Split (1)

judgments · 10.6k rows

judgment_id stringlengths 36 36	title stringlengths 0 255 ⌀	name_number stringlengths 0 173 ⌀	doc_create_date stringlengths 0 10	court_type_code int32 0 10	district_code int32 0 7	publication_subject_code int32 0 11	court_type_label class label 11 classes	district_label class label 8 classes	publication_subject_label class label 12 classes	document_text stringlengths 0 559k ⌀	url_name stringlengths 7 27	judges_str stringlengths 2 213	files_str stringlengths 2 1.95k
ca0fb3a1-a941-526b-9dfa-f8613edd9207	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופטת תמר סנונית פורר: פס"ד בתביעה רכושית בין בני זוג (תלה"מ 78429-01-23)	78429-01-23	2024-08-25	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	הערת בימ"ש - השמות בפסק הדין שונו לצורכי נוחות וקריאה. בפניי שתי תביעות רכושיות של בנות זוג לשעבר (להלן: "רחל" ו"לאה" וביחד: "הצדדים") כדלהלן: תלה"מ 78429-01-23 – תביעת לאה לפסק דין הצהרתי לשינוי ברישום זכויות הבעלות בדירה הרשומה על שם הצדדים בלשכת רישום המקרקעין. תלה"מ 44378-02-23 – תביעת רחל לפירוק שיתוף ברכוש המשותף לצדדים, לאיזון זכויות סוציאליות של הצדדים וכן לדמי שימוש. רקע עובדתי וההליכים המשפטיים הצדדים הם בנות זוג לשעבר ולהם שני ילדים משותפים. בהסכמת הצדדים נקבע כי תקופת החיים המשותפת הינה 6/2018 – 11/2022. בחודש 1/2019 ערכו הצדדים הסכם חיים משותפים המסדיר בין היתר את ענייניהם הרכושיים במקרה של פרידה (להלן: "ההסכם"). (ההסכם צורף ע"י שתי הצדדים כנספח לכתבי הטענות). ביום 10.9.2020 רכשו הצדדים דירה ברח' בעיר * (להלן: "הדירה" או "דירת המגורים") תמורת סך של 2,520,000 ₪. בנות הזוג לקחו גם משכנתא משותפת בסך של 1,810,000 ש"ח ₪ והון עצמי שהביאה כל אחת מהן: רחל: 200,000 ₪, לאה: 910,000 ₪. הדירה נרשמה 64% מהזכויות ע"ש לאה ו-36% ע"ש רחל. הסכם הרכישה צורף על ידי שתי הצדדים לכתבי טענותיהן. הליך י"ס בין הצדדים נפתח בחודש 11/22 ונסגר בחודש 12/22 בהיעדר הסכמות (י"ס 15292-11-22). בחודש 1/23 הגישה לאה את תביעתה, ובחודש 3/23 הגישה רחל את תביעתה. ביום 20.4.23 בהסכמת הצדדים ניתן צו לפירוק שיתוף בדירת המגורים, וב"כ הצדדים מונו ככונסי נכסים למכירתה. ביום 12.9.23 זכתה לאה בהתמחרות מול צד ג' לרכישת הדירה בהתאם לשווי של 2.8 מיליון ש"ח. ביום 20.9.23 ניתנה החלטה לגבי אופן חלוקת תמורת הדירה בין הצדדים: ביום 14.11.23 אושר הסכם המכר שנחתם בין הצדדים במסגרתו רכשה לאה את חלקה של רחל בדירה לפי שווי כולל של 2,800,000 ₪. בהתאם להחלטה מיום 20.9.23 – חלקה של רחל לאחר ניכוי המשכנתא בעת המכר – 333,229 ₪. שני התיקים נדונו במאוחד התקיימו שני דיוני קד"מ, ודיון הוכחות. הוגשה חוות דעת מומחית לאיזון משאבים והוגשו סיכומים בכתב. בהתאם לכך ניתן כעת פסק הדין כעת. פסק דין בתלה"מ 78429-01-23 – תביעת לאה לפסק דין הצהרתי לגבי הזכויות בדירה בחודש 9/2020 רכשו הצדדים דירת מגורים משותפת ברחוב ** ורשמו אותה בלשכת רישום המקרקעין ע"ש שתיהן בחלקים לא שווים בהתאם ליחס ההשקעה של כל אחת בדירה כדלהלן: לאה – 16/25 (המהווים 64% מזכויות הבעלות) רחל – 9/25 (המהווים 36% מזכויות הבעלות). נסח טאבו צורף על ידי שתי הצדדים לכתבי טענותיהן ולתצע"ר שלהן. עניינה של התביעה הוא עתירתה של לאה לפסק דין הצהרתי לשינוי ברישום זכויות הבעלות בדירה. לטענתה של לאה רישום הזכויות הנכון והנדרש הוא 82% לאה ו-18% רחל, במקום אופן הרישום הנוכחי בלשכת רישום המקרקעין. לאחר בחינת טענות הצדדים, עדויותיהן וראיותיהן - דין התביעה להידחות מהטעמים שיפורטו להלן. לטענת לאה בכתב התביעה הצדדים הסכימו כי רישום הבעלות יהיה בהתאם לחלק היחסי שכל אחת מהצדדים שילמה בפועל לשם רכישת הדירה ללא התחשבות בהלוואת המשכנתא שנטלו הצדדים. לטענתה בשל טעות של רחל הלוואת המשכנתא הובאה בחשבון בחישוב הזכויות וכתוצאה מכך זכויות הבעלות אשר נרשמו בלשכת רישום המקרקעין אינן משקפות את יחס ההשקעה הנכון שהינו לשיטתה 82% לאה ו-18% רחל. על כן יש להורות על תיקון המרשם מכוח חוק החוזים טעות הטעייה וחוסר תום לב וכן מכוח חוק עשיית עשר ולא במשפט. לטענת לאה היא גילתה את הטעות רק בחודש 4/2022 לקראת פרידת הצדדים ולא בסמוך לרישום בשל נסיבות שונות (לידת בנה, סגר בשל הקורונה ונוכחות אביה בפגישת החתימה על ההסכם לרכישת הדירה). בכתב התביעה טענה לאה כי כאשר הבחינה בטעות פנתה לרחל אשר הסכימה לתיקון אך "משכה את הזמן" (כך בלשונה בכתב התביעה). בתצע"ר שינתה לאה חלק מגרסתה וטענה כי הרישום בלשכת רישום המקרקעין הוא תוצאה של הטעיה מכוונת מצד רחל, אשר ניצלה את האמון שנתנו בה לאה ובני משפחתה והעבירה במתכוון חישוב מטעה לאביה של לאה איש מבוגר בן 77 אשר "נפל בפח" ואישר את החישוב. בסיכומים טענה לאה מספר טענות. לטענת לאה לאור אישור הסכם המכר הפלוגתא בתיק הינה האם הייתה טעות חישוב. לאה זנחה את טענתה להטעייה מכוונת של רחל ושבה לטעון כי מדובר בטעות חישובית של רחל. לטענת לאה בהיעדר גרסה מצד רחל יש לקבל את גרסת לאה ולהיעתר לתביעה. כמו כן טענה לאה כי תכלית החוזה בין הצדדים הייתה לחלק את הזכויות בדירה לפי יחס ההשקעה כעתירת לאה וכי יש להיעתר לתביעה לאור סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים וחוק עשיית עושר ולא במשפט – אך לא פירטה ולא פירשה בעניין זה. תצהיר אביה של לאה, מר * – להוכחת גרסתה לגבי הטעייה מצידה של רחל צירפה לאה לתצע"ר תצהיר מאת אביה, בו טען האב כי הוטעה ע"י רחל שערכה את החישוב וכללה בתוכו את המשכנתא, ולאחר שרחל הגיעה לביתו והסבירה לו ולאשתו את חישוב חלוקת הזכויות הוא העלה על הכתב את החישוב המוטעה ושלח לצדדים. לטענת רחל מדובר בתביעת סרק נעדרת עילה אשר יש לדחותה ולהותיר את המרשם על כנו. רחל מכחישה את גרסת לאה לגבי הרישום, וטוענת שהחישוב ובהתאם הרישום בלשכת רישום המקרקעין נכונים ומשקפים את החלק ששילמה כל אחת לשם רכישת הדירה מכלל מקורות המימון, ובכלל זה חלקה של כל אחת בהלוואת המשכנתא שנטלו הצדדים במשותף ונפרעת ע"י שתיהן בחלקים שווים. רחל מכחישה את קיומו של הסכם בין הצדדים לפיו חישוב הבעלות בדירה יהיה ללא התחשבות במשכנתא וטענה כי מכיוון שמדובר בעסקה במקרקעין ממילא הסכם כאמור נדרש להיות בכתב בהתאם לסעיף 8 לחוק המקרקעין. על כן יש לדחות את הטענה כי יש לשנות את אחוזי הבעלות. רחל מכחישה כי היא מי שחישבה את אחוזי הבעלות וטענה כי אביה של לאה שהיה מעורב בכל פרטי עסקת רכישת הדירה והגיע לכל פגישה עם הצדדים, ערך את החישוב בטרם החתימה על הסכם המכר והעביר את החישוב שערך בכתב ידו לאישור הצדדים באמצעות הודעת וואטסאפ. לטענת רחל החישוב ואחוזי הבעלות שנרשמו בהתאם אושרו הן ע"י לאה והן ע"י באת-כוחן של לאה ורחל בעסקה, שהינה מכרה של משפחתה של לאה וייצגה את הורי לאה בעסקאות נדל"ן קודמות. לטענת רחל ככל שישנה טעות בחישוב – אותה היא מכחישה – יש לראות בה טעות בכדאיות העסקה, אשר נגרמה בשל רשלנות מצד לאה שהסתמכה על החישוב של אביה, ובהתאם לפסיקה אינה מהווה עילה לבטלות עסקה. כמו כן לטענת רחל יש לדחות את התביעה גם לאור הסכמת הצדדים בסעיף 8 להסכם חיים משותפים לפיה הרישום מהווה ראיה מכרעת לגבי שיעור הבעלות של הנכס הרשום בהיעדר מסמך בכתב. בתצע"ר טענה לאה כי הסכם החיים המשותפים אינו תקף מאחר שלא הוגש לאישור בית המשפט ומכל מקום ההסכם אינו מונע הגשת התביעה לתיקון הרישום בשל טעות והטעיה. כאמור ביום 14.11.23 אושר הסכם מכר הדירה בין הצדדים במסגרתו רכשה לאה את חלקה של רחל בדירה וכעת המחלוקת הנדרשת להכרעה הינה לגבי שיעור חלקם של הצדדים בתמורת המכר – האם בהתאם למרשם או בהתאם לתיקון המבוקש בכתב התביעה. בהתאם לסעיף 125(א) לחוק המקרקעין לרישום בפנקס המקרקעין יש חשיבות רבה מבחינה קניינית והוא מהווה ראיה חותכת לתכנו וזו לשונו: "(א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969". סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט – 1969 (להלן: "פקודת ההסדר") הרלבנטי לענייננו קובע כך: "תיקון פנקס 93. שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט ראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר". על פי לשון הסעיף תיקון המרשם על פי סעיף 93 לפקודת ההסדר יעשה רק במקרים בהם בית המשפט שוכנע כי הרישום הושג במרמה או שזכות שהייתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה. בפסיקה נקבע כי משיקולי אמינות המרשם ויציבות זכויות רשומות במקרקעין, יש לפרש בצמצום את הוראת סעיף 93 ולהגביל את השימוש בה: "11. [..] בפסיקת בית-משפט זה נאמר לא פעם, שאת הוראת סעיף 93 יש לפרש בצמצום ולהגביל את השימוש בה למקרים יוצאים מן הכלל (ראו, מתוך רבים אחרים, את האמור בע"א 4415/90 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח מוחמד נימר בכר [פורסם בנבו] [3], ובע"א 171/89 עזבון המנוח פאוז עבד אלהאדי ז"ל נ' עזבון המנוח אברהים סלים מוסלם ז"ל [פורסם בנבו] [4], על האסמכתאות המאוזכרות בהם). טעמה והגיונה של גישה זו הינם גלויים וברורים. מטרתו של הסדר מקרקעין היא לקבוע ולרשום כראוי את הזכויות בקרקע המוסדרת. הכלל הוא, שהרישום בפנקס החדש של מקרקעין מוסדרים "יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום..." (סעיף 81 רישה לפקודה), וכן שה"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו..." (סעיף 125(א), רישה, לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). תכליתו הברורה של הכלל האמור היא להבטיח את אמינות המרשם וכן את יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים. ואולם, אף שככלל, הרישום של זכויות במקרקעין מוסדרים מהווה סוף פסוק, מותיר החוק פתח לתקיפת הרישום. סעיפים 93-97 לפקודה, המגדירים את עילות התקיפה, מיועדים לספק מענה למקרים חריגים שבהם מוצדק לתקן את הרישום. הכלל כפוף אפוא לחריגים, וכפיפות זו באה לידי ביטוי בכלל גופו". (ההדגשות בקו – הוספו). ראו: ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה ואח', פ"ד נג(3) 49 (1999), 60-61. לגבי תיקון המרשם בטענת מרמה נקבע בפסיקה כי על התובע לפרט בכתב התביעה את טענתו ואת העובדות עליהן מסתמך ולא לטעון בעלמא בלבד: "עילה נוספת הקבועה בסעיף 93 לפקודה היא עילת התרמית. לפי הסעיף ניתן להורות על תיקון הפנקס, אם "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה". כאמור, ננקטה בפסיקה פרשנות מצמצמת ביחס לעילות לתיקון הרישום, כולל עילת התרמית. טעות של פקיד ההסדר, אפילו רשלנית היא, אין די בה כדי לבסס טענה כי רישום הזכות היה במרמה (ע"א 4415/90 מדינת ישראל נ' בכר, פ"ד מו(5) 200 (1992); וכן ראו, ע"א 72/89 ערטול נ' נויסר, פ"ד מה(4) 7 (1991)). הטוען, כי רישום זכות בפנקס המקרקעין הושג במרמה אינו רשאי להסתפק בהשמעת הטענה בעלמא. עליו לפרט את טענתו ולפרש את העובדות עליהן הוא נסמך (ראו, ע"א 681/88 הנ"ל, עמ' 659; רע"א 5436/02 הנ"ל, עמ' 727-726; השוו, תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי). במקרה דנא, הסתפקו המשיבים באמירה כללית כי זכותם קופחה וכי לא ברור "על בסיס מה בוצעה ההפקעה וכיצד נשמרו זכויות התובעים" (סעיפים 15, 23 ו-31 לכתב התביעה). המשיבים לא טענו כלל, ובוודאי לא במפורש ובפירוט הנדרש, כי התקיימה עילת התרמית." (ההדגשות בקו – הוספו). ראו: רע"א 8771/09 מנהל מקרקעי ישראל נ' הוישל ג'דוע חסאן ואח' פיסקה 7 לפסק הדין (12.10.2010(/ לאחר בחינת טענות הצדדים שמיעתם ובחינת חומר הראיות עולה שלאה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה. יתרה מכך, רחל הוכיחה בראיות מזמן אמת כי הייתה הסכמה מפורשות לאופן רישום הזכויות כפי שנרשם בלשכת רישום המקרקעין. מכתב התביעה לא ברור מהי העילה ומה המקור החוקי שבגינו מתבקש התיקון. בכתב התביעה לא נטענה ולא נרמזה טענת מרמה. כל שנטען הוא טעות חישוב שעשתה רחל. כמו כן נטען כי רחל הסכימה לתיקון הטעות אולם משהתמהמה לעשות כן נדרשה לאה להגיש את התביעה. במסגרת תצע"ר טענה לאה (לאחר שנחשפה לגרסתה של רחל בכתב ההגנה) לראשונה כי הטעות, אשר בעטייה עתרה לתיקון המרשם, נעשתה ע"י רחל במתכוון. אולם גם כאן לא טענה במפורש לתיקון המרשם בעילת מרמה אלא להטעיה מכוונת מצידה של רחל בחישוב שעשתה בניגוד להסכמת הצדדים, הסכמה אשר הוכחשה ע"י ידי רחל. לאה לא נימקה את הסיבה שבגינה הושמטה מכתב התביעה הטענה להטעיה מכוונת מצד רחל. לאה לא עתרה בשום שלב לתיקון כתב התביעה ובסיכומיה שוב לא טענה להטעיה מצד רחל גם הפעם ללא נימוק. כל אלו מעוררים ספק משמעותי לגבי גרסתה של לאה. את רכישת הדירה מימנו הצדדים באמצעות הון עצמי אשר כל אחת השקיעה ובתוספת כספי הלוואת משכנתא שאותה נטלו במשותף ופרעו מדי חודש בחלקים שווים. הבעלות בדירה נרשמה בחלקים לא שווים בהתאם ליחס ההשקעה של כל אחת במימון הדירה. טענתה של לאה כי הצדדים הסכימו שלא להביא בחשבון את כספי המשכנתא סותרת את הרישום בלשכת רישום המקרקעין, את הסכם המכר של הדירה שרכשו הצדדים, ואת ההסכם לחיים משותפים בין הצדדים. אין כל ראיה המעידה על טענה זו של לאה. לאה טוענת כי בחישוב הזכויות בדירה צריך להתעלם מתשלום המשכנתא בחלקים שווים על ידי הצדדים. למעשה משמעות טענתה היא הפחתה במחצית של זכויותיה של רחל מ-36% ל18% (והעלאה במקביל ב-50% את זכויותיה בדירה ל-82% מ-64%). הטענה בסיכומים של לאה כי הייתה הסכמה לחלוקה של 18%-82% הינה לא נכונה, ועובדה כי נדרש היה להגיש תביעה, ויש בה מידה לא מבוטלת של ניסיון להפוך את היוצרות וליצור יש מאין מול בימ"ש. לאה לא הוכיחה בכל צורה שהיא כי הייתה הסכמה של רחל בזמן אמת לזכויות של 18% מחלקה בדירה. גרסתה זו של לאה אינה מפורטת ואינה נתמכת בראיות. לאה לא פירטה לגבי הנסיבות בהן לטענת התקבלה ההסכמה, לא העלתה טעם כלשהו להסכמה זו ולא הביאה עדויות בעניין זה ולא צירפה ראשית ראיה המעידה על הסכמת הצדדים ועל כן לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת טענתה. בחקירתה אישרה לאה כי הצדדים לא ערכו ביניהן הסכם בכתב, למעט הסכם החיים המשותפים והסכם מכר הדירה בו, ואישרה שנרשמו אחוזי בעלות זהים לאחוזי הרשומים בלשכת רישום המקרקעין (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24 עמ' 30 שורות 32-33 עמ' 31 שורות 1-4). לעומת זאת רחל הביאה ראיות המעידות ומחזקות כי הדברים סוכמו מפורשות על ידי הצדדים וכי הרישום משקף את ההסכמה במדוייק ומזמן אמת. להוכחת גרסתה צירפה רחל שלוש הודעות וואסטאפ ששלח אביה של לאה ביום 2.9.20 לצדדים: בחקירתו אישר אביה של לאה כי שלח את שלוש ההודעות וכי הפתקית המצולמת בהודעה – שבה רשומות הזכויות בדירה - היא בכתב ידו (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24, עמ' 19 שורות 13-15). טענה להטעיה מכוונת מצד רחל – כאמור לאחר שנחשפה לאה לגרסתה של רחל לפיה אביה של לאה ערך את החישוב הרחיבה את גרסתה וטענה כי החישוב שערך אביה של רחל הוא תוצאה של הטעיה מכוונת מצידה של רחל. על אף שלאה זנחה טענה זו בסיכומיה, אתייחס גם לטענה זו אשר הוקדש לה תצהיר מאת אביה של לאה וחלק נכבד מדיון ההוכחות. מהודעות הוואטסאפ שצורפו לכתב ההגנה של רחל עולה כי חישוב אחוזי הבעלות של הצדדים נערך על פתק בכתב ידו של אביה של לאה אשר צילום שלו נשלח ע"י האב בתחילה לבאת כוחן של הצדדים בעסקת המכר ולאחר מכן לאישורן של הצדדים עצמן. החישוב מפורט מבואר אינו מורכב אינו מצריך ידע מיוחד ומובן וברור. לצד כל נתון מספרי מופיע הסבר לגבי מהותו, שמות הצדדים ואחוז הבעלות של כל אחת מהן בדירה. הכל כתוב בצורה מסודרת וברורה. בחישוב נכתב בבירור כי חלקה של כל אחת בכספי המשכנתא בסך של 700,000 ₪ מסוכם ביחד עם ההון העצמי שהביאה כל אחת מהן לרכישת הדירה. אף אחת מהצדדים לא העלתה כל טענה כנגד חישוב זה בזמן אמת. יתרה מכך, אביה של לאה כתב בהודעתו כי ככל שהצדדים יאשרו כך יירשם. גרסתו של האב בעדותו כי החישוב נעשה ע"י רחל, הועבר לאישורו והוחזר על ידו לאישורן של רחל ולאה אינה סבירה ואינה מהימנה. האב אישר בחקירתו כי החישוב נערך בכתב ידו ונשלח על ידו לאישור הצדדים טרם החתימה על העסקה (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24, עמ' 19 שורות 13-15). האב נשאל בחקירתו מדוע עשה זאת אם רחל ערכה את החישוב השיב תשובות מתחמקות הזורעות ספק בגרסתו (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24 עמ' 20 שורות 32-34 עמ 21 שורות 1-7 ושורות 17-25). גרסת האב ולאה כי רחל ערכה את החישוב והאב העלה אותו על הכתב בלבד. וגם אם אניח כי כך היה לא הובעה כל התנגדות על ידי מי מהם לחישוב זה. האב העיד בתצהיר ובעדותו כי רחל הגיעה לביתו באופן מיוחד ללא ילדיה, הסבירה לו ולאשתו את אופן החישוב ערכה את החישוב בפניהם והוא העלה אותו על הכתב. רחל מכחישה גרסה זו מכל כל. לא הובאה על ידי האב או על ידי אימה של לאה שכלל לא העידה כל עדות מזמן אמת או עדות אובייקטיבית המעידה על פגישה זו ועל הכתבת התנאים הללו על ידי רחל. אביה של לאה לא טען כי רחל הונתה אותו בהסבר או שהציגה בפניו נתונים מטעים ולא פירט כיצד הוטעה על ידי רחל. בחקירתו אישר אביה של לאה כי היה מעורב בחמש עסקאות נדל"ן למצער שלו ושל ילדיו (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24, עמ' 11 שורות 25-27 ועמ' 12 שורות 1-10), וההתרשמות הינה כי הוא בקיא בתחום. עוד התרשמתי מחקירת האב כי היה גורם מעורב בעסקת רכישת הדירה של הצדדים. האב אישר כי עמד בקשר עם עורכת הדין שייצגה את הצדדים בעסקה בנוגע להתקדמות העסקה, שילם אגרות שונות שהיו קשורות לעסקה והיה בקיא בנוגע לפרטי העסקה ולהתקדמותה (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24 עמ' 21 שורות 28-34 עמ' 22 שורות 1-6 ושורות 21-22). שוכנעתי כי האב הבין את אופן החישוב והוא היה מקובל עליו במועד עריכתו בזמן אמת, ללא כל סייג. גם מעורבותה של עורכת הדין אשר ייצגה את הצדדים בעסקה ומוכרת היטב לאב ובפרט ההודעה בה היא מאשרת את אחוזי הבעלות אשר נרשמו, מחזקת את המסקנה כי אין המדובר בהטעיה מצידה של רחל כי אם בחישוב שנעשה על דעת הצדדים. על כן שוכנעתי כי גרסתה של רחל כי הצדדים הסכימו על אחוזי הבעלות שגם נרשמו בהתאם להון העצמי שהביאה כל אחת וחלקה במשכנתא היא הנכונה. לכל אלה יש להוסיף כי בהסכם לחיים משותפים קבעו הצדדים מפורשות כי הרישום יהווה ראיה מכרעת לגבי הבעלות או שיעורה בקשר לנכס הרשום אלא אם הסכימו בנות הזוג בכתב אחרת: לאה התעלמה לכל אורך ההליך מסעיף זה ולמעשה אף התכחשה לו. ההסכם בין הצדדים שריר וקיים והוכח כי הצדדים נהגו בזמן אמת על פי האמור בו והרישום שיקף את הסכמתן לגבי הזכויות בדירה. בהסכם רכישת הדירה מיום 10.9.2020 (צורף כנספח א' לכתב ההגנה של רחל) צויין כי תמורת הדירה הינה בסך של 2,520,000 ₪. זכויות הצדדים נרשמו בזמן אמת בחלוקה הלא שיוויונית. בנסח הטאבו שצורף על ידי שתיהן עולה כי הרישום היה בהתאם למה שסוכם: יודגש כי גם לאה צירפה לכתב התביעה את נסח הטאבו ואת אופן רישום הזכויות בו (נספח א' לכתב התביעה). חלוקת הזכויות כפי שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין זהה ומתיישבת עם הראיות שצורפו על ידי רחל לגבי אופן רישום וחלוקת הזכויות בפועל בין הצדדים. לא נערך כל מסמך אחר בין הצדדים. בהעדר מסמך אחר בין הצדדים ולאור סעיף 8 להסכם בין הצדדים יש לכבד ולקיים את האופן בו נרשמו הזכויות בדירה. לאה לא התמודדה עם עניין זה כלל. גרסתה של רחל מתיישבת עם הגיונם של דברים ועם הסכמות הצדדים בזמן אמת ובהתאם להסכם. עדותה של רחל הייתה ברורה ועקבית ונתמכה בראיות מהימנות מזמן אמת. הצדדים נטלו משכנתא במשותף וההחזרים החודשיים שולמו על ידי הצדדים בחלקים שווים. התנהלות כלכלית זו מתיישבת עם טענת רחל לפיה יש להביא בחשבון את המשכנתא בחישוב אחוזי הבעלות ואינה מתיישבת עם טענת לאה ואביה כי יש להתעלם מהמשכנתא בחישוב אחוזי הבעלות של הדירה. בנוסף לכך אם נלך לפי שיטתה של לאה בחלוקת התמורה ובהפחתת זכויותיה של רחל ל-18% יוצא שרחל על פניו שילמה עבור חלקה בדירה סך של 200,000 ₪ והיום לשיטתה של לאה אמורה לקבל לאחר המכר סך של 166,614 ₪ בלבד – קרי לצאת מופסדת מהעסקה כשאין מחלוקת כי שווי הדירה עלה מעת הרכישה (2,520,000 ₪) ועד למכר (2,800,000 ₪) בכ-300,000 ₪. כיצד יכול להיות אם כן שרחל תצא בהפסד? לאה לא הביאה כל הסבר מניח את הדעת לכך. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. הוצאות ההליך - לאור התוצאה אליה הגעתי ובשים לב לנימוקי פסק הדין, להיקף ההליכים ולהתנהלות הצדדים אני מחייבת את לאה לשאת בהוצאות רחל בגין תביעה זו בסך של 35,100 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין. המזכירות תסגור את תלה"מ 44378-01-23. פסק דין בתלה"מ 44378-02-23 – התביעה הרכושית שהוגשה על ידי רחל במסגרת התביעה הרכושית שהוגשה על ידי רחל יש מספר נושאים רכושיים הדורשים הכרעה וטענות של לאה בנושאים הרכושיים שנטענו במענה לכך. הנושאים יידונו להלן כסדרם. א. דמי שימוש ראויים לרחל על שימושה של לאה בדירה רחל עותרת לחיוב לאה בדמי שימוש ראויים בהתאם להערכת שמאי בגין מגוריה הבלעדיים בדירת המגורים המשותפת בניכוי תשלומי משכנתא ששילמה לאה. רחל העריכה את שכ"ד ע"ס של 8,000 ₪. לטענת רחל הצדדים הסכימו כי רחל תעזוב את הדירה ולאה תמשיך להתגורר בה במשך תקופה קצרה במהלכה יפנו הצדדים לקבלת חוות דעת שמאי ובתוך חודש מקבלת חוות הדעת תודיע לאה האם בכוונתה לרכוש את חלקה של רחל בדירה. ככל שהצדדים לא יסכימו עד למועד זה על רכישת חלקה של רחל בדירה ע"י לאה תשלם לאה לרחל דמי שימוש ראויים. כמו כן הוסכם כי לאה תשלם את מלוא המשכנתא וביטוח המשכנתא כאשר מתגוררת לבדה בדירה. כמו כן לאחר עזיבת רחל את הדירה לאה החליפה צילינדר בדלת הכניסה של הדירה ומנעה מרחל שימוש בדירה. לטענת לאה בכתב ההגנה רחל אינה זכאית לדמי שימוש מהטעמים הבאים: לאה לא מנעה מרחל להתגורר בדירה אשר בה חדר פנוי ורחל אכן שהתה בדירה כרצונה גם לאחר עזיבתה; רחל החליטה באופן חד צדדי לעזוב את הדירה ובכך אילצה את לאה לשאת לבדה בתשלומים גבוהים עבור אחזקת הדירה וכן לשאת לבדה בתשלומי המשכנתא וזאת בעת שלאה מחוסרת עבודה. לאה אישרה שהחליפה צילינדר אך לטענתה לאחר זמן קצר השיבה את הצילינדר הישן. בסיכומיה הוסיפה לאה כי יש לדחות את העתירה מהטעם שרחל לא עתרה למינוי שמאי שיעריך את שווי דמי השכירות. שאלת החבות - האם רחל זכאית לתשלומים עבור דמי שימוש? הבסיס המשפטי לחיוב בעלים משותפים (לרבות בן/בת זוג) בתשלום דמי שימוש בגין שימוש בלעדי בדירת מגורים נעוץ בשלושה יתדות עיקריים: חיוב ישיר מכוח סעיף 33 לחוק המקרקעין תשכ"ט 1969; חיוב ישיר מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט; חיוב מכוח סעיפים 39, 61 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973. בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (20.1.93), החיוב בדמי שימוש ראויים קם רק אם השותף השתמש באופן בלעדי, שימוש אשר מנע שימוש מיתר השותפים. יחד עם זאת העובדה שעקב סכסוך עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים – אפילו מרצונו – אינה מעידה כשלעצמה כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה ובכלל זה את הזכאות לקבלת שכר ראוי עבור השימוש (השווה: בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (9.4.06)). בעמ"ש 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני (21.4.13) סקר כבוד השופט שנלר את הפסיקה לחיוב דמי שימוש של בן הזוג שנותר בדירה המשותפת: בתי משפט המחוזיים וכן בתי המשפט לענייני משפחה, הכירו משך השנים באפשרות של חיוב בתשלום דמי שימוש ראויים, בין בני זוג, הגם תוך התחשבות השפעת היותם בני זוג הן על עצם החיוב והן על שיעורו. לכאורה, מצד אחד קיימת התעשרות של בן הזוג הנותר בדירה ומצד שני, לכאורה, אין מקום להפוך את בן הזוג הנשאר לשוכר בעל כורחו. לאור חקיקת חוקי היסוד, יש לבחון את הנסיבות הן בהיבט של העילה הקניינית והן בהיבט של עילת עשיית עושר ולא במשפט. אין מקום לקבוע מסמרות ויש לבחון כל מקרה לנסיבותיו, לא כל שכן, לנוכח הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 לפיה בית המשפט רשאי לפטור מחובת השבה אם ראה "...נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". גם התנהלות שיש בה משום חוסר תום לב, תהיה לה השפעה על קביעת החבות או הפטור. באשר למועד בו מסתיימת החבות, בדרך כלל המועד הקובע יהיה מועד פינוי הדירה בפועל. כעת יש לבחון את אמות המידה הללו לענייננו. המועדים הרלוונטיים לבחינה: ביום 1.11.22 עזבה רחל את דירת המגורים ועברה להתגורר בשכירות. לאה נותרה להתגורר בדירה. יום זה נקבע למועד הקרע בין הצדדים. ביום 8.11.22 הגישה רחל בקשה לי"ס. ביום 15.12.22 הגישה רחל בקשה דחופה לקביעת זמני שהות. ביום 31.1.23 הגישה לאה את התביעה לשינוי רישום הבעלות בדירה. ביום 20.2.23 הגישה רחל את התביעה לדמי שימוש. ביום 20.4.23 ניתן צו פירוק שיתוף לדירת הצדדים ולמינוי ב"כ הצדדים לכונסי נכסים למכירת הדירה. ביום 12.9.23 זכתה לאה בהתמחרות מול צד ג' לרכישת הדירה בהתאם לשווי של 2.8 מילון ש"ח. ביום 29.10.23 חתמו הצדדים על הסכם מכר הדירה. ביום 14.11.23 אושר הסכם המכר. זכויות הצדדים בדירת המגורים משותפות. רחל עזבה את דירת המגורים בחודש 11/22 ולאה נותרה להתגורר בדירה. הליך י"ס נפתח בחודש 11/22 ובחודש 12/22 הוגשה בקשה דחופה לקביעת זמני שהות של הקטינים. בחודש 1/23 הגישה לאה את תביעתה. לאור ההסלמה בסכסוך ותחילת ההליכים בין הצדדים לאה יכולה הייתה לצפות שרחל תעמוד על זכותה לתשלום דמי שימוש ראויים. רחל לא ויתרה בהתנהגותה על דמי השימוש. לאה לא הביאה ולו ראיה המעידה כי רחל יצרה מצג כלשהו כי היא מוותרת על זכות זו. לכך יש להוסיף כי רמת הסכסוך בין הצדדים גבוהה, שבלתי סביר כי רחל הייתה מוותרת על זכות זו ללאה. לא היה כל מצג אליו הפנתה לאה ממנו יכולה הייתה להסיק כי היא ויתרה על זכות זו. אדרבא לאה אף הודתה כי בשלב כלשהו החליפה צילינדר לדלת הכניסה. בסיכומיה התייחסה לאה קצרות לנושא דמי השימוש ועתרה לדחיית התביעה מהטעם שרחל לא עתרה למינוי שמאי להערכת שווי דמי השכירות וכן מהטעם שלא מנעה מרחל להתגורר בדירה וכי עזיבת רחל נעשתה ללא תיאום עמה תוך שהיא נאלצת לשאת לבדה במלוא ההוצאות הגבוהות של אחזקת הדירה ועל כן אין לחייב אותה בדמי השימוש כלל. בענייננו לא רק שהוכח כי המצב בדירה חייב הפרדת מגורים מיידית ונדרשת בשל פרידת הצדדים אלא שהדבר עלה בשורה של החלטות שעסקו במצב הקטינים. עזיבתה של רחל את הדירה הייתה התנהלות סבירה, נדרשת וחיונית. המשך החיים המשותפים היה בלתי נסבל והפרדת המגורים הייתה סבירה. על עוצמת הקונפליקט תעיד גם בקשה דחופה לקביעת זמני שהות אשר הוגשה במסגרת הליך יישוב הסכסוך. הפרדת מגורים של צדדים ניצים, בפרט כאשר יש להם ילדים קטינים משותפים, הינה פעולה שיש לברך עליה. אך בצד זה עלולה להיווצר, גם אם לא באופן מיידי כפי שעמדה על כך הפסיקה, חבות בדמי שימוש לבן הזוג שנשאר בדירה המשותפת. יתרה מכך, לאה לא הבחינה בנימוקיה בין התקופות השונות. לשני הצדדים זכויות בדירה. רחל עזבה את הדירה בחודש 11/2022 ולאה נותרה להתגורר בה ואף רכשה את חלקה של רחל במסגרת הליך כינוס. הסכם המכר אושר כבר ביום 14.11.23. בנסיבות הללו זכאית רחל לקבל דמי שימוש עבור חלקה. ברי כי לאור רמת הקונפליקט בין הצדדים לא יכלו הצדדים להמשיך להתגורר ביחד ובנסיבות הללו הוכחה החבות בדמי השימוש. האיזון הנכון והצודק – גם בעילה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט - בין טענות הצדדים ייעשה באמצעות קביעת מועדי החיוב ושיעורם. אשר על כן אני קובעת כי לרחל זכות לדמי שימוש ראויים בגין שימושה של לאה בחלקה בדירה (36%). כעת יש לבחון לגבי איזו תקופה זכאית רחל לדמי שימוש ובאיזה שיעור. תקופת החיוב משהגעתי למסקנה כי רחל זכאית לקבלת דמי שימוש, כעת יש לבחון את תקופת החיוב, דהיינו ממתי עד למתי קיימת לתובעת זכאות לקבלת דמי שימוש. בכתב התביעה עתרה רחל לדמי שימוש ממועד הפרידה ולא ציינה עד מתי. בתצע"ר עתרה לדמי שימוש ממועד הפרידה ועד לחודש 1/24 ובסיכומים ממועד הפרידה ועד למועד מתן פסק הדין. לאחר שבחנתי את מלוא הנסיבות והראיות אני סבורה כי רחל זכאית לדמי שימוש החל ממועד הגשת התביעה ע"י לאה (תלה"מ 78429-01-23) ועד למועד אישור הסכם המכר. שוכנעתי כי היה על לאה לצפות כי הישארותה בדירה תוך הגשת תביעה לצמצום חלקה של רחל בדירה עלולה להביא עימה גם את חיובה בדמי שימוש. חיוב בדמי שימוש אינו עונשי אלא מכוח דיני עשיית עושר והקניין. שעה שלאה עמדה על מימוש זכויותיה כפי שראתה לנכון, היה עליה לצפות כי גם רחל תעמוד על מימוש זכויותיה בקבלת דמי שימוש עבור חלקה בדירה. בנימוקי הפסיקה שהובאו לעיל אין מקום לחיובה המיידי של בת הזוג שנשארה בדמי שימוש מהמועד בו בחרה התובעת לצאת מהדירה, כאשר המועד נבחר על ידה ועל פי רצונה. פרק זמן של שלושה חודשים, בפרט לאור ההליכים המשפטיים שהתנהלו ואופיים הוא פרק זמן סביר אשר לאה יכולה היתה לצפות כי רחל תעמוד על מימוש זכותה לדמי שימוש לאחר מכן. אף רחל יכולה הייתה לצפות כי לא תזכה מיד לחיובה של לאה בדמי שימוש. אין עילה להמשך החיוב של לאה בדמי שימוש לאחר אישור הסכם המכר וביצוע התשלום גם אם הוחזק בנאמנות. רחל לא נימקה עניין זה ומה העילה לכך באופן משכנע. על כן אני קובעת כי החיוב יסתיים במועד אישור הסכם המכר. על כן אני קובעת כי החבות בדמי שימוש של לאה לרחל תהיה החל מחודש 2/2023 ועד למועד אישור הסכם המכר ביום 14.11.23 (קרי מחצית חודש 11/23) – סה"כ 9 חודשים ועוד מחצית חודש. אשר על כן ולאור הנימוקים לעיל, אני קובעת כי תקופת החיוב בדמי שימוש תהיה החל מיום 1.2.23 ועד למועד אישור הסכם המכר ביום 14.11.23 (חצי חודש). שיעור דמי השימוש כעת יש לקבוע את שיעור דמי השימוש. רחל העריכה את דמי השימוש בסך של 8,000 ₪ לחודש. לא הוגשה חוו"ד לגבי דמי השימוש ולאה לא חלקה על שיעור דמי השימוש. אשר על כן אני מעמידה את דמי השימוש ע"ס של 8,000 ₪ לחודש. חלקה של רחל על פי חלקה בדירה (36%) הוא בסך של 2,880 ₪ לחודש. סיכום אשר על כן אני נעתרת לתביעה לדמי שימוש באופן חלקי וקובעת כי לאה חבה לרחל דמי שימוש ראויים בסך של 2,800 ₪ לחודש החל מיום 1.2.23 ועד ליום 14.11.23 (חצי חודש ועל כן מחצית מהחיוב) – סה"כ החיוב הינו 25,920 + 1,440 ₪ = 27,360 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה החל מחודש 12/23 ועד לתשלומם בפועל. ב. איזון זכויות בהתאם לחוות דעת המומחית וטענות להתחשבנויות ע"י לאה בכתב התביעה עתרה רחל למינוי מומחה אשר יישום ויאזן את כלל זכויות הסוציאליות של הצדדים ובכלל זה אופציות וחסכונות אשר נצברו בתקופת החיים המשותפת וזאת בהתאם לסעיף 14 להסכם החיים המשותפים של הצדדים. בכתב ההגנה הסכימה לאה למינוי מומחה שיערוך חוו"ד וביקשה כי בחוות הדעת יבחנו גם הרכיבים שלהלן: ביום 12.7.23 הוגשה חוו"ד מומחית מטעם ביהמ"ש לאיזון משאבים במסגרתה נקבע כי על לאה לשלם לרחל תשלומי איזון באחת משתי חלופות – תשלום מיידי או תשלום נדחה: ביום 17.7.23 אישרתי את הסכמת הצדדים כי שאלות הבהרה למומחית תוגשנה עד ליום 13.9.23. ביום 12.9.23 הודיעה ב"כ של רחל כי חוות הדעת מקובלת עליה ואין לה שאלות הבהרה וביקשה להורות ללאה להודיע באיזו חלופה בוחרת. ע"ג התגובה ניתנה החלטה כי בימ"ש ממתים לעמדת ב"כ של לאה. ב"כ של לאה לא הגיש תגובה והתייחס לחוות הדעת לראשונה במסגרת התצע"ר מטעם לאה אשר הוגש ביום 9.1.24. הצדדים הגישו תצע"ר במקביל. בתצע"ר מטעמה הודיעה רחל כי היא בוחרת בחלופה הראשונה – תשלום מיידי. בתצע"ר מטעמה הודיעה לאה כי היא בוחרת בחלופה שניה – תשלום דחוי, אולם טענה כי מתוך הסכום אשר עליה להעביר לידי רחל בהתאם לחוות הדעת יש להפחית סך של 72,000 ₪ אשר אינם ברי איזון מכיוון שהועברו מחשבונה לקופ"ג להשקעה בחברת אנליסט וזאת בהתאם לסעיפים 7-10 להסכם החיים המשותפים של הצדדים. להוכחת טענתה צירפה לאה 2 הוראות העברה מחשבון הבנק שלה לחברת אנליסט מחודש 12/21 (נספח 4 לתצע"ר). כמו כן טענה לאה במסגרת התצע"ר כי על רחל להשיב מחצית מכ-20,000 ₪ שהיו מיועדים לחסכונות הילדים. לאה לא צירפה ולו ראשית ראיה לגבי טענה זו. לתצע"ר לאה צורפו כנספח שאלות הבהרה אשר נטען כי נשלחו למומחית ובהן נשאלה לגבי שני רכיבים בלבד: קופ"ג של לאה ע"ס 72,000 ₪ וכספים שנפדו מקרן השתלמות של רחל. כמו כן צורף חלק בלבד מתשובת המומחית כדלהלן: בסיכומיה טענה לאה כי מהסכום שעליה להעביר ללאה יש לקזז סך של 72,000 ₪ מהטעמים שלהלן: הוכח כי אלו כספים שהיו בידי לאה טרם תקופת השיתוף וכן הוכח כי מדובר בהשקעה פרטית של לאה ולא זכויות סוציאליות שהתקבלו מהמעסיק. שני הצדדים לא הוסיפו בחקירתן מעבר לטענותיהן בכתב כמפורט לעיל. לחקירת לאה בעניין זה ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24 עמ' 30 שורות 10-14 ועמ' 38 שורות 2-4. לחקירת רחל בעניין זה ראו: עמ' 66 שורות 31-34 ועמ' 67 שורות 1-30. בכל הנוגע לנוסח ההסכם הרי שסעיף 14 להסכם קבע לגבי הזכויות הסוציאליות כי תהיינה משותפות ותאוזנה בין הצדדים: לאה לא התייחסה לסעיף זה כלל אלא הפנתה לסעיפים אחרים בהסכם, שאין בהם לשפוך אור להכרעה בעניין זה. בנספחים שצורפו על ידה לרבות שאלות ההבהרה שנשלחו למומחית לא צירפה מסמכים מקוריים אובייקטיבים אלא טבלה שנוסחה על ידה. יתרה מכך, היא לא פנתה בכל בקשה בעניין זה לבימ"ש לתיקון חוו"ד/ הוספה ולא ביקשה גם להעיד את המומחית. לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ועיון בחומר הראיות אני קובעת כי יש לקבל את מסקנות חוות הדעת ככתבן וכלשונן מהטעמים שלהלן. אף אחת מהצדדים לא ביקשה לחקור את המומחית על חוות הדעת ומטעם זה בלבד יש לקבל את מסקנות חוות הדעת במלואן. שאלות ההבהרה למומחית צורפו לתיק בית המשפט באיחור ניכר, ארבעה חודשים לאחר המועד שנקבע בהסכמה למשלוח שאלת הבהרה. מעיון בחומר שצורף לתצע"ר עולה כי לתיק צורפו מסמכים חלקיים לא מתוארכים כדבעי אשר לא ברור באיזה מועד נשלחו למומחית ולא ברור האם הועברו לצד שכנגד. כמו כן בשום שלב לא התבקשה החלטת בית המשפט ע"י לאה בהתאם לבקשת המומחית בתשובתה לתיקון או הוספה של חוו"ד. על כן יש לראות את לאה כזונחת טענה זו. גם לגופם של דברים לא מצאתי כי יש בהם די על מנת להעתר לטענות לאה. לגבי הסך של 72,000 ₪ שנטען ע"י לאה כי יש לקזז מחיוביה של לאה בהתאם לחוות הדעת – בכתב ההגנה לא נטען כי סכום זה אינו בר איזון ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה. כמו כן מדובר בכספים שהועברו במהלך תקופת החיים המשותפים לא הוכח כי הם נצברו עובר לתקופת השיתוף ולא הוכח כי הוחרגו ממצבת הכספים המשותפים והטענה כאמור נטענה רק בשלב מאוחר. לגבי הסך של 20,000 ₪ שנטען ע"י לאה שרחל צריכה להשיב – הטענה נטענה בכתב ההגנה אך לא צורפה ולו ראשית ראיה התומכת בגרסתה של לאה. יוער כי במסגרת כתב ההגנה עתרה לאה לבחון במסגרת חוות הדעת רכיבים נוספים אולם בהמשך ההליך זנחה את טענותיה למעט העניינים שפורטו לעיל ועל כן איני נדרשת להם במסגרת פסק הדין. כעת נותר להכריע לגבי מועד תשלומי האיזון בהתאם לחלופות בחוות הדעת. בחוות הדעת הוצעו שתי חלופות: היוון זכויות ותשלום מיידי ע"ס 79,198 ₪ (להלן: "החלופה הראשונה") או לחילופין תשלום מיידי של נכסים נזילים ע"ס 43,997 ₪ ותשלום נדחה במועד גמלת הזכויות של נכסים שאינם נזילים ע"ס 36,292 ש"ח (להלן: "החלופה השנייה") כדלהלן: רחל מבקשת לפעול בהתאם לחלופה הראשונה. לאה מבקשת לפעול בהתאם לחלופה השנייה. לאחר בחינת כלל טענות הצדדים ושמיעתם ולאור הכרעת פסק דין במכלול העניינים הרכושיים של הצדדים ומההתרשמות את הצדדים במסגרת ההליכים שהתנהלו בפניי, לאור גילן ולאור גובה סכום האיזון - שוכנעתי כי מקרה זה נופל במסגרת החריגים בהם יש להורות על איזון משאבים מיידי, קרי תשלום חד פעמי בהתאם לחלופה הראשונה של חוות הדעת וסיום הקשר הכלכלי בין הצדדים כעת ללא התחשבנות עתידית. בתמ"ש (נצ') 7801-11-08 ח.צ. נ' מ.צ. מפרט כב' השופט ג'יוסי את השיקולים בין הבחירה באיזון מיידי לאיזון דחוי: "13. באשר לדרך איזון המשאבים, קובע סעיף 6 לחוק יחסי ממון, כי : (ג) באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הוא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים. סעיף 6(ד) הוסיף וקבע, כי "בהחלטתו לפי סעיף קטן (ג) יתחשב בית-המשפט או בית-הדין בכל הנסיבות הקשורות במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ובטובת ילדיהם הקטינים, ובאופן שימנע ככל האפשר – (3) פגיעה בצבירת הזכויות הסוציאליות של אחד מבני הזוג. כן יש לציין, כי סעיף 8 לחוק יחסי ממון מאפשר לבית המשפט ב"נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" לסטות מהכלל שנקבע בסעיף 5 לחוק; ודוק, מטרתו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון, הינה להקנות לבית המשפט שיקול דעת לביצוע איזון משאבים צודק בין בני זוג, מתוך גמישות והתחשבות בשיקולים של צדק והוגנות (השווה ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 614)." ובהמשך: 25. בית המשפט ער לחסרונות שבשיטה של איזון זכויות דחוי, שהם למעשה יתרונותיה של השיטה של איזון זכויות מיידי וחד פעמי. על אלה אעמוד בקצרה: ראש לכל, בשיטה של איזון דחוי נשמר למעשה קשר בין הצדדים על אף שהתגרשו זה מזו. בעוד שהשיטה של תשלום מיידי, מקלה על הפירוד של בני הזוג ומאפשרת אף ניתוק כלכלי מוחלט ביניהם ומאפשרת בכך רצף שיקומי (השווה הגישה האחרת הנהוגה בין היתר באנגליה, של Clean break –ראה תמ"ש 21382/01); בנוסף לכך, היא מונעת פתיחת ההסדר הכלכלי ביניהם בעתיד בעת הפרישה ובתוך זה לעשות כל חודש חישובים לגבי חלקו של אחד מהצדדים בפניסה של האחר. וכמו שקבע בית המשפט בתמ"ש (י-ם) 21382/01 "הדרך של היוון מאפשרת את הכריתות המוחלטת של היחסים הכלכליים בין הצדדים". (ההדגשות בקו – הוספו). ראו: תמ"ש (נצ') 7801-11-08 ח.צ. נ' מ.צ. (18.10.2011), סעיפים 13 ו-25 לפסק הדין. שוכנעתי כי לאור גילן של הצדדים, רמת הקונפליקט ביניהן, הבאה לידי ביטוי גם בהימשכות ההליכים, חוסר אמון רב, סכום האיזון בחלופה הראשונה, שאין בו על מנת למוטט את לאה כלכלית ואפשרות מיטיבה יותר לשתי הצדדים לסיים פרק זה בחייהן ולהתחיל בפרק חדש – כי כל הנתונים תומכים בפרידה סופית, מיידית וחד פעמית בין הצדדים בהתאם לחלופה הראשונה בחוות הדעת. כלל הנתונים שכנעוני בתמונה הכוללת של הסכסוך הנמשך בין הצדדים כי טובת שתיהן היא בפרידה סופית, מיידית וחד פעמית ולא היוותרות התחשבנויות לאורך השנים שוב ושוב ושוב. גם הסכום שנקבע בחוו"ד בחלופה הראשונה הוא סכום אפשרי ללאה לתשלום בפרט בהתחשב במכלול ההתחשבנויות בין הצדדים. אני סבורה כי בנתוני הצדדים יש מקום והכרח לסטות מהכלל של התחשבנות רק במועד הבשלת כל זכות וזכות ובחירה בחלופה השניה. אשר על כן אני מורה בהתאם לחלופה הראשונה של חוות הדעת לאה תעביר לרחל תשלום איזון חד פעמי כולל בסך של 79,198 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. מעבר לכך תישאר כל אחת מהצדדים הבעלים של כל הנכסים וההתחייבויות הרשומות על שמה. טענותיה של לאה להתחשבנויות נוספות – נדחות. ג. מיטלטלין בדירת המגורים לטענת רחל, בעת עזיבתה את הדירה המשותפת נותרו כל המיטלטלין שהיו בדירה לשימושה הבלעדי של לאה, אשר התירה לה ליטול פריטים בודדים בלבד והיא נאלצה לרכוש מיטלטלין חדשים לשימושה. רחל עתרה לחייב את לאה בסך של 50,000 ₪ כשיפוי לרכישת מיטלטלין ומכשירי חשמל. כמו כן עתרה לחייב את לאה להעביר לידיה את דרכוני הקטינים מסמכים של הקטינים תמונות דיגיטליות של הקטינים וכונן חיצוני השייך לה. לטענה לאה, רחל נטלה מהדירה חפצים כפי רצונה ולאחר מכן שלחה ללאה רשימה של מיטלטלין נוספים אך לא טרחה לקחת אותם מהדירה. בכתב ההגנה ובתצע"ר הציעה לאה לרחל לקחת את כלל המיטלטלין המצויים בדירה תמורת סך של 37,000 ₪ ובסיכומים העמידה את הסכום ע"ס של 20,000 ש"ח. בחקירתה חזרה רחל על גרסתה שלא נסתרה ע"י לאה לפיה לקחה מספר מצומצם של פריטים ועיקר המיטלטלין המשותפים נותרו בדירה לשימושה של לאה (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24, עמ' 56 שורות 24-30, עמ' 57 שורות 14-28). לאה לא נחקרה בעניין זה. לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ועיון בחומר הראיות שוכנעתי כי עיקר המיטלטלין המשותפים נותרו בדירה לשימושה הבלעדי של לאה. אשר על כן בנסיבות המקרה ובכלל זה פרק הזמן שחלף מאז פרידת הצדדים ומשלא פורטו מיטלטלין בעלי שווי מיוחד ולאור הערכתה של לאה (ובכך הלכתי לקראתה בקבלת גרסתה) את שווי כלל המיטלטלין שנותרו בדירה בסך שבין 20-37 אלף ₪, אני מורה כי לאה תעביר לרחל סך של 12,000 ₪ שהינו סכום השווה לכמחצית הערכת לאה את שווי המיטלטלין וכן לאומדן שווי של מיטלטלין סבירים עבור משפחה. לגבי דרכונים ותמונות הקטינים פסק דין זה אינו המסגרת המתאימה לדון בכך. יחד עם זאת אני תקווה שב"כ הצדדים יואילו לסייע לצדדים לקדם הסכמות לסיום כלל המחלוקות לטובת הצדדים והקטינים. אשר על כן אני מורה כי לאה תעביר לרחל תשלום עבור חלקה במיטלטלין סך של 12,000 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. ד. רכב לטענת רחל בחודש 11/22 היא מכרה את הרכב שבבעלותה ** שנת 2012 יד שלישית קילומטראז' של 251,000 תמורת סך של 6,000 ₪ בהתאם להסכם מכר שצירפה (צורף כנספח ט' לתצע"ר רחל). זאת לאחר שלאה סירבה לרכוש ממנה את הרכב. בהתאם חלקה של לאה בתמורה עומד ע"ס 3,000 ₪ והיא עותרת לקזז סכום זה מחיובי לאה כלפיה. לטענת לאה בסיכומיה רחל מכרה את הרכב ללא שעדכנה את לאה והיא עותרת לחייב את רחל להעביר לה סכום השווה למחצית שווי הרכב במועד הקרע בהתאם למחירון לוי יצחק. לתצע"ר צירפה בנספח 9 מחירון מפורטל הרכב שם סימנה כי שווי הרכב 19,800 ₪. מעבר לכך לא הוכחו הדברים כדבעי. לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתן ועיון בחומר הראיות ומשלא הובאו גרסה וראיות נגדיות לשווי הרכב שוכנעתי כי הרכב נמכר תמורת סך של 6,000 ₪, וכי לאה זכאית למחצית הסכום. אשר על כן רחל תעביר ללאה סך של 3,000 ₪ עבור חלקה ברכב. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. סכום זה יקוזז מהסכומים שחייבת לאה לרחל. ה. חשבון בנק משותף רחל עותרת להורות על סגירת חשבון הבנק המשותף של הצדדים בבנק סניף מספר ** אשר אינו פעיל וצובר ריביות חובה. לאה הסכימה בסיכומיה לסגירת החשבון. אשר על כן לאור הסכמת הצדדים אני מורה כי הצדדים תסגורנה את חשבון הבנק המשותף בתוך 10 ימים ויפעלו בשיתוף פעולה לשם כך. כספים המופקדים בחשבון יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים ויתרת חובה ככל שקיימת תיפרע ע"י הצדדים בחלקים שווים. ו. טענותיה של לאה לחיובה של רחל במס רכישה של דירת המגורים בכתב ההגנה (סעיף 5(ב)(5)) בתצע"ר ובסיכומיה עתרה לאה לחייב את רחל להשיב לה סך של 16,952 ₪ בגין מחצית ממס הרכישה אותו שילמה במלואו לבדה בעת רכישת דירת הצדדים. לאה צירפה תדפיס תנועות בחשבון בנק (נספח 7 לתצע"ר) מחודש 10/20 ובו שורה "תשלום מיסי מקרקעין" ע"ס 13,904 ₪. בחקירתה טענה לאה כי הצדדים סיכמו בע"פ כי יישאו במס הרכישה בחלקים שווים (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24 עמ' 41 שורות 20-31). לטענת רחל בסיכומיה, לאה לא עתרה לסעד במסגרת כתב הטענות שהגישה ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה. טענה זו של רחל אינה נכונה כמפורט לעיל ועל כן נדחית. בחקירתה אישרה רחל כי לא השתתפה בתשלום מס הרכישה. לטענתה אביה של לאה הודיע לצדדים כי ישלם את מס הרכישה עבורן, והוא אכן שילם אותו באמצעות חשבונה של לאה. כמו כן עד למועד הגשת התביעה לאה או אביה לא ביקשו מרחל להשיב את חלקה בתשלום (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24 עמ' 54 שורות 8-19). לכתב ההגנה בתלה"מ 78429-01-23 צירפה רחל הודעת וואטסאפ מיום 9.7.20 מאת אביה של לאה לפיה הוריה של לאה ישלמו את מס הרכישה עבור הצדדים (ואת שכ"ט של עו"ד של העסקה לרכישת דירת המגורים) (צורף כנספח ו' לתצע"ר של רחל): בחקירתו טען אביה של לאה כי התכוון לשלם את המס, אך לא היה לו מספיק כסף באותה העת, ועל כן לאה נשאה בתשלום (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24 עמ' 23 שורות 9-13). לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתן ועיון בחומר הראיות שוכנעתי כי לאה הוכיחה כי היא זו ששילמה את תשלום מס הרכישה בגין רכישת הדירה המשותפת. רחל לא טענה כי אינה צריכה לשאת בתשלום יחד עם זאת לא הוכח כי הצדדים הסכימו לשלם את המס בחלקים שווים. על כן בהתאם לחלקה בדירה עליה לשאת ב-36% מהסכום שלגביו הובאה ראיה שהינו 13,904 ₪ בלבד. אשר על כן רחל תעביר ללאה סך של 5,005 ₪ עבור חלקה במס הרכישה. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. סכום זה יקוזז מהסכומים שחייבת לאה לרחל. ז. החזר חלקה של רחל במשכנתא בתצע"ר עתרה לאה לחייב את רחל להשיב לה את חלקה בהחזרי המשכנתא וביטוח המשכנתא בסך של 41,020 ₪ אשר שולמו ע"י לאה בתקופה שבין 1.11.22 – 14.11.23 המועד בו עזבה רחל את הבית ועד לאישור הסכם המכר בין הצדדים בהתאם למסמך שצירפה. בסיכומיה העמידה לאה את חלקה של רחל בהחזרי המשכנתא ע"ס של 20,510 ₪. רחל לא הכחישה כי עליה לשאת במחצית מהחזר המשכנתא עד למועד אישור הסכם המכר אולם לטענתה שילמה את חלקה בהחזרי המשכנתא בחלק מהתקופה וכן נשאה בתשלומי ריביות בגין פיגור בתשלום מצד לאה. לטענתה התשלומים ירדו מהחשבון המשותף עד לביטול כרטיסי האשראי בחודש 8/2023. אשר על כן החל ממועד הקרע ועד ליום 14.11.23 תשולם המשכנתא על ידי שתי הצדדים בחלקים שווים (תשלום שוטף + ביטוח). ההתחשבנות תתבצע באמצעות הצגת אסמכתאות תקפות לתשלום מהבנק לגבי כל תשלום ותשלום. תשלומים שבוצעו מהחשבון המשותף – ייחשבו כתשלום שבוצע במשותף ולא נדרשת התחשבנות נוספת לגביו. בת הזוג שתמצא חייבת לשניה עבור תשלומי המשכנתא תשא בתשלום זה בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. כל הסכומים של שתי הצדדים יחושבו בכפוף להצגת אסמכתאות. ככל ותהיינה מחלוקות הן תתבררנה בהוצאה לפועל. אין מניעה לקזז את סכום המשכנתא מכלל הסכומים שנקבעו לעיל בפסק הדין. לסיכום אשר על כן בכל הנוגע לעתירות ולנושאים שנדונו בתביעה הרכושית אני מורה בסיכומו של דבר כדלהלן: א. דמי שימוש ראויים לרחל על שימושה של לאה בדירה - אשר על כן אני נעתרת לתביעה לדמי שימוש באופן חלקי וקובעת כי לאה חבה לרחל דמי שימוש ראויים בסך כולל של 27,360 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה החל מחודש 12/23 ועד לתשלומם בפועל. ב. איזון זכויות בהתאם לחוות דעת המומחית וטענות להתחשבנויות ע"י לאה - בהתאם לחלופה הראשונה של חוות הדעת לאה תעביר לרחל תשלום איזון חד פעמי כולל בסך של 79,198 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. מעבר לכך תישאר כל אחת מהצדדים הבעלים של כל הנכסים וההתחייבויות הרשומות על שמה. טענותיה של לאה להתחשבנויות נוספות – נדחות. ג. מיטלטלין בדירת המגורים - לאה תעביר לרחל תשלום עבור חלקה במיטלטלין סך של 12,000 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. ד. רכב - רחל תעביר ללאה סך של 3,000 ₪ עבור חלקה ברכב. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. סכום זה יקוזז מהסכומים שחייבת לאה לרחל. ה. חשבון בנק משותף - הצדדים תסגורנה את חשבון הבנק המשותף בתוך 10 ימים ויפעלו בשיתוף פעולה לשם כך. כספים המופקדים בחשבון יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים ויתרת חובה ככל שקיימת תיפרע ע"י הצדדים בחלקים שווים. ו. טענותיה של לאה לחיובה של רחל במס רכישה של דירת המגורים - רחל תעביר ללאה סך של 5,005 ₪ עבור חלקה במס הרכישה. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. סכום זה יקוזז מהסכומים שחייבת לאה לרחל. ז. החזר חלקה של רחל במשכנתא - החל ממועד הקרע ועד ליום 14.11.23 תשולם המשכנתא על ידי שתי הצדדים בחלקים שווים (תשלום שוטף + ביטוח). ההתחשבנות תתבצע באמצעות הצגת אסמכתאות תקפות לתשלום מהבנק לגבי כל תשלום ותשלום. תשלומים שבוצעו מהחשבון המשותף – ייחשבו כתשלום שבוצע במשותף ולא נדרשת התחשבנות נוספת לגביו. בת הזוג שתמצא חייבת לשניה עבור תשלומי המשכנתא תשא בתשלום זה בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. כל הסכומים של שתי הצדדים יחושבו בכפוף להצגת אסמכתאות. ככל ותהיינה מחלוקות הן תתבררנה בהוצאה לפועל. אין מניעה לקזז את סכום המשכנתא מכלל הסכומים שנקבעו לעיל בפסק הדין. הוצאות ההליך – לאור התוצאה אליה הגעתי ובשל כך שקיבלתי חלק מטענות כל אחת מהצדדים, לא מצאתי כי יש מקום לחייב בהוצאות מי מהצדדים, וכל אחת תישא בהוצאותיה. המזכירות תסגור את תלה"מ 44378-02-23. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים. פסק הדין מותר לפרסום ללא כל פרט מזהה בהחלטה מיום 2.2.2024. הערת בימ"ש - השמות בפסק הדין שונו לצורכי נוחות וקריאה.	decision78429-01-23	["תמר סנונית פורר"]	[{"judgment_id": "ca0fb3a1-a941-526b-9dfa-f8613edd9207", "file_name": "78429-01-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 708221, "extension": "docx", "display_name": "78429-01-23-קובץ מקורי"}]
c0fe527c-98c6-53aa-b6ea-b1472440083e	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופטת תמר סנונית פורר: פס"ד בתביעה רכושית ובתביעת לשון הרע (תלה"מ 37260-05-18)	37260-05-18	2024-12-10	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	פסק דין זה עניינו הכרעה בשתי תביעות שהוגשו על ידי הצדדים: תלה"מ 37260-05-18 – תביעה לשמירת זכויות, רכושית והצהרתית (להלן: "התובענה הרכושית") אשר הוגשה על ידי האיש ביום 16.5.2018 כנגד האישה (להלן: "האיש" ו- האישה"). תלה"מ 25809-11-18 – תביעה כספית – פיצוי בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות; צו למניעת לשון הרע; צו איסור הטרדה מאיימת שהוגשה על ידי האישה כנגד האיש ביום 12.11.2018 (להלן: "התובענה הכספית"). רקע עובדתי וההליכים המשפטיים בין הצדדים ביום 15.5.2002 חתמו הצדדים על הסכם יחסי ממון (צורף כנספח ז לתצהיר עדות ראשית של האישה בתלה"מ 32760-05-18). אשר נחתם ואושר על ידי רושם נישואין בלשכת הרבנות ב---- טרם נישואי הצדדים (להלן: "הסכם הממון או ההסכם"). לאיש יש טענות לגבי תוקפו של הסכם הממון ואישורו. ביום 19.6.2002 הצדדים נישאו כדמו"י (יצויין כי צויין על ידי האיש כי הצדדים נישאו ביום 19.7.2002 ובחלק מכתבי הטענות של האישה צויין כי הם נישאו ביום 20.6.2002. בהסכם הממון צויין כי הצדדים עתידים להינשא ביום 19.6.2002. אולם הבדלים אלה אינם מהותיים לעצם ההכרעה בתביעות שבפניי). לצדדים נולדו 2 קטינות: *, ילידת 2004. * ילידת 2011. (להלן:" הקטינות"). הצדדים התגוררו בדירה ברחוב **, * הידועה גם כגוש --- חלקה ---- (להלן:" הנכס או דירת המגורים"). הדירה התקבלה בירושה מאימה של האישה. ביום 15.7.2003 נפטרה אימה של האישה. דירת המגורים הועברה לאישה בהתאם לצו קיום צוואת אימה המנוחה של האישה מיום 2003 (להלן: "המנוחה"). זכויות האישה בנכס נרשמו בפנקסי רישום המקרקעין בהתאם לצו קיום הצוואה תוך שנרשמה הערת אזהרה על זכויותיה של האישה; "כפוף לתנאים בצוואת המנוחה ** ז"ל" (צורפו כנספחים א+ב לתצהיר עדותה הראשית של האישה בתובענה הרכושית). החל מראשית שנת 2018 החלו ההליכים המשפטיים בין הצדדים בבית הדין הרבני ולאחר מכן בבית המשפט לעניני משפחה. הסכסוך בין הצדדים מאופיין בקונפליקט גבוה ביותר. ביום 18.11.2018 הגיעו הצדדים להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין (ה"ט 33018-11-18): "הגענו להסכמות, כדלקמן: 1. הצדדים הסכימו כי בשלב זה ישוב הבעל לדירת הצדדים וזאת למשך 14 יום הקרובים. 2. במהלך סופי השבוע ילון הבעל מחוץ לדירה. 3. מוסכם כי עד ליום 02/12/18 יעזוב הבעל את הדירה עם חפציו האישיים. 4. במועד עזיבת הבעל את הדירה האישה תעביר לידי הבעל סך של 3,000 ₪, כאשר סכום זה הינו בר קיזוז, ככל שבית המשפט יסבור כי לבעל זכויות כלשהן בדירה. היה והחלטה שיפוטית בית המשפט יקבע כי לבעל לא קיימות זכויות רכושיות/כספיות - ייאלץ הבעל להשיב כספים אלו לידי האישה. 5. החל ממועד עזיבת הבעל את דירת הצדדים יועבר סך של 2,500 ₪ בגין מזונות הקטינות. לסכום זה יתווסף מחצית מהוצאות הקטינות (חוגים, קייטנות, שיעורים פרטיים, הוצאות רפואיות חריגות, הוצאות חינוך). 6. מובהר בזאת כי כל התביעות אשר תלויות ועומדות בפני בית המשפט ימשיכו, למעט ויציגו הצדדים הסכם כולל וכל אחד שומר על טענותיו מכל מין וסוג שהוא. 7. במהלך שהותו של הבעל בדירה מתחייב הנ"ל לא לערער, לא לפנות, לא לפגוע בכל צורה שהיא בחייהם השלווים והשקטים של האישה והקטינות. כמו כן, הנ"ל מתחייב שלא לפנות לכל צד ג' בהכפשה או בפגיעה בשמה הטוב של האישה בכל צורה שהיא וזאת מבלי שהדברים יהוו הודאה בכל צורה שהיא ועל כך שהדבר נעשה בעבר". (ההדגשות בכתב - הוספו). גם הגעת הצדדים להסכמות לא סייעה להרגעת הרוחות ובימ"ש נדרש להתנהלות חוזרת ונשנית גם בנושאים שכבר נדונו. לאור הסכמת הצדדים בה"ט 33018-11-18, הסכימה האישה למחוק את תביעתה לסילוק יד של האיש מהדירה. ביום 2.12.2018 בעטיין של הסכמות הצדדים שאושרו וקיבלו תוקף של פסק דין (במסגרת ה"ט 33018-11-18) עזב האיש את דירת המגורים. ביום 11.4.2019 הצדדים התגרשו. להשלמת התמונה יצויין כי אישרתי בהחלטה מיום 17.2.2019 לאיש לבקשתו לתקן את כתב התביעה הרכושית וכן חוייב האיש בהוצאות בסך של 8,500 ₪ בשל השלב בו היה מצוי ההליך והוצאות שנגרמו לאישה, וזאת בנימוקי החלטתי שם. יצויין כי ההליכים שבפניי דרשו החלטה בכל עניין ועניין. צויינו לעיל רק הנושאים המהותיים והנדרשים כעת להכרעה בפסקי הדין שבפניי. יצויין כי לאחר תום דיוני ההוכחות ולאחר מתן צו לסיכומים, הגיש האיש בתביעה הרכושית בקשה לצו למועצה הדתית להמציא את פרוט' אישור הסכם הממון בין הצדדים. ביום 24.6.2020 נדחתה בקשה זו בנימוקי החלטתי שם. בתיקים התקיימו 2 דיוני קד"מ ו-2 דיוני הוכחות והוגשו סיכומים בכתב. לאחר כל זאת ניתן כעת פסק הדין בשתי התביעות. פסק דין בתלה"מ 37260-05-18 במסגרת כתב התביעה המתוקן עתר האיש לסעדים הבאים בתביעה הרכושית: קבלת פסק דין הצהרתי לפיו הינו זכאי למחצית הזכויות ו/או מחצית משווי הנכס. לחילופין כי בימ"ש יורה כי האיש זכאי למחצית ההשבחה על הנכס החל משנת 2004 ועד לפינוי התובע את הנכס. לשם כך התבקש כי בימ"ש יימנה שמאי. לחילופי חילופין, היה והסעדים להם עותר התובע יידחו אזי מתבקש בימ"ש לקבוע כי על האישה לשפות/ לפצות/ להשיב כפסים אשר השקיע האיש בנכס לאורך השנים. כמו כן במסגרת איזון המשאבים בין הצדדים – ובמידה ובימ"ש יידחה את עתירת האיש כי הינו זכאי למחצית הזכויות בנכס – ביקש האיש כי יעשה שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון ולהורות על חלוקה לא סימטרית לטובת האיש בזכויות הסוציאליות ו/או בזכויות בכלל אשר צברו הצדדים במהלך השנים (לרבות ההשבחה על הנכס), תוך הבאה בחשבון של הפערים הכלכליים בין הצדדים, אשר נוטים בצורה ברורה לטובת האישה. לסיום סעדיו ציין האיש כי הוא שומר על זכותו להגיש תובענה למזונות משקמים. טענות הצדדים טענות האיש האיש טוען כי נוצר שיתוף ספציפי בדירת המגורים שהועברה לאישה בירושה מאימה, וזאת על רקע הבטחותיה של האישה ומצג ממשי שהציגה כלפי האיש כי דירת המגורים היא נכס משותף. לטענת האיש, האישה נהגה להגיד ולהבטיח לו כי הנכס הוא משותף. האיש טוען כי לולא הבטוחות האישה כלפיו, היו הצדדים עושים מאמץ כלכלי זוגי, נוטלים משכנתא ורוכשים דירה בצוותא. האיש טוען כי חיי הצדדים היו הרמוניים תוך שיתוף פעולה מלא שהתאפיינו בטיסות לחו"ל ויציאות לחופשות. האיש טוען כי הוא נתן את כל מרצו ומשאביו לטובת התא המשפחתי גם בתקופות בהן הוכח כי האישה לא עבדה ונטל התא המשפחתי נפל לכתפיו. בתוך כך ציין האיש כי הצדדים נהגו לנסוע לחו"ל 8-10 פעמים במהלך חיי הנישואין ויצאו לחופשות בארץ. האיש טוען כי מלבד העובדה כי במשך השנים תחזק הוא והחזיק את הנכס, הצדדים ערכו פעמיים שיפוץ בדירת המגורים משך השנים. עצם השיפוצים ועלותם בשני מועדים מעידים על שיתוף ספציפי ולהשבחתה של דירת המגורים. האיש טוען כי הסכם הממון שנחתם מעולם לא אושר כדין והצדדים לא נהגו על פיו. מעבר לכך, ההסכם נערך ע"י עו"ד מטעם האישה (עו"ד זפט) והיא זו אשר ערכה את צוואת המנוחה וכן ייצגה את האישה בראשית ההליכים, חרף ניגוד הענייניים בייצוג. האישה מעולם לא הציגה פרוטוקול דיון של הסכם הממון שנערך כדין. יתרה מכך, הסכם הממון אשר הוצג בבית המשפט נושא חותמת וחתימה עם תאריך בדיעבד ובניגוד לתקנות הרבנות הראשית (תקנות והוראות לרישום נישואין, טבת תשע"ג, תקנה 75). בהתאם לאמור אין ליתן נפקות ו/או משקל להסכם הממון נוכח העובדה כי הסכם הממון לא אושר כדין והצדדים לא נהגו בהתאם להוראותיו האיש טוען כי במסגרת ההליך המשפטי וביום 18.11.2018 הגיעו הצדדים להסכמות זמניות אשר ניתן להם תוקף של החלטה לפיהם על האישה היה להעביר לאיש סכום של 3,000 ₪ מדי חודש, כאשר סכום זה ניתן לקיזוז. עד עתה טוען האיש כי האישה לא העבירה ולו שקל בהתאם להחלטה. טענות האישה האישה טוענת כי חרף ניסיונו של האיש לייצר תמונה אידאלית של חיי נישואים הרמוניים וכוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירת המגורים, המציאות בשטח מלמדת את ההיפך. הצדדים נהגו במודע בהפרדה רכושית ביניהם כאשר כל צד שמר לעצמו את הרכוש אותו צבר ולא נוצרה שותפות כלכלית. על כן עותרת לדחיית התביעה על כל רכיביה. האישה טוענת כי בצוואת אימה המנוחה נרשם ברחל בתך הקטנה כי מלוא הזכויות בדירת המגורים הוקנו לאישה, והיא לא זכאית להעביר את זכויותיה בדירה לכל גורם, לרבות בן זוגה. גם עיון בנסח הטאבו מעלה כי נרשמה הערת אזהרה על בעלותה של האישה בדירת המגורים ברוח צוואת המנוחה. ניסיונו של האיש להתלות בעובדה כי בנסח הטאבו מופיעה המילה "מכר" הינו ניסיון סרק שכן האישה העידה כי הדירה הועברה אליה מכוח צוואה והיא לא שילמה בגינה דבר, דבר הידוע לאיש היטב. האישה טוענת כי טענות האיש לפיהן דירת המגורים היא נכס משותף ונוצר שיתוף ספציפי בדירת המגורים של הצדדים הינה טענה בעלמא שלא נתמכה בראשית ראיה ולא בכדי. האיש לא הביא עדים כלשהם, כגון בני משפחה או חברים ששמעו אי פעם הבטחות כאלו מפי האישה. אין בעריכת השיפוצים ובהשתתפות האיש בשיפוצים בשיעורים נמוכים כדי להקנות לו זכויות קנייניות והנסיבות אינן מעידות על שיתוף ספציפי. האיש שילם כספים המיועדים למחייה השוטפת של הצדדים והקטינות ואף לא שילם לידי האישה דמי שימוש כלשהם בגין השימוש בדירת המגורים, אשר שייכת רק לה. גם השקעותיו הנטענות של האיש הנוגעות לתחזוקה שוטפת ומינורית מסתכמות בהחלפת נורות, התקנת מפזר חום, תיקון שלבים בתריס וכיוצ"ב. באשר להסכם הממון האישה טוענת כי זה נחתם ואושר כדין על ידי רושם נישואין בלשכת הרבנות ב---- לאחר שהצדדים קיבלו ייעוץ משפטי מקיף מלפני ומלפנים. ניסיונו של האיש לטעון עתה בשיהוי כה רב כי תאריך אישור העתק ההסכם מיום 20.5.2018 (ראו: צורף כנספח ז' לכתב ההגנה המתוקן) הינו ניסיון פסול מאחר שתאריך זה מתייחס להעתק מתאים למקור בלבד על גבי ההסכם ולא למועד אישור הסכם הממון. עוד האישה טוענת כי הסכם יחסי הממון אומת כדין על ידי רושם נישואין ביום 20.5.2002 בלשכת הרבנות ב----, כאשר בסעיף 7 להסכם הממון נקבע כי הסכם הממון יובא לאישורו של רושם הנישואין, והכול כשממילא גם אילולא היה נחתם הסכם הממון בין הצדדים, לאיש אין ולא יהיו זכויות קנייניות הואיל ומדובר בדירת ירושה מכוח סעיף 5(א) 1 לחוק יחסי ממון. האישה טוענת כי אמנם לא שילמה את הסכום שנקבע בהסכמת הצדדים ביום 18.11.2018 אולם גם האיש לא שילם את מזונות הקטינות. האישה עותרת כי במסגרת פסק הדין יבוטל חיובה לשלם לאיש 3,000 ש"ח לחודש, באופן רטרואקטיבי, לאור העדר זכאותו של האיש לזכויות של האיש לזכויות בדירת האישה. האישה טוענת כי לא מתקיימים התנאים לפסיקה לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ויש להורות על דחיית עתירה זו. דיון והכרעה אימה המנוחה של האישה חתמה על צוואה ביום 2.9.2002, במסגרתה הורתה על הורשת הדירה לאישה. ביום 2003 נפטרה אימה של האישה. צו קיום צוואה ניתן לצוואה על ידי הרשם לענייני ירושה ביום 17.12.2003. בהתאם לצו קיום הצוואה נרשמו מלוא הזכויות בדירה על שמה של האישה. בנוסף בהתאם לצוואה האם המנוחה נרשמה גם הערת אזהרה למניעת העברת הזכויות של האישה בדירה שלא בהתאם לצוואה. הסכם הממון בין הצדדים קבע בסעיף 3.10 כי נכסי ירושה שיקבל כל אחד מהצדדים ייחשבו כרכוש של אותו צד: "נכסים ו/או כספים ו/או זכויות שיגיעו למי מבני הזוג, בתקופת הנישואים, כמתנה ו/או ירושה ו/או כמענק ו/או כטובת הנאה על ידי משפחת המוצא שלו, ייחשבו כקנין בלעדי של אותו בן זוג". בסעיף 3.13 להסכם הממון נקבע כי נכסים שיתקבלו בהתאם לסעיף 3.10 כי: "לא יבוצע גם איזון משאבים בזכויות בני הזוג בדירה, עם פקיעת הנישואין". לטענת האיש נוצר בדירה שיתוף ספציפי הגם שהדירה הועברה בירושה ועל אף הסכם הממון בין הצדדים. בהתאם לכך יש לבחון האם האיש עמד בנטל ההוכחה הנדרש להוכיח כי נוצר שיתוף ספציפי בדירת המגורים. בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.12) (להלן: "בע"מ 1398/11") כב' השופט עמית מונה רשימה של 9 פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדיון בשאלה האם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת מגורים. הפרמטרים, אשר חלקם "מושך" לכיוונים מנוגדים – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו. בחינת הפרמטרים שצויינו בבע"מ 1398/11 מעלה כי לא נוצר שיתוף ספציפי בבית המגורים בענייננו. האם דירת המגורים הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין – בענייננו דירת המגורים התקבלה ע"י האישה מכח צוואת אימה מיום 2.9.2002 אשר ניתן צו לקיומה ביום 17.12.2003. בהתאם לצו קיום הצוואה נרשמו מלוא הזכויות בדירה על שמה של האישה. בנוסף בהתאם לצוואת האם המנוחה נרשמה גם הערת אזהרה למניעת העברת הזכויות של האישה בדירה שלא בהתאם לצוואה. בצוואת האם המנוחה היא קבעה באופן ברור ונחרץ כי הזכויות בדירת המגורים מוקנות לאישה והיא לא רשאית להעביר לאחרים את זכויותיה, כולן או מקצתן, בין בתמורה ובין שלא בתמורה וזכויותיה לא ייגרעו אף מחמת נישואיה. בהתאם לכך גם נרשמה הערת אזהרה על זכויותיה האישה בלשכת רישום המקרקעין (כפי שהורתה המנוחה בסעיף 11 לצוואתה). לשון הצוואה קובעת כדלקמן לגבי זכויות האישה בדירת המגורים: עוד נקבע בסעיפים 12-15 לצוואה מנגנון להבטחת זכויותיה של האישה בדירת המגורים ככל וזו תימכר ותירכש דירה חלופית תחתיה. אין מחלוקת כי האיש ידע כי הדירה התקבלה על ידי האישה בירושה והוא הודה בכך בחקירתו, ברם העיד כי לא ידע אודות רישום הערת אזהרה בנסח הטאבו וזה נודע לו רק בדיעבד. האיש נחקר בסוגיה זו ואישר מפורשות כי ידע על כך שהדירה ניתנה לאישה בירושה: "ש: אז אתה בעצם כשעברת לבית, ידעת שאמא של * השאירה לה צוואה, נכון? את הבית. ת: היא העלתה את זה. [...] ת: היא גם העלתה את זה. ש: אז * אמרה לך ואתה ידעת לפני שנכנסת שמדובר בירושה שאמא שלה השאירה לה את הבית, נכון? ת: בהחלט". וגם ידעת שיש הערת אזהרה שאומרת של* (לא ברור). ת: את זה לא ידעתי. ש: אתה צירפת את הנסח טאבו. ת: אחרי זה שכל התהליך הבנתי שיש את זה. " (ההדגשות בקו – הוספו). (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 75, שורות 5-16). דירת המגורים הועברה בירושה. על פי חוק יחסי ממון היא אינה בת איזון, אף אם לא היה נחתם הסכם הממון מלכתחילה. הסכם הממון רק מוסיף ומאשר כי ירושה איננה חלק מאיזון המשאבים בין הצדדים. הדברים נכונים ביתר שאת שעה שהאיש אינו טוען כי נכסי הירושה שלו הינם משותפים או שהוא התחלק בהם עם האישה לאורך השנים. ויודגש - בנסיבות העניין האיש לא הוכיח ראייתית ומהותית כי נוצר בין הצדדים שיתוף ספציפי בדירת המגורים בהינתן קבלת הדירה בירושה, המצב הרישומי של הנכס והמנגנון שמגביל את האישה מלהעביר את זכויותיה בהינתן ההגבלות המופיעות בצוואת אימה. האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה כי היא משותפת – כמובא לעיל דירת המגורים הועברה בירושה עם הגבלות ברורות, ואף מנגנון לרכישת דירה חלופית על ידי האישה ככל ותירכש תחת דירת המגורים שהתקבלה בירושה, מבלי לגרוע ו/או לפגוע בזכויותיה של האישה בדירת המגורים. האיש העיד בחקירתו כי הוא ידע שדירת המגורים הועברה בירושה והצדדים עברו להתגורר בה בצוותא כחצי שנה לאחר מועד פטירתה של המנוחה. יתרה מכך, הוכח בעת ההליך כי ריהוט האם המנוחה נשאר בעיקרו בבית. האיש אישר כי סייע לאישה לחלק ולפנות חלק מהריהוט וכי הביא עימו: "אני הבאתי מקרר, מיקרוגל, מכונת כביסה, דברים מהבית שלי הישן שאמי קנתה". כמו כן אישר כי דירת המנוחה הייתה דירה חדשה מקבלן אך טען כי הדבר אינו רלוונטי (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 74, שו' 16-26).העולה מכך כי האיש אישר כי הדירה הינה דירת ירושה, ועל כן נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה כי היא משותפת. האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו - בענייננו האיש עותר כי יקבע שיתוף בדירה שהאישה קיבלה בירושה. אין מחלוקת כי במהלך תקופת הנישואין גם האיש קיבל נכסים בירושה. אולם בעוד הוא טוען לשיתוף בדירת הירושה של האישה, הוא מבקש להיוותר עם נכסי הירושה שהוא עצמו ירש. לטענתו של האיש יש טעם להבחנה זו – שדירת הירושה של האישה משותפת ונכסי הירושה שלו נפרדים - שכן לטענתו הוא לא זוכה לראות פירות מנכסים אלו. האישה טוענת כי האיש מנסה בחוסר תום לב להסתיר מבית המשפט את הסכומים הרבים שצבר בחשבונותיו הנפרדים במהלך הנישואין. לא בכדי עותר האיש כסעד חלופי כי מלוא הזכויות שצבר האיש במהלך הנישואין יוקנו לו בלבד. יתר על כן, האיש הסתיר מפני האישה את הכספים הרבים שקיבל בירושה מאמו המנוחה שנפטרה בשנת 2003 לרבות זכויות בחלקות מקרקעין ב*, זכויות בדירה ב* וזכויות בדירה ב*, הגם שלטענת האיש בחקירתו הוא אינו מקבל שקל בגין הנכסים אלו. האישה מדגישה כי עלה בידיה להוכיח באמצעות החקירה הכלכלית שערכה (צורף כנספח י' לתצהיר עדות הראשית מטעם האישה) כי האיש מנסה ליצור תדמית של מסכן בפני בית המשפט על מנת ליצור תדמית שתסייע לו ותעניק לו זכויות שאינן מגיעות לו. היא טוענת לשם כך הוא צירף לבית המשפט ביום 29.7.2020 עדכון אודות מכתב פיטורין שקיבל מעבודתו (בקשה מס' 27). האישה טוענת בתצהיר עדותה בתביעה הרכושית כי ביום 27.4.2009 ניתן צו לקיום צוואת אמו המנוחה של האיש, וכי במרץ 2019 נפטרה אף סבתו של האיש כך שלא מן הנמנע כי האיש יירש נכסים ו/או זכויות כספיות נוספות מלבד הזכויות שירש עד כה. לתצהיר צירפה האישה את צוואת אמו המנוחה של האיש מיום 11.2.2003 (צורף כנספח יא לתצהיר) ממנה ניתן ללמוד כי האיש ירש בצוותא עם אחותו את זכויותיה ב, את חלקה של אימו המנוחה בדירה שב ואת חלקה בדירה שב. האיש עתר כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ויורה על חלוקה לא סימטרית בכלל הנכסים והזכויות בטענה כי ככל שבית המשפט לא ייקבע כי הוא בעל מחצית מהזכויות בדירת המגורים, יש לקבוע כי הנכסים ו/או הזכויות ו/או הכספים אשר צברו הצדדים במהלך חיי הנישואין יחולקו באופן לא סימטרי, אשר תעשה מזור וצדק עם האיש. האיש טען והציג בפני בית המשפט מצג בו קיימים פערים כלכליים משמעותיים בין הצדדים המתבטאים בין היתר גם בכך שלאישה את דירת הירושה, בעוד הוא נטול נכסים ורכוש. טענה זו התבררה כלא נכונה במהלך ההליכים המשפטיים. התברר כי האיש בעל יותר מנכס מקרקעין אחד שקיבל בירושה והוא בעל זכויות כספיות שצבר לרבות תכניות חיסכון (ראו נספחים ח- י' לכתב ההגנה המתוקן). יצוין כי האישה אינה מבקשת להיפרע מהאיש בגין הוצאותיה שלטענתה היו גבוהות בהרבה משלו בעת החיים המשותפים, ואינה תובעת זכויות בנכסים לא לה. כאשר נחקר האיש בעניין זה אישר את קבלת הירושה על ידו אולם תשובתו הייתה מיתממת לגבי דרישותיו הרכושיות: "עו"ד גייזלר: התביעה הרכושית. אתה לא טוען לחלוקה של הירושה בחלקים שווים, נכון? אני מבינה שגם אתה ירשת שטחים וכספים, נכון? תאשר לי. העד, מר : ירשתי ולא ראיתי שקל מאז שירשתי אותם. ש: רגע, לא כל כך הבנתי. ת: נכון. פשוט מאוד, לא ירשתי. לא ירשתי כסף. ש: ירשת או לא ירשת? ת: ירשתי, אני לא רואה שקל מאז שירשתי את זה. ש: אבל ירשת רכוש, נכון? ת: מה שכתוב, תראי. ירשתי 2 דונם אני לא טועה ב* שזה הדודים שלי מעבדים, רבע דירה ב--- שאחותי גרה שם ואני לא רואה שקל ולו פרוטה.". (ההדגשו בקו – הוספו). (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 77, שו' 13-23). לאחר בחינת טענות הצדדים, עדויותיהם וראיותיהם עולה כי לא קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות חלוקה לא שוויונית של הרכוש ו/או איזון בשיעור שונה חרף הוראות הסכם הממון שעה שהוכח כי לאיש ישנם נכסים מקבילים כלכליים משמעותיים אחרים, אשר לא הוצגו ו/או פורטו כדבעי בכתבי הטענות מטעם האיש עיון בנספחים יא' – יג' לתצהיר עדותה של האישה בתביעה הרכושית מעלות כי לאיש זכויות בשיעור של 1/24 בגוש --- חלקה -- מיום 1.3.2010 ו – 3531/190274 זכויות בגוש --- חלקה -- – המופיעות בלשכת רישום המקרקעין ב--- והמתייחסות לזכויות האיש בנכס ב----. עוד עולה כי לאיש היו נכון ליום 7.2.2016 זכויות בשיעור של 1/48 בגוש ---- חלקה -- בנכס ברחוב ------ ב-----. לטענת האיש עצמו בסעיף 15 לכתב התביעה המתוקן הוא תיעל את כספי הירושה שקיבל מירושת דודו בשיעור של 1/48 חלקים בנכס ברחוב -----ב----- – לטובת השיפוץ של דירת המגורים. עיון בנספח ג' לכתה התביעה המתוקן מעלה כי שווי זכויות האיש בנכס זה נמכרו ביום 22.11.2016 תמורת הסך של 93,750 ₪. העולה מן האמור לעיל הוא כי גם אם עלה בידו של האיש כדי להשוות את הסכום אותו השקיעה האישה מהשיפוצים בדירת המגורים, דבר שלא עלה בידי האיש להוכיח, הרי שהוכח כי לאיש נכסים נוספים שערכם לא ידוע. עובדה שלא נסתרה. קרי הטענה כי הנכס המרכזי היחידי שיוצר הבדלים משמעותיים כלכליים בין הצדדים היא דירת הירושה של האישה – הוכחה כלא נכונה. אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה) – הצדדים התגוררו בדירה משנת 2004 לאחר פטירת המנוחה ועד למועד עזיבתו של האיש ביום 2.12.2018 את דירת המגורים. קרי מדובר ב כ- 14 שנים. יצוין כי עוד בשנת 2005 נרשמו זכויותיה של האישה כדין בפנקסי המקרקעין מכוח ירושת האם המנוחה. אין מחלוקת כי הצדדים ובנותיהם התגוררו בדירת המגורים בצוותא משנת 2004 ועד ליום 2.12.2018. ברם אין במשך הנישואין לבדו כדי להוות נסיבה מכריעה לשיתוף ספציפי בדירה. משך זמן הנישואים הוא נדבך אחד אך לא יחיד. בעניינו בהינתן התמונה הכוללת שהוכחה אין במשך המגורים בדירה כדי להוות משקל שישנה את כפות המאזניים לעבר שיתוף ספציפי בדירה. . אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה) – הצדדים נישאו ביום 19.6.2002 ויש להם 2 בנות קטינות משותפות. הסכסוך המהותי החל סביב חודש 02/2018 עת הגישה האישה בקשה ליישוב סכסוך. אורך חיי הנישואין עד למועד הקרע היה כ- 16 שנים. ייאמר כי אין בפרק הזמן הארוך של נישואי הצדדים כדי לאיין את ההפרדה הרכושית ששררה בין הצדדים בפועל ועל פי הסכם הממון. אדרבא, עולה מחומר הראיות כי כל אחד מהצדדים שילם אפילו את חשבון קופת החולים עבור עצמו. האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף או על ידי אחד מהם בנפרד ובפרט ממקורותיו הנפרדים – לא שולמה משכנתא מאחר שהדירה התקבלה בירושה. דירת המגורים התקבלה כשהיא נקיה ממשכנתא והתחייבויות כספיות. הצדדים נשאו במהלך השנים בהוצאות אחזקת דירת המגורים וכלכלת התא המשפחתי. שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג – בעניין זה קיימת מחלוקת מהותית בין הצדדים. טענתו המרכזית של האיש הינה כי בוצעו שיפוצים מסיביים בדירה שמומנו גם על ידו. האישה טוענת כי לא היה מדובר כלל בשיפוצים מסיביים וגם לגביהם הייתה התחשבנות מדוקדקת בין הצדדים, והם נובעים מהמגורים בדירה ואינם מקנים לאיש בה זכויות. אין מחלוקת כי נערכו שני שיפוצים בדירת המגורים. הצדדים במחלוקת אודות טיב השיפוצים, המועד בו נערכו, עלותם, משכם ושיעור השתתפותם של הצדדים בשיפוצים אלה. האיש טוען כי השקעת הצדדים בדירת המגורים נערכה מתוך הבנה כי הנכס הוא של שני הצדדים ומדובר בשיפוצים מהותיים. האישה טוענת כי השיפוצים מומנו ברובם על ידה וכי מדובר בשיפוצים מינוריים הנובעים ממחיית הצדדים והקטינות בדירה, וכי אין מדובר בשיפוצים מהותיים, כשם שטוען האיש שהרי דירת המגורים התקבלה מלכתחילה בירושה כחדשה. האיש טוען כי השיפוץ הראשון נערך בשנת 2010 לערך וכלל את הדברים הבאים: סגירה של צד הפרדה בין סלון לחדר קירות גבס שני הצדדים, קירות גבס ובידוד אקוסטי, פתיחת דלת ומשקוף + שלבניות, יצירת פס לאורך הקיר בחלקו העליון וכיוצ"ב (להלן:" השיפוץ הראשון"). האיש טוען כי השיפוץ הראשון עלה יותר מכפי שטענה האישה. האישה טוענת כי השיפוץ הראשון נערך במרץ 2011 ולא בשנת 2010 וכלל סגירת קיר גבס, שפכטל בקיר הסלון וסיוד חדר השינה והסלון במטבח. האישה טוענת כי באשר לשיפוץ הראשון גרסת האיש בסיכומיו עומדת בניגוד לגרסתו בכתב ההגנה ובתצהירו. האיש טוען כי בשיפוץ השני שנערך בחודש 12/2016 יש בכדי להמחיש את השיתוף בדירת המגורים שכלל שיפוץ של שני חדרי האמבטיה בדירה (להלן:" השיפוץ השני"). עוד טען כי האיש כי סוכם בין הצדדים כי עלויות השיפוץ השני יחולו על שני הצדדים בחלקים שווים. לטענת האיש עניין הנשיאה השווה בהוצאות השיפוץ מופיעה גם בהצעת המחיר של השיפוצניק (אשר צורפה בנספח ה' לתצהיר הנתבעת) בו מופיע כי הסכום לתשלום בסך של 7,150 צוין כי ישולם על ידי "כל אחד". לטענתו של האיש הצעת המחיר של השיפוצניק מעידה על השיתוף של הצדדים בחובות ובזכויות. האישה טוענת כי השיפוץ השני כלל חידוש של חדר האמבטיה וארך 10 ימים בלבד, כאשר השיפוצניק ---- העיד כי האיש לא סייע בעבודות השיפוץ השני ולא נכח כלל בדירת המגורים במהלכו. האישה טוענת כי במסגרת סיכומי האיש הוא שינה הוא את הגרסה וטען כי השיפוץ השני עלה כ- 50,000 ₪ בלבד, זאת כאשר לפני כן טען כי עלות השיפוץ השני הייתה 90,000 ₪. האיש טוען כי לא רק שהוא שילם את מחצית השיפוץ השני, אלא עלה בידו לשלם כ- 70% מעלות השיפוץ השני ולטענתו הוצאותיו מגובות באסמכתאות ובאופן הבא: סמוך לשיפוץ השני ביום 15.1.2017 הועבר מחשבונו של האיש סכום של 22,000 ₪ לחשבונה של האישה. כמו-כן, ביום 13.1.2017 העביר האיש סך של 10,000 ₪ ובנוסף בהתאם לתצהירה של האישה כמו גם עדותה העביר האיש ישירות לשיפוצניק סכום של 3,575 ₪. סך כל הכספים שהעביר האיש לטענתו בגין השיפוץ השני הינם בסך של 35,575 ₪, בניגוד לטענת האישה כי עלות השיפוץ השני הסתכמה ב- 50,000 ₪ בלבד. האישה טוענת כי השיפוצניק המבצע, מר ---- העיד כי השיפוץ הסתיים ביום 15.1.2017 והחל כשבועיים קודם לכן. זאת ועוד, טענת האיש כי שילם כ- 70% מעלות השיפוץ השני, הינה טענת סרק שכן האישה הוכיחה כדבעי כי היא זו אשר רכשה את הציוד הנדרש "**" ב----- בעלות כוללת של 23,298 ₪. עוד האישה טוענת כי בהתאם להסכמות הצדדים היה על האיש לשאת במחצית השנייה של העלות מול ---- בסכום של 19,316 ₪ כאשר בפועל שילם האיש רק את הסך של 3,575 ₪ במזומן לידי מר -----. כך יצא אפוא כי האישה נשאה בפועל בסך של 46,189 ₪, כמעט בכל עלות השיפוץ השני וזאת לאחר שהאיש הודה בפה מלא כי עלות השיפוץ השני עמדה אותה העת על סך של 50,000 ₪ בסך הכול ובניגוד מוחלט לגרסאותיו הקודמות. האישה טוענת כי עצם העובדה כי בהצעת השיפוץ של ----- נכתב כי כל צד יישא ב- "3,575 ₪ כל אחד" מלמדת ומוכיחה כי כל אחד מן הצדדים ראה עצמו כיחידה כלכלית נפרדת, עם מקורות מימון נפרדים. האישה טוענת כי האיש כשל מלהוכיח כי שולמו ו/או הועברו על ידו כספים בגין השיפוץ השני וכי הכספים שהועבר לחשבונה של האישה בסכום כולל של 32,000 ₪ הועברו בזיקה לשיפוצים אלו. האיש טען כי ביום 30.12.2006 הוא קיבל ירושה בסכום של כ- 100,000 ₪ והוא תיעל את כספי הירושה הנ"ל לטובת השיפוץ השני, אולם טענה זו לא הוכחה. האיש בחר להעביר סך כולל של 32,000 ₪ במצטבר לטובת התא המשפחתי ויתר הכספים נותרו בבעלותו הבלעדית של האיש. האישה טוענת כי השקעתו של האיש הסתכמה גם לפי גרסתו המוכחשת בשיפוץ דירת המגורים בשני המקרים בסכום כולל של 40,575 ₪ בלבד (5,000 ₪ בגין השיפוץ הראשון ו- 35,575 ₪ בגין השיפוץ השני). גם הטענה כי מגיע לאיש מחצית משווי השבחת הנכס הינה טענה לא מבוססת שכן הוכח כי דירת המגורים הייתה חדשה וכי השינויים היו קלים, מינוריים ומומנו ברובם על ידי האישה, שאף הייתה הצד הפעיל והמעורב מול השיפוצניק. לאחר בחינת טענות הצדדים, עדויותיהם וראיותיהם לא שוכנעתי כי האיש הוכיח כי מדובר היה בשיפוץ מסיבי או בתוספת בניה מהותית שבוצעה על ידי הצדדים במשותף בדירת המגורים. כשנחקר האיש בעניין השיפוץ הראשון, הוא העיד כי אין בידו קבלה להוכיח את שיעור השתתפותו שעה שהוא שולם גם ב"שחור". הוא לא הצליח להוכיח מה כלל השיפוץ, ומה הייתה עלותו וכיצד שולם. האיש לא הוכיח שהשיפוץ עלה 30,000 ₪ כפי טענתו בכתב תביעתו ולא הוכיח כי שילם את מחצית מעלותו של השיפוץ הראשון. בחקירתו הנגדית העיד האיש כי השיפוץ הראשון בוצע על ידי קבלן העונה לשם * שלא רצה להיחקר ולהתייצב. כמו כן טען כי לא עלה בידיו לצרף קבלה שכן השיפוץ שולם "בשחור" והשיפוצניק הובא מטעם האישה. עוד העיד האיש כי השיפוץ הראשון עניינו היה בסגירת חדר לקטינה, התקנת קירות גבס, דלת, שינוי נקודת חשמל וביצוע העברה חלקית של המזגן תוך הוספת תעלה למזגן הראשי (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 89, שו' 2-36 ועמ' 90 שו' 1-11). האיש לא סתר את טענות האישה ולא עלה בידו להביא לעדות את השיפוצניק הראשון. הוא לא הציג קבלות לגבי שווי השיפוץ. האיש לא צירף דפי חשבון בנק המעידים על ביצוע משיכות מזומנים מחשבונו הפרטי לטובת השיפוץ הראשון או העברות כספים לבעלי מקצוע רלוונטיים. באשר לשיפוץ הראשון שוכנעתי כי אין בעלות השיפוץ הראשון, משכו וטיבו כדי להשפיע על שווי דירת המגורים ובוודאי להשבחתה. מדובר בשיפוץ שנערך בשנת 2010, לא זכור לאיש מי ביצע את השיפוץ מלבד שתשלומו היה בשחור. כך ועוד, על פי עדותו של האיש, הקבלן *, לא רצה להתייצב לדיון (ראו: עמ' 88 לפרוטוקול מיום 4.3.20, שו' 35-36). האישה פירטה מה כלל השיפוץ וזאת בהרחבה. ירידה לפרטים אלה מעלה את אמינותה של גרסתה. עולה מכך כי מדובר היה בשיפוץ מינורי, ללא צורך בשבירת קירות והחלפת צנרת, שאין בו כדי להשפיע ו/או להשיא את שוויה של דירת המגורים. על כן אני קובעת כי האיש לא הוכיח כי השיפוץ הראשון היה מסיבי או מהותי. בכל הנוגע לשיפוץ השני שלטענת האיש היה שיפוץ מהותי, גם בעניינו לא הוכח כי היה מדובר בשיפוץ מסיבי. עדותו של ------- מטעמו של האיש שביצע את השיפוץ השני לא שירתה את גרסת האיש. עדותו של ---- העלתה כי השיפוץ השני נערך כ-שבועיים בלבד, במהלכם התגוררו הצדדים בדירת המגורים. בהמשך עדותו העיד כי השיפוץ ארך רק כ- 10 ימים ולא שבועיים. (ראו: פרוטוקול מיום 26.1.2020, עמ' 11, שו' 27). עוד העיד ------- כי השיפוץ השני התאפיין בחידוש חדר האמבטיה והוא נעזר בפועל עבודה יומי (ראו: פרוטוקול מיום 26.1.2020, עמ' 8, שו' 11-25). ------- העיד כי הוא שוחח עם האיש "ממש מעט" (שם, שו' 26-27) והוא כמעט לא היה בבית (שם, שו' 32). ------- העיד כי סך השיפוץ עלה 19,316 ₪ כאשר את חומרי הבנייה רכשה האישה בנפרד, וכי ניהול המו"מ נערך מול האישה וכדבריו: "היא שילמה, וכן כל הדיבורים וההחלטות דרכה" (ראו: פרוטוקול מיום 26.1.2020, עמ' 11 שו' 10-11). האישה צירפה הצעת מחיר של מר ------- ממנה עולה כי העלות הייתה 7,150 ₪. אולם מר ---- בעדותו הכחיש שקיבל סכום זה ללא הוצאת חשבונית (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 9, שו' 24-26 ובעמ' 12, שו'1-12). כך או כך ברי ונהיר על פי עדותו של ------- (שטען כי לא קיבל מהצדדים סך של 7,150 בהתאם להסכמות הצדדים – נספח ה' לתצהיר האישה), כי האישה הייתה הרוח החיה בשיפוץ השני, היא שילמה את שכרו והיא אף רכשה את חומרי הבנייה בעצמה. באשר לשיפוץ השני התרשמתי כי אין בעלות השיפוץ השני ומשכו כדי להשפיע על שווי דירת המגורים ו/או השבחתה, כי אם מדובר בשיפוצים מינוריים אשר נועדו להיטיב עם המגורים השוטפים של התא המשפחתי והם סבירים בהינתן תקופת חייהם המשותפים של הצדדים ומשך זמן המגורים בדירה. מעדותו של האיש ומועדי ביצוע העברות לחשבון עולה כי האיש הוכיח כי השתתף בעלות השיפוץ בסך של 32,000 ₪ מטעמו. גם שיעור הסכום אין בו כדי להעיד על שיפוץ מהותי. יתרה מכך, האישה הוכיחה במקביל לכך כי היא נשאה בסכומים גבוהים גם לתשלום השיפוץ לרבות קניית חומרי הגלם לשיפוץ בסך של כ-23,000 ₪, עדותה זו של האישה לא נסתרה. בעניינו אין בנשיאה ובמימון השיפוצים של האיש בדירת המגורים, כפי שיעור השתתפותו, כדי להקנות לו זכויות בדירת המגורים. האיש שינה את גרסתו בכתבי טענותיו: בכתב ההגנה ובתצהיר עדות ראשית טען האיש כי עלות השיפוץ הראשון עלתה סך של כ-30,000 ₪, ועלות השיפוץ השני הסתכמה בסך של 90,000 ₪ ובסיכומים בסעיף 36 טען כי עלות השיפוץ הראשון עמדה על סך של 10,000 ₪ ועלות השיפוץ השני עמדה ע"ס של 35,575 ₪. בין כך ובין כך לא ניתן לראות בסכומים אלה בפרט לאור מגורים של שנים ארוכות בדירה כהוכחה ליצירת שיתוף בה. אין מדובר בסכומים בעלי היקף גבוה או שיעור יוצא דופן המעידים על שיפוץ מסיבי ומהותי. לכך יש להוסיף, כפי שיפורט עוד להלן כי על פי התשתית הראייתית שהונחה בפני עולה כי הצדדים נהגו, במודע, בהפרדה רכושית מלאה משך כל תקופת הנישואין. ההתחשבנות הדקדקנית לגבי הוצאות השיתוף מחזקת דווקא את טענות האישה לגבי הפרדה רכושית ולא לגבי יצירת שיתוף. עוד התרשמתי לסיכום פרק זה ומלבד העובדה כי הוצאותיה של האישה משך כל השנים, היו גבוהות לאין שיעור מן הוצאותיו של האיש, כי האישה הייתה הרוח החיה מאחורי השיפוצים הנ"ל. אדרבא, האיש לא עשה כל מאמץ כדי להפריך ו/או לסתור את גרסתה של האישה בעניין זה. להשלמת התמונה יצויין כי ביום 13.2.2019 עת הגיש האיש את תצהיר עדותו הראשית בתובענה הרכושית ציין ב"כ על גבי ההודעה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית כי: ..." מאחר ומסמכים מהותיים אשר הזמין האיש מהבנק בנוגע לחשבון המשותף של הצדדים וחשבון הפרטי של התובע לא הגיעו ולכן התובע שומר על זכותו לצרף מסמכים אלה מיד כאשר יגיעו ואשר יהיו חלק בלתי נפרד מתצהיר זה". אולם מאז הודעה זו, הגיש האיש בקשה לתיקון כתב תביעה והוגש תצהיר נוסף מטעמו, ברם עד תום ההליך, הוא לא הציג את המסמכים הנ"ל כדי לנסות ולקעקע את עדותו האישה. עיון בדפי החשבון המצורפים על ידי האיש לכתב התביעה המתוקן (מצורפים כנספח ג' לתצהירו של האיש) מלמדים כי האיש העביר בין היתר לחשבון המשותף את התשלומים הבאים: סך של 8,000 ₪ ביום 1.2.2014. סך של 5,000 ₪ ביום 15.5.2015. סך של 5,000 ₪ ביום 15.5.2015. סך של 8,000 ₪ ביום 30.12.2016. סך של 100,000 ₪ ביום 30.12.2016. סך של 10,000 ₪ ביום 13.1.2017 (מוצג ת/3). סך של 22,000 ₪ ביום 13.1.2017 (מוצג ת/2) ניתוח מועדי העברות הנ"ל מעלה כי אין זיקה להעברות שבוצעו על ידי האיש עם השיפוץ הראשון שהיה בשנת 2011. באשר לשיפוץ השני שנערך בחודש 01/2017 נראה כי האיש העביר לאישה סך של 32,000 ₪ ואין כל קשר להעברות הכספיות שבוצעו לאחר מכן. לכל היותר העביר האיש במועד השיפוץ השני סך של 32,000 ₪ לחשבונה של האישה. מעבר לסכומים אלה, יצויין כי האישה פירטה באריכות כיצד הוצאותיה שלה עבור התא המשפחתי המשותף עלו עשרות מונים על ההוצאות שהועברו על ידי האיש. בניגוד לטענת האיש בסעיף 15 לתצהירו עדותו הראשית לא התרשמתי כי הסך של 100,000 ₪ המהווים את ירושת האיש מדודו הועברו לחשבון המשותף בזיקה לטובת השיפוץ השני. אין חולק כי האיש במרוצת השנים אכן העביר לחשבון המשותף כספים לכיסוי התחייבויותיו כלפיי האישה. המחלוקת היא לעניין גובה הסכומים שהועברו לחשבון המשותף. מעדותו של האיש עולה בעניין זה כי עצם העברת הסכומים הללו כמוהם כהחזר השתתפותו של האיש בהוצאות שהוציאה האישה, וכי מדובר היה בהתחשבנות דקדקנית: "ש: , קיבלת 100 ומשהו אלף ₪ ירושה מדוד שלך. עו"ד בן דוד: מאה. למה מאה ומשהו? [...] העד, מר : כדי לנפח, הנרטיב השקרי שלכם יכול להמשיך, את מציינת ארבעת אלפים במקום שמונת אלפים. עו"ד גייזלר: למה לא העברת ל את כל הסכום לצרכים של הבית? העד, מר : מה שהיא אמרה לי שזה (לא ברור) היא קיבלה. ש: מה? ת: מה שהיא אמרה לי כששאלתי אותה, והיא ניהלה את הדברים האלה, היא קיבלה. כל מה שהיא אמרה לי. היא היתה אומרת לי יותר, היא היתה מקבלת יותר. הכל חצי בחצי מהיום שהתחתנו וגם לפני זה. יש פה נרטיב שקרי כבוד השופטת שמנסים להציג פה דברים לא נכונים." (ההדגשה בקו – הוספה). (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 88', שו'12-23) התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף – התרשמתי כי התנהגות והתנהלות הצדדים לא שיקפה אווירה של שיתוף, כי אם הפרדה כלכלית ורכושית מוחלטת ומפורשת. חיי הצדדים התאפיינו באווירה של התחשבנות על כל דבר ועניין. התרשמתי כי כך הצדדים התנהלו אף בטרם נישואיהם. הדברים גם עולים מהסכם הממון שנחתם בין הצדדים בעת נישואיהם. גם האיש ציין כי טרם נישואי הצדדים, התגוררו הצדדים בדירות מושכרות כאשר דמי השכירות שולמו על ידם בשיעורים שווים ולאחר 4 שנים החליטו למסד הקשר. האיש טוען כי לצדדים היה חשבון בנק משותף אשר ממנו נוהל משק הבית המשותף תוך שהאיש העביר במהלך השנים את מרבית משכורותיו לחשבון המשותף וכן נטל הלוואות המשולמות על ידו עד עתה בסכום של 56,956 ₪. בתוך כך הזכיר האיש את הנסיעות המשותפות ואת עובדת היות האישה לפרקים ארוכים ללא עבודה. האישה טוענת כי חרף ניסיונו של האיש לייצר תמונה אידאלית של חיי נישואים הרמוניים וכוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירת המגורים, המציאות בשטח מלמדת את ההיפך. הצדדים ניהלו חשבונות נפרדים ובמהלך כל שנות הנישואין האיש בחר להעביר סך של 4,000 ₪ לחודש בלבד לחשבון המשותף, ללא תלות בגובה הכנסותיו ובגובה צרכי המשפחה, תוך שהאישה נאלצה להשלים את הכספים הנחוצים למחיית המשפחה וכיסוי החובות, הואיל ולא ניתן לקיים משפחה בת 4 נפשות מסך של 4,000 ש"ח לחודש. בנוסף, האישה טוענת כי היא ערכה בדיעבד בדיקה וממנה התברר כי האיש במהלך כל שנות נישואין הפקיד כ- 300,000 ₪ בעוד היא הפקידה במצטבר סך של 1,200,000, קרי האיש הפקיד סכום של כרבע מהאישה. האישה טוענת לעניין הנסיעות לחו"ל כי מדובר לכל היותר בכשבע או שמונה נסיעות לחו"ל במהלך חיי הנישואין, כאשר רובן המכריע היו במימון מלא של אביה של האישה ו/או במימון מקום עבודתו של האיש, וגם את טיול בת המצווה של הקטינה * בהולנד לדוגמה האישה מימנה בגפה והאיש שילם רק את עלות השכרת הרכב. האישה טוענת כי טענת האיש לפיה האישה לא עבדה תקופות ממושכות והיה זה האיש אשר היה המפרנס העיקרי עומדת בסתירה להודאתו כי הפקיד סך של 4,000 ₪ לחודש בלבד בחשבון המשותף. לטענת האישה לא היה די בסכום הנ"ל שהעביר האיש כל חודש. או אז היא נאלצה לקחת מחסכונותיה האישיים כדי לכלכל ולקיים את המשך התא המשפחתי. עוד האישה טענה כי במשך השנים עבדה הן כמזכירה והן כיועצת לימודים ובתקופות בהן לא עבדה, היא נאלצה לכסות את החובות באמצעות העברת כספים מחשבונה הפרטי שכן ברי כי לא ניתן היה להתקיים מסך של 4,000 ₪ לחודש. עוד האישה טוענת כי ההלוואות אותן נטל האיש מחשבונו הפרטי של האיש, אין בהם כדי להוכיח כי סכומי ההלוואות אכן הועברו לחשבון המשותף. האיש לא שיתף את האישה בהלוואה אשר נטל בחודש 08/2013 ועל אף שב- 02/2015 האיש נטל הלוואה בסכום של 30,000 ₪ בחר האיש להעביר לחשבונה של האישה סך של 8,000 ₪ בלבד. האישה חזרה על טענות אלה גם בחקירתה וגרסתה לא הופרכה: "ש: עכשיו ככה, כמו שאת אומרת ניהלתם חשבון בנק משותף, נכון? ת: כן. ש: ו* העביר, כמה כל חודש? לטובת החשבון בנק המשותף? ת: הוא החליט שזה יהיה 4,000 שקל. ש: את מודעת לזה, ש* לאורך חיי הנישואין, נטל הלוואות? ת: אין לי מושג מה הוא עשה עם שאר הכסף. מלבד סיגריות, מלבד לקנות מחשבים, מלבד לקנות לו גאדג'טים, אין לי מושג. זה היה לשימוש הפרטי שלו. שום דבר מזה לא הגיע לקנות סוודר לבנות, לקנות נעליים, אין לי מושג מה הוא עשה עם שאר הכסף. ש: אבל את יודעת, שהיו הלוואות ש* לקח? ת: אין לי מושג מה הוא עשה עם הכסף שלו. אין לי מושג. אין לי מושג. ומעבר גם לזה, גם הרבה פעמים * גם שיקר, אז אי אפשר לדעת מתי הוא אמר את האמת ומתי לא. ש: תראי, במסגרת תצהיר העדות הראשית שלי, אנחנו צירפנו מסמכים, זה נספח ה' אוקי? ורואים שם הלוואות, שיורדות מ, אוקי? בסדר, מהחשבון בנק הפרטי של . אוקי? עכשיו אני שואל אותך עוד פעם, ועדיין משלם את ההלוואות האלה. אוקי? איך את באה ואת אומרת, שרק אני נשאתי כל השנים, חוץ מה-4,000 שקל שהוא העביר, יש פה גם הלוואות שהוא משלם. ת: הלוואות שהוא שילם, הוא יכול לקנות דברים לשימוש הפרטי שלו וליהנות מזה. אני שוב אומרת, כל השנים האלה, אני זאת שלקחתי מהחשבון הפרטי שלי כדי לכסות. משפחה, לעולם לא מתקיימת מ-4,000 שקל בחודש. מישהו היה צריך לממן את המחיה היומיומית, חודש בחודשו, כל השנים האלה. בגלל זה נוצר מצב, שאני הכנסתי מעל מיליון והוא רק 300 אלף. ש: אוקי, אבל את לא מתכחשת לעובדה שהיו הלוואות של , נכון? ת: כנראה לשימוש הפרטי שלו." (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 39, שו' 28-32 ועמ' 40, שו' 1-40). הצדדים התגוררו בנכס ללא משכנתא. עם זאת, ברי כי לא ניתן להחזיק ולנהל משק בית משותף ומשפחה בת 4 נפשות מסכום כולל של 8,000 ₪ מדי חודש. אני ערה לעובדה כי שני הצדדים לא עבדו לפרקים, האישה כאשר לא עבדה לאחר הלידה לפרקים וכאשר סעדה את אימה המנוחה טרם פטירתה או עת היה האיש בין עבודות והוא היה מובטל לפרקים. כנשאל על כך האיש אישר כי הפקיד מדי חודש 4,000 ₪ עבור הוצאות הבית. עם זאת ניכר גם מדבריו כי ברור גם לו כי העלויות היו גבוהות יותר. הדוגמאות שנתן בחקירתו המעידות לשיטתו לשיתוף רכושי הינן דוגמאות למתנות סבירות לצדדים נשואים (פרחים, שוקולד וספא – המתנות שצויינו על ידו). גם כשניתנה לו האפשרות להסביר את טענותיו לסעדים שהוא מבקש מבית המשפט ענה לקונית ולא פירט: "ש: , אם * לא היתה יורשת את הדירה מאמא שלה והייתם צריכים לשכור דירה כי לא היה לכם כסף לקנות, היית משלם שכירות? ת: חצי מהשכירות לחלוטין. ש: כמה שווה דירת, נגיד? ת: אין לי מושג. ש: 10 אלף ₪? ת: אין לי מושג, לא יודע. ש: 8 אלף ₪? ת: אין לי מושג. ש: מה זה לא יודע? הרי כשיצאת מהבית, רצית לשכור דירה, לא? מה עלויות של שכירויות ב*? ת: אני לא יודע, לא חיפשתי ב. ש: אז אני אגיד לך, הדירה כמו שאתם חייתם בה, העלות החודשית שלה היא עשר אלף ₪. חצי בחצי, חמשת אלפים ₪ רק שכירות. אני מבינה שאתה העברת מדי חודש ארבעת אלפים ₪ עבור כל הוצאות אחזקת הבית, עבור מזונות של הילדות, עבור האוכל, הביגוד, הקייטנות, השיעורים הפרטיים, האוכל שלהם, הביגוד שלהם, ההנעלה שלהם והאוכל שלך והחשמל שלך והמיזוג שלך והכל, נכון? 4 אלף ₪ כולל הכל, אז בוא תסביר לי, למה חייבת לך כסף? ת: בואי תתקני את עצמך דבר ראשון. 4 אלף ₪ מצדי. הצד שלה גם שהיא התחייבה לשלם גם 4 אלף ₪. את זה היא לא מציינת והיא מציינת כמה היא נתנה בכללי, אוקי? אני לא מאמין לסכום הזה, דבר ראשון. דבר שני, זה לא 4 אלף ₪, זה 8 אלף ₪ מהמשותף, ואיפה כל הכספים שהוצאתי מהחשבון האישי שלי לבית? ש: איזה כספים ? ת: אם זה הבגדים ואם זה בילויים ואם זה כל הדברים. ש: של מי? שלך? ת: של הבנות וגם שלי וגם של . ש: של הבנות? שאתה הוצאת? ת: איפה כל הפרחים והשוקולדים שקניתי לה? את כל זה היא לא יודעת ל ספר לך, לאורך כל שנות הנישואין. היא היתה תמיד אומרת "אל תביא לי פרחים, הם נובלים בסוף". איפה כשלקחתי אותה לספא? על זה היא לא מספרת לך שלקחתי אותה לספא ליום הולדת שלה. את זה היא לא יודעת לספר לך. ברור, להשמיץ אותי. ש: , זה מה שאתה תובע? ת: מה? ש: זה מה שאתה תובע? ת: אני תובע את מה שמגיע לי לפי חוק ולפי מה שבית משפט יראה. אני חושב שמגיע לי כי הכל היה משותף ומכל הלב ומתום לב, ולא, שהגברת שלך עשתה את כל הדברים למדר אותי. ש: , מה מגיע לך? , אנחנו מקשיבים, אתה רוצה בחזרה מה? ת: זה בית המשפט יחליט. ש: את ההתקנה של החימום? אתה רוצה את המנורות שהתקנת? את השלב בתריס? ת: בית המשפט יקבע את זה. אני רוצה את מה שבית המשפט יקבע. ש: מה אתה רוצה? אתה הגשת תביעה, תסביר לבית המשפט. ת: בית המשפט יקבע מה חלקי שמגיע לי." (ההדגשות בקו - הוספו). (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 81, שו' 20-36 ועמ' 1-18). לאחר בחינת ראיות ועדויות הצדדים עולה כי הצדדים ניהלו משק בית משותף שניזון מהכנסות כל אחד מהם בנפרד בקופה משותפת מסוימת תוך התחשבנות קפדנית ביותר ביניהם, ושמירה על הפרדה רכושית בכל הקשור לשאר נכסיהם. לא מצאתי כי הטענה שהצדדים נהגו לטוס לחופשות בארץ ו/או בחו"ל שירתה את האיש ואין בה כדי להוכיח מאומה במסגרת התובענה לגבי שיתוף בדירה, בפרט כאשר גם בחקירתו שב האיש ואישר כי הפקיד לחשבון הצדדים 4,000 ₪ בלבד. אני מקבלת את עדותה של האישה כי מרבית הנסיעות היו על חשבון אביה המנוח או עת נסעו הצדדים לטורקיה ממקום עבודתו של האיש. כך או כך לא התרשמתי כי הצדדים ניהלו אורח חיים ברמת חיים גבוהה במיוחד: "ש: גרמניה, טיול משפחתי ליער השחור? ב-2010? ת: כן, כשאבא שלי מימן את כל הטיול, ולקח את כל המשפחה שלי, אנחנו לא הוצאנו שקל. ש: באנגליה? ת: אותו דבר. אבא שלי מימן את הטיול, לא הוצאנו אף שקל. הכל היה על חשבון אבא שלי. ש: אוקי. מה לגבי חופשות בארץ? ת: חופשות בארץ, וואו, וואו. עכשיו אתה ממש מאתגר, כי אולי היית אחת, אה, הייתה אחת, סליחה, שתים, התחננתי ב יום הולדת שלי ללילה במלון, מצא את המלון הכי זול באשקלון, וואו, ש: באילת לא הייתם? ת: רגע, שניה, אתה רוצה שאני אעלה דברים, אז אני מספרת. וגם שמה, אחרי שזה היה לילה אחד באשקלון, במלון הכי זול, אז גם שם הוא מצא כל מיני מינוסים ודברים כאלה, כשזה הייתה מתנה ממנו ש: מתי זה היה? באיזה שנה באשקלון הייתם? ת: וואו, ש: את זוכרת את השם של המלון? אני מניח שאין הרבה מלונות באשקלון. ת: לא יודעת, אבל זה היה לפני די הרבה שנים. ש: באילת הייתם? ת: באילת היינו, כן, גם לפני, רגע, לפני שבע וחצי שנים, כשהבת הקטנה שלי הייתה פחות משנה. ש: אוקי. ובים המלח הייתם? ת: ים המלח? לא זוכרת. ש: בצפון, בחגים, בפסח עם המשפחה? ת: בחגים היינו, אם בחרנו ללכת, זה למשפחה שלו, שנמצאת ב* וישנו לילה בבית שלהם, ולא בשום בית מלון ולא צימר ולא כלום." (ראו: פרוטוקול מיום 26.1.20, עמ' 27, שו' 5-32). אני נותנת אמון בגרסת האישה בדבר הפערים הכספיים שהשתלמו לחשבון המשותף מטעם הצדדים משך השנים. כך שהיא שילמה בשיעורים גבוהים בהרבה מהאיש. הדוגמאות אשר נתן האיש מיוזמתו בחקירתו מעלות עד כמה לא נוצר שיתוף, וכדבריו: ..."הגברת תמיד אמרה והדגישה את זה "הבית שלנו, הבית שלנו". אני כל חיי הנישואין השקעתי בבית. ראיה, החלפתי מנורות, החלפתי דברים, התקנתי במקלחות את המנורות, את המפזר חום, תמיד תיקנתי תריסים, עשיתי הכול לבית כדי שהבית יהיה הכי נוח וטוב, והוצאתי את זה מכספי האישי ולא מהכסף המשותף ומהחשבון המשותף שהגברת הנחמדה ניהלה, ואני יכול להוכיח את זה מאחר שבחשבון המשותף רק לה היה כרטיס אשראי בחשבון המשותף" (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 78 שו'12-18) (ההדגשה בקו – הוספה). הדוגמאות שנתן האיש קשורות למחייה שוטפת בדירת מגורים, ואין הן יוצרות השקעת כספים בשיעור ניכר או גבוה היכול להעיד על יצירת שיתוף בדירת המגורים. יתרה מכך, ההתרשמות מחקירתו של האיש הינה כי הצדדים דקדקו בהתנהלותם הכספית על כל שקל ושקל. האיש העיד כי היה מעביר:" ארבעת אלפים ₪ כל חודש" (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 79 שו' 9,30). בהמשך חקירתו העיד כי: "תמיד לאורך כל שנות הנישואין השתתפנו חצי בחצי. כל הנרטיב שהיא מנסה לייצר פה זה נרטיב שקרי" (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 80 שו' 5-6). כשעומת האיש עם העובדה כי הסכום שהפקיד משך חייהם המשותפים מסתכם בסך של 330,000 ₪ לעומת הסכום שאישה הפקידה לחשבון המשותף העולה כדי 1,200,000 ₪ השיב כדלקמן: "ת: אני תמיד שילמתי את החשבונות, חצי בחצי תמיד. הועבר תמיד, אמרתי לה גם, כשפתחנו את החשבון המשותף, הכרטיס אשראי, ש: חצי בחצי? ת: כל מה שאני יודע היה, מישהו שילם אחד, מישהו שילם משהו אחר. ש: , כמה הפקדת בחשבון המשותף כל חודש? ת: ארבעת אלפים שקל כל חודש. ש: וכמה היתה המשכורת שלך ? ת: המשכורת שלי היתה שש, ואחר כך עלתה, עכשיו היא שמונה. עבדתי כל התקופה הזאת. ש: , איפה הפקדת את שארית הכספים? ת: בחשבון שלי. ש: ומה היית משלם מהחשבון שלך? ת: מהחשבון שלי? ש: כן. ת: את האוכל בימי שישי, את הסופר שהייתי הולך לקנות, דברים שהייתי קונה הביתה. כל היתר, בגלל זה חלק מההלוואות שלי, עכשיו נכון, זה שהגרושה שלי מנסה לייצר נרטיב שהיא שילמה את הכל והיא עשתה את הכל, שקרים על גבי שקרים. ישבנו ביחד לפני החתונה וקבענו, יהיה לנו חשבון משותף, קבענו כמה אנחנו נכניס כל חודש, אוקי? אמרנו גם, אם מישהו משלם יגיד לשני ויקבל את הכסף מיד, וזה תמיד היה ככה". (ההדגשות בקו הוספו). (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 79 שו' 4-23) התנהלות הצדדים משך הנישואין עד לפרידתם בפועל מעלה כי הייתה התנהלות כלכלית מחושבת ודקדקנית. על פי התשתית שהונחה בפני נראה כי האישה נהגה במודע להעביר כספים ממקורותיה האישיים, על רקע הבטחות האיש כי לכשיקבל כספים ו/או זכויות ישיב לה האיש בהתאם למידת השקעותיה כפי העולה מחקירתה של האישה: "העדה גב' : אמרתי שהוא הבטיח הבטחות ולא מילא אותן. הבטחות ללא שום בסיס לכלום. ש: אבל את ה-32 הוא כן העביר. ת: לא. כי במהלך 17 שנה, אם אתה תראה אצלנו שמצורף, אני הפקדתי מיליון מאתיים אלף. כמה הוא הפקיד? שלוש מאות ומשהו. רבע ממני. וזה רק ב-8 שנים. אז בוא נשווה מיליון מאתיים ומשהו לעומת שלוש מאות ומשהו, לכמה אמרת? 30 אלף ש: 32. ת: אתה צודק, זה באמת מכסה את זה. מכסה את זה מאוד. ש: אבל את גם אומרת, את אומרת, לא אני אמרתי, במסגרת התצהיר עדות ראשית שלך, שהוא גם העביר, וגם העורכת דין שלך, קודם כשהיא חקרה את , היא גם מאשרת את זה, שהוא העביר גם כסף במזומן ל, של 3,575 ₪, וגם את העברת. זה מה שאת אמרת. את עומדת מאחורי מה שאת אומרת בתצהיר? ת: כן. ש: אז בואי נעשה סיכום. הוא העביר ב-13.1 22 אלף שקל לחשבון שלך. הוא העביר 10 אלפים שקל לחשבון המשותף והוא העביר, במזומן, 3,575 והעלות של השיפוץ הייתה 50 אלף שקל. זה מה שאת אומרת. אני לא חזק בחשבון, בגלל זה אני לא רו"ח, אני רק עורך דין. הוא למעשה נשא, את אמרת 10%, אני אומר לך, שיוצא מצב, לפי מה שאת אומרת, שהוא נשא ב-80% מעלות השיפוץ. ת: אבל זה אתה מקשר. אני לא מקשרת את זה. אני לא מקשרת את זה. אני שוב אומרת. מיליון מאתיים אלף ומשהו, ב-8 שנים, שאני הכנסתי, לעומת 300 ומשהו אלף שקל שהוא הכניס, רבע ממני? ואיפה כל ההבטחות שלך? אני אכניס כסף, ולי יש ירושה? אל תדאגי". (ההדגשות בקו – הוספו). (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 38, שו' 12-34 ועמ' 39 שו' 1-2). נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני, חתימה על מסמכים, הוכחת מודעות של אחד מבני הזוג להפרדה או דווקא לשיתוף - הצדדים חתמו על הסכם ממון ביום 15.5.2002 אשר נחתם ואושר על ידי רושם נישואין בלשכת הרבנות ב* טרם נישואי הצדדים. לאיש יש טענות לגבי תוקפו של הסכם הממון ואישורו. הסכם הממון קבע הוראה מפורשות הקשורה להפרדה רכושית בפרט לגבי רכוש המתקבל בירושה וכן הסדרי ספציפיים לגבי רכישת דירה משותפת. הוראותיו של הסכם הממון בסעיף 3 קובעות בין היתר כי: עוד נקבע בהסכם הממון בסעיף 3.10 כי: האיש שינה טענותיו לגבי הסכם הממון מחד טען כי ההסכם לא אושר כדין ואף הגיש תלונה במשטרה בענין זה. מאידך טען כי הצדדים ממילא לא נהגו בהתאם להסכם הממון לאורך הזמן. בתצהיר עדות הראשית בסעיף 20 טען האיש כי: "מכל מקום מבחינתנו, ההסכם בטל בשישים, תעיד על כך התנהלות הצדדים לאורך ציר השנים". לאחר מכן בחקירתו העיד כי הוא אולץ לחתום על ההסכם. האיש בחקירתו ציין כי: "בואי נתחיל בצורה הפשוטה. ההסכם ממון ש* הכריחה אותי לחתום עליו לפני הנישואין זה היה שלא בתום לב מאחר שאנחנו ישבנו אצל הרב יונה מצגר והוא העלה מה אבא שלך עושה ומה אבא שלך עושה. מאחר שאבא של * היה יהלומן והיא טענה שיש לו נכסים רבים ואבא שלי היה מובטל תע"ס ואמי אחות, היא אמרה "כדי שנשמור על הבנות, שנבטיח את הבנות אם יקרה משהו". זה הסיבה שחתמתי על ההסכם." (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 75 שו' 24-30). האיש בחקירתו כשנשאל אודות הרקע לחתימת הסכם הממון השיב הוא כי היה תחת לחציה הכבדים של האישה ונוכח הפצרותיה כי זה עבור ולמען הקטינות. אולם הסכם הממון נחתם בחודש 5/2002 בסמוך לנישואי הצדדים. הקטינות נולדו בשנת 2004 ובשנת 2011. האישה השיבה לטענות האיש לגבי נסיבות עריכת הסכם הממון וכי היה זה ביוזמתו של האיש לא פחות, על רקע פרידה מבת זוג קודמת אשר ניצלה את האיש כלכלית והוא החליט לא ליתן אמון כדי שלא יקחו ממנו כספים נוספים בעתיד לבוא וכי שני הצדדים פנו לעורכת הדין כאשר תוכן הסכם הממון בואר והוסבר כדבעי וכן כי הצדדים התייצבו לאישור הסכם הממון ברבנות ב* (ראו: פרוטוקול דיון מיום 26.1.2020, עמ' 46 שו' 32-33 ועמ' 47,שו' 1-37 וכו עמ' 48 שו' 1-2). האיש טוען כי האישה מצידה ביקשה לשאוב כוחות מכוח אותו הסכם ממון שנוי במחלוקת כאשר מעולם, אבל מעולם לא הציגה האישה פרוטוקול דיון כדין של אישור ההסכם. ההסכם שהוצג בפני בית המשפט הינו עם חותמת של המועצה הדתית עם חתימתו האישית בכתב יד של הרב מועלם ותאריך בדיעבד (אישור מ- 20.5.2018) כאשר מעולם לא הומצא פרוטוקול אישור ההסכם סמוך למועד בו נישאו הצדדים. האיש טוען כי עיון בלוח השנה העברי - לועזי מלמד כי ביום 20.5.2018 חל חג שבועות. כאשר עתר האיש לבית המשפט בעניין זה נדחתה בקשתו אלא ששוב העובדה כי לא הוצג אישור הסכם הממון לא יכולה להישמע כנגדו. בהמשך חקירתו הנגדית טען האיש כי: "אני חתמתי על המסמך הזה בתום לב, מה שהצד השני לא בתום לב, והחתימה של בית דין רבני זה זיוף" (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 76 שו' 9-10). יודגש כי בפני בית המשפט לא היה הליך של ביטול הסכם הממון. כמו כן לא הוצג ע"י האיש כי בית הדין הרבני קיבל את טענותיו לגבי תוקפו של הסכם הממון. בסופו של יום האיש טען כי היה הסכם ממון אך אולץ לחתום עליו. בהמשך טען מפורשות כי שני הצדדים חתמו על ההסכם אולם, או אז טען כי חתימת בית הדין זויפה. יודגש – לא הוגשה כל בקשה לכל אורך ההליך לגבי הסכם הממון עד תום שלב ההוכחות. לאחר סיום הליך ההוכחות ולאחר שניתן צו לסיכומים, רק אז הגיש האיש בקשה דחופה למתן צו המורה למועצה הדתית ב* להמציא פרוטוקול אישור ההסכם בין הצדדים. בעניין זה נקבע על ידי ביום 5.7.2020 כך: "לאחר בחינת הבקשה והתגובה לה דין הבקשה להידחות. הבקשה הוגשה לאחר תום שמיעת ההוכחות ולאחר שניתן צו לסיכומים. אין כל נימוק מספק בבקשה מדוע הוגשה כעת ומדוע השהות הרבה מאוד של המבקש בבקשה זו. לכל אורך ההליך זכה המבקש לממש את זכויותיו במימוש הזכויות הדיוניות לפנים משורת הדין ובאופן נרחב גם כאשר הדברים לא הוגשו כדין, התאפשר לו לעדכן וגם כאשר התבקשו אורכות והתנהלות שאינה על פי התקנות. בקשה זו עם תום הליך הבאת ההוכחות כאשר אין בה פרט שלא היה ידוע למבקש או התגלה לו רק בעטיין של ההוכחות, וגם לא נטען על ידו כך. היעתרות לבקשה משמעה כי הסיכומים יעצרו, ואין מנוס יהיה מלשוב ולהידרש לשמיעת ההוכחות – בנטל הרב לשם כך לא עמד המבקש. כל שצורף לבקשה הוא מכתב מחודש 06/20 שנשלח על ידי ב"כ המועצה הדתית. אין נימוק משכנע ומספק מדוע כאשר הוגשה התביעה לפני למעלה משנתיים רק עתה מוגשת בקשה זו. כמובן כי שמורה הזכות לכל צד לטעון לגביי ההסכם כפי שיחפוץ ובהתאם לראיות ולטענות שהועלו במסגרת ההליך. הבקשה נדחית." חשוב לציין כי טענת הזיוף נטענה רק בהמשך ההליכים ולא בא זכרם לא בכתב התביעה המתוקן ולא בתצהיר עדותו של האיש בתובענה הרכושית. יובהר כי לא שוכנעתי כי חתימות הצדדים על הסכם הממון –זויפו. שוכנעתי כי הצדדים דקדקו בהוראותיו ופעלו על פיו. האיש אישר מפורשות כי שני הצדדים חתמו על הסכם הממון. הנסיבות הספציפיות שפורטו לעיל מעלות כי לא עלה בידי האיש להוכיח ולהרים את הנטל הכבד להוכיח כי הזכויות בדירת המגורים, בניגוד לחזקת תקינות המרשם הובטחו לו ו/או הוקנו לו. בהינתן העובדה כי הצדדים חתמו על הסכם הממון. גם אם תתקבל טענת האיש כי אין להסכם הממון כל תוקף הרי שמדובר בדירת ירושה שגם היא על פי חוק יחסי ממון אינה חלק מאיזון המשאבים בין הצדדים. טענת האיש כי מדובר בנכס משפחתי מובהק ונכס משותף, לא משקפת את התמונה הכלכלית והמשפחתית שהוכחה לבית המשפט. בבע"מ 1398/11 כב' השופט דנציגר מציין מפורשות שכוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום, ובוודאי גם במקרה שבו מבוצעת הטעייה אקטיבית מצד בן הזוג הרשום המצויה על גבול המרמה. בענייננו לא עלה בידי האיש בחקירתו להוכיח ובשום שלב, אמירות ו/או הבטחות של האישה בעניין דירת המגורים, כדי לבסס ולו בדוחק הקניית זכויות בעלות בדירת המגורים בניגוד להסכם הממון ובניגוד לנרשם בפנקסי המקרקעין. האישה אף לא נחקרה על כך. לעומת זאת כשנחקר על כך השיב האיש: "זה השיחות בינינו" (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 78 שו' 30) ו"אולי אנשים שמעו, אני לא יודע" (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 75 שו' 34). יודגש - לא עלה בידי האיש כדי לאיין את הוראות הסכם הממון וההפרדה הרכושית שהייתה נהוגה בין הצדדים בהתאם לו. שילוב הנסיבות, העדויות וחקירות הצדדים מלמדת כי הצדדים ניהלו הפרדה רכושית מלאה. לא עלה בידי האיש להוכיח כי הוקנו לו זכויות בדירת המגורים, אגב המניעות המצוינת בפנקסי הרישום בדמות הערת האזהרה שנרשמה על הנכס ברוח צוואת המנוחה. כך או כך, לא ניתן להשוות בנשיאה של אחזקה שוטפת הכוללת את כל הוצאות אחזקת הנכס, מזון, ביגוד והנעלה, קייטנות שיעורים פרטיים בסכום כולל של 8,000 ₪ שהרי אם לא כן לא היו יכולים הצדדים להתקיים לא כל שכן לנסוע לחו"ל מספר רב של פעמים כפי שטוען האיש אל מול רכישת חומוס הביתה /חלות/ פרחים/שוקולד (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 81, שו' 2-4 ושו' 20-26 ועמ' 82 שו' 1-5). בנסיבות הללו, האיש לא הרים את הנטל להוכיח ראייתית ומהותית כי שרר בין הצדדים שיתוף ספציפי בדירת המגורים והוא זכאי למחצית מהזכויות בדירת המגורים בוודאי בהינתן המצב הרישומי של הנכס. לא מצאתי בנוסף כי השקעותיו של האיש בדירה הביאו להשבחתה באופן שמחייב מינוי מומחה. התנהגות והתנהלות הצדדים על פני ציר הזמן מלמדת אפוא דווקא ההיפך והשתתפותו של האיש בשיפוצים, כמו גם השיפוצים עצמם שנערכו והחזקת הדירה, לא חרגו מעלויות והוצאות אשר היו מושקעים בכל נכס אחר על פני תקופת מגורים ממושכת למשפחה המונה 4 נפשות. בחינת הפרמטרים מבע"מ 1398/11 המהווים את סיכום הראיות והנסיבות שבעניינו, מעלה כי לא נוצר שיתוף ספציפי בדירת המגורים. חיוב האישה לשלם לאיש סך של 3,000 ₪ בהתאם להסכמות שקיבלו תוקף של החלטה ביום 18.11.2018 - ביום 18.11.2018 התקיים דיון במסגרת ה"ט 33018-11-18 ובו הצדדים הגיעו להסכמות אשר קיבלו תוקף של פסק דין לפיהם ובין היתר נקבע כי: "3. מוסכם כי עד ליום 02/12/18 יעזוב הבעל את הדירה עם חפציו האישיים. 4. במועד עזיבת הבעל את הדירה האישה תעביר לידי הבעל סך של 3,000 ₪, כאשר סכום זה הינו בר קיזוז, ככל שבית המשפט יסבור כי לבעל זכויות כלשהן בדירה. היה והחלטה שיפוטית בית המשפט יקבע כי לבעל לא קיימות זכויות רכושיות/כספיות - ייאלץ הבעל להשיב כספים אלו לידי האישה." אין מחלוקת כי שני הצדדים לא קיימו את החיובים הכספיים: האיש לא שילם מזונות שנקבעו בהסכמה בפסק דין זה, והאישה לא שילמה לו סך של 3,000 ₪ שנקבעו בהסכמות ביניהם. מאחר והסכמות הצדדים קבעו כי אם ימצא כי לאיש אין זכויות הוא יחוייב להשיב סכומים אלה, אני קובעת ומבהירה כי מאחר והסכום לא שולם – האישה אינה חייבת בתשלום זה לאחר שנקבע כי לאיש אין זכויות בדירת המגורים. על כן אין האיש חייב להשיב לאישה דבר בגין רכיב זה שלא שולם על ידו. טענת האיש כי לאור קבלת הירושה על ידי האישה על בית המשפט להורות על חלוקה לא שיווניות בין הצדדים לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון – סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון קובע כי בית המשפט מוסמך לקבוע כי איזון המשאבים ייעשה באופן שאינו שווה בין הצדדים, ככל שעולה כי ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. לטענתו של האיש ככל שבית המשפט לא ייעתר ויצהיר כי האיש הינו בעל מחצית מהזכויות בדירת המגורים, הרי שמבוקש כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות המוקנית לו בסעיף 8 לחוק יחסי ממון ויקבע כי על הנכסים ו/או הזכויות אשר צברו הצדדים יחולקו באופן לא שיווני, בהתעלם מהסכם יחסי הממון שנחתם בין הצדדים. יש לזכור כי האיש לא הגיש תביעה לאיזון משאבים ותביעה לסעד הצהרתי לגבי דירת המגורים אינה שקולה לתביעה לאיזון משאבים כולל. כמו כן בטענות אלה לא הייתה התייחסות של איש כיצד שעה שיש הסכם ממון בין הצדדים ניתן להורות בהתעלם מהסכם הממון על תחולתו של סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. לא שוכנעתי כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מאיזון הנכסים והזכויות, בהעדר הגשת תובענה ובירור כדין ובהינתן הסכם הממון שנחתם. גם אם לדידו של האיש הסכם הממון בין הצדדים לא אושר כדין ו/או בפני כל גורם ו/או הצדדים לא התייצבו בפני רשם נישואין. גם אם אניח כי אין הסכם ממון בין הצדדים חוק יחסי ממון מוציא מפורשות מגדר האיזון ירושות ואינו קובע כי קבלת ירושה הינה נימוק לחלוקה לא שוויונית אוטומטית וללא שיקול דעת לבית המשפט. ספק רב אם לאחר כ- 18 שנות נישואין יכול האיש להישמע בטענות בדבר אי אישור הסכם הממון כדין שכרת את ההסכם בניגוד לרצונו או כי:" מבחינתנו ההסכם היה בטל בשישים" (ראו: סעיף 18 לתצהיר עדותו הראשית של האיש). כאשר לא העלה טענה זו טרם לכך. האישה נחקרה ארוכות בעניין זה ועדותה לא נסתרה. עוד ייאמר כי פער הזמנים בין חקירת האישה לחקירת האיש עומד על כחודש ימים. במהלך הזמן הזה יכל האיש לצרף דפי חשבון בנק משותפים ודפי חשבון הבנק הפרטי ברם כל זה לא נעשה ולא עלה בידי האיש כדי לסתור ולהפריך את עדותה של האישה בכל דבר ועניין בקשר עם השקעות הצדדים. לא עלה בידי האיש כדי לבסס את טענתו לפיהן ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות את החלוקה הבלתי שוויונית בין הצדדים. יתרה מכך, האיש לא להוכיח את טענתו באמצעות ראיות אלא הסתפק בטענות כלליות כי קיימים פערים בין הצדדים וכי יש להתעלם מהסכם הממון. האישה פירטה במסגרת ההליכים פרטים לגבי רכושו, הוצאותיו וירושתו של האיש. פירוט זה מעלה כי תמונת המצב שהציג האיש אינה מדויקת וכי אין מדובר בפערים כלכליים המצדיקים העתרות לסעד לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. גם צירוף מכתב הפיטורין של האיש לסיכומיו אין בו כדי להפוך את התמונה על פיה. האיש לא הוכיח כי נסיבות המקרה מתאימות לאותם מקרים חריגים המצדיקים את השימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, ולא עמד בדרישות הפסיקה להוכחת טענתו. על כן הטענה כי יש להורות על איזון משאבים שאינו בחלקים שווים - נדחית. לאור האמור לעיל התובענה הרכושית על רכיביה - נדחית. הוצאות ההליך – האיש יישא בהוצאות האישה בהליך זה בסך של 7,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא – יישאו הפרשי ריבית והצמדה. אני ערה לכך שסכום הוצאות זה אינו משקף נאמנה את ההתנהלות בהליכים, את אורכם, משכם ואת העלויות שהוציאו הצדדים לצורך ניהולם. בסופו של יום ולאור הרצון שלא להחריף את רמת הקונפליקט בין הצדדים, סברתי כי חיוב על הצד הנמוך של ההוצאות יש בו כדי להוות איזון נכון בין הצדדים ולא להחריף את הסכסוך ביניהם. המזכירות תסגור את תלה"מ 37260-05-18. פסק דין בתלה"מ 25809-11-18 במסגרת תביעה זו עותרת האישה לפיצוי בגין לשון הרע בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 וכן פיצויים בגין פגיעה בפרטיותה. האישה טוענת כי האיש פרסם נגדה לשון הרב לפחות בשש הזדמנויות שונות בכוונה לפגוע בה מול בנותיה, מכריה וסביבתה. היא עותרת לפיצוי בשל כל פרסום בסך של 50,000 ₪. האישה טוענת כי האיש פגע בפרטיותה מתוך כוונה לפגוע בה בין היתר בשל שימוש בחוקר פרטי שעקב אחריה, שימת פרטיה האישיים אצל גורמים שונים במטרה שיתקשרו אליה ועל כן עותרת לסך פיצוי של 100,000 ₪. משיקולי אגרה העמידה האישה את התביעה בסך של 200,000 ₪. טענות הצדדים טענות האישה האישה טוענת כי בשל מעשי האיש המהווים לשון הרע ופגיעה בפרטיותה היא זכאית לפיצוי שפירטה בתביעה. האישה טוענת כי האיש מפיץ ומפרסם ברבים האשמות שקריות אודותיה ומציג אותה בזדון כמי שבוגדת בו במטרה להשפילה ולפגוע בה. האישה טוענת כי דברים אלה נאמרים ונכתבים גם מול בנותיהם הקטינות של הצדדים. האישה טוענת כי האיש מפרסם את שקריו ברחבי בית המספר בו לומדות הקטינות. הוא צעק כלפי העוברים והשבים "ד"ש לבוגדת", "הנה הבוגדת", "הנה גרושתי לעתיד". הדברים נאמרו עת הוא אוחז בידה של אחת הקטינות שנאלצת לשמוע את הפגיעה באימה מול אנשי בית הספר, הורים ותלמידים נוספים. האישה טוענת כי האיש עוקב אחריה בעצמו ובאמצעות אחרים, חודר לפרטיות שלה ופוגע באוטונומיה שלה. כמו כן האיש מתקשר לחבריה של האישה ומתחקר אותם אודותיה. האישה טוענת כי האיש פיזר בדירת המגורים, עת חיו הצדדים יחד אך היו במשבר כבר, פתקים קנטרניים הכוללים מסרים מבזים ומטרידים נגד האישה כגון: "ומאוד שליווה לאחר בגידה בבעלה", כשבכוונתו היה שהקטינות יחשפו לכך. האישה טוענת כי האיש פנה לחברות שונות – הוט, YES, חברות השקעות וליסינג – כשהוא מתחזה לאישה ומבקש בשמה לבצע פעולות שונות ללא ידיעתה וללא הסכמתה. האיש השאיר באתרים אלה את פרטי הזיהוי של האישה לרבות מספר הטלפון שלה וגרם לה להטרדות חוזרות ונשנות מגורמים אלה. טענות האיש האיש טוען כי יש לדחות את התביעה מאחר ומדובר בתביעת סרק חסרת בסיס עובדתי ו/או משפטי. האיש טוען כי תכליתה של התביעה הינה להוות משקל נגד לתביעה הרכושית. האיש טוען כי חש פגוע ונסער לאור החלטת האישה לסיים את מערכת היחסים ביניהם ולכן גם אם נאמרו ו/או נעשו מעשים כאלה ואחרים (ולא כך הדבר) – הרי שלא ניתן לחייבו בסכומים להם עותרת האישה (כך בלשונו). האיש טוען כי עבר טלטלה נפשית קשה וייתכן כי בלהט הדברים נהג באופן אמוציונלי, אך לא כפי שטוענת אישה. האיש מצדיק את פנייתו לחברה של האישה בבית הספר וטוען כי לא כלל באי בית הספר שמעו את הדברים וכי הכאב דיבר מגרונו. האיש מכחיש כי מדובר בהתנהגות שחוזרת על עצמה. האיש טוען כי הפניות שהתובעת מציינת לחברותיה או לכל אדם אחר (כך בלשונו) נעשו מתוך כאב ותסכול ולא מתוך מטרה להכפיש את התובעת. לטענתו של האיש הוא רצה לתקן את הקשר בין הצדדים ועל כן ניסה להבין דרך חברותיה של האישה מדוע היא חפצה בסיום הקשר ביניהם. האיש טוען כי לאחר שהאיש הבין כי האישה בוגדת בו ובאמונו, הוא הוכה בהלם ותדהמה ובניסיון נואש ואמיתי להבין את מהות הקרע ביניהם, פנה האיש לחברים על מנת שהאישה תיאות ותיעתר לשלום בית. האיש טוען כי פרק הזמן ממועד הקרע שבין הצדדים וכן מהמועד בו הוגשה התובענה הרכושית ועד הגשת התובענה הכספית יש בהם כדי ללמד עד כמה התביעה הכספית נעדרת תום לב. האיש טוען כי עומדות לו ההגנות של חוק איסור לשון הרע. בהתאם לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע יש להתחשב בנסיבות המקרה, ביחסים ובמרקם היחסים. כמו כן, לאיש עומדת ההגנה של "אמת דיברתי". האיש טוען כי בנוגע לטענות האישה בדבר פגיעה בפרטיות, האיש הפעיל כנגד האישה מעקב חוקי ולגיטימי בכדי לברר עם האישה מתראה עם גבר אחר וכך אכן היה. באשר לפניות לחברים, האיש פרט כי הפנייה נעשתה כדי להציל את הקשר ביניהם להבדיל מהאישה אשר חשפה במסגרת תצהיריה "הסכם עבודה אישי" של האיש. האיש טוען כי אין במעשיו פגיעה בפרטיות וגם אם ימצא בית המשפט כי פרטיותה של האישה הופרה הרי שהגנות המנויות בסעיף 18 לחוק איסור לשון הרע חלות בענייננו כאשר על פי הפסיקה פורשה דרישת תום הלב באופן סובייקטיבי ולצורך הוכחת תום הלב יכול האיש להסתייע בחזקה המנויה בסעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981. דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים, עדויותיהם וראיותיהם, דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד. חוק איסור לשון הרע קובע בסעיפים 1-2 הגדרת לשון הרע, מהי וכן מהן ההגדרות של פרסום לשון הרע: "1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד; "מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית. 2. (א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע." האישה טוענת כי הפרסומים המפורטים בכתבי הטענות מטעמה הוכחו במסגרת ניהול המשפט. כך למשל הוכחה הטענה כי האיש הפיץ השמצות נגד האישה ברחבי בית הספר בו מתחנכות הקטינות. האישה טוענת כי עדותו של האיש הוכיחה את האמור בכתב תביעתה. כך למשל התפרץ האיש במהלך הדיון ביום 26.1.2020 עת כינה את האישה "פרת הבשן" ובית המשפט נדרש להרגיע את האיש ולבקש ממנו להפסיק את התפרצויותיו. התנהגותו זו של האיש עומדת בסתירה לכך שביום 2.12.2018 התחייב האיש בין היתר לא לערער, לא לפנות, לא לפגוע בכל צורה שהיא בחייה השלווים והשקטים של האישה והקטינות, ברם למרבה הצער, המסר לא חלחל לאוזניו של האיש. האישה טוענת כי האיש מפיץ ברבים האשמות שקריות כנגד האישה, כך עשה עם חברה של האישה, הגב' **, חברתה של האישה, עת פנה אליה בחודש אוקטובר 2018 בשעה 08:15 בעת שהביאה את ביתה לבית הספר כאשר האיש צעק לעברה בעודו אוחז בידה של הקטינה * "ד"ש לבוגדת" כשהוא מבהיר שהכוונה לאישה כאן. הדבר חזר על עצמו באירוע חברתי נוסף של הכיתה, עת האיש סיפר ל** כי האישה בוגדת בו, על אף שהיא הבהירה לאיש כי היא אינה מעוניינת לשמוע דבר אודות האישה ובפרט לא בנוכחות הקטינה , קטינים והורים נוספים. האישה טוענת כי היו מקרים נוספים בהם פנה האיש לחברותיה: * ו* * ולחברים משותפים: * ו* ** וסיפר כי האישה בוגדת בו. חברים אלו לא היו מעוניינים לקחת חלק בהליך המשפטי המתנהל על אף ששמעו באוזניהם כי האיש מוציא את דיבתה. האיש טוען כי הוא פעל מתוך ניסיון לברר ולהבין כיצד נוצרה התהום בינו לבין האישה והוא ניסה לפנות לחבריה של האישה ולחברים משותפים בכדי שיסייעו לו להבין מה לא עובד. בתקווה כי ישמעו את הכאב שלו ולא מתוך מטרה לפגוע באישה. בהמשך כאשר האיש הבין כי האישה בוגדת בו ובוגדת באמונו, הוא הוכה בהלם ותדהמה. האיש טוען כי האישה מנסה לייצר משוואה לפיה כל שיחה אשר ערך האיש עם חברים על נסיבות הפירוד בין הצדדים שקולה ללשון הרע. לטענתו כל הליך גירושין יכול לשמש כקרקע פורייה לתביעות מן הסוג אשר הוגשה על ידי האישה שכן ברי כי כאשר בני זוג מתגרשים, כל אחד מהם מחפש חיזוקים ותמיכה מהסביבה הקרובה. כאשר לעניין זה יש לציין כי לאיש אין משפחה תומכת אשר במסגרתה יכול היה למצוא חיזוקים וכל שיש לו אלו הם חבריו. האיש טוען כי ככל ובית המשפט יימצא כי האיש הוציא את דיבתה של האישה, הרי שעומדות לו ההגנות של חוק איסור לשון הרע. כמו כן, בהתאם להגנת תום הלב בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, יש להתחשב בנסיבות המקרה, ביחסים ובמרקם העדין בין בני זוג אשר עתידים להתגרש. בנוסף טוען האיש כי עומדת לו הגנת "אמת דיברתי" המנויה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע (שכן האישה אכן בגדה באמונו והפניה ל* נועדה בכדי לשחרר מצוקה). יודגש, האיש אישר את הדברים שאמר ואת המיקום בו אמר וכן את תוכנם. אולם טען כי הדברים נאמרו בשל סערת הרגשות בה היה נתון, בשל רצונו להבין את המצב בינו לבין האישה וכן המעיט מחומרת הדברים הנטענת על ידי האישה. עתה עלי לקבוע האם אמירות האיש מהוות לשון הרע. ככל והתשובה חיובית יש לבחון האם יש תחולה להגנות בחוק איסור לשון הרע לאמירות אלה. ייאמר ברורות, אובדן או הבעת כאב על קשר שנגדע הוא לגיטימי, אלא שהאיש חצה את הגבולות ולו היה נשאר בגדרי אלה – היה זוכה להגנה האמורה. לא הוכח בפני הגם שהוצג דו"ח חקירה מיום 1.4.2018 (מצורף כנספח ב' לכתב ההגנה בתביעה הכספית) כי האישה ניהלה רומן ו/או כי עלה בידיו של החוקר הפרטי להסריט את הנשיקה בו צולמה האישה ולהציגה בפני בית המשפט שכן בעדותו טען כי האירוע הוסרט (ראו: פרוטוקול מיום 26.1.20, עמ' 18-19 ועמ' 20, שו' 1-9). כן הוכח בפני כי האיש חרג בהתנהלותו למצער עת פנה ל* בבית הספר של הקטינות בנוכחות צדדי ג' וכינה את האישה בכינוי גנאי. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שאירעו לא בשיחה פרטית בין האיש לעדה אלא בבית הספר של הקטינות, בנוכחות אחת הקטינות ובנוכחות באי בית הספר נוספים. אין לדברים אלה כל ערך וניסיון לברר מדוע מערכת היחסים תמה. שוכנעתי כי מטרתם הייתה להשפיל ולבזות את האישה הן בעיני חבריה והן מול הקטינות ומכריה בבית הספר. מעשיו של האיש, התנהלותו ופרסומיו נגד האישה חורגים מגבולות הבעת דעת לגיטימית והבעת צער בעתות של פרידה והוא שב בחקירתו והצדיק את התנהלותו: "לשתף אנשים במה שאני עובר, בחוויות האישיות שלי, גם מעבר לזה, אני לא השמצתי אותה, אני סיפרתי עובדות בלבד" (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.20, עמ' 53, שו' 17-18). האיש המשיך והודה כי אף פנה לשכן המתגורר בסמיכות, מר * ושיתף אותו במצוקתו, אלא שלטענת האיש השכן היה זה שפנה אליו ועל כן הפניה מצדיקה את הדברים בהם שיתף: "...ומה שאמרתי למר זה דבר פשוט. הוא שאל אותי אם הזמנתי את המשטרה. אמרתי לו, נכון, הזמנתי את המשטרה כי * מסרבת לתת לבנות לרדת בזמן שהבת שלי הקטנה הייתה חולה בבית, לרדת במדרגות ולהגיד לי שלום אבא, והגדולה היא מתרצת את זה במבחנים. כל תירוץ אפשרי". (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.20, עמ' 56, שו' 4-8). לא עלה בידי האיש כדי לשכנעני בהליך הנוכחי מה הערך שנבע מהפרסומים ו"אמירת האמת" לדבריו, למעט השמצת האישה וביזויה ולשם מה. יתרה מכך, ההתרשמות הינה שלא היה מדובר בשיתוף חברי בין האיש למי מחבריו אלא דווקא בהתייחס בעיקר לחברים של האישה או שכן של הצדדים (שלא נטען שיש ביניהם חברות אישית) או פירוט דברים אינטימיים נגד האישה לשיפוצניק, שאמור להעיד לטובת האיש בתביעה הרכושית. עולה כי מטרת השיתוף לא הייתה לדבר ולשתף מדם ליבו של האיש אלא מטרתו הייתה להשפיל את האישה בעיני הבריות או לעשותה מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, וכן לבזותה בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו (בהתאם לסעיף 1(1)-(2) לחוק איסור לשון הרע. לכך יש להוסיף את העובדה כי האיש הלכה למעשה שיתף את אשר על ליבו עם כל מי שאוזנו הייתה כרויה להקשיב. בתוך כך הוכח כי האיש פנה לשיפוצניק * ושיתף אותו כי הרקע לפרידה היה בצל בגידתה של האישה (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.20, עמ' 60, שו' 4-6). האיש אף הודה בחקירתו כי שיתף את הגב' והגב' ולכשנשאל בחקירתו מה הייתה החשיבות לשתף אותן בבגידות של האישה השיב כי מאחר והן חברותיה של האישה ולטענתו באמצעות פניה זו חפץ לתקן את המשבר בין הצדדים: "ש: תגיד לי בבקשה, בוא נתקדם. תגיד לי, , זוכר אותה? ת: בהחלט. ש: מה היה החשיבות שלך לשתף אותה בבגידות של? ת: באיזה תאריך מדובר? ש: למה זה חשוב? ת: כי היא חברה של , וכל מה שניסיתי זה למצוא את התשובה ואת הדרך להחזיר את המערכת יחסים לתקנה כדי שיהיה עוגן מסוים להחזיר. ש: ****? ת: החברה הכי טובה שלה. ש: שמה בעצם רצית להשיג בזה ששיתפת? ת: מה מהות השבר ומה ניתן לתקן במערכת יחסים. ש: *****? ת: נכון, חברי ילדות, * הוא חבר ילדות שלי. ש: שמה שם סיפרת להם? ת: הוא שותף מלא לכל חיי. ש: ששם מה סיפרת להם? ת: את האמת, את העובדות. ש: מה העובדות *? ת: שהגברת התרועעה עם גבר שנקרא עורך דין, אוקי? ברח לי השם שלו, ---------, בזמן שלי היא מספרת שהיא נמצאת עם חברות והלכה לשאוף אוויר, אוקי?". (ההדגשות בקו הוספו, שמו של צד ג' - הוסר). (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ' 62, שו' 29-36 ועמ' 63, שו' 1-13). האיש טוען כי האישה העידה מטעמה עדה אחת בלבד (חברות רבת שנים עם ) ועדותה מוטה לטובת האישה, כאשר עצמה העידה כי מדובר במקרה בודד בו פנה אליה האיש בשטח בית הספר. עדותה של * נסדקה, היא התקשתה להעיד בשל מצבה הרפואי ולא יכלה לציין מי הם אותם ההורים אשר נחשפו לאמירות הנטענות. אין בידי לקבל טענה זו. העדה הייתה מהימנה ביותר. ניכר כי הסיטואציה אינה נוחה לה וכי היא חשה שנכפה עליה להיות במקום. היא העידה היטב ובאופן אמין ואישרה את טענות האישה ואת האמור בתצהירה לגבי פניית האיש אליה. גם עתה יש לזכור כי האיש אינו חוזר מתוכן הפרסומים ואינו מתחרט על תוכנם שכן לדבריו הוא סיפר עובדות בלבד. האיש לא התנצל בהליך בפני האישה אלא הצדיק את התנהגותו עד תום ההליכים. לא שוכנעתי כי שיחות אלה נועדו לתקן את מערכת היחסים ונועדו לשתף על מנת לקבל תמיכה עבור האיש אלא מטרתן הייתה להשפיל ולבזות את האישה. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע הגנות תום לב בעת פרסום לשון הרע. האיש טוען כי בעניינו התקיימו מספר הגנות: 15. (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; 15. (5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע – (א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או [..] סעיף 13(5) קובע כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי: (5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". 15. (10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן; יודגש כי האיש לא נימק וביסס די הצורך כיצד להגנות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע יש תחולה בעניינו. מלבד לציין כי ההגנות חלות, האיש לא הרים את הנטל לבסס דיו האופן יש ליישם את ההגנות האמורות. כאמור נטל ההוכחה לקיומן של ההגנות הינו על הטוען להתקיימותן. יתרה מכך, על מנת לזכות בהגנות על האיש היה להוכיח כי פעל בתום לב לצורך הגנה על עניין אישי וכשר. זאת הוא לא עשה. יתרה מכך, לא הוצג נימוק כיצד אותה הבעת דעה העולה כדי השמצת התובעת, בקרב מי מהמקורבים לצדדים עונה על ההגדרות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע בהינתן כי ההליכים מתנהלים בדלתיים סגורות. בנוסף על האמור לעיל יש לבחון את הלשון והשפה והביטויים בהם השתמש האיש בפני אותם מקורבים ו/או חברים. ניכר כי הביטויים החריפים בהם בחר האיש להשתמש מהווים השמצות לכל דבר ועניין ובנסיבות הללו לא ניתן לומר כי מתקיימת ההגנה של תום הלב. על כן אני קובעת כי לא התקיימו ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. כעת יש לבחון מה שיעור הפיצויים המגיעים לאישה בשל הפרסומים. בפסיקת פיצוי על פי חוק איסור לשון הרע יש לבחון מספר שיקולים המושכים בעניינו לכיוונים מנוגדים: חלקם אל עבר חיוב האיש בשיעור גבוה וחלקם אל עבר חיובו בשיעור ברף הנמוך. בבחינת זכאותה של האישה לפיצויים ושיעורם שקלתי את הקריטריונים הבאים: האם היה מדובר בפרסום חד פעמי או חוזר ונשנה – האיש הודה כי פנה ל*, לחברים משותפים, לשכן ולמר -השיפוצניק ושיתף אותם עם עובדות בלבד (לכאורה). הפרסום אירע עת פנה האיש ל* פעמיים ופרסם בפניה את דעתו; פעם אחת בזמן ש* ליוותה את בתה לבית הספר בשעה שמונה ורבע בזמן שהיא הלכה במחיצת אבא לילד/ה נוספ/ת והוא צעק לעברה "ד"ש לבוגדת" ובהזדמנות נוספת במהלך אירוע חברתי – כיתתי וכך מחקירתה של : "הוא ניסה לספר לי מה הם עושים. מה היא עושה, מה הוא עושה. ואני עצרתי אותו. אמרתי לו, שזה לא מעניין אותי ואני מבקשת ממנו שלהבא לא ידבר ליד הבית שלו, כמו שהוא דיבר באותו יום בבית הספר" (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.20, עמ' 16, שו' 20-34). האם מופע הפרסום היה קצר מועד והאם הפרסום נמחק – האיש הודה בחקירתו כי פנה לאנשים נוספים ופרסם את דעתו. בתוך כך ניתן להזכיר אפוא את מר ------ והשכן ---, ברם התרשמתי כי מדובר היה בשיחות קצרות. מה הייתה כמות השיתופים והחשיפה של הפרסומים – בענייננו האישה לא הוכיחה חשיפה ותפוצה גבוהה במיוחד ולמספר רב של אנשים. האם לאחר הפרסום הייתה התנצלות של המפרסם – בענייננו האיש עומד גם עתה מאחורי הפרסומים ואינו מביע חרטה, כי אם מסביר כי עשה כן נוכח המשבר שפקד את הצדדים. היכן היה הפרסום – בענייננו הפרסום נעשה בקרב חברים ו/או אנשים המכירים את הצדדים. הביטויים בהם נעשה שימוש בפרסום – הביטויים בהם עשה האיש שימוש כנגד האישה היו ביטויים חמורים, השמצות ודברי גנאי. היקף ומידת הפגיעה – עלה בידי האישה להוכיח כי רגשותיה נפגעו בשל הפרסומים וכי רק בשל ההליך המשפטי הנוכחי והחלטת בית משפט מיום 18.11.2018 נפסקו הפרסומים נגדה ע"י האיש. עם זאת, האישה לא הוכיחה נזק כלכלי כלשהוא שנגרם לה כתוצאה מהפרסומים. טיב, היקף ואמינות הפרסום – הפרסום נעשה למקורבים, כך גם לטענת האיש ואין המדובר בפרסום בתפוצה בהיקף רב יותר או במסגרת "חיצונית" לצדדים. האם הייתה תשובה של התובעים במסגרת הפרסומים –לא הוכח ו/או נטען בפני כי האישה הגיבה לפרסומי האיש. ראו בין היתר פירוט השיקולים השונים בפסיקה, לרובת קביעה כי כינויי גנאי מהווים לשון הרע: תמ"ש 42434/07 י.ד.א ואח' נ' כ.ד.א (15.03.2011) כב' ס' הנשיא השופטת מ' דהן. תמ"ש 26439-11-15 ו.ש. נ' ב.ש. (12.01.2017) כב' סגן נשיא, השופט א' זגורי. תמ"ש 19248-06-13 י.מ נ' א.מ (09.05.2017) כב' השופטת ח' מטלין. ת.א. 45/87 קליין נ' רונן ואח' (25.06.92), כב' השופט י' אלרון. ע"א (ת"א) 296/76 ברקן נ' תמרי ואח' (12.5.1977) כב' הנשיא ב' כהן (אב"ד), השופטים ח' דבורין וע' זמיר. ע"א 534/65 מצטפא אחמד דיאב נ' זכי צברי דיאב (17.05.66) כב' השופטים ברנזון, הלוי, קיסטר. לכך יש להוסיף כי חוק איסור לשון הרע קובע בסעיף 7א. כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק: "(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק. (ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק. (ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת." שוכנעתי כי הדברים שנאמרו על יד האיש די בהם כדי לגרום לאישה להרגיש מושפלת מבוזה ונלעגת. לא עלה בידי האיש להוכיח כי פעל בתום לב או לצורך הגנה על עניין אישי וכשר בתוך כך ניתן להזכיר אפוא כי גם בדיון בפני כינה האיש את האישה "פרת הבשן" בנוכחות הצדדים, ב"כ הצדדים ובפניי. הוא ממשיך ומצדיק גם התנהלות זו. הוא לא הביע חרטה ולו פעם אחת. כינוי האישה בכינויי גנאי כפי שתואר לעיל אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם עיקרון תום הלב ובפרט בעוד האיש לא חזר בו והתנצל. עם זאת, איני סבורה כי מדובר בפרסומים בתפוצה רחבה ועל פני זמן רב. עובדה התומכת בפיצוי ברף הנמוך. כמו כן מבחינת מדיניות משפטית יש להיזהר כי הגדרת פרסום לא תגלוש משיחה אישית להגדרה של פרסום רחב היקף. בעניינו הפגיעה העיקרית היא מספר שיחות שערך האיש במכוון עם אנשים במטרה לפגוע, לבזות ולהוציא את דיבתה של האישה. הדברים חמורים במיוחד בשל אמירת חלק מהאמירות בנוכחות אחת הקטינות ובשטח בית הספר של הקטינות. על כן ולאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי האיש ישלם לאישה פיצוי כספי על פי חוק איסור לשון הרע בסך של 7,500 ₪ בלבד. הסכום ישולם בתוך 30 יום, ולא – יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין. האישה טוענת כי האיש במעשיו פגע גם בפרטיותה ועל כן היא זכאית לפיצויים גם בגין פגיעה בפרטיות. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 מגדיר מה היא פגיעה בפרטיות: (3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד; (4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו; [...] (7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם; (8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע; (9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה; (10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9); (11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד." האישה טוענת כי האיש עקב אחרי האישה בין אם בעצמו ובין באמצעות בלשים שהוא שכר את שירותיהם, חדר לפרטיותה ופגע באוטונומיה האישית שלה. האישה טוענת בנוסף להשמצותיה בקרב מקרובים כי האיש נהג להתקשר לחברותיה מעת לעת, לתחקר אותן אודות האישה ואודות מקום המצאה. האישה טוענת כי האיש ניסה להתנכל לה ובתוך כך חיבל לאישה בכבל הטעינה של מכשיר הסלולר על ידי כך שתלש את ראשו והוציאו מכלל שימוש, עיקם את מפתח הכניסה לדירת המגורים, החליף את מספר ה"סים" של מכשיר הנייד של האישה, ללא ידיעתה (בסעיף 52 לכתב הגנתו של האיש הודה הוא כי החזיר את ה"סים" וקו הטלפון על שמו). האישה טוענת כי בנוסף להטרדות וההצקות מעת לעת נהג האיש לפנות לאתרי חברות שונות כשהוא מתחזה לאישה – ללא ידיעתה וללא הסכמתה וגרם להטרדות חוזרות ונשנות שלי על ידי הגורמים השונים. האישה טוענת בנוסף כי האיש ניסה להתנכל לה תוך שהוא נהג לפנות לגופים שונים כשהוא מתחזה לה וביצע בשמה פעולות מאחורי גבה כך למשל ביום 29.7.2018 פנה לחברת ליסינג וכתב: "אשמח לקבל הצעות ** טל' ------. תודה", פעולה שגררה עמה הטרדה לאישה בניגוד לטענת האיש לא היה מדובר בפנייה לחברת הליסינג כדי לשקם את הקשר כי אם להרע לה כפי שעשה כן במהלך חיי הנישואין. האיש טוען כי התביעה הכספית הוגשה בשיהוי ניכר תוך שהיא מהווה מהלך אסטרטגי/טקטי ומחושב והאישה נדרשת לספק הסבר מדוע לא הוגשה תביעתה זה מכבר. האיש טוען כי טענת האישה כי הוא השמיץ אותה בפני הקטינות – המדובר בהרחבת חזית ואין מקומה של טענה זו להתברר בהליך דנן. למעלה מן הצורך טוען האיש כי "הפוסל במומו פוסל" וזו האישה אשר הגישה תלונות סרק למשטרה. האיש טוען כי המעקב שהפעיל הוא חוקי ולגיטימי ונועד לברר האם האישה מתראה עם גבר אחר וכך אכן התברר. האיש טוען כי אין במעשיו משום פגיעה בפרטיותה של האישה ובהתאם לסעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות כי: " לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש". סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות קובע הגנות בהתקיימן לא יראו בפגיעה כפגיעה בפרטיות: (1) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965; (2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה: (ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע; [...] (ו) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965; (3) בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב. האיש לא הוכיח כיצד מתקיימות ההגנות על פי חוק הגנת הפרטיות וניכר מכתבי הטענות ומסיכומיו כי הוא ממעיט מחומרת הפרסום הנ"ל, סבור כי מדובר בהתנהלות לגיטימית, נורמטיבית שהינה חלק מההליכים המשפטיים. הוא לא חזר בו ולא התנצל אלא הצדיק את התנהלותו זו עד תום ההליכים. תוך שהוא גם ממשיך וטוען כי נקט בהתנהלות לגיטימית שנבעה מהתנהלותה של האישה עצמה ובעצם האשם הוא באישה ובהתנהגותה ולא בו. בכל הנוגע לשימוש בחוקר הפרטי – שנחקר ביום 26.1.2020 – איני סבורה כי חקירתו הועילה רבות לבירור המחלוקות. האיש ביקש באמצעות הבאת החוקר הפרטי להראות כי מתקיימות ההגנות הקבועות בחוק וכי התנהגותו שלו לגיטימית. ראשית ייאמר כי בחקירה לא הוכחו טענות האיש לגבי התנהלות האישה. שנית, מדובר בחקירה מותרת על פי חוק שאיני סבורה כי עולה כדי פגיעה באמצעים בלתי לגיטימיים. היא עולה אינה נעימה ומהווה חוויה קשה מבחינת האישה אולם במסגרת סכסוכי גירושין איני סבורה כי דווקא בחקירה זו יש להוכיח את טענות מי מהצדדים. האמור לעיל לגבי השיקולים הקשורים לחיוב בפיצוי על פי חוק איסור לשון הרע חל גם לגבי הפגיעה בפרטיות של האישה. חשיפת הסכסוך המשפחתי כלפי כולי עלמא באופן שנועד לפגוע באופן מכוון באישה, ולהביא לביזויה והשפלתה באופן שיטתי מהווה לדידי פגיעה בפרטיותה של האישה. לא התרשמתי כי הפניות לאותן חברות (ליסינג למשל) נעשו עבור האישה ולמענה כי אם לשם הטרדתה באופן מכוון. סעיף 22 לחוק הגנת הפרטיות קובע בין היתר חלק מהשיקולים להקלה בפסיקת הפיצויים: "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב, לטובת הנאשם או הנתבע, גם באלה: (1) הפגיעה בפרטיות לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך; (2) הוא לא התכוון לפגוע; (3) אם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הוא התנצל על הפרסום ונקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את הפגיעה, ובלבד שההתנצלות פורסמה במקום, במידה ובדרך שבהם פורסמה הפגיעה ולא היתה מסוייגת." בעניינו לא מתקיימת אף הקלה המפורטת בחוק הגנת הפרטיות: הפגיעה בפרטיות האישה הייתה מיוזמת האיש ובכוונה לפגוע בה באופן שיטתי ולהוציאה משלוותה, כאשר האיש לא התנצל על התנהגותו ופגיעה בפרטיות האישה, וגם עתה הוא מפחית מחשיבות מעשיו. תגובות האיש יילקחו בחשבון בשיעור הפיצוי לפי חוק הגנת הפרטיות. הצדדים הרחיבו בטיעוניהם לגבי פתק בכתב ידו של האיש שהודבק על קופסת שימורים בדירה, אשר לטענתו של האיש הושלך על ידו לאחר מעשה לפח ולטענתו האישה הוציאה את הפתק מהפח לצורכי התביעה. האיש בכתבי טענותיו מצדיק את כתיבת הפתק לאחר שנודע לו לטענתו על בגידת האישה. לטענתו הפתק נכתב מבלי שהייתה לו כוונה לפגוע באישה והוא לא המציא את הפתק לבנות הקטינות. איני סבורה כי מדובר בהפרת פרטיות ברמה הגבוהה, אך מדובר בהתנהלות שמטרתה כל כולה פגיעה בפרטיות האישה, ביזויה בין כותלי ביתה ורצון מתוכנן לפגוע בה אישית ומול בנותיהן של הצדדים. לגבי השארת פרטיה של האישה אצל צדדים שלישיים – אני סבורה כי בעניין זה הצדק עם האישה וטענתו המיתממת של האיש כי התכוון להיטיב עם האישה, לא שיכנעני. האיש השאיר את פרטיה של האישה במטרה להטרידה, לפגוע בפרטיותה ולהפר את שלוות חייה. לא היה בכך כל מעשה שנועד להיטיב עימה או לסייע לה. עם זאת בסופו של יום ותוך בחינת כלל ההפרות של האיש, והעובדה כי סירב להתנצל והמשיך להצדיק את התנהלותו, וכי מרבית ההפרות היו בתוך הבית – הינה כי יש לפסוק פיצויי אך על הצד הנמוך. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובעים פיצוי כספי על פי חוק הגנת הפרטיות בסך של 6,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום, ולא – יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין. סיכום אשר על כן ולאור כל הנימוקים שפורטו לעיל אני מורה כדלקמן: האיש ישלם לאישה פיצוי כספי על פי חוק איסור לשון הרע בסך 7,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום, ולא – יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין. האיש ישלם לאישה פיצוי כספי על פי חוק הגנת הפרטיות בסך של 6,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום, ולא – יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין. הוצאות ההליך – לאחר בחינת היקף ההליך הנוכחי, הפער בין הסעד שנתבע לתוצאה אליה הגעתי, אין חיוב בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. המזכירות תסגור את תלה"מ 25809-11-18. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים. פסק הדין הותר לפרסום ללא כל פרט מזהה בהחלטה מיום 11.12.24.	decision37260-05-18	["תמר סנונית פורר"]	[{"judgment_id": "c0fe527c-98c6-53aa-b6ea-b1472440083e", "file_name": "37260-05-18.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 668742, "extension": "docx", "display_name": "37260-05-18-קובץ מקורי"}]
4cb0b6d8-4e09-5a94-b5b3-19368d7da57b	ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ש' חננאל שרעבי: החלטה בעניין רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה במסרתה הורחבו זמני שהות הקטינה עם המשיב (רמ"ש 28916-01-25)	28916-01-25	2025-01-13	2	3	4	2DISTRICT_COURT	3Haifa	4Family	בעניין הקטינה א. מ, ילידת 2020 1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופטת ליאת דהן חיון), מיום 5.1.2025 בתיק תלה"מ 8153-11-20 (להלן: "ההחלטה קמא" ו- "התיק קמא", בהתאמה). במסגרת ההחלטה קמא הורחבו זמני שהות הקטינה עם המשיב, לנוכח המלצות העובדות הסוציאליות (עו"ס לסדרי דין) והגורמים הטיפוליים. רקע וההחלטה קמא 2. המבקשת והמשיב (להלן גם: "הצדדים") מעולם לא ניהלו קשר זוגי, והתקשרו ביניהם לצורך הוריה משותפת. מקשר זה נולדה בתם הקטינה, שפרטיה בכותרת. 3. עיון בתיק קמא מלמד, כי הקונפליקט בין הצדדים מצוי בעצימות גבוהה מאד, באופן שהצדדים לא מקיימים ביניהם כל תקשורת, ואף איסוף והשבת הקטינה נעשה תחילה באמצעות צד ג', וכיום מהמסגרת וחזרה אליה (ללא מפגש או מגע פיסי בין הצדדים). כמו כן לא קיים כל אמון בין הצדדים, אלא האשמות הדדיות ותלונות רבות במשטרת ישראל. 4. עוד עולה כי המפגשים בין האב, המשיב, לקטינה, החל מחודש 11/20, עת הקטינה הייתה בת 7 חודשים, התנהלו תחת פיקוח הדוק ועקבי של גורמי הטיפול ובכלל זה עו"ס לס"ד, אפוט' לדין, המומחית שמונתה בהליך ובית משפט קמא. פיקוח זה נדרש בשל הקונפליקט בין הצדדים כמתואר לעיל. 5. תחילה התקיימו המפגשים במרכז קשר באופן מלא, לאחר מכן באמצעות כניסה ויציאה ממרכז קשר, ובהמשך, מפגשים עצמאיים, פעם בשבוע לשעות בודדות בלבד. מעת לעת הורחבו מפגשי האב עם בתו, והתווספה לינה בבית האב (ראו למשל החלטות קמא מימים 21.6.2023 ו- 11.4.2024). כן התקיימו מפגשים מורחבים בין האב לקטינה בחג הפסח ובחגי תשרי. 6. עובר להחלטה קמא, זמני השהות של האב והקטינה היו כדלקמן (החלטה מיום 11.4.2024): שבוע ראשון – האב אוסף את הקטינה ישירות מהמסגרת ומשיבה למסגרת למחרת בבוקר, בימים שלישי וחמישי; שבוע שני – בימי שלישי, האב אוסף את הקטינה ישירות מהמסגרת ומשיבה באותו ערב ל... (מקום מגורי הקטינה עם אמה), ובימי שישי אוסף את הקטינה מהמסגרת בשעה 9:30, ומשיבה למסגרת ביום ראשון בבוקר. 7. ההחלטה קמא, עליה מבקשת המבקשת לערער, עוסקת בהמלצות העו"ס לס"ד והמומחית שמונתה בהליך, גב' רנית ים, פסיכולוגית קלינית, להרחבה נוספת של זמני השהות של הקטינה עם המשיב. ההרחבה המומלצת תהא כדלקמן: שבוע ראשון – לינת אמצ"ש – האב יאסוף את הקטינה מהמסגרת בימים שני וחמישי, החל משעה 14:30 וישיבה למחרת למסגרת; שבוע שני – לינת סופ"ש – האב יאסוף את הקטינה מהמסגרת בימים שני וחמישי בשעה 14:30, וישיבה למסגרת ביום שלישי בבוקר, וביום ראשון בבוקר, בהתאמה. 8. בהחלטת בית המשפט קמא מיום 5.1.2025, נושא רמ"ש זה, התקבלו המלצות המומחית והעו"ס לס"ד, ונקבע כדלקמן: "עיינתי בהמלצות העו"ס, בדיווח סודי שהוגש ובדיווח המטפלת, ונתתי דעתי לטענות הצדדים; מכל אלה, מצאתי כי המלצות העו"ס תואמות את ההמלצות הטיפוליות ויש בהן לטובת הקטינה, באופן בו מחד תשמר שגרתה כמו גם יובטח הקשר הרציף והיציב עם האב, ומאידך, יצומצמו זמני הנסיעה לבית האב. עוד מצאתי שיש בהמלצות בכדי למנוע מפגש בין ההורים, אשר מביא לקונפליקט תדיר, לעיתים אף אלים, והכל בנוכחות הקטינה. בניגוד לטענות האם, יישום ההמלצות יביא לצמצום נסיעות להן תדרש הקטינה, תוך שכאמור, מוצאת אני שיש בו בכדי להבטיח את הקשר המיטיב בין האב לקטינה, אותו יש לשמר. אשר על כן, אני מאשרת את ההמלצות ונותנת להן תוקף של החלטה. זמני השהות יחלו בהתאמה לסופ"ש הקרוב בו עתידה לשהות עם האב. עו"ס לס"ד תגיש דיווח משלים בעוד 3 חודשים. באותו מועד יוגש דיווח מטעם המטפלות". טענות המבקשת בבקשת רשות הערעור 9. להלן תמצית טענות המבקשת בבקשת רשות הערעור: א. טעה בית המשפט קמא, עת קבע כי שגרת הקטינה תישמר במסגרת מתווה זמני השהות המוצע. משמעות ההמלצות היא עלייה במספר נסיעות הקטינה, מבית האם לבית האב וחזרה. לצורך קיום זמני השהות עם האב, הקטינה נוסעת בדרכים שעות רבות כמעט מדי יום, ומצב זה בלתי נסבל עבורה. זאת אף בהתאם לחוות דעתה של הפסיכולוגית והמטפלת הדיאדית של האם והקטינה, מיום 30.12.2024, ולא זכתה להתייחסות בית משפט קמא. ב. שגה בית משפט קמא, עת התעלם מהמלצותיה של המטפלת הדיאדית של האם והקטינה, אשר מנוגדות להמלצת העו"ס, כפי שהובאו בחוות דעתה מיום 30.12.2024. ההמלצות הן בין היתר: לצמצם באופן מירבי את זמני נסיעות הקטינה והמעברים, המשפיעים על הקטינה לרעה; חשיבות שימור היציבות בחיי הקטינה והימנעות מיצירת משינוי מהותי בזמני השהות בעת הנוכחית; אין המלצה על הוספת לילה אצל האב, על מנת למנוע הוספת נסיעות מרובות לקטינה. ג. בית משפט קמא לא נתן משקל לבחינת טובת הקטינה בפועל, אגב בחינת זמני השהות, וטעה עת קבע, כי המלצות העו"ס תואמות את ההמלצות הטיפוליות. בית המשפט לא מהווה חותמת גומי להמלצות שרירותיות של העו"ס. כן טעה כאשר קבע כי שגרת הקטינה תישמר, בעוד יישום ההחלטה קמא תביא להחמצת פעילויות במסגרת, בחוגים ועם חבריה של הקטינה. ד. האם מבקשת כי טרם כל הרחבה של זמני שהות הקטינה עם אביה, תינתן לאם האפשרות לחקור לראשונה את הגורמים המקצועיים הרלוונטיים (העו"ס והמטפלת גב' רנית ים), שהמליצו על הרחבת זמני השהות, בניגוד לטובת הקטינה, כך לעמדת האם. ה. כמו כן האם מבקשת כי בית משפט קמא יבחן את יישום הרחבת זמני השהות, טרם הוראה על הרחבה נוספת בפועל. בשים לב לכך כי דיוני ההוכחות בתיק קמא נדחו, וההחלטה על הרחבת זמני השהות מיום 11.4.2024, לא נבחנה בשנית על ידי בית משפט קמא. ו. האב נהג באלימות כלפי הקטינה וסובל מבעיות שליטה בכעסים והתפרצויות זעם. לאחרונה אירע אירוע אלימות חריג, במרפאת קופת חולים (מיום 26.11.2024) בגינו הוגש נגד האב כתב אישום. הקטינה לא חשה בטוב והאם לקחה אותה למרפאה; האב הגיע ישירות למרפאה לקחת את הקטינה אליו (מדובר היה ביום שהות שלו) ושם האב החל לעורר פרובוקציה, צעק על כולם, נהג באלימות פיסית כלפי צוות המרפאה והפחיד את הקטינה. חרף כל זאת, המלצות העו"ס היו לטובת האב. ז. בית משפט קמא לא נימק את החלטתו קמא, ואף מטעם זה יש להורות על קבלת בקשת רשות הערעור. 10. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה קמא. בהחלטתי מאותו יום (13.1.2025) דחיתי את בקשת עיכוב הביצוע, בנמקי כי "לאחר עיון בבקשה על נספחיה, ברמ"ש על נספחיו ובתיק קמא לא שוכנעתי כי יש מקום לעכוב ההחלטה קמא מיום 5.1.25, נשוא הרמ"ש. לא שוכנעתי כי ייגרם נזק בלתי הפיך לקטינה אם לא תעוכב ההחלטה קמא, מה שגם שבכל מקרה החלטה או פסק דין ברמ"ש זה יינתן תוך תקופה קצרה". דיון והכרעה 11. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, שוכנעתי לדחות את בקשת רשות הערעור קמא אף ללא צורך בתשובה, מכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(2) + (5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. להלן אנמק החלטתי. 12. בית משפט קמא הוציא תחת ידו החלטה מפורטת ומנומקת. בנסיבות המקרה הנדון לא מצאתי כי בהחלטת בית משפט קמא, במסגרתה הורה על הרחבת זמני השהות של הקטינה אצל אביה, לרבות הוספת לינה בביתו, יש טעות המחייבת כבר בשלב זה את התערבות ערכאת הערעור. 13. הן המטפלת גב' ים והן העו"ס הביעו את דעתן המקצועית באופן ברור, כי טובת הקטינה עולה בקנה אחד עם הרחבת זמני השהות אצל המשיב. אכן, לעיני בית משפט קמא היתה עמדתה של המטפלת הדיאדית, שהסתייגה מהוספת לינה אצל האב (בעיקר בשל מעמסת הנסיעות הנטענת), אולם סבורני כי השופטת קמא בחרה להעניק משקל בכורה להמלצות העו"ס והמטפלת גב' ים, משיקולי טובת הקטינה והבטחת הקשר שלה עם האב. 14. לא זו אף זו – תוצאות ההחלטה, היינו הרחבת זמני השהות, נתונות לפיקוח בית משפט קמא, אשר הורה למומחית ולעו"ס להגיש דיווחיהן והמלצותיהן בעוד כשלושה חודשים. ברי כי ככל שבעתיד יהיה שינוי בהמלצות או יגיע מידע חדש, ניתן יהיה לבחון ההחלטה קמא בשנית. 15. המבקשת עומדת על זכותה לחקור את העו"ס ואת המטפלת, ועמדה על כך אף במסגרת בקשות רשות ערעור קודמות שהגישה בגין החלטות שונות בתיק קמא (ראו למשל – רמ"ש 34613-04-24 וכן רמ"ש 62764-06-23). מדובר בזכות העומדת לטובת המבקשת, כפי שכבר נקבע בהחלטה קודמת של בית משפט קמא (סעיף 14 להחלטה קמא מיום 21.6.2023). אמנם טרם נקבע מועד לדיון הוכחות, וממילא לא נקבע מועד לחקירת הגורמים הטיפוליים, אולם אין בעיכוב מימוש זכות זו לבינתיים, לעכב את יישום ההמלצות וביצוען, והכל כאשר טובת הקטינה עומדת אל מול עיני בית המשפט. 16. באשר לטענה המבקשת בעניין בעיות אלימות ושליטה בכעסים של המשיב - יוזכר כי בעבר, מפגשי המשיב עם הקטינה נערכו תחת פיקוח, אולם פיקוח זה הוסר בהדרגה, ומזה זמן רב שהקטינה שוהה עם המשיב באופן עצמאי. לכן מוקשית בעיני טענתה זו של המבקשת. הקטינה ממילא שוהה עם המבקש ימים וסופ"ש, ואין מניעה מבחינת בטחונה האישי כי תורחב שהייתו עמו. 17. במצב דברים זה סבורני כי אין מקום להתערב בהחלטה קמא. סוף דבר 18. לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור. 19. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ערבון שהמבקשת הפקידה בתיק, יוחזר לה באמצעות באת כחה. החלטה זאת מותרת לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר. המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision28916-01-25	["חננאל שרעבי"]	[{"judgment_id": "4cb0b6d8-4e09-5a94-b5b3-19368d7da57b", "file_name": "28916-01-25.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 60220, "extension": "docx", "display_name": "28916-01-25-קובץ מקורי"}]
3a78a173-5572-5ef1-8b18-56e382663574	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופטת תמר סנונית פורר: פס"ד לתביעת מזונות ואכיפת הסכם ממון (תלה"מ 48344-10-22)	48344-10-22	2024-10-30	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	בפניי שתי תביעות שהגישה האישה כנגד האיש (להלן: "האם" או "האישה" להלן: "האב" או "האיש") תביעה למזונות אישה ולמזונות שני קטינים (תלה"מ 48344-10-22) ותביעה לאכיפת הסכם (תה"ס 53266-12-22). א. רקע עובדתי וההליכים המשפטיים הצדדים נישאו זל"ז בשנת 2005 וחיו תחת קורת גג אחת עד לחודש 8/22 עת עזב האיש את הבית המשותף. האישה ילידת ---- והאיש יליד ישראל, והם נישאו בנישואים אזרחיים ב---- כחצי שנה לאחר מועד היכרותם והתגוררו כל העת בישראל. לצדדים שני ילדים משותפים, שניהם מעל גיל 6 במועד הגשת התביעה: --- קטין יליד 2008 ---- ו--- קטינה ילידת 2012 ------. ביום 29.5.22 לאחר כ-17 שנות נישואין כאשר לצדדים שני ילדים קטינים משותפים, חתמו הצדדים על הסכם ממון המחיל עליהם משטר הפרדה רכושית לעתיד להווה ולעבר, תוך קביעת הסדר פיצוי כספי לאישה במקרה של פרידת הצדדים והוראות נוספות רלוונטיות שיפורטו להלן (להלן: "ההסכם" או "הסכם הממון"). ביום 15.6.22 אושר ההסכם וקיבל תוקף של פסק דין (תה"ס 3679-06-22). ביום 8.8.22 כחודשיים לאחר חתימת ההסכם, עזב האיש את דירת המגורים והגיש בקשה לי"ס אשר נסגרה בהעדר הסכמות (16350-08-22). האם הגישה את התביעות לפסיקת מזונות עבורה ועבור הקטינים (תלה"מ 48344-10-22) ותביעה לאכיפת הסכם (תה"ס 53266-12-22). כמו כן שני הצדדים הגישו תביעות לזמני שהות (תלה"מ 57445-09-22- תביעת האב ותלה"מ 49096-11-22 – תביעת האם) אשר נסגרו ביום 7.5.24 לאור הסכמות הצדדים. מזונות זמניים - ביום 29.11.22 ניתנה החלטה למזונות זמניים במסגרתה קבעתי כי החל מחודש 10/22 יישא האב במזונות הקטינים בסך של 2,500 ₪ לחודש לכ"א מהקטינים וכן בסך של 40% מדמי השכירות בסך של 5,600 ₪ לחודש. כמו כן קבעתי כי לאור פערי השתכרות משמעותיים בין הצדדים האב יישא ב-80% והאם ב-20% מהוצאות רפואה חריגות של הקטינים וכן מהוצאות החינוך שלהלן: תשלומים לבי"ס, חוג אחד לכל קטין ושיעורים פרטיים. במועד מתן ההחלטה שהו הקטינים עיקר זמנם עם האם אשר המשיכה להתגורר בדירה בה התגוררו הצדדים יחד ב---- ----- והאב עבר להתגורר בבית אמו ב----. בהחלטה מיום 23.1.24 הוריתי כי לאור מעבר הקטינה להתגורר בבית האב בלבד, החל מחודש 1/24 תשלומי המדור לאם יופחתו במחצית ויעמדו ע"ס של 2,800 ₪ לחודש. בקשות נוספות של האב לביטול מזונות שני הקטינים לאור מעברם להתגורר בביתו, וכן בקשות האם לחיוב האב במזונות זמניים גם עבורה ולהקדמת מועד חיוב המזונות - נדחו, תוך קביעה כי הדבר ידון במסגרת פסק הדין ובכלל זה שינוי רטרואקטיבי. זמני שהות –מאז הגשת כתב התביעה השתנו זמנו השהות של הקטינים עם ההורים. במועד הגשת כתב התביעה ומתן ההחלטה למזונות זמניים שהו הקטינים עיקר זמנם עם האם ואילו כיום שוהים עיקר זמנם עם האב. בהתאם להסכמת הצדדים כתבי הטענות של הצדדים בכלל התביעות מהווים גם תצע"ר מטעמם. עובר לדיון ההוכחות, הגישו הצדדים תצהיר ואסמכתאות עדכניות לגבי הכנסותיהם וכן תדפיסי תנועות עו"ש עבור 12 חודשים, נכסיהם והוצאותיהם. בשני התיקים התקיים דיון קדם משפט ודיון הוכחות, הוגשו תצהירים משלימים וסיכומים בכתב ובהתאם לכך ניתן כעת פסק הדין. פסק דין בתביעת המזונות - תלה"מ 48344-10-22 בכתב התביעה עתרה האם לחיוב האב במזונות הקטינים בסך של 3,915 ₪ לחודש עבור כל אחד מהקטינים ובתוספת מדורם ומדור האם בסך של 18,692 ₪ לחודש וכן לחיוב האב במלוא הוצאות חינוך ורפואה של הקטינים. כמו כן עתרה האם לחיוב האב במזונות משקמים בשיעור ממוצע הוצאותיה החודשיות של האם בסך של 10,860 ₪ לחודש. בסיכומיה עתרה האם להותיר את ההחלטה המעודכנת למזונות זמניים על כנה וכן לחיוב האב במזונות משקמים בהתאם לכתב התביעה. בכתב ההגנה עתר האב לחיובו בסך של 2,500 ₪ עבור מזונות ומדור כל אחד מהקטינים (5,000 ₪ בסה"כ) וכן במחצית הוצאות חינוך ורפואה של הקטינים. בסיכומים עתר האב לביטול חיובו במזונות הקטינים באופן רטרואקטיבי החל מהמועד בו עבר כל אחד מהקטינים להתגורר עמו – הקטינה החל מחודש 5/23 והקטין החל מחודש 3/24 וכן לחייב את הצדדים לשאת בחלקים שווים בהוצאות חינוך ורפואה של הקטינים. טרם הכרעה יצויין כי שני הצדדים נמנעו מלציין את הנדרש בהתאם לפסיקת מזונות על פי בע"מ 919/15, ולא פירטו את הדברים כדבעי כלל. הם הותירו מלאכה זו לבימ"ש ושניהם הסתפקו בטענות כלליות לגבי פסיקת מזונות הקטינים. הכנסות האם לטענת האם היא נישאה לאב בהיותה בת 19 שנים ובהתאם לרצונו, מעולם לא עבדה לפרנסתה, הקדישה את כל זמנה ומרצה לטיפול בקטינים ונסמכה על שולחן האב אשר היה המפרנס הבלעדי של התא המשפחתי והיא נעדרת פוטנציאל השתכרות. בתצהיר המשלים ובסיכומים טענה האם כי מאז פרידת הצדדים היא מכלכלת את עצמה ואת הקטינים ברמת חיים בסיסית בלבד באמצעות כספים ששילם לה האב בהתאם להסכם הממון ואין לה מקורות הכנסה נוספים. לטענת האם היא פדתה קרן פנסיה ומכרה את רכבה הפרטי על מנת לממן הוצאות מחיה שלה ושל הקטינים וכן הוצאות משפט ולמעט רכב שקיבלה במתנה מבן זוגה הנוכחי אין בבעלותה נכסים מכל סוג. לטענת האב האם הזניחה את הקטינים ולא השקיעה מרצה בטיפול בהם ומכל מקום בעת הזו כבר אינם מקטני קטינים והאם יכולה לעבוד לפרנסתה. לטענת האב האם תזונאית וספרית בהכשרתה, עבדה והתפרנסה מעבודות אלו בעבר והאב אף פתח עבורה עסק אשר נקלע לחובות בשל התנהלותה של האם. אולם בחקירתו אישר האב כי האם מעולם לא עבדה במקצועות אלו וכי בפועל אין לאם מקצוע (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 64 שורות 13-21). האב לא נקב בשיעור פוטנציאל השתכרותה של האם. כמו כן לטענת האב, לאם דירה בבעלותה הבלעדית במדינת מוצאה----, אשר האב רכש עבורה. בסיכומים טען האב כי שילם לאם את מלוא הסכום בהתאם להסכם הממון, לאם לא חסר דבר, היא חיה חיי נהנתנות, מתגוררת ב--- ----, מקבלת מבן זוגה הנוכחי סכומי כסף לא מבוטלים ומתעתדת לפתוח עסק משלה. שכר דירה של האם – במועד הגשת כתב התביעה המשיכה האם להתגורר בדירה בה התגוררו הצדדים ביחד עם הקטינים בשכ"ד של 14,000 ₪ בהתאם להסכם שכירות שצורף. בתצהיר המשלים טענה האם כי לאחר קבלת צו הפינוי שכרה דירה בסמוך לבית הספר של הקטינה בשכ"ד של 9,500 ₪ לחודש והיא קורסת תחת נטל תשלומי השכירות. האם צירפה לתצהיר המשלים הסכם שכירות לא חתום וכן דפי חשבון בנק לחודשים 11/22-1/24 בהם מופיעים חיובים ללא פירוט וללא ציון היתרה בחשבון, מהם עולה כי ישנן שתי העברות בלבד של 9,500 ₪ כ"א, שתיהן בחודש 1/24 לגורם לא ידוע. בחקירתה העידה האם כי היא מתגוררת בדירה כשנה וחצי, ומזה שמונה חודשים מתגורר עמה בדירה גם בן זוגה (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 21 שורות 10-11). כשנשאלה לגבי חלוקת הוצאות משק הבית המשותף השיבה האם כדלהלן: "עו"ד, טרטנשווילי : [..] כשאת באה ואומרת שאת גרה עם בן הזוג שלך, איך אתם חולקים את ההוצאות יחדיו לא יחדיו ואיך זה הולך ההתנהלות הכספית בתוך הבית? העדה, גב' XXX : יש לנו ככה, אין לנו, אנחנו לא חלוקים, אין לנו מספרים, ויש חשבון שנכנס מכניסים כסף וזה הכל, עו"ד, טרטנשווילי : של מי החשבון המדובר? העדה, גב' XXX : החשבון הוא שלי, עו"ד, טרטנשווילי : שלך, והוא יש לו הרשאה לחשבון הזה יש לו גישה לחשבון הזה? העדה, גב' XXX : בטח, כי הוא גם מכניס לשם כסף, עו"ד, טרטנשווילי : מה הסכום שהוא מכניס? העדה, גב' XXX : בואי נגיד (לא ברור) מ-50,000 שקל." (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 22 שורות 8-18). לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ובחינת חומר הראיות אני קובעת כי האם נושאת במחצית שכר הדירה בהתאם להסכם השכירות שצורף ועל כן לאם הוצאה בגין שכ"ד בסך של 4,750 ₪ לחודש נכון לעת הזו. לאחר בחינת חומר הראיות ושמיעת הצדדים שוכנעתי כי מאז נישואי הצדדים האם לא עבדה לפרנסתה ולא למדה לימודי תעודה או קורסי הכשרה מקצועית. אשר על כן אני קובעת כי פוטנציאל השתכרותה של האם מעבודה במשרה מלאה אשר אינה דורשת ניסיון וכישורים מקצועיים הינו בסך של 6,000 ₪ נטו בחודש. האם קיבלה סך של 3 מיליון ₪ מהאב בהתאם להסכם הממון. מדובר בסכום אשר לו תשקיע אותו האם בתבונה יכול להניב לאם הכנסה נוספת מריבית. בניכוי חלקה של האם בשכ"ד אותו משלמת כאמור לעיל בסך של 4,750 ₪ בחודש, הכנסתה הפנויה עומדת על סך 1,250 ש"ח נטו בחודש. הכנסות האב לטענת האם, האב עתיר נכסים בעל מניות בחברת שונות ובאמצעותן מפעיל סופרמרקט בXXX וכן מחזיק בנכסי נדל"ן מניבים בארץ ובחו"ל. לטענת האם הכנסת האב מכלל המקורות עומדת ע"ס של כ-150,000 ₪ בחודש. לטענת האם, האב אשר היה המפרנס הבלעדי של התא המשפחתי ניהל לבדו את כלכלת המשפחה ועל כן אין בידה נתונים ואסמכתאות על הכנסות האב והוצאות התא המשפחתי. אולם על שיעור הכנסותיו הגבוה של האב ניתן ללמוד מרמת חייהם הגבוהה של הצדדים ושל הקטינים אשר מומנה כולה מהכנסות האב וכללה חופשות רבות בחו"ל, רכישת בגדי מותגים, ארוחות מדי שבוע במסעדות יוקרה בישראל וטיפולי טיפוח וקוסמטיקה לצדדים ובפרט לאם, בעלות של אלפי שקלים בחודש. האם ציינה כי בכל תקופת נישואיהם כלל הנתונים והמסמכים היו מצויים בידי האב בלבד. בכתב ההגנה בתצהיר המשלים ובסיכומים מטעם האב, בחר האב לשמור על ערפול ועמימות הן לגבי עיסוקו והן לגבי שיעור הכנסתו החודשית. האב טען כי הכנסתו היחידה הינה מחברה שבבעלותו המצויה בהפסדים, אך לא ציין באיזה תפקיד הוא מועסק בחברה ולא נקב בשיעור הכנסתו, על אף שצירף כנספחים לכתב ההגנה ולתצהיר תלושי משכורת שהונפקו לו. לטענת האב לאור הפסדי החברה שבבעלותו אשר בה הוא מועסק כשכיר, הוא מתקיים מכספים שהולכים ואוזלים, אשר קיבל תמורת מכירת עסקו בשנת 2019. האב טען כי אינו איש עשיר ועתיר נכסים כפי שמנסה האם להציגו. לטענת האב הצדדים התקיימו ממשכורתו היחידה וחיו ברמת חיים ממוצעת בלבד ולא כפי הנטען ע"י האם. לטענת האב, גרסת האם לגבי הכנסותיו ורמת חייהם של הצדדים שקרית ואינה נתמכת בראיות לעומת גרסתו אשר נתמכת במסמכים כגון דו"ח רווח והפסד של החברה. לטענת האב האם החזיקה בכרטיס אשראי לחשבון המשותף ועל כן תדפיסי חיובי האשראי המעידים על רמת חייהם של הצדדים, הינם בהישג ידה. משבחרה האם שלא לצרפם יש להחיל את הכלל הראייתי לגבי הימנעות מצירוף ראיה רלבנטית ובהתאם לדחות את גרסת האם. האב צירף לתצהיר המשלים מכתב מרו"ח לפיו הכנסתו היחידה הינה משכורת ע"ס 14,000 ₪ ברוטו לחודש מחברה שבבעלותו המלאה ואשר הפסדיה השוטפים עמדו ע"ס 139,172 ₪ בשנת 2020 וע"ס 702,320 ₪ בשנת 2021. מתלושי משכורת שצירף האב לכתב ההגנה עולה כי הכנסתו של האב בחודשים 11/21-10/22 מעבודתו בחב' ** עמדה ע"ס ממוצע של 10,457 ₪ נטו בחודש. מתלושי משכורת שצירף האב לתצהיר המשלים עולה כי הכנסתו של האב בחודשים 1-12/23 בחב' לחודשים 1-12/23 עמדה ע"ס ממוצע של 10,660 ₪ נטו בחודש. שכר דירה של האב –בין השנים 2018-2022 התגוררו הצדדים בדירה שכורה ב--- ---- בשכ"ד של 14,000 ₪ בהתאם להסכם שכירות שצורף. שכר דירה זה שולם במלואו על ידי האב בלבד. לאחר פרידת הצדדים עבר האב להתגורר בבית אמו ב---- וכעבור זמן שב להתגורר ב---- ---- בסמוך למגורי האם ולמרכז חייהם של הקטינים בשכ"ד של 10,300 ₪ בהתאם להסכם שכירות שצורף. בחקירתו אישר האב כי שכר דירה אחרת ב------ בת חמישה חדרים אליה יעבור בתוך כשבוע ימים בשכ"ד של 11,000 ₪ (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 72 שורות 30-32 ועמ' 73 שורות 1-3). אשר על כן אני קובעת כי לאב הוצאה בגין שכ"ד ע"ס 11,000 ₪ לחודש. אומר כבר עתה כי לא ניתן לתת אמון מלא בגרסתו של האב לגבי מכלול הכנסותיו מכל המקורות. גרסה זו אינה מתיישבת עם עדות האב שיפורט להלן, אינה מתיישבת עם שיעור שכר הדירה של הצדדים בתקופת חייהם המשותפים בעת שהאב הינו מפרנס יחיד של התא המשפחתי ואינה מתיישבת עם תנועות בחשבון הבנק של האב אשר האב בחר שלא להסביר את פשרן. תשובותיו של האב בחקירתו היו מעורפלות ומתחמקות או לחילופין סבוכות ומפותלות. האב הרבה להשיב שאינו זוכר או שאינו יודע (במהלך החקירה השיב יותר מ- 30 פעמים "לא זוכר") וביקש להתייעץ עם עורך דינו. יחד עם זאת מחקירתו של האב עלה כי לחברה שבבעלות האב הכנסות משמעותיות מהשכרת נכסי נדל"ן בארץ ובחו"ל וכי לחשבון הבנק של האב מופקדים סכומי כסף בשיעורים משתנים המגיעים כדי מיליוני ומאות אלפי שקלים אשר האב בחר שלא לפרט את טיבם ומהותם בטענה כי אינו זוכר או אינו יודע. בחקירתו העיד האב כי הוא בעלים יחיד של חברת אשר לה הכנסות מהשכרת נכסי נדל"ן שבבעלותה בארץ ובחו"ל (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 42 שורות 8-19). האב העיד בחקירתו כי אחד מנכסי החב' ברחוב XXX בXXX מושכר לשלושה או ארבעה שוכרים שונים תמורת סך של כ-10,000 ₪: "עו"ד, מוסקוביץ': או-קיי, תספר לי בבקשה על הנכס בXXX --, מה הגודל שלו? העד, מר XXX: 230, עו"ד, מוסקוביץ': אתה מנהל ממנו את ה**? העד, מר XXX: לא, עו"ד, מוסקוביץ': לא? העד, מר XXX: זה מרתף, עו"ד, מוסקוביץ': זה מרתף, הנכס הזה מושכר? העד, מר XXX: כן, עו"ד, מוסקוביץ': למי? העד, מר XXX: יש שם 3 שוכרים, שונים, עו"ד, מוסקוביץ': או-קיי, שמה הם מנהלים? העד, מר XXX: יש שם מישהו שגם משכיר חדרים, יש שם בחורה שמנהלת איזה משרד, יש שם עוד מחסן, עו"ד, מוסקוביץ': [..] ובעצם אתה מקבל שכירות? העד, מר XXX: נכון, עו"ד, מוסקוביץ': כמה אתה מקבל מכל אחד מהגורמים, תפרט לנו בבקשה? העד, מר XXX: לא זוכר את הסכומים המדויקים אבל זה 4, 3 בסביבות 10,000 שקל, עו"ד, מוסקוביץ': שזה חוץ מה-14 עליהם כותב הרואה חשבון שלך, נכון? העד, מר XXX: אז מה זה 14? עו"ד, מוסקוביץ': לא יודעת תגיד לי אתה מה זה 14, העד, מר XXX: על מה מדברת?". (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 44 שורות 23-32 ועמ' 45 שורות 1-11) בחקירתו העיד האב כי בבעלות החברה נכסים נוספים בXXX (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 44 שורות 20-21), וברחוב --- בעיר XXX אשר מושכר כבית מלון (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 43 שורות 18-23). האב טען בחקירתו כי אינו זוכר את שיעור כלל ההכנסות המתקבלות מהשכרת נכסי החברה שבבעלותו והסכים להגיש דו"ח מבוקר של החברה ובהתאם ניתנה במהלך הדיון החלטה לפיה האב יגיש דו"ח בתוך 7 ימים (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 49 שורות 2-9). אולם האב לא קיים את ההחלטה ולא הגיש דו"ח כנדרש. כאשר נשאל האב בחקירתו האם ההכנסות מהשכרת הנכסים הינן בנוסף להכנסתו מעבודתו כשכיר השיב האב כי ההכנסות המתקבלות משכירויות הינן הכנסות של החברה ואינן הכנסות שלו (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 45 שורות 28-29 וכן עמ' 46 שורה 1). מדפי חשבון בנק שצירף האב לשנים 2021-2023 עולה כי חשבון הבנק של האב מצוי ביתרת זכות ומופקדים אליו ונמשכים ממנו סכומי כסף בשיעורים של מיליוני שקלים, מאות אלפי שקלים ועשרות אלפי שקלים. בחקירתו נשאל האב לגבי מקור הכספים אשר כאמור נעים בין מיליונים למאות אלפי שקלים. האב השיב באופן עקבי כי אינו יודע ואינו זוכר (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 51 שורות 3-13; עמ' 52 שורות 1-23; עמ' 54 שורות 14-32 ועמ' 55 שורה 1 ושורות 6-29; עמ' 56 שורות 13-15 ושורות 31-32; עמ' 57 שורות1-9 ושורות 19-21; עמ' 58 שורות 6-13). להלן מקבץ דוגמאות חלקי של תשובות האב: "עו"ד, מוסקוביץ': אז תענה לי על כל אחד, לא זוכר, אם אתה לא זוכר בסדר, או-קיי, אני רוצה להפנות אותך לעמוד 69 יש שם כניסה של 300,000 ש"ח ב-25/04/2022, במה מדובר? העד, מר XXX: לא יודע, עו"ד, מוסקוביץ': לא יודע, בעמוד 68 עוד 4 העברות, בחודשים 4, 5 22' בסך מצטבר של כמעט 820,000 ש"ח, במה מדובר? העד, מר XXX: לא זוכר, עו"ד, מוסקוביץ': ב-26/04/2022 500,000 ש"ח, במה מדובר? העד, מר XXX: לא זוכר, עו"ד, מוסקוביץ': לא זוכר, ב-28/04/2022 200,000 ש"ח, במה מדובר? העד, מר XXX: לא זוכר, עו"ד, מוסקוביץ': ב-29/04/2022 עוד 19,000 ש"ח, במה מדובר? העד, מר XXX: לא זוכר, עו"ד, מוסקוביץ': ב-1/5 100,000 ש"ח, במה מדובר? העד, מר XXX: אני גם לא זוכר, עו"ד, מוסקוביץ': טוב, בסדר, אני מחזירה אותנו לעמוד 68, ואני רואה שלצד כניסות של 1,119,000 ש"ח, העברת 1,000,100 ב-27/04/2022, למי העברת? העד, מר XXX: לא זוכר, עו"ד, מוסקוביץ': טוב, אתה יכול להגיד לנו למה מכרת מט"ח על סך 612, כ-612,000 ש"ח ב-01/05/2022? העד, מר XXX: לא זוכר כל פעולה, אני, עו"ד, מוסקוביץ': [..] מה התשובה לא הבנתי? העד, מר XXX: לא זוכר,". (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 55 שורות 6-28). בחקירתו העיד האב כי בחשבון החברה יש כסף, אולם עמד על גרסתו כי החברה מצויה בהפסדים. כשנשאל האב כמה כסף יש בחשבון החברה באותו המועד, השיב שאינו זוכר וכאשר נשאל האם מסכים להגיש לבית המשפט מסמך המעיד על הסכום השיב שעליו להתייעץ עם עורך דינו: "עו"ד, מוסקוביץ': כשאתה אומר הכנסה ותלוש משכורת, האם אתה מתכוון שבחברה יש בעצם עוד כספים רבים, אבל זה מה שאתה מושך את המשכורת או שאין יותר כסף? העד, מר XXX: יש כסף. עו"ד, מוסקוביץ': יש כסף, או-קיי, בסדר, אתה מושך גם דיבידנדים? העד, מר XXX: לא, עו"ד, מוסקוביץ': למה? [..] למה אתה לא מושך? העד, מר XXX: החברה בהפסדים, איזה דיבידנד זה? עו"ד, מוסקוביץ': הבנתי, כמה כסף, [...] יש כרגע בחשבון? העד, מר XXX: רווחים, לא שיש הפסדים, עו"ד, מוסקוביץ': טוב כמה כסף יש כרגע בחשבון החברה? העד, מר XXX: לא יודע, לא זוכר בעל פה, את שואלת אותי שאלות שאין לי תשובות עליהם, עו"ד, מוסקוביץ': תהיה מוכן להציג את זה לבית מהמשפט? העד, מר XXX: אני לא יודע, את שואלת אותי שאלות שאני צריך להתייעץ עם העו"ד שלי, אני לא מבין את הרלוונטיות?". (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 59 שורות 14-32). האב אישר בחקירתו כי הוא מחזיק מט"ח הן בחשבונו הפרטי והן בחשבון החברה, אך לא צירף מסמכים מתאימים מכיוון שהתבקש לצרף דפי חשבון עו"ש בלבד (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 56 שורות 1-3). מחקירתו של האב התרשמתי כי האב מבקש להסתיר את הכנסתו האמיתית אשר עולה במידה ניכרת על זו הנטענת על ידו. במשך כל תקופת נישואי הצדדים היה האב המפרנס היחידי של התא המשפחתי. הצדדים התגוררו בשכונה מבוססת וממשכורתו של האב שילמו שכ"ד ע"ס 14,000 ₪ בחודש והאב הפקיד מדי חודש סך של 20,000 ₪ בחודש כך על פי הנטען בכתב ההגנה שהגיש. כל אלו אינם מתיישבים עם גרסת האב לגבי הכנסתו. בכתב התביעה לזמני שהות (תלה"מ 57445-09-22) שהגיש האב בחודש 9/22 נכתב כי האב "אדם נורמטיבי בעל מגוון עסקים וחברות" ובתסקיר מיום 8.2.23 שהוגש בתיק נכתב כי האב "יזם ואיש עסקים". הצדדים מתגוררים בשכונה מבוססת ב---- ובכל המסמכים שהוגשו ע"י הגורמים המטפלים אשר שוחחו עם הצדדים, עם הקטינים ועם הצוות החינוכי בבית הספר מעולם לא עלה כי הקטינים סובלים ממחסור או כי ישנו פער כלכלי בינם לבין בני כיתתם. בכל אלו יש לחזק את גרסת האם לגבי עיסוקו של האב ורמת חייהם של הצדדים והקטינים. אשר על כן ובבחינת התמונה הכוללת הכלכלית של האב ושל הצדדים הראיות שהובאו, והימנעות האב מהצגת התמונה המלאה, וחקירות הצדדים אני קובעת כי הכנסתו הממוצעת של האב עומדת על סך ממוצע של 40,000 ₪ נטו בחודש. אני סבורה כי הערכה זו היא הערכה שמרנית ביחס למה לראיות ולחקירת האב. בניכוי שכר הדירה אותו משלם כאמור לעיל בסך של 11,000 ₪ בחודש, הכנסתו הפנויה עומדת על סך של 29,000 ₪ נטו בחודש. יחס ההשתכרות בין הצדדים אשר על כן, אני קובעת כי יחס ההכנסות בין הצדדים ללא התחשבות במדור הוא 13% האם - 87% האב. יחס ההכנסות בין ההורים בהתחשבות בהכנסה הפנויה ובמדור הוא 5% האם - 95% האב. חלוקת זמני שהות ממועד הגשת התביעה למזונות השתנו זמני השהות של הקטינים עם הצדדים כדלהלן: במועד הגשת התביעות שהו הקטינים עיקר זמנם עם האם ונפגשו עם האב פעמיים בשבוע ללא לינה. בחודש 6/23 עברה הקטינה להתגורר בבית האב ונפגשה עם האם מספר פעמים בשבוע ולנה בבית האם באופן לא קבוע (ראו: סעיף 13 לדיווח האפוטרופא לדין מיום 12.7.23) בחודש 3/24 עבר גם הקטין להתגורר בבית האב והוא נפגש עם האם מספר פעמים בשבוע ללא לינה (ראו: סעיף 2 לדיווח האפוטרופא לדין מיום 9.4.24). ביום 7.5.24 לאור הסכמת ההורים הוריתי על סגירת התיקים וסיום ההליכים לזמני שהות. אשר על כן מאז חודש 3/24 הקטינים מתגוררים אצל האב ומקיימים קשר חלקי עם האם. תביעת האישה למזונות משקמים האישה עתרה לחיוב האיש במזונות משקמים בסך של 10,860 ₪ לחודש ללא הגבלת זמן, בגין הוצאותיה בהתאם לפירוט שלהלן: האישה צירפה מיעוט מסמכים בלבד להוכחת הוצאותיה. בסיכומיה טענה כי הסכומים הנטענים על ידה לא הופרכו ע"י האיש ועל כן יש לפסוק מזונות משקמים בהתאם לסכומים אשר נתבעו על ידה בכתב התביעה. לטענת האישה בכתב התביעה בהתאם לרצונו של האיש היא מעולם לא עבדה, נסמכה על שולחנו של האיש והסתמכה עליו כי יתמוך בה כלכלית, ואין לאפשר מצב בו תיוותר חסרת כל. לטענתה על מנת למנוע מצב של ניתוק כלכלי חד ופתאומי של האישה ללא יכולת הסתגלות למציאות החיים החדשה יש לחייב את האיש לשלם לה מזונות משקמים וכן את מלוא הוצאות מדורה. בסיכומיה טענה האישה כי יש לפסוק לה מזונות משקמים על מנת לתקן עיוות קיצוני ונישולה מזכויותיה אשר נגרמו לטענתה בשל חתימתה על הסכם הממון שבין הצדדים. לטענת האיש הוא אינו חב במזונות האם הן לאור הדין האישי המטיל עליו חיוב לזון את אשתו רק במהלך תקופת נישואיהם, הן משום שהאישה אינה יהודיה והן נוכח בגידתה בו בתקופת נישואיהם. כמו כן לטענת האיש הוא אינו חב לאם דבר מכוח נישואיהם למעט בהתאם להסכם הממון שבין הצדדים, אשר הותיר בידי האישה סך של 3 מיליון ₪ שהינם די והותר לשם מחייתה. לטענת האיש, האישה יזמה את עריכת הסכם הממון בין הצדדים לשם הבטחת עתידה הכלכלי וזאת במסגרת הכנת הקרקע לקראת גירושי הצדדים והוא בטוב ליבו ואצילותו הסכים לכך. לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ובחינת חומר הראיות דין העתירה למזונות משקמים – להידחות. בבע"מ 3151/14 פלונית נ' פלוני קבעה כב' השופטת ברק ארז כי ישנם מקרים בהם הדין הדתי שולל חיוב במזונות אישה, אולם יש מקום לפסוק מזונות "אזרחיים" בעלי תכלית שיקומית מכוח עקרונות כללים של הדין האזרחי: "47. [...] הכרה בכך שבמקרים מתאימים אשה המתגרשת לאחר שנים שבהן לא עבדה מחוץ למשק ביתה תהיה זכאית למזונות "אזרחיים" בעלי תכלית שיקומית, היינו למזונות "משקמים", מכוח עקרונות כלליים של הדין האזרחי. כמובן, מאחר שזהו עיקרון "אזרחי", הדברים יחולו, בשינויים המחויבים, גם על גבר שהתגרש ועומד באותם תנאים ממש. כבר נאמר על-ידי בית משפט זה לא פעם כי למזונות היבט חוזי, וברי כי יש מקום לשקול, בכל מקרה על-פי נסיבותיו, גם עקרונות כלליים של הגינות ותום לב. אני סבורה כי אלו עקרונות שניתן לשקול לצורך מתן מזונות משקמים, מקום שבו לפי הדין הדתי אין האשה זכאית למזונותיה. הדברים אמורים כאשר מדובר בבן זוג, גבר או אשה, הנותר לאחר הנישואין ללא יכולת השתכרות, או בעל יכולת השתכרות מוגבלת מאוד, בשל הסתמכותו על קשר הנישואין ו"חלוקת התפקידים" בין בני הזוג במהלכה של המערכת הזוגית. 48. הזכאות לפסיקתם של "מזונות משקמים" לפי עקרונות המשפט האזרחי (על בסיס עקרונות של הסתמכות ותום לב) הוכרה זה מכבר בפסיקתו של בית משפט זה לגבי בני זוג במערכת זוגית שאינה כפופה להסדרה של דין אישי דתי – ידועים בציבור (ראו: ע"א 805/82 ורסנו נ' כהן, פ"ד לז(1) 529, 532-531 (1983); ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1) 12, 34-33 (1999)) או אף בני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים בחו"ל (ראו: רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2) 213 (2003); בג"ץ 2232/03 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי, תל-אביב-יפו, פ"ד סא(3) 496 (2006))." ראו: בע"מ 3151/14 פלונית נ' פלוני (5.11.2015) פסקאות 47-48 לפסק דינה של כב' השופטת ברק ארז. בפסק דינה עמדה כב' השופטת ברק ארז גם על תכליתם של המזונות המשקמים ובהתאם השיקולים שיש לבחון לשם הכרעה לגבי הזכאות להם ושיעורם: "53. חשוב להדגיש: מזונות משקמים – כשמם כן הם. אין מדובר בזכאות קבועה למזונות, אלא בזכאות שנועדה להשיג תכלית שיקומית של השתלבות בשוק העבודה – תכלית שעניינה קיום בכבוד לאותה תקופה של "השתקמות", המשקפת את ההסתמכות על הקשר הזוגי עד כדי פגיעה ביכולת להתפרנס. הדבר יכול להתבטא, למעשה, גם ב"גישור" עד להתגבשותה של זכאות אחרת להתפרנס, למשל מקרן פנסיה. על כן, ככלל, ניתן, ואף צריך, לקבוע מועד קצוב למתן המזונות, אם כי ייתכן, שבנסיבות מסוימות מועד זה יהיה ארוך טווח, במיוחד במקרים שבהם ישנו הבדל משמעותי בין בן זוג שלא עבד כלל לבין בן הזוג המפרנס, וכשהפרידה נעשית בשלב כה מאוחר בחיים הזוגיים כשהאפשרות של בן הזוג שנשאר בבית להתפרנס היא נמוכה מאוד. 54. אם כן, אלו שיקולים יש לבחון על מנת להכריע אם אחד מבני הזוג זכאי למזונות משקמים, ומה צריך להיות גובהם? השאלה המרכזית בהקשר זה היא ההיתכנות לקיומם של מקורות פרנסה חלופיים. על כן, יש חשיבות לשאלה מהם ההכשרה המקצועית והניסיון התעסוקתי של בן הזוג "הביתי", מה גילו (ובכלל זה קרבתו לגיל הפרישה), וכן מהו שוויו של הרכוש של בני הזוג והאם כבר חולק. לעומת זאת, אין מקום להביא בחשבון שיקולי אשם שעניינם האחריות לפירוק הקשר. ככלל, הגישה הנוהגת ביחס להסדרת הפן הרכושי-כלכלי של דיני המשפחה היא שאין לכפוף אותה לשיקולי אשם (ראו גם: בג"ץ 8928/06; בע"ם 7272/10 ‏פלונית נ' פלוני, פסקה 24 לחוות דעתי (7.1.2014)). על כך ניתן להוסיף, כי התחשבות בשיקולי אשם אף עלולה לפגוע בתכלית השיקומית של פסיקת המזונות, מאחר שתפגע בתמריץ של בן הזוג שננטש להשתקם באמצעות השתלבות בשוק העבודה." ראו: בע"מ 3151/14 פלונית נ' פלוני (5.11.2015) פסקאות 53-54 לפסק דינה של כב' השופטת ברק ארז. בענייננו, ראשית יש לדחות את טענת האיש כי אין מקום לחייבו במזונות האישה משום הדין הדתי החל עליו. הצדדים נישאו בנישואים אזרחיים ולא כדמו"י. כפי שנקבע בבע"מ 3151/14 לשם הכרעה בזכאותה של האישה למזונות משקמים יש לבחון היתכנות לקיומם של מקורות פרנסה חלופיים לאור ההכשרה המקצועית, הניסיון התעסוקתי וגילה של האישה תוך התחשבות בשוויו של הרכוש של בני הזוג והאם כבר חולק. במקרה דנן האישה בת כ-38 שנים רחוקה מגיל הפרישה ובעלת אופק תעסוקתי מסויים. לאישה היה בעבר עסק ובחקירתה העידה כי בכוונתה לפתוח עסק. בהתאם להסכם הממון שבין הצדדים שילם האיש לאישה לאחר פרידתם סך של מעל ל-3 מיליון ₪ אשר הוגדרו במסגרת ההסכם כהסדר פיצוי במקרה של פרידת הצדדים. אשר על כן לאור תכליתם של המזונות המשקמים אשר נועדו לאפשר "מרווח נשימה" עד להשתלבות האישה בשוק העבודה ובשים לב לסך של 3 מיליון ₪ שקיבלה האישה בהתאם להסכם הממון, לא מצאתי כי יש מקום לפסוק לאישה מזונות משקמים. סעד של פסיקת סכום נוסף לטובת האישה מעבר לקבוע בהסכם כפיצוי לאישה במקרה של פרידת הצדדים הגם שבאצטלה של מזונות משקמים, הינו במהותו שינוי תנאי הסכם הממון שבין הצדדים אשר קיבל תוקף של פסק דין. גם האישה בסיכומיה ציינה כי חיוב האיש במזונותיה נועד 'לתקן' את העיוות הקיצוני ונישולה מזכויותיה כתוצאה מחתימתה על ההסכם. לאור מהותו של הסעד המבוקש אין מקום להיעתר לו שעה שאף אחד מהצדדים לא עתר לביטולו או לשינויו של ההסכם. סעד זה אף עומד בסתירה לעתירת האישה לאכיפת ההסכם, אשר טוענת במפורש בכתב התביעה כי אינה מעוניינת לעתור לביטולו בשל היעדר משאבים כלכליים וגם מטעם זה אין מקום להיעתר לו. בנוסף, תביעה למזונות משקמים הינה תביעה כספית ועל התובעת הנטל להוכיח את הסכומים הנתבעים על ידה. בפרט נכון הדבר כאשר עותרת האישה למזונות בסך של מעל ל-10,000 ₪. במקרה דנן, תביעת האישה נוסחה באופן לאקוני. האישה לא פירטה ולא ביארה את צרכיה, ולא צירפה מסמכים המעידים על שיעור הוצאותיה החודשיות וגם מטעם זה יש לדחות את תביעתה. האישה גם בסיכומיה לא פירטה די הצורך רכיב תביעה זה. אשר על כן מכל הטעמים אשר פורטו תביעת האישה למזונות משקמים – נדחית. צרכי הקטינים בכתב התביעה עתרה האם לחיוב האב במלוא הוצאות הקטינים ומדורם וכן במלוא הוצאות חינוך ורפואה של הקטינים וזאת לאור פערי השתכרות משמעותיים בין הצדדים. האם פירטה את הוצאות הקטינים בכתב התביעה בלבד, ללא הפרדה בין צרכים תלויי שהות ושאינם תלויי שהות וכללה הוצאות שאינן בגדר מזונות (טיפול בכלב ושמרטפות למרות גילאי הקטינים), כדלהלן: האם צירפה אסמכתאות חלקיות להוכחת הוצאות הקטינים וטענה כי הנתונים והמסמכים נמצאים בידי האב אשר היה המפרנס היחידי ואחראי בלעדי על ניהול כלכלת התא המשפחתי ועל כן העריכה את צורכי הקטינים על דרך האומדנא. במועד הגשת הסיכומים שוהים הקטינים עיקר זמנם עם האב ולטענת האם היא ממשיכה לשאת בחלק מהוצאותיהם. הקטינה מגיעה לבית האם מספר פעמים בשבוע והאם רוכשת עבור שני הקטינים ציוד, אוכל ודברים נוספים לפי בקשתם וכן משלמת ביטוח רפואי עבור הקטינים. האם צירפה לסיכומים 2 קבלות מחודש 5/24 בגין רכישות עבור הקטינים. לטענת האם בעת פסיקת המזונות יש להביא בחשבון כי הקטינים עברו להתגורר בבית האב כתוצאה מהסתה כנגדה מצד האב וכן בשל דלות אמצעיה והיותה "בית עני". ביטול חיוב האב במזונות יביא לדחיקתה מחיי הקטינים. כמו כן לטענת האם מדובר במעבר זמני בלבד והקטינים עתידים לשוב להתגורר בביתה. לטענת האב בכתב ההגנה תביעת האם מוגזמת. הצדדים חיו ברמת חיים ממוצעת בלבד. כמו כן בהתאם לדין האישי החל על האב הוא אינו חייב לשאת במזונות הקטינים (אך הוסיף וטען כי אינו מתנער מאחריותו כלפיהם). בכתב ההגנה עתר האב לחייבו בסך של 2,500 ₪ בחודש עבור מזונות ומדור כ"א מהקטינים וכן במחצית הוצאות חינוך ורפואה חריגות. בתצהיר המשלים ובסיכומים עתר האב לביטול רטרואקטיבי של חיובו במזונות לאור מעבר הקטינים להתגורר עמו. לטענת האב הקטינים בחרו לעבור להתגורר עמו כתוצאה מהתנהלותה של האם כלפיהם ואין לאם להלין אלא על עצמה. לטענת האב הכלל לפיו "אין משיבים מזונות שנאכלו" אינו חל למצער מהמועד בו הקטינים עברו להתגורר עמו ואין מניעה לביטול רטרואקטיבי של המזונות החל ממועד זה. עוד עתר האב לחיוב האם להשיב לו סך של 2,103 ₪ בגין חלקה בשיעור 20% מהתשלום ששילם לבדו עבור טיפול פסיכולוגי לקטינים בהתאם להחלטה למזונות זמניים. האב לא העמיד גרסה משלו לצורכי הקטינים והסתפק בהעלאת טענות כנגד גרסת האם וטענות כלליות באשר לצורכי הקטינים. האם לא נחקרה על גרסתה לגבי הוצאות הקטינים. לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ובחינת חומר הראיות אני מקבלת את גרסת האם לגבי רמת חייהם של הקטינים. הצדדים מתגוררים בשכונה מבוססת ב--- ברמת חיים גבוהה מהממוצע. בכתבי טענותיו בהליכים שבין הצדדים טען האב כי מדי חודש הפקיד סך של 20,000 ₪ לחשבון בנק משותף של הצדדים שממנו שולמו כל הוצאות משק הבית והקטינים. פירוט חיובי האשראי שצורפו ע"י האב לכתב התביעה ולתצהיר המשלים מעלה כי הצדדים התנהלו ברמת חיים גבוהה והוציאו מדי חודש סכומים של אלפי שקלים עבור מותרות. מפירוט חיובי אשראי שצירף האב לכתב התביעה עולה כי חיובי האשראי בכרטיס ישראכרט ע"ש האב בלבד היו כדלהלן: בחודש 5/22 ע"ס 10,607; ₪ בחודש 6/22 ע"ס 7,866 ₪; בחודש 7/22 ע"ס 8,955 ₪ בחודש 8/22 ע"ס 9,268 ₪ בחודש 9/22 ע"ס 5,508 ₪; בחודש 10/22 ע"ס 12,584 ₪; בחודש 11/22 ע"ס 12,058 ₪. חיובי אשראי של כרטיס מאסטרכארד ע"ש האב היו כדלהלן: 2/22 ע"ס 9,321 ₪; 1/22 3,399 ₪; 3/22 ע"ס 9,956 ₪; 4/22 ע"ס 11,827 ₪; בדיקת טיב החיובים מעלה כי עיקר ההוצאות הינן עבור רכישת מזון מחוץ לבית, עיסוי וכן הוצאות פארם וסופרמרקט. החיובים כמעט שאינם כוללים דלק, ביגוד והנעלה ותשלומים לרשויות. לתצהיר המשלים צירף האב פירוט חיובים מכרטיסי אשראי נוספים שברשותו אשר גם באמצעותם שולמו הוצאות התא המשפחתי ובכלל זה חשבונות חשמל וארנונה וכן ותשלומים נוספים שטיבם לא ברור ולא הוסברו ע"י האב ועל כן יש לראות בהם תשלומים של התא המשפחתי. כך לדוגמא בחודש 9/22 חויב כרטיס אשראי מסטרקארד שמספרו 1359 בסך של כ-20,000 ₪ וזאת בנוסף לחיוב של מעל ל-5,000 אשר חויב בכרטיס אשראי מסוג ישראכרט כמפורט לעיל. הצדדים התגוררו בדירה שכורה בשכ"ד של 14,000 ₪ לחודש וגם בכך יש בכדי להעיד על רמת חייהם הגבוהה של הצדדים. אף אחד מהצדדים לא הוכיח את צורכי הקטינים במסגרת שהותן אצלו. יחד עם זאת אין מחלוקת כי האב נושא בהוצאות הקטינים במלואן. כמו כן שוכנעתי כי גם האם מוסיפה ונושאת בחלק מהוצאות הקטינים. בכל הנוגע לחלוקה של התשלום על פי הוצאות תלויות שהות ושאינן תלויות שהות – לקחתי בחשבון את פערי ההכנסות המשמעותיים בין ההורים ואת העובדה שהקטינים שוהים אצל האב רובו המוחלט של הזמן ומתראים עם האם לזמנים קצרים של מספר שעות. לאחר בחינת כלל הראיות, חקירות הצדדים, זמני השהות הנוכחיים, פערי ההכנסות המשמעותיים בין ההורים באופן משמעותי, אני מורה על הפחתת המזונות לסך של 500 ₪ לחודש לכל קטין. פסיקה זו מגלמת את פערי ההכנסות בין ההורים ואת העובדה שלא נסתרה כי האם רוכשת עבור הקטינים רכיבים נוספים שהאב אינו רוכש. לצורך הגדלת השוויון האם תמשיך ותקבל את קצבת הילדים וקצבת הלימודים מהמל"ל עבור שני הקטינים עד הגיעם לגיל 18. אין מקום לביטול דמי המזונות שעלול להוביל לפערים כאלה בין ההורים שהאם לא תוכל לממש את אימהותה כלפיהם גם בזמנים המצומצמים הנוכחיים. זו גם אינה טובת הקטינים. מדור והוצאות אחזקת מדור – לשני הצדדים יש תשלומי שכירות המהווים רכיב משמעותי מהוצאותיהם. לאור זמני השהות ולאור פערי ההשתכרות בין הצדדים, יש מקום לפסיקת מדור ואחזקתו בשיעור אשר ישקף יאפשר לאם להמשיך ולהתגורר בסביבת הקטינים. מגורי האם בסביבת הקטינים הכרחית וחיונית לשם שמירת הקשר של הקטינים עם האם ובלעדיה אין. על כן האב יישא בסך של 1,000 ₪ לחודש עבור כל אחד מהקטינים עבור מדור ואחזקת מדור. סה"כ האב יישא בסך של 1,500 ₪ לחודש עבור כל אחד מהקטינים עבור מזונות ומדור (500 ₪ עבור מזונות ו-1,000 ₪ עבור מדור ואחזקתו). לאור הפערים המשמעותיים בין הצדדים בהכנסותיהם, בכושר השתכרותם ובחוסנם הכלכלי, גילאי הקטינים והזמן שנותר לתשלום המזונות, ומהיכרותי את המשפחה, סברתי כי היה מקום לחייב את האב לשאת במזונות גבוה יותר. עם זאת לאחר שהבאתי בחשבון סכומים שעל האם להשיב לידי האב בהתאם להחלטתי למזונות זמניים ולאור מעבר שני הקטינים למגורים מלאים עם האב, נקבע חיוב מזונות מופחת אשר משקף איזון נכון ולא יעורר עוד התחשבנויות נוספות לגבי החזרים ולוקח בחשבון גם את הזמן שנותר לתשלום המזונות לאור גילאי הקטינים. בראיה הכללית שיעור המזונות והמדור שנקבע משרת את טובת הקטינים ואת נסיבות המשפחה. חיוב האב במזונות ומדור הקטינים יאפשר לאם להמשיך להתגורר בקרבת הקטינים דבר שחיוני לשם שמירת הקשר עימם ומהווה התחשבות ניכרת במגורי הקטינים אצל האב ונותן לכך מענה שלם וכולל. ההתרשמות הינה שסכום זה אפשרי לאב בקלות ובפשטות וכי לא תהיה מניעה לעמוד בו. מועד תחילת חיוב המזונות – האב עותר לשינוי רטרואקטיבי החל מהמועד בו עבר כל אחד מהקטינים להתגורר עמו, הקטינה החל מחודש 6/23 והקטין החל מחודש 3/24. האם לא התייחסה בכתבי טענותיה למועד תחילת החיוב. לאחר בחינת טענות הצדדים ובשים לב לפערים הכלכליים המשמעותיים בין הצדדים וכן לחיוב האם לשאת בהוצאות חינוך ורפואה חריגות של הקטינים אשר יבוטל כעת, אני קובעת כי חיוב המזונות יהיה החל מחודש 11/2024 ואילך. עד למועד זה תחול ההחלטה למזונות זמניים מיום 29.11.22. עם זאת וכפי שציינתי לעיל לקחתי בחשבון כי במצבים אחרים היה מקום להשבה ולהחלה רטרואקטיבית אולם מתוך הבנת המשמעות של פסיקה זו ועל מנת להפחית בסכסוכים בין הצדדים ולאור הזמן שנותר לתשלום המזונות הופחתו המזונות והמדור השוטפים שנפסקים. אשר על כן אני קובעת כי החל ממועד פסק הדין, מחודש 11/2024, ישלם האב לידי האם עבור מזונות ומדור הקטינים סך של 1,500 ₪ עבור כל קטין. בכל הנוגע להוצאות רפואה וחינוך חריגות של הקטינים– בהתחשב במכלול נתוני ההכנסות, פערי ההכנסות המשמעותיים וכושר ההשתכרות, זמני השהות, תשלום המזונות ותשלום המדור – אני קובעת כי האב יישא במלוא הוצאות חינוך ורפואה חריגות של הקטינים. הדבר נדרש משום טובתם של הקטינים, יביא לוודאות כי מלוא צורכיהם יסופקו ולא יהווה תמריץ לצדדים להמשך התדיינויות משפטיות ביניהם. לאור האמור, ניתנות בזה ההוראות הבאות באשר לדמי המזונות: החל מחודש 11/2024 ישלם האב לידי האם עבור מזונות כל אחד מהקטינים סך של 500 ₪ לחודש ועבור מדור כל אחד מהקטינים סך של 1,000 ₪ לחודש (להלן יחד: "המזונות"). בסה"כ ישלם האב לידי האם סך של 3,000 ₪ לחודש עבור מזונות שני הקטינים. עד לחודש 10/2024 (כולל) החיוב במזונות הקטינים יהיה בהתאם להחלטה למזונות זמניים מיום 29.11.22 ומיום 23.1.2024. תשלומי המזונות ישולמו ישירות לאם בכל 10 לחודש ומראש ועד הגיעו של כל קטין לגיל י"ח שנה ו/או מועד שיסיים הלימודים בתיכון, לפי המאוחר מבין השניים. מהגיעו של כל קטין לגיל י"ח שנה ו/או מועד שיסיים הלימודים בתיכון, לפי המאוחר מבין השניים. ועד לתום תקופת השירות הצבאי הסדיר ו/או השירות הלאומי, יעמדו דמי המזונות על 1/3 משיעורם הקודם. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו אחת ל-3 חודשים, ללא הפרשים רטרואקטיביים בין תקופה אחת לרעותה. מדד הבסיס לחישוב יהיה מדד החודש הידוע במועד בו נפסקים דמי מזונות אלה, והתחשיב ייעשה לעומת המדד היודע בעת עריכת תחשיב ההצמדה. החל מחודש 11/2024 יישא האב לבדו במלוא ההוצאות הרפואיות והחינוכיות החריגות של הקטינים. עד לחודש 10/2024 (כולל) תחול ההחלטה למזונות זמניים מיום 29.11.22 לגבי הוצאות אלה. סכום שלא שולם במועדו יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק בין היום שנועד לתשלום לבין הפירעון המלא בפועל. קצבת הילדים מאת המל"ל ומענק הלימודים ישולמו לידי האם, בנוסף לדמי המזונות. הוצאות ההליך – לאור התוצאה אליה, היקפו של הליך זה והצורך שלא להסלים את היחסים בין הצדדים והיותם יחסים נמשכים, סברתי כי אין מקום ליתן צו להוצאות, וכ"א יישא בהוצאותיו (ראו: ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ ואח' נ' תפן מדיקל בע"מ (24.2.2022) סעיף 7 לפסק דינו של כב' השופט עמית). המזכירות תסגור את תלה"מ 48344-10-22. פסק דין בתביעה לאכיפת הסכם - תלה"מ 53266-12-22 האישה הגישה תביעה לאכיפת הסכם הממון במסגרתה עתרה לסעדים הבאים: חיוב האיש בגין שכר דירה בהתאם לסעיף 6.13 להסכם. חיוב האיש לשלם לאישה סך של 3,000,000 ₪ בהתאם לסעיף 11.5.1 להסכם. חיוב האיש לשלם לאישה סך של 100,000 ₪ בהתאם לסעיף 11.5.2 להסכם. האישה הכתירה את התביעה כתביעה לאכיפת הסכם ועתרה לסעדים בהתאם לו. כמו כן בכתב התביעה נטען במפורש כי "אין לתובעת משאבים ויכולת לעתור לביטול ההסכם" ועל כן "אין מנוס מהגשת התביעה דנן..". אשר על כן איני נדרשת במסגרת פסק הדין לטענות הצדדים שעניינן תוקפו של ההסכם ונסיבות כריתתו. חיוב האיש בגין שכר-דירה של האישה בהתאם לסעיף 6.13 להסכם בסעיפים 6.12-6.13 להסכם נקבע הסדר לגבי פינוי דירת המגורים המשותפת במקרה של פרידת הצדדים כדלהלן: על פי לשון סעיף 6.13 להסכם לא יבוצע "פינוי כפוי" של מי מהצדדים מדירת מגורים כולל דירה שכורה אלא אך ורק בכפוף לסיכום בכתב בין הצדדים לגבי זמני שהות ושיעור מזונות ומדור הקטינים או בכפוף לקיום, העמדת או הבטחת מדור חלופי לקטינים בהתאם לדין או לפי החלטה של הערכאה מוסמכת. הצדדים התגוררו בשכירות בסך של 14,000 ₪ לחודש. בתקופת חייהם המשותפים של הצדדים הפקיד האיש, אשר היה המפרנס היחידי, כספים לחשבון משותף של הצדדים, ממנו נמשכו השיקים אשר באמצעותם שולם שכר הדירה. בחודש 8/22 עזב האיש את דירת המגורים השכורה בה התגוררו הצדדים עם הקטינים. בחודש 9/22 לא כובד השיק אשר נמסר למשכיר עבור שכר הדירה בשל אי כיסוי מספיק, לאחר שהאיש חדל להפקיד כספים לחשבון המשותף. בעקבות כך הגישו המשכירים תביעת פינוי (תיק מס' XXXXX). בחודש 12/22 בהיעדר הגנה ניתן כנגד הצדדים צו לפינוי הדירה החל מיום 1.1.23 והאישה ביחד עם הקטינים עברו להתגורר בדירה אחרת. כמו כן חויבו הצדדים בהוצאות בסך של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ. האישה צירפה לכתב התביעה (נספח ג') את כתב התביעה שהגישו המשכירים בו מפורטת גרסתם להשתלשלות העניינים, התומכת בטענתה כי האיש חדל לשאת בתשלומי שכר הדירה החל מחודש 9/22: בחקירתו אישר האיש כי הפסיק לשלם את דמי השכירות עבור הדירה בה התגוררה האישה ובשל כך נאלצה האישה לפנותה (ראו: פרוטוקול מיום 22.2.24 עמ' 85 שורות 25-27). לטענת האישה לאור סעיף 6.13 להסכם על האיש היה להמשיך לשאת בדמי השכירות עבור הדירה בה היא מתגוררת עד למועד בו ניתנה ההחלטה למזונות זמניים ביום 29.11.22 שהינה "החלטה של הערכאה המוסמכת" כאמור בהסכם. האישה עתרה לחיוב האיש בתשלום דמי השכירות עבור חודשים 9-11/22 (כולל). בהתאם לחישוב שערכה מדובר בחיוב בגין 84 ימים בהתאם לשכ"ד בסך של 14,000 ₪ בחודש בהתאם להסכם שכירות שצירפה ובסה"כ 39,200 ₪ בתוספת הוצאות התביעה לפינוי בסך של 6,000 ₪ ובסה"כ 45,200 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 5.9.22 ועד למועד התשלום בפועל. בכתב ההגנה ובסיכומים עתר האיש לדחיית סעד זה. לטענת האיש הוא פעל בהתאם להסכם ולא ביצע "פינוי כפוי" של האישה מהדירה שכן המשכיר הוא זה אשר פינה את האישה. כמו כן האישה החזיקה את הדירה בכוח ובשל שהותה החד צדדית בדירה נוצרו חובות ויש לחייב את האישה להשיב לו כל חיוב שיוטל עליו בשל כך. בסיכומים ובחקירתו אישר האיש כי הפסיק לשלם את דמי השכירות בחודש 9/22 וטען כי העביר לידי האישה סך של 100,000 ₪ בתחילת ההליכים לכיסוי הוצאותיה ובכך קיים את חיובו בהתאם לסעיף זה ואין לחייבו בתשלומים נוספים בגין שכר דירה של האישה (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 85 שורות 11-13 וכן עמ' 89 שורות 3-4). לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ובחינת חומר הראיות והאמור בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, אני מקבלת את עתירת האישה בעניין זה. האיש הפסיק חד צדדית לשלם את השכירות. אין מחלוקת כי האיש נשא לבדו מכספיו בשכ"ד של המשפחה טרם לכך. פעולה זו של האיש גרמה לכך שהוגשה תביעת הפינוי. הצדדים ביקשו למנוע מצב זה מפורשות במסגרת סעיף 6.13. לולא הפעולה החד צדדית לא היה מתנהל הליך הפינוי שהוביל לפינוי האישה והילדים (שהיו עימה באותה העת רובו של הזמן). התנהלות זו הינה בניגוד למוסכם בסעיף 6.13 להסכם. טענת האיש כי שילם לאישה סכום על חשבון החלק הרכושי אינה באה במקום ההסדר הספציפי הקבוע בסעיף 6.13 שהוא בנוסף לאמור בהסכם בסעיף 11.5.1 לגבי קבלת סכומי כסף בפן הרכושי. חיובו של האיש בתשלום דמי השכירות עבור חודשים 9-11/22 הינו בהתאם ללשון סעיף 6.13 להסכם ואינו חלק מהפן הרכושי של התשלום של ה-3 מיליון ש"ח. לשון הסעיף פשוטה ובהירה ועולה ממנה כוונת הצדדים שלא להותיר את הקטינים ללא קורת גג ראויה במקרה של סכסוך ופרידת הצדדים. ההחלטה למזונות זמניים ניתנה רק ביום 29.11.22. הפסקת התשלום הייתה בחודש 9/2022. התנהלותו של האיש גרמה להפרת ההסכם עם המשכיר בשל כך שרוקן את החשבון המשותף, גרמה להליכי פינוי, ולפינוי האישה והילדים מהדירה. מדובר הלכה למעשה על פי ההסכם בפעולה שיש לראותה כ'פינוי כפוי' של האישה והילדים מהדירה ואי קיומו של ההסכם. אשר על כן בהתאם להסכם האישה ולאחר שהאיש גרם במעשיו להפסקת תשלומי השכירות ולאחר מכן לפינוי האישה והילדים יש מקום לפסיקת השכירות בין מועד הפסקת התשלום על ידי האיש (חודש 9/2022) ועד למועד פסיקת מזונות ומדור (11/2022 (כולל) (גם זאת בהתאם להסכם באופן מפורש). האישה תבעה את מלוא חודשי השכירות או לכל הפחות חלק יחסי אותו העמידה על סך של 42,000 ₪ + תשלומי הוצאות משפט בשל הליכי הפינוי. לאחר בחינת טענות הצדדים וראיותיהם אני קובעת כי האיש ישלם לאישה את דמי השכירות עבור 3 החודשים, בסך של 14,000 ₪ לחודש. סך הכל חייב האיש בגין רכיב זה 42,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מחודש 12/2022 ועד למועד התשלום בפועל. אין מקום לפסיקת ההוצאות שנפסקו בהליך בבימ"ש שלום, שכלל לא הוכח כי האישה נשאה בהם. חיוב האיש לשלם לאישה סך של 3,000,000 ₪ בהתאם לסעיף 11.5.1 להסכם בסעיפים 11.5.1 ו-11.5.2 להסכם נקבעו תשלומים שעל האיש לשלם לאישה במקרה של פרידת הצדדים. בסעיף 11.5.1 נקבע כדלהלן: לטענת האישה בכתב התביעה יש לחייב את האיש לשלם לה סך של 3 מיליון ₪ בהתאם להסכם והיא עותרת לסעד זה בהיעדר מועד לתשלום הקבוע בהסכם. כמו כן לטענת האישה עד למועד הגשת כתב התביעה שילם לה האיש כספים בהתאם לחיוביו בהסכם כדלהלן: ביום 10.11.22 סך של 100,000 ₪ וביום 18.12.22 סך של 300,000 ₪. בחקירתה אישרה האישה כי האיש שילם לה סך של 950,000 ₪ על חשבון החיוב (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 29 שורה 12). בסיכומיה ויתרה האישה סעד זה וטענה כי האיש העביר לידיה סך של 2,168,000 ₪ המהווים את יתרת התשלום לו התחייב וזאת כשנה וחצי לאחר הגשת התביעה ולאחר שנקטה נגדו בהליכי הוצל"פ. בכתב ההגנה בחקירתו ובסיכומים אישר האיש חיוב זה בהתאם להסכם. בכתב ההגנה טען האיש כי שילם לאישה סך של 600,000 ₪ ע"ח חיוב זה ונותר לו לשלם סך של 2,250,000 ₪. לטענת האיש ההסכם שותק לגבי מועד החיוב ועתר כי יתרת הסכום תשולם בחמישה תשלומים שווים במהלך שנת 2024. בחקירתו הסכים האיש לשלם לאישה סך של 1.8 מיליון ש"ח על חשבון יתרת החיוב ולהפקיד בנאמנות סך של 200,000 ₪ שראה בו כשנוי במחלוקת וזאת ככל שהאישה תסכים לבטל את העיקולים בתיק ההוצל"פ (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 79 שורות 5-8). בסיכומים טען האיש כי שילם לאישה (תחת מחאה כלשונו) את מלוא הסכום בהתאם להסכם ואף מעבר לכך וזאת בעקבות הליכי הוצל"פ שנקטה נגדו בד בבד עם הגשת התביעה. בנוסף עתר האיש לחיוב האישה בכל תשלום עודף שנשא בו רק בשל נקיטת הליכי ההוצל"פ לגביית סכום זה (שכ"ט עו"ד, הוצאות אגרה והצמדה שנפסקו בהוצל"פ ואת הוצאותיו בגין נטילת ייצוג בהליך). כמו כן עתר האיש לראשונה לחייב את האישה להשיב לו סך של 111,620 ₪ בגין כל התשלומים אשר נשא בהם תחתיה וזאת בהתאם לטבלה מפורטת אשר צירף הן לכתב ההגנה והן לסיכומים. לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ובחינת חומר הראיות משזנחה האישה את עתירה זו בסיכומיה ולאור ביצוע כל התשלום בהוצל"פ, העתירה התייתרה לאור התשלום שבוצע בהוצאה לפועל. בנוסף, אני דוחה את עתירת האיש להשבת סכומים אשר שילם בגין פתיחת הליכי הוצל"פ ע"י האישה. האישה נקטה בזכות השמורה לה על פי דין ואין מקום להשית עליה חיובים בשל כך. האיש לא פעל בהתאם לפסק הדין וכעת מעלה טענות כי הושתו עליו חיובי גבייה בהוצל"פ. הצורך לפנות להוצל"פ נולד בשל סירובו של האיש לשלם. כל טענה שהייתה לאיש בעניין זה רשאי היה להעלות בפני רשם ההוצל"פ ואין מקום להידרש לכך במסגרת הליך זה. כמו כן אני דוחה את עתירת האיש להשיב לו סך של 111,620 ₪ מהטעם שהתבקשה לראשונה במסגרת הסיכומים ועל כן הינה הרחבת חזית אסורה. חיוב האיש בתשלום בסך של 100,000 ₪ בהתאם לסעיף 11.5.2 להסכם בסעיף 11.5.2 להסכם נקבע כדלהלן: לטענת האישה האיש עזב את דירת הצדדים בחודש 8/22 בחוסר תום-לב מתוך רצון למנוע מהאישה לקבל את הסכום המגיע לה בהתאם לסעיף 11.5.2 להסכם, ולא בשל רצונו להיפרד ממנה. לטענת האישה על חוסר תום ליבו של האיש ניתן ללמוד הן לאור סמיכות הזמנים, כחודשיים לאחר אישור ההסכם וכארבעה חודשים ממועד הבשלת החיוב והן לאור הודעות ששלח לה האיש לאחר עזיבתו בהם ביקש ממנה לשקם את נישואיהם ולשוב לחיות ביחד. בסיכומיה טענה האישה כי אין לראות בעזיבת האיש את הדירה המשותפת כפקיעת הקשר או כפרידה של הצדדים וזאת לאור ההודעות ששלח האיש לאחר עזיבתו בהן ביקש לחדש את הקשר עם האישה. לטענת האישה מערכת היחסים בין הצדדים המשיכה תקופה ארוכה לאחר עזיבת האיש את הבית בוודאי עד לסוף שנת 2022. האישה עתרה בכתב התביעה לחיוב האיש לשלם לה סך של 100,000 ₪ בהתאם לסעיף 11.5.2 להסכם תוך שמציינת במפורש כי בהתאם לסעיף 11.5.4 להסכם הסכום לא יישא הפרשי הצמדה וריבית. בסיכומיה טענה האישה כי יש לחייב את האיש בסך של 100,000 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מחודש 8/22 ועד למועד התשלום בפועל, ולחילופין לחייב את האיש לשלם לה את החלק היחסי בהתאם לסעיף עבור חודשים 1-8/22 בהם חיו הצדדים ביחד בשנת 2022 ובסה"כ 83,333 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מחודש 8/22 ועד למועד התשלום בפועל. בכתב ההגנה ובסיכומים עתר האיש לדחיית סעד זה. לטענת האיש הצדדים נפרדו בחודש 8/22. בהתאם להסכם החיוב חל החל משנת 2023 ועל כן הוא פטור מחיוב זה. האיש דחה את טענת האישה כי מועד עזיבתו את הבית נבחר על ידו על מנת לחמוק מהחיוב וטען כי עזב את הבית בשל הסכסוך בין הצדדים. בחקירתו אישר האיש כי לאחר עזיבתו את הבית, הצדדים קיימו יחסי אישות, מספר פעמים הוא סעד בבית האישה, הציע לה שכל המשפחה תטוס ביחד לחופשה ב--- ושלח לה הודעות (ראו פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 89 שורות 7-32, עמ' 90 שורות 19-21 וכן עמ' 91 שורות 1-8). האיש טען כי עזיבתו את הבית בחודש 8/22 הייתה סופית לאחריה הצדדים כבר לא היו במערכת יחסים זוגית ולא ניהלו חיים משותפים. הוא היה שרוי במשבר בעקבות הפרידה וכעבור כחודשיים מעזיבתו כבר הייתה האישה במערכת יחסים זוגית עם גבר אחר (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 90 שורות 5-13 וכן עמ' 91 שורות 17-20), ואף שלחה לו הודעה כי לאור פרידת הצדדים הסכם הממון נכנס לתוקף ועליו לשלם לה בהתאם להסכם (ראו: פרוטוקול מיום 21.2.24 עמ' 93 שורות 4-9). לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ובחינת חומר הראיות אני דוחה את עתירת האישה בעניין זה. בהתאם ללשונו של סעיף 11.5.2 חיובו של האיש לשלם לאישה סך של 100,000 ₪ עבור כל שנת נישואין הינו החל משנת 2023. הסעיף מנוסח בצורה ברורה וחד משמעית ושני הצדדים מסכימים על כך. האישה לא נחקרה בעניין זה. האיש נחקר בעניין זה ושוכנעתי במהימנות גרסתו לפיה מערכת היחסים בין הצדדים הסתיימה בעת עזיבתו את הבית. האיש העיד בצורה ברורה ונחרצת כי החל ממועד עזיבתו את הבית הצדדים לא ניהלו חיים משותפים ולא היו במערכת יחסים זוגית הגם שנותרו סממנים מחייהם המשותפים שארכו כ-17 שנים. בחודש 8/22 פתח האיש הליך יישוב סכסוך מועד התואם את עזיבתו את הבית, ובחודש 10/22 הגישה האישה תביעה למזונותיה ולמזונות הקטינים, מודע המעלה כי כבר אז בוודאי הייתה פרידה מוחלטת בין הצדדים. מועד פתיחת שני הליכים אלו מחזקים את גרסת האיש כי חייהם המשותפים של הצדדים הסתיימו בחודש 8/22 ולא כפי שנטען ע"י האישה וגם מטעם זה יש לדחות את הסעד המבוקש. אשר על כן ולאור האמור לעיל אני מורה על דחיית רכיב תביעה זה. סיכום אשר על כן בכל הנגע לעתירות שנדונו בתביעה לאכיפת הסכם אני מורה בסיכומו של דבר כדלהלן: חיוב האיש בגין שכר-דירה של האישה בהתאם לסעיף 6.13 להסכם - האיש ישלם לאישה את דמי השכירות עבור 3 החודשים, בסך של 14,000 ₪ לחודש. סך הכל חייב האיש בגין רכיב זה 42,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מחודש 12/2022 ועד למועד התשלום בפועל. נדחה רכיב התביעה של פסיקת ההוצאות שנפסקו בהליך בבימ"ש שלום, שכלל לא הוכח כי האישה נשאה בהם. חיוב האיש לשלם לאישה סך של 3,000,000 ₪ בהתאם לסעיף 11.5.1 להסכם - העתירה התייתרה לאור התשלום שבוצע בהוצאה לפועל. נדחית עתירת האיש להשבת סכומים אשר שילם בגין פתיחת הליכי הוצל"פ ע"י האישה. נדחית עתירת האיש להשיב לו סך של 111,620 ₪. חיוב האיש לשלם לאישה סך של 100,000 ₪ בהתאם לסעיף 11.5.2 להסכם - העתירה נדחית. הוצאות ההליך - מאחר וחלק מרכיבי התביעות של שני הצדדים נדחו, לא מצאתי כי יש מקום לחייב בהוצאות מי מהם וכל צד יישא בהוצאותיו. המזכירות תסגור את תלה"מ 53266-12-22. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים. פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים בהחלטה מיום 25.12.24.	decision48344-10-22	["תמר סנונית-םורר"]	[{"judgment_id": "3a78a173-5572-5ef1-8b18-56e382663574", "file_name": "48344-10-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 402481, "extension": "docx", "display_name": "48344-10-22-קובץ מקורי"}]
5d492924-4bdd-556d-83c5-55eec3098b9e	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופטת תמר סנונית פורר: פס"ד בעניין מזונות, זמני שהות ופערי הכנסה (תלה"מ 61981-10-20)	61981-10-20	2024-12-01	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	בפניי שתי תביעות שהגישה האישה כנגד האיש (להלן: "האם" או "האישה" או "התובעת", להלן: "האב" או "האיש" או "התובע") תביעה לפסיקת מזונות ומדור עבור שלושה קטינים ותביעה רכושית. רקע עובדתי וההליכים המשפטיים הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2005. מועד הקרע נקבע ליום 19.5.20 (יום הגשת הבקשה לי"ס בהתאם להחלטה מיום 19.10.21 בתלה"מ 61981-10-20). לצדדים שלושה ילדים משותפים: קטינה ילידת 2007, קטין יליד 2012 וקטין יליד 2017. במועד הגשת התביעה היו הקטינים (בהתאמה) בגילאי 13, 9 ו-3 ובמועד מתן פסק הדין בגילאי 17, 13 ו-8. ביום 19.5.2020 הגיש האב בקשה לי"ס (י"ס 43364-05-20) התיק נסגר ביום 19.8.20. ביום 29.10.20 הגישה האישה את שתי התביעות נשוא פסק דין זה: תלה"מ 61965-10-20 תביעה למזונות ותלה"מ 61981-10-20 תביעה רכושית. כמו כן התנהלו בפניי ההליכים שלהלן: תלה"מ 47189-09-20 – תביעת האב לזמני שהות אשר פסק דין ניתן בה ביום 4.1.22. תמ"ש 9828-12-20 – תביעת הורי האב להחזר הלוואה שהעניקו לצדדים לרכישת דירת מגוריהם אשר פסק דין ניתן בה ביום 20.1.23. מזונות זמניים – ביום 23.2.21 ניתנה החלטה למזונות זמניים בה נקבע כי האב יישא במזונות ומדור 3 הקטינים בסך של 3,400 ₪ לחודש החל מחודש 2/21 והצדדים יישאו בחלקים שווים בכל הוצאות חינוך ורפואה של הקטינים. בקשות רשות ערעור הדדיות לשינוי ההחלטה למזונות זמניים נדחו (רמ"ש 52021-03-21). ביום 2.8.21 לאור מחלוקות בין הצדדים ניתנה החלטה לפיה החל מחודש 2/21 לא ניתן לקזז מתשלומי המזונות אלא בהסכמת שני הצדדים ואילו מהוצאות חינוך ורפואה חריגות רשאי הצד אשר נשא במלוא ההוצאה לקזז. זמני שהות – בהתאם לפס"ד מיום 4.1.22 לצדדים זמני שהות שווים עם הקטינים כדלהלן: אמצ"ש - בימים א+ג שוהים הקטינים עם האב, בימים ב+ד עם האם וביום ד' שוהים הקטינים עם ההורה שעימו אינם שוהים בסופ"ש העוקב. בסופ"ש שוהים הקטינים עם כל הורה לסירוגין מיום ו' עד יום א' למסגרת החינוכית (פס"ד מיום 4.1.22 בתלה"מ 47189-09-20). בשני התיקים התקיימו שני דיוני קדם משפט ודיון הוכחות במאוחד. הוגשה חוות דעת מומחה לאיזון משאבים. הוגשו רשימת פלוגתאות וסיכומים בכתב ובהתאם לכך ניתן כעת פסק הדין כעת. פסק דין בתביעת המזונות - תלה"מ 61965-10-20 בכתב התביעה ובסיכומים עתרה האם לחיוב האב במזונות הקטינים בסך של 12,200 ₪ לחודש ובהוצאות חינוך ורפואה חריגות של הקטינים החל ממועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. בתצע"ר עתרה האם לחיוב האב בסך של 14,278 ₪ בחודש וב-75% מהוצאות חינוך ורפואה חריגות. לטענת האב מדובר בתביעה מופרכת ומוגזמת ולאור זמני השהות ופערי ההשתכרות בין הצדדים יש לחייבו במזונות בסך של עד 480 ₪ לחודש. לצדדים הלוואת משכנתא שנטלו לשם רכישת דירת המגורים. בין הצדדים מחלוקות בעניין זה וכלל טענותיהם לגבי תשלומי המשכנתא ידונו במסגרת פסק הדין הרכושי, על אף שהועלו גם במסגרת תביעה זו. מטעם זה גם לא הבאתי בחשבון את תשלומי המשכנתא בעת קביעת הכנסתם הפנויה של הצדדים. גילאי הקטינים לצדדים שלושה ילדים משותפים: קטינה ילידת 2007, קטין יליד 2012 וקטין יליד 2017. במועד הגשת התביעה (10/20) היו הקטינים (בהתאמה) בגילאי 13, 9 ו-3 ובמועד פסק הדין בגילאי 17, 13 ו-8. האם טענה בכתב התביעה ובתצע"ר לעניין חיוב המזונות בהתאם לגילאי הקטינים בכלליות בלבד ובסיכומיה לא התייחסה כלל לגילאי הקטינים. האב הקדיש חלק משמעותי מכתב ההגנה שלו לטיעונים משפטיים לפיהם אין מקום לחיוב אבסולוטי של האב במזונות קטין גם מתחת לגיל 6. הכנסות האם לטענת האם היא עובדת כמורה ב----- בבי"ס וממוצע הכנסתה עומד ע"ס של כ- 7,800 ₪ נטו לחודש. בחקירתה השיבה האם כי בנוסף החלה לעבוד בניקיון חדרי מדרגות אך לא נקבה בשיעור הכנסתה ולא נשאלה על כך (ראו: פרוטוקול מיום 2.1.24 עמ' 33 שורות 32-33 ועמ' 34 שורות 1-12), וכי ייתכן שבעתיד תוכל למצוא עבודה נוספת בשעות אחה"צ ובחודשי הקיץ (ראו: פרוטוקול מיום 2.1.24 עמ' 34 שורות 24-29). בחקירתה נשאלה האם לגבי השאת הכנסתה והשיבה כי בעת הזו אין באפשרותה להגדיל את היקף משרתה בהוראה (90%) ואינה רשאית לשעות נוספות מעבר למכסה מצומצמת במסגרת עבודתה בקייטנה (ראו: פרוטוקול מיום 2.1.24, עמ' 26 שורות 10-18). כמו כן השיבה האם כי אינה מלמדת שיעורים פרטיים מאחר שלאור ניסיון העבר ישנם ביטולים רבים ולא מדובר בהכנסה קבועה שהיא יכולה להסתמך עליה (ראו: פרוטוקול מיום 2.1.24, עמ' 31 שורות 18-24). לטענת האם היא בחרה לעבוד במקום עבודה קרוב לבית בשעות עבודה מצומצמות על מנת לאפשר לאב להתקדם בעבודתו. לטענת האב בכתב ההגנה ובתצע"ר הכנסתה של האם הינה בסך של 10,449 ₪ נטו לחודש בהתאם לדפי בנק שצירפה. בסיכומיו טען האב כי האם הפחיתה את הכנסתה לצורך ההליך. לטענת האב האם אינה ממצה את פוטנציאל הכנסתה היא יכולה לעבוד בחודשי הקיץ ובחופשות ולאור זכאותה לשנת שבתון פוטנציאל הכנסתה של האם משתווה להכנסתו בפועל. לטענת האב שכרה של האם עולה מדי שנת לימודים לאור ותק שצוברת. לטענת האב לאור חקירתה של האם להכנסתה החודשית של האם יש להוסיף הכנסה משיעורים פרטיים אשר האב לא נקב בשיעורה וכן הכנסה ע"ס 1,370 ₪ לחודש מענק שמקבלת האם ממשרד השיכון. לטענת האב יש להביא בחשבון כחלק מהכנסת האם את קצבת המל"ל, הטבות מס ואחרות אותם מקבלת האם אשר שווים המצטבר הינו בסך של 1,000 ₪ בחודש למצער. לטענת האב בסיכומיו יש לייחס לאם הכנסה של למעלה מ-10,000 ₪ נטו לחודש. האב אף טוען כי לאור עבודת האם בהוראה היא יכולה להגדיל את הכנסתה בחופשות מבי"ס לפחות ב-50%. לטענת האב במהלך חייהם המשותפים של הצדדים הוא היה המטפל העיקרי בקטינים ואיפשר לאם לטפח את הקריירה שלה ואת ענייניה האישיים. לטענת האב הוצאותיה הגבוהות של האם בפרט על שכ"ד ורכישת ריהוט חדש אינן מתיישבות עם טענותיה בדבר קושי כלכלי. כמו כן בבחינת מצבה הכלכלי של האם יש להביא בחשבון שבבעלות הצדדים דירת מגורים ולאחר מכירתה יוותר בידי הצדדים סכום כסף נכבד. בדיקת ממוצע תלושי המשכורת של האם שצורפו לכתב התביעה מעלה כי שכרה של האם בחודשים 9/19-9/20 היה בסך ממוצע של 8,383 ₪ נטו לחודש. בדיקת ממוצע תלושי המשכורת של האם שצורפו לתצע"ר מעלה כי שכרה של האם בחודשים 9/20-10/21 היה בסך ממוצע של 8,205 ₪ נטו לחודש. מדפי חשבון שצירפה האם לכתב התביעה ולתצע"ר עולה כי אין לה הפקדות ממקורות קבועים מלבד משכורתה ממשרד החינוך והיא גם לא נשאלה לגבי עניין זה בחקירתה. אשר על כן אני קובעת כי הכנסתה החודשית של האם מעבודתה כמורה הינה בסך של 8,294 ₪ נטו לחודש. מדור האם – לאם הוצאה על שכ"ד בסך של 6,500 ₪ לחודש החל מחודש 1/24 (ראו: פרוטוקול מיום 1.2.24 עמ' 59 שורות 3-6). האם מתגוררת באותה דירה מאז עזבה את דירת המגורים המשותפת ושכר הדירה עולה מדי שנה כעולה מהסכם שכירות שצירפה האם לתצע"ר. בתצע"ר ובחקירתה אישרה האם שקיבלה מענק ממשרד השיכון אך לטענתה למשך שנה אחת בלבד עד לסוף שנת 2021 ומאז אינה זכאית (ראו: פרוטוקול מיום 2.1.24 עמ' 38 שורות 15-27). בנסיבות הללו יוחס לאם תשלום מדור מלא ללא המענק. לטענת האם היא ממשיכה להתגורר ב* על מנת שלא לשנות את מסגרות החינוך וסביבת חייהם של הקטינים ועל מנת שלא להרחיקם מהאב אשר ממשיך להתגורר בדירת הצדדים בפרט כאשר אין לה רישיון נהיגה (ראו: פרוטוקול מיום 2.1.24, עמ' 58 שורות 28-33, עמ' 59 שורות 1-6. האב טוען כי יש לראות בתשלום שכירות בשיעור זה אות לאיתנות כלכלית של האם. אשר על כן אני קובעת כי לאם הוצאה בגין שכ"ד ע"ס 6,500 ₪ לחודש. מצבה הכלכלי של האם - לטענת האם מצבה הכלכלי עגום. הכנסתה מספיקה למחייה בסיסית בלבד ואין בידה לשאת במלוא צורכי הקטינים ובהוצאות מדור, חשבון הבנק שלה מצוי ביתרת חוב של כ-20,000 ₪, היא נזקקת לקבל סלי מזון מעיריית * ובעלת חוב ע"ס של כ-60,000 ₪ בגין הלוואות שנטלה מהבנק ומקרובי משפחה. האם לא צירפה ראיות להוכחת ההלוואות שנטלה, לא הביאה עדים שיתמכו בטענה זו ולא נשאלה על כך בחקירתה. על כן אין מקום לתת משקל לטענה זו לגבי הלוואות שנטענה על ידי האם. לטענת האם בהשוואה לבית האב ביתה הוא "בית עני" ובית האב הוא "בית עשיר" דבר שיביא לניכור כלפיה מצד הקטינים. אשר על כן ולאחר בחינת התמונה הכוללת הכלכלית של האם הראיות שהובאו וחקירות הצדדים אני קובעת כי הכנסתה הממוצעת של האם עומדת על סך של 8,294 ₪ נטו בחודש. בניכוי שכר הדירה אותו משלמת כאמור לעיל בסך של 6,500 ₪ בחודש, הכנסתה הפנויה עומדת על סך 1,794 ש"ח בחודש. הכנסות האב לטענת האם בכתב ההגנה האב עובד כ *** בחברת וממוצע הכנסתו החודשית עומד ע"ס של 30,479 ₪ ברוטו לחודש ו-17,200 ₪ נטו לחודש. לטענת האם, האב מקבל בונוס שנתי ממקום עבודתו אשר מהווה תוספת של כ-3,000 ₪ נטו להכנסתו החודשית אשר בהתאם עומדת ע"ס של 20,000 ₪ נטו לחודש. להוכחת טענתה האם צירפה תלוש משכורת יחיד של האב לחודש 3/20 ממנו עולה כי סך כל התשלומים שקיבל האב בחודש זה עומדים ע"ס של 30,622 ₪ ואילו הנטו לתשלום עמד ע"ס של כ-17,000 ₪. לטענת האם יש להוסיף לשיעור הכנסתו החודשית של האב גם הוצאות שונות אשר מגולמות במשכורתו כדוגמת אש"ל, ביטוח בריאות, סבסוד קייטנה ואחזקת רכב וזאת בהתאם למסמכים שצירף האב למומחה, אולם האם לא נקבה בשיעורן. לטענת האם בנוסף לאב זכויות סוציאליות בשווי רב וכן מניות ואופציות בשווי של למעלה מ-100,000 ₪. יצויין כי הטענה לגבי מניות ואופציות לא הועלתה על האם בתביעה הרכושית וגם לא ביחס לחוו"ד המומחה לאיזון משאבי הצדדים. לטענת האם בסיכומיה יש לייחס לאב הכנסות בסך של 20,000 ₪ לחודש וכי סביר להניח שבחלוף הזמן משכורתו אף עלתה. לטענת האב אין לו תואר אקדמאי והכנסתו החודשית מעבודתו בחב'* עומדת ע"ס של 17,200 ₪ נטו לחודש. בחקירתו השיב האב ששכרו לא עלה בצורה משמעותית בשנים האחרונות והוא עומד ע"ס שבין 17-18 אלף ₪ (ראו: פרוטוקול מיום 2.1.24, עמ' 62 שורות 17-24), ושלא קיבל בונוס שנתיים האחרונות (ראו: פרוטוקול מיום 2.1.24 עמ' 65 שורות 2-11). לטענת האב בקביעת שיעור הכנסתו אין להתחשב ברכיבי הכנסה שאינם הכנסתו נטו כנטען ע"י האם מהטעמים שלהלן: לגבי הבונוס - האב אישר שקיבל בונוס שנתי בסך של 30,000 ₪ אולם זה אינו רכיב קבוע ותלוי במספר משתנים. לגבי מניות או אופציות ממקום עבודתו – בתצע"ר הכחיש האב שיש לו מניות או אופציות ובסיכומים טען כי מדובר טענה חדשה שלא נטענה בכתב התביעה, שגם לאם זכויות סוציאליות והטבות ממקום עבודתה, שהטענה אינה מפורטת ואינה קשורה לשאלת המזונות וכן שהדברים התבררו בדו"ח המומחה כעורבא פרח. לגבי הוצאות נוספות הכלולות בהכנסתו – האב אישר הטבה בגין ביטוח בריאות וטען כי לא מקבל הטבות נוספות. בדיקת ממוצע תלושי המשכורת של האב שצורפו לכתב התביעה מעלה כי שכרו של האב בחודשים 10/19-10/20 היה בסך ממוצע של 20,270 ₪ נטו לחודש וכולל את תשלום הבונוס בחודש 3/20 בו עמדה הכנסתו של האב ע"ס של 52,690 ₪ נטו. ממוצע הכנסתו של האב ללא התחשבות בהכנסתו בחודש 3/20 עמד ע"ס 17,569 ₪ נטו לחודש. בדיקת ממוצע תלושי המשכורת של האב שצורפו לתצע"ר מעלה כי שכרו של האם בחודשים 11/20-12/21 היה בסך ממוצע של 20,330 ₪ נטו לחודש. וכולל תשלום בונוס בחודש 3/21 בו עמדה הכנסתו של האב ע"ס של 52,390 ₪ נטו. ממוצע הכנסתו של האב ללא התחשבות בהכנסתו בחודש 3/21 עמד ע"ס 17,863 ₪ נטו לחודש. האב צירף לתצע"ר תלושי משכורת אקראיים משנים 2014-2016 בהם היה שכרו נמוך כפי הנראה על מנת להפחית את ממוצע הכנסתו ואשר לא הובאו בחשבון על ידי בחישוב הכנסתו. לאור כך שהאב קיבל בונוס בסכום דומה מדי חודש מרץ במשך שנתיים רצופות ולאור העובדה שמדובר בחברת הייטק יציבה אני קובעת כי יש להביא בחשבון את הבונוס השנתי שמקבל האב בחישוב הכנסתו החודשית. אשר על כן אני קובעת כי הכנסתו החודשית של האב מעבודתו בחברת * הינה בסך של 20,300 ₪ נטו לחודש. מדור האב – האב נותר להתגורר בדירה שבבעלות הצדדים ואין לו הוצאה בגין שכ"ד. התחשבנות לגבי המשכנתא ששילם תהיה להלן בחלק הרכושי ועל כן אין מקום לראות בה מדור ולהתייחס לכך באופן כפול. מצבו הכלכלי של האב – לטענת האב לאור יתרת חוב גבוהה בחשבונו בחודש 7/21 ולצורך מימון ההליכים המשפטיים הוא נטל הלוואה ע"ס 60,000 ₪. בחקירתו טען האב כי ההוצאות החודשיות שלו הינן בסך של 20-25 אלף ₪ כולל החזר משכנתא ע"ס של כ-5,000 ₪ לחודש (ראו: פרוטוקול מיום 2.1.24 עמ' 78 שורות 5-6 ועמ' 79 שורות 1-13מ ). בחקירתו אישר האב כי ב-5 השנים האחרונות טס לחו"ל יחד עם הקטינים 3 פעמים ופעם נוספת ללא הילדים ולא במסגרת עבודתו (ראו: פרוטוקול מיום 2.1.24 עמ' 95 שורות 4-7). האב צירף לתצע"ר תדפיס מחשבון הבנק שלו ואישור נטילת הלוואה. אשר על כן ובבחינת התמונה הכוללת הכלכלית של האב הראיות שהובאו וחקירות הצדדים אני קובעת כי הכנסתו הממוצעת של האב עומדת על סך 20,300 ₪ נטו בחודש. לאב אין הוצאה בגין שכ"ד והכנסתו החודשית מעבודתו זהה להכנסתו הפנויה. יחס ההשתכרות בין הצדדים אשר על כן, אני קובעת כי יחס ההכנסות בין ההורים ללא התחשבות במדור הוא 30% האם - 70% האב. יחס ההכנסות בין ההורים בהתחשבות בהכנסה הפנויה ובמדור הוא 8% האם - 92% האב. חלוקת זמני שהות זמני שהות – בהתאם לפס"ד מיום 4.1.22 לצדדים זמני שהות שווים עם הקטינים כדלהלן: אמצ"ש - בימים א+ג שוהים הקטינים עם האב, בימים ב+ד עם האם כולל לינה וביום ד' שוהים הקטינים עם ההורה שאינם שוהים עימו בסופ"ש. בסופ"ש שוהים הקטינים עם כל הורה לסירוגין מיום ו' עד יום א' למסגרת החינוכית (פס"ד מיום 4.1.22 בתלה"מ 47189-09-20). אף אחד מהצדדים לא עתר לשינוי זמני השהות ולא הגיש תביעה על הפרתם, ועל כן איני נדרשת לטענות הצדדים בעניין זה. צרכי הקטינים הצדדים לא טענו באופן מספק לעניין גילאי הקטינים בסוגיית חיוב המזונות, ולא הפרידו בין צרכים תלויי שהות ושאינם תלויי שהות של הקטינים ובין צרכים הכרחיים להוצאות חריגות והותירו מלאכה זו לבית המשפט. בכתב התביעה ובסיכומים עתרה האם לחיוב האב במזונות הקטינים בסך של 12,200 ₪ ובהוצאות חינוך ורפואה חריגות של הקטינים ובתצע"ר עתרה לחיובו בסך של 14,278 ₪ בחודש וכן ב-75% מהוצאות חינוך ורפואה חריגות לאור פערי השתכרות משמעותיים. האם לא הפרידה בין הוצאות תלויות שהות ושאינן תלויות שהות של הקטינים עירבה בין הוצאות עבור צרכים בסיסיים והוצאות חינוך ורפואה חריגות לא התייחסה לגילאי הקטינים ובסיכומיה אף לא הפרידה בין הוצאות כ"א מהקטינים והותירה מלאכה זו לבית המשפט. האם פירטה את צורכי הקטינים ואת הוצאות המדור כדלהלן: לגבי הקטין : בכתב התביעה: בתצע"ר: לגבי הקטינים ו* (ללא הפרדה בין שניהם): בכתב התביעה: בתצע"ר: בסיכומיה אמדה האם את שיעור צורכי כ"א מהקטינים לחודש ללא הפרדה כדלהלן: מזון – 1,500 ₪ ביגוד והנעלה – 700 ₪ היגיינה ואסתטיקה – 400 ₪ תרבות ופנאי – 250 ₪ נסיעות – 250 ₪ תרופות משחות ורפואה – 100 ₪ תשלומי הורים לבי"ס – 250 ₪ ספרי לימוד וכלי כתיבה – 150 ₪ תלבושת אחידה – 100 ₪ חוגים – 300 ₪ שירותי בריאות בקופ"ח תרופות ורפואה – 150 ₪ וכן: שיעורים פרטיים לקטינה * – 300 ₪ טיפול פסיכולוגי לקטין * – 200 ₪ טיפולי שיניים פרטיים – 300 ₪ בסיכומיה טענה האם כי בהתאם לפירוט שלעיל שיעור מזונותיו של כ"א מהקטינים עומד ע"ס של 3,500 ₪ לחודש (בסה"כ 10,500 ₪ עבור 3 קטינים) ומבוקש כי האב יישא בשיעור של 75% מסכום זה דהיינו 8,000 ₪ לחודש (כך לטענת האם בסיכומיה). בנוסף עתרה האם לחיוב האב בשיעור של 50% מהוצאות מדור ואחזקתו בהתאם לפירוט שלהלן. הוצאות מדור: בכתב התביעה בתצע"ר בסיכומיה אמדה האם את הוצאות המדור ואחזקתו כדלהלן: שכ"ד – 6,500 ₪ ארנונה – 600 ₪ חשמל – 500 ₪ מים – 100 ₪ כבלים – 160 ₪ גז – 100 ₪ ועד בית – 200 ₪ ___ סה"כ 8,160 ₪ האם צירפה אסמכתאות חלקיות עבור הוצאות המדור ואחזקתו ופירוט חיובי אשראי להוכחת הוצאות הקטינים. לטענת האם שיעור המזונות להם עותרת הינו בהתאם לרמת החיים לה הורגלו הקטינים. לטענת האם מצבה הכלכלי גרוע היא מצויה ביתרת חוב של למעלה מ-20,000 ₪ מקבלת סיוע בסלי מזון מהעירייה ויש לה חוב ע"ס של כ-60,000 ₪ בגין הלוואות שנטלה והיא אינה יכולה לספק את צורכי הקטינים לעומת האב שיכול לשאת בתשלומים אלו. לטענת האם ביתה הוא "בית עני" לעומת בית האב שהינו "בית עשיר" ואין לאפשר זאת. בסיכומיה טענה האם ההחלטה למזונות זמניים קיפחה אותה מאוד, ויש להשית על האב מזונות בשיעור ריאלי. לטענת האב הסכומים אליהם עותרת האם קיצוניים מופרזים מנותקים מהמציאות ואינם נתמכים בראיות, חלק מההוצאות שפירטה האם לא הוצאו מעולם עבור הקטינים וחלק מההוצאות אינן בגדר מזונות כי אם הוצאות חינוך ורפואה בהם נושאים הצדדים בחלקים שווים. לגבי הוצאות מדור טען האב כי מדובר בסכום מופרז והאם יכולה לשכור דירה קטנה בשכ"ד נמוך משמעותית. כמו כן פירט האב את הוצאות מדורו וטען כי לאור הכנסות הצדדים וזמני השהות השווים אין לחייבו במזונות ובמדור הקטינים מעבר לסכומים הגבוהים בהם נושא באופן ישיר בעת שהות הקטינים עמו. לגבי הוצאות חינוך ורפואה חריגות טען האב כי על הצדדים לשאת בהוצאות אלו בחלקים שווים כפי שעתרה האם בכתב התביעה וכי עתירה של האם לחלוקה לא שוויונית של הוצאות אלו היא בבחינת הרחבת חזית אסורה. בתצע"ר ובסיכומים טענה האם כי האב אינו מקיים את החלטת בית המשפט לגבי מזונות מקזז כספים מתשלום המזונות וכן אינו משלם את תשלומי המשכנתא. האב אישר בחקירתו כי אינו מעביר לאם את מלוא סכום המזונות שנקבע ומקזז מסכום זה ללא הסכמת האם (ראו: פרוטוקול מיום 2.1.24 עמ' 86 שורות 7-11, עמ' 87 שורות 6-9). האב לא העמיד גרסה סדורה משלו להוצאות הקטינים על אף שלטענתו הוא ההורה אליו פונים בעת הצורך והוא אשר רוכש עבורם את צורכיהם והסתפק בהעלאת טענות כנגד ההוצאות שפורטו ע"י האם תוך פירוט חלק מהוצאות הקטינים ללא הפרדה ביניהם. האב טען בכלליות כי עפ"י ידיעת בית המשפט ובהתאם לרמת חייהם של הקטינים צורכי הקטינים הינם ע"ס של 1,600 ₪ וכי לאור זמני השהות ופערי ההשתכרות אין לחייבו מעבר לסך של 480 ₪ לקטין, ומחצית הוצאות חינוך ורפואה חריגות. לטענת האב טרם פרידת הצדדים הוא שימש בפועל כהורה מרכז והקטינים פונים אליו בכל הנוגע להוצאות ותשלומים. לטענת האב הוא רכש לקטינים ביגוד והנעלה בסך של 6,143 ₪ בחודשים 6- 11/21 בהתאם לאסמכתאות שצירף לטענתו (סך של כ-1,023 ₪ לחודש עבור ביגוד לשלושתם), משלם לבדו עבור ביטוח בריאות פרטי לקטינים סך של 230 ₪ בחודש תרופות ושיעורים פרטיים לקטינה *, נושא במחצית עלות תחב"צ ועוד. האב צירף לתצע"ר קבלות ופירוט חיובי אשראי בגין תשלומים ששילם עבור צורכי הקטינים. בחקירתו אישר האב כי ב-5 השנים האחרונות טס לחו"ל יחד עם הקטינים 3 פעמים. לגבי גיל הקטינים טען האב כי בניגוד למקובל אין חובה אבסולוטית על אב לזון את ילדיו אשר מתחת לגיל 6. לטענת האב הוא משלם את דמי המזונות כסדרם ואינו מקזז אלא בהסכמה האם ורק כאשר מדובר בהוצאות חינוך ורפואה. לטענת האב הוא המטפל העיקרי בקטינים וכי הותרת שיעור המזונות בהתאם להחלטה למזונות זמניים תגרום לחיסרון כיס שמופחת ישירות מצורכי הקטינים. בסיכומיו עתר האב להורות כי כל צד יישא בהוצאות הקטינים בעת שהותם עימו תוך קיזוז ההפרשים כנגד קצבת המל"ל וההטבות להן זכאית האם, הוא ישמש כהורה מרכז והצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות חינוך ורפואה. כמו כן עתר האב לחלק בין הצדדים את קצבאות ומענקי המל"ל וההטבות הנוספות בגין הקטינים או לבצע קיזוז רעיוני. יש לקחת בחשבון זמני שהות שווים וכן פערי הכנסות בין ההורים כאמור לעיל 92% האב – 8% האם. מזונות הקטין * עד הגיעו לגיל 6 - במועד מתן ההחלטה למזונות זמניים היו הקטינים * ו* מעל לגיל 6 והקטין * מתחת לגיל 6. ל* מלאו 6 ביום 7.10.23. פסיקת המזונות הזמניים הייתה על דרך המינימום של 1,133 ₪ לחודש בלבד לכל אחד מהקטינים כולל מדורם וללא התחשבות בגילם. אני סבורה בנתונים שהוצגו, בהתחשב בהשתכרות הצדדים ובפערים ביניהם, בזמני השהות ועל מנת שלא להרבות מחלוקות, שיש מקום להותיר פסיקה זו על כנה. על כן עד למועד מתן פסק הדין יעמוד סכום המזונות כולל מדורם של הקטינים ע"ס 3,400 ₪ עבור שלושת הקטינים. מזונות כל הקטינים מעל לגיל 6 - בהתאם לאמור בבע"מ 919/15 בחישוב מזונותיהם של קטינים מעל גיל 6 יש ליתן משקל לזמני השהות הקיימים ולפערי ההכנסות בין ההורים ולצרכי הקטינים בהתאם לרמת חייהם בחלוקה הנדרשת (גם אם לא פורטה עד תום כנדרש על ידי ההורים). הפערים בהכנסות הצדדים מחייבים פסיקת מזונות משמעותית שתאפשר לקטינים לגדול אצל שני הוריהם, גם אם לא באופן שווה מאחר ולאב יכולות משמעותיות גבוהות משל האם. על כן גם שוכנעתי כי יש מקום לקביעת תשלום עבור המדור, שיאפשר לצדדים להתגורר במקום מגוריהם הרגיל של הקטינים גם אם בשיעור גבוה מהשיעור המקובל בפסיקה ולמרות חלוקת הזמנים השוה. יש לראות את צרכיהם וטובתם של הקטינים הספציפיים. לאב יש יכולת מוכחת ומשמעותית לשאת בסכום מזונות זה תוך שיש בידו עבור עצמו ודי והותר ואף מעבר לכך. הפערים בין ההורים הם משמעותיים מאוד: 30%-70% ללא מדור, ועם מדור 8%-92%. גם אם אקח בחשבון את התוצאה בהליך הרכושי ועל כך שלאב יתווסף תשלום מדור – או בשכירות או באמצעות משכנתא רק שלו – עדיין מדובר בפערים משמעותיים מאוד. ללא פסיקת מזונות משמעותית ייווצר פער שאין להסכים עימו בין ההורים. טובתם של הקטינים היא הותרת רמת החיים אצל שני הוריהם באופן מספק ובפרט כאשר האב יכול ומסוגל לעמוד בסכום שנפסק וללא קושי. ההורים לא הפרידו את צרכי הקטינים להוצאות תלויות שהות ושאינן תלויות שהות והם הותירו את המלאכה לבית המשפט. בכל הנוגע לחלוקה של התשלום על פי הוצאות תלויות שהות ושאינן תלויות שהות – לקחתי בחשבון את פערי ההכנסות בין ההורים ואת זמני השהות השווים. בהתאם לנתונים שהובאו ע"י האם ושלא נסתרו ע"י האב אני פוסקת כי עבור מזונות הקטינים כולם כעת מעל גיל 6 – עבור הוצאות תלויות שהות סך של 350 ₪ לכל קטין, עבור הוצאות שאינן תלויות שהות – 450 ₪. סה"כ יישא האב עבור מזונות הקטינים (תלויות שהות ושאינן תלויות שהות) בסך של 800 ₪ לקטין לחודש. פסיקה זו מגלמת את פערי ההכנסות בין ההורים ואת העובדה אשר לא נסתרה כי שני ההורים רוכשים רכיבים עבור הקטינים. כמו כן ניתן משקל לזמני השהות השווים. עם זאת ולצורך הגדלת השוויון האם תמשיך ותקבל את קצבת הילדים מהמל"ל עבור הקטינים עד הגיעם לגיל 18. מדור והוצאות אחזקת מדור – לאם תשלומי שכירות ע"ס 6,500 ₪. האב מתגורר בדירת הצדדים אשר עליה רובצת משכנתא שההחזר החודשי בגינה הינו ע"ס של כ-5,000 ₪ לחודש אולם מדובר בחיוב רכושי של שני הצדדים שהאב אף ביקש לערוך לגביו התחשבנות בתיק הרכושי. האם מדגישה כי היא נותרת להתגורר בשכירות ב* על מנת שלא להרחיק את הקטינים ממוסדות החינוך וממרכז חייהם ומהאב. האם עתרה לחיוב האב במדור הקטינים בשיעור של מחצית מדמי השכירות וכן מחצית מהוצאות אחזקת המדור – סה"כ 4,100 ₪ ל-3 הילדים יחדיו. לטענת האב אין מקום לפסיקת מדור כלל לאור זמני השהות השווים ועל כן מאחר ולשני ההורים הוצאות עבור מדור ואחזקתו והילדים מחלקים את זמנם בין שני הבתים אין מקום להתחשבנות בעניין זה בין ההורים ויש לדחות את הדרישה לפסיקת מדור. כאמור לעיל לקחתי בחשבון כי המשכנתא מחושבת להלן בפן הרכושי בין הצדדים ושבעת הזו אין לאב הוצאה עבור מדור. עם זאת יש לקחת בחשבון כי הוצאה עבור מדור תתווסף לאב לאחר פירוק השיתוף בדירת המגורים או באמצעות משכנתא או באמצעות שכירות. כמו כן יש לקחת בחשבון כי האם תקבל כספים מפירוק השיתוף בדירת המגורים וכן את התוצאה הכוללת בתיק הרכושי לרבות האיזון המיידי של הזכויות הרכושיות. לאחר כל זאת סברתי כי לאור הפערים הכלכליים בין הצדדים יש מקום לפסיקת מדור והוצאות אחזקתו בין האב לאם שתאפשר לקטינים קורת גג ראויה ובהמשך קרבת המקום למגורי האב. על כן יתווסף תשלום בסך של 550 ₪ לחודש עבור כל אחת מהקטינים עבור מדור ואחזקת מדור. סה"כ האב יישא בסך של 1,350 ₪ לכל אחד מהקטינים מחודש 9/2024 עבור מזונות ומדור (800 ₪ עבור מזונות ו-550 ₪ עבור מדור ואחזקתו). לאור הפערים המשמעותיים ביכולות הכלכליות של הצדדים האם תמשיך ותקבל את קצבת הילדים מהמל"ל עבור כ"א מהקטינים עד הגיעו לגיל 18. מועד החיוב המזונות - האם עתרה לחיוב האב במזונות ממועד הגשת הבקשה לי"ס. בסיכומיה עתרה האם לחיוב האב במזונות בשיעור ריאלי באופן רטרואקטיבי ממועד פסיקת המזונות הזמניים. האב לא התייחס למועד ממנו יש לחייב במזונות. לאחר בחינת טענות האם ובשים לב כי המזונות הזמניים נפסקו בהתאם לבקשת האם החל ממועד הפרדת מגורי הצדדים בחודש 2/2021 ולא במועד מוקדם יותר, אין מקום לשנות את מועד החיוב כפי שנקבע בהחלטה למזונות זמניים. אשר על כן החיוב במזונות יהיה החל מחודש 2/2021, מועד הפרדת מגורי הצדדים. יחד עם זאת ולמרות הפער בין פסיקת המזונות הזמניים לפסיקה הקבועה סברתי שבנסיבות הליך זה, כי אין מקום לקבוע כי תהיה התחשבנות רטרואקטיבית וכי הדבר בעיקר אינו לטובת הקטינים. על כן אני מורה כי מועד חיוב המזונות בהתאם לפסק הדין יהא החל מחודש 9/2024. כמו כן לקחתי בחשבון גם בתמונה הכוללת כי בהוצאות הנוספות החיוב הוא בחלקים שווים ולא ביחס ההכנסות בין ההורים על אף הפערים המשמעותיים ביניהם. בסופו של יום טובת הקטינים מכריעה כי עד לפסק הדין תיוותר על כנה ההחלטה למזונות זמניים בתביעה זו ולא יוותר כעת מחלוקות נוספות בענייני מזונותיהם. בכל הנוגע לחלוקת ההוצאות הנוספות בין ההורים – האם עתרה כי חלוקת ההוצאות הנוספות תהיה בהתאם לפערי ההכנסה שבסיכומיה העמידה אותם על 75% האב, 25% האם. האב טען כי יש להורות בהתאם גם להחלטה הזמנית על חלוקה שווה של ההוצאות הנוספות בין ההורים. בהתחשב במכלול נתוני ההכנסות, פערי ההכנסות, זמני השהות, תשלום המזונות ותשלום המדור – אני קובעת כי חלוקת ההוצאות הנוספות תהיה בחלקים שווים בין ההורים. סברתי כי באיזון בין ההורים ובתמונה הכוללת יש מקום להורות על חיוב שווה ביניהם, וכי חלוקה אחרת עלולה אף לעודד הליכים משפטיים נוספים עתידיים. על כן שני ההורים יישאו בחלקים שווים בהוצאות הרפואיות החריגות של הקטינים שאינן מכוסות על ידי ביטוח בריאות ממלכתי בו מבוטחים הקטינים, לרבות איבחונים, טיפול רגשי/פסיכולוגי, טיפולי שיניים, טיפול אורתודנטי, ביטוח בריאות פרטי של הקטינים. ההורה ששילם יציג להורה השני אסמכתאות לתשלומים וההורה השני יעביר לו מחצית התשלום. חיוב זה יהיה החל מחודש 2/2021. שני ההורים יישאו בחלקים שווים בהוצאות החינוכיות של הקטינים המפורטות להלן: קייטנה בחופשת הפסח ו-2 מחזורים בחופשת הקיץ, חוגים לכל קטין, צהרון לבן הצעיר עד כיתה ג' (כולל), כל התשלומים לבי"ס (לרבות ועד, תשלומי הורים), ציוד למסגרת החינוכית, ספרי לימוד וציוד לימודי, שיעורים פרטיים/עזר. מתשלומי תחילת שנה יופחת מענק המל"ל לתחילת שנה"ל ככל שיתקבל. ההורה ששילם יציג להורה השני אסמכתאות לתשלומים וההורה השני יעביר לו מחצית התשלום. חיוב זה יהיה החל מחודש 2/2021. התחשבנויות ככל שתהיינה לגבי המזונות – שוטפים והוצאות נוספות - יערכו בהוצאה לפועל. טרם לכך מצופה מב"כ הצדדים לקיים הידברות בונה ביניהם. לאור האמור, ניתנות בזה ההוראות הבאות באשר לדמי המזונות: החל מחודש 9/2024 יישא האב במזונות כ"א מהקטינים בסך של 1,350 ₪ לחודש (800 ₪ עבור מזונות ו-550 ₪ עבור מדור ואחזקתו). (להלן יחד : "המזונות"). עד למועד פסק הדין תחול ההחלטה למזונות זמניים מיום 23.2.21. ההחלטה מיום 2.8.21 לעניין קיזוז מזונות והוצאות חינוך ורפואה חריגות תיוותר על כנה. תשלומי המזונות ישולמו ישירות לאם בכל 1 לחודש ומראש ועד הגיעו של כל קטין לגיל י"ח שנה ו/או מועד שיסיים הלימודים בתיכון, לפי המאוחר מבין השניים. מהגיעו של כל קטין לגיל י"ח שנה ו/או מועד שיסיים הלימודים בתיכון, לפי המאוחר מבין השניים. ועד לתום תקופת השירות הצבאי הסדיר ו/או השירות הלאומי, יעמדו דמי המזונות על 1/3 משיעורם הקודם. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו אחת ל-3 חודשים, ללא הפרשים רטרואקטיביים בין תקופה אחת לרעותה. מדד הבסיס לחישוב יהיה מדד החודש הידוע במועד בו נפסקים דמי מזונות אלה, והתחשיב ייעשה לעומת המדד היודע בעת עריכת תחשיב ההצמדה. האב יישא במחצית ההוצאות הרפואיות החריגות של הקטינים שאינן מכוסות על ידי ביטוח בריאות ממלכתי בו מבוטחים הקטינים, לרבות איבחונים, טיפול רגשי/פסיכולוגי, טיפולי שיניים, טיפול אורתודנטי, ביטוח בריאות פרטי של הקטינים. ההורה ששילם יציג להורה השני אסמכתאות לתשלומים וההורה השני יעביר לו מחצית התשלום. חיוב זה יהיה החל מחודש 2/2021. האב יישא במחצית מהוצאות החינוכיות של הקטינים המפורטות להלן: קייטנה בחופשת הפסח ו-2 מחזורים בחופשת הקיץ, חוגים לכל קטין, צהרון לבן הצעיר עד כיתה ג' (כולל), כל התשלומים לבי"ס (לרבות ועד, תשלומי הורים), ציוד למסגרת החינוכית, ספרי לימוד וציוד לימודי, שיעורים פרטיים/עזר. מתשלומי תחילת שנה יופחת מענק המל"ל לתחילת שנה"ל ככל שיתקבל. ההורה ששילם יציג להורה השני אסמכתאות לתשלומים וההורה השני יעביר לו מחצית התשלום. חיוב זה יהיה החל מחודש 2/2021. סכום שלא שולם במועדו יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק בין היום שנועד לתשלום לבין הפירעון המלא בפועל. קצבת הילדים מאת המל"ל תשולם לידי האם, בנוסף לדמי המזונות. הוצאות ההליך – לאור התוצאה אליה, היקפו של הליך זה והצורך שלא להסלים את היחסים בין הצדדים והיותם יחסים נמשכים, סברתי כי אין מקום ליתן צו להוצאות, וכ"א יישא בהוצאותיו (ראו: ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ ואח' נ' תפן מדיקל בע"מ (24.2.2022) סעיף 7 לפסק דינו של כב' השופט עמית). המזכירות תסגור את תלה"מ 61965-10-20. פסק דין בתביעה הרכושית - תלה"מ 61981-10-20 בין הצדדים שורה של נושאים רכושיים שנויים במחלוקת. לאחר דיון ההוכחות ובהתאם להחלטת בית המשפט הגישו הצדדים רשימת פלוגתאות מוסכמות אשר ידונו להלן כסדרן: אופן פירוק השיתוף בדירת המגורים המשותפת; הכרעה בין החלופות לאיזון בחוו"ד רו"ח; אופן חלוקת המיטלטלין של הצדדים; איזון שווי טיסנים של הנתבע; השגות על חוות הדעת בעניינים שלהלן: ה1. הוספת תשלומי המשכנתא לאיזון המשאבים ה2. גריעת משכורת חודש 6/20 מאיזון המשאבים ה3. גריעת כספים וזכויות שהתקבלו לאחר מועד הקרע מאיזון המשאבים ה4. איזון שווי רכב של הצדדים ה5. איזון ימי חופשה של הצדדים הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2005 ובהתאם חל עליהם הסדר איזון משאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). מועד הקרע נקבע ליום 19.5.20. ביום 10.7.22 הוגשה חוות דעת לאיזון משאבים אשר נערכה ע"י מומחה מטעם הבית המשפט רו"ח רונן קדר. פירוק השיתוף בדירת המגורים לצדדים דירה משותפת הרשומה ע"ש שניהם בחלקים שווים ברחוב * ב*** (להלן: "הדירה") עליה רובצת הלוואת משכנתא. האישה עתרה בכתב התביעה לפירוק שיתוף מיידי בדירה. בסיכומיה עתרה האישה למינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים למכירת הדירה והסכימה כי כלל החובות בגין הדירה ישולמו מתמורת המכר. האיש הסכים לפירוק שיתוף ולחלוקת התמורה בין הצדדים לאחר פירעון כלל החובות בגין הדירה ובכלל זה החזר חוב הלוואה להוריו. כמן כן עתר האיש כי יובהר כי לכ"א מהצדדים זכות ראשונים לרכישת חלקו של השני בדירת המגורים. בכל הנוגע לפירוק השיתוף ולאור ההסכמה ניתן צו לפירוק השיתוף בדירת המגורים ב וזאת באמצעות מכירתה בשוק החופשי לכל המרבה במחיר. לאור רמת הקונפליקט בין הצדדים וחוסר היכולת להידברות ולו מינימלית אני מורה על מינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים לצורך מכירת הדירה. זאת בכפוף להסכמתם בכתב של ב"כ הצדדים בתוך 20 יום. לא יסכימו ב"כ הצדדים למינוי משותף ימונה כונס נכסים חיצוני אובייקטיבי על ידי בימ"ש ככונס נכסים. מובהר כי לכל אחד מהצדדים זכות ראשונים לרכישת הדירה. אולם זכות זו אינה גוברת על המכירה בשוק החופשי. ירצה אחד מהצדדים להשוות בהתמחרות שתתבצע למחיר הגבוה ביותר ולקחת בחלק בהתמחרות פתוחה בפניו הדלת לעשות כן. אין מקום לקבוע כפי שעותר האיש כי זכות הראשונים תבטל למעשה את המכירה בשוק החופשי. יש זכות לשני הצדדים להשאת תמורת הנכס ובפערים הכלכליים בין הצדדים העתרות לבקשת האיש, מבטיחה כי הוא ייקבע ויחליט את מחיר הדירה ואין וודאות לתשואת המחיר. לכך אין להעתר. תמורת הדירה לאחר תשלום המשכנתא והוצאות המכירה – תתחלק בין הצדדים בחלקים שווים, ובכפוף לאיזונים שיפורטו להלן בהמשך פסק הדין שישולמו מחלקו של כ"א מהצדדים למשנהו ממכר הדירה. בכל הנוגע לבקשת האיש כי הצדדים ישלמו את החוב להוריו שנקבע בתמ"ש 9828-12-20 ולאחר מכן בהסכמת הצדדים האישה חזרה בה מהערעור (עמ"ש 10015-03-23) וערעור הורי האיש התקבל בחלקו (עמ"ש 14824-03-23) – דין בקשה זו להדחות. ראשית הדבר לא הוכרע בתביעה מול ההורים ואין מקום למקצה שיפורים. שנית, רק לאחרונה התבקש על ידי ההורים בעמ"ש 14824-03-23 פסיקתא שנחתמה ביום 4.8.24 ואין מקום להפוך את פסק הדין הנוכחי להליך נוסף הקשור להלוואה שהוכרעה ופסק הדין לגביה לאחר הערעורים ולפי תוצאתם – חלוט. הכרעה בין החלופות לאיזון בחוו"ד רו"ח ביום 10.7.22 הוגשה חוו"ד מומחה מטעם ביהמ"ש לאיזון משאבים במסגרתה נקבע כי על האיש לשלם לאישה תשלומי איזון באחת משתי חלופות: הראשונה, היוון זכויות ותשלום מיידי ע"ס 434,964 ₪ (להלן: "החלופה הראשונה"). השנייה, תשלום מיידי של נכסים נזילים ע"ס 65,634 ₪ ותשלום נדחה במועד גמלת הזכויות של נכסים שאינם נזילים (להלן: "החלופה השנייה") כדלהלן: הצדדים הגישו תגובותיהם בכתב לחוות הדעת. האישה מבקשת לפעול בהתאם לחלופה הראשונה. לטענת האישה בסיכומיה יש להורות על ביצוע תשלום מיידי חד פעמי מהטעמים הבאים: 1. אופי הסכסוך והתנהגותו האלימה של האיש כלפיה המחייבים להעדיף חלופה המקדמת ניתוק סופי בין הצדדים, ולא הישארות בתלות הדדית שנים ארוכות. 2. מצבה הכלכלי של האישה קשה ויש להעדיף חלופה שתאפשר לה לשקם את חייה כספית, כלכלית ונפשית. 3. נוכח שיעורם הנמוך באופן יחסי של תשלומי האיזון, ויכולתו הכלכלית של האיש אשר מתכוון לרכוש את חלקה של האישה בדירה בסיוע הוריו, הרי שיש לאיש יכולת לשלם לאישה באופן מיידי את הכספים על פי החלופה הראשונה. האיש מבקש לפעול בהתאם לחלופה השנייה. לטענת האיש אין ברשותו כספים נזילים לפעול בהתאם לחלופה הראשונה, והוכח כי חשבון הבנק שלו מצוי ביתרת חובה. כמו כן לטענתו על פי דין אין כופים על צד במסגרת איזון משאבים לשלם בגין כספים לא נזילים. לטענת האיש נימוקי האישה שעניינן אלימות מצד האיש ומצבה הכלכלי הקשה מופרכות ואינן רלבנטיות לאיזון משאבים. כמו כן התשלומים במועד גמלת הזכויות ישולמו באמצעות צדדים שלישיים וממילא לא נוצרת תלות בין הצדדים. לטענת האיש לאחר מכירת דירת המגורים של הצדדים תקבל האישה סכומי כסף משמעותיים ומצבה הכלכלי ישתפר ועל כן מצבה הכלכלי כיום אינו מהווה טעם לכפות עליו תשלום בגין זכויות שטרם גמלו. אף אחד מהצדדים לא פנה בשאלות הבהרה למומחה ולא ביקש לחוקרו על חוות הדעת. על כן יש לקבל את מסקנות חוות הדעת ככתבן וכלשונן. לאחר בחינת טענות הצדדים האם יש להורות על חלוקה מיידית או חלוקה עתידית בהתאם לחלופות בחוו"ד – שוכנעתי כי מקרה זה נופל במסגרת החריגים בהם יש להורות על איזון משאבים מיידי, תשלום חד פעמי בהתאם לחלופה הראשונה של חוות הדעת וסיום הקשר הכלכלי בין הצדדים כעת ללא התחשבנות עתידית. בתמ"ש (נצ') 7801-11-08 ח.צ. נ' מ.צ. מפרט כב' השופט ג'יוסי את השיקולים בין הבחירה באיזון מיידי לאיזון דחוי: "13. באשר לדרך איזון המשאבים, קובע סעיף 6 לחוק יחסי ממון, כי : (ג) באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הוא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים. סעיף 6(ד) הוסיף וקבע, כי "בהחלטתו לפי סעיף קטן (ג) יתחשב בית-המשפט או בית-הדין בכל הנסיבות הקשורות במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ובטובת ילדיהם הקטינים, ובאופן שימנע ככל האפשר – (3) פגיעה בצבירת הזכויות הסוציאליות של אחד מבני הזוג. כן יש לציין, כי סעיף 8 לחוק יחסי ממון מאפשר לבית המשפט ב"נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" לסטות מהכלל שנקבע בסעיף 5 לחוק; ודוק, מטרתו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון, הינה להקנות לבית המשפט שיקול דעת לביצוע איזון משאבים צודק בין בני זוג, מתוך גמישות והתחשבות בשיקולים של צדק והוגנות (השווה ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 614)." ובהמשך: 25. בית המשפט ער לחסרונות שבשיטה של איזון זכויות דחוי, שהם למעשה יתרונותיה של השיטה של איזון זכויות מיידי וחד פעמי. על אלה אעמוד בקצרה: ראש לכל, בשיטה של איזון דחוי נשמר למעשה קשר בין הצדדים על אף שהתגרשו זה מזו. בעוד שהשיטה של תשלום מיידי, מקלה על הפירוד של בני הזוג ומאפשרת אף ניתוק כלכלי מוחלט ביניהם ומאפשרת בכך רצף שיקומי (השווה הגישה האחרת הנהוגה בין היתר באנגליה, של Clean break –ראה תמ"ש 21382/01); בנוסף לכך, היא מונעת פתיחת ההסדר הכלכלי ביניהם בעתיד בעת הפרישה ובתוך זה לעשות כל חודש חישובים לגבי חלקו של אחד מהצדדים בפניסה של האחר. וכמו שקבע בית המשפט בתמ"ש (י-ם) 21382/01 "הדרך של היוון מאפשרת את הכריתות המוחלטת של היחסים הכלכליים בין הצדדים". ראו: תמ"ש (נצ') 7801-11-08 ח.צ. נ' מ.צ. (18.10.2011), סעיפים 13 ו-25 לפסק הדין. בענייננו שוכנעתי כי לאור גילם של הצדדים, רמת הקונפליקט ביניהם הבאה לידי ביטוי גם בהימשכות ההליכים זמן ארוך, חוסר אמון רב, פערים כלכליים ניכרים ומשמעותיים לטובת האיש וסכום האיזון בחלופה הראשונה, שאין בו על מנת למוטט את האיש כלכלית ויש בו מן הצד השני להוות גורם מאזן במקצת בפער הכלכלי בין הצדדים ואפשרות מיטיבה יותר לאישה לסיים פרק זה בחייה ולהתחיל בפרק חדש – כי כל הנתונים תומכים בפרידה סופית, מיידית וחד פעמית בין הצדדים בהתאם לחלופה הראשונה בחוות הדעת. כלל הנתונים שכנעוני בתמונה הכוללת של הסכסוך הנמשך בין הצדדים כי טובת שניהם וטובת הקטינים הוא בפרידה סופית, מיידית וחד פעמית ולא היוותרות התחשבנויות לאורך השנים שוב ושוב ושוב. גם הסכום שנקבע בחוו"ד בחלופה הראשונה הוא סכום אפשרי לאיש לתשלום. על מנת להקל על שני הצדדים אני קובעת כי תשלום האיזון ישולם באמצעות תשלום מחלקו של האיש בזכויות בדירת המגורים. אני סבורה כי בנתוני הצדדים יש מקום והכרח לסטות מהכלל של התחשבנות רק במועד הבשלת כל זכות וזכות ובחירה בחלופה השניה. אשר על כן אני מורה בהתאם לחלופה השניה של חוות הדעת: האיש יעביר לאישה תשלום איזון חד פעמי כולל בסך של 434,964 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. מעבר לכך יישאר כל אחד מהצדדים הבעלים של כל הנכסים וההתחייבויות הרשומים על שמו. סכום האיזון ישולם מחלקו של האיש בדירת המגורים. אופן חלוקת המיטלטלין של הצדדים בכתב התביעה עתרה האישה להורות על פירוק השיתוף במיטלטלין בחלקים שווים באופן שיקבע בית המשפט. לאחר פתיחת ההליך עברה האישה להתגורר בדירה אחרת והמיטלטלין נותרו בדירת המגורים המשותפת בה מתגורר האיש. בהחלטה מיום 2.8.21 קבעתי כי בהסכמת הצדדים תהיה חלוקה בעין של המיטלטלין בדרך של 2 רשימות שתכין האישה והאיש יבחר אחת מהן. הצדדים לא ערערו על ההחלטה. אולם גם לא פעלו על פיה. בתצע"ר חזרה בה האישה וטענה כי אינה מעוניינת להוציא מיטלטלין מהדירה ועתרה לתשלומי איזון ע"ס של 20,000 ₪ ע"ח חלקה. בסיכומיה עתרה האישה לתשלומי איזון ע"ס של 50,000 ₪ ע"ח חלקה. לטענת האישה ההחלטה מיום 2.8.21 הייתה החלטה זמנית ונבלעת בפסק הדין. האישה לא הביאה הוכחות לתמיכה בטענותיה לגבי סכום המיטלטלין המבוקש על ידה. הטענה כי הסכום המבוקש על ידה של 50,000 ₪, לו עתרה לראשונה בסיכומיה – אין לה מקום ואינה נסמכת על נתונים מבוססים כלשהם. בחקירתה אישרה האישה כי לא הכינה שתי רשימות בהתאם להחלטת בית המשפט וכי לא רצתה להוציא מיטלטלין מהדירה על מנת שלא להעמיד את הילדים במצב שבו מוציאים חפצים מהדירה (ראו: פרוטוקול מיום 2.1.24 עמ' 42, שורות 10-20 ועמ' 43 שורות 16-21. לטענת האב בתצע"ר ובסיכומים האם לא קיימה את החלטת בית המשפט מיום 2.8.21 ולא ערכה 2 רשימות על אף פניות חוזרות ונשנות מצד האב והוא מתנגד לתשלומי איזון חלף חלוקה בעין של המיטלטלין. כמו כן לטענת האיש נטלה האישה מדירת הצדדים תכשיטים ורכוש בשווי רב. יחד עם זאת בחקירתו אישר האב כי כל המיטלטלין המשותפים של הצדדים נותרו בדירת הצדדים (ראו: פרוטוקול מיום 2.1.24 עמ' 91 שורות 25-30) לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ועיון בחומר הראיות איני מוצאת לנכון לשנות מהחלטתי מיום 2.8.21. הצדדים לא ערערו על ההחלטה והאישה לא העלתה טעם שבגינו יש לשוב ולהידרש לעניין זה ואף לשנות את ההחלטה מיסודה תוך בזבוז זמן שיפוטי יקר. הסכום בו נקבה האישה בסיכומיה כתשלומי איזון הינו מעל לפי שניים מהסכום בו נקבה בתצע"ר. שני הסכומים לא מבוססים ולא לוו בראיות, וגם מטעם זה איני מוצאת לנכון להורות על תשלומי איזון חלף חלוקה בעין. אשר על כן אני מורה על חלוקת המיטלטלין שבדירת הצדדים בדרך של שתי רשימות שתערוך האישה מתוכן יבחר האיש אחת. חלוקה זאת תבוצע בתוך 30 יום. לא תעביר האישה לאיש בתוך 30 יום 2 רשימות, יראו אותה כמוותרת על רכיב תביעה זה ללא טענות והתחשבנויות בין הצדדים בעניין זה. איזון שווי טיסנים של הנתבע בסיכומים עתרה האישה לראשונה לתשלום איזון ע"ס 30,000 ₪ ע"ח חלקה בטיסנים של האיש אותם רכש מכספם המשותף של הצדדים. לטענת האיש מדובר בטענה שלא נטענה בכתב התביעה ובתצע"ר ומכל מקום אין לו טיסנים למעט טיסן אחד בשווי מאות שקלים שרכש עבור הקטינים לאחר מועד הקרע. לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ולאור חומר הראיות וכן לאור השלב המאוחר בו העלתה האישה את הטענה באופן שנמנע מבית המשפט לברר הדברים לאשורם טרם הכרעה - דין הטענה להידחות. מדובר בהרחבת חזית שלא התבקשה ולא נטענה ועל כן אין מקום לדון בה או להעתר לה. אשר על כן אני קובעת כי שווי הטיסנים של האיש ככל שישנם כאלו לא יאוזן בין הצדדים. השגות על חוות דעת המומחה ביום 10.7.22 הוגשה חוו"ד לאיזון משאבים שנערכה ע"י רו"ח קדר מומחה מטעם בית המשפט. ביום 2.12.22 הגיש האיש תגובה לחוות הדעת במסגרתה הודיע שמסכים לחלופה השנייה בחוו"ד תוך הסתייגות לגבי שלושה נושאים: משכורת חודש 6/20, כספים וזכויות שהתקבלו לאחר מועד הקרע ואיזון שווי הרכב. האישה הגישה תגובתה במסגרתה הודיעה כי מסכימה לחלופה הראשונה בחוו"ד. שני הצדדים לא פנו למומחה בשאלות הבהרה ולא ביקשו לחקור אותו. משמעות הדבר היא כי חוות דעת המומחה לא נסתרה (ראו: ת"ע (ת"א) 46769-04-14 (נבו, 2017)). בנסיבות הללו, למעט הנושא שהוכרע לעיל לגבי אופן האיזון, יש לראות בצדדים ככאלה שלא חלקו על חוו"ד, ולא הפריכו את ממצאיה. על אף כל זאת במסגרת רשימת הפלוגתאות המוסכמות ובסיכומיהם טענו שני הצדדים כנגד קביעות חוות הדעת. על אף שדי במפורט לעיל בכדי לדחות את כלל טענות הצדדים לגבי עניינים שבחוות הדעת אתייחס ואכריע להלן בהתאם לרשימת הפלוגתאות המוסכמות: ה1. הוספת תשלומי המשכנתא לאיזון המשאבים הצורך להכריע בסוגיית תשלומי המשכנתא ממועד הקרע הוסכמה בין הצדדים במסגרת רשימת הפלוגתאות המוסכמות. מאחר והמומחה לא הכריע בעניין זה ישירות יש מקום להידרש לסוגיה זו. לטענת האיש בסיכומים מאז מועד הקרע האישה אינה נושאת בחלקה בתשלומי המשכנתא והביטוח, והמומחה התעלם מעניין זה במסגרת חוות הדעת ועל כן יש להוסיף להתחשבנות את תשלומי המשכנתא בתוספת הפרשי ריבית והצמדה עד למועד מכירת הדירה. בסיכומיה ובחקירתה לא חלקה האישה על חיובה לשאת בתשלומי המשכנתא ואישרה כי לא שילמה את חלקה מאז פרידת הצדדים (ראו: פרוטוקול מיום 2.1.24 עמ' 23, שורות 4-7). לטענת האישה מאז עזבה את דירת המגורים המשותפת היא נושאת בתשלומי שכ"ד הגבוהים מהחזר המשכנתא. כמו לטענת האישה חב לה האיש דמי שימוש בגין מגוריו הבלעדיים בדירה. לאחר בחינת טענות הצדדים וכאשר לקחתי בחשבון כי מדובר בדירת מגורים משותפת שבה הזכויות שוות, כי אין מחלוקת כי האישה לא נשאה בהחזר המשכנתא מאז שיצאה מדירת המגורים, כי האיש נשא לבדו בהחזרי המשכנתא – לאישה אין טענת הגנה משכנעת מדוע אין היא חייבת בתשלומי המשכנתא. הזכויות של הדירה מתחלקות באופן שווה ועל כן על האישה לשאת גם בתשלומי המשכנתא. אשר על כן החל ממועד הקרע ועד לביצוע מכר הדירה שני הצדדים חבים בחלקים שווים בתשלומי המשכנתא (תשלום שוטף + ביטוח). לתשלומי המשכנתא יתווספו הפרשי ריבית והצמדה בכל חודש בחודשו ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. האישה תשיב לאיש מחצית מהתשלום עבור חלקה בתשלומי המשכנתא מחלקה בדירת המגורים. בהיעדר תביעה לדמי שימוש ואף לא פירוט מינימלי מצד האישה לכל אורך התביעה והסתפקות במשפט אחד בסיכומיה, אני מקבלת את עמדת האיש וקובעת כי מדובר בהרחבת חזית ועל כן איני נדרשת כלל לטענת האישה בעניין זה במסגרת פסק דין זה. ה2. גריעת משכורת חודש 6/20 מאיזון המשאבים לטענת האיש לאור מועד הקרע יש לגרוע מאיזון המשאבים בחוו"ד את משכורת חודש 6/20 בסך של 17,200 ₪ המיוחסת לתקופה שלאחר מועד הקרע (5/20). בסיכומיה טענה האישה כי יש לכלול את משכורת 5/20 אך לא התייחסה למשכורת 6/20 כפי הנראה בשל טעות בהיסח הדעת. מועד הקרע נקבע ליום 19.5.20. גם האיש הסכים בסיכומיו כי המשכורת מתקבלת תמורת עבודה בחודש שקדם לקבלתה ועל כן גם לדידו של האיש, חלקה הארי של משכורת חודש 6/20 נכלל במסגרת האיזון. אשר על כן לאור כלל טענות הצדדים ומשלא נשלחו למומחה שאלות הבהרה בעניין זה אין מקום להידרש לעניין זה. אני מורה כי קביעת חוו"ד לעניין משכורת חודש 6/20 תיוותר על כנה, וטענת האיש בעניין זה נדחית. ה3. גריעת כספים וזכויות שהתקבלו לאחר מועד הקרע מאיזון המשאבים הצדדים לא פירטו לגבי עניין זה במסגרת רשימת הפלוגתאות והסתפקו בכותרת בלבד לא הפנו לקביעת חוות הדעת בעניין זה ובמסגרת סיכומיהם שני הצדדים לא התייחסו כלל לעניין זה. אשר על כן איני נדרשת לפלוגתא זו במסגרת פסק הדין. ה4. איזון שווי הרכב של שהצדדים מדובר ברכב * שנת 2016 (להלן: "הרכב") אשר נרכש לפני מועד הקרע ונמכר לאחר מועד הקרע. במסגרת חוות הדעת (סעיף 15) אוזן שווי הרכב בהתאם למחירון לוי יצחק עם התאמות למועד הקרע ממנו נוכתה יתרת הלוואה מוערכת ליום הקרע, אשר לטענת האיש נטל לשם רכישת הרכב וזאת בהתאם למסמכים שצורפו לגבי ההלוואה. בתגובת האיש לחוות הדעת מיום 2.12.22 נטען כי יש לאזן את שווי הרכב בהתאם למחיר מכירת הרכב בפועל ולא בהתאם למחיר המחירון כפי שנעשה בחוו"ד. האישה לא חלקה על חוות הדעת אולם בסיכומיה טענה כי אין להביא בחשבון במסגרת האיזון את ההלוואה שנטל האיש אשר לא הופיעה בהרצאת הפרטים של האיש ונטענה רק בשלב מאוחר של ההליך. כאמור הצדדים לא פנו בשאלות הבהרה למומחה ולא ביקשו לחקור אותו. יוער כי הצדדים הכבירו בטענות לעניין הרכב ושינו את גרסתם ואת טענותיהם עם התקדמות ההליך. יחד עם זאת האישה לא התנגדה לחוות הדעת ובכלל זה לקביעות לגבי הרכב, גם לא במסגרת סיכומיה. לאחר בחינת כלל טענות הצדדים ושמיעתם ושעה ששווי הרכב אוזן במסגרת חוות הדעת בהתאם למסמכים שהוגשו למומחה וצורפו לחוות דעתו אני סבורה כי אין מקום לשנות את קביעת חוות הדעת לגבי איזון שווי הרכב אשר נעשתה בהתאם למסמכים שעמדו בפני המומחה. כמו כן אני סבורה כי קביעת שווי הרכב ע"פ מחיר המחירון במועד הקרע בהתאם לעמדת האישה בניכוי יתרת ההלוואה המוערכת ליום הקרע בהתאם לעמדת האיש מהווה איזון ראוי בין כלל טענות הצדדים. אשר על כן אני קובעת כי שווי רכבם של הצדדים יאוזן בהתאם לחוות הדעת. מאחר והרכב נכלל באיזון המשאבים הכולל (סעיף 15(ט) לחוו"ד) לא נדרשת הוראה אופרטיבית נוספת לגבי איזונו. ה5. איזון ימי חופשה של הצדדים לטענת האיש המומחה כלל באיזון את ימי החופשה של האיש אך לא את של האישה ויש לתקן את חוות הדעת ולגרוע מאיזון המשאבים את שווי ימי החופשה של האיש ע"ס של 36,543 ₪. האישה לא התייחסה לעניין זה במסגרת סיכומיה. האיש עותר כי אין להתחשב לאורך כך בימי החופשה של שני הצדדים במסגרת איזון המשאבים ביניהם ולהפחית סך של 36,543 ₪. מעיון בחוות הדעת עולה כי בעמ' 15 לחוות הדעת המומחה התייחס באופן מנומק ומפורש לעניין ימי החופש של הצדדים וקבע במפורש כי לאישה אין זכאות לימי חופש: האיש לא חלק על קביעת המומחה במסגרת תגובתו לחוות הדעת ולא ביקש את הבהרת המומחה לעניין זה. על כן אין מקום לשינוי חוו"ד של רו"ח בעניין זה. על כן טענת האיש לגבי איזון ימי החופשה – נדחית. סיכום אשר על כן בכל הנוגע לעתירות ולנושאים שנדונו בתביעה הרכושית אני מורה בסיכומו של דבר כדלקמן: פירוק השיתוף בדירת המגורים - ניתן צו לפירוק השיתוף בדירת המגורים ברח' * ב* וזאת באמצעות מכירתה בשוק החופשי לכל המרבה במחיר. אני מורה על מינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים לצורך מכירת הדירה. זאת בכפוף להסכמתם בכתב של ב"כ הצדדים בתוך 20 יום. לא יסכימו ב"כ הצדדים למינוי משותף - ימונה כונס נכסים חיצוני אובייקטיבי על ידי בימ"ש ככונס נכסים. מובהר כי לכל אחד מהצדדים זכות ראשונים לרכישת הדירה. תמורת הדירה לאחר תשלום המשכנתא והוצאות המכירה – תתחלק בין הצדדים בחלקים שווים, ובכפוף לאיזונים שיפורטו להלן שישולמו מחלקו של כ"א מהצדדים למשנהו ממכר דירת המגורים. הכרעה בין החלופות לאיזון בחוו"ד רו"ח - האיש יעביר לאישה תשלום איזון חד פעמי כולל בסך של 434,964 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. מעבר לכך יישאר כל אחד מהצדדים הבעלים של כל הנכסים וההתחייבויות הרשומים על שמו. סכום האיזון ישולם מחלקו של האיש בדירת המגורים. אופן חלוקת המיטלטלין של הצדדים – אני מורה על חלוקת המיטלטלין שבדירת הצדדים בדרך של שתי רשימות שתערוך האישה מתוכן יבחר האיש אחת. חלוקה זאת תבוצע בתוך 30 יום. לא תעביר האישה לאיש בתוך 30 יום 2 רשימות, יראו אותה כמוותרת על רכיב תביעה זה ללא טענות והתחשבנויות בין הצדדים בעניין זה. איזון שווי טיסנים של הנתבע - שווי הטיסנים של האיש ככל שישנם כאלו לא יאוזן בין הצדדים. הוספת תשלומי המשכנתא לאיזון המשאבים - החל ממועד הקרע ועד לביצוע מכר דירת המגורים שני הצדדים חבים בחלקים שווים בתשלומי המשכנתא (תשלום שוטף + ביטוח). לתשלומי המשכנתא יתווספו הפרשי ריבית והצמדה בכל חודש בחודשו ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. האישה תשיב לאיש מחצית מהתשלום עבור חלקה בתשלומי המשכנתא מחלקה בדירת המגורים. גריעת משכורת חודש 6/20 מאיזון המשאבים - קביעת חוו"ד לעניין משכורת חודש 6/20 תיוותר על כנה, וטענת האיש בעניין זה נדחית. גריעת כספים וזכויות שהתקבלו לאחר מועד הקרע מאיזון המשאבים - איני נדרשת לפלוגתא זו במסגרת פסק הדין. איזון שווי הרכב של שהצדדים - שווי רכבם של הצדדים יאוזן בהתאם לחוות הדעת. מאחר והרכב נכלל באיזון המשאבים הכולל (סעיף 15(ט) לחוו"ד) לא נדרשת הוראה אופרטיבית נוספת לגבי איזונו. איזון ימי חופשה של הצדדים - על כן טענת האיש לגבי איזון ימי החופשה – נדחית. הוצאות ההליך – לאור התוצאה אליה הגעתי ובשל טיב ההליך לא מצאתי כי יש מקום לחייב בהוצאות מי מהצדדים, וכל צד יישא בהוצאותיו. המזכירות תסגור את תלה"מ 61981-10-20. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים. פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים בהחלטה מיום 02 בדצמבר 2024.	decision61981-10-20	["תמר סנונית-םורר"]	[{"judgment_id": "5d492924-4bdd-556d-83c5-55eec3098b9e", "file_name": "61981-10-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 589534, "extension": "docx", "display_name": "61981-10-20-קובץ מקורי"}]
7b61ebb3-d683-5832-b9ba-addc4952fa34	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופטת תמר סנונית פורר: פס"ד תביעה לעשיית עושר ולא במשפט (תמ"ש 30632-10-22)	30632-10-22	2024-12-01	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	<#2# עניינו של פסק דין זה הינו תביעת התובע כנגד נתבעות 1-3 להשבת הוצאות בסך 566,769 ₪, אשר לטענת התובע הוציא מכספו הפרטי עבור מימון צרכיה של נתבעת 1, וכנגד נתבעת 1 בלבד גם עבור שירותים משפטיים למיצוי זכויותיה, כל אלו בתקופה בה שימש כאפוטרופוס של נתבעת 1. א. רקע עובדתי התובע הוא בנה של נתבעת 1 (אשל"א) ואחיהן של נתבעות 2 ו-3 (אשל"א). נתבעת 1 (אשל"א) יוצגה בהליך זה באמצעות "שי אפוטרופסות" – האפוט' הקבועה שלה לענייני גוף ורכוש. הנתבעת 3 (אשל"א) יוצגה בהליך באמצעות האפוטרופוס לדין עו"ד צרפתי (מטעם הסיוע המשפטי). הנתבעת 2 הינה האפוטרופא הקבועה לענייני גוף ורכוש של הנתבעת 3. התובע שימש כאפוטרופוס לנתבעת 1 במינוי בית משפט בתקופה 24.3.2013 - 26.2.2020 (להלן: "תקופת האפוטרופסות"). ביום 22.1.2020 מונתה במקומו כאפוטרופוס לנתבעת 1 "שי אפוטרופסות" (ראו: פסק הדין בא"פ 35828-04-19). הצדידם מנהלים הליכים משפטיים מרים וקשים החל משנת 2012 שהמוקד שלהם היה בתחילה מינוי אפוט' לנתבעת 1 ובהמשך תביעות הדדיות ולאחר מכן תביעות נוספות שהוגשו על ידי התובע בשנים האחרונות. התובע התגורר ביחד עם נתבעת 1 בדירה ברחוב * בעיר . ביום 29.9.20 במסגרת פסק דין בתמ"ש 60320-09-16 הוריתי על פירוק השיתוף בדירה. הדירה נמכרה לצד ג' והצדדים קיבלו את תמורת המכר בהתאם לחלקם. תביעה זו הינה תביעה ממספר תביעות שהגיש התובע כנגד הנתבעות בשנים האחרונות כדלהלן: תמ"ש 50186-09-17 – תביעת למזונות נתבעת 1 שהגיש התובע כאפוטרופוס של נתבעת 1 כנגד נתבעת 2 ו-3. תמ"ש 52279-12-20 – תביעה כספית ע"ס 701,680 ₪ כנגד נתבעת 1 ושי אפוטרופסות בגין החזר הוצאות שהוציא עבור נתבעת 1 בשנים 2013-2020. תמ"ש 2460-08-23 – תביעה כספית ע"ס 228,008 ₪ כנגד נתבעת 1 ושי אפוטרופסות בגין החזר הוצאות שהוציא עבור נתבעת 1 בשנים 2020-23. סע"ש 41543-06-23 בבית הדין לעבודה – תביעה כספית ע"ס 1,436,584 ₪ שהגיש התובע כנגד נתבעת 1 ושי אפוטרופסות בגין שכר עבודה עבור הטיפול בנתבעת 1. התביעה הכספית בהליך זה הוגשה על ידי התובע ביום 20.10.22. ביום 12.5.23 אישרתי את תיקון כתב התביעה בדרך של הוספת מסמכים אשר לטענת התובע נשמטו מכתב התביעה המקורי. הנתבעות הגישו כתבי הגנה. בתיק התקיימו דיון קד"מ ושני דיוני הוכחות. הצדדים הגישו סיכומים בכתב ובהתאם לכך פסק הדין ניתן כעת. ב. טענות הצדדים טענות התובע לטענת התובע בתקופת האפוטרופסות הכנסותיה של נתבעת 1 לא הספיקו למימון צרכיה הבסיסיים, הבריאותיים והנפשיים והוא נאלץ לממן מכיסו ומהונו הפרטי הוצאות של נתבעת 1 בסך של 566,769 ₪. לטענת התובע ביום 31.10.21 פנה לנתבעות במכתב דרישה להחזר הוצאותיו ומשפנייתו לא נענתה הגיש תביעה זו. התובע הכתיר את התביעה כ"תביעה להשבת הוצאות" ועתר לחייב את הנתבעות בסכום התביעה מכוח סעיפים 6-8 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט-1959 (להלן: "חוק המזונות") ומכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"). בכתב התביעה עתר התובע לסעדים כדלהלן: בסעיף א לכתב התביעה עתר להורות לנתבעות להשיב לו הוצאות שהוציא מכיסו עבור נתבעת 1. בסעיף 11 לכתב התביעה עתר לקבוע את חלקה של כל נתבעת בתשלום מזונותיה של נתבעת 1 ולהורות להן לפרוע את חובן. כמו כן עתר התובע לחייב את נתבעת 1 להשיב לו כספים ששילם עבור מיצוי זכויותיה של נתבעת 1 אך לא נקב בשיעורם. בסיכומיו זנח התובע את הרכיב של השבה בגין הוצאות משפטיות עבור האם. להוכחת תביעתו צירף התובע מאות מסמכים שלטענתו תומכים בתביעה וכוללים דו"חות כספיים, מסמכי סל מחייה, קבלות שלטענתו הגיש לאפוטרופוס הכללי בתקופת האפוטרופסות. לטענת התובע מדובר בדו"חות מאושרים וזאת בהעדר בקשות להבהרה מאת האפוטרופוס הכללי. טענות הנתבעת 1 לטענת נתבעת 1 יש לדחות את התביעה בשל היעדר עילה בהתאם לחוק המזונות, לחוק עשיית עושר ולחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית"). כמו כן לאור נוסח כתב התביעה יש לדחות את התביעה גם בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט -2018 (להלן: "התקסד"א"). ראשית, התובע עותר לחיוב מזונות בגין תקופה שתחילתה תשע שנים עובר להגשת התביעה וזאת בלא שהעלה טעם סביר לאיחור ולבית המשפט סמכות לדחות את התביעה לאור הוראת סעיף 11(א) לחוק המזונות. שנית, התובע העניק לאם במתנה את הכספים שכעת הוא דורש את השבתם כפי שכתב במכתבו לאפוטרופוס הכללי מיום 10.6.2013 (נספח ב' לכתב ההגנה) ועל כן בהתאם לסעיפים 16(א) ו-(ב) לחוק המזונות אינו יכול לעתור כעת להשבתם. שלישית, בהיעדר פסק דין למזונות לא ניתן לראות בכספים ששילם התובע עבור נתבעת 1 כחיוב במזונות ואין לחייב את הנתבעות במזונות בדיעבד בפרט לאחר שתביעה שהגיש התובע בעבר לחיובן במזונות הורה נדונה ונדחתה. רביעית, לתובע לא קמה עילה מכוח סעיף 3 לחוק עשיית עושר כנטען על ידו, שעניינו ניכוי הוצאות של זוכה מתוך כספים שעליו להשיב ועל כן אינו רלבנטי במקרה זה. חמישית, התביעה הינה להשבת כספים בסך של מעל ל-500,000 ש"ח אשר התובע הוציא בתקופת האפוטרופסות אולם בהתאם לסעיפים 47(א) (5ג) לחוק הכשרות המשפטית לא היה רשאי כאפוטרופוס לייצג את האשל"א בפעולה משפטית ששוויה עולה על 100,000 ₪ מבלי לקבל את אישור בית המשפט מראש. כמו כן לאור הוראת סעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית לפיה פעולה בין אפוטרופוס לבין האשל"א היא פעולה שיש בה ניגוד אינטרסים ונדרש אישור מראש של בית המשפט לייצוג האשל"א. לטענת נתבעת 1 משלא התקבל אישור בית משפט לחיוב נתבעת 1 בהוצאות בסכומים של מאות אלפי שקלים, הפעולות שביצע התובע חסרות תוקף ויש לדחות את תביעתו. שישית, כתב התביעה אינו ברור, העובדות הסכומים ואופן חישוב הסעד שהתבקש לא נטענו בו בפירוט ובהתאם לסעיף 11(3) לתקסד"א יש לדחות את התביעה. שביעית, התובע לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו. לא צורפו אסמכתאות מתאימות, הדו"חות שצורפו אינם מאושרים, לא צורפו קבלות בגין ההוצאות הנטענות אשר חלקן הינן הוצאות של התובע עצמו והסכום הנתבע אינו מתיישב עם הסכומים המפורטים בדו"חות ואף אינו מתיישב עם הסכומים להם עתר התובע בשתי תביעות שהגיש באותו עניין (תמ"ש 50186-09-17 ותמ"ש 52279-12-20). לטענת נתבעת 1 התובע לא זימן לעדות את האפוטרופוס הכללי בכדי שיתמוך בגרסתו לגבי אישור הדו"חות ויש לפעול בהתאם לכלל הראייתי לפיו גרסת האפוטרופוס הכללי תומכת בגרסת הצד שכנגד. עוד נטען כי יש לדחות את הסעד שהתבקש בגין הוצאות התובע עבור שירותים משפטיים למיצוי זכויותיה של נתבעת 1 בהיעדר תשלום אגרה בהיעדר ראיות מתאימות ובשים לב כי נתבעת 1 יוצגה בתקופת האפוטרופסות באמצעות אפוטרופוס לדין ללא עלות. לטענת נתבעת 1 ככל שתחוייב בתביעה זו יש לקזז מחיובה כספים שהתובע חב לה בגין הוצאות אחזקת הדירה המשותפת, תשלומים בהם נשאה תחת התובע בניגוד להחלטות שיפוטיות וכן דמי שימוש עבור מגורי התובע בדירה בסך של 687 ₪ לחודש. טענות הנתבעת 2 לטענת נתבעת 2 התביעה נועדה לנגוס מכספי תמורת מכירת דירת האם בחודש 11/21 לטובת התובע ויש לדחותה. לגבי חיוב בהשבת כספים שהוציא התובע בתקפות האפוטרופסות - לטענת נתבעת 2 היא לא ידעה ולא אישרה את ההוצאות, והתובע לא ביקש ממנה להשתתף בהן כאשר הוצאו ואין להשית אותן עליה כעת. כמו כן לא מובהר כיצד חושב סכום התביעה והתובע לא הוכיח אותו. המסמכים המרובים שצירף התובע אינם מאורגנים והתובע לא הבהיר איזה חלק מבקש שיושב לו ואין באפשרותה להתגונן כראוי מפני התביעה. התובע לא הוכיח כי הכספים הוצאו מכיסו וזאת בתקופת האפוטרופסות כאשר שלט בכספי נתבעת 1 ויכול היה למשוך כספים מחשבונה כפי רצונו. התובע לא הוכיח את מצבה הכלכלי של נתבעת 1 בעת שהוציא את הכספים הנטענים וכי היה צורך לעשות כן. ככל והוציא כספים אשר דורש את השבתם כעת, מדובר בהלוואה לאשל"א בעודו אפוטרופוס שלה וללא אישור בית המשפט ואין להתיר זאת. כמו כן ככל שכספי נתבעת 1 לא הספיקו למימון צרכיה, האחריות מוטלת על התובע ששימש כאפוטרופוס וניהל את כספי נתבעת 1 באופן לא מושכל תוך התנהלות פסולה (ניהל חשבון נוסף לא מפוקח של כספי האם, הלווה לנתבעת 1 כספים וביצע בשמה פעולות ללא אישור מבית המשפט) ואין לחייב את הנתבעות בהשבה. לגבי עילה לפי חוק המזונות – אין לחייב בדיעבד את הנתבעות במזונות נתבעת 1 בפרט לאור דחיית תביעה למזונות נתבעת 1 אשר הגיש התובע בעבר כנגד הנתבעות. לגבי עילה לפי חוק עשיית עושר – נתבעת 2 לא נהנתה מהכספים שהוציא התובע ולא התעשרה על חשבונו ועל כן יש לדחות את התביעה בגין עילה זו. לגבי רכיב השבת ההוצאות המשפטיות – יש לדחות את התביעה מהטעם שמדובר בהוצאות שהוצאו בהיותה של האם אשל"א ויוצגה ללא עלות באמצעות אפוטרופוס לדין. כמו כן חלקן של ההוצאות הינן עבור הליכים משפטיים של התובע ולא של האם והוצאו ללא אישור בית המשפט. קיזוז - ככל שתחוייב בתביעה יש לקזז מחיובה הוצאות משפטיות של התובע אשר נתבעת 1 נשאה בהן ע"ס 107,626 ₪ והוצאות אחזקת מדור בעת מגוריו עם נתבעת 1 ע"ס 58,911 ₪ אשר מהמסמכים שצורפו עולה כי שולמו מכספי נתבעת על אף שהתובע חב בהם. טענות הנתבעת 3 לטענת נתבעת 3 יש לדחות את התביעה מהנימוקים אשר נטענו ע"י נתבעות 1 ו-2. בסיכומיה טענה נתבעת 3 כי כספה מספיק לה למימון צרכיה הבסיסיים וככל שתחוייב בתביעה זו תיגרם פגיעה אנושה באיכות חייה. ג. דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים, העדויות ובחינת חומר הראיות - דין התביעה להידחות מהנימוקים שיפורטו להלן. דחיית התביעה בשל תביעה קודמת בה נתבע אותו הסעד לטענת נתבעת 1 עניינה של תביעה זו נדון ונדחה במסגרת תלה"מ 50186-09-14 בפסק דין חלוט מיום 29.9.2020 ועל כן יש לדחות את התביעה בשל מעשה בית דין. דין טענה זו להתקבל. בסעיפים א ו-6 לכתב התביעה עתר התובע לסעד של השבת הוצאות שהוציא מכיסו עבור נתבעת 1 בתקופת האפוטרופסות כדלהלן: בסעיף 46 לכתב התביעה בתלה"מ 50186-09-17 עתר התובע לסעד זהה של השבת הוצאות אשר הוציא עבור נתבעת 1 מאז תחילת תקופת האפוטרופסות ועד למועד הגשת התביעה (2013-2017): וראו גם: סעיפים 20-21 ו-75 לסיכומי התובע וסעיף 165 לפסק הדין שניהם בתלה"מ 50186-09-17 המפרטים את מהות התביעה והתקופה הרלבנטית. בחקירתו נשאל התובע לגבי הדמיון בין שתי התביעות שהגיש אולם השיב תשובות מתחמקות: "עו"ד נח: השאלה שלי אם נחקרת, על אותן שאלות שאני כבר, שאני שואלת אותך. העד, XXX: עכשיו אני רואה, עכשיו אני רואה שעל חלק מהשאלות ששאלת, כנראה שכן. כן. לא כנראה שכן. עו"ד נח: אז נחקרת בעניינים האלה. העד, XXX: אמרתי שיכול להיות שכן אני לא זוכר עו"ד נח: [...] אני רוצה שתקריא לי מה תבעת בכתב התביעה, בתביעה הראשונה שהגשת למזונות, [..] העד, XXX: אבל התביעה נדחתה, מה זה רלוונטי? עו"ד נח: ומה תבעת שם? העד, XXX: אני לא זוכר." עו"ד נח: אתה לא זוכר על מה הייתה התביעה? העד, XXX: אני לא זוכר. התביעה נדחתה. אני לא זוכר." (ראו: פרוטוקול מיום 7.3.24 עמ' 49 שורות 27-34 ועמ' 50 שורות 1-5) מדובר בסעד זהה, נסיבות ועובדות נטענות זהות, פעם אחת תבע הנתבע באמצעות האם והפעם עבור עצמו – אך שתי התביעות זהות – דרישה להשבת הוצאות שהוציא עבור הנתבעת 1. הסעד בתלה"מ 50186-09-17 ובתביעה זו הם אותו סעד הלכה למעשה. על כן ומאחר ועניין זה כבר נדון והוכרע ניתן היה להורות כי דין התביעה להידחות מחמת מעשה בית-דין. עם זאת, ייבדקו הטענות גם לגופן. תביעה מכוח החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) בכתב התביעה אשר הוכתר כ"תביעה להשבת הוצאות", עתר התובע לקבוע את חלקן של נתבעות 2 ו-3 בתשלום מזונותיה של נתבעת 1 ולחייבן לפרוע את חובן בהתאם לסעיפים 6-7 לחוק המזונות. הסעיפים בחוק המזונות על פי הוגשה התביעה (סעיף 11 לכתב התביעה): "היקף המזונות 6. היקף המזונות, מידתם ודרכי סיפוקם ייקבעו, באין הסכם בין הצדדים, על ידי בית המשפט בשים לב לנסיבות, ופרט למזונות על פי סעיף 3 – לפי מחסורו של הזכאי ויכלתו של החייב. חייבים אחדים 7. היו שנים או יותר בני אותה קירבה חייבים במזונות לזכאי, רשאי בית המשפט לקבוע את מידת החיוב של כל אחד מהם, ורשאי הוא לחייבם ביחד ולחוד. התובע לא ביאר ולא נימק את תחולת הסעיפים במקרה דנן, ולא מצאתי כי הם מקימים עילה לחיוב הנתבעות. ככל שטענת התובע (על אף שלא נטענה במפורש) הינה שיש לראות בתשלומים ששילם עבור נתבעת 1 כחיוב מזונות אשר יש להשית על נתבעות 2 ו-3 בהתאם לחוק המזונות, הרי שדין טענה זו להידחות. תביעת התובע לחיוב הנתבעות במזונותיה של נתבעת 1 כבר נדונה ונדחתה במסגרת תלה"מ 50186-09-17 ואין מקום לשוב ולהידרש לעניין זה ובוודאי שלא לחייב את הנתבעות במזונות נתבעת 1 בעת הזו ובדיעבד. לאור סעיף 11(א) לחוק המזונות הקובע סייג למועד הגשת תביעה לחיוב במזונות ומשלא שוכנעתי בקיומו של טעם סביר לאיחור בהגשת התביעה, אין מקום להשית על הנתבעות חיוב מזונות בדיעבד עבור תקופה של תשע שנים עובר להגשת התביעה. התובע לא פירט בכתב התביעה ולא הוכיח את הנדרש לשם חיוב הנתבעות במזונות נתבעת 1. חיוב במזונות בגיר אינו אוטומטי ודורש הוכחת קיומן של הנסיבות המפורטות בסעיף 5 לחוק המזונות הן לגבי מצבן הכלכלי של נתבעות 2-3 ויכולתן לשאת בחיובי המזונות והן לגבי מצבה הכלכלי של נתבעת 1 והחלופות העומדות לרשותה. בבע"מ 2375/17 מפרט כב' השופט רובינשטיין את העקרונות לחיוב במזונות בגיר על פי חוק המזונות: "כפי שנקבע בבית משפט זה בעבר, כאשר ענייננו במזונות בגיר, בשונה ממזונות קטין, "החיוב אינו אוטומטי ואינו נובע מעצם יחסי הורה וילד אלא מקיומן של הנסיבות המיוחדות, המפורטות בסעיפים 4 ו- 5 ולגבי אלו צריך להביא ראיות, ובית-המשפט צריך לקבוע בעניין זה ממצאים, המבססים את החיוב" (ע"א 161/82‏‎רחמים רומנו‎ ‎נ' אסתר רומנו, פ"ד לח(1) 194, 195, הנשיא שמגר (1984); וראו גם ע"א 117/85 חיים מרדכי נ' פני מרדכי, פ"ד לט(3) 731, 732 (1985); ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, פ"ד מח(3) 461, 483-474 (1994)). אכן, המחוקק צעד עקב בצד אגודל, מתוך הנחת היסוד שבן משפחה בגיר אינו זכאי למזונות על דרך הכלל, והחיוב יתכן במקרים חריגים בלבד. כדי להטיל חובה זו, ברי כי הנטל להוכיח קיומן של הנסיבות המיוחדות, הקשורות הן ביכולת הנתבע הן ביכולת התובע ובחלופות העומדות לו, התובע הוא על "המוציא מחברו". בענייננו, נדמה שלא מתקיימים שני התנאים הראשונים האמורים מעלה – וכאמור, די בכך שלא יתמלא אחד מהם". (ההדגשות בקו – הוספו). ראו: בע"מ 2375/17 פלוני נ' פלוני (נבו, 7.6.2017), סעיף ז' לפסק הדין. התובע לא פירט ולו במקצת את הנדרש על פי הפסיקה לחיוב במזונות הנתבעת 1. סעיף נוסף בחוק המזונות שמכוחו ניתן היה לחייב את הנתבעות הינו סעיף 16 לחוק המזונות המעניק "זכות חזרה". על אף שהתובע לא טען לתחולת הסעיף מצאתי לנכון לבחון אם התובע זכאי לסעד בהתאם לו. בענייננו בהיעדר פסק דין לחיוב נתבעות 2-3 במזונות לא קמה לתובע "זכות חזרה" מכוח סעיף 16(א) לחוק המזונות החל בעניינו של מי שמוטל עליו חיוב במזונות. אשר על כן בנסיבות דנן התובע אינו זכאי לסעד מכוח סעיף 16(א) לחוק המזונות. לתובע גם לא קמה "זכות חזרה" מכוח סעיף 16(ב) שעניינו מי שנתן מזונות שלא היה חייב בהם ולא התכוון לתיתם במתנה וזאת ממי שקיבלם ממנו או ממי שהיה חייב בהם. לא הוכח כי הכספים הנתבעים הינם בבחינת מזונות שנתן התובע לאם ולא הוכח כי הוצאו מחשבונו של התובע. התובע התגורר בדירה ביחד עם נתבעת 1 לא נשא בתשלומי שכ"ד ולא בהוצאות אחזקתה אשר הושתו על האם, כאשר לאלו משמעות כספית. התובע לא העלה טעם לפטור אותו מהוצאות אלו ומדוע אין לראות בכספי תמורה בגין חלקו בשכ"ד ובהוצאות משק הבית: "עו"ד נח: כיצד, כיצד שולמו ההוצאות של החשמל ומים? [..] העד, XXX: הוצאות חשמל ומים שולמו ע"י אימא. עו"ד נח: בחישוב שעשית, אתה התגוררת עם אמא, בשנת 2014 בדירה. העד, XXX: נכון. עו"ד נח: בחישוב שעשית, במסגרת כתב התביעה הנוכחי, אתה קיזזת את הסכום שמגיע שהיית צריך להשתתף בהוצאות של הבית? העד, XXX: לא. עו"ד נח: מה לגבי שנת 2015? אז אנחנו רואים שיש הוצאות שהן יותר גבוהות, בגין הבית. אתה קיזזת את ההוצאות שאמא שילמה מחשבונה, במסגרת, העד, XXX: לא. עו"ד נח: כתב התביעה הנוכחי? העד, XXX: לא. את לוקחת בחשבון שהייתי גם מטפל ולא תבעתי את זה?." (ראו: פרוטוקול מיום 7.3.24 עמ' 44 שורות 4-30): התובע לא הפריד בתביעתו בין הוצאותיו לבין הוצאות האם וניסה להמעיט בחלקו בהוצאות במידה שאינה סבירה: "עו"ד נח: מה לגבי הגז הטיעון לגבי וועד הבית תקף גם לגבי הגז, אמא צריכה לשלם את גם החשבון המלא של הגז? העד, XXX: גז אני לא השתמשתי. עו"ד נח: לא השתמשת. אתה לא מבשל. העד, XXX: לא. עו"ד נח: מים? העד, XXX: מים? משתמש מעט מאוד. בדירה, בדירה האחרונה שאני השכרתי 35 שקלים. דרך אגב, את יכולה להוציא את ההוצאות של החשמל והמים, מהתקופה שגרתי לבד שאמא לא הייתה, מה- 01.06 עד ה-03.11 ולראות בדיוק את כל ההוצאות שלי. חשמל ומים. שהייתי לבד." (ראו: פרוטוקול מיום 7.3.24 עמ' 47 שורות 9-19). התובע העמיד את התביעה בסך מדוייק של 566,769 ₪, אולם לא הוכיח כיצד הגיע לסכום זה, לא ביאר את אופן חישוב סכום התביעה וטען כי הסכום חושב בהתאם לאסופת מסמכים לא מבוארים, תוך ציפיה שבית המשפט יעשה עבורו את מלאכת המיון והחישוב. התובע אף לא הוכיח כי לא העניק את הכספים במתנה לאמו. נוסח מכתבו של התובע מיום 10.6.2013 לב"כ האפוטרופוס הכללי (נספח ב לכתב ההגנה של נתבעת 1 בו נכתב כי הוא מתגורר עם אמו ודואג לצרכיה וכי "על מנת שכספה לא ייגמר מהר אני עוזר לה במה שאני יכול לתרום מכספי שלי") מחזק את הסברה כי במועד בו הוציא התובע את הכספים כוונתו הייתה להעניק אותם במתנה לנתבעת 1. גם העובדה כי התובע לא פנה לנתבעות להשתתף עמו בהוצאות בסמוך למועד הוצאתן אלא רק כעבור שנים ארוכות מחזקת את הסברה כי התובע התכוון להעניק לאמו כספים אלו במתנה. יוער כי בדיון קד"מ טען ב"כ התובע כי התביעה אינה תביעת מזונות כי אם תביעה להשבת הוצאות (ראו: פרוטוקול מיום 27.2.23 עמ' 2 שורות 8-9). כמו כן בסיכומים אשר הוגשו מטעם התובע לא התבקש סעד של חיוב במזונות אלא נטען כי הנתבעות נמנעו מביצוע חובתן מכוח הוראות סעיפים 6-8 לחוק המזונות וזאת על אף שמעולם לא חויבו במזונות נתבעת 1. אשר על כן התביעה להשבת הוצאות התובע בעילה לפי חוק המזונות – נדחית. תביעת השבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט בכתב התביעה עתר התובע לחייב את נתבעות 2 ו-3 להשיב לו הוצאות שהוציא עבור נתבעת 1 מכוח הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט ובפרט מכוח סעיף 3 לחוק. סעיפים 1-3 לחוק עשיית עושר קובעים כדלהלן: "חובת ההשבה: 1(א). מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת. פטור מהשבה 2. בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת. ניכוי הוצאות 3. הזוכה רשאי לנכות ממה שעליו להשיב את מה שהוציא או התחייב להוציא או השקיע באופן סביר להשגת הזכיה". סעיף 3 אשר אליו הפנה התובע בכתב התביעה אינו רלבנטי בענייננו – מאחר והוא מתייחס ל'זוכה' ולא ל'מזכה' - והתובע לא ביאר ולא נימק את תחולתו כלל. לשם קיומה של עילת השבה בהתאם לסעיף 1 לחוק יש להוכיח כי מתקיימים שלושה יסודות: התעשרות - רווח שצמח למקבל; קשר סיבתי - התעשרותו של המקבל באה על חשבון אדם אחר; שלא כדין – דין חיצוני לדיני עשיית עושר או נוגד את מבחן הצדק. התובע לא הוכיח קיומם של יסודות אלו, לא פירט אותם ולא נימק אותם. התובע לא הוכיח כי הנתבעות התעשרו על חשבונו. התובע לא הוכיח את שיעור הכספים שהוציא עבור הוצאות נתבעת 1. בכתב התביעה לא פירט התובע כיצד חושב סכום התביעה על אף שמדובר בסכום לא עגול ומדוייק. להוכחת תביעתו צירף התובע אסופה של מאות עמודים של מסמכים לא מסודרים, לא ממוספרים, ללא מקרא או טבלה, ללא סידור מועדים ברור, מהות המסמכים אינה ברורה, חלקם בלתי קריאים, לא הפרדה בין הוצאותיו של התובע לבין אלו של נתבעת 2. המסמכים לא סודרו על פי תאריך והנתונים המפורטים בהם לא נסכמו ולא בוארו. אין כל הסבר באף כתב טענות כיצד חושב סכום התביעה בהתאם למסמכים שהוגשו. במהלך ההליך שינה התובע את גרסתו לגבי המסמכים עליהם נסמך בחישוב סכום התביעה כדלהלן: בכתב התביעה (סעיפים 6 ו-9 לכתב התביעה) ובחקירתו (ראו: פרוטוקול מיום 7.3.24 עמ' 15 שורות 7-9) טען התובע כי כתב התביעה מבוסס על דו"חות חשבונאיים ושנתיים אשר הוגשו לאפוטרופוס הכללי. בהמשך חקירתו טען התובע כי סכום התביעה חושב על פי סל המחייה שהוגש לאפוטרופוס הכללי (ראו: פרוטוקול מיום 7.3.24 עמ' 16 שורות 2-5). בשלב מתקדם של חקירתו כאשר לא עלה בידו לספק חישוב מניח את הדעת טען כי סכום התביעה חושב על פי קבלות שהוצאו בפועל (ראו: פרוטוקול מיום 7.3.24 עמ' 25 שורות 15-19). בין כך ובין כך לפי כל גרסה לא הייתה הפניה חיונית, נדרשת, פשוטה ויעילה למסמכים מהם ניתן ללמוד כיצד ביצע התובע את החישוב לסכום התביעה. על אף שניתנו לתובע הזדמנויות רבות הוא לא תיקן את מחדלו. תצע"ר התובע היה בן 3 עמודים בלבד ולא צורפו לו נספחים. מדובר בהיקף מצומצם באופן תמוה בשים לב לסכום התביעה אשר הועמד ע"ס של מעל ל-500,000 ₪. גם בחקירתו של התובע אשר יוחד לה דיון הוכחות בשלמותו, לא הצליח התובע להסביר כיצד חישב את סכום התביעה ולבאר את המסמכים אשר צורפו על ידו: עו"ד נח: [..] איך הגעת לסכום של, לסכום של כתב התביעה? העד, XXX: יש דוחות של אפוטרופוס שהוגשו, מתוכם אנחנו, פניתי, לייעוץ אצל עוה"ד שלי, הם בדקו קבלה קבלה חשבונית חשבונית, והגענו לסכום הזה. עו"ד נח: איך? תסביר לי, אני ישבתי קראתי את כתב התביעה שלך, והגשתי לו המון זמן כדי לנסות להבין איך הגעת לסכומים שתבעת. תסביר לי. העד, XXX: אני חוזר ואומר, אני בשעתו, בתביעות הקודמות שלי לא היה לי ייעוץ משפטי, לקחתי כרגע ייעוץ משפטי, הם בדקו קבלה קבלה, בדקו את כל הדוחות שהוגשו לאפוטרופוס, והגיעו לסכום הזה. עו"ד נח: התשובה שלך היא תשובה, היא תשובה מתחמקת ולא ניתן, אני לא מצליחה להבין ממנה איך הגעת לסכומים. איך הגעת למשל שבשנת 2013 יש עודף הוצאות של 22,000 ש"ח? תסביר לי, איך הגעת לזה? העד, XXX: הוצאתי מכיסי, כל כסף שהוצאתי על אמא, דיווחתי לאפוטרופוס הכללי, מעבר לכך יש לאמא סל מחיה, של 21,000 שקל שמתוכם, אושר בספטמבר 2013 7,556 שקלים, כמובן שזה השתנה כל חודש בחודשו, בדרך כלל גם כלפי מעלה, וזה ההוצאות. עו"ד נח: איך תסביר לי, 22,000 ש"ח איך הגעת? תראה לי כאן יש 1000 שקלים, כאן יש 2000 שקלים, אני רוצה העד, XXX: תביא לי מסמכים. עו"ד נח: שתסביר לי ברחל בתך הקטנה איך הגעת ל-22,000 ש"ח. העד, XXX: תביאי לי את המסמכים, תראי לי איפה, עו"ד נח: אתה צריך להראות לי את המסמכים. הנטל הוא עליך להסביר לי איך הגעת לסכום. העד, XXX: אני דיווחתי לאפוטרופוס את כל מה שהוצאתי. עו"ד נח: תראה לי מה דיווחת לאפוטרופוס ואיך הגעת לסכום של 22,000 ש"ח. העד, XXX: תראי לי על מה מדובר. עו"ד נח: תסביר לי, תראה, אתה טוען שבשנת 2013 היה עודף הוצאות של בסך של 22,000 ש"ח. העד, XXX: יש לי דוח של האפוטרופוס של 7,556, תכפילי את זה, עו"ד נח: תראה לי. תראה לי תראה לי את החישוב. העד, XXX: תביא את הסל מחייה. עו"ד נח: אני רוצה לראות את החישוב. העד, XXX: בבקשה. הנה סל המחיה המאושר,7,556. בבקשה, תכפילי את זה, תכפילי את זה,". (ההדגשות בקו – הוספו). (ראו: פרוטוקול מיום 7.3.24 עמ' 10 שורות 7-34 ועמ' 11 שורות 1-5) יובהר כי הטענה למכפלה גם היא לא ברורה – ביחס לאיזו תקופה, מה בדיוק הסכום המוכפל וכיצד הגיע אליו התובע. יודגש, למרות שהמסמכים הוגשו באופן שלא ניתן לתהות על פשרם, בחנתי את כולם. בחינה זו לא מסייעת לתובע מאחר שמדובר באסופת מסמכים שלא ניתן להבין ממנה מה בוצע החישוב, באילו הוצאות טוען התובע שנשא, מתי, באילו שיעור, התובע לא ערך הפרדה בין הוצאות הנתבעת 1 להוצאותיו לאור המחייה המשותפת וכיוצ"ב. טענת התובע כי די להראות כי היה עודף הוצאות על הכנסות על מנת להורות על השבה – דינה להידחות. התובע אישר כי במהלך השנים הלכו ופחתו חסכונותיה של הנתבעת 1. עובדה המוכיחה כי הנתבעת 1 השתמשה בחסכונות לכיסוי פער ההוצאות על ההכנסות. התובע לא הוכיח כי הוא זה שנשא בהפרש זה ולא הוכיח ביחס לכל שנה מה ההפרש הנתבע לכאורה. לא די בצירוף המסמכים שהוגשו לאפוט' הכללי (שגם לא ברור האם כולם הוגשו והאם כולם נמצאו תקינים מאחר והתובע לא צירף אישור על כך) שמהווים את כלל הוצאות והכנסות הנתבעת 1. היה על התובע לבאר ולהסביר כיצד חושב סכום התביעה. לכל אורך ההליך שנמשך שנתיים הוא לא עשה כן. גם בסיכומיו הפוך והפוך ולא יימצא חישוב המחבר בין הראיות שצורפו לכאורה במסמכים הנ"ל לסכום התביעה. אשר על כן התובע לא הוכיח את סכום תביעתו. כמו כן התובע לא הוכיח כי הנתבעות התעשרו על חשבונו. לגבי נתבעת 1, התובע לא זו בלבד שלא הוכיח כי התעשרה על חשבונו, אלא שבחקירתו אף העיד כי בתקופת האפוטרופסות אזל כספה של נתבעת 1: "הנתבעת 2: [..] ב-3 השנים שמדווחים בדו"ח, היו לאמא כפי שליאת ציינה, העד, XXX: נכון. הנתבעת 2: פיקדונות. העד, XXX: נכון. הנתבעת 2: האם עשית שימוש בפיקדונות האלה בזמן אמת? XXX: שימוש לטובת אמא? הנתבעת 2: כן. XXX: כן, כשהתחיל להיגמר לה הכסף, כן, אני, הנתבעת 2: לא אבל אני שואלת, ב-3 השנים האלה אתה מדווח שהוצאת עליה כספים, בעוד שהיו לה כספים, למה לא הוצאת את הכספים האלה לפני שהוצאת כסף מכיסך? עו"ד קורצברג: השאלה חוזרת. הנתבעת 2: לא קיבלתי תשובה. העד, XXX: הכנסתי, הכנסתי את הכספים, הכנסתי את הכספים לפיקדון, כפי שהאפוטרופוס הנוכחי עשתה, אפילו ה-8,000 שקל, אינני רואה בזה דבר פסול, רציתי להעלות את הערך של הכספים שלה. ברגע שראיתי שהכספים שלה הולכים להיגמר על שכר המטפלות, על שכר המטפלות הדגש, אז אני משכתי את הכספים לחשבון עו"ש שלה, עד שלב מסוים שגם זה לא הספיק, כי העלויות שלה היו גדולות כי את אמרת שעלויות גדולות ולמה אני לוקח עובדת זרה, אז זה לאט-לאט נגמרו ואז, לא נשאר גם כסף לשלם למטפלות. [..]." (ראו: פרוטוקול מיום 7.3.24 עמ' 62 שורות 11-31). לגבי נתבעות 2 ו-3 לא נטען כי הן נהנו מהסכומים אשר הוצאו על ידי התובע ובהיעדר חובה לשאת במזונות נתבעת 1 אין יסוד לטענת התובע כי הנתבעות התעשרו על חשבונו. כמו כן התובע לא הוכיח כי ההתעשרות הינה שלא כדין. התובע אשר התגורר ביחד עם אמו בדירתה ב** העיד בחקירתו כי לא נשא בתשלומי שכ"ד, לא השתתף בהוצאות משק הבית המשותף והשית על נתבעת 1 גם הוצאות שלו (צורפו לתביעה זו חשבוניות עבור שכ"ט של ב"כ התובע בהליכים הקודמים). גם אם ייטען כי נתבעת 1 התעשרה על חשבונו של התובע דבר אשר לא הוכח, איני מקבלת את טענת התובע כי התעשרותה הייתה שלא כדין וזאת הן לאור טיב והיקף ההוצאות בהם נשאה עבור התובע במשך שנים רבות והן לאור גרסתו של התובע במכתבו לאפוטרופוס הכללי בשנת 2013 לפיה הוא עוזר לאם ותורם לה מכספו. אשר על כן לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ובחינת חומר הראיות, התובע לא הוכיח קיומן של היסודות המקימים עילת השבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. יתרה מכך, ההשבה על פי החוק הינה תלוית נסיבות וניתוחן על פי שיקול דעתו של בית המשפט. בחינת הנסיבות הייחודיות לתיק זה מעלה כי אין להורות על השבה בין היתר בשל בחינת התנהגות הצדדים כפי שפורט בהרחבה לעיל. ראו: ד"נ 20/80 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד גונ'ס ג.מ.ב.ה. פ"ד מב(1) 221, 273. סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט מאפשר לבית המשפט לפטור את הזוכה מהשבה משיקולי צדק: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". לאחר בחינת טענות הצדדים שוכנעתי כי אין לחייב את הנתבעות להשיב לתובע כספים גם משיקולי צדק. לטענת התובע התביעה הינה בגין כספים בסך של מעל ל-500,000 ₪ אשר הוציא עבור הוצאות נתבעת 1 בתקופה שהתובע שימש כאפוטרופוס שלה. בפסיקה נקבע כי לאור הכוח הרב המצוי בידי האפוטרופוס, מוטלת עליו חובת אמון מוגברת ועליו לנהוג בתום לב בכל הקשור לענייני האדם לו מונה כאפוטרופוס, אל לו לנצל את המעמד לטובתו האישית או לכל מטרה החורגת מטובת האשל"א: "אכן, הכוח שניתן בידו של האפוטרופוס לנהל את ענייניו של אחר רב הוא, אולם כוח זה ניתן בידו לצורך מינוי תפקידו ולמטרה זו בלבד ואל לו לאפוטרופוס לנצלו לטובתו האישית או לכל מטרה אחרת החורגת ממטרות מינויו (טדסקי – מסות במשפט, בעמ' 339). מינויו של אדם כאפוטרופוס על ידי בית המשפט משמעו כי בית המשפט נותן בו אמון שיפעל לטובת החסוי. ואולם, המחוקק מכיר גם בכך שהקרבה והנגישות אל כספים ונכסים של אחר, היכולת לפעול לגביהם על פי שיקול דעתו הבלעדי של האפוטרופוס, עלולים להביאו לידי מצב בו שיקוליו לא יהיו אובייקטיביים, למצב בו לא תינתן לטובת החסוי הבכורה והבלעדיות שצריך להיות לה, אלא הוא יבקש להפיק רווח – לו או לאחר – מנכסים אלה. במצב זה חוטא האפוטרופוס לתפקידו. [...] אכן, מקום שמנהל אדם את ענייניו של זולתו מחויב הוא לפעול מתוך שיקול דעת, אמון ונאמנות. אין הוא יכול לעשות בנכסי זולתו כבשלו אלא מחויב הוא לפעול לטובת האינטרסים של זולתו, תוך שהוא פועל למענם, ולמענם בלבד, מבלי שהאינטרס האישי שלו או של אחר יילקח בחשבון כאינטרס משמעותי". (ההדגשות בקו – הוספו). ראו: ע"א 4377/04 הולצברג נ' מירז, סב(2) 661 (27.7.2007), סעיף 19 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל. בנסיבות המפורטות בפסק דין ונוכח התנהלות התובע אשר אינה מתיישבת עם מעמדו כאפוטרופוס אני סבורה כי ההשבה אינה צודקת גם משיקולי צדק. עילה נוספת להשבה הינה בהתאם לסעיף 5(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט הקובע: "מי שעשה בתום לב ובסבירות פעולה לשמירה על חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אדם אחר, בלי שהיה חייב לכך כלפיו, והוציא או התחייב להוציא הוצאות בקשר לכך, חייב הזוכה לשפותו על הוצאותיו הסבירות, כולל חיוביו כלפי צד שלישי, ואם נגרמו למזכה עקב הפעולה נזקי רכוש, רשאי בית המשפט לחייב את הזוכה בתשלום פיצויים למזכה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן בנסיבות הענין." לאחר בחינת טענות הצדדים, לא שוכנעתי כי יש להורות על השבה מכוח סעיף 5(א). התובע לא הוכיח כי עשה את פעולת הסיוע בתום לב ובסבירות לצורך שמירה על חייה, שלמות גופה ובריאותה של נתבעת 1. הוא כלל לא פירט ולא הסביר מה עשה, מה הוציא ומה הפעולה בתום לב לטובת הנתבעת 1. התובע העיד בחקירתו כי בעת מגוריו עם נתבעת 1 לא נשא בתשלומי שכ"ד, לא השתתף בהוצאות משק הבית המשותף והשית על נתבעת 1 חיובים אישיים שלו. התובע העיד כי בתקופת האפוטרופסות ניהל עבור נתבעת 1 חשבון לא מפוקח "מתחת לרדאר" של האפוטרופוס הכללי ובדו"חות אשר הגיש לאפוטרופוס הכללי כלל בחיובי נתבעת 1 גם חיובים שלו. בנסיבות אלו לא שוכנעתי כי הפעולות בהן נקט התובע נועדו לרווחתה של נתבעת 1 ועל כן סעיף 5(א) אינו חל בענייננו. על כן, התובע אינו זכאי להשבת הסכום הנתבע על ידו גם בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט. תביעה להחזר הוצאות בגין שירותים משפטיים בכתב התביעה עתר התובע להחזר בגין הוצאות שהוציא עבור שירותים משפטיים למיצוי זכויותיה של אך לא נקב בשיעור רכיב זה. בחקירתו העיד התובע כי לא תבע החזר הוצאות משפטיות (ראו: פרוטוקול מיום 7.3.24 עמ' 8 שורות 12-34 וכן עמ' 9 שורות 1-8) וחזר ואמר: "התביעה לא כוללת הוצאות משפטיות". בסיכומים זנח התובע את עתירתו בגין רכיב זה. על כן דין רכיב תביעה זה להידחות. ד. סיכום אשר על כן ולאור כל הנימוקים לעיל התביעה על כל רכיביה, נדחית. הוצאות ההליך – ברע"א 5919/14 חזר בית המשפט העליון על ההלכה כי יש לשאוף לפסיקת הוצאות ריאליות בהליכים משפטיים: "לצד כל האמור יש להזכיר את הכלל הנקוט בשיטת משפטנו לפיו "בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס וישא בעצמו אפילו מקצת ההוצאות שנאלץ להוציאן" (ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(3) 806, פסקה 31 והאסמכתאות שם (2008); עניין ביאליק, בפסקה 3; עניין עירית חיפה, בפסקה 57). כמו כן, יש לקחת בחשבון את מטרתה הנוספת של פסיקת הוצאות משפט ריאליות (בכפוף להיותן סבירות, הכרחיות ומידתיות, עניין מחצבות כנרת, בעמוד 615) –הכוונת התנהגות של בעלי הדין: "על בעל הדין לדעת מראש, כי היה ולא יצליח בהליך, בין אם הוא תובע (או מבקש) ובין אם הוא נתבע (או משיב), יהא עליו לשאת בשכר הטרחה שהצד שכנגד נשא בו (בין בפועל ובין לפי הערכה) וכן בהוצאות שהלה הוציא. ידיעה זו, כאשר היא קיימת מראש, בעת קבלת ההחלטה להגיש תובענה והאם וכיצד להתגונן, אמורה להשפיע על תוכנה של ההחלטה, וטוב שכך" (רע"א 9102/11 אור לאור בע"מ נ' קרויזר, [פורסם בנבו] פסקה 4 (23.12.2011); גורן, בעמוד 727). אכן תוצאות ההליך ביחס למבקשים אינן קלות, ואולם היה עליהם לדעת, ולשקול את האפשרות במסגרת החלטתם על הגשת התביעה, כי במידה ויפסידו בהליך המשפטי יאלצו לשאת בהוצאות ניכרות בהן תישא המשיבה כדי לעמוד על זכויותיה". (ההדגשות בקו - הוספו). ראו: רע"א 5919/14 דוד בכר נ' המברשת רוחמה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, סעיף 9 לפסק דינו של כב' הש' סולברג (29.1.15). ההליך דנן הינו מקרה מובהק אשר בו יש צורך ואף הכרח לחייב בהוצאות גבוהות ומשמעותיות. קיים מרחק רב מנקודת הפתיחה של ההליכים לנקודת הסיום. התובע ביקש לנהל את ההליך גם כאשר הוצפו הקשיים הבלתי מבוטלים של ההליך וזאת במקביל לתביעות נוספות שהגיש כנגד הנתבעות כולן או חלקן. בנסיבות הללו יש מקום כי הוא יישא בהוצאות הנתבעות. על כן התובע ישא בהוצאות נתבעות 1-3 בסך של 15,000 ₪ לכל אחת, ובסה"כ 45,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא – יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין. המזכירות תסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים. פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים בהחלטה מיום 02 בדצמבר 2024.	decision30632-10-22	["תמר סנונית-םורר"]	[{"judgment_id": "7b61ebb3-d683-5832-b9ba-addc4952fa34", "file_name": "30632-10-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 128778, "extension": "docx", "display_name": "30632-10-22-קובץ מקורי"}]
82e084bb-7c3b-5dc4-94b6-e484f32e8f8a	null	null		0	0	0	0UNKNOWN	0UNKNOWN	0UNKNOWN		decision57977-11_24	[]	[]
5b87c7f6-d1f4-5f88-be67-29a7650cd08d	ביהמ"ש השלום בהרצליה, השופט אמיר ויצנבליט: פס"ד בעניין קבלת דמי תיווך (ת"א 55385-07-21)	55385-07-21	2025-01-12	3	4	3	3MAGISTRATE_COURT	4TelAviv	3Civil	בשם התובע: עו"ד רוית גיא דרור, עו"ד עופרי מרחב בשם הנתבעת: עו"ד תומר אברהמי 1. לפניי תביעה לקבלת דמי תיווך. בקצרה, ענייננו בהשכרת שטחי משרד. הנתבעת משכירה שטחי משרד לחברת ג'ייפרוג בע"מ (להלן – ג'ייפרוג). בתחילה שכרה ג'ייפרוג שטחים בשיעור מסוים, ועל כך קיבל התובע מהנתבעת דמי תיווך. לאחר מכן ג'ייפרוג שכרה מהנתבעת שטחים נוספים, והתובע עותר לקבלת דמי תיווך גם לגבי השטחים הנוספים הללו. הנתבעת חולקת על כך, ומכאן התביעה שלפניי. 2. התובע הוא מתווך במקרקעין. על-פי הנטען בכתב התביעה (המתוקן), הנתבעת שוכרת שטחי מסחר ומשכירה אותם בשכירות משנה. לפי המתואר על-ידי התובע, הנתבעת התקשרה עם התובע בהסכם לקבלת שירותי תיווך למציאת שוכר משנה. לפי הנטען, חברה בשם ג'ייפרוג התעניינה בשכירת שטחי משרד בבניין של הנתבעת המצוי בשד' ההשכלה בתל-אביב, אולם בניין זה לא התאים לצרכי ג'ייפרוג. משכך, כך טוען התובע, הוא שכנע את חברת ג'ייפרוג לשכור מן הנתבעת שטחי משרד אחרים, בבניין בשם "רסיטל" ברחוב מנחם בגין בתל אביב (שני הבניינים דלעיל יכונו להלן למען הנוחות – הבניין בשד' ההשכלה ובניין רסיטל). לפי הנטען, הנתבעת וג'ייפרוג רצו להתקשר בהסכם לשכירות משנה בקשר לשטח של 2,600 מ"ר בבניין רסיטל, אולם לבסוף ג'ייפרוג שכרה בשכירות משנה מהנתבעת שטח קטן יותר בן 1,200 מ"ר בבניין זה. בגין התקשרות זו קיבל התובע מהנתבעת דמי תיווך. אולם לפי הנטען, בהסכם השכירות שבין ג'ייפרוג לבין הנתבעת ניתנה לג'ייפרוג אופציה לשכור בשכירות משנה שטחים נוספים. לפי הנטען ג'ייפרוג מימשה אופציה זו כחצי שנה לאחר התקשרותה עם הנתבעת, כך שהיא שכרה 1,200 מ"ר נוספים ממנה בבניין רסיטל. התובע טוען שהוא זכאי לדמי תיווך גם בגין השטחים הנוספים ששכרה ג'ייפרוג מהנתבעת – וזוהי התביעה שלפניי. התובע טוען שהוא פעל למשך זמן במטרה לקדם את השכרת הנכס לג'ייפרוג, השקיע בדבר עבודה אינטנסיבית וממושכת, וזו לבסוף הבשילה לחתימה על הסכם שכירות המשנה בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג. התובע טוען שבכך שימש הגורם היעיל בהתקשרות הנתבעת וג'ייפרוג בעסקה. דמי התיווך הנתבעים הם בסך 131,625 ש"ח, לצד פיצויים בגין עוגמת נפש בסך 5,000 ש"ח. 3. הנתבעת חולקת על טענת התובע בדבר זכאותו לדמי תיווך נוספים מעבר לאלו שכבר קיבל. הנתבעת טוענת שההסכם למתן שירותי התיווך בינה לבין התובע נעשה רק בקשר לבניין בשדרות ההשכלה, ושלגבי בניין זה העסקה עם ג'ייפרוג לא יצאה אל הפועל. הנתבעת טוענת כי התובע לא התקשר עימה בהסכם למתן שירותי תיווך בכל הנוגע לבניין רסיטל, ששם לבסוף ג'ייפרוג שכרה שטחים מהנתבעת. הנתבעת מצביעה על כך שבמועד שבו נכרת ההסכם למתן שירותי התיווך בינה לבין התובע, בניין רסיטל כלל עוד לא היה בחזקת הנתבעת: לגרסת הנתבעת ההסכם למתן שירותי תיווך בין הנתבעת לבין התובע נכרת ביום 9.9.2019, ואילו הנתבעת התקשרה בהסכם להשכרת שטחים בבניין רסיטל ביום 10.12.2019. הנתבעת טוענת שעל-פי דין אין אפשרות שההסכם למתן שירותי תיווך יתייחס ללקוח (ג'ייפרוג) באשר לכל נכס שהוא של הנתבעת, ולא לנכס ספציפי. הנתבעת טוענת שהתובע לא העניק שירותי תיווך בקשר לנכס שהושכר לבסוף על-ידי ג'ייפרוג בבניין רסיטל. הנתבעת טוענת שהתובע לא לקח חלק במשא ומתן להשכרת השטחים על-ידי ג'ייפרוג בבניין רסיטל. הנתבעת טוענת שההסכם שעשתה עם ג'ייפרוג לשם השכרת שטחי המשרד הנוספים, נעשה לאחר זמן וללא כל מעורבות של התובע. אשר לדמי התיווך ששילמה הנתבעת לתובע בקשר לשטחי המשרד ששכרה ג'ייפרוג מהנתבעת "בפעימה הראשונה", הנתבעת טוענת שתשלום זה נעשה לפנים משורת הדין, לאור החברות שבין התובע לבין מי מטעם ג'ייפרוג, מתוך רצון לשמר את ג'ייפרוג כשוכרת משנה, ונוכח ההגינות שבה פעלה הנתבעת. הנתבעת טוענת שהתובע פועל בחוסר תום לב, שעה שהוא מתבסס על תשלום שנעשה לו כמחווה של רצון טוב ולפנים משורת הדין לשם קבלת תשלום נוסף. 4. יצוין כי כתב התביעה הוגש בתחילה כשבו פירוט עובדתי שאינו מתאר נכונה את נסיבות העניין (הנתבעת תוארה בו כשוכרת בעסקה הרלוונטית, בעוד שהיא המשכירה בשכירות משנה). כתב התביעה תוקן לבקשת התובע, תוך חיובו בהוצאות (עיינו, החלטות מימים 14.8.2022 ו-12.10.2022). 5. מטעם התובע העידו הוא עצמו, וכן מר לירן נדל מג'ייפרוג (אשר העיד בעל-פה ללא תצהיר). מטעם הנתבעת העידו מר תום קדוש, שהוא סמנכ"ל הכספים אצל הנתבעת, ומר אורן שליט, שהוא סמנכ"ל פיתוח עסקי, שיווק ומכירות אצל הנתבעת. אציין כי בין מר נדל לבין התובע קיימים קשרי ידידות. עם זאת, התרשמותי מעדותו הייתה חיובית, והיא הותירה בי רושם מהימן. דיון והכרעה א. תמצית התשתית העובדתית 6. התובע הוא מתווך במקרקעין. הנתבעת היא חברה העוסקת בהשכרת נדל"ן. עיסוקה של הנתבעת הוא לשכור שטחים ולהשכירם בשכירות משנה (עיינו, דברי בא-כוחה בעמ' 3 שורות 7-6 לפרוטוקול מיום 27.6.2022). על-פי העדויות שנשמעו, כיום הנתבעת משכירה שטחי משרד בכ-30 בניינים, המתפרסים על פני מעל 160 אלף מ"ר. אולם בשנת 2019, שאז החלה התשתית העובדתית הרלוונטית לענייננו, היקף עסקיה של הנתבעת עדיין היו קטנים יותר. לפי עדותו של מר קדוש, באותה עת הנתבעת השכירה בניין אחד, שלוש קומות במקומות שונים, ובניין רסיטל היה המקום החמישי שהושכר על-ידיה. בשנת 2019 היקף הנכסים המושכרים על-ידי הנתבעת היה כ-9,000 מ"ר (עיינו, עדותו של מר קדוש בעמ' 80 שורה 34 עד עמ' 81 שורה 13 לפרוטוקול; אציין כי בעדותם של מר קדוש ומר שליט נשמעו גם שטחים אחרים המושכרים כיום, כ-150,000 מ"ר בהמשך עדותו של מר קדוש או "מעל 150 – 180 אלף מטר" בעדותו של מר שליט בעמ' 59 שורה 25 לפרוטוקול; אין מדובר בהבדלים מהותיים לענייננו; אלא אם מצוין אחרת, ההפניות לעדויות הן לתמלול הפרוטוקול מיום 9.5.2024). 7. חברת ג'ייפרוג היא חברה גדולה, כיום נסחרת בנאסד"ק. על-פי העדויות שנשמעו, שוויה הוא מספר מיליארדי ש"ח (עיינו, עדותו של מר נדל בעמ' 20 שורות 8-4 לפרוטוקול; כן ראו, עדותו של מר שליט בעמ' 62 שורות 30-22 לפרוטוקול, בדבר היותה "חברה גדולה רצינית"). על המשמעות באותה העת של ההתקשרות של הנתבעת, כחברה בצמיחה, עם ג'ייפרוג, עמד מר קדוש בעדותו: "...בכלל ג'ייפרוג זה היה לקוח החלומות שלנו גם היום הוא חלום ומדהים אבל אז היינו הרבה יותר קטנים..." (עמ' 83 שורות 13-10 לפרוטוקול). 8. ביום 8.9.2019 כרתו התובע וג'ייפרוג הסכם להזמנת שירותי תיווך במקרקעין (נספח 3 לכתב התביעה המתוקן). הסכם תיווך זה עוסק, על-פי הרשום בו, בהשכרת בניין שלם בשד' ההשכלה, בשטח המתפרס על פני שש קומות וכ-2,600 מ"ר. מאחר שאין טוב ממראה עיניים, להלן הקטעים הרלוונטיים מהסכם זה: ובהמשך: אעיר כי מר נדל נחקר על כך שבשולי הסכם זה מופיעה חותמת של ג'ייפרוג אך לא חתימה (עמ' 20-19 לפרוטוקול). אולם אין בפניי כל יסוד להניח שמדובר בהסכם שאינו תקף, וג'ייפרוג אכן שילמה לתובע דמי תיווך. מר נדל העיד שהוא מכיר מסמך זה (עמ' 20 שורות 34-30 לפרוטוקול), ובהמשך העיד שהמסמך נעשה על-ידי מחלקת הרכש אולם הוא חושב שהמסמך עבר דרכו (עמ' 24 שורות 33-32 לפרוטוקול). מכל מקום, די בגרסת התובע בתצהירו כי זהו המסמך המהווה את ההסכמות בינו לבין ג'ייפרוג, וזו לא נסתרה. 9. אם כן, ההסכם להזמנת שירותי התיווך שכרת התובע עם ג'ייפרוג עוסק בהשכרת הבניין בשד' ההשכלה. אולם ענייננו אינו ביחסים החוזיים שבין התובע לבין ג'ייפרוג. ענייננו ביחסים שבין התובע לבין הנתבעת. בעניין אחרון זה, למחרת, יום 9.9.2019, כרתו גם התובע והנתבעת הסכם להזמנת שירותי תיווך (נספח 4 לכתב התביעה המתוקן). גם כאן אין טוב ממראה עיניים, בייחוד לאור ההבדלים בין הסכם זה לבין ההסכם בין התובע לבין ג'ייפרוג, ולאור מחיקות ותוספות שונות בכתב יד, כדלקמן: אם כן, בראש ההסכם בין התובע לבין הנתבעת מסומן כי ההסכם עוסק ב"נכס להשכרה". בהסכם מולא שסוג הנכס הוא "בניין", הכתובת בשד' ההשכלה, שטח שהוא בקירוב 2,600 מ"ר ומס' הקומות בבניין שהוא שש. עם זאת, על אלו הוספו מחיקות בקווים אלכסוניים, כפי שניתן להתרשם מצילום המסמך שהובא לעיל. כן נרשמו המילים: "לקוח JFrog", כשהמילה JFrog מוקפת במסגרת. אציין כי בהמשך ההסכם נרשם ששיעור דמי התיווך הוא כדמי השכירות עבור שלושה שבועות (וכן מצוין, "ללא חניות"). 10. אדגיש שהסכם זה, על מחיקותיו והרישומים המופיעים בו, הוגש כך הן על-ידי התובע, הן על-ידי הנתבעת. קרי, אין בפניי טענה שלפיה מדובר במחיקות או בתוספות המאוחרות לעשיית ההסכם, או שאלו אינן חלק מן ההסכמות בין הצדדים. התובע העיד כי המחיקות בהסכם נעשו על-ידי מר קדוש, ועל כך נרחיב להלן. אם כן, זהו ההסכם כפי שנעשה: כשחלקים בו מחוקים ושיש בו רישומים שונים, והכל כפי שהובא לעיל. 11. ביום 10.12.2019 כרתה הנתבעת הסכם שכירות עם בעלי הזכויות במקרקעי בניין רסיטל, שעל-פיו שכרה הנתבעת שטחים בבניין רסיטל (נספח ו' לכתב ההגנה). על-פי הסכם זה, רשאית הנתבעת להשכיר את השטחים ששכרה בשכירות משנה (סעיף 5.1 להסכם). 12. ביום 9.6.2020 כרתה הנתבעת עם ג'ייפרוג הסכם לשכירות משנה של שטחים בבניין רסיטל (תויק בתיק ביום 19.5.2024; הסכם זה יכונה למען הנוחות – הסכם השכירות הראשון). בהסכם זה שכרה ג'ייפרוג מהנתבעת שטח של 1,209 מ"ר בקומה 9 בבניין רסיטל (סעיף 2.1 להסכם, לצד מקומות חנייה). מועד מסירת החזקה על-פי הסכם זה הוא ביום 9.9.2020 (סעיף 6.1 להסכם). בהסכם השכירות הראשון נכללו הוראות שעניינן הגדלת שטחי השכירות בהמשך. בסעיף 4.11 להסכם נקבע כי לג'ייפרוג תעמוד הזכות לשכור בבניין שטח נוסף של כ-700 מ"ר בקומה 10. בסעיף 4.12 להסכם השכירות הראשון ניתנה לג'ייפרוג זכות ראשונים להשכרת שטחים נוספים בבניין. אעיר כי הסכם השכירות הראשון לא צורף לראיות הנתבעת. הוא הוצג בשלב מאוחר יותר (במהלך ישיבת ההוכחות או אף לאחריה, על כך התעוררה מחלוקת בין הצדדים). עם זאת, בישיבת ההוכחות טען התובע כי המסמך לא גולה בגילוי המסמכים של הנתבעת. על כך השיבה הנתבעת: "יכול להיות שהוא לא גולה אני לא מתווכח כרגע" (עמ' 26 שורה 7 לפרוטוקול). 13. הנתבעת שילמה לתובע דמי תיווך בגין עסקת השכרת שטחי המשרד מהנתבעת לג'ייפרוג בהסכם השכירות הראשון. התובע הציג לעניין זה שתי חשבוניות, האחת מיום 30.6.2020 על סך כ-115,110 ש"ח שבה נרשם: "עמלת תיווך בניין רסיטל קומה 9 כ 1200 מ"ר", והשנייה מיום 7.7.2020 על סך כ-1,890 ש"ח, שבה נרשם: "השלמה לעמלת תיווך רסיטל קומה 12 1200 מ"ר" (נספח 5 לכתב התביעה; הסכומים כוללי מע"מ). 14. ביום 31.12.2020 כרתה הנתבעת עם ג'ייפרוג הסכם לשכירות משנה של שטחים נוספים בבניין רסיטל (נספח ה' לכתב ההגנה; וזה יכונה להלן למען הנוחות – הסכם השכירות השני). כותרת הסכם השכירות השני היא "תוספת" להסכם השכירות הראשון. על-פי האמור בפתח הסכם זה, הוא נעשה הואיל וביום 9.6.2020 נעשה הסכם השכירות הראשון, והואיל ולג'ייפרוג דרושים שטחים נוספים, מוסכם כי ג'ייפרוג תשכור מהנתבעת שטח נוסף של כ-1,209 מ"ר בקומה 8 בבניין. בהסכם נאמר שנוכח הסכמות אלו, הנתבעת וג'ייפרוג מעוניינים לערוך שינויים בהסכם השכירות הראשון. בהסכם השכירות השני נאמר כי מועד מסירת החזקה של השטחים הנוספים הוא יום 1.7.2021, אולם שגם ניתן להקדימו או לדחותו בהתאם להוראות ההסכם (עיינו, סעיף 2 להסכם). 15. לאחר מכן שלח התובע לנתבעת מכתב שבו דרש לקבל דמי תיווך גם בגין הגדלת שטחי המשרד המושכרים לג'ייפרוג (נספח 6 לתצהיר התובע; המכתב צורף באופן קטוע כך שהוא אינו נושא את תאריך המכתב; בסעיף 19 לתצהיר התובע נרשם שהמכתב נשלח ביום 1.2.2021). לגרסת התובע בתצהירו, מכתבו לא נענה. ב. זכאות התובע לדמי תיווך 16. אלו הן, בתמצית, המחלוקות בין הצדדים. בין הצדדים מחלוקת במישור החוזי, האם קיים ביניהם הסכם בדבר קבלת דמי תיווך בגין שטחים שתשכיר הנתבעת לג'ייפרוג בבניין רסיטל. הנתבעת טוענת כי הסכם התיווך עוסק בקבלת דמי תיווך בקשר לעסקה בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג בבניין בשד' ההשכלה בלבד, ועסקה שכזו לא הושגה. התובע טוען כי הסכם התיווך חל גם לגבי העסקה שהושגה בין הנתבעת לג'ייפרוג בבניין רסיטל. 17. ככל שההכרעה במחלוקת האמורה תהא על-פי עמדת התובע, זו אינה סוף הדרך, שכן על התובע גם לעמוד בדרישות הדין לקבלת דמי תיווך במקרקעין. שלושה תנאים קבועים בדין לזכאות מתווך במקרקעין לדמי התיווך: היות המתווך בעל רישיון לעסוק בתיווך במקרקעין, קיומו של הסכם בכתב אשר עליו לכלול פרטים שונים בהתאם לתקנות, והיות המתווך הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב (סעיפים 9 ו-14 לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996 ותקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב), תשנ"ז-1997 (להלן – חוק המתווכים ותקנות המתווכים, בהתאמה)). המחלוקת בענייננו היא על שני התנאים האחרונים: קיומו של הסכם בכתב הכולל את הפרטים הנדרשים בדין, והיות התובע הגורם היעיל שהביא להתקשרות בהסכם. 18. אציין כי יתכן שהנתבעת בסיכומיה גם חולקת על קיומו של התנאי הראשון לעיל בדבר רישיון לעסוק בתיווך במקרקעין, הגם שבקיצור יחסית (בלשונה: "...ראשית התובע לא הוכיח כי הוא מתווך במקרקעין..."; סעיף 4 לסיכומיה). אולם עיון בכתבי הטענות מעלה כי בכתב התביעה טען התובע שהוא מחזיק ברישיון תיווך וציין את מספר רישיונו (סעיף 1 לכתב התביעה המתוקן), ולעניין זה טענה הנתבעת כי סעיף זה "אינו מוכחש" (סעיף 44 לכתב ההגנה). אכן, בסעיף זה בכתב ההגנה מובאות הסתייגויות שונות (זו לשונו המלאה: "סעיף 1 לכתב התביעה – אינו מוכחש ככל ותואם את המסמכים בזמן אמת ברם ככל והוא דורש את אשר דורש בתביעה הרי הוא פועל בניגוד לקבוע בחוק התיווך ומבוקש לקבוע זאת"). אולם כפי שנפסק, מטרת כתב הטענות היא "להעמיד את היריב על טיב הטענה הצפויה שתיטען נגדו, על מנת שיוכל להתכונן ולא יהא מופתע" (ע"א 135/67 פקיד השומה, תל אביב 4 נ' פורת, פ''ד כא(2) 411, 419 (1967)). כן נאמר בדומה כי "המטרה המרכזית של כתבי הטענות היא להגדיר בצורה מדויקת ככל האפשר את הפלוגתות העומדות במחלוקת בין הצדדים, כך שבפני בעלי הדין ובית המשפט תהיה פרוסה יריעת המחלוקת האמתית בשלב מוקדם של ההליך" (יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 381 (2015)). קרי, אם היה ברצון הנתבעת להכחיש את רישיונו של התובע לעסוק בתיווך מקרקעין, היה מקום לעשות כן בבהירות. ב.(1) ההסכמות בין הצדדים 19. כאמור, בין הצדדים מחלוקת לגבי משמעות הסכם התיווך שכרתו, קרי, מחלוקת במישור החוזי, מהו החוזה שעשו הצדדים ומה פרשנותו. הנתבעת טוענת כי הסכם זה חל רק לגבי עסקה שתירקם בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג בבניין בשד' ההשכלה בלבד. מאחר שעסקה שכזו לא נכרתה, טוענת הנתבעת שהתובע אינו זכאי לדמי תיווך. התובע, לעומת זאת, טוען שהסכם התיווך חל גם לגבי עסקה שתירקם בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג שלא בבניין בשד' ההשכלה, ומשכך הסכם התיווך מקנה זכאות לדמי תיווך גם בקשר לעסקה שנעשתה בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג בבניין רסיטל. 20. במחלוקת זו, מצאתי שיש לאמץ את עמדת התובע. דעתי היא שמן ההסכם עולה כוונה משותפת שלפיה דמי התיווך ישולמו לא רק בקשר לעסקת שכירות שתיכרת בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג בבניין בשד' ההשכלה, אלא גם בקשר לעסקה בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג בנכס אחר של הנתבעת. 21. תחילה, יש להידרש ללשון ולתצורת ההסכם כפי שנעשה: צוינה בו הכתובת של הבניין בשד' ההשכלה, אולם על גבי הכתובת הוספה מחיקה. לצד זאת הוסף הרישום: "הלקוח JFrog", והמילה "JFrog" הוקפה במסגרת. לטעמי, הדבר מלמד על כוונה של הצדדים שלפיה ההסכם יביא לזכאות לדמי תיווך בקשר לעסקת שכירות שתיכרת בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג, ולא רק בבניין בשד' ההשכלה. 22. ואכן, התוספות שנעשו בכתב יד הן בעלות חשיבות בקשר לכוונתם המשותפת של הצדדים. כפי שנאמר (אהרן ברק פרשנות במשפט – החוזה 455 (תשס"א) (להלן – ברק) (ההדגשה הוספה)): "לעתים קרובות, החוזה שבין הצדדים הוא חוזה מודפס. כך הדבר כאשר החוזה הוא חוזה אחיד. כך הדבר בחוזה רגיל שהצדדים הדפיסו. יש שהצדדים מוסיפים לטקסט המודפס הוראות נוספות. כך הדבר כאשר לטופס המודפס של החוזה האחיד מיתוספת (בהדפסה או בכתב יד) הוראה שהצדדים מצאו לראוי להוסיפה. כך הדבר כאשר לכתב של החוזה הרגיל, הצדדים הוסיפו (בהדפסה שונה או בכתב יד) הוראה נוספת. בכל המקרים הללו הצדדים מצאו לנכון להוסיף הוראה משלהם, שנועדה להוסיף על הטקסט הרגיל של החוזה. להוראה מסוג זה יש משקל מיוחד. ההנחה הינה כי הוראה זו, יותר מכל הוראה אחרת, משקפת את התכלית המונחת ביסוד החוזה. סביר להניח – לאור המאמץ המיוחד אשר הצדדים עשו בהכנסת אותה הוראה לכתב החוזה – כי דווקא בהוראה זו הם ביקשו לבטא את אומד דעתם". וכפי שנקבע בבית המשפט העליון: "כאשר צדדים לחוזה מסכימים ביניהם לשנות סעיף אחד מתוך נוסח סטנדרטי של חוזה, יש לשער, שהם הקדישו תשומת לב מיוחדת לשינוי והתכוונו לגרום לתוצאה, אליה חותר השינוי, ולכן אני נוטה להשקפה, כי יש לפרש את החוזה כולו לאור התיקון הנ״ל" (ע"א 702/84 יובל גד בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מ(4) 802, 807 (1987)). 23. כך הוא בענייננו. הצדדים ראו לנכון לעשות הסכם שבו הרישום בדבר שד' ההשכלה מחוק, והתווספו מילים בדבר שם ה"לקוח", שהוא ג'ייפרוג, כששמו הוקף במסגרת. המחיקה מלמדת שכוונת הצדדים הייתה שלא להגביל את תחולת ההסכם לבניין בשד' ההשכלה – שהרי כתובת זו נמחקה. המסגרת סביב שמה של ג'ייפרוג מלמדת שהתובע והנתבעת ראו לנכון להדגיש את המרכזיות של ג'ייפרוג ביחסים ביניהם, כשהשגת העסקה עמה היא העיקר. מכאן עולה לטעמי כוונה בהירה של הצדדים לתשלום דמי תיווך בעסקה שתיכרת בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג, לא רק בבניין בשד' ההשכלה, אלא גם בבניין אחר (כפי שנעשה לבסוף בבניין רסיטל). 24. על כך נוסיף שגם ניתן ללמוד על כוונת הצדדים מהתנהגותם לאחר כריתתו. התנהגות הצדדים לחוזה לאחר כריתתו היא אמצעי ללמוד על כוונתם בעת כריתתו (ברק, בעמ' 469-467). לעניין זה יש לתת את הדעת לכך שהנתבעת שילמה לתובע דמי תיווך בגין הסכם השכירות הראשון בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג. זאת הגם שהעסקה שנעשתה בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג לא הייתה בבניין בשד' ההשכלה, אלא בבניין רסיטל. לטעמי, אין לקבל את טענת הנתבעת שלפיה תשלום דמי התיווך לתובע נעשה לפנים משורת הדין. גרסת הנתבעת היא שהתשלום נעשה לבקשת ג'ייפרוג (ראו, למשל, סעיף 21 לתצהירו של מר קדוש). מר נדל (מג'ייפרוג) אכן העיד שניסה לפשר בין הצדדים בנושא (עמ' 14-13 לפרוטוקול). אולם בסופו של יום, הנתבעת שילמה לתובע סכום נכבד למדי, בסך 100,000 ש"ח (לפני מע"מ). קיים קושי לראות סכום שכזה כתשלום שנעשה לפנים משורת הדין. 25. הנתבעת צירפה לעניין זה התכתבות בין מר שליט (מהנתבעת) לבין מר נדל (מג'ייפרוג), שם ביקש מר נדל ממר שליט שזה האחרון יבשר לתובע שיקבל את דמי התיווך על מנת "שיהיה מבסוט", ואחר כך רשם למר שליט, "יצאת מלך" (נספח ג' לתצהירי הנתבעת). אולם התכתבות זו אינה עם התובע, ואינה מלמדת על הלך הרוח בין בעלי הדין, וזה העיקר. זאת ועוד, עיון בהתכתבות זו מלמד שהתשלום של דמי התיווך בוסס על תחשיב שעשתה הנתבעת של זכאות התובע. בתכתובת זו מסביר מר שליט למר נדל כיצד חישב את הסכום לתשלום. מר שליט כותב באותה התכתבות שעמדת התובע שלפיה מגיעים לו 119,000 ש"ח היא שגויה, והסביר למר נדל את החישוב שעשה. לא נאמר באותה התכתבות שמדובר בפשרה, בתשלום חלקי שנעשה בהגעה לעמק השווה או בדבר מה הדומה לכך. הדברים אינם נחזים לתשלום שנעשה לפנים משורת הדין. 26. הנתבעת מצביעה על כך שבמועד כריתת הסכם התיווך (ביום 9.9.2019), היא טרם שכרה את בניין רסיטל מבעל הזכויות בו (דבר שנעשה לפי ההסכם שהוצג ביום 10.12.2019; נספח ו' לתצהירי הנתבעת). מצאתי שאין בכך כדי לשנות. זאת לאור אופייה הספציפי של הנתבעת, כמי שעיסוקה הוא בהשכרת שטחי משרד באתרים שונים. כעולה מעדות עדי הנתבעת, כיום הנתבעת משכירה שטחי משרד בכ-30 בניינים, על פני מעל 160 אלף מ"ר. אומנם, בשנת 2019 היקף עסקיה של הנתבעת היה קטן יותר (לפי עדותו של מר קדוש, באותה עת הנתבעת השכירה בניין אחד, שלוש קומות במקומות שונים, ובניין רסיטל היה המקום החמישי שהושכר על-ידיה, ודובר היה בכ-9,000 מ"ר שהשכירה לאחרים; עיינו לעניין זה, עדותו של מר קדוש בעמ' 80 שורה 34 עד עמ' עמ' 81 שורה 13 לפרוטוקול; כפי שצוין, בעדותם של מר קדוש ומר שליט נשמע גם היקף שטחים אחרים המושכרים כיום, אולם ללא הבדל המשמעותי לענייננו). הגם שבשנת 2019 היקף פעילותה של הנתבעת היה קטן יותר מהיום, לא ניתן להתעלם מכך שעיסוקה של הנתבעת התפרס על פני אתרים שונים שאותם היא מאתרת ומשכירה הלאה. נוכח אופי זה של פעילות עסקית, אין בעובדה שבעת עשיית הסכם התיווך עם התובע הנתבעת טרם שכרה את בניין רסיטל (כדי להשכירו הלאה בשכירות משנה), כדי לשנות מכך שכוונת הצדדים הייתה שישולמו דמי תיווך בקשר לעסקה שתכרות הנתבעת עם ג'ייפרוג, בכל נכס של הנתבעת. יתרה מכך, הנתבעת הותירה שולי עמימות לגבי השאלה, אימתי קיבלה את הזכויות בבניין בשד' ההשכלה. בתצהיריהם של מר קדוש ומר שליט נרשם כך (סעיף 14 לתצהירו של מר קדוש; 10 10 לתצהירו של מר שליט; ההדגשה הוספה): "בהתאם לסעיפים 1 ו-2ב להזמנה כאמור, נקבע באופן חד משמעי, כי מקום בו יתגבש הסכם שכירות משנה, בין ג'ייפרוג לבין סוויצ אפ בנוגע לשטח הבניין ברח' ההשכלה 3, הרי שתשלום לו התמורה בהתאם. נוכח העובדה, כי סוויצ אפ פעלו במקביל גם לשכירת השטח בבניין ברח' ההשכלה בעצמם (כשהנתבעת היא למעשה המשכירה), הגדילו הצדדים והבהירו כי דמי התיווך ישולמו רק בנוגע להסכם שכירות המשנה בבניין זה, ולא מעבר לכך." דברים אלו לא בהירים. לא ברור מה הכוונה באמירה ש"במקביל" בנתבעת פעלו "לשכירת השטח בבניין רח' ההשכלה בעצמם" – והאם הכוונה בכך היא שבעת כריתת הסכם התיווך גם בבניין בשד' ההשכלה טרם רכשה הנתבעת זכויות, שכן עסקה בכך "במקביל". מר שליט נשאל בחקירתו הנגדית ממתי לנתבעת זכויות בשד' ההשכלה, ותשובתו הייתה בתחילה, "לא זוכר", אולם לאחר מכן השיב שלמעשה גם בבניין בשד' ההשכלה לא היו לנתבעת זכויות בעת עשיית הסכם התיווך עם התובע. כך הובאו הדברים בלשונו של מר שליט, ואוסיף שהתרשמותי הייתה שהוא מנסה לחמוק ממתן תשובה בהירה (עמ' 61 שורות 36-27 לפרוטוקול): "עו"ד מ. עופרי : זה נכס שהיה לכם זכויות בו ממתי [הבניין בשד' ההשכלה, א.ו.]? העד, מר א. שליט : לא זוכר. עו"ד מ. עופרי : הנכס בהשכלה. העד, מר א. שליט : אני לא זוכר. עו"ד מ. עופרי : באותו זמן של חתימת ההסכם זה נכס שהיה, העד, מר א. שליט : עד כמה שאני זוכר היינו במשא-ומתן איתו עדיין לא כרתנו הסכם. עו"ד מ. עופרי : יכול להיות שעדיין לא היו לכם זכויות בו. העד, מר א. שליט : עניתי לך על השאלה. עו"ד מ. עופרי : לאחר מכן כן רכשתם זכויות בו? העד, מר א. שליט : כן". הנה כי כן, בטענה שלפיה במועד כריתת הסכם התיווך טרם רכשה הנתבעת את זכויותיה בבניין רסיטל, ולכן לא ייתכן שהסכם התיווך מתייחס לבניין רסיטל אלא הוא מתייחס לבניין בשד' ההשכלה בלבד – אין דבר. לאחר הותרת שולי עמימות, לבסוף השיב מר שליט כי גם הזכויות בבניין בשד' ההשכלה נרכשו על-ידי הנתבעת לאחר כריתת הסכם התיווך. 27. כן נזכור שענייננו בפרקי זמן קצרים למדי, בני מספר חודשים. אין מדובר, למשל, בעשיית עסקה במקרקעין בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג לגבי בניין ששכרה הנתבעת מבעליו שנים לאחר כריתת הסכם התיווך, כך שניתן לסבור שהדבר חורג מכוונת הצדדים בעת עשיית הסכם התיווך. הנתבעת רכשה את זכויותיה בבניין רסיטל מספר חודשים בלבד לאחר עשיית הסכם התיווך. נזכור, כאמור, שגם הזכויות של הנתבעת בבניין בשד' ההשכלה נרכשו על-ידי הנתבעת לאחר כריתת הסכם התיווך. 28. בנסיבות אלו, יש לראות את הסכם התיווך ככזה המעגן את כוונת הצדדים שלפיה תהא זכאות לדמי תיווך לא רק בגין עסקה שתרקם בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג בבניין בשד' ההשכלה (כזכור, דווקא שמו של בניין זה נמחק), אלא גם בבנייניה הנוספים של הנתבעת, בין אם כבר נשכרו על-ידי הנתבעת במועד עשיית הסכם התיווך ובין אם נשכרו על-ידיה לאחר מכן, ובכלל זאת בניין רסיטל. ב.(2) בחינת ההסכם על-פי חוק המתווכים והתקנות מכוחו 29. עתה לשאלה הנוספת, בדבר דיות ההסכם על-פי הוראות הדין. קרי, השאלה היא האם לאור חוק המתווכים והתקנות מכוחו, זכאי התובע לדמי התיווך חרף חוסרים הקיימים בהסכם. סעיף 9(א) לחוק המתווכים קובע, כי "מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע השר, באישור ועדת הפנים והגנת הסביבה". אם כן, הדרישה בדין אינה אך לקיומו של הסכם בכתב, אלא גם שבהסכם זה יכללו פרטים שונים שנקבעו בדין. פרטים אלו קבועים בתקנות המתווכים, והם שם המתווך והלקוח ופרטיהם, סוג העסקה המדוברת (דוגמת, שכירות), תיאור הנכס מושא פעולת התיווך, מחיר העסקה בקרוב, ושיעור דמי התיווך. המחלוקת לענייננו מתרכזת בחובה לציין בהסכם את "תיאור הנכס נושא פעולת התיווך" (תקנה 1(3) לתקנות אלו). 30. במקרים שבהם המתווך במקרקעין והלקוח לא עשו ביניהם כל מסמך בכתב שהוא, קיים בסיס לסברה שלפיה לא יהיה זכאי המתווך לכל דמי תיווך (עיינו, ע"א 3384/16 מזרחי נ' מרקוביץ, פסקאות 50-48 (5.7.2018) (להלן – עניין מזרחי); וכן ראו, פסק-דיני בת"א (שלום הרצ') 23132-06-19‏ שרביט נ' סגול (20.10.2020), בדבר דחייה על הסף של תביעה נוכח העדר כל מסמך בכתב). זאת בשים לב לתכלית הצרכנית של חוק המתווכים. אולם, כפי שנפסק, כאשר מסמך בכתב קיים אולם חסרים בו פרטים, ניתן בזהירות הראויה ובנסיבות המתאימות לכך להשלימם באמצעות עקרון תום הלב (ראו, עניין מזרחי, בפיסקה 46). 31. בענייננו, מצאתי שבאורח חריג, ובנסיבות הקונקרטיות של התביעה שלפניי, יש לקבוע כי הסכם התיווך חל גם לגבי בניין רסיטל, הגם שההסכם חסר בקשר לתיאור הנכס מושא שירותי התיווך. זאת שכן מצאתי שבנסיבות, עמידת הנתבעת על טענה זו נגועה בחוסר תום לב. 32. ראשית, יש לתת את הדעת לאופן שבו עשו הצדדים את ההסכם. עמדנו על הדברים לעיל. בהסכם אומנם נרשם הבניין בשד' ההשכלה, אולם רישום זה נמחק. כאמור, אין בפניי טענה או ראיה לכך שמדובר בתוספת מאוחרת. קרי, הצדדים באו בהסכם כפי שהוא, עם המחיקות על גביו. לצד זאת הוספו המילים: "לקוח JFrog". בשני אלו באה לידי ביטוי כוונת הצדדים המשותפת כי ההסכמות ביניהם מתייחסות לג'ייפרוג. כן לא ניתן להתעלם מהקפת המילה "JFrog" במסגרת. המסגרת מדגישה את הכוונה, שלפיה ההתקשרות בין הצדדים היא לגבי התקשרות הנתבעת עם ג'ייפרוג. כלומר, ענייננו אינו אך בהסכם תיווך שבו קיים חוסר. הנסיבות שבפנינו מורכבות מכך, כשלפנינו הסכם תיווך שנעשו בו מחיקות ותוספות המצביעות היטב על כוונת הצדדים בהתייחס לאותו חוסר. המחיקה של הכתובת, הוספת המילים "לקוח JFrog", הקפת המילה "JFrog" במסגרת – כל אלו מבטאים באופן ברור למדי את כוונת הצדדים להסכם התיווך כי הסכם זה עוסק בהתקשרות בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג, בכל בניין וגם מעבר לבניין בשד' ההשכלה. קרי, להבדיל מחוסר פשוט בהסכם תיווך, בענייננו כוונת הצדדים הפוזיטיבית הייתה לעשות הסכם שבו אותו חוסר. לאור זאת, לטעמי קיים חוסר תום לב רב ברצון הנתבעת להתנער מהסכמות הצדדים כפי שבאו לכדי ביטוי במחיקות ובתוספות שעשו בהסכם. אחרת, התוצאה היא שהנתבעת באה בהסכם חסר משמעות ונפקות. 33. שנית, בדיון ההוכחות נשמעו עדויות הצדדים לגבי הנסיבות שבהן נעשו המחיקות והתוספות בהסכם התיווך. התובע העיד שמי שעשה את המחיקות הוא מר קדוש (עמ' 47 שורות 23-22 לפרוטוקול: "...זה הנתבעת מחקה זה תום קדוש מחק את רחוב ההשכלה וכתב חברת ג'ייפרוג לא אני"). מר שליט העיד שאינו יודע מי ביצע את המחיקות, והפנה את בא-כוח התובע לשאול בנושא את מר קדוש (עמ' 62 שורה 29 עד עמ' 63 שורה 16 לפרוטוקול). תשובותיו של מר קדוש בנושא היו לא בהירות ומתחמקות. כך השיב מר קדוש בנושא (עמ' 79 שורה 1 ואילך לפרוטוקול): "עו"ד מ. עופרי: למעשה ההסכם תיווך הזה שאתה מחזיק זה בשביל לשכור את יוסי בשביל ג'ייפרוג? העד, מר ת. קדוש: בשביל שחברת ג'ייפרוג יחתמו בהשכרה [צ"ל לדעתי – בהשכלה, א.ו.]. עו"ד מ. עופרי: אז מאיזה סיבה אתה מוחק את המילים שדרות ההשכלה? העד, מר ת. קדוש: איפה, אני לא זוכר אם אני מחקתי, אני לא מחקתי אני לא יודע מי מחק את זה אנחנו חתמנו עם ג'ייפרוג ויוסי בשביל שיחתמו נכס ברחוב ההשכלה מאוד פשוט. עו"ד מ. עופרי: אדוני אתה חתום על המסמך זה נכון? העד, מר ת. קדוש: כן. עו"ד מ. עופרי: אתה חותם על מסמך ששדרות ההשכלה מחוקות בו. העד, מר ת. קדוש: נו נו? כב' הש' א. ויצנבליט : קודם כל זה אתה מאשר שאתה חתמת על המסמך הזה ששדרות ההשכלה מחוק? העד, מר ת. קדוש: אני חתמתי על המסמך כן. כב' הש' א. ויצנבליט: אתה רואה למעלה יש מחיקות. העד, מר ת. קדוש: נו אני לא זוכר זה 2009 איך אני זוכר זה היה מחוק או לא? כב' הש' א. ויצנבליט : יש לך עותק אחר של המסמך? העד, מר ת. קדוש : עכשיו בזה הרגע מ-2019 אני צריך להתקשר למשרד לבדוק לא זוכר, אני חתמתי זה חתימה שלי חתמנו עם ג'ייפרוג שיקחו הנכס בהשכלה. כב' הש' א. ויצנבליט : אני אשאל אחרת המסמך הזה צורף לתצהיר שלך נכון? העד, מר ת. קדוש : כן. כב' הש' א. ויצנבליט : ז"א אם תסתכל תראה זה ככה הם צירפו את המסמך לתצהיר שלהם בסדר, אז כשערכת את התצהיר שלך מאיפה הבאת את המסמך? העד, מר ת. קדוש : באחד המיילים אני מניח. כב' הש' א. ויצנבליט : או קיי, מיילים בין מי למי? העד, מר ת. קדוש : ביני לבין יוסי אם אני זוכר נכון. כב' הש' א. ויצנבליט : הבנתי. עו"ד מ. עופרי : אז כשאתה חותם על המסמך הזה מה הכוונה שלך אם שדרות ההשכלה מחוק מה הכוונה שלך? העד, מר ת. קדוש : בספטמבר 2019 הכוונה הייתה שחברת ג'ייפרוג באים לרחוב ההשכלה. עו"ד מ. עופרי : אתה מגיע לפה ומתייחס לזה כאילו זה דבר שולי זה בערך מרכז כל הסיבה שאנו נמצאים כאן היום. העד, מר ת. קדוש : יש אלפי מסמכי תווך, כשבא הלקוח הוא בא לרחוב ההשכלה ג'ייפרוג. עו"ד מ. עופרי : אז למה אתה חותם על מסמך שבו רחוב ההשכלה מחוק? העד, מר ת. קדוש : אני לא זוכר. עו"ד מ. עופרי : יש שם את השם ג'ייפרוג מסומן שם. העד, מר ת. קדוש : נו. עו"ד מ. עופרי : ומוקף בריבוע למה הוא שם אני מנחש התשובה אני לא זוכר. העד, מר ת. קדוש : אני אסביר מאוד פשוט יש לך עכשיו אתה לוקח נכס או-קיי יש מתווך או שהוא בא איתנו לשם ויש מתווך בעסקה ואני מראה את הנכס הזה לחברה בשם ג'ייפרוג למחרת תבוא חברה בשם ספורט ואני אסגור איתם שהוא לא יטען שהוא הביא אותם או שהוא יטען שהנכס שלו אז אתה מציין את הנכס ואת הלקוח". ניתן להתרשם שבעדותו של מר קדוש לעתים קיים העדר זיכרון, לעתים התחמקות – ובכל מקרה ההסברים אינם משכנעים. בנסיבות אלו יש להעדיף את גרסת התובע כי מי שביצע את המחיקות הוא מר קדוש. ועוד: עיון בסיכומי הנתבעת מעלה להבנתי שהנתבעת עצמה מפרשת את דבריו של מר קדוש כמי שאישר בעדותו שהוא שמחק את כתובת הנכס והקיף במסגרת את שמה של ג'ייפרוג (עיינו, סעיף 9 לסיכומי הנתבעת: "סמנכ"ל הכספים אצל הנתבעת, מר תום קדוש (לעיל ולהלן: "תום") אישר, כי הוא חתם על הסכם התיווך מטעם הנתבעת והוא זה שמחק את כתובת הנכס והקיף בריבוע את השם של ג'יפרוג, כאשר כוונתו בזמן אמת הייתה שהסכם התיווך בין התובע לנתבעת רלוונטי, בהתייחס להשכרת הנכס בשד' ההשכלה 3 לחברת ג'יפרוג בלבד"; ההדגשות במקור; אוסיף שהסיפא בטיעון אינה בהירה: הכיצד זה דווקא המחיקה של הכתובת נעשית בכוונה שהסכם התיווך יחול רק לגבי אותה הכתובת). אם כן, בסיכומיה מודה הנתבעת שמר קדוש הוא שביצע את המחיקות בהסכם התיווך והוסיף את המילים "לקוח JFrog" ואת המסגרת סביב המילה JFrog. קיים חוסר תום לב בולט ברצון הנתבעת לחמוק מהסכם ומכוונת הצדדים, כאשר הנציג מטעמה הוא שלקח חלק בעיצוב ההסכם, על מחיקת הכתובת, הוספת שם הלקוח והדגשתו באמצעות מסגרת. אולם גם אלמלא קביעה זו בדבר זהות מבצע המחיקות והתוספות, כאמור, הן התובע, הן הנתבעת, הגישו לתיק בית המשפט את הסכם התיווך על מחיקותיו והתוספות בו. אם מר קדוש איתר את נוסח ההסכם באופן זה באחת מתכתובות הדוא"ל שלו עם התובע, הרי שלא מצאנו שבאיזשהו שלב הוא הלין בפני התובע על המחיקות והתוספות שנעשו בכתב יד בהסכם. קרי, הנתבעת התקשרה בהסכם התיווך, על מחיקותיו ועל התוספות שנעשו בו, ביודעין, וזו הייתה כוונתה. בסוף תשובתו, כאמור, מר קדוש אף הסביר מדוע שמה של ג'ייפרוג מוקף במסגרת. ספק בעיני אם הסברו משכנע, אולם לענייננו מעדותו עולה שהקפה זו במסגרת סביב שמה של ג'ייפרוג נעשתה ביודעין. גם בשל כך, קיים חוסר תום לב בולט בהתנערות הנתבעת מההסכם כפי שנעשה. ודאי שכך לאור העדפת גרסת התובע שלפיה המחיקה של הכתובת והתוספות בו נעשו על-ידי מר קדוש – כך שהנתבעת מבקשת לחמוק מהסכם שהיא עצמה עשתה ופעלה לעיצובו. אולם גם אלמלא ממצא זה, קיים חוסר תום לב בהתנערות מהסכם שנעשה על-ידי הנתבעת באופן מודע, כשהיא לא הלינה על תוכנו, על המחיקות והתוספות שנכללו בו. 34. שלישית, יש לתת את הדעת למאפייניה הייחודיים של הנתבעת. אין מדובר בענייננו באותו לקוח "רגיל" של מתווך במקרקעין המעוניין להשכיר נכס, הצרכן הפרטי אשר לו נכס יחיד. מדובר בענייננו בחברה שעיסוקה הוא השכרת שטחי משרד. גם בשל כך, ושעה שחברה מסוג זה באה בהסכם עם מתווך במקרקעין שבו מחיקת הכתובת שצוינה, וציון שם הלקוח (השוכר) במסגרת, לטעמי קיים חוסר תום לב בולט בהתנערותה מההסכמות והישענותה על חוסרים בהסכם בכתב. 35. ואכן, הנתבעת אינה הצרכן הרגיל שאינו מיודע, אותו אדם שבינו לבין המתווך במקרקעין קיימים פערי כוחות ומידע. הנתבעת היא גוף לא קטן, העוסק בתחום השכרת שטחי המשרד. על-פי עדותו של מר שליט, הנתבעת עובדת עם "עשרות" מתווכים (עמ' 59 שורות 33-32 לפרוטוקול). כך גם בעת הרלוונטית, שעה שמר שליט העיד כי אילולא התובע הוא ודאי היה מכיר את מר נדל "...דרך עשרות מתווכים אחרים" (עמ' 63 שורה 19 לפרוטוקול). אם כן, שלא כמו הצרכן הרגיל, הנתבעת היא "לקוח מתוחכם" של מתווך המקרקעין, ואין בינה לבין המתווך פערי כוחות לרעתה, ואולי אף להיפך. גם בשל כך יש לקבוע שקיים חוסר תום לב ברצון הנתבעת לחמוק מההסכמות בין הצדדים בשל החוסר בהסכם בדבר תיאור הנכס. 36. לעניין זה אוסיף שלא נעלמה מעיני קביעת בית המשפט העליון בעניין מזרחי, שלפיה הגמשת הדרישה לקיומם של הפרטים השונים בהסכם התיווך מכוח עקרון תום הלב תעשה, "רק במצבים שבהם הפרטים החסרים בכתב לא היו כרוכים בחוסר ודאות באשר לזיהויו של החייב, לזיהויו של הנכס ולשיעורם של דמי התיווך אפשר לשקול השלמה עם חסרונם" (ההדגשה הוספה, פיסקה 46 לפסק-הדין). עם זאת, לטעמי יש לקרוא את הדברים בהקשרם עם המשך הדברים, כדלקמן (חלק מההדגשות הוספו, פיסקאות 47-46 לפסק-הדין): "46. חוזה תיווך בכתב שחסרים בו פרטים – בפתח הדברים, אדרש לשאלה הנוגעת לאפשרות להכיר בתשלום דמי תיווך גם כאשר בחוזה התיווך חסרו חלק מהפרטים הנדרשים לפי הדין. בעיקרו של דבר, אני סבורה שבהקשר זה יש לאמץ – אם כי בזהירות הראויה – את הגישה אשר מאפשרת הגמשה של דרישת הכתב בחוזי תיווך במקרים מסוימים ובהתאם לכך, השלמה של פרטים חסרים. כאמור, תכליותיו הצרכניות של חוק המתווכים צריכות לעמוד לנגד עינינו. לכן, רק במצבים שבהם הפרטים החסרים בכתב לא היו כרוכים בחוסר ודאות באשר לזיהויו של החייב, לזיהויו של הנכס ולשיעורם של דמי התיווך אפשר לשקול השלמה עם חסרונם. במצב דברים זה, וכאשר ניכר כי הרוכש מבקש להיתלות בחסרים מסוימים בחוזה התיווך בחוסר תום לב, אין מקום לעמוד על דרישת הכתב בהיבט זה באופן דווקני. 47. החלתה של גישה "גמישה" זו מקבלת משנה הצדקה כאשר מי שנזקקו לשירותי התיווך היו מיוצגים או שהיו גורמים בעלי מיומנות וניסיון בחיי העסקים, נסיבות שהן שונות מאוד מן הסיטואציה הצרכנית הטיפוסית שעמדה לנגד עיניו של המחוקק. אכן, החשיבות הנודעת להקפדה על דרישת הצורה שבחוק קשורה בקשר הדוק לתכליתו של חוק המתווכים שנועד להגן על הצרכנים בשוק התיווך, שהם על פי רוב שחקנים "חד פעמיים" המתאפיינים בפערי מידע ביחס למתווך... על כך ניתן להוסיף כי כאשר מדובר בעסקת תיווך שעניינה רכישת מקרקעין על-ידי גורם עסקי, היקפה של העסקה או אף זיהוים של המקרקעין המיועדים לרכישה עשויים להשתנות (וזאת בהשוואה למצב הטיפוסי של תיווך בעסקת מכר של דירה, שהיקפה ומיקומה הם קונקרטיים). במצב דברים זה עשוי להיות קשה יותר לעמוד בדרישות הסטטוטוריות לזיהוי הנכס המיועד למכירה ולהכללתם של פרטים אלה בחוזה התיווך". קרי, בקריאת קביעת בית המשפט העליון בהקשרה, החשיבות שבזיהוי הנכס היא בעיקרה כשמדובר בצרכן הטיפוסי ושאינו מיודע. אז קיימת חשיבות רבה שהרוכש (או השוכר) ידע בגין איזה נכס הוא כפוף להתקשרותו עם המתווך. שונים הדברים כשמדובר בגורם עסקי ומתוחכם, כבענייננו. אז, על-פי קביעת בית המשפט העליון בעניין מזרחי, אף זיהוי המקרקעין עשוי להשתנות, כשקשה יותר לעמוד בדרישה הסטטוטורית בקשר לזיהוי הנכס. כך הוא בענייננו. ענייננו במקרה ייחודי שבו עיסוקה של הנתבעת הוא באיתור נכסים להשכרה, ושלה מספר נכסים. כאמור, הנתבעת עשתה ביודעין הסכם שבו נמחקה באורח אקטיבי הכתובת של הנכס, ומוסגר שמו של השוכר הפוטנציאלי. במקרה שכזה, לטעמי קיים חוסר תום לב בולט בהתנערות הנוכחית מן ההסכם, שבעטיו יש לקבוע שהנתבעת מנועה מלהסתמך על העדר הכתובת בהסכם. מדובר לטעמי במקרה הבא בגדר סוג המקרים שתוארו בבית המשפט העליון בסיפא של הדברים שהובאו לעיל. 37. רביעית, כפי שנראה להלן בדיון בתנאי הנוסף בדבר היות המתווך הגורם היעיל, התובע הוא שהכיר לנתבעת את ג'ייפרוג. לכך מסכימים גם עדי הנתבעת. התובע הכיר לנתבעת, בעת שהייתה חברה קטנה יותר, לקוח גדול, אשר כונה על-ידי מר קדוש, "לקוח החלומות" (עמ' 83 שורות 13-10 לפרוטוקול). השירות שנתן התובע לנתבעת בהיכרות זו, בעת היותה חברה קטנה יותר ובצמיחה, הוא לטעמי משמעותי ביותר, וגם בעטיו קיים חוסר תום לב בהצבעת הנתבעת על החוסר הקיים בהסכם בדבר תיאור הנכס כטעם להתנער מההסכמות עם התובע. 38. לסיכום, מצאתי שקיים חוסר תום לב מצד הנתבעת בהסתמכותה על החוסר בהסכם בדבר תיאור הנכס, המונע ממנה להעלות טענה זו. ב.(3) היות התובע הגורם היעיל בהתקשרות 39. על מנת לזכות בדמי התיווך, על התובע גם להוכיח שהיה הגורם היעיל שהביא להתקשרות בין הצדדים בהסכם מחייב. בית המשפט העליון עמד על תנאי זה בע"א 2708/14 ישראלי נ' אהרוני, פיסקאות 9-8 (‏6.12.2015) (בהבאת דברים מתוך ע"א 2144/91 מוסקוביץ‎ ‎נ' ביר, פ''ד מח(3) 116, 123 (1994) (להלן – עניין מוסקוביץ); ההדגשות במקור): "משמעות תנאי זה היא כי על-מנת לזכות בתשלום דמי תיווך, לא די בכך שהמתווך יוכיח כי קיימת סיבתיות עובדתית, בבחינת סיבה-בלעדיה-אין, בין פעולותיו ובין ההסכם שנכרת; עליו להוכיח כי פעולותיו היו אלה אשר היוו את הגורם היעיל לכריתתו של ההסכם בסופו של דבר. שאלה זו נגזרת ממכלול נסיבותיה של העסקה. כאשר עסקינן בעסקת תיווך פשוטה, שבה הפגיש המתווך את הצדדים ועקב כך נכרת ביניהם חוזה, נקל להראות כי המתווך היה הגורם היעיל להבאת הצדדים להתקשרות בחוזה. השאלה עולה לדיון כאשר קיים פער מסוים בין פעולות התיווך ובין ההסכם שנכרת – אם בשל פער זמנים, אם בשל פער בין תוכן החוזה שנכרת לזה שלשמו תיווך המתווך, ואם בשל מעורבותם של גורמים נוספים. 9. בעניין מוסקוביץ הציג הנשיא מ' שמגר רשימה לא סגורה של שיקולים אשר עשויים להשפיע על ההכרעה בדבר זהותו של הגורם היעיל: "(א) מידת הדמיון בין ההצעה המקורית שבה היה מעורב המתווך לבין החוזה הסופי, כגון – נושא הנכס; (ב) הקרבה בין תנאי התשלום ושיעוריו בהצעה המקורית לבין הגיבוש הסופי של החוזה; (ג) חלוף הזמן בין ההצעה המקורית עד סיום העיסקה (השופט עציוני בע"א 294/76 הנ"ל); (ד) מידת האינטנסיביות של פעולות המתווך – היקף מגעים, פגישותיו ושיחותיו עם הצדדים; (ה) קיומו של גורם נוסף, אשר סייע לצדדים בהשגת החוזה, ומידת התערבותו של אותו גורם נוסף; (ו) תשלום דמי תיווך על-ידי הצד השני (המוכר או הקונה) ושיעורם; (ז) זהות הצדדים המנהלים את המשא ומתן כמצביעה על שמירת הזיקה הסיבתית; (ח) הסתמכות הצדדים על-ידיעה קודמת של מהלכי המשא ומתן ופעולה שאינה אלא הרמת החבל, מקום בו הושאר, כדי ליצור המשכיות באותו מהלך" (עניין מוסקוביץ, עמודים 123-124)". בד בבד, בתי המשפט גם נתנו משקל לכך שהמתווך הוא שעשה את ההיכרות הראשונית בין הצדדים לעסקה. בעניין מוסקוביץ נקבע (בעמ' 123): "כרגיל – כאשר המתווך מפגיש בין הצדדים – אין קושי לקבוע כי הוא הגורם היעיל לעיסקה" (עם זאת בית המשפט העליון הוסיף כי במצבים שונים יש להתחשב בנסיבות המקרה). כך, מטבע לשון שמופיע לא אחת בפסיקה הוא, האם המתווך "היה זה שזרע את זרע העיסקה" (שם, בעמ' 124). בע"א (מחוזי חי') 1698/03 כרמי נ' קלמנוביץ, פיסקה 4 (7.6.2004) (כב' השופט י' עמית) (להלן – עניין כרמי) נקבע (ההדגשות הוספו): "הדגש בפסיקה הוא על יעילות פעולת המתווך ולא על ריבוי פעולותיו. לכן, די לעיתים במסירת כתובת או בהפגשת הצדדים כדי שהמתווך ייחשב כגורם היעיל שהביא להתקשרות. בהעדר נסיבות מיוחדות, אין המתווך נדרש גם לנהל המו"מ בשם מי מהצדדים או לדאוג להשגת הלוואת משכנתא בבנק עבור הקונה וכיו"ב פעולות החורגות מעצם יצירת הקשר בין הצדדים. העובדה כי בשלבים הסופיים של המשא ומתן פעל מתווך אחר, אין בה כשלעצמה כדי לשלול את הקשר הסיבתי ואת המסקנה כי המתווך המקורי הוא ששימש הגורם היעיל ביצירת ההתקשרות". 40. בפסיקה נדונו מספר מקרים שבהם לקוחו של המתווך עשה עסקה נוספת ומאוחרת במקרקעין, והמתווך דרש דמי תיווך גם בגין עסקה מאוחרת זו. בת"א (שלום ת"א) 12585/06 נ.ת.מ. שירותי נדל"ן בע"מ נ' א. יצחקי חב' לבנין והשקעות בע"מ (27.3.2007) (כב' השופטת ר' ערקובי) (להלן – עניין נ.ת.מ.), נדונו נסיבות בעלות דמיון לענייננו. מתווך במקרקעין ומשכיר כרתו הסכם לגבי השכרת שטחים במגדל. שטחים במגדל הושכרו, ועל כך שולמו דמי תיווך. בעת כריתת הסכם התיווך, לא היה קיים המגדל הנוסף של הנתבעת, שטרם נבנה. לאחר מכן השוכרת שכרה שטחים נוספים במגדל הראשון ובמגדל החדש. תביעת המתווך לקבלת דמי תיווך בקשר לעסקת השכירות נוספת, התקבלה. מעניין לציין שגם באותו עניין נטען שחלק מדמי תיווך שולמו לפנים משורת הדין (בניסיון הנתבעת להסביר הכיצד שילמה דמי תיווך הגם שמעבר לחובתה על-פי ההסכם לשיטתה), והטענה נדחתה (נקבע: "אדם לא משלם למעלה מכפל מחובתו על פי הסכם לפנים משורת הדין"). בית המשפט התייחס לטענה בדבר פרטים חסרים בהסכם התיווך, ודחה טענה זו. נקבע: "זאת ועוד, חוק המתווכים הוא חוק צרכני אשר מטרתו להגן על ה"לקוח" כצד החלש בעסקה... במקרה שלפנינו מדובר כאמור בגופים מסחריים ואין לתאר את המשיבה כצד חלש". בנוסף, בית המשפט דחה את הטענה שלפיה המתווך אינו זכאי לדמי התיווך שכן השטחים הנוספים הושכרו שלא על-פי האופציה שניתנה בהסכם השכירות (בלשון פסק-הדין: "אין להקיש מתוך הסכם השכירות כי הסכם התיווך התייחס לאופציה שפורטה בהסכם השכירות דווקא"). 41. ניתן גם ללמוד לענייננו, בהיקש, ממקרים שהתעוררו בפסיקה שבהם לקוחו של המתווך שוכר תחילה את הנכס, ולאחר מכן רוכש אותו – והמתווך דורש את דמי התיווך גם בגין עסקת הרכישה המאוחרת להשכרה. עיון בפסיקה מלמד שבמקרה שכזה הנסיבות אשר ייבחנו הן, למשל, האם העסקה המאוחרת עמדה על הפרק מלכתחילה או שמא מדובר בהתפתחות מאוחרת שלמתווך אין קשר אליה, ופערי הזמנים בין העסקאות. כן נקבע כי מקום בו ההיכרות הראשונית בין הצדדים נעשתה על-ידי המתווך, טבעי הוא שבעסקת ההמשך הם לא יהיו זקוקים רבות לשירותיו. עיינו, פסק-דיני בתא"ק (שלום הרצ') 59052-09-19 מירי אופק בע"מ נ' קז (3.6.2024) (ערעור תלוי ועומד, ע"א (מחוזי ת"א) 46971-09-24), שם התקבלה תביעת המתווך; כן עיינו, ת"א (שלום ת"א) 43510/00 ג'ובני נ' קרסו (9.1.2002), שם התקבלה תביעת המתווך ("...התרשמותי מכלל הראיות אשר הובאו בפני הינה כי כוונתם היסודית והראשונית של הנתבעים היתה לבדוק הנכס לשם קנייתו – ולא לשם שכירתו, גרידא... הערכתי, הינה, כי אכן, כגירסת התובע, נכנסו בני הזוג לגור בנכס במטרה "לנסותו" לקנייה, ולבדוק באם מתאימה הסביבה והולמת להם למגורי קבע"; פיסקאות 37-35 לפסק-הדין; ההדגשות במקור). כן עיינו, תא"מ (שלום חי') 8278-12-09 תווך דניאל בע"מ נ' אמינפור (21.6.2011) (להלן – עניין תווך דניאל), שם נרכשה הדירה כשלוש שנים לאחר השכרתה, ותביעת המתווך התקבלה ("אך טבעי הוא כי לאחר שמתווך מפגיש בין קונה למוכר לצורך מכירה ואלה מחליטים לבצע עסקת שכירות, ולאחר שנוצר קשר ישיר ושוטף בינהם בהיותם שוכרים, הם לא נזקקים יותר למתווך ומאמציו" (פסקה 21 לפסק-הדין); "פעולתה האפקטיבית של התובעת בשלב הראשון, הצגת הנכס לנתבעים ותאום הפגישה בינם לבעלי הדירה, היא שהביאה את הצדדים (בעל הנכס והנתבעים) ליצור קשר, בתחילה של שכירות ובהמשך של מכר בבחינת "הרמת החבל, מקום בו הושאר, כדי ליצור המשכיות באותו מהלך" (פס"ד מוסקוביץ לעיל), ובנסיבות אלו נראה כי יש לראות בתובעים הגורם היעיל" (פיסקה 26 לפסק-הדין); "יש לראות את השלב השני של ההתקשרות כהמשכו הטבעי של השלב הראשון ובוודאי אין לומר כי השלב השני "ניטרל את יעילותו של השלב הראשון"... אמנם פרק הזמן שחלף עד לסיום העיסקה היה ארוך יחסית, אך הוא נבע מכך שלנתבעים ובעלת הדירה, לא אצה הדרך" (פיסקאות 28-27 לפסק-הדין)). לעומת זאת, עיינו, בת"א (שלום חי') 19805-04-22 עמרני נ' פריינטה (28.12.2023), שם נדחתה תביעת המתווך, ונקבע, "...התובע אישר בחקירתו, כי סוגיית המכירה של הדירה לא עמדה על הפרק כלל באותה נקודת זמן שהנתבע פנה אל התובע, התובע אישר כי לאחר חתימת הסכם השכירות, הקשר בינו לבין הנתבע נותק..." (פיסקה 73 לפסק-הדין). 42. ניתן לסכם ולומר, שעל מנת שהמתווך יהיה זכאי לדמי תיווך בשל עסקה נוספת שעשה לקוחו במקרקעין מעבר לעסקה הראשונה, ניתן לשקול, בין היתר, האם העסקה השנייה הייתה צפויה ונדונה מלכתחילה, לעומת עסקה שנייה שלא נצפתה כלל; את פרקי הזמן בין העסקאות; את "עוצמת הקשר" בין העסקאות – האם מדובר בהמשך טבעי של העסקה הראשונה או בשתי עסקאות מנותקות עובדתית; והכל כמובן כפוף לנסיבות העניין. 43. חזרה לענייננו. דעתי היא שיש לראות בתובע כגורם היעיל בהתקשרות הנתבעת וג'ייפרוג לגבי הסכם השכירות השני, קרי, הרחבת שטחי המשרד הנשכרים על-ידי ג'ייפרוג. 44. ראשית, היקף שטחי המשרד שתשכור ג'ייפרוג – כשזה כולל הן את השטח ששכרה ג'ייפרוג בהסכם השכירות הראשון, הן את זה ששכרה בהסכם השכירות השני – נדון על-ידי הצדדים מלכתחילה. הוא מצא את ביטויו בהסכם התיווך בין התובע לבין ג'ייפרוג, שם נרשם שיישכרו שטחי משרד בשטח של 2,600 מ"ר. היקף שטח זה גם מצא את ביטויו בהסכם התיווך בין התובע לבין הנתבעת, כשגם שם מולא השטח, 2,600 מ"ר. לאחר מכן כרתה הנתבעת עם ג'ייפרוג את הסכם השכירות הראשון שבו נשכרו למטה ממה שתוכנן – 1,209 מ"ר. הסכם השכירות הראשון עוסק בפחות ממחצית מהשטח שבגינו פנו הצדדים לתובע לשם מתן שירותי התיווך. לאחר מכן נעשה הסכם השכירות השני, שבו הושכרו 1,209 מ"ר נוספים. בשני הסכמים אלו יחדיו, הוגשמה בקירוב הכוונה המקורית של ג'ייפרוג והנתבעת בדבר היקף שטחי המשרד המושכרים. הנה כי כן, אין מדובר בהסכם שכירות נוסף שלא נצפה מלכתחילה, או התפתחות מאוחרת שלמתווך אין כל קשר אליה. מלכתחילה פנו הצדדים לתובע שיתווך בעסקה שהיקפה הוא של 2,600 מ"ר. ציפייה זו הוגשמה (בקירוב) בשני הסכמי השכירות יחדיו (כשכל אחד מהם הוא להשכרת 1,209 מ"ר). 45. שנית, בין שתי עסקאות השכירות קשר רב, כעולה מהוראות הסכמי השכירות. אפתח בהסכם השכירות הראשון. הסכם השכירות הראשון צופה את האפשרות להרחבת שטחי המושכר. הוקנתה בו אופציה להרחבת שטחי המושכר בהיקף של כ-700 מ"ר (סעיף 4.11 להסכם השכירות הראשון). בנוסף, בהסכם השכירות הראשון ניתנה זכות ראשונים לג'ייפרוג לגבי כל שטח נוסף בבניין רסיטל המוחזק על-ידי הנתבעת (סעיף 4.12 להסכם השכירות הראשון). הדבר מתיישב עם עדותו של מר נדל, שלפיה דרך הפעולה של ג'ייפרוג היא להבטיח את האפשרות להרחיב את שטחי המשרדים שהיא שוכרת (ראו עדותו בעמ' 31 לפרוטוקול). אעיר כי מצהירי הנתבעת גרסו בתצהיריהם לגבי הסכם השכירות הראשון כך: "ההסכם הראשון שגי פרוג חתמה איתנו עליו היה 1200 מ"ר היה קומה אחת לא הביעו רצון ולא כלום ולא דיברו איתנו על לקחת עוד קומות מעבר לקומה הראשונה שהם לקחו" (סעיף 39 לתצהירו של מר קדוש; סעיף 32 לתצהירו של מר שליט). אולם בהתנסחות עדינה אומר, שאמירה זו אינה עולה בקנה אחד עם הסכם השכירות הראשון עצמו, שבו עוגנו אופציה להשכרת שטחים נוספים וכן זכות ראשונים לגבי השכרת שטחים נוספים. כן נזכור כי דברים אלו הובאו בתצהירים מבלי לתמוך את הדברים בהסכם השכירות הראשון, ושהסכם השכירות הראשון, שלהבנתי לא גולה בגילוי המסמכים, נחשף בשלב מאוחר יותר. צר לי על דברים אלו שהובאו כך בתצהירי הנתבעת. כמו כן, ועדיין אתנסח באורח עדין ומתון כלפי הנתבעת, בסעיף 6 לתצהירו טען התובע כי בהסכם השכירות הראשון ניתנה אופציה להשכרת שטחים נוספים וכי האופציה מומשה. מצהירי הנתבעת, בתצהיריהם, גרסו כי סעיף זה בתצהיר התובע הוא "לא נכון עובדתית, סעיף שיקרי..." (סעיף 41 לתצהירו של מר קדוש וסעיף 34 לתצהירו של מר שליט). בהמשך מצהירי הנתבעת מתארים את ההתקשרות בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג, אולם אינם מציינים כי בהסכם השכירות הראשון ניתנה גם ניתנה אופציה להשכרת שטחים נוספים ואף ניתנה לג'ייפרוג זכות ראשונים לגבי כל שטח שהוא בבניין המוחזק על-ידי הנתבעת. כל זאת, כזכור, מבלי שמצהירים אלו מצרפים את המסמך המהותי הנוגע לעניין, הוא הסכם השכירות הראשון. אכן, שגה התובע באומרו כי האופציה מומשה (שכן הסכם השכירות השני עוסק בהשכרת שטח בקומה אחרת; ואציין כי איננו יודעים אם מומשה זכות הראשונים שניתנה לג'ייפרוג). אולם המידע הרלוונטי אינו בידי התובע, כי אם בידי הנתבעת. אם הנתבעת אינה מצרפת לתצהיריה את המסמך המהותי הנוגע לעניין, הסכם השכירות הראשון, וזה להבנתי לא גולה, הכיצד ניתן לבוא בטרונייה בנושא לתובע אם אינו יודע איזו קומה ניתנה באופציה ואיזו קומה נוספת הושכרה לבסוף? מכאן ועד כינוי תצהיר התובע כשקרי רחוקה מאוד הדרך, בייחוד כשמצהירי הנתבעת אינם מציינים שבהסכם השכירות הראשון נכללה אופציה (הגם שלא היא בדיוק זו שמומשה), ואף זכות ראשונים, ואינם מצרפים לתצהיריהם את הסכם השכירות הראשון. ועוד: הנתבעת טענה בדיון בחקירתו הנגדית של מר נדל, כך: " עכשיו אני אומר לך שבאותו הסכם חוזה שכירות מ-10/12/2019 לא הייתה אופציה לא גדילה וזאת הסיבה שהיה צורך לחתום על מספר הסכמים נוספים כנספחים להסכם השכירות המקורי כי לא הייתה מבוססת אופציה במסגרת הסכם השכירות הראשון, מה אתה אומר על זה?" (עמ' 32 שורות 5-1 לפרוטוקול; הערה: נפלה טעות כנראה במועד הסכם השכירות הראשון, שכן הוא מיום 9.6.2020). אולם עיון בהסכם השכירות הראשון מלמד שניתנה בו אופציה לג'ייפרוג, וכן ניתנה בו לג'ייפרוג זכות ראשונים, כמבואר לעיל. הקשר בין שתי העסקאות גם עולה מהוראותיו של הסכם השכירות השני. כותרת הסכם השכירות השני מדגישה קשר זה, כשהסכם השכירות השני מכונה: "תוספת להסכם שכירות משנה". קרי, מדובר ב"תוספת" להסכם השכירות הראשון. בפתח הסכם השכירות השני נרשם כי הוא נעשה "הואיל: והצדדים חתמו ביום 9/6/2020 על הסכם שכירות [הראשון, א.ו.]...", "והואיל: נוכח העובדה כי לשוכר נדרש שטח משרד גדול יותר, הצדדים מסכימים כי השוכר ישכור מהמשכיר שטח נוסף של כ-1,209 מ"ר...". גם פתיחה זו להסכם השכירות השני מדגישה את הקשר שבין העסקאות. כן נרשם בהסכם השכירות השני שהוא נעשה הואיל ו"הצדדים מעוניינים לערוך שינויים בתנאי הסכם שכירות המשנה [הראשון, א.ו.]..." – קרי, הסכם השכירות השני גם עוסק בשינויים להסכם השכירות הראשון. עוד הוסכם בהסכם השכירות השני כי הוראות הסכם השכירות הראשון ממשיכות לחול (סעיף 1.3 להסכם השכירות השני). גם הוראות אלו מדגישות את הקשר שבין שתי העסקאות. המשכו של הסכם השכירות השני גם הוא מלמד על הקשר הרב שבין שני הסכמי השכירות. הוסכם שהמפרט של עבודות ההתאמה במושכר "יהיה זהה למפרט שהוסכם לנכס הנוכחי", תוך הפניה לנספח בהסכם השכירות הראשון, הגם שהוסכם על תוספות שונות (סעיף 2.3 להסכם השכירות השני). לאורך הסכם השכירות השני מוחלות הוראות מהסכם השכירות הראשון (עיינו, למשל, סעיפים 2.5-2.4, 4.3, 4.4, 7.1 ו-7.3 להסכם השכירות השני). תקופת השכירות בהסכם השכירות השני גם מוחלת על השטחים בהסכם השכירות הראשון (סעיף 3.2 להסכם השכירות השני). הסכם השכירות השני מעדכן את דמי השכירות בגין המושכר כולו (סעיף 4.1 להסכם השכירות השני). אם כן, הקשר בין הסכמי השכירות הוא רב מאוד. הסכם השכירות השני מחיל הוראות מהסכם השכירות הראשון, מכונה "תוספת" להסכם השכירות הראשון, והכל כפי שפורט לעיל. 46. ודוק, העובדה כי בהסכם השכירות הראשון האופציה שניתנה לג'ייפרוג היא להשכרת שטחים בקומה 10 בבניין (סעיף 4.11 להסכם השכירות הראשון), בעוד שהסכם השכירות השני עוסק בהשכרת שטחים נוספים בקומה 8, אינה גורעת מהמסקנה האמורה (טענה זו נדחתה גם בעניין נ.ת.מ. שנדון לעיל). חרף הבדל זה, בין ההסכמים קשר רב, כך שניתן ונכון לראות את הסכם השכירות השני כהמשכו הטבעי של הראשון. נזכור כי בהסכם השכירות הראשון לא ניתנה אך אופציה לג'ייפרוג, אלא גם זכות ראשונים על כל שטח בבניין המוחזק על-ידי הנתבעת. הסכם השכירות הראשון, אפוא, נעשה על בסיס ההבנה המסחרית שקיימת ציפייה שג'ייפרוג תהא מעוניינת להרחיב את שטחי המשרד המושכרים בבניין, ואכן כך נעשה. כאמור, הסכם השכירות השני מנוסח ומעוצב כתוספת להסכם השכירות הראשון תוך החלת הוראות מהסכם השכירות הראשון. הקשר בין ההסכמים הוא גדול ובולט. אין מדובר בעסקה שהיא בלתי קשורה לזו הקודמת, שאז ניתן לומר למתווך שאין מקום שיעלה טענות לגבי העסקה השנייה. 47. שלישית, אני סבור שפרקי הזמן בין שני ההסכמים אינו גדול באופן יחסי. הסכם התיווך נעשה ביום 9.9.2019. הסכם השכירות הראשון נכרת ביום 9.6.2020. הסכם השכירות השני נכרת ביום 31.12.2020. ענייננו בהשכרת שטחי משרד, ובשטחים נרחבים. ניתן להניח שמשא-ומתן שכזה מערב ייעוץ משפטי ואורך זמן. מועד המסירה של המושכר לפי הסכם השכירות הראשון נקבע ליום 9.9.2020, כך שהסכם השכירות השני נעשה זמן לא רב לאחר מכן. מר קדוש עצמו מסכים בתצהירו כי נוכח מורכבות העסקה המשא-ומתן היה ארוך (בלשונו: "ויודגש, כי אין המדובר בהשכרת "דירה", אלא בהשכרת שטח בבניין, שכלל בחובו מו"מ ארוך ומתמשך, קיום פגישות ושיחות טלפון מרובות ובמשך תקופה ארוכה (בת כחצי שנה), בנוגע לתנאי הסכם השכירות ומבחינת שני הצדדים, שהתובע לא היה צד להן ולא תרם להן כהוא זה" (סעיף 11 לתצהירו; עיינו גם סעיף 8 לתצהירו של מר שליט; ההדגשה במקור). אם כן, גם לשיטתו אופי העסקה הוא כזה המצריך משא-ומתן ממושך. עיון בפסיקה מלמד שלא אחת זכו מתווכים בדמי התיווך גם כשפרקי הזמן הרלוונטיים לא היו קצרים, ובהתחשב כמובן באופי העסקה ויתר הנסיבות. עיינו, למשל, עניין מוסקוביץ שם דובר על פרק זמן של עשרים חודשים שבהם לא התקיים משא-ומתן (ונקבע, בעמ' 125-124: "בהקשר זה יש להוסיף כי מבחינת מעבר זמן יש מקום להבחין בין סוג נכסים שונים: אין דין דירת מגורים כדין בית-מלון. חשיבות חלוף הזמן עומדת, בדרך כלל, ביחס הפוך לשווי הנכס או לגודל האובייקט. ככל שערך הנכס רב יותר, הרי שגם המשא ומתן, בדרך כלל, נמשך זמן רב יותר. לכן המשקל הניתן לעצם מעבר הזמן – במישור הזיקה הסיבתית – פוחת ככל שערך הנכס גדול יותר"); עניין תווך דניאל, שם נרכשה הדירה כשלוש שנים לאחר השכרתה; ע"א (מחוזי מרכז) 27970-04-14 רוזנצוויג נ' אמנון (31.12.2014) (להלן - עניין רוזנצוויג), שם אושרה קבלת תביעת המתווך בבית משפט השלום והקביעה כי, "חלוף הזמן במקרה דנן כ - 15 חודש, הינו סביר בהחלט, שכן אין המדובר בעסקה פשוטה..." (פיסקה 22 לפסק-הדין). 48. רביעית, מן הראיות עולה שהתובע הוא אכן הגורם היעיל בעסקה – הן בהסכם השכירות הראשון, הן בהסכם השכירות השני. התובע הוא שהכיר בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג. מר נדל העיד כי בינו לבין התובע קיימים קשרי ידידות (עיינו, עמ' 12 לפרוטוקול). מר נדל העיד כי הגם שהוא אינו עובד של ג'ייפרוג, הוא אחד המשקיעים בחברה זו, והוא שעוסק בניהול הנדל"ן שלה (עמ' 12-11 לפרוטוקול; לדבריו, הוא התבקש על-ידי הנהלת ג'ייפרוג לנהל את כל הנדל"ן של החברה בארץ בשים לב לגדילתה, והוא שעוסק באיתור הנכסים עבורה; משכך מצאתי שהוא העד הנכון והרלוונטי לעניין זה מטעם ג'ייפרוג). מר נדל העיד שהתובע הוא שהכיר לו את הנתבעת (עמ' 12 שורה 26 ואילך לפרוטוקול). מדבריו עולה הקשר של התובע לעסקה (עמ' 12 שורות 36-23 לפרוטוקול; ההדגשות הוספו): "ואז החל העניין הזה של לחפש נכס JFROG ויוסי אמר לי תשמע אני מתווך כמובן כמו שאתה יודע ואני יכול לנסות לעזור לכם כחלק מהעניין ג'ייפרוג חתמה עם יוסי על הסכם תיווך ואז הגיע הסיפור של סוויצ' אפ יוסי אמר תשמע יש פה חברה שזה מה שהם עושים הם משכירים SPACE של נדל"ן לטווח ארוך וכו' וכו' והם גם נותנים מענה וכו' מה שנקרא תבואו עם הלפטופ אתה בתור חברת היי טק תבוא, אכן נפגשנו עם חברת סוויצ' אפ הפגיש בינינו יוסי והפגישה הראשונה הייתה לגבי נכס שנמצא ברחוב ההשכלה בתל אביב בחנו את הנכס היינו ממש קרובים לכדי סגירה שם, היו שם כמה דברים שבסוף הפילו את העסקה כמו אנטנה שנורא פחדנו מקרינה וחומר חול וכו' לא יצאה העסקה ומשם סוויצ' אפ שאותם יוסי הכיר לנו הציעו לנו עוד ועוד ועוד דברים כחלק ממה שהם הציעו הם הציעו לנו לקחת את הבניין שבו היום אנחנו נמצאים שזה נקרא מגדל רסיטל...". דומה שהנתבעת מסכימה לכך שהתובע הוא שהכיר בין הצדדים (בלשונה בעת חקירתו הנגדית של התובע: "...מה שכן הצלחת להוכיח לנו שהיית גורם יעיל בהשכלה ולא הצלחת להוכיח לנו כי אתה בעצם תיעדת הכל והראית את כל מה שהיה לך לא הצלחת להוכיח שהיית גורם יעיל למעט ההיכרות שלך עם האנשים על זה אין חולק, הכרת את האנשים הכרת (לא ברור) לחברת סוויצ' אפ אף אחד לא מתווכח מזה אתה יכול לרדת את זה יש הסכמה בעניין אבל לא הצלחת" (עמ' 56 שורה 31 ואילך לפרוטוקול; בדומה, בסעיף 16 לסיכומיה טענה הנתבעת: "יצוין, כי אין מחלוקת שהנתבעת הכירה את ג'יפרוג באמצעות התובע..."). מר שליט העיד שהתובע הוא שיצר עימו קשר והתקשר אליו (עמ' 59 שורות 35-34 לפרוטוקול). בלשונו בהמשך עדותו: "הוא התקשר ביום בהיר וטען שיש לו לקוח בשם ג'ייפרוג במהלך הדרך אמרתי לו תשמע יש לנו נכס שיכול להתאים ברחוב השכלה 3 זה התהליך" (עמ' 62 שורות 17-15 לפרוטוקול). היכרות זו אינה דבר של מה בכך. כפי שכבר צוין, היום הנתבעת משכירה שטחי משרד בכ-30 בניינים, על פני מעל 160 אלף מ"ר. אולם בשנת 2019 היקף עסקי הנתבעת היו קטנים יותר, והיא השכירה אז בניין אחד, שלוש קומות במקומות שונים, ובניין רסיטל היה המקום החמישי. בשנת 2019 הנתבעת השכירה כ-9,000 מ"ר (עיינו, עדותו של מר קדוש בעמ' 80 שורה 34 עד עמ' 81 שורה 13 לפרוטוקול). כך העיד מר קדוש על המשמעות של העסקה עם ג'ייפרוג בעת הרלוונטית, ועד כמה הייתה נחשקת, בדברים שכבר צוטטו לעיל: "...בכלל ג'ייפרוג זה היה לקוח החלומות שלנו גם היום הוא חלום ומדהים אבל אז היינו הרבה יותר קטנים..." (עמ' 83 שורות 13-10 לפרוטוקול; כן עיינו עדותו של מר שליט בעמ' 62 לפרוטוקול כי ג'ייפרוג היא "חברה גדולה רצינית"; וכן עדותו כי מדובר לקוח חשוב "מאוד", עמ' 78 שורות 36-35 לפרוטוקול). מר קדוש, בתצהירו, מסכים שלתובע קשר לעסקה בשל חברותו עם אחד מעובדי ג'ייפרוג (סעיף 3 לתצהירו). חברות זו היא שתרמה והביאה להיכרות בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג, וכתוצאה מכך לעסקה בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג. מר קדוש מוסיף בתצהירו: "...לאחר שיוסי הכיר לסוויצ אפ את ג'ייפרוג נעלם מהתמונה, והצדדים נאלצו לערוך מו"מ ארוך ומייגע בנוגע לתנאי ההסכם, התמורה וגודל שטח ההשכרה בבניין, בעצמם" (סעיף 16 לתצהירו). אם כן, מר קדוש מודה שהתובע הוא שהכיר לנתבעת את ג'ייפרוג. אשר לאי-השתתפות התובע במשא-ומתן, נדון בכך להלן. כאמור, ההיכרות בין הצדדים היא חלק משמעותי בהיות מתווך הגורם היעיל שהביא לעסקה (עיינו, עניין כרמי בדברים שצוטטו לעיל). התובע הכיר לנתבעת בצעירותה לקוח חשוב ומשמעותי, לקוח שהוא "חלום" בלשון העד מטעמה. זמן סביר לאחר הסכם התיווך אותו לקוח גדול ומשמעותי שכר מהנתבעת שטחים, וזמן נוסף שלטעמי גם הוא סביר ואינו רב בנסיבות העניין, הוא הרחיב את השטחים ששכר. הן לגבי שטחים אלו והן לגבי אלו יש לראות את התובע כגורם היעיל שהביא להתקשרות בעסקה. 49. לזאת אוסיף כי מר נדל גם עמד על הצורך של ג'ייפרוג להבטיח מראש אפשרות להגדיל את השטח המושכר, ובלשונו: "ואכן לקחנו שם קומה אחת עם אופציה, כשחברת הייטק לוקחת ספייסים אז היא לוקחת את זה עם אופציות לגדילה זאת אומרת האופציה היא כזו שאנחנו תמיד אומרים לחברת סוויצ' אפ אגב כמו שאנחנו עושים איתם היום כשאנחנו הולכים לגדול איתם להמשיך לגדול איתם עם חברת סוויצ' אפ" (עמ' 12 שורה 36 עד עמ' 13 שורה 5 לפרוטוקול). לאמור, אותה היכרות ראשונית שנעשתה בזכות התובע, הייתה עם לקוח שלו פוטנציאל גדילה, פוטנציאל שאכן התממש. 50. קיים חוסר בהירות לגבי השאלה, האם התובע ביקר בבניין רסיטל. התובע העיד שביקר בבניין רסיטל עם מר נדל (עמ' 46 לפרוטוקול). מר נדל העיד שביקר עם התובע בבניין בשד' ההשכלה. לפי עדותו, ולמיטב זכרונו, הוא סבור שהיה עוד מפגש או שניים עם התובע בבניינים נוספים. לגבי בניין רסיטל, לפי עדותו של מר נדל הוא הנחה את התובע שלא להצטרף לביקור שכן ג'ייפרוג אינה מעוניינת בו (בלשון העד: "קשה לי לזכור אני בטוח שהיו עוד מפגש אחד או שניים ברמת הביזנס זאת אומרת בואו נלך לראות הבניין הזה בוא תצטרף לראות הבניין הזה וכו' וכו'... בהשכלה בטוח היינו שלושתנו ההשכלה זה הבניין הראשון, לאחר מכן ברסיטל אני לא חושב שהיו מפגשים עם יוסי, כי ברסיטל אני כבר אמרתי ליוסי תשמע אנחנו הולכים לבחון את בניין רסיטל אבל אנחנו לא מעוניינים בו אז אין לך מה לבוא"; עמ' 18 שורות 26-19 לפרוטוקול). אך לאחר מכן העיד מר נדל כי לדעתו אולי התובע ביקר עם נציג ג'ייפרוג בבניין רסיטל (עמ' 36 שורות 28-18 לפרוטוקול). אין בפניי תשתית מספקת לקבוע ממצא בנושא, וכפות המאזניים בנדון מעוינות. אולם כך או אחרת, אין הדבר גורע מן המסקנה בדבר היות התובע הגורם היעיל שהביא להתקשרות בעסקה. אם נאמץ את גרסת התובע כי ביקר בבניין רסיטל, הדבר מחזק את המסקנה כי שימש כגורם היעיל שהביא להתקשרות. אם נאמץ את הגרסה שלא ביקר בבניין, הרי שלפי עדותו של מר נדל כך היה לאור דבריו של מר נדל שאין צורך שהתובע יצטרף לביקור – כך שלא ניתן לזקוף זאת לחובת התובע. 51. חמישית, אשר לאי-השתתפות התובע במשא-ומתן בין הנתבעת לג'ייפרוג, בפסיקה נקבע שאין הכרח שהמתווך יהיה מעורב במשא-ומתן זה (עיינו, עניין כרמי בדברים שכבר צוטטו לעיל ("...בהעדר נסיבות מיוחדות, אין המתווך נדרש גם לנהל המו"מ בשם מי מהצדדים..."); ראו גם, ת"א (מחוזי ת"א) 1438/06 קוקרמן נדל"ן בע"מ נ' ‏Plaza Centers (Europe) B.V, פיסקה 33 (3.5.2012) ("לא מצאתי ממש בטענות הנתבעות, כפי שבאו לידי ביטוי בתצהירו של שטרקמן, לפיהן התובעת לא מילאה אחר התחייבויותיה על פי ההסכם, מן הטעם שזו לא פעלה לקרב את הצדדים לקראת החתימה על העסקה... ואף לא הוכח כי קוקרמן [התובעת המתווכת, א.ו.] נדרשה לפעול ולסייע במשא ומתן שהתנהל בינות הצדדים"); ע"א (מחוזי ת"א) 21883-06-18 רייסדור טאוורס בע"מ נ' מנשה, פיסקה 46 (27.8.2019) (להלן – עניין רייסדור) ("...בדרך כלל לא נדרש המתווך לנהל מו"מ בשם מי מהצדדים בכדי להיחשב כגורם היעיל...")). לזאת נוסיף, כי בעדות שנשמעה מטעם מר נדל, העיד זה כי הוא ביקש מהתובע שלא להיות מעורב במשא-ומתן. בלשון העד (עמ' 13 שורות 26-14 לפרוטוקול; ההדגשות הוספו): "עו"ד מ. עופרי : תספר בבקשה על מידת ההשפעה של יוסי שיבס על העסקה שבסופו של דבר נרקמה ביניכם לבין סוויצ' אפ. העד, מר ל. נאדר : או קיי אחד הדברים החשובים וזה מה שאני ביקשתי מיוסי בעוד באותו שלב אחרי שעברנו מי מרחוב ההשכלה לאיפה שאנחנו נמצאים היום מה ששכרו מחברת סוויצ' אפ זה אני אמרתי לו יוסי תודה רבה על ההיכרות עם סוויצ' אפ במובן הזה אנחנו לוקחים את זה מכאן ז"א גם מבחינת אבטחת מידע גם מבחינת הצרכים של החברה שלנו פנימה אתה לא צריך לנהל עכשיו את כמה חדרים אנחנו צריכים ואיזה גודל אנחנו צריכים וכו' וכו' וכו' תודה על ההיכרות שעשית לנו עם סוויצ' אפ את העניינים הטכניים הפנימיים של איך להשכיר כמה להשכיר מה גודל באיזה צורה באיזה תצורה משפטית עסקית מסחרית זה אנחנו נעשה בתוך ג'ייפרוג לשאלתך". ובהמשך עדותו (עמ' 16 שורות 32-23 לפרוטוקול): "עו"ד מ. עופרי : הטענה של הנתבעת היא שיוסי לא היה חלק יעיל או גורם יעיל בעסקה שבסופו של דבר נסגרה אני רוצה את התייחסותך לכך. העד, מר ל. נאדר : אני חושב שהבהרתי את זה בצורה מאוד מדויקת כשאמרתי עבודתו של יוסי הייתה מבחינתי יחליט כבוד השופטת מה שיחליט מבחינתי הייתה להכיר לי את סוויצ' אפ במובן הזה שלאחר מכן אמרתי לו אני מבקש ממך לא להתערב אתה לא יודע מה הצרכים שלנו אני לא יכול להכניס אותך למשרדים שלנו וכו' וכו' וכו' תודה רבה על עבודתך ישלמו לחברת סוויצ' אפ מאה מיליון שקל או לא ייתנו לו שקל אין לי עניין עם זה אני בתור ג'ייפרוג אפרופו תודה לך יוסי על עבודתך הוצאתי צ'ק ושילמתי". וראו גם, בדומה, עדותו של מר נדל בעמ' 36 לפרוטוקול. הדברים אושרו על-ידי התובע בחקירתו הנגדית (עמ' 45 לפרוטוקול). בדומה נקבע, כי כאשר לקוחו של המתווך אינו מעדכן את המתווך על קיום המשא-ומתן או מרחיק את המתווך ממנו, לא תשמע הטענה כי באי-השתתפות המתווך במשא-ומתן יש כדי להפחית מהיותו הגורם היעיל שהביא לעסקה (עיינו, ת"ק (כ"ס) 66048-06-19 יפת נ' קליבר 5.56 ציוד לחייל בע"מ, פיסקה 11 (17.8.2020) וסקירת הפסיקה שם; ע"א (מחוזי ת"א) 2314/00 פרנק נ' י.ה מקרקעין וניהול בע"מ (9.12.2001); ת"א (שלום ת"א) 47771-04-14 אפשטין נ' שוחט, פיסקה 32 (18.11.2016) (ערעור נדחה, ע"א (מחוזי ת"א) 2988-01-17). אם כן, לא ניתן לבוא בטרוניה כלפי התובע על כך שלא לקח חלק במשא ומתן בין הנתבעת לבין ג'ייפרוג, שעה שמר נדל הנחה את התובע שלא לקחת בו חלק. 52. שישית, ולמעלה מן הנדרש, הנתבעת שילמה לתובע את דמי התיווך בגין הסכם השכירות הראשון. כפי שכבר נאמר, דעתי היא שאין לומר שתשלום זה נעשה לפנים משורת הדין. תשלום דמי התיווך או חלקם עשוי להקים מניעות לכפור בהיות התובע הגורם היעיל לגבי הסכם השכירות הראשון (עיינו, עניין רייסדור, פיסקה 46: "...כאשר רוכש הנכס כבר שילם למתווך חלק מדמי התיווך, אין הוא יכול להעלות הטענה כי המתווך לא היה הגורם היעיל, שכן משלא מצא מניעה לשלם לו בעבר, הוא מנוע מלטעון טענה זו לאחר מכן, לרבות מכוח דיני תום הלב. משכך, גם במקרה דנן מאחר והמערערת כבר החלה בתשלום דמי התיווך, הרי שהיא מושתקת מלהעלות טענות של יעילות המתווך"). אף אם אין מדובר לכדי טעם העולה לכדי "מניעות", מדובר בנסיבה בעלת משקל המחזקת את המסקנה כי התובע הוא הגורם היעיל שהביא להתקשרות, שכן כך ראתה אותו הנתבעת בזמן אמת לגבי הסכם השכירות הראשון. אם כך לגבי הסכם השכירות הראשון, ומשעמדנו לעיל על הקשר הרב שבין הסכם השכירות הראשון להסכם השכירות השני (הן מבחינת תוכנם, הן מבחינת מועדם, כשלטעמי פער הזמנים ביניהם אינו רב בנסיבות), הדבר מחזק את המסקנה שהתובע הוא הגורם היעיל שהביא להתקשרות גם בהסכם השכירות השני. 53. שביעית, ולמעלה מן הנדרש, ניתן לתת משקל לכך שגם ג'ייפרוג שילמה את דמי התיווך בגין הסכם השכירות הראשון (עיינו, עניין רוזנצוויג, בפיסקה 23, שם ניתן משקל לנתון זה; נושא זה הוא גם אחד הקריטריונים שנקבעו בעניין מוסקוביץ, ראו ס"ק (ו) לרשימה שם). אכן, אין תשתית לסיבה שבגינה ג'ייפרוג להבנתי לא שילמה לתובע דמי תיווך בגין הסכם השכירות השני. אולם נזכור כי ההסכם בין התובע לבין ג'ייפרוג הוא שונה, עוסק בנכס בשד' ההשכלה באופן מפורש, כך שמישור היחסים שבין התובע לבין ג'ייפרוג עשוי לשקף סיכויים וסיכונים השונה מאלו שבמישור היחסים שבין התובע לבין הנתבעת. עם זאת, תשלום דמי התיווך של ג'ייפרוג לתובע לגבי הסכם השכירות הראשון מחזק את הקביעה כי התובע היה הגורם היעיל בהתקשרות בהסכם השכירות הראשון. כאמור, לכך נוסיף את הקשר הרב שבין שני הסכמי השכירות, כפי שהדברים נדונו בפירוט לעיל, והדבר מהווה נימוק נוסף בעל משקל (למעלה מן הנדרש), המחזק את המסקנה כי התובע היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות בהסכם השכירות השני. 54. נסכם. התובע הוא הגורם היעיל שהביא להתקשרות בהסכם השכירות הראשון. התובע הוא שהפגיש בין הצדדים ובכך הביא לעסקה. התובע הביא לחברה בצמיחה שלה שטחי מסחר להשכרה בהיקף קטן יותר מכיום, לקוח שהוא "חלום". הנתבעת שילמה לתובע את דמי התיווך בגין עסקה זו, וגם ג'ייפרוג עשתה כן. על כך נוסיף שהקשר בין הסכם השכירות הראשון לבין הסכם השכירות השני הוא רב. פער הזמנים בין ההסכמים אינו גדול בנסיבות. מדובר בהמשך התקשרות שנצפתה מלכתחילה. ציפיה זו מצאה את ביטויה בהיקף השטחים שצוין בהסכמי התיווך, מצאה ביטויה בהוראות הסכם השכירות הראשון (באופציה, גם אם לבסוף הושכרה קומה נוספת אחרת, ובזכות הראשונים), וזה היה התכנון המסחרי של ג'ייפרוג מראש. הסכם השכירות השני הוא "תוספת" להסכם השכירות הראשון. בכך, הסכם השכירות השני הוא פעולה "שאינה אלא הרמת החבל, מקום בו הושאר, כדי ליצור המשכיות באותו מהלך", כשהתובע הוא "שזרע את זרע העיסקה" (בלשון בית המשפט העליון בעניין מוסקוביץ). אעיר כי ענייננו שונה מזה שנדון בע"א 2708/14 ישראלי נ' אהרוני (‏6.12.2015), אשר אליו הפנתה הנתבעת בסיכומיה. באותו עניין, נקבע שהמתווך אינו הגורם היעיל, כן "אף כי המערער החל בהנעת המהלך מול המשיב שהוביל בסופו של דבר לעסקה בה התקשר המשיב, עדיין בסופו של דבר העסקה שיצאה אל הפועל מנותקת בזמן, במקום ובזהות הצדדים מהעסקה המקורית לה תיווך המערער. הצדדים לעסקה השתנו, תוכן העסקה השתנה, והיא נולדה גם בהליך שונה" (פסק-דינו של כב' השופט מ' מזוז). ענייננו שונה מכך, כמבואר לעיל. בסופו של יום, ענייננו אינו, למשל, בהסכם שכירות שני שנעשה לאחר שנים ארוכות, או בהשכרת שטחי משרד בבניין אחר לגמרי, או בעסקה נוספת מסוג אחר דוגמת עסקת רכישה. ענייננו בהמשכיות ברורה למדי: זמן לא רב לאחר הסכם השכירות הראשון נעשתה תוספת להסכם, והוספו שטחי השכרה שנצפו מלכתחילה על-ידי כל הצדדים. מכאן מסקנתי היא שהתובע הוא הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים גם בהסכם השכירות השני. ב.(4) שיעור דמי התיווך 55. בהסכם התיווך הוסכם ששיעור דמי התיווך הוא כדמי השכירות לתקופה בת שלושה שבועות, ללא חניות. דמי השכירות בגין השטח הנוסף שהושכר בהסכם השכירות השני הם 151,125 ש"ח בתוספת מע"מ (עיינו, סעיף 4.1 להסכם השכירות השני). אם חלק מסכום זה הוא עבור חניות – המידע בנדון נמצא אצל הנתבעת, והיה עליה להביאו. התובע, בסיכומיו, לא הוסיף את המע"מ לדמי השכירות בנוסף למע"מ המגיע לו, ולכן אין צורך לדון בשאלה האם היה נכון להוסיף את המע"מ "פעמיים". שלושה שבועות מתוך חודש הם בקירוב 21/30. על כן, החישוב הוא, בתוספת המע"מ המגיע לתובע (בשיעורו היום): 151,125X(21/30)X1.18, והתוצאה היא 124,829 ש"ח. 56. אשר להפרשי ריבית והצמדה, על אלו ככלל להתווסף מיום היווצרות העילה. בלשון בית המשפט העליון, "כבר נפסק כי בהיעדר נימוק להצדקת ההגבלה, יש לקבוע את תקופת הריבית, באופן שהיא תחל מיום היווצרות עילת התביעה" (ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 130 (1993); הדברים נכונים גם בקשר להפרשי הצמדה, ראו, ע"א 3381/17 אשכנזי נ' בן שלמה, פיסקה 44 (‏22.8.2018); יצוין שהנתבעת לא טענה בסיכומיה בדבר אי-כימות סכומים אלו בכתב התביעה, ובכל מקרה עיינו לעניין זה, ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי, פיסקה 28 (21.8.2012)). מועד זכאות התובע לדמי התיווך הוא ביום עשיית הסכם השכירות השני, שהוא יום 31.12.2020. (הערה: בכתב התביעה נתבעו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה. אולם בסיכומים נטען, ובצדק, להוספת הפרשים אלו מיום כריתת הסכם השכירות השני. לבדיקתי הנתבעת לא כללה טיעון בנושא בסיכומיה ולא התנגדה לכך. אוסיף שממילא הסכום שנפסק הוא מעט נמוך מסכום כתב התביעה, ולמיטב בדיקתי הוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום היווצרות העילה ועד יום הגשת התביעה עודנה נמוכה מסכום התביעה). 57. אשר לתביעת פיצוי בגין "עוגמת נפש, טרטורים והוצאות", מצאתי שאין לכך מקום (למעט הוצאות המשפט כפי שייקבעו להלן). מדובר בתביעה בנושא מסחרי, והנסיבות אינן מצדיקות פסיקת פיצוי בגין נזק שאינו ממוני. 58. אשר לשכר-טרחת באי-כוח התובע, נתתי את הדעת לטירחה שהוקדשה לבירור ההליך, וכן לקבלת התביעה כמעט בכללותה. התביעה התבררה עד תום. הוגשו תצהירים וכן סיכומים בכתב. התקיימו שלושה דיונים, אחד מהם הוא ישיבת הוכחות. בהתחשב בכל אלו, מצאתי שעל הנתבעת לשאת בשכר-טרחת באי-כוח התובע בסך 30,000 ש"ח. 59. בנוסף, בשל תוצאת ההליך, הנתבעת תישא בהוצאות לטובת התובע בגובה האגרה כפי ששולמה ושכר העד מטעם התובע (מר נדל) כפי שנפסק. סוף דבר 60. אשר על כן: (א) התביעה מתקבלת כמעט במלואה, במובן זה שהנתבעת תשלם לתובע 124,829 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 31.12.2020. (ב) נוסף על כך, הנתבעת תישא בשכר-טרחת באי-כוח התובע בסך 30,000 ש"ח, וכן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות בגין האגרה כפי ששולמה ושכר-העד מטעם התובע כפי שנפסק. (ג) על הסכום שהפקיד התובע בקופת בית המשפט בסך 500 ש"ח לעבור לידי העד מר לירן נדל. ניתן להגיש ערעור על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי תוך 60 ימים מיום מסירתו. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision55385-07-21	["אמיר ויצנבליט"]	[{"judgment_id": "5b87c7f6-d1f4-5f88-be67-29a7650cd08d", "file_name": "55385-07-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 387244, "extension": "docx", "display_name": "55385-07-21-קובץ מקורי"}]
6a7525b6-440f-5d0d-8ce7-b71f4cfb415b	ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ש' חננאל שרעבי אב"ד, ש' אספרנצה אלון, ש' אריה נאמן: פסק דין בעניין ערעור אימוץ (עמ"צ 15040-12-24)	15040-12-24	2025-01-11	2	3	4	2DISTRICT_COURT	3Haifa	4Family	null	decision15040-12-24	["חננאל שרעבי", "אספרנצה אלון", "אריה נאמן"]	[{"judgment_id": "6a7525b6-440f-5d0d-8ce7-b71f4cfb415b", "file_name": "עמצ 15040-12-24.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 1905644, "extension": "pdf", "display_name": "15040-12-24-קובץ מקורי"}]
82cc0ed5-9bbf-5c7e-85f2-d603d5b2bcc8	ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, השופטת יפעת שקדי שץ: פס"ד בבקשה סילוק תביעה על הסף (תמ"ש 31513-06-24)	31513-06-24	2024-12-11	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	לפני בקשה לסילוק תביעה על הסף. המשיב הגיש תביעה לביטול פסק דין חלוט (תמ"ש 46123-06-21) ולקיום משפט חוזר. התביעה אליה מתייחס המשיב היא תביעה כספית על סך 500,000 ש"ח שהגיש נגדו המבקש בגין לשון הרע בשל 20 פרסומים. התביעה התקבלה באופן חלקי בהתאם לפסק הדין מיום 29.6.2023, והמשיב חויב בתשלום פיצוי למבקש בסך של 70,000 ש"ח וחויב לפרסם התנצלות (החלטה מיום 18.1.2024). ביום 28.2.2024 דחה כבוד בית המשפט המחוזי את הערעור על פסק הדין (עמ"ש 22561-07-23). כבוד בית המשפט העליון דחה ביום 27.3.2024 את בקשת רשות הערעור (בע"מ 2029/24). המבקש הגיש בקשה למחוק את התביעה על הסף מאחר שכתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה. המבקש טוען שאין בכתב התביעה אף לא טענה אחת המקימה, לפחות לכאורה, עילה לביטול פסק דין חלוט. לדבריו, הטענות בכתב התביעה עוסקות בהליכים חלוטים שהסתיימו, לאחר שכל הערעורים נדחו. המבקש טוען שהמשיב מנצל הליכי משפט לרעה, וממחזר טענות סרק מהעבר. לדבריו, המשיב לא טוען למרמה, לא הציג ראיות למרמה, לא הציג ראיות ועדויות בעלות אמינות לכאורית, ולא הציג ראיות חדשות או העלה טענה ל"עיוות דין" שלא נשמעה קודם. המשיב טוען בתשובתו כי ניתן לבקש משפט חוזר מכוח עילת 'עיוות דין' ומכוח הבאת ראיות חדשות שונות העשויות לבדן או יחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט, לשנות את תוצאת המשפט לטובתו. לדבריו, עיוות הדין הוא העדר דיון הוכחות כדין. המשיב טוען שהמבקש זכה בתביעתו במרמה בשל העדר דיון בתביעה. בכתב התביעה טוען המשיב שלא ניתן לו יומו בבית המשפט מאחר שבית המשפט לא הקנה זמן לדיון בטענת 'אמת דיברתי', ולא התייחס לטענות בסיכומים מטעמו שהוגשו בשני שלבים. המשיב טוען שלא התאפשר לו להוכיח את הגנת 'אמת דיברתי' מאחר שהוקצו 5 שעות לדיון הוכחות, והתביעה כנגדו כללה 20 פרסומים. לדבריו, אם בית המשפט היה מאפשר דיון כדין, אז לא היה ספק בטענת 'אמת דיברתי'. המשיב טוען שלא נקבע דיון כדין אף שהתבקש בבקשה יחודית. עוד טוען המשיב שתוצאות הדיון היו ידועות מראש לבית המשפט, ולכן פעל כפי שפעל ולא הקנה זמן בדיון ההוכחות באופן המפר את זכות כבוד האדם וחירותו ואת הוראות החיקוק הרלבנטיות. המשיב בכתב תביעתו טוען כי לא היה דיון מהותי בפסק הדין של ערכאת הערעור וזו עילת עיוות דין. הפסיקה מתייחסת לביטול הכרעה שיפוטית חלוטה בשל תרמית, ועורכת הבחנה בין תרמית פנימית (תרמית שגרמה לפגם בהליך השיפוטי עצמו כתוצאה ממעשה בלתי חוקי בעת ניהול המשפט, לדוגמה עדות שקר או הבאת מסמך מזויף) לבין תרמית חיצונית (תרמית המונעת מבעל דין את ההזדמנות להציג לפני בית המשפט כיאות את טענותיו, למשל, בשל מתן שוחד לבית המשפט, קנוניה עם נציגו המשפטי של בעל הדין שכנגד ועוד). הפסיקה דנה בתרמית פנימית, והותירה לעת מצוא את הדיון בתרמית חיצונית, ואת השאלה האם בכלל יש לערוך הבחנה בינה לבין תרמית פנימית (ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ פסקה 9 (25.2.2010)). יצוין כי בית המשפט העליון אף הרחיב והכיר עקרונית באפשרות לבטל פסק דין חלוט בשל ראיות או עובדות חדשות שנתגלו ללא שנטענה מרמה (שם, פסקה 9). בסוגיה של ביטול הכרעה שיפוטית חלוטה בשל תרמית מתנגשים עיקרון סופיות הדיון ועיקרון חקר האמת. פסיקת בית המשפט העליון הכירה בכך כי במקרה שמדובר בתרמית בהשגת פסק הדין, נקודת האיזון נוטה לכיוון האמת והצדק, ולפיכך ניתן יהיה לבטל פסק דין חלוט שהושג במרמה ולערוך משפט חוזר אזרחי. יצוין כי ההנחה הבסיסית היא שאין לבצע היקש מלא בין ישום הסוגיה במשפט הפלילי לבין יישומה במשפט האזרחי, בשל חשיבותם המכרעת של כבוד האדם וחירותו בהקשר הפלילי. הדרך לביטול פסק דין שהושג במרמה היא באמצעות הליך של תקיפה ישירה של פסק הדין על-ידי הגשת בקשה לביטולו אשר מוגשת לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין שהושג במרמה. בפסיקה נקבעו כללים ותנאים לביסוס עילה לביטול פסק דין בשל מרמה, ואף צוין כי היענות לבקשה תישקל במשורה ובכפוף לתנאים מחמירים, ואלו הם: אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה; חיוניות הראיה - האם עשויה טענת המרמה להביא לתוצאה שונה מזו שנקבעה בהתדיינות הראשונה במסגרת משפט חוזר שיערך; ראיות חדשות ושקדנות סבירה - הוצגה ראיה שלא ניתן היה בשקדנות סבירה להשיגה במהלך ההתדינות הראשונה. בענייננו, המשיב לכאורה אינו טוען לתרמית בכתב התביעה אך מציין זאת במסגרת הפסיקה המפורטת (סעיף 15 לכתב התביעה) תחת הערך "עיוות דין (מרמה)", ומעלה טענה זו לכאורה אגב התייחסותו בתשובה לטענות המבקש (עמ' 3 לתשובה). מהאופן בו נוסחו הדברים, כלל לא ברור האם המשיב מבסס את בקשתו למשפט חוזר על טענת תרמית. לכאורה עולה מטענתו של המשיב כי לא ניתן לו יומו בבית המשפט מאחר שדיון ההוכחות לא התנהל כדין ולא ניתנה התייחסות לסיכומיו, אך לא עולה מטענתו כי אלו בוצעו בשל תרמית אלא שהמצב הנטען הוביל לכך שהמבקש זכה בתביעתו במרמה. המשיב מתייחס לכך שדיון ההוכחות לא התנהל כדין בהקשר לזמן שהוקצה לדיון ביחס להיקף הפרסומים. המשיב לא ביסס את טענת המרמה ולא הציג ראיה חדשה שלא ניתן היה בשקדנות סבירה להשיגה במהלך ההתדיינות הראשונה. פסק הדין לגביו מעלה התובע את טענותיו נידון בערכאת הערעור ונידונה בקשת רשות ערעור בבית המשפט העליון. בנסיבות אלו, אינני סבורה כי יש מקום לשוב ולהידרש לאותן טענות שנידונו והוכרעו. יובהר כפי שניתן ללמוד מפסק הדין מיום 29.6.2023 שבהקשר לתביעת לשון הרע בית משפט נדרש הן לסיכומי המשיב מיום 14.11.2022 (סעיף 22 לפסק הדין) והן לסיכומיו מיום 20.12.2022 (סעיף 225 לפסק הדין). יצוין כי הדיון מיום 8.9.2022 החל בשעה 10:10 והסתיים בשעה 16:01 לאחר שבמהלכו הייתה הפסקה לצורך דיון בתיק ה"ט. לאחר שחלף הזמן שהוקצב למשיב בחקירתו, בית המשפט שב ואמר כי הוא מאפשר למשיב לשאול שאלות מהותיות (עמ' 259 לפרוטוקול, ש' 9, 12; עמ' 260, ש' 7). בתגובה השיב המשיב "עזבי, יאלה. לא צריך דיון" (עמ' 260, ש' 14). לאור האמור, אינני סבורה כי הוכחו התנאים המחמירים כדי לאפשר קיומו של משפט חוזר, ואני סבורה כי בנסיבות מקרה זה עיקרון סופיות הדיון גובר. על כן, מתקבלת הבקשה לסילוק על הסף ואני מורה על דחיית התביעה. המשיב יישא בהוצאות המבקש בסך 850 ש"ח וכן נוכח התוצאה ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 550 ש"ח. קדם המשפט הקבוע ליום 24.12.2024 מבוטל. אני מתירה את פרסום החלטה זו בהשמטת כל פרט מזהה. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים, תעדכן היומן ותסגור התיק. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision31513-06-24a	["יפעת שקדי שץ"]	[{"judgment_id": "82cc0ed5-9bbf-5c7e-85f2-d603d5b2bcc8", "file_name": "31513-06-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 51792, "extension": "docx", "display_name": "31513-06-24- קובץ מקורי"}]
173f27a7-16f1-5fff-8d63-f2a46d9e0394	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופטת לורן אקוקה: פס"ד בתובענה לחיוב במזונות (תלה"מ 35124-07-23)	35124-07-23	2025-01-24	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	עניין לנו בתובענה לחיוב במזונות עבור שלושה קטינים, ילדיהם המשותפים של הצדדים. רקע וטענות הצדדים בקצרה: התובעת (להלן: "התובעת"/"האם") והנתבע (להלן: "הנתבע"/"האב") הם הוריהם של 3 קטינים: ..... יליד 9.11.2007 (כבן 17 שנים), ..... יליד 8.12.2009 בקרוב ימלאו לו 15 שנים וו.... יליד 10.3.2014 (כבן 10 וחצי) (וכולם יכונו להלן: "הקטינים") לטענת האם, מערכת היחסים בין הצדדים עלתה על שרטון שבעקבותיה עזב המשיב את בית המגורים של המשפחה ביום 7/2021 כאשר לאחר מכן הוא שב לבית המשפחה בחודש 03/2022 אולם לא היה בכך כדי לשקם את התא המשפחתי ולבסוף נפרדו הצדדים עת עזב המשיב את בית המשפחה בחודש 12/2022 כשלטענת האם, מהלך זה תוכנן על ידי המשיב והותיר אותה ואת הקטינים חסרי כל. התובעת פירטה כי קודם להליכים המשפטיים בין השניים, התגוררה המשפחה בנכס בבעלות הוריו של המשיב ותכננו לרכוש דירה נוכח זכאותם לרכישה באמצעות תכנית "מחיר למשתכן" שלימים לא מומשה ובצל המחלוקות בין הצדדים, פונו התובעת והקטינים מדירת המגורים. באשר לכושר השתכרות הנתבע, בתביעתה, העמידה התובעת את כושרו על סך של 12,000 ₪ עת מועסק הוא על ידי קרוב משפחתו והכנסתו המוצהרת אינה, לטענתה, הכנסתו בפועל מה גם שזה נהנה מהטבות לרבות רכב צמוד. לטענת התובעת, היא מתקשה לשאת בנטל גידול הילדים המוטל כולו עליה לרבות העדר זמני שהות משמעותיים עם הקטינים. בעת הגשת התביעה, טענה כי היא מתקיימת מדמי אבטלה בלבד לאחר שפוטרה מעבודתה נוכח הטלטלה הגדולה שעברה משפחתה. מסבירה האם כי לצעיר מהילדים זכאות לקצבת נכות בסך של 1,700 ₪ לחודש בשל מצבו תוך פירוט להשגחה הצמודה לה הוא נדרש. עוד הוסיפה כי גם הקטינים הנוספים זקוקים לטיפולים בפרט טיפולים פסיכולוגיים בעקבות המשבר המשפחתי וכן לטיפולים תרופתיים נוכח קשיי קשב וריכוז. האם העמידה את צרכיהם של הקטינים על סך של 1,300 ₪ כל אחד מהם הכוללים מזון, ביגוד והנעלה והוצאות שוטפות לרבות טלפון נייד ובילויים. עוד ביקשה לקבוע סך של 50% מדמי השכירות והחזקת המדור שלה ולפסוק סך של 70% השתתפות האב בהוצאות חינוכיות והוצאות רפואיות נלוות לילדים. הנתבע התנגד למלוא החיובים הנתבעים על ידי האם. הנתבע השיב כי הוא בהליך פשיטת רגל ונאלץ לפדות את כל חסכונותיו לרבות תכניות פנסיה וגמל לטובת פירעון חובות המשולמים בסך של 1,200 ₪ לחודש ולמשל 4 שנים לערך. הנתבע אישר כי הוריו הסכימו כי המשפחה תתגורר בדירה בבעלותה אולם בשל המשבר הכלכלי ונוכח ניהול האם אורח חיים פזרני וחציית קווים במערכת היחסים בין השניים, עזב את הבית בו התגוררו הצדדים. בהליך שנוהל על ידי הוריו, פונתה הדירה. לטענת הנתבע, המבקשת בחרה לעבור להתגורר בשכירות בשכונה חדשה בעיר .... ולשאת בדמי שכירות יקרים עבור דירה בת 5 חדרים כשמחירי השכירות בשכונה בה התגוררו קודם לכן נמוכים בשיעור של כ – 1,000 ₪ מדמי השכירות להם התחייבה המבקשת, כך גם הוצאות אחזקת המדור יקרים בהתאמה. עוד נטען כי למיטב ידיעתו של הנתבע, פנתה המבקשת לקבל סיוע בשכר דירה. האב טען כי הוא עובד כשכיר והכנסתו עומדת על סך של 9,000 ₪ לחודש. האב מבקש לקבוע את צרכי הילדים ולהשית אותם על שני הצדדים בהתאם לדין נוכח גילאי הילדים ולהתחשב בהתאמה לכושר ההשתכרות של כל אחד מהם. לטענת האב, קצבת הנכות מהביטוח הלאומי מספקת את כל צרכיו של הצעיר מילדיו ועל כן אין לחייבו במזונות אלא במחצית מצרכים מיוחדים וחריגים. במענה לטענות המבקשת, טען המשיב כי לתובעת פוטנציאל כושר השתכרות שהרי עבדה עד לפני מספר חודשים כסייעת מטעם העירייה בחצי משרה ובאם תשוב לעבוד ואף תגדיל היקף שעות העבודה, אפשר כי שכרה יוכפל. בעת פתיחת ההליך ובכתב ההגנה טען הנתבע כי הוא מעביר לידי המבקשת מדי חודש סך של 3,000 ₪ ונושא במחציות בנוסף לקצבת הנכות של הקטין ויש להוסיף ולהתחשב בקצבת הילדים המשולמת לידי האם מאת המוסד לביטוח לאומי. עניין זה מעמיד, לטענת האב, את הכנסות התובעת רק מדמי מזונות וקצבאות על סך של ,5288 ₪ לחודש. עוד הוסיף הנתבע כי יש להתחשב בשיעור הכנסתו בסך של 9,000 ₪ מהם משלם הוא לקופת הכינוס בהליך פשיטת הרגל מדי חודש סך של 1,200 ₪ לחודש, משלם דמי שכירות בסך של 4,300 ₪ לחודש וזקוק להוצאות מחיה עבורו ועבור הקטינים. ההליכים בתיק וההתפתחויות מיום הגשת התביעה: ביום 6.12.2023 התקיים קדם משפט וביום 7.12.2023 ניתנה החלטה לחיוב הנתבע במזונות זמניים. בהחלטה זו חויב הנתבע במזונות כל אחד מהקטינים בסך של 700 ₪ וכן חויב בהוצאות מדור אשר לגביהם נקבעה תקרה בסך של 5,500 ₪ לחודש וגובה החיוב נקבע בשיעור של 50% לאחר ניכוי סיוע בשכר דירה, ככל שזה מתקבל בידי התובעת. עוד, ובשל פערי השכר בין השניים, נקבע כי האב ישא ב – 60% מההוצאות החריגות הרפואיות והחינוכיות של הקטינים. ביום 13.12.2023 ניתנה החלטה משלימה המבהירה כי ההוצאות הרפואיות והחינוכיות של הבן הצעיר, בעבורו משתלמת קצבת נכות, ישולמו תחילה מכספי קצבת הנכות המתקבלים עבורו ועבור הוצאות מיוחדות אלו היא משתלמת ורק בעבור ההפרש שיוותר, ככל שיוותר, יישאו הצדדים בעלות כך שהאב ישא ב – 60% והאם ביתרה. הצדדים לא הגיעו להסכמות גם לאחר שנקבעו המזונות הזמניים ונקבעה ישיבת הוכחות. על אף הוראותיי מיום 26.1.2024, לא הוגשו מלוא המסמכים, שפורטו בהחלטתי שם, כנספחים לתצהירי הצדדים. הנתבע בחר להפנות לכתבי טענותיו והסתפק בכך. ביום 17.6.2024 התקיימה ישיבת הוכחות. לא העידו עדים למעט התובעת והנתבע. כעת מונחים לפני גם הסיכומים של הצדדים. יש לציין באשר לסיכומים כי תחילה הוגשו הסיכומים כאשר כל אחד מהצדדים צירף אליהם נספחים, גם כאלו שלא הוגשו וצורפו לכתבי טענותיו או לתצהיר עדות ראשית מטעמו ואף כאלו המאוחרים לישיבת ההוכחות והצדדים שניהם נדרשו לתקן את האמור ולהסיר כל נספח מסיכומיו. עוד אציין כי על דרך הכלל לא ניתן לצרף לסיכומים נספחים, וודאי לא כאלו שלא צורפו קודם לכן בהליך. הצדדים כאמור צירפו לסיכומים מסמכים ללא שקיבלו היתר לעשות כן ולכן נתבקשו שניהם להסיר את המסמכים שצורפו לסיכומים. יש להדגיש כי חלק מהמסמכים אף מתייחסים לטענות שלא נטענו קודם לכן בהליך, גם לא בתצהיר עדות ראשית. ועוד קודם לדיון והכרעה בית המשפט מדגיש כי לא היה כל מקום להעלות טענות חדשות במסגרת הסיכומים וודאי שלא לצרף מסמכים חדשים. עתה מונחים לפני הסיכומים המתוקנים מטעם הצדדים שניהם. עיקרי סיכומי התובעת, מעבר לנטען בתביעה: יש לציין כי בסיכומיה בחרה התובעת לציין כי הנתבע, במהלך חיי הנישואין, נהג כלפיה באופן מחפיר לרבות באלימות מילולית נפשית ואף פיסית, עניין שלא בא בכתב התביעה וממילא אינו עניין לשאלת החיוב במזונות כך שלא היה כל מקום לציין זאת. טענה התובעת כי שיעור החיוב במזונות זמניים אינו מספיק למימון צרכי הקטינים ועם זאת הנתבע אף לא נושא באלו. טענה התובעת כי האב אינו בעל מסוגלות הורית ואינו נושא בנטל הגידול של הבנים, כך הוא אינו לוקח את הבנים הגדולים בימי שלישי ואת הבן הצעיר פוגש לשעות ספורות. משלימה התובעת בעניין זה ומסבירה כי זמני השהות של הקטינים עם האב מצומצמים כך שאף בסופי שבוע הבנים שבים עוד ביום שישי בלילה לבית האם ולאחר שהיו בבית הסבתא, אמו של הנתבע, ולא עם הנתבע בעצמו. הנתבע, לטענת התובעת, מעבר לאי עמידה בתשלומי המזונות הזמניים, גם אינו נושא בנטל הטיפול בקטינים לרבות פניה לגורמים רפואיים במידת הצורך, איסוף הקטינים מהמסגרות החינוכיות, אינו משתתף בהוצאה כספית רפואית עבורם. עוד טענה כי האב אינו נושא בנטל של הטיפול בהיגיינה של הקטינים רבות הטיפול בכביסה שלהם, מקלחות וצחצוח שיניים וכי האב גם אינו דואג לצרכיהם החינוכיים. לטענת האם, הקטינים שוהים עמה והיא נושאת בנטל הגידול שלהם לפחות 90% מהזמן כך שלמעשה מדובר בזמני שהות מצומצמים ביותר. לטענת התובעת לבן הצעיר צרכים מיוחדים אשר היא זו שעומדת לבדה בנטל גידולו ונדרשת להיות זמינה עבורו כל הזמן באופן שאינו מאפשר לה זמן חופשי עבורה או לטובת יציאה לעבודה. נטען כי הבן הצעיר, מעבר לבעיות הרפואיות מהן סובל ושהאם נדרשת לטיפול בו, הוא גם סובל מחרדות והתפרצויות זעם אשר בגינן אושר לו חינוך מהבית בשילוב בית ספר. האמור נטען ללא כל מסמך התומך באמור. בסיכומיה הוסיפה האם חיוב נוסף והוא הוצאות דמי טיפול בסך של 800 ₪. עוד טענה שעלתה רק בסיכומים התייחסה למצבה הרפואי הנטען של התובעת וכי היא לטענתה סובלת מדליות ברגליים וכי בשל מצבה הכלכלי התפרצה מחלת הפיברומיאלגיה. ביקשה האם להציג אישורים רפואיים לסיכומיה ללא שניתן לא כל היתר לכך. מנגד, באשר למצבו הכלכלי של הנתבע, טענה התובעת כי זה משתכר לכל הפחות סך של 15,000 ₪ לחודש ובהעדר נשיאה בנטל גידול הילדים, הכנסתו הפנויה מצדיקה פסיקת חיובים משמעותיים כפי דרישתה בכתב התביעה. עיקרי סיכומי הנתבע מעבר לאמור בכתב התביעה: הנתבע בפתח סיכומיו הפנה לכך שבעניין זמני השהות הגיעו הצדדים להסכמות בדיון שהתקיים ביום 6.12.2023 וניתן לאלו תוקף של החלטה. על אף זאת התובעת מחבלת בקשר של האב עם הקטינים ובזמני השהות עמם. הנתבע טוען כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי הוא משתכר כ – 20,000 ₪ לחודש ולכן ביקשה לטעון כי יש לו פוטנציאל השתכרות כאמור שאינו ממומש. עוד דחה הנתבע כל טענות התובעת כאילו הוא פרנס את התא המשפחתי לבדו בעוד התובעת עבדה במהלך 9 השנים קודם לפרידת השניים. הנתבע הפנה לגרסה נוספת של התובעת, שיש בה להעיד על העדר יכולת כלכלית של האב, והיא טענתה כי הוריו הם אלו שמממנים את כל ההוצאות ולכן שישלמו גם את המזונות. הנתבע חזר גם בסיכומיו על כך שהתובעת , על אף שטוענת כי מצבה הכלכלי קשה, בחרה שלא לעבוד ומנגד לשלם הוצאות שכר דירה בשיעור משמעותי וגבוה. הנתבע מפנה לכך שרק בחקירתה הודתה התובעת כי היא זכאית להנחה בתשלומי הארנונה בשיעור של 80% וכן הנחה נוספת בשיעור של 30% מתשלום חיובי המים. עוד נטען כי התובעת זכאית לסיוע בשכר דירה. הנתבע טוען כי הבן הצעיר זכאי לקצבת נכות בשיעור של 1,700 ₪ ומנגד התובעת לא פירטה ולא הוכיחה כל הוצאה חריגה המצדיקה תשלום מזונותיו מעבר לתשלומי הקצבה. הנתבע חזר על טענתו כי הוא בהליך חדלות פירעון שם נקבעו לו 50 תשלומים על סך של 1,200 ₪ לחודש וזאת עד לחודש 10/2026. לטענת הנתבע הוא שכר יחידת דיור בעלות חודשית של 4,300 ₪ לחודש והוצאות אחזקת המדור החודשיות שלו מסתכמות בסך נוסף של 300 ₪ לחודש. הנתבע הציג תלושי שכר מהם עולה כי הכנסתו בשיעור של כ – 10,000 ₪ בממוצע לחודש. ויש לציין כי הנתבע נתבקש להסיר את תלושי השכר שצורפו לסיכומיו בהחלטתי מיום 14.10.2024. הנתבע דחה כל טענה באשר לעיסוק כלשהו כעצמאי וחזר על כך שהוא עובד שכיר ב – 6 שנים האחרונות. לטענת הנתבע, התובעת עבדה במהלך החיים המשותפים כך שגם מצבו של הבן הצעיר לא השפיע על התובעת בעבר. ולמעשה, מדגיש, גם לשיטתה של התובעת ובעיקר נוכח טענתה כי הוריו הם בעלי היכולות הכלכליות, לא היה בידי הנתבע היכולת לממן את כל הוצאות התא המשפחתי לבדו והיא מעוניינת כי הוריו הם אלו שיממנו את החיובים. הנתבע דחה כל טענה באשר לצורך להשגיח על הבן הצעיר בשל צרכיו. לטענתו, הומלץ לצדדים להעביר את הקטין למסגרת חינוך מיוחדת אולם האם סירבה ובשל כך נדרש הוא לתגבור בלימודים, תוספת שעה רגשית וכן ליווי של סייעת במשך 25 שעות שבועיות. לטענת הנתבע, הכנסתה של התובעת בעבר במשרה חלקית עמדה על סך של 4,500 ₪ לחודש כך שהכנסתה במשרה מלאה תעלה באופן משמעותי ותאפשר לה להשתתף בנטל. לטענת הנתבע ההכנסות של התובעת מקצבת ילדים, קצבת ילד נכה, סיוע בסך של 2,000 ₪ לחודש מאחיה בצירוף כושר ההשתכרות שלה בגובה שכר מינימום מסתכמים בסך של כ – 15,722 ₪ לחודש. בניכוי כל ההוצאות של כל אחד מהצדדים לטענתו נותר הוא עם גירעון חודשי בסך של 1,000 ₪ לחודש בעוד התובעת נותרת עם הכנסה פנויה בשיעור של מעל 5,000 ₪ לחודש. לסיכום מבקש האב לקבוע את מזונותיו של כל אחד מהילדים כולל מדור ואחזקתו על סך של 1,000 ₪ לחודש. יתר ההוצאות החריגות יהיו בחלוקה שווה בין הצדדים בעוד הוצאות הבן הצעיר ימומנו תחילה מקצבת הנכות לה הוא זכאי. דיון והכרעה: בהחלטה למזונות זמניים, פירטתי באריכות את הדין באשר לחיוב אב במזונות ילדיו, בהתייחס לדין האישי החל על הצדדים. על אף האמור, אחזור על העיקרים: סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) התשי"ט-1959, קובע כי אדם חייב במזונות ילדיו לפי הדין האישי החל עליו. בענייננו החיוב הוא על פי הדין העברי. בהתאם להלכה שנפסקה בבע"מ 919/15, 1709/15 פלונית נ' פלוני ואח' (19.7.17) (להלן: "בע"מ 919/15") , יש להשוות את המצב המשפטי וחובת אב לשאת במזונות הקטינים שבין הגילאים 6-15 לסיפוק צרכי הקטינים שמעל גיל 15 עד כדי רמת החיים בה הורגלו ערב הפירוד, מדין צדקה, באופן יחסי להכנסות ההורים מכל מקור העומד לרשותם. בענייננו עסקינן בקטינים שכולם מעל גיל 6 והחבות לשאת במזונותיהם אינה חבות אבסולוטית המוטלת על האב בהקשר של המזונות ההכרחיים ויש להתחשב הן בהיקף זמני השהות והן בכושר ההשתכרות, היכולת הכלכלית והנכסים הכוללים של כל אחד מההורים. בעת קביעת דמי המזונות, יש להביא בחשבון את הסכום שיוותר לאב לקיומו שלו ולסיפוק צרכיו ההכרחיים. פסיקת בית המשפט העליון אישרה פסקי דין שהותירו לאבות פחות מ-2,000 ₪ לקיומם שלהם (ראה: בע"מ 1715/07 פלוני נ' פלונית ואח', פורסם במאגרים המקוונים). עוד נפסק כי הסכום הנפסק למספר ילדים, אינו בהכרח תוצאה אריתמטית של הסכום לילד אחד במכפלת מספר הילדים (ראה: ע"א 552/87 יהודית ורד נ' מרדכי ורד, (3/10/1988), פ"ד מב(3) 599, 601, תמ"ש (ב"ש) 8780/06 ב.ע נ' ב.ד, פורסם במאגרים המקוונים) קודם לפסיקת בע"מ 919/15, נפסקו על דרך הכלל מזונות שהם בבחינת "צרכים הכרחיים" גם על מנת שלא להכביד יתר על המידה על אב שאינו אמיד ואשר נשא באופן בלעדי בתשלום המזונות וכדי להבטיח מצד שני רמת חיים מינימלית לקטין. בפסיקה הועמדו צרכים אלו על סך של כ – 1,250 עד 1,300 ₪ אולם פסיקה מאוחרת לכך קבעה כי סכום זה יעמוד על סך של כ - 1600-1900 ₪ בחודש (ראו בעמ"ש (מחוזי מרכז) 65692-11-19 ס נ' ס [נבו 22/9/20]). סקירה משפטית לעניין זה וקביעת הקריטריונים עבור מזונות קטין, גם כזה שאינו חולק זמנו אופן שווה בין שני בתים, ראו נא פסק דינו של כב' השופט זגורי ב תלה"מ 52191-08-21 ל.ד. נ' א.ד., 8.12.2021 [פורסם במאגרים מקוונים]. בשורה של פסקי דין כבר נקבע אופן החישוב של מזונות לקטין, כאשר הסכומים של מזונות הקטין, בהעדר ראיות המעידות של צרכיו, יכולים לנוע גם בין 2250 לבין 2400 ₪ בחודש (ראה: עמ"ש (מרכז) 51056-09-20 מ.א. נ' י.מ. [פורסם במאגרים מקוונים], 23/3/2021; כן עמ"ש (חיפה) 51566-10-20 א.ב. נ' ג.ד. [פורסם במאגרים המקוונים], 18/3/2021, שם אף אושרה פסיקת מזונות בסך 2,450 ₪ לקטין; וכן עמ"ש (מרכז) 66692-11-19 ס. נ' ס. (פורסם במאגרים המקוונים), 22.09.2020). באשר לזמני השהות, מתנהל הליך שנכון לעת שמיעת הצדדים טרם הוכרע ואולם שם הגיעו הצדדים להסכמה באשר לזמני שהות זמניים בימי שגרה, בימי שלישי בשבוע וכל סוף שבוע שני, כולל לינת הקטינים אצל האב. הפער באשר לזמני השהות הוא 79% לאם, 21% לאב. יש לציין כי האם הייתה עסוקה בעיקר בטענה כי רצונם של הקטינים לשהות עמה, על אף קביעת זמני השהות, ולא בקשר שעל האב לבסס עם הקטינים עתה כשהשניים נפרדו. עוד יש לציין כי מדובר בשלושה ילדים מתבגרים אשר, לכל הפחות למתבגר הבכור, סדר יום שמרביתו עצמאי וכבר לא אחת נקבע כי כאשר עסקינן בנער כבן 17, בית המשפט מתקשה לאכוף ולחייב זמני שהות קשיחים כפי שהאם לכאורה מעוניינת בכך כדי להפחית מהנטל. עם זאת, הרושם של בית המשפט הוא כי האם מעוניינת רק להפחית את הנטל הכלכלי שבגידול הקטינים. האמור מקבל חיזוק גם מסיכומי התובעת שם ציינה ובהדגשה כי "הקטינים אינם מבלים ביחד עם אביהם!", כי "כל החופש הגדול היו פעמים בודדות בבריכה ובים ביחד עם משפחתו המורחבת של הנתבע" והוסיפה כי "הנתבע לא לקח את הקטינים אפילו ללילה אחד בכדי לאפשר לתובעת זמן לעצמה". מעבר לעובדה כי התובעת התייחסה בסיכומיה לנסיבות המאוחרות לישיבת ההוכחות, עניין אשר לא עלה בדיון ולא היה כל מקום לכך, הדבר כאמור מדגיש את הפער שבין הצדדים ומחדד את העובדה שהתובעת מנסה לשלוט גם באופן הבילוי של האב עם הקטינים. התובעת בסיכומיה התייחסה לנטל הטיפול בקטינים והתייחסה לכך שהאב אינו דואג להיגיינה של הקטינים, למקלחות, צחצוח שיניים או כביסה של הקטינים כשהם אצלו. כך גם ביקשה להציג את האב כמי שמנותק מהצרכים החינוכיים של הקטינים. יש לציין כי האמור נטען כאילו מדובר בפעוטות ולא בנערים מתבגרים אשר הצעיר ביניהם כבן 10 וחצי. .אם כיוונה האם לכך שמדובר בנטל כלכלי, הרי היה ניתן להסתפק בהצגת ההוצאות בעבור אלו אולם נחזה כי בקשתה של האם היה להותיר רושם אחר על בית המשפט, כי מדובר באב שאינו נושא בכל נטל עבור גידול הילדים כך שכל הנטל נופל עליה באופן שאינו מותיר לה את האפשרות להשתלב בשוק העבודה. כאמור ניסתה האם להציג מצג לפיו היא נדרשת לטפל בבן הצעיר באופן אינטנסיבי ביותר כך שלא מתאפשר לה זמן חופשי לעצמה וביתר שאת לא מאפשר לה להשתלב בשוק העבודה, ראו למשל עדותה בעמודים 8-9 לפרוטוקול מיום 17.6.2024. לאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי טענותיה של האם נטענו בעניין זה בהפרזה ובניסיון לייצר מצג שאינו מדויק. ועל אף זאת ניתן לסכם בכך שזמני השהות הקבועים בין האב והקטינים אינם שוויוניים ומרבית הנטל בגידולם, הגם לא כפי שמבקשת האם להציג זאת, מוטל עליה. התובעת בתצהירה הסבירה כי היא הייתה זכאית בעבר לקבלת דמי אבטלה ואולם הזכאות הסתיימה ומאז היא אינה מצליחה להתפרנס באופן עצמאי נוכח התלות של הבן הצעיר בה. על אף עדותה האמורה לא השתכנעתי כי לתובעת אין כושר השתכרות ולמעשה השתכנעתי כי זו אינה מנצלת את האמור. מעדותה של התובעת עולה כי טרם פירוק התא המשפחתי עבדה התובעת והתפרנסה. האמור נכון אמנם בעת שהתובעת והנתבע ניהלו תא משפחתי אחד ומשק בית משותף ואולם לטענת התובעת, כבר אז הנתבע לא היה שותף מלא בגידולם של הקטינים ולמעשה הוא היה "מעורב באופן מינימלי בכל הקשור לגידולם וחינוכם של הקטינים וכל הנטל הקשור בגידולם של הקטינים לרבות טיפולים רפואיים ומוסדות החינוך נפל" על התובעת (סעיף 21 לתצהיר עדות ראשית התובעת). על דברים דומים חזרה התובעת גם בעדותה ביום 17.6.2024 ובמענה לשאלות בית המשפט: " כב' הש' אקוקה: טוב, שאלה יש לי. בסדר לי יש שאלה, לי יש שאלה. אמרת שעבדת נכון? חצי משרה מאיזה שעה עד איזה שעה? העדה גב' ....: מ-08:00 עד 12:45. כב' הש' אקוקה: 12:45. העדה גב' ....: בלי ימי שישי. כב' הש' אקוקה: הילדים במסגרות בשעות האלו. העדה גב' ...: מסיימים ביחד, הייתי מסיימת ביחד עם ...., כב' הש' אקוקה: יופי. העדה גב' ....: בתיכון זה שונה קצת. כב' הש' אקוקה: באותו זמן מה עושה ....? עובד באותה עבודה? באותו מקום? העדה גב' ...: ....היה כל השנים באותה עבודה, מאז שהוא נכנס לפשיטת רגל מאז העסק. כב' הש' אקוקה: טוב וכשאת בעבודה וקוראים לך בשביל .... מה את עושה? העדה גב' ...: יוצאת. כב' הש' אקוקה: יוצאת. העדה גב' ...: אין ברירה, מודיעה למחנכת שאני איתה אני הולכת להביא את הילד, הילד מבסוט בא אין לו ברירה אלא אם כן אנחנו לקראת סיום ואני כאילו משוחררת." ראו שורות 14-29 עמוד 17 לפרוטוקול מיום 17.6.2024. נוכח האמור ובשים לב כי לקטין, הצעיר מילדיהם של הצדדים, היו צרכים מיוחדים עוד אז ואין מדובר במצב נטען חדש, הרי ברור כי לא מצבו הנטען של הקטין הוא זה אשר מגביל את התובעת להשתלב מחדש בשוק העבודה. אמנם ניסתה התובעת להציג כאילו מצבו של הצעיר מילדיהם של הצדדים דורש תשומת לב מיוחדת והיא נדרשת להיות זמינה עבורו גם במהלך השעות בהן הוא נמצא במסגרת החינוכית ואולם לא הוצגה כל אסמכתה בעניין ולא ראיתי כי עשתה התובעת כל מאמץ לאחר הפרידה לשוב ולהשתלב בשוק העבודה וכי ניסיון זה נכשל. למעשה התובעת לא עשתה כל ניסיון בכיוון זה. לא התרשמתי ממאמצים מיוחדים שעושה התובעת על מנת להתפרנס באופן עצמאי שכן לא הוצגו כל אסמכתאות המעידות על ניסיונות למצוא מקומות עבודה ולו במשרה חלקית בזמן שהקטין שוהה במסגרת החינוכית. ובאשר לטענה כי הבן הצעיר נדרש להשגחה צמודה, הרי גם האמור נטען בעלמא וללא כל תימוכין. כך גם לא צורפו אסמכתאות המעידות על השגחה שלא ניתן לספקה באמצעות צד שלישי, לא צורפו אסמכתאות המעידות על כך שלקטין יש צורך מיוחד גם במסגרת החינוכית המחייבת לכאורה את זמינותה של האם. עם זאת צורף אישור רפואי מאת הפסיכיאטרית המטפלת בקטין אשר ציינה כי הקטין נעדר הרבה מבית הספר אולם בשל כך ש"הולך מאוחר לישון ומתקשה לקום בבקרים". האמור מעלה בספק את הקושי הסובייקטיבי של הקטין הנובע בשל אבחנתו עם לקויות למידה קשות, בעיות רגשיות וחרדות הוא זה שמוביל להיעדרויות הנטענות. ובאשר לאותן היעדרויות נטענות, לא צורף סיכום מהמוסד החינוכי או רשימת מועדים בהן נעדר הקטין ונסיבות ההיעדרות. עם זאת, הנתבע מסכים באשר לצרכיו המיוחדים של הבן הצעיר ובהתאם לכך מאשר כי הקטין הועבר למסגרת חינוכית המותאמת לצרכיו. אני מוצאת כי לאם פוטנציאל כושר השתכרות, ולו במשרה חלקית, שאין היא ממצה אותו ועל כן מעמידה את הכנסתה על סך של כ – 5,500 ₪ לחודש. באשר לדמי אבטלה, צורף אישור לפיו התובעת מופיעה כמי שאינה עובדת ברישומי המוסד לביטוח לאומי החל מיום 1.7.2023 וללא הכנסות מיום 1.2.2023. לשנת 2023 אז הסתכמו דמי האבטלה בסך שנתי כולל של 21,778 ₪. התובעת הציגה הסכם שכירות לפיו היא מתגוררת עם הקטינים בדירה בת 5 חדרים כשדמי השכירות עומדים על סך של 6,700 ₪ לחודש. נטען על ידי הנתבע כי מדובר בדירה באזור מגורים אשר דמי השכירות בו גבוהים והתובעת אף נחקרה על האמור (ראו למשל עמוד 13 לפרוטוקול מיום 17.6.2024). התובעת הסבירה כי לא הצליחה למצוא דירת מגורים באזור חלופי בעיר המגורים הנוכחית ואולם מצאתי כי מדובר בעניין סובייקטיבי התלוי בתובעת עצמה שכן הקושי נבע בשל העדר הכנסה קבועה (ראו שורות 7-9 עמוד 15 לפרוטוקול הדיון מיום 17.6.2024). ועם זאת ועל אף שלא ברורה הנחיצות של מגורים בדירת מגורים בת 5 חדרים, אין אני סבורה כי עסקינן בדמי שכירות גבוהים לדירה בגודל דנן, מה גם שלא הוכח האמור. נוכח זאת אני מוצאת לחזור על כך, כפי שמצאתי גם בהחלטה למזונות זמניים, להעמיד את דמי השכירות הסבירים והראויים לדירה בסך של 5,500 ₪ לחודש וזאת בשים לב לגודל הדירה שיש להתחשב בה במסגרת החלטה זו ולאו דווקא בהקשר לסביבת המגורים בה בחרה התובעת להתגורר עם הקטינים. יוסף כי בעבר הייתה זכאית האם לקבלת סיוע בשכר דירה ועוד בהחלטה למזונות זמניים התייחסתי להעדר מענה ענייני באשר לנסיבות בגינן הופסק הסיוע דנן. גם עתה לא מצאתי מדוע האם אינה פועלת למצות זכויותיה ולקבל סיוע בשכר דירה ככל שהיא עודנה זכאית לכך. על הסכם השכירות חתומה צד ג' כשוכרת ביחד עם התובעת ועל כך השיבה התובעת רק במסגרת חקירתה הנגדית ללא שמצאה לנכון להרחיב על האמור בתצהיר עדות ראשית מטעמה. צד ג', זו החתומה על הסכם השכירות בצד התובעת, לא הובאה לעדות. עוד בעניין זה העידה התובעת כי בני משפחתה סייעו לה כלכלית לשאת בדמי השכירות ולמעשה בעדותה השלימה כי מזה חודשיים (טרם מועד עדותה לפני בית המשפט ב – 17.6.2024) אחיה מסייע בתשלום חודשי של 2,000 ₪ (שורות 20-21 עמוד 15 לפרוטוקול מיום 17.6.2024). התובעת צירפה תדפיס תנועות שימוש בכרטיס האשראי ללא שצירפה אסמכתאות על מנת ללמוד על חלקם של הקטינים בהוצאות הנטענות. לבקשה לא צורפו אסמכתאות באשר להוצאות הקטינים מעבר לאותו תדפיס תנועות בכרטיס האשראי. מתדפיס תנועות חשבון הבנק של התובעת בבנק הדואר עולה כי בחשבונה מתקבלים דמי המזונות, קבצת הילדים בסך של 597 ₪ וקצבת הנכות עבור הקטין בסך של 1,771 ₪. יש לציין כי התובעת חזרה לא אחת על כך שהיא בהליכי פשיטת רגל כשהיא מצביעה על הנתבע כגורם האשם בכך ובעדותה הסבירה כי הגם שיתרת החוב המקורית עמדה על מעל 200,000 ₪, הותר לה בהליך זה לפרוע סך של 20,000 ₪ בתשלומים שווים של 500 ₪ כאשר במועד מתן עדותה הסבירה כי נותרה כחצי שנה עד לסילוק יתרת החוב למתן הפטר (ראו שורות 1-11 עמוד 18 לפרוטוקול מיום 17.6.2024). הנתבע הסביר בעדותו כי נקלע לחובות בשל התנהלות שותפו בעסק ה.... שניהל בעבר עת שותפו לקח את כספי מכירת העסק ונעלם. נוכח זאת, לטענת הנתבע, הוא הוכרז כפושט רגל והוא נדרש בהליך פשיטת הרגל לשלם 50 תשלומים שווים של 1,200 ₪ לחודש. הליך זה עתיד להסתיים בחודש 10/2026. הנתבע העיד כי הוא פנה לדוד שלו, אח של אביו, אשר מעסיק אותו במפעל ל.... שבבעלותו. הנתבע העיד כי הוא עובד מדי יום בין השעות 07:00 ל – 17:00 (ראו שורות 23-24 עמוד 27 לפרוטוקול מיום 17.6.2024) ושכרו עומד על סך של 9,500 ₪ לחודש. בעדותו השלים הנתבע כי במהלך השנים הכנסתו השתנתה כשתחילה זו עמדה על סך של כ- 8,200 ₪ וכיום כ – 10,000 ₪ (ראו שורה 23 עמוד 25 לפרוטוקול מיום 17.6.2024). התובעת ביקשה לטעון כי שכרו של הנתבע עולה על זה המוצהר ואולם לא צורפה כל אסמכתה המעידה על האמור ולא זומן לעדות כל עד, לרבות מעסיקו של הנתבע, להוכיח אחרת מטענות הנתבע. יש לזכור כי הנתבע מתנהל במסגרת הליך פשיטת רגל אשר מדווח במסגרתו על הכנסותיו והוצאותיו כך שישנו פיקוח מסוים גם על האמור. עיסוקו של הנתבע כשכיר במפעל שבבעלות דודו היה כך גם עוד קודם לפרידה בין הצדדים ולא מצאתי כי גם במסגרת החיים המשותפים הצליחה התובעת להצביע על רמת חיים המלמדת על שיעור הכנסות העולה על הנטענות. אמנם ניסה ב"כ התובעת להצביע על יכולתו הכלכלית של האב גם בעצמאי ואולם מעדותו למדתי כי עיסוקו כעצמאי הייתה במסגרת עוסק פטור ואשר מזה שנים, קודם לפרידה בין השניים, הוא אינו עוסק כעצמאי (ראו עמוד 22 לפרוטוקול מיום 17.6.2022). עדות זו לא נסתרה. בהמשך לכך העיד הנתבע כי עת ניהל .... הכנסתו עמדה על כ – 10,000 ₪ עד 12,000 ₪ לחודש ואולם הוסיף כי היו בצד זאת גם הלוואות והחזרים בשיעורים משמעותיים: " עו"ד ....: כשעבדת ב....כמה הייתה המשכורות שלך? מה היה השכר שלך? העד מר ....: זה היה משתנה, גם 10, 12. עו"ד ....: היית מחזיק את כל הבית למעשה נכון? העד מר ....: למעשה, למעשה כן הייתי לבד. עו"ד ...: היית לבד, החזקת. העד מר ...: למעשה עם ההלוואות אבל כמובן שהעסק הזה הוא לא בא במתנה, העסק הזה לקחתי הלוואות הייתי משלם מסביבה 5,000 משהו כזה בהתחלה זה הלך וירד ואז נכנסנו לתוך לחצים, זה כאילו אף פעם הכסף הזה הוא לא היה באמת כסף כי תמיד הוא היה בתוכו מגולם בהלוואות..." ראו שורות 22-30 עמוד 23 לפרוטוקול מיום 17.6.2024. הנתבע העיד כי טרם הפרידה ובשל הקשיים הכלכליים, הוריו של הנתבע העמידו לרשות המשפחה דירה שבבעלותם וכך נחסכה מהם ההוצאה של דמי השכירות. עם זאת ולאחר הפרידה ההורים ביקשו להשיב לחזקתם את הדירה הנ"ל. כיום הנתבע מתגורר בשכירות ודמי השכירות החודשיים מסתכמים בסך חודשי של 4,300 ₪ לחודש כאשר תשלומי הארנונה כלולים בדמי השכירות החודשיים. בנוסף הוצאות אחזקת המדור (חשמל, מים) מסתכמים בסך של כ – 600 ₪ לחודשיים (300 ₪ לחודש). נשאל הנתבע שאלות שיש בהן להצביע על יכולת כלכלית שונה מזו עליה הצהיר ואולם גם בשאלות באשר לשימוש בכלי רכב שבו הוא עושה שימוש, לא מצאתי כי נסתרה עדותו באשר לכך כי מדובר ברכב המסופק מקום עבודתו ולצרכי עבודה וכי אין מדובר ברכב קבוע (ראו שורות 8-33 עמוד 24 לפרוטוקול מיום 17.6.2024). יש לציין כי במהלך הדיון היו לא מעט "קריאות ביניים" של הצדדים והואיל והדיון הוקלט לא כל אלו נקלטו במהלך הדיון ואולם מעיון בפרוטוקול ניתן ללמוד כי בין לבין נאמרו אמירות שאחת מהם, מפי התובעת, הופנתה לנתבע ולכך שהוא מסתייע כלכלית בהוריו (ראו שורות 1-4 עמוד 44 והמשך האמור באותו עמוד לפרוטוקול מיום 17.6.2024) ועל כן יש לציין כי אף לשיטת התובעת, הנתבע מסתייע כלכלית בהוריו עניין המלמד על העדר יכולת כלכלית כנטען על ידה. האם כאמור לא הצליחה להוכיח את צרכי הקטינים בשיעורים הנטענים ועם זאת בית המשפט, כפי שציין זאת עוד בהחלטה בה נקבעו חיובי המזונות הזמניים, רשאי לקבוע שיעור הוצאות הקטינים בהתאם לצרכים המינימליים ההכרחיים שאינם מחייבים הוכחה (כאמור בסעיף 31 ובסעיף 32 לעיל). האם מקבלת לידה את קצבת הילדים וכן את קצבת ילד נכה המשולם עבור הצעיר מהקטינים. יש לציין כי בשל זכאות זו ישנה אף הכרה בהנחה בתשלומי ארנונה וכפי שהעידה על כך התובעת, הנחה בשיעור של 80% (ראו שורות 25-26 עמוד 12 לפרוטוקול מיום 17.6.2024). השאלה האם קצבת ילד נכה היא תשלום ייעודי שאין להפחית אותו מחיובי המזונות נדונה לא אחת בפסיקה ואני מוצאת להפנות לסקירה המשפטית שהובאה בפסק דינה של כב' השופטת יפעת שקדי שץ ב (חדרה) 27379-07-22 ר' נ' ב', פורסם במאגרים משפטיים, 3.9.2024 ובפרט לפסיקה הקובעת כי קצבת נכות על דרך הכלל נועדה להוות סכום יעודי, אישי, אשר מטרתו לסייע בידי מי שהוכר כנכה ולממן בפרט את הוצאותיו הרפואיות וצרכיו המיוחדים אשר נדרשים לו בשל אותה נכות (רמ"ש 4484-02-13 פלוני נ' פלונית (18.4.2013). ראו גם עמ"ש (חיפה) 11101-12-17 ב. נ' ב. (18.11.2018). ברמ"ש (חיפה) 73968-05-23 י.ב. נ' א.ב. (2.7.2023) נקבע כך: "שאלת פסיקת המזונות עבור קטין המקבל קצבה מהמל"ל עבור צרכים מיוחדים נדונה בפסיקה לא פעם. הגישה הרווחת בשנים האחרונות היא, כי מטרתה העיקרית של הקצבה היא למימון הוצאותיו המיוחדות של הקטין, ולא נועדה לכסות גם את הצרכים הבסיסיים של הקטין; אף אין היא נועדה לשמש כמעין פיצוי להורים שכושר השתכרותם נפגע כתוצאה מהעומס הטיפולי הכרוך בגידול בנם וכמעין "השלמת הכנסה" אולם, אם יוכח כי לאחר תשלום כל הצרכים המיוחדים לשם כיסויים נועדה הקצבה, כי נותרה יתרה, או אז יש מקום להתחשב בכך, במסגרת פסיקת המזונות הבסיסיים בגין צרכיו השוטפים של הקטין". לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והיקף האסמכתאות שהוצגו, על אף הצרכים המיוחדים של הקטין, לא מצאתי כי ישנן הוצאות רפואיות או חינוכיות חריגות מיוחדות אשר קצבת הקטין לא מכסה אותן במלואן. עוד יש לציין כי בהתאמה לכך, לא מצאתי כי ישנן הוצאות רפואיות או הוצאות חינוך מיוחדות שלטובתן מיועדת הקצבה המשולמת עבור הקטין. אמנם הוצג תדפיס חיוב כרטיס אשראי אולם ממנו לא עולה שיעור הוצאות רפואיות משמעותיות וממילא לא ניתן ללמוד על ייעודן עבור הקטין. אשר על כן ולאחר שבחנתי את התא המשפחתי הספציפי, גיל הקטינים, אשר כולם מעל גיל 6, פוטנציאל כושר ההשתכרות של הצדדים, הכנסות הצדדים בפועל, תשלומי הנתבע בהליך פשיטת הרגל אשר יסתיימו בעוד כשנתיים, וכן היקף זמני שהות, במטרה להבטיח כי חלוקת הנטל תהיה הולמת וראויה וכאמור בהלכת בע"מ 919/15 , אני מורה כדלקמן: האב ישלם לידי האם מזונות עבור כל קטין סך של 700 ₪ (סה"כ 2,100 ₪) כאשר סכום זה כולל גם אחזקת המדור. עוד יוסיף הנתבע סך של 500 ₪ עבור כל קטין (סך כולל של 1,500 ₪ ) אלו חושבו על פי בסיס של 50% משיעור דמי שכירות ראויים בסך של כ - 5,500 ₪ תוך הפחתת השיעור היחסי של האב בגין זמני השהות ובשל פערי ההשתכרות כפי שבית המשפט מצא אותם. דמי המדור ישולמו כפוף להצגת הסכם שכירות בפועל כשדמי השכירות החודשיים. ככל שיתקבל סיוע בשכר דירה, יופחת מחצית שיעור הסיוע המתקבל מגובה החיוב. ויובהר כי על האם למצות זכויותיה מול משרד השיכון ולהציג אסמכתה כי פנתה למיצוי זכויות. נוכח פערי ההשתכרות בין הצדדים, האב יישא בשיעור של 60% והאם תישא בשיעור של 40% בהוצאות החינוך של הקטינים הכוללות את ההוצאות למוסד החינוכי (אגרות, תשלומי חובה, סל תרבות וכל הוצאה שתשולם ישירות למוסד החינוכי), צהרון, חוג אחד עבור כל קטין בעלות מתנ"ס/עירונית, מחזור אחד קייטנה בקיץ עבור כל קטינה בעלות מתנ"ס/עירונית, שיעורים פרטיים עפ"י המלצת המורה. ככל שתהיה זכאות למענק לימודים, זה יתקבל בידי האם לטובת מימון ציוד לימודים והוצאות חינוך, זה יקוזז מההוצאה טרם יידרש האב לשאת בחלקו בעבור ההפרש. האב יישא בשיעור של 60% והאם תישא בשיעור של 40% מהוצאות רפואיות שאינן ממומנות באמצעות הביטוח הרפואי ו/או הביטוח הרפואי המשלים בכפוף להצגת קבלות ו/או כל הוצאה רפואית מעבר להשתתפות הקופה כפוף להפניה או מרשם רפואי. באמירה הוצאות רפואיות חריגות, נכללות גם הוצאות לטיפול אורתודנטי, טיפול שיניים וטיפול נפשי ורגשי. במקרה של מחלוקת בין הצדדים בדבר נחיצות ההוצאה, עלותה או ביצועה שלא באמצעות הביטוח הרפואי תכריע עמדת הרופא המטפל בקטינות דרך קבע. ויובהר כי ככל שיש צורך בטיפול פסיכולוגי לקטינים זה אינו כולל הדרכה הורית להורים עצמם. על אף האמור לעיל, מובהר כי שעה שקצבת ילד נכה (העומדת כיום על סך של 1,771 ₪) מיועדת ראשית לתשלומים של הוצאות חריגות, הרי ככל שלאחר כיסוי הוצאות הקטין, עבורו משתלמת הקצבה, כמפורט בסעיפים קטנים ג ו – ד, תיוותר יתרה, זו תקוזז מיתר חיובי המזונות המשתלמים עבור הקטין (מזונות הקטין עבורו משתלמת הקצבה ומדורו), והאב יישא רק בהפרש עבור חיוביו. ככל שסכום החיוב הכולל אינו עולה על גובה הקצבה המשתלמת עבור הקטין באותו החודש, לא יהא תשלום נוסף עבור מזונותיו של הקטין ולא יהא קיזוז עבור חיובים עתידיים. קצבת הביטוח הלאומי תשולם לידי האם ותתווסף לסכום המזונות. החיובים יהיו החל מיום פסק הדין כאשר עד למועד זה תעמוד בתוקף ההחלטה למזונות זמניים על מנת לא להעמיד את הקטינים בחסר ובשים לב כי להפרש אשר בית המשפט רואה בו כ"מזונות שנאכלו". התשלומים ישולמו מדי 10 לכל חודש. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו אחת ל-3 חודשים, ללא הפרשים רטרואקטיביים בין תקופה אחת לרעותה. מדד הבסיס לחישוב יהיה מדד חודש 11/2024 כפי שיפורסם ביום 15.12.2024. החיוב במזונות ומדור כל קטין הוא עד הגיעו לגיל 18 או סיום לימודיו התיכוניים, המאוחר מבין השניים. מיום סיום החיוב במזונות המלאים ועד למועד סיום שירות הצבאי סדיר או שירות לאומי, יעמוד החיוב על שיעור של שליש מגובה החיוב במזונות ומדור ללא תשלום עבור הוצאות רפואיות או חינוכיות חריגות. ככל שמי מהקטינים לא ישרת שירות צבאי סדיר או שירות לאומי, יסתיים החיוב במזונות ומדור עם הגיעו לגיל 18 או סיום לימודיו התיכוניים, המאוחר מבין השניים. נוכח תוצאת פסק הדין, שיעור החיוב הפסוק אל מול זה שנתבע בכתב התביעה, אין אני מוצאת מקום לחייב את הנתבע בהוצאות. המזכירות תמציא פסק הדין לעיון הצדדים ותסגור נא התיק. מתירה פרסום פסק הדין תוך השמטת כל פרט מזהה. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision35124-07-23	["לורן אקוקה"]	[{"judgment_id": "173f27a7-16f1-5fff-8d63-f2a46d9e0394", "file_name": "35124-07-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 57944, "extension": "docx", "display_name": "35124-07-23- קובץ מקורי"}]
64627bf3-b2dc-571f-92d7-7ec2e4e5c11e	בית המשפט המחוזי באר שבע, אב"ד השופט דניאל בן טולילה, השופטת טל לחיאני שהם, השופט יואב עטר: הכרעת דין וגזר דין לנאשם בביצוע עבירת אינוס בנסיבות מחמירות (תפ''ח 60833-05-22)	60833-05-22	2025-01-11	2	7	2	2DISTRICT_COURT	7Southern	2Criminal	הנאשם הורשע ביום 18.6.24 לאחר ניהול הוכחות בביצוע עבירת אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 345(ב)(3) בצירוף סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק"). מהכרעת הדין, ובתמצית, עולה כי במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, בין הנאשם למתלוננת היה קשר ידידותי. בתאריך 3.2.15 נקבע בילוי עם מכרים נוספים שהנאשם והמתלוננת היו אמורים לקחת בו חלק. בהתאם לאמור, השניים נפגשו ואולם בסופם של דברים, לא נסעו למפגש האמור אלא נסעו לבית הוריה של המתלוננת שנעדרו באותה העת מהבית. לאחר שהגיעו לבית, השניים שתו משקה אלכוהולי ושוחחו. בשלב מסוים, הנאשם אחז בידה של המתלוננת, משך אותה, הושיב אותה עליו והחל לנשק אותה בצווארה בהסכמתה. לאחר מכן, הרים הנאשם את המתלוננת ולקח אותה לכיוון חדר בבית, והניח אותה על המיטה. בשלב זה הנאשם הפשיט את בגדיה של המתלוננת מעליה חרף כך שהמתלוננת אמרה לנאשם מספר פעמים שהיא לא רוצה לקיים עמו יחסי מין, ניסתה למנוע את הפשטתה ואמרה לנאשם מספר פעמים "לא". לאחר שהנאשם הפשיט את המתלוננת, המתלוננת חששה שהנאשם ימשיך להשתמש בכוח ויפגע בה, וסברה שאם יגיע לסיפוק מיני הוא יירגע ויעזוב אותה לכן ביצעה בו מין אוראלי. יצוין כי הגם שהמתלוננת לא הייתה מעוניינת בקיומו של האקט המיני, בשים לב לגרסתה לפיה הנאשם לא יכול היה להבין שהדבר נעשה שלא בהסכמתה, מלכתחילה לא יוחסה לנאשם עבירה בגין מעשה זה. ואולם גם לאחר שהאקט המיני פסק, הנאשם לא חדל ממעשיו. המתלוננת, אשר המשיכה לחשוש מהנאשם, שוב הדגישה שהיא איננה מעוניינת להמשיך במגע המיני. הנאשם התקרב אליה במיטה, והמתלוננת הדפה אותו ממנה, ואמרה לו "לא" מספר רב של פעמים. בשלב זה הנאשם ריתק בכח את שתי ידיה של המתלוננת, באמצעות ידיו, כשהוא שוכב על המתלוננת, והחדיר בכח את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, זאת עד שהגיע לסיפוק מיני. כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמה למתלוננת חבלה בידה, וחלק משיער ראשה נתלש. יוער כי הנאשם לא חלק על עצם קיום יחסי המין עם המתלוננת ועיקר המחלוקת נסובה סביב שאלת ההסכמה. בית המשפט כאמור הרשיע את הנאשם לאחר שנתן אמון מלא בגרסת המתלוננת ודחה את גרסת הנאשם: "...גם אם הנאשם סבר כי חלקו הראשון של האירוע היה מוסכם על המתלוננת, משהמתלוננת המשיכה להביע חוסר הסכמה מילולי, ניסתה אף להסביר לו פשר התנגדותה ואף הביעה חוסר הסכמה במעשים, ברי כי הנאשם לא יכול היה להסתמך על חלקו הראשון של האירוע או על שיתוף הפעולה של המתלוננת בסלון הדירה והייתה מוטלת עליו חובה מוגברת לברר ולוודא את הסכמתה של המתלוננת לקיום היחסים. העובדה כי המתלוננת עד מעשה הבעילה עצמה המשיכה להתנגד מילולית ולומר לנאשם "לא", אינם מותירים ספק כי הבעילה בוצעה כלפי המתלוננת בניגוד להסכמתה וכי הנאשם היה מודע לחוסר ההסכמה. לכל האמור מתווספות החבלות עליהן העידה המתלוננת, שחלקן אף הוכחו בראיות חיצוניות. החבלות מעידות על הצורך להפעיל על המתלוננת כח במהלך קיום היחסים – ביטוי של חוסר הסכמה." ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים. אב"ד	decisionb60833-05-22	["דניאל בן טולילה", "טל לחיאני שהם", "יואב עטר"]	[{"judgment_id": "64627bf3-b2dc-571f-92d7-7ec2e4e5c11e", "file_name": "60833-05-22 פרפרזה.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 54153, "extension": "docx", "display_name": "60833-05-22פרפרזה- קובץ מקורי"}, {"judgment_id": "64627bf3-b2dc-571f-92d7-7ec2e4e5c11e", "file_name": "גזד 60833-05-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 54072, "extension": "docx", "display_name": "60833-05-22גזד- קובץ מקורי"}]
96cd4588-f11e-5783-bffc-b3fb3e404d14	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת עידית בן דב ג'וליאן: החלטה בעניין דחיית בקשה לביטול פסק דין בהעדר תגובה (תמ"ש 8939-06-24)	08939-06-24	2024-12-27	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	null	decision8939-06-24	["עידית בן דב ג'וליאן"]	[{"judgment_id": "96cd4588-f11e-5783-bffc-b3fb3e404d14", "file_name": "8939-06-24.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 194959, "extension": "pdf", "display_name": "8939-06-24- קובץ מקורי"}]
c6a0983c-b82a-5a61-809d-7b288249505e	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופטת תמר סנונית פורר: פס"ד בתביעת מזונות (תלה"מ 57957-02-22)	57957-02-22	2024-12-01	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	פסק דין זה עניינו הכרעה בתביעת האב (להלן: "האב" או "התובע") לביטול רטרואקטיבי של חיובו במזונות בנו הקטין שנפסקו בפסק דין מיום 4.8.2017 בתמ"ש 18524-05-16 (להלן: "פסק הדין למזונות") בשל שינוי מהותי שחל בזמני שהותו עם הקטין. רקע עובדתי וההליכים המשפטיים לצדדים בן משותף אחד, קטין יליד 2012 כיום בן כ-11 שנים. הסכסוך בין הצדדים רב שנים והחל עוד בשנת 2013 מיד לאחר לידת הקטין והוא מאופיין בעוצמת קונפליקט גבוהה וחוסר אמון עמוק בין הצדדים. ביום 4.8.2017 ניתן פסק הדין למזונות במסגרתו חויב האב לשלם לידי האם (להלן: "האם" או "הנתבעת") סך של 1,700 ₪ עבור מזונות הקטין ו-1,200 ₪ עבור מדורו (בסה"כ 2,900 ₪) לחודש וכן מחצית הוצאות חינוכיות ורפואיות חריגות של הקטין. במועד מתן פסק הדין למזונות היה הקטין בן פחות מ-5 שנים ולאב היו זמני שהות מצומצמים עימו בהתאם לפסק דין מחודש 11/16: סופ"ש פעם בשבועיים כולל לינה ביום ו' וביום ג' בין השעות 14:00-17:00 (פס"ד מיום 1.11.2016 באפ"ח 18783-08-16). לאחר מתן פסק הדין למזונות המשיכו הצדדים לנהל הליכים שונים ורבים בעצימות גבוהה, ובכלל זה לגבי זמני שהות הקטין. בהתאם להחלטות שיפוטיות שונו מעת לעת זמני השהות כמפורט להלן והקטין אף הוצא ממשמורת הוריו לאחר שהוכרז כקטין נזקק ושהה מספר חודשים במרכז חירום. בעניינו של הקטין נוהלו הליכי נזקקות שהסתיימו בפסק דין ביום 30.4.2023 (תנ"ז 29550-12-21). האם נקטה כנגד האב בהליכי הוצל"פ לגביית מזונות הקטין. בחודש 2/2022 הגיש האב תביעה זו לביטול חיובו במזונות הקטין ולהותרת חיוב הצדדים לשאת בחלקים שווים בהוצאות חינוכיות ורפואיות חריגות של הקטין . ביום 12.10.2022 ניתן סעד זמני של ביטול חיוב האב במזונות החל מחודש 8/2022. בין היתר צויינו בהחלטה הדברים הבאים: "21. אשר על כן אני קובעת כי מאחר והקטין שוהה אצל האב החל מחודש 12/2021, והאם גבתה מזונות בהוצל"פ גם על תקופה מאוחרת מכך, ומאחר והאם מקבלת את קצבת הילדים של הקטין למרות מגוריו אצל האב, ומאחר והאב נושא בהוצאות באופן ישיר ומאחר והקטין מעל גיל 6, אין מקום בעת הזו לתשלום נוסף של האב למזונות ומדור שוטפים של הקטין לידי האם. 22. האם לא הוכיחה כי יש לה הוצאות נוספות משמעותיות על הקטין ולאור גילו של הקטין ובע"מ 919/15 – המחלק את הנטל בין ההורים - איני רואה מקום גם בסעד זמני כי האב ימשיך לשאת בתשלום המזונות והמדור שנקבע. 23. מועד השינוי - הכלל בפסיקה הוא כי מזונות נועדו לספק צרכים של קטין ועל כן אין מקום להורות על השבתם. עם זאת ומאחר והתנהלו הליכי גביה של המזונות על ידי האם וכאשר הקטין לא גר עם האם מחודש 12/2021 (וטרם לכך גם שהה מספר חודשים בקלט חירום בהתאם להחלטות על פי חוק הנוער) – אני סבורה כי איזון מסויים בין הצדדים בעת הזו וטרם נשמעו ההוכחות הוא קביעה כי החל מחודש 8/2022 האב לא ישלם לאם עבור מזונות ומדור הקטין כלל. בחודש זה ניתנה החלטה על הקפאת הליכי הגביה. החלטה זו תחול עד למתן פסק הדין או החלטה אחרת. 24. האב יוכל להציג החלטה זו להוצאה לפועל. 25. הכרעה בשינוי הרטרואקטיבי הכולל שביקש האב במסגרת התביעה - תתברר בהוכחות ותוכרע בפסק הדין, לרבות בחינה האם יש מקום באופן חריג להשבת המזונות. 26. האם תמשיך לקבל את קצבת המל"ל עבור הקטין ואין מקום בעת הזו לשינוי בכך. בכך הדבר יהווה השתתפות מסויימת בהוצאות הקטין. 27. בכל הנוגע למחציות – התשלום ימשיך להיות בעת הזו בהתאם לפסק הדין למזונות ולא מצאתי כי יש מקום לשנותו". בתיק התקיימו דיון קד"מ ודיון הוכחות, הצדדים הגישו הרצאת פרטים, הוגשו סיכומים בכתב ובהתאם ניתן פסק הדין. טענות הצדדים האב עותר לביטול רטרואקטיבי של חיובו במזונות הקטין שנקבעו בפסק הדין למזונות לאור שינוי נסיבות מהותי: הראשון, הרחבת זמני שהותו עם הקטין והשני, שינוי במצבו המשפחתי. כן עותר האב להותרת חיובם של הצדדים בחלקים שווים בהוצאות חינוך ורפואה של הקטין. לטענת האב לאור שינוי הנסיבות יש לבחון מחדש את חיוב המזונות בהתאם לכללי בע"מ 919/15 ובכלל זה בחינת זמני השהות, גיל הקטין, הוצאותיו וצרכיו והכנסות הצדדים. לטענת האב כל צד נושא בהוצאות הקטין בעת שהותו עמו ולאור זמני השהות השווים של הצדדים עם הקטין ומצבה הכלכלי האיתן של האם אין טעם לחייבו במזונות הקטין גם בעת שהותו בבית האם. ובוודאי שאין לחייבו במזונות הקטין בתקופה שהקטין לא שהה כלל בבית האם. בכתב התביעה עתר האב לסעד של ביטול המזונות בלבד תוך ציון מפורש שאינו עותר לחיוב האם במזונות על מנת שלא להחריף את המאבק המתקיים על גב הקטין (סעיפים א ו-ד בפרק הסעדים וסעיף 36 לכתב התביעה) וחזר על עמדתו גם בדיון קד"מ (ראו: פרוטוקול מיום 8.9.22 עמוד 1, שורות 18-19). בסעיף 15 לתצע"ר ביקש האב לראשונה לחייב את האם במזונות הקטין. בסיכומיו האב הוסיף ועתר לקבוע כי הוא ההורה המרכז ולחייב את הצדדים בחלקים לא שווים בהוצאות חינוך ורפואה של הקטין (60% האם - 40% האב) בשל פערי הכנסותיהם, החל מחודש 7/2020. לטענת האם, מדובר בתביעת נקם של האב שיש לדחותה ולהותיר את חיוב המזונות על כנו. לטענת האם, התביעה לביטול חיוב המזונות סותרת הסכמה מפורשת בין הצדדים, שכן ביום 12.7.2020 בדיון בערעור האם (ענ"א 47059-11-21), הגיעו הצדדים להסכם בדבר זמני שהות שלא כלל ויתור מצידה על תשלום מזונות ומדור. לטענת האם, פסק הדין למזונות ניתן זמן קצר לאחר בע"מ 919/15 וכך גם ההסכם הזמני בין הצדדים ועל כן אין בהלכת הבע"מ כדי להוות עילה לשינוי ההסכם בין הצדדים. לטענת האם, חוסר תום-לב מצד האב אשר בא לידי ביטוי בסירובו לשלם דמי מזונות ומחציות בהתאם לפסק הדין והאם נאלצת לגבותם באמצעות הליכי הוצל"פ, ובא לידי ביטוי גם בשל הסתרת מידע כלכלי שחובה על התובע לביטול מזונות לחשוף. לטענת האם, יש שיפור במצבו הכלכלי של האב שנישא בשנית לאישה שהכנסתה החודשית גבוהה. לעומת הרעה במצבה הכלכלי ובהשתכרותה של האם. לטענת האם חל שינוי מינורי בלבד בזמני השהות של האב ממועד מתן פסק הדין למזונות והדבר אינו מהווה שינוי נסיבות מהותי המצדיק שינוי חיוב במזונות. לעניין עתירת האב לשמש הורה מרכז טוענת האם כי יש לדחות את הבקשה ולקבוע שהאם היא ההורה המרכז כפי המצב בפועל וכפי שנקבע לטענתה בפסק הדין. כמו כן מחד גיסא טוענת האם כי יש להותיר על כנו את פסק הדין למזונות ומאידך גיסא עותרת בסיכומיה לשינוי פסק הדין למזונות ולהורות שהצדדים יישאו בהוצאות החינוך והרפואה לא בחלקים שווים אלא בהתאם ליחס הכנסות הנטען על-ידה: 80% האב – 20% האם. דיון והכרעה במסגרת פסק הדין יש לבחון ראשית את טענת האב כי זמני השהות עם הקטין השתנו במידה העולה כדי שינוי נסיבות מהותי. בשלב הבא, ככל ויימצא כי חל שינוי נסיבות מהותי יש לקבוע את דמי המזונות בהתאם לזמני השהות, הכנסות הצדדים וצרכי הקטין. שינויים בזמני שהות ממועד מתן פסק הדין למזונות ביום 4.8.2017 ניתן פסק הדין למזונות. במועד מתן פסק הדין למזונות שהה הקטין עם האב בזמני שהות מצומצמים: שעות ספורות פעם בשבוע ובסופ"ש פעם בשבועיים לן בביתו לילה אחד (פס"ד מיום 1.11.2016 באפ"ח 18783-08-16). ביום 12.7.2020 הורחבו זמני השהות של האב עם הקטין ונקבעו כדלהלן: יום ג' כולל לינה, יום ד' – לסירוגין ללא לינה/כולל לינה ובכל סופ"ש שני מיום ו' עד יום א' למסגרת החינוכית (פסק דין בתמ"ש 22692-06-16). ביום 16.12.2020 במסגרת ערעור שהגיש האב נקבע כי זמני שהותו עם הקטין יורחבו בהדרגה ובתוך חודשיים (החל מאמצע חודש 2/2021) יתקיימו זמני שהות שווים לשני ההורים (פסק דין בעמ"ש 42469-09-20). מעת שניתן פסק הדין בערעור חלה נסיגה משמעותית בקשר שבין האב לבין הקטין. נסיגה זו הובילה בסופו של יום ולאחר מיצוי כל האפשרויות לפתיחת הליכים לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960. ביום 26.7.2021 הוצא הקטין ממשמורת הוריו והועבר למרכז חירום (החלטה מיום 13.7.2021 בתלה"מ 50174-01-21). ביום 7.12.2021 בסופו של דיון בערכאת הערעור במסגרת ערעור חוק נוער (ענ"א 47059-11-21) הסכימו הצדדים על מעבר הקטין להתגורר בבית האב תוך קביעת זמני שהות מצומצמים ומפוקחים לאם וניתן להסכמתם תוקף של פסק דין כדלהלן: "ב"כ הצדדים: לאחר ששמענו את דברי בית המשפט ולאור המלצתו, מוסכם עלינו ההסדר כדלקמן: 1. מבלי שהדבר מהווה אינדיקציה כלשהי וכל צד שומר על מלוא טע נותיו ועל מנת לבקשותיו ותחינותיו של הקטין לצאת ממרכז החירום, הקטין יצא היום ממרכז החירום, לאחר שיקבל הכנה מתאימה ע"י גורמי הטיפול, ויעבור להתגורר בביתו של האב. 2. האם תקיים הסדרי שהות עם הקטין כמה פעמים בשבוע במרכז החירום, בפיקוח מרכז החירום במועדים שיתואמו. 3. העו"ס הגב' נטלי בוסין תוסמך לצמצמם או להרחיב את הסדרי השהות של האם עם הקטין בהתאם לטובת הקטין. 4. וועדת התכנון, טיפול והערכה תתכנס כמתוכנן והיא תקבל את החלטתה לאחר שתישמע את הצדדים כמתוכנן וכל צד רשאי כמובן לפנות בכל הליך לבית משפט קמא בכל הקשור להמלצות וועדת התכנון. 5. מובהר בזאת שאין בהסכמת האם בכדי להוות הודאה כלשהי בטענות בדבר ניכוי הורי וכל צד כאמור שומר על מלוא טענותיו. 6. היום האב ייקח את הקטין למצעד הלפידים ב*. 7. הקטין ימשיך ללמוד בבית הספר שבו הוא למד בשנה שעברה, בית ספר * ב*. 8. אנו מבקשים מבית המשפט ליתן תוקף של פסק דין להסכמה זו. פסק דין 1. יש לשבח את האם על שהסכימה למתווה שעולה בקנה אחד עם רצונו של הקטין ותקוותי כי שני הצדדים יעלו חזרה על דרך המלך וישתפו פעולה לטובתו של הקטין. 2. אני נותן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים המפורטת לעיל. 3. כל צד רשאי לפנות לבית משפט קמא בבקשה מתאימה בכל הקשור להסכמה הנ"ל שקיבלה תוקף של פסק דין. 4. אין צו להוצאות. 5. המזכירות תסגור את התיק". (ראו: ענ"א 47059-11-21 פרוטוקול מיום 7.12.21, עמוד 8 שורות 17-32 ועמוד 9, שורות 1-24) לאחר מעבר הקטין לאב, המשיכו והתקיימו הליכי נזקקות בעניינו של הקטין. זמני השהות עם האם השתנו עם הזמן וכללו זמנים מצומצמים בפיקוח – בתחילה במרכז קשר ולאחר מכן בבית האם בפיקוח פרטי מקצועי שאושר. בהמשך הורחבו זמני השהות באופן מדורג. ביום 16.4.2023 ניתן פסק דין (תנ"ז 29550-12-21) כי זמני השהות החל מיום 30.4.23 יהיו בהתאם לפסיקת בימ"ש המחוזי בעמ"ש 42469-09-20 מיום 16.12.2020, קרי חלוקת זמני שהות שווה. לטענת האב, זמני השהות השתנו במידה ניכרת ומהותית הקטין שוהה עימו מחצית מהזמן והשינוי בזמני השהות מצדיק בחינה מחדש של חיובו במזונות הקטין. לטענת האם, השינוי בזמני השהות של האב עם הקטין הוא מינורי ואינו עולה כדי שינוי מהותי המצדיק בחינת חיובו של האב במזונות. לאחר בחינה עולה כי האב הוכיח לאור ההחלטות שניתנו כי חל שינוי נסיבות מהותי בזמני השהות. זמני השהות שהיו בעת ניתן פסק הדין למזונות היו מצומצמים. כפי שפורט לעיל חל שינוי מהותי שכלל קביעה בבימ"ש המחוזי עוד בחודש 12/2020 כי זמני השהות יהיו שווים. בהמשך נפתחו הליכי חוק נוער במסגרתם הוצא הקטין מהבית ושהה במרכז חירום. לאחר מכן בעטיה של הסכמה בבימ"ש המחוזי שקיבלה תוקף של פסק דין יצא הקטין ממרכז החירום לאב בחודש 12/2021. מאותה העת היה הקטין רובו ככולו של הזמן עם האב ולאם היו זמנים בפיקוח. ברבות הזמן השתנו זמני השהות והורחבו עד אשר ביום 30.4.2023 נקבע כי זמני השהות יהיו שווים. על כן הוכח שינוי נסיבות מהותי בזמני השהות של הקטין עם האב. חישוב גובה דמי המזונות משקבעתי שאירע שינוי מהותי בזמני שהותו של הקטין עם האב יש מקום לשוב ולבחון את גובה דמי המזונות. בהתאם להלכת בע"מ 919/15 בחישוב גובה דמי המזונות ייבחנו הרכיבים שלהלן: יחס הכנסות הצדדים, זמני שהות הקטין עם כל הורה וצרכי הקטין. הכנסות הצדדים ומצבם הכלכלי הכנסות האב לטענת האב, הכנסתו מעבודתו כ* ב* הינה ע"ס 14,000 ₪ נטו לחודש ובשל מענק מחקר עלתה הכנסתו לתקופה מוגבלת כך שבתקופה 10/2020 – 9/2022 עמדה ע"ס 18,000 ₪ נטו לחודש ובתקופה 10/2022 – 9/2023 עמדה ותעמוד ע"ס 16,450 ₪ נטו לחודש. לטענת האב הוא מתגורר עם זוגתו ושני ילדיהם המשותפים יש להם חשבון בנק משותף והם מתנהלים בהפרדה רכושית. לטענת האב הוא וזוגתו חולקים את הוצאות משק הבית המשותף וכל אחד מהם מעביר לחשבון המשותף כ-12,000 ₪ בחודש מהם משולמים כל צורכי משק הבית המשותף. לכתב התביעה לא צירף האב מסמכים המעידים על מצבו הכלכלי והרצאת הפרטים שהגיש הייתה חסרה ולא כללה פרטים בנוגע להכנסת זוגתו החולקת עמו משק בית משותף. להרצאת הפרטים ולתצע"ר צירף האב תלושי משכורת שלו בלבד, תדפיס חשבון בנק על שמו ותדפיס חשבון בנק משותף לו ולזוגתו. בחקירתו נמנע האב מלהבהיר את מצבו הכלכלי לאשורו. כך לדוגמא בחקירתו טען האב כי מאז פסק הדין טרם פרע במלואו חוב של 1 מיליון ₪. אולם האב לא ציין חוב זה בכתבי טענותיו וטען שאין בידו ראיות לקיומו של החוב. "עו"ד בליטי : אני חוזר רגע על החוב של המיליון שקל, ממאי 17' ועד היום, אתה יכול להסביר לי איך סילקת את החוב של מיליון שקל? העד, התובע: עוד לא סילקתי אותו. עו"ד בליטי : לא סילקת אותו? העד, התובע: לא. עו"ד בליטי : אתה יכול להראות לי איפה בכתב התביעה או בתצהיר שלך זה כתוב? העד, התובע: לא. עו"ד בליטי : למה לא כתבת בעצם אם יש לך חוב? אז אמרת 'יש לי חוב מיליון', למה היום לא הצגת את החוב? אתה יכול להציג לי ראיה שהחוב קיים? העד, התובע: לא." (ראו פרוטוקול מיום 27.4.23 עמ' 8 שורות 27-35 ועמ' 9 שורה 1) בחקירתו של האב הוא העיד כי חל שיפור במצבו הכלכלי מאז מועד מתן פסק הדין למזונות: "הצגתי תלושי שכר, יש לי משרה שלא הייתה לי אז. היה לי מזל גדול וזכיתי לקבל משרה ב* *. אז יש לי משכורת, מה שלא היה לי אז. יש לי רכב, לא היה לי אז רכב. זה השינוי שאתה מדבר עליו?" (ראו פרוטוקול מיום 27.4.23 עמ' 8 שורות 18-20). מתדפיס תנועות בחשבונות הבנק שצירף האב עולה כי הן חשבונו הפרטי והן החשבון המשותף מצויים שניהם באופן עקבי ביתרת זכות, ומשני החשבונות מועברים ומשולמים מדי חודש סך של אלפי שקלים עבור תשלומים שונים. מתדפיסי התנועות בשני החשבונות ניכר כי האב אינו מצוי במצוקה כלכלית. האב נמנע מגילוי מידע כלכלי הנוגע לזוגתו עימה הוא חולק משק בית משותף, לא פירט לגבי הכנסת זוגתו, נמנע מהבאת מסמכים המעידים על הכנסתה ועל מצבה הכלכלי והתחמק מלהשיב בענייניות כשנשאל בנוגע למצבה הכלכלי: "עו"ד בליטי: * מה זה בדיוק? העד, התובע: זה חלק מההכנסה של * לחשבון המשותף. היא מכניסה עשרת אלפים וזה חלק מזה. עו"ד בליטי: למה הם צד שלישי משלם את זה? אתה יכול להסביר לי. העד, התובע: עניינים של , לא שלי. עו"ד בליטי: אתה לא יודע למה? העד, התובע: זה עניין של , לא שלי. עו"ד בליטי: אולי זו דירה שלכם שאתם משכירים למקום שמתעסק בבניית ציפורניים? העד, התובע: אין לי שום דירה בבעלותי. עו"ד בליטי: אולי בבעלות של ? העד, התובע: עניינים של , לא שלי. עו"ד בליטי: אתה לא יודע העד, התובע: זה עניינים של * לא שלי. יש לנו הפרדה רכושית." (ראו: פרוטוקול מיום 27.4.23 עמ' 19 שורות 5-20). לטענת האם, האב משתכר פי 3 ממנה וזוגתו משתכרת מעל ל-50,000 ₪ בחודש. לטענת האם בסיכומיה האב מסתיר את מצבו הכלכלי האמיתי ובכלל זה מסתיר נכסים כדוגמת כלי רכב, דירה שבבעלותו, תוכניות חיסכון ועוד הכנסות ומטעם זה לא צירף מסמכים המעידים על הכנסת אשתו ומצבם הכלכלי. האם לא ציינה על מה נסמכות טענותיה ולא תמכה אותן בראיות. לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם התרשמתי כי מצבו הכלכלי של האב איתן, ומשופר במידה ניכרת מהנטען בכתבי טענותיו ובוודאי שהשתפר ממועד מתן פסק הדין למזונות. לאב משרה קבועה כ* ב, הכנסתו עלתה, הוא רכש רכב, הוא פרע את חובותיו וחולק עם זוגתו את הוצאות משק הבית ושני חשבונות הבנק שבבעלותו מצויים ביתרת זכות. האב צירף להרצאת הפרטים תלושי שכר מהם עולה כי הכנסתו לתקופה 2/21-1/22 הינה ע"ס 17,915 ₪ נטו לחודש. לתצע"ר צירף האב תלושי שכר מהם עולה כי הכנסתו לתקופה 8-12/22 הינה ע"ס 16,793 ₪ נטו לחודש. מדובר בממוצע השתכרות מוכח גבוה ממה שנקבע בפסק הדין למזונות (שהוערך אז בסך של 15,000 ₪ נטו). לטענת האב, חלק משכרו בסך של כ-2,400-4,000 ₪ (משתנה ע"פ תקופות) הינו מענק מחקר שעתיד להסתיים בחודש 9/23. המענק הינו חלק אינטגרלי מהמשכורת של האב ואין מקום להתעלם ממנו. מאחר וממילא נבדק ממוצע הרי שהדברים מקבלים את המשקל המתאים בממוצע שמחושב. אשר על כן מהמסמכים שצורפו עולה כי הכנסתו של האב מעבודתו הינה לכל הפחות סך של 17,354 ₪ נטו לחודש. כאשר יש לקחת בחשבון את אי הגילוי המלא של האב לגבי מצבו הכלכלי ולתת לכך משקל מתאים. האב צירף הסכם שכירות עבור התקופה שבין 7/22 – 6/24 לפיו הוא וזוגתו שגם היא צד להסכם ביחד עימו משלמים שכר-דירה ע"ס 5,850 ₪ לחודש. לטענת האב הוא נושא בהוצאות שלושה קטינים ויש להביא זאת בחשבון בחישוב הכנסתו הפנויה אולם לא נקב בשיעור הוצאותיו החודשיות או הכנסתו הפנויה הנטענת ועל כן איני נדרשת לטענה זו. הכנסת האם האם עובדת בהיקף חצי משרה כ. האם עובדת בין יום אחד לשלושה ימים בשבוע בלבד, זאת לטענתה בשל עיסוקה בהליכים המשפטיים והיעדר גמישות מצד האב בזמני השהות (ראו פרוטוקול מיום 27.4.23 עמ' 25 שורות 26-35 ועמ' 26 שורות 1-8 ושורות 24-33). לטענת האם בכתבי טענותיה ובחקירתה, הכנסתה החודשית היא בסך של כ-7,098 ₪ נטו לחודש, אין לה מקורות הכנסה נוספים וזהו מלוא פוטנציאל הכנסתה כל עוד יימשכו ההליכים המשפטיים. האם העידה בחקירתה כי בינה לבין בעלה מתקיים שיתוף רכושי חלקי וכי הכנסתו של בעלה היא ע"ס 9,000 ₪ נטו לחודש מקצבת פנסיה מ. לטענת האם בעלה תומך בשלושת ילדיו ומסייע להם ברכישת דירה, כלי רכב ומימון טיסות. לכתב ההגנה לא צירפה האם מסמכים המעידים על מצבה הכלכלי והרצאת הפרטים שהגישה הייתה חסרה ולא כללה פרטים בנוגע להכנסת בן זוגה החולק עמה משק בית משותף. להרצאת הפרטים ולתצע"ר צירפה האם תלושי משכורת שלה בלבד המעידים על מצבה הכלכלי וכן טופס שמהותו אינה ברורה ואשר לטענת האם הינו החזר מס שמקבל בן זוגה מהרשויות ב. בבעלות האם ובן זוגה במשותף בית קרקע ביישוב . לטענת האם החזר המשכנתא החודשי שהיא משלמת עומד ע"ס של כ-7,000 ₪ לחודש (ראו פרוטוקול מיום 27.4.23 עמ' 23 שורה 28). האם לא הסבירה כיצד בהכנסה הנטענת שלה ושל בן זוגה תשלום המשכנתא הוא כה גבוה. האם העידה כי היא רוכשת עבור הקטין בגדים ממותגים בשווי של מעל ל-500 ₪ מדי חודש, כי רכשה עבורו ציוד נגינה בשווי עשרות אלפי שקלים, טרקטורון, מכשיר אייפון, מחשב אישי ועוד מוצרי מותרות (ראו פרוטוקול מיום 27.4.23 עמ' 21 שורות 14-34, עמ' 22, עמ' 23 שורות 1-14). האם צירפה אסמכתאות המעידות על חלק מההוצאות הנטענות. האם טענה לתמונה של אישה השרויה במצוקה כלכלית אשר אינה מתיישבת עם ההוצאות הנטענות על ידה ובכלל זה פירוט הוצאותיה עבור הקטין שהינן מעבר להוצאות עבור קטין ממוצע, וכן החזר משכנתא חודשי ע"ס 7,000 ₪ לחודש אשר הוא לבדו עולה כדי הכנסתה הנטענת. הדבר נכון גם לגבי הכנסתו הנטענת של בן זוגה של האם אשר לטענת האם בתצע"ר ובחקירתה עומדת ע"ס של כ-108,000 ₪ לשנה, כ-9,000 ₪ לחודש (האם לא ציינה אם ברוטו או נטו) והוא תומך בשלושת ילדיו ברכישת רכב, סיוע בשכ"ד וטיסות לישראל. בחקירתה העידה האם במפורש כי נמנעה מלצרף מסמכים בנוגע למצבה הכלכלי: "עו"ד שדה: גם לזה לקחתם הלוואות? העדה, הנתבעת: כן. עו"ד שדה: צירפת את זה לבית המשפט את כל הפירוטים האלה של הלוואות, על מה הולכת כל הלוואה? העדה, הנתבעת: לא. עו"ד שה: למה לא? העדה, הנתבעת: מבחינתי אם התובע בתיק הזה משחק עם קלפים סגורים, אז יש קושי לדרוש שהנתבעת תשחק עם קלפים פתוחים. עו"ד שדה: דפי חשבון צירפת לבית המשפט כאן? לראות את חשבון הבנק, כמה נכנס, כמה יוצא, מי נגד מי? העדה, הנתבעת: לא. עו"ד שדה: למה לא צירפת? העדה, הנתבעת: שוב עונה. עו"ד שדה: ראית את החלטת בית המשפט שבית משפט אומר לצרף דברים מסוימים? העדה, הנתבעת: ראיתי כמה החלטות." (ראו פרוטוקול מיום 27.4.23 עמ' 29 שורות 27-34 ועמ' 30 שורות 1-7) לטענת האב, האם מסתירה את הכנסתה את היקף רכושה וכן את הכנסת ורכוש בן-זוגה שלהם משק בית משותף שהיקפם עולה במידה ניכרת מהנטען על ידי האם ועל כן לא חשפה מסמכים המעידים על מצבה הכלכלי. לטענת האב, לאם רכוש רב ובכלל זה וילה משופצת בבעלותה בשווי מיליוני שקלים, 2 כלי רכב, 2 חשבונות בנק בבעלותה או בבעלות עם אחרים וכן כספים ורכוש שירשה מאביה המוחזקים עבורה בנאמנות. לטענת האב סך ההוצאות החודשיות הנטענות ע"י האם כ-13,000 ₪ לכל הפחות אינו מתיישב עם שיעור הכנסתה החודשית הנטענת על-ידה ע"ס כ-8,000 ₪ בלבד. לטענת האב רמת החיים של האם מעידה כי הכנסתה עולה בהרבה על זו הנטענת על ידה. כך לדוגמא האם טסה לחו"ל לחופשות ממושכות עם הקטין ובלעדיו ומתאכסנת עמו במלונות יוקרה, רוכשת עבורו בגדי מעצבים, האם רכשה לקטין כלי נגינה וציוד מתאים, טלפון נייד נוסף וטרקטורון כל אחד מאלו בשווי אלפי שקלים. לטענת האב גם העדפת האם לקיום פיקוח פרטי על מפגשיה עם הקטין ולא פיקוח ללא עלות ע"י רשויות הרווחה מעידה על איתנותה הכלכלית של האם והיעדר מגבלה כלכלית. לטענת האב האם עובדת מבחירה בהיקף חצי משרה בלבד ומרוויחה לטענתה סך של 8,000 ₪ נטו לחודש ועל כן פוטנציאל השתכרותה הינו כ-16,000 ₪ נטו לחודש בתוך האקדמיה ומחוץ לאקדמיה כ-25,000 ₪ נטו לחודש. האם נמנעה מלצרף מסמכים בסיסיים הנדרשים בתביעת מזונות ולא גילתה פרטים לגבי כלל מקורות הכנסתה. האם צירפה לתצע"ר תלושי שכר מהם עולה כי הכנסתה החודשית לתקופה 1/22-1/23 עומדת ע"ס 7,452 ₪ נטו לחודש עבור 50% משרה. לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעת הצדדים ולאור מכלול הראיות בתיק שוכנעתי כי רמת חייה של האם כפי שנטענה על-ידה בהליך זה ובכלל זה סך הוצאותיה החודשיות אינה מתיישבת עם הכנסתה הנטענת. אשר על כן אני מעמידה את פוטנציאל השתכרותה של האם מעבודתה ע"ס של 16,000 ש"ח נטו לחודש. כאשר יש לקחת בחשבון את אי הגילוי המלא של האם לגבי מצבה הכלכלי ולתת לכך משקל מתאים. מדובר בממוצע השתכרות מוכח של האם הגבוה ממה שנקבע בפסק הדין למזונות (שהוערך אז בסך של 15,000 ₪ נטו). לאם החזר משכנתא חודשי ע"ס 7,000 ₪ עבור דירה שבבעלות משותפת לה ולבן-זוגה ואני מעמידה את חלקה של האם בהוצאה זו בגובה מחצית ההחזר החודשי ע"ס 3,500 ₪. האם יש מקום לבדיקת יחס ההכנסות הצדדים? בין ההורים יש פער של כ-1,400 שח נטו בחודש (לטובת השתכרותו של האב). אין מדובר בפער משמעותי. מדובר אצל שניהם בעלייה בשכרם יחסית לפסק הדין למזונות. יש להביא בחשבון כי שני הצדדים לא הוכיחו את הכנסות בני זוגם החיים עימם, ושניהם לא גילו באופן מלא ומהימן את מצבם הכלכלי לאשורו. שני הצדדים נמנעו מהבאת ראיות פשוטות, ישירות וברורות שבשליטת כל אחד מהם. ההתרשמות מהראיות שכן צורפו ומחקירות הצדדים, שמצבם הכלכלי של שני הצדדים איתן והשתפר בשנים שחלפו ממועד פסק הדין למזונות. אשר על כן שוכנעתי כי על אף קיומו של פער הכנסות בין הצדדים מעבודתם, מדובר בפער של 1,400 ₪ בנטו בלבד תוך ששני הצדדים נמנעים מלצרף את מלוא הנתונים ותוך שההתרשמות היא כי מצבם הכלכלי של שניהם הוא מצב איתן ושפיר ומעל לממוצע. בנסיבות הללו אין מקום להתחשב בפער זה בחישוב גובה המזונות ויש לראות את הכנסות הצדדים מכלל המקורות כזהות. צורכי הקטין בתצע"ר פירט האב את הוצאות הקטין כדלהלן: לטענת האב מאז ניתן פסק הדין למזונות הוא נושא לבדו בהוצאות חינוכיות ורפואיות של הקטין והאם מסרבת להשתתף בהן. האב צירף לתצע"ר קבלות על הוצאות שונות עבור הקטין ובין היתר עבור חוג , , , קייטנת , סדנת , קייטנת וקייטנת חנוכה משולבת ל* ו*. לטענת האם, האב לא רוכש דבר עבור הקטין ולא צירף ראיות על הוצאות אלו. לטענתה האב אינו משתתף במחציות כפי שנקבעו בפסק הדין למזונות ועל כן היא נדרשת גם לנהל הליכי הוצאה לפועל (מזונות) נגדו. בסיכומים לא חזר האב על גרסתו לעניין הוצאות הקטין אלא עתר לקבוע את צורכי הקטין בהתאם לשיעור אומדן צורכי קטין בשני בתים כפי שנקבע בפסיקה ע"ס 2,250 ₪ לחודש. האם עתרה להותיר על כנו את סכום המזונות כפי שנפסק בפסק הדין למזונות: 1,700 ₪ עבור מזונות הקטין ו-1,200 ₪ עבור מדורו. בסיכומיה הוסיפה האם ועתרה לשינוי יחס נשיאת הצדדים בהוצאות חינוכיות ורפואיות של הקטין ל-80% האב ו-20% האם. האם פירטה בתצע"ר הוצאות שאינן תלויות שהות של הקטין וכן את כלל הוצאות משק הבית מדור ואחזקת מדור כדלהלן: האם בחקירתה אישרה שלא הגישה קבלות עבור הוצאות מזון של הקטין וטענה כי הוצאות האוכל של הקטין הינן מעבר לממוצע עבור ילד, ועל כן האב אינו צריך לשאת בהם, והסכימה להגביל את חבותו להוצאות מזון מקובלות של קטין ממוצע: "בתביעת מזונות שאני הגשתי צרפתי אליה, אני לא זוכרת מתי זה היה, 2015 או 16', צירפתי אליה עשרות קבלות מסופרמרקטים וכל מיני דברים כאלה, כי אני חשבתי שצריך לשמור את זה. ההבנה שלי היא שכיום יש איזשהם הערכות קבועות כמה עולה הכלכלה, כמה עולה כלכלה האוכל של ילד. יש הערכות קבועות כמה עולה להחזיק ילד מבחינת, כמה עולה להאכיל אותו וכולי. אני חושבת שההזמנות שאנחנו עושים וכולי הם מעבר לזה. אני לא אגיש את זה כאן, כי אני לא חושבת שזה משהו ש* בהכרח צריך לשלם לפי ה-TAKE OUT שאנחנו עושים בשביל *, כי זה פינוק שאנחנו נותנים לו והוא, זה לא נראה לי זה, אני מבחינתי מוכנה להסכים שההוצאות של * על אוכל בבתים הוא לפי ההערכות המקובלות." (ראו: פרוטוקול מיום 27.4.23 עמ' 42, שורות 19-28) גם בעניין חופשות נקטה האם בעמדה דומה והשיבה בחקירתה כי היא אינה סבורה שעל האב לשאת בהוצאות שהינן בגדר מותרות "פינוקים" לקטין: "עו"ד שדה: שוב אני שואל, למה לא צירפת? זה הוצאות שיש, למה לא צירפת אותם. העדה, הנתבעת: כי אני לא חושבת שהפינוקים שאנחנו נותנים ל* שאנחנו לוקחים אותו למלון *, זה משהו שהוא צריך לשאת בו." (ראו: פרוטוקול מיום 27.4.23 עמ' 46, שורות 12-14) רמת החיים של הקטין – מטענות הצדדים ניכר כי הקטין חי ברמת חיים גבוהה וצרכיו בשני הבתים מסופקים ביד רחבה וללא צמצום. מדובר בילד בעל כישורים יוצאים מגדר הרגיל שזוכה להשקעה וטיפוח משמעותיים על ידי שני הוריו בחוגים, בתחביביו ובפעילויות השונות. מטענות, חקירות וראיות שני הצדדים עולה כי מדובר בילד שזוכה בכל טוב ובשפע משני הוריו. הוצאות תלויות שהות והוצאות שאינן תלויות שהות – בכל הנוגע להוצאות תלויות שהות ולאור זמני השהות השווים ולאור ההכנסה השווה אין מקום לחיוב במזונות לגבי רכיב זה. בכל הנוגע להוצאות שאינן תלויות שהות לא שוכנעתי כי יש הורה שנושא יותר מההורה האחר בהוצאות אלה של הקטין ואיש מהם לא הוכיח זאת בצורה מספקת. יתרה מכך, לאור האמור בפסק הדין למזונות לגבי הוצאות החינוך והרפואה הרי שניתן מענה לחלק מההוצאות שאינן תלויות שהות לרבות חוגים בהוראות לגבי רכיבים אלה. מדור – לקטין זמני שהות שווים עם שני הוריו הנושאים שניהם בעלות מדורו בעת שהותו עימם. שני ההורים במשק בית משותף עם בן/בת זוג. לאב תשלום שכירות ולאם משכנתא. אין פערי השתכרות בין ההורים. בנסיבות הללו אין מקום להורות על חיוב בכל הנוגע למדורו של הקטין. דמי המזונות נועדו לשם סיפוק צורכי הקטין ולטובתו. לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ולאור מכלול הראיות בתיק שוכנעתי כי צורכי הקטין מסופקים במלואם ומעבר לכך בשני הבתים. האם העידה ברורות ומפורשות כי היא מספקת לקטין את צרכיו מעבר לצרכיו של קטין ממוצע ובהיבטים מסויימים אישרה מפורשות כי אין מקום כי האב ישלם עבור כך. שוכנעתי כי המחלוקת בעניין מזונות הקטין חורגת מעבר לצורך לספק את צורכי הקטין אלא משמשת עבור הצדדים כר להמשך הקונפליקט ביניהם. שוכנעתי כי צרכיו של הקטין מסופקים ולא קיימת פגיעה בטובתו. לפסיקת מזונות יש השפעה ישירה על טובתו ועל סיפוק צרכיו של הקטין. בבע"מ 919/15 בית המשפט העליון שם דגש רב על כך שעקרון טובת הילד חולש גם על סוגיית פסיקת המזונות: "טובת הילד – "עקרון העל" החולש על סוגיית פסיקת המזונות הוא עקרון טובת הילד. עקרון זה משמש מימים ימימה כ"מפתח" לפתרון מחלוקות שונות בתחום דיני המשפחה. כך, נקבע לא פעם כי על אף שהעימות הישיר בעת גירושין הוא בין ההורים לבין עצמם, השיקול המרכזי שיש לשקול בעת הכרעה בסכסוך הוא טובתו וזכויותיו של הילד. הדבר מתחייב הן מעקרונות היסוד במשפט הישראלי והן ממחויבותה של ישראל לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד מיום 20.11.1989 (להלן: האמנה בדבר זכויות הילד), שאושררה ונכנסה לתוקף בשנת 1991. לכאורה, מה רבותא בכך? מדוע לומר את המובן מאליו? בחרתי בכל זאת להקדים את הדברים משום שבבואנו ליישם את עקרון השוויון שומה יהיה עלינו לבחור – מבין החלופות שבפנינו – אותה חלופה שתקדם באופן המיטבי את טובת הילדים הנוגעים בדבר, ובכלל זה תבטיח כי לא ייחשפו למצבים של מחסור, מחד גיסא, ואף לא לדין ודברים יומיומי בין ההורים באשר ל"התחשבנות" ביניהם בסוגית ההוצאות, מאידך גיסא." (ההדגשות בקו – הוספו). ראו בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית, פסקה 13 לפסק דינה של כב' השופטת ברק-ארז (19.7.2017). בנסיבות משפחה זו וכאשר גם המזונות הפכו להיות מקור להתחשבנות, הליכים משפטיים וגורם נוסף לקונפליקט חריג בין ההורים וכאשר כל צרכיו של הקטין ומעבר לכך מקבלים מענה כולל, שלם, בשפע וביד רחבה – הרי שגם טובתו של הקטין הינה בסיום חיוב המזונות. אשר על כן לאור זמני השהות השווים של הקטין עם שני הוריו ומצבם הכלכלי האיתן של ההורים וללא פער הכנסות ביניהם, וסך צרכיו ובשים לב לגילו של הקטין, אין מקום להמשך חיוב האב לשלם לידי האם עבור מזונות הקטין. מועד ביטול החיוב במזונות בקביעת המועד לביטול חיוב האב במזונות הקטין יש להביא בחשבון את מועד השינוי בזמני השהות, את עובדת השיהוי בהגשת התביעה ע"י האב ואת ההלכה לפיה אין מורים על השבת מזונות שנאכלו. בסעיף 14 לתצע"ר עותר האב לשלושה מועדים חלופיים לביטול חיובו במזונות: (1) החל מיום 12.7.2020 - מועד פסק הדין בערכאה זו להרחבת זמני שהותו עם הקטין (תמ"ש 22692-06-16); לחילופין (2) החל מיום 16.12.2020 - מועד פסק הדין בעמ"ש 47059-11-21 שקבע זמני שהות שווים לצדדים; לחילופי חילופין (3) החל מיום 26.7.2021 – מועד הוצאת הקטין למרכז חירום. מאז עזיבת הקטין את מרכז החירום ביום 7.12.21 ועד ליום 30.4.23 הקטין עבר להתגורר בבית האב ולאם נקבעו מפגשים מפוקחים עם הקטין למשך שעות מספר, שהורחבו מעת לעת עד להחלטה סופית לחלוקת זמן שווה. לטענת האב בתקופה זו האם המשיכה לנקוט נגדו בהליכי הוצל"פ לגביית מזונות על אף פניות מצד האב שתחדל מכך. לטענת האם השינויים בזמני השהות היו קצרי טווח ואינם מצדיקים החזר או ביטול מזונות ועל כן היא מתנגדת לביטול חיוב המזונות החל מיום 12.7.2020 או החל מיום 16.12.2020. באשר לביטול החל ממועד העברת הקטין למרכז חירום בחודש 7/2021, טוענת האם כי גם בעת שהיית הקטין במרכז החירום היא נשאה לבדה במלוא הוצאותיו, אולם אין ברשותה קבלות בגין הוצאות אלו. כמו כן לטענת האם הקטין שהה במרכז החירום באופן מלא חודש אחד בלבד והחל מחודש 9/2021 הוא חלק זמנו בין שני ההורים למעט לילה בשבוע בו לן במרכז החירום. לטענת האם ממועד הוצאת הקטין ממרכז החירום ועד לחודש 8/22 האב מנע כל קשר בינה לבין הקטין. טענות האם בעניין שהות הקטין עימה בעת ששהה במרכז החירום אינן תואמות את דיווחי צוות מרכז החירום, ואת ההתנהלות שהייתה בפועל, ועל כן אין בידי לקבל את טענות האם בעניין זה. בסופו של יום עמדתה של האם הינה כי יש להורות על דחיית התביעה והמשך תשלום המזונות בהתאם לפסק הדין למזונות. האב הגיש תביעתו כשנה וחצי לאחר המועד המוקדם ביותר ממנו הוא עותר לביטול המזונות (ביום 12.7.2020) וכחצי שנה לאחר המועד המאוחר ביותר (ביום 26.7.2021). בסעיף 35 לכתב התביעה אישר האב כי השתהה בהגשת התביעה ונימק זאת ברצונו להימנע מהסלמת הסכסוך תוך כדי ניהול הליך אחר הקשור לקטין. בחקירתו טען האב כי השתהה בשל צורך לטפל בעניינים אחרים הנוגעים לקטין ולאור ייעוץ משפטי שקיבל (ראו: פרוטוקול מיום 27.4.23 עמ' 10 שורות 27-35 ועמ' 11 שורות 1-2). יחד עם זאת בחקירתו העיד האב כי בסמוך לאחר הוצאת הקטין למרכז חירום פנה לאם ולבא-כוחה בבקשה להפסיק את תשלומי המזונות אך לא נענה (ראו: פרוטוקול מיום 27.4.23 עמ' 7 שורות 9-13). האם לא הכחישה טענה זו. מעת שהוצא הקטין מבית האם למרכז החירום ביום 26.7.2021 מזונותיו סופקו שם ויש לראות את גביית המזונות על ידי האם כפעולה בחוסר תום-לב שאין לה הצדקה. בכל הנוגע לטענת האם כי הסכימה לשאת בתשלום עבור הפיקוח הפרטי לאחר שהקטין עבר לאב ממרכז החירום על יסוד העובדה שהאב ימשיך לשלם מזונות (סעיף השתכרות האם בסיכומיה) – הרי שההסכמות שניתנו בדיון בבימ"ש המחוזי ביום 7.12.2021 (ענ"א 47059-11-21) לא כללו כל הסכמה שכזו וגם אין התייחסות לעניין זה בפרוטוקול. כמו כן באותה העת הפיקוח עליו סוכם בבימ"ש המחוזי היה במרכז קשר. לאם אין נימוק מספק מדוע על האב להמשיך ולשאת בסכום של 2,900 ₪ מזונות ומדור שעה שהבן היה במרכז חירום ולאחר מכן את רובו ככולו של הזמן אצל האב שנשא ישירות בהוצאותיו. האם לא הצביעה היכן התלתה את הפיקוח הפרטי ששולם על ידה בתנאי שהאב ימשיך ויישא במזונות. וכאמור מדובר בהליך ברמת קונפליקט חריגה ביותר ובתיק הנזקקות בו התנהל הפיקוח הפרטי ניתנו 261 החלטות (תנ"ז 29550-12-21). המשך תשלום מזונות לשיטתה של האם משמעותו המעשית כי לא רק שהאב נושא בתשלום הוצאותיו של הבן ישירות מתוקף שהייתו עימו אלא שהוא גם יישא בהוצאות הפיקוח הפרטי על האם. לכך אין כל תמיכה בהליך שהתנהל וכל ראיה המעידה על הסכמת האב לכך או הסתמכות האם כי כך יהיה. בשל שיהוי האב בהגשת התביעה משיקוליו, ומשעסקינן במזונות קטין שנאכלו אין מקום להורות על ביטול חיוב המזונות החל מאחד משני המועדים המוקדמים יותר אליהם עתר האב. אולם שעה שהקטין הוצא במסגרת תיק נזקקות למרכז חירום בחודש 8/2021 אין מקום כי האב יישא במזונות ומדור הקטין החל ממועד זה. לאחר שהקטין יצא ממרכז החירום הוא עבר באופן מלא לאב שנשא בהוצאותיו ישירות וגם על תקופה זו אין כל עילה לחייב את האב במזונות הקטין. החל ממועד הגשת התביעה הלכו זמני השהות בין ההורים והתרחבו עד לזמני שהות שווים שנקבעו בחודש 4/2023. בהינתן מצבם הכלכלי של ההורים וסיפוק צרכיו המלא של הקטין על ידי שניהם והפיכת הזמנים לשווים ולאור המפורט לעיל, אין גם עילה לחיוב ממועד הגשת התביעה. בכל הנוגע לדרישת האב שלא הופיעה בכתב התביעה לחיוב האם במזונות – יש להורות על דחיית רכיב זה שעה שהאב לא ביקש לתקן את כתב התביעה ואין מדובר באחד מסעדיה. בכל הנוגע לדרישת האם לחלוקה לא שווה של הוצאות החינוך והרפואה – שעה שלא מצאתי כי יש פערי הכנסות בין ההורים ובמצבם הכלכלי אין מקום גם לשינוי ברכיבים אלה. לכך יש להוסיף כי טענה זו עומדת בסתירה לטענת האם כי יש להורות על דחיית התביעה מאחר ולשיטתה לא חל שינוי נסיבות מהותי מפסק הדין למזונות. האם יש מקום להורות על חיובה של האם בהשבת המזונות שכן נגבו על ידה החל מחודש 8/2021? – הכלל הוא שמזונות ילדים ששולמו אין מקום להורות על השבתם. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בעניין זה, אני סבורה כי מקרה זה הינו חריג שבשל הנסיבות יש להורות על השבה של המזונות ששולמו. החל מחודש 8/2021 הקטין לא שהה עם האם את זמני השהות על בסיסם נקבעו המזונות בפסק הדין למזונות ולו בקירוב. בתחילה היה במרכז חירום ולאחר מכן עבר לאב באופן מלא ולאם נקבעו זמנים שהלכו והתרחבו עד לקביעה בחודש 4/2023 לזמני שהות שווים. האם טענה כי היו לה הוצאות עבור הקטין למרות שלא שהה עימה וגם עת היה במרכז החירום. לתקופת שהותו של הקטין במרכז החירום שם הוצאותיו כוסו במלואם על ידי מרכז החירום לא הוכיחה האם כי היו לה הוצאות בוודאי לא בשיעור המזונות ששילם האב. לא שוכנעתי גם כי בעת שעבר הקטין לאב, והוא נשא בהוצאותיו באופן ישיר, היו לאם הוצאות המצדיקות חיוב במזונות. גם אם אקח בחשבון כי היו לאם הוצאות הדבר אינו מגיע כדי החיוב של האב בפסק הדין למזונות בשיעור של 2,900 ₪ לחודש. בנוסף במצב הכלכלי של הצדדים כפי שפורט לעיל גם אין מקום לחייב את האב לשאת במזונות במצב זה. עמידתה של האם על הדרישה להמשיך ולחייב את האב לשאת במזונות הבן שעה שאין מחלוקת כי הבן באותה עת היה במרכז חירום ולאחר מכן עבר לאב, הינה עשיית עושר שלא במשפט וניתן אף לראות בה עמידה על מימושה של זכות שלא בתום לב. האם לא הוכיחה כי הדבר ייפגע בקטין ושוכנעתי כי העדר ההשבה מהווה מצב שאין להשלים עימו שעה שאין עילה לחייב את האב לשלם החל מחודש 8/2021. על כן אני מורה כי האם תשיב לאב את התשלומים עבור המזונות והמדור ששולמו על ידו החל מחודש 8/2021. קצבת הילדים – קצבת הילדים עוברת בהתאם לפסק הדין למזונות לאם. בתמונה הכללית ועל מנת להימנע מהתחשבנויות נוספות ומאחר והאב לא טען לגבי רכיב זה באופן מספק, אני מורה כי הוראה זו מפסק הדין למזונות תישאר על כנה וקצבת הילדים תמשיך ותעבור לאם. מחלוקות בין הצדדים לגבי ההשבה, לגבי המחציות – ימשיכו ויתנהלו בהוצאה לפועל. אשר על כן חיובו של האב במזונות ומדור הקטין בטל החל מחודש 8/2021. האם תשיב לאב את הסכומים שגבתה עבור מזונות ומדור בהתאם לפסק הדין למזונות החל מחודש 8/2021 ואילך. יובהר כי אין בפסק דין זה לשנות את שאר רכיבי פסק הדין למזונות ובכלל זה את חיוב הצדדים לשאת בחלקים שווים בהוצאות חינוכיות ורפואיות חריגות של הקטין בהתאם לפסק הדין למזונות ואת תשלום קצבת הילדים לאם. הוצאות ההליך – לאור התוצאה אליה הגעתי – ועל מנת שלא ללבות את להבות הסכסוך, בסופו של יום אין מקום לחיוב בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. המזכירות תסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים. פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים בהחלטה מיום 02 בדצמבר 2024.	decision57957-02-22	["תמר סנונית פורר"]	[{"judgment_id": "c6a0983c-b82a-5a61-809d-7b288249505e", "file_name": "57957-02-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 329804, "extension": "docx", "display_name": "57957-02-22-קובץ מקורי"}]
3df454c8-45fe-57be-8fe8-407bba460279	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופטת תמר סנונית פורר: פס"ד בתביעת תשלום מזונות (תלה"מ 62723-04-21)	62723-04-21	2022-08-29	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	בפניי תביעה לפסיקת מזונות ומדור אישה, ומזונות ומדור עבור שני קטינים אשר הוגשה ע"י התובעת כנגד הנתבע ביום 29.4.2021 (להלן: "האם" או "האישה", להלן: "האב" או "האיש"). א. רקע עובדתי וההליכים המשפטיים הצדדים נישאו ביום 15.9.2005 ומנישואיהם נולדו שני ילדים משותפים: XXX יליד 2006 בן 15 וחצי. XXX ילידת 2012 בת 9 וחצי. עד ליום 10.4.2021 התגוררו הצדדים והקטינים בדירה שבבעלותם בXXX. ביום זה עזבה האם לבית הוריה בXXX. ביום 7.2.2021 הוגש הליך יישוב סכסוך ע"י האם (י"ס 14381-02-21). במסגרת ההליך הצדדים ביקשו לעכב את ההליכים עד ליום 14.4.2021. ביום 7.6.2020 ההליך נסגר. ביום 29.4.2021 הוגשה תביעת המזונות ע"י האם. בעת הגשת התביעות היו הקטינים, XXX כבן 14 וXXX כבת 8. ביום 2.8.2021 ניתנה החלטה מפורטת לגבי פסיקת מזונות זמניים. במסגרת החלטה זו נפסקו מזונות זמניים בסך של 1,900 ₪ לחודש לכל קטין (ובסך כולל של 3,800 ₪) החל מחודש 4/2021 ועד להחלטה אחרת ובקיזוז סכומים ששולמו ע"י האב. עוד נקבע בהחלטה כי חלוקת ההוצאות הרפואיות החריגות של הקטינים והוצאות החינוך של הקטינים יהיו בהתאם לפערי השתכרות בין הצדדים, כפי שנקבע בהחלטתי, קרי האב יישא ב – 79% והאם תישא ב – 21%. מאחר והאם התגוררה בבית הוריה לא היה חיוב נוסף במדור. ביום 14.9.2021 התקיים קדם משפט במכלול ענייני הצדדים. בהמשך לדיון, ביום 10.10.2021 ניתנה החלטה נוספת לגבי מזונות זמניים של הקטינים כדלקמן: 20. בנוגע לתלה"מ 62723-04-21: תביעת מזונות אישה ומזונות קטינים שהגישה האם נגד האב: ביום 2.8.2021 ניתנה החלטה למזונות זמניים, במסגרתה הוריתי בין היתר בסעיף 24 כדלקמן: "לאור גילאי הקטינים, פערי ההשתכרות המשמעותיים בין הצדדים, זמני השהות הנוכחיים של האב עם הקטינים (המגדילים את הפער בשל הוצאות רבות יותר של האם), רמת החיים הנחזית של המשפחה על פי שני הצדדים, אני מורה כי האב ישא במזונות כל קטין בסך של 1,900 ₪ לחודש". 21. כמו כן, נדחתה בקשת האם לפסיקת מדור לאור מגוריה בבית הוריה. בנוגע להוצאות החריגות הוריתי כי הצדדים יישאו בהוצאות החריגות בהתאם לפערי ההשתכרות בין הצדדים 79% האב- 21% האם. 22. נוכח ההחלטה בתביעת המשמורת להרחבת זמני השהות בין האב לקטינים באופן משמעותי, אני סבורה שיש מקום בעת הזו להפחתת המזונות הזמניים. בהינתן לגילאי הקטינים (שניהם מעל גיל 6) ונוכח קיומם של זמני שהות רחבים יותר בין הצדדים שעתידים להתקיים, הוצאות תלויות שהות של האם יפחתו לאור נשיאת האב בצרכי הקטינים באופן ישיר בזמני השהות בהם הקטינים שוהים עמו. 23. נוכח האמור, אני מורה כי האב יישא במזונות כל קטין בסך 1,100 ₪ לחודש. יתר ההוראות מההחלטה למזונות זמניים יוותרו על כנם, הצדדים יישאו בהוצאות החריגות בהתאם לפערי ההשתכרות ביניהם (79%-21%). 24. בפסק הדין יוערכו הדברים שוב ובמידת הצורך יקחו הצדדים שניהם בחשבון כי תהיה אפשרות לשינוי רטרואקטיבי. שינוי זה יחול החל מחודש 10/2021." בהמשך נקבע תיק המזונות להוכחות. להשלמת התמונה יצוין כי האם הגישה תובענה בעניין הקטינים (תלה"מ 62731-04-21), במסגרתה עתרה כי משמורת שני הקטינים תהיה בחזקתה וכן עתרה לקביעת זמני שהות לאב עם הקטינים. במסגרת החלטתי מיום 10.10.21 נקבעו הסדרי שהות כדלקמן: "אני מאמצת את המלצות התסקיר כמפורט בסעיף 7 לעיל. נכון לעת הזו, זמני השהות יתקיימו בהתאם להמלצות התסקיר, האב ישהה עם הקטינים בימי ב' עם סיום המסגרת החינוכית ועד למחרת בבוקר, ובימי ד' מסיום המסגרת החינוכית ועד השעה 20:00 כשיחזירם לאמם. הסדר יחל מהשבוע שמתחיל ביום 10.10.2021. לאחר שלושה חודשים, ישהו הקטינים עם האב בימי ב' ו-ד' מסיום המסגרת החינוכית ועד ליום למחרת. כמו כן, בכל סוף שבוע לסירוגין מסיום המסגרות ביום ו' ועד ליום א' בבוקר. טרם הרחבת זמני השהות באמצע שבוע, לאחר 3 חודשים, תיערך בדיקה של העו"ס דקלה שי את התפתחות תכנית הקשר והטיפול." ביום 28.2.2022 הצדדים התגרשו בבית הדין הרבני. בתיק התקיימו 2 דיונים, מתוכם דיון הוכחות אחד וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה עם תום הבאת הראיות. בהתאם לכך ניתן כעת פסק הדין. ב. טענות הצדדים טענות האם האם בכתב התביעה עתרה לפסוק מזונות עבור הקטין XXX בסך של 5,045 ₪ לחודש ולקטינה XXX בסך של 5,365 ₪ וכן לחייב את האב במלוא הוצאות המדור והוצאות החינוך והרפואה, זאת לאור היותו של האב לטענתה המפרנס היחיד בבית הואיל והיא לא עבדה שכן הייתה אמונה על טיפול וגידול הקטינים. זאת הייתה חלוקת התפקידים בין הצדדים, כטענת האם. בנוסף עתרה האם לחיוב האב להשלמת מזונות אישה בסך של 8,713 ₪ מיום הגשת התביעה. בסיכומיה, האם עתרה לקבלת הסעדים שנתבעו על ידה בכתב התביעה, לרבות מזונות אישה לגבי התקופה שבין הגשת התביעה לבין גירושי הצדדים (מחודש 4/2021 ועד לחודש 2/2022). טענות האב לטענת האב צרכי הקטינים כמפורט בכתב התביעה הינם מופרזים ולא תואמים את רמת החיים בה חיו כמשפחה ואליה הורגלו הקטינים. לטענת האב אין לחייבו במזונות אישה מהטעמים הבאים: האם עשתה דין לעצמה והעתיקה את מקום מגוריה עם הקטינים לבית מגורי הוריה; האם משתמשת בסמים ואולי אף סוחרת גם בסמים; הכנסתה של האישה, יכולתה וכושר השתכרותה. לטענת האב יש להורות על מחיקת התביעה בהעדר כל הוכחה תוך פסיקת הוצאות מתאימות. האב עותר בכתב הגנתו לקבוע את חיוב מזונות הקטינים רק לאחר שיקבעו זמני שהות עם הקטינים ובהתאם ליחס ההכנסות בין הצדדים תוך התחשבות ביכולת השתכרות האם. בסיכומיו של האב עתר כי לאור הרחבת זמני השהות והראיות בתיק אין להשית עליו מזונות כלל ויש לחייב את הצדדים בהוצאות החריגות של הקטינים בחלקים שווים. ג. דיון והכרעה הכנסות האם בכתב התביעה טוענת האם כי היא נאלצה לעזוב את דירת הצדדים לאור האלימות שחוותה מצד האב ועברה להתגורר אצל הוריה בXXX. לטענת האם, לאורך מרבית חיי נישואין הייתה עקרת בית, וזאת בהתאם לחלוקת תפקידים בין הצדדים: האם תטפל בילדים והאב אחראי על פרנסת המשפחה. לטענת האם, בשנים האחרונות היא עובדת בסיעוד וטיפול בסבתה והשתכרותה עומדת ע"ס כ – 3,200 ₪ לחודש. האם ציינה בסעיף 24 לתצהיר עדות ראשית כי בעת הגשת התביעה שכרה היה נמוך יותר ואולם לאחר שמצבה של סבתה החמיר, הורחבו שעות הטיפול בה ושכרה עלה במעט. לטענת האם, לאורך השנים חלק מהכנסות האב שולם לה כהכנסות "שלה" (סעיף 39 לתצהיר עדות ראשית) באמצעות תלושי שכר ממקומות עבודה של חבריו של האב, על אף שלא עבדה בפועל במקומות אלה ו"המשכורת" הופקדה לחשבון המשותף. היא טוענת כי יש לדחות את טענת האב בעניין זה בכתב ההגנה כי הדבר נועד לקבלת משכנתא מאחר והתנהלות זו נמשכה זמן רב לאחר שהצדדים קיבלו את המשכנתא שביקשו. בסעיף 27 לתצהיר עדות ראשית מציינת האם כי סיימה לימודי פסיכותרפיה הוליסטית ואולם כמעט ולא עסקה בתחום זה לאור התנגדות האב ובהעדר צורך בהכנסות נוספות למימון הוצאות משק הבית. לטענת האם לאור הכנסתה הנמוכה ובהעדר השתתפות האב ביתר הוצאות הקטינים, אשר לא נלקחו בחשבון, ההוצאות משולמות ע"י הוריה אשר הסכימו לעשות זאת בתור הלוואה אותה יהיה עליה להחזיר להם. בסעיף 49 לתצהיר עדות ראשית טוענת האם כי על פי חישוביה של אימה הסכום החודשי המצטבר בגין הוצאות נוספות עומד ע"ס כ – 5,000 ₪ בחודש והיא חבה להוריה בגין הלוואה מצטברת בסך כ – 47,500 ₪. לטענת האם, לאור הכנסתה המגיעה לסך של כ – 3,200 ₪ לחודש, היא זכאית להשלמת מזונותיה מהנתבע בסך של 8,223 ₪ לחודש כמזונות אישה בנוסף למזונות ילדים. מנגד טוען האב כי האם השלימה את לימודיה במכללת אלה בפסיכותרפיה הוליסטית ויש לה הכנסה מעבודתה זו ויש לה פוטנציאל השתכרות שעליה לממש. האב מציין בכתב ההגנה כי האם עובדת בהיקף של 3 שעות ביום בטיפול וסיעוד סבתה, שעות שגם אותן לא מבצעת בפועל ומשתכרת בסך של 2,700 ₪. בנוסף, טוען האב כי האם למדה איפור אומנותי ומקצועי ועיצוב אירועים. לטענת האב, לאחר שגרו בדירה קטנה באזור מגורים ירוד ביותר (כטענת האב בסעיף 6 לכתב הגנה) החליטו לרכוש דירה בXXX ולכן נטלו משכנתא על מנת להשלים את מחיר הדירה. הואיל והבנק סירב לאשר לצדדים הלוואה בגובה הנדרש להם, נאלצו הצדדים לפנות לחבר משותף שיוציא "תלוש משכורת" וזאת על מנת שניתן יהיה לקבל את המשכנתא שלולא זה לא היה ניתן לרכוש את דירת הצדדים. לטענת האב, לאם כספי מזומן בסכומים גבוהים ויש לו חשש כי האם סוחרת בסמים. האם התייחסה לטענות האב באשר למזומנים שהיו בידיה, וציינה כי מדובר במזומנים שקיבלה מהאב עצמו ודאגה לחסוך ולצרוך בהתאם לצרכיה. האם הדגישה כי האב נהג להביא לה מזומנים במהלך חיי הנישואין וכחלק מאלימות הכלכלית שנהג כלפיה, היא שמרה חלק מכספי המזומן למימון הוצאות שונות. בחקירתה אישרה האם כי קיבלה תלושי שכר ע"ס 6,000 ₪ על מנת שהצדדים שיוכלו לקבל משכנתא צורך רכישת דירת הצדדים: "ש: קיבלת תלוש מ--- של 6,000 שקל לחודש? ת: זה לקוח שלו, תשאל אותו. ש: שאלתי אם קיבלת תלוש על השם שלך, ת: אני לא קיבלתי לידי מעולם תלוש כזה. ש: ומעולם גם לא החזרת ל--- שום כסף. שאלתי שאלה. ת: הוא אמר לי לתת ל--- כסף, על כל משכורת ש--- נתן לו. צ'קים של ---, ש: אז אני אומר לך תיאוריה. תגידי לי אם זה נכון או לא נכון. בדיוק כשאתם צריכים לקחת משכנתא, פתאום את הולכת, ואני עושה במירכאות, כיוון שאי אפשר לראות את זה, פתאום את עובדת אצל ---, ו--- מוציא לכם, מוציא לך תלוש משכורת של 6,000 שקל, למרות שלא עבדת דקה שם, נכון? ת: אני לא מכירה את ---. ש: את לא מכירה את ---. ת: לא. לא. ש: אז אני אומר לך, אני אומר לך, שהמשכורת של --- הייתה לצורך כך שהבנק יאשר לכם משכנתא, מה את אומרת? ת: כי זה התמונה שהלקוח שלך רצה. ש: שאלתי מה את אומרת על האמירה שלי, נכון או לא נכון? ת: אני אומרת שזה נכון, כי זה מה שהלקוח שלך עשה. הוא לקוח שלו במשרד, אני לא מכירה אותו. ש: XXX, זה נכון או לא נכון? ת: אני לא מכירה אותו. ש: לא שאלתי אם את מכירה. ת: זה נכון."(ההדגשות בקו -הוספו) (ראו: פרוטוקול מיום 3.4.2022 עמ' 24 שו' 13-35 ) כעולה מחקירת האם, היא העידה כי אינה מכירה את --- אשר הפיק לה תלוש משכורת. ב"כ האב הפנה את האם לרשום ביומנה בתאריך 3.7.2020 :"שולם ל--- מהדודים 12 אלף ₪ עבור חודשיים" והאם אישרה את הכתוב ואולם ציינה כי: " שולמו. אני מעולם לא פגשתי את ---. אני הייתי לוקחת מהארנק כסף ו--- היה פוגש אותו, היה אומר לי תכיני 6,000 ₪ , תכיני לי 7,000 ₪, תכיני לי 12, היה יורד ונותן לו, זה מה שהיה." (ראו: פרוטוקול מיום 3.4.2022 עמ' 25 שו' 30-34 וגם עמ' 26 שו' 1-3). בחקירתה אישרה האם כי שכרה עומד ע"ס 3,200 ₪ וכי החלה לעבוד בטיפול וסיעוד בסבתא שלה בשנת 2017 (ראו פרוטוקול מיום 3.4.2022 עמ' 34 שו' 7-35) בהמשך החקירה השיבה האם לשאלות באשר להכשרותיה השונים והכנסתיה מהם: "ש: יופי . ואת עברת הכשרה כמטפלת הוליסטית, נכון? ת: נכון. ש: ויש לך הכשרה גם כמאפרת אומנותית ומקצועית. ת: נכון. ש: ולשיטתך, בכל התקופה שעליה אנחנו מדברים, היה לך מטופל אחד. ת: לא. לא היה לי מטופל אחד, ש: כמה היה לך? ת: הייתה לי מטופלת אחת קבועה, שגביתי ממנה 50 שקלים, כי סיימתי ללמוד וזה היה רק הוצאות נסיעה שלי, עד אליה ל---. ואדונך היה אומר, [...] עו"ד יצחק הלוי: לא, אני שואל כמה מטופלים יש לך היום? העדה גב' XXX: אין לי היום שום מטופלים, (לא ברור). עו"ד יצחק הלוי: יופי, כמה מטופלים היה לך בעבר? ת: הייתה לי אחת קבועה ועוד 2 אחים, שהגיעו ל-2 טיפולים, 3 טיפולים גג, וזה לא המשיך, זה לא צלח, בגלל המשבר שעברתי לפני העזיבה שלי את הבית, ועוד שניים שהגיעו כל אחד לטיפול בודד. זהו. זה הכל. ואתה יכול לבדוק את זה גם ביומן. ש: ובעבודה שלך כמאפרת אומנותית, ת: מעולם לא עסקתי בזה. ש: מעולם לא עסקת בזה. ת: מעולם לא עסקתי בזה. " (ההדגשות בקו – הוספו). (ראו: פרוטוקול מיום 3.4.2022 עמ' 35 שו' 19-35 ועמ' 36 שו' 1-8) האב אישר בחקירתו כי תלושי השכר שהופקו לאם היו פיקטיביים, לצורך קבלת משכנתא ואולם לא היה לו מענה לשאלה מדוע היה צורך בתלושי שכר לאורך תקופה של שנתיים: "ש: אבל לפי דוחות מס הכנסה, שאתה הגשת במסגרת התצהיר שלך, המשכורות הפיקטיביות האלה שולמו לה גם ב-2019 לחשבון שלכם המשותף, וגם ב-2020. כמה זמן לקח לכם לקחת את המשכנתא, שנתיים? ת: לא לקח לנו שנתיים לקחת את המשכנתא. לאחר שלקחנו את המשכנתא ועוד המשכנו כמובן, כי נעזרנו בכספים, אמרתי לך, של ההורים שלה וההורים שלי, ש: איך זה קשור למשכורות הפיקטיביות הכספים של ההורים? לא הבנתי. מה זה רלוונטי? שאלתי אותך על המשכורות הפיקטיביות. אמרת שהיית צריך להציג, ת: על מנת (לא ברור). ש: אמרת שהיית צריך להציג לבנק שיש הכנסות. ת: נכון. בלעדי זה לא היינו מקבלים משכנתא. ש: זה מה שאמרת. אז אתה מציג לבנק כמה חודשים, חצי שנה, לא יודעת כמה, ובזה זה נגמר. למה במשך שנתיים המשכת לדאוג שיהיו משכורות על השם שלה, במקומות שהיא לא עבדה בהם? ת: קודם כל בחרנו שנינו, מבחינתנו זה חבר טוב, וגם מבחינתנו גם היינו משיבים לו את הכסף מתי ש, חודש, או אחת לחודשיים, הוא לא היה לוחץ עלינו בדברים האלה. ש: אז למה היית צריך את זה? הרי המשכנתא כבר ניתנה לכם. ת: מה זה? ש: כבר קיבלתם אישור למשכנתא. אז למה אתה צריך להמשיך בזה שנתיים? ת: קודם כל זה לא שנתיים, זה פחות משנתיים. זה דבר אחד. " (ההדגשות בקו – הוספו) (ראו פרוטוקול מיום 3.4.2022 עמ' 48 שו' 26-35 ועמ' 49 שו' 1-12) כעולה מחקירת האם, הכנסתה העיקרית והיחידה היא מעבודתה כמטפלת סבתה ואין היא מתפרנסת מהכשרותיה השונים ואולם יש לייחס להכשרות אלה כפוטנציאל השתכרות. כעת יש לבחון את הראיות בתמיכה להכנסות האם כפי שצורפו על ידה. סה"כ ממוצע הכנסותיה של התובעת כעולה מהראיות שצורפו על ידה כפי שנערך על די הוא כדלקמן: לפיכך לאחר שקבעתי כי ממוצע הכנסותיה עומד ע"ס 3,281 ₪ נטו בחודש יש להוסיף לשקלול הממוצע את פוטנציאל השתכרותה מהכשרותיה השונות, וגם לאור גילה ולאור זמני השהות שיאפשרו לה זמן נוסף לעבודה, על כן אני קובעת כי השתכרותה של התובעת ופוטנציאל השתכרותה הינו בממוצע חודשי סך של כ-4,000 ₪ נטו לחודש לכל הפחות. אשר על כן נקבע כי הכנסתה ופוטנציאל השתכרותה החודשי של האם הוא בסך של 4,000 נטו ₪ לחודש. לאם אין הוצאות מדור לאור מגוריה אצל הוריה ולפיכך הכנסתה הפנויה ע"ס 5,000 ₪. בסיכומים צויין כי האם פועלת באמצעות בני משפחתה לגייס כספים שיאפשרו לה לרכוש את חלקו של האב בדירה המשותפת של הצדדים ב----. הכנסות האב לטענת האם בכתב התביעה האב בעל תואר ראשון במשפטים, עו"ד עצמאי, יועץ מס וכן בעלים של חברה המעניקה שירותי יעוץ מס והנהלת חשבונות, חברת ------- בע"מ ח.פ. ------- (להלן: "החברה") ובנוסף עובד בעיריית ***** בתור ---- ומנהל ----- ב------והכנסתו החודשית מכלל עיסוקיו מגיעה לסך כ – 40,000 ₪. לטענת האם בתצהיר עדות ראשית מטעמה, לאורך חיי נישואיהם הכנסותיו של האב היו גבוהות, באופן שלאחר כיסוי מלוא הוצאות משק הבית לרבות הילדים והאם נותרו בידו סכומים אשר הופקדו כחיסכון בחשבון השקעות. האב מכחיש את טענות האם באשר לשכרו, וטוען כי יש לו הכנסה כעו"ד עצמאי בסך של 9,170 ₪ נטו לחודש, ובנוסף מושך הכנסה כשכיר מהחברה בסך של 8,000 ₪ בחודש. בסעיף 14 בתצהיר עדות ראשית, פירט האב את הכנסותיו שיובא להלן: בחקירתו העיד האב כי משרד עו"ד שבבעלותו ומשרד והחברה -------- בע"מ שוכנים ופועלים במשרד אחד והוצאות של משרד עו"ד מובדלות מהוצאות החברה (ראו פרוטוקול מיום 3.4.2022 עמ' 47 שו' 6-33). כעולה מהרצאת פרטים של האב – בבעלותו מספר חשבונות בנק שיפורטו כדלקמן: בחקירתו אישר האב כי לא הגיש את תדפיסי חשבון בנק של החברה ושל משרד עו"ד אלא רק דו"ח רווח והפסד (ראו פרוטוקול מיום 3.4.2022 עמ' 49 שו' 13-35 ועמ' 50 שו' 1-15). עוד אישר האב בחקירתו כי כ- 15% מהוצאות של הבית מדווחות כהוצאות של העסק (ראו פרוטוקול מיום 3.4.2022 עמ' 51 שו' 4-9). האב אישר בחקירתו כי לא צירף את הדוח רווח והפסד של החברה (יעוץ מס) שבבעלותו וכן לגבי הכנסותיו: "ש: אתה בעל המניות היחיד של החברה. ת: אוקי. ש: ואתה דירקטור שלה והמנהל שלה. ואתה קובע את השכר שאתה מושך ממנה, של ה-8,000 שקל. ת: אני לא קובע את השכר שאני מושך. [..] עו"ד מר: אתה אומר שאתה לא קובע את השכר שלך. העד מר XXX: נכון. ש: אז מי קובע את השכר שלך, אם לא בעל המניות והמנהל? ת: השכר הזה היה קבוע עוד מאז שגם אבי גם היה מבחינתו, שזה היה ב (לא ברור) האחרונים, שכמובן שהוא היה בחיים, זה השכר שנקבע, וזה גם היכולת שאני יכול למשוך מתוך החברה. ש: ואיך אני יודעת שזה נכון, כשלא צירפת לנו אף מסמך אחד של החברה? ת: מה זה איך את יודעת שזה נכון? שזה המשכורת שלי? ש: שזה מה שאתה יכול למשוך. ת: אני יכול לצרף רווח והפסד ולהראות לך. ש: אבל למה לא עשית את זה עד עכשיו? ת: איך? ש: למה לא עשית את זה עד היום? אנחנו עומדים היום בדיון הוכחות. מתי תצרף את זה? מתי תגיש את זה? איך אנחנו נדע מה קורה בחברה הזאת? זאת חברה שהיא בעלותך במאה אחוז. ת: בבעלותי במאה אחוז, אבל אני רק מנהל אותה, אני ירשתי אותה. אוקי? רק מנהל אותה. אוקי? ש: [...] ויש חברה, שהיא בבעלותך במאה אחוז, שלא סיפרת לנו שום דבר, ולא הראית בדל נייר אחד לבית המשפט על כמה כסף עובר בחברה הזאת, ומה היכולת למשוך מהחברה הזאת, אתה רק אומר, הנה תלוש השכר שלי, שהוא 8,000 שקל, ועכשיו, אחרי שאני שואלת אותך, אתה אומר לי, זה מה שאפשר למשוך. אבל לא הראית לנו למה זה נכון. למה אנחנו צריכים לקחת את המילה שלך? ת: צירפתי תלוש, נתתי את התלוש שזה השכר שאני מקבל בחברה. ש: זה השכר שאתה מושך, על פי החלטה שלך, כי אתה הבעלים של החברה. ת: זה לא רק החלטה שלי. ש: זה לא, יש עוד מישהו שמקבל החלטות בחברה הזאת? ת: מה זה, קודם כל, יש צוואה, שלחנו גם את הנושא של הצוואה, זה חברה שאני ירשתי אותה ואני רק מנהל אותה. ש: מה הקשר בין, ת: אני מקבל בעבור הניהול, ש: בצוואה נקבע השכר שלך? אני לא ראיתי שבצוואה נקבע השכר שלך. ת: בצוואה נקבע השכר שלי. סליחה. ש: אז למה אתה מספר לנו פה סיפורים, עוד פעם אתה חוזר על הסיפור הזה שהחברה הזאת היא לא שלך, למרות שהיא כן שלך. בעצם אתה רק מנהל. ת: בסדר, היא שלי. היא שלי, אוקי? היא לא שלי, עם כל הכבוד. ש: היא שלי, היא לא שלי. ת: וזה השכר שאני יכול למשוך ממנה, וזה השכר שאני משתכר ממנה בחברה. ש: ואני אומרת שכל הדיווחים שלך הם בעצם, אתה יודע איזה מטרה אתה רוצה להשיג, אתה יודע איך אתה רוצה שזה יראה בסוף, וככה זה נראה. ת: אם הייתי רוצה להשיג איזה מטרה, את רואה את הנתונים משנת 19, את רואה מ-20, שנכנסנו לקורונה ואת רואה ב-2021. ש: ואני רואה שב-2020, לפי הדוח השנתי שלך, בסופו של דבר, ההכנסות שלך לא ירדו בהשוואה ל-2019. ת: בוודאי. לא ירדו בהשוואה ל-19 כי המענקי קורונה כיסו את זה. עדיין אנחנו אמורים להשיב אותם ביוני 23, יוני 22." (ההדגשות בקו – הוספו) (ראו פרוטוקול מיום 3.4.2022 עמ' 53 שו' 11--35 וגם עמ' 54 שו' 1-29) האיש אישר בחקירתו כי לא צירף כרטיס אישי בחברה שלו, אשר יכולים להעיד על הכנסתו (ראו פרוטוקול מיום 3.4.22 עמ' 56 שו' 11-24). בסיכומי האם, שב וחזר ב"כ כי האב לא צירף אסמכתאות בגין כלל מקורות הכנסותיו הן מעיסוקו כעו"ד והן בעל מניות בחברה שירש מאביו. כעולה מחקירתו שצוטטה לעיל האב לא צירף מלוא האסמכתאות כפי שנדרש בדין להוכחת הכנסותיו. האב לא צירף דפי חשבון של החברה שירש מאביו וגם לא מעסקו כעו"ד. כל שצירף הוא דו"ח רווח והפסד לשנים 2019-2021. כעולה משומת 2020 (נספח יח' לתצהיר עדות ראשית) הכנסתו נטו לחודש של האב עומד ע"ס 12,401 ₪. עיון בנספח כ' לתצהיר עדות ראשית של האב, חישוב מס יחיד לשנת המס 2021, שכרו נטו של האב עומד ע"ס 13,470 ₪. בחינת תלושי המשכורת של האב והכנסותיו ממקורות נוספים במהלך השנים 2020-2021 אשר צורפו ועריכת ממוצע על ידי בית המשפט מעלה כי השתכרותו של האב הינה בממוצע חודשי: 12,935 ₪ נטו. לאחר בחינת מכלול הנתונים, אלו שצורפו ואלו שלא – אני קובעת כי השתכרותו הממוצע של האב הינה בסך של 15,000 ₪ נטו בחודש. האם לא הוכיחה את ההשתכרות הגבוהה לה טענה וטענותיו של האב לגבי הכנסה נמוכה יותר לא היו משכנעות דין. האב משלם בעת הזו את תשלומי המשכנתא של דירת הצדדים בסך של 5,300 ₪. זהו מדורו וזו הוצאה יש לקחתה בחשבון. גם אם האם תרכוש את חלקו, הוא יידרש לתשלום מדור. מדובר בסכום זה הוא הוצאה מידתית. אשר על כן, אני קובעת כי יחס ההכנסות בין ההורים ללא התחשבות במדור הוא 21% האם – 79% האב. אם אקח בחשבון כי לאם גם הוצאה עבור מדור פערי ההכנסות יהיו גבוהים עוד יותר. היום הפערים מעט נמוכים יותר מאחר ולאב יש הוצאה עבור מדור. אולם נושא זה יילקח בחשבון בעניינים הרכושיים. בתמונה הכוללת ועל מנת שהחישוב יהיה עגול אני קובעת כי הפערים הם: 20% - 80%. חלוקת זמני שהות בהתאם להחלטתי בתובענה בעניין הקטינים, תלה"מ 62731-04-21, מיום 10.10.21 נקבעו זמני שהות כדלקמן: הקטינים ישהו האב בימי שני כולל ללינה וביום רביעי עד לשעה 20:00 לבית האם. בנוסף, הילדים אצל האב בכל סופ"ש שני עם סיום הלימודים ביום שישי ועד ליום ראשון בבוקר. ביום 9.6.22 הוגש תסקיר משלים אשר המלצותיו בנוגע להסדרי שהות היו כדלקמן: תיק זה לקראת סיום ושני ההורים בעיקרו של דבר הסכימו לזמני השהות הללו. יש המתנה לעמדת האפוט' לדין. העולה מכאן כי זמני השהות נוטים מעט יותר לטובת האם: האב עם הקטינים בתוך 14 יום 6/14 והאם 8/14. החלוקה היא כמעט שווה (42% לאב, 57% לאם). כאשר בחגים ובחופשות החלוקה שווה. מדובר בזמני שהות רחבים שיש ליתן להם משקל. צרכי הילדים בכתב התביעה עתרה האם לחייב את האב במזונות הקטין XXX בסך של 5,045 ₪ לחודש ועבור הקטינה XXX בסך 5,365 ₪ לחודש כולל חלקו היחסי של האב בהוצאות החזקת הבית. בנוסף עתרה לחייב את האב בסך של 1,600 ₪ לחודש עבור מדורו של כל אחד מהקטינים. בנוסף עתרה האם לחייב את האב במלוא ההוצאות הרפואיות החריגות של הקטינים אשר אינן מכוסות ע"י ביטוח הבריאותי והמשלים וכן את מלוא הוצאות החינוך. בתצהיר עדות ראשית העמידה האם את מזונותיה של הקטינה XXX ע"ס 4,495 ₪ לחודש כאשר את מזונות הקטין XXX הותירה בסכום זהה לכתב התביעה. הוצאות הקטינים המפורטים בסעיפים 45-46 בתצהיר עדות ראשית של האם יובאו להלן: עיון בפירוט הוצאות הקטינה XXX מעלה כי האם קיזזה מסכום מזונותיה כפי שעתרה בכתב התביעה (ע"ס 5,365 ₪ ) את עלות הבייבי סיטר בסך של 700 ₪ והוסיפה עלות חוג בסך של 220 ₪. צרכי המדור הוערכו על ידי האם בכתב התביעה בסך חודשי של 2,590 ₪. בחינת הצרכים, ולמרות שלא נעשתה הפרדה כזו על ידי האם, מעלה כי הוצאות תלויות שהות: 2,605 לכ"א מהקטינים; הוצאות לא תלויות שהות – 2,440 ₪ XXX, 1,890 ₪ XXX. לטענת האם לאחר עזיבת דירת הצדדים בחודש 4/2021 לבית הוריה ולאור העדר השתכרותה נאלצה להסתמך על הוריה בכל הוצאות הכרוכות בה ובקטינים שכן האב לא השתתף בהוצאות אלה. לפיכך, נאלצה לקחת הלוואה מהוריה. על פי חישוביה של אמה, גב' ----, שתצהירה צורף, ההוצאות הנוספות בגין שהותם של האם והילדים אצלה עומד ע"ס כ – 5,000 ₪ לחודש, והחוב לאימה עומד ע"ס של כ-47,500 ₪ (ראו סעיף 49 לתצהיר עדות ראשית). בסעיף 4 לתצהיר עדותה של העדה, גב' ----, טענה כי מאז שבתה ונכדיה (האם והקטינים) עברו להתגורר עמה יש עליה בהוצאות החודשיות: לטענת האב עתירת האם לפסיקת מזונות בסך של 25,123 ₪ (לא כולל הוצאות חריגות) אינה תואמת את רמת החיים וההוצאות בפועל כפי שנהגו הצדדים, ואף אינה תואמת להכנסתו הפנויה אשר נותר לבדו בדירת הצדדים ונאלץ לשלם משכנתא ע"ס כ – 5,300 ₪. לטענת האב בכתב התביעה, רכיבי המזונות עבור שני הקטינים כפי שפורטו על ידי האם זהים והרי מדובר בגילאים שונים וצרכיהם שונים. האב מציין כי האם לא הוכיחה את צרכיהם של הקטינים אלא צירפה שלל אסמכתאות על מנת שבית המשפט יברור כל הוצאה וישייך. בתצהיר עדות ראשית, טען האב כי אין צורך בשירותי שמרטפות לבתם XXX ומעולם לא נזקקו לכך ולאורך שנות נישואיהם הוריה שימשו כשמרטפים לילדיהם. עוד לטענת האב באשר לשיעורי העזר לקטין XXX – כי אין צורך קבוע בשיעורי עזר אלא רק לקראת מבחן. האב מכחיש את טענת האם כי המורה הפרטי לא נותן קבלות שכן יש ברשותו קבלות כפי שצורף כנספח כא' לתצהירו. בחקירת העדה, גב' ---, באשר לאי צירוף חשבוניות השוואה עבור הוצאות המחייה שלה ושל בעלה אל מול חשבוניות הוצאות כאשר האם והילדים עברו להתגורר עמם, לא היה לה הסבר מניח את הדעת: "ש: תגידי לי, איך אני יכול לדעת, מתוך הסכום של הממוצע החודשי שלך, שהבאת לנו חשבוניות שאי אפשר לראות בהן כלום, איך אני יכול לדעת מה שלכם, מה של XXX, מה של הילדים? ת: אפשר לראות את ההפרש. ש: איך אני יכול לראות, אני שאלתי, ת: ואני הבאתי חשבוניות לפני, לפני אפריל כשהם הגיעו אלינו, והבאתי חשבוניות של אחרי ואפשר להשוות ולראות. [..] ש: אתי אני חוזר ושואל את השאלה, איך אני יודע מתוך הגרף, הפתק הזה של החשבוניות, מה שלך ושל בעלך ומה של XXX ושל הילדים? אפשר להגיד אני לא יודע. ת: אני מנסה לחשוב, אני, [..] ת: תראה, יש כאן הוצאות. נכון שקודם היו לנו הוצאות קטנות יותר. אני מדברת על ההפרש, בין ההוצאות הקודמות, לפני שXXX והילדים הגיעו אלינו, לבין ההוצאות שלאחר מכן. אנחנו רואים את ההפרש. ש:תסתכלי, תסתכלי על החשבוניות שצירפת. כמה חשבוניות צירפת במה שהיה לפני? [...] העדה גב' ----: על אילו חשבוניות, בבקשה, אתה מדבר? עו"ד יצחק הלוי: את תסתכלי, את צירפת. אי אפשר לראות בהן כלום, אבל את צירפת. תגידי לי איזה, כמה חשבוניות השוואה צירפת? כמה חשבוניות השוואה צירפת, ת: כל החשבוניות, ש: רגע, אבל לא גמרתי לשאול. תסתכלי בתדפיסים שצירפת, תגידי לי כמה חשבוניות השוואה צירפת בשביל להראות מה היה לפני ומה היה אחרי, ותגידי לי לאיזה חודשים. ת: לא זוכרת, אני עשיתי את זה די מזמן. ש: יש לך את זה, יש לך את זה מול עיניך. תגידי לי מה שאת רואה. ת: אני רואה כאן חשבוניות שאחרי. ש: למתי? ת: של יוני. ש: איזה יוני? ת: 21. ש: יוני 21 היא כבר גרה. שאלתי איפה החשבוניות ההשוואה. ת: אני מסרתי. ש: מה? ת: אני מסרתי את כל החשבוניות לפני ואחרי. כל מה שהיה ברשותי. " (ההדגשות בקו – הוספו. (ראו פרוטוקול מיום 3.4.2021, עמ' 10 שו' 6-34 וגם עמ' 11 שו' 1-14) בהמשך חקירת העדה, אישרה גב' --- את הוצאות המזון שלה ושל בעלה בטרם מעבר האם והילדים לביתם ע"ס 634 ₪ בחודש כפי שהוערכו על ידה בתצהירה: "ש: אז אני אומר לך שאין חשבוניות השוואה. [..] אני אומר לך עוד דבר, את ובעלך, לא יכול להיות בעולם, שבעבור כל הוצאות החזקת הבית שלכם, כל הוצאות המזון שלכם והוצאות בגין חומרי ניקוי ובגין כל צרכי הבית, עמדו על 634 שקל לחודש. יכול להיות או לא יכול להיות? ת: יכול להיות. ש: באמת? ת: כן. ש: תסבירי לי איך? ת: מה זאת אומרת איך? אנחנו עד חמש, ש: את מבשלת? את מבשלת? אנחנו רואים, את מבשלת הרבה. ת: נכון, כל יום. ש: נכון. לצורך הבישולים שלך את קונה מוצרים? ת: כן. ש: את מנקה את הבית? ת: כן. ש: את קונה אבקות כביסה, חומרי ניקוי, ת: כן. ש: ואת רוצה להגיד לי שכל אלה מגיעים ל, כב' הש' סנונית פורר: 600. עו"ד יצחק הלוי: ל-634 שקל לחודש? העדה גב' ---: כן. ש: כן? ת: כן. ש: את רוצה לחשוב עוד פעם? ת: זה נראה לך נמוך או גבוה? אני לא מבינה. ש: זה נראה לי נמוך באופן הזוי. ת: אני הגשתי את ההוצאות על פי מה שיש לי. אני לא המצאתי את הדברים. ש: אה, לא המצאת? ת: לא. ש: אז בואי תראי לי, ת: לא. ממש לא המצאתי. ש: אז אני, אבל סיכמנו שלא הגשת שום חשבוניות השוואה. ת: אני הגשתי, אני לא רואה את זה פה. ש: את לא רואה את זה פה. אבל כשהגשת, הגשת לחודש אחד, או הגשת ל-10 חודשים אחורה? ת: תשמע, לא היה ברשותי 10 חודשים אחורה, אני לא כל חשבונית שומרת, אבל חשבוניות שמגיעות אלי, כן. חוץ מהקניות שאני לא, בדרך כלל אני לא שומרת, במקרה היה לי, ש: אז עכשיו אמרת את האמת, לא כל החשבוניות אני שומרת. ת: נכון. ש: יופי, אז ה-634 שקל האלה, יכול להיות שהם תולדה של רק אותן חשבוניות ששמרת? ת: לפני. ש: נכון? ת: כן. " (ההדגשות – הוספו בקו). (ראו פרוטוקול מיום 3.4.22, עמ' 11 שו' 15-35 וגם עמ' 12 שו' 1-25) גם בהמשך חקירת העדה, גב' ---, תשובותיה באשר לתוספת בכלל הוצאות הבית, כגון: מזון, פארם, תשלומי חשבונות וביגוד לילדים, לא היו מניחות את הדעת, שכן לא ברור כיצד זוג מתקיים מסך של 634 ₪ להוצאות מזון לחודש שלם (ראו פרוטוקול מיום 3.4.2022, עמ' 12 שו' 26-35, עמ' 13 שו' 1-35, עמ' 14 שו' 1-2). לעדה, גב' ---, לא היה כל מענה/פירוט באשר להצטברות החוב של האם כלפיהם בסך של 47,500 ₪ וגם לא נחתם הסכם הלוואה בסכום זה אלא בסכום של 20,310 ₪ (ראו פרוטוקול מיום 3.4.2022 עמ' 14, שו' 3-35, עמ' 15 שו' 1-33 וגם עמ' 16 שו' 1-35). כעולה מחקירת העדה, גב' ---, אין מספיק אסמכתאות באשר לתוספת הוצאות עבור צרכי הקטינים, לא צורפו מספיק אסמכתאות בגין הוצאות טרם מעבר הקטינים והאם על מנת שניתן יהיה להשוות מהו סכום התוספת בגין הוצאות צרכי הקטינים. האם אישרה בחקירתה כי במהלך חיי הנישואין הצדדים טסו לחו"ל רק פעם אחת (ראו פרוטוקול מיום 3.4.2022 שו' 8-16). עוד אישרה האם בחקירתה כי לא טסו עם הילדים לחו"ל, אלא רק לאילת במהלך חופשת קיץ (ראו פרוטוקול מיום 3.4.2022 שו' 17-35 ). האם אישרה בחקירתה כי לבן XXX היה חוג אחד ולא שניים במקביל: "ש: חוגים, לXXX נכון שהיה חוג שחייה וקרוספיט ולא, ולא באופן מקביל. ת: לא באופן מקביל. ש: אבל היה חוג. שחייה וקרוספיט. ת: כל פעם הוא בוחר משהו אחר. ש: כמה עלו החוגים האלה? ת: השחייה היה חוג מאוד מאוד יקר, שכל תחרות היינו משלמים, ש: שאלתי כמה עלה. [..] ש: [..] שאלתי אותך האם לXXX, XXX, היו חוג שחיה וחוג קרוספיט ולא במקביל, אמרת נכון. שאלתי אותך כמה עלה. ת: אני לא יודעת לדייק לך בדיוק כמה זה עלה, אני יודעת שהשחייה היה חוג מאוד מאוד יקר, אני חושבת בסביבות ה-5,000 אולי לשנה, משהו כזה. ועוד תחרויות, ומחנה אימונים. ש: כמה זמן הוא היה בחוג השחייה? ת: הוא היה כמה שנים. ש: כמה שנים. ת: כן. ש: וקרוספיט? ת: קרוספיט הוא היה אני חושבת כמה חודשים. ש: כמה עלה לך הקרוספיט? ת: אני לא זוכרת להגיד לך. ש: את לא זוכרת. איזה עוד חוגים היה לXXX? ת: XXX היה בהמון חוגים. ש: איזה עוד חוגים? ת: הוא היה (לא ברור) במדעים. ש: כן, כמה עלה? ת: סדר גודל של 300, משהו כזה. ש: אוקי, הלאה. ת: הוא היה בלגו, ש: כמה עלה? כמה עלה? ת: סביבות 350 שקל. ש: אוקי. אבל אף פעם לא במקביל. לא היה לו שני חוגים בבת אחת. ת: אני לא זוכרת להגיד לך בוודאות. כשהוא היה קטן, אולי היה לו שני חוגים. כיום, לאחרונה, לא. " (ההדגשות בקו – הוספו) (פרוטוקול מיום 3.4.2022, עמ' 28 שו' 6-35 וגם עמ' 29 שו' 1-6) עוד אישרה האם בחקירתה כי גם הקטינה XXX השתתפה בחוג אחד (ראו פרוטוקול מיום 3.4.2022, עמ' 29 שו' 7-16). האם אף אישרה בחקירתה כי כיום אין צורך בשירותי שמטרפות לקטינים (ראו פרוטוקול מיום 3.4.2022 עמ' 36 שו' 23-30). בחקירתה, באשר להוצאות ביגוד עבור הבן XXX שבה וחזרה כי הייתה נוהגת לקנות לו באלפי שקלים : עו"ד יצחק הלוי: [...] תגידי לי, כמה כסף את מוציאה על ביגוד והנעלה לXXX? "העדה גב' XXX: היום או בעבר? ש: בכלל. אנחנו מדברים, כשאני שואל שאלה, זה במהלך החיים המשותפים שלך עם XXX. בסדר? ת: זה היה אלפי שקלים. ש: אלפי שקלים? ת: יש לי קבלות, שהייתי הולכת לנייק וקונה לXXX בגדים עם 3.5 אלף שקל. ש: כל חודש? ת: כמעט כל חודש, לעצמי, לילדים, לXXX, אלפי שקלים. ש: יופי, תראי לי איפה זה, איפה יש קבלות כאלה בתצהיר שלך. תראי לי איפה יש לך קבלות כאלה בתצהיר שלך. ת: אז זה לא צורף לתצהיר, אבל אני נתתי לעורכת הדין שלי את כל הקבלות שהיו בידי, וזאת האמת. ש: וזאת האמת. ת: כן. ש: ועל עצמך כמה את מוציאה? ת: בעבר ירדו לי אלפי שקלים, ולא הייתה לו בעיה עם זה. ש: כמה אלפי שקלים? ת: עשרות אלפי שקלים. ש: עשרות אלפי שקלים. ת: כן, בבוקר טוב, יכולתי לקנות בגדים ב-10,000 שקל בלי למצמץ. ש: כל חודש? ת: כל יום אני אומרת לך. כל יום, כל שבוע, תלוי כמה הוא היה מקלל אותי ומשפיל אותי, לפי זה." (ההדגשות בקו - הוספו). (ראו: פרוטוקול מיום 3.4.2022 עמ' 37 שו' 2-26) כעולה מחקירת האם, אין תימוכין לחלק מהוצאות שנטענו על ידה ועל כן אין לקבל את הנתבע על ידה. האב נשאל בחקירתו באשר לגובה צרכי הקטינים ולא הייתה לו תשובה עניינית (ראו פרוטוקול מיום 3.4.2022 עמ' 67 שו' 1-23). בסיכומיו טען ב"כ האב כי עסקינן בתביעה כספית ויש להוכיחה, דבר שלא הוכח על ידי האם. בסיכומיה טענה ב"כ האם לאור העדר גרסת האב באשר לצרכי הקטינים הרי שיש לקבל את גרסם האם. האם לא הפרידה בין צרכי הקטינים לצרכים תלויי שהות ולא תלויי שהות, ולא פירטה מההוצאות בפועל המשולמות על ידי כל אחד מהצדדים. עם זאת ניתן היה להוציא סכומים אלה מתוך הטבלה שצירפה. יודגש כי הרושם מחקירות הצדדים הוא כי האם – גם אם היו תמיהות לגבי העלאת הסכומים מעלה מעלה - היא שהייתה האחראית על עיקר ביצוע תשלומי הקטינים. באותו האופן גם האב לא פירט את אופן נשיאת הנטל בהוצאות צרכי הקטינים. הוא חזר וטען כי הוצאות הקטינים כמפורט בכתב התביעה הינן מוגזמות, מופרכות ואינן תואמות לרמת החיים בה חיו כמשפחה ולפיכך עתר לקבוע כי חיוב מזונות הקטינים עפ"י יחס הסדרי השהות אל מול יחס הכנסות הצדדים תוך התחשבות ביכולת השתכרותה של האם. אין לצפות כי ביהמ"ש יעשה את מלאכתם של הצדדים במקומם, וינסה לדלות מהעדר הפירוט והנתונים את הפרטים הנדרשים להכרעה. עם זאת עשיתי מלאכתם של הצדדים במקומם. מטבלת הצרכים שצירפה האם עולים הנתונים הבאים שנתבעו. יאמר כבר עתה הנתונים הם על הצד הגבוה ולא הוכחו עד תום: הוצאות תלויות שהות (כלכלה וחומרי ניקוי, בילויים ואוכל בחוץ, טיולים ונופש, חלק יחסי בהוצאות החזקת הבית, חלק יחסי בהוצאות נסיעה): 2,605 לכ"א מהקטינים. הוצאות לא תלויות שהות (ביגוד והנעלה, נייד, שיעורים פרטיים/ חוגים, ספרים/משחקים, מתנות לחברים, ימי הולדת ואירועים, הוצאות רפואיות שוטפות, תשלומים לבי"ס, שונות והוצאות בלתי צפויות) – 2,440 ₪ XXX, 1,890 ₪ XXX. הואיל ועסקינן בקטינים שהם מעל גיל 6 יש בהכרח לבצע ההפרדות וההבחנות הנדרשות בהתאם להלכת בע"מ 919/15. יוער כי אף אחד מהצדדים לא פירט כדבעי אילו הוצאות מוציא בעת שהותם של הקטינים אצל כל אחד מהם. הצדדים צירפו קבלות בגין מוצרי מזון ואסמכתאות בגין הוצאות חינוך וקופ"ח. צרכים תלויי שהות – האם תבעה סכום של 2,605 ₪ לכל קטין . בשים לב כי האם יחד עם הקטינים מתגוררת אצל הוריה, האם אינה נושאת במדור אלא רק בתוספת עבור כלכלה ותשלומי חשבונות (חשמל, מים, ארנונה וגז) וגם זה בשיעור לא ברור. אני מעריכה אותן לאחר בחינת טענות הצדדים וראיותיהם כי הוצאות הקטינים תלויי שהות –בסך של 1,500 לקטין. בהתחשב בזמני השהות ובפערי ההכנסות בין הצדדים אני מורה כי האב יישא בהוצאות תלויות שהות של כל אחד מהקטינים בסך של 400 ₪ בלבד. זאת מאחר ויש לקחת בחשבון את זמני השהות הנרחבים, ועם זאת לתת משקל לפערי ההכנסות המשמעותיים בין הצדדים. צרכים לא תלויי שהות – האם תבעה 2,440 ₪ לXXX, 1,890 ₪ לXXX. לאחר בחינת ראיות הצדדים ועדויותיהם ואת הרכיבים השונים וכן את פערי ההשתכרות המשמעותיים בין הצדדים אני קובעת כי האב יישא בהוצאות לא תלויות שהות של XXX בסך של 1,200 ש"ח ובהוצאות לא תלויות שהות של XXX סך של 900 ₪. סה"כ האב יישא עבור מזונות שוטפים של הקטינים: 1,600 ₪ לXXX, 1,300 ₪ לXXX. מדור – בכל הנוגע למדור הואיל והאם מתגוררת יחד עם הקטינים אצל הוריה אין בשלב זה חיוב בגין רכיב המדור. לאב יש כעת הוצאה עבור משכנתא שגם היא עתידה להשתנות לאור פירוק השיתוף בדירת הצדדים. בהערכה כי לשני הצדדים יהיו הוצאות מדור ולאור פערי ההשתכרות בין הצדדים עם זאת זמני שהות רחבים, ככל שהאם תשכור דירה/ תשלם משכנתא – לא בדירת הוריה – יתווסף תשלום עבור בסך של 600 ₪ לחודש (300 ₪ לחודש לכל קטין). סכום זה נובע בעיקר מהפרשי ההשתכרות בין הצדדים ופער מסויים שנותר בזמני השהות. לקחתי בחשבון כי בצרכים תלויי זהות נכללות הוצאות אחזקת הבית. בכל הנוגע לתחילת מועד התשלום – האם עותרת כי ייקבע חיוב רטרואקטיבי החל מיום הגשת התביעה, קרי מיום 29.4.2021. האב לא התייחס לנושא זה אך ציין בתצהיר עדות ראשית ובסיכומיו כי חיוב במזונות הקטינים צריך להיעשות בהלימה אחת עם הסדרי השהות תוך לקיחה בחשבון את פוטנציאל השתכרותה של האם. בחנתי את החלטות העבר שניתנו לפסיקת מזונות שחלה מחודש 4/2021 וכן השתנות הפסיקה לאור שינויי זמני השהות. ועל כן אני קובעת כי עד לחודש 7/2022 (כולל) תחול ההחלטה למזונות זמניים מיום 10.10.2021 ומיום 2.8.2021. החל מחודש 8/2022 ואילך יחול האמור בפסק הדין. ככל שיהיו התחשבנויות ומחלוקות בין הצדדים לגבי תשלומים ששולמו החל מחודש 4/2021 הם יתבררו בהוצאה לפועל. טרם פניה להוצאה לפועל מוצע לצדדים לקדם הידברות מושכלת לגבי הפערים וההפרשים, ככל שישנם. בכל הנוגע לחלוקת ההוצאות הנוספות בין ההורים – בהתחשב במכלול נתוני ההכנסות, פערי ההכנסות, זמני השהות, תשלום המזונות לשני הקטינים ותשלום המדור – אני קובעת כי חלוקת ההוצאות עבור הוצאות רפואה חריגות תהיה בין ההורים בחלקים שווים החל מחודש 8/2022. זאת גם בהתחשב ברכיבים שנלקחו בחשבון בהוצאות שאינם תלויות שהות ובפערי ההכנסות בין הצדדים). עד למועד זה תחול ההחלטה למזונות זמניים מיום 10.10.2021. על כן שני ההורים יישאו בהוצאות הרפואיות החריגות של הקטינים שאינן מכוסות על ידי ביטוח בריאות, לרבות טיפול רגשי מכל סוג ואבחונים ככל שידרשו, ניתוחים, תרופות מיוחדות, משקפיים, טיפולי שיניים ואורתודנטיה, אבחונים וכו'. בכל הנוגע להוצאות חינוך הן מגולמות במלואן במסגרת המזונות שנפסקו וצויינו בטבלת האם כנכללים גם בתביעתה השוטפת. על כן אין מקום להוספת תשלומים בגין כך החל מחודש 8/2022. עד לחודש זה תחול ההחלטה מיום 10.10.2021 ומיום 2.8.21. בכל הנוגע לתשלומי המל"ל – בפערי ההכנסות בין ההורים אני מורה כי קצבאות הילדים יועברו לידי האם בנוסף לתשלום המזונות. בכל הנוגע למענק הוצאות החינוך בתחילת שנה"ל הוא יחולק בין ההורים בחלקים שווים. האם תקבל לידיה את המענק ותעביר מחציתו לאב. לאור האמור, ניתנות בזה ההוראות הבאות באשר לדמי המזונות: עד לחודש 7/2022 יחולו ההחלטות למזונות זמניים מיום 2.8.2021 ומיום 10.10.2021, לרבות לגבי מזונות שוטפים והוצאות חריגות ויחסיהן בהתאם להחלטה. החל מחודש 8/2022 האב יישא עבור מזונות שוטפים של הקטינים: 1,600 ₪ לXXX, 1,300 ₪ לXXX לחודש. בכל הנוגע למדור - ככל שהאם תשכור דירה/ תשלם משכנתא – לא בדירת הוריה – יתווסף תשלום עבור מדור בסך של 600 ₪ לחודש (300 ₪ לחודש לכל קטין). (להלן יחד: "המזונות") תשלומי המזונות ישולמו ישירות לאם בכל 10 לחודש ומראש ועד הגיע של כל קטין לגיל י"ח שנה ו/או מועד שיסיים הלימודים בתיכון, לפי המאוחר מבין השניים. מהגיעו של כל קטין לגיל י"ח שנה ו/או מועד שיסיים הלימודים בתיכון, לפי המאוחר מבין השניים. ועד לתום תקופת השירות הצבאי הסדיר ו/או השירות הלאומי, יעמדו דמי המזונות על 1/3 משיעורם הקודם. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו אחת ל-3 חודשים, ללא הפרשים רטרואקטיביים בין תקופה אחת לרעותה. מדד הבסיס לחישוב יהיה מדד החודש הידוע במועד בו נפסקים דמי מזונות אלה, והתחשיב ייעשה לעומת המדד היודע בעת עריכת תחשיב ההצמדה. החל מחודש 8/2022 שני ההורים יישאו בהוצאות הרפואיות החריגות של הקטינים שאינן מכוסות על ידי ביטוח בריאות, לרבות טיפול רגשי מכל סוג ואבחונים ככל שידרשו, ניתוחים, תרופות מיוחדות, משקפיים, טיפולי שיניים ואורתודנטיה, אבחונים וכו'. החל מחודש 8/2022 לא יתווספו תשלומים עבור הוצאות חינוך לאור הכללתם בתשלומי המזונות. בכל הנוגע למענק הוצאות החינוך בתחילת שנה"ל הוא יחולק בין ההורים בחלקים שווים. האם תקבל לידיה את המענק ותעביר מחציתו לאב. סכום שלא שולם במועדו יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק בין היום שנועד לתשלום לבין הפירעון המלא בפועל. קצבת הילדים מאת המל"ל תשולם לידי האם, בנוסף לדמי המזונות. מזונות אישה לאור הקביעה לגבי השתכרותה של האם אין מקום לפסיקת השלמת מזונות אישה. שני הצדדים הפליגו בטענות מרחיקות לכת לגבי החיוב/ אי החיוב במזונות האישה. כאשר לקחתי בחשבון כי מדובר בתקופה של 10 חודשים בלבד ממועד היציאה מבית המגורים של האם בחודש 4/2021 ועד לגירושי הצדדים בחודש 2/2022 ומאחר ולפער ההכנסות בין הצדדים ניתן מקום נרחב בפסיקת המזונות ובראיה הכוללת סברתי כי אין מקום להורות על חיוב נוסף במזונות אישה. לא שוכנעתי גם כי האם הוכיחה דיה כי בתקופה זו היא נזקקה למזונות אישה בתנאים שנקבעו בפסיקה. אין מקום להיכנס לדיון בטענות מרחיקות הלכת של האיש בנושא שלילת מזונות האישה. לא היה לכך מקום והדברים גם הם על ידו לא הוכחו כדבעי. על כן העתירה למזונות אישה – נדחית. הוצאות ההליך – לאור התוצאה אליה הגעתי אין צו להוצאות. המזכירות תסגור את תלה"מ 62723-04-21. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים. פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים בהחלטה מיום 25.12.24.	decision62723-04-21	["תמר סנונית פורר"]	[{"judgment_id": "3df454c8-45fe-57be-8fe8-407bba460279", "file_name": "62723-04-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 609723, "extension": "docx", "display_name": "62723-04-21-קובץ מקורי"}]
4a727be4-50dd-5254-9d34-d2f0ea599fb7	ביהמ"ש השלום בחיפה, השופט בוריס שרמן: החלטה בעניין סמכות קצין משטרה להטיל מגבלות על אוהד כדורגל שלא הורחק לפני כן מהמגרש (ע"ק 32431-01-25)	32431-01-25	2025-01-18	3	3	2	3MAGISTRATE_COURT	3Haifa	2Criminal	null	decision32431-01-25	["בוריס שרמן"]	[{"judgment_id": "4a727be4-50dd-5254-9d34-d2f0ea599fb7", "file_name": "32431-01-25.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 280379, "extension": "pdf", "display_name": "32431-01-25- קובץ מקורי"}]
e90b665a-c3e9-5c15-9d34-f9d457213215	ביהמ"ש המחוזי בחיפה, השופט חננאל שרעבי: החלטה בקשת רשות ערעור על החלטה שדחתה בקשה להמצאת מסמכי חברות בתיק מזונות (תמ"ש 9564-01-25)	09564-01-25	2025-01-05	2	3	4	2DISTRICT_COURT	3Haifa	4Family	1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת לירון זרבל קדשאי) מיום 26.12.2024 שניתנה בתיק תלה"מ 65894-11-23 (להלן: "ההחלטה קמא" ו-"התיק קמא" בהתאמה), שדחתה את בקשת המבקשת כאן, להורות למשיב להמציא לידיה אישורים ואסמכתאות בנקאיות ואחרות, הנוגעים לפעילות חברות ושותפויות בהן יש למשיב חלק, לטענת המבקשת, כפי שיפורט להלן. רקע בזעיר אנפין וההחלטה קמא 2. המבקשת והמשיב (להלן גם: "הצדדים") ניהלו קשר זוגי, ממנו בא לעולם בנם הקטין, ל. ס יליד 2023. יחסי הצדדים עלו על שרטון והם נפרדו. 3. ביום 30.11.2023, הגישה המבקשת את התביעה קמא נגד המשיב, לחיובו בתשלום מזונות לקטין. במסגרת התובענה קמא, הגישה המבקשת בקשה למזונות זמניים. 4. בהחלטה בתיק קמא מיום 20.12.2023, נפסקו דמי המזונות הזמניים לקטין בסך 2700 ₪ לחודש, כולל מדור, בתוספת מחציות חינוך ובריאות. בהחלטה נוספת מיום 30.5.2024, הופחתו דמי המזונות הזמניים לסך של 2,300 ₪ לחודש. 5. ביום 7.10.2024 התנהל דיון במעמד הצדדים ובאי כחם, במסגרתו העלה בית משפט קמא הצעה לסיום המחלוקת בין הצדדים, לפיה יועמדו מזונות הקטין על סך 1750 ₪ לחודש, בתוספת הצמדה למדד, עד הגיעו לגיל 18 שנים, ולאחר מכן יופחתו לשליש. הוצאות חריגות יחולקו בין הצדדים באופן שווה. לאחר ששקלו הצדדים את ההצעה, הודיע המשיב כי מסכים להצעה, אולם המבקשת סירבה. בעקבות כך נקבעו בהחלטה מיום 6.11.24, מועדים לשמיעת הוכחות בשאלת מזונות הקטין, בימים 7.4.25 ו- 12.5.25. 6. בבקשתה קמא מיום 14.11.24, טענה המבקשת כי המשיב לא פירט בכתב ההגנה ובתצהירו את מצבו הכלכלי האמיתי, לרבות היקף רכושו, מניותיו וחלקו בחברות ושותפויות עסקיות. המבקשת ביקשה מבית משפט קמא לאפשר לה להגיש תצהיר משלים בתוך 30 ימים, לאחר שהמשיב ימציא את הנתונים המבוקשים לידי המבקשת ולתיק קמא. כן ביקשה המבקשת, לחייב את המשיב להמציא למבקשת בתוך 30 ימים, בין היתר את הנתונים הבאים: דו"ח רווח והפסד לכל חברה בה יש למשיב מניות, בצורה ישירה או עקיפה. פירוט של הדיווידנדים שמשך המשיב מכל חברה או מהשותפות, לשנים 2022-2024. פירוט של כל חשבונות הבנק שיש בבעלות המשיב ואישורי יתרות לכל חשבון בנק שיש בבעלות המשיב נכון ליום 31.12.23. פירוט של חשבונות הבנק, שמצויים בבעלות החברות ו/או השותפויות בהן יש למשיב מניות בצורה ישירה או עקיפה, לרבות אישורי יתרות. פירוט כל נכסי הנדל"ן שבבעלות המשיב ו/או שבבעלות החברות בהן יש למשיב מניות, בצורה ישירה או עקיפה. פירוט של כל הזכויות הסוציאליות שיש למשיב נכון ליום 31.12.23. 7. בתגובתו מיום 2.12.24, דחה המשיב את טענות המבקשת וטען כי מדובר ב"מסע דיג" שאין בינו לבין התיק קמא דבר. לטענתו הגיש 18 תלושי משכורת וכן תצהיר מלווה בהרצאת פרטים מפורטת, הכל כהוראת בית משפט קמא. לטענתו, אין נפקות לשאלת השתכרותו אלא לשאלת צרכי הקטין. המבקשת ביקשה לחשוף מסמכי צדדי ג' שאינם קשורים כלל לתיק קמא, ואין לה זכות לעיין בהם. 8. ביום 26.12.24 ניתנה ההחלטה קמא, כהאי לישנא: "עסקינן בתיק מזונות ולא בתיק רכושי. בהתאם, היקף גילוי החומר הנדרש, לרבות איזון הזכויות מול צדדי ג'. לפיכך, ולאחר עיון בתגובה, אני מורה כי בשלב זה על המשיב להמציא מלוא החומר המבוקש הנוגע אליו באופן ישיר בלבד (להבדיל מדוחות חברות ושותפויות), לרבות פירוט מלוא הדיבידנדים שנמשכו על ידו בתקופה הרלוונטית ופירוט חלקו בשותפויות ובחברות. האמור יושלם בתוך 15 ימים מהיום. 30 יום לאחר מכן יוגש תצהירה של התובעת. במידת הצורך אשקול מתן הוראות משלימות ו/או הגשת תצהיר משלים, ככל והדבר יידרש למקרא תצהירי הצדדים. המזכירות תמציא לצדדים". בקשת רשות הערעור דנן הוגשה בגין החלטה זו. תמצית טענות המבקשת בבקשת רשות הערעור 9. המבקשת חזרה על טענותיה בבקשתה קמא, והוסיפה כדלקמן: א. עסקינן בתביעת מזונות, שלצורך הכרעה בה, על בית משפט קמא לקבל את מלוא הנתונים על השתכרות המשיב. ב. המבקשת הינה חסרת דת, ולכן הקטין הינו חסר דת. משכך, ישנה חשיבות מירבית לגובה הכנסתו החודשית של המשיב, ופוטנציאל השתכרות המשיב, בקביעת סכום המזונות שהמשיב ישלם עבור הקטין. ג. המשיב מסתיר את היקף רכושו, לרבות מניות במספר חברות, שכרו, זכויות סוציאליות, נכסי נדל"ן, תיקי ניירות ערך, השקעות וחסכונות. בכך פעל המשיב בחוסר תום לב קיצוני, עד כדי מרמה והסתרת נתונים מהותית, שיש לה השפעה ישירה על גובה מזונות הקטין. ד. דחיית בקשת המבקשת קמא, לקבלת נתוניו הכלכליים והרכושיים של המשיב, לא נומקה, ולכן דין ההחלטה קמא להתבטל. דיון והכרעה 10. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, שוכנעתי לדחות את בקשת רשות הערעור אף ללא תשובה, מכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(2) + (5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. 11. עסקינן בהחלטה קמא העוסקת בהיקף גילוי המסמכים הנדרש במסגרת הליך לקביעת מזונות קטין. ידוע הכלל בפסיקה לאמור, כי החלטות העוסקות בסדרי דין ובאופן ניהול ההליך המשפטי, מצויות בגדר הפררוגטיבה הדיונית של הערכאה המבררת, וערכאת הערעור תימנע מלהתערב בהן, למעט במקרים חריגים. הלכה זו חלה גם ביחס להחלטות שעניינן גילוי ועיון במסמכים, אשר בהן תתערב ערכאת הערעור אך במקרים בהם ההחלטה איננה מתקבלת על הדעת או מתעלמת מנסיבות שהיה מקום להתחשב בהן. ראו לענין זה: רע"א 3031/20 ‏שופרסל בע"מ נ' אמן סנפיר בע"מ (28.6.2020), פסקה 9. רע"א 665/24 ‏ עו"ד טלאל אלעוברה נ' עו"ד אסמעיל אלרומילי (5.3.2024), פסקה 8. רע"א 4368/23 פנחס פיגומים 1988 בע"מ נ' אופיר פדר – נאמן (18.9.2023), פסקה 12. לא מצאתי כי ענייננו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. 12. אכן, בהתאם לפסיקה הנוהגת, קביעת שיעור המזונות נגזרת על פי יכולותיו הכלכליות של ההורה מכלל המקורות, לרבות (אך לא רק) הכנסה מעבודה [בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.2017)]. במקרה דנן, המשיב הצהיר בתצהיר עדות ראשית מטעמו (הוגש לתיק קמא ביום 12.8.2024) כי הוא שכיר וכן בעל הכנסה נוספת. אף מצבה הכלכלי של המבקשת לא הוברר עד תום. לשני הצדדים טענות כלפי הסתרה מכוונת של מצבו הכלכלי של האחר, וברי כי בשלב זה רב הנסתר על הגלוי. התמונה העובדתית ראוי שתתברר בדיוני ההוכחות שנקבעו בתיק קמא. 13. סבורני כי בשלב זה של ההליך, ערך בית משפט קמא את האיזון הנכון והמתבקש בתיק קמא, בין חשיפת הנתונים הכלכליים, הנוגעים למשיב ולמצבו הכלכלי, לבין חשיפת מסמכים כספיים הנוגעים לצדדי ג' (חברות ושותפויות שונות). בצדק קבעה השופטת קמא, כי "... על המשיב להמציא מלוא החומר המבוקש הנוגע אליו באופן ישיר בלבד (להבדיל מדוחות חברות ושותפויות), לרבות פירוט מלוא הדיבידנדים שנמשכו על ידו בתקופה הרלוונטית ופירוט חלקו בשותפויות ובחברות" (ההדגשות שלי, ח"ש). ודוק – במסגרת ההחלטה קמא, הפעיל בית משפט קמא את שיקול דעתו, ובקשת המבקשת לא נדחתה אלא צומצמה לחשיפת החומר הנוגע ישירות למשיב, והוא זה שיש בו כדי ללמד על מצבו הכלכלי; אף לאחר הצמצום הנ"ל, היקף החומר שייחשף רחב דיו ללמד על מצבו הכלכלי של המשיב. לא מן הנמנע כי בהמשך, ובעקבות הליך ההוכחות, תינתנה הוראות בית המשפט לחשיפת חומר נוסף בעניינם של מי מהצדדים. 14. עוד סבורני, כי בית משפט קמא בהחלטתו התאים עצמו לשאלת הרלוונטיות, הקובעת לעניין גילוי המסמכים והיקפו, באופן שיתאפשר דיון הוגן. לעניין זה, נפנה לתקנה 60(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, הקובעת לעניין גילוי מסמכים כי "הליכי גילוי ועיון נאותים מהווים תנאי בסיסי לקיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן..." ראה לעניין זה, אחד מני רבים: רע"א 8019/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' מירב לוין (13.10.2009). 15. לא מצאתי ממש בטענת המבקשת, כי בית משפט קמא לא נימק את החלטתו. ידועה הפסיקה הקובעת, כי חובת ההנמקה חלה על הערכאה הדיונית, על מנת לאפשר לצדדים להבין על מה מבוססת החלטתה, ועל מנת לאפשר לערכאת הערעור להעביר את שבט ביקורתה. החובה לנמק חלה תמיד, אך היקפה של חובת ההנמקה משתנה ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבת ולמהות ההחלטה, ולערכאה הדיונית מסור שיקול הדעת באשר לאופן מימוש חובת ההנמקה והיקפה. ראו לעניין זה: רמ"ש (חי') 33987-04-24‏‏ י. מ נ' א. מ. ח. מ [נבו] (2.5.2024) והפסיקה שצוינה שם. בענייננו, בית משפט קמא נימק בקצרה את החלטתו, בכך שהיקף החומר שגילויו הותר, נגזר מהעובדה שעסקינן בתביעת מזונות ולא בתביעה רכושית, ודי בנימוק זה (נפנה לדברינו לעיל, לעניין קביעת היקף גילוי מסמכים ומבחן הרלוונטיות). 16. לא זו אף זו – ההחלטה קמא זהירה, ונקטה אף בביטוי "בשלב זה" וכן אמירת בית משפט קמא, כי "במידת הצורך אשקול מתן הוראות משלימות ו/או הגשת תצהיר משלים, ככל והדבר יידרש למקרא תצהירי הצדדים", ללמדנו כי ישנה אפשרות כי בעתיד תינתן החלטה אחרת, נוספת, לעניין היקף חשיפת החומר המבוקש, הכל לפי שלבי ההליך קמא ושיקול דעתו של בית משפט קמא. 17. לנוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי להתערב בהחלטה קמא, ואני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור. 18. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות. המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים. החלטה זו מותרת לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision9564-01-25	["חננאל שרעבי"]	[{"judgment_id": "e90b665a-c3e9-5c15-9d34-f9d457213215", "file_name": "9564-01-25.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 58658, "extension": "docx", "display_name": "9564-01-25- קובץ מקורי"}]
156287d7-d51e-5d17-ab5b-3e997c9052e0	ביהמ"ש המחוזי בירושלים, סגנית הנשיא תמר בזק רפפורט: תקציר ופס"ד בבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד ארבעה בתי חולים בטענה להפרדה בין יולדות ערביות ליהודיות (ת"צ 37161-05-18)	37161-05-18	2025-01-18	2	6	3	2DISTRICT_COURT	6Jerusalem	3Civil	4700-1039-2025-000473 תקציר פסק-דין ת"צ 37161-05-18 - רבאח נ' הדסה ואחרים ביהמ"ש המחוזי ירושלים, כבוד השופט/ת תמר בזק רפפורט ביהמ"ש המחוזי בירושלים דחה בקשה לאישור תביעה ייצוגית כנגד הדסה, כללית ומדינת ישראל, בה נטען להפרדה במחלקת יולדות בין נשים יהודיות וערביות. בפסק הדין צוין כי משרד הבריאות פועל לאורך השנים למתן הוראות עדכניות לבתי החולים והכשרות לעובדים, לסיכול גזענות בבתי החולים בכלל ובמחלקות יולדות בפרט. במסגרת הבקשה העידו מנהלים בבתי החולים הדסה הר הצופים, העמק (עפולה), סורוקה ולגליל (נהריה) ושללו הפרדה כזו. כך גם נציגת משרד הבריאות. לצד זאת אישרו מנהלי בתי החולים הדסה הר הצופים, העמק וסורוקה כי הם אינם שוללים העתרות לבקשת יולדת להעברת חדר מנימוקים שפתיים ותרבותיים, ובלבד שאינם גזעניים, ובכל מקרה הם פועלים בהתאם להנחיות משרד הבריאות בעניין. בית המשפט אימץ את דברי מנהלי בתי החולים כמשקפים את מדיניות בתי החולים שאכן תואמת את הנחיות משרד הבריאות. לאור זאת נדחתה הבקשה לאישור תביעה ייצוגית. כאמור בפסק הדין, מקרים פרטניים בהם אנשי צוות מפרידים בין יולדות שלא כדין, יש לברר במסגרת תביעה אישית בה ניתן לעמוד על מלוא הנתונים הפרטניים הרלבנטיים, ולא בתביעה ייצוגית, בה נבחן עניינם של כלל המיוצגים ושל קבוצת המיוצגים, ככזו. * הנוסח המחייב הוא של פסק הדין המלא *	decision37161-05-18	["תמר בזק רפפורט"]	[{"judgment_id": "156287d7-d51e-5d17-ab5b-3e997c9052e0", "file_name": "37161-05-18 תקציר.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 26029, "extension": "docx", "display_name": "37161-05-18תקציר- קובץ מקורי"}, {"judgment_id": "156287d7-d51e-5d17-ab5b-3e997c9052e0", "file_name": "37161-05-18 פסד.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 122146, "extension": "docx", "display_name": "37161-05-18פסד- קובץ מקורי"}]
0a9fc35f-e1c8-52fa-a568-a5f69cd59780	ביהמ"ש המחוזי בירושלים, אב"ד הנשיא משה סובל, שופט עמית דניאל טפרברג, השופטת מרים אילני: פס"ד בתיק עמ"ש 16206-04-24	16206-04-24	2024-12-28	2	6	4	2DISTRICT_COURT	6Jerusalem	4Family	* נוסח מותר בפרסום * בפני כב' הנשיא משה סובל כב' השופט-העמית דניאל טפרברג כב' השופטת מרים אילני 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט הבכיר איתי כץ) שניתן ביום 18.2.2024 בתביעת משמורת והגירה שהגישה המערערת (להלן – האם) נגד המשיב (להלן – האב) בעניין שני ילדיהם הקטינים, ילידי השנים 2016 (כיום בן 8) ו-2017 (כיום בן 7). בפסק הדין נדחתה תביעת האם להגר יחד עם הקטינים לאקוודור, ונקבע כי הקטינים יוסיפו לשהות אצל כל אחד מההורים בחלוקת זמנים שוויונית. 2. האם נולדה בברלין, היגרה עם משפחתה לאקוודור בהיותה תינוקת, ומשבגרה עברה להתגורר מספר שנים בגרמניה שם נישאה לראשונה. לאחר גירושיה חזרה לאקוודור. האם התגיירה תחילה בגיור קונסרבטיבי (בגרמניה) ובהמשך בגיור אורתודוכסי (במיאמי שבארה"ב). האב נולד בצ'ילה עת הוריו שהו שם בשליחות דיפלומטית של אביו, הגיע עם משפחתו לישראל בהיותו בן 3, והמשיך להתגורר בילדותו לסירוגין בישראל ובחו"ל בשל עבודת אביו. באמצע שנות העשרים לחייו נישא לאשתו הראשונה והתגרש ממנה כעבור כשנתיים. הצדדים הכירו בשנת 2014 בקיטו, עיר הבירה של אקוודור, אליה הגיע האב לשליחות דיפלומטית, ונישאו שם ביוני 2015 הן בטקס אזרחי והן כדת משה וישראל. שני הקטינים נולדו בקיטו. בשנת 2017 עברו ההורים והקטינים ללונדון, בה הוצב האב כ[...] שגרירות ישראל, ובאוגוסט 2019 הגיעו ארבעתם לישראל. האם והקטינים קיבלו אזרחות ישראלית כעולים. ביום 10.5.2020 הגישה האם את התביעה למשמורת הקטינים ולהגירתה יחד עמם לאקוודור. 3. לאורך התקופה שבה נדון ההליך בבית משפט קמא מינה בית המשפט שתי מומחיות מטעמו למתן חוות דעת בעניין תביעת ההגירה וזמני השהות של הקטינים עם ההורים. המומחית הראשונה היא הפסיכולוגית הקלינית הגב' ללי גרשנזון, שמונתה ביום 19.7.2020 והגישה את חוות דעתה ביום 8.11.2020. בחוות הדעת קבעה כי לא נמצא שהגירת הקטינים לאקוודור תואמת את טובתם, וכי ההגירה אף עלולה להביא לאובדן הקשר הבלתי אמצעי של הקטינים עם האב המהווה דמות מרכזית ועוגן חשוב עבורם. המומחית המליצה על אחריות הורית משותפת ועל זמני שהות שווים של הקטינים אצל ההורים. להמלצה זו ניתן ביום 15.3.2021 תוקף של החלטה זמנית (בקשת רשות ערעור שהגישה האם על ההחלטה נדחתה: רמ"ש 49860-04-21). 4. האם הגישה חמש בקשות לפסילת חוות הדעת של גב' גרשנזון (בימים 29.11.2020, 13.6.2022, 6.9.2022, 29.12.2022, 15.5.2023) ובקשותיה נדחו. להוציא הבקשה הראשונה, יתר ארבע הבקשות הוגשו לאחר שהמומחית גרשנזון ופסיכולוגית נוספת שסייעה לה בהכנת חוות הדעת נחקרו בבית המשפט על חוות הדעת ביום 4.10.2021. במסגרת בקשת רשות ערעור שהגישה האם לבית משפט זה על ההחלטה מיום 6.9.2022 שדחתה את בקשתה השלישית לפסילת חוות הדעת (רמ"ש 30382-10-22) נקבע מתווה שאפשר לה לפנות לבית משפט קמא בבקשה למינוי מומחה נוסף שעלות מינויו תחול עליה (כשם שנשאה קודם לכן בעלויות המינוי של גב' גרשנזון). מתווה זה נקבע בין השאר בשים לב לכך שבית משפט קמא ניסה לאורך זמן לקדם הגשת תסקיר עו"ס לגבי הנושאים שבמחלוקת, אולם הדבר לא הסתייע מחמת חוסר איוש המשרה במקום מגורי הצדדים והעומס המוטל על שירותי הרווחה. בהתאם לכך מינה בית משפט קמא ביום 30.1.2023 את העו"ס פנינה פרנקל כמומחית נוספת מטעמו, תוך שהורה כי חוות דעתה תוגש במקביל לחוות דעת משלימה שתוגש על ידי המומחית גרשנזון בהתאם להחלטה קודמת מיום 11.8.2022. חוות הדעת של המומחית פרנקל הוגשה ביום 23.3.2023, וחוות הדעת המשלימה של המומחית גרשנזון הוגשה ביום 4.4.2023. ביום 10.1.2024 נחקרו שתיהן בבית המשפט. 5. חוות הדעת של המומחית גרשנזון נערכה לאחר שערכה שש פגישות עם ההורים (שכללו ראיונות קליניים ומבחנים פסיכודיאגנוסטיים), ביקור בביתם ותצפית אינטראקציה שלהם עם הקטינים (באותה עת ההורים עדיין התגוררו באותו בית) וביקור בבית הורי האב, וכן לאחר שעיינה וצפתה במסמכים ובחומרים שהאב מסר לה (בחוות הדעת צוין כי האם בחרה שלא למסור מסמכים). בחוות הדעת נקבע כי מאחר שהקטינים קשורים לשני ההורים במידה דומה וזקוקים לנוכחות שניהם, ובהינתן ששני ההורים מאוד משמעותיים לקטינים ומסוגלותם לטפל בהם שווה, לא נמצא שהגירת הקטינים לאקוודור תואמת את טובתם והיא אף עלולה להביא לאובדן הקשר הבלתי אמצעי שלהם עם האב המהווה דמות מרכזית ועוגן חשוב עבורם. המומחית סברה כי טובת הקטינים מחייבת משמורת משותפת של שני ההורים, המתבטאת באחריות הורית משותפת וזמני שהות שווים. לצד זאת המליצה לאפשר לקטינים לבקר את סביהם באקוודור במשך חודש בחופשת הקיץ ועוד 10 ימים בחופשות החגים. עוד ציינה כי האם, אזרחית ישראל, נהנית מרשת תמיכה חברתית בארץ ותוכל להשתלב בה גם במישור המקצועי בהיותה אשת מקצוע נבונה הבקיאה במספר שפות; מה עוד שהיא לא תכננה להישאר באקוודור וחלק מחייה הבוגרים עברו באירופה בין היתר בתקופת נישואיה הראשונים. בחקירתה בבית המשפט ביום 4.10.2021 דבקה בעמדתה ושבה וציינה כי הגירת הקטינים לאקוודור אינה תואמת את טובתם ואף עלולה לפגוע ביכולתם לקיים קשר יומיומי עם שני ההורים. 6. ההחלטה המוזכרת לעיל מיום 11.8.2022 ניתנה על ידי בית משפט קמא לאחר שבהחלטה מיום 3.11.2021, שבאה בעקבות שתי ישיבות הוכחות וסיכומים בימים 4.10.2021 ו-18.10.2021, נקבע כי "מבלי שהדבר ייחשב להטלת דופי בחוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט הפסיכולוגית ללי גרשנזון, סבורני כי טוב יהיה אם יוזמן בנוסף גם תסקיר עו"ס לבדיקת העניין (בקשת ההגירה וזמני השהות) ומתן המלצות". היות שבחלוף זמן ניכר מאז ההחלטה מיום 3.11.2021 לא הסתייעה קבלת התסקיר, נקבע בהחלטה מיום 11.8.2022 כי "נדרשת השלמה של חוות דעת המומחית, וזאת מבלי להביע דעה לגוף העניין בשאלת המבחנים הנדרשים לבחינת העניין, שהינה שאלה משפטית גרידא". בית המשפט הורה למומחית לבחון במסגרת ההשלמה למי מההורים תימסר המשמורת של הקטינים ומהם הסדרי השהות שיחולו, וזאת על פי טובת הקטינים בלבד; מתוך הנחה שהגירת האם כבר התבצעה; ותוך התחשבות בחזקת הגיל הרך. עוד צוין בהחלטה כי הבחינה של טובת הקטינים בחוות הדעת המשלימה תתייחס לשתי חלופות: חלופה אחת – הקטינים מהגרים עם האם ונמצאים במשמורתה תוך קביעת הסדרי שהות שלהם עם האב; חלופה שנייה – הקטינים נותרים בישראל במשמורת האב תוך קביעת הסדרי שהות שלהם עם האם שתאלץ להגר לבדה. עם זאת הובהר בסיום ההחלטה כי "אין מניעה לבחון את שאלת משמורתם של הקטינים ע"פ טובת הקטינים בהתאם לחלופה שלישית לפיה האם המבקשת להגר עם הקטינים תיוותר בארץ ככל שעתירתה תידחה". 7. חוות הדעת המשלימה של המומחית גרשנזון ניתנה ביום 4.4.2023 לאחר שהמומחית קיימה ראיונות קליניים משלימים לאב ולאם ועיינה במסמכים עדכניים שאותם מסרו לה. המומחית התייחסה בחוות הדעת לשלוש החלופות שפורטו בהחלטה מיום 11.8.2022 אך לא העריכה איזו מהן עדיפה בהיבט של טובת הקטינים. באשר לחלופה השלישית המליצה כי במצב שבו האם תחליט להישאר בארץ ולא להגר, כי אז הקטינים יימצאו באחריות הורית משותפת וחלוקה שוויונית של זמני השהות כנהוג עד אז. בעניין חזקת הגיל הרך הוסבר בחוות הדעת המשלימה כי לא מדובר בקטינים רכים בשנים התלויים לחלוטין באם (באותו מועד הקטינים התקרבו לגיל 6 ו-7), מה גם שהחזקה ניתנת לסתירה ומשקלה בשנים האחרונות פחת עם השינויים החברתיים והגברת השוויון בין המינים. המומחית ציינה כי מאחר שלא פגשה את הקטינים מאז חוות דעתה הראשונה, קשה לה לקבוע האם המעבר לאקוודור ייטיב עמם או יפגע בהם, ועם זאת יש לדעתה להתחשב בכך שחלק גדול מחייהם של הקטינים עבר עליהם בישראל, בעיקר מאז שהחלו לבקר בגני ילדים ובבית ספר. בחקירתה הנוספת בבית המשפט ביום 10.1.2024 הדגישה המומחית כי גם עתה אינה ממליצה על הגירת הקטינים לאקוודור באשר הדבר יפגע בקשר של האב עמם. 8. העו"ס פרנקל הגישה את חוות דעתה לאחר שקיימה במשרדה מספר פגישות עם כל אחד מההורים, ביקרה בבתיהם, שוחחה בזום עם הוריה ואחותה של האם באקוודור, ושוחחה טלפונית עם גורמים רבים ובהם המחנכת של הקטין ד', אחראית הצהרון שלו, אחראית הצהרון של הקטין א', יועצת הגנים ב[...] (בה מתגוררים שני ההורים וגם הורי האב) והפסיכולוגית המטפלת באב. בנוסף עיינה במסמכים שונים ובחוות הדעת של המומחית גרשנזון. מסקנת המומחית פרנקל הייתה כי ראוי שהקטינים יוסיפו להתגורר בישראל במשמורת משותפת של שני ההורים, כפי שהדבר נוהג מאז מרץ 2021, ולא יהגרו לאקוודור. לצד זאת, ועל מנת לתת ביטוי למציאות שנכפתה על האם "בה היא מוצאת עצמה הורה יחידנית לילדיה בארץ זרה ללא משפחה וללא תמיכה... ללא ידיעת השפה וללא הכרת כללי המשחק", המליצה המומחית לאפשר לקטינים לנסוע עם האם לביקורים אצל משפחתה באקוודור לתקופות מצטברות של עד חודשיים בשנה, כאשר האב יממן עבור שלושתם את כרטיסי הטיסה לחופשה אחת. עוד המליצה שהאב ימשיך בטיפול אישי ובהדרכת הורים, וששני ההורים יפנו למסגרת טיפולית אשר תסייע להם לתקשר ולשתף פעולה למען הקטינים. המומחית פרנקל פירטה בחוות הדעת את השיקולים שעליהם מתבססת המלצתה, וציינה כי אלו מתמקדים בעיקר בטובת הקטינים, אם כי ניתן על ידה משקל מסוים גם לשיקולים של טובת ההורים וזאת "בשל העובדה שהילדים תלויים בהוריהם ויש לדאוג לכך שהוריהם יהיו במצב נפשי ראוי על מנת להעניק את המיטב לילדיהם". הנחת המוצא של המומחית הייתה שהאם לא תתנתק מהקטינים גם במקרה שבו יוחלט על הישארותם בארץ, לעומת האב החושש מהחיים באקוודור וייאלץ להתנתק מהקטינים אם יעברו לשם. נתק כזה עלול לגרום לקטינים משבר נפשי עמוק לנוכח היותו של האב דמות משמעותית ביותר בחייהם. היות שהמומחית התרשמה מהקשר המצוין של הקטינים עם שני ההורים והמסוגלות ההורית הטובה של שני ההורים, טובת הקטינים היא לדעתה להמשיך ליהנות בישראל משני ההורים החפצים להמשיך להיות שותפים מלאים בחייהם ברציפות. לכך מצטרפים הקשיים הרבים הצפויים לקטינים אם יאלצו להתנתק מישראל, שבה הם מתגוררים מרבית חייהם ומעורים בחיי המקום, בשפה ובמנהגים, ואם יידרשו לעבור לארץ חדשה עם מנטליות זרה ושונה לגמרי. יתרה מכך, בעוד שישראל היא מדינה יהודית באופן התואם את החלטתה של האם להתגייר, להינשא ליהודי ולהביא לעולם ילדים יהודים, חייהם של הקטינים באקוודור יסבו להם קושי גם בהקשר של היכולת לשמור על צביונם היהודי בהינתן הקוטן הניכר של הקהילה היהודית והחינוך היהודי באקוודור. בנוסף, בהיותה של אקוודור מדינה נחשלת לעומת ישראל הנחשבת מבחינות רבות כאחת המדינות והמפותחות בעולם, עדיף לקטינים לגדול בישראל מאשר באקוודור גם בהיבטים של התפתחות אישית, למידה ותחושת הביטחון. לכך מתווספת ההחלטה שהאם קיבלה בשעתו לעזוב את אקוודור סביב נישואיה הראשונים והשניים, מתוך הכרת האפשרויות הקיימות מחוץ לארצה וידיעתה בעת נישואיה (השניים) לאב כי מקום מגוריה יהיה מחוץ לאקוודור לאור תפקידו הדיפלומטי של האב שידרוש ממנו לנדוד בעולם. 9. בתשובות של המומחית פרנקל מיום 16.5.2023 לשאלות הבהרה של האם, שבה וציינה המומחית כי טובת הקטינים תיפגע בוודאות בתרחיש שבו האם תהגר עמם לאקוודור והאב יחדל להיות חלק קבוע ומשמעותי בחייהם אלא יתראה עמם רק בביקורים שלהם בישראל (אם האב ימשיך להתגורר בארץ) או בארץ סמוכה לאקוודור (אם האב יעבור להתגורר באחת ממדינות אמריקה הלטינית). זאת לאור ההתנגדות הנחרצת שהביע האב להגיע לאקוודור בשל חששו להיעצר שם על רקע מכתב שאמה של האם שלחה לרשויות באקוודור, וכן לנוכח המצב הביטחוני השורר באקוודור, כך שלא קיימת אפשרות ריאלית שהקטינים יחיו מחוץ לישראל לצד שני הוריהם. בהקשר זה הסתמכה המומחית, מלבד התיאורים שמסר לה האב, על שיחות שקיימה עם מנהלת המחלקה במשרד החוץ שבה האב עובד ועם רב הקהילה היהודית באקוודור, וכן על כתבות שאיתרה באינטרנט לגבי הביטחון האישי הרעוע באקוודור. היא חזרה על עמדתה הרואה באפשרות שהאם תעבור לאקוודור ותותיר את הקטינים בישראל עם האב "מצב היפותטי" שאין מקום להתייחס אליו. עוד הבהירה כי לאור גילם הצעיר מאוד של הקטינים אין משמעות לרצונם שכן ילדים בגילם אינם בהכרח יודעים מהי טובתם. כן הוסיפה שמאחר שמדובר בשני בנים, דמותו הגברית של האב חיונית להם מאוד כמודל הזדהות לצורך גידולם הבריא, וכי ניסיונה העשיר כפסיכותרפיסטית ומטפלת משפחתית מלמד שהטיפול השוטף של שני ההורים בקטינים כתוצאה מהישארותם בישראל הוא "מצב המנבא עבורם התמודדות פסיכולוגית אופטימאלית" (סעיף ט' בעמ' 2 לתשובותיה לשאלות ההבהרה). 10. בבואו להכריע האם לאמץ את חוות הדעת של שתי המומחיות, עמד בית משפט קמא על כך שעקרון-העל היחיד המשמש לצורך הכרעה בתיקי הגירה הוא טובת הקטין, עד כדי שלילת מתן משקל עצמאי לכל שיקול אחר לרבות שאלת מידת צדקתה של ההגירה. אותה טובת הקטין שבה מדובר תרה אחרי המסגרת שמידת יציבותה ובטיחותה עבור הקטין היא המרבית בשים לב למצב הלא אופטימלי שבו נמנע מהקטין לגדול בתא משפחתי יציב ואוהב במחיצת שני הוריו. בית משפט קמא מנה מספר קריטריונים המשמשים על פי הפסיקה כלי עזר לזיהוי טובת הקטין לעניין תביעת הגירה מישראל למדינה אחרת: התחשבות ברצון הקטין ודעתו; התחשבות במין הקטין והצורך בדמות אב; איכות הקשר בין הקטין לבין כל אחד מההורים; מסוגלות ההורית; יכולת (אובייקטיבית וסובייקטיבית) לשמירת קשר עם ההורה שאינו משמורן ונכונות ההורה שבידיו המשמורת לסייע בקיומו של קשר זה; מסוגלות הקטין להיקלט בסביבה שאליה מתבקש המעבר; מידת הזיקה שהקטין פיתח כלפי סביבתו הנוכחית. בחינת כל אותם קריטריונים כורכת בתוכה ניסיון לנבא את הצלחת המעבר למדינה אחרת ועליה להתבסס על תשתית עובדתית וראייתית מקיפה, שהבולטת והמשמעותית ביותר מתוכן היא בדרך כלל חוות דעת של מומחה מקצועי ואובייקטיבי. בבואו ליישם עקרונות אלו על המקרה הנוכחי קבע בית משפט קמא כי האם לא הציגה טעמים כבדי משקל שרק בהתקיימותם ניתן על פי ההלכה הפסוקה להצדיק סטייה מהכלל בדבר אימוץ המלצת מומחה שמינה בית המשפט בשאלות הנוגעות לטובתו של קטין. עוד הוסיף כי: "ההמלצות בשתי חוות הדעת אף עולות בקנה אחד עם יתר הראיות בתיק, ועם קו המחשבה העיקרי, שמטרתו לשמור על יציבות בחיי הקטינים, לאפשר להם להמשיך במסלול החיים המוכר להם ולמנוע טלטלות נוספות בחייהם עד כמה שניתן. לנוכח התרשמותי מן החומר שלפניי השתכנעתי כי קיים יתרון בולט בהישארותם של הקטינים בישראל, במשמורת משותפת של שני ההורים; הסביבה בישראל בשנים האחרונות הפכה לסביבה המוכרת להם ולחלק משמעותי מחייהם, וגם מטעם זה, המשרת את היציבות וההמשכיות בחיי הקטינים, נחה דעתי כי יש לאמץ את המלצות חוות הדעת בנקודה זו" (פסקה 68). 11. לצד אימוץ המלצות חוות הדעת של שתי המומחיות בדבר דחיית תביעת ההגירה והותרת הקטינים בישראל במסגרת אחריות הורית משותפת אצל שני ההורים וחלוקה שווה של זמני השהות, החליט בית משפט קמא שלא לאמץ את המלצת שתי המומחיות לאפשר לאם לבקר עם הקטינים באקוודור. החלטה זו נומקה במצב הביטחוני הקשה השורר באקוודור שיש בו לסכן את הקטינים, כנלמד בין היתר מכתבות בתקשורת שהתפרסמו בחודש ינואר 2024 על אודות מצב חירום שהוכרז באקוודור למשך 60 ימים בשל פרוץ אירועי אלימות קטלנית, דבר שגרר אחריו המלצה של משרד התיירות המקומי לתיירים לא לצאת לרחובות עד להודעה חדשה מחשש לפגיעה או חטיפה. בהקשר זה הפנה בית המשפט לתשובת המומחית פרנקל לשאלות ההבהרה מטעם האם, שם חזרה על דבריה בחוות הדעת באשר לתחושת הביטחון הנמוכה באקוודור והסבירה כי דברים אלו מבוססים, מעבר לכתבות שמצאה, על שיחות שקיימה עם מנהלת המחלקה במשרד החוץ שבה האב עובד ועם רב הקהילה היהודית באקוודור. בית משפט קמא לא התעלם מכך שהרשויות בישראל לא פרסמו עד כה אזהרת מסע רשמית לאקוודור, ובכל זאת לא ראה לקבל בנשוא זה את המלצת שתי המומחיות. זאת, כלשונו, "הן לשם טובת הקטינים והדאגה לביטחונם כאמור, והן לאור החשש הגדול שהביע האב, לעניין יציאת הקטינים מן הארץ וטענתו כי ברגע שהקטינים יגיעו לאקוודור הם לא יחזרו לישראל לעולם והוא אף יהיה מנוע מלראותם שכן הוא חושש להגיע לאקוודור ולהיעצר בשל מכתב התלונה ששלחה אמה של אם הקטינים לשגרירות אקוודור המהווים לטענתו תשתית לתכנית להשארת הקטינים באקוודור וניתוקם ממנו... חשש וטענה שיש בהם לטעמי ממש". יחד עם זאת, בפסק הדין לא נסגרה לחלוטין הדלת בפני האם לבקש לבקר עם הקטינים באקוודור, והובהר כי "ככל שתבוא בפניי בעתיד בקשה ספציפית בעניין ולאחר שאבחן את כלל השיקולים ויינתנו ערבויות וביטחונות הולמים אשר יניחו את דעתי, אשקול הבקשה". 12. בסיום פסק הדין חויבה האם לשלם לאב הוצאות בסך 45,000 ₪ וזאת לאור התוצאה ולאור התנהלותה שלפי התרשמות בית המשפט "אין ספק כי גרמה להארכת ההליך מעבר למצופה". 13. הטענה המרכזית של האם במסגרת הערעור היא שחוות הדעת של שתי המומחיות התעלמו לחלוטין משאלת היסוד, שעל פי ההלכה הפסוקה היא השאלה שלאורה יש להכריע בתביעה להגירת קטינים. האם מכנה את השאלה: "דוקטרינת המעשה העשוי", דהיינו: יציאה מתוך הנחה הרואה את האם כמי שכבר היגרה לאקוודור, בלי לבחון את צדקת מהלך ההגירה שלצורך הדיון נתפס כאילו כבר אירע. על בסיס הנחה זו יש להתקדם בבחינת השאלה האם בהתאם לעקרון טובת הילד וחזקת הגיל הרך עדיף לקטינים להימצא במשמורת האם או במשמורת האב. בחינה זו, לדעת האם, מתחקה אחרי השאלה איזה הורה עדיף עבור הקטינים ולא באיזו מדינה יהיה להם טוב יותר לגדול. זאת ועוד, בהקשר זה אין רלוונטיות לשאלה האם ההורה שרואים אותו כמי שכבר ביצע את ההגירה משמש משמורן יחיד לקטינים או שהוא חולק את המשמורת במשותף עם ההורה השני. האם גורסת כי אילו המומחיות שבית המשפט מינה, ובעקבותיהן בית המשפט עצמו, היו עורכים את הבחינה באופן הזה, כי אז מסקנתם המתחייבת הייתה להעדיף את משמורת הקטינים עמה באקוודור. זאת לאור מסוגלותה ההורית הגבוהה יותר מזו של האב; עדות המומחית פרנקל כי האב מדבר רבות בגנות האם בפני הקטינים בעוד האם שומרת על מעמד האב בפניהם וכי האם עדיפה על האב גם בהיבט של שמירה על קשר עם ההורה האחר ומשפחתו; הפגיעה הצפויה בטובת הקטינים והעומס הרגשי שיוטל עליהם כתוצאה מאילוץ האם להישאר בישראל בניגוד לרצונה תוך חסימתה מלשקם את חייה על אף שאינה דוברת עברית והיותה חסרת משפחה, מעגלים חברתיים ומקור פרנסה ראוי בישראל; היותם של הקטינים ילידי ואזרחי אקוודור, בעלי זהות משפחתית, תרבותית ואתנית אקוודוריאנית (לצד זהותם הישראלית); והעובדה שבמועד הגשת התביעה הקטינים היו רכים בשנים וכפופים לחזקת הגיל הרך (הילד הגדול היה אז כמעט בן 4 והילד הקטן התקרב לגיל 3) ושהותם בישראל אז הסתכמה במספר חודשים בודדים. האם טוענת כי בפועל, בחינה באופן המתואר והמתבקש כלל לא נערכה. המומחית גרשנזון ציינה בחקירתה כי מבחינתה האם כלל אינה מתכוונת להגר (והמומחית אף לא הייתה מודעת לתכנית ההגירה שנכללה בתביעה); ואילו המומחית פרנקל הבהירה בתשובות לשאלות ההבהרה ובחקירתה כי לדידה מדובר בשאלה היפותטית. יתרה מזו, החלטתו הנזכרת של בית משפט קמא מיום 11.8.2022 שבה הורה למומחית גרשנזון להגיש חוות דעת משלימה, נועדה כל כולה לצורך הצבת שאלת טובת הקטינים בחלופה שבה הם מהגרים לאקוודור עם האם ומקיימים הסדרי קשר עם האב מחוץ לאקוודור. חרף אותה החלטה, לא התקיים בפסק הדין כל דיון בחלופה זו. האם מוסיפה כי בכל מקרה, האיסור התמידי שהוטל בפסק הדין על יציאת הקטינים מישראל בכלל ולביקורים באקוודור בפרט, בהמשך לדחיית בקשותיה תוך כדי ניהול ההליך לנסיעה עם הקטינים לביקור משפחתה באקוודור, מהווה מבחינה מעשית – על רקע דוקטרינת המעשה העשוי – שלילה מוחלטת של הסדרי קשר של הקטינים עמה ועם בני משפחתה. זאת בניגוד להמלצות שתי המומחיות אשר ייחסו חשיבות רבה לשמירת קשר כזה ועמדו על נחיצותו למניעת פגיעה בטובת הקטינים. בכך נמנע מהאם לא רק להגר לאקוודור יחד עם ילדיה אלא אף לממש את זכותה לשוב בגפה לחיק משפחתה ולארץ מולדתה על מנת לשקם שם את חייה. לדעת האם, טובת הקטינים היא מכלול שאינו ניתן להפרדה. לכן בית המשפט לא היה רשאי להתבסס על קביעות המומחיות בעניין טובת הקטינים לשיעורין – לאמור: רק בנוגע להותרת הקטינים במשמורת משותפת של הוריהם בישראל – תוך דחיית אותן קביעות שעה שהן מתייחסות לצורך של הקטינים בשמירת קשר עם משפחת האם באמצעות ביקורים סדירים באקוודור מדי שנה. האם חולקת על קביעת פסק הדין בדבר היותה של אקוודור, ובמיוחד עיר הבירה קיטו, מקום מסוכן עבור הקטינים בהשוואה לישראל. לטענתה, קביעה זו נוגדת את העמדה הרשמית של משרד החוץ והמשרד לביטחון לאומי, אשר לא הגדירו את אקוודור מדינת אויב ולא פרסמו אזהרת מסע לגביה. האם מוסיפה כי בית המשפט והמומחית פרנקל לא היו רשאים להסתמך על כתבות בתקשורת או על חיפושים באינטרנט שעה שהעמדה הרשמית של מדינת ישראל היא שונה, מה עוד שהכתבה המוזכרת בפסק הדין מתייחסת לאירוע פלילי באחת הערים באקוודור שאינה העיר שאליה מתבקשת ההגירה. לטענת האם, אין כל יסוד משפטי או עובדתי לחשש שהועלה בפסק הדין, בהתבסס על דברי האב בלבד, כי אם הקטינים יגיעו לאקוודור הם לא יחזרו לישראל, וזאת בשעה שהמומחית פרנקל אישרה בחקירתה כי אין חשש שהאם תימנע מלכבד הכרעה שיפוטית ולהשיב את הקטינים לישראל, מה עוד שאקוודור היא צד לאמנת האג. בדומה לכך, אין כל בסיס לחשש המוזכר בפסק הדין בנוגע לאפשרות העומדת לאב להיכנס לאקוודור או בנוגע למעצרו שם, בהיותו מחזיק בדרכון דיפלומטי ומי שמקיים לפי עדותו קשרים ענפים בצמרת השלטון ובשגרירות המקומית. בהקשר זה מבהירה האם כי אמנם פנתה לפני מספר שנים לשגרירות אקוודור בישראל בבקשת עזרה, אולם הדבר לא הוביל לפתיחת כל הליך פלילי או אחר נגד האב באקוודור. עוד לטענתה, היה על בית משפט קמא להיעתר לבקשות שהגישה לפסילת שתי חוות הדעת של המומחית גרשנזון בשל פגמים מהותיים שנפלו בהן ובשל התליית רישיונה המקצועי של המומחית על ידי משרד הבריאות תוך כדי ניהול ההליך בגין הרשעתה בעבירות אתיות. לאור כל זאת מבקשת האם שערכאת הערעור תתיר את הגירתה לאקוודור יחד עם הקטינים בהתאם לתכנית ההגירה שנכללה בתביעתה. לדבריה, ההיענות לבקשתה אפשרית על בסיס הממצאים העובדתיים העולים מחוות הדעת של המומחית פרנקל ועדויות הצדדים והמומחיות בבית המשפט באשר להיותה משמורן עדיף. לחלופין מתבקש שערכאת הערעור תמנה מומחה שיגיש לה (ולא לבית משפט קמא) חוות דעת בנוגע לשאלת טובת הקטינים בראי המעשה העשוי כמפורט לעיל. בנוסף מבקשת האם כי בכל מקרה – וגם בתרחיש שבו לא תותר הגירת הקטינים לאקוודור – יבוטל האיסור שהוטל בפסק הדין על יציאתם לביקורי משפחתה באקוודור וייקבע מנגנון לשמירת הקשר בין הקטינים לשני ההורים ובני משפחותיהם בישראל ובאקוודור. לבסוף טוענת האם כי לנוכח התמשכות ההליך במשך 4 שנים בעוד היא זו שפעלה ככל יכולתה לקדמו, לא היה מקום לחייבה בהוצאות, בוודאי בסכום גבוה המהווה לדעתה הוצאות עונשיות, וזאת מבלי שניתנה לכך בפסק הדין הנמקה מספקת. בהקשר זה מציינת האם את מצבה הכלכלי הדחוק והיותה משתכרת שכר זעום בשל קשיי שפה והשתלבות בשוק התעסוקה בישראל, וכן את העובדה שהיא זו שנשאה לבדה במלוא עלויות חוות דעת המומחיות שבית המשפט מינה, בסכומים מצטברים של עשרות אלפי שקלים, נוסף על חיובה בתשלום הוצאות למשיב ולמומחית גרשנזון בשורה של החלטות ביניים. 14. האב טוען מנגד כי אין כל עילה להתערב בהחלטה של בית משפט קמא לאמץ את ההמלצה הברורה של שתי המומחיות באשר לדחיית תביעת הגירת הקטינים לאקוודור. לדידו, הילוכם של פסק הדין ושל שתי המומחיות לא סטה מדוקטרינת המעשה העשוי ולא התבסס על הערכת סיבת רצונה של האם להגר ועל מידת הנחיצות של ההגירה. בה בעת, מבחינה מעשית לא נדרשה התייחסות לשאלת ההגירה בראי המעשה העשוי לאחר שהאם הבהירה פעם אחר פעם, הן לשתי המומחיות הן לבית המשפט, כי בכוונתה להישאר בישראל ככל שתביעתה להגר עם הקטינים תידחה. על רקע זה לא נבחנה בפסק הדין שאלת חזרת האם לאקוודור אלא שאלת טובת הקטינים לחזור יחד עמה לשם, ונמנו שורה של שיקולים המצביעים על כך שטובת הקטינים להישאר בישראל ולא לעבור לאקוודור: החשיבות המכרעת לנוכחות משמעותית של האב בחיי הקטינים לצורך התפתחותם הבריאה כפי שתוארה על ידי שתי המומחיות; היותו של האב מעורב בחיי הקטינים ובטיפול השוטף בהם מאז לידתם במידה שווה לאם; חיוניותה של נוכחות גברית קבועה בחיי הקטינים; קביעת המומחית גרשנזון באשר לעדיפות של האב כהורה משמורן לאור המסוגלות האישית וההורית שלו העולה על זו של האם (כעולה למשל מדרישת האם לנתק את הקטינים מכל עולמם רק כדי לספק את נוחותה שלה); העובדה שהקטינים מתגוררים בישראל מרבית חייהם, המעגלים החברתיים היחידים שלהם מתקיימים בישראל והם לומדים במסגרות חינוך בישראל כך שזהותם היא ישראלית בלבד; הזמן הקצר מאוד שבו הקטינים הספיקו לשהות באקוודור עד שעזבו אותה בעודם תינוקות (במעבר ללונדון היה הילד הקטן בן חודשיים והילד הגדול בן שנה וארבעה חודשים) באופן שלא נוצרה התקשרות מצדם לאקוודור; איכות החיים בישראל העולה בהרבה על איכות החיים באקוודור שהיא מדינת עולם שלישי; ורמת הביטחון האישי באקוודור הירודה ביותר בהשוואה לישראל. האב כופר בכך שיש בחזקת הגיל הרך כדי לשנות את מסקנות המומחיות, הן לנוכח הפיחות שחל במהלך השנים במעמדה של החזקה שהיא בכל מקרה ניתנת לסתירה, והן מאחר שבמועד מתן פסק הדין הילד הקטן היה בן 6 שנים וחצי והילד הגדול התקרב לגיל 8. עוד חולק הוא על טענת האם המייחסת למומחית פרנקל קביעה בדבר כישורים הוריים טובים יותר של האם בהשוואה אליו. לשיטתו, דברי המומחית בחוות הדעת אודות פגיעתו בדמות האם בפני הקטינים התבססו על מה שהאם מסרה למומחית, אולם לאחר שהמומחית עומתה בחקירתה עם העובדות התברר כי אין שחר לדברים וכי האם היא זו שמכפישה את האב בפני הקטינים בעוד שהוא נמנע לחלוטין מלערב אותם בסכסוך. מכל מקום, המומחית פרנקל הבהירה בעדותה כי המסוגלות ההורית של האם אינה גבוהה מזו של האב; כי לאב נודעת עדיפות בשל דמות ההזדהות הגברית שהוא מספק לקטינים; וכי טובת הקטינים בכל ההיבטים היא להישאר בישראל. האב גורס כי מהראיות ומחוות הדעת והעדויות של המומחיות עולה כי שלא כפי שטוענת האם, גם בישראל היא מקיימת חיי חברה מלאים ואף רחבים מאלו שניהלה באקוודור, בני משפחתה מגיעים תכופות לבקרה בישראל לפרקי זמן ממושכים, והיא נהנית מרווחה כלכלית, מעבודה מסודרת כסוכנת תיירות ומרמת חיים והכנסה גבוהות יותר מאלו שהיו לה באקוודור. בנוסף האם היא בעלת זכויות בדירה ב[...] המשותפת לה ולאב. ממילא, חזרתה לאקוודור אינה נדרשת לשיקום חייה אלא רק לצרכי נוחותה האישית. יחד עם זאת, טובתה של האם לא נעלמה מעיני המומחיות וקיבלה ביטוי מפורש בחוות הדעת גם בהיבט של השפעת מצבה הנפשי על טובת הקטינים והעומס הרגשי שלהם. לדברי האב, תכנית ההגירה שהאם הציגה תלושה מהמציאות, אינה מגובה באסמכתא כלשהי, ונעדרת יכולת לספק לקטינים באקוודור את הצרכים הפיזיים ואת האמצעים הנדרשים להענקת חינוך יהודי ושמירה על זהותם הדתית והלאומית. האב דבק בטענתו כי אקוודור ובירתה קיטו מסוכנות בהרבה בעתות שגרה בהשוואה לישראל, וזאת בין היתר לאור כמות הרציחות באקוודור העומדת על פי 20 מאשר בישראל וההתדרדרות ההולכת ונמשכת ברמת הביטחון האישי באקוודור בשנים האחרונות. לעניין איסור ביקורי האם עם הקטינים באקוודור, מבהיר האב כי הסיבה לכך נעוצה בפעולות שהאם ביצעה כהכנה לתכניתה להותיר את הקטינים באקוודור ולסכל את השבתם לישראל בתום הביקור ועל ידי כך ליצור מצב בלתי הפיך של ניתוקם מאביהם ושלילת זכות ההורות שלו. בה בעת, האם נמנעה מלהעמיד ערובות מספקות שיבטיחו את השבת הקטינים ויפיגו את החשש הכבד הנובע מפעולותיה. לא זו בלבד אלא ששתי בקשות רשות ערעור שהאם הגישה נגד החלטות שניתנו במהלך ניהול ההליך ומנעו ממנה לצאת עם הקטינים לאקוודור, נדחו בבית משפט זה. מאותה סיבה לא נקבעו בפסק הדין נשוא הערעור הסדרים לשמירת הקשר של הקטינים עם האם באקוודור. האב מפנה בהקשר זה למכתבים שאמה של האם שלחה לשגרירות אקוודור בישראל בהם הלינה על אלימות והתעללות מצדו (שאותן הוא מכחיש). לדבריו, מטרת המכתבים היא להכשיר את הקרקע לטענה מצד האם בבית המשפט באקוודור – שלטענתו ידועה כמדינה שאינה מכבדת הסכמים בינלאומיים ושבה יימצא בנחיתות מול האם שהיא אזרחית המדינה בעוד הוא חסר מעמד – כי אין להחזיר את הקטינים לישראל בהליכים על פי אמנת האג בשל סיכון הנשקף להם מהאב, וכן לפתיחת הליכים פלילים נגדו באקוודור אם יגיע לבקר את הקטינים שם. מאחר שהמידע המלא בנוגע לפעולות אלה מצד האם לא עמד בפני שתי המומחיות אלא רק בפני בית המשפט, נהג בית המשפט כמתחייב עת סירב לאמץ את המלצת המומחיות בעניין ביקורי הקטינים באקוודור. האב מכחיש את טענת האם בדבר קשריו בשלטון ובשגרירות של אקוודור ומסביר כי שירותו הדיפלומטי באקוודור בעבר לא ימנע כעת את מעצרו על רקע תלונות השווא של האם, ככל שיגיע לביקור שם. האב מדגיש כי לא נמנעה מהאם האפשרות לבקר באקוודור והיא אף עשתה זאת כשנסעה בקיץ הקודם למשפחתה במשך מספר שבועות והותירה את הקטינים אצל האב שדאג לקשר יומיומי של הקטינים עמה. זאת ועוד, בפסק הדין הובהר כי האם תהיה רשאית להגיש בקשה ספציפית לביקור באקוודור עם הקטינים, והדבר יישקל על ידי בית המשפט בכפוף להמצאת ערבויות וביטחונות מניחים את הדעת. האב דוחה את הטענות האישיות והמקצועיות שהאם מעלה כלפי המומחית גרשנזון וחוות דעתה. לשיטתו, בית משפט קמא דחה טענות אלו בצדק, בהיותן נובעות כולן מהעדר השלמה מצד האם עם המסקנות וההמלצות של המומחית. מאותו טעם מתנגד האב לבקשה של האם למינוי מומחה נוסף, שכן לטענתו מדובר בניסיון לעקוף את המסקנות הברורות של שתי המומחיות שבית המשפט מינה, ולאחר שלא הועילה לאם גם בקשת רשות ערעור שאותה הגישה על דחיית בקשתה לפסילת חוות הדעת של המומחית גרשנזון. בנושא ההוצאות טוען האב כי לא בלבד שאין מקום לבטל או להפחית את ההוצאות שהושתו על האם, אלא שבית משפט קמא עשה עמה חסד והעמיד את חיוב ההוצאות על סכום נמוך המשקף אך במעט את ההוצאות הגבוהות שלהן נדרש עקב היקפו הגדול של ההליך ואת ההתנהלות של האם בהארכת ההתדיינות, אי קיום החלטות והגשת בקשות סרק רבות. 15. מהטעמים שיפורטו כעת הגענו לכלל מסקנה כי חוות הדעת של שתי המומחיות חסרות התייחסות מספקת לאחת השאלות המחייבות דיון והערכה מקצועית במסגרת הכרעה בתביעת הורה להגירה לחו"ל עם ילדו הקטין. לאור חסר זה, כשאליו מצטרף חלוף פרק זמן של קרוב לשנתיים מאז הגשת חוות הדעת של המומחית פרנקל, קיימת לדעתנו נחיצות בהגשת חוות דעת משלימה בידי המומחית פרנקל אשר תכלול דיון והמלצה מלאים ועדכניים בעניין בקשת ההגירה של האם עם הקטינים. 16. האם טענה עוד בכתב התביעה (סעיפים 35-36) כי הבחינה של טובת הילד ושל יתר השיקולים שנקבעו בפסיקה בהקשר של תביעת הגירה צריכה להיעשות לפי דוקטרינת המעשה העשוי ומתוך הנחה שהיא מימשה כבר לעצמה את תכנית ההגירה ועברה לאקוודור. לצורך כך הפנתה האם בתביעתה לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני, פ"ד נה(2) 321 (2001) ולפסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים בעמ"ש (נצ') 9963-06-11 פלונית נ' אלמוני (10.8.2011) ובעמ"ש (חי') 1438-01-17 י.ר. נ' א.ר (19.3.2018). במסגרת הערעור הפנתה האם לפסקי דין נוספים שלדבריה תומכים אף הם בגישה זו: עמ"ש (חי') 25108-05-20 א.צ. נ' ש.נ. (30.8.2020); עמ"ש (חי') 43950-10-20 ב. נ' ר. (28.5.2021); רמ"ש (ת"א) 69356-06-20 נ.ק נ' ג.ב (27.7.2020). 17. אין ספק – והדבר עולה במפורש מפסק הדין של בית המשפט העליון ברע"א 4575/00 הנ"ל – כי לעת בחינת שאלת טובת הילד במסגרת תביעת הורה להגירה עם ילדו הקטין "שאלת ההכרח בהגירה ככלל אינה רלוונטית להכרעה... אמנם להחלטת ההורה להגר השפעה ניכרת על חיי הילדים, אך על בית המשפט להכריע מהי האפשרות הטובה ביותר בעבור הילדים במצב שנוצר בלי להסיט את מבטו מטובת הילדים להתנהגות נאותה בעיניו של ההורה. זאת, אלא אם ניכר מהתנהגות ההורה כי הוא אינו שוקל את טובת הילד ומרוכז הוא בטובתו שלו בלבד, ובמקרה זה ממילא אין זה מטובתו של הילד להיות עם הורה זה" (שם, עמ' 332). עוד נקבע שם כי בנסיבות הקונקרטיות של אותו מקרה שבו ההערכה המקצועית שהונחה בפני בית המשפט גרסה כי מבין האפשרויות הקיימות, האפשרות הפוגעת פחות בטובת הילד בבחינת הרע במיעוטו היא אישור הגירתו עם האם לחו"ל, הרי שאין לזקוף לחובת האם את הצהרת בא-כוחה כי בכוונתה בכל מקרה לעקור לחו"ל גם אם לא יותר לה לקחת את הילד עמה. זאת מאחר שבנסיבותיו של אותו מקרה "ניכר כי בקשת ההגירה הוגשה על ידי האם כחלק משינוי מהותי באורח חייה, ולא בהחלטה רגעית ופזיזה המעידה על מסוגלות הורית נמוכה" (עמ' 334). כשם שאין לזקוף לחובת ההורה המבקש להגר עם הקטין את הצהרתו כי בכוונתו לעבור לחו"ל גם אם הגירת הקטין לא תאושר (ראו גם בע"מ 5072/10 פלוני נ' פלונית, פסקה 15 (26.10.2010)), כך אין לזקוף לחובת ההורה-התובע הצהרה שלפיה בכוונתו להמשיך לגור יחד עם הקטין גם אם תביעת ההגירה תידחה. הצהרה כזאת אינה פוטרת את בית המשפט מהצורך לקיים בחינה השוואתית, תוך הסתייעות בחוות דעת מקצועית, של טובת הילד בכל אחת מהחלופות העומדות על הפרק, ובכלל זה החלופה של הגירת ההורה ללא הילד. חלופה זאת אינה יכולה להיחשב ל"היפותטית", וממילא כפטורה מבדיקה בראי טובת הילד, רק בשל כך שההורה התובע להגר עם הילד מודיע מראש כי אין בדעתו לממש חלופה זאת אם תביעתו תידחה. בהקשר זה נפנה לדנ"א 9201/08 פלוני נ' פלונית (5.4.2009). בדיון הנוסף שנערך באותה פרשה נפסק ברוב דעות כי יש להתיר לאם, נוצריה אזרחית ותושבת גרמניה, להגר מישראל לגרמניה יחד עם בנה בן ה-8 שנולד בגרמניה לה ולאב שהינו אזרח ותושב ישראל. הורי הקטין התגוררו עמו בישראל במשך שנה וחצי החל מסמוך ללידתו עד שהאם חטפה אותו לגרמניה. לאחר מכן שבה האם עם הקטין לישראל במצוות בית המשפט בגרמניה, וניהלה במשך כ-5 שנים בבתי המשפט בישראל את תביעת ההגירה. בית המשפט העליון פסק לאשר את ההגירה על אף שהפסיכולוגית הקלינית שמונתה כמומחית על ידי בית המשפט לענייני משפחה הגישה לבית המשפט המחוזי בשלב הערעור חוות דעת נוספת שבה שינתה את המלצתה וסברה כי טובת הקטין היא להישאר בישראל ולא להגר עם אמו לגרמניה כפי שהמליצה אותה מומחית בחוות דעתה המקורית. במסגרת הדיון הנוסף הגישה המומחית חוות דעת שלישית שבה המליצה בשנית שלא לאפשר את ההגירה. השופטת מ' נאור העירה על כך כי "נקודת המוצא של חוות הדעת העדכנית שהוגשה לנו היא כי האם תישאר עם הילד בארץ, אם יוחלט שלא לאפשר את הגירתו. בשל נקודת מוצא זו ההנחה היא שהילד יוכל לשהות במחיצתם של שני הוריו. וזה, לכל הדעות, המצב האופטימאלי מבחינתו. לא היה זה מפתיע שהמשיבה הודיעה לנו כי אין לדעת בוודאות מה היא תעשה אם ההגירה לא תאושר. דומה שאלמלא הצהרתה של המשיבה בפני הפסיכולוגית הקלינית כי תישאר בארץ עם בנה, לא היתה חוות הדעת 'מתהפכת' בדיון הנוסף. לטעמי אין הצדקה 'לחייב' את האם להישאר בארץ, גם אם הדבר נעשה משיקול של טובת הילד". מפסק דין מנחה זה צומחת אפוא המסקנה כי ההשוואה בין החלופות השונות חייבת לכלול בתוכה גם את החלופה שבה ההורה התובע את אישור ההגירה בוחר לעבור לבדו לחו"ל ולהשאיר את הקטין לגדול בישראל עם ההורה השני. מסקנה זו מתחדדת על רקע עמדתה של הנשיאה ד' ביניש באותה פרשה – שהייתה דעת מיעוט – ולפיה אין מקום לסטות מהמלצתה העדכנית של המומחית "בהתחשב במאזן הכולל של השיקולים, שלא לאפשר את הגירת הקטין לגרמניה. זאת, מתוך הנחה ברורה, שאם יוחלט כי על הילד להישאר בישראל המשיבה תישאר בארץ כמשמורנית... בין שיקולי טובת האם וההשפעה הצפויה על הקטין בשל אי-שביעות רצונה מהצורך להישאר בארץ, לבין היתרון שיש בהשארתו בישראל כששני הוריו נמצאים כאן, נראה כי טובתו באפשרות השנייה... הנזק הנפשי שייגרם לקטין כתוצאה מן ההגירה הוא בחזקת ברי, בעוד שהנזק הנפשי האפשרי לקטין, שלו טוענת המשיבה היה ותיאלץ להישאר בארץ, הוא בחזקת שמא" (פסקה 5). אין זאת אלא שעמדת הרוב סירבה לייחס משקל מכריע להצהרת האם אודות כוונתה להישאר בישראל בכל מקרה. בשונה מדעת המיעוט, הכרעת הרוב לא הוגבלה לבחירת האפשרות העדיפה (מבחינת הנזקים והעומס הנפשי על האם והקטין) במצב שבו האם תימצא בכל מקרה בארץ מגוריו של הקטין, אלא כללה בתוך מאזן התרחישים גם אפשרות שבה האם תממש את כוונת ההגירה ללא הקטין. 18. יחד עם זאת, פסק הדין בדנ"א 9201/08 הנ"ל, וכמוהו יתר פסקי הדין של בית המשפט העליון בסוגיה, אינם תומכים בטענה הנוספת של האם כי יישום המבחנים השונים שנקבעו בפסיקה לבדיקת טובת הילד בראי תביעת ההגירה צריך להניח כנקודת מוצא יחידה ובלעדית את החלופה שבה ההורה-התובע מימש כבר את כוונת ההגירה ועבר להתגורר בחו"ל. לשון אחרת: בית משפט קמא נהג כהלכה עת הנחה את המומחית גרשנזון בהחלטה מיום 11.8.2022 לבחון את טובת הקטינים לכל הפחות ביחס לשתי חלופות: האחת, שהקטינים מהגרים עם האם ונמצאים במשמורתה באקוודור, והשנייה, שהקטינים נותרים בישראל במשמורת האב ואילו האם מהגרת לבדה לאקוודור (כזכור, בית המשפט התיר למומחית לבחון גם חלופה שלישית שבה האם נשארת בארץ ומוותרת על ההגירה). 19. לא נעלמה מעינינו האמירה במספר פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים באשר להיותה של דוקטרינת המעשה העשוי – באופן שבו מתארת האם דוקטרינה זו – בגדר הלכה מחייבת (ראו למשל עמ"ש (חי') 25108-05-20 הנ"ל, פסקה 48; עמ"ש (חי') 43950-10-20 הנ"ל, פסקה 4; עמ"ש (חי') 1438-01-17 הנ"ל, פסקה 25; עמ"ש (ת"א) 38027-08-24 פלונית נ' פלוני, פסקאות ה(1) ו-14 (14.10.2024)). מעבר לכך שפסקי דין אלו עסקו בתביעות להעתקת מקום מגורי קטינים בתוך ישראל ולא בתביעות להגירת קטין עם אחד מהוריו לחו"ל, לא מצאנו בפסיקת בית המשפט העליון עיגון לגישה שלפיה בדיקת טובת הילד לצורך תביעת הגירה – ודאי שעה שמדובר בהגירה אל מחוץ ישראל – אמורה להצטמצם לחלופה אחת ויחידה הרואה את ההורה התובע את ההגירה כמי שכבר ביצע אותה ועבר להתגורר בחו"ל. נהפוך הוא: ברע"א 4575/00 הנ"ל, הפסיכולוגית המומחית מטעם בית המשפט דנה בחוות דעתה בשלוש חלופות: הגירת האם לאנגליה בלי שתורשה לקחת עמה את הילד; הגירת האם לאנגליה עם הילד; האם נשארת עם הילד בארץ (שם, עמ' 325), וקביעתה התייחסה לשאלה איזו מבין השלוש היא החלופה הפוגעת פחות בילד (עמ' 327). בדומה לכך בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית (1.5.2006): "המומחית בחנה למעשה שלוש אפשרויות: העברת המשמורת לידי האב והגירת האם ללא הילדים; הגירת הילדים עם אימם לאנגליה; הישארות הילדים ואימם בארץ" (פסקה 23). בדנ"א 9201/08 הנזכר, דעת הרוב החליטה לאשר את הגירת האם עם הקטין לאחר שהשוותה בין הקשיים והנזקים הצפויים לאם ולקטין בשתי חלופות: הגירת שניהם לגרמניה אל מול הותרת הקטין בישראל. בבע"מ 1896/16 פלוני נ' פלונית (31.3.2016) נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי שהחזיר לבית המשפט לענייני משפחה את הדיון בתביעת הגירה שהגישה אמם של הקטינים, וזאת על מנת שתוגש חוות דעת משלימה מטעם המומחית לגבי שתי חלופות: הראשונה, האם תהגר לחו"ל יחד עם ילדיה, והשנייה, האב יישאר לבדו עם הקטינים בישראל. אכן, בעמ"ש (ת"א) 2212-07-22 פלוני נ' פלונית (21.7.2022) הבהיר בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו כי משמעותה המעשית של גישת המעשה העשוי בתביעות הגירה היא שבית המשפט מחויב לבחון, תוך הסתייעות במומחה מטעמו, איזו משתי חלופות עדיפה בהיבט של טובת הילד: הגירת הילד עם אחד ההורים לחו"ל כשהוא מצוי במשמורתו תוך קביעת הסדרי קשר ושהות עם ההורה השני, או הותרת הקטין במשמורת ההורה השני בישראל תוך קביעת הסדרי קשר ושהות עם ההורה המהגר; וכי "בהקשר זה לא נבחנת האפשרות לדחות את הבקשה להעתקת מקום מגורים בהנחה שההורה 'המעתיק' לא יממש את זכותו" לקום ולהגר בעצמו בלא צורך באישור (שם, פסקה 7). גידורה של דוקטרינת המעשה העשוי באופן הזה – השונה מהאופן שבו מציגה האם את הדוקטרינה – עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון כמבואר לעיל (ואמנם בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה: בע"מ 5019/22 פלוני נ' פלונית (25.7.2022)). יחד עם זאת, ראוי להביא גם מדבריו של השופט א' רובינשטיין בבע"מ 1896/16 הנ"ל: "ברי כי ככלל, רצוי שבפני בית המשפט המכריע בתיק תבוא חוות דעת מקצועית רחבה הכוללת את האפשרויות השונות שעל הפרק, בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל תיק ותיק. בהתאם לכך, בענייננו היה על המומחית, כשם שנבחנות אופציות ה'קצה', לבחון גם את האפשרות שהמשיבה תישאר לגור בארץ ושני בני הזוג יקבלו משמורת משותפת על ילדיהם, וכך עשתה; לטעמי הדבר מתחייב מן הנסיבות, ואלמלא היתה עושה המומחית כן, נדמה כי לא הייתה בפני בית המשפט התמונה המלאה הנדרשת לשם הכרעה בתיק" (שם, פסקה י"ד). במילים אחרות: כשם שאין לדחות תביעת הורה להגירה לחו"ל עם ילדו הקטין רק בשל הערכה או הצהרה המלמדות כי ההורה לא יבצע בעצמו את ההגירה אם תביעתו לא תתקבל, כך אין למנוע מהמומחה שבית המשפט ממנה להתייחס בחוות דעתו גם לאפשרות (שלישית) זו, לצד שתי אפשרויות החובה ("אופציות ה'קצה'") שבהן הגירת ההורה מתממשת והילד מתגורר – בישראל או בחו"ל – עם אחד ההורים בלבד. יתרה מכך, דעתנו היא כי בנסיבות כדוגמת המקרה הנוכחי שבהן האם מודיעה בצורה ברורה כי לא תיפרד מהקטינים גם אם לא יותר לה להגר עמם לחו"ל (כפי שציינה בפני שתי המומחיות וכפי שאישר גם ב"כ האם בדיון בפנינו מיום 10.10.2024 בעמ' 2 שו' 28-29 לפרוטוקול), בדיקת האפשרות השלישית אינה נתונה לשיקול דעתו של המומחה אלא היא בגדר חובה, לצד חובת הבדיקה של שתי החלופות האחרות. 20. למען שלמות התמונה נעיר כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בע"מ (ב"ש) 119/08 פלוני נ' פלונית (13.8.2008), אשר אושר בבע"מ 8132/08 פלוני נ' פלונית (12.10.2008), ושעליו נסמכה במספר פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים האמירה בדבר קיומה של הלכה בסוגית המעשה העשוי, אחד הטעמים שבשלו הוחלט שלא לאמץ את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט היה דווקא ההימנעות של המומחה מלבחון בחוות דעתו מספר אופציות כפי שנדרש ממנו לעשות ("התביעה להכשרת המעבר נדחית והאם נשארת באילת; האם עוברת והילדים נשארים עם האב; האם עוברת והילדים עוברים עימה"). זאת ועוד, שלא כפי שטוענת האם, בהחלטת בית המשפט העליון בבע"מ 704/12 פלוני נ' פלונית (25.1.2012) לא אושר פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בעמ"ש (נצ') 9963-06-11 הנ"ל – שבו נקבע כי יש להכריע בשאלת משמורת הקטינים על יסוד ההנחה שהאם כבר העתיקה את מקום מגוריה מצפון הארץ למרכזה – אלא נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דין מאוחר של בית המשפט המחוזי בגלגול נוסף של אותה פרשה (עמ"ש (נצ') 12394-12-11 פלונית נ' פלוני (17.1.2012). פסק הדין המאוחר שאושר בבע"מ 704/12 עסק אך בשאלת מועד המעבר של האם והקטינים למרכז הארץ (באמצע שנת הלימודים או בסיומה); ואף הודגש שם על ידי בית המשפט העליון כי "בהינתן הכרעת בית המשפט לענייני משפחה שהילדים יעברו להתגורר עם האם (הכרעה שהמבקש לא השיג עליה), איני סבור כי קיימת עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי אין לעכב מעבר זה עד לסוף שנת הלימודים הנוכחית" (שם, פסקה 5; ההדגשה הוספה). 21. בחזרה לדנ"א 9201/08: אמנם בחינת טובת הילד בראי החלופות השונות הובילה את שופטי הרוב באותה פרשה למסקנה כי המצוקה הממשית הצפויה לאם מאיסור הגירה עם הקטין, בצירוף הקשיים שייגרמו לקטין כתוצאה ממצוקה זו של אמו, עולים על הקשיים הצפויים לקטין כתוצאה מהגירתו עם האם. אולם בכך אין כדי לייתר את הצורך בהערכה מקצועית של אותן חלופות במקרה הנוכחי, שהרי כל מקרה ונסיבותיו הספציפיות; ואין הכרח שמאזן הקשיים והנזקים בנסיבותיו של המקרה הנוכחי יהיה זהה למאזן הקשיים והנזקים בנסיבות שנדונו בדנ"א 9201/08. לשם המחשה בלבד, ומבלי למצות את ההבדלים האפשריים בין המקרים, יצוין כי בעוד שבענייננו נקבעה אחריות משותפת של ההורים על הקטינים וחלוקה שווה של זמני השהות, בדנ"א 9201/08 המלצת המומחית הייתה להעניק לאם את המשמורת על הקטין בשל מסוגלותה ההורית הגבוהה יותר, והנחת היסוד הייתה "כי סוגיית המשמורת הוכרעה למעשה ונקבע כי הקטין יהיה במשמורת המשיבה" (פסקה 14 לפסק דינו של השופט א' גרוניס). כמו כן, בדנ"א 9201/08 היה מדובר באם נוצריה, אזרחית ותושבת גרמניה, ששהותה בישראל נעשתה באמצעות רישיון ביקור ושנקבע כי אין לה "כל זיקה לישראל למעט העובדה שהקטין נמצא בישראל. תרבותה של המשיבה, דתה, שפתה, משפחתה ועבודתה, כולם קושרים אותה לגרמניה" (שם, פסקה 17). לעומת זאת בענייננו מדובר באם שהתגיירה, עלתה לישראל כיהודייה, רכשה מעמד כאזרחית המדינה, בכתב התביעה תיארה את הקשר היהודי והציוני העמוק שלה (סעיף 26), בבעלותה זכויות בדירה בישראל, בשנת 2022 נפסק כי היא עובדת ומשתכרת (החלטה מיום 28.7.2022 בתלה"מ 39370-08-21), והמומחית פרנקל ציינה בחוות דעתה (עמ' 3) כי מנכ"ל חברת התיירות שבה האם עובדת מסר כי האם מוערכת כעובדת טובה וותיקה ולאחרונה קיבלה רכב ממקום העבודה. 22. חוות הדעת של המומחית גרשנזון ושל המומחית פרנקל אינן כוללות דיון בשאלת טובת הקטינים בחלופה שבה האם תבחר להגר לאקוודור והקטינים יישארו להתגורר בישראל עם האב. כאמור, בהחלטה מיום 11.8.2022 התבקשה המומחית גרשנזון להגיש חוות דעת משלימה בנושא משמורת הקטינים וזמני השהות של ההורים עמם, כשנקודת המוצא היא שהאם ביצעה כבר את ההגירה, ותוך התייחסות של המומחית לשתי חלופות הנובעות מהנחה זאת: הקטינים מהגרים יחד עם האם לאקוודור; הקטינים נותרים עם האב בישראל. הנחייה זו ניתנה לאחר שבעדותה בבית המשפט מיום 4.10.2021 השיבה המומחית גרשנזון כי הנחת המוצא שלה הייתה שהאם אינה מתכוונת לחזור לאקוודור (עמ' 113 לפרוטוקול). בחוות הדעת המשלימה מיום 4.4.2023 הזכירה המומחית גרשנזון את שתי החלופות שפורטו בהחלטה מיום 11.8.2022 אולם לא ניתחה את מידת ההלימה בינן לטובת הקטינים (פרט לאמירה שבכל אחת מהחלופות טובת הקטינים מחייבת קביעת הסדרי קשר וביקורים אצל ההורה השני במדינת מגוריו). כפועל יוצא, היא גם לא העריכה איזו מבין שתי החלופות עדיפה בהיבט של טובת הקטינים. המומחית אף ציינה בסוף חוות הדעת המשלימה כי מאחר שלא פגשה את הקטינים זה שנתיים וחצי היא מתקשה להתייחס "לאפשרות שהילדים ישרדו את המעבר או שהמעבר לאקוודור ייטיב עימם". בחקירתה המשלימה בבית המשפט מיום 10.1.2024 הסבירה המומחית כי לא הבינה שעליה לדרג את החלופות ולהעריך איזו מהן עדיפה, אם כי לתפיסתה "היה עדיף אם האם תישאר בארץ ותגדל את הילדים יחד עם האב, גם אם בשני בתים נפרדים" (עמ' 210 לפרוטוקול). אלא שזוהי החלופה השלישית שנמנתה בהחלטה מיום 11.8.2022 כחלופה שהמומחית רשאית אך אינה חייבת להתייחס אליה. העדיפות המוקנית לדעת המומחית לחלופה זאת לא פטרה אותה מלהעריך כל אחת משתי החלופות האחרות בהיבט של טובת הקטינים; אך כאמור, הדבר לא נעשה. המומחית פרנקל התבקשה בהחלטה על מינויה מיום 30.1.2023 לבדוק ולהמליץ ב"עניין בקשת האם להגירה עם הקטינים לאקוודור והתנגדות האב לבקשה, תוך התייחסות לחלופות השונות, ומתן המלצות". בחוות דעתה שהוגשה ביום 23.3.2023 ציינה כי האם אמרה לה שלעולם לא תעזוב את הקטינים (עמ' 4) ומשכך הנחת היסוד לדיון היא ש"במידה ויוחלט כי הילדים יישארו בארץ האם למרות הקשיים לא תתנתק מהם ותישאר עימם בארץ. לעומת זאת האב החושש מהחיים באקוודור וחושב שהחיים שם אינם לטובת ילדיו, יאלץ להתנתק מהם והדבר יגרום לילדים לאבד דמות משמעותית ביותר בחייהם אשר עלולה לגרום להם למשבר נפשי עמוק. מכיוון שמדובר ב-2 הורים ראויים, טובת הילדים שייהנו משניהם" (עמ' 11). משהתבקשה המומחית על ידי האם במסגרת שאלות ההבהרה להתייחס לשאלת טובת הקטינים ומבחני ההגירה על פי הפסיקה במצב שבו האם שבה לאקוודור והאב נותר בישראל, תשובתה הייתה כי שאלות אלו "מתייחסות למצב היפותטי, ואינני מתייחסת למצבים היפותטיים" (ראו גם תשובתה בעמ' 137 שו' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 10.1.2024). ממילא, גם המומחית פרנקל לא העריכה איזו מבין החלופות השונות – ובכללן החלופה שבה האם שבה לאקוודור והקטינים נשארים בישראל עם האב – צופה פגיעה מועטה יותר בטובת הקטינים. אמנם בחוות הדעת נאמר כי טובת הקטינים כוללת גם דאגה לכך שהוריהם יהיו במצב נפשי ראוי על מנת שיוכלו להעניק להם את המיטב. אף הוזכרה שם המציאות שנכפתה על האם בישראל והמצוקה שבה היא נתונה המעמידה אותה בנחיתות אל מול האב, באופן הדורש התחשבות גם ב"צורך לדאוג לטובת האם שכן במידה ולילדים תהיה אמא מדוכאת מתוסכלת ולא שמחה, תפקודה מן הסתם ייפגע וזה איננו בטובת הילדים". אולם תובנות אלו רלוונטיות רק לחלופה שבה האם נשארת בעל כורחה בישראל משום שאינה מוכנה להתנתק מהקטינים, ולא ליתר שתי החלופות שהיה על המומחית לבדוק. ממילא הערך המעשי של הדברים מוגבל להמלצת המומחית על הגדלת הביקורים של האם והקטינים אצל משפחת האם באקוודור (כפי שהסבירה המומחית בעמ' 167 לפרוטוקול הנ"ל), אך לא למטרה העיקרית שלשמה התבקשה חוות דעתה, לאמור: הערכת מידת הפגיעה בטובת הקטינים בכל אחת מהחלופות – על היתרונות והחסרונות של כל חלופה בהיבט של טובת הקטינים – באופן המאפשר לבחור בחלופה שפגיעתה קטנה ביותר (ראו גם דבריה בעמ' 144 לפרוטוקול כי הבחירה בחלופה העדיפה במצב שבו האם בכל מקרה מהגרת בעצמה היא "מאד קשה. היא לא חד משמעית... קשה לי באמת לתת החלטה כזאת"). 23. במצב דברים זה, והגם שמדובר בהחלטה לא קלה, אין מנוס מביצוע הערכה נוספת על ידי המומחית פרנקל אשר בסיומה תוגש על ידה לבית משפט קמא חוות דעת משלימה המתייחסת לשאלה איזו מבין שלוש החלופות המפורטות בהחלטה מיום 11.8.2022 (הן שתי חלופות "החובה" שבהחלטה והן חלופת "הרשות", שבענייננו היא חלופת "חובה", לפיה האם נשארת שלא ברצונה בישראל עם הקטינים) היא החלופה העדיפה בראיה כוללת של הנתונים והשיקולים הרלוונטיים להכרעה בתביעת הגירה לחו"ל של הורה עם ילדו הקטין, ותוך התחקות אחרי החלופה שפגיעתה בטובת הקטינים היא במידה המועטה ביותר בהשוואה ליתר החלופות. היות שמאז שהוגשה חוות הדעת המקורית של המומחית פרנקל עברו קרוב לשנתיים, תתייחס חוות דעתה המשלימה גם להתפתחויות ולשינויים במצבם של ההורים והקטינים, ככל שאירעו ושיש בהם להשליך על ההערכה. בהקשר זה יוזכר כי "בעניין כה רגיש כגורלם של ילדים, ובהיותם של אלה נתונים בתהליך מתמיד של גדילה והתפתחות, הרי שאך ברי הוא כי על ההחלטה להתקבל על בסיס חוות דעת עדכניות שיעריכו אל נכון את השפעת כל אחת מן התוצאות האפשריות של ההליך על הילדים ועל הוריהם" (בע"מ 27/06 הנ"ל, פסקה 16); "אין חולק על חשיבותו של מידע עדכני ומבוסס לצורך הכרעה בעניין בעל השפעה כה משמעותית על חייו של אדם. חלוף הזמן הוא בעל משמעות גדולה אף יותר כאשר המדובר בהחלטה בעניינו של קטין" (דנ"א 9201/08 הנ"ל, פסקה 21 לפסק דינו של השופט גרוניס). חוות הדעת המשלימה תתייחס גם לשאלת הסדרי הקשר והביקורים הכרוכים בקביעת מקום מגוריהם של הקטינים נוכח כוונת ההגירה של האם. האם תוסיף לשאת בשכר טרחת המומחית פרנקל במלואו. בית משפט קמא ישוב ויכריע בתביעת האם – הן בנושא ההגירה והן בנושא הסדרי הקשר והביקורים – לאחר שתוגש לפניו חוות הדעת המשלימה של המומחית פרנקל. הערעור מתקבל אפוא באופן חלקי בדרך של החזרת הדיון לבית משפט קמא כאמור לעיל. ממילא מבוטל חיוב ההוצאות שהושת על האם בפסק הדין של בית משפט קמא. לאור התוצאה, לא ראינו לעשות צו להוצאות בערעור. המזכירות תשיב לאם באמצעות באי-כוחה את העירבון שהפקידה. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים, למומחית גרשנזון ולמומחית פרנקל. פסק דין זה יפורסם בחלוף 7 ימים בהשמטת פרטים מזהים, למעט שמות ב"כ הצדדים, ככל שלא תוגש התנגדות של מי מהצדדים לפרסום. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision16206-04-24	["משה סובל", "דניאל טפרברג", "מרים אילני"]	[{"judgment_id": "0a9fc35f-e1c8-52fa-a568-a5f69cd59780", "file_name": "16206-04-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 63067, "extension": "docx", "display_name": "16206-04-24- קובץ מקורי"}]
53f45619-7690-53c3-8200-301872edc8d3	בית המשפט לענייני משפחה בב"ש, השופט אריאל ממן: החלטה שעניינה החלפת אפוטרופוס ומינוי חיצוני (א"פ 5447-03-24)	05447-03-24	2024-12-29	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	להלן אכריע בבקשת המבקשת לביטול מינויה של המשיבה 1 כאפוטרופוסית על כלל ענייניו של בנה, המשיב 2, ולהמיר מינוי זה במינוי שיינתן למרכז הישראלי לאפוטרופסות. הרקע לבקשה: המשיבה 1, אמו של המשיב 2, מונתה בשנת 2007 כאפוטרופוס על כלל ענייניו. המשיב 2, יליד 1965, רווק, ללא ילדים, מתגורר עם המשיבה ואינו משולב במסגרת תעסוקתית או יומית אחרת; מוכר למערכת בריאות הנפש שנים רבות כסובל מסכיזופרניה אשר התפרצה בעת שירותו הצבאי ועל כן מוכר במשרד הביטחון כנכה צה"ל, היה בעבר באשפוזים כפויים ובטיפול מרפאתי כפוי במערכת בריאות הנפש. ביום 5.6.2023 הגישה המבקשת בקשה למתן הוראות לפי סעיף 44 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962 (להלן: "החוק"), בה עתרה להורות למשיבה 1 להביא את המשיב 2 לטיפול ומעקב פסיכאטרי בשירות הציבורי, וזאת עקב דיווחים מדאיגים אודות הזנחה ואי מתן טיפול הולם. על פי הנטען אז, המשיבה 1 אינה משתפת פעולה עם עו"ס אגף השיקום ממשרד הביטחון ועל כן, זו פנתה לעו"ס לסדרי דין בבבקשה לבחינת תפקודה של האם כאפוטרופוסית. עוד נטען כי בדיקת עו"ס סדרי דין החלה כבר בחודש 12/2021, אך הבדיקה התעכבה והתארכה עקב קושי בשיתוף פעולה עם המשיבה 1 וכן עקב קשיים בניהול שיחות ענייניות עמה. לשיטת המשיבה 1, בנה זקוק לטיפול ממוקד בהפרעת PTSD, ממנה סובל לטענתה, זאת חרף חוסר הכרה במשרד הביטחון, והעובדה כי אינו מקבל טיפול דרך האגף, המותאם לאבחנה נטענת זו, דבר אשר הוביל, גם לחוסר אמון וחוסר שיתוף פעולה מצד המשיבה 1. בנסיבות אלה ובחוסר ברירה, ביום 5.6.2023, פנתה המבקשת בבקשה האמורה, אשר התבררה לפניי במסגרת א"פ 10749-06-23. לנוכח הנסיבות, עם הגשת הבקשה האמורה ובהתאם להוראות סעיפים 36 ו-68(א) לחוק, הוריתי על מינוי עו"ד מייצג למשיב 2 מטעם הלשכה לסיוע משפטי. בדיון שהתקיים לפניי ביום 12.9.2023 ולאחר שיח ארוך שהתקיים מחוץ לפרוטוקול, הגיעו הצדדים, בעזרת ביהמ"ש להסכמות, שניתן להן תוקף של החלטה, כדלהלן: המשיבה 2 תדאג לקחת את המשיב 2 לטיפולים אצל הפסיכיאטרית המטפלת, לטיפול שתואם ליום 18.09.2023 וכן לכל טיפול עוקב. הפסיכיאטרית המטפלת תבצע אבחון בדבר מצבו הפסיכיאטרי של המשיב 2 ותיתן לו טיפול תרופתי התואם את מצבו. הפסיכיאטרית המטפלת תשלח את המשיב 2 לבדיקות דם על מנת לבחון האם הוא נוטל את הטיפול התרופתי בהתאם להמלצותיה. המשיבה 1 תוודא מתן הטיפול הדרוש למשיב 2, בהתאם להמלצת הפסיכיאטרית המטפלת. הפסיכיאטרית המטפלת תודיע לעו"ס לסדרי דין בעוד 3 חודשים מה מצבו הרפואי והנפשי של המשיב 2. ביהמ"ש יורה לפסיכיאטרית המטפלת לפגוש במשיב לכל הפחות אחת לחודש. האפוטרופסית תימנע מהפסקת הטיפול, על דעת עצמה, ויֻתַּר לה לעשות כן רק בהמלצת הפסיכיאטרית המטפלת או פסיכיאטר אחר. עד ליום 01.01.2024 יוגש תסקיר משלים, במסגרתו יינתנו המלצות להמשך ויובהר האם בנסיבות הקיימות קיים עוד צורך בהמשך ניהול ההליך. ביום 1.1.2024 הוגש תסקיר משלים, בו דיווחה עו"ס סדרי דין כי המשיבה 1 אינה מצליחה להתנהל על פי ההסכמות האמורות, שקיבלו תוקף של החלטה, והיא הפסיקה לתת למשיב 2 את הטיפול התרופתי, שנרשם לו ע"י הרופאים הפסיכיאטרים. עוד דיווחה העו"ס כי מדיווחי הרופאים הפסיכאטרים, עולה כי ישנה בעייתיות קשה בהתנהלות מול המשיבה 1, אשר ניכר כי אינה פועלת לטובתו של המשיב 2 ומשוכנעת כי הוא אינו חולה; סבורה כי לבנה "לא מתאים תרופות כימיות"; אינה מאפשרת מתן טיפול תרופתי עקבי ומיטבי למשיב 2, באופן הפוגע באיכות חייו, בתפקודו ובאפשרות לשקמו, ומשכך הודיעה כי תפנה לב"כ היועמ"ש על מנת שהאחרון יגיש בקשה להחלפת אפוטרופוס. בתגובת עוה"ד המייצגת לתסקיר המשלים מיום 17.1.2024, הודיעה כי לנוכח מצבו של המשיב 2 לא ניתן לקבל עמדתו באופן קוהרנטי ומשכך עתרה להמיר את המינוי שניתן לה מעו"ד מייצגת לאפוטרופוסית לדין. לנוכח המפורט לעיל, ביום 3.3.2024 הגישה המבקשת הבקשה דנן, בה עתרה להחלפת אפוטרופוס, כאמור ברישא. ביום 4.3.2024 הוריתי על מינוי אפוטרופוס לדין למשיב 2 וניתנה הוראה להגיש עמדה לבקשה בהתאם. ביום 5.5.2024 הוגשה עמדת האפוטרופוסית לדין, אשר סברה כי לנוכח מצבו של המשיב 2 וחוסר תפקודה של המשיבה 1, יש להורות על החלפת המינוי כמבוקש, ולהורות על מינוי המרכז הישראלי לאפוטרופסות כאפוטרופוס על כלל ענייניו של המשיב 2. בנסיבות אלה, הוריתי למשיבה 1 להגיש עמדתה לבקשה וזו הוגשה באמצעות ב"כ מטעם הלשכה לסיוע משפטי (עוה"ד חגית אלוש) ביום 16.5.2024. לנוכח עמדתה והתנגדותה של המשיבה 1 לבקשה והכחשתה את הנטען, קבעתי דיון במעמד הצדדים ליום 13.6.2024. בעקבות בקשה מוסכמת, הוריתי על דחיית מועד הדיון ליום 8.7.2024. ביום 7.7.2024 (יום לפני מועד הדיון הקבוע) הגישה המשיבה 1 בקשה לדחות את הדיון, בטענה כי אינה חשה בטוב. לנוכח התנגדות יתר הצדדים, ובשים לב לפגרת בתי המשפט הקרבה, הוריתי על קיום הדיון במועדו, והתרתי למשיבה 1 להשתתף בדיון באמצעות היוועדות חזותית (תוך שהתרתי גם לבאת כוחה להשתתף בדיון בהיוועדות חזותית, על מנת לסייע למשיבה 1 בהתחברות יעילה לדיון). ביום 8.7.2024 התקיים דיון במעמד ב"כ הצדדים בלבד ובהעדרם של המשיבים עצמם. בפתח הדיון מיום 8.7.2024 עמדה ב"כ המשיבה 1 כי יש להורות על דחיית הדיון וכי לא קיימת כל דחיפות המצדיקה קיומו ללא נוכחות המשיבה 1. במועד זה ולאחר ששמעתי את ב"כ הצדדים ואת כלל הנוכחים לרבות נציגת משרד הביטחון ועו"ס לסדרי דין, מצאתי כי קיימת דחיפות ליתן החלטה, ולו זמנית, על מנת להבטיח את טובתו של המשיב 2. כבר אז הבהרתי, כי בכל הכבוד הראוי, דומה שמצבה של המשיבה 1 אינו מאפשר לה להעניק לבנה את הטיפול הדרוש וזאת גם אם לא נפל שום פגם בשיקול דעתה, כאשר אין מחלוקת שעל אף החשיבות שבהתייצבות לדיון, המשיבה 1 אינה מסוגלת לעשות כן, ומשכך ביהמ"ש נדרש להעניק למשיב 2 סעד גם לתקופת הביניים וזאת לכל הפחות עד שהמשיבה 1 תתחזק ותוכל להציג לביהמ"ש תמונה מלאה, שתניח דעתו של ביהמ"ש ועד שיתברר כי היא פועלת ויכולה לפעול על מנת להעניק לבנה את כל הדרוש לו. עוד מצאתי כבר אז, כי עיון במסמך שהוגש מבית החולים סורוקה מיום 07.07.2024, מעלה כי בביקורים האחרונים, לרבות בביקור מיום 15.05.2024 ומיום 18.04.2024 תיעד הרופא במרפאה לבריאות הנפש, כי המשיבה 1 מתנגדת למתן טיפולים למשיב 2, באופן שמלמד כי גם ההסכמות מחודש 09.2023 שניתן להן תוקף של החלטה אינן מיושמות. מדיווחי נציגת משרד הביטחון והאפו' לדין שהונחו בפני כבר אז עלה כי מצבו של המשיב 2 חמור ומחייב מתן החלטה וזאת אף בטרם ניתן למשיבה יומה בבית המשפט, בשעה שביהמ"ש נדרש ליתן סעד שיבטיח שמצבו של המשיב 2 לא ימשיך להתדרדר ושהוא לא יהווה סכנה לעצמו או לסביבה. אשר על כן, סברתי שטובתו של המשיב 2 מחייבת מינוי אפוטרופוס זמני חיצוני לתקופה של 6 חודשים, וקבעתי דיון נוסף, שבו תישמע המשיבה ותיבחן האפשרות להשיב את מינויה על כנו, או לחילופין להידרש לבקשה למינוי המרכז הישראלי לאפוטרופוסות כאפ' של קבע. ביום 1.10.2024 הוגש לתיק ביהמ"ש ייפוי כוח בו מינתה המשיבה 1 עורכת דין אחרת לייצגה, חלף המינוי שניתן לה על ידי הלשכה לסיוע משפטי, אולם ביום 1.12.2024 הוגשה בקשה להורות על הפסקת הייצוג. במקביל, הגישה המשיבה 1 בקשה לדחיית מועד הדיון, אך לא נעתרתי לה. בהתאם לאמור, ביום 9.12.2024 התקיים לפניי דיון נוסף, בו נכחה המשיבה 1 ובתחילתו נכח גם המשיב 2 (אשר בשלב מסוים ביקש לצאת לשירותים, ולא שב, וע"פ בחירתו לא נכח בהמשך הדיון). בדיון זה שמעתי באריכות את המשיבה 1 וכן את יתר הנוכחים (וזאת בהמשך לקריאת טענות המשיבה 1, שהוגשו בכתב מספר פעמים לתיק ביהמ"ש). להלן עיקרי טענות המשיבה 1: הטיפול שניתן למשיב 2 ע"י גורמי הטיפול אינו מתאים לו ולא ניתן להעניק לו טיפול פסיכאטרי בזריקה, בגלל מצבו הרפואי. המשיבה 1 התקשתה להבין את מהות הדיון והשיבה לשאלת בית המשפט בעניין זה ש"זה בקשר לתרופה, לזריקה הזו.", אולם לאחר שנשאלה באופן ספציפי, אישרה שהיא יודעת כי הוגשה בקשה להחלפת אפוטרופוס. המשיבה מתנגדת להחלפת המינוי, שכן לדבריה המינוי הזמני שניתן למרכז הישראלי לאפוטרופוסות גרם "נזק עצום" למשיב 2, כאשר לדבריה: "הוא משתגע מזה". אולם לא יכלה לתמוך טענה זו בממצא אובייקטיבי כלשהו. המשיבה 1 ציינה כי היא זו שמטפלת במשיב ועשתה זאת במשך 30 שנה, ובזמן הזה צברה ידע רב. כמו כן ציינה המשיבה 1 כי המשיב 2 רגיל אליה, ושבכל לילה היא "מביאה לו חמצן". המשיבה 1 לא הסבירה מדוע ככל שביהמ"ש יעתר לבקשה למינוי אפ' חיצוני, יימנע ממנה להמשיך ולטפל בבנה ככל יכולתה וכפי שעשתה עד כה והשיבה שהרווחה התערבה על אף ש"לא הייתה שום בעיה", תוך שניכר כי היא מתכחשת למצבו של בנה ולקשיים בתפקודה שלה. לדבריה, הפנייה לבית המשפט לצורך החלפתה, אינה אלא נקמה בלבד, בשעה שהתריעה בפני משרד הביטחון כי הטיפול שניתן לבנה אינו מתאים. לדברי המשיבה 1, משרד הביטחון מסרב לסדר למשיב 2 מסגרת מתאימה (אך לא ידעה להשיב מדוע בכל שנות מינויה כאפוטרופוס לא יזמה פנייה לביהמ"ש, על מנת להתאים למשיב 2 את הטיפול ועל מנת לוודא שניתן לו טיפול מתאים). עוד הוסיפה המשיבה 1 לתאר את המסירות שלה כלפי בנה ואת הטיפולים שהיא מעניקה לו, ללא סיוע ממשרד הביטחון, כאשר לדבריה משרד הביטחון מסרב להכיר בבנה כנפגע PTSD. המשיבה 1 זכרה את ההסכמות שקיבלו תוקף של החלטה בנוכחותה ובהסכמתה, אך לדבריה "הם" מנעו ממנה לקחת אותו לטיפולים הנדרשים (כשדומה שהיא מתייחסת לרשויות הרווחה או לנציגי משרד הביטחון) וזאת הגם שעד לאחרונה הייתה ממונה כאפ' על כלל ענייניו של בנה והיא זו שנדרשה לקחת אותו לרופא פסיכיאטר ולהעניק לו את הטיפול הנדרש, בהתאם להמלצות שהתקבלו. במענה לשאלה בעניין, שינתה המשיבה 1 עמדתה וטענה שהיא נזכרת שלקחה את בנה לרופאה בהתאם להסכמות שקיבלו תוקף של החלטה, אך "הם הרימו ידיים", שכן לדבריה, הרופאה אמרה שאין טיפול שיכול לסייע למשיב 2. המשיבה 1 התקשתה לענות לשאלת בית המשפט האם המשיב 2 עשה בדיקת דם, בהתאם להסכמות. המשיבה 1 נשאלה ע"י בית המשפט אודות חלקה באי קיום ההסכמות שניתן להן תוקף של החלטה, לרבות ההוראה שלא להפסיק את הטיפול על דעת עצמה, והשיבה: "כאשר העבירו אותו למרפאתי כפוי, ניגשתי לביה"ח, אף אחד לא רצה לקבל את הטיפול בו, הם אמרו שהוא מסובך מידי, רק הרופא אמר שהוא מקבל את התיק. אבל הוא צריך לדבר איתו קודם לא רק לתת זריקות. הוא נתן לו את הזריקות וזה הוריד לו את הדופק ל-40. הוא בדק אותו ואמר שנפסיק מיד", תוך שגם ביהמ"ש התקשה להבין מה חלקה באי קיום ההסכמות שניתן להן תוקף של החלטה. כשבית המשפט הפנה את המשיבה 1 לדיווח עו"ס סדרי דין מחודש 1.2024, במסגרתו דווח שהיא זו שאמרה שלא מתאים למשיב 2 תרופות כימיות ושהיא זו שאינה מסכימה ליתן לו תרופה כלשהי, השיבה, תוך כדי שהיא בוכה "שלא כל תרופה. הבחור הזה מטפל בפסיכיאטרים מאז הצבא, הוא עבר אונס קשה בלבנון." תוך שניכר עד מאוד שהיא דואגת לבנה, אך עסוקה בעברו, מתקשה להפריד בין כאבה על מצבו של המשיב 2 לבין הצורך להקשיב לגורמי הטיפול והרפואה, שמבקשים להעניק לו טיפול רפואי, או למצער, לבחון באופן קוהרנטי את המלצותיהם, שניתנות מעת לעת, על פי שיקול דעתם המקצועי. לכשנשאלה האם יכול להיות שהיא זקוקה לעזרה, במתן הטיפול למשיב 2, השיבה: "ברור שאני צריכה עזרה". והוסיפה: "מישהו אמר לי שאני צריכה לקחת אותו לבדוק האם יש לו פוסט טראומה, הם אמרו שהם ישחררו אותו ממה שהוא עבר. הם אמרו לי לפנות למשרד הביטחון ולקבל אישור כי הוא שייך למכבי ולא לכללית, קיבלתי איום ממשרד הביטחון שאסור לטפל בי. הם זרקו אותו. עו"ס צריכה לבוא הביתה, היא לא מגיעה. אני התחננתי לפסיכולוג והיא אמרה לי שהוא לא יקבל.". כשבית המשפט ניסה למקד את המשיבה 1 בסוגיית האפוטרופוסות והבקשה להחלפתה, השיבה: "אתה תדאג לי, הבן שלי ניסה להתאבד, למה אתם רוצים שהוא ילך להרבה רופאים..." והוסיפה, תוך כדי שהיא בוכה: "למה אתם רוצים להרוס את חייו? אני יודעת שהניהול שלי הוא 100 אחוז". לבסוף, הוסיפה המשיבה 1: "מי יקום באמצע הלילה לבדוק לו סטרוציה ולתת לו חמצן. אני חייבת להישאר אפו' עד סוף ימיי." וזאת תוך טענה כי: "משרד הביטחון לוקח את החבר'ה אחרי שהם נפצעים וזורקים אותם לים.". המשיבה 1 התנגדה גם לאפשרות שנציג המרכז הישראלי לאפוטרופסות ייתלווה אליה ואל המשיב 2 לביקור אצל קרדיולוג, על מנת לבדוק טענותיה בעניין התאמת הטיפול למשיב 2 ופנתה לנציגים באולם: "מה אני צריכה אתכם? אתם תבואו בלילה לטפל בו? רק אני יכולה לטפל בבן שלי." את דבריה חתמה המשיבה 1 באיום מפיו של המשיב 2 לכאורה, ולפיו: "הבן אמר לי שאם זה יקרה הוא יתאבד". דיון והכרעה: הוי ידוע כי עקרון העל המנחה בסוגיה של מינוי אפוטרופוס לאדם הזקוק לכך, הינו עקרון "טובת האדם", המחייב בחינה אובייקטיבית של המציאות הקיימת, תוך זיהוי צרכי האדם הזקוק למינוי וזיהוי המועמד אשר יספק מענה הולם לצרכים אלו. סעיף 35 לחוק קובע: "בית המשפט ימנה לאפוטרופוס מי שנראה לו בנסיבות הענין מתאים ביותר לטובת האדם, תוך התחשבות ברצונו". בעניין שמיעת רצונו של המשיב 2, כפי שניתן ללמוד מפרוטוקול הדיון, הגם שהאחרון הוזמן והתייצב לדיון וביהמ"ש סבר כי יוכל לשוחח עמו ביחידות על מנת לנסות ולברר את רצונו ואת יכולתו להביע זאת, לדאבון הלב, המשיב 2 עזב את אולם ביהמ"ש ולא שב אליו, הגם שהדיון התארך ובנסיבות אלה, נמנעה מביהמ"ש האפשרות לשמוע את קולו באופן ישיר. עם זאת, מהמעט שבו נכח המשיב 2, ניתן ללמוד כי אינו מבין כלל את פשר ההתכנסות בביהמ"ש ודומה כי לא הבחין שאורח חייו התשנה באפן כלשהו, בטח לא לרעה, מעת מינויו של המרכז הישראלי לאפוטרופסות, וזאת כאשר המסגרת הבסיסית, של מגורים בבית אמו נשמר, לכל הפחות, לעת עתה (וסוגייה זו אינה מצויה בבירור בעת הזאת). סעיף 80 לחוק מגדיר "טובתו של אדם- מכלול הזכויות, האינטרסים והצרכים של האדם". הגדרה זו עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 33(א)(4) לחוק, שללא מינוי עלולים להיפגע זכויות, אינטרסים או צרכים של האדם. אין מחלוקת כי המשיב 2 זקוק למינוי אפוטרופוס, והעניין אינו מצוי במחלוקת כלל, אולם בעת הזאת, נדרש ביהמ"ש לבחון ולהכריע האם המשך מינויה של המשיבה 1 כאפוטרופוס על כלל ענייניו של בנה, מיטיב עמו, אם לאו, והאם יוטב למשיב 2 ככל שיומר המינוי במינוי חיצוני, כפי עתירת המבקשת. בפסיקה נקבע כי בדרך כלל חוות דעתו של מומחה שמונה ע"י בימ"ש תאומץ על ידו, אלא אם ישנה סיבה משמעותית ובולטת לעין שלא לעשות כן [ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (מאגרים משפטיים, 31.12.1988)]. בענייננו, עמדת העו"ס והאפ' לדין שביהמ"ש מינה לייצג את המשיב 2 מתיישבת עם עמדת ב"כ היועמ"ש, וכולם תממי דעים כי המשך מינויה של המשיבה 1 אינו מתיישב עם טובתו של המשיב 2 וכי יש להורות על מינוי המרכז הישראלי לאפוטרופסות כאפוטרופוס על כלל ענייניו וזאת על מנת שהמשיב 2 יוכל לקבל את כל הדרוש לו. אין ספק כי המשיבה 1, פעלה לאורך שנים במסירות וטיפלה בבנה באהבה רבה, אולם הדיווחים המדאיגים אודות מצבו ותפקודו של המשיב 2 וחוסר שיתוף הפעולה של המשיבה 1 עם גורמי הטיפול והרפואה, לצד חוסר ביצוע של ההסכמות שהתגבשו בין כותלי ביהמ"ש ושנועדו להימנע מהחלפת המינוי, מביאים למסקנה חד משמעית, כי לא נותרה ברירה אלא להיעתר לבקשה ולהורות על החלפת המינוי. הגם שעל פי הפסיקה, יש להעדיף מינוי של בן משפחה על פני גורם חיצוני (ראו: א"פ (נצרת) 5691/04 ז.ק. נ' הקרן לטיפול בחסויים, פסק דין מיום 17.4.2011, [מאגרים משפטיים]; א"פ (נצרת) 2262-02-12 היועץ המשפטי לממשלה נ' פ.כ, פסק דין מיום 22.8.2012 [מאגרים משפטיים]; והשוו א"פ (אשדוד) 54920-05-17 ב' ואח' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח', פס"ד מיום 15.6.2020 [מאגרים משפטיים]), נהיר כי ביהמ"ש נדרש לשקול כל מקרה ומקרה לגופו, ולכשאין בן משפחה שיכול לקיים את תפקיד האפוטרופוס, באופן מייטבי, יש להיעזר בגורם חיצוני. בנסיבות שבפניי, בשעה שהדיווחים הרבים מעידים על כי המשיבה 1, אינה מצליחה לקיים את כל הדרוש מתוקף תפקידה כאפוטרופוס, ונתקלת בקשיים אובייקטיבים, כפי הנראה עקב גילה המתקדם וחוסר ההבנה את שעליה לעשות לטובת בנה, זאת לצד קשיים בירוקרטיים, שאינה מצליחה לצלוח, אין מנוס ממינוי גורם חיצוני שיוכל להעניק למשיב 2 את אשר דרוש לו. חשוב להדגיש כי המשיבה 1 תוכל להמשיך ולהעניק לבנה את הטיפול האימהי והמסור שהיא מעניקה לו ושהעניקה לו משך כל חייו, ואין במינוי אפוטרופוס חיצוני, כשלעצמו, כדי למנוע ממנה להמשיך ולעשות כן. אשר על כן ומכל האמור והמקובץ לעיל ובראי טובתו של המשיב 2, אני נעתר לבקשה ומורה על מינוי המרכז הישראלי לאפוטרופסות כאפו' של קבע על כלל ענייניו. צו מינוי קבוע יינתן בנפרד. האפוטרופוס ייפעל בדחיפות הראויה על מנת לבחון מהן הפעולות הנדרשות על מנת להיטיב עם המשיב 2 ולאלו טיפולים הוא זקוק ובמידת הצורך יגיש תובענה מתאימה. כמו כן והגם שטרם הונחה תובענה מתאימה בעניין, האפוטרופוס יבחן מהם צרכיו הכלכליים של המשיב 2 ויתאים את סל המחייה שלו לעובדה שהוא מתגורר בבית אמו ושהיא נדרשת לממן חלק מהוצאותיו מכיסה. בכך מסתיים הטיפול בתובענה. המזכירות תסגור התיק. מתיר העברה למאגרים משפטיים, בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים ובכפוף לתיקוני עריכה. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision5447-03-24	["אריאל ממן"]	[{"judgment_id": "53f45619-7690-53c3-8200-301872edc8d3", "file_name": "5447-03-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 54858, "extension": "docx", "display_name": "5447-03-24- קובץ מקורי"}]
d66641d8-1a04-5071-96f9-159cfe1cf90d	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופטת ריבי לב אוחיון: פס"ד בתיק ע"ר 47856-11-23	47856-11-23	2025-01-06	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	מונח לפני כתב ערעור על החלטת כב' הרשמת ההוצאה לפועל מרים דרמוני-יזדי בתיק מספר 03-03669-97-7, מיום 6.11.23 (להלן: "ההחלטה שלערעור"). לאחר שבחנתי את הדברים מצאתי כי דין הערעור להתקבל בחלקו ולהידחות בחלקו. כללי המערער והמשיבה (להלן: "הצדדים") הם בני זוג לשעבר ולהם ילד משותף בעל צרכים מיוחדים (להלן: "הילד" או "הבן"). הילד היום בגיר וגילו למעלה מ-30 שנים. המשיבה והבן מתגוררים בישראל ואילו המערער מתגורר דרך קבע ב***. להבנת ביהמ"ש, בשנה האחרונה שוהה המערער בארץ. ההחלטה שלערעור עוסקת במס' רב של עניינים, והערעור נוגע לכל רכיבי ההחלטה. בפסק הדין יבחנו כל החלטה, הערעור בעניינה והתשובה לערעור, באופן ספציפי. השתלשלות הליכי הוצאה לפועל מזונות המשיבה והילד ביום 27.3.1995 קבע ביהמ"ש המחוזי בי-ם (מ"א 1163/94), בשבתו אז כבימ"ש לענייני משפחה, כי המערער יחויב במזונות המשיבה (מזונות אישה) והילד (מזונות ילדים) בסכום מאוחד של 2,500 ₪ לחודש, וכי תשלום המזונות יחל מחודש 11.1994 ואילך (להלן: "פסק הדין למזונות"). ביום 22.5.1995 פתח המל"ל כנגד המערער תיק לגביית דמי מזונות שנקבעו בפסק הדין למזונות בלשכת הוצל"פ, וזאת על מנת לגבות דמי מזונות ששילם המל"ל למשיבה תחת החייב (תיק מס' 03-01093-95-8 להלן: "תיק המל"ל"). ביום 7.7.1997 נפתח תיק ההוצל"פ נשוא תובענה זו (להלן: "תיק ההפרשים"). המשיבה (הזוכה) ביקשה לגבות מהמערער (החייב) הפרשים בדמי המזונות אשר לא שולמו לה ע"י המל"ל ואף ביקשה היתר המצאה ל*, שניתן לה. מזונות מעוכבת גט שקיבלה המשיבה ביום 8.3.1999 ניתן פסק דין ע"י ביה"ד הרבני האזורי בי-ם בבקשת המשיבה "למתן פסק דין למזונות מטעם מעוכבת גט" (להלן: "פסק הדין של ביה"ד הרבני"). במסגרת פסק הדין חויב המערער בין היתר בתשלום כספי למשיבה. ביום 19.5.1999 ביקשה המשיבה להגדיל את החוב בתיק ההפרשים בגין החיובים שנפסקו לטובתה בפסק הדין של ביה"ד הרבני, הבקשה התקבלה והחוב הוגדל. כינוס נכסים ומכירת נכס מקרקעין ביום 15.10.1999 ניתן פסק דין ע"י ביהמ"ש המחוזי בי-ם בת"א 0629/95, כי המערער הוא בעליו של נכס מקרקעין ברח' **** בי-ם (להלן: "נכס המקרקעין" או "הנכס"). במסגרת תיק ההפרשים מונה ב"כ המשיבה עו"ד מרק שרמן ככונס נכסים על הנכס. ביום 4.11.2001 נחתם צו מכר למכירת הנכס לצד ג', והמשיבה קיבלה תשלומים של חובות המערער, מכספי תמורת המכר. כ-20 שנה מאוחר יותר, ביום 2.8.22 ניתנה החלטה בה נקבע כיצד יש לבצע הקטנה של החוב, על מנת שישקף את אותם התשלומים שקיבלה המשיבה כתוצאה ממכירת הנכס ובעקבות כך באותו החודש הוקטן החוב. גביית המזונות בתיק המל"ל ביום 14.9.17 התקיים דיון בבקשת המערער לביטול החוב שבתיק וניתנו הכרעות בעניין. ביום 22.5.22 שילם המערער סך של 142,920 ₪ ויתרת החוב בתיק זה נכון למועד מתן ההחלטה נשוא התובענה עמדה על סך של 1,478 ₪. נסיבות סגירת תיק ההפרשים בשנת 2012 ניתנה למשיבה התראה על סגירת התיק מחוסר מעש. ביום 10.7.12 הגישה המשיבה בקשה שלא לסגור את התיק. ביום 1.8.12 ניתנה החלטה כי ככל שהמשיבה תנקוט הליכים התיק לא ייסגר. המשיבה נקטה בהליכים והתיק נותר פתוח. ביום 14.9.17 ובעקבות הדיון שהתקיים בתיק המל"ל, ניתנה החלטה כי תיק ההפרשים ייסגר מחוסר מעש, משלא ננקטו בו הליכים משנת 2012 וזאת אלא אם כן תודיע המשיבה מדוע שלא לסגור את התיק וכן תפעל בתיק בתוך 30 יום ממועד ההחלטה. כמו כן, נקבע בהחלטה כי על המשיבה לעדכן את גובה התמורה שקיבלה בגין מכירת הנכס של המערער ולהפחית סכום זה מהחוב בטרם תפעל. ביום 26.12.19 ניתנה "התראה לפני סגירת התיק מחוסר מעש". נקבע כי התיק נמצא בחוסר מעש זה למעלה משנתיים, וככל שהמשיבה לא תיתן טעם מדוע לא ייסגר התיק בתוך 30 יום, אזי ייסגר התיק ללא צורך בהחלטה נוספת. ביום 27.1.2020 הגישה המשיבה בקשה שלא לסגור את התיק ולאפשר לה להמשיך לפעול בו. ביום 23.2.2020 ניתנה החלטה כי על המשיבה לפעול, אולם המשיבה לא פעלה וביום 16.6.2020 נסגר התיק. החייאת תיק ההפרשים ביום 5.8.21 ביקשה המשיבה להחיות את התיק. באותו היום ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה, מכיוון שהמשיבה לא הבהירה מהם הטעמים בגינם מבוקש להחיות את התיק ואין התייחסות להחלטה שניתנה ביום 14.9.17. עוד צוין בהחלטה כי, בתיק לא היה מעש מזה מספר שנים טרם סגירתו ועל המשיבה לספק הבהרות בעניין. ביום 12.6.22 הוגשה בקשה נוספת להחייאת התיק. ביום 28.6.22 ניתנה החלטה להחייאת התיק כמבוקש. נקבע כי, החוב בתיק יעמוד על גובהו בעת הסגירה בתוספת הצמדה בלבד, כאשר הפרשי ריבית פיגורים יתווספו רק ממועד החייאת התיק. תביעה שהגיש המערער לביטול פסק הדין למזונות ולחילופין הפחתת חיובו ביום 2.8.2020 הגיש המערער תביעה שכותרתה "תביעה לביטול פסק דין למזונות ו/או להפחתת מזונות" (תמ"ש 1373-08-20). המדובר בתביעה העוסקת בפסק הדין למזונות המוזכר לעיל. המערער עתר לביטול פסק הדין למזונות ולחילופין להפחתת חיוב המזונות שנקבע בו "למפרע". ביום 16.12.2021 ניתן פסק דין ע"י כב' הש' מיכל דבירי-רוזנבלט, שדנה בעבר בתיקים שבין הצדדים, לדחיית התובענה על הסף. טענות המערער בכלליות כב' הרשמת החייתה את התיק דנא אף שחלפו שנתיים מיום שפעלו בו לגביית החיוב. לא ניתן להתבסס על ההחלטה הדוחה את בקשת המשיבה להחייאת התיק מיום 5.8.21 כפעולה לגביית החוב בתוך השנתיים. פסק הדין של ביה"ד הרבני לא קבע כי "קנס המעוכבת גט" הוא חיוב חודשי וכי הוא נושא הפרשי ריבית וצמוד למדד המחירים לצרכן, לא ניתן לגלגל אותו אחורה לחודש 3.1995. כמו כן, על המשיבה היה לנקוט הליך הוצל"פ חדש ולא ניתן היה לבקש הגדלת חוב מכוח פסק דין זה בתיק הוצל"פ שעסק במזונות שנפסקו למשיבה ולילד בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי. יש לקזז מהחוב את קצבאות הנכות שקיבלה המשיבה מהמל"ל עבור הילד, וכן את המזונות עבור התקופה בה שהה הילד במוסד סגור על חשבון המדינה. חלפו שנתיים מבקשות המשיבה להגדלת החוב. לא ניתן לייחס פעילות בתיק המל"ל כפעילות בתיק ההפרשים. כמו כן, יש להפריד בין מזונות המשיבה למזונות הילד, כאשר ביחס למזונות המשיבה היא לא החלה בגבייתם מהמל"ל. המשיבה לא דיווחה מעל 20 שנה על תקבולים שקיבלה בתיק דנא ממכירת הנכס של המערער. היעדר הדיווח גרם למערער נזק כבד ביותר. כב' הרשמת טעתה, כאשר תלתה את האשמה בחוסר המעש בתיק במערער אשר גר בחו"ל, במקום במשיבה, ובעקבות כך צבר החוב הפרשי ריבית והצמדה. טענות המשיבה בכלליות המערער היה מודע להליכים לאורך השנים. נשלחו לו התראות שונות, הוא ביקר בישראל וכמו חייבים אחרים שגרים בחו"ל וטיפלו בחובותיהם בתיקי הוצל"פ, היה גם על המערער לעשות כן. ביה"ד הרבני האזורי וביה"ד הרבני הגדול דחו את טענות המערער ביחס למזונות/קנס מעוכבת הגט שנפסקו בפסק הדין של ביה"ד הרבני. לא הוכחה כל זכות של המערער לקזז כספים שקיבלה המשיבה מהמל"ל שניתנו לה כקצבת נכות עבור הילד. תביעות שהגיש המערער לביטול פסק הדין למזונות ופסק הדין של ביה"ד הרבני נדחו ע"י הערכאות המוסמכות. יש לראות במשיבה כמי שפעלה לגביית החוב ברגע שפנתה למל"ל ולבחון האם עברו שנתיים מיום שהופק האישור מהמל"ל. אין הגבלה על החייאת תיק הוצל"פ, לא מדובר בחוב חדש בו נדרש לתבוע את החוב בתוך שנתיים כאמור בס' 11(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 (להלן: "חוק המזונות"). לא נגרם למערער כל נזק בשל אי דיווח תקבולים לתיק. אף לאחר ביצוע ההפחתה בתיק בשל תקבולים שהתקבלו, נותר למערער חוב של מעל 800,000 ₪ והיה עליו להעמיד בטוחות שונות בהליכים אחרים המתנהלים לגביו. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומרים שהונחו לפני ביהמ"ש, הגעתי לכלל מסקנה דין הערעור להתקבל בחלקו ולהידחות בחלקו, כמבואר להלן. החייאת תיק ההפרשים להלן נימוקי כב' הרשמת להחיות את התיק דנא (ס' 71-79 להחלטה שלערעור) – המשיבה פנתה למל"ל לצורך גביית המזונות (תיק המל"ל), במקביל הופק למשיבה אישור מהמל"ל לצורך גביית ההפרשים בין הסכום שנפסק לה לסכום שקיבלה מהמל"ל (התיק דנא). לאור זאת יש לראות במשיבה כמי שפעלה לגביית המזונות מהרגע שפנתה למל"ל ולבחון האם חלפו שנתיים מיום שהופק האישור מהמל"ל. מעבר לכך, ברגע שהמל"ל החל לגבות את החוב של המערער והתיק היה פתוח ופעיל, יש בכך לאיין את תחולת הוראות ס' 11(ב) לחוק המזונות ביחס לחוב. בקשות המשיבה להגדלת החוב בתיק זה הוגשו בטרם חלפו שנתיים ממועד הפקת האישורים מהמל"ל. תיק ההפרשים נסגר ביום 16.6.2020, המשיבה ביקשה לפתוח אותו ביום 5.8.21 (תקופת זמן של 14 חודשים), ומכאן שלא חלפו שנתיים בטרם המשיבה פעלה לשם גביית החוב בתיק דנא (דחיית הטענה ביחס להחייאת התיק). מצאתי כי, נימוקי כב' הרשמת ביחס להחייאת התיק נעדרים הנמקה מפורטת והתייחסות מהותית, ואין בה טעמים. כמו כן, לא ניתן לייחס פעילות בתיק המל"ל כפעילות בתיק ההפרשים, הכל כפי שיפורט להלן. למיטב הבנתי, גם לא ניתנה למערער זכות הטיעון בבקשת המשיבה לפתיחת התיק לאחר מחיקתו, הגם שהיה מקום לאפשר לו הזכות, כך שההחלטה ניתנה על בסיס בקשת המשיבה בלבד. חוסר מעש של המשיבה בתיק ההפרשים לאורך השנים תקנה 126(ד)(1-3) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 (להלן: "תקנות הוצל"פ") עוסקות בסגירת תיק הוצל"פ מחוסר מעש וזכותו של הזוכה לבקש פתיחה מחדש של תיק סגור: "126. (ד) עברו שנתיים מיום שנעשה הליך בהוצאה לפועל ולא נקט הזוכה בהליך נוסף באותו תיק יחולו הוראות אלה: (1) מנהל מערכת ההוצאה לפועל רשאי לתת הודעה לזוכה לבוא ולתת טעם מדוע לא ייסגר התיק; ניתן טעם כאמור – יחליט רשם ההוצאה לפועל בעניין; (2) לא נתן הזוכה כל טעם, בתוך 30 ימים מיום המצאת ההודעה או פרק זמן ארוך יותר שנקבע בהודעה, ייסגר התיק; (3) האמור בתקנת משנה זו לא יפגע בזכותו של הזוכה להגיש בקשה לפתיחה מחדש של תיק סגור;..." ביום 14.9.17 ובעקבות דיון בתיק המל"ל ניתנה ההחלטה בתיק ההפרשים: עולה מההחלטה כי, לא ננקטו ע"י המשיבה הליכים בתיק ההפרשים משנת 2012 ועד לחודש 09.17 (כחמש שנים). ביום 26.12.19 ניתנה "התראה לפני סגירת תיק ההוצאה לפועל מחמת חוסר מעש": עולה מההחלטה כי עד לחודש 12.2019 המשיך חוסר המעש בתיק (כשבע שנים משנת 2012). לבסוף ביום 16.6.2020 נסגר תיק ההפרשים. המשיבה הגישה בקשה להחייאת התיק וביום 5.8.21 ניתנה החלטה נוספת הדוחה את הבקשה: ביום 28.6.22 ולבקשת המשיבה התיק נפתח מחדש. מן האמור עולה כי, החל משנת 2012 ועד לשנת 2020 לא התקיימה כל פעילות בתיק, ניתנו למשיבה מספר התראות מחיקה מחוסר מעש, עד שהוא נסגר לבסוף בחודש 6.22. מכאן שבמשך כשמונה שנים במצטבר, לא התקיימה פעילות בתיק עד שהוא נסגר בשל חוסר המעש. ברער"צ (שלום י-ם) 33126-08-20 עירית ירושלים נ' ג'ורג' שוכרי (נבו 29.12.2020), פורטו הנימוקים שיש בהם להצדיק או לשלול פתיחת תיק הוצל"פ שנסגר מחוסר מעש: "וחזרנו לשאלה, מה הם הנימוקים שיש בהם כדי להצדיק או לשלול את פתיחתו מחדש של תיק ההוצאה לפועל שנסגר לפי הוראות תקנה 126(ד)(2) לאחר שלא ננקטו בו פעולות משך זמן של שנתיים, ולא ניתן הסבר של הזוכה מדוע לא ייסגר התיק, או מהם התנאים בהם יאשר רשם ההוצל"פ את בקשת הזוכה לפתיחה מחדש של התיק בהתאם להוראות תקנה 126(ד)(3). אני סבור, כי אין מקום לסטות ממה שקבעתי בעניין הזוכה הנ"ל, שם קבעתי כך: "על הזוכה שתיקו נסגר לפי הוראות תקנה 126(ד)(1)ו-(2) והוא מבקש עכשיו לפתוח אותו מחדש לפי הוראות תקנה 126(ד)(3) להמציא נימוק המצדיק לכאורה את התנהלות שהביאה לסגירת התיק. על הזוכה להבהיר מדוע כאשר ניתנה לו התראה שהתיק עומד להסגר לפי תקנה 126(ד)(1) הוא בחר שלא להגיב לה ומה השתנה עתה שהוא מבקש לפתוח את התיק מחדש. כמובן שככל שהתקופה בה היה התיק סגור גדולה יותר טעמו של הנימוק המצדיק את הבקשה לפתיחה מחדש צריך להיות חזק יותר". אין באמור כדי להביא את מלוא השיקולים שיעמדו בפני כב' הרשם כאשר ישקול אם לפתוח את התיק מחדש, אם לאו. יש מקום לשקול גם את נימוקי החייב, הטוען שאין לפתוח את התיק מחדש. האם נימוקו היחיד הוא אי נקיטת פעולות משך תקופה ארוכה, או שיש לו גם טענות פירעון או טענות לפיהן איבד את הוכחות התשלום שבידיו כתוצאה מהזמן שחלף. וכן ניתן להעלות על הדעת שיקולים נוספים שאין מקום לצמצמם ל"רשימה סגורה." בענייננו, כב' הרשמת נימקה את החייאת התיק בכך שחלפו רק 14 חודשים ממועד סגירתו (16.6.2020) ועד לבקשת המשיבה לפתיחתו מחדש (5.8.21), ולא תקופה של שנתיים כאמור בס' 11(ב) לחוק המזונות (ר' ס' 78 להחלטה שלערעור), ולכן למעשה, ניתן היה לפתוח את התיק לפי בקשת המשיבה. ראשית, סבורתני בשונה מהחלטת כב' הרשמת, כי אין הנימוק להחייאת התיק נעוץ בהוראות ס' 11(ב) לחוק המזונות הקובעות כדלקמן: "11 (ב) מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט." ס' 11(ב) לחוק המזונות קובע אפוא מגבלה של זכות לגבות מזונות במסגרת הליכי הוצל"פ, כאשר לא היה כל מעשה לגבייתם תקופה של למעלה משנתיים. בענייננו החליטה המשיבה לפעול לגביית המזונות לפני שנים ארוכות, ולכן ס' 11 (ב) אינו יכול לבוא בשיקול של החייאת התיק, ואינו נדרש לעניין. יש להידרש אפוא הוראות ס' 126 לתקנות הוצל"פ והשיקולים שיש לשקול בבקשה לפתיחת תיק סגור וכן לעיקרון תום הלב החולש על ניהול הליכי הוצל"פ. אמנם סע' 126 לתקנות הוצל"פ שותק ואינו מבהיר באילו נסיבות יעתר רשם הוצל"פ להחייאת תיק שנסגר מחמת חוסר מעש. עם זאת, הפסיקה דלעיל ודלהלן מבהירה כי יש לנמק החלטה להחייאת תיק. בהחלטת שלערעור הנוגעת לתיקי ההפרשים נימוקיה של כב' הרשמת להחיות את התיק לוקים בחסר ואינם מפורטים דיים כפי הנדרש. בע"ר (משפחה פתח תקוה) 7690-05-19 פלוני נ' אלמונית (נבו 13.6.2022), נדונו נסיבות דומות למקרה שלפני. המדובר במקרה בו נסגר תיק הוצל"פ מחוסר מעש. רשמת ההוצל"פ פתחה מחדש את התיק בנימוק שלא חלפו שנתיים ממועד סגירתו ועד לבקשת הזוכה לפתיחתו מחדש. בית המשפט קבע בפסק דינו כי החלטת רשמת ההוצל"פ ניתנה ללא התייחסות מהותית והנמקה מפורטת. להלן החלקים הרלוונטיים בפסק הדין: "... 27. ההסדר הנורמטיבי הקבוע בתקנה 126(ד)(1)-(2) לתקנות ההוצאה לפועל תש"ם – 1979 מקנה לרשם ההוצאה לפועל סמכות לסגור תיק במצב שבו "עברו שנתיים מיום שנעשה הליך בהוצאה לפועל ולא נקט הזוכה בהליך נוסף באותו התיק", זאת תוך שרשאי הרשם ליתן לזוכה הזדמנות להציג טעם המצדיק את אי סגירת התיק, ומבלי שיש בכך כדי לפגוע בזכות הזוכה להגיש בקשה לפתיחת התיק הסגור (תק' 126(ד)(3)). 28. בנסיבות דנא, בהינתן סגירת תיק ההוצל"פ ולאחר עיון במסמכים שהוצגו בהליך שלפניי, דומה כי אין מחלוקת בדבר סגירת ההליך תחת מסגרת נורמטיבית זו; כך שלא יהא זה בלתי סביר להניח, כי המשיבה לא נקטה בכל הליך פוזיטיבי במסגרת התיק שעמד פתוח, זאת למצער למשך שנתיים ימים עובר לסגירתו כאמור. 29. זאת ועוד, הבקשה להחייאתו הוגשה ע"י המשיבה רק ביום 31.12.2018, קרי כשנה וחודשיים לאחר סגירתו הרשמית מחמת חוסר מעש, הנובעת מהעדר מעש/צעדים אופרטיביים למשך למצער כשנתיים ימים קודם לכך; קרי במצטבר פרק זמן של כשלוש שנים וחודשיים; כל זאת מבלי להתייחס לפרק הזמן הכולל של החוב לו טוענת המשיבה. 30. רכיבים אלו מצריכים לטעמי, כאמור, התייחסות מהותית, ולמצער הנמקה מפורטת, החסרים בהחלטות כב' הרשמת מושא הערעור; זו החלטה המחזיקה כעמוד אחד, ובמסגרתה נדחית במחי יד טענת המערער בנוגע לצורך להידרש לסוגיית גובה חוב המזונות הנגבה במסגרת ההליך שנפתח בשנת 2013 וזכה להחייאה בשנת 2018, מבלי להידרש למורכבות הנסיבות של ניהולו וביניהן אופן התנהלותה של המשיבה (או העדרו), לרבות בראי עקרון תום הלב המתחייב בהליכים מעין אלו." עד כאן, בעניין החייאת תיק ההפרשים שנמחק מחמת חוסר מעש. דין הערעור להתקבל. על המבקשת להגיש בתוך 30 ימים ממועד פסק דין זה, בקשה מתוקנת להחייאת ההליך ולהביא בה טעמים המצדיקים החייאת ההליך ונסיבות חוסר המעש שנים ארוכות, והבקשה תידון בפני כב' הרשמת. פסיקות ביה"ד הרבני כאמור לעיל, ביום 8.3.1999 ניתן פסק הדין של ביה"ד הרבני. למערער טענות שונות לגבי החיובים הנובעים מפסק הדין של ביה"ד הרבני (האם מדובר בחיוב חודשי, תקופת החיוב, הגדלות חוב שנעשו בתיק דנא ביחס לחיוב, הצמדות לחוב), כאשר ההחלטה שלערעור עוסקת גם בהם. על כלל טענות המערער ביחס לחיובים הנ"ל להיות מופנים לביה"ד הרבני, לו נתונה הסמכות לדון בטענות אלו, ולא לבימ"ש זה. המערער אף פעל בעניין והגיש תובענות לביה"ד הרבני (ר' נספחים 9-12 לתשובת המשיבה לערעור). לאור האמור לעיל, על המערער לטעון טענותיו ביחס לפסק הדין של ביה"ד הרבני משנת 1999 לפני ביה"ד הרבני, ובעניין זה הערעור שלפניי נדחה. קיזוז כספים מהמל"ל לטענת המערער, יש לקזז מן החוב את קצבאות הנכות שקיבלה המשיבה מהמל"ל עבור הבן, וכן את המזונות עבור התקופה בה שהה הילד במוסד סגור על חשבון המדינה. כב' הרשמת קבעה כי, אין היא מוסמכת לדון בטענות אלה מכיוון שמדובר "בטענת קיזוז נטענת" (ר' ס' 66-68 להחלטה שלערעור). בעניין זה צודקת כב' הרשמת. אין בסמכות רשם הוצל"פ לקזז מחוב מזונות סכומים שלא נקבע לגביהם בהחלטה שיפוטית כי יש להפחיתם מסכום המזונות. גם אם הבן קיבל קצבת נכות, וגם אם היה במוסד, כדי להפחית מסכום המזונות בו חיוב המערער, היה עליו לפנות בזמן אמת לביהמ"ש ולבקש הפחתת דמי המזונות בשל שינוי נסיבות. לאמור יש להזכיר כי תביעה בעניין ביטול או הפחתה של דמי המזונות שהגיש המערער, נדחתה על הסף, כמצוין לעיל. לרשם הוצל"פ אפוא אין שיקול דעת בשאלת חיוב במזונות ואין הוא מוסמך לקזז מחוב מזונות לפי התרשמותו. על רשם הוצאה לפועל להביא ליישום החלטה שיפוטית ככתבה וכלשונה ולא לשנות ממנה. לכן דינו של הערעור בעניין טענות הקיזוז להידחות. גביית מזונות המשיבה ומזונות הילד לטענת המערער, יש לעשות הבחנה בין מזונות המשיבה למזונות הילד, כאשר לפי טענתו בלבד, מתוך פסיקת מזונות כוללת של 2,500 ₪ בפסק הדין למזונות, הרי ש-1,000 ₪ הם מזונות אישה ו-1,500 ₪ הם מזונות הבן. המערער יוצר הפרדה שלא נעשתה מעולם כאשר מטרתה לבסס טענתו לפיה, באשר למזונות המשיבה היא כלל לא החלה בגבייתם מהמל"ל, ולכן היה עליה לקבל אישור בימ"ש לגביית המזונות לפי ס' 11 (ב) לחוק המזונות. כב' הרשמת קבעה כי, פסק הדין למזונות קובע חיוב אחיד למזונות המשיבה והילד, ואין מניעה לגבותם במסגרת תיק אחד (ר' ס' 48-49 להחלטה שלערעור). מצאתי לדחות את טענות המערער. פסק הדין למזונות קובע כי מזונות המשיבה והילד יחדיו יהיו 2,500 ₪ לחודש (ר' ס' 2 להחלטה שלערעור, בה מובא הסעיף הרלוונטי בפסק הדין) ולא נערכה כאמור כל הפרדה בין המזונות שנפסקו. ההליך שלפני אינו עוסק בפרשנות פסק הדין למזונות לצורך הבחנה בין מזונות המשיבה למזונות הילד. עניינו של הליך זה הוא דיון בהחלטה שלערעור של כב' הרשמת ותו לא. כב' הרשמת לא דנה "בפרשנות" פסק הדין למזונות ויצירת הבחנה בין מזונות המשיבה למזונות הילד. יתרה מכך וכאמור לעיל, ביום 2.8.2020 הגיש המערער תביעה שכותרתה "תביעה לביטול פסק דין למזונות ו/או להפחתת מזונות" (תמ"ש 1373-08-20). תביעה זו נדחתה על הסף. ככל שהיו למערער טענות בנוגע ליצירת אותה הבחנה בין מזונות המשיבה למזונות הילד, היה עליו להעלות טענות אלו במסגרת אותו הליך אשר דן בפסק הדין למזונות. מעל לצורך ראיתי להדגיש כי, לא ברור מדוע רק כשלושה עשורים לאחר מתן פסק הדין למזונות (ניתן בשנת 1995), נזכר המערער לטעון לגבי פרשנות פסק הדין ויצירת הבחנה (לשיטתו) בין החיובים השונים. במשך שנים התנהלו הליכים שונים בערכאות שונות ומשום מה נראה כי סוגיה זאת לא עלתה. ולא זו אף זו, כי לכב' הרשמת אין סמכות להחליט אילו מתוך כספי פסק הדין הם מזונות אישה ואילו הם מזונות קטין. מכאן שאין מניעה מהמשיבה לפעול לגביית חוב זה (מזונותיה + מזונות הילד) במסגרת תיק יחיד בהוצל"פ. הערעור בעניין זה נדחה אפוא. אי דיווח תקבולים ע"י המשיבה לטענת המערער, המשיבה לא דיווחה למעלה 20 שנה על תקבולים שקיבלה בתיק ההפרשים ממכירת הנכס של המערער והיעדר הדיווח גרם למערער נזק כבד ביותר. המשיבה הסכימה כי לא דווחה על תקבולים אלא בחלוף כ-20 שנה. בעניין זה קבעה כב' הרשמת בהחלטה שלערעור, כי הנכס נמכר בשנת 2001, תמורתו שולמה למשיבה אך הקטנת החוב בוצעה רק בחודש 08.22. התשלום הוקטן לרבות הפרשי הצמדה וריבית רטרואקטיביים, לא נגרם למערער כל נזק מאי ההפחתה במועד ולמערער גם עמדה האפשרות לדווח על התשלום אך לא עשה כן. כמו כן, כב' הרשמת ציינה את ס' 54(ד) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ") (ר' ס' 80-83 להחלטה שלערעור). מצאתי לדחות את טענות המערער. כאמור לעיל, במסגרת התיק דנא מונה ב"כ המשיבה דאז עו"ד מרק שרמן ככונס נכסים לנכס. ביום 4.11.2001 נחתם צו מכר למכירת הנכס לצד ג' והמשיבה קיבלה תשלומים כתוצאה ממכירת הנכס. רק בחודש 08.22 הוקטן החוב בתיק. ס' 19א לחוק ההוצל"פ וס' 17א(א) לתקנות הוצל"פ עוסקים בעדכון תקבולים והאפשרות להטיל הוצאות על זוכה שלא פועל כדין: 19א. (א) זוכה ידווח ללשכת ההוצאה לפועל על כל תקבול שקיבל על חשבון החוב שלא באמצעות הלשכה, בתוך שבעה ימים מיום קבלת התקבול. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), זוכה שהודיע ללשכת ההוצאה לפועל על הסדר בינו ובין החייב כאמור בסעיף 19ב, רשאי לדווח על כל התקבולים שקיבל על חשבון החוב שלא באמצעות הלשכה, בציון סכום התקבול ותאריך קבלתו, אחת לשלושה חודשים; ואולם פרע החייב את מלוא החוב, ידווח הזוכה על פירעון מלוא החוב בתוך שבעה ימים מהפירעון כאמור ויגיש בקשה לסגירת התיק. (ג) רשם ההוצאה לפועל רשאי להטיל הוצאות על זוכה שלא דיווח ללשכה כאמור בסעיף קטן (א) או (ב) בתוך המועד האמור באותו סעיף קטן, לאחר שניתנה לזוכה הזדמנות לטעון את טענותיו לעניין זה; סכום ההוצאות האמור יקוזז מחשבון החוב בתיק ההוצאה לפועל; הגיש הזוכה בקשת רשות ערעור על החלטה זו וערעורו התקבל, יזוכה חשבון החוב בתיק בסכום ההוצאות שקוזז. 17א.(א)זוכה ידווח ללשכת ההוצאה לפועל על כל תקבול שקיבל על חשבון החוב, שלא באמצעותה; דיווח כאמור יימסר ללשכה תוך שבעה ימים מקבלת התקבול. בתא"מ (שלום קריות) 18099-06-19 מרב גל אדטו נ' משה כהן (נבו 7.6.2021), נקבע כי הסעיפים הנ"ל חלים על תשלומים שקיבל הזוכה מהחייב שלא באמצעות לשכת ההוצאה לפועל: "סעיף 19א לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 וכן תקנה 17א(א) לתקנות ההוצאה לפועל, קובעים את חובתו של זוכה בתיק לעדכן באופן שוטף את לשכת ההוצל"פ, על תשלומים שקיבל מהחייב על חשבון החוב שלא באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, וזאת לכל המאוחר בתוך שבעה ימים. סעיף 19א(א) לחוק קובע כי: " זוכה ידווח ללשכת ההוצאה לפועל על כל תקבול שקיבל על חשבון החוב שלא באמצעות הלשכה, בתוך שבעה ימים מיום קבלת התקבול". בענייננו, התשלומים שקיבלה המשיבה עבור הנכס, התקבלו באמצעות לשכת ההוצל"פ. כמו כן, המערער עצמו יכול היה לדווח על התקבולים ולא עשה כן, לא הוכחו לפני גרימת נזקים למערער והחוב הוקטן לרבות כל ההפרשים שצמחו ממנו. לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטת כב' הרשמת וכי יש להטיל הוצאות על המשיבה בגין אי דיווח על קבלת תמורת הנכס שנמכר בשנת 2001. הערעור בעניין זה נדחה אפוא. ריבית פיגורים לטענת המערער, כב' הרשמת טעתה, כאשר תלתה את האשמה בחוסר המעש בתיק דנא במערער אשר גר בחו"ל במקום במשיבה ובעקבות כך צבר החוב הפרשי ריבית והצמדה. כב' הרשמת דחתה את בקשות המערער להפחתת הפרשי ריבית והצמדה מחוסר מעש בתיק דנא. כב' הרשמת קבעה כי, רוב השנים התיק היה פעיל, לא ניתן היה לצפות מהמשיבה לפעול בכל רגע נתון ובפרט שהמערער מתגורר בחו"ל ואפשרויות הגבייה מצומצמות. עד שנת 2013 פעלה המשיבה רבות בתיק, אפילו הייתה פועלת בתיק לאחר מכן הדבר לא היה נושא פרי. המערער הגיע לישראל מספר פעמים, לא הסדיר את חובו ויצא מן מישראל אף שהוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ. לסיכום קובעת כב' הרשמת כי מחדליו של המערער עולים בהרבה על מחדלי המשיבה (ר' ס' 84 להחלטה שלערעור). מצאתי לדחות את טענות המערער. כב' הרשמת פירטה באריכות לגבי ידיעת המערער על ההליכים לאורך השנים (ר' ס' 34-40 להחלטה שלערעור). מצאתי לקבל את נימוקי כב' הרשמת בעניין כפי שפורטו בס' 84 להחלטה שלערעור. לאור האמור, טענות המערער לגבי הפרשי הריבית וההצמדה שהתווספו נדחות. סיכום החייאת התיק דנא - הערעור מתקבל באופן שבו התיק יוחזר לכב' רשמת ההוצל"פ בכדי לבחון באופן מורחב ומפורט את נסיבות החייאת התיק. טענות המערער ביחס לפסק הדין של ביה"ד הרבני משנת 1999 – יש להעלות טענות אלו לפני ביה"ד הרבני. קיזוז כספים מהמל"ל והתקופות בה שהה הילד במסגרת ע"ח המדינה - על המערער היה לפתוח הליך חדש ביחס לטענות קיזוז ולכב' הרשמת אין כאמור סמכות לקזז מדמי המזונות שנקבעו ע"י בימ"ש. שאר טענות המערער נדחות כמפורט לעיל. בנסיבות העניין, משהערעור נתקבל בחלקו ונדחה בחלקו, איני עושה צו להוצאות. בהתאם להוראת מנהל בתי המשפט בדבר הצורך בהגדלת מאגר החלטות ופסקי דין של בימ"ש לענייני משפחה, החלטה זו תפורסם תוך השמטת כל פרט מזהה של הצדדים, אלא אם תוגש התנגדות עניינית בתוך 7 ימים, שאז אבחן הדברים. למעקב המזכירות. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision47856-11-23	["ריבי לב אוחיון"]	[{"judgment_id": "d66641d8-1a04-5071-96f9-159cfe1cf90d", "file_name": "47856-11-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 269652, "extension": "docx", "display_name": "47856-11-23- קובץ מקורי"}]
db630533-fd9a-55ed-93ef-0ef3baf3c003	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופטת תמר סנונית פורר: פס"ד בתביעת מזונות שלוש קטינים (תלה"מ 23353-08-22)	23353-08-22	2024-09-24	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	בפניי שתי תביעות שהגיש האב כנגד האם (להלן בהתאמה: "האב" ו"האם"): הראשונה, תביעה לביטול חיוב האב במזונות הקטינים החל מחודש 9/21 ולחילופין ביטול מזונות שתי קטינות החל מחודש 12/21 עת עברו להתגורר עמו (תלה"מ 7270-03-22). השנייה, תביעה לחיוב האם במזונות הקטינים החל מחודש 12/21 (תלה"מ 23353-08-23). בהתאם להחלטתי מיום 23.1.23 תלה"מ 7270-03-22 נסגר וכלל הטענות לגבי מזונות הקטינים מתבררות במאוחד במסגרת תיק זה. רקע עובדתי וההליכים המשפטיים הצדדים היו נשואים זל"ז כדמו"י בין השנים 2008-2015. מנישואיהם נולדו לצדדים שלושה ילדים משותפים: * ילידת 2010, * ילידת 2011 ו* יליד 2014. האב מתגורר ב---- והאם מתגוררת ב----. ביום 11.11.2015 ניתן תוקף של פסק דין להסכם בין הצדדים (להלן: "ההסכם") במסגרתו נקבעו זמני שהות ומזונות הקטינים (תמ"ש 57843-05-15). צורף כנספח 1 לתצע"ר של האם. לגבי המזונות נקבע בהסכם כי האב ישלם לאם סך של 5,500 ₪ לחודש עבור מזונות והוצאות רפואה חינוך וקייטנה של שלושת הקטינים (1,833 ₪ עבור כל קטין) ללא תשלומי מדור לאור מגורי האם בבית הוריה. יודגש כי בהסכם לא נקבעו מחציות ונקבע כי הסכום כולל את כל צרכי הקטינים לרבות רפואה, חינוך, קייטנה וכיוצ"ב. כמו כן נקבע כי קצבת הילדים מהמל"ל עבור 3 הקטינים תועבר לידי האם. לגבי זמני שהות נקבע בהסכם כי האב ישהה עם הקטינות בימי ג' כולל לינה ובכל סופ"ש שני מיום ו' כולל לינה עד מוצ"ש ועם הקטין עד הגיעו לגיל שנתיים ביום ד' בין השעות 16-19 ומהגיעו לגיל שנתיים בהתאם לזמני השהות של הקטינות. ביום 25.11.2021 הגיש האב בקשה לי"ס אשר נסגרה ביום 23.1.22 בהעדר הסכמות. ביום 27.12.21 במסגרת הליך י"ס הגישה האם בקשה לסעד זמני להבטחת קשר עם הקטינות וטענה כי החל מיום 1.12.21 שוהות הקטינות עם האב בלבד ואינן בקשר עמה. ביום 3.3.22 הגיש האב תביעה לביטול מזונות שלושת הקטינים החל מחודש 9/21 לאור שינוי זמני השהות (תלה"מ 7270-03-22). ביום 10.8.22 הגיש האב תביעה זו לחיוב האם במזונות הקטינים החל מחודש 12/21. ביום 1.11.22 במסגרת תלה"מ 7270-03-22 לאור מעבר הקטינות להתגורר עם האב הוריתי על הפחתת מזונות הקטינות שמשלם האב לסך של 500 ₪ לכל קטינה (במקום 1,833 ₪) עבור הוצאות שוטפות והוצאות חינוך, החל מחודש 11/22. מזונות הקטין נותרו בהתאם להסכם. האב לא פעל בהתאם להחלטה והפסיק את תשלומי המזונות, וזאת על אף שנדחתה בקשתו לביטולם והצדדים מנהלים הליכי הוצל"פ לגבייתם. בחודש 6/2023 ניתן פסק הדין (תלה"מ 13299-05-22) בו נקבע כי הקטינות תעבורנה להתגורר עם האב באופן קבוע ב. נקבעו זמני שהות עדכניים להורים על כל הקטינים לאור המעבר. ביום 23.1.23 הוריתי על איחוד תביעות המזונות אשר ידונו במסגרת תיק זה. ביום 8.8.24 לאור הסכמת האם הוריתי על מחיקת חוב המזונות בהוצל"פ החל מיום 8.6.23 – מועד פסק הדין בו נקבע כי הקטינות תעבורנה להתגורר בבית האב באופן מלא (תלה"מ 13299-05-22). כמו כן הובהר כי לגבי החוב שנוצר עד ליום זה הוא יישאר על כנו והאם רשאית לגבותו. בתיק התקיים דיון קד"מ ודיון הוכחות, הוגשו סיכומים בכתב ובהתאם לכך ניתן פסק הדין כעת. יודגש שנעשו מאמצים רבים ע"י בית המשפט וב"כ להביא את הצדדים להסכמות וזאת לאור מורכבותו ולאור גילם ומצבם של הקטינים, למרבה הצער הניסיונות לא צלחו ונדרשת הכרעה שיפוטית. דיון והכרעה האב עתר לסעדים שלהלן לאור שינוי זמני השהות וזאת רטרואקטיבית החל מחודש 12/2021: ביטול חיובו במזונות הקטינות וחיוב האם במזונותיהן בסך של 1,800 ₪ לחודש לכ"א מהקטינות בתוספת 40% מדור; חיוב האם בהוצאות חינוך ורפואה של הקטינות בהתאם ליחס הכנסות הצדדים; קצבאות בט"ל עבור הקטינות ישולמו לידיו. לגבי הבן עתר בסיכומים להפחתת הסכום המשולם לאור זמני השהות ויחס ההכנסות בין ההורים. לטענת האם יש לדחות את תביעת האב. מדובר בתביעת סרק לשם התחמקות מתשלום מזונות הקטינות. לטענת האם היא ממשיכה לשאת בהוצאות הקטינות גם לאחר שעברו להתגורר עם האב. כמו כן הקטינות עברו להתגורר עם האב לאחר שפעל לניתוק הקשר בינן לבין האם על מנת שלא לשאת במזונותיהן ויש להביא זאת בחשבון בעת חיוב המזונות. בתצע"ר עתרה האם לחיוב כל הורה בהוצאות הקטינים השוהים עמו ובכלל זה הוצאות חינוך ורפואה מיוחדות ללא תשלומי מזונות, ובסיכומים עתרה להותיר את דמי המזונות כפי שנקבעו בהחלטה מיום 1.11.22 בתלה"מ 7270-03-22, קרי תשלום של 500 ₪ למזונות כ"א מהקטינות והותרת הסכום שנקבע בהסכם לקטין. שינויים בזמני שהות ממועד מתן פסק הדין למזונות מזונות הקטינים נקבעו בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין. על כן יש לבחון תחילה האם חל שינוי מהותי בזמני השהות ממועד פסק הדין. בעניין זה בחינת טענות הצדדים מעלה כי אין באמת מחלוקת ביניהם כי חל שינוי מהותי ונקודת המוצא של שניהם הייתה של שינוי והצורך לבחון מחדש את המזונות. זמני השהות השתנו ממועד אישור ההסכם ועד לחודש 12/21 היו כמפורט להלן: ביום 11.11.15 ניתן תוקף של פסק דין להסכם במסגרתו נקבעו זמני השהות של האב עם הקטינים כדלהלן: עם הקטינות ו* – ביום ג' כולל לינה ובכל סופ"ש שני מיום ו' כולל לינה עד מוצ"ש. עם הקטין * – עד הגיעו לגיל שנתיים ביום ד' בין השעות 16-19 ומהגיעו לגיל שנתיים בהתאם לזמני השהות של הקטינות. בחודש 12/21 עברו שתי הקטינות להתגורר עם האב (ראו בקשת האם לסעד זמני מיום 27.12.21 בתיק י"ס 62256-11-21 בה טענה כי הקטינות עברו להתגורר עם האב ביום 1.12.21 ומאז לא פגשה אותן). לטענת האב החל ממועד זה הקטינות אינן שוהות עם האם או למצער שעות ספורות בלבד בזמנים שאינם קבועים. לטענת האם הקטינות לנות בבית האב אך שוהות בביתה מדי יום בין השעות 13-20. כמו כן לטענת האם שהיית הקטינות בבית האב היא תוצאה של הסתה מצד האב ויש להתחשב בכך בעת פסיקת המזונות. ביום 8.6.2023 ניתן פסק דין לזמני שהות בתלה"מ 13299-05-22 במסגרתו הוריתי כי הקטינות * ו* תעבורנה להתגורר בבית האב באופן מלא והקטין * ימשיך להתגורר בבית האם תוך קביעת זמני שהות לכל אחד מההורים עם הקטינים שאינם מתגוררים עמו. ביום 23.7.23 ניתן פסק דין בערעור האם (עמ"ש 25520-07-23) ובהתאם להסכמות הצדדים שונו במידה מועטה בלבד זמני השהות שנקבעו בפסק הדין מיום 8.6.22 באופן שלזמני השהות של הקטינות עם האם הוסף יום ב' וככל שהאם תתגורר בנפרד מהוריה ילונו הקטינות בבית האם ביום ד', כדלהלן: * (עם האב) – אמצ"ש: יום ב' – מהשעה 17 כולל לינה. סופ"ש: בכל סופ"ש שני לסירוגין מיום ו' עד מוצ"ש. * ו* (עם האם)-אמצ"ש: בעת מגורי האם בבית הוריה – בימים ב'+ד' – בין השעות 17-20 / בעת מגורי האם ללא הוריה – ביום ב'- בין השעות 17-20 ביום ד' – מסיום המסגרות עד למחרת בבוקר כולל לינה. סופ"ש: בכל סופ"ש שני עם האם כדלהלן: בעת מגורי האם בבית הוריה –יום ו' מסיום המסגרת ועד שעה לפני כניסת שבת. ללא לינה. בעת מגורי האם ללא הוריה –יום ו' מסיום המסגרות ועד מוצ"ש. יוער כי לאחר פסק הדין בערעור הצדדים לא ניהלו הליכים נוספים לגבי זמני שהות והאם לא עתרה להטלת סנקציות על האב על אף שניתנה לה אפשרות לעשות כן במסגרת פסק הדין. מהמפורט לעיל עולה כי ממועד פסק הדין למזונות חל שינוי מהותי בזמני השהות של הקטינות בלבד ואילו זמני השהות של הקטין נותרו כפי שנקבעו בהסכם בין הצדדים. נקודת מוצא זו הייתה גם בסיכומי הצדדים. בהתאם לכך יש לבחון מה משמעות השינוי. חישוב גובה דמי המזונות משקבעתי כי חל שינוי מהותי בזמני שהותן של הקטינות עם האב יש מקום לשוב ולבחון את גובה דמי המזונות. בהתאם להלכת בע"מ 919/15 בחישוב גובה דמי המזונות ייבחנו הרכיבים שלהלן: יחס הכנסות הצדדים, זמני שהות הקטינות עם כל הורה וצרכי הקטינות. יודגש – מדובר בשינוי מהותי היורד לשורשי חיוב המזונות, המשנה את מרכז חייהן של הקטינות מבית האם לבית האב ושינה את מערך ההוצאות שמשולמות על ידי כל הורה. גם שני ההורים הסכימו לעניין זה והתייחסו לכל סוגיות החיוב ולא רק לחלקן. הכנסות האב בכתב התביעה טען האב כי בשנת 2021 עבר אירוע לב אשר בגינו נקבעה לו דרגת נכות של 100% הכנסתו מקצבת נכות עומדת ע"ס 5,504 ₪ לחודש ואין לו הכנסות, זכויות ורכוש נוספים. בתצע"ר טען האב כי בבעלותו רכב מאזדה ששוויו כ-5,000 ₪. האב צירף לכתב התביעה מכתב מבט"ל לגבי שיעור נכות ולגבי שיעור קצבת נכות שמקבל. בתצע"ר ובסיכומים טען האב כי החל מחודש 9/22 הופסקה קצבת הנכות שקיבל, נקבעה לו דרגת נכות צמיתה של 51% והוא עובד בדוכן פלאפל במשך כ-5 שעות ביום ובתמורה בעל הדוכן נושא בתשלומי שכר דירתו ואחזקת מדורו ששיעורם נמוך מ-5,000 ₪. לטענת האב מצבו הכלכלי דחוק הוא מתקיים בדוחק. הוריו נושאים בעיקר הוצאותיו. שני חשבונות בנק שבבעלותו ביתרת חובה והוא בעל חובות. האב צירף לתצע"ר הודעה מהבנק בדבר יתרת חובה בחשבונו ע"ס כ-1,000 ₪ וטען בחקירתו כי החובות שיש לו הם חובות משפחתיים ואין בידיו ראיות להוכחתם (ראו: פרוטוקול מיום 3.3.24 עמ' 30 שורות 7-13). לטענת האם היא אינה יודעת מהו שיעור הכנסתו של האב אולם יודעת שהיה שותף בעסקים שונים הרשומים ע"ש חבריו ולבקשתו הכנסתו משולמת לו במזומן ואינה מדווחת והוא חי חיי מותרות ונופש בארץ ובחו"ל. בתצע"ר ובסיכומים טענה האם כי האב עובד מדי יום במשך שעות רבות בעסק למכירת מזון בכפ"ס משתכר היטב ומשכורתו משולמת לו במזומן לשם התחמקות מעיקולי הוצל"פ. לטענת האם, גרסת האב לפיה מצבו הכלכלי דחוק והוא חסר הכנסות אינה מתיישבת עם כך כי האב "מתנדב" בעסק של חברו, נושא בהוצאות שכ"ד, וטס לחו"ל ואף הפקיד סכום של 10,000 ₪ בהוצל"פ כתנאי ליציאתו מהארץ. הוצאות מדור של האב – בתצע"ר טען האב כי עד לחודש 12/23 התגורר בבית הוריו ללא הוצאות מדור והחל מחודש 12/23 מתגורר בדירה שכורה תמורת שכ"ד בסך של 3,800 ₪ לחודש בהתאם להסכם שכירות שצירף. אשר על כן אני קובעת כי לאב הוצאה בגין שכ"ד ע"ס 3,800 ₪ לחודש. יוער כי לטענת האב שכר הדירה משולם ע"י מעסיקו חלף תשלום משכורת. האב לא צירף ראיות התומכות בגרסתו, תצהיר מאת מעסיקו או צילומי המחאות, על אף שיכול היה לעשות זאת בנקל. גם בחקירתו כאשר נשאל בעניין זה השיב האב תשובות מעורפלות ומתחמקות (ראו: פרוטוקול מיום 3.3.24, עמוד 19 שורות 22-34 ועמוד 20 שורות 1-8). בחקירתו טען האב כי אינו מוגדר כעובד ועוזר בלבד לחבר שעוזר לו בתמורה בשכר דירה. לטענת האב הוא אינו יכול לעבוד במקום עבודה מסודר בשל הגבלות ועיקולים שמטילה עליו האם: "עו"ד כהן: לא שילמת. איפה אתה עובד? העד, מר : אני לא מוגדר כעובד, אני עוזר לחבר שיש לו מקום בכפ"ס. עו"ד כהן: ממתי? העד, מר : לפני כמה חודשים. עו"ד כהן: כמה? העד, מר : 4-5 חודשים. עו"ד כהן: 5 חודשים וכמה אתה משתכר? העד, מר : אני לא משתכר. הוא עוזר לי בשכר הדירה והוא נתן לי את הצ'קים, גם שמנו את זה בתוך הפרוטוקול. הוא עוזר לי בכל ה, [...] עו"ד כהן: [..]כשהיינו בדיון בינואר לפני למעלה משנה, אמרת שאתה לא עובד כי שום מקום לא יקבל אותך בגלל הנסיעות. העד, מר : נכון. עו"ד כהן: הנה אנחנו שנה אחרי, הבנות עברו אליך. היום אין לך נסיעות, אז למה אתה לא עובד במקום מסודר? העד, מר : בגלל ההגבלות שאתם עושים. אנחנו לא יכולים לעבוד, לא יכולים לעשות שום דבר. אנחנו מעוקלים, אז מה את רוצה?". (ההדגשות בקו – הוספו). (ראו: פרוטוקול מיום 3.3.24, עמוד 16, שורות 25-34 ועמוד 17 שורות 1-11) וכן: "העד, מר : אני לא קיבלתי שכר. אמרתי לך שכל השכר שקיבלתי ממנו זה בעזרה בכלכלת הבית ובאחזקת המבנה. זהו. עו"ד כהן: לא, אמרת שהוא משלם את השכירות. העד, מר : נכון, יש לזה הוכחה גם. את רוצה לראות? עו"ד כהן: אבל לא הייתה שכירות לפני זה, אז איך קיבלת כסף? העד, מר : אה, לא קיבלתי. עזרתי לו. עו"ד כהן: אה, הבנתי. 3 חודשים עבדת בהתנדבות. העד, מר : כן, ומה שהייתי צריך הוא היה עוזר לי בכספים." (ההדגשות בקו – הוספו). (ראו: פרוטוקול מיום 3.3.24, עמ' 22 שורות 26-33) האב אישר בהמשך חקירתו לאחר שהשיב תשובות מפותלות ומתחמקות כי אינו מעוניין לעבוד במקום עבודה מסודר על מנת שלא יעקלו את משכורתו: "עו"ד כהן: אז זה לא שאתה לא יכול לעבוד, אני שוב מדייקת את זה. אתה לא רוצה לעבוד כדי שלא יעקלו לך את המשכורת. העד, מר : ודאי." (ראו: פרוטוקול מיום 3.3.24, עמוד 18, שורות 15-17) בחקירתו אישר האב כי הוא משלם את כל הוצאות הקטינות השוהות עמו במזומן, אולם כשנשאל מהיכן כספי המזומן סיפק גרסה תמוהה: "עו"ד כהן: ואני עברתי חשבונית חשבונית ולמעט חשבונית אחת, כל ההוצאות שלהן משולמות במזומן. כולל סופר 1,300 שקל מזומן וחשבונות של 400 שקל, העד, מר : נכון. עו"ד כהן: מאיפה יש לך כל כך הרבה כסף מזומן? העד, מר : ההורים שלי, אמרתי לך. אני חי עם ההורים שלי. עו"ד כהן: אז למה לא, העד, מר : אני כבר 10 שנים שם, 10 שנים. עו"ד כהן: צירפת לנו אישור העברה שרואים שההורים שלך מושכים כספים מזומנים מהחשבון ונותנים לך? למה לא נתת תצהיר של ההורים שלך שהם עוזרים לך בכספים? [..] העד, מר : כי שיש אבא, שאבא שלי מקבל כסף מזומן מ, עו"ד כהן: מאיפה? העד, מר : מהחתן שלו. עו"ד כהן: אמרת שהוא עובד באלבר. העד, מר : או ממישהו, מה זה משנה? [..] העד, מר : מה זה משנה מאיפה הכסף מזומן מגיע להורים שלי? עו"ד כהן: מאוד משנה. העד, מר : זה לא משנה, מה זה משנה? מה? אם אני מקבל כסף מזומן מההורים שלי, אז מה זה משנה איך זה מגיע? מה, הם עוזרים לי." (ההדגשות בקו – הוספו) (ראו: פרוטוקול מיום 3.3.24, עמוד 31, שורות 12-33) איני נותנת אמון בגרסת האב לגבי שיעור הכנסתו החודשית. טענת האב כי עבד באותו מקום עבודה מספר חודשים בהתנדבות ואח"כ תמורת "עזרה כלכלית" מאת מעסיקו אשר אינה משולמת לידיו תמוהה. טענה זו לא נתמכה בראיות. האב לא הסביר את היעדרן של הראיות, על אף שניתנה לו הזדמנות לעשות כן בחקירתו. האב לא הביא את החבר/ המעביד לעדות. כמו כן נמנע מהבאת הוריו שלטענתו תומכים בו כלכלית בצורה נרחבת לעדות. מחקירת האב עולה כי הוא בעל יכולת ומסוגלות לעבוד וכי הוסר הקושי שהיה לו בעבר למצוא עבודה בשל הסעת הקטינות בין בתי הצדדים. האב שוכר דירה על אף שבעבר התגורר בבית הוריו, טס לאומן ונושא לבדו בהוצאות הקטינות בכספי מזומן. על אף הפער המשמעותי הנטען ע"י האב בין שיעור הכנסתו לבין הוצאותיו, האב לא הוכיח כי הוא בעל חובות וטען בחקירתו כי אין בידיו ראיות לגבי חובותיו. אשר על כן ובבחינת התמונה הכוללת הכלכלית של האב החסר הראייתי והמשקל שיש לתת לו והראיות שהובאו וכן חקירת האב אני קובעת כי פוטנציאל הכנסתו של האב עומד על סך של 10,000 ₪ נטו בחודש. מדובר בשכר שלא על הרף הגבוה הנמוך בכ-2,000 ₪ מהשכר הממוצע במשק בעת הזו, לגבר בגילו ובמצבו של האב עבור עבודה שאינה דורשת מיומנות מיוחדת. אני סבורה כי זו אף הערכה שמרנית ביחס להכנסות האב ועל הצד הנמוך. בניכוי שכר הדירה אותו משלם האב כאמור לעיל בסך של 3,800 ₪ בחודש החל מחודש 12/23, הכנסתו הפנויה עומדת על סך של 6,200 ₪ נטו בחודש. הכנסות האם בכתב התביעה ובתצע"ר טען האב כי הכנסתה של האם מעבודתה בחנות עומדת ע"ס כ-10,000 ₪ לחודש (לא צוין אם ברוטו או נטו). כמו כן לאם זכויות סוציאליות שצברה מעבודתה וכן רכב מסוג קיה פיקנטו שנת 2017. בסיכומים טען האב כי פוטנציאל הכנסתה של האם הינו 10,000 ₪ ואין להתחשב בהכנסתה הפחותה של האם כפי שהוכחה על ידה. לטענת האם בכתב ההגנה אשר הוגש בחודש 10/22, היא פוטרה מעבודתה בחודש 4/22 ונרשמה בלשכת התעסוקה. לטענת האם טרם פיטוריה עבדה כמוכרת בחנות והשתכרה סך של 9,000 ₪ לחודש (לא ציינה אם ברוטו או נטו). כמו כן אישרה האם בכתב ההגנה כי בבעלותה דירה המושכרת לצד ג' אך לא נקבה בשיעור שכר הדירה. לטענת האם, מצבה הכלכלי גרוע היא נאבקת על מנת לשרוד ונאלצה לעבור להתגורר בבית הוריה, הדירה שבבעלותה מושכרת לצד ג' והיא נדרשת לפרוע הלוואות שנטלה מבני משפחתה לשם רכישת הדירה. האם לא נקבה בשיעור ההלוואות שנטלה ולא ביתרת החוב לפירעון. על אף שיכלה לעשות זאת בנקל האם לא צירפה לכתב ההגנה מסמכים המעידים על הכנסותיה כגון תלושי משכורת והסכם שכירות, לא צירפה מסמכים להוכחת שיעור ההלוואות שנטלה והיתרה לתשלום ולא צירפה מסמכים המעידים על מצבה הכלכלי כגון תדפיס תנועות בחשבון בנק. האם צירפה לכתב ההגנה מכתב פיטורין וכן קבלות חלקיות על הוצאות הקטינות לחודש 7/22 בלבד. בתצע"ר אשר הוגש בחודש 2/23 טענה האם כי היא עובדת כמוכרת ובחודשים 1-10/23 השתכרה בממוצע סך של 4,200 ₪ נטו לחודש והחל מחודש 1/24 עובדת במשרה חלקית ומשתכרת בממוצע סך של 4,600 ₪ נטו לחודש. בתצע"ר ובחקירתה העידה האם כי עובדת בחברה של מוצרי חשמל כ-6 שעות ביום וטענה כי אינה יכולה להשיא את הכנסתה לאור זמני השהות עם הקטינים ובפרט הבן שרוב הזמן נמצא עימה (ראו: פרוטוקול מיום 3.3.24 עמ' 42 שורות 8-19). בסיכומים טענה האם באופן לאקוני כי פוטרה מעבודתה ביום 1.8.24 ומקבלת דמי אבטלה. האם לא הסבירה מדוע פוטרה ולא נקבה בשיעורם של דמי האבטלה שמקבלת. מתלושי משכורת שצירפה האם לתצע"ר עולה כי ממוצע הכנסתה בחודשים 1-10/23 (לא כולל חודש 10/23 בו החלה מלחמת חרבות ברזל) עמד ע"ס 4,300 ₪ נטו לחודש. כמו כן צירפה האם תלוש משכורת עבור חודש 1/24 ממקום עבודתה האחרון ע"ס 4,632 נטו לחודש. מצבה הכלכלי של האם – לטענת האם מצבה הכלכלי גרוע והנטל המוטל על כתפיה כבד מאד בין היתר לאור סירובו של האב לשלם את דמי המזונות כפי שנפסקו ע"י ביהמ"ש. לאם דירה בבעלותה. שיש עליה משכנתא והייתה מושכרת רובו של ההליך. בחקירתה העידה האם כי רכשה את הדירה בשנת 2019-20 תמורת סך של כ-1.5 מיליון ₪ בין היתר באמצעות הלוואת משכנתא והון עצמי בסך של 150,000 ₪. האם לא הסבירה מהיכן עמד לרשותה סכום זה ולא נשאלה על כך בחקירתה (ראו: פרוטוקול מיום 3.3.24, עמ' 40 שורות 4-20). בחקירתה אישרה האם כי בשנתיים האחרונות טסה לחו"ל מדי שנה וטענה כי חברותיה מממנות את החופשה, אך לא צירפה ראיות: "עו"ד שיליאן: [..] כמה פעמים היית בחו"ל בשנתיים האחרונות? העדה, גב' : כמו בדיוק. פעם בשנה שהוא נוסע לאומן, יש לי חברה טובה שמגיעה לארץ. החברה הכי טובה שלי חיה בארצות הברית וכל שנה שהיא מגיעה לאזכרה של אמא שלה, היא מממנת לי וזה גם הוכח. הם מממנות לי את החופשה של החברות של הילדות. עו"ד שיליאן: איפה הייתם? העדה, גב' : היינו באתונה כמה חברות, אם אתה יודע אתונה מאוד מאוד זולה ושנה לפני זה היינו באמסטדם. החופשה של * יותר יקרה ולי יש הוכחות ששילמו עליי." (ההדגשות בקו – הוספו). (ראו: פרוטוקול מיום 3.3.24, עמ' 37 שורות 4-12) גרסת האם לגבי שיעור הכנסתה אינה מהימנה. האם לא העלתה טעם מניח את הדעת לכך שהכנסתה מעבודתה פחתה במחצית מאז תחילת הליך המזונות. ההון העצמי שעמד לרשות האם בעת רכישת הדירה בשנת 2019 כמו גם הלוואת המשכנתא שנטלה ושיעור ההחזר החודשי וכן חופשות האם בחו"ל אינם מתיישבים עם שיעור הכנסתה הנטען של האם ומחזקים את הסברה כי הכנסת האם עולה על הנטען על ידה. כמו כן איני מקבלת את טענת האם כי בשל הצורך לטפל בקטין היא אינה יכולה להשיא את הכנסתה. מדובר בקטין כבן 10. האם התגוררה בעבר בבית הוריה שהיו מעורבים מאד בגידול הקטינים כפי שעלה בתביעה לזמני שהות ובחקירתה העידה האם כי כיום מתגוררת בצמוד לבית הוריה (ראו: פרוטוקול מיום 3.3.24 עמ' 41 שורות 32-33). האם לא הביאה לעדות את הוריה ולא כל ראיה או עדות של מי מחברותיה לגבי הנסיעות לחו"ל. אשר על כן ובבחינת התמונה הכוללת הכלכלית של האם החסר הראייתי והמשקל שיש לתת לו ומיעוט הראיות שצורפו ע"י האם וחקירות הצדדים אני קובעת כי פוטנציאל השתכרותה של האם מעבודתה עומד על סך של 8,000 ₪ נטו בחודש. מדובר בפוטנציאל השתכרות שהינו על הרף הנמוך עבור עבודה במשרה מלאה שאינה דורשת מיומנות מיוחדת ואשר תואם את שכרה של האם בעבר. אני סבורה כי זו אף הערכה שמרנית ביחס להכנסות האם ועל הצד הנמוך. הכנסה משכר דירה –לטענת האם בתצע"ר ובחקירתה הכנסתה משכ"ד עומדת ע"ס 4,400 ₪ לחודש בהתאם להסכם שכירות שצירפה (ראו: פרוטוקול מיום 3.3.24 עמ' 41 שורות 15-20) והיא משלמת תשלומי משכנתא ע"ס 4,300 ₪ לחודש. האב לא חלק על נתון זה ובהתאם אני קובעת כי לאם הכנסה משכ"ד בסך של 100 ₪ לחודש בלבד. יש להתחשב בתשלומי המשכנתא המשולמים על הדירה. על כן אין זו הכנסה משמעותית שיש להתחשב בה לאור הפער הנמוך. הוצאות מדור ואחרות של האם – לאם הוצאה בגין שכ"ד ע"ס 4,900 ₪ לחודש בהתאם להסכם שכירות שצירפה. האב לא חלק על נתון זה. אשר על כן אני קובעת כי לאם הוצאה ע"ס 4,900 ₪ בגין שכ"ד מחודש 3/24. לטענת האם היא פורעת בתשלומים חודשיים קבועים הלוואה שהעניקה לה אמה לרכישת הדירה ע"ס 650,000 ₪. האם לא פירטה את תנאי ההלוואה, לא ציינה מהו הסכום שנפרע, היתרה לתשלום ושיעור התשלום החודשי לאמה. האם צירפה לתצע"ר תדפיס מבנק טפחות משנת 2020 ממנו עולה כי אכן הועבר לחשבונה סך של 650,000 ₪ מאת הגב' *, אולם לא צירפה ראיות לתמיכה בגרסתה, הסכם הלוואה עם אמה או תצהיר מאת אמה, על אף שיכלה לעשות כן בנקל ולא נשאלה על כך בחקירתה. תדפיסי בנק שצירפה האם לתצע"ר אינם מתיישבים עם גרסת האם, שכן עולה מהם כי העבירה לאמה סכומים משתנים בזמנים לא קבועים כדלהלן: האם לא הוכיחה את גרסתה כי הכספים שהתקבלו מאמה ניתנו לה כהלוואה וכן לא פירטה וממילא לא הוכיחה מהי יתרת החוב לפירעון ושיעור ההחזר החודשי לאמה. אשר על כן איני מביאה בחשבון רכיב זה כחוב של האם או לחילופין כהוצאה חודשית קבועה של האם. בניכוי שכר הדירה אותו משלמת האם כאמור לעיל בסך של 4,900 ₪ בחודש החל מחודש 3/2024, הכנסתה הפנויה עומדת על סך של 3,100 ₪ נטו בחודש. יחס ההשתכרות בין הצדדים יחס ההכנסות בין ההורים ללא התחשבות במדור הוא 44% האם - 56% האב. בהוספת המדור ובהתחשב בהכנסה הפנויה הפערים גדלים משמעותית לטובת האב. יחד עם זאת יש להביא בחשבון כי לאם דירה בבעלותה אשר במועד רכישתה עמד שוויה ע"ס של 1.5 מיליון ₪, גם בהבאה בחשבון את תשלום המשכנתא עם השכרת הדירה, ובהתאם למצב שוק הנדל"ן בישראל צפוי להאמיר. חלוקת זמני שהות זמני השהות פורטו במסגרת סעיפים 23-24 של פסק הדין. לצדדים טענות הדדיות לגבי זמני השהות. כ"א מהצדדים טוען כי הקטינים שהו עמו מעבר לזמנים שנקבעו בהחלטות בית המשפט בעניין זה. הדברים נדונו והוכרעו במסגרת הליך מורכב לזמני שהות. על פסק הדין הוגש ערעור וניתן פסק דין בהסכמת הצדדים. אשר על כן איני נדרשת לטענות הצדדים בסוגיית זמני השהות אשר נטענו במסגרת הליך זה והדברים יוכרעו בהתאם להחלטות השיפוטיות שניתנו. הוצאות הקטינים בכתב התביעה טען האב כי שיעור צורכי הקטינות זהה לשיעור המזונות שנקבע בהסכם ע"ס 1,833 ₪ עבור כ"א מהקטינים, ולא פירט את הוצאותיהם. בתצע"ר ובסיכומים פירט האב את שיעור צורכי הקטינות לחודש כדלהלן: תלויי שהות כלכלה – 1,250 ₪ ביגוד – 250 ₪ הנעלה – 100 ₪ נסיעות בתחב"צ – 150 ₪ מוצרי היגיינה – 100 ₪ בילויים ופנאי – 400 ₪ הוצאות חינוך – 90 ₪ ______ סה"כ: 2,340 ₪ שאינם תלויי שהות טלפון נייד – 50 ₪ מדור הקטינות 2,000 ₪ בנוסף ציין האב בתצע"ר כי עד לחודש 12/23 השתתפה כ"א מהקטינות בחוג שעלותו 250 ₪ לחודש. כמו כן רכש האב עבור כל קטינה מכשיר נייד בסך של 1,800 ₪ ובנוסף הוא נושא בעלות חופשות של הקטינות אשר אינו יכול לתמחר. בכתב התביעה ובתצע"ר עתר האב לחיוב האם במזונות שתי הקטינות בהתאם לשיעור המזונות שנקבע בהסכם ע"ס 1,833 ₪ לכל קטינה ולחילופין בהתאם לסכום שנקבע בפסיקה ע"ס 1,600-2,100 ₪ לכל קטינה. בסיכומים עתר האב לחיוב האם במזונות ע"ס 1,800 ₪ עבור כ"א מהקטינות בהתאם לשיעור המזונות שנקבע בפסיקה. כמו כן עתר האב לראשונה במסגרת הסיכומים לחיוב האם ב- 40% מהוצאות מדור ואחזקתו החל מחודש 12/21. בכתב התביעה עתר האב להורות כי הצדדים יישאו בהוצאות חינוך ורפואה של הקטינות בהתאם ליחס הכנסותיהם. בתצע"ר עתר האב לחיוב הצדדים בחלקים שווים ובסיכומים לא התייחס להוצאות אלו. בנוסף עתר האב להורות כי קצבת בט"ל עבור הקטינות ובכלל זה קצבת חינוך תועבר לידיו רטרואקטיבית החל מחודש 12/21. בתצע"ר טען האב כי לאור זמני השהות של שלושת הקטינים יש לחייב את האם במזונות שתי הקטינות בקיזוז החלק היחסי אשר האב צריך לשאת בו עבור הקטין. בסיכומים טען האב כי לאור השינוי בזמני השהות יש לחייב את האם במזונות הקטינות וכן להפחית את שיעור חיובו במזונות הקטין באופן שישקף את זמני השהות ויחסי ההכנסות בין הצדדים - וזאת החל מחודש 12/21. עתירת האב להפחתת מזונות הקטין נטענה על-ידו לראשונה במסגרת הסיכומים ללא פירוט והנמקה ובכותרת המסמך בלבד והינה בבחינת הרחבת חזית אסורה. לטענת האם בכתב ההגנה ובתצע"ר גם לאחר שהקטינות עברו להתגורר עם האב היא המשיכה לשאת בהוצאותיהן, ונשאה לבדה בהוצאות חינוך וביגוד של הקטינות. בסיכומים טענה האם כי האב לא הוכיח את צורכי הקטינות. בתצע"ר פירטה האם את שיעור כ"א מצורכי הקטינים כדלהלן: האם צירפה קבלות לגבי חלק מההוצאות. לטענת האם, האב אינו מקיים את החלטות בית המשפט בעניין מזונות והיא נאלצת לגבות את מזונות הקטינים באמצעות הוצל"פ. כמו כן לטענת האם גם לאחר מעבר הקטינות להתגורר עם האב היא המשיכה לשאת בחלק מהוצאותיהן ובנוסף נשאה לבדה בכל ההוצאות החינוכיות והרפואיות חריגות של הקטין לאור סירובו של האב להשתתף בהם. הצדדים נחקרו במידה מועטה על הוצאות הקטינים. בחקירתו אישר האב כי מאז מועד מתן ההחלטה על הפחתת מזונות הקטינות ביום 1.11.22 לא שילם לאם דמי מזונות עבור שלושת הקטינים (ראו: פרוטוקול מיום 3.3.24, עמ' 15 שורות 24-27) וכן לא נשא כלל בהוצאות חינוך של הקטינים (ראו: פרוטוקול מיום 3.3.24, עמ' 16 שורות 5-12) ונשא באופן חלקי בלבד בהוצאות רפואיות של הקטינים (ראו: פרוטוקול מיום 3.3.24, עמ' 15 שורות 28-29). בחקירתה העידה האם כי היא נותנת לקטינות כסף לרכישת חלק מצורכיהן בהתאם לבקשתן (ראו: פרוטוקול מיום 3.3.24 עמ' 39 שורות 14-21). מכל המפורט לעיל עולה כי הצדדים עתרו לסכומי מזונות שונים בכתבי בי דין שהגישו. אף אחד מההורים לא הוכיח בראיות מספיקות את כלל ההוצאות שמוציא עבור הקטינים. התרשמתי כי צורכי הקטינים מסופקים במלואם כאשר כל אחד מהצדדים נושא בעיקר הוצאות הקטינים השוהים עמו ובכלל זה הוצאות מדורם. לגבי הקטינות מחקירת שני הצדדים עלה כי האם נושאת בחלק מהוצאותיהן ישירות בהתאם לבקשתן. יודגש, ושני הצדדים לא דייקו בעניין זה, שבהסכם לא נקבעו מחציות אלא סכום כולל. הצדדים ציינו מפורשות שהסכום (1,833 ₪ לקטין) כולל את כל צרכי הקטינים לרבות רפואה, חינוך, קייטנה וכיוצ"ב. הסכום לא כלל מדור לאור מגורי האם בבית הוריה. בכל הנוגע למדור – ברובו המכריע של ההליך שני הצדדים התגוררו בבית הוריהם ולא שכרו דירות. האב שכר דירה בחודש 12/2023, האם שכרה דירה בחודש 3/2024. לאחר בחינת ראיות הצדדים והחקירות המועטות בעניין זה – שני הצדדים לא הוכיחו את צרכי הקטינים כדבעי. האב אף שינה משמעותית את עמדתו ללא נימוק לגבי צרכיהן של הקטינות (לא רק ביחס להוספת רכיב המדור). שקלתי את השיקולים הבאים: זמני השהות; הכנסות הצדדים והפער ששוכנעתי כי כן קיים ביניהם; קיומה של דירה על שם האם; גילם של הקטינים (15, 13 וחצי, 10) והזמן שנותר לתשלום המזונות עבור כל קטין; טובת הקטינים בסיום הסכסוך; ההתרשמות כי במצב הנוכחי כאשר לא מועברים דמי מזונות בין האב לאם תקופה ארוכה בפועל עדיין מסופקים צרכי כל הקטינים ע"י ההורים; ההסכמה כי החל מחודש 6/23 עת ניתן פסק הדין לגבי מעבר הקטינות החוב בהוצאה לפועל ממועד זה ואילך יימחק – שוכנעתי כי צרכי הקטינים בכל בית מסופקים במלואם. הדבר גם משקף את הפער בין זמני השהות ובין ההכנסות והולם אותו, קרי האם נושאת בהוצאות הקטין והאב נושא בהוצאות הקטינות. שוכנעתי שהמחלוקת בעניין מזונות הקטינים חורגת מעבר לצורך לספק את צורכי הקטינים והיא מחלוקת שמשמשת עבור הצדדים כר להמשך הקונפליקט ביניהם. שוכנעתי כי צרכיהם של כל הקטינים מסופקים ולא קיימת פגיעה בטובתם ודווקא המשך הסכסוך וההתחשבנות יפגע בהם. בבע"מ 919/15 בית המשפט העליון שם דגש רב על כך שעקרון טובת הילד חולש גם על סוגיית פסיקת המזונות: "טובת הילד – "עקרון העל" החולש על סוגיית פסיקת המזונות הוא עקרון טובת הילד. עקרון זה משמש מימים ימימה כ"מפתח" לפתרון מחלוקות שונות בתחום דיני המשפחה. כך, נקבע לא פעם כי על אף שהעימות הישיר בעת גירושין הוא בין ההורים לבין עצמם, השיקול המרכזי שיש לשקול בעת הכרעה בסכסוך הוא טובתו וזכויותיו של הילד. הדבר מתחייב הן מעקרונות היסוד במשפט הישראלי והן ממחויבותה של ישראל לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד מיום 20.11.1989 (להלן: האמנה בדבר זכויות הילד), שאושררה ונכנסה לתוקף בשנת 1991. לכאורה, מה רבותא בכך? מדוע לומר את המובן מאליו? בחרתי בכל זאת להקדים את הדברים משום שבבואנו ליישם את עקרון השוויון שומה יהיה עלינו לבחור – מבין החלופות שבפנינו – אותה חלופה שתקדם באופן המיטבי את טובת הילדים הנוגעים בדבר, ובכלל זה תבטיח כי לא ייחשפו למצבים של מחסור, מחד גיסא, ואף לא לדין ודברים יומיומי בין ההורים באשר ל"התחשבנות" ביניהם בסוגית ההוצאות, מאידך גיסא." (ההדגשות בקו – הוספו). ראו בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית, פסקה 13 לפסק דינה של כב' השופטת ברק-ארז (19.7.2017). שוכנעתי שמבין החלופות השונות (תשלום מזונות מהאב לאם; תשלום מזונות מהאם לאב; התחשבנות לגבי שורה של הוצאות בין ההורים; נשיאה של כל צד במזונות הקטינים לפי זמני השהות) – החלופה שתקדם באופן מיטבי את טובת הקטינים, ולאחר ששוכנעתי שצרכיהם מסופקים ואין להם מחסור, ועל מנת לא ליצור דין ודברים יומיומי בין ההורים באשר ל"התחשבנות" ביניהם בסוגית ההוצאות - היא החלופה שבה האם תישא בהוצאות הקטין והאב בהוצאות הקטינות. מכתבי הטענות בכלל ההליך עולה כי עקרון זה מוסכם על ההורים. העובדה כי כל אחד הקצין עמדתו בסיכומיו מעידה כי יש לסיים את ההליכים ויפה שעה אחת קודם לטובת הקטינים, ולטובת הצדדים – אין היא מעידה כי שינוי עמדות אלה מוצדק. אשר על כן לאור כל האמור לעיל אני מורה כי החל מחודש 6/2023 האם תישא במזונות ומדור הקטין, והאב יישא במזונות ומדור שתי הקטינות וזאת עד הגיע כל קטין לגיל 18 ו/או סיום המערכת החינוכית וכן בתקופת השירות הצבאי חובה או שירות לאומי. בכל הנוגע למחציות - מאחר והצדדים קבעו בהסכם כי לא ישולמו מחציות והסכום הוא כולל, וגם האב בכתב התביעה לא עתר לסעד זה כלל (רק הוסיף ושינה לאחר מכן ללא נימוק מספק מה פשר שינוי החזית בעניין זה) – אני מורה כי לא יהיה תשלום נוסף של מחציות בין הצדדים. בהוצאות הנוספות של חינוך ורפואה ישא כל צד בהתאם לחיובו במזונות ומדור: האם של הקטין, האב של שתי הקטינות. בכל הנוגע לחיוב המזונות ביחס לתקופה החל מחודש 12/2021 ועד לחודש 5/2023 – האב עותר כי ייקבע חיוב רטרואקטיבי החל מהמועד בו עברו הקטינות להתגורר עמו - חודש 12/2021. לטענת האם, הקטינות עברו להתגורר עם האב בשל שכנוע משמעותי מצד האב ויש להביא זאת בחשבון בעת קביעת המועד לתחילת החיוב. יוער כי האם הסכימה לביטול חוב המזונות של האב החל מחודש 8.6.2023 המועד בו ניתן פסק הדין במסגרתו קבעתי כי הקטינות יעברו להתגורר עם האב באופן מלא והחלטה ניתנה בהתאם. יש לקחת בחשבון כי ניתנה החלטה על הפחתה משמעותית בתשלום המזונות עוד ביום 1.11.22 במסגרת תלה"מ 7270-03-22 ושלאור מעבר הקטינות להתגורר עם האב מזונות הקטינות שמשלם האב הופחתו לסך של 500 ₪ לכל קטינה (במקום 1,833 ₪). מזונות הקטין נותרו בהתאם להסכם. למרות החלטה זו שקיבלה את טענות האב כבר בסעד זמני והפחיתה את החיוב עבור הקטינות מסכום של 3,666 ₪ לסכום של 1,000 ₪ בלבד, האב העמיד את האם ואת בימ"ש בפני עובדות מוגמרות ולא קיים את ההחלטה. התנהלות זו של בעל דין המבקש סעד מבימ"ש, אינה במקומה ואין להשלים עימה. בתקופה שבין 12/2021 ועד לחודש 5/2023 נצבר חוב בהוצאה לפועל שהוא המשמעותי כעת להכרעה. האם עדכנה את החוב והוא צבר גם ריביות ועומד על כ-67,000 ₪. האב מתנגד לכל תשלום ועותר לשינוי רטרואקטיבי החל מחודש 12/2021. בחנתי את השיקולים הבאים: קיומו של הסכם בין הצדדים; זמני השהות של הקטין היו בהתאם להסכם; זמני השהות של האם עם הקטינות היו מועטים והתנהל על כך הליך בעצימות גבוהה בין ההורים עד להכרעה בחודש 6/2023 שבסופו של יום התקבלה על ידי שניהם; לקחתי בחשבון את טענות ההורים בתקופה זו לגבי תרומת כל אחד מהם למצב שנוצר עם הקטינות, אולם מדובר בנסיבה אחת והיא איננה בעלת משקל מכריע אלא מצטרפת לכלל הנסיבות; החלטת האב חד צדדית שלא לקיים את החלטת בימ"ש ואי תשלום על ידו בפועל; שוכנעתי כי האם נשאה בחלק מהוצאות הקטינות בתקופה זו למרות זמני השהות המועטים; הכנסות שני הצדדים באותה עת היו נמוכות יותר ממה שנקבע על ידי כעת; גובה החוב בהוצאה לפועל כעת וסכומים שהאב שילם במסגרת התיק שנפתח על ידי האם; התקופה כולה של 18 חודשים סה"כ; הראיה הכוללת של הסכסוך וטובת הקטינים בסיומו; הצורך להפחית בהתחשבנויות והליכים נוספים בין הצדדים; האם המשיכה לקבל בהתאם להסכם את קצבאות המל"ל עבור 3 הקטינים בכל התקופה – לאחר בחינת כל זאת אני קובעת כי עבור תקופה זו יוותר מהחוב בהוצאה לפועל סך כולל של 22,500 ₪, לפי החישוב הבא: 1,250 ₪ בחודש למזונות כל הקטינים שישולמו על ידי האב לאם לפי החלוקה הבאה: 800 ₪ עבור הקטין, 225 ₪ עבור כל קטינה. סכום זה ממצה את חיובו של האב עבור כל התקופה מחודש 12/2021 ועד לחודש 5/2023. חוב זה יעודכן במקום הסכום הנוכחי בתיק ההוצאה לפועל. לגבי קצבאות מל"ל של הקטינים – לגבי קצבאות מל"ל שעברו לאם עבור כל התקופה: לגבי התקופה של 12/2021-5/2023 לקחתי בחשבון את קבלת הקצבאות וזה חלק מהנימוק להפחתה משמעותית של החוב של האב בהוצאה לפועל עבור תקופה זו. לגבי התקופה החל מחודש 6/2023 עד למועד הסדרת קבלת הקצבאות על ידי האב וככל והדבר טרם הוסדר יש מקום להשבת הסכומים בגין הקצבאות שהתקבלו על ידי האם. החל מחודש 6/2023 קצבאות המל"ל של הקטינות יועברו לידי האב, קצבת המל"ל של הקטין תועבר לידי האם, זאת לרבות מענקים בתחילת שנה"ל. האם תשיב לאב את הקצבאות עבור הקטינות מחודש 6/2023 ואילך עד להסדרת העברת הקצבאות של הקטינות אליו. השבה זו תהיה באמצעות קיזוז מהחוב שנותר לאב בהוצאה לפועל בסך של 22,500 ₪ כפי שנקבע על ידי כעת לעיל. ככל והצדדים לא ישכילו להגיע להסכמות לגבי גובה קיזוז זה, יבורר הסכום שיש להפחית בהוצאה לפועל בכפוף להצגת אסמכתאות על ידי האם. סיכומם של דברים: מזונות ומדור הקטינים - אשר על כן לאור כל האמור לעיל אני מורה כי החל מחודש 6/2023 האם תשא במזונות ומדור הקטין, והאב יישא במזונות ומדור שתי הקטינות; וזאת עד הגיע כל קטין לגיל 18 ו/או סיום המערכת החינוכית וכן בתקופת השירות הצבאי חובה או שירות לאומי. בהוצאות הנוספות של חינוך ורפואה ישא כל צד בהתאם לחיובו במזונות ומדור: האם של הקטין, האב של שתי הקטינות. בכל הנוגע לחיוב המזונות ביחס לתקופה החל מחודש 12/2021 ועד לחודש 5/2023 - יוותר מהחוב בהוצאה לפועל סך כולל של 22,500 ₪, לפי החישוב הבא: 1,250 ₪ בחודש למזונות כל הקטינים שישולמו על ידי האב לאם לפי החלוקה הבאה: 800 ₪ עבור הקטין, 225 ₪ עבור כל קטינה. חוב זה יעודכן במקום הסכום הנוכחי בתיק ההוצאה לפועל. קצבאות המל"ל - החל מחודש 6/2023 קצבאות המל"ל של הקטינות יועברו לידי האב, קצבת המל"ל של הקטין תועבר לידי האם, זאת לרבות מענקים בתחילת שנה"ל. האם תשיב לאב את הקצבאות עבור הקטינות מחודש 6/2023 ואילך עד להסדרת העברת הקצבאות של הקטינות אליו. השבה זו תהיה באמצעות קיזוז מהחוב שנותר לאב בהוצאה לפועל בסך של 22,500 ₪ כפי שנקבע לעיל. ככל והצדדים לא ישכילו להגיע להסכמות לגבי גובה קיזוז זה, יבורר הסכום שיש להפחית בהוצאה לפועל בכפוף להצגת אסמכתאות על ידי האם. הוצאות ההליך – לאור התוצאה אליה, היקפו של הליך זה והצורך שלא להסלים את היחסים בין הצדדים והיותם יחסים נמשכים, סברתי כי אין מקום ליתן צו להוצאות, וכ"א יישא בהוצאותיו (ראו: ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ ואח' נ' תפן מדיקל בע"מ (24.2.2022) סעיף 7 לפסק דינו של כב' השופט עמית). המזכירות תסגור את תלה"מ 23353-08-22. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים. פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים בהחלטה מיום 11.12.24.	decision23353-08-22	["תמר סנונית פורר"]	[{"judgment_id": "db630533-fd9a-55ed-93ef-0ef3baf3c003", "file_name": "23353-08-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 246579, "extension": "docx", "display_name": "23353-08-22-קובץ מקורי"}]
22c57a30-9e99-558d-93f7-9e106d364fc3	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב יפו, השופטת תמר סנונית פורר: פס"ד בתביעת מזונות ופערי הכנסה (תלה"מ 42120-09-22)	42120-09-22	2024-07-28	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	הליך זה עניינו הכרעה בתביעה למזונות ומדור עבור שני קטינים. א. רקע עובדתי וההליכים המשפטיים הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2010 והתגרשו בשנת 2023. לצדדים שני ילדים משותפים: קטינה ילידת 2011 כיום בת 12 וקטין יליד 2014 כיום בן 10. ביום 14.7.2016 כאשר לצדדים שני ילדים משותפים אישרו בבית משפט זה הסכם ממון (תה"ס 18709-07-16) שעיקרו הפרדה רכושית. במועד אישור ההסכם היו לאב שתי דירות בבעלותו. בחודש 4/22 עזב האב את דירת המגורים המשותפת ועבר להתגורר בבית אמו. ביום 29.6.22 פתח האב הליך יישוב סכסוך (י"ס 65482-06-22) אשר נסגר ביום 14.8.22 בהיעדר התייצבות. ביום 25.8.22 ניתנה במסגרת ההליך החלטה למזונות זמניים כמפורט להלן. הצדדים הגישו תביעות הדדיות למזונות קטינים ולזמני שהות כדלהלן: תביעת אב למזונות הקטינים מיום 11.9.22 (תלה"מ 23584-09-22). תביעת אם למזונות הקטינים ולמזונות אישה מיום 19.9.22 (תלה"מ 42120-09-22). תביעת אב לזמני שהות מיום 11.9.22 (תלה"מ 23593-09-22). תביעת אם לזמני שהות מיום 13.9.22 (תלה"מ 29780-09-22). בהחלטה מיום 7.6.23 הוריתי כי לשם יעילות הדיון כלל טענות הצדדים לגבי מזונות הקטינים יתבררו במסגרת תביעה זו (תלה"מ 42120-09-22) וטענותיהם לגבי זמני שהות יתבררו במסגרת תלה"מ 23593-09-22 והתיקים הנוספים ייסגרו. בחודש 1/2023 הגישה האם כנגד האב בקשה לצו הגנה (ה"ט 38837-01-23). בפסק הדין בצו ההגנה הורחק האב למשך שלושה חודשים מהאם ולגבי הקטינים נקבע שזמני השהות יהיו בנוכחות צד ג' לאותו פרק זמן. מזונות זמניים – ניתנו ארבע החלטות למזונות זמניים כדלהלן: החלטה מיום 25.8.22 במסגרת תיק י"ס 65482-06-22 – לפיה האב יישא במלוא עלות שכר דירת המגורים בה מתגוררים האם והקטינים וזאת עד לתום תקופת השכירות והתשלום יגלם את חלקו בכל הוצאות הקטינים לרבות חינוך ורפואה: החלטה מיום 21.11.22 (בקשה 1) – לפיה האב יישא בסך של 6,000 ₪ בגין מזונותיהם ובכלל זה הוצאות חינוך ורפואה וכן מדורם של שני הקטינים ביחד: "לאחר בחינת הבקשה והתגובה וכן את ההתנהלות שהייתה בהליך י"ס אני מורה כדלקמן: בהחלטה מיום 25.8.22 התייחסתי לצורך להשאיר את המצב הקיים לאור מספר נימוקים בין היתר פערי השתכרות בין הצדדים, לצורך לספק לקטינים את צרכיהם, התנהלות שהייתה שבה שני הצדדים אישרו כי המשיב משלם את מלוא המדור על אף הפרידה. כמו כן נקבע כי תשלום המדור – מלוא השכירות – יגלם את כל הוצאות הקטינים לרבות הוצאות חינוך ורפואה. כמו כן צויין כי כאשר תוגש תביעה הדברים ישובו ויבחנו. האב נמנע בתגובתו להתייחס לפערי ההשתכרות והתמקד בנושא זמני השהות ושכירת דירת מגורים נוספת על ידו. הוא לא פירט כל גרסה לגבי הכנסותיו. טרם הוגש על ידו כתב הגנה גם. בי"ס אישור רו"ח מעיד על הכנסות רק משכ"ד בסך של כ-24,000 ש"ח לחודש. אין התייחסות לפערי ההכנסות בין הצדדים. בנסיבות הללו אין מנוס מקביעה כי פערי ההכנסות עודם קיימים. השינוי הוא בהשכרת דירה על ידי האב וכן קביעת זמני שהות כמעט שווים (נוטים מעט לטובת האם). על כן ומאחר ומדובר בקורת גג של הקטינים ולקחתי בחשבון את גילאי הקטינים 11 ו-8 וחצי ואת פערי ההכנסה בין הצדדים שלא הוכחשו על ידי האב ועם זאת בהתחשב בזמני השהות הקיימים ושכירת הדירה ואני מורה כי האב יישא בתשלום 6,000 ₪ משכירות כמזונות ומדור הקטינים לרבות הוצאות חינוך ורפואה. לא יהיו הוצאות עבור מזונות ומדור נוספים לאב. החלטה זו בתוקף עד לשמיעת הצדדים בדיון ולאחר שהאב יגיש כתב הגנה". החלטה מיום 7.6.23 לאחר הקד"מ - ניתנה החלטה בה הושאר המצב על כנו תוך הוספת רכיבי רפואה וחינוך. קרי בנוסף לסך של 6,000 ₪ נקבע שהאב יישא במחצית הוצאות רפואה חריגות של הקטינים וכן במחצית הוצאות החינוך: 14. בכל הנוגע למזונות הקטינים – לקחתי בחשבון את השיקולים הבאים: זמני שהות לאב של פעמיים בשבוע כולל לינה וכל סופ"ש שני עד מוצ"ש. הקטינים בני 11 ו-8. לאם הכנסה של 5,000 ₪ לחודש. לאם שכ"ד בסך של 7,150 ₪ לחודש. לאב הכנסה משכירות. האב לא צירף מסמכים מספיקים על כך. גם דו"ח רו"ח מציין הכנסות בהתאם להצהרת האב בסך של 297,900 ₪ שנתי – ללא אסמכתאות ופירוט נוסף. לטענת האב הוא משתכר נטו 14,300 ₪ לחודש. בהיעדר פירוט מספיק אאמוד את הכנסתו בסך של 18,000 ₪ נטו לחודש לכל הפחות. לאב שכ"ד בסך של 7,900 ₪ לחודש. 15. יחס ההכנסות בין ההורים הוא בשיעור של 22% האם – 78% האב, לפני ניכוי שכ"ד שהם משלמים. 16. בפערי ההכנסות הקיימים שהם משמעותיים, גם בהינתן זמני השהות הנוכחיים, אין מקום להפחתת המזונות שנפסקו. אי פסיקת מזונות משמעותית תוביל כי לא תהא קורת גג ראויה לקטינים וזאת יש למנוע. 17. עם זאת ולאור טענות שעלו בקד"מ ומששוכנעתי שצורכי הקטינים לא זוכים לסיפוק מלא בפרט בפן הרפואי, אני קובעת כי יש להוסיף על המזונות רכיבים של חינוך ורפואה. עם זאת רכיבים אלה לא יהיו בחלוקה לפי יחס הכנסות אלא בחלקים שווים. בכך יהווה הדבר איזון נוסף בין טענות הצדדים. בנוסף האם תקבל לידיה את קצבת הילדים דבר המהווה גם הוא איזון נוסף. 18. על כן ההורים יישאו בחלקים שווים בהוצאות הרפואיות החריגות שאינן מכוסות בביטוח בריאות ממלכתי, לרבות אבחונים, טיפול רגשי וטיפולי שיניים, ובכפוף להצגת אסמכתאות לתשלום. הוראה זו תחול החל מחודש 9/2022. 19. ההורים ישאו בחלקים שווים בהוצאות החינוכיות הבאות: תשלומים למסגרת החינוכית, ספרי לימוד, ציוד לימודי, חוג לכל קטין, בניכוי מענק תחילת שנה"ל מהמל"ל ובכפוף להצגת אסמכתאות לתשלום. הוראה זו תחול החל מחודש 9/2022. 20. האב יוכל לקזז תשלומים ששילם עבור הוצאות חינוך ורפואה מהחיובים שפורטו לעיל. 21. יובהר כי מדובר בהחלטה זמנית והדברים ישובו וייבחנו בעת ההוכחות ובפסק הדין, לרבות אפשרות לשינוי רטרואקטיבי." החלטה מיום 6.2.24 (בקשה 9) של האב להפחתת המזונות – בהחלטה נדחתה בקשת האב להפחתת מזונות אשר הוגשה לאחר שהאם הגישה תצע"ר מטעמה והוריתי כי הטענות יתבררו במסגרת ההליך העיקרי לרבות אפשרות לשינוי רטרואקטיבי: זמני שהות - ביום 1.8.23 ניתן פסק הדין בתלה"מ 23593-09-22 ובו נקבעו זמני שהות ביחס של 6/8 לטובת האם כדלהלן כאשר לינת הקטינה אצל האב תיעשה באופן מדורג: בימים א+ג+ה כולל לינה – עם האם; בימים ב+ד כולל לינה – עם האב; בסופ"ש כולל לינה ביום ו ובמוצ"ש - לסירוגין עם כ"א מההורים. האב לא הגיש כתב הגנה במסגרת תביעה זו ולאור החלטתי לאחד את תיקי המזונות אתייחס בפסק דין זה לכתב התביעה שהגיש האב במסגרת תלה"מ 23584-09-22 ככתב הגנה מטעמו במסגרת תביעה זו. תוך בחינת טענות שני הצדדים באופן שווה. בתיק זה התקיים דיון קד"מ ודיון הוכחות. הוגשו סיכומים בכתב ובהתאם ניתן כעת פסק הדין. ב. דיון והכרעה בראשית הדברים יוער כי הצדדים הרחיבו שלא לצורך ובצורה בלתי סבירה בטענותיהם ובהיקפן. "רעשי הרקע" גרמו לקושי בבירור טענות הצדדים ודרשו מבית המשפט להקדיש את עיקר הזמן לברירת המוץ מן התבן וגזלו זמן שיפוטי יקר. בכתב התביעה עתרה האם לחיוב האב במזונות הקטינים בסך של 10,780 ₪ לחודש וכן לשאת בסך של 84% משיעור הוצאות רפואה חריגות של הקטינים. כמו כן עתרה האם לחיוב האב במזונותיה בסך של 5,490 ₪ לחודש בהתאם לרמת חיי הצדדים במהלך נישואיהם. בתצע"ר ובסיכומיה לא התייחסה האם כלל לעתירה למזונותיה ויש לראות בה כמי שזנחה עתירתה על כן איני נדרשת לכך במסגרת פסק הדין, ואני מורה על מחיקת רכיב זה. בכתב התביעה בתלה"מ 234584-09-22 עתר האב לאור גיל הקטינים ובהתאם לבע"מ 919/15 להורות כי בהוצאותיהם תלויות שהות וכן בהוצאות מדורם של הקטינים יישא כ"א מהצדדים בעת שהותם עימו, ובהוצאות שאינן תלויות שהות יישאו הצדדים בחלקים שווים מבלי שיוטל חיוב על מי מהצדדים למשנהו. האם הגישה כתב הגנה ועתרה לדחיית התובענה. בסיכומיו עתר האב לחייבו במזונות ע"ס 480 ש"ח ובמדור ע"ס 400 ₪ לכ"א מהקטינים (בסה"כ 1,760 ₪ לשני הקטינים) וכן במחצית הוצאות חינוך ורפואה חריגות של הקטינים. הכנסות האם לטענת האם היא סיימה 12 שנות לימוד ללא תעודת בגרות, לא למדה לימודים גבוהים ולא רכשה מקצוע ועבדה בעבודות מזכירות שונות. עם לידת הקטינים הפסיקה את עבודתה מחוץ לבית והקדישה את עיקר זמנה ומרצה לטיפול בקטינים, כאשר בשנים 2014-16 התגורר האב מרבית הזמן בחו"ל לצורך עבודתו בחברת * שייסד ושב לשהות עם משפחתו בסופ"ש בלבד בעוד היא נושאת לבדה בנטל גידול הקטינים. בתצע"ר טענה האם כי החל מחודש 10/23 היא עובדת במשרד * ומשתכרת סך של 7,500 ₪ נטו לחודש סכום המשקף את מלוא פוטנציאל השתכרותה. לאחר הגשת התצע"ר הגישה האם מסמכים משלימים וטענה כי משתכרת סך של 7,500 ₪ ברוטו לחודש בהתאם לתלושי משכורת שצירפה. בסיכומיה טענה האם כי משתכרת סך של 6,900 ₪ (באותו מקום עבודה) ומעולם לא השתכרה מעבר לכך. בתצע"ר טענה האם כי הוריה מסייעים לה ברכישת סלי מזון בסך של 2,000 ₪ בחודש. בחקירתה האם שבה וחזרה על גרסתה לעניין הכנסתה והוסיפה כי בקשתה להעלאה במשכורת נדחתה וכי היקף המשרה שלה נקבע ע"י המעסיק בהתאם לצרכיו ולאור מצב המשק בעת הזו אינה מועסקת מעבר לכך (ראו: פרוטוקול מיום 24.3.24, עמ' 22 שורות 16-24). לטענת האם עד לפרידת הצדדים היא הפקידה או העבירה את מלוא הכנסתה וכן פיצויי פיטורין שקיבלה לחשבון המשותף של הצדדים אשר שימש לצורכי משק הבית המשותף והקטינים. לטענת האם אין בבעלותה רכוש מכל מין וסוג שהוא. בתצע"ר טענה האם כי מצבה הכלכלי הינו בכי רע, וכי המזונות הזמניים שנפסקו ביום 7.6.23 אינם מספיקים למלוא צורכי הקטינים והיא מסתייעת בהוריה לרכישת מזון עבורה ועבור הקטינים. לטענת האב בכתב התביעה שהגיש, האם משתכרת סך של 6,500 ₪ עבור משרה חלקית בלבד ועל כן פוטנציאל הכנסתה הינו בשיעור של 13,000 ש"ח למצער. בתצע"ר טען האב כי הכנסתה של האם עומדת ע"ס של 7,500 ₪ לחודש עבור 70% משרה בלבד ופוטנציאל הכנסתה עולה על הכנסתה בפועל. בסיכומים טען האב כי האם משתכרת מעבודתה במשרד * סך של 6,900 ₪ נטו לחודש עבור 70% משרה והיא אינה ממצה את פוטנציאל השתכרותה. בסיכומיו טען האב כי בחישוב הכנסת האם יש להביא בחשבון את קצבת הדיור, קצבת הילדים ואת מענק הלימודים השנתי עבור הקטינים. כמו כן לטענת האב, הורי האם מסייעים לה בסכומים העולים כדי אלפי שקלים בכל חודש. בחקירתה האם נשאלה על כך במפורש והכחישה כי הוריה מסייעים לה בסכום חודשי קבוע (ראו: פרוטוקול מיום 24.3.24, עמ' 25, שורות 1-2). בדיקת ממוצע תלושי המשכורת של האם שצורפו לכתב התביעה ולתצע"ר מעלה כי שכרה של האם מעבודתה ב* בחודשים 6/22-9/23 היה בסך ממוצע של 5,127 ₪ נטו לחודש. שכרה מעבודתה במשרד * בחודשים 10/23-2/24 היה בסך ממוצע של 6,231 ₪ נטו לחודש. האם צירפה חוזה העסקה ממשרד * בו היא עובדת לפיו משכורתה החודשית תעמוד ע"ס של 7,500 ₪ ברוטו בחודש והיא כוללת החזר הוצאות נסיעה בסך של 600 ₪ בחודש. האם צירפה לתצע"ר דפי חשבון בנק וכן פירוט חיובי אשראי לאחר פרידת הצדדים לתקופה 12/22-12/23. מדור האם – לאם הוצאה על שכ"ד בסך של 7,850 ₪ החל מחודש 12/23 אשר תעמוד ע"ס של 8,000 ₪ החל מחודש 12/24 בהתאם להסכם שכירות שצירפה האם לתצע"ר. האם מקבלת סיוע בשכ"ד ממשרד השיכון בסך של 1,370 ₪ לחודש. אשר על כן לאם הוצאה בגין שכ"ד ע"ס של 6,480 ₪ לחודש. לאחר בחינת טענות הצדדים והראיות שצורפו וכן חקירת האם אני קובעת כי הכנסתה הממוצעת הכוללת של האם עומדת ע"ס של 6,900 ₪ נטו לחודש. אני דוחה את טענת האב כי להכנסתה של האם יש להוסיף קצבת דיור מענק לימודים וקצבת בט"ל מהטעמים שלהלן: קצבת הדיור הופחתה מגובה שכר הדירה של האם ועל כן הובאה בחשבון בחישוב הכנסתה הפנויה של האם; מענק הלימודים הובא בחשבון במסגרת חלוקת הוצאות החינוך המיוחדות של הקטינים וקצבת הילדים נועדה לצורכי הקטינים בלבד ועל כן אין מקום להביאה בחשבון כחלק מהכנסת האם. כמו כן אני דוחה את טענת האב כי יש להביא בחשבון את העזרה הכספית שמקבלת האם מהוריה. הטענה נטענה בעלמא לא נתמכה בראיות מתאימות והאב אף לא נקב בסכום שלטענתו יש להוסיף להכנסת האם בגין עזרה מהוריה. האם אישרה כי הוריה מסייעים לה ברכישת מוצרי מזון אולם הדבר מעיד על מצבה הכלכלי הרעוע של האם ואין להביא בחשבון סיוע זה כהכנסה מצד האם. דמי השכירות בגין דירת האם עומדים ע"ס 6,480 ₪ לחודש. אשר על כן, הכנסתה הפנויה של האם עומדת ע"ס של 420 ₪ בחודש. הכנסות האב לטענת האב בכתב התביעה, עיסוקו הוא ניהול שוטף של 5 דירות ירושה שבבעלותו, הכנסתו מדמי שכירות עומדת ע"ס של 24,825 ₪ ברוטו לחודש ובניכוי הוצאות בסך של 10,088 ₪ המורכבות מסך של 7,293 ₪ בגין הוצאות שוטפות לחודש וסך של 2,795 ₪ בגין החזר חודשי של הלוואות, הכנסתו החודשית הינה ע"ס של 14,737 ₪ נטו לחודש. בתצע"ר טען האב כי מאז הגיעו לגיל 40 הוא מתפרנס למחייתו משכ"ד המתקבל מהשכרת 5 דירות שירש מאביו אשר עמד בשנים 2021-2023 ע"ס של 300,100 ₪ ברוטו (סך של 25,000 ₪ ברוטו לחודש לפי גרסת האב) ובניכוי הוצאות נותר בידו סך של 166,280 ₪ נטו בשנה, דהיינו סך של 13,856 ₪ נטו לחודש בשנים 2021-2023. לטענת האב יש לו הוצאות בגין שיפוץ הדירות וכן נגרם לו נזק כלכלי רב כאשר לעיתים דיירי הדירות מסרבים לשלם שכ"ד או לפנות את הדירה. בתצע"ר אישר האב כי אינו עובד מאז שנת 2016 לאחר שחברה שהקים בחו"ל לא הייתה רווחית וטען באופן גורף וללא פירוט כי אין לו פוטנציאל השתכרות אין לו תואר אקדמאי ואין לו ניסיון מקצועי ותעסוקתי מזה שנים. להוכחת הכנסותיו והוצאותיו החודשיות צירף האב לתצע"ר את המסמכים שלהלן: אישור הכנסות משכ"ד מחודש 1/24 חתום ע"י רו"ח. מדובר במסמך שמהותו אינה ברורה ובו נכתב כי הסכום הנקוב כהכנסות משכ"ד הינו בהתאם להצהרתו של האב והכנסותיו משכ"ד הן בסך של 300,100 ₪ (נספח 10 לתצע"ר). דו"ח רווח והפסד לא מפורט לשנת 2023 לפיו הכנסותיו עומדות ע"ס של 300,100 ₪ והוצאות אחזקה ע"ס של 133,820 ₪ ללא פירוט לגבי טיבן של ההוצאות ולמה הן מתייחסות (נספח 10 לתצע"ר). 7 הסכמי שכירות של דירות שבבעלותו – מהם עולה כי שכר הדירה המתקבל מהם בהתאם להסכם הינו ע"ס של 27,900 ₪ לחודש (נספח 11 לתצע"ר). יוער כי האב לא פירט את שכר הדירה החודשי המתקבל מכל דירה ומכלל הדירות והותיר מלאכה זו לבית המשפט. מסמך רו"ח המאשר תשלום מס של 10% מהמחזור ולא מהרווח ללא אפשרות של קיזוז הוצאות (נספח 12 לתצע"ר). גם במסמך זה אין התייחסות פשוטה ליחס שבין מלוא שכ"ד לתשלום בפועל של המס. קבלה על תשלום למ"ה ע"ס של 30,010 עבור 10% משכ"ד (נספח 12 לתצע"ר). קבלות חלקיות על הוצאות אחזקה של הדירות (נספח 13 לתצע"ר). אישור הכנסה משכ"ד לשנת 2021 – המסמך אינו קריא. מסמך תזרים חודשי לשנת 2022 – מדובר במסמך שאינו מפורט שלא ע"ג נייר מכתבים רשמי ואשר על פי הכתוב בו נערך בהתאם למסמכים שהציג האב בלבד, חלקו מודפס וחלקו כתוב בכתב יד וחתום ע"י רו"ח. תדפיס תנועות בחשבון הבנק הפרטי של האב לתקופה 1-12/2023 - לטענת האב מהתדפיס עולה כי הוא מצוי בגירעון מדי חודש ומשתמש בכספי הלוואות/קופ"ג באמצעות פירעון פיקדון יומי למימון הוצאות מחייה. בתצע"ר טען האב כי הכנסות הצדדים לא הספיקו למימון רמת חייהם והם נאלצו להיעזר בבני משפחה לפדות פיצויי פיטורין וליטול הלוואות רבות לשם מימון רמת חייהם. לטענת האב בסמוך לפרידת הצדדים הייתה בחשבון המשותף יתרת חוב גבוהה והוא נאלץ להעביר מחשבונו סך של 24,000 ₪ לכיסוי החוב. הלוואות שנטל האב - לטענת האב הוא נטל את ההלוואות שלהלן: הלוואה ע"ס 750,000 ₪ מחב' כלל שההחזר החודשי בגינה עומד ע"ס של 4,400 ₪. הלוואה שנפרעה ע"ס 550,000 ₪ מחב' הפניקס (בתצע"ר טען האב כי ההלוואה הינה ע"ס 525,000 ₪) בכתב התביעה טען האב כי נטל את שתי ההלוואות בשל מצבן הרעוע של הדירות. בתצע"ר ובחקירתו טען האב כי את ההלוואה מחב' כלל נטל כנגד שעבוד על אחד מנכסיו ואת ההלוואה מהפניקס נטל על מנת לפרוע חובות ע"ס 200,000 ₪ מעסקו וכן חובות משותפים של הצדדים. הלוואה ע"ס 25,000 ₪ מבנק לאומי. הלוואה מיום 30.1.20 ע"ס 30,000 ₪ מחב' מקס פיננסים. הלוואה ע"ס 40,000 ₪ מחודש 1/2024 לתשלום מס ולמחייה שוטפת. האב לא נקב בשיעור ההחזר החודשי של ההלוואות למעט סך של 4,440 ₪. אך לא פירט לאיזו תקופה ומהי היתרה לתשלום. לטענת האם עד לשנת 2016 עבד האב בחברות * שונות כמנכ"ל ואח"כ כבעלים וראה ברכה בעמלו אך לא נקבה בשיעור הכנסתו של האב. לטענת האם האב אינו עובד מאז שנת 2016 והכנסתו משכ"ד מכלל הדירות שבבעלותו עומדת ע"ס של כ-30,000 ₪ נטו לחודש אשר מופקדים לחשבונו הפרטי של האב. בתצע"ר טענה האם כי במשך שנים הייתה מעורבת בתחזוקת הדירות המושכרות והשכרתן ועמדה בקשר עם המתווך ויודעת מידיעה אישית את שיעור ההכנסה החודשי משכ"ד. האם צירפה לתצע"ר התכתבויות עם המתווך המחזקות את גרסתה אשר לא הוכחשה ולא נסתרה ע"י האב. בסיכומים טענה האם כי לאב הכנסה נוספת מהשכרת חניה וכן הכנסות ממקורות נוספים. זאת על אף שהכחיש זאת בחקירתו, אך לא נקבה בשיעורן לא פירטה את מהותן ולא צירפה מסמכים לתמיכה בטענותיה. לטענת האם מדי חודש שילם האב מכספים אשר בחשבונו הפרטי סך של 24,150 ₪ עבור הוצאות משק הבית המשפחתי, מהם סך ממוצע של כ-17,000 ₪ בחודש שהעביר האב מחשבונו הפרטי לחשבון המשותף וכן שילם את מלוא שכר הדירה בסך של 7,150 ₪ לחודש. לטענת האם לאחר שהאב חדל להפקיד כספים לחשבון המשותף עמדה יתרת החובה בו ע"ס של 40,000 ₪ דבר שגם בו יש להעיד כי הכנסות האב והכספים שהעביר לחשבון המשותף עולים על הוצאות הצדדים העומדים כאמור ע"ס של כ-17,000 ₪ לחודש. לטענת האם בסמוך לעזיבתו את הבית המשותף הוא הפחית את ההפקדות לחשבון המשותף אשר עמדו בחודש 6/2022 ע"ס של 21,150 ₪ בלבד והחל מחודש 7/22 לאחר הגשת הבקשה לי"ס הפסיק לחלוטין להעביר כספים לחשבון המשותף. לטענת האם ניתן לקבל אומדן על שיעור הכנסות האב מרמת חייהם הגבוהה של הצדדים ושל האב אשר כללה רכישת ביגוד והנעלה ללא הגבלה, חוגים יוקרתיים לקטינים, חופשות משפחתיות במלונות יוקרתיים בחו"ל מדי שנה, השתתפות האב בסדנאות רוחניות בארץ ובחו"ל ורכבי יוקרה שהיו בבעלות האב, וכן מאופן ניהול כלכלת הבית ובכלל זה שיעור חיובי האשראי של הצדדים אשר עמד בחודשים 1-8/22 ע"ס ממוצע של 16,725 ₪ לחודש. לטענת האם גם בעת שהיית הצדדים ב הם חיו ברמת חיים גבוהה על אף שאף אחד מהם לא עבד וזאת מהכנסות האב משכ"ד. לטענת האם בסיכומיה לאב כספים וחסכונות בסכומים משמעותיים אשר האב מסתיר על אף חובת הגילוי המוגברת בהליך זה. בסיכומים טענה האם כי ההכנסה ע"ס 13,000 ₪ הנטענת ע"י האב פחותה ממוצע חיוב האשראי החודשי שלו וגם אינה מתיישבת עם יתרות הזכות הגבוהות בחשבון הבנק הפרטי של האב. לטענת האם גרסת האב כי הצדדים נאלצו ליטול הלוואות על מנת להתקיים אינה מתיישבת עם העובדה שהאב אינו ועובד מאז שנת 2016 ולא עם כך שבחר שלא למכור דירות שבבעלותו. מדור האב – לאב הוצאה על שכ"ד שעמדה בתחילה בסך של 7,500 ₪ וע"ס של 8,000 ₪ החל מחודש 9/24 בהתאם להסכם שכירות שצירף האב לתצע"ר (נספח 18 לתצע"ר). לאחר בחינת טענות הצדדים והראיות שצורפו וכן חקירת האב אני קובעת כי הכנסתו הממוצעת הכוללת של האב משכר דירה עומדת ע"ס של 300,000 ₪ ברוטו לשנה ובניכוי 10% מס סך של 270,000 ש"ח ₪ נטו לשנה וסך של 22,500 ₪ נטו לחודש. גרסת האב לגבי הכנסתו והוצאותיו לגבי הנכסים שהוא משכיר הייתה מעורפלת ואיני מקבלת אותה במלואה. האב בחר להציג נתונים חלקיים ומעורפלים ולא צירף אסמכתאות מלאות לגבי הכנסותיו והוצאותיו על אף שיכול היה לעשות כן בנקל. האב לא פירט בצורה סדורה את כלל הנכסים שמשכיר ואת שכר הדירה המתקבל מכל אחד מהם ובחר להותיר לבית המשפט את מלאכת ריכוז הנתונים. לאחר שמיעת הצדדים ובחינת כלל המסמכים שצורפו קבעתי את הכנסתו של האב בהתאם לאישור רו"ח על שיעור המס שמשלם האב והמסלול שנבחר. האב טען לגרסאות סותרות לגבי הוצאותיו ובכלל זה לגבי שיעור ההחזר החודשי של ההלוואות שנטל. בשים לב לבחירת האב במסלול חיוב מס קבוע ללא התחשבות בהוצאות איני מביאה בחשבון את הוצאותיו הנטענות של האב. הוצאות אלה גם לא הוכחו במלואן ובאופן מספק. האב לא נתן הסבר מספק לכל אורך ההליך מדוע אם בעבר עבד ואם טוען כעת למצב כלכלי רעוע מדוע אינו מחפש עבודה ולו חלקית. האב לא הוכיח כל מניעה לעבודה כלשהי שיש להטיב את מצבו הכלכלי. דמי השכירות בגין דירת האב עומדים ע"ס 8,000 ₪ לחודש. אשר על כן, הכנסתו הפנויה של האב עומדת ע"ס של 14,500 ₪ בחודש. יחס ההכנסות בין הצדדים על כן, אני קובעת כי יחס הכנסות ההורים הוא 23% האם – 77% האב. בהתחשב בהכנסה הפנויה הפער גדל ל: 2% האם - 98% האב. חלוקת זמני שהות בהתאם לפסק דין מיום 1.8.23 בתלה"מ 23593-09-22 נקבעו לצדדים זמני שהות ביחס של 6/8 לטובת האם כדלהלן: בימים א+ג+ה כולל לינה – עם האם; בימים ב+ד כולל לינה – עם האב; בסופ"ש כולל לינה ביום ו ובמוצ"ש - לסירוגין עם כ"א מההורים. כמו כן נקבע בפסק הדין כי לאור קושי של הקטינה היא תלון בבית האב בהדרגה והתבקש תסקיר עדכון. בהתאם לתסקיר מיום 23.1.24 הקטינה לנה בבית האב בסופ"ש וההורים משתפים פעולה ומעודדים את הקטינה להרחבת הלינה גם לאמצ"ש. לאחר מתן פסק הדין הצדדים לא ניהלו הליכים נוספים לגבי זמני השהות. אשר על כן איני נדרשת לטענות הצדדים במסגרת הליך זה לגבי זמני השהות ולאור חלוף הזמן ושיתוף הפעולה בין ההורים ומשום טובת הקטינה, לצורך פסק דין זה אני קובעת כי זמני השהות הינם בהתאם לקבוע בפסק הדין. צורכי הקטינים בכתב התביעה עתרה האם לחיוב האב במזונות הקטינים ע"ס 7,120 עבור שני הקטינים ובהוצאות מדור ואחזקתו ע"ס 1,830 עבור כ"א מהקטינים ובסה"כ ע"ס 10,780 ₪ לחודש עבור שני הקטינים) בהתאם לפירוט שלהלן: בתצע"ר הוסיפה האם כי לקטינים נוספו ההוצאות שלהלן: עבור הקטין * הוראה מתקנת בעלות של כ-1,200 ₪ בחודש אבחון פסיכיאטרי טיפול רגשי – האם לא נקבה בשיעורם. חוג כדורגל – 220 ₪ צופים – 100 ₪ סלקום – 50 ₪ תשלום נוסף לביה"ס – 145 ₪ עבור הקטינה * צופים – 100 ₪ שיעורי עזר – 600 ₪ תחב"צ – 300 ₪ קוסמטיקה – 300 ₪ סלקום – 50 ₪ תשלומים לביה"ס – 45 ₪ כמו כן פירטה האם בתצע"ר את הוצאות המדור ואחזקתו כדלהלן: האם צירפה קבלות חלקיות בגין ההוצאות הנטענות. האם לא סכמה את כלל הוצאות הקטינים ומדורם והותירה מלאכה זו לבית המשפט. בסיכומיה לא התייחסה האם כלל להוצאות הקטינים, למעט עתירתה לפסוק את מזונות כ"א מהקטינים כולל מדור ע"ס 3,500 ₪ לכ"א מהם ובנוסף לחייב את האב לשאת ב-80% מהוצאות שאינן תלויות שהות של הקטינים. לטענת האב בכתב התביעה ובתצע"ר לאור גילם של הקטינים יש לקבוע לגבי הוצאות תלויות שהות והוצאות מדור של הקטינים – כ"א מהצדדים יישא באופן ישיר ולא יוטל חיוב כלשהו על הצד השני, ולגבי הוצאות שאינן תלויות שהות – יישאו ההורים בחלקים שווים. בסיכומיו עתר האב לחייבו במזונות ע"ס 480 ש"ח ובמדור ע"ס 400 ₪ לכ"א מהקטינים (בסה"כ 1,760 ₪ לשני הקטינים) וכן במחצית הוצאות חינוך ורפואה חריגות של הקטינים. האב לא טען כנגד הוצאות הקטינים אשר נטענו ע"י האם ולא העמיד גרסה משלו להוצאותיהם. בכתב התביעה האב לא התייחס כלל לצורכי הקטינים. בתצע"ר האב פירט את הוצאות מדורו אך לא נקב בשיעור הוצאות הקטינים למעט חלק מהוצאות חינוך ורפואה חריגות וטען כי רוכש עבורם ביגוד והנעלה בסכום מצטבר של אלפי שקלים בשנה ונושא בהוצאות תלויות שהות עבורם. האב צירף קבלות חלקיות ותדפיס חיובי אשראי. בסיכומיו טען האב כי האם אינה נושאת בהוצאות הקטינים שנטענו על ידה וכי הוא נושא בחלק ניכר מהוצאותיהם בנוסף לתשלומי המזונות ומשמש כ"הורה מרכז" ואין לחייבו בכפל מזונות. לגבי מדור טען האב כי רק בשל רצונה של האם לצדדים הוצאות דיור מעבר להכנסתם והמזונות שמעביר לידי האם משמשים לתשלומי מדורה של האם. רמת חייהם של הקטינים – גרסאות הצדדים בעניין זה קוטביות. לטענת האם המשפחה חיה חיי רווחה ברמת חיים גבוהה במיוחד שהתאפשרה לאור הכנסותיו הגבוהות של האב ובמימונו הבלעדי של האב. לטענת האם הצדדים רכשו ביגוד והנעלה ללא הגבלה עבור הקטינים, הקטינים השתתפו בחוגים יוקרתיים, המשפחה נפשה מדי שנה בחופשות שנתיות במלונות יוקרה בחו"ל. האב החזיק רכבי יוקרה והשתתף בסדנאות בארץ ובחו"ל. גם בחקירתה חזרה האם על גרסתה לגבי רמת החיים של המשפחה (ראו: פרוטוקול מיום 24.3.24, עמ' 9 שורות 3-9). לטענת האם גרסתה נתמכת בפירוט חיובי האשראי שצורפו על ידה לכתב התביעה ולתצע"ר מהם עולה כי שיעור הוצאות החודשי של הצדדים בחודשים 1-8/2022 עמד ע"ס ממוצע של כ-16,725 ₪ בחודש, לא כולל שכ"ד ולא כולל תשלומים במזומן שהצדדים הוציאו מדי חודש. לטענת האם על מנת ליצור מצג שווא בדבר קושי כלכלי לצורך הליך זה נטל האב הלוואה בחודש 5/22 ללא ידיעתה והסכמתה ע"ס 20,000 ₪ ובחודש 12/22 משך כ-40,000 ₪ מהחשבון המשותף. לטענת האב ההלוואות ניטלו לאור צורך אמיתי שכן הוצאות הצדדים עלו במידה ניכרת על הכנסותיהם. האם צירפה לכתב התביעה ולתצע"ר פירוט חיובי כרטיסי אשראי שלה ושל האב מהחשבון המשותף של הצדדים מהם עולה כי ממוצע הוצאות הצדדים טרם פרידתם בחודשים 12/21-7/22 עמד ע"ס של כ-16,600 ₪ לחודש. לטענת האב לאור הכנסותיהם הדלות של הצדדים רמת החיים של המשפחה הייתה מאז ומעולם מתחת לממוצע הם חיו בדוחק כלכלי ובמלחמת הישרדות כלכלית. לטענת האב הצדדים לא חסכו כספים, לא קנו רכוש. פדו כספי פיצויים נזקקו לסיוע מבני משפחה ונטלו הלוואות בסך של מאות אלפי שקלים לשם מחייתם כמפורט בהרחבה בתצע"ר. לטענת האב הצדדים הסתפקו ברכוש דל שקיבלו מאימו ומאחיו או רכשו ביד שניה, חגגו ימי הולדת לצדדים בגינות ציבוריות ואימו מימנה לצדדים חופשות בישראל. האב אישר שרכש רכב מסוג מרצדס לשימושו אולם לטענתו רכש את הרכב בהנחה משמעותית ובהלוואה בתנאי מימון נוחים. לטענת האב גרסתו נתמכת בתדפיס תנועות מהחשבון המשותף שצורף לתצע"ר ממנו עולה כי בחשבון הבנק המשותף של הצדדים היו יתרות חובה משמעותיות. בד בבד עם טענת האב לגבי רמת חייהם הנמוכה של הצדדים, טען האב בתצע"ר כי במהלך שנות נישואיהם נטלו הלוואות ע"ס מאות אלפי שקלים על מנת לממן רמת חיים מעבר ליכולתם הכלכלית של הצדדים. כפי שצויין לעיל, ובפרט לאור טענות האב לגבי רמת החיים של הצדדים, האב לא הסביר לכל אורך ההליך, בפרט כאשר בעבר עבד, מדוע הוא מסתפק רק בהשכרת דירות ואינו עובד למחייתו. לו מצבו הכלכלי היה כפי שנטען על ידו חזקה עליו כי היה עובד ולו להשלמת הכנסה של עוד מספר אלפי שקלים בחודש. לאחר בחינת טענות הצדדים וחומר הראיות שהונח בפניי אני מעדיפה את גרסת האם לעניין רמת חייהם של הקטינים. גרסת האב לפיה המשפחה חיה חיי דוחק אינה מתיישבת עם אורח חייהם של הצדדים כפי שהוכח, ובפרט עם טיב ושיעור הוצאות הקטינים הנטענות. בחירתו של האב שלא לעבוד לפרנסתו על אף שלא טען למניעה לעבוד, ועם בחירתו שלא למכור את אחת מדירות הירושה שבבעלותו, ככל והמצב הכלכלי הינו כה גרוע כפי שהוא טוען. מועד החיוב במזונות - בכתב התביעה ובתצע"ר שני הצדדים לא התייחסו למועד ממנו יש לחייב במזונות. בסיכומיה טענה האם כי יש לחייב את האב רטרואקטיבית החל מיום 25.8.22 המועד בו ניתנה ההחלטה הראשונה למזונות זמניים בהליך י"ס, וזאת לאור פערים משמעותיים בין הצדדים. בסיכומיו עתר האב לקבוע את שיעור המזונות באופן רטרואקטיבי ממועד הגשת התביעה. לאחר בחינת טענות הצדדים ההחלטה שניתנה בי"ס הייתה נכונה לשעתה ועל כן אין מקום לשנותה. החיוב במזונות יהיה החל מחודש 9/2022, מועד הגשת התביעה. שני הקטינים היו מעל לגיל 6 במועד הגשת התובענה. בהתאם לבע"מ 919/15 יש ליתן משקל לזמני השהות הקיימים ולפערי ההכנסות בין ההורים וכן לצרכי הקטינים בהתאם לרמת חייהן. הפערים בהכנסות הצדדים מחייבים פסיקת מזונות משמעותית שתאפשר לקטינים לגדול אצל שני הוריהם, גם אם לא באופן שווה מאחר ולאב יכולות משמעותיות גבוהות משל האם. על כן גם שוכנעתי כי יש מקום להותרת תשלום עבור המדור, שיאפשר לצדדים להתגורר במקום מגוריהם הרגיל של הקטינים גם אם בשיעור גבוה מהשיעור המקובל בפסיקה. יש לראות את צרכיו וטובתו של הקטין הספציפי. לאב יש יכולת מוכחת ומשמעותית לשאת בסכום מזונות זה תוך שיש בידו עבור עצמו ודי והותר ואף מעבר לכך. איש מההורים לא הפריד את צרכי הקטינים להוצאות תלויות שהות ושאינן תלויות שהות והם הותירו את המלאכה לבית המשפט. צרכים תלויי שהות – האם תבעה סכום של 1,000 ₪ עבור הבת , 900 ₪ עבור הבן . האב לא טען כנגד הסכומים שפורטו ע"י האם. כ"א מההורים נושא באופן ישיר בהוצאות אלה. בשל פערי ההשתכרות בין ההורים וההבדלים בזמני השהות יש מקום כי האב ישתתף בהוצאות אלה: 300 ₪ לחודש לכל קטין. צרכים לא תלויי שהות – האם תבעה 550 ₪ עבור הבת * וכן עוד 1,370 ₪ הוצאות שאינן תלויות שהות אך כוללות הוצאות חינוך, שיעורי עזר, הוצאות בריאות שוטפות, חוגים, צופים וקייטנות. האם תבעה 500 ₪ עבור הבן *** וכן עוד 2,800 ₪ הוצאות שאינן תלויות שהות אך כוללות הוצאות חינוך, שיעורי עזר, הוצאות בריאות שוטפות, 4 חוגים, וקייטנות. האב לא טען כנגד הסכומים שפורטו ע"י האם. לאור פערי ההשתכרות בין הצדדים אני קובעת כי האב יישא בצרכים לא תלויי שהות של כל קטין בסך של 500 ₪ לחודש לכל קטין. כאשר חלק מהוצאות החינוך יהיו חלק מהחיוב בו ישאו שני ההורים כפי שיפורט להלן ועל כן לא התחשבתי בהם בנוסף. לאור הפערים המשמעותיים ביכולות הכלכליות של הצדדים האם תמשיך ותקבל את קצבת הילדים מהמל"ל עבור כ"א מהקטינים עד הגיעו לגיל 18. מדור והוצאות אחזקת מדור – לאם יש הוצאה עבור דמי שכירות בסך של 6,480 ₪ לחודש לאחר ניכוי קצבה ממשרד השיכון, וכן יש הוצאות עבור אחזקת מדור. האם העריכה את חלקם של הקטינים במדור ובאחזקתו בסך של 1,830 ₪ לכל קטין. לאב הוצאה בסך של 8,000 ₪ ובבעלותו 5 דירות מגורים. זמני השהות כמעט שווים עם נטייה לטובת האם ולאור פערי ההשתכרות בין הצדדים ופערים משמעותיים ביכולותיהם הכלכליות והרכושיות, יש מקום לפסיקת מדור ואחזקתו. אשר על כן יתווסף תשלום בסך של 1,300 ₪ לחודש עבור מדור ואחזקת מדור עבור כ"א מהקטינים. ללא פסיקת מזונות משמעותית יווצר פער שאין להסכים עימו בין ההורים. טובתם של הקטינים היא הותרת רמת החיים אצל שני הוריהם באופן מספק ובפרט כאשר האב יכול ומסוגל לעמוד בסכום שנפסק וללא קושי. סה"כ האב יישא בסך של 2,100 ₪ עבור מזונות ומדור כ"א מהקטינים (800 ₪ עבור מזונות ו-1,300 ₪ עבור מדור ואחזקתו עבור שני הקטינים). מועד תחילת תשלום המזונות – לאור הכלל שאין להשיב מזונות שנאכלו ועל מנת שלא להעמיק את המחלוקות בין הצדדים ולפגוע במצבם של הקטינים אני מורה כי מועד חיוב המזונות יהא החל מחודש 8/2024. הוראה כי האם תשיב את הפער משמעה פגיעה ישירה בקטינים וביכולתה של האם לפרנס אותם. לקחתי בחשבון גם בתמונה הכוללת כי בהוצאות הנוספות החיוב הוא בחלקים שווים ולא ביחס ההכנסות בין ההורים על אף הפערים המשמעותיים ביניהם. כמו כן לקחתי בחשבון כי ביכולתו של האב היה לצאת לעבוד ולא להתקיים אך ורק מהשכרת הדירות שבבעלותו. בסופו של יום טובת הקטינים מכריעה כי עד לפסק הדין תיוותר על כנה ההחלטה למזונות זמניים בתביעה זו. בכל הנוגע לחלוקת ההוצאות הנוספות בין ההורים – בהתחשב במכלול נתוני ההכנסות, פערי ההכנסות, זמני השהות, תשלום המזונות ותשלום המדור – אני קובעת כי חלוקת ההוצאות הנוספות תהיה בחלקים שווים בין ההורים. יודגש פערי ההכנסות בין ההורים הם משמעותיים מאוד: 23% האם – 77% האב. עם זאת סברתי כי באיזון בין ההורים ובתמונה הכוללת יש מקום להורות על חיוב שווה ביניהם, וכי חלוקה אחרת עלולה אף לעודד הליכים משפטיים נוספים עתידיים. על כן שני ההורים יישאו בחלקים שווים בהוצאות הרפואיות החריגות של הקטינים שאינן מכוסות על ידי ביטוח בריאות ממלכתי בו מבוטחים הקטינים, לרבות איבחונים, טיפול רגשי, טיפולי שיניים. האם תציג לאב אסמכתאות לתשלומים והוא יעביר לה מחצית התשלום. חיוב זה יהיה החל מחודש 9/2022. שני ההורים יישאו בחלקים שווים בהוצאות החינוכיות של הקטינים המפורטות להלן: קייטנה בחופשת הפסח ו-2 מחזורים בחופשת הקיץ, 2 חוגים לכל קטין וצופים, תשלומים לבי"ס (לרבות ועד, תשלומי הורים), ציוד למסגרת החינוכית, ספרי לימוד וציוד לימודי, שיעורים פרטיים/עזר. מתשלומי תחילת שנה יופחת מענק המל"ל לתחילת שנה"ל ככל שיתקבל. האם תציג לאב אסמכתאות לתשלומים והוא יעביר לה מחצית התשלום. חיוב זה יהיה החל מחודש 9/2022. לאור האמור, ניתנות בזה ההוראות הבאות באשר לדמי המזונות: החל מחודש 8/2024 יישא האב במזונות כ"א מהקטינים בסך של 2,100 ₪ לחודש (800 ₪ עבור מזונות ו-1,300 ₪ עבור מדור ואחזקתו עבור שני הקטינים). (להלן יחד : "המזונות"). עד למועד פסק הדין תחול ההחלטה למזונות זמניים מיום 21.11.22 ומיום 7.6.23. תשלומי המזונות ישולמו ישירות לאם בכל 1 לחודש ומראש ועד הגיעו של הקטין לגיל י"ח שנה ו/או מועד שיסיים הלימודים בתיכון, לפי המאוחר מבין השניים. מהגיעו של הקטין לגיל י"ח שנה ו/או מועד שיסיים הלימודים בתיכון, לפי המאוחר מבין השניים. ועד לתום תקופת השירות הצבאי הסדיר ו/או השירות הלאומי, יעמדו דמי המזונות על 1/3 משיעורם הקודם. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו אחת ל-3 חודשים, ללא הפרשים רטרואקטיביים בין תקופה אחת לרעותה. מדד הבסיס לחישוב יהיה מדד החודש הידוע במועד בו נפסקים דמי מזונות אלה, והתחשיב ייעשה לעומת המדד היודע בעת עריכת תחשיב ההצמדה. האב יישא במחצית מההוצאות הרפואיות החריגות של הקטינים שאינן מכוסות על ידי ביטוח בריאות ממלכתי בו מבוטחים הקטינים, לרבות איבחונים, טיפול רגשי, טיפולי שיניים. האם תציג לאב אסמכתאות לתשלומים והוא יעביר לה מחצית התשלום. חיוב זה יהיה החל מחודש 9/2022. האב יישא במחצית מההוצאות החינוכיות של הקטינים המפורטות להלן: קייטנה בחופשת הפסח ו-2 מחזורים בחופשת הקיץ, 2 חוגים לכל קטין וצופים, תשלומים לבי"ס (לרבות ועד, תשלומי הורים), ציוד למסגרת החינוכית, ספרי לימוד וציוד לימודי, שיעורים פרטיים/עזר. מתשלומי תחילת שנה יופחת מענק המל"ל לתחילת שנה"ל ככל שיתקבל. האם תציג לאב אסמכתאות לתשלומים והוא יעביר לה מחצית התשלום. חיוב זה יהיה החל מחודש 9/2022. סכום שלא שולם במועדו יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק בין היום שנועד לתשלום לבין הפירעון המלא בפועל. קצבת הילדים מאת המל"ל תשולם לידי האם, בנוסף לדמי המזונות. הוצאות ההליך – לאור התוצאה אליה, היקפו של הליך זה והצורך שלא להסלים את היחסים בין הצדדים והיותם יחסים נמשכים, סברתי כי אין מקום ליתן צו להוצאות, וכ"א יישא בהוצאותיו (ראו: ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ ואח' נ' תפן מדיקל בע"מ (24.2.2022) סעיף 7 לפסק דינו של כב' השופט עמית). המזכירות תסגור את תלה"מ 42120-09-22. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים. פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים בהחלטה מיום 11.12.24.	decision42120-09-22	["תמר סנונית פורר"]	[{"judgment_id": "22c57a30-9e99-558d-93f7-9e106d364fc3", "file_name": "42120-09-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 298691, "extension": "docx", "display_name": "42120-09-22-קובץ מקורי"}]
6b4bab7e-f75c-569c-bedc-2a176f93c059	ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א, השופט ארז שני: פס"ד בהתנגדות בנותיו ונכדתו של מנוח לקיום צוואת אשתו המנוחה של המנוח שאינה אמן או סבתן של המתנגדות (ת"ע 56346-07-23)	56346-07-23	2025-01-12	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	ההליך עניין לי בהתנגדות בנותיו ונכדתו של מנוח לקיום צוואת אשתו המנוחה של המנוח שאינה אמן או סבתן של המתנגדות. מבקש הקיום של הצוואה מיום 29.10.1996 הוא בנה של המנוחה שאינו בנו של המנוח. אומר כי סיכומי המתנגדות הוגשו צפופים, שלא על פי התקנות, עד כדי הפיכת קריאתם לקשה. נימוקי המתנגדות שעונים בעיקרם על הטענה כי ביום 04.12.1985 ערכו המנוחים צוואה הדדית וזו מצאה לה ביטוי בהסכם ממון שנערך יחד עם הצוואות וסעיפים 4 ו- 5(ב) לו, לא אושרו. המחלוקת לכן אינה אלא בשאלה האם שילוב הסכם הממון והצוואות ההדדיות אינו גובר על צוואת המנוחה המאוחרת יותר. טענות המתנגדות בתמצית מדובר לא רק בצוואות הדדיות מחייבות, אלא בשילוב היוצר התחייבות חוזית ואלו יחדיו מבטלים את תוקף הצוואה המאוחרת. המנוח גם פעל על פי התחייבות הצדדים והעביר מחצית נכסים למנוחה ומכאן שהסכמת המנוחים לשיתוף רכושי הוגבלה לתנאי של שיתוף כל הילדים של הצדדים בכל הרכוש בחלקים שווים. משך 32 שנה רימתה המנוחה את המנוח ועשתה צוואות נוספות בהסתר בשנת 1984 וכאמור בשנת 1996. למנוח הייתה זכות להסתמכות והסתמכות על ההסכם והצוואות ההדדיות כמקשה אחת. מסמך "תיק 120" מלמד, כי המנוח לא סבר שחותרים מאחורי גבו ומסכלים ההסכמות שהיו בינו למנוחה. הסתרת מות המנוחה מהמתנגדות ועריכת הצוואה המאוחרת דווקא בכתב יד, פעולת התובע למהר ולהעביר כל הרכוש לאמו יוצרים המשך של המזימה לסכל רצונות המנוח. עצם המרמה כלפי המנוח מחייב ביטול הצוואה החדשה ומניעת תוצאות המרמה. דחיית ההתנגדות תיצור נישול לו לא התכוון המנוח וחוסר צדק מובהק. טענות התובע בתמצית המצב המשפטי מאפשר שינוי צוואה הדדית לעניין כל צוואה שכזו שנערכה טרם תיקון החוק על דרך תיקון 12 לחוק הירושה. סעיף 5 להסכם הממון המפנה לצוואה ההדדית, לא אושר. מאז הצוואות וההסכם השתנתה המציאות בין המנוחים ויחסיהם התהדקו מאוד. סעיף 5 עצמו מנוגד לסעיף 8 לחוק הירושה. "מסמך 120" לא נכתב על ידי המנוח אלא על ידי המתנגדות על שני חלקיו שנכתבו במועדים שונים. "תיק 120" ו "מסמך 120" הם שונים. התיק הוא ריכוז נכסים וזכויות והמסמך הוא יציר כפי המתנגדות ולא נערך על ידי המנוח. "מסמך 120" משום מה גם לא צורף לכתב ההתנגדות המקורי ומדובר במסמך מבולבל שספק אם ביטא באמת גמירות דעת של המנוח שלא היה כשיר במועד חתימת המסמך. עדות הגב' קפלן אינה אמינה. הצוואה המאוחרת היא הגיונית בראי רכוש העתק שקיבלו המתנגדות בחיי המנוח, היא גם הגיונית כי חלק מהותי ברכוש מקורו במנוחה. צוואת המנוח יוצרת מנגנון של יורש במקום יורש ולא יורש אחר יורש. אין בסיס לטענת הולכת המנוח שולל או מרמה כלפיו. דיון והכרעה דומה שצודק התובע כאשר טוען הוא שהשאלה המרכזית היא משפטית באופיה. לאמור, מה דין צוואה הדדית שהוכנה טרם כניסתו לתוקף של תיקון 12 לחוק הירושה ואשר אחד השותפים לה ערך צוואה מאוחרת יותר. מסמך 120 עסקינן במסמך שנערך בשני חלקים, האחד הוקלד ביום 04.05.2019 והחלק האחר נעשה בכתב יד ביום 20.01.2020 תוך שהמסמך נושא את חתימת המנוח. אין עורר כי לא המנוח כתב את אף אחד מחלקיו של המסמך. חלקו הוקלד על ידי המתנגדת 1 וחלקו האחר נעשה בכתב ידה של המתנגדת 2. חשיבות המסמך נמוכה בהרבה ממה שמייחסות לו המתנגדות, לא רק בשל מעורבותן בכתיבתו, אלא גם מן הטעם הפשוט שאין הוא צוואה וגם אם אותנטי הוא, אין הוא אלא לכל היותר משאלת לב. אותו מסמך מהותי בעיני המתנגדות, לא צורף לכתב ההתנגדות המקורי והסברי המתנגדות כי התנגדותן הוגשה ללא המסמך בשל לו"ז דחוק אינו סביר ואין מוסבר באיזה לו"ז דחוק מדובר ואיך נוצר. וכך מצאנו בפרוטוקול מיום 12.05.2024 בעמ' 15 ש' 28 ובעמ' 17 ש' 16: "עו"ד קראוס: כתב ההתנגדות שהגשת לבית המשפט לפני שעורך דין צפת נכנס, אין זכר ולו במילה למסמך הזה, לא היה ולא נברא. משל היה. יש לך הסבר? העדה, גב' ת.ס.ל: ההסבר היחיד שיש לי שאת מסמך ההתנגדות כתבנו בערך ביומיים לאחר שגילינו את פשר העניין... ולכן גם מוזכר במסמך הזה שאת שאר הדברים שלנו נאמר בהמשך... אני לא עורכת הדין שטיפלה לנו אז בתיק, היו לה את השיקולים שלה, למה לא לצרף.... כב' הש' ארז שני: המסמך הזה הוא פאנץ' מרכזי בעמדה שלכם... איך יכול להיות שמסמך כזה, שהוא משמעותי לפי מה שאת אומרת, לא מוצא לעצמו זכר בכתב ההתנגדות שלך. אז זה שאת עונה לנו תשובה שמתאימה למשפטן 'שמרנו לעצמנו את הזכויות לצרף את זה' בסדר, אבל זאת אמירה נורא כללית. אולי את אומרת 'היה לה את השיקולים שלה', אולי את יודעת ומוכנה לגלות לנו מה היו אותם שיקולים? העדה גב' ס. ל: לא, אינני יודעת מה היו השיקולים... " עו"ד קראוס: את אומרת שהיה לך לחץ להגיש את ההתנגדות מהר, למה במשך מספר חודשים לא מצאתם מקום לעדכן, לומר רגע, איך שכחתם? המסמך הכי חשוב שיש בידנו, למה? העדה גב' ס.ל: אני הסברתי את מה שאני יכולה להסביר." ובעמ' 29 שם מצאנו מפי המתנגדת 1: "המסמך הזה הוגש לעורכת הדין הראשונה שלנו על ידינו וכפי שאחותי ציינה, אתה קיבלת אותו פה בבית המשפט. ואחר כך הגענו לעורך דין צפת ולפי שיקול דעתו, הוא החליט להוסיף את המסמך (עמ' 28, ש' 17-19). כב' הש' ארז שני: שנייה, שנייה, אולי בעברית יפה, זה מכבד את אדוני, אבל לא כל כך עונה לשאלה.... אולי את יודעת למה בשלב הראשון כשהוגשה ההתנגדות ביומיים שהיה, כמו שת.ס.ל אומרת, להגיש את ההתנגדות – לא צוין המסמך הזה. הוא כבר היה בידיכם, יש בו פאנץ', למה הוא לא צוין? העדה, גב' ס.: אין לי מושג, אלו שיקולים של עורך הדין בקטע הזה (עמ' 28, ש' 29). כב' הש' ארז שני: ... אני רק אומר לך מה קשה לי, אני מכבד את כל מה שאת אומרת ואני מאמין שהייתם בלחץ וזמן ואין שום בעיה... כשאת אומרת היו שיקולים, זאת אומרת, המסמך היה מונח ומישהו החליט לא לצרף אותו, זה היה המצב? העדה הגב' ס.: אין לי מושג, אני לא מתמצאת פה בעניינים המשפטיים בכלל. כב' הש' ארז שני: את היית ערה לקיומו של המסמך ביומיים של הלחץ הנורא הזה? העדה הגב' ס: לא הייתי ערה כי הייתי בלחץ. כב' הש' ארז שני: את יודעת אבל להגיד אולי? העדה הגב' ס.: על המסמך בוודאי שידעתי, אני הקלדתי את חלקו הראשון. כב' הש' ארז שני: זאת אומרת, ידעת שהוא קיים עוד לפני היומיים הלחוצים האלה? העדה הגב' ס.: נכון. (עמ' 29 ש' 13-23)". וכתב התובע בסעיף 23: "לעדות החמקמקה של ע.ס מצטרפות סתירות בנוגע לעותקי המסמך שנותרו בידיה. בתצהיר כתבה כי השאירה אצלה עותק "אחד לי ואחד לאבי" (ס' 11); בחקירתה התעקשה כי שני העותקים שהדפיסה נשארו אצל אביה: "אבא לקח לו את שני העותקים". ש. אני מבין, והכול נשאר אצלו? ת. כן. (עמ' 31 ש' 1-6). רק לאחר שאומתה עם הסתירה בתצהירה, חזרה בה שוב ושבה לגרסתה המקורית כי היה עותק גם אצלה (שם, ש' 15-20)". גם אם אתעלם מטעויות בוטות במסמך המרמזות או כי הוא נכתב מהותית על ידי המתנגדות או כי המנוח לא היה במיטב חושיו כגון הפניה לתאריך צוואה שאינה קיימת, עדיין צריך לזכור כי איש לא אימת את מצב המנוח שהיה אותה עת כמעט כבן 90 ואשר לכאורה חתם על מסמך שלא הוא כתב. כתב התובע מסעיף 25 לסיכומיו: "25. והסיבה הרביעית: המנוח לא היה כשיר לחלוטין במועד חתימת המסמך – 20.1.2020 – המנוח באופן מובהק וחד משמעי לא היה כשיר במועד חתימת המסמך – 20.1.20 – ודי בסיבה זו כשלעצמה כדי לבטל כל משקל ראייתי של מסמך זה. לתצהיר העדות הראשית של א.ו צורפה כנספח "ג" חוות דעת רפואית מיום 5.4.20 שערך הפסיכיאטר ד"ר אליק יופה. כעולה מחוות הדעת, מי שפנתה לד"ר יופה לקבל את חוות דעתו הייתה המתנגדת 1, ע.ס, שביקשה ממנו להעריך את מצבו הנפשי והקוגניטיבי של אביה לצורך מינוי אפוטרופוס, כך שלא יכולה להישמע טענה כנגד מהימנות חוות הדעת שנערכה לבקשת המתנגדות. מחוות הדעת של ד"ר יופה עולה כי ביום 6.1.20 – ימים ספורים טרם נחתם, לכאורה, מסמך 120 – המנוח שהיה כבר בן 89 נפל ונחבל בראשו והובל למיון בית החולים איכילוב. כתוצאה מהנפילה נגרמו למנוח נזקים במוח ובכלי הדם במוח והוא סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית ומבלבול חריף. הממצאים העולים מחוות הדעת החד משמעיים – המנוח לא היה כשיר במועד חתימת 'מסמך 120'. 26. חוות הדעת של ד"ר יופה אינה המסמך היחיד שמעיד על העדר כשירותו של המנוח בחודש ינואר 2020. גם ממסמכים שצירפו לתיק המתנגדות בעצמן – עולה תמונה דומה. המתנגדות עתרו לבית המשפט בבקשה לצירוף ראיות, מסמכים רפואיים (נושאת החלטה מיום 21.4.24). המתנגדות צירפו מסמך שכותרתו "סיכום ייעוץ נוירולוגי" מיום 20.1.20 – הוא בדיוק מועד חתימת מסמך 120 וכך נכתב במסמך זה בין היתר: 27. ממסמך נוסף שצירפו המתנגדות (באנגלית), נושא כותרת "התייעצות מומחה" מיום 12.1.20 (8 ימים בלבד טרם חתימת מסמך 120), נכתב (תורגם): עכשיו בכיסא גלגלים, לא מסוגל להרים עצמו ממיטה או כיסא. שיווי משקל לקוי, מחוסר התמצאות, רוגז עם עצמו משום שאיבד כל שליטה. הידרדרות פונקציונלית, זקנה, מצב פרנואידי". 28. המתנגדת ת.ס.ל שכתבה את החלק בכתב יד על מסמך 120 שנחתם ביום 20.1.20 העידה כי אביה ישב באותו היום על הספה בביתו ולא נתמך בכיסא גלגלים (עמ' 26, ש' 14-17), אלא שבמסמך הרפואי שהיא עצמה צירפה מיום 12.1.20 נכתב כי המנוח נתמך בכיסא גלגלים תלוי לחלוטין בזולת. "Presently in a wheel chair"; "unable to lift himself from bed or chair". 29. המסמכים הרפואיים ותוכנם לא הוכחשו על ידי המתנגדת 2, ת.ס.ל, בעדותה, שהתקשתה להשיב לשאלה כיצד ניתן היה להחתים את אביה על מסמך 120 ביום 20.1.2020 במצבו המתואר (עמ' 20 ש' 12 – עמ' 21 ש' 15), מלבד התשובה: "אני יכולה לספר לך את השתלשלות העניינים כפי שאבא שלי ביקש ממני לעשות והפעולות האלה מראות שאבא שלי היה ער לחלוטין, כשיר לחלוטין" (שם, בעמ' 20 ש' 1-3). 30. המתנגדות טוענות שמצבו הקוגניטיבי של המנוח בינואר 20 היה תקין, וכביסוס לכך שלפו בעדות של א.ו הקלטת הודעה קולית שלו בוואטסאפ מדבר על יפוי כוח מתמשך למנוח (הקלטה שהוצגה באופן מטעה וכוזב כהקלטה מפגישה אחרת – שם בעמ' 77, ש' 10-16 ובעמ' 78 ש' 5). על כל פנים, הודעה קולית של א.ו אינה יכולה להוות הוכחה למצבו הרפואי של המנוח, מה גם שא.ו הסביר בעדותו כי על אף שלא היה לו כל ספק באותה העת שהמנוח לא כשיר, מפאת הכבוד הרב והרגישות שרחש למנוח הועלתה האופציה של ייפוי כוח מתמשך (עמ' 78, ש' 29 – עמ' 79, ש'9) ואין חולק על כך שבסוף לא נחתם ייפוי כוח שכזה (עמ' 76, ש' 26)". צר לי, אך כל האמור לעיל, שהוא נכון כשלעצמו, אין בו להפוך את מסמך 120 למסייע לי. גרוע מזה, יכול גם יכול והמתנגדות הובילו למסמך במודעות לחשש כי אכן תוכל המנוחה לשנות מן הצוואה ההדדית. הטענה החוזית טענה מרכזית נוספת של המתנגדות נוגעת לקיומו של הסכם ממון שאושר בתמ"א 4435/85 ואשר נערך יחד עם הצוואות ההדדיות. את טענת המתנגדות ניתן איפה לומר בלשון ולפיה המנוחה הפרה את הסכם הממון בשנותה את הצוואה ההדדית לאמור כאמור בסעיף 2 לסיכומי המתנגדות וכך: "2. ביום 4.12.1985 י.ס ו-ת.ס ערכו יחד צוואות הדדיות (3+4). הם הורישו זל"ז את כל רכושם ולאחר פטירתם, כך קבעו שניהם יחד, כל רכושם יחולק בחלקים שווים בין ארבעת הילדים, שלוש בנותיו של המנוח (נ' נכדתו, בתה של י.ז, במקומה ) ובנה של המנוחה - התובע. בד בבד עם חתימת הצוואות ההדדיות הללו, י.ס ו- ת.ס חתמו באותו רגע על חוזה יחסי ממון (2) אותו הגישו לבית המשפט המחוזי בת"א, תיק מ"א 4435-85. הם ביקשו לאשר את הסכם יחסי הממון ביניהם ובית המשפט אישר אותו כדין (בצדק לא אישר השופט את סעיף 4 ד' וסעיף 5 להסכם כיון שאינם יחסי ממון) (2). הם הסכימו, בחוזה, בניסוח מדויק להפליא, כי "לגבי שאר הרכוש של הצד הנפטר ינהג הצד הנשאר בחיים בהתאם לצוואתו מיום 4.12.1985 " (סע' 5ב). בתוצאה, הוסכם יחד על ידם, שלאחר פטירתם יש לנהוג בהתאם לצוואותיהם ההדדיות מיום 4.12.1985, לפיהן כל אחד מארבעת הילדים יירש 1/4 מן הרכוש של שניהם. סע' 5 רבתי להסכם יחסי הממון אינו הוראה הורשתית. (סע' 5א להסכם קובע כי הנותר בחיים יעביר לילדים כספים). לא רק שמדובר בצוואות הדדיות תוך הסתמכות רבתי זה על זה, אלא גם מדובר בהתחייבות חוזית ברורה. בתצהירם המשותף של המנוח והמנוחה שנחתם באותו יום 4.12.1985 הם מבקשים יחד לאשר את החוזה בהתאם לחוק יחסי ממון, הצהירו שקיבלו ייעוץ משפטי וחתמו על ההסכם מתוך רצון טוב והבנה מלאה וכי הם מבינים את תוכנו ואת תוצאותיו. הצוואות הללו יחד עם הסכם יחסי הממון נעשו מתוך רצון עז, מטרה משולבת ומוסכמת של שניהם שלא לעשות בנפרד צוואה אחרת. ההגבלה הזו באה לידי ביטוי, כאמור, בסעיף 5ב להסכם יחסי הממון שנעשה בד בבד באותו היום עם הצוואות ההדדיות, והעובדה שהחוזה לא שונה ולא תוקן על ידי שניהם במשך 36 שנים (עד לפטירתו ביום 13.8.21), היא הנותנת, שמדובר בהסכמה שלא שונתה ושאכן מדובר בהסתמכות זע"ז. הוראה מגבילה שינוי הצוואה, הינה הסכמת הצדדים שלא ניתן לשנות את הצוואות ההדדיות אלא בהסכמה שזה יידוע השני על רצונו בשינוי. מדובר ברכוש רב שהיה לי. עוד לפני נישואיו עמה שהסכים ליתן לה מחצית :בית ברח ' ז. תל אביב ומגרש ברח' י.א בזיכרון יעקב. ואכן י.ס קיים את התחייבותו (לפי סע' 2) לחוזה והעביר מחצית מהנכסים הללו ע"ש ת.ס לפי החוזה, בסמוך לאחר נישואיהם. תצהירו של התובע כולו סתירות ושקרים ואינו ראוי לאמון. למשל נטען על ידו (בסעיף 28 לתגובה להתנגדות) ש ב -1978 אמו ויתרה בהסכם הגירושין מבעלה השני על כספים ונותרה עם "סכום כספי זעום", ברם, לאחר מכן נטען על ידו ההפך (בסעיף 32) - כי היא הביאה עמה כסף רב מגירושין אלה, חלקה מהשקעה נדל"נית שמומשה בשנת 1987 בשווי 700,000$. כך או כך בני הזוג הסכימו לשתף את רכושם זה עם זה ובתנאי מגביל ומקביל שרכושם יחולק לאחר פטירתם בין ארבעת הילדים בחלקים שווים. זה היה תנאי מוסכם להעברת מחצית רכושו של י.ס על שמה של ת.ס. כך י.ס חי עמה 36 שנים תוך ידיעה והבנה, שרכושו הרב מוסדר בהסכם יחסי הממון ובצוואות הדדיות שנחתמו על ידם. אלא שת.ס. הוליכה אותו שולל, רימתה והונתה אותו במשך לא פחות מ -32 שנים. היא עשתה 2 צוואות בכתב ידה בהיחבא ובהסתר ממנו: האחת ביום 10.4.89 והשנייה ביום 29.10.96". אם תרצה תאמר, שטענת המתנגדות היא שכאשר נכתבת צוואה מאוחרת לצוואה הדדית לגבי התקופה שעליה לא חל סעיף 8(א) לחוק שתוקן בשנת 2005, שונה הדין למי שליווה את הצוואה בהסכם ממון לבין מי שלא עשה כן. אין בידי לקבל טענה זו, שהרי הפסיקה כולה הבינה גם באין הסכם יחסי ממון, כי עריכת צוואה מאוחרת פוגעת בעקרון ההסתמכות ולמרות זאת הכשירה את הצוואות המאוחרות (וראה בע"מ 10807-03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל , פ"ד סב(1) 601, עמ"ש (תל אביב-יפו) 51823-03-11 פלונית נ' פלוני). נזכיר את הידוע לכל ולפיו, צוואה היא הוראות מה יעשה ברכוש אדם לאחר לכתו והסכם ממון הוא הסדרת השאלה מה בבעלות אדם בחייו. והדברים מקבלים משנה תוקף בחוק הירושה האוסר לערבב בין השניים וליתן הוראות בעיזבון אגב יחסי ממון (וראה סעיף 8 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965). לשון אחר – לצורך ההכרעה, אין נפקא מינה אם לוו הצוואות ההדדיות בהסכם ממון אם לאו. ואעיר, כי עריכת צוואות נוספות על ידי המנוחה בשנים 89 ו- 96, אינה משנה את הדין על אף הפגיעה בעיקרון ההסתמכות. פגיעה זו בעיקרון ההסתמכות על דרך עריכת צוואה מאוחרת לצוואה ההדדית, הביאה את המחוקק לשינוי החוק בשנת 2005 ואולם הפסיקה קבעה כי עד לתיקון החוק מדובר במעשה לגיטימי ואין ספק כי המנוח, מכוח מקצועו כעו"ד בכיר ומכובד, היה ער לסיכון ואולי גם השלים עמו למשל על דרך מתן נכסים למתנגדות בחייו. ואכן, צודק התובע גם בטענתו כי לא הוכח שהמנוח לא ידע על צוואת המנוחה שנערכו גם בשנים 1996 ו- 1989. חזרנו איפה לטענתו המקורית של התובע ולפיה, צריכה ההכרעה בראש ובראשונה להיות משפטית. על כללו של הדין כתב התובע מסעיף 7 לסיכומיו בין השאר כך: "7. השאלה האם אדם רשאי לבטל צוואה הדדית עליה חתם, ובאילו תנאים, הוסדרה במסגרת תיקון מס' 12 לחוק הירושה, תשס"ה – 2005 -, במסגרת סעיף 8א (להלן: "התיקון לחוק") הוראות סעיף 8א לחוק הירושה חלות רק על צוואות אשר נחתמו לאחר התיקון לחוק, קרי, לאחר שנת 2005. בענייננו, הצוואה ההדדית נחתמה בשנת 1985, שנים רבות טרם התיקון, ומשכך חל עליה הדין שהיה בתוקף לפני התיקון. טרם תיקון 12 - הגישה הרווחת בפסיקה היא חופש ההורשה של כל מצווה לשנות את צוואתו. 8. בנוגע לצוואות הדדיות טרם התיקון, נקבע בפסיקה כי חופש ההורשה חל עליהן באותה מידה וכל מצווה רשאי לבטל בכל עת את צוואתו ובלבד שלא נכתבה בה הוראה בדבר כוונת הצדדים להגביל את כוחם משינוי הצוואה ההדדית, וראה ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר פד"י כז(2) 373: "אין מניעה ששני בני- אדם יעשו צוואות האחד לטובת חברו, ובעיקר מקובל הדבר בין בני - זוג. אין פסול בעריכת צוואות כאלה, אך כל אחד מן המצווים חופשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו, ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו". 9. ההלכה המחייבת: הלכת זמיר - פסק הדין שניתן בבע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל פ"ד סב (1) 601 (להלן: "פרשת זמיר") - הינו כיום ההלכה המחייבת בצוואות הדדיות שנערכו לפני שנת 2005, טרם חקיקת סעיף 8א' לחוק הירושה. בהתאם לדעת הרוב בפסק - דין זמיר בצוואה שותקת כמו במקרה שלנו, צוואה שלא מכילה כל הוראה מגבילה, אין אינטרס הסתמכות הראוי להגנה אלא אם יוכח אחרת, ולכן לכל אחד מהמצווים הזכות והיכולת לשנות את צוואתו, בכל עת וללא הגבלה. ובלשון פסה"ד (פסקה 16): "הצוואות ההדדיות שבפנינו נערכו עוד בשנת 1990, בעוד שבני זוג אשר ערכו צוואות הדדיות לאחר תיקון החוק ומבקשים לשחרר זה את רעהו ממגבלות החוק עליהם הנטל לכתוב "הוראה אחרת"; אין מקום להטיל נטל דומה ,ולמפרע ,על מי שערכו צוואותיהם לפני התיקון". "מעצם ההדדיות בכתיבת צוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה... והכל כמובן באין אינדיקציה פרשנית אחרת. שכן, בני הזוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, לפיהן ללא "הוראה אחרת" בצוואה - אין הגבלה על חופש הצוואה של בן הזוג השני". 10. חיזוק הלכת זמיר בבע"מ 7884/23 מיום 10.9.2024 - בית המשפט העליון אמר את דברו פעם נוספת בפסק דין נוסף שניתן לאחרונה ובו אשרר ואף חיזק את הלכת זמיר בנוגע לצוואות הדדיות שנערכו טרם התיקון לחוק; לגביהן נקבע כי חופש הציווי יחול אף במקרה קיצוני שבו אחד מבני הזוג חפץ לשנות את צוואתו ובן הזוג השני אינו כשיר קוגניטיבית ואינו יכול לפעול לשינוי צוואתו שלו. בית המשפט העליון ביטל את קביעת ביהמ"ש המחוזי לפיה המנוח ששינה את צוואתו נהג בחוסר תום לב – "הנה כי כן, אני סבורה כי קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה המנוח נהג בחוסר תום לב עת ביטל את צוואתו ההדדית, מוקשית ואינה יכולה לעמוד" – כב' הש' וילנר בס' 47 לפ"ד. וכן: "לא ניתן להחיל את דרישת תום הלב באופן שיביא להגבלת חופש הציווי בדיני הירושה. ובמילים אחרות: לא ניתן להשתמש בעקרון תום הלב החוזי כ"מעקף" להוראותיו המפורשות של חוק הירושה בעניין זה" – ס' 45 לפ"ד. 11. ומן הדין לנדון – בצוואות דנן שערכו בני הזוג המנוחים בשנת 1985 אין ולו מילה אחת על הסתמכות או על מגבלה המוטלת על מי מבני הזוג לשנות את צוואתו, בין בחיי בן הזוג השני ובין לאחר מותו". כתבו המתנגדות למשל מס' 8 לסיכומיהן כך: "8. כולם מודים שצוואה הדדית הנעשית במחתא חדא היא חוזה לכל דבר ועניין ואי אפשר לאפשר לבן זוג אחד להונות ולרמות את השני. ההסכמות וההסתמכות הינן ערך חשוב גם אם הן מתנגשות, לכאורה, עם חופש הציווי. אולם כאן מדובר בהסכמות משותפות חתומות בחוזה ולא רק צוואות. קודם כל יש תום לב, יושרה והוגנות ואי אפשר ליתן לאחד לרמות את השני. ראו פסק דין שפורסם זה עתה ,עמ"ש 12539-05-23 מחוזי חיפה. בני זוג עשו צוואה הדדית (ביום 12.2.12) אלא שלאחר מכן הם נפרדו זמ"ז וניהלו הליכי גירושין. תוך כדי נפטרה האשה. בן זוגה עתר לקיום הצוואה ההדדית תוך שהתנגד לצוואה החדשה שעשתה ושלא אמרה לו עליה, כדי שהוא לא יירש אותה. בימ"ש לענייני משפחה (חיפה) קבע שהצוואה החדשה קובעת ולא ההדדית כי ראה בהליכי הגירושין סוג של הודעה בכתב על ביטול הצוואה ההדדית. אולם בערעור פסה"ד התהפך ברעש גדול. כיוון שהסתירה את הצוואה החדשה ממנו לא ניתן לקיים את הצוואה החדשה אפילו שזה רצונה המלא. תכלית ההודעה (בכתב) לבן הזוג היא להבטיח כי הצדדים אשר סומכים ומסתמכים זה על זה בכל הנוגע להסכמתם ההדדית (בצוואה ההדדית), יפעלו מתוך מודעות ומתן הודעה ולא ירמו את בן זוגם. נטל ההוכחה שבן הזוג היה מודע לביטול הוא על המבטל ולכן נדרשת הודעה בכתב. הודגש בפסק הדין שהאשה הכינה "צוואת מגירה", כך שאם בן זוגה ילך לעולמה לפניה היא תפעל על פי הצוואה ההדדית ותקבל את רכושו, ואם היא תלך לעולמה קודם יורשיה ישלפו את הצוואה החדשה מהמגירה. בדיוק כך עשתה ת.ס כאשר הונתה ורימתה את בעלה המנוח. מיד לאחר פטירתה, התובע שלף צוואותיה. היא רימתה את י.ס ביודעין ובזדון ובניגוד להליכי גירושין בתיק שהוזכר, בין ת.ס ו- י.ס היו חיי זוגיות נפלאים עשרות שנים לפחות משנת 1984 מאז כתיבת הצוואה ב -1989. ביהמ"ש העליון בע"מ 1712/24 הוסיף שהמנוחה רימתה את בן זוגה. היא עשתה צוואת מגירה ובחרה במודע שלא למסור לו הודעה על ביטול...". בע"מ 1857/24 (פמ"מ) קבע לעניין צוואות הדדיות שנערכו בטרם תיקון החוק בין השאר את הכלל ולפיו, ניתן גם ניתן להותיר צוואה מאוחרת על כנה אם גם בתיקונים. נדמה כי ההלכה היום בסוגיה שבפנינו טמונה בבע"מ 7884/23 אשר עיין גם בהלכת זמיר הנזכרת לעיל וברציו לפסה"ד נאמר כך: "המצב המשפטי ערב תיקון מס' 12: בהתאם להלכה שנקבעה בבע"מ 10807/03 בעניין זמיר, עריכת צוואה הדדית כשלעצמה אינה שוללת את כוחו של צד לשנות מצוואתו, בחייו של הצד השני ואף לאחר מותו, וזאת בהעדר ראייה לכוונה משותפת אחרת של הצדדים. באותו עניין הושארה ב"צריך עיון" רק השאלה אם מי שביטל באופן חד צדדי צוואה הדדית – תוך הפרת הוראה בצוואה המגבילה אותו מלעשות כן – ייחשב כחסר תום לב. מכאן עולה איפה, כי מי שביטל צוואה הדדית, בהיעדר הוראה מגבילה כאמור, לא ייחשב חסר תום לב. במקרה דנא, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, צוואתם ההדדית של המנוחים אינה כוללת הוראה המעידה על רצונם להגביל את האפשרות לשנות את הצוואה. ממילא, יישום הלכת זמיר על ענייננו מוליך למסקנה כי לא הייתה מניעה למנוח לשנות את צוואתו בדרך של עריכת צוואה חדשה רק בשל קיומה של צוואה הדדית קודמת ואין לראות בעצם שינוי הצוואה על ידי המנוח התנהגות שלא בתום לב. מסקנת ביהמ"ש המחוזי, שלפיה, לנוכח הוראות סעיף 61 ו-39 לחוק החוזים, מי שביטל צוואה הדדית – אף בהיעדר הוראה מגבילה כאמור – פעל בחוסר תום לב, מוקשית ואינה יכולה לעמוד. זאת, שכן, היא אינה מתיישבת עם ההלכה שנקבעה בעניין זמיר, ואף ספק אם היא מתיישבת עם הוראות חוק הירושה; טענות המשיבות באשר להבחנה בין ענייננו לעניין זמיר נדחו. בהינתן האמור, ביהמ"ש קובע צד לצוואה הדדית רשאי לחזור בו מצוואתו, גם בנסיבות כדוגמת ענייננו. דהיינו: במצב דברים בו הצד השני לצוואה נעדר את הכישורים הקוגניטיביים להבנת משמעות החוזה כאמור". כך כללו של דין ומכאן שדין צוואת המנוחה, זו המאוחרת, להיות בת תוקף. עוד מעט על הראיות אין עורר כי בחיי המנוח הועברו נכסים וכספים בסכומי עתק למתנגדות ולבני ביתן. למען האמת, לא הוכח בפני כי המנוח לא ידע או לא שיער כי המנוחה תשנה צוואתה ואיני סבור כי הוכחה בפני מרמה, למעט עצם עריכת צוואות מאוחרות לצוואה ההדדית. בכך אין די כדי לשנות את הדין הקיים. סוף דבר ההתנגדות נדחית. צוואת המנוחה נשוא ההליך היא בת תוקף. המתנגדות יישאו בהוצאות התובע בסך 80,000 ₪. ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת כל פרט מזהה אודות הצדדים. המזכירות תסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision56346-07-23	["ארז שני"]	[{"judgment_id": "6b4bab7e-f75c-569c-bedc-2a176f93c059", "file_name": "56346-07-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 59745, "extension": "docx", "display_name": "56346-07-23-קובץ מקורי"}]
57066382-d744-5949-aa03-a44d1549994f	ביהמ"ש השלום בהרצליה, השופט אמיר ויצנבליט: פס"ד בעניין תקיפה של החלטות שיפוטיות (ת"א 45424-11-23)	45424-11-23	2025-12-22	3	4	3	3MAGISTRATE_COURT	4TelAviv	3Civil	בשם הנתבעות: עו"ד יפה חנוכייב 1. לפניי תביעות שהוגשו נגד הנהלת בתי המשפט וכן נגד מזכירות בית המשפט לענייני משפחה. לאחר העיון בבקשה לסילוק על הסף שהגישו הנתבעות ובתשובת התובע, וכן לאחר שקוים דיון שבו טענו הצדדים בעל-פה, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל. 2. הנטען בשתי התביעות חוסה באורח מובהק תחת החסינות השיפוטית הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כפי שנפסק, מדובר בחסינות מהותית, שאינה מהווה בסיס להטלת אחריות שילוחית על המדינה (עיינו, רע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' עלי אדם (‏2.9.2018)). כך כבר נקבע בעניינו של התובע בתביעה אחרת שהגיש (עיינו, פסק-הדין שצורף כנספח א' לכתב ההגנה). 3. עניין שתי התביעות מצוי בלב החסינות השיפוטית. עניינן בתקיפה של החלטות שיפוטיות. בתביעה שהוגשה בגדר תיק מס' 45424-11-13, טענות התובע הן לגבי החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינו, אשר לשיטת התובע הן סותרות ושגויות. מדובר בטענות שאינן מקימות אחריות מכוח החסינות האמורה, וכפועל יוצא מכך, התביעה נעדרת עילה גם לגבי הנתבעות. הטענות אינן מקימות אפשרות לקבלת פיצוי כספי מן הנתבעות, וודאי שאין מקום לתת צו עשה כלפי בית המשפט שדן בעניינו של התובע (כשהתובע מכנה להבנתי את כב' השופט שדן בעניינו בשם, "העובד"). 4. כך גם לגבי התביעה הנוספת שהגיש התובע, בגדר תיק מס' 65430-12-23. התובע טוען בתיק זה לגבי 'סידור' פסק-דין שניתן בעניינו, אולם טענות אלו אינן אלא טענות המופנות כלפי תוכנו של פסק-דין שניתן בעניינו (להבנתי התובע טוען שבפסק-הדין יש הפניות לפרוטוקול אשר מספור העמודים בו תוקן, ושההפניות הן לפני התיקון). הסעד בדבר הטלת קנסות על הנתבעים אינו בסמכות בית משפט זה. 5. אם כן, כתב התביעה אינו מקים עילת תביעה. על כן, התביעות נדחות על הסף. 6. מטיעוני בעלי הדין מתברר שהתנהלות התובע חוזרת על עצמה. בדיון ניסיתי להסביר לתובע את הדברים, ומדוע אין עילה לתביעה שבה מועלות טענות כלפי החלטות שיפוטיות בהליך אחר – אולם ללא הועיל. 7. מצאתי שאין לפטור את התובע מתשלום הוצאות הנתבעות בשל הטירחה שהייתה כרוכה בבירור ההליכים. אחר ששקלתי את טירחה זו, בשים לב לטיעונים בכתב שהגישו הנתבעות וכן קיום הדיון, התובע ישלם לנתבעות הוצאות בסך 5,000 ש"ח. ניתן להגיש ערעור על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי תוך 60 ימים. אלא אם תועלה לכך התנגדות תוך 7 ימים, פסק-הדין ניתן לפרסום ללא שם התובע. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision45424-11-23	["אמיר ויצנבלט"]	[{"judgment_id": "57066382-d744-5949-aa03-a44d1549994f", "file_name": "45424-11-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 47573, "extension": "docx", "display_name": "45424-11-23-קובץ מקורי"}]
e92bb6a3-994e-5530-8bc0-dbac607fbf23	ביהמ"ש המחוזי בירושלים, השופט אביגדור דורות: פס"ד מרכז ארצי לבחינות והערכה נ' פקיד שומה ירושלים (ע"מ 48870-02-21)	48870-02-21	2025-01-20	2	6	6	2DISTRICT_COURT	6Jerusalem	6Administrative	לפנַי ערעור על שומות מס הכנסה (להלן: "השומות") לשנים 2016-2014 (להלן: "שנות המס"); במסגרת השומות המערערת חויבה בתשלום מס הכנסה בסך כולל (קרן) של: 4,227,966 ₪ (להלן: "הסכום שבמחלוקת"); השומות הוצאו בצו לפי מיטב השפיטה, בהתאם לסעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח משולב], התשכ"א־1961 (להלן: "הפקודה"). לדעת המערערת, העמותה מוגדרת כ'מוסד ציבורי' – כמשמעותו בסעיף 9(2)(א) ו-(ב) לפקודה, לפיו היא פטורה ממס על ההכנסה, שכן מהווה היא מוסד ללא כוונת רווח, בעל 'מטרה ציבורית'- חינוך (כמשמעות הגדרתה בסעיף 9(2)(ב) לפקודה) או 'מדע' או 'סיוע למוסד ציבורי'. לדעת המשיב, המערערת אמנם התאגדה כעמותה אך אינה חוסה תחת ההגדרה של 'מטרה ציבורית' – ולא זכאית לפטור ממס, וממילא חייבת במס על ההכנסה לפי סעיף 2(1) לפקודה – הכנסה מעסק. ברקע הדברים המערערת התאגדה כעמותה רשומה בשנת 1983, על ידי נציגים (המייסדים; לימים, חברי האסיפה הכללית של העמותה) מ-7 מוסדות אקדמיים – האוניברסיטאות: העברית, ת"א, חיפה, בר אילן, בן גוריון, הטכניון ומכון ויצמן. עד להתאגדותה של המערערת כעמותה, כל מוסד אקדמי ערך בחינות כניסה ומיון למועמדים ללימודי התארים השונים באופן עצמאי. בשל הקשיים של הקמת מערך בחינות ומיון עצמאי, והמשאבים הכספיים והעלויות הגבוהות בפיתוח והחזקה של מערך מיון, החליטו שבעת המוסדות האקדמיים הנ"ל להקים את העמותה. מטרות העמותה, בהתאם לתעודת ההתאגדות מרשם העמותות, הן: "בניה והפעלה של מערכת מיון וברירת מועמדים ללימודים אקדמיים במוסדות להשכלה גבוהה". מטרה נוספת, שהעלתה העמותה – בהשגתה בשלב א', מיום 29.1.2020, במסגרתה בס' 3.2.3 ציטטה מסעיף 4.4 של חוזר 9/2015 – היא: "סיוע למוסד ציבורי בקידום יכולותיו הכלכליות, הארגוניות או הניהוליות;", על כן, פעילות העמותה כמוה כסיוע למוסדות להשכלה גבוהה. בתקנון העמותה, מינואר 2017, מופעים מטרות נוספות, כגון: מתן שירות וייעוץ בענייני מדידה ומיון, עריכת מחקרים בנושאי מיון ובנושאים אחרים ומתן שירותים לחברי העמותה. סיווג העמותה עד לשנת 2013 (כולל) כזכור, העמותה הוקמה בשנת 1983; העמותה עד לשנת 2013 (כולל), הייתה מסווגת אצל המשיב כמוסד ללא כוונות רווח (מלכ"ר) ולאחר מכן, בעקבות תיקונים ורפורמות בחוקי המס, שונה סיווגה של העמותה ל'מוסד ציבורי' – המכנה המשותף באותם סיווגים, כי חל על העמותה סעיף הפטור ממס על ההכנסה, על פי סעיף 9(2)(א) ו-(ב) לפקודה. הוי אומר: עד לשנת 2013 (וכולל) משך 30 שנה סווגה העמותה כפטורה ממס, ולא נגבה ממנה מס הכנסה; דוחותיה הכספיים הוגשו לפקיד השומה, והלה אישרם והסכים לעובדה כי העמותה נהנית מפטור ממס על ההכנסה, בהתאם לסעיף 9 לפקודה. ברם, המשיב ערך בחינה מחודשת, החל משנת המס 2014, אשר בסופה קבע כי העמותה לא תסווג עוד כמוסד ציבורי הפטור ממס על ההכנסה, ועל כן מחויבת היא במס על ההכנסה. תמצית השומות ונימוקי השומה ביום 30 בדצמבר 2019, המשיב הוציא לעמותה שומה לפי מיטב השפיטה, בהתאם לסעיף 145(א)(2)(ב) לפקודה – בה קבע המשיב כי פעילות המערערת איננה ל'מטרה ציבורית' וכי מטרה מסוג 'חינוך' היא, "לימוד, הדרכה, הכשרה", וכי פעילות של מיון איננה עונה להגדרת 'חינוך'. כמו כן, המשיב קבע כי גם אם נצא מנקודת הנחה כי המטרה הסופית היא 'חינוך' הרי שבהתאם לפסיקה, המטרה הזמנית – שהיא פעילות רווחית רגילה – שומטת את הקרקע מתחת למטרה ציבורית של 'חינוך'; המשיב הסתמך על פסק הדין בע"א 767/87 בשערייך ירושלים. ביום 26 בינואר 2021, המשיב קבע בצו לפי סעיף 152(ב) לפקודה, כי הכנסותיה של המערערת חייבות במס. ביום 22 ביוני 2021, הגיש המשיב את נימוקי השומה, במסגרתם שב וטען כי הכנסות המערערת אינן פטורות ממס וציין פסיקה המצמצמת את הגדרת 'מטרה ציבורית' – הלכת ויפאסנה (כפי שיורחב להלן). במסגרת השומות טען המשיב גם לשתי טענות פרוצדוראליות, אשר אך בגינן אפשר היה לסווג את העמותה כחברה רגילה לצורכי מס – האחת: כי חובת ההוכחה מוטלת על העמותה וזו לא הרימה את הנטל; השנייה: כי אין המשיב נדרש להסתייע במומחים באשר לקביעותיו. טענה מקדמית תחילה עלינו לברר ולבאר מה יום מיומיים?! – אף שלא הועלתה הטענה במפורש (הועלתה בשלב ההשגה - מיום 20.1.2020) – אדרש אליה; היינו - השאלה היא, מדוע ממועד התאגדות העמותה ועד לשנות המס, העמותה סווגה אצל המשיב כמלכ"ר או 'מוסד ציבורי' הנהנים מהפטורים שבסעיף 9 לפקודה, ואילו עתה, ביצע המשיב בחינה מחודשת ביחס לסיווגה של העמותה. לצורך כך נעסוק עתה, ככל שהדברים רלוונטיים לענייננו, בהתנהלות המשיב בשינוי קביעתו משנים קודמות. נקודת המוצא בכל דיון כלפי ביקורת על החלטת רשות מנהלית היא, כי הפעולה נעשתה בצורה תקינה. ברם, חזקה זו איננה חזקה חלוטה, אלא היא ניתנת לסתירה. בהלכה הפסוקה נדונה רמת ההוכחה ורף הראיה לסתירת תקינותה של פעולה מנהלית (ראו והשוו: עע"מ 4072/11 עיריית בת ים נ' ירדנה לוי (2012) ע"א 2079/20 עמותת ועידת המדעים וההשכלה האסלמית נ' פקיד שומה ירושלים 3 פסקאות 27-26 (27.10.2021)). במקרה דנא, לטענת המשיב, בא הוא לבחינה מחדש של סיווג העמותה. מדוע?! היות ויש לעיתים צורך בריענון נהלים שינויים או תיקון טעות מנהלית יזומה – טענה לה אני מסכים. לשון אחרת, בחינה מחדש של החלטות היא דבר מבורך ואף רצוי, אך ההשלכות של השינויים מצריכים בחינה מעמיקה- מדוע יש צורך לשנות?! האם מי מהמושפעים מההחלטה נפגעים?! לאור האמור לעיל, נברר בתחילה האם לרשות המנהלית הייתה סמכות להפוך החלטה, האם נכון היה בנסיבות העניין להפוך את ההחלטה והאם חזקת התקינות המנהלית התערערה במקרה דנא. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בבג"ץ 2020/19 קיבוץ נחל עוז נ' מדינת ישראל משרד החקלאות פסקה 15 (5.1.2020) לאמור – "15. ההלכה מקדמת דנא היא כי מתוקף תפקידה כנאמן הציבור, חייבת הרשות המנהלית להתחשב באינטרס ההסתמכות של הפרט (עע"מ 8329/14 עיריית קרית אתא נ' קורן, פסקה 20 (31.5.2016); בג"ץ 9098/01 גניס נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נט(4) 241, 285 (2005); בג"ץ 6951/17 אפיקי מים אגודה שיתופית חקלאית נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה 29 (3.4.2019)). כדי שעיקרון ההסתמכות יחול במקרה קונקרטי, על הטוען לו להוכיח כי הוא היה סביר בנסיבות העניין. אך גם אז, הסתמכות הפרט אינה מגבילה את סמכותה של הרשות, אלא מהווה אך שיקול אחד מתוך השיקולים האחרים שעליה לבחון בתוך מכלול שיקוליה (בג"ץ 8371/09 דורון נ' שר הפנים, פסקה 16 (7.7.2010)). היינו, כמו רוב הזכויות, אין הזכות הנבנית על עיקרון ההסתמכות, זכות אבסולוטית אלא יחסית. היא נדחית לעתים לפני שיקולים אחרים ולעתים היא עצמה אינה חזקה דיה כדי שתימשך לאורך זמן". האם במקרה דנא, היה נכון להפוך החלטה; כפי שיורחב בהמשך- לדעת המשיב ההלכה הפסוקה צמצמה את המונח 'מטרה ציבורית' ועל כן, נכון היה לשנות בהתאם להלכה הפסוקה את סיווגה של המערערת. אולם, בכך לא סגי, על בית המשפט לבחון האם אכן היו הצדקות לשינוי ההחלטה. על ההצדקות לשינוי החלטה, ארחיב בהמשך. האם חזקת התקינות המנהלית התערערה; במקרה דנא, מסכים אני כי עומדת למשיב חזקת התקינות המנהלית. יפים לעניין זה אמירתה של כב' השופטת ד' ברק-ארז בפסק הדין בע"א 8158/16 אפרים בן מנחם נ' פקיד שומה - מס הכנסה חיפה (16.10.2018) לאמור – "חזקת תקינות המינהל נועדה בדיוק למקרים מסוג זה, שבהם הרשות עשויה להידרש להציג ראיות לפעולות שבהן נקטה לאחר שנים רבות (ראו: ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, 756 (2000); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 35-33 (2017)). אכן, טוב תעשה הרשות אם תפיק את הלקחים המתבקשים ותדאג לשימור טוב יותר של הרישומים בנושא, אולם אין לומר שהמערער יכול להיבנות מכך במקרה זה." המסקנה עד כה: השתכנעתי כי המשיב עקבי בטענותיו וכי מדיניות השומה כלפי נישומים אחרים המסווגים כמוסד ציבורי אינה שונה ונסמכת על פרשנות הוראות הפקודה, חוזרים של רשות המיסים וההלכה הפסוקה (השוו: ע"א 2079/20 עמותת ועידת המדעים וההשכלה האסלמית נ' פקיד שומה ירושלים 3 (27.10.2021)). מעת שקבענו כי עומדת לרשות המסים, בעניין דנא, חזקת התקינות המנהלית, עתה נעבור לדון לגופו של ערעור. תחילה אציג את עיקרי השומה, טענות הצדדים וסיכומי טענותיהם. השומה ביום 26 בינואר 2021, הופקה שומה סופית למערערת (להלן: "השומה"); לפי השומה המערערת אינה עונה להגדרת 'מוסד ציבורי' ואף אינה עונה על הגדרת 'מטרה ציבורית', כמשמעות המונחים הנ"ל, בסעיף 9(2) לפקודה. הנימוק המרכזי של המשיב הוא (סעיף 19.ו ו-ז לשומה), בעקבות פסק הדין ויפאסנה (הנזכר להלן), כי הגדרות סעיף 9 לפקודה תתפרשנה באופן מצמצם- על כן, לדעת המשיב אין העמותה עונה על ההגדרות ואין היא מניחה דעתו באשר למטרותיה הציבוריים ואיך היא מסייעת למטרת 'חינוך' כמשמעותה לחינוך סטודנטים, בפרט עת המועמדים משלמים מחיר שוק (הגלום בו רווח כלכלי) וכי הנהנים, הבלעדיים, מתוצאות מבחני הפסיכומטרי שהעמותה עורכת הם חברי העמותה (המוסדות האקדמיים שהקימו אותה). לאור נימוקי השומה, לא קיבל המשיב את דיווחי המערערת לפיהם אין היא חבה במס על ההכנסה. לדעת המשיב, המערערת אינה 'מוסד ציבורי' וממילא העודפים שהציגה מהווים, הלכה ולמעשה, רווחים החייבים במס. לפיכך, קבע המשיב כי העודפים להלן יהיו חייבים במס בהתאם לשיעור מס חברות, שהיה בתוקף באותן שנות מס, כדלקמן: שנת המס 2014 – הכנסה נטו, לפני מס: 1,469,620 ₪; שיעור מס חברות – 26.5% (ס' 126 לפקודה); סה"כ מס (קרן): 389,449 ₪; שנת המס 2015 – הכנסה נטו, לפני מס: 6,423,003 ₪; שיעור מס חברות 26.5% (ס' 126 לפקודה); סה"כ מס (קרן): 1,702,096 ₪; שנת המס 2016 – הכנסה נטו, לפני מס: 8,545,682 ₪ שיעור מס חברות 25% (ס' 126 לפקודה); סה"כ מס (קרן): 2,136,421 ₪; סה"כ המס המגיע (קרן): 4,227,966 ₪; הסכומים הנ"ל שוערכו (נוספו הפרשי הצמדה, ריבית וקנסות) עד ליום 27 בינואר 2021, כדלהלן: שערוך לשנת המס 2014: 91,136 ₪; שערוך לשנת המס 2015: 361,925 ₪; שערוך לשנת המס 2016: 375,502 ₪; סה"כ ריביות וקנסות: 828,563 ₪; סה"כ מס (קרן +ריביות): 5,056,529 ₪. מחלוקת הצדדים; הצדדים חלוקים באשר לסיווג העמותה ובאשר לרווחי העמותה – היוצא מזה כי המחלוקת ביחס לסכום השומה קיצונית וכי לדעת המערערת, וכאמור לעיל, סכום החיוב הוא אפס (0) שכן אין היא מחויבת במס כל עיקר. מנגד, לדעת המשיב, מעת שהעמותה אינה מוסד ציבורי, ורווחיה הם כפי תוצאות בדיקת המשיב, היא חבה במס בסכום כנזכר לעיל. המשיב עתר אף להטלת 'קנס גרעון' בהתאם לסעיף 191 לפקודה. טענות הצדדים טענות המערערת לטענת המערערת, פעילותה היא בגדר 'מטרה ציבורית', וכי כל הכנסותיה נובעות מפעילות למען מטרה ציבורית. על כן, הכנסותיה מהוות הכנסות פטורות ממס, וממילא זכאית למתן הפטור שבסעיף 9(2) לפקודה. המערערת סבורה כי פעילותה הינה למטרת 'חינוך', שכן בכך היא, 'מהווה כלי חיזוי סיכויי הצלחה בלימודים במוסדות להשכלה גבוהה, ולצד הבחינות הבגרות משמשת את המוסדות במיון מועמדיהם לחוגי הלימוד השונים'. כמו כן, המערערת הדגישה את היותה גוף בלתי תלוי, במלוא מובנו, שכן אין היא – כעיקרו – מקבלת תרומות או תקציבים מהמדינה, על מנת לשמר את היותה גוף עצמאי ולא מוטה במטרה לקיים בחינות אובייקטיביות והוגנות תוך שקיפות מלאה של פעילותה. זאת ועוד, המערערת הדגישה עוד, כי העודפים שנותרים בקופתה אינם מחולקים כדיבידנד או כל חלוקה אחרת, אלא מושקעים בניירות ערך במטרה לשמור על ערך הכסף וכן במטרה לשימור כספי רזרבה, בעתות משבר (כגון: בתקופת הקורונה), או בהתרחש אירועים כלכליים, זאת על מנת להמשיך את פעילותה. כמו כן, חלק מכספי העודפים מנותבים לקרנות, אשר תפקידם להמשיך לתחזק, לפתח ולערוך מחקרים בקשר לפעילות העמותה. לטענת המערערת, באשר לנטלי ההוכחה, 'חובת ההוכחה' אינה תחליף לגביית 'מס אמת' וכי המשיב צריך לבכר את דרך החקירה והדרישה להגיע אל גביית 'מס אמת' מאשר הטלת ההוכחה על כתפי הנישום. עוד טענה המערערת, כי אכן אין המשיב מחויב להסתייע במומחים אך, בשל עיקרון גביית 'מס אמת', מחויב הוא להכיר היטב את התחום והטיעונים על מנת לדרוש מס אמת. ככל והמשיב אינו בעל הבנה וידע הנדרשים, עליו להסתייע גם במומחים על מנת להגיע לגבות 'מס אמת'. המערערת דחתה את טענת המשיב לפיה, לאור בג"ץ ויפאסנה, הפרשנות של הגדרת 'מטרה ציבורית' תהא מצומצמת כך שהעמותה אינה עומדת בהגדרה זו. לדעת המערערת – בית המשפט העליון יצר הבחנה בין הפרשנות של מוסד ציבורי ומטרה ציבורית שבסעיף 46 לפקודה (שעניינה מתן זיכוי ממס לתורם) לבין הגדרות שבסעיף 9(2) לפקודה. לדעת המערערת, צמצום הפרשנות נכון לגבי הגדרות ביחס לסעיף 46 לפקודה, שכן אלו גורמים להפחתת הכנסות המדינה או להגדלת הוצאות המדינה. לא כך הדבר ביחס לסעיף 9(2) לפקודה העוסק בהגדרת פטור ממס. נוסף על האמור לעיל, לטענת המערערת, הדיון על פרשנות הגדרת מטרה ציבורית – חינוך – הינו ביחס למטרות שלשמן פועלים מוסדות חינוך, על כן, בהתאם לבג"ץ ויפאסנה, הפרשנות באה לצמצם את תכני הלימוד – קרי, לא כל התכנים שווים יש כאלה שמוגדרים כתוכנית לימודים של מוסד חינוכי ויש אשר לא. עוד טענה המערערת, כי פעילותה מסייעת למוסדות להשכלה גבוהה – א. בכך שהסיכוי שהסטודנטים יסיימו את לימודיהם גדל; ב. המוסדות יכולים להקצות את משאביהם באופן יעיל יותר, על ידי חיסכון כוח אדם ולוגיסטיקה הכרוכים במיון התלמידים למוסדות להשכלה גבוהה. נטען אפוא, שפעילות המערערת מהווה "סיוע למוסד ציבורי", שהיא אחת המטרות המזכות מוסד ציבורי בפטור ממס, בהתאם לצו שר האוצר שהותקן על פי סעיף 9(2) לפקודה. טענה נוספת טענה המערערת, לפיה היא עוסקת גם במטרת מחקר ועל כן מטרה זו נכנסת בהגדרת מטרה ציבורית מסוג "מדע". לבסוף, טענה המערערת, ביחס לעודפים הקיימים בדוחותיה כי אין לקבל את טענת המשיב ביחס לכך, כי עצם קיום עודפים מעיד על רווחיות בניגוד למוסד ציבורי. נטען, כי כמעט כל מוסד ציבורי שהכנסותיו עודפות על הוצאותיו ייאבד את מעמדו כמוסד ציבורי לעניין הפטור של סעיף 9 לפקודה. כמו כן, לטענתה, אין מדובר בתחום עסקי שיש לו 'שוק חופשי' ו'תחרות הוגנת', וכי היא היחידה העוסקת בכך, כאשר לפני הקמתה כל מוסד קיים את מבחני הכניסה בעצמו. טענות המשיב מנגד, לטענת המשיב אין עסקינן במוסד ציבורי ובמטרה ציבורית כמשמעותם בסעיף 9(2)(ב) לפקודה. המשיב ניתח את דוחותיה הכספיים של המערערת והעלה כי בדו"חות קיימים רווחים המצביעים על פעילות רווחית של נישום רגיל – קרי, התנהלות המערערת, רווחיותה, השקעות בניירות ערך בהיקפים גדולים וכיו"ב – שמחויב במס על הכנסתו בהתאם לפקודה. לטענת המשיב, מעת שהעמותה מתנהלת כחברה פרטית רווחית לכל דבר ועניין, הרי שקשה להלום פעילות עסקית רגילה כעמותה למטרה ציבורית, שכן לדעת המשיב, הגם שעמותה יכולה להיות רווחית ובעלת 'עודפים' כספיים, רווחים בסדר גודל כפי שהציגה המערערת אינם מתיישבים עם ההגדרה של 'מוסד ציבורי' בעל 'מטרה ציבורית'. המשיב הציג בשומה את נתוניה הכספיים של המערערת, מתוך הדוחות המבוקרים והמדווחים שלה, כדלהלן: על הטענה הנ"ל השיבה המערערת כי המשיב התעלם משנים בהן הציגה גרעון כספי, ועל כן הטענה לרווחיותה איננה מדויקת. כמו כן, אין איסור על עמותה להציג רווחיות. עוד טען המשיב, כי המערערת איננה כפופה להחלטות המועצה להשכלה גבוהה, וממילא אינה יכולה להיחשב כחלק ממוסד להשכלה גבוהה כמשמעותו בדין. כמו כן, טען המשיב כי המערערת המטרה הנוספת לה טענה העמותה – "סיוע למוסד ציבורי בקידום יכולותיו הכלכליות הארגוניות או הניהוליות" – אינה מהמטרות המתקיימות אצל המערערת, שכן אין הוא רואה איך העמותה מסייעת למוסדות להשכלה גבוהה בקידום יכולותיהן הכלכליות או הארגוניות. זאת ועוד, לטענת המשיב, לאור העובדה כי השירות הניתן על ידי המערערת לציבור הנבחנים, הוא ב'שווי שוק' (ולא במחיר עלות או בתשלום סמלי) - הרי שיש לראות בהכנסות המערערת מפעילותה, כהכנסות מעסק. המשיב חידד את טענתו ביחס לצבירת 'עודפים' כך: קיומם של 'עודפים', אשר לא הוכח כי הם משמשים למטרות העמותה, ואינם נצברים לתכלית מוגדרת, מעיד על תמחור המכוון ליצירת רווח, ועל כן העמותה לא הוכיחה כי קיים הצדק סביר לצבירת העודפים בסכומים בהיקפים גבוהים מאוד או כי המערערת השתמשה בעודפים הנ"ל למטרות ציבוריות אחרות. לבסוף, טען המשיב כי לאור 'מדיניות הפרשנית המצמצמת' של הפטור בסעיף 9(2) לפקודה, כפי שנקבעה ע"י בית המשפט (בג"ץ 10893/08 בעניין ויפאסנה), בפרט ביחס למטרת 'חינוך' – "בניה והפעלה של מערכת מיון וברירת מועמדים ללימודים אקדמיים במוסדות להשכלה גבוהה" – אינם מהווים הקנייה של ידע הכלולה בהגדרת 'חינוך'. על כן, נוכח המקובץ לעיל, קבע המשיב כי פעילות המערערת אינה מקיימת מטרה ציבורית, כמשמעותה בפקודת מס הכנסה. המסגרת הדיונית בהליך דנא התקיימו שני דיוני קדם משפט, אשר לאחריהם הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית ונקבע מועד לדיון הוכחות. במסגרת דיון קדם משפט, מיום 7 בנובמבר 2021, העלה המשיב טענה ל'הרחבת חזית אסורה', מצד המערערת, לפיה קיימת בפעילות המערערת מטרה נוספת והיא – 'מדע', שכן עורכת היא מחקרים על בסיס נתוני תוצאות הבחינות השונות, כמות הסטודנטים הניגשים וכיו"ב ומטרה נוספת שנייה 'סיוע למוסד ציבורי'. הטענה להרחבת חזית אסורה לא הוכרעה במסגרת הדיון הנ"ל – אך סבורני שאין כאן שינוי חזית מהותית עד כדי שינוי בגדרי המחלוקת בין הצדדים, ממילא המחלוקת בעיקרה היא פרשנית. על כן אני מתיר למערערת לשטוח טענתה הנ"ל, כפי שיורחב בהמשך. דיון הוכחות התקיים ביום 8 ביוני 2023; מטעם המערערת העידו העדים להלן: מר עמית ניצן – משמש משנת 2009 כמנהל אגף רישום ומנהל תלמידים בעמותה; מר הקטור ויסברגר – שימש כחשב העמותה עד אוגוסט 2021; ד"ר ענת בן סימון – משמשת מנכ"לית העמותה החל משנת 2015; מטעם המשיב העידו העדים להלן: מר ארז אורעד – מנהל תחום בכיר מוסדות ציבור ומלכ"רים ברשות המיסים; מר אשר כהן – ממונה- רכז בכיר חוליית מלכרי"ם ברשות המיסים ומי שהוציא את השומה נשוא ההליך דנא; הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. עתה, בשלה העת להכריע. דיון והכרעה השאלה הניצבת להכרעה לפניי, היא שאלה בעלת היבט עובדתי והיבט משפטי: האם מכון מיון מועמדים ללימודים אקדמיים נחשב למוסד ציבורי הפועל למטרה ציבורית מסוג 'חינוך' או מטרה מסוג אחר, כמשמעותה בסעיף 9(2)(ב) לפקודה. לאור קובץ פרשנות של רשות המיסים ("החבק") יש לחדד את השאלה כך: כאשר עסקינן במובהק- בסיוע למוסד ציבורי, הרי שעצם הסיוע מהווה חלק מהמטרה המרכזית של אותו מוסד ציבורי כאשר קמה, על דרך משל, עמותה של ידידי האוניברסיטה שכל מטרתה גיוס כספים לצורך העשרת התכנים, או מימון שכר הלימוד לסטודנטים מעוטי יכולת – הרי ברי כי אותה עמותה תיחשב כמוסד ציבורי בעל מטרה ציבורית, ועל כן תזכה לפטור ממס לפי חלק הפטורים בפקודה (סעיף 9), וכפי האמור בחבק לעיל. כאשר הסיוע אינו מכוון למטרה העיקרית של המוסד הציבורי – כבמקרה דנן, שכן המערערת דנא אינה באה להקנות תכנים לסטודנטים או מימון שכר לימוד, או הקטנת גובה שכר הלימוד לכלל הסטודנטים וכיו"ב, אלא, כל מגמתה, לייעל את מערך המיון והכניסה ללימודים, קמה השאלה האם גם פעילות זו מהווה סיוע למוסד ציבורי, המזכה את המערערת דנא בפטור ממס, לפי סעיף 9 לפקודה. בתוך כך, ונוסף על האמור לעיל, נדון אף בשאלה, האם פעילות המערערת מהווה מטרה ציבורית מסוג 'מדע'. פרשנות דבר חיקוק הפרשנות הנאותה של דבר חיקוק – לאחר שקבענו מהי הנורמה המשפטית החלה על העובדות – היא, בראש וראשונה, כמשמעות לשון החוק ולאחריה, בהתאם למטרות החוק ותכליותיו. פרשנות דיני המס אינה שונה מפרשנות דבר חיקוק אחר [ראו: ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, לט(2) 74 (1985) (להלן: "הלכת חצור"); השוו: ע"א 5885/13 מרוידקס מוצרי גלישה (2004) בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ (01.11.2016); וראו: ע"א 74/15 מנהל מיסוי מקרקעין רחובות נ' גזית גלוב ישראל (פיתוח) בע"מ, פסקה 14 לפסק דינה של כב' השופטת מרים נאור (14.12.2017)]. ראו את דברי כב' השופט דוד מינץ בעניין אס. בי. אן, שם קבע כי כאשר לשון החוק ברורה אין מקום להמשיך אל מטרת החקיקה, אלא יש להכריע לפי ההבנה הפשוטה של לשון החוק: "כידוע, מלאכת פרשנותו של חוק נשענת ראש וראשון על לשון החוק, ועליה ליתן לחוק רק משמעות אשר לשונו יכולה לשאת (ע"א 4096/18 חכם את אור-זך עורכי דין נ' פקיד שומה עכו, פסקה 18 (23.5.2019); בג"ץ 7755/14 צלול – עמותה לאיכות הסביבה נ' הממונה על ענייני הנפט, פסקה 9 (28.12.2016); אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה 82-81 (1993)). לשון החוק קובעת את גבולותיה של הפרשנות, ורק אם גבולות אלו כוללים משמעויות שונות אפשריות, יש לבחון גם את תכליתה של החקיקה (בג"ץ 2257/04 סיעת חד"ש – תע"ל נ' יושבת-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-17, נח(6) 685, 704-701 (2004); ע"א 8096/17 סקוק נ' איסחקוב, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת וילנר ופסקה 5 לפסק דינו של השופט שטיין (3.2.2019)). הסעיף בו עסקינן, לטעמי, לא מעלה שאלה פרשנית כלל, שכן לשונו ברורה והוא אינו טומן בחובו משמעויות שונות." [ע"א 450/17 אס.בי.אן הלבשה בע"מ נ' מדינת ישראל רשות המיסים, פסקה 7 לחוות דעתו של כב' השופט ד' מינץ (29.10.2019)]. גם בע"א 2079/20 עמותת ועידת המדעים וההשכלה האסלמית נ' פקיד שומה ירושלים 3 (27.10.2021), סבר כב' השופט מינץ כי אין להיזקק למטרת החקיקה כאשר לשון החוק ברורה ועל כן אין מקום לפרשנות נוספת. החרה החזיק אחריו כב' השופט א' שטיין אשר סבר כי "היזקקות לתכליותיו של דבר חקיקה צריכה לבוא אחרי מיצוי בדיקתו הלשונית." [שם פסקה 2 לחוות דעתו]. ראו והשוו את שנאמר בבג"ץ 1202/19 עמותת ש.ע.ל - שלום עכשיו לישראל מפעלים חינוכיים נ' שר הפנים פסקה 52 לחוות דעת של כב' השופטת י' וילנר (18.7.2021) לאמור: "לסיום, ראיתי לציין כי כאשר לשון ההוראה הנורמטיבית ברורה ומפורשת כדוגמת זו שלפנינו, הרי ש"גבול הפרשנות הוא גבול הלשון" (ראו: אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 141 (2003)). אין מקום, אפוא, לבכר על פני פרשנותו הלשונית של הנוהל, פרשנות תכליתית אובייקטיבית אשר אינה מעוגנת בגדר לשונו כלל – תהא זו פרשנות ראויה ומוצדקת ככל שתהא (ראו: ע"א 8096/17 סקוק נ' איסחקוב, פסקה 14 (3.2.2019); עע"ם 7825/19 יוניון מוטורס בע"מ נ' משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, פסקה 13 (18.10.2020)." פרשנות סעיף 9(2) לפקודה – מצומצמת בהלכה הפסוקה (ע"א 2079/20 עמותת ועידת המדעים הנ"ל, פסקה 26 לחוות דעתו של כב' השופט ד' מינץ נקבע כי פרשנות הדיבר 'מטרה ציבורית' תפורש בצורה מצמצת – לאמור: "העמדה העקבית בפסיקה ביחס להיקף הפטור ממס של מוסדות ציבור היא כי יש לפרשו בצמצום, שכן "נוכח האופי הכללי של ההגדרות העומדות לפרשנות, קיים חשש כי ללא מדיניות פרשנית מצמצמת ייפרץ הסכר ומשאבי המדינה יחולקו ללא בקרה מספקת" (עניין עמותה ויפאסנה, פסקה 29)". וראו עוד (שם, פסקה 30) – "כאמור לעיל, מכיוון שההצדקה לפטור ממיסוי הכנסת מוסדות ציבוריים היא "גישת הוצאת המס" – על פיה מתן הפטור כמוהו כהפחתת הכנסות המדינה ממיסים – משמעות הדבר היא כי מתחייבת פרשנות מצמצמת של הפטור המוקנה בסעיף למוסדות ציבור (...)." נוסף על האמור, ההלכה הפסוקה (שם, פסקה 27) מבכרת את פרשנות הרשות המנהלית על פני פרשנות אחרת, כאשר עסקינן בפרשנות סבירה התואמת את לשון החוק. לאמור: "לא למותר לציין כי הפרשנות האמורה היא פרשנותה העקבית של רשות המיסים מזה שנים רבות. כידוע, בית המשפט הוא הפרשן המוסמך של החוק, אולם יש מקום ליתן משקל מיוחד לעמדתה הפרשנית של הרשות המנהלית (ראו: דנ"א 4960/18 זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקה 2 לחוות דעתי (4.7.2021))." בעניין עמותת ועידת המדעים לעיל, בית המשפט העליון לא יצר הבחנה בין משמעות 'מטרה ציבורית' ביחס לסעיף 46 לפקודה. (כמו בעניין עמותה וויפאסנה הנ"ל) לבין 'מטרה ציבורית' כמשמעותה בסעיף 9(2)(ב) לפקודה, שכן הוראת החוק בסעיף 46 לפקודה מבוססת על ההגדרה של 'מוסד ציבורי' כמשמעותה בסעיף 9 לפקודה, לאור הקרבה הרעיונית בין שני הסעיפים. על כן, אין בידי לקבל את ההבחנה שנטענה מטעם המערערת, לאמור (שם, פסקה 27) – "החוזר עוסק אמנם בסעיף 46 לפקודה, שעניינו זיכוי מס הכנסה בגין מתן תרומה, אולם הגדרתו של "מוסד ציבורי" לצורך סעיף 46 מבוססת על ההגדרה בסעיף 9(2), וקיימת קרבה רעיונית בין הסעיפים". 'מוסד ציבורי' ו'מטרה ציבורית' מוגדרים בסעיף 9(2)(ב) לפקודה בזו הלשון: "מוסד ציבורי" - חבר בני-אדם של שבעה לפחות שרוב חבריו אינם קרובים זה לזה, או הקדש שמרבית נאמניו אינם קרובים זה לזה, הקיימים ופועלים למטרה ציבורית ונכסיהם והכנסותיהם משמשים להשגת המטרה הציבורית בלבד, והם מגישים דין וחשבון שנתי לגבי נכסיהם, הכנסותיהם והוצאותיהם להנחת דעתו של פקיד השומה על פי תקנות שהתקין שר האוצר; לענין זה, "קרוב" - כמשמעותו בסעיף 76(ד); "מטרה ציבורית" - מטרה שענינה דת, תרבות, חינוך, עידוד התיישבות, מדע, בריאות, סעד או ספורט וכן מטרה אחרת שאושרה על ידי שר האוצר כמטרה ציבורית ; בחוזר מס הכנסה מס' 9/2015 – רשות המסים קוים מנחים להחלת סעיף 46 לפקודת מס הכנסה מיום 10.9.2015 (לעיל ולהלן: "חוזר 9/2015"), קיימת התייחסות לצו שהתקין שר האוצר ובו פורטו המטרות הנוספות – בהתאם לסמכותו לפי סיפת סעיף 9(2)(ב) לפקודה (שהואצלה למנהל רשות המיסים) – בין היתר, הוכרה כמטרה "סיוע למוסד ציבורי בקידום יכולותיו הכלכליות, הארגוניות או הניהוליות;". חוזר 9/2015 אמנם הינו בגדר קוים מנחים לסעיף 46 לפקודה – אישור לזיכוי בגין תרומה לפי סעיף 46 – אך רשות המסיים לא יצרה הבחנה בין הגדרת 'מטרה ציבורית' שבסעיף 9 לבין סעיף 46 לפקודה. להיפך, בסעיף 6.1.1 לחוזר 9/2015 נאמר כי: "כל מטרותיו של המוסד הן מטרות ציבוריות כמשמעותן בסעיף 9(2) לפקודה". הוי אומר: הבסיס לקבלת אישור לפי סעיף 46 הוא סעיף 9(2) לפקודה. לשון אחרת: סעיף 46 יונק את כוחו מסעיף 9 לפקודה – ביחס להגדרת 'מוסד ציבורי' ו'מטרה ציבורית'. על כן, גם מטעם זה אין לקבל את ההבחנה שביקשה המערערת ליצור בין הדברים. המערערת ציטטה – ביחס להגדרת 'מטרה ציבורית' – מתוך בג"ץ 10893/08 בעניין ויפאסנה כי, בית המשפט אבחן בין היסוד או הרף הנדרש בסעיף 9 לפקודה לבין זה הנדרש בהתאם לסעיף 46 לפקודה. איני רואה מקום להבחנה זו, וממילא שהמערערת אינה יכולה להיבנות מכך. אסביר; תחילה נציג את פסקה 26 בבג"ץ 10893/08 ויפאסנה במלואה – כדלהלן: "26. קיים הבדל בין יישום ההגדרות שבסעיף 9(2) בהקשר של מישור מס הכנסה לבין יישומן בהקשר של מישור התרומות, אשר מתבטא בדרישות הנוספות הכלולות בסעיף 46(א) לפקודה, לפיהן: (1) ההכרה במטרות כ"מטרות ציבוריות" תבוצע באופן פוזיטיבי על ידי המשיב, להבדיל מיישום ההגדרות במישור מס הכנסה המבוסס על שומה עצמית וכפוף לבקרה מדגמית בלבד. ראו לעניין זה: סעיף 3.4 לחוזר 2/2001 הנ"ל וכן: עמ"ה (י-ם) 8018/04 ישיבת אוהל יוסף נ' פקיד השומה י-ם 1, בפיסקה 14 (9.3.2008). (2) קביעת המשיב כפופה לאישור ועדת הכספים של הכנסת. נוכח ההבדל הראשון – אין בעובדה שהעותרת הצהירה על עצמה משך שנים כמוסד ציבורי כדי ללמד בהכרח שיש לראותה ככזו בענייננו – זאת מבלי שאדרש להיכנס לשאלה העקרונית-עיונית האם אכן קיים פער ביישום ההגדרות בהקשרים השונים. ודוק: מאחר ששאלת זכאות העותרת להכרה כמוסד ציבורי במישור מס ההכנסה אינה חלק מהעתירה, אין אני רואה לנכון להביע עמדה בשאלה זו.". [ההדגשה אינה במקור – א"ד] הנה כי כן, אין הבדל מבחינת הוראות סעיף 9 לפקודה וסעיף 46 לפקודה בהגדרת 'מטרה ציבורית'. כל שיש לאבחן – לדעת כב' השופט מלצר בבג"ץ ויפאסנה – הוא ביישום ההגדרות. ודוק, נקודת המוצא היא ההגדרה למטרה ציבורית, הן במישור מס הכנסה (סעיף 9(2) לפקודה) והן במישור התרומות (סעיף 46 לפקודה). אלא ניתן יהיה להתרחק יותר מגרעין ההגדרה של 'חינוך' כאשר עסקינן במישור מס הכנסה – ברם, זאת תיעשה בצורה מצמצמת. ודוק, אף בבג"ץ ויפאסנה בית המשפט העליון לא קיבל את טענת העותרת שם (העמותה לויפאסנה) ונקט בגישה המצמצמת – כפי טענת המשיב שם (שר האוצר) – לפיה, לא כל פעילות לטובת הכלל מהווה חינוך, כל שכן בענייננו, שפעילות המערערת אינה לטובת הציבור כל עיקר אלא לטובת חברי הוועד (מוסדות להשכלה גבוהה). מה עוד, כי מטרה לחברי ועד איננה מטרה לציבור. זאת ועוד, גם בהמשך בג"ץ ויפאסנה, בית המשפט העליון לא יצר הבחנה לפיה מטרות לפי סעיף 9(2)(ב) – קרי, מישור מס הכנסה, שונות מהגדרות לפי סעיף 46 לפקודה. סבורני כי לא זו פרשנות הדברים. דיון מההיבט העובדתי ראשית, איני יכול לקבל את טענות המערערת מהסיבה כי – 'חינוך' הוא, הלכה ולמעשה, התוויית דרך וערכים לתלמידים, הכוונת התנהגות, הקניית ידע והשכלה, מתן כלים להתנהלות נכונה בחיים ומטרה לא פחות חשובה, רכישת התלמיד כלים ('ארגז כלים' כלכלי או חברתי), בין היתר, על מנת להתפרנס בכבוד– היינו רכישת מקצוע, וממילא עידוד יצרנות (פרודוקטיביות) ויעילות לחברה והעדר נטל על המדינה (ומטרות דומות ואחרות נוספות). שנית, הבה נשאל; האם מתכון להצלחה באוניברסיטה הוא רק על ידי הצלחה בבחינה הפסיכומטרית?! ידוע ומפורסם לכול כי מוסדות אקדמיים רבים אינם מצריכים עמידה בבחינה הפסיכומטרית. לעניין זה ראו דברי העד ניצן שגם הוא הביע תמימות דעים כי הצלחה בלימודים אינה תלויה בבחינה פסיכומטרית, אלא הבחינה מהווה כלי לחיזוי הצלחת התלמיד בהשלמת לימודיו האקדמיים –לאמור: "ת: זה קבלה ללא בחינה פסיכומטרית, מכיר את זה היטב. עו"ד צמח: מצוין, נכון. אז בעצם יש בעמוד הזה שרציתי שתראה, שכנראה אתה לא צריך, יש רשימה של כל מיני פקולטאות וחוגים שבהם לא נדרש ציון של בחינה פסיכומטרית לצורך קבלה, כמובן בכפוף לתנאי ממוצע בגרות ויחידות לימוד, אני ככה מקצרת. נכון? ת: נכון. ש: הסדרים דומים יש גם באוניברסיטאות אחרות. אז אני רוצה להראות לך, אם יהיה אפשרי, גם את האוניברסיטה העברית. ת: (מעיין) מכיר, מכיר את זה של האוניברסיטה העברית". [חקירת מר ניצן; עמ' 12 לפרוטוקול, שו' 18-9; וחזר עוד על הדברים, עמ' 13 כולו] מר ניצן, העד מטעם המערערת, בעדותו בחקירה הנגדית, חזר על הדברים לעיל שוב- כי הבחינה הפסיכומטרית איננה 'תנאי בלעדיו אין', להתקיימות המוסדות להשכלה הגבוהה, דהיינו אפשר גם ללא הבחינה הפסיכומטרית אלא שהבחינה מנבאת סיכויי הצלחה של המועמד ללימודים אקדמיים – לאמור: "כל תוכנית לימודים סוברנית לקבל החלטה איך היא רוצה לקבל את המועמדים שלה. יש תוכניות שמאפשרות קבלה ללא פסיכומטרי, יש תוכניות שמקבלות קבלה על סמך השכלה אקדמית חלקית, מלאה. בסוף הבחינה הפסיכומטרי היא כלי שעוזר לנו לנבא, יותר נכון, הבחינה הפסיכומטרית בשינוי בלי ציון הבגרות, מה שאנחנו קוראים ציוני התאמה, או בטכניון זה נקרא – ציון סכם, עוזר לנו לנבא את סיכוי ההצלחה של מועמדים בהשכלה הגבוהה". [שם; עמ' 14 לפרוטוקול, שו' 24-17] גם העדה מטעם המערערת, ד"ר ענת בן סימון, אישרה כי הבחינה הפסיכומטרית אינה 'תנאי בלעדיו אין', לקבלת מועמדים לפקולטות ולחוגי הלימוד השונים – לאמור: "ת: אפשר להסכים, ויש מעל 800 חוגי לימוד בכל המוסדות להשכלה גבוהה וכל חוג לימודים ומוסד לימודים יש לו מדיניות קבלה משלו. ש: אבל הדבר הזה נכון גם לגבי האוניברסיטאות העברית, ת"א והטכניון. ת: גם באוניברסיטאות יש נתיבי קבלה אחרים. ש: בסדר. ת: לפי שיקולים של המוסד כמובן". [חקירת ד"ר בן סימון; עמ' 68 לפרוטוקול, שו' 17-10. ועוד בעמ' 71-69] את דבר הבחינה הפסיכומטרית ככלי אחד מיני רבים למיון מועמדים אישרה ד"ר בן סימון ואף הודתה כי אין הוא מהווה 'תנאי בלעדיו אין' – לאמור: "הפסיכומטרי בשום מקום הוא לא תנאי בלעדי קודם כל. הוא משוקלל עם ציוני בגרות ולעיתים קרובות הוא משוקלל גם עם ציוני מיון אחרים. זה אחד הדברים. היתרון שלו על פני כל הכלים האחרים, זה שכמו שאמרתי, זה הכלי הכי מקצועי, הכי סטנדרטי, הכי מפוקח, שיש עליו הכי מחקר, שיש עליו הכי הרבה נתונים, זה העוגן. זה העוגן." [שם; עמ' 79 לפרוטוקול, שו' 18-13] המערערת הדגישה כי הבחינה מסייעת לצמצום נשירת תלמידים מאוניברסיטאות, בכך שהיא מצליחה לנבא מי יתמיד בלימודים, באופן המצמצם בזבוז משאבים. עניין זה אינו דומיננטי בעיניי, הואיל ותכלית הבחינה הפסיכומטרית היא למנוע כפל מכוני או מחלקות מיון לכל מוסד ומוסד אקדמי בנפרד. ונוסף על כך: "המטרה שלנו בתהליך קבלת האוניברסיטאות, זה פעם אחת לקבל את המועמדים הטובים ביותר, המתאימים ביותר, ובעלי הסיכויים הגבוהים ביותר להצלחה." (חקירת מר ניצן; עמ' 15 לפרוטוקול, שו' 9-7). המערערת אף הדגישה את היעילות הכלכלית הטמונה בפעילותה. היעילות הכלכלית או החיסכון בעלויות יכולים להתבצע באמצעות גורם חיצוני, אין הכרח כי מוסדות להשכלה גבוהה ייעשו זאת בעצמן. אפנה לדברי העד מטעם המערערת – מר ניצן – כאשר נשאל: "למה לא להיעזר לצורך הדבר הזה בחברות חיצוניות?" (עמ' 19, שו' 6-5), אשר השיב- בזו הלשון: "(...) לשאלתך למה לא לעשות את זה בגופים שונים, משום שכל גוף יש לו את הכלים שלו, את הדברים שלו ואת בסוף את לא שומרת על אחידות. איך אני אדע, אם את מתמיינת במשפטים למשל, שהציון שקיבלת במכון X אקוויוולנטי לציון שמועמד אחר התקבל במכון Y? אבל כשאני מקבל את הבחינה הפסיכומטרית שהיא בחינה אמינה, מקצועית, והמרכז הארצי זוכה לרקורד, יש לו שם עולמי והוא נתמך ע"י גופים כמו S.T.A וגם במוסדות יוקרתיים בארה"ב למשל, משתמשים במנגנון של ה-S.T.A. אז אנחנו הולכים על מקום שאנחנו יודעים לסמוך, כמו שאנחנו לוקחים את הבגרות שעם כל הבעיות שיש בבגרות, בסוף משרד החינוך שהוא גורם אחד עושה אותה בחינה אחידה בכל הארץ, (...)". [עמ' 20 לפרוטוקול, שו' 23-12] נמצאנו למדים, כי כל מטרת הבחינה היא לנבא את סיכויי ההצלחה של המועמד, וזאת, לשיטת המערערת, יכול להיעשות אך על־ידי גוף אובייקטיבי ומקצועי. לדידי, אין די בכך על מנת לעמוד בגדרה של 'מטרה ציבורית' לרבות ההרחבות לה בחוזר 9/2015, שכן יכול להימצא פתרון אחר גם לעניין האובייקטיביות והמקצועיות. ראו לעניין זה את שאלת בית המשפט להלן: "אני רוצה לשאול אותך רגע שאלה. אני ראיתי מי מהאוניברסיטאות שהקימו את הגוף שלכם, וראיתי שאוניברסיטת רייכמן איננה בין האוניברסיטאות שהקימו את המרכז. והשאלה שלי האם אוניברסיטת רייכמן, משתמשת בבחינה הפסיכומטרית שלכם לצורך הקבלה?" [שם; עמ' 21, שו' 25-21] השיב העד מטעם המערערת כך: "אז לשאלתך 1. אני לא מכיר את אפשרויות הקבלה באוניברסיטת רייכמן. 2. אני מזכיר שאוניברסיטת רייכמן, היא אוניברסיטה פרטית ולא אוניברסיטה ציבורית, ולכן אני לא יודע מה מנגנוני ושיקולי הקבלה שלהם. אני יכול לומר רק מידיעה אישית כי גם ביקרתי ושוחחתי עם אנשים, בהארווד למשל יש מנגנון קבלה קטן, מצומצם גם על בסיס תרומה של אבא או אמא לאוניברסיטה. באוניברסיטאות הציבוריות המנגנון הזה לא קיים ולא יכול להתקיים ולכן מה שנקרא ושוב, כמו שעניתי לעו"ד, קבלה לאוניברסיטת רייכמן כנראה שונה, או אחרת מהקבלה לאוניברסיטאות הציבוריות". [שם, עמ' 22 לפרוטוקול, שו' 11-1] יוצא אפוא, מבלי להיכנס למעמד המוסד האקדמי – האם הוא ציבורי או פרטי – העד השיב כי אינו יודע מהו הליך הקבלה לאוניברסיטת רייכמן, שעה שהוא בקיא במצב אצל מוסדות אקדמיים אחרים. מעיון באתר האינטרנט של אוניברסיטת רייכמן עולה כי קיים אפיק כניסה ללימודים ללא צורך בבחינה פסיכומטרית – כדלהלן: "הבהרות בנוגע לאפיקי הקבלה: קבלה על בסיס ממוצע בגרות: באפיק זה מגישים המועמדים ציוני בגרות בלבד והקבלה נבחנת על בסיס ההישגים בציוני הבגרות ללא צורך בפסיכומטרי. קבלה על בסיס פסיכומטרי: באפיק זה מתקבלים מועמדים על בסיס ההישגים בבחינה הפסיכומטרית ללא קשר לציוני הבגרות. ישנה חובה להצגת זכאות לבגרות. קבלה על בסיס ציון מתואם: באפיק זה הקבלה נבחנת על בסיס חישוב ציון מתואם המשקלל את ממוצע הבגרויות ואת ציון הפסיכומטרי. נוסחת חישוב המתואם עשויה להשתנות משנה לשנה. מועמד יכול לבחור את קטגוריית הקבלה בה הוא רוצה להתקבל. עם זאת, במידה והקטגוריה בה מועמד בחר אינה מאפשרת לו להתקבל למסלול אליו נרשם, ויש קטגוריית קבלה אחרת שבמסגרתה ניתן לקבלו, הוא יוכל להתקבל על בסיס הקטגוריה החלופית. בפרט, מועמד שהציג ציון פסיכומטרי, וציון זה אינו מאפשר קבלתו בקטגוריה שבחר, תיבחן קבלתו על פי קטגוריות שאינן דורשות פסיכומטרי. אפיק קבלה על בסיס בגרות קבלה על בסיס ציוני הבגרות כפופה לדרישות הקבלה של מסלולי הלימוד השונים. תוכלו לחשב את הממוצע במחשבון הבגרויות שלנו ולקבל יעוץ בהתאם ממנהל הרישום והקבלה. כל המועמדים ללימודים באוניברסיטת רייכמן נדרשים להציג זכאות לתעודת בגרות (חוץ מבעלי תואר אקדמי קודם ומועמדים בקטגוריית 30 פלוס, שיציגו את זכאותם רק אם יידרשו לכך). כל המועמדים שיירשמו על בסיס ציוני הבגרות שלהם, ייבחנו בהתאם למסלול אליו נרשמו וקבלתם תהיה כפופה לאישור ועדת הקבלה. לאחר ביצוע הרישום וחתימה על תקנון הרישום והקבלה, יועברו ציוני הבגרות של הנרשמים (ממחזור 1990 ואילך) ישירות ממשרד החינוך לאוניברסיטת רייכמן. מועמדים שמסיבה כלשהי לא יתקבלו ציוני הבגרות שלהם ישירות ממשרד החינוך, יידרשו להציג את ציוניהם, במסמך מקורי." [ההדגשים אינם במקור – א"ד] [מתוך אתר האינטרנט של אוניברסיטת רייכמן (נצפה ביום 13.1.2025) בכתובת https://www.runi.ac.il/admissions/undergraduate/categories/regular] חיזוק לטענות המשיב, לפיה פעילותה של המערערת אינה יכולה להיכנס בגדרה של מטרת 'חינוך', מצוי באתר האינטרנט של המערערת עצמה [בכתובת: https://www.nite.org.il/psychometric-entrance-test/scores/significance] לאמור (נצפה ביום 15.1.25) – "תפקידם של ציוני הבחינה המוסדות להשכלה גבוהה אינם יכולים לקבל ללימודים את כל מי שפונה אליהם. לכן הם מעדיפים לקבל את המועמדים שסיכוייהם להצליח בלימודי התואר הראשון הם הטובים ביותר. כדי לחזות את סיכויי ההצלחה של המועמדים מרבית המוסדות נעזרים בציוני הבחינה הפסיכומטרית ובציוני בחינות הבגרות. תפקידם היחיד של ציוני הבחינה הפסיכומטרית הוא לנבא את סיכויי ההצלחה בלימודים: ככל שהציונים בבחינה גבוהים יותר, כך אפשר להניח שסיכוייו של המועמד להצליח בלימודים האקדמיים גבוהים יותר. עם זאת, חשוב לזכור שמדובר בסיכויים, כלומר בהסתברות ולא בוודאות. אי אפשר לקבוע שמי שקיבל ציונים גבוהים בבחינה יצליח בלימודיו ומי שקיבל ציונים נמוכים בבחינה ייכשל בהם. יש גורמים רבים המשפיעים על ההצלחה בלימודים, ובהם המוטיבציה של המועמד, היצירתיות שלו וכושר ההתמדה שלו, ולא את כולם אפשר למדוד בעזרת בחינה. סף הקבלה ללימודים תעודת בגרות (או תעודת סיום מכינה) היא תנאי הכרחי לקבלה למוסד להשכלה גבוהה בישראל. בחוגים רבים מוצעים שני אפיקי קבלה עיקריים: (א) קבלה על בסיס הרכב ציוני הבגרות והממוצע שלהם בלבד, (ב) קבלה על בסיס ממוצע ציוני הבגרות וציון הבחינה הפסיכומטרית. כל מוסד קובע תנאי קבלה פרטניים לכל אחד מחוגי הלימוד שלו ודואג לפרסמם. להלן הרחבה על אפיק הקבלה המבוסס על שילוב של ממוצע ציוני הבגרות והבחינה הפסיכומטרית. כל מוסד מחשב לכל מועמד ציון קבלה הנקרא 'ציון סֶכֶם'. ציון זה מבוסס על ציוני בחינות הבגרות ועל ציון הבחינה הפסיכומטרית, והוא משקף את סיכויי ההצלחה של המועמד בלימודי התואר הראשון. כל חוג לימודים מדרג את המועמדים שנרשמו אליו לפי ציון הסכם שקיבלו. אחר כך החוג קובע סף קבלה: המועמדים שציונם גבוה מסף הקבלה מתקבלים ללימודים, והמועמדים שציונם נמוך ממנו נדחים. סף הקבלה בכל חוג לימודים נקבע לרוב לפי מספר מקומות הלימוד בחוג, מספר המועמדים וציוני הקבלה שלהם: הוא עולה ככל שמספר המקומות קטן יותר, מספר המועמדים גדול יותר ורמת המועמדים גבוהה יותר. חוגי לימוד מסוימים קובעים סף קבלה גם כדי להבטיח שהמתקבלים לחוג הם בעלי יכולת אקדמית מתאימה. מועמד שנדחה משום שציונו נמוך מסף הקבלה אינו בהכרח בלתי מתאים ללימודים בחוג המבוקש, אלא שבשנה שבה נרשם ללימודים היו די מועמדים שציון הקבלה שלהם עולה על שלו. מסיבה זו מועמד שנדחה מחוג לימודים מסוים יכול להתקבל לאותו החוג בשנה אחרת, להתקבל לחוג אחר באותו מוסד או להתקבל לחוג דומה במוסד אחר. מה המשמעות לכך שהציון בבחינה הפסיכומטרית הוא יחסי? במרבית המבחנים במערכת החינוך הציון אמור להראות באיזו מידה הנבחן שולט בתכנים ובמיומנויות שנלמדו בכיתה. אפשר לשער, למשל, שנבחן שקיבל ציון 80 במבחן בגאוגרפיה שולט ב-80% מהתכנים והמיומנויות שהיה אמור ללמוד בשיעורי גאוגרפיה. לעומת זאת, הציון בבחינה הפסיכומטרית אינו מבטא את מידת השליטה של הנבחן בחומר לימוד כזה או אחר. במקום זאת הוא מבטא את יכולתו בתחומים מסוימים ביחס לנבחנים האחרים. לכן אנו אומרים שציון הבחינה הפסיכומטרית הוא 'ציון יחסי'. כל מה שאפשר לדעת על נבחן שקיבל ציון 120 בפרקי החשיבה המילולית הוא שככל הנראה, יכולתו המילולית גבוהה מזו של נבחנים שקיבלו ציון נמוך יותר, ונמוכה מזו של נבחנים שקיבלו ציון גבוה יותר. כדי לוודא שהציון שכל נבחן מקבל תלוי ביכולתו בלבד, ולא בגורמים הקשורים לבחינה המסוימת שניגש אליה, מחשבים את הציון הסופי ביחס לציוני כל הנבחנים בבחינה הפסיכומטרית מאז מועדה הראשון, דצמבר 1983. במילים אחרות, אפילו אם במועד שבו נבחַנְת נבחנו גם מועמדים רבים שהם חזקים במיוחד, לא ישפיע הדבר על אופן חישוב הציון שלך (או שלהם) כיוון שכולם מושווים לכל המועמדים שנבחנו עד כה. מסיבה זו אין למועד הבחינה שום השפעה על ציוני הנבחנים. מכאן עולה שהשאלה העיקרית שצריכה לעמוד לנגד עיני הנבחן בבואו לבחור את מועד הבחינה היא מתי נוח לו ביותר להיבחן". הנה כי כן, נמצאנו למדים – לדידי הדברים אף מדברים בעד עצמם – כדלהלן: תפקידו של ציון הפסיכומטרי אינו עניין לחינוך אלא כלי חיזוי הצלחתו של מועמד ללימודים במוסדות אקדמיים – הא ותו לא, כך ש"אי אפשר לקבוע שמי שקיבל ציונים גבוהים בבחינה יצליח בלימודיו ומי שקיבל ציונים נמוכים בבחינה ייכשל בהם.". גובה הציון נקבע "לרוב לפי מספר מקומות הלימוד בחוג, מספר המועמדים וציוני הקבלה שלהם: הוא עולה ככל שמספר המקומות קטן יותר, מספר המועמדים גדול יותר ורמת המועמדים גבוהה יותר.", משמע אין עסקינן בחינוך אלא בתנאי סף לכניסת התלמיד לפקולטה אותה בחר, על מנת לקבל את התלמידים הטובים ביותר (לכאורה). המשמעות של הציון הוא כי "מועמד שנדחה משום שציונו נמוך מסף הקבלה אינו בהכרח בלתי מתאים ללימודים בחוג המבוקש, אלא שבשנה שבה נרשם ללימודים היו די מועמדים שציון הקבלה שלהם עולה על שלו.". הבחינה הפסיכומטרית אינה מקנה, בהכרח, כלים ערכיים או רכישת מקצוע – לאמור: כיוון שהציון בבחינה הפסיכומטרית אינו בודק אינטליגנציה אלא משקף רמת יכולת בתחומים הדרושים ללימודים אקדמיים, וכיוון שיכולות אלו הן בחלקן יכולות נלמדות, הכנה מעמיקה לבחינה יכולה לתרום לשיפור הציון בה. סבורני, שדי בדברים לעיל על מנת לקבוע כי פעילות העמותה אינה משמשת למטרת 'חינוך' כמשמעות מונח זה על פי הלשון וכן על פי משמעות סעיף 9(2) לפקודה, שכן מטרת הבחינה הפסיכומטרית אינה ללמד את המבקשים ללמוד באוניברסיטאות חומר לימוד, ידע אקדמי או מקצוע, אלא מטרתה לסייע למוסדות הלימוד האקדמי במיון של מועמדים, על דרך של ניבוי מי מהם יצליח לסיים את לימודיו, בהשוואה למועמדים אחרים. פועלה של המערערת מבורך, אך איני רואה כי מטרות המערערת עולות כדי "מטרה ציבורית" כהגדרתה בפקודה. דיון מההיבט המשפטי עד עתה דנתי בהיבט העובדתי של פעילות המערערת- אולם, כאמור בפתח דבריי, לפניי ניצבת שאלה בהיבט המשפטי. על כן, אדון עתה בהיבט המשפטי של פעילות המערערת. האם העמותה פועלת למען מטרה ציבורית מסוג 'חינוך' המערערת סימנה בדין וחשבון על הכנסות והוצאות מוסד ציבורי למס הכנסה (להלן: "טופס 1215") מטרה 03 (חינוך). כשנשאל מר הקטור, העד מטעם המערערת ששימש כחשב העמותה עד לשנת 2021, מה הכוונה 'חינוך' בטופס 1215 השיב בזו הלשון: "ש: למה אתה מתכוון בחינוך? את מי אתה מחנך? ת: קודם כל זה היסטוריה. כלומר מ-1982 שקיבלנו את הטופס במסגרת הפניה להיות מלכ"ר, מטרת העמותה היה חינוך. אז לא שאלנו, היה ברור שזה חינוך שמוקם ע"י האוניברסיטאות ושעוסקים בחינוך. אני יכול לחדד לך במשך 40 שנה יצרנו משאבי חינוך. וההצהרה למה חינוך. אכן. ש: אוקי, אז אתה אומר בגלל שהאוניברסיטאות הקימו את העמותה הזאת, ת: לא, ש: האוניברסיטאות עוסקות בחינוך ולכן גם אתם בחינוך? ת: לא, לא. ש: אני מנסה להבין מה אמרת. ת: את שאלת אותי למה אני כתבתי חינוך? ההנחיה שאז קיבלנו לכתוב חינוך. היה מאוד ברור, אף אחד לא חשב שזה לא עוסקים בחינוך. עוסקים בעצם במהלך התהליך של השכלה גבוה, זה משהו אינטגרלי, לא השכלה גבוהה, אין לנו חיים אחרים ללא מקומנו בהשכלה הגבוהה. והשכלה גבוהה מן הסתם עוסקת בחינוך". [חקירת מר הקטור; עמ' 45 לפרוטוקול, שו' 25-11; עמ' 46, שו' 3-1] הרושם הוא, כי מר הקטור, ששימש כחשב משך כ-30 שנה (פסקה 2 לתצהירו), לא ידע להסביר כיצד המערערת פועלת למטרת חינוך, אלא כי כך קבעו וזו ההוראה. לאחר מכן, דומה כי שינה גרסתו וטען כי פעילות העמותה זהו חלק אינטגרלי מההשכלה הגבוהה, סתם ולא פירש. כאמור, אין בידי לקבל את הטענה לפיה פעילות העמותה היא למטרת "חינוך" מההיבט המשפטי של המונח כמשמעותו בסעיף 9(2) לפקודה – שכן ניתן לקיים השכלה גבוהה ולקבל תלמידים ללימודים אקדמיים אף ללא בחינה פסיכומטרית. נוסף על כך, כאשר נקבעה פרשנות מצמצמת להוראת הפטור בפקודה, לא ניתן להעמיס בגדרי 'מטרה ציבורית' גם סיוע עקיף למוסדות האקדמיים. כפי שהרחבתי לעיל, איני רואה מקום לקבל את פרשנות המערערת. הניתוח של העובדות ומכלול ההגדרות והקביעות המשפטיות מעלה כי הפרשנות של המשיב סבירה והיא עדיפה על פרשנות המערערת: כפי שציינו לעיל, פרשנות תתחיל בהתאם ללשון החוק ולאחריה תכלית החוק ומטרותיו; לדידי, כפי שהרחבתי לעיל, אין לשון ההגדרה 'חינוך' סובלת את הפרשנות כי פעילות המערערת היא למטרת 'חינוך'. מקובלת עליי טענת המשיב כי הפרשנות של סעיף 9 לפקודה תהא פרשנות מצומצת. לאור הקביעות בהלכה הפסוקה, גם מטעם זה איני מוצא כי לשון סעיף 9 לפקודה סובלת את פרשנות המערערת; כפי שציינתי לעיל, לאור ההלכה הפסוקה, פרשנות רשות המיסים, ככל והינה סבירה, תקבל יתרון על פני פרשנות הנישום. במקרה דנא, דעתי נוטה לפרשנות רשות המסים, כמשמעותה בחוזר 9/2015, שכן הרחבת המונח 'חינוך' או 'סיוע' כפי פרשנות המערערת תוביל להחטאת מטרת הפקודה ותקטין את הכנסות המדינה ממיסים. עסקינן בהליך אזרחי בו נהפכים נטלי ההוכחה – נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות – ומוטלים הם על כתפי הנישום (המערערת). סבורני, כי המערערת התקשתה בהרמתם. המשיב התייחס למכוני הכנה לבחינה הפסיכומטרית. כידוע, מדובר במכונים (פרטיים) המסייעים למועמדים לשפר את סיכויהם לעבור בהצלחה את הבחינה. נראה שגם המערערת אינה רואה באותם גופים כמוסד ציבורי, הפועל למען מטרה ציבורית (חינוך). נטען מטעם המערערת כי מכונים אלה הינם גופים פרטיים, הפועלים לשם השגת רווחים, בניגוד למערערת. לדידי, כפי שאותם גופים לא יוכרו כגופים הפועלים למטרה ציבורית של חינוך גם אם היו מופעלים על ידי גופים שאינם פועלים לשם השגת רווחים, כך אין להכיר בפעילות המערערת כפעילות להשגת המטרה הציבורית של חינוך. עדי המערערת לא יכלו לבסס טיעונם כי לולא הבחינה הפסיכומטרית רמת הלימוד תרד, או כי בהכרח יצומצו התלמידים הנושרים; להיפך, המשיב ערער טענות אלו, שכן ישנם מסלולי קבלה ללא מבחן פסיכומטרי הן במוסד ציבורי (העברית ות"א) והן במוסד פרטי (רייכמן). נוסף על כך, נשירה אינה בהכרח נובעת מכישלון בבחינה אלא יש אף נסיבות חיים אחרות הגורמות לכך. כמו כן, המשיב הצליח לערער את הטענה לפיה, הבחינה הפסיכומטרית כמטרה משנית מטרתה צמצום נשירה, שכן העד מטעם המערערת הודה כי קיימת נשירה, למשל באוניברסיטת ת"א, של כ-20%, נתון גבוה לכל הדעות. לאור המקובץ לעיל, סבורני כי כפות המאזניים נוטות לפרשנות ולעמדת המשיב. על כן, גם מההיבט המשפטי, ובהתאם לפסיקה שהוזכרה לעיל, איני מקבל את טענות המערערת. האם העמותה פועלת במטרה ציבורית מסוג 'מדע' המערערת לא סימנה בטופס 1215 כי העמותה עוסקה במטרה ציבורית מסוג 'מדע'. אלא סימנה 03 (חינוך) בלבד ללא סימון מטרה 04 (מדע). ביחס למטרה מסוג 'מדע' נשאל החשב מדוע לא סומנה מטרה זו השיב כך: "התהליך הוא של רו"ח. כלומר כל שנה אתה חוזר על הדוח שהיה קודם וממלא את מה שהיה, אתה לא כל פעם פתחת מוסד מחדש. אתה מעתיק מה שיש לך מהדוח הקודם ומהדוח הקודם ומהדוח הקודם ואתה מעתיק, וזה נעשה בשיתוף עם רו"ח. רו"ח ממלאים את הטופס ביחד איתנו כמובן". [חקירת מר הקטור; עמ' 47 לפרוטוקול, שו' 6-1] ראשית, אין התייחסות קונקרטית מדוע פעילות המערערת מהווה מטרה מסוג 'מדע'. שנית, המערערת לא הציגה מחקרים ולא הצביעה על הפרדה של הכנסות ממדע , כך שניתן יהיה לקיים דיון למצער על חלק מפעילותה ביחס למחקר, התואמת את הגדרת המונח 'מדע'. ממילא שהגדרות סעיף 9(2) לפקודה מפורשות בצמצום. לדידי, הטענה נטענה כבדרך אגב ללא הרמת נטל השכנוע כיאות בהליך דנא, שכזכור נטל השכנוע מוטל על המערערת. גם בתצהיר מנכ"לית העמותה – ד"ר בן סימון – המצהירה לא טרחה להרחיב את היריעה אודות המחקר. אין לי אלא לקבל את עמדת המשיב אף בעניין זה, כי הפעילות, כפי שהמערערת הציגה, אינה למטרה מסוג 'מדע'. למותר לציין, כי גם לטענת המערערת, המחקר לכאורה החל משנת 2010, הפעילות הוקפאה ושוב חזרה לפעילות ואילו חוקרי העמותה, שלא הורחב אודותם, פועלים אך משנת 2015, ממילא שעל שנת 2014 אין אפשרות להגדיר את פעילות המערערת כפעילות למטרה מסוג 'מדע'. האם העמותה פועלת במטרה ציבורית מסוג 'סיוע למוסד ציבורי' כפי שהמערערת לא דיווחה על מטרה מסוג מדע כאמור לעיל, היא אף לא דיווחה במסגרת טופס 1215, ברובריקה הריקה למטרה נוספת כפי שקבע שר האוצר - 'סיוע למוסד ציבורי בקידום יכולותיו הכלכליות, הארגוניות או הניהוליות'. בעניין זה נחקר העד ניצן והשיב כך: "ש: אוקי. כשאנחנו קוראים את עמדתך שהליך המיון מה שדיברנו קודם, הוא חלק בלתי נפרד, הליך מיון מקצועי, סדיר וכו', הוא חלק בלתי נפרד ממערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. אז מה לדעתך דינם של כל המקומות שמכינים נבחנים להליך המיון? יש הרי מקומות שמסייעים לנבחנים לדעת איך להתמודד עם הבחינה, אני מדברת עכשיו על הפסיכומטרית, כי היא כמובן המורכבת ביותר. גם הם לשיטתכם עוסקים בחינוך? ת: ממש לא. האם מישהו שמכין ילדים לגן חובה, אנחנו יודעים שהיום מכוני הכנה יש לכל דבר. לכל דבר היום קמים אנשים שהם יזמים ועם כל הכבוד להם ושאפו להם שהם יודעים לעשות משהו שאולי אנחנו לא יודעים לעשות, מה הקשר? הם לא חייבים להתכונן לבחינה הפסיכומטרית". [חקירת ניצן; עמ' 28 לפרוטוקול, שו' 25-13] בהמשך חקירת ניצן הוא ניסה ליצור הבחנה בין 'תשתית' לבין 'סיוע' – לאמור: "כב' השופט: אני רוצה לשאול אותך שאלה. עד עכשיו דיברנו על המבחנים לצורך מיון וקבלה. אני רוצה לשאול אותך על המבחנים שהאוניברסיטה עצמה עושה לתלמידים שלומדים בה. האם יש מבחנים שנעשים בצורה ממוחשבת? ת: מבחנים של קורסים רגילים לסמסטרים? כב' השופט: כן. ת: אני לא יודע לומר מדויק, יכול להיות שכן, אבל גם אם זה כן, זה בשוליים של השוליים. כב' השופט: עכשיו, אם האוניברסיטה עורכת לתלמידים שלה – מבחנים ממוחשבים במהלך השנה והיא נעזרת לשם כך בחברת מחשוב. חברת המחשוב הזו דומה למרכז במובן הזה שהיא פועלת למען מטרה ציבורית של חינוך? ת: אני לא מכיר את המנגנון אם קיים כזה של מבחנים באמצעות חברת מחשוב, זה דבר שאני שוב, המחשוב הוא פלטפורמה, הוא לא חינוך. באותה מידה יכול לעשות מבחנים או גם משהו אחר. אני לא רואה את הקשר בין הדברים". [שם; עמ' 30 לפרוטוקול. שו' 23-8] כמו כן, בחקירת ניצן לעניין סיוע על ידי חברות מיחשוב המקימות ומתחזקות את אתר האינטרנט של האוניברסטיאות – השיב על שאלות בית המשפט כדלקמן: "כב' השופט: אני אשאל בינתיים עוד שאלה. לכל אוניברסיטה יש אתר אינטרנט. ת: נכון. כב' השופט: והאתר הזה משרת בין היתר את הסטודנטים במהלך שנות הלימוד שלהם, נכון? ת: כן. כב' השופט: אם האוניברסיטאות נעזרות בחברת מחשבים לצורך ההקמה והאחזקה של האתרים האלה, מה דינן של אותן חברות מחשבים? הן גם פועלות למען מטרה ציבורית של חינוך? ת: לא נראה לי, הן נותנות פעולה של שירות שהן לצורך הקמת אתר, אנחנו צריכים חברה, זה לא מיומנות שיש לצורך העניין באוניברסיטה ולכן האוניברסיטה צריכה להגדיר את הדרישות שלה, ושוכרים חברה שתעשה ותוציא לפועל בעצם את הצד הטכנולוגי של האתר הזה, אבל אני לא חושב שזה קשור לנושא של חינוך, באותה מידה הם יכולים לעשות אתר שקשור לא יודע מה, לעסקי המזון". [שם; עמ' 32 לפרוטוקול, שו' 18-3] 81. על מהותה של פעולה למטרה של סיוע למוסד ציבורי עמד מטעם המשיב אורעד, מנהל תחום בכיר מוסדות ציבור ומלכ"רים ברשות המסים. נטען כי מוסדות ציבור, שפעילותם אינה ציבורית, לא יאושרו לעניין הפטור ממס, במידה ופעילותם אינה משתייכת למטרות הציבוריות שנקבעו בפקודה. במילים אחרות, נטען כי על מוסד ציבורי לקיים את הפעילות הציבורית שלו במישרין. לטעמי, יש לקבל פרשנות זו של המשיב. כאשר מדובר בפעילות שאינה מטיבה עם הציבור במסגרת המטרה הציבורית הרלבנטית, אין בעובדה כי יש בה כדי לסייע למוסד הציבורי כדי להפכה לפעילות הנעשית לתועלת הציבור. כמו כן, נדרש כי תהיה לפעילות המוסד הציבורי ערך מוסף, ציבורי, מעבר לפעילות של המוסד מקבל הסיוע. מוסדות אקדמיים מתנהלים באמצעות גופים המעניקים למוסדות שירותים שונים, כגון שירותי מחשב ותוכנה, שירותי הסעדה וניקיון, אולם אותם גורמים לא יהיו פטורים ממס, אף אם הם מסייעים לקידום יכולותיו הכלכליות או הניהוליות של המוסד הציבורי. העובדה כי חלק מן האוניברסיאות הנהיגו בעבר בחינות מיון פנימיות בטרם הוקמה המערערת, אינה יכולה לבסס את טענת המערערת, בדבר סיוע לאוניברסיטאות בקידום יכולותיהן הכלכליות, הארגוניות או הניהוליות. הקמת גוף שיחבר בחינה אחידה לכלל האוניברסיטאות הביאה להטבה כלכלית למועמדים, שאינם נדרשים לשלם לכל מוסד בנפרד עבור הבחינה, אולם בכל מקרה, גם אם היה לכל מוסד מבחן מיון פנימי משלו, לא היה נגרם למוסד הפסד, שכן העלות הייתה מגולגלת על שכמי המועמדים. זאת ועוד, קיימים במשק מכוני מיון והתאמה, אליהם מופנים מתמודדים ומועמדים לסדרת בחינות, המשמשות לסינון ומיון, על ידי מוסדות ציבור הפועלים למטרות ציבוריות (מדע, תרבות, בריאות). אותם גופים יכולים לטעון כי הם מסייעים למוסדות הציבור בקידום יכולותיהם הארגוניות או הניהוליות. איני רואה שוני מהותי בין אותם גופים לבין המערערת, שאף היא מספקת שירותי אבחון ומיון עבור גופים שונים, כגון משרד החינוך, מועצת רואי החשבון, לשכת עורכי הדין, מערך הרפואה, משרדי המשפטים והביטחון ועוד. בנוסף, המערערת צברה רווחים ניכרים במשך השנים הרלבנטיות לערעור. כפי שאותם מכוני מיון והתאמה לא נהנים מפטור ממס, על הכנסותיהם ממועמדים לאותם גופים ציבוריים, אין מקום לפטור את המערערת ממס, לפי סעיף 9(2) לפקודה. יתרות עודפים כזכור, המשיב טען כי העודפים בהיקפים גדולים מאוד מצביעים על רווחיות ולא על מוסד ללא כוונות רווח כהגדרת 'מוסד ציבורי' בהתאם לסעיף 9 לפקודה. לטענת המשיב, העודפים הולכים ונצברים עם השנים לסכומים גבוהים מאד שמושקעים. מנגד, טענה המערערת כי הסכומים מושקעים לצורך שמירה על ערך הכסף וכי הם מיועדים לצורך רפורמות ושינויים שתוכננו בעמותה לטובת ציבור הנבחנים – כגון: שינוי מבנה הבחינה, העברת בחינות לבחינה ממוחשבת, בניית קומה נוספת וכיו"ב. אולם, משך עדות שלמה מר הקטור, חשב העמותה מזה כ-30 שנים, והעד מטעמה, לא סיפק הסברים ברורים לאן מיועדים הכספים הצבורים בסדרי גודל כפי המוצגים במאזני העמותה, הדומים לרווחיות של חברה רווחית. מקובלת עליי ההבחנה של המשיב, לפיה ככל ועסקינן בעמותה רווחית יותר הרי שהכנסותיה מצביעות על רווח ולא על פעילות ללא כוונת רווח. להלן אפרט; העד הקטור, שהיה חשב העמותה משך כ-30 שנה, התקשה לתת הסבר משכנע לרזרבות הכספיות בהיקפים גבוהים, וטען כי אלו הופרשו לקרנות אך לא סיפק הסבר המניח את הדעת לגבי פעילות ספציפית ואף הביאורים לדוחות הכספיים של המערערת לא סיפקו הסבר ברור וחד משמעי באשר לעודפים, שהוצאתם לפועל וביצועם לוטה בערפל. ודוק, תכנונים כפי שתיאר העד בהיקפים כה גדולים, תוך שינויים לעיתים קרובות בקרנות, ומגמת עלייה של העודפים מבלי שתכנית ההפרשה לאותן קרנות יצאה אל הפועל, מעלה תהייה באשר לגרסת המערערת וממילא שאין להסתמך על הטענה לפיה העודפים משמשים קרנות לפעילות ופיתוח של העמותה (עדות הקטור, עמ' 53-47). כמו כן, גם מעדות ד"ר בן סימון לא ניתן להבין דברים לאשורם ביחס לעודפים וקרנות ייעודיות לפיתוח העמותה (חקירת ד"ר בן סימון; עמ' 83-80). נוסף על האמור לעיל, יש לתהות, לאחר שצברה המערערת רזרבות בסכום של מעל 40 מיליון ₪, מדוע לא הפסיקה לצבור (שכן יש גבול כמה צריך לצבור למטרת בניית מבנה או קומה נוספים, או שינויי מערך הבחינה בקצב ההתקדמות הטכנולוגיה והדיגיטל) והוזילה, על דרך משל, את עלות הבחינה. שאלה זו, למרות שלא נשאלה, נותרה בחלל האוויר ולא מצאתי בטענות המערערת תשובה כדבעי לשאלה זו. העדר הסבר או תשובה המניחים את הדעת, עומדים למערערת לרועץ. לגופם של דברים; חוזר 9/2015 קובע (סעיף 6.1.12) כי אחד התנאים (המצטברים) של מוסד ציבורי הוא: "המוסד משתמש בנכסיו והכנסותיו להשגת מטרותיו הציבוריות בלבד ואינו צובר, באופן לא סביר, נכסים או הון לתקופה ממושכת בלי להשקיעם בקידום מטרות קונקרטיות או מבלי שיש לו תכנית עדכנית, מעשית ויעילה לשימוש בכספים אלה לצורך קידום מטרותיו. צבירת נכסים או הון כאמור תהא בכפוף למדיניות שתיקבע מעת לעת בנושא זה, בנוהל שר האוצר להגשת בקשות לתמיכה מתקציב המדינה (לפי סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה).". כמו כן, בהמשך חוזר 9/2015 (סעיף 6.1.25) נדרש 'מוסד ציבורי' להגדיר מטרותיו הציבוריות במסמכי היסוד, בתעודת הרישום ובתקנון התאגיד הרשום. כפי האמור ועל בסיס הנתונים בדוחות הכספיים של המערערת, עולה כי היקף העודפים אינו סביר, וכי אין לפנינו קרן ייעודית אחת שהושלמה דיה. נוסף על כך, בתעודת הרישום של העמותה מופיעה מטרה אחת והיא: "בניה והפעלה של מערכת מיון מועמדים ללימודים אקדמיים במוסדות להשכלה גבוהה" – המערערת לא טרחה לשנות או להוסיף על מטרותיה בתעודת הרישום שלה, והדבר אומר 'דרשני'. דבר מטרת 'חינוך' לא בא זכרה. גם בתקנון העמותה לא נזכר 'חינוך' אלא מטרות אחרות, שלדעת המערערת כוונתם היא 'חינוך', טיעון שאיני יכול לקבל. נוסף על האמור לעיל, לא השתכנעתי כי כספים המנותבים להקמת מבנים מצביעים על מטרות ציבוריות. יש בהם, לכל היותר, משום יעילות כלכלית וסיוע לחברי העמותה ולא לציבור – ניתן לערוך בחינות בקמפוסי האוניברסאות בחופשות סמסטר כאשר כיתות הלימוד פנויות וכיו"ב. כמו כן, עלות הבחינה דומה כי התייקרה ולאחר כמה שנים הוזלה. העד הקטור התפתל בתשובותיו בעניין תמחור הבחינה (עדות הקטור; עמ' 60-58). לא השתכנעתי כי תמחור הבחינה – בפרט לאור יתרות העודפים בסדר גודל של מעל 40 מיליון ₪– אכן נעשה לפי עלות והופחת כאשר ניתן היה להפחית. אדרבה, יתרות העודפים מצביעים על מחירי שוק, גם אם לא קיימת תחרות בפועל – היינו המערערת תמחרה את התשלום עבור הבחינה לפי סכום שיוביל לעליייה או שמירה על מספר נבחנים ולא על ירידה דרסטית עקב מחיר יקר של הבחינה. סעיף הכנסות מדמי בחינות מדבר בעד עצמו – כדלקמן: שנת 2014: כ-50 מיליון ₪; שנת 2015: כ-59 מיליון ₪; שנת 2016: כ-60 מיליון ₪; שנת 2017: כ-58 מיליון ₪; שנת 2018: מעל 62 מיליון ₪; הנה כי כן, מגמת ההכנסות מדמי בחינה עלתה משנת 2014 ועד לשנת 2016 (שנות המס). אולם, בשנת 2017 הייתה ירידה, אך ירידה זו דומה כי תוקנה שנה לאחר מכן בשנת 2018. המגמה הכללית של חמש שנים (אינדיקציה מהותית) כי המערערת במגמת עלייה בהכנסות. יוצא אפוא, כי המערעת לא הצליחה להרים את הנטל לפיו חרף ריווחיותה היא אינה פועלת למטרות רווח. ודוק, המערערת טענה כי היו לה הפסדים מהשקעות בניירות ערך. לטעמי, מוסד ללא כוונות רווח אינו יכול לקחת סיכון ולנהל – בשם השמירה על ערך הכסף – תיק השקעות בסכום של מעל ל-20 מיליון ₪. הדבר מצביע על פעילות כלכלית ולא על פעילות רווחה למען הציבור. קשה להלום השקעות נושאות סיכון, כאשר לטענת המערערת הוכח כי הן מסוכנות, לאור הצגת הפסדים בסכומים בלתי מבוטלים בשנים 2015 ו-2016 [בשנת 2014 רווח מני"ע בסך של 700,00 ₪] (חקירת הקטור; עמ' 63. סעיף 2.20 לנימוקי הערעור). עוללות ביחס לטענה לצורך במומחה על מנת לגבות 'מס אמת'; המשיב אינו מחוייב להסתייע בחוות דעת של מומחה, במיוחד במקרה כמו בענייננו, בו המחלוקת המרכזית הינה פרשנות דבר חיקוק, דהיינו, מחלוקת משפטית. במהלך הדיון ב"כ המערערת הרבה להיכנס לדיון ביחס למומחה או העדר התייעצות עם מומחה בתחום הפסיכומטריקה וחינוך – לטעמי, הדיון אינו מוסיף ואינו גורע מהדברים שנאמרו לעיל, שכן לפנינו מחלוקת משפטית בעיקרה. קנס גירעון; בנסיבות העניין, איני רואה מקום לחיוב המערערת בקנס גירעון. עסקינן במערערת שקיבלה מעמד של מוסד ציבורי פטור משך כ-30 שנה. למרות בחינה מחדש של מעמדה אצל המשיב, איני סבור כי יש בדיווחיה משום רשלנות או הפרה של הוראות פקודת מס הכנסה. משום כך, יש לקבל את הערעור בהיבט זה, באופן שקנס הגירעון יבוטל. הערה לסיום; במהלך הדיון התנהל ויכוח האם ניתן לרשום בטופס הרלבנטי מטרה אחת או יותר; אבהיר כי בטופס המוצג בכתבי טענות הצדדים ניתן לראות בבירור כי ניתן לסמן יותר ממטרה אחת ולהוסיף אף מטרות שאינן מצוינות בסעיף 9(2) לפקודה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה, למעט בנוגע לקנס הגירעון, כאמור לעיל בפסקה 94. המערערת תחויב במס הכנסה בהתאם לשומה בצו מיום 26 בינואר 2021. בנסיבות העניין ולאור ההכרה בפטור ממס במשך עשרות שנים, עד לשינוי בעמדת המשיב, איני עושה צו להוצאות. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן לפרסם את פסק הדין. ניתן היום, כ"א טבת תשפ"ה, 21 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.	decision48870-02-21	["אביגדור דורות"]	[{"judgment_id": "e92bb6a3-994e-5530-8bc0-dbac607fbf23", "file_name": "48870-02-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 644070, "extension": "docx", "display_name": "48870-02-21-קובץ מקורי"}]
e907eac5-0fc5-574c-bcdf-9dadfd4aad66	ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, השופטת יפעת שקדי שץ: פס"ד במחלוקת הצדדים בני הליכים: ביטול הסכם מתנה וטענות לנזק כספי (תמ"ש 17203-02-20; תמ"ש 23586-09-20)	17203-02-20	2024-12-16	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	השמות בדויים. פסק דין זה מכריע במחלוקות הצדדים בשני הליכים - תמ"ש 17203-02-20 - תביעה שהוגדרה כ"תביעה כספית, נזיקית" במסגרתה עמדו התובעים על סעד של פירוק שיתוף בדרך של מכירה בשוק החופשי ולחלופין, פיצוי כספי בגין חלק משווי נכס מקרקעין וכן חיוב בפיצוי בגין אובדן דמי שימוש ועוגמת נפש ("התביעה הכספית"). תמ"ש 23586-09-20 - תביעה לביטול עסקת מתנה להענקת חלק מנכס מקרקעין ולחילופין, חלוקת נכס מקרקעין בחלקים שווים בין התובעות 1-2 לבין הנתבע ("התביעה לביטול המתנה"). רקע כללי ופרטים נדרשים: מר ג.ל. (התובע 3 בתביעה הכספית והתובע בתביעה לביטול המתנה - "גל") היה נשוי לאמו של הנתבע 1, גב' ----- ז"ל ("המנוחה") ולהם שתי בנות - גב' א.ל. (התובעת 1 בתביעה הכספית - "אפרת") וגב' ב.ל. (התובעת 2 בתביעה הכספית "בתיה"). מר י' (הנתבע בתביעה לביטול הסכם המתנה והנתבע 1 בתביעה הכספית - "יעקב") הוא בנה של המנוחה מנישואיה הראשונים, כך שגל הוא אביו החורג של יעקב ואפרת ובתיה הן אחיותיו של יעקב מצד אמו. גב' מ' (הנתבעת 2 בתביעה הכספית - "מיכל") היא רעייתו של יעקב. אפרת מונתה כאפוטרופסית לכל ענייניה של בתיה (פסק דין מיום 16.3.2021, א"פ 21291-09-20). גל והמנוחה רכשו נכס מקרקעין המצוי ברחוב – ב---- (גוש ----, חלקה ---) אשר מחולק לשני מגרשים ("הנכס" או "המקרקעין"). המנוחה רכשה את מגרש א' וגל רכש את מגרש ב'. המנוחה נפטרה ביום 21.5.2008 וביום 16.9.2008 ניתן צו ירושה לפיו גל יורש מחצית מעיזבון המנוחה ושלושת ילדיה - אפרת, בתיה ויעקב יורשים 1/6 מעיזבונה (שליש ממחצית העיזבון). יעקב ומיכל בנו את ביתם במגרש א' בהסתמך על היתר בניה שניתן להם (הבקשה להיתר (מס' 20090272) הוגשה ביום 30.8.2009) וביום 23.6.2015 הועברו זכויותיו של גל במגרש א' במתנה ליעקב ("הסכם המתנה"). לאחר העברת הזכויות מהמנוחה בירושה ומגל במתנה מחזיק יעקב ב- 2/3 מהזכויות במגרש א' ואפרת ובתיה מחזיקות יחד ב-1/3 מהזכויות במגרש א'. בתביעה הכספית (על אף שהסעד הראשון המבוקש בגדרה הוא פירוק שיתוף) טענו גל, אפרת ובתיה, בין היתר, כי בוצעה הטעיה מכוונת של מיסוי מקרקעין; כי בוצעו זיופים וצורף נסח שאינו מעודכן; הוגשה בקשה למתן היתר עליה זויפה חתימתו של גל; הוגשה בקשה למתן היתר ללא ידיעת בעלי הזכויות בנכס והכל תוך ניצול מלוא זכויות הבניה באופן שפוגע בבעלי הזכויות האחרים בנכס. משכך דרשו התובעים פירוק שיתוף באמצעות מכירה או פיצוי כספי. בתביעה שהוגדרה כתביעה לביטול הסכם מתנה טען גל, בין היתר, להטעיה בדבר הוראות הסכם המתנה ולביטולו בשל פגם בכריתה, בשל אי חוקיות ובשל התנהלות לאחר מעשה המהווה הצדקה לביטולו. אציין, כי לכתחילה התביעה הראשונה הוגשה גם נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ---- ("הועדה המקומית") ונגד רשות מקרקעי ישראל, אך ביום 23.9.2020 התקבלה בקשה לסילוק התביעה נגדן על הסף והתביעה נגדן נמחקה. עוד אציין, כי שתי התביעות הוגשו לבית המשפט המחוזי - בהחלטה מיום 8.3.2021 הורה בית המשפט על העברת הדיון בתביעה לביטול הסכם המתנה לבית משפט זה ובהחלטה מיום 21.3.2021 הורה בית המשפט המחוזי על העברת הדיון בתביעה הכספית לבית משפט זה. ביום 27.4.2021 ניתנה החלטת כבוד השופטת ה. גולדקורן בדבר איחוד הדיון בשני ההליכים והעברתם לדיון בפניי. בהסכמת הצדדים מונה לבתיה אפוט' לדין בהחלטה מיום 15.12.2022 ואשר לקח חלק בניהול ההליך. ביום 7.11.2022 הוגשה רשימת מסמכים מתיק רשות מקרקעי ישראל. צוין, כי הסכמי מכר בין הצדדים הוגשו לתיק ביום 14.4.2010 וזאת טרם נחתם הסכם המתנה אך לא אותר עותק של הסכם/ים אלה. ביום 20.12.2021 מונה שמאי מומחה בכדי להעריך את שווי מגרש א' והנכס הבנוי בו. חוות הדעת הוגשה לתיק ביום 28.9.2022 ("חוות הדעת"). לאחר ישיבת ההוכחות ניתנה החלטה המתירה הגשת הקלטה המתעדת, לכאורה, שיחה בין גל ויעקב משנת 2015 (החלטה מיום 2.12.2022). לאחר שהוגשה בקשה בענין, מונה מומחה לבדיקת אותנטיות ההקלטה וחוות דעת הוגשה ביום 8.8.2023. המומחה בענין זה קבע, כי ההקלטה אינה אמינה והקובץ שהוגש עבר התערבות מאוחרת - עריכת חלקים מההקלטה והשמטה של חלקים. הנתבעים ויתרו על הגשת בקשה בענין חקירת מומחה זה וטענו בענין האפשרות להסתמך על ההקלטה על אף הפגם עליו עמד המומחה במסגרת הסיכומים. ב. טענות התובעים: בכדי שהדיון יהיה סדור, על אף שהתביעה הכספית הוגשה על ידי גל, אפרת ובתיה והתביעה לביטול הסכם המתנה הוגשה על ידי גל, אפרט את הטענות בשתי התביעות יחד ולאחר מכן את טענות ההגנה במאוחד. כך, בפרקים ב.1.-ב.2 תוצג מסכת התביעה בשתי התביעות ובפרקים ג.1.-ג.2 תוצג מסכת ההגנה בשתי התביעות. ב.1. תמ"ש 17203-02-20, התביעה הכספית כאמור, מגרש א' נרכש על ידי המנוחה ומגרש ב' על ידי גל. בהתאם לצו הירושה שניתן אחר המנוחה, גל ירש את מחצית עיזבון המנוחה (לרבות מחצית ממגרש א') והתובעות 2-1 והנתבע 1 יורשים, כל אחד, 1/6 מהעיזבון. במועד פטירת המנוחה עמד על מגרש א' בית בגודל של 38 מ"ר ("הבית הישן"). ביום 30.8.2009 הגישו יעקב ומיכל בקשה להיתר (בקשה מספר 20090272) אליה צורף נסח בו טרם עודכנו יורשי המנוחה כבעלי הזכויות במגרש א'. התוכנית נדחתה על ידי רשות מקרקעי ישראל, בין היתר, מאחר והם לא נרשמו כבעלי הזכויות. ביום 16.12.2009 הוגשה תכנית לאישורה של רשות מקרקעי ישראל אך היא נדחתה, בין היתר, מאחר ולא הועברו הזכויות על שם מבקשי ההיתר. ביום 24.1.2010 הוגשה תכנית חדשה לבניית יחידת דיור נוספת על מגרש א' וביום 14.4.2010 הוגשה בקשה מתוקנת לפיה התבקש היתר לבניית תוספת לבית הישן במגרש א' אליו צורף נסח ישן ולא עדכני לפיו בעלי הזכויות בנכס הם גל והמנוחה בלבד. הבקשה למתן היתר הוגשה בחתימתו של גל בלבד (וזאת על אף שבעלי הזכויות בנכס הן גם בתיה ואפרת) וחתימתו של גל זויפה. נטען, כי התכנית המתוקנת הוגשה באופן זה בכדי להימנע מחיוב בהיטל השבחה. התובעים לא ידעו על הגשת הבקשה למתן היתר והסתבר להם בדיעבד, כי היתר הבניה שקיבלו יעקב ומיכל (היתר מספר 20100130, "ההיתר") איפשר הוספת שטחי בניה בשיעור המהווה ניצול של מלוא זכויות הבניה בנכס. אופן הבניה על המגרש אינו מאפשר בניית יחידה נוספת (שניתן היה על פי התוכנית החלה) מאחר שהשטח שנותר אינו מאפשר בניה. כל הפעולות להוצאת ההיתר בוצעו בשעה שבעלי הזכויות הנוספים בנכס - גל, אפרת ובתיה - מחזיקים בשיעור של 5/6 ממגרש א' וללא מעורבותם. לטענת התובעים, נכון למועד הגשת התביעה התוכנית החלה על הנכס מאפשרת בינוי של 3 יחידות דיור צמודות קרקע בנכס כולו אך הרחבת היחידה המקורית שהיתה בנויה במגרש א' על ידי יעקב ומיכל מנעה כל אפשרות ניצול של הבינוי לפי התכנית החלה על הנכס. השטח שהושאר בדפנות הבית שנבנה מוענים מימוש הזכויות בנכס כמו גם העובדה שהבניה בוצעה ללא הסכמה ותוך זיוף חתימתו של גל והטעיית גורמים שונים במכוון. לאור פעולות הנתבעים, אשר בוצעו ללא הסכמת התובעים וללא ידיעתם; לאור הנזק שנגרם לתובעים בשל הבניה על ידי הנתבעים התבקש בית המשפט להורות על פירוק השיתוף במגרש א' בדרך של מכירת המגרש וחלוקת התמורה על פי שיעור הזכויות. לחילופין, להורות על פיצוי כספי בגין שווי חלקם של התובעים בנכס. עוד ביקשו התובעים לחייב את הנתבעים בדמי שימוש במגרש ממועד הבניה -2013 ועד לשנת 2019 בסך של 651,076 ש"ח המשקפים את אבדן דמי השכירות של החלק היחסי ממגרש א' וכן לחייבם בסכום של 50,000 ש"ח בגין עוגמת הנפש שנגרמה. ב.2. תמ"ש 23586-09-20, התביעה לביטול הסכם המתנה גל שיתף את יעקב כי באחד הימים ברצונו להעביר במתנה את הזכויות כיורש מהמנוחה במגרש א' לשתי בנותיו - אפרת ובתיה וכן ליעקב, הכל בחלקים שווים מאחר שלבטח זה גם היה רצונה של המנוחה. לאורך השנים בין גל ושכנה המתגוררת ממול התגלעו מחלוקות אשר בגינם הזמינה משטרה לביתו של גל. בחודש יוני 2015 לערך הודיעה השכנה לגל כי תגיש נגדו תלונה במשטרה וגל, אשר נלחץ מהדבר, שיתף את יעקב בענין והאחרון הציע שיסייע לו וייקח אותו לעורך דין בכדי שיעזור לו. יעקב הסיע את גל לפגישה. הפגישה עם עורך הדין אמורה היתה להיות בקשר לתלונה שהגישה השכנה. עו"ד לבייב הסביר לגל כי על מנת להסדיר את הייצוג עליו לחתום על מסמכים וכן הודיע, כי מסמכי עסקת המתנה של חלקו של גל בירושת המנוחה לידי שלושת ילדי המנוחה מוכנים. גל היה מופתע לגלות כי המסמכים הוכנו מבעוד מועד, ולאחר שיעקב דחק בו, בעודו טרוד בסוגיית השכנה, חתם על המסמכים תוך מחשבה שהוא מעניק לשלושת הילדים מתנה ולא רק ליעקב. גל ניסה לשאול שאלות לגבי מספר העמודים אך יעקב אמר לו לחתום מהר כי הוא מאחר לעבודה. גל היה כל כך טרוד מתלונת השכנה ואיומה לפנות למשטרה, והיה המום מכך שנדרש לחתום על מסמכים שבכלל לא ידע על קיומם וחתם תוך מחשבה שהוא מעביר את זכויותיו לשלושה ולא ליחיד בלבד. גל ציין, כי פגש את עו"ד לבייב לאחר מכן, בעת הייצוג בהליך מול אותה שכנה אך מעולם לא הוצגה לו דרישת תשלום על אותה עסקה. רק כשנתיים לאחר מכן, בשנת 2017, נודע לבתיה, כי למעשה גל העביר את חלקו בירושת המנוחה ליעקב בלבד ולא בחלקים שווים ליעקב, אפרת ובתיה. כאשר פנתה אפרת לגל הוא הסביר לה כי בוודאות נתן את המתנה לשלושתם בחלקים שווים ורק לאחר שנערכו בירורים והתבצעה פניה לרשות מקרקעי ישראל התברר הענין. הסתבר לגל, כי תצהיר המתנה כולל הצהרות שאינן נכונות - שיעקב הוא בנו של גל וכי גל הוא אביו. גל לא קיבל מעולם את המסמכים - את תצהיר המתנה, את מסמכי הדיווח ואת אישורי המיסים. עוד הסתבר, כי חתימתו של גל לקבלת היתר בניה מהוועדה לתכנון ובניה במגרש א' זויפה. אילו היה גל יודע שחתימתו זויפה, לא היה מסכים להעניק דבר במתנה ליעקב. גל טען, כי יעקב ועו"ד לבייב החתימו אותו על תצהירים כוזבים בידיעה ברורה שגל סבור שמדובר בהעברה לשלושת הילדים בחלקים שווים ולכן הוא לא קיבל לידיו באותו מועד ולא לאחר מכן העתק של התצהירים ושל מסמכי הדיווח למיסוי מקרקעין. גל ציין, כי כל הפניות לעו"ד לבייב לא נענו. לאור כל האמור סבור גל, כי מתקיימות נסיבות המצדיקות ביטול המתנה שכן התכוון להעניק את זכויותיו ליעקב, אפרת ובתיה בחלקים שווים. גל פרט כי אמנם העסקה הושלמה אולם מעולם לא גמר בדעתו לכרות עסקה כפי שנכרתה והוא הוטעה גם ביחס לפרטי העסקה וגם הוסתר ממנו שחתימתו זויפה על גבי מסמכי ההיתר. עוד טען גל, כי העסקה נכרתה בשל עושק וניצול מצוקה, חוסר ניסיון בעסקאות במקרקעין ולחץ. נוסף על כך טען גל, כי יש להורות על ביטול העסקה מאחר שמדובר בחוזה שתכנו או מטרתו אינם חוקיים שכן אופן ניסוח החוזה נועד להטעות את מיסוי מקרקעין ולחייב את יעקב במס רכישה מופחת. ג. טענות ההגנה מפני התביעות ג.1. התביעה הכספית גל, המנוחה, אפרת, בתיה ויעקב חיו יחד כמשפחה אחת וגל שימש כאב ליעקב לכל דבר וענין וזאת אף שלא אימץ אותו באופן פורמלי. המשפחה כולה התגוררה בבית הבנוי על מגרש ב' ואילו על מגרש א' היה בית ישן וקטן בשטח של כ 38 מ"ר (אשר כונה לעיל, הבית הישן). בהיותו בן 17, עבר יעקב להתגורר בבית הקטן במגרש א' ושם הוא מתגורר עם משפחתו עד היום, כאשר בשנת 2010 בנה בית מגורים חדש בהסכמתם ובעידודם של גל, אפרת ובתיה. כאשר בנם של יעקב ומיכל נולד, הם ביקשו לעזוב את הבית בו התגוררו אך אפרת הפצירה בהם להישאר ולהתגורר בבית ולבנות אותם כפי שבנו. לא ניתן לקבל את הטענה שהתובעים - גל אפרת ובתיה - לא ידעו אודות בניית הבית במגרש א' שכן גל חתם על הבקשה להיתר הבניה והבניה התבצעה סמוך למקום מגורי התובעים והם היו שותפים מלאים בתהליך הבניה. גל סייע במהלך הבניה בעזרה עם אנשי המקצוע, בהשקיית הבטון לאחר היציקה ובקבלת ציוד וחומרי בנין. אפרת דחקה ביעקב ומיכל לסיים את הבניה שכן היא אורכת תקופה ארכה ביחס לבניה אחרת באזור. בסיום הבניה ערכו מיכל ויעקב חנוכת בית והתקינו מזוזות בנוכחות יתר בני המשפחה. לטענת יעקב, יחסי הצדדים היו מאז ומעולם טובים ומשפחתיים, הצדדים התגוררו בשכנות, התנהלו כמשפחה, חגגו יחד וסייעו זה לזה בכל ענין. בשנת 2015, לאחר סיום הבניה, העביר גל את זכויותיו במגרש א' ליעקב במתנה וללא תמורה ובחודש אפריל 2018 העביר את מלוא זכויותיו במגרש ב' לאפרת. בשנת 2015 או במועד סמוך למועד זה, פנתה אפרת אל יעקב ומיכל וביקשה לקבל את חלקה במגרש א'. הם הסכימו לשלם עבור שווי חלקם של התובעים במגרש ואף הציעו כי יפנו לשמאי על מנת להעריך את שווי המגרש, וכך עשו הצדדים. הם פנו לשמאי פנקס לאון אשר העריך את מגרש א' ועליו בית המגורים הישן ללא תוספת הבניה בסך של 1,200,000 ש"ח אך אפרת ובתיה סרבו לקבל את חלקן במגרש ופנו להגיש את התביעה הכספית. בשנת 2019 שבו יעקב ומיכל, באמצעות באת כוחם, והציעו פיצוי בגין חלקן של האחיות במגרש אך ההצעה סורבה. משך כל שנות המגורים בבית הקטן לא נדרש יעקב לשלם דמי שימוש והטענות בדבר "השתלטות על הנכס" מופרכות ושקריות. גל חתם על תצהיר המתנה בפני עו"ד לבייב תוך שהוא מודע לתוכנו ולמשמעותו. ההצהרה כי יעקב הוא בנו של גל התבקשה על ידי מיסוי מקרקעין לצורך מתן פטור ממיסוי ובהתאם לעצת עורכי הדין של הצדדים ובכל מקרה, אין בין מיסוי מקרקעין להעברת הזכויות דבר. נוסף על כך נטען, כי בין גל ויעקב התקיימו יחסי אבא - בן משך כל חייו של יעקב; ויעקב ויתר על כספי ירושת המנוחה לטובת גל. התביעה הוגשה בשל צרות עין של אפרת ביעקב, שהיה מאז ומעולם עמוד התווך של המשפחה ולאחר מעשה, כל זכויותיו של גל במגרש ב' הועברו לאפרת. כל פעולה ביחס למגרש א' נעשתה בהסכמה ובשיתוף פעולה מלא של כל הצדדים. לא היתה כוונה להסתיר פרטים בעת הגשת הבקשה והעברת הזכויות לוותה ברישום העברת הזכירות בירושה מהמנוחה לצדדים לפי חלקיהם. היה והיתה התנגדות לבניה, היה על התובעים לעצור או למנוע את הבניה ולא להמתין שנים עד לאחר סיום הבניה ואז להעלות טענה זו. העלאת הטענה כעת היא שימוש חסר תום לב בהליכי משפט. הנתבעים אינם מתנגדים לפירוק השיתוף במגרש א' כך שיוקנה לאפרת ובתיה שיעור של 1/6 בנכס לכל אחת. ג.2. התביעה לביטול הסכם המתנה כיום אפרת ובתיה מחזיקות בבעלותן בחלקים שונים של מגרש א' כך שליעקב זכויות ב-2/3 ממגרש א' ולאפרת ובתיה זכויות ב1/6 ממגרש א' (לכל אחת). אפרת היא בעלת הזכויות הבלעדית במגרש ב' (בעקבות העברת כל זכויותיו של גל במגרש ב' לידיה). העברת הזכויות מגל ליעקב במתנה התבצעה בשנת 2015, לאחר סיום הבניה במגרש א' ולאור ההשקעה הכספית הגדולה של יעקב בבניה ומתוך רצון להבטיח כי השקעתו תובטח באמצעות הקצאת שטח גדול יותר. אין כל קשר בין הענקת המתנה לבין הסכסוך עם השכנה (סכסוך אשר התרחש מספר חודשים לאחר הענקת המתנה). הטענות כאילו גל הגיע למשרדו של עו"ד לבייב בהקשר של הסכסוך עם השכנה וכאילו הוחתם על מסמכים במלי שהבין את תוכנם אינן נכונות ואינן מסתדרות עם הסדר הכרונולוגי של הדברים שכן תצהירי ההעברה נחתמו בחודש יוני 2015 והבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת הוגשה על ידי השכנה בחודש אוקטובר 2015. הצדדים הגיעו למשרדו של עו"ד לבייב לצורך החתימה על הסכם המתנה ורק לאחר שהוסבר להם מפורשות על ידי עו"ד לבייב מהות המסמכים עליהם הם חותמים, משמעות העסקה ותוצאותיה, חתמו על המסמכים הנדרשים להעברה. גל ידע על מה הוא חותם, מדובר היה ביוזמה משותפת של הצדדים ועורך הדין הסביר לו את משמעותה המשפטית של חתימתו על המסמכים. יעקב עמד על כך שחוסר הידיעה או חוסר ההבנה הן טענות שנולדו רק לאחר מעורבותה של אפרת בעסקת המתנה ולאחר שזו התרעמה על העברת חלקו של גל ליעקב. עוד עמד יעקב על כך שגל העביר את מלוא זכויותיו במגרש ב' לאפרת וכי עסקת המתנה דווחה למיסוי מקרקעין והושלמה. יעקב הכחיש את הטענה בענין זיוף חתימתו של גל וציין, כי שררו בין הצדדים יחסים טובים במידה שבו לאחר מות המנוחה התבקש יעקב לחתום בבנק על ויתור על כספי המנוחה וזאת מבלי שידע בכלל מה הסכום עליו ויתר. דוגמא זו מאפיינת את יחסי הצדדים ואת אופן ההתנהלות ששרר עד שאפרת החליטה לסכסך בין הצדדים. מתנה מסתיימת ברישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. זכויות הבעלות של גל הועברו במתנה ליעקב והעסקה הושלמה ואין מקום לטעון לביטולה. המתנה הוענקה בידיעה מוחלטת ובלב שלם. בהתייחס לטענת העושק והטעיה טען יעקב, כי יש צורך בהוכחת רכיבי הביטול במלואם וכי הפסיקה דורשת מצב מצוקה קיצוני בכדי להוביל לתוצאת ביטול על סמך עושק - באופן שאינו מתקיים כאן. יצוין, כי בכתב התביעה שהגישה הוועדה נטען, כי ביום 24.3.2010 נדונה התכנית והוחלט לאשר את הבקשה להיתר בתנאים כמפורט בה ובין היתר נדרשו יעקב ומיכל לצרף את אישור השותף בחלקה בדבר ויתור על בניית יחידת הדיור השלישית במגרש ואישור זה צורף. ד. דיון והכרעה ד.1. מבנה הדיון: בפרק זה אדון בכל הטענות שהועלו בשתי התביעות. הדיון יתבצע בהתייחס לטענות בשתי התביעות במאוחד הן לאור החזרה על דברים והן לאור ההקשר. החלק הראשון של הדיון יתייחס לטענות הקשורות לביטול המתנה ולאחר מכן יפורטו הטענות הנוספות בתביעות: בפרקים ד.2. - ד.5. אדון בטענות המצדיקות, לטענת התובע/ים, את ביטול הסכם המתנה - טענות ביחס לפגם בכריתת ההסכם; טענות ההטעיה, העושק והניצול; טענות ביחס להתנהגות מחפירה המצדיקה ביטול הסכם המתנה והטענה כי הסכם המתנה נגוע באי חוקיות המצדיקה ביטולו. בפרקים ד.6. - ד.7. אדון בטענות התובעים ביחס לפגמים בהליך מתן היתר הבניה ובטלותו והנזק שנגרם מניצול זכויות הבניה בשני המגרשים. בפרק ד.8. אדון בהצדקה לחייב את יעקב בדמי שימוש. לאחר הדיון בטענות כאמור, בפרק ה' אבחן האם - לאור המסקנות ביחס לטענות המהותיות - מתקיימת תשתית משפטית להענקת הסעדים המבוקשים בתביעות. הבחינה תהיה ביחס לכל סעד וסעד כאשר ההתייחסות תהיה לדיון בטענות המהותיות ויקבע האם המסקנה ביחס לטענות מובילה למתן הסעדים המבוקשים. ד.2. נסיבות החתימה על הסכם המתנה - האם הוטעה גל והוחתם על מסמכי הסכם המתנה ללא ידיעתו או ללא הבנה של משמעויות הסכם המתנה? כאמור, גל טוען שהוחתם על מסמכי הסכם המתנה ללא ידיעה, תוך שהוא סבור שהוא חותם על מסמכים אחרים ומבלי שניתנה לו הזדמנות לקרוא את המסמכים (כך למשל סעיף 36 לתצהיר). לטענתו, מעולם לא התכוון שזכויות בנותיו יועברו ליעקב (סעיף 38 לתצהיר). בעדותו טען גל, כי יעקב דחק בו שהוא מאחר לעבודה ולא נתנו לו לקרוא "דף אחד מכל הערימה" ולא הסבירו לו על מה הוא חותם (עמ' 30, ש' 7-3). אפרת הצהירה, כי מתגובתו של גל לאחר שהתגלה הדבר ניתן ללמוד שהוא לא ידע שחתם על מסמכי עברת הזכויות ליעקב (סעיף 25 לתצהיר). יעקב העיד, כי לאחר שהסתיימה הבניה ביקש מגל לממש את התוכנית של העברת הזכויות לאור ההשקעה הכספית הגדולה בבניה (סעיף 32 לתצהיר יעקב) וכי גל ביקש שיעקב ימצא עורך דין ולאחר שאפרת הביעה התנגדות לסיכום זה הסכים יעקב כי גל יפנה לשמאי בכדי לשום את שווי הנכס כדי להעריך את שווי המגרש ללא בניה לשם תשלום עבור חלקן של בתיה ואפרת, כאשר ברור היה שחלקו של גל עובר ללא תמורה (סעיף 34 לתצהיר. חוות הדעת השמאית מיום 17.6.2015 צורפה כנספח י' לתצהיר). כלומר גל ואפרת טוענים שגל הגיע למשרדו של עו"ד לבייב מבלי שהענין לובן קודם לכן; מבלי שהוא יודע שהוא עתיד לחתום על מסמך העברת זכויות; כאשר הוא הוטעה וסבר שחתם על מסמכי התקשרות ביחס לטיפול בהליך מול שכנה; מבלי שהוסבר לו טיבה של העסקה ומבלי שקרא את המסמכים. אולם, יש קושי ממשי לקבל את הטענה, כי גל הוטעה/טעה בקשר למסמכי הסכם המתנה מכמה סיבות: ראשית, תצהיר העברת הזכויות במתנה (תצהיר מיום 23.6.2015) כולל 4 סעיפים שמתייחסים כולם להעברה ליעקב ללא תמורה. מדובר בתצהיר קצר וברור אשר החתימה על גביו אומתה על ידי עורך דין (נספח יא' לתצהיר יעקב). אוסיף, כי גל העיד, כי הוא יליד ישראל, שולט בשפה העברית ועבד כל חייו בישראל בעבודות שונות (עמ' 22, ש' 6 - עמ' 25, ש' 15) על כן יש קושי לקבל את הטענה להעדר הבנה בשים לב לניסוח הפשוט של סעיפי תצהיר המתנה ופשטות המסמך. שנית, תצהיר העברת הזכויות במתנה נחתם ביום 23.6.2015 ושטר העברת זכות השכירות נחתם ביום 29.10.2015 (נספח יב'). יש בכך כדי להעמיד קושי ממשי לקבל את הגרסה בדבר הטעיה וניצול סיטואציה, כמו גם את הטענה כי לא התאפשר לגל לקרוא את המסמכים שכן מדובר בשני מועדים שונים, מועדים שאינם סמוכים ובשניהם אומתה חתימתו של גל על ידי עורך דין. אוסיף בהקשר זה, כי עו"ד לבייב העיד, כי יעקב וגל חתמו על מסמכי העברת הזכויות במתנה במשרדו, לאחר שהוסברו להם הפרטים, כאשר הם מודעים למהות העסקה, משמעותה ותוכן התצהירים (סעיפים 4-1 לתצהיר עו"ד לבייב). עוד העיד עו"ד לבייב, כי גל חתם על מסמכים בשתי הזדמנויות שונות בשני ביקורים במשרדו (עמ' 138, ש' 22-2) וכי הוסבר לו שמדובר בהעברה ללא תמורה של זכויות הרשומות ברשות מקרקעי ישראל (עמ' 136, ש' 7-6). שלישית, גל העיד, כי פנה למכר שלו, שמאי מקרקעין, בחודש יוני 2015 בכדי להעריך את שווי הנכס בכדי לדעת מה הפיצוי שיעקב צריך לשלם לאפרת ובתיה על חלקן במגרש (עמ' 30, ש' 13 - עמ 32, ש' 21). פנייתו של גל לשמאי מקרקעין בסמיכות למועד החתימה על תצהיר המתנה מלמדת על כוונת הצדדים בזמן אמת - הכוונה היתה להעביר את הזכויות של גל במגרש ליעקב תוך תשלום פיצוי לאחיותיו. עצם הפניה לשמאי מלמדת על הכוונה בזמן אמת והיא דוחה את הטענה לחוסר הבנה, חוסר מודעות או הטעיה. יש בפניה לשמאי כדי ללמד על ההבנה שיש צורך לתת את הדעת על סוגיית הפיצוי לאחיות לאור העברת הזכויות ליעקב בלבד. העובדה שגל ביקש להעריך את שווי הזכויות מלמדת על כך שהענין היה בידיעתו ושמשמעות העברת הזכויות והצורך בבפיצוי דוברה ועובדה (והדברים אושרו על ידי גל בעדותו במפורש (ראו הפניה לעדות לעיל)). רביעית, יש קושי עם הגרסה שהוצגה כאילו גל הגיע לעו"ד לבייב בשל הסכסוך עם השכנה שכן השכנה פנתה לבית המשפט רק בחודש אוקטובר 2015, כארבעה חודשים לאחר החתימה על הסכם המתנה (עמ' 34, ש' 13-11) ולא הוגשו תלונות במשטרה בתקופה בה נחתם הסכם המתנה (עמ' 35, ש' 8-1). מעבר לקושי שנובע מפער הזמנים, גל אישר בעדותו, כי הגיע לעו"ד לבייב בהקשר של העברת הזכויות מאחר שהוא ויתר על חלקו (עמ' 36, ש' 6-1) וכי הוא הגיע לעו"ד לבייב "במטרה להחתים, שהוא יאשר את מה שסיכמנו עם יעקב, כן שאני מוותר על חלקי לטובת 3 הילדים" (עמ' 90, 14-11) וכי זה היה רצונו ורצון רעייתו המנוחה (עמ' 90, ש' 16-14). כלומר מהעדות עולה שהגיע לעורך הדין כדי להעביר את הזכויות ולא בהקשר של השכנה (אם כי נטען שהכוונה היתה להעביר לשלושת הילדים ולא רק ליעקב). אוסיף, כי מעדותו של גל עלה, כי הוא הבין שחתם על מסמכי העברה לשלושת ילדיו (עמ' 47-45) וכי בסמוך לאחר שחתם על המסמכים שיתף את אפרת בענין זה (עמ' 46, ש' 18 - עמ' 48, ש' 6); אם כי עדותו לא היתה עקבית בענין זה והיה ספק בענין תשובותיו בהקשר האמור. עוד יש לומר בהקשר זה, כי אם הכוונה היתה להעביר לשלושת הילדים, אין הסבר מדוע התבצעה פניה לשמאי לשם הערכת סכום הפיצוי לבתיה ואפרת וגם לא ברור מה היתרון / ההיגיון שמגולם בהעברת הזכויות לשלושת הילדים שעה שיעקב ומיכל השלימו את בניית בית משפחתם במגרש (כלומר מה ההבדל בין החזקה של 50% בידי גל, 1/6 בידי כל אחד מהילדים אל מול החזקה של 1/3 בידי כל ילד מבחינת הקושי שנובע מהבניה במגרש). עוד אוסיף - בכל הנוגע לטענה בדבר הסתרת המידע וההטעיה העיד יעקב, כי גל אמר לו שהוא יעביר לו את חלקו, כפי שרצתה אמו המנוחה אשר השביעה את גל שלא לקפח את יעקב (עמ' 197, ש' 7-2) וכי גל שב ואמר לו שיהיה רגוע, שלא ידאג לאור ההשקעה בבניה (עמ' 197, ש' 21-20) וכי הוא יעביר לו את הזכויות. חמישית, יש קושי לקבל את הטענה כי גל הבין שתצהיר המתנה מתייחס לשלושת הילדים שכן אפרת ובתיה (או אפרת, כאפוטרופסית של בתיה) לא היו נוכחות במעמד החתימה ויעקב חתם על תצהיר מקבל הזכויות, כך שקשה להבין איך התגבשה הבנה שמועברות הזכויות לשלושת הילדים אך רק אחד מהם חתם על קבלת הזכויות. שישית, שמו של הנעבר בהסכם המתנה מודגש בצורה ברורה ומצוין בצורה ברורה בשלושה מתוך חמישה סעיפי תצהיר המתנה וצוין בצורה ברורה ופשוטה, כי מדובר בהעברה לידי יעקב וכי לא מתקבלת תמורה מיעקב. ניסוח הדברים בצורה כה ברורה וכה בולטת מקשה ביותר על קבלת גרסה בדבר הטעיה או אי הבנה. אוסיף, כי איני מקבלת את הטענה שאם גל היה יודע שחתימתו זויפה על גבי הבקשה להיתר, לא היה מסכים להעביר את הזכויות במתנה הן מאחר שלא הוכח במידה הנדרשת להליך אזרחי, כי החתימה זויפה (ראו דיון בענין זה בפרק ד.6. להלן); הן מאחר שהוכח שגל ידע על הבניה והיה שותף לה והן מאחר ועצם ביצוע הבניה, לאורך כשנתיים תוך השקעה כספית אדירה ובמעורבותו של גל מבססת את ההסבר לכך שהועברו הזכויות. אסכם - מאחר שתצהיר המתנה הוא פשוט, קריא וקצר; מאחר שכוונתו של גל בדבר העברת הזכויות לידי יעקב נלמדת גם מהפניה לשמאי בכדי שיעריך את שווי הזכויות; מאחר שהמסמכים נחתמו בשתי הזדמנויות שונות ונפרדות; מאחר שיש קושי לקבל את הטענה בדבר הפעלת לחץ ומניעת קריאת המסמכים לאור החתימה בשני מפגשים שונים ולאור טיבו של המסמך; מאחר שההסבר שניתן בדבר הפניה לעו"ד בכדי להסדיר ייצוג אינה תואמת את תאריכי ההליך מול השכנה ומועד ניהול ההליך מול השכנה תואם את מועד החתימה בפעם השניה על שטר העברת הזכויות הנדרש על ידי רשות מקרקעי ישראל; ולאור הנטל המוגבר החל על מי שטוען בניגוד לחתימתו (וודאי וודאי שעה שמדובר בחתימה בפני עורך דין אשר אימת את החתימה) והנטל המוגבר הנדרש בטענת עושק וניצול - אני קובעת, כי גל לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת הטענה בדבר הטעיה בכל הנוגע להסכם המתנה וכי לא הונחה תשתית משפטית מספקת המצדיקה ביטול ההסכם אשר הושלם והעברת הזכויות על פיו בוצעה. ד .3. הטענה, כי התנהגותו המחפירה של יעקב מהווה תנאי מפסיק מכללא המצדיק ביטול המתנה. לטענת התובעים, הגשת הבקשה להיתר בטרם עודכנו זכויות הצדדים על פי צו הירושה אחר המנוחה; הגשת נסח שאינו מעודכן; הגשת תכנית בניה מעודכנת המהווה תוספת לבניה קיימת בכדי להימנע מתשלום מיסים; הגשת הבקשה להיתר מבלי שאפרת ובתיה חתמו על המסמכים וכאשר חתימתו של גל זויפה מהווה התנהגות מחפירה המהווה תנאי מפסיק מכללא המצדיק את ביטול המתנה. עוד נטען, כי על פי רישומי המנהל ביום 14.4.2010 הגיש יעקב לרשות מקרקעי ישראל הסכמי מכירה ותצהירי אלא שמסמכים אלה לא מצויים בתיק הנכס ויש בכך כדי להגביר את החשש בדבר הגשת הסכם מזויף. אקדים ואומר, כי גם אם נפלו פגמים בהתנהלות שהובילה למתן ההיתר אין בהם כדי להוות "התנהגות מחפירה", ודאי לא כזו שעוצמתה מובילה לביטול הסכם מתנה שהושלם ברישום שנים לאחר חתימתו. אסביר: ראשית, איני סבורה שיש בכך שהבקשה הראשונה הוגשה ביום 30.8.2009, בטרם הועברו הזכויות, כדי ללמד על חוסר תום לב, כוונה להטעות או לגרום נזק או רצון לבצע פעולות שלא כדין או שלא בתום לב. מובן וברור שהגשת בקשה להיתר על ידי גורם שאין לו שום זכות בנכס תגרור קשיים ולא תאושר ואיני יכולה לקבוע כי מדובר בפעולה מכוונת מטרה כלשהי או שמדובר בהתנהגות מחפירה. התובעים לא הציגו הסבר איזה יתרון רכש יעקב בהגשת בקשה אליה צורף נסח שאינו מעודכן ולפיו אין לו זכויות במגרש והקושי לקבל היתר שעה שצורף נסח לפיו אין לו זכויות במגרש ברור; כך שהגשת הבקשה באופן הזה אינה מיטיבה עם יעקב. אדרבא, הגשת נסח שאינו מעודכן הובילה לדחיית הבקשה ואילו הגשת הנסח המעודכן הציגה את זכותו של יעקב במגרש א'. שנית, הבקשה השניה (בקשה מספר 20090272 לעיון חוזר) הוגשה בחתימתו של גל על תשריט הבקשה להיתר ולבקשה צורפה הסכמתו לויתור על בניית יחידה שלישית. בהקשר זה יש לציין, כי התובעים טוענים כי חתימתו של גל על גבי תשריט הבקשה זויפה. התובעים מסתמכים על חוות דעת שצורפה לכתב התביעה (נספח 9). כידוע, בהתאם להוראות תקנה 25(ח) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 בעל דין לא יגיש חוות דעת של מומחה מטעמו אלא לאחר שבית המשפט התיר זאת. התובעים צרפו את חוות הדעת מבלי לקבל רשות להגשתה כראיה ולא הוגשה בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט. בנסיבות אלה, יש קושי להסתמך על קביעות המומחית. כאמור, לא ניתן בהליך זה דגש לטענת זיוף החתימה על התשריט מבחינת הצגת ראיות (הטענה אמנם נטענה בהרחבה, אך הצדדים לא נחקרו בענין זה באופן משמעותי ולא התבקש דבר בהקשר של חוות דעת מומחה שהוגשה או מינוי מומחה מטעם בית משפט) אך ממילא, לאור רצף האינדיקציות שקיימות למעורבותו של גל בשלבי קבלת ההיתר ובהליך הבניה עצמו איני סבורה שיש בטענת הזיוף, אף אם היא נכונה, כדי להוביל לקביעה כלשהי שמבססת איזה מהסעדים המבוקשים. כלומר, גם אם החתימה על התשריט אינה חתימתו של גל וגם אם נעשה מעשה פסול בעוצמה כזו או אחרת אין בכך כדי לשנות את התוצאה מבחינת תוקפו של ההיתר, מבחינת הסכם המתנה או מבחינת הנזק הנטען על ידי התובעים (כאשר דיון בכל אחד מהדברים יובא בפירוט לעיל). שלישית, מעיון בהתייחסות הוועדה המקומית לטענות התביעה עולה, כי אישור רשות מקרקעי ישראל לבקשה להיתר הופנה לגל, כך שיש קושי לקבל את הטענה שגל לא ידע על הגשת הבקשה להיתר (כך שגם אם לא חתם על התשריט, עצם הגשת הבקשה להיתר היתה בידיעתו). ועוד - הקושי בהתייחס לטענה בדבר ההטעיה / פעולות חסרות תום לב בכל הנוגע להגשת הבקשה להיתר מתגבש גם מכך שהוצגה הסכמה של גל לוויתור על יחידת דיור שלישית בנכס (כפי שיפורט להלן, גל אישר בעדותו את חתימתו על גבי מסמך הויתור). כך שלא יתכן שהבקשה לא היתה בידיעתו. לשורת העובדות שמלמדת על מעורבותו של גל בהליך הגשת הבקשה להיתר והבניה מצטרפת גם העובדה, כי בעקבות הגשת בקשה לרשות מקרקעי ישראל לקבל הסכמתה לתוספת הבניה לבית הקיים נשלחה מכתב דרישת תשלום דמי היתר עבור תוספת בניה לידי גל (הדרישה, נושאת תאריך 15.4.2010, נשלחה לידי גל בדואר רשום (נספח ב' לכתב ההגנה שהוגש ביום 15.6.2020). בהתאם ולאחר ביצוע התשלום נשלח מכתב לידי גל בדבר מתן ההסכמה של רשות מקרקעי ישראל (מכתב מיום 9.5.2010, אשר צורף כנספח ג' לכתב ההגנה האמור). צירוף הדברים מלמד על מודעות של גל להגשת הבקשה להיתר; מודעות לשלבי אישור התוכניות; על מעורבותו בהליך ועל הסכמתו לבקשה למתן היתר. לבסוף - הטענה בדבר אי החתמת יתר בעלות הזכויות על מסמכי הבקשה אינה מלמדת על התנהגות מחפירה. הדבר אינו דרוש בהתאם להוראות הדין ומטענות הוועדה המקומית עולה, כי הבקשות נדונו וההיתר ניתן בהתאם לדין לאחר שנבדקו כל התנאים הנדרשים על פי דין (פירוט בענין זה הובא בכתב ההגנה שהגישה הועדה המקומית לתכנון ובניה ---- (סעיפים 39-33 לכתב הגנה מיום 5.7.2020). אציין, כי הוצג תיעוד של הגשת הסכם העברת זכויות ביום 14.4.2010 מבלי שההסכם עצמו אותר בתיק. בית המשפט אינו יודע מה נכלל באותו הסכם, מה היו תנאיו, מדוע ובאיזה נסיבות הוא נעלם מתיק המסמכים של הוועדה המקומית אך בכל מקרה, לא בוצעה שום פעולה על סמך אותו הסכם נטען; לא היתה שום תוצאה לאותה פעולה שבוצעה, לכאורה, ולא ברור מה המשמעות של הגשת המסמכים באותה העת ומה נגזר מכך. אוסיף, כי לא ניתן לקשור בין עצם קבלת ההיתר והגשת אותו הסכם עלום באופן שיוביל למסקנה כי ההסכם הוא שהיווה הבסיס למתן ההיתר שעה שכל הפניות ביחס להיתר הופנו לגל כבעל הזכויות העיקרי בנכס ועל כן לא היתה הסתמכות של הוועדה או של רשות מקרקעי ישראל על העברת זכויות כשלהי בעת מתן ההיתר או ההסכמה לו. לסיכום ענין זה - בחינת הטענות אינה מובילה למסקנה כי התבצעה התנהגות מחפירה שיש בה כדי לבסס את התנאים המשפטיים המצדיקים ביטול הסכם. על כן, הטענה, כי התקיימה התנהגות מחפירה מהווה תנאי מפסיק מכללא (ככל שניתן להסתמך על טיעון זה ביחס להסכם מתנה שהושלם בהעברת הזכויות לפני שנים) - נדחית. ד.4. טענת עושק וניצול - טענת התובעים, כי הסכם המתנה נחתם תוך ניצול מצוקתו של גל בגלל הסכסוך עם השכנה אקדים ואומר, כי דיון בטענות אלה התקיים גם בהקשר של הטענה בדבר הצדקה לביטול הסכם המתנה (פרק ד.2. לעיל) אולם לאור המשקל שניתן בהליך לטענת העושק והניצול, הדיון בכל הנוגע לנסיבות כריתת ההסכם בהקשר של הסכסוך עם השכנה יושלם בפרק זה בקצרה. לטענת גל, החתימה על הסכם המתנה היתה תוך ניצול מצוקה בה שהה בגלל הסכסוך עם השכנה והאיום בתלונה למשטרה (סעיף 37 לתצהיר). עו"ד לבייב העיד, כי גל חתם על יפוי כח לייצוג בהליך מול השכנה ביום 18.10.20215 (נספח ב' לתצהיר עו"ד לבייב) כך שלא יתכן שגל סבר שהחתימה על תצהיר המתנה היתה ביחס לייצוג מול השכנה (שכן אין חפיפה בתאריכים) ובכל מקרה, גם אם היה סבור כך, היה מבין, ביום 18.10.2015, עת חתם על ייפוי הכח, כי בנקודת זמן זו הוסדר הייצוג בהקשר זה. כאמור בפרק ד.2. לעיל, גל אישר בעדותו כי ההליך המשפטי מול השכנה התנהל במועד מאוחר יותר וכי במועד החתימה על הסכם המתנה לא היו תלונות במשטרה ולא היה הליך משפטי נגדו. טענות עושק וניצול הן טענות שיש לבסס בצורה מוגברת וההסבר שניתן לניצול מצוקה של גל אינו מבוסס, אינו תואם את תאריכי האירוע הנטען ומתעלם מהמצג הברור שעולה מתוך ההסכם עצמו. מעבר לאמור, כפי שפורט בפרק ד.2 לעיל - עצם הפניה לשמאי מלמדת על כך שהעברת הזכויות היתה ענין שנדון קודם לפניה לעו"ד לבייב, כך שלא יתכן שהחתימה היתה תוצר של עושק או ניצול שכן החתימה היתה לאחר תהליך קודם ולא פעולה שבוצעה בדוחק זמנים או במפתיע. לכך יש להוסיף, כי המסמכים נחתמו בשתי הזדמנויות (בחודש יוני 2015 ובחודש אוקטובר 2015) כך שלא מתקיימת האלמנט הנדרש של ניצול מצוקה ודחיקת אדם לפינה שכן היתה לגל שהות לבחון את הדברים, לשקול אותם ולפעול לביטול ההענקה בסמוך למועד החתימה על הסכם המתנה, היה ואכן מדובר בניצול מצוקה רגעית. אם כן, איני מקבלת את הטענה בענין נסיבות החתימה, ניצול או עושק ואיני סבורה שהוכח פגם בהליך החתימה בעוצמה הנדרשת לביטול ההסכם. ד.5. הסכם המתנה פסול מאחר שמדובר בהסכם שנועד להטעות את מיסוי מקרקעין לטענת התובעים, אופן ניסוח הסכם המתנה נועד להטעות את מיסוי מקרקעין ולחייב את יעקב בשיעור מס מופחת (סעיפים 63-61 לכתב התביעה). טרם פירוט הנימוקים אקדים ואומר, כי לא שוכנעתי שמדובר בהסכם שתוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים וגם אם אכן מדובר בהסכם פסול ובלתי חוקי, השיקולים הרלבנטיים ואמות המידה הנוהגות אינן מובילות לתוצאת בטלות ההסכם אשר הושלם ובוצע. אסביר. סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1963 ("חוק החוזים") קובע, כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". לטענת גל, הוראות סעיף זה מבססות הצדקה לביטול הסכם המתנה אשר הציג את הצדדים להסכם כאב ובנו בכדי להונות את רשויות המס. גל היה נשוי למנוחה וגידל את יעקב מגיל צעיר. נטען, כי מערכת היחסים היתה בפועל, כאב ובן. הוצג תיעוד של חיי משפחה פעילים ומשותפים ונטען כי עד לפרוץ הסכסוך היחסים היו קרובים. בהליך שלפניי לא הוצגו ראיות מספקות בכדי להכריע אם הצגת הדברים בהסכם היתה טעות בתום לב (תוך הסתמכות על מערכת היחסים בין הצדדים והנחה כי מערכת היחסים נכללת בהגדרה כאמור או בהסתמך על עצה שקיבלו הצדדים) או מתוך כוונה ברורה להונות את הרשויות; אולם גם אם כוונתם של גל ויעקב היתה להונות את רשויות המס (או כוונתו של יעקב היתה להונות את רשויות המס וגל לא היה מודע למשמעויות הדברים), אין בכך כדי להוביל לביטול ההסכם אלא לכל היותר, להתנהלות מול רשויות המס בהקשר זה. אסביר: בע"א 4305/10 אילן נ' לוי (9.5.2012) ("ענין אילן") קבע בית המשפט העליון, כי בחינת הדיון בטענת פסלות הסכם בהסתמך על הוראות סעיף 30 לחוק החוזים מתבצעת בשני שלבים - בחינת הפסלות ותוצאות הבטלות (סעיף 17 לפסק הדין). כבוד השופט ע. פוגלמן (כתוארו אז) קובע, כי "פסול בחוזה יכול להימצא בשלושה תחומים - בכריתה, בתוכן או במטרה ולנבוע משלוש עילות: אי חוקיות, אי מוסריות או סתירת תקנת הציבור". כבוד השופט ע. פוגלמן מסביר, כי חוזה בלתי חוקי ביחס לכריתתו הוא למשל התקשרות בניגוד לחובה לקיים הליך של מכרז; חוזה בלתי חוקי ביחס לתוכנו הוא הסכם הכולל התחייבות לביצוע מעשה אסור על פי דין וחוזה בלתי חוקי ביחס למטרתו הוא חוזה שבאמצעותו מבקשים הצדדים לקדם מטרה פסולה שאינה חלק מתוכן החוזה או חוזה שאחד הצדדים מבקש להשיג באמצעותו מטרה פסולה והצד השני נותן לכך יד (כמו למשל חוזה שנכרת לשם הונאת הרשויות). כלומר הבחינה היא של מטרת החוזה ולא של סעיפי החוזה. אוסיף, כי גם הסכמה על ביצוע הסכם בדרך שאינה חוקית תחשב כהסכם שאינו חוקי במטרתו (ע"א 53/80 קיבוץ שניר, קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' שרייטר ((21.6.1983)). בבג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (15.11.1995) הובהר, כי יש לבחון בקפידה את מטרת החוזה, כפי שהיא נלמדת מלשון החוזה ומאומד דעתם של הצדדים ורק אם קיים ניגוד בין מטרות החוזה והיעדים שהחוק בא להגן עליהם יקבע בית המשפט כי ההסכם בלתי חוקי. כאשר בית המשפט בוחן את מטרת החוזה אל מול כוונת הצדדים יבחן בית המשפט האם ניתן להגשים את תכלית החוק המנוגד, לכאורה, להסכם מבלי לפגוע בתוקף החוזה או שקיום החוזה פוגע בחוק באופן שאינו מאפשר קיומו תוך הסתפקות בסנקציה אישית (ראו גם ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם (15.6.1983)). במקרה שלפניי - הסכם המתנה, גם אם כולל סעיף שנועד להתחמק מתשלום מס (וכאמור, איני קובעת כי זו היתה כוונת הצדדים במודע ובמתכוון), אינו הסכם שמטרתו, אופן ביצועו או תוכנו אינו חוקי; אלא שלכל היותר הוראה מסוימת בו נועדה להימנע מחיוב חוקי (שמאפשרת הטלת סנקציה, גבייה או ענישה גם בדיעבד). מערכת היחסים בין הצדדים, משך הזמן הממושך של המגורים בבית על המגרש נשוא המחלוקת, הבניה טרם ביצוע הסכם המתנה - כולם מלמדים על כוונה של יעקב להתגורר בבית לאורך זמן והסתמכות על כך. עצם יצירת ההסכם נועדה לעגן את העברת הזכויות לאחר הבניה שבוצעה, יש להניח, בהסתמך על כך שיוקנו הזכויות (שכן אין להניח השקעה כזו ללא הבטחה בדבר העברת הזכויות). כלומר, לא היה צורך בעריכת הסכם כדי להתחמק ממס שכן אילו לא היה נכרת ההסכם כלל לא היה חיוב במס, אלא שההסכם נועד כדי להעביר את הזכויות ולכל היותר הסעיף המכנה את הצדדים אב ובן יכול להוביל לפטור שלא כדין, אך לא לביטול העסקה שתכליתה שונה. אוסיף, כי גם אם הייתי משוכנעת כי הסכם המתנה נכלל בגדר החלופות המובילות לקביעת אי חוקיות מובהקת, סעיף 31 לחוק החוזים קובע, כי תוצאות סיווג הסכם כבלתי חוקי (ביטול או אכיפה) הן בשיקול דעתו של בית המשפט. כלומר, גם אם כוונתם של גל ויעקב (או כוונתו של יעקב ללא מודעות של גל) היתה הונאה מכוונת של רשויות המס וגם אם תכלית ההסכם היתה זו - אין בכך כדי לגרור בהכרח ביטול ההסכם וגם לאחר סיווג הסכם כהסכם שאינו חוקי או פסול, לבית המשפט שיקול דעת לקבוע את התוצאה של הסיווג. בע"א 6667/10 הלוי בר טנדלר נ' קוזינצקי (12.9.2012) ("ענין הלוי") נדרש בית המשפט העליון לבחון את סיווגו של הסכם מכר במקרקעין שנעשה תוך ניסיון להונות את רשויות המס ותוצאות אפשריות של סיווג החוזה כבלתי חוקי. בענין זה כבוד השופט (כתוארו אז) י. עמית קבע, כך: "בקביעת תוצאותיו של החוזה הבלתי חוקי, מתגוששים שני עקרונות מנוגדים: עקרון ההרתעה והמניעה מיצירת חוזים בלתי חוקיים בעתיד, מול הרצון לעשיית צדק קונקרטי בין הצדדים כך שלא ייצא חוטא נשכר. במסגרת ההתגוששות בין שני העקרונות הנ"ל, על בית המשפט לאזן בין שני אינטרסים סותרים, והם האוטונומיה להתקשר בחוזים אל מול הערך המוגן בחוק שהופר בחוזה..." מוסיף כבוד השופט עמית וקובע (תוך הסתמכות על ספרות (ראו הפניה בסעיף 16 לפסק הדין האמור)), כי לצד שני העקרונות האמורים (הרתעה לעתיד ויצירת צדק במקרה מסויים) יש לשקול שלושה שיקולי מדיניות מרכזיים: שיקולים תוצאתיים - המצב שישרת בצורה המיטבית את ההרתעה בפני כריתת חוזים בלתי חוקיים (שאינו בהכרח ביטולו של החוזה); שיקולי הגינות - עשיית צדק בין הצדדים; ושיקולים מוסדיים - הנוגעים לשאלות של מדיניות משפטית ובעיקר לשאלת תפקידו של בית המשפט כעוסק בסכסוכים המתגלעים אגב כריתת חוזה בלתי חוקי. בדומה, בענין אילן קבע כבוד השופט ע. פוגלמן, כך: "סעיף 31 לחוק החוזים מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב ביחס לתוצאותיו המשפטיות של חוזה פסול. בהפעלת שיקול דעת זה יש לאזן בין שתי מגמות עיקריות: מגמת הצדק ומגמת ההרתעה... הראשונה עניינה בעשיית צדק בין הצדדים לחוזה הקונקרטי, באופן שלא ייצא חוטא נשכר; השנייה עניינה בהכוונת התנהגותו של הציבור להימנע מכריתתם של חוזים פסולים, בשמירה על החוק ובהגשמת האינטרסים שהחוזה הפסול חותר תחתם" בענין הלוי מונה כבוד השופט עמית את השיקולים לגבי יישום הסעדים בסעיף 31 לחוק החוזים, כך: התנהגותו של כל אחד מהצדדים בקשר לביצוע ההסכם, בשים דגש על התנהגות בעל הדין שמבקש להתחמק מביצוע החוזה (עניין אדרעי, בעמ' 293). מידת האשמה של כל אחד מהצדדים באי חוקיות החוזה. הכלל לפיו "אין חוטא יצא נשכר", קרי, שהצד להסכם הבלתי חוקי לא יהנה בנוסף גם מאי קיום החוזה. הבחנה בין מעשה אסור העומד בליבת ההתקשרות ומהווה את תכליתה או אלמנט חיוני להשגתה - כמו חוזה לביצוע שוד או חוזה שנועד לשמש בסיס להנפקת חשבוניות מס פיקטיביות - לבין אי חוקיות משנית, נלווית או אגבית (אינצדנטלית) לחוזה, כמו חוזה למכירת מקרקעין שסכום התמורה הנקוב בו נמוך מהסכום האמיתי. קיומו של צד שלישי תם לב שהסתמך על החוזה. דרגת החומרה של אי החוקיות. מידת הביצוע של החוזה ומידת ההסתמכות של הצד השני לחוזה. מידת תום הלב של כל אחד מהצדדים. בצד השיקולים האמורים, נקבעו בענין האמור גם אמות מידה אליהן ידרש בית המשפט בבואו לקבוע אם יש להורות על אכיפת חוזה בלתי חוקי: התובע את קיום החוזה קיים את חיוביו והטוען לאי חוקיות "מחזיק את מלוא טרפו בידו" – במקרה כאמור אין לשחררו מביצוע החיוב המוטל עליו כאשר הפסיקה פירשה תנאי זה באופן מצמצם כך שדי גם בקיום חלקי של חיוביו. מידת הביצוע של החוזה הבלתי חוקי - ככל שקוימו יותר חיובים בין הצדדים הנטייה היא להורות על אכיפה. בית המשפט לא יצווה על ביצוע מעשה לא חוקי, ולא יורה על תשלום עבור מעשה בלתי חוקי. זאת, להבדיל מאי חוקיות שהוסרה או שניתן להסירה, לדוגמה, קיום עסקת מכר מקרקעין תוך דיווח לרשויות על אודות העסקה האמיתית. אי החוקיות איננה חמורה, כשהשיקול המרכזי הוא מידת הפגיעה בציבור, כפי שמשתקף מתכלית החוק ומרמת הפסול הערכי-מוסרי שדבק באי החוקיות. אי החוקיות היא אגבית (אינצידנטלית) למהות ההתקשרות, כאשר המבחן העיקרי לאגביות הוא כפול ומצטבר: כאשר הפעולה הבלתי חוקית לא מהווה את עיקר ההתקשרות אלא נוגעת לחלק הביצועי שלה; וכאשר הפעולה הבלתי חוקית אינה חיונית להתקשרות ויכולה להתקיים גם בלעדיה. מידת הפסלות איננה חולשת על כל החוזה, וניתן להפריד את החלק הנגוע מתוך החוזה מבלי לשנות בכך את החוזה שבו התקשרו הצדדים. אשמו היחסי של הצד המבקש קיום אינו חמור באופן יחסי, ובמיוחד ייבחן האם הצד המבקש קיום יזם את אי החוקיות או היה הנהנה העיקרי ממנה. עוד בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון אם החוזה היה בתחום עיסוקו של אחד הצדדים בעוד הצד השני היה בגדר לקוח סתם או צד תמים שאינו מתמצא בנושא. התנהגות הצדדים לאחר כריתת החוזה ומידת תום הלב מצדם, לדוגמה כשהצד השני מנצל את אי החוקיות על מנת לחמוק מחיוביו. קיום החוזה לא יפגע בצד ג' תם לב, בכפוף לדיני העסקאות הנוגדות. החוזה עצמו ממלא את כל היסודות הנדרשים לקיומו של חוזה תקף, כמו גמירות דעת ומסוימות, כך שאלמלא הפסול החוזה היה תקף כשלעצמו וניתן לאכיפה. כבוד השופט י. עמית התייחס באופן מיוחד להסכם שהוראות בו נועדו להונות את רשויות המס וקבע, כך: "הונאת רשויות המס היא פסולה למרות היותה אגבית, וחלק ניכר מהפסיקה העוסקת באי חוקיות היא מהסוג נשוא דיוננו, קרי, ניסיון להונאת רשויות המס. אציין כי הפסיקה הרבתה להשתמש בביטוי "חוזה שנועד להונות את רשויות המס" (ראו, לדוגמה, עניין אילן, בפסקה 25 ובפסקה 32 לחוות דעתו של השופט פוגלמן), אך לטעמי ביטוי זה עלול לטשטש את הקלסיפיקציה בין "תוכן החוזה" הפסול לבין "מטרת החוזה" הפסול. אכן, ההבחנה בין השניים אינה קלה, וקיימת חפיפה בין שני המונחים. כשלעצמי אני סבור כי הסכם מכר מקרקעין שנערך בדרך שיש בה כדי להונות את רשויות המס. יש לסווג כאי חוקיות הנוגעת לתוכנו של החוזה ולא למטרתו... ובמקרים מעין אלה, רצוי להשתמש במונח "חוזה שכרוכה בו הונאה של רשויות המס" או ביטוי כגון דא". אני סבורה שגם אם הסכם המתנה במקרה שלפניי נערך במכוון כ"חוזה שכרוכה בו הונאה של רשויות המס" (במילותיו של כבוד השופט י. עמית), יישום כל השיקולים האמורים והתייחסות לאמות המידה המוזכרות מוביל לכך שמדובר במקרה שאינו מצדיק את הביטול בשל אוסף סיבות: מדובר בהסכם שהושלם, בוצע ונרשם; קיימת הסתמכות עצומה על הוראות ההסכם; טענת אי החוקיות נטענה כחמש שנים לאחר שנחתם ההסכם וזאת על ידי צד להסכם שמבקש להתנער מפעולות שביצע; אי החוקיות הנטענת ניתנת להסדרה, לפיצוי, לתיקון או לענישה; אי החוקיות הנטענת אינה פוגעת בצדדים שלישיים (הפגיעה היא בקופה הציבורית וענין זה ניתן לתיקון) ויתר הוראות ההסכם הן חוקיות, תקפות ושרירות. עוד אני קובעת, כי מאפייני ההסכמות כאן (הסכמות שנועדו, במהותן, להסדיר את מגורי המשפחה בסמיכות ולעגן את העברת הזכויות באופן שתואם את המצב בשטח לאחר השלמת הבניה) מלמדות על כך שאי החוקיות אינה מיסודות ההסכם אלא היא נלווית ומשנית למטרת ההסכם - העברת הזכויות - ואין בה כדי לבטל את ההסכם אלא יש להסדיר זאת / להידרש למשמעויות של ניסוח היחסים המשפחתיים שלא באופן מדויק בכל דרך שתקבע, ככל שתקבע, על ידי רשות המיסים. על כן, כסיכום לענין זה אני קובעת, כי לא הוכחה כוונה לכרות הסכם שמטרתו או תוכנו (לגישת כבוד השופט י. עמית) אינה חוקית; גם אם מדובר בהסכם שמטרתו או תוכנו אינו חוקי, לבית המשפט שיקול הדעת לקבוע האם יש לבטל או לאכוף הוראות ההסכם. בחינת השיקולים ויישום אמות המידה שקבעה הפסיקה מוביל לקביעה שאין להורות על ביטול ההסכם בשל טענת אי החוקיות. בכך למעשה מסתיים הדיון בטענות שנוגעות (במישרין או בעקיפין) לביטול הסכם המתנה. כאמור בראשית פרק ד' לעיל, בתתי הפרקים הבאים ידונו יתר טענות התובעים בכל הנוגע לפעולות שבוצעו על ידי יעקב והנזקים שנגרמו להם, לכאורה. ד.6. לא התקיימו תנאים למתן היתר, ההיתר בטל מעיקרו, השגת ההיתר היתה במרמה ותוך הסתרת פרטים לטענת התובעים, בכדי להימנע מתשלום היטל והשבחה התוכנית המעודכנת שהוגשה לאישור היתה תוספת בניה לבית קיים באופן שמהווה השתלטות על המגרש כולו כולל שטח הבית הישן. לטענתם, לא ברור כיצד אישרו הרשויות את התוכניות כאשר אף אחד מבעלי הקרקע האחרים לא אישר זאת (כך למשל בתצהיר אפרת, סעיפים 14-13) והחתימה על גבי הבקשה על ידי גל זויפה (סעיף 15). יעקב העיד, כי כל השנים דובר היה שמגרש א' יוקצה ליעקב ומגרש ב' יהיה לאפרת ועבור בתיה תירכש דירה מכספי האֵם המנוחה. זו הסיבה לכך שויתר על חלקו בכספי ירושת המנוחה (סעיף 13 לתצהיר). כן העיד יעקב, כי הגשת התוכניות היתה בתמיכת יתר בני המשפחה ובעידודם. יעקב הציג תיעוד של המעורבות של גל ואפרת בבניה והמודעות שלהם להתקדמות הבניה (נספים ט1-ט17 לתצהיר יעקב). גם גל אישר בעדותו, כי עזר ליעקב בתקופת הבניה (עמ' 53, ש' 6-3). עוד טען גל, כי הסכים לבניה אך "לא במימדים האלה" וכן טען כי יעקב "לא הציג אף פעם את התוכנית" (עמ' 75, ש' 13-8). הראיות שהוצגו סותרות את הטענה שהשגת ההיתר היתה בהסתר וללא ידעת גל ואפרת (ראו דיון בפרק ד.3. לעיל בדבר מעורבותו וידיעתו של גל אודות הגשת הבקשה להיתר ושלבי הטיפול בה). הבניה נעשתה בסמוך לביתם והענין היה בפניהם באופן יומיומי. כך שלא ניתן לטעון שהענין לא היה בידיעתם. הטענה, כי ההיתר בטל מעיקרו נדחית גם מאחר שתקיפה וביטול של היתר שניתן צריכה להתבצע בהליך מתאים הבוחן אם נפל פגם באופן פעולותיה של הרשות; גם בהסתמך על הטענות בכתב ההגנה מטעם הוועדה אשר הובאה בהן התייחסות לצורך בקבלת הסכמת יתר בעלי הזכויות; גם בהסתמך על ניתוח הדברים בפרק ד.3. לעיל בדבר מעורבותו של גל בהליך קבלת ההיתר ובייחוד לאור משך הזמן שחלף ממועד מתן ההיתר וההסתמכות עליו מבלי שנטען דבר משך זמן ממושך. אדגיש, כי ההיתר ניתן במהלך שנת 2010, הבניה ארכה כשנתיים או למעלה מכך (כך בהתאם לעדותו של יעקב), כלומר יעקב ומיכל השלימו את הבניה, מתגוררים בבית עם ילדיהם שנים רבות וההסתמכות על ענין זה מהווה שיקול משמעותי בבחינת הטענות ביחס להיתר (מעבר לספק בענין הסמכות לדון בכך). ד.7. ניצול מלוא זכויות הבניה התובעים טענו, כי הגשת התוכניות על ידי יעקב ומיכל באופן הזה והבניה היתרה יצרה מצב של ניצול מלוא זכויות הבניה תוך ביטול האפשרות לבנות יחידת מגורים נוספת (כך למשל בסעיפים 42-41 לתצהיר גל). יעקב העיד, כי ההחלטה לבצע תוספת בניה במקום בנית יחידה נפרדת והמשמעות של ניצול הבניה היתה בידיעת כל בני המשפחה ובעידודם (סעיף 24-23 לתצהיר יעקב). יודגש, כי על אף הצגת הטענות בענין זה בהרחבה ובפירוט, לא התבקש סעד ספציפי בענין זה. עם זאת, מאחר שהענין נדון בהרחבה בדיון וניתן לו משקל ולאור המשמעות של ביצוע פעולות שלא בתום לב בהקשר של הטענות בדבר הצדקה לבטל את ההסכם בשל התנהגותו המחפירה של יעקב וכן לאור הטענה, כי אילו היו יודעים התובעים כי נמנע מהם לנצל זכויות בניה היו מתנגדים למתן ההיתר, בית המשפט נדרש לטענות אף אם אין בצידן תג של סעד מתבקש. ראשית, הטענה בדבר מניעת בנית יחידה נוספת לא הוכחה: התובעים לא הציגו ראיות לתמיכה בטענה זו והטענה נטענה ללא הפניה, ללא ביסוס וללא מסמכים תומכים; מטענות הוועדה המקומית עולה, כי כלל לא בטוח שמותר היה לבנות יחידה דיור נוספת ובכל מקרה, יתכן שאין מניעה לבנות יחידת דיור נוספת (סעיף 47 לכתב ההגנה); המומחה (השמאי) סבר כי לאור גודלו של המגרש קיימת אפשרות תכנונית להוספת יחידת דיור נוספת מכח הקלת שב"ס ובכפוף לתשלום היטל השבחה ותשלומים לרשות מקרקעי ישראל בגין הקניית הבעלות" (עמ' 12 לחוות הדעת). אוסיף, כי גם השמאות שצורפה לכתב התביעה (אשר לא הוגשה בהתאם לדין החל על בית משפט לענייני משפחה ולא התבקש להסתמך עליה כראיה) אינה קובעת כי הזכות מוצתה אלא שחוות הדעת נערכה "תחת ההנחה כי החל ממועד קבלת ההיתר לא ניתן לבנות על המגרש 3 יח"ד אלא רק יח"ד אחת כפי שקיים בפועל" וכי הנחה זו מתבססת על "טענת מזמין השומה" (סעיף 1.5 וסעיף 10.1 לחוות הדעת מחודש דצמבר 2019, נספח 10 לכתב התביעה). כך, לא ברור האם ניתן היה לבנות יחידה נוספת וככל שהיתה קיימת אפשרות כזו, לא ברור האם אפשרות זאת נמנעה. מעבר לכך, יש קושי לקבל את טענת התובעים בדבר חוסר הידיעה בדבר המשמעות של ניצול אחוזי הבניה שכן כחלק מהליך אישור התוכניות ומתן ההיתר אישר גל, בחתימתו, את בניית ה"יחידה הנוספת שהיא היחידה השלישית והאחרונה בחלקה" (נספח ה' לתצהיר יעקב וכן עדותו של גל (עמ' 74, ש' 19-18)). גם בעדותו אישר גל, כי היתה הסכמה לביצוע הבניה על ידי יעקב תמורת פיצוי לאחיות (עמ' 52, ש' 1 - עמ' 53, ש' 2); אם כי גל טען שבזמן אמת התנגד לכך שהבניה היתה מחוברת לבית הקטן והישן אך לא עשה דבר (עמ' 77, ש' 16-1). מעבר לכך שהטענה בדבר עצם מיצוי אחוזי הבניה והטענה כי היקף הבניה לא היה בידיעתם של התובעים (או לכל הפחות בידיעתו של גל) לא הוכחו - בזמן אמת הדיון נסב על הפיצוי לאפרת ובתיה בגין שווי הקרקע (כאשר ניתן להניח שחוות הדעת לוקחת בחשבון את כל הפרמטרים ביחס לנכס) ולא ביחס להפסד הנובע ממיצוי זכויות הבניה: אין מחלוקת על הפניה לשמאי. גל העיד, כי מטרת הפניה לשמאי היתה קביעת סכום הפיצוי עמ' 30, ש' 13 - עמ 32, ש' 21); יעקב העיד, כי ביקש להעביר לאפרת ולבתיה את שווי חלקן בשטח המגרש בהתאם לחוות דעתו של השמאי אליו פנה גל, אך אפרת סירבה לקבל את הכסף (נספח טז לתצהיר יעקב). גל העיד, כי חוות דעתו של השמאי הועברה לאפרת אך הוא ואפרת סברו שחוות הדעת נוקבת בסכום נמוך (עמ' 96, ש' 18 - עמ' 98, ש' 1) והכחיש את הטענה שיעקב הציע להסדיר את התשלום (עמ' 98, ש' 18-14). אפרת העידה, כי בחודש יוני 2015 (סמוך ליום ההולדת של יעקב), הוא ביקש לפצות אותה בסך של 200,000 ש"ח (עמ' 109, ש' 21 - עמ' 110, ש' 3); כי הפניה לשמאי היתה גם על ידיה ללא קשר ליעקב (עמ' 117, ש' 22-20) וכי ההתנגדות לחוות הדעת היתה בשל התהייה לגבי שוויו של החלק של גל (עמ' 119, ש' 20-17; עמ' 121, ש' 7-1 וכן עמ' 122, 4-2). כלומר בזמן אמת נבחנה אפשרות של פיצוי בגין מרכיב שווי הקרקע ולא בגין הפסד אחוזי בניה. מכאן ניתן להסיק, כי הצדדים לא חשבו שיש הפסד אחוזי בניה או שלא חשבו שהדבר מצדיק פיצוי. מעבר לכך שלא הוכח עצם קיומו של הנזק, כאמור; ממילא לא הוכח שיעורו. אך כאמור, והדברים יפורטו בסיכום פסק הדין, על אף העמידה על הטענה בענין נזק שנגרם כתוצאה ממיצוי זכויות הבניה - לא נתבע סעד בהקשר זה. ד.8. דרישה לחיוב יעקב ומיכל בפיצוי בגין דמי שימוש בתביעה הכספית עומדים התובעים על סעד של חיוב בדמי שימוש ראויים אשר מהווים אבדן דמי שכירות של החלק היחסי ממגרש א' - 5/6 מאובדן דמי השכירות לתקופה שמשנת 2013 ועד לשנת 2019 (סעיף 40.ג' לתביעה). בכתב התביעה לא פורטה התשתית המשפטית המצדיקה חיוב בדמי שימוש ולא הוצג טיעון סדור בענין זה למעט בעת פירוט הסעד המבוקש. נוסף על כך, יש קושי להבין למה מתייחסת הדרישה לדמי שימוש שכן ההתייחסות בחוות הדעת שצורפה לתביעה (אשר לא התבקש לגביה דבר והיא אינה ראייה, אולם יש בניסוח מטרותיה כדי ללמד על כוונת מזמין השומה) היא לדמי שכירות עבור הבית הישן ועבור המגרש ואילו הניסוח בתביעה עצמה הוא לגבי המגרש. ככל שהכוונה היא לדמי שימוש בנכס אשר כונה בהליך "הבית הקטן" או "הבית הישן" (הוא הבית הישן שהיה במגרש ואליו חוברה הבניה החדשה) - טענתו של יעקב בדבר שימוש בבית זה לצורך אחסון ציוד של כל בני המשפחה לא הופרכה (תיעוד של פרטי האחסון בבית הישן צורף כנספח טו לתצהיר יעקב). ככל שהכוונה היא לדמי שימוש בקרקע (כפי שעולה מניסוח הטענות והסעד המבוקש בתביעה) - לא הוכח שנמנעה מאפרת ובתיה האפשרות לעשות שימוש בחלקן במגרש א' וספק אם יש מקום לחייב בדמי שימוש את בעל הזכויות במרבית המגרש על שימוש בבית אותו בנה במגרש בידיעת הצדדים ומבלי שהוצגה התנגדות לכך. אוסיף, כי לא הוצג תיעוד של דרישה כלשהי משך כל השנים לתשלום דמי שימוש וגם לכך יש לתת את הדעת כשיקול בעת דחיית הבקשה מהטעם שהעדר הדרישה לאורך השנים מלמד על אומד דעתם של הצדדים, מצביע על ויתור ומחזק את המסקנה בדבר הסתמכותו של יעקב על מצב הדברים. ה. סיכום ביניים - ריכוז הקביעות ביחס לטענות התביעות והמשמעות של הקביעות בפסק הדין ביחס לזכות התובעים לקבלת הסעדים המבוקשים בתביעה: בנקודה זו יש לעצור ולסכם את עיקרי קביעות פסק הדין עד לנקודה זו - גל לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי התקיימו נסיבות המצדיקות ביטול הסכם המתנה; נדחתה הטענה להטעיה והטענה לניצול ועושק; לא הוכחה התנהגות מחפירה המצדיקה ביטול ההסכם (בין במהלך כריתת ההסכם ובין לאחריו, כתנאי מכללא המצדיק ביטולו); לא הוכחו נסיבות המצדיקות ביטול ההיתר (והענין כלל לא מצוי בסמכות בית משפט זה במסגרת הליך זה); לא הוכח שנסיבות קבלת ההיתר מהוות שיקול המצדיק ביטול הסכם המתנה; לא הוכח נזק שנובע משיעור הבניה והיקפה ולא הוכח שיעורו (כאמור, לא נתבע סעד בהקשר זה); הוכח כי הבניה בוצעה בידיעת גל, כי הוצאת ההיתר היתה במעורבותו וכי ההסכמה התגבשה במעורבות בני המשפחה טרם חתימה על הסכם המתנה ולאחר השלמת הבניה. עתה יש לבחון האם הקביעות בפסק הדין מובילות לסעדים המבוקשים (אתייחס לכל הסעדים המפורטים בשתי התביעות): ביטול הסכם המתנה או קביעה של חלוקת הזכויות במגרש א' בחלקים שווים בין יעקב, אפרת ובתיה (סעיף 64 לתביעה לביטול הסכם המתנה): כאמור וכמפורט בפרקים ד.2. - ד.7. לעיל - לא הוכחה הטעיה, טעות, ניצול, עושק; לא הוכחו פגמים בכריתה; לא הוכחו פעולות העולות לכדי "התנהגות מחפירה" המצדיקה ביטול הסכם המתנה; הוכחה מודעות ומעורבות של גל (התקיימו פעולות שונות לביצוע או קידום ההסכמות העולות מתוך הסכם המתנה - הפניה לשמאי; וכן חתימה בשתי הזדמנויות שונות) - על כן, לאור ניתוח הדברים כאמור ובהסתמך על הפירוט שהובא לעיל, אני מורה על דחיית הסעד המבוקש בענין בטול הסכם המתנה וכן על דחיית הסעד המבוקש בענין קביעת שיעור חלוקת הזכויות באופן שונה ממצב הדברים כעת. חיוב בדמי שימוש בגין החלק היחסי במגרש א' (סעיף 40.ג. לתביעה הכספית): כאמור בפרק ד.8. קיימת אי בהירות ביחס לדרישה לדמי שימוש (לאיזה שימוש מכוונת הדרישה). כך או כך, לא קיימת הצדקה להורות על חיוב בדמי שימוש "בבית הישן" לאור השימוש המשותף של כל בני המשפחה שעה שהוצג תיעוד לשימוש ב"בית הישן" לאחסון ציוד של כל בני המשפחה והתיעוד והטענות בענין זה לא נסתרו. נוסף על האמור, לא ברורה ההצדקה המשפטית לחיוב בדמי שימוש שעה שלא נמנעה מאפרת ובתיה האפשרות לעשות שימוש בחלקם במגרש א' (1/3). מעבר לכך יש לציין, כי יש קושי להורות על חיוב בדמי שימוש שעה שלא הוצגה שום פניה בדרישה לתשלום משך כל השנים ולא הוצג תיעוד שהענין דובר בעבר, באופן שמלמד על הסכמת הצדדים להסדר הקיים ולאור ההסתמכות בענין זה. על כן, דינו של סעד זה להידחות. פירוק שיתוף בדרך של מכירת מגרש א' לרבות המחוברים לו כפנויים לכל המרבה במחיר בתמורה בשוק הפתוח וחלוקת התמורה באופן שבו 1/6 מהתמורה תועבר לאפרת, 1/6 לבתיה, 3/6 לידי גל ו-1/6 לידי יעקב (סעיף 40(א) לתביעה הכספית): סעיף 27 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ("חוק המקרקעין") קובע, כי "מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם". סעיף 31 לחוק המקרקעין קובע, כי בהעדר קביעה אחרת רשאי כל שותף, ללא הסכמת יתר השותפים להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר. סעיף 37 לחוק המקרקעין קובע, כי "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף". הוראות סעיף זה מבטאות את ההנחה, כי שיתוף במקרקעין אינו מצב רצוי ויש לעודד את סיומו (ע"א (חיפה) 19877-05-11 ע.ב. דליה אשדוד בע"מ נ' סלימאן עז אל דין חלבי (28.12.2011), "ענין ע.ב."). כאמור, בפסק דין זה נדחו הטענות המובילות לתוצאה של השבת בעלותו של גל במגרש בו בנה יעקב והעברת הזכויות שרירה וקיימת. משכך, יעקב הוא בעלים של 2/3 מהזכויות בנכס ואפרת ובתיה, יחד, הן בעלות 1/3 מהזכויות בנכס. איני סבורה שפירוק השיתוף באמצעות מכירת מגרש א' והמחוברים בו בשוק החופשי והעברת 1/3 מהתמורה הוא סעד ראוי, הוגן וצודק בנסיבות בהן יעקב ירש את זכויות אמו במגרש, קיבל זכויות במתנה מבעלה של אמו, אשר גידל אותו כאב, התגורר בנכס זה כל חייו, בנה, יחד עם מיכל, בית בנכס (בהשקעה כספית ניכרת ומשך 3 שנים), תוך הסתמכות על ההסכמות בענין זה ותוך הסתמכות על מגורים בו ושעה שהם מקיימים חיי משפחה בבית זה. מתן הסעד המבוקש - מכירה בשוק החופשי - מתעלם מההשקעה, מהנסיבות המשפחתיות, ממערכת היחסים ומההסכמה שהתגבשה כמו גם מההסתמכות של יעקב ומיכל על אותה הסכמה וההשקעה הכספית והרגשית בהסתמך על כך. אוסיף, מבלי שיש בכך כדי להוות שיקול מכריע, אלא מאחר שהדבר כרוך בשיקולים של הגינות ותום לב, כי בעקבות הסכסוך (או בסמיכות לו), העביר גל את כל זכויות במגרש ב' לאפרת, כך שבפועל מצב הדברים הוא שאפרת בעלת הזכויות בכל המגרש הנוסף ויעקב אינו בעל זכויות בו. מכירה בשוק החופשי תוביל לפגיעה חמורה ביעקב ומיכל, גם אם תתקבל תמורה הולמת ולא תשקף את הנזק שנגרם כתוצאה מההסתמכות על ההסכמות המשפחתיות וההסתמכות על הסכם המתנה. משכך, איני סבורה שהסעד המבוקש תואם את מערכת הנסיבות הקיימת. מדובר בסעד שהענקתו תגרור נזק חמור בהיקף העולה על הנדרש. דרך פירוק השיתוף המבוקשת אינה דרך פירוק השיתוף המועדפת והפגיעה בבעלי מרבית הזכויות בנכס אינה סבירה. על כן, הבקשה להורות על מכירת הזכויות בכל המגרש בשוק החופשי - נדחית. סעד חלופי, להורות ליעקב ומיכל לשלם לידי גל, אפרת ובתיה סכום השווה ל- 5/6 משווי הנכס (סעיף 40(ב) לתביעה הכספית): סעד זה אינו ברור ויש קושי להבין מה הפיצוי המבוקש משקף. מלבד הקושי עם שיעור הפיצוי כמתייחס ל-5/6 מהזכויות בנכס; גם אם נתייחס רק לזכויותיהן של אפרת ובתיה (1/3 מהזכויות במגרש א') - לא ברור האם הפיצוי המבוקש נועד להוות פיצוי בגין חלקן במקרקעין (שאז יש להסדיר, בצד העברת התמורה, גם את העברת הזכויות ב-1/3 ממגרש א' מבתיה ואפרת לידי יעקב ומיכל ולהסדיר את העברת הזכויות כדין) או פיצוי בגין נזק אחר. אין הגיון בדרישה של פיצוי המשקף את שיעור זכויותיהן בשווי הנכס מבלי להסדיר העברת הזכויות בין הצדדים. כלומר, הסעד המבוקש בתביעה משמעו גביית תשלום תמורה מיעקב ומיכל ללא העברת זכויות כנגד התמורה שתשולם. אציין, כי בית המשפט עמד על הקושי בניסוח הסעד של תשלום פיצוי בגין שווי מבלי שמועברות הזכויות בתמורה, אולם התובעים עמדו על כך ש"זו התביעה" (עמ' 206, ש' 18 - עמ' 210, ש' 14). לאור האמור, בשל הקושי הברור של חיוב בתשלום סכום המשקף את שווי זכויותיהן של אפרת ובתיה במגרש א' מבלי שמועברות הזכויות מידיהן - הסעד המבוקש בהקשר זה, נדחה. פיצוי של 50,000 ש"ח לכל תובע בגין עוגמת נפש (סעיף 40.ד. לתביעה הכספית): בתביעה הכספית נתבע סעד נוסף של פיצוי בגין עגמת נפש. לא פורט דבר בהקשר זה, לא הוסבר מהי עוגמת הנפש שנגרמה ומדוע יש הצדקה לפסוק סכום נוסף על סכומי הפיצוי שנתבעו. לא הוצג טיעון סדור בענין זה ולא הוצג דבר ביחס לרכיב הנתבע וביחס לסכום המצוין ומשכך דרישה זו נדחית. אציין, כי אף אחת מהחלופות שצויינו בפרק הסעדים המבוקשים בשתי התביעות לא מתייחס לפיצוי בגין נזק שנגרם כתוצאה ממיצוי זכויות הבניה (כמפורט בפרק ד.7, בית המשפט דן בטענות בשל המשמעות שלהן ביחס לסעדים אחרים אך לא נתבע פיצוי בענין זה וממילא לא הוכח עצם קיומו של הנזק ואף לא שיעורו (ראו בהקשר זה חילופי הדברים והתייחסות ב"כ התובעים בעמ' 206, ש' 10 - עמ' 210, ש' 19). כך, הסעדים המבוקשים בכל הנוגע לביטול הסכם המתנה, חיוב בדמי שימוש וחיוב בפיצוי בגין חלק יחסי משווי המקרקעין ובגין עוגמת נפש - נדחים. אשר לסעד המבוקש בכל הנוגע לפירוק השיתוף - מכירה בשוק החופשי (כפי שדרשו התובעים בתביעה הכספית) אינו סעד מתאים בנסיבות הענין – כאמור, הוא מתעלם מהנסיבות, מההסתמכות, הוא אינו סביר לאור הנתונים והפגיעה ביעקב ומיכל היא בעוצמה גבוהה ובמידה העולה על הנדרש לשם גיבוש הפתרון המשפטי הראוי. עם זאת, ברור שיש לעשות כל מאמץ להוביל להפרדה בין הצדדים, להסדיר את פירוק השיתוף באמצעות העברת הזכויות בין הצדדים עצמם ולו בכדי למנוע מחלוקות לעתיד. עוד ברור, כי המשך המגורים של יעקב, מיכל ומשפחתם במגרש בו יש לאפרת ובתיה זכויות אינו פתרון מיטיב, הוא אינו מאפשר פיצוי לבעלות הזכויות הנוספות והוא יוצר שיתוף כפוי. על כן אני סבורה שיש לפעול להסדרת ענין זה, גם אם הסעדים המבוקשים בתביעה אינם יכולים להתקבל וגם אם אופן ניסוח הדברים בתביעה, כפי שהוגשה, מעלה קושי משפטי. אוסיף, כי בית המשפט אינו יכול לכפות תנאי הסכם על הצדדים ואינו יכול להסדיר את המכירה הפנימית במסגרת הוראות לביצוע בפסק הדין - הן בשל העיקרון הידוע כי בית המשפט אינו כופה הסכם על הצדדים; הן לאור מאפייני הנכס (קרקע בבעלות מנהל מקרקעי ישראל, עם הוראות תכנוניות שונות חלות); הן מאחר שנדרש אישור פעולה עבור בתיה והן בשל הצורך להסדיר פרטי פרטים של העסקה באופן שאינו אפשרי בפסק דין. לאור האמור, מתוך רצון להסדיר את הדברים לטווח הארוך ולאחר שבית המשפט הסביר לתובעים את הקושי בתביעתם (עמ' 206, ש' 10 - עמ' 210, ש' 19); מתוך הבנה של המשמעות של החזקת 1/3 מזכויות המקרקעין לאורך זמן בלי יכולת ממשית לעשות שימוש בזכויות (במובחן מיכולת משפטית) אלה וללא כל פיצוי; וזאת בצד ניתוח המשמעות של החזקת 2/3 מהזכויות במקרקעין, בניית בית מגורים, מגורים לאורך שנים תוך ידיעה שאינך הבעלים של מלוא הזכויות - נדמה, כי על אף הקושי עם התביעה הכספית, על אף ניסוח הסעדים באופן האמור ועל אף המכשול המשפטי יש לפתור ענין זה ולהסדיר את ההפרדה בין הצדדים. על כן, בשלב זה, לא ינתן פסק דין בתביעה הכספית והשלמת פסק הדין תושהה וזאת בכדי לאפשר גיבוש פתרון להעברת הזכויות מידיהן של אפרת ובתיה לידי יעקב בתמורה הולמת ולהביא את כל המחלוקות לכדי סיום. לאור האמור, אני מורה, כדלקמן: תינתן לצדדים שהות של 30 ימים לגבש הסכמה על תנאי הסכם להעברת הזכויות. בהעדר הסכמה, מוצע שתתגבש הסכמה לאחת משתי החלופות הבאות: הצדדים יסמיכו את בית המשפט לקבוע את סכום התמורה עבור העברת הזכויות לידי יעקב ומיכל (ניתן להסכים על הגשת השלמת טיעון קצרה, ככל שיש בכך צורך) והצדדים יגבשו את תנאי ההסכם, יבדקו את הוראות הדין החלות ויפעלו להעברת הזכויות. הצדדים יסמיכו את בית המשפט לקבוע את סכום התמורה עבור העברת הזכויות וכן למנות כונס נכסים אשר ינהל את הליך מכירת הזכויות ויפעל לביצוע הדברים בפועל והכל על פי דין. בכל מקרה ובכל חלופה, יש לתת את הדעת למאפייני המגרש והנכס; לחובות והתנאים שעה שמדובר בקרקע בבעלות רשות מקרקעי ישראל; וכן לצורך באישור פעולה עבור בתיה. לא תתגבש הסכמה ביחס לאף אחת מהחלופות - ינתן פסק דין כהשלמה לפסק הדין החלקי בהסתמך על ניתוח הדברים כאמור כאשר בית המשפט ישקול, במסגרת החלופות, גם את האפשרות של מינוי כונס לשם ביצוע פסק הדין. סוף דבר: התביעה לביטול הסכם המתנה, תמ"ש 23586-09-20 - נדחית. התביעה הכספית, תמ"ש 17203-02-20 - תינתן, כאמור, שהות לצדדים למשך 30 ימים לגבש הסכמה כוללת או הסכמה להסמיך את בית המשפט בהתאם לחלופות האמורות או להודיע שלא גובשה הסכמה. ככל שהתגבשה הסכמה לחלופה השניה (להסמיך את בית המשפט לקבוע את סכום התמורה והצדדים יגבשו את תנאי ההסכם להעברת הזכויות) ומבוקש להגיש השלמת טיעון קצרה, יסכימו הצדדים על משך הזמן להגשת השלמת הטיעון ותוגש הודעה משותפת בענין. לא יוגש דבר בחלוף 45 ימים, יושלם פסק הדין. התייחסות לחיוב בהוצאות תינתן עם חתימת פסק הדין המשלים (בין אישור הסכמות ובין מתן החלטות אחרות). בהקשר זה בית המשפט ער לכל הוצאות ניהול ההליכים, לרבות ההוצאות הקשורות לחוות דעת המומחה לאחר שהוגשה הראיה הנוספת והתייחסות לכך תינתן בהמשך. אני מתירה את פרסום פסק דין זה בהשמטת כל פרט מזהה. המזכירות תסגור את שני התיקים ותקבע תזכורת בעוד 30 ימים בתביעה הכספית (תמ"ש 17203-02-20) לשם מתן הוראות / החלטה משלימה. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision17203-02-20	["יפעת שקדי כץ"]	[{"judgment_id": "e907eac5-0fc5-574c-bcdf-9dadfd4aad66", "file_name": "17203-02-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 90585, "extension": "docx", "display_name": "17203-02-20-קובץ מקורי"}]
e747a2f0-916a-5e30-b815-936ce6dcb73d	ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, השופטת יפעת שקדי שץ: פס"ד בתביעה לביטול הסכם מתנה (תמ"ש 10018-02-21)	10018-02-21	2024-12-17	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	לפני תביעה למתן פסק דין הצהרתי המורה על ביטול הסכם מתנה. התובע הוא אביה של הנתבעת. התובע נשוי לגב' א' ת"ז -----. לבני הזוג ארבעה ילדים בגירים: הנתבעת ("הנתבעת"), בת נוספת ("מ'") (המתגוררת בחו"ל- - עמ' 57 לתמלול, ש' 22) ושני בנים נוספים – ל' ת"ז ------ המכונה גם ----- (עמ' 55 לתמלול, ש' 34) ("ל'") וס' ת"ז ------ המכונה גם ----- ("ס'"). התובע טוען שהוא רשאי להירשם כבעל זכויות חכירה על שטח 426 מ"ר מתוך זכויות בחלקה -- בגוש ---- ב---- ("החלקה" או "המקרקעין"). לדברי התובע, הזכויות אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין (סעיף 18 לתצהיר התובע). על החלקים הנ"ל בחלקה בנוי בניין שכולל שלוש קומות ומרתף ("הבניין"). בכל קומה דירת מגורים אחת, סך הכל שלוש דירות: הדירה בקומה העליונה תקרא להלן '"דירה מס' 3"; הדירה בקומה מתחתיה היא קומת הקרקע שנמצאת בגובה מפלס הכביש תקרא להלן "דירה מס' 2"; והדירה בקומה מתחת לקומת הקרקע תקרא להלן "דירה מס' 1", מתחתיה יש מרתף. התובע ואשתו מתגוררים בדירה מס' 2. ביום 30.6.2020 נחתם הסכם שכותרתו "הסכם מתנה - דירת מגורים" בין התובע לבין הנתבעת, לפיו התובע נתן במתנה לנתבעת את דירה מס' 2 ("הסכם המתנה"). הסכם המתנה נערך על ידי עו"ד שתילה ------- ונחתם בפניה ("עו"ד שתילה"). עו"ד שתילה ערכה שני הסכמי מתנה נוספים בין התובע לבין ילדיו: ס' (ביחס לדירה מס' 1) ול' (כנראה ביחס לדירה מס' 3), וכן הסכמי מתנה בין אשת התובע לבין כל אחד מילדיה (הסכמי המתנה של אשת התובע אינם נושא תביעה זו). במועד החתימה על הסכם המתנה חתם התובע על תצהיר ויפוי כוח בלתי חוזר. במעמד חתימת הסכם המתנה נכחו עו"ד שתילה, התובע, אשת התובע, הנתבעת ומר ד' ("ד'"). ד' הוא אחיינו של התובע (עמ' 57 לתמלול, ש' 4) ששימש מעין מפשר בסכסוך המשפחתי של התובע (ככל הנראה עקב מחלוקת בין בניו, עמ' 6 לתמלול, ש' 21). למחרת החתימה על הסכם המתנה, ביום 1.7.2020 שלח התובע, באמצעות עו"ד רפעת מרעי, מכתב לעו"ד שתילה --- הנושא כותרת - "ביטול הסכם/תצהירי מתנה חלק מחלקה --- בגוש ----" ("מכתב הביטול"). הסכם המתנה דווח למיסוי מקרקעין והתקבל אישור מהמועצה המקומית ---- כי אין התנגדות לביצוע פעולות רישום בפנקסי המקרקעין. ביום 4.2.2021 הוגשה התביעה במסגרתה עותר התובע לביטול את הסכם המתנה בשל הטעיה ועושק (עמ' 3, ש' 12). ביום 7.2.2021 ניתן צו מניעה במעמד צד אחד האוסר על הנתבעת לבצע כל דיספוזיציה מכל סוג בדירה מס' 2, ואוסר עליה לפנות את התובע מהדירה. ביום 10.3.2021 התקיים דיון במעמד הצדדים בסיומו, בהסכמת הצדדים, נותר צו המניעה בעינו עד להחלטה אחרת. ביום 21.6.2022 התקיים דיון ובו הציע בית המשפט הצעת פשרה אשר לא התקבלה. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית וזימן את עו"ד רפעת מרעי לעדות מטעמו. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית וכן את תצהיריהם של מר ס' ומר ד'. הנתבעת זימנה לעדות את עו"ד שתילה ----- אשר ערכה את הסכמי המתנה בין התובע לבין ילדיו. עו"ד שתילה הגישה תצהיר מטעמה ביום 24.2.2021 אשר צורף לתגובת הנתבעת לבקשה לביטול צו המניעה הזמני. נערכו שתי ישיבות הוכחות ביום 3.4.2023 (הדיון הוקלט ותומלל) וביום 3.7.2023. מטעם התביעה העיד עו"ד רפעת מרעי (עמ' 5 לתמלול הפרוטוקול) והתובע (עמ' 52 לתמלול הפרוטוקול ועמ' 11 לפרוטוקול). מטעם ההגנה העידו עו"ד שתילה ---- (עמ' 15 לתמלול הפרוטוקול), הנתבעת (עמ' 15 לפרוטוקול), מר ד' (עמ' 21 לפרוטוקול) ומר ס' (עמ' 24 לפרוטוקול). בישיבת ההוכחות הראשונה נשמעו שני עורכי הדין מטעם הצדדים (עו"ד מרעי מטעם התביעה ועו"ד שתילה מטעם ההגנה), לאחריהם נשמעה פרשת התביעה (עדותו של התובע החלה בדיון הראשון ונמשכה לדיון השני), ולאחריה פרשת ההגנה. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. אדון להלן בטענות התובע עליהן הוא מתבסס בדרישה לבטל את הסכם המתנה. ביחס לכל אחת מהטענות אפרט את טענות הצדדים, את הוראות הדין ויובא יישום הדברים במקרה כאן. טענת עושק התובע טוען כי יש לבטל את הסכם המתנה מכוח עילת העושק כמפורט בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ("חוק החוזים"). לדבריו, תנאי הסכם המתנה גרועים במיוחד עבורו והם מובילים לתוצאה בלתי סבירה לפיה לא תהיה לאשתו ולו קורת גג; תנאי ההסכם אינם סבירים ואינם הוגנים, והם חד צדדים לטובת הנתבעת; התובע נתן אמון בנתבעת שהיא בתו; התובע היה מעורב רגשית בסכסוך המשפחתי, ומצבו הקל על הגורמים המשפיעים ליזום ולהכתיב לתובע כיצד לפעול; ישנם פערי כוחות בין התובע שלא הבין את ההשלכות המשפטיות של ההסכם לבין בתו שהיא מלומדת; כוונתו של התובע היתה להשכין שלום בין ילדיו; התובע טוען כי ניצלו את תמימותו וחוסר ניסיונו. בסיכומיו טוען התובע שאופיו, מצבו, נסיבותיו, כושר החלטותיו ורמת זכרונו, הם קריטריונים לעילת העושק אותה טען בכתב תביעתו (סעיף 42 לסיכומי התובע). הנתבעת מכחישה את טענת העושק. לטענתה, הסכם המתנה נעשה ברצונו ובהסכמתו של התובע. הוראת סעיף 18 לחוק החוזים קובעת, כך: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". ביטול חוזה מחמת עושק מותנית בקיום כל רכיביה המצטברים של העילה (ע"א 8222/19 פרץ נ' קוואלטי קרדיט פאנד פסקה 12 (7.12.2020)): ראשית, יש להוכיח מצוקה, חולשה שכלית או גופנית של המתקשר, או חוסר ניסיון ואלה חייבים להיות כבדי משקל, חמורים וקיצוניים; שנית, על המתקשר להוכיח ניצול מודע של מצב זה על-ידי הצד השני; שלישית, נדרשת הוכחת קיומו של קשר סיבתי - שהניצול הוא שהביא, על-פי מבחן סובייקטיבי, להתקשרות בחוזה; רביעית, יש להוכיח שתנאי החוזה "גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל" - יסוד אובייקטיבי-חיצוני במהותו. התובע לא הוכיח את קיומה של עילת העושק. אפרט: א.1. לא הוכח קיומה של מצוקה קיצונית וחמורה התובע טוען שהמצוקה בעקבותיה ניתן היה להשפיע עליו נובעת ממעורבותו הרגשית בסכסוך המשפחתי (סעיף 150 לסיכומים). לא הוכח כיצד אותו סכסוך נטען בין בני המשפחה השפיע על התובע באופן שהרגיש מצוקה חמורה; ואף אם הפעולה היתה כדי למנוע המשך הסכסוך בין בניו של התובע, לא הוכח שהתובע היה מצוי במצוקה כבדת משקל וקיצונית שהובילה לקבלת החלטה שאינה שקולה. בכתב התביעה טוען התובע שהוא אינו בקיא בשפה העברית ואינו יודע קרוא וכתוב (סעיף 10.5 לכתב התביעה), וכי הנתבעת שהיא מלומדת הובילה אותו לעורכת דין מטעמה ודובבה אותו לחתום על הסכם מתנה לטובתה. לטענת התובע, העובדה שלמחרת החתימה על ההסכם הוא הביע את אי שביעות רצונו מתוכנו, מצביעה על אי גמירות דעתו ועל כך שלא הוסבר לו כנדרש מהי המשמעות של ההגבלה בענין ביטול ההסכם (סעיף 90 לסיכומיו). לטענת הנתבעת, התובע שולט בשפה העברית ברמה טובה ויודע קרוא וכתוב. לטענתה, התובע חתם מרצונו הטוב וללא כפיה על הסכם המתנה, לאחר שקרא היטב את כל הסעיפים והבין את תוכנם ולאחר שעו"ד שתילה הקריאה והסבירה להם את ההסכם בשפה הערבית. טענתו של התובע לפיה לא היה בידו להבין את ההשלכות המשפטיות של הסכם המתנה או שאינו בקיא בשפה העברית, דינן להידחות: הנתבעת הוכיחה באמצעות עדותה של עורכת ההסכם, עו"ד שתילה, שההסכם הוסבר לתובע לפני החתימה עליו (עמ' 19 לתמלול, ש' 26). התרשמתי כי עדותה של עו"ד שתילה מהימנה, ועדויותיהם של הנתבעת וד' תמכו בעדותה של עורכת הדין, כי הסכם המתנה הוסבר לתובע (עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 1, עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 7). התובע העיד, שהוא דובר עברית וקורא עברית (עמ' 53 לתמלול, ש' 34), והדברים עולים גם מעדותה של עו"ד שתילה (עמ' 32, ש' 8), ומעדותם של הנתבעת (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 33) וס' (עמ' 27 לפרוטוקול, ש' 5, 11), ומכל מקום ההסכם הוסבר לו בשפה ה---- (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 19; עמ' 19, ש' 16). בסיכומיו הרחיב התובע את הנטען על ידו בכתב התביעה (כמפורט בסעיף 42 לסיכומיו), מבלי שהוכח דבר אשר למצבו הנטען, כושר החלטותיו ורמת זכרונו, ולכן איני מקבלת את הנטען בהקשר זה. בסיכומיו התובע טוען שהיה מושפע מדעה חיצונית שהוכתבה לו; כי לא פנה באופן עצמאי לעו"ד שתילה אלא הופנה אליה כדי לחתום על הסכם ש"התבשל" במשרדה מכוח נתונים או החלטות או גמירות דעת שמקורם לא ממנו (סעיף 37 לסיכומיו). לדבריו, הוא לא פעל באופן עצמאי אלא הופעל עליו לחץ חיצוני באמצעות ד' שלא הותיר בידיו בחירה אף בנוגע לתוכנו של הסכם המתנה (סעיף 87 לסיכומי התובע). ענינו של ד' לא הוזכר בכתב התביעה, ולא צוין דבר על מעורבותו או השפעתו על גמירות הדעת של התובע, כפי שנטען בסיכומיו וכל ההתייחסות למעורבותו של ד' והלחץ שהופעל על התובע על ידי ד' מהווה הרחבת חזית אסורה. אף לגופו של ענין, לא הוכח שד' הפעיל לחץ על התובע ולא הוכח שהוא פעל מטעם הנתבעת. די בכך שלא הוכחה מצוקה קיצונית, כדי לדחות את הטענה לביטול ההסכם מחמת עושק. עם זאת, בכדי להסיר כל ספק ולאור סוג הטענות שבפי התובע, אדון ביתר הרכיבים הנדרשים לבדיקה בהתייחס לעילה זו. א.2. לא הוכח ניצול המצוקה כאמור, לא הוכחה המצוקה, אולם אף אם היתה מוכחת מצוקה של התובע, התובע לא הוכיח ניצול מודע של מצב זה על-ידי הנתבעת. בסעיף 8 לתצהירו טוען התובע שהנתבעת הציעה לו לחתום על הסכם מתנה זמני לפיו הוא יעביר אליה ללא כל תמורה ובאופן זמני בלבד את כל זכויותיו בדירה מס' 2, עד שבניו ישלימו ויסכימו על חלוקת הזכויות בדירה מס' 2, שאז יבוטל הסכם המתנה ויערך הסכם סופי ומעודכן. לדבריו, סוכם בינו לבין הנתבעת כי לאחר שיבוטל הסכם המתנה הוא יתחייב להעביר על שמה ללא כל תמורה את הזכויות שלה בדירה מס' 1. בסעיף 10 לכתב התביעה טוען התובע שהוא השתכנע מדברי הנתבעת. לעומת זאת, בסעיף 15 לסיכומיו טוען התובע שאחת ההצעות מטעם ד' היתה להעביר את הזכויות בדירה מס' 2 לנתבעת באופן זמני עד אשר תתגבש עמדה לגבי חלוקה הזכויות בדירה מס' 2 ביחס לבנים. בסעיף 17 לסיכומיו טוען התובע שהוא השתכנע מהצעותיו של ד' שדיבר בשם בתו הנתבעת, ועל דעתה, וכי על פי הנחיותיו הוא פנה לעו"ד שתילה. כלומר, גרסתו של התובע בכתב התביעה היתה שהנתבעת הציעה את ההצעה, ואילו בסיכומיו השתנתה גרסתו והוא טען כי ההצעה היתה מטעמו של ד' בשם הבת. התובע לא הוכיח שד' פעל בשם הנתבעת ושינוי הגרסה בענין זה משליך על מהימנות ועל עוצמת הטענה. מסקנה זו אשר לעדותו של התובע מתחזקת אף נוכח עדותו בנוגע לחתימתו על הסכם המתנה (עמ' 59 לתמלול, ש' 27; עמ' 60, ש' 37): בעדותו טוען התובע שהוא לא זוכר מי יזם את העברת הזכויות בבנין, והוסיף "אני או הילדים" (עמ' 54 לתמלול, ש' 2). כשהתובע נשאל האם מישהו השפיע עליו לחלק את שלוש הדירות, השיב "אני ואשתי דיברנו, בואו נגמור לפני מותנו, ככה זה..." (עמ' 55 לתמלול, ש' 25) ואישר שהכוונה הייתה לחלק לילדים (עמ' 55 לתמלול, ש' 28). כשהתובע נשאל מדוע הוא תובע את הנתבעת, השיב: "כי זה החישובים שלי והערכות שלי לטובת הילדים, יש לי שיקול דעת ראוי כמו שאני מבין. אין לי נגד אף אחד, הנתבעת גרה ב------...היא גרה שם, כל גבעה יש לה בניין, היא מסודרת. השיקולים שלי, יש לי עוד ילדים שיהנו מהדירה, יש אחד גר בדירה ועוד אחד שאמורה ללכת לאחד הילדים שגרים ב--" (עמ' 13, 35). התובע לא השיב בהקשר זה כי הוא תובע את הנתבעת בשל כך שניצלה את מצוקתו לכאורה, אלא כאמור כי יש לו חישובים לטובת ילדיו. אם כן, עדותו של התובע אינה תומכת בטענתו. עו"ד שתילה העידה שהיא ערכה את ההסכם לאחר ששמעה באוזניה הקלטה של שיחה בין ד' (חמיה) לבין התובע ששלח לה ד' ובה התובע הביע את רצונו בנוגע להסכם המתנה (עמ' 18, ש' 17). ההקלטה הושמעה בדיון (עמ' 17 לתמלול, ש' 35) אך לא הוגשה בקשה לצרף את ההקלטה. בדיון הוצג צילום מסך של טלפון נייד (של עו"ד שתילה לכאורה) שבו רואים כי נשלחה אליה הודעת שמע מד' ביום 29.6.2020 (יום קודם לחתימה על הסכם המתנה) אך לא ניתן ללמוד על תוכנה (נ/1). עדותה תומכת אף היא במסקנה שלא הוכח ניצול של מצוקה אלא, לכאורה, התובע פעל בהתאם לרצונו. הבן ס' העיד שאביו חילק את הדירות מרצונו החופשי (עמ' 25, ש' 10). אף ד' העיד שהתובע ואשתו קיבלו החלטה לחלק את הזכויות שיש להם במקרקעין (עמ' 21, ש' 33), וכי התובע יזם את החלוקה (עמ' 24, ש' 25). הנתבעת העידה ב---- ובאי כוח הצדדים תרגמו אותה (עמ' 16, ש' 26). הנתבעת העידה כי ד', בן דודה, התקשר אליה כשהיתה ב----, וביקש ממנה להגיע ל---- ולהיפגש אצל עו"ד שתילה. לדבריה, היא לא ידעה מה הסיבה לפגישה, היא אספה את אמה ופגשה את אביה ואת ד' במשרד של עו"ד שתילה (יצוין כי עו"ד שתילה העידה שהנתבעת הגיעה ראשונה אך לא זכרה זאת במדויק; עמ' 18, ש'30 ), וכשהבינה מה מתרחש פרצה בבכי והתרגשה מאוד (עמ' 16, ש' 26). לדבריה, ד' יזם את חלוקת הזכויות כדי לפתור את הסכסוך במשפחה (עמ' 17, ש' 4). הנתבעת העידה שלא הוזכר ענין העברת זכויות במתנה בין אביה לבינה בשום מקרה (עמ' 17, ש' 36). עו"ד שתילה העידה שהיוזמה לחלוקת הזכויות היתה של ד' (עמ' 17 לתמלול, ש' 10); לדבריה, מי שהביא לה את הנתונים לגבי כל ההסכמים שנערכו במשרדה הם ד' והבת מ' (עמ' 32 לתמלול, ש' 21, 23). מעדותה של עו"ד שתילה, עולה לכאורה, שלא היתה מעורבות של הנתבעת מולה לפני הפגישה במשרד לחתימה על הסכם המתנה. הבן ס' אישר אף הוא שהפעם הראשונה שידע שאביו מתכוון לתת לו מתנה היתה כשד' ביקש ממנו לגשת למשרד של עו"ד שתילה (עמ' 25, ש' 37). האמור מחזק את טענתה של הנתבעת לפיה לא ידעה על הסכם המתנה לפני שהוזמנה למשרד של עו"ד שתילה, ולכן סביר להניח שלא היתה מעורבת בהסכם באופן המצביע על כך שניצלה מצוקה של התובע. א.3. קיום קשר סיבתי הרכיב השלישי הנדרש במסגרת בדיקת התקיימות עילת עושק הוא קיומו של קשר סיבתי - שהניצול הוא שהביא, על-פי מבחן סובייקטיבי, להתקשרות בחוזה. משלא הוכח ניצול לא ניתן להוכיח קשר סיבתי. א.4. לא הוכח שתנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל הרכיב הרביעי מחייב בדיקה האם הוכח שתנאי החוזה "גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". מעיון בהסכם המתנה נראה שמדובר בהסכם סטנדרטי. אמנם, משמעות ההסכם היא שהתובע נותר ללא בית מגוריו (דירה מס' 2) בחייו. עם זאת, מעדותו של התובע עולה כי הכוונה של אשתו ושלו היתה לחלק את הזכויות בנכסים בחייהם (עמ' 55 לתמלול, ש' 25). מעבר לכך, לתובע שתי דירות נוספות בבניין מעבר לזו שניתנה לנתבעת במתנה, כך שמתן המתנה לנתבעת לכאורה לא מותיר אותו ללא קורת גג. באותו מועד שבו נחתם הסכם המתנה חתם התובע על הסכם מתנה נוסף ביחס לדירה אחרת לבנו ס', שתנאיו זהים להסכם המתנה לטובת הנתבעת. אני סבורה כי יש בכך לחזק את המסקנה שלא מדובר בתנאי חוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. לאור האמור, טענתו של התובע לביטול הסכם המתנה מחמת עושק, נדחית. ב. עילת הטעיה בסיכומיו טוען התובע לעילת "הטעיה/טעות" וכך גם בכתב התביעה, ואולם נימוקיו מתבססים על עילת הטעיה בלבד. התובע טוען כי לא היה שלב של משא ומתן בינו לבין הנתבעת. לטענתו, ד', מ' והנתבעת העבירו לעו"ד שתילה את המידע כדי לערוך את ההסכם. התובע טוען שהנתבעת ועו"ד שתילה גרמו לו להבין שהסכם המתנה הוא זמני והוא יכול לבטלו בכל עת שיחפוץ. התובע טוען שהסכם המתנה לטובת הנתבעת נעשה כדי לגרום לס' לבטל את הערת האזהרה. לטענת התובע, הנתבעת בשיתוף עם כל הגורמים המעורבים בעריכת ההסכם הטעו אותו וגרמו לו להבין שהנתבעת לא תתנגד לבטל את הסכם המתנה. לדבריו, התצהיר שצורף להסכם המתנה החתום על ידו לא כולל את סעיפים 5 ו-7 להסכם המתנה, באופן שטשטש את העובדה שהוספה תניה, ויש בו כדי לחזק את טענתו. בסיכומיו מפנה התובע לסעיף 15 לחוק החוזים. הנתבעת מכחישה את טענות התובע. סעיף 15 לחוק החוזים קובע, כך: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". העילה לביטול חוזה בשל הטעיה קמה בהתקים היסודות הבאים: א) טעות אצל אחד הצדדים שהתקשרו בחוזה; ב) הטעיה שהטעה אותו הצד שכנגד; ג) קשר סיבתי כפול בין הטעות ובין ההתקשרות בהסכם וכן בין ההטעיה לבין הטעות ( ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ פסקה 9 (14.8.2008)). בהתאם לפסיקה, כדי לבטל חוזה מחמת פגם ברצון נדרש להשתכנע בקיומו של קשר סיבתי סובייקטיבי בין הפגם ברצון לבין ההתקשרות בהסכם, באופן שאלמלא נפל פגם ברצון המתקשר לא היה גומר בדעתו לכרות את ההסכם (רע"א 3264/21 כהן ו-51 אחרים נ' אלקטרה בניה בע"מ (18.7.2021), בפסקה 19). מבחן הטעות הוא מבחן סובייקטיבי. הטעיה נוצרת במצב שבו קיים פער בין הדברים הנאמרים או המוסתרים לבין המציאות. במקרה שבו ההטעיה גורמת לטעות וזו גורמת להתקשרות - אז קמה לצד שטועה עילה לביטול החוזה (תמ"ש (ק"ג) 22228-01-11 א. ל. נ' ה. מ. פסקה 45 (13.11.2016)). התובע לא עמד בנטל הנדרש כדי להוכיח הטעיה. אפרט: ב.1. לא הוכחה "טעות" בהבנת הדברים: ה"טעות" הנדרשת בהקשר של יסודות ההטעיה היא הערכה שגויה של מציאות הדברים, באופן שלרצון המתלווה לפעולה עלול להתלוות פגם. כלומר, טעות היא פגם תודעתי (קוגניטיבי) ברצון (ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ פ"ד נז(4) 817, 840 (2003)). התובע טוען שהתקשר בחוזה מאחר שסבר בטעות שהסכם המתנה זמני וניתן יהיה לבטלו. סעיף 2 להסכם המתנה קובע כך: "נותן המתנה מעביר בזאת באופן בלתי חוזר את דירה 2 למקבל המתנה, במתנה מוחלטת, גמורה וללא כל תמורה לא במישרין ולא בעקיפין". סעיף 5 להסכם המתנה קובע כי "התחייבות זו מחייבת נותן המתנה, עזבונו, וכל הבא מטעמו ו/או במקומו באופן בלתי חוזר, סופי מוגמר ומוחלט". סעיף 7 להסכם המתנה קובע כך: "נותן המתנה מצהיר, כי מתנה זו בלתי חוזרת וכי הוא מוותר בזאת על זכותו לחזור בו מהסכם מתנה זה בשל כל סיבה תהא אשא תהא, לרבות עפ"י סעיף 5 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968". כלומר, לשון ההסכם נוקטת באופן ברור בכך שמדובר במתנה בלתי חוזרת, ולכן לא ניתן לקבל את טענתו של התובע כי סבר בטעות שמדובר במתנה זמנית, אף אם סבר כך בשלב המשא ומתן. עו"ד שתילה העידה כי ההסכם הוסבר לשני הצדדים (עמ' 40 לתמלול, ש' 18), ונתתי אמון בעדותה. עו"ד שתילה העידה שישבה עם הצדדים "שעות במשרד" (עמ' 33 לפרוטוקול, ש' 19), ושהיא יודעת מה היה רצונו של התובע מאחר שישבה עמו "כמה שעות טובות" (עמ' 42 לתמלול, ש' 12). בתצהיר עו"ד שתילה (צורף לתגובת הנתבעת מיום 24.2.2021 לבקשה למתן צו מניעה זמני) צוין כי הפגישה ארכה קרוב לארבע שעות (סעיף 19 לתצהירה של עו"ד שתילה). לדבריה מדובר היה בסוג של עסקאות הדדיות שלו ושל אשתו (עמ' 38 לתמלול, ש' 29). במעמד חתימת ההסכם נכחו התובע, אשתו, הנתבעת וד' (עמ' 18 לתמלול, ש' 24). שניים מהנוכחים במעמד החתימה: הנתבעת וד' - תומכים בטענותיה של עו"ד שתילה. הנתבעת העידה שהצדדים היו אצל עו"ד שתילה במועד חתימת ההסכם "יותר משעתיים" (עמ' 20, ש' 36). הנתבעת העידה שעו"ד שתילה נתנה את הניירת לאביה ו"לקח לו שעה לקרוא את כל הניירת" (עמ' 18, ש' 33). בהמשך ציינה הנתבעת, כי אביה קרא את ההסכם "יותר מחצי שעה" (עמ' 20, ש' 3). לדבריה, עו"ד שתילה הסבירה את כל הפרטים בשפה ה---- (עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 1). ד' העיד שעו"ד שתילה הסבירה לצדדים את ההסכם ב----- "שמה שנחתם כאן זה סופי" (עמ' 23, ש' 27). מנגד, בתצהירו טוען התובע כי "במשרדה של עו"ד שתילה הוסבר לי, כי ייערך הסכם מתנה לפיו יחולקו כל זכויותיי בבניין לכל ילדיי ,ואילו לגבי חלוקת הזכויות בדירה מס' 2, שבה אני מתגורר יחד עם אישתי יועברו כמוסכם באופן זמני לנתבעת, וזאת בהנחה וכפי שסוכם עם הנתבעת וגם בפני "עו"ד שתילה" שהסכם המתנה לגבי הדירה מס' 2 יבוטל לאחר ישוב הסכסוך בין הבנים על אופן חלוקת הזכויות בדירה מס' 2" (סעיף 11 לתצהיר התובע). יש קושי ממשי עם עדותו של התובע: תחילה התובע נשאל האם הוא מאשר שחתם על הסכם המתנה, והשיב "לא זוכר" (עמ' 59 לתמלול, ש' 18), לאחר מכן התובע שלל את חתימתו על העמוד השני בהסכם המתנה (עמ' 59, ש' 27). בהמשך טען שחתימה אחת שלו ואחת לא (עמ' 60 לתמלול, ש' 37) על אף שלא טען לזיוף בכתב התביעה, לא התייחס לכך בעילות הביטול, לכאורה, ולא הוכיח טענה זו במהלך ההליך. לאחר מכן העיד התובע שהוא חתם על הסכם המתנה אך לא קרא אותו (עמ' 60 לתמלול, ש' 31). התובע העיד שמאחר שעו"ד שתילה היא משפחה הוא חתם ויצא (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 17). לדברי התובע, הוא לא זוכר בדיוק למה הלך לעו"ד שתילה (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 27). כך, מעיון בתצהיר התובע ומעדותו נראה כי התובע מעלה טענות שונות: עו"ד שתילה הסבירה לו שההסכם זמני; הוא לא חתם את אחת מהחתימות שעל גבי הסכם המתנה; הוא לא קרא את הסכם המתנה; הוא סמך על עו"ד שתילה כי היא משפחה ולכן חתם ויצא לכאורה מבלי שההסכם הוסבר לו וכי הוא לא זוכר מדוע פנה לעו"ד שתילה. אני סבורה שעדותו של התובע לא היתה עקבית, אינה מתישבת עם הנטען בתצהירו ומקשה על כל אפשרות להסתמך עליה. אציין, כי לא ניתן לקבל את טענת התובע, כי סבר שמדובר בהסכם זמני בראש ובראשונה, מאחר שהדבר אינו עולה מלשון ההסכם בהתחשב בלשון ההסכם. ועוד - בהסכם המתנה מוסכם שמס הרכישה אם יחול ישולם על ידי הנתבעת וכן כל הוצאה ו/או תשלומים הכרוכים ברישום הזכויות בחלקה על שמה (סעיף 6 להסכם). בהמשך מצוין שהתובע מתחייב לחתום על יפוי כוח בלתי חוזר לעו"ד שתילה המיפה את כוחה להעביר את הזכויות בחלקה על שם הנתבעת, וכי הצדדים מתחייבים לחתום על כל טופס ומסמך הנדרשים לצורך דיווח על העסקה לשלטונות מיסוי מקרקעין. במועד החתימה על הסכם המתנה חתם התובע על תצהיר ויפוי כוח. כלומר, לאחר החתימה על הסכם המתנה יתר הפעולות שהיה לבצע כדי להעביר את הזכויות היו מוטלות על הנתבעת או על עו"ד שתילה. לפיכך, לא ברור כיצד סבר התובע שמדובר בהסכם זמני, וכיצד חתם על ההסכם שעה שלאחר החתימה אין לו דרך לשלוט על הנעשה כדי להוציאו לפועל. אזכיר, כי בהתאם להסכם, הוצג שהעסקה דווחה למיסוי המקרקעין והתקבל אישור מהמועצה ב-- שאין התנגדות לביצוע פעולת רישום בפנקסי המקרקעין (נספח ג4 לכתב התביעה). אציין, כי עו"ד שתילה העידה שהתובע התייצב במשרדה ביום 6.7.2020 כדי לחתום על הסכם אך הוא לא העלה טענה שהופעל עליו לחץ ולא התייחס לכך שיש הסכם זמני (עמ' 28 לתמלול, ש' 4). עו"ד שתילה אישרה בעדותה שהיא משוכנעת כי רצונו של התובע היה לוותר באופן סופי על דירה מס' 2 בה הוא מתגורר (עמ' 42 לתמלול, ש' 4). עו"ד שתילה העידה שטיוטת ההסכם לא היתה מונחת לפניה כשהצדדים הגיעו לחתום אלא היתה על המחשב, ומשם היא הקריאה ולאחר השינוי (בנוגע לחלוקת דירה מס' 2 לנתבעת ולא לנתבעת ולבת מ') הודפס נוסח (עמ' 35 לתמלול, ש' 21). כלומר, לכאורה, היה באפשרותו של התובע לשנות אף את סעיפים 2, 5 ו-7 להסכם המתנה, והוא לא עשה כן. אני סבורה כי יש בכך כדי לחזק את המסקנה כי סעיפים אלו ביטאו את רצונו. בכתב התביעה (סעיף 10.6) טוען התובע, כך: "בשלהי שנת 2020 החליט התובע להעביר ללא תמורה את זכויותיו בבניין לארבעת ילדיו המבוגרים (שני בנים ושתי בנות). לאחר שהתייעץ התובע עם ילדיו, הבין, כי חלוקה בעין תיצור סכסוך בין שני הבנים, לפחות על אופן העברת הזכויות הדירה 2, שבה מתגורר התובע יחד עם אשתו". כלומר, לכאורה, התובע טוען שהוא החליט להעביר ללא תמורה את זכויותיו בבניין לילדיו. אני סבורה כי יש בטענתו כדי לחזק את המסקנה בדבר רצונו של התובע, שהרי באמצעות הסכמי המתנה מימש לכאורה את רצונו לחלוקה שווה בין ילדיו (למעט חלקה של מ' שלגביו אין לכאורה מחלוקת). לדברי עו"ד שתילה, התובע לא ביקש ממנה לוותר על האפשרות לבטל את הסכם המתנה, והיא הוסיפה סעיף זה מיוזמתה (עמ' 38 לתמלול, ש' 17, 22) מאחר שהיתה לה אחריות גם כלפי אשת התובע (עמ' 39 לתמלול, ש' 6). אינני סבורה כי יוזמה זאת תומכת בטענתו של התובע שעה שההסכם הוסבר לו, לכן אף אם הסעיף הוסף מיוזמתה של עורכך הדין, אזי שלאחר שהוסבר לתובע, אין בידו לטעון כי חתם על ההסכם בשל טעות. עו"ד שתילה העידה בחקירתה ביחס לתובע: "ואם הייתה לו בעיה, אני אמרתי מקודם, היה לו עו"ד רפעת. למה לא התקפל? למה לא אמר שלא ידעתי שאני לא יוכל לחזור, ולא רוצה לחזור? הוא עדיין המשיך, ובא אלי למשרד, וחתם, והכל היה טוב ויפה, גם לאחר שקרא את ההסכמים, דרך עו"ד רפעת" (עמ' 42 לתמלול, ש' 15). עו"ד רפעת שלח מכתב ביטול הסכם לעו"ד שתילה ביום 1.7.2020. עם זאת, עו"ד רפעת אישר בעדותו שהוא סייע לעו"ד שתילה לדווח על העסקה של הנתבעת (עמ' 13 לתמלול, ש' 20) אף שלא עיין לטענתו בהסכם (עמ' 13 לתמלול, ש' 39). אני סבורה כי התנהלותו של עו"ד רפעת תומכת בגרסתה של עו"ד שתילה לפיה התובע יכול היה לחזור בו באמצעות עו"ד רפעת אך בפועל לא עשה זאת. בהקשר זה יש לציין, כי במכתב הביטול מיום 1.7.2020 אין שום התייחסות לטענה בדבר היותו של ההסכם זמני. בנסיבות בהן מכתב הביטול אינו מתייחס כלל לטעות בהבנת מצב הדברים בשל הסתמכות על היות ההסכם זמני, יש קושי לקבל טענה זו בדיעבד. נתתי דעתי גם לטענת התובע לפיה בתצהיר שנחתם במועד החתימה על הסכם המתנה לא צוין האמור בסעיפים 5 ו-7 בהסכם המתנה. אינני סבורה כי אי הוספת האמור לתצהיר יש בה כדי לאשש את טענת התובע שלא היה מדובר בהסכם שלא ניתן לבטלו או כדי לטשטש את הוספת התניה בהסכם המתנה, שכן התובע חתם על הסכם המתנה לאחר שזה הוסבר לו. לפיכך, אני סבורה שהתובע לא הוכיח את יסוד הראשון הנדרש במסגרת בחינת עילת ההטעיה - קיומה של טעות. ב.2. לא הוכחה הטעיה על ידי הצד שכנגד מעבר לכך שלא הוכחה הטעות הנטענת, התובע לא הוכיח שהנתבעת או אחר מטעמה הטעו אותו. ההטעיה שהתובע טוען לה היא שבינו לבין הנתבעת סוכם שלאחר חתימת הסכם המתנה, היא לא תעביר את הזכויות בדירה מס' 2 על שמה בלשכת רישום המקרקעין או בכל ממסד ממשלתי אחר ולא תרשום הערת אזהרה מכוח הסכם המתנה. לדבריו, סוכם שההסכם זמני עד שירגעו הרוחות בין הבנים על אופן חלוקת דירה מס' 2 והם יגיעו להבנה ביניהם, שאז יבוטל הסכם המתנה ויערך הסכם מתנה עדכני שמכוחו יעביר התובע לנתבעת את זכויותיו בדירה מס' 1. לא הוכח שהיה הסכם כנטען בין התובע לבין הנתבעת, ולא הוכח מתי נעשה וכיצד נערך. ההסכמה הנטענת לא קיבלה ביטוי בהסכם המתנה ואין אינדיקציות אחרות שמוכיחות את הסיכום הנטען. בסעיף 8 לתצהיר התובע טוען כי הנתבעת הציעה לו לחתום על הסכם מתנה זמני, ובהמשך הסעיף וכן בסעיף 9 לתצהיר התובע טוען שכבר סוכם בין הצדדים. כאמור, מבלי לפרט באיזה אופן סוכם ואיך ההצעה לכאורה התגבשה להסכמה. בסיכומיו התובע משנה את גרסתו וטוען כי "סוכם בין התובע לבין הנתבעת ו/או מי מטעמה..." (ולא מול הנתבעת בעצמה) (סעיף 13 לסיכומי התובע), וכי "אחת ההצעות שהיו מטעם "ד'" היתה להעביר את הזכויות בדירה מס' 2 לנתבעת באופן זמני..." (סעיף 15 לסיכומי התובע), וכי התובע השתכנע "מהצעותיו של מר "ד'" אשר דיבר בשם ביתו של התובע ועל דעתה, ועל פי הנחיותיו של "ד'", הוא פנה בתאריך 30/6/20 באמונה שלמה למשרדה של עו"ד "שתילה" וזאת במטרה לחתום על הסכם מתנה..." (סעיף 17 לסיכומי התובע). אני סבורה שהשינוי בגרסתו של התובע מחליש את טענותיו כי הנתבעת הטעתה אותו. ראשית, מאחר שבפועל התובע משנה את טענתו העובדתית בדבר הצעה שהציעה לו הנתבעת, לכאורה ישירות, וסיכום שנערך עמה כפי שעולה מכתב התביעה ומתצהיר העדות הראשית (בהם לא הוזכר ד'); שנית, התובע לא הוכיח שד' פעל בשם הנתבעת או מטעמה. התובע חתם בסמוך להסכם המתנה על הסכמי מתנה נוספים לטובת בניו אך לא ביקש לבטל הסכמים אלו בשל הטעיה אלא אך את ההסכם עם הנתבעת. עו"ד שתילה נשאלה האם הובהר לה בשלב כלשהו שמדובר בהסכם זמני, והשיבה: "אף אחד לא ציין את העניין של זמני. אם זה היה מצוין, גם אני לא הייתי מסכימה לעשות הסכם כזה, שאין בו שום היגיון, שהוא לא, מבחינתי נראה לי לא תקין בכלל, שלא לדבר שאולי לא חוקי, אז אני בכלל לא אעשה דבר כזה" (עמ' 21 לתמלול, ש' 26). כך, אין בהסכם התייחסות להיותו זמני, אין היגיון בעריכת הסכם זמני בנסיבות הנטענות, לשון ההסכם אינה מרמזת על ההסכמה לה טוען התובע ועו"ד שתילה שוללת אפשרות כזו. לאור האמור, התובע לא הוכיח שהנתבעת או מי מטעמה הטעו אותו. ב.3. קיומו של קשר סיבתי משלא הוכחו טעות והטעיה, לא ניתן להוכיח את הקשר הסיבתי הכפול בין הטעות ובין ההתקשרות בהסכם וכן בין ההטעיה לבין הטעות. על כן, אני דוחה את טענת התובע בדבר הטעיה. זעקת ההגינות לטענת התובע, תוצאת הענקת המתנה תותיר אותו ואת אשתו ללא קורת גג. לטענתו, הוצאתו מדירתו אשר בנויה במפלס אחד עם הכביש, תגרום לו לקשיים סוציואקונומיים ובריאותיים, ולכן יש לעשות שימוש ב'זעקת ההגינות', אף אם בהסכם המתנה יש תנאים ששוללים מהתובע לבטלו. הנתבעת מכחישה את הטענה שהתובע ישאר ללא קורת גג, וטוענת שיש לתובע דירת מרתף ריקה באותו בנין. לטענתה, אין לעשות שימוש ב'זעקת ההגינות' במקרה זה. 'זעקת ההגינות' מאפשרת להתגבר על דרישת הכתב מכוח עקרון תום הלב במקרים מיוחדים ויוצאי דופן. המקרים הבודדים שבית המשפט הכיר בקיומה עסקו בחוסר תום לב קיצוני של הצד המתנער מהעסקה, ועל הסתמכות משמעותית ביותר של הצד שכנגד (ע"א 986/93 קלמר נ' גיא פ"ד נ(1) 185, 197, בע"מ 1270/23 פלונית נ' פלוני פסקה 28 (6.9.2023)). אינני סבורה כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים בהם יש להיזקק ל'זעקת ההגינות'. הסכם המתנה בין התובע לבין הנתבעת הוא ברור, והתובע מבקש לבטלו. התובע לא הוכיח ולו בראשית ראיה כי היו הסכמות בעל פה בינו לבין הנתבעת, שהנתבעת מבקשת להתנער מהן. התובע אף לא הסביר את הפער לכאורה בין ההסכמות הנטענות בעל פה להיותו של ההסכם זמני לבין העובדה שאין שום התיחסות לכך בהסכם עליו חתם. שקלתי את גילו של התובע ואשתו והמשמעות של דחית התביעה בנוגע לקורת הגג שלהם. התובע בעל דירות נוספות בבנין שאף את חלקן העביר במתנה לבניו וכן בעל דירת מרתף נוספת. בנסיבות אלו, אינני סבורה כי קיים חשש שהתובע יישאר ללא קורת גג. ביום 21.6.2022 הצעתי הצעת פשרה כדי להבטיח את מגוריהם של התובע ואשתו בביתם עד לאריכות ימים (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 21), והנתבעת הסכימה להצעה זו (הודעה מיום 13.7.2022). כולי תקוה כי הצדדים ישקלו להגיע להסכמות אשר להמשך מגוריהם של התובע ואשתו בביתם עד לאריכות ימים כדי להבטיח את המשך קיומם בכבוד. לאור האמור, מאחר שלא הוכחו אינדיקציות לקיומה של ההסכמה הנטענת (הסכמה שאין לה ביטוי בכתב ואין אינדיקציות לקיומה בעל פה), מאחר שלא הוכח חוסר תום לב קיצוני והסתמכות משמעותית ביותר - הטענה נדחית. מכתב הביטול מיום 1.7.2020 עו"ד רפעת מרעי פנה לעו"ד שתילה במכתב הנושא תאריך 1.7.2020 שכותרתו "ביטול הסכם/ תצהירי מתנה חלק מחלקה 33 בגוש 11285". במכתב פונה עו"ד מרעי בשם התובע וטוען כדלקמן: "1. מרשי חתם בפנייך אתמול על הסכם/ תצהירי מתנה לטובת 4 ילדיו, אך נכון לרגע כתיבת מכתבי זה ולמיטב ידיעת מרשי טרם חתמו ילדיו על מתנה זו. 2. כבר בפתח מכתבי זה מרשי מבקש להודיעך, כי הוא מבטל את המתנה ואף ביקשני להורות לך על הפסקת הטיפול בעסקה זו לאלתר..." ובהמשך- "9. לאור האמור לעיל, אודה לך אם תרשמי בפנייך כי מרשי חוזר בו מהענקת המתנה ואף מבקש מכבודך להפסיק לאלתר לייצגו ובכלל זה להפסיק לטפל בהליך העברת הזכויות. 10. בשולי הדברים אוסיף גם, כי מרשי ציין בפנייך כי הוא החל בהליך העברת הזכויות אצלי, ומחובתך המקצועית והאתית היה לפנות אלי בטרם עריכת כל מסמך בייחוד כאשר מדובר בעסקת מקרקעין. 11. ממתין לקבלת הודעתך בכתב המאשרת מבוקשי במכתבי זה". במכתב מצין עו"ד מרעי שהקניית מתנה במקרקעין מסתיימת אך ורק עם רישום הבעלות על שם מקבל המתנה, וכי כל עוד לא הושלמה עסקת המתנה במקרקעין רשאי מעניק המתנה לחזור בו. מעיון בתוכן המכתב המשמש לכאורה כהודעת הביטול עולה כי אין בו התייחסות לעילת ביטול (עושק או הטעיה) בגינה מבקש התובע לבטל את הסכם המתנה. עו"ד רפעת העיד שהסיבות בגינן הוא שלח את המכתב הן שהתובע חשש בליבו שעו"ד שתילה פעלה לא כשורה עת לא נתנה לו עותק מההסכם/ים עליו/הם הוא חתום, וכי התובע רצה להעביר את הטיפול לידיו של עו"ד רפעת (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 32, 36). עו"ד רפעת שלל את האפשרות שהתובע העלה בפניו טענה של זיוף (עמ' 11, ש' 38) או טענה שהופעלו עליו לחצים (עמ' 12, ש' 1). מעדותו של עו"ד רפעת עולה כי עילות הביטול אותן טוען התובע בכתב תביעתו או בסיכומיו לא היו העילות בגינן ביקש לכאורה לבטל את הסכם המתנה, וברור, כי יש בכך כדי להחליש את טענותיו של התובע. ועוד - המכתב מתייחס באופן כוללני להסכמים מול ילדי התובע ולא באופן ספציפי להסכם מול הנתבעת. בניגוד לאמור בסעיף 1 למכתב, ההסכם עם הנתבעת נחתם על ידי הנתבעת במועד חתימת התובע. עו"ד רפעת העיד שלא ראה את ההסכם של הנתבעת, אלא רק של ל' (עמ' 13, ש' 39). אף מטעם זה לא ברור כיצד ניתן לראות במכתב הודעת ביטול שעה שההסכם נושא המכתב לכאורה לא היה בפני עו"ד רפעת. עו"ד רפעת העיד שלא קיבל תשובה ענינית למכתב (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 13) אך הוסיף כי לאחריו התנהלה שיחה טלפונית עם עו"ד שתילה במשך שעה-שעה וחצי (עמ' 8, ש' 2), וכן היתה תקשורת באמצעות תוכנת ה'ווטסאפ' (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 11). יצוין כי הוצגה תקשורת בין עורכי הדין אף באמצעות דואר אלקטרוני (נ/2), אך לא הוגש תרגום (עמ' 28 לתמלול, ש 20). מהאמור עולה, כי לאחר מכתב הביטול היתה תקשורת בין עו"ד רפעת לעו"ד שתילה. לדברי עו"ד רפעת, בעקבות טלפון של התובע הוא הבין ממנו שסוכם שהנתבעת מקבלת את דירה מס' 2 באופן זמני עד שהמחלוקת בין בניו תירגע ואז תבוטל המתנה והיא תקבל את הקומה שמתחת לפני הכביש. צוין שההסכם הזמני הוא 'תרגיל על ס'' אך בסוף דירה מס' 2 תהיה של ל' (עמ' 8, ש' 12). עו"ד רפעת העיד שאמר לתובע כי אם הנתבעת וס' חותמים בפני עו"ד שתילה אז שלפחות ל' יחתום בפניו והוא ייצג אותו, וסוכם שעו"ד שתילה תמשיך בהליכי הדיווח של ס' והנתבעת (עמ' 8, ש' 16), והוא אף סייע לה בדיווח המקוון במערכת של מיסוי מקרקעין (עמ' 8, ש' 36) . עו"ד רפעת נשאל האם בשיחות בינו לבין עו"ד שתילה עלה שהסכם המתנה יהיה זמני, ולכך השיב: "לא זכור לי, לא זכור לי, ולא נראה לי. הסיכום היה ביניהם" (עמ' 14, ש' 19). כלומר, מעדותו של עו"ד רפעת עולה שבשיחה בינו לבין עו"ד שתילה לא עלה הנושא שהסכם המתנה יהיה זמני; לא ברור מי היה צד להסכם הזמני הנטען; לא הוכח שהנתבעת היתה צד לו; אף לאחר משלוח מכתב הביטול בוצעו פעולות לקידום וביצוע הסכם המתנה ועו"ד רפעת סייע לעו"ד שתילה לדווח על העסקה למיסוי המקרקעין. כל אלה מחזקים את המסקנה שמכתב הביטול לא שימש כהודעת ביטול מחייבת. לאור האמור, אני סבורה כי עדותו של עו"ד רפעת אינה תומכת בטענותיו של התובע, ויש בה כדי לחזק את טענותיה של הנתבעת. טרם סיום יצוין, כי התובע צרף לכתב תביעתו צוואה שלו לכאורה שהוגשה באופן לא קריא. לא הוגש מסמך קריא לאורך ההליך וממילא לא ברור כיצד תוכן הצוואה משליך על הטענות כאן ואיך התייחסות לנכס נשוא ההליך כאן בצוואה עתידית גובר או מוכיח טענה כלשהי ביחס להסכם המתנה. סוף דבר: לאור האמור, בהסתמך על ניתוח הדברים לעיל, היות ולא הוכחו עילות הביטול הנטענות בתביעה; מאחר שלא הוכח קיומו של עושק, לא הוכחה קיומה של הטעיה, לא מתקיימות הנסיבות המצדיקות הסתמכות על הסכמה שאינה מתועדת משיקולים של "זעקת ההגינות"; היות שלא הוכחה הסכמה שונה מההסכמה בכתב; היות שמכתב הביטול אינו מפרט עילות ביטול סדורות ומפורטות וממילא לאחר מכתב הביטול פעלו להשלמת הפעולות הנדרשות לביצוע ההסכם והיות שלא הוכחו הנסיבות המצדיקות ביטול הסכם מתנה - התביעה נדחית. צו המניעה הזמני מבוטל. לאחר ששקלתי את היקף העבודה שהושקע בניהול ההליך, את מערכת היחסים בין הצדדים ומאפייניה, את השלכות פסק הדין ואת המשמעויות עבור בני המשפחה אני מורה, כי התובע ישא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. אני מתירה את פרסום פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision10018-02-21	["יפעת שקדי כץ"]	[{"judgment_id": "e747a2f0-916a-5e30-b815-936ce6dcb73d", "file_name": "10018-02-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 69670, "extension": "docx", "display_name": "10018-02-21-קובץ מקורי"}]
127516b5-6966-5050-8020-f3dcd9a3bd50	ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, השופטת יפעת שקדי שץ: החלטה שעניינה אכיפת הסדר ביניים שנערך במסגרת הליכי גישור שלא הבשילו לכדי הסכם (תלה"מ 9091-08-23)	9091-08-23	2025-01-06	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	בענין: צירוף הסדר ביניים שנערך בגישור ובקשה ליתן לו תוקף ולהורות על אכיפתו (בקשה מס' 47) במסגרת הליכים רכושיים המתנהלים בין הצדדים ביקשה המשיבה, ----, כי ימונה מומחה לצורך ביצוע הערכת שווי לחברות בהן יש לצדדים זכויות במישרין או בעקיפין (הבקשה הוגשה במסגרת תלה"מ 62749-06-22). המבקש, -----, טען כי במסגרת הליך גישור גובש בין הצדדים הסכם ("הסדר הביניים") שהסדיר מינוי מומחה מוסכם, רו"ח אשר שקלר ("המומחה") שביצע הערכת שווי לחברות בהן יש לצדדים זכויות ("חוות הדעת" או "הערכת השווי") וכי נקבע שהערכת השווי תשמש את הצדדים במידת הצורך גם בהליך משפטי ועל כן יש להסתמך עליה במסגרת ההליך כאן. בהחלטות שניתנו בימים 22.12.2023 ו- 11.2.2024 נקבע, בין היתר, כי על המשיבה (כאן) לצרף את הסדר הביניים המסדיר את מינוי המומחה בכדי שניתן יהיה לבחון האם יש להסתמך על חוות הדעת במסגרת ההליכים כאן. על החלטות אלה הוגשה בקשת רשות ערעור (רמ"ש 14907-02-24). ביום 1.7.2024 קבע בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי השאלה האם להסדר הביניים שערכו הצדדים קיים תוקף גם למקרה בו הליך הגישור לא יצלח והשאלה לגבי גיבוש הסכמות ביחס למעמדה של חוות הדעת במסגרת התדיינות משפטית מחייבת בחינת ההסכם על ידי בית המשפט שכן ניתן לקבוע את תוקף ההסכם בהתאם לנסיבות. כך, "בשלב הראשון על בית המשפט קמא לבחון את תוכן ההסכם ביחס להסכמות הנטענות ולקבוע האם צד רשאי להסתמך עליה ולהגישה בגדרי ההתדיינות לפניו, אף שהיא הוכנה והתקבלה אגב הליך גישור". בהתאם ובהסתמך על האמור הוגשה הבקשה שלפניי. המבקש צרף את הסדר הביניים שנערך בגישור וביקש, כאמור, להורות על מתן תוקף ואכיפת חוות הדעת. המשיבה התנגדה למתן תוקף לחוות הדעת וטענה, כי היא הוכנה כחודש וחצי לאחר שהליך הגישור "התפוצץ" בשל המחלוקות בענין הכנת חוות הדעת והפרמטרים שהיא תכלול וזאת שעה שהמבקש ממשיך ופועל המומחה שמונה וזאת לאחר שהליך הגישור נכשל, ללא ידיעת המשיבה וללא הסכמתה. לטענתה, מדובר היה במסמך שנועד לצרכי גישור ומו"מ בלבד ואשר לא יוצג בשום הליך משפטי ועל כן אין להציג את ההסדר ביחס למינוי המומחה ועריכת חוות הדעת ואין לעשות בו כל שימוש. עוד נטען, כי חלק נכבד מן ההסכמות בהסדר הביניים לא קוימו או הופרו - לא נשלחו שאלות הבהרה למומחה, המומחה לא נחקר על חוות הדעת, חוות הדעת לא נמסרה למשיבה, סוגיית המוניטין האישי של המבקש לא נבחנה והערכת השווי לא נערכה במהלך הגישור. בהקשר זה נטען, כי מדובר בתנאים נדרשים לשם הסתמכות על חוות הדעת ושעה שהם לא התקיימו, לא ניתן לעשות בה שימוש. טיעון נוסף שהוצג הוא שקיימים ליקויים בחוות הדעת - חברות נוספות, נכסים והשקעות לא נבדקו וכי מדובר בחוות דעת שאינה מוסכמת, לא ניתנה במסגרת הליך גישור והמשיבה לא היתה שותפה כלל לתהליך. לבסוף נטען, כי המבקש שילם למומחה ויש בכך טעם לפגם וכי ממצאי חוות הדעת אינם הגיוניים שכן לא יתכן השווי שהוערך בשים לב להיקף הפרויקטים של החברה האֵם. בהתייחסות משלימה שהגיש המבקש נטען, כי הצדדים פנו להליך גישור אצל עו"ד בני ברץ ("המגשר") ולא היתה ביניהם מחלוקת בשאלת הצורך בביצוע הערכת שווי לקבוצת החברות ועל כן הוסכם, כבר בתחילת הגישור לפנות למעריך שווי מוסכם. נטען, כי המגשר הציע מספר אפשרויות והצדדים בחרו, בהסכמה, את המומחה, רו"ח שקלר, כמעריך שווי לקבוצת החברות. לאחר שנבחר המומחה ולאחר שנשלחה אליו פניה מוסכמת, במהלך פגישת גישור, ביום 1.2.2023, חתמו הצדדים, באי כוחם והמגשר על הסדר ביניים ובהסתמך עליו החל המומחה בעבודתו ושולם לו סך של 120,000 ש"ח המהווים כ-75% משכר הטרחה שהתבקש. המשיבה ביקשה שהמבקש יישא בעלויות המומחה כ"מימון ביניים" עבורה וכן ביקשה שהערכת השווי תכלול גם פרויקטים שטרם קיבלו היתר בניה. שתי בקשות אלה לא הוסדרו לכתחילה בהסדר הביניים, אך המבקש הסכים להן. בתחילת חודש אפריל 2023 הודיעה המשיבה כי הוא חוזרת בה מהסכמות נוספות שגובשו בין הצדדים בכל הנוגע לנכס מקרקעין בבעלות משותפת וביום 30.4.2023 פיטרה את באת כוחה והעלתה דרישות שונות כתנאי להמשך הליך הגישור. בתום אותה ישיבה התבקשה המשיבה להודיע למגשר אם היא מסרבת להמשיך בהליך הגישור בכתב ואולם עד היום לא ניתנה הודעה בענין. ההבנה כי ההליך נכשל התגבשה רק עת חידשה המשיבה את ההליך המשפטי, בסוף חודש מאי 2023. לטענת המבקש המשיבה לא הודיעה למומחה בשום שלב כי היא מבקשת שיחדל מביצוע הערכת השווי וביום 15.6.2023 סיים המומחה את הכנת חוות הדעת (אשר כללה התייחסות גם לפרויקטים שלא קיבלו היתר, לבקשת המשיבה) וזו נשלחה למגשר ולבאי כח הצדדים (כאשר המומחה לא עודכן על ידי המשיבה על החלפת הייצוג). הערכת השווי הוגשה לתיק בית המשפט ביום 18.6.2023, כשלושה ימים לאחר שהושלמה. במענה לטענות כי חלק נכבד מן ההסכמות לא קוימו או הופרו וכי מדובר בתנאים הכרחיים השיב המבקש, כי מדובר בתנאים שנדרשים להתקיים לאחר שיקבע כי ניתן להסתמך על חוות הדעת במסגרת הליך משפטי וכי מדובר בתנאים שטרם הגיע המועד להתקיימותם. בהתייחס לטענה, כי המוניטין האישי של המבקש לא נקבע, הפנה המבקש להוראות סעיף 4 להסדר הביניים וציין, כי העובדה שהמוניטין לא נקבע לא אומרת שהוא לא נבדק. בהתייחס לטענה אודות חברות, נכסים ועסקים שלא נבדקו טען המבקש, כי בידי המשיבה לפנות למומחה ולבקש הבהרות בענין זה וכי עצם העלאת ענין זה מלמד על חוסר הבנה בסיסי. דיון והכרעה: השאלה העומדת להכרעה - האם ניתן לקבל חוות דעת שהוכנה במסגרת הליכי משא ומתן בין הצדדים, כתוצר של הסכם ביניים שערכו, במסגרת ההליך המשפטי המתנהל בין הצדדים. במילים אחרות וביתר פירוט - האם מתקיימות נסיבות בהן - על אף הוראות סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 והוראות תקנה 2א לתקנות בתי המשפט (גישור), תשנ"ג-1993 אשר קובעות את המסגרת הנורמטיבית של חיסיון ואי קבילות סטטוטורית מסמכים ודברים שהוכנו או נאמרו בהליך גישור - יש לאפשר הסתמכות במסגרת הליך משפטי על תוצר שגובש במסגרת הליכי משא ומתן שלא הבשילו לפשרה. לאחרונה נדרש בית המשפט העליון לסוגיה משיקה לסוגיה המוכרעת כאן: בבע"מ 2348/24 פלונית נ' פלוני (9.9.2024) ("ענין פלונית") נדרש בית המשפט לשאלה באילו נסיבות הסכמות ומסמכים שהועברו או גובשו במסגרת הליכי משא ומתן עשויים לקבל תוקף בהתדיינות משפטית בין הצדדים ולשמש ראיות קבילות במסגרתה. במקרה שם, במהלך ניהול הליך ליישוב סכסוך גיבשו הצדדים מסמך "הודעה על הסכמות" אשר הוגש לבית המשפט של הליך יישוב הסכסוך. במסגרת הודעה זו הסכימו הצדדים, בין היתר, על תקופת השיתוף, על מינוי מומחים ועל הליכי בירור ביחס לחוות הדעת שתוגשנה. בית המשפט שם נתן תוקף של החלטה להסכמות, הצדדים פעלו בהתאם למוסכם, מונו מומחים, הוגשו חוות דעת ונשלחו שאלות הבהרה אשר נענו על ידי המומחים. מאחר שלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות המסיימות את המחלוקות ביניהם, נסגר הליך יישוב הסכסוך והוגשו תובענות רכושיות. בנקודה זו נחלקו הצדדים האם יש להכריע בתביעות שהוגשו על יסוד חוות הדעת שהוגשו בהליך יישוב הסכסוך במסגרת המשא ומתן לפשרה. כנקודת מוצא קבעה כבוד השופטת י. וילנר, כי ככלל, מידע שנמסר במהלך הליך ליישוב סכסוך, כמו גם מידע שמועבר במסגרת משא ומתן לפשרה הוא חסוי ואינו קביל כראיה בהליך משפטי. הובהר, כי נקבע בפסיקה כלל של אי קבילות ביחס למסמכים ודברים שהוחלפו בין צדדים במסגרת משא ומתן לפשרה (בסעיף 22 לפסק הדין האמור מפנה כבוד השופטת י. וילנר לע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311). עם זאת נקבע, כי קיימים חריגים "שהוצאו מגדר תחולת כללי החיסיון ואי הקבילות האמורים" למשל במקרה בו "הצדדים הסכימו באופן מפורש כי להסכם יהיה תוקף ומעמד אף מחוץ לחדר הגישור וזאת אף אם הליך הגישור כולו לא יצלח". נקבע, כי "הדין דורש הסכמה מפורשת של הצדדים להחרגת מידע מסוים מגדר תחולת כללים אלו ובאופן קונקרטי יותר לענייננו נפסק כי ככלל, הסכמי ביניים בין צדדים להליך יישוב סכסוך בהסכמה, או חוות דעת מומחה שהוגשה לצורך הליך כאמור, לא יחייבו את הצדדים בהתדיינות משפטית ביניהם אלא אם ניתנה הסכמתם המפורשת לכך". בהתייחסות למקרה שהובא לפניה הדגישה כבוד השופטת י. וילנר, כי לאור המאפיינים היחודיים של סכסוכי משפחה כללי אי הקבילות והחיסיון החלים על מסמכים שהוכנו במסגרת משא ומתן מקבלים משנה תוקף ונדרשת, לכל הפחות "הסכמה מפורשת מטעם הצדדים לקבילות המידע..." (סעיף 31 לפסק הדין). בהקשר האמור ניתן משקל לכך שהסדר הביניים לא כלל כל התייחסות לשימוש במידע שהתקבל במסגרת המשא ומתן מחוץ להליך יישוב הסכסוך. במקרה שם קבעה דעת הרב, כי לא התקבלה הסכמה מפורשת לשימוש במידע מחוץ להליך המשא ומתן ולכן נקבע שאין להסתמך על הסדר הביניים ותוצאותיו. כבוד השופט (כתוארו אז) י. עמית חלק על הקביעה האמורה כאשר הוא מסתמך, בין היתר, על פעולות שביצעו הצדדים על סמך אותה הסכמה ואשר "גלשו מחדר הגישור לתיק בית המשפט" ובהם יש לראות הסכמה מפורשת לתת להסדר הביניים מעמד ותוקף גם מחוץ לחדר הגישור ולוותר על אי הקבילות והחיסיון. כך, מענין פלונית נלמד, כי הכלל הוא החלת חיסיון ואי קבילות על מסמכים שהוחלפו במסגרת משא ומתן לפשרה וכי בסכסוכי משפחה ענין זה מקבל משנה תוקף. יחד עם זאת, במקרה של הסכמה מפורשת וברורה בדבר ויתור על החיסיון או על אי הקבילות יוחרג המידע מגדרן של המגבלות האמורות. אציין, כי נדמה שענין פלונית מהווה חידוש רק בשל ההקשר של הליכי יישוב סכסוך וההוראות הספציפיות הקבועות בחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 בדבר איסור פרסום, חיסיון ואי קבילות של מידע שנמסר ליחידת הסיוע שכן הרציונל המנחה בכל הנוגע לחיסיון ואי קבילות (על פי הענין) בכל הנוגע להליכי משא ומתן באופן כללי ואכיפת הסכם ביניים שגובש במסגרת גישור קיים, מבוסס וידוע בפסיקה תוך הדגשה למשקל שניתן למידת הבהירות ביחס לכוונת הצדדים שהסכם הביניים יהיה בר תוקף ובר אכיפה אף מחוץ להליך הגישור (רע"א 86/23 בלו מרבל בע"מ נ' רום גבס חיפוי וקירוי (1997) בע"מ (13.2.2023); רע"א 5273/19 ‏ אביבי נ' אסולין (19.12.2019)) עוד אציין, כי גם בענייננו כבר נקבע, במסגרת בקשת רשות הערעור שהוגשה על ההחלטה בענין הגשת הסדר הביניים, כי "בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, יש לבחון באופן דווקני האם הצדדים הסכימו שיהיה להסכם הגישור מעמד ותוקף שיאפשרו את אכיפתו" (רמ"ש 14907-03-24, סעיף 31 לפסק דינו של כבוד השופט ס. ג'יוסי). אפנה אם כן לבחינת הוראות הסדר הביניים כדי לקבוע האם ניתן ללמוד הסכמה ברורה, מפורשת ובהירה ביחס לאכיפתו ויחס להסתמכות על תוצריו. הוראות הסדר הביניים: בסעיפי המבוא הסכימו הצדדים "למנות מעריך שווי להערכת שוויה של חברת האחזקות, הערכה אשר תביא בחשבון גם את שווין של האחזקות בחברות". בסעיפים 5-1 קבעו הצדדים את זהותו של המומחה, את המועדים הרלבנטיים לצורך הערכת השווי, את נושאי הערכת השווי ואת סמכותו של המומחה לאתר כל מידע לגבי החברות. בסעיפים 8-7 להסדר הביניים קבעו הצדדים, כך: "הצדדים מסכימים כי הערכת השווי שנערכת במסגרת הליך הגישור תשמש את הצדדים גם במסגרת ההליך המשפטי, ככל שיהא בכך צורך, כחוות דעת מוסכמת מטעמו של בית המשפט, בכפוף לאמור בסעיף 8 להלן. הערכת השווי תימסר בו זמנית לידי שני הצדדים ולמגשר ותהא כפופה להגשת שאלות הבהרה. ככל שהערכת השווי תוגש לבית המשפט, אזי יעמוד המומחה לחקירה על חוות דעתו לבקשת מי מהצדדים". בסעיף 12 נקבע: "הצדדים מצהירים ומאשרים בזאת כי חתמו על הסדר גישור זה לאחר שהוסבר להם תוכנו, מהותו, התחייבותיהם הכלולות בו והמשמעויות המשפטיות שלו על ידי באי כוחם ובאי הכוח מצהירים ומאשרים בזאת כי חתמו על הסדר הגישור לאחר שהסבירו ללקוחותיהם כאמור". הסדר הביניים נחתם על ידי הצדדים, באי כוחם והמגשר ביום 29.12.2022 (הסדר הביניים צורף כנספח 2 לבקשה מיום 4.7.2024). כך, נקבעה בלשון ברורה ומפורשת ההסכמה להסתמך על חוות הדעת במסגרת הליך משפטי במקרה בו הליך הגישור יכשל. הסכמת הצדדים בדבר הגשת התוצר - חוות הדעת, לבית המשפט במקרה של כישלון המשא ומתן אינה משתמעת לשני פנים, היא ברורה וחד משמעית. אתייחס לטענות המשיבה בכל הנוגע להוראות ההסכם (בהתאם לפירוט הטענות בתגובה וכלשונן): חוות הדעת הוכנה כחודש וחצי לאחר שהליך הגישור "התפוצץ". ראשית, המשיבה לא הציגה הודעה בדבר הפסקת הליך הגישור (המבקש טוען, כי מעולם לא ניתנה הודעה כזו והדבר נלמד מחידוש ההליכים המשפטיים) ואולם, ממילא הכוונה היתה שחוות הדעת תשמש ראיה, "ככל שיהיה בכך צורך", במסגרת הליך משפטי אם הליך הגישור יכשל; על כן אין בכך שחוות הדעת הושלמה בפועל אחרי שהופסק הליך הגישור כדי להוביל לקביעה שאין להסתמך עליה שכן זוהי בדיוק תכליתה של ההוראה בדבר השימוש בהערכת השווי במסגרת ההליך המשפטי - כדי לייעל ולחסוך זמן ומשאבים היה והליך הגישור "יתפוצץ", כפי שנטען שקרה. מדובר היה במסמך שנועד לצרכי גישור ומו"מ בלבד ואשר לא יוצג בשום הליך משפטי ועל כן אין לעשות בו כל שימוש במסגרת ההליך המשפטי. טענה זו אינה ברורה ואינה עולה מלשון הסדר הביניים. נקבע במפורש, כי "הערכת השווי שנערכת במסגרת הליך הגישור תשמש את הצדדים גם במסגרת ההליך המשפטי, ככל שיהא בכך צורך, כחוות דעת מוסכמת מטעמו של בית המשפט" על כן הטענה שנקבע שהמסמך לא יוצג בשום הליך משפטי סותרת במפורש ובאופן ברור את הסכמת הצדדים. חד המשמעיות ביחס לכוונה עולה גם מכך שנקבעו התנאים ביחס לחוות הדעת היה ותוגש לבית המשפט - נשמרה לצדדים הזכות להגיש שאלות הבהרה ולחקור את המומחה. על כן לא ניתן לטעון שהוסכם שלא להציג את המסמך במסגרת הליך משפטי שעה שנקבעו במפורש התנאים להתייחסות אל חוות הדעת במסגרת הליך משפטי. חלק נכבד מן ההסכמות בהסדר הביניים לא קוימו או הופרו - לא נשלחו שאלות הבהרה למומחה, הוא לא נחקר על חוות הדעת, חוות הדעת לא נמסרה למשיבה, סוגיית המוניטין האישי של המבקש לא נבחנה והערכת השווי לא נערכה במהלך הגישור. מדובר בתנאים נדרשים לשם הסתמכות על חוות הדעת ושעה שהם לא התקיימו, לא ניתן לעשות בה שימוש. ראשית, מאחר שהיתה בין הצדדים מחלוקת בדבר תוקף חוות הדעת והיכולת להסתמך עליה במסגרת ההליכים, עוד לא נקבע מעמדה בהליך זה וטרם הגיע המועד למשלוח שאלות הבהרה וחקירת המומחה, כך שברור שהתנאים לא התקיימו. מעבר לכך אין הגיון בטענה, כי אי התקיימות תנאים שנועדו להתקיים לאחר שתוגש חוות הדעת לבית המשפט מונעים הגשת חוות הדעת לבית המשפט. שנית, מקובלת עליי הטענה, שאין בכך שאין התייחסות לסוגיית המוניטין כדי לקבוע בהכרח שהענין לא נבחן. ענין זה נדרש לבירור מול המומחה (בין בשאלות הבהרה ובין בחקירה) ואין בכך שהמומחה לא קבע מוניטין כדי לפסול את חוות הדעת מלכתחילה או למנוע הסתמכות עליה וענין זה דורש בירור והעמקה מול המומחה. שלישית, בהתייחס לטענה, כי המומחה לא שלח את חוות הדעת למשיבה - מעיון בנספח 5 לתגובה לתשובה שהגיש המבקש (הוגשה ביום 16.9.2024) עולה, כי חוות הדעת נשלחה ביום 15.6.2023 לעורכי הדין של שני הצדדים. לבסוף, בהתייחס לטענה שחוות הדעת לא נערכה במהלך הגישור - ראו סעיף 16.א. לעיל. קיימים ליקויים בחוות הדעת - חברות נוספות, נכסים והשקעות לא נבדקו. ככל שהוסכם על בחינת נושאים או ישויות נוספות והן לא נבדקו, לא מדובר בענין שמוביל לקביעה כי אין להגיש את חוות הדעת אלא שיש להגיש שאלות הבהרה בענין ולברר האם הענין לא נבדק ומדוע. מדובר בחוות דעת שאינה מוסכמת והמשיבה לא היתה שותפה כלל לתהליך. העדר ההסכמה אינו יכול להיות טעם המצדיק אי הסתמכות על חוות הדעת שכן אילו היתה הסכמה לגביה, הענין היה נפתר בגישור. עצם הקביעה בדבר ההסתמכות על חוות הדעת בהליך משפטי, הגשת שאלות הבהרה וחקירת המומחה מבוססת על ההבנה כי יתכן ולא תהיה הסכמה לגבי קביעותיו של המומחה. אשר לטענה כי המשיבה לא היתה שותפה כלל לתהליך - מעיון בהתכתבויות שצורפו כנספח 2 לתגובה לתשובה עולה, כי ב"כ המשיבה היתה מכותבת לכל שלבי ההליך ומעיון בתכתובת הדוא"ל ממשרדו של המגשר מיום 23.2.2023 עולה, כי נקבעו פגישות במקביל להליך גיבוש חוות הדעת ובהקשר לאמור עם שני הצדדים. יש טעם לפגם בכך שהמבקש שילם למומחה עבור עריכת חוות הדעת. מעיון בהתכתבות דוא"ל מיום 15.2.2023 עולה, כי המשיבה ביקשה שהמבקש יממן את הוצאות המומחה ב"מימון ביניים" והחישוב הסופי שיעשה בין הצדדים "ייקח בחשבון את עובדת מימון הביניים על ידו". המבקש הסכים לשאת בעלות המומחה (כפי שעולה מהודעת הדוא"ל מיום 19.2.2023) והענין הוסדר על ידיו עבור המשיבה (כפי שעולה מההתכתבויות מיום 28.2.2023). על כן יש קושי ממשי עם הטענה כי התשלום למומחה על ידי המבקש (שנעשה לבקשת המשיבה ובכדי להקל עליה) מהווה שיקול לפסול את חוות הדעת בהליך כאן או למנוע הגשתה. ממצאי חוות הדעת אינם הגיוניים שכן לא יתכן השווי שהוערך בשים לב להיקף הפרויקטים של החברה האֵם. בדומה להתייחסות בסעיף 16.ד. לעיל - ענין זה דורש בירור באמצעות העמקה בחוות הדעת, דרישה באמצעות שאלות הבהרה ובמידת הצורך, חקירת המומחה. אין בו כדי להצדיק התעלמות מהסכמת הצדדים שקבעה מנגנון היה ולא תתגבש הסכמה כוללת. לאור כל האמור, לאחר ששקלתי את ההלכה בענין הסתמכות על הסדר ביניים שגובש במסגרת משא ומתן לפשרה שלא הבשילה; לאחר שבחנתי את הוראות הסדר הביניים כאן ואת טענות הצדדים בענין, אני מורה כי יש לאכוף את הסכמת הצדדים כמפורט בסעיפים 8-7 להסדר הביניים. בהתאם, הערכת השווי מתקבלת כראיה במסגרת ההליכים כאן וניתנת לצדדים ההזדמנות להגיש שאלות הבהרה ובמידת הצורך לבקש לחקור את המומחה. שאלות הבהרה יוגשו למומחה תוך 14 ימים מהיום. עותק יוגש לתיק בית המשפט. לאחר ששקלתי את טיבו של הענין, את טענותיה של המשיבה, את לשון הסדר הביניים ואת המשמעות של קבלת הבקשה - אני מחייבת את המשיבה בהוצאות המבקש בסך 1,150 ש"ח. אני מתירה את פרסום החלטה זו בהשמטת פרטים מזהים. המזכירות תמציא לצדדים ותקבע תזכורת מעקב עוד 14 ימים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision9091-08-23	["יפעת שקדי כץ"]	[{"judgment_id": "127516b5-6966-5050-8020-f3dcd9a3bd50", "file_name": "9091-08-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 58161, "extension": "docx", "display_name": "9091-08-23-קובץ מקורי"}]
34963da2-0615-5f42-9952-cea354ef94bf	ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, השופטת יפעת שקדי שץ: החלטה בבקשה לחלוקת מענקי מילואים (תלה"מ 65546-02-23)	65546-02-23	2025-01-07	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	בענין: חלוקת מענקי מילואים הצדדים הוריו של גד (שם בדוי), יליד אפריל 2020. ביום 8.5.2024 נפסקו מזונותיו הזמניים של גד בסך כולל של 1,500 ש"ח. בגדרה של ההחלטה האמורה נקבע, כי בשלב זה, אין להיעתר לבקשת המבקשת, האֵם, לחיוב בכפל בתקופת שירות מילואים של המשיב, האב לאור הנסיבות החריגות החלות, הסיוע ההדדי והגמישות הנדרשת. עוד נקבע, כי מאחר ששירות המילואים הסתיים, איני נעתרת למבוקש בנקודת זמן זו. הצדדים התבקשו להגיש מסמכים עדכניים לא יאוחר מ-14 ימים לפני ישיבת קדם המשפט. החלטה נוספת בענין זה ניתנה ביום 23.8.2024. התובעת הגישה מסמכים עדכניים ביום 28.8.2024, הנתבע לא הגיש דבר. בדיון שהתקיים ביום 9.9.2024 ציינה המבקשת, האֵם, כי המשיב, האב, גויס שוב למילואים לתקופה של כחודש ומשך כל תקופת הגיוס הקטין שוהה עם האֵם בלבד (עמ' 6, ש' 28 - עמ' 7, ש' 3). האֵם עמדה על זכותה לקבלת חלק ממענקי המילואים שקיבל האב בשל אופן חלוקת הנטל בתקופה זו. ביום 12.9.2024 הגיש האב התייחסותו לבקשה וציין, כי כמעט לא הפסיד את זמני השהות עם גד, כי הקפיד לקחת אותו במועדים כמעט כל הפעמים והכל בהתאם לאילוצי הצבא והמשימות. לטענתו, מאז ה-7.10.2023 הוא זנח את עבודתו ואת חייו ומקיים שגרת חיים קשה המלווה במראות לא נעימים ולחימה יומיומית באיו"ש ובשטחי עזה. נטען, כי בשל השירות קיבל האב מענק חד פעמי של 18,000 ש"ח בחודש מאי 2024 וכי לא היתה לו יכול להגדיל את הכנסותיו בתקופה זו ושכרו היה נמוך מהרגיל באופן שבו המענק מהווה איזון של שכרו במקור. עוד נטען, כי על אף השהות במילואים הוצאותיו נותרו כפי שהן ואילו האֵם, אשר אינה עובדת או עובדת זמן מועט, לא ספגה שום נזק בתקופה זו בשל השהות עם הקטין ולו בשל השעות בהן שוהה הקטין במסגרת - עד השעה 17:00. לתגובה צורפו מסמכים חלקיים אשר אינם עונים על הדרישה בהחלטה מיום 8.5.2024 ו-23.8.2024. לא צורפו תדפיסים מלאים וצורפו רק חלק מתלושי השכר. נוסף על כך, לא צורף תיעוד של הסכומים הנטענים, לא צורף מסמך המלמד על גובה המענק או מועד התשלום והנתונים לא עולים מתוך המסמכים החלקיים שצורפו. האֵם השיבה לנטען וציינה, כי בחודשים אוקטובר - דצמבר 2023 ובחודשים פברואר - מרץ 2024 לא התקיימו זמני שהות עם האב כלל והקטין, גד, שהה עמה גם באמצע השבוע וגם בסופי השבוע וכאשר התקיימה שהות היא היתה לשעות ספורות ולעיתים רחוקות. האֵם טענה כי הדבר מנע ממנה לעבוד ויצר עלויות נוספות עבורה. עוד נטען, כי סכום המזונות נקבע בהתבסס על כך שהצדדים חולקים זמני שהות שווים ושינוי בזמני השהות יוצר השפעה כלכלית קשה על האֵם. לטענתה, האב הודיע לה שהוא יוצא לתקופות מילואים נוספות של כחודש במהלך ספטמבר 2024 ונובמבר 2024 כל שהקטין יהיה באחריותה המלאה והאב כלל לא מנסה למצוא סידור או סיוע. האֵם צירפה פירוט התיעוד של זמני השהות. ביום 29.9.2024 התבקש האב להגיש התייחסות למועד קיום זמני השהות ולשיעור הפגיעה בשכר אך לא הוגש דבר. בחלוף המועד ולאחר שהגישה האֵם בקשה למתן החלטה הגיש האב הבהרה וטען שבשוגג התגובה לא נסרקה. האב ציין את המועדים בהם שהה עם הקטין תוך כדי תקופת המילואים, הבהיר כי סכום המענק הכולל שקיבל - 18,000 ש"ח משתקף בדפי החשבון שהוגשו וטען שגד במסגרת חינוכית עד לשעה 17:00 כך שאין פגיעה בעבודתה או שגרת חייה של האֵם. עוד ציין האב, כי שכרו השוטף הוא בסך 11,000 ש"ח וכי הוא נושא במזונות הקטין בסך 1,500 ש"ח, במחצית הוצאותיו, בשכירות בסך 2,800 ש"ח ובמחצית המשכנתא בסך 3,000 ש"ח. להתייחסות המשלימה צורפו תדפיסי חשבון בנק מלאים המלמדים על שיעור ההכנסות ועל יתרת חוב קבועה בחשבון. בנוסף צורפו תלושי שכר מהם נלמדת הכנסה ממוצעת (ברוטו בהפחתת ניכויי חובה) בסך 11,507 ש"ח. האֵם טענה שהשהות עם הקטין בתקופת המילואים היתה בלתי צפויה והתרחשה בסוף השבוע כאשר ניתנה התראה קצרה ושהשהות האינטנסיבית באמצע השבוע לא איפשרה לה לעבוד בשעות אחר הצהריים או לעשות סידורים אישיים. עוד טענה, כי היא מוכרת כבעלת נכות עם אבדן כושר עבודה בשיעור של 100% וכי על אף האמור, היא עושה מאמצים להתפרנס אולם היא קורסת כלכלית ונפשית כשהיא עובדת בעבודות ניקיון, עבודה פיזית קשה של מבנים ציבוריים בישוב בו היא מתגוררת. לעיתים מתקיימים אירועים בשעות הערב והאֵם לא יכולה לעבוד בשעות אלה בשל שהות הקטין. כך גם היא אינה יכולה להתחייב ליציבות ורצף במתן שיעורים פרטיים וגם בכך נפגעה פרנסתה. לבסוף טענה האֵם כי נשאה בעלות נוספת בשל הוצאות המזון, התחבורה, בייביסיטר ותחזוקה של הבית באופן שמצדיק פיצוי כספי. דיון והכרעה: שאלת ההתייחסות למענקי המילואים בהקשר של הכנסות הורה או הפסד כספי של הורה אחר עלתה לאחרונה בפסיקה, לאור מצבה של המדינה בשנה האחרונה, השינוי בחלוקת הנטל בשל שירות מילואים ממושך והמשמעויות הכלכליות: בתלה"מ (אשדוד) 64175-08-22‏ י.ג נ' א.ג (16.12.2024) קבע בית המשפט, כך: "כידוע, חלוקת המענקים המשתלמים למשרתי המילואים נולדה, בין היתר, על רקע חשש מירידה בהתייצבות לשירות מילואים לאחר למעלה משנה של לחימה סזיפית ברצועת עזה ובלבנון ומתוך רצון לתגמל ולתמרץ את משרתי המילואים לשוב ולהתייצב לשירות מילואים גם בעתיד. לא מן הנמנע, כי בצד המטרה שלעיל, נועדו התגמולים לסייע באופן כלכלי לחלק ממשרתי המילואים שהכנסתם נפגעה על רקע הגיוס לשירות במילואים ואף לאפשר לחלק ממשרתי המילואים לממן את המעטפת הטיפולית לה הם נזקקים או יזדקקו בעתיד, על רקע הלחימה וההשלכות הפיזיות והנפשיות המורכבות הנובעות ממנה. כך גם, סבורני כי מענקים אלה הינם אישיים ומיועדים למשרת המילואים, בין היתר, על רקע הסיכונים הכרוכים ביציאה למלחמה וכאות הערכה והוקרה המוענק למשרתי המילואים, העוזבים את חיי הנוחות ויוצאים לחרף נפשם על הגנת המולדת". עמדה שונה, המייחסת את מענק המילואים במסגרת חישוב מקורות ההכנסה לצורך פסיקת מזונות נקבעה בתלה"מ (ק"ש) 39184-07-24 ש' ס' נ' ש' ס'‏ (22.8.2024) (סעיף 6 להחלטה). בתלה"מ (פ"ת) 60337-09-24 י.כ נ' מ. כ. ס (26.9.2024) קבע בית המשפט, כי לשירות מילואים של האב משמעות כלכלית כלפי האֵם וכי "מדובר בתקופה זמנית בנסיבות חריגות בהן המדינה נמצאת במצב חירום לאומי". בית המשפט קבע, כי "האיזון לכך יכול וייעשה למשל באמצעות תשלום לאם עבור הטיפול בקטינות בזמנים שצריכות לשהות עם האב. או למשל בתיאום זמנים בהמשך לרבות חופשות, חגים, חופש גדול, בהם ישהו הקטינות עם האב הגם שעל פי ההסכם נקבע שישהו עם האם". מעיון באתר הביטוח הלאומי, אתר משרד הביטחון ואתרי מידע עבור משרתי המילואים יש קושי לקבוע את היקף המענקים וסוג המענקים להם זכאי משרת מילואים. נדמה, כי הדבר תלוי בתקופת המילואים וסוג השירות. עוד נדמה, כי הוקצה מענק יעודי לטובת המשפחה. משכך, בית המשפט אינו יכול, על סמך פרסום פומבי ובהעדר התייחסות ברורה ומפורטת של הצדדים או הצגת אסמכתא כלשהיא, לקבוע את תכליתו של המענק שקיבל האב. מעיון בסעיפים 18-19 לחוק שירות המילואים, תשס"ח-2008 וכן בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח הממשלה, תשס"ז 295, 584) והתיקונים לחוק האמור, אשר השמיטו הוראות הנוגעות להכנסה חייבת עולה כי הכוונה היא להקנות תגמול מיוחד עבור שירות מילואים שאינו נזקף כהכנסה לצורכי מס וביטוח לאומי. החוק האמור קובע, כי תנאי הזכאות, שיעוריו ודרכי התשלום יקבעו בפקודות הצבא כך שיש קושי לדייק את תכליתו של המענק ולקבוע האם הוא נועד להוות תשלום אישי בשל הקושי האישי שחווה משרת המילואים או בשל הנזק הכללי הנגרם כתוצאה מהשירות, לרבות הפגיעה במשפחה. נדמה, כי לאור המצב בו מצויה המדינה, נטל המילואים הכבד וההשלכות של אותו נטל על התא המשפחתי (בין אם מאוחד ובין פרוד) ענין זה וודאי יבחן לעומק והסוגיה תידרש להכרעה בהקשרים שונים. על אף החֵסֵר אני סבורה כי ניתן לקבוע שבכל מקרה, חלקו של המענק "צבוע בצבע אישי" והוא נועד לאפשר רווחה וטיפול לאור הקושי בו נושא המשרת במילואים וחלקו נועד לפצות על עלויות נלוות וקשיים כלליים ובכלל כך גם נושאים הקשורים לילדיו של המשרת ובן זוגו או בן זוגו לשעבר. איני יכולה לקבוע האם טענתו של האב, כי המענק נועד לפצות על הפסד שעות עבודה נוספות נכונה שכן לא ניתן לקשור בין תקופת המענק והתלושים שהוצגו (המענק שולם בתשלום אחד כאשר נדמה שהוא מתייחס לתקופת השירות בשנת המס שקדמה, אולם הדברים אינם ברורים ולא הובהרו דיים); אולם גם אם הדבר נכון, הסכום הנטען גבוה מהסכום הגלובלי שנזקף עבור שעות העבודה הנוספות (מבלי שניתן לקבוע שרכיב זה הושמט בחודשים הרלבנטיים). על אף חוסר המידע הרשמי בכל הנוגע לתכלית המענק ותוך הדגשה שהכרעה זו נוגעת למקרה שלפניי, אני סבורה שאין להורות על חלוקת המענק שקיבל האב בשיעור אותו דרשה האֵם, אולם יש לפצות את האֵם על הטיפול הנוסף בקטין בתקופה הממושכת. אפרט: אמנם, לא הוצגה תמונה ברורה המוכיחה ירידה בהכנסות האב באופן שמלמד על היות המענק תגמול לפיצוי בשל הירידה בהכנסות (ונדמה כי הוראות החוק האמור מצביעות על כך שלא זו תכלית התגמול וכן נדמה, כי קיים תגמול יעודי לעובד שנפגע מהפסד העבודה או מפגיעה בעסק) אולם ברור שגם אם לא היתה ירידה בהכנסות או שלא היתה פגיעה כלכלית וגם אם לא זו תכלית המענק, משרת המילואים משלם מחיר אישי, רגשי וגופני כבד באופן שמצדיק לאפשר לו לעשות שימוש בכספי המענק לצורך הטיפול, השיקום והחזרה לשגרה - והכל תלוי גובה המענק, סוג השירות, האינטנסיביות ומצבו של המשרת. מאידך, כל התא המשפחתי שילם מחיר. האֵם גיבתה את האב משך כל תקופת המילואים וגם אם התקיימה שהות כפי שציין האב, לא מדובר בשהות על פי הזמנים הקבועים באופן שניתן להסתמך עליה ולכן נכון לקבוע פיצוי מסוים שמשקף את הנזק שנגרם לאֵם. במקרה שלפניי - האֵם טענה לעלויות נוספות בשל הצורך בגיבוי של בייביסיטר, עליה בהוצאות המזון, התחבורה והוצאות אחזקת הבית. ברור ששהות נוספת יוצרת עלות נוספת בשל צריכת המזון, המים והחשמל אולם לא הוצגו ראיות לשיעור העליה בהוצאות ונדמה, כי לא מדובר בסכומים גבוהים במיוחד לאור גילו של הקטין. כך גם לא הוצגו ראיות לעלויות של בייביסיטר או הסבר לעליה בהוצאות תחבורה וכו'. עוד טענה האֵם לפגיעה בהכנסותיה, אולם גם בהקשר זה לא הוצגה שום ראיה, לא צוין שיעור הפגיעה ויש קושי עם ההסבר בדבר הפסד אפשרות עבודה בשעות הערב לאור היקף העבודה המצומצם לכתחילה. בנוסף, האֵם לא הכחישה את טענותיו של האב בדבר שהותו של הקטין במסגרת חינוכית עד השעה 17:00 וממילא אין ניצול של שעות שהייתו במסגרת לעבודה (מסיבות שהובהרו וקשורות למצבה של האֵם) על כן יש קושי לקבל את הטענה בדבר הפסד עבודה. עם זאת, ברור שבמצב של זמני שהות שווים שאינם מקוימים כסדרם יש נזק - הן כלכלי והן בהיבט הנלווה להשתת הנטל באופן לא שווה, השחיקה והקושי הנובע. לאור האמור, לאחר ששקלתי את היקף השהות המשתקף מהתיעוד שהציגו הצדדים; את סכום המענק; את תקופת השירות; את גילו של הקטין ואת הטיפול בו; את סכום המזונות המשולם; את הערכת המשמעות של השינוי בשיעור חלוקת הנטל ואת הערכת שיעור ההוצאות הנוספות להן נדרשה ונדרשת האֵם אני סבורה שיש לחייב את האב, מעתה והלאה, בסך 500 ש"ח עבור כל חודש מילואים בהם לא מתקיימים זמני השהות כסדרם (שהות ללא לינה אינה נחשבת קיום שהות כסדרה). אשר לתקופה שחלפה - האב ישלם סך כולל של 2,500 ש"ח לידי האֵם, כאשר סכום זה ישולם בעשרה תשלומים שווים שיצטרפו לתשלומי המזונות השוטפים החל מחודש פברואר 2025 ואילך. לאור טיבו של הענין, ההבנה שהמחלוקת נבעה מהנסיבות החריגות החלות כעת, מאחר שהאב נושא בנטל המילואים והאֵם נושאת בנטל הגיבוי ועל אף הקושי עם ההתנהלות שבאי הגשת המסמכים במועד ובאופן מלא על ידי האב, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו הכרוכות בבקשה זו. אני מתירה את פרסום ההחלטה בהשמטת פרטים מזהים. המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision65546-02-23	["יפעת שקדי כץ"]	[{"judgment_id": "34963da2-0615-5f42-9952-cea354ef94bf", "file_name": "65546-02-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 52078, "extension": "docx", "display_name": "65546-02-23-קובץ מקורי"}]
d6855546-93b7-5fb9-9762-cef04730b7b7	ביהמ"ש לענייני משפחה בראשל"צ, סגנית הנשיא חגית מטלין: החלטה בבקשה למזונות זמניים עבור ארבעה קטינים (תלה"מ 58833-11-24)	58833-11-24	2025-01-01	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	החלטה לפני בקשה למזונות זמניים עבור ארבעה קטינים: בן, יליד 2009 (כבן 15), בת, ילידת 2012 (כבת 12.5), בן, יליד 2018 (כבן 6.5) ובת, ילידת 2019 (בת 5), אשר הוגשה ע"י המבקשת (להלן: "המבקשת" או "האם") כנגד המשיב (להלן: "המשיב" או "האב"). הכנסות הצדדים: הכנסות האם: לטענת המבקשת, עובדת כ-*** ב-* ומשתכרת בממוצע כ- 8,200 ₪ נטו בחודש. לטענת המשיב בתגובה לבקשה, המבקשת עובדת בעבודה מסודרת ומרוויחה שכר גבוה משלו. מעיון בתלושי שכר שצירפה התובעת לבקשה המתוקנת מיום 23.12.24 לחודשים 10/23 – 09/24 עולה כי היא משתכרת 10,826 ש"ח נטו לחודש בממוצע, לאחר ניכויי חובה בלבד. הכנסות האב: לטענת המבקשת, המשיב עובד בחברת "*****" ומשתכר כ- 9,000 ₪ נטו בחודש. המשיב אינו מתייחס לא בכתב ההגנה ולא בתגובתו לבקשה לעניין הכנסותיו. ואולם מעיון בתלושי השכר שצירף הנתבע לכתב ההגנה ולתגובה לבקשה לחודשים 11/23-12/23, ולחודשים 1/24-10/24 עולה כי משתכר בממוצע 9,150 ₪ נטו לחודש בניכוי ניכויי חובה בלבד. האב צירף לכתב ההגנה חוזה שכירות מיום 20.11.24 עד ליום 19.11.25 כשדמי השכירות בהם נושא הינם בסך של 3,500 ₪ לחודש. הסדרי שהות: לטענת המבקשת, המשיב מעולם לא לקח חלק בגידול הקטינים והיא מגדלת אותם לבדה, ללא כל עזרה מצדו ואף לא קיימים הסדרי שהות בין הקטינים לאב. בתגובת המבקשת מיום 1.1.25 ציינה כי המשיב לוקח ביום שישי בבוקר את הקטינים א.נ. ו-ל. למסגרות ובסיום המסגרות הם מגיעים אליו, ובשעה 13:30 מחזיר אותם לבית המבקשת. בערב שישי הולכים הקטינים א.נ. ו- ל. עם המשיב לארוחת ערב בבית אמו ואחריה מחזיר המשיב את הקטינים לבית המבקשת. הקטינים הגדולים לא תמיד הולכם עימו. עוד ציינה כי בימי שלישי נפגש המשיב עם הקטינים א.נ. ו- ל. בין השעות 17:00 ל-19:30 לאחר מכן מחזיר אותם לבית המבקשת. בתגובת המשיב לבקשה למזונות זמניים טען כי הנתבעת מזניחה את הקטינים, נמצאת זמן רב מחוץ לבית ומשאירה את הקטינים ללא השגחה. עוד עתר לקביעת זמני שהות שווים על אף שלא הוגשה תביעה בעניין זה על ידי מי מהצדדים. המשיב אף לא פירט אילו זמני שהות מקיים עם הקטינים. מדור: לטענת המבקשת, ביום 3.11.24 עזב המשיב את הדירה המשותפת ומתגורר כיום אצל אחותו, והמבקשת חידשה את הסכם השכירות לבדה. בגין הדירה משלמת המבקשת דמי שכירות בסך של 3,500 ₪ לחודש (צורף חוזה שכירות – נספח 2 לבקשה המתוקנת), לא כולל הוצאות אחזקת המדור. לטענת המבקשת, המשיב לא השתתף בהוצאות הכלכלה, פרט לתשלום שכר הדירה על סך 3,500 ₪ לחודש ותשלום להוט בסך של 350 ₪ לחודש. בכתב התביעה ובבקשה עתרה האם לחייב האב בסכום של 7,050 ₪ לחודש עבור מזונות הקטינים וכן עתרה לחייבו ב-50% מחלקם של הקטינים במדור ובהוצאות אחזקת המדור. כמו כן, עתרה לחיוב האב במחצית הוצאות חינוך הקטינים ובמחצית הוצאות רפואיות חריגות. לאור כל האמור, ומאחר והסדרי שהות בין האב לקטינים בשלב זה הינם בהתאם לטענות המבקשת מצומצמים, נוכח ההכנסות הנטענות, גילאי הקטינים, בשלב מקדמי זה בו אינני נדרשת להיכנס לעובי הקורה, יישא האב במזונותיה הזמניים של הקטינה ל. (מתחת לגיל 6) בסכום של 1,300 ₪ לחודש עד הגיעה לגיל 6, ומעת הגיעה לגיל 6 בסכום של 900 ₪ לחודש. כמו כן יישא במזונותיו הזמניים של הקטין א.נ (כבן 6.5) בסכום של 900 ₪ לחודש. כמו כן יישא במזונותיהם הזמניים של הקטינים א. (כבן 15), והקטינה ל.ת. (כבת 12.5) בסכום של 650 ₪ לחודש עבור כל אחד מהם. בנוסף יישא האב ב- 50% משכר הדירה בסכום שלא יעלה על 3,500 ₪ לחודש ובסה"כ בסכום של 1,750 ₪ לחודש, בכפוף להצגת חוזה שכירות תקף במועדיו על שם המבקשת עם צד ג' שאינו בן משפחה. ככל והאם תקבל סיוע בשכר דירה יקוזז סכום הסיוע מדמי השכירות והאב ישתתף ב-50% מהיתרה ובלא יותר מסכום של 1,750 ₪ לחודש. בנוסף יישא האב הורים במחצית מהוצאות החינוך של הקטינה ל. בגן: גן עירוני, צהרון, קייטנה (מחזור אחד בקיץ בעלות מתנ"ס/עירייה), בכפוף להצגת קבלות. וכן יישא במחצית הוצאות חינוך הקטינים בביה"ס: אגרות רישום, סל תרבות, טיולים, רכישת ספרים ומחברות בתחילת שנה בניכוי מענק חינוך שתקבל האם מהמל"ל בתחילת שנה (ככל ותקבל) ובכפוף להצגת קבלות. בנוסף יישא האב במחצית הוצאות צהרון עד סוף כתה ג' של כל אחד מהקטינים, מחצית מהוצאות קייטנה מחזור אחד בקיץ (בעלויות רגילות מתנ"ס/עירייה), בכפוף להצגת קבלות. כמו כן, יישאו ההורים בחלקים שווים בהוצאות הרפואיות החריגות של הקטינים שאינן מכוסות ע"י הביטוח הרפואי ו/או הביטוח הרפואי המשלים, בכפוף להצגת קבלות. תוקף החיובים הינו מיום עזיבת הנתבע את הבית 3.11.24. דמי המזונות והמדור ישולמו בכל 10 לחודש עבור כל חודש מראש. תשלום ראשון ישולם ביום 10.1.25. הפרשים שנוצרו (ככל שנוצרו) ישולמו בארבעה תשלום שווים ורצופים יחד עם תשלום המזונות השוטף. דמי המזונות יהיו צמודים למדד הידוע בחודש נובמבר 24 ויעודכנו אחת לשלושה חודשים ללא הפרשים למפרע. קצבת הילדים תתווסף לדמי המזונות ותשולם לידי האם. ההחלטה ניתנת לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים. התיק נקבע לדיון ליום 3.2.25 בשעה 10:00. טענות הצדדים תשמענה גם בדיון הקרוב. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision58833-11-24	["חגית מטלין"]	[{"judgment_id": "d6855546-93b7-5fb9-9762-cef04730b7b7", "file_name": "58833-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 52609, "extension": "docx", "display_name": "58833-11-24-קובץ מקורי"}]
c35a04e7-b9db-5c12-b671-5a47284daa6d	ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, השופטת יפעת שקדי שץ: פס"ד בבקשה סילוק תביעה על הסף (תמ"ש 31513-06-24)	31513-06-24	2024-12-11	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	לפני בקשה לסילוק תביעה על הסף. המשיב הגיש תביעה לביטול פסק דין חלוט (תמ"ש 46123-06-21) ולקיום משפט חוזר. התביעה אליה מתייחס המשיב היא תביעה כספית על סך 500,000 ש"ח שהגיש נגדו המבקש בגין לשון הרע בשל 20 פרסומים. התביעה התקבלה באופן חלקי בהתאם לפסק הדין מיום 29.6.2023, והמשיב חויב בתשלום פיצוי למבקש בסך של 70,000 ש"ח וחויב לפרסם התנצלות (החלטה מיום 18.1.2024). ביום 28.2.2024 דחה כבוד בית המשפט המחוזי את הערעור על פסק הדין (עמ"ש 22561-07-23). כבוד בית המשפט העליון דחה ביום 27.3.2024 את בקשת רשות הערעור (בע"מ 2029/24). המבקש הגיש בקשה למחוק את התביעה על הסף מאחר שכתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה. המבקש טוען שאין בכתב התביעה אף לא טענה אחת המקימה, לפחות לכאורה, עילה לביטול פסק דין חלוט. לדבריו, הטענות בכתב התביעה עוסקות בהליכים חלוטים שהסתיימו, לאחר שכל הערעורים נדחו. המבקש טוען שהמשיב מנצל הליכי משפט לרעה, וממחזר טענות סרק מהעבר. לדבריו, המשיב לא טוען למרמה, לא הציג ראיות למרמה, לא הציג ראיות ועדויות בעלות אמינות לכאורית, ולא הציג ראיות חדשות או העלה טענה ל"עיוות דין" שלא נשמעה קודם. המשיב טוען בתשובתו כי ניתן לבקש משפט חוזר מכוח עילת 'עיוות דין' ומכוח הבאת ראיות חדשות שונות העשויות לבדן או יחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט, לשנות את תוצאת המשפט לטובתו. לדבריו, עיוות הדין הוא העדר דיון הוכחות כדין. המשיב טוען שהמבקש זכה בתביעתו במרמה בשל העדר דיון בתביעה. בכתב התביעה טוען המשיב שלא ניתן לו יומו בבית המשפט מאחר שבית המשפט לא הקנה זמן לדיון בטענת 'אמת דיברתי', ולא התייחס לטענות בסיכומים מטעמו שהוגשו בשני שלבים. המשיב טוען שלא התאפשר לו להוכיח את הגנת 'אמת דיברתי' מאחר שהוקצו 5 שעות לדיון הוכחות, והתביעה כנגדו כללה 20 פרסומים. לדבריו, אם בית המשפט היה מאפשר דיון כדין, אז לא היה ספק בטענת 'אמת דיברתי'. המשיב טוען שלא נקבע דיון כדין אף שהתבקש בבקשה יחודית. עוד טוען המשיב שתוצאות הדיון היו ידועות מראש לבית המשפט, ולכן פעל כפי שפעל ולא הקנה זמן בדיון ההוכחות באופן המפר את זכות כבוד האדם וחירותו ואת הוראות החיקוק הרלבנטיות. המשיב בכתב תביעתו טוען כי לא היה דיון מהותי בפסק הדין של ערכאת הערעור וזו עילת עיוות דין. הפסיקה מתייחסת לביטול הכרעה שיפוטית חלוטה בשל תרמית, ועורכת הבחנה בין תרמית פנימית (תרמית שגרמה לפגם בהליך השיפוטי עצמו כתוצאה ממעשה בלתי חוקי בעת ניהול המשפט, לדוגמה עדות שקר או הבאת מסמך מזויף) לבין תרמית חיצונית (תרמית המונעת מבעל דין את ההזדמנות להציג לפני בית המשפט כיאות את טענותיו, למשל, בשל מתן שוחד לבית המשפט, קנוניה עם נציגו המשפטי של בעל הדין שכנגד ועוד). הפסיקה דנה בתרמית פנימית, והותירה לעת מצוא את הדיון בתרמית חיצונית, ואת השאלה האם בכלל יש לערוך הבחנה בינה לבין תרמית פנימית (ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ פסקה 9 (25.2.2010)). יצוין כי בית המשפט העליון אף הרחיב והכיר עקרונית באפשרות לבטל פסק דין חלוט בשל ראיות או עובדות חדשות שנתגלו ללא שנטענה מרמה (שם, פסקה 9). בסוגיה של ביטול הכרעה שיפוטית חלוטה בשל תרמית מתנגשים עיקרון סופיות הדיון ועיקרון חקר האמת. פסיקת בית המשפט העליון הכירה בכך כי במקרה שמדובר בתרמית בהשגת פסק הדין, נקודת האיזון נוטה לכיוון האמת והצדק, ולפיכך ניתן יהיה לבטל פסק דין חלוט שהושג במרמה ולערוך משפט חוזר אזרחי. יצוין כי ההנחה הבסיסית היא שאין לבצע היקש מלא בין ישום הסוגיה במשפט הפלילי לבין יישומה במשפט האזרחי, בשל חשיבותם המכרעת של כבוד האדם וחירותו בהקשר הפלילי. הדרך לביטול פסק דין שהושג במרמה היא באמצעות הליך של תקיפה ישירה של פסק הדין על-ידי הגשת בקשה לביטולו אשר מוגשת לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין שהושג במרמה. בפסיקה נקבעו כללים ותנאים לביסוס עילה לביטול פסק דין בשל מרמה, ואף צוין כי היענות לבקשה תישקל במשורה ובכפוף לתנאים מחמירים, ואלו הם: אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה; חיוניות הראיה - האם עשויה טענת המרמה להביא לתוצאה שונה מזו שנקבעה בהתדיינות הראשונה במסגרת משפט חוזר שיערך; ראיות חדשות ושקדנות סבירה - הוצגה ראיה שלא ניתן היה בשקדנות סבירה להשיגה במהלך ההתדינות הראשונה. בענייננו, המשיב לכאורה אינו טוען לתרמית בכתב התביעה אך מציין זאת במסגרת הפסיקה המפורטת (סעיף 15 לכתב התביעה) תחת הערך "עיוות דין (מרמה)", ומעלה טענה זו לכאורה אגב התייחסותו בתשובה לטענות המבקש (עמ' 3 לתשובה). מהאופן בו נוסחו הדברים, כלל לא ברור האם המשיב מבסס את בקשתו למשפט חוזר על טענת תרמית. לכאורה עולה מטענתו של המשיב כי לא ניתן לו יומו בבית המשפט מאחר שדיון ההוכחות לא התנהל כדין ולא ניתנה התייחסות לסיכומיו, אך לא עולה מטענתו כי אלו בוצעו בשל תרמית אלא שהמצב הנטען הוביל לכך שהמבקש זכה בתביעתו במרמה. המשיב מתייחס לכך שדיון ההוכחות לא התנהל כדין בהקשר לזמן שהוקצה לדיון ביחס להיקף הפרסומים. המשיב לא ביסס את טענת המרמה ולא הציג ראיה חדשה שלא ניתן היה בשקדנות סבירה להשיגה במהלך ההתדיינות הראשונה. פסק הדין לגביו מעלה התובע את טענותיו נידון בערכאת הערעור ונידונה בקשת רשות ערעור בבית המשפט העליון. בנסיבות אלו, אינני סבורה כי יש מקום לשוב ולהידרש לאותן טענות שנידונו והוכרעו. יובהר כפי שניתן ללמוד מפסק הדין מיום 29.6.2023 שבהקשר לתביעת לשון הרע בית משפט נדרש הן לסיכומי המשיב מיום 14.11.2022 (סעיף 22 לפסק הדין) והן לסיכומיו מיום 20.12.2022 (סעיף 225 לפסק הדין). יצוין כי הדיון מיום 8.9.2022 החל בשעה 10:10 והסתיים בשעה 16:01 לאחר שבמהלכו הייתה הפסקה לצורך דיון בתיק ה"ט. לאחר שחלף הזמן שהוקצב למשיב בחקירתו, בית המשפט שב ואמר כי הוא מאפשר למשיב לשאול שאלות מהותיות (עמ' 259 לפרוטוקול, ש' 9, 12; עמ' 260, ש' 7). בתגובה השיב המשיב "עזבי, יאלה. לא צריך דיון" (עמ' 260, ש' 14). לאור האמור, אינני סבורה כי הוכחו התנאים המחמירים כדי לאפשר קיומו של משפט חוזר, ואני סבורה כי בנסיבות מקרה זה עיקרון סופיות הדיון גובר. על כן, מתקבלת הבקשה לסילוק על הסף ואני מורה על דחיית התביעה. המשיב יישא בהוצאות המבקש בסך 850 ש"ח וכן נוכח התוצאה ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 550 ש"ח. קדם המשפט הקבוע ליום 24.12.2024 מבוטל. אני מתירה את פרסום החלטה זו בהשמטת כל פרט מזהה. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים, תעדכן היומן ותסגור התיק. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision31513-06-24	["יפעת שקדי שץ"]	[{"judgment_id": "c35a04e7-b9db-5c12-b671-5a47284daa6d", "file_name": "31513-06-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 49505, "extension": "docx", "display_name": "31513-06-24-קובץ מקורי"}]
7d34811c-bcc1-5c97-9e4c-225136f0255f	ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, השופטת יפעת שקדי שץ: פס"ד בעניין מזונות קטינה (תלה"מ 52618-07-21)	52618-07-21	2024-12-23	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	לפניי תביעה לפסיקת דמי מזונות לקטינה. הצדדים הם בני זוג לשעבר, הוריה של דנה (שם בדוי) (ילידת יוני 2018). לאֵם בת נוספת מנישואין קודמים. הצדדים חתמו ביום 21.9.2022 על הסכם גירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 22.9.2022 על ידי בית הדין הרבני האזורי ב---- ("הסכם הגירושין"). ביום 19.12.2021 נפסקו דמי מזונות זמניים עבור הבת על סך 1,700 ש"ח בחודש, לרבות דמי מדור ואחזקתו, וכן נקבע כי הצדדים יחלקו בחלקים שווים בהוצאות חינוך ובהוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות על ידי קופת החולים או ביטוח פרטי (אם ישנו). תביעה בענין חלוקת זמני השהות (תלה"מ 14990-04-22) נמחקה ביום 25.1.2024 (עמ' 29 לפרוטוקול, ש' 15). ביום 25.1.2024 התקיים דיון הוכחות. מטעם התביעה העידה התובעת (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 12), ומטעם ההגנה העיד הנתבע (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 12). בהתאם להחלטה, הנתבע השלים את הגשת המסמכים שלא הוגשו ביום 13.3.2024 וביום 28.3.2024. התובעת השלימה את הגשת הנספחים באופן קריא ביום 26.5.2024. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. יובהר כי ההליך עוכב שלא לצורך נוכח התנהלות הצדדים כמפורט בהחלטה מיום 14.5.2024. האֵם לא הגישה את נספחי התצהיר חרף מספר החלטות בנושא (לדוגמה: 7.4.2024 ו-25.4.2024), והאב החסיר מסמכים לקראת ישיבת ההוכחות, הגיש מסמכים באופן חלקי ונדרש להשלימם. הצדדים יהודים ולכן חל עליהם הדין העברי. הבת דנה בת כ-6.5 שנים ומזונותיה מדין צדקה. קרי, החיוב במזונותיה חל על שני הוריה באופן שווה. בהתאם לפסק הדין של כבוד בית המשפט העליון בתיק בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.2017) ("בע"מ 919/15") היקף החיוב יקבע לפי יחס הכנסות בין ההורים ובשים לב לאופן חלוקת זמני השהות. צרכי הקטינה - האֵם עותרת בסיכומיה לתשלום דמי מזונות על סך 4,150 ש"ח לחודש הכוללים: מזון - 800 ש"ח, בגדים - 700 ש"ח, חשמל - 500 ש"ח, מים - 100 ש"ח, ארנונה - 450 ש"ח, אינטרנט - 100 ש"ח, גז - 100 ש"ח, דלק - 700 ש"ח, צעצועים - 150 ש"ח, ביטוח רכב -350 ש"ח. לא הבאתי בחשבון בסכום זה את הפירוט לגבי הוצאות חינוך וצהרון, והוספתי לרכיבים את וועד הבית (200 ש"ח לחודש) שצוין תחת דמי המדור (יצוין, כי בכתב התביעה צוין סך צרכים, ללא מדור ואחזקתו וללא הוצאות חינוך בסך 2,400 ש"ח). האב מבקש בסיכומיו להעמיד את דמי מזונות הקטינה על סך שלא יעלה על 650 ש"ח (בכתב ההגנה לא היתה התייחסות להיקף צרכי הקטינה). כאמור, ביום 19.12.2021 נפסקו עבור הקטינה דמי מזונות זמניים על סך 1,700 ש"ח בחודש בתוספת מחצית הוצאות חינוך והוצאות רפואיות חריגות. האֵם העידה שהבת רגישה בעור ולכן צריכה ביגוד מיוחד (עמ' 15, ש' 14), וכי היא משתמשת בסבון וקרם מיוחד (עמ' 19, ש' 10). האֵם צרפה קבלה על תשלום חשמל (דו חודשי בסך 860 ש"ח), אסמכתה על חוב מים בסך 209 ש"ח ואסמכתה על מנוי סלולר ואינטרנט בסך 99 ש"ח. האֵם צרפה תדפיסי כרטיס אשראי. אני סבורה כי אין די באסמכתאות שצרפה האֵם, ולא ניתן ללמוד מהן על היקף צרכיה של הקטינה לחודש וכן הן אינן מספקות מידע מספיק לגבי הוצאות אחזקת המדור. במזונות מדין צדקה עלינו לבחון את כלל צרכיה של הקטינה כמכלול - אלו שהוגדרו בפסיקה כהכרחיים (ביחס למזונות "קטני קטנים", הכוללים: מזון, ביגוד, חינוך ורפואה), לצד אלו שאינם הכרחיים כמו צרכי פנאי ובילוי, תקשורת, מחשוב ועוד) (עמ"ש (מרכז) 21704-03-18 א. ו נ' א. ו (11.6.2019)). בענינו, בהתאם להסכם הגירושין יחס השהות של הקטינה בשני הבתים הוא 60% (אֵם) - 40% (אב). בנסיבות אלו, אני סבורה כי יש להתיחס לפסיקה הנוהגת אשר לשיעור צרכיו הסבירים של קטין הנדרש להתגורר בשני בתים - סך מינימלי של 2,250 ש"ח לחודש (עמ"ש (מרכז) 65692-11-19 ד.ס. נ' ל.צ.ס. פסקה 22 (22.9.2020)). לפיכך, אני מעריכה את צרכיה של הקטינה בסך כולל של 2,250 ש"ח בחודש. דמי מדור - האֵם שוכרת דירה בדמי שכירות על סך 3,200 ש"ח בחודש, וזכאית לסיוע בשכר דירה על סך 957 ש"ח. לפיכך, האם נושאת בדמי מדור בסך 2,243 ש"ח בחודש. האב שוכר דירה בדמי שכירות על סך 3,700 ש"ח בחודש. כך, סך עלויות המדור של הקטינה הן 5,943 ש"ח בחודש. מדובר בקטינה אחת ולכן שיעור חלקה של הקטינה הוא 30% מדמי המדור על פי הפסיקה הנוהגת, בסך 1,783 ש"ח. האב אמור לשאת ב-87% מסך זה נוכח פערי ההכנסות (כפי שיפורט בהמשך) בסך 1,551 ש"ח בחודש. בהתחשב בזמני השהות של האב עם הקטינה כמפורט בהסכם הגירושין האב נושא בפועל בהוצאותיה של הבת בסך 713 ש"ח ( 40% מ-1,783 ש"ח). לאור האמור, על האב להעביר לידי האֵם את ההפרש בסך של 838 ש"ח עבור השתתפותו בדמי המדור של הקטינה. בהתחשב בכך שהאֵם מתגוררת עם קטינה נוספת שמשולמים עבורה דמי מזונות, ומאחר שסביר להניח כי משולם עבור חלקה רכיב המדור, אני סבורה שיש להפחית את השתתפותו של האב בדמי המדור. לפיכך, אני מעריכה את חלקו של האב בדמי המדור של בתו בסך 650 ש"ח בחודש. אם האֵם תהא זכאית לסיוע בשכר דירה בשיעור גדול יותר מזה הניתן לה היום, יופחת חיובו של האב בדמי המדור בהתאמה לשיעור ההגדלה ובכל מקרה לא יופחת החיוב בגין רכיב המדור מסך של 600 ש"ח. חלוקת זמני השהות - בהסכם הגירושין הוסכם כי האחריות ההורית תהא משותפת. זמני השהות שנקבעו לאחר ה -15.2.2023 הם (סעיף 5.6 ב להסכם הגירושין): "בשבוע אחד, ביום שלישי מסיום המסגרת החינוכית ועד ליום חמישי בבוקר עת ישיבה ישרות למסגרת החינוכית (48 שעות), האב אוסף ממסגרת חינוכית ומחזיר למסגרת חינוך. בשבוע השני, ביום שני מסיום המסגרת החינוכית, כולל לינה וביום שלישי ישיבה ישרות למסגרת החינוכית וביום חמישי מסיום המסגרת החינוכית ועד ליום ראשון בבוקר, עת ישיבה למסגרות החינוך". נוסף על כך ההורים הסכימו על השלמת זמני השהות במקרה שאחד מהם חולה או יצא לחופשה; על חלוקה שווה של ימי מחלה, שביתה והשבתה שאינם צפויים מראש; וחלוקת החגים באופן שווה, לסירוגין. בהסכם הגירושין מפורטת טבלה המבטאת את חלוקת זמני השהות: מהסכם הגירושין עולה שחלוקת זמני השהות של ההורים עם בתם היא ביחס של 40% (אב) -60%(אֵם) במעוגל. בהליך שלפני טוענת האֵם, כי האב לא נושא בפועל בנטל הגידול של הקטינה בחופשות, בחגים, בימי מחלה ובמצבי חירום. האב טוען כי בפועל זמני השהות של הקטינה עמו רחבים מההסכמות, וכי הוא זמין עבור הקטינה, דואג למצבה הבריאותי ושוהה עמה בבדיקות רפואיות ובמצבי חירום כמו במלחמה (למעט במקרים בהם הוא אושפז). הצדדים צרפו התכתבויות ביניהם והאב צרף אסמכתאות רפואיות. כאמור, חלוקת זמני השהות הוסדרה במסגרת הסכם הגירושין שאושר וקיבלת תוקף של פסק דין על ידי בית הדין הרבני, ועל הצדדים לפעול בהתאם להסכם. אינני נדרשת במסגרת הליך מזונות זה לשוב ולדון בסוגיית זמני השהות. הכנסותיה של האֵם והוצאותיה - האֵם עובדת כשכירה בחברה המעניקה שירותים לספק תקשורת (עמ' 13, ש' 5). האֵם הצהירה שהחל מחודש מאי 2023 הכנסתה הממוצעת היא בסך של כ-4,000 ש"ח לחודש. האֵם צרפה תלושי שכר לחודשים 11/2023-05/2023 (ללא חודש 9/2023) מהם עולה כי הכנסתה החודשית בסך של כ-5,200 ש"ח נטו בממוצע ובמעוגל (שכר ברוטו לאחר הפחתת ניכוי חובה) (ללא חודש מאי שבו החלה לעבוד ולכן תלוש השכר מציג עבודה חלקית (8 ימים) ואינו משקף את ההכנסה החודשית). נתתי דעתי לכך שהאֵם עובדת כ-6 שעות ביום, ללא טעם של ממש מדוע אינה עובדת משרה מלאה או ממצה את פוטנציאל השתכרותה; נתתי דעתי לכך שבהחלטה מיום 12.9.2022 (סעיף 1א) הצדדים התבקשו להגיש יחד עם תצהירי העדות הראשית "הרצאות פרטים מעודכנות, דו"חות הכנסה ותלושי שכר, תדפיסי חשבון בנק ותדפיסי כרטיס אשראי מעודכנים בעבור התקופה של 12 החודשים הקודמים לשמיעת הראיות", ועל אף האמור בפני חמישה תלושי שכר בלבד מתוכם שניים מתייחסים לחודשים יולי ואוגוסט בהם האם עבדה פחות ימים (15 ו-18 ימים) מיתר החודשים. שקלתי את הערכת השתכרותה של האֵם בעבר כמפורט בהחלטה למזונות זמניים מיום 19.12.2021 בסך של כ-7,800 ש"ח בחודש. נראה שהאֵם לא השלימה את לימודיה -----' אף שהתקבלה לתכנית ' ------' המכשירה נשים לעבודה בהיי טק (עמ' 16, ש' 35). לאור האמור, אני מעריכה את הכנסתה של האֵם על סך של כ-5,880 ש"ח לחודש לכל הפחות (שכר המינימום למשרה מלאה), אף שאני סבורה (בהתחשב בהכנסותיה בעבר) כי פוטנציאל השתכרותה גבוה יותר וזאת לאחר שנתתי דעתי לעדות האב לפיה בתקופת הנישואין האֵם התקשתה בעבודה (עמ' 25, ש' 30), ואחרי הלידה האם עבדה מדי פעם בעבודות מזדמנות (עמ' 25, ש' 36). אני סבורה כי יש בכך כדי ללמד שיתכן שבשלב זה אף אם ימוצה פוטנציאל השתכרותה של האם, הוא אינו גבוה דיו לצורך כלכלת הבית הנפרד, באופן שמשאיר פער כלכלי ניכר בין הצדדים. מדפי חשבון הבנק שהוגשו עולה, כי האֵם זכאית לקצבת ילדים מהמוסד לביטוח לאומי בסך 261 ש"ח בחודש. לפיכך, סכום הכנסותיה עומד על סך 6,140 ש"ח בחודש במעוגל. נתתי דעתי לכך שמשולמים לאֵם מזונות בתה הנוספת בסך 1,700 ש"ח בחודש (עמ' 14, ש' 36) אך אלו משמשים את צרכי הקטינה ---- (בת 15 שנים) ולכן לא הוספתי אותם להכנסותיה של האֵם. עם זאת, ענין זה יובא בחשבון בהתייחס להוצאות המחיה, אחזקת המדור וצרכים אחרים שעשויים להיות משותפים לבת הנוספת ולקטינה. האֵם העידה שהיא מקבלת סיוע כספי המועבר באפליקציית 'ביט' ממכרים (עמ' 19, ש' 26) (אך מעדותה עולה לכאורה שהסיוע ניתן כהלוואות, עמ' 11, ש' 25), וכן נעזרת בסיוע כספי מהוריה (עמ' 12, ש' 4, 21). מדפי החשבון עולה כי הופקדו בחשבון האֵם העברות כסף ב'ביט' כמפורט: בחודש 02/23 (חלקי) - 381 ש"ח, 3/23- 1,310 ש"ח, 4/23 - 1,100 ש"ח, 05/23 - לא הופקד, 06/23- 2,516 ש"ח, 07/23 - 2,160 ש"ח , 8/23- 314 ש"ח, 09/23 - לא הופקד, 10/23- 3,000 ש"ח. אם מדובר בסיוע, אינני סבורה כי יש לראות בו כהכנסה קבועה מאחר שהוא ניתן לכאורה מאנשים שונים ומתוך רצונם הטוב, וכן הסיוע לא ניתן בסכומים קבועים ובאופן עקבי. נתתי דעתי לכך שמההתכתבות שצרפה האֵם עולה כי בשל מצבה הכלכלי היא נזקקה לסיוע במצרכים (התכתבות מיום 4.1.2023). האֵם לא הוכיחה כי היא נושאת בתשלום החזר הלוואות. האֵם שוכרת דירה ומשלמת דמי שכירות על סך 3,200 ש"ח בחודש [(עמ' 15, ש' 33), תוספת להסכם צורפה כנספח לתצהירה]. האֵם זכאית לסיוע בשכר דירה על סך 957 ש"ח (כמפורט בדפי החשבון) ולא הוכח כי הסיוע הסתיים בחודש יולי 2023 (עמ' 16, ש' 1), שכן, ניתן לראות בדפי החשבון את הסיוע אף בחודשים 10/23-08/23. לאור האמור, לצורך חישוב ההכנסה הפנויה יש להפחית מהכנסתה של האֵם את דמי השכירות בהם נושאת האם על סך 2,243 ש"ח (957 ש"ח-3,200 ש"ח). לפיכך, לאחר הפחתת דמי המדור, נותרת בידי האם הכנסה פנויה בסך 3,900 ש"ח במעוגל (2,243 ש"ח-6,140 ש"ח). אני מעריכה את הוצאותיה האישיות של האם, לרבות חלקה באחזקת מדור על סך 2,000 ש"ח בחודש. לאור האמור, אני מעריכה את הכנסתה הפנויה של האם על סך 1,900 ש"ח בחודש (2,000 ש"ח-3,900 ש"ח). הכנסותיו של האב והוצאותיו – האב עובד כשכיר בחברת היי טק. האב הצהיר כי הוא משתכר סך של כ- 19,000 ש"ח בחודש, והעיד כי הוא משתכר סך של 17,000 ש"ח- 18,000 ש"ח נטו (עמ' 21, ש' 10). האב צרף תלושי שכר לחודשים 10/21-05/21 (ללא חודש 08/21) מעבודתו הקודמת וכן צרף תלושי שכר מעודכנים מעבודתו הנוכחית לחודשים 11/23-12/22 (לא כולל חודש 03/23 שלא צורף למרות החלטה מיום 14.5.2024). מתלושי השכר של עבודתו הנוכחית עולה כי הכנסתו הממוצעת עומדת על סך של כ- 20,200 ש"ח בחודש נטו במעוגל (שכר ברוטו לאחר הפחתת ניכויי חובה, פנסיה וניכויי התחייבות, וללא הפחתת קרן השתלמות). האב נדרש להשלים מסמכים בהחלטה מיום 14.5.2024 הכוללים תנועות חשבון ל-12 חודשים (תדפיס חשבון לחודשים 01/24-01/23 הוגש כנספח 7, עמ' 28 להשלמת המסמכים מיום 28.3.2024), ותלושי שכר לחודשים 03/23; 01/24 ו-02/24. האב המציא היקף נרחב של מסמכים בתצהירו מיום 24.1.2024 ובהשלמת המסמכים מיום 5.3.2024 ומיום 28.3.2024, אך לא צרף את תלושי השכר כמפורט בהחלטה לעיל. אף דפי החשבון שצורפו אינם כוללים את חודש מרץ 2023. בנסיבות אלו, שעה שלא הוגשו המסמכים שהתבקשו ולאור השמטת דף החשבון התואם את התלוש שהוחסר, אני סבורה שהדבר מצביע על האפשרות שהכנסתו אף גבוהה מקביעתי. האב הצהיר שהוא משכיר דירה שבבעלותו בסך של 3,250 ש"ח בחודש (עמ' 22, ש' 36), צרף הסכם שכירות, והצהיר כי הוא נושא בגינה בהחזר הלוואה מובטחת במשכנתא על סך 2,250 ש"ח לחודש (האב צרף לתצהירו פירוט תשלומי עבר עד לחודש 12/23 וצרף מסמך שאינו קריא בנוגע ליתרת ההלוואה ממנו נראה כי ההחזר החודשי עומד על סך 2,206 ש"ח ויתרת ההלוואה על סך 209,219 ש"ח). לפיכך, נותר בידי האב סך של 1,000 ש"ח בחודש המתווסף להכנסתו מכלל המקורות (20,200 ש"ח+1,000 ש"ח). נתתי דעתי גם למשמעות הכלכלית של בעלות בנכס מקרקעין. לאור האמור, הכנסתו של האב מכלל המקורות עומדת על סך 21,200 ש"ח בחודש. האב שוכר דירה בדמי שכירות על סך 3,700 ש"ח בחודש (האב צרף תוספת להסכם שכירות מיום 20.7.2022). לאור האמור, הכנסתו הפנויה לאחר הפחתת דמי מדורו עומדת על סך 17,500 ש"ח (3,700 ש"ח - 21,200 ש"ח) בחודש. לטענת האב, הוצאותיו האישיות עבור אחזקת מדורו הכוללות: ארנונה, וועד בית, חשמל ומים הן בסך כולל של כ-1,500 ש"ח בחודש. האב צרף לתצהירו אסמכתה על תשלום מים וביוב (דו חודשי בסך 265.5 ש"ח), אסמכתה על תשלום חשמל (דו חודשי בסך 904 ש"ח) ותשלום 'אחר' עבור וועד הבית (100 ש"ח). בהעדר אסמכתאות כנדרש, אני מעריכה את סך הוצאותיו האישיות של האב, לרבות עבור אחזקת מדורו בסך 2,000 ש"ח בחודש. האב הצהיר שהוא משולב בטיפול במרכז לטיפול, בשל ההליך הפלילי שנוהל נגדו, וכי עלותו בסך 350 ש"ח למפגש המתקיים פעם בשבועיים. סך הכל 700 ש"ח בחודש. האב טוען כי הוא נושא בהחזר הלוואות. האב צרף ריכוז הלוואות: החזר הלוואה מובטחת במשכנתא כמפורט לעיל, וכן שלוש הלוואות נוספות: הלוואה על סך 25,000 ש"ח שתאריך סיומה ביום 5.4.2026, הלוואה על סך 75,000 ש"ח שתאריך סיומה ביום 5.4.2026 (מריכוז היתרות נראה שיתרתה בסך 75,243.44 ש"ח כך שספק אם ניתן לראות את חיובה בדפי החשבון שצורפו) והלוואה על סך 70,000 ש"ח שתאריך סיומה ביום 5.7.2026. סכום יתרת ההלוואות עומד על סך של כ- 131,441 ש"ח נכון ליום 24.1.2024. האב הצהיר שהחזרן החודשי של ההלוואות עומד על סך 2,521 ש"ח לחודש, ובעדותו טען שההחזרים החודשיים של ההלוואה בסך של כ-2,500 ש"ח (עמ' 24, ש' 23). מדפי החשבון עולה כי יש שני חיובים עבור פירעון הלוואה (בסך של כ-1,340 ש"ח ובסך של כ-774 ש"ח) בסכום כולל של 2,114 ש"ח. לצורך חישוב ההכנסה הפנויה אני קובעת כי החזרן החודשי של ההלוואות (ללא קשר להיותן חוב משותף או לא, ולא כולל החזר ההלוואה המובטחת במשכנתא כמפורט לעיל) עומד על סך של כ-2,500 ש"ח. האב הצהיר שהוא נאלץ לפדות באופן יחסי את כספי הפנסיה לצורך התנהלותו הכלכלית, והעיד שמאחר שלא קיבל אישור הלוואה נוסף הוא פדה את כספי הפנסיה (עמ' 24, ש' 25). האב צרף הודעה על משיכת כספים מחברת "אלטושלר שחם גמל ופנסיה בע"מ" ביום 26.6.2023 על סך 46,920.63 ש"ח. אינני סבורה כי יש להביא בחשבון את פדיון כספי הפנסיה לצורך חישוב ההכנסה הפנויה של האב. האב טוען כי הוריו הלוו לו סך של 30,000 ש"ח אותו הוא מחזיר להם מעת לעת בהתאם ליכולותיו הכלכליות. האב נשאל כמה הוא מחזיר להוריו, והשיב שזה תלוי כמה נשאר לו (עמ' 27, ש' 34), והבהיר שהוא מחזיר את הכסף במזומן או באמצעות אפליקצית 'ביט' (עמ' 27, ש' 36). האב צרף העברות כספיות ממנו אל אמו מיום 24.1.24, 3.8.23, 9.7.23 ו-27.6.23 עבור "חוב" ו"תשלום" בסך כולל של 22,450 ש"ח וכן העברת סך של 35,000 ש"ח ביום 27.6.2023 עבור "------". האב לא הציג חוזה הלוואה בינו לבין הוריו, ולא ברור מהאסמכתאות שצרף האם החזיר את מלוא הלוואה ובעבור מה הועברו הכספים. לאור האמור, אינני מביאה בחשבון הלוואה נטענת זו לצורך חישוב ההכנסה הפנויה. לאור האמור, אני מעריכה את הכנסתו הפנויה של האב על סך 12,300 ש"ח לחודש (2,500 -700- 2,000- 3,700- 21,200) לפיכך, יחס ההכנסות עומד על שיעור של כ- 13% (אֵם) - 87% (אב). אוסיף, כי ההתרשמות הכללית היא שמצבה הכלכלי של האֵם אינו שפיר ומכלול הנתונים שהוצג מלמד על פער כלכלי משמעותי בין שני הבתים. האֵם העידה בנוגע להוצאות הקטינה: "...אני רוצה מזונות שאוכל לכלכל את דנה בלי להרגיש את הפערים בין הבתים שכושר ההשתכרות שלו גבוה יותר משלי, לאפשר לקנות לה צעצועים, לא לבחור בסופר, לחם אחר, לקנות בשר פעמיים בשבוע, לרצות לרשום אותן לחוג, לצאת למקום כלשהו שעולה כסף". (עמ' 10, ש' 25). עוד העידה האֵם: "...אין לי דרך להרשות לעצמי לקנות אוכל, אז לצורך העניין שלקחתי הלוואות שאני משלמת עד היום, לבין זה שאם נדב היה משלם מזונות שהיו מכבדים, הייתי מרשה לעצמי לקנות בשר פעמיים - שלוש בשבוע ודנה היתה אוכלת דג פעם-פעמיים בשבוע ולא פעם בחודש". (עמ' 11, ש' 19). ובהמשך העידה לגבי פגישה במשרדו של בא כוח האב כדלקמן: "...כשאני הגעתי אליכם יחד עם אורנה למשרד זה היה כבר כשלא יכולתי להרשות לדנה רמת חיים שהיא מכבדת אותה. אני ביקשתי מ---- שייקח את דנה תקופה כדי שאוכל לעמוד על הרגליים. אני יודעת שילד לא קונים בכסף. לא יכולתי להרשות לדנה דברים בסיסיים, לא יכולתי לקחת אותה ליום הולדת של חברים בגן, כי לא היה לי את הכסף לקנות מתנות לחבר. פניתי אליו כדי לעמוד על הרגליים, כדי לאפשר לדנה חיים טובים יותר. כספית, בגלל שיש פערי שכר כל כך מטורפים, ואני נשארתי עם דנה בבית, והוא המשיך לפתח את הקריירה שלו, לא היתה לי אפשרות..." (עמ' 17, ש' 9). יצוין, כי אף מעיון בהוצאות האשראי ניתן לעמוד על הפער הניכר בין שני הבתים. אם כן, לאחר שנתתי דעתי לדין האישי החל, ולאחר שהבאתי בחשבון את התא המשפחתי בכללותו, לרבות גיל הקטינה, צרכיה המוערכים של הקטינה, חלוקת זמני השהות כמפורט בהסכם הגירושין, הכנסות הצדדים מכלל המקורות והפער המשמעותי בין ההכנסות הפנויות של האב לבין ההכנסות הפנויות של האם, אני מורה כדלקמן: האב ישא במזונות הקטינה בסך של 1,060 ש"ח לחודש, ובתוספת דמי מדור בסך 650 ש"ח. סך הכל 1,700 ש"ח (במעוגל) לחודש שישולמו החל מהיום (בהתחשב במועדים שנקבעו בהחלטה בענין דמי המזונות הזמניים ושיעור הסכום שנקבע) ועד הגיעה הקטינה לגיל 18 או עד לסיום לימודי התיכון, לפי המאוחר מבין שני המועדים. ככל שהקטינה תשרת בצה"ל או בשירות הלאומי או בשנת שירות, ימשיך האב לשלם את מזונותיה עד לתום תקופת שירות החובה או השירות הלאומי או שנת שירות כאמור וגם בתקופת הביניים שעד לגיוס לצה"ל או השירות הלאומי, כשהסכום יעמוד על שליש מהסכום הנקוב לעיל (שליש מתוך 1,700 ש"ח) , בערכו הצמוד כאמור בס"ק ב להלן. דמי המזונות ישולמו ישירות לחשבון הבנק של האם. . הסכום הנקוב בס"ק א' לעיל יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן על בסיס המדד הידוע היום ויעודכן פעם בשנה, במזונות חודש ינואר של כל שנה, ללא הפרשים לתקופות הביניים. קצבה או מענק המשולמים לאם על ידי המוסד לביטוח לאומי בגין הקטינה, ישולמו לאֵם נוסף על דמי המזונות. הוצאות רפואה החל מהיום, יישאו הצדדים ביחס של 80% (אב)-20%(אֵם) בהוצאות רפואיות חריגות מכל מין וסוג שהוא, לרבות רפואת שיניים, כולל אורתודנטיה, משקפיים/עדשות מגע, טיפולים פסיכולוגיים/רגשיים, אבחונים בכלל זה, אבחונים בגין לקות למידה, וכל הוצאה רפואית אחרת חריגה אשר אינה מכוסה (במלואה או בחלקה) על ידי קופת החולים. בתוך כך גם הפרשים בגין אותה הוצאה חריגה לאחר קבלת החזר מכל מקור, אלא אם ההחזר מתקבל מביטוח פרטי הממומן על ידי הורה אחד בלבד, או אז רק ההורה המממן ייהנה מהחזר זה. בכל צורך רפואי על הצדדים לפנות לרפואה הציבורית בלבד, אלא אם קיימת מניעה לעשות כן. פנייה לרפואה פרטית מבלי שקיימת מניעה לקבלת הטיפול ברפואה הציבורית, לא תחייב את הצד השני אלא עד לגובה העלות ברפואה הציבורית. כל הוצאה רפואית חריגה כאמור לעיל, תעשה על יסוד אסמכתה מגורם רלוונטי המאשר את נחיצות ההוצאה, אשר תועבר מהורה אחד לשני בתקשורת המתועדת טרם הוצאת ההוצאה/קבלת הטיפול, על מנת לאפשר להורה השני לבדוק עלויות ונחיצות בתוך 10 ימים ממועד משלוח האסמכתה. הוראה זו אינה חלה במקרה שבו יתעורר צורך רפואי דחוף. במקרה של מחלוקת לגבי עלות ו/או נחיצות ההוצאה הרפואית החריגה, יכריע במחלוקת רופא המשפחה או רופא הילדים המטפל בקטינה או רופא מומחה רלוונטי. במחלוקת בעניין הטיפול הרגשי, תכריע יועצת בית הספר. לחלופין, יוצאו ההוצאות בהתאם להמלצת מומחה בתחום הדרוש המוסכם על הצדדים. הוצאות חינוך החל מהיום ישאו הצדדים ביחס של 80% (אב)-20% (אֵם) בהוצאות החינוך על פי דרישת מערכת החינוך או המסגרת החינוכית ובכלל זה, אגרות חינוך, שכר לימוד, סל תרבות, ועד כיתה, ועד הורים וכל תשלום אחר הנדרש לתשלום ישירות למערכת החינוך ו/או למסגרת החינוכית, בקיזוז מענק חינוך, ככל שישולם כזה, ולאחר מיצוי כל הנחה. הצדדים יישאו ביחס של 80% (אב)- 20% (אֵם) בהוצאות מעון וצהרון (עד סוף כתה ב' בהתאם לתעריף צהרון ציבורי), חוגים (עד שני חוגים לקטינה בעלות מתנ"ס ובכל מקרה עלות שני החוגים לא תעלה על 400 ש"ח. הוצאה זו בגין החוגים כוללת ביגוד מיוחד, ציוד, מימון תחרויות ואירועים וכל אשר נדרש במסגרת החוג), שיעורי עזר (באופן המוגבל לשלושה שיעורים פרטיים לקטינה בשבוע. התשלום יהיה על בסיס רישום מהמורה הפרטי אשר יישלח לצדדים אחת לחודש), תנועת נוער (ההוצאה תכלול תשלום שנתי, ביגוד, מחנות, טיולים וכל אשר נדרש), קייטנות (מחזור אחד בקיץ בעלות קייטנת עירייה / מתנ"ס ציבורי) ואבחונים דידקטיים. כל החלטה על הוצאה חינוכית מהותית תתקבל תוך שיתוף והיוועצות בין ההורים ובהסכמתם. במקרה של מחלוקת לגבי עלות ו/או נחיצות ההוצאה, תכריע במחלוקת יועצת בית הספר או מחנכת הכיתה או גורם חינוכי אחר המוסכם על הצדדים. כל הוצאה חריגה אחרת שלא נכללת בס"ק ח'-ט' לעיל, יישאו בה שני ההורים בחלקים שווים ובלבד ששניהם הסכימו להוצאה זו בכתב באמצעות תקשורת מתועדת. על האֵם לפעול בכדי לממש את זכותה לקבל הטבות ומענקים אם ישנם, עבור הקטינה ולעשות בהם שימוש לטובת הקטינה ולמימון צרכיה. הוראות כלליות כל הודעה ו/או מידע לרבות מסמכים, בכל הקשור לחיובי המזונות, שעל הורה אחד להעביר להורה השני, יועבר באחד מאופני התקשורת הבאים (להלן-תקשורת מתועדת): תקשורת סלולרית (כגון: WhatsApp) / דוא"ל / דואר רשום. ההורה השולח אינו מחויב להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את ההודעה אלא כי שלח לו באחד מאופני התקשורת המפורטים לעיל. כל העברה באופן אחר, תחייב את ההורה השולח להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את המידע/מסמכים. הורה אשר יישא במלוא הסכומים בגין ההוצאות המפורטות לעיל (להלן-ההורה המשלם) יקבל מהורה השני (להלן-ההורה החייב) את חלקו כאמור וזאת בתוך 10 ימים מיום שההורה המשלם שלח להורה החייב בתקשורת מתועדת דרישה בצירוף האסמכתה הרלוונטית בדבר התשלום הנדרש, ובתנאי שהמשלוח ייעשה לא יאוחר מחצי שנה לאחר ההוצאה. לחלופין, רשאי ההורה החייב להודיע להורה המשלם בתקשורת מתועדת בתוך עשרת הימים דלעיל, כי הוא ישלם את חלקו ישירות לגורם נותן השירות. לאור האמור, התביעה המתקבלת. נוכח התנהלות הצדדים לאורך ההליך כמפורט, בין היתר, בהחלטה מיום 14.5.2024, אינני עושה צו להוצאות. אני מתירה את פרסום פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision52618-07-21	["יפעת שקדי שץ"]	[{"judgment_id": "7d34811c-bcc1-5c97-9e4c-225136f0255f", "file_name": "52618-07-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 62125, "extension": "docx", "display_name": "52618-07-21-קובץ מקורי"}]
3d0aa190-1886-5820-b087-90579204f747	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, השופטת אורלי מור אל: פס"ד בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ת"א 6186-01-20)	6186-01-20	2024-12-28	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	ע"י ב"כ עו"ד רון פסקא ענייננו בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), המעוררת את שאלת האחריות והנזק, בהינתן הטענה שלרכב לא היה ביטוח תקף. תמצית העובדות וטענות הצדדים התובעים הם בני משפחה אחת, התובעים 1 ו-2 הינם ההורים והתובעים 3-5, הינם ילדי המשפחה, כולם קטינים. בתאריך 5/7/19 עת נהגה התובעת-1 (להלן התובעים 1 ו-2: "התובעת", ה"תובע" ו"התובעים" בהתאמה) ברכב, היא איבדה את השליטה על הרכב והרכב התהפך. התובעת 3, ילידת 2/3/13 לא הייתה קשורה בחגורת בטיחות ובעקבות התאונה היא עפה מחוץ לרכב ונפגעה באופן קשה. יתר התובעים טוענים גם הם לפגיעות גוף בגין התאונה. לטענת התובעים במועד התאונה היה הרכב מבוטח אצל הנתבעת-1 – הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הפניקס"), אולם חברת הפניקס, כופרת בטענה זו וטוענת שהרכב נמכר כחודשיים לפני התאונה והביטוח בוטל, משכך תוקן כתב התביעה וקרנית – קרן לפיצויי נפגעים צורפה כנתבעת נוספת בתביעה (להלן: "קרנית"). קרנית מצידה טוענת לקיום ביטוח תקף ולחלופין, הגישה הודעה לצד שלישי נגד התובעים- ההורים, בטענה שהם היו הבעלים ומחזיקים ברכב בצוותא חדא, וזאת מבלי לדאוג שלרכב יהיה כיסוי ביטוחי תקף והם עצמם אינם זכאים לפיצוי ואף נדרשים לשפות את קרנית בגין כל פיצוי אותו תחויב לשלם לתובעים האחרים ככל שתחויב. בהליך מונו מומחים רפואיים לבדיקת התובע והתובעת-3. בהתאם לחוות הדעת שהוגשו לתיק, נכותו של התובע עומדת על 5% ונכותה המשוקללת של התובעת-3 עומדת על 73.4%. התביעה הוגשה לכתחילה בבית משפט שלום ואולם לאחר שהתקבלו חוות הדעת הרפואיות בנוגע לתובעת-3, הועבר התיק, לבקשת התובעים, לבית המשפט המחוזי. הצדדים חלוקים בנוגע לסוגיית האחריות וכן בנוגע לשיעור הנכויות ולגובה הנזק. בסוגיית האחריות, יש לבחון האם היה ביטוח תקף לרכב, או שמא כטענת הפניקס הביטוח בוטל כדין סמוך לאחר מכירת הרכב; ככל שימצא שהביטוח בוטל כדין, יהא צורך לבחון ולקבוע האם התובעים היו מודעים להעדרו של ביטוח ומה משמעות ידיעתם או העדרה, רק לאחר שיוכרעו כל אלה יהא מקום לדון בשיעור הנזק. האם היה ביטוח תקף לרכב ? כזכור, טענת התובעים היא שהרכב נרכש בצירוף הביטוח שהיה תקף אותה עת ולא בוטל, מכאן שהיה ביטוח תקף לרכב. חברת הפניקס טוענת שהביטוח בוטל כדין סמוך לאחר מכירת הרכב לתובעים, ואלו קרנית טוענת שתי טענות חלופיות, האחת שהיה ביטוח תקף לרכב, שכן הפוליסה לא בוטלה כדין, ולחלופין, ככל שימצא שהפוליסה בוטלה יש לקבוע שהתובעים ידעו על העדר הביטוח, על כל המשמעויות הכרוכות בכך לגבי זכותם לפיצוי, וזכות החזרה של קרנית. אבחן אפוא את הראיות שהובאו בסוגיית קיומו ותוקפו של הביטוח, את התשתית הנורמטיבית הדרושה להכרעה ואכריע בטענות. תמצית העובדות וטענות הצדדים בנוגע לקיומו של ביטוח לרכב מראיות הצדדים, עולות העובדות הבאות, שאינן יכולות להיות שנויות במחלוקת – א. לרכב נרכש ביטוח בין המועדים 1/10/18 – 30/9/2019 בחברת הפניקס, על ידי מר ח' ז"ל (להלן: "המוכר"). ב. בתאריך 3/5/19 (יום שישי בשבוע) רכשו התובעים את הרכב מהמוכר. ג. התובעים לא המציאו מסמך המתעד את המכירה או את הסכמות הצדדים. ד. מתעודת עובד ציבור של משרד התחבורה עולה שהבעלות ברכב הועברה בתאריך 3/5/2019 הרכב נרשם על שם התובע (מוצגי התובעים עמ' 7). ה. בתאריך 5/7/19 כחודשיים לאחר הרכישה, ארעה התאונה המצערת, עת נהגה התובעת ברכב. ו. התובעת הייתה אותה עת נהגת חדשה (בהתאם לתעודת עובד ציבור של משרד התחבורה, הייתה נהגת חדשה, בין התאריכים 12/2/18 ועד 15/2/2020). ז. התובעת הועמדה לדין פלילי בבית משפט לתעבורה בשל רשלנותה בתאונה, הורשעה ונענשה. בכתב האישום לא הואשמה התובעת בנהיגה ברכב ללא ביטוח. ח. תעודת הביטוח המקורית לא הוצגה על ידי התובעים או על ידי מי מן הנתבעות. העתק התעודה הוצג על ידי חברת הפניקס. הצדדים לא העלו טענות לעניין תוכן הביטוח או תוקפו אגב היות התובעת נהגת חדשה. ט. לדאבון הלב, המוכר נפטר לערך בשנת 2022 וגרסה כלשהי מפיו לא הובאה על ידי מי מן הצדדים, על אף שבעת הגשת התביעה וכשנתיים לאחר מכן היה בן החיים. כזכור טענת חברת הפניקס היא שפוליסת הביטוח בוטלה כדין, בהינתן טענה זו, הרי שעל חברת הפניקס מוטל הנטל להוכיח את עצם ביטול הפוליסה ואת טענתה שהביטול נעשה כדין. חברת הפניקס הציגה את הראיות הבאות: העתק פוליסת ביטוח לרכב מתאריך 1/10/18 ועד לתאריך 30/9/19 שנעשתה על ידי סוכן הביטוח לטובת מוכר הרכב. הפוליסה שהוצגה לא קריאה ולא ניתן להעמיק בתנאיה. מייל מתאריך 5/5/19 מאת סוכן הביטוח לעובדת בחברת הפניקס, בו ביקש לסוכן לבצע הקפאת ביטוח ממחר 6/5/19 – למיל צורפה העברת בעלות וצוין "חובה מקורית אצלי". בתאריך 15/5/19 נשלחה תשובה לפיה "בוצע הקפאת רכב חובה + צד ג' בתוספת 1". טופס בקשה להחזר פרמיה שהגיש סוכן הרכב לחברת הפניקס מתאריך 3/6/19 בגין מכירת הרכב. מייל נוסף מסוכן הביטוח לעובדת חברת הפניקס, מתאריך 3/6/19 בה התבקש "ביצוע ביטול חובה וצד ג' ולהשיב למבוטח עודפי פרמיה" וצוין "מצ'ב טופס החזר וצילום שיק". כמפורט כבר לעיל, אין מחלוקת שתעודת הביטוח המקורית לא אותרה אצל סוכן הביטוח או אצל חברת הפניקס וגם לא הוצגה על ידי התובעים. מסמכים נוספים שהגישה חברת הפניקס המהווים צילומי מסך מחשב לא התקבלו לתיק לאחר שנקבע שלא הוגשו באמצעות עד רלוונטי. משהסתבר שמוכר הרכב נפטר, העיד סוכן הביטוח מטעמה של חברת הפניקס אודות נסיבות ביטול הפוליסה. סוכן הביטוח נחקר ארוכות וחרף חקירה נגדית נוקבת ולעיתים אף מעליבה ומתריסה, השיב לכל השאלות כשהוא חוזר ומוסר את גרסתו ומתאר את פעולותיו אגב הטיפול והביטול של פוליסת הביטוח ואגב כך שקיבל את התעודה המקורית מהמוכר. סוכן הביטוח הקדים וציין שהמוכר המנוח היה בן דודתו והוא מכיר אותו לפני ולפנים, מבוטח שלו שנים רבות. סוכן הביטוח העיד שהוא זוכר בוודאות שביום ראשון בשבוע, במועד המצוין במסמכים, הגיע אליו המוכר ואמר לו שמכר את הרכב בסוף השבוע הקודם והשאיר את הביטוח עד ליום ראשון. סוכן הביטוח השיב שנזף ארוכות במוכר, שכן הביטוח לא של המוכר אלא של חברת הביטוח. לדבריו, הוא בירר עם המוכר האם עדכן את הקונה-התובע, שהביטוח עד אותו יום, והמוכר השיב בחיוב, לפיכך החתים אותו על מסמך הקפאת הביטוח, קיבל לידיו את תעודת הביטוח המקורית, קיבל את העברת הבעלות, ומילא מייל לרפרנטית שלו בסוכנות החיתום, לבטל את הביטוח ממחרת היום. סוכן הביטוח חזר והבהיר שהמוכר מסר לו שמכר את הרכב ביום שישי והשאיר את הביטוח עד יום ראשון. לדבריו הציע למוכר באותו מעמד להקפיא את הביטוח ולא לבטלו, שכן אם ירכוש רכב חדש ניתן יהא להעביר את הביטוח. חודש לאחר מכן, המוכר החליט כנראה שהוא לא קונה רכב, אז הגיש בקשה להחזר פרמיה. הסוכן הסביר שהפוליסה הייתה חסרת תוקף בתאריך 6/5/19 ברגע שביקשו לעשות הקפאת פוליסה. הסוכן נשאל האם הוא משוכנע שקיבל את תעודת החובה המקורית והשיב: "מליון אחוזים, כתבתי לאנג'ל (הפקידה בסוכנות החיתום – א' מ') תעודת חובה מקורית אצלי, אז זה אצלי אני לא כותב שטויות" (פרוטוקול מתאריך 16/7/24, שורה 2 ואילך). אשר למה שארע לתעודת הביטוח לאחר שנמסרה לו, השיב הסוכן שהוא עובד כסוכן בדרום, והיה עובד עם סוכנות חיתום במרכז, פעם בשבוע באופן קבוע בימי רביעי היה נוסע למרכז מעביר את כל הניירת וחוזר הביתה. לדבריו העביר את תעודת הביטוח לסוכנות החיתום ואף אחד עכשיו לא יודע איפה היא וכאשר חוקר של הפניקס בירר איתו זה מה שהשיב לו. לדבריו בדק במשרד ולא מצא. הסוכן השיב שהוא יודע שכדי לבטל את הפוליסה באותה תקופה צריך היה להביא תעודה מקורית ואם לא היה מוסר את התעודה לחברת הביטוח לא היו מבטלים את הביטוח. לדבריו לא קיבל מסמך כאשר מסר את התעודה לסוכנות החיתום, זה נוהל עבודה ועובדים על אמון אבל אין לו מה לעשות עם התעודה אצלו. הסוכן הסביר שמסר את הוראת הביטול במייל, שכן הפוליסה לא תוקפא בלי הוראה מסוכן והלך פיזית למסור את התעודה ביום רביעי באותו שבוע. לדבריו כאשר התעודה אצלו זה כמו שהיא אצל סוכנות הביטוח. הסוכן הסכים שהפוליסה לא דיגיטלית אלא פוליסה עם תעודה מקורית. הסוכן הסביר שלפי החוק כיום, צריך את הצהרת הקונה שהוא יודע שאין ביטוח, בזמנו זה לא היה ככה. הסוכן התבקש להציג את תיק הביטוח והשיב שלא התבקש להביא את תיק הביטוח והוא לא יודע לומר אם יש לו תיק ביטוח והוא צריך לבדוק, שכן המוכר נפטר. לאחר מכן הבהיר שאם הכוונה לתיק פיזי, הוא לא עובד עם תיקים פיזיים. כמו כן השיב שלא התבקש לתת תצהיר וכן לא התבקש להביא את נהלי החיתום ונהלי ביטול פוליסה שהחברה מוציאה לסוכנים ולמפיקים. הסוכן נשאל האם יכול להיות שהמנוח מכר את הרכב עם הביטוח והשיב שחד משמעית לא והוא לא מרשה ללקוחות שלו למכור את הרכב עם ביטוח, שכן הביטוח לא שלהם. הסוכן לא ידע לומר מתי בוצע החזר הפרמיה לאחר התאונה לא לפניה. לעומת גרסה זו, טענת התובעים הינה שהרכב נרכש עם הביטוח. התובע תאר בתצהירו שרכש את הרכב מהמוכר, לאחר שערך לרכב בדיקה במכון בדיקה. לטענתו המוכר אמר לו שהוא משאיר לו את הביטוח שלו וכשהוא יקנה רכב אחר הוא יודיע לו ואז הוא יעשה ביטוח. בעת עדותו, כאשר התובע נשאל האם יש לו מסמך שמראה שהמוכר השאיר לו את הביטוח, השיב שהמוכר מסר לו את הביטוח והביטוח היה איתו ברכב. כאשר נשאל מדוע לא הביא אותו, השיב "לא הבאתי אותו" (פרוטוקול מתאריך 16/7/24 עמ' 72, שורה 15 ואילך). כאשר התובע נשאל מדוע לא לקח את הביטוח לאחר התאונה והראה לעורך הדין שלו, השיב שהביא את הביטוח לעורך הדין. התובע חזר והשיב שהמנוח נתן לו את תעודת הביטוח המקורית והוא נתן לעורך הדין שלו. כאשר נאמר לו שהתעודה לא הוצגה בבית משפט, השיב שהוא לא זוכר אם זה היה מקורי או לא, וכי המוכר נתן לו את הביטוח של הרכב והוא לא יודע אם זה היה מקורי. התובע הוסיף שהמוכר אמר לו שהוא לא צריך את הביטוח. התובעת טענה בתצהירה שבעלה רכש את הרכב בשביל המשפחה והיא לא ידעה שאין ביטוח, שכן בעלה מטפל בדברים האלו. בעדותה חזרה על הדברים, והשיבה שהיא סומכת בעיניים עצומות על בעלה, שכן אצלם במגזר הבדואי הבעל דואג לזה. היא אף פעם לא בדקה האם יש תעודת ביטוח. היא סמכה על בעלה שהוא עושה ביטוח והכל תקין. העדה השיבה בחיוב לשאלה אם בעלה אמר לה שיש ביטוח ויש טסט. התובעים טוענים שיש לקבל את גירסתם, שהרכב נמכר ביחד עם הביטוח. לטענתם לתובעת, היה רישיון נהיגה בתוקף, התובעת, לא הואשמה בנהיגה ללא ביטוח, וקיים אישור קיום ביטוחים בחברת הפניקס. לשיטתם חברת הפניקס לא הוכיחה שהביטוח בוטל כדין בהתאם להוראות חוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"), כך במיוחד כאשר חברת הפניקס לא הציגה את תעודת הביטוח המקורית וזו לא הוחזרה לה. עוד נטען, שטענתם שהרכב נמכר עם ביטוח, קיבלה אישור בעדות סוכן הביטוח, ולא הוכח שהודע לתובעים על ביטולו. לחלופין נטען, שככל שיקבע שהפוליסה בוטלה, יש לקבוע שהתובעת, לא ידעה שלא קיים ביטוח, שכן אין כל ראיה שהודע לתובע על ביטול הביטוח, המדובר במי שמשתייכת למגזר הבדואי הבעל הוא זה שמטפל בעניינים מסוג זה, והיה לתובעת, יסוד לסבור שהוא טיפל בעריכת ביטוח, מכאן שלא ידעה ולא היה עליה לדעת על אי קיומו של ביטוח. קרנית טוענת, שהביטול של חברת הפניקס נעשה שלא כדין, שכן זו לא הציגה את תעודת הביטוח המקורית, ללא כל הסבר סביר ואין היא עומדת בנטל הכבד המוטל על כתפיה להוכיח ביטול פוליסת ביטוח, בהתאם לדרישות המחוקק בעת הרלוונטית, על כל המשמעויות הקשות הכרוכות בכך. טרם הכרעה בטענות הצדדים, יש לדון במצב הנורמטיבי הרלוונטי לקביעה האם הפוליסה בוטלה כדין. ביטול פוליסה – המצב הנורמטיבי כזכור, חברת הפניקס טוענת שהמבוטח-המוכר ביטל את פוליסת הביטוח, הביטול נעשה כדין ומשכך במועד התאונה הפוליסה לא הייתה בתוקף ולפיכך אין כיסוי ביטוחי. בהתאם לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981 כאשר מדובר בביטול שנעשה על ידי המבוטח, שעה שהמבוטח מודיע על ביטול החוזה על פי תנאיו ועל פי החוק, מתבטל החוזה כעבור שלושה ימים מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול למבטח (סעיף 10). שעה שמדובר בביטוח חובה, בשל אופיו המיוחד של הביטוח וחשיבותו גם כלפי צדדים שלישיים כגון נהגים מזדמנים ברכב, נקבעו הוראות מיוחדות, אשר עברו שינויים חקיקתיים בעקבות התפתחות הטכנולוגיה. בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: "פקודת רכב מנועי"), עד לתיקון שנעשה בשנת 2017, הביטוח היה מותנה בהפקת תעודה מקורית מודפסת (להלן: "התעודה המקורית") ובהתאם לסעיף 9 (ב) כנוסחו אז, היה מעמד מיוחד לתעודה המקורית וכפועל יוצא כל שינוי בתנאי הפוליסה, כגון שינוי הבעלות ברכב או זהות הנוהגים, הותנה בהחזרת התעודה המקורית לידי המבטח. בהתאם נקבע בהוראות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח חובה של רכב מנועי), התש"ע-2010 (להלן – "הוראות הפיקוח"), ששינויים בפוליסה מצריכים את השבת תעודת הביטוח הישנה (סעיף 7), ובפוליסה התקנית נקבע, משבוטלה הפוליסה לבקשת בעל הפוליסה, יחזיר בעל הפוליסה את תעודת הביטוח המקורית למבטח כתנאי מוקדם לכניסת הביטול לתוקף (סעיף 15). באופן דומה נקבע בסעיף 27 לפקודת הביטוח - "אם לאחר שהוצאה תעודת ביטוח לפי סעיף 9 בוטלה הפוליסה כאמור בסעיף 24, יחזיר בעל הפוליסה את תעודת הביטוח למבטח תוך שבעה ימים מיום היכנס הביטול לתקפו, ואם אבדה או נשחתה, ימסור תצהיר על כך; לא עשה כאמור – יאשם בעבירה". בשנת 2017 תוקנה פקודת הביטוח ובוטלו הן האיסור על הנפקת יותר מתעודת ביטוח אחת, (סעיף 2 לחוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 22), התשע"ח-2017, ס"ח 2676, 80) והן חובת השבת התעודה המקורית למבטח עם ביטולה (סעיף 4 לתיקון). סעיף 9 לפקודת הביטוח, בנוסחו דהיום קובע, בין היתר, שניתן להוציא תעודת ביטוח באמצעים אלקטרוניים וסעיף 27 לפקודת הביטוח בוטל. בהצעת החוק הוסבר, שההוראות הקודמות הקנו מעמד מיוחד לתעודת ביטוח מודפסת וחתומה לעניין עמידה בחובת הביטול של משתמש ברכב מנועי והביאו לכך שקיים פער משמעותי בין הוראות החוק לבין המצב הטכנולוגי הקיים, שהקים קשיים שונים ובין היתר, חשיפת המבטח לטענות צד שלישי במקרה שהתעודה בוטלה ולא הוצגה התעודה המקורית. בהינתן הפתרונות הדיגיטליים הקיימים הוצע לאפשר לחברת הביטוח להוציא תעודת ביטוח דיגיטלית, כאשר מבוטח שיחפוץ לקבל תעודת מוחשית יוכל לקבל כזו (הצעות חוק ממשלה – 1113, מיום ג' בשבט התשע"ז (30 בינואר 2017), עמ' 812). מהצעת החוק ונוסח החוק עצמו לא עולה שככל שמדובר בתעודת ביטוח שהופקה לפי הדין הקודם, או שלא בדרך דיגיטלית, עדיין חלות החובות להשיב את התעודה המקורית. כאמור, הסעיף המחייב את השבת התעודה המקורית בוטל ולא קיים עוד. לגבי התחולה של פקודת ביטוח רכב מנועי נקבע שתחילתם של הסעיפים הרלוונטיים לרבות ביטולו של סעיף 27 הם תשעה חודשים ממועד הפרסום של החוק (28/12/17), הווה אומר ההוראות נכנסו לתוקף בתאריך 28/9/18, ועוד נקבע שההוראות יחולו לגבי פוליסות שתחילת תקופת הביטוח הנקובה בהן חלה במועד התחילה, הפוליסה נשוא הדיון החלה בתאריך 1/10/18, דהיינו לאחר תחילת התוקף. עוד נרשם ששר האוצר באישור ועדת הכלכלה של הכנסת רשאי בצו לדחות את מועד התחילה, לתקופה שלא תעלה על 18 חודשים, אם נוכח שנדרש פרק זמן נוסף ליישום החוק. לא הוצג בבית המשפט צו הדוחה את תחילת החוק. לצד שינויים אלה בחקיקה הוכנסו גם שינויים בהוראות הפיקוח וזאת במסגרת תקנות הפיקוח על שירותים פיננסים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח חובה של רכב מנועי) (תיקון), התשפ"א 2021 (ק"ת 9277, ג' בניסן התשפ"א, 16 במרס 2021). במסגרת סעיף 7 להוראות הפיקוח העדכניות נקבע כי מקום שבעל הפוליסה והמבטח מסכימים על שינוי פרטים בתעודת הביטוח, יתעד המבטח את בקשת בעל הפוליסה ואת הסכמתו ויפיק תעודת ביטוח חדשה הכוללת את השינוי שהוסכם. סעיף 15 לפוליסה התקנית, מתייחס לביטול הפוליסה על ידי בעל הפוליסה, בין היתר במקרה שהרכב כבר אינו בבעלותו ומורה שבמקרה כזה על בעל הרכב לצרף אישור לפיו הבעלות ברכב הועברה לאחר ואחד משלושת אלה: "(א) העתק תיעוד על מסירת הודעה למחזיק ברכב על ביטול הפוליסה; הודעה כאמור יכול שתימסר בדואר, בשיחה או באמצעי דיגיטלי; ביטול הפוליסה ייכנס לתוקפו בתוך שלושה ימי עבודה מיום מסירת ההודעה; (ב) העתק תיעוד על מסירת הודעה למחזיק ברכב על ביטול הפוליסה והעתק תגובת המחזיק ברכב ולפיה אישר שיש לו פוליסה אחרת; ביטול הפוליסה ייכנס לתוקפו במועד מתן הודעת הביטול; (ג) אישור כי השימוש ברכב בוטח בפוליסת ביטוח רכב חובה אחרת; ביטול הפוליסה ייכנס לתוקפו במועד מתן הודעת הביטול או במועד הנפקת הפוליסה האחרת, במאוחר מביניהם". מוסיפה הפוליסה התקנית בנוסחה דהיום וקובעת כי המבטחת תהא פטורה מחבות רק לאחר שווידאה שניתנה הודעה למחזיק. ובלשון הפוליסה - "(ג) וידא מבטח כי ניתנה הודעה למחזיק כאמור בסעיף קטן (ב)(2)(א) ו-(ב), יהיה פטור מחבותו לפי הפוליסה; ביקש מבטח לשלוח הודעה למחזיק כאמור באותן פסקאות, תכלול ההודעה את מספר הרישוי של הרכב המבוטח ואת התאריך שבו ייכנס הביטול לתוקף; מבטח לא יעכב את ביטול הפוליסה בטענה שלא הצליח לוודא שניתנה הודעה כאמור". מהראיות שלפני מסתמן, שכניסת הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי לתוקף לא נדחתה, ולפיכך השינוי בחקיקה נכנס לתוקף בסוף ספטמבר 2018 עוד לפני תחילת הפוליסה דנן (למען הסדר הטוב, יצויין כי נראה שהוצעה טיוטת צו פקודת ביטוח רכב מנועי (דחיית תחילתן של חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 22), התשע"ח-2018 (פורסם באתר החקיקה הממשלתי), שמטרתה הייתה לדחות את תחילת תוקף החוק ב- 18 חודשים ואולם למיטב הידיעה והבדיקה הצו מעולם לא נחתם). השינויים בהוראות הפיקוח נכנסו לתוקף רק בשנת 2021, לאחר כניסת הפוליסה לתוקף ולאחר התאונה ולפיכך האמור בהן אינו חל בענייננו. על רקע האמור, יש לבחון האם הפוליסה בוטלה כדין. ביטול הפוליסה – דיון והכרעה הכרעה בסוגיה האם הפוליסה בוטלה כדין, מחייבת הכרעה עובדתית בגרסאות הצדדים, וכן בדיקה נורמטיבית האם הביטול הוא ביטול כדין. אשר להכרעה העובדתית, יש לבחון האם ניתן לקבל את עדותו של סוכן הביטוח וככל שתתקבל האם די בדברים שמסר כדי לקבוע שהפוליסה בוטלה כדין. עדותו של סוכן הביטוח הייתה תיאטרלית במידה מסויימת ולוותה באמרות, פתגמים ופסוקים ואפילו התרעמות שעה שהוטל ספק באמיתות המידע שמסר. ניתן היה בנקל להתרשם מאישיותו המיוחדת ומכך שמדובר באיש מקצוע שמבצע עבודתו כסוכן במשך שנים רבות, מבלי שהוטל של שמץ של רבב במקצועיותו וכן שהמדובר בעדות אמת מהחל ועד כלה, עדות שנתמכת גם במסמכים מזמן אמת. הסוכן הציג, מיילים שהופקו על ידו טרם התאונה, כך שלא ניתן אפילו להעלות על הדעת שהיה לסוכן אינטרס כלשהו בהפקתם, מה שמחזק את מהימנותם של המסמכים ואת מהימנות עדותו של סוכן הביטוח. סוכן הביטוח פעל להקפיא את הפוליסה, כבר בעת שהמוכר פונה אליו ביום ראשון לאחר מכירת הרכב, סוכן הביטוח מתעד שהתעודה המקורית נמסרה לידיו, מתעד בהמשך את ביטול הפוליסה, ביטול שיכל, לדבריו, להתבצע רק לאחר קבלת התעודה המקורית אצל חברת הביטוח. במתן אמון בעדות הסוכן וקביעה שהסוכן קיבל לידיו את תעודת הביטוח המקורית ומסר אותה לסוכנות החיתום, אין די. יש להכריע האם די בראיות שהובאו לקבוע שהפוליסה בוטלה כדין, על אף שחברת הפניקס לא איתרה ולא הציגה את התעודה המקורית שלפי גירסתה נמסרה לידיה. כל זאת, ברקע שינוי החקיקה שבוצעו וייתור הצורך בקבלת והצגת התעודה המקורית מקום שהופקה פוליסה דיגיטלית. חברת הפניקס, מפנה לאמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שהמעיט בחשיבותה של הצגת תעודה מקורית וקבע שלאור שינוי החקיקה אין תוקף להוראה זו (ת"א (מחוזי ירושלים) 44047-02-17 פלוני נ' זכאי (9/3/2022), ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה בבית המשפט העליון, אף כי הערעור לא עסק בנושא השבת הפוליסה, אלא בנושאים אחרים ומשכך בית המשפט העליון לא נדרש לקביעות (ע"א 3080/22 כלל נ' פלוני (7/6/23)). ניתן להעיר כבר כאן שעובדות פסק הדין אינן זהות לענייננו, שעה ששם נקבע שלא הופקה כלל תעודה מקורית, אלא העתק נשלח בפקס ואין כל תוחלת בהשבת הודעות פקס. לעומת זאת, קרנית טוענת, ששעה שאין מחלוקת שבמקרה דנן הופקה תעודה מקורית ולא דיגיטלית, הרי שחל הדין הישן, והביטול מותנה בהשבת תעודת הביטוח המקורית לידי חברת הביטוח ומקום שזו לא הוצגה הרי שלא ניתן לקבוע שהפוליסה בוטלה זאת בהינתן עדותם של התובעים שהרכב נמכר עם הביטוח ואישור סוכן הביטוח שהמוכר מסר לו שהשאיר את הפוליסה בתוקף עד ליום ראשון. זאת גם בהינתן שחברת הפניקס לא הביאה עדויות נוספות ובכלל זה נהלי הביטול המקובלים בחברתה, ועדות מטעם סוכנות החתם. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הוראות הדין, באתי לידי מסקנה, שמבלי צורך להכריע האם על אף ביטולה של הוראת הדין הישנה המחייבת החזרת התעודה המקורית עדיין יש לפעול בהתאם להוראותיה, חברת הפניקס הוכיחה במאזן ההסתברויות הקיים בדין האזרחי שהתעודה המקורית הושבה לידיה ומכאן שמולאו ההוראות הקבועות הן בדין הישן והן בדין החדש כנוסחו באותה עת. אציין שניכר היה שמדובר בתקופת ביניים בין ביטולו של הדין הישן והשלמת הדין החדש, טרם קביעת הבלמים ונורות האזהרה הקיימות כיום בהוראות הפיקוח העדכניות לפיהם יש לוודא ידיעת המחזיק ברכב שהפוליסה בוטלה, לפיכך הגם שלא הייתה קבועה באותה עת בדין החובה להשיב את התעודה המקורית, יש לבחון בזהירות רבה האם הפוליסה אכן בוטלה. בגדר בחינה זו יש לברר, האם תנאי בל יעבור הוא הצגת התעודה המקורית שהופקה ומשזו לא הוצגה לא ניתן לקבוע שהפוליסה בוטלה, או שמא די בקביעה והכרעה, בהסתמך על עדותו של סוכן הביטוח והראיות הנוספות, שהתעודה המקורית אכן נמסרה לידיו של סוכן הביטוח וממנו אל חברת הביטוח ושביטולה של הפוליסה נעשה רק לאחר שהועברה התעודה המקורית לחברת הביטוח ובכך שהתעודה המקורית לא הוצגה אין כדי לאיין את תוקף הביטול. לאחר שבחנתי את עמדות הצדדים והוראות הדין, באתי לידי מסקנה שבהינתן שמצויים אנו בשדה המשפט האזרחי ושעה שההכרעה נעשית על פי מאזן הסתברויות, די בקביעה במאזן הסתברויות שהתעודה המקורית נמסרה לידי סוכן הביטוח וזה העבירה לחברת הביטוח כדי לקבוע שנעשה ביטול כדין. הרי גם הדין הישן מכיר באפשרות של אובדן התעודה המקורית וקובע במקרה כזה שדי בהצהרת המבוטח שהתעודה אבדה, ומדוע הצהרת המבוטח תהא עדיפה על הצהרת סוכן הביטוח, שהינו איש מקצוע, שלוח של חברת ביטוח שזוכר ויודע לומר שהתעודה נמסרה לידיו ושתעד בזמן אמת את מסירתה. הרושם הוא שקיימת ראיה טובה ומספקת בוודאי באמת מידה של מאזן הסתברויות שהתעודה המקורית נמסרה לידי סוכן הביטוח וממנו אל סוכנות החיתום, ומכאן שמולאו גם הוראות הדין הישן לגבי ביטול הפוליסה ובעת התאונה זו לא הייתה בתוקף. קרנית מפנה לפסק הדין בע"א (מחוזי, חיפה) 56803-07-13 מנורה חברה לביטוח נ' עריידה (2/6/14), שם דחה בית המשפט טענה של חברת הביטוח שהפוליסה בוטלה מקום שתעודת הביטוח לא הוחזרה. ואולם אין הנדון דומה לענייננו, שעה ששם תעודת הביטוח המקורית נמצאה בתא הכפפות של הרכב, ומשכך הוכח שלא הוחזרה לחברת הביטוח ואילו בענייננו בהסתמך על עדות הסוכן והמיילים שהציג ניתן לקבוע שהתעודה המקורית הושבה לידיו של הסוכן וממנו לחברת הביטוח. גם בענייננו, לו התובעים היו מציגים את תעודת הביטוח המקורית, יכול והתוצאה הייתה שונה אבל לא זה המצב. התובעים בתצהירם כלל לא התייחסו לתעודה המקורית, לא הציגו את התעודה המקורית או העתק ממנה והתובע בעדותו, טען לראשונה על דוכן העדים שהתעודה המקורית נמסרה לו וכאשר התבקש להציגה טען שמסר אותה לעורך דינו ולאחר מכן טען אינו יודע אם מדובר בתעודה המקורית או בהעתק, ומכל מקום לא הציג לא תעודה מקורית ולא העתק, מה שמלמד שפוליסת הביטוח כלל לא הייתה בידיו, שכן כוונת המוכר הייתה ממילא לבטלה. משקבעתי שביטול הפוליסה נעשה כדין משמעות הדבר שהפוליסה לא הייתה בתוקף בעת התאונה, הרכב לא היה מבוטח ועל כן קרנית היא זו שתישא בפיצוי. האמור מחייב הכרעה בדבר זהות מקבלי הפיצוי ומכאן מתחייבת הכרעה בעניין חלות הוראותיו של סעיף 7 א' לחוק הפיצויים ומשמעותו לגבי היקף חבותה של קרנית. תחולת סעיף 7א לחוק הפיצויים סעיף 7 (ג) (5) לחוק הפיצויים שולל את זכות הפיצוי לפי החוק ממי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או שהביטוח לא כיסה את שימושו ברכב. ס"ק (6) שולל את הפיצוי מבעל רכב או מחזיק בו שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ונפגע בתאונה. על אף האמור, סעיף 7א' לחוק הפיצויים, מסייג את הגורמים מהם ישללו הפיצויים וקובע כדלקמן: "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)". הסעיף נחקק במסגרת תיקון לחוק, שעה שבהתאם לנוסח החוק המקורי, נשללו פיצויים גם מנהג מזדמן, כגון עובד, שלא ידע ולא יכול היה לדעת שאין ביטוח לרכב. בפסיקה נקבע שסעיף 7א מעמיד שלושה תנאים מצטברים על מנת שהנהג יוכל להיות זכאי להחלתו; (א) נהיגה בהיתר מאת הבעלים, או מאת מחזיק הרכב; (ב) אי-ידיעה על-כך שאין ביטוח תקף (המבחן הסובייקטיבי); (ג) בנסיבות הענין, לא היה סביר שהנהג יידע על היעדר הביטוח (המבחן הנורמטיבי). עקרונית, נטל הראייה להוכחת שלושת התנאים במצטבר מוטל על שכם התובע, ואם אינו עומד בנטל האמור, יידחה נסיונו להחיל את הוראות הסעיף. הפסיקה חזרה והבהירה כי הרציונל העומד ביסוד סעיף 7א לחוק הוא להגן על מי שנהג ברכב בהיתר מהבעלים או המחזיק בנסיבות בהן לא ידע ולא סביר היה שידע שאין ביטוח המכסה את נהיגתו ברכב. זאת, להבדיל מבעל הרכב או המחזיק בו שיש להם קשר הדוק לרכב, לרבות הזכות והיכולת לשלוט ולפקח על הרכב, ומשכך נקבע שהוראת סעיף 7א לחוק אינה יכולה לחול בעניינם. כן, הובהר שסעיף זה, אשר נועד למנוע שלילת פיצוי מנפגע שנהג ברכב ללא כיסוי ביטוחי, אך לא ידע על כך ולא סביר היה שידע על כך, בא להגשים תכלית כללית של צדק וכי הטעמים המונחים ביסודו הם טעמים של תקנת הציבור המשולבים בשיקולים של הרתעה (ר' 1777/03 קרנית נ' אגמי (4.7.2005); ע"א 8380/03 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמר עבדאלולי (8.12.2005)). בענייננו אין מחלוקת שהתובע רכש את הרכב מן המוכר והבעלות הועברה על שמו ועל כן הוא היה בעליו הרשום של הרכב. התובע והתובעת, הינם בני זוג נשואים, התובעים אישרו שהרכב נרכש לטובת המשפחה ושהתובעת עשתה בו שימוש עיקרי, במשך חודשיים שלושה מאז נרכש (עדותה של התובעת, פרוטוקול עמ' 52, שורות 5,6). מכאן שהרכב המשפחתי נחשב הלכה למעשה כרכוש משותף והתובעת אף נהגה בו בעת התאונה כאשר כל המשפחה לרבות התובע היו ברכב, ומכאן שאין כלל טענה או חשש שנהגה שלא בהיתר. בהיות התובעים בעלים במשותף על הרכב ולפחות בהיות התובעת משתמשת עיקרית או לפחות שווה בו, הרי שהיא לפחות מחזיקה בו ומשתמשת עיקרית בו. נוכח מעמדה זה, ספק בכלל אם היא נכנסת בגדריו של סעיף 7א' לחוק הפיצויים, שכן לפי לשונו המדובר בנהג רכב בהיתר "מאת בעליו או המחזיק בו" ומכאן שהבעלים או המחזיק אינם יכולים ככלל לטעון להעדר ידיעה בנוגע לקיומו של ביטוח. כך לדוגמא, נקבע בפסיקה בהקשר לבן שנהג באופן קבוע ברכב שהיה בבעלות אביו, כאשר האב הוא זה שדאג לחובת הביטוח: "מקובלת עלי טענת קרנית כי הוראת סעיף 7א לחוק הפיצויים חלה על נפגע שאינו בעלים ואינו מחזיק בהיות התובע מחזיק בלעדי ברכב, והמשתמש היחיד בו בכל אותה שנה שקדמה לתאונה, מוטלת עליו, כמו גם על אביו, הבעלים של הרכב, לקיים את חובת הביטוח". ובהמשך: "התאונה ארעה כעבור שנה מיום הרכישה שבמהלכה החזיק התובע ברכב באופן בלעדי וקבוע והשתמש בו כמנהג בעלים. לא ניתן לראות בתובע, במועד התאונה, כנוהג ברכב "בהיתר מאת בעליו" במובן סעיף 7א לחוק. מעמדו של התובע כמי שמחזיק ומשתמש שימוש קבוע ברכב, כאשר הבעלות ברכב רשומה באופן פורמלי בלבד על שם אביו, דומה למעמדו של הבעלים ברכב. עליו מוטלת החובה הביטוחית הקבועה בסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), חש"ל-1970. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור הוראות תקנה 9 לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 המטילה חובה שבדין על כל נוהג ברכב, מקל וחומר מחזיק ומשתמש קבוע ברכב, להחזיק ברכב רישיון נהיגה, רישיון רכב ותעודת ביטוח תקפה. על התובע שנהג ברכב באופן קבוע מוטלת חובה להחזיק בפוליסת ביטוח ולדאוג לקיומו של כיסוי ביטוחי כדין". (תא (מחוזי, חי') 536/04 שטרן אלעד נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (4/6/2006) להלן: "עניין שטרן"). יתירה מזו, אף אם אניח שאין להתייחס לתובעת כבעליו של הרכב או מחזיקה עיקרית בו, או שסעיף 7א' יכול לחול בנסיבות מסויימות, גם על בעלי הרכב ומחזיקים שלא ידע ולא יכל היה לדעת על אי קיומו של ביטוח, עדיין לא מתקיימים התנאים האחרים לתחולת הסעיף. התנאי השני לתחולת הסעיף, הוא כאמור, הוא אי ידיעה על העדרו של הביטוח. התובעים, מבקשים למעשה להתלות בתנאי זה. כמפורט כבר לעיל, טענת התובע, הינה שהרכב נרכש עם הביטוח, ושהמוכר אמור היה ליידע אותם על ביטול הביטוח ככל שירכוש רכב חדש, מכאן לטענת התובעים כלל לא היו מודעים לכך שהביטוח בוטל, כאשר התובעת, ממשיכה וטוענת שהיא סמכה על בעלה שדאג לקיומו של ביטוח כדין, וגם אם התובע, היה מודע לכך שלא קיים ביטוח, היא עצמה לא הייתה מודעת לכך ואין לצפות שתהא מודעת נוכח מעמדה כאשה במגזר הבדואי. לאחר שבחנתי את טענת התובעים בהקשר זה, באתי לידי מסקנה שהם לא עמדו בנטל להוכיח שלא ידעו שאין ביטוח לרכב, שכן בחינת גרסת התובעים, סימני האמת בגרסה זו והתנהלותם לאחר התאונה, מעלה ספק של ממש בדבר נכונות הגרסה. מסתמן שהתמזל מזלם של התובעים, בכך שנבצר מהמוכר המנוח להעיד ולא ניתן היה לברר עמו את פרטי המכירה של הרכב באולם בית המשפט, ואולם ברי התובעים ידעו עוד בטרם פטירת המנוח על טענת חברת הפניקס שהפוליסה בוטלה ולא פעלו לבסס את טענתם, להציג מסמך בכתב המעגן את הסכמות הצדדים או אפילו גרסה כלשהי של המוכר המנוח לאחר התאונה או הגשת התביעה, כפי שהיה מצופה ממי שהופר ההסכם עמו והפוליסה בוטלה בניגוד למה שהובטח לו. לראשונה על דוכן העדים, טען התובע שמוכר הרכב היה מוכר לו מעבודתו, אם כך, ניתן היה לצפות שיפנה אליו בטרוניה, לאחר שלכאורה המוכר מפר את הסכם המכירה ומבטל את הפוליסה בניגוד להתחייבותו. התובעים שהיו מיוצגים כמעט מהרגע הראשון מיצו את זכויותיהם בכל המישורים, אם אכן גרסתם נכונה ניתן היה לצפות שימצו את זכויותיהם גם בהקשר זה, דבר שלא נעשה. עדות התובע בהקשר זה, היא עדות יחידה של בעל דין ללא כל תמיכה וסיוע, כאשר מלכתחילה נטען הן בכתב התביעה, הן בכתב התביעה המתוקן והן בתצהירו לגרסה תמציתית שאין בה דבר. רק על דוכן העדים נכון התובע להוסיף פרטים וזאת בשיהוי רב, ובאופן לא משכנע, תוך שהוא מציג גרסה כבושה מבולבלת כאילו הפוליסה או העתק הפוליסה היה בידיו. יתירה מזו, טענת התובעים, שהרכב נמכר עם הביטוח למשך תקופה לא מוגבלת, אינה מתיישבת עם שורת ההיגיון ולא מהימנה. ככל שכך היה מצופה היה שהתובע היה מציג את תעודת הביטוח המקורית או לפחות העתק של הביטוח ואולם דבר לא נעשה. לכתב התביעה או לראיות התובעים לא צורפה תעודת ביטוח או העתק ממנה. ניכר שהתובע לא ידע כלל באיזה ביטוח מדובר, אצל איזה חברת ביטוח, מה תוכנו והאם הוא מכסה את נהיגתה של התובעת שהייתה נהגת חדשה. גרסתו של התובע על דוכן העדים שהפוליסה נמסרה לידיו, מסתמנת להיות גרסה אד הוק, לנוכח השאלות שנשאל והעובדות שהתבררו. לא רק שהתובעים הרחיבו בעדותם מעבר לכתוב בתצהיר בהקשר זה, אלא שאם אכן הרכב נמכר והתעודה המקורית נמסרה לתובע, לא היה כל הגיון בכך שהמוכר יבוא לסוכן הביטוח ויבקש לבטל את הפוליסה ובוודאי שלא יכל למסור לסוכן את התעודה המקורית והסוכן לא היה מתעד שתעודה מקורית נמצאת אצלו. אזכיר שהסוכן עשה כן בזמן אמת, לפני התאונה מבלי שיהא לו אינטרס כלשהו, לתעד עובדה לא נכונה. הטענה שהרכב נמכר עם הביטוח, למעט אולי תקופת החסד של סוף השבוע, עד לביטול הפוליסה, אינה הגיונית ולא מתיישבת עם השכל הישר ואף לא עם התנהלותו של המוכר, שמכר את הרכב בסוף השבוע והגיע לסוכן ביום ראשון לבטל את הפוליסה. אין חולק שהמוכר לא רכש רכב אחר באותה תקופה או בכלל, ומשכך אילו אכן הבטיח להותיר את הביטוח בעינו לא הייתה לו כל סיבה להגיע לסוכן הביטוח לדווח על מכירת הרכב וביטול הפוליסה. גם אם תתקבל הטענה, שאושרה גם על ידי סוכן הביטוח, שהמוכר היה נכון להותיר את הפוליסה בתוקף לסוף השבוע התנהלות שיש בה מידה של הגיון והגינות לאור העובדה שהרכב נמכר ביום שישי, אין כל עיגון לטענה שהתכוון להותירה עד לפקיעתה ומכל מקום שעה שהתובע לא החזיק בידו את תעודת הביטוח, הכיצד הוא יודע מתי בכלל פוקעת התעודה, והאם הביטוח מכסה את נהיגתו או נהיגת רעייתו שהיא נהגת חדשה?. עדותם של התובעים, היא ללא ספק בחלקה עדות כבושה שמטרתה לאפשר קבלת הפיצוי, ואיני רואה ליתן בה אמון. קשה שלא להתרשם שבצר להם יאמרו התובעים כל דבר שיחלץ אותם מהתנהלותם חסרת האחריות. סוגיה נוספת הדורשת הכרעה היא האם, התובעת שהיא בעלים של הרכב במשותף או לפחות מחזיקה עיקרית בו, יכולה לטעון שהיא לא ידעה על העדר קיומו של ביטוח, שכן כאשה היא סמכה על בעלה, כפי הנהוג במגזר הבדואי ואין לצפות הימנה לברר קיומו של ביטוח טרם נהיגה. לטעמי, לא ניתן לקבל טענה זו בהיותה נוגדת את החובות הבסיסיות המוטלות על בעלי רכב והמחזיקים בו ואת תקנת הציבור. חובת התובעת, כמי שבחרה לקבל רישיון נהיגה, בין במגזר הבדואי ובין בכל מגזר, כבעלת הרכב במשותף וכמחזיקה ברכב וכמי שנוהגת ברכב באופן קבוע לברר באופן אקטיבי קיומו של ביטוח, לדעת את תוכן הביטוח ולברר האם הוא מכסה את נהיגתה וכן לדעת היכן מונח העתק של תעודת הביטוח. הטענה שסמכה על בעלה לא רק שאינה משכנעת אלא שגם אם אניח שסובייקטיבית כך היו הדברים, אין בידה להכניסה לגדר הסעיף כפי שיפורט עוד להלן. ניתן להוסיף, שהעובדה שהתובעת-3 לא הייתה חגורה בעת התאונה ולפיכך עפה מן החלון ונפגעה קשה בעת התאונה (בהתאם למידע שמסרה למומחה בתחום הפסיכיאטריה היא ישנה במועד התאונה), רק מחזקת את התחושה ששמירת החוק בכל הנוגע לכללי הכביש והביטוח הייתה הרחק מן התובעים. זאת ועוד, גם אם אניח, לצורך הדיון, שהתובעת סמכה על בעלה ולא ידעה שאין לרכב ביטוח תקף, הרי שבנסיבות יש לקבוע שהיא אינה עומדת בתנאי השלישי לתחולת סעיף 7א' דהיינו סבירות אי-הידיעה (המבחן האובייקטיבי או הנורמטיבי). בהקשר לסבירות אי הידיעה, נפסק, כי סעיף 7א לחוק הפיצויים, מדבר בלשון כללית של סבירות ויישומו בכל מקרה ומקרה הוא תלוי נסיבות. המבחן לקביעה אם אי הידיעה של המשתמש היא סבירה, הוא מבחן מעורב בו משמשים יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים המתחשבים בצדדים עצמם ובנסיבות השימוש ברכב, הווה אומר, אין המדובר בהכרעה נורמטיבית טהורה אלא כוללת גם נתונים קונקרטיים למקרה הנדון (א' ריבלין, תאונת הדרכים (מהדורה 4, 2011) 526, 527 (להלן: "ריבלין"); רע"א 9478/12 קרנית נ' איי.איי.ג'י חברה לביטוח בע"מ (24/1/13)). הפסיקה הכירה במקרים בהם יש קרבה מיוחדת כגון יחסי עבודה או קרבה משפחתית בין בעלי הרכב לבין מי שנהג ברכב, במקרים בהם חל הכלל השלישי (רע"א 6825/01 שלום נ' שריקי (18/12/01)) והתובעים טוענים שבדומה לכללים שחלים בעניינם של עובד ומעביד יש לקבוע שבתא המשפחתי, קל וחומר תא משפחתי במגזר הבדואי בין בעל לאשה, חלה קרבה מיוחדת המצדיקה את הקביעה שהתובעת לא הייתה צריכה כלל לברר קיומו של כיסוי ביטוחי לנהיגתה. דא עקא, שהפסיקה אינה מתייחסת למצב בו הבעלים המשותף והמחזיק ברכב נוהג בו באופן תדיר ורציף והוא למעשה המשתמש העיקרי ברכב, אלא במקרים חד פעמיים, בהם בן משפחה נוהג ברכב. בהקשר זה נקבע בפסק הדין בעניין שטרן שצוטט כבר לעיל: "מתן פיצוי לתובע על פי הסייג הקבוע בסעיף 7א לחוק אינו תואם את התכלית החקיקתית בקביעת סטנדרט להתנהגות סבירה וראוייה מכל נהג בכל הנוגע לבדיקת הכיסוי הביטוחי. אין לעודד מתן פיצוי למי שלא טרח לוודא אם יש כיסוי ביטוחי לשימוש במכונית בה הוא נוהג דרך קבע. בכך תעשה אבחנה בלתי ראוייה ולא צודקת בין הנהג שמוטלת עליו חובה אישית לדאוג לביטוח לבין מי שמתוך קלות ראש או עצימת עיניים בוחר שלא לבחון קיומו של הביטוח. נראה כי התובע, על אף שדאג לתחזוקתו השוטפת של הרכב, עצם את עיניו מלבדוק את נושא הביטוח והסתפק בכך שאביו אחראי לטיפול בנושא הרכב. התנהגות כזו אינה התנהגות סבירה ודבק בה רבב מוסרי שתקנת הציבור מבקשת למנעו, לכן אין התובע זכאי לפיצויים על פי סעיף 7א לחוק". באופן דומה במקרה אחר, התייחס בית המשפט לטענה שהנהג ברכב קיבל את הרכב לחזקתו למשך כחודש ימים ואין המדובר בנסיעה אקראית וחד פעמית, כדי לקבוע שלא מתקיים התנאי השלישי בסעיף (ראו: תא (מחוזי, ת"א) 39987-01-16 א'נ'ע' נ' האני בטיחאת (18/4/17)). בהקשר זה לא למותר להפנות בע.א. 1777/03 קרנית נ. אמיל אגמי ואח' (4.7.05), שם בהידרשו לפרשנות סעיף 7א' לחוק קובע השופט ריבלין (כתוארו אז) בין היתר כך: "סעיף 7א' דובר בלשון כללית של סבירות, והוא בא להגשים תכלית שבמהות – תכלית של צדק – לאמור: הימנעות משלילת הפיצוי מאדם שנהג בהיתר, בלא שהוא, או אדם סביר במקומו, היה יודע כי אין בנמצא ביטוח תקף. אכן, אותם הטעמים העומדים ביסוד סעיף 7 לחוק הפיצויים – טעמים של 'תקנת הציבור' המשולבים בשיקולים של הרתעה כנגד התנהגות פעולה או מסוכנת במודע – הם המבססים גם את הוראת סעיף 7א' השוללת את שלילת הזכאות מהנוהג הלא מבוטח שהשתמש ברכב בהיתר מהבעלים בעודו חף מידיעה סובייקטיבית ואובייקטיבית בדבר העדר הכיסוי הביטוחי". (שם, סעיף 18 לפסק הדין). באותו מקרה מדובר היה בעובד, נהג משאית, שלא ידע שהרכב לא מבוטח, וזו הייתה משימתו הראשונה בעבודה. בית המשפט העליון קיבל את קביעת בית המשפט המחוזי, שעובד אינו אמור "לבדוק בציציות המעביד", וכי בנסיבות שהוכחו אי בדיקת קיומו של ביטוח הייתה סבירה. וראו במקום אחר קבע בית המשפט העליון: "מי שמשתמש באופן קבוע ברכב, ולא באופן אקראי וחד-פעמי, לא יכול להישמע בטענה כי לא היה עליו לדעת ולא סביר שיידע, שהוא נוסע ברכב שאיננו מבוטח בביטוח חובה. קביעה כזאת תהיה בניגוד למדיניות השיפוטית של בתי המשפט אשר עולה מתכליתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ופקודת הביטוח. המחוקק שאף למצב שבו כל מי שנוהג בדרכים, יהיה מבוטח ואף קבע כעבירה פלילית נהיגה ללא ביטוח. מכאן, שחובתו של כל מי שנוהג, לברר ולוודא שהוא נוהג ברכב שעבר מבחן רישוי ושיש לו ביטוח כדין. קל וחומר כאשר אין מדובר במי שנטל את הרכב לנהיגה באופן אקראי לשעה קלה, אלא במי שנוהג באופן קבוע ברכב ואשר חובה עליו לברר ולוודא שהוא נוהג ברכב מבוטח ובעל רישוי כדין" (בר"ע (ת"א) 20158/99 רונית פרומקין נ' קרנית (25/3/1999)). משמע, החוק קובע סטנדרט התנהגות סבירה של הנוהג בכל הנוגע לבדיקת הכיסוי הביטוחי והמדובר במדיניות ערכית ומשפטית אשר אינה מקלה ראש במי אשר נהג בחוסר אכפתיות, עצימת עיניים והקלת ראש לוודא קיומו של כיסוי ביטוחי טרם נהיגתו. מחובתו של נהג לוודא שברשותו תעודת ביטוח בר תוקף, אולם, במקרים, בהם קיימת קרבה מיוחדת והתנהלות חד פעמית, ומקום שבית המשפט מתרשם שלא דבק פגם הנוגד את תקנת הציבור ומצדיק את שלילת הביטוח, יכול והנוהג יכנס לגדר הסעיף. לא זה המצב בענייננו. מדובר ברכב שנרכש לטובת המשפחה, התובעת בהיותה הבעלים במשותף המחזיקה וחשוב מכך המשתמשת העיקרית ברכב, לא יכלה לעצום את עיניה ולטעון שסמכה על בעלה. בנסיבות שפורטו, קל וחומר נוכח היותה נהגת חדשה, קיימת לה חובה אקטיבית לוודא קיומו של ביטוח כדין. התובעת לא טענה שעשתה אפילו את המינימום הנדרש לבקש לראות את העתק הביטוח, לדעת את מיקום תעודת הביטוח ברכב ואת זהות החברה המבטחת. היא לטענתה, התעלמה וסמכה באופן מוחלט על בעלה. התנהלות כזו לא ניתן לקבל. היא נוגדת את הוראות הדין ואת תקנת את הציבור, וגם אם יונח שהתובעת לא הייתה מודעת להעדרו של ביטוח, היא אינה עומדת במבחן האובייקטיבי ויש לקבוע שחובתה הייתה לברר אקטיבית קיומו. בהינתן קביעתי שהתובעים ידעו שהרכב לא מבוטח או לפחות היו חייבים לדעת זאת ובהינתן שמדובר בבעלי הרכב והמחזיקים בו, הרי שאין הם זכאים לפיצוי כלשהו, כפי שנקבע בסעיף 7 (5) לחוק הפיצויים. גם לגבי התובעת, לא מתקיימים נסיבות סעיף 7א' לחוק שכן כפי שקבעתי אין לקבל את טענתה שלא ידעה שאין ביטוח, בפרט כך כאשר הייתה נהגת חדשה באותה העת, וחובה עליה היה לברר באופן אקטיבי קיומו של ביטוח. היחידים שזכאים לפיצוי הם ילדיהם הקטינים של התובעים, כאשר התובעת-3, שלא הייתה חגורה, עפה מן הרכב ונפגעה באופן קשה. אבחן איפה את נזקיה. מצבה הרפואי של התובעת-3 התובעת-3 (להלן: "הקטינה"), ילידת 2/8/2013 נפגעה בתאונה בתאריך 5/7/19 בהיותה כמעט בת שש. בעקבות התאונה, הועפה הקטינה מן הרכב, ובהגיע צוות אט"ן נמצאה מוטלת בצידי הכביש, מחוסרת הכרה, נושמת מחרחרת, צוות רפואה דחופה שהגיעה למקום, מצא אותה מחוסרת הכרה, סימני חבלה בחזה, בקרקפת, בטן ופנים, והיא פונתה במסוק לבית החולים סורוקה. בבית החולים הודגמה תמונה משולבת של חבלת ראש וחזה בטן, בדיקות הדמיה העלו בין היתר קרע בטחול והקטינה עברה ניתוח כריתת טחול. הקטינה אושפזה במחלקת טיפול נמרץ ובימים הבאים מצבה השתפר. בתאריך 15/7/19 הועברה למחלקת כירורגיית ילדים ובתאריך 4/8/19 הועברה למחלקת שיקום בבית חולים לוינשטיין, שם אושפזה עד לתאריך 30/12/19. במהלך האשפוז עברה הקטינה מהלך של חסימת מעיים ונזקקה לטיפול כירורגי שכלל כריתת תוספתן. במהלך השיקום השתלבה הקטינה במוסד החינוכי בית לוינשטיין. במכתב השחרור תועד שבמהלך האשפוז חל שיפור טוב מבחינה נוירולוגית ומבחינת החולשה והאטקסיה, הושגה ניידות ללא אביזר עזר ועצמאות בפונקציות מוטוריות גבוהות. בתפקודי יום יום הושגה רחצה בעזרה קלה, לבוש בהשגחה, חל שיפור בתפקוד יד ימין כיד דומיננטית, הפחתת רעד ושיפור סיבולת, דיוק וחל שיפור ביכולות קוגנטיביות ברמת בסיס, אם כי נותרו ליקויים בתפיסה חזותית מורכבת, בתפיסה מרחבית בארגון ויזומוטורי, בתפקודי חשיבה ובתפקודים ניהוליים. בקשב חל שיפור תחת שימוש בריטלין, אך קיימים עדיין קשיים בתחום הקשב, קשיים שפתיים על רקע ליקויים קוגניטיביים. לאחר השחרור הומלץ על חזרה לגן חובה וביצוע אבחונים בטרם עליה לכתה א', המשך טיפול וליווי שיקומי. הקטינה המשיכה טיפול ומעקב לאחר שוחררה, שובצה בכתת לימוד רגילה עם סייעת, ונעזרת באמה שהיא בעצמה בעלת הכשרה לחינוך מיוחד. לבדיקת מצבה מונו מומחים רפואיים בתחום הנוירולוגיה, עיניים, רפואה פנימית, עור, רפואה פלסטית ופסיכיאטריה. הנתבעות חולקות על דעתו של המומחה בתחום הנוירולוגיה והוא זומן לעדות. אבחן את מצבה הרפואי של התובעת בהתאם לחוות הדעת שהוגשו. מצבה הרפואי של הקטינה בתחום הנוירולוגיה ד"ר הימן אלי, שמונה כמומחה בית המשפט בתחום הנוירולוגיה, בדק את הקטינה בתאריך 17/3/21 בנוכחות האב. במועד הבדיקה הקטינה הייתה בת 7.5. המומחה סקר את החומר הרפואי ותעד את דברי האב, שבתקופת הקורונה הקטינה לא למדה באופן רציף, היא מקבלת טיפולים במסגרת עלה נגב ובית לוינשטין, בנוגע לקושי כיום, ציין שיש קשיי למידה, בקליטה ובזיכרון ראייה כפולה. הולכת רגיל, הייתה חולשה של צד שמאל, היום שיפור גדול מדברת, אין פרכוסים, כאבי ראש אחת למספר ימים. מטופלת בריטלין ומוקסיפן. המומחה סקר את תוצאות בדיקתה הפיזית של התובעת, ואת מצבה בעקבות התאונה וקבע שהמדובר בחבלת ראש קשה בתקופה קריטית של למידה והתפתחות, במנגנון של DAI. חבלת הראש המשמעותית, שגרמה לאבדן הכרה, הימרפזיס שמאלית שחלפה ולקות קוגנטיבית ארוכת טווח לצד מסורבלות מוטורית. המומחה קבע נכות של 100% למשך 3 חודשים, נכות של 60% למשך תשעה חודשים, שמכילה בתוכה את ההשלכות המידיות של חבלת הראש בחודשים הראשונים ולאחר מכן נכות של 40% לפי סעיף 32 (א) (1) (ד) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). בנוגע לצרכים קבע המומחה שהקטינה תשלים 12 שנות לימוד בכתה קטנה במסגרת בית ספר רגיל עם סייעת במימון המדינה. בגיל 18 יש צורך באבחון פסיכולוגי שיקומי מעודכן במטרה להעריך את תפקודה תוך סיוע והכוונה לגבי רכישת מקצוע / עבודה / מסוגלות למגורים באופן עצמאי. בנוגע לצרכים רפואיים קבוע המומחה, המשך פיזיותרפיה שבועית במסגרת קופת חולים בהיקף שיקבע על ידי הגורם המטפל במימון קופת החולים; המשך ריפוי בעיסוק במסגרת קופת החולים ובהיקף שיקבע על ידי הגורם המטפל ובמימון קופת חולים; טיפול וליווי פסיכולוגי במסגרת קופת החולים או בריאות הנפש. כן עמד המומחה על כך שהקטינה זקוקה למעקב שיקום במימון קופת החולים, מעקב מרפאה נוירולוגית, מעקב מרפאה פסיכיאטרית ומעקב מרפאת עיניים. הנתבעות חולקות על מצבה הרפואי של הקטינה בתחום הנוירולוגיה ולפיכך זומן המומחה לחקירה. המומחה נשאל על השיפור הצפוי אצל ילדים לאחר הפגיעה והשיב, שהוא מצפה לראות שיפור בשנה שלאחר הפגיעה, ולאחר מכן יש שיפור הדרגתי שנובע מהפלסטיות של המוח, הוא תהליך שמתרחש עד גיל 7, 8, שקורה בחלק מן המקרים, וקשור גם באופי הפגיעה, דהיינו ככל שהפגיעה מפושטת היכולת הפלסטית של המוח הרבה יותר נמוכה ביחס לפגיעה ממוקדת (שם, עמ' 84, שורה 20 ואילך), במקביל המומחה הסביר ששעה שמדובר בפגיעה בילד שנפגע בגיל צעיר, בטרם רכש את הלמידה, היכולת שלו ללמוד משהו הרבה יותר נמוכה מאדם שרכש את כל היכולות האלה ועבר פגיעה (שם, עמ' 85, שורה 10 ואילך). המומחה נחקר על דברי אביה של הקטינה שתאר שיפור במצבה גם בפני המומחה והסביר "נכון אבל כשאבא אומר לי את זה, אבא לא יודע זאת אומרת אבא מבחינתו רואה את הבת שלו, אבל אבא לא חושב באותו זמן ואני התפקיד שלי כמומחה מטעם בית המשפט זה לקחת את מנגנון החבלה, את הגיל של הפציעה, והפגיעה בסדר? גם עם השיפור הזה ולראות מה הולך להיות עם הילדה הזאת בעוד 5 שנים באותו 10 שנים בעוד 20 שנה ומה הולך מה הפגיעה הזאת הולכת לעשות לה כמוח של אדם בוגר או או בגילאים מאוחרים יותר. התפקיד שלי זה להסתכל על המכלול בטווח המיידי וגם בטווח הארוך. האבא לא רואה את זה הוא רואה את הבת שלו משתפרת וזה נהדר, הוא מספר לי את זה, זה בסדר אבל אתה מצפה ממני שאני אעשה הערכה. זאת אומרת לאור מה שקרה ולאור המהלך שלה, מה מה הדברים שהילדה הזאת עלולה להיתקל בהם ולהתמודד איתם לאורך השנים..." (שם עמ' 87, שורה 9 ואילך). המומחה עומת עם העדויות שנשמעו לפיהם הילדה לומדת בבית ספר רגיל, עם סייעת צמודה ועזרה של אמה שהיא מורה לחינוך מיוחד, ויש לה ציונים טובים, ונשאל האם לא יכול שמצבה השתפר עוד ושב והסביר: "אני רוצה להגיד, אתה יודע, עוד פעם אז יכול להיות שאני לא מעודכן, אבל ניקח את המחשב, אתה יודע בזמננו הזה, מחשב הפנטיום בסדר? הפנטיום של הנפגע זכרון העבודה של הנפגע, זאת אומרת הילדה הזאת תסתדר כי יש לה הורים שדוחפים אותו קדימה ויש מסגרת שעוזרת לה, אבל הפוטנציאל שלה נפגע בצורה משמעותית. לא רק זה, היא בסיכון הרבה יותר גבוה גם בעתיד לתחלואות משמעותיות. זאת אומרת שיופיעו בגיל המבוגר, היא התחילה בגיל 5 או-קיי זאת אומרת יש לה פחות איקס מיליונים של נוירונים בקטע הזה, היא בסיכון לפתח אפילפסיה, היא בסיכון לפתח תחלואות אחרות, אני צריך להסתכל על הדברים האלה אני הסנגור שלה במובן הזה, אבל אני גם מבין את הצד שלכם אבל הילדה הזאת נפגעה. זה שהיא היום בגיל 10 אז תגיד לי יש לה סייעת צמודה והיא יודעת לפתור תרגילי חשבון, זה עדיין לא אומר, זה לא אומר ולא לא שולל את מה שאני חושב שהילדה הזאת ביחס לעצמה הונמך הפוטנציאל, הונמך הפוטנציאל שלה לממש את היכולות שלה כפי שהיא לפני התאונה" (שם, עמ' 92, שורה 6 ואילך). המומחה הסביר שלא ניתן לכמת פגיעה בזיכרון או בכל רכיב אחר, אלא המהות של הפגיעה זה ההשפעות הקוגניטיביות ארוכות הטווח של הפגיעה על הפוטנציאל העתידי שלה, לדוגמא ברכישת מקצוע, מהירות חשיבה, מהירות עיבוד. המומחה הסביר שהוא בודק את ההשפעה האפשרית של הפגיעה המפושטת שנגרמה לקטינה, על יכולת הלמידה, תבניות הלמידה, מהירות העיבוד, והוא מניח שהיא לא תצא טוב, בבדיקות הקונטיביות גם אם יעשו לה אותן עכשיו או בעוד שנה. המומחה נחקר ארוכות על האפשרות לבדוק את הקטינה שוב, והסביר שכפי שכתב בחוות הדעת, המועד המומלץ הוא בגיל 18, ואולם אם רוצים להקדים את האבחון אפשר לעשות אותו בגיל 12 או 14, ואולם הוא עדיין חושב שהנכות שנתן מכבדת את הפציעה שלה. המומחה הסביר שהנכות של הקטינה תלווה אותה לאורך כל חייה, והפגיעה היא פגיעה מאוד קשה ודיפוזית שאינה הולכת להשתנות בצורה משמעותית. המומחה הסביר כי שקלל גם את הסיכונים ארוכי הטווח גם על התפקוד הקוגניטיבי בגיל בוגר והסיכונים הרפואיים לפתח תחלואה נוירולוגית נוספת. המומחה ציין שזה לגיטימי לבדוק אותה שוב בגיל 12 או 14 או 18, אבל לדעתו זה לא יהיה שונה בצורה משמעותית. המומחה הבהיר שקבע נכות צמיתה, לאחר שהעריך את מנגנון הפגיעה, כאשר יש לה פגיעה שהורידה בצורה משמעותית את הפוטנציאל שלה לממש את היכולות שלה כפי שנולדה איתם. היא ילדה שונה. המומחה גם הבהיר שכאשר קבע את הנכות לא ציפה שהמצב יחמיר אלא ישתפר. אף שהמומחה, הסכים שניתן לבדוק שוב בגיל 12, 14 או 18 הוא השיב בחקירה לב"כ הקטינה שהמצב גם יכול להחמיר וכי הוא מרגיש נוח עם אחוזי הנכות שקבע לה, שכן זה מכבד את הפציעה שלה, את ההתנהלות ואת הצפי האפשרי לעתיד. משקף סיכונים וסיכויים על ציר הזמן. התובעים מבקשים לאמץ את קביעת המומחה ואילו קרנית טוענת שהמומחה העיד שמצבה של הקטינה השתפר ונוכח תשובותיו בחקירה הנגדית, אותה היא מפרשת כאמירה שהנכות שקבע אינה צמיתה, יש להרות על הפסקת התובענה וחידושה לאחר בגרותה, שאז ניתן יהא לערוך אבחון, ואולם לנוכח עמדת ב"כ התובעים לכמת את נכותה של הקטינה כבר כעת, בשים לב לשיפור ההדרגתי במצבה, יש להעמיד את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור מופחת בהרבה. בכל הכבוד, טענת קרנית שהנכות שנקבעה אינה צמיתה אינה מתיישבת עם עדות המומחה ועם הסבריו הארוכים, שעה שהמומחה הסביר את מהות הפגיעה ואת השפעותיה הצפויות לאורך השנים, כאשר גם אם בעת הזו הקטינה מראה תפקוד קוגניטיבי סביר, הרי שככל שתתבגר וככל שתדרש ליכולות קוגניטיביות גדולות יותר ההשפעה עשויה ללכת ולגדול. יוסף עוד, שלאחר שמיעת העדויות, ניתנה לנתבעות האפשרות לעתור להפסקת התובענה, אך בקשה כזו לא הוגשה וטוב שכך, שכן על אף הקושי לעשות כן ניכר שהמומחה אמד באופן הוגן ומתון את נכותה הרפואית של הקטינה, שכן הרגיש שהוא יכול לעשות כן. אשר על כן, לאחר החקירה הממושכת של המומחה ודבריו הברורים בנוגע למצבה הרפואי של הקטינה, אין אלא לאמץ את דעתו של המומחה ולקבוע שנכותה הרפואית של הקטינה עומדת על 40%. מצבה הרפואי של הקטינה בתחום הפסיכיאטריה בתחום הפסיכיאטריה מונה לבדיקת הקטינה פרופ' גיל זלצמן, המומחה בדק את הקטינה בתאריך 13/9/21. המומחה סקר את מצבה של הקטינה בהתאם למסמכים הרפואיים ותעד את דברי האם שמסרה שלאחר התאונה הפכה הקטינה לרגזנית, מתעצבנת על כל דבר קטן, נראית מנותקת, הייתה עצובה. מצב זה נמשך 3 חודשים ולאחר מכן החלה להשתפר בהדרגה. בתאריך 1/1/20 חזרו הביתה והקטינה החלה לבקר בגן ואז הופיעה הקורונה ומאז ועד מועד הבדיקה הייתה בבית. האם תארה שכיום יש לה חברות, מתפקדת ושמחה. האם טענה שעדיין קיימות התפרצויות זעם וקשיים בלימודים. האם תארה שכשעברו בכביש ליד התאונה האם פרצה בבכי אך הקטינה לא זוכרת, לא הגיבה ואדישה למקום התאונה. הקטינה אמרה שהפחד היחיד שלה זה מתאונות אך היא נוסעת ברכבים וכעת מקפידה להקשר. המומחה ציין שהקטינה נראית כפי גילה עם משקפיים אופנתיות, לבושה בהתאם לעונה ולגיל, נראית חייכנית ונהנית מהסיטואציה. משתפת פעולה, פנים סימטריות עם צלקות בולטות על כל לחי שמאל. שיניים קדמיות בולטות. ללא אי שקט פסיכומוטורי. לא נצפו טיקים. יוצרת קשר טוב וגם קשר עין תקין. אפקט (ביטוי חיצוני של מצב רוח) תקין ומתגוון, חייכנית ומבינה הומור, תואם את התכנים. מדווחת על מצב רוח 10 מתוך 10. כשמראה את הצלקות האפקט משתנה למדוכדך והיא מאבדת את בטחונה. דיבור תקין. כשמדברת על התאונה לא זוכרת מה היה מרגע שנרדמה ברכב. לא נצפה כל ריגוש. לא זוכרת את פרטי האירוע. כיום כמעט ללא מחשבות על התאונה. נזכרת לפעמים באשפוז בבית חולים לוינשטיין, שוללת מחשבות שווא של רדיפה שוללת מחשבות התאבדות או לפגוע באחרים. משכל קליני ממוצע. שוללת הפרעות בפרספציה, המצב הקוגניטיבי חלקי ואיטי, בדיקת זכרון תקינה, מתמצאת בזמן ובסיטואציה. תובנה תקינה, שיפוט תקין, ריכוז סופרת מ- 10 ל-1 ללא טעות. המומחה עמד על כך שבפגיעת ראש מסוג זה הפגיעה הנוירולוגית והרגשית מעורבים, מדובר באותו מוח. המומחה ציין שמהחומר שעמד לפניו, משיחה עם הקטינה והאם ומהבדיקה הקלינית לא מצא עדות לתסמונת פוסט-טראומטית, אין זכירה כלל של התאונה, אין פלשבקים ואין חלומות בעתה, אין ריגוש יתר ואין התנהגות המנעותית ונראה שהקטינה זוכרת את תקופת השיקום לטובה, דבר שאמרה מפורשות. בחודשים הראשונים שלאחר התאונה ועד חזרתה לגן סבלה מדחק, רגזנות שניתן להגדירה כהפרעת הסתגלות, דבר שמתיישב גם אם התגובה לפגיעה הנוירולוגית. הצלקות שנותרו על פניה ללא ספק מהוות מקור לדחק ופגיעה בביטחון העצמי, וילוו אותה כל חייה. דחק זה הוא ברמה נמוכה אך כרוני. המומחה ציין בנוגע להפרעת הסתגלות שכאשר הדחק מתרחק התסמינים דועכים, כך גם עולה מדברי האם. לאחר שקילת מצבה של הקטינה טרם התאונה ואחריה ושקלול כל המידע, קבע המומחה את נכותה הפסיכיאטרית של הקטינה הקשורה לתאונה ב- 50% נכות זמנית לחצי שנה ולאחר מכן נכות צמיתה של 10% עקב הפרעת הסתגלות לפי סעיף 34 ב' (5) לתקנות הביטוח הלאומי, עקב הנזק הנפשי שהוא תוצאה של השפעת הצלקות על פניה. אם לא יגביל אותה ישירות בתעסוקה הוא פוגע בביטחונה העצמי ובדימוי הגוף. המומחה עמד על כך שהקושי בריכוז ובלמידה והירידה הקוגניטיבית אם קיימת מצבה ביטוי בחוות הדעת הנוירולוגית. התובעים העלו טענות בסיכומיהם בנוגע לכך שהמומחה בדק את הקטינה בזום והלינו על כך שקבע שאין לקטינה נכות פוסט-טראומטית. המומחה תעד בחוות הדעת שהבדיקה נעשתה בזום בשל העליה בתחלואת הקורונה באותה עת, וזאת בהסכמת ב"כ התובעת. צוין שהאם השתתפה בבדיקה כמתורגמנית וגם המומחה דובר ערבית בסיסית ומבין את רוב אוצר המילים של הקטינה. הצדדים לא ראו לזמן את המומחה לחקירה ולא שלחו לו שאלות הבהרה, חוות הדעת יסודית, מסתמכת על החומר הרפואי, על בדיקת הקטינה ושיחה עם הוריה ואין כל יסוד להתערב בה. כפי שעלה מחוות הדעת, ב"כ התובעת הסכים לבדיקה בזום ולא ברור מדוע התובעים מלינים על כך בדיעבד, ובמשך כל השנים מאז הבדיקה לא פנו בעניין למומחה או לבית המשפט. לו סברו התובעים שיש דבר כלשהו שמצריך בירור יכלו לפנות למומחה בשאלות הבהרה, לבקש בדיקה חוזרת או לזמנו לחקירה. בעצם הטענות המעורפלות שהם מעלים בסיכומים אין כדי לערער את הקביעות בחוות הדעת. הקביעה שאין נכות פוסט-טראומטית, כפי שפורט לעיל, מבוססת על מצבה של הקטינה ובין היתר על דברי האם, שהקטינה לא זוכרת ואדישה למקום התאונה, ודברי הקטינה שאינה זוכרת את התאונה, שלא נצפה כל ריגוש כאשר דיברה על התאונה ושהפחד היחיד שלה הוא מתאונות אך נוספת ברכבים וכעת מקפידה להקשר. ניכר שחוות הדעת יסודית, מעמיקה וכוללת התייחסות לכל הניאונסים במצבה של התובעת ומשכך אין לי אלא לאמצה. אשר על כן, הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטריה עומדת על 10%. מצבה הרפואי של הקטינה בתחום הרפואה הפנימית בתחום הרפואה הפנימית מונה פרופ' יעקב אמיר, המומחה סקר את מצבה של הקטינה לאחר התאונה כאשר, בין היתר, בתקופת אשפוזה בבית לוינשטיין עברה שני אירועים של חסימת מעיים בגינם אושפזה פעמיים, באשפוז הראשון נזקקה לניתוח לשחרור החסימה ובשני טופלה בצורה שמרנית ולאחר השיקום נותרה עם מגוון בעיות נוירולוגיות. תלונות הקטינה בפני המומחה היו בנוגע לכאבי בטן חוזרים, בעיקר בבטן תחתונה שחולפים עם תרופות נוגדות כאב. המומחה התרשם מילדה חביבה במצב תזונתי רגיל וציין שבדיקת לב וריאות תקינה, בבדיקת הבטן, כבד אינו מוגדל וללא ממצא נוסף. המומחה עמד על כך שהקטינה עברה תאונת דרכים קשה עם נזק מוחי עקב הטראומה וריסוק של טחול שנכרת. הוצאת הטחול גורמת לירידה ביכולת של הגוף להתגבר על מספר זיהומים חיידקיים. בעקבות זאת חוסנה הקטינה נגד מספר מחוללים הידועים כמסכנים ילדים ומבוגרים ללא טחול. הקטינה תזקק לחיסונים חוזרים וכן תזקק לטיפולים חוזרים באנטיביוטיקה בכל מחלת חום ללא הסבר פשוט. בנוסף לנוכח ניתוח הבטן שעברה לכריתת הטחול הפגוע, פיתחה הקטינה סרכות בבטן שגרמו לחסימת מעיים. המומחה עמד עד כך שהסיכוי לחסימת מעיים אחרי ניתוחי בטן הוא 5% בסקירות גדולות של ילדים ומבוגרים שעברו ניתוח בטן, אך במקרה של הקטינה היו כבר שני אירועי חסימה. בנסיבות אלה, אמד המומחה את נכותה הרפואית הצמיתה של הקטינה על 10% לפי סעיף 17 (ב) לתקנות הביטוח הלאומי בגין כריתת הטחול עקב הסיכון לזיהומים בעתיד ו- 10% בגין לפי סעיף 4 (1) (ב) לתקנות עקב הסיכוי לחסימת מעיים בעתיד. הצדדים לא זימנו את המומחה לחקירה, לא שלחו שאלות הבהרה, ולא חלקו על מצבה הרפואי של הקטינה, כפי שעולה גם מן המסמכים הרפואיים, בנסיבות אלה, יש לקבל את חוות דעת המומחה. מצבה הרפואי של הקטינה בתחום רפואת העיניים בתחום רפואת העיניים מונה לבדיקת הקטינה פרופ' פנחס נמט תאר בחוות דעתו, שבקבלתה של הקטינה אובחן אישון שמאל מורחב שאינו מגיב לאור. באשפוזה אובחן שיתוק של העצב השישי בעין שמאל. בבדיקות מאוחרות יותר המצב הוטב, כך לדוגמא בבדיקת עיניים שבוצעה בבית חולים שניידר ב- 11/4/2019 תועד שיפור הדרגתי באבדוקציה של עין שמאל, טווח תנועה מלא, ללא ראיה כפולה וכן שיפור קל בהרחבה של האישון הימני. ראיה טובה בכל אין, אין בעיית רפרציה. בבדיקה נוספת ב"עלה ונגב" ב- 11/5/2021 אובחנה פזילה וראיה כפולה וניתנו המלצות לטיפול. המומחה בדק את הקטינה בתאריך 1/6/2021, המומחה ציין בבדיקתו שהקטינה הייתה חסרת סבלנות, לא רגועה וללא ריכוז ושיתוף פעולה. במסגרת הדיון עמד המומחה על כך, שהקטינה סבלה מאישון מורחב שאינו מגיב לאור ושיתוק עצב שישי בעין שמאל. השיתוק השתפר בהדרגה. בבדיקה שבוצעה ארבעה חודשים לאחר התאונה השיתוק חלף. האישון המורחב שאינו מגיב לאור השתפר במעט אבל עדין קיים. עקב אי שיתוף פעולה, המומחה התקשה להעריך במדויק את חדות הראיה, אולם בבדיקה שבוצעה בבית חולים שניידר אובחנה ראיה תקינה. בבדיקה התקשתה הקטינה בראיה לקרוב בעין שמאל וזאת עקב פגיעה במיקוד לקרוב. המומחה קבע את נכותה של הקטינה ל- 5% בשל אובדן מיקוד לקרוב בעין שמאל לפי סעיף 62 (ב) לתקנות הביטוח הלאומי. המומחה ציין שהקטינה לא זכאית לאחוזי נכות עקב האישון הרחב לפי סעיף 63 (א) לתקנות. המומחה המליץ על ביצוע בדיקות עיניים אחת ל-4 חודשים למעקב אחר חדות הראיה. הצדדים לא זימנו את המומחה לחקירה ולא שלחו לו שאלות הבהרה ובנסיבות אין כל עילה לחרוג ממסקנותיו. נכותה הרפואית של הקטינה בתחום העיניים עומדת איפה על 5%. מצבה הרפואי של הקטינה בתחום הרפואה הפלסטית בתחום הרפואה הפלסטית מונה לבדיקת הקטינה פרופ' יוסף חייק, אשר בדק את הקטינה בתאריך 7/11/21. אביה של הקטינה התלונן בפני המומחה, על כך שהצלקות של הקטינה מגרדות, מכערות ומעוותות בכל מקום ועל כך שהילדים מציקים לקטינה והיא בוכה, אינה גאה במראה שלה ובעור שלה. בבדיקת הקטינה תעד המומחה צלקות שאינן סדירות כשפשוף עמוק, ללא היפרטרופיה, שינוי מרקם וצבע בכל לחי אזור טמפורלי עפעף תחתון משמאל. כל הצלקות נראות לעין מכערות ולדעת המומחה ניתן לנסות לטשטש בטיפול לייזר, כאשר עלות הטיפול היא 20,000 ₪ ל- 6-8 טיפולים. הטיפולים ישפרו אך לא יעלימו את הקיים. כן ציין המומחה צלקות כלאחר היפרטרופיה בבטן, חזה עליון משמאל, צוואר, כתף ימין, מרפק ימין / אמה ימין. עור פיצפטריק 4-5. כל הצלקות יציבות, מכערות ואינן עתידות להשתנות. המומחה קבע את נכותה של הקטינה ל- 20% צלקות בפנים לצמיתות ובהתאמה לסעיף 75 (2) א-ג' ו- 15% בגין צלקות בגוף, בהתאמה לסעיף 75 (1) א'-ג'. גם המומחה בתחום העור, פרופ' אינגבר, התייחס לנכות בתחום הצלקות, ותעד כי בדק את הקטינה בתאריך 25/5/21 ומצא צלקות באזור הראש והצוואר, צלקות בגפיים העליונים ובגפיים התחתונים, ובהתחשב בכך שמדובר בילדה, קבע 20% נכות בגין הצלקות באזור הפנים והצוואר ו- 20% נכות בגין הצלקות באזור הגוף. המומחה הוסיף שישנם טיפולים כירורגיים ואחרים שבעזרתן ניתן לשפר את מראה הצלקות, ואולם בלתי ניתן לחזות מראש מה תהיינה התוצאות של טיפולים אלה ועד כמה הטיפולים ישמרו את מראן. המומחה הוסיף שמדובר בילדה קטנה שאין לה כרגע מגבלות תפקודיות, בעתיד אם הטיפולים לא ישפרו את מראה הצלקות, עלולה להיות מגבלה של תעסוקה בעבודה עם הציבור עקב המראה. הצדדים לא זימנו את המומחים לחקירה, לא שלחו שאלות הבהרה ולא ערעורו אחר חוות דעתם. התובעים וחברת הפניקס טוענים לנכויות כפי שקבע המומחה בתחום רפואת העור, קרנית טוענת שיש לילך לפי חוות דעתו של המומחה בתחום הפלסטיקה, שהוא בעל מומחיות יתירה בעניין. בנסיבות העניין, בהינתן היקף הצלקות בגוף, העובדה שהפער בין המומחים אינו גדול וכאשר עיקר ההשפעה לעניין הפער בין המומחים, היא לעניין הנזק הלא ממוני, שגם כך בתביעות מסוג זה הוא קצוב, אני מוצאת לנכון לפסוק באופן המטיב עם הקטינה וקובעת שנכותה הרפואית של הקטינה בתחום הרפואה הפלסטית בשל הצלקות עומדת על 20% נכות בשל הצלקות בפנים ו-20% נכות בשל הצלקות בגוף. מצבה הרפואי של הקטינה בתחום העור פרופ' אינגבר המומחה בתחום מחלות העור, התבקש לחוות את דעתו בנוגע למצבה הרפואי של הקטינה בשל דלדול השיער. המומחה חזר ובדק את התובעת בתאריך 24/3/22, בבדיקה מצא דלדול שיער קל בעיקר במרכז הקרקפת. בבדיקה נצפתה נשירה בולטת של שיער מסוג TELOGEN EFFLUVIUM. המומחה עמד על כך שנשירת שיער מסוג זה נגרמת בדרך כלל עקב תרופות מסויימות, הפרעות הורמונליות, חסר בוויטמינים ומינרלים עקב תזונה לא מאוזנת או עקב דיאטות קיצוניות, או בחלק מהמקרים מסיבה עלומה. בנוסף, במחקר פורץ דרך שנעשה לאחרונה נמצא שדחק נפשי יכול לגרום לנשירת שיער מסוג זה. המומחה העמיד את השאלה האם יכול שנשירת השיער קשורה לדחק בעקבות התאונה והשיב שאינו יכול לענות על השאלה, שכן אין לו נתונים אובייקטיבים מה היה מצב השיער טרם אירוע הדחק, כמה זמן לאחר מכן החלה הנשירה, האם הקטינה מקבלת טיפול תרופתי שיכול לגרום לנשירה, מה המצב התזונתי של הקטינה ומה רמת הוויטמינים והמינרלים בדמה, מה הפרופיל ההורמונלי של הקטינה. המומחה ציין שאם יקבל את הנתונים יוכל להתייחס לקשר אפשרי לאירוע הדחק. בכל מקרה ציין המומחה שמדובר בדלדול שיער קל שאינו מקנה אחוזי נכות, שכן למרות הסימנים לנשירה בולטת בבדיקה, דלדול השיער קל, כי ישנה צמיחה של שיער חדש. סיכום מצבה הרפואי של הקטינה מצבה הרפואי של הקטינה הוא לפיכך כדלקמן: 40% נכות בתחום הנוירולוגיה, 10% נכות פסיכיאטרית, 10% כריתת טחול וסיכוי לזיהומים בעתיד, 10% ניתוח בטן וסיכוי לחסימות מעיים בעתיד, 5% אובדן אקומדציה בעין שמאל, 20% צלקות בפנים, 15% צלקות בגוף – סך נכות רפואית בשיעור של 73.41%. הצדדים מטבע הדברים נחלקו מחלוקת עמוקה בנוגע למצבה התפקודי של הקטינה. הגריעה התפקודית התובעים טוענים שבשים לב לגילה של הקטינה ואמות המידה הקבועות בפסיקה הכלי המרכזי לחילוץ הנכות התפקודית בעניינם של קטינים הוא שיעור הנכות הרפואית, בהעדר קריטריון חילופי אחר שישמש לשומת הפיצוי וכאשר לא הוכח לטעם לסטייה מאחוז נכות זה. לשיטתם, בהעדר אינדיקציות סותרות באשר לתפקודיות ובהינתן שכל הנכויות נקבעו כתפקודיות, יש לחשב את הנכות התפקודית לפי 73.4%. קרנית טוענת, שהנכות התפקודית נמוכה באופן ניכר מהנכות הרפואית, נטען שהקטינה נמנעה מלצרף את תיקה האישית מבית הספר או לזמן לעדות את הסייעת או כל עד אובייקטיבי שיכול להעיד על תפקודה ויש לזקוף זאת לחובתה. כן נטען שצעירים שטרם סיגלו לעצמם מקצוע או עיסוק קבועים, מצליחים להשתלב בשוק העבודה בהתאם למגבלותיהם, תוך הסתגלות, ביתר קלות וללא פגיעה הכרחית בשכרם. לטענת קרנית, נראה כי נכותה התפקודית העיקרית של הקטינה הינה בתחום הנוירולוגי, הנכות בגין הצלקות אינה תפקודית, כך גם הנכות בתחום הפנימי וכך גם הנכות הנפשית בוודאי לא במלואה. בהינתן האמור, מוצע לכמת את נזקיה של הקטינה בסכום גלובלי מתון ולחלופין נכות תפקודית בשיעור מרבי של 35% ולא מעבר לכך. חברת הפניקס גם היא טוענת, שהנכות התפקודית קטנה מן נכות הרפואיות ונתונה להכרעת בית המשפט, כן טוענת לחוסר תפקודיות הנכות בגין הצלקות, הנכות בגין כריתת טחול וניתוח הבטן, את הנכות בתחום הנוירולוגיה היא מציעה להעמיד על 20% נכות תפקודית וגם לגבי הנכות בתחום הפסיכיאטריה יש לה השגות, לשיטתה של הפניקס יש להעמיד את שיעור נכותה של הקטינה לכל היותר על נכות צמיתה בשיעור של 24%. על שיעור הגריעה התפקודית אצל הקטינה ניתן ללמוד מחוות הדעת הרפואיות כמו גם מעדויות הוריה. אמה של הקטינה העידה שבתה לומדת בכתה רגילה, היא הלכה באיחור של שנה לבית הספר ועלתה מדי שנה כיתה. האם סיפרה שבעת האחרונה הקטינה לא מטופלת רפואית אלא הולכת לביקורות בלבד. האם הוסיפה שאחרי השיקום בבית לוינשטיין, המצב יציב, האם מקבלת הערות על תפקוד הקטינה, היא צמודה לקטינה "עומדת לה על הראש". האם הסבירה שהיא גם עובדת בבית ספר ויודעת איך להתנהג עם הקטינה. לדבריה לאחר בית הספר היא לא מפסיקה את הטיפול בה וכל הזמן מדרבנת אותה. אחותה של הקטינה באותה כיתה, עושה הכל לבד, האחות עוזרת לה כי הקטינה לא מעתיקה טוב מהלוח והאם יושבת איתה עד אמצע הלילה כדי לסייע לה בלימודים. האם הוסיפה שהקטינה שוכחת דברים, כל דקה היא שוכחת מה שלמדה ומה שהיה בבית הספר. האם סיפרה שלקטינה יש סייעת כל השבוע בבית ספר וכשהיא חוזרת מבית הספר האמא איתה. האם תארה שהיא בדרך כלל היא לוקחת את הקטינה לבית הספר שכן היא עובדת שם, ואם היא חוזרת לבד היא חוזרת עם אחותה, המרחק לא גדול. אשר לתפקוד הפיזי האם סיפרה שההליכה תקינה, אבל אחרי 5 דקות היא מתעייפת. האם גם סיפרה שהצלקות מאוד מפריעות לקטינה, הקטינה עברה ניתוח ליזר לכריתת הצלקת בפנים ועשויה לעבור ניתוח נוסף. כזכור, האב תאר למומחה בנוירולוגיה את השיפור שחל במצבה של הקטינה, האב תאר קשיי למידה בקליטה ובזכרון, ראייה כפולה, אך עמד על שהקטינה הולכת רגיל, חל שיפור גדול והיא מדברת, אינה סובלת מפרכוסים וסובלת מכאבי ראש אחת למספר ימים. הלכה היא, שהנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995] (להלן: "עניין גירוגיסיאן"); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]). הנחת המוצא היא, כי נכותו התפקודית של הניזוק היא פועל יוצא של הנכות הרפואית, ולשיעור הנכות הרפואית יש משקל רב בקביעת שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו ((ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (21.3.11) פסקה 34 לפסק-הדין) וכן ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (25.7.10) פסקה 8 לפסק-הדין). הנחת מוצא זו תקֵפה ביתר שאת בעניינם של קטינים ושל צעירים בתחילת דרכם התעסוקתית, ומכאן שבעיקרו של דבר לגבי קטינים וצעירים קיימת זהות בין הנכות הרפואית לזו התפקודית, ובין שתי אלה לגריעה מכושר ההשתכרות (לסקירת הפסיקה ראו: ע"א 9873/06 כלל נ' פפו (22.3.09)); חריגה מכלל זה שמורה למצבים שבהם ברור שהנכות אינה תפקודית (ראו לדוגמא: ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר (7.9.10) פסקה 14 לפסק-הדין, שם העמיד את נכותו התפקודית של קטין על 30% מקום שדובר ב- 47% נכות רפואית בקובעו, כי בנסיבות שהוכחו שם לא ניתן לייחס לכל הנכות הרפואית משמעות תפקודית). בענייננו נראה, כי יש מקום לסטייה מסויימת ומדודה משיעור הנכות הרפואית המשוקללת, שכן אין לטעמי ליתן לנכות בגין הצלקות כמו גם לנכות בתחום הרפואה הפנימית משמעות תפקודית מלאה. לעניין זה נקבע בעניין גירוגיסיאן, כי במקרה של צלקות נרחבות בגוף "הנכות הרפואית לפי התוספת לתקנות הנ"ל היא בשיעור של 20%, על אף שיתכן שלא יהיה בהן הפרעה תיפקודית כלשהי, או שזו תהיה בשיעור הנמוך מ-20%" (ראו גם ע"א 7991/96 אלקבהא נ' קוטייבה כנעאן (ניתן ביום 12.1.00); ע"א 8053/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבידור (1.2.09), כן ראו: תא (מחוזי, י-ם) 7173-05 אדם אשר לוי נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב הפול (14/2/12), שם נקבעה לקטין 71.8% נכות רפואית, ובית המשפט העמיד את הנכות התפקודית על 63%). בת"א (מחוזי, תל-אביב) 1781/09 פלונית נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי ת"ד (12/1/14), קבע בית המשפט את נכותה הרפואית של הקטינה בשיעור של 81.25%, כאשר בין השאר דובר בנכות בגין צלקות ונכות בתחום פה ולסת. בתחום הפלסטי נקבעה לקטינה שם, נכות בשיעור של 50%, לעניין זה אומר בית המשפט את הדברים הבאים: "ככלל, נכות פלסטית, המוענקת לנפגע בגין צלקות, איננה נחשבת לתפקודית, במיוחד – כמו במקרה אשר בפני – כאשר אין מדובר בצלקות מכאיבות, או מגרדות. אלא מאי? כלל הצלקות שבהן מדובר מצויות בפניה של התובעת. צפייה בצילומים שצורפו לחוות דעתו של פרופ' אורנשטיין מעלה, כי לדאבון הלב סובלת התובעת ממראה פנים מצולק ומעוות, ואין ספק, כי מראה פניה המושחתות של התובעת אינו מראה מלבב, ולא בכדי נקבעה נכותה הפלסטית בשיעור של 50%. נכות זו אינה נכות תפקודית במשמעותה המילונית של המילה, שכן איננה מונעת מהתובעת לתפקד, או לבצע כל עבודה שתבחר בה. עם זאת, הנני סבורה, כי למראה פניה המצולקות של התובעת קיימת השלכה תפקודית כלשהיא, שכן מראה פניה עלול ליצור בליבם של אחרים דחייה ורתיעה, אשר ינעלו בפניה את האפשרות להעסקתה במקומות עבודה מסויימים, במיוחד כאשר מדובר בעבודה עם קהל. קרי: מראה פניה המצולק של התובעת עלול לצמצם את אפשרויותיה למצוא בעתיד מקום עבודה שיאות לקבלה, על אף מראה פניה המצולקות, ועל כן, הנני בדעה, כי יש לייחס לנכות זו משמעות תפקודית מסויימת". בנסיבות אלה העריך בית המשפט את הנכות הנגזרת מכלל הנכויות הרפואיות בשיעור של 55%. הדברים יפים במידה מסויימת גם לענייננו, אכן לקטינה צלקות בפנים ובמקומות נוספים בגוף, ויכול שאלה גורמים לה לבושה, ואף עשויות להשפיע בנוגע לעבודות מסויימות בהן תבקש לעבוד. יחד עם זאת, הצלקות אינן מגבילות את הקטינה ממרבית העבודות בוודאי לא בשיעור הנכות המצטבר שלהם. הדברים מקבלים משנה תוקף בהינתן שהנכות בתחום הפסיכיאטריה נקבעה בשל ההשפעה הנפשית של הצלקות, כך שניתן ביטוי להשפעתן גם בדרך זו. גם לנכות בתחום הרפואה הפנימית, בגין חסימות המעיים וכריתת הטחול, עשויה להיות השפעה מוגבלת ובוודאי לא השפעה רציפה והא הראיה שלמרבית המזל מאז שחרורה של הקטינה לא חזרה חסימת המעיים וכריתת הטחול לא השפיעה על מצבה הרפואי מבחינת פיתוח זיהומים, כך שלא נטען חלילה לאשפוזים או טיפולים חורגים. גם הנכות בגין אובדן המיקוד בעיין שמאל אינה תפקודית במלואה. על אף האמור, שעה שמדובר במי שנפגעה בהיותה קטינה בטרם כתבה את סיפור חייה והיא אמורה להתבגר עם הנכויות הקיימות, כאשר לפניה חיים שלמים ושנות לימוד ועבודה מרובות, לא ניתן להמעיט יתר על המידה במצבה. בעניין אומדן נזקו של קטין, אמר בית המשפט דברים שאין לי אלא לאמצם כלשונם (עניין עבד אל רחים, פיסקה 14 לפסק הדין): "דרכו של קטין בעתיד מי ידע ומי יעריך? חישוב נזקו של קטין הוא פרי אומדן והשערה של שיקולים שונים וסותרים. מחד, יש לקחת בחשבון כי "כל החיים לפניו" ויכול התובע-הקטין לנתב את דרכו ומקצועו לעתיד באופן שנכותו לא תגביל אותו, ולמיצער, תגבילו אך במעט. בנוסף, דרכם של קטינים להסתגל למומם ולפתח "דרכים עוקפות" כדי להתגבר על מגבלות פיזיות ואחרות. מנגד, הנכות עלולה לסגור בפני הקטין דלתות שהיו פתוחות בפניו אילולא התאונה, או להגבילו בצורה זו או אחרת במקצוע ובעיסוק בו יבחר את עתידו". בבואי לקבוע את הפגיעה התפקודית בקטינה לקחתי בחשבון את הפוטנציאל הגלום בה, את הפגיעה הקשה שנפגעה בגיל צעיר מאור, ובמקביל את ההתאוששות המרשימה שהפגינה. על אף ההתאוששות המרשימה של הקטינה, ניכר שהיא נותרה עם נכויות משמעותיות, כפי שקבעו גם המומחים בעניינה. ללא ספק הנכויות בתחום הנוירולוגיה והפסיכיאטריה הן נכויות תפקודיות במלואן, ובהינתן משמעות תפקודית חלקית לנכויות בתחום הרפואה הפלסטית הרפואה הפנימית, ותחום העיניים נראה הוגן להעמיד את נכותה של הקטינה על שיעור כולל של 55% נכות. חשוב להדגיש, שהנכונות והמאמצים שעושה הקטינה ועושים הוריה על מנת לנסות ולהתגבר על מגבלותיה ועל הפגיעות שנגרמו לה אינם צריכים לפעול כנגדה עד כדי איון הפגיעה התפקודית שנגרמה לה כפי שמבקשות הנתבעות לקבוע. על אף הדרך המרשימה שעשתה הקטינה מרגע הפגיעה ואילך, ניכר, שנגרמה לה פגיעה תפקודית לא מבוטלת, הגם שהיא פחותה מן הנכות הרפואית. שיעור הנזק למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים: התובעת ילידת: 2/8/13. מועד התאונה: 5/7/19. גיל התובעת בעת התאונה: 5 ו- 11 חודשים. גיל התובעת כיום: 11 ו-חמישה חודשים לערך. שיעור נכות רפואית 73.4%. שיעור נכות תפקודית: 55%. גריעה מכושר השתכרות ההלכה בעניין בסיס שכרם של קטינים וצעירים, ידועה ולא יכולה להיות נתונה במחלוקת. בע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא (27/9/05), קבע בית המשפט העליון את ההלכה עליה חזר בית המשפט בעקביות גם בפסיקה מאוחרת יותר, כי לגבי קטין וצעיר בתחילת דרכו, ראוי ככלל לקביעת הפסדי שכר בהתאם לשכר ממוצע במשק, אף כי המדובר בחזקה הניתנת לסתירה, בשים לב לגילו של הקטין ונתוניו. בעניינו אין כל יסוד המצדיק סטייה מן החזקה. מאחר שהקטינה משתייכת למגזר הבדואי, סביר שלא תתגייס לצבא ויש לחשב את אובדן כושר ההשתכרות מגיל 18 – השכר הממוצע במשק לסך כל העובדים כפי שפורסם בתאריך 4/12/24 עומד על 13,275 ₪, מסכום זה יש להפחית מס בכפוף ל- 2.75 נקודות זיכוי, השכר נטו עומד על – 12,169 ₪ (היוון ל-49 שנים 307.8609, היוון כפול ל- 6 וחצי שנים – 0.8252) משכך מגיע הסכום ל- 1,700,322 ₪ בתוספת הפסדי פנסיה – סך של – 1,912,862 ₪. עזרת צד ג' הצדדים נחלקו בנוגע לראש נזק זה מחלוקת קשה ומשמעותית בעיקר בנוגע לנזקי העבר וזאת בשים לב לשימוש שעשו התובעים בחברת ניב נתיב בע"מ, לטענתם לצורך מימון הטיפול בקטינה שהייתה באשפוז ובקטינים האחרים שנותרו בבית. התובעים טוענים שבעקבות התאונה נעזרה הקטינה בבני משפחה ובעזרה בתשלום, הודגש שמדובר בקטינה תושבת עיר בנגב שאושפזה למשך 5 חודשים תמימים. משפחתה סעדה אותה סביב השעון ובמקביל שכרה המשפחה עזרה בתשלום על מנת לטפל ביתר הילדים. לטענת התובעים בגין העזרה והעסקת המטפלים, חייבת הקטינה באמצעות הוריה סך של כ- 195,000 ₪ לחברת כח האדם ניב נתיב בע"מ מהם שכרו את השירותים וזאת בשל המצוקה הכלכלית בה הייתה המשפחה. התובעים טוענים שמדובר בסכום לתקופה הראשונית למשפחה לאחר הסתגלות למצב הטראומטי, אליו הם נקלעו ובהתאם להלכה הנוהגת יש לפסוק סכום זה. התובעים דוחים מכל וכל ניסיון של הנתבעות לערער על הסכומים ששולמו. לטענתם הפסיקה הכירה בכך שבתקופת ההסתגלות מקובל שהמשפחה תיעזר בשירותי חברת כוח אדם. נטען שתקופת ההסתגלות אצל הקטינה החלה עוד במהלך שהותה בבית חולים, ואולם בהינתן שגם הוריה נפגעו בתאונה ויש לה אחים קטנים הדורשים טיפול ולאור המלצת בית החולים נזקקה המשפחה למצוא בדחיפות פתרון לסיעוד הכולל לו נדרשה המשפחה כולה. נטען עוד שעולמה של המשפחה חרב עליה, ואין להעלות על הדעת את האפשרות שהמשפחה תתפקד באופן רציונלי כאשר לנגד עיניהם שוכבת בתם חסרת אונים, הם פצועים וילדיהם האחרים עקורים מביתם לאחר טראומה ממשית. התובעים מבקשים אפוה החזר מלא לתקופת ההסתגלות ולאחר מכן תשלום חודשי של 7,500 ₪ לחודש ממועד שחרורה של הקטינה ולמשך 24 חודשים נוספים. ממועד זה ועד הגיע הקטינה לגיל 18 מבוקש סך של 5,000 ₪ לחודש, בהמשך סכום של 4,000 ₪ לחודש עד לתום חייה. סה"כ בגין עזרה וסיעוד עבר ועתיד מבקשים התובעים בעבור הקטינה סכום של 1,871,059 ₪. הנתבעות חולקות מכל וכל על הטענות בכלל ובפרט בנוגע לדרישה לפיצוי בגין העסקת חברת כוח אדם וטוענות שמדובר בקנוניה, תוך שהתובעים למעשה מעסיקים את עצמם ואת מקורביהם בעלויות מופרכות שעה שהקטינה מאושפזת בבית החולים ולאחר מן בשיקום. הנתבעות מדגישות שאמנם יש להניח שההורים שהו במחיצת הקטינה במהלך האשפוז, אולם בפועל צרכיה סופקו על ידי צוות העובדים של בית החולים ואין לקבל את טענתם של התובעים שהועלתה לראשונה על דוכן העדים ששניהם נדרשו לשהות לצידה 24 שעות ביממה. די בשהייה של אחד ההורים, כאשר השני יכול לטפל בילדים או לעבוד. אשר להעסקת השכנה, נטען שמדובר בבדיה שעה שההורים הודו שבכל תקופת האשפוז של הקטינה התגוררו אצל הורי התובעת בכפר, כך שהייתה להם עזרה מן המשפחה המורחבת, מה גם שהתובע הודה בחקירתו שהתובעת הגיעה לבית החולים בשעות היום, כלומר שהתה עם הילדים האחרים בשעות הערב. הנתבעות מדגישות שבתצהירי התובעים אין כל התייחסות להעסקת השכנה, להיקף העזרה שלה, והסיבה לכך, למרות שהם יודעים שהם חבים לחברת ניב נתיב כסף שניתן להם כהלוואה. עוד נטען שמנהל ניב נתיב, מר הריס, כלל לא נפגש עם השכנה ולא דיבר איתה לא ידע דבר על כישוריה כמטפלת, ומכאן שלא מדובר בכוח מקצועי, שיש צורך לאתרו על ידי החברה. עוד הודגש שמן הראיות עלה שההתקשרות עם חברת ניב נתיב נעשתה באמצעות עורך הדין, כאשר לדברי ההורים ההתקשרות עמו הייתה 2-3 חודשים לאחר התאונה, מה שלא מתיישב עם הפקת תלושי שכר בגין עזרה כבר כחודש לאחר התאונה, דבר המלמד על הפקת תלושים רטרואקטיבית או עדות לא נכונה של התובעים. הוסף עוד שמנהל חברת ניב נתיב טען שנפגש עם התובעים בעיר בה הם מתגוררים ושם גם טופלו הילדים, בעוד התובעים הבהירו שהתגוררו באותה תקופה אצל הורי התובעת בכפר. טענה נוספת הינה שעצם התשלום לתובעת בעבור עזרה בהיקף של 24/7 הגם שמדובר בעזרה טבעית ובסיסית שמצופה ממנה ליתן לבתה גובל באבסורד, שעה שהקטינה הייתה מאושפזת, והאמא-התובעת, הייתה עקרת בית, טיפלה בילדיה ולא עבדה, וכאשר עבדה בשנת 2018, הרוויחה 3,300 ₪, דהיינו מחצית מן הסכום. הנתבעות מדגישות עוד שדפי נוכחות לרבות של השכנה לא הוצגו למרות שמר הריס טען שקיימים כאלה. מכך מבקשות הנתבעות להסיק, שמצבה הרפואי והתפקודי של הקטינה לא הצריך עזרה בהיקף מלא, הן בתקופת האשפוז והן לאחריה, כאשר לאחר שחרורה שבה לגן, ונאלצה להיוותר בבית בשל הקורונה. הקטינה מנהלת אורח חיים רגיל, וגם המומחה בתחום הנוירולוגיה קבע שבאספקטים המוטוריים אין לה חסר נוירולוגי משמעותי. כן מדגישות הנתבעות את גובה הריבית הגבוהה הנגבית מן ההורים, על אותה הלוואה שקיבלו מחברת ניב נתיב, פריים + 4 – דהיינו ריבית בגובה של כ- 10%. בנסיבות אלה, קרנית מציעה פיצוי בגין עזרה ונסיעות בסכום גלובלי לעבר על סך של 40,000 ₪, ולעתיד סכום גלובלי של 150,000 ₪. מן הראיות שהובאו עלה כדלקמן: לאחר התאונה הקטינה אושפזה בבית החולים ולאחר מכן הועברה לשיקום בבית לוינשטין וזאת במשך תקופה כוללת של כ- 6 חודשים (5/7/19 ועד 30/12/19). לאחר מכן, שוחררה הקטינה לביתה בחודש ינואר 2020, חזרה לגן, ואולם עקב התפרצות מגיפת הקורונה נפסקו הלימודים והיא שהתה בבית ככל ילדי ישראל. גם לא יכולה להיות מחלוקת שמדובר בקטינה בגיל צעיר יחסית, שנפגעה באורח קשה והייתה זקוקה לליווי בבית החולים וגם במהלך השיקום של הוריה. בעת התאונה, היו בבית שני ילדים נוספים, בת בגיל 4 ו-11 חודשים ובן בן 5 ו- 7 חודשים. ללא ספק מדובר בילדים קטנים שדורשים טיפול והשגחה במשך כל שעות היום. התובעת פרטה בתצהירה שבתקופה שהקטינה הייתה בשיקום הם עברו לגור ליד משפחתה בכפר, על מנת שיהיו קרובים לבית לוינשטיין, הם היו צריכים להיות לידה כל הזמן ושכנה של המשפחה הייתה שומרת על הילדים האחרים. התובעת הוסיפה שבגלל התאונה שללו לה את רישיון הנהיגה והתובע על אף שהוא בעצמו היה פצוע היה מסיע אותה כל יום לבית החולים וחזרה וגם מחליף אותה ונשאר עם הקטינה כדי שהיא תוכל לנוח ולראות את שני הילדים הקטנים. לדברי התובעת גם לאחר שהקטינה שוחררה, התובע היה נוסע איתה לקבל טיפולים פעמיים שלוש בשבוע. התובע, מסר בתצהירו שבזמן התאונה עבד על משאית מנוף לפינוי גזם ובבוקר התאונה עוד עבד. התובע הוסיף שבגלל התאונה לא עבד כמעט שנתיים שכן בהתחלה היה במצב בריאותי ונפשי שלא אפשר לו לחזור לעבודה, אחר כך בגלל כל הטיפולים של הקטינה לא יכל ללכת לעבוד והיה עסוק לטפל בה. התובע הוסיף שבגלל ששללו לאשתו את הרישיון היה מסיע את אשתו לבית החולים ואחר כך את הקטינה לכל הטיפולים שהייתה צריכה. לראיותיהם צרפו התובעים תצהיר מטעם ניר הריס בעלים של חברת ניתובים בע"מ וניב ונתיב, חברה שנועדה לספק מטפלים ברמה וביכולות הנדרשות למתן עזרה לנכים ופגועים קשים. לדבריו הם גובים את התמורה עבור אספקת העובדים על בסיס שעות. העד מסר שבחודש אוגוסט פנה אליו התובע, באמצעות עורך דינו לבדוק אפשרות להעסיק מטפלים. לאחר חתימה על הסכמים, החלה העסקת המטפלות הן בבית החולים בצמוד לילדה המאושפזת והן מטפלת בבית בשמירה וטיפול בילדים שנשארו ללא השגחה בעקבות התאונה. המטפלות החלו לעבוד בהעסקה על ידי החברה. מכיוון שהמשפחה הייתה בחסרון כיס, ההעסקה התבצעה במימון ביניים של החברה. בסוף חודש 12/19 התבקשו להפסיק את העסקת המטפלים וכך עשו. לדברי העד החוב הנומינלי לחברה עומד על סך של 149,175 ₪ ונכון ליום הגשת התצהיר משוערך החוב לסך של 191,938 ₪. צורפו לתצהיר חשבונות בנוגע להעסקת מטפלים לחודשים אוגוסט עד דצמבר בסך 29,835 ₪ לכל חודש בצירוף תלושי שכר לשכנה ולתובעת, לכל אחד מן החודשים בסך של 7,250 ₪ בתוספת 250 ₪ נסיעות. לא הוצג פירוט שעות שבהם עבדה השכנה על מנת שניתן יהא להתרשם מהיקף העבודה וגם השכנה לא הובאה לעדות. התובעים כמו גם מר הריס נחקרו בנוגע ארוכות בנוגע למודל העסקה שהוצג וגובה התשלום. התובעים נשאלו, מדוע היה צריך להעסיק את התובעת בשמירה על הקטינה, שעה שמדובר בהורה שממילא חובתו לשמור על ילדיו וכאשר קודם לתאונה לא עבדה ושמרה על ילדיה, וזאת במודל העסקה של עלויות גבוהות מאוד לפיהם התובעת מקבלת משכורת, ותשלום שווה כמעט מועבר לחברה. כך גם לגבי השכנה כאשר הקטינים ממילא היו מצויים בבית הוריה של התובעת בנוכחות מבוגרים נוספים וכאשר אחד ההורים יכול לשמור על הילדים הנוספים. כך שלמעשה כל חודש שולם כ- 30,000 ₪ ובעבור 5 חודשים 150,000 ₪ וכל זאת בעת שהקטינה מאושפזת בבית החולים. בתשובה ובניסיון להצדיק את ההתנהלות טענו התובעים לראשונה בעדותם שבית החולים ביקש ששני ההורים ישהו עם הקטינה כל זמן. טענה זו, שהיא בבחינת עדות כבושה, אינה מהימנה בעיני, והיא אינה עולה מן הראיות. לא רק שהטענה לא נטענה בתצהיר התובעים היא אף לא מתועדת באף אחד ממסמכי בית החולים. נהפוך הוא, באישור הלינה שצורף לראיות, צוין שהוא רק למלווה אחד, ברבים מן המסמכים הרפואיים מצויין שהקטינה לוותה על ידי אמה. הדעת נותנת שבית החולים לא יעמיד דרישה מעין זו, בפרט כאשר ידוע שבמשפחה אחים נוספים קטנים. הלכה למעשה, הטענה גם עומדת בסתירה לתצהירי התובעים כאשר התובעת מציינת שהתובע, היה מסיע אותה ומחליף אותה, ובאופן דומה מציין התובע, שהיה מסיע את התובעת, אבל לא טוען ששהה על-יד הקטינה במשך כל שעות היממה לצד האם. דהיינו מתצהיריהם עולה שלא מדובר בשני ההורים ששהו 24/7 בסמוך לקטינה. מר הריס העיד הוא ששילם לשתי העובדות שהועסקו 15,000 וגבה עמלה של 25,500 ₪ בתוספת מע"מ, העד הסביר שהוא לא בנק אלא חברה שמעסיקה עובדים, בחברה הערבית מעסיקים בני משפחה, הוא העסיק וגבה מה שמגיע. העד נשאל מדוע שילם נסיעות כשהשכנה מתגוררת בית ליד והשיב שהוא תמיד משלם נסיעות. מר הריס הסביר שמצד אחד הוא נותן עובדים, ומצד שני מממן את העובדים עד תשלום הפיצויים. העד הסביר שהוא לוקח ריבית של פריים + 4 בעבור המימון, ומכאן סכום החוב של 150,000 ₪, הגיע עד למועד התצהיר ל- 192,000 ₪. לאחר בחינת העדויות שנשמעו והתשובות שניתנו קשה שלא להשתחרר מן התחושה, שמדובר בהתנהלות מתחכמת, בלתי מוצדקת, מתוך מטרה להזרים כספים למשפחה שאכן ויכול והייתה במצוקה ומתוך מחשבה מוטעית שממילא מי מן הנתבעות תשלם. לא יכול להיות חולק שהקטינה שהייתה מאושפזת בהשגחה 24/7 קיבלה את כל הטיפול הרפואי הנדרש במקום אשפוזה ונדרשה להשגחה וליווי של אחד ההורים. לא מדובר במצב מורכב של נכה המשתחרר לביתו וזקוק לכוח אדם מקצועי מיומן. התובעת לא עבדה במועד התאונה וטיפלה בילדיה, אכן לאחר התאונה נזקקה להשקיע שעות רבות בטיפול בקטינה על חשבון ילדיה האחרים, אך ספק אם יש הצדקה לכך שתעסיק את עצמה באמצעות חברת כוח אדם, תקבל משכורת שקודם לכן לא קיבלה והכל כל תוך הכפלת עלות ההוצאה ותשלום ריבית גבוהה בעבור אותה הלוואה. חשוב להדגיש שהעסקת השכנה, כלל לא הוכחה, השכנה לא הובאה להעיד, מר הריס כלל לא פגש בה, ואינו יודע מהם כישוריה, שעות עבודה לא הוצגו, מה שהוצג הוא תלושי שכר, שכפי שהנתבעות טענו, קיימת אף תמיהה לגבי מועד הפקתם בהינתן שאין מחלוקת שעורך הדין הוא זה שסייע לתובעים לפנות למר הריס ולטענת התובעים פנו לעורך הדין כחודשיים שלושה לאחר התאונה בעוד תלושים הופקו כבר בחודש אוגוסט 2019. לאחר התאונה, ובעקבות כך שהתובעת נאלצה להישאר עם הקטינה בבית החולים ובשיקום, ניתן להניח שהיה צורך בעזרה בטיפול בילדים האחרים, שהיו ילדים קטנים מאוד באותה תקופה. יחד עם זאת, הילדים שהו בבית הוריה של התובעת בכפר, שם שהו אנשים מבוגרים נוספים והתובע אבי הילדים יכל ואף היה מחויב לטפל מהם. אף שאין לצפות ולדרוש מבני המשפחה לעזוב את עבודתם ולהידרש לטיפול בילדים, ללא ספק, הייתה חובה לאביהם של הקטינים, התובע, לסייע בטיפול. גם אם סביר שיידרש גם טיפול בשכר הרי שמדובר בטיפול מוגבל בזמן למשך מספר שעות ביום. לטענת התובעים, נשכרה השכנה בחורה צעירה, רווקה ללא כל ניסיון, וללא כל מיומנות מיוחדת בטיפול, וגם הפעם שולם לה שכר כאשר סכום דומה משולם לחברה, והסכום שאמור להיות משולם לחברה ניתן למעשה כמימון למשפחה, עד לתום המשפט כשבנתיים הוא צובר ריבית בשיעור של פריים + 4, כאשר מדובר בסכום לא מבוטל שיכול להגיע לכדי 10% ואכן 149,000 ₪ טפחו לסכום של למעלה כ- 200,000 ₪ נכון למועד פסק הדין. מן הנסיבות עולה, שהתובעים נטלו הלוואה למעשה, בריבית מופרכת והלבישו אותה על צורך טיפולי. קשה להסכין עם התנהלות מסוג זה. התובעים ומר הריס עצמו טענו שחברות הביטוח אינן משלמות תשלומים תכופים מה שמצריך מתן מימון על ידי החברה של מר הריס ואין להן אלא להלין על עצמן. במקרה דנן, לא הוכח שהייתה פנייה לתשלום תכוף באותה תקופה, מכל מקום, העסקת מטפלים על ידי חברת כח אדם גם היא אמורה להיות סבירה, וקשה שלא להתרשם ההתנהלות והעלויות חרגו מן הסבירות בהינתן הנסיבות בהן מדובר בקטינה מאושפזת ובכך שהמטפל העיקרי היא אמה של הקטינה. ב"כ התובעים הפנה לפסיקה בה אושרה העסקת מטפלים באמצעות חברת כוח אדם בתקופה הסמוכה לתאונה, אך זאת במקרים חמורים הרבה יותר, כאשר דרוש כוח אדם מקצועי, כך לדוגמא בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר (5/9/2000) דובר בפגיעה חמורה הרבה יותר ובאדם שסבל מקוורופלגיה מלאה ונדרש לעזרה סיעודית צמודה. נקבע שככלל העסקת מספר עובדי סיעוד מדי יום באמצעות חברת כוח אדם לאורך זמן אינה מוצדקת, עם זאת אין לשלול העסקה כזו בזמן סמוך לאחר שהנפגע שב לביתו מבית החולים וטרם הצליח להתארגן להסדרי קבע של סיעוד. בתקופה זו, הנפגע טרם עיכל את אסונו, ויתכנו קשיים בירוקרטיים ויש לאפשר לנפגע סידור מיידי אשר יאפשר את ההכרחי לו (וראו גם ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' גיל צי'בוטארו (25/11/1999), גם שם דובר בפגיעה קשה מאוד ויוצאת דופן בחומרתה). בענייננו הדברים שונים, מדובר בקטינה שהייתה מאושפזת בבית החולים שהייתה זקוקה לכל היותר להשגחת אחד מהוריה ובשני קטינים נוספים שנזקקו להשגחה בשל היעדרות ההורים. לא מדובר בנפגע שחזר לביתו ונדרש לסיוע מיידי ומקצועי. אכן מדובר בתקופה הסמוכה לתאונה, אכן מצבה של הקטינה לא היה פשוט, אולם גם מצב זה לא הצדיק את ההתנהלות כפי שנקבע בפסיקת בית המשפט, על בית המשפט לפסוק פיצוי במתחם "ההולם וההוגן" ואין להטיל על המזיק הוצאות שאינן בגדר מתחם זה (ראו עא 357/80 יהודה נעים נ' משה ברדה (15/7/1982)). בנסיבות העניין, סבורני שיש לפסוק פיצוי הולם והוגן לתקופת שהותה של הקטינה בבית החולים מבלי להתחשב באופן בו פעלו התובעים. מטופס רציפות ביטוח עולה שבתקופה הסמוכה לתאונה עבד התובע בחברת פינוי אשפה, כאשר שכרו באותה שנה עד למועד התאונה עמד על סכום מצטבר של 69,553 ₪ (סכום של כ- 10,000 ₪ לחודש). התובע, לא הציג תלושי שכר אולם בתצהירו ציין שעבד עד בוקר התאונה עצמה, על אף שהתובע עצמו נפגע בתאונה, ניתן לקבוע שפציעתו הייתה יחסית קלה, ואולם ניתן להניח שהיה קיים קושי מצידו לחזור לעבודתו כל עוד הקטינה הייתה מאושפזת נוכח הצורך להחליף את אשתו וכן לטפל בילדים בבית. התובע אישר בעדותו שקיבל דמי אבטלה ובהתאם למסמכי הביטוח הלאומי קיבל דמי אבטלה החל מחודש ספטמבר 2020 ועד חודש מרץ 2021. כמו כן, על אף שהתובעת, לא עבדה בעת התאונה, אין ספק שנדרשה ליתן לבתה עזרת צד שלישי העולה על עזרה רגילה וכן נמנע ממנה לטפל בילדיה האחרים, דבר שדרש העסקת כוח אדם ולו חלקית. בנסיבות אלה, הוגן והולם להעמיד את הפיצוי הנדרש בתקופה הראשונה של כ- 6 חודשים לאחר התאונה, בהינתן הזמן שהיו צריכים ההורים להשקיע, העזרה היתרה שנדרשה והצורך בשכירת עזרה נוספת, על סך של כ- 17,000 ₪ לחודש נכון למועד פסק הדין (בהינתן משכורתו של האב ועלות עזרה נוספת סבירה), ולהעמיד את הפיצוי לתקופה זו על סך גלובלי של 110,000 ₪, בהינתן קיומה של ריבית מאמצע התקופה. החל מינואר 2020 אמורה הייתה הקטינה לחזור לגן, בתקופה זו בשל הקורונה היא שהתה בבית עם אמה והקטינים האחרים. התובע אמנם לא חזר לעבודה, אך ניתן לקבוע שלא הייתה מניעה שיעבוד, על אף שנדרש לקחת את הקטינה מפעם לפעם לביקורות וטיפולים. לא שוכנעתי ולא הוכח שמדובר בכמות טיפולים ששללה מהתובע אפשרות לעבוד. יתירה מזו, חוסר יכולתה של האם לנהוג, עקב כך שרישיונה נשלל בשל עבירה פלילית, אינה מצדיקה הגדלת הפיצוי. בתקופה זו נכון לפסוק סך גלובלי של 30,000 ₪ נכון למועד פסק הדין. החל מחודש מיולי 2020 ועד למועד פסק הדין, הקטינה נמצאת במערכת החינוך הרגילה, זוכה לעזרה צמודה, ואפילו בתקופה מסויימת אמה הייתה סייעת שלה בשכר. ההורים לא נדרשים לשלם על עזרה זו, לקטינה אין עזרה נוספת בבית פרט לאמה שמקדישה לה מזמנה. האם שבה לעבודתה ועובדת בבית הספר בו לומדת הקטינה. הקטינה אינה מקבלת טיפולים מיוחדים ואולם נדרשת לטיפול צמוד יותר בביתה ועזרה רבה בלימודים שיכול והיא חורגת במידה מסויימת מעזרה רגילה לילדה בגילה. הקטינה מתפקדת לבד כל תפקודי ה- ADL ואין קביעה רפואית כלשהי שהיא זקוקה להשגחה 24 שעות. בנסיבות העניין, סבורני שיש לפסוק סכום גלובלי של 50,000 ₪ נכון למועד פסק הדין החל מיולי 2020 ועד למועד פסק הדין, סכום שמתיישב עם העזרה היתרה לה נדרשת הקטינה בתקופת הנכויות הזמניות ובכלל הכל גם בשים לב לעדות אמה של הקטינה שהיא לא נזקקת כעת לטיפולים רפואיים אלא רק לביקורות ובהנחה שהאם נדרשת להשגחה יתירה על הקטינה. סה"כ בגין עזרה בעבר 190,000 ₪. אשר לעתיד, המומחה בתחום הנוירולוגיה התייחס לצרכיה של הקטינה וקבע, שהיא תשלים 12 שנות לימוד בכתה קטנה במסגרת בית ספר רגיל, עם סייעת במימון המדינה, בגיל 18 יהא צורך באבחון פסיכולוגי שיקומי מעודכן במטרה להעריך את תפקודה תוך סיוע והכוונה לגבי רכישת מקצוע, עבודה, מסוגלות למגורים באופן עצמאי. אשר לצרכים רפואיים, ציין המומחה המשך פיזיותרפיה, המשך ריפוי בעיסוק, טיפול וליווי פסיכולוגי, מעקבים רפואיים, הכל במסגרת הרפואה הציבורית. מקביעות אלה, כמו גם מן הראיות שהובאו עולה, שלקטינה אין מגבלות פיזיות המצריכות עזרה שוטפת ורציפה, אלא עיקר הקושי הוא קוגניטיבי. מבחינה קוגניטיבית מן העדויות שנשמעו עולה שהקטינה מתפקדת כמעט ככל הילדים, אלא שהיא זקוקה לדרבון נוסף בלימודים ובפעולות כגון רחצה אולם היא מבצעת את הפעולות לבדה. על אף הקושי הקוגניטיבי, כפי שקבע המומחה, אין מניעה שתלמד בכתה רגילה, וכן תקבל הכשרה לעבודה המתאימה למצבה, תוך מגורים באופן עצמאי, דבר שיכול ויצריך עזרה מסויימת, חורגת מסיוע ההורים. בהינתן מצבה של הקטינה, וטיב העזרה לה תזקק, לאור גילה הצעיר, ההנחה שתשהה בבית הוריה לפחות עד גיל 18 והשנים הרבות הצפויות בהם תזקק לעזרה, אני מוצאת לנכון להעמיד את הפיצוי על סך גלובלי של 800,000 ₪. הוצאות רפואיות וכלליות לרבות נסיעות לטענת התובעים לקטינה נכויות גבוהות מאוד ופגיעות קשות המשתרעות על פני שלל תחומים, גם טיפול נפשי וגם טיפולים אסתטיים, כאשר טיפולי לייזר הוערכו על ידי המומחה בעלות של 20,000 ₪. כמו כן נטען שהיא זכאית לטיפולים בתחום בריאות הנפש, וטיפולים רפואיים נוספים שלא כולם יכוסו על ידי משרד הבריאות התובעת מבקשת לפסוק לה 150,000 ₪. הנתבעות טוענות שיש לדחות את דרישת הקטינה, שעה שהקטינה אישרה שכל ההוצאות הרפואיות מומנו על ידי קופת חולים, מה גם שכפי שעלה מן הראיות מאז בדיקת המומחים הרפואיים בשנת 2021 הקטינה לא הייתה בטיפולים רפואיים כלשהם למעט ניתוח אסתטי בצלקת, ביקור בקופת חולים וביקורת אחת בסורוקה. אשר לעתיד נטען, שהקטינה זכאית לקבל את כל הטיפולים במסגרת קופת חולים ללא תשלום, ללא השתתפות עצמית. משכך מוצע על ידי קרנית לכמת את ראש הנזק ב- 10,000 ₪. אין מחלוקת שעד כה הקטינה קיבלה את מלוא הטיפולים הרפואיים ברפואה הציבורית בלא כל עלות, לרבות ניתוחים לשיפור הצלקות. סביר להניח שהקטינה תמשיך ותטופל במערכת הרפואה הציבורית, אף כי לא ניתן לשלול, שעם התבגרותה יכול ויהיו טיפולים נוספים להם תזקק אשר לא יכוסו באופן מלא. יתירה מזו, מצבה של הקטינה הצריך ומצריך נסיעה לטיפולים רפואיים, דבר שגם לו יש עלות. בהקשר לפיצוי בראש נזק זה נפסק לא פעם, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, עניין ברדה). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראו לדוגמא: ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (22/3/1994)), ברם, מקום שנמצא שהתובעת נזקקה לטיפולים ומעקב רפואיים ואף להוצאות נסיעות כתוצאה מכך, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2/2/78); י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן (27/7/1967); ת"א 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2/2/06); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (23/8/09); ת"א 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (25/8/99)). בנסיבות העניין, ובשים לב שיכול שהקטינה תדרש לטיפול פרטי בצלקות ואולי הסתרתן באיפור, אני רואה להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך כולל של 70,000 ₪ לעבר ולעתיד. נזק לא ממוני בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976 ולשיעור הנכות (הרפואית) 73.4% שנגרמה לקטינה ובשים לב לכך שהתובעת הייתה מאושפזת 178 ימים, יש לפסוק לתובעת בראש נזק זה סך של 218,607 ש"ח (בהתאם לחישוב המשערכת). תביעת הנתבעים 4 ו-5 התובעים טוענים כי תובעת 4 הובהלה באמצעות אמבולנס לבית החולים, בבית החולים אובחן שהיא סובלת מכאבים באצבע 3 ביד שמאל ומנפיחות, נבדקה, צולמה, טופלה ושוחררה לביתה עם הוראות להמשך טיפול למנוחה ומעקב רפואי. תובע-5 הובהר לבית החולים, נבדק, צולם טופל ושוחרר לביתו עם הוראות להמשך טיפול למנוחה למעקב רפואי. לטענתם, בהינתן הדין על פיו מוסמך בית המשפט לפסוק פיצויים עד לשיעור של 10%, יש לפסוק לכל אחד מהם את הסכום המקסימלי של 18,123 ₪ ולהוסיף עזרה בסכום סמלי של 2,500 ₪. קרנית טוענת שאין לפסוק דבר, שכן לא נגרם לתובעים אלו נזק גוף אלא מדובר בנזק של מה בכך, נזק שאדם בר דעת ומזג כרגיל לא היה בא בתלונה על כך, שכן מדובר באי נוחות זמנית וחולפת באופן שלא התמלאה הדרישה של "נזק גוף". בהתאם לפסיקה, כאשר המדובר בפגיעה זניחה המהווה "נזק של מה בכך" ואינה עולה כדי נזק גופני או נפשי, אין מקום לפסוק פיצוי (ראו לדוגמא: רע"א 11467/03 פודי מוחמד נ' אליהו ציון (23/3/04)), על אף האמור, גם נזקים זמניים, לרבות כאבים, פגיעות קלות ומצוקה נפשית שנגרמים לאחר תאונת דרכים, הינם נזקים ברי פיצוי, הכל בהתאם למהות הנזק וחומרתו. במקרה דנן, מדובר בפגיעה של שני ילדים קטינים רכים בשנים, שחוו תאונת דרכים קשה, הובהלו לחדר מיון לאחר התאונה, אובחנו ולאחר מכן שוחררו למציאות בה ההורים נדרשו לטפל באחותם הקטינה שנפגעה קשה כמו גם בעצמם. בנסיבות העניין, ניתן לקבוע שסבלו גופנית ונפשית. התובעת 4, ילידת 5/8/14 הייתה בת 4 שנים ו-11 חודשים במועד התאונה. מתוך החומר הרפואי עולה, שבבית החולים אובחנו כאבים באצבע-3 ביד שמאל ונפיחות. התובעת-4 לא אושפזה ושוחררה באותו יום. לא הוצג חומר רפואי המלמד על מעקב או טיפול נוסף כלשהו בתובעת-4. בהנחה שהתובעת-4 סבלה כאבים, ונזקקה להשגחה יתירה לאחר התאונה, יש לפסוק סכום סביר שיבטא את הכאב וסבל כמו גם את העזרה לה נזקקה. בנסיבות העניין אני מעריכה סכום זה בסך כולל של 4,000 ₪. התובע-5, יליד 25/12/18 היה בן שבעה וחצי חודשים במועד התאונה. התובע-5 נבדק, צולם, טופל ושוחרר. לא הוגשו מסמכים רפואיים המלמדים על מעקב כלשהו לאחר התאונה, יחד עם זאת מדובר בפעוט שספק אם יכל לבטא את עצמו וללא ספק התאונה גרמה לו למצוקה נפשית חלקית והצריכה טיפול והשגחה יתרים בתקופה שלאחריה. בנסיבות העניין יש לפסוק סכום מינימלי המבטא את הבהלה והכאב וסבל שנגרמו לו לאחר התאונה אותו אני אומדת בסך של 2,000 ₪. ניכויי המוסד לביטוח לאומי התובעים טוענים שמוסכם ומקובל שיש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו בעבר לתובעים או למי מהם בכל הקשור לפגיעותיהם בתאונה, ואולם לגבי ניכוי רעיוני נטען שאין ראיה כלשהי בדבר ההתכנות לזכאות כלשהי של מי מהתובעים לקבלת קיצבה כלשהי מהמוסד לביטוח לאומי ולכן יש לדחות כל טענה בדבר ניכוי רעיוני או הקפאה ו/או כל טענה בנוגע להתנהלות כספי הפיצויים. קרנית טוענת, שיש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי שהתקבלו בעבר, וכן הקפאה מתאימה של חלק מסכום הפיצויים בהתאם לחוות דעת אקטואריות רעיוניות שהוגשו לפיהם עשויה הקטינה להיות זכאית לקצבאות נכות כללית ושר"מ בהתאם לדרגת אי הכושר או אחוזי הנכות שנקבעו לה. אין מחלוקת ששולמו לקטינה תגמולי מוסד לביטוח לאומי לעבר וסכום זה יש לנכות, בהתאם לטענת קרנית שלא נסתרה, עומד סכום זה על סך נומינלי של 95,595 ₪, כאשר נכון למועד הסיכומים עומד הסכום על 118,644 ₪. כידוע, הקטינה יכולה לתבוע את המוסד לביטוח לאומי בנכות כללית רק בגיל 18 וככל שישולמו לה גמלאות, רשאי המוסד לביטוח לאומי לפנות בתביעת שיבוב לקרנית. אין לדעת כבר כעת באם תוכר הקטינה כזכאית לגמלת נכות כללית ואולי גם לקצבת שירותים מיוחדים על ידי המוסד לביטוח לאומי לאחר הגיעה לגיל 18, ומה יהיה גובה הגמלאות בפועל. על כן, אין זה ראוי לנכות בשלב זה מסך הפיצויים סכום עתידי רעיוני, הנתון באי וודאות מוחלטת. על אף האמור, בשים לב לנכויות הרפואיות שנקבעו לקטינה ולנכות התפקודית, סביר שלפחות תביעה לנכות כללית תתקבל ולא יכולה להיות מחלוקת שיש להפחית מן הפיצויים שהניזוק זכאי להם מאת המזיק את הגמלאות שנדרש או יידרש המוסד לביטוח לאומי לשלם לניזוק, שכן ניזוק לא אמור לקבל פיצוי הגבוה מנזקו והמזיק לא אמור לשלם יותר מהנזק שגרם ומשכך אך הגיוני ליצור מנגנון שיאפשר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי מן הפיצוי לאחר שאלה יקבעו. אין להתעלם מהתכלית של ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, שמטרתה למנוע מצב בו יקבל הניזוק כפל פיצוי- הן מהמוסד לביטוח לאומי והן מהמזיק וכפועל יוצא מכך למנוע אף מצב בו יישא המזיק בכפל תשלום לניזוק ולמוסד לביטוח לאומי גם יחד (ראה: רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו ואח', (18.05.03)), על כן נכון למצוא מנגנון להשאיר חלק סביר מן הפיצוי בצד על מנת שניתן יהא לעשות את החישוב בבוא היום. לא למותר להדגיש ששעה שממילא מירב כספי הפיצויים אינם אמורים לעבור לידי הקטינה אלא בגיל 18, אך הגיוני לקבוע שניתן יהא לשקול את ניכוי הגמלאות לכשיתברר המצב לאשורו (בהקשר זה ראו בין היתר ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' שלום אייגר (קטין) (18/12/1990)). בהתאם לחוות דעת האקטוארית העדכנית מתאריך 5/11/24 שהגישה קרנית, ככל תקבע לקטינה דרגת אי כושר עבודה של 60% נכות יעמוד שווי הקצבאות המהוונות על 555,238 ₪; ככל שתקבע לקטינה דרגת אי כושר עבודה בשיעור של 65% שווי הקצבאות המהוונות יעמוד על 591,591 ₪, וככל שתקבע לקטינה דרגת אי כושר עבודה בשיעור של 74% יעמוד שווי הקצבאות המהוונות על 661,241 ₪ וככל שתעמוד דרגת אי כושר עבודה על 75% ותועלה ל- 100% יעמוד שווי הקצבאות המהוונות על 992,219 ש"ח. בהתאם לחוות דעת נוספת רעיונית בנוגע לשירותים מיוחדים מתאריך 5/11/24 לו תקבל הקטינה שירותים מיוחדים גובה הקצבה יעמוד על סכומים של 429,108 ₪ ב- 50% זכאות ועד 2,014,213 ₪ ב- 235% זכאות. בהתאם לדין, לקצבת לשירותים מיוחדים זכאים גברים ונשים עד גיל פרישה הזקוקים לעזרה רבה של אדם אחר בפעולות היום יום (לבישה, אכילה, רחצה, ניידות בבית ושליטה על הפרשות), או שהם זקוקים להשגחה מתמדת למניעת סכנת חיים לעצמם או לאחרים. כפי שעלה מן הראיות שנשמעו, למרבה המזל, מצבה של הקטינה אינו מתאים לאף אחת מקטגוריות אלה ואף אחד מן המומחים לא סבר שהיא נזקקת לעזרה בפעולות היום יום, או השגחה מתמדת החורגת מגילה. עיקר נכותה של הקטינה היא קוגניטיבית ואינה פיזית. משכך, באתי לידי מסקנה שאין להקפיא סכום המתייחס לקצבת שירותים מיוחדים. מה גם, שעה שממילא שעה שניתן פסק דין הקובע את מלוא נזקיה של הקטינה, הנתבעת לא אמורה לשלם יותר מן הנזק וככל שייווצר מצב בו אמורים יהיו להשתלם לקטינה תשלומים מעבר לסכום שיוקפא, הרי שהמוסד לביטוח לאומי יהא מוסמך לזקוף את הסכומים הנוספים בהתאם לסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי כלפי הקטינה (לעניין העיקרון שהמזיק לא משלם יותר מנזקו ראו – 5884-08 כפר ויתקין מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' המוסד לביטוח לאומי (28/8/2010), ולעניין זכות הזקיפה ובאלו מקרים תעשה ראו רע"א 2941/10 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (27/8/12), רע"א 5415/18 המוסד לביטוח לאומי נ' חד אסף מתכות בע"מ (30/4/2019)). בהתחשב בשיעור נכותה של הקטינה ובמגבלותיה ולאור האמור בדו"חות המוסד לביטוח לאומי, וועדות קצבת ילד נכה, סבורני, כי מן הראוי להקפיא, בשלב זה, את סכום הניכוי המתיישב עם נכותה הרפואית של התובעת, אשר יועמד על 661,241 ₪ בתוספת שכר טרחה בשיעור של 15.34% (בשים לב לשיעור עליית המע"מ הצפוי). הסכום יעוכב לעת עתה תחת ידיה של קרנית אשר תפקידו בחשבון נאמנות נושא פירות, עד להכרעת המוסד לביטוח לאומי בתביעתה של הקטינה. לאחר שהקטינה תמצה את מלוא זכויותיה אל מול המוסד לביטוח לאומי ייערך חישוב אקטוארי בזיקה לגמלאות שיאושרו על ידי המוסד לביטוח לאומי לקטינה ואלו יופחתו מתוך הסכום המוקפא (הצמוד והנושא פירות) באופן שאם תמצא הקטינה זכאית לגמלאות בשיעור נמוך מן הסכום המוקפא, יועבר לרשותה ההפרש שבין שיעור הגמלאות ובין הסכום המוקפא ולבא-כוחה יועבר הפרש שכר הטרחה. למותר לציין שעל הקטינה לנהל תביעתה במוסד לביטוח לאומי בתום לב. הקטינה תפנה למוסד לביטוח לאומי בתוך 90 יום ממועד זכאותה לגמלאות ותציג בפני הועדות את חוות הדעת שעל פיהן נשומו נזקיה. מסכום הפיצוי יופחת בנוסף התשלום התכוף ששולם לתובעים בסך 12,500 ₪, כשהוא משוערך, סך של 14,260 ₪ בהתאם לסיכומי קרנית. שכר טרחת עורך דינם של התובעים לסכום הפיצויים שישולם לתובעים, יתווספו הוצאות התובעים בגין אגרת בית המשפט בצירוף ריבית והצמדה ושכר טרחת עורך-דין בשיעור של 15.34%. עורך דינם של התובעים טוען שהם זכאים לפסיקת שכר טרחת עו"ד במלואו בהתייחס לסכום הפיצוי בכללותו, מגובה סכום הנזק אשר נקבע בפסק הדין מבלי להפחית את תגמולי הביטוח הלאומי. לטענת התובעים הפסיקה המתייחסת לפסיקת שכר טרחה בניכוי תגמולי הביטוח הלאומי, אינה פסיקה מחייבת אלא האמירות בה הן אמירות אגב. נטען שהמצב גובל באבסורד ואין קורלציה בין כמות העבודה המושקעת על ידי ב"כ התובעים ובין חיובי התובע בשכר טרחה על פי הוראות חוק הפיצויים ועל פי הוראות חוק הביטוח הלאומי, לבין הוכחת נזקיו הכוללים ובין שכר הטרחה שנפסק לטובת התובע לעומת שכר הטרחה שמשולם על ידו. נטען עוד שהפרשנות שניתנה חוטאת לכללים הבסיסיים של דיני הנזיקין ונוגסת בפיצוי המגיע לנפגע, הכל תוך הטבת זכויות חברת הביטוח. לטענת התובעים המוסד לביטוח לאומי עתיד לתבוע תביעת שיבוב ולעורך הדין זכות קוגנטית לקבלת שכר טרחה בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי, מה גם שהתובעים חייבים בנטל הוכחת מלוא נזקיהם לרבות אלה הנכללים בגדר תגמולי המוסד לביטוח לאומי. נטען שפסיקת שכר הטרחה על הפיצוי בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי אינה מתיישבת עם תכלית החקיקה ולחלופין, לכל הפחות יש לפסוק לטובת התובעים את תשלום שכר הטרחה הקוגנטי בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי. קרנית טוענת, שדינה של הטענה להדחות בהיותה נטולת כל ביסוס. לטענתה מדובר בהרחבת חזית אסורה, כאשר לא נטענה בכתב התביעה. אשר לטענה שיש לחשב שכר טרחה בטרם ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי נטען שקיימת הלכה ברורה של בית המשפט העליון ומכל מקום טענה זו עומדת בסתירה לכוונת המחוקק בתביעות בגין תאונות דרכים ולכללי לשכת עורכי הדין. אכן, בניגוד מוחלט לטענות התובעים הפסיקה הקובעת את הדין באופן חישוב שכר הטרחה, הינה בגדר הלכה מחייבת ולא אמרת אגב. בהקשר זה, בע"א 311/85 איסק אפראימוב (קטין) נ' יעקב גבאי (24/8/88) אישר בית המשפט אתך קביעת הערכאה קמא ששכר הטרחה ישולם רק בגין הפיצוי שנפסק לתובע בקובעו שתשלומי הביטוח לאומי אינם בגדר סכום כזה, ובכך קבע בית המשפט את ההלכה. ואם נותר עוד ספק הרי שבע"א 575/88 לאה קריכלי נ' מיכאל ביהם (5/10/89), חייב בית המשפט קמא את המשיבים לשלם שכר טרחה גם על תגמולי המוסד לביטוח לאומי. בית המשפט העליון הפך קביעה זו, ושב וקבע על סמך ההלכה שנקבעה עוד בעבר שעל פי סעיף 16 (א) לחוק הפיצויים, מחושב שכר הטרחה בהתאם לסכום שנפסק לתובע ולא מסכום הפיצויים, דהיינו הסכום שישלם המזיק על פי פסק הדין. פרשנות זו מתיישבת עם מה שנקבע קודם באותו סעיף, ששכר הטרחה על הסכום שהוסכם בין הנפגע והמזיק שישולם ללא התדיינות לא יעלה על 8% מאותו סכום, כשברור שהסכום אינו כולל גמלאות. בית המשפט מפנה עוד, לתוספת לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), תשל"ז-1977, שם נקבע לגבי תביעות נזיקין, ששכר הטרחה יהיה אחוז נקוב מהסכום הנפסק לאחר ניכוי הגימלה המשתלמת על ידי המוסד לביטוח לאומי. כך נקבע גם בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), תש"ס-2000. אם צריך עוד להוסיף, הרי שבית המשפט העליון שב והבהיר שגם כאשר עורך הדין שהופיע בתיק תאונת דרכים נדרש להופיע בערעור, הרי שנאסר עליו לגבות שכר טרחה נוסף (רע"א 7204/06 ישראלה ארליך נ' עו"ד יהושע (22/8/2012)). טענות ב"כ התובעים בנוגע לסכומים נוספים שנדרשים לשלם התובעים לבא-כוחם, יש בהן כדי לערבב מין שאינו במינו, שהרי בנוגע להליך זה, נדרש ב"כ התובעים לגבות את שכר הטרחה בהתאם לפסיקת בית המשפט ותו לאו, נאסר עליו לגבות סכומים כלשהם מעבר לכך. ככל שביקשו התובעים שעורך הדין ייצגם גם במוסד לביטוח לאומי והתחייבו לשלם לו בשל כך שכר טרחה אין הדבר נוגע להליך זה, ובחירתם של התובעים להיות מיוצגים במוסד לביטוח לאומי היא עניין שלהם. לא התרשמתי שהיה צורך מיוחד בייצוג בביטוח הלאומי, שכן מצבה של הקטינה ברור ועולה מן המסמכים הרפואיים. אדגיש שאינני מוצאת חוסר צדק, או חלילה קיפוח עורך הדין בשיעור שכר הטרחה הקבוע בדין, גם אם בתיק מסויים, וספק אם הדבר כך בתיק זה, נעשתה עבודה יתירה, יחסית לשכר הטרחה שישולם. בסופו של דבר, מתקיים איזון בנוגע למכלול התיקים המטופלים, כך ששיעור שכר הטרחה הקבוע בדין לעיתים ניתן ביתר ולעיתם בחסר, יחסית לכמות העבודה שנעשית. מכל מקום, זה השכר שראה המחוקק לקבוע ועורך דין שאין הדבר נושא חן בעיניו רשאי כמובן לא לייצג בתיק מסויים או בכלל. גם בקשתו החלופית של ב"כ התובעים לפסוק את השכר בגין הייצוג במוסד לביטוח לאומי דינה להדחות. לא מדובר בראש נזק שנפסק בתיק נזיקין בכלל ובוודאי שלא בתיק שעניינו תאונת דרכים וששכר הטרחה בו קבוע בדין (השוו: ע"א 8326/12 סיגל כהן נ' עזבון המנוח טורוק ליאונד ז"ל (29/4/13), פיסקה 10; ת"א 24758-03-11 עידו אהל נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (21/5/2015), סעיף 36; ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה - ע"א 4403/15 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' עידו אהל (1/5/16)). לכל היותר ניתן לטעות במקרים מסויימים, שראוי לפסוק סכום גלובלי נוסף במסגרת הוצאות משפט, סכום שנדרש לתובע על מנת שיוכל למצות זכויותיו וזאת במקרה בו בית המשפט מתרשם שהתובע לא יכול היה לייצג את עצמו. במקרה דנן, ניכר שמדובר בתובעים אינטילגנטיים המסוגלים לעמוד על זכויותיהם עד דק ואין זה המקרה המצדיק את החריג. אחר האמור לעיל שכר הטרחה בשיעור 15.34% ישולם על הסכומים שנפסקו וישולמו לקטינים לרבות על סכום התשלום התכוף ככל שלא שולם (ראו: ע"א 841/02 מזל ששון נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (12/2/2004)), כאשר בנוגע לסכום שיוקפא שכר הטרחה ישולם מתוך הסכום שיושב לקטינה ככל שיושב לאחר שיתבררו גובה תגמולי המוסד לביטוח לאומי. ההודעה לצד השלישי קרנית הגישה הודעה לצד שלישי כנגד התובעים בטענה שלפי חוק הפיצויים והפסיקה הם חייבים להשיב לה כל סכום בו תישא. זכותה של קרנית מבוססת על סעיף 9(א) לחוק פיצויים, הקובע זכות לחזור אל מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה. כמו כן, בהתאם לסעיף זה, קיימת לקרנית זכות חזרה לבעל הרכב או המחזיק בו שהתיר לאחר לנהוג ברכב ללא ביטוח לפי הוראות הפקודה (ובהתאמה להעדר הזכאות על פי סעיפים 7(6) או 7א לחוק, אליהם מפנה סעיף 9(א)). בהתאם לפסיקה, זכות החזרה של קרנית, נועדה, בין היתר, לשמש גורם מרתיע כנגד הבחירה להימנע מרכישת ביטוח ונהיגה ללא רישיון והיא מונעת הטלת מלוא נטל הפיצוי על ציבור המבוטחים, ראו בהקשר זה הדברים שנאמרו בע"א 438/84 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם (22/12/87) (להלן: "עניין עוזי אברהם"): "... החוק, שהטיל אחריות מוחלטת, בא לקיים את זכות הנפגע לפיצוי ללא הוכחת אשם, ופקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], שהטילה ביטוח חובה, נועדה אף היא להבטיח את הנפגע, שיהיה לו ממי לגבות את הפיצוי. המטרה איננה להגן על בעל הרכב או על המשתמש בו. הביטוח נדרש לא כדי להגן עליהם מפני תביעת פיצויים שלא יוכלו לעמוד בה אלא להגן על הנפגע. שלא ימצא את עצמו בפני שוקת שבורה, כשהם לא יוכלו לעמוד בתביעתו. אם בגלל מחדל שלהם אין ביטוח המכסה את החבות, אין להם על מה ועל מי להלין. אין כל אינטרס ציבורי בהגנה עליהם מפני עצמם. יש ויש אינטרס ציבורי לשמור על כך, שקרנית תוכל לקבל החזר של מלוא הסכומים שנאלצה לשלם בגלל מחדלם" הנה כי כן, קרנית רשאית לתבוע שיפוי הן מהבעלים של הרכב והן מהמחזיק שלו, שהתירו או עשו שימוש ברכב על-אף שלא היה מבוטח (ראו גם: ע"א (ת"א) 8883-01-12 נתי יעקבי נ' יעקב סיטבון (5/11/13); ע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ נ' קרנית (15/1/81)). על קרנית, להוכיח שני יסודות: האחד, כי הצד השלישי הוא "בעל רכב או המחזיק בו" במובן הוראות החוק הרלוונטיות. השני – גם אם הצד השלישי הוא בעל הרכב או המחזיק בו – כי התיר לנהג את השימוש במועד האירוע (ראו לדוגמא: ת"א 53094/05 קרנית נ' הרוש (26.12.06); ת.א. (ת"א) קרנית נ' סבג (22.8.07); ת.א. ת"א 63522/05 קרנית נ' לוי (30.12.07) והאסמכתאות שם). במקרה דנן התובעים עצמם עשו שימוש ברכב ומכאן שמתקיים מבחן זה. מבחן עזר לבחינת קיומה של אחריות מצד הבעלים הינו מידת האשם שקיימת בהתנהלותו. בהתאם לפסיקה, האשם הנדרש מתבטא גם בידיעה, בפזיזות, בעצימת עיניים ואפילו ברשלנות בכל הנוגע לשימוש ברכב ללא כיסוי ביטוחי (ר' לדוגמה ע"א 7580/03 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יהושע צורדקר (18.1.07)). בהתאם לפסיקה, ככל שנשלל יסוד האשם נשללת זכותה של קרנית לחזרה אל הבעלים או המחזיק (ראו: ת"א 28748-05-15 פלוני ואח' נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח' (16/11/20)). בענין אחר נפסק: "...מהוראת סעיף 7 (6) בשילוב עם הוראות סעיף 9 (א) (1) לחוק הפלת"ד יש ללמוד כי לקרנית עומדת זכות חזרה כלפי מתיר שימוש ברכב מקום בו התנהגותו של מתיר השימוש הייתה נגועה באשם, המתבטא בידיעה, בפזיזות, בעצימת עיניים או למצער ברשלנות, דהיינו אם מתיר השימוש ידע או צריך היה לדעת על כך שהנהג לא היה מבוטח" (רע"א 3221/09 רוזנברג נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (21.7.2010) (פסקה 9)). נמצא אפוא שזכות החזרה של קרנית, לפי סעיף 9(א)(1) בשילוב עם סעיף 7(6) לחוק, מותנית לא רק בכך שמתיר השימוש או מי שעשה שימוש ברכב הוא בעל הרכב או המחזיק בו אלא גם בכך שדבק יסוד של אשם בהתנהגותו. הדרישה להוכחת אשם שנפל בהתנהגותו של "בעל הרכב" או "המחזיק", מחייבת הוכחת קשר בין בעל הרכב לנסיבות השימוש שנעשה ברכב ללא ביטוח תקף, כדברי כב' השופט (כתוארו אז) ורדי, בעניין יעקובי: "... במסגרת בחינת האשם בוחנים את מידת הקירבה והשליטה של מתיר השימוש ברכב ורק מקום בו יוכח אשם המתבטא בידיעה, פזיזות, עצימת עיניים או רשלנות, רק אז תקום זכותה של קרנית לשיפוי ממתיר השימוש. בהתאם לכך, נראה כי מקום בו מדובר בבעלות פורמאלית בלבד כשלבעלים אין כל זיקה לרכב תתקשה קרנית להוכיח את יסוד האשם של הבעלים והוא יצא פטור..." (פסקה 10). משקבעתי שהתובעים ידעו על כך שלרכב אין ביטוח ובכל זאת בחרו לעשות בו שימוש, שעה שמדובר בבני זוג, שהרכב הוא רכב המשפחה, שעה שהתובעת הייתה מחזיקה ומשתמשת עיקרית ברכב ונהגה ברכב ביודעה שאין ביטוח או לפחות הייתה עליה חובה לברר קיומו של ביטוח ושעה שהתובע רכש את הרכב ולא טרח לערוך ביטוח, הרי שיש לקבל את ההודעה לצד שלישי ולקבוע שהתובעים חבים ביחד ולחוד כלפי קרנית כל סכום אותו תשלם לקטינה ולתובעים 4 ו-5, בצירוף שכר הטרחה אותו תשלם והוצאותיה. בחלוקה הפנימית בין צדדי ג', סבורני שאשמתה של התובעת פחותה ומשכך התובע יישא ב- 75% מן החיוב, והתובעת ב- 25% הימנו. כמובן שסכום זה לא ניתן לגרוע מן הפיצוי המיועד לקטינים, כמו כן חזקה על קרנית שתפעל בהגינות ובמתינות בהינתן מכלול נסיבות העניין ומצבה הכלכלי של המשפחה. כמו כן, חבים התובעים בהשבת הוצאותיה של קרנית כפי שפורטו בסיכומים בסך 55,551 ₪ ושכר טרחת עו"ד בשיעור כולל של 50,000 ₪. סוף דבר סכום הפיצוי שנפסק הינו כדלקמן: לקטינה – התובעת 3 גריעה מכושר ההשתכרות 1,912,862 ₪. עזרת צד ג' לעבר 190,000 ₪ עזרת צד ג' לעתיד 800,000 ₪ הוצאות מכל סוג 70,000 ₪ נזק לא ממוני 218,607 ₪ סה"כ 3,191,469 ₪. מסכום זה יש לנכות תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו בסכום 118,644 ₪. מסכום זה יש לנכות את מלוא התשלום התכוף ששולם על ידי שתי הנתבעות, סכום שעומד ככל הנראה על 28,216 ₪ בצירוף ריבית והצמדה ממועד התשלום. מסכום זה יש להקפיא סך של 661,241 ₪ בתוספת שכר טרחה בשיעור של 15.34%.הסכום יעוכב לעת עתה תחת ידיה של קרנית אשר תפקידו בחשבון נאמנות נושא פירות, עד להכרעת המוסד לביטוח לאומי בתביעתה של הקטינה. על הקטינה לנהל תביעתה במוסד לביטוח לאומי בתום לב. הקטינה תפנה למוסד לביטוח לאומי בתוך 90 יום ממועד זכאותה לגמלאות ותציג בפני הועדות את חוות הדעת שעל פיהן נשומו נזקיה. סכום הפיצוי שנפסק לתובעת 4 עומד על – 4,000 ₪. סכום הפיצוי שנפסק לתובע 5 עומד על – 2,000 ₪. לסכום שישולם יווסף שכר טרחה בשיעור של 15.34% והחזר אגרה כפי ששולמה. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן, כל הסכומים הנקובים לרבות הניכויים והסכומים המוקפאים ישאו ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל. הסכום שנפסק בנוגע לעזרת צד ג' בעבר בעבור הקטינה יועבר לידי התובעים על חשבון סכומים שכבר הוצאו על ידם בשל טיפול בקטינה בעבר. אשר ליתר הסכומים, אלו יושקעו בהתאם להוראות תקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (השקעת כספים בידי אפוטרופוס או מיופה כוח), תשפ"ד-2024 ויועברו לחזקתה של הקטינים בהגיעם לבגרות. ככל שיהא צורך בהוצאת כספים טרם בגרותה של הקטינה, הדבר יעשה על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה. התביעה נגד חברת הפניקס נדחית. קרנית, שעמדה על ניהול ההליך עד תומו, תשא בהוצאות חברת הפניקס בשיעור של 25,000 ₪. קרנית תשיב לחברת הפניקס, את חלקה בתשלום שכר טרחת המומחים שמונו לבדיקת הקטינה בתוספת ריבית והצמדה ממועד התשלום וכן תשיב לה את הסכום ששילמה בגין התשלום התכוף. ההודעה לצד שלישי מתקבלת. צדדי ג', ישיבו לקרנית ביחד ולחוד כל סכום אותו תשלם בגין ההליך לרבות סכומים שתשלם למטיבים, בצירוף הוצאותיה בשיעור של 55,551 ₪ ושכר טרחת עורך דין בשיעור כולל של 50,000 ₪. בהעדר פרטים מזהים, פסק הדין מותר בפרסום. זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 60 ימים. 5129371 5467831 3 ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision6186-01-20	["אורלי מור-אל"]	[{"judgment_id": "3d0aa190-1886-5820-b087-90579204f747", "file_name": "6186-01-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 109713, "extension": "docx", "display_name": "6186-01-20-קובץ מקורי"}]
e7d5b4c7-b95f-5af9-a63f-463f6b58d286	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, השופט הרי קירש: פס"ד הנוגע לאופן הטלת מס שכר וריווח על פי חוק מס ערך מוסף: כיצד יש לחשב את גובה ה"הפסד" שניתן לקיזוז כנגד השכר (ע"מ 46772-06-22)	46772-06-22	2025-01-08	2	4	5	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	5Financial	מבוא ערעור זה עוסק בשאלה משפטית אחת, הנוגעת לאופן הטלת מס שכר וריווח על פי חוק מס ערך מוסף: כיצד יש לחשב את גובה ה"הפסד" שניתן לקיזוז כנגד השכר על פי סעיף 4(ב) סיפא לחוק? האם במדידת ההפסד יובא בחשבון (כניכוי) כל מס השכר ששולם במהלך השנה, כגישת המערערת, או רק סכום מס השכר הסופי, לאחר שיובא בחשבון החזר מס השכר הצפוי, כגישת המשיב? המערערת היא חברת ביטוח ו"מוסד כספי" כמשמעות מונח זה בחוק מס ערך מוסף, התשל"-ו-1975 ("החוק"). הערעור מתייחס לתקופות דיווח בשנים 2016 עד 2018, והיקף מס שכר וריווח השנוי במחלוקת הוא כ- 4.12 מיליון ש"ח, במונחי קרן. אין כל מחלוקת עובדתית בתיק, ואין חולק כי בתקופות הנדונות נוצרו אצל המערערת הפסדים עסקיים. מכיוון שכך, לא היה צורך בהבאת ראיות במסגרת הערעור, לא התקיים דיון הוכחות והצדדים סיכמו את טיעוניהם המשפטיים בכתב. לפני שנציג ביתר פירוט את הסוגיה המשפטית הטעונה הכרעה, ועל מנת להבין את הקשרה, יוצג קודם לכן ההסדר החקיקתי הרלבנטי. המסגרת החוקית כידוע, חוק מס ערך מוסף חל באופנים שונים על "חייבים במס" מסוגים שונים. לפי סעיף 1 לחוק, "חייב במס" הוא "עוסק, מלכ"ר או מוסד כספי". הגדרת המונח "עוסק" שם היא "מי שמוכר נכס או נותן שירות במהלך עסקיו, ובלבד שאינו מלכ"ר או מוסד כספי..." (קו ההדגשה איננו במקור). המונח "מוסד כספי" אף הוא מוגדר בסעיף 1 לחוק, בצירוף הוראות צו מס ערך מוסף (קביעת מוסד כספי), התשל"ז-1977; מאחר שאין במקרה דנן מחלוקת כי המערערת היא מוסד כספי לצורך החוק, לא נתעכב על פרטי הגדרת המונח האמור. כבר בהצעת חוק מס ערך מוסף משנת 1975 (ה"ח 1178, התשל"ה, עמוד 233) הוסבר: "המונח הכלכלי 'ערך מוסף' מבטא את תוספת הערך שתורמת היחידה המשקית בפעילותה. מבחינה כללית מתבטאת תוספת ערך זו בהפרש שבין מכירותיו של העוסק לבין קניותיו, או בין השירותים שנתן לבין השירותים שקיבל; ואילו במוסד כספי או במוסד ציבורי שלא לרווחים היא מתבטאת בסך כל השכר והרווחים, לפי הענין. ... שיטת המס בסקטור הפיננסי של המשק, או 'המוסדות הכספיים' כפי שהם נקראים בלשון החוק, היא פשוטה יותר. המוסדות בסקטור הפיננסי ישלמו מס בשיעור שייקבע על בסיס שכר העבודה ששילמו ועל רווחיהם; המושגים 'שכר עבודה' ו'ריווח' יפורשו כמשמעותם בפקודת מס הכנסה." (שם, בעמוד 235) בהמשך לאמור, מוסד כספי איננו מתחייב במס עסקאות לפי סעיף 2 לחוק (מפני שאין הוא מבצע "עסקה" כפי שמונח זה מוגדר בחוק), ואין הוא זכאי לנכות מס תשומות בהתאם לסעיפים 38 ו- 41 לחוק. תחת זאת, על מוסד כספי חל סעיף 4(ב) לחוק (כותרתו של סעיף 4 היא "הטלת מס על מלכ"רים ומוסדות כספיים ושיעורו"). סעיף 4(ב), העומד במכרז הסוגיה הנדונה, קובע לאמור: "על פעילות בישראל של מוסד כספי יוטל מס שכר וריווח באחוזים מהשכר ששילם והריווח שהפיק, כפי שקבע שר האוצר באישור הכנסת; הפסד שהיה למוסד כספי בשנת מס ניתן לקיזוז כנגד השכר ששילם לאותה שנת מס. בסעיף קטן זה – 'שכר'... 'קרן השתלמות'... 'קופת גמל'...." המונח "שכר", המוזכר בסעיף 4(ב), מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"הכנסת עבודה כמשמעותה בפקודת מס הכנסה, לרבות קצבה המשתלמת מאת מעביד למי שהיה עובדו". המונח "ריווח", שאף הוא מופיע בסעיף 4(ב) הנ"ל, מוגדר בסעיף 1 לחוק כדלקמן: "הכנסה חייבת, כמשמעותה בפקודת מס הכנסה, לפני קיזוז הפסדים משנות המס הקודמות לשנת המס שבה נתקבלה ההכנסה, ואחרי ניכוי המס על שכר על פי סעיף 4(ב), למעט הכנסה מדיבידנד שנתקבל ממוסד כספי ולמעט הכנסה שנוצרה עקב שינויי מבנה העומדים בתנאי חלק ה'2 לפקודת מס הכנסה, אך לרבות הכנסה מרבית או מדיבידנד או ממכירה או פדיון של יחידה או מחלוקת רווחים לבעל יחידה שלגביה ניתן פטור ממס הכנסה לפי כל דין. לענין זה, 'יחידה' – כמשמעותה בחוק השקעות משותפות בנאמנות, התשנ"ד-1994;" נשוב וננתח הגדרה זו בהמשך כי גם היא ניצבת במוקד המחלוקת מושא הערעור. שיעור מס שכר וריווח נקבע במסגרת צו מס ערך מוסף (שיעור המס על מלכ"רים ומוסדות כספיים), התשנ"ג-1992 והוא השתנה במרוצת השנים. בתקופה הנדונה, על פי סעיף 2 לצו האמור ("שיעור המס על מוסד כספי"), נקבע כי "השיעור של מס השכר ורווח שישולם על פעילות בישראל של מוסד כספי יהיה 17% מהשכר ששילם והרווח שהפיק". על רקע סעיף 4(ב) לחוק, משמעות סעיף 2 לצו היא שבמקום להתחייב במס ערך מוסף על סכום "ערך מוסף" (עסקאות פחות תשומות), מוסד כספי נתון למס אחר, חליפי. המס האחר מוטל בשיעור אחד (17% בתקופה הנדונה) על שני רכיבים כלכליים: השכר ששולם לעובדי המוסד הכספי והרווח שהופק על ידיו בתקופת החיוב. ככלל, הרווח הוא עודף הכנסות על הוצאות, כאשר ההוצאות כוללות, בין היתר, השכר ששולם. במישור חובת הדיווח, סעיף 67 לחוק מורה כי "... מוסד כספי יגיש דו"חות נפרדים לגבי השכר ששילם ולגבי הריווח שהפיק, ותקופת הדו"ח לגבי הריווח תהיה שנת מס". סעיף 70(א) לחוק ממשיך וקובע כי "בדו"חות התקופתיים של מוסד כספי ייכללו, באחד – סך כל השכר ששילם, ובשני – סך כל הרווחים שהפיק". אופן הגבייה של מס שכר וריווח מוסדר בתקנות מס ערך מוסף (מוסדות כספיים ומלכ"רים), התשל"ו-1976, שהותקנו מכוח סעיפים 67, 92 ו- 145 לחוק (תקנות אלה יכונו להלן: "תקנות הדיווח והתשלום"). בתקנות האמורות, ההתייחסות לשני מרכיבי המס – זה שמוטל על השכר ששולם וזה שמוטל על הרווח – מפוצלת. לגבי חלק המס המוטל על שכר, מורה תקנה 1(א) כי "תקופת הדו"ח שחייבים מלכ"ר או מוסד כספי לגבי השכר ששילמו תהיה לחודש מראשיתו ועד סופו". לעומת זאת, תקנה 2 ("מקדמות") עוסקת בחלק המס המוטל על רווח והיא קובעת כלהלן: )"א) מוסד כספי ישלם לכל שנת מס מקדמות, על חשבון מס הרווח שהוא חייב, במועדים שבהם חייב לשלם מקדמות למס הכנסה לפי פקודת מס הכנסה. )ב) כל מקדמה תהיה בשיעור 28% מסכום המקדמה שחייב בה המוסד הכספי לפי פקודת מס הכנסה." הוראה זו ניתנה מכוח סעיף 92 לחוק, לפיו "שר האוצר רשאי לקבוע חובת תשלום מקדמות על חשבון המס שחייב בו מוסד כספי בשל רווחיו." עוד יצויין כי בהתאם לתקנה 3 לתקנות הדיווח והתשלום, "הוראות פקודת מס הכנסה לענין שומה, לרבות תיקון שומה, השגה, ערעור, גבית המס, ריבית וקנסות יחולו, בשינויים המחוייבים, לענין המס שחייבים בו מלכ"ר ומוסד כספי". ניכר כי ההפרדה בין המס על השכר והמס על הרווח במישור הדיווח והגבייה נובעת מעובדה פשוטה: גובה השכר המשולם הוא נתון אשר ככלל ניתן לקביעה ומדידה מדי חודש בחודשו, בעוד ה"רווח" (המוגדר כאמור מתוך הפניה למושג "הכנסה חייבת" בפקודת מס הכנסה) הוא נתון שנתי הניתן לקביעה רק בתום שנת מס שלמה. משום כך, מרכיב מס השכר משתלם מדי חודש (באמצעות מערך הניכויים של המוסד הכספי) בסכום שנגזר מתשלום השכר בפועל (כשהוא מוכפל בשיעור המס), ואילו מרכיב מס הרווח הנגבה מדי חודש, על דרך האומדן, נגזר מסכום המקדמה המשתלמת על פי סעיפים 174 עד 181א לפקודת מס הכנסה. חישוב מס הרווח הסופי והמדויק נעשה רק בתום השנה עם היוודע היקף הרווח לתקופה. לפני שניגש לסוגיה השנויה במחלוקת בין הצדדים, נוסיף שלושה דגשים למוסבר עד כה: אמנם המס על שכר נגבה על בסיס חודשי בהתאם לתקנה 1(א) הנ"ל, אולם הסכום השנתי של המס על השכר עשוי להשתנות בעקבות יישום הסיפא של סעיף 4(ב) לחוק, המתיר קיזוז של "הפסד שהיה למוסד כספי בשנת המס" כנגד "השכר ששילם לאותה שנת מס". הקיזוז האמור יכול להתבצע כמובן רק בתום השנה; עצם הקיזוז מגשימה את התפיסה לפיה הערך המוסף של מוסד כספי מורכב משני נדבכים: השכר ששולם והרווח שהופק. אם לא נוצר רווח מהפעילות אלא הפסד, הנדבך השני איננו קיים והגרעון האמור אף נוגס בנדבך הראשון – ההפסד מקוזז מסכום השכר; עם זאת, אין בחוק הגדרה למונח "הפסד". הצדדים לערעור מסכימים כי משמעות המונח "הפסד" לעניין הקיזוז על פי סעיף 4(ב) סיפא היא ריווח שלילי בהתאם להגדרת "ריווח" שבסעיף 1 לחוק. דהיינו, גובה ההפסד ייקבע על ידי יישום הגדרת "ריווח" על אף שהתוצאה תהיה שלילית; גובה ה"ריווח", שהוא ככלל שווה ל"הכנסה החייבת" (בהתאמות הנדרשות), נקבע "אחרי ניכוי המס על שכר על פי סעיף 4(ב)". הצדדים מסכימים כי "המס על שכר" המוזכר בתיבה האמורה הוא המס על שכר המצטבר ששולם במהלך השנה לפי תקנה 1(א) לתקנות הדיווח והתשלום, ולפני ביצוע קיזוז אפשרי של הפסד מול השכר (קיזוז שנעשה כאמור רק בסוף השנה). הצגת הסוגיה לאחר הקדמה זו נפנה למחלוקת המשפטית הנדונה. בהתאם להחלטותיי מיום 22.2.2023 ומיום 19.3.2023, ועל סמך הסכמה דיונית בין הצדדים, נקבע כי לשם הפשטות והבהירות, עמדות הצדדים יוצגו ביחס לדוגמה מספרית זו: הכנסות המוסד הכספי מפעילות: 900 הוצאות שכר: 1000 הוצאות הנהלה וכלליות: 0 הפסד מפעילות (ללא התחשבות במס שכר ורווח): (100) כלומר, המוסד הכספי שילם שכר – הנתון למס על פי סעיף 4(ב) לחוק – אך אין בידיו רווח הנתון למס על פי אותו סעיף. אדרבה, יש בידיו הפסד שאמור להיות מקוזז כנגד סך השכר ששולם, וזאת בהתאם לסעיף 4(ב) סיפא. ונשאלת השאלה: מה גובה ההפסד שעומד לקיזוז? כאמור, הצדדים מסכימים כי היקף ההפסד ייקבע על פי הגדרת "ריווח" שבסעיף 1 לחוק, אך הם חלוקים אשר לאופן יישום הוראות ההגדרה. לשיטת המערערת, עלינו לחשב את גובה הפסד כדלקמן: ראשית, ההכנסה החייבת השלילית (לפני השפעת סעיף 4(ב) לחוק) היא 100 ש"ח (פדיון בסך 900 בהפחתת הוצאות שכר בסך 1000). שנית, בהתאם להגדרת "ריווח" שבסעיף 1 לחוק, יש עוד להפחית (לנכות) את המס על השכר ששולם במהלך השנה ("לאחר ניכוי המס על שכר על פי סעיף 4(ב)"), שהוא במקרה זה 170 ש"ח (17X 0. 1000). דהיינו, ה"הפסד" בהתאם להגדרת "ריווח" יסתכם ב- 270 ש"ח (100+170). לפיכך, על סמך סעיף 4(ב) סיפא ובמסגרת התחשבנות תום השנה, יש לקזז מהשכר ששולם (1000) את ההפסד האמור (270), כך שהמס על שכר יוטל על בסיס 730 ש"ח בלבד (1000-270) . מס השכר הסופי יהיה אפוא 124.10 ש"ח (0.17 X 730). היות שנגבה מס על שכר בגובה 170 ש"ח במהלך השנה, זכאי המוסד הכספי להחזר מס על שכר בגובה 45.90 ש"ח (=170-124.10). סכום ההחזר האמור (45.90) מייצג 17% מתוך 270. כפי שיפורט בהמשך, לדעת המערערת תוצאה זו מתחייבת מהלשון הברורה של הוראות סעיף 4(ב) וסעיף 1 לחוק ואין דרך אחרת לערוך את החישוב. מנגד, לשיטת המשיב, חלק בלתי נפרד מקביעת גובה ההפסד – מעבר לניכוי מס השכר שנגבה במהלך השנה – הוא הוספה של סכום החזר מס השכר שיוחזר בסוף השנה, באופן המקטין את היקף ה'הפסד', שהגדרתו מבוססת בראש ובראשונה על המושג "הכנסה חייבת". מכיוון שכך, ההפסד שיקוזז על פי סעיף 4(ב) סיפא חייב להיות סכום ההפסד הסופי, זה שיחושב לאחר שיובא בחשבון מס השכר השנתי הסופי. סכום מס שכר סופי זה איננו אותם 170 ש"ח אשר שולמו במהלך השנה על פי הדוגמה, אלא סכום נמוך יותר. אמנם לפי החוק חשבון המס הסופי המוטל על המרכיב השכר יושפע מקיום הפסד וכתוצאה מכך ייווצר החזר מס שכר, אך גובה ההפסד עצמו מושפע, בשל מבנה החוק, מעצם קבלת החזר מס השכר. וכפי שיפורט בהמשך, גישה זו מחייבת עריכת פעולת חילוץ לפיה בחישוב היקף החזר המס הנדרש, יש להכפיל את ההפסד הלכאורי בסך 270 (בהתאם לדוגמה) ב"גורם מס רווח" שהוא השבר 17/117, ועל ידי כך מתקבל סכום חסכון במס על שכר (החזר) בסך 39.23 ש"ח בלבד (17/117 X 270) במקום 45.90 (17/100 X 270), כגישת המערערת. לנוכח החזר מס השכר על סך 39.23 ש"ח, ההפסד הסופי לגישת המשיב הוא 230.77 בלבד (270-39.23). והנה לדעת המשיב החשבון הכולל של המס על שכר (כתוצאה מפעולת החילוץ) הוא כלהלן: שכר ששולם: 1000 בקיזוז הפסד סופי: 230.77 יתרה לחיוב במס שכר: 769.23 מס שכר סופי (17%): 130.77 החזר (מתוך 170 ששולם): 39.23 דהיינו, לדעת המשיב סכום ההפסד שהמערערת מביאה בחשבון לצורך יישום סעיף 4(ב) סיפא (270) הוא גבוה מדי מפני שאין הוא מתחשב בהחזר מס השכר הצפוי בסוף השנה – והחזר זה, לדעת המשיב, הוא חלק בלתי נפרד מהגדרת "ריווח" על פי סעיף 1 לחוק. הביקורת של המערערת על גישת המשיב לטענת המערערת, גישת המשיב נעדרת כל עיגון בלשון החוק ולוקה במעגליות ובכשל לוגי: "לעמדת המשיב ...בחישוב ה'הפסד' הניתן לקיזוז כנגד השכר ששולם כאמור בסעיף 4(ב) סיפה לחוק מע"מ, אין להביא בחשבון 'רק' את ניכוי מס השכר המלא (בהתאם להוראת ניכוי מס השכר) – אלא, יש להוסיף גם את החזר מס השכר הצפוי להתקבל (לגישת המשיב) כתוצאה מקיזוז אותו 'הפסד' ממש כנגד השכר ששולם. ... גישה זו כרוכה בחישוב 'מעגלי'... ... לטענתו [של המשיב], החזר המס המתקבל כתוצאה מיישום הוראת קיזוז ההפסד, כביכול מעדכן (בדיעבד ובאופן מעגלי) את סכום ההפסד (מושא אותה הגדרה ממש), כחלק מהמילים 'הכנסה חייבת, כמשמעותה בפקודת מס הכנסה' שבבסיס הגדרת ריווח. ... ואולם... החזר המס המתקבל כתוצאה מיישום הוראת קיזוז ההפסד בסעיף 4(ב) סיפה לחוק אינו יכול להיכלל כחלק מהמילים 'הכנסה חייבת' לעניין הגדרת 'ריווח' בחוק מע"מ, באופן המעקר מהיסוד את גישת המשיב." (סעיפים 2.5, 3.4 ו- 3.6 לסיכומי המערערת) המערערת שבה ומדגישה כי הגדרת המונח "ריווח" מתירה במפורש ניכוי של סכום מס השכר שנגבה במהלך השנה ובמלואו, ואיננה מאפשרת הקטנת הניכוי האמור על ידי הוספתו של החזר מס השכר הצפוי לסכום "ההכנסה החייבת": "...החזר המס המתקבל לאחר כימות ההפסד וקיזוזו כנגד השכר ששולם, אמנם מקטין את הוצאות מס השכר כחלק מחישוב ההכנסה החייבת במס חברות עפ"י הוראות הפקודה ולצורכי החיוב במס הכנסה; אולם, .... החזר המס כאמור אינו מקטין במקביל את ניכוי מס השכר המבוצע כחלק מחישוב ה'ריווח' לצורכי החוק. ... לשון אחר, המחוקק מבהיר, באמצעות הוראה ספציפית – הוראת ניכוי מס השכר – ש'ריווח' כהגדרתו בחוק מע"מ הוא ההכנסה החייבת כמשמעותה בפקודה לאחר ניכוי מס השכר המלא. לאמור, החזר מס השכר, המקטין את הוצאות מס השכר לצורכי מס הכנסה, אינו מקטין במקביל את ניכוי מס השכר המבוצע כחלק מחישוב ה'ריווח' לצורכי החוק, אשר מחושב – כפי שמבהיר חוק מע"מ 'ברחל בתך הקטנה' – בהתבסס על מס השכר המלא." (סעיפים 3.8 ו- 3.10 לסיכומי המערערת) יש להודות כי טיעון המערערת שובה לב: הפעלת סעיף 4(ב) סיפא מחייבת קביעת סכום ה"הפסד"; סכום ההפסד מחושב לפי הגדרת "ריווח" (ועל כך אין מחלוקת), ושם לכאורה הסכום היחיד שמנוכה (לענייננו) מההכנסה החייבת הוא "המס על שכר על פי סעיף 4(ב)" – אשר כולם מסכימים עומד על 170 ש"ח לפי הדוגמה – דהיינו, סכום מס השכר שנגבה במהלך השנה (בלבד). אין אפשרות, לפי המערערת, להתחשב גם בגובה החזר מס שכר לשם קביעת ההפסד, כי הרי קביעת גובה ההחזר עצמו תלויה בידיעת היקף ההפסד, ובכך נעוצה המעגליות שהמערערת תוקפת. מענה המשיב בתמצית, מענה המשיב לטיעוני המערערת מורכב משני נימוקים עיקריים: הראשון, ההשוואה שעורך המשיב למצב בו מופק רווח על ידי מוסד כספי, ולא הפסד; והשני, משמעות ונפקות המונח "הכנסה חייבת" המופיע כחלק בלתי נפרד מהגדרת "ריווח" בסעיף 1 לחוק. המשיב מסביר – והמערערת איננה חולקת על כך – כי כאשר מוסד כספי נמצא ברווח, חלק מס השכר וריווח המוטל על הרווח אכן מחושב לפי "גורם" (המבטא פעולת חילוץ) של 17/117 שהוא כ- 14.53%. תחשיב זה יודגם בסעיף 29 להלן. פעולת החילוץ האמורה מוסברת בכך "שרכיב המס [על הרווח - ה"ק] מותר בניכוי כנגד הרווח" (סעיף 43 לסיכומי המשיב). והנה, לדעת המשיב הסימטריה מחייבת כי החילוץ האמור שנעשה במצב של רווח חיובי (המקטין את סכום המס לפי סעיף 4(ב) על מרכיב הרווח) חייב להיעשות גם במצב של הפסד (רווח שלילי) – באופן המקטין את היקף ההפסד לצורך יישום סעיף 4(ב) סיפא: "מוסכם על הצדדים, כי כאשר קיים למוסד הכספי רווח, חישוב המס על רכיב הרווח הוא מורכב יותר מחישוב המס על רכיב השכר, והוא נעשה על ידי חילוץ רכיב המס באמצעות הכפלת הרווח בגורם מס רווח. כך לצורך חישוב הרווח לעניין החוק וכך לצורך חישוב ההכנסה החייבת לעניין הפקודה... ... לגישת המשיב, שיטת החישוב של ההפסד ושל החזר המס הנובע ממנו, אמורה להיות זהה וסימטרית (מעין תמונת ראי) לאופן חישוב המס במקרה של רווח. ... מאחר שההכנסה החייבת לצורך הפקודה לוקחת בחשבון את רכיבי מס השכר והרווח ששולמו ביחס לאותה שנת מס, ורכיבים אלו מופחתים מההכנסה החייבת לפי הפקודה... צריכה להיות סימטריה וזהות בעניין זה גם לצורך חישוב הרווח לפי החוק." (מתוך סעיפים 42, 44 ו- 47 לסיכומי המשיב) גישת הסימטריה של המשיב מושתתת על הסברה כי בתוך הגדרת "ריווח" הנ"ל, התיבה "הכנסה חייבת, כמשמעותה בפקודת מס הכנסה" טומנת בחובה התרה של ניכוי בגין המס על שכר ורווח (ודאי לצורך הפקודה ואף לצורך חוק מס ערך מוסף, בו נמצאת ההגדרה): "הגדרת המונח 'ריווח' בחוק מאפשרת למוסד כספי להפחית מהרווח – שהוא כאמור ההכנסה החייבת ככל שלא מתחייבות התאמות נוספות מההגדרה עצמה – את המס ששולם על השכר לפי הוראת סעיף 4(ב) לחוק. על כן, כאשר נדרשים אנו לבדוק מהו המס ששולם לפי סעיף 4(ב) לחוק, עלינו לקרוא אותו ביחד עם הסיפא של הסעיף, המאפשרת את קיזוז ההפסד כנגד השכר ששולם, לצורך הקטנת 'מס השכר והרווח' בו מתחייב המוסד הכספי על הערך המוסף שנוצר מפעילותו בשנת המס. ... לדידי המשיב, הקטנה זו של הוצאת מס השכר צריכה לבוא לידי ביטוי בחישוב הרווח של המוסד הכספי, ולא ניתן להתעלם ממנה. ודוק, מבחינה מהותית כלכלית המדובר בהקטנה של סכום ההוצאה המותר בניכוי, וזאת להבדיל מהכנסה אשר יש למסות אותה בהתאם למקורות המנויים בפקודה..." (מתוך סעיפים 51 ו- 61 לסיכומי המשיב) ההכרעה בסוגיה לאחר שקילת עמודת הצדדים, שוכנעתי כי יש לאמץ את גישת המשיב בעניין הנדון. אמנם גישה זו כרוכה במעגליות – אשר בעטיה נדרשים פעולת חילוץ ושימוש במקדם – אולם להבנתי מעגליות זו מובנית בתוך הוראות החוק עצמן. על כן, אינני מסכים עם המערערת כי עמדת המשיב נעדרת עיגון בלשון חוק. החוק בנושא זה אמנם מסורבל אך גישת המשיב איננה סותרת אותו, אלא מתבססת עליו. לדעתי, מסקנה זו מתחייבת הן מניתוח נוסח החוק, הן מהיות הפסד מעין רווח שלילי, והן מתולדות חקיקת החוק, כפי שיפורט בהמשך. לשון החוק כאמור, המחוקק החליט להטיל על מוסד כספי, כתחליף למס ערך מוסף רגיל, מס אחר על רכיב השכר ששילם ועל רכיב "הרווח שהפיק". ככל הנראה, מתוך שיקולי נוחות ואחידות, לצורך הגדרת הרווח הוחלט לייבא את מונח המפתח "הכנסה חייבת" מפקודת מס הכנסה (ולא להפנות, למשל, אל הרווח החשבונאי הנמדד על פי עקרונות ותקינה חשבונאיים). על כן, נקודת המוצא לקביעת ה"רווח" הנתון למס לפי סעיף 4(ב) לחוק היא ההכנסה החייבת, המשמשת בסיס להטלת מס הכנסה או מס חברות לפי הפקודה. זו כאמור בחירה מודעת של המחוקק, כפי ש"הכנסת עבודה כמשמעותה בפקודת מס הכנסה" היא הבסיס ונקודת המוצא להגדרת המונח "שכר" שבסעיף 1 לחוק – מנוח שנדרש לשם קביעת המס על רכיב השכר ששולם, לפי סעיף 4(ב) לחוק. המונח "הכנסה חייבת" מוגדר בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה כ"הכנסה לאחר הניכויים, הקיזוזים והפטורים שהותרו ממנה לפי כל דין". "הכנסה", כמוגדר שם, היא "סך כל הכנסתו של אדם מן המקורות המפורשים בסעיפים 2 ו-3, בצירוף סכומים שנקבע לגביהם בכל דין שדינם כהכנסה לענין פקודה זו". ובכן, על גבי הבסיס של "הכנסה חייבת" נעשות התאמות במסגרת הגדרת "ריווח" שבסעיף 1 לחוק: מנוטרל קיזוזם של הפסדים משנות מס קודמות; ממועטת הכנסה מדיבידנד שנתקבל ממוסד כספי; ממועטת הכנסה שנוצרה משינוי מבנה; מתווספות הכנסות מסוימות מריבית ומדיבידנד למרות שהן פטורות ממס חברות ועל כן אינם חלק מן "ההכנסה החייבת". ואשר לתיבה "ואחרי ניכוי המס על השכר על פי סעיף 4(ב)" – נשוב לדון בה בסעיף 36 להלן. להבנתי (ונראה כי על כך אין חולק), בחישוב ההכנסה החייבת לצורך הטלת מס חברות על פי הפקודה, יותר למוסד כספי ניכוי בגין מס שולם לפי סעיף 4(ב) לחוק מס ערך מוסף, בין אם המס האמור הוא בגין מרכיב שכר, בגין מרכיב רווח או בגין שניהם. דומה כי ניכוי זה מוצדק הן על פי סעיף 17 רישא לפקודה והעקרונות העומדים בבסיס הוראה זו, והן בהתאם לסעיף 32(1) לפקודה. כידוע, על פי סעיף 17 רישא, "לשם בירור הכנסתו החייבת של אדם ינוכו, זולת אם הניכוי הוגבל או לא הותר על פי סעיף 31, יציאות והוצאות שיצאו כולן בייצור הכנסתו בשנת המס ולשם כך בלבד, לרבות ."– סעיף 32(1) לפקודה בא להבהיר – על דרך השלילה – כי: "בבירור הכנסתו החייבת של אדם לא יותרו ניכויים בשל – הוצאות שאינן הוצאות הכרוכות ושלובות בתהליך הפקת ההכנסה...; בפסקה זו, 'הוצאות כרוכות ושלובות בתהליך הפקת ההכנסה' – הוצאות המשתלבות בתהליך הטבעי של הפקת ההכנסה ובמבנהו הטבעי של מקור ההכנסה, והמהוות חלק בלתי נפרד מהם..." נראה כי תשלום מס שכר ורווח על ידי מוסד כספי, החפץ לנהל פעילות פיננסית (בנקאות, ביטוח וכדומה), מהווה הוצאה שיוצאת כולה בייצור ההכנסה ונכנסת להגדרת "הוצאות כרוכות ושלובות בתהליך הפקת ההכנסה", כלומר, הוצאה ה"משתלבת בתהליך הטבעי של הפקת ההכנסה ובמבנהו הטבעי של מקור ההכנסה". זאת כמובן בניגוד לתשלום של מס ההכנסה (או מס החברות) עצמו – המוטל על ההכנסה החייבת – שניכויו נאסר במפורש על פי סעיף 32(7) לפקודה. משאמרנו כי תשלום מס שכר ורווח יכול להיות מנוכה כהוצאה בחישוב ההכנסה החייבת על פי הפקודה, לכאורה מתבקשת המסקנה – העומדת ביסוד טיעון המשיב – כי החזר מס שכר ורווח שכבר נגבה יגדיל את ההכנסה החייבת, ולו כביטול או ביטול חלקי של הוצאה שכבר הותרה בניכוי. מכיוון שכך, אם לעניין הטלת מס המוטל לפי סעיף 4(ב) לחוק מס ערך מוסף, החליט המחוקק להפנות למונח "הכנסה חייבת" לצורך מדידת הרווח (או ההפסד), אזי בהתאם לנוסח החוק אין מנוס אלא להביא בחשבון במקרה המתאים גם החזר מס שכר, אשר משפיע כאמור על היקף ההכנסה החייבת. דא עקא גובה החזר מס השכר, המגיע למוסד כספי על פי סעיף 4(ב) סיפא לחוק, הוא עצמו מושפע מהיקף ה"הפסד". פתרון לקושי מובנה זה נמצא בנוסחת החילוץ ("גורם מס ריווח"), שאמנם לא מקבלת ביטוי מילולי בנוסח החוק (כפי שהמערערת חוזרת ומציינת), אולם מתבקש לנוכח לשון החוק עצמה, המפנה למושג "הכנסה חייבת", על כל המשתמע מכך. ודוק: כפי שיודגם מיד, במקרה של מוסד כספי רווחי, אין כל ספק כי גם לעניין הטלת מס שכר ורווח – ולא רק לעניין הטלת מס חברות לפי הפקודה – חישוב ה"הכנסה החייבת" מביא בחשבון כניכוי הן את המס על מרכיב השכר והן את המס על מרכיב הרווח. מכיוון שכך, לדעתי, אין באמור בעניין אכתילאת (ע"א 5206/15 אכתילאת נ' פקיד שומה נצרת, ניתן ביום 26.12.2016), בדבר "[ה] תשתיות המיסוייות השונות שעליהן נשענים הפקודה וחוק מע"מ" כדי לסייע למערערת דנן, אף לא בדרך ההיקש. הטלת המס על רווח חיובי המשיב שב ומדגיש בהקשר זה את אופן הטלת המס על רווח חיובי. השיטה מוסברת בעמוד 2 למכתבו של הסמנכ"ל הבכיר לעניינים מקצועיים של רשות המסים מיום 13.2.2022 בנושא "מוסדות כספיים – אופן חישוב הפסד לצורך החזר מס שכר". מכתב זה, שפורסם ברבים, נכתב חודשים ספורים לפני הגשת הערעור דנן, לאחר שהסוגיה השנויה במחלוקת כאן כבר הוצפה. עם זאת, דומה כי ההסבר שם לגבי חישוב המס במקרה של רווח חיובי לא מעורר מחלוקת (וייתכן שהמערערת עצמה אף נהנתה בעבר מהשיטה המפורטת). כך נכתב: "על פי הגדרת 'ריווח', הבסיס לחישוב הרווח הינו ההכנסה החייבת כמשמעותה בפקודת מס הכנסה, שעליה מבצעים מספר התאמות. היות ומס הרווח שברצוננו לחשב מותר בניכוי בחישוב ההכנסה החייבת, אך עדיין איננו יודעים את סכומו, יש צורך לחשבו באמצעות הנוסחה הבאה..." בהמשך המכתב מפורטת נוסחת החילוץ. והנה הסבר דומה ניתן עוד בשנת 1999 במסגרת חוזר מס הכנסה 8/99 "הטיפול במוסדות כספיים". שם נאמר, בין השאר. "... מס השכר והרווח הם הוצאה ביצירת הכנסה לפי סעיף 17 לפקודה ולא מס ישיר המוטל על ההכנסה לאחר שנוצרה. ... מאחר ומס הרווח מוכר כהוצאה לצורך מס הכנסה (בחישוב מס החברות), נוצר מצב של מעגל שוטה. למניעת מצב המעגל השוטה בחישוב מס הרווח... החישוב ייעשה באמצעות ... נוסחאות..." (מתוך סעיפים 1 ו- 5 לחוזר) נדגים את החישוב בדוגמה זו: יונח כי ההכנסות מפעילות המוסד הכספי הן 1,400 ש"ח (במקום 900 כפי שהונח בדוגמה מושא ההסדר הדיוני המפורט בסעיף 13 לעיל). הוצאות השכר הן 1,000. אין הוצאות נוספות. המס על רכיב השכר הוא 170. נותר לחשב את המס לפי סעיף 4(ב) לחוק על רכיב הרווח. אולם המושג "ריווח" אמור לשקף, כמוסבר, "הכנסה חייבת", ובמדידת ההכנסה החייבת מותר לנכות, בין היתר, את סכום מס הרווח עצמו – שאותו אנו מבקשים לחשב. כפתרון, תחילה יחושב סכום מס הרווח על בסיס "ריווח" לפני ניכוי מס הרווח אך לאחר ניכוי המס על השכר, דהיינו רווח של 230 (1,400-1,000-170). רווח זה יוכפל במקדם של 17/117 (ולא 17/100), ותתקבל תוצאה של סכום מס רווח בסך 33.42 ש"ח. ואכן, כאשר ניישם את הגדרת "ריווח" ככתבה, נגיע לאותה תוצאה כי הרי "ההכנסה החייבת" היא 1,400-1,000-170-33.42=196.58 ש"ח, וסכום אחרון זה כשהוא מוכפל בשיעור המס המלא (17%) מביא שוב ל- 33.42 ש"ח (=0.17 X 196.58). על ידי כך נפתרת המעגליות שבהגדרה. לא נטען וממילא לא הוכח כי הבנקים וחברות הביטוח בישראל הסתייגו מן הפרשנות והפרקטיקה לפיהן, במקרה של רווח חיובי, מס הרווח מחושב ומוטל בשיטת החילוץ (דהיינו, בתקופה הנדונה תוך שימוש במקדם גורם מס רווח בשיעור של 17/117= 14.53%, ולא בשיעור של 17%). כאמור פתרון זה אומץ לנוכח ההבנה כי הגדרת "ריווח" שבסעיף 1 לחוק כרוכה במעגליות מובנית בשל השימוש במונח "הכנסה חייבת" כמשמעותה בפקודה. הדרך ליציאה ממעגל ההגדרות הייתה נוסחת החילוץ האמורה. על רקע זה נחלש טיעונה של המערערת, המתייחס למצב של הפסד, לפיו: "... הוראות חוק מע"מ אינן כוללות כל עיגון ליישומה של גישה 'מעגלית' ביחס לחישוב ה'הפסד', כפי שטוען המשיב; ... גישת המשיב מצריכה חישוב המבוסס על 'גורם מס רווח' ביחס של 17/117 – שאין לו כל זכר בחוק". (מתוך סעיף 3.5 לסיכומיה) הרי אותו העדר עיגון כביכול קיים לגבי "גורם מס הרווח" גם כאשר הוא מופעל במקרה של רווח. נעיר כי במקרה של רווח חיובי, אין כמובן צורך להידרש לסעיף 4(ב) סיפא הדן בקיזוז הפסד מסכום השכר ששולם: המס על רכיב השכר יתמצה בסכומים ששולמו מדי חודש על פי תקנה 1(א) לתקנות הדיווח והתשלום הנ"ל, ואילו המס על רכיב הרווח יחושב בשיטת החילוץ המתוארת. כאמור, המשיב גורס כי השימוש ב"גורם מס רווח" חייב להיות דו-סטרי, קרי לא רק במקרה של רווח חיובי אלא גם במקרה של רווח שלילי (הפסד). אני מסכים עם המשיב בעניין זה, לא (רק) מפני שסימטריה ביישום הוראות החוק היא רצויה באופן מופשט או מפני שההגינות מחייבת אותה, אלא מפני שלגוף העניין, אותו אתגר של מעגליות מובנית בהגדרת ריווח קיים אף במקרה של הפסד – וזאת מכיוון שהחזר מס השכר שינבע מקיזוז ההפסד אמור להגדיל את ההכנסה החייבת, כמוסבר לעיל. וכך נאמר במכתב הסמנכ"ל הנ"ל מפברואר 2022: "היות ומס השכר מותר בניכוי בחישוב הריווח, הרי שהחזר מס השכר הצפוי אמור להירשם כקיטון הניכוי שהותר אשר מקטין את ההפסד הניתן לקיזוז כנגד השכר ששולם לאותה שנת מס. ... יוצא כי שיטת חישוב סכום החזר מס השכר המגיע במצב של הפסד הינה תמונת ראי לחישוב מס הרווח במצב של רווח." מתבקשת אפוא המסקנה כי עמדת המשיב איננה חסרת עיגון בלשון החוק (כטענת המערערת): אמנם הגדרת "רווח" איננה מורה במפורש על ביצוע פעולת חילוץ והכפלה בשיעור "גורם מס רווח", אלא העיגון נמצא בעצם ההפניה למושג "הכנסה חייבת" ולהבנתי הפניה זו מחייבת את השימוש ב"גורם" הנ"ל, הן במצב של רווח חיובי והן במצב של הפסד, וזאת בשל האפשרות הקיימת לנכות סכום מס על שכר ורווח בחישוב ההכנסה החייבת כמשמעותה בפקודה. תולדות החקיקה בטרם חקיקת חוק מס ערך מוסף וכאשר החוק היה עוד בשלבי התגבשותו, הקדימה הכנסת וחוקקה את חוק מס שירותים (מוסדות בנקאיים וחברות ביטוח), תשל"ג-1973 ("חוק מס שירותים"). חוק מס שירותים הטיל מס על מוסד בנקאי ומבטח לגבי (1) "הכנסתו החייבת" ו- (2) "הכנסת העבודה ששילם" (סעיף 2 לחוק מס שירותים). נקבע כי "תהא לכל מונח המשמעות שיש לו בפקודת מס הכנסה... אם אין בחוק זה הוראה אחרת" (סעיף 1(1)). סעיף 6 לחוק מס שירותים הורה כי "מס שירותים יוכר כהוצאה לענין תשלום מס הכנסה". הוראה זו מבוארת בדברי ההסבר להצעת החוק בדרך זו: "מס הכנסה איננו מוכר כהוצאה לענין תשלום מס ההכנסה, ואילו מס שירותים שהוא דומה יותר למס עקיף – מן הדין להתיר את ניכויו." כאמור, סעיף 2 לחוק מס שירותים הטיל את המס על "הכנסתו החייבת" של מוסד פיננסי, ואילו לפי סעיף 1(1) הנ"ל, משמעות מונח זה נקבעה לפי פקודת מס הכנסה. עם זאת, סעיף 1(2) לחוק מס שירותים המשיך וקבע כי "'הכנסה חייבת' – לפני קיזוז הפסדים ולפני ניכוי מס שירותים על פי סעיף 6...". דהיינו, בתקופת תחולתו של חוק מס שירותים, לא הייתה תופעה של מעגליות: בחישוב הריווח ("הכנסה חייבת") שיהיה נתון למס חדש זה, לא ניתן היה לנכות את המס על מרכיב הרווח עצמו ולא את המס המוטל על מרכיב "הכנסת העבודה ששולם". עם זאת, היה ברור למחוקק כי באופן עקרוני בחישוב ה"הכנסה החייבת" יש לנכות מסים עקיפים, כגון מס השירותים. משום כך, נדרשה הוראה ממעטת מפורשת בתוך ההגדרה בסעיף 1(2): "ולפני ניכוי מס שירותים". כאשר נחקק חוק מס ערך מוסף כעבור כשלוש שנים ומס השירותים הוחלף במס שכר ורווח, סעיף 1 לחוק החדש הגדיר את המנוח "ריווח" בסעיף 1 כ"הכנסה חייבת, כמשמעותה בפקודת מס הכנסה, לפני קיזוז הפסדים משנות מס קודמות... ולפני ניכוי המס על שכר על פי סעיף 4(ב)..." (קווי ההדגשה אינם במקור). כלומר, על פי נוסח מקורי זה של חוק מס ערך מוסף (וכפי שהיה בתקופת חוק מס שירותים), בחישוב המס על מרכיב הריווח, לא ניתן היה לנכות מההכנסה החייבת את המס על מרכיב השכר. לעומת זאת, המס המוטל על מרכיב הרווח לא הוזכר בהקשר זה. והנה בשלב זה נוצרה לראשונה בעיית מעגליות לגבי המס על מרכיב הריווח, אשר על פי הוראות החוק, ניתן בניכוי בחישוב ה"רווח". משום כך, אומץ הפתרון שקיבל ביטוי בחוזר מס הכנסה 8/99, דהיינו חישוב המס על הריווח לפי מקדם/גורם (למשל 17/117) (ראו סעיף 28 לעיל). ויודגש כי גם בחוזר 8/99 נקודת המוצא הייתה כי בהעדר הוראה מפורשת אחרת, המס על רכיב הרווח וגם המס על רכיב השכר היו ניתנים לניכוי בחישוב ההכנסה החייבת (כפי שהונח קודם לכן בעת חקיקת מס שירותים). דומה כי ממועד חקיקת חוק מס ערך מוסף ועד לתיקון מס' 35 לחוק שיתואר מיד בהמשך, הסוגיה שנדונה בערעור זה לא יכלה להתעורר – כי ממילא מס השכר לא היה מותר בניכוי בחישוב הרווח, כך שביצוע החזר מס שכר בעקבות הפסד שנוצר לא היה מחייב הקטנת סכום הניכוי כחלק מחישוב ההכנסה החייבת. ההחמרה הגלומה בשלילת ניכוי המס על רכיב השכר בחישוב הרווח הוסרה במסגרת תיקון מס' 35 לחוק מס ערך מוסף שנכנסה לתוקף באופן מלא בשנת 2009 (ס"ח 2136, התשס"ח, בעמוד 231). בהגדרת "ריווח", במקום "ולפני ניכוי המס על שכר", נאמר עתה "ואחרי ניכוי המס על שכר" – שהוא הנוסח הקיים עד היום. תיקון עקיף זה, שנעשה אגב שינויים והתאמות שנדרשו בשל סיום תחולתו של חוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה), התשמ"ה-1985, לא זכה לכל הסבר מפורט, אף על פי שהוא הביא להיפוך הכלל הקודם. כן נמצא שבדיון בפני ועדת הכספים של הכנסת על תיקון החוק (פרוטוקול מיום 29.1.2008), מנהל רשות המסים בישראל דאז, מר יהודה נסרדישי ז"ל, הגדיר את המצב הקודם ("ולפני ניכוי") כ"עיוות" שיש לבטל (שם, עמוד 6). הנה כי כן, למיטב הבנתי, נקודת המוצא של המחוקק לא השתנתה לאורך השנים: בהעדר סייג מפורש, המונח "הכנסה חייבת" לפי הפקודה מכוון לסכום רווח לאחר ניכוי כלל המס המוטל על הריווח ועל השכר של מוסד כספי (ולמעשה בשנת 2008 אילו היו מסתפקים במחיקת התיבה "ולפני ניכוי המס על שכר וכו'", היו מגיעים לאותה תוצאה שהושגה בדרך של הכנסת המילה "ואחרי"). הבנה זו מחזקת את הסברה כי מאז חקיקת חוק מס ערך מוסף בשנת 1976, אכן קיים קושי של מעגליות בכל הנוגע למס לפי סעיף 4(ב) על רכיב הריווח, כפי שבואר בפרסומי רשות המסים הנ"ל. בנוסף לכך לא נמצאת בתולדות החקיקה תמיכה לעמדה לפיה יש בקיום המילים "ואחרי ניכוי המס על שכר על פי סעיף 4(ב)" כדי למנוע הבאה בחשבון גם של החזר מס שכר, אשר מגדיל את ההכנסה החייבת (או מקטין הפסד). הביטוי "ואחרי" בא לבטל את הכלל הקודם ("ולפני"), שהוא עצמו היה שריד מהנוסח של חוק מס השירותים, אולם בשום שלב מהשלבי החקיקה לא נאמר כי ניכוי המס על מרכיב השכר חייב להיות בסכום המלא שהשתלם במהלך השנה על בסיס חודשי, ללא התחשבות בהחזר שיינתן בסוף השנה, המקטין את החבות במס. הבהרות נוספות עוד אבהיר כי מסקנתי הנ"ל איננה מבוססת על הסבר המשיב לפיו פעולת החילוץ מוצדקת לאור "[ה]הנחה שהמחיר שגובה המוסד הכספי בגין הכנסותיו כולל בתוכו את רכיב המס שיהיה עליו לשלם בגין הערך המוסף שיווצר מפעילותו..." או כי "... קיימת הנחה גלומה שרכיב הרווח כולל בתוכו גם סכומים שגבה המוסד הכספי מלקוחותיו בעבור המס על הערך המוסף שיהיה עליו לשלם" (מתוך סעיפים 42 ו- 54 לסיכומי המשיב). הנחה עובדתית/כלכלית זו, אף אם היא סבירה או מתבקשת, לא הוכחה על ידי המשיב ולטעמי היא איננה נחוצה כדי להסכים עם עמדת המשיב על סמך נוסח החוק, תכליתו, תולדותיו והקשר הדברים. כמו כן, לטעמי המילה "ואחרי" שמופיעה בתיבה "ואחרי ניכוי המס על שכר", אין בה כדי להעיד על סדר פעולות (או מימד כרונולוגי) בקביעת סכום הריווח, וזאת בניגוד לדעת המערערת, שמוצאת במילה "ואחרי" תמיכה למסקנה כי בחישוב גובה ההפסד יש לנכות את מלוא סכום המס השכר ששולם במהלך השנה, וזאת בבחינת "המילה האחרונה", חרף ההחזר הצפוי בסוף השנה: "כפעול יוצא, סדר הדברים הוא כזה שלצורך יישומה של הוראת קיזוז ההפסד כנגד השכר כאמור בסעיף 4(ב) סיפה לחוק, תחילה יש לכמת את הפרמטר 'הפסד' בהתבסס על הגדרתו בסעיף 1 לחוק. ... ...גם אם ייקבע שהחזר מס השכר בא בגדר ה'הכנסה החייבת' לצורכי הגדרת מס רווח (ולא היא!); שהרי, המילים 'אחרי ניכוי המס על שכר' בהגדרת ריווח מופיעות בהגדרה זו לאחר המילים 'הכנסה חייבת' ולכן מחייבות, גם לגישת המשיב, את הפחתת מלוא סכומי מס השכר החודשי המצטבר ששולמו ע"י המוסד הכספי, שלא שולמו בדרך של 'מקדמות' ". (מתוך סעיפים 3.3 ו- 5.14 לסיכומי המערער) לטעמי הוראת המילה "ואחרי" בהקשר זה היא "תוך כדי" או "אגב" – כלומר, ההכנסה החייבת תחושב תוך ניכוי המס על שכר על פי סעיף 4(ב), כאשר אין בציווי זה כדי להוציא או למנוע אפשרות כי בחישוב ההכנסה החייבת תובא בחשבון גם הזכאות להחזר מס, המקטינה את היקף הניכוי (ואת היקף ההפסד). בהקשר זה יוער כי בהגדרת "ריווח" אף נאמר "לפני קיזוז הפסדים...", למרות שההגדרה נפתחת בביטוי "הכנסה חייבת" שמשמעותו המפורשת היא "הכנסה לאחר הניכויים, הקיזוזים והפטורים..." – ללמדך כי אין בתיבה "לפני קיזוז הפסדים" מימד של סדר או זמן והוראתה היא פשוט "ללא קיזוז הפסדים – על אף האמור בהגדרת 'הכנסה חייבת'". ולבסוף, אינני סבור כי "חוסר הסימטריה", עליו מצביעה המערערת, בין עוסק ובין מוסד כספי בכל הנוגע לאפשרות ניצול הפסדים, מסייע למערערת במחלוקת הנדונה (וראו סעיף 4.4 ואילך לסיכומי המערערת). אכן, כפי שגורסת המערערת: "... בניגוד לעוסק – אשר במצב שבו מתהווים לו הפסדים (עודף תשומות על עסקאות), זכאי הוא להחזרי מס תשומות בגין מלוא ההפסד שהתהווה לו, הרי שלגבי מוסד כספי, בהתאם לסעיף 4(ב) לחוק, מוגבלת זכאותו להחזר רק בגין חלק מההפסד שהתהווה לו (עד גובה השכר ששולם על ידו). כפועל יוצא, מקום שבו התהווה למוסד כספי הפסד לצורכי החוק בסכום העולה על השכר ששולם על ידו – לא יהיה זכאי הוא להחזר בגין מלוא הערך המוסף השלילי שנבע מפעילותו...". טיעון זה הובא כנגד החשיבות שמייחס המשיב לסימטריה המתחייבת לדעתו בין מצב של רווח ובין מצב של הפסד (וראו סעיפים 20, 21 ו- 32 לעיל). אולם לדעתי אין בהשוואה שעורכת המערערת בין מצבו של עוסק ובין מצבו של מוסד כספי, אף אם היא נכונה כשלעצמה, כדי להועיל בפתרון השאלה המשפטית הנדונה כאן, בעניין פרטי ההסדר המיסוי הייחודי שאומץ בקשר למוסדות כספיים בלבד, והגלום בהוראות סעיפים 4(ב) וסעיף 1 (הגדרת "ריווח") לחוק. מס שכר ורווח – מס אחד או שניים? הצדדים לערעור הקדישו טיעונים רבים לשאלת אופי המיסוי לפי סעיף 4(ב) לחוק: האם מדובר במס אחד ("מס שכר ורווח"), כגישת המשיב, או שמא בשני היטלים נפרדים (מס שכר ומס רווח), כגישת המערערת. בהקשר זה המערערת טוענת כי: "... מס השכר הוא למעשה מס המוטל על בסיס חודשי. מסקנה זו נתמכת גם בעובדה שהדיווח על מס השכר מתבצע באופן נפרד מהדיווח על מס הרווח, כאשר תקופת הדיווח על מס השכר, המגדירה למעשה את 'התגבשותו' של מס השכר, היא חודשית, וזאת בניגוד לתקופת הדיווח השנתית על מס הרווח. ... ... מהוראות חקיקה אלו נלמד בבירור כי מס השכר ומס הרווח הם מסים נפרדים שהדיווח עליהם מתבצע בנפרד, כאשר בניגוד למס הרווח המוטל על בסיס שנתי, תקופת הדיווח על מס השכר היא חודשית." (סעיפים 5.4 ו- 5.5 לסיכומי המערערת) מכאן מגיעה המערערת למסקנה כי: "... 'המס על השכר' אשר יש להפחיתו בעת חישוב ה'ריווח' או ה'הפסד', בהתאם להגדרת 'ריווח' בסעיף 1 לחוק, מתייחס, בהתאם להוראות החוק הברורות והמפורשות, לסך תשלומי מס השכר החודשיים המצטברים בהם נשא מוסד כספי במהלך שנת המס שלגביה מחושב הריווח/ההפסד, קרי, מס השכר המלא... כך, מכיוון שתקופת הדיווח בגין מס השכר היא חודשית, הרי שהוראת קיזוז ההפסד השנתי כנגד השכר בסיפת סעיף 4(ב) לחוק אינה מהווה חלק מקביעת חבות המוסד הכספי במס שכר לצורך חישוב ההפסד שנוצר לו, באופן שכביכול מצדיק התחשבות בה כמעין 'התאמה' בדיעבד לחבות מס השכר ה'סופית'." (סעיפים 5.11 ו- 5.12, שם) לעומת זאת, המשיב סבור כי: "... הלשון בה נקט המחוקק, מלמדת כי המס שמוטל על מוסד כספי הוא מס אחד – 'מס שכר וריווח', אשר לו שני רכיבים: שכר וריווח. עוד סבור המשיב, כי פרשנות זו היא המתחייבת מכוונת המחוקק להטיל מס על הערך המוסף של המוסד הכספי, והיא שמתיישבת עם המנגנון שקבע המחוקק ביחס למיסוי המיוחד המוטל על המוסד הכספי במסגרת החוק. ... ... המחוקק אפשר למוסד הכספי לקזז את ההפסד הנוצר מרכיב הריווח, כנגד רכיב השכר. הטעם לכך, הוא כי המדובר ברכיבים השלובים האחד בשני, והמהווים יחד את הערך המוסף של המוסד הכספי. ... חישוב המס על השכר והריווח אצל המוסד הכספי נעשה באופן סופי רק ביחס לשנת המס כולה, כאשר מתברר הרווח השנתי שלו, ומוגש הדו"ח ביחס לרווח בהתאם להוראת סעיף 67(א) לחוק; דו"ח זה מתחשב במס על רכיב השכר, אשר כבר שולם על חשבון המס הכולל בו מתחייב המוסד הכספי בעבור הערך המוסף שלו. ... יצאנו למדים, כי על המוסד הכספי מוטל מס אחד, מס שכר וריווח, אשר חישוב המס לגביו נעשה ביחס לשנת מס. הדוחות אשר מגיש המוסד הכספי במהלך השנה ביחס לרכיב השכר, הם רק חלק מהסכומים המשתלמים על חשבון המס הסופי שייקבע למוסד הכספי ביחס לשנת המס כולה." (סעיפים 15, 28, 31 ו- 35 לסיכומי המשיב). דומה כי הוויכוח בהיבט זה נובע מרצון המשיב להראות כי התיבה "אחרי ניכוי המס על שכר" שבהגדרת "ריווח" איננה ממצה את ההתייחסות הנדרשת למס על שכר שם, וכי יש להביא בחשבון החזר מס שכר בסוף השנה. כתמיכה בגישה זו ציין המשיב בנימוקי השומה כי: "... מס השכר המשולם באופן שוטף מידי חודש מהווה תשלום מקדמה בלבד..." (סעיף 6.14, שם – קו ההדגשה איננו במקור). והנה כדי להזים תזה זו טרחה המערערת להראות כי התשלומים החודשיים של מס שכר במהלך השנה אינם בבחינת "מקדמות" אלא תשלומים סופיים של המס (הנפרד) המוטל על השכר. אינני מוצא כל צורך להכריע בשאלה זו. כן אעיר כי, לכאורה, נוסח החוק נוטה לתמוך בגישת המשיב. כאמור, כותרת סעיף 4 היא "הטלת מס על מלכ"רים ומוסדות כספיים ושיעורו" – בלשון יחיד (קו ההדגשה איננו במקור). סעיף 4(ב) מורה כי "יוטל מס שכר וריווח". שוב בלשון יחיד. סעיף 2 לצו שיעור המס קובע כי "השיעור של מס השכר ורווח שישולם על פעילות וכו'", גם בלשון יחיד. בתקנה 3 לתקנות הדיווח והתשלום, שדנה כאמור באימוץ הוראות פקודת מס הכנסה, החלת הוראות הפקודה היא "לעניין המס שחייבים בו מלכ"ר ומוסד כספי" - בלשון יחיד. ובסעיף 1 לחוק, המונח "המס" מוגדר כ"מס ערך מוסף, מס שכר או מס שכר וריווח" – כאשר נראה כי התיבה "מס שכר" מכוונת למס המוטל על מלכ"רים ואילו התיבה "מס שכר וריווח" מכוונת למס המוטל על מוסד כספי. אכן, תקנות 1 ו- 2 לתקנות הדיווח והתשלום יוצרות שני מסלולי תשלום נפרדים למס על מרכיב השכר והמס על מרכיב הרווח וזאת בהתאם למצוות סעיף 67(א) לחוק המורה כי "מוסד כספי יגיש דו"חות נפרדים לגבי השכר ששילם ולגבי הריווח שהפיק". אולם הסדרי גביה אלה נגזרים כמוסבר מהשוני בין שני המרכיבים: גובה השכר בדרך כלל ייוודע באופן סופי בתום כל חודש, ואילו גובה הרווח לא יכול להיוודע באופן סופי עד תום השנה. כאמור, בערעור דנן אין צורך להכריע בנושא. אולם, אף אם היינו מסכימים עם המערערת בשאלה זו, הרי עדיין נותר אותו קושי מעגלי ביישום הגדרת הרווח – בהינתן שהחזר מס שכר אמור להגדיל את גובה ההכנסה החייבת (כהקטנת סכום ניכוי) – וזאת בין אם מדובר במס אחד או בשני מסים. על כן, ממילא אין בפולמוס זה כדי לסייע למערערת. סיכום הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את גישת המשיב לגבי הסוגיה הנדונה וכי דין הערעור להידחות. החלטתי להימנע מהטלת הוצאות משפט. ככל הנראה הסוגיה טרם הוכרעה בפסיקת בתי המשפט והיא בעלת השלכות רוחביות. גישת המערערת ודאי לא הייתה מופרכת. ליבון הסוגיה לא היה כרוך בהבאת ראיות ועל כן לא התקיים דיון הוכחות. הצדדים סיכמו את טיעוניהם בכתב בצורה ממוקדת ובהירה. לפיכך, אין צו להוצאות. מזכירות בית המשפט תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים. ניתן לפרסם את פסק הדין ברבים. ניתן היום, ט' טבת תשפ"ה, 09 ינואר 2025, בהעדר הצדדים. חתימה	decision46772-06-22	["הרי קירש"]	[{"judgment_id": "e7d5b4c7-b95f-5af9-a63f-463f6b58d286", "file_name": "46772-06-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 72190, "extension": "docx", "display_name": "46772-06-22-קובץ מקורי"}]
0e8bce90-b392-59b3-b4ed-7f79bd37491e	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, השופטת תמר אברהמי: פס"ד בתיק ע"ר 20666-11-24	20666-11-24	2024-12-28	2	4	4	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	4Family	1. לפני ערעור על החלטת כב' השופט יחזקאל אליהו (בסמכותו כרשם) מיום 30.10.2024 בתיק עמ"ש 31631-09-24, בה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור (ההחלטה), על פסק דין שניתן ביום 18.5.2024 בבית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט ברינגר) בתיקי תלה"מ: 52775-12-21, 52778-12-21, 52768-12-21, ו-1238-02-22 (פסק הדין). 2. הצדדים היו נשואים, והם הורים לשני ילדים קטינים ופסק הדין עסק בסוגיות של רכוש, זמני שהות ומזונות. 3. ביום 3.7.2024 הגישה המשיבה ערעור על פסק הדין בחלקו הנוגע למזונות הקטינים (עמ"ש 8704-07-24), זה הועבר לתשובה ונקבע לדיון ליום 13.2.2025. 4. ביום 11.9.2024 הגיש המערער בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין שנסמכה במידה רבה על שירות מילואים פעיל במלחמת חרבות ברזל. הבקשה כללה גם טיעונים נוספים לרבות לגבי סיכויו של הערעור שמבוקש להגישו, וקיומו של ערעור מאת המשיבה על פסק הדין, שטרם נדון. המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי זו מנוגדת לדין ויש לדחותה תוך חיוב בהוצאות. 5. ביום 30.10.2024 ניתנה ההחלטה. לאחר סקירת הרקע להליך, טיעוני הבקשה והמסגרת הנורמטיבית לדיון, נדרש כב' הרשם ליישום הדין ובסופו מצא לנכון לדחות את הבקשה להארכת מועד. בגדר כך מצוין בהחלטה, בין השאר, כי הבקשה הוגשה לאחר שחלף המועד להגשת הערעור, כי יש להוקיר את המערער על שירות המילואים אולם בנסיבות התיק הדבר אינו יכול לשמש "טעם מיוחד" להארכת המועד המבוקשת (בהחלטה נזכרים למשל מועדי המילואים וייצוגו של המערער מאז חודש אוגוסט בערעור שהוגש מטעם המשיבה), וכי אין לקבל טענה הנסמכת על קיומו בעבר של מוסד "ערעור שכנגד". הבקשה להארכת מועד נדחתה, ללא צו להוצאות. שירות המילואים הובא כשיקול בעניין ההוצאות. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. 6. לאחר עיון בערעור ובתשובה מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר דין אזרחי, התשע"ט-2018 ולדון בערעור על יסוד החומר הכתוב. 7. הדין החל במקרה של בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי הוא מוכר, נזכר בהחלטה, נדון רבות בפסיקה, ובעיקרו אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים (לתיאור כללי ר' למשל ע"ר (מחוזי ת"א) 35674-08-24 רנאל נ' מוסך אדמונד עשה לי טוב בע"מ (24.8.2024), סע' 7). 8. אין חולק כי שירות מילואים פעיל יכול להוות טעם מיוחד להארכת מועד, ובניגוד לנטען אינני סבורה כי ההחלטה לא התחשבה בשירות המילואים. אדרבא, כב' הרשם מצא לנכון לבטא הערכה והוקרה בעניין זה. השאלה שעמדה על הפרק נגעה יותר ליחס בין שירות המילואים (כשהייתה מחלוקת לגבי היקפו, ולגבי הדרך בה הוצגו הדברים) לבין היקף הארכה שהתבקשה. 9. כמקובל, כל אחד מהצדדים מנסה להדגיש את עמדתו ולהפחית בעמדתו של הצד שכנגד. כך למשל, המערער נדרש למהות הלחימה בשירות המילואים כחלק מיחידה קרבית מובחרת ותוך ביצוע פעולות המתוארות כמיוחדות ומסווגות (הובאו דוגמאות) וסבור כי יש לקחת בחשבון גם תקופה נוספת בה היה "כונן לחימה". המשיבה, מנגד, מבקשת למשל להמעיט בחשיבות הימים האחרונים של השירות בהיותם "ימי התארגנות" הניתנים לחלק ממשרתי המילואים, סבורה כי הטענה לגבי כוננות לא גובתה בראיה ואינה סבירה, וטוענת כי שירות המילואים של המערער אינו רלוונטי ונעשה בו שימוש ציני. 10. מבחינת נתונים, מחד גיסא נראה כי המערער מסכים שבשים לב למועד פסק הדין ומניין ימים לפי התקנות, המועד להגשת ערעור אמור היה להיות עד ליום 3.7.2024 (סע' 8.5 לערעור). זהו גם המועד בו הוגש הערעור מטעם המשיבה והמועד שצוין בהחלטה. מאידך גיסא טוען המערער, כי חלה שגיאה בספירת הימים וכי בהינתן תקופת הפגרה ושירות המילואים, "מועד הגשת הערעור הנכון" הוא 9.9.2024 ולא 3.7.2024 (סע' 8.3 לערעור), ואז יש לומר כי הבקשה הוגשה באיחור של יומיים בלבד. אף זאת, מבלי שנידרש לתקופת הכוננות, שכן אם נידרש לה, "תוכשר" התקופה במלואה (סע' 8.9 לערעור). 11. החישוב אותו ביצע המערער, שדומתני כי אינו מופיע בבקשה להארכת מועד אלא לראשונה בשלב הערעור, נסמך על הנחה שימי שירות מילואים אינם באים במניין הימים להגשת ערעור באותו אופן שפגרת בתי המשפט אינה באה במניין הימים; בהתאם מבצע המערער "ניכוי" של ימי שירות המילואים ושל ימי הפגרה. לא אותר הבסיס בדין לדרך חישוב זו. אכן, שירות מילואים יכול להוות טעם מיוחד לצורך הארכת מועד, אך לא עלה בידי לאתר כלל ולפיו ינוכו מכלול ימי המילואים באופן בו מבוצע ניכוי של ימי פגרת בתי המשפט. אף בתקופה יוצאת הדופן של מלחמת חרבות ברזל, כאשר מחוקק המשנה מצא לנכון לעשות כן הוא קבע מפורשות נסיבות, תקופה וגורמים, אשר ימי מילואים או ימים אחרים, לא יבואו במניין לגביהם. הדבר נעשה בגדר תקנות סדרי דין בתי המשפט (סדרי דין בבתי המשפט ובבתי הדין הדתיים הדרוזיים) (חרבות ברזל) (הוראת שעה), תשפ"ד-2023). המערער, ובדין, אינו טוען כי התקנות האמורות חלות בענייננו ולא הפנה למקור אחר כתימוכין לעמדתו. 12. במועד בו ניתן פסק הדין היה המערער בעיצומו של שירות מילואים פעיל (ולא לראשונה מאז פרוץ המלחמה). פרק זה בשירות המילואים הסתיים ביום 7.6.2024. בין סיום המילואים לבין המועד האחרון להגשת הערעור חלפו מספר שבועות. המערער טוען כי היה "כונן" החל מאותו מועד ועד ליום 1.7.2024. טענה זו נסמכה בבקשה להארכת מועד על תצהירו של המערער וללא אסמכתא מעבר לכך לגבי מהות התקופה, היקפה ומשמעותה. גם אם לא נאמר כי הטענה הועלתה "ללא כל ראייה" או כי היא "לא סבירה בעליל" (סע' 28 ו-29 לתשובה לערעור), ברי כי אין מדובר בתקופה השקולה לתקופת מילואים, וכבר ראינו כי גם לגבי תקופת מילואים, אין מדובר באי הבאת הימים במניין. ניתן להעיר כי לפי טיעוני המערער עצמו, בתקופה זו (של כוננות) הועברו הילדים בינו לבין המשיבה (סע' 10.4 לערעור), עניין הנזכר בערעור לצורך הטענה כי המשיבה ראתה את המערער נושא כלי נשק ככונן. הדברים תומכים בדברים שנכתבו בהחלטת כב' הרשם, כי לא ברור כיצד יש בתקופה זו כדי למנוע לכל הפחות הגשת בקשה להארכת מועד בגדר התקופה להגשת הערעור או בסמוך לאחריה (שלא לומר, את הערעור עצמו) (סע' 19 להחלטה). יצוין כי בא כוחו של המערער בערעור שלפני הוא אותו בא כוח אשר ייצג אותו גם בבית המשפט לענייני משפחה בעת מתן פסק הדין (כך לפי כותרת פסק הדין). גם אם היה למערער קושי להתפנות לעסוק בענייני הערעור המהותיים באותה תקופה, קשה לומר כי לא היה בידיו לפעול להגשת בקשה לארכה. 13. עוד נטען בערעור כי בא כוחו של המערער לא היה מעודכן לגבי ביטול מוסד הערעור שכנגד וכי המערער אינו צריך "לשלם" על טעות של בא כוחו ויש לראות בה "טעם מיוחד בפני עצמו המצדיק את מתן הארכה" (סע' 13.4-13.1 לערעור). נראה כי טענה זו לא הועלתה במתכונת האמורה בבקשה להארכת מועד כפי שהוגשה. הפרק העוסק בטעמים מיוחדים מתייחס רק לשירות המילואים. התיקון בדין הובא כחלק מטיעוני "מאזן הנוחות" (סע' 6 לבקשה להארכת מועד), כאשר צוין כי מדובר בזכות "שהייתה נתונה באופן רגיל", נלקחה אך לאחרונה, ו"תיקון זה טרם חלחל דיו" (שם, סע' 6.2). 14. השינוי בתקנות אשר ביטל את מוסד הערעור שכנגד לגבי הליכי בית המשפט לענייני משפחה בוצע בסוף שנת 2022 ונכנס לתוקף בחודש ינואר 2023. משמעות התיקון הייתה שנויה במחלוקת והוא נדון בהרחבה בפסק דין שניתן ביום 5.9.203 בע"ר (מחוזי ת"א) 47564-07-23) כב' השופט הס), פסק דין שנזכר בבקשה להארכת מועד ובסע' 25 להחלטה. לנוכח חשיבות העניין ומשמדובר בסוגיה משפטית, עקרונית ובעלת השלכות רוחב על כלל ציבור המתדיינים בענייני משפחה, מצא בית המשפט העליון בהמשך לתת רשות ערעור, והכריע כי תקנות דיני משפחה אינן מעניקות זכות להגיש ערעור שכנגד בענייני משפחה, וכי בהתאם לא ניתן להגיש הליך ערעורי בעניינים כאמור בחלוף המועד הקבוע בדין להגשת ערעור 'רגיל' (בע"מ 6960/23, פסק דין מיום 26.2.2024). לתיאור מפורט יותר של השתלשלות העניין והבהרת משמעות התיקון, ר' גם ע"ר (מחוזי ת"א) 10271-04-24 ל. ש נ' א. א (5.5.2024). משכך, פרט לעובדה שהתיקון נכנס לתוקפו עוד בחודש ינואר 2023, משמעות התיקון הובררה באופן סופי על ידי בית המשפט העליון בשלהי חודש פברואר 2024, למעלה מחודשיים קודם למתן פסק הדין לגבי מתבקשת הארכת מועד, ולמעלה מארבעה חודשיים קודם לחלוף המועד להגשת ערעור על פסק הדין. בנסיבות כאלה, אין מדובר במקרה של שינוי במצב משפטי נוהג שעשוי בנסיבות מתאימות להוות טעם מיוחד למתן ארכה (ר' סע' 25 לע"ר 10271-04-24 הנ"ל). לכל היותר מדובר בטעות של עורך הדין. 15. אינני שוללת את האפשרות כי אכן הטעם לאיחור נעוץ במידה לא מבוטלת בטעות של עורך הדין, דבר שנטען באופן זה לראשונה, כאמור, בשלב הנוכחי. הן לפי פסיקה בעבר, קל וחומר על רקע תקנות סדר הדין האזרחי דהיום, מהן משתקפת מגמה להקפדה מוגברת על עמידה בסדרי הדין (רע"א 5268/22 יואר אלזו השקעות בע"מ נ' אאורה ישראל - יזמות והשקעות בע"מ (30.9.2022), סע' 11), טעות כשלעצמה, גם של עורך הדין, אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת הליך ערעורי (למשל: ער"א 5257/21 SKS Holdings LLC נ' עמיטק ניהול ופיתוח נכסי נדל"ן בע"מ (19.8.2021), סע' 10; בש"א 5001/24 צפריר נ' משהב חברה לשכון בנין ופתוח בע"מ (25.8.2024); ולגבי ההלכה הוותיקה ר' למשל: רע"א 3776/16 גנים נ' דרור (15.8.2016) (עניין גנים), סע' י'; וכמובן – ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904 (15.3.2001) (עניין ידידיה)). בד בבד, טעות כאמור אינה מונעת לחלוטין את האפשרות להארכת מועד (בש"א 7955/19 וגאדה נ' פקיד שומה פתח תקוה (8.12.2019), סע' 7; עניין גנים, סע' יב'). סבירותה של הטעות ברמה האובייקטיבית (עד כמה הדין עמום בסוגיה או טרם נקבעה בו הלכה) וברמה הסובייקטיבית (המאמצים שנעשו כדי למנוע את הטעות), היא שיקול הנזכר בפסיקה בהקשר זה (בש"מ 6229/11 דון - יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (10.1.2012), סע' 8; בש"א 1177/20 סוסנוביק נ' מוסקוביץ (24.2.2020)). בהינתן המועד בו הובהר הדין בעניין זה בהרכב שלושה בבית המשפט העליון, דרכו של המערער אינה קלה. כמו כן, אפילו בהפניה המובאת בערעור מתוך עניין ידידיה צוין, כי יש לבאר בתצהיר כיצד ארעה הטעות, בעוד במקרה שלפנינו, בבקשה להארכת מועד לא עלתה טענת טעות במפורש וממילא אין למצוא בתצהיר שתמך בבקשה כל פירוט, אף לא בשאלה אימתי התבררה הטעות, עניין שגם לו ניתן לתת משקל. יוער כי לערעור צורף תצהיר כללי של המערער; ספק אם טענה עובדתית לגבי טעות של עורך דין אמורה להיות מגובה בתצהיר כזה (אף מבלי להתייחס לשלב הדיוני). 16. על רקע האמור, כמו גם מידת ההתערבות בשיקול דעת רשם בית המשפט בכגון דא ובהינתן שההחלטה מתייחסת לשיקולים רלוונטיים ומנומקת, ניתן למעשה לדחות את הערעור. עם זאת, בשים לב לטעמים העומדים בבסיס ההוראה המאפשרת הארכת מועד מטעמים מיוחדים ולאיזון שיש לבצע בין האינטרסים השונים (למשל רע"א 1778/07 עופר נ' דיין (27.2.2007), סע' ד(2)), אני סבורה כי ניתן לצעוד כברת דרך לקראת המערער. 17. משקלו של אינטרס בעל דין זוכה לממש את פסק הדין ושלא להיות מוטרד לאורך זמן בלתי מוגבל, אינו על הצד הגבוה בנסיבות העניין, כאשר המשיבה עצמה הגישה ערעור על פסק הדין, ואין לראותה כמי "ששמה את העניין מאחוריה". אמנם, הנושא בו עוסק הערעור שהוגש על ידי המשיבה הוא מזונות בעוד עניינו של המערער בהשגה על פסק הדין הוא אחר, אולם הבדל זה אינו מחייב תוצאה של סגירת הדלתות. שיקול הוצאות המשיבה אם תינתן ארכה לערער על רכיב אחר בפסק הדין (הנזכר בסע' 22 להחלטה) אינו זהה לאינטרס סופיות דיון. כמו כן, בעוד אין לומר כי ימי שירות מילואים אינם באים במניין מועדים אם לא נקבע כך (לעיל), היקף שירות המילואים יכול לשמש שיקול, וסבורתני כי יש מקום לתת את הדעת במקרים המתאימים גם למכלול נסיבות תקופה מורכבת זו, על קשייה, כאביה והשלכותיה על הציבור בכלל ועל ציבורים קונקרטיים כמו המשרתים בחזית או המפונים מביתם, בפרט. 18. הצדדים עוד העלו טענות כהנה וכהנה (לרבות בעניין ההתייחסות בהחלטה לייפוי הכוח, סיכויי הערעור, ועוד), וכן הדגישו יתר על המידה סוגיות כאלה ואחרות, ולחילופין – המעיטו יתר על המידה בחשיבותן או נמנעו מלציינן. בסופו של יום, לאחר שנתתי דעתי למכלול טיעוני הצדדים ולא מצאתי בהם כדי להשליך על המסקנה, אני מוצאת להורות כי יתאפשר למערער להגיש ערעור בכפוף לתנאים המצטברים הבאים: (1) הערעור יתייחס להסדרי השהות (סע' 21-8 לפסק הדין); (2) הערעור יוגש (בתיק עמ"ש 31631-09-24) לא יאוחר מתאריך 5.1.2025 בשעה 14:00; (3) המערער ישלם למשיבה עוד בטרם הגשת הערעור (ושלא על דרך קיזוז) הוצאות בסך 5,000 ₪ (4) לערעור שיוגש, יצורף אישור על ביצוע התשלום הנזכר בסע' (3) לעיל. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים. פסק הדין ניתן לפרסום ללא שמות בעלי הדין. ניתן היום, , , בהעדר. ____________________ תמר אברהמי, שופטת	decision20666-11-24	["תמר אברהמי"]	[{"judgment_id": "0e8bce90-b392-59b3-b4ed-7f79bd37491e", "file_name": "20666-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 39847, "extension": "docx", "display_name": "20666-11-24-קובץ מקורי"}]
38eb0e73-a964-5ee6-bfcd-c312d77d8b95	בית המשפט המחוזי ת"א-יפו, אב"ד סג"נ השופט שאול שוחט, השופטת עינת רביד, השופט נפתלי שילה: פסק דין שעניינו פרשנות הסכם גירושין ביחס למועד העברת שווי מחצית הדירה (עמ"ש 59681-02-24)	59681-02-24	2025-01-15	2	4	4	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	4Family	השופט נפתלי שילה: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 13.1.24 (כב' השופטת ציפי כהן אביטן בתמ"ש 23550-03-22) שדחה את תביעת המערער לחייב את המשיבה לשלם לו סך של 974,000 ₪. א. רקע עובדתי 1. המערער (להלן גם: האב) היה נשוי לאמה של המשיבה (להלן: המנוחה או האם) ומנישואין אלו נולדה להם המשיבה ביום 29.8.91 (להלן גם: הבת). 2. לאחר נישואיהם, רכשו המערער והאם דירה ב--- (להלן: הדירה) שנרשמה על שם שניהם. 3. ביום 29.1.95 חתמו המערער והמנוחה על הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית הדין הרבני (להלן: ההסכם). בסעיף א' להסכם נקבעו הוראות אלו ביחס לדירה: "1. דירת המגורים הרשומה בבעלות משותפת של הצדדים והנמצאת ברחוב... תישאר בחזקת האישה וחלקו של הבעל יעבור לאישה. 2. האישה והבת יתגוררו בדירה כאשר היא תשמש מדור לבת עד הגיעה לגיל 18. 3. קבלת חלק הבעל בדירה ע"ש האישה תשמש לסילוק כל תביעות האישה ודרישותיה מהבעל עד היום ולעתיד לבוא, דרישות ותביעות מכל מין וסוג שהוא ואלו הנובעות מקשר הנישואין וההורות. 4. א. במעמד החתימה על הסכם זה יחתום הבעל על ייפוי כוח בלתי חוזר המסמיך את עו"ד אסתר קריספין להעביר את זכויותיו בדירה ע"ש ולטובת האישה עפ"י שקול דעתה ועם ביצוע הגט. ייפוי הכוח יופקד בידיה הנאמנות של עו"ד אסתר קריספין אשר כאמור תהא רשאית להשתמש בו עפ"י שקול דעתה. ב. עם קבלת כל הדירה ע"ש האישה תעבור ההלוואה והמשכנתא על שמה. ג. האישה תמשיך לשלם את המשכנתא הרובצת על הדירה וכן את המיסים, התשלומים וההיטלים המוטלים על הדירה ועל השימוש בה. ד. ידוע לאישה כי הדירה מועברת על שמה ולבעלותה הבלעדית כדי שיהא מקום מגורים קבוע ומכובד לילדה. ה. האישה מתחייבת שלא למכור הדירה עד הגיע הבת לגיל 18. עם מכירת הדירה לאחר המועד הנ"ל תמסור לידי הבעל 50% משווי המכירה בניכוי כל ההוצאות". 4. המערער והמנוחה התגרשו בשנת 1995 והמנוחה נפטרה ביום 4.2.21. על פי צוואת המנוחה שקוימה, הבת ירשה את כל עיזבונה לרבות הדירה והדירה נרשמה ע"ש הבת. 5. לאחר פטירת המנוחה, ביקש האב מהבת להעביר אליו מחצית משווי הדירה כפי שנקבע בהסכם. הבת סירבה לבקשתו וטענה שעל פי ההסכם, סכום זה צריך להיות משולם רק לאחר מכירת הדירה ואולם אין עליה כל חובה למכור את הדירה ולכן מועד החיוב הכספי על פי ההסכם טרם הגיע. לאור זאת, האב הגיש נגדה תביעה לתשלום סך של 974,000 ₪ שלטענתו משקף את שווי מחצית הדירה בתוספת מחצית מדמי השכירות שהבת קיבלה מהשכרת הדירה. 6. האב טען בתביעה שהבת ירשה את כלל הזכויות והחובות של האם ובכלל זה את התחייבות האם על פי ההסכם להעביר לו מחצית משווי הדירה. לדבריו, אף שבהסכם לא נקבע מהו מועד מכירת הדירה יש שני מועדים אפשריים: או לאחר שהבת תגיע לגיל 18 או לאחר שתעזוב את הדירה ושני מועדים אלו כבר הגיעו. לשיטתו, מטרת ההסכם הייתה לדאוג להבטחת מדור הקטינה עד לבגרותה ולכן לאחר גיל 18 הוסכם שהדירה תימכר והוא יקבל את שווי חלקו - מחצית. האב טען שלאחר שהבת הגיעה לגיל 18 עשו הוא והאם מאמצים למכור את הדירה על מנת לשלם לו את חלקו על פי ההסכם ואולם עקב העובדה שהאם חלתה, הוא הסכים לעכב את מכירת הדירה. לדבריו, שיתוף הפעולה עם האם למכירת הדירה מלמד שגם האם סברה שמועד החיוב הכספי על פי ההסכם הוא לאחר שהבת תגיע לגיל 18. המערער זימן לעדות את המתווך אשר בן סימון (להלן: המתווך) שהעיד על פעולות משותפות של המערער והמנוחה לצורך מכירת הדירה. המערער טען גם שיש לדחות את טענת המשיבה לפיה הוא ניסה להבריח את הדירה מנושיו ולדבריו, הוא הגיע להסדר עם כל נושיו וממילא רק הנושים יכולים להעלות טענה זו. 7. הבת ביקשה לדחות את התביעה וטענה שהאב לא הוכיח את סכום התביעה ואף לא עתר למינוי שמאי להערכת שווי הדירה. לטענתה, האב לא הוכיח שהוא זכאי לסעד כלשהו, שכן לא הייתה כל חובה למכור את הדירה על פי ההסכם כשהיא תגיע לגיל 18. הבת טענה שהיא ירשה את הדירה וירושה אינה בגדר מכירה ולכן היא אינה חייבת למכור את הדירה ולאב לא מגיע דבר. לדברי הבת, האב מנוע מלטעון שיש לו זכויות בדירה מאחר שביום 24.6.96 הוא חתם על תצהיר לפיו אין לו כל זכויות בדירה (להלן: התצהיר) וקיים השתק שיפוטי. בנוסף לטענתה, מאחר שהתביעה היא תביעה כנגד עיזבון, קיים רף ראייתי מוגבר שהאב לא עמד בו והוא המתין להגיש את תביעתו רק לאחר פטירת האם, כשהיא כבר לא יכולה לסתור את טענותיו. 8. בית המשפט קמא קיבל את עמדת הבת ודחה את תביעת המערער (להלן: פסק הדין). המערער לא השלים עם פסק הדין והגיש את הערעור שלפנינו. בסיום הדיון בערעור הודיע המערער שהוא חוזר בו מרכיב הערעור שעסק בדחיית עתירתו לקבלת מחצית משכר הדירה והערעור נסוב על דחיית תביעתו לקבלת מחצית משווי הדירה על פי ההסכם (עמ' 5 שורה 27 לפרוטוקול הדיון מיום 9.1.25). ב. תמצית פסק הדין 1. האב לא הוכיח את סכום התביעה. הוא לא צירף כל ראייה באשר לשווי הדירה ואף לא עתר למינוי שמאי שיעריך את שוויה. 2. על פי לשון ההסכם, האב זכאי למחצית שווי הדירה רק לאחר מכירתה ולא קודם. לא נקבע בהסכם מועד מוגדר למכירת הדירה. המתווך העיד שהמנוחה והאב פנו אליו על מנת שיסייע בידם למצוא קונה לדירה בחודש נובמבר 2012 והוא ניסה למכור אותה עד לחודש פברואר 2015 ואז הוקפא הטיפול במכירה. המתווך לא צירף אסמכתא לכך שהוא תלה שלט על הדירה או שביצע פרסום כלשהו לצורך מכירתה. 3. לבת מלאו 18 בשנת 2009. ככל שכוונת האב והמנוחה הייתה למכור את הדירה, תמוה מדוע הדירה לא נמכרה מעל לעשר שנים מאותו מועד וזאת למרות שהמנוחה השכירה את הדירה ולא התגוררה בה. "לא מצאתי, אם כן, כי עלה בידי התובע להציג תימוכין לטענותיו בדבר ניסיונות שנעשו על ידו ו/או על ידי המנוחה לצורך מכירת הדירה ו/או כוונת הצדדים להסכם למכירת הדירה לאחר הגיע הנתבעת לגיל 18 שנה". מדובר בתביעה נגד עיזבון המטילה נטל מוגבר, שכן העדה המרכזית שהיא המנוחה, איננה. 4. קיימת סתירה פנימית בלשון ההסכם. מחד נקבע שהעברת חלקו של האב בדירה למנוחה תשמש לסילוק כל דרישותיה ומאידך נקבע שהאב זכאי למחצית מהדירה עם מכירתה. גם את פשר סתירה זו לא ניתן לברר לעומק כיום לאחר שהמנוחה נפטרה והאב הגיש את התביעה בשיהוי ללא הסבר סביר. לא ניתן להתעלם מכך שהמנוחה הורישה בצוואתה את הדירה לבת ולא הזכירה שיש לאב זכויות בדירה. למרות שהבת ירשה את הדירה ועיזבון המנוחה בכפוף להתחייבות של המנוחה על פי ההסכם "לא מצאתי כי קמה הזכות לתובע לקבלת חלקו בדירה ונראה כי התביעה הקדימה את זמנה". 5. אף אם האב היה מוכיח שהגיעה העת למכור את הדירה על פי ההסכם, קיים השתק שיפוטי מאחר שהאב חתם על התצהיר לצורך בקשה לביטול עיקול שהוטל בגין חובו לבנק ובמסגרתו הצהיר שאין לו כל זכות בדירה. הסעד שהאב מבקש בתביעתו "עשוי לסתור, לכאורה, הצהרה שנתן התובע במסגרת הליך משפטי אחר" ולכן קיים השתק שיפוטי. 6. "לא ניתן שלא לתמוה על כך כי בהסכם הועברו הזכויות בדירה ע"ש המנוחה, תחת רישום הערת אזהרה להגבלת מכירת הדירה טרם יימלאו לנתבעת 18 שנה". האב אישר בחקירתו כי באותה עת הוא היה חייב כסף לשוק האפור ופחד "שיכריחו אותי למכור את הבית ואז שהן יזרקו לרחוב". מכאן, שהעברת הדירה ע"ש המנוחה נעשתה לצורך התחמקות מנושים. "הדבר מותיר תחושה כי מתן סעד לתובע עשוי להוות קושי בבחינת העיקרון הכללי, לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" ו/או "היוצא חוטא נשכר". נוכח השאלה: האם לאור מעשהו הבלתי חוקי, לכאורה...אין מקום לשלול ממנו סעד, על מנת שלא ליתן לאדם ליהנות מפרי חטאו?...אשוב ואציין כי הדברים נאמרים במלוא הזהירות, כאשר סבורני כי אין מקום להכריע בכך בשלב זה". 7. לאור האמור, התביעה נדחית והאב ישלם לבת הוצאות בסך של 35,000 ₪. ג. תמצית טענות המערער 1. המערער הוא נכה בשיעור 100% לצמיתות, חסר בית, המתגורר אצל חברתו היכולה בכל עת לבקש ממנו לפנות את דירתה. 2. לאחר שמלאו לבת 18 שנים והיא עזבה את הדירה, הוא והמנוחה שיתפו פעולה בניסיון למכירת הדירה ואולם הם לא הצליחו למכור אותה מאחר שלא קיבלו הצעה כספית שסיפקה אותם. הניסיונות למכור את הדירה פסקו בשל מחלה קשה של המנוחה, ממנה היא לא החלימה. 3. אכן, בהסכם לא נקבע המועד למכירת הדירה ולכן היה צריך לקבוע שמדובר על זמן סביר לאחר שהבת תגיע לגיל 18. צריך לפרש את המילים "עם מכירת הדירה לאחר המועד הנ"ל" כך שהכוונה שמועד המכירה יהיה לאחר שהבת תגיע לגיל 18, שאז כבר לא היה צורך להבטיח מדור לבת. 4. בהסכם נאמר "עם מכירת הדירה" באות ע' ולא א'. מכאן, שלא קיימת שאלה בדבר עצם החובה למכור את הדירה. ברור שיש למכור את הדירה ועם מכירתה, ישולם מחצית שוויה למערער. אף אם יש חסר בהסכם, יש להשלימו בהתאם לסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים) בהתאם לכוונת הצדדים. מעדות המערער ועדות המתווך ניתן ללמוד שכוונת הצדדים הייתה למכור את הדירה בסמוך לאחר שמלאו לבת 18 שנים. 5. בסעיף א.2 להסכם נקבע כי: "האישה והבת יתגוררו בדירה כאשר היא תשמש מדור לבת עד הגיעה לגיל 18". מאחר שהמנוחה נפטרה והבת כבר לא מתגוררת בדירה ועברה את גיל 18, ברור שהגיע המועד למכירתה. 6. טעה ביהמ"ש קמא שלא נתן משקל לעדות המתווך. המתווך צירף לתצהירו מסמכים שהופקו ממחשב משרדו שמהם עולה שהוא העניק למנוחה ולמערער שירותי תיווך ונעשו ניסיונות למכור את הדירה. 7. חתימת המערער על התצהיר לא מקימה השתק שיפוטי. הצהרתו שאין לו חלק בדירה הייתה והינה אמת. הזכויות הועברו במלואן ע"ש המנוחה בהתאם להסכם. גם המנוחה הצהירה על כך בתצהיר מטעמה. העובדה שהמנוחה התחייבה לשלם למערער סכום כספי בגובה מחצית משווי הדירה לא הקנתה לאב שום זכות בדירה ולכן אין כל סתירה בין התצהיר לסעד המבוקש בתביעה. המערער שילם את כל חובותיו ולכן ההוראה בהסכם בדבר העברת זכויות בדירה למנוחה היא חוקית ומוסרית. לא הופרכה טענתו שכשהוא העביר את חלקו בדירה למנוחה, הוא התכוון לפרוע את כל חובותיו. רצונו היה להבטיח מדור לבתו ובמקביל לפרוע את חובותיו ללא מכירת הדירה, כפי אכן נעשה. 8. הן המערער והן המנוחה חתמו על תצהירים המאשרים שכל הזכויות בדירה הן של המנוחה. לפי גישת ביהמ"ש קמא שניהם "חטאו" לכאורה ואולם תוצאת פסק הדין היא שהבת שבאה בנעלי המנוחה תתעשר שלא כדין. אם סעיף העברת הדירה בהסכם צריך להיות מבוטל על מנת ש"חוטא לא יצא נשכר", אזי הוא צריך להיות מבוטל כלפי שני הצדדים להסכם ועל המשיבה להשיב למערער מחצית מהדירה. אין מקום להחיל במקרה דנן את סעיף 30 לחוק החוזים, שהרי הן המערער והן המנוחה לא חטאו ולא הייתה להם כל כוונה להתחמק מהחובות לנושים. מטרתם הייתה לדאוג למדור הקטינה מבלי לפגוע בנושים. 9. המתווך העיד ששווי הדירה כיום הוא בסך של 1.8 מיליון ₪. המתווך לא נחקר כלל על הערכתו זו והבת לא הביאה כל ראייה סותרת ולכן יש לקבל את הערכת המתווך. המתווך מנהל משרד תיווך כבר 44 שנים והוא עונה על הגדרת מומחה בהתאם לתקנות בתי המשפט (רשימת מומחים מטעם בית המשפט) תשפ"ג – 2022 לפיה מומחה מוגדר כ: "מי שמוכר כמומחה לפי כל דין ובאין דין כאמור, בעל ניסיון וידע...במקצוע". היה על ביהמ"ש קמא להתייחס לעדות המתווך כעדות מומחה שלא הופרכה ולאמצה. 10. לאור כל האמור, יש לקבל את הערעור ולקבוע שהמשיבה חייבת לשלם למערער את סכום התביעה בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ולחייבה בהוצאות הערעור ובשכ"ט. ד. תמצית טענות המשיבה 1. צדק בית המשפט קמא כשקבע שהמערער לא הוכיח את תביעתו. המערער לא עתר למינוי מומחה שיעריך את שווי הדירה ולא הגיש בקשה לצרף חוות דעת של מומחה מטעמו. על פי הדין, רק שמאי מוסמך לקבוע שווי נכס וזאת בהתאם לסעיף 12(א) לחוק שמאי מקרקעין תשס"א – 2001 שקובע כי: "לא תוגש לבית המשפט שומת מקרקעין אלא אם כן נערכה בידי שמאי מקרקעין". המערער כלל לא התמודד עם הוראת דין זו. 2. לא הוכח שעל פי ההסכם הייתה חובה על המנוחה למכור את הדירה לאחר מלאת למשיבה 18 שנים. המערער לא הצביע על בסיס כלשהו המחייב את המנוחה או את יורשתה למכור את הדירה. המשיבה היא בת יחידה לאמה שהלכה לעולמה בטרם עת ובהתאם לצוואתה, היא יורשת את מלוא הזכויות בדירה. 3. לא מן הנמנע שכוונת המערער והמנוחה בהסכם הייתה להבטיח מדור לקטינה ללא הגבלת זמן. לכן בהסכם נקבע מנגנון מרתיע לפיו אם הדירה תימכר, המנוחה תצטרך להעביר לאב מחצית משוויה ומנגנון זה נקבע על מנת שהאם לא תפעל למכירת הדירה ותחזיק אותה בבעלותה ללא הגבלת זמן. 4. פרשנותה של המשיבה להסכם לפיה מועד החיוב על פי ההסכם טרם התגבש היא הגיונית ו"עדיפה עשרת מונים" על פרשנות המערער. זאת, במיוחד שמדובר בתביעה נגד עיזבון שבה נדרש רף ראייתי מוגבר. 5. קבלת הדירה בירושה ע"י הבת אינה בגדר מכירה. העברת ירושה אינה עסקה במקרקעין ואינה מחויבת דיווח לרשויות המס. 6. סעיף 25(ב1) לחוק החוזים קובע כי: "חוזה הניתן לפירושים שונים והייתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו". לכן, יש לפרש את ההסכם כנגד המערער "לא כל שכן "באינוס" הכתוב ויצירת הסכם חדש יש מאין". 7. מכל הנימוקים הנ"ל יש לדחות את הערעור ולקבוע שהמשיבה אינה חייבת למערער מאומה ולחייב את המערער בהוצאות ריאליות. ה. דיון והכרעה 1. השאלה המרכזית שעמדה במחלוקת בין הצדדים היא פרשנות סעיף א4 ה להסכם הקובע כי: "האישה מתחייבת שלא למכור הדירה עד הגיע הבת לגיל 18. עם מכירת הדירה לאחר המועד הנ"ל תמסור לידי הבעל 50% משווי המכירה בניכוי כל ההוצאות". בעוד שהמערער טען שמועד המכירה של הדירה צריך להיות לאחר הגיע הבת לגיל 18 ולכן מועד החיוב הכספי של המנוחה כלפיו חל סמוך לאחר שלבת מלאו 18 שנים, טענה המשיבה שמועד החיוב הכספי חל רק לאחר מכירת הדירה ומאחר שהדירה טרם נמכרה ואין כל חובה למכור את הדירה במועד כלשהו, אין היא חייבת לשלם דבר למערער. 2. בית המשפט קמא קיבל את פרשנות המשיבה ודעתי שונה. 3. סעיף 25 לחוק החוזים קובע כי: חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל". סעיף 26 לחוק החוזים קובע כי: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה, לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלו כמוסכמים". 4. חוסר בהסכם דורש תהליך של פירוש או השלמה. מדובר בשני כלים שונים. פרשנות הסכם חושפת את כוונת הצדדים ומניחה כי הצדדים התייחסו לפרט שנראה חסר ויש לדלות את הסכמתם מתוך החוזה או מתוך נסיבות כריתתו ואילו הכלי של השלמה, מניח כי הצדדים לא נתנו דעתם לפרט זה במסגרת ההסכם. כפי שציינו פרופ' כהן ופרופ' פרידמן: "ההבחנה בין פרשנות החוזה להשלמתו ברורה עניינית, אך קשה להחלה ויישום מעשי" (כהן ופרידמן, חוזים א' (1991) 271). לעיתים לצורך פרשנות ההסכם, גולשים אל תהליך השלמת החסר (אהרן ברק, פרשנות במשפט - תורת הפרשנות הכללית (1992), 470-471). 5. בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכשת ישראל בע"מ (20.11.19) ציין כב' השופט שטיין כי: "בכל הקשור לענייני פרשנות והשלמת החסר, מקרה זה נשלט על ידי הלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995)), אשר קבעה כי חוזה יש לפרש, בראש ובראשונה, לפי תכליתו הסובייקטיבית, דהיינו: לפי כוונתם המשותפת של הצדדים לחוזה, כפי שזו עולה מנוסחו ומנסיבות כריתתו, אשר צריכים להישקל ביחד ולא לחוד ... כמו כן קבעה הלכת אפרופים, כי באין אפשרות לקבוע את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה על ידי התחקות אחר כוונות הצדדים, על בית המשפט לפרש את החוזה לפי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו: באופן שמשלב את לשון החוזה והמטרה אשר משתמעת ממנה עם חובות הגינות ותום-לב החלות על הצדדים ... בפועלו לפי כלל זה, בית המשפט נדרש לענות על השאלה "מהן ההתחייבויות שבעלי החוזה נטלו על עצמם – זה כלפי זה – כעניין שבעובדה?" הכלל השני בא להשלים את העובדות החסרות באמצעות נורמות התנהגות המשתייכות למארג הערכים החברתיים. כלל זה מסמיך את בית המשפט לעצב עבור הצדדים חיובים וזכויות על בסיס שיקולים נורמטיביים ולקוראם אל תוך החוזה". 6. המלומדים גבריאלה שלו ואפי צמח בספרם דיני חוזים 526-528 (מהדורה רביעית 2019), מציינים כי: "לעקרון תום-הלב מקום חשוב בפירוש חוזה ובהשלמתו ... הוא חל ומשפיע בכל תחומיו של דין זה, ובכללם תחום עיוננו – תחום הפירוש וההשלמה ... חוזה יש לפרש, בהיעדר נתונים על אומד דעתם של הצדדים, בהתאם לאומד הדעת שהיה לצדדים אילו נתנו דעתם לבעיה הפרשנית הניצבת בפני השופט וחשבו עליה ... חוזה יש לפרש על פי האינטרסים המקובלים על צדדים הוגנים וסבירים ליחס החוזי, באופן שיגשים ערכים של סבירות והגינות. בהקשר זה יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים על יסוד ההנחה כי פעלו כאנשים הוגנים וסבירים ... עקרון תום-הלב מהווה גם מקור להשלמתו של חוזה." 7. במקרה דנן עסקינן בהסכם בין בני זוג שאינו חוזה מסחרי. על הסכם מסוג זה חלה ביתר שאת ובעוצמה רבה יותר, חובת תום הלב לפי סעיף 39 לחוק החוזים. כפי שציין כב' השופט מינץ (שאמנם היה בדעת מיעוט באותו מקרה) בדנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (24.6.21): "ככל שמדובר במערכת יחסים שהיא בבסיסה תוצר של שיתוף פעולה, בחירה הדדית ומפגש רצונות, כך ניתן לצפות כי כל אחד מהצדדים יפנים יותר את האינטרסים של הצד השני והציפייה ממנו תהא לסטנדרט התנהגות מחמיר יותר של תום לב". ראו גם: עמ"ש (תל אביב) 5146-12-21 פלוני נ' פלונית (8.6.22). 8. כיצד ניישם עקרונות אלו במקרה דנן: בעניינינו אין מחלוקת שאומד דעת הצדדים ביחס לפרשנות הסעיף הנ"ל, לא משתמעת במפורש מלשון ההסכם. לפיכך, יש לתת פירוש המקיים אותו. בסעיף הנ"ל נאמר כי: "עם מכירת הדירה לאחר המועד הנ"ל תמסור לידי הבעל 50% משווי המכירה בניכוי כל ההוצאות". מאחר שנאמר "עם מכירת הדירה" ולא "אם", ברור שכוונת הצדדים הייתה שהדירה תימכר לאחר שיימלאו לבת 18 שנים. אין היגיון בפרשנות המשיבה לפיה היא יכולה למנוע את מכירת הדירה לעולמי עד והתוצאה תהיה שהמערער לעולם לא יקבל את הסכום הכספי המגיע לו על פי ההסכם. פרשנות זו בלתי סבירה ומביאה לתוצאה שהסעיף לא יתקיים ויהפוך לאות מתה. פגיעה כה בוטה בזכות של המערער, לקבל את חלקו בנכס העיקרי אם לא הבלעדי שהיה לו, הייתה צריכה להיות כתובה במפורש. 9. גם טענת המשיבה לפיה הצדדים התכוונו שהדירה לא תימכר כלל ועל מנת להבטיח שהאם לא תמכור אותה נקבע שאם היא תמכור אותה היא תצטרך לשלם מחצית משוויה למערער, אינה מסתברת כלל, היות שבהסכם הודגש שמטרת האיסור על המכירה הוא להבטיח את מגורי המשיבה עד שתגיע לגיל 18. אם הכוונה הייתה שהדירה לא תימכר לעולם, מדוע הודגש בהסכם שמטרת העברת הזכויות בדירה לאם היא "כדי שיהא מקום מגורים קבוע ומכובד לילדה" וכי האם "מתחייבת שלא למכור הדירה עד הגיע הבת לגיל 18". אם הכוונה הייתה לגרום לתמריץ לאם שלא תמכור את הדירה כלל, לא היה צריך לקבוע מגבלת זמן לאיסור המכירה – עד שהבת תגיע לגיל 18. 10. המשיבה לא הוכיחה שההסכם נוסח ע"י בא כוח המערער. לפיכך, לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים כפי שטוענת המשיבה. אף אחד מהצדדים לא זימן לעדות את עו"ד קריספין שמוזכרת בהסכם ואשר נקבע שהיא תטפל בהעברת זכויות המערער בדירה ע"ש המנוחה. 11. בנוסף, פרשנות המשיבה עולה כדי "שימוש בזכות הנובעת מחוזה" שלא בתום לב, בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים. שהרי, מההסכם עולה שכוונת הצדדים הייתה להעניק לבת מדור בדירה כפי שנקבע במפורש בסעיף א2: "האישה והבת יתגוררו בדירה כאשר היא תשמש מדור לבת עד הגיעה לגיל 18". לפיכך, משמטרה זו מולאה במלואה, ולבת הוענקה קורת גג בדירה עד שהגיעה לגיל 18, תם הרציונל שמאחורי העיכוב במכירת הדירה וקמה למערער הזכות לממש את חלקו בדירה ולקבל מחצית משוויה. 12. המערער אף הוכיח באמצעות עדותו של המתווך שהוא והמנוחה פעלו למכור את הדירה ובכך גילתה המנוחה דעתה שפרשנות המערער את ההסכם היא הנכונה. אם כוונת הצדדים הייתה שבידי המנוחה הזכות שלא למכור כלל את הדירה ולא להעביר למערער מחצית משוויה, מדוע היא שיתפה פעולה במשך תקופה ארוכה עם הניסיונות למכירתה? שיתוף הפעולה שלה עם מכירת הדירה מלמד יותר מכל שגם היא הבינה שהיא חייבת להעביר למערער את שווי חלקו בדירה לאחר שהבת בגרה. 13. המתווך העיד כי כעולה מכרטיס הלקוח שבמשרדו, בחודש נובמבר 2012 פנתה אליו המנוחה, הציגה עצמה כגרושתו של המערער שאותו הוא הכיר וביקשה שיסייע בידה למכור את הדירה. לדבריו, היא סיפרה לו שעל פי הסכם הגירושין עליה למכור את הדירה ולהעביר מחצית מתמורתה למערער והמערער הוא זה שהפנה אותה אליו. המתווך העיד שהגיע לדירה בתיאום עם המנוחה, הציב שלט בחזית הדירה וזאת לאחר שהמנוחה אמרה לו שקודם התקשרה עם סוכנות תיווך אחרת ואולם התקשרות זו בוטלה. לדבריו, הוא הביא לדירה רוכשים פוטנציאלים ואולם כל פעם המנוחה והמערער דרשו מחיר גבוה יותר. לאחר כחצי שנה, הוא הודיע למנוחה ולמערער שהוא מפסיק את טיפולו במכירה. לאחר מכן המערער והמנוחה שבו ובקשו שיטפל במכירה והוא הציב שוב שלט בדירה והציג אותה בפני רוכשים פוטנציאלים. לטענתו, בשלב מסוים המערער אמר לו שהמנוחה חלתה והוא מבקש להפסיק בתהליך המכירה עד להחלמתה ועל פי רישומי המחשב שבמשרדו, הטיפול הוקפא ביום 15.2.15. מועד זה תואם את המועד שבו עולה מהמסמכים הרפואיים שצורפו, שהמנוחה חלתה. 14. המתווך נחקר על תצהירו ועיון בפרוטוקול מלמד שהוא שב ביתר פירוט על האמור בתצהירו ועדותו לא נסתרה. העובדה שהמתווך לא הציג הסכם תיווך עם המנוחה או לא הביא אסמכתא לכך שתלה שלט או ביצע פרסום, לא צריכה לגרוע מאמינות עדותו. מה גם, שהוא צירף לתצהירו מסמכים מכרטסת משרדו המלמדים שהוא טיפל במכירת הדירה ושמות הלקוחות שנרשמו היו הן המנוחה והן המערער. העובדה שהמנוחה חלתה, מסבירה את השיהוי בהגשת התביעה ואין לזקוף זאת לחובת המערער, שבחר לנהוג במידת הרחמים ולהתחשב במנוחה ולכן אפשר לה המשך שהות בדירה ולא עמד על מכירתה לאור מצבה הרפואי הקשה. 15. מאחר שלא נקבע בהסכם כמה זמן לאחר הגיע הבת לגיל 18 תימכר הדירה, יש להעמיד את פרק הזמן על זמן סביר. במקרה דנן, משהבת בגרה כבר בשנת 2009, במועד הגשת התביעה בשנת 2022, חלפו כבר שנים רבות וחלף כבר מזמן המועד למכירת הדירה. 16. העובדה שהמערער חתם על התצהיר לפיו כל הזכויות בדירה שייכות למנוחה, לא מונעת ממנו לטעון שמגיעים לו הכספים על פי הסכם. שהרי, ברור שכל הזכויות בדירה עברו למנוחה ואולם המנוחה התחייבה להעביר למערער מחצית משוויה ולכן אין כל סתירה בין התצהיר לתביעה ואין כל מניעות או השתק שיפוטי. 17. גם העובדה שהמערער ביקש למנוע מנושיו "לשים יד" על הדירה עקב חובותיו, ולכן הסכים להעברת מלוא זכויותיו בדירה ע"ש המנוחה, לא גורעת מחובתה של המנוחה להעביר לו את התשלום הכספי בהתאם להסכם. הן המערער והן המנוחה הסכימו לביצוע העברת הזכויות וכל טענה אודות "העברת מרמה" או "ביטול הענקה" יכולה להיטען ע"י הנושים בלבד. במקרה דנן אין מחלוקת שהמערער מעולם לא היה בהליך חדלות פירעון והתנהלותו מול נושיו לא רלוונטית לזכויותיו במישור היחסים מול המנוחה והבת. מה גם, שבצדק טוען המערער, שאף אם הוא היה בגדר "חוטא" שעה שהעביר את הדירה על מנת להימלט מידם הארוכה של הנושים, בסופו של דבר הדירה שנטען שהוברחה מנושים תוותר כולה בידי המנוחה ואילו המערער יהיה היחיד שייפגע והמשיבה תצא נשכרת ותיהנה בלעדית מפירות ה"חטא". אין להלום תוצאה כזו. 18. העובדה שנמחק סעיף בהסכם המורה על רישום הערת אזהרה לא גורעת מטענות המערער. אדרבא, הסברו של המערער לפיו הוא היה נתון אותה עת בחובות, מסבירה את רצונו שלא תירשם הערת אזהרה על מנת שלא יינקטו הליכים שעשויים להביא למכירת הדירה ולסיכול רצונו שיובטח מדור לבת. אדרבא, בסעיף שנמחק נאמר כי: "להבטחת האמור בסעיף זה תירשם הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין והאישה תחתום על שטר ביטחון ע"ס 50,000 $...שמועד פירעונו ליום 1.1.2010". העובדה שהצדדים כתבו את יום 1.1.10, שהוא כמה חודשים לאחר המועד שבו לבת יימלאו 18, מלמדת שאכן כוונת הצדדים הייתה שמועד החיוב יהיה סמוך לאחר שיימלאו לבת 18. אכן, סעיף זה נמחק ואולם המערער הסביר שמחיקת הסעיף הייתה על מנת שלא יהיו רשומות על שמו זכויות עקב חששו מנושיו ולכן הוא וויתר על בטוחה בדמות הערת אזהרה ואולם ניתן ללמוד מציון תאריך זה – 1.1.10 - על כוונת הצדדים. 19. אכן, מדובר בתביעה כנגד עיזבון ונטל ההוכחה הוא מוגבר. ברם, לאור העובדה שהוכח שהמנוחה והמערער פנו למתווך ועשו ניסיונות למכור את הדירה, ברור שאומד דעת הצדדים הייתה שהדירה תימכר לאחר שמלאו 18 לבת והמערער הרים נטל מוגבר זה. 20. המערער לא הגיש בקשה למינוי שמאי על מנת שיעריך את שווי הדירה והסתפק בעדותו של המתווך שהצהיר שהדירה שווה כיום 1.8 מיליון ₪. המשיבה צודקת שלצורך הוכחת שווי הדירה היה על המערער לעתור למינוי שמאי מטעם בית במשפט. שכן, לא ניתן להגיש חוות דעת פרטיות של מומחים בבית המשפט לענייני משפחה. ברם, מחדל זה, לא צריך להביא לדחיית התביעה. ככל שבית המשפט מוצא שקיימת זכות שיש צורך להעריך אותה ע"י מומחה, רשאי הוא למנות מומחה מטעמו. 21. שהרי, תקנה 25(א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) תשפ"א – 2020 קובעת כי: "בית המשפט רשאי, אף שלא בהסכמת בעלי הדין, למנות מומחה מטעמו, שיגיש לו חוות דעת בכתב בכל עניין הנוגע לענייני המשפחה...". נפסק שניתן למנות מומחה אפילו בשלב הסיכומים, חרף התנגדות אחד הצדדים (ראו: בר"ע (י-ם) 163/04 א.ס. נ' י.ס. (1.4.04) וכן: השופט שאול שוחט ועו"ד דוד שאוה, סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה, 2009, בעמ' 287). 22. לפיכך, גם במקרה דנן, ככל שהמשיבה סבורה שסכום התביעה בסך של 974,000 ₪ גבוה משווי מחצית הדירה בערכה כיום, ימנה בית המשפט קמא שמאי מטעמו ושני הצדדים יישאו בשכר טרחתו. על המשיבה להודיע לבית המשפט קמא בתוך 15 יום מהיום האם היא מסכימה לסכום הנתבע (974,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה) או שהיא מבקשת למנות שמאי. ככל שהמשיבה תודיע שהיא מבקשת מינוי שמאי, ימנה בית המשפט קמא שמאי מטעמו. 23. סיכומו של דבר: אציע לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין ולקבוע שהמערער זכאי לקבל מהמשיבה סך של מחצית משווי הדירה בהתאם להערכת שווי שמאי שימונה (ככל שהמשיבה תעמוד על מינוי שמאי) ולכל היותר סך של 974,000 ₪ כפי שנתבע על ידו וזאת בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בנוסף אציע כי המשיבה תשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות, בסך של 40,000 ₪ והערובה על פירותיה, תושב למערער באמצעות ב"כ. ______________ נפתלי שילה, שופט השופט שאול שוחט, סגן נשיא, אב בית דין: אני מסכים. ______________ שאול שוחט, שופט סגן נשיא, אב"ד השופטת עינת רביד: אני מסכימה. ______________ עינת רביד, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט נפתלי שילה. פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision59681-02-24	["אב\"ד סג\"נ השופט שאול שוחט", "השופטת עינת רביד", "השופט נפתלי שילה"]	[{"judgment_id": "38eb0e73-a964-5ee6-bfcd-c312d77d8b95", "file_name": "59681-02-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 71193, "extension": "docx", "display_name": "59681-02-24-קובץ מקורי"}]
c8f479d7-4ce9-5928-a9e2-769608a3f49b	ביהמ"ש לעניינים מנהליים בתל אביב, השופטת יעל בלכר: פס"ד כנגד החלטת המשיבה לבטל תו חניה של העותר (עת"מ 47932-05-24)	47932-05-24	2025-01-18	2	4	6	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	6Administrative	עתירה מנהלית כנגד החלטת המשיבה (העירייה) מיום 11.7.2021 לבטל את תו החניה של העותר (ההחלטה). הסעד המבוקש הוא "להורות למשיבה כי ביטול תו החניה של העותר נעשה שלא כדין והוא חסר תוקף, ולקבוע כי תו החניה שהונפק לעותר היה בתוקף במועדים הרלוונטיים לעתירה, וכפועל יוצא כל דוחות החניה שהנפיקה המשיבה כנגד העותר הופקו שלא כדין והם בטלים". העותר צבר 129 דו"חות חניה במשך תקופה של כשנה, במהלך 2021-2022, בגין עבירות של העמדת/החניית רכב בניגוד להוראות תמרור המתיר חניה לכלי רכב מסוימים ובשעות מסוימות, והעמדת/החניית רכב במקום חניה מוסדר מבלי לשלם, לפי סעיפים 4(ב) ו-6(ב)(1) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983 (עבירות החניה ו- חוק העזר, בהתאמה). העתירה הוגשה בחלוף כשלוש שנים מאז קיבל העותר הודעה על ביטול תו החניה, ולאחר שהורשע על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בעבירות החניה והרשעתו הפכה חלוטה. ערעור העותר על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, ובקשת רשות הערעור שהגיש לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. בכל פסקי הדין נקבע, בין היתר, כי לא התקיימו הנסיבות המאפשרות תקיפה עקיפה של ההחלטה על ביטול תו החניה (שלטענת העותר התקבלה שלא כדין וחסרת תוקף), וכי היה על העותר לתקוף את ההחלטה במועד, בתקיפה ישירה בהליך מנהלי, ולא לעשות דין לעצמו ולהמשיך ולחנות ללא תו חניה שוב ושוב, כאילו לא קיבל הודעה על כך שתו החניה בוטל. האם יש לאפשר לעותר, בנסיבות שתוארו, להביא כעת את טענותיו בתקיפה ישירה כנגד ההחלטה? – סבורני שהתשובה לכך היא שלילית, כמבואר בפסק דין זה. דיון והכרעה השתלשלות העניינים בהליך זה העתירה הוגשה ביום 20.5.2024. בהוראתי, הוגשה כחודש לאחר מכן עתירה מתוקנת, ערוכה כנדרש לפי תקנה 5 לתקנות בית המשפט לענינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (התקנות). העתירה (המתוקנת) הוגשה כנגד החלטת העירייה לבטל את תו החניה של העותר, החלטה אשר נודע לו עליה ביום 11.7.2021. תחת הכותרת "האם קיים הליך זהה על אותה מסכת עובדות?" ציין העותר, כי "חלק מהטענות שבבסיס עתירה זו נטענו בהליכים קודמים ח"נ 41869-03-23, עפמ"ק 38247-08-23, רע"פ 8322/23". לעתירה צורפו פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעפמ"ק 38247-08-23 (פסק הדין בערעור או פסק הדין של בית המשפט המחוזי) והחלטת בית המשפט העליון ברע"פ 8322/23 (החלטת בית המשפט העליון או ההחלטה בבר"ע). מטעמים השמורים עמו, לא צירף העותר את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בח"נ 41869-03-23 (פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים), וזה הוגש על ידי המשיבה בתגובתה. בסעיף 39 לעתירה ציין העותר כי "החל מתאריך 3.9.23 חידשה המשיבה את תו החניה של העותר אך היא עודנה מסרבת לראות אותו כבעל היתר בתקופה שבין הביטול לחידוש ומשכך עתירה זו מופנית לתקופה רטרואקטיבית בלבד מיום ביטול התו ועד ליום החזרתו". דהיינו: כיום לעותר תו חניה. העתירה כפי שהוגשה מיועדת כל כולה להביא לכך שהעותר ייחשב כבעל תו חניה בתקופה שמביטול תו החניה ועד לחידושו, התקופה בה ביצע את עבירות החניה שבהן הורשע, ולביטול דו"חות החניה שביסוד הרשעתו. לאחר עיון בעתירה המתוקנת המלצתי לעותר שלא לעמוד על עתירתו, מחמת איחור ושיהוי שנפלו בהגשתה וטעמים נוספים, בזו הלשון (החלטה מיום 24.6.2024): "ההחלטה הנתקפת היא מיום 1.7.2021. ברי, על כן, כי העתירה הוגשה באיחור רב מאוד, ויש לדחותה כבר מטעם זה (ראו תקנה 3(ב) לתקנות בית המשפט לענינים מנהליים). בנוסף, העתירה אף הוגשה בשיהוי רב, מכשול אשר גם בו יש כשלעצמו כדי להצדיק את סילוק העתירה על הסף. ודוק: הקביעה במסגרת ההליכים בבית המשפט לענינים מקומיים והערעורים, כי לא התקיימו התנאים המצדיקים תקיפה עקיפה של ההחלטה - אינה "יוצרת הרשאה" לתקיפתה בעתירה מינהלית במועד שהוגשה. מה גם שאף מאז פסק הדין של בית המשפט העליון ועד להגשת העתירה, חלפה כחצי שנה. אוסיף ואציין כי בין היתר נקבע במפורש שאין ממש בטענת העותר כי נכפה עליו מהלך של תקיפה עקיפה; וכי יכול היה אף במקביל או חלף בקשתו להישפט, לפעול במישור המינהלי (סעיף 11 להחלטת כבוד השופט קאפח מיום 20.8.23). קביעה זו אושרה גם על ידי בית המשפט העליון שציין כי העותר עשה דין לעצמו ונמנע במודע מנקיטה בהליך מינהלי (סעיף 11 להחלטת כבוד השופט אלרון מיום 11.12.23). מעבר לכך, גם לגופו של עניין, מעלה העתירה קושי מהותי. הסעד המבוקש הוא לקבוע שהדו"חות שהנפיקה המשיבה כנגד המערער הופקו שלא כדין והם בטלים. לא ניתן ליתן סעד זה, שעה שהמערער הורשע בקשר עם דו"חות אלה ופסק הדין בעניין זה חלוט ומהווה מעשה בית דין. העותר מבקש למעשה, בעתירה זו לשמוט את הקרקע תחת הרשעתו. ויודגש כי עניינה של העתירה בתקופה רטרואקטיבית מושא הדו"חות בהן הורשע ולא כזו הצופה פני עתיד (ראו למשל סעיף 39 לעתירה). אני ממליצה, אפוא, לעותר מהטעמים הנ"ל שלא לעמוד על העתירה ושלא להכביר הוצאות והליכים". העותר לא שעה להמלצתי. בתגובה להחלטתי מיום 24.6.2024 שב וטען, כי לא נפל שיהוי בהגשת העתירה ויש לדון בה לגופה. עוד טען במענה לאמור בפסקה השלישית להחלטה זו, ורק אז, כי "על הפרק עומדים כ- 90 הליכים שעניינם דו"חות חניה שניתנו לעותר בגין ביטול תו החניה על ידי המשיבה", שהותלו לבקשתו, בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 11.4.2024, לצורך הגשת עתירה זו (ח"נ 7511-08-23 הכולל תיקים מאוחדים רבים, להלן: ההליכים הנוספים ו- הדו"חות הנוספים, בהתאמה. ההחלטה הנזכרת צורפה לתגובה). ההליכים הנוספים וההחלטה על התלייתם, הם כולם, אפוא, ממועד שקדם להגשת העתירה (המקורית והמתוקנת). אף על פי כן, לא מצא העותר מקום להזכירם בעתירה. לטענת העותר בתגובתו האמורה, כיוון שמתקיימים הליכים נוספים בגין עבירות חניה נוספות שיוחסו לעותר בתקופה שטרם חידוש התו, אין מדובר "רק" בהליך החותר תחת ההרשעות הקודמות, וכלשונו: "לאור האמור, אין המדובר אך בהליך החותר תחת הרשעות קודמות, כי אם בהליך הרלוונטי להליכים משפטיים תלויים ועומדים ..." (סעיפים 4-5 לתגובה). ייאמר כבר כאן, כי העותר לא נתן כל טעם לכך שלא גילה פרט זה בעתירתו, ובחר לציין בה רק את ההליכים שהסתיימו. למותר לציין כי מחובתו של כל עותר, על פי הפסיקה וכללי המשפט המנהלי, לבוא את שערי בית המשפט בניקיון כפיים תוך גילוי מלוא העובדות הקשורות בעניין. בנוסף, חובת גילוי מפורשת קבועה בתקנה 5(ב)(9) לתקנות, המחייבת לציין "דבר קיומו של הליך נוסף בבית המשפט או בבית דין, לרבות הליך שהסתיים בקשר לאותה מסכת עובדתית או לאותה החלטה של רשות שנגדה מוגשת העתירה". לא יכול להיות ספק שההליכים הנוספים, חייבים בגילוי על פי תקנה זו; וגם אילו היה ספק, צריך היה להביא הדברים לפני בית המשפט. משעמד העותר על עתירתו, התבקשה תגובה מקדמית. הובהר עם זאת, כי אין בכך כדי ליתן תוקף לטענות העותר או כדי לגרוע מסמכויות בית המשפט לפי הדין ותקנה 7 לתקנות, ליתן כל החלטה בקשר עם המשך הטיפול בעתירה לרבות דחייתה לאחר תגובה מקדמית. לאחר שהוגשה התגובה המקדמית ראיתי לציין בפני העותר כי מצאתי טעם רב בטענות העירייה, וכי ככל שעומד הוא על העתירה, ישיב לתגובתה. העותר הגיש תשובה, ומכאן פסק דין זה. תחילה אפרט את ההליכים הקודמים. מצאתי להרחיב בעניין זה, שכן סבורני כי הדברים מדברים בעד עצמם, וחשובים לצורך הכרעתי. לנוחות הקורא אכנה את העותר כמעמדו בהליך זה (העותר), אף שבהליכים הקודמים היה בבחינת "נאשם" בבית המשפט לעניינים מקומיים, "מערער" בהליך בבית המשפט המחוזי ו"מבקש" בהליך לפני בית המשפט העליון. עם זאת בציטוטים מפסקי הדין מכונה העותר על ידי בית המשפט שם לפי מעמדו באותו הליך. כל ההליכים הללו יחדיו יכונו "ההליכים הקודמים". עוד אציין כי ההדגשות בקו בציטוטים השונים אינן במקור, והוספו על ידי. ההליכים הקודמים פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 3.6.2023 פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים שבו הורשע העותר, ניתן בעניין 129 הודעות תשלום קנס שהוצאו במשך כשנה, בין החודשים יולי 2021 ליולי 2022, שייחסו לעותר עבירות חניה בניגוד לחוק העזר. העותר ביקש להישפט בגין עבירות אלה. לפי פסק הדין, לא התעוררה מחלוקת לגבי מיקום ומועד החניה. העותר טען שם כי העירייה הודיעה לו בהודעת טקסט לטלפון הנייד, ביום 11.7.2021, שתו החניה שלו מבוטל בשל סגירת חשבון הארנונה, ומאותו חודש החל לקבל דו"חות. לטענת העותר, תו החניה בוטל שלא כדין והחלטת הביטול בטלה מעיקרה. העותר טען כי הוא שוכר אותה דירה משנת 2013 ואף הציג בזמנו חוזה שכירות. את הרכב רכש בשנת 2015 והגיש בקשה לתו אזורי, שהתקבלה. לגרסתו, עם קבלת ההודעה פנה בבירור טלפוני לעירייה ובהמשך, בחודש אוקטובר ובחודש נובמבר 2021, פנה גם בכתב וטען שלא ברור מדוע בוטל התו אף שלא חל כל שינוי במצב הדברים ואין עילה כלשהי לביטולו. רק במרץ 2022 קיבל מהעירייה מענה בכתב, הדוחה את בקשתו. כמפורט בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים, העותר טען שהיה משוכנע שברגע שיבינו שהוא מתגורר בנכס, משלם את חשבון הארנונה ויש לו חוזה שכירות בתוקף - יבוטלו הדו"חות. אך לא כך היה והעירייה, לטענתו, לא התייחסה לכך שהוא עדיין גר בנכס, וגם לא ביקשה ממנו בשלב כלשהו להשלים מסמכים. אילו ביקשה, כך טען, היה משלים את החסר. בשנת 2015 עת שקיבל את התו, הציג את כל המסמכים הנחוצים. עוד לפי פסק הדין (עמודים 4-5), גם לאחר המענה המפורט שקיבל מהעירייה בכתב, בחודש מרץ 2022, המשיך העותר לחנות ולצבור דו"חות, שכן, כך הבהיר, "התשובה נראתה לו לא רצינית ולא התייחסה לכל הסוגיות שהעלה". העותר הוסיף וטען, כי הגם שטענותיו הן במישור המנהלי כנגד ביטול התו, מדובר בהתנהלות קיצונית של העירייה ועל כן, זהו אחד המקרים שעל בית המשפט לעניינים מקומיים לאפשר תקיפה עקיפה, תוך שהפנה לפסק הדין בעפ"א (חי') 53294-03-19 ויסולי נ' עיריית חיפה (עניין ויסולי). טענותיו של העותר נדחו והוא הורשע בעבירות מושא ההליך. נגזר עליו קנס כולל בסך של 19,500 ₪ שישולם ב- 50 תשלומים שווים ורצופים (ראו סעיף 7 וסעיף 12 לפסק הדין בערעור). בהכרעתו מיום 3.6.2023 קבע בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופטת שלי קוטין), בין היתר כדלקמן (עמודים 7-10): "[...] כבר נקבע בפסיקה כי מי שאין ברשותו תו חניה תקף, לא יוכל להחנות את רכבו באזור שבו הוא מתגורר, גם אם יש לו 'זכות מהותית' להחנות עקב מקום מגוריו. זכות החניה אינה אוטומטית וקיומו של תו החנייה אינו אקט פרוצדוראלי בלבד ואין אפשרות לוותר עליו ולהסתפק רק בזכאות המהותית לקבלת התו [...]. במקרה שלפניי, אין חולק כי הנאשם קיבל הודעה ביום 11.7.21 ולפיה תו החניה שלו בטל וחרף האמור המשיך להחנות את רכבו בעבירה, לא פחות מ-129 פעמים. גם אם סבר הנאשם כי מקורה של ההודעה בטעות, הרי שמעדותו עולה כי באחת משיחות הטלפון שערך בסמוך לקבלת ההודעה עם נציגי העירייה הובהר לו כי התו בטל. זאת ועוד, בתאריך 22.3.22 הנאשם אף קיבל מענה בכתב ממנו עולה כי התו הונפק בטעות ביום 14.6.15 ונוכח העובדה שהדירה בה הוא התגורר נמכרה והמחזיק בנכס שונה, התו בוטל. חרף האמור המשיך הנאשם וחנה בעבירה כאשר אין ספק כי הנאשם ידע על מועד פקיעתו של תו החניה שברשותו, לא פחות מ-129 פעמים כאשר במקרה זה הכמות מעידה על האיכות ולא ניתן לומר כי עשה כל שניתן על מנת למנוע את העבירה. התנהלותו של הנאשם שהמשיך והחנה את רכבו גם לאחר שנודע לו כי התו בוטל מלמדת על חוסר תום ליבו. מפניותיו של הנאשם לעירייה (נ/8 ו-נ/9) עולה כי הנאשם לא העלה ולו פעם אחת כי הוא מגיש את הבקשה בכובעו כשוכר הנכס ואף לא צרף לבקשותיו חוזה שכירות עדכני ממנו יכולה הייתה העירייה ללמוד כי הוא זה המתגורר בנכס וזאת חרף החלפת בעלי הנכס וזאת בניגוד לעניינה של המערערת בעפ"א 53249-03-19 עיריית חיפה נ' מרים ויסולי. איני יכולה לקבל את גרסתו של הנאשם ולפיה הוא לא שלח את המסמכים הרלוונטים להוכחת זכאותו משום שלא נדרש לכך על ידי העירייה, מקום בו ידע שעליו לעשות כן, שכן עשה זאת בעבר. מחומר הראיות אשר הונח בפניי ניתן ללמוד כי אמנם העיריה ידעה שהנאשם התגורר בדירה בעבר, אך לא עולה הן מפניותיו והן מהמענה שניתן לו, כי העירייה יכולה היתה לדעת שהנאשם פנה לעירייה כשהוא עודנו שוכר את הנכס, עובדה המקבלת משנה תוקף מקום בו חשבון הארנונה מעולם לא היה על שמו של הנאשם. מהראיות שהוצגו בפניי עולה כי נקודת המוצא של העירייה הייתה כי חל שינוי בעלות בדירה ולכן התו בוטל, גם אם בשיהוי ובאין ראיות הסותרות זאת. הציפייה היא כי משנודע לנאשם כי התו בוטל יבהיר את מעמדו כשוכר הדירה, יציג אסמכתאות נדרשות כגון הסכם השכירות והעירייה יכולה הייתה לבחון את זכאותו. אך הנאשם לא טרח לציין בשום שלב כי הוא עודנו שוכר את הדירה ולא צרף אסמכתאות נדרשות להוכחות זכאותו אלא עמד על כך שהדוחות יבוטלו והתו יחזור לתוקפו. זאת ועוד, הנאשם ציין בעדותו כי אמנם חשבון הארנונה לא היה על שמו אך נוכח העובדה שהוא זה ששילם אותו הוא הבחין כי השם ע"ג החשבון שונה. חרף האמור, הנאשם לא מצא לנכון משך שנים לפנות לעירייה על מנת לוודא כי אין לפעולה זו כל השלכה על זכאותו לקבלת התו. אשר לעובדה כי שינוי הבעלות בנכס נערך בשנת 2018 ואילו הנאשם קיבל הודעה כי התו בוטל רק ביולי 2021, בשל תקלה בעירייה הרי שאיני מוצאת ליתן לזה משקל מקום בו הנאשם 'נהנה' מאותה הטעות ולא נרשמו לחובתו דוחות משך שנים ארוכות. אין חולק כי טענתו של הנאשם בכל הקשור להחלטת העירייה לבטל את תו החניה הינה טענה בעלת אופי מנהלי גרידא ובית המשפט לעניינים מקומיים אינו האכסניה המתאימה לכך, גם הנאשם ציין זאת ברחל בתך הקטנה. הנאשם שהינו עו"ד במקצועו, מודע לעובדה שהוא צריך היה לפעול בדרך של הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים ולדבריו לא עשה כן נוכח התנהלותה של העירייה, חלוף הזמן והצטברותם של הדוחות והוא העדיף להגיש בקשה להישפט על מנת שהדוחות לא יצברו ריבית פיגורים ולא ניתן יהיה להתחיל בהליכי גבייה נגדו. לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות אשר הונחו בפניי סבורני כי זהו אינו אחד מאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן שטענת ההגנה של הנאשם מקומה בהליך של תקיפה עקיפה אלא בהליך של תקיפה ישירה בפני בית המשפט המנהלי המוסמך. [...] נוכח ייחודו וחריגותו של הליך התקיפה העקיפה המחוקק סייג את הסמכות בשני סייגים עיקריים: ראשית, כי תנאי לקיום ביקורת עקיפה שההכרעה בשאלה מושא הביקורת דרושה לבירור העניין שבגדר סמכותו של בית המשפט ושנית, שההכרעה במסגרת ביקורת עקיפה כוחה יפה רק לצורך אותו עניין שעל בית המשפט ליתן לנאשם להתגונן בתקיפה עקיפה את החלטת הרשות. סבורני, כי [כבודם של] שיקוליו של הנאשם במקומם מונח, אך הוא בחר במודע שלא לפנות בדרך של עתירה מנהלית ביודעו שזהו ההליך הנכון והמתאים וסבורני כי בהתאם לפסיקה הנוהגת, במקרה שלפניי לא התקיימו הסייגים שנקבעו". פסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 15.5.2023 העותר לא השלים עם פסק הדין וערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ערעורו נדחה בפסק דין מקיף של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט קאפח), במסגרתו אושרה, בין היתר, גם קביעת בית המשפט קמא כי אין לאפשר בנסיבות העניין תקיפה עקיפה של ההחלטה לבטל את תו החניה. בית המשפט המחוזי פרש את הדין בעניין זה, לרבות פסק דינו של כבוד השופט זמיר ברע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל (10.8.2000) (עניין הראל); ופסק הדין של בית המשפט העליון ברע"פ 8182/18 מושיא ושוורץ נ' מדינת ישראל (18.2.2020) (עניין מושיא), בו חזרה וחידדה כבוד השופטת ברק-ארז, כי יש לאפשר תקיפה עקיפה כנגד נורמה כללית במסגרת טענות ההגנה בהליכים פליליים (באותו עניין דובר בתקיפת תוקפה של תקנה האוסרת על פשיטת יד ברחבת הכותל). נקבע כי "ההבחנה לפיה תקיפה עקיפה מתאימה בעיקר במקרים שבהם הטענות מועלות כנגד נורמה כללית – להבדיל מהחלטה ספציפית שהתקבלה בעניינו של אדם – עולה בבירור מפסק הדין העקרוני שניתן ברע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל [... ]"; וכי "[...] כאשר מדובר בתקיפה עקיפה שנעשית על ידי נאשמים שהרקע להעמדתם לדין הוא מצבם הכלכלי, שאינם בעלי נגישות של ממש למערכת המשפט, הדברים האמורים נכונים ביתר שאת". בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, אשר מנה, כפי שצוין בפסק הדין, 97 סעיפים שבהם חזר העותר על טענותיו בבית משפט קמא. הערעור נדחה ללא דיון שכן בית המשפט סבר כי אין מקום בנסיבות המקרה, הדין החל בעניין וההליך המלא שהתקיים בבית משפט קמא, להכביר עוד הליכים ולגרום לבזבוז זמן שיפוטי נוסף. כאמור, בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית המשפט קמא כי אין בידי העותר לתקוף את ביטול תו החניה בתקיפה עקיפה, וכי היה עליו לנקוט בדרך של תקיפה ישירה בהליך מנהלי. כך, בלשון פסק הדין: "ברע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל [...] נדרש בית המשפט העליון לעניינה של נהגת אשר רישיון הנהיגה שלה נפסל ע"י קצין משטרה אך חרף זאת המשיכה לנהוג וטענה כי החלטת הקצין בטלה מעיקרה לפי שלא ניתנה לה זכות טיעון ועל כן לא הייתה חייבת לציית להוראת הקצין. נפסק כי דרך המלך הינה תקיפה ישירה של החלטת הקצין ולא עקיפה. ראוי להביא את דברי כב' השופט זמיר: "מן הראוי שבעל הרישיון יכבד את כוונת המחוקק, ולא ילך בדרך עקיפה, גם אם היא פתוחה, בהיעדר טעם מיוחד לכך. מכל מקום, מן הראוי שבית-המשפט יעדיף את הדרך הרגילה של תקיפה ישירה, שנקבעה במפורש בחוק, על פני הדרך של תקיפה עקיפה. ואין זה רק משום שזאת היא כוונת המחוקק, אלא גם משום שבדרך-כלל יש יתרונות לתקיפה ישירה של החלטה מינהלית על פני תקיפה עקיפה של ההחלטה. [...] לפיכך המדיניות השיפוטית הראויה היא לעודד ביקורת שיפוטית בדרך של תקיפה ישירה. בהתאם לכך, ראוי שנהג הטוען כי צו הפסילה פגום מטעם זה או אחר, לרבות הפרה של זכות הטיעון, יעלה טענה זאת בדרך של תקיפה ישירה, כפי שנקבע בפקודת התעבורה. [...]. ראוי להבהיר כי הדרך לתקיפה עקיפה של צו פסילה אינה חסומה. אולם בתקיפה עקיפה של צו פסילה לא ייטה בית-המשפט לבטל את הצו למפרע, אלא אם כן הנסיבות המיוחדות של המקרה, לרבות חומרת הפגם שנפל בצו, מצדיקות את התקיפה העקיפה ואת הנפקות של בטלות למפרע. אכן, ההלכה בדבר בטלות יחסית מייחסת חשיבות גם לנסיבות המקרה. אך במקרה הנדון לא היו נסיבות מיוחדות שמנעו בעד המערערת לתקוף את צו הפסילה בדרך ישירה, ובכלל זה הדרך שנקבעה בסעיף 48 לפקודת התעבורה". בית המשפט המחוזי קבע עוד כי "אין ממש בטענת המערער שהמהלך של תקיפה עקיפה נכפה עליו משהוגשו נגדו כתבי אישום ע"י המאשימה. היפוכם של דברים – המערער הוא שבחר להישפט. חלף זאת, ואף במקביל, יכול היה לפעול במישור המנהלי שזה מקומן של טענותיו, אודות החלטת הרשות המקומית" (פסקה 11). בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב גם בקביעות בית המשפט קמא אשר לחוסר תום ליבו של העותר, וחיזק ואישר קביעות אלה. צוין כי בחקירתו הנגדית של העותר אוזכר הליך קודם, עפ"א 16798-05-16 בן בסט נ' עיריית תל אביב, שבו נדון ביטול תו החניה של העותר בעבר, על רקע פקיעת תוקף רישיון הנהיגה שלו. גם אז המשיך הוא להחנות את רכבו ללא תו בתוקף לאחר שנודע לו כי תו החניה בוטל (ההליך משנת 2016). בפסק הדין שניתן שם (27.6.2016, כב' השופטת סוקולוב) נקבע כי "...התנהלותו של המערער אשר המשיך להחנות את רכבו גם לאחר שנודע לו בשיחה עם נציגת המשיבה, כי תו החניה בוטל, מלמדת על חוסר תום לב ואומרת 'דרשני'". עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי גם בהתעלם מחוסר תום הלב של העותר בכך שעשה דין לעצמו, הרי שבחקירתו בבית משפט קמא הוא טען שבחר להמשיך ולחנות כאילו לא בוטל תו החניה, שכן "התשובה שהתקבלה במכתב נראתה לו לא רצינית, לא מעמיקה, לא מתייחסת בכלל לנקודות שאני העליתי, לרבות נקודות משפטיות וחוקיות." מכאן, כך נקבע, שלשיטתו של העותר עצמו, אין זו סוגיה מנהלית איזוטרית או כזו שניתן לברר על נקלה ואגב אורחא במהלך הבירור הפלילי. יתר על כן מבוקש לאפשר תקיפה עקיפה של החלטה פרטנית להבדיל מתקיפת נורמה כללית, ובכגון דא, כפי שנקבע בפסיקה, ממילא היד קפוצה. ועוד בהשוואה לנדון בעניין מושיא צוין כי "יש לומר על המערער בהיותו עו"ד, כי היו לו הכלים והידע לבקש סעד במישור המנהלי עם קבלת ברירות המשפט הראשונות. מקל וחומר יש לומר זאת שעה שכבר ידע בפועל מפסק דין קודם בעניינו שהמישור המנהלי הוא הנכון בנסיבות העניין". החלטת בית המשפט העליון בבר"ע, מיום 11.12.2023 כאמור, העותר לא הסכין גם עם פסק הדין של בית המשפט המחוזי והגיש בר"ע לבית המשפט העליון. העותר שב וטען, בין היתר, כי קביעות בית המשפט בעניינו מנוגדות לקביעה בעניין ויסולי; וכי היה מקום לאפשר בעניינו תקיפה עקיפה, נוכח חומרת הפגם שנפל בהחלטת העירייה ומכיוון שאין מדובר בהכרעה שמצריכה מומחיות של בית המשפט המנהלי. כן טען כנגד תוקף ביטול תו החניה לגופו, וכנגד קביעת הערכאות קמא כי נהג בחוסר תום לב. בית המשפט העליון (כבוד השופט אלרון) דחה את הבקשה וקבע, בין היתר, כדלקמן: "9. תחילה, בניגוד לעולה מהבקשה, הערכאות קמא לא קבעו כי אין לבית המשפט לעניינים מקומיים סמכות לדון בחוקיותן של החלטות ביטול תווי חניה באופן כללי, אלא רק כי בנסיבותיו של המבקש לא מתקיימים הסייגים המאפשרים תקיפה עקיפה של החלטה מעין זו. מדובר אפוא ביישום קונקרטי של ההלכה בדבר תקיפה עקיפה, אשר אינו מתאים לבירור במסגרת 'גלגול שלישי'. מטעם זה, אף לא מצאתי ממש בטענות המבקש ל'סתירות' בין פסקי הדין של הערכאות קמא לקביעות בית המשפט בעניין ויסולי על נסיבותיו השונות. 10. זאת ועוד, כפי שנקבע לא אחת בפסיקת בית משפט זה, 'דרך המלך' לביקורת על החלטות מינהליות היא באמצעות תקיפה ישירה. בפרט, נקבע כי בהיעדר טעם מיוחד, כאשר מדובר בהחלטה פרטנית ולא בהוראה כללית, יש להעדיף את הדרך הרגילה של תקיפה ישירה על פני תקיפה עקיפה [...] כן צוין כי על הטוען לתקיפה עקיפה להראות כי נהג בתום לב, ובהיעדרו, עשויה הטענה להידחות [...]. 11. בסופו של יום המבקש משיג על החלטת העירייה לבטל את תו החניה שהיה ברשותו. יוצא אפוא כי מדובר בהחלטה פרטנית מובהקת, ובהתחשב בהתנהגותו של המבקש, אשר עשה דין לעצמו, המשיך להעמיד/להחנות את רכבו שלא כדין לאחר ביטול תו החניה שלו, ונמנע במודע מנקיטה בהליך מינהלי, לא מתקיים בעניינו טעם מיוחד המצדיק תקיפה עקיפה בהליך פלילי. ממילא, החלטות הערכאות קמא שלא לאפשר במקרה זה תקיפה עקיפה – אינן בגדר עיוות דין". עיקרי טענות הצדדים המשיבה טענה, לאור כל המגולל לעיל, כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת איחור ושיהוי, חוסר תום לב באי גילוי נאות של כל הפרטים הדרושים לבית המשפט במסגרת העתירה, ובשל עשיית דין עצמית כמו גם מעשה בית דין. לגופו של עניין טענה העירייה כי על פי הפסיקה, שממנה לפי הטענה מתעלם העותר, הוא צריך להיות בעל תו חניה ואין די בכך שהוא בעל "זכות מהותית" לבקש תו חניה; כי אין כל פגם בהתנהלות העירייה ובמסמכים שדרשה כסמכותה בדין לצורך הוכחת מגורים לקבלת תו חניה; וכי משעה שהעותר לא הציג את המסמכים הדרושים, לא נפל כל פגם בהחלטה בדבר פקיעת התו. כאמור, על פי החלטתי העותר הגיש גם תשובה לטענות המשיבה בתגובה המקדמית. את עיקר הדברים כיוון העותר לגופו של עניין בטענה שביטול תו החניה נעשה שלא כדין, ללא עילה בחוק ותוך פגיעה בחובת ההגינות המנהלית ובזכות הטיעון שלו. לטענת העותר, העירייה מעולם לא דרשה ממנו השלמת מסמכים. לעניין טענות הסף, במענה לטענה שטענותיו בקשר לתוקף ביטול תו החניה הוכרעו בהליכים קודמים טען העותר, כי הטענות לא הוכרעו לגופן, שכן נקבע כי אין מקום לתקיפת עקיפין אלא לתקיפה ישירה. לטענתו, אם יתקבלו טענות העירייה, ייווצר "מעגל שוטה" באופן שבבית המשפט לעניינים מקומיים ייטען שאין לערכאה זו סמכות לדון בטענות תוך הפנייתו לבית המשפט לעניינים מנהליים, ולעת הגשת העתירה תישלל ממנו האפשרות שטענותיו יתבררו "וטענותיו יחזרו שוב להישמע בבית המשפט לעניינים מקומיים". הוסיף העותר ותמה כיצד זה נטען כלפיו שבעתירתו חותר הוא תחת ההליכים שהתקיימו בבית המשפט לעניינים מקומיים, כאשר בית המשפט המחוזי אף ציין שהיה בידו לפעול במקביל להליכים שם לתקיפת ההחלטה במישור המינהלי. העותר שב וטען שהסתמך על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין ויסולי שקבע זכות לתקוף את ההחלטה שמפקיעה את תוקף תו החניה, בהליך פלילי בגין עבירות חניה. לדידו, גם אין מקום לקבוע שהיה עליו לנהל שני הליכים במקביל, תוך העמסה על המערכת ואף חשש לקביעות סותרות. העותר סבור כי לא נפל בהגשת העתירה שיהוי. לשיטתו מרוץ השיהוי מתחיל רק ממועד ההחלטה בבר"ע ולא מתקיימים התנאים לפי הפסיקה לדחיית העתירה בגין שיהוי. העירייה, כך טען, לא הציגה כיצד הורע מצבה בחודשים שחלפו מאז, ואף ברור היה כל העת שהעותר לא השלים עם ההחלטה בדבר ביטול תו החניה; והאינטרס הציבורי, מצדיק דיון בעתירה, לאור פעולתה בחוסר סמכות. בסיומה של העתירה צוין כי ככל שיסבור בית המשפט שנפל שיהוי בהגשת העתירה, הרי הוא מתבקש להאריך את המועד להגשת העתירה ולראות בנימוקי העתירה ככאלה המצדיקים היעתרות לבקשה להארכת מועד. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובטענות הצדדים בכתב, בתוקף הסמכות לפי תקנה 7 לתקנות, מצאתי לדחות את העתירה על הסף מחמת הגשתה באיחור ובשיהוי רב, ומחמת שהתנהלותו של העותר עולה כדי זלזול בוטה בחוק ועשיית דין עצמית, שלא ניתן ליתן לה יד. העותר התנהל במודע כאילו לא התקבלה החלטה על ביטול התו, המשיך לחנות בניגוד לחוק העזר ללא תו חניה וצבר דו"חות לרוב במשך חודשים ארוכים; ומבלי שנקט בהליך מנהלי כנדרש לפי הדין לתקיפת ההחלטה בהליך מנהלי, ובמועד. עתירה זו הוגשה כשלוש שנים לאחר ההחלטה על ביטול התו, רק לאחר שהעותר הורשע בעבירות החניה והרשעתו הפכה חלוטה לאחר שנדונה בשלוש ערכאות. קשה להלום מצב שבו באמצעות הגשת עתירה באיחור ובשיהוי ניכר בנסיבות כמתואר, יעלה בידו של העותר לשמוט את הקרקע תחת הרשעתו החלוטה בעבירות החניה. התנהלותו אף עולה כדי חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים, המצדיקים כשלעצמם את דחיית העתירה. אפרט ואבאר להלן את נימוקי ההחלטה. על פי תקנה 5(ב)(3) לתקנות, יש לפרט בעתירה את ההחלטה הנתקפת בעתירה ואת המועד שבו פורסמה או שהתקבלה בידי העותר או שנודע לו עליה, לפי המוקדם. תקנה 3 קובעת כי "עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין" (ס"ק (א)); ואם "לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם" (ס"ק (ב)). בענייננו, בהעדר הסדר ספציפי, יש להגיש את העתירה כנגד ההחלטה בתוך פרק זמן מרבי של 45 ימים כאמור, בכפוף לשיהוי שיכול להצדיק הגשת העתירה אף בפרק זמן קצר יותר בהתאם לנסיבות העניין. לפי תקנה 3(ג) לתקנות לבית המשפט סמכות להאריך את המועד להגשת העתירה מעבר ל- 45 ימים שנקצבו בס"ק (א). כאמור, העתירה דנן כנגד ההחלטה לביטול תו החניה, הוגשה כמעט שלוש שנים ממועד שניתנה ההחלטה ונודע עליה לעותר (אין מחלוקת כי קיבל הודעה על ביטול תו החניה במסרון מיום 11.7.2021). תשובתה של מנהלת אגף החניה, שדחתה את בקשת העותר לביטול ההחלטה האמורה, היא מיום 1.3.2022. פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים הוא מיום 19.6.2023, פסק הדין של בית המשפט המחוזי בערעור הוא מיום 15.8.2023 והחלטת בית המשפט העליון בבר"ע היא מיום 11.12.2023. העתירה הוגשה ביום 30.5.2024, לאחר כחצי שנה, בחלוף 170 ימים מההחלטה בבר"ע. אין יסוד לטענת העותר כי מניין הימים לצורך טענת איחור ושיהוי הוא ממועד החלטת בית המשפט העליון בבר"ע. לפי הלשון הברורה של תקנה 3(ב), חל מניין הימים לצורך הגשת עתירה "מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם" (בענייננו אין פער זמנים בין המועדים ומכל מקום, לא נטען אחרת). כמו כן, כפי שנקבע בפסיקה, המועד הרלבנטי לבחינת טענת שיהוי הוא המועד שבו התקבלה ההחלטה או המעשה המנהלי הנתקף, ובענייננו: חודש יולי 2021 (עע"מ 867/11 עיריית תל-אביב נ' אי.ב.סי ניהול ואחזקה בע"מ (28.12.2014) (עניין אי.בי.סי), כבוד השופט פוגלמן כתוארו אז, בפסקה 30). בכל מקרה, בין אם באיחור ובין אם בשיהוי עסקינן, הדברים נבחנים לאור ההחלטה המנהלית הנתקפת. אולם, גם אם אלך כברת דרך ארוכה מאוד לקראת העותר ואניח לצורך העניין כי המועד הרלבנטי לבחינת הדברים הוא המועד שבו ניתנה החלטת בית המשפט העליון בבר"ע (ואיני קובעת שכך) – גם אז הוגשה העתירה באיחור ובשיהוי ניכר, כמעט חצי שנה לאחר ההחלטה בבר"ע. לעניין האיחור בהגשת העתירה - לאור המועדים כמפורט לעיל, לא יכול להיות חולק כי העתירה הוגשה באיחור. הגשתה באיחור כאמור מבלי שהתבקשה קודם אורכה וניתנה אורכה כמבוקש, מצדיקה לכשעצמה את דחייתה על הסף מטעם זה, בוודאי בנסיבות האיחור הכבד כמתואר. אמנם העותר ציין בסיפא לעתירתו, כלאחר יד ו"בשתי שורות", כי יש לראות בנימוקי העתירה, ככל שדרוש, גם ככאלה המצדיקים אורכה, אך אין בכך כדי לצאת ידי החובה להגיש בקשה כדבעי להארכת מועד להגשת העתירה. על החובה לעמוד במועד לפי התקנות והחשיבות שבדבר עמד גם בית המשפט העליון בעע"מ 7208/19 המרכז החדש בע"מ נ' עיריית רמת השרון (1.11.2021) מפי כבוד השופט שטיין, כדלקמן: "תקנות הדיון שבמסגרתן מתנהלים הליכים בבתי המשפט לעניינים מינהליים אינן בגדר 'תכנית כבקשתך' [...] תקנות אלו מחייבות את כלל העותרים, לרבות תמי-לב, ואינן מאפשרות להם לעשות דין לעצמם בכל הקשור לניהול ההליך המינהלי. כאשר הדין קובע כי על עתירה מינהלית להיות מוגשת לבית המשפט בתוך 45 ימים ממועד הדרישה או ההחלטה מושא העתירה, העותר אינו רשאי להגישה כעבור 287 ימים, כפי שנעשה במקרה דנן – מבלי לבקש ולקבל הארכת מועד על בסיסה של אמתלה מבוררת ומוצדקת. לדידי, שיהוי דוגמת זה שלפנינו מחייב את סילוק העתירה על הסף ללא דיון לגופה". יודגש כי בעניין המרכז החדש הנ"ל, המערערת לא הגישה עתירה משום שהמתינה "באופן תם לב" לתשובת העירייה. בית המשפט העליון לא ראה בכך סיבה מוצדקת לשיהוי שנפל בהגשת העתירה, והבהיר כי התקנות מחייבות גם עותרים תמי-לב. סבורני כי הדברים יפים לענייננו, אף ביתר שאת. זאת לנוכח התקופה הארוכה מאוד שחלפה מעם מתן ההחלטה הנתקפת בענייננו; וגם משום הקביעה החלוטה כי העותר לא נהג בתום לב, בכך שהמשיך להתנהל כאילו לא בוטל תו החניה, ביצע עבירות וצבר דו"חות, עשה דין לעצמו ולא נקט בהליך מנהלי כנדרש ובמועד, אף שידע כי עליו לנקוט בדרך זו. (לדחיית העתירה מחמת איחור ומבלי שהתבקשה וניתנה אורכה, ראו גם עת"מ 1917-01-17 אלכסנדרוביץ' נ' הוועדה המחוזית (כבוד השופט ורדי, 16.1.2017), פסקה 29; והחלטתי בעת"מ 22862-02-24 צברי נ' עיריית חולון מיום 18.2.2024). יתר על כן, גם אם אתייחס לדברים כאילו עומדת לפניי בקשת העותר להארכת מועד, הרי שאין להיעתר לה בנסיבות העניין כאן; וממילא, גם אם אניח שהיה מקום ליתן אורכה להגשת העתירה - דיני השיהוי מצדיקים את דחיית העתירה חרף האורכה. "כפי שנקבע פעמים רבות, בחינת בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית תיעשה לפי דיני השיהוי המנהלי. בתוך כך, יש לבחון את השיהוי האובייקטיבי, שעניינו בנזק שעלול להיגרם לצדדים שלישיים או לאינטרס הציבורי, וכן את השיהוי הסובייקטיבי, שנוגע להתנהלותו של העותר [...] עוד יצוין כי אף במקרים שבהם מתקיימים יסודות השיהוי כאמור, נדרש בית המשפט לבחון האם דחיית הבקשה להארכת מועד עלולה להוביל לפגיעה חמורה בשלטון החוק [...] " (בר"ם 340/23 המועצה האזורית עמק יזרעאל נ' הממונה לפי חוק אוויר נקי, התשס"ח-2008 המשרד להגנת ‏הסביבה, (כבוד מ"מ הנשיא דאז, השופט פוגלמן, 15.2.2023, פסקה 6) (עניין עמק יזרעאל). באשר ליחסי הגומלין שבין מתן אורכה להגשת העתירה לבין החובה להגיש את העתירה ללא שיהוי - נקבע שם כי בחינת הדברים בשלב הבקשה לאורכה היא מרוככת, בשים לב לחשיבות זכות הגישה לערכאות. כמו כן, התשתית הנפרשת לפני בית המשפט במסגרת זו היא מוגבלת בכל הקשור להיבט השיהוי האובייקטיבי ולהיבט של שלטון החוק. על כן, אין במתן אורכה להגשת עתירה כדי לסתום את הגולל על טענת שיהוי, אם תעלה במסגרת בירור העתירה המנהלית (שם בפסקה 7). אין מתן אורכה להגשת עתירה פוטר, אפוא, מהחובה להגיש את העתירה ללא שיהוי (להרחבה בעניין זה ראו גם החלטתי מיום 20.6.2021 בעת"מ 16382-08-20 זכאי נ' הוועדה המחוזית, פסקה 60 והאסמכתאות הנזכרות שם). בענייננו, משעה שהבקשה לאורכה והעתירה חד המה (אין מדובר בבקשה לאורכה הצופה פני הגשת עתירה בעתיד) ולאור הדין כמפורט לעיל, אין טעם של ממש בדיון נפרד בשאלה אם יש מקום ליתן אורכה להגשת העתירה ובשאלה אם דיני השיהוי מצדיקים את דחיית העתירה מטעם זה. אבחן אפוא את העתירה לפי דיני השיהוי המינהלי. כידוע, הבחינה לפי דיני השיהוי המינהלי היא דו-שלבית, ובמסגרתה נבחנים שלושה שיקולים: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי, ואינטרס ההגנה על שלטון החוק. אם נמצא שהעתירה לוקה בשיהוי המטה את הכף לדחותה, יבחן בית המשפט את הרכיב השלישי, אינטרס ההגנה על שלטון החוק במובן הרחב הנתון לו בהקשר זה. יש לבחון אם דחיית העתירה עלולה להוביל לפגיעה חמורה בשלטון החוק, והאם מטה היא את הכף לטובת דיון בעתירה על אף השיהוי שדבק בה. אם לאו, תידחה העתירה מחמת שיהוי (עניין אי.בי.סי, פסקה 30). כפי שנקבע בעניין אי. בי. סי, הן השיהוי הסובייקטיבי והן האובייקטיבי עשויים להוביל לדחיית העתירה, אך משקלו של השיהוי האובייקטיבי רב יותר. בבחינת השיהוי הסובייקטיבי בוחנים מהי הסיבה לכך שהעותר לא הגיש את העתירה סמוך לאחר היווצרות העילה ואם ראוי לזקוף את העיכוב לחובתו ובמילים אחרות, כאמור שם, אם התרשל בכך שהגיש את העתירה באיחור. בבחינת השיהוי האובייקטיבי בוחנים הן את הנזקים הישירים שנגרמו או עלולים להיגרם למשיב, לציבור ולצדדים שלישיים קונקרטיים, אשר היו נמנעים אילו ננקט ההליך במועד הראוי, והן את הנזקים העקיפים שנגרמו בשל חלוף הזמן. בכלל הנזקים העקיפים באים, בין היתר, גם הסיכון להיווצרות נזק ראייתי, וקיומה של התדיינות שצורכת משאבים וזמן שיפוטי יקר בשאלת השיהוי. נקבע עוד כי "הצורך בהגבלת המועד להגשת הליך משפטי בזמן חיוני לתפקודם של הרשויות ושל בתי המשפט, שכן אם לא תוטל הגבלה, משמעות הדבר היא שניתן יהיה להביא לבירור כל מחלוקת שהתעוררה אי-פעם ובכל עת. תוצאה זו עלולה לשתק את מערכת המשפט והיא פוגעת באינטרס הציבור במובנו הרחב נזקים עקיפים אלה מצטברים יחדיו – בבחינת 'תורת המספרים הקטנים' לנזק לא מבוטל [...] ומובילים למסקנה כי הידרשות לעתירה לאחר שחלף זמן רב ממועד היווצרות העילה גורם כשלעצמו נזק לאינטרס הציבורי. ודוקו: אף שחלוף הזמן כשלעצמו אינו עולה כדי שיהוי אובייקטיבי המצדיק לדחות עתירה [...], הגשת עתירה באיחור ניכר פוגעת כשלעצמה באינטרס הציבורי. מובן עם זאת כי אין בשיקול זה כדי להכריע את הכף לבדו והוא לעולם יאוזן כנגד השיקולים האחרים המתחרים בו" (פסקה 25). באשר למשקלם היחסי של השיהוי האובייקטיבי והסובייקטיבי נקבע כי "עתירה עלולה להידחות בשל שיהוי גם אם התנהגותו של העותר נטולת כל אשם, וזאת אם נמצא שחלוף הזמן כשלעצמו הסב נזק בשיעור ניכר לאינטרס הציבורי או לצדדים שלישיים. מנגד, במקרה שהנזק שנגרם מחלוף הזמן אינו רב, עצם העבודה שהתנהגות העותר אינה לוקה באשם תפעל לזכותו ויוקנה לה משקל" (פסקה 26). בית המשפט המחוזי (כבוד השופט קאפח) ובית המשפט העליון (כבוד השופט אלרון), כבר עמדו על כך שהעותר צריך היה ויכול היה לפעול לתקיפה ישירה של ההחלטה לביטול התו באמצעות עתירה מנהלית, סמוך לאחר ההחלטה, לפני או במקביל להליך הפלילי, כפי שאדם סביר במצבו היה עושה. אין לי אלא לחזור על דברים אלה, שהם אף בבחינת מעשה בית דין. לאור הדין וכל המגולל לעיל, דומה כי אין צורך להכביר מילים על כך שהעתירה לוקה בשיהוי סובייקטיבי ניכר וכבד. העותר ידע על ההחלטה על ביטול התו כבר ביולי 2021. לפי הקביעות החלוטות של בתי המשפט בהליכים הקודמים, העותר אף ידע (גם בשים לפסק הדין בהליך הנזכר משנת 2016) כי עליו לנקוט בהליך של עתירה מנהלית ובחר שלא לעשות כן, ובהתנהלותו אף דבק פגם של חוסר תום לב ועשיית דין עצמית. סבורני כי ניתן לומר בפה מלא, כי לכל הפחות, העותר התרשל (במובן הרלבנטי לבחינת השיהוי הסובייקטיבי כאמור בעניין אי.בי.סי) באי נקיטת הליך של תקיפה ישירה ובמועד. לטענת העותר, לא חל שיהוי, שכן הוא תקף את ההחלטה המנהלית באופן עקיף. אני דוחה טענה זו. תקיפת ההחלטה בתקיפת עקיפין במסגרת ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים אינה מאיינת קיומו של שיהוי בנקיטת ההליך שלפניי, ביחס לטענות שיש להעלות בתקיפה ישירה. טענה דומה נדחתה לאחרונה בהחלטת כבוד השופטת ברק-ארז בבר"ם 5288/24 טורנקניץ נ' מועצה אזורית עמק יזרעאל (8.1.2025), בדחותה בקשת רשות ערעור על דחיית בקשת העותרת להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית כנגד חוקיות צו הארנונה. הבקשה לאורכה נדחתה בהתבסס על דיני השיהוי, הגם שהמבקשת ניהלה ערר על החלטת מנהל הארנונה בשאלות שבסמכות ועדת הערר. נקבע כי "ניהול הליך כזה [לפני ועדת הערר – י'ב'] אינו משליך על החובה לפעול במהירות ראויה בהעלאתן של טענות עקרוניות שמקומן הוא בעתירה מינהלית" (פסקה 11). סבורני כי הדברים יפים לענייננו בשינויים המחויבים. אני דוחה גם את הטענה כי לא חל שיהוי סובייקטיבי שכן העותר הסתמך על פסק הדין של בית המשפט המחוזי (חיפה) בעניין ויסולי. בעניין ויסולי ביקשו לתקוף נורמה כללית בדמות נוהל של עיריית חיפה (שהגביל וקיצר את תוקפו של תו החניה) שנמצא כי הוא נוגד את הוראות חוק העזר, במסגרת הליך בבית המשפט לעניינים מקומיים בשל עבירת חניה. ואילו כאן, עסקינן בטענתו של העותר כי ההחלטה הקונקרטית שהתקבלה בעניינו לביטול תו החניה, התקבלה שלא כדין מטעמים הנוגעים לפגמים באופן שהתקבלה והעובדות שביסודה. על פי הפסיקה (שהובאה לעיל בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בערעור), אין לאפשר תקיפה עקיפה לצורך תקיפת החלטה ספציפית, כגון זו שהתקבלה בעניינו של העותר, והיה עליו ללכת בדרך המלך של תקיפה ישירה (ראו גם דפנה ברק-ארז משפט מנהלי (2010) בעמוד 825, להלן: ברק-ארז). ארחיב עוד מעט באשר לאבחנה בין תקיפת נורמה כללית לבין תקיפת החלטה ספציפית בעניינו של אדם, בכל הקשור לתקיפת עקיפין. בעניין הראל קבע בית המשפט העליון (בהליך של בקשת רשות ערעור פלילי) חרף הפגם שנפל בהחלטה, שהתקבלה מבלי לתת למבקשת זכות טיעון, ההחלטה תקפה מכוח תורת הבטלות היחסית; וההרשעה בעבירה של נהיגה ללא רישיון תקף, נותרה על מכונה. זאת מהטעם שהמערערת שם העלתה את טענותיה כנגד תוקף ביטול הרישיון רק בתקיפה עקיפה במסגרת ההליך הפלילי; ולא נמצא כל טעם שיש בו להצדיק את העובדה שהמערערת לא נקטה בהליך של תקיפה ישירה אף שהייתה יכולה לעשות כן. כך הבהיר שם כבוד השופט זמיר: "תוצאה שאפשר היה להגיע אליה בתקיפה ישירה ייתכן שאי-אפשר יהיה להגיע אליה בדרך של תקיפה עקיפה. סוף מעשה במחשבה תחילה: כבר בתחילת הדרך, בצומת המוביל מצד אחד לדרך של תקיפה ישירה ומצד שני לדרך של תקיפה עקיפה, הבחירה בדרך זאת או זאת עשוי לקבוע את התחנה הסופית בדרך. בהתאם לכך, גם אם נפל פגם בהחלטה המצדיק את ביטולה בדרך של תקיפה ישירה, לא בהכרח יצדיק הפגם תוצאה של ביטול ההחלטה גם בדרך של תקיפה עקיפה. התוצאה של תקיפה עקיפה תלויה במידה רבה בנסיבות המקרה. לדוגמה, עשוי להיות הבדל בתוצאה בין תקיפה של צו אישי (כגון – החלטה לפסול רישיון) לבין תקיפה של תקנה בת פועל תחיקתי (כגון – תקנה האוסרת נהיגה של כל אדם בנסיבות מסוימות). ניסיון החיים, השכל הישר והאינטרס הציבורי אומרים שבדרך-כלל אפשר וראוי לצפות מאדם שנפגע מצו אישי, אם הוא טוען כי הצו בלתי חוקי, שיתקוף את הצו בתקיפה ישירה, כגון בערעור לבית משפט השלום או לבית המשפט המחוזי (אם החוק מקנה זכות ערעור על הצו) או בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, לעומת זאת, בדרך כלל אין מקום לצפות מאדם שיתקוף תקנה כללית, אלא אם וכאשר הוא נפגע באופן אישי מתחולת התקנה, כגון כאשר הוא עומד לדין פלילי על הפרת התקנה. במקרה כזה לא תהיה בפניו מבחינה מעשית, דרך לתקוף את התקנה אלא דרך תקיפה עקיפה, כלומר הדרך של טענת הגנה שהתקנה בלתי חוקית ובלתי תקפה. לפיכך יש בדרך-כלל סיכוי טוב יותר לתקיפה עקיפה של תקנה כללית מאשר לתקיפה עקיפה של צו אישי" (עניין הראל, פסקה 10). השופט זמיר הטעים כי תוצאה זו ראויה מבחינת האינטרס הציבורי, שכן אין זה רצוי לעודד התנהלות של שיהוי ועשיית דין עצמית, כאשר מי שרישיונו נפסל, לטענתו, שלא כדין, יעשה חשבון שכדאי לו להתנהל כאילו לא התקבלה החלטה על ביטול הרישיון, ואם ייתפס לא יינזק שכן יעלה טענותיו לאחר מכן בדרך של תקיפה עקיפה. לזכות ההחלטה שהתקבלה בדבר ביטול הרישיון עומדת חזקת החוקיות. אמנם היא ניתנת לסתירה, אך הסדר הציבורי מחייב כי מי שטוען כנגד ההחלטה ואפילו אם לדעתו ההחלטה בטלה, יעלה את הטענה בתקיפה ישירה ויביא את העניין להחלטת בית המשפט, ובינתיים יימנע מלנהוג בניגוד לצו. "אין זה ראוי שנהג הטוען כי צו הפסילה נגוע בפגם, יחליט בינו לבין עצמו כי הפגם עושה את הצו בטל מעיקרו, וכי לכן הוא רשאי להתעלם מן הצו ולנהוג כאילו לא בא לעולם ..." ואם כך יעשה הרי "הוא מסתכן בכך שבית המשפט יאמר לו כי הטענה שהייתה יפה בתקיפה ישירה של הצו בזמן הנכון, אינה יפה לאחר זמן בתקיפה עקיפה" (עניין הראל, פסקה 14 בעמוד 650). אכן, כשמדובר ברישיון נהיגה שבוטל, מתעורר חשש גם לסיכון לביטחון הציבור ואילו בענייננו, כשבתו חניה שבוטל עסקינן, אין מתעורר דרך כלל סיכון זה, אולם קיימת פגיעה משמעותית בסדר הציבורי. דברים אלה שנקבעו בעניין הראל השתרשו במשפטנו כהלכה כללית שתחולתה אינה מוגבלת לביטול רישיון נהיגה, והם יפים גם לכאן בשינויים המחויבים. עידוד התנהלות כזו שבה נקט העותר פוגעת בעקרון הציות לחוק, פוגעת בסדר הציבורי ומעודדת עשיית דין עצמית, שאין להשלים עמה. הדברים האמורים ועל רקע נסיבות העניין כאן - מובילים לטעמי, למסקנה שהגשת העתירה לוקה גם בשיהוי אובייקטיבי, כמו גם למסקנה שבגדרי השלב השלישי של יישום דיני השיהוי המנהלי, כי אינטרס ההגנה על שלטון החוק (במובן הרחב) אינו מטה את הכף לטובת דיון בעתירה על אף השיהוי שדבק בה. דווקא דיון בעתירה לגופה - ולא דחייתה בשל שיהוי בהגשתה - עלול להוביל לפגיעה חמורה בשלטון החוק. אני דוחה את טענת העותר כי לא נגרם כל נזק למשיבה או לאינטרס הציבורי בשל השיהוי שחל בהגשת העתירה. הנזק לעירייה ולאינטרס הציבורי הוא משמעותי וכבד משקל. קשה להלום תוצאה שלפיה ייקבע בדיעבד, לפי לוח זמנים שבחר לו העותר, כי ניהול ההליכים בעבירות החניה שבהן הוא הורשע בשלוש ערכאות לרבות בבית המשפט העליון, בהליכים שהתנהלו במשך מספר שנים – נעשה לריק. אין ליתן יד לביצוע מהלך כזה על ידי העותר, שבחר להגיש את עתירתו לפניי, בשיהוי כבד ממועד ההחלטה ואף כחצי שנה לאחר שההרשעה הפכה חלוטה, במטרה לאיין הליכים אלה. היה בידו של העותר לנקוט בתקיפה ישירה בהליך המתאים במועד, ובוודאי טרם הרשעתו בבית המשפט לעניינים מקומיים. העותר הוא שבחר שלא לעשות כן ואף נקבע בהליכים הקודמים כי דבק בהתנהלות זו "אשם" במובן הרלבנטי לכאן. נגרם נזק לאינטרס הציבורי גם בהיבט נוסף. קשה להלום שהעירייה לא תוכל לנהל בצורה מסודרת ועל פי מידע מלא ועדכני את נושא הנפקת תווי החניה ואכיפתם (צוין בתגובת העירייה כי קיימים 170,000 תווים ואחוזים מהם משתנים בכל שנה), וכי סוגיית תוקפו של תו החניה או ביטולו תתברר רטרואקטיבית שנים לאחור, תוך הכשרת עשיית דין עצמית ופגיעה חמורה באכיפת חוק העזר לחניה ובכלל ציבור משתמשי החניה. יפים לכאן ביתר שאת פגעי הזמן האינהרנטיים לשיהוי אשר "מצטברים יחדיו – בבחינת 'תורת המספרים הקטנים' לנזק לא מבוטל" כדברי בית המשפט בעניין אי.בי.סי שהובאו לעיל. נמצא אפוא כי הן השיהוי הסובייקטיבי והן השיהוי האובייקטיבי, מטים את הכף לדחיית העתירה, ואינטרס שלטון החוק במובנו הרחב, אינו מצדיק דיון בעתירה על אף השיהוי נפל בהגשתה. כאמור, ההפך הוא הנכון. דיון בעתירה לגופה ובוודאי מתן הסעד המבוקש בה, אינם עולים בקנה אחד עם אינטרס שלטון החוק ועם מדיניות משפטית ראויה. הדברים יפים גם בהנחה שאמנם נפל פגם בקבלת ההחלטה, אך יש לציין כי לא מצאתי שנפל כל פגם בהחלטה ובוודאי שלא פגם משמעותי מהסוג שמצדיק דיון בעתירה על אף השיהוי הכבד שנפל בהגשתה, בשם ההגנה על אינטרס שלטון החוק. למעשה, גם בעניין זה נקבעו על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים ממצאים שאושררו ותוקפו בערכאות הערעור, לפיהם נהגה העירייה כדין, בעוד שהעותר התנהל באופן לקוי ואין לו להלין אלא על עצמו. לצורך כך הרחבתי בציטוט מתוך פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים. בקצרה אציין כי נדחתה גרסת העותר כי לא שלח את המסמכים הדרושים כיוון שלא נדרש לכך. נקבע כי לא היה מקום לקבוע שהעירייה ידעה שהעותר עודנו שוכר את הנכס, וכי העותר לא טרח לציין בשלב כלשהו שהוא עדיין שוכר ולא צירף אסמכתאות כנדרש, אף שידע שעליו לעשות כן. קיצורם של דברים ובפרפרזה על דברי בית המשפט בעניין הראל, ניתן לומר כי גם בהנחה שנמצא פגם בהחלטה, התממש הסיכון שנטל על עצמו העותר "שבית המשפט יאמר לו כי הטענה שהייתה יפה בתקיפה ישירה של הצו בזמן הנכון, אינה יפה לאחר זמן בתקיפה עקיפה". אין מדובר, אפוא, ביצירת "מעגל שוטה" כפי שטען. בדין לא מצאו הערכאות השונות בהליך הפלילי לקבל את טענתו לפגם בהחלטה בתקיפת עקיפין. העותר לא "נשלח" על ידי ערכאות אלה לתקוף את ההחלטה בתקיפה ישירה, ודחיית הטענה כאמור אינה מקימה לו זכות להגשת העתירה באיחור ושיהוי כה ניכר. אזכיר כי הסעד המבוקש הוא לקבוע כי ביטול תו החניה נעשה שלא כדין ולקבוע כי תו החניה היה בתוקף במועד הרלבנטיים לעתירה; ועל כן כל הדו"חות שהנפיקה המשיבה כנגד העותר, בטלים. כאמור, מערכת המשפט האמונה על האינטרס הציבורי, אינה יכולה לתת יד להתנהלות שכזו מצד העותר. על אחת כמה וכמה כשהיא עטופה בעשיית דין עצמית וזלזול כה בוטה מצד העותר ואף טבולה בחוסר תום לב, שעה שהתמיד לחנות ביודעו שאין לו תו בתוקף וצבר עשרות רבות של דו"חות; ובאין סיבה מספקת (אם בכלל) לכך שלא פעל במועד לתקוף את ביטול התו בעתירה מנהלית, ואף שידע כי זו הדרך הנכונה לפעול בה. בהקשר זה אוסיף גם מדבריו של כבוד השופט טירקל בעניין הראל, אשר סבר כי יש לדחות את הערעור שם מחמת חוסר תום לב, שעה שהנסיבות לימדו על זלזול בוטה של המערערת בחוק, בהתנהלות דומה של עשיית דין עצמית כאילו לא בוטל הרישיון ומבלי לנקוט בהליך של תקיפה ישירה (עמוד 651). כפי שמציינת ברק-ארז, גם פסק הדין של כבוד השופט זמיר בעניין הראל הוא פרי "הסתייגות מדרך התקיפה עקיפה, שממנה עולה ריח של עשיית דין עצמית ושיהוי בלתי מוצדק בהעלאת הטענות". עשיית דין עצמית, כפי שעשה העותר בענייננו, מצדיקה כשלעצמה את דחיית העתירה. "הלכה מקדמת דנא היא, שבית המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם. חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית המשפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית המשפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות. הלכה זו הילכת-יסוד היא במשפט והגיונה נלמד מעצמו. העותרים עברו על הלאו שבהלכה, ומטעם זה אין אנו רואים הצדק להידרש לעתירתם" (בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (28.10.2004). ראו גם בג"ץ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לוין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת (9.9.2007); ועע"מ 876/17 אוחיון נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז (3.5.2018)). גם בכל הקשור להתנהלותו הדיונית בהליך זה, העותר לא נתן טעם מניח את הדעת, אם בכלל, לכך שלא ציין מיוזמתו ומלכתחילה כבר בעתירה (המקורית או המתוקנת) דבר קיומם של ההליכים הנוספים בגין 95 דו"חות נוספים שקיבל בשל עבירות חניה בתקופה שהתו בוטל ובטרם חודש בספטמבר 2023. כאמור, העותר גם לא צירף לעתירה את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים, על קביעותיו הלא-נוחות ביחס לעניין ולהתנהלות העותר. כפי שנקבע בפסיקה "כלל גדול מנחה בית משפט זה מאז ומתמיד, הוא כי מחובתו של הפונה אל בית המשפט הגבוה לצדק לגלות לבית המשפט את כל העובדות הרלוונטיות, ומי שמסתיר עובדות, אשר להן משמעות לגבי העתירה, אינו ראוי לכך שבית המשפט יושיט לו סעד" (בג"ץ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה, פ"ד מא(1) 409; בג"ץ 794/78 חרות בע"מ נ' שר הבריאות (9.5.79)). הדברים יפים כמובן גם לעתירה שהוגשה לבית משפט זה (ראו גם דפנה ברק-ארז, משפט מנהלי - משפט מינהלי דיוני (כרך ד', 2017), פסקה 36.68 עמוד 384 ואילך). כאמור, העותר, לא מצא מקום לציין בעתירתו את דבר קיומם של ההליכים הנוספים, ופשיטא שאין הם חלק מהעתירה. כבר מטעם זה ברי שאין קיומם של אלה יכול להצדיק מתן סעד כמבוקש. ממילא גם בהנחה שהעתירה אינה מכוונת "רק" (כלשון העותר) לביטול הדו"חות מושא ההליכים הקודמים שהסתיימו בהרשעה חלוטה, אלא גם לביטול הדו"חות הנוספים שבגינם תלויים עומדים הליכים נוספים, אין בכך כדי לסייע לעותר; ראשית, הכללתם של הדו"חות הנוספים בעתירה, אינה מתקנת את הפגמים שנפלו בה ביחס לתקיפת תוקף הדו"חות מושא ההליכים הקודמים. שנית, גם עתירה שמכוונת כנגד תוקפם של הדו"חות הנוספים, היא עתירה שהוגשה בשיהוי ואיחור ניכר כנגד אותה החלטה מיום 11.7.2021 ותוך עשיית דין עצמית, שדינה סילוק על הסף. שלישית, כאמור, לא מצאתי שנפל בהחלטת העירייה לבטל את תו החניה, פגם שמצדיק את ביטולה. רביעית, גם אילו מצאתי לקבוע כי נפל פגם המצדיק את ביטול ההחלטה (ולא כך קבעתי), לא היה מקום לקבוע בנסיבות העניין כי ההחלטה מבוטלת רטרואקטיבית, מראשיתה, אלא רק ממועד פסק הדין בעתירה ולהבא בלבד. כפי שנקבע בעניין הראל (ומני אז, גם בפסקי דין רבים נוספים) על פי הדוקטרינה של התוצאה היחסית או הבטלות היחסית שהשתרשה במשפטנו, יש להבחין בין הפגם במעשה המנהלי לבין תוצאתו; ובקביעת התוצאה יש לשקול את אינטרס הציבור. אותם טעמים שמניתי לעיל בדבר הנזק לאינטרס הציבורי נוכח השיהוי שנפל בהגשת העתירה, מחייבים לטעמי לקבוע גם כאן, כי אילו נקבע שנפל בה פגם המצדיק ביטולה, כי אז היה מקום להורות על ביטולה רק מכאן ולהבא (להרחבה בסוגיית מועד תחילת הבטלות כחלק מתורת הבטלות היחסית, ראו החלטתי בת"א (ת"א) 37690-06-21 עניין סל שירותי סיעוד נ' מדינת ישראל (8.9.24) פסקאות 40-45, והאסמכתאות הנזכרות שם). אזכיר כי בענייננו, אין כל צורך בקביעה כזו הצופה פניה עתיד, שכן תו החניה ניתן לעותר כבר חודש ביום 3.9.2023, לאחר שהעותר הציג לעירייה את המסמכים הדרושים. לא מצאתי ממש גם ביתר טענות העותר והן נדחות. בתוך כך נדחית גם טענתו הכללית והסתמית של העותר כי השתהה בהגשת העתירה מאז ניתנה החלטת בית המשפט העליון "מהטעם המובן שקיים אצל כלל האזרחים קושי בפתיחה בהליכים לאור המצב המלחמתי". טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שלאורך השנה האחרונה ובפרט מאז נובמבר 2023 בו המשיך ההליך הפלילי, הן בבית המשפט העליון והן בבית המשפט לעניינים מקומיים. גם בטענה שתקיפה ישירה כרוכה בעלויות התדיינות שביקש העותר לחסוך, אין כדי להועיל לעותר (ראו פסקה 12 בעניין הראל, בעמוד 649). סוף דבר, העתירה נדחית. לאור התוצאה ומכלול נסיבות העניין כמפורט בפסק הדין, על קביעותיי באשר להתנהלות העותר כמו גם התנהלותו הדיונית כמתואר, ובשים לב לכך שהמשיבה הגישה תגובה לעתירה ומאידך לכך שלא התקיים דיון - אני מחייבת את העותר לשלם למשיבה הוצאות בסך של 30,000 ₪. המזכירות תדוור לצדדים ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision47932-05-24	["יעל בלכר"]	[{"judgment_id": "c8f479d7-4ce9-5928-a9e2-769608a3f49b", "file_name": "47932-05-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 88205, "extension": "docx", "display_name": "47932-05-24-קובץ מקורי"}]
ad246b2f-097d-5729-a630-73c3294d5ebb	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת עידית בן דב ג'וליאן: פס"ד בבקשת תובעת לקיום צואת מנוחה והתנגדות לקיומה (ת"ע 20752-02-24, 20707-02-24)	20752-02-24	2025-01-07	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	לפני בקשת התובעת לקיום צוואת המנוחה נ.ע. ז"ל (להלן: "המנוחה") מיום 25.8.93 והתנגדות הנתבעת לקיומה. רקע עובדתי רלוונטי וההליך המשפטי - 1. המנוחה היתה נשואה לש.ע., אשר נפטר לפניה בשנת 1969 (להלן: "המנוח"). לזוג לא היו ילדים. 2. התובעת הנה אחיינית של המנוחה. הנתבעת הנה אחיינית המנוח, בת אחיו מ.ע. ז"ל (להלן: "מ."). 3. ביום 13.7.69 ניתן צו לקיום צוואת המנוח מיום 26.5.60, בה ציווה את כל רכושו לאשתו. בסעיף ח' לצוואתו קבע המנוח הוראת יורש אחר יורש לטובת אחיו מ.: "במות אשתי לאחר אריכות ימים ושנים אחר מותי, אני מצווה ונותן בזה לאחי מ. במתנה גמורה את כל מה שתותיר אשתי אחר מותי וכל רכושי וזכויותיי הנ"ל בסעיף (ז) ביום פטירתה" 4. ביום 31.7.67, כשבע שנים לאחר שהמנוח ערך את צוואתו וכשנתיים לפני פטירתו, רכש המנוח דירה ברח' .... בתל אביב, אשר נרשמה על שמו (להלן: "הדירה"). ביום 12.8.69, נרשמו הזכויות בדירה על שם המנוחה, בהתאם לצוואת המנוח אשר קוימה. 5. ביום 8.2.73 נפטר מ. ז"ל, אחי המנוח. הנתבעת בתו הנה יורשת מלוא עזבונו, לאחר שאחותה הסתלקה מחלקה בעיזבון אביה לטובתה. 6. ביום 25.8.93 ערכה המנוחה את צוואתה שבמחלוקת, בה ציוותה את מלוא עיזבונה לתובעת, לרבות זכויותיה בדירה. סך 3,000 $ ציוותה לכל אחד משני אחיינים, אשר לא התערבו בהליך. 7. ביום 7.7.23 המנוחה הלכה לבית עולמה. 8. התובעת הגישה בקשה לקיום צוואת המנוחה (20707-02-24). הנתבעת הגישה התנגדות לקיום הצוואה לנוכח הוראת יורש אחר יורש בצוואת המנוח לטובת אביה ז"ל (20752-02-24). 9. ביום 14.11.24 התקיים דיון קדם משפט ראשון, בו הוסכם על הצדדים כי השאלה שבמחלוקת הנה משפטית: האם סעיף 42 להוראות חוק הירושה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") ובכלל זה סעיף 42(ג) לחוק, חל על ירושת המנוח ש.ע. ז"ל; האם המועד הקובע לתחולת החוק הנו מועד פטירת המנוח (שאז חלות הוראות החוק) או מועד עריכת צוואתו (שאז חלות הוראות פקודת הירושה המנדטורית). הוסכם כי הצדדים יגישו טיעונים משפטיים בשאלות ועל יסודם תינתן הכרעת בימ"ש (פרוטוקול עמ' 4 שורות 16-23, החלטה מיום 15.12.24). הוגשו טיעוני הצדדים. תמצית טענות הצדדים הרלוונטיות לשאלות שבמחלוקת - 10. טענות הנתבעת – א. המועד הקובע בשאלה אם חלות הוראות חוק הירושה או הוראות פקודת הירושה הנו מועד עריכת הצוואה. כיוון שצוואת המנוח נערכה ונחתמה בשנת 1960, קודם חקיקת חוק הירושה, הדין החל בעניין צוואתו הנו פקודת הירושה המנדטורית. לעניין זה מפנה לע"א 631/69 ישיבת מדרש פורת יוסף בישראל נגד יעקב חומי (כד(2) 105). ב. לא ניתן להחיל את הוראות חוק הירושה למפרע, ולכן, אין בחקיקתו של חוק הירושה כדי לפגוע בזכויות שהיו מוקנות טרם חקיקתו של חוק זה, בעניינינו - זכות המנוח להוריש את רכושו לאחיו. ג. המנוח הסתמך על פקודת הירושה במועד עריכת הצוואה כפי שניתן ללמוד מנוסח סעיף יא' בצוואתו. די בהסתמכות זו כדי להחיל את פקודת הירושה במקרה דנן ולא את חוק הירושה. ד. כיוון שהוראות חוק הירושה אינן חלות במקרה דנן, אזי הוראת המנוח בצוואתו לטובת מ. לא מתבטלת עם מותו של מ., ויש לקיים את צוואת המנוח לפיה מ. יורש את מחצית הזכויות בדירה. לאחר פטירתו, בתו הנתבעת ויורשתו זכאית לרשת במקומו. ה. הוראת סעיף 158 לחוק הירושה קובעת כי צוואה שנערכה לפני תוקפו של חוק הירושה תהא כשרה מבחינת צורתה ומבחינת תכנה. לכן, צוואת המנוח, אשר נערכה ונחתמה לפני שחוקק חוק הירושה תקפה ויש לקיים אותה כלשונה. גם מכאן יש לקבוע כי הנתבעת, היותה יורשת של מ., זוכה במחצית הזכויות בדירה. ו. תחולתו של חוק הירושה מכאן ולהבא. לא ניתן לייחס לחוק, שהנו מהותי, תחולה למפרע. המחוקק לא התכוון לשלול מאדם זכות שהיתה מוקנית לו טרם חיקוק החוק. הנתבעת מפנה לסעיף 22 לחוק הפרשנות הדנה בסייגים לביטולו של דין. עוד מפנה לע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון (22.3.11) הדן בהשלכות הוראת סעיף 25 לחוק החוזים על פרשנות חוזה שנערך טרם התיקון ולפסיקה נוספת המתייחסת לתחולה פרוספקטיבית של חוק. ז. לבית המשפט לענייני משפחה סמכות ייחודית לכבד את האינטרס של המצווה ולפעול בהתאם לאומד דעתו. בנסיבות המשפחה רצונו של המנוח היה כי אחיו מ. יזכה בחלקו בעיזבון לאחר פטירת המנוחה ויש לקיים את רצון המנוח. 11. טענות התובעת – א. המועד הקובע בשאלה אם חלות הוראות חוק הירושה או הוראות פקודת הירושה הנו המועד הקובע לעניין תחולת הדין על עיזבונו של נפטר, הוא מועד פטירתו. ב. סעיף 157 לחוק הירושה קובע כי מי שנפטר לפני תחילתו של החוק, יחול על ירושתו הדין שעמד בתוקפו ערב תחילתו של החוק. כיוון שהמנוח נפטר בשנת 1969, לאחר שחוק הירושה נכנס לתוקף, אזי על עיזבונו יחולו הוראות חוק הירושה ולא פקודת הירושה. ג. צוואת המנוח כוללת הוראת "יורש אחר יורש", המנוח ציווה כי אחיו מ. יירש אותו לאחר מות אשתו. יש לבחון את נסיבות המקרה בהתאם להוראת סעיף 42 לחוק. ד. הואיל והמנוחים נישאו לפני שנת 1974, למרות שהדירה הייתה רשומה על שם המנוח, המנוחה הייתה בעלים של מחצית מהזכויות בה מכח "חזקת השיתוף". לכל היותר, המנוח יכול היה להוריש לאחיו מ. מחצית הזכויות בדירה. ה. מ. נפטר בשנת 1973, לפני פטירת המנוחה. בהתאם להוראת סעיף 42(ג) לחוק הירושה, זכותו על פי צוואת המנוח מתבטלת עם פטירתו. משכך היורשת היחידה על פי צוואת המנוח הנה המנוחה. בנסיבות אלו המנוחה הייתה רשאית לערוך צוואה בשנת 1993 ולצוות את רכושה למי שחפצה. ו. כיוון שמ. איבד את זכותו לרשם את המנוחה במועד פטירתו בשנת 1973, אין לבתו הנתבעת מעמד להתנגד לצוואת המנוחה. ז. בהתייחס לטענות הנתבעת ביחס להוראות סעיף 158 לחוק הירושה והפסיקה שצוטטה – הן אינן רלוונטיות. סעיף 158 לחוק עוסק בפגמים בצוואה שנערכה ערב תחילת החוק. בעניינינו אין מחלוקת כי צוואת המנוח כשרה. דיון והכרעה: 12. השאלה שבמחלוקת הנה – האם על הוראות צוואת המנוח חל חוק הירושה או פקודת הירושה המנדטורית. זאת בהינתן כי צוואת המנוח נערכה בשנת 1960, טרם חוקק חוק הירושה; המנוח נפטר בשנת 1969, לאחר חקיקת החוק. 13. סעיף 157 לחוק הירושה קובע: "מי שמת לפני תחילתו של חוק זה, יחול על ירושתו הדין שעמד בתקפו ערב תחילתו של חוק זה." המחוקק מצא לקבוע תחולת הוראות חוק הירושה על צוואה, על פי המועד בו נפטר המנוח, להבדיל ממועד עריכת הצוואה. מי שמת לפני תחילת החוק – יחול על ירושתו דין פקודת הירושה המנדטורית, ובהתאמה - מי שמת לאחר תחילת החוק – יחול על ירושתו חוק הירושה. 14. כך נקבע בהלכה הפסוקה והובא בספרות המשפטית – "סעיף 157 לחוק הירושה קובע הוראות מעבר לפיהן החוק חל גם על צוואות שנערכו בטרם נחקק, ובלבד שהמוריש נפטר לאחר שהחוק נכנס לתוקף" (בע"מ 6251/15 הופה נ' קסוטו (7.8.16), עמ' 19 פסקה מז.). כן ראו לעניין זה פסק דינו של ביהמ"ש העליון בבע"מ 9361/10 פלוני נ' פלונית (24.2.11), פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א (כ"ס) 3269/72 אברהם נ' ברגמן (13.11.74). עוד ראו לעניין בספרם של שוחט, גולדברג ופלומין "דיני ירושה ועיזבון" (מהדורה שישית מורחבת), עמ' 7 "החוק נכנס לתוקפו ביום 10/10/1965, והוא חל על ירושתו של מי שנפטר לאחר היכנסו לתוקף. על ירושתו של מי שנפטר לפני תחילת תוקפו חל הדין הישן שעמד בתוקפו ערב תחילתו של החוק-פקודת הירושה המנדטורית (סעיף 157 לחוק)". 15. פסק הדין בעניין "ישיבת פורת יוסף" אליו מפנה הנתבעת עניינו בבחינת כשרות צוואה מבחינה צורנית ותוכן, בהתאם לסעיף 158 לחוק הירושה, ואינו מלמד לענייננו. אין מחלוקת כי צוואת המנוח כשרה וקוימה. 16. מתוך האמור, המועד הקובע לתחולת הוראות חוק הירושה הוא מועד הפטירה. המנוח נפטר בשנת 1969, לאחר שחוק הירושה נכנס לתוקף ומשכך חלה הוראת סעיף 42 לחוק. 17. סעיף 42 (ג) לחוק הירושה קובע: "(ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת" הוראת סעיף זה ברורה ונהירה - מי שנפטר לפני שעת זכייתו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת. 18. מ. היורש השני נפטר בשנת 1973, טרם שעת זכייתו, בהינתן כי המנוחה שהנה היורש הראשון נפטרה בשנת 2023. מתוך הוראת סעיף 42(ג) הוראת צוואת המנוח לטובתו מתבטלת. מתוך כך אין מעמד לנתבעת, כיורשת של מ., להתנגד לצוואת המנוחה. (ראו לעניין זה עמ"ש (מרכז) 56936-06-22 ח.ש נ' ד.ש (28.5.23)). 19. יוער כי בדיון לפני אישר ב"כ הנתבעת, כי מוסכם עליו שלו צוואת המנוח הייתה נערכת לאחר חקיקת חוק הירושה (על אף שכאמור, מועד עריכת הצוואה אינו רלוונטי כי אם מועד פטירת המנוח) אזי שלאור סעיף 42(ג) לחוק הירושה הנתבעת לא יורשת (פרוט' עמ' 3 שורות 21-22) סוף דבר 20. התנגדות הנתבעת לקיום צוואת המנוחה – נדחית. צו לקיום צוואת המנוחה מיום 25.8.93 ינתן בנפרד. בהינתן התוצאה, הוגשו כתבי טענות, התקיים דיון - הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪, בתוספת ריבית שקלית מהיום ועד התשלום בפועל. המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיקים שבכותרת. פסק הדין ניתן לפרסום, ללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision20752-02-24	["עידית בן דב גוליאן"]	[{"judgment_id": "ad246b2f-097d-5729-a630-73c3294d5ebb", "file_name": "20752-02-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 62283, "extension": "docx", "display_name": "20752-02-24-קובץ מקורי"}]
904ce213-6614-5acf-bcfb-0536a980f4ae	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת עידית בן דב ג'וליאן: פס"ד בתביעה אשר הוגדרה "כספית, נזיקית, הפרת חובת נאמנות, הצהרתית" (תמ"ש 26447-05-19)	26447-05-19	2024-02-08	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	לפני תביעה אשר הוגדרה "כספית, נזיקית, הפרת חובת נאמנות, הצהרתית" שהגישה התובעת נגד הנתבעים, הסעד המבוקש בה פיצוי בסך 743,758 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. כתב התביעה הוגשה במקור ביום 13.5.19 ע"ס 264,643 ₪ ותוקן ביום 24.3.21 לסעד המבוקש. רקע עובדתי רלוונטי הליכים משפטיים קודמים והשתלשלות ההליך שלפני 1. המנוח ב. ז"ל נפטר ביום 27.2.11 בנסיבות טראגיות מצערות (להלן: "המנוח"). המנוח שימש בחייו כאפוטרופוס לאימו הגב' ז. ז"ל שנפטרה אחריו ביום 5.9.13. התובעת הייתה חברה של המנוח וזוכה על פי צוואתו. תביעה להכרתה כידועתו בציבור של המנוח נדחתה בביה"ד האזורי לעבודה בפס"ד מיום 24.9.17. ערעור על פסק הדין נמחק. הנתבע 1 הנו בן דודתו של המנוח הגב' ר.ב.ה. שהנה אחת מהזוכות בצוואתו ומונה למנהל עיזבונו על פי רצון המנוח בצוואה. הנתבעת 2 עורכת דין ונוטריונית אשר העניקה שירותים משפטיים למנוח בחייו ומשפחתו, ולאחר הפטירה נשכרה על ידי הנתבע למתן שירותים משפטיים לעיזבון. 2. המנוח הותיר אחריו צוואה נוטריונית מיום 17.1.11 שאומתה ע"י הנתבעת (להלן: "הצוואה"). הצוואה קוימה ביום 24.7.11. היקף עיזבון המנוח כעולה מהצוואה כלל דירה ב... ותכולתה, רכבים מסוג יונדאי..., נכסים וכספים בישראל ובחו"ל. בצוואה ציווה המנוח: לתובעת - 50% מהזכויות בדירה ב... ו-30% מהזכויות בכספים ונכסים; לדודתו גב' ר.ב.ה. - 50% מהזכויות בדירה ב..., רכב ... ו-30% מהזכויות בכספים ונכסים; לנתבע - 6% מזכויותיו בכספים ונכסים; לבן דודו מר א.ח. - 10% מהזכויות בכספים ונכסים; לבן דודו מר ד.ב.ה. - 6% מהזכויות בכספים ונכסים ורכב ; לבני דודיו א.י., נ.ג. וח.ב.ה. - 6% מהזכויות בכספים ונכסים כ"א. ביום 24.7.11 מונה הנתבע למנהל עיזבון קבוע של עזבון המנוח, בהסכמת כל היורשים. הנתבע שכר את שירותי הנתבעת לטפל משפטית בענייני העיזבון. 3. הליך עיזבון המנוח ומינוי מנהל עיזבון נוהל בביהמ"ש למשפחה בת"א (ת"ע 27794-11-11). הוסכם על ידי כלל הזוכים כי שכ"ט מנהל העיזבון יקבע בשיעור 3% משווי העיזבון על פי פרטת נכסי העיזבון שצורפה לבקשה. מנהל העיזבון שוחרר מתפקידו ביום 23.7.13. ביום 17.1.16 הגישה התובעת לבית משפט זה תביעה למתן חשבונות נגד הנתבעים. ההליך נמשך כשלוש שנים, לאחר המצאת מסמכים ההליך מוצה והתיק נסגר בהסכמה בפסק דין מיום 21.1.19 (תמ"ש 31043-01-16, להלן: "התביעה למתן חשבונות"). 4. ביום 13.5.19 הגישה התובעת את התביעה הכספית שלפני ועתרה במקור לפיצוי כספי בסך 264,643 ₪. כתב הגנה הוגש. בהחלטה מיום 18.3.20 אושרה בקשת התובעת לגילוי מסמכים - תדפיסי חשבון הבנק ע"ש המנוח בשנים 2009-2011 עו"ש, מט"ח ודוח יתרות. בקשה נוספת שהגישה התובעת לגילוי מסמכים בעניין חברת "X" שפורקה, נדחתה בהחלטה מנומקת מיום 30.4.20 לנוכח פירוק החברה, כאשר כתב התביעה לא כלל סעד בעניין החברה ובהעדר הסכמת הנתבעים. בקשה שלישית לגילוי מסמכים שהגישה התובעת בעניין חברת "X" נדחתה בהחלטה מיום 30.6.21. בקשה רביעית שהגישה התובעת לגילוי תדפיסי חשבון בנק ע"ש אמו המנוחה של המנוח נדחתה בהחלטה מפורטת מיום 14.12.21. בהחלטה מיום 6.5.22 התיר בית משפט שימוש במסמכים שהוגשו במסגרת הליך קודם למתן חשבונות ובתיק זה כראיות בהליך. ביום 31.8.22 הגישה התובעת רשימת מסמכים (43 מסמכים) עליהם מבקשת לסמוך בהליך. 5. סמוך לאחר קדם המשפט הראשון בתביעה, עתרה התובעת לתיקון כתב התביעה לאחר מסמכים שהתקבלו מרשויות המס ומבנק הפועלים. בהחלטות מהימים 19.12.20 ו- 11.1.21 (כב' הרשמת שלי פרקש) הותר תיקון כתב התביעה, כפי שצורף לבקשה מיום 2.11.20, ובהתאמה גם תיקון כתב ההגנה. כתב התביעה המתוקן הוגש על סכום לפיצוי 743,758 ₪. כתב הגנה מתוקן הוגש ביום 11.3.21. 6. התקיימו ארבעה דיונים מהם דיון הוכחות. מטעם התובעת העידו התובעת, מר מ.א. ורו"ח א.. מטעם הנתבעים העידו הנתבעים, מר א.י. ומר ר.ב. בקשת התובעת לזימון שני עדים נוספים, אחותו ובן דודו של הנתבע, ימים ספורים טרם דיון הוכחות ומעת שהאחרונים לא נכללו ברשימת העדים מטעמה, כפי שהוגשה בחודש 11/21 - נדחתה בהחלטה מיום 17.12.22. 7. בהחלטה מיום 30.5.23 שניתנה לאחר שנשמעו הוכחות בתיק הותר צירוף מסמכים (בקשות והחלטות) מההליך שהתנהל בבית משפט בתל אביב בעניין העיזבון (27794-11-11) ואוזכרו במסמכי הנתבעים, אשר צורפו לבקשת התובעת מיום 24.3.23. נדחתה בקשת התובעת למחיקת כתב ההגנה. הוגשו סיכומים לרבות סיכומי תשובה. ומכאן פסק הדין. טענות הצדדים 8. טענות התובעת א. הנתבעים הפרו חובת נאמנות כלפיה וכתוצאה מפעולותיהם ומחדליהם נגרם לה הפסד ממון; הנתבע הפר את צוואת המנוח והסב לה נזק ראייתי בהסתרת מסמכים מהותיים שהצריכו אותה לנהל הליך משפטי ארוך ומייגע להגיע לחקר האמת ולהגיש כתב תביעה מתוקן במסגרתו. פעולותיו גרמו לעיוות רצון המנוח בצוואה, מתוך רצון להשתלט על העיזבון, להקטין את חלקה ולהגדיל את חלקו תוך ניצול תפקידו כמנהל עיזבון; ב. המנוח בצוואתו השווה את חלקה של התובעת לחלקה של אם הנתבע, בה ראה אם מאמצת. המנוח ציווה לתובעת מחצית מהזכויות בדירה ב... ו-30% מיתר הזכויות. מנגד, העניק לנתבע 6% בלבד מעיזבונו. ג. הנתבע בתפקידו כמנהל עיזבון הגיש: פרטת עיזבון ביום 17.1.12; תדפיס טבלת excel בת שני עמודים בה פרט תנועות בחשבון העיזבון בתקופה 10.8.11 - 14.9.12 אליו התייחס כ"דוח כספי על ניהול העיזבון"; דוח כספי על ניהול העיזבון לתקופה 24.7.11 - 13.8.13 שהוגש ביום 13.8.13. ד. הנתבע סירב לחשוף מכתב שכתב לו המנוח מהטעם שאישי ומכיל פרטים אישיים וחסויים. בפועל, הנתבע הפר הוראות שקיבל מהמנוח במכתב והתעלם מהן על מנת למנוע מהתובעת לזכות באשר ציווה לה המנוח; הנתבע הסתיר במתכוון את ההוראות שניתנו לו ביחס לצוואה אמריקאית נוספת; הנתבע הוציא כספים שלא כדין מהעיזבון והעלים רכוש מהעיזבון בשיתוף פעולה עם הנתבעת במטרה לקפח את התובעת ולנכס לעצמו רווחים על חשבונה; הנתבע לא פנה לקבל מידע לגבי היקף רכוש המנוח בחו"ל; הנתבע ניצל את היכרותו הקרובה עם המנוח ויתר הזוכים לעשוק את התובעת. ה. בתביעה למתן חשבונות הראתה התובעת, כי בידי הנתבע מסמכים רבים, אותם בחר להעלים ואלו התגלו לה רק במסגרת הדיון; היקף המסמכים שהחזיק הנתבע ומעולם לא הוצגו בפניה או בפני האפוטרופוס הכללי או בית המשפט. הנתבע אישר כי השמיד מסמכים שלדעתו לא היו רלוונטיים; הנתבע ידע כבר בכתב מינויו ביום 24.7.11 שחלה עליו חובה לשמור כל מסמך וראיה לנכסי העיזבון ולהגיש בגינם דו"ח מפורט לאפוטרופוס הכללי. השמדת המסמכים גרמה לה לנזק ראייתי חמור באופן המצדיק את היפוך הנטל הראייתי. ו. הנתבעת נאלצה להוציא כספים לשם בירורים והתייעצויות בארה"ב, הכוללים: נסיעת נציג מטעמה לארה"ב לבירור המצב המשפטי בסך $3,500 (12,484 ₪), עלות התייעצות ושכירת שירותי עו"ד אמריקאי בסך $2,000 (7,134 ₪). ז. שכר טרחת הנתבעת בשיעור 1.5% בתוספת מע"מ נקבע על ידי הנתבע באופן שרירותי ולא אושר מעולם על ידי בית המשפט. לא נחתם בין הנתבעים הסכם המסדיר את שכר טרחתה. התובעת לא התבקשה לחתום על הסכם שכ"ט הנתבעת; הנתבעת הודתה כי לא נחתם עמה הסכם שכ"ט בכתב, כי קיבלה מהנתבע תשלום בגובה 1% גם מתוך כספי העיזבון בארה"ב שהועברו ע"י עו"ד א., מנהלת העיזבון בארה"ב, לחשבון העיזבון בסך של 794,490$ בנוסף ל-3% שהנתבע הוסיף וגבה לטובתו; הנתבע שילם לה שכ"ט עבור פעולות שלא ביצעה או שלא היה בהן צורך; ח. סך כל הכספים שהתקבלו מהעיזבון בארה"ב היו $794,490. העיזבון שם טופל ע"י עו"ד א. ומר א.ח. אשר גבו את שכר טרחתם 1.5% ו-3% בהתאמה. הגם שכך, שכר טרחת הנתבע כמנהל העיזבון (3%) והנתבעת (1.5%) נגבו מתוך שווי כלל הנכסים לרבות נכסי העיזבון בארה"ב בהם לא טיפלו. שכר הטרחה נגבה מבלי שאושר קודם לכן על ידי בית המשפט כנדרש; הנתבעת עותרת להשבת חלקה בשיעור 30% מ-4.5% שנגבה על ידי הנתבעים שלא כדין. ט. בוצעו תשלומים שלא כדין מהעיזבון בהם יש לחייב את הנתבעים לטובתה לפי חלקה- (1) סך 34,698 ₪ - 30% מתשלום שכ"ט ששולם לנתבעת. (2) סך 17,826 ₪ - שכ"ט נוסף ששולם לנתבעת בגין רישום דירת המנוח ע"ש הנתבע ובגין גביית פיצויים מהקונה שהפר את הסכם המכר. (3) סך 3,700 ₪ - הוגדר כתשלום 'הוצאות לטיפול בנכסים בארה"ב'. (4) סך 23,400 ₪ - ששילם הנתבע כשכ"ט עו"ד בגין מכרז וחוזה שבוטל. (5) סך 5,000 ₪ - ששילם הנתבע כתשלום נוסף לנתבעת כ"החזר הוצאות של פרסום מכר דירה", שעה שחברת תיווך 'אנגלו-סכסון' קיבלה ממנו סך 64,960 ₪ בין היתר עבור פרסום הדירה. התובעת עותרת להשיב לה סך 2,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 12.9.11 ובסה"כ 2,854 ₪. (6) סך 10,000 ₪ - ששילם הנתבע לנתבעת בגין הפקת צו קיום הצוואה ולא אושר בבימ"ש. שכר טרחה בשיעור 1.5% משווי העיזבון נגבה על ידי הנתבעת בכפל גם עבור הפקת צו קיום הצוואה. (7) סך 52,715 ₪ - תשלום שכ"ט נוסף שהעביר הנתבע לנתבעת בגין מכירת הדירה ב.... הנתבעת ייצגה את יורשי המנוח, לרבות התובעת בהליך שנפתח ביום 15.11.11 בבית משפט לענייני משפחה בתל אביב לאישור הסכם מכר הדירה. לנתבעת אחריות מוגברת כלפי התובעת מכח ייפוי כח שחתמה התובעת לטובתה. י. חשבונות שערך הנתבע בדפי אקסל אינם מהימנים ולפיכך התובעת זכאית להשבה של סך 34,698 ₪; הנתבעת קיבלה תשלום נוסף בסך 24,882 ₪ לגביו לא הוצגה חשבונית; להוצאות רבות שהוציא הנתבע כמנהל עיזבון אין תיעוד בדפי האקסל או חסרה קבלה/ חשבונית בגינם. יא. המנוח ציווה לתובעת מחצית הזכויות בדירה ב.... הנתבעת קיבלה 295,000 ₪ כפיצוי מוסכם בגין ביטול הסכם המכר הראשון. התובעת זכאית לקבל מחצית הסכום, 147,500 ₪. ביום 9.10.11 הועבר לה סך 90,000 ₪. היא זכאית לקבל את סכום ההפרש בסך 57,500 ₪ (סך 65,199 ₪ כולל הצמדה ומדד); יב. הנתבעת גבתה מהעיזבון שכר טרחה בסך 10,004 ₪ לסגירת חברת 'X' בנימוק שלא לצבור חובות. זאת הגם שהחברה לא הייתה חלק מנכסי העיזבון משום שלא הייתה בבעלות המנוח. העיזבון לא היה צריך לשאת בתשלום עבור סגירתה; הנתבעת הוציאה חשבונית עבור שכר טרחתה רק בשנת 2016, עם הגשת התביעה למתן חשבונות המהווה רישום כוזב; פירוק החברה מרצון נעשה זמן רב לאחר שהנתבע סיים את תפקידו כמנהל עיזבון; התשלום הועבר לנתבעת לאחר שפקע תוקף מינוי הנתבע כמנהל עיזבון בחוסר סמכות; בעלת המניות העיקרית בחברה היא חברת "Y" (///) ולנתבע שחתם על מסמכי פירוק מרצון של חברת "X" לא הייתה סמכות לעשות כן; גם אם יוכח שחברת "X" היא חלק מהעיזבון, מחזיקת המניות העיקרית בחברה הנה חברת Y שבבעלות המנוח. חלק מהתשלום הועבר לרו"ח ב. לצורך הגשת דוחות כספיים, הרי שהתברר לתובעת שעוד בשנת 2011 הגיש רו"ח חברת "X" דוחות סופיים למס הכנסה שם דווח על הפסקת פעילות. משכך, לא היה צורך בהגשת דוחות כספיים מחדש לצורך פירוק החברה ולא היה מקום לשלם לרו"ח ב. עבור כך; על הנתבעים להשיב לה סך 3,175 ₪ שהנם 30% מגובה שכר הטרחה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.1.16 ולחלופין להשיב לה 30% מהסכום ששולם לרו"ח ב.. יג. הנתבעת גבתה תשלום בסך 3,001 ₪ על הגשת דו"חות בחברה לשם פירוקה מרצון שלא לצורך. זאת מקום בו בשנת 2011 כבר הוגשו דו"חות סופיים ע"י רו"ח של החברה למס הכנסה שם דווח על הפסקת פעילותה. יש לחייבה לשלם לתובעת את חלקה היחסי (30%). יד. למנוח היה שעון יד יוקרתי מסוג פטק-פיליפ ששוויו נאמד בסך $48,000 (171,216 ₪). הנתבע קיבל את שעון היד ממשטרת ישראל וחתם על קבלתו ביום 28.2.11. בתביעה למתן חשבונות הכחיש הנתבע את קבלת השעון. בסיכומיו שינה גרסתו וטען שקיבל שעון שבור; גילוי השעון התאפשר בעקבות הודעת המשטרה שניתנה בעקבות צו שיפוטי משנת 2016. במועד זה נעצר מרוץ ההתיישנות. התובעת זכאית ל- 60,249 ₪ המהווים 30% משווי השעון בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 27.2.11 ועד מועד התשלום בפועל. טו. עובר למינויו כמנהל עיזבון פרץ הנתבע את כספת העיזבון וגזל תכולתה, כספים ותכשיטים, מבלי לתעד בצילום את פתיחת הכספת וללא שניהל תרשומת בנוכחות עדים. טז. סמוך לאחר פטירת המנוח, הנתבע משך 42,500 ₪ מחשבון הבנק הפרטי של המנוח. התובעת זכאית להשבת סך 15,002 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.3.11 (30% מהסכום); יז. הנתבע נסע לארה"ב על חשבון העיזבון הגם שלא הוסמך לנהל העיזבון בארה"ב. לשם כך נטל מהעיזבון סך 19,935 ₪. עיזבון המנוח בארה"ב נוהל ע"י עו"ד א. שקיבלה שכר עבור שירותיה ומר א.ח.. על הנתבע להשיב לתובעת 6,861 ₪ (קרן) מיום 12.7.11. יח. המנוח רכש נכס ברח' ... בלאס וגאס שבמחוז נבאדה בשנת 2009 תמורת $114,500. הנכס נרשם ע"ש המנוח בהצהרת הון שדווחה לרשויות המס. הנתבע העלים את הנכס תוך ניצול תפקידו כמנהל עיזבון. עליו להשיב לה 30% מערכו של הנכס בסך 170,671 ₪. יט. בחייו המנוח היה אפוטרופוס לאמו שנפטרה אחריו. ביום 9.11.09 העביר המנוח לחשבונה 495,000 ₪. המנוח עשה בחשבון אמו כבתוך שלו והעניק משם כספים לתובעת. הכספים בחשבון הנם כספי המנוח. לאחר פטירת המנוחה הפך הנתבע למנהל עיזבונה תוך שהעלים ולא דיווח שנמצא בניגוד עניינים בהיותו אחד הנהנים מהעיזבון. הנתבע לא דיווח על סך 495,000 ₪, לא פסל עצמו מלשמש כמנהל עיזבון של המנוחה ופעל להגדלת חלקו שלא כדין. סך 495,000 ₪ הם חלק מהעיזבון ועל הנתבע לשלם לה חלקה בשיעור 30% מהסכום הנ"ל בסך 148,500 ₪. כ. למנהל העיזבון נפסק שכ"ט בשיעור 3% בגין מכירת הדירה ב.... פסק דין זה מהווה מעשה בית דין ומקיים השתק פלוגתא לגבי הכספים אשר אמור היה מנהל העיזבון לקבל בעבור ניהול העיזבון. הנתבעים ויתרו בסע' 25 לסיכומיהם על טענת "השתק פלוגתא". כל הכספים שנמשכו מעבר ל-3% ממכר הדירה נמשכו בניגוד לדין ונגנבו מהעיזבון. כא. העיזבון לא התנהל כדין. על הנתבעים נטל ההוכחה ולא עלה בידם להרימו. כב. הנתבעים הסתירו במכוון מסמכים מהותיים שיש בהם להשפיע על ניהול המשפט וגילויים היה משבש לחלוטין את טענות ההגנה; הנתבעים שיקרו לבית המשפט, הרחיקו את עדויותיהם והתחמקו על דוכן העדים; הנתבעים הסתירו את תיק 27794-11-11. הנתבעת היא שייצגה את התובעת ולא עו"ד ר.. הנתבע הסתיר ראיות המעידות שהעלים כספים מחשבון עו"ש המנוח עליהם לא דיווח כמנהל עיזבון; הנתבע הסתיר במזיד את הצהרת ההון שהגיש לרשויות המיסים בשנת 2009; הנתבע לא הכחיש שהסתיר מכתב אישי מהמנוח שכלל הוראות פעולה, אזכור נכסים, אנשי מפתח והפנייה לצוואה האמריקאית. בכך הפר את הוראות המנוח; הנתבע התעלם בסיכומיו דפי עו"ש בחשבון בנק המנוח בארה"ב ולא הציגם בהליך זה. הנסיבות מצדיקות מחיקת כתב ההגנה, משנדחתה הבקשה בענין יש להביא בחשבון נתונים אלו בפסיקת הוצאות ההליך. כג. דין טענת הנתבעים להעדר יריבות כלפי הנתבעת להידחות. בפרט כאשר הנתבעת המשיכה לפעול בעיזבון גם לאחר שהנתבע סיים את תפקידו בשנת 2013. כך, היא פעלה לסגירת "X" בשנת 2015 ומשכה מהעיזבון 10,000 ₪ ללא רשות. כד. התובעת הגישה תביעה למתן חשבונות לאחר שהבינה כי הנתבע גזל אותה. בשנת 2012 עדיין לא היו בידי התובעת ראיות לנכסים שהועלמו בארה"ב. התביעה למתן חשבונות הוגשה בשנת 2016 והתקבלו אצל התובעת מסמכים שלימדו אותה על היקף ההסתרה והנזק שהנתבעים הסבו לה בניהול החשבון. כה. יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד, להשיב לה סך של 743,758 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. 9. טענות הנתבעים א. טענות התובעת בנוגע לתפקוד הנתבע כמנהל עיזבון והנתבעת הועלו בשיהוי רב, שנים לאחר ששוחרר מתפקידו ועשור לאחר פטירת המנוח. בזמן אמת התובעת חתמה על הסכם שכר טרחה עם הנתבע כמנהל עיזבון והייתה מודעת לגובה שכרה של הנתבעת. היא הייתה מיוצגת, אישרה שקיבלה דו"ח כספי ופרטה בהם פורטו פעולות הנתבעים ולא פצתה פה בזמן אמת. הנתבעים פעלו כדין מתוקף תפקידם. ב. הרקע להגשת התביעה הוא כעסה של התובעת על הנתבע שסירב ליתן תצהיר כוזב לטובתה בתביעה שהגישה נגד המוסד לביטוח לאומי להכיר בה כידועה בציבור של המנוח (ב"ל 21435-07-13). ביום 24.9.17 נדחתה התביעה נגדה תוך שביה"ד לעבודה קבע קביעות חמורות לגביה. התובעת הגישה ערעור על ההחלטה ומחקה אותו. ג. הנתבע שכר את שירותי הנתבעת כדי לטפל בענייני העיזבון לשם חלוקתו ושילם לה את שכרה. הנתבעת ביצעה פעולות רבות הכרחיות, שמי שאינו עו"ד לא יכול לבצען לבד. טענות התובעת בהקשר לשכרה צריכות להיות מופנות כלפי הנתבע בלבד. ד. העיזבון חולק בין שמונת יורשי המנוח. ככל שתתקבל התביעה כל אחד מהיורשים יידרש להשיב לעיזבון את חלקו היחסי. מתוך שכך, היה על התובעת לצרף כנתבעים לתביעה את כל מי שההכרעה בהליך זה תשפיע על עניינו. התובעת לא עשתה כן. ה. הנתבע הגיש רשימת נכסי העיזבון בפרטה מיום 15.11.11 שלמה וממצה. לא היו לעיזבון נכסים נוספים מעבר למפורט שם; הנתבע פעל במסירות, בסיוע המקצועי של הנתבעת, לכינוס נכסי העיזבון, השאת ערכו וחלוקתו בין הזוכים. לא בכדי ששת הזוכים הנוספים בצוואה אינם חלק מההליך דנן. ו. שכר טרחת הנתבע אושר על ידי בית המשפט לאחר שנבדק ואושר על ידי ב"כ האפוט' הכללי ולאחר שאושר על ידי כל הזוכים לרבות התובעת, באמצעות בא כחה עו"ד ר.. במקור הנתבע דרש 4% משווי העיזבון. אולם, בשל התערבות עו"ד ר. הסכים הנתבע לצרכי פשרה להפחית את שכרו לשיעור 3% משווי העיזבון. ז. התובעת לא התנגדה למינוי הנתבע כמנהל עיזבון המנוח ואישרה שזה היה רצון המנוח; בתקופה הרלוונטית הייתה התובעת מיוצגת על ידי עו"ד; בזמן אמת התובעת לא פצתה פיה כנגד תפקוד הנתבעים שעמם עמדה בקשר שוטף; התובעת חתמה על כתב ויתור מיום 2.7.12 שהוגש לבית המשפט בנאבדה, ארה"ב לפיו אין לה טענה בדבר חלוקת נכסי העיזבון בארה"ב באמצעות מנהל העיזבון שם מר א.ח.; התובעת אישרה ביום 13.9.12 בחתימת ידה את קבלת הדו"ח הכספי על ניהול העיזבון בתקופה 24.7.11-14.9.12 ואת קבלת חלקה בעיזבון בהתאם לצוואה. ח. התובעת טוענת לראשונה בסיכומיה להיפוך הנטל על הנתבעים. טענתה בסיכומיה, כי הוכיחה את מלוא עילות תביעתה מראה שברור לה שנטל ההוכחה חל עליה במלואו. ט. לגבי התשלומים מהעיזבון - (1) שכרה של הנתבעת בגין שירותיה המשפטיים לעיזבון 1.5% מהעיזבון שולם לה על ידי הנתבע. אין יריבות בין התובעת לבינה. היה להפנות את טענותיה כלפי הנתבע; מעבר לכך קיימים השתק ומניעות מכח הודאת התובעת בזמן אמת ובטרם נפסק שכר טרחת הנתבע כמנהל עיזבון בהיותה מיוצגת. היא הייתה מודעת היטב לכך ששכה"ט שולם לנתבעת בנוסף לשכ"ט הנתבע כמנהל עיזבון. תשלום שכה"ט לנתבעת לא נעשה בהיחבא ודווח במסגרת דו"ח כספי על ניהול העיזבון שהוגש לאפוטרופוס הכללי יחד עם טבלת excel מסכמת ודפי תנועות בחשבון העיזבון. התובעת אישרה שקיבלה את הדו"ח; הסכמת התובעת בכתב ובזמן אמת לתשלום שכ"ט הנתבע בנוסף לתשלום שכ"ט הנתבעת בגין שירותיה מחייב אותה, וודאי בהיותה מיוצגת. בחלוף עשר שנים אין הצדקה לבחון מחדש פעולות אשר בזמן אמת ניתנה להם הסכמת כל היורשים בכתב. בפרט, כאשר שכר טרחת מנהל העיזבון אושר וניתן לו תוקף של פסק דין חלוט. (2) שכה"ט ששולם בגין הדירה ב... הולם וכלל את הטיפול הנדרש למכירת הדירה. שכר הטרחה מידתי ועל הצד הנמוך. הנתבעת ביצעה כ-20 פעולות מורכבות ורחבות היקף בעיקרם בין היתר טיפול בעסקה הסבוכה של מכירת הדירה שלא הייתה רשומה ע"ש המנוח או אמו ז"ל. הנתבעת ביצעה מעין כינוס נכסים אשר בית משפט נוהג לפסוק עבורו שכ"ט בסך 4% בתוספת מע"מ מהתמורה; מראשית ההליכים היה ברור שעלות הטיפול במכירת הדירה כלולה בשכה"ט של 1.5% מהעיזבון. (3) שכ"ט חושב באחוזים גם מתוך נכסי העיזבון בארה"ב, התובעת לא הצביעה על כל מקור לפי יש ללמוד שהיקף העיזבון לצורך חישוב שכ"ט נגזר רק מהנכסים בישראל; הגדרת שווי העיזבון בסע' 45ז בתקנות הירושה אינו מבחין בין נכסים בישראל לנכסים בחו"ל; הנכסים בארה"ב פורטו גם הם בפרטה מיום 15.11.11; התובעת חתמה על הסכם שכ"ט הנתבע כמנהל עיזבון משווי העיזבון על פי הפרטה שכללה גם את הנכסים בארה"ב. ההסכם אושר על ידי בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין; התובעת הודתה שבזמן אמת כשחתמה ביום 2.7.12 על הסכמתה לסגור את תיק העיזבון בארה"ב היא הייתה מודעת היטב לסכומים שהשתכרו מנה"ע בארה"ב מר א.ח. ועו"ד א. שהוסברו לה ע"י ב"כ דאז. (4) בהתאם להוראות תקנות 45(א), (ג) ו-(ד) לתקנות הירושה על מנהל העיזבון להביא מראש לאישור בית המשפט רק תשלום שכר טרחה העולה על התעריף המינימאלי המומלץ שבתוספת לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס- 2000. סע' 4 בתוספת קובע שהתעריף המינימאלי בגין בקשה לצו קיום צוואה, צו ירושה או מינוי מנהל עיזבון או בקשה משולבת, ללא התנגדות, הוא 1.5% בתוספת מע"מ מערך העיזבון, אך לא פחות מ-3,630 ₪. בענייננו, שכ"ט הנתבעת אינו עולה על התעריף המינימאלי בתוספת והוא אף חושב על פיו; אין חובה להגיש לבית משפט מראש בקשה לאישור שכ"ט הנתבעת בגין שירותים מקצועיים שהעניקה לעיזבון. (5) לטענה כי ישנם תשלומים שאינם נתמכים בחשבונית - הנתבעת קיבלה שכר טרחה בסך 131,559 ₪ + מע"מ (21,821 ₪) + הוצאות (7,261 ₪) על פי הפירוט הבא: בגין הבקשה לצו קיום צוואה על כל הכרוך בה, לרבות מכירת הדירה - סך 1.5% + מע"מ משווי העיזבון ובסה"כ 105,305 ₪ בתוספת מע"מ; בגין רישום דירת המנוח ע"ש אמו ולאחר מכן על שמו ובגין ייצוג העיזבון נגד מציע שחזר בו מהצעתו לרכוש את הדירה, מימוש הבטוחה והנבת סך 295,000 ₪ לעיזבון - סך 17,826 ₪ + מע"מ; בגין הטיפול בחיסול חברת "X" - סך 8,550 ₪ בתוספת מע"מ; התשלום לנתבעת בוצע מעת לעת ולא כנגד כל פעולה ספציפית; יש התאמה מוחלטת בין החשבוניות שהנפיקה הנתבעת לבין התשלומים שקיבלה בפועל: סך 16,600 ₪ ביום 12.9.11 (חשבונית 4526, דף חשבון בעמ' 68 לתצהיר הנתבע); סך 52,715 ₪ ביום 1.3.12 (חשבונית 4679, דף חשבון בעמ' 74 לתצהיר הנתבע); סך 81,323 ₪ ביום 24.1.13 (חשבונית 5165, דף חשבון בעמ' 84 לתצהיר הנתבע); סך 10,004 ₪ ביום 7.1.16 (חשבונית 6525, דף חשבון בעמ' 70 למסמכי התובעת); גם לו היו מתקבלות טענות התובעת, חלקה בתשלום הוא 31,591 ₪. מהנבת סך 295,000 ₪ לעיזבון, לתובעת לבד צמח רווח בסך 88,500 ₪, כפול משכ"ט הנתבעת. (6) הנתבעת קיבלה מחשבון העיזבון 5,000 ₪ ע"ח הוצאות ומימנה מתוכם את ההוצאות המפורטות בסע' 21 בתצהירה, לרבות פרסום מודעה בעיתון ואגרות. שבע קבלות בגין ההוצאות לרבות בגין פרסום המודעה בעיתון צורפו כנספח 9 לתצהירה. גם לו הייתה מתקבלת טענת התובעת לכל היותר יכלה לעתור לפיצוי בסך 675 ₪ (30% מתוך 2,250 ₪ עלות הפרסום) שכן היא אינה חולקת על הצורך באגרות. (7) לטענה בעניין פיצוי שהשיגה הנתבעת מצד ג' שחזר בו מהסכם מכר – חלה התיישנות. התובעת קיבלה את חלקה בפיצוי ביום 9.10.11, כך שהיה עליה להגיש תביעה בעניין עד ליום 9.10.18; גם לו הייתה מתקבלת טענתה היה מקום להשית את התשלום הנדרש על יתר הזוכים כפי חלקו היחסי בעיזבון; הפיצוי שהתקבל הנו פיצוי כספי, על פי הצוואה חלקה של התובעת 30% ולא 50%. גם הגב' ה. קיבלה חלק זהה בפיצוי. הנתבע לא היה מקפח את אמו; לחלופין, אם ייקבע כי יש להחשיב פיצוי זה כרכיב הנוגע לדירה המזכה את התובעת ב-50%, יש להחיל זאת גם על התשלומים ששילם העיזבון בקשר לדירה ולחייבה לשאת ב-50% משכ"ט הנתבעת בגין מכר הדירה במקום ה-30% בהם חויבה. (8) שכ"ט הנתבעת בגין חיסול חברת "X" - שני הדירקטורים בחברה היו המנוח ומר ר.ב.. 95% ממניות החברה היו בחברת "Y", חברה זרה בארה"ב שהייתה בבעלות המנוח; במועד הפטירה נצברו לחברה חובות לרשם החברות ולרשויות המס; מר ב. ביקש מהנתבע לפעול לחיסול החברה וסגירת חשבון הבנק שלה על מנת להימנע מדרישות תשלום עתידיות; אלמלא היה הנתבע פועל בסיוע הנתבעת לחיסול החברה היו כלל הזוכים בעיזבון עלולים לחוב בקנסות ובהפסדים. לשם פירוק החברה היה צורך לסגור את תיקיה במס הכנסה ובמע"מ. לצורך זה נדרשה הגשת דוחות על אי פעילות. רו"ח ב. הגיש ארבעה דו"חות שנתיים; רו"ח א. עד התובעת העיד שב-2013 נודע לו שהחברה עדיין מופיעה במחשב מס הכנסה כנדרשת דו"ח ואולם חרף בקשתו התיק לא נסגר. הוא אישר שהגיש דו"ח אחרון בשנת 2010 וכי לא קיבל אישור להגיש את הדוח של 2011 יחד עם הדוח של 2010. ממילא העיד רו"ח א. שבשנים הרלוונטיות לפירוק החברה היה צורך בטיפול משפטי של עו"ד ולא היה די בטיפול רו"ח. טיפולו נעשה מול רשויות המס ולא מול רשם החברות. טיפול הנתבעת בפירוק החברה הכרחי; התובעת כעסה על מר ב. שנתן תצהיר לטובת הנתבעים והגישה נגדו תביעה בבימ"ש שלום; לעומת טענתה כאן כי חברת "X" אינה בבעלות המנוח ואינה חלק מהעיזבון, טענה שם ש-95% ממניות החברה שייכות למנוח; לא ניתן להתעלם מחוסר מידתיות התובעת בעניין, אשר זימנה להעיד בעניין שני עדים מכובדים (רו"ח א. ומר ב.) מכח טענה שאפילו תתקבל במלואה המשמעות לתובעת 3,001 ₪. י. טענות בדבר רכוש שהנתבע העלים כביכול בטרם מונה כמנהל עיזבון (24.7.11) התיישנו. היה על התובעת להגיש תביעתה בגינם עד 24.7.18, בתוך 7 שנים לכל המאוחר; היה עליה להפנות טענותיה ביחס לרכיב זה לנתבע בלבד. יא. אשר לשעון - התובעת לא הסבירה את השיהוי בתביעתה. התובעת הודתה שנכחה יחד עם בתה הבגירה בדירת המנוח במועד פתיחת הכספת וחלוקתה בשנת 2011. היא אישרה שקיבלה את חלקה בעיזבון בשנת 2012. במכתבי דרישה ששלחה ב"כ דאז לנתבע בשנת 2013 לא נזכר השעון; התובעת לא הוכיחה שלמנוח היה שעון מסוג "פיליפ פטק". העובדה שהשעון היוקרתי לא נזכר בצוואת המנוח ואילו רכוש אחר ששוויו נמוך יותר כן – מדברת בעד עצמה. התובעת מתארת כי ראתה את השעון רק פעמיים וכי יש בידה תמונות לבסס טענתה. הגם שכך לא צרפה כל תמונה. תמונות הוצגו לראשונה בחקירתה (מוצג נ/1) ולא ניתן ללמוד מהן באיזה שעון מדובר; התובעת שינתה גרסאותיה ביחס לשעון. במקור טענה, כי השעון היה על ידו של המנוח והפנתה לדו"ח משטרתי בתמיכה לעניין. בסע' 7 לתביעה המתוקנת טענה שהשעון היה בכספת ביתו של המנוח ובסיכומיה שבה וטענה שהשעון היה על יד המנוח; השעון הנזכר בדו"ח המשטרתי הוא שעון יד פשוט שנהרס בעת שהמנוח קפץ אל מותו; גם לו הייתה מתקבלת תביעתה לא הוכיחה ששווי השעון 217,216 ₪ כנטען. יב. כך גם לגבי רכוש ותכשיטים בכספת המנוח - הטענות התיישנו, מקומן להיות מופנות לנתבע בלבד, התובעת נכחה בדירה בעת פתיחת הכספת וחלוקתה בשנת 2011 וקיבלה חלקה בעיזבון בשנת 2012. במכתבי דרישה ששלחה לנתבע בשנת 2013 לא הזכירה את עניין הכספים והתכשיטים החסרים לטענתה שהיו בכספת וגם לא בשני כתבי תביעה שהגישה בשנים 2019 ו-2021; התובעת שינתה גרסאותיה ביחס לשווי התכשיטים. בכתב התביעה המתוקן טענה שהיו בכספת תכשיטים בשווי $80,000. בתצהירה העלתה טענה חדשה לפיה בכספת נשמרו תכשיטים שלה, לרבות טבעת יהלום שלא ענדה; בחקירה טענה כי שווי הטבעת לבד ללא יתר התכשיטים $80,000; התובעת לא ידעה ליישב הסתירה בין טענתה בתצהירה שקיבלה מהנתבע 4 מעטפות לבין סע' 1 במכתב באת כוחה לנתבע מיום 14.8.13 שקיבלה 3 מעטפות; גם לו הייתה מתקבלת תביעת התובעת במלואה הרי שהיא לא הוכיחה ששווי התכשיטים היה 463,710 ₪. יג. התובעת מתייחסת לסך 12,750 ₪ המהווה 30% מסך 42,500 ₪ שנמשך כביכול על ידי הנתבע שלא כדין מחשבון המנוח; מדובר בהוצאות ששימשו לסידורי קבורת המנוח בהתאם לסעיף 2 בצוואתו. הנתבע מימן מחשבון המנוח קבורה, מודעת אבל, מצבה, כיבוד לשבעה ותיקון דלת פלדת שנפרצה על ידי המשטרה ביום פטירתו; קבלות צורפו כנספח 15 לתצהירו; הנתבע לא נחקר על סוגיה זו ויש לקבל את גרסתו במלואה; יד. עלויות נסיעת הנתבע לארה"ב - התובעת מתייחסת לסך 5,980 ₪ 30% מסך 19,935 ₪ שהוציא הנתבע על נסיעה לארה"ב לטיפול בענייני העיזבון. עלויות הנסיעה פורטו בדו"ח הכספי שאישרה התובעת שנמסר לה. מאז ועד הגשת התביעה היא לא פצתה פה בעניין; תכלית טיסת הנתבע לארה"ב הייתה לראות את נכסי הנדל"ן של המנוח ולאתר עו"ד שיטפל בנכסי העיזבון שם לרבות טיפול במיסוי. בנסיעה איתר את עו"ד א. וסיכם עמה את שכרה. פעולות הנתבע הניבו לעיזבון כ-300,000 ₪. טו. "הנכס המוסתר" בלאס וגאס, נבאדה - התובעת מתייחסת לסך 150,464 ₪ 30% מסך 501,546 ₪ כשווי "הנכס המוסתר" של המנוח בלאס וגאס; בית משפט בישראל נעדר סמכות לדון בענייני רכוש המנוח בארה"ב שהוכרעו בפסק דין חלוט של בית המשפט לענייני ירושה בנבאדה. על התובעת היה להפנות טענותיה שם; מעבר לכך, לא הוכח שיש נכס מוסתר; המנוח לא הותיר צוואה אמריקאית; לו היו נכסים נוספים בארה"ב, שם נגבה מס על העיזבון, רשויות המס לא היו סוגרות את תיק הירושה והזכויות לא היו מועברות לזוכים בישראל; התובעת נשענת על מסמך הצעה לרכישת דירה ברח' ... שלא תורגם לעברית ונסרק באופן מטושטש ולא קריא; מכתב רשות המיסים לתובעת מיום 3.12.19 מלמד כי המנוח העביר כספים לארה"ב לשם רכישת נדל"ן אולם לא הוכח שהוא רכש את הנדל"ן בפועל. כנספחים להצהרת ההון מופיעים מסמכים הנוגעים לנכסים ברח' ..., ... ו.... לו היה רוכש גם את הנכס ברח' ... חזקה שהנכס היה נרשם בבעלותו, כפי שנעשה עם יתר הנכסים; הנתבעים הציגו נסח מקרקעין היסטורי רשמי ממנו עולה, כי המנוח אינו מופיע כבעלים בנכס. התובעת לא ידעה ליישב זאת בחקירתה; התובעת הודתה כי לא תבעה את מנהל העיזבון בארה"ב. טז. התובעת עותרת לסך 19,618 ₪ בגין הוצאות נסיעה של נציגה לארה"ב לצורך בירורים התייעצות ושכירת עו"ד אמריקאי. התובעת לא הוכיחה כי נשאה בהוצאות אלו, אלה בן זוגה מר מ.א.. מעדותו נמצא שמדובר בהוצאות שכלל אינן קשורות לעיזבון אלאל לנסיעה אישית; גרסת התביעה לנשיאת התובעת בעלויות אלו הייתה לא עקבית: תחילה התחייב מר א. להגיש לתיק אסמכתא על כי התובעת החזירה לו את העלויות ששילם מכיסו. אחר כך, טען שהתובעת העבירה אליו את העלות בהעברה בנקאית. ובהמשך טען, כי הסכום הועבר לו במזומן. התובעת כשלה מלהוכיח שהיא שנשאה בעלות הנטענת. יז. התובעת עתרה לקבל סך 165,000 ₪ 30% מסך 495,000 ₪ שהעביר המנוח לחשבון הבנק של אמו המנוחה; תביעה זו אינה המסגרת הדיונית המתאימה לבירור הטענה. היה על התובעת להגיש תביעה לבירור היקף עיזבון המנוחה. לא ניתן להיעתר לבקשה מבלי לקבל את עמדת יורשי המנוחה; יש לדחות את העתירה ביחס לנתבעת; מדפי חשבון בנק המנוחה נלמד שחודשים ספורים טרם פטירת המנוח לא היו בו יתרות ניכרות. הנתבע לא נחקר על דפי החשבון וגרסתו לא נסתרה. יח. הליך מתן החשבונות נסגר לאחר שלב הוכחות, מבלי שהתובעת חויבה בהוצאות לרבות שכ"ט עו"ד. בפסק הדין נקבע, כי סוגית ההוצאות תלקח בחשבון בהליך שיוגש בעתיד; התובעת סירבה למשוך עתירתה או לצמצם את עילות תביעתה; התובעת מחזרה בסיכומיה בקשה למחיקת כתב ההגנה שנדחתה בהחלטה מיום 30.5.23; גישה סלחנית כלפי התובעת תוביל להגשת הליך שלישי במספר נגד העיזבון. דיון והכרעה 10. התביעה כספית, עילת התביעה נזיקית והפרת נאמנות. התביעה הוגשה נגד הנתבעים כבעלי תפקידים. הנתבע - אשר מונה כמנהל עיזבון המנוח על יסוד צוואתו. צו קיום הצוואה ניתן ביום 24.7.11. העיזבון חולק. לנתבע שולם שכ"ט בשיעור 3% מכלל עיזבון המנוח. הנתבעת - עו"ד אשר נתנה שירותים משפטיים לעיזבון ושכרה שולם לה על ידי הנתבע מכספי העיזבון בשיעור 1.5% מהעיזבון. בתביעה טוענת התובעת בין היתר להעלמת נכסים מהעיזבון, הפרת הוראות צוואת המנוח, גביית שכ"ט שלא כדין, משיכות נטענות שביצע הנתבע מחשבון העיזבון ללא הצדק. התובעת עותרת לחיוב הנתבעים ביחד ולחוד בסך 743,758 ₪ בהתאם לארבע קטגוריות, כפי שהובאו בכתב התביעה המתוקן: א. סך 128,457 ₪ - בגין תשלומים ששילם הנתבע לנתבעת (שכ"ט בשיעור 1.5% משווי העיזבון; סך 10,000 ₪ בגין הוצאת צו קיום צוואה; ההפרש בין חלקה מפיצוי עקב ביטול מכר דירת המנוח ב... 30% לבין חלקה הנטען בשיעור 50%, תשלום שכר טרחה גבוה בשיעור כ-1.88% מתמורת מכר הדירה, גביית סך 10,004 ₪ עבור פירוק חברת "X" - סעיפים 22א, 7-12 בכתב התביעה המתוקן); ב. סך 391,896 ₪ - 30% משווי שעון יד נטען שהיה למנוח, 30% מתכולת הכספת בבית המנוח (תכשיטים וכספים), משיכות אסורות מחשבון המנוח לאחר פטירתו ועלויות נסיעת הנתבע לארה"ב (סעיפים 22ב, 13-17, 18(ו) בכתה התביעה המתוקן); ג. סך 203,787 ₪ - 30% מכספים בחשבון אמו המנוחה של המנוח (סעיפים 22ג, 21 לכתב התביעה המתוקן); ד. סך 19,618 ₪ - הוצאות שהיו לתובעת כתוצאה מבירורים והתייעצויות בארה"ב: נסיעת נציג מטעמה, עלות התייעצות ושכירת שירותי עו"ד אמריקאי (סעיפים 22ד', 19 לכתב התביעה המתוקן); ה. להצהיר כי המנוח הותיר אחריו צוואה אמריקאית נוסף על צוואה בישראל שהנתבעים מסתירים את קיומה (סעיפים 22ה' בכתב התביעה המתוקן). ו. חיוב בהוצאות לרבות בגין ניהול ההליך הקודם. 11. אקדים אחרית לראשית, לאחר שנדרשתי לכתבי הטענות ולכלל החומר הרב מאוד בתיק זה ובתיק הקשור, שמעתי עדויות הצדדים וחקירות העדים והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי – דין התביעה על כל רכיביה להידחות. זאת לאחר שמצאתי כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר (רכיבים מסוימים לאחר תקופת התיישנות), ללא הבחנה בין הנתבע כמנהל עיזבון לבין הנתבעת כעו"ד ששכר לביצוע פעולות בעיזבון ומכאן על פניו העדר יריבות כלפיה, נמצא כי התובעת לא העלתה טענותיה ב"זמן אמת" במסגרת תיק ניהול העיזבון, מרבית טענות התובעת אינן על יסוד מסמכים שהתקבלו בתביעה למתן חשבונות אלא ארועים וטענות שהיו ידועות לה קודם, התובעת לא הוכיחה גרסתה, התובעת לא ביססה עילת תביעתה להפרת חובת נאמנות הנתבעים כלפיה כזוכה על פי הצוואה, התובעת לא הוכיחה כי הנתבע הפר (כך נטען) את צוואת המנוח, לא הוכיחה כי קיימת צוואה נוספת, ולא הוכיחה כי נגרם לה נזק מהתנהלות הנתבעים או מי מהם. ולהלן נימוקיי העדר יריבות בין התובעת לנתבעת ודחיית התביעה כלפי הנתבעת 12. הנתבעת נשכרה על ידי הנתבע כמנהל עיזבון המנוח, למתן שירותים משפטיים לעיזבון. הנתבע אינו עורך דין ואין כל פסול ואף מצופה ממנו, לשכור ייעוץ משפטי וביצוע פעולות משפטיות נדרשות במסגרת ניהול העיזבון. ניתן אף לומר כי העדר קבלת ייעוץ משפטי ואי שכירת שירותי עו"ד לביצוע פעולות משפטיות נדרשות בעיזבון בנסיבות אלו יכול להיחשב אף כרשלנות. מחקירות התובעת והנתבעת עלה, כי התובעת ידעה שהנתבעת נשכרה על ידי הנתבע לביצוע פעולות משפטיות בעיזבון, ואף נפגשה עמה. התובעת היתה מיוצגת במועדים הרלוונטיים, לא נעשתה כל פניה מצד התובעת לבימ"ש בו התנהל תיק ניהול העיזבון ב"זמן אמת" לגבי שכירת שירותי הנתבעת על ידי הנתבע ושכרה, התובעת לא הביעה כל התנגדות לכך. 13. התובעת טוענת כי הנתבעת אינה זכאית לשכר טרחה מאחר והיא לא התקשרה בהסכם שכר טרחה עמה (פרוט', עמ' 55 שורות 26-33). עוד אמרה "אני לא ביקשתי ממנה לעשות פעולות משפטיות. יש מנהל עיזבון" (פרוט', עמ' 58 שורות 30-31). לצד זאת, בהמשך חקירתה העידה התובעת כי היא אינה מתנגדת לעצם תשלום שכר טרחה לנתבעת אלא ל"עלותו המופרזת". לגרסתה "מי שצריך לשלם לה, מי שלקח אותה... הוא לקח אותה? שישלם לה" (פרוט', עמ' 59-61). הנתבעת - הצהירה בתצהיר עדותה הראשית שלאחר שהחל הטיפול בענייני המנוח, התובעת הגיעה למשרדה להתרשם ממנה וממקצועיותה באופן אישי, התקיימה פגישה ממושכת. הנתבעת העידה בהתייחס לאותה הפגישה הנטענת (פרוט' 1.1.20, עמ' 9 שורות 3-5): "התובעת היתה במשרדי לפגישת היכרות סמוך לאחר הצוואה. היא הגיעה אלי ולא אני צלצלתי אליה. אפילו לא ראיתי מה כתוב בצוואה. סיפרתי לה כי אח"כ קראתי אך כשהוא בא לאמת חתימה אפילו לא קראתי את הצוואה. אני לא עשיתי לו את הצוואה בכלל". התובעת - אישרה את קיום הפגישה (פרוט' 1.1.20, עמ' 7 שורות 28-35; עמ' 8 שורות 1-4): "הייתי במשרדה של עו"ד ר. כי היא הזמינה אותי. הייתי מתי שהייתי צריכה לחתום על משהו. היא הזמינה אותי אחרי שאני חתמתי כבר למנהל העיזבון להיות מנהל עיזבון היא אמרה שאני צריכה לבוא להיכרות וסיפרה לי בשיחה הזאת... היא התקשרה אלי. אני לא ידעתי בכלל מי זאת ר.ר.. היא התקשרה שאני צריכה להגיע כי היא עשתה צוואה לב.י. ואמרה אני צריכה לראות אותך תבואי. היא אמרה שהיא עשתה צוואה. הייתי אצלה אחרי שהוא נפטר. הוא נפטר בפברואר ובאתי אליה באביב. אני זוכרת שהייתי לבושה קליל. כשאני באתי אליה היא סיפרה לי שהיא היתה גם... זה היה אחרי. ... לקחתי מונית... אני בכיתי אצלה. היא סיפרה לי על הנכסים של אמא שלו ואמרה שהיא עו"ד גם של אמא שלו ושהיא מכירה את כל הנכסים". 14. המחלוקת אם כך אינה על עצם שכירת שירותי הנתבעת על ידי מנהל העיזבון לצורך טיפול בפעולות מסוימות בעיזבון, אלא על גובה שכר הטרחה ששולם לה על ידי מנהל העיזבון בשיעור 1.5% מתוך שווי כלל העיזבון. טענות אלו היו צריכות להיות מופנות כלפי מנהל העיזבון בלבד, ולא כלפי הנתבעת באופן אישי. מעבר לכך שהתובעת ידעה בזמן אמת כי הנתבע שכר את שירותי הנתבעת לטיפול בעניינים משפטיים של העיזבון, פרט את תשלום שכר טרחתה בדו"חות שקיבלה התובעת והתובעת לא הלינה על כך בזמנים הרלוונטיים. אשר לגובה שכה"ט ראו בהמשך פסה"ד. 15. טענת התובעת ליריבות נטענת מול הנתבעת בכך "ששיתפה פעולה עם מנהל העיזבון בהסתרת נכסים" (דברי ב"כ התובעת בפרוט' 1.1.20, עמ' 6 שורות 31-32). לדבריה, דבר מעורבותה הפסולה (לכאורה) של הנתבעת התברר לה במסמכים שצירפו הנתבעים לכתב ההגנה, מהם למדה על פירוק חברת "Y", הצלבת גרסת הנתבעת עם גרסת מר ב. גרמה לה להבין ש"משהו כאן מסריח" (כלשונה, בפרוט' 1.1.20, עמ' 7 שורות 21-25). התובעת לא הוכיחה דבר מכך, לא הוכיחה כי הנתבעת הסתירה נכסים מהעיזבון בעצמה או עם הנתבע, אף לא בראשית ראיה. אני דוחה את התביעה בכל הנוגע לרכיביה המתייחסים לנתבעת, עו"ד ר.ר. טענת ההתיישנות 16. טענת ההתיישנות לא הועלתה על ידי הנתבעים ב"הזדמנות הראשונה" כנדרש בסעיף 3 בחוק ההתיישנות, עם הגשת כתב הגנתם לתביעה כפי שהוגשה במקור. הטענה הועלתה לראשונה בדיון קדם משפט ראשון שהתקיים ביום 1.1.20 ולאחר מכן בכתב ההגנה המתוקן. לטענת הנתבעים יש למנות את מרוץ ההתיישנות ממועד מתן צו קיום צוואת המנוח ומינוי הנתבע כמנהל עיזבונו - 24.07.11. בעיקר טוענים הנתבעים להתיישנות טענות התובעת הנוגעות לפיצוי שהשיגה הנתבעת מצד ג' שחזר בו מהסכם המכר, רכוש שהעלים כביכול הנתבע טרם מונה כמנהל עיזבון, שעון יד המנוח, כספים ותכשיטים שהיו בכספת המנוח. משלא הועלתה הטענה בהזדמנות הראשונה, בימ"ש לא דן בה טרם בירור ההליך העיקרי. לצד זאת, ובפרט בנסיבות בהן נדרש היה לבחון את הגרסאות בכל הנוגע לידיעה או אי ידיעה של התובעת על פעולות שנעשו, מתן הסכמתה הנטענת לפעולות לרבות לדיווחים שהגיש מנהל העיזבון בפרט בעניין שכ"ט במועד שהוגשו, וכפועל יוצא מכך המועד ממנו יש למנות את הזמנים, אין מונע כי טענת התיישנות תבחן לגופה במסגרת פסק הדין. 17. סעיף 8 לחוק ההתיישנות - "התיישנות שלא מדעת" קובע, כי: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". הלכה פסוקה היא, כי מידת הידיעה, הנדרשת מהתובע את העובדות המקימות את תביעתו, כדי לשלול את תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות מינימאלית ונגזרת מדרגת הוודאות הנדרשת להוכחת התביעה. מכיוון שתביעה אזרחית מוכחת על פי מאזן ההסתברויות, די לנו במידת וודאות מעטה, הנמוכה ממאזן ההסתברויות. יפים לעניין זה דברי כב' השופט א. גולדברג בע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נב(1) 857, 866 (19.04.98): "... את הדיבור "נודעו לתובע" יש לפרש כידיעה שאיננה משוללת היגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות". בע"א 2919/07 מדינת ישראל הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל ואח' (19.09.10) חזר בית המשפט על ההלכה וקבע לעניין שאלת הידיעה בכוח, כי אף אם מתעורר חשד אצל התובע, ואף חשד בכוח. כלומר, נסיבות בהן אמור היה להתעורר אצל התובע חשד ייחשב כ"קצה חוט" בהתקיימו מתחיל מרוץ ההתיישנות ונשללת השעייתו של מרוץ זה על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אשר לרף הנדרש הנמוך נקבע, כי על התובע להוכיח כי אף נקיטה בזהירות סבירה לא הייתה מאפשרת לו לדעת את העובדות המהוות את עילת התביעה (ראו: ע"א 2919/07 מדינת ישראל הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל ואח', סע' 49-57 לפסק דינו של כב' השופט י. עמית (19.09.10)). 18. אין חולק כי התובעת אישרה ביום 13.9.12 את קבלת חלקה בעיזבון בהתאם לצוואה, באותו מועד שולם לה יתרת חלקה בעיזבון: ביום 18.08.11 - 120,000 ₪; ביום 09.10.11 - 90,000 ₪; ביום 28.02.12 - 1,404,041 ₪; וביום 13.09.12 - 916,844 ₪. בכתב התביעה למתן חשבונות מגלה התובעת, כי היו בידיה פרטת עיזבון מיום 17.01.12, תדפיס טבלת אקסל בת שני עמודים ובהם פירוט נטען של התנועות בחשבון העיזבון שנפתח כבר ביום 10.08.11 ועד יום 14.09.12 ודוח סופי מיום 13.08.13 על סיום הנתבע את תפקידו כמנהל העיזבון (סע' 3 בכתב התביעה שם). המועד הראשון בו פנתה התובעת באמצעות בא כוחה דאז, עו"ד ס., לנתבע הייתה ביום 07.03.13 (כשבעה חודשים לאחר שחולק העיזבון), כך על פי הנטען בסעיף 5 לכתב התביעה למתן חשבונות ונספח ד' שצורף לו. הפנייה הבאה לנתבע נעשתה רק שנתיים מאוחר יותר ביום 13.08.15 כך על פי הנטען בסע' 6 לכתב התביעה למתן חשבונות ונספח ה' שצורף לו. התובעת אישרה בדיון השני בתביעת למתן חשבונות שחתמה על אישור קבלת הדוח הכספי ביום 13.09.12 ועל קבלת חלקה בעיזבון על פי הדו"ח ועל פי הצוואה. לטענתה, אינה מבינה אנגלית וחתמה איפה שנתבקשה לחתום. ובלשון עדותה (פרוט' 30.03.17, עמ' 3 שורות 12-22; עמ' 4 שורות 1-11; ההדגשות אינן במקור-ע'ב'ג'): "רק טופס אחד שהנתבע הביא לי מכתב מאמריקה. לא מבינה מילה באנגלית. לא למדתי אנגלית. הלכתי לעו"ד ר. והוא בדק את זה ואמר ששם כתוב מחיר ומה מגיע לי. אני לא יודעת כמה זה עלה. כמה כסף לשכירות היה בשנה האחרונה שנכנס לחשבון. היה לו חשבון. זה לא מיום ליום. לשאלת בית המשפט זה נכון שחתמתי על אישור ביום 13.9.12 לפיו אני מאשרת כי קיבלתי דו"ח כספי על ניהול העזבון בתקופה הרלבנטית וקיבלתי את חלקי בעזבון על פי הדו"ח ועל פי הצוואה. אני לא יודעת כמה כסף. לא כתובות של הנכסים, לא יודעת אם בית של 2 קומות או קומה אחת. נותנים לי כסף ואומרים לי תחתמי פה. אני לא יודעת מה זה המילה דו"ח. אני ביקשתי מהנתבע כמנהל עזבון לראות חוזה מכירת שכירות. הוא לקח מתווך ושילם 2% ממכירה של השכירות. שאלתי אותו לגבי זה ותשובתו היתה את תקבלי דו"ח ותראי. היה מכרז של השכירות. אני לא קיבלתי שום פתק. קיבלתי נייר עם המספרים שאני לא מבינה בזה כלום. לשאלת בית המשפט לגבי מועד הגשת התביעה בשנת 2016 ביחס לסיום ניהול העזבון וסגירת התיק בשנת 2013, אני משיבה כי פניתי לעו"ד ס. והיא שאלה אותי שאלה האם אני בדקתי איך היתה חלוקת הרכוש, אמרתי שלא. היא אמרה שכך לא עושים ופנתה עם אדון א. במכתב. אדון א. אמר שלא יתן לה שום דבר. כשפניתי לשם, זה היה ריק. אין פתק. אני מכרתי דירה. יש לי חוזה עם המתווך. הוא שילם 2%. אני חתמתי על ההסכם. לשאלת בית המשפט אני חתומה על הסכם המכר לגבי הדירה בארץ ואני לא זוכרת לגבי ההסכם בחו"ל. אני מדברת אך לא מבינה מה שאני קוראת. אני לא הלכתי לאולפן. אני לא בדקתי. שנתיים לא עשיתי כלום". בהמשך העידה התובעת כי התעורר אצלה חשד נוכח התנהלות הנתבע בעת פתיחת הכספות בבית המנוח אליה לא הוזמנה ואף קיבלה פחות תכשיטים מכפי שזכרה, סמוך לאחר השבעה (פרוט' 30.03.17, עמ' 5 שורות 1-15) "הבור השחור" השני בתיק הזה זה הרכוש שהיה בדירה. בדירה היה רכוש שהיה שווה הון עתק של כסף. היו 2 כספות. כסף מזומן ותכשיטים. היה פלאפון שם עם מידע חשוב של התביעה של התובעת שהועלם. היו מכתבים בכספות. הפלאפון לא היה בכספת. היו בדירה טלויזיה 56 אינץ. היה סלון חדש והיה הרבה רכוש. לפתיחת הכספות הלך הנתבע לבד, פתח את הכספות בלי היורשים, לקח משם מה שהוא רוצה ולא רשם את התכולה של הכספות ונתן לתובעת 3 מעטפות עם קצת כסף ותכשיטים. היתה טבעת עם יהלום גדול שנעלם. אחותו בבית הדין לעבודה העידה שהנתבע קרה לכל הילדים והנכדים שעשו הפנינג בדירה וכל אחד לקח מה שהוא רוצה. התובעת לא ידעה על זה בכלל. הפתיחה של הכספות נעשתה מיד לאחר השבעה. חודש אחרי זה הוא הביא לה 4 מעטפות עם קצת כסף וקצת תכשיטים. היא לא הוזמנה לפתיחת הכספות. התובעת: אני לא זוכרת כמה כסף היה במעטפות. לא זוכרת בדיוק את הסכום. היה 500 יורו במעטפה אחת בערך, 350-400 דולר במעטפה שניה, 21 דולר במעטפה שלישית ומעטפה רביעית היו 3 שרשראות ופתק "תהני בחו"ל" אלא שכפי שעלה בחקירתה ויפורט להלן, התובעת היתה נוכחת במועד פתיחת הכספות ולא העלתה טענותיה ב"זמן אמת" או בסמוך לאחר מכן. 19. מגרסת התובעת עולה כי חשדה במעילה נטענת של הנתבע לכאורה בכספי העיזבון כבר ביום 17.01.12, עת הוגשה הפרטה, ועוד קודם לכן, חודש לאחר השבעה (והמועד הנטען של פתיחת הכספות בבית המנוח). הגם שכך, התובעת אישרה את חלוקת עיזבון המנוח בישראל בחתימתה ביום 13.9.12, וקבלת חלקה בעיזבון. התובעת בשום שלב לא פנתה לבימ"ש המוסמך בת"א בו נוהל תיק עיזבון המנוח, בבקשה מתאימה עד מועד שחרור הנתבע מתפקידו וגם לא סמוך לאחר מכן. התובעת לא ביקשה בזמן אמת לברר את היקף נכסי העיזבון או פעולות מנהל העיזבון לאחר שקיבלה את מסמכי מנהל העיזבון בעניין. עד שנת 2015 התובעת לא עשתה כלום (כלשונה). התובעת הגישה את התביעה למתן חשבונות בשנת 2016 ואת תביעתה הכספית בשנת 2019. התובעת כבשה טענותיה בעניין היקף העיזבון והתנהלות הנתבע כמנהל עיזבון משך שנים. גם אם לא חלה התיישנות במובנה בחוק ההתיישנות, יש במועד הגשת תביעותיה שיהוי ניכר. טענת שיהוי 20. סעיף 27 סיפא לחוק ההתיישנות קובע: "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי". שיהוי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיעשה בו שימוש מצומצם ובנסיבות חריגות בלבד בהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. ככלל, השתהות בהגשת תביעה, אינה כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות ייווצר מקום בו יש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע. זהו שימוש שהנו בבחינת ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. לשם הוכחת שיהוי נדרש להוכיח, כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה המוקנית לו או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו גם שהוסיפו תנאי חלופי לפיו השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. התנאי לשינוי מצב לרעה שלוב בדרישה ששינוי כאמור ינבע מהתנהגות בלתי ראויה של התובע. אין שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי נסיבות אובייקטיבי שאינו תלוי בתובע, כהרי שינוי מצב הנתבע לרעה הנובע מהתנהגות התובע. אם כן, שינוי מצב לרעה בהקשר של טענת השיהוי שלוב ביחסים הפנימיים שבין התובע והנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם. במסגרת בחינת תום הלב של התובע עשויה להיבחן גם שאלת תום ליבו של הנתבע (למשל: אם פעל בשקידה סבירה במסגרת משא ומתן שניהל עם התובע לפתרון הסכסוך מחוץ לערכאות, והאם אפשר שהתנהגותו תרמה לשיהוי ולשינוי מצבו לרעה (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פס' 9-15 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה בדעת רב בהסכמת חברי ההרכב הנשיא (בתוארו אז) א. ברק וכב' השופט בדימוס י. אנגלרד, וההפניות לפסיקה הנזכרות שם (02.07.03)). 21. המשפט הישראלי אימץ באופן נרחב, מקיף וכולל את עקרון תום הלב בקיום חוזה (סע' 12(א) ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ובניהול ההליך המשפטי (רע"א 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449, 461 (1981)). כך גם, תקנות 4-5 בפרק עקרונות היסוד בתקנות החדשות קובעות, כי אל לו לבעל דין לעשות שימוש לרעה בהליך שיפוטי וכי על בית המשפט לפעול למניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי. תקנה 42 לתקנות החדשות מאפשרת לבית משפט למחוק כתב טענות מטעם זה בלבד. אף תקנה 51(ג) לתקנות החדשות מתייחסת לעשיית שימוש לרעה בהליכי המשפט באשר לחיובו של בעל דין בהוצאות לטובת הנפגע או אוצר המדינה, ואף את בא כוחו, בנסיבות מיוחדות בהן מצא בית המשפט טעם לעשות כן. השוו לעניין זה דבריו של כב' השופט נ. סולברג ברע"א 8921/20 SKS Holding LLC נ' גיל אורן עו"ד, פס' 27-29 לפסק הדין (13.05.21). בעניינינו - 22. - התובעת אישרה כי כיבדה את רצון המנוח ולא התנגדה למינוי הנתבע כמנהל עיזבון המנוח; - התובעת חתמה ביום 08.03.11 על כתב הסכמה למינוי הנתבע כמנהל עיזבונו של המנוח; - התובעת הייתה מיוצגת לאורך כל התקופה הרלוונטית על ידי עו"ד ר. ולאחר מכן על ידי עו"ד ס.; - התובעת חתמה על מסמך מיום 27.02.12 שכותרתו "חלוקת כספי עיזבון בגין מכירת דירה 141 ב...", שם הצהירה כי קיבלה סך 1,404,041.50 ₪ מחצית מערך מכירת הדירה בניכוי הוצאות המכירה ועל פי הוראת החלוקה של הרכוש לפי צוואת המנוח. - התובעת חתמה על כתב ויתור ביום 02.07.12 שהוגש לבית המשפט בנאבדה, ארה"ב, לפיו אין לה טענה בדבר חלוקת נכסי העיזבון בארה"ב באמצעות מנהל העיזבון שם, מר א.ח. (נספח 16 לכתב התביעה המתוקן), מוותרת על כל התחשבנות, חלוקה סופית, הפטר מנהל העיזבון ושכר טרחתו. - התובעת אישרה כי ביום 13.09.12 חתמה קבלת חלקה בעיזבון בישראל בסך 2.4 מיליון ₪ (פרוט' 22.11.21, עמ' 10 שורות 33-34) שלשונו: "אני הח"מ א.א. ת.ז. ... מאשרת כי קיבלתי "דו"ח כספי על ניהול עיזבון המנוח י.ב. ז"ל". הדו"ח מתייחס לתקופה מיום 24.7.11 ועד ליום 14.9.12. כמו כן אני מאשרת כי קיבלתי את חלקי בעיזבון עפ"י הנקוב בדו"ח ועפ"י החלקים הנקובים בצוואת המנוח (50% מדירת המגורים ו-30% מיתר נכסי העיזבון). ידוע לי כי בחשבון נותר סך של כ-10,000 ₪ להבטחת תשלום חובות ו/או אגרות נוספים. ידוע לי כי היתרה תחולק עם ביצוע התשלומים האמורים". עוד אישרה התובעת, כי באותו היום קיבלה את הדו"ח הכספי. בדו"ח דווחו פעולות בעיזבון והוצאות לרבות שכר טרחת הנתבעת, הוצאות הנתבע בנסיעתו לארה"ב, הוצאות עבור מחיקת החברה ואישורים (נספחים 4-5 לתצהיר הנתבעים). התובעת אישרה בדיון כי חתמה על כך שאין לה טענות כלפי הנתבעים או עיזבון המנוח (פרוט' 22.11.21, עמ' 10 שורות 33-34). התובעת אכן פנתה לנתבע ביום 07.03.13 באמצעות באת כוחה לקבל אסמכתאות לפעולותיו כמנהל עיזבון. לטענתה נענתה בסירוב. הגם שכך משך שנתיים עד פניה נוספת מיום 13.8.15 לא עשתה דבר ונראה כי השלימה עם הדברים. התובעת הודתה "אני לא בדקתי. שנתיים לא עשיתי כלום" (פרוט' 30.03.17, עמ' 4 שורות 10-11). תביעתה למתן חשבונות הוגשה בשנת 2016 והתיק נסגר ביום 21.1.19. תביעתה הכספית הוגשה ב-13.5.19. בזמן אמת התובעת לא השיגה על תפקוד הנתבע (והנתבעת), אלא רק שנים לאחר שחולק העיזבון; לתובעת הייתה הזדמנות לבדוק את הדו"ח הכספי בזמן אמת; התובעת אפשרה את שחרור מנהל העיזבון מתפקידו מבלי להגישה כל בקשה בעניין בהליך שהתנהל ככל שסברה כי נדרשים מסמכים נוספים ובדיקות, לא הגישה הליך בעניין היקף העיזבון וכל זאת שעה שהיתה מיוצגת. הטענה העיקרית בפי התובעת למועד הגשת התביעה "...לגבי נכסים וכספים שהוסתרו מהעיזבון ולא חולקו" (בלשון ב"כ התובעת בפרוט' 22.11.21, עמ' 9 שורות 20-21; פרוט' 01.01.20, עמ' 1 שורות 19-20). חלק ארי מהכספים שהוסתרו לטענתה, סך 450,000 ₪ שהעביר המנוח (בחייו) לחשבון אמו המנוחה (פרוט' 01.01.20, עמ' 1 שורות 26-28). כפי שיפורט להלן, לא עלה בידה של התובעת להוכיח נכסים וכספים שהוסתרו מהעיזבון. 23. מעבר לכך. ניתן היה לסבור שאילו היו פני הדברים כפי שטוענת התובעת, יש אינטרס ליתר היורשים להצטרף להליך. ולא כך היא. התובעת לא הניחה כל הסבר מדוע לא צירפה את יתר היורשים (כ-8) כנתבעים/ תובעים לתביעה (דברי ב"כ התובעת בפרוט' 22.11.21, עמ' 9 שורות 22-30): "אין לנו מידע האם הכספים הללו לאן הם הגיעו. אין ראיה שהם חולקו ליורשים האחרים... יכול להיות שיתר היורשים הם צד נדרש, אבל קודם צריך לראות את המסמכים... לשאלת בית המשפט, היורשים של האמא הם המנוח ואחיו. יכול להיות שבעקבות הממצאים יהיה מקום לצרף אותם ואולי גם לא". בהמשך הדברים עלה, כי אין זהות בין יורשיי המנוח ליורשיי אמו המנוחה וכי עיזבון המנוחה חולק זה מכבר (פרוט' 22.11.21, עמ' 10 שורות 19-22). התובעת לא הצליחה להניח הסבר ענייני בעניין גם לא בחקירתה (פרוט', עמ' 73 שורות 3-20; עמ' 74 שורות 9-10, 13-22). מעדות מר א.י., אחד הזוכים בצוואה, אף עלה כי מר מ.א., בן זוגה הנוכחי של התובעת, שוחח איתו וסיפר לו שיש נכסים שהוסתרו מהיורשים אולם לא שלח לו כלום בתמיכה לנטען (פרוט', עמ' 78 שורות 31-33). 24. התובעת אישרה בעדותה שהיא משפטנית בהשכלתה (פרוט', עמ' 38 שורות 5-8), יחד עם היותה מיוצגת במהלך ניהול העיזבון חזקה שהבינה את משמעות הפעולות וההליכים שנעשו בעיזבון. כמו גם הגשת תביעותיה והשיהוי שנקטה בהגשתן. מעבר לכך, מהראיות והעדויות שנשמעו עולה כי התובעת הייתה מעורבת בהליכי העיזבון בארה"ב ובארץ, הייתה מלווה בייעוץ משפטי, קיימה פגישות, בניגוד למצג שהיא מבקשת לצייר בתביעתה. התובעת מינתה את עו"ד ט. מטעמה למנהל עיזבון בארה"ב ללא תגובות יתר היורשים, על יסוד הצגת מצג כאילו היא היורשת היחידה. כשנשאלה בחקירתה בעניין השיבה "אני אחת מיורשים. את צודקת. אבל אני היורשת הראשית. שם שלי מתחיל את הצוואה... זה לא נקרא שקר. מזה לא, זה לא נקרא שקר. אני פונה לעו"ד ומבקשת למצוא. מה אני אגיד? אני אחת מזוכים? אני לא יודעת שצריך להגיד שם" (פרוט', עמ' 40 שורות 11-22). התובעת אישרה אגב חקירתה, כי הייתה מיוצגת באותה עת על ידי עו"ד ס. (פרוט', עמ' 53 שורות 30-33). 25. הגם שטוענת בתביעה כאן לנכס מוסתר בארה"ב, לצוואה אמריקאית שהוסתרה, לא תבעה את מנהל העיזבון בחו"ל, מר א.ח., שהוא גם אחד מהזוכים בצוואת המנוח. תשובתה בעניין זה התמצתה במילים "שאלה טובה" ולא הוסיפה (פרוט', עמ' 53 שורות 27-29; עמ' 54 שורות 3-7). 26. התובעת לא הגישה תביעה לבירור היקף עיזבון המנוח בזמן אמת, הגם שמרבית טענותיה מתייחסות במהותן להיקף העיזבון. זאת הגם שהייתה פתוחה בפניה הדרך לעשות כן כבר בשנים שקדמו לחלוקת העיזבון (עד 09/12). בנסיבות אלו אני סבורה, שהיה זה ראוי והוגן לברר טענות הקשורות בהיקף העיזבון במסגרת דיונית מתאימה ובזמן אמת. ולא בדיעבד שנים לאחר שחולק העיזבון והפך לקניינם של הזוכים בצוואת המנוח. 27. הגם שדי במפורט כדי להביא לדחיית התביעה, לא אעשה מלאכתי קלה ואדון להלן ביתר טענות הצדדים לגופן. 28. טענות התובעת נחלקות לשתי קבוצות עיקריות: האחת, שכר טרחת הנתבעים כבעלי תפקידים ששולם מהעיזבון. השנייה, להברחות נכסים/ כספים נטענות מתוך העיזבון. שכר טרחת מנהל עיזבון – 29. סעיף 82 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע תפקידיו של מנהל העיזבון: "מנהל עזבון חייב, בכפוף להוראות בית המשפט, לכנס את נכסי העזבון, לנהל את העזבון, לסלק את חובות העזבון, לחלק את יתרת העזבון בין היורשים, לפי צו ירושה או צוואה מקויימת, ולעשות כל דבר אחר הדרוש לביצועם של צו ירושה או של צוואה מקויימת". שכרו של מנהל העיזבון ייפסק על ידי בית המשפט בתום ניהול העיזבון (תקנה 45ד(א) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1988 לאחר שזה הגיש לבית המשפט בקשה לפסיקת שכר טרחה ולקבלת אישור על סיום תפקידו כמנהל עיזבון (תקנה 45א(א) לתקנות). שכר הטרחה שייקבע לא יעלה על 3% משווי העיזבון, בהתחשב בין היתר בשווי הכולל של נכסי העיזבון, בסוג נכסי העיזבון, בטיב הפעולות שביצע מנהל העיזבון ובהיקפן (תקנה 45ב(א) לתקנות). אם כלל ניהול העיזבון פעולות חריגות או נדרש מאמץ מיוחד לביצוע תפקידיו הרגילים של מנהל העיזבון, רשאי בית משפט להגדיל שכרו ובלבד שהשכר שייקבע לא יעלה על 4% משווי העיזבון (תקנה 45ב(ב) לתקנות). לשכר הטרחה שייקבע יתווסף מע"מ (תקנה 45ב(ג) לתקנות). בתקנה 45ג לתקנות הגדיר המחוקק את רכיבי שכר מנהל העיזבון: "(א) שכר מנהל עיזבון כולל שכר בעד כל הפעולות הרגילות הכרוכות בניהול העיזבון, לרבות בעד הגשת בקשות למינוי מנהל עיזבון, למתן הוראות, לפסיקת שכר טרחה ולאישור על סיום תפקידו והוא אינו כולל שכר בעד הגשת בקשות לצו ירושה ולצו קיום צוואה. (ב) שכר מנהל עיזבון כולל החזר ההוצאות השוטפות הרגילות הכרוכות בניהול העיזבון; מנהל עיזבון רשאי לנכות מהעיזבון הוצאות אחרות שהוציא בקשר לעיזבון, כפי שיאשר בית המשפט, ורשאי הוא להגיש לבית המשפט בקשה לקבלת אישור מראש להוצאה מיוחדת שהוא עומד להוציא. (ג) בית המשפט רשאי לפסוק למנהל העיזבון שכר נפרד בעד שירותים מקצועיים שנתן בתחום מקצועו בקשר לעיזבון, וכן רשאי הוא להתיר לו לנכות מהעיזבון הוצאות בעד שירותים מקצועיים שקיבל בקשר לעיזבון, אשר אינם כלולים בתקנות משנה (א) ו-(ב). (ד) שכר שייפסק או שיותר בניכוי לפי תקנת משנה (ג) לא יעלה על התעריף המינימלי הקיים או המומלץ במקצועו של נותן השירות המקצועי, אלא אם אישר זאת בית המשפט מראש". 30. פעולותיו של מנהל העיזבון חלקן בעלות אופי משפטי מובהק (בקשות שמגיש לצורך מילוי תפקידיו לבית משפט) וחלקן בעלות אופי מנהלי-ביצועי כמו כינוס נכסים ותשלום חובות. שכרו נפסק עבור כלל הפעולות שהן חלק "טבעי" ממילוי תפקידיו (סעיף 91 לחוק הירושה), בין שהיו בעלות אופי משפטי ובין שהיו בעלות אופי מנהלי-ביצועי. הסיר מנהל העיזבון מעל שכמו פעולות שהן חלק "טבעי" ממילוי תפקידיו והעבירן לאחר – עו"ד, רו"ח או בעל מקצוע אחר - לא יהיה זכאי לשכר נוסף עבור פעולות אלה וכן לא יהיה אותו אחר זכאי לתשלום עבורן מהעיזבון. השכר לאותו אחר ישולם מתוך השכר של מנהל העיזבון. עשה מנהל העיזבון פעולות החורגות באופן מהותי ממילוי תפקידיו, כך למשל: הגשת תביעה בשם העיזבון לבית המשפט או הגנה נגד תביעות שהוגשו נגד העיזבון - הוא זכאי עבורן לשכר נוסף מן העיזבון, מלבד השכר שהוא זכאי לו עבור הפעולות שהן חלק 'טבעי' ממילוי תפקידיו. אפשר שמנהל העיזבון עצמו יהיה זכאי לשכר הנוסף אם עשה את הפעולה החריגה בעצמו, ויכול שהשכר הנוסף ישולם למי ששירותיו דרושים לצורך הפעולה - עורך דין, רו"ח או אחר, אם עשה את הפעולה החריגה במקום מנהל העיזבון (ע"א 2886/00 הקרן לטיפול בחסויים נ' היועץ המשפטי לממשלה על ידי האפוטרופוס הכללי, פ"ד נה(5) 62, 68 (11.07.01)). 31. בהתאם לתקנה 45ג(ד) לתקנות, בית משפט אינו רשאי לאשר שכר טרחת מנהל עיזבון החורג מהתעריף המינימלי הקיים במקצועו של נותן השירות, ולענייננו - כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, אלא אם אישר הדבר מראש (ראו: עמ"ש (חיפה) 44003-09-19 ר.ש נ' א.ו עו"ד (22.04.20)). 32. מן הכלל אל הפרט - לכתב ההגנה צורף כנספח 6 דו"ח הכספי על סיום עבודתו כמנהל עיזבון אשר הוגש לבימ"ש ולב"כ האפוטרופוס הכללי ביום 13.08.13. לדו"ח צורף וסומן באות "ד" הסכם עליו חתומים התובעת הנתבע ויתר הזוכים לפיו מסכימים כי עבור פעולות הנתבע בניהול כספי העיזבון וממכר דירות העיזבון ישולם לו מתוך כספי העיזבון שכר טרחה בשיעור 3% משווי העיזבון על פי פרטת נכסי העיזבון. הנתבע הסביר בתצהירו, כי הגם שבמקור דרש שכר טרחה גבוה יותר בשיעור 4% משווי כלל העיזבון, הסכים נוכח התערבות ב"כ התובעת דאז ולצרכי פשרה להפחית משכרו. שכר הטרחה נבדק על ידי ב"כ האפוטרופוס הכללי ובהסכמת כל הזוכים בצוואה, לרבות התובעת שהייתה מיוצגת. גרסתו של הנתבע - לא נסתרה. הנתבע העיד על הפעולות שביצע בעיזבון בגינם שולם שכה"ט (פרוט' 1.1.20, עמ' 4 שורות 16-33), ואלו לא נסתרו ומהימנות עלי. צורף לתצהירי הנתבעים נספח 2 הסכם המכר מיום 13.11.11 שהתובעת נזכרת בכותרת ההסכם כאחת המוכרות בצירוף חתימתה, על פיו תמורת המכר הנה 2,800,000 ₪. התובעת לא הכחישה את חתימתה על גבי הסכם המכר. התובעת היתה מיוצגת. התובעת לא השיגה על הסכמות הצדדים בהסכמי שכר הטרחה והיא אינה טוענת כלפיהם גם בתביעה שלפני; העד א.י. העיד כי הנתבע טרח ודאג לעדכן לאורך ההליך איפה הדברים עומדים, הוא הרגיש מעודכן באופן מלא בנעשה ומנקודת מבטו הדברים נעשו בשקיפות (פרוט', עמ' 77 שורות 31-34; עמ' 78 שורות 1-14). גם כשעומת עם הטענה שלמנוח היו מניות בכל מיני חברות ישראליות שלא נכללו לכאורה בנכסי העיזבון הוא עמד על טענתו זו (פרוט', עמ' 79 שורות 6-9). לא מצאתי כל נימוק להתערב בשכ"ט שנקבע עליו הוסכם עם הנתבע. 33. אשר לפרשנות המילים "שווי העיזבון" האם כוללת גם נכסים בחו"ל או שמא כוונת הצדדים הייתה לנכסים הנמצאים בישראל בלבד - תקנה 45ז לתקנות הירושה קובעת: "(א) נכסי העיזבון לצורך קביעת שווי העיזבון הם כל אותם נכסים שהיו בעיזבון במועד פטירת המוריש או שנוספו לאחר מכן, על פי הפרטה ותוספת הפרטה, אם הוגשה. (ב) לצורך קביעת שכר טרחת מנהל העיזבון ייקבע שוויים של נכסי העיזבון כדלקמן: (1) נכסים כספיים - השווי ביום פטירת המוריש בצירוף הפרשי הצמדה בשיעור עליית מדד המחירים לצרכן (להלן-המדד) שפורסם לאחרונה לפני יום הגשת הבקשה לפסיקת שכר טרחה, לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני יום פטירת המוריש; (2) נכסים אחרים - השווי ביום מימושם או ביום חלוקתם ליורשים בלא מימוש, לפי הענין, בצירוף הפרשי הצמדה בשיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני יום הגשת הבקשה לפסיקת שכר טרחה, לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני יום המימוש או יום החלוקה ליורשים בלא מימוש, לפי הענין". תקנה 45ז לתקנות הירושה לא מבחינה בין נכסים הנמצאים בישראל לבין כאלו הנמצאים בחו"ל לצורך חישוב שכר טרחה; התובעת לא הפנתה בתביעתה ובכתבי בטענותיה למקור נורמטיבי התומך בטענתה; הסכמת הצדדים כפי שנרשמה ונחתמה כי שכ"ט הנתבע בשיעור 3% ייחושב משווי העיזבון על פי פרטת נכסי העיזבון שצורפה, תואמת את לשון תקנה 45ז לתקנות הירושה. בפרטת נכסי העיזבון מיום 15.11.11 נכללו גם נכסים שהיו בבעלות המנוח בארה"ב. התובעת בתצהירה מיום 23.02.18, שהוגש בהליך קודם למתן חשבונות, מדגישה בסע' 5 שם, כי "עיזבון המנוח כלל נכסי מקרקעין, כספים ועסקים הן בארץ והן בארצות הברית" אין מקום להתערב בכך. זאת מעבר לכך שטענות התובעת מועלות שנים ארוכות לאחר אישור שכה"ט המוסכם. 34. האם נפל פגם בתשלום שכר טרחת הנתבעת בשיעור 1.5% משווי העיזבון מעבר לשכ"ט הנתבע? התובעת עותרת להחזר נטען המגיע לה בסך 128,457 ₪ ששילם הנתבע לנתבעת, המורכב מ: א. תשלום שכ"ט לנתבעת בשיעור 1.5% משווי העיזבון; ב. תשלום סך 10,000 ₪ בגין הוצאות צו קיום צוואה; ג. תשלום בגין ההפרש שבין חלקה של התובעת בפיצוי עקב מכירת הדירה ב... (30%) לבין שיעור הפיצוי הנטען המגיע לה (50%); ד. תשלום שכר טרחה בשיעור גבוה בסך כ-1.88% מתמורת מכר הדירה; ה. תשלום בסך 10,004 ₪ עבור פירוק חברת "X". 35. מהעדויות וחומר הראיות שהונח לפני נמצא שלא נפל כל פגם בתשלום שכר טרחת הנתבעת. הנתבעת – בכתב ההגנה פרטה את הפעולות שביצעה, ביניהן – סייעה בהגשת פרטה, בעניין פרסום מודעות לנושים, פעלה לרישום דירת המנוח ב... על שמו לאחר ביצוע העברה מחברה משכנתה ע"ש אם המנוח ולאחר מכן ע"ש המנוח, איתרה את החברה המשכנת, קיימה פגישה במשרדי ב"כ האפוטרופוס הכללי לזרור מתן צו, טיפלה באישורי רשות המיסים להעברה, טיפלה בקבלת חוו"ד שמאי, ערכה הסכם מכר, ביצעה התמחרות בין המציעים, גבתה פיצוי בסך 295,000 ₪ מרוכש שביטל את העיסקה, ערכה הסכם מכר עם רוכש שני, הגישה בקשה לבימ"ש לאשרו, פתחה חשבון נאמנות, רשמה את הדירה ע"ש הזוכות, פעלה לסגירת חברה ריקה מתוכן בניהול המנוח, ניהלה התייעצויות עם עו"ד בארה"ב, הגישה בשם הנתבע דו"ח סיכום לאפוטרופוס הכללי, הגישה בקשה לפסיקת שכ"ט מנהל העיזבון. זו רשימה חלקית לטענתה. הנתבעת העידה כי היה לה הסכם בעל פה עם הנתבע שישולם לה סך 1.5% משווי העיזבון בתוספת מע"מ עבור אותן פעולות משפטיות החורגות מניהול העיזבון "הטבעי" (פרוט', עמ' 133 שורות 19-23, פרוט' 1.1.20, עמ' 5 שורות 2-25): "אני קיבלתי 1.5 אחוז משווי העיזבון והיו פעולות נוספות שקיבלתי עליהן 17,000 ₪ - על הרישום של הדירה על שם אמא של המנוח. דירת המנוח לא הייתה רשומה על שמו וגם לא על שם אימו. בנוסף לכך, מאחר ובמכירה הראשונה היתה התמחרות בין כל מיני מציעים והאחרון שבחרנו בו חזר בו והייתי צריכה לנהל מולו הליכים לגבי גובה הפיצוי שעליו לשלם. הכסף נכנס לעיזבון - 290,000 ₪ שנכנס לעיזבון כתוצאה מן הטיפול שלי. אני לא קיבלתי שכ"ט נפרד עבור הטיפול במכירת הדירה. הסכום שקיבלתי זה בתוך ה-1.5 אחוז מהעיזבון. אני לא קיבלתי שכ"ט נפרד עבור הוצאת צו קיום צוואה. זה נכלל בתוך ה-1.5 אחוז מהעיזבון. לגבי סגירת חברת X - זה קיבלתי בנפרד 8550 כאשר את רב הסכום שילמתי לרו"ח שהיה צריך לעזור לי לסגור את החברה. היה צריך להגיש מסמכים מתאימים. 1.5 אחוז הוא שכ"ט מינימום שקבוע בתקנות לשכת עורכי הדין. ... אני ייצגתי את מנהל העיזבון כעו"ד לצורך הגשת בקשות בתיק, אני הגשתי בשם מר ב.ה. את הבקשה לקיום צוואה, בקשה למינוי מנהל עיזבון זמני בפני רשם הירושות, יש רשימה שלמה של מה שעשיתי וזה לא הכל. מפנה לסעיף 10 ב ב 2 בכתב ההגנה. ... לשאלת בימ"ש, בימ"ש לא נתן אישור לתשלום מתוך העיזבון. רשם הירושה מינה את מר ב.ה. כמנהל עיזבון והוא מינה אותי כעורכת דין". 36. מחומר הראיות שלפני ומעדויות הצדדים התרשמתי כי שכרה של הנתבעת שולם לה עבור פעולות/ שירותים שביצעה כעורך דין שאינן כלולות בתפקידו של מנהל העיזבון ולגביהן הייתה זכאית לתשלום מהעיזבון עצמו מאחר וזוהי פעולה לטובת כלל העיזבון. כך, תקנה 45ג(א) לתקנות הירושה קובעת, כי פעולות שנעשו לשם השגת צו קיום צוואה על ידי מנהל העיזבון (במקרה שלפני באמצעות הנתבעת), אינן פעולות הכלולות בתפקידיו של מנהל העיזבון. לפיכך, השכר בגין פעולה זו משתלם בנפרד. בסע' 4א(4)(א) לתוספת לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000 (להלן: "התוספת לכללי לשכת עוה"ד") נקבע, כי שכר הטרחה המינימלי לבקשה לצו קיום צוואה (ללא התנגדות) הנו בשיעור 1.5% מערך העיזבון. הנתבעת הצהירה, כי קיבלה שכר טרחה נוסף עבור הפעולות המיוחדות הבאות (סע' 20ח לתצהירה): סך 17,826 ₪ בתוספת מע"מ עבור רישום דירת המנוח ע"ש אמו המנוחה וממנה העברה על שמו וייצוג של העיזבון נגד מציע שחזר בו מהצעתו לרכוש את הדירה, מימוש הערבות הבנקאית והנבת סך של 295,000 ₪ לקופת העיזבון; סך 8,550 ₪ בתוספת מע"מ בגין הטיפול בחברת "X". 37. הנתבעת הבהירה, כי בניגוד לנטען לא שולם לה סך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור הגשת הבקשה לקיום צוואת המנוח. סכום זה שולם לה כמקדמה על חשבון שכר טרחתה. כך גם, סך 52,715 ₪ (44,271 ₪ בתוספת מע"מ והוצאות; חשבונית בעמ' 102 לתצהיר הנתבע) שולם לה על חשבון שכר הטרחה הכולל עבור טיפול במכר הדירה. הדברים לא נסתרו. 38. גובה שכר הטרחה תואם בקירוב לתעריף שכר הטרחה המינימלי המומלץ בתוספת לכללי לשכת עורכי הדין. כך, שכר הטרחה ששולם לה עבור פירוק החברה מרצון, רישום זכויות האם המנוחה בדירה ואז את זכויות המנוח בה וייצוג העיזבון בתביעה לביטול הסכם המכר על ידי צד ג' תואמים לסע' (6), (9)(ח) ו-(1) לתוספת לכללי לשכת עוה"ד. פעולות אלה שפורטו הם בבחינת ייזום הליכים משפטיים לטובת העיזבון עליהן זכאית הנתבעת לשכר טרחה נפרד מהעיזבון. זאת בהתאם לתקנה 45ג לתקנות הירושה. 39. אני דוחה את טענת התובעת, כי היה על הנתבעים לקבל אישור מוקדם של בית המשפט לשכר טרחת הנתבעת עבור שירותיה המשפטיים. לשון תקנה 45ג(ג) ו-(ד) לתקנות הירושה קובעת, כי נדרש אישור מבית משפט מקום בו שכר הטרחה המבוקש גבוה מהתעריף המינימלי הקיים או המומלץ במקצועו של נותן השירות המקצועי (ולענייננו - כללי לשכת עוה"ד). מעת ששכר טרחת הנתבעת תואם את התעריף המינימלי הקבוע בתוספת לכללי לשכת עוה"ד הרי שלא נדרש אישור בית המשפט לכך (ראו בעניין: עמ"ש 44003-09-19 ר.ש נ' א.ו. עו"ד, פס' 13 לפסק דינו של כב' השופט ס. ג'יוסי (22.04.20)). 40. אני דוחה את טענת התובעת בנוגע לשכר טרחת הנתבעת בגין הטיפול במכר דירת המנוח, גם מהטעם שהתובעת ידעה על הטיפול במכר ולא העלתה כל טענה במועד הרלוונטי. הסכם המכר מיום 13.11.11 צורף לכתב ההגנה ונחתם בחתימת ידה של התובעת; הצהרת הנתבעת בתצהירה על מעורבותה הפעילה מאד של התובעת בהליך המכר, נטילת טיוטה מוקדמת של ההסכם להתייעצות עם בא כוחה עו"ד ר.ועריכת בירורים לגבי מציעים וכו' (סע' 14, שם). בהסכם נרשם כי כל צד ישלם שכ"ט בא כוחו. הנתבעת רשומה כב"כ הזוכות ביניהן הנתבעת ומנהל העיזבון. 41. אני דוחה את טענת התובעת לתשלום בגין הפיצוי שהושג מצד ג' שחזר בו מהסכם מכר דירת המנוח, גם מהטעמים הבאים: התיישנות רכיב זה בתביעה, שכן התובעת קיבלה את חלקה בפיצוי ביום 09.10.11. תביעתה בעניין לא הוגשה בזמן אמת אלא בחלוף תקופת ההתיישנות; הפיצוי ששולם לתובעת בשיעור 30% תואם את הוראות הצוואה; טענות אלו מועלות בשיהוי קיצוני לאחר שחולק העיזבון והצדדים קיבלו חלקן. 42. אני דוחה את טענת התובעת לפיצוי בגין שכר טרחת הנתבעת עבור חיסול חברת "X", גם מהטעמים הבאים: התובעת לא הוכיחה טענותיה כי החברה לא נכללה בין נכסי העיזבון וכי הנתבעת גבתה הוצאות עבור הגשת דוחות לפירוק החברה, שלא לצורך. כעולה מטופס בקשה לרישום חברה מיום 31.7.05 שצורפה כנספח לכתב התביעה המתוקן, המנוח היה דירקטור ראשון בחברה. כעולה מדו"ח שנתי של החברה מיום 16.11.09 חברת Y שבבעלות המנוח הייתה בעלים ב-95% ממניות החברה וחברת "ב. תוכנה" הייתה בעלים ב-5% מהמניות בחברה. טענות התובעת בהליך שלפני עומדות בסתירה לגרסה עובדתית שהעלתה בתביעה שהגישה נגד מר ב. בבית משפט השלום בהרצליה (נספח 19 לתצהירי הנתבעים), שם טענה כי היה שותף של המנוח בחברה וכי 95% ממניות החברה שייכים למנוח (סע' 3,5,7, שם). העד מר ב. אישר בתצהירו את עובדת היות המנוח בעלים בחברה באמצעות החברה הזרה (סע' 3). 43. העד מר ב. הצהיר, כי כי המאזן האחרון שהוגש בחברה היה ליום 31.12.10 (סע' 6) וכי לנתבע לא הייתה זכות חתימה בחשבון החברה ולא נשארו לעיזבון כספים בחברה (סע' 8). העד אישר, כי הוא דרש מהנתבע לפרק את החברה ולסגור את חשבונה (סע' 9). בחקירתו, העיד כי החברה הייתה שייכת למנוח והיו בה כספים שאת רובם משך המנוח בתחילת שנת 2011, טרם פטירתו. התחייבויות החברה למעשה היו חובות של החברה כלפי המנוח וכך עלה סכום התחייבויות החברה על היתרה בה (פרוט', עמ' 80 שורות 13-22; עמ' 81 שורות 14-22). העד אישר שהוא ביקש לפרק את החברה. הוא פנה בשנת 2012 לנתבע לשם כך ואחר כך מי שניהלה את הדברים בפועל הייתה הנתבעת. הוצגו לו מסמכים לחתימה כבקשתו והוא חתם. פירוק החברה נעשה בשנת 2014, 2015 (פרוט', עמ' 82 שורות 9-11; עמ' 83 שורות 1-2, 8-12, 22-29; עמ' 84 שורות 6-7, 12-17). גרסת העד מחזקת את גרסת הנתבע בתצהירו, לפיה מר ב. היה זה שפנה אליו לחיסול החברה וסגירת חשבון הבנק שלה (סע' 26ה). לגבי הצורך בפירוק החברה, העידה הנתבעת (פרוט' 1.1.20, עמ' 8 שורות 27-34): "... לא סתם פנו אלי כי ר.ב קיבל מכתבים שהוא נדרש לשלם את האגרה השנתית וגם הוא קיבל מכתב ממס הכנסה להגיש דוח של חב' X... פניתי לרשם החברות אחרי שר.ב. היה במשרדי, לפחות פעמיים שלוש, לפי דרישתי, וניסיתי לפרק את החברה באמצעות החתימה של ר.ב.. שלחו לי מכתב מרשם החברות שצריך את החתימה של שני המנהלים ואם לב.י. יש מנהל עיזבון אני צריכה להעביר את הניהול למנהל העיזבון ושהוא יחתום על תצהיר כושר פירעון שזה ההליכים הראשונים לפירוק החברה. זו הסיבה שמנהל העיזבון חתם על תצהיר כושר פירעון". 44. רו"ח א. אישר בעדותו שקיבל שכר בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ עבור הטיפול שלו בסגירת התיקים ברשויות מע"מ, מס הכנסה וביטוח לאומי (פרוט' 19.12.22, עמ' 15 שורות 13-16). הוא הסביר שסגירת תיק מס הכנסה וביטול הקנסות שם הצריכה ממנו טיפול נוסף בחודש 9/14 עת התברר לו מהנתבע שחרף בקשתו לסגור את התיק, התיק במס הכנסה לא נסגר (פרוט' 19.12.22, עמ' 15 שורות 20-25; עמ' 16 שורות 6-14, 20-28; עמ' 20 שורות 1-7). הטיפול של רו"ח א. לצורך סגירת החברה היה מול רשויות המס בלבד ולא מול רשם החברות (פרוט', עמ' 22 שורות 21-23). העד הבהיר, כי לצורך סגירת חברה יש פרקטיקה מקובלת לפיה מביאים אישור ממס הכנסה שהחברה לא פעילה ואז אין צורך בהגשת דוחות (פרוט', עמ' 20 שורות 19-27; עמ' 22 שורות 25-28). העד אישר, כי דוח אחרון שהגיש לצורך סגירת תיק החברה ברשויות המס היה משנת 2010 (פרוט' 19.12.22, עמ' 16 שורות 32-34). הסביר, כי ביקש להגיש את דוח 2010 ביחד עם דוח 2011, זו פרקטיקה מקובלת ואפשרית, אך בסוף לא אושר לו לעשות כן. הוא העיד שכאשר נשאל על כך, השיב שהגיש את שני הדוחות 2010-2011 בהסתמך על זיכרונו אולם בפועל לא עשה כן (פרוט', עמ' 22 שורות 27-34; עמ' 23 שורות 1-6). העד אישר שחברת "Y" היא חברת אם של חברת "X" והחזיקה את המניות בחברה וזה היה חלקו של המנוח בחברה (פרוט' 19.12.22, עמ' 17 שורות 27-28). העד אישר שבתקופה הרלוונטית בשנים 2010, 2011 ו-2014 היה צורך במעורבות של עו"ד לשם פירוק חברה בעיקר לשם אימות חתימות במסגרת תצהירים. כיום, לטענתו אין עוד צורך בטיפול של עו"ד לסגירת חברה (פרוט' 19.12.22, עמ' 18 שורות 28-34; עמ' 19 שורות 1-6; עמ' 20 שורות 13-14). 45. אני דוחה את טענת התובעת לפיצוי בגין 30% משווי שעון יד נטען שהיה למנוח כעולה ממזכר משטרתי מיום 28.02.11 שצורף כנספח לכתב התביעה המתוקן, אישר הנתבע שהוא "מקבל את שעון היד שנתפס על גופתו של המנוח ערב המקרה". לא פורט במזכר סוג השעון, שוויו או מצבו; התובעת – בגרסתה לגבי סוג השעון ושוויו נמצאו סתירות. כך, בתצהיר עדותה הראשית (סע' 15א-ד) הצהירה, כי: "ברשות המנוח היה שעון יקר במיוחד מסוג פיליפ פטק אותו ענד המנוח מדי פעם ואשר המנוח אמר לה לגביו כי שוויו מוערך בסך של $48,000 (171,216 ₪ (להלן: "שעון פטק"). כאשר המנוח לא ענד את שעון פטק הוא שמר אותו בכספת. א. לא ידוע לי באם המנוח ענד את שעון פטק בעת שהתאבד או שהוא נשמר בכספת, ואולם ברור לי כי שעון פטק נלקח על ידי הנתבע. ב. כמפורט להלן, הנתבע לקח לידיו את השעון הנ"ל ללא כל דיווח ו/או איזכור על כך. ג. המשטרה מסרה לנתבע את השעון אותו ענד המנוח בעת שהתאבד. כאמור לעיל, הנתבע לא דיווח על שעון זה והוא אינה מוזכר בפרטה. יתירה מכך, אין בפרטה שהגיש הנתבע כל איזכור לתכולת הכספת... ד. ככל שהשעון שענד המנוח בעת שהתאבד לא היה שעון פטק, הרי שברור לי כי הנתבע לקח לעצמו את שעון פטק מהכספת של המנוח". בחקירתה הצהירה כי ראתה את המנוח עונד את השעון המדובר רק פעמיים (פרוט', עמ' 68 שורות 23-24). התובעת אישרה שמחזיקה בהרבה תמונות שלה עם המנוח שעונד את השעון הנטען (פרוט', עמ' 68 שורות 21-29). לא צורפה כל תמונה (פרוט', עמ' 68 שורות 30-33). עוד הודתה התובעת "אני כתבתי בתצהיר שלי, שאני לא יודעת אם הוא היה עם השעון שהוא קפץ" (פרוט', עמ' 70 שורה 9). התובעת לא ידעה להסביר איך עומדת גרסתה מקום בו כשהמנוח רצה ליתן הוראות במפורש פעל כן (כך עשה לגבי רכב יונדאי גטס) ואילו לגבי השעון שנטען ששוויו כ-170,000 ₪ לא התייחס בצוואתו; הנתבע- העיד, כי אין לו מושג איזה שעון היה למנוח וכי אף פעם לא זכור לו שהמנוח ענד שעונים מהודרים (פרוט', עמ' 110 שורות 17-28). העד א.י. - העיד, כי למנוח לא היה שעון יוקרה בעל ערך כספי רב שנהג לענוד על ידו (סע' 3). עוד העיד, כי המנוח לא התרשם מתכשיטי יוקרה, נהג לענוד שעון פשוט (סע' 4). בחקירתו, העיד כי לא זכור לו שהמנוח ענד שעון מיוחד או יוקרתי וכי לבטח אם היה עונד כזה הרי שהוא היה מבחין בכך או שהמנוח היה מסב את תשומת ליבו (פרוט', עמ' 76 שורות 17-27). על יסוד האמור לא עלה ביד התובעת להוכיח את סוג השעון, שוויו או קיומו הנטען ותביעתה בעניין השעון - נדחית. 46. אני דוחה את טענת התובעת לפיצוי בגין כספים ותכשיטים שהעלים לכאורה הנתבע מכספת בבית המנוח גרסת התובעת לגבי נסיבות פתיחת הכספת לא הייתה עקבית לאורך ההליך באופן שיש בו לפגום במהימנותה ביחס לדרישתה לפיצוי עבור רכיב זה. כך, במכתב של עו"ד ס. מיום 14.8.13 שכותרתו "חלוקת עיזבון המנוח ב.י. ז"ל" בסע' 11 נכתב, כי התובעת קיבלה מהנתבע שלוש מעטפות שונות ששמה נכתב עליהן בכתב ידו של המנוח. על פי הכתוב במכתב את מעטפות אלה הוציא הנתבע מהכספת של המנוח. כעולה ממזכר משטרתי מיום 28.2.11 שצורף כנספח לכתב התביעה המתוקן עולה, כי הנתבע אישר שקיבל מכתבים שהותיר המנוח מהמשטרה (ולא בעת פתיחת הכספת כנטען על ידי התובעת). עוד עולה, כי רק מכתב אחד היה מיועד לתובעת, יתר המכתבים מוענו לבני משפחה אחרים של המנוח. במזכר משטרתי מיום 27.2.11 שצורף כנספח לכתב התביעה המתוקן נכתב, כי קיימת מעטפה לבנה (אחת) ועליה רשום השם "א.א." מכתב התאבדות וצ'ק של בנק הפועלים על סך 25,000 ₪ לפקודתה לתאריך 2.2.11. בתצהיר עדותה הראשית (סע' 16א-ד) הצהירה, כי היו ארבע מעטפות: באחת, כ-500 פרנק שוויצרי; בשנייה, $24, פתק מהמנוח, שתי שרשראות זהב ושרשרת פנינים; בשלישית, כ-$500; ברביעית, כ-600 יורו. בהמשך בסע' 17 לתצהירה היא מתארת מעטפה חמישית אותה לכאורה הביא לה הנתבע ביום 28.2.11 עם מכתב פרידה ושיק של 25,000 ₪. כשהתבקשה בחקירתה ליישב את הסתירה בגרסאותיה לגבי מספר המעטפות שהושארה לה השיבה כי במועד כתיבת המכתב לא הייתה בטוחה אם קיבלה מהנתבע 4 או 5 מעטפות וכי באת כוחה טעתה (פרוט', עמ' 72 שורות 27-34; עמ' 73 שורות 1-8). בתצהיר עדותה הראשית (סע' 13א-ג) העידה, כי כלל לא נכחה בעת פתיחת הכספת והדבר נודע לה רק מדברי הנתבע: "למנוח היו שתי כספות בחדר העבודה, אחת גדולה ואחת קטנה יותר. הכספות היו מצד שמאל של חדר העבודה, בתוך הארון. א. הנתבע סיפר לי שהוא פתח את הכספת יחד עם משפחתו, כי היו בכספת הרבה מעטפות, וכעת נותרו בה רק מעטפות המיועדות עבורי. ב. הנתבע פתח את שתי הכספות שהיו בבית המנוח וחילק את תכולתן בין היורשים (לרבות הוא עצמו), על פי שיקול דעתו. על פי עצה משפטית שקיבלתי, הנתבע עשה זאת ללא כל סמכות ובניגוד לדין, בטרם מונה למנהל עיזבון, לבדו ללא עדים וללא כל תיעוד, ואף מבלי לערוך תרשומת של תכולת הכספות. ג. לא ידעתי את הקוד לכספות, לא הייתי נוכחת בעת פתיחתן ולא ידוע לי מתי בדיוק פתח הנתבע את הכספות". בדיון מיום 1.1.20 התובעת הצהירה, כי נכחה יחד עם בתה הבגירה בדירת המנוח במעמד פתיחת הכספת וחלוקתה (פרוט' 1.1.20, עמ' 8 שורות 8-13; ההדגשות אינן במקור - ע'ב'ג'): "לא הייתי נוכחת במעמד פתיחת הכספת. עבר חודש ימים עד שרצתי לאדון ואמרתי לו אמרת שיש 4 מעטפות. את הכספת הם פתחו בתום השבעה. הוא אמר לי שאחותו היתה שם וגם אמא שלו קיבלו תכשיטים. מר ב.ה. סיפר שהוא פתח את הכספת והיו הרבה מעטפות. הוא אמר שהיה עם המשפחה. הוא סיפר לי על המעטפות ואמרתי שיש גם מעטפה בשבילי. הייתי מופתעת ואמרתי לו שאשמח לקבל את המעטפה. אחרי חוד ש ימים פניתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה לקבל את המעטפה. באתי לדירה. לא היה לי מפתח. הוא פתח את הכספת אחרי חודש ימים ונתן לי 4 מעטפות שנשארו שם. הכספת היתה בתוך דירת המנוח, איפה שהתגוררתי. הו אפתח את הכספת אחרי חודש ימים. אני לא הייתי בתוך החדר. הייתי בסלון. הוא יצא ונתן לי 4 מעטפות. לא זוכרת מה בדיוק עשיתי ולמה לא נכנסתי איתו. לא נפגשנו רק לצורך פתיחת הכספת. הוא כל הזמן נתן לי מסמכים. הוא אמר לי שצריך לחתום על איזה שהוא צ'ק. הוא אמר לי שהוא צריך להעביר לי צ'ק. הוא אמר לי שבכספת נשארו רק המעטפות שלי. לא אמרתי לו שאני רוצה שיפתח את הכספת בפני. אולי המעטפות כבר היו על השולחן. אני לא זוכרת. במחשבה נוספת הייתי שם עם הבת שלי. הגעתי לפגישה עם הבת שלי. נכון. כי הייתי במצב לא טוב. כשהוא נתן לי את המעטפות לא יכולתי לקרוא את המכתב האישי שהשאיר לי המנוח והבת שלי קראה לי. אני אמרתי לו בטלפון בא נפתח. אני נכנסתי לדירה. אדם עומד בסלון ונותן לי מעטפות. כשבאתי הוא כבר היה בדירה והמעטפות היו על השולחן בסלון והבת שלי יכולה להעיד על זה. היא קראה לי את המכתב. אז אני נתתי לו באותו רגע את הצ'ק שמצאתי שם. הוא אמר לי את יכולה לקחת את הכסף מהצ'ק. היה צ'ק על 25,000 ₪ והוא אמר לי שאקח כי אח"כ הוא יסגור את החשבון". לטענת הנתבע, התובעת נכחה בעת פתיחת הכספת ולקחה מעטפות עם צ'ק ותכשיטים ויש הוכחות לכך (פרוט' 1.1.20, עמ' 5 שורות 32-34). הנתבע העיד, כי התובעת פתחה את המעטפות לידו (פרוט' 1.1.20, עמ' 6 שורות 1-2). בחקירתו חזר על גרסתו כי בעת פתיחת הכספת היו נוכחים הוא והתובעת (פרוט', עמ' 102 שורות 14-22; עמ' 103 שורות 1-4). גרסתו של הנתבע מהימנה עלי ואני מקבלת אותה. 47. סתירות בגרסת התובעת עלו גם בנוגע לתכולת הכספת. כך, בחקירתה, העידה כי בכספת הייתה טבעת בשווי 80,000 דולר. אולם, היא לא זכרה את קיומה של הטבעת בכספת למרות שעל פניו נכחה בעת פתיחתה (פרוט', עמ' 64 שורות 25-33; עמ' 65 שורות 1-6). התובעת הופנתה לעמ' 122 בתצהירה שהנו מכתב מאת ב"כ דאז, עו"ד ס., מיום 07.07.13 לאחר הפטירה, שגם שם לא הוזכרה הטבעת. התובעת לא הניחה הסבר ענייני בחקירתה לכך למעט היותה בדיכאון לאחר פטירת המנוח, מצבה השתפר רק בשנת 2015. ב"כ שלח מכתב בעניין לנתבע בחודש 07/13. מעבר לכך, שהמכתב נשלח זמן מה של כשנתיים לאחר פטירת המנוח וגם אז לא הוזכרה הטבעת (פרוט', עמ' 65 שורות 9-34). התובעת לא הניחה כל הסבר ענייני מדוע בכתב התביעה המתוקן משנת 2020 לא הוזכרה טבעת היהלום הנטענת ששוויה הנטען לבד כ-80,000$ ותחת זאת ננקטה לשון "תכשיטים". עוד אישרה, כי גרסת הטבעת נזכרת לראשונה בתצהירה והוסיפה שבא כחה ייעץ לה ש"מאוחר לבקש משהו, כי זה לא היה בכתב התביעה. ככה הוא אמר לי" (פרוט', עמ' 66 שורות 1-30). 48. אני דוחה טענת התובעת למשיכות נטענות אסורות שמשך לכאורה הנתבע מחשבון המנוח לאחר פטירתו. בסעיף 15 בכתב התביעה המתוקן מפנה התובעת ל"משיכות אסורות" מחשבון המנוח לכ-42 דפי חשבון בנק מס' 006958 של המנוח לתקופה 30.1.09 ועד 30.12.11 בהם על פי הנטען מופיעות המשיכות. בנספח ב' לכתב התביעה ריכזה התובעת שבע פעולות כלכליות הנטענות להיות אסורות שביצע לכאורה הנתבע וסכומן הכולל 42,500 ₪: ביום 28.02.11, סך 5,000 ₪, עבור (כמופיע בתדפיס הבנק) החזר הוצאות ביום 01.03.11 סך 2,000 ₪ עבור בנקט ביום 02.03.11 סך 19,950 ₪ עבור העברה לעצמי ביום 14.03.11 סך 5,990 ₪ עבור כיסוי הוצאות חורגות ביום 15.03.11 סך 5,800 ₪ עבור החזר הוצאות לבן דודי ביום 22.03.11 סך 2,760 ₪ עבור כיסוי הוצאות לבן דודי ביום 29.03.11 סך 1,000 ₪ עבור תשלום הוצאות לבן דודי לטענת הנתבע, מדובר בהוצאות "הכרוכות בלוויה, בקבורה ובהקמת מצבה" בהתאם לרצון המנוח בסעיף 2 בצוואתו. החזר תשלומים ששילם עבור קבורה, מודעת אבל, מצבה, כיבוד לשבעה ותיקון דלת פלדלת שנפרצה ע"י המשטרה בליל פטירת המנוח. לנספח 15 לתצהיר הנתבע צורפו קבלות בהתייחס להוצאות הקבורה בלבד (תשלום עבור שמירת חלקת קבר, מצבה) המסתכמות בסך 33,740 ₪. לא צורפו קבלות עבור כיבוד לשבעה ותיקון דלת פלדלת. לצד זאת, עיקר המשיכות מחשבון המנוח בוצעו בסמוך לאחר פטירת המנוח (יום לאחר מכן ב-28.02.11 ובמהלך החודש שלאחר הפטירה). מועדי המשיכות הנטענות מתיישבות עם הסברו של הנתבע למשיכות אשר קושרות אותן להוצאות קבורת המנוח. בחקירתו הנגדית השיב הנתבע כי הוצאות קבורת המנוח נמשכו מחשבון המנוח עוד טרם מינויו כמנהל עיזבון וכי אינן נמצאות בתדפיס אקסל שערך. ברגע שנפתח חשבון העיזבון סכומים שהיו בחשבון המנוח הועברו לשם. כשביקש הנתבע לפרט את הוצאות המצבה והקבורה שנטענו להיות הוצאות "די גדולות" (בלשון הנתבע) השיב לו ב"כ התובעת "בסדר. לא שאלתי אותך על פירוט" (פרוט', עמ' 117 שורות 33-34; עמ' 118 שורות 1-12) - בכך למעשה לא נסתרה גרסת הנתבע בעניין. 49. אני דוחה את טענת התובעת לפיהן הכספים בחשבון הבנק של אם המנוח שייכים למנוח. לטענת התובעת המנוח העביר לחשבון אמו סף 495,000 ₪, המנוח שימש אפוט' של אמו, עשה בחשבון אמו כבשלו ואף העניק משום כספים לתובעת. כספים בחשבון אמו המנוחה הם כספים של המנוח ויש לחייב הנתבע לשלם לה את חלקה בסך 203,787 ₪. העברת הכספים נעשתה על ידי המנוח בשנת 2009, כשנתיים טרם פטירתו (בשנת 2011). לנוכח עומדת חזקת כשירות בחייו, לא נטען אחרת וממילא לא הוכח . במועד פטירת המנוח הכספים לא היו בחשבונו; התובעת לא הגישה תביעה לברור היקף העיזבון; התובעת לא הגישה תביעה נגד יורשי אם המנוח מלבד המנוח; הטענה הועלתה בשיהוי ניכר כעשור לאחר העברת הכספים. 50. אני דוחה את טענת התובעת לחייב את הנתבע בהחזר הוצאותיה הנטענות בסך 19,618 ₪ עבור עלויות בן זוגה מ.א. כנציג מטעמה לארה"ב ועבור שכירת שירותי עו"ד אמריקאי. גרסת התובעת והעד מר א. מטעמה – נמצאו לא קוהרנטית. בתצהיר עדותו הראשית של מר מ.א. הצהיר (סע' 2ד,ו), כי בחודש 3/19 התובעת ביקשה ממנו לסוע לארה"ב על מנת לנסות ולאתר פרטים אודות נכסיו של המנוח. הוא העיד, כי הגיע ללאס וגאס ביום 31.3.19 ונפגש שם עם עו"ד ... העוסק בעיזבונות. זה דרש סכומי כסף גבוהים לביצוע פעולות חקירה מבלי להתחייב להצלחת איתור הנכסים. ידה של התובעת לא הייתה משגת לשלם את שכר הטרחה שדרש ולכן היא ויתרה על המשך טיפולו בענייניה. עלויות נסיעתו לארה"ב בסך כולל של $7,100, הכוללים: שכ"ט עו"ד טנקו $3,698; עלות טיסות $3,020; עלות שהייה במלון $382 (סע' 3). בהמשך חקירתו העד אישר, כי הוא בן זוגה של התובעת, למד משפטים, התמחה במשרד ב"כ התובעת אך אינו עו"ד במקצועו (פרוט', עמ' 24 שורות 30-34; עמ' 25 שורות 1-9). העד אישר, כי הנסיעה הנטענת לא הייתה לצורכי העיזבון בלבד אלא גם לצורך עניינים אישיים שלו (פרוט', עמ' 25 שורות 20-22; עמ' 26 שורות 1-4, 18-34; עמ' 27 שורות 1-9; עמ' 28 שורות 10-17; עמ' 29 שורות 5-6). כשנשאל לגבי עלות הטיסה הנתבעת בסך $4,000 כאשר הוצאות הטיסה כעולה מנספח ג' לכתב התביעה הן $3,020 השיב (פרוט', עמ' 27 שורות 14-22, 31-34; עמ' 28 שורות 3-4, 13; ההדגשות אינן במקור - ע'ב'ג'): "ת: תראי, אני ביקשתי, א. ביקשה 4,000 דולר על אותה פעולה שהנתבע לקח 10,000 דולר. זה מעט מאוד. ש: אז זה בסדר לרמות ולגבות על הוצאות שלא היו קשורות לעיזבון? ת: ממש לא. אני מאוד כועס על הנתבע שהוא עשה את זה. ש: לא שואלת על הנתבע. שואלת עליך. זה בסדר שאתה רימית, ת: אני לא רימיתי. ש: וביקשת לחייב בנסיעות, שלא היו קשורות לעיזבון הזה? ת: אני לא רימיתי. הטיסה הזאת הייתה, הטיסה הזאת הייתה עולה בדיוק אותו דבר, אם הייתי עובר בווילמינגטון, או לא הייתי עובר בווילמינגטון. ש: אז אם ככה, למה אותה תוכנית טיסה, נעלמה, בין כתב התביעה המקורי, לכתב התביעה המתוקן, אם אין פה שום מתום? ת: היא לא נעלמה. ש: היא כן נעלמה. אתה רוצה שאני אציג לך את כתב התביעה המתוקן? זה פשוט הרבה עמודים. ייקח לך הרבה זמן להראות לי שלא צורף. ת: יכול להיות שהושמטה. ש: אתה רואה? אני מראה לך את העובי. ת: יכול להיות שהושמטה. עדיין, 4,000 דולר, זה הרבה פחות מ10,000 דולר. ש: למה 4,000 דולר? ת: ואם אני רימיתי, אז הוא רימה הרבה יותר. ש: למה לא 4,000 דולר? למה לא 3,020? ת: כי גם בית מלון ביקשתי. ש: לא. על הבית מלון אין לי בעיה. בית מלון אני רואה שזה היה סביב הביקור אצל עו"ד. ת: אז אני אומר, את באה אליי בתלונות, על זה שלקחתי 4,000 דולר, על בדיוק אותה פעולה שהנתבע עשה 10,000 דולר". בעדותו התגלו סתירות. תחילה טען בתוקף שעלויות הנסיעה היו על חשבון התובעת ושהיא זו ששילמה אותן. אולם, לא ידע לומר באיזה אופן היא שילמה אותן. אז שינה את גרסתו וטען, כי היו דברים שהוא שילם בעצמו ואחר כך חייב אותה/ היא העבירה לו את הכסף בחזרה בהעברה בנקאית. העד לא צרף אסמכתאות על תשלום העלויות הנטענות וגם לא על ההעברה הבנקאית הנטענת שביצעה לחשבונו התובעת. אחר כך, טען כי הם לא מתחשבנים ביניהם ולבסוף אמר שבכלל התובעת השיבה לו את הכספים במזומן (פרוט', עמ' 30 שורות 4-33; עמ' 31 שורות 1-5, 18-28; ההדגשה אינה במקור - ע'ב'ג'): "ש: אני אגיד לך למה אני צריכה. כי אתה מספר בתצהירך, אפילו מצאת להדגיש את זה, שהעלויות של הנסיעה, היו על אלה. ת: כן. ש: זה נכון? ת: נכון. ש: היא שילמה? ת: כן. ש: איך היא שילמה? ישירות? לעו"ד? לחברת הטיסה? למלון? ת: אני לא זוכר בדיוק. אבל היו דברים שאני שילמתי בעצמי, ואחר כך חייבתי אותה. לקחתי ממנה את הכסף. כשהייתי בארצות הברית השתמשתי בכספים שהיו לי בארצות הברית. ש: אוקי. למה לא הראית, למה לא צירפת את ההעברה שהיא מחזירה לך את הכסף על ההוצאות שהוצאת? הרי זה לא שלא התייחסת. התייחסת וכתבת ברחל בתך הקטנה שהיא שילמה את העלויות. ת: נכון. היא שילמה את העלויות, ש: איפה האסמכתא? ת: נתון עובדתי פשוט מאוד. אני שילמתי את הכסף, אחר כך היא העבירה לי את הכסף בחזרה. ש: נהדר. אתה יכול להגיש לנו העברה בנקאית? ת: כן. ש: תגיש לבית משפט תוך 7 ימים שהיא העבירה לך 25,326 שקלים? על ההוצאות של הנסיעה הזאת? ת: לא זוכר בדיוק את הסכומים. אבל אנחנו כל הזמן מתחשבנים, וכל פעם, אני מעביר לה כסף, היא מעבירה אליי כסף, ש: לא זה צריך להיות מאוד פשוט. ת: ויכול להיות שהייתי, יכול להיות שהייתי חייב לה כסף אז היא הוסיפה, יכול להיות שהפוך. ש: לא. אז אתה לא יכול להראות אסמכתא. שזה הסכום ששולם במועד הזה. ת: אני יכול להראות העברות כספים מהחשבון שלה לחשבון שלי ולהיפך. ש: אוקי. אתה רוצה להגיש או שאתה אומר שאין לך בסכום הזה? ת: יכול להיות שלקחתי, השתמשתי בכרטיס אשראי שלה לטובת איזה קניה. אני לא יכול להראות בדיוק את הכסף שהיא העבירה לי באותו, כסף. אבל ברור לגמרי שזה כסף ששולם. ש: נהדר. אז אתה מגיש תוך 7 ימים אסמכתא? ת: אני לא יודע בדיוק מה יש לי להגיש. אני צריך לבחון את הדברים האלה. ש: אבל זה פשוט. אנחנו יודעים שמדובר על מרץ 2019. ת: אנחנו יודעים, שזה כסף ששולם. ש: יפה. אני רוצה לראות. ת: היא החזירה לי במזומן חלק מהכסף. ש: במזומן. אז בגלל זה אתה לא יכול להראות העברה. כי היא הייתה במזומן. ת: יכול להיות שיש. אני צריך לבדוק ולראות את ההעברות. ש: טוב. ת: אני אבדוק. ש: אז תוך 7 ימים אני יכולה לצפות? ת: אני אבדוק ואני אגיד לך. ש: נהדר. אז תוך 7 ימים, אני יכולה לצפות לראות מה יש לך? תגיש את זה לתיק? ת: אם יש העברה בנקאית, אני אוכל להראות את זה". התובעת מצידה, צירפה קבלה על הוצאות נסיעתו של מר א. לארה"ב בסך 11,085 ₪ עבור כרטיס הטיסה. מעיון בכרטיס שצורף עולה, כי מר א. טס מלאס וגאס לאלטלנה, משם לווילמינגטון ובחזרה לאלטלנה. עדות התובעת עומדת בסתירה לעדותו של מר א.. התובעת העידה שביקשה ממר א., לטוס במקומה לארה"ב מכיוון שמצבה הבריאותי אז לא אפשר זאת, היא אינה יודעת אנגלית וסומכת על מר א. (פרוט', עמ' 54 שורות 28-34). אשר לתביעתה את עלויות הטיסה של מר א. הכוללות גם טיפול בענייניו האישיים הפנתה לתשובותיו של מר א. בחקירתו (פרוט', עמ' 55 שורות 12-14). עוד העידה, כי היא חושבת שהחזירה למר א. את עלויות הטיסה אולם היא אינה זוכרת. הניחה שאולי נתנה לו צ'ק או שעשתה לו העברה בנקאית (פרוט', עמ' 55 שורות 15-23). בנוסף, גרסת העד לגבי הפנייה למר נ. הועלתה לראשונה בחקירתו, לא נזכרה בתצהירו. גם בה התגלו סתירות. תחילה נטען כי העד פנה למר נ. שאמר "שיחזור אליו" ולאחר שככל הנראה העד שוחח עם הנתבע וביקש ממנו לא למסור מידע מר נ. ביקש שלא יפנו אליו יותר (פרוט', עמ' 32 שורות 25-31). לאחר מכן, נטען כי נ. אמר את הדברים לעו"ד מטעמה של התובעת (עדות מפי השמועה) וכי ביכולתו להציג את ההתכתבות (פרוט', עמ' 33 שורות 8-9). ואולם, לא ידע לנקוב בשמה של עוה"ד (פרוט', עמ' 34 שורות 27-34; עמ' 35 שורות 1-3); ההתכתבות עם עוה"ד הנטענת לא צורפה לראיות התובעת. וכך גם, לא צורף תצהיר מטעמה. 51. אני דוחה את טענות התובעת בנוגע להוצאות הנתבע עבור נסיעתו לארה"ב. גרסת הנתבע, כי תכלית נסיעתו לארה"ב הייתה לראות את נכסי המנוח ולאתר עו"ד שיטפל בנכסי העיזבון לרבות טיפול במיסוי שם, כי בנסיעה זו איתר את עוה"ד א. וסיכם עמה את שכרה - לא נסתרה. מעבר לכך, עלויות הנסיעה פורטו בדוח הכספי מחודש 09/12 שאישרה התובעת שנמסר לה; התובעת גם לא העלתה טענותיה בעניין בזמן אמת. 52. אני דוחה את טענת התובעת להסתרת נכס בארה"ב. התובעת הודתה שבזמן אמת כשחתמה ביום 2.7.12 על הסכמתה לסגור את תיק העיזבון בארה"ב היא הייתה מודעת היטב לסכומים שהשתכרו מנה"ע בארה"ב מר א.ח. ועו"ד א. שהוסברו לה ע"י ב"כ דאז (פרוט' 13.9.18, עמ' 23 ש' 19-22; עמ' 24 ש' 14-15); המדובר בהליך עיזבון נפרד שהתנהל בארה"ב ובית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון כערכאת ערעור על החלטת בית המשפט בארה"ב, מה גם שהתובעת לא הוכיחה הנטען; התובעת לא העלתה טענותיה לגבי הסתרת נכסים בארה"ב בפני בית המשפט שדן בהליכי העיזבון שם; צורף כנספח 20 לכתב התביעה המתוקן צו בימ"ש מיום 24.08.12 בית משפט מחוזי מחוז קלארק נוואדה מתורגם בתרגום נוטריוני שעניינו אישור בקשה למתן צו להסדר בעניין עיזבון, חלוקה סופית ושחרור מנהל עיזבון ושכר עורכי הדין ועלויות בסך $21,006.46. הוגשו שם מסמכים המעידים על מלאי, הערכה ורישום ערך העיזבון ונקבע ערכו בסך של $861,724.38; צורף כנספח 21 לכתב התביעה המתוקן צו בימ"ש מיום 24.12.13 בית משפט מחוזי, מחוז קלארק נוואדה המאשר שמנהל העיזבון בחו"ל סיים את חלוקתו המלאה של העיזבון שם והוא משוחרר מתפקידו. התובעת מבקשת לסמוך על כך שהמנוח כלל את הנכס ברח' ... בלאס וגאס בהצהרת ההון שלו משנת 2009 (פרוט', עמ' 44 שורות 19-28). עוד התובעת מבקשת להסתמך על עמ' 73 בנספחי התביעה שם צורף מסמך מטושטש שנטען להיות חוזה רכישה של הבית ב... (פרוט', עמ' 48 שורות 22-34; עמ' 49 שורות 3-10; עמ' 51 שורות 27-29). כשהתובעת התבקשה להפנות לנסח הממשלתי הנטען בארה"ב המוכיח לדבריה שהנכס ברח' ... שייך למנוח הפנתה לנספח ו' לתצהיר עדותה הראשית (בעמ' 73). בנסח מופיעה כתובת אחרת. התובעת לא הניחה בחקירתה הסבר מתאים בעניין (פרוט', עמ' 46 שורות 3, 13-22). בנספח שבעמ' 73 לכתב התביעה (שנחזה להיות הסכם מכר) לא ניתן לראות את שם המוכר. בנסח ההיסטורי לעומת זאת מופיע שחברת ... הייתה הבעלים בנכס. לאחר מכן מופיע שהנכס בבעלות .... למעשה המנוח לא קנה את הנכס והמסמך שהוצג הוא ככל הנראה מסמך מו"מ שלא הבשיל (פרוט', עמ' 52 שורות 1-20). התובעת לא הניחה בחקירתה הסבר מדוע בשלושה נכסים אחרים שהיו בבעלות המנוח בארה"ב הופיע שמו כבעלים בהם בנסחים ההיסטוריים במרשם בארה"ב ואילו לגבי הנכס ברח' ... - לא כך הדבר (פרוט', עמ' 47 שורות 6-7, 32-34). מלבד ההפניה להצהרת הון, התובעת לא הפנתה למסמכים נוספים הקושרים בין המנוח לבין הנכס ברח' ... (פרוט', עמ' 53 שורות 1-6). לאור כל המקובץ לעיל, התביעה בעניין הסתרת נכס בארה"ב - נדחית. 53. נדחית מכל וכל עתירת התובעת לסעד הצהרתי בדבר קיומה של צוואה אמריקאית נוסף על הצוואה בישראל. התובעת לא הניחה כל מקור חוקי נורמטיבי או מסגרת דיונית מתאימה המקימה לה עילה לסעד המבוקש במסגרת הדיונית הקיימת. מעבר לכך התובעת לא הניחה בפני בית משפט ולו ראשית ראיה לקיומה של צוואה אמריקאית נוספת. בצוואת המנוח שקוימה מתייחס המנוח לכל נכסיו "בארץ ובחו"ל" 54. התביעה נדחית על כל רכיביה. 55. אשר להוצאות בהליך – תביעת התובעת נדחתה על כל רכיביה; מדובר בהליכים נמשכים משנת 2016; בפסק דין מיום 21.01.19 שניתן בהליך למתן חשבונות נקבע, כי סוגית ההוצאות תילקח בחשבון השיקולים בהליך שיוגש בעתיד (פרוט', עמ' 31 שורות 26-28); התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך 36,000 ₪ לכל אחד (סה"כ 72,000 ₪) אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום וממועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד התשלום בפועל. המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision26447-05-19	["עידית בן דב גוליאן"]	[{"judgment_id": "904ce213-6614-5acf-bcfb-0536a980f4ae", "file_name": "26447-05-19.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 120651, "extension": "docx", "display_name": "26447-05-19-קובץ מקורי"}]
66f95dc6-e4c0-587f-94ce-5628a8829595	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת עידית בן דב ג'וליאן: החלטה בבקשה למינוי כאפוטרופסה לעניינים אישיים ורפואיים של אמה (א"פ 17539-07-24)	17539-07-24	2024-11-25	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	לפני בקשת המבקשת למנותה כאפוטרופסה לעניינים אישיים ורפואיים של אמה, הגב' פ. רקע בתמצית לגב' פ. נולדו שני ילדים, המבקשת והמנוח ב. ז"ל שנפטר ביום 20.9.24, במהלך ניהול ההליך. ביום 8.7.24 הגישה המבקשת בקשה להתמנות כאפוטרופסית לענייניה הרפואיים והאישים של הגב' פ. בבקשה צוין כי הבן הנוסף, מר ב. ז"ל מתנגד למבוקש. הבקשה הועברה לתגובתו אך זה האחרון לא הגיש תגובה במועד שנקבע, או בכלל. בחלוף המועד לתגובתו ובהעדרה, ביום 20.7.24 ניתן צו מינוי אפוטרופסות זמני למבקשת על עניינה הרפואיים והאישים של הגב' פ. בהחלטה מיום 24.7.24, לאחר קבלת תגובת ב"כ היועמ"ש התבקש תסקיר ובו המלצות לעניין המינוי המבוקש. תסקיר הוגש ביום 31.10.24, בו הומלץ על מינוי אפוטרופוס חיצוני לעניינים אישיים רפואיים ורכוש של הגב' פ., מנימוקיו שעיקרם הבעת רצון מפורשת של הגב' פ. שבתה לא תמונה כאפוטרופסה עליה אלה בנה וכלתה או גורם חיצוני, התרשמות בדבר יחסים לא תקינים בין המבקשת לאמה, והעדר שיתוף פעולה של המבקשת לצורך בחינת טובתה של הגב' פ. במקום השמתה (ראו להלן). המבקשת מתנגדת להמלצות התסקיר וטוענת בתמצית בבקשה, בתגובה לתסקיר ובדיון -התסקיר לא נכתב באופן אובייקטיבי והושפע מבנה של הגב' פ. המנוח ב. ז"ל ורעייתו הגב' א.; האם התגוררה עם המבקשת בשנים האחרונות והמבקשת היא זו שדאגה ודואגת לכל ענייניה; המבקשת לא אשפזה על דעת עצמה את אמה, מצבה של האם הדרדר והיא אינה יכולה לטפל בה יותר, לכן הכניסה אותה לבית האבות. העברתה לאשפוז במחלקה לתשושי נפש התקבלה על ידי רופאים בעקבות מצבה הפיזי והנפשי; בית האבות טוב ומתאים עבורה; הגב' ר. המוזכרת בתסקיר כמלווה שנמצאת בקשר שוטף עם המשפחה תקופה נפגשה עם הגב' פ. מספר פעמים בודדות לפני מספר שנים; המבקשת מתנגדת למינויו של אדם זר כאפוטרופוס עבור אמה ומבקשת להתמנות בעצמה, לחילופין בתה, נכדתה של הגב' פ.; מצבה הרפואי של הגב' פ. אינו טוב ואף לפעמים אינה זוכרת שהמבקשת היא בתה, לא הבינה את המשמעות של אדם זר שימונה כאפוטרופוס עבורה; בית האבות מתאים עבורה ואף רופא במקום שבדק אותה ציין שהמקום מתאים; המבקשת היא שדואגת לאמה בכל העניינים הגופניים והכספיים, בגדים, טיפולי שיניים וכיוצ"ב. לעמדת ב"כ היועמ"ש, בתמצית – לאור עמדתה החד משמעית של הגב' פ. כפי שנשמעה על ידי העו"ס, יש לשקול מינוי אפוטרופוס חיצוני לכלל עניינה למשך שנה אשר יבחן את רצונה והאם מקום שהותה כיום תואם את צרכיה; יש להורות על תסקיר סעד משלים בסיום לתום תקופת המינוי הזמני אז גם ניתן יהיה לשקול הצעת המבקשת באשר למינוי בתה כאפוטרופוסית לסבתה; מאז שנת 2019 ישנה הכרות מוקדמת של גורמי טיפול עם הגב' פ. ורצונה, בתקופה זו מצבה הרפואי היה טוב ממצבה כיום, הדבר מעניק אינדיקציה נוספת להמלצות העו"ס; לאחר שיחה עם גורמי הטיפול ואף שלא הוגשה בקשה למינו אפוטרופוס לרכוש, העו"ס סבורה שיש צורך במינוי כזה שכן לגב' פ. הכנסות מעטות וזכאויות שיש לבדוק, ומתוך כך לעמדת העו"ס יש למנות אפוטרופוס גם לרכוש. נקבע דיון לפני במעמד הצדדים, העו"ס וראש צוות מחלקה אשר התקיים ביום 25.11.24 ובו נשמעו טענות הצדדים בהרחבה. דיון והכרעה לאחר שנדרשתי לכלל כתבי הטענות, לטענות הצדדים בדיון, עיון בתסקיר ושמיעת העו"ס, אני מוצאת לקבל המלצותיה. ואנמק. התסקיר - מבוסס על פגישת העו"ס עם הגב' פ. ביחידות, פגישות נפרדות עם כל אחד מהילדים, קבלת מידע מבית האבות בו שוהה הגב' פ., קבלת מידע ממלווה של המשפחה מטעם הרווחה דוברת רוסית אשר היתה בקשר שוטף עם הגב' פ. משנת 2019. בתסקיר פורט הרקע של המשפחה ומערכת היחסים בין הגב' פ. לבין שני ילדיה וכלתה. לגבי הבת נרשם כי "הגב' פ. הביעה פעמים רבות רצון לצאת מהבית של בתה לבית אבות ולא להיות תלויה בה". העו"ס נפגשה עם הגב' פ. בבית האבות ביום 5.8.24, להתרשמותה הגב' פ. ענתה על כל שאלותיה באופן ברור וענייני, והמידע שמסרה תאם את המידע שברשותה. צוין כי הגב' פ. מבינה את מושג האפוטרופסות ומסוגלת להביע רצונה. האחות שהתלוותה למפגש ציינה כי הגב' פ. בדיכאון ואינה רוצה להיות בבית האבות, בתקופה האחרונה יש שיפור במצבה והיא מבינה מה קורה סביבה. גב' פ. סיפרה לעו"ס כי היו יחסים מורכבים בינה לבין הבת ולאחר מות בעלה המצב החמיר והיא ובתה לא מסתדרות. הגב' פ. אמרה "שבשום אופן איננה רוצה שבתה תתמנה והיא רוצה שמי שינהל את ענייניה זה בנה וכלתה" בשיחות שנערכו עמה לאחר פטירת הבן ציינה כי "איננה רוצה כי בתה תשמש עבורה כאפוטרופסית ומעדיפה מישהו חיצוני או כלתה" לדברי כלתה מוכנה שהגב' פ. תתגורר עמה. צוין כי הכנסותיה של הגב' פ. מקצבת זקנה ורנטה, היה לה חסכון בסך 30,000 יורו אשר בחלקו השתמשה המבקשת לשלם לבית האבות, נשאר סכום נמוך וממתינים לקוד של משרד הבריאות. המלצת העו"ס כי ימונה אפוטרופוס חיצוני לכלל ענייניה של הגב' פ. האפוט' יבחן האם טובתה להשאר בבית האבות הנוכחי, לעבור למוסד אחר או לעבור להתגורר עם כלתה. אין מחלוקת לגבי הצורך במינוי אפוט' לגב' פ.. בתעודת רופא אשר צרפה המבקשת לבקשה צויין כי הנה ניידת, ודמנטית, זקוקה למעקב טיפול וסיעוד, אינה מסוגלת לטפל בענייניה בכוחות עצמה וזקוקה למינוי אפוטרופוס (כללי – ע'ב'ג'). בשים לב כי הן מהתסקיר ודברי העו"ס בדיון והן לעמדת המבקשת עצמה, הגב' פ. מסוגלת להביע דעתה בקשר למינוי (לכל הפחות עד התקופה האחרונה), הביעה דעתה המפורשת מספר פעמים בפני העו"ס ומלווה מטעם הרווחה שאינה רוצה שבתה תשמש אפוטרופוס עבורה, לא מצאתי למנות בשלב זה את המבקשת. יודגש כי הגב' פ. מוכרת לרווחה מספר שנים בעקבות פניותיה, משנת 2019, והביעה יחסים לא תקינים עם הבת והעדר רצונה להתגורר עמה, עוד קודם הדרדרות במצבה. לטענת המבקשת בדיון, אמה לא הבינה את המשמעות של מינוי אפוטרופוס חיצוני ובשיחותיה האחרונות עמה הביעה רצונה כי בתה תשמש כאפוטרופוס. משכך לא ימונה בשלב זה אפוט' קבוע, והדברים יבחנו בשנית בעוד תקופה כפי שיקבע להלן, בראי טובתה של הגב' פ.. נימוק נוסף למינוי אפוט' חיצוני הנו לאחר שהתרשמתי מהעדר שיתוף פעולה של המבקשת לצורך בחינת מקום שהותה של הגב' פ. מהתסקיר ובדיון עלה כי הביעה מספר פעמים רצון שלא להמשיך לשהות במחלקה בבית האבות. להתרשמות העו"ס המקום בו שוהה אינו מתאים לצרכיה כיום. לדברי העו"ס כאשר פנתה למבקשת לשקול העברתה, המבקשת לא שיתפה פעולה ולא הסכימה לבדוק. בדיון לפני הביעה המבקשת דעתה כי המקום בו שוהה האם מתאים לה מאוד, גם היום. יש לציין כי בימ"ש אפשר לב"כ המבקשת לשאול שאלות את העו"ס על המובא בתסקיר והמלצותיה. תשובותיה חיזקו את המסקנות והמלצותיה בתסקיר, אותן אני מקבלת. אשר להיקף המינוי – הגם שהבקשה הוגשה רק לעניינים רפואיים ואישיים, הן מהתסקיר והן בדיון עולה כי קיים צורך למינוי אפוטרופוס גם לרכושה של הגב' פ., אשר אינה מסוגלת להתנהל בכוחות עצמה (על פי תעודת רופא שצרפה המבקשת). עולה כי המבקשת מתנהלת בחשבון משותף עם הגב' פ., לדבריה לגב' פ. הכנסות ממשרד האוצר – 10,000 ₪, ביטוח לאומי – 1,000 ₪, רנטה מגרמניה – 600 יורו לחודש. מתוך הכספים משלמת לבית האבות. למעשה המבקשת משמשת אפוטרופוס לרכוש בפועל. לדברי ב"כ היועמ"ש כספי הרנטה אמורים להיות מוחרגים מתשלום על שהות בבית האבות, ויש לבדוק הדברים לרבות קוד ממשרד הבריאות וכיסוי צרכיה של הגב' פ. בבית האבות, יש צורך בבדיקת זכאויות, ביטוח סיעודי, דמי כיס וכיוצ"ב. עוד יש לציין כי המבקשת הסכימה בדיון תחילה למינוי אפוטרופוס זמני חיצוני לעניינים אישיים ורפואיים לאמה, אך חזרה בה מהסכמתה באופן גורף לאחר שעלה הצורך במינוי אפוטרוטפוס לרכוש. על יסוד כל האמור נקבע כדלקמן, בראי טובתה של הגב' פ.: אני ממנה את מר ירון כהן, ירון ייעוץ ואפוטרופסות בע"מ כאפוטרופוס זמני לעניינים רפואיים אישיים ורכוש של הגב' פ., למשך שנה. צורפה הסכמתו. האפוטרופוס יבחן את מצבה וצרכיה של הגב' פ., ובהתאם את מקום שהותה בין בבית האבות הנוכחי, מוסד אחר, או בית כלתה, בראי טובתה. האפוטרופוס יגיש בתוך 3 ימים צו מתאים לחתימה. עד סוף חודש 9/25 תגיש העו"ס תסקיר משלים עם המלצות לגבי זהות אפוטרופוס קבוע, המבקשת, בתה או אפוטרופוס חיצוני. תזכורת פנימית לפני לקבלת תסקיר משלים ליום 30.9.25. המזכירות תמציא לצדדים ולעו"ס. ההחלטה מותרת בפרסום, ללא פרטים מזהים ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision17539-07-24	["עידית בן דב גוליאן"]	[{"judgment_id": "66f95dc6-e4c0-587f-94ce-5628a8829595", "file_name": "17539-07-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 66026, "extension": "docx", "display_name": "17539-07-24-קובץ מקורי"}]
560616b1-f492-5171-98d0-e74ee1e53a63	בית המשפט המחוזי נוף הגליל-נצרת, שופט אסף זגורי: החלטה בעניין צמצום זמני שהות (רמ"ש 8024-10-24)	8024-10-24	2024-11-26	2	2	4	2DISTRICT_COURT	2Northern	4Family	null	decision8024-10-24	["אסף זגורי"]	[{"judgment_id": "560616b1-f492-5171-98d0-e74ee1e53a63", "file_name": "8024-10-24.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 342450, "extension": "pdf", "display_name": "8024-10-24- קובץ מקורי"}]
c10d6401-139b-5a80-9125-5af6fa61e130	בית המשפט המחוזי באר שבע, השופטת פאני גילת כהן: החלטה בעניין הטלת סנקציה כספית והוצאות בגין הפרת החלטה שיפוטית (רמ"ש 61609-10-24)	61609-10-24	2025-01-15	2	7	4	2DISTRICT_COURT	7Southern	4Family	בית המשפט המחוזי בבאר שבע ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision61609-10-24	["פאני גילת כהן"]	[{"judgment_id": "c10d6401-139b-5a80-9125-5af6fa61e130", "file_name": "61609-10-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 40559, "extension": "docx", "display_name": "61609-10-24-קובץ מקורי"}]
5e759d54-b4aa-5be9-9fce-563bd2a05bdf	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל-נצרת, שופטת גלית מרגלית ביטון: פס"ד בעניין הכרעה בתביעה למזונות, דמי טיפול, מדור ואחזקתו של הקטינות (תלה"מ 35588-03-23)	35588-03-23	2024-11-25	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision-35588-03-23	["גלית מרגלית ביטון"]	[{"judgment_id": "5e759d54-b4aa-5be9-9fce-563bd2a05bdf", "file_name": "35588-03-23!.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 252928, "extension": "doc", "display_name": "35588-03-23-קובץ מקורי"}]
b67169c3-42ec-5f19-9c2f-34f7b03d1d84	בימ"ש לנוער ת"א, השופטת שרית מרום: החלטה בבקשה לתיקון כתב אישום לקטין שהואשם בעבירות שוד( ת"פ 21193-12-23)	21193-12-23	2025-01-11	8	5	2	8JUVENILE_COURT	5Central	2Criminal	ביום 11/12/23 הוגש כנגד המשיב, נאשם 2 בכתב האישום המקורי ("הנאשם") יחד עם הנאשם 1, אלמוני (קטין), כתב אישום בגין עבירות של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ("חוק העונשין"), תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 וסעיף 29 לחוק העונשין ואיומים לפי סעיף 192 וסעיף 29 לחוק העונשין. הנאשמים כפרו בכתב האישום והדיון נקבע לשמיעת ראיות. בדיון שהתקיים ביום 21/11/24, הודיעה ב"כ המאשימה כי התגבש הסדר טיעון בין המאשימה לבין הנאשם 1, במסגרתו יודה הנאשם 1 בביצוע עבירות המצוינות בכתב האישום המתוקן והן תקיפה לשם גניבה לפי סעיף 381(א)(2) וסעיף 381(ג) לחוק העונשין, גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. עוד עתרה ב"כ המאשימה לתיקון כתב האישום, כך שייחס לנאשם 2 את אותן העבירות בהן הודה הנאשם 1. ב"כ הנאשם התנגדה לתיקון האמור. לאור טיבן של הטענות שהועלו, נקבע כי על ב"כ המאשימה להגיש בקשה מנומקת בכתב, ועל ב"כ הנאשם להגיש תגובה בכתב. במעמד הדיון, טענה ב"כ הנאשם כי לשם תיקון כתב האישום למעלה משנה לאחר מועד ביצוע העבירות לכאורה, על דרך של הוספת עבירות חדשות, יש לקבל אישור יועמ"ש בהתאם לסעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תש"ך-1960 ("חוק הנוער"). בבקשתה, התייחסה ב"כ המאשימה לטענה זו בהרחבה. הגם שבתגובתה הכתובה ציינה ב"כ הנאשם כי לא תעמוד על טענה זו, בית המשפט יתייחס אליה. ראשית יצוין כי כתב האישום הוגש כנגד הנאשם פחות מ-6 חודשים לאחר מועד ביצוע העבירות לכאורה – ולפיכך "מרוץ ההתיישנות" (בהתאם לסעיף 14 לחוק הנוער) נפסק ביום 11/12/23 – מועד הגשת כתב האישום. דהיינו, מלכתחילה לא קמה תחולה לסעיף 14 לחוק הנוער. לכן, בניגוד לאמור בטענת ב"כ הנאשם, ובבקשת המאשימה, לא חלה בעניינינו הפסיקה שנקבעה בע"פ 6734/16 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 25.10.2017)‏‏ ("עניין פלוני") או בע"פ 7211/13 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 13.12.2015)‏‏. עם זאת, בית המשפט יעיר כי בעמדתה הכתובה טענה ב"כ הנאשם כי ההלכה אשר צוינה בבקשת המאשימה, עניין פלוני, אינה ההלכה המחייבת, בעודה מצטטת מפסקה 30 של פסק דינו של כב' השופט שהם, בה כותב כי המחלוקת לעניין סעיף 14 לחוק הנוער תיוותר בצריך עיון. ברם, בהמשך אותה פסקה ממש, נכתב: "אציין כבר עתה, כי מוסכם על חבריי, השופטים ג'ובראן והנדל, ולכך גם אני מסכים בכל הכבוד הראוי, כי לא נדרש אישור לתיקון כתב האישום לאחר תחילת המשפט. כפי שהובהר, בשלב שלאחר "תחילת המשפט" יש צורך באישורו של בית המשפט, לכל תיקון של כתב האישום, בהתאם לסעיף 92 לחסד"פ. הגישה המקובלת היא, כי המשפט מתחיל בהקראת כתב האישום (סעיף 143 לחסד"פ; בג"ץ 304/72 זאבי נ' שר המשטרה, פ"ד כו(2) 489 1972)), שעה שתיקון כתב האישום עד לשלב ההקראה אינו דורש את אישורו של בית המשפט (סעיף 91 לחסד"פ). המחלוקת בין חבריי נוגעת, אפוא, רק לשלב שלפני תחילתו של המשפט, מחלוקת שאותה אני מבקש להותיר בצריך עיון, ובשים לב למגוון הדעות בסוגייה זו, אפשר שיהיה מקום להכריע בה בהרכב מורחב." (הדגשות לא במקור). בענייננו, לאור כפירת הנאשמים בכתב האישום ומתן מענה מפורט, הרי שאין ספק כי עסקינן בשלב שלאחר תחילת המשפט (כאשר הסעיף הרלוונטי הינו סעיף 92 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982; "החסד"פ"), ולא בשלב שטרם תחילת המשפט (במצב דברים זה, הסעיף הרלוונטי הינו סעיף 91 לחסד"פ). לפיכך יציין בית המשפט כי במקרה דנן, אילו היה מוגש כתב אישום בחלוף שנה ממועד ביצוע העבירות באישור יועמ"ש, צודקת ב"כ המאשימה כי אין צורך לקבל אישור יועמ"ש נוסף טרם תיקון כתב האישום. ולבקשה לגופה: ב"כ המאשימה מבקשת לתקן את כתב האישום לפי סעיף 92(א) לחסד"פ, ומנמקת זאת בטעמי שוויונות בין נאשמים וכן בקשיים ראייתיים. ב"כ הנאשם מתנגדת לתיקון כתב האישום. לדידה, כתב האישום המקורי מגלה שני אירועים נפרדים, כאשר כל אירוע עומד בפני עצמו, כולל עובדות שונות, מתלוננים שונים, סעיפי עבירה שונים ואף האירועים התרחשו במרחק גיאוגרפי זה מזה. ב"כ הנאשם טוענת כי האירוע הראשון מתואר בעובדות 1-5 בכתב האישום המקורי, ובגינו מיוחסת לנאשם עבירת שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין; האירוע השני מתואר בעובדות 6-7 ובגינו מיוחסות לנאשם עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 וסעיף 29 לחוק העונשין ואיומים לפי סעיף 192 וסעיף 29 לחוק העונשין. ב"כ הנאשם טוענת כי העבירה שיוחסה לנאשם במסגרת האירוע הראשון נמחקה כליל, ובמקומה מייחסים לו שלוש עבירות חדשות: תקיפה לשם גניבה לפי סעיף 381(א)(2) וסעיף 381(ג) לחוק העונשין, גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; וכן כי האירוע השני, לרבות העבירות שיוחסו לנאשם במסגרתו, נמחקו מכתב האישום. לשיטת ב"כ הנאשם, בקשת המאשימה היא למעשה חזרה מאישום לפי סעיף 94(א) לחסד"פ, העוטה אצטלה של בקשה לתיקון כתב אישום לפי סעיף 92(א) לחסד"פ. דיון והכרעה: "ב"כ התביעה בקשה מבימ"ש קמא תיקון של כ"א ולא אמרה דבר המלמד על כוונה לחזור מן האישום. נכון הדבר, שמבחינה מעשית, תיקון כ"א ע"י מחיקת עובדות המהוות חלק מן העבירות שבכ"א שקול כנגד "ביטול" אותן עבירות, קרי כנגד חזרה מן האישום - לפיהן, ברם, מבחינה עיונית אין הדבר כך, ולנוכח לשונו הרחבה של סעיף 92לחסד"פ, לא מצאתי טעם על שום מה לא תוכל התביעה לתקן כ"א ע"י מחיקת עבירות, מבלי שהדבר יגרור זיכוי מאותן עבירות. כמובן, שביהמ"ש - מיוזמתו או לפי בקשת הנאשם רשאי לסרב לתיקון כזה, אם אינו כרוך בחזרה מפורשת מן האישום: ברם, משלא עשה כן - אין בפנינו אלא "תיקון" בלבד, וזה אינו מבטא אוטומטית חזרה מן האישום." (פסקה 4 לפסק דינו של כב' השופט קדמי בע"פ (מחוזי תל אביב-יפו) 6/87 יצחק קח זם נ' מדינת ישראל, תשמ"ח(1) 092 (1987)‏‏; הדגשות לא במקור). תיקון כתב אישום יכול שיתייחס להקדמה, לפרשת העובדות, להוראות החיקוק ולרשימת העדים [יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים - חלק שני - הליכים שלאחר כתב אישום - א' (מהדורה מעודכנת, 2009), בעמוד 947; להלן: "קדמי"]. ויודגש, "לבית המשפט שיקול דעת אם להיעתר לבקשת התיקון, מבלי שהתביעה תחזור בה מפורשות מן האישום. ברם – בהיעדר חזרה מפורשת מן האישום, אין בקבלת הבקשה לתיקון כתב אישום על-ידי מחיקת עבירות מתוכו, כדי להביא לזיכויו של הנאשם מאותן עבירות." (שם, עמודים 949-950). כל עוד לא יהיה בהתרת התיקון כדי לקפח את הגנת הנאשם – בית המשפט יתיר את התיקון המבוקש (שם, עמוד 948, וההפניות המרובות המופיעות שם). בהתאם לכך, המסגרת הנורמטיבית לבקשת המאשימה היא סעיף 92(א) לחסד"פ לפיו: "בית המשפט רשאי, בכל עת שלאחר תחילת המשפט, לבקשת בעל דין, לתקן כתב אישום, להוסיף עליו ולגרוע ממנו, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; [...].". עסקינן בבקשה לתיקון כתב האישום, על דרך של גריעה ממנו: שינוי סעיפי האישום בדמות ייחוס עבירות שחומרתן פחותה ומחיקת חלק מן העובדות. לפיכך על בית המשפט לבחון האם בקבלת בקשת המאשימה לתיקון כתב האישום, הנאשם לא יקבל הזדמנות סבירה להתגונן מפני כתב האישום המתוקן. בית המשפט לא מקבל את עמדת ב"כ הנאשם כי כתב האישום המקורי כולל בתוכו שני אירועים מובחנים. עסקינן בסוגיה הנוגעת לליבת הפררוגטיבה של המאשימה, ואין זה ממקומו של בית המשפט או של ההגנה להתערב בשיקול דעת המאשימה בניסוח כתב אישום. לעניין זה ראו סעיף 36 להנחיות היועמ"ש: הנחיה מס' 3.1 – הכנה וניסוח כתב אישום (מיום 15 בספטמבר, 2024). המתואר בכתב האישום מתאר אירוע מתגלגל, המהווה מסכת עובדתית אחת. בע"פ 5019/09 דביר חליווה נ' מדינת ישראל (נבו 20.8.2013)‏‏ ("עניין חליווה") נקבע כי "הזדמנות סבירה להתגונן" כוללת שני יסודות: יסוד טכני-דיוני ויסוד ענייני-מהותי. משמעותו של היסוד הטכני-דיוני, הינה מתן הזדמנות סבירה לנאשם להתנגד להבאת ראיות לעובדות שלא נכללו בכתב האישום, לחקור עדים ולהביא ראיות מטעמו, ומשמעותו של היסוד הענייני-מהותי הינה קיומה של הזדמנות סבירה לנאשם לפתח ולייצב קו הגנה כנגד אישום שלא הופיע בכתב האישום. כאמור, בכתב האישום המקורי, המאשימה מייחסת לנאשם ביצוע עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, הקובע כך: שוד [א/287, 288(1)] [תשכ"ו] 402. (א) הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד, ודינו של השודד - מאסר ארבע-עשרה שנים. (ב) היה השודד מזויין בנשק או במכשיר שיש בהם כדי לסכן או לפגוע, או שהיה בחבורה, או שבשעת השוד או בתכוף לפניו או לאחריו הוא פצע אדם, הכהו או השתמש באלימות אחרת כלפי גופו, דינו - מאסר עשרים שנים. כלומר, שלושה רכיבים התנהגותיים מרכיבים, באופן ספציפי למקרה זה, את עבירת שוד בנסיבות מחמירות: גניבה; בשעת ביצוע הגניבה, או סמוך לביצוע או מיד לאחריו, מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות כדי להשיג את הדבר הנגנב; השודד היה בחבורה. בבקשתה, מבקשת המאשימה לשנות את סעיף האישום מסעיף 402(ב) לסעיפים הבאים: איומים 192. המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים. תקיפות שונות 381. (א) העושה אחת מאלה, דינו - מאסר שלוש שנים: [...] (2) תוקף חברו כדי לגנוב דבר; [...] (ג) העובר עבירה לפי סעיף קטן (א) כאשר התקיפה היתה בצוותא של יותר משני אנשים, דינו – מאסר חמש שנים. דין הגונב 384. הגונב, דינו - מאסר שלוש שנים, והוא אם לא נקבע לגניבה עונש אחר מחמת נסיבותיה או מחמת טיבו של הדבר שנגנב. עובדות סעיפים 1-5 לכתב האישום המקורי והמבוקש לתיקון זהות. הרכיבים ההתנהגותיים אשר באמצעותם ביקשה המאשימה לבסס את עבירת השוד בנסיבות מחמירות – זהים לרכיבים ההתנהגותיים באמצעותם כעת מבקשת המאשימה לבסס את עבירות תקיפה לשם ביצוע גניבה, גניבה ואיומים. לפיכך, בית המשפט אינו מקבל את הטענה כי מדובר ב"שלוש עבירות חדשות". בית המשפט מוצא כי מדובר בייחוס אותה התנהגות לנאשם, אלא שכעת מבקשת המאשימה לשנות את הוראות החיקוק המיוחסות לנאשם בגין אותה התנהגות ולהקל עימו. בנוסף, מבקשת המאשימה למחוק את העובדות המתייחסות להתנהגות כלפי המתלונן השני, וכפועל יוצא מכך – למחוק את הוראות החיקוק שיוחסו לנאשם בגין התנהגות זו, והן עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק יחד עם סעיף 29 לחוק וכן עבירת איומים לפי 192 לחוק יחד עם סעיף 29 לחוק. בקשת המאשימה, הלכה למעשה, מקלה משמעותית בעבירות המיוחסות לנאשם. בדיון לפי סעיף 144 לחסד"פ שנערך ביום 9/7/24, הנאשם מסר כפירה מפורטת ביחס לעובדות כתב האישום המקורי. הנאשם הכחיש מחוסר ידיעה את האמור בסעיפים 1 ,2 ו-5; הכחיש כי חסם את הנערים X.X. וX.X. בגופו כאמור בסעיף 3; מכחיש שהורה למתלונן לעשות משהו, ומודה כי חזר אחרי דברי נאשם 1 באומרו למתלונן "תן לו לעשות סיבוב הוא רוצה לקנות שיאומי". הנאשם מכחיש כי שמע איומים, טוען כי לא ידע שנאשם 1 נושא עליו גז פלפל, וטוען כי לא ראה את נאשם 1 מאיים או שולף גז פלפל. ב"כ הנאשם מסרה כי לאור אלו, תטען ההגנה שלא התקיימו יסודות עבירת השוד בנסיבות מחמירות בצוותא הן במישור העובדתי והן במישור הנפשי. בהתאם לתוכנה של כפירת הנאשם, וזהות תוכנם של סעיפים 1-5 בכתב האישום המקורי לכתב האישום המתוקן, אף כפירתו של הנאשם תעמוד לו בשלמותה למול כתב האישום המתוקן. סופו של דבר, לאור השלב בו מצוי ההליך, כאשר דיון שמיעת ראיות ראשון טרם התקיים, הרי שלנאשם קיימת הזדמנות סבירה להתגונן (ראו למשל ע"פ 4668/14 חגי אפללו נ' מדינת ישראל (נבו 18.2.2015)‏‏; ת"פ (מחוזי י-ם) 36466-12-23 מדינת ישראל נ' ישאמבל היילו (נבו 15.12.2024)‏‏). החלטה זו עומדת ביתר שאת למול העובדה שעסקינן באותם יסודות התנהגותיים-עובדתיים, זהות החומר הראייתי ותוכן כפירת הנאשם בכתב האישום המקורי. בית המשפט מוצא כי יכולת הנאשם להתגונן הן מבחינה טכנית-דיונית והן מבחינה עניינית-מהותית לא נפגעה כלל. הבקשה מתקבלת. ב"כ המאשימה תגיש לתיק כתב אישום מתוקן עבור הנאשם 2. המזכירות תודיע. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision21193-12-23	["שרית מרום"]	[{"judgment_id": "b67169c3-42ec-5f19-9c2f-34f7b03d1d84", "file_name": "21193-12-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 50009, "extension": "docx", "display_name": "21193-12-23- קובץ מקורי"}]
3fb26aad-8def-5937-864b-fc13cd4dcfb9	בימ"ש לנוער תל אביב, השופטת שרית מרום: החלטה בנושא מעצר עד תום ההליכים לקטין שהואשם בעבירות רכב ( מ"ת 10753-12-24)	10753-12-24	2024-12-22	8	4	2	8JUVENILE_COURT	4TelAviv	2Criminal	החלטה כנגד המשיב הוגש כתב אישום אשר מייחס לו עבירת גניבת רכב בצוותא חדא עם אחר שזהותו אינה ידועה למאשימה, נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח וכניסה לישראל שלא כחוק. כעולה מעובדות כתב האישום, המשיב נכנס לישראל בזמן ששוררת מלחמת חרבות ברזל, לאחר טבח 7.10.2023 וביום XXX, גנב ביחד עם אחר רכב מהעיר בת ים ונהג בו מבלי שהוא מורשה לנהיגה וללא פוליסת ביטוח מהעיר בת ים על כביש 5 לכיוון מזרח עד שנעצר על ידי שוטרים. ביום 19.12.2024 טען ב"כ המשיב לכרסום ראייתי בעבירת גניבת הרכב והסכים לקיומן של ראיות לכאורה לעבירות האחרות המיוחסות למשיב בכתב האישום. לאחר שעיינתי בחומר הראיות, קבעתי כי קיימות ראיות לכאורה גם לעבירת גניבת הרכב בצוותא והכל כמפורט בהחלטתי מיום 19.12.2024. הדיון נדחה להיום לצורך קבלת תסקיר מעצר שהינו חובה בביהמ"ש לנוער ומן התסקיר עולה כי הערבה שלכאורה התייצבה בפני ביהמ"ש ביום 11.12.2024 ונחקרה על ידי ב"כ המבקשת, נמצאה על ידי שירות המבחן כערבה אשר יהיה ביכולתה לערוב להתייצבות המשיב לדיונים בעניינו. מן התסקיר עולה כי מדובר בגב' XXX שהינה נשואה ואם ל- 7 ילדים ועובדת כמורה במשרד החינוך. שירות המבחן התרשם כי מדובר בערבה המנהלת אורח חיים נורמטיבי אשר מגנה מעשיו של המשיב וטוענת כי הוא מקשיב לה ומקבל את סמכותה. הערבה ביקשה משירות המבחן כי הדיונים יתקיימו בימי חמישי כאשר היא בחופש. אולם, אם ביהמ"ש יקבע מועדים אחרים, היא תבקש יום חופש מעבודתה. מלבד ערבה זו, לא הוצאו ערבים נוספים ועל כן, לא נבחנו, לא על ידי שירות המבחן ולא על ידי ביהמ"ש. לאחר שביהמ"ש נחשף לחומר הראיות במהלך הדיון הקודם בו טען ב"כ המשיב לכרסום ראייתי, הרי שהרושם של ביהמ"ש מנסיבות ביצוע העבירות העצים את עילת המסוכנות הצומחת מן המשיב אשר נראה לכאורה כי תכנן את האירוע, נכנס לישראל על מנת לגנוב רכב ואף טען כעולה מהתכתובת אליה התייחסתי בדיון הקודם כי הוא עושה זאת דרך קבע בסופי שבוע. בעניין זה אך אפנה, מבלי ליתן לכך משקל, לתיק הפל"א מחודש ספטמבר שנפתח כנגד המשיב בגין עבירות דומות והוא גורש בעקבותיו לשטחים מבלי לעמוד לדין. אם כך, לפניי עילת מעצר מסוג מסוכנות בעצמה גבוהה, אשר מעבר לתכנון, מתבטאת בתעוזת מעשיו של המשיב לנהוג ברכב ברחבי מדינת ישראל לאורך דרך ארוכה שאינה מבוטלת, מבת ים לכיוון כביש 5 למזרח, למחלף ראש העין וזאת מבלי שהוכשר כדין ובכך למעשה, מסכן בצורה משמעותית את משתמשי הדרך, במיוחד בשים לב לעובדה כי העבירה נעברה בשעת ערב, בשעה 20:19 והלאה בה עדיין ישנה תנועה ערה של כלי רכב בכבישי הארץ. כעת עלי לבחון את עילת המעצר הנוספת שהינה חשש להימלטות מאימת הדין, אותה ניתן לאיין באמצעות קביעת ערובות מתאימות. בדיון שהתקיים ביום 11.12.2024 בביהמ"ש, טענה הערבה, לאחר שנחקרה על ידי ב"כ המבקשת כי היא תעביר את הזימונים לאמו של המשיב וכך תדאג להתייצבותו. במסגרת התסקיר שהוגש, עולה כי הערבה הבינה כי יהיה עליה לנסוע למחסום ולהביא את המשיב לדיונים. כעולה מן התסקיר, נראה כי מדובר בערבה נורמטיבית, המנהלת אורח חיים עמוס, עת היא אם ל- 7 ילדים ועובדת כמורה במשרד החינוך וטענה כי תוכל לסייע בעיקר בימי חמישי ובשאר הימים, תהיה תלויה בימי חופש מטעם עבודתה. אני סבורה, מבלי להטיל דופי, ביושרה של הערבה כי היא על תוכל לעמוד במטלת הבאתו של המשיב לדיונים, שכן כפי שאמרתי מדובר באישה עסוקה המתגוררת בעיר XXX המרוחקת מבימ"ש זה. עוד אציין, במסגרת הפסיקה הנוהגת, בהחלטות שחרור בעבירות של שהייה בלתי חוקית בלבד, בעיקר בתקופה עובר למלחמת חרבות ברזל, קבעו בתי המשפט ערבות של שני ערבים אזרחי מדינת ישראל ולא הסתפקו בערב אחד. אשר על כן, אני מוצאת כי לא ניתן לאיין גם את עילת המעצר השניה של חשש להימלטות מאימת הדין ועל כן, אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. פרוטוקול זה מהווה צו מעצר. מתירה למשיב 3 שיחות טלפון על חשבון המדינה. <#3#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים.	decision10753-12-24	["שרית מרום"]	[{"judgment_id": "3fb26aad-8def-5937-864b-fc13cd4dcfb9", "file_name": "10753-12-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 68178, "extension": "docx", "display_name": "10753-12-24- קובץ מקורי"}]
d6a680ad-e0b3-525f-9c61-7753f3d4af15	בית המשפט לענייני משפחה באילת, השופט הבכיר מרדכי (מוטי) לוי: פסק דין בתביעה כספית של תובע כנגד חתנו להשבת כספים אשר ניתנו על ידי התובע במתנה לביתו (תמ"ש 40370-01-22)	40370-01-22	2025-01-01	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	רקע עובדתי: 1. לפני תביעה כספית (להלן-התביעה) שהוגשה על ידי התובע (18.1.2022) כנגד חתנו, הנתבע, בה תבע את הנתבע להשיב לו את מחצית הסכום שנתן במתנה לבתו, רעייתו של הנתבע, הגב' ינ. נ. (להלן-ינ.) ולנתבע (ינ והנתבע יכונו להלן- הצדדים). סכומי הכסף שהועברו לטענת התובע ניתנו במתנה לצדדים (להלן-המתנה) לצורך רכישת דירה ברח'-----באילת (להלן-הדירה) ולשיפוצה. התובע טען שהמתנה עמדה על סך של 600,000 ₪ שניתן לצדדים לשתי מטרות: האחת, סך של 300,000 ₪ כהון עצמי לרכישת הדירה והשני, יתרת הסכום, סך של 300,000 ₪ לצורך שיפוץ הדירה. 2. התובע תבע רק את הנתבע להשיב לו סך של 300,000 ₪ שהוא מחצית המתנה שניתנה לצדדים. התובע הבהיר ש"...עבור גביית חלקה של האישה, הגב' ינ. נ., בתו של התובע, התובע אינו נדרש להגיש תביעה, באשר אין מחלוקת ביניהם אודות כלל הכספים שהועברו והצורך כי הנתבע ישיבם במחצית, כך שאין טעם או צורך להטריח את בית המשפט הנכבד בסכסוך שאינו קיים" (ס' 11 לכתב התביעה). 3. כאן המקום להדגיש שבסמיכות להגשת התביעה מושא פסק דין זה (הוגשה ביום 18.1.2022) הגישה ינ. ביום 26.1.2022 תביעה "לפירוק שיתוף ואיזון משאבים" שלה ושל הנתבע (תלה"מ 58597-01-22) (להלן-התביעה הרכושית). התביעה הרכושית עדיין מתנהלת. בסעיף העתירות של ינ. בתביעתה הרכושית עתרה לפירוק שיתוף באופן "...שתרכוש את חלקו של הנתבע בדירה, זאת בקיזוז מחצית מהיתרה לסילוק המשכנתא הרובצת על הדירה ומחצית מהסך של 300,000 ₪ (כך במקור. הדגש בקו תחתי לא במקור) אשר עליו להשיב לתובעת" (ס' 81.2 לתביעה הרכושית). עיקר טענות התובע: 4. יאמר שבתביעה פרטים רבים הקשורים, בין היתר, לסיבות אשר הביאו אותו להעניק את המתנה, חלקם מפי השמועה (ראו למשל ס' 21 לכתב התביעה בו טען התובע שבתו חששה לשתף אותו "...אודות מצבם האמיתי"), על מערכת היחסים בין הצדדים, המתיחות ביניהם, התייחסותו אל המשברים בזוגיות של הצדדים. (השוו למובא לעיל בס' 3). 5. מתוך אותם תיאורים על מערכת היחסים בין הצדדים בהקשרה של התביעה ראוי להביא את רצונו "...להעניק להם במתנה את ההון הנדרש לצורך רכישת הדירה, עת סבר כי הדבר יעניק לבתו ביטחון ויציבות בדמות בית בבעלותה וסבר כי הדבר יוכל לסייע לצדדים לשקם את יחסיהם ולמנוע את פרידתם" (ס' 23 לכתב התביעה). כך, את דבריו ש"...במרוצת השנים העביר כספים רבים אל הצדדים בכדי שיהא באפשרותם לעמוד בכלל התחייבויותיהם והכל מתוך דאגת התובע לרווחת בתו ונכדיו הקטינים אשר טובתם בלבד עמדה לנגד עיני התובע" (ס' 17 לכתב התביעה). 6. טרם רכישת הדירה על ידי הצדדים הייתה הדירה בבעלותם של הורי הנתבע. הדירה נרכשה בסך של 1,200,000 ₪. המימון לרכישת הדירה היה, כאמור, ממחצית המתנה, סך של 300,000 ₪ - כהון עצמי והיתרה סך של 900,000 ₪ בהלוואת משכנתא. אופן תשלום החזרי המשכנתא החודשיים על ידי הצדדים מצאו אף הם ביטוי בתביעה, הגם שאינם רלוונטיים לתביעה עצמה והועלה על ידי התובע על מנת להניח תשתית לטענתו שלמעשה "...עסקינן בדירה אשר רכישתה מומנה במלואה ע"י התובע" (ס' 32 לכתב התביעה) (השוו המובא לעיל לס' 81.2 לתביעה הרכושית). התובע לא טען ששילם תשלומים על חשבון הלוואת המשכנתא במקום הצדדים. 7. התובע טען שחרף ניסיונו לסייע לצדדים נודע לו "...בדיעבד כי עובר לרכישת הדירה ובתחילת אותה שנה בה נרכשה הדירה (2019), פתח הנתבע בהליך י"ס. ...ואף לאחר מעבר הצדדים לדירה בבעלותם הנתבע הגיש הליך י"ס נוסף. .., אשר נסגר לאחר שהנתבע חזר בו מפתיחת ההליך והצדדים ניסו לשקם את יחסיהם. (ס' 36 לכתב התביעה). 8. משכך, משעה שמטרת המתנה הייתה לצורך רכישת הדירה על מנת להעניק לבתו יציבות כלכלית, "...למשך שנים קדימה ובכדי שהצדדים יתגוררו יחד בבית אשר בבעלותם...מאחר וכיום, פני הצדדים לגירושין ולאור העובדה שהתובע השקיע את כלל הכספים בדירת הצדדים, למעט תשלומים בודדים בהם נשאו הצדדים, כמפורט דלעיל, זה חזר בו מהכספים אשר העניק במתנה לצדדים ונועדו לרווחת בתו ונכדיו ולפיכך אין מנוס מהגשת התובענה דנן כנגד הנתבע להחזר חלקו בכלל הכספים אשר השקיע התובע בסך כולל של 600,000 ₪ וחלקו של הנתבע בסך של 300,000 ₪ " (ס' 38 ו-39 לכתב תביעה). 9. לצורך ביסוס תביעתו יצר התובע קונסטרוקציה משפטית אשר יש בה, לכאורה, להצדיק את התביעה תוך התייחסות ל-חוק המתנה תשכ"ח-1968; חוק המקרקעין תשכ"ט-1969; חוק מיסוי מקרקעין (שבח מכירה ורכישה) תשכ"ג-1963; דיני החוזים והעילות לביטולן מכוח חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. כידוע טיעון משפטי אינו חלק מכתב תביעה (השוו סעיפים 9-11 ל-תקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט -2018) ועל כן לא יובאו טיעוניו כאן. לאחר הבאת הקונסטרוקציה המשפטית הפנה התובע לפסיקה ממנה ניתן לבטל גם מתנה שהענקתה הושלמה ואף זו לא תובא בפרק זה. 10. אחר הדברים האלה טען התובע שהמתנה הושלמה ועל כן סעיף 5 לחוק המתנה אינו חל עליה. משכך, יש להורות על ביטול המתנה "...משיקולי הצדק, ההגינות, חובת תום הלב ובראי דיני החוזים בהעדר שיהוי בהגשת התביעה" (ס' 63 לכתב התביעה). 11. התובע הבהיר שכל שרצה היה לסייע לבתו מבחינה כלכלית ולהעניק לה, כאמור, בית בבעלותה וסבר שיהא זה נכון יותר מלשלם דמי שכירות (השוו לעיל ס' 3). "בדיעבד מסתבר כי הצדדים כלל אינם מסוגלים להתחייב לדירה ולעמוד בתשלומי משכנתא ולא בכדי הצדדים פנו לבנק בחודש אפריל 2020 על מנת להקטין את גובה ההחזר החודשי מאחר ואלה נכנסו מידי חודש לגירעון כלכלי והם שרויים בחובות גבוהים" (ס' 65 לכתב התביעה). 12. טען שהציע לצדדים לרכוש את הדירה השייכת להורי הנתבע לאחר שהאחרונים הודיעו שברצונם לעזוב את העיר אילת למגורים ביישוב אחר וכשלו במציאת קונה בשוק החופשי במחיר בו חפצו וזאת בשל מצבה הרעוע של הדירה. הוא שכנע את בתו לרכוש את הדירה והבטיח לה שהוא יסייע לצדדים לשפץ את הדירה. 13. טען שלו ידע על מצבם הבין אישי של הצדדים עובר למתן המתנה והיה מודע לכך ש"עובר לרכישת הדירה הנתבע החל בהליך משפטי ושפניו לגירושין מבתו, זה מעולם לא היה משקיע ולו אגורה שחוקה אחת בגין רכישת הדירה עבור הצדדים לא כל שכן מבלי לערוך הסכם כזה או אחר המעגן את זכויותיה של בתו בדירה או את אפשרותו לקבל את כספי השקעתו במידה והצדדים יתגרשו... התובע ראה את עסקת הרכישה עבור הצדדים כעסקה לטווח ארוך, (הדגש בקו תחתי במקור) שם יוכלו הצדדים להתגורר ולגדל את ילדיהם, ...ואמלא (כך במקור) ידע כי מדובר בעסקה קצרת טווח ושפני הצדדים לגירושין, נהיר, כי זה היה בוחר לעגן את כלל הכספים אשר העביר במתנה תחת הסכם מפורש וברור ולא היה מותיר סכומי כסף גבוהים כל כך על קרן הצבי" (ס' 68 ו- 70 לכתב התביעה). עיקר טענות הנתבע: 14. הנתבע התייחס לטענות התובע באשר למערכת היחסים שלו עם ינ. וטען שהקורה במערכת היחסים הבין אישית שלהם היא עניינם ולא מעניינו של התובע. טען שפתיחת הליך הי"ס נעשה לבקשתה של ינ., ובפועל לא הגיעו להסכמות שכן ינ. ביטאה את עמדותיו של אביה. עוד טען הנתבע שבפועל התובע הוא שהוביל אותו ואת ינ. לפירוק התא המשפחתי (ס' 30 לכתב ההגנה) "במקום לפייס את הצדדים ולסייע להם לסיים את נישואיהם בצורה רגועה ושקטה, הוא מחרב את ביתה ופוגע בנפשה ובנפשם של נכדיו, דם מדמו" (ס' 28 לכתב ההגנה). הנתבע דחה את תיאורי התובע למשברים בינו לינ. וטען:"...התובע ניצל את חולשתה של ביתו והפך אותה לכלי משחק ונקם בנתבע על לא עוול בכפו ללא רחם על ביתו, על נפשה ועל נפשם של נכדיו הקטנים. ...לא ברור מה מנסה התובע להגיד ...נקמה ועושק של הנתבע בוודאי אינם פיצוי על העובדה כי ביתו בחרה להישאר נשואה לנתבע וחששה לשתף אותו בכך...השבר בו חיו הנתבע ואישתו החל לאחר לידת הקטינה הבכורה עת אשת הנתבע שקעה בדיכאון ולא הסכימה ללכת לאבחון או לקבל טיפול. ינ. העדיפה להתעלם מהדיכאון ולהחלים בכוחות עצמה. כל העת, הנתבע שהה לצידה, חיזק, תמך ודאג לכל רצונה" (ס' 9-8). יודגש שבחרתי להביא ציטוט זה מפי הנתבע ולא הבאתי מדברי התובע ביחס ליחסי הצדדים בשל ההבדל המהותי בין מי שהנישואין לינ. הם חייו אל מול מי שמתיימר לדעת, ללא שעודכן, לטענתו, מה טיב היחסים בין ינ. לנתבע ואין זה מעניינו להתערב בהם. 15. באשר לעזרה השוטפת לה טען התובע טען הנתבע שמדובר בסכומים זעומים מדי פעם ובגובה 300-200 ₪ לחודש. טען שהתובע אינו "שה תמים" שכל רצונו היה לסייע לצדדים. ההפך הוא הנכון. "בכל אחד מהמהלכים בהם נהג כלפי הצדדים ובכלל בחייו, חשב קודם כל על טובתו האישית ועל התועלת שיכולה לצמוח לו מהמהלך, גם כאשר מדובר בביתו, בעלה וילדיהם" (ס' 14 לכתב ההגנה). 16. הנתבע הכחיש את הטענה שהוריו הודיעו שבדעתם לעזוב את אילת בקשר למכירת הדירה. כך, הדירה היא הדירה בה גדל ובה התגוררו אנשים בשכירות טרם מכירתה ולכן דחה את הטענה שמצב הדירה היה רעוע ולא ראוי למגורים. 17. בהתאם להערכת שמאי שווי הדירה עמד על סך של 1,200,000 ₪. הואיל ולצדדים לא היה את ההון העצמי הנדרש לצורך קבלת משכנתא הוסכם שאת תמורת הדירה ישלמו בשני תשלומים: 300,000 ₪ תשלום ראשון הון עצמי והיתרה על דרך של הלוואת משכנתא. בין הוריו והצדדים סוכם שהסך של 300,000 ₪ יועבר להוריו בהמחאה בנקאית מיד עם החתימה. ברם, בשל המצב הכלכלי של הצדדים, לאור משבר הקורונה, הסכימו הוריו "להשהות את החזר הסכום ולקבלו בזמן שיהיה לצדדים נוח יותר מבחינה כלכלית" (ס' 16 לכתב ההגנה). הנתבע הכחיש שהתובע העביר להוריו סך של 300,00 ₪ וביקש שהתובע "...יבהיר כיצד העביר סך של 300,000 ₪ להורי הנתבע כלאחר יד בעוד עפ"י דבריו, הנתבע ואשתו כלל לא עמדה בתשלום חשבונות ביתם. סכום של 300,000 ₪ לא עובר במזומן, היכן האסמכתא על ההעברה? כיצד עבר הכסף להורי הנתבע? לאן עבר הכסף? " (ס' 18 לכתב ההגנה). הנתבע הפנה לסעיף 5.1 להסכם המכר התומך בגרסתו שהסך של 300,000 ₪ היה אמור להיות משולם להוריו בהמחאה בנקאית. הנתבע הכחיש את העברת הסך של 300,000 ₪ ע"י התובע להוריו וטען שהצדדים עדיין חייבים להוריו סך של 300,000 ₪ סך שלא שולם להם, כאמור. 18. באשר לסכום הנטען שהועבר לטובת השיפוצים טען הנתבע שהתובע שהוא קבלן בניין ועוסק בשיפוצים אכן סייע בשיפוץ הדירה, אולם עלות השיפוץ עמדה למרב על סך של 50,000 ₪. ביחס לקבלות שצורפו לכתב התביעה להעיד, לכאורה, על הוצאות של התובע לצורך השיפוץ יש קבלות כפולות, אין ספור קבלות על פינוי פסולת, עבור "בטון ועוד ועוד חשבוניות מושחרות ושקריות" (ס' 22 לכתב ההגנה), קבלות שאינן קשורות לשיפוץ הדירה, חלקן לתאריכים מאוחרים לשיפוץ וכוללות גם קבלות על רכישת כלי עבודה. התובע, כך טען הנתבע, הגדיל את ההוצאות ללא התייעצות אתו והביא לדוגמא רכישת מזגנים יקרים. 19. אם התובע ראה בסיוע בשיפוץ "כהשקעה לטווח ארוך" מדוע לא עיגן אותה במסמך בכתב? "התובע שהוא קבלן בניין, עושה עבודות בניין כעניין שבשגרה ובוודאי מודע כיצד עורכים חוזים" (ס' 47 לכתב ההגנה). כך, גרסתו של התובע שלו ידע לאשורו את מצב היחסים בין הצדדים לא היה מסייע בעדם מנוגדת לדבריו שרצה לדאוג לרווחת בתו ובני משפחתה "..ועל מנת לשפר את יחסיה עם בעלה ולהשכין שלום בית, היה מסייע לצדדים ומשפץ את ביתם בכל מקרה" (ס' 51 לכתב ההגנה). ההליך: 20. בהליך העידו התובע, ינ., דודו של התובע העובד אצלו, הנתבע, אמו, עו"ד פבר, עוה"ד שערך את עסקת הרכש של הדירה ושכן המתגורר בסמוך לדירה. כבר בשלב זה ראוי לציין את חשיבות מי שלא העיד בהליך שלפני והיא אמה של ינ., רעיית התובע. השאלות בפסק הדין: 21. השאלות הנתונות להכרעתי בפסק דין זה הן בראש ובראשונה הקונסטרוקציה המשפטית שיצר התובע כבסיס לתביעתו ויבחן האם יש באותה קונסטרוקציה רלוונטיות למהותה של התביעה או שזו נועדה לחפות על הכשל האינהרנטי שבתביעה. לשון אחר, האם יש בטיעון המשפטי לתמוך בעובדות כתב התביעה וזאת במאובחן מהמסגרת הנורמטיבית של התביעה חוק המתנה – תשכ"ח-1968 (להלן-חוק המתנה). בשלב שני, כמידת הצורך תיבחן השאלה האם עמד התובע בנטל הרובץ לפתחו להוכיח את העברת הסכומים אותם תבע בתביעה לאור הכחשתם על ידי הנתבע. דיון והכרעה: 21. על פי כתב התביעה נטען שהתובע העביר את המתנה לצדדים מחציתם כהון עצמי לרכישת הדירה והמחצית האחרת לשיפוצים – "כספים אשר הושקעו על ידי התובע בבית הצדדים ...". התובע הבהיר שבחר שלא לתבוע את החזר מחצית מסכום המתנה מבתו שכן "כספים אלו הועברו אליה" בשל רצונו לסייע לה. 22. סעיף 2 רישא לחוק המתנה קובע "...מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה על ידי הנותן למקבל". סעיף 1(ב) לחוק המתנה מגדיר את מהות המתנה וקובע ש"...דבר המתנה יכול שיהיה מקרקעין, מיטלטלין או זכויות". בסעיף 6 מגדיר חוק המתנה את דרכי ההקניה: מסירת הנכס, מסירת מסמך לידי מקבל המתנה המזכה אותו בקבלת דבר המתנה והודעה של הנותן למקבל על המתנה מקום שדבר המתנה מצוי ברשות המקבל (ע"א 6439/99 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ' פרח, פ"ד נח(2) 106 (8/12/2003), ס' 7 לפסק הדין). בענייננו המתנה היא כסף ועל כן מדובר במתנה לאלתר שהענקתה הושלמה. לכך מסכים גם התובע (ס' 52 לסיכומי התובע). משעה שכך, פנה התובע מכוח סעיפים 1 – 2 לחוק המתנה ודרכם לחוק החוזים חלק כללי תשל"ג-1973 (להלן-חוק החוזים). התובע פנה לעילות העומדות למתקשר בחוזה לבטל את החוזה והסתמך על סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים: טעות והטעיה. טעות: 23. טעות במשמעותה על פי סעיף 14 לחוק החוזים היא "מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות".(גבריאלה שלו, "פגמים בכריתת חוזה-חוק החוזים [חלק כללי] תשל"ג-1973 פרק ב': ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו סעיפים 22-13" בתוך: פירוש לחוק החוזים (ג. טדסקי (עורך) (1987) (להלן-שלו) עמ' 31). טענת הטעות על פי סעיף 14 לחוק החוזים מתקשרת עם טענה נוספת לה טען הנתבע תוך הסתמכות על סעיף 15 לחוק החוזים והיא הטעיה. הטעיה היא טעות של צד אחד לחוזה שנגרם על ידי הצד השני (שלו שם, עמ' 36). הטעיה היא "...הצהרה טרום חוזית כוזבת. ההצהרה, המהווה בסיס להטעיה, תהיה בדרך כלל מפורשת ותבוטא בכתב או בעל פה. ...העיסוק בהטעיה מחייב, אם כן, תהליך מוקדם של סינון האמרות ואיתור הצהרות, כלומר אותן אמרות טרום חוזיות אשר יכולות בהתקיים גם יסוד הכזב, להוות בסיס לטענה זו" (שלו שם, עמ' 61). 24. שתי עילות ביטול אלו אינן חלות בענייננו על אף הקונסטרוקציה שיצר התובע. 25. הבסיס לטעות כפי שהעלה אותה התובע הוא שלו ידע שהצדדים יתגרשו לא היה מעניק את המתנה. יודגש שטענות התובע, המועלות בדיעבד, מנסות ללכת בין הטיפות: לטעון בו זמנית ידעתי ולא ידעתי, הייתי מודע אך לא ידעתי את החומרה. די בכך כדי לשלול את טענתו לטעות כמקימה לו את הזכות לחזור בו מהענקת המתנה שהענקתה הושלמה. בכתב התביעה כתב התובע ש"אמנם היה מעורה במתיחות אשר התקיימה בין הצדדים, אך סבר לתומו כי מדובר במתיחות ובבעיות מינוריות אשר נפוצות בקרב זוגות צעירים ..." (ס' 20 לכתב התביעה). ויתמה השואל לו ידע התובע על המשבר בחיי הצדדים מדוע לא בדק התובע האם סברתו סברת אמת היא? מדוע לא פנה לבתו ושאל אותה באשר לטיב היחסים טרם הענקת המתנה? שכן הוא מוכן לתת מתנה רק אם מערכת היחסים שלהם טובה. אלא שמופרכות הטענה עולה מדברי התובע עצמו בכתב התביעה. כעולה מסעיף 23 עולה ידיעה מפורשת על מצבם הבין אישי של הצדדים והענקת המתנה נועדה על פי גרסתו לטפל במצב יחסים זה בעת הענקתה "...כי הדבר יכול לסייע לצדדים לשקם את יחסיהם ולמנוע את פרידתם" (ס' 23 לכתב התביעה). אמור מעתה שהתובע ידע במפורש שמערכת היחסים של הצדדים אינה שפירה ופירוקו של התא המשפחתי של הצדדים אינו מנוגד למציאות וראה בהענקת המתנה כלי ממשי לגישור בין הצדדים שיכול וימנע את פרידתם. חיזוק לכך עולה גם מסעיף נוסף בתביעה "...כל רצונו של התובע היה להקל ככל האפשר על העול הכלכלי אשר מוטל על הצדדים, ..." (ס' 22 לכתב התביעה). הנה כי כן התובע ידע גם ידע שלבד ממריבות המאפיינות כל זוג צעירים המגדל ילדים (ס' 21 לכתב התביעה) לצדדים גם בעיות כלכליות המעיבות על חיי הזוגיות שלהם ועתידם הזוגי ועדיין בחר שלא לברר באשר לעתידם. רצונו של אב לסייע לילדיו היא תמיד ראויה ונכונה. אולם הקורא את כתב התביעה ועדותו של התובע בבית המשפט למד שהחלטת התובע להעניק את המתנה הייתה מנותקת משיח ועמדת הצדדים ככלל ושל הנתבע בפרט. לא בכדי בחר התובע בשימוש בדיבור 'גמלה החלטה בליבו' שכן ביטוי זה מבטא את עמדתו לעת הענקת המתנה וטענותיו לטעות והטעיה הן בדיעבד וללא קשר למה שעמד לנגד עיניו בעת הענקת המתנה בזמן אמת. פירוש הביטוי 'גמלה החלטה בליבו' על פי מילון מילוג הוא "החליט", "קבע". מילון מורפיקס מרחיב ומסביר את הביטוי שמי שגמלה החלטה בליבו הוא מי ש"הגיע לכלל החלטה לאחר מחשבה והתלבטות, ההחלטה הבשילה בליבו". בחירת הביטוי אינה בחלל ריק והיא תואמת את תוכנה של התביעה. עיון בסעיף 36 בכתב התביעה מעקר אף הוא את טענת התובע לטעות בעת הענקת המתנה. תיק הי"ס אליו התייחס התובע ( י"ס 46709-02-19) נפתח ביום 18.2.2019, הצדדים ניהלו ביניהם שיג ושיח, התיק נסגר ביום 23.4.2019 ולא הוגשה תביעה עוקבת לכך. ללמדך שהצדדים ראו עין בעין את רצונם בהמשך הזוגיות שלהם כתא משפחתי. כזכור, הדירה נרכשה בחודש אוגוסט 2019, כ-5 חודשים לאחר סגירת תיק י"ס. משום כך, אין ממש בטענה שלו ידע התובע על תיק י"ס לא היה מעניק את המתנה. טענה זו בדיעבד תמוהה במיוחד לאור עדותו בבית המשפט "אני נשוי 32 שנה, אתה יודע כמה רבתי עם אשתי? כל דבר צריך להתגרש? אפשר לריב על צלחת, כל דבר צריך להכניס לזכרון? לא יודע" (פרוטוקול עמ' 9 ש' 22-21). אין בטיעוני התובע מדוע דברים אלו לא נכונים ביחס לצדדים. רבו, נפתח תיק י"ס, נסגר והצדדים שבו ברצון משותף לחיים משותפים לפחות לעת הענקת המתנה. הדברים מקל וחומר שעה שחרף ידיעתו בחר שלא לערוך הסכם, מכתב עקרונות או כל ביטוי לחששו אשר כאמור, הועלה רק בדיעבד. אזכורם של תיקי ה-י"ס הנוספים שנפתחו בין הצדדים המוזכרים בסעיפים 36 ו-37 לכתב התביעה אינו ברור בהקשרה של התביעה. תיקי ה-י"ס הנוספים שנפתחו הם: תיק י"ס 12929-01-21 (נפתח ביום 7.1.2021 ונסגר ביום 25.4.221) ו-תיק י"ס 31560-11-21 (נפתח ביום 14.11.21 ביום 14.12.2021 הגיש הנתבע (שם המבקש) בקשה לסגור את התיק, ביום 22.12.2021 הוגשה בקשה למזונות זמניים ע"י ינ. ונתיק נסגר ביום 11.1.2022). ניסיונו של התובע לתלות בתיקי י"ס נוספים אלו את טעותו, לכאורה, אינה רלוונטית שכן אלו נפתחו זמן רב לאחר הענקת המתנה ואלו לא עמדו לנגד עיניו בעת ש"גמלה בלבו ההחלטה" להעניק לצדדים את המתנה. בסעיף 36 טען התובע שהליך י"ס 12929-01-21 "...נסגר לאחר שהנתבע חזר בו מפתיחת ההליך והצדדים ניסו לשקם את יחסיהם". על ציר הזמן לא ברור אם כן איך אפשר להעלות טענה שהתובע טעה כשנה וחצי לפני כן לאור מציאות זו: הצדדים ניסו לשקם את הזוגיות שלהם גם בשנת 2021 והניסיון כשל. בוודאי שאין בכך את אותה סיבה בה ניסה התובע להיתלות ולבסס את טענת הטעות והטעייה. קבלת טענת התובע היא אות ליכולת ההענשה של מעניק מתנה שהושלמה ולא התחייבות לתת מתנה ולחזור בו מהענקתה רק משום שהוא סובר בדיעבד שמקבלי המתנה אינם עומדים בציפיותיו, שהצדדים מקבלי המתנה לא היו שותפים לצפיות אלו ככלל והנתבע בפרט. אגב כך יוער שלאור עליית שווי הדירה הרי מתגשם רצונו של התובע להעניק לבתו "...יציבות כלכלית ..." ( ס' 38 לכתב התביעה) כן ראו ס' 39 בו המתנה נועדה "...לרווחת בתו ונכדיו..."; "...כאשר טובתה של בתו ניצבת מול עיניו..." (ס' 22 לכתב התביעה) "...סבר כי הדבר יעניק לבתו בטחון..." (ס' 23 לכתב התביעה) ובמסגרת הסבריו לאור שיקולי צדק והגינות טען התובע "התובענה דנא עוסקת אפוא באב אשר רצונו הבלעדי והאמיתי היה לסייע לבתו כלכלית, להעניק לה יציבות בדמות בית בבעלותה..." (ס' 64 לכתב התביעה). למילים יש משמעות. האב ביקש לסייע לבתו ולבססה ומשכשלו הנישואין ולצורך המשך סיוע לביסוסה הכלכלי של ינ. בתו בתביעה הרכושית הוגשה תביעה זו. הקורא את הסבריו של התובע מקבל חיזוק לסברה שהתביעה נועדה, באותה מגמה, להקל על בתו מבחינה כלכלית גם במסגרת התביעה הרכושית. כאן המקום להדגיש שאני כמובן דוחה את הזכות של התובע להתערב בחיי הצדדים, אך משעה שהתובע הציב את החשיפה לחיי הצדדים כמסביר את תביעתו מצאתי להביא את האמור. טענת התובע היא טענה אבסורדית המגלמת בתוכה הכתבה של הורה לפרק זמן של נישואין על מנת שמעניק המתנה ש"גמלה בליבו ...החלטה" יחליט שפרק זמן זה הוא מספיק. מי קובע את פרק הזמן? התובע? מה שווי סכום לכל שנת נישואין לאחר הענקת המתנה שירצה את התובע? צא וחשוב: אם היו הצדדים חיים יחדיו עוד שנה האם גם אז היה יכול התובע להעלות טענה אבסורדית זו שכמובא לעיל כשלעצמה עומדת בניגוד לדברי התובע עצמו ביחס לזמן אמת והועלתה בדיעבד? 26. בסעיף 70 לכתב התביעה טען התובע שהוא "ראה את עסקת הרכישה עבור הצדדים כעסקה לטווח ארוך ...". לבד מהעובדה שטענה שכזו הרואה בהענקת מתנה כעסקה היא בלתי ראויה בעיניי, לשון המעטה, שכשלעצמה מקימה את ביטולה שכן לו מדובר בעסקה שלא תאמה את רצונו של התובע אפשר שמדובר בכדאיות העסקה. ס' 14 (ד) לחוק החוזים קובע : "טעות" לעניין סעיף זה וסעיף 15 – בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה". "כדאיות עיסקה היא תשואה, טובת הנאה, תועלת, ערך או שווי שמתעתד אדם להפיק מעיסקה. טעות בכדאיות העיסקה היא טעות המתייחסת לערך העיסקה לשוויה המסחרי או הכלכלי היחסי" (שלו, שם, עמ' 56). הנה, הגדרה זו תואמת את גישת התובע: המתנה הוענקה לבתו/לצדדים בתנאי שהזוגיות תארך לפרק זמן ארוך יותר. לו ידע התובע שתגיע אל קיצה בפרק זמן קצר (לטעמו) לא היה מעניק את המתנה: טעות בכדאיות השקעתו- טעות בכדאיות העסקה. מבלי לגרוע באמור הגם שלא מצאתי להרחיב מעבר לכך יאמר שתמוהה בעיני הגדרת המתנה כעסקה. להבנתי לא ניתן לראות בהענקת מתנה של הורה לילדיו "עסקה" שצד אחד לעסקה הוא ההורה הנותן והצד השני של העסקה היא מערכת היחסים של הילדים מקבלי המתנה. התבוננות על המתנה כעסקה שאמורה להניב דבר מה לנותן עצמו ביחס ליחסי הצדדים היא בלתי ראויה. ההתייחסות מובאת רק לאור העלאת הטענה התמוהה של התובע שראה במתנה כעסקה לטווח ארוך – שפשרה בחיי הזוג אינה ידועה. בשולי הדברים יוער שלו ראה התובע בהענקת המתנה כ"עיסקה" שאינה הענקה מאב לבתו ובן זוגה, אבי נכדיו, אלא כזו שאמורה להתנהל על פי ציפיותיו לאחר הענקתה, היה עליו לתמוך הדבר במסמך מפורש הגם שמדובר בהענקה בתוך המשפחה. 27. לאור האמור העלאת טענת חוסר הידיעה היא טענה למצער בלתי ראויה. הגיונם של דברים מביא למסקנה שכל הווייתה סיוע לינ. בתביעה הרכושית וביכולתה לרכוש את חלקו של הנתבע בדירה בסכום נמוך יותר משוויה בפועל. 28. לאור האמור אני דוחה את טענת הטעות שכן היא עומדת בסתירה לעובדות שהובאו על ידי התובע עצמו. הטעיה: 29. בכתב התביעה אין התייחסות של ממש למעמדו של הנתבע כחלק מהתא המשפחתי של בתו והסיוע "לצדדים" הוא שולי לעזרה לבתו אשר ביחס אליה אין הוא מבקש את החזר המתנה. כחוט השני שזור בכתב התביעה רצונו לעזור לבתו ולמצבה הכלכלי מצד אחד ושיפור הזוגיות שלה עם הנתבע מצד שני. הנתבע בשולי השיקולים של התובע. על כן תמוהה עד למאוד טענת ההטעיה שמייחס התובע לנתבע. אין הסבר לאותה הטעיה. כיצד הטעה התובע את הנתבע? בכך שלאחר משבר בזוגיות שלו עם ינ. הגיעה דרכם המשותפת לסיומה? איך מהין התובע להעלות טענה שכזו שלא ברור כלל מה טעם הגיעו הנישואין אל קיצם? האם אפשר שמי שרצה בסיומם היא דווקא בתו ינ. והנתבע חפץ דווקא בהמשך הקשר? כיצד אפשר לבוא בטענת הטעייה אל הנתבע לאור זאת ומקל וחומר לאור המובא לעיל שממנו עולה שהנתבע כלל לא היה בשיקולי התובע, הוא לא נועץ בו טרם ההחלטה "שגמלה בליבו" להעניק את המתנה, לא שוחח עמו כלל בעניין זה. 30. "הטעיה היא הצהרה טרום חוזית כוזבת. ההצהרה, המהווה בסיס להטעיה, תהיה בדרך כלל מפורשת ותבוטא בכתב או בעל פה. המקרים בהם מוסקת הצהרה מהתנהגות הם זניחים ונוכל להתייחס להצהרה כאל אמרה (statement)-דברים שאמר או כתב צד לחוזה למשנהו" (שלו, שם, עמ' 61). כל מהותה של התביעה היא מערכת התובנות העצמית של התובע וההחלטות שלו כיצד לפעול ועל פי התובנה שלו וכך "גמלה בלבו" ההחלטה על המתנה. גם אם נסתכל על המתנה כעסקה, כפי שראה אותה התובע, מעין חוזה, אין בכתב התביעה ולו אמרה אחת שהנתבע הציג לתובע מצג שווא. נהפוך הוא התובע היה מודע כפי שהראיתי לעיל, שמערכת היחסים בין ינ. לנתבע לא טובה ודווקא מטעם זה, על מנת לשפרה החליט להעניק את המתנה. אם כך לא ניתן לייחס לנתבע הטעיית התובע. באופן אחר מי שהטעתה את התובע, לכאורה, אם נקבל שהוטעה כלל, היא ינ. בתו שבשעה שהודיע לה ש"גמלה בלבו" הכוונה להעניק לה מתנה לרכישת הדירה לא עצרה בעדו. כנראה לא בכדי שכן באותה עת בו הוענקה המתנה ציפתה ינ. כמו התובע להמשכו של התא המשפחתי – ציפייה שהיום אנו יודעים שלא התממשה. 31. הנה כי כן, לאור האמור לעיל גם טענת ההטעיה, הנטענת ללא כל בסיס, נדחית. 32. בכתב התביעה העלה התובע טענות על הצורך בביטול המתנה משיקולים של צדק, הגינות וחובת תום הלב ובראי דיני החוזים. שקלתי את הטענה. על בסיס החומר שלפני והמובא לעיל דומני שמי שנוהג בחוסר תום לב הוא התובע. 33. גם אם הייתי מקבל את הקונסטרוקציה דלעיל בדבר טעות והטעייה, בניגוד למובא לעיל, עדיין דין התביעה היה להידחות וזאת בשל הכשל של התובע להוכיח את תביעתו הכספית, את אותם סכומים נטענים. 34. כזכור, טען התובע שהמתנה הוענקה בשתי פעימות: האחת, בהענקת כסף בסך 300,000 ₪ לצורך ההון הראשוני לרכישת הדירה והשני בשווי כסף בסך 300,000 ₪ על דרך ביצוע עבודות שיפוץ ורכישת אביזרים לדירה. הסכום להון עצמי: 35. במענה לחקירתו כיצד העביר את הכסף להורי הנתבע העיד התובע שהעביר את הסך של 300,000 ₪ במזומן. "הייתה מעטפה גדולה חומה, הם היו אצלי בבית ואמרו שמחר הם סוגרים וחותמים על החוזה עם ההורים שלו, שהם מכרו את הבית, ובאו אלי והבנתי (כך במקור) להם 300,000 שאספתי אותם כל החיים" (פרוטוקול עמ' 10 ש' 29-26). עובר לכך העיד התובע שהמעטפה נמסרה להורי הנתבע "...העברת להוריו של יע. ת. כן" (שם, ש' 25-24). 36. טענה זו היא מהותית ואין לה זכר בכתב התביעה. אופן העברת הכסף מתואר בכתב התביעה שהועבר, לכאורה, להורי הנתבע בסעיף 29 לכתב התביעה "שילם התובע להורי הנתבע סך של 300,000 ₪ ...". אמירה כל כך מהותית של העברת סך של 300,000 ₪ ב"מעטפה גדולה חומה"- במזומן חייבת לקבל ביטוי בכתב התביעה ולא לעלות לאחר שהוגש כתב ההגנה של הנתבע ממנו עולה תמונה של ויתור של הורי הנתבע על הסך האמור לפחות בשלב הראשון. עוד יאמר שאין בדברי התובע את מועד ההעברה בפועל, לכאורה, של המעטפה להורי הנתבע. על פי עדותו היו הצדדים אצלו בבית ויצאו עם מעטפה חומה גדולה ובה הסך האמור, לכאורה. שתי גרסאות עלו אם כן בעדותו: פעם אחת שהמעטפה נמסרה לצדדים ופעם שנייה להורי הנתבע. על אף אי הבהירות בתיאור העובדתי לא נשאל התובע על כך בחקירה חוזרת. יוער שגם בתביעה הרכושית לא העלתה ינ. טענה על תשלום מזומן באמצעות מעטפה גדולה חומה. טענה זו עלתה רק בדיעבד וקיים יותר מספק באמינות הגרסה. ראוי להדגיש שבפסק דין זה הפניתי מספר פעמים לתביעה הרכושית שכן שתי התביעות קשורות בטבורן וזו מזינה את התביעה הרכושית. אין בעצם ההפנייה כדי להטות את הכף לתוצאות פסק דין זה, אולם יש בכך אינדיקציה למהותה של תביעה זו ומטרתה. 37. טענה לקיומו של סך של 300,000 ₪ בדירת התובע, צריכה ליותר מטענה בעלמא על מנת לקבל אותה. מדובר בסכום נכבד לכל הדעות שאינו מצוי בשגרה בבתי אנשים. העלאת טענה שכזו דורשת תמיכה. ראיה שכזו לא הובאה. חמור מכך, סיוע לטענה זו נמנע מבית המשפט. התובע נשאל אם יש עד שראה את העברת הכסף וטען שרעייתו נכחה בעת העברת הכסף. (פרוטוקול עמ' 11 ש' 17-14). רעיית התובע לא זומנה לעדות. גם לא כעדת הזמה לאחר עדות הנתבע, אמו ועו"ד פבר. עדותה של הרעייה בסוגיה זו של העברת הסך במזומן חשובה במיוחד. נקבע ש"... יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הנה בעלת משמעות ראייתית כאילו הייתה זו ראייה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד..." (יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי) (1999) (להלן: קדמי) בעמ' 1391). ב-ע"א 240/77 "... על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו עמד בית משפט נכבד זה בע"פ 112/52... ובע"א 373/54..." (קדמי עמ' 1393). בעניין אי הבאת עד לעדות נשוב ונזכיר כי בהתאם להלכה הפסוקה "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד ... אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..."( ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פ"ד מד (1) 239 8/1/1990)). וכן "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר- ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו" " (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 59 (14/11/1990)). 38. בכתב הגנתו הכחיש, כאמור, הנתבע את טענת התובע לתשלום סך של 300,000 ₪ במזומן. הנתבע טען שכעולה מס' 5.1 להסכם הרי שהיה על הצדדים לתת להורי הנתבע המחאה בנקאית על הסך של 300,000 ₪. אולם, "לאור משבר הקורונה והמצב הכלכלי הירוד של הצדדים, הסכימו הוריו של הנתבע להשהות את החזר הסכום ולקבלו בזמן שיהיה לצדדים נוח יותר מהבחינה הכלכלית. מעל לכל ספק, היה ברור לכלל הצדדים, כי את הסכום שהתקבל מהורי הנתבע, יהא על הצדדים להשיב להם, ברגע שיתאפשר. ..." (ס' 16 לכתב ההגנה). הנתבע צירף לכתב הגנתו הודעה מהורי הנתבע (נושא תאריך 3.1.2022) בו הודיעו לנתבע שמחלו על הסך האמור. לא נעלם מעיני שהמסמך נושא תאריך שלאחר הגשת כתב התביעה ויש בו שוני מהותי מהאמור בסיפא לס' 16 לכתב התביעה שעל הצדדים להשיב להורי הנתבע את הסך של 300,000 ₪ להוריו. עם זאת, על התובע להוכיח את תביעתו. נסיבתית, על אף ניסיונות ב"כ התובע להזים טענה זו בחקירתו הנגדית של הנתבע לא צלח הדבר. התובע שב והעיד שההמחאה על הסך של 300,000 ₪ הוצאה מהחשבון המשותף של הצדדים, והדגיש ש "ההורים של באו והלכו לקראתנו והם רצו לתת לנו כמתנה את ה-300,000 ₪ ולא רציתי שזה יקרה. ... ההורים שלי נתנו כמתנה לנו את ההון הראשוני שזה 300,000 ₪ ...". במענה לשאלה בדבר ויתור על הסך הראשוני השיב "לאחר מעשה. הם קיבלו מאתנו את ה- מ300,000 ₪ ההמחאה שנשארה אצל עו"ד פבר אבל כשהם ראו את מצבנו הכלכלי הם החליטו לוותר" (פרוטוקול עמ' 24). בהמשך נשאל הנתבע על פנייתו של עו"ד פבר מיום 11.11.2019 לאמו של הנתבע בשאלה האם הוא, עו"ד פבר, יכול להשמיד את ההמחאה שנתה להם והוחזקה בידיו הנתבע לא ידע להשיב לכך וטען "...מה שאמא שלי התנהלה מול עו"ד פבר אני לא מודע לו. זה שאמא שלי יודעת הכל עליי לא אומר שאני יודע הכל עליה" (פרוטוקול עמ' 25). עדות זו של מתן ההמחאה על סך 300,000 ₪ להורי הנתבע אושרה על ידי ינ. בחקירתה הנגדית. במענה לשאלה ביחס לתשלום ההון העצמי "הם חתמו על כך שהם קיבלו 300,000 ₪ ... במזומן. בהסכם המכר רשום שהוריו קיבלו המחאה על סך 300,000 ₪. ביום שבאנו לחתום על ההסכם עורך הדין ידע שערב קודם הוריו קיבלו את הסכום הנ"ל במזומן, אי אפשר להצהיר את זה, לכן חתמנו על המחאה כדי לקבל אישור מהמשכנתאות. אתה לא יכול להצהיר שקיבלת מזומן" (פרוטוקול עמ' 22 ש' 27-22). איני יודע אם אפשר להצהיר על קבלת מזומן אם לאו שכן לא הוגשה לי כל ראיה לכך, תקנה או כל מסמך אחר. אך, גם אם יש ממש בדברים ישנן דרכים נוספות כמו למשל הפקדת הסך בחשבונם המשותף של הצדדים והעברתו לחשבון הורי הנתבע. 39. אם בכך לא די טענת התובע להעברת הסך במזומן עומדת בסתירה לעדותם של אמו של הנתבע ועו"ד פבר. אמו של הנתבע, גב' א. נ, נחקרה והשיבה: "ש. איפה הייתה החתימה על ההסכם? ת. במשרד שלו. ש. תראי, קראת את ההסכם לפני שחתמת עליו, למה הסכמת לקבל שיק רגיל ולא שיק בנקאי, כשכתוב שאת צריכה לקבל שיק בנקאי? ת. כי הסכמתי לקבל שיק רגיל. ש. קיבלת את השיק לידיים שלך ביום החתימה? ת. כן. ש. אם קיבלת את השיק ביום החתימה לידייים שלך הפקדת אותו? ת. לא. ש. למה? ת. כי הסכמתי לקבל אותו עד שיהיה להם כסף. ש. לא הבנתי. לא היה להם פרעון לשיק? ת. לא. לא הפקדתי אותו. ש. אז לקחת שיק שאת יודעת שאין לו יכולת פרעון והשארת אותו אצלך? ת. אז בתקופה ההיא לא הייתה לו יכולת פרעון. ש. אני מדברת על היום שחתמתם על ההסכם וקיבלת שיק של 300,000 ואני שואלת אם הפקדת ואמרת שלא, למה לא? ת. כי ידעתי שבאותו זמן הוא לא יכול להיפרע. ש. אז למה בכל זאת לקחת אותו? ת. כי האמנתי שתהיה לו יכולת פרעון בתקופה יותר מאוחרת. ש. כמה זמן? ת. חצי שנה – שנה. ש. את עומדת על דוכן העדים, את אישה מבוגרת, ואני אומרת לך שאת משקרת, אני אגיד לך למה, זה או שאת משקרת או הבן שלך משקר, אחד משניכם, כי הבן שלך אומר השיק הזה מעולם לא ניתן לך, הוא נשאר אצל עורך הדין. ת. אה, נכון. ש. אבל לפני רגע אמרת שהוא נתן לך את השיק. ת. נתן לי והעברתי לעו"ד שישמור אותו. ש. אבל הרגע אמרת שהוא נתן לך את השיק במעמד החתימה ושמרת את השיק. ת. לא אמרתי, ואם אמרתי אז טעיתי. ש. אני אומרת לך שאת ובעלך קיבלתם 300,000 ₪ מזומן מינ. והבן שלה. ת. שאנחנו קיבלנו? לא קיבלנו. מאיפה את יכולה להגיד את זה? את ראית את זה?" 40. עדותה של אם הנתבע לא הוזמה. האם נחקרה על חשבון הבנק שלה ושל בעלה אך גם בכך לא היה כדי להעמיד את עדותה בספק. לא נעלם מעיני שהאם התבלבלה בעדותה אם ההמחאה נשמרה על ידי עו"ד פבר או בידיה, אולם בלבול זה בא לידי פתרון בתשובתה החיובית לשאלה האם אישרה לעו"ד פבר ביום 11.11.19 להשמיד את ההמחאה (פרוטוקול עמ' 33 ש' 28-27). גם התהייה של ב"כ התובע באשר ליכולת ההענקה של סכומי כסף לנתבע שעה שהורי הנתבע אינם עובדים קיבלה ביטוי במענה שהסכומים הם מ "הכסף שקיבלתי עבור הדירה" (שם, ש' 26). ומשום ש"...הוא צריך את זה" (שם, ש' 24). 41. עדותו של עו"ד פבר אף היא תמכה בטענת הנתבע ואמו על מסירת המחאה על סך של 300,000 ₪ לצורך ההון הראשוני ובהמשך ויתור של הורי הנתבע על התשלום בזמן אמת ודחייתו עד שירווח לצדדים. עו"ד פבר העיד "בהתחלה דיברנו על המחאה בנקאית, לאחר מכן המוכרים הסתפקו בשיק רגיל וזו זכותו של מוכר" (פרוטוקול עמ' 34 ש' 30-29). עו"ד פבר נחקר תוך העמדת ניסיונו המקצועי לביקורת, ברם לענייננו הוכח שניתנה המחאה על סך 300,000 ₪ שנקרעה ולכן לא היה מקום להידרש לסך המזומן של 300,000 ₪. 42. ב"כ התובע שאלה את התובע בחקירתו לאור מתן ההמחאה מדוע היה צורך בנטילת משכנתא בסך 900,000 ₪ אם הורי הנתבע ויתרו, ולו זמנית, על הסך של 300,000 ₪ שניתן בהמחאה במעמד החתימה, היו הצדדים אמורים לקחת רק 600,000 משכנתא. התובע לא ידע להשיב על כך ודבק בגרסתו שהסך האמור שימש לרכישת הדירה "...מה היה אחרי זה אני לא יודע": השלמת ההפרש בין סכום המשכנתא לעלות הדירה. (פרוטוקול עמ' 11 ש' 36-28). גרסתו של הנתבע לאור האמור מקובלת עלי ואמינה יותר מגרסת התובע. 43. נשוב לעדותו של עו"ד פבר. מצאתי להביאה בשלמותה כמעט בשל חשיבותה הגם שבחלק מהשאלות שנשאל יש חריגה ממהות התביעה. וזאת יש לזכור: התובע, אדון לתביעתו וחל הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה. אין לפני כל ראיה, כאמור, למתן הסכום האמור ככלל וכל שכן באותה מעטפה גדולה חומה. כך נשאל והשיב עו"ד פבר: "ת. השיק הבנקאי בא להגן על המוכר ולא על הקונה, על מנת שהמוכר יקבל כסף וודאי ברגע שהוא עושה עסקה. זכותו של המוכר לבוא ולהגיד אני מוותר על ההגנה שיש לי ומסתפק בשיק. ש. בשורה התחתונה, לשיטתך עצם העובדה שהסכם המכר לא שונה ואף שאופן התשלום שונה, זו טעות? ת. יכול להיות שזו טעות שלא תיקנתי אבל לטעמי זה לא מהותי מכוון שהמוכר ויתר על זכותו. ש. ההמחאה הזו, בין אם היא בנקאית ובין אם לאו, כתובה בהסכם כתשלום ראשון לעסקה. למה השיק הזה נשאר אצלך ולא נמסר למוכרים? ת. מסיבה מאוד פשוטה. מצד אחד המוכרים התלבטו על האפשרות שהם יוותרו על התשלום לטובת הבן שלהם, כמו שהם עזרו לבת שלהם, זה מצד אחד, ומבחינתם אפילו היה אפשר בלי שיק באותו שלב, אלא מה? מאחר וכן צריך להיות תשלום... ש. למה? ת. בגלל שהמוכרים לא החליטו באותו שלב מה הם רצו לעשות, וזה נע בין כמה אפשרויות, החל משלב מסוים ויתור, וכלה באפשרות לרשום הערת אזהרה והלוואה, ולכן השיק היה אצלי שיחליטו מה עושים. כשאת נמצאת באילת ויש לך עסקאות מכל מיני מקורבים, לא פעם השיקים יושבים אצלנו, נזכיר לך שכאשר השיק נמצא אצלך תרשמי הערת אזהרה. עד לרישום הערת אזהרה בכל מקרה השיק אצל עורך הדין. ש. תקרא את סעיף 5.1 להסכם המכר, שם כתוב ברחל בתך הקטנה, שהתשלום הראשון עבור העסקה הינו 300,000 בהמחאה בנקאית וחתימת המוכרים על הסכם המכר מהווה אישור לקבלת התשלום. דבר שני, אתה מספר לנו עכשיו סיפור יפה שאין לו זכר בהסכם המכר, שלא רק שהייתה פה טעות, לשיטתך טעות סופר שזו לא המחאה בנקאית אלא רגילה, אלא שבמעמד החתימה המוכרים עצמם לא ידעו שמא הם רוצים לקבל את התשובה אם לאו. ת. לא אמרתי את זה, אמרתי שהם התלבטו אם הם רוצים לוותר או שתרשם הערת אזהרה. מה שכן, אני מציע לך להתיישב ולקרוא בהסכם, אני מוכן להמר שיש שם לפחות סעיף שאומר משהו בסגנון, כל תשלום, גם לעו"ד, הרבה פעמים עורכי דין מקבלים את התשלמים ייחשב כאילו בוצע. ... ש. אני מבינה שכשבן אדם עושה טעויות הוא מתעצבן. ת. אני לא עושה טעויות, ואני מוכן פה לעשות איתך עסקה, אני מוכן ללכת לבדיקת פוליגרף ואם אני צודק תשלמי אותה. הקשר של התשובה שלי נורא פשוט, ברגע שאני מקבל את התשלום כאילו המוכר קיבל את התשלום. ש. אני מפנה אותך להסכם המכר, על אף שאני סבורה שאין שום רלוונטיות וקשר, תפנה אותנו לסעיף אליו אתה מתייחס. ת. מוסכם כי קבלת כספים על ידי נאמן כמוהו כקבלת כספים על ידי המוכר. ש. אתה נאמן? תפנה אותי איפה מונית כנאמן בעסקה הזו? ת. אני מפנה אותך לסעיף 2.3 ב"כ התובע: חד משמעית אני חושבת שעו"ד פבר עשה יד אחת עם המוכרים. השיק הזה היה אך ורק כדי להראות לבנק למשכנתאות כדי שיתנו להם משכנתא, כי הם לא יכלו לדווח על 300,000 מזומן, זה מה שהיה. כולם ידעו שהשיק לא בר פרעון וזה מה שהיה. ... המשך חקירה: ת. אני אומר לך שיש מושג שנקרא כל הפוסל במומו פוסל, אל תחשבי שאת מה שאת עושה במשרד שלך עורכי דין אחרים יעשו, ואני מפנה אותך לסעיף 2.3 לחוזה, אם קראת. ש. על שם מי הייתה משוכה ההמחאה שקיבלת בגין התשלום הראשון? ת. על שם המוכרים. ש. שניהם יחד? ת. לא זוכר. ש. למה אתה שואל את הלקוחה שלך ביום 11.11.19, "צהריים טובים, רשאי להשמיד את ההמחאה של ק. על 300,000 ₪"? ת. בגלל שלא נאמר לי מאז העסקה האם הם מוותרים על הכסף או לא, המוכרים, או שהם נותנים את זה כמתנה או רוצים לרשום את זה כמשכנתא. לא נתנו לי הוראה אז פניתי אליהם אחרי שהעסקה הסתימה ונרשמה בטאבו, וכפי שחברתי ציטטה שאלתי מה לעשות עם השיק. ש. גם אם נלך לשיטתך עד שתרשם הערת אזהרה כפי שכתוב בהסכם המכר, אתה בעצם אומר פה ובצדק, שאתה פונה אליהם לאחר לא רק שנרשמה הערת אזהרה אלא הושלם רישום הזכויות על שמם בדירה. ת. נו ו...? את אומרת לי מתי אני אמור לשאול אותם? ש. איך יכול להיות שאתה פונה למוכר, האם הוא רוצה לקבל שיק חזרה אחרי שביצעת רישום זכויות על שם הקונים? ככה נראה לך עו"ד סביר מתנהל? ואם היא הייתה אומרת לך כן ולא היה שם כסף? מה שקרה בפועל. ת. זה סיכון שההורים לקחו. אני עובד לפי הוראות של ההורים. ש. אתה ייצגת את הקונים, האם ביררת שיש או אין ביכולתם הכלכלית לממן את התשלום הזה? ת. איזה תשלום ? ש. 300,000 ₪, הרי כל היתר היה במשכנתא. ביררת שאכן יש להם את הסכום הזה? ת. מאחר והיה מדובר בין שתי אפשרויות, רישום משכנתא או מתן מתנה, אין נפקא מינא אם יש או אן. אם היה להם אז השיק היה הולך להורים. מאחר ופה ההורים התלבטו האם תרשם פה משכנתא וזו תהיה הלוואה או זו תהיה מתנה, אז אין פה נקפא מינא בשאלה. ש. אז לשיטתך מלכתחילה השיק הזה לא היה אמור מעולם להיפרע, אז אתה אומר לי במילים אחרות תקשיבי, השיק הזה היה נייר כי ממילא לא התכוונו לפרוע אותו, לשיטתך זה או מתנה או משכנתא. ת. משכנתא זה לא פרעון? ש. יש משכנתא, יש קו משכנתא שהיית צריך להחתים אותם, או הסכם מתנה, אבל זה לא היה וזה לא היה, היה שיק ללא כיסוי ושום דבר מזה לא מופיע בהסכם המכר, ואני רוצה לדעת למה. לא היה שטר משכנתא. למה לא הכנת שטר משכנתא? ת. מסיבה מאוד פשוטה, בגלל שככל וההורים היו אומרים אנו רוצים משכנתא יש ייפוי כח בלתי חוזר של שני הצדדים והייתי משלים את המהלך. ש. אז למה לקחת שיק אם לא הייתה לו שום משמעות לשיטתך? ת. כי הוא האסמכתא. " (פרוטוקול עמ' 37-35). 44. בחרתי להתעלם מהערת ב"כ התובע ביחס להתנהלותו של עו"ד פבר שהובאה לעיל מתוך הפרוטוקול. הצגתי לעיל יותר מפעם אחת שמושכלת ראשונים היא שהנטל להוכיח את תביעתו היא על התובע ובפרק זה את מתן הסך של 300,000 ₪ במזומן 'בשקית גדולה חומה' התובע, כאמור, לא עמד בנטל זה. אין הסבר בתיאוריה של התובע אם יש ממש בכך, מדוע לא הופקד הכסף בחשבון הבנק של הצדדים, או בחשבון הבנק של התובע והועבר להורי הנתבע. קיומו של מזומן אינו מחייב בהכרח העברתו ככזה בהסתמך על הטענה ש"הם (הורי הנתבע-מ.ל) לא יכלו לדווח על 300,000 מזומן" טענה זו תומכת דווקא בסברה שלא הייתה הענקה במזומן. 45. הנה כי כן לא הוכח שהתובע העביר את הסך האמור לצדדים ודרכם להורי הנתבע ועל פי הגיונן של הראיות והעולה מהן עדיין חייבים הצדדים להורי הנתבע סך של 300,000 ₪. כזכור, העידה אמו של הנתבע הגב' א.נ., שהיא ובעלה הסכימו לוותר על הסך האמור באותו זמן והאמינה שתהיה לצדדים יכולת פירעון הסך בתקופה מאוחרת יותר. 46. כללו של דבר משעה שלא הוכח שהסך האמור הועבר לידי הנתבעים ודרכם להורי הנתבע אני דוחה את רכיב התביעה הזה הנתבע ע"י התובע. השיפוצים: 47. אין מחלוקת שהתובע סייע בשיפוץ הדירה. ברם, אין בכתב התביעה כימות לסכומי הכסף. תביעה כספית וזו מהותו של רכיב זה צריכה להיות מדויקת ולא להשאיר פתח להשערות וניחושים. על מנת שניתן יהיה להתייחס לסכום תביעה עגול ומדויק של 300,000 ₪ היה על התובע לערוך טבלה של הוצאה והפנייה לעלותה במסמך התומך בה. התובע צירף 130 עמודי נספחים לא מחולקים לתתי נספחים ולא משויכים לטענות על הוצאה פרטנית. כך, למשל, התובע צירף תלושים של עובדים יומיים: תלושי שכר של עובד בשם יפ. ול. (שהעיד) לתקופה שבין 08/2019 עד 10/2019 ועד בכלל וכן לתקופה שבין 04/2020 לבין 07/2020 ועד בכלל. תלושי שכר של עובד בשם סינ. ול. לתקופה שבין 08/2019 לבין 10/2019 ועד בכלל וכן של חודש 07/2020; תלושי שכר של עובד בשם חז. אס. לתקופה שבין 08/2019 לבין 10/2019 ועד בכלל. תלושי שכר של עובד בשם שצ'ר. אי. לתקופה שבין 08/2019 לבין 10/2019 ועד בכלל; תלושי שכר של עובד בשם ר. א. לתקופה שבין 08/2019 לבין 09/2019 ועד בכלל; תלושי שכר של עובד בשם מ.א. לתקופה שבין 04/20 לבין 07/20 ועד בכלל. (עמ' 56-34 לנספח 3 לכתב התביעה). ומה בית המשפט אמור לעשות עם אלו?! בכתב התביעה אין פרטים על תקופה מדויקת של השיפוץ – מה היה חלקו של כל אחד מאותם עובדים והצהרה שכל עיסוקם במועדים האמורים בדירה בלבד. בתצהיריהם העידו העובדים על השיפוצים שערכו מה שבוודאי לא ניתן לבדוק. כאמור, היה על התובע ליצור את הזיקה בין סכום נתבע לפעולה. לעובדה שעד זה או אחר מעיד שפרק אסלה או התקין כיור אין כל רלוונטיות בעיני לצורך הקביעה האם היקף השיפוץ אכן דרש בשלב הראשון היקף עבודה של אותם עובדים על פני התקופה: 4 עובדים למשך 3 חודשים. אין לי את הידע לדעת האם הנטען עומד במבחן ההיגיון שעה שהתובע מבקש ממני לקבל את עמדתו לפרק הזמן של השיפוץ. אם אקח רק את השלב הראשון הרי שמדובר ב-16 חודשי עבודה: 4 עובדים ל- 4 חודשים. וזה רק בתקופה הראשונה הנטענת. הגיוני? לא יודע. (השוו לס' 20 לכתב ההגנה). 48. אחת הדרכים הדרך להתגבר על מכשול זה כאשר נדרשת מסקנה מתוך עובדות נטענות בתחום שאין לבית משפט כלים להגיע אליהן היא באמצעות חוות דעת של מומחה (ראו למשל שאול שוחט ודוד שאווה, סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה (2009) עמ' 298)). לא הוגשה בקשה של התובע לתמוך טענותיו בחוות דעת של מומחה שיתמוך בעלות השיפוצים בסך של 300,000 ₪. יוער בהקשר זה שנטען שהשיפוץ נדרש שכן הדירה לא הייתה ראויה למגורים. התובע לא צירף את חוות הדעת של השמאי שהעריך את שווי הדירה טרם מכירתה לצדדים וזו בוודאי הייתה כוללת התייחסות למצב הדירה. אם השמאות לא הייתה ברשות התובע יכול היה להגיש בקשה לגילוי המסמך. עוד יאמר שחוות דעת של מומחה לעניין סכומי השיפוץ הנטענים חשובה במיוחד בתביעה זו שעה שהתובע לא צירף לתיק תכנית עבודה, תרשימים, רשימת צרכים עובר לשיפוץ מה שהיה מצופה ממי שזה עיסוקו והיא חלק מכל שיפוץ, מקל וחומר של שיפוץ בהיקף שכזה. בשולי הדברים יוער שהביטוי 'לא ראויה למגורים ביחס לדירה' לצורך אישוש סכום השיפוץ הנטען אין בה כדי לסייע לתובע. חוות דעת של מומחה הייתה יכולה להעיד גם על אותן חשבוניות עמוסות פרטים בשמות של חלקים. שאין לי כל ידע האם מקומם בשיפוץ. איני יודע ואין זה מתפקידי לדעת מהי "מופה", "תבריג" ועוד מונחים שלא ברורים. כך, למשל, "פטיש רתכים", "פטיש ברזל" "סט מפתחות רינג" (עמ' 57 לנספח 3 לכתב התביעה) וכלי עבודה נוספים. האם יש לזקוף את עלותם על מקבל השיפוץ? האם אלו מתכלים? נהרסו בעבודה על השיפוץ בדירה? יכול הייתי להמשיך ולהראות עוד ועוד אך די באלה. 49. חשבוניות המס והקבלות שצורפו הן על שם החברה שבבעלות התובע "י.א." מרח' -----. ויתמה השואל: האם אלו הוכנסו להוצאות החברה? (חלקן חתומות בחותמת נאמן למקור- היכן המקור? – ראו למשל עמ' 85 לנספח 3 לכתב התביעה, חלקן העתק משוחזר- עמ' 108) האם חושב הדבר בסכום הנתבע? מדוע לא צוינה כתובת הדירה המשופצת לצורך מעקב? אין די להגיש תביעה על סכום כסף ולבקש מבית משפט לדלות מ- 130 עמודי נספחים את הסכומים המוכיחים את התביעה. אין בתביעה ולו רשימה אלמנטרית: שעות עבודה, חומרים כאלו, רכיבים כאלו כשכל רכיב מקבל את העלות שלו. הדברים מקל וחומר לאור העובדה שבחלקן של החשבוניות יש מחיקות של רכיבים מסוימים (למשל עמ', 101, 103, 104, 106 לנספח 3 לכתב התביעה). למה? האם ניתן להסיק שבזמן השיפוץ עבדו מי מהעובדים במקום אחר? אם כן איך תומחר החלק היחסי של החודש בעבודתם? יובהר, אמנם בעדותו אישר הנתבע את השיפוץ (פרוטוקול עמ' 29 ש' 25-22). ברם, לא זו השאלה אלא עלותו של השיפוץ ששוויו לא הוכח על ידי התובע. אין בכתב התביעה כימות של הסכום הנתבע ככלל וביחס לכל רכיב של השיפוץ ודי בכך לדחות את התביעה לעניין סכום השיפוץ. 50. לאור המובא לעיל אני קובע שהתובע לא הצליח להוכיח תביעתו גם ברכיב זה. אחרית דבר: 51. התביעה נדחית. 52. בזאת תם הטיפול בתיק. 53. התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך 25,000 ₪. 54. מתיר פרסום פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים. 55. תואיל המזכירות לשלוח פסק הדין לצדדים ולסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision40370-01-22	["מרדכי (מוטי) לוי"]	[{"judgment_id": "d6a680ad-e0b3-525f-9c61-7753f3d4af15", "file_name": "40370-01-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 63546, "extension": "docx", "display_name": "40370-01-22-קובץ מקורי"}]
e5b13657-6fcb-5733-80a7-9721e99b7c87	בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, השופט בן שלו: פסק דין בתביעת בעל מניות בתאגיד להורות על רכישה כפויה של מניותיו בתאגיד (תמ"ש 57980-01-19)	57980-01-19	2023-06-10	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	תביעה שהגיש בעל מניות בתאגיד (חברת קבלנית) במסגרתה עותר להורות לתאגיד ו/או לאחיו, בעלי מניות אף הם, לבצע רכישה כפויה של מניותיו בתאגיד. במוקד הדיון שני נראטיבים מתחרים. האחד, שביקש לקדם התובע, הוא של הדרתו שלא כדין מניהול התאגיד וקיפוחו, באופן אשר מזכה אותו ברכישה כפויה של מניותיו בשווי עשרות מליוני ש"ח. השני, לו טענו הנתבעים, הוא של מנהל תאגיד אשר סרב לקבל מציאות חדשה לפיה יתר בעלי המניות - אחיו - מבקשים אחריות גדולה יותר בפעילות התאגיד, וכפועל יוצא ביקש ומבקש לסכל את פעילותם ואת פעילות התאגיד, אגב נסיון למוטטו כלכלית. לנוחות הקריאה, יכונו הצדדים גם בשמותיהם הפרטיים. נתבעים 2 – 6 יכונו גם "האחים". רקע כללי התובע, בין היתר לצד אחיו נתבעים 2 – 6, הם בעלי מניות בחברת XXX בע"מ (להלן: "התאגיד" או "החברה", לפי העניין). אין כפי הנראה מחלוקת כי החברה הוקמה בין היתר על ידי אביהם המנוח, XX' ז"ל, וכי חלק מילדיו, בהם גם התובע וגם נתבע 3, פעלו במסגרת החברה לצד האב המנוח. אף אין לכאורה מחלוקת כי לאחר מותו של האב המנוח בשנת 2002 נרשמו ילדיו כבעלי מניות בחברה. החברה עצמה, שהיא חברה פרטית, עוסקת בבנייה ושיווק של דירות למגורים, בהיקפים נכבדים. משרדי החברה ממוקמים ב XXX. על שיעור האחזקה במניות החברה נודעת עתה מחלוקת מסוימת בין הצדדים בעקבות פעולות שבוצעו במהלך השנים. מחלוקת מסוימת נודעת גם על השאלה האם אח נוסף של הצדדים, M' (המכונה גם M', להלן: "M'"), עודנו בבחינת בעל מניות של ממש בחברה. אולם אין כפי הנראה מחלוקת על כך כי הלכה למעשה אין בעל שליטה אחד בחברה וכי במרשם החברות רשומות האחזקות במניות באופן הבא: E' (נתבעת 6) – 7 מניות רגילות; D' (נתבעת 5) – 12 מניות רגילות; B' (נתבע 2) – 12 מניות רגילות ; C' (נתבע 4) – 15 מניות רגילות ; M' – M' (שאיננו בעל דין) – 18 מניות רגילות ; B' (נתבע 3) – 27 מניות רגילות ; 'F (התובע) – 27 מניות רגילות (ראו למשל נספח 3 לכתב ההגנה של נתבעים 2 - 6, וכן נספח יב' לתצהיר F' ). כאמור, בין הצדדים – כמו גם יכול ובינם ובין עצמם – נודעת מחלוקת באשר לשיעור האחזקות ה"אמיתי" בחברה ודומה שכל אחד מהם טוען כי שיעור המניות הרשום במרשם החברות אינו משקף את תמונת המצב בפועל (עת גם F' טוען כי שיעור אחזקותיו במניות צריך לעמוד על 24.5%, כמו גם זה של B' – ראו למשל סעיפים 42 – 44 לתצהיר F'). הצדדים אף השקיעו תשומות לא מבוטלות להצגת טענות וראיות לשיטתם בהקשר זה. אלא שכפי שעוד אבהיר להלן, אינני רואה נפקות של ממש להכרעה אגבית בשאלת שיעור האחזקות בתביעה שלפני, המצומצמת בסעדיה, בעיקר מקום בו בכל דרך שלא ייבחן שיעור זה, אין מחלוקת כי אין בקרב הצדדים בעל מניות אחד שהוא למעשה בעל שליטה של ממש כמו גם בשים לב לתוצאה לה הגעתי. לצד זאת, אדרש עוד להלן גם לשאלת נפקות הדרתו של M' מהשתתפות בהליך (במובחן ממתן עדות בו). הדירקטורים המכהנים בחברה, על פי דו"ח רשם החברות האחרון שהוצג, הם C', A', D', F' ו-B'. M' חדל מלכהן כדירקטור ביום 28.6.16 (ראו למשל בנספח 3 לכתב ההגנה של נתבעים 2 - 6). עוד אין מחלוקת, כי לאחר פטירת האב המנוח, Z' ז"ל, נטל לידיו F' את מושכות ניהול החברה ושימש במשך שנים לא מבוטלות כמנכ"ל יחיד לחברה, תוך שיתר האחים (או לכל הפחות מרביתם) שימשו בתפקידים שונים בחברה. בשלב כלשהוא, כפי הנראה בשנת 2013, ביקשו חלק מן האחים להגדיל את מוטת הפיקוח שלהם בקשר עם ניהול החברה, או-אז החלו להתגלע מחלוקות ביניהם למול F' . בעוד F' הלין על מה שנחווה בעיניו כהצרת תחומי אחריותו (לרבות הוספת מורשי חתימה בחברה מלבדו ומלבד B'), החלו האחים להלין כנגדו על אופן ניהולו את החברה. בעת הגשת כתב התביעה כיהנו F' וB' כמנכ"לים משותפים, A' כיהן כמנהל מחלקת ההנדסה בחברה, C' כיהן כמנהל מחלקת הרכש וD' כיהנה כמנהלת מחלקת כספים והמחלקה המשפטית (ראו למשל סעיף 17 לכתב ההגנה מטעם החברה). סוגיה מרכזית הנעוצה בלב המחלוקת שלפני מצויה בהחלטה שנתקבלה בישיבת בעלי מניות מיום 7.8.14 במשרדי החברה (נספח 1 לכתב התביעה ; להלן: "ההחלטה"). בתמצית אעיר, כי לשיטת התובע, יש בהחלטה זו כדי לחייב את כלל הנתבעים לרכוש את מניותיו בחברה ללא תנאי נוסף. הואיל והתובע תולה יהבו העיקרי (אם כי לא היחיד) בהוראות ההחלטה, מצאתי להביאה במלואה: "... פרוטוקול מישיבת בעלי המניות של חברת XXX בע"מ ... שהתקיימה ביום חמישי 7.8.14 במשרדי החברה ב XXX. נוכחים ה"ה: F, B, C, A, D., E. נעדרו מהישיבה: M. על סדר היום: 1. הקצאת מניות מההון הנפרע של החברה למנכ"ל, F ולסמנכ"ל B. 2. אישור מנגנון למכירת מניות של בעלי מניות לחברה (מניות באוצר). 3 אישור יציאה לתהליך של הערכת שווי חברה. דיון והחלטות: לאחר שנתקיים דיון בהשתתפות כל הנוכחים הוחלט פה אחד. הוחלט להורות לבורר/יועץ החברה לבצע הקצאת מניות מתוך ההון המונפק והנפרע של החברה למר F ולמר B כך שלאחר ההקצאה יחזיקו כל אחד מהם בשיעור של 23% מהון המניות של החברה, הוחלט כי בעל מניות בחברה המועסק בחברה שיחפוץ שלא להמשיך בפעילות בתוך החברה ויחפוץ למכור את מניותיו או חלקן לחברה יהיה זכאי להטבות הבאות: לממש מניותיו מול החברה או מול אחד מבעלי המניות הקיימים בחברה לפי שווי החברה הידוע באותה עת, היה ומעת ביצוע הערכת השווי חלפה שנה ויותר או שאירע אירוע מהותי בחברה, יהיה החבר או החברה זכאים לדרוש עדכון הערכת השווי. באירוע של מכירת מניות, יהיה החבר זכאי, בכפוף לתזרים המזומנים בחברה, למקדמה בשיעור של 25% מהתמורה הצפויה מהמכירה ולא יותר מ-1 מליון ₪, היתרה תשולם בתקופה של עד 48 תשלומים. החבר שמימש מניות יהיה זכאי להמשיך להיות מועסק בחברה לתקופה של 24 חודשים מיום המכירה בהיקף משרה מלאה או חלקית כרצונו, עלות השכר בתקופה זו לא תפחת מ-80% מעלות שכרו ערב מכירת מניותיו. החברה תמנה גורם אובייקטיבי לנהל משא ומתן עם בעל המניות הפורש על כל זכויותיו או טענותיו לרבות בגין תקופות קודמות ובלבד שאינן קשורות לשיעור החזקתו במניות בחברה. בעלי המניות מחליטים להורות על ביצוע תהליך של הערכת שווי לחברה בהקדם האפשרי, הערכת השווי תהיה ליום 30.9.14. מוסכם שכל האמור לעיל בכפוף להחלטות רוב בעלי המניות בחברה...." (ראו למשל נספח 1 לכתב התביעה). אין מחלוקת כי ההחלטה (למעט סעיף 4) הודפסה מראש על ידי רואה החשבון של החברה דאז, ג.מ., וכי במהלך הישיבה נוסף סעיף 4 להחלטה לעיל, בכתב יד (אין מחלוקת כי סעיף זה הוא חלק מן ההחלטה ; ראו למשל סעיף 77 לתצהירו של F'; ראו גם עמ' 57 – 58 לפרוטוקול השני). על ההחלטה חתמו כלל הנוכחים, תוך שF' וB' מציינים בכתב לצד החתימה את תפקידם כדירקטורים, C' ציין כי הוא מתנגד להחלטה מיום 11.9.14 (או תאריך דומה לכך) וD' ציינה כי היא "דורשת פיצוי בגין מניות שאבא הבטיח לי". הקצאת המניות שעל אודותיה הוסכם במסגרת ההחלטה דווחה לרשם החברות (ראו למשל נספח 2 לכתב התביעה). ביום 30.1.17, ברקע המחלוקות שבין הצדדים, מונה B' כמנכ"ל משותף, לצד F'. הואיל ורצונו של F' לפרוש מן החברה ולמכור את מניותיו לחברה או מי מבעלי מניותיה לא הוגשם בהסכמה, הוגשה לבסוף התביעה שלפני. אין מחלוקת כי במהלך 30.6.20, אגב ניהול ההליכים, הועבר F' מתפקידו כמנכ"ל משותף (הגם שנשאר כבעל תפקיד בחברה) תוך שB' נשאר כמנכ"ל יחיד. רקע דיוני התביעה הוגשה ביום 23.1.19 ונוהלה תחילה בפני כב' השופטת א. שוהם דליות. לצד כתב התביעה הגיש F' בקשה לצירוף החברה כנתבעת. במוקד התביעה שלוש טענות מרכזיות: האחת, כי ההחלטה מחייבת את החברה ו/או בעלי המניות מחויבים לרכוש את מניותיו או לשלם לו את שוויין, משל זו בבחינת "זכות אופציה", כדבריו. השניה, כי קיפוחו מחייב רכישה כפויה של מניותיו. השלישית, כי אבדן האמון שנוצר בחברה מחייב אף הוא רכישה כפויה של מניותיו. בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת אי תשלום אגרה נדחתה בעיקרה בהחלטת כב' הרשמת הבכירה (כתוארה אז) צ' כהן אביטן מיום 1.4.19, בד בבד עם הוראה לנקוב בסכום התביעה ולשלם בגינו אגרה. בהתאם, עתר F' לתקן את כתב התביעה באופן שהסעד שבו יהא חיובם של הנתבעים לרכוש את מניותיו או להעביר לו את שוויין, בסך שהעריך על כ – 37,720,000 ₪ כמו גם למנות מעריך שווי לחברה . בהתאם שילם התובע את האגרה. כתב הגנה מטעם האחים הוגש ביום 30.5.19. בתמצית, טענו האחים, כי ההחלטה איננה בבחינת זכות אופציה והדגישו כי ממילא ההחלטה הכפיפה עצמה להכרעת רוב בעלי המניות בחברה (סעיף 4 להחלטה). עוד הטעימו כי תוכן ההחלטה התייחס ברובו לפעולות אל מול החברה ולא לבעלי המניות ואף הטעימו כי F' כלל לא פעל על פי ההחלטה ולא ביקש מן החברה למנות גורם אובייקטיבי לניהול משא ומתן למולו. עוד טוענים האחים כי טענות הקיפוח ואבדן האמון של F' משוללות תום לב מקום בו בין היתר הוא עצמו מסכל מזה זמן את פעילות החברה (לרבות בדרך של הקמת חברה מתחרה והעברת הסיווג הקבלני שלו לאותה החברה ) ; ומקום בו הוא כלל לא קופח כבעל מניות תוך נסיון שלו לייצר מראית עין פסולה של קיפוח או אבדן אמון. לכל היותר יכול וטענותיו, כך האחים, צריכות היו להיות מנותבות לבית הדין לעבודה ככל שהוא מלין על מעמדו כעובד (מנכ"ל ודירקטור). ביום 10.6.19 ניתנה החלטתה המנומקת של כב' השופטת שוהם דליות בדבר צירופה של החברה כנתבעת, כפי עתירת התובע. בהתאם, הוגש כתב הגנה מטעם החברה ביום 16.7.19. החברה הבהירה כי F' הוא שהחליט לפרוש מן החברה, ובחר בדרך של יצירת סכסוכים יזומים ומראית עין של קיפוח, תוך גרימת נזק לחברה. החברה הדגישה כי F' אף איננו מתפקד בפועל כמנכ"ל משותף מבחירתו עת הוא איננו מתייצב במשרדי החברה וחרף האמור החברה ממשיכה לשלם את שכרו, להחזיק את רכבו וכיוצ"ב תוך שאיננה גורעת איזו מזכויותיו. זאת, הגם שהוא עצמו אחראי לאי סדרים כספיים. ממילא, טענותיו מצויות במישור יחסי העבודה ואינן רלוונטיות לדיון התאגידי. החברה הבהירה כי ההחלטה איננה יכולה לחייבה עת החלטה בדבר הפחתת הון או חלוקה מצויה בסמכות דירקטוריון החברה, כמתחייב מהוראות סעיף 92(א)(10) לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות") או לחילופין על דרך של החלטה מיוחדת של האסיפה הכללית, כמתחייב מתקנון החברה. זאת, בנוסף להוראות סעיף 4 להחלטה שממילא מחייבת רוב בעלי מניות. עוד הבהירה החברה כי איננה "מעין שותפות", בניגוד לטענותיו של F', בהתחשב באופיה, היקפי ודרך פעילותה, מספר עובדיה (כ-30) ומספר בעלי המניות שלה. כלל הנתבעים ציינו בכתבי הגנתם כי קבלת התביעה תגרום להם לנזק בלתי הפיך ולמעשה לשיתוק ופירוק החברה. בעקבות מניעות שנודעה למותב הקודם במהלך ניהול ההליך, הועבר ביום 18.7.19 ההליך לטיפולי. ביום 1.12.19 קיימתי קדם משפט שבמהלכו הסכימו הצדדים על פניה להליכי גישור. אלא שאלה לא נשאו פרי וכאמור, במהלך חודש יוני 2020 אף הועבר F' מתפקידו כמנכ"ל משותף. ניתנה הוראה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית וביום 27.5.19 קיימתי קדם משפט מסכם, שעם סיומו נקבעה התובענה לשמיעת ראיות, ואלה נשמעו בשני מועדים – 20.12.21 ו – 30.12.21. במסגרת זאת נחקרו בעלי הדין על תצהיריהם, למעט C' אשר מטעמים רפואיים ויתר על תצהירו ועל עדותו עם תום יום הדיונים. כן העידו שני עורכי דין – עו"ד ש.א., ששימש כעו"ד של החברה ואשר תצהיר מטעמו צורף כנספח למוצגי התובע, וכן עו"ד מ.פ., שהגיש תצהיר בקשר עם חלוקת מניות החברה (לאור תקלה בעימוד הפרוטוקול, לנוחות הקריאה יכונה פרוטוקול יום 20.12.21 "הפרוטוקול הראשון" ואילו פרוטוקול יום 30.12.21 "הפרוטוקול השני"). עם תום שמיעת הראיות סיכמו הצדדים בכתב. תמצית טענותיו של F'. כאמור, טענתו העיקרית של F', היא כי ההחלטה מעניקה לו זכות אופציה, מכוחה על הנתבעים כולם לרכוש את מניותיו, ביחד ולחוד. לצד זאת, טוען F', כי קמה חובה לרכישה כפויה של מניותיו גם מכח עילות הקיפוח ואבדן האמון. המחלוקות והסכסוכים הקשים בחברה מחייבים לשיטתו את המסקנה בדבר אבדן האמון וקיפוחו. חלק ניכר מסיכומיו מקצה F' להוכחת טענותיו לפיהן שיעור אחזקותיו בחברה עומד על 24.5 אחוזים, ואף מבהיר כי בדיוק בשיעור זה זכה לדיבידנד (גם לאחר פרוץ הסכסוך). באשר להחלטה, טוען F' כי סעיף 4 נוסף בכתב יד אך ורק על מנת לתקן את הרישא לפרוטוקול, ולהבהיר שההחלטה התקבלה בדעת רוב ולא פה אחד לאור התנגדותו של C'. לטענתו, פרשנות הנתבעים להחלטה מרוקנת אותה מתוכן. F' אף מבהיר כי העובדה שB' הציע בשנת 2016, על גבי נייר מכתבים של החברה, לפעול למינוי מערך שווי לחברה ולהעביר את חלקו על פי השווי (נספח כ' לתצהירו). F' טוען כי עצם העובדה שM' נעדר מהישיבה שבה התקבלה ההחלטה איננה פוגמת בה, לאור העובדה שעניינו של M' בחברה הצטמצם ברבות שנים לאחר שפרש ממנה עוד בשנת 2009. ראיה לכך הוא גם הסכם הפרישה מן החברה וגם העובדה שדיבידנדים חולקו לו במהלך השנים לא כפי שיעור אחזקותיו הרשום, אלא בשיעור של 5 אחוזים בלבד. עוד טוען F'. כי יש לדחות את טענת החברה לפיה ההחלטה ניתנה שלא בסמכות הואיל וכלל הדירקטורים ובעלי המניות של החברה נכחו בישיבה, וממילא הצדדים לא הקפידו לדבריו על ניהולה הפורמלי בעבר. באשר לטענת הקיפוח, טוען F'. כי הוא קופח קשות על ידי הנתבעים, בשלילת כספים וזכויות שלא כדין. הכוונה, בעיקר בנטילת ימי חופה ומחלה שלו שלא כדין, בשינויים בכרטסת הנהלת החשבונות של החברה, שאיננה בבחינת תקלת תוכנה כפי שביקשו הנתבעים לטעון, וכן בדרך של חלוקת דיביבדנד לנתבעים 2,4,ו – 5 בסך עשרות אלפי ש"ח במסווה של בונוס. כן, לטענתו, קופח בגריעת סמכויות הניהול שלו והותרתו כאחראי בדק זוטר בעוד הנתבעים גיבשו מולו בלוק שליטה שמנע ממנו מעורבות בניהול עסקיה. זאת, בעוד טרם פרוץ המחלוקות כיהן כמנכ"ל יחיד. לבסוף טוען F' כי המחלוקות שבין הצדדים הובילו לאבדן אמון, אשר בו לא ניתן לנהל את החברה עוד, ואשר מחייב הוראה בדבר רכישה כפויה של מניותיו. התובע טוען כי הוכח שלא הקים מעולם חברה מתחרה וכי החברה שהקים נועדה לשמש את ילדיו, כפי שגם עו"ד א' העיד. ממילא, טוען F' כי החברה שהקים בשנת 2014 ממילא איננה ברת תחרות עם החברה, לאור סיווגה הקבלני המוגבל יותר ותחומי עיסוקה המצומצמים יותר. לדבריו, ההחלטה להעביר את סיווגו הקבלני מן החברה אל החברה שהקים התקבלה בתיאום עם B' וD', וכי הוא עצמו מילא תפקידו כראוי ללא שנטל מעולם כספי חברה לשימושו הוא. כפועל יוצא מכלל הנמקותיו, עותר F' להורות על "הפרדת כוחות" ולחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לרכוש כאמור את מניותיו ובתוך כך למנות מעריך שווי לחברה. תמצית טענות האחים האחים חוזרים על טענותיהם בתצהיריהם ובכתב ההגנה. לדידם, ההחלטה איננה בגדר הסכם אופציה ולראיה אף F' כלל לא ביקש לאכוף את ההסכם. האחים מביעים תמיהה כיצד ומדוע בכל פניותיו הראשונות מאז חודש פברואר 2015 (למשל 19.2.15 ו – 12.3.15 ; נספחים 15 – 16 למוצגי האחים) בהן הביע בכתב את רצונו לפרוש מהחברה, כלל לא הזכיר F' את הסכם האופציה. רק לאחר שB' פנה אליו בהצעת פשרה שניתנה על דעתו בלבד, והציע לרכוש את מניותיו בהתאם להחלטה, רק אז בחר F' להיתלות בהחלטה. אלא, ש F' עצמו פירש את ההחלטה כלשונה עת הוא עצמו טען בכתובים כי B' איננו מוסמך להציע הצעות אלה על דעת עצמו (נספח 21 לתיק מוצגי האחרים ונספח כב2 למוצגי F'). קרי – F' עצמו אישר שסעיף 4 להחלטה מחייב את החלטת רוב בעלי המניות. עוד טוענים האחים כי ככלל ההחלטה עצמה מתייחסת לרכישה על ידי החברה וממילא לא ניתן היה לחייב את בעלי המניות לרכוש מניות בעתיד ללא הסכמתם המפורשת. עוד טוענים האחים, כי F' כלל לא קופח ובוודאי שאין ליתן לו סעד מן היושר מקום בו הוא עצמו נהג שלא בתום לב תוך ייזום סכסוכים באמצעות באי כוחו. F' התחמק ממתן תשובה לשאלות בדבר פרוץ המחלוקות והאחריות להן, ולטענתם הרקע למחלוקות נעוץ בכלל בהתנהלותו של F', אשר נהג למדרם מכלל ענייני החברה בעיקר בענייניה הכספיים, ובמיוחד לאחר שגילו חסר כספי בן מאות אלפי ₪ כפועל יוצא מעסקה עם בן של חברו של F'. לדבריהם, F' הוא שיזם את המחלוקות בין הצדדים עת טענתו לפיה הוא זכאי למניות נוספות לא התקבלה. עוד מתברר כי הוא הקים בשנת 2014 חברה מתחרה וטוענים כי גרסתו של F' לפיה מדובר בחברה שהקים עבור ילדיו איננה נכונה. מדובר בחברה שהוקמה לאור רצונו של F לפרוש מהחברה, כעולה גם מסמיכות הזמנים שבין הדברים. F' גם התחמק משאלות כאשר עומת עם פנייתו למנהל עבודה של החברה, לשדלו לעבור לעבוד אצלה. F' סיכל פרויקטים ולדברי האחים אף מעל בכספיה תוך שחדל מלעסוק בפועל בענייניה של החברה. F' אף החזיק בכרטיסי אשראי שונים של החברה ומשך באמצעותם כחצי מיליון ₪ בשנים 2013-2017. חרף כל אלה, F' לא קופח וגם עו"ד א'', עו"ד של החברה, העיד כך. F' לא פוטר מהחברה ; החלטות בדבר הוספת מורשי חתימה הן החלטות לגיטימיות שאינן החלטות מקפחות שעה שגם F' הוא מורשה חתימה ; העברתו של F' מתפקיד המנכ"ל נעשתה לטובת החברה ולשם שמירה על ניהולה התקין ; טענותיו של F' בדבר הפחתות ימי חופשה ומחלה הן טענות מומצאות, שניצלו שגיאות תוכנה שהתרחשו ביחס לכלל בעלי המניות ותוקנו לאחר שהחברה עברה לתוכנה חדשה, תוך ש F' הסתיר טעויות תוכנה שנעשו לטובתו. הוא הדבר בנוגע לטענותיו בדבר הפחתת כספים מהכרטסת, שמקורה אף היא במענק שלא חולק בפועל ותוקן בדיעבד מכרטסותיהם של כלל בעלי המניות. טענותיו של F' בדבר קיומו של בלוק שליטה אינן ממין העניין. F' נוהג להתנגד אך לשם ההתנגדות והפרובוקציה אולם ממילא , בעל מניות איננו בעל זכות ווטו על החלטות חזרה. גם בטענות באשר לאבדן אמון אין ממש. ריבים בין האחים תמיד התרחשו אולם לא היה בהם מעולם כדי להוביל להפרדת כוחות. ממילא, F' מנוע מלטעון לכך שעה שהוא עצמו יצר מערכת יחסים עכורה בחברה. ממילא, לא מתקיימות נסיבות חריגות בהן בית המשפט יורה על "הפרדת כוחות" מקום בו לא הוכחה עילת הקיפוח. שכן עסקינן בחברה גדולה המתנהלת באופן מסודר ואיננה בבחינת מעין שותפות כל עיקר ; מדובר בחברה פעילה ומתפקדת כך שאיננה מצויה בפני מבוי ניהולי סתום ; ובמיוחד בהתחשב במשמעות מרחיקת הלכת של הוראה בדבר הפרדת כוחות כפויה מקום בו עד כה לא הוכח ש F', כבעל מניות, לא קופח וכי גם האחים העידו כי אין הם מתנגדים להמשיך ולעבוד עימו יחדיו. לבסוף, גם הסכומים מרחיקי הלכת אותם דורש התובע בוודאי שימיטו על הנתבעים אסון כלכלי. עוד מלינים האחים על כך שM' הודר כבעל דין מן ההליך. במיוחד, מקום בו גם F' לא התכחש לכך שM' הוא בעל מניות (גם אם לשיטתו רק בעל 5 אחוזים מן המניות). לבסוף, טוענים הנתבעים, כי ככל שבית המשפט יקבל את התביעה, או-אז יש להכריע גם בשאלת שיעור אחזקת המניות. תמצית טענות החברה חלק ניכר מטענות החברה דומות לאלה של טענות האחים ולפיכך לא אפרטן פעם נוספת. לטענת החברה מדובר בשימוש מובהק לרעה בהליך שיפוטי מכח הוראות סעיף 191 לחוק החברות. הגם שאין בפיו של F' כל טענה אמיתית בדבר קיפוח המיעוט, יצר פעם אחר פעם סכסוכי סרק אך ורק לשם בניית תשתית להצגתה לפני בית המשפט. בפועל, F', שלא היה שבע רצון מבקשתם של יתר בעלי המניות לייצר שקיפות בניהולה של החברה ולהיות מעורבים יותר בכך, הוא שהחל לטעון שיש לפרקה. F' הוא שהקים בסמוך לכך חברה מתחרה אליה העביר את סיווגו הקבלני ; הפסיק להגיע למשרדי החברה ולתפקד כמנכ"ל וחרף האמור ממשיך לקבל משכורות עתק ותנאים נלווים ; F' עשה בכספי החברה כבשלו ; וכפועל יוצא הוטלה חובה על החברה ובעלי התפקיד שבה להוסיף מורשי חתימה ובעלי תפקיד ולשנות את הגדרת תפקידו. יתר טענותיו של F' לקיפוח לא נשמעו עד להגשת התביעה מעולם וממילא הן בסמכות בית הדין לעבודה. ההחלטה איננה מהווה הסכם כלל, תוך שזו התקבלה על ידי האורגן הלא נכון (קרי לא הדירקטוריון), שכלל לא בחן האם ההחלטה ישימה וברת פירעון. קבלת החלטה בדבר רכישה כפויה תוביל את החברה לעברי פי פחת. החברה טוענת אף היא כי בזמן אמת F' עצמו כלל לא סבר שההחלטה היא בבחינת מסמך מחייב (כעולה מפניותיו הכתובות הראשונות). עוד טוענת החברה כי ממילא, ההחלטה איננה יכולה לחייבה בהתחשב בהוראות סעיפים 1 ו – 92(א)(10) לחוק החברות, הואיל ולא התקבלה בישיבת דירקטוריון. גם טענת F' לפיה כלל הדירקטורים נכחו באותה הישיבה דינה להידחות הואיל והוא עצמו מאשר כי גם M' כיהן כדירקטור עד לשנת 2016. לא זו בלבד, אלא ש F' עצמו טרח והקפיד להדגיש כל העת כי על החברה להתנהל באופן חוקי כמפורט גם במכתביו השונים מאז שפרצו המחלוקות, ועמד על קבלת החלטות בפני האורגנים המתאימים והמוסמכים לכך (סעיף 12 לסיכומי החברה). אין מדובר בטענה פרוצדורלית – טכנית גרידא, שכן הדירקטוריון הוא שצריך לבחון האם הרכישה עומדת במבחני רווח ויכולת פירעון. החברה איננה מעין שותפות שכן התנהלותה ומאפייניה כלל לא דומים לחברות בהן הכירה הפסיקה באופן חריג שהן "מעין שותפות". משטר הניהול בחברה מתחילת דרכה איננו שוויוני – תחילה על ידי אב המשפחה, Z' ז"ל, ולאחר מכן F' עצמו, קרי לא היתה כל כוונה שבעלי המניות ינהלו את החברה בצוותא. פעילותה של החברה ענפה מאד, היא מעסיקה עשרות עובדים והתקשרה בחוזים עם עשרות קבלניי משנה תוך שהיא מציגה עצמה כחברה אמינה לכל דבר ולא כשותפות (כעולה גם מהערכת השווי ש F' עצמו צירף). הדברים אף עולים מפורשות מהערכת השווי ש F' עצמו צירף. אף לא מדובר בחברת אחזקות גרידא, כי אם בחברה "ריאלית". מדובר גם בחברה לה שבעה בעלי מניות, בשיעורי אחזקה שונים, ואין יחס אישי מאפיין את פעילות בעלי המניות הואיל וכל אחד מהם אמון על תחומי אחריות משלו. אף לא קיימת הגבלת עבירות במניות בחברה למעט הסכמת הדירקטוריון. לבסוף – החברה עצמה מקפידה על התנהלות פורמלית, לרבות לישיבות דירקטוריון, אסיפות כלליות, רושמת פרוטוקול, מעסיקה יועצים משפטיים ומזכיר. גם החברה טוענת כי F' איננו זכאי לכל סעד שביושר לאור התנהלותו הקלוקלת. קבלת התביעה תשדר מסר שלפיו לבעל מניות משתלם לפעול שלא בתום לב על מנת לקבל סעד. החברה מדגישה בהקשר זה , בין היתר, את השימוש שעשה F' בכספי החברה וגם את הקמת החברה המתחרה כמו גם את הפסקת עבודתו דה-פקטו מיוזמתו. החברה מבהירה כי לטענת הקיפוח שהעלה אין כל יסוד וזו נשללה בחקירתו. החברה מדגישה כי רוב טענותיו של F' מושתתות על טענות לקיפוחו כעובד, אלא שטענת הקיפוח כמשמעותה בחוק החברות מתייחסת לקיפוחו של בעל מניות. גם הדחתו של F' בסופו ל יום מתפקיד המנכ"ל אין בה כדי לבסס עילת קיפוח של בעל מניות וממילא החלטה זו התקבלה משיקולים ענייניים ולטובתה של החברה. גם החברה מטעימה, כי הנזק שייגרם ככל שתתקבל התביעה הוא בלתי הפיך, בהיעדר תשתית מזומנים נדרשת לבצע רכישה כפויה בערכים להם טוען F'. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במכלול המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. זאת, בין היתר מנימוקי הנתבעים. אני מבכר את הנראטיב שהציגו לפני הנתבעים בכל הנוגע לרקע למחלוקות שהובילו לתביעה שלפני, אשר מבוסס יותר בתמונת הראיות שהוצגה. נראטיב המשקף בעיקר תחושה של עלבון צורב שחש F' מביזור תפקידי הניהול שבמשך שנים רבות היה אמון עליהם בלבדית. ככלל, דומני שדווקא עו"ד ש.א., בא כוחה של החברה אשר תצהיר שערך גם צורף כנספח ד' למוצגי F', ואשר העיד במסגרת שמיעת הראיות, היטיב לצייר את סיפור המסגרת והרקע לתביעה שלפני: "... היה, אני לא זוכר אם זה היה M', היה ויכוח שתמיד אמרו, F', תשתף אותנו, במה שקורה, אנחנו שותפים שלך, שתף אותנו במה שקורה בתוך החברה. היו לי שיחות אמרתי לו שמע, F', לF' אתה נותנים לך את הכבוד בתור האח הגדול, תשתף אותם. תזמין את B' את M' את A' בואו תשתפו אותי, בואו הנה תראו, אני בונה פה, אני הולך לבנקים, בוא תיקח אותם מה, כאילו, זה היה שהוא, פעם זה עבד, פעם זה לא עבד, זה עבד תקופה ושמה היה ויכוח הגדול ביניהם, זה הכל היה, אדוני, לטעמי מהצד, זה הכל היה פסיכולוגית נטו, במובן הזה שF' היה רגיל שהוא עושה את הכל לבד בתחום שלו, ועכשיו אמרו לו אדוני תשתף אותנו, ותשתף אותנו זה בנקים, קח את האנשים לבנקים, קח את האנשים, לא יודע איזה פגישות שיש להם, אני כעו"ד של החברה, וזה היה, מפה התחיל כל, לדעתי, התחיל השבר, בין האחים ..... היום ביניהם הם מסתדרים יופי, היום יש ישיבות, יש, הם מסתדרים, זאת אומרת הויכוחים שהיו אז, לא קיימים היום...." (עמ' 22 לפרוטוקול הראשון). נראטיב זה מתיישב גם עם עדותו של F' עצמו, שכשלה בסוגיות היורדות לשורש העניין. כך, למשל, ניכר היה כי לא עלה בידו להסביר מדוע החלה למעשה המחלוקת ; מדוע החלו למעשה אחיו הצעירים לנסות ולבקש להרחיב את תחומי אחריותם בהפעלת החברה? עדותו בהקשרים אלה היתה במובנים רבים מתחמקת ולא בהירה כל עיקר. כך, למשל, התחמק F' מתשובות ברורות וסדורות בשאלה מרכזית והיא מתי לשיטתו החל הסכסוך (עמ' 16 – 17 לפרוטוקול השני), מבלי שמצאתי לכך כל הסבר הגיוני. האמנם בסוגיה כה מרכזית לשיטתו היה F' צריך להפוך ולהפוך עד אשר יאשר כי המחלוקות למול אחיו בעניין ההליך שלפני החלו בשנים 2013 או 2014 לערך? יוזכר, כי עסקינן במי שגם לשיטתו ניהל לבדו ביד רמה תאגיד קבלני ששוויו עמד על כ- 132,000,000 ₪ (סעיף 367 לתצהירו). האם אין מסתברת יותר המסקנה כי יכול וF' הבין, כי ככל שהמחלוקות למול אחיו אמנם החלו אותה העת, יתכן שסמיכות הזמנים להקמת התאגיד הקבלני הנוסף על ידו תעורר חשד ותמיהה? לטעמי התשובה לכך ברורה. כך גם, השיב F' תשובות מתחמקות לשאלות הקשורות עם אופי חילוקי הדעות שהתגלעו בינו ובין אחיו (עמ' 22 – 23 לפרוטוקול השני). כך גם התחמק F' במישרין מתשובה ישירה לשאלות בדבר מעורבותו בגיוס עובד של החברה לטובת התאגיד שהוא עצמו הקים (עמ' 28 לפרוטוקול השני). כך גם התחמק F' ממתן תשובות ישירות לשאלות בית המשפט, שנשאלו בזיקה לטענותיו של F' בקשר עם מעמד קבלת ההחלטה, בכל הנוגע לתיחום גדרי תפקידיו השונים בחברה: ".. כ.ה שלו: מר F' איך אני יודע בנקודת זמן ספציפי באיזה כובע אתה משמש? ת.: יש לנו כמה כובעים. כ.ה שלו: איך אני יודע אדוני, איך אני יכול לדעת בנקודת זמן ספציפית באיזה כובע אתה משמש, היית גם מנכ"ל גם דירקטור וגם בעל מניות. ת: קודם כל והכל. כ.ה. שלו: איך אני יודע אדוני? בנקודת זמן ספציפית לדעת באיזה כובע שימשת? ת: מתוך מסמך של רשם החברות, זה יכול לעזור כבודו..." (עמ' 40 שורות 6 – 14 לפרוטוקול השני). אולם יותר מהתרשמות כללית ביחס לעדויות, אני מוצא שדין עמדתו של F' ביחס לשלוש הסוגיות המרכזיות שעמדו במרכז תביעתו, דחייה. אדרש להן להלן. רכישה כפויה מכח ההחלטה כזכור, F' טוען כי ההחלטה היא בבחינת "הסכם אופציה". אלא שעיון מדוקדק בלשונה של ההחלטה מלמדנו כי אין אלה פני הדברים כל עיקר. די אם ניזכר בלשונו של סעיף 4 להחלטה, אשר מורנו, "...שכל האמור לעיל בכפוף להחלטות רוב בעלי המניות בחברה...." (שם) כדי להוביל למסקנה שפרשנותו הטבעית של הטקסט מכפיפה את מכלול רבדי ההחלטה, לאישור של רוב בעלי המניות. לטענת F', מדובר בהוראה שנוספה כדי להבהיר אך את העובדה שC' התנגד במהלך הישיבה להחלטות שנתקבלו בה ולפיכך, בניגוד לכותרת ההחלטה, אין מדובר בהחלטה פה אחד. אלא שטענה זו איננה מסתברת מפרשנותו הטבעית של הטקסט. שהרי פשוט יותר היה לכתוב, באופן טבעי, כי "ההחלטה התקבלה בדעת רוב ולא פה אחד". באותו הקשר, מדוע לא נמחקה, למשל, כותרת ההחלטה שבה הודפס מבעוד מועד כי היא התקבלה פה אחד? מה היתה הסיבה להוסיף סעיף נפרד ושלם שלשונו מדברת בעד עצמו? לא מצאתי לכך תשובה מבוררת מפי F', למעט הטענה שנטענה גם בכתבי טענותיו, לפיה סעיף זה נוסף כדי לבטא את העובדה שC' התנגד להחלטה (עמ' 58 לפרוטוקול השני). במיוחד הואיל וF' מפרש את ההחלטה גם כהסכם בין בעלי המניות, יפה לענייננו הוראת סעיף 25(א) סיפא לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, אשר מבהירה, כי "... אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו...". כאמור לעיל, הפרשנות הטבעית של הטקסט מתיישבת עם עמדתם של הנתבעים. משמע, בהיעדר הסכמה של רוב בעלי המניות, אין לכפות רכישת מניותיו של בעל מניות אחר על בעלי המניות או החברה. אלא שלא אך על פרשנותה הטקסטואלית של ההחלטה לבדה נמצאנו נשענים, כפי שגם הבהירו הנתבעים. במכתבו של F' מיום 19.2.15, חודשים ספורים לאחר ההחלטה, שטח F' לאחיו הצעה לפרישתו מהחברה בתנאים מפורטים וקונקרטיים שפורטו בו (בכללם פיטורין, דמי הסתגלות, פיצויי פיטורין, 13,00,000 ₪ נטו, חלק יחסי ברווחי החברה עד אותו מועד ודיווידנד שטרם נוצל) ואף ביקש הצעה נגדית (ראו למשל נספח 8 לכתב ההגנה ומוצג 15 לתצהירי האחים). אלא שבמכתב זה לא נמצא כל זכר להחלטה, על אודותיה מסתמך עתה F'. הדברים אמנם מעוררים תהיה וסימן שאלה של ממש. כך גם במכתבו של F' מיום 12.3.15, שנכתב לאחר שקיימו הצדדים נסיון גישור אצל הרב פ.ה., ציין F' כי ככל שהצעת הפשרה של הרב לא תקובל, הוא דורש לקיים את בקשתו לפי מכתבו מיום 19.2.15 (ראו למשל מוצג 16 למוצגי האחים). מדוע לא הפנה F' בזמן אמת גם במכתב זה להחלטה (שהרי עתה הוא מפרש את ההחלטה באופן שזו איננה מאפשרת לאחיו או לחברה כל שיקול דעת מלבד רכישה כפויה של מניותיו)? לא מצאתי לכך תשובה מבוררת. גם מאוחר יותר, כאשר אין מחלוקת כי B' (ר' ) הציע לF' הצעת פשרה לרכישת חלקו – שהאחים והחברה מבהירים כי היתה על דעתו של B' בלבד – גם אז הטיל F' ספק בסמכותו של B' להציע הצעות על דעת עצמו בלבד (נספח כב' 2 למוצגי F', סעיף 4 למכתב מיום 25.9.16). כלומר, גם אז, בליבה של המחלוקת, לא מצא F' לנכון להפנות דווקא להחלטה, שלכאורה איננה מותירה פתח לספקות לשיטתו ואשר לשיטתו הוא סעיף 4 לה כלל איננו מכפיף את הרכישה הכפויה להכרעת רוב בעלי המניות. מדוע, אפוא, אם לא היה מקום לפרש את סעיף 4 כלשונו הטבעית, דווקא F' עצמו מצא להטיל ספק בסמכותו של B' להציע הצעות ללא תמיכת רוב בעלי המניות? גם לכך לא מצאתי תשובה מבוררת. המסקנה המסתברת, אם כן, היא כי בהיעדר רוב של כלל בעלי המניות, אין ההחלטה מחייבת את מי מבעלי המניות ו/או החברה ברכישה כפויה של מניותיו של F'. יש לזכור כי אין מדובר במי שהתנהלות תאגידית או חוזית איננה מוכרת להם. F' לבדו, על פי הודאתו, ניהל במשך "עשרות שנים" לבדו את החברה וחזקה שהתקשר לא בהסכם אחד ולא בשניים. עו"ד א' העיד בין היתר, כי גם החברה התנהלה באופן קבוע ומסודר אורח קבע וחזקה שישיבות ואסיפות שונות בהם נרשמו פרוטוקולים לא היו זרות לו. מדוע היה צורך להוסיף סעיף להחלטה, שכברו הלשוני שונה מהותית מן הפרשנות שמבקש F' עתה להעניק לו? לכך לא מצאתי פתרון של ממש ודווקא העובדה שעסקינן באנשי עסקים ויזמים מנוסים מובילה למסקנה כי ההיצמדות לפרשנותו הלשונית של הטקסט היא ההולמת והטבעית בנסיבות העניין. אלא שבכך לא סגי. שכן בכל הנוגע לחברה, נימוקיה הנוספים מקובלים עלי אף הם. סעיף 1 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות"), כולל בגדריה של "חלוקה", גם "רכישה", כמפורט להלן: "... 'חלוקה' – מתן דיבידנד או התחייבות לתיתו, במישרין או בעקיפין, וכן רכישה ; ולענין זה, 'רכישה' – רכישה או מתן מימון לרכישה, במישרין או בעקיפין, בידי חברה או בידי חברה בת שלה, בידי חברה או בידי חברה בת שלה או בידי תאגיד אחר בשליטתה, של מניות החברה או של ניירות ערך שניתן להמירם למניות החברה או שניתן לממשם במניות החברה, או פדיון של ניירות ערך בני פדיון שהם חלק מהונה העצמי של החברה ... ולרבות התחייבות לעשיית כל אחד מאלה, והכל, ובלבד שהמוכר אינו החברה עצמה או תאגיד אחר בבעלותה המלאה של החברה ...." (שם ; הדגשה לא במקור – ב.ש). לצד הגדרה זו, מצינו בהוראות סעיף 92(א) לחוק החברות מהם גדרי סמכויותיו של דירקטוריון החברה, בהן גם הרשות להחליט על חלוקה, כמשמעותה בחוק וכמפורט לעיל: "... הדירקטוריון יתווה את מדיניות החברה ויפקח על ביצוע תפקידי המנהל הכללי ופעולותיו, ובכלל זה- .....(10) רשאי להחליט על חלוקה כאמור בסעיפים 307 ו-308...." (שם). סעיף 308 (א) לחוק החברות הוא העוסק ברכישת מניות החברה, על ידי החברה עצמה. מבלי להידרש לשאלה האם הוראות אלה קוגנטיות אם לאו, הרי שF' עצמו כלל לא טען שתקנון החברה התנה על הוראות אלה בדרך כל שהיא. יתר על כן, עיון בתקנון ההתאגדות של החברה מיום 5.11.89 איננו מלמד כל עיקר על רשות לביצוע העברת מניות באמצעות אסיפת בעלי המניות (נספח א' לכתב ההגנה מטעם החברה). מכאן, שכטענת החברה, כל החלטה בדבר האופן שבו תבוצע רכישה כפויה של מניות החברה על ידה, טעונה היתה אישור מפורש של הדירקטוריון. הרציונל לכך אכן ברור, במיוחד בשים לב לשווי המניות לו טוען F'. שכן התחייבות עתידית לרכוש מניות (גם אם בפריסה לשיעורין), בוודאי שהיא מהלך שיש בו כדי להשפיע על תזרים המזומנים של החברה, על שורת הרווח שלה כמו גם על יכולתה לפרוע את התחייבויותיה. ודוקו – הדברים יפים במשנה תוקף מקום בו גם אליבא דהתובע עסקינן בתאגיד קבלני גדול בעל התחייבויות רבות העוסק בפרויקטים רבים בפריסה רחבה (ראו הערכת השווי שF' עצמו צירף למוצגיו, נספח נט'1, למשל עמ' 14 – 22 לנספח זה). הדברים מקבלים נפקות מיוחדת מקום בו F' עצמו אישר, למשל, לשאלת בית המשפט כי בעת הגשת כתב התביעה שיעור המינוף של החברה הגיע לכדי 40,000,000 ₪ (עמ' 44 לפרוטוקול השני). אלא שכאמור לעיל, ההחלטה היתה החלטה שנתקבלה באסיפת בעלי מניות, ולא בישיבת דירקטוריון. גם אם נכחו באסיפה שניים מהדירקטורים, הרי שלא מדובר בישיבת דירקטוריון מן המניין, וכטענת הנתבעים, F' עצמו טרח להדגיש בלב הסכסוך כי הוא מבקש ש"החלטות בחברה יתקבלו ויבוצעו בהתאם למסמכי היסוד של החברה..." (סעיף 4 למוצג 17, מכתב אחד מבאי כוחו של F' מיום 13.9.16). מה לו כי ילין עתה, אם הוא עצמו עותר לדבוק ולשמור על גדרי האחריות ותיחומי התפקידים השונים בהתאם לכללי ההתאגדות של החברה? אולם גם לו נניח כי F' וB' חתמו על ההחלטה "בכובעם" כדירקטורים, הרי שמאותה הישיבה אין מחלוקת כי נעדר M'. אלא שבעת קבלת ההחלטה, גם M' היה דירקטור (שכן כמפורט לעיל, אין מחלוקת שM' חדל מלכהן כדירקטור רק בשנת 2016). היעדרותו של M' מישיבה שהוכתרה כאסיפת בעלי מניות, איננה מאפשרת להסיק מסקנה לפיה ככל שהיה יודע M' כי מדובר בישיבת דירקטוריון, היה בוחר להיעדר גם מישיבה זו. אף לא ראיתי שM' נחקר על כך מפורשות על ידי F', ומשמעות הדברים ברורה. מכאן שלא ניתן להידרש לאסיפת בעלי המניות כ"ישיבת דירקטוריון דה-פקטו". הדברים אף אינם עולים בקנה אחד עם עדותו של עו"ד א', היועץ המשפטי של החברה, שאישר בעדותו כי החברה היא חברה "מסודרת", במסגרתה היו מתקיימות ישיבות דירקטוריון ייעודיות (עמ' 25 לפרוטוקול הראשון). לעניין זה אזכיר כי לא מצאתי כל סיבה לפקפק בדבריו של עו"ד א', שזיקתו האישית לכלל המעורבים ניכרה בעדותו ואשר F' עצמו ביקש כאמור להסתמך על תצהיר שערך וצורף למוצגיו. על אופייה של החברה אבהיר עוד גם כשאעסוק בטענת אבדן האמון, אולם אבהיר כי אינני מקבל את התזה שניסה להציג F' לפיה מדובר בחברה "משפחתית" ובמשתמע "בלתי מסודרת" ; טענה שאיננה עולה בקנה אחד גם עם הראיות שהוצגו, לרבות ניתוחה של החברה באמצעות הערכת השווי שהוא עצמו צירף (נספח נט1 למוצגיו). סימן שאלה נוסף המעיב על טענתו של F' נעוץ באי זימונו של מי שלדבריו הוא, היה אחראי להכנת והדפסת ההחלטה, רו"ח ג.מ. (ראו למשל עמ' 41 לפרוטוקול השני, שורות 22 – 25 כמו גם עמ' 56 – 57 לפרוטוקול השני). רו"ח מ', שכפי הנראה איננו מועסק בחברה עוד לדברי F', אף נכח כך נראה באותה הישיבה. מדוע, אפוא, לא זומן הלה למתן עדות לתמיכה בגרסתו של F', שכאמור איננה מתיישבת עם פרשנותו הלשונית של הטקסט? לכך לא מצאתי תשובה מבוררת מטעמו של F'. הכלל בדבר הימנעות מהצגת ראיה רלוונטית ברור וידוע ואיני מוצא לחזור ולפרטו. כל האמור לעיל מוביל למסקנה לפיה דין טענתו של F' לפיה ההחלטה היא בבחינת "הסכם אופציה" המחייב את החברה ו/או מי מהנתבעים, דחייה. טענת הקיפוח סעיף 191 (א) לחוק החברות מורנו, כי "... התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה..." (שם). אימתי יימצא בעל מניות מקפח את עניינו של בעל מניות אחר? סעיף 192 לחוק החברות משרטט את מסגרת חובותיו של בעל המניות, כלפי החברה וכלפי יתר בעלי המניות. בין היתר מורה הסעיף לבעל המניות להתנהל כלפי החברה וכלפי בעלי המניות האחרים בתום לב, בדרך מקובלת, ולהימנע מניצול לרעה של כוחו בחברה. זאת, בין היתר, בהצבעה בעניינים הכרוכים בשינוי התקנון, הגדלת הון המניות הרשום, מיזוג, ואישור פעולות הטענות אישור האסיפה הכללית. עוד מורה הסעיף מפורשות כי על בעל מניה להימנע מלקפח בעלי מניות אחרים. אלא שטענותיו של F' לקיפוח, למצער בחלקן המכריע, כטענת הנתבעים, כלל אינן נוגעות לקיפוחו כבעל מניות. טענותיו של F' מתמצות בעיקרן המכריע בהפרה נטענת של זכויותיו כעובד – בין אם עובד מן המניין ובין אם כמנהלה הכללי בעבר של החברה. F' איננו טוען כי נמנעה ממנו זכות ההצבעה באסיפות הכלליות של בעלי המניות והטענה בדבר "בלוק שליטה" של יתר אחיו נגדו איננה יכולה לעמוד לו מקום בו הלכה למעשה גם האחים בינם ובין עצמם איננם מקשה הומוגנית אחת לכל אחד מהם טענות עצמאיות בכל הנוגע לזכויותיהם כבעלי מניות. M' טוען כי מניותיו נלקחו ממנו שלא כדין (ועל עניינו של M' עוד ארחיב להלן). הוא הדבר גם עם ד' וטענות שלה כנגד דילול מניותיה על ידי F' וB' (עמ' 179 לפרוטוקול השני). D' – עוד במסגרת ההחלטה – טוענת כי היא זכאית לפיצוי שהובטח לה בעבר וגם אישרה במהלך עדותה כי התנגדה להצעת הפשרה שB' הציע בזמנו לF' (עמ' 171 לפרוטוקול השני שורות 6 – 11). גם C' עצמו התנגד להחלטה וחרף התנגדותו זו למעשה התקבלה. לחלקם של האחים טענות גם כנגד B' והקצאת המניות גם לו. האם רק לאור העובדה שסמכויות הניהול הכללי של F' תחילה בוזרו ולבסוף ניטלו ממנו, ניתן לטעון לקיפוחו כבעל מניות? מסופקני. לא בכדי טענו כלל הנתבעים כי סוגיה זו היא עניין לערכאה המוסמכת לבחינתם של יחסי עובד ומעביד. כך, למשל, טרונייתו של F' על כך שנוספו גם מורשי חתימה. האם בכך יש משום קיפוח? ספק רב מאד. די אם ניזכר בהערכת השווי שF' עצמו מצא לצרף למוצגיו (נט'1) כדי ללמדנו כי גם לשיטתו עסקינן בתאגיד גדול בעל היקפי פעילות ניכרים במיוחד. ככזה, לכל הפחות גרסת הנתבעים לפיה הוספת חלק מן האחים כמורשי חתימה נועדה לאפשר מענה יעיל לפעילותה השוטפת של החברה, מסתברת הרבה יותר מגרסתו של F', שיותר מכל יש בה כדי לשקף את עלבונו מן המהלך. על כך אפרט גם להלן. גם עדותו של עו"ד א', שספק רב כאמור לעיל אם F' עצמו רואה בו משום עד מוטה לרעתו, איננה מסייעת לראות בכך משום קיפוח. שכן עו"ד א' אף הוא כלל לא פירש את המהלך כקיפוחו של F': "...עו"ד טאובמן: האם אתה מכיר איזשהו מעשה קיפוח שF' קופח בו? העד, עו"ד א': רוחבית אני לא מכיר מעשה קיפוח. עו"ד טאובמן: האם אתה היית נותן יד למעשה קיפוח כלשהו כנגד F'? העד, עו"ד א': לא הם גם ידעו גם החברה ידעו שF' חבר טוב שלי, ואני, והוא חשוב לי ברמה האישית מאוד מאוד מאוד, כמו שהם חשובים לי, הם גם יודעים את זה היום, איך אומרים, הם אפילו בכל הויכוח הזה פה, הם אפילו לא פנו אליי פעם אחת להתייעץ איתי לשאול אותי, אם צריך לעשות משהו כזה, למה, כי הם ידעו, אני לא מתעסק עם הסיפור הזה, כי F' חשוב לי, ואותו דבר גם F', F' לא פנה אליי, ולא דיבר איתי, כי אך אומרים זה היה הקו האדום שלי, אני בסיפור הזה לא מתערב לא מתעסק, ולי לא ידוע שמישהו ניסה לקפה מישהו, לא מהצד הזה ולא מהצד השני. עו"ד טאובמן: אז איך אתה מסביר את כל שורת המכתבים של עורכי הדין שטוענים מעשי קיפוח שמוסיפים מורשי חתימה בחברה חלילה, אומרות שנגדיל את הדירקטוריון או כל מיני מעשים כאלה. אתה רואה בזה משום מעשה קיפוח? העד, עו"ד א': אתה שואל אותי כעורך דין? עו"ד טאובמן: כעו"ד. העד, עו"ד א': אני שואל אותך, כעו"ד, הוספת מורשי חתימה בחברה היא לא מעשה קיפוח, אני אומר את זה כעורך דין, אם א' רואה את זה כמעשה קיפוח זה בעיה. אבל הוספת מורשי חתימה בחברה היא לא מעשה קיפוח. עו"ד טאובמן: הוספת חברים לדירקטוריון: העד, עו"ד א': גם לא מעשה, זה לא תורם כלום בסופו של יום, זה לא שמונעים לקבל החלטות זה לא שאם יש צורך לצאת לפרוייקטים, לפחות כך זה היה וכך זה היום, הם שמים את זה על השולחן, הם דנים, כן כדאי, עושים חשבון, פעם בזמנו היה F' עושה את הדוחות 0, את החשבונות, כן כדאי לא כדאי, עו"ד טאובמן: והיום מי עושה א הדוחות 0: העוד, עו"ד א': הם עושים אותם בעמם. D', B', A', כל אחד עושה את זה, תראה, החברה הזאת היופי שבה, שכל אחד מהם היה לו תפקיד מהיום שהיא נולדה, כל אחד היה לו תפקיד.... "(עמ' 24 לפרוטוקול הראשון ; ראו גם עמ' 35 לפרוטוקול הראשון)/ גם לו תמצי לומר שתנאיו של F' כעובד הורעו באופן כה משמעותי שיש בהם כדי להשליך בדרך כזו או אחרת על זכויותיו כבעל מניות (וכאמור לעיל אינני קובע כך כל עיקר), הרי שנמצאנו למדים כי גם כאן לא דייק F' בטיעוניו בכתב התביעה, לכל הפחות. שכן בסופו של יום, F' עצמו אישר בעדותו כי הלכה למעשה עיקר תנאיו בחברה שומרו גם שומרו (עמ' 30 – 31 לפרוטוקול השני). כך אישר גם עו"ד א' (עמ' 22 – 23 לפרוטוקול הראשון). שימור יכולותיו של F' להתנהל כבעל אחריות ותפקיד בחברה איננו מתמצה אך בשכר, זכאות לרכב, למשרד, לזכויות פנסיוניות וסוציאליות כפי שאישרו הוא ועו"ד א' לעיל, אלא מגיע עד כדי הותרתו בקבוצות המדיה החברתית של החברה, כפי שד' העידה ולא ראיתי שעדותה נסתרה (עמ' 185 לפרוטוקול השני). אף מבלי להידרש לטענותיהם של הנתבעים לפיהן F' חדל מלהתייצב במשרדי החברה כחלק מנסיונו הפסול לאלץ את החברה ו/או הנתבעים לרכוש את מניותיו, הרי שהמציאות שעל אודותיה כפי הנראה אין חולק, והיא שמאז שנת 2014 נעדר F' עקב חופשות מחלה במשך חודשים ארוכים (ויכול כי ככלל נעדר יותר משהיה נוכח), מובילה למסקנה הטבעית כי היה הכרח שגם אחרים ייטלו לידיהם את מוסרות הניהול של החברה (לעניין זה ראו למשל סעיף 115 לתצהירה של D', המפרט את החודשים הארוכים בהם נעדר F' עקב חופשת מחלה, כמו גם נספח 60 לתיק מוצגי האחים). זאת בין אם היתה הצדקה רפואית של ממש לחופשות אלה ובין אם לאו. בוודאי שבכך אין משום נדבך ראייתי להוכחת טענת קיפוח של בעל מניות (טענה שכאמור F' עצמו בעדותו סתר). מבלי לעסוק בסוגיות שהסמכות להכריע בהן איננה מסורה לבית המשפט לענייני משפחה אציין, כי גם לטענותיו של F' בדבר גריעת ימי חופשה ו/או מחלה אין כדי להשליך כהוא זה על טענתו לקיפוח. ראשית, כאמור, הואיל וכזכור, טענת הקיפוח עוסקת בזכויותיו של בעל מניות ולא בזכותו של עובד. שנית, ולא פחות חשוב מכך, הואיל ולטענת החברה כמו גם הנתבעים, לפיהם אותה גריעה היא למעשה פועל יוצא תקלה בתוכנת הנהלת החשבונות, תקלה שהשפיעה גם על אחרים בחברה, דוגמת A' (ראו למשל סעיף 198 לתצהיר D' ומוצג 120 למוצגי האחים – תלוש השכר ; ראו גם בעדותה של D' עמ' 172 לפרוטוקול השני). לא בכדי הצביעו האחים על כך שאותן תקלות תוכנה גם הוסיפו הטבות שלא במקומן שעל אודותיהן לא הלין F' – דוגמת הוספתן של 50 (!) ימי חופשה לF' בתוך חודש אחד, בין נובמבר 2013 ו- דצמבר 2013 (נספח 121 למוצגי האחים). גרסה זו של תקלת תוכנה מסתברת לכל הפחות באותה מידה כמו טענותיו של F', שממילא המקום להידרש להן איננו בערכאה זו, וכך או אחרת אין בהן כדי לבסס עילה של קיפוח בעל מניות. F' טען כנגד הפחתת כספים מהכרטסת שלו. אלא שכטענת הנתבעים, מדובר בהפחתת שבוצעה ביחס לכלל בעלי המניות עקב אי חלוקתו של מענק בפועל (ראו למשל פרק ה.2 לתצהירה של D' וכן מוצגים 125 – 127 למוצגי האחים). מכתב משרד רואי החשבון XXX מיום 21.5.19 מבהיר לכאורה את פשר ההפחתה בכרטסת הנהלת החשבונות של F', וקושר אותה למענק מנהלים שבוטל וחרף ביטולו נרשם בטעות בספרי הנהלת החשבונות של החברה ביחס לכלל בעלי המניות לשנת הדיווח 2016 (רישום שגוי זה נלמד גם למשל מן העמוד הראשון של מוצג 125 למוצגי האחים, עמוד מכרטסת הנהלת החשבונות של החברה). כך, מגלה כרטסת הנהלת החשבונות של A' תיקון דומה לזה שבוצע בכרטסתו של F' (העמוד השני למוצג 125) ; כך מגלה תיקון שבוצע בכרטסתה של D' (העמוד הראשון של מוצג 127 למוצגי האחים) ; כך מגלה תיקון דומה שבוצע בכרטסתו של C' (העמוד השני של מוצג 127 למוצגי האחים) ; וכך מגלה תיקון בסכום זהה לזה שנעשה בכרטסות של F', בסך 348,214.5 ₪, מתוך הכרטסת של B' (האמוד האחרון למוצג 127 למוצגי האחים). היכן, אפוא, קיפוחו של F' כבעל מניות? ברי כי פעולה חשבונאית – גם אם בעלת משמעות כספית – שבוצעה ביחס לכלל בעלי המניות, איננה יכולה לשמש עילה להוכחת קיפוח בעל מניות. טענה נוספת של F' נסובה על בונוס שחולק והוא למעשה לשיטתו חלוקת דיבידנד פסולה (סעיף ד(1)(3) לתצהירו). F' עצמו מאשר בתצהירו כי סכום זה חולק אך ורק לA', C' וD', קרי ליתר בעלי המניות ( B', E' וF') לא חולק סכום זה. כבר בכך מתעורר ספק של ממש האם יש בכך משום קיפוח של בעל מניות עת דווקא לB' ולF' (המחזיקים בשיעורים הנכבדים ביותר מבין כלל האחים) וגם לE' לא חולק הסכום. אלא שעיון במסרון שF' עצמו צירף לתצהירו (מוצג כז1) מגלה מפורשות כי מאפייני הסכומים שחולקו שונים מהותית ממאפייניהם של הדיבידנדים שנהגה החברה לחלק לכלל בעלי מניותיה לרבות F'. מדובר בסכומים צנועים הרבה יותר – לD' 25,000 ₪ נטו ; לC' – 22,000 ₪ נטו ; ולA' – 28,000 ₪. גם תכלית חלוקת הכספים הוסברה בפנייתו של B' כבונוס על כך שD', C' וA' הסכימו ליטול על עצמם אחריות נוספת לאור היעדרותו של F' מעבודה בפועל, לאור דחיית הבקשה להעלאת שכרם של אלה כעובדים (מוצג כז1). ברי, שהראיה שF' עצמו הציג מתיישבת הרבה יותר עם הגרסה לפיה אמנם מדובר בבונוס, ובוודאי שלא בדיבידנד. גם בכך אין כדי לבסס עילה של קיפוח המיעוט. בפי F' היו טענות נוספות, דוגמת טענה בדבר פיטוריה של מזכירתו (עובדת שלדברי החברה והאחים כלל לא היתה מזכירתו האישית כי אם עובדת חברה). אלא שבוודאי שטענה שכזו איננה יכולה לבסס עילה של קיפוח בעל מניות. הוא הדבר עם טענה בדבר פריצת דלת חדרו של F', טענה שהוסברה אחרת על ידי הנתבעים, אלא שכך או אחרת אין בה כדי ללמד כל עיקר על קיפוחו כבעל מניות. כבר נקבע, כי תכליתו של סעיף 191 לחוק החברות נועדה "...להקנות לבית המשפט כלים להתמודדות עם מצבים בהם קיים חשש כי ניהולה של החברה מתבצע באופן המביא לחלוקה בלתי הוגנת של פירות פעילותה בין בעלי המניות בחברה. דהיינו, להתנהלות שאינה מכוונת לטובת החברה בכללותה, קרי ל'הגדלת העוגה' בעבור כלל בעלי המניות, אלא לשרת את האינטרסים של חלק מבעלי העניין בה, כלומר ל'שינוי באופן חלוקת העוגה' בין בעלי המניות..." (ע"א 2786/18 בכר נ' קופרלי (מצוי במאגרים המשפטיים ; 30.12.21) עמ' 15 לפסק הדין). חרף טענותיו הרבות של F', הכרכים הרבים של מסמכים וראיות שגם הוא מצא לצרף לבית המשפט, וכפי שאף הוא עצמו הודה בחקירתו, לא עלה בידו של F' להצביע על "שינוי באופן חלוקת העוגה", כמפורט בפרשת בכר לעיל. בנוסף, כפי שאצביע עוד להלן כשאדרש לטענת אבדן האמון, דומני שF עצמו לא טמן ידו בצלחת כל עיקר ולא ניתן לקבוע שהתנהלותו – בין אם כעובד ובין אם כבעל מניות – היתה תמת לב. כפועל יוצא, כלל המפורט לעיל מובילנו למסקנה שדין טענת הקיפוח דחייה, וכך אני קובע. אבדן אמון טענתו נוספת של F' נוגעת לאבדן האמון בין בעלי המניות בחברה, ושלדבריו מתאפיינת בכך שהיא מנוהלת כ"מעין שותפות". גלל כך, סבור F' שיש להורות על הפרדת כוחות בדרך של מתן הוראה בדבר רכישה כפויה של מניותיו. תנאי להפעלת מנגנונים כפויים להפרדת כוחות במקרים של אבדן אמון הוא שעסקינן בתאגיד המתנהל כ"מעין שותפות" [לעניין זה השוו, למשל, ע"א 6270/17 מגנזי נ' לוי (מצוי במאגרים המשפטיים ; 11.2.18)]. בפרשת מגנזי הנ"ל, למשל דובר בבעל מניות שהיה הרוח המקצועית החיה בהפעלתו של כרם ויקב, ולצידו בעלי מניות ששימשו כמשקיעים גרידא. באופן זה, בצירוף נסיבות אחרות, אפיין בית המשפט העליון את התאגיד שהיה נושא להליך כ"מעין שותפות". אלא שבמקרה שלפני אין מדובר באיש מקצוע אחד ובמשקיעים גרידא. כל אחד מן האחים – לרבות M' ובמובנים מסוימים אף E' – עבד בחברה, שימש בה כבעל תפקיד כזה או אחר, תוך שרובם המכריע שימשו בתפקידי ניהול בחברה. איש מן האחים לא שימש כ"משקיע גרידא" (ראו גם דבריו של עו"ד א' בעמ' 24 לפרוטוקול הראשון שורות 28 – 31 וגם הערכת השווי מטעמו של F' עצמו, מוצג נט'1 בעמ' 13). גם העובדה שמדובר בחברה "משפחתית" איננה הופכת את התאגיד מאליה ל"מעין שותפות". שאחרת, יכול ונימצא חוטאים לתכלית ההתאגדות שבבסיס חוק החברות. גם אופן קבלת ההחלטות בחברה, כפי שהעיד M' וכעולה מהתכתובות הרבות שגם F' תלה יהבו בהן, מלמד על תהליכים מוסדרים וסדורים ; תהליכים המאפיינים חברה סדורה, ולא תאגידים שהם בבחינת פועלו של אדם אחד בלבד, מפעל שיכול באותה המידה היה להתנהל כעיסוקו האישי או כשותפות בינו ובין משקיעים. וכך, בהקשר זה העיד עו"ד א' "... אני אתן לך דוגמא, למשל B', עשיתי, הייתי עו"ד של שני פרוייקטים .... אחד של חברה באר שבעית אני לא אגיד את שמה ואחד של חברת XXX, אותו פרוייקט, אני במקרה הזה גם, זה שקישרתי את שתי החברות לאותו, אותו פרוייקט, אותו בית, אותם דירות, ההבדל בפער במחיריםXXX 100,000 יותר, למה? כי זה XXX, כי B' היה עסוק בביצוע שהוא בונה, כולם יודעים בבאר שבע, שB' בונה אין תקלות, A' בתיכנון, F' בחלק שלו, כי זה XXX, זה שם דבר, זה מותג, מי שמכיר את ענף הבנייה בבאר שבע, XXX היא מותג, יש חברות אחרות שהם לא מותג. עו"ד טאובמן: כן, במהלך, אני אומר לך ותאשר לי, שכל אסיפות בעלי המניות בישיבות הדירקטוריון, היו נערכות בהתאם לחוק נכון? העד, עו"ד א': חד משמעית. . עו"ד טאובמן: ואם חלילה אחד מהדירקטורים שלח הודעה על זימון לישיבת דירקטוריון, ואחד מבעלי המניות שלח זימון על אסיפה של בעלי המניות וזה לא נעשה בהתאם לחוק בהתאם לתקנון? העד עו"ד א': הייתי משנה את זה. עו"ד טאובמן: אתה משנה ומטפל בהכל. העד, עו"ד א': כן..." (עמ' 24 – 25 לפרוטוקול הראשון). חשוב לא פחות מכך, הערכת השווי שF' עצמו הזמין, צירף ונסמך עליה איננה תומכת בטיעונו של F' כל עיקר (מוצג נט'1). לא זו שלא מצאתי בהערכת השווי אפיון של החברה כ"מעין שותפות או אנלוגיה לכך, כי אם הערכת השווי עצמה מתייחסת לחברה כאל תאגיד פעיל, מוביל ובעל מוניטין בתחומו, בדיוק באופן שבו החברה האחים התייחסו לה: "... החברה ביססה לעצמה מוניטין של חברה אמינה ובעלת מומחיות בענף הבניה תוך שימוש בשיטות מתקדמות ומגוונות. ייחודה של החברה הינו בכך שהחברה יוזמת, מקימה ומשווקת את הפרויקטים שבבעלותה ומקיימת סטנדרטים גבוהים של בניה ואיכות. עובדה זו מעניקה לחברה יתרון ניכר על פני המתחרים וחיסכון גדול בעלויות הנובעות בעיקר מהפחתת מעורבותם של גורמים נוספים בפרויקטים לאורך כל השלבים. החברה הנה מהמובילות בביצוע פרויקטים של מבנה מגורים, והיא רשומה ברשם הקבלנים בסיווג הגבוה ביותר המאפשר לה להשתתף במכרזי בנייה בסכומים בלתי מוגבלים. משרדיה הראשיים של החברה שוכנים ב XXX וכן כל המחלקות הנלוות להנהלת החברה. בכל פרויקט של החברה קיים משרד מכירות ומשרד ביצוע המקיימים קשר ישיר עם המשרדים הראשיים. בחברה מועסקים כיום כ-60 עובדים בעלי ניסיון נרחב. כמו כן, מעסיקה החברה קבלני משנה לעבודות ספציפיות בפרויקטים השונים..." (עמ' 13 למוצג נט'1 למוצגי F'). אנו רואים שהערכת השווי שF' עצמו נסמך עליה ותלה בה את יהבו, שוללת למעשה את אפיונה של החברה כ"מעין שותפות". אף לא ניתן להתעלם מכך, שבמקרה שלפני אין מספר מצומצם של בעלי מניות, כי אם שבעה בעלי מניות – בשיעורי אחזקה שונים (ודווקא F' נמנה על בעלי המניות העיקריים שבהם). זאת, בשונה מהמקרים להם התייחסה הפסיקה כמאפיינים חברות – לרוב "קטנות" – שהן בבחינת "מעין שותפות" [לעניין זה השוו: פרשת מגנזי לעיל וכן בע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת (מצוי במאגרים המשפטיים ; 1.9.15)]. גם לשיטתו של F', מעולם לא התנהלה החברה תוך ציפיה שכלל בעלי המניות ו/או בעלי התפקיד שבה יחזיקו בניהול שוויוני (לעניין זה ניתוחה של החברה בסעיף 19 לסיכומיה מקובל עלי). כפועל יוצא, כיצד ניתן להידרש לטענתו של F' שלאור אבדן האמון ב"מעין שותפות", על האחים לרכוש את מניותיו? לכך לא מצאתי תשובה מבוררת מפי F'. הלכך, אני דוחה את טענתו של F', לפיה החברה היא "מעין שותפות". בנפול טענה זו, דינה של העילה הנטענת בדבר אבדן האמון דחייה. קיפוח המיעוט ואבדן אמון במבט על בין אם נידרש לטענת אבדן האמון כעילה נפרדת המייחדת תאגידים שהם בבחינת מעין שותפות [כעמדתו של כב' השופט כתארו אז י' דנציגר בע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת (מצוי במאגרים המשפטיים ; 1.9.15)] ; ובין אם נידרש לטענה כאל מקרה מיוחד של קיפוח בעל מניות מיעוט "... במצבים של אובדן אמון בחברות קטנות דמויות שותפויות...", כהגדרתה של כב' השופטת ד' ברק ארז בפרשת אדלר לעיל, מצבים הטומנים בחובם חשש אובייקטיבי לקיפוח בעל מניית מיעוט, הרי שבמקרה שלפני לא מצאתי שיש להעניק לF' סעד בדמות הוראה בדבר רכישה כפויה. על פי הפסיקה, גם במקרים בהם בית המשפט יקבל טענה בדבר קיפוח בעל מניות לפי סעיף 191 לחוק החברות, על בית המשפט לשקול קשת רחבה של שיקולים על מנת שיקבע מהו המנגנון שיסיר את הקיפוח: שיקולי צדק ; תום ליבם של הצדדים ; נכונות לפתור הסכסוך בדרכי שלום ; מידת הקיפוח ; אחזקותיו של כל צד וגובה השקעותיו ; התועלת שכל צד יפיק אל מול הנזק שייגרמו לכל צד ; נזקים לצדדים שלישיים, דוגמת עובדים וספקים ; זיקתו של כל צד לחברה ; ופערי הכוחות בין הצדדים (פרשת מגנזי לעיל, עמ' 9 לפסק דינו של כב' השופט עמית). הדברים יפים במשנה תוקף גם בשאלה שלפני, קרי האם יש להורות "הפרדת כוחות" בדמות רכישה כפויה של מניות F', גם במקרה בו לא הוכח קיפוחו כבעל מניות ונקבע שאין מתקיימת עילת אבדן אמון? על כך יש לענות בשלילה. ראשית – הואיל וספק של ממש האם F' עצמו פנה לקבל את הסעד האמור בידיים נקיות. בראש ובראשונה הכוונה לכך שF' – ולא איזה מילדיו – הוא שאמנם הקים חברה קבלנית מתחרה בשנת 2014, העביר לטובת חברה זו את סיווגו הקבלני, ודומה שאף ניסה לגייס לעבודה בה עובד של נתבעת 1. אפרט. ביום 29.1.14 הקים F' תאגיד חדש, הוא "XXX בע"מ" בו הוא עצמו שימש כבעל המניות היחיד (10,000 מניות רגילות ; להלן: "התאגיד החדש"). את מסמכי ההתאגדות אישר עו"ד א' עצמו, תוך שגרסת F' כפי שסופרה גם לעו"ד א' היא שמדובר בתאגיד שהקים לטובת ילדיו (ראו גם בעדותו של עו"ד א' בעמ' 19 -21 לפרוטוקול הראשון). פחות מחודש לאחר מכן, מצא F' לפנות במכתב לM' ובו הציע בין היתר לפרק את החברה מנכסיה: "...M', טרם אכנס ואבהיר את עמדתי בכלל, לעניות דעתי, נוכח המציאות בה מצויה החברה ובשל חוסר האמון, חוסר הפרגון ועוד, החברה מצויה במצב שאינה יכולה להמשיך ולעבוד כך יותר !!!! ההצעה שלי היא שיש למכור את החברה מרצון ו/או למכור את כל נכסי החברה מרצון דהיינו: הפרויקטים החדשים: דימונה, ירושלים, שדרות ולגבי יתרת הפרויקטים שנמצאים בביצוע – לסיים במהירות ואח"כ לחלק את יתרת העודפות בניכוי מס ויש להשאיר עבור מרכיב הבדק וניהול המצומצם ....." (מכתבו של F' מיום 25.2.14 ; נספח 35 למוצגי האחים). סמיכות הזמנים מעוררת ההשתאות ממש בין מועד הקמת התאגיד החדש ובין דרישתו הכתובה של F' לפירוק החברה, מעוררת יותר מסימן שאלה בכל הנוגע לתכלית הקמתו של התאגיד החדש. אין גם מחלוקת, כי F' גם העביר את סיווגו הקבלני לתאגיד החדש (ראו גם אישורו של F' שנתיים מאוחר יותר, עת דרש בכתב בין היתר תגמול על שירות זה שסיפק לחברה, מוצג 41 למוצגי האחים). בניגוד לגרסתו לפיה התאגיד החדש הוקם לטובת ילדיו, בעדותו הבהיר כי למעשה, התאגיד החדש הוקם "... רק למטרה להעביר את הסיווג ההנדסי שלי. שמרתי אותה (את התאגיד החדש – ב.ש) למשמורת לילדים..." (עמ' 27 וכן עמ' 62 – 63 לפרוטוקול השני). למה התכוון F'? האם על מנת שהוא עצמו יוכל לעשות שימוש בסיווגו הקבלני לטובת תאגיד מתחרה? האם על מנת שילדיו יעשו ביום מן הימים שימוש בסיווג זה? ואם אמנם שמר את "הסיווג" למשמורת לילדיו, מה התכלית לשמירה זו, עת לכאורה השימוש שעתידים היו הילדים לעשות בסיווג זה בפעילות קבלנית היה עתידי גרידא? מדוע אותה העת, שעה שלכאורה ילדיו היו אמורים רק בעתיד לעשות שימוש בתאגיד החדש, היה צריך להעביר מן החברה את סיווגו הקבלני, לגרוע אותו (על כל המשתמע גם אולי לעניין המוניטין של F' עצמו), ולהעביר אותו לתאגיד שאותה העת לא היה אמור לעשות בו כל שימוש? לכך לא מצאתי כל תשובה מבוררת . F' טען, כי הודיע לB' על "יציאתו" מתפקיד מהנדס החברה (קרי הסיווג הקבלני ; עמ' 63 לפרוטוקול השני, שורות 1 - 2). אולם באופן תמוה, לא ראיתי שהיה בידי F' להציג הודעה פורמלית אחת בדבר האמור, הגם שדומני שאין מחלוקת בדבר חשיבות התפקיד בכל הנוגע לרישוי ותקינה של החברה וחרף הכרכים הרבים של מסמכים שטרח להגיש גם הוא. בכך נוסף נדבך מהותי לתהיות שמעוררת הקמת התאגיד החדש. אין אמנם מחלוקת כי כשנתיים לאחר מכן, העביר F' את מניותיו בתאגיד החדש לילדיו ושם התאגיד אף שונה. האם, אמנם, כי ילדיו "הגיעו לפרקם" ויכולים היו להפעיל ולנהל תאגיד קבלני מתחרה, או שמא, אולי, בראיה צופת פני סכסוך עתידי בין F' ובין הנתבעים? מצופה היה שF' יזמן את ילדיו למתן עדות על מנת לתמוך בגרסתו, ועצם ההימנעות מלעשות כן אומרת דרשני. אם אמנם סבר F' בזמן אמת שעסקינן בתאגיד שהקים "למשמורת" עבור ילדיו גרידא, מדוע היה צריך להקימו על שמו הפרטי? מדוע היה צריך לקבל בעלות על מניותיו? מדוע לא נזכר בכל מסמך פורמלי דבר ה"משמורת"? ה"נאמנות"? מדוע לכל הפחות לא העידו ילדיו לתמיכה בגרסתו? לשאלות אלה לא נמצא לי מענה מבורר. לעומתו, גרסותיהם של האחים לפיהם מהלכים אלה נעשו בהיחבא, לא נסתרו (סעיפים 79 – 82 לתצהיר D' וכן סעיפים 79 – 82 לתצהיר B'). עוד מבלי להידרש לטענות האחים והחברה בדבר התנהלותו הכספית הפסולה של F', בעצם הקמתו של התאגיד החדש, נסיבות הקמתו, הסמיכות לתחילת המחלוקות שהחל F' לעורר במהלך שנת 2014 ; בכל אלה יש כדי לגלם סממן מובהק של חוסר תום לב, אשר משמש נדבך כבד משקל במסקנה שגם לו היה מוכח קיפוח, רכישה כפויה כעתירתו של F' לא היה הפתרון ההולם. בפי האחים והחברה היו טענות בדבר אי סדרים כספיים שהתבטאו בעשיית שימוש בכספי החברה בשיעורים גבוהים באמצעות כרטיסי אשראי של החברה ; בעשיית שימוש חריג ברכב החברה גם לצרכי המשפחה ; באי סדרים הקשורים עם מכירת דירה למכר של F' וכיוצ"ב. גם אם חלקן של טענות אלה מעורר סימן שאלה (דוגמת היקף משיכותיו של F' בכרטיסי אשראי ותכליותיהן) וחלקן נדמה כזניח עד קטנוני (דוגמת הטענות בדבר השימוש ברכב הצמוד), הרי שספק רב בעיני אם מסקנה אופרטיבית לכאן או לכאן בכל אותן הטענות ישנה מהותית את המסקנה לה הגעתי לעיל, בדבר ממד של היעדר תום לב, הנובע בראש ובראשונה מהקמת התאגיד החדש. לפיכך, וגם לאור הרצון שלא לפגוע עוד ויתר על המידה שלא לצורך במרקם היחסים שבין בעלי המניות – שהם בראש ובראשונה אחים – איני מוצא שיש בכך כדי להעלות או להוריד רבות ממסקנתי דלעיל. באשר לתום ליבם של האחים, הרי שהפכתי והפכתי בכל התיעוד שלפני. שבתי ועיינתי גם בדבריו של מי שיכול ומכיר את ההתנהלות שבין בעלי המניות גם בהיבטיה האישיים, קרי עו"ד א'. לא מצאתי - חרף המטען והכעס הרב שניכר היה מן העדויות שA', D' וגם B' נושאים כנגד F' – טעם אמיתי לראות במהלכיהם של האחים כמשוללי תום לב. כפי שהבהרתי לעיל, ככל שביחסי עובד-מעביד עסקינן, די היה בהיעדרויותיו המרובות של F' כדי ללמד מסקנה בדבר הצורך בהוספת שדרת ניהול מורשית חתימה לצידו של F', או מאוחר יותר במקומו. גם עצם הרצון של האחים עצמם לבוא לידי ביטוי רב יותר בניהולה של החברה – שכן כזכור בנוסף להיותם בעלי מניות שימשו האחים (כמו גם M') כבעלי תפקידים בחברה – איננו משולל תום לב. גם הנעת מהלך שיוביל להגדלת היקף מעורבותם בהפעלת החברה איננו בבחינת מהלך משולל תום לב. להזכירנו, עסקינן בחברה שתכליתה השאת רווחיה של כלל בעלי מניותיה ; ולא איבר מאיברי גופו של אחד מהם בלבד. באשר לנכונות לפתור את המחלוקות בדרכי שלום, גם בכך ובכשלון הליכי הגישור אין כדי לסייע לF'. הצדדים כולם הסכימו לנסות ולפתור את המחלוקת בגישור ובסופו של יום (מבלי להידרש לשאלה האם העילה לכך היתה מוצדקת אם לאו) F' הוא שביקש לחזור להתדיינות המשפטית. בהקשר זה יוזכר כי קבעתי לעיל שF' עצמו הוא שבחר להתנהל באופן שמטיל צל של ממש על תום ליבו, עת הקים את התאגיד החדש. במובן זה, בין אם היתה נכונות ובין אם לא היתה נכונות להתנהל בדרכי שלום, אין בכך כדי לסייע לF' לאור הצל הנכבד שהוא עצמו הטיל בהתנהלותו עוד קודם לכן. באשר לשיעור האחזקות של כל אחד מן הצדדים, הרי שאין מחלוקת אמיתית שF' – כמו גם B' – הוא אחד משני בעלי האחזקות הגדולות ביותר בחברה ; חברה שכפי הנראה אין מחלוקת אמיתית על כך שתפקדה ועודנה מתפקדת באופן שוטף מבלי שהמחלוקת שבין האחים תשפיע על פעילותה כלפי חוץ ; יוצא שלמעשה פעילות החברה עצמה איננה מצויה במבוי סתום לאור המחלוקות שבין בעלי מניותיה (על כך ראו למשל בדבריו של עו"ד א' בפרוטוקול הראשון בעמ' 23 שורות 12 – 23). באשר למבחן התוצאה, דומני שתוחלת הנזק לאחים ולחברה גדולים מהתועלת לF'. שכן לאור הצהרת האחים לפיה אין מניעה שF' ימכור אחזקותיו בחברה לצדדי ג' כמו גם האפשרות שיוותר אך כ"משקיע" בחברה וימשיך לזכות לכלל פירות פעילותה, עומד מנגד השיעור המשמעותי שF' עותר לו בכל הנוגע לשווי החברה וכפועל יוצר לשווי אחזקותיו בה - 37,720,000 ₪. אף מבלי להידרש לתצהירי האחים המבהירים את שיעור ההכבדה האישי עליהם ככל וייאלצו לרכוש את אחזקותיו של F', הרי ברי, כי תשלום בשווי כ- 28 אחוזים משווי החברה לו טוען F', הוא בבחינת השקעה ברת משמעות נכבדה למצער בכל הנוגע עם פעילות החברה. די אם אציין, כי F' עצמו אישר כי בעת הגשת התביעה היקף האשראי שהחברה נטלה מבנקים עמד על כ- 40,000,000 ש"ח כדי להמחיש את משמעו הדברים (עמ' 44 לפרוטוקול). קרי – ככל והחברה היתה נאלצת לרכוש את מניותיו של F', יכול והיתה נאלצת להגדיל את היקף התחייבויותיה בשיעור ניכר עד מאד, או לחילופין, בהחלט יתכן ועצם הרכישה היתה משפיעה על היקף המינוף העתידי של החברה כמו גם על היכולת של החברה לקבל אשראי עתידי. הוא הדבר גם אם איזה מהאחים או כולם היו מחויבים לרכוש את מניותיו של F', שכן סביר מאד להניח שככל שהאחים היו נדרשים ליטול אשראי אישי לשם רכישת אחזקותיו של F', היה האמור משפיע על יכולתם לערוב כבעלי מניות במידת הצורך להתחייבויות החברה. לעניין זה אני מקבל את עמדתם של הנתבעים כולם בסיכומיהם (סעיף 44 לסיכומי האחים ופרק ו' לסיכומי החברה). בכל הנוגע לצדדי ג', אין לשכוח כי כטענתו של F' עצמו בהערכת השווי שצירף, עסקינן בתאגיד גדול ופעיל, המעסיק באופן ישיר עשרות עובדים ומתקשר באופן שוטף עם קבלני משנה רבים וספקים ; לא כל שכן נוטל אשראי מבנקים ומתקשר עם רוכשי דירות בהיקפים גדולים. בוודאי שסיכון פוטנציאלי להשלמת פרויקטים לבניה ; סיכון לפרנסתם של עובדים ; סיכון פוטנציאלי לרוכשי דירות ; ונזק כספי לקבלני משנה לספקים איננו סיכון של מה בכך. חרף כל האמור, דומה שF' דווקא מוצא להתייחס לסיכונים אלה בקלות ראש מעוררת תמיהה. כפי שעשה עוד בשנת 2014 במכתבו הנזכר לעיל לM' (נספח 35 למוצגי האחים), ביתר שאת עתה: "...ש: תקשיב האם החברה מחויבת עכשיו פשוט לסגור את הפעילות שלה ולקנות את כולה? ת: על פניו כן..." (עמ' 59 לפרוטוקול הראשון). וכן: "...ש: להבנתך אתם התכנסתם איפה שהוא שם בשנת 2014 ואמרתם כזה משפט, מכאן ועד סוף כל הדורות, עד סוף כל הדורות, כולנו ביחד קבוצה מאתנו תבוא לחברה, תקנה בום החברה מחויבת לקנות אותנו בלי לבדוק, בלי לעשות הערכה אם מסוגלת, בלי להבין מה המשמעות שלה, היא מחויבת לקנות אותנו, לשיטתך גם ב-48 תשלומים שווים. סתם אני רק רוצה לסבר את האוזן, אם אתה ביקשת 37.7 מליון שקל, אתה בעצם מבקש לקבל כמעט מליון שקל בחוש כל חודש כל חודש בלי קשר לתזרים החברה. זה מה שאתה אומר לי. ת: ברוטו. ש: זה מה שסיכמתם? ת :זה מה שכתוב. ש: זה מה שסיכמתם? אל תגיד מה שכתוב, אנחנו יודעים מה שכתוב. ת: מה שכתוב. ש: זה מה שסיכמת? ת: מה שכתוב בהסכם. ש: תסתכל אלי עזוב את ההסכם. כ.ה שלו: שניה מר א' אתה היית שם נכון? ת: כן. כ.ה שלו שואלים אותך לא מה כתוב, מה סיכמתם? ת: כן זה מה שסוכם. ש: אתה מנכ"ל החברה עם ניסיון של 30 שנה נתת ידך להחלטה כזאת שהחברה תשלם? אתה ביקשת 37. יבוא עכשיו אדון B' יגיד גם אני רוצה 37 יבואו כל המסכנים האחרים שנשארים בחברה וירשמו לכם שיק כל חודש 2 מיליון שקל, מיליון אתה מיליון B', בלי קשר להכנסות הראיתי לך שהפרויקטים כרגע לא הכניסו כסף, בלי קשר למאזן, בלי קשר לתקציב בום בום בום שני מיליון שקל 48 חודש, זה אתה כמנכ"ל סיכמת? ת: כמו שסוכם עם כולם ..." (עמ' 59 – 60 לפרוטוקול). אני נכון להתעלם מהאופי המתחמק משהו של תשובותיו של F' לשאלות בית המשפט – שמצופה היה שכיזם כה מנוסה ו-ותיק יידע להשיב תשובות ישירות לשאלות בית המשפט לכל הפחות. אלא דומה ששוויון הנפש שF' בחר להתמודד עם האפשרות שהחברה תינזק משמעותית מהמהלך שיזם ; הלך רוח זה משקף יותר מכל את המסקנה לפיה F' – ולא האחים, שכאמור בחרו להותיר את F' כעובד של החברה (גם אם הוא בחר שלא לפעול ולעבוד בה דה-פקטו) – בוחר במדיניות של "אדמה חרוכה". זאת, חרף ההבנה בדבר המשמעויות הנכבדות לחברה כמו גם לצדדי ג' כתוצאה מכך. בוודאי שיש בכך משום נדבך כבד משקל המוביל לדחיית הסעד לו עותר F'. לבסוף, אף אין כל פערי זיקה בין F' ובין איזה מאחיו בכל הנוגע לחברה. כולם – למעט במובנים מסוימים ד' – היו בעלי תפקידים ניהוליים בחברה ואף לא ניתן לומר ככלל שF' הוא "צד מוחלש" בכל הנוגע לחברה. זאת, מכלל האמור לעיל. במיוחד שלנוכח התשומות הכלכליות שחזקה F' הוציא בקשר עם ניהולו של ההליך (ודי בשיעורה של האגרה כנזכר לעיל כדי לשקף זאת) כדי לשלול טענה פוטנציאלית בדבר פערי כוחות כלכליים או אחרים, לבטח שלא משמעותיים, בין F' ובין האחים. כל אלה מובילים למסקנה כי גם במבט על, דווקא דחייתן של טענות הקיפוח והטענה בדבר אבדן האמון הן בבחינת התוצאה הצודקת והמסתברת יותר במקרה שלפני. ניהולו של ההליך מנקודת מבטו של M' – נוכח נפקד לו כזכור, מקומו של M' כנתבע נפקד מכתב התביעה (גם לאחר שתוקן ונקצב). M' זכה להיות חלק הימנו רק בכך שהעיד מטעם האחים. אלא שF' עצמו טען תחילה בחקירתו הנגדית כי M' שימש כ"בעל מניות 5% רק בדיבידנד" (עמ' 23 לפרוטוקול השני שורה 8). לא ברורה לי משמעותה האופרטיבית של טענה שכזו. דומה שאין מחלוקת כי כך או אחרת F' גם ידע כי לM' טענות ביחס לזכאותו לאחזקות בחברה. חרף האמור, בחר F' להדיר את M' מהשתתפות בהליך. זכות יסוד במשפט הישראלי היא זכות הטיעון של כל מי שעלול להיפגע כתוצאה מניהולו של ההליך. במובנה העמוק ביותר, מגלמת אפשרות זו את החובה לאפשר השתתפות בהליך לאותו נפגע פוטנציאלי. במובנים אלה, בצדק רב טען M' כנגד הדרתו מההליך ורק מטעם זה היה מקום לסלק את התובענה. אלא שמקום בו מצאתי לדחות את התביעה לגופה, התוצאה למעשה זהה היא. בפי הצדדים היו טענות נוספות. בהן כאמור לעיל הטענות בדבר שיעור האחזקה המדויק של כל אחד ; טענות זוטא בדבר המניעים של כל אחד מבעלי המניות בקשר להפעלתה ההיסטורית והשוטפת של החברה ; טענות בדבר הבעלות בתאגיד אחר ; טענות בדבר משיכות כספיות באופן שוטף מחשבונות החברה ; ועוד. כל אותן טענות בסופו של יום נמצאו כאינצידנטליות להכרעה במחלוקת העיקרית שבין הצדדים, כאמור לעיל. כמובן שבדחיית עמדתו של F' אין עוד הצדקה להידרש לסעד האחר והוא מינוי מעריך שווי לביצוע הרכישה הכפויה, מקום בו שללתי את התזה לפיה יש הצדקה לכפיית רכישת מניותיו. עם תומו של ההליך, ובמיוחד בהתחשב במאפייניה של החברה אף דומה, כי לכתחילה המקום הראוי להידרש לתובענה זו לא היה בבית המשפט לענייני משפחה, שכן בבחינה רחבה של מהות המחלוקת, זו היתה בעיקרה עסקית, וכך גם עילתה. גם אם בראשית הדרך ניתן היה לסבור אחרת, דומני שעם תום שמיעת הראיות התחזקה המסקנה לפיה היותם של הצדדים בני משפחה יכול ואולי תרמה במובנים מסוימים לנתוני הרקע של המחלוקות; אולם ספק רב אם בעתיד יהא מקום לנהל מחלוקות אחרות בעלות אופי דומה, בנסיבות דומות, ביחס לחברה, בין כתלי בית המשפט לענייני משפחה. סיכום ותוצאה אופרטיבית דחיתי את עמדתו של F' לפיה יש מקום להורות על רכישה כפויה של מניותיו על ידי האחים ו/או החברה. כפועל יוצא מכלל האמור לעיל, דין התביעה להידחות, וכך אני מורה. באשר להוצאות ההליך. כידוע, על פסיקת ההוצאות להיות ריאלית, ולצד זאת מידתית. היקפו של ההליך היה חריג בכל קנה מידה. לבד מ-418 שורות משימה, יצרו הצדדים ערפל ראייתי משמעותי בכך שהציגו לבית המשפט כרכים רבים ובליל של מסמכים. לשם המחשה, יצוין, כי כתבי הטענות ותצהירי הצדדים לבדם, על המסמכים שנלוו להם, הקיפו יותר מ – 2,500 עמודים. אלא שחלקם הנכבד לא היה רלוונטי למחלוקת הספציפית שלפני, חלקם כפי הנראה נועד ליצור "אווירה" לתמיכה בנראטיבים שביקשו לשרטט לפני בית המשפט ; ורק מיעוטם היה רלוונטי למחלוקת שלפני. כפועל יוצא, אני מוצא שיש לפסוק את הוצאות הנתבעים באופן שיתאם יותר את היקפו הריאלי של ההליך ופחות את ההיקפים והתשומות המיותרים שהצדדים בחרו להקצות לניהולו של ההליך. כפועל יוצא, יישא F' בהוצאות האחים ביחד ולחוד בסך כולל של 35,000 ₪ ובהוצאות החברה בסך כולל של 15,000 ₪. בזה הסתיים הטיפול בתובענה. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision57980-01-19	["בן שלו"]	[{"judgment_id": "e5b13657-6fcb-5733-80a7-9721e99b7c87", "file_name": "57980-01-19.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 83126, "extension": "docx", "display_name": "57980-01-19-קובץ מקורי"}]
74ce7613-207c-53d9-8309-f755e32f0d7d	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל-נצרת, שופטת גלית מרגלית ביטון: פס"ד הליך לקביעת אפוטרופסות זמנית לקטינה בידי המבקשים (א"פ 36119-09-24)	36119-09-24	2025-01-11	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision36119-09-24	["גלית מרגלית ביטון"]	[{"judgment_id": "74ce7613-207c-53d9-8309-f755e32f0d7d", "file_name": "36119-09-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 89600, "extension": "doc", "display_name": "36119-09-24-קובץ מקורי"}]
3e0d0f28-974d-5dd6-a400-300e4040a656	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופט רמי בז'ה: החלטה בבקשה למינוי מנהל עיזבון זמני לצורך חתימה על הסכם תמ"א 38 (ת"ע 20902-11-24)	20902-11-24	2025-01-13	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בפני תובענה למינוי מנהל עיזבון זמני שהוגשה ע"י המבקשים 1-2 על יסוד הוראות סעיף 77 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. במסגרת התובענה שבפני עתרו המבקשים 1-2 למינויו של עו"ד פורמן, ב"כ המבקשת 1, כמנהל עיזבון זמני מכח הוראות סעיף 77 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, וזאת לצורך העברת זכויות בחברה המשכנת וחתימה על הסכם תמ"א 38 ותיקון צו הבית המשותף- והכל ביחס לנכס המקרקעין באשדוד הידוע כגוש --- חלקה --- (להלן: "הנכס"). וכך נטען לעניין זה ברישא לבקשה שהוגשה מטעם המבקשים 1-2: " בית המשפט הנכבד מתבקש לעשות שימוש בסמכותו על פי סעיף 77 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, ולמנות את ב"כ המבקשת, עו"ד שי פורמן כמנהל עיזבון זמני אשר סמכויותיו יוגבלו לעניין העברת הזכויות בחברה המשכנת אישור וחתימה על הסכם תמ"א 38 ולתיקון צו הבית המשותף". המשיבים 2-6 (להלן: "המשיבים") הינם חלק מיורשיו של המנוח --- ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר עפ"י הנטען הינו בעל זכויות בנכס. ברקע יצוין שהליך זה הוגש ביום 10.11.24, לאחר שהליך קודם שהתנהל בפני (במסגרת ת"ע 68610-06-23) נמחק מחוסר מעש במסגרת החלטה מיום 2.6.24. כעולה מהאמור בסעיף 2 לבקשה ונספח א' אשר צורף לה, ביום 21.3.24 ניתן, ע"י הרשם לענייני ירושה, צו ירושה אחר המנוח. עפ"י צו הירושה הנ"ל, יורשיו עפ"י דין של המנוח הינם אלמנתו (חלקה בעיזבון 12/24) וכן 12 ילדיו (אשר חלקו של כ"א מהם בעיזבון הינו 1/24). המשיבים התנגדו למתן הסעד המבוקש מטעמים שונים אשר פורטו בהרחבה במסגרת התגובה שהוגשה מטעמם ביום 14.1.2025. סעיף 77 לחוק הירושה, שעניינו אמצעים לשמירת העיזבון, קובע כהאי לישנא: " בכל עת לאחר מות המוריש וכל עוד לא נתמנה מנהל עזבון רשאי בית המשפט, לפי בקשת מעונין בדבר או מיזמת עצמו, לנקוט אמצעים הנראים לו לשמירת העזבון או לשמירת זכויות בעזבון, לרבות עיכוב זמני של פעולות בנכסי העזבון, מתן צו למכירתם של נכסים פסידים שבעזבון ומינוי מנהל עזבון זמני." מטרת הסעיף הינה לדאוג לשמירת נכסי העיזבון עד למינוי מנהל עיזבון קבוע או העברת ניהול העיזבון לידי היורשים (וראו לעניין זה ע"א 253/81 אביבה לוי נ' טובה אסיאו, לו(2) 193 (1982)), ולצורך הגשמת מטרה זו מוסמך בית המשפט לפעול בעצמו או באמצעות מנהל עיזבון זמני שימונה על ידו. פרופסור ש. שילה התייחס למטרת סעיף 77 הנ"ל בספרו "פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965", הוצאת "נבו", כרך שלישי בעמ' 120, וכלהלן: " כותרת הסעיף מעידה על מטרתו – לדאוג לכך שנכסי העיזבון יישמרו עד אשר ימונה מנהל עזבון, או שניהול העיזבון יועבר לידי היורשים עצמם. לשם כך, מוסמכים לפעול בית המשפט או מנהל עזבון זמני שמונה ע"י בית המשפט. התפיסה הכללית מאחורי הפרק השישי של החוק היא שאם הכוונה היא למנות מנהל עזבון, יש לעשות זאת בהקדם האפשרי, ועד המינוי ידאג בית המשפט לשמירת העיזבון. לשם כך אפשר – אבל אין חובה – למנות מנהל עזבון זמני, כשמתמנה מנהל עזבון של ממש, למעשה סיים המנהל הזמני או תפקידו." מתוך לשון סעיף 77 לחוק הירושה עולה בבירור שתחום פועלו הינו עד להוצאת צו ירושה ו/או למתן צו קיום צוואה, שאחרי הוצאתם, העיזבון מצוי בידי היורשים/הזוכים, או בידי מנהל עיזבון קבוע. דהיינו: מינוי מנהל העיזבון זמני רלוונטי לשלב הביניים, ממועד פטירת המנוח (נוכח עיקרון "הנפילה המיידית" הקבוע בסעיף 1 לחוק הירושה), ועד למועד מתן צו קיום הצוואה/צו הירושה בעניינו של המנוח. במקרה שבפני, צו הירושה אחר המנוח ניתן עוד ביום 21.3.24, כשמונה חודשים טרם הוגשה התובענה שבפני. במצב דברים זה, וכאשר אין חולק שניתן זה מכבר צו ירושה אחר המנוח כאמור, ממילא אין צורך להידרש למינויו של מנהל עיזבון זמני, קל וחומר שלא לעניין מתוחם וספציפי כפי שעתרו המבקשים בבקשתם. כיוון שבנדוננו אין חולק שעיזבון המנוח מצוי בידי היורשים, ואף ניתן צו ירושה בעניינו ביום 21.3.24 כאמור, מצאתי שאין מקום להיעתר לבקשה ולהורות על מינוי מנהל עיזבון זמני כפי שעתרו המבקשים בבקשתם. מחלוקות הקיימות בין המבקשים לבין מי מיורשיו של המנוח בסוגיות הקשורות להסכם מיום 20.6.2018 אשר צורף לבקשה, מקומן להתברר במסגרת הערכאה המוסמכת בהליך המתאים, ולא בבית משפט זה במסגרת הליך שעניינו מינוי מנהל עיזבון זמני. למעלה מן הצורך יוער שהמשיבים 2-6 הינם רק חלק מיורשי המנוח, בשים לב לצו הירושה שצורף. חרף האמור, המבקשים לא ראו לנכון לצרף את כלל יורשי המנוח כמשיבים לבקשה, וזאת חרף העובדה שעמדתם של כלל היורשים נדרשת בסוגיה שבפני. לא מצאתי להידרש לטענות נוספות שהעלו המשיבים בתגובתם, שעה שאין להן כל רלוונטיות להליך שבפני- שעניינו עיזבון המנוח, ולא מחלוקות שונות הנוגעות לנוסחו של הסכם תמ"א 38 בקשר לנכס. זאת ועוד; ממילא גם לא ניתן היה לעתור לקבלת סעדים כלשהם במסגרת התגובה לבקשה נשוא ההליך שבפני. אשר על כן הנני מורה על דחיית הבקשה וסגירת התיק. המבקשים 1-2 יישא בהוצאות כל אחד מהמשיבים 2-6 בסך של 2,000 ₪ (היינו סך כולל של 10,000 ₪). הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין. הריני מתיר פרסום ההחלטה במאגרי פסיקה בהשמטת פרטים מזהים ובכפוף לשינויי תוכן ועריכה. ביהמ"ש יעביר עותק מההחלטה למאגרי הפסיקה באמצעות דוברות בתי המשפט. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision20902-11-24	["רמי בז'ה"]	[{"judgment_id": "3e0d0f28-974d-5dd6-a400-300e4040a656", "file_name": "20902-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 82056, "extension": "docx", "display_name": "20902-11-24-קובץ מקורי"}]
96f08ddb-04df-5455-a5f3-ce64ae0107d8	בימ"ש לענייני משפחה בבאר שבע, השופט אריאל ממן: פס"ד בתביעה לפירוק שיתוף בנכסי בני זוג שנישאו לפני 1974 ושחלה עליהם הלכת השיתוף, וכן בנכסים חיצוניים (תלה"מ 50159-04-18)	50159-04-18	2024-12-31	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	לפני תובענה לפירוק שיתוף מכוח הלכת השיתוף, שהוגשה ע"י התובע, במסגרתה עתר לפרק השיתוף בנכסי הצדדים (מקרקעין, מיטלטלין וחשבונות בנק). במסגרת זו אכריע האם נכסים שקיבלה הנתבעת בירושה מאמה המנוחה מהווים נכסים ברי איזון, אם לאו. מבוא כללי, רקע ועובדות הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1960 ומנישואין אלה נולדו להם שני ילדים בגירים. נוכח שנת נישואי הצדדים, חלה עליהם חזקת השיתוף, כשלשיטת התובע, הצדדים חיו במשך כל שנות נישואיהם (למעלה מ – 50 שנות נישואין), בשיתוף מלא תוך קיום מאמץ משותף. תחילתו של ההליך בחודש 4/2018, כאשר מאז הוגשה התובענה ועד למועד שמיעת ההוכחות הגיעו הצדדים, בסיוע ביהמ"ש, להסכמות שצמצמו את יריעת המחלוקות ביניהם באופן משמעותי. עם זאת, נותרו מספר עניינים במחלוקת, שיוכרעו להלן. לצורך סיכום ההתנהלות בהליך עד כה, אפרט באופן תמציתי השתלשלות העניינים: התובענה התנהלה תחילה בפני כב' השופטת רות אטדגי-פריאנטה ובישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפניה ביום 10.10.2018 הגיעו הצדדים להסכמות כדלקמן: מועד הקרע נקבע ליום 22.10.2016; ביחס לשווי הרכבים – הוסכם כי שווי הרכבים יוערך בהתאם למחירון לוי- יצחק, נכון למועד הקרע; ב"כ הצדדים הוסמכו לקבל מידע מכל גורם ביחס לזכויות הצדדים בתקופת השיתוף (מיום הנישואין – ...1960 ועד למועד הקרע - ...2016); הצדדים הסכימו להגיש תצהיר זכויות ביחס לזכויות והחובות שצברו ממועד הנישואין ועד מועד הדיון; ניתן צו פירוק שיתוף בנכסי הצדדים – בית ברח' ... בישוב א'; דירה ברח' ... בעיר ב' ומשרד ב... בעיר ב'; מונה השמאי אוהד ורטש לצורך הערכת שווי הנכסים; ביחס לדירה בעיר ג' נקבע כי תינתן החלטה לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית; מונה האקטואר אבי יחזקאל לשום את הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות של הצדדים; בהחלטה מיום 4.12.2019 נקבעו מועדים להגשת תצהירי זכויות מטעם הצדדים ורשימות פלוגתאות ומוסכמות. בדיון מיום 26.4.2021 הגיעו הצדדים להסכמות חלקיות, שהוגשו לבית המשפט במסגרת מסמך שכותרתו "רשימת מוסכמות ופלוגתאות מטעם הצדדים". המסמך נחתם ע"י הצדדים וניתן לו תוקף של פסק דין, תוך שנקבעו מועדים להגשת הודעות מטעם ב"כ הצדדים ביחס לעניינים שנותרו במחלוקת. ביום 22.6.2021 נחתמה פסיקתא מוסכמת, ביחס למינוי ב"כ הצדדים ככונסות נכסי למכירת הדירה בעיר ב'. ביום 19.9.2021 אושר הסכם למכירת הדירה בעיר ב'. ביום 24.2.2022 הוגשה חוות דעת האקטואר מר אבי יחזקאל והצדדים התבקשו להגיש תגובתם. ביום 10.3.2022 הועבר ההליך לטיפולו של מותב זה. במסגרת תגובת הצדדים לחוות דעת האקטואר העלתה הנתבעת טענה להברחת כספים ונקבע כי טענות הצדדים יידונו בדיון שנקבע ליום 20.6.2022. בהחלטה מיום 20.6.2022 ניתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים ונחתמו פסיקתאות ליישום חלופה ב' בחוות דעת האקטואר. בהחלטה מיום 17.2.2023 אושר הסכם למכירת בית המגורים בישוב א'. ביום 20.2.2023 הגישו ב"כ הצדדים הודעה על פלוגתאות ובקשה לקביעת דיון לשמיעת הוכחות ובשים לב לכך שההליך הועבר לטיפולי וטרם התקיימה ישיבת קדם משפט בפניי, בהחלטתי מיום 10.3.2023 קבעתי קדם משפט בפניי. ביום 19.4.2023 הוגשה בקשת הנתבעת להורות לתובע לפנות את דירת הירושה של הנתבעת בעיר ג' ולחייב אותו בדמי שימוש ראויים. ביום 21.5.2023 הוגשה בקשה בהולה מטעם רוכשי בית המגורים בישוב א' להורות לנתבעת, המתגוררת בנכס, לאפשר ביצוע שמאות לנכס. ביום 1.6.2023 הוגשה תגובת המשיבה ובהחלטתי מאותו מועד נקבע כי הבקשה תידון במועד הקבוע. ביום 19.7.2023 הגיש התובע תגובה לבקשת הנתבעת בעניין הדירה בעיר ג' שנתמכה בנספחים שונים ובין היתר ברשימת פלוגתאות ומוסכמות, אשר צורפה בנספח 6. בקדם המשפט שהתקיים לפני ביום 19.7.2023 ואחר שיח שנהל מחוץ לפרוטוקול, הגיעו הצדדים להסכמות כדלקמן: הצדדים ויתרו על מלוא טענותיהם ביחס לסעיף 5 ברשימת הפלוגתאות שהוגשה לתיק ביום 20.2.2023. הצדדים הסכימו כי רכב מסוג ניסן ג'וק יישאר בבעלות הנתבעת ולא יהיה כל תשלום איזון בעניינו. ביחס לסעיפים 9-10 ברשימת הפלוגתאות, הודיעו הצדדים כי בשעה שלא הוגשה תביעה לדמי שימוש ראויים על ידי מי מהצדדים, הרי שככל שבימ"ש ידחה את תביעתו של התובע לשיתוף בדירה בעיר ג', לכל אחד מהצדדים תהא שמורה הזכות להגיש תובענה לדמי שימוש ראויים, הן ביחס לבית המגורים בישוב א' והן ביחס לדירה בעיר ג'. יחד עם זאת, הצדדים הצהירו שככל שתביעתו של התובע בעניין השיתוף בדירה בעיר ג' תתקבל, אזי שני הצדדים מוותרים על הגשת תביעה לדמי שימוש ראויים. ביחס לסעיף 8 ברשימת הפלוגתאות, התובע ויתר על חלקו במטלטלין המצויים בדירה בעיר ג', כך שעם מתן פסק הדין ביחס לחלוקת הזכויות בדירה זו, יועברו מלוא המיטלטלין המצויים בדירה זו לידי הנתבעת וזאת בתוך 60 ימים ממועד מתן פסק הדין ועל כן ביקשו הצדדים להסיר פלוגתא זו מרשימת הפלוגתאות. בהתייחס לסעיף 11 לרשימת הפלוגתאות, התגבשה הסכמה ולפיה כל אחד מהצדדים יישא באופן בלעדי בכל עלויות אחזקת המדור וההוצאות השוטפות בגין מגוריו בנכס בו הוא מתגורר, החל ממועד הפירוד של הצדדים. וככל שיתברר שמי מהם שילם עבור הוצאות מגוריו של האחר, יוכל לעתור להשבת כספים אלה במסגרת תובענה לדמי שימוש ראויים, ככל שתוגש. הצדדים הגיעו להסכמה כי דמי השימוש הראויים המלאים ביחס לדירה בעיר ג' עומדים ע"ס של 5,000 ₪ לחודש וככל שייקבע כי לתובע מחצית מהזכויות בדירה בעיר ג', יהא על התובע לשלם לה מחצית מסכום זה, החל ממועד פינויה של הנתבעת מהדירה בישוב א'. אולם ככל שייקבע כי לתובע אין זכויות בדירה בעיר ג', יהא עליו לשלם דמי שימוש ראויים מלאים החל מאותו מועד וזאת בתנאי שהתובע ימשיך להתגורר בדירה בעיר ג'. ככל שהתובע מתכוון לפנות את הדירה, יהא עליו להודיע על כך לנתבעת לכל הפחות 60 ימים קודם לכן וההתחשבנות בגין תשלומים אלה תתבצע במועד הכרעת בית המשפט ביחס לסוגיות שבמחלוקת. בשעה שביום 26.4.2021 הגיעו הצדדים להסכמות לפיהן מוחרגת קרן השתלמות הרשומה על שם הנתבעת, ככל שיתברר כי הנתבעת לא העבירה את חלקו הנטען של התובע בקרן ההשתלמות, או לחילופין לא הייתה הסכמה לוויתור מצידו של התובע, תתברר סוגיה זו במסגרת דיון ההוכחות. התובע פנה לנתבעת לצורך מזעור עלויות המגורים שלו בגין השימוש בדירה בעיר ג' ונקבע שככל שיתברר כי התובע פנה בעניין זה לנתבעת והיא סירבה לאפשר לו לעדכן את כתובת מגוריו (שאינה מצויה במחלוקת) בדירה בעיר ג', ישמש הדבר לחובתה של הנתבעת והתובע יהא זכאי לקזז כל הנחה שהייתה מגיעה לו ממועד הפניה לצד שכנגד בעניין זה וזאת הגם שהנתבעת שילמה את דמי הארנונה. לבקשת הצדדים, נקבע מועד לשמיעת הוכחות וניתנו הוראות בעניין זה. לכל ההסכמות האמורות ניתן תוקף של החלטה. ביום 29.2.2024 התקיימה ישיבת ההוכחות, ולצד פרוטוקול מתומלל של הקלטת הדיון נוהל פרוטוקול מוקלד, שנערך ע"י קלדנית ביהמ"ש. בפרוטוקול המוקלד תועדה הסכמות הצדדים בשתי סוגיות נוספות – האחת – ביחס למחצית המשרד בעיר ב' (פלוגתא מס' 7) והשנייה – ביחס לקרן ההשתלמות של הנתבעת, בעניינה הגיעו הצדדים להסכמה כי מחצית קרן ההשתלמות תועבר ע"ש ביתם המשותפת של הצדדים הגב' א' וכי יתר הכספים יישארו בידי הנתבעת. אחר העיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם, להלן הפלוגתאות הדורשות הכרעה: האם הדירה ברח' X בעיר ג', אותה קיבלה הנתבעת בירושה מאמה המנוחה, שנפטרה בשנת 2002 (להלן: "דירת הירושה בעיר ג'") מהווה נכס בר איזון, אם לאו; האם חשבון מס' 105-916145 בבנק הבינלאומי הרשום ע"ש הנתבעת ואשר לטענתה הופקדו בו כספי הירושה הוא נכס בר איזון, אם לאו; איזון כספי הפיצויים שהנתבעת קיבלה ממקום עבודתה בעת פרישתה, אשר הופקדו אף הם בחשבון נפרד על שמה; סוגיית חיוב התובע בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בדירה בעיר ג'. אדון בטענות אלו עפ"י סדר הופעתן לעיל. המסגרת הנורמטיבית: כאמור לעיל, הצדדים נישאו בשנת 1960 ומשכך לא חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, אולם במאמר מוסגר ורק על מנת לסבר את האוזן, אציין כי גם בהתאם להוראות חוק זה, נכסים שהתקבלו בירושה מוחרגים מכוח הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק. לנוכח מועד נישואי הצדדים, חלה עליהם הלכת השיתוף, כאשר נקודת המוצא היא שנישואי הצדדים מקיימים את תנאי היסוד לתחולת חזקת השיתוף בכל הנוגע לנכסי ה"מאמץ המשותף". המחלוקת בענייננו הינה בנוגע לדירה בעיר ג', שהינה "נכס חיצוני", כאשר אין מחלוקת כי הנתבעת קיבלה מחצית מהדירה בירושה מאמה, שנפטרה בשנת 2002. כאשר מדובר "בנכסים חיצוניים", על בית המשפט לבדוק האם התקיימה כוונת שיתוף ביחס לכל נכס באופן ספציפי, כאשר הנטל להוכיח כוונת שיתוף מוטל על הטוען לשיתוף. כאשר מבוקש להצהיר על שיתוף ספציפי בנכס חיצוני, נקבע כי לא די בעצם קיומם של חיי נישואים משותפים אף אם הם ממושכים, כדי לקבוע שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי, אלא יש להראות נסיבות עובדתיות, נוסף לעצם קיום הנישואים, שמהן ניתן להסיק – מכח הדין הכללי – הקניית זכויות בנכס האמור, אף אם מדובר בדירת מגורים [ראו בעניין זה: רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, נו(6) 175 (2002)]. אם צדדים נשואים ואף התגוררו בדירה אותה הביא אחד מהם טרם הנישואים, על פי דין, אין די בחיים המשותפים ובעצם הנישואין על מנת לייצר זכויות בעלות, אלא נדרש "דבר מה נוסף". נקבע כי יש להוכיח נסיבות עובדתיות נוספות מעבר לקיומם של חיי משפחה המוכיחים את כוונת השיתוף המפורשת בדירה. הדבר יכול להתבטא בהשקעות כספיות בדירה מצדו של בן הזוג הטוען לשיתוף, או בהבטחות ובמצגים אקטיביים, שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום [ראו בעניין זה: בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (מאגרים משפטיים, 26.12.2012) בו נקבע, כי כדי להראות כוונת שיתוף בדירת מגורים יחידה צריך להראות שיפוץ מסיבי, או תוספת בניה מהותית שמומנה ע"י שני בני הזוג]. נטל ההוכחה מוטל, כאמור, על הטוען לכוונת השיתוף ב"נכס החיצוני" וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו. השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית היא שאלה שבעובדה [ראו: בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית (מאגרים משפטיים, 7.1.2010)]. במקרים מסוימים, בהם יוכח קיומו של דבר מה נוסף ונסיבות נוספות בצד אורח חיים תקין, ייתכן ובית המשפט יקבע כי הנכס החיצוני הוא בר איזון. הדירה בעיר ג', ברח' X : בענייננו, התובע דורש להכיר בזכויותיו בדירה שמחציתה התקבלה על ידי הנתבעת בירושה, לכן הנטל להוכיח כוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירה זו, או להוכיח כי רכוש זה נטמע ברכוש המשותף [עניין פלוני; ובע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, נט(1) 665 (2004)] מוטל עליו. לטענת התובע, נישואיהם של הצדדים התאפיינו בשיתוף גורף בנוגע לכלל נכסיהם, לרבות בנוגע לדירה בעיר ג', אשר לגביה נטען, כי התנהלות הצדדים מלמדת כי הייתה כוונת שיתוף ספציפית, באופן שהצדדים לא עשו הבחנה בין נכסים חיצוניים לבין כלל נכסיהם וטענות הנתבעת בנוגע להפרדה בין כספי הירושה ורכישת הדירה בעיר ג' לבין כלל נכסי בני הזוג, הינה מלאכותית ונוצרה אך לשם ניסיונה להפריד הנכס מהרכוש המשותף ועל כן עתר להורות על חלוקה שוויונית גם של הזכויות בדירה זו. לטענת הנתבעת, התובע לא עתר למתן סעד הצהרתי ביחס לדירת הירושה, אלא לסעד של פירוק שיתוף בלבד ועל אף חלוף 6.5 שנים מעת הגשת התובענה, לא הוגשה בקשה מטעמו לתיקון כתב התביעה ולכן הוא אינו יכול לקבל סעדים שלא עתר להם במסגרת כתב התביעה. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי מדובר בנכס שאינו בר איזון, שכן כאמור, קיבלה מחצית מהדירה בירושה יחד עם אחיה, שקיבל את המחצית השניה ורכשה ממנו את חלקו (ראו העתק צו הירושה שניתן ביום 14.11.2002- מוצג 1יב לתיק המוצגים שהוגש מטעם הנתבעת). הנתבעת הוסיפה, כי רכשה את מחצית הדירה מאחיה בשנת 2007 בסך 37,500 דולר מכספים חיצוניים (ראו העתק הסכם המכר מיום 28.1.2007 שנערך בין הנתבעת לאחיה - מוצג 1 כג' של הנתבעת) והציגה אסמכתא להמרת שקלים בסך 136,320 ₪ שיצאו מכספי הירושה בלבד (ולא באמצעות משכנתא) והומרו לדולרים אצל חלפן (ראו מוצג 1כד' של הנתבעת מיום 10.1.2007) בסמוך למועד החתימה על הסכם המכר. אדגיש כי עיון בראיות שצירפה הנתבעת מלמד כי הכספים ששימשו לצורך רכישת המחצית השנייה של הדירה "נצבעו" מראשיתם ככספים חיצוניים, שאינם חלק מהקופה המשותפת. הנתבעת הדגישה, כי במועד רכישת מחצית דירת הירושה היו לה כ – 400,000 ₪ שהיו מופרדים, באופן שלא התערבבו בכספים משותפים (ראו מוצג 1 יג' מטעם הנתבעת) וכראיה לכך, הפנתה לסעיף 10 ב' לתצהיר עדות ראשית של התובע (מוצג 3 למוצגי התובע), במסגרתו מודה התובע כי למיטב זכרונו היו לנתבעת כ – 300,000 ₪ שקיבלה בירושה מאמה ועל כן, לשיטת הנתבעת, יש לדחות מכל וכל את טענת התובע לפיה מחצית דירת הירושה נרכשה מכספים משותפים. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי ביחס לדירת הירושה לא הייתה כל כוונת שיתוף, ויעידו על כך העובדות הבאות- הנתבעת לא צירפה את התובע כצד להסכם המכר (מוצג 1כג' של הנתבעת), והיא לא רשמה את הזכויות בטאבו על שם התובע וזאת בניגוד ובהשוואה לנכסים אחרים שהיו בבעלות משותפת, שנרכשו מכספים משותפים ושני הצדדים נרשמו כבעלים בחלקים שווים בזכויות בהם (כגון: הבית בישוב א'; הדירה ברח' Y בעיר ב' והמשרד ב...). התובע נחקר בעניין זה וניתן לראות בתשובתו משום הודאה בדבר היעדר כוונת שיתוף ביחס לדירת הירושה, שכן, לדבריו הנתבעת לא דיברה איתו על רישום הדירה על שמו וזאת בהשוואה ובניגוד לדירה ברח' Y בעיר ב' שנרשמה על שם שני הצדדים [עמ' 27 ש' 5-9; עמ' 30 ש' 34-35 ועמ' 31 ש' 1-16 לפרוטוקול המתומלל מיום 29.2.2024 (להלן: "הפרוטוקול")]. יתרה מזאת, הנתבע אישר כי דירת הירושה לא היתה ה"קן המשפחתי" של הצדדים, שכן גם לדבריו ה"קן המשפחתי" היה בבית המגורים בישוב א' (עמ' 34, ש' 24-28 לפרוטוקול). בנסיבות שלפניי, לא די שדירת הירושה בעיר ג' לא הייתה דירת המגורים היחידה של בני הזוג, אלא שאף למעלה מכך, לאורך השנים הנתבעת לא הסכימה להשכיר את דירת הירושה ולא התקבלו ממנה דמי שכירות שנכנסו לחשבון משותף או ששימשו את הצדדים וכראיה לכך, ראו הודאתו של התובע בחקירתו: "אפשר להגיד שהדירה לא הושכרה" (עמ' 34 ש' 29-35 ועמ' 35 ש' 1-5 לפרוטוקול). הנתבעת הוכיחה, כי התובע לא היה מעורב ברכישה כלל, לא היה שותף לרכישה ואף לא ידע מהם הסכומים ששולמו ע"י הנתבעת בגין רכישת מחצית הדירה וכראיה לכך הפנתה לסעיף 16 ב' לכתב התביעה (מוצג 1 מטעם התובע), לפיו מחצית הדירה נרכשה בתמורה לסך של 75,000 דולר מכספים משותפים, בעוד שבפועל הסכום ששולם ע"י הנתבעת לאחיה היה מחצית מסכום זה. בדיעבד, טען התובע כי התכוון ששווי הנכס כולו היה 75,000 דולר וכי רכשו את מחציתו בשווי 37,500 דולר. כמו כן, בכתב התביעה לא צוין מועד הרכישה, אלא נטען כי הנכס שופץ בשנת 2005 ובדיעבד, לאחר שהוגש כתב הגנה, טען התובע כי השיפוץ נעשה בשנת 2007. התובע הגדיל לעשות כשטען שהוצאות השיפוץ יצאו מכספים משותפים, אך נמנע מלצרף אסמכתאות מתאימות וזאת כשנטל ההוכחה בעניין זה רובץ, כאמור, לפתחו. מנגד, הנתבעת הציגה תדפיסי בנק מחשבון הירושה (מוצג 1 טו של הנתבעת), המוכיחים, כי הוציאה בסמוך לביצוע השיפוץ המינורי, סכומי כסף משמעותיים מחשבון הירושה ומצאתי כי יש בכך כדי להוכיח שכספים אלו, ששימשו כפי הנראה לשיפוץ, הוצאו מחשבון הירושה ולא מכספים משותפים. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי התובע הטעה את בית המשפט כשצירף במוצג 3 מטעמו חשבונית מיום 24.9.2003, קרי: כ – 4 שנים עובר למועד בו רכשה הנתבעת את מחצית דירת הירושה מאחיה וטרם ביצוע השיפוץ, עם כיתוב בכתב ידו "מזרן למיטה בעיר ג'". הנתבעת הפנתה להטעיה נוספת של התובע, כשצירף לנספח י' בתצהיר עדות ראשית מטעמו, קבלה ע"ס 1,200 ₪ מיום 2.7.2013 מ'ויקטור סבן על עבודות אלומיניום מיוחדות', קרי: 6 שנים לאחר ביצוע השיפוץ וזאת למרות שטען בעדותו "אני מאשר שויקטור עשה את השיפוץ אצלי בבית כן" (ראו עמ' 37 ש' 36 לפרוטוקול). מצאתי אם כן לקבל טענות הנתבעת, המתיישבות עם פסיקת בית המשפט העליון ולפיה כאשר לא מדובר בנכס יחיד של הצדדים והצדדים לא התגוררו בנכס זה, לא מתקיימת בנסיבות דנן כוונת שיתוף (ראו פרמטרים שנקבעו בבע"מ 1398/11). בהתייחס לטענת התובע בסיכומיו, כי התנהלות הצדדים מלמדת שכל אימת שנכללו נכסים חדשים, הצדדים לא עשו כל הבחנה ביניהם וכי הייתה כוונת שיתוף מובהקת ולצורך הדוגמא הפנה לעניין רכישת מחצית החנות ב..., אשר נרשמה ע"ש אביה של הנתבעת (משיקולי מס), כאשר המחצית השניה נרכשה ע"י השותף העסקי וכי בהמשך גם המחצית השניה נרכשה מהשותף העסקי ונרשמה ע"ש הנתבעת עצמה. התובע הדגיש, כי ענייני הרכישה והרישום נעשו באופן בו הצדדים לא עשו הבחנה בין רישום ע"ש התובע או הנתבעת וכי מבחינתם המדובר ב"היינו הך", בבחינת "הדברים שווים" וכי כך גם התנהגו הצדדים ביחס לירושה שקיבל התובע מהוריו – הדירה בעיר ד', אשר עברה לחזקת התובע לאחר מות אביו, כאשר מחצית הזכויות נרכשו ע"י הצדדים מאחות התובע והדירה הושכרה משנת 1993 ועד למכירתה בדצמבר 2014, כאשר כספי השכירות שהתקבלו בגינה הופקדו לחשבון המשותף של הצדדים, במשך למעלה מעשור וגם לאחר מכירת הדירה, וטען כי מרבית התמורה הופקדה לחשבון המשותף של הצדדים. אלא שחרף טענות התובע בעניין זה, מצאתי לקבל טענת הנתבעת, כי גם ביחס לדירה בעיר ד' לא הוכח כי הצדדים התנהלו בשיתוף, שכן חרף טענות התובע, הוכח כי מרבית תמורת הדירה בחיפה הופקדה לחשבונו הפרטי של התובע ולא לחשבון המשותף בניגוד לנטען על ידו (ראו בעניין זה מוצג 1 ג' של הנתבעת) וזאת כאשר התובע הודה בפרוטוקול מיום 26.4.2021, כי הכספים תמורת הדירה לא הופקדו לחשבון המשותף: "הדירה שירשתי מהוריי, בעיר ד', נרשמה רק על שמי. כשקניתי את החלק מאחותי, הדירה נרשמה על שמי. כשמכרנו את הדירה, הכספים תמורת הדירה לא נכנסו לחשבון המשותף" (פרוטוקול מיום 26.4.2021 - עמ' 13 ש' 17-18). בשעה שדחיתי טענות התובע בעניין זה באופן מהותי, לא מצאתי להידרש לטענתה הפרוצדורלית והנכונה של הנתבעת ולפיה בשעה שהתובע לא עתר למתן סעד הצהרתי ביחס לדירת הירושה הרשומה על שמה, הוא אינו יכול לעתור לקבלת סעד זה. לאור האמור לעיל, בהתחשב בעדויות ובראיות שהובאו בפניי, כאשר על פי דין, הראיות בדבר כוונת שיתוף צריכות להיות ממשיות ובעלות משקל ולא די במשאלת לב ובציפייה של בן הזוג הלא-רשום ובשעה שהנתבעת הצליחה לסתור את כל טענות התובע בעניין הטענה לכוונת שיתוף בדירת הירושה בעיר ג' ואף הציגה מסמכים שיש בהם כדי לתמוך בטענותיה, ואילו התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ולא הביא ראיות שיש בהן כדי לבסס טענותיו, אני קובע כי לא הייתה לנתבעת כוונת שיתוף בדירה בעיר ג' ועל כן דירה זו שייכת במלואה לנתבעת. ח"ן בנק מס' ..... בבנק הבינלאומי: מדובר בחשבון בנק שנרשם ע"ש הנתבעת בלבד ולטענתה בחשבון זה הופקדו כספי הירושה. הנתבעת טענה, כי חיי הנישואין של הצדדים לא התאפיינו בשיתוף וכי התשתית הראייתית מצביעה ומוכיחה באופן חד משמעי כי חיי הנישואין התאפיינו מראשיתם בהעדר שיתוף, למעט נכסים ורכוש שבני הזוג בחרו מראש לרשום אותם על שמם והדבר נכון גם ביחס לחשבונות הבנק של הצדדים. אין מחלוקת כי הצדדים ניהלו מספר חשבונות בנק, אשר חלקם היו משותפים וחלקם פרטיים ונפרדים לכל אחד מהם. כמו כן, אין מחלוקת כי לזכות הצדדים נצברו כספים רבים, שבשלב מסוים הושקעו ונוהלו ע"י חברה חיצונית בשם "אקטיב". לטענת הנתבעת, חשבון הירושה נפתח בחודש 5/2007 והנתבעת העבירה לחשבון זה ביום 31.5.2007 את כספי הירושה מאמה ז"ל, כספים שלא נצברו כתוצאה ממאמץ משותף של הצדדים. הנתבעת הוסיפה, כי מדובר בכספים שהופרדו והופקדו קודם לכן בפיקדון נפרד בחשבון הנתבעת, שלגביו הייתה הפרדה רכושית ולא הייתה כוונת שיתוף. עוד הדגישה הנתבעת, כי היא לא הוציאה כספים מחשבון זה לצורך שימוש משותף וגם לא הכניסה כספים משותפים. הנתבעת הציגה אסמכתא לפיה כספי הירושה בסך 400,000 ₪ נכנסו תחילה לחשבון הבנק הפרטי שלה, בבנק הבינלאומי סניף .... – חשבון מס' .... ביום 12.8.2004 וכי באותו יום דאגה להפריד אותם ולהפקידם בפיקדון נפרד – פיקדון מס' .... וזאת על מנת שכספים אלה יהיו "מופרדים" (ראו מוצג 1 יג של הנתבעת). כמו כן, הנתבעת הציגה אסמכתא, לפיה, ביום 11.1.2007 משכה מהפיקדון המופרד סך של 136,320 ₪, לצורך רכישת חלקו של אחיה בדירת הירושה וכי היתרה בסך של 241,093 ₪, שהייתה מופרדת בפיקדון הירושה הופקדה בחשבון הירושה, אותו פתחה בחודש מאי 2007 (ראו מוצג 1 טו' של הנתבעת). הנתבעת צירפה למוצג 1 טו' מטעמה דפי חשבון, מהם ניתן ללמוד כי התובע לא הפקיד דבר אל חשבון הירושה וכשנשאל בעניין זה טען כי אינו זוכר (ראו בעניין זה עמ' 51 ש' 14-16). לטענת הנתבעת ובהתחשב באסמכתאות שהוצגו מטעמה, כספי הירושה הופרדו והופקדו בפיקדון נפרד והייתה בעניינם הפרדה מלאה ולאחר מכן הועבר הסך שנותר מכספי הירושה ישירות לחשבון הירושה. הנתבעת הדגישה כי לתובע לא היה ייפוי כוח ו/או גישה לחשבונות הבנק שלה והיא זו שניהלה לבדה את כספי הירושה בחשבון הירושה והתובע אף נחקר בעניין זה ואישר כי לא היתה לו גישה לחשבונות הבנק של הנתבעת (ראו בעניין זה עמ' 50 ש' 33-35 ועמ' 51 ש' 1 – 21). בדומה לתובע, גם לנתבעת לא הייתה גישה ו/או הרשאה ו/או יפוי כוח לחשבונות הבנק של התובע (ראו בעניין זה עמ' 43 ש' 9-12 וש' 17-19). הנתבעת הוסיפה וטענה, כי גם בסוף שנת 2002, כשהתובע פרש מצה"ל, שולמו לו כספים בסך 102,000 ₪ בעבור ימי חופשה ומחלה ולמרות שלצדדים היה חשבון משותף, התובע לא פעל להפקדת כספים אלו בחשבונם המשותף של הצדדים, אלא בחשבון פרטי ונפרד שלו ומס' ימים לאחר מכן, ביום 5.2.2003, העביר כספים אלו ביחד עם כספים נוספים שחסך והפקיד אותם בפיקדון נפרד ע"ס 125,000 ₪ (ראו מוצג 1 ב של הנתבעת). ביחס להתנהלותם הנפרדת של הצדדים טען התובע בסעיף 6 ה' לתצהיר עדות ראשית מטעמו (מוצג 3 של התובע) כי "מר ח' יוכל להעיד כי מעולם לא התנהלנו בשום הפרדה ביחס לאף חשבון". אולם, חרף האמור, התובע לא זימן את מר ח' להעיד ולא הגיש תצהיר של מר ח', כדי לתמוך בטענתו זו ולטענת הנתבעת, די בכך כדי לדחות את טענות התובע שלא היתה הפרדה בחשבון. בעניין אי הבאת עד לעדות נשוב ונזכיר כי בהתאם להלכה הפסוקה "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד ... אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו.." (ראו: ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פ"ד מד (1) 239 (8/1/1990)). עוד נקבע לעניין אי הבאת עד לעדות נפסק - "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר- ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו" (ראו: ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 59 (14/11/1990)). הנתבעת הוסיפה וטענה, כי לא רק שהיתה הפרדה בחשבון הירושה ולא הייתה כוונת שיתוף ביחס לכספים שהופקדו בחשבון זה, אלא שגם כשבתם של הצדדים, א', נזקקה לעזרת הוריה במימון המשך בניית ביתה, היא פנתה אליהם בחודש 1/2016 וביקשה מהם סך של 400,000 ₪, גם אז הנתבעת לא הסכימה להעביר לבתה את הסך הנ"ל מתוך כספי הירושה, על אף שהיה ידוע לצדדים, כי בחשבון הירושה מצוי סכום זה (ראו מוצג 1 טו של הנתבעת), עדיין הנתבעת סירבה להעביר את הכספים מחשבון הירושה ולאור התעקשותה בעניין זה הצדדים נטלו יחד הלוואה בסך 400,000 ₪ (ראו מוצג 1 ו' של הנתבעת). התובע נחקר ביחס לכספים אלה ועל אף שניסה להתחמק ממתן תשובה, עדיין תיאר את המקרה מס' פעמים כ"כאב גדול" והוסיף כי מדובר ב"סכסוך משפחתי" וניכר כי מדובר במקרה שבעטיו התגלעה בין הצדדים מחלוקת שהעכירה את האווירה המשפחתית (עמ' 51 ש' 23-36, עמ' 52 ש' 1-19). כאשר לדברי התובע עצמו: "אתה שואל אותי שאלה שבאמת אתה נכנס לסכסוך המשפחתי בשאלה הזאת. עובדתית פ' לא הסכימה, ולנמק למה אני חושב שהיא תעשה את זה יותר טוב ממני. הכסף נלקח על ידי החשבון אגב פ' יזמה את ההלוואה הזאת, היא נכנסה לבנק ועשתה את ההלוואה. היא לא הסכימה לעזור לא' אחרת, ואני בטח זוכר באמת את המקרה הזה בכאב גדול.". מצאתי אם כן לקבל טענת הנתבעת כי הכספים בחשבון האמור הינם כספים נפרדים, שהתקבלו מכספי ירושה, שלא הייתה לגביהם כוונת שיתוף. אדגיש כי העובדה שהצדדים נטלו יחדיו הלוואה בסך 400,000 ₪ לצורך סיוע לבתם ולא נטלו את הסך הנ"ל מתוך הכספים שהיו קיימים בחשבון הירושה, מלמדת אף היא כי לא הייתה לנתבעת כוונת שיתוף בכספי הירושה שהופקדו בחשבון זה והצדדים לא ראו בכספים אלו ככספים משותפים. [יוער כי חרף העובדה שהצדדים נטלו את ההלוואה האמורה לצורך סיוע לבתם, כשזו החזירה את כספי ההלוואה, ההמחאה ע"ס 450,000 ₪ הופקדה ביום 30.6.2016 (לאחר מועד הקרע) בחשבונו הפרטי של התובע בלבד (ראו מוצג 1 ט' למוצגי הנתבעת וכן עמ' 52 ש' 20-36 ועמ' 53 ש' 1-15)]. אציין בעניין זה כי בעמ' בעמ׳ 11 סעיף 6 לסיכומי התובע הוא אישר שהכספים ששולמו על ידי ביתם של הצדדים יחולקו באופן שווה ביניהם (ראו סעיף 41 לסיכומי הנתבעת וההפניה למוצג 1 ט׳ - צילום השיק שהופקד בחשבונו של התובע) גם בעדותו של התובע, הוא לא הכחיש שהכספים הופקדו אצלו במלואם (עמ׳ 51 - 52 לפרוטוקול). לנוכח טענות הנתבעת ביחס לכספים שהשיבה בתם המשותפת לחשבונו הפרטי של התובע מס' ימים לאחר מועד הקרע, בסך 450,000 ₪, בשעה שהוכח כי מדובר בכספים משותפים שהיו אמורים לשמש את הצדדים לכסות הלוואה שנטלו לצורך סיוע לבתם בבניית ביתה, ולנוכח הסכמת התובע בעמ' 11 לסיכומיו (בס' 6 לטענותיו בעניין כספי הפיצויים), עתרה הנתבעת לחייב את התובע לשלם לה את מחצית הסכום, בסך של 225,000 ₪ (אדרש לכך בפרק הסיכום). לאור האמור לעיל ובהתחשב בעדויות ובראיות שהובאו בפניי ולאחר ששוכנעתי כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את טענתו ביחס לכוונת שיתוף גם ביחס לחשבון הבנק של הנתבעת שנפתח לצורך קבלת כספי הירושה וניהולם, ולא עלה בידו לשכנע את ביהמ"ש כי קיים שיתוף ביחס לכספים אלה, אני מורה כי מדובר בכספים חיצוניים השייכים לנתבעת ושאינם ברי חלוקה. כספי הפיצויים ששולמו לנתבעת ממקום עבודתה בעת פרישתה: אין מחלוקת כי הנתבעת קיבלה ביום 23.3.2008 (כשנה לאחר שרכשה מאחיה את מחצית דירת הירושה) פיצויי פרישה בסך 554,402 ₪, אשר הופקדו ע"י המעסיק לחשבון הירושה (ראו מוצגים 1 טז' ו – 1 יז' של הנתבעת). לטענת הנתבעת, כספי הפרישה שקיבלה הופקדו לחשבון הירושה משום, שלדבריה, היה ברור לצדדים שכפי שהתובע לקח לעצמו את כל כספי הפרישה שלו (בסך 102,000 ₪) בשנת 2002, גם הנתבעת תיקח לעצמה את פיצויי פרישתה. כפי שעלה מהראיות שצורפו לתיק המוצגים של הנתבעת (מוצג 1ב'- תדפיס תנועות חשבונו של התובע) אין מחלוקת כי התובע קיבל כ- 102,000 ₪ כפיצויי פרישה מצה"ל, שהופקדו בחשבון פרטי על שמו, שלא אוזן במסגרת האיזון הכולל. הנתבעת הוסיפה, כי מתוך כספי הפרישה, היא השאירה לעצמה בחשבון הירושה סך של 157,402 ₪ בלבד (ראו מוצגים 1 טז' ו – 1 יז' למוצגי הנתבעת) וזאת בידיעתו והסכמתו של התובע ואת היתרה בסך 397,000 ₪ העבירה הנתבעת לחשבונה הפרטי (ראו מוצג 1 יח' למוצגי הנתבעת) וממנו העבירה הנתבעת סך של 194,000 ₪ לחשבון המשותף של הצדדים בבנק הפועלים (ראו מוצג 1יט' למוצגי הנתבעת), כאשר סך של 101,163 ₪ שימש לרכישת רכב משותף (ראו מוצג 1כ' למוצגי הנתבעת) ובסופו של דבר, הסכום שנותר במחלוקת הוא 157,402 ₪ שנותר בחשבון הירושה. הנתבעת הדגישה, כי ביחס לסכום שנותר במחלוקת הגיעו הצדדים להסכמות עוד בשנת 2008, לפיהן כספים אלו יישארו לנתבעת וזאת בדומה לכספי הפרישה של התובע שנשארו אצלו בהפרדה וכי מאז שנת 2008 התובע לא טען דבר ביחס לכספים אלה ולא טען כי כספי הפרישה של הנתבעת לא חולקו. לשיטת הנתבעת מדובר בהעברה חד פעמית של כספי הפיצויים ולכן, יש לקבוע כי נוכח הסכמת הצדדים בשנת 2008 ביחס לכספי הפרישה, הרי שלתובע אין זכות במחצית כספי הפרישה שנותרו בחשבון הירושה (בסך של 78,701 ₪) וכי ככל שיוחלט כי לתובע יש זכות במחצית הכספים, הרי שיש להורות בהתאמה על קיזוז הסך של 102,000 ₪ אותם קיבל התובע כשפרש מצה"ל, כך שהסכום שייוותר לנתבעת להעביר לו יעמוד ע"ס 27,701 ₪ (קרי: מחצית הסכום שייוותר לאחר קיזוז כספי הפרישה של התובע). לאחר שבחנתי טענות הצדדים בעניין זה ובהעדר כל ראיה להסכמה כי כספי הפרישה שנותרו ייוותרו בידי הנתבעת ולא יאוזנו, מצאתי כי מדובר בכספים שנצברו כתוצאה מהמאמץ המשותף בזמן החיים המשותפים ומשכך שייכים לצדדים בחלקים שווים. עם זאת, מצאתי לקבל טענתה של הנתבעת, שנסמכה על ראיות בכתב ועל הודאת הנתבע, כי יש לקזז סך של 102,000 ₪ מכספים אלו, שכן התובע העביר את כספי הפרישה שלו בסך האמור, לחשבון על שמו, שלא אוזן במסגרת האיזון הכולל. אדגיש כי באופן נכון, היה צורך להצמיד את הסכום שנמשך על ידי התובע, ולקזז את שוויו נכון למועד הקרע, אולם בשעה שהנתבעת לא עתרה לעשות כן, אין לי אלא להורות על קיזוז הסכום שנמשך בהתאם לערכו במועד המשיכה על ידי התובע. לאור האמור לעיל ולאחר ששמעתי את עדותם של הצדדים ובשעה שלא היה בידי הנתבעת להציג אסמכתא כלשהי בדבר ההסכמות הנטענות משנת 2008 ביחס לכספי הפרישה שלה, מצאתי לקבוע כי הסכום שנותר (ולא נטמע בנכסים המשותפים או לא נצרך) הינו 157,402 ₪ וכי לצורך האיזון בין הצדדים יקוזז מתוך סכום זה סך של 102,000 ₪ שקיבל התובע בעת פרישתו והיתרה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים, כך שהתובע זכאי לקבל מהנתבעת סך של 27,701 ₪. בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, אציין כי מחומר הראיות שהונח בפניי ומעדותו של התובע התרשמתי, כי האחרון השיב לשאלות באופן שאינו ברור ואף "מתפתל" ומבלי לתת כל בסיס לתשובותיו; לא השיב באופן עקבי ולעיתים אף סתר עצמו בתשובות שנתן ומשכך התרשמתי כי יש בתשובותיו משום התחמקות ו/או ניסיון להפריז בעובדות ועל כן מצאתי את עדותו כלא מהימנה. לעומתו, התרשמתי, כי הנתבעת השיבה באופן קוהרנטי, גרסתה הייתה עקבית וברורה ותשובותיה מדויקות. לא התרשמתי כי יש בתשובותיה התחמקות ו/או ניסיון להפריז בעובדות ועל כן, מצאתי את עדותה מהימנה. חיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בדירת הירושה: כאמור בסעיף 4 טו' לעיל, בדיון מיום 19.7.2023, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה, וזאת בין היתר בשעה שלא הוגשה תביעה לדמי שימוש ראויים על ידי מי מהצדדים, ולפיה ככל שבימ"ש ידחה את תביעתו של התובע ביחס לשותפות בדירה בעיר ג', אזי לכל אחד מהצדדים שמורה הזכות להגיש תובענה לדמי שימוש ראויים, הן ביחס לדירה בישוב א' והן ביחס לדירה בעיר ג'. יחד עם זאת, הצדדים הצהירו שככל שתביעתו של התובע בעניין השיתוף בדירה בעיר ג' תתקבל, אזי שני הצדדים מוותרים על הגשת תביעה לדמי שימוש ראויים. במהלך הדיון מיום 19.7.2023 ועל מנת לייתר הגשת הליך נוסף הגיעו הצדדים להסכמות נוספות ביחס לדמי השימוש הראויים, כך שדמי השימוש הראויים ביחס לדירה בעיר ג' עומדים על סך של 5,000 ₪ לחודש וכי החיוב יהא בהתאם לתוצאת פסק הדין: "ככל שייקבע שלתובע מחצית מהזכויות בדירה בעיר ג', יהא עליו לשלם מחצית מסכום זה החל ממועד פינויה של הנתבעת מהדירה בישוב א'. ככל שייקבע כי לתובע אין זכויות בדירה בעיר ג', אזי יהא עליו לשלם דמי שימוש ראויים מלאים החל מאותו מועד. מובהר כי התשלום צריך להיות מבוצע רק באם ימשיך התובע להתגורר בדירה בעיר ג'. ככל שהתובע מתכוון לפנות את הדירה, יהא עליו להודיע על כך לנתבעת לכל הפחות 60 יום קודם לכן. אנו מסכימים כי ההתחשבנות בגין תשלומים אלה תתבצע במועד הכרעת בימ"ש ביחס לסוגיות שבמחלוקת. (ראו בעניין זה עמ' 21 ש' 23 עד 32 לפרוטוקול מיום 19.7.2023). בנסיבות אלה ולאור האמור לעיל ובשעה שדחיתי את תביעת התובע ביחס לשיתוף בדירת הירושה בעיר ג', אני מורה כי על הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך 5,000 ₪ לחודש וזאת החל ממועד פינויה של הנתבעת מהדירה בישוב א' וככל שהוא ממשיך לגור בדירה זו. סיכום: בנסיבות האמורות ומכל המפורט ומקובץ לעיל, אני מורה כדלקמן: תביעת התובע ביחס לשיתוף בדירת הירושה בעיר ג' - נדחית בזאת והבעלות בדירה זו תישאר במלואה על שם הנתבעת. תביעת התובע ביחס לשיתוף בחשבון הירושה – ח"ן מס' ... בבנק הבינלאומי – נדחית בזאת. תביעת התובע ביחס לכספי הפרישה שקיבלה הנתבעת ביום 23.3.2008 מתקבלת באופן חלקי, כך שמתוך היתרה שנותרה בחשבון הירושה בסך 157,402 ₪ ולאחר קיזוז כספי הפרישה שקיבל התובע בסך 102,000 ₪ בשנת 2002, הנתבעת תשלם לתובע מחצית מהיתרה, בסך 55,402, כך שבסופו של דבר על הנתבעת לשלם לתובע סך של 27,701 ₪. ביחס לחיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בדירת הירושה ובהתחשב בהסכמות הצדדים בדיון מיום 19.7.2023 ולנוכח העובדה כי דחיתי תביעתו של התובע לשיתוף בדירת הירושה בעיר ג', אני מורה על חיובו של הנתבע בתשלום דמי שימוש ע"פ הסכמות הצדדים, בסך של 5,000 ₪ לחודש החל ממועד פינויה של הנתבעת מהדירה בישוב א' (ראו סעיף 11 לעיל). בהתייחס לטענת הנתבעת ביחס לסכום בסך 450,000 ₪ שהוחזר על ידי ביתם של הצדדים ושהופקד כולו בחשבון הנתבע בסמוך למועד הקרע, ככל שההלוואה שנלקחה על ידי הצדדים (בעת שסכום זה נועד לפירעונה) טרם סולקה, על התובע לסלק ההלוואה ממקורותיו שלו ולהשיב לנתבעת כל סכום שהתקבל אצלו ביתר, או שולם על ידי הנתבעת לאחר מועד הקרע לצורך סילוק הלוואה זו. אולם, ככל שמדובר בכספי הלוואה שאוזנו זה מכבר, על התובע להשיב לנתבעת מחצית מהסכום שהופקד אצלו לאחר מועד הקרע, קרי סך 225,000 ₪. בשים לב לכלל מסקנותיי ושקלול התנהלותו הכוללת של התובע, אגב ניהול הליך ארוך במשך מספר שנים והגם צמצום המחלוקות במהלך ההליך, ולנוכח הצורך להכריע ולדחות את טענותיו, לאחר שמיעת ראיות וניהול הליך כולל, אני מחייב את התובע בתשלום הוצאות הנתבעת בסך 70,000 ₪, שישולם בתוך 30 ימים, כשסכום זה נושא הפרשי ריבית והצמדה ממועד מתן פסק הדין ועד לביצוע התשלום המלא בפועל. בכך מסתיים בירור התובענה, המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים ובכפוף לתיקוני עריכה. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision50159-04-18	["אריאל ממן"]	[{"judgment_id": "96f08ddb-04df-5455-a5f3-ce64ae0107d8", "file_name": "50159-04-18.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 96468, "extension": "docx", "display_name": "50159-04-18-קובץ מקורי"}]
6396fb13-0387-531c-b959-9d395998db4b	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת נאוה גדיש: פסק דין חלקי לפירוק שיתוף בית הצדדים חרף טענות האב להשלכות על הקטינים (תלה"מ 57819-01-24)	57819-01-24	2024-12-31	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	לפניי בקשה למתן פסק דין חלקי בתביעה הרכושית שהגישה המבקשת, כנגד המשיב. במסגרת כתב התביעה עתרה המבקשת לקבל פסק דין לפירוק השיתוף בבית, לחלוקת התכולה ומתן סעדים נוספים בעניין הזכויות הסוציאליות שצברו הצדדים וכלי הרכב. לצדדים שני ילדים משותפים, א' יליד 2016 וי' יליד 2020. לאחר שהתקיים הדיון הראשון, במסגרתו נעשה ניסיון להביא את הצדדים להסכמות, גם בעניין תיק זה וגם בתיקים הנוספים, הודיעו באי כוחם כי המו"מ כשל. בנסיבות אלו, קבעתי את המשך ההליכים. המבקשת הגישה בקשה לקבל פסק דין חלקי לעניין פירוק השיתוף בבית. תמצית טענות המבקשת: המבקשת עזבה את הבית בחודש נובמבר 2022, לפני למעלה משנתיים (המבקשת אף פירטה את הסיבות לכך, אך אלו אינן רלוונטיות לבקשה זו). הצדדים ניסו להגיע להסכמות לעניין מכירת הדירה, סילוק המשכנתה וחלוקת התמורה, אך הניסיונות כשלו והמשיב חזר בו מההסכמה למכור את הבית, תוך שהוא "גורם להימשכות ההליך והנצחת מגוריו בדירת המגורים המפוארת, תוך שהוא ממסמס את זכויות המבקשת". המבקשת מציינת כי המשיב אישר בכתבי הטענות שהגיש שברור לו שיש לפרק את השיתוף בדירה, אך בהמשך ביקש לעכב את מכירתה, לטעמו, בשל מצב השוק ומאחר ולדעתו, מכירת הדירה עלולה לפגוע ביציבות לה זקוקים הקטינים (ובפרט הקטין –י' – שהוא קטין בעל צרכים מיוחדים). תמצית טענות המשיב: בתגובתו התייחס המשיב באריכות לטעמים שבעטיים עזבה המבקשת את הבית, טעמים אלו, כאמור, אינם רלוונטיים לבקשה. המשיב טען שבשל ההחלטה האמורה של המבקשת, נגרם נזק לקטינים, בפרט משום שהשינויים בחייהם גורמים להם לחרדות וקיים חשש כי פירוק השיתוף כעת ומכירת הדירה יגרמו לרגרסיה בהתפתחותו של הקטין י'. המשיב התייחס גם לשינויים בהתנהגות שעבר הבן א', בעקבות המשבר שחווה (לטענתו הקטין הפך מילד שמח לילד עצוב והתנהגותו במסגרת החינוך ובבית האם כוללת פרצי אלימות והתקפי זעם, אף על פי שבבית האב הוא "ילד מקסים כפי שהיה תמיד". המשיב הוסיף וטען כי מאז עזבה המבקשת מביע הקטין א' געגועים "לבית אליו היה רגיל" וכי לפני כשנה אובחן כמי שסובל מהפרעת הסתגלות חמורה. המשיב ציין כי האינטרס הכלכלי שלו דווקא מצדיק מכירת הדירה ואולם הוא מעדיף שלא להקשות על הקטינים, מעבר לקושי שכבר נגרם להם, ולכן מבקש שהדירה לא תימכר ולא ייגרם להם שינוי קיצוני נוסף. המשיב הוסיף כי מצב השוק בעייתי ונראה כי לא מדובר בזמן טוב למכירת הדירה. דיון והכרעה כידוע, שותף במקרקעין זכאי לעתור לפירוק השיתוף, בכל עת (סעיף 37 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969). העובדה כי שני הצדדים הסכימו בתחילת ההליכים על מכירת הבית וחלוקת התמורה, מצביעה על כך שהבינו כי זו זכותו של כל צד לממש את חלקו. התנגדותו של המשיב כעת, נראה כי נעשתה ללא כל טעם ענייני ולא ברורה תכליתה. ואבהיר: הטענות באשר למצבם של שני הקטינים אכן הועלו לפניי, גם בדיון וגם בתיקים הקשורים, אולם לא ניתן לומר כי מכירת הדירה, בה הם שוהים רק בעת שהם עם האב (כמחצית מהזמן), תגרום להם נזק ממשי נוסף, לא כל שכן, נזק שמצדיק עיכוב בפירוק השיתוף בנכס שהמבקשת כבר איננה מתגוררת בו למעלה משנתיים, בפרט כשכלל לא ברור עד מתי, לדעתו של המשיב צריך ואפשר להמתין עם מכירת הדירה, שמא הוא סבור שיש להמתין עד הקטינים יגיעו לגיל בגרות (בעוד כ-14 שנה). העובדה שהקטינים חווים טלטלה היא ברורה. ילד, כל ילד ובכל גיל, חווה טלטלה כשהוריו מחליטים להפסיק את החיים המשותפים. ניתן להניח כי העובדה שאחד הקטינים הוא בעל צרכים מיוחדים מגבירה את הטלטלה שהוא חש ואולם המשמעות היחידה של עובדה זו היא כי מוטלת על שני ההורים חובה מוגברת, לפעול בשיתוף פעולה, לטובת ילדיהם – חרף ההחלטה להיפרד. יש להצטער כי הם לא השכילו להבין זאת. זאת ועוד, הטלטלה העיקרית כבר נגרמה לשני הקטינים, מעצם הפירוד ועזיבת אמם את הבית (בפרט אם הדבר נעשה ללא הכנה מתאימה כפי שטען האב). אלא שלא ניתן לומר כי מכירת הבית, שמשמש אותם כעת רק בזמן שהם שוהים עם האב, תגרום טלטלה נוספת, לא כל שכן, כזו שמצדיקה עיכוב נוסף בפירוק השיתוף בבית, למעלה משנתיים לאחר שההורים נפרדו. הדרך להנגיש לקטינים את השינוי הנוסף שצפוי להיות בחייהם, הינה באמצעות טיפול מתאים והדרכה הורית להורים לעניין זה. ואכן, מצופה כי ההורים יעזרו באנשי מקצוע מתאימים שילוו אותם ואת הקטינים לקראת מכירת הבית, כדי למזער את הנזקים (וברי כי אם לא יגיעו להבנות בעניין זה, יוכלו להגיש בקשות מתאימות לתיק הרלוונטי). בכל מקרה, לא מצאתי כי יש באמור כדי למנוע או לעכב את פירוק השיתוף בבית. בכל הנוגע למצב השוק – גם בעניין זה, אינני מקבלת את טענות המשיב. החיים במדינת ישראל, שלא לומר בעולם כולו, הם דינמיים, משתנים על בסיס שעתי כמעט ולא ניתן לדעת מה ילד יום, לא כל שכן כיצד יגיב השוק, לתמורות במדינה ובעולם. ברור כי לא ניתן לחייב בעל נכס להמתין עם פירוק השיתוף, עד שהמצב במדינה ישתפר (גם אילו היינו יודעים ששיפור כזה בפתח). יותר מכך, ברי כי אין מניעה ששותף שסבור שמחיר השוק אינו גבוה דיו, ירכוש בעצמו את זכויותיו של האחר, באותו מחיר נמוך לכאורה. סיכום סוף דבר, אני נעתרת לבקשה ומורה על פירוק השיתוף בדירה XXXXX. הדירה תימכר במצבה, IS AS, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ, למרבה במחיר (ואולם אין באמור כדי לקבוע, בשלב זה, שהמשיב צריך לפנות את הדירה כבר ויש לקוות שגם לעניין זה יגיעו הצדדים להסכמות). הצדדים ישתפו פעולה במכירת הדירה ואולם אם לא יצליחו לעשות זאת בעצמם, בתוך שישה חודשים, די יהיה בבקשת אחד מהם, על מנת שאורה על מינוי באי כוחם, או עו"ד אחר, ככונס נכסים שיפעל למכירת הבית וחלוקת התמורה, לאחר ניכוי כלל ההוצאות והמיסים (ובכפוף לאמור להלן, לעניין הצורך בעריכת התחשבנות נוספת). לפני סיום אבהיר כי לא נדרשתי, במסגרת החלטה זו, לטענות המבקשת בעניין דמי שימוש, בשים לב לכך שהטענה לא הועלתה במסגרת כתב התביעה. אם המבקשת עומדת על טענותיה בעניין זה, פתוחה לפניה הדרך להגיש תובענה מתאימה (וברור כי במקרה כזה תהיה שמורה למשיב כל טענה – הן לעניין האופן והמועד בו היה עליה להגישה והן לעניין עצם זכאותה של המבקשת לדמי שימוש ראויים, בשים לב למחלוקות בעניין סיבת העזיבה). כך גם, בכל הנוגע למחלוקת הכספית שהוצגה בטענות הצדדים, ביחס לשאלה מי נשא בתשלומי המשכנתה ובהחזרי ההלוואות, הרי שככל ולא יגיעו להסכמות בעניין זה, עד למועד המכירה, יותירו בידיהם ב"כ הצדדים, או כונס הנכסים (בהתאמה) סך של 200,000 ₪ מכספי התמורה, עד להכרעת המחלוקת האמורה. סוף דבר, אני נעתרת לבקשה ונותנת פסק דין חלקי. בשל התנגדות המשיב, אותה דחיתי ואשר התרשמתי כי נועדה למשוך זמן ולהמשיך להתגורר בבית המשותף, אני מחייבת אותו לשלם למבקשת סכום כולל של 7,000 ₪, בגין הוצאות הבקשה. החלטה זו ניתנת לפרסום, ללא פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision57819-01-24	["נאוה גדיש"]	[{"judgment_id": "6396fb13-0387-531c-b959-9d395998db4b", "file_name": "57819-01-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 51593, "extension": "docx", "display_name": "57819-01-24-קובץ מקורי"}]
1b5d9c3c-a8d4-5839-ac67-c430bed8deba	בימ"ש מחוזי לנוער ת"א, השופטת נעה תבור: החלטה בערעור על מעצר עד תום ההליכים לקטין שהואשם בעבירות רכב( עמ"ת 78087-12-24)	78087-12-24	2025-01-04	8	4	11	8JUVENILE_COURT	4TelAviv	11Juvenile	<#2#> נוכחים: עו"ד – ב"כ העורר העורר מובא באמצעות השב"ס דודתו של העורר עו"ד אבי שגב – ב"כ המשיבה פרוטוקול עו"ד בקרמן: המתורגמן בדיון אחר, בינתיים נמצאת הדודה שיכולה לתרגם. העורר: אני לא מבין עברית. עו"ד ברקמן: מאחר ובית משפט מבקש שיהיה מתורגמן של בית משפט – אני אכתוב לו. המתורגמן הוא אבו גוש. עו"ד שגב: מציג לבית משפט את תיק החקירה לעיונו. (בשלב זה מתייצב המתורגמן עבדל אל רחמן) עו"ד בקרמן: כבודה, אני סבור שבית משפט קמא שגה בכך שעצר את העורר עד תום ההליכים, ראשית, אציין שמדובר בקטין חסר עבר פלילי, כידוע סעיף 10 א' לחוק הנוער קובע כי מעצר של קטין הוא החריג, כלומר זה בניגוד לכלל שיש בעניינם של בגירים, ובהתאמה לכך אני גם מפנה לשתי החלטות של בית משפט מחוזי של השופט מסארווה, ציינתי אותם בערר, בעמ"ת 25777-11-24, טחן נ' מדינת ישראל, ועמ"ת 22166-10-24 ג'אברי, מה שהוחלט בפסיקה הזו בעניין טחן בית משפט מחוזי קובע שגם בעבירות חמורות מסוג זה, יש להעדיף את אפשרות השחרור כאשר יש חלופת מעצר שיכולה להתאים, ובעניין הפסיקה של ג'אברי נקבע שלמרות שבית משפט קמא לא טעה הורה על שחרור בשל הזיקה לישראל בדמות הדודה. למעשה, הקטין פה עומד במתווה של החלטות אלה, יש לו קרובי משפחה שגרים בxxx, ונמצאת פה הדודה שהגיעה במיוחד מxxx, שירות המבחן פגש אותה, התרשם ממנה מאד לחיוב, באופן כזה שהיא תוכל להביא את העורר לדיונים, איך זה מתבצע? אני מעביר את הזימון למשפחה למטה הקישור, והדודה מחכה במחסום ומביאה אותו לדיונים, בית משפט קמא קבע שיש לה סדר יום עמוס, אבל לא היה בסיס לקבוע את זה, כי ברגע שהתחייבה להביא את העורר לדיונים עליה לעמוד בכך לצורך כך יש הפקדה ויש הערבות צד ג'. בפסיקה שהגשתי וגם הפסיקה שחברי התייחס אליה, למעשה נקבע שכאשר אין איזה שהיא מסוכנות יתירה מעבר למסוכנות בתיקים כאלה, וכשמדובר באדם ללא עבר יש לשחררו, בית משפט נתן משקל להודעת SMS שבסופו של דבר בדיון לגבי הראיות לכאורה בית משפט לא נחשף לחומר הגולמי וקבע מה שקבע על בסיס מזכר, בדיון לאחר מכן התביעה הגישה את התביעה, אני לא חולק על כך, אבל אין מועד על ההודעה, אי אפשר לדעת מהחומר הגולמי מאיזה מועד ההודעה, בהתאמה לכך לא היה מקום לקבוע מסוכנות גבוהה ביחס להודעה זו, דבר נוסף ששגה – בית משפט ציין שלמרות שלא נותן משקל, הוא ציין שהוא נחקר על עבירה דומה ושוחרר, אני יודע שהרישום הפלילי שלו ריק, הוא נחקר כנילון בתיק הקודם ובהתאמה הוא שוחרר וגורש לביתו, על עבירות דומות, אבל הוא היה נילון, ברישום הפלילי זה לא מופיע. הוא נחקר כמעורב. נילון זה מעורב. נילון זה לא זה שהגיש את התביעה. נילון זה מעורב. לא ראיתי ברישום הפלילי תיק פתוח לגבי זה, הציגו פלט ששם רשום שהוא מעורב. לכן אני לא חושב שצריך להפלות את הקטין הזה מקטינים אחרים שבית משפט המחוזי הורה על שחרורם בתנאים שיבטיחו התייצבות, פה המסוכנות היא מסוכנות "רגילה". אין נהיגה פוחזת שמעבירה את המסוכנות לדרגת חומרה גבוהה יותר. אין היזק לרכוש. אני סבור שיש לי טענות טובות לגבי הראיות לכאורה, מאחר ומדובר בראיות לכאורה אני משאיר את הטיעונים שלי לתיק העיקרי, רואים איך הוא משתף פעולה בחקירה ומוסר פרטים, ולכן אני סבור לאור ההמלצה של שירות המבחן שאפשר לסמוך על הדודה, לאור העדר עבר פלילי, לאור העובדה שאין פה מסוכנות יתירה מעבר למסוכנות הרגילה בעבירות כאלה, יש להורות על שחרורו כפי שיש בפסיקה שהתייחסתי אליה. דבר אחרון בית משפט קמא קובע שבתיקי שהייה בלתי חוקית צריך שני ערבים, אראה לבית משפט בתיק שייצגתי בדצמבר 2024 במ"י עם הצהרת תובע, שוחרר עם ערב אחד והפקדה במזומן, ובית משפט המחוזי קבע שזה לא סוטה מהמתחם. בית משפט ציין את זה שצריך שני ערבים כי פה אצלנו יש ערבה אחת. עו"ד שגב: המשיבה תבקש לדחות את הערר, שכן לא נפלה טעות בהחלטת בית משפט קמא. חייב לציין שהערר הוגש לטענתי בחלוף מניין הימים, לפחות לגבי מועד מתן ההחלטה. ההחלטה ניתנה ב – 23.12.24 והמדבקה של קבלת הערר היא ב – 30.12.24 – סליחה זו טעות שלי. בנוסף, אני כן רוצה להפנות להחלטה שניתנה בבית משפט נכבד זה במקרה דומה, בעניין פלוני עמ"ת 34205-12-24 בעניין פלוני מקרה דומה שיש שב"ח קטין ללא ר.פ. גניבת רכב של תושב האזור שביקש להציג ערבים שהם בני משפחה, בסופו של דבר הערר נדחה, בין היתר בהמשך לנימוקים שבית משפט המחוזי עומד עליהם, בנוסף בית משפט מחוזי נשען גם על החלטת ברע"פ 34875-12-24 שם למעשה מדובר בתיק של בגיר מאד צעיר, בעבירה של ניסיון גניבת רכב, החלטה של השופט מלמד שעצר עד תום ההליכים, ובית המשפט העליון דוחה את הבקשה ומותיר את ההחלטה למעצר עד תום ההליכים על כנה. מה שאני מבין מחברי, הטענה שמדובר במסוכנות שאינה מצדיקה מעצר עד תום הליכים. אני חושב שבית משפט קמא עמד על זה היטב בהחלטתו מפנה לעמוד 18 להחלטה שורות 4-15 ואילך, שם למעשה בית משפט קמא מדבר על עיקר ההנמקה למעצר עד תום הליכים. צריך לזכור – ואני שמח שבית משפט קמא כן ער לזה, לא זוכים באמת להתייחסות נאותה ומספקת כשמדובר בקטינים שעולים על רכבים כשאין להם רישיון נהיגה, הם נעים על צירים ראשים כדי למלט את הרכב לשטחי האזור, לפני פרק זמן זה או אחר, היה תאונת דרכים של שב"ח שהתנגד ברכב אחר שנסע בציר, בית משפט למעשה עומד שם על אותה מסוכנות פוטנציאלית של אדם שנעדר הכשרה ועושה שימוש ברכב מנועי, ועל זה אפשר לדבר רבות. אני משיב שצריך לזכור לגבי הודעת ה – SMS בית משפט מבקש לייחס את זה לעניין המסוכנות ולא לגבי קיומן של ראיות לכאורה. לשאלת בית משפט מה ההתייחסות לגבי דברי בית משפט שזה נעשה דרך קבע בסופי שבוע – (מעיין בחומר שבפניו) מההודעות שאני קורא יש שתי שתיים במספר אני לא רואה התייחסות לזה, זה מהתרגום של ההודעה של החשוד, מציג לבית המשפט. ואז למעשה הצבר של המשתנים בעניינו של העורר תומכים באופן נאות וגם מתיישב עם ההלכה הפסוקה גם של בית משפט נכבד זה וגם של בית משפט העליון למעצרו עד תום הליכים, לכן לא נפלה שגגה, מבקש לדחות את הערר. <#3#> החלטה ערר על החלטת בית משפט קמא (כבודה שופטת שרית מרום), אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. כתב האישום שהוגש נגד העורר מייחס לו עבירות של גניבת רכב בצוותא, נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, וכניסה לישראל שלא כדין. בהודעת הערר טען הסניגור כי בית המשפט קמא שגה בקובעו עילת מעצר מסוג מסוכנות. כן הפנה לאמור בתסקיר שירות המבחן, וכן לכלל הקבוע בסעיף 10 א' לחוק הנוער, שעל פיו יש להעדיף שיקום קטינים ואפשרות של מעצר היא החריג כאשר מדובר בקטין. עוד הוסיף הסניגור, כי לעורר זיקה ישירה לישראל, שכן דודתו תושבת ישראל ואזרחית נורמטיבית. לסיכום, הפנה לפסיקה אשר תומכת לשיטתו בקביעת תנאי שחרור. ב"כ המשיבה התייחס בטיעוניו לעילת המעצר, למסוכנות הנשקפת מנהיגה ללא רישיון שמבוצעת אגב גניבת רכב, וכן ליתר הנתונים שפורטו בהחלטת בית משפט קמא. ב"כ המשיבה התייחס אף הוא לפסיקה מהעת האחרונה, אשר לשיטתו מחזקת הותרת העורר במעצר עד תום ההליכים. בית משפט קמא התייחס בראשית לשאלת קיומן של ראיות לכאורה, וזאת לאחר שלשיטת הסניגור קיים כרסום בכל הנוגע לביצוע עבירה של גניבת רכב. בהחלטה שניתנה על ידי בית משפט קמא נקבע כי קיימות ראיות לכאורה בעניין זה, בנושא זה לא קיימת עוד מחלוקת והערר מתייחס לעילת המעצר והמסוכנות להבדיל מראיות לכאורה. בהחלטת בית משפט קמא על מעצר התייחס למסוכנות הנשקפת, שכן מעבר לתכנון מדובר במי שנהג דרך ארוכה מבת ים לכיוון כביש 5 מזרח עד מחלף ראש העין, וזאת מבלי שהוכשר כדין, ובאופן שמסכן משמעותית את יתר משתמשי הדרך, ובית משפט הדגיש כי מדובר בעבירה שנעברה בשעות הערב, כאשר יש תנועה ערה של כלי רכב בכבישי הארץ. עוד התייחס בית המשפט לחשש להימלטות מהדין ולפסיקה הנוהגת, ובסופו של יום הורה על מעצר עד תום ההליכים. בחנתי את החלטת בית המשפט קמא, עיינתי בתיק החקירה ושמעתי את טיעוני הצדדים, ואני סבורה שלא נפל פגם בהחלטת בית המשפט קמא. בהליך שלפני קיימות ראיות לכאורה הן לגניבת הרכב בצוותא והן לעבירות נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח ולכניסה לישראל שלא כחוק. אף שקיימות ראיות לכאורה חובה על בית המשפט לבחון עילת מעצר ואפשרות שחרור בתנאים שפגיעתם בחרותו של העורר פחותה ממעצר ממש. הדברים נכונים ביתר שאת מקום שמדובר בקטין, והכלל הוא שבמקום שניתן להימנע ממעצר יש לעשות כן. הבחינה צריכה להיערך באופן פרטני לאחר שבית המשפט בודק בקפדנות את עוצמת העילה ואת האפשרות להתמודד עם עילות המעצר בדרך אחרת. במקרה שלפני, בית המשפט ניתח נכון את המסוכנות ואת החשש להימלטות מהדין, ויישם כהלכה את הפסיקה הנוהגת בעניין זה. יצוין, כי הנהיגה בכביש ראשי על ידי אדם צעיר כמו העורר שלא הוכשר לנהיגה מקימה עילת מעצר מסוג מסוכנות, וזאת גם כאשר מדובר "רק" בנהיגה ולא מיוחסות גם עבירות של נהיגה פוחזת או חלילה גרימת תאונה. יכולתו של אדם שלא הוכשר לנהיגה להתמודד עם הפתעות בכביש ולהתמודד עם אפשרות של תפיסתו על ידי המשטרה מוגבלת מאד ומטבעה מסכנת את עצמו ואת יתר המשתמשים בדרך. עילת המעצר במקרה שלפני מבוססת גם על עומק המעורבות של העורר בעבירות. אף שמדובר בקטין ללא כל הרשעות קודמות, הרי שלאחר שהוצג תיק החקירה לעיון בית המשפט, התרשם בית המשפט, ובדין כך, ממעורבות יחד עם אחרים וממעורבות חוזרת, כאמור, במסרונים שהוצגו לעיונו. הסניגור התייחס למועד המסרון, אולם בעניין זה במזכר שמצורף לתיק מפורט כי מדובר במסרון שהוחלף ביום ביצוע העבירה. כך או כך, הקשר עם אחרים וההתייחסות "יורדים דופקים מכה" "כל שבוע" מגביר את עילת המעצר, בין שמדובר במועד ביצוע העבירה ובין שלא. הסניגור הפנה לשורת החלטות שבהן שוחררו קטינים בתנאים מגבילים. אני סבורה שדווקא ההחלטות אליהן התייחס הסניגור מצביעות על נסיבות חריגות שממחישות כי במקרה שלפני צדק בית המשפט קמא בהחלטתה מעצר. כך למשל בעמ"ת 45801-04-24 דובר על שוהה בלתי חוקי, כאשר הוחל בהליכים של הסדרת שהייה כדין מטעמי מאוימות, בעמ"ת 22868-10-24 דובר על הורים שהם תושבי ישראל ואזרחיה, בעמ"ת 25777-11-24 התייחס בית המשפט לחלקו של הקטין שהיה מצומצם מאד, ולכך שמדובר במי שאינו מעורה בביצוע העבירה. בעמ"ת 3034-12-24 דובר על אח ואחות שהם אזרחי ישראל ואפשר להתרשם מהנסיבות החריגות והנדירות באופן ששונה מאד מנסיבות העורר שלפני. גם בעמ"ת 14794-11-24 התמקד בית משפט בשאלת החלופה בישראל להבדיל מעצם האפשרות לשחרור באופן כללי. אני מאמצת את דברי בית משפט קמא, שאין בעצם ההחלטה כדי להביע כל הפחתה מרצונה הטוב של הדודה לסייע לעורר, והתייצבותה לבית המשפט קמא וגם לדיון היום מצביעות על נכונות רבה לסייע. עם זאת, אל מול תמונת המסוכנות שהובהרה בהחלטת בית משפט קמא, לא די באפשרות המוצעת. בשולי השוליים של הדברים, אעיר כי מדובר בקטין בן 17 ו – 5 חודשים, כך שגם בהקשר זה לא מדובר בקטין צעיר מאד. לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה. <#4#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים. עו"ד שגב: אבקש אישור להיתר פרסום עם השחרה. עו"ד בקרמן: משאיר לשיקול דעת. <#7#> החלטה ההחלטה מותרת בפרסום בכפוף להשחרת שמו של העורר וכל פרט מזהה אודותיו. <#8#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים. העורר: לשאלת בית משפט אם חסר לי משהו, אני מבקש בגדים. <#9#> החלטה אני מתירה הכנסת ציוד אישי על ידי דודתו של העורר פלונית ת.ז xxxxxxxx בכפוף לנהלי שב"ס. כמו כן שב"ס ידאג לעורר לערכת אסיר. תשומת לב שב"ס לבקשת העורר לקבל בגדים נקיים. <#10#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים. הוקלד על ידי רוני טימן	decision78087-12-24	["נעה תבור"]	[{"judgment_id": "1b5d9c3c-a8d4-5839-ac67-c430bed8deba", "file_name": "78087-12-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 70303, "extension": "docx", "display_name": "78087-12-24-קובץ מקורי"}]
ff332876-dd81-5a69-983c-ba4ee29abe80	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת עידית בן דב ג'וליאן: פס"ד בערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל מזונות להגדלת קרן חוב (ע"ר 25598-08-24)	25598-08-24	2025-01-15	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	פסק דין לפני ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל מזונות ראשל"צ (כב' הרשמת מורן דהן) מיום 24.6.24 אשר ניתנה במסגרת בקשות המערערת להגדלת קרן החוב בתיק, לאחר שהתקיים דיון לפניה ביום 20.5.24. הערעור הוגש על קביעת כב' הרשמת בהחלטה לשנות מהחלטה קודמת שנתנה ביום 23.12.23 באופן בו יקוזז מחלקו של המשיב בתשלום המשכנתא סך 1,300 ₪ לחודש ולא 1,000 ₪ לחודש כפי שנקבע בהחלטה מיום 23.12.23. כרקע יובא בתמצית – בהסכם גירושין בין הצדדים מיום 14.3.18 אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין נקבע בסעיף 8ג: "תשלומי המשכנתא ישולמו ע"י הצדדים בחלקים שווים ביניהם לאחר קיזוז דמי השכירות המתקבלים מיחידת הדיור המושכרת לצד ג'". המערערת צרפה הסכם שכירות עם צד ג' ממנו עולה כי משולם בגין השכירות סך 2,600 ₪ לחודש בחלוקה: "600 הוצאות + 2,000". בהחלטת כב' הרשמת מיום 23.12.23 קיבלה את טענת המערערת כי על פי הסכם השכירות משולם 2,000 ₪ לחודש עבור דמי שכירות ו-600 ₪ לחודש בגין הוצאות החזקת יחידת הדיור. מתוך כך קיבלה את בקשת המערער לקזז סך 1,000 ₪ לחודש מחלקו בהחזרי המשכנתא. בהחלטה נשוא הערעור מצאה כב' הרשמת לשנות החלטתה הקודמת תוך הפניה לתקנה 126א' לתקנות ההוצל"פ והורתה על קיזוז 1,300 ₪ לחודש מתוך חלקו של המשיב במשכנתא. כב' הרשמת נימקה החלטתה, לאחר שמיעת הצדדים בדיון לפניה, בכך שלמרות שבהסכם השכירות יש הפרדה בין שני תשלומים: דמי שכירות והוצאות, הרי שבכל מקרה גובה דמי השכירות המשולמים באופן מלא למערערת הם 2,600 ₪ ולא 2,000; לשון פסק הדין לא מסייגת עניין תשלומי מיסים וחשמל כך שהזוכה לא רשאית לקבוע או לסייג אלו מרכיבים יוגדרו כתשלום דמי שכירות ואלו יוחרגו מהם במסגרת בקשות הגדלה (כלשון ההחלטה). על כך משיגה המערערת. הוגשה תגובת המשיב לערעור והושלמו טענות הצדדים בדיון היום. דין הערעור להתקבל. צודקת כב' הרשמת בדיון המשפטי בהחלטתה כי הפרשנות המחייבת הינה לפי לשונו הברורה של ההסכם וכי יש לפרש את פסק הדין ככתבו וכלשונו. אני מוצאת כי נפלה שגגה על ידה ביישום הכלל, וכי המסקנה המשפטית בהחלטה אינה תואמת את הקביעות העובדתיות בהליך לפניה. לשון פסק הדין ברורה, כי יקוזזו "דמי השכירות". לשון הסכם השכירות ברורה כי מתוך 2,600 ₪ המשולמים: 600 ₪ עבור הוצאות ו-2,000 ₪ עבור דמי שכירות, כפי שאף נקבע עובדתית ע"י כב' הרשמת בהחלטה מיום 23.12.23. על קביעה עובדתית זו לא השיג המשיב, וזו הפכה חלוטה. המערערת – הצהירה בדיון לפני כמו גם בדיון לפני כב' הרשמת, כי 600 ₪ מתוך 2,600 ₪ משולמים על ידה עבור החזקת יחידת הדיור, ולא משולמים לה עבור דמי השכרת היחידה. בהליך ההוצל"פ צורף תצהיר מטעם השוכרת – לפיו סך 2,000 ₪ משולמים עבור דמי שכירות ו-600 ₪ עבור הוצאות החזקת יחידת הדיור. המשיב לא ביקש לחקור את השוכרת ותצהירה לא נסתר. בדיון שהתקיים לפני כב' הרשמת, פעמיים עמדה על כך שהמשיב לא ביקש לחקור את המצהירה. פעם אחת פנתה למשיב בשאלה מדוע לא ביקש לחקור את המצהירה, המשיב לא ענה עניינית (עמ' 39 לפרוטוקול). פעם שניה הסבירה למשיב כי יכול לזמן את הדיירת לחקירה ולשאול אותה אם לא מאמין לתצהיר שהוגש על ידה כשהוא ערוך כדין (עמ' 40 לפרוטוקול). המשיב לא ביקש לחקור ולא נסתר תצהירה של הדיירת. המשיב – בדיון לפני אישר כי הדיירת אינה משלמת הוצאות החזקת יחידת הדיור מעבר לסך 2,600 ₪. מתוך כך גם מדבריו ניתן להסיק שמתוך 2,600 ₪ משולמות הוצאות החזקת יחידת הדיור. בהסכם צוין במפורש הסכום – 600 ₪. טענות המשיב מתמקדות בכך שדמי החזקת יחידת הדיור לא עולים לסך 600 ₪ אלא פחות. גם אם כך הדברים (וכמובן אינני קובעת זאת), גם המשיב מאשר כי 2,600 ₪ אינם מהווים בכללותם דמי שכירות. כאשר מלשון הסכם השכירות עולה כי מתוך דמי השכירות הנקובים בסך 2,600 ₪, 600 ₪ הנם עבור הוצאות ו-2,000 ₪ עבור השכרת היחידה; כאשר קיים תצהיר השוכרת שלא נסתר כי דמי השכירות הנם 2,000 ₪ לחודש ובנוסף משולמים 600 ₪ עבור הוצאות החזקת היחידה, וכאשר לשון פסק הדין קובעת כי יש לקזז מתשלום המשכנתא את דמי השכירות המתקבלים מיחידת הדיור – יש לקזז מחלקו של המשיב בתשלום החזר המשכנתא סך 1,000 ₪, בהתאם להחלטה מיום 23.12.23. מתוך כך הערעור מתקבל. החלטה כב' הרשמת מיום 24.6.24 לפיה יקוזז מחלקו של המשיב במשכנתא סך 1,300 ₪ לחודש – מבוטלת. ומעבר לכך ועיקר - תקנה 126א' לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1970, הגם שמנוסחת בלשון רחבה באופן המאפשר לרשם "לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לפי החוק, וכן רשאי הוא ליתן הוראות בדבר המשך ההליכים בתיק שנסגר או שנגנז בטעות ובדבר כל ענין אחר, ככל שייראה לו צודק" - אינה מקנה לרשם ההוצל"פ סמכות לשנות החלטה שיפוטית שנתן, אלא תיקון טעויות טכניות או טעות סופר בלבד. לעניין זה יפים הדברים ברע"א 4984/13 כוכבי נ' כוכבי (23.7.13): "אמנם, עיון בלשונה של תקנה 126א לתקנות ההוצאה לפועל עלול להוביל למסקנה לפיה רשאי רשם ההוצאה לפועל לתקן בכל עת, כל טעות בכל החלטה שיצאה תחת ידו. אלא שמסקנה זו – ככל שהיא מתייחסת להחלטות שיפוטיות שניתנו על-ידי רשם ההוצאה לפועל – שגויה היא, שכן אין היא מתיישבת עם סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), הדן בתיקון טעות בפסק דין או בהחלטה, שחל בשינויים המתחייבים על החלטות שיפוטיות של רשם ההוצאה לפועל, וזאת מכוח הוראות סעיף 104 לחוק בתי המשפט וסעיף 3ב לחוק ההוצאה לפועל... ... הטעות אליה מתייחס סעיף 81 הנ"ל היא, כעולה מלשונו של הסעיף, טעות טכנית או טעות סופר. אין הסעיף מדבר בטעות מהותית, שכן כידוע, תיקונה של זו יכול להיעשות על-ידי ערכאת הערעור בלבד. קביעה אחרת עלולה לפגוע בעקרון סופיות הדיון וסופיות פסק הדין" אשר על כן – הערעור מתקבל, כאמור. המשיב ישלם למערערת הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪. פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים התיק יסגר <#6#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים.	decision25598-08-24	["עידית בן-דב ג'וליאן"]	[{"judgment_id": "ff332876-dd81-5a69-983c-ba4ee29abe80", "file_name": "25598-08-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 47086, "extension": "docx", "display_name": "25598-08-24-קובץ מקורי"}]
e9580323-4bd8-5074-b028-891ec514dda1	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופטת עפרה גיא: החלטה בבקשה לפסלות שופט (ת"ע 60847-09-22)	60847-09-22	2025-01-15	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בפניי בקשה להורות על פסילתי מלדון בהמשך ההליכים בעניינם של הצדדים שהוגשה על ידי המבקש. רקע ועובדות שאינן במחלוקת המבקש והמשיבה הינם אחים, כאשר למשיבה מונה בנה כאפוטרופוס ביום 14/07/2022, במסגרת תיק 24854-02-22 והתביעה דנן הוגשה באמצעותו (להלן: "האפוטרופוס"). התביעה שלפניי הינה לתיקון צו ירושה וביטול תצהיר הסתלקות מצו הירושה של אביהם המנוח של הצדדים מיום 27/08/1997. לטענת האפוטרופוס בכתב תביעתו, המבקש ניצל מצוקתה הנפשית ומצבה הרגשי של המשיבה וגרם לה להסתלק הסתלקות מוחלטת מעיזבון הוריה ללא קבלת תמורה ראויה, שעה שסבלה מסכיזופרניה אקטיבית ועברה אשפוזים בכפייה. טענות אלו הוכחשו על ידי המבקש אשר טען, כי המשיבה הייתה כשירה בעת הרלוונטית, הסתלקה מעיזבון הוריה וקיבלה מלוא התמורה כמו יתר אחיה. ביום 16/04/2024 הציע בית משפט במסגרת ישיבת קדם משפט למבקש לשלם למשיבה מתוך רצון טוב ולטובת סיום ההליך סך של 40,000 ₪ כאשר הסכום ישולם בארבעה תשלומים שווים חודשיים ורצופים. המבקש הסכים להצעה והמשיבה בקשה לשקול ההצעה. ביום 02/05/2024 הודיעה המשיבה באמצעות האפוטרופוס כי מסכימה להצעת בית המשפט. בהודעות נוספות שהוגשו לתיק, הודיע המבקש כי חוזר בו מההסכמה והתיק נקבע לדיון נוסף ליום 12/11/2024 במסגרתו הוריתי על מינוי מומחה רפואי לטובת קביעת כשרותה של המנוחה לחתום על תצהירי הסתלקות מצו ירושה של אביה מיום 06/04/1997 וכן הסתלקותה מצו ירושה של אמה ביום 10/04/2001. עוד נקבע כי הצדדים יישאו בחלקים שווים בשכר טרחת המומחה. לאחר קיום הדיון ומתן ההחלטה מיום 12/11/2024 הוגשה בקשה זו לפסילתי מלדון בתיק. טענות המבקש מתחילת ההליך בית משפט תפס צד כנגדו תוך הפחדה רמוזה וגלויה. הליך קודם כנגדו נמחק. בית המשפט איפשר לצד שכנגד להציג מסמכים ולטענת המבקש שהמציא עשרות מסמכים וטיעונים אין כל אשמה. הוא נשאל מספר פעמים במהלך הדיון מדוע אין לו עו"ד והסביר שזה עולה 30,000 ₪ ואז נאמר לו לשלם 40,000 ₪ והוא הבין שבאין עו"ד זו סחיטה. לעמדתו בית משפט לא עיין בכלל המסמכים שהגיש ותפס צד. במסגרת המסמכים שהגיש צרף קבלות חתומות, תצהירי אחים ועו"ד שטיפל בזמנו בעניינם של הצדדים וסבר שלא היתה בעייה ונתן תצהיר התיישנות שכן מדובר במקרה מלפני 28 שנים. המבקש נתן חוות דעת ביחס לתפקודה הנורמלי של המשיבה במהלך השנים ומדובר בסחיטה של המשיבה ובנה בתמיכת בית משפט, לאחר שחרף טענותיו ומצבו הרפואי הקשה, הורה בית משפט על מינוי פסיכיאטר ונקבע כי טענותיו יישמעו לאחר קבלת חוות הדעת הרפואית מבלי להתחשב בטענותיו ובראיות שהוצגו על ידו. בית משפט אינו מתעניין במצבו הרפואי, האישי והכלכלי. בנסיבות אלו, עתר להחלפת המותב. טענות המשיבה המשיבה באמצעות האפוטרופוס טענה שמצער שלאחר שהמבקש השתלח בה ובבנה בחר להלין על המותב ללא טענה עניינית. המבקש לא הראה ולו עילה אחת להגשת בקשתו בהתאם להוראות סעיף 77א לחוק בתי המשפט. המותב התייחס ברגישות רבה למבקש, המליץ לו מספר פעמים לקבל ייצוג משפטי והוא בחר להמשיך בדרכו. כתבי הטענות הוגשו שלא בהתאם לתקנות, הוא הסכים לסיים התיק בפשרה וחזר בו. דיון והכרעה כהערה מקדימה אציין כי המשיב שאינו מיוצג, הפנה את בקשתו בתיק לכבוד נשיא בית משפט וביקש החלפת המותב, אלא שבהתאם להוראות סעיף 77 (א)(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") כאשר נטענה טענת פסלות כנגד שופט, עליו להחליט בה לאלתר ולפני שייתן כל החלטה אחרת. משכך, הועברה הבקשה לטיפולי. כידוע ובהתאם להוראות סעיף 77א (א) לחוק בתי המשפט, שופט לא ישב בדין אם קיימות נסיבות שיש בהן חשש ממשי למשוא פנים. המבחן שנקבע לעניין זה אינו תחושתו הסובייקטיבית של בעל הדין, אלא קיומו של "חשש ממשי למשוא פנים". המבחן אם כן הוא מבחן הערכה אובייקטיבי של בית המשפט לגבי יכולתו של השופט לפסוק ולהכריע בעניין ללא משוא פנים. כלומר, על פי המבחן הקיים כיום, אין די בחשש למשוא פנים מצד צד זה או אחר, אלא, קיימת חובה לבחון באם קיימת "אפשרות ממשית" לקיומו של משוא פנים (ראו לעניין זה ב"ש 48/75 רחמים ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט (2) 375, עמודים 381-382). כן ראו ספרו של ד"ר יגאל מרזל, דיני פסלות, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, עמוד 108 עת ציין כי: "לנו נראה כי ההלכה הנוהגת בישראל- שלפיה אמת המידה היא אובייקטיבית, במובן זה שהיא בודקת את החשש הממשי לקיומו של משוא פנים ולא מראית פני הצדק- היא הלכה ראויה ואין סיבה של ממש לסטות ממנה". בנסיבות אלו, ברי כי אין די בתחושה אישית של מי מהצדדים כי קיים חשש למשוא פנים ויש צורך בקיומן של ראיות אובייקטיביות לכך. זאת ועוד, "בקשה לפסילת שופט מחייבת רצינות בטרם יוטל צל כבד על השופט אישית ועל מערכת השפיטה, הראיות שיש להביא לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות חייבות להיות משמעותיות, וברי כי חשדות, תחושות והשערות הנעדרים כל בסיס עובדתי מעבר לאמירתם, אינם יכולים לשמש לטענות פסלות" (ראו ע"א 10064/08 עו"ד יגאל גיל נ' נעמי גל, פורסם במאגרים משפטיים ביום 18/12/2008; יגאל מרזל, דיני פסלות שופט, 84-85, 2006). אומר כבר עתה כי צר לי על תחושותיו האישיות של המבקש עמן בית המשפט אינו יכול להתווכח. עם זאת, עיון בפרוטוקול ובהחלטות שניתנו מלמד כי מדובר באדם שאינו מיוצג המתקשה להבין את ההליך המשפטי ואין בהצעת בית המשפט בכדי להביא לסיום ההליך או לחילופין, בהחלטות שניתנו בכדי לקבוע כי קיימת אפשרות ממשית למשוא פנים ואנמק. אכן וכפי שציין המבקש, בית המשפט פנה אליו על מנת לברר מדוע אינו נוטל ייצוג משפטי, נוכח התרשמות בית המשפט לפיה המבקש מתקשה להבין את ההליך המשפטי. המבקש הבהיר כי בחר לנהוג כך עקב חיסרון כיס אלא שבוודאי שאין בכך בכדי לפגוע באובייקטיביות של בית משפט בניהול ההליך, שעה שבית משפט ביקש לנהל ההליך ביעילות תוך הקפדה על זכויות שני הצדדים. לא זו אף זו, זכותו וחובתו של בית המשפט להציע הצעות פשרה לצדדים, מקום שמצא לנכון לעשות כן לאור העובדות המתגלות בפניו, לטובת ייעול ההליך, קיצורו והגעה לפתרון שיש בו בכדי לסייע לצדדים. במקרה דנן, על אף שהמבקש הסכים תחילה להצעת בית משפט וחזר בו לאחר שהמשיבה נתנה הסכמתה, בסופו של יום, לא נכפתה עליו הסכמתו, שעה שלא היה מיוצג. ויובהר, אין בעובדה שבית משפט מציע הצעות לטובת סיום ההליך, בכדי לגלות דעתו על ההליך לגופו. בית משפט הסביר לצדדים במסגרת ההליך, את הקשיים הצפויים לכל אחד מהם ולפיכך, הוצעה הצעת פשרה לטובת סיומו, תוך התחשבות בקשייו של כל צד בניהולו של ההליך. דעתו של בית משפט אינה נעולה ואין בהצעה זו בכדי להצביע על תוצאות ההליך בסיומו ומדובר בתחושה סובייקטיבית של המבקש לפיה בית משפט פועל נגדו. עוד מלין המבקש על כך שבית משפט לא קיבל עמדתו על סמך המסמכים והתצהירים שהגיש שעה שלטענתו לא עיין במסמכים. טענה זו נדחית מכל וכל, אין בעובדה שלא נדחתה התביעה עם הגשת המסמכים שהוגשו על ידו, בכדי לקבוע שבית משפט מעדיף עמדת הצד שכנגד. בהתאם להליך המשפטי הנהוג במדינתנו, כאשר לא ניתן להגיע להסכמות במסגרת ההליך, על בית משפט לבררו עד תום ולהכריע על סמך הראיות המונחות בפניו יחד עם חקירת המצהירים ושמיעת עדותם באמצעות ניהול הליך הוכחות וקביעת עובדות, מתוך מטרה להגיע לחקר האמת וזאת תוך שמיעת שני הצדדים ועדיהם ולא ניתן להסתפק כבקשת המבקש במסמכים שהוגשו על ידו וב'חוות דעתו' על עובדות המקרה. כך גם טענותיו של המבקש בנוגע למינוי מומחה רפואי לבחינת כשרותה המשפטית של המשיבה בעת שחתמה על תצהירי ההסתלקות, אין בהן בכדי להביא למשוא פנים. שעה שהטענה העיקרית בתיק נוגעת לכשרותה המשפטית של המשיבה בעת החתימה, ברי כי על בית משפט לבררה עד תום ודרך המלך לעשות כן, הינה באמצעות קבלת חוות דעת רפואית שיש בה בכדי להצביע על כשרותה של המשיבה בעת הרלוונטית. עוד אוסיף כי טענת המבקש שהליך קודם כנגדו נמחק שעה שהליך מינוי האפוטרופוס היה פסול ולאחר מכן במסגרת ההליך דנן בית משפט איפשר למשיבה לצרף מסמכים, אף אין בה בכדי להצדיק טענתו למשוא פנים. אכן, תביעה קודמת בתיק 24069-12-21 שהוגשה על ידי המשיבה שלא כדין ובטרם מונה למשיבה אפוטרופוס ולפיכך, נמחקה תביעה זו כנגד המבקש. וודאי שאין בכך בכדי להצביע על משוא פנים. משהוגשה התביעה דנן כדין ועל מנת להגיע לחקר האמת, ברי כי במסגרת סמכותו יאפשר בית משפט קבלת מסמכים רלוונטים לטובת הגעה לחקר האמת. אף טענותיו של המבקש ביחס למצבו הרפואי, אישי וכלכלי, עם כל הצער על מצבו של המבקש, הרי שטענות אלו אינן רלוונטיות לתיק ואין בהן בכדי להשפיע על תוצאות ההליך. לא מצאתי ממש אף ביתר טענות המבקש. אשר על כן, לא ניתן להסתפק בתחושותיו הסובייקטיביות של המבקש לפיהן בית המשפט פועל כנגדו. המבקש מלין כנגד החלטות שניתנו בתיק לטובת קידום ההליך והגעה לחקר האמת, שאין בהן בכדי להצביע על משוא פנים מצד בית המשפט. בהתאם לפסיקה, "הזכות לשבת בדין היא גם חובה לשבת בדין" (ראו ע"א 3250/97 אמקול חברה להנדסה ותעשייה בע"מ נ' צוקית בע"מ, פורסם במאגרים משפטיים, פורסם ביום 01/09/97) וכך גם בעניינם של הצדדים שבפניי. אשר על כן ובהיעדר כל אפשרות ממשית למשוא פנים, דין הבקשה להידחות וכך הינני מורה. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים ובשינויי הגהה ונוסח בלבד. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision60847-09-22	["עפרה גיא"]	[{"judgment_id": "e9580323-4bd8-5074-b028-891ec514dda1", "file_name": "60847-09-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 73790, "extension": "docx", "display_name": "60847-09-22-קובץ מקורי"}]
6907237c-cfef-52bb-b210-1daac66bc074	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת עידית בן דב ג'וליאן: פס"ד בערעור על החלטת רשם ההוצל"פ לסגירת תיק נוכח הפטר (ע"ר 10837-07-24)	10837-07-24	2024-11-27	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	פסק דין לפניי ערעור על החלטת רשם ההוצל"פ מחוז מרכז (כב' הרשם אביעד איגרא), מיום 13.6.24 בה נדחתה בקשת המערער לסגירת תיק ההוצל"פ נוכח הפטר שניתן ביום 12.7.12 (בהחלטת כב' הרשם נפלה טעות סופר ברישום מועד מתן ההפטר 12.7.22). כב' הרשם נימק החלטתו בכך שלא נקבע במפורש בהחלטת ביהמ"ש של הפש"ר כי ההפטר יחול גם לענין חוב המזונות, כב' הרשם נסמך בין היתר על הקבוע בהחלטה כי הכספים שנמצאים בקופת הכינוס יועברו לקופת ההוצל"פ לאחר תשלום לכנ"ר. מכאן הסיק כי לו היה ניתן הפטר הכולל את תיק המזונות לא היה מקום למתן הוראה זו. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות בהליך שלפני על המצורף להן, בהחלטה מיום 12.7.12, ושמעתי בהרחבה השלמת טיעונים בדיון היום, אני סבורה כי נפלה שגגה במסקנת כב' הרשם וכי ניתן למערער הפטר מהחוב למוסד לביטוח לאומי בגין מזונות. משכך דין הערעור להתקבל. כעולה מפרוטוקול הדיון שנערך בתיק הפש"ר ביום 12.7.12 – לדברי הכנ"ר שם הוגשו 5 תביעות חוב בסך כולל של 112 אלף ₪, מתוכן תביעת חוב בגובה 80,000 ₪ לביטוח לאומי בגין מזונות כאשר תיק ההוצאה לפועל נפתח בגין חוב של 5 אלף ₪. לאור מצבו הרפואי של החייב, מסמכים עדכניים מהם עולה כי מצבו הרפואי קשה, החייב מקפיד על הוראות צו הכינוס, משלם תשלום חודשי, מגיש דו"חות, הנושים לא התייצבו לדיון. בנסיבות אלו אינו מתנגד לבקשה למתן הפטר. בהחלטה מיום 12.7.12 אשר ניתנה על ידי כב' ביהמ"ש בהליך הפש"ר נקבע עובדתית: המוסד לביטוח לאומי זומן לדיון אך לא התייצב. בימ"ש מסיק כי אין למוסד לביטוח לאומי ענין בהליך ולא בתוצאותיו; בימ"ש עיין בבקשה למתן הפטר, בימ"ש נתן דעתו למצבו הרפואי של המבקש, למסמכים שצורפו ותומכים במצבו הרפואי, הביא בשיקול דעתו כי הכנ"ר אינו מתנגד למתן ההפטר המבוקש, הביא בשיקול דעתו כי הנושה העיקרי הוא המוסד לביטוח לאומי. על יסוד כל זאת, בימ"ש מצא להעתר לבקשה למתן הפטר וקבע "ניתן בזה הפטר מוחלט לחייב." אכן, לא נרשמה במפורש בהחלטה למתן הפטר המילה "מזונות". אלא שבנסיבות הספציפיות של ההליך שם, טענות הצדדים שם, הקביעות בגוף ההחלטה למתן הפטר והאופן בו נוסחה ההחלטה כמובא לעיל, אני מוצאת כי ההפטר ניתן גם על חוב למוסד לביטוח לאומי בגין מזונות. קביעת כב' ביהמ"ש של הפש"ר כי הכספים שנמצאים בקופת הכינוס (נצברו קודם מתן ההפטר) יועברו לקופת ההוצל"פ אינה סותרת מתן הפטר מהחוב למוסד לביטוח לאומי. אשר על כן, הערעור מתקבל. החלטת כב' הרשם מיום 13.6.24 מבוטלת. ככל שנגבו כספים ביתר מהמערער ממועד מתן ההפטר (למעט כספים שהועברו מקופת הכינוס) יושבו לידיו. תיק ההוצל"פ יסגר. המשיב ישא בהוצאות המערער בבקשה ושכ"ט עו"ד, על הצד הנמוך, בסך 2,500 ₪. פסק הדין ניתן לפרסום, ללא פרטים מזהים. המזכירות תסגור התיק. <#4#> ניתן והודע היום , .	decision10837-07-24	["עידית בן-דב ג'וליאן"]	[{"judgment_id": "6907237c-cfef-52bb-b210-1daac66bc074", "file_name": "10837-07-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 31211, "extension": "docx", "display_name": "10837-07-24-קובץ מקורי"}]
a405d2c0-a682-5fd7-a379-2413b79cb5d9	בית המשפט המחוזי ב"ש, אב"ד סג"נ השופטת יעל רז-לוי, ש' אהרן משניות, ש' רחל תורן: הכרעת דין לנאשמים בעבירות מעשה טרור של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה, התפרעות וחבלה במזיד ברכב ממניע גזעני בזמן מבצע "שומר החומות" (תפ"ח 33815-08-21)	33815-08-21	2024-11-11	2	7	2	2DISTRICT_COURT	7Southern	2Criminal	השופט א' משניות כתב האישום והמענה העבירות ופרטי המעשים כתב האישום שהוגש נגד ארבעת הנאשמים, אשר הראשון שבהם קטין יליד 8.2.2004, מייחס להם 3 עבירות: מעשה טרור של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה – 8 עבירות לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק), ביחד עם סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, התשע"ו – 2016 (להלן: חוק המאבק); התפרעות – עבירה לפי סעיף 152 לחוק; וכן חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני -ריבוי עבירות לפי סעיף 413ה לחוק בצירוף סעיף 144ו לחוק. לנאשם 4 לבדו מיוחסת עבירה נוספת של סיוע למעשה פזיזות באש ממניע גזעני – עבירה לפי סעיף 338(א)(3) לחוק, ביחד עם סעיף 31 לחוק בצירוף סעיף 144ו לחוק. יצוין כי בתחילה הוגש כתב אישום נגד הנאשמים 1- 3 ולאחר כ-10 ימים, עם מעצרו של הנאשם 4, הוגש כתב אישום מתוקן בו הוסף הנאשם 4 ועדי התביעה הנוגעים אליו. לפי הנטען בחלק הכללי של כתב האישום המתוקן (להלן: כתב האישום), החל מיום 13.4.21, במהלך חודש הרמדאן 2021, התרחשו ברחבי ארץ ובייחוד בירושלים, התפרעויות ותקיפות שכללו אלימות, זריקות אבנים וחפצים לעבר אנשים וכלי רכב בעלי חזות או סממנים יהודיים מתוך מניע גזעני, וכן התפרעויות על רקע לאומני נגד כוחות המשטרה והביטחון. ביום 10.5.21 חל יום ירושלים, והחל מיום זה החמירו ההתפרעויות בירושלים וגלשו לערים מעורבות אחרות ברחבי הארץ. באותו יום לאחר ירי רקטות מסיבי לאזור ירושלים ועוטף עזה, החל גם מבצע צבאי נרחב של צה"ל בעזה שכונה "שומר חומות". במקביל החלו התפרעויות והפרות סדר אלימות ברחבי הארץ, כולל חסימות כבישים, יידויי אבנים וחפצים לעבר אנשים וכלי רכב בעלי חזות או סממנים יהודיים, ולעבר כוחות המשטרה והביטחון, במוקדים רבים ברחבי המדינה, והכל על רקע לאומני. בפרק הבא המתאר את העובדות הנוגעות ספציפית לנאשמים שבפנינו נטען כי ביום 13.5.21 בשעות הצהרים המאוחרות, נאשם 4 ביחד עם אחרים שזהותם ידועה, נפגשו ברהט והחליטו להתקהל שלא כחוק ולסכן את ביטחון הציבור, בכך שיבעירו צמיגים על כביש 264 בין קיבוץ שובל והכניסה הדרומית לרהט, ובמקביל בנתיב השני של הכביש לכיוון צפון יידו אבנים על כלי רכב נוסעים, שבהם נהגים יהודים, על מנת לפגוע בהם ולעורר פחד ובהלה, והכל על רקע הפרות סדר במסגד אלאקצא ובמקומות נוספים בירושלים, וכן בלוד ובמקומות נוספים ברחבי הארץ. נאשם 1 הצטרף לקשר, ונאשם 4 התקשר לאחד בשם פלאח בלאל (להלן: פלאח), הזמין אותו להצטרף לאירוע המתוכנן, ופלאח הסכים והציע גם לאחיו – נאשם 2, וכן לנאשם 3 להצטרף להפרות הסדר והם הסכימו. פלאח ונאשמים 2 ו-3 נסעו ברכבו של פלאח למקום המפגש בשכונה 12 ברהט, ואילו נאשם 4 ואחרים רכשו מיכל דלק בתחנת דלק ברהט, והגיעו עם הדלק למקום המפגש ברהט. כמו כן הגיעו למקום המפגש פורעים אחרים, ובהם זהראן אלבחירי (להלן: זהראן), כאשר ברכב שבו הגיעו היו צמיגים רבים שנלקחו קודם לכן מפנצ'ריה ברהט. לאחר שנפגשו הפורעים והנאשמים במקום המפגש , התפצלו הנוכחים בתיאום מראש, וזהראן נסע עם אחר לבית הקברות שצמוד לכביש 264, בסמוך לכניסה הדרומית של רהט, בכדי להצית את הצמיגים על הכביש, לחסום את דרכם של הנוסעים בכביש ולעורר בהלה ופחד. לאחר שאיש ביטחון שעבר במקום ברכבו שאל אותם לפשר מעשיהם, האחר עזב את המקום, וזהראן שנותר לבדו הביא 6 צמיגים לשולי הכביש וניסה להבעירם, אולם הוא נבהל מניידת שהתקרבה אליו, וברח מהמקום כשהוא מותיר שם את הרכב. הנאשמים ביחד עם פורעים אחרים, כעשרה במספר, התקדמו לעבר הנתיב לכיוון צפון והחלו ליידות אבנים בצוותא לעבר כלי רכב שנסעו בכביש, כשרובם רעולי פנים, ופגעו בכמה כלי רכב שנסעו בהם נהגים יהודים. אחד מהפורעים בשם חאמד אלגילאוי (להלן: חאמד), היה מצויד באקדח חצי אוטומטי בקוטר 9 מ"מ שביכולתו להמית, ובתחמושת מתאימה, שאותם נשא עימו בלא היתר כדין. נאשם 3 יידה בעצמו כשלוש אבנים לעבר כלי רכב שנסעו בכביש, ופגע ברכב כסוף אחד, כאשר במקביל חאמד שלף את האקדח שהיה ברשותו וירה שתי יריות לעבר כלי הרכב שחלפו בכביש, על מנת לפגוע בנוסעים שבכלי הרכב ובקרבתם, וכתוצאה מכך נפגעו שני כלי רכב שונים שנסעו בכביש. לאחר הירי החלו ניידות משטרה להגיע למקום, והנאשמים ויתר המתפרעים החלו לעזוב את המקום. כתוצאה ממעשיהם של הנאשם והפורעים, נפגעו 8 כלי רכב שעברו בכביש באותו זמן, אשר פרטיהם מפורטים בסעיפים 15 – 22 לכתב האישום המתוקן, כאשר שניים מכלי הרכב נפגעו גם מהירי של האקדח. מכאן הואשמו הנאשמים כי בצוותא עם אחרים הם סיכנו חיי אדם בכך שהיו שותפים ליידויי אבנים לעבר כלי רכב שנסעו בכביש, היו שותפים לירי בנשק לעבר כלי תחבורה בנסיעה, באופן שיש בו כדי לסכן את כלי התחבורה או מי שנסע בו או נמצא בקרבתו, ומדובר במעשים שמהווים מעשי טרור, שנעשו מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני ואידיאולוגי, במטרה לעורר פחד ובהלה בציבור, תוך סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגופו של אדם ובבטיחות הציבור, ותוך שימוש בנשק. נטען עוד כי נאשם 4, בצוותא עם אחרים, סייע לאחרים להצית צמיגים על כביש 264, ובכך עשה באש ובחומר דליק מעשה נמהר, שיש בו כדי לסכן חיי אדם ולגרום לו חבלה. בגין כל המעשים הללו הואשמו כל הנאשמים כפי שפורט לעיל ב-8 עבירות של מעשה טרור של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה, בעבירה של התפרעות וכן בריבוי עבירות חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני, ונאשם 4 לבדו הואשם גם בעבירה נוספת של סיוע למעשה פזיזות באש ממניע גזעני. המענים לכתב האישום נאשם 1 הכחיש הכחשה גורפת את כל המיוחס לו בכתב אישום, טען כי לא השתתף באף אחד מהאירועים הנטענים בכתב האישום, וכלל לא היה במקום שבו התרחשו חלק מהאירועים שבכתב האישום; נאשם 2 ענה באופן זהה למענה שענה נאשם 1. נאשם 3 הודה כי זרק 3 אבנים לאחר שהתגרו בו הנוכחים במקום, אך הכחיש כי פעל ממניע לאומני, והכחיש מחוסר ידיעה כי אחת האבנים שהשליך פגעה ברכב שנסע בכביש. לדבריו, מיד לאחר זריקת האבנים עזב את המקום, ולא היה שותף לאירועים שהתרחשו לאחר מכן. המענים הנ"ל נמסרו במרץ 2022, ונאשם 4 ענה באיחור, רק ביוני 2022, והעלה טענה של הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית, מפני שאדם נוסף שהיה לדבריו "הרוח החיה" מאחורי האירוע, כלל לא הועמד לדין. הנאשם כפר בכתב האישום והכחיש כי היה בזירת האירוע. להלן אסקור את הראיות בתיק, תחילה את פרשת התביעה ולאחר מכן את פרשת ההגנה, בהמשך אפרט את טיעוני הצדדים ואגדיר את גזרת המחלוקת ביניהם, ולבסוף אדון ואכריע בדינם של הנאשמים. במסגרת סקירת העדויות של עדי התביעה, אפרט את החלק הרלוונטי לענייננו מתוך האמרות שנגבו מהם במהלך חקירתם במשטרה. פרשת התביעה במסגרת פרשת התביעה העידו בפנינו 15 עדים, אשר ניתן לחלק אותם לשתי קבוצות שונות: הקבוצה האחת כוללת ששה עדי ראיה שהפלילו את הנאשמים במהלך חקירתם במשטרה, אשר כפי שיפורט להן הוכרזו כולם כעדים עוינים במהלך עדותם. שתי טענות עיקריות עלו בעדויותיהם על ידי עדי הראיה: הטענה האחת כי הופעל עליהם לחץ כבד במהלך החקירה בשב"כ ובמשטרה, והיו שטענו כי אף עונו במהלך החקירה בשב"כ, ולכן הודו והפלילו אחרים בדברים שלא עשו; וטענה נוספת שהועלתה ע"י חלק מהם הייתה כי הם העלילו עלילת שווא על חלק מהנאשמים, כדי לנקום באותם נאשמים שהפלילו אותם. הקבוצה השנייה כוללת את עדויותיהם של חוקרי השב"כ וחוקרי המשטרה שהיו מעורבים בחקירתם של הנאשמים, שהעידו בפנינו על אופן חקירתם של הנאשמים, והתייחסו גם לטענות שהעלו הנאשמים על הלחץ והעינויים שעברו במהלך החקירה. סקירת הראיות במסגרת פרשת התביעה תיעשה אפוא בסדר הבא: תחילה תיסקרנה העדויות של עדי הראיה המפלילים; לאחר מכן – העדויות של חוקרי המשטרה שגבו את אמרותיהם של עדי התביעה, ולבסוף תובאנה העדויות של חוקרי השב"כ שהיו מעורבים בחקירת הנאשמים, ואחריהם אתייחס בקצרה למוצגים שהוגשו במסגרת פרשת התביעה. עדי הראיה טרם סקירת עדויותיהם של עדי הראיה המפלילים, שהם ששת עדי התביעה הראשונים, יש להקדים שלוש הערות: ההערה הראשונה היא כי כל העדים הללו הכחישו בפנינו את הגרסה המפלילה שמסרו בחקירתם במשטרה. לכן, לבקשת ב"כ המאשימה, כל אחד מהעדים הללו הוכרז בחקירתו הראשית כעד עוין, והמאשימה הגישה את האמרות שנגבו מהעדים הללו בחקירתם במשטרה, וביקשה כי בית המשפט יעדיף את הגרסה שנמסרה באמרות הללו, על פני הגרסה המכחישה שמסרו העדים הללו בעדותם בפנינו, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. לכן, בסקירת עדויותיהם של העדים הללו, תובא בתחילה סקירה של האמרות שמסרו במשטרה, ולאחר מכן תובא סקירה של העדויות בפנינו, כדי להציג בסדר כרונולוגי את התמונה המלאה של הראיות שהובאו בפני בית המשפט במסגרת פרשת התביעה. ההערה השנייה היא כי נגד כל העדים המפלילים התנהל משפט בפני מותב אחר, שבו יוחסו לעדים הללו עבירות דומות לאלו שמיוחסות לנאשמים שבפנינו. מדובר בתפ"ח 34689-06-21 (להלן: התיק המקביל), אשר בו הגיעו העדים הללו להסדר טיעון, שבמסגרתו הוגש כתב אישום מתוקן, שהוגש וסומן ת/1א, והנאשמים שם, שהם העדים המפלילים כאן, הורשעו על פי הודאתם בביצוע המעשים והעבירות שיוחסו להם באותו כתב אישום מתוקן, ועוד תהיה לכך התייחסות בהמשך בדיון על העדויות של העדים המפלילים. וההערה השלישית היא טכנית: בשל ריבוי הפרטים בעדויות של העדים הללו, ובכדי להקל על הקורא לזהות נכונה את המיקום הגאומטרי של כל אחת מהדמויות המוזכרות בסקירה זו, יצוינו הדמויות הללו בדרך כלל גם בשמם וגם במספר סידורי מתאים: עדי התביעה לפי סדר עדותם בפנינו, והנאשמים לפי סדר הופעתם בכתב האישום, למשל: עד תביעה 1 בלאל, ונאשם 2 אדהם, אלא אם מדובר באזכורים סמוכים זה לזה. בכדי לשמור על אחידות בהזכרת השמות, הם יוזכרו בדרך כלל לפי האזכור שבכתב האישום. כמו כן, ככלל כל עד יכונה בפרק שמוקדש לו בשם "העד" או "הנאשם" לפי העניין. עד תביעה 1 - בלאל אלקשעאלה האמרות במשטרה מהעד נגבו 4 אמרות במהלך חקירתו במשטרה, אשר בחלק מהן הוא מפליל חלק מהנאשמים. באמרה הראשונה ת/2 כאשר העד היה מנוע מפגש עם עורך דין, ציין העד כי הוא גר ברהט וכי ביום 13.5.21 בחג העיד אל פיטר הוא הלך עם חברו נאשם 4 נזיר, אף הוא מרהט, לבית קפה ברהט, ובהיותם בבית הקפה הם הצטרפו לשולחן של צעירים אחרים מרהט, שהזמינו אותם להצטרף אליהם, ואחד מהיושבים שם הציע לכל היתר ללכת "לעזור לערבים בלוד נגד היהודים בגלל מה שקורה שם" (ש' 28). הוא ונאשם 4 לא הסכימו לנסוע ללוד, אך הסכימו להצטרף להצעה אחרת שהוצעה להם, להשתתף בהפרות סדר בכביש שובל – משמר הנגב, בגלל מה שקורה באלאקצא. העד נסע ברכבו, ביחד עם נאשם 4 ועוד שניים, קנה בקבוק בנזין בתחנת דלק, והביא אותו לשני חברים אחרים שהתארגנו לצאת ברכב להפרות הסדר, כשהם מצוידים בצמיגים לצורך הבערתם בכביש, כשהעד ביחד עם אלה שהיו ברכבו, הלכו רגלית לכביש. כשהגיעו לכביש "התחיל יידוי אבנים כולם זרקו" כלשונו (ש' 40). העד ציין כי נאשם 4 "התקשר לחבריו השחורים" והגיעו שלושה מהם, והוסיף כי האירוע קרה "בגלל מה שקורה בישראל בגלל ירושלים ואלאקצא" (ש' 63). האמרה השנייה ת/3 אינה רלוונטית לנאשמים שלפנינו. באמרה השלישית ת/4 שנגבתה לאחר שנועץ בעו"ד, נשאל העד אם היו עוד אנשים באירוע שהוא לא הזכיר באמרות הקודמות, והשיב: "יש גם את .......... גילו 17 שנה בערך מרהט" (ש' 21), ובכך אישר העד כי גם נאשם 1...... היה איתם באירוע. גם באמרה הרביעית ת/5 שנגבתה לאחר שנועץ בעו"ד, שב וציין כי נאשם 4 התקשר לחברים כהי עור וביקש שיגיעו להפגנה. בעקבות השיחה הזאת אכן הגיעו כמה אנשים כהי עור, שמתוכם הוא זיהה את נאשם 2 ואת אחיו פאלח, שהגיעו למקום ההפגנה, אך העד ציין כי לא ראה מה הם עשו בהפגנה (עמ' 5, ש' 7 ו-8). העדות בפנינו חקירת ב"כ המאשימה העד ציין כי הוא מכיר רק את נאשם 4 נזיר ואינו מכיר את יתר הנאשמים, והוסיף כי זה היה המעצר הראשון שלו, וכי לא ראה את הוריו במשך כמעט 20 יום, היה בצינוק קטן של מטר על מטר, "לא ישן ולא כלום, אין אוכל ואין שום דבר" כלשונו (עמ' 22, ש' 4). העד נחקר ע"י חוקר שב"כ בשם סרוסי, ולדבריו בשלב מסוים במהלך החקירה, הכניסו לתאו בצינוק 3 אנשים שחורים שהיכו אותו בפנים, וכששאל מדוע מכים אותו, השיב אחד מהם "בגלל שאתה מסתלבט על שב"כ" (שם, ש' 30). העד ציין עוד כי חש ברע במהלך אחת החקירות, ובמרפאה אילצו אותו לקחת כדור שאינו מכיר. העד אישר כי ביום האירוע הוא ישב בבית קפה ברהט, שאליו הגיע ביחד עם נאשם 4, וכבר היו שם שלושה אחרים שהוגשו נגדם כתבי אישום בתיק המקביל. העד הכחיש כי שוחחו על האירועים שהיו בלוד ובכל הארץ באותם ימים, וסיפר כי תכנן ביחד עם נאשם 4 ללכת לאילת בחג, ומבית הקפה הם הלכו לביתו להתארגן, ונסעו לאילת (עמ' 30, ש' 26). כשנשאל אם השתתף באיזה אירוע אחרי בית הקפה שבגינו הוא יושב במעצר, השיב בשלילה וטען כי אם היה אירוע כזה, מדוע לא נעצר באותו יום, והוסיף: "אני ישבתי באילת, ישבתי עם אנשים" (עמ' 31, ש' 11). העד עומת עם דברים שמסר בחקירתו הראשונה במשטרה, כי שניים מהנוכחים במסעדה הציעו להם להשתתף בהבערת צמיגים ויידוי אבנים בכביש שובל בגלל מה שקורה באלאקצא, וכי הוא ונאשם 4 הביעו הסכמה להשתתף בכך, והעד השיב כי הכחיש את הטענות הללו כבר בחקירתו בשב"כ, וכי חוקרי השב"כ הם שאילצו אותו להודות בכך ואיימו עליו שאם יסרב יוחזר לצינוק. העד עמד על גרסתו כי "מבית הקפה זה לבית, התארגנו אני ונזיר ויצאנו לאילת" (עמ' 33, ש' 22), ואף טען כי הכל היה רגוע באותו יום, גם ברהט וגם בשובל. בעקבות דבריו הוכרז העד כעוין, והתאפשר לב"כ המאשימה לחקור אותו בחקירה נגדית. בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ המאשימה, שנשאל מדוע הודה במשפטו בתיק המקביל בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, והשיב כי בית המשפט שדן בעניינו רק ווידא את זהותו, וכלל לא שאל אותו אם הוא מודה במיוחס לו (עמ' 36, ש' 29 – 33), ובהמשך הוסיף כי "היא (השופטת – א.מ.) דיברה אתי, נכון, אבל לא על כתב האישום" (עמ' 38, ש' 6). כשנשאל מה השיב לחוקר השב"כ ששאל אותו מה הייתה מעורבותו באירוע באותו יום השיב: "אני לא זוכר דבר כזה שהוא שאל אותי, אבל לא היה אירוע, שישאלו אותי גם על האירוע הזה" (עמ' 43, ש' 16). העד הכחיש גם כי במפגש בבית הקפה ברהט דיברו על הבערת צמיגים ויידוי אבנים, וטען כי "הדיבור היה על טיולים, לאיפה הולכים ומתי" (עמ' 46, ש' 6), וכי לא היה כל דיבור על הפרות סדר. בהמשך ציין העד כי אינו זוכר שנחקר במשטרה 4 פעמים, הכחיש כי חתם על האמרות שנגבו ממנו, וטען כי מה שנחזה להיות כחתימתו – לא נחתם על ידו (עמ' 49 – 52). העד הכחיש גם כי נצפה בתחנת הדלק ברהט, וכשנשאל מדוע זיהה את עצמו בחקירה במשטרה, השיב תחילה כי היכו אותו במהלך החקירה בשב"כ ואילצו אותו להגיד את השם שהם רצו. כשהובהר לו כי נשאל על חקירתו במשטרה ולא על החקירה בשב"כ, שינה את תשובתו וטען כי אינו זוכר שהציגו לו את הסרטון של תחנת הדלק בחקירתו במשטרה. בעקבות תשובתו הוצג בפניו הסרטון, והעד ציין כי הרכב שנראה בסרטון אינו הרכב שלו, וטען גם כי אינו מזהה את האיש שירד מהרכב עם בקבוק בידו. כשהוטח בו כי בחקירתו במשטרה אישר כי הרכב שלו וכי הוא היה ברכב, הכחיש את הדברים (עמ' 57, ש' 5 – 16), וטען גם כי אינו זוכר שאמר במשטרה כי הלך לקנות בנזין לעד תביעה 4 חאמד שנתקע בלי בנזין (עמ' 58, ש' 23), ולאחר מכן הכחיש את הדברים (עמ' 59, ש' 10, וכן עמ' 60, ש' 19). בהמשך טען כי כלל לא אמר את הדברים שיוחסו לו, אלא חוקר המשטרה בדה אותם מלבו וכתב דברים שלא נאמרו ע"י העד (עמ' 62, ש' 4 – 18). כשהוטח בו כי בחקירתו השלישית במשטרה ת/4 זיהה כי מי שירד מהרכב מהמושב שליד הנהג הוא נאשם 4 נזיר, הכחיש את הדברים, וטען כי כלל לא היה ברכב: "אני לא הייתי ברכב, אני לא הייתי שם כדי להגיד שנזיר היה אתי גם" כלשונו (עמ' 65, ש' 26). בהמשך, עומת העד עם הגרסה שמסר במשטרה, כי נאשם 4 נזיר התקשר לחבר שלו והזמין אותו לאירוע, ולאחר שהעד טען כי אינו זוכר דבר כזה, הוטח בו כי נאשם 3 אנס מסר במשטרה בחקירתו מיום 10.8.21 גרסה זהה לגרסה שמסר העד, כי נאשם 4 נזיר אכן התקשר לחבריו, ובעקבות זאת הגיעו עד תביעה 2 פלאח ואחיו אדהם שהוא נאשם 2, ויתירה מכך נאשם 3 אף ציין כי הוא ונאשם 2 יידו ביחד אבנים במהלך האירוע, והיו איתם נאשם 4 והעד. העד התבקש להסביר את הזהות בגרסאות שהוא ונאשם 3 אנס מסרו במשטרה, וכך השיב: "אני אומר לך שלא, אבל אולי הם לחצו עליו להגיד אותו הסיפור, שיהיה דומה אליו..." (עמ' 68, ש' 27). העד הכחיש גם כי מסר בחקירתו שגם נאשם 1 .......השתתף באירוע, וטען כי כלל אינו מכיר את נאשם 1, ועמד על טענתו גם כשהוטח בו שעד תביעה 5 ......, הפליל את העד ואת נאשם 1 כמי שהשתתפו באירוע. כשנשאל מדוע השתתף בהתפרעות של זריקת האבנים והירי, שב והכחיש כי השתתף בכך: "אני לא משתתף בדברים כאלה. אני בן אדם ששומר על עצמי... אני לא עושה דבר כזה" (עמ' 71, ש' 1 – 3), ובהמשך אף ציין כי המועד שבו נטען כי הייתה ההתפרעות מושא כתב האישום, היה לאחר שהסתיים "שומר חומות", ובלשונו: "לא היה את שומר חומות, הם סיימו, אנחנו, אתה מדבר על תאריך שלא היה שום דבר, היו אנשים רגועים והיה הכל רגוע, במצב הזה" (עמ' 72, ש' 1 – 3). כשנשאל כיצד הוא מסביר את הגרסה המפלילה של נאשם 3 אנס שנחקר רק במשטרה ולא בשב"כ, השיב: "... זה ילד שאולי מתחת לגיל והוא לא יודע מה, וגם השוטרים, תדע לך, הם לוחצים על בן אדם, וגם אפילו הם שמים אליו גם מילים כמו שעושים בשב"כ... השוטרים שייכים לשב"כ" (שם, ש' 16 – 20). בהמשך עדותו עומת העד עם ההודאה שלו בכתב אישום מתוקן, שהודה בתיק המקביל במסגרת הסדר הטיעון, ונטען כלפיו כי במסגרת כתב האישום המתוקן הודה בין היתר שתכנן לזרוק בחבורה אבנים על כלי רכב נוסעים, כשבהם נהגים יהודים, "כדי לעורר פחד ובהלה, והכל על רקע הפרות הסדר במסגד אל אקצה" (עמ' 75, ש' 7), והעד השיב כי פעל בהתאם להנחיות שקיבל מעורך דינו, וכך תיאר את נסיבות הודאתו, ואת הדו-שיח שהתקיים בינו ובין השופטת: "היא לא אמרה לי אל אקצה ולא שאלה אותי על כלום, היא רק שאלה אותי, האם אתה מודה בכתב האישום המתוקן? ואמרתי לה שכן" (שם, ש' 16). כשנשאל במה חשב שהודה השיב: "אני חשבתי שעורך הדין, המתוקן, אני לא מבין מה זה כתב האישום, כתב האישום, זה אפילו לשחרר אותי לבית" (עמ' 77, ש' 7). בהמשך הוטח בעד כי גם עד תביעה 6 נאסים הפליל אותו וגם את נאשם 1 ......ואחרים כמי שהשתתפו באירוע של זריקת אבנים, ומסר גרסה דומה לגרסה שהוא (העד) מסר במשטרה, והעד השיב: "אבל אני לא הייתי שם, אני לא מכיר את מה שיש, את מה שהם מדברים על זה" (ש' 23). העד שב והכחיש כי היו הפרות סדר באותו יום, גם כאשר ב"כ המאשימה ציין בפניו כי ב-13 במאי "היה עוד בלגן גדול בכל הארץ" כלשונו (עמ' 78, ש' 14), ועמד על גרסתו המכחישה גם שנאמר לו כי גם עד תביעה 2 פלאח הפליל אותו ומעורבים נוספים בזריקת אבנים באותו אירוע על רכבים של יהודים, בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא. גם כאשר הוצג בפניו הסרטון שהוצג לו בחקירתו הראשונה במשטרה, אשר בה אישר כי מדובר בזריקות אבנים שהוא נטל בהן חלק, העד שב והכחיש כי היה מעורב בכך, וטען כי אינו משתתף באירועים כאלה. בהמשך נשאל העד על שינויי הגרסה בין האמרה הראשונה ת/2 שבה טען כי עמד מאחור הרחק מהכביש, ובין הגרסה שמסר כמה ימים לאחר מכן בת/4, שבה טען כי עמד בצמוד לכביש, והעד שב וטען כי כלל לא היה שם וכי חוקרי המשטרה המציאו דברים שהוא לא אמר (עמ' 82, ש' 14 – 21). בהמשך הציגו בפני העד סרטון נוסף שהוצג לו בחקירתו במשטרה, וכן תמונות של אנשים שהעד זיהה בחקירתו כמי שהשתתפו בזריקות האבנים, והעד טען בעדותו בפנינו כי אינו מזהה את האנשים שבתמונות, טען "שהשב"כ לחץ עליי להגיד את זה על האנשים, ואני לא זיהיתי אותם" (עמ' 85, ש' 23), והכחיש דברים שנרשמו מפיו בחקירתו במשטרה כי זיהה את האנשים שבתמונות מפני שהוא מכיר אותם מהכפר. בהמשך העד נחקר על דברים שמסר באמרה האחרונה שלו ת/5, כאשר החוקר הטיח בו כי עד תביעה 3 זהראן מפליל אותו כמי שהתקשר אליו ואמר לו כי מדובר בהפגנה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא, וביקש ממנו שיבוא להפגנה ויביא צמיגים, והעד השיב על כך שפגש את זהראן במעבר כשהוא יצא לדיון, "ואמרתי לו, למה דיברת דבר כזה? אמרו לי השב"כ, אם אתה אומר כזה אני משחרר אותך לבית, ובגלל זה אני אמרתי" (עמ' 90, ש' 25). בסוף החקירה של ב"כ המאשימה נשאל העד מדוע לא טען בחקירה האחרונה, לאחר שכבר התייעץ עם עו"ד, שכל מה שאמר קודם לכן הוא שקר וכי כלל לא היה באירוע, כפי שציין על פרטים אחרים שנטענו נגדו כי מדובר בשקר, כמו על הדברים שאמרו עליו עד תביעה 2 פלאח ועד תביעה 3 זהראן. לאחר שנשאל שוב ושוב אותה שאלה, ולאחר שהתחמק מלהשיב עליה והתייחס לעניינים אחרים שלא נשאל עליהם, השיב העד את התשובה הבאה: "אני אמרתי לו שזה שקר, אבל למה הוא לא האמין לי על הדבר הזה? למה הוא האמין לי לגבי הנשק, ולא האמין לי?", והדברים התבהרו בדו שיח שהתקיים בין ב"כ המאשימה ובין העד כדלקמן: "ש: בלאל, אני רוצה להבין, בוא, אני רוצה לסיים ואני רוצה להבין את הגרסה שלך. אתה אומר על הנשקים אמרתי שזה שקר, והשוטר כתב שזה שקר, לגבי ההפגנה אני אמרתי לשוטר שזה שקר, אבל השוטר כתב שאני הודיתי ושהפללתי את כל האנשים פה? ת: אני לא יודע, הוא מעוניין בתיק הזה, זה חשוב לו. ש: זה מה שקרה, ככה קרה? ת: כן" (עמ' 105, ש' 10 – 23). ב"כ המאשימה הציג בפני העד את האמרה הראשונה שהוא חתום עליה ת/2, ושאל אם זו חתימתו, והעד השיב בשלילה. העד התייחס גם לחתימות בשורות 77 ו-91, שבהן נערכו שינויים בכתב יד, והכחיש גם כי החתימות הללו נחתמו על ידו. החקירה הנגדית בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 1 ......., ציין העד כי לא הכיר את נאשם 1 לפני התיק הזה, וכי שמע את שמו לראשונה בחקירה שלו בשב"כ: "הם שאלו אותי על בשאר, הרבה דברים שאלו אותי על בשאר, בשאר ובשאר, ואני אמרתי להם שאני באמת לא מכיר את בשאר, מי זה בשאר?" (עמ' 280, ש' 19). העד ביקש מהשב"כ לראות תמונה שלו, ולאחר שהראו לו תמונה אמר שאינו גר בשכונה שלו ואינו מכיר אותו. כשנשאל בעדותו אם ראה את נאשם 1 בימים 12 – 14 במאי 21, השיב בשלילה, ובהמשך הבהיר: "אני לא יודע האם הוא היה שם או לא שם, אני לא מכיר אותו בכלל" (עמ' 281, ש' 32). כשנשאל על זכ"ד של השב"כ שבו נכתב כי העד ראה את נאשם 1 במהלך האירוע, השיב העד כי אינו זוכר שאמר זאת, והוסיף כי היה 12 שעות בחקירה, ואמר את מה שהחוקרים ביקשו ממנו שיגיד (שם, ש' 23), וכך נהג גם בשב"כ וגם במשטרה. בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 2 אדהם נשאל העד אם אמר את הדברים שרשומים בעדותו, והשיב "אני אמרתי להם שאני לא מודה בזה, ושאני לא מכיר אותם, אבל הוא אמר לי אתה מחויב להגיד על זה... תגיד שאתה מכיר אותו במשטרה, תלך לשם ותרשום" (עמ' 285, ש' 1 - 5). העד ציין כי נחקר בשב"כ כשידיו קשורות לאחור, וכי הזכיר בחקירה את השמות של אנשים שהחוקרים אמרו לו להזכיר, למרות שאינו מכיר אותם, מפני שאיימו עליו בעינויים אם לא ישתף פעולה: "אתה לא חוזר, ואתה תפתח אתנו מלחמה, אנחנו אני לא יודע מה עושים בך, הזה של השוקר, לשים אותו על הראש" (שם, ש' 29). העד ציין עוד כי בעת שנחקר בשב"כ, אחד החוקרים שתואר כ"שמן ולובש משהו צהוב כזה" היכה אותו. העד אישר כי אכן אמר את הדברים שנרשמו מפיו בחקירה, אך טען כי עשה זאת מפני שהשב"כ אמרו לו להגיד את זה. כשנשאל מדוע אמר בחקירתו במשטרה דברים שהשב"כ אמרו לו להגיד, השיב כי היה שיתוף פעולה בין השב"כ למשטרה, ובלשונו: "שאתה לא יודע האם השב"כ נותן דף למשטרה, להגיד להם שהוא, תיתנו לו לדבר את מה שבדף הזה, על הדף הזה, לשים אותם אחד מול אחד" (עמ' 290, ש' 29), ובהמשך הוסיף כי היה חוקר שב"כ שנכנס ויצא במהלך חקירתו במשטרה, ודיבר עם חוקרי המשטרה, מבלי שהעד היה יכול לשמוע על מה דיברו. בהמשך עדותו ציין העד כי יום אחד, לאחר שהוחזר לתאו בצינוק בתום חקירתו במשטרה, חוקר משטרה הגיע אליו לצינוק ואמר לו את הדברים הבאים: "הוא אומר לי מה להגיד, כאילו מתי לחזור למשרד שלו... אני זוכר שהוא אמר לי הרבה דברים, כאילו בכוח להגיד אותם... והוא מנסה להגיד לך דברים, סיגריות או מים, משהו טוב אני אביא לך כדי שתגיד את זה" (עמ' 292, ש' 1 – 7). לדברי העד, אותו חוקר אמר לו לדבר על זריקות האבנים ושריפת הצמיגים, והוא אמר לו גם שמות של אנשים שהוא צריך להזכיר אותם בחקירה, ובין היתר הזכיר את נאשם 1 ......, והעד הוסיף כי שיחות כאלה עם חוקר המשטרה ליד תאו בצינוק, קרו הרבה פעמים (שם, ש' 31). החקירה הנגדית של ב"כ נאשם 4 נזיר, עסקה ברובה בנסיבותיו האישיות של העד ובתנאי מעצרו, ובחלק ממנה התייחס העד גם לחקירתו בשב"כ ובמשטרה. כשנשאל כמה זמן היה בחקירות של השב"ב, השיב: "הייתי בחקירות של שב"כ 30 יום, ו - 15 יום במגידו אצל החוקרים האלה גם, שעובדים אצל השב"כ", ובהמשך הבהיר כי הוא מתכוון למדובבים (עמ' 308, ש' 14 – 17). העד ציין עוד כי הובל לחקירות כשעיניו מכוסות, וכך גם הושיבו אותו על כיסא בחדר החקירות, ואזקו אותו בידיו וברגליו, כשהוא נותר כסוי עיניים כ-20 דקות עד שהחוקר מגיע (עמ' 312). מדובר בכיסא ברזל עם רגל מרכזית אחת, שאליה נקשרו האזיקים. בהמשך עדכן העד את גרסתו וציין כי במהלך חקירותיו הרגלים היו אזוקות רק לפעמים ולא כל הזמן. העד הוסיף כי הבטיחו לו תנאים משופרים אם ישתף פעולה בחקירה, ובלשונו: "אם אתה הלכת עם התנאים שלהם, הוא מסכים לשים אותך כאילו בווילה, תשב עם בריכה ועם הכל", ובהמשך הבהיר את כוונתו: "שהוא יחזיר אותך למקום נוח, עם אוכל טוב, תשתה ותעשן, עם אנשים, אני אתן לך מה שאני רוצה אבל עם התנאים שלו, תסכים עם התנאים שלו והוא יסכים למה שאתה רוצה" (עמ' 317, ש' 29 – עמ' 318, ש' 4). כשנשאל מה הבין כשחוקר שב"כ אמר לו שעדיף לו שיסיים, השיב: "אני הבנתי מזה, שאת מה שהוא רוצה אני אגיד... ואחרי זה הוא נותן לי תנאים יפים, מחזיר אותי לאגפים עם אנשים, אבל בוא נסכים את זה בינינו" (עמ' 321, ש' 1 – 4), ובהמשך הוסיף כי במהלך חקירתו, שמע פעמים רבות את המילים הללו שעדיף לו לסיים. העד אישר כי בחקירתו בשב"כ סרוסי היה החוקר הדומיננטי, אבל היו עוד אנשים בחדר החקירות, וכך תיאר את חלקם בחקירה: "אלה מערבבים, הם רק מאיימים, הם לא עושים כלום" (עמ' 322, ש' 21). בסוף החקירה הנגדית סיכם בא כוחו, עו"ד דרוויש את עדותו של העד במילים הבאות: "אפשר בשורה התחתונה לסכם את זה, בזה שאתה נחקרת בתנאים מאוד קשים?... בחקירה הם אמרו לך את מה שהם מצפים ממך לעשות, ובסוף אתה גם סיפקת להם את הסחורה, כי אתה רצית לסיים ולעבור לווילה, נכון?" והעד אישר את הדברים, והוסיף כי לא רק הוא נחקר בתנאים קשים, אלא גם עצורים אחרים ששוחח איתם, והיו אף כאלה שנחקרו בתנאים קשים יותר (עמ' 326, ש' 22 – 28). בחקירה החוזרת לב"כ המאשימה נשאל העד כיצד מתיישבת טענתו כי הוא הזכיר את נאשם 1 .......מפני שהחוקרים אמרו לו קודם לכן את שמו, עם העובדה שבאמרה הרביעית שלו ת/5, הוא סיפר ביוזמתו שנאשם 1 החביא את הרכב של עד תביעה 2 פלאח, מבלי שאף אחד הזכיר לו את השם, והעד השיב כי שמו של נאשם 1 לא יצא מפיו, והוא לא יודע מי הוסיף את שמו באותה אמרה (עמ' 328). לאחר מכן, התבקש להסביר את הסתירה בגרסאות השונות שמסר ביחס לנוכחותו בתחנת הדלק ברהט, כאשר בעדותו ביום 20.6 הכחיש כי היה עם רכבו בתחנה, ואילו בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 2 הוא הודה שהיה בתחנה, והעד השיב כי אכן היה בתחנה, אך היה שם כדי לתדלק את הרכב שלו, והוא לא מילא דלק בג'ריקן. עד תביעה 2 – פלאח בלאל האמרות במשטרה אמרתו הראשונה ת/8ו נגבתה מהעד לאחר שהתייעץ עם עו"ד, וכבר בתחילת האמרה אישר כי ביום הראשון של חג עיד אל-פיטר, התקשר אליו נאשם 4 נזיר וביקש ממנו שיבוא לחורשה שליד שכונה 12 ברהט, והוא אכן הגיע לרהט בשעת צהרים מוקדמת, ביחד עם אחיו אדהם נאשם 2, וכן עם נאשם 3 אנס ואדם נוסף, ברכב שבו הוא נהג, והם פגשו ברהט את נאשם 4 נזיר ואת עד תביעה 1 בלאל ואנשים נוספים, כעשרה במספר בסך הכל. הרכב שבו הגיעו נלקח למקום אחר כדי שלא יראו אותו במקום המפגש באופן שעלול לחשוף את המפגש, והחלה שם התארגנות "לעשות הפגנה, ולזרוק אבנים לעבר רכבים ישראליים שעוברים על כביש שובל, מבאר שבע לבית קמה, וזה בגלל כל מה שקורה בירושלים והאקצא כנגד הערבים, ואחרי זה החלו הצעירים לזרוק אבנים על הרכבים העוברים משם" (ש' 46 – 48), כאשר העד ציין כי הוא עצמו זרק 7 אבנים על הרכבים. העד ציין כי ראה אקדח על מותנו של אחד האנשים שהיה רעול פנים, והוסיף כי כל מי שהיה שם השליך אבנים על רכבים שנסעו בכביש, ובין השמות שפרט, הזכיר גם את נאשמים 2, 3 ו-4, אדהם, אנס ונזיר בהתאמה, וכי "המטרה הייתה נגד רכבים של יהודים" (ש' 84). העד ציין עוד כי בזמן שהיה שם, לא הובערו צמיגים. כשנשאל מה קרה לאחר שהוא זרק את האבנים, השיב העד כי הוא והאנשים שהגיעו אתו חזרו לביתם ברכב שבו הגיעו, וכי הציע לנאשם 4 לבוא איתם אך הוא סירב ונשאר במקום, ובזמן שכבר היו ברכב בדרכם החוצה, העד שמע 4 – 5 יריות אקדח מכיוון החורשה. באמרה השנייה ת/9 ציין העד כי כשנאשם 4 נזיר הזמין אותו ביום הראשון של החג לשבת אתו ועם חבריו ברהט, הוא לא שאל מה הסיבה מפני שזה היה יום חג. כשנשאל מדוע החביאו את הרכב שבו הגיע, השיב: "כדי שהמשטרה לא תראה את הרכב שם ולא תגלה אותנו" (ש' 63). העד שב ואישר כי במהלך האירוע זרק 7 אבנים שלקח מהחורשה, לעבר כלי רכב שנסעו בכביש, אך לא ראה שפגע ברכב כלשהו. כשנשאל מדוע זרק אבנים לעבר רכבים במהלך האירוע, השיב: "בגלל המצב שהיה וההפגנות שהיו בישראל, בגלל אלקודס ואלאקצא, ובגלל מה שקורה נגד ערבים... לא נותנים להם להתפלל באלאקצא" (ש' 85 – 88), והוסיף כי המטרה הייתה לזרוק אבנים על נהגים יהודים. עם זאת, העד הכחיש כי שמע על תכנון לירי ולהבערת צמיגים במהלך האירוע (ש' 103 – 110). העד ציין כי בעת שהשליך אבנים הוא לא היה קרוב לכביש אלא למעלה בגבעה, ולכן לא נפגעו רכבים מהאבנים שהשליך (ש' 216). באמרה שלישית ת/10 העד שב ואישר כי השתתף בהפגנה ואף יידה אבנים ביום האירוע. כשנשאל אם נאשם 4 נזיר שהזמין אותו להגיע לחורשה, אמר לו מה סיבת ההזמנה, השיב בשלילה, וכשעומת עם דברים שאמר עד תביעה 1 בלאל בחקירתו במשטרה כי נזיר אמר להם שיש הפגנה בכביש הראשי, והזמין אותם להשתתף בהפגנה, עמד העד על גרסתו כי נזיר לא פירט את מטרת ההזמנה (ש' 19). העד ציין כי בסרטון שהוצג בפניו הוא מזהה את בלאל שלא היה רעול פנים, לפי גופו ולבושו, אך טען כי הוא חזר לביתו ביחד עם אחיו בדרך אחרת, ועמד על גרסתו גם כשנאמר לו כי בלאל מסר בחקירתו במשטרה כי העד היה יחד אתו באותו זמן. העד שב וטען כי כשזרק אבנים היה במעלה הגבעה הסמוכה, במרחק של 7 – 8 מטרים מהכביש (ש' 46). כשהוצגו בפניו תמונות שהורדו מהטלפון שלו, העד ציין כי מדובר ברעולי פנים ששייכים לארגוני טרור בעזה, וטען כי הסתכל בתמונות הללו מפני שרצה לדעת חדשות על המלחמה. העד אישר כי הוא יודע שחמאס הוא ארגון טרור, אך שלל כי הוא תומך בחמאס. בסוף האמרה מסר העד כי יש לו ארבעה אחים שמתגוררים בעזה, מפני שאביו במקור מעזה ועבר לישראל (ש' 110). העדות בפנינו בחקירתו הראשית לב"כ המאשימה התבקש העד לספר מה קרה באותו יום של עיד אל פיטר, והשיב כי יש לו רכב מסוג גולף, וכי באותו יום הגיע לחורשה ברהט בגלל החג: "... אני הגעתי בגלל החג, חשבתי שיש מנגל, על האש, וראיתי הרבה אנשים רעולי פנים והלכתי וזהו" (עמ' 109, ש' 29). כשנשאל מה עשה כשראה את רעולי הפנים, השיב: "זרקתי אבנים, חזרתי לרכב והלכתי, וזהו" (עמ' 110, ש' 11), והוסיף כי זרק את האבנים "סמוך לכביש של שובל" (שם, ש' 25), וכי הוא אינו יודע לאיפה זרק את האבנים (ש' 33). כשנשאל מי הזמין אותו לחורשה, השיב תחילה "אף אחד", וכשעומת עם דברים שמסר במשטרה, אישר כי בחקירתו במשטרה אמר שנזיר הוא שהזמין אותו, אך הוסיף: "זה סתם, זה הכל דיבורים של שב"כ, זהו, בלחץ אני אמרתי את הכל וזה לא היה" (עמ' 111, ש' 13), ושב על הדברים הללו בניסוח שונה בהמשך עדותו (שם, ש' 23 וכן ש' 30). כשנשאל עם מי הגיע לחורשה, השיב כי בא לבד. בעקבות זאת ביקש ב"כ המאשימה להכריז עליו כעד עוין, בשל הסתירות שבין עדותו ובין דברים שמסר בחקירתו במשטרה, ובית המשפט נעתר לבקשה והתיר לו לחוקרו על דרך החקירה הנגדית. לאחר מכן, עימת ב"כ המאשימה את העד עם הגרסה שמסר נאשם 3 אנס בחקירתו במשטרה, מבלי שנחקר קודם לכן בשב"כ, כי הנאשם 4 נזיר התקשר אליו וכי נאשם 3 הגיע ביחד עם העד ואחיו – נאשם 2 אדהם ועוד אחד לחורשה ברהט, גרסה שתואמת את הגרסה שהוא מסר קודם לכן במשטרה, והעד השיב שוב כי נהג כך בגלל הלחץ, ובהמשך פירט: "מאז שבאתי כל הזמן לא עישנתי ולא כלום, כל הזמן זה מי, מי, הוא יגיד לי את השם ואני אגיד לו כן, וזהו" (עמ' 116, ש' 4). העד הוסיף כי נחקר בלילה, ותיאר סוגים נוספים של לחץ בחקירתו בשב"כ: "יורקים עליי ותופסים אותי מהצוואר, הרבה דברים" (עמ' 117, ש' 15). כשנשאל לגבי דברים שמסר בחקירתו במשטרה שבהם הפליל אחרים, השיב: "במשטרה זה כלום, הוא הביא לי רק ניירות חתמתי עליהם וזהו, אני לא יודע מה זה הניירות האלה" (שם, ש' 23), והוסיף כי חתם על האמרות שלו במשטרה מבלי שידע על מה הוא חותם, מפני שרצה לסיים את החקירה ולצאת מתא המעצר שלו (ש' 30), וכי הדברים שנכתבו באמרות לקוחים מתוך מה שאמר בחקירתו בשב"כ (עמ' 118, ש' 20). כשנשאל איך יש הבדלים בין מה שנכתב במסמכים של השב"כ ובין מה שנכתב באמרות שנגבו ממנו במשטרה, השיב כי אינו יודע. כשנשאל את מי הוא מזהה מהאנשים שהיו בחורשה, השיב כי אינו מזהה אף אחד מפני שהיו רעולי פנים, והוסיף כי אמר בשב"כ כי זיהה את נאשם 4 נזיר ואת עד תביעה 1 בלאל בגלל הלחץ שהופעל עליו בחקירה, אך הכל שקר (עמ' 119, ש' 20, וכן עמ' 122, ש' 10). בהמשך התבקש העד להתייחס לסרטון שהוצג בפניו מתוך דיסק ת/6, וציין כי הרכב שנצפה בסרטון יורד מגבעה סמוכה הוא הרכב שלו, והוא זה שנהג בו, ובלשונו: "הרכב שלי נכנס מהחורשה, אני עצרתי אותו ונזרקתי ורק אני הייתי ברכב, זרקתי אבנים ועליתי ברכב וירדתי וזהו, זה כל מה שעשיתי" (עמ' 120, ש' 29). כשעומת עם דברים שאמר במשטרה בעת שצפה בסרטון, כי לאחר שהגיע לחורשה עם הרכב, הוא זיהה את נזיר ואת בלאל, ביחד עם עוד רעולי פנים, וכי חבר של בלאל החנה לו את הרכב, השיב תחילה את התשובה הבאה: "אני נכנסתי לחורשה, הוא לקח את הרכב שלי והחנה אותו, ואני אחרי שזרקתי את האבנים לקחתי את האוטו והלכתי" (עמ' 121, ש' 28). אולם לאחר מכן טען שהכל שקר: "הכל מהראש שלי וזה סתם, רציתי רק לסיים את החקירות ואמרתי את הסיפור" (עמ' 123, ש' 2). כשעומת עם הגרסה שמסר עד תביעה 1 בלאל בחקירתו, שמאשרת למעשה את הגרסה שמסר העד בחקירתו במשטרה, השיב העד כי אינו יודע למה בלאל אמר את זה: "אני לא יושב בתוך הראש של בלאל" כלשונו (שם, ש' 14). תשובה דומה השיב כשנשאל איך גם נאשם 3 אנס מסר את אותה גרסה בחקירתו במשטרה (עמ' 125). בהמשך, העד אישר כי ראה אקדח אצל אחד מרעולי הפנים שהיו בחורשה, וטען כי אינו יודע מי מבין רעולי הפנים השליך אבנים באירוע. כשנשאל שוב על דברים שמסר בחקירתו במשטרה, עדכן העד תשובה קודמת שמסר, וציין כי החוקר הקריא לו מה כתוב בדפים שהביא, והוא חתם עלים. כשנשאל על מה חשב כשחתם, השיב: "חשבתי שאני חותם על הניירות של החקירה, של סיום החקירה" (עמ' 130, ש' 17). כשנטען כלפיו כי אמר בחקירתו במשטרה כי כל מי שהיה בחורשה זרק אבנים השיב תחילה כי לא אמר כלום, לאחר מכן טען כי אינו זוכר, ולבסוף טען כי אינו יודע מאיפה המשטרה מביאה את הדברים האלה שהוא לא אמר (עמ' 132, ש' 21). כשנשאל מדוע זרק אבנים השיב כי ראה אחרים זורקים והצטרף אליהם, ובהמשך אישר כי אמר שהמטרה הייתה לפגוע ברכבים של יהודים, אך ציין כי אמר זאת כדי לרצות את החוקר: "ואמרתי לו שיכתוב מה שהוא רוצה רק בשביל לשחרר, אמרתי לו, יאללה" (עמ' 134, ש' 6). תשובה דומה השיב העד כשנשאל מדוע אמר במשטרה שההפגנה שהשתתף בה היא בגלל אלאקצא: "בגלל שאמרו לי שזה בגלל אל אקצה, אז אמרתי שזה בגלל אל אקצה" (עמ' 141, ש' 26). למעשה העד שב בווריאציות שונות על אותו עיקרון, כי כל הדברים המפלילים שמסר בחקירתו במשטרה נאמרו כדי לרצות את החוקרים שאמרו לו מה להגיד בעקבות לחץ שהופעל עליו, או שנכתבו ע"י החוקרים מבלי שנאמרו על ידו. בחקירות הנגדיות לסנגורים שב העד על אותו עיקרון, שוב בווריאציות שונות. כך למשל השיב לב"כ של נאשם 2 אדהם, כי אמר בחקירתו במשטרה שהגיע לחורשה ברהט ביחד עם אחיו – נאשם 2, מפני שהשב"כ אמרו לו להגיד זאת, אך האמת היא שהוא הגיע לבדו, ואחיו לא היה אתו ברכב, והוא אינו יודע היכן היה באותו זמן, וודאי שלא ראה את אחיו זורק אבנים. בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 4 נזיר, העד נחקר באריכות יתירה על מצבו הסוציואקונומי ועל נסיבות חייו, לפיהם משפחתו נמצאת במצב סוציואקונומי נמוך ונסיבות חייו קשות. הוא הבכור מבין 7 ילדים, עזב את בית הספר בכיתה י"א, ועבד בעבודות מזדמנות שונות לפרנסתו. העד ציין כי נעצר בשעת לילה מאוחרת והיה עצור במשך שבועיים, כשבתחילת החקירה הוא היה מנוע מפגש עם עו"ד (עמ' 169). לדבריו, סמוך לאחר מעצרו, הוא נחקר בתחנת רהט ע"י שלושה חוקרים של השב"כ ששאלו אותו כמה שאלות אינפורמטיביות, ולאחר מכן הוא נלקח לכלא שקמה. למחרת נחקר שוב בשב"כ והיו בחדר החקירות 6 – 7 חוקרים שחקרו אותו, ואחד מהם אף ירק עליו במהלך החקירה (עמ' 179, ש' 8 – 15), ובמשך כל החקירה היה כבול לכיסא בידיו וברגליו, ומדובר בכיסא צר מאוד, ולדבריו "בכלל לא ישבתי, זה נכנס בתחת שלי ואני לא ישבתי על כיסא בכלל" (עמ' 182, ש' 5). העד תיאר תנאים קשים במעצר, מעט אוכל, חום בחדרים בלי מזגן וכן אור שדולק כל הלילה ומקשה על השינה, ועל רקע זה נשאל שוב על דברים שאמר בחקירה, והשיב: "אמרתי את זה מרוב לחץ, זה הכל שקר" (עמ' 185, ש' 7). בהמשך עדותו אמר העד ביחס לחקירתו בשב"כ את הדברים הבאים: "אחרי שיוצאת לי הנשמה, הייתי אומר להם תכתבו מה שאתם רוצים", וכשהתבקש לפרט, הוסיף: "הם היו חונקים אותי ואני הייתי, הם היו חונקים אותי, הם היו מוציאים לי את הנשמה ואני הייתי מת, אני הייתי רוצה להודות... מרוב לחץ, מרוב לחץ אני הייתי נותן להם את מה שהם רוצים, את מה שהיה, את מה שלא היה ואת מה שלא יהיה... רק אני רוצה לסיים, לצאת מהשב"כ, אני רוצה רק לראות אנשים, זהו..." (עמ' 192, ש' 18 – 29) בחקירה נגדית של ב"כ נאשם 3 אנס ציין העד כי הוא אינו אדם דתי, ואינו שונא יהודים, וכי כשזרק אבנים עשה זאת כדי שלא יגידו עליו שהוא פחדן, ולא עניין אותו "האם היה ברכב יהודי או ערבי" (עמ' 190, ש' 4). העד אישר כי הוא מכיר את נאשם 3 מהשכונה, וכי הם מעולם לא דיברו ביניהם על לפגוע ביהודים. בחקירה החוזרת לב"כ המאשימה הוטח בעד כי בשום שלב בימי מעצרו, השב"כ לא אסרו עליו להיפגש עם עו"ד, והעד השיב כי אינו זוכר שראה עורך דין בשבועיים הראשונים של המעצר, אבל אישר שאפשרו לו לשוחח טלפונית עם עורך דינו (עמ' 201). עד תביעה 3 – זהראן אלבחירי החקירה במשטרה במהלך חקירתו במשטרה נגבו מהעד 3 אמרות, ורק החלק הראשון של האמרה השנייה רלוונטי לענייננו. האמרה השנייה ת/16ב נגבתה מהעד ביום 19.5.21 בשעה 13:10, ובה מסר העד כי ביום 13.5.21 (באמרה נכתב בטעות 13.5.20), ביום הראשון של עיד אלפיטר כשהיה בבית קפה אום כולתום שסמוך לביתו, התקשר אליו בלאל עד תביעה 1, וסיפר לו שהולכים לעשות הפגנה על הכביש הראשי ליד רהט בגלל מה שקורה בירושלים ואלאקצא, וביקש ממנו שיביא צמיגים ברכב שלו כדי להבעיר אותם בהפגנה והוא הסכים. הוא חזר לביתו, לקח את הרכב של אביו, הצטרפו אליו גם בלאל וגם חאמד אלגלאוי (להלן חאמד), והם נסעו לפנצ'ריה הסמוכה ושם העמיסו על הרכב 10 – 12 צמיגים קטנים של רכב. כשנשאל לצורך מה השיב: "על מנת שניקח אותם ונשרוף אותם על הכביש הראשי, וכך נסגור את הכביש בהפגנה, ולא יעברו רכבים ישראליים בגלל המצב" (ש' 43). הם נסעו לבית הקברות אבו מנצור שליד הכביש הראשי, ושם הורידו את הצמיגים. הוא אמר לחאמד ובלאל שהוא לוקח את הצמיגים לכביש הראשי כדי להבעיר אותם שם, ושניהם אמרו לו שהם הולכים לכיוון השני כדי להצטרף לאנשים שמפגינים שם וזורקים אבנים. העד ציין כי לקח 6 צמיגים לכביש הראשי בערך בשעה 14:00 – 15:00 כדי להבעירם שם, אולם לפני שהספיק לעשות זאת, הגיעה ניידת משטרה למקום, והוא ברח לכיוון רהט. כשנשאל מה יכול לקרות כתוצאה מהבערת צמיגים בכביש הראשי השיב: "יכול להתרחש תאונת דרכים לבעל הרכב ואולי הרכב יעלה באש" (עמ' 5, ש' 110). העד ציין כי לקח את הרכב של אביו בלא ידיעתו, והוסיף כי לא ראה אם בלאל וחאמד השתתפו בהפגנה. העדות בפנינו בתחילת עדותו התבקש העד לספר מה היה בחג הראשון של עיד אל פיטר, ב-13 למאי, וכבר בתחילת הדברים תקף את הדברים שיוחסו לו בחקירה בשב"כ: "מה שרשום, מה שהוא הראה לי עכשיו זה הכל שקר. השב"כ, הוא רוצה לרשום את מה שהוא רוצה, ואת מה שהוא לא רוצה הוא לא רושם" (עמ' 214, ש' 21). כשהובהר לו כי השופטים אינם יודעים מה אמר בחקירתו, החל לספר את הדברים כסדרם. לדבריו, היה ברכב של אביו וראה אנשים רבים ליד הפנצ'ריה השכונתית. הוא עצר בסמוך, ואנשים ביקשו ממנו שיעזור להם: "תיקח את הצמיגים לקיבוץ שובל, לתפוז ברהט, תשים שם וזהו. אני לקחתי ואני הייתי לבד" (עמ' 215, ש' 3). העד ציין כי מדובר ב-6 צמיגים של רכבים, והוא אכן לקח אותם ברכבו, וכשהגיע למקום שבו היה צריך להוריד את הצמיגים, ליד בית הקברות, השב"כ עצר אותו לטענתו, וכך הוא מתאר את המפגש עם אנשי השב"כ: "היה להם, אחד מהם היה לו אקדח ואחד מהם היה לו אם-16, כשעצרו אותי שם. הוא אמר לי, מה אתה עושה פה, למה אתה רצית להביא את הצמיגים, רצית לשרוף אותם? אמרתי לו, לא, ואז הוא שחרר אותי" (עמ' 216, ש' 5 – 7). למחרת הוא נעצר בשעה 06:00, וכך מתאר העד את חקירתו בשב"כ: "לקחו אותי לחקירות 37 יום, אני לא הייתי רואה את השמש, אני הייתי רואה חדר לבד. בחקירות, החקירה הקטנה היתה לי 19 שעה, אני הייתי קשור בכיסא ואני הייתי אומר דברים שאני לא עשיתי" (שם, ש' 27 – 30). בהמשך נשאל העד מתי ראה לראשונה את עדי תביעה 1 ו-4 בלאל וחאמד, והשיב כי פגש אותם לשתי דקות ליד הפנצ'ריה, סמוך לאחר שיצא מביתו ברכב של אביו. כשעומת עם דברים שאמר בחקירתו כי באותו בוקר היה בבית קפה אום אל כולתום, הכחיש בתחילה את הדברים, וטען כי "השב"כ רושם מה שהוא רוצה", ושב ותיאר את התנאים הקשים שהיו לו במהלך החקירה (עמ' 221, ש' 8 – 14), אולם כמה שורות לאחר מכן אישר כי אכן היה בבוקר באותו בית קפה שאותו כינה "בית הקפה שלנו", ורק בצהרים עבר ליד הפנצ'ריה. כשעומת עם דברים שאמר בחקירתו במשטרה, כי כשהיה בבית הקפה, התקשר אליו בלאל ואמר לו שהולכים לעשות הפגנה על הכביש הראשי ליד רהט בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא, הכחיש העד את הדברים, ושב והזכיר את התנאים הקשים שהיו בחקירתו בשב"כ: "ואחרי 24 שעות אני קשור בכיסא עם אזיקים, כמו חמור בחדר קטן ככה, ואני הייתי אומר דברים שלא עשיתי" (עמ' 222, ש' 10). בעקבות הכחשותיו הוכרז העד כעד עוין. כשנטען כלפיו כי הדברים נכתבו בהודעה שמסר במשטרה ולא בחקירה בשב"כ, השיב כי המשטרה והשב"כ זה אותו מקום ויש שיתוף פעולה ביניהם, והוסיף כי אולי אמר את הדברים הללו בגלל הלחץ שהיה נתון בו במהלך החקירה, לאחר שלא ראה את אמו וגם לא ראה עו"ד במשך 20 יום (עמ' 227, ש' 5). כשנטען כלפיו כי אמר את הדברים לאחר 5 ימי מעצר ולא 20 יום כפי שטען, הכחיש זאת (עמ' 228, ש' 22). בהמשך נשאל העד מדוע התבקש לקחת את הצמיגים מהפנצ'ריה, והשיב כי אינו יודע, וכשעומת עם הדברים שאמר במשטרה כי עד תביעה 1 בלאל ביקש ממנו להביא צמיגים כדי להבעיר אותם בהפגנה, הכחיש כי אמר זאת, ושב וטען כי השב"כ יכול לכתוב מה שהוא רוצה, וכי יש שיתוף פעולה בין השב"כ והמשטרה (עמ' 231). כשעומת עם הודאתו בכתב אישום מתוקן במשפטו, שבו נאמר בין היתר "שתכננתם ביחד, אתה, בלאל וחאמד, כן? ליידות אבנים על כלי רכב נוסעים, כשבהם נהגים יהודים כדי לעורר פחד, בהלה והכל, על רקע הפרות הסדר במסגד אל אקצה וכו'" השיב כי הודה בניסיון לשרוף צמיגים, למרות שלא עשה זאת, בהתאם לעצתו של עורך דינו (עמ' 234, ש' 16 – 25). בהמשך נטען כלפי העד כי במהלך החקירה היו פעמים שהוא מסר במשטרה גרסה שונה מכפי שמסר בחקירתו בשב"כ, ולכן לא הייתה מניעה שימסור במשטרה את האמת, גם אם היא שונה מהדברים שמסר בשב"כ, והעד השיב כי אינו זוכר כל כך מה אמר בחקירתו במשטרה (עמ' 246, ש' 22 ו-27). בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 1 ......, שב העד וטען כי הודה בכתב אישום מתוקן בדברים שלא עשה, מפני שרצה לסיים את משפטו, לאחר שהיה עצור 6 חודשים, אבל הוסיף כי חלק מכתב האישום שבו הודה – נכון (עמ' 249, ש' 9). בהמשך נשאל העד על חקירתו בשב"כ וציין כי חקירתו הראשונה בשב"כ נערכה לאחר חצות, שעות אחדות לאחר שנעצר, ונמשכה יותר מ-4 שעות, כאשר בחדר החקירות היו שני חוקרים וסוהר, והוא ישב על כיסא כשרגליו קשורות לרגלי הכיסא וידיו אזוקות מאחור. לדבריו, לאחר החקירה בשב"כ היה עובר לחקירת משטרה שנערכה בחדר סמוך, ואם לא היה חוזר על דברים שמסר בשב"כ, היו מחזירים אותו להמשך חקירה בשב"כ. העד ציין כי החקירה במשטרה היה כבול רק בידיו, והוא חתם על ההודעות שנגבו ממנו מבלי שידע על מה חתם, מפני שלא נתנו לו לקרוא אותם, למרות שנכתבו בעיקר בערבית (עמ' 254). בסוף החקירה ציין העד כי הוא מכיר את נאשם 1 מהשכונה, אך לא ראה אותו ביום האירוע. בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 2 אדהם טען העד כי נעצר ב-12:00 בצהרים ונלקח לתחנת רהט כשהוא אזוק בידיו ומפוחד מאוד, וכשהגיע לתחנה היכו אותו בכל חלקי גופו במשך כמה דקות, כשעיניו מכוסות: "מכות ברגליים ובפנים, בוקסים וזה" כלשונו (עמ' 258, ש' 13). לאחר מכן אפשרו לו לישון בתחנה, וכעבור זמן מה לקחו אותו ברכב לחקירת שב"כ, כשהוא שוכב על בטנו על רצפת הרכב, קשור בידיו ורגליו, ושוטר מכה אותו באמצעות מטען של טלפון. כשהגיע לשב"כ החליפו לו את הבגדים והודיעו לו כי הוא מנוע מפגש. הוא נחקר בחדר חקירות שהיו בו 2 – 3 חוקרים, וכשנשאל אם הוכה בחקירה השיב: "בשב"כ, שם זה רק מזגן וצעקות, צעקות, ממש צעקות" (עמ' 259, ש' 14). העד שב וציין כי ביקשו ממנו להעביר צמיגים ליד הכביש בסמוך לבית הקברות, העמיסו על הרכב שבו נסע 5 צמיגים, והוא נסע לבד ברכב למקום שבו הוריד את הצמיגים. כשנשאל מדוע אמר בשב"כ דברים שלא אמר בחקירתו במשטרה, השיב כי עשה זאת כתוצאה מהלחץ שהיה עליו בחקירה בשב"כ. בסוף החקירה ציין העד כי אינו מכיר את נאשם 2 אדהם, וראה אותו לראשונה בבית המשפט. בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 4 נזיר התבקש העד לתאר כיצד נחקר בשב"כ ובמשטרה, וסיפר כי במשטרה ציפו שיחזור על מה שאמר בשב"כ וכי "אם אתה לא רוצה להחליט את מה שאמרת את השב"כ, הם מחזירים אותך... הם לא יעזבו אותך, שרק תגיד את מה שאמרת אצל השב"כ" (עמ' 336, ש' 1 – 3). העד ציין כי התקשרו לאביו ואיימו עליו שאם לא יביא להם את הטלפון של העד הם יעצרו את האמא ואת האחים שלו. בנוסף הם הגיעו לעיתים תכופות לבצע חיפושים בבית וגרמו נזק רב בכל חיפוש. העד סיפר עוד כי היה כלוא בתא קטן מאוד, עם קירות בטון מחוספסים, שמיטה תופסת את רוב שטחו, עם מזגן חזק ואור חזק שדולקים כל הזמן, באופן שאינו מאפשר לדעת אם בחוץ לילה או יום, ובקשותיו שיכבו את האור או את המזגן לא נענו. העד הוסיף כי 3 פעמים שטף 180 צלחות בחדר האוכל של השב"כ בתמורה ל-4 סיגריות. כשנלקח מדי פעם מהצינוק שבו היה לחדר החקירות, מרחק של 3 דקות הליכה, היה אזוק בידיו ורגליו ועיניו מכוסות. לדבריו, כשהייתה אזעקה, החוקר היה יוצא לממ"ד והוא היה נשאר בחדר החקירות כבול לכיסא שמקובע לרצפה. כשביקש מהחוקר ללכת אתו לממ"ד, השיב החוקר: "תמות כאן" (עמ' 342, ש' 9). החקירות נמשכו שעות ארוכות, ולעיתים היה נשאר זמן רב בחדר החקירות כשהחוקר הולך לביתו: "הם אמרו לי, תישאר קשור פה, אני אלך לאישה שלי עכשיו, אני אשב איתה, אוכל איתה ואני יושן בבית שלי, אני רואה את הילדים ואת המשפחה, ואתה נשאר כאן ואני מחר אחזור אליך" (עמ' 344, ש' 30 – 32). בסיכום עניין זה אישר העד כי בחקירתו שיקר ואמר דברים שלא קרו כדי לרצות את השב"כ "בשביל לסיים ובשביל לצאת מהצינוק, מחדר החקירות, ולהגיע לגן העדן בכלא" (עמ' 346, ש' 3). בהמשך מסר העד פרטים על עצמו, וציין כי הוא בן 24, למד עד כיתה י', עבד ב"רמי לוי", ואחיו שירת כלוחם בצה"ל. העד אף הציג תעודת הצטיינות שקיבל אחיו אברהים במהלך שירותו. כשנשאל למה כל הצעירים יצאו להפגין השיב העד כי "כשהם עושים הפגנות וזה, זה לא בשביל שייח ג'ראח או בשביל משהו... אולי אין מישהו שיגיד להם לכו הביתה" (עמ' 348, ש' 25 – 28), ובהמשך הוסיף "אולי משעמם להם, והם הדליקו אש וזה... זה נקרא כאילו כיף להם או משהו ככה משעמום, זה לא בשביל משהו" (עמ' 349, ש' 16 – 22). בחקירה החוזרת לב"כ המאשימה אישר העד כי בחקירתו במשטרה יכול להיות שהחוקרים הקריאו לו מה שכתבו לפני שהוא חתם על הודעותיו. עד תביעה 4 – חאמד גילאוי האמרות במשטרה באמרתו הראשונה ת/35 ציין העד כי בתאריך 11.5.21 עבד במאפיה ביבנה עד השעה 14:00 בצהריים, ואז הגיע הביתה בשעה 15:00 ולאחר מכן יצא לטייל בחורשה עם הסוס שלו ובחזרתו הבחין בבד לבן על הרצפה, ירד מהסוס, פתח את הבד ומצא בתוכו אקדח, אותו הכניס למותנו, וכשחזר לביתו החביא את האקדח בסמוך למקום שבו קשר את הסוס. העד ציין, כי ביום החג, יום חמישי, שמע מילדים קטנים בשכונה שיש הפגנה בכביש הראשי בין שובל למשמר הנגב בסמוך לחורשה, והוא חשב ללכת ולהחזיר את האקדח למקום שבו מצא אותו בקצה החורשה. העד מסר כי הגיע עם הסוס לחורשה בקרבת הכביש הראשי ושם מצא 12 אנשים בערך רעולי פנים, מתוכם זיהה את עד תביעה 6 נאסים בן 18 ואת עד תביעה 5 יוסף בן 17, שניהם משכונה 12 ברהט, אשר זרקו אבנים על רכבים שעוברים. העד מסר כי קשר את הסוס והוציא את האקדח מהמותן, דרך אותו, התקרב לכביש הראשי וירה שני כדורים בשני רכבים שעברו. לאחר מכן חזר לביתו, ושוב החביא את האקדח בסמוך למקום שבו קשר את הסוס. למחרת הלך לביתו של עודי יונס אבו סדרה כשהוא נושא עליו את האקדח, "ונכנסה המשטרה ותפסה אותי עם האקדח" (ש' 40). העד ציין כי זריקות האבנים היו מכוונות "כנגד יהודים בגלל מה שקורה בימים האלה" (ש' 68). בסוף האמרה הביע העד צער על מעשיו: "אני מצטער רבות על מה שקרה ומה שעשיתי ולא הייתי צריך לירות על הרכבים" (ש' 93). באמרתו השנייה ת/39 לאחר שנועץ עם עו"ד, הודה העד כי שיקר באמרה הקודמת, כשסיפר כי מצא את האקדח, וכי האמת היא שהוא החליט לקנות אקדח ללא סיבה מיוחדת, ופנה למישהו בשם יאסר שהשיג עבורו אקדח ו-8 כדורים בתמורה ל-25,000 ש"ח. העד ציין כי בהפגנה בסמוך לרהט נכחו איתו עדי תביעה 5 ו-6......ונאסים "ואחד קשאעלה אולי בלאל בן 19 שנה בערך, מרהט" (ש' 42). העד אישר בחקירתו כי הגיע להשתתף בהפגנה וירה בגלל אלאקצא, והכחיש את גרסתו של עד תביעה 1 בלאל כפי שהוטחה בפניו כי הוא ועד תביעה 3 זהראן הביאו צמיגים לשריפה, והכחיש גם כי נתן 20 ₪ לבלאל כדי שיקנה דלק לשריפת הצמיגים. העד ציין כי אינו יודע מדוע בלאל אמר עליו את מה שאמר, והוסיף כי ירה כדי להפחיד את הנוסעים בכביש. העד סיפר עוד כי בלילה שלאחר ההפגנה ברהט הוא נסע עם כמה חברים ללוד, ולאחר שהתפלל במסגד הגדול, הוא השתתף בזריקת אבנים לעבר יהודים, מפני ששמע שרוצים לשרוף את המסגד (ש' 83 – 86). בהמשך, ציין העד שכשהוא הלך להפגנה נאסים, בלאל ויוסף כבר היו שם. במהלך חקירתו הוצגו בפני העד תמונות שונות והעד זיהה מתוכן את עד תביעה 3 זהראן ואת עד תביעה 1 בלאל ואדם נוסף. באמרתו השלישית ת/43 לאחר שנועץ בעו"ד העד ציין כי קנה את האקדח 5 חודשים קודם לכן, ואף ירה בו 4 כדורים סמוך לאחר קנייתו. בהמשך ציין כי רכב על סוסו לכיוון ההפגנה, וכשקשר את הסוס בחורשה סמוכה הבחין בצעירים אותם הזכיר בחקירתו הקודמת, עדי תביעה 1, 5, ו-6, שהולכים לכיוון ההפגנה והצטרף אליהם. בתמונות נוספות שהוצגו לעד הוא זיהה את האקדח שרכש מיאסר וכלי נשק נוספים, כולל רובים מסוג .M16 בתמונה נוספת שהורדה מהטלפון של עד תביעה 5 ...... ציין העד כי מדובר בתמונה של 3 נשקים מסוג קרלו אותם שלח ליוסף 3 חודשים קודם לכן בעקבות בקשתו של ......לרכוש נשק, אך הוא לא ידע לאיזו מטרה הוא היה צריך את הנשק. בהמשך ציין העד כי עדי תביעה 5 ו-6 ......ונאסים הבחינו בו יורה "היה בינינו 20 מטר" (ש' 136), ובסוף האמרה שב העד והביע חרטה על מעשיו: "אני מתחרט על הדבר הזה, ומתחרט ותודה לאל שלא נהרג אף אחד מהירי שלי" (ש' 142). באמרה הרביעית של העד ת/46 שנמסרה אף היא לאחר התייעצות עם עו"ד, חזר העד על דברים שאמר באמרות הקודמות בעניין הנשק, ובין היתר אישר כי ירה מהאקדח במהלך ההפגנה, וכי ראה את עד תביעה 5 ....... באירוע, אך אינו יודע מי ראה אותו. העד אישר כי ראה כמה אנשים כהי עור מיידים אבנים בהפגנה, אך ציין כי אינו מכיר אף אחד מהם. כשנשאל מי הביא אותם לשם השיב: "אולי בילאל עשאקלה הוא זה שהביא אותם או ניזאר או נזיר הוא חבר של בילאל" וכשנשאל כיצד הגיעו השיב: "עם רכב גולף או פולו בצבע כחול" (ש' 68 – 70). העד ציין כי התכוון לירות לעבר הגלגלים של כלי הרכב ולא לעבר הנהגים, כדי להפחיד את היהודים "בגלל מה שקרה באלקודס וההפגנות נגד הערבים" (ש' 94 – 98). העד זיהה את עד תביעה 6 נאסים ואת עצמו בסרטון שהוצג בפניו, והוסיף כי ייתכן שגם עד תביעה 5 ..... ונאשם 4 נזיר מצולמים בסרטון. בסרטון נוסף שהוצג בפניו הוא זיהה את המקום שבו הייתה ההפגנה, והתייחס גם לזורקי האבנים בסרטון: "ומי שרואים אותו זורק אבנים בסרטון אולי הראשון זה יוסף אלבחירי לובש חולצה ורעול פנים או נאסים אלבחירי אולם השני שלבוש שחור לא יודע מי זה והשלישי אולי זה נאסים או יוסף אלבחירי או בילאל עשאקלה" (ש' 121 – 123). העדות בפנינו העד ציין כי הוא בן 23 מרהט, ועד למעצרו עבד במאפיה. כשנשאל על נסיבות מעצרו השיב כי מדובר בתקופת שומר חומות לפני שנתיים, ובאותו זמן "היו הפגנות והיו קצת התפרעויות ודברים כאלה" (עמ' 361, ש' 13). כשהתבקש לפרט על מעשיו ביום הראשון של העיד אל פיטר, השיב תחילה כי אינו זוכר, וכשנשאל אם אמר אמת בחקירתו השיב בשלילה וטען כי ביקש לנקום באלה שהפלילו אותו, אך אישר כי מה שהודה בכתב האישום המתוקן שהוגש נגדו היה אמת וכי אין לו מה להסתיר. העד ציין כי הגיע להפגנה בכביש ליד רהט, והיו בה כ-20 אנשים שזרקו אבנים. כשנשאל כיצד ידע על ההפגנה השיב כי הלך אחרי אנשים שהלכו לכיוון ההפגנה, וכשהקריאו לו קטע מכתב האישום המתוקן שבו הודה כדי לרענן את זכרונו, טען כי לא אמר את הדברים הללו בחקירתו ואינו יודע מדוע עורך דינו נתן לו להודות בכתב אישום כזה (עמ' 370, ש' 15), אולם אישר בהמשך כי כל מה שכתוב לגביו אמת (עמ' 371, ש' 13). העד אישר עוד כי הגיע לחורשה עם נשק, וטען בתחילה כי אינו זוכר איזה נשק וגם אינו זוכר אם החזיק אותו בידו או בכיס מכנסיו, אך בהמשך אישר כי מדובר באקדח. כשנשאל מה עשו האנשים בהפגנה, השיב: "זריקות אבנים והתפרעויות, וזהו", וכשנשאל מה הוא עצמו עשה בהפגנה השיב: "אני הייתי רחוק מהם כמו שכתוב בחקירה, אולי 30 מטר ככה, ושלפתי אקדח, יריתי שתי יריות וחזרתי" (עמ' 373, ש' 23), והוסיף כי עשה זאת מתוך פחד והוא מתחרט על זה (עמ' 374, ש' 21). בהמשך שינה את ההסבר וטען כי ירה כדי לעשות רושם על אחרים, ואין לכך קשר לאלאקצא: "וראיתי אנשים, 'הנה אנשים תסתכלו יריתי' וזה, סתם כאילו כמו עבריינות וזה, לא מתוך כאילו, כמו שאומרים 'אל אקסא' וזה, לא היה הכוונה שלי באמת" (עמ' 375, ש' 2). העד אישר כי התמונה שהוצגה לו וסומנה ת/28 היא תמונה של האקדח שהיה ברשותו. העד אישר גם כי בכתב האישום המתוקן שהוגש נגדו, הודה כי ירה לעבר מכוניות בכביש ופגע בשני רכבים שעברו במקום, והסביר כי עשה זאת בכדי לעורר פחד, וכשנשאל אצל מי לעורר פחד, השיב כי בחקירתו בשב"כ הטיחו בו כי ירה כדי לעורר פחד ולגרום מוות ליהודים, והוא שלל זאת וטען כי לא יגרום מוות לאף אחד (עמ' 379, ש' 4). בהמשך טען כי רצה להפחיד "את כל האנשים שהיו שם... המפגינים וגם בסביבה והכל" (עמ' 380, ש' 8 – 10). כשעומת עם דברים שאמר בחקירתו במשטרה כי התכוון להפחיד יהודים, השיב כי זה נאמר בעקבות לחץ שהופעל עליו (עמ' 383, ש' 10).בעקבות הפער שבין דבריו בעדותו בפנינו ובין דבריו בחקירתו במשטרה, הוכרז כעד עוין (עמ' 395, ש' 5). לאחר הכרזתו, עבר ב"כ המאשימה עם העד על כתב האישום המתוקן שבו הודה, והעד אישר רק חלק מהפרטים שבכתב האישום המתוקן, אולם טען כי הגיע לבדו לחורשה, כשהלך לאחר אנשים שהלכו לאותו כיוון, ולא היה שותף לתכנון ההפגנה. העד שב וטען כי לא רצה לפגוע באף אחד, וכשנשאל מדוע אמר בחקירתו כי רצה לפגוע ביהודים בגלל המלחמה בעזה ובגלל אלאקצא, שב וטען כי אמר את מה שהשב"כ רצו לשמוע. כשעומת עם העובדה שהודה בכך גם בבית המשפט, הודה כי אמר זאת, וכי זאת האמת (עמ' 399, ש' 24 – 33), אולם בהמשך שב וטען כי לא ירה לעבר רכבים ולא התכוון לפגוע ברכבים. לאחר שעומת שוב עם ההודאה שלו בכתב האישום המתוקן שהודה בו במשפטו, אשר בו נכתב כי הקליעים שירה העד פגעו ברכבים של איתמר כהן ודגן פרי, השיב העד "בסדר, הלאה" (עמ' 401, ש' 16). כשנשאל איך ידע לזהות שמדובר ברכבים של יהודים, השיב כי אינו יודע, אך טען כי אינו שונא יהודים. כשעומת עם עדותו של עד תביעה 5 ......, שטען כי עמד מאחורי העד במהלך האירוע, וראה אותו יורה יריה אחת לעבר הכביש, וכעבור דקה שמע יריה נוספת מהמקום שבו עמד העד, השיב כי יוסף משקר. העד ציין עוד כי לא זיהה אף אחד מהאנשים שהשתתפו בהפגנה, וכשנשאל מדוע מסר בחקירתו במשטרה שמות של אנשים שטען כי זיהה אותם בהפגנה, השיב כי ביקש לנקום באנשים ששמע מהשב"כ כי הפלילו אותו (עמ' 403, ש' 5 – 27). בהמשך טען העד כי אינו מכיר את נאשם 4 נזיר, ומעולם לא ראה אותו, והוא אינו זוכר אם שמו נכלל בין השמות שמסרו לו בשב"כ כי הפלילו אותו. כשהוטח בו כי נזיר נעצר כמה חודשים אחריו, ולכן לא היה יכול להפליל אותו, ובכל זאת הוא הפליל את נזיר כבר בחקירה הראשונה שלו ביום 14.5.21, סמוך לאחר מעצרו, וטען כי ראה אותו בהפגנה, השיב העד כי אינו זוכר מי אמר לו שגם נזיר הפליל אותו (עמ' 404, ש' 31). בהמשך, הוצגו בפני העד תמונות שונות, והעד זיהה מביניהם את עד תביעה 6 נאסים, וכשנטען כלפיו כי סיפר במשטרה שנאסים היה בהפגנה, השיב העד: "אני לא זוכר שאמרתי, מה אמרתי, איך אמרתי, אני לא זוכר" (עמ' 406, ש' 16), ועל אדם אחר שזיהה והפליל, ציין כי "גם הוא דיבר עליי, דיבר עליי" שם, ש' 28). בהמשך אישר העד כי בחקירתו במשטרה זיהה במסדר זיהוי תמונות את עד תביעה 5 ...... כמי שהשתתף אתו בהפגנה (עמ' 409, ש' 16), אך טען כי אינו זוכר שהפליל גם את נאסים אף שאישר את חתימתו על טופס מסדר הזיהוי. כשהוטח בו כי זיהה גם את נאשם 4 נזיר כמי שהשתתף בהפגנה, הכחיש זאת העד, ושב וטען כי האנשים שהפליל בחקירתו לא היו בהפגנה, והוא ביקש לנקום בהם כי שמע מהשב"כ שהם הפלילו אותו (עמ' 414, ש' 6). לאחר מכן, טען שוב כי כל מה שאמר בחקירה היה בעקבות הלחץ שהפעילו עליו במהלכה (עמ' 417, ש' 20), אך אישר כי חתם על זיהויו של נזיר במסדר זיהוי תמונות (עמ' 418, ש' 1 – 10). בחקירה נגדית של ב"כ נאשם 4, שהיה הסניגור היחיד שחקר את העד, אישר העד כי זו פעם ראשונה שהוא נחקר בשב"כ (עמ' 422, ש' 27), ובהמשך תיאר את נסיבות מעצרו, וכיצד התעללו בו לטענתו גם בעת מעצרו וגם לאחר שהובא למתקן החקירות. בין היתר ציין כי בחדר החקירות היו שלושה אנשים, והוא נחקר ע"י אחד מהם במשך כשלוש שעות כשהוא יושב על כיסא, אזוק בידיו וברגליו, כשהידיים אזוקות מאחור, ומדי פעם בעטו בכיסא (עמ' 433, ש' 22 – 29), וחוקר אחר אף איים עליו שיתעללו בו (עמ' 439, ש' 14). בסוף החקירה הנגדית שב העד וטען כי אינו מכיר את נאשם 4 נזיר "לא ידידים, אני לא מכיר אותו בכלל בחיים שלי לא ראיתי אותו" (עמ' 457, ש' 25), והוסיף כי חלק מהדברים שאמר בחקירתו אמר כדי לנקום במי שהפלילו אותו, וחלק אחר אמר כדי לרצות את החוקרים שהבטיחו להוציא אותו מהכלא אם יגיד את מה שהם רוצים, כפי שהיה בעת שהפליל את נזיר. עד תביעה 5 – ....... האמרות במשטרה 7 אמרות נגבו מהעד במהלך חקירתו במשטרה: האמרה הראשונה ת/29א נגבתה מהעד בעת שהיה מנוע מפגש עם עו"ד, ובתחילתה סיפר על מעשיו ביום13.5.21. העד סיפר כי הלך לחורשה הסמוכה לביתו כדי לעשן נרגילה, ובעודו מעשן ראה קבוצת בחורים עוברת לידו, והוא הכיר חלק מהם, ואיתם גם 5 בחורים כהי עור שאותם לא הכיר. העד פירט שלושה שמות של בחורים שהכיר: נאשם 1 ....... בן 14 בערך משכונה 12 ברהט שבה מתגורר גם העד; עד תביעה 1 בלאל בן 20-21 משכונה 2 ברהט, וכן עד תביעה 6 נאסים בן 18, גם הוא משכונה 12 ברהט. בשאר ובלאל אמרו לו להצטרף אליהם והוא נענה לבקשתם. כשהגיעו לכביש הראשי שמוביל מתפוז לשובל, וכשהבין שמדובר בהפרות סדר וזריקות אבנים, אמר שאינו רוצה להשתתף והחלו לקלל אותו, ולכן נשאר במרחק 20 – 30 מטר מהכביש, כשהאחרים ירדו לכביש. מהמקום שבו עמד הוא ראה את עד תביעה 4 חאמד עומד מאחורי תל קרוב לכביש ומוציא אקדח, ולאחר מכן העד זרק אבן לעבר רכב טויוטה שעבר בכביש אך לא פגע ברכב, וכשעבר בכביש רכב מיצובישי הוא ראה את חאמד יורה כדור אחד ואינו יודע אם הוא פגע ברכב כלשהו, ולאחר הירי העד ברח מהמקום (ש' 18 – 33). העד שלל שהבעיר צמיגים באירוע, וכשנשאל למה הלך עם הקבוצה לכיוון האירוע השיב: "הלכתי לראות מה יש והבנתי שזה בגלל מה שקורה בישראל, בגלל ירושלים והאקצא" (ש' 49), והוסיף כי זרק אבן אחת "כדי שלא יגידו לי 'הומו ופחדן'" (ש' 51). העד ציין כי האבן שזרק הייתה בגודל כף יד, היא לא פגעה ברכב או בנוסעים, הוא אינו יודע אם מדובר ברכבים של יהודים, והוא שלל כי עשה זאת על רקע לאומני. העד ציין עוד כי בשונה מיתר המשתתפים, הוא לא היה רעול פנים באירוע. בסוף האמרה זיהה העד כמה אנשים מתוך מסדרי זיהוי תמונות שהוצגו בפניו: זיהה את נאשם 1 ...... בתמונות שסומנו פ.ח 1; זיהה את עד תביעה 6 נאסים בתמונות שסומנו פ.ח 2; זיהה את עד תביעה 1 בלאל בתמונות שסומנו פ.ח 3, וכן זיהה את עד תביעה 4 חאמד בתמונות שסומנו פ.ח 4. באמרה השנייה ת/29ב מאותו יום ציין העד כי זיהה את הבחורים שהיו באירוע, מפני שבדרכם לאירוע לא היו רעולי פנים והוא מכיר אותם מהכפר, ורק כשהגיעו לכביש כיסו את פניהם (ש' 15). בהמשך הציגו בפני העד תמונות שסומנו פ.ח 1-3, והעד זיהה את בלאל באחת התמונות וזיהה את עצמו בתמונה מס' 2. העד אישר כי גם הוא ברח ממקום האירוע באותה דרך שבה ברחו מהמקום זורקי האבנים. האמרה השלישית ת/29ג נגבתה לאחר שהוסרה מניעת המפגש, והעד אכן התייעץ עם עו"ד. העד עומת עם עדויות נוספות שלפיהן היה שותף לתכנון האירוע בפגישה שהתקיימה בבית הקפה אום כולתום ברהט, ואף נסע עם אחרים לתחנת הדלק אלעוברה כדי לקנות דלק לצורך הבערת הצמיגים, ולאחר מכן הלך עם קבוצת הבחורים רגלית למקום האירוע כדי לזרוק אבנים לכביש. העד השיב כי הוא סיפר את האמת ומי שמסרו גרסה שונה משקרים, אבל הוא סירב לבצע עימות "כי זה בושה, לא רוצה שתהיה בינינו עויינות" (ש' 34). באמרה הרביעית ת/29ד מאותו יום, הוצג בפני העד סרטון וידיאו מתחנת הדלק, והעד ציין כי הרכב שנראה בסרטון הוא רכבו של בלאל ומי שיורד ממנו ממושב הנהג לבוש לבן הוא בלאל. העד זיהה את בלאל בתמונות נוספות שהוצגו לו, ובתמונות שסומנו 4-6 הוא זיהה את בלאל ונאסים. בהמשך הכחיש את טענתו של בלאל כי הוא (העד) זה שנהג ברכב, בטענה כי אין לו רישיון, וגם אין לו זקן בשונה מהאדם שנראה בסרטון. האמרה החמישית ת/29ה נגבתה אף היא מהעד לאחר שהתייעץ עם עו"ד. העד נשאל מדוע השתתף בזריקות האבנים ברהט, והשיב כי עשה זאת בגלל מה שקורה בירושלים ואלאקצא, והסביר כי "המתנחלים רוצים לכבוש אותו" (ש' 21). בהמשך זיהה העד שתי תמונות שהוצגו בפניו, ואישר כי מדובר בתמונות שפרסם באינסטגרם שלו, והסביר: "אני פרסמתי כל דבר שאומר שמשחרר את אלאקצא" (ש' 35), אולם בסוף האמרה ציין כי הוא מתחרט (ש' 39). האמרה השישית ת/29ו נגבתה כמה ימים לאחר מכן, לאחר שנועץ שוב בעו"ד, ובה אישר העד דברים שמסר בחקירתו בשב"כ כי זרק אבנים לכביש, לאחר ששמע את עד תביעה 1 בלאל ואת נאשם 1 ......אומרים שיש רכבים של יהודים על הכביש. העד ציין כי שיקר כאשר מסר בחקירה קודמת כי חאמד הסתיר את האקדח ליד ביתו (ש' 35). באמרה השביעית ת/29ז שנגבתה אף היא לאחר התייעצות עם עו"ד, עומת העד עם העדות של בלאל בחקירתו במשטרה, שבה הפליל את העד ברכישת בנזין לצורך הבערת צמיגים וכן בזריקת אבנים בהפגנה. העד הכחיש את הדברים ועמד על כך שהגרסה שמסר בחקירתו היא הגרסה הנכונה. העדות בפנינו בתחילת עדותו ציין העד כי הוא מתגורר בשכונה 12 ברהט, וכי ביום האירוע ישב לעשן נרגילה ליד הכביש שמאחורי ביתו ברהט, וראה אנשים שהוא אינו מכיר. כשנשאל את מי זיהה מהאנשים שהיו שם השיב: "לא יודע, אף אחד. היו מדברים... דיברתי רק בגלל להשתחרר מהם, בגלל שהם הרביצו לי ואמרו לי תגיד... כולם רעולי פנים היו. לא ראיתי אף אחד. לא זיהיתי אף אחד מהם", וכשנשאל מדוע סיפר בחקירתו בשב"כ ובמשטרה כי זיהה את האנשים, השיב: " היו מרביצים לי, לוחצים עליי... היו מרביצים לי ואחר כך מורידים אותי לחקירה. מרביצים לי ותוך כדי שואלים אותי שאלה" (עמ' 471, ש' 20 – 27). העד ציין כי לאחר שנעצר הביאו אותו לתחנת המשטרה ברהט, ושם לא הרביצו לו אלא שאלו אותו היכן היה יום קודם לכן, וכשנשאל מה אמר, השיב כי אינו זוכר. כשהטיחו בפניו כי כבר באותה חקירה ראשונה בתחנת רהט, הוא סיפר הכל וגם הפליל אנשים שהיו שם, השיב העד כי "זה לא היה" (עמ' 472, ש' 11), ובהמשך אמר שאינו זוכר. כשפירטו בפניו כי סיפר באותה אמרה ראשונה שראה את "חאמד ונאסים ובלאל ......, נאשם 1, שראית אותם שם שאתה מכיר אותם מהשכונה, וראית אותם שם משתתפים בהתפרעות וזורקים אבנים על רכבים" השיב: " זה לא בחקירה ראשונה. כולם אמרו שאני הייתי שם, ואמרתי אז הם היו שם" (עמ' 473, ש' 13 – 15). בעקבות זאת, לבקשת ב"כ המאשימה, הוכרז העד כעד עוין, ושב וטען כי הפליל את האנשים שאמרו לו בחקירה כי הפלילו אותו: "לקחו אותי. אמרו לי כולם מספרים עליך שאתה עשית, אמרתי להם גם הם עשו. מצד נקמה ככה" (עמ' 475, ש' 22). כשנשאל מדוע הפליל באותה חקירה ראשונה שנערכה ביום 14.5.21 גם את נאשם 1...... שנעצר כמה חודשים לאחר מכן, בחודש אוגוסט, ולכן לא יכול היה להפליל אותו, הכחיש זאת העד וטען כי "זה לא נכון" (עמ' 476, ש' 13), ובהמשך העלה את האפשרות שנאשם 1 הפליל אותו עוד לפני שנעצר (עמ' 477, ש' 17). העד ציין כי היו במקום ההפגנה כשלושים אנשים רעולי פנים שלא הכיר אותם אך ידע שהם מהשכונה שלו, שקיללו אותו וכינו אותו "הומו ופחדן" (עמ' 478, ש' 25) בגלל שהוא רצה לברוח ולא רצה לזרוק אבנים על יהודים. העד הוסיף בהקשר זה את הדברים הבאים: "שני אחים שלי התחתנו עם שתי בנות שאמא שלהן יהודייה. מה הקשר אליי של לזרוק אבנים על יהודים" (שם, ש' 32), וציין כי לאחר ששמע יריה של כדור אחד ברח מהמקום. כשנשאל מי ירה השיב כי אינו יודע, וכשעומת עם העובדה שבמשטרה מסר שראה את חאמד מוציא אקדח, השיב: "שמע, הם אומרים לי שזה חאמד. אני אמרתי שאני לא יודע אם זה חאמד או לא. אומרים לי לא אתה משקר. אמרתי בסדר חאמד, תגיד חאמד" (עמ' 480, ש' 1). בהמשך הוצגה בפני העד תמונה שצורפה להודעתו מיום 16.5 שסומה פ.ח 3, והעד אישר כי הוא כתב את שמו של נאשם 1 ...... מתחת לדמות השמאלית, וכשנשאל למה כתב זאת השיב כי נאמר לו שבשאר "פתח עליו" (עמ' 482, ש' 5). לאחר מכן הוצג בפניו מסדר זיהוי תמונות מאותו יום שסומן פ.ח 1, והעד אישר כי גם בו זיהה את נאשם 1 ..... וציין כי הוא שכן שלו. כשהוטח בו כי בחקירתו במשטרה סיפר בזיהוי זה על נאשם 1 שהוא זרק אבנים בהפגנה שהייתה ליד רהט, הכחיש זאת העד, אך שב ואישר כי בתמונה אחרת שזיהה בו את נאשם 1 הוא אכן הפליל אותו כנקמה על כך שהופלל על ידו, כפי שנמסר לו בחקירתו (עמ' 483, ש' 3). בהמשך העדות אישר העד שוב כי הפליל את גם את עד תביעה 1 בלאל לאחר שאמרו לו שבלאל הפליל אותו, אך הכחיש שהפליל גם את עד תביעה 6 נאסים (עמ' 486, ש' 21 – 26). העד ציין עוד כי בגלל הלחץ שהופעל עליו בחקירה של השב"כ, הוא השיב בחיוב על כל שאלה שנשאל, וכשנטען בפניו כי היו דברים שהוא הכחיש, כמו למשל השתתפותו במפגש בקפה אום כולתום או קניית דלק בתחנת דלק כדי להבעיר צמיגים, השיב העד כי אכן הכחיש חלק מהדברים שיוחסו לו אך טען כי זה היה בתחילת החקירות (עמ' 488, ש' 19). כשנשאל בקשר למטרת ההפגנה, מדוע אמר במשטרה כי זה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא, השיב העד "הם אומרים לי ככה. הם אומרים לי כל ההפגנות האלה בגלל עקצא... החוקרים. אני אומר להם בסדר, בגלל עקצא מה. אני אתווכח איתם על זה עוד מכה? על מה? אל עקצא אל עקצא, תרשום מה שאתה רוצה אמרתי לו" (עמ' 490, ש' 14 – 17). העד אישר כי השתתף בהפגנה, אך לדבריו "אבן אחד וברחתי", וכשנשאל מדוע עשה זאת השיב: "בגלל הלחץ שאומרים עליי פחדן וזה, זרקתי אבן אחד" (שם, ש' 28 – 30). בסוף החקירה של ב"כ המאשימה, נשאל העד מדוע בחקירתו במשטרה לא חזר בו מההפללות של בשאר ובלאל, כפי שחזר בו מההפללה של חאמד כשטען כי שיקר בגלל הלחץ שהופעל עליו במהלך החקירה בשב"כ, והעד השיב כי בשונה מבשאר ובלאל, לא נאמר לו שחאמד הפליל אותו ולכן חזר בו מהפללתו בעת החקירה במשטרה, ובלשונו: "לא אמר לי שחאמד אמר עליי ככה. אני אמרתי לך מקודם. אני לא זוכר שאני אמרתי ככה, אבל אם כן אני אמרתי אז מתוך נקמה" (עמ' 493, ש' 21). בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 1 תיאר העד את נסיבות מעצרו וטען כי חוקר שב"כ איים עליו שאם לא יאמר את האמת הוא ישלח אותו לסוריה, וכי היה כלוא בתא קטן בלי חלון ובלי אוויר כשהאור דולק כל הזמן, ובחדר החקירות היה אזוק בידיו וברגליו, כאשר החוקר שחקר אותו "כל הזמן שואל אותי צועק עליי ויורק עליי ומאיים עליי" (עמ' 495, ש' 30). העד ציין כי כל אלה שזרקו אבנים בהפגנה היו רעולי פנים והוא לא זיהה אף אחד מהם, גם לא את בשאר ובלאל שאותם הפליל כדי לנקום בהם (עמ' 497, ש' 29 – 32). העד חזר על דברים שאמר בחקירה הראשית, ובכלל זה ההסבר מדוע בחקירה במשטרה חזר בו מההפללה של חאמד, מפני שלא אמרו לו שחאמד הפליל אותו, בשונה מבשאר ובלאל, שהוא לא חזר בו מהפללתם, מפני שביקש לנקום בהם לאחר שהפלילו אותו (עמ' 498, ש' 27 – 29). עד תביעה 6 – נאסים אלבחירי האמרות במשטרה 4 אמרות נגבו מהעד, והראשונה שבהן שסומנה ת/30 נגבתה ביום 16.5.21 כאשר העד היה מנוע מפגש עם עו"ד. בתחילת האמרה תיאר העד את מעשיו ביום האירוע – 13.5.24, וסיפר כי בשעות הצהרים כשהיה בחוץ ליד ביתו בשכונה 12 ברהט, ראה קבוצת אנשים יורדים לכיוון הוואדי הסמוך, ואחיו הקטן אמר לו שהם הולכים להפגין. הוא הצטרף אליהם והם הגיעו "לכביש הראשי לכיוון שובל למשמר הנגב", והיו שם זריקות אבנים והוא שמע גם קול של ירי לכיוון רכבים. העד פירט את שמות של הצעירים שהוא זיהה בהפגנה: נאשם 1 ...... בן 14 בערך משכונה 12 ברהט שבה מתגורר גם העד; עד תביעה 1 בלאל בן 20-21 שהוא לא יודע מאיזו שכונה הוא ברהט; עד תביעה 5 ........, גם הוא משכונה 12 ברהט, וכן עד תביעה 4 חאמד בן 22-23, גם הוא משכונה 12 ברהט. העד ציין כי היו שם גם "4 שחורים" שהוא אינו מכיר. העד הודה כי זרק 2-3 אבנים לעבר הכביש, אמר שאינו יודע מי ירה וציין כי ראה את הנהג ברכב שלעברו השליך אבנים, וכי עמד באותו זמן על המדרכה, במרחק של כ-10 מטרים מהרכבים בכביש. וכשנשאל למה הלך לכיוון ההפגנה השיב: "הלכתי לראות מה יש והבנתי שזה בגלל מה שקורה בישראל, בגלל ירושלים והאקצה" (ש' 56). העד ציין עוד כי היה רעול פנים כשזרק את האבנים, וכי האבנים שזרק היו בגודל כף יד ומטרתו הייתה לגרום נזק, אבל לדבריו הוא לא פגע לא ברכב ולא בנוסעים. העד נשאל על שני אנשים נוספים: עד תביעה 3 זהראן ואחד בשם פאדי, וטען כי שניהם לא היו בהפגנה. האמרה השנייה ת/30א נגבתה מהעד לאחר שנועץ בעו"ד. העד עומת עם דברים שמסר בחקירתו בשב"כ, ואמר כי החליט לומר את האמת, וכי בהפגנה ראה "שחאמד גלאווי הוא זה שהוציא אקדח וירה לעבר הרכבים" (ש' 20), וכי באותו זמן הוא עמד קרוב אליו. כשנשאל מדוע לא סיפר את הדברים בחקירה הראשונה, השיב כי פחד מעונש, וכשנשאל אם מישהו לחץ עליו לספר היום, השיב בשלילה. בהמשך הוצגו בפניו תמונות ממצלמת האבטחה בתחנת הדלק, שסומנו פ.ח 1-3, והעד זיהה בתמונה 1 את הרכב של עד תביעה 1 בלאל, ובתמונה 2 זיהה את בלאל יוצא מהרכב. העד הכחיש את הדברים שמסר בלאל בחקירתו במשטרה, כי העד היה אתו ברכב, והם קנו יחד דלק כדי להבעיר צמיגים, וטען כי בלאל שקרן. העד הכחיש גם כי היה במפגש בבית הקפה בעת שתכננו לצאת להפגנה. באמרה השלישית ת/30ב הציגו בפני העד התכתבות שנמצאה בטלפון שלו, בינו ובין אחד שמכונה "חיים", שממנה עולה כי השתתף בהפגנות נוספות, והעד השיב כי מדובר בהתכתבות בינו ובין חברה שלו עדן, שבמהלכה "הסתלבט" על חברה שלו, ועבד עליה, אבל למעשה השתתף רק בהפגנה ביום 13.5.21 שעליה סיפר בחקירות הקודמות. בשלב זה ביקש העד להתייעץ עם עו"ד, ולאחר שחזר מההתייעצות אמר שהוא רוצה להוסיף משהו על החקירה, וטען כי כל מה שמסר בחקירה היה בגלל לחץ שהופעל עליו בחקירה בשב"כ. כשנשאל למה לא אמר זאת קודם לכן, השיב כי עורך הדין הזכיר לו זאת. כשהתבקש לספר מה קרה באמת, השיב כי אמנם הצטרף לצעירים שהלכו להפגנה, אך לא ידע שההפגנה היא בגלל אלקודס, ובהפגנה זרק רק אבן אחת לשולי הכביש "כדי לברוח" כלשונו (ש' 32). כשנשאל מדוע שינה את גרסתו, כאשר קודם לכן סיפר שזרק 2-3 אבנים ויצא להפגין בגלל מה שקורה בירושלים, השיב כי אמר את הדברים בגלל שצעקו עליו במהלך החקירה בשב"כ (ש' 37). באמרה הרביעית ת/30ג סיפר העד כי בית הקפה אום כולתום שייך לאחיו, ולמרות זאת הוא לא השתתף במפגש בבית הקפה שבו תוכננה ההפגנה. העד עומת עם הגרסה שמסר בלאל בחקירתו, שבה כלל גם את העד בין הצעירים שהשתתפו במפגש בבית הקפה, והעד עמד על גרסתו כי לא היה באותו מפגש, וטען כי בלאל שקרן, וכך הגיב גם כשעומת עם עוד הפללה בגרסתו של בלאל, שטען כי העד היה אתו, ביחד עם עוד שניים, בתחנת הדלק, שבה קנו בקבוק בנזין, כדי להבעיר צמיגים בהפגנה. העד שב וטען כי לא ראה את עד תביעה 3 זהראן בהפגנה, סיפר כי עד תביעה 4 חאמד ירה שני כדורים בהפרש של כמה שניות ביניהם, והוסיף כי ברח מהמקום לאחר הירייה הראשונה, ואת הירייה השנייה שמע כשהחל בבריחתו. בסרטון שהוצג בפניו העד זיהה את עצמו, וכן את ארבעת הצעירים שהזכיר באמרה הראשונה כמי שהשתתפו בהפגנה (ש' 73). העד זיהה את עצמו בסרטון נוסף שהוצג בפניו, ובסוף האמרה הביע חרטה על מה שעשה ואמר את הדברים הבאים: "אני מתחרט המון על מה שקרה ומאחל שזאת הפעם הראשונה והאחרונה. אילו הייתי יודע כך יקרה לא הייתי יוצא" (ש' 93). העדות בפנינו כבר בתחילת עדותו ביקש העד לומר את הדברים הבאים: "מה שאמרתי בחקירות שב"כ, אמרתי מלחץ, אחרי הרביצו לי וירקו עליי. ואמרו לי אתה לא תצא מפה אם אתה לא מדבר והראו לי את החקירות של האחרים לדבר כמו שהם אמרו". דברים דומים אמר גם על חקירתו במשטרה: "לא אמת, הייתי תחת לחץ" (עמ' 503, ש' 16 – 19). כשנשאל מדוע הודה בכתב האישום המתוקן בתיק שמתנהל נגדו בפני מותב אחר השיב כי הסנגור אמר לו שאם הוא יודה הוא יוציא אותו מהתיק, והוסיף כי לא קרא טוב את כתב האישום המתוקן ולכן הודה בדברים שלא עשה. בהמשך הרבה העד להשיב כי אינו זוכר על שאלות רבות שנשאל בחקירה הראשית, אולם אישר כי היה בהפגנה שהתקיימה בסמוך לביתו בתאריך 13.5.21, אך טען "הייתי שם אבל לא עשיתי כלום" (עמ' 505, ש' 16). כשנשאל מדוע הודה בחקירתו במשטרה בזריקת אבנים, השיב פעם אחר פעם כי היה תחת לחץ (עמ' 506, ש' 14 וש' 30, עמ' 507, ש' 5 וש' 15), ובסופו של דבר, לבקשת ב"כ המאשימה, הוכרז העד כעד עוין. בהמשך החקירה, לאחר ההכרזה כעד עוין, טען העד כי אינו מכיר את נאשם 1 ....., וכשנשאל מדוע אמר בחקירתו במשטרה כי ראה אותו זורק אבנים בהפגנה, השיב כי חוקרי השב"כ אמרו לו מה להגיד, אך לא זכר מי מהחוקרים. העד ציין עוד כי הפליל בחקירתו רק אנשים שהודו שהיו בהפגנה, ובלשונו: "שמעתי אותם שכולם אמרו שהיינו היינו, אז אני אמרתי כן שגם" (עמ' 509, ש' 23). כשנשאל מדוע טען כי פאדי לא היה בהפגנה, למרות שאמרו לו שפאדי מודה כי היה שם, השיב כי לא ראה אותו שם, וכשנטען כלפיו כי עולה מדבריו כי הפליל את בשאר מפני שהוא ראה אותו שם, שאם לא כן – לא היה מפליל אותו, שב וטען כי עשה זאת תחת לחץ, אך לא הסביר את ההבדל בינו ובין פאדי. גם ביחס לעד תביעה 4 חאמד, העד הכחיש כי עמד בסמוך אליו בעת שחאמד ירה, וטען כי אמר זאת בחקירתו במשטרה כי היה תחת לחץ (עמ' 512, ש' 3, ש' 6 וש' 12), ובהמשך טען כי אישר את כל מה שהחוקרים אמרו לו להגיד בגלל הלחץ שהופעל עליו (עמ' 513, ש' 7). כשנשאל מדוע היו דברים שאישר בגלל הלחץ, ודברים אחרים הכחיש למרות הלחץ, השיב: "לא כל הזמן בלחץ, לפעמים מדברים איתי רגיל ולפעמים לוחצים עליי" (עמ' 515, ש' 13), והוסיף כי לא כל מה שאמר במשטרה אמת, אלא חלק אמת וחלק לא (שם, ש' 29 – 32). בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 1 טען העד כי בעת מעצרו קיבל מכות בכל חלקי גופו ע"י שוטרי הימ"מ, ובעת שנחקר בשב"כ היה "לחץ, יריקות" (עמ' 518, ש' 21). כמו כן מנעו ממנו שינה וחקרו אותו שעות רבות. בהמשך חזר העד על דברים שאמר בחקירה ראשית, ובכלל זה שכל זורקי האבנים בהפגנה היו רעולי פנים והוא לא, ושב וטען כי אינו מכיר את נאשם 1 ....... חוקרי משטרה עד תביעה 7 – מוחמד איברהים העד הוא חוקר משטרה וחבר בצח"מ שהוקם לצורך חקירת התיק בתחנת רהט, ביחד עם חוקרים אחרים מיחידות אחרות. במסגרת זו הוא חקר את נאשמים 1, 2 ו-3, יובכל חקירה הוא מילא את חובתו ליידע את החשודים בזכויותיהם ובחשדות המופנים נגדם, וכן נתן להם את האפשרות לממש את זכויותיהם. באשר לחקירת הנאשם 3, שלא הוקלטה במלואה בשונה מיתר החקירות, ציין העד כי החקירה בוצעה בתחנת דימונה, בה מערכת ההקלטה מיושנת, ובשלב מסוים בחקירה הבחין כי ההקלטה הופסקה, ולכן החליף את דיסק ההקלטה. בנוסף, ציין כי בתום החקירה גילה שחלק מהחקירה לא הוקלט ושההקלטה הייתה חזותית בלבד, ללא קול וזאת ללא ידיעתו. העד ציין עוד כי החקירה הייתה ארוכה יחסית, בין היתר בשל מימוש זכויות הנחקר. לדבריו, במהלך החקירה הבחין כי הנאשם 3 היה לחוץ, הציע לו להתאוורר ולבקשתו הוציא אותו לעשן סיגריה, ובמהלך הפסקת העישון לא שוחח עם הנחקר. לדבריו, לאחר שחזרו לחדר החקירות הנאשם 3 נראה נינוח יותר, והחליט לשתף פעולה ולספר את האמת. כשנשאל באיזו מידה ההודעה שכתב משקפת את מה שאירע בחדר החקירות השיב "במאה אחוז. כל מה שנאמר אני או הוא נרשם, תועד... מילה במילה" (עמ' 530, ש' 10 – 14), והוסיף כי אין דברים שהעד אמר שלא נרשמו. בחקירה הנגדית של ב"כ הנאשם 2, העד ציין כי במהלך תפקידו כחוקר בצוות החקירה המיוחד הוא נחשף לחומרי החקירה וביניהם חקירות קודמות, וכן חקירות שבוצעו בשב"כ. העד נשאל האם חומרי החקירה שהתקבלו מהשב"כ נמצאו בפניו במהלך חקירת הנאשם 2, והשיב בשלילה. כמו כן, ציין כי מידע שמתקבל בחקירה מועבר למפקד הצוות והוא מקבל החלטות בהתאם, וכי הדברים הללו נכונים גם ביחס לטענת האליבי שהעלה נאשם 2 בחקירתו. בחקירה הנגדית של ב"כ הנאשם 3, העד נשאל כיצד הבחין בכך שהנאשם 3 היה לחוץ בעת חקירתו, והשיב כי "ניתן לדעת, ניתן להבחין בכל בן אדם שעומד מולך על סימני גוף שמצביעים על לחץ כלשהו" (עמ' 534, ש' 32), אך הוסיף כי אינו זוכר בדיוק את הסימנים שראה אצל הנאשם (עמ' 536, ש' 30). העד נשאל כיצד הבחין שמכשיר ההקלטה הפסיק לעבוד, והשיב כי מדובר במכשיר DVR שיש בו מונה, והוא הבחין שהמונה הפסיק לפעול. לדבריו, סבר שהדיסק מלא ולכן החליף את הדיסק, אבל זה לא פתר את הבעיה, והתוצאה היא שהחקירה השנייה שבה הודה נאשם 3, הוקלטה חזותית בווידאו, אבל בלי קול. כשנשאל מדוע לא בדק את התקלה לעומק לפני שהמשיך בחקירה, השיב כי הוא רגיל לעבוד עם מכשיר הקלטה מסוג אחר והוא אינו בקיא בתפעול המכשיר המיושן שעמד לרשותו בעת החקירה, לכן הסתפק בהחלפת הדיסק, כדי לשמור על רצף החקירה. כשנשאל כיצד נאשם 3 יכול היה לזהות את נהג הרכב או את סוג הרכב בעת האירוע, כאשר לפי הגרסה שמסר, הוא הסתתר מאחורי עצים, השיב העד כי נאשם 3 ציין בחקירתו שהיה חשוד אחר שהיה מצביע על הרכבים ואומר מתי לזרוק את האבנים (עמ' 541, ש' 26). בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 4, העד חזר וציין כי עיין בחומרי החקירה שנאספו על ידי יחידות אחרות, אך במהלך החקירה הם לא היו מונחים בפניו. בחקירתו החוזרת, העד נשאל פעם נוספת באשר להפסקת העישון במהלך חקירתו של הנאשם 3, והשיב כי הבחין בכך שהנאשם היה לחוץ, ואף שאינו יודע מה עבר בראשו של הנאשם, "כנראה שהבין שיש מספיק ראיות ואין לו מה להסתיר יותר וכדאי לספר את האמת" (עמ' 545, ש' 17). עד תביעה 9 – רס"ב אונסי חיר אלדין חוקר במשטרה מזה 17 שנים, ומשרת ביחידת פח"ע, ובחקירת האירוע הנדון הוא בעיקר גבה עדויות בודדות מעדי תביעה 3, 4 ו-6. העד נשאל אודות נסיבות גביית ההודעה מעד תביעה 3 זהראן (ת/13), והשיב כי הוא נחקר בשפה הערבית, נאמר לו שיש לו זכות להיוועץ בעורך דין, אולם באותו שלב הוא היה מנוע מפגש, הוא מסר את ההודעה מרצונו החופשי וחתם עליה לאחר שקרא אותה. כשעומת עם טענתו של זהראן, כי הודעותיו במשטרה נמסרו תחת לחץ שהופעל עליו, השיב העד כי הדברים שזהראן מסר לו בחקירתו נאמרו מרצונו החופשי וכי לא הופעל עליו לחץ כלשהו במהלך החקירה (עמ' 604, ש' 10). העד ציין עוד כי כל מה שכתוב בהודעה שלו אלו דברים שיצאו מפיו. בהמשך התייחס העד להודעה נוספת של זהראן, שסומנה ת/20, וציין כי גם בהודעה זו זהראן הוזהר בשפה הערבית ודבריו נמסרו מרצונו החופשי. לדבריו, בשלב זה הוסרה מניעת המפגש נגדו, אך הוא החליט לא להיוועץ בעו"ד, מפני ששוחח עם עו"ד יום קודם לכן. העד השיב כי השב"כ והמשטרה עובדים בשיתוף פעולה, אך החקירות הן נפרדות. באשר לעד תביעה 4 חאמד, ציין כי בהודעתו ת/43 הוא נחקר בשפה הערבית בהתאם לכל הזכויות הקבועות בחוק, לאחר שהתייעץ עם עורך דין, הוא מסר את העדות וחתם עליה מרצונו החופשי. העד דחה את טענתו של חאמד כי הודעתו נמסרה עקב לחץ שהופעל עליו בחקירה. דברים דומים מסר העד גם ביחס להודעתו של עד תביעה 6 – נאסים, ת/30ב, וגם בעניינו הוא ציין כי הוא נחקר בשפה הערבית, זכויותיו הוסברו לו והוא מסר את הודעתו שלא תחת לחץ ומרצונו החופשי. לדבריו, ניתנה לנאסים האפשרות להיוועץ בעו"ד, אך הוא לא ביקש זאת והחקירה החלה. בסיום החקירה ביקש נאסים להתייעץ עם עו"ד, ולאחר ששוחח אתו, ביקש להוסיף כמה דברים בהודעתו, וטען כי הדברים שמסר בחקירתו נאמרו בגלל הלחץ שהופעל עליו בחקירה בשב"כ. (עמ' 606, ש' 20). בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 1, העד שב והדגיש כי בסיום החקירה המשטרתית הודעות הנחקרים מגיעות גם לשב"כ, וכן ציין כי זכ"ד של השב"כ נמצא בפניו. העד ציין שהחקירה המשטרתית מתבססת גם על הזכ"ד וגם על ראיות נוספות המצויות בתיק. העד נשאל אם היו מקרים שבהם תשובתו של הנחקר הועתקה מהזכ"ד להודעתו שניתנה במשטרה והשיב שבחקירות שבוצעו על ידו הדבר לא קרה. בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 2, העד נשאל האם חוקרי המשטרה יוזמים פעולות חקירה והשיב שכשמדובר בנחקרים ישראלים החוקרים ויוזמים פעולות חקירה נוספות בשיתוף עם השב"כ. לדבריו, יש פעולות שהן ייחודיות לשב"כ, אך הוא אינו יודע אילו פעולות השב"כ מבצע וכאן לא ידוע לו שבוצעו פעולות נוספות מעבר למה שמצוין בתיק החקירה. העד נשאל ממי הוא מקבל את הזכ"דים והשיב כי הוא מקבל אותם מחוקר השב"כ שגם מסביר לו על הזכ"ד ונותן לו דגשים, אך אינו מסביר לו אילו פעולות יש לבצע. עד תביעה 10 – מר דרור יצחק העד משרת במשטרה כמעט 20 שנה וחקר גם פרשה זו (הערה: העד חתום על שני זכ"דים שקשורים לנאשם 4 נזיר, שסומנו ת/66 וכן ת/67 והוגשו במועד עדותו ביום 26.2.23, כמפורט בעמ' 525 לפרוטוקול – א.מ.). בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 4 אישר העד כי חקר את נאשם 4, אך ציין כי אינו זוכר את התיק, ואחר כך הבהיר את דבריו: "מה שאני כתבתי זה מה שאני זוכר" (עמ' 611, ש' 27). הוא זוכר שנאשם 4 הופלל על ידי אחרים, כאשר השב"כ העביר למשטרה את החומרים המפלילים שנמצאו, אך הוא אינו יודע לומר אם כלל החומרים מועברים לידם, ואינו זוכר מידעים קונקרטיים שנחשף אליהם במסגרת החקירה. העד ציין עוד כי אינו יודע אם הופעל מדובב במסגרת החקירה בשב"כ, וגם אינו יודע מדוע לא נערך עימות בין נאשם 4 שהכחיש את החשדות נגדו ובין העדים שהפלילו אותו, אך מדובר בעניין שצריך להפנות למפקד הצח"ם רפ"ק מיכאלי. בחקירתו החוזרת, העד ציין כי למיטב ידיעתו, באופן כללי ולאו דווקא בתיק הנידון, בעת חקירת הנאשמים כבר הוגש כתב אישום כנגד העדים המפלילים. עד תביעה 14 – כאמל זיאן חוקר ביחידת פח"ע ימ"ר נגב, שחקר את כלל העדים המפלילים. העד התבקש לפרט את נסיבות החקירה של עד תביעה 1 בלאל ת/5 מיום 1.6.21, והשיב כי העדות נגבתה בשפה הערבית לאחר שהקריא לו את החשדות נגדו ואת זכויותיו, ובסוף העדות בלאל חתם ואישר את עדותו. העד דחה את טענתו של בלאל כי בעדותו מופיעים פרטים שלא אמר לחוקרים, והדגיש כי מה שמופיע בעדות אלו דברים שבלאל אמר בחקירתו. כמו כן, העד דחה את טענתו של בלאל כי יתכן שלא הבין את דבריו מאחר שלא נכח בחקירה מתורגמן וציין כי השפה הערבית היא שפת האם שלו. העד ציין עוד כי האווירה בחקירה הייתה נינוחה ללא אירועים חריגים, ודחה את טענתו של בלאל, כי אמר לו מה להגיד והכניס לו מילים לפה. בהמשך התייחס העד לעדותו של עד תביעה 2 פלאח ת/8ו, וציין כי גם עדותו נגבתה בשפה הערבית לאחר שהציג את עצמו, הקריא לו את החשדות נגדו והסביר לו את זכויותיו. העד ציין כי נמצאו בפניו שני זכ"דים על חקירתו של פלאח בשב"כ, כפי שצוין בתחילת העדות, ובתום גביית העדות פלאח חתם עליה. העד דחה את טענתו של פלאח כי לא אמר דבר במהלך החקירה המשטרתית וציין כי הדברים המופיעים בעדותו נאמרו על ידו, וכי לדבריו, אם הוא היה שומר על זכות השתיקה, הדבר היה מצוין בגוף העדות. העד דחה גם את טענתו של פלאח כי הודה בחקירה המשטרתית שהמטרה שלו הייתה לזרוק אבנים על רכבים של יהודים, משום שהחוקר אמר וחזר על כך מספר פעמים. בהמשך התייחס העד לעדויות הנוספות שנגבו מפלאח ת/9 ות/10, וציין כי גם עדויות אלה נגבו בשפה הערבית לאחר שהוא הציג את עצמו והסביר לפלאח את החשדות נגדו ואת זכויותיו. וגם בסיומן פלאח חתם עליהן ואישר את הדברים שנכתבו, לאחר שהוקראו בפניו. העד דחה גם את טענתו של פלאח כי בניגוד לכתוב בעדויות, לא הראו לו במשטרה סרטונים. בהמשך התייחס העד לעדותו של עד תביעה 3 זהראן ת/16, ומסר דברים דומים, כי בתחילה הציג את עצמו בפני זהראן, הקריא לו את החשדות נגדו והסביר לו את זכויותיו ולאחר מכן התחיל בגביית העדות בשפה הערבית. לדבריו, העדות נמסרה מרצונו החופשי של זהראן ובסיומה הוא אישר את עדותו בחתימת ידו. לשאלת הפרקליט, העד הדגיש כי תאריך העדות הוא מדויק ומתועד גם במערכת הממוחשבת, ודחה את טענתו של זהראן כי רק לאחר שנחקר במשך 15 ימים ויותר, הוא הודה תחת לחץ החקירה. דברים דומים מסר העד גם על עדותו של עד תביעה 4 חאמד מיום 31.5.21, ת/.46 כי גבה את העדות בשפה הערבית, לאחר שהציג את עצמו, פירט את החשדות נגד העד והסביר לו את זכויותיו, וכי בתום גביית העדות, חאמד אישר את הדברים בחתימת ידו. העד דחה את טענתו של חאמד, שטען כמו העדים המפלילים האחרים, כי כל מה שנאמר על ידו נבע מלחץ שהופעל עליו, וציין כי האווירה בחקירה הייתה נינוחה וללא הפעלת לחץ. העד ציין עוד כי לא לחץ על חאמד למסור שם מסוים במהלך החקירה, אלא הוא הציג לו תמונה וביקש ממנו לזהות את האנשים המופיעים בה. לדבריו, חאמד כתב על התמונה מרצונו החופשי את שמו של נאשם 4 נזיר, ובאשר לאנשים אחרים שהופיעו בתמונה, כתב כי הוא אינו מכיר אותם. כיוצא בזה מסר העד גם ביחס לעדותו של עד תביעה 5 ...... מיום 24.5.21 ת/29ו, וכן ביחס לעדותו של .....מיום 31.5.21 ת/29ז, וכן ביחס לעדותו של נאסים מאותו יום, ת/30ג. העד דחה את טענתו של נאסים כי אמירותיו בחקירה המשטרתית נאמרו עקב לחץ שהופעל עליו וציין כי נאסים מסר את עדותו מרצונו החופשי וכי לא הופעל עליו לחץ. כמו כן, העד דחה את טענתו של .... לפיה איימו עליו המשטרה שאם לא יאמר את האמת יחזירו אותו לשב"כ. בחקירתו הנגדית העד ציין כי לא בכל חקירה מונח בפני חוקרי המשטרה זכ"ד של השב"כ, וכשזכ"ד כזה מונח, הדבר מצוין בתחילת החקירה. העד הוסיף כי הפנה את הנחקרים לעדויותיהם של יתר העדים המפלילים, וציין עוד כי הוא מקבל הנחיות בנוגע לחקירה ממפקדו ולא מחוקרי השב"כ, וכי העדות משקפת את מה שארע במהלך החקירה. עד תביעה 15 – פאהים חסון בתחילת עדות התייחס העד לעדות של עד תביעה 1בלאל ת/2 וציין כי העדות נגבתה בשפה הערבית כאשר היה מונח בפניו זכ"ד של השב"כ, וכל מה שנכתב בעדות נאמר על ידי בלאל. העד הסביר כי בסיום החקירה הנחקר עובר על העדות ואם יש צורך מבצעים תיקונים בגוף העדות וחותמים על העדות, ואם התרחשו אירועים חריגים הדבר מצוין בעדות או במזכר. העד ציין כי בהודעתו של בלאל בוצעו תיקונים בכתב יד וכי בלאל חתם על ההודעה. דברים דומים מסר העד ביחס להודעות נוספות של בלאל, ת/3 ות/4, וציין כי לפני ההודעה ת/4 בלאל התייעץ עם עו"ד, וכי ההודעות נגבו מרצונו הטוב והחופשי וכל מה שנכתב בהן נאמר על ידו ובלאל אישר את הדברים בחתימתו. העד הוסיף כי במהלך החקירה היה מונח בפניו זכ"ד של השב"כ. העד דחה את טענתו של בלאל כי הוא לא אמר לחוקר במשטרה את שמו של נאשם 1 ......, וציין כי כל מה שנכתב בעדות נאמר על ידי בלאל. העד ציין עוד כי לא לחץ על בלאל וכי בלאל סיפר בחקירתו את מה שארע וכך הדברים נכתבו. העד הדגיש כי חוקרי המשטרה מכבדים כל נחקר וכי כל נחקר מקבל את מלוא זכויותיו על פי חוק, והחקירה מתנהלת בנינוחות ובאווירה טובה, וככל שישנם אירועים חריגים הדבר מצוין במזכר או בגוף העדות. העד ציין עוד כי בלאל לא העלה טענות מסוג זה במהלך החקירה ובמהלך הדיונים להארכת מעצרו. באשר לטענתו של בלאל כי השב"כ נותן למשטרה דף כדי שיכוונו את הנחקרים למסור הודעה התואמת את פרטי המידע המצויים בו, העד השיב כי חוקרי המשטרה נחשפים לזכ"דים של השב"כ, אך חוקרי המשטרה מבצעים את חקירתם באופן עצמאי ויכולים להגיע לממצאים שונים מהממצאים שמפורטים בזכ"דים הללו. העד התבקש להתייחס לאופן החקירה של כל העדים שחקר, ומסר דברים דומים ביחס לכל אחד מהם. כך, ביחס לעדותו של עד תביעה 5 ......ת/29א, ציין כי החקירה התנהלה בשפה הערבית, כאשר הוא היה מנוע מפגש עם עורך דין וכי היה מונח בפניו זכ"ד של השב"כ במהלך החקירה. העד דחה את טענתו של ...., לפיה לא הפליל את הנאשם 1 כמתואר בעדות, והדגיש כי כלל אמירותיו של יוסף נאמרו מרצונו החופשי. דברים דומים מסר העד גם ביחס להודעה נוספת של ..... ת/29ב, שאף היא נגבתה בשפה הערבית כשזכ"ד של השב"כ מונח בפניו, כל מה שנרשם בהודעה נאמר מרצונו החופשי של ....... ההודעות הנוספות של .... ת/29ג, ת/29ד וכן ת/29ה נגבו לאחר שניתנה ......האפשרות להיוועץ בעורך דין שמומשה על ידו, וגם הן נגבו בשפה הערבית, וכל מה שנכתב בהן, נאמר על ידי ..... ומרצונו החופשי, ..... אישר בחתימתו את מה שנכתב בהודעות הללו. דברים דומים מסר העד גם ביחס להודעותיו של עד תביעה 6 נאסים, שאף הן נגבו בשפה הערבית, כאשר זכ"ד של השב"כ מונח בפני העד במהלך גביית ההודעות, אשר בראשונה מהן ת/30 הוא היה מנוע מפגש עם עו"ד, ואילו בשנייה ת/30א, הוסרה המניעה והוא אכן התייעץ עם עו"ד לפני חקירתו. העד ציין כי כל מה שנכתב בהודעות הללו נאמר על ידי נאסים, והוסיף כי נאסים מכיר את הנאשם 1 מפני שהם ביצעו יחד את העבירה, הוא יודע את שמו המלא והיכן הוא גר, ולכן הזכיר אותו בהודעותיו במשטרה. העד הדגיש כי חוקרי המשטרה אינם מציגים עדויות של נחקרים אחרים לנחקר וכי אם יש צורך לשאול אותו לגבי אמירה מסוימת של נחקר אחר הם מציינים זאת בגוף העדות. העד דחה את טענתו של נאסים, לפיה נאמר לו שאם יחזור בחקירתו על דברי הנחקרים האחרים הוא ישוחרר, ודחה גם את טענתו כי כל אמירותיו נבעו מלחץ שהופעל עליו על ידי העד וכי העד הכווין אותו מה לומר. העד הדגיש כי כל מה שנכתב בהודעותיו של נאסים נאמר על ידו, והוא אף אישר את הדברים בחתימתו. גם ביחס להודעתו של חאמד ת/39, העד ציין כי נגבתה בשפה הערבית כשזכ"ד של השב"כ מונח בפניו, לאחר שחאמד שוחח עם עורך דינו, וכל מה שנכתב בהודעה נאמר על ידו. העד שלל את טענתו של חאמד כי הוא היה נתון תחת לחץ בשב"כ, וציין כי הנחקר אינו מחויב לומר מה שנכתב בזכ"ד וכי אם דבריו לא היו תואמים את הזכ"ד, הדבר היה נרשם בהודעה. העד ציין עוד כי חאמד לא העלה טענה זו במהלך החקירה, והדגיש כי לא הופעל על חאמד לחץ וכי ככלל חוקרי המשטרה אינם לוחצים על הנחקרים. בחקירתו הנגדית של ב"כ הנאשם 1, העד שב וציין כי אינו מכיר את הנאשם 1 ......, וכי העדים המפלילים מכירים אותו שכן הם חברים שלו, ולכן הזכירו את שמו במהלך החקירה. כשנשאל כיצד אמר שאינו מכיר את נאשם 1, כאשר בזכ"דים שהונחו בפניו צוין שמו של הנאשם האמור, השיב העד כי החקירה מתנהלת במתכונת של שאלה-תשובה, כלומר החוקר שואל את הנחקר שאלה ואם הנחקר מזכיר אדם מסוים הדבר נכתב, ואם אינו מציין שם שהוא מסר בשב"כ, החוקר יעמת אותו עם השוני העולה מעדויותיו. העד הוסיף כי לפעמים הוא קורא את הזכ"ד של השב"כ לפני תחילת החקירה, ולפעמים הוא קורא את זה במהלך החקירה, אך הדגיש כי אינו מעתיק את מה שנכתב בזכ"ד, אלא הזכ"ד מהווה מסגרת לחקירה בלבד. לדבריו, אם הנחקרים לא היו מציינים במהלך החקירה את שמו של הנאשם 1 אז הוא היה שואל אותם מדוע שמו מופיע בזכ"ד, אך מאחר שבהודעה ניתן לראות כי שאלה זו לא נשאלה המסקנה היא כי הנחקרים מסרו את שמו של הנאשם 1 מיוזמתם. העד שב והדגיש כי הוא מעולם לא העתיק תשובות מהזכ"ד, אלא הוא כותב את דברי הנחקר במהלך החקירה. העד הוסיף כי יש היגיון בכך שישנה תשובה זהה בזכ"ד ובהודעה במשטרה "מאחר והם היו ביחד ביצעו את העבירה ביחד, מכירים אחד את השני, זה אותה עבירה אותו מקור" (עמ' 725, ש' 19). בחקירתו הנגדית של ב"כ הנאשם 2, העד ציין כי לעיתים אנשי השב"כ מעבירים לו את הזכ"דים שהם כותבים במהלך חקירת חשודים, ולפעמים הם מועברים לו באמצעות אנשים אחרים, העד הוסיף כי לעיתים מסבירים לו על הזכ"ד, אך לא מנחים אותו לכוון את הנחקר למסור מידע מסוים, והדגיש כי החקירה היא עצמאית. כשנשאל אם קרה לו מקרה בו אדם נחקר בשב"כ ולאחר מכן בחקירה המשטרתית חזר בו מעמדתו, השיב כי הדבר קורה בתדירות גבוהה ומתועד. העד שב וציין כי הזכ"ד מהווה מסגרת לחקירה, אך חוקרי המשטרה שואלים שאלות נוספות, ובמקרים שבהם הנחקר מעלה טענות בדבר אלימות שננקטה כלפיו במהלך חקירת השב"כ הדבר מתועד ומועבר לראש צוות החקירה המשטרתית. העד ציין כי לאחר החקירה המשטרתית, אנשי השב"כ מקבלים את ההודעה שהתקבלה בחקירה, וכשנשאל האם חוקרי השב"כ וחוקרי המשטרה דנים בחקירה לאחר שפרטיה מועברים לשב"כ, השיב כי לא זכור לו שהוא דן בכך עם חוקרי השב"כ. העד ציין כי אינו זוכר האם בחקירת העדים המפלילים הוא עבר על הזכ"דים של השב"כ לפני החקירה. בחקירתו הנגדית של ב"כ הנאשם 4, העד התייחס לטענותיהם של העדים המפלילים כי עדותם נגבתה תחת לחץ וכי חוקרי המשטרה גרמו להם לומר דברים שאינם נכונים, וכך השיב: "אני לא מכיר ברמה אישית לא אף אחד מהנחקרים, אין לי נגדם שום עוינות מסוימת כדי לרשום דברים על דעת עצמי כאילו שנאמרו מפיהם... דבר שני יש להם זכות תמיד לטעון כל מיני טענות גם במהלך החקירה גם אם לא עשו את דברים יכלו להגיד את זה, דבר שלא קרה... אין שום סיבה שמה שאני רשמתי זה דברים שלא נכונים אלא זה דברים באמת שנאמרו מפיהם של החשודים" (עמ' 731, ש' 18 – 22). העד חזר והדגיש כי הוא פועל ביושרה וכי טענות אלו לא הושמעו במהלך החקירה. העד ציין כי במהלך החקירה מבהירים לנחקר כי הוא בחקירה משטרתית ולא בחקירת שב"כ, וכשנשאל אם ישנו שוני בין חדרי החקירה של השב"כ לחדרי החקירה של המשטרה והשיב כי לדעתו אין הבדל מהותי, אך הנחקר יכול להבחין ביניהם על סמך אמירותיו של החוקר בתחילת החקירה. העד ציין עוד כי אינו יודע על השיח שהתנהל בין נחקר לבין חוקר השב"כ, אך אם יש לנחקר טענות כלפי חוקרי השב"כ עליו להעלותן בבית המשפט. כמו כן, הנחקר יכול לחזור בו מהגרסה שמסר לחוקרי השב"כ. העד ציין עוד כי הסיבה לכך שהחקירה אינה מוקלטת היא מפני שמדובר בחקירה ביטחונית, אך מלבד העובדה שהחוקרים יושבים במתקן של השב"כ ושהחקירה היא חקירה ביטחונית בשיתוף השב"כ, אין כל הבדל בין חקירה זו ובין חקירה משטרתית רגילה. עד תביעה 16 – רס"ב חיים אלשאמי בתחילת עדותו ציין העד כי הוא חוקר וראש חוליה בדרום, ובהמשך התייחס לנסיבות חקירתו של עד תביעה 4 חאמד ת/35, וציין כי החקירה התנהלה ונרשמה בשפה הערבית בעת שחאמד היה מנוע מפגש עם עורך דין. העד ציין עוד כי במהלך החקירה היו בפניו זכ"דים של השב"כ, וכי בחקירה הוצגה לחאמד תמונה של אקדח שנתפס ברשותו וחאמד אישר כי האקדח היה ברשותו וכי הוא השתמש בו בזמן המהומות. העד הוסיף כי בסיום החקירה חאמד ציין כי הוא מצטער על מעשיו וכי לא היה צריך לירות על הרכב. העד דחה את טענתו של חאמד, לפיה דבריו נאמרו מתוך לחץ ולאחר ששאלו אותו את אותה השאלה פעמים רבות, וציין כי חאמד יכול היה להשיב מה שהוא רצה. העד הוסיף כי "יש לי מספיק ניסיון גם עם מישהו שלא ביצע דבר, הוא יודע להכחיש והכל. ממש לומר את הדברים איך שהוא מבין אותם ועשה אותם. וכאן פשוט התמונה היא די ברורה. הנשק נתפס בעת מעצרו, שביצע בו את הירי. הוא סיפר את מה שביצע" (עמ' 755, ש' 15 – 18). חוקרי שב"כ עד תביעה 8 המכונה "סרוסי" בפתח עדותו ציין העד כי הוא חוקר בשב"כ מזה 6 שנים, והיה אחראי על חקירתו של עד תביעה 1 בלאל. לכן, הוגשו באמצעותו הזכ"דים שכתב במהלך החקירה, והעד הבהיר מה נכתב בזכ"דים הללו: "ברגע שאנחנו מדברים על גרסה זאת אומרת גם דבר לחובתו של הנאשם וגם דבר לזכותו של הנאשם כל דבר שבעצם יש לי אפשרות לבדוק זה ייכתב בפרטי פרטים. אבל אם אני דיברתי אתו עכשיו על החיים שלו חצי שעה, יכול להיות שאני אכתוב את זה בשתיים או שלוש שורות שוחחנו על חייו סיפר שאחד, שניים שלוש" (עמ' 549, ש' 19 – 23). העד הוסיף כי כבר בחקירתו הראשונה של בלאל, הוא קשר את עצמו לחשדות שיוחסו לו ופירט את האנשים שלקחו עמו חלק באירוע, והוא התחיל לקשור את עצמו ביום שהגיע למתקן של השב"כ, כמה שעות אחרי שנעצר, כאשר חקירתו של בלאל בשב"כ נמשכה 14 שעות בסך הכל. העד דחה את טענתו של בלאל שחוקרי השב"כ אמרו לו מה לומר בחקירה, שכן לדבריו חוקרי השב"כ לא ידעו על מעורבותם של מרבית האנשים שבלאל מסר את שמם: "יש שמות שבכלל לא ידענו. לדעתי רוב הנאשמים פה בכלל לא ידענו שהם מעורבים... כל השמות שכתובים זה שמות שהוא אמר... הוא כתב את השמות בכתב ידו" (עמ' 552, ש' 13 – 18). העד דחה גם את טענתו של בלאל כי איימו עליו בחקירה, והדגיש כי חוקרי השב"כ אינם מאיימים על הנחקרים: "אנחנו לא מאיימים, אנחנו לא מרביצים, אנחנו לא עושים דברים כאלה... אני לא ראיתי אף אחד מרביץ לו, לא שלחתי אף אחד להרביץ לו, אף אחד לא הרביץ לו בנוכחותי... חקירה זה לא דבר נעים. אבל אין אלימות, אין איומים, אין שום מגע פיזי. אנחנו לא עושים את הדברים האלה" (עמ' 553, ש' 29 – עמ' 554, ש' 7). בחקירה הנגדית של ב"כ הנאשם 1 ......., העד הבהיר כי כשאמר שסך כל חקירותיו של בלאל נמשכו 14 שעות, הוא התכוון למשך הזמן שבו בלאל היה בחקירה פרונטלית, והסביר כי "חקירה פרונטלית זה אומר שהוא יושב על כיסא בחדר החקירות" (עמ' 555, ש' 29), וכי לא היה מצב שהוא יצא מחדר החקירות ליותר מדקות בודדות כשהוא מותיר את בלאל לבדו בחדר החקירות. בהמשך העד נשאל שוב ושוב מתי ידע לראשונה על מעורבותו של הנאשם 1 באירוע ומה היה המקור למידע זה והשיב בעקביות כי אינו זוכר, אך הוסיף כי כשיהיה מול מחשב של השב"כ יוכל לבדוק, ובכל מקרה שמו של נאשם 1 הועלה לראשונה ע"י העד כששאל את בלאל אם הוא היה באירוע (עמ' 562, ש' 4 – 12). בחקירה הנגדית של ב"כ הנאשם 2 אדהם, העד ציין כי רוב החקירות של בלאל בוצעו על ידו ובחלק מהחקירות היו עמו חוקרים נוספים. העד ציין עוד כי המרחק בין התא של בלאל ובין חדר החקירות הוא 3 – 5 דקות הליכה, וכי במהלך החקירה הנחקר בד"כ אינו אזוק ברגליו אלא רק בידיו, ולעיתים מתירים גם חלק מהאיזוק בידיים, והכל תלוי בדינמיקה שבחדר, כאשר "אזיקה היא אמצעי לבטחון כוחותינו ... אין פה עניין של ענישה. ככל שאני לא צופה איום מהנחקר ברוב המקרים הוא לא יהיה אזוק" (עמ' 566, ש' 24 – 26). העד הוסיף כי בלאל לא היה אזוק ברגליו במהלך חקירתו, אבל כנראה היה אזוק בידיו בחלק מהחקירה. העד ציין עוד כי במהלך החקירה הוא כותב זכ"דים על פרטים מהותיים שעולים בחקירה, שמועברים לאחר החקירה לראש הצוות וחלקם מגיעים גם לחוקרי המשטרה, כאשר לעיתים הוא נותן דגשים לחוקר המשטרה באשר להמשך החקירה במשטרה ולעיתים לא. העד הוסיף כי לעיתים כשיש הבדל מהותי בין הדברים שאומר נחקר בחקירה המשטרתית ובין דברים שאמר בחקירת השב"כ, מתבצעת חקירה חוזרת בשב"כ כדי להבין את פשר הפער בין הגרסאות ולברר את האמת. בחקירה הנגדית של ב"כ הנאשם 4 נזיר, העד ציין כי היה אחראי על חקירתו של בלאל, ובוצעו בעניינו פעולות חקירה נוספות, מעבר לחקירות הפרונטליות בשב"כ ובמשטרה (עמ' 574). בהמשך העדות ציין העד כי מרבית החקירות נערכות במתקני השב"כ, ובד"כ מדובר באגף שנמצא בתוך מתקן של שב"ס. העד הוסיף כי אינו זוכר את תנאי המעצר של בלאל, אך סביר להניח שחלק מהזמן הוא הוחזק בהפרדה, ובלשונו: "סביר להניח שחלק מהזמן הוא היה לבד וחלק מהזמן הוא לא היה כבר לבד" (עמ' 590, ש' 21). העד ציין עוד כי ההחלטה בדבר אופן החזקת הנחקר מתקבלת בדרך כלל על ידי צוות החקירה, וכל מקרה נבחן לגופו בהתאם לנסיבותיו. בהמשך, העד ציין כי מאחר שחקירתו של בלאל התנהלה בתקופת הקורונה, בתחילת החקירה הוא הוחזק בנפרד, שכן באותה תקופה "נחקרים הוחזקו כל אחד בעצמו, גם החוקרים השתדלו כמה שפחות לחקור אותם, כמה פחות חוקרים שיחקרו כל נחקר כדי ליצור בידוד" (עמ' 599, ש' 10 – 12). באשר להמשך החקירה, העד ציין כי ישנם שיקולים שונים, שלגביהם חל חיסיון, באשר להחלטה האם להחזיק נחקר לבד, אולם ככלל משתדלים לא להחזיק ביחד נחקרים המעורבים באותו תיק כדי לשמור על ניקיון החקירה. עד תביעה 11 – המכונה "רגב" חוקר בשב"כ שהיה אחראי על החקירה של עד תביעה 2 פלאח. העד ציין כי בחקירה הראשונה שלו שתועדה בזכ"ד שסומן ת/8 הוסברו לו זכויותיו, הוא לא היה מנוע מלהיוועץ בעורך דין והוא נחקר בשפה הערבית; וכי בחקירה השנייה שלו שתועדה בזכ"ד שסומן ת/8ב, החל להודות בחלק המיוחס לו. העד דחה את טענתו של פלאח, כי הוא אמר שהנאשם 4 הביא אותו למקום האירוע רק בשל הלחץ שהופעל עליו בחקירת השב"כ שנערכה בלילה, אף שהדבר לא קרה בפועל. לדבריו, שעות החקירה מתועדות בזכ"ד והחקירה בוצעה בין 16:30 ל-19:00, ופלאח הודה מרצונו החופשי ודבריו נרשמו על ידו בדיוק רב. העד דחה את טענותיו של פלאח כי ירקו עליו ותפסו אותו מהצוואר, והדגיש כי חקירתו לא כללה קללות ולא "הכניסו לו מילים לפה", מפני שמטרת החקירה היא להגיע לחקר האמת, וכי הוא התחיל להודות מרצונו כבר ביום הראשון של החקירה. כשנשאל על נסיבות חקירתו של פלאח המתועדת בזכ"ד ת/8ד, ועל טענתו של פלאח כי הדברים המצוינים בזכ"ד לא נאמרו על ידו, השיב העד כי מה שנכתב בזכ"ד נאמר על ידי פלאח וכי הוא לא כתב בזכ"ד דבר שלא נאמר בחקירה. העד התבקש לפרט את נסיבות החקירה של עד תביעה 3 זהראן, שתועדה בזכ"ד ת/12א, והשיב כי מדובר ביום הראשון למעצרו וכי יידעו אותו בזכויותיו. עם זאת, לדבריו, זהראן היה מנוע מלהיוועץ בעורך דין בשלב זה. העד ציין כי החקירה בוצעה בשפה הערבית וכי הזכ"ד נכתב על ידו בשפה העברית. העד נשאל אודות נסיבות החקירה של זהראן, שתועדה בזכ"ד ת/14א, והשיב כי בחקירה זו זהראן הודה בניסיונו להצית צמיגים על הכביש הראשי, וכן שהעלים את האייפון שלו בשל הימצאות סרטונים מפלילים. העד דחה את טענתו של זהראן כי התאריכים שצוינו בזכ"ד זויפו וכי בפועל אמרותיו של זהראן נאמרו לאחר כ-20 – 28 ימי חקירה בעקבות הלחץ שהופעל עליו. לדבריו, הזכ"ד מגלם את מה שאירע בחדר החקירות והדגיש כי זיוף זכ"ד הוא עבירה פלילית. העד הדגיש כי אם זהראן היה טוען במהלך החקירה כי הופעל עליו לחץ הדבר היה מתועד בזכ"ד וציין כי כשהוא חקר את זהראן לא הופעל לחץ כלל. כשנשאל על נסיבות חקירתו של עד תביעה 4 חאמד שתועדה בזכ"ד ת/45 ועל טענתו של חאמד כי חוקרי השב"כ אמרו לו את השמות שעליו לומר וכי השב"כ מסר לו את שמו של נזיר, ולכן הוא הפליל אותו, העד דחה את הטענה והסביר כי הוא הציג לו תמונה וביקש ממנו לזהות את האדם שהופיע בתמונה, וחאמד זיהה בעצמו את האנשים שהיו עמו באירוע. העד נשאל על חקירה נוספת שתועדה בזכ"ד ת/50 והשיב כי חאמד נחקר שם על המעורבות שלו במהומות שהתרחשו בלוד. לדבריו, חאמד ציין שהגיע ללוד בעקבות פרסומים שראה ברשתות החברתיות כי יהודים שורפים מסגדים בלוד וטען כי הוא רצה לשמור על המסגדים. בחקירה הנגדית על ידי ב"כ הנאשם 1 בשאר, העד ציין כי אינו זוכר אם עד תביעה 2 פלאח נפגש עם עורך דין במהלך חקירתו, אך הוא היה מודע לזכותו להיוועץ בעורך דין. העד ציין שאם לנחקר אין עורך דין פרטי ממנים לו עורך דין מהסנגוריה הציבורית, אך במסגרת תפקידו כחוקר הוא אינו מתעסק בזה, אלא מעביר את הבקשה למשטרה. כשנטען כלפיו כי כאשר החקירה מבוצעת בשפה הערבית והזכ"דים נכתבים בעברית ייתכן שיחסר מידע בזכ"ד, השיב העד כי כשיש אירוע מיוחד במהלך החקירה כגון הודאה או אליבי, הזכ"ד נכתב ברמת דיוק גבוהה מאוד, אך ככלל הזכ"ד הוא לא תמלול של החקירה, אלא נועד לשקף את עיקרי הדברים שעלו במהלכה. העד ציין כי בחדר החקירות יש חלונות והחוקר יכול לראות האם יום או לילה, וכך גם הנחקר. העד הדגיש כי מטבע הדברים חקירה עשויה להיות אירוע מלחיץ, אך בחקירתו של פלאח לא הופעל לחץ כלשהו, בניגוד לטענתו. בהמשך ציין העד כי כל חקירת שב"כ מתחילה עם הגדרת מטרות החקירה, וכי "במהלך חקירה אנחנו נעשה את כל הפעולות האפשריות על מנת להגיע לחקר האמת בהתאם למטרת החקירה המדוברת" (עמ' 658, ש' 27). כשנשאל אם היו מקרים שבהם הגיע למסקנה כי חשוד שנחקר על ידו אינו אשם, השיב: "יש מקרים כן שבמהלך חקירה אנחנו מגיעים למסקנה שלאותה מטרת חקירה מסוימת הוא בזה לא מעורב, בוודאי" (עמ' 659, ש' 22), והוסיף כי הדבר העיקרי והחשוב ביותר העומד לנגד חוקרי השב"כ הוא חקר האמת. בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 2 אדהם, העד ציין כי אינו זוכר אם עד תביעה 2 פלאח נפגש עם עובד סוציאלי במהלך חקירתו בשב"כ, אך ככלל אם הנחקר נפגש עם גורם טיפולי הדבר מתועד ברישומי שב"ס, ואם נחקר יצא במהלך החקירה להיפגש עם גורם טיפולי הדבר יצוין בזכ"ד. בכל מקרה, אם נחקר נפגש עם גורם טיפולי, האחראי על החקירה יעודכן על כך. כשנשאל על אופן ביצוע החקירה השיב העד כי החקירה מתבצעת בחדר חקירות שיש בו מחשב וכיסא מקובע לרצפה, וכי בחלק מהזמן הנחקר אזוק בידיו במהלך החקירה ולפי הצורך מתירים את האיזוק. העד ציין כי פלאח הודה במהלך החקירה והפליל אחרים מרצונו החופשי, וכי לפי הזכ"ד פלאח שיתף פעולה כבר ביום הראשון של החקירה. העד דחה את טענתו של פלאח כי הנתונים שמסר בחקירה נמסרו לו ע"י השב"כ, והדגיש כי מטרת החקירה היא להגיע לחקר האמת. העד ציין כי הזכ"ד המתעד את חקירתו של פלאח הוקלד במהלך החקירה, וכי כל פרט המשמש לזכותו או לרעתו של הנחקר מצוין בזכ"ד. עם זאת, הזכ"ד אינו תמלול החקירה, אלא הוא כולל את עיקרי הדברים שעלו במהלך החקירה, בהתאם לשיקול דעתו של החוקר. בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 4 נזיר, העד ציין כי ישנן ראיות נוספות התומכות בממצאי החקירה, וכי חקירות השב"כ אינן מתועדות על פי חוק. העד אישר כי חקר את פלאח, וציין כי חקירתו של פלאח לא נמשכה שעות רבות, והוא גם לא נחקר בשעות הלילה, כפי שמתועד בזכ"ד. לדבריו, פלאח הודה מרצונו החופשי לאחר שהוצגו בפניו הראיות כנגדו, וכל הפרטים שמסר בחקירה, נמסרו מרצונו החופשי, כולל שמו של נאשם 4 – נזיר. העד הדגיש כי חוקרי השב"כ "לא שמים לנחקר מילים בפה" (עמ' 652, ש' 19). העד ציין כי ברוב החקירה, הוא חקר את פלאח לבדו, והוסיף כי בדרך כלל נחקרים אזוקים בידיהם באזיקים ארוכים שמאפשרים להם להניע את הידיים לצדדים, ורק במקרים חריגים הם נאזקים גם ברגליהם. בחקירתו החוזרת, העד נשאל האם ייתכן מצב בו הוא יגיד לנחקר כי אדם פלוני הפליל אותו והשיב כי זה יכול להיאמר לטובת קידום החקירה. עם זאת, העד הדגיש כי מעת שהנחקר החל למסור את הודאתו הוא לא "מכניס לו דברים לפה" ומכווין אותו מה לומר. באשר לטענה כי העד הכווין את פלאח למסור את שמו של נזיר, העד השיב כי "נזיר לא היה בחקירה איתנו אז על אחת כמה וכמה אני לא בא ואני אגיד לנאשם, מישהו שהוא כרגע לא במתקן אצלנו 'הוא אמר ככה וככה'" (עמ' 663, ש' 10). כשעומת עם הזכ"ד שסומן ת/8ב, בו כתוב שהוא אמר לנחקר שגם נזיר הפליל אותו, השיב העד כי בזכ"ד הראשון ת/8, כתוב כי הוא אמר לנחקר כי בני פרשייתו כבר הודו והוא הופלל על ידם בחקירה כמי שהיה מעורב בהפרות סדר, והנחקר הכחיש זאת. לכן היה צריך לעמת אותו עם העדות המפלילה. עד תביעה 12 – המכונה "דדי" חוקר בשב"כ זה 14 שנים, וחקר בתחנת המשטרה ברהט את עד תביעה 4 חאמד במשך כשעה וחצי שתועדה בזכ"ד ת/32ג. העד ציין כי החקירה נערכה בשפה הערבית, ובתחילתה הוא העמיד את הנחקר על זכויותיו ואף ציין בפניו כי הוא מנוע מלהיוועץ בעורך דין, וכי הזכ"ד שכתב מתאר את מה שעלה במהלך החקירה וכל מידע שעלה לזכותו או לחובתו של הנחקר נכתב בפרוטרוט בזכ"ד. בין היתר נכתב בזכ"ד שחאמד נשאל מדוע השתתף בהפגנה, והשיב כי זה "דבר ברור שמדובר על ירי ביהודים בגלל מה שקרה עכשיו בהר הבית והמלחמה בעזה" (עמ' 668, ש' 26), והעד עומת עם טענתו של חאמד כי אמר את הדברים האלה בגלל לחץ שהופעל עליו, ועל כך השיב כי חאמד אמר את הדברים בשלב הראשון של החקירה סמוך לאחר מעצרו. באשר לטענה של חאמד כי התעללו בו, השיב העד כי "לא היו דברים מעולם, לא הייתה לא התעללות ולא שום דבר" (עמ' 669, ש' 11), וכי מדובר בתחושה סובייקטיבית של חאמד, אבל זכור לו שחאמד התנהל בקור רוח וכלכל את צעדיו כדי להימנע ככל האפשר מהפללה עצמית. העד שלל את טענותיו של חאמד כי הוא אמר לעד במהלך החקירה שיכתוב מה שהוא רוצה ויוציא אותו ממתקן החקירה וכי הופעלו עליו לחץ ואלימות, והדגיש כי החקירה נועדה לחשוף את האמת, בייחוד כשמדובר בפיגועים. העד דחה גם את טענתו של חאמד שהחוקרים מסרו לו את השמות של האנשים שהפלילו אותו ולאחר מכן הוא הפליל אותם בחזרה, וטען כי אם היה עושה זאת, זה היה מתועד בזכ"ד. בהמשך נשאל העד על חקירתו של עד תביעה 6 נאסים ת/30ב ודחה את טענתו כי כל מה שאמר בחקירת השב"כ נאמר בעקבות לחץ שהופעל עליו, לאחר שהרביצו לו, ירקו עליו ואיימו עליו. העד ציין כי ניתן להתרשם מהזכ"ד שנעשה ניסיון ליצור אווירה נינוחה, למשל לשבת על כוס קפה, וכן קשר אישי עם הנחקר. העד תיאר את חקירתו של נאסים וציין כי פגש אותו במתקן בכלא שקמה, ובתחילה שאל אותו שאלות היכרות כדי ליצור אווירה נינוחה, וכשהיו אזעקות צבע אדום במהלך החקירה, הנחקר התפנה ביחד איתו לחדר ביטחון, ומשיקולים ביטחוניים היה עם כיסוי עיניים, אבל הוא לא היה אזוק. העד נשאל על הנסיבות שבהן בשלב מסוים נאסים חזר בו מההודאה וטען כי כלל לא היה בהפגנה, והשיב כי הוא שאל את נאסים מדוע שינה את גרסתו ונאסים חייך והשיב כי הוא הרגיש לחוץ, ועל כך אמר העד כי סביר להניח שמי שלחוץ אינו מחייך. העד הוסיף כי מיד לאחר מכן הוא שאל את נאסים אם מישהו צעק עליו או איים עליו והוא השיב בשלילה (עמ' 673, ש' 1). באשר לטענתו של נאסים כי איימו עליו שלא ייצא מפה אם לא ידבר, השיב העד כי הוא לא אמר את הדברים הללו והם גם לא נאמרו על ידי חוקר אחר בנוכחותו. באשר לטענתו של נאסים, כיהראו לו את החקירות של יתר הנחקרים ואמרו לו לחזור על הדברים שנאמרו על ידם, העד השיב כי ניתן להראות לנחקר חלקים מחקירותיהם של נחקרים אחרים והדבר אף מצוין בזכ"ד. העד ציין כי לעיתים הנחקרים חוששים להיות הראשונים שמוסרים מידע על החברים שלהם, ולכן צפייה בחקירה של נחקר אחר היא פעולה לגיטימית אך טענתו כי נאמר לו לחזור על הדברים שנאמרו על ידי הנחקרים האחרים היא משוללת יסוד. בסוף החקירה הראשית, העד אישר כי הציג לנאסים מסדרי תמונות, והוסיף כי בתחילת החקירה נאסים בכה וציין כי הוא מבין את הטעות הגדולה שעשה. בחקירה הנגדית של ב"כ הנאשם 1 באשר, העד נשאל מה האינטרס של נאסים לשקר ולומר שבעת החקירה החוקרים השאירו אותו בחדר החקירות בזמן שנשמעה אזעקת צבע אדום, והשיב כי לדעתו טענות מסוג זה עשויות לזכות את הנחקר בנקודות זכות ולסייע לו להימלט מאימת הדין. העד שב והדגיש כי בחקירות שהוא ניהל הנחקרים לא היו אזוקים ורצו ביחד עם החוקרים לחדרי הביטחון, אלא שהנחקרים היו עם כיסוי עיניים, והעד הוסיף כי אינו מעלה בדעתו שהיו חוקרים שהשאירו נחקרים בחדרי החקירות בזמן האזעקה. העד ציין כי הנחקרים נחקרו על ידו בשפה הערבית, וכשנשאל מדוע הזכ"ד אינו כתוב בערבית השיב כי כחוקר בשירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל הוא כותב את הזכ"דים בעברית. העד ציין כי לאחר סיום החקירה בשב"כ הוא מעביר לשוטר שגובה את העדות את הזכ"ד לצורך החקירה המשטרתית וכדי שהשוטר יכיר את פרטי החקירה. בחקירה הנגדית של ב"כ הנאשם 4 נזיר, העד ציין כי הוא חוקר שב"כ משנת 2008, ובגלל הוותק שלו הוא אינו כפוף לראשי הצוותים, אלא הוא בעל תפקיד ייחודי. העד נשאל האם הוא אומר רק את האמת והשיב כי בבית המשפט הוא אומר רק את האמת ובחקירות הוא לעיתים משקר לנחקר ולא אומר את כל האמת. לדבריו, מדובר באחת מדרכי החקירה שלו במטרה להגיע לחקר האמת. העד נשאל האם הוא מאמין שבתיק הזה הוא הגיע לחקר האמת והשיב כי הוא אינו יודע, משום שהוא לא ניהל את התיק ואינו מכיר את המכלול של התיק. העד נשאל האם ייתכן כי התכסיסים והשקרים של חוקרי השב"כ אינם נותרים בחדר החקירות בלבד, אלא חודרים אף לאולם בית המשפט. העד שלל זאת והדגיש כי הוא דובר אמת וכי התכסיסים נשארים בחדר החקירה. העד נשאל האם בתקופה בה נחקר התיק בנדון הוא חקר פרשיות נוספות והשיב בחיוב. בנוסף, העד נשאל האם כלל החקירות שבוצעו על ידו נערכו במתקן באשקלון או שנערכו בכל הארץ והשיב כי אינו זוכר כל חקירה שבוצעה על ידו, אך ניתן לראות שחלק מהחקירות שבוצעו על ידו נערכו בתחנת המשטרה ברהט. לדבריו, הוא אינו זוכר אם היה מעורב בחקירת אירועים שהתרחשו במרכז או בצפון בארץ. לשאלת הסנגור העד השיב כי היה מעורב בחקירת האירועים שהתרחשו בלוד ובאשר אירועים שהתרחשו ביפו השיב כי למיטב זכרונו הוא לא לקח חלק בחקירות. עד תביעה 13 – המכונה "מרום" חוקר בשב"כ, חקר את עד תביעה 5 יוסף וערך את זכ"ד ת/29. העד ציין כי זו החקירה הראשונה של יוסף לאחר מעצרו, וכי לפני תחילת החקירה ניתנה לו אזהרה וזכויותיו הוסברו לו, וכן הובהר לו כי באותו שלב הוא מנוע מפגש עם עו"ד. העד ציין כי החקירה בוצעה בשפה הערבית שהוא שולט בה היטב, וכשעומת עם טענתו של יוסף כי בחקירתו הראשונה הוא הכחיש את מעורבותו באירוע, השיב העד כי הזכ"ד מתעד באופן מדויק את מה שאירע בחקירה. העד הכחיש בתוקף את הטענה שמישהו היכה את יוסף, וציין כי כל השמות שנכתבו בזכ"ד נמסרו על ידי יוסף כשסיפר את גרסתו להשתלשלות האירועים. העד הכחיש גם את הטענה של יוסף כי החוקר אמר לו שהנאשמים דיברו עליו, ולכן הוא הפליל אותם כדי להתנקם בהם. העד הדגיש כי "כל הרעיון המקצועי שעומד בבסיס החקירה הראשונה זה לבוא ולשמוע בצורה נקיה את כל מה שיש לנחקר להגיד, לרשום בצורה מסודרת ואז משם להתקדם וזה בדיוק מה שהיה כאן עכשיו כולל נושא השמות שעליו דיברת כרגע" (עמ' 699, ש' 27 – 29). העד ציין כי בתחילת החקירה מסר יוסף שלחאמד היה אקדח, ולאחר מכן תיאר באופן כרונולוגי את השתלשלות האירועים. העד דחה בתוקף את הטענה כי איים על יוסף, ובלשונו: "מעולם לא איימתי עליו לא בצורה מפורשת ולא בצורה מרומזת בשום צורה שהיא. לא האיומים שכרגע אמרת וגם לא שום איום אחר..." (עמ' 701, ש' 3). בחקירתו הנגדית של ב"כ נאשם 1 .....ציין העד כי יוסף הוא קטין וכי בתחילת חקירתו אמר ליוסף שהוא מנוע מלהיוועץ בעורך דין. העד שב וטען כי לא אמר ליוסף אף שם של מי מהנאשמים, אלא ביקש ממנו לספר את התרחשות האירועים. העד הדגיש שבחקירה ראשונה יש חשיבות לניקיון החקירה, ולכן אמר ליוסף שיספר את כל מה שהתרחש, וכל הדברים שמסר, וכן השמות שהזכיר מפורטים בזכ"ד. הודעות של נפגעי העבירה שהוגשו בהסכמה ב"כ הנאשמים הסכימו להגיש את על הודעותיהם במשטרה של נפגעי העבירה, מבלי לזמנם להעיד, מדובר במוצגים ת/82 עד ת/91א, ולהלן סקירה תמציתית של תוכנם: * הודעת אלכסנדר גורוביץ (עד תביעה 12 בכתב האישום - ת/82): העד היה לבוד במדי צה"ל בעת מסירת התלונה, וכך תיאר את האירוע: "לפתע הבחנתי כמה אבנים וקבוצת אנשים בצד הכביש עם פנים רעולות לא ניתן לזהות פנים והם מיידים אבנים 2 אבנים פגעו לי ברכב... הם פגעו בשמשה הקדמית והיא נסדקה קשה אך לא התפוצצה ופגעו לי במכסה המנוע והפח נחבל התעקם" (ש' 3 – 5). כשנשאל למה זרקו עליו אבנים, השיב: "ראו אותי על מדי צה"ל" (ש' 9). עוד הוסיף כי זיהה שמדובר בבני מיעוטים לפי הכאפיות והלבוש (ש' 14), וכי "המון אנשים" זרקו אבנים אולם רק שתי אבנים פגעו (ש' 20). * הודעת איתמר יעקב כהן (עד תביעה 13 בכתב האישום - ת/83): "ראיתי מצד ימין על הכביש אולי עשרה אנשים ערבים עם כיסויי פנים וכאפיות זורקים עלי אבנים זרקו על שני רכבים לפני ואני הייתי הרכב השלישי בשיירה פגעו בהם עם אבנים ופגעו גם ברכב שלי, לא יודע איפה הייתה הפגיעה לא ראיתי פגיעה ברכב, ובצמיג קדמי ימני התפוצץ לי הצמיג וברדיאטור גם נגרם לי נזק אני לא יודע איך בדיוק נגרם הנזק לרדיאטור אולי ירו על הרכב" (ש' 6-3). בהמשך הוסיף: "ברכב שנסע לפני בכיוון הנגדי, אני יודע שירו עליו והיו לו פגיעות" (ש' 10). דוח מסכם של חקירת מז"פ בנוגע לחורי הירי בצמיג הרכב ובצינור הרדיאטור הוגש בהסכמה וסומן ת/94. * הודעת טל ביליה (עד תביעה 14 בכתב האישום - ת/84): "ראיתי מספר ערבים עומדים לצדי הכביש והם זרקו עליי אבנים כאשר אני הייתי בזמן נסיעה, האבנים פגעו לי ברכב שלי... יש לציין שברכב שלי יש לי מצלמת דרך אני הורדתי את הסרטון מהמצלמה לפלאפון שלי, בסרטון רואים את החבר'ה הערבים זורקים עליי את האבנים" (ש' 7-3). * הודעת דמיאן פוקלמן מיום 14.5.21 (עד תביעה 15 בכתב האישום - ת/85): "מצד שמאל של הכביש ראיתי 3 דמויות, עמדו על גבעה, נראים תצפיתנים, הם הסתכלו על הכביש, לא עשו כלום, זה עורר לי חשד, נראו לי מוזרים... אני נסעתי משהו כמו 90 קמ"ש... המשכתי לנסוע... קפצו לכביש 10-15 גברים... כולם בני מיעוטים, ראיתי אותם זורקים עליי אבנים, נסדקה במספר מקומות זכוכיות עפו עליי" (ש' 8-3). הודעת דמיאן פוקלמן מיום 30.5.21 (ת/85א): "אני זוכר שאחד האבנים הייתה חצי משתלבת בצבע כתום, והאבן הזו פגעה לי בשמשה הקדמית של הרכב, ואבן נוספת פגעה במכסה מנוע, ועוד אבן בקורה של הדלת צד ימין מקדימה" (ש' 6-3). כשנשאל אם הוא יכול לתאר את לבושו של האדם שזרק עליו את האבן, השיב: "לא יכול כי אותו בחור היה רעול פנים זה מה שאני זוכר, כי הייתי בנסיעה והורדתי את הראש למטה" (עמ' 2 ש' 2-1). * הודעת דגן פריד (עד תביעה 16 בכתב האישום - ת/86א): "ראיתי... קבוצה של אנשים בערך בין 8/10 איש רעולי פנים, מחזיקים באבנים וממתינים שאני אעבור לידם, וברגע שהגעתי עם הרכב לידם הבנתי שעומדים לזרוק עלי אבנים אז האצתי את המהירות, וניסיתי לעבור בשלום בכדי לחטוף כמה שפחות אבנים אבל בכל זאת הצליחו לפגוע ברכב, שמעתי 3 בומים אחד מהם מאוד חזק, אבל לא עצרתי המשכתי בנסיעה מחשש לחיי, המשכתי עד בסיס משמר הנגב כדי לאסוף את בני יובל, ושם יחד עם בני יובל ראינו את הפגיעות ברכב מהם אחד חור והבנתי שהיה ירי לעברי חוץ מאבנים" (עמ' 1, ש' 9 - 19). דוח מסכם של חקירת מז"פ בנוגע לרכבו של דגן פריד שנפגע מירי הוגש בהסכמה וסומן ת/95. באשר לגודל האבנים שנזרקו מסר דגן פריד: "אבנים גדולות ראיתי כמה שהחזיקו את האבן בשתי הידיים מעל הראש" (עמ' 2, ש' 21-20). כשנשאל מה היה המרחק של הזורקים ממנו, השיב כי הזורקים עמדו "בצד שמאל על שפת הכביש, מדובר במרחק קצר מאוד" (עמ' 2 ש' 26-25). * הודעת ארקדי שלומוב (עד תביעה 19 בכתב האישום - ת/89): "נהגתי ברכב... ובדרך זרקו אבנים על הרכב בכביש בני מיעוטים בדואים רעולי פנים היו שם לפחות 10 בדואים... זה היה ביום של המהומות בדרום. נגרם לי נזק לרכב צד שמאל אחורי בדלת". * הודעת יוסף דביר מיום 13.5.21 (עד תביעה 21 בכתב האישום - ת/91): "נסעתי דרך כביש 264 שעובר ליד רהט, בערך 2 ק"מ לפני שובל ראיתי חבורה של נערים בצד ימין של הכיש מחזיקים אבן ביד ומשליכים אותה לכיווני, והאבן פגעה בשמשה הקדמית וכתוצאה מכך נגרם נזק לשמשה והיא נופצה" (ש' 2 – 4). הודעת יוסף דביר מיום 26.5.21 (ת/91א): "ראיתי אבנים בידיים של לפחות שנים או שלושה אני הבנתי שהולכים לזרוק עלי אבנים האצתי ואבן אחת פגעה ברכב שלי בשמשה הקדמית וחדרה לתוך הרכב עד למדף מאחורי המושב האחורי... פיזית לא נפגעתי אבל מאוד נבהלתי וממש החיים שלי ניצלו מדובר באבן גדולה צריך להחזיק אותה בשני ידיים" (ש' 21-3). כשנשאל אם היו סממנים יהודיים ברכב, השיב: "אני בחור דתי חרדי הייתי לבוש בחולצה לבנה וכיפה שחורה ויש לי זקן" (ש' 15). מוצגים נוספים שהוגשו במסגרת פרשת התביעה בסך הכל הוגשו במסגרת פרשת התביעה 219 מוצגים שנסרקו לתיק הממוחשב. חלק ניכר מהמוצגים הוזכרו לעיל בתוך סקירת בראיות ועדויות העדים, והם מתייחסים בעיקר לזכ"דים שמתעדים את החקירה בשב"כ של ששת עדי התביעה המפלילים ושל ארבעת הנאשמים, וכן לאמרות הרבות שנגבו במהלך חקירתם במשטרה של העדים המפלילים ושל הנאשמים, כאשר לכל אמרה נלווה גם תמלול של האמרה וכן תיעוד חזותי של החקירה שצרוב בדיסק. אולם בנוסף למוצגים הללו, הוגשו עוד עשרות מוצגים שלא הוזכרו לעיל, והם כוללים את המסמכים הבאים: כתב אישום מתוקן, ביחד עם הודעה על הסדר טיעון ופרוטוקול הדיון שבו הודו העדים המפלילים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן, בהליך המקביל שהתנהל נגדם בפני מותב אחר של בית המשפט; סרטונים שהורדו ממצלמות אבטחה של תחנת הדלק ברהט, שהוצגו אף לחלק מהעדים והנאשמים במהלך חקירותיהם, וממצלמות רכב של הרכבים שנפגעו מהאבנים שהושלכו לעברם בהפגנה, וכן דוחות צפייה, כמו דוח הצפייה של רס"ם מורן אוסקר שסומן ת/98; צילומים שהורדו מפריקת טלפונים ניידים של הנאשמים ועדי התביעה; טפסים של מסדרי זיהוי תמונות שנערכו לעדים המפלילים ולנאשמים; זכ"דים נלווים לאמרות שנגבו מהעדים המפלילים ומהנאשמים במהלך חקירתם במשטרה, כולל הודעות על זכויות חשודים שנמסרו עם מעצרם, וכן תצלומי אוויר של אזור ההפגנה (למשל ת/62); חוות דעת מעבדת נשק על האקדח שהיה בידי עד תביעה 4; דוחות מסכמים של חקירות מז"פ של עדי תביעה 25 – 27, וכן מוצגים שקשורים למחקרי תקשורת שהוצאו במהלך החקירה. ג. פרשת ההגנה עד הגנה 1 – נאשם 1 האמרות במשטרה נאשם 1 ..... ביקש לראות את הודעותיו במשטרה (ת/68-ת/69) כחקירה ראשית. בהודעתו הראשונה במשטרה ת/68, מיום 9.8.21, שנגבתה לאחר שהתייעץ עם עורך דינו, הכחיש הנאשם כי היה בהפגנה ביום הראשון של עיד אל פיטר, וטען כי נסע עם בני משפחתו לאשקלון ברכבים של ההורים, וכי הם היו באשקלון שלושה ימים עד שבת. ההודעה השנייה ת/69 נגבתה ממנו ביום 11.8.21, ובה השיב הנאשם על רוב השאלות שנשאל, כי אינו יודע, אולם כשנשאל על הפגנות הבדואים ברהט במבצע שומר חומות, השיב: "מתחילת ההפגנה עד סוף ההפגנה לא יצאתי מהבית", אולם כשנשאל מתי הייתה ההפגנה, השיב כי אינו יודע (ש' 61 – 72). בהמשך, כשנשאל על מעשיו בעיד אל פיטר, חזר תחילה על הטענה כי נסע עם המשפחה לאשקלון, אולם כשעומת עם הגרסה שמסרה אמו כי המשפחה נשארה בבית ברהט בתקופת החג, הודה הנאשם כי שיקר כשסיפר שנסע עם המשפחה לאשקלון, ובלשונו: "אני שיקרתי לכם כי הייתי מפחד מכם" (ש' 87). בהמשך סירב הנאשם לזהות תמונות של אנשים שהוצגו לו, וכשהוטח בפני כי יש עדים שהעידו כי ראו אותו בהפגנה ברהט השיב: "שקרנים לא הייתי בכלל" (ש' 119), וציין כי היה בבית, ובהמשך החקירה שמר על זכות השתיקה. העדות בבית המשפט בחקירתו הנגדית אישר הנאשם באשר כי במאי 2021 לא היה לו רישיון נהיגה (עמ' 771, ש' 24). כמו כן אישר כי הוא מתגורר בשכונה 12 ברהט וכי הוא מכיר את עד תביעה 5 .....מהשכונה, היו יושבים ביחד, מעשנים נרגילה בשכונה ולא היו ביניהם סכסוכים. כמו כן אישר כי גם בינו לבין עד תביעה 6 נאסים ועד תביעה 1 בלאל אין סכסוכים (עמ' 772). עוד אישר כי באותה התקופה הייתה הפגנה ברהט בגלל אלאקצא, אולם טען כי הוא עצמו לא השתתף בה (עמ' 777). כמו כן אישר כי זריקת אבנים על מכוניות נוסעות היא סכנה גדולה מאוד שעלולה להסתיים באסון (עמ' 779, ש' 20). כאשר נשאל מדוע ....., בחקירתו במשטרה מיום 16.5.21 הפליל אותו בהשתתפות באירוע השיב כי ..... שקרן: "שקרן, מה אני אגיד לך? אני הייתי בבית" (עמ' 773, ש' 8). כאשר נשאל מדוע, בחקירתו השנייה במשטרה (ת/69), כאשר הציגו לו את תמונתו של ....., שמר על זכות השתיקה (ת/69 ש' 102), השיב: "עייפו אותי... שמים אותי עד שש בלילה" (עמ' 778, ש' 15-13). כאשר הוטח בו כי חקירתו השנייה במשטרה נמשכה כשעה בלבד, החל מהשעה 11:00 ועד השעה 12:00, ונשאל האם התעייף משעה של חקירה השיב בחיוב (עמ' 779-778). כאשר נשאל האם שמר על זכות השתיקה גם כאשר הציגו לו את תמונתו של בלאל (ת/69 ש' 109), בגלל שהתעייף, השיב בחיוב (עמ' 779, ש' 8). כאשר הוטח בו כי גם נאסים הפליל אותו בהשתתפות באירוע השיב כי גם נאסים שקרן: "אני לא יצאתי מהבית. שקרנים... אני לא יצאתי מהבית ואח שלי ואחמד ואמא שלי מעידים על כך" (עמ' 775, ש' 24-20). כאשר הוטח בו כי גם בלאל הפליל אותו בהשתתפות באירוע השיב כי גם בלאל שקרן (עמ' 776, ש' 8). כאשר הוטח בו כי אמו נחקרה במשטרה והיא לא מסרה שהוא לא יצא מהבית כל היום, חזר בו מגרסתו לפיה לא יצא מהבית וטען: "לא, לא ישבתי כל היום בבית. הלכתי לסבתא שלי ולדודים שלי" (שם, ש' 5). כאשר נשאל מדוע בחקירת המשטרה מסר אליבי שקרי וסיפר כי נסע עם כל המשפחה לאשקלון, השיב בתחילה "מהלחץ. הפעילו עלי לחץ. פחדתי מהם" (עמ' 773, ש' 12). כאשר נשאל מדוע מסר אליבי שקרי ואמר שנסע לאשקלון במקום לומר לשוטרים שהיה בבית, השיב: "אני בהתחלה אמרתי להם שהייתי בבית" (עמ' 774, ש' 7). כאשר הוטח בו כי הוא משקר, וכי בחקירתו הראשונה במשטרה מסר אליבי שקרי לפיו נסע עם משפחתו לאשקלון, ורק לאחר שאמו נחקרה במשטרה והכחישה את סיפור הנסיעה לאשקלון, חזר בו ואמר שהיה בבית, ושב וטען כי מסר אליבי שקרי מכיוון שפחד מהשוטרים (עמ' 774). עד הגנה 2 – נאשם 2 האמרות במשטרה גם נאשם 2 אדהם ביקש לראות את הודעותיו במשטרה (ת/70-ת/72) כחקירה ראשית. בהודעה הראשונה של הנאשם ת/70 שנגבתה ביום 9.8.21, לאחר שהנאשם התייעץ עם עו"ד, כשנשאל מה יש לו להגיד על החשדות נגדו, השיב הנאשם: "הבלגן שהיה זה היה... ליד הבית, דקה מהבית, הייתי עומד שם, מסתכל ולא עשיתי כלום" (ש' 6). כשהתבקש לפרט מה עשה בחג עיד אל פיטר, בין התאריכים 11.5.21 ועד 14.5.24, השיב הנאשם כי ביום הראשון של החג נסע לאילת עם חברים, עם חמודי, ועלא ופאדי (ש' 47), וכי הם היו באילת מיום 12.5 ועד יום 14.5. הנאשם ציין כי הם יצאו מרהט ביום הראשון של החג בשעה 15:00 ברכב של עלא. בהמשך כשהוצגו בפני תמונות של אנשים שונים, טען הנאשם כי אינו מזהה אף אחד, למעט התמונה העשירית, שאותה זיהה כאחיו, וכן תמונה מס' 12, שאותה זיהה כנאשם 3, שכן שגר לידו. בסוף ההודעה אישר הנאשם כי היה באזור של ההפגנה אך לדבריו לא עשה כלום (ש' 208). בהודעה השנייה מיום 10.8.21 ת/71 שב הנאשם וטען כי ביום 13.5.21 בצהרים נסע לאילת עם חברים ברכב של עלא, וכי נשאר עם החברים באילת במשך 3 ימים. העד זיהה את אחיו ואת נאשם 3 אנס בתמונות שהוצגו בפניו, אך טען כי אינו מכיר את עד תביעה 1בלאל שגם תמונתו הוצגה בפניו. כשהוטחה בפניו גרסתו המפלילה של אחיו עד תביעה 2 פלאח, שטען כי הנאשם הגיע איתו ברכבו ביחד עם נאשם 3 סמוך למקום ההפגנה, השיב כי "פלאח שקרן" (עמ' 8), ועמד על גרסתו כי היה באילת באותו זמן, ואף טען כי יש לו תמונות משהותו באילת (ש' 107). הודעה שלישית ת/72 נגבתה מהנאשם ביום 11.8.21, ובה הנאשם שב וטען כי העדים שהפלילו אותו שיקרו, וכי לא היה בהפגנה ברהט ביום 13.5.21. העדות בבית המשפט בחקירתו הנגדית התבקש נאשם 2 לאשר כי בעיד אל פיטר 2021 הסתובב ביחד עם אחיו פלאח ברכב הגולף של פלאח. נאשם 2 מיד שאל האם השאלה מכוונת לשעות הבוקר של אותו היום, והשיב: "בשעות הבוקר הסתובבתי, הלכתי למשפחה, חג כרגיל. חגגתי עם המשפחה". כשנשאל עד איזו שעה הסתובב יחד עם פלאח ברכבו, השיב כי עד 10:30 לערך, וכנשאל האם היו איתם אנשים נוספים ברכב, השיב בשלילה (עמ' 780, ש' 16 - 25). עוד אישר נאשם 2 כי בעיד אל פיטר היה בלאגן בכל הארץ, ובקרב ערביי ישראל היו הפגנות, זריקות אבנים והצתת כלי רכב בגלל אלאקצא. כמו כן אישר כי מחלון ביתו ראה את ההתפרעויות הרבות שהיו באותה התקופה בשוק ברהט (עמ' 790). כאשר נשאל נאשם 2 מי זה אדם ג'סר אבו בלאל, השיב כי מדובר בשכן. כאשר נשאל האם אדם ג'סר אבו בלאל הוא קרוב משפחה שלו ושל אחיו השיב בחיוב, אולם הוסיף: "יש בינינו סכסוך דם... דוד שלו הרג את דוד שלי" (עמ' 781). כאשר נשאל מה הקשר בינו לבין נאשם 3 אנס, השיב: "שלום שלום. שכן". שלל כי אי פעם נאשם 3 נסע עמו ועם פלאח ברכבו של פלאח, והוסיף: "גם בד"כ אני לא נוסע עם פלאח", אולם חזר ואישר כי באותו היום נסע עם פלאח ברכבו כדי לומר שלום למשפחה (עמ' 781, ש' 13 - 23). כאשר התבקש לאשר כי הוא ונאשם 3 חברים, השיב בתחילה בשלילה: "לא חברים" (עמ' 787, ש' 27). כשהוטח בו כי בחקירתו במשטרה שהוגשה חלף עדות ראשית אמר שהוא ונאשם 3 ידידים, השיב: "ידידים, לא חברים", וכשנשאל מה ההבדל בין ידידים לבין חברים, השיב: "ידידים, שאני רואה אותך פעם בשנה, וחברים אני רואה 24 שעות" (עמ' 788, ש' 6 - 8). כשהוטח בו כי בחקירתו הגדיר את הקשר בינו לבין נאשם 3 כ"ידידים, רואה אותו פעם בשבוע ככה", השיב: "רואה אותו פעם בשבוע יוצא מהבית. אני שכן שלו. הבית שלי מאחורי הבית שלו", אישר כי אין סכסוך בינו לבין נאשם 3, וכשהתבקש לאשר כי אין סכסוך בינו לבין עד תביעה 1 בלאל, השיב כי הוא כלל אינו מכיר את בלאל (עמ' 789, ש' 6 - 11). כאשר התבקש לאשר את דבריו של אחיו פלאח, במשטרה, לפיהם בעיד אל פיטר ישבו שניהם יחד עם אדם ג'סר אבו בלאל, הכחיש ואמר: "פלאח ואדם מדברים, אני לא מדבר איתם. יש סכסוך" (עמ' 791, ש' 3). כאשר נשאל מדוע שפלאח ישקר בעניין שכזה, השיב שפלאח אמר שהשב"כ לחצו עליו. כאשר הוטחה בו גרסתו של פלאח לפיה הוא (פלאח) נסע יחד עמו, עם נאשם 3 אנס, וכן עם אדם ג'סר בלאל (קרוב רחוק שאינו נאשם וגם אינו עד תביעה) אל זירת האירוע, ושם השתתפו בזריקת האבנים, פלאח, בלאל ונאשמים 4-2, השיב נאשם 2 כי פלאח שקרן (שם, ש' 11 - 22). כשנשאל איך ייתכן שפלאח בחר להפליל אותו בהשתתפות בזריקת האבנים, אולם בחר שלא להפליל את אדם ג'סר אבו בלאל לגביו אמר פלאח כי פחד להשתתף בזריקת האבנים, השיב: "אני והוא (פלאח – א.מ.) לא בקטע יעני אחים טובים", וכשנשאל האם אחיו אוהב יותר את אדם ג'סר, השיב: "יכול להיות" (עמ' 792, ש' 16 - 18). בהמשך נשאל מדוע גם עד תביעה 1 בלאל הפליל אותו במשטרה בהשתתפות באירוע, השיב: "בלאל דיבר איתי לפני חודש, הוא אמר שהוא לא מכיר אותי, לא מכיר את אח שלי" (עמ' 793, ש' 16-15). כאשר הוטח בו כי במסגרת חקירתו הנגדית של בלאל בבית המשפט, העיד בלאל ביחס לנאשם 2 "אני יודע שהוא אח של פלאח" (עמ' 294), השיב נאשם 2: "איך הוא מכיר אותי ואני לא מכיר אותו?" (עמ' 793, ש' 24). כשנשאל מה עשה לאחר השעה 10:30 ביום האירוע, השיב כי חזר לביתו, ישן ובסביבות השעה "שתיים שלוש. התקשרו אלי חברים שלי, נסעתי איתם לאילת... שלוש וחצי ככה היינו כבר בדרך", וכשנשאל היכן ישנו באילת, השיב כי ביום הראשון ישנו בחוף, וביום השני "תפסנו איזה בית מלון, אבל לא בית מלון גדול. קטן... כאילו אכסניה" (עמ' 782). כשנשאל מדוע בחקירתו במשטרה מיום 10.8 סיפר כי בלילה השני שכרו דירה, טען כי מדובר היה בבית מלון והוסיף: "יש לי את הכרטיס שלו בבית" (עמ' 783, ש' 15). כשנשאל מדוע כאשר נחקר במשטרה בעבירה כה חמורה לא מסר למשטרה את מספרי הטלפון של שלושת חבריו הטובים שלטענתו היו אתו באילת בעת האירוע, השיב כי מכשיר הטלפון שלו לא היה עמו ולא זכר את מספרי הטלפון שלהם בעל פה, וכשנשאל מדוע לא ביקש מהחוקר את מכשיר הטלפון שלו כדי למסור לשוטר את מספרי הטלפון של חבריו, עדי האליבי שלו, השיב: "הייתי בבלבול" (עמ' 784, ש' 9 - 13). כאשר נשאל מדוע עד היום, קרוב לשלוש שנים מעת האירוע, לא ביקש משלושת עדי האליבי שלו לסור למשטרה כדי למסור את הגרסה שתזכה אותו מכל אשמה, השיב: "איך אני אביא אותם? אחד בכלא, אחד אני בסכסוך איתו ואחד עובד 24, איך אני אביא אותם", וכשנשאל מדוע בזמן מעצרו באוגוסט 2021, לא ביקש מהוריו כי ימסרו למשטרה את מספרי הטלפון של עדי האליבי שלו, השיב כי הוריו היו נוהגים להזהירו שלא להסתובב עם אותם חברים, ולכן לא היה יכול לבקש מאביו שימסור את מספרי הטלפון שלהם למשטרה (עמ' 786, ש' 15-3). בהמשך נשאל האם העדיף להישאר במעצר ולא לבקש מהוריו שישלחו את עדי האליבי שלו למשטרה, והשיב: "אני מאז שנכנסתי לכלא לא מדבר עם אבא... אני ואבא בסכסוך" (עמ' 787, ש' 16-14). גרסתו של נאשם 3 בחקירותיו במשטרה בשונה משאר הנאשמים, הנאשם 3 אנס בחר שלא להעיד וזאת הגם שמסר גרסה מפורטת בחקירותיו במשטרה. זאת לאחר שהוסברו לו זכויותיו, על כל המשתמע מכך באשר להימנעות ממתן עדות בבית המשפט והעובדה שלא העמיד את הגרסה שמסר בחקירתו במשטרה במבחן של חקירה נגדית. באשר לגרסתו במשטרה הרי כמו כל הנאשמים, האמרות שנגבו ממנו במהלך חקירתו במשטרה הוגשו לבית המשפט. באמרה הראשונה ת/73, הנאשם זיהה את תמונותיהם של נאשם 2 אדהם, ושל אחיו – עד תביעה 2 פלאח. כשנשאל על טיב הקשר בינו ובין נאשם 2 השיב: "זה היה שכן שלי ולפני שנתיים עברו לשכונה 33 אנחנו חברים" (עמ' 7, ש' 56). באמרה השנייה ת/74 נאשם 3 הודה כי הגיע לזירת האירוע ברכבו של פלאח, יחד עם נאשם 2 אדהם, ועם אחד אדם ג'סר אבו בלאל (ת/74, עמ' 11). באשר להגעתם למקום סיפר נאשם 3: "כשהגענו ארבעתנו בהתחלה למקום ראיתי אותו הבחור עם אקדח במותן, ושמעתי שם בלאל אומר שהבחירי יתקדם ויירה והשאר יזרקו אבנים" (שם, ש' 256). בהמשך הודה נאשם 3 כי זרק שלוש אבנים באירוע (ש' 186) ופגע ברכב אחד (ש' 194). כאשר נשאל מדוע זרק אבנים על כלי הרכב, השיב: "כן ידעתי בטח הקבוצה שהיו שם אמרו לנו כי אנחנו נזרוק אבנים על רכבים של דתיים בגלל ההפגנות" (ש' 202). כאשר נשאל נאשם 3 האם מישהו מהנוכחים הודיע לשאר הנוכחים כאשר התקרב רכב של יהודי, השיב: "כן היה מישהו שאומר לנו זה היה נזיר" (ש' 202). עוד הוסיף נאשם 3: "כעסתי... על הבלגן בין הערבים ליהודים ועל המהומות שקרו באלאקצא" (ש' 229). כשנשאל מדוע זרק אבנים באירוע, השיב: "כעסתי על מה שעשו היהודים באלאקצא" (ש' 233). עד הגנה 3 – נאשם 4 האמרות במשטרה שתי אמרות נגבו מנאשם 4 נזיר בחקירתו במשטרה. באמרה הראשונה ת/76 טען הנאשם כי אינו יודע אם היו הפגנות ברהט בתקופת מבצע "שומר חומות", וכשנאמר לו כי היו הפגנות ברהט, והוא נשאל אם השתתף בהפגנות הללו, השיב: "אני לא השתתפתי בהם ואני לא יודע עליהם" (ש' 34). כשנשאל מה עשה בחג של עיד אל פיטר מיום 11.5.21 ועד 14.5.21, השיב: "טיילתי הייתי באילת" (ש' 40), ושב וטען כי לא השתתף בהפגנות ברהט. בתמונות שהוצגו לפני במהלך החקירה, הנאשם זיהה את תמונתו של עד תביעה 1 בלאל, וטען כי הוא מכיר אותו בפנים אך לא יודע את שמו כי הוא חדש בשכונה. הנאשם זיהה גם את עד תביעה 2 פלאח, וציין כי הם למדו יחד בבית הספר, אך טען שהם לא בקשר. כשהוטח בו כי הוא מכיר את כל האנשים שתמונותיהם הוצגו בפניו, והם אף ציינו כי ישבו איתו בבית קפה ביום הראשון של עיד אל פיטר, השיב הנאשם כי אינו מכיר אותם והם משקרים (ש' 179)., ובהמשך האמרה הכחיש שוב ושוב כי השתתף בהפרות הסדר שהיו ברהט באותם ימים. הנאשם שב על גרסתו המכחישה גם באמרה השנייה ת/77, ובסופה אמר את הדברים הבאים: "אני בן אדם חף מפשע ואין לי קשר לדבר הזה... ואני רציתי להתגייס לצבא וכל האחים שלי שם, אנחנו לא עושים דבר והכוונה שלי נקיה" (ת/77, עמ' 8). העדות בבית המשפט בחקירה הראשית סיפר נאשם 4 נזיר כי הוא רווק בן 23, מתגורר עם הוריו ואחיו ברהט, למד עד כיתה ט' בבית ספר, ובגיל 16 התחיל לעבוד ועבד במקומות שונים. הנאשם אישר כי נחקר במשטרה בחשד שהשתתף בהפרות סדר וזריקות אבנים בעת מבצע "שומר חומות", וטען כי בחקירתו במשטרה הכחיש כל קשר להפרות הסדר הללו (עמ' 802, ש' 6). בתחילת החקירה הנגדית נשאל הנאשם אם הוא תמיד מסתובב עם כובע, והשיב: "תלוי. לא תמיד" (עמ' 802, ש' 12). הוא אישר עוד כי מספר הטלפון שלו בזמן האירוע היה 0503897176, וכאשר התבקש לאשר כי הוא ועד תביעה 1 בלאל חברים טובים, השיב: "בלאל עבד איתי תקופה, בתחילת ההכרות בינינו. והסתכסכנו בעבודה. וחזרנו ל'שלום שלום', הוא גר באותה שכונה שלי" (עמ' 803). כשנשאל האם בעיד אל פיטר, עובר למעצרו של בלאל הם היו חברים או מסוכסכים, השיב: "אנחנו היינו מדברים קצת ביחד". ומיד הוסיף: "באותו היום הוא צלצל אלי... איד אל פיטר זה שלושה ימים. והוא צלצל אלי איזשהו יום, אני לא זוכר אם זה היה ביום של הבעיה" (עמ' 804, ש' 8-1). כאשר נשאל האם ביום האירוע, לאחר האירוע, היה עם בלאל ברכב, השיב בתחילה: "לאחר שקרתה הבעיה היינו, אבל באותו יום בלילה", אולם מיד הסתייג והוסיף: "אבל אני לא זוכר אם זה היה באותו יום של הבעיה או לא" (עמ' 804, ש' 18 - 20). לאור זאת חזר ונשאל: "אז הייתם חברים, נכון?" והשיב בהתחמקות: "אם נסעתי איתו באוטו, זאת אומרת שאנחנו חברים?" (עמ' 805, ש' 20). כאשר נשאל מדוע בחקירה הראשונה שלו במשטרה, כאשר הציגו לו את התמונה של בלאל, שיקר וטען כי הוא מכיר את הפנים אולם אינו יודע את שמו של בלאל, השיב כי הראו לו תמונה לא ברורה והוא לא היה בטוח. כאשר הוטח בו כי בחקירתו במשטרה לא אמר כי התמונה לא ברורה, אלא אמר "לא יודע את השם שלו, אני מכיר אותו בפנים, הוא משכונה 2, אני לא ממזמן מכיר אותו, הוא חדש בשכונה שלנו" (ת/76 ש' 86-81), השיב שהתכוון כי: "הוא אז היה חדש בשכונה" (עמ' 805, ש' 5). כאשר הוטח בו כי שיקר בחקירתו במשטרה כאשר נשאל האם יש לו את מספר הטלפון של בלאל והשיב בחקירתו במשטרה כי אינו יודע, השיב: "היינו נוסעים לעבודה, נוסעים וחוזרים. לא היה קשר עמוק... לא הכרות חזקה" (עמ' 805, ש' 16-14). כאשר הוצגה לו התמונה שהוגשה וסומנה ת/66, אישר כי בתמונה רואים אותו ואת בלאל ברכב של בלאל (עמ' 806, ש' 5-1). כאשר התבקש לאשר כי מהתמונה נראה שהוא ובלאל חברים, השיב בשאלה: "מה זאת אומרת חברים?", וכשהתבקש לאשר כי הוא ובלאל היו חברים טובים לפני שבלאל נכנס לכלא, השיב: "יש בינינו דיבורים. ביום האירוע ישבנו בקפה" (עמ' 806, ש' 7 - 13). כאשר נשאל מי עוד ישב בקפה, השיב: "אני ובלאל ישבנו על שולחן. הייתה שם קבוצה, לא הלכתי אליהם, לא מכיר אף אחד מהם... הייתי יושב על השולחן, מעשן נרגילה והוא הלך אליהם. הוא נשאר שם רבע שעה... אני הייתי יושב עם הפלאפון שלי ומעשן נרגילה" (שם, ש' 26-20). כשנשאל מדוע בחקירתו במשטרה שיקר והכחיש כי ישב עם בלאל בבית קפה באותו היום, השיב: "אמרו לי את שם הקפה ככה וככה, ואני לא זוכר את שם הקפה הזה... אולי הם התכוונו לקפה אחר", ולשאלת בית המשפט האם בחקירתו במשטרה אמר שישב עם בלאל בבית קפה אחר, השיב: "הוא אמר לי בחקירה ששם הקפה הוא אום כולתום. אני אמרתי להם לא. כי אני לא בטוח אם זה אותו קפה" (עמ' 807, ש' 14-3). כאשר הוטח בו כי בחקירתו במשטרה הכחיש כי הלך עם בלאל לבית הקפה אום כולתום, השיב: "זאת פעם ראשונה שאני נכנס למשטרה. הייתי מפחד" (שם, ש' 25). כאשר נשאל מדוע בחקירתו במשטרה שיקר ואמר כי הוא ובלאל שונאים זה את זה, השיב: "זה רגיל. זה קורה. אנחנו הסתכסכנו פעם, פעמיים. זה השכן שלי. אני רואה אותו תמיד. לא תמיד כולנו מסתכסכים לכל החיים. יש יום שאנחנו ככה ויש יום שאנחנו ככה" (עמ' 808, ש' 28-26). בעקבות זאת הוא נשאל על ידי בית המשפט אם הם חברים או שונאים, והוא השיב: "היו בעיות, היו סכסוכים, אבל הוא השכן שלי... רגיל, מכיר אותו, מכיר אותי". (עמ' 809, ש' 6-3), וכשנשאל אם בעיד אל פיטר, כאשר ישב עם בלאל בבית הקפה, הם היו חברים ולא שונאים, השיב כי אינו יכול לתת תשובה ברורה". כאשר הוטח בו כי באותו היום, בלאל התקשר אליו שבע פעמים, וגם הוא התקשר אל בלאל מספר פעמים, כך שעולה מהתקשורת ביניהם כי היו חברים מאוד מאוד טובים באותו היום, השיב הנאשם: "אם אני מצלצל אליך חמש פעמים, אנחנו חברים?" (שם, ש' 21). בהמשך אישר הנאשם כי בליל החג הוא היה עם בלאל, וכשנאמר לו כי התמונה שלו ושל בלאל יחדיו ברכבו של בלאל (ת/66), צולמה ביום האירוע בשעה 19:16, השיב: "אני אומר לך, יום מהימים של החג יצאנו ביחד. סיבוב" (עמ' 812, ש' 5 - 15). כאשר הוטחה בו גרסתו של בלאל במשטרה כי לאחר בית הקפה נסעו יחדיו לתחנת דלק, אישר נאשם 4 כי אכן מבית הקפה נסע עם בלאל לתחנת דלק, אולם הכחיש את גרסתו של בלאל כי בשלב זה גם עד תביעה 5 יוסף ועד תביעה 6 נאסים היו עמם: "אני ובלאל יצאנו והשאר לא היו אתנו... נסענו לתחנת אל פינש... תחנת דלק" (עמ' 815-814). כמו כן אישר הנאשם כי בשלב שבו נסע עם בלאל לתחנת הדלק הוא ישב בכיסא שליד הנהג (עמ' 818, ש' 12), והוסיף כי בתחנת הדלק הוא לא ירד מהרכב אלא רק בלאל ירד. כאשר הוטחו בנאשם 4 גרסאותיהם של בלאל ופלאח לפיהם הוא התקשר לפלאח והזמין אותו להפגנה, אישר הנאשם כי אכן נערכה שיחה ממספר הטלפון שלו למספרו של פלאח, אולם טען כי לא הוא שוחח עם פלאח אלא בלאל: "התקשרו מהמספר שלי ובלאל היה מדבר איתם... כשהיינו בקפה הטלפון שלו היה באוטו... הוא בא אלי ואמר לי אם יש לי את המספר של פלאח, נתתי לו את המספר והוא צלצל אליו... הוא צלצל מהטלפון שלי" (עמ' 815, ש' 24 – עמ' 816, ש' 5). כאשר הוצג לו סרטון תחנת הדלק (ת/3ג) והוא התבקש לאשר כי מדובר ברכבו של בלאל, השיב: "יש מיליון רכבים, איך אני אדע?" (עמ' 817, ש' 9). כאשר התבקש לאשר כי האדם שיוצא מהדלת שליד הנהג בתחנת הדלק בשעה 16:15 חובש את אותו הכובע שהוא עצמו נצפה חובש שלוש שעות לאחר מכן, בשעה 19:16 בתמונה ת/66, השיב נאשם 4 בשאלה, ואמר: "אז?" (עמ' 819, ש' 1). בשלב זה הוטח בו כי בלאל, בחקירתו במשטרה, אמר כי הדמות היוצאת מהדלת שליד הנהג היא דמותו, והנאשם השיב כי אינו זוכר. כשנשאל אם אינו מזהה את עצמו בסרטון תחנת הדלק, השיב: "אני לא יכול להיות בטוח" (עמ' 819, ש' 9), וכשנשאל האם הייתה לו חולצה כמו שלובשת הדמות בתחנת הדלק – חולצה לבנה שבקצה השרוולים יש פס שחור – השיב כי אינו יודע. כאשר הוצגה לו דמות מסרטון הבריחה מזירת האירוע (ת/6), דמות החובשת כובע ולבושה בחולצה לבנה עם פס שחור בסוף השרוולים ונשאל האם הוא הדמות הנראית בסרטון השיב בשלילה (עמ' 821, ש' 11). כשנשאל האם הכיר את עד תביעה 4 חאמד לפני המשפט ואם היה לו עמו סכסוך כלשהו השיב בשלילה (עמ' 821, ש' 27-23), וכשהוטח בו כי לחאמד נערך מסדר זיהוי תמונות בתאריך 8.6.21 שהוגש כת/31ד, ועל הדמות החבושה כובש ולבושה בחולצה לבנה עם פס שחור אמר חאמד: "הבחור הזה נזיר, ראיתי אותו בהפגנה, יודע שמו כי הצעירים קראו לו בשמו 'נזיר' ", הכחיש זאת הנאשם. כשהוטח בו כי ישנם ארבעה אנשים שונים שסיפרו בחקירותיהם כי הוא היה בזירת האירוע ואף זרק אבנים, השיב: "אני לא זוכר את היום של האירוע... אבל אני אולי במקרה הייתי שם" (עמ' 823, ש' 25 - 27), וכשנשאל האם היה בזירת האירוע בזמן זריקת האבנים השיב בשלילה: "לא, לא הייתי שם. בזמן של זריקת האבנים לא הייתי שם. אולי הייתי לפני כן, אבל אני לא זוכר" (עמ' 824, ש' 14-13). כאשר נשאל האם באותה התקופה היה סכסוך בינו לבין עד תביעה 2 פלאח אמר כי אינו זוכר, וכשהוטח בו כי בחקירתו במשטרה טען ביחס לפלאח כי "יש קצת שנאה בינינו" השיב כי "זה מזמן... לפני האירוע בשנה שנתיים" (עמ' 827, ש' 13-5). כשנשאל האם המשמעות היא כי בזמן האירוע הוא ופלאח היו חברים טובים, נמנע מלהשיב, וכשבית המשפט העיר לו על כך ושב ושאל אותו אם היה חבר של פלאח באותה התקופה, השיב הנאשם: "רגיל... מכיר אותו והוא מכיר אותי" (שם, ש' 21-19). כאשר התבקש לאשר כי על פי גרסתו, בלאל ביקש ממנו באותו היום את מספר הטלפון של פלאח, כך שלפחות בלאל ידע שהוא חבר של פלאח, השיב: "רגיל, יש לי את המספר. יש לי מספר של כל אחד" (עמ' 828 ש' 1), וכאשר הוטחה בו גרסתו של פלאח לפיה הוא (נאשם 4) היה שותף בזריקת האבנים על כלי הרכב, הכחיש זאת הנאשם. עדי הגנה נוספים ביום 7.4.24 העידו שלושה עדי הגנה מטעמו של נאשם 2 אדהם. מר עלא גליואת (להלן: עלא), העיד בחקירתו הראשית כי ביום 13.5.21, בשעה 16:00 (עמ' 847, ש' 8), יצא לאילת יחד עם נאשם 2, ועם חמודה חוויטי ופאדי אבו זעילה, והם הגיעו לאילת בסביבות 20:00-20:15 (עמ' 847). עוד העיד כי נסעו ברכבו, הוא נהג, חמודה ישב לידו, נאשם 2 ישב מאחוריו ופאדי ישב מאחורי חמודה (עמ' 847). כשנשאל על ידי הסניגור האם עשו עצירה בדרך, השיב: "רק בתחנת הדלק, לקחנו הפסקה ושתינו מים, בתחנה של סונול" (עמ' 847, ש' 32). כשנשאל על ידי הסניגור מה עשו באילת, השיב: "הלכנו לבית מלון" (עמ' 848, ש' 5). כשנשאל על ידי הסניגור האם ביציאתם מרהט היה חושך או שהיה אור, השיב: "לא היה אור, היה חצי אור" (עמ' 850, ש' 12) ובעצירתם בתחנת הדלק כבר היה חושך (עמ' 850, ש' 22). בחקירתו הנגדית נשאל העד באיזו תחנת דלק עצרו, והשיב כי עצרו באילת, וכנשאל האם נסעו נסיעה ישירה מרהט לאילת והשיב בחיוב (עמ' 851, ש' 7). עוד נשאל בחקירתו הנגדית האם משמעות דבריו שבעת יציאתם מרהט "היה חצי אור" היא שהם יצאו מרהט לקראת השקיעה, והשיב בחיוב. עוד אישר בחקירה הנגדית כי ישנו בשני הלילות במוטל "נווה מדבר", ובהמשך הוסיף כי הוא חבר הן של נאשם 2 והן של אחיו, פלאח, וכי בין השניים יש יחסים טובים (עמ' 854, ש' 5 – 13). מר פאדי אבו זעילה (להלן: פאדי) העיד בחקירתו הראשית כי נסע לאילת יחד עם נאשם 2, עם עלא ועם מוחמד חוויטי (עמ' 862). כשנשאל האם הוא זוכר באיזו שעה יצאו לאילת השיב כי אינו זוכר בדיוק, וכשנשאל האם יצאו בבוקר או בערב, השיב: "בערב" (עמ' 862, ש' 13 - 15). בהמשך הוסיף: "התעוררתי בשעה 17:00, ואז נסעתי איתם לאילת" (עמ' 865, ש' 22), וכשנשאל איפה כל אחד ישב ברכב, השיב כי הוא ישב מאחורה יחד עם מוחמד וכי נאשם 2 נהג (עמ' 864-863). בחקירתו הנגדית, הוצגה לפאדי גרסתו של עלא לפיה יצאו מרהט "קרוב לשקיעה" ופאדי אישר גרסה זו (עמ' 866, ש' 25). כשנאמר לו כי ביום 13.5 השקיעה היא בסביבות 19:30, אישר כי יצאו מרהט בסביבות השעה 19:00, וכן אישר כי הוא חבר טוב של נאשם 2, וכי היחסים בין נאשם 2 לבין אחיו, פלאח, הם יחסים טובים (עמ' 867, ש' 15-3). בהמשך חקירתו הנגדית סיפר פאדי כי הוא אח של נאשם 3 וכי כיומיים לאחר מעצרם של נאשמים 2 ו-3 נודע לו מהי הסיבה למעצרם. כאשר נשאל מדוע לא רץ למשטרה לספר כי נאשם 2 היה עמו באילת ביום האירוע, השיב: "אני לא זוכר למה לא הלכתי למשטרה" (עמ' 871 ש' 26). מר מוחמד חוויטי העיד בחקירה ראשית כי ביום 13.5.21 היה בבית ויום למחרת החג נסע לאילת עם נאשם 2, עם עלא ועם פאדי (עמ' 873, ש' ש' 13-9). כשנשאל אם הוא בטוח שנסעו לאילת רק ביום השני של החג ולא ביום הראשון, השיב בחיוב (עמ' 873, ש' 18), ובהמשך ציין כי היו רק "יום ויום למחרת, יומיים" באילת (עמ' 874, ש' 14). עוד העיד כי יצאו מרהט ב-16:00 והגיעו לאילת ב- 21:00 - 20:00 (עמ' 874 - 874). בחקירתו הנגדית חזר מוחמד והבהיר כי היו רק לילה אחד באילת וכי יצאו מרהט רק ביום השני של החג (עמ' 877, ש' 28 - 31). טיעוני הצדדים תמונת הראיות הכוללת המצטיירת לעינינו בתום שמיעת הראיות של שני הצדדים היא כדלקמן: נאשמים 1, 2 ו-4 – באשר, אדהם ונזיר, הכחישו כי השתתפו בהפגנה שהייתה ברהט ביום 13.5.21, ונאשם 2 אף טען טענת אליבי כי היה באילת באותו זמן, ואילו נאשם 3 אנס נמנע מלהעיד בבית המשפט, אך הודה בחקירתו במשטרה כי היה בהפגנה ברהט, ואף הודה כי השליך 3 אבנים לעבר הכביש במהלכה. עדי התביעה 1 – 6 הפלילו את הנאשמים שלפנינו בחקירתם במשטרה, אולם בעדותם בפנינו הכחיש כל אחד מהם את הגרסה שמסר במשטרה, והם טענו כי מסרו את הגרסה המפלילה בגלל הלחץ שהופעל עליהם במהלך החקירה, בעיקר בעת החקירה בשב"כ. בעקבות ההבדלים שבין הגרסה שמסרו העדים המפלילים, כל אחד מהם, בחקירתם במשטרה, ובין הגרסה שמסרו בעדותם בפנינו, החלטנו לקבל את בקשת ב"כ המאשימה ולהכריז על כל אחד מהעדים המפלילים כעד עוין, בהתאם לאמור בסעיף 179 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: החסד"פ), וב"כ המאשימה אף הגיש את אמרותיהם של העדים הללו במשטרה, לאחר שחקר אותם בחקירה נגדית. לטענת ב"כ המאשימה יש לקבל את האמרות שמסרו העדים המפלילים במשטרה, כראיות קבילות לאמיתות תוכנם, בהתאם לסעיף 10א(א) לפקודת הראיות, ולטענתו יש להעדיף את הדברים שמסר כל אחד מהעדים המפלילים באמרות שנגבו ממנו בחקירתו במשטרה, על פני הגרסה שמסר כל אחד מהם בעדותו בפנינו, ולהרשיע את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. לעומת זאת, לטענת ב"כ הנאשמים, יש להעדיף את הגרסה שמסרו העדים המפלילים בעדותם בפנינו, שבה הכחישו את הדברים שמסרו בחקירתם במשטרה, על פני האמרות המפלילות שמסרו העדים הללו בחקירותיהם במשטרה. זאת, מפני שיש להאמין לטענות שהעלו העדים המפלילים בעדותם בפנינו, באשר ללחץ שהופעל עליהם בחקירתם בשב"כ, אשר גרם להם להודות ואף להפליל אחרים במעשים שלא עשו, מבלי שיש ראיות אובייקטיביות נוספות שתומכות בגרסה המפלילה וקושרות את הנאשמים לעבירות החמורות שמיוחסות להם בכתב האישום. ב"כ נאשמים 1 ו-2 באשר ואדהם, הפנו בעניין זה לביקורת שמתח מותב אחר של בית משפט זה בעניין נמרי (תפ"ח 67631-12-15) על ההסתמכות היתירה של חוקרי המשטרה על הראיות המפלילות שמושגות בחקירות השב"כ, ועל הימנעותם מלהרחיב את החקירה ולבחון ראיות נוספות שיכולות לסייע לחקר האמת. ב"כ נאשם 2 טען אף לקיומם של מחדלי חקירה מהותיים שיורדים לשורשו של ההליך המשפטי שהתנהל נגד הנאשם ופוגעים בזכותו להליך הוגן, כשכוונתו בעיקר לכך שהמשטרה לא בדקה כראוי את טענת האליבי שטען נאשם 2, לא בדקה מצלמות בנתיב נסיעתו של הנאשם לאילת, ואף לא בדקה אם ניתן לזהות את נסיעתו של הנאשם בדרך לאילת במערכת "עין הנץ". לכן, לטענתו נגרם לנאשם נזק ראייתי שאינו ניתן לריפוי, ודי בכך כדי לקבוע שלא עלה בידי המאשימה להרים את נטל ההוכחה בעניינו של נאשם 2, ומכאן טענתו כי יש לזכות את הנאשם זיכוי מלא ולחילופין לזכותו מחמת הספק. ב"כ נאשם 3 העלה בסיכומיו טענה של הגנה מן הצדק, בשל אכיפה בררנית, מפני שבמקרים דומים של הפרות סדר חמורות בתקופת "שומר חומות" כולל זריקות אבנים לעבר רכבים בנסיעה, המדינה נמנעה מלהאשים אותם בעבירה על חוק המאבק בטרור, ולכן הנאשמים שלפנינו מופלים לרעה לעומת אחרים שביצעו מעשים דומים, והואשמו בעבירות קלות יותר. מכאן טענתו בסוף סיכומיו, כי על בית המשפט לקבוע "כי בענייננו נקטה המאשימה באכיפה בררנית פסולה כלפי הנאשם, אכיפה בררנית המחייבת את זיכוי הנאשם מעבירת הטרור המיוחסת לו". גם ב"כ נאשם 4, שהגיש את סיכומיו באיחור רב של חודשים, לאחר שניתנו כבר אורכות ובלא שניתנה לו כל הארכת מועד נוספת, ורק לסיכומים עצמם צורפה בקשה להארכת מועד, טען בסיכומיו טענה של הגנה מן הצדק, בשל אכיפה בררנית על כך שהמאשימה ייחסה לנאשמים שלפנינו עבירה על חוק המאבק בטרור, כאשר במקרים דומים, ואף חמורים יותר, היא נמנעה מלייחס לנאשמים עבירה על חוק המאבק בטרור. וגם הוא הפנה לביקורת שהועלתה בבית משפט זה בעניין נמרי הנ"ל על האופי הבעייתי של חקירות של המשטרה ושל השב"כ בעבירות ביטחוניות. מכאן בקשתו כי בית המשפט יקבע כי לא הוכח שנאשם 4 השתתף באירוע ברהט, ויזכה אותו מכל אשמה, ולחלופין כי בית המשפט יזכה את מרשו מהעבירה הראשונה שיוחסה לו, וירשיעו רק בעבירות של התפרעות וכן סיוע למעשה פזיזות באש. דיון והכרעה למעשה אנו צריכים להכריע בשלוש שאלות שנגזרות זו מזו, באותו סדר שבו הדברים נזכרים בסעיף 10א לפקודת הראיות: השאלה הראשונה היא בעניין שנדון בס"ק א, האם ניתן לקבל את האמרות שמסרו העדים המפלילים בחקירתם במשטרה כראיה קבילה לאמיתות התוכן; אם נשיב בחיוב לשאלה זו, עלינו לדון בשאלה השנייה בעניין שנדון בס"ק ג, ולקבוע האם להעדיף את הגרסה המפלילה שמסרו העדים הללו בחקירתם במשטרה, כטענת ב"כ המאשימה, או שמא עלינו להעדיף את הגרסה שמסרו בעדותם לפנינו כטענתם של ב"כ הנאשמים; לאחר שנכריע בשאלה זו, נצטרך לדון בשאלה השלישית בעניין שנדון בס"ק ד, ולקבוע ביחס לכל אחד מהנאשמים, אם יש די ראיות כדי לבסס את הרשעתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כולל החיזוק הראייתי הנדרש בחוק. טרם שנצלול לעומקן של הראיות, נקדים סקירה קצרה על המסגרת הנורמטיבית של הדיון. סעיף 10א לפקודת הראיות - ההלכה סעיף 10א לפקודת הראיות קובע כהאי לישנא: "(א) אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה: (1) מתן האמרה הוכח במשפט; (2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; (3) העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה. (ב) ... (ג) בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכול אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו. (ד) לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה." נדרש אפוא כי יתקיימו שלושה תנאים מצטברים לשם קבלת אמרת חוץ שמסר עד כראיה במשפט: מתן האמרה הוכח במשפט; מוסר האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו, וכן כי העדות שונה מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה כי אינו זוכר את תוכנה. לעניין התנאי השלישי, ההלכה היא כי אין צורך בקיום סתירה בין העדות לאמרה, ודי בכך שהעד אינו חוזר בעדות על תוכנה של האמרה, וכך נוסחה ההלכה בעניין יונס: "דרישה זו באה על סיפוקה כל אימת שהעד אינו חוזר על דברים שמסר באמרתו, שעה שמדובר בעניינים מהותיים [...] לשם סיפוקו של תנאי זה, די בכך כי מדובר בתשובות בלתי ענייניות של העד או כאלה שנמסרו כדי לצאת ידי חובה, וכן אם מדובר במתן תשובות מתחמקות או אף בהכחשת עצם עשייתה של האמרה..." (ע"פ 6968/09 יונס נ' מדינת ישראל (30.8.2012), פס' 19 לפסק דינו של השופט שוהם). בית המשפט העליון עמד לא אחת על מידת הזהירות הנדרשת כאשר בית המשפט מבקש להסתמך על אמרות חוץ לפי סעיף 10א. כך למשל נכתבו בעניין אבו עסא הדברים הבאים: "... קבלת אמרות חוץ היא חריג, וכי קיים סיכון בביסוס הרשעה על אמרות אלה. על בית המשפט לנהוג איפוא זהירות יתירה בעשיית שימוש בהוראות סעיף 10א לפקודת הראיות..." (ע"פ 8140/11 אבו עסא נ' מדינת ישראל (3.9.2015), פס' 32). ובאשר לשיקולים שיש לשקול בשאלה אם להעדיף את אמרת החוץ של העד או את עדותו בבית המשפט, המחוקק קבע בסעיף קטן ג כי יש חובת הנמקה ופירט כמה מהנסיבות שיש לשקול בעניין זה: "לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו", ועל כך כתב המלומד פרופ' יניב ואקי את הדברים הבאים: "בפסיקה הודגש כי הנסיבות המנויות בסעיף אינן מהוות רשימה סגורה ואף אינן מהוות דרישות מצטברות. הובהר כי בית המשפט רשאי לשלב בהחלטתו נתונים השאובים מכלל השיקולים המופיעים בהוראת הסעיף, או ממקצתם. נראה כי הפסיקה אף הכירה בנסיבות נוספות לצורך בחינת השאלה אם לאמץ את גרסת העד באמרות החוץ שמסר. כך, אחד השיקולים החשובים בשאלה, אם לאמץ את הגרסה שבאמרה, הוא ההסבר שנותן מוסר האמרה לשינוי הגרסה ולמניע שבגללו מסר את אמרתו – הכוזבת, לטענתו. שיקול אחר בעל חשיבות הוא כיצד משתלבת הגרסה שבאמרה עם הראיות האחרות שהובאו בהשוואה להשתלבותה של הגרסה שבעדות" (יניב ואקי, דיני ראיות (כרך ג, 2021) עמ' 1352 ובהפניות שם). זאת ועוד, המחוקק קבע בס"ק ד כי לא ניתן להרשיע אדם בהסתמך על אמרת חוץ בלבד, "אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה", ועל מהותו של החיזוק הראייתי הנדרש נכתבו בעניין אלחמידי הדברים הבאים: "משקלה של הראיה המחזקת עשוי להשתנות ממקרה למקרה, והוא עומד ביחס הפוך למשקלה ולמהימנותה של אמרת החוץ הטעונה חיזוק. די, לעניין החיזוק, כי הראיה הנוספת תאמת פרט רלוונטי לעבירה, הכלול באמרה, ואין נדרש כי היא תתייחס דווקא לשאלת זהות הנאשם או לנקודה השנויה במחלוקת בין בעלי-הדין. אף אין נדרש כי ראית החיזוק תתייחס לכל פרט מהפרטים הכלולים באמרה" (ע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל (1.9.2009) פס' 10). עוד נקבע בפסיקה כי אמרת חוץ של עד אחד שהתקבלה לפי סעיף 10א, יכולה להוות חיזוק ראייתי לאמרת חוץ של עד אחר, אלא שבנסיבות אלה נדרשת "זהירות רבה מהרגיל", וכך נוסחה ההלכה בנושא זה בעניין זהאדה: "... עסקינן במצב דברים שבו אמרת חוץ של עד אחד מהווה סיוע לאמרת חוץ של עד אחר, ולהפך... ראוי להדגיש כי מצב זה דורש זהירות רבה מהרגיל מצד הערכאה המבררת. זאת, נוכח העובדה כי כל אחת מאמרות אלו אינה עומדת בפני עצמה, וכל אחת מהן טעונה חיזוק מרעותה... עם זאת, ההלכה הפסוקה מאפשרת הסתמכות הדדית שכזו (ראו, למשל ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.07.2007)). הטעם לכך ברור, שכן משמעות איסור לעשות כן תהא פגיעה בתכליתו של סעיף 10א לפקודת הראיות, ופתיחת אפשרות מצד עבריינים להפעיל לחץ על העדים כולם, מתוך מטרה שעדות אחת לא תוכל לשמש כעזר לשניה..." (ע"פ 7679/14 זהאדה נ' מדינת ישראל (15.8.2016) פס' 56 לחוות דעתו של השופט סולברג). מן הכלל אל הפרט כאמור לעיל, המאשימה מבקשת לבסס את הרשעת נאשם 3 על הודאתו במהלך חקירתו משטרה, ואת הרשעתם של נאשמים 1, 2 ו-4, היא מבקשת לבסס על האמרות המפלילות שמסרו עדי התביעה 1 – 6, שבהן הפלילו את הנאשמים שלפנינו, תוך שהמאשימה מבקשת כי בית המשפט יעדיף את הגרסה שמסר כל אחד מהעדים הללו בחקירתו בשטרה, על פני הגרסה שמסר בעדותו בפנינו, ששונה בתכלית מהגרסה במשטרה. השאלה הראשונה שעלינו להכריע בה היא האם התקיימו שלושת תנאי הקבילות שנקבעו בסעיף 10א(א) לצורך קבלת אמרות החוץ שמסרו העדים המפלילים בחקירתם במשטרה, כראיות קבילות לאמיתות תוכנן, ונראה כי ההכרעה בעניין זה היא פשוטה למדי. לא יכולה להיות מחלוקת על כך שמתן האמרות הוכח במשפט, מפני שכל חוקרי המשטרה שהיו מעורבים בחקירתם של העדים המפלילים ובגביית האמרות שמסרו בחקירתם במשטרה העידו על כך בפנינו, ובכך התקיים התנאי הראשון. כל העדים המפלילים העידו בפנינו, ואין חולק שניתנה לצדדים הזדמנות לחקור אותם גם בחקירה נגדית, ובכך התקיים גם התנאי השני. ובאשר לתנאי השלישי שהעדות צריכה להיות שונה מן האמרה בפרט מהותי, הרי ביחס לכל אחד מהעדים המפלילים ניתנה החלטה להכריז עליו כעד עוין בשל ההבדלים המשמעותיים שהתגלו במהלך עדותם, בין הגרסה שמסרו בחקירתם במשטרה ובין הגרסה שמסרו בעדותם בפנינו, ודי בכך כדי להיכנס לתחולת התנאי השלישי, בוודאי בהינתן הפרשנות המרחיבה שניתנה לו בעניין יונס הנ"ל. עתה, משקבענו כי התקיימו תנאי הקבילות הנדרשים לקבלת האמרות של העדים המפלילים כראיה לאמיתות התוכן, פתוחה בפנינו הדרך לדון בשאלה השנייה, ולהכריע במחלוקת שבין הצדדים בשאלה איזו גרסה להעדיף: האם את הגרסה שמסרו העדים הללו בעדותם בפנינו כטענת ב"כ הנאשמים, או שמא את הגרסה שמסרו באמרותיהם במשטרה כטענת ב"כ המאשימה. להלן אדון בשאלה זו ביחס לכל אחד מהעדים המפלילים, לפי סדר עדותם בפנינו, ולאחר מכן אבחן את הראיות ביחס לכל אחד מהנאשמים. שיקולי מהימנות טרם התייחסות פרטנית לכל אחד מהעדים המפלילים, יש להקדים שתי הערות באשר למהימנות העדים שהעידו לפנינו: ההערה אחת ביחס למהימנותם של העדים המפלילים, וההערה השנייה ביחס למהימנותם של חוקרי המשטרה וחוקרי השב"כ שהעידו בפנינו. ההערה הראשונה היא כי כפי שכבר הזכרנו לעיל בתחילת הסקירה של ראיות התביעה, נגד כל העדים המפלילים התנהל משפט בפני מותב אחר, שבו יוחסו לעדים הללו עבירות דומות לאלו שמיוחסות לנאשמים שבפנינו. מדובר בתפ"ח 34689-06-21, אשר בו הגיעו העדים הללו להסדר טיעון, שבמסגרתו הוגש כתב אישום מתוקן, שהוגש וסומן ת/1א, שהנאשמים שם, הם העדים המפלילים כאן, הורשעו על פי הודאתם בביצוע המעשים והעבירות שיוחסו להם באותו כתב אישום, ויש לכך משמעות גם ביחס לגרסה או הגרסאות שמסרו העדים הללו בעדותם בפנינו, אשר שונה בתכלית מהגרסה שמסרו בעדותם במשטרה, שברוב המקרים אינה מתיישבת עם הודאתם בעובדות דומות במשפטם שלהם. ההערה השנייה היא שהנימוקים שמסרו העדים המפלילים לשינוי שחל בתוכן עדותם, בין הגרסה שמסרו במשטרה ובין הגרסה שמסרו בעדותם בפנינו, שבה חזרו בהם למעשה מהגרסה המפלילה שמסרו במשטרה, דומים, ואולי אף זהים אצל כל העדים הללו. המכנה המשותף לכל הנימוקים הללו הוא הטלת דופי בחוקרי השב"כ ובחוקרי המשטרה, בטענה כי נקטו באמצעים פסולים כשחקרו את העדים הללו, ושתי טענות עיקריות חוזרות כחוט השני אצל כל העדים: הטענה האחת היא כי הופעל עליהם לחץ גם בחקירה בשב"כ וגם בחקירה במשטרה, ובעקבות הלחץ הפסול הם אמרו דברים לא נכונים; והטענה השנייה היא כי החוקרים שמו בפיהם דברים שכלל לא נאמרו על ידם, ולכן האמרות שהוגשו במסגרת פרשת התביעה שאמורות לתעד את מה שאמרו העדים בחקירותיהם בשב"כ ובמשטרה, אינן משקפות את מה שבאמת אמרו העדים, והן כוללות דברים שחוקרי המשטרה בדו מליבם, וכלל לא נאמרו על ידי העדים. בעניין זה, העידו בפנינו באריכות גם חוקרי השב"כ שנטלו חלק בחקירת העדים הללו, וגם חוקרי המשטרה שגבו את אמרותיהם. גם חוקרי המשטרה וגם חוקרי השב"כ מסרו בעדותם כי הם מתעדים באופן מדויק את מה שהתרחש בחקירות שביצעו, וכי האינטרס שלהם הוא להגיע לחקר האמת, ואין להם שום עניין להפליל מישהו במעשים שלא ביצע. כל העדים הללו דחו את הטענות על לחצים פסולים שהפעילו על העדים המפלילים במהלך החקירות, ודחו בתוקף את הטענה כי רשמו בזכ"דים או בהודעות שגבו, דברים שכלל לא נאמרו ע"י העדים. התייחסות ספציפית של תגובות החוקרים הרלוונטיים לטענות שטענו העדים המפלילים בדבר לחץ לא לגיטימי שהופעל עליהם בחקירה, תובא בהמשך, במסגרת הדיון ביחס לכל עד מפליל בנפרד, בשאלה השנייה בדבר הגרסה שיש להעדיף לאחר ההכרזה כעד עוין. עם זאת, להלן כמה דוגמאות לדברים שמסרו חוקרי המשטרה וחוקרי השב"כ בעדותם בפנינו, אשר הם בבחינת פרטים שמעידים על הכלל. כך חוקר השב"כ המכונה "סרוסי", שחקר את עד תביעה 1 בלאל, נשאל על טענותיו של העד על כך שאמר מה שהכניסו לו לפה, ועל איומים והתעללות בהיותו בחקירת שב"כ, והשיב כי החוקרים כלל לא ידעו על מעורבותם של מרבית מהאנשים שהעד הפליל, ולכן לא יכלו למסור לו שמות כדי שיפליל אותם. "סרוסי" הכחיש גם את הטענה של העד כי איימו עליו והיכו אותו במהלך החקירה. חוקרי המשטרה כאמל ופהים שחקרו את העד ציינו בעדותם בפנינו כי החקירה נערכה בשפה הערבית וכי כל מה שנכתב באמרות של העד נאמר על ידו. דברים דומים מסר כאמל גם כשנשאל על טענותיו של עד תביעה 2 פלאח כי החוקרים סילפו את הדברים שאמר, וכך השיב: "מה שמופיע פה בעדות זה הדברים שלו. אם הוא היה לא אומר כלום הייתי מציין את זה בגוף העדות שהוא לא מדבר, לא משתף פעולה, שומר על זכות השתיקה" (עמ' 706 ש' 1); כיוצא בזה מסר כאמל ביחס לחקירתם של עדי תביעה 3 ו-4 זהראן וחאמד, וציין כי האווירה בחקירות הייתה נינוחה, וכי העדויות שלהם שנגבו בשפה הערבית, לאחר שהוסברו לעדים זכויותיהם, נמסרה מרצונם החופשי של העדים, שאף אישרו את העדויות בחתימת ידם. דברים דומים מסר גם חוקר המשטרה פאהים שחקר את עד תביעה 5 ....., כשציין כי כל אמרותיו של ..... נגבו בשפה הערבית, וכל מה שנכתב בהן, נאמר על ידי ......מרצונו החופשי, שאף אישר בחתימתו את מה שנכתב באמרות הללו; וכך מסר גם רס"ב אלדין – חוקר המשטרה שחקר את עד תביעה 6 נאסים, שציין בעדותו כי נאסים נחקר בשפה הערבית, זכויותיו הוסברו לו והוא מסר את הודעתו שלא תחת לחץ ומרצונו החופשי, והראיה הבולטת לכך היא שלאחר שנאסים התייעץ עם עו"ד הוא שינה את גרסתו וטען כי הדברים שאמר בחקירתו עד אותו שלב, נאמרו בגלל הלחץ שהופעל עליו בחקירה בשב"כ. חוקר השב"כ המכונה "דדי" שחקר את נאסים דחה את טענתו כי כל מה שאמר בחקירת השב"כ נאמר בעקבות לחץ שהופעל עליו, לאחר שהרביצו לו, ירקו עליו ואיימו עליו, וציין כי ניתן להתרשם מהזכ"ד שנעשה ניסיון ליצור אווירה נינוחה, למשל לשבת על כוס קפה, וכן ליצור קשר אישי עם הנחקר. חוקרי השב"כ והמשטרה שהעידו בפנינו לא רק היו עקביים בדברים שמסרו על אופן ניהול החקירה, אלא שדבריהם נתמכו גם בעדויות המפלילות שמסרו העדים בחקירתם במשטרה, שהן חלק ממארג ראייתי רחב יותר, שניכרים בו גם סימני אמת, כמו למשל בעניינו של עד תביעה 3 זהראן, שבכמה פרטים הוא מסר במשטרה גרסה שונה מכפי שמסר בחקירתו בשב"כ, ויש בכך כדי להוכיח כי ניתנה לנחקר האפשרות לומר בחקירתו את אשר על לבו מרצונו החופשי, והרכיבים השונים של המארג הראייתי תומכים זה בזה ומחזקים זה את זה, כפי שיפורט להלן. יתירה מכך, הדעת נותנת שכאשר מפלילים אדם חף מפשע במעשים שלא ביצע, המשמעות היא שהפושע האמתי מסתובב חופשי וממשיך לסכן את הציבור. לכן, קיים אינטרס ביטחוני ומבצעי מובהק לרדת לחקר האמת ולהרשיע בדין את אלה שבאמת ביצעו את המעשים שמפורטים בכתב האישום, ורק אותם, כדי להגן על הציבור מפניהם, ובכך מומחיותם של חוקרי המשטרה וחוקרי השב"כ. היטיב לתאר זאת החוקר המכונה "רגב" כאשר ציין בעדותו בפנינו כי "במהלך חקירה אנחנו נעשה את כל הפעולות האפשריות על מנת להגיע לחקר האמת בהתאם למטרת החקירה המדוברת" (עמ' 658, ש' 27), והוסיף כי יש מקרים שבהם במהלך החקירה מגיעים החוקרים למסקנה שהנחקר אינו מעורב בחשדות שהיו נגדו (עמ' 659, ש' 22). מכל הטעמים הללו אני סבור כי ככלל יש לתת אמון בדברים שמסרו חוקרי המשטרה וחוקרי השב"כ בעדויותיהם בפנינו, על אופן ניהול החקירה של עדי התביעה כולל זכות ההיוועצות עם עורך דין שניתנה להם במהלך רוב שלבי החקירה, וכן על כך שמטרת החקירה היא להגיע לחקר האמת, ולהימנע מהפללת חפים מפשע. על רקע האמור, אדון להלן בעניינו של כל אחד מהעדים המפלילים. עד תביעה 1 - בלאל באמרה הראשונה שמסר במשטרה ת/2, כשעוד היה מנוע מפגש, העד מספר כי הלך עם חברו נאשם 4 נזיר ביום הראשון של עיד אל פיטר לבית קפה ברהט, ושם הם ישבו עם צעירים אחרים, והסכימו להצעה שקיבלו להשתתף בהפרות סדר בכביש שובל – משמר הנגב, בגלל מה שקורה באלאקצא. העד נסע ברכבו, ביחד עם נאשם 4 ועוד שניים, קנה בקבוק בנזין בתחנת דלק, והביא אותו לשני חברים אחרים שהתארגנו לצאת ברכב להפרות הסדר, כשהם מצוידים בצמיגים לצורך הבערתם בכביש, כשהעד ביחד עם אלה שהיו ברכבו, הלכו רגלית לכביש. כשהגיעו לכביש "התחיל יידוי אבנים כולם זרקו" כלשונו (ש' 40). העד ציין כי נאשם 4 "התקשר לחבריו השחורים" והגיעו שלושה מהם, והוסיף כי האירוע קרה "בגלל מה שקורה בישראל בגלל ירושלים ואלאקצא" (ש' 63). האמרות השלישית ת/4 והרביעית ת/5, נגבו מהעד לאחר שהוא התייעץ עם עו"ד. באמרה השלישית העד נשאל אם היו עוד אנשים באירוע שהוא לא הזכיר באמרות הקודמות, והשיב: "יש גם את בשאר אבו סדרה גילו 17 שנה בערך מרהט" (ש' 21), ובכך אישר העד כי גם נאשם 1......היה איתם באירוע. באמרה הרביעית שב העד וציין כי נאשם 4 נזיר התקשר לחברים כהי עור וביקש שיגיעו להפגנה. בעקבות השיחה הזאת אכן הגיעו כמה אנשים כהי עור, שמתוכם הוא זיהה את נאשם 2 אדהם ואת אחיו פאלח, שהגיעו למקום ההפגנה, אך העד ציין כי לא ראה מה הם עשו בהפגנה (עמ' 5, ש' 7 ו-8). העד מפליל באמרותיו במשטרה את נאשמים 1, 2, ו-4 כמי שהשתתפו באותה הפגנה בסמוך לרהט, ואף מציין כי כל המשתתפים בהפגנה זרקו אבנים לכיוון הכביש, ומציין עוד כי האירוע קרה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא. לעומת זאת, בעדותו בפנינו מסר העד גרסה שונה לחלוטין, וציין כי הוא מכיר רק את נאשם 4, וכן הלין על תנאי מעצרו בעת שנחקר. העד טען כי היה בצינוק של מטר על מטר, לא אכל ולא ישן, ובשלב מסוים אף הכניסו לצינוק שבו היה שלושה אנשים שחורים שהיכו אותו בפנים בגלל שהוא "מסתלבט על שב"כ", וכשחש ברע והלך למרפאה, אילצו אותו לקחת כדור שאינו מכיר. העד הכחיש כי בבית הקפה שבו היה עם נאשם 4 דיברו על האירועים בלוד והפרות סדר ברחבי הארץ, וטען כי תכנן ביחד עם נאשם 4 לנסוע לאילת, וכך אכן עשו לאחר שיצאו מבית הקפה, ולאחר התארגנות בביתו. כשעומת עם הדברים שמסר בחקירתו במשטרה טען כי חוקרי השב"כ אילצו אותו להודות בכך ואיימו עליו שאם יסרב יוחזר לצינוק. העד טען עוד כי הכל היה רגוע באותו יום, גם ברהט וגם בשובל, ובעקבות הדברים שאמר הוכרז כעד עוין. העד הכחיש כי במפגש בבית הקפה ברהט דיברו על הפרות סדר והבערת צמיגים, וטען כי דיברו על טיולים והיכן מבלים בחג. העד הכחיש כי חתם על 4 האמרות שנגבו ממנו במשטרה, וטען כי החתימה שבהן – אינה חתימתו. העד הכחיש כי היה בתחנת הדלק ברהט כדי לקנות בנזין, וכשעומת עם הגרסה שמסר במשטרה שבה הודה כי היה בתחנת הדלק עם נאשם 4 ואף זיהה את עצמו בסרטוני האבטחה, טען העד כי כלל לא אמר את הדברים שיוחסו לו, אלא חוקר המשטרה בדה אותם מלבו וכתב דברים שלא נאמרו על ידו. העד אף הכחיש כי שמע את נאשם 4 מזמין אחרים להפגנה, ועמד על הכחשתו, גם כשעומת עם הגרסה שמסר נאשם 3 שהעיד אף הוא כי שמע את נאשם 4 מזמין אחרים להשתתף בהפגנה. העד אף הגדיל לעשות וניסה לעוות את המציאות כאשר טען כי המועד שנזכר בכתב האישום היה לאחר שהסתיים שומר חומות, וכבר לא היו מהומות ברחבי הארץ. בהמשך עדותו, עומת עם הודאתו במשפטו כי באותו יום תכנן לזרוק בחבורה אבנים על כלי רכב נוסעים, כשבהם נהגים יהודים בגלל מה שקורה באלאקצא, והשיב כי פעל בהתאם להנחיות שקיבל מעורך דינו, ולא הבין במה הוא מודה. בחקירה הנגדית של ההגנה, טען העד כי אינו מכיר את נאשם 1 ושמע לראשונה את שמו בחקירת השב"כ. כשעומת עם זכ"ד של השב"כ שבו נכתב כי העד ראה את נאשם 1 באירוע, השיב העד כי אינו זוכר שאמר זאת, אבל לאחר שעות חקירה רבות הוא אמר את מה שהחוקרים ביקשו ממנו שיגיד. העד הוסיף כי איימו עליו בעינויים אם לא יגיד את מה שאמרו לו להגיד, ואחד החוקרים אף היכה אותו במהלך החקירה. חוקר השב"כ המכונה "סרוסי", שחקר את העד, נשאל על טענותיו של העד על כך שאמר מה שהכניסו לו לפה, ועל איומים והתעללות בהיותו בחקירת שב"כ, והשיב כי החוקרים כלל לא ידעו על מעורבותם של מרבית מהאנשים שהעד הפליל, ולכן לא יכלו למסור לו שמות כדי שיפליל אותם. "סרוסי" הכחיש גם את הטענה של העד כי איימו עליו והיכו אותו במהלך החקירה. חוקרי המשטרה כאמל ופהים שחקרו את העד ציינו כי החקירה נערכה בשפה הערבית וכי כל מה שנכתב באמרות של העד נאמר על ידו. פהים אף ציין כי העד עבר על האמרות לפני שחתם עליהן, ובאחת האמרות אף בוצעו לבקשתו תיקונים בכתב יד. הגרסה שמסר העד בעדותו בפנינו היא גרסה מתפתחת, שגדושה בסתירות פנימיות ובפרטים תלושים מהמציאות. תקצר היריעה מלפרט את כל הקשיים והסתירות הפנימיות בעדותו בפנינו, ואסתפק בציון הבולטים שבהם. הטענות של העד על תנאי מעצר קשים במהלך החקירה ועל איומים ואף מכות שקיבל במהלך החקירה הועלו לראשונה בעדות בבית המשפט, כשנה לאחר החקירות עצמן, ומדובר בגרסה כבושה שלא ניתן לכבישתה הסבר מניח את הדעת. כאמור לעיל, האמרות השלישית והרביעית שמסר במשטרה נגבו ממנו לאחר שהתייעץ עם עורך דין, ואם אכן סבל מאיומים ומכות במהלך החקירה, יכול היה לספר על כך לעורך דינו שבוודאי היה מייעץ לו לומר את הדברים בחקירה במשטרה. העד גם היה יכול להתלונן על הדברים הללו בעת שהגיע לעיתים תכופות לדיונים בבית המשפט על הארכת מעצרו, והעובדה שנמנע מכך עד רגע מסירת עדותו בפנינו אומרת דרשני, ומכרסמת במידה רבה במשקל שניתן לתת לטענות הללו של העד, שהועלו לראשונה בעדותו בפנינו. טענה נוספת שעלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט, ולא בא זכרה קודם לכן, היא הטענה שלאחר הפגישה בבית הקפה הוא ונאשם 4 נסעו לאילת. מדובר בטענה מופרכת, שלא רק שלא ניתן הסבר כלשהו לכבישתה, אלא שאין לה תימוכין כלשהם בראיות נוספות, לא בא זכרה בגרסאות שמסר נאשם 4, שכביכול נסע עם העד לאילת, והיא גם אינה מתיישבת עם הודאתו של העד בכתב האישום המתוקן במשפטו שלו, שעולה ממנו כי העד השתתף באותו יום בהפרות סדר שהיו באזור רהט, ולכן ברור כי לא יכול היה להיות באותן שעות באילת כפי שטען בעדותו בפנינו. שקרים מסוג זה מלמדים על אמינותו הירודה של העד, ועל הקלות הרבה שבה העד מוציא דברי שקר מפיו בלי להניד עפעף. עניין הודאתו של העד בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון במשפטו שלו, יכול להדגים את הגרסאות המתפתחות בעדותו. כשעומת תחילה עם הודאתו בכתב האישום המתוקן, טען העד כי בית המשפט שדן בעניינו רק ווידא את זהותו, וכלל לא שאל אותו אם הוא מודה במיוחס לו (עמ' 36, ש' 29 – 33), אך בהמשך עדותו אישר העד כי הודה במשפטו וטען כי פעל בהתאם להנחיות שקיבל מעורך דינו, אך טען עוד כי לא הבין על מה הוא חותם. זאת ועוד, חלק מהדברים שהעד מסר בחקירתו במשטרה והכחיש בעדותו בפנינו נתמכים גם בעדויות נוספות, שתומכות בגרסה שמסר במשטרה. כך למשל הפללתו של נאשם 4 בכך שהתקשר לחברו והזמין אותו לבוא עם "חבריו השחורים", שהעד הזכיר גם באמרה הראשונה ת/2 וגם באמרה הרביעית ת/5, אולם בעדותו בפנינו הכחיש את הדברים ועמד על הכחשתו גם כשנאמר לו שגם נאשם 3 שמע את נאשם 4 מתקשר לחבריו השחורים כדי שיבואו להפגנה, תוך שהוא טוען כי לחצו על נאשם 3 להגיד את הדברים. כך גם הכחשתו בעדות בפנינו כי ראה את נאשם 1 באירוע, למרות שציין זאת באמרה השלישית שמסר במשטרה, והוא עמד על הכחשתו גם כשנאמר לו שעד ראיה נוסף ראה את נאשם 1 באירוע. שקר בולט נוסף של העד בעדותו בפנינו הוא הטענה שטען כי במועד שבו נטען בכתב האישום כי הייתה ההפגנה, כבר הסתיים מבצע שומר חומות, ובלשונו של העד: "אתה מדבר על תאריך שלא היה שום דבר, היו אנשים רגועים והיה הכל רגוע, במצב הזה" (עמ' 72, ש' 2). מובן כי מדובר בשקר מובהק שאין לו אחיזה במציאות, ויש בו כדי לחזק את קביעתו אודות אמינותו הירודה מאוד של העד, אשר פוגעת גם במשקלה של עדותו בפנינו. כל הקשיים והפרכות בעדותו של העד בפנינו, שרק מקצתן פורטו לעיל, בהשוואה לגרסה העקבית והפשוטה שמסר העד בחקירתו במשטרה, אשר נתמכת בראיות נוספות שיפורטו בהמשך, כל אלה מובילים למסקנה כי יש להעדיף את הדברים שמסר עד תביעה 1 באמרותיו במשטרה על פני הדברים שמסר העד בעדותו בפנינו. עד תביעה 2 - פלאח בחקירתו במשטרה נגבו מהעד 3 אמרות, אשר כולן נגבו כאשר הייתה לעד האפשרות להיוועץ בעורך דין, והוא אף מימש זכות זו לפני האמרה הראשונה שמסר. באמרה הראשונה ת/8ו ציין העד כי ביום הראשון של עיד אל פיטר התקשר אליו נאשם 4 נזיר, וביקש ממנו שיבוא לחורשה שליד שכונה 12 ברהט, והוא אכן הגיע לרהט בשעת צהרים מוקדמת, ביחד עם אחיו – נאשם 2 אדהם, וכן עם נאשם 3 אנס ואדם נוסף, ברכב שבו הוא נהג, והם פגשו ברהט את נאשם 4 נזיר ואנשים נוספים, והתארגנו לצאת להפגנה ולזרוק אבנים על רכבים ישראליים בכביש מבאר שבע לבית קמה "וזה בגלל כל מה שקורה בירושלים והאקצא כנגד הערבים" (ש' 47). העד ציין כי כל מי שהיה שם השליך אבנים על רכבים שנסעו בכביש, וגם הוא עצמו זרק 7 אבנים לעבר הכביש, ובין השמות שפרט, הזכיר גם את נאשמים 2, 3 ו-4, והוסיף כי "המטרה הייתה נגד רכבים של יהודים" (ש' 84). באמרה השנייה ת/9 שב העד וציין כי הסיבה לזריקות האבנים על הרכבים בכביש הייתה "בגלל המצב שהיה וההפגנות שהיו בישראל, בגלל אלקודס ואלאקצא, ובגלל מה שקורה נגד ערבים... לא נותנים להם להתפלל באלאקצא" (ש' 85 – 88), וציין שוב כי המטרה הייתה לזרוק אבנים על נהגים יהודים. העד מפליל אפוא באמרותיו במשטרה את נאשמים 2, 3 ו-4 בהשתתפות בהפגנה ובזריקת אבנים לעבר רכבים שנסעו בכביש הסמוך, כשהסיבה לכך היא מה שקרה באותו זמן בירושלים ובאלאקצא, והמטרה הייתה לפגוע ברכבים של יהודים. לעומת זאת, בעדותו בפנינו העד לא ציין כי הוזמן להגיע ע"י נאשם 4, אלא טען כי נסע לרהט בגלל החג, כי חשב שעושים שם על האש, וכשהגיע ראה שם אנשים רעולי פנים שזורקים אבנים לעבר הכביש וגם הוא זרק כמה אבנים, ולאחר מכן עזב את המקום. כשעומת עם הגרסה שמסר במשטרה כי נאשם 4 הזמין אותו להגיע למקום, השיב כי אמר זאת בגלל הלחץ שהיה בחקירה של השב"כ, והוסיף כי בא לבדו לרהט. כשנשאל על הגרסה שמסר נאשם 3 כי נאשם 4 אכן התקשר לעד, וכי הוא (נאשם 3) הגיע ביחד עם העד ועם אחיו אדם – נאשם 2, ועוד אחד לחורשה ברהט, גרסה שתואמת את הגרסה שמסר העד קודם לכן במשטרה, העד השיב שוב כי נהג כך בגלל הלחץ בחקירה, וטען בין היתר כי ירקו עליו ואף תפסו אותו מהצוואר, ובעקבות זאת הוכרז כעד עוין. כשנשאל לגבי דברים שמסר בחקירתו במשטרה שבהם הפליל אחרים, השיב כי חתם על האמרות שלו במשטרה מבלי שידע על מה הוא חותם, מפני שרצה לסיים את החקירה ולצאת מתא המעצר שלו (ש' 30), וכי הדברים שנכתבו באמרות לקוחות מתוך מה שאמר בחקירתו בשב"כ (עמ' 118, ש' 20). כשנשאל את מי הוא מזהה מהאנשים שהיו בחורשה, השיב כי אינו מזהה אף אחד מפני שהיו רעולי פנים, והוסיף כי אמר בשב"כ כי זיהה את נאשם 4 ואת בלאל בגלל הלחץ שהופעל עליו בחקירה, אך הכל שקר (עמ' 119, ש' 20, וכן עמ' 122, ש' 10). כשנטען כלפיו כי אמר בחקירתו במשטרה כי כל מי שהיה בחורשה זרק אבנים השיב תחילה כי לא אמר כלום, לאחר מכן טען כי אינו זוכר, ולבסוף טען כי אינו יודע מאיפה המשטרה מביאה את הדברים האלה שהוא לא אמר (עמ' 132, ש' 21). כשנשאל מדוע זרק אבנים השיב כי ראה אחרים זורקים והצטרף אליהם, ובהמשך אישר כי אמר שהמטרה הייתה לפגוע ברכבים של יהודים, אך ציין כי אמר זאת כדי לרצות את החוקר: "ואמרתי לו שיכתוב מה שהוא רוצה רק בשביל לשחרר, אמרתי לו, יאללה" (עמ' 134, ש' 6). תשובה דומה השיב העד כשנשאל מדוע אמר במשטרה שההפגנה שהשתתף בה היא בגלל אלאקצא: "בגלל שאמרו לי שזה בגלל אל אקצה, אז אמרתי שזה בגלל אל אקצה" (עמ' 141, ש' 26). כיוצא בזה השיב העד בחקירה הנגדית כשעומת עם הגרסה שמסר במשטרה כי אחיו – נאשם 2 אדהם, הגיע יחד אתו לרהט. העד אישר כי אכן אמר זאת בחקירתו במשטרה, אך טען כי אמר את הדברים מפני שהשב"כ אמרו לו להגיד זאת, אך האמת היא שהוא הגיע לבדו, ואחיו לא היה אתו ברכב, והוא אינו יודע היכן היה באותו זמן, וודאי שלא ראה את אחיו זורק אבנים. בהמשך תיאר העד את התנאים הקשים שהיו לו במעצר, מעט אוכל, חום בחדרים בלי מזגן וכן אור שדולק כל הלילה ומקשה על השינה, ועל רקע זה נשאל שוב על דברים שאמר בחקירה, והשיב: "אמרתי את זה מרוב לחץ, זה הכל שקר" (עמ' 185, ש' 7). גם עדותו של עד 2 בפנינו רצופה קשיים ראייתיים. טענתו כי חנקו אותו במהלך החקירה נשמעה לראשונה בעדותו בפנינו, ומדובר בגרסה כבושה שהעד לא נתן הסבר כלשהו לכבישתה. כאמור לעיל, העד מסר את אמרותיו במשטרה לאחר שהתייעץ עם עורך דין, והיה באפשרותו לספר על העינויים שעבר לטענתו, לכל הפחות לעורך הדין, שסביר להניח כי לא היה עובר על כך לסדר היום. כמו כן, העד היה יכול להלין על כך בבית המשפט, בדיוני המעצר שאליהם הגיע לעיתים תכופות. העובדה כי מדובר בגרסה כבושה פוגעת מאוד במשקל הראייתי שניתן לתת לטענות אלה. זאת ועוד, העד ציין כי בחקירתו במשטרה לא אמר כלום: "במשטרה זה כלום, הוא הביא לי רק ניירות חתמתי עליהם וזהו, אני לא יודע מה זה הניירות האלה" (עמ' 117, ש' 23), והוסיף כי חתם על האמרות שלו במשטרה מבלי שידע על מה הוא חותם, מפני שרצה לסיים את החקירה ולצאת מתא המעצר שלו (ש' 30), וכי הדברים שנכתבו באמרות לקוחות מתוך מה שאמר בחקירתו בשב"כ (עמ' 118, ש' 20). כשנשאל איך יש הבדלים בין מה שנכתב במסמכים של השב"כ ובין מה שנכתב באמרות שנגבו ממנו במשטרה, השיב כי אינו יודע. אולם עד תביעה 14 - חוקר המשטרה כאמל שחקר את פאלח, נשאל על טענותיו בעדותו בפנינו, ושלל מכל וכל את גרסתו המופרכת של פלאח, וכך השיב: "מה שמופיע פה בעדות זה הדברים שלו. אם הוא היה לא אומר כלום הייתי מציין את זה בגוף העדות שהוא לא מדבר, לא משתף פעולה, שומר על זכות השתיקה" (עמ' 706 ש' 1), וכאמור לעיל (בדברי הפתיחה לפרק זה) אני סבור כי יש לתת אמון מלא בדברי החוקרים שהעידו בפנינו, והחוקר כאמל בכללם. יתירה מכך, טענתו בעדותו כי אינו מכיר את נאשם 4 נזיר, ולא הוזמן על ידו להגיע לרהט, וכי הפליל אותו באמרתו במשטרה בגלל הלחץ שהופעל עליו בחקירה, אינה מתיישבת עם ראיות נוספות שתומכות בגרסה שמסר בחקירתו במשטרה, ובראש וראשונה עם עדותו של נאשם 4 עצמו, אשר הודה בעדותו בבית המשפט כי נערכה שיחה ממספר הטלפון שלו למספרו של פלאח, אף שנאשם 4 ניסה בעדותו לצמצם את חלקו וטען כי מי ששוחח בפועל ממכשיר הטלפון שלו עם פלאח היה עד תביעה 1 בלאל (עמ' 816-815). זאת ועוד, הגרסה שמסר העד בחקירתו במשטרה, נתמכת גם בדברים שמסר בלאל בחקירתו במשטרה, כאשר כבר באמרה הראשונה שמסר ת/2 הוא ציין כי נאשם 4 "התקשר לחבריו השחורים" והגיעו שלושה מהם, והוסיף כי האירוע קרה "בגלל מה שקורה בישראל בגלל ירושלים ואלאקצא" (ש' 63), ובאמרה הרביעית שמסר ת/4 הוא הוסיף כי בעקבות השיחה הזאת אכן הגיעו כמה אנשים כהי עור, שמתוכם הוא זיהה את נאשם 2 ואת אחיו פלאח, שהגיעו למקום ההפגנה. כמו כן, הגרסה הראשונה שמסר פלאח במשטרה נתמכת גם בגרסה שמסר נאשם 3 בחקירתו במשטרה ת/74, כאשר הודה כי הגיע לזירת האירוע ברכבו של פלאח, יחד עם נאשם 2 ואדם ג'סר אבו בלאל (ת/74, עמ' 11). פלאח עומת בחקירה הנגדית עם הגרסה שמסר במשטרה בלאל, והשיב כי אינו יודע למה בלאל אמר את זה: "אני לא יושב בתוך הראש של בלאל" כלשונו (שם, ש' 14). וכשעומת עם הגרסה שמסר נאשם 3 בחקירתו במשטרה גם בחקירתו במשטרה וגם במענה לכתב האישום, השיב כי אינו יודע מדוע נאשם 3 אמר מה שאמר, והוסיף: "זה בעיה שלו אם הוא יגיד... הוא יגיד מה שהוא רוצה, ואני אגיד מה שאני רוצה... הוא לא היה אתי בכלל" (עמ' 126, ש' 2 – 9). כל הקשיים והפרכות בעדותו של העד בפנינו, שרק מקצתן פורטו לעיל, בהשוואה לגרסה העקבית והפשוטה שמסר העד בחקירתו במשטרה, אשר נתמכת גם בראיות נוספות, ובמיוחד בגרסאות שמסרו נאשמים 3 ו-4 בחקירתם במשטרה, כל אלה מובילים למסקנה כי יש להעדיף את הדברים שמסר עד תביעה 2 באמרותיו במשטרה על פני הדברים שמסר העד בעדותו בפנינו. עד תביעה 3 - זהראן עניינו של עד תביעה 3 שונה מעניינם של יתר העדים המפלילים, מפני שהוא אינו מפליל במישרין אף לא אחד מהנאשמים, וחשיבות עדותו היא בכך שהגרסה שמסר במשטרה, תומכת בגרסאות שמסרו במשטרה עדי התביעה 1 ו-4, בלאל וחאמד, וכפועל יוצא מכך היא מחזקת את עמדת המאשימה כי יש להעדיף את האמרות שמסרו עדי התביעה 1 ו-4 בחקירתם במשטרה, על פני הגרסאות שמסרו בעדותם בפנינו. מהעד נגבו במשטרה 3 אמרות, ורק אחת מהן – האמרה השנייה ת/16ב, רלוונטית בחלקה לענייננו. העד מספר בה כי ביום הראשון של עיד אל פיטר כשהיה בבית קפה אום כולתום שסמוך לביתו, התקשר אליו עד תביעה 1 בלאל, וסיפר לו שהולכים לעשות הפגנה על הכביש הראשי ליד רהט בגלל מה שקורה בירושלים ואלאקצא, וביקש ממנו שיביא צמיגים ברכב שלו כדי להבעיר אותם בהפגנה והוא הסכים. הוא חזר לביתו, לקח את הרכב של אביו, הצטרפו אליו גם עד תביעה 1 וגם עד תביעה 4 נזיר והם נסעו לפנצ'ריה הסמוכה, ושם העמיסו על הרכב 10 – 12 צמיגים קטנים של רכב, ומשם נסעו לבית הקברות אבו מנצור שליד הכביש הראשי, ושם הורידו את הצמיגים. העד ציין כי בלאל וחאמד שנסעו אתו אמרו לו שהם הולכים לכיוון השני כדי להצטרף לאנשים שמפגינים שם וזורקים אבנים, אך הוא אינו יודע אם אכן השתתפו בהפגנה. בעדותו בפנינו הכחיש העד את הדברים שמסר באמרתו במשטרה כי בלאל התקשר אליו, כשהיה בבית הקפה, ואמר לו שהולכים לעשות הפגנה על הכביש הראשי ליד רהט בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא, וטען כי אמר את הדברים בגלל הלחץ שהופעל עליו בחקירת השב"כ, ובעקבות זאת הוכרז כעד עוין. כשנטען כלפיו כי הדברים נכתבו בהודעה שמסר במשטרה ולא בחקירה בשב"כ, השיב כי המשטרה והשב"כ זה אותו מקום ויש שיתוף פעולה ביניהם, והוסיף כי אולי אמר את הדברים הללו בגלל הלחץ שהיה נתון בו במהלך החקירה, לאחר שלא ראה את אמו וגם לא ראה עו"ד במשך 20 יום. כשנטען כלפיו כי אמר את הדברים לאחר 5 ימי מעצר ולא 20 יום כפי שטען, הכחיש זאת (עמ' 228, ש' 22). בהמשך עדותו טען העד כי אינו יודע מדוע התבקש להביא צמיגים מהפנצ'ריה, וכשעומת עם הדברים שאמר במשטרה כי בלאל ביקש ממנו להביא צמיגים כדי להבעיר אותם בהפגנה, הכחיש כי אמר זאת, ושב וטען כי השב"כ יכול לכתוב מה שהוא רוצה, וכי יש שיתוף פעולה בין השב"כ והמשטרה (עמ' 231). כשעומת עם הודאתו בכתב אישום מתוקן במשפטו, שבו נאמר בין היתר שתכנן ביחד עם בלאל וחאמד ליידות אבנים על כלי רכב של יהודים בגלל מה שקרה באלאקצא, השיב כי הודה בניסיון לשרוף צמיגים, למרות שלא עשה זאת, בהתאם לעצתו של עורך דינו (עמ' 234, ש' 16 – 25). בהמשך נטען כלפי העד כי במהלך החקירה היו פעמים שהוא מסר במשטרה גרסה שונה מכפי שמסר בחקירתו בשב"כ, ולכן לא הייתה מניעה שימסור במשטרה את האמת, גם אם היא שונה מהדברים שמסר בשב"כ, והעד השיב כי אינו זוכר כל כך מה אמר בחקירתו במשטרה (עמ' 246, ש' 22 ו-27). בחקירה הנגדית ציין העד כי לאחר החקירה בשב"כ היה עובר לחקירת משטרה שנערכה בחדר סמוך, ואם לא היה חוזר על דברים שמסר בשב"כ, היו מחזירים אותו להמשך חקירה בשב"כ. העד ציין עוד כי בחקירה במשטרה היה כבול רק בידיו, וכי הוא חתם על ההודעות שנגבו ממנו מבלי שידע על מה חתם, מפני שלא נתנו לו לקרוא אותם, למרות שנכתבו בעיקר בערבית (עמ' 254). העד הוסיף כי כשהובא לתחנת רהט לאחר מעצרו, הוא הוכה במשך דקות אחדות בכל חלקי גופו, וכי במהלך חקירתו איימו על אביו שאם לא יביא להם את הטלפון של העד הם יעצרו את האמא ואת האחים שלו. בנוסף הם הגיעו לעיתים תכופות לבצע חיפושים בביתו תוך שהם גורמים נזק רב בכל חיפוש. חוקר המשטרה כאמל שחקר את זהראן, התייחס בעדותו בפנינו לטענותיו וציין כי האווירה בחקירה הייתה נינוחה, וכי העדות שנגבתה בשפה הערבית, לאחר שהוסברו לעד זכויותיו, נמסרה מרצונו החופשי של העד, ובסיומה הוא אישר את עדותו בחתימת ידו. כאמל הדגיש כי תאריך העדות הוא מדויק ומתועד גם במערכת הממוחשבת, ודחה את טענתו של זהראן כי רק לאחר שנחקר במשך 15 ימים ויותר, הוא הודה תחת לחץ החקירה. גם עדותו של עד תביעה 3 גדושה בקשיים ראייתיים. טענותיו כי הוכה בעת שהיה במשטרה, וכי החוקרים איימו על אביו כי יעצרו את אמו ואת אחיו אם לא ישתפו עימם פעולה, נשמעו לראשונה בעדותו בפנינו בחקירה הנגדית, ומדובר בגרסה כבושה, שלא ניתן הסבר לכבישתה, ולכן משקלה מועט ביותר, אם בכלל. טענתו כי נחקר 15 או 20 יום לאחר מעצרו, שבמהלכם לא ראה את אמו וגם לא נפגש עם עו"ד, מופרכת, ואינה מתיישבת עם העובדה שהעד נחקר ביום 19.5.21, היינו לכל היותר 6 ימים לאחר מעצרו. טענתו כי חתם על האמרה שמסר מבלי שהוא יודע על מה הוא חותם מופרכת אף היא, מפני שהחקירה התנהלה בשפה הערבית שהיא שפת אמו של העד, והעד אף אישר בחקירה החוזרת כי בחקירתו במשטרה יכול להיות שהחוקרים הקריאו לו מה שכתבו לפני שהוא חתם על הודעותיו. יתירה מכך, הגרסה שמסר העד בחקירתו במשטרה, נתמכת גם בגרסאות שמסרו עדי התביעה 1 ו-4 בחקירתם במשטרה, ומכל הטעמים הללו, אני סבור כי יש להעדיף את הדברים שמסר עד תביעה 3 באמרותיו במשטרה על פני הדברים שמסר העד בעדותו בפנינו. עד תביעה 4 - חאמד 5 אמרות נגבו מהעד חאמד במהלך חקירתו במשטרה, ורק באמרה הרביעית ת/46 העד מזכיר את אחד מהנאשמים שלפנינו, את נאשם 4 נזיר, וגם את זאת לא באופן וודאי, אלא כאפשרות אחת מבין כמה אפשרויות. זאת, כאשר העד אישר כי ראה כמה אנשים כהי עור מיידים אבנים בהפגנה, אך ציין כי אינו מכיר אף אחד מהם, וכשנשאל מי הביא אותם לשם השיב: "אולי בילאל עשאקלה הוא זה שהביא אותם או ניזאר או נזיר הוא חבר של בילאל" (ש' 68). העד לא זיהה את נאשם 4 כמי שהשתתף בהפגנה, אלא רק כמי שייתכן שהביא להפגנה כמה מהאנשים שהשתתפו בה, וגם זאת כחלופה אפשרית אחת, מבין 3 חלופות שהזכיר בדבריו. עם זאת, העד זיהה את תמונתו של נאשם 4, במסדר זיהוי תמונות שנערך לו ביום 8.6.21 שסומן ת/31ב, וחתם מתחת לתמונה מס' 3 שאותה זיהה כתמונתו של נזיר. בדו"ח שנלווה לתמונות נרשמו מפי העד הדברים הבאים: "הבחור הזה נזיר ראיתי אותו בהפגנה, יודע את שמו כי הצעירים קראו לו בשמו נזיר, היה שם הזכרתי אותו". בנוסף לכך, העד חאמד הפליל כבר באמרה הראשונה שמסר ת/35 שלושה עדי תביעה נוספים – את עד תביעה 1 וכן את עדים 5 ו-6 – יוסף בן 17 ונאסים בן 18, שניהם משכונה 12 ברהט, וציין כי הם השתתפו בהפגנה וזרקו אבנים על רכבים שעברו בכביש הסמוך. כפי שציינתי ביחס לעד תביעה 3, עדותו של חאמד בעניין זה יכולה להיות רלוונטית להחלטה אם יש להעדיף את אמרותיהם של העדים הללו במשטרה על פני עדותם בבית המשפט, לאחר שגם הם, כמו יתר העדים המפלילים, הוכרזו כעדים עוינים בגלל הבדלים משמעותיים שהתגלו בעדותם לעומת הגרסאות שמסרו במשטרה. יצוין כבר עתה כי העד חאמד הוא חריג בהשוואה ליתר העדים המפלילים, מפני שהוא הודה כי הגיע להפגנה עם אקדח, שבו ירה כמה יריות לעבר רכבים שנסעו בכביש, ועיקר הראיות בעניינו קשורים לעניין זה, שאינו רלוונטי לנאשמים שלפנינו. בתחילת עדותו בפנינו, כשנשאל אם אמר אמת בחקירתו, השיב העד בשלילה וטען כי ביקש לנקום באלה שהפלילו אותו, אך אישר כי מה שהודה בכתב האישום המתוקן שהוגש נגדו היה אמת וכי אין לו מה להסתיר. גם עד זה הוכרז כעד עוין, לאחר שטען כי אמר דברים בחקירתו במשטרה בעקבות לחץ שהופעל עליו. בהמשך טען העד כי אינו מכיר את נאשם 4 נזיר, ומעולם לא ראה אותו, והוא אינו זוכר אם שמו נכלל בין השמות שמסרו לו בשב"כ כי הפלילו אותו. כשהוטח בו כי נזיר נעצר כמה חודשים אחריו, ולכן לא היה יכול להפליל אותו באותה עת, ובכל זאת הוא הפליל את נזיר כבר בחקירה הראשונה שלו ביום 14.5.21, סמוך לאחר מעצרו, וטען כי ראה אותו בהפגנה, השיב העד כי אינו זוכר מי אמר לו שגם נזיר הפליל אותו (עמ' 404, ש' 31). לאחר מכן, טען שוב כי כל מה שאמר בחקירה היה בעקבות הלחץ שהפעילו עליו במהלכה (עמ' 417, ש' 20), אך אישר כי חתם על זיהויו של נאשם 4 נזיר במסדר זיהוי תמונות (עמ' 418, ש' 1 – 10). בחקירה הנגדית טען העד כי התעללו בו גם בעת מעצרו וגם לאחר שהובא למתקן החקירות, ובסוף עדותו שב וטען כי אינו מכיר את נזיר "לא ידידים, אני לא מכיר אותו בכלל בחיים שלי לא ראיתי אותו" (עמ' 457, ש' 25), והוסיף כי חלק מהדברים שאמר בחקירתו אמר כדי לנקום במי שהפלילו אותו, וחלק אחר אמר כדי לרצות את החוקרים שהבטיחו להוציא אותו מהכלא אם יגיד את מה שהם רוצים, כפי שהיה בעת שהפליל את נזיר: "אומר לי יש בן אדם, קוראים לו נזיר... רק תגיד מי זה... זה בן אדם זרק אבנים... אז תגיד שהוא היה והוא היה מעורב ותן לי להוציא אותך מכלא..." כלשונו (עמ' 459, ש' 8 – 10). גם חקירתו של חאמד במשטרה בוצעה ע"י עד תביעה 14, החוקר כאמל, אשר התייחס בעדותו גם לטענותיו של חאמד ודחה את טענותיו מכל וכל. כאמל ציין כי גבה את העדות בשפה הערבית, לאחר שהציג את עצמו, פירט את החשדות נגד העד והסביר לו את זכויותיו, וכי בתום גביית העדות, חאמד אישר את הדברים בחתימת ידו. העד דחה את טענתו של חאמד, שטען כמו העדים המפלילים האחרים, כי כל מה שנאמר על ידו נבע מלחץ שהופעל עליו, וציין כי האווירה בחקירה הייתה נינוחה וללא הפעלת לחץ. העד ציין עוד כי לא לחץ על חאמד למסור שם מסוים במהלך החקירה, אלא הציג לו תמונה וביקש ממנו לזהות את האנשים המופיעים בה. לדבריו, חאמד כתב על התמונה מרצונו החופשי את שמו של נאשם 4, ובאשר לאנשים אחרים שהופיעו בתמונה, כתב כי הוא אינו מכיר אותם. גם עדותו של חאמד רצופה קשיים וסתירות פנימיות. טענתו כי התעללו בו נטענה לראשונה בעדותו בפנינו, כשנה וחצי ויותר לאחר מועד חקירתו שבה לטענתו עונה ע"י החוקרים. כפי שציינתי לעיל ביחס לטענות דומות שהועלו ע"י עדים אחרים, מדובר בגרסה כבושה, שלא ניתן הסבר כלשהו מדוע נכבשה, ולכן משקלה של טענה זו מוגבל ביותר ולא ניתן לתת בה אמון. טענתו של העד כי הפליל באמרותיו את האנשים שהפלילו אותו כנקמה על הפללתו, אינה יכולה להתיישב עם העובדה שנאשם 4 נעצר כמה חודשים אחריו, ולכן לא היה יכול להפלילו. טענה זו גם אינה מתיישבת עם טענתו של העד שנטענה גם בחקירה הראשית וגם בחקירה הנגדית כי כלל אינו מכיר את נאשם 4 ומעולם לא ראה אותו, שאם אכן כך, כיצד ידע לזהות את תמונתו של נאשם 4 מבין כל התמונות שהוצגו בפניו? אציין עוד בהקשר זה כי ראיתי לתת אמון מלא בעדותו של החוקר כאמל מהטעמים שפורטו כבר לעיל, גם ביחס למה שאמר על הדרך שבה בוצע זיהוי התמונות, ועל כך שחאמד חתם מתחת לתמונתו של נאשם 4 מרצונו החופשי, כפי שציין ביחס לתמונות אחרות שהוצגו בפניו כי הוא אינו מזהה את האנשים שבתמונות. זאת לעומת העד שגילה כבר באמרותיו כי האמת איננה נר לרגליו, שהרי כבר באמרתו הראשונה מסר גרסה שקרית, כאשר טען כי מצא בחורשה את האקדח שהיה ברשותו, ובאמרה השנייה ת/39, הודה ששיקר ואישר כי רכש את האקדח כמה שבועות קודם לכן, ואף פירט את הסכום ששילם בעבורו. לעומת הקשיים הרבים שיש בגרסה שמסר חאמד בעדותו לפנינו, הגרסה שמסר באמרותיו במשטרה, שבה הפליל את נאשם 4 ואת עדי התביעה 1, 5 ו-6, לא רק מתיישבת עם העובדה שחאמד זיהה את תמונתו של נאשם 4 במסדר זיהוי התמונות שנערך לו, אלא היא נתמכת גם בגרסה שמסרו עדי התביעה הללו בעדותם במשטרה, שבה הודו כי השתתפו בהפגנה, ושבו והודו בכך במשפטם שלהם, בכתב האישום המתוקן שהוגש בעניינם במסגרת הסדר טיעון. מכל הטעמים הללו, אני סבור כי גם ביחס לעד תביעה 4, יש להעדיף את הגרסה שמסר באמרותיו במשטרה, על פני הגרסה הנוגדת שמסר בעדותו בפנינו. עד תביעה 5 -..... 7 אמרות נגבו מהעד במהלך חקירתו במשטרה, וכבר באמרה הראשונה ת/29א הפליל העד את נאשם 1 ......., ואת עדי התביעה 1, 4 ו-6, כמי שראה אותם משתתפים בהפגנה שכללה גם יידויי אבנים לעבר הכביש הסמוך, ואת חאמד הוא ראה גם יורה כדור אחד מאקדחו לעבר הכביש, ואינו יודע אם פגע ברכב כלשהו. החל מהאמרה השלישית, התאפשר לעד להתייעץ עם עו"ד, ובאמרה החמישית ת/29ה אישר העד, לאחר שהתייעץ עם עו"ד, כי השתתף בזריקות האבנים ברהט בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא. באמרה השישית ת/29ו, שגם בתחילתה נועץ העד עם עו"ד, אישר העד דברים שמסר בחקירתו בשב"כ כי זרק אבנים לכביש, לאחר ששמע את בלאל ובשאר אומרים שיש רכבים של יהודים על הכביש. כמו כן ציין כי שיקר כאשר מסר בחקירה קודמת כי חאמד הסתיר את האקדח ליד ביתו (ש' 35). בעדותו בפנינו חזר בו מהדברים שמסר בחקירתו במשטרה וטען כי לא זיהה אף אחד מהמשתתפים בהפגנה. כשנשאל מדוע סיפר בחקירתו בשב"כ ובמשטרה כי זיהה את האנשים, השיב: "היו מרביצים לי, לוחצים עליי... היו מרביצים לי ואחר כך מורידים אותי לחקירה. מרביצים לי ותוך כדי שואלים אותי שאלה" (עמ' 471, ש' 20 – 27). כשהוטח בו שהוא הפליל כבר באמרה הראשונה כמה אנשים שהוא מכיר מהשכונה שבה הוא גר, השיב: "זה לא בחקירה ראשונה. כולם אמרו שאני הייתי שם, ואמרתי אז הם היו שם" (עמ' 473, ש' 13 – 15). בעקבות זאת, לבקשת ב"כ המאשימה, הוכרז העד כעד עוין, אולם חזר וטען כי הפליל את האנשים שאמרו לו בחקירה כי הפלילו אותו, כנקמה על מה שעשו לו. כשנשאל מדוע הפליל באותה חקירה ראשונה גם את נאשם 1 שנעצר כמה חודשים לאחר מכן, ולכן לא יכול היה להפליל אותו, הכחיש זאת העד וטען כי "זה לא נכון" (עמ' 476, ש' 13), ובהמשך העלה את האפשרות שנאשם 1 הפליל אותו עוד לפני שנעצר (עמ' 477, ש' 17). בהמשך העדות אישר העד כי זיהה את נאשם 1 במסדרי זיהוי תמונות שהוצגו בפניו, אך שב וטען כי עשה זאת כנקמה על כך שהופלל על ידו, כפי שנמסר לו בחקירתו (עמ' 483, ש' 3). בסוף החקירה הראשית נשאל העד מדוע בחקירתו במשטרה לא חזר בו מההפללות של בשאר ובלאל, כפי שחזר בו מההפללה של חאמד כשטען כי שיקר בגלל הלחץ שהופעל עליו במהלך החקירה בשב"כ, והעד השיב כי בשונה מבשאר ובלאל, לא נאמר לו שחאמד הפליל אותו ולכן חזר בו מהפללתו בעת החקירה במשטרה. העד חזר על הדברים הללו גם בחקירה הנגדית, אולם הוסיף בה לראשונה טענה כי איימו עליו והשפילו אותו בחקירתו בשב"כ. לטענתו כשהיה בחדר החקירות היה אזוק בידיו וברגליו, כאשר החוקר שחקר אותו "כל הזמן שואל אותי צועק עליי ויורק עליי ומאיים עליי" (עמ' 495, ש' 30). העד נחקר במשטרה ע"י עד תביעה 15, החוקר פאהים חסון, אשר התייחס בעדותו גם לטענותיו של העד וציין כי כל אמרותיו של ..... נגבו בשפה הערבית, וכל מה שנכתב בהן, נאמר על ידי ......מרצונו החופשי, ו......אישר בחתימתו את מה שנכתב בהודעות הללו. גם עדותו של .....בפנינו מעוררת קשיים ראייתיים לא מבוטלים. אציין גם כאן כי טענתו בדבר איומים והשפלות שעבר בעת חקירתו בשב"כ נטענה לראשונה בעדותו בפנינו בחקירה הנגדית, ומדובר בגרסה כבושה שלא ניתן הסבר כלשהו לכבישתה, ולכן לא ניתן לתת בה אמון. גם טענתו כי הפליל אנשים שלא זיהה מפני שהם הפלילו אותו, אינה יכולה להתיישב עם הפללתו של נאשם 1, אשר נעצר כמה חודשים לאחר חקירתו של ....., ולכן לא יכול היה להפליל אותו. ההסבר המוזר שהציע העד כי חשב שנאשם 1 הפליל אותו לפני שנעצר, אינו סביר ואינו נתמך בשום ראיה, ולכן נראה כי הפללתו של נאשם 1 ע"י העד סותרת למעשה את טענתו כי ביקש לנקום באלה שנודע לו כי הפלילו אותו. העובדה הפשוטה היא כי העד הפליל את ..... ועוד שלושה מעדי התביעה כבר באמרתו הראשונה, כאשר כפי שציין החוקר פאהים כל אמרותיו של ...... נגבו בשפה הערבית, וכל מה שנכתב בהן, נאמר על ידו מרצונו החופשי, ואושר על ידו בחתימתו. יתירה מכך, הייתה לעד האפשרות לחזור בו מההפללה, כפי שחזר בו באמרה השישית מחלק מהדברים שטען כלפי עד תביעה 4 באמרתו הראשונה, והעובדה שלא עשה כן מדברת בעד עצמה ומלמדת על אמינותם של הדברים. זאת ועוד, הגרסה המפלילה שמסר...... בחקירתו במשטרה, נתמכת גם בראיות נוספות. כך הפללתו של נאשם 1 שנתמכת גם באמרותיו במשטרה של עד תביעה 1 בלאל; כיוצא בזה הפללתם של עדי תביעה 1 ו-4 שנתמכת באמרותיו במשטרה של עד תביעה 3 זהראן, ועד תביעה 4 חאמד שמפליל באמרותיו את עדי תביעה 1, 5 ו-6. בנסיבות אלה, בהינתן הקשיים הראייתיים בגרסה שמסר העד בעדותו בפנינו, ובהינתן החיזוקים הראייתיים שיש לגרסה המפלילה שמסר באמרותיו במשטרה, התוצאה היא כי יש להעדיף את אמרותיו במשטרה של העד יוסף על פני הגרסה שמסר בעדותו בפנינו. עד תביעה 6 - נאסים 4 אמרות נגבו מהעד נאסים בחקירתו במשטרה, וכבר באמרה הראשונה ת/30 הוא הפליל את נאשם 1 ..... ואת עדי התביעה 1, 4 ו-5 כמי שהשתתפו בהפגנה ברהט. נאסים ציין באותה אמרה כי ההפגנה הייתה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא, והודה כי הוא עצמו זרק 2 – 3 אבנים בגודל כף יד במהלך ההפגנה. באמרה השלישית ת/30ב, לאחר שהתייעץ עם עו"ד, מסר העד כי חלק מהדברים שאמר באמרה הראשונה, נאמרו בעקבות לחץ שהופעל עליו בחקירתו בשב"כ, והוא תיקן את גרסתו בשני פרטים מהותיים: טען כי לא ידע שההפגנה היא בגלל אלקודס, וציין כי זרק רק אבן אחת לשולי הכביש, ולא 2 – 3 אבנים כפי שמסר באמרה הראשונה. בעדותו בפנינו טען העד כבר בפתח דבריו כי כל מה שמסר בחקירתו בשב"כ ובמשטרה אינו אמת, מפני שאמר את הדברים תחת לחץ שהופעל עליו, ובשב"כ אף היכו אותו וירקו עליו. כשנשאל מדוע הודה בכתב האישום המתוקן בתיק שמתנהל נגדו בפני מותב אחר השיב כי הסנגור אמר לו שאם הוא יודה הוא יוציא אותו מהתיק, והוסיף כי לא קרא טוב את כתב האישום המתוקן ולכן הודה בדברים שלא עשה. בהמשך הרבה העד להשיב כי אינו זוכר על שאלות רבות שנשאל בחקירה הראשית, אולם אישר כי היה בהפגנה שהתקיימה בסמוך לביתו בתאריך 13.5.21, אך טען "הייתי שם אבל לא עשיתי כלום" (עמ' 505, ש' 16). כשנשאל מדוע הודה בחקירתו במשטרה בזריקת אבנים, השיב פעם אחר פעם כי היה תחת לחץ (עמ' 506, ש' 14 וש' 30, עמ' 507, ש' 5 וש' 15), ובסופו של דבר, לבקשת ב"כ המאשימה, הוכרז העד כעד עוין. בהמשך עדותו טען העד כי אינו מכיר את נאשם 1, וכשנשאל מדוע אמר בחקירתו במשטרה כי ראה אותו זורק אבנים בהפגנה, השיב כי חוקרי השב"כ אמרו לו מה להגיד, אך לא זכר מי מהחוקרים. טענה דומה טען גם ביחס להפללתו של עד תביעה 4 – חאמד, כאשר הכחיש בעדותו כי עמד בסמוך אליו כשירה מאקדחו, והפליל אותו בגלל לחץ שהופעל עליו, ובהמשך טען באופן גורף כי אישר את כל מה שהחוקרים אמרו לו להגיד בגלל הלחץ שהופעל עליו (עמ' 513, ש' 7). כשנשאל מדוע היו דברים שאישר בגלל הלחץ, ודברים אחרים הכחיש למרות הלחץ, השיב: "לא כל הזמן בלחץ, לפעמים מדברים איתי רגיל ולפעמים לוחצים עליי" (עמ' 515, ש' 13), והוסיף כי לא כל מה שאמר במשטרה אמת, אלא חלק אמת וחלק לא (שם, ש' 29 – 32). בחקירתו הנגדית טען לראשונה כי בעת מעצרו קיבל מכות בכל גופו ע"י שוטרי הימ"מ, ובעת שנחקר בשב"כ היה "לחץ, יריקות" (עמ' 518, ש' 21). כמו כן מנעו ממנו שינה וחקרו אותו שעות רבות. עד תביעה 9 – רס"ב אלדין, הוא חוקר המשטרה שחקר את נאסים, והוא ציין בעדותו כי נאסים נחקר בשפה הערבית, זכויותיו הוסברו לו והוא מסר את הודעתו שלא תחת לחץ ומרצונו החופשי. בתחילת החקירה הוסברה לו זכותו להיוועץ בעורך דין, והוא לא ביקש זאת באותו זמן, אולם נמלך בדעתו וביקש להתייעץ עם עו"ד בסיום חקירתו, ומבוקשו ניתן לו. לאחר ההתייעצות ביקש להוסיף בהודעתו כי הדברים שמסר בחקירתו נאמרו בגלל הלחץ שהופעל עליו בחקירה בשב"כ. כשנשאל מדוע לא טען זאת בתחילת חקירתו, השיב כי עורך דינו הזכיר לו את זה (עמ' 606, ש' 20). עד תביעה 12 המכונה "דדי" הוא חוקר השב"כ שחקר את נאסים, וגם הוא נשאל על חקירה זו בעדותו. החוקר דחה את טענתו של נאסים כי כל מה שאמר בחקירת השב"כ נאמר בעקבות לחץ שהופעל עליו, לאחר שהרביצו לו, ירקו עליו ואיימו עליו, וציין כי ניתן להתרשם מהזכ"ד שנעשה ניסיון ליצור אווירה נינוחה, למשל לשבת על כוס קפה, וכן ליצור קשר אישי עם הנחקר. כמו כן, כשהיו אזעקות "צבע אדום" במהלך החקירה, נאסים התפנה ביחד אתו לחדר ביטחון, כשהוא עם כיסוי עיניים, אך אינו אזוק. כשנשאל על הנסיבות שבהן נאסים חזר בו מההודאה, השיב החוקר כי שאל זאת את נאסים, והוא חייך והשיב כי הוא הרגיש לחוץ. על כך אמר החוקר כי סביר להניח שמי שלחוץ אינו מחייך, והוסיף כי מיד לאחר מכן הוא שאל את נאסים אם מישהו צעק עליו או איים עליו והוא השיב בשלילה (עמ' 673, ש' 1). כפי שציינתי בהערה השנייה בפתח הדיון, אני סבור כי ככלל יש לתת אמון בעדותם של חוקרי השב"כ וחוקרי המשטרה, מהטעמים שפורטו שם, וכך מתבקש ביתר שאת לאחר עיון מדוקדק בעדותו של נאסים. הגרסה שמסר נאסים בעדותו בפנינו מעוררת תמיהה רבה. זאת מפני שמדובר בעד התביעה היחיד שטען כי הפעילו עליו לחץ כבר במהלך חקירתו במשטרה, בעת שנגבתה ממנו האמרה השלישית, ולכן לא ניתן לטעון כי מדובר בגרסה כבושה. נאסים לא הסתפק אז בטענה בלבד, אלא שינה את הגרסה שמסר באמרתו הראשונה בכמה פרטים מהותיים, שמפחיתים במידה ניכרת את מידת החומרה של מעשיו. לכן, לא מובן מה מנע ממנו לטעון כבר באותו שלב כי היכו אותו וירקו עליו כפי שטען בפנינו, ומדוע הוא החליט לטעון את טענותיו לשיעורין, והמתין עד לעדותו בפנינו, כדי לטעון טענות שהיה באפשרותו לצרף לטענות דומות שכבר טען במהלך חקירתו. זאת ועוד, מדוע לא טען כבר באותו שלב כי לא היו דברים מעולם, וכל מה שסיפר היה בגלל הלחץ שהופעל עליו, כפי שטען בעדותו בפנינו. יתירה מכך, עדותו של נאסים בפנינו לוקה גם בסתירות פנימיות. זאת מפני שנאסים אישר בעדותו בפנינו כי במהלך חקירתו בשב"כ הראו לו את חקירתו של פאדי שבה הודה כי היה בהפגנה, ולמרות זאת נאסים התעקש וסירב להפליל אותו מפני שלא ראה אותו במו עיניו, ולכן לא ניתן להבין כיצד הפליל באמרה הראשונה את נאשם 1 ......., אם גם אותו הוא לא ראה בהפגנה כטענתו, ולא ברור מה ההבדל בין בשאר ובין פאדי, והתשובה שנתן נאסים כי לחצו עליו רק לגבי בשאר ולא לגבי פאדי אינה הגיונית ולא ברור ממה נובע ההבדל ביניהם. ועוד באותו עניין, לא ניתן לטעון מצד אחד כי העד אישר את כל מה שהחוקרים אמרו לו להגיד בגלל הלחץ שהופעל עליו (עמ' 513, ש' 7), ומיד אחר כך להגיד "לא כל הזמן בלחץ, לפעמים מדברים איתי רגיל ולפעמים לוחצים עליי" (עמ' 515, ש' 13), ולא ברור על מה לוחצים ועל מה לא. גם התשובה שנתן נאסים לשאלה מדוע הודה במשפטו שלו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, כי הסנגור אמר לו שאם הוא יודה הוא יוציא אותו מהתיק, והוסיף כי לא קרא טוב את כתב האישום המתוקן ולכן הודה בדברים שלא עשה, אינה סבירה ומעוררת תמיהה, מפני שלא מתקבל על הדעת שהסניגור המנוסה שייצג את נאסים במשפטו, לא ווידא כי הוא מבין היטב את מה שמיוחס לו בכתב האישום המתוקן, ואפשר לו להודות בדברים שלא עשה כטענתו. אל מול כל התהיות שעולות מעדותו של נאסים בפנינו, עומדת הגרסה שמסר נאסים באמרותיו במשטרה, שאף עברה עידון ועדכון במהלך החקירה, ובנוסף לכך יש לה תימוכין גם בראיות נוספות, כאשר הפללתו של נאשם 1 ......נתמכת באמרותיהם במשטרה של עדי תביעה 1 ו-5 בלאל .....; הפללתו של עד תביעה 1 נתמכת באמרותיהם במשטרה של עדי תביעה 3 ו-4 זהראן וחאמד; הפללתו של עד תביעה 4 נתמכת באמרותיו במשטרה של עדי תביעה 3 ו-5, והפללתו של עד תביעה 5 נתמכת באמרותיו במשטרה של עד תביעה 4. בנסיבות אלה, בהינתן הקשיים הראייתיים הרבים בגרסה שמסר העד נאסים בעדותו בפנינו, ולעומת זאת בהינתן החיזוקים הראייתיים שיש לגרסה המפלילה שמסר באמרותיו במשטרה, התוצאה היא כי יש להעדיף את אמרותיו במשטרה של העד נאסים על פני הגרסה שמסר בעדותו בפנינו. הרשעתם של הנאשמים בעבירות שיוחסו להם – הכרעה במישור העובדתי לאחר שבחנו בהרחבה את אמרותיהם במשטרה ואת עדותם בפנינו של כל אחד מעדי התביעה המפלילים - עדים 1 – 6, באנו לכלל מסקנה כי יש להעדיף את האמרות שמסרו העדים הללו בחקירתם במשטרה, על פני העדויות שהעידו בפנינו, ששונות באופן מהותי מהאמרות במשטרה. עתה פתוחה הדרך בפנינו לדון בשאלה השלישית שהזכרנו בפסקת הפתיחה של הפרק של דיון והכרעה, ולקבוע אם עלה בידי המאשימה להביא די ראיות כדי לבסס את אשמתם של הנאשמים, כל אחד מהם בנפרד, בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום במישור העובדתי, ונדון בנאשמים כסדרם. נשוב ונזכיר בפתח הדיון בעניין זה את ההלכה שהובאה לעיל בסקירת המסגרת הנורמטיבית של הדיון בעניין סעיף 10א לפקודת הראיות, כי לעניין החיזוק הראייתי הנדרש לפי סעיף 10א(ד), אמרת חוץ של עד אחד שהתקבלה לפי סעיף 10א, יכולה להוות חיזוק ראייתי לאמרת חוץ של עד אחר, אלא שבנסיבות אלה נדרשת "זהירות רבה מהרגיל", כפי שעולה מהציטוט שהוא שם מפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין זהאדה. נאשם 1 – ........ צבר הראיות של המאשימה בעניינו של נאשם 1 כולל את הראיות הבאות: הגרסה שמסר עד תביעה 1 בלאל באמרותיו במשטרה, כאשר באמרה הראשונה ת/2 ציין כי ביום הראשון של עיד אל פיטר ישב עם אחרים בבית קפה, והתקבלה החלטה להשתתף בהפרות סדר בכביש שובל – משמר הנגב, והאנשים אכן הגיעו לכביש האמור ושם "התחיל יידוי אבנים כולם זרקו" (ש' 40), ובלאל הוסיף כי האירוע קרה "בגלל מה שקורה בישראל בגלל ירושלים ואלאקצא" (שם, ש' 63), ולהלן יכונה האירוע "הפגנה". באמרה השלישית ת/4 בלאל נשאל אם היו עוד אנשים באירוע שהוא לא הזכיר באמרות הקודמות, והשיב: "יש גם את בשאר אבו סדרה גילו 17 שנה בערך מרהט" (ש' 21), ובכך אישר בלאל כי גם נאשם 1 היה איתם בהפגנה האמורה. הגרסה שמסר עד תביעה 5 ..... באמרותיו במשטרה, כאשר כבר באמרה הראשונה ת/29א הפליל.....את נאשם 1, ואת עדי התביעה 1, 4 ו-6, כמי שראה אותם משתתפים בהפגנה שכללה גם יידויי אבנים לעבר הכביש הסמוך, ובאמרה החמישית ת/29ה אישר יוסף כי ההפגנה התקיימה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא. באמרה השישית ת/29ו אישר ..... דברים שמסר בחקירתו בשב"כ כי זרק אבנים לכביש, לאחר ששמע את בלאל ואת נאשם 1 אומרים שיש רכבים של יהודים על הכביש. הגרסה שמסר עד תביעה 6 נאסים באמרותיו במשטרה, כאשר כבר באמרה הראשונה ת/30 הפליל נאסים את נאשם 1 ואת עדי התביעה 1, 4 ו-5 כמי שהשתתפו בהפגנה ברהט, ואף ציין באותה אמרה כי ההפגנה הייתה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא. עם זאת, באמרה השלישית ת/30ב תיקן נאסים את גרסתו וטען כי לא ידע שההפגנה היא בגלל אלקודס. אל מול ראיות המאשימה שכוללות עדויות מפלילות של שלושה עדי תביעה שמחזקות זו את זו, עומדים הדברים שמסר הנאשם באמרותיו במשטרה, שאותן ביקש לראות כחקירה ראשית, כאשר באמרה הראשונה ת/68 הכחיש הנאשם כי היה בהפגנה ביום הראשון של עיד אל פיטר, וטען כי נסע עם בני משפחתו לאשקלון ברכבים של ההורים, וכי הם היו באשקלון שלושה ימים עד שבת, אולם באמרה השנייה ת/69, כשעומת עם הגרסה שמסרה אמו כי המשפחה נשארה בבית ברהט בתקופת החג, הודה הנאשם כי שיקר כשסיפר שנסע עם המשפחה לאשקלון, וטען כי היה בבית במהלך החג. אולם בחקירה הנגדית חזר בו הנאשם גם מגרסתו שלפיה לא יצא מהבית וטען: "לא, לא ישבתי כל היום בבית. הלכתי לסבתא שלי ולדודים שלי" (עמ' 776, ש' 5). כאשר הנאשם עומת מול ההפללות של בלאל ....., הוא טען כי שניהם שקרנים. בחינת הראיות של המאשימה אשר כוללות כאמור גרסה מפלילה של שלושה עדי תביעה, שמאשרים כי ראו את הנאשם משתתף בהפגנה, ואשר שניים מהם, עדי תביעה 1 ו-5, אף אישרו כי ההפגנה התקיימה בגלל האירועים בירושלים ובאלאקצא, אל מול גרסתו הפתלתלה של הנאשם, אשר הודה כי שיקר פעמיים בדברים שמסר גם בחקירתו במשטרה וגם בעדותו בפנינו, כאשר ניסה ליצור לעצמו אליבי יש מאין, כדי לתמוך בהכחשתו כי השתתף בהפגנה, מובילה למסקנה כי עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר, כי הנאשם 1 השתתף בהפגנה ברהט שכל המשתתפים בה זרקו אבנים לעבר הכביש, בכדי לפגוע ברכבים של יהודים שעוברים בכביש, בגלל האירועים בירושלים ובאלקצא, כפי שעלה מאמרותיהם של עדי תביעה 1 ו-5. זאת, מפני שכך עולה מאמרותיהם של שני עדי תביעה, עדים 1 ו-5, שהוגשו כראיה לאמיתות תוכנם לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, כאשר העדויות הללו מחזקות זו את זו, ומיותר לומר כי לא היה בדברים שמסר הנאשם באמרותיו ובעדותו בפנינו, וביתר שאת כאשר הודה כי שיקר פעמיים בדברים שמסר, ולכן לא ניתן לתת בו אמון, כדי לעורר ספק כלשהו בעדותם המפלילה של העדים הללו. אדרבא, כמעט למעלה מן הצורך, שקריו של הנאשם בפרטים מהותיים, מהווים חיזוק ראייתי נוסף שיכול לעלות אף כדי סיוע, הגם שחיזוק כזה אינו נדרש בהינתן הראיות שפורטו לעיל. נאשם 2 – אדהם בלאל צבר הראיות של המאשימה בעניינו של נאשם 2 כולל את הראיות הבאות: הגרסה שמסר עד תביעה 1 בלאל באמרותיו במשטרה, כאשר באמרה הרביעית ת/5 ציין כי נאשם 4 התקשר לחברים כהי עור וביקש שיגיעו להפגנה, ובעקבות השיחה הזאת אכן הגיעו כמה אנשים כהי עור, שמתוכם הוא זיהה את נאשם 2 ואת אחיו פלאח, שהגיעו למקום ההפגנה, אך העד ציין כי לא ראה מה הם עשו בהפגנה (עמ' 5, ש' 7 ו-8). כאמור לעיל העד מסר גם באמרתו הראשונה ת/2 כי ההפגנה התקיימה "בגלל מה שקורה בישראל בגלל ירושלים ואלאקצא". הגרסה שמסר עד תביעה 2 פלאח – אחיו של נאשם 2 באמרותיו במשטרה, כאשר באמרה הראשונה ת/8ו ציין פלאח כי ביום הראשון של עיד אל פיטר התקשר אליו נאשם 4, וביקש ממנו שיבוא לחורשה שליד שכונה 12 ברהט, והוא אכן הגיע לרהט בשעת צהרים מוקדמת, ביחד עם אחיו – נאשם 2, וכן עם נאשם 3 ואדם נוסף, והם התארגנו לצאת להפגנה ולזרוק אבנים על רכבים ישראליים בכביש מבאר שבע לבית קמה "וזה בגלל כל מה שקורה בירושלים והאקצא כנגד הערבים" (ש' 47). פלאח ציין כי כל מי שהיה שם השליך אבנים על רכבים שנסעו בכביש, ובין השמות שפרט, הזכיר גם את נאשמים 2, 3 ו-4, והוסיף כי "המטרה הייתה נגד רכבים של יהודים" (ש' 84). פלאח חזר על הדברים הללו גם באמרה השנייה ת/9. נאשם 2 מופלל גם באמרותיו במשטרה של נאשם 3, אולם מאחר שנאשם 3 לא העיד במשפט, האמרה שלו אינה יכולה להוות ראיה בהליך הפלילי, כי אינה עומדת בתנאים הנדרשים לפי סעיף 10א(2) לפקודת הראיות. אל מול ראיות המאשימה שכוללות עדויות מפלילות של שני עדי תביעה שמחזקות זו את זו, עומדים הדברים שמסר הנאשם באמרותיו במשטרה, שאותן ביקש לראות כחקירה ראשית, כאשר כבר באמרה הראשונה ת/70 כשהתבקש לפרט מה עשה בחג עיד אל פיטר, העלה טענת אליבי וציין כי ביום הראשון של החג נסע לאילת עם חברים, וכי הם יצאו מרהט ביום הראשון של החג בשעה 15:00 ברכב של אחד החברים, והיו באילת במשך 3 ימים. הנאשם חזר על טענת האליבי שלו גם באמרתו השנייה ת/71, וכשעומת עם גרסתו המפלילה של אחיו פלאח, טען כי הוא שקרן. באמרה שלישית ת/73 שב וטען כי העדים שהפלילו אותו שיקרו, וכי לא היה בהפגנה ברהט ביום 13.5.21. כאשר נשאל בחקירה הנגדית מדוע עד היום, קרוב לשלוש שנים מעת האירוע, לא ביקש משלושת עדי האליבי שלו לסור למשטרה כדי למסור את הגרסה שתזכה אותו מכל אשמה, השיב: "איך אני אביא אותם? אחד בכלא, אחד אני בסכסוך איתו ואחד עובד 24, איך אני אביא אותם", וכשנשאל מדוע בזמן מעצרו באוגוסט 2021, לא ביקש מהוריו כי ימסרו למשטרה את מספרי הטלפון של עדי האליבי שלו, השיב כי הוריו היו נוהגים להזהירו שלא להסתובב עם אותם חברים, ולכן לא היה יכול לבקש מאביו שימסור את מספרי הטלפון שלהם למשטרה (עמ' 786, ש' 15-3). בהמשך נשאל האם העדיף להישאר במעצר ולא לבקש מהוריו שישלחו את עדי האליבי שלו למשטרה, והשיב: "אני מאז שנכנסתי לכלא לא מדבר עם אבא... אני ואבא בסכסוך" (עמ' 787, ש' 16-14), ומדובר לטעמי בהסבר שאינו מניח את הדעת ומעורר קושי של ממש. הנאשם אף הביא שלושה עדי הגנה שלטענתו נסעו אתו לאילת, ותמכו בטענת האליבי שטען, אולם בדיקה של פרטי עדותם, אל מול הגרסה שמסר הנאשם, מגלה פערים משמעותיים בין הגרסאות השונות, באופן שמעורר ספק בדבר אמיתותה של טענת האליבי. שלושת עדי ההגנה מטעמו של נאשם 2 מסרו שלוש גרסאות שונות, שאף אחת מהן לא עולה בקנה אחת עם רעותה. העד עלא נשאל בעדותו אם ביציאתם מרהט היה חושך או שהיה אור, והשיב: "לא היה אור, היה חצי אור" (עמ' 850, ש' 12) והבהיר כי משמעות דבריו היא שהם יצאו לקראת שקיעה. הוא העיד גם כי כולם נסעו ברכב שלו, וכי הוא נהג ברכב ונאשם 2 ישב מאחוריו, וכי הם היו באילת שני לילות ולנו בהוטל "נווה מדבר". העד פאדי ציין בעדותו כי אינו זוכר בדיוק מתי יצאו, וכשנשאל האם יצאו בבוקר או בערב, השיב: "בערב" (עמ' 862, ש' 13 - 15). בהמשך הוסיף: "התעוררתי בשעה 17:00, ואז נסעתי איתם לאילת" (עמ' 865, ש' 22). כשנאמר לו כי ביום 13.5 השקיעה היא בסביבות 19:30, אישר כי יצאו מרהט בסביבות השעה 19:00. כשנשאל איפה כל אחד ישב ברכב, השיב כי הוא ישב מאחורה ביחד עם מוחמד וכי נאשם 2 נהג, בשונה מהדברים שמסר עלא בעדותו (עמ' 864, ש' 3). בהמשך חקירתו הנגדית סיפר פאדי כי הוא אח של נאשם 3 וכי כיומיים לאחר מעצרם של נאשמים 2 ו-3 נודע לו מהי הסיבה למעצרם. כאשר נשאל מדוע לא רץ למשטרה לספר כי נאשם 2 היה עמו באילת ביום האירוע, השיב: "אני לא זוכר למה לא הלכתי למשטרה" (עמ' 871 ש' 26). העד השלישי מוחמד העיד בחקירה ראשית כי ביום 13.5.21 היה בבית ויום למחרת החג נסע לאילת עם נאשם 2, עם עלא ועם פאדי, וכשנשאל אם הוא בטוח שנסעו לאילת רק ביום השני של החג ולא ביום הראשון, השיב בחיוב (עמ' 873, ש' 9 - 18), ובהמשך ציין כי היו רק "יום ויום למחרת, יומיים" באילת (עמ' 874, ש' 14). בחקירתו הנגדית חזר מוחמד והבהיר כי היו רק לילה אחד באילת וכי יצאו מרהט רק ביום השני של החג (עמ' 877, ש' 28 - 31). לא למותר לציין כי ההפגנה וזריקות האבנים לעבר בכביש היו בסביבות השעה 17:00, כפי שעולה מהודעותיהם של האנשים שנהגו ברכבים שנפגעו מהאבנים שהושלכו אשר הוגשו בהסכמה. כך למשל מספר איתמר כהן כי נסע בכביש 264 מכיוון משמר הנגב לכיוון בית קמה בשעה 16:55, כשרבו נפגע מאבנים שהושלכו עליו (ת/83, ש' 2); כך גם גב' טל ביליה שמספרת כי נפגעה מאבנים באותו כביש סמוך לשעה 17:00 (ת/84, ש' 2), וגם דמיאן פינקלמן שמספר בהודעתו כי נפגע מאבנים שהושלכו על רכבו באותו זמן ובאותו מקום (ת/85, ש' 2). לא בכדי ציין נאשם 2 כי יצא מרהט לאילת ביום 13.5.21 בשעה 15:00, כדי להוכיח כביכול שכלל לא היה ברהט בעת שהיו זריקות אבנים לעבר הכביש, אולם אף אחד מהעדים שהביא כדי לתמוך בטענתו, אינו תומך בשעת היציאה שהנאשם ציין. שניים מהם טוענים כי אכן יצאו עם הנאשם 2 לאילת באותו יום, אך יצאו בסביבות השעה 19:00, והעד השלישי טוען כי יצאו בכלל ביום המחרת בתאריך 14.5, וכי היו באילת לילה אחד בלבד, בשונה מטענתו של הנאשם כי היו באילת שני לילות. יש גם גרסאות סותרות של העדים בשאלה מי נהג ברכב, ומכל הטעמים הללו נראה כי טענת האליבי שהעלה הנאשם מופרכת לחלוטין. בחינת הראיות של המאשימה בעניינו של נאשם 2, אשר כוללות גרסה מפלילה של שני עדי תביעה, שמאשרים כי ראו את הנאשם משתתף בהפגנה, ואף אישרו כי ההפגנה התקיימה בגלל האירועים בירושלים ובאלאקצא, אל מול טענת האליבי של הנאשם, אשר הופרכה למעשה בעדויות של העדים שהנאשם עצמו הביא כדי לתמוך בגרסתו, מובילה למסקנה כי יש עדיפות ברורה לעדויות המפלילות של עדי התביעה 1 ו-2, ואף לא עלה בידי נאשם 2, לעורר ספק סביר באשר לגרסתם המפלילה של העדים הללו. בשולי הדברים אני מוצא להתייחס בקצרה לטענותיו של ב"כ נאשם 2 באשר לקיומם של מחדלי חקירה מהותיים שיורדים לשורשו של ההליך המשפטי שהתנהל נגד הנאשם ופוגעים בזכותו להליך הוגן, כשכוונתו בעיקר לכך שהמשטרה לא בדקה כראוי את טענת האליבי שטען נאשם 2, לא בדקה מצלמות בנתיב נסיעתו של הנאשם לאילת, ואף לא בדקה אם ניתן לזהות את נסיעתו של הנאשם בדרך לאילת במערכת "עין הנץ". אכן, הבדיקות שב"כ נאשם 2 ציין בסיכומיו, לא בוצעו ע"י המשטרה במהלך החקירה, אולם ההלכה ביחס למחדלי חקירה היא כי יש לבחון האם די בראיות הקיימות כדי לבסס את הרשעתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר, וכך נוסחה לאחרונה ההלכה בעניין זה בע"פ 9207/23: "ההלכה היא כי קיומם של מחדלי חקירה אין בו כשלעצמו כדי להביא לזיכוי נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו ואם לא קופחה הגנתו... בית משפט זה אף אמר כי קיים צורך 'לצמצם היזקקות לטענות בדבר מחדלי חקירה במסגרת הכרעת דין במשפט פלילי למקרים חמורים בהם עולה חשש קונקרטי להרשעת חף מפשע' (ע"פ 5864/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 115 (22.8.2021)). כך או כך, מקרה זה אינו נכנס לגדרם של המקרים בהם יש במחדלי החקירה הנטענים כדי להשליך על הרשעת המערער" (ע"פ 9207/23 פלוני נ' מדינת ישראל (2.5.2024) פס' 24). המלומד ואקי ניסח את הדברים בלשון מעט שונה: "... המבחן הוא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר ועד כמה ה'אין' מכרסם ממשקל ה'יש' . השאלה היא אם היעדר ראיה, הנובע ממחדל בחקירה, עשוי לסייע לנאשם בביסוס ספק סביר, שתוצאותיו זיכוי. על כן, גם אם ניתן לקבל את הטענה שלפיה חקירת המשטרה הייתה חסרה, אין די בכך, ויש לבדוק אם יש בראיות כדי להוכיח את האישום מעבר לספק סביר" (יניב ואקי, דיני ראיות (כרך א, 2020) עמ' 521 ובהפניות שם). ואכן, בחינת הראיות שפורטה לעיל, מלמדת כי אין במחדלי החקירה שב"כ הנאשם טען להם, כדי לכרסם כרסום כלשהו ב"יש" הראייתי, אשר כולל כאמור עדויות מפלילות של שני עדי תביעה, עדים 1 ו-2, וכן עדויותיהם של שלושת עדי ההגנה, שנועדו לתמוך בטענת האליבי של הנאשם, אך למעשה מפריכות את טענתו, בהינתן הפער שבין השעה שבה הושלכו האבנים בהפגנה, ובין הזמן שבו כביכול יצאו הנאשם וחבריו לאילת, לפי שלוש הגרסאות השונות של עדי ההגנה, שאף אחת מהן אינה מתיישבת עם הזמן שבו ביצע הנאשם את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. זאת ועוד, אם סבר ב"כ נאשם 2 כי קיימות פעולות חקירה שלא בוצעו ע"י המשטרה, אשר יכולות להוכיח את חפותו של מרשו, יכול היה לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט ולבקש את סעדו, וסביר להניח כי בית המשפט היה נעתר לבקשה ומוציא צו מתאים, ועל כך שלא עשה זאת, אין לו אלא להלין על עצמו. נוכח האמור, אני סבור כי עלה בידי המאשימה להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי נאשם 2 השתתף אף הוא בהפגנה ברהט שהתקיימה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא, ובה גם הוא זרק אבנים לעבר הכביש, כאשר "המטרה הייתה נגד רכבים של יהודים", כפי שעלה מאמרותיהם של עדי תביעה 1 ו-2. נאשם 3 – אנס אבו זעילה כאמור לעיל, נאשם 3 בחר שלא להעיד, לאחר שהוסברו לו זכויותיו, וזאת כאשר האמרות שנגבו ממנו במהלך חקירתו במשטרה, בהם מסר גרסה מפורטת שכללה גם הודאה במעשים מסוימים, הוגשו לבית המשפט. הנאשם הודה בחקירתו במשטרה כי הגיע לזירת ההפגנה ברכבו של פלאח, יחד עם נאשם 2 ואדם ג'סר אבו בלאל (ת/74, עמ' 11). בהמשך הודה כי זרק שלוש אבנים בהפגנה (ש' 186) ופגע ברכב אחד (ש' 194). כאשר נשאל מדוע זרק אבנים על כלי הרכב, השיב: "כן ידעתי בטח הקבוצה שהיו שם אמרו לנו כי אנחנו נזרוק אבנים על רכבים של דתיים בגלל ההפגנות" (ש' 202). כאשר נשאל האם מישהו מהנוכחים הודיע לשאר הנוכחים כאשר התקרב רכב של יהודי, השיב: "כן היה מישהו שאומר לנו זה היה נזיר" (ש' 202). עוד הוסיף נאשם 3: "כעסתי... על הבלגן בין הערבים ליהודים ועל המהומות שקרו באלאקצא" (ש' 229). כשנשאל מדוע זרק אבנים באירוע, השיב: "כעסתי על מה שעשו היהודים באלאקצא" (ש' 233). נאשם 3 הופלל גם באמרותיו במשטרה של עד תביעה 2 פלאח, אשר כאמור לעיל ציין באמרה הראשונה ת/8ו כי ביום הראשון של עיד אל פיטר התקשר אליו נאשם 4, וביקש ממנו שיבוא לחורשה שליד שכונה 12 ברהט, והוא אכן הגיע לרהט בשעת צהרים מוקדמת, ביחד עם אחיו – נאשם 2, וכן עם נאשם 3 ואדם נוסף, והם התארגנו לצאת להפגנה ולזרוק אבנים על רכבים ישראליים בכביש מבאר שבע לבית קמה "וזה בגלל כל מה שקורה בירושלים והאקצא כנגד הערבים" (ש' 47). פלאח ציין כי כל מי שהיה שם השליך אבנים על רכבים שנסעו בכביש, ובין השמות שפרט, הזכיר גם את נאשמים 2, 3 ו-4, והוסיף כי "המטרה הייתה נגד רכבים של יהודים" (ש' 84), והוא חזר על הדברים הללו גם באמרה השנייה ת/9. יוצא אפוא כי נאשם 3 מודה כי זרק אבנים לעבר כלי רכב של יהודים שנסעו בכביש בגלל כעסו על מה שעשו היהודים באלאקצא כלשונו, ועדותו אף נתמכת בגרסה המפלילה שמסר עד תביעה 2 באמרותיו, באשר להשתתפותו הפעילה של נאשם 3 בהפגנה, שכללה גם השלכת אבנים לעבר רכבים של יהודים, ודי בראיות הללו כדי לקבוע כי עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר כי הנאשם 3 השתתף אף הוא בהפגנה ברהט שהתקיימה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא, ובה גם הוא זרק אבנים לעבר הכביש, כאשר "המטרה הייתה נגד רכבים של יהודים", כפי שעלה מאמרותיהם של הנאשם עצמו ושל עד תביעה 2. נאשם 4 – נזיר ג'ומעאן צבר הראיות של המאשימה בעניינו של נאשם 4 כולל את הראיות הבאות: הגרסה שמסר עד תביעה 1 באמרותיו במשטרה, כאשר באמרה הראשונה ת/2 ציין כי ביום הראשון של עיד אל פיטר ישב עם נאשם 4 ועם עוד צעירים בבית קפה ברהט, והם תכננו להשתתף בהפרות סדר בכביש שובל – משמר הנגב, בגלל מה שקורה באלאקצא. העד נסע ברכבו, ביחד עם נאשם 4 ועוד שניים, קנה בקבוק בנזין בתחנת דלק, והביא אותו לשני חברים אחרים שהתארגנו לצאת ברכב להפרות הסדר, כשהם מצוידים בצמיגים לצורך הבערתם בכביש, כשהעד ביחד עם אלה שהיו ברכבו, הלכו רגלית לכביש. כשהגיעו לכביש "התחיל יידוי אבנים כולם זרקו" כלשונו (ש' 40). העד ציין כי נאשם 4 "התקשר לחבריו השחורים" והגיעו שלושה מהם, והוסיף כי האירוע קרה "בגלל מה שקורה בישראל בגלל ירושלים ואלאקצא" (ש' 63). העד חזר על הדברים הללו גם באמרתו הרביעית ת/5. הגרסה שמסר עד תביעה 2 באמרותיו במשטרה, כאשר באמרה הראשונה ת/8ו ציין העד כי ביום הראשון של עיד אל פיטר התקשר אליו נאשם 4, וביקש ממנו שיבוא לחורשה שליד שכונה 12 ברהט, והוא אכן הגיע לרהט בשעת צהרים מוקדמת, ביחד עם אחיו – נאשם 2, וכן עם נאשם 3 ואדם נוסף, ברכב שבו הוא נהג, והם פגשו ברהט את נאשם 4 ואנשים נוספים, והתארגנו לצאת להפגנה ולזרוק אבנים על רכבים ישראליים בכביש מבאר שבע לבית קמה "וזה בגלל כל מה שקורה בירושלים והאקצא כנגד הערבים" (ש' 47). העד ציין כי כל מי שהיה שם השליך אבנים על רכבים שנסעו בכביש, ובין השמות שפרט, הזכיר גם את נאשמים 2, 3 ו-4, והוסיף כי "המטרה הייתה נגד רכבים של יהודים" (ש' 84). הגרסה שמסר עד תביעה 4 באמרותיו במשטרה, כאשר ציין כי זיהה את תמונתו של נאשם 4 נזיר במסדר זיהוי תמונות שנערך לו ביום 8.6.21 שסומן ת/31ב, וחתם מתחת לתמונה מס' 3 שאותה זיהה כתמונתו של נזיר. בדו"ח שנלווה לתמונות נרשמו מפי העד הדברים הבאים: "הבחור הזה נזיר ראיתי אותו בהפגנה, יודע את שמו כי הצעירים קראו לו בשמו נזיר, היה שם הזכרתי אותו". אל מול ראיות המאשימה שכוללות עדויות מפלילות של שלושה עדי תביעה שמחזקות זו את זו, עומדים הדברים שמסר הנאשם באמרותיו במשטרה ובעדותו בפנינו, כאשר באמרותיו ת/76 ות/77 הנאשם הכחיש בתוקף כי השתתף בהפגנה ברהט. בעדותו בפנינו הנאשם אישר כי ביום האירוע היה בבית קפה עם עד תביעה 1 בלאל, ואישר גם כי הייתה שם קבוצה של צעירים, אך טען כי רק בלאל הלך אליהם, בעוד הוא ישב בשולחן נפרד עם הפלאפון שלו ועישן נרגילה. כאשר הוטחה בו גרסתו של בלאל במשטרה כי לאחר בית הקפה נסעו יחדיו לתחנת דלק, אישר הנאשם כי אכן נסע עם בלאל לתחנת דלק, אך טען כי בתחנה הוא לא ירד מהרכב אלא רק בלאל ירד. כאשר הוטחו בנאשם גרסאותיהם של בלאל ופלאח לפיהם הוא התקשר לפלאח והזמין אותו להפגנה, אישר הנאשם כי אכן נערכה שיחה ממספר הטלפון שלו למספרו של פלאח, אולם טען כי לא הוא שוחח עם פלאח אלא בלאל. כשנטען כלפיו כי עד תביעה 4 חאמד זיהה אותו במסדר זיהוי תמונות כמי שהשתתף בהפגנה, שב הנאשם והכחיש כי השתתף בהפגנה, וכאשר הוטחה בו גרסתו של פלאח לפיה הוא (נאשם 4) היה שותף בזריקת האבנים על כלי הרכב, הכחיש זאת הנאשם. אולם כשהוטח בפניו כי ישנם ארבעה אנשים שונים שסיפרו בחקירותיהם כי הוא היה בזירת האירוע ואף זרק אבנים, השיב: "אני לא זוכר את היום של האירוע... אבל אני אולי במקרה הייתי שם" (עמ' 823, ש' 25 - 27), ומדובר לפחות בראשית הודיה של הנאשם כי השתתף בהפגנה. בעדותו בפנינו הנאשם אף הודה כי שיקר בכמה פרטים שמסר במשטרה. כך למשל שיקר כשטען שאינו יודע את שמו של בלאל כשהציגו לו את תמונתו, ושיקר גם כשהכחיש שהלך עם בלאל לבית הקפה אום כולתום, והסביר זאת בכך שפחד מהחקירה במשטרה, ובלשונו: "זאת פעם ראשונה שאני נכנס למשטרה. הייתי מפחד" (עמ' 807, ש' 25). זאת ועוד, מטבע הדברים יש לנאשם אינטרס ברור להרחיק את עצמו מן העבירה, ולכן מלכתחילה האמון שניתן לתת בדבריו מוגבל. הנאשם גם הרבה להתחמק מלהשיב תשובות ענייניות לשאלות שלא היו נוחות לו, למשל כשהתבקש לאשר כי הוא ובלאל חברים, וגם כשהתבקש לזהות בסרטון אבטחה מתחנת הדלק את רכבו של בלאל, וטען כי "יש מיליון רכבים, איך אני אדע?" (עמ' 817, ש' 9). בחינת הראיות של המאשימה אשר כוללות גרסה מפלילה של שלושה עדי תביעה שראו את הנאשם משתתף בהפגנה, ושניים מהם – עדי תביעה 1 ו-2, אף העידו כי ראו אותו זורק אבנים לעבר רכבים בכביש, וכי ההפגנה התקיימה בגלל מה שקרה באותו זמן בירושלים ובאלאקצא, והמטרה הייתה לפגוע ברכבים של יהודים, אל מול הגרסה הרפה שמסר הנאשם שבה הכחיש כי השתתף בהפגנה, אך אישר כי ייתכן שהיה במקום באותו זמן, וכן התחמק מלהשיב לשאלות שנשאל, ואף הודה כי שיקר בכמה פרטים שמסר במשטרה, ובכך הוכיח כי האמת איננה נר לרגליו, כל אלה מובילים למסקנה כי יש להעדיף את הגרסאות המפלילות של עדי התביעה 1, 2 ו-4 על פני גרסתו הבעייתית של הנאשם. זאת, מפני שהגרסאות של עדי התביעה הללו מחזקות זו את זו, ובכך מתקיימת הדרישה לחיזוק ראייתי כאשר מתבקשת הרשעה על פי סעיף 10א, כנדרש בס"ק ד, וכן מפני שבשונה מהנאשם שיש לו אינטרס ברור להרחיק את עצמו מן העבירה, לא מצאנו כי היה למי מהעדים המפלילים אינטרס כלשהו לפגוע בנאשם. נהפוך הוא, כאשר העדים הללו העידו בפנינו, הם ביקשו לחזור בהם מהדברים המפלילים שמסרו בחקירתם במשטרה, ולכם הם גם הוכרזו כעדים עוינים. מכל הטעמים הללו, אני סבור כי אין בגרסה שמסר הנאשם כדי לעורר ספק כלשהו, לא כל שכן ספק סביר, בעדויות המפלילות של העדים הללו, ומכאן המסקנה כי עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר כי נאשם 4 השתתף אף הוא בהפגנה ברהט שהתקיימה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא, ובה גם הוא זרק אבנים לעבר הכביש, בכדי לפגוע ברכבים של יהודים, כפי שעלה מאמרותיהם של עדי תביעה 1 ו-2. כמו כן נאשם 4 היה שותף ביחד עם אחרים בקניית בקבוק בנזין בתחנת דלק ברהט, והעברתו לאחרים שהביאו צמיגים כדי להבעיר אותם בהפגנה, אולם לבסוף לא הובערו הצמיגים. אשמתם של הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום – המישור המשפטי כתב האישום מייחס לכל הנאשמים את שלושת העבירות הבאות: מעשה טרור של יידוי אבן וירי לעבר כלי תחבורה – שמונה עבירות לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין ביחד עם סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, כמספר המתלוננים שהגישו תלונה במשטרה על פגיעה ברכבם במהלך ההפגנה; התפרעות – עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין, וכן חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני ריבוי עבירות לפי סעיף 413ה בצירוף סעיף 144ו לחוק העונשין. לנאשם 4 לבדו מייחס כתב האישום עבירה נוספת של סיוע למעשה פזיזות באש ממניע גזעני – עבירה לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין, ביחד עם סעיף 31 לחוק ובצירוף סעיף 144ו לחוק. להלן אדון בעבירות הללו כסדרן: העבירה הראשונה: סעיף 332א(ב) לחוק העונשין קובע כהאי לישנא: "המיידה או יורה אבן או חפץ אחר לעבר כלי תחבורה בנסיעה, באופן שיש בו כדי לסכן את בטיחותו של הנוסע בכלי התחבורה או את מי שנמצא בקרבת כלי התחבורה, במטרה לפגוע בנוסע או במי שנמצא בקרבה כאמור, דינו – מאסר עשרים שנים". בית המשפט העליון עמד לא אחת על מידת הסכנה שנשקפת מיידוי אבנים, וכך נאמר למשל בעניין אלדבס: "אבנים – פגיעתן רעה, והמיידה אותן יכול רק לשער את מידת הפגיעה, העלולה להגיע חלילה כדי מחיר דמים, והיו דברים מעולם... כבר נאמר, כי אבן היא נשק מסוכן, לא כל שכן כשאבנים באות בחבורה, בהתגודדות של המון..." (ע"פ 8639/13 אלדבס נגד מדינת ישראל (17.03.14), פס' י"ג). כאשר יידוי האבנים נעשה כלפי רכב נוסע, הסכנה חמורה שבעתיים, ובית משפט זה התייחס לכך לאחרונה בהרחבה, בתפ"ח 34689-06-21, שבו דן מותב אחר בעניינם של ששה מעורבים אחרים באותה הפגנה ברהט שהעידו בפנינו כעדי תביעה, שהואשמו בעבירות דומות לעבירות שבהן הואשמו הנאשמים שלפנינו, בכתבי אישום נפרדים שנדונו במאוחד, והדברים שנכתבו שם על עבירה זו, יפים גם לעניינו, כך נוסחו הדברים בהכרעת הדין שם: "יידוי אבנים, בוודאי ממרחק קצר, לעבר כלי רכב בכביש ראשי, מהווה סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגוף האדם, בין במישרין ובין בעקיפין על ידי פגיעה ברכב וגרימה לסטייתו מנתיב התנועה עד כדי תאונה קטלנית. ידענו לצערנו מקרים שכאלו בעבר, כדי ללמוד על פוטנציאל הסיכון הטמון בהם... העובדה כי הנאשמים עמדו קרוב לכביש, העצימה את המסוכנות הנובעת מהמעשה, ופגיעת האבנים ברכבים בעת נסיעתם, בהחלט מהווה מימוש ולו חלקי של הסיכון הטמון במעשה, ורק בנס נמנעה תוצאה חמורה יותר של תאונת דרכים או חלילה פגיעה וחבלה בגופו של אחד הנהגים. מעבר לסיכון עצמו, יש במעשים אלו כדי לעורר פחד ובהלה בקרב נוסעי הרכבים" (תפ"ח 34689-06-21 מדינת ישראל נ' גילאוי ואח' (10.9.23) פס' 18)". כאמור לעיל, מצאנו לקבוע כי כל ארבעת הנאשמים השתתפו ביידוי אבנים לעבר רכבים שנסעו בכביש, ובכך גרמו לסיכון ממשי לחיי מי שנסעו ברכבים שנפגעו מהאבנים שהושלכו עליהם ע"י הנאשמים שלפנינו, ויתר המשתתפים בהפגנה, ובכך מתקיים היסוד העובדתי הנדרש להרשעה בעבירה זו. באשר ליסוד הנפשי, סעיף 20(ב) לחוק העונשין עוסק בהלכת הצפיות, וקובע כי "לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן". ברי כי מי שזורק אבנים לעבר רכבים שנוסעים במהירות בכביש ראשי, צופה מראש כי האבנים יפגעו בכלי הרכב שנוסעים בכביש, ופגיעה כזו מהווה סיכון ממשי לחיי מי שנמצאים ברכב הנפגע, ולכן יש לראות את הנאשמים כמי שהתכוונו לתוצאה של סיכון הנוסעים בכביש. באשר להגדרת מעשיהם של הנאשמים כמעשה טרור, סעיף 2 שהוא סעיף ההגדרות בחוק המאבק בטרור מגדיר מעשה טרור במילים הבאות: " 'מעשה טרור' – מעשה המהווה עבירה או איום בעשיית מעשה כאמור, שמתקיימים לגביהם כל אלה: (1) הם נעשו מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני או אידאולוגי; (2) הם נעשו במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור או במטרה לאלץ ממשלה או רשות שלטונית אחרת, לרבות ממשלה או רשות שלטונית אחרת של מדינה זרה, או ארגון ציבורי בין-לאומי, לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה; (3) במעשה שנעשה או במעשה שאיימו בעשייתו, היה אחד מאלה, או סיכון ממשי לאחד מאלה: (א) פגיעה חמורה בגופו של אדם או בחירותו… " . נדרשים אפוא שלושה יסודות מצטברים לצורך הגדרת מעשה טרור: מניע, מטרה ותוצאה, כמפורט בהגדרה. בנסיבות שלפנינו, עדי התביעה 1 - 6 העידו כי מדובר בהפגנה שהתקיימה בעקבות האירועים שהיו באותו זמן בירושלים ובאלאקצא, ולכן מדובר במעשים שנעשו מתוך מניע דתי ולאומני. באשר למטרה, סעיף 2(ב) לחוק המאבק בטרור מחיל הלכת צפיות ספציפית לחוק זה, וקובע כי "בכל מקום בחוק זה שבו נאמר 'מטרה', ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן". אין ספק כי כל מי שזורק אבנים על רכבים שנוסעים במהירות בכביש בין עירוני מודע לכך שמעשיו יגרמו לפחד ובהלה בציבור הנוסעים בכביש, ויש לציין בהקשר זה כי בסעיף ההגדרות האמור, המושג "ציבור" מוגדר כך: "לרבות חלק מן הציבור, ציבור שאינו בישראל וציבור שאינו ישראלי". למעלה מן הצורך אציין כי העדים המפלילים הודו במפורש במשפטם שלהם שהתנהל במקביל לתיק זה, שזריקות האבנים במהלך ההפגנה נועדו לעורר פחד או בהלה בציבור. לכן, גם היסוד של מטרה מתקיים אצל הנאשמים שלפנינו. הוא הדין גם ביחס ליסוד של התוצאה, כאשר כפי שצוין לעיל, זריקת אבנים על כלי רכב שנוסעים בכביש מהווה סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגופם של הנוסעים בכביש. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא כי מעשיהם של הנאשמים שזרקו אבנים לעבר כלי רכב שנסעו בכביש, ואף פגעו בהם, מהווה מעשה טרור, על כל המשתמע מכך. זאת ועוד, במסגרת פרשת התביעה הוגשו בהסכמה עדויותיהם במשטרה של 8 נהגים שהרכב שבו נסעו נפגע מהאבנים שהושלכו לעברם בהפגנה, ולכן כל אחד מהנאשמים הוא מבצע בצוותא של זריקות האבנים לעבר כל אחד מהרכבים שנפגעו מאבנים במהלך ההפגנה. זאת, בהתאם לאמור בסעיף 29(ב) לחוק העונשין, אשר קובע כי "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". שותפותם של הנאשמים בירי שבוצע במהלך ההפגנה בסעיף 24 לכתב האישום נטען כי "הנאשמים היו שותפים לירי בנשק לעבר כלי תחבורה בנסיעה, באופן שיש בו כדי לסכן את בטיחותו של הנוסע בכלי התחבורה...". אף שמעבר לסעיף זה בכתב האישום, הצדדים לא התייחסו לעניין זה בטיעוניהם בסיכומים, אני סבור כי בשונה מזריקות האבנים, אין די ראיות כדי להוכיח שותפותם של הנאשמים כמבצעים בצוותא לירי של שני כדורים שבוצע במהלך ההפגנה ע"י עד תביעה 4 חאמד, שהינו נאשם 1 בתיק המקביל, לעבר רכבים שנסעו בכביש. זאת מפני שאני סבור כי המאשימה לא הרימה את נטל ההוכחה הנדרש לצורך הגדרתם של הנאשמים שלפנינו כמבצעים בצוותא ביחס לירי האמור. בית המשפט העליון התייחס לא אחת בפסיקתו לעניינו של המבצע בצוותא, וכך נוסחה ההלכה בנושא זה בע"פ 2247/10 בעניין ימיני: "... מבצע בצוותא הוא מי שלוקח חלק בביצוע עבירה על ידי עשיית מעשה הדרוש להגשמת התכנית הפלילית, כאשר היסוד הנפשי הנדרש זהה ליסוד הנדרש בעבירה העיקרית ומודעות לפעולה בצוותא עם האחרים... ביסוד העובדתי נעזר בית המשפט ב'מבחן השליטה הפונקציונלית' על המעשה, לפיו חלקו של המבצע בצוותא צריך להיות חיוני לביצועו של המעשה העברייני... למבצע בצוותא שליטה פונקציונלית יחד עם האחרים על המעשה העברייני והוא חלק מהתוכנית הכוללת להגשמת המעשה... הביצוע בצוותא מניח תיאום בין הצדדים, חלוקת תפקידים מוקדמת, הכנה מוקדמת או תכנון מוקדם... עם זאת, הפסיקה הכירה בכך כי לא בכל ביצוע בצוותא מתקיים בשותפים לעבירה 'הילכו שניהם יחדיו בלתי אם נועדו' (עמוס ג, 3), ולעיתים, אין צורך בהיוועדות מוקדמת או בתכנון מראש, ואף שותפות ספונטנית עושה עבריינים למבצעים בצוותא..." (ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (12.1.2011) פס' 22 ובהפניות שם). התנאי הבסיסי הנדרש לצורך הגדרתו של אדם כמבצע בצוותא הוא מודעותו לעצם הביצוע בצוותא, ובנסיבות שלפנינו אין כל ראיה שנאשמים 1, 2 ו-4 היו מודעים לכך שמי מהמשתתפים בהפגנה נושא נשק. באשר לנאשם 3 אנס, הוא מסר בהודעותיו במשטרה כי כשהגיע לאזור ההפגנה, ראה מישהו עם אקדח במותנו, ושמע את עד תביעה 1 בלאל, שהוא נאשם 2 בתיק המקביל, אומר שאותו בחור יתקדם ויירה והשאר יזרקו אבנים (ת/74, ש' 256). עם זאת, בנסיבות העניין ולא בלי היסוס, משעה שמצאנו שאין מקום להרשיע את שאר הנאשמים בעבירה זו, וכאשר לא מצאנו בסיכומי המאשימה התייחסות למידת הזיקה שבין נאשם 3 ובין נושא הנשק לא שוכנענו כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שהנאשם 3 מצוי במעגל הפנימי של מבצעי העבירה. כאמור לעיל, לא הובאו גם ראיות שיש בהן כדי להוכיח את מודעותם של יתר הנאשמים שלפנינו לקיומו של אקדח בידי מי מהמשתתפים בהפגנה, ולמעלה מן הצורך יש לציין בהקשר זה כי נאשם 3 לא העיד בפנינו, ולכן לא ניתן לקבל את ההודעות שמסר במשטרה כראיה לאמיתות תוכנן לצורך הפללת יתר הנאשמים. יתירה מכך, עד תביעה 4 חאמד, הוא שהודה כי הגיע להפגנה עם אקדח, שבו ירה כמה יריות לעבר רכבים שנסעו בכביש, והוא נאשם 1 בתיק המקביל, כאשר מההודעות במשטרה של עדי תביעה 2, 5 ו-6, פלאח,...... ונאסים, שהינם גם נאשמים 6, 3 ו-5 בתיק המקביל, עולה כי הם ראו את חאמד עם אקדח במהלך ההפגנה, ..... ונאסים אף ציינו כי ראו אותו יורה לעבר רכבים בכביש. למרות זאת, כתב האישום המתוקן שהוגש בתיק המקביל ביום 7.6.22 מייחס לשלושת האחרונים רק מעשה טרור של יידוי אבנים, ואינו מייחס להם גם ירי, ומדובר באותה הפגנה עצמה, שבגין ההשתתפות בה הוגש כתב האישום נגד הנאשמים שבפנינו. ואם כך נעשה בתיק המקביל שרוב הנאשמים בו היו מודעים להשתתפותו בהפגנה של מישהו עם נשק, נראה לי כי כך ראוי שייעשה גם ביחס לנאשמים שלפנינו, שכאמור אין כל ראיה שהיו מודעים לקיומו של אקדח בהפגנה, וזאת גם אם כתב האישום בתיק המקביל הוגש במסגרת הסדר טיעון חלקי, ולו מן הטעם של מראית פני הצדק. נוכח האמור, משהתקיימו ביחס לכל הנאשמים, גם היסוד העובדתי וגם היסוד הנפשי הנדרשים להרשעה בעבירה של ביצוע מעשה טרור של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה, התוצאה היא שאני סבור כי יש לקבוע לגבי הנאשמים 2-4 כי יש מקום להרשיעם בשמונה עבירות לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין ביחד עם סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, בחלופה זו של יידוי אבנים, ובאשר לנאשם 1 יש לקבוע כי ביצע שמונה עבירות כאמור. לעומת זאת, אני סבור כי לא עלה בידי המאשימה להרים את נטל ההוכחה הנדרש כדי להוכיח כי הנאשמים דנן היו שותפים בדרך כלשהי בביצוע מעשה טרור של ירי שבוצע במהלך ההפגנה. העבירה השנייה: סעיף 152 לחוק העונשין קובע כי "התקהלות אסורה, שהתחילו לבצע בה את מטרתה בהפרת השלום שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור, הרי זו התפרעות, והמשתתף בהתפרעות, דינו - מאסר שנתיים". כפי שעולה מהראיות שפורטו לעיל בפרק שדן בקביעת הממצאים במשור העובדתי, היוזמה לקיום ההפגנה נולדה בפגישה שהתקיימה בבית קפה ברהט, שהשתתפו בה חלק מעדי התביעה וגם חלק מהנאשמים, ובה החלה ההתארגנות לביצוע ההפגנה, וחלק מהמשתתפים באותה פגישה יצאו כבר משם אל מקום ההפגנה או לתחנת הדלק כדי להצטייד בבנזין כדי להבעיר צמיגים בהפגנה. זה גם השלב שבו נאשם 4 התקשר לעד תביעה 2 פלאח והזמין אותו לבוא עם חבריו ולהשתתף בהפגנה, והוא אכן הגיע עם אחיו נאשם 2 ועם אחרים. עולה אפוא כי ראשיתה של ההפגנה שמטרתה הייתה לגרום לפחד ובהלה, לפחות אצל הנוסעים בכביש שעל רכביהם נזרקו אבנים במהלך ההפגנה, בהתקהלות אסורה כמשמעותו של מושג זה בסעיף 151 לחוק העונשין. בהינתן המטרה הפסולה של אותה התקהלות, מדובר בהתקהלות שנכנסת לגדרו של סעיף 152 לחוק העונשין, כאשר כל הנאשמים היו מודעים היטב למטרתה של אותה התקהלות, לגרום לפחד ובהלה בציבור כתגובה על מה שלדבריהם קרה באותו זמן בירושלים ובאלאקצא. נוכח האמור, אני סבור כי עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר כי הנאשמים אכן השתתפו בהתפרעות שהתפתחה בהמשך גם לזריקת אבנים לעבר רכבים שנסעו בכביש, ולכן יש להרשיע את הנאשמים הבגירים גם בעבירה של התפרעות ובאשר לנאשם 1 יש לקבוע כי ביצע את העבירה. העבירה השלישית: סעיף 413ה לחוק העונשין קובע כי "ההורס או פוגע במזיד ברכב או בחלק ממנו, דינו - מאסר חמש שנים", וסעיף 144ו(א) לחוק קובע בין היתר כי עבירת רכוש שנעשתה מתוך "מניע של גזענות... או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטיה מינית או היותם עובדים זרים, דינו כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, הכל לפי העונש הקל". בנסיבות שלפנינו, אין ספק שמי שזורקים אבנים על כלי רכב שנוסעים בכביש, מתכוונים לפגוע בכלי הרכב ולגרום להם נזק, ואין גם ספק שההפגנה שבמהלכה יידו הנאשמים אבנים לעבר הרכבים שנסעו בכביש, התקיימה בתגובה למה שלדבריהם קרה באותו זמן בירושלים ובאלאקצא. יתירה מכך, שניים מהעדים המפלילים אף ציינו במפורש כי הכוונה שלהם הייתה לפגוע דווקא ברכבים של יהודים. כך עד תביעה 2 פלאח שציין באמרה הראשונה שמסר במשטרה ת/8ו כי "המטרה הייתה נגד רכבים של יהודים" (ש' 84), וכך גם עד תביעה 5 ...... שציין באמרה השישית שמסר במשטרה ת/29ו, כי זרק אבנים לכביש, רק לאחר ששמע את בלאל ובשאר אומרים שיש רכבים של יהודים על הכביש. בנסיבות אלה, אני סבור כי עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר כי הנאשמים זרקו אבנים לעבר הרכבים שנסעו בכביש בגלל מניע גזעני או דתי, מתוך כוונה לפגוע דווקא ברכבים של יהודים. לכן יש להרשיע את הנאשמים 2- 4 בריבוי עבירות של חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני לפי סעיף 413ה בצירוף סעיף 144ו לחוק העונשין, ולקבוע לגבי נאשם 1 כי ביצע את העבירות כאמור. העבירה הרביעית: עבירה זו של סיוע למעשה פזיזות באש ממניע גזעני יוחסה לנאשם 4 בלבד. כאמור לעיל, בפרק שעסק בקביעת ממצאים עובדתיים, מצאתי לקבוע כי נאשם 4 היה שותף ביחד עם אחרים בקניית בקבוק בנזין בתחנת דלק ברהט, והעברתו לאחרים שהביאו צמיגים כדי להבעיר אותם בהפגנה, אולם לבסוף לא הובערו הצמיגים. המעשה של הבערת צמיגים בהפגנה, נכנס לגדרו של סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין אשר קובע כי " העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו - מאסר שלוש שנים: ... (3) עושה מעשה באש או בחומר לקיח, נפיץ או רדיואקטיבי או אינו נוקט אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה באש או בחומר כאמור שבהחזקתו". מאחר שקבענו לעיל כי ההפגנה התקיימה בגלל מניע גזעני או דתי, מתוך כוונה לפגוע דווקא ברכבים של יהודים, כנקמה על מה שלטענת הנאשמים קרה באותו זמן באלאקצא, גם הבערת הצמיגים שהייתה אמורה להיעשות במהלכה, נעשתה מתוך אותו מניע, ולכן גם היא נכנסת לגדרו של סעיף 144ו לחוק העונשין. לכן גם השתתפותו של נאשם 4 ברכישת בקבוק הבנזין והעברתו לאלה שתכננו להבעיר צמיגים, מהווה סיוע לביצועה של עבירה זו. דא עקא, מכתב האישום עולה כי בסופו של דבר, מסיבות שונות, לא הובערו צמיגים במהלך ההפגנה, ולכן אציע לחברותיי להרשיע את נאשם 4 על חלקו בהבאת בקבוק הבנזין להפגנה בעבירה של סיוע לניסיון למעשה פזיזות באש, לפי סעיף 25 ביחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, וזאת בהתאם לסמכותנו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982, ולאחר שאני סבור כי הייתה לנאשם 4 אפשרות להתגונן מפני עבירה זו, שהיא למעשה עבירה נגזרת שקלה בנסיבותיה מהעבירה המוגמרת. הטענה בדבר אכיפה בררנית כאמור לעיל, ב"כ נאשמים 3 ו-4 העלו בסיכומיהם טענה הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית. לטענתם במקרים דומים, ואף חמורים יותר, של הפרות סדר וזריקות אבנים לעבר כלי רכב בנסיעה, המאשימה נמנעה מלייחס לנאשמים עבירה על חוק המאבק בטרור, ויש בכך אפליה פסולה של הנאשמים שלפנינו, אשר מצדיקה את זיכויים של הנאשמים מהעבירות של ביצוע מעשה טרור שיוחסו להם בכתב האישום. טענה דומה העלו ב"כ הנאשמים בתיק המקביל, ובהכרעת הדין המשלימה שניתנה שם נערך דיון נרחב בעניין זה, אשר מסקנתו הייתה לדחות את הטענה. במסגרת הדיון הוצגו נתונים שהובאו ע"י המאשימה, אשר לפיהם בעת מבצע "שומר חומות" הוגשו בכל הארץ 397 כתבי אישום נגד 616 נאשמים על הפרות סדר חמורות, ומתוכם יוחסה ל-189 נאשמים עבירה של ביצוע מעשה טרור. ההלכה היא כי "... הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית שמורה למקרים חריגים... והנטל המוטל על כתפי נאשם הטוען לקיומה הוא כבד, שכן לרשות עומדת חזקת התקינות המנהלית ביחס לפעולותיה... לכן, אין די בהעלאת הטענה בעלמא ויש להניח תשתית ראייתית מספקת... תחילה, על הנאשם להניח תשתית ראייתית ראשונית ולהראות כי לכאורה בוצעה אבחנה בלתי ראויה בין שווים, אז – יעבור הנטל לסתור לכתפי הרשות..." (ע"פ 3507/19 בורקאן נ' מדינת ישראל (3.12.2020) פס' 12 לחוות דעתו של השופט קרא, ובהפניות שם). בענייננו, ב"כ הנאשמים לא הניחו בפנינו תשתית ראייתית מינימלית לביסוס הטענה של אכיפה בררנית. ב"כ נאשם 3 אמנם הפנה ליותר מ-30 מקרים שבהם בנסיבות דומות לנסיבות שלפנינו, לא יוחסו לנאשמים עבירות של מעשה טרור, וב"כ נאשם 4 הוסיף כמה מקרים נוספים, אך לא די בכך. כאמור לעיל, מנתוני המאשימה עולה כי נגד 189 נאשמים הוגשו בתקופת "שומר חומות" כתבי אישום שכוללים גם עבירות של מעשה טרור, ולטעמי די בנתון זה כדי לשלול את הטענה של אכיפה בררנית. זאת, מפני שעצם העובדה שב-30% מכתבי האישום שהוגשו במקרים דומים בתקופה האמורה, נכללה גם העבירה של ביצוע מעשה טרור, מוכיחה כי אין מדובר באפליה שרירותית של הנאשמים שלפנינו, אלא במדיניות מושכלת של המאשימה, שנוקטת זהירות יתר בטרם האשמת אנשים בעבירות החמורות שלפי חוק המאבק בטרור, וחזקת התקינות המנהלית עומדת לזכותה של המאשימה, כי פעלה בתום לב ושקלה את השיקולים הראויים, בבואה להחליט מתי מוצדק להאשים בעבירה של מעשה טרור ומתי לא. בנסיבות אלה, באתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי הנאשמים להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענותיהם בדבר אכיפה בררנית, ולכן אני סבור כי יש לדחות את הטענה. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מציע לחברותיי להרשיע את הנאשמים 2-4 בעבירות הבאות, ולקבוע כי הנאשם 1 ביצע את העבירות הבאות: בשמונה עבירות של מעשה טרור של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין ביחד עם סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, בחלופה של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה, תוך הימנעות מהרשעה בחלופה של ירי שנזכרת בסעיף זה. בעבירה של התפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין. בריבוי עבירות של חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני לפי סעיף 413ה בצירוף סעיף 144ו לחוק העונשין. בנוסף לאמור, אני מציע לחברותיי להרשיע את נאשם 4 לבדו בעבירה נוספת של סיוע לניסיון למעשה פזיזות באש ממניע גזעני – עבירה לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין, ביחד עם סעיפים 25 ו-31 לחוק ובצירוף סעיף 144ו לחוק. סגנית הנשיא השופטת י' רז-לוי – אב"ד קראתי בעיון את חוות דעתו המפורטת והמנומקת היטב של חברי, כב' השופט משניות ואני מצטרפת לכל האמור בה ולתוצאה אליה הגיע. יצוין כי כפי שפירט חברי, הראיות ביחס לכל אחד מן הנאשמים מבוססות על כמה אדנים ובכלל זה העדים המפלילים והחיזוקים לעדותם, ולכך מצטרף חוסר האמון בגרסת הנאשמים, מכל הטעמים שהוסברו בחוות דעתו של חברי. השופטת ר' תורן קראתי את חוות דעתו המקיפה, מרובת הפרטים והמנומקת כדבעי של חברי, כב' הש' משניות, ואני מצטרפת למסקנותיה. אשמתם של הנאשמים הוכחה מעבר לכל ספק סביר, כמפורט בחוות דעתו של חברי, העדויות המפלילות כנגדם חד משמעיות, נמצאו להם חיזוקים, גרסאותיהם לא עוררו אמון וטענות ההגנה שהעלו לא שינו מסקנות אלה. לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט משניות, להרשיע את הנאשמים 2- 4 בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום וביחס לנאשם 1 לקבוע כי ביצע את העבירות שיוחסו לו. כמו כן, הוחלט להרשיע את נאשם 4 בעבירה סיוע לניסיון למעשה פזיזות באש ממניע גזעני – עבירה לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין, ביחד עם סעיפים 25 ו-31 לחוק ובצירוף סעיף 144ו לחוק. ניתנה היום, , , במעמד הצדדים.	decision33815-08-21	["יעל רז-לוי"]	[{"judgment_id": "a405d2c0-a682-5fd7-a379-2413b79cb5d9", "file_name": "33815-08-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 203902, "extension": "docx", "display_name": "33815-08-21-קובץ מקורי"}]
d5cc31ea-3c33-5ba5-a03e-b2f00425a2c1	בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת, השופט בן שלו: החלטה בתובענה בתחום האחריות ההורית שהוגשה ע"י אב ותובענה למזונות קטינים שהוגשה ע"י אם (תלה"מ 54830-03-21)	54830-03-21	2024-12-28	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	החלטה זו ניתנת בראייה כוללת של בחינת תוחלת המשך ניהול שני ההליכים שבכותרת. הראשון שבהם, תובענה שהגיש האב בתחום האחריות ההורית למשמורת משותפת וזמני שהות ; השני, תובענה למזונות קטינים שהגישה האם. כל אלה, עת ברקע נתק מתמשך בין האב ובין הקטינים, שמקורותיו וקורותיו הלכו והתבררו ככל שהתמשך ניהול ההליכים. החלטה אחרונה, מרכזית ומפורטת, ניתנה בתלה"מ 54830-03-21 ביום 8.9.24. אף שאמנם אין צורך של ממש לשוב על ההשתלשלות העובדתית של הדברים, יש הצדקה לשוב ולהביע דאגה לקטינים הניצבים במוקד ההליכים ; קטינים, שלמרבה הצער אין הטבה במצבם, וקשר בינם לבין אביהם - אין. גורמי טיפול ורווחה היו מעורבים בעניינם של הקטינים לרבות מרכז הורים וילדים (ראו: דיווח המרכז שהוגש ביום 22.12.22). כן מונו גורמי טיפול מהמגזר הפרטי שהתחלפו (ראו: החלטתי מיום 3.1.23 למינוי ד"ר X; והחלטות מיום 6.3.23 ומיום 15.6.23 למינוי המטפלת הגב' Y). זאת, עד למינויה של המטפלת הנוכחית, הגב' Z בהחלטה מיום 11.1.24. כך גם ניתנו החלטות אופרטיביות שנועדו ליצור מסגרת מחייבת לתהליך טיפולי עקבי לרבות בדרך של נקיטה בצעדי אכיפה כספיים (ראו: החלטות מרכזיות קודמות מיום 15.6.23 ומיום 14.9.23). כל אלה לא הועילו. הקטינים מצויים בנתק מהאב מראשית שנת 2022 וניסיונות לייצר בחדר הטיפולים מרחב לחידוש קשר, לרבות בשילוב התערבות סמכותית, לא צלחו (ראו: עדכונים של המטפלת הגב' Z מיום 5.6.24 ומיום 18.6.24). ההורים שניהם מצויים עתה בהליכי חדלות פירעון. במהלך הדרך אף בוצעה התערבות שיפוטית סמכותית לצד הליך חידוש הקשר, לרבות חיוב בהטלת סנקציה כספית על הורה שלא יתייצב או לא יביא את הקטינים למפגש טיפולי; בעיכוב ההליכים בתביעה למזונות קטינים שהוגשה כאמור על ידי האם ; וכן בקביעת מנגנון למימון טיפול שבחלקו בר קיזוז ממזונותיהם הזמניים של הקטינים ובחלקו אף מאפשר נקיטה בהליכי אכיפה מצד האב (ראו שוב, החלטות מיום 15.6.23 ומיום 14.9.23). ככל שחלף הזמן, הלכה והעמיקה ההבנה שהאם אינה מאפשרת תהליך טיפול אפקטיבי לשם חידוש והבניית הקשר בין הקטינים ובין אביהם. לצד הצהרות חוזרות מצידה בדבר חשיבות הקשר בין האב לקטינים בפועל, המטפלת הגב' Z התרשמה שהאם אינה פועלת לשינוי המגמה, אלא מובילה להסלמה בהסתכלות שלה על התהליך הטיפולי ; הסתכלות שמשפיעה באופן ישיר על הקטינים. להתרשמותה :"...חוסר היכולת של האם לראות את הטיפול כמקום שגם נתן גבולות שומרים ומכבדים וגם נתן פתח לשיח מתוך מגמת שיפור הקשר היא למעשה הבעיה המרכזית. האם מדברת על הטיפול באמונה שלימה כאילו היה פוגעני. היא מאמינה בזה וגם סבורה שילדיה חשים כך בצדק. היא אינה מנסה בכלל לתווך בצורה הוגנת ואינטגרטיבית את הטיפול בדומה מאוד לאופן בו מתווכת את דמות האב כדמונית ופוגענית. היא עושה כל מאמץ להרוס אותי כדמות מטפלת ולסמן אותי כמסוכנת עבור הילדים ומהלך זה כלל אינו לטובת הילדים משום שפוגע בתחושת האמון שלהם כלפי העולם בכלל וכלפי דמויות טיפוליות מיטיבות בפרט". להתרשמות המטפלת הגב' Z, חזרה לטיפול במצב שכזה אף תהיה פוגענית כלפי הקטינים והומלץ על ידה שבית המשפט ימשיך במהלכים של סנקציות כלפי האם בתקווה שאלו יצליחו לגייס אותה (ראו: עדכון המטפלת מיום 30.9.24). בהחלטה דלעיל מיום 8.9.24, לא בכדי הבהרתי שקיימת חשיבות שגורמי הרווחה יתנו דעתם למצבם של הקטינים וישקלו היטב האם אין מקום להידרש לקטינים כאל נזקקים ולבחון בהתאם דרכי טיפול מתאימות ; זאת בחסות הוראות חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך- 1960 (להלן: "חוק הנוער"). דומה, כי זו גם הייתה התרשמות האפוטרופא לדין בדיון שהתקיים ביום 7.8.24. אף הבעתי דעתי, כי האם אינה יכולה להוסיף ולאחוז במקל משני קצותיו. מחד, לעתור לחיוב האב במזונות קטינים ומנגד, לא לפעול כדבעי לחידוש הקשר ביניהם והלכה למעשה לסכלו. לאם ניתנה בהחלטה דלעיל שהות ליצירת שינוי בר קיימא בהירתמות שלה ושל הקטינים לתהליך הטיפולי, לרבות בהפעלת סמכותה ההורית אל מול הקטינים לשם כך. הזדמנות נוספת זו, כך נראה, נדחתה על ידה לרבות במעשים בפועל כפי התרשמות המטפלת הגב' Z, ובשתי ידיים. כיום, האם מבקשת לשקול שילוב המשפחה במרכז חירום ומוסיפה לטעון כי עשתה כל שלאל ידה לגייס את הקטינים אלא שיש התנגדות קשה מצדם. האב מבקש להפנות את האם לבחינה של מסוגלותה ההורית ועותר לביטול חיובו במזונות הקטינים. האפוטרופא לדין בעמדתה מצטרפת לעמדת המטפלת הגב' Z לפיה המשך שילוב הקטינים באפיק הטיפולי הנוכחי אינו נכון עבורם. האפוטרופא לדין התייחסה לניתוק הקשר בראי זמן ילד, עת הקטינים הופכים נוקשים יותר ומקובעים יותר וכי ככל שייקבע אפיק טיפולי אחר, יצריך הדבר בניית אמון וקשר אל מול החשש לסיכוייו של תהליך נוסף לחידוש קשר במורכבות הקיימת. שקלתי את עמדות הצדדים, לרבות עתירת האב לביטול חיובו במזונות הקטינים (זאת לאחר שכבר נדרשתי בעבר לאפשרות שכתבי טענותיו של הורה יכול ויימחקו ככל שלא ימלא אחר הוראות שיפוטיות). הגעתי לכלל מסקנה, כי הסעד והתרופה הראויים – הן לאב והן לקטינים עצמם – במקרה שלפני, שבו התנהלותה של האם מסכלת למעשה את אפשרות חידוש הקשר ביניהם, אינם בדרך של ביטול החיוב במזונות (או במלים אחרות - דחיית העתירה לחייבו בתשלום לאם עבור מזונות הילדים). התרופה אף איננה בהרחבה נוספת של צעדי האכיפה השונים לרבות בדרך של הטלת הגבלות שונות (דוגמת הגבלות לפי פרק ו1' לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967), מקום בו צעדים אלה לא יהיו אפקטיביים דיים עת האם מנהלת הליכי חדלות פירעון עת בנקיטתם יהא לכל היותר משום סעד הצהרתי בפועל; הליכים אשר יכול ואף יפגעו שלא לצורך באינטרסים של צדדי ג' הנושים באם. הסעד הראוי אף איננו בהותרת תמונת המצב בחדלונה הנוכחי. הסעד הראוי לשיטתי במקרה זה, במיוחד ממבט העל המצופה משופט בבית המשפט לענייני משפחה, עליו מוטלת החובה לנהל את ההליכים בעניין המשפחה בראי הכלל היסודי בדבר "שופט אחד למשפחה אחת", הוא במחיקת תביעתה של האם למזונות. שכן שתי התובענות שבכותרת קשורות אינהרנטית – ולא רק לאור זהות המותב המטפל - זו בזו. תנאי יסודי להכרעה בשאלות מתחום מזונות קטינים, במיוחד עת לפי הדין האישי החל על הצדדים ולאור גילם של הקטינים החיוב הוא מדין צדקה, הוא מהו אופי הקשר שבין קטין ובין הורהו. מקום בו האם נקטה וממשיכה לנקוט בצעדים לעיכוב והכשלה של הסדרת הקשר בין האב ובין הקטינים, פעולותיה ומחדליה אלה מונעים דה-יורה ודה-פקטו גם את האפשרות להסדיר שיפוטית את האינטרס העיקרי הנוסף שלה – הוא האינטרס שבית המשפט יידרש לתביעתה לחייב האב במזונות הילדים. לא בכדי, על מנת לאפשר תהליך לחידוש הקשר בין האב ובין הקטינים הוריתי על עיכובם של ההליכים בתביעת המזונות, הגם שההחלטה למזונות זמניים נותרה על כנה (בשינויים מסוימים). אלא שבמשך ארבע שנים בהם מתנהלים הליכים שבמוקדם הנסיון לחדש ולייצב את הקשר שבין האב ובין הקטינים, דומני שהאם מסתמכת יתר על המידה על הסיכוי, שהזמני יוותר למעשה וגם אם לא להלכה, קבוע. שכן למרבה הצער האם בוחרת להמשיך במגמה של העמקת הנתק בין האב לקטינים. בעשותה כן היא ממשיכה לאחוז במקל משני קצותיו ; עותרת לסעד בהליך אחד, מסתמכת על החלטה ארעית גרידא בדבר תשלום כספי מתחדש ומנגד מונעת אפשרות לסעד בהליך שני, הקשור בטבורו להליך הראשון. כפי שהבהרתי לעיל, צעדי אכיפה בעלי נפקות כלכלית ישירה אינם אפקטיביים בהסדרת מחויבות האם והקטינים להליך חידוש הקשר עם האב. זאת, בראש ובראשונה עת האם עצמה מנהלת הליכי חדלות פירעון. מנגד הכרזה, כעתירת האב, לפיה הוא איננו חייב לשלם דבר עבור מזונות ילדיו, אף היא איננה מחויבת המציאות שעה שההורים שניהם אחראים במשותף על ילדיהם כמתחייב מברירת המחדל שבחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות התשכ"ב - 1962 ; וממילא יתכן שהמקום הראוי לה איננו במסגרת תקיפה עקיפה של עתירת האם עצמה. הפתרון המאוזן יותר, שהוא גם בבחינת "מונע הנזק הזול ביותר" – הן בראי התא המשפחתי והן בראי האינטרס הציבורי ; מצוי לא בהותרת המצב ב"סטאטוס קוו" חדלוני כאמור ולא בהכרזה בדבר הפטרת האב מכל חיוב שהוא בגין צרכי ילדיו. הפתרון מצוי דווקא, כפי התראות שניתנו לא פעם במסגרת ניהול ההליכים, במחיקת התובענה למזונות הקטינים. ההנמקות וההצדקות לכך רבות הן, הן מנקודת מבטם של בעלי הדין עצמם ; הן מנקודת מבטם של הקטינים (שהלכה למעשה כפי שאראה, הן במבט על והן קונקרטית טובתם איננה צפויה להיפגע); והן בבחינת האינטרס הציבורי עצמו, לרבות תשומות שיפוט ומינהל המושמות לאל נוכח התנהלותו של בעל דין. הבהרתי לעיל, כי הן תובענת האם והן תובענת האב קשורות זו בזו ותלויות האחת בשניה. כאשר בית המשפט לענייני משפחה בוחן את השאלות הכרוכות אחר יחסי הורים וילדים, השאלות הללו נבחנות בראייה הוליסטית - אחודה ; עת סעד שניתן באפיק אחד משפיע וכרוך אחר הסעד המבוקש בהליך האחר. במובנים אלה, ולא בכדי, נידונות תובענות אחריות הורית ומזונות בצוותא חדא, שכן ממצאי עובדה בהליך אחד (למשל – האחריות ההורית) משליכות אינהרנטית על שאלת החבות בתשלום מזונות מהורה אחד להורה האחר. לא בכדי מצא המחוקק להסדיר בחקיקה את הכלל היסודי בדבר "שופט אחד למשפחה אחת" (ראו למשל סעיף 6(ד) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה – 1995 וכן תקנה 2(א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א - 2020). לא בכדי אף מצא מחוקק המשנה להבהיר, כי על בעל דין מוטלת חובה לנהל הליכים בתום לב, ויותר מכך – לסייע לבית המשפט להשיג "...תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך..." [תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"); ראו בהרחבה תקנות 1 – 5 לתקנות אלה וכן תקנות 1 – 2 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) התשפ"א – 2020 (להלן: "תקנות המשפחה")]. כפועל יוצא, משק כנפי הפרפר בהליך האחד, שולח אדוות בהליך האחר – גם בכל הקשור עם ניהולו בפועל. כך, מקום בו בעל דין איננו ממלא אחר הוראות שיפוטיות או מתנהל באופן החורג מהחובה לניהולם של ההליכים בתום לב בהליך אחד הקשור בטבורו כמפורט לעיל בהליך אחר, נוטל הוא סיכון, שמא אדוות אלה תגענה גם למרחב הדיוני של ההליך שבו הוא עצמו חפץ בקבלת סעד במסגרתו, ולא רק בהליך הספציפי שהסעד במסגרתו התבקש על ידי בר הפלוגתא שלו [על החובה לניהול הליך בתום לב השוו, למשל בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל נ' שנפ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 15.1.07)]. בהתאם, מורנו הדין, כי בין היתר בית המשפט רשאי למחוק כתב תביעה מקום בו "... התובע מתמיד, באופן שאינו מניח את הדעת, להימנע מלקיים הוראה מתקנות אלה או נמנע מלקיים החלטה או הוראה של בית המשפט..." (תקנה 41(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי). ודוקו – החלטה או הוראה שיפוטית, ככלל, ולא החלטה או הוראה בתובענה ספציפית דווקא. בהתאם, אף מורנו הדין כי אם "... סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו..." (תקנה 42 לתקנות סדר הדין האזרחי). ודוקו – שימוש לרעה בהליכי משפט ככלל, ולא בהליך משפטי ספציפי. מקום בו תמונת המצב העובדתית היא שבין היתר מעשיה ומחדליה של האם בתובענת האב מונעים להלכה ולמעשה את אפשרות חידוש הקשר בינו ובין ילדיהם הקטינים, הדין מאפשר – ובמקרה שלפני אף מחייב – את מחיקת תביעתה שלה למזונות. זהו לטעמי הסעד המאוזן ביותר בנסיבות העניין. סעד אשר מחד גיסא ישמש כהליך בעל נפקות אכיפתית, נוכח משמעותו הדיונית בהקשרנו ; ומאידך גיסא, לא יהיה בבחינת מעשה בית דין של ממש (כפי שמלמדת תקנה 41(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). יותר מכך, במחיקתה של התביעה יהא משום הצבת האינטרס הספציפי של האם בפריזמה מאוזנת הרבה יותר ; אשר תביא בחשבון לא רק את עניינה המוצהר שהאב ישלם לה עבור צרכי ילדיהם, כי אם תידרש לתשומות השיפוט והמינהל הרבות – תשומות ציבוריות במובהק – אשר הוכברו בהליכים שלפני על חשבונם של מתדיינים אחרים, ואשר הושמו לאל במעשיה ומחדליה של האם עצמה [בהקשרים אלה השוו: ע"א 6460/21 פרץ נ' כהן (מצוי במאגרים המשפטיים ; 18.6.23)]. ישאל השואל מה יעלה בגורל אינטרס הקטינים למלא צרכיהם. האם אין במחיקתה של תביעת המזונות משום פגיעה בקטינים עצמם? על שאלה זו יש להשיב בשלילה, מצבר של נימוקים – מהותיים ודיוניים כאחד. ראשית, מקום בו כאמור לעיל, מחיקתה של תביעה איננה בבחינת מעשה בית דין, על כל המשתמע מכך. שנית, בנסיבות בהן במשך שנים לא מעטות, התנהלותה של האם הובילה לכך שבפועל, ניתן בעיקר (ואולי אך ורק) דגש לצרכיהם החומריים של הקטינים אצל אימם בדמות המשך יישום החלטה זמנית למזונות גרידא. מקום בו האם סיכלה את האפשרות להידרש לצרכיהם הרגשיים וההתפתחותיים בקשר עם אביהם, מחיקת התביעה תביא ולו בכח לאפשרות שצרכים אלה יקבלו גם הם את מקומם הראוי בבחינת טובתם. שכן כידוע, טובתם של קטינים איננה מתמצה אך ורק בשאלה מי יישא בצרכיהם ובאיזה שיעור ; טובת קטינים היא בבחינת אגד שלם של זכויות, צרכים ואינטרסים, שלכל הפחות את מילוי חלקם איננה מאפשרת האם במשך שנים לא מעטות. שלישית, יש לזכור כי תביעת המזונות היא למעשה תביעה כספית לחיוב מתחדש בין הבגירים שבחיי הקטינים. עסקינן בקטינים שגם בהליך שלפני זוכים לייצוג, ועל פי הדין, אין כל מניעה שקטינים יעתרו למילוי צרכיהם החומריים בדמות הגשת תביעה עצמאית למזונות. יותר מכך, בנסיבות שלפני, בהן ממילא הקונפליקט ההורי הוביל למיקוד הפריזמה בראש ובראשונה על עניינם של הקטינים תוך שבית המשפט שב והציע לגורמי הרווחה לשוב ולעשות שימוש בסמכות הקנויה להם בהתאם להוראות חוק הנוער ולבחון הכרזתם כקטינים נזקקים, יותר מסבירה המסקנה שגם השאלה מי יישא בצרכיהם ובאלו שיעורים, תיבחן באמצעות פריזמה ישירה זו, ולא בהמשך ההתכתשות האדברסרית שבין ההורים עצמם. רביעית, כאמור לעיל, מקום בו התנהלותה של האם מעכבת ובפועל מונעת אפשרות לקבוע ממצאי עובדה בכל הנוגע לתובענת האב ובפועל לקבוע מסמרות בשאלות היום-יום מתחום האחריות ההורית, ממילא נמצאת האם מסכלת את האפשרות לקדם את קביעת הממצאים והמסקנות בתובענה שהיא עצמה הגישה. שכן במיוחד בהתחשב בדין החל על עניין ההורים והילדים, חדלונה של תביעת האב לאחריות הורית בהכרח מוביל לחדלון תביעתה של האם למזונות. כל אלה מובילים למסקנה שלהלכה ולמעשה, דווקא במחיקתה של תביעת האם למזונות יש משום פוטנציאל חיובי לעשייה לטובת מכלול צרכיהם, זכויותיהם והאינטרסים של ילדי הצדדים עצמם – והפעם בראש ובראשונה מנקודת מבטם ולא מנקודת מבטם של ההורים. אלה גם ההנמקות שלפיהן, גם אם בעתיד הנראה לעין תוגש תביעה חדשה בעניין מזונות הקטינים, על תביעה שכזו להתנהל "דה-נובו", בראיה ממוקדת צרכי הילדים, ומבלי שהסכסוך ההורי דווקא הוא שיעמוד במרכז. לאם ניתנו התראות רבות לאורך ההליכים. בעת הזו, לאור מכלול האמור לעיל ; לאחר קרוב לארבע שנים מאז החל הליך מזונות הקטינים שהוגש על ידי האם ועוכב בינתיים; לאחר שכלו כל הקיצין והאם מתמידה בהתנהלות שאינה מאפשרת הבניית קשר בין האב לקטינים ; בנסיבות בהן בנקודת הזמן הנוכחית ספק אם מתן היתר להמשיך מאותה נקודה את עתירתה לחיוב האב במזונות עולה בקנה אחד עם חובתה לנהל הליך בתום לב ; בשים לב להוראות תקנות 41 ו- 42 לתקנות סדר הדין האזרחי; באיזון בין האינטרס של האם לבין האינטרס הציבורי כמו גם אינטרס האב עצמו ואינטרס הילדים גם לבסס קשר עם האב – זכות שלעת הזו יש להמשיך וליתן לה בכורה ; וכשאמצעים קודמים שננקטו לא הוכיחו אפקטיביות ; אני מוצא להורות על מחיקת התובענה למזונות קטינים, תלה"מ 42869-03-21. בשים לב להנמקותיי דלעיל ובראי האמור בסיפא לתקנה 41(ג)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, אני קובע כי ככל שתוגש תובענה חדשה בעניינם של מזונות הקטינים, זו תנוהל מראשיתה, ולא מהשלב שבו נמחקה תובענת המזונות שבכותרת. החלטה זו הינה בבחינת פסק דין בתלה"מ 42869-03-21, ואני מורה על סגירת התיק. נוכח מכלול האמור בהחלטה זו כמו גם בהחלטותיי הקודמות, נוכח הנתק המתמשך שבין האב ובין הילדים, והפגיעה הנמשכת בהם, תעביר המזכירות העתק מהחלטתי זו לעו"ס לחוק הנער כמו גם למפקחת המחוזית לחוק הנוער, אשר מתבקשות לבחון – פעם נוספת – את האפשרות להציב את עניינם של הקטינים במוקד, בראי ההליכים הייעודיים מתחום חוק הנוער. בהתחשב במכלול האמור לעיל, שעה שלא מן הנמנע כי עניינם של הקטינים מצריך בחינה בראי חוק הנוער, ככל שהאב לא יפנה בכל בקשה אחרת בתביעת האחריות ההורית עד ליום 10.1.25, בחלוף המועד שנקצב יונח כי גם ההליך הנוסף מוצה, מבלי שיהא בכך למנוע גם מגורמי הרווחה לנקוט בהליכים אחרים על פי חוק הנוער. בנוסף, וככל שהאם לא הסדירה את חלקה בתשלום חוות הדעת למטפלת הגב' Z, תעשה כן ללא דיחוי תוך שמובהר כי מדובר בחיוב בר אכיפה של ממש על כל המשתמע מכך ככל שיידרש. החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחתם. המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים; לאפוטרופא לדין; לעו"ס לחוק נוער ; למפקחת המחוזית לחוק הנוער ; לעו"ס לסדרי דין ולמטפלת הגב' Z. כן תסגור המזכירות את תיק תלה"מ 42869-03-21. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision54830-03-21	["בן שלו"]	[{"judgment_id": "d5cc31ea-3c33-5ba5-a03e-b2f00425a2c1", "file_name": "54830-03-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 84746, "extension": "docx", "display_name": "54830-03-21-קובץ מקורי"}]
132c36df-d442-5486-ba2a-66bf432bfa97	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל-נצרת, שופטת גלית מרגלית ביטון: פס"ד בשתי תביעות האחת ביטול זכויות במקרקעין והשניה בביטול עסקת מתנה (תמ"ש 13801-11-23)	13801-11-23	2025-01-05	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision13801-11-23	["גלית מרגלית ביטון"]	[{"judgment_id": "132c36df-d442-5486-ba2a-66bf432bfa97", "file_name": "13801-11-23.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 93184, "extension": "doc", "display_name": "13801-11-23-קובץ מקורי"}]
11dbe862-848e-5284-b8dc-4cb940263937	ביהמ"ש לענייני משפחה בקרית גת, השופט הבכיר מרדכי (מוטי) לוי: פסד בעניין הפחתת מזונות (תלה"מ 65000-03-23)	65000-03-23	2025-01-04	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	1. לפני תביעה שכותרתה "תביעה להפחתת מזונות". רקע עובדתי: 2. מנישואי התובע והנתבעת (להלן בהתאמה- האב, האם, הצדדים), נולדו להם שני ילדים: ש.ק ילידת 28.4.2007 ו-א.ק יליד 27.10.2011 (להלן בהתאמה- הבת, הבן, הילדים). 3. ביום 18.11.2015 חתמו הצדדים על "הסכם גישור לגירושין" (להלן-ההסכם). בהסכם הוסדרו, בין היתר, זמני השהות עם הילדים וחלקו של האב בתשלום מזונותיהם. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין ביום 30.11.15 ב- תה"ס 44069-11-15. 4. על פי ההסכם הסדרי השהות שהוסכמו קבעו שהאב ישהה עם הילדים "בזמני שגרה" פעמיים בשבוע כולל לינה ובכל סוף שבוע שני מהמסגרת החינוכית ועד למוצאי שבת. כך, נקבעה גם חלוקת זמני שהות לחגים ולחופשות. לעניין חובת האב בתשלום מזונותיהם של הילדים הוסכם שדמי המזונות שישלם האב יעמדו על 4,000 ₪ לחודש (2,000 ₪ עבור כל ילד). סכום זה נקבע "לאחר בחינת כלל הוצאותיהם השוטפות והצפויות של הילדים..." (ס' 42 להסכם) והוא כולל "...את כלל הוצאותיהם השוטפות של הילדים לרבות הוצאות מזון, ביגוד, הנעלה, צהרונים, עד שלא יהיה בהם צורך (אך לא יהיה קיזוז לכשייפסקו), הסעות, ביטוח בריאות, חוג אחד לכל ילד (במחירי מתנ"ס עד כ 200 ₪ בחודש, היה ויבחרו חוג יקר יותר, יתחלקו ההורים בחלקים שווים בהפרש הסכום מעל 200 ₪) תספורת, דמי כיס, וכן את השתתפותו של מ. בתשלומי המדור והוצאות המדור בעבור הילדים, וכיו"ב" (ס' 43 להסכם). עוד סוכם שההורים יישאו בחלקים שווים "...בכל הוצאה נוספת עבור הילדים, שאינה נמנתה (כך במקור) בהוצאות השוטפות דלעיל לרבות..." (ס' 46 להסכם). עיקר טענות האב: 5. יש להפחית את חובת התשלום שלו עבור מזונות הילדים בשל שינויים שהתרחשו מאז החתימה על ההסכם ובהם: שינוי בגיל הקטינים, שינוי בזמני השהות שלו עם הילדים, שינוי באחריות ההורית ושינוי נסיבות הנובעות משינוי בשכרו. האב טען ביחס לרכיבים השונים של השינויים הנטענים כדלקמן: א. שינוי גיל הילדים: במועד החתימה על ההסכם ואישורו הילדים היו בני 4 ו-8. ב. שינוי זמני השהות: לאור שינוי באופי עבודתו (סיים את עבודתו שחייבה נסיעות תכופות לחו"ל ושהייה בחו"ל) הוא עבר להתגורר בסמוך לילדים. משכך, הגיש תביעה לשינוי זמני השהות שלו עם הילדים (תלה"מ 1076-03-21).(להלן-התביעה המאוחרת). במסגרת התביעה המאוחרת הוא והאם הגיעו להסכמות שקיבלו תוקף של פס"ד ביום 23.11.2021. על פי המוסכם ביניהם הורחבו זמני השהות של הילדים עמו באופן שבסופי שבוע, אחת לשבועיים, בו שוהים עמו הילדים הם ילונו אצלו גם במוצאי שבת והוא ישיבם ביום ראשון בבוקר למסגרות החינוכיות. כך, בחגי ישראל בהם שוהים הילדים עמו הם ילונו אצלו גם במוצאי אותו חג ועד למחרת בבוקר עת ישיבם למסגרת החינוך. ג. טען שההסכם לקח בחשבון את אופי עבודתו לעת ההיא שחייב נסיעות רבות לחו"ל ושהייה ממושכת שם. גובה המזונות שנקבע בהסכם התאים למצב בו האם טיפלה בילדים בפועל, סיפקה את צרכיהם ונשאה בהוצאותיהם עת שהה בחו"ל. טען שעל פי ההסכמות המעודכנות לאחר התביעה המאוחרת זמני השהות של הילדים עם כל אחד מההורים שווים. ד. שינוי באחריות ההורית: בסעיף 10 להסכם נקבע ש"מוסכם בין הצדדים כי א. הינה ותהא האם המשמורנית על ילדיהם הקטינים. עם זאת, אין בהגדרה זו כדי למנוע כל יידוע, מעורבות והשפעה של מ. בכל הנוגע לענייני הילדים וקבלת הסכמתו המלאה בכל החלטה משמעותית הנוגעת להם כגון בחירת מקום מגורים, מסגרת חינוכית, חוגים, טיפולים, הוראה תומכת וכיו"ב." בפסק הדין שבתביעה המאוחרת להרחבת זמני השהות נקבע, בין היתר, ש"האחריות ההורית של הצדדים ביחס לילדיהם המשותפים, ... היא משותפת." ה. שינוי בהשתכרות התובע: בשל שינוי במקום עבודתו (בשנת 2020, החברה בה עבד סיימה פרויקט במסגרתו הועסק והוא החל עבודה חדשה בחברת פ.מ.) שכרו עומד על כ-16,000 ₪ והוא אינו זכאי להטבות להן היה זכאי בחברה הקודמת לרבות רכב, שעות נוספות, בונוסים, מניות וכו'. כתוצאה מכך שכרו קטן וחל שינוי נסיבות מהותי ממועד אישור ההסכם. לכן, השארת סך המזונות שהוסכם עליו בהסכם אינה צודקת. מבלי לגרוע באמור יש לו הוצאות מחיה, שכירות כלכלה ועוד. לעומתו, ששכרו פחת, שכרה של האם עלה והיא משתכרת עתה שכר גבוה העומד על סך של כ-12,000 ₪ בחברת ל. ש. . 6. טען ש"לאור הנטען ...וכן בשל השינוי בנסיבות הן מצד חלוקת הזמנים והאחריות ההורית של התובע, והן בשל שינוי נסיבות מהותי בהשתכרותו של התובע מ מבוקש מכב' ביהמ"ש לבטל את חיוב התובע במזונות ולחלופין לפסוק על דרך הצמצום בחיוב דמי המזונות החודשיים". עיקר טענות האם: 7. האם העלתה טענה מקדמית וטענה שהתביעה לא הוגשה כדין: אין בתביעה פרוט של הוצאות הקטינים כנדרש; לא צורף טופס הרצאת פרטים עדכני, ולא צורפו תלושי שכר המעידים על הכנסותיו. לעומת זאת, האב צירף מסמכים לא רלוונטיים. האב לא הצביע על טעם המהווה "שינוי נסיבות מהותי". 8. האם ציינה שדמי המזונות המשולמים על ידי האב בסך 2,000 ₪ לחודש לכל אחד מהילדים על פי ההסכם אינם מכסים את הצרכים הממשיים של הילדים ופירטה הוצאות שאינן כחלק מצרכים הכרחיים ובהם: שכר דירה של דירה שכורה בה היא מתגוררת עם הילדים עומד על דמי שכירות חודשיים בסך של 4,200 ₪ לחודש. כך, דמי אחזקת המדור החודשיים עומדים על סך של 1,444 ₪ לחודש (לפי הפרוט: חשמל 635 ₪; מים 116 ₪; ארנונה 386 ₪; ועד בית 255 ₪; גז 52 ₪). משכך, סך העלות החודשית שהיא נושאת בו למדור ואחזקתו עומד על סך של 5,645 ₪ לחודש. משכך, לו היה האב משתתף כמקובל ב-40% מסך זה היה עליו להשתתף בתשלום סך של 2,258 ₪ לחודש, סכום המהווה יותר ממחצית דמי המזונות שעה שמדובר ברכיבי המדור ואחזקתו בלבד. 9. בהתייחסה לגורמי השינוי שהעלה האב טענה: א. זמני השהות: זמני השהות אינם שווים כטענת האב. הילדים שוהים עם האב 6 ימים מתוך 14 יום. ביתר 8 הימים הם שוהים אתה. השינוי לו טוען האב הוא על תוספת לינה של לילה אחד ("בזמן שגרה") פעם בשבועיים. מדובר בשינוי מינורי כאשר יתר הנטל הכרוך בגידול הילדים מוטל עליה. ב. שכר הצדדים: לא מדובר בשינוי נסיבות, האב לא צירף הרצאת פרטים ותלושי שכר. במועד חתימת ההסכם, האב הרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש. הוא לא ציין מה היה שכרו בעבודתו הקודמת. גם היום פוטנציאל השתכרותו עומד על סך של 40,000 ₪ נטו לחודש: הוא בעל תואר ראשון בפיזיקה, תואר שני באלקטרו-אופטיקה ויש לו ניסיון מקצועי רב. הוא משתכר לא פחות מ- 25,000-20,000 ₪, ממשכורת וממסחר במניות. כך, בבעלותו רכב ואופנוע כבד. היא עובדת בחברת ל. ש. בע"מ וממוצע שכרה עומד על 8,721 ₪ לחודש. ג. אחריות הורית: האחריות ההורית של הצדדים תמיד הייתה משותפת. האם נקבעה כמשמורנית גם בהסכם וגם בהרחבתו כך שלא חל כל שינוי באחריות ההורית. 10. טענה שגובה המזונות עליהם הסכימו בהסכם לא סוכם בהתחשב בנסיעותיו ושהייתו בחו"ל במסגרת עבודתו, אלא משום שעליו לדאוג לצרכי הילדים ובשל פערי השכר המשמעותיים בינו לבינה. 11. לאור האמור, עמדה על בקשתה לדחיית או מחיקת התביעה שכן אינה עומדת בתנאי הסף להגשתה. לא קיים שינוי נסיבות מהותי כנדרש בחוק. ההליך: 12. התיק נקבע לשמיעת הוכחות ליום 24.1.2024 (להלן-הדיון) בו נחקרו הצדדים והם סיכמו טענותיהם בכתב. בין לבין הוריתי לצדדים להגיש לתיק, עובר לדיון, הרצאת פרטים עדכנית ולצרף לה תלושי שכר עדכניים. אלו הוגשו לתיק (האם ביום 3.12.23 והאב ביום 18.12.23). סיכומים: סיכומי האב: 13. בסיכומיו, חזר האב על טיעוניו בכתב התביעה. טען ששכרו פחת ב- 25% לעומת שכרו במועד החתימה על ההסכם. ציין שבדיון טענה האם שיש לו חסכונות כספיים ותיק השקעות, אך אין באלה כדי לשנות מתביעתו להפחית את גובה דמי המזונות שעליו לשלם לילדים. סכומי הכסף שיש לו בחסכונות ובהשקעה אינם רלוונטיים שכן הם אמורים לשמשו ככספי רווחה ופנסיה בהגיעו לגיל הפרישה. הדגיש שבדיון האם אישרה שהתקדמה בתפקידה בעבודה מתפקיד של מקדמת מכירות למנהלת מכירות - קידום שהקנה לה העלאה במשכורת, קרנות השתלמות ורכב צמוד. עוד טען בסיכומיו שלאם הכנסות חודשיות קבועות לחשבונה מעבר למשכורת החודשית מעבודתה. לטענתו, בדיון התברר שהאם הסתירה סכומי כסף הקיימים לה וזמינים לה. כך, טען שסך ההכנסה החודשית של האם עומד על סך של 14,400 ₪ לחודש (ממשכורת חודשית של 9,600 ₪ לחודש, עזרה מאביה במזומן בסך 1,500 ₪ לחודש וכן הוראת קבע לחשבונה בסך 2,270 ₪ לחודש). על אלה יש להוסיף שווי החזקת רכב מהעבודה בסך 3,300 ₪ לחודש. לאור האמור, בנסיבות המקרה יש לבטל את חיובו בתשלום עבור מזונות הילדים ולחלופין לפסוק אותם על דרך הצמצום. סיכומי האם: 14. האם דחתה את טענת האב לשינוי נסיבות מהותי. חזרה על טענתה שזמני השהות אינם שווים, האב לא הוכיח ששכרו פחת מאז החתימה על ההסכם שעה שהוא לא הציג תלושי שכר שלו לתקופה של החתימה על ההסכם. לטענתה האב מפקיד לחשבונו מידי חודש, מלבד משכורתו החודשית מעבודה סכומי כסף הנעים בין 2,000 ₪ לחודש ל- 20,000 ₪ לחודש מחשבון מט"ח הרשום על שמו. מחקירתו בדיון עלה שהוא מחזיק בתיק השקעות בבורסה בסך של 300,000 ₪. הכנסתו לא השתנתה והיא כוללת תוספות שונות לרבות המרת מט"ח ומענק מילואים. בכל מקרה פוטנציאל השתכרותו לא השתנה. בשכרה לא חל גידול משמעותי וכך ביחס ליכולתה הכלכלית. היא מתקיימת משכר עבודתה ודמי מזונות. הסכומים שעליהם הצביע האב שאביה מעביר לה מפעם לפעם הם החזר על הלוואה שלקחה עבור אביה וזו נרשמה על שמה. שכרה הממוצע עומד על סך של 9,597 ₪ לחודש בעוד שכרו של התובע עומד על סך של 16,858 ₪ לחודש (ללא הכנסות מחשבון ה-מט"ח). ביחס לזמני השהות של הילדים עם האב אלו היו רחבים מלכתחילה כבר בעת החתימה על ההסכם. השינוי בעקבות התביעה המאוחרת הוא תוספת לינה של לילה אחד במוצאי שבת פעם בשבועיים. לאור פער ההשתכרות וחלוקת זמני השהות, האב לא הרים את נטל הראיה להוכחת תביעתו ואין כל שינוי נסיבות מהותי המצדיק ביטול ו/או הפחתת דמי המזונות. דיון והכרעה: מסגרת נורמטיבית: 15. הדרך לשינוי דמי מזונות שנקבעו בהסכם נדונה בהרחבה בפסיקה וההלכה היא ששינוי דמי מזונות מוסכמים יעשו במקרים חריגים ובהתרחש שינוי נסיבות מהותי המצדיק את שינוי סכום המזונות ובכדי למנוע עיוות דין של ממש. ב-ע"א 4515/92 שטיין נ' שטיין (13/06/1994) נקבע "...כאשר מדובר על סכום שנקבע בהסכם בין ההורים, אין לשנות את המזונות כפי שנקבעו על נקלה אלא אך ורק במקרים בולטים. הסדר גירושין הוא בדרך כלל בגדר הסדר כולל של נקודות רבות שבמחלוקת ויש לבחון אותן כשלמות אחת; יש להקנות לו יציבות ואמינות כדי לטפח הסדרים מוסכמים בין בני זוג..." (ס' 3 לפסק הדין). משכך נקבע שם שיש צורך ב "...שכנוע חזק שאכן יש שינוי מהותי בנסיבות המצדיקות התערבות במה שהוסכם" (שם). קביעה זו קיבלה ביטוי בפסיקת בתי המשפט (ראו למשל: תמ"ש (נצ) 17732-07-12 י.א. נ' ח.ק.א (06/01/13); תמ"ש 43053-02-12 א.פ. נ' א.ב.פ (17/02/13)). הסכמתו של אב לשלם את דמי המזונות המוסכמים שנקבעו בהסכם מהווה הודאה שלו שסכומים אלו משקפים נאמנה את הצרכים של ילדיו. בתביעה לשינוי סכום מזונות שהוסכם על ידי הצדדים הנטל על אב המבקש להפחיתם להוכיח שהילדים אינם צריכים עוד את הסכומים המוצדקים ועל כן אין לחייבו בתשלומם. (ע"א 259/75 שטראוס נ' שטראוס פ"ד ל (2) 358 (1/03/1976])). השאלה העולה היא על כן האִם הצליח האב להוכיח שהילדים אינם זקוקים לאותו סכום אליו התחייב בהסכם תוך התחשבות בצרכי הילדים ויכולת הוריהם (שם). 16. שינוי מכוחו ניתן וראוי לשנות את דמי המזונות המוסכמים הוא שינוי היורד לשורשו של עניין, שינוי מתמשך אשר יש בו, אם לא ישונה, בכדי להפוך את פסק הדין לבלתי צודק. (ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח (1) 767) 15/04/1984)); תמ"ש (ים) 1828/00 פלוני נ' פלונית (25/5/08)). שינוי שכזה יעשה בזהירות יתרה. שינוי נסיבות מהותי תואר ש"...אין המדובר בשינוי של מה בכך ולכן אין בכלל המשפטי, היוצר אפשרות לדיון חוזר, כדי פתיחת שער רחב המתיר התדיינות חוזרת לעניין המזונות...ההלכה מגבילה ומצמצמת את הדיון החוזר, כאמור, רק לאותם מקרים בהם חל שינוי מהותי בהשוואה למצב שבעבר. שינוי בלתי מהותי על תוצאותיו צריך להיספג על ידי הצדדים...והם חייבים להתאים עצמם למשמעותו בלי לשוב לערכאות". (ע"א 363/81 יואכים (יהויכין) פייגה נ' רועי ברנרד פייגה פ"ד לו (3) 133, (03/061982) פסקה 2 לפסק הדין). הנה כי כן בשלב ראשון יש לבחון את השאלה האם חל שינוי נסיבות מהותי אשר מצדיק את בירור התביעה טרם ייבחנו הצרכים של מושא התביעה. "...אגב בירורה של תביעה לשינוי מזונות במסגרתה נדרשת הוכחה של שינוי נסיבות מהותי, אין בודקים את צרכי הקטינים או את יכולתם הכלכליות של ההורים מבראשית, כי אם את שינוי בנסיבות בלבד. ...לאחרונה אף נקבע בבית המשפט העליון, כי למרות בואה לעולם של הלכת בע"מ 919/15 ...עדיין אין מקום להקל בדרישה להוכחת שינוי נסיבות מהותי בנסיבות לשם דיון מחדש בסוגיית מזונות קטינים, אשר נדונה כבר והוכרעה, בין אם בהסכם בין הורים ובין אם בתוך הליך משפטי: "זאת ועוד, בהתאם לאותו קו דעתי היא ... יש להותיר את מבחן שינוי הנסיבות המהותי על כנו לשם דיון מחדש בחיובי מזונות שנקבעו בפסקי דין חלוטים...(ראו: בע"מ 760/18 פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים האלקטרוניים)" (תלה"מ (ק"ג) 40597-10-20 פלונית נ' פלוני (15.8.2021)). האם חל שינוי נסיבות מהותי: 17. שינוי נסיבות מהותי הוא תלוי הסיטואציה המשפחתית המונחת לפני בית המשפט ואמור להיבחן על פי נסיבותיו של התיק הפרטני הנבחן. למען הסר ספק מהותו של השינוי הנדרש הובהר לצדדים על ידי בית המשפט בעת אישור ההסכם. בפרוטוקול הדיון וטרם מתן פסק דין ציין בית המשפט מפי הצדדים: "אנו מבינים את הסברו של בית המשפט כי לאחר שהסכם זה מקבל תוקף של פסק דין הוא מחייב אותנו לכל דבר ועניין, ולא ניתן לשנותו אלא אם נערוך הסכם בכתב ונביאו לאישור בימ"ש מוסמך, או במקרים נדירים בהם נוגע הדבר לקטינים ולטובתם וחל שינוי בנסיבות, היורד לשורשו של עניין" (תה"ס 44069-11-15 פרוטוקול מיום 30.11.2015 עמ' 1 ש' 16-13). אמור מעתה שבעת החתימה הייתה ברורה לצדדים המסגרת של שינוי ההסכמות שהושגו ביניהם-שינוי הקשור בטובת הקטינים וקיום שינוי נסיבות מהותי היורד לשורשו של עניין. ברי שהפחתת דמי המזונות אינו יכול להיתפס כמשרת את טובתם ועל כן תיבחן שאלת שינוי נסיבות מהותי היורד לשורשו של עניין. סוגית שינוי נסיבות מהותי כבסיס לשינוי ההסכם קיבלה ביטוי גם בס' 67 להסכם בו ויתרו הצדדים האחד לשני על כל תביעה כספית או קניינית הן במישרין או בעקיפין "...למעט כזו הקשורה בענייני הילדים אשר נוצרה בגין שינוי נסיבות מהותי בחיי מי מהם או בחיי הילדים". 18. השינוי הנטען על ידי האב הוא ביחס להסכם מצד אחד והרחבת זמני השהות בתביעה המאוחרת מצד שני. 19. קריאתו של ההסכם מניחה את היסודות לדחיית התביעה של האב על כל נימוקיה. א. אקדים ואומר שברי שהשינוי של גיל הילדים כשלעצמו אינו יכול להיות שינוי שלא ניתן היה לצפות אותו. שמא תמצא לומר שהשינוי בגילם הוא המביא להקטנה בצרכיהם כפי שהוסכמו בהסכם. טענה זו לא נטענה מפורשות וגם אם כן בוודאי שלא הוכחה. יתרה מכך, בסעיפים 43-41 להסכם מובהר שסכום המזונות נקבע על פי בחינת צרכיהם. עד כאן קביעה מקובלת בהסכמים רבים. יחודן של ההסכמות שהסכום שנקבע לגובה המזונות שעל האב לשלם נקבעו "...לאחר בחינת כלל הוצאותיהם השוטפות והצפויות של הילדים..." (ס' 42) . עד כדי כך בחנו הצדדים את גובה המזונות והבנתם שאלו צופי פני עתיד שבסעיף 43 נקבעו הרכיבים שסכום המזונות כולל. בין אותם רכיבים גם "צהרונים עד שלא יהיה צורך בהם". מתוך אותה בחינה של צפייה עתידית בצרכים נצפים של הילדים הוסכם בהסכם שלאחר שיסתיים הצורך בצהרונים "(אך לא יהיה קיזוז לכשייפסקו)". כך, גם ביחס למדור ששולם ע"י הורי האם למספר חודשים קדימה לאחר ההסכם נקבע בס' 44 ש"...לא יחול כל קיזוז או שינוי בדמי המזונות לשם כך". אמור מעתה שגיל הילדים אינו מהווה שינוי נסיבות מהותי כהגדרתו, גם לא במשמעות שביקש האב לטעת בהם. זאת, ועוד. האב טען שדמי המזונות שנקבעו בהסכם שיקפו את תנאי עבודתו לאותה עת שחייבו שהייה בחו"ל. גם טענה זו נסתרת מההסכם עצמו. ס' 56 להסכם קובע "בנוסף, בזמני שהייתו של מ. בחו"ל, בפרקי זמן העולים על שבוע, ישתתף הוא בהוצאות הילדים בסך נוסף של 500 ₪ בעבור כל שבוע היעדרות, החל מהשבוע השני (להלן "דמי שמרטפות"). בהיעדרות הפחותה משבוע, ידאגו ההורים להתחלף בימי שהותם עם הילדים או לדאוג לכל סידור חלופי בו ישהו שניהם עם הילדים. היה ובמצטבר, נעדר מ. יותר מ 6 שבועות בשנה, אזי ישלם מ. גם על השבוע הראשון, החל מהשבוע השביעי בשנה". בפרוטוקול הדיון בו ניתן להסכם תוקף של פסק דין הבהירו הצדדים בהקשר לכך "בהתייחס לסעיף 56- אנו מסכימים כי, בתום כל שנה אנו נערוך את הבדיקה באשר להיעדרות של האב מן הארץ, וככל שאכן יתגלה כי הייתה היעדרות של למעלה משישה שבועות בשנה במצטבר, אזי, את ההתחשבנות הכספית כקבוע בהסכם, נערוך עד לא יאוחר מ- 15 לינואר בכל שנה. בנוסף אנו מבקשים להבהיר כי, ככל שהאב ייעדר מהארץ לתקופה העולה על שבוע אך פחותה משבועיים, אזי, בגין ההיעדרות של מעבר לשבוע, יתווסף לדמי המזונות החלק היחסי כשעבור שבוע הסכום שנקבע הוא 500 ₪." הדברים מדברים בעד עצמם ושומטים את הקרקע תחת טענתו זו של האב. ב. טענה נוספת של האב העומדת בסתירה להסכם היא השינוי באופן האחריות ההורית שלאחר התביעה המאוחרת הפכה משותפת. ההגדרה כשלעצמה אינה מעלה ואינה מורידה. רמת המעורבות של האב בחיי הילדים צוינה בס' 6 להסכם. בסעיף 8 הוסכם "ההורים מבינים כי באמצעות כבוד הדדי וסובלנות זה לדרכה של זו ולהיפך, ייקל בידם לקיים את ההורות המשותפת הרצויה להם ולילדיהם." בסעיף 9 הוסכם ש"שני ההורים גם יחד הינם ויישארו אפוטרופסים הטבעיים והמשותפים של ילדיהם הקטינים." בסעיף 10 הוסכם שהאם "הינה ותהא האם המשמורנית" אך משמורת זו סויגה בהמשך הסעיף "עם זאת, אין בהגדרה זו כדי למנוע כל יידוע, מעורבות והשפעה של מ. בכל הנוגע לענייני הילדים וקבלת הסכמתו המלאה בכל החלטה משמעותית הנוגעת להם כגון בחירת מקום מגורים, מסגרות חינוכיות, חוגים, טיפולים, הוראה תומכת וכיו"ב" – הנה לך פרימת הביטוי אחריות משותפת לחיי המעשה. חיזוק לתובנה זו מתקבל מפסק הדין שבתביעה המאוחרת שם נקבע "מבלי לגרוע מהאמור מאחריותם, זכויותיהם וחובותיהם של ההורים כאפוטרופסיהם של הקטינים, נקבע בזאת כי לצרכים ממסדים וכלפי המוסדות הרשמיים, לרבות לשם קבלת הנחות או הטבות, תיחשב המשמורת הפיזית בידי האם כפי שנקבע בהסכם הגירושין בין הצדדים מיום 18.11.2015 אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בית משפט זה ביום 30.11.2015." מהאמור עולה כאמור תובנה המתבקשת גם מנוסח ההסכם שבין ההורים אחריות הורית משותפת שבית האם הוא בית מרכזי רק לצורך קבלת הטבות והנחות. (פסק דין מיום 23.11.2021 פרוטוקול הדיון עמ' 6 ש' 5-1). הנה כי כן, גם בטענה זו של האב אין בסיס לשינוי מהותי היורד לשורשו של עניין ולמעשה בפועל מבחינת האחריות המשפטית דה פקטו לא חל כל שינוי. ג. טענה נוספת של האב לשינוי נסיבות מהותי היא הוספת לינה של לילה במוצאי שבת אחת לשבועיים. שינוי זה אינו מהווה שינוי מהותי היורד לשורשו של עניין שלא ניתן לצפות אותו. אין בשני לילות אלו בחודש בהם ישנים הילדים עם האב שינוי מהותי ביחס להסכם. נכון, שהוספת שני הלילות בחודש שונו בעקבות התביעה המאוחרת להסדרי השהות המוסכמים בתביעה המאוחרת. נכון שאלו שונו ביחס למועד החתימה על ההסכם. אולם, גם טענה זו של הרחבת זמני שהות אינה מהווה עילה או שינוי נסיבות מהותי המאפשר שינוי בתשלום סכום המזונות המוסכם בהסכם משני טעמים. האחד, בעת הרחבת זמני השהות בתביעה המאוחרת לא סבר האב שיש לכך השפעה על תשלום המזונות. מאז מועד השינוי לא הצביע האב על שינוי ביחס למועד זה וממילא נקודת ההתייחסות לשינוי הנטען, צריכה להיות התביעה המאוחרת. דברים אלו לא נאמרים בחלל ריק. ההבנה שסכום המזונות המוסכם צפה היטב את צרכי הילדים ואין לשנות אותם אלא באותם מקרים העונים לשינוי מהותי המובן לאב נקבע בס' 25 י. להסכם. שם הוסכם: "הגם אם יגיעו הילדים בכל צהריים לביתה של א. לא תתווסף כל תוספת לתשלומי המזונות ממ.". כוונת הצדדים ברורה ביחס לדמי המזונות המוסכמים באופן ששינויים מינוריים שאינם שינויים מהותיים מהמוסכם בהסכם לא יצרו חיוב. היקש מהאמור ביחס לשני לילות של לינה בחודש מתבקש ומבטא את אומד דעת הצדדים כביטויים בהסכם. ד. טענה נוספת של האב היא טענתו לירידה של 25% בשכרו עתה ביחס למועד החתימה על ההסכם. טענה זו לא הוכחה. אין לפני את תלושי השכר המעידים על שכרו לעת החתימה על ההסכם ועל כן לא ניתן לקבל טענתו זו. 21. בשים לב לאמור לעיל ועל פי הפסיקה הנוהגת שחלקה אוזכר לעיל ומשלא הוכח שינוי נסיבות מהותי דין התביעה להידחות. 22. כפי שהוצג לעיל גם לצדדים היה ברור בתחנות השונות של חתימת ההסכם ואישורו ששינוי בהסכם יתאפשר כתוצאה משינוי נסיבות מהותי בחייהם או כזה הקשור בחיי הילדים ובטובתם. משדחיתי את נימוקי האב לשינוי נסיבות מהותי בחייו שלו ומשלא נטען לשינוי מהותי בחיי הילדים דין התביעה להידחות. 23. כאמור, בתביעה כמושא פסק דין זה אין בודקים את צרכי הילדים או את יכולתם הכלכלית של ההורים מלכתחילה. 24. לאור המובא לעיל ולאחר שטענת האב לשינוי נסיבות מהותי נדחתה איני נדרש לבחון את צרכי הילדים. אי הצורך נגזר הן לאור התוצאה אליה הגעתי והן לאור סכום המזונות המשולם ע"י האב הכולל את כלל צרכי הילדים ועומד במבחן הצרכים הנפסקים מקל וחומר לאור שכרו של האב ושכרה של האם. האב לא הראה שיש בהפחתת המזונות כדי לשרת את טובת הילדים מצד אחד ולא הראה שהסכום המשולם על ידו הוא מעבר לצרכיהם מצד שני כך שניתן להפחיתם. אחרית דבר: 25. לאור האמור התביעה נדחית. 26. בכך תם הטיפול בתיק. 27. מתיר פרסום פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים. 28. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 10,000 ₪ . 29. תואיל המזכירות לשלוח פסק הדין לצדדים ולסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision65000-03-23	["מרדכי (מוטי) לוי"]	[{"judgment_id": "11dbe862-848e-5284-b8dc-4cb940263937", "file_name": "65000-03-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 45958, "extension": "docx", "display_name": "65000-03-23- קובץ מקורי"}]
7a169b14-a897-59a3-bfe3-34881bd228a3	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל-נצרת, סג"נ אביבית נחמיאס: פס"ד התרת נישואין בני אותו מין ובני אותה עדה - אין צורך בגירושין על פי הדין דתי (תה"ן 79945-12-24)	79945-12-24	2025-01-05	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision79945-12-24	["אביבית נחמיאס"]	[{"judgment_id": "7a169b14-a897-59a3-bfe3-34881bd228a3", "file_name": "79945-12-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 64512, "extension": "doc", "display_name": "79945-12-24-קובץ מקורי"}]
d53b2b69-1dac-5455-89cf-84594fc12d81	ביהמ"ש לענייני משפחה בקרית גת, השופט הבכיר מרדכי (מוטי) לוי: החלטה בבקשה לביטול פסד (תמ"ש 14868-08-24 )	14868-08-24	2024-12-25	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	לפני בקשה של הנתבע (להלן-המבקש) לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה ביום 26.11.2024 (להלן – פסק הדין). רקע עובדתי נדרש: 1. התביעה היא תביעה של בנו של המבקש (להלן-המשיב) לחייב את אביו המבקש לשלם לו מזונות . 2. כתב התביעה הוגש ביום 6.8.24 ונמסר למבקש ביום 30.9.24. (צורף אישור מסירה) 3. ביום 8.8.24 הוריתי למבקש להגיש כתב הגנה תוך 30 יום ממסירה כדין דהיינו, עד ליום 30.10.24 על פי אישור המסירה אשר צורף. 4. דיון בתביעה נקבע ליום 4.11.24 ונדחה ליום 4.12.24. 5. ביום 13.11.24, משלא הוגש כתב הגנה, ביקש המשיב פסק דין בהעדר הגנה. 6. ביום 17.11.24 הוריתי: "ככל ולא יוגש כתב הגנה עד ליום 21.11.24 ימים (כך במקור) אניח כי אין התנגדות לאמור בכתב התביעה ויינתן פס"ד על פיו. ב"כ התובע ימציא את החלטתי לנתבע ויסרוק אישור מסירה לתיק. ת"פ 24.11.24" 7. לתיק נסרק אישור מסירה מיום 18.11.24 המעיד שהמבקש קיבל את ההחלטה. 8. ביום 26.11.24 לאחר שלא הוגש כתב ההגנה ולא הוגשה בקשה כלשהי של המבקש, ניתן פסק דין על פי המבוקש בכתב התביעה. הבקשה לביטול פסק דין: 9. בקשה לביטול פסק הדין הוגשה על ידי המבקש ביום 18.12.24 (להלן-הבקשה). עיקר טיעוני המבקש בבקשה: 10. הוא איש קשה יום. הוא "הדיוט" בהליכים משפטיים שבתמימות ובחוסר הבנה שגה לחשוב שדי בהופעתו למועד הדיון כדי להציג טיעוניו. הוא לא הבין שעליו להגיש כתב הגנה. מאחר והתביעה עוסקת במזונות של בן בגיר בגיל 20 סכום המזונות שנפסק בפסק הדין בהעדר הגנה מופרך בגובהו. טען שככל ונכון לחייבו בתשלום מזונות למשיב סכום חיובו צריך להיות נמוך בהרבה ויש להעמידו על סך השווה לשליש מסכום מזונות שיכול היה לקבל המשיב בהיותו קטין. פסק הדין שגוי שעה שהתבסס על טענות מטעות, שחלקן שקריות וממוצאות על ידי המשיב ומשכך יש לבטלו ולאפשר למבקש להגיש כתב הגנה. יש לו סיכוי הגנה טובים ולו ביחס לגובה סכום המזונות בו חויב בפסק הדין שהוא בלתי סביר. עיקר טיעוני המשיב לבקשה: 11. יש לסלק את הבקשה על הסף בהיותה חסרת תום לב וחסרת כל טעם ולהורות על חיוב המבקש בהוצאות ותוספת שכ"ט עו"ד. המבקש לא הציג ולו בדל ראיה להגנתו. ממועד ממתן פסק הדין חלף כ-חודש ימים מבלי שהעלה המבקש הסבר לשיהוי זה. המבקש הגדיר עצמו "קשה יום", ככל שטענה זו הייתה נכונה היה המבקש פונה לייצוג באמצעות הלשכה לסיוע המשפטי ולא שוכר שירות של עו"ד פרטי בעלות של אלפי שקלים. המבקש ניסה להתחמק מקבלת כתב התביעה בדואר ולכן, בא כוחו נאלץ לבצע את המסירות של כתבי הטענות וההחלטות בתיק במסירה אישית. על אף שהחלטות בית המשפט הומצאו למבקש כדין הוא בחר שלא לנקוף אצבע חרף חלוף זמן רב של כ-4 חודשים. המשיב התייחס לטענה בדבר גילו הבוגר וציין כי אין בה כדי להפחית את סכום המזונות אותו קבע בית המשפט. דיון והכרעה: 12. נקבע ש"כאשר פסק הדין שניתן במעמד צד אחד הוא פגום- ובדרך כלל נובע הפגם מהיעדר המצאה כדין למבקש- יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה... ביטול כזה נעשה "מתוך חובת הצדק". פסק דין כזה הוא פגום ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין. בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין אפילו פסק דין נכון וצודק אלא בדרך משפטית תקינה... פסק דין שניתן שלא בפני הנתבע, שלא הוכח שהנתבע אמנם הוזמן כדין, חייב בית המשפט לבטלו מתוך חובת הצדק." "כאשר פסק הדין אינו פגום, סמכותו של בית המשפט לבטל את פסק הדין אינה סמכות שבחובה אלא סמכות המסורה לשיקול דעתו. לעניין שיקול הדעת יש להציב את שני המבחנים הבאים: א. סיבת מחדלו של המבקש להתייצב או להתגונן; ב. סיכויי ההצלחה כי הגנתו תתקבל. התשובה לשאלה השנייה היא החשובה יותר." אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה 11 עמ' 677-676). 13. בעניינו, אין מחלוקת שהמבקש ידע על התביעה שהוגשה נגדו. בבקשתו ציין המבקש ש "קיבל לידו את כתב התביעה בהליך שבנדון ומועד דיון בעניינו". כך, המבקש חתם על אישורי המסירה של כתבי הטענות, הבקשות וההחלטות בתיק. לאור זאת אני קובע שפסק הדין ניתן כדין. 14. משעה שפסק הדין ניתן כדין ביטולו אפשרי על פי שיקול דעת של בית המשפט. בבוא בית המשפט להחליט בבקשה לביטול פסק דין על פי שיקול דעת ולא מחובת הצדק, כבמקרה שלפני, על בית המשפט לבחון שני היבטים: האחד, סיבת המחדל והשני, סיכויי ההצלחה בהגנתו (ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי פ"ד ח 395 (1.4.1954); רע"א 1000/17 פלוני נ' פלוני (12/9/2017); תא"ק (ת"א) 25195-01-16 שלמה נרקיס נ' בסיק קרחילי (25.5.2018); הפ"ב (ת"א) 29264-08-17 ד"ר יעקב משה וינברג נ' ארז קרני (28.8.2018)). השאלה השנייה מהותית יותר. א. סיבת המחדל: המבקש טען שהסיבה למחדלו בהגשת כתב ההגנה נעוצה ב"כשל המבקש להבין כי מחויב בהגשת כתב הגנה". עוד טען כי שגה לחשוב כי די בהופעתו למועד הדיון. אני דוחה טענה זו מיני וביה. החלטותיי היו ברורות ולא צריך להיות משפטן על מנת להבין מה מצופה ממך. די אם אפנה לשתי החלטות: האחת מיום 8.8.24 בה הוריתי "...טרם הוגש כתב הגנה וזה יוגש תוך 30 יום מהמצאה כדין ע"י ב"כ התובעת" והחלטה נוספת מיום 17.11.24 שהובאה לעיל ותובא שוב "ככל ולא יוגש כתב הגנה עד ליום 21.11.24 ימים (כך במקור) אניח כי אין התנגדות לאמור בכתב התביעה ויינתן פס"ד על פיו. ב"כ התובע ימציא את החלטתי לנתבע ויסרוק אישור מסירה לתיק. ת"פ 24.11.24". להבנת החלטות אלו, כאמור, אין צורך בהשכלה משפטית וראוי שטענה זו לא עלתה משעלתה. המבקש בחר בכוונת מכוון להתעלם מההחלטות ונזעק לפנות לבית המשפט לאחר מתן פסק הדין. התנהגותו של המשיב מגלה יחס של זלזול והתעלמות מההליך המשפטי, מבית המשפט וחמור מכך התעלמותו מזלזלת במשיב שהוא בנו. נקבע ש "במקרה של נתבע אשר מדעת התעלם מההליך המשפטי וגילה יחס של זלזול כלפי חובתו כבעל דין, רשאי השופט לדחות את הבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, על אף סיכויי הנתבע להצליח בהגנתו" (רע"א 6905/11 גולדנברג בפש"ר נ' רובנר (31/12/2012). ב. סיכויי ההצלחה בהגנת המבקש: טענותיו שפסק הדין שגוי משנשען על "טענות מטעות, בחלקן שקריות וממוצאות," נטענו בעלמא ועל כן לא מצאתי להתייחס אליהן. המבקש ציין שיש לו סיכויי הגנתו גבוהים. טען שיש להורות על ביטול פסק הדין מאחר וסכום המזונות שנפסק גבוה ויש להעמידו על סכום נמוך יותר הא ותו לא. טענה זו כשלעצמה כבסיס לביטול פסק הדין דינה להידחות שכן אין בה ללמד על סיכויי הצלחה בהגנתו לאור מיוחדותו של ההליך שלפני. דרך המלך הייתה לדחות את הבקשה. ברם, מבלי לגרוע בכל המובא לעיל הגם שאין בטענתו לגבי גובה המזונות שנקבעו כמקימה לו את הזכות לביטול פסק הדין, לפנים משורת הדין לא אחסום את זכותו להביא טיעוניו לפני בית המשפט. אחרית דבר: 15. הבקשה לביטול פסק הדין מתקבלת. פסק הדין שניתן בהעדר הגנה בטל. 16. המבקש ישלם למשיב הוצאות ההליך בסך 5,000 ₪ עד ליום 9.1.2025. אישור על התשלום ייסרק לתיק. 17. כתב הגנה יוגש עד ליום 14.1.2025. 18. מתיר פרסום ההחלטה בהסתרת פרטים מזהים. 19. תואיל המזכירות לשלוח ההחלטה לצדדים ולסגור את הבקשה. 20. ת"פ ליום 15.1.2025 ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision14868-08-24	["מרדכי (מוטי) לוי"]	[{"judgment_id": "d53b2b69-1dac-5455-89cf-84594fc12d81", "file_name": "14868-08-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 38255, "extension": "docx", "display_name": "14868-08-24- קובץ מקורי"}]
d185287b-0dce-5c20-8f1a-c77f60f4580b	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריית שמונה, שופט רן ארנון: פס"ד מזונות ל-3קטינים, בניהם קטין נכה (תלה"מ 59938-12-21)	59938-12-21	2025-01-11	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision59938-12-21	["רן ארנון"]	[{"judgment_id": "d185287b-0dce-5c20-8f1a-c77f60f4580b", "file_name": "59938-12-21.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 120832, "extension": "doc", "display_name": "59938-12-21-קובץ מקורי"}]
7b85f35b-4c8d-547f-8e5a-1e1dc86becbf	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, השופט ניר זיתוני: פס"ד בתביעה נזיקית נגד תאגיד אפוטרופסות בגין קבורת המנוחה ללא הודעה לבני המשפחה וטעויות ברישום על המצבה (תמ"ש 45350-09-20)	45350-09-20	2025-01-15	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	עניינו של פסק דין תביעה כספית – נזיקית. רקע עובדתי בקצרה, התביעה במקור הוגשה מטעם התובעות ומטעם מר **** שהוא אחיה של התובעת 1 ( להלן "הבן") . הבן והתובעת 1 הם אחים , בניה ויורשיה של המנוחה (להלן: "המנוחה"). התובעת מס' 2 היא נכדתה של המנוחה ובתה של התובעת 1. הנתבעת הינה עמותה לאפוטרופסות במעמד מלכ"ר. הנתבעת הייתה אפוטרופא לגוף ולרכוש של המנוחה. המנוחה התגוררה בבית אבות, הכולל בית חולים גריאטרי . ביום 21.9.2020 הגישו התובעות והבן תביעה כספית נזיקית על סך 530,000 ₪ כנגד הנתבעת. לשיטת התובעים, התביעה לחיוב הנתבעת הוגשה בגין נזק לא ממוני ופיצוי עונשי בגין אי מסירת הודעה על פטירת המנוחה. התביעה הוגשה לבית המשפט השלום בחיפה. כתב הגנה מטעם הנתבעת הוגש ביום 15.11.2020. ביום 2.3.2021 התקיים דיון בפני בית המשפט השלום בחיפה. ביום 15.3.2023 הוגשה בקשה לתיקון כתב תביעה שהתקבלה בהחלטה מיום 28.3.2021. ביום 15.2.2022 התקיים דיון נוסף בבית המשפט השלום בחיפה. בגמר הדיון ניתנה החלטה על העברת התביעה לסגנית הנשיאה לענייני משפחה, לאחר שנקבע כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. התיק הועבר לטיפולי בהתאם להחלטה מיום 17.2.2022. תצהירים ומסמכים מטעם התובעים הוגשו ביום 2.3.2022. תצהיר מטעם הנתבעת הוגש ביום 29.11.2022. ביום 13.9.2023 התקיים דיון בו נשמעו התובעות ונציגה מטעם הנתבעת. בגמר הדיון ניתנה החלטה על הגשת תצהירים ועל קביעת התיק להוכחות. עוד נקבע בהחלטה כי ב"כ התובעים יודיעו באם בכוונתם למחוק את הבן מרשימת התובעים ולתקן בהתאם את כתב התביעה. בזיקה לאמור בהחלטה, ביום 21.9.2023 הוגש כתב תביעה מתוקן שבו נמחק הבן מרשימת התובעים. תצהיר עדות ראשית מטעם התובעות הוגש ביום 17.11.2023. תצהיר מטעם הנתבעת הוגש ביום 26.11.2023. ביום 28.3.2024 התקיים קדם משפט לאחר הגשת תצהירים. ביום 11.9.2024 התקיימה ישיבת הוכחות בה נחקרו התובעות והעדות שזומנו מטעם הנתבעת – הרכזת מטעם העמותה , עו"ס בית האבות וסמנכ"לית הנתבעת . בגמר הדיון ניתן צו להגשת סיכומים. סיכומי התובעות הוגשו ביום 31.10.2024 . סיכומי הנתבעת הוגשו ביום 5.1.2025. מכאן, נדרשת ההכרעה דנן. תמצית סיכומי התובעות, תביעה זו לא הייתה באה לעולם לו רק לקחה הנתבעת אחריות על המחדל, הייתה מתנצלת ונוקטת גישה פייסנית כלפי משפחה פגועה. משהוגשה התביעה, נכתב כתב הגנה שיקרי, תוקפני, שכולו מהווה טיוח והסתה נגד התובעות, מתנער מאחריות ומתכחש למחדל ולעובדות מוכחות כבר בכתב ההגנה המלא סתירות. כל התביעה מתמקדת בדבר אחד ואחד בלבד, האם ידעה או יכלה לדעת הנתבעת כיצד ליצור קשר עם מי מהתובעות, במקרה זה עם הנכדה ? הידע על קיומה ברור גם ממסמכי הנתבעת, שכן דיברו איתה בטלפון. גם אם לטענתה של הנתבעת לא היה מספר טלפון, היו הזדמנויות לא מעטות להשיגו כפי שהם מחויבים לעשות בהתאם לנוהל האפוטרופוס הכללי, בו הם חייבים להיות בקיאים, הם לא טרחו לעשות כן. כפי שעולה מעדות של סמנכ"לית הנתבעת, המנוחה "נקברה כערירית", היינו כאדם שאין לו כל קרובים או שלא ניתן להשיגם. הייתה "הברקה" של הסמנכ"לית ושל הרכזת, שדיברו איתה במספר הטלפון של הדוד שלה, רעיון מבריק אך מופרך לחלוטין. כפי שיוסבר בהמשך אין לזה כל היתכנות. כתב ההגנה הוגש על התביעה המקורית ולא הוגש כתב הגנה מתוקן בהתאם לכתב התביעה המתוקן . אי לכך קיימים בו חלקים שאינם רלוונטיים לכתב ההגנה המתוקן ולכן אין התייחסות אליהם. רובו, מהווה השמצה אחת גדולה של הנתבעות ושל כתב התביעה. כאשר נוצר הקשר עם הנכדה או בעת ביקוריה, הייתה חובה לבקש את מספר הטלפון שלה ולא לזרוק אמירה סתמית שהיא לא השאירה מספר טלפון . בכלל במכתב, בו נרשמו רק חלק קטן מהביקורים, לא צורפו אסמכתאות לנכונות האמור בו בהקשר לביקורים ולכתובת . שלא לדבר על כך שבמכתב אין כל תאריך, אין צילום של יומן הביקורים. קיימות סתירות בין שלושת המצהירות מטעם הנתבעת . גם עו"ס בית האבות בחקירתה וגם סמנכ"לית הנתבעת , בסיום חקירתה, הודו כי קברו את המנוחה בנוהל " ערירית" חסרת משפחה. היינו , אין למנוחה כל בני משפחה או לחילופין, יש , אך לא ניתנים לאיתור. זו מהות קבורה בנוהל ערירי. עוד מתייחסות התובעות לכתב הטענות שהוגשו מטעם הנתבעת. עוד מפנות התובעות לפסקי דין ולאסמכתאות משפטיות וטוענות כי מדובר על כבוד המת שהינו כבוד המשפחה והוכרה זכותה של המשפחה לקבל פיצוי. פגיעה בכבוד המת אינה בהכרח רק פגיעה פתולוגית. גם אי מתן אפשרות של המשפחה להיות נוכחים בהלוויה ולשבת שבעה הינה פגיעה לא פחותה. סכומי הפיצוי שהתבקשו לא נלקחו מדמיונו של ב"כ התובעות, הם נלקחו מהתקדימים המשפטיים, כפי שמופיעים בפסקי הדין. בבוא בית המשפט לקבוע את גובה הפיצוי, מן הראוי היה להתייחס לכל ניסיונות הטיוח והשקרים, של ב"כ הנתבעת ושל שלושת המצהירות, תחת להודות במחדל. בית המשפט מתבקש בזאת לקבל את התביעה במלואה ולפסוק הוצאות התואמות את המאמץ, את האגרה הגבוהה והשעות הרבות שהושקעו בתביעה זו. תמצית טענות הנתבעת, התביעה דנן היא אחת מהתובענות אשר ראוי היה כי לא באה לעולם מלכתחילה. עסקינן בניסיון נואל להטיח על הנתבעת מחדלים ארוכי שנים בשמירת קשר סביר בין קרובי המשפחה של המנוחה לבין המנוחה עצמה תוך חיובה בגין תוצאות קשר משפחתי רעוע זה, במקרה הטוב. המדובר בטענה בתחום דיני הנזיקין לפיה הנתבעת לא מילאה נאמנה את תפקידה, כאפוטרופוס של המנוחה, כאשר לא עדכנה את קרובי משפחת המנוחה אודות פטירתה, מועד קבורתה ואזכרתה. בגין אלה דורשים קרובי המנוחה פיצויים בגובה מאות אלפי שקלים, ויחס פיצוי כולל של 530,000 ₪. אף מבלי להיכנס לעובי הקורה, עולה השאלה הראשונית האם זו אחריות הנתבעת כאפוטרופסית של המנוחה, לדאוג לעדכן את קרובי המנוחה בדבר מצבה הרפואי או אודות פטירתה או שמא (לפי ההיגיון הסביר והשכל הישר) זוהי משימה המונחת על כתפיהם של קרובי המשפחה . בעניין זה יצוין כי דבר אשפוזה ומצבה הרפואי (כולל פטירתה) אינם עניין סודי הנשמר רק אצל המוסדות הרפואיים והנתבעת, אלא מידע שכל קרוב משפחה יכול לקבל על נקלה, בשיחת טלפון או בביקור אצל המנוחה. שאלה שנייה שיש לשאול, האם זה מתפקידה של הנתבעת כאפוטרופסית, לפעול באופן אקטיבי, לחקור ולדרוש, על מנת לאתר את קרוביה של המנוחה, ולעדכן אותם (במיוחד כאשר הם אינם טורחים להיות בקשר עם הנתבעת / המנוחה). השאלה השנייה אינה סתם שאלה מוסרית או משפטית ויש מאחוריה גם אלמנט כלכלי ברור . הנתבעת הינה עמותה הפועלת בתחום האפוטרופסות ומנהלת מאות תיקים כגון אלה במינוי בתי המשפט. פעולות חקירה ובדיקה כגון אלה עולה כסף רב, שהינה הוצאה שאמורה להתגלגל אל כתפי האנשים הממנים את העמותה כאפוטרופוס. שאלה שלישית ראשונית שיש להעלות, הינה האם בכלל ניתן לדון בעניינים כגון דא, שאינם משפטיים בעליל, אלא אישיים –רגשיים. הלכה למעשה, דורשים התובעות פיצוי בגין אובדן היכולת להשתתף בהלווייתה של המנוחה. במקרה דנן, לאור הראיות שהוגשו, ניכר כי טיב היחסים בין התובעות למנוחה היה רעוע, במקרה הטוב. לפיכך, השאלה האם התובעות היו אכן טורחות להתייצב לטקס ההלוויה של המנוחה, הינה לכל היותר שאלה תיאורטית בלבד, הרחוקה מאוד מוודאות כלשהי מקום בו הוכח כי על אף שידעו על הפטירה, ובטרם מלאת 30 לפטירה – לא ערכו למנוחה כל אזכרה במלאת 30 לפטירתה. התביעה נשענת על מספר רבדים של בעיות מורכבות בעצם הגשתה וקיומה . מעיון בחומר הראיות ובסיכומי התובעות, נראה כי התובעות לא פתרו בעיות אלה. התביעה הוגשה ע"י שני ילדיה של המנוחה ונכדתה. בהמשך , כפי שפעל לכל אורך הדרך בחייה של המנוחה, הבן זנח את התביעה ונותרו רק הבת והנכדה. הנתבעת התייחסה לרקע העובדתי כפי שהביאו התובעות. נטען כי אין חולק כי המנוחה הייתה מאושפזת זמן ממושך בבית חולים סיעודי ב * וכי נפטרה במהלך שהותה בבית החולים ביום **. המנוחה הייתה לאורך שנים בטרם פטירתה במצב סיעודי, סובלת מדמנציה מתקדמת, ואיננה מסוגלת להתנייד, ואף לקום ממיטתה. הנתבעת מונתה כאפוטרופסית על גופה ורכושה של המנוחה, בהחלטת בית המשפט מיום 8.2.2016 בתיק א"פ 14584-02-16. יודגש כי המינוי החל לצורך קבלת טיפול רפואי דחוף לאחר שלא נמצא כל קרוב משפחה אותו ניתן היה למנות כאפוטרופוס על המנוחה או לקבל את הסכמתו לבצע במנוחה את הטיפול הרפואי הדחוף. המנוחה אושפזה בבית חולים נהריה ביום *** בעקבות דלקת ריאות ונפטרה חמישה ימים מאוחר יותר בעודה מאושפזת ביום **. את הידיעה אודות הפטירה, קיבלה הנתבעת מבית החולים בערב יום הפטירה. נציגת הנתבעת ניסתה להשיג את בן המנוחה טלפונית מספר פעמים אך ללא הצלחה. פרטי איש הקשר היחידים שהיו אצל הנתבעת ובבית האבות בו שהתה המנוחה טרם פטירתה, היו הפרטים של הבן בלבד . בשנים שטרם פטירתה, היו התובעים המקוריים חלקם מנותקים מהמנוחה, וחלקם מבקרים אותה לעיתים רחוקות מאוד. לפי מרשמי בית האבות חדלו התובעים לבקר את המנוחה כלל החל משנת 2018 . איש מהם לא טרח להשאיר פרטי קשר בבית האבות ו/או אצל הנתבעת על מנת שניתן יהא להתקשר אליהם במידת הצורך. תשומת לב תופנה למכתב מיום 18.10.2020 שם הובהר כי הבן ביקש בשעתו שלא להתמנות כאפוטרופוס, ואיננו מעוניין לשתף כל פעולה בנושא המנוחה. עוד נמסר לבית האבות, כי בת המנוחה , התובעת 1 , מתגוררת בחו"ל ומנותקת קשר, ולא נמסר דבר וחצי דבר אודות הנכדה. עוד עולה ממכתב בית האבות, כי לפי רישומיהם (המדובר בבית אבות מסודר בו יש שומר בכניסה המקפיד לרשום את שמות המבקרים) לאורך השנים 2014-2018 ביקרו התובעים במאוחד בסה"כ 17 פעמים בלבד , תוך נתק מוחלט החל משנת 2018. עו"ס בית האבות אף ציינה במכתבה הנ"ל ובהמשך בעדותה בבית המשפט כי באחד מהניסיונות להשיג טלפונית את הבן, השיבה לטלפון שלו התובעת 2 שציינה כי הבן לא יענה לטלפון וכי היא זו שתהיה עמם קשר . חרף האמור הנכדה לא מסרה מספר טלפון משלה, ויצרה נתק מול בית האבות לאחר הביקור האחרון שלה את המנוחה ביום 16.12.16 . הנתק האמור גם גובה בתקשורת בין עו"ס בית האבות לנציגת הנתבעת מיום הפטירה (נספח 3 לכתב ההגנה) ממנו עולה כי ביום הפטירה נעשו ניסיונות לעדכן את הבן אולם זה כהרגלו לא טרח לענות לשיחות הטלפון, וסינן את בית האבות כפי שנהג לעשות. כפי שהובהר ועוגן בראיות ( נספח 4 לכתב ההגנה) ביום שבת ה *** ( לאחר פטירת המנוחה ) התקשרה הנכדה אל רכזת הנתבעת וזו ענתה לה למרות שמדובר ביום מנוחה שלה. הרכזת הסבירה לנכדה כי איננה במשרד ביום שבת, ולפיכך, ביקשה כי הנכדה תיצור עימה קשר ביום ראשון, כאשר תהיה במשרדה מול החומר הרלוונטי. למחרת ביום ראשון, שלחה הנכדה הודעת ווטסאפ וזו השיבה לה לאחר 4 דקות, בניגוד לטענות השווא שעלו בתביעה. נכונה אמנם העובדה שלא היה בידי רכזת הנתבעת למסור טלפונית פרטים אישיים ביחס למנוחה, כולל מקום הקבורה, בהעדר הזדהות נאותה . הנכדה לא העבירה אסמכתא לקשר המשפחתי אלא ניהלה שיחת טלפון בלבד, לפיכך לא הייתה מסוגלת לעדכן בכך את הנכדה. עם זאת, דבר לא מנע מהתובעות לבצע שיחת טלפון אחת לחברה קדישא **, ולקבל את מקום הקבורה. בכל מקרה, אילו הייתה רכזת הנתבעת מוסרת פרטים אישיים של המנוחה לפי שיחה טלפונית, ללא הזדהות נכונה של הפונה, הייתה מועלת בתפקידה וחשופה לתביעות לגיטימיות. לעניין הזמנת המצבה, הרי שהנתבעת עשתה כך מתוך כבוד ודאגה, ולאחר שראתה כי איש מקרוביה של המנוחה לא טרח לפנות ו/או ליזום את הדבר. לאחר שיצרה הנכדה קשר טלפוני עם רכזת הנתבעת, העבירה הרכזת את מספר הטלפון של הנכדה לקבלן המצבות (שעדיין היה בשלבי בניית המצבה), וזה קבע פגישה עם הנכדה לפני השלמת העבודה, אולם מי מהתובעים המקוריים , לא טרח להגיע לפגישה . לפיכך, קבלן המצבות השלים את העבודה לפי הנתונים שבפנינו. בניגוד לטענות שהועלו בתביעה, שם המנוחה הינו "יי" ולא "ייי" ואביה מעולם לא היה תושב ישראל ושמו מעולם לא תורגם רשמית לעברית כך שהתרגום לצורך הרישום על המצבה, בוצע למיטב השמיעה של השם הרוסי. בכל מקרה הנתבעת לא ידעה, וגם לא אמורה הייתה לדעת, כי העיברות הנכון (כביכול) של השם הרוסי הינו "ייי" ולא "יי". התובעים זנחו בראיותיהם טענה זו בדבר הטעות לכאורה בכיתוב על המצבה ובכל מקרה לא הוכח מהו הכיתוב הנכון. יתרה מכך, התובעים לא תיקנו עד היום את הכיתוב אשר גרם להם לעוול כה נוראי, ואף לא טרחו לברר מהי עלות התיקון המסתכמת בכמה מאות שקלים בודדים. הלכה למעשה כל הבחינה של טענות התביעה, אף בחינה מקלה ביותר, איננה מקימה זכות תביעה ממשית, וכל הראיות מצביעות על כך שהנתבעת פעלה כשורה, כמתחייב ממנה תחת המידע שעמד לרשותה וללא פגיעה בזכויות איש. הנתבעת התייחסה לגרסאות שהעלו התובעות. נטען כי אין חולק שהתובעות ידעו על הזמנת המצבה עוד לפני שהוצבה מעל הקבר. לפיכך, תמוהה מאוד הטענה לפיה נבצר מהן לקיים למנוחה אזכרה ו/או כי "באשמת" הנתבעת לא זכו לטקס גילויי מצבה. מהאמור עולה תמונה ברורה של משפחה שביקרה את המנוחה לעתים רחוקות, ורק כאשר הדבר היה נוח מבחינתם. זאת אל מול דו"ח מסודר של בית האבות, שגובה פרטים מכל מי שנכנס וחייב לעבור דרך דלפק הקבלה . עוד כי התובעים המקוריים ביקרו את המנוחה יחד 17 פעמים, וכי החל משנת 2018 לא טרחו לבקרה כלל . הדבר לא נסתר בכל דרך סבירה. התובעים ניסו נואשות לצייר תמונה אחרת – של משפחה חמה ודואגת אך בעדויותיהם קיימות סתירות רבות מאוד. הבן ניתק כל מגע מהתיק . התובעות לא היו מסוגלות אפילו לזכור היכן מוקמה המנוחה בבית האבות, מתי היו הביקורים, או אפילו באילו ימים. אם התובעות היו כה דואגות למנוחה, מדוע לאורך השנים לא טרחו לעדכן את בית האבות ביחס לקיומן, מדוע לא מסרו פרטי אנשי קשר לבית האבות, ומדוע לא טרחו לעדכן בקיומן את הנתבעת כאפוטרופסית, למרות שהיו מודעות לקיומה ולתפקידה. עו"סית בית האבות טענה כי פעם אחת כשהתקשרה אל הטלפון של הבן, ענתה התובעת 2, טענה שהיא הנכדה, אך לא מסרה פרטים . בזה תם ונשלם כל הקשר עמה עד לאחר פטירת המנוחה. מי מהתובעות לא טרחו להסביר, מדוע לא ביקשו ליטול על עצמן את תפקיד האפוטרופוס של המנוחה, ומדוע הדאגה " העמוקה" נולדה פתאום רק לאחר שגילו באקראי כי המנוחה כבר איננה בחיים. אם לא די בכך, עדיין נותרו בגדר תעלומה, שאלות מהותיות כגון מדוע לא התקיים טקס אזכרה למנוחה (למרות שיום ה- 30 לפטירה היה ידוע לתובעות היטב). יוזכר כי טקס האזכרה היה כה "מהותי" לתובעים עד כדי שהוא מהווה אחד מראשי הנזק בתביעתם המנופחת. עוד לא ברורה התעלומה, אם השגיאה בשמות על המצבה (אותן 2 אותיות "י" חסרות) הייתה כה מהותית, והן נפגעו מכך בצורה כה "אנושה" המצדיקה פיצוי, מדוע לא טרחו לתקן את העניין עד היום, ואף לא טרחו לברר מה העלות של תיקון מינורי כגון זה. חייבת לעלות השאלה מה היה מצופה מהנתבעת לעשות בעת קבלת הודעת בית החולים כי המנוחה נפטרה, ואיש הקשר היחיד, הבן, מסנן את ניסיונותיהם להשיגו. הלכה למעשה וגם לאחר ההליך המשפטי הארוך, עדיין לא ברור לנתבעת כיצד הייתה מסוגלת לפעול אחרת, ברמת הסבירות, על מנת לכסות מחדלי התובעים המקוריים עצמם. בעניין זה עמדת הנתבעת כי יש מקום להעדיף את גרסת גורם אובייקטיבי, על גרסתם הסובייקטיבית של התובעים. בעניין זה יופנה בית המשפט לגרסת העו"ס של בית האבות בתצהירה מיום 26.11.2023 ובעדותה בבית המשפט. בית האבות איננו צד להליך ולפיכך, אין לו אינטרס להעיד לטובת מי מהצדדים. בתצהיר העו"ס הובהר היטב כי זו קיבלה את המנוחה לבית האבות, ליוותה אותה לאורך שנות שהותה בו וכי הגיעה ללא כל ליווי משפחתי. השערת בית האבות (לפי ניסיונו רב השנים) הינה כי הסיבה לכך הינה ניכור של המשפחה. העו"ס הבהירה כי המידע שעמד לרשותה הינו של בן מנותק קשר, בת המצויה בחו"ל, וללא קרובי משפחה אחרים. הקשר עם הנכדה נוצר פעם אחת באקראי, בניסיון להתקשר לתובעת וזו לא טרחה למסור פרטים ו/או טלפון. לפי גרסתה של עו"ס בית האבות, הייתה זו התובעת (הנכדה) שביקשה שלא להיות בקשר. לפי גרסת העו"ס של בית האבות, עם פטירת המנוחה נמסרו לנתבעת פרטי הבן בלבד שהיה מנותק קשר ממילא. כך שגם אם בית האבות ידע על קיומה של נכדה כלשהי המסרבת לקשר, הדבר לא הועבר לידיעת הנתבעת . לפיכך לא ברור מדוע מואשמת הנתבעת בכך שלא ידעה שיש ליצור קשר עם נכדה כלשהי. גם לפי עדותה האובייקטיבית של עו"סית בית האבות, שאיננה צד לתיק, משפחה המנוחה הייתה מנותקת קשר, למעט מספר ביקורים ספורדיים לאורך השנים שקדמו לשנת 2018 ומאז שנת 2018 היו מנותקי קשר לחלוטין. פרטי הקשר של בית האבות לא כלל את התובעות אלא רק את פרטי הבן. דו"חות הביקורים חשופים לעיון כב' בית המשפט וכן עדות העו"סיות . מהם עולה כי התובעים המקוריים מנותקי קשר מהמנוחה מאז שנת 2018 . לפיכך לא ברור כיצד ומדוע עליו להעדיף את הגרסה בע"פ של התובעות, לפיה, הגיעו מעת לעת לבקר את המנוחה, תמיד תוך הסתננות ומבלי לתעד את הביקור בדלפק הכניסה לבית האבות כנדרש, בימים ובמועדים לא ברורים (אשר נסתרו בגרסאות התובעות). המדובר בתמונה ברורה של נתק תקשורת רב שנים. באשר לנזקים בגינם דורשים התובעים פיצוי, נטען כי גם אם נניח כי עדיין נותרה תלויה ועומדת בתיק סוגיית "הנזק" שנגרם טכנית – מושגית, וחובת הזהירות הקונקרטית, אשר נדונו בסיכומים אלה, לא נראה כי התובעות הצליחו להוכיח כי נגרם להן נזק כלשהו, ככל ש"נמנע" מהן להשתתף בטקס ההלוויה או בגלל שנפלו 2 שגיאות דפוס (לדעתם) במצבת המנוחה (אין כל כוונה להיכנס לסוגיית "הנזק" באי קיום אזכרה, שעת שהתובעות אישרו כי ידעו על מועד ה – 30 מראש, אך בחרו במודע שלא לקיים את טקס האזכרה). לעניין הפגיעה "בנפשן" של התובעות, שעה שלא השתתפו בטקס ההלוויה, הרי שלא ברור כיצד ניתן לקצוב נזק, ואם היה הדבר בנפשם של התובעים, דבר לא מנע לקיים טקס נוסף בסמוך לפטירה, ועוד לפני הצבת המצבה. סיכומו של דבר, לסיכום הדברים ולמען הסדר הטוב, תטען הנתבעת כי התביעה לא הייתה צריכה להיות מוגשת מלכתחילה והינה כל כולה, ניסיון חסר תום לב להתעשר שלא כדין. הלכה למעשה, התובעות לא הצליחו להוכיח כי נפל פגם בהתנהלות הנתבעת בעניין המנוחה. הנתבעת הינה תאגיד לענייני אפוטרופסות, המטפלת כדבעי במאות חסרי ישע. עובדיה עושים עבודת קודש של ממש. מטופלים אצלה מאות מקרים, ללא דופי, תחת פיקוח אדוק של האפו"כ ותחת פיקוח של בית המשפט. גם במקרה זה, דאגה הנתבעת למנוחה בחייה עת נזנחה ע"י משפחתה. גם לאחר לכתה לבית עולמים דאגה לה הנתבעת . אשר על כן, עותרת הנתבעת מבית המשפט להורות על דחיית התביעה תוך חיוב התובעות ביחד ולחוד בהוצאות משפט, ובמקרה דנן ראוי לפסוק הוצאות משפט לדוגמא, בגין ניהול הליך תוך בזבוז זמנם היקר של בית המשפט ושל הנתבעת כאחד. דיון והכרעה, לאחר שעיינתי ושקלתי טענות הצדדים, לאור התרשמותי מעדותם של הצדדים ושל העדים שנחקרו ועל יסוד כל התשתית העובדתית שהונחה בפני, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. מיד יפורטו הנימוקים. באשר לטענות התובעת 1 כי היא לא ידעה כי למנוחה אפוטרופוס, אינני סבור כי טענות מסוג זה מסייעות לתובעות. ער אני לתשובתה של התובעת בכך שהיא לא ידעה כי למנוחה מונה אפוטרופוס וכי לכל היותר מדובר בשירות סוציאלי [ש' 4-5 בעמ' 17]. אינני סבור כי אי ידיעת התובעת באשר למהות וטיב המינוי, מצדיק הטלת מלוא האחריות על הנתבעת שכן גם אם היה מקום ללכת על פי גישת התובעות, עדיין היה מתחייב מהן לברר ולבדוק את מהות וטיב הייצוג / השירות הסוציאלי שיש למנוחה. טענת התובעות לפיהן, לא ידעו כי מדובר במינוי אפוטרופוס , אין בה לשחרר אותן מהחובות המוטלות עליהן ובטח לא להטיל את מלוא האחריות על הנתבעת. אף גרסתה של התובעת 1 בעניין זה אינה עקבית שכן בהמשך עדותה ניתן להבין כי היא ידעה כי למנוחה מונה אפוטרופוס. להלן חלק רלוונטי מעדותה של התובעת 1 " ש. את כותבת בסעיף 4 לתצהירך שנאמר לך שמונה לאמא שלך אפוטרופוס מטעם המדינה. מי אמר לך את זה? ת. עובדת סוציאלית אמרה לי ... הערת בית המשפט: ... ת. המשך תשובה לשאלה הקודמת בה נשאלתי מי אמר לי שמונה לאימי אפוטרופוס תשובתי היא הבת. ש. מה היא בדיוק אמרה לך? תסבירי לנו ת. אני לא יודעת מה זה אפוטרופוס. עובדת סוציאלית שאני מדברת עליה היא עובדת סוציאלית של המדינה כפי שאני מכירה באוקראינה..." [ש' 6-18 בעמ' 18]. לגבי עדכון פרטי התובעת 2 במקום הבן, בעניין זה רכזת הנתבעת העידה כי מטעמה נעשו המון ניסיונות להתקשר למספר הטלפון של הבן אך המספר לא היה זמין. עוד העידה כי היא שאלה את בית האבות ולבית האבות לא היה מספר טלפון אחר [ראה עדותה העדה רכזת העמותה ב ש' 5-10 בעמ' 30]. עוד אציין כי לא שוכנעתי כי אכן עלה בידי התובעת 2 להוכיח כי הייתה מטעמה פניה לעדכון פרטי יצירת הקשר , שכן התובעת 2 לא הוכיחה טענותיה בעניין זה , קרי היא לא הציגה כל פניה או מכתב בעניין זה. על כן, מקבל אני את גרסתה של רכזת הנתבעת על כך שלא הייתה פניה זו. בעניין זה נשאלה העדה " ש. האם היית מודעת שהנכדה אמרה לא ליצור קשר עם הבן כי הוא לא יענה ויש ליצור קשר איתה ת. לא" [ש' 11-13 בעמ' 30]. גרסתה של רכזת העמותה מקבל חיזוק גם בעדותה של עו"ס בית האבות . מדובר בצד ניטרלי ואובייקטיבי במובן זה שלא הוגשה תביעה נגד בית האבות . מכאן, אני מעניק משקל מכריע לגרסתה העובדתית של עו"ס בית האבות המתיישבת עם שאר העדויות בתיק. נוכח פירוט הפעולות והבירורים שעשתה העו"ס ובשים לב לכך שהאפוט' מחויבת לעבוד מול הנתבעת בהיותה האפוטרופוס , וכי פרטי יצירת הקשר המעודכנים ברישומי בית האבות הם של הבן וכי מטעם העו"ס נעשו ניסיונות ליצור קשר עם הבן , אזי דומני כי עו"ס בית האבות נקטה בכל האמצעים שעמדו לרשותה . לגבי עדכון פרטי הנכדה ליצירת קשר, ככל ואכן התובעת 2 ביקשה לעדכן את פרטי יצירת הקשר , אזי לא ברור מדוע לא נעשה כל ניסיון למסור את הפרטים לעו"ס בית האבות . יש לזכור כי התובעת 2 לא הוכיחה טענותיה בעניין זה ולא הוכיחה כי אכן היא ביקשה מהעו"ס לעדכן את פרטיה. גם על פי עדותה של עו"ס בית האבות מתקשה אני לקבל כל הסבר ענייני המניח את הדעת לסירובה של העו"ס לעדכן פרטים ככל ואכן היו נמסרים לה על ידי התובעת 2. יש לזכור כי למנוחה מונתה הנתבעת שהיא גוף חיצוני כאפוטרופוס, דבר המחזק את טענות הנתבעת לכך שהמנוחה הייתה במצב של ערירית. בעניין זה נשאלה סמנכ"לית הנתבעת - " ש. העובדה שהעו"ס יצרה קשר עם הנכדה, זה עדיין מגדיר אותה ערירית? ת. ההגדרה של ערירית זו הגדרה של אדם שאין לו אף קרוב משפחה לא מקרבה ראשונה ולא שנייה. אני מפנה אותך למילה כ- ערירית. מכיוון שבני המשפחה עלומים מבחינתנו התייחסנו אליה כערירית. ש. מכאן נובעת כל הצרה שנפלתם אליה. האם כשהיא נקברה היא נקברה כערירית, נוהל הקבורה נעשה כערירית? ת. כן". עם זאת, אכן יש ממש בטענות הנתבעת בכל הנוגע לטיב הקשר המשפחתי "הרעוע" בין התובעות לבין המנוחה. עוד הבאתי בחשבון כי לא רק שהתובעות לא ידעו להעיד במדויק כמה פעמים בהן הן ביקרו את המנוחה , אלא שגם לא שוכנעתי כי עלה בידיהן לסתור את התיעוד שהוצג בעניין הביקורים. התובעות לא טרחו לזמן מי מבית האבות שיש בו בכדי לסתור את המידע הנלמד מהתיעוד. האמור לעיל מחזק טענות הנתבעת בכל הנוגע לקשר המשפחתי שהיה בין המנוחה לבין התובעות. יש לזכור כי נטל ההוכחה קרי הנטל להוכיח את כל רכיבי התביעה מוטל על הצד הטוען לכך . במקרה דנן, הנטל מוטל על התובעות. התובעת 2 בעצמה לא ידעה להעיד מתי נודע לה במדויק מתי מונה למנוחה אפוטרופוס. בעניין זה נשאלה " מתי הבנת שלסבתא יש אפוט'?" והיא ענתה " אז כמו שאמרתי לפני זה, כמו שהסבירו לי שהיא נכנסת למוסד מדיני ובתחילה חשבתי שזה תחת בית אבות. אבל בהמשך ואני לא זוכרת מתי הבנתי שמינו לה אפוט' " [ש' 28-30 בעמ' 23]. אף אחרי שהתובעת 2 ידעה כי לסבתה מונה אפוטרופוס היא לא טרחה לפנות לאפוטרופוס [ראה עדות התובעת 2 בש' 1-4 בעמ' 24]. התובעות לא זימנו עדים מטעמן כגון אנשי הצוות או מי מטעם בית האבות . התובעות לא הציגו כל אסמכתא שיכולה ללמד על פניות כלשהן שנעשו לנתבעת או לבית האבות על מנת לעדכן את פרטי יצירת הקשר המופיעים ברישומי בית האבות. מחדלי התובעות אינם מצדיקים להטיל את מלוא האחריות על הנתבעת. כמו כן, אין להתעלם מהקשיים שעלו מהסבריה של נציגת העמותה שכן היא לא ידעה להבהיר מדוע עצם העובדה כי למנוחה היו ביקורים מצד התובעות , אין בו בכדי להשפיע על הגדרת המנוחה כערירית. תשובת הנציגה בעניין זה אינה מספקת בעיני. כך נשאלה נציגת הנתבעת בעניין זה " ש. זה שהיה קשר עם הנכדה וזה שהם ביקרו, הנכדה, האמא ביקרו אותה ולא חשוב כמה פעמים. עדיין זה לא שכנע אתכם שיש לה קרובי משפחה? ת. אני חוזרת שוב על דבריי, מכיוון שלא היה טלפון או כל דרך קשר עם הבת והנכדה וגם לא עם הבן למרות שהיה לנו את הטלפון. וגם לא היה עם הבן כיוון שלא ענה לטלפונים, המשכנו להתייחס אליה כערירית על אף המידע על הביקורים שהוצגו פה" [ש' 16-28 בעמ' 34]. לדעתי, כאן היה מצופה ואף מתחייב מהנתבעת לפעול להביא בחשבון קיומם של ביקורים מטעם בני משפחתה של התובעת , גם אם אין מדובר בביקורים שהם בתדירות גבוהה ולנצל ביקורים אלה כדי לבקש מבית האבות לבקש פרטים ליציאת קשר מכל בן משפחה שמבקר את המנוחה בבית האבות . נימוק זה הביא אותי לקבל באופן חלקי את התביעה. עוד הבאתי את מחדלי הנתבעת כפי שהדבר עולה מעדותה של נציגת הנתבעת בכל הנוגע לאי יישום הוראות הנוהל עליו נשאלה ונחקרה. להלן חלק רלוונטי מעדותה של נציגת הנתבעת " ש. האם במסגרת תפקידך כסמנכ"לית העמותה, את לא צריכה לוודא שיוצרים קשר עם בני משפחה, או במייל או בטלפון או בדואר רשום? ת. הנוהל בסעיף 77 א2 אומר שישלח התאגיד מכתב, כיצד אשלח מכתב אם אין בידי שום דרכי קשר? ש. בשיחה הראשונית בקליטה הבן היה נוכח, תפקידכם היה לקחת ממנו כתובת כי לקחתם טלפון. האם לקחתם ממנו כתובת? ת. אינני יודעת אם לקחו כתובת אבל הבן אמר לא להתקשר אליי, אני לא רוצה שום קשר בעניינה של אמא שלי. והדבר אף נכתב בתסקיר. ש.האם בורר בשיחה שהייתה מה הכתובת של הנכדה, הבת, האם יש מייל ומספר טלפון. ניסיתם לברר בהתאם לנוהל את הדברים? אם עשיתם איפה התיעוד? ת. אינני יודעת אם הרכזת עשתה את זה, אם היא שאלה את השאלה. אני יודעת שבידינו לא היה שום דרכי התקשרות עם המשפחה. ש.הרכזת שייכת לעמותה ת. כן ש.מי שמדבר עם הלקוח הוא ההנהלה. אם הרכזת לא דיווחה למעלה זו פאשלה שלך כי את הבוסית שלה. ת. אני לא מסירה אחריות מעצמי. עדיין, אני חושבת שגם חובתו של אדם כלשהו כבן משפחה כל כך אוהב ומסור ליצור איתנו קשר כדי להתעניין בבן המשפחה שלו ש. ואם הוא לא עושה את זה, זה פוטר אתכם מלעשות את זה? ת. שום דבר לא פוטר אותנו. אבל בעת שאנחנו מקבלים בכל פעם מידע שאין קשר ולא רוצים שיהיה קשר, לפחות הבן. אין לנו דרך להשיג. " [ש' 3-23 בעמ' 35]. לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי שני הצדדים גרמו בהתנהלות שלהם לרבות על דרך מחדליהם לניהולו של הליך זה. מצד אחד, התרשמתי כי בהתנהלות הנתבעת נפלו מחדלים שכן לאור ביקוריהן של התובעות בבית האבות , על אף שאין המדובר בביקורים בתדירות גבוהה, עדיין היה מצופה ומתחייב מהנתבעת לפעול בהתאם לצורך בירור פרטי קשר נוספים לפחות אלה של בני המשפחה שביקרו את המנוחה . אלו ביקורים שיש בהם פוטנציאל בכדי לשנות את הגדרת המנוחה כ"ערירית" . אלו מחדלי הנתבעת מלפעול כמתחייב ממנה בהתאם לאמור בנוהל. אולם מצד שני, הבאתי בחשבון את תרומתן של התובעות על דרך המחדל. מחדליהן של התובעות תרמו תרומה משמעותית ליצירת "הנתק בתקשורת" אשר בסופו של יום גרם להגשת התביעה. אכן הצדק עם הנתבעת כפי שהרחיבה בעניין זה במסגרת סיכומיה. לא מצאתי כי עלה בידי התובעות להוכיח כי מטעמן נעשו פניות כלשהן לצורך עדכון פרטי הקשר עת שהיה מצופה ואף מתחייב מהתובעות מכוח קשר הקרבה המשפחתית ביניהן לבין המנוחה, לפעול בהתאם לצורך בירור פרטי יצירת הקשר המעודכנים ברישומי בית האבות. עדותה של עו"ס בית האבות ושל רכזת העמותה , נמצאו מהימנות עלי שכן קשה לקבל את גרסת התובעת 2 לפיה היא ביקשה לעדכן את פרטיה של התובעת 2 ובכל זאת לא נעשה העדכון. לא שוכנעתי כי עלה בידי התובעת להוכיח טענותיה בעניין הפניות והביקורים מעבר לביקורים שתועדו. התובעת 2 לא זימנה עדים כלשהם ולא הציגה אסמכתאות ומסמכים שיכולים להעיד אודות פניותיה הנטענות בעניין זה. לקחתי בחשבון טיב ומהות המינוי בכך שלמנוחה מונה כאפוטרופוס גוף חיצוני שהוא הנתבעת, מינוי המחזק טענות הנתבעת בכל הנוגע להגדרת המנוחה כ"ערירית" . נימוקים אלה מצדיקים קבלת התביעה , אך באופן חלקי. בכל הנוגע לנזק הנטען בגין הטעות ברישום על המצבה, לא רק שהתובעות זנחו טענותיהן לגבי הנזק הנטען שנגרם להן מהכיתוב הלא נכון על המצבה , אלא שגם טענותיהן בעניין זה לא הוכחו . לא ברור כיום מהו הנזק שנגרם לתובעות. לא מצאתי בתשובתן של התובעות בעניין זה כל הצדקה לחיוב הנתבעת בנזק , שכן לא ברור מהו הנזק שנגרם לתובעות. להלן חלק רלוונטי מעדותה של התובעת 1 " ש. את טוענת בתביעה שלך שנגרמה לך עוגמת נפש בגלל הכיתוב על המצבה. תסבירי מה הבעיה עם הכיתוב ואיזה עגמת נפש נגרמה לך. ת. כן. נכון כי לא רשמו נכון. ש. את מה? ת. את השם. יש ברוסית דבר כזה שכאילו שם, שם של אבא ושם משפחה. ולא רשמו את שם האב. ש. כותבת הבת שלך שהיא צריכה ניירת תעודת פטירה כדי לסדר..." [ש' 23-29 בעמ' 22]. כמו כן, לא ברור מדוע התובעת 2 לא פעלה כמתחייב ממנה לפנות לקבלן המצבות לאחר שנודע לה על פטירת המנוחה. פנייתה של התובעת היה בה בכדי למנוע ולחילופין להקטין את הנזק הנטען. אין להתעלם כי נכון למועד כתיבת שורות אלו, טרם נעשה כל ניסיון לתיקון הטעויות הנטענות על המצבה . עצם העובדה כי הנזק הנטען עודנו קיים, יש בכך בכדי להחליש את טענות התובעות שכן על פי ההיגיון הבריא והשכל הישר, ככל ואכן מדובר בנזק מהותי , כפי שטענו התובעות בכתב התביעה, אזי סביר להניח כי התובעות היו פועלות בהתאם לתקנו מאז התגלה ובטרם עתרו לחיוב הנתבעת בהוצאות תיקון / ריפוי הנזק. להלן חלק רלוונטי מעדותה של התובעת 2 " ש. חלק מהתביעה שאתם אומרים שיש טעויות בכיתוב על המצבה שגרמו להם לעגמת נפש? את מסכימה איתי היה לך קשר עם קבלן המצבות לפני שהמצבה הקומה על הקבר? לא הלכת למצבה לבדוק את הכיתוב נכון? ת. נכון. ש. למה לא עשיתם לה אזכרה ב 30? ת. היינו גם כך בשוק, לא ספרתי את הימים. אנחנו לא אנשים ששומרים מסורת, יש דברים שזה כבוד. ואני הייתי בשוק ואמא הייתה בשוק. אני לא חשבתי על ה30 יום. מה שחשוב זה לתת כבוד לסבתא שלי. ש. הכיתוב על המצבה, את מצהירה כי יש 2 בעיות עם הכיתוב. פעם אחד הוסיפו י' ופעם אחת החסירו י' ת. לא נכון ש. אז בואי תסבירי מה הבעיה עם הכיתוב על המצבה ת. כי היא לא יי* אלא ייי וזה חסר יוד. לאבא שלה קראו י*י ולא ייי או משהו כזה ש. ששם חסר יוד? ת. כנראה..." [ש' 16-36 בעמ' 26]. לא זו אף זו, התובעת 2 בעצמה העידה ואישרה כי האופן שבו נרשם שמה של המנוחה על המצבה ככל הנראה נעשה בהסתמך על הרישום הקיים עם עלייתה של המנוחה לארץ. מכאן, לא ברור מדוע יש מקום להטיל את האחריות בעניין זה על הנתבעת שעה שהיא פעלה בהתאם למידע הקיים במרשם האוכלוסין שהוא המידע הקובע. כך נשאלה התובעת 2 בעניין זה "ש. אז גם לא היה לאבא של סבתא שם בעברית? ת. נכון. ש. תאשרי לי שהשם של סבתא שלא נולדה עם שם בעברית, כשעלתה לארץ הפקיד החליט לכתוב את השם שלה כפי שנכתב על המצבה. ת. ככל הנראה כן." [ש' 2-6 בעמ' 27]. טענות התובעות לגבי היקף הפיצוי הנטען אינן מבוססות ונטענו בעלמא. הטענה אינה מגובה בכל תחשיב או בכל אסמכתא. מכאן, לא שוכנעתי כי עלה בידי התובעת 2 להוכיח את היקף הפיצוי הנטען והמבוקש . לא ברור כיצד התובעות הגיעו לאותו סכום. מצאתי לנכון להביא חלק עדותה של התובעת 2 בעניין זה. " ש. נכון שעד היום לא תקנתם את המצבה ת. כרגע לא ש. את יודעת כמה עולה למחוק י'? ת. לא ש. את יודעת כמה עולה להוסיף י'? ת. לא..." [ש' 8-12 בעמ' 27]. על יסוד כל המפורט לעיל, אני מעמיד את מלוא הפיצוי שעל הנתבעת לשלם לתובעת באופן גלובלי על בסיס התשתית העובדתית והראייתית המונחת בפני ועל דרך האומדנא בסך של 20,000 ₪. מסכום זה יש להביא בחשבון כי לתובעות אכן היה אשם תורם בשיעור של 50% בהתרחשות הנזקים הנטענים נוכח מחדליהן כפי שעמדתי בהרחבה עליהם לעיל , כך שבסופו של יום אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעות ביחד ולחוד סך של 10,000 ₪. סיכום ומסקנה, דין התביעה להתקבל באופן חלקי. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעות סך של 10,000 ₪ . סכום זה ישולם בתוך 30 ימים אחרת יישא בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל. נוכח תוצאת פסק הדין לפיה התביעה התקבלה בחלקה הקטן , אין צו להוצאות . זכות ערעור כחוק לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין. פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת כל פרט מזהה . נוסח מותר לפרסום של פסק הדין יוכן על ידי ביום 13.1.25 או בסמוך לאחר מכן ויעמוד לעיון הצדדים בתיק . פסק הדין המקורי ניתן ביום 9.1.25 . המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק שבכותרת. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision45350-09-20	["ניר זיתוני"]	[{"judgment_id": "7b85f35b-4c8d-547f-8e5a-1e1dc86becbf", "file_name": "45350-09-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 58337, "extension": "docx", "display_name": "45350-09-20-קובץ מקורי"}]
f95a7139-7e0e-5771-8744-de9fe4a786da	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב - יפו, ש' יונה אטדגי אב"ד, ש' ירדנה סרוסי ש' טל לוי-מיכאלי: פסק דין בערעור שעניינו שאלת גילויו של מידע על ידי רשות המסים (ע"א 66978-09-24)	66978-09-24	2025-01-13	2	4	3	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	3Civil	השופטת י. סרוסי לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט השלום בהרצליה (כב' השופט צחי אלמוג) מיום 10.6.2024 בהליך ת"א 40909-07-23 בית ארז חוות מילטין בע"מ נ' מלך האריות השקעות בע"מ. עניינו של הערעור בשאלת גילויו של מידע על ידי רשות המסים. רקע בתמצית המשיבות 1 ו-2, בית ארז חוות מילטין בע"מ ופיש אנד פטס ישראל 1975 בע"מ (להלן: "המשיבות"), הגישו מספר תובענות שאוחדו כנגד המשיבות 3 ו-4, מלך האריות השקעות בע"מ ומלך האריות מזון וציוד בע"מ (להלן: "הנתבעות"), אשר נידונות בפני בית המשפט קמא (להלן: "התובענות"). במסגרת התובענות טוענות המשיבות כי הנתבעות לא שילמו עבור סחורה שהמשיבות סיפקו להן. הנתבעות מכחישות את טענות המשיבות כאשר לטענתן, הסחורה לא סופקה להן. יצוין כי המשיבות הנפיקו לנתבעות חשבוניות מס עבור הסחורה והן צורפו לתובענות. המשיבות הגישו לבית המשפט קמא בקשה למתן צו למסירת מסמכים ומידע מרשות המיסים (להלן: "המערערת") ביחס לשאלה האם הנתבעות השתמשו בחשבוניות המס לצורך קבלת החזר של מס תשומות במע"מ או ניכוי הוצאות במס הכנסה. לדידן, אם יתברר כי הנתבעות השתמשו בחשבוניות לקיזוז תשומות או ניכוי הוצאות, הדבר מהווה הודאת בעל דין בכך שהן קיבלו את הסחורה. בית המשפט קמא נעתר לבקשת המשיבות בהחלטה מיום 9.4.2024, והוא הוציא צו למערערת להודיע בתוך 30 ימים בתעודת עובד ציבור אם הנתבעות השתמשו בחשבוניות המס כאמור (להלן: "ההחלטה על הוצאת הצו"). בנימוקי ההחלטה על הוצאת הצו, קבע בית המשפט קמא כי המבחן הנוגע לגילוי מסמכים הוא רחב וכי המידע רלוונטי לבירור ההליך; כי המסמכים שייכים לצדדים להליך וכי במובן זה רשות המס היא אך בבחינת "מחזיקה" במסמכים ואין אינטרס כלשהו של רשות המיסים שייפגע; וכי החשבוניות אינן סודיות או חסויות, ואף אם יש ממש בטענת החיסיון, הרי שמדובר בחיסיון יחסי שכפוף לשיקול דעת בית המשפט. במקרה זה, סבר בית המשפט קמא "כי המידע המבוקש עשוי לסייע לרדת לחקר האמת" (סעיף 11 להחלטה על הוצאת הצו). ראוי לציין כי בית המשפט קמא קבע בסעיף 6 להחלטה על הוצאת הצו כי: "איני נכנס למחלוקת בין הצדדים האם עצם העובדה (אם תוכח) שהנתבעים 1-2 עשו שימוש בחשבוניות שהוצגו, אצל רשויות המס, הינה הודאה בקבלת הסחורה, כלשון התובעות, או דווקא לא מוכיחה דבר, בהתאם לנסיבות, לפי דעת הנתבעים. המדובר בעניין השמור לשלב ההוכחות והסיכומים" . המערערת הגישה לבית המשפט קמא בקשה לביטול הצו. לטענתה, חלה עליה חובת סודיות שאוסרת עליה למסור פרטים כאמור בצו. בהחלטה מיום 10.6.2024 דחה בית המשפט קמא את בקשת המערערת לביטול הצו והורה לה להעביר את המידע (להלן: "ההחלטה"). בית המשפט דחה את טענות המערערת לסודיות וקבע כי מדובר בחיסיון יחסי אשר כפוף לשיקול דעתו של בית המשפט. בנסיבות העניין, בית המשפט קמא סבר כי עֵרֶךְ בירור האמת גובר על תכליות חובת הסודיות וכי "הצו ניתן בין היתר כדי לברר האם עצם העובדה (אם תוכח) שהנתבעים 1-2 עשו שימוש בחשבוניות שהוצגו, אצל רשויות המס, הינה הודאה בקבלת הסחורה (לעניין זה ראו: ע"א (מחוזי ב"ש) 2722-04-16 משוב עבודות עפר ובטון בע"מ נ' ט.ר הנדסה אזרחית בע"מ (נבו 04.09.201). לפיכך, אני סבור כי מידת הרלוונטיות של המידע הנדרש לשם הכרעה במחלוקות שבתיק הינה משמעותית ביותר, והיא גוברת על חובת הסודיות" (פס' 9 להחלטה). על החלטה זו הוגש הערעור דנן. יוער כי בית המשפט קמא עיכב את ביצועה של ההחלטה עד להכרעה בערעור. טענות המערערת בתמצית בהתאם לדין, המערערת מנועה מלמסור כל מידע המצוי ברשותה ואשר הגיע אליה מתוקף תפקידה, לרבות לבית המשפט. זאת, אלא אם כן נדרש המידע על ידי בית המשפט לצורך ביצועו של אחד מחוקי המס או בהתקיים מחלוקת בין הנישום ובין רשות המס. חובת הסודיות הפיסקאלית מקימה חיסיון על המידע המצוי אצל רשות המסים. בענייננו הצד שכנגד הוא שמסרב להציג את המידע והוא זה שלא מאפשר את ליבון הפלוגתות וחקר האמת. הדבר אינו נוגע למערערת, שחל עליה איסור לחשוף את המידע. אין הכרח במסמכים מרשות המסים מכיוון שניתן להביא ראיות אחרות תומכות. כמו כן, בענייננו חלה החזקה שבעל דין לא יימנע מלהביא ראיה הפועלת לטובתו, ולפיכך, ניתן להסיק שאילו הייתה מובאת הייתה פועלת נגדו. נוסף על כך, מדובר במסמכים ששייכים לנתבעות, וניתן לדרוש מהן לחשוף מסמכים אלו במסגרת ההליך, למשל בדרך של הליך גילוי מסמכים, מבלי לאלץ את רשות המסים להפר את הוראות המחוקק. החיסיון מאפשר את פעילותה התקינה של מערכת גביית המס במדינה. קיים חשש ממשי כי אם יֵדְעוּ נישומים שהמידע שאותו מסרו לרשות המסים צפוי לשמש כנגדם ביום מן הימים במסגרת הליך משפטי אזרחי, הם יירתעו מלהגיש דיווחי אמת ולשתף פעולה. בכך תפגע גביית המס בישראל פגיעה קשה. טענות המשיבות בתמצית לעמדת המשיבות דין הערעור להידחות. מדובר בחיסיון יחסי שכפוף לשיקול דעתו של בית המשפט. ההחלטה מפורטת ומנומקת ונקבע בה כי גילוי האמת גובר על חובת הסודיות. הצו עוסק אך ורק בחשבוניות שהוציאו המשיבות לנתבעות בעסקאות שקשורות אך ורק לתובענות, ועל כן אין כל מקום להתייחס לנתבעות כ"צד שלישי" ואין כאן כל הפרה של חובת סודיות. בענייננו האינטרס להגיע לחקר האמת ולהותיר את הצו על כנו הוא גם של רשויות המס שכן, אם יתברר כי הנתבעות דיווחו לרשויות המס על החשבוניות לצורך קבלת החזר של מס תשומות או ניכוי הוצאות וזאת חרף טענותיהן בדבר אי קבלת הסחורה, הרי שחובה על רשויות המס לדרוש מהנתבעות השבה של הסכומים. יצוין, כי המשיבות 3 ו-4 (הנתבעות) לא הגישו כל תשובה לערעור. דיון והכרעה אני סבורה כי יש לקבל את הערעור וכך גם אציע לחבריי לעשות. המשיבות מבקשות לקבל מידע הנוגע לקיזוז מס תשומות במע"מ וניכוי הוצאות במס הכנסה. כלומר, המשיבות מבקשות לקבל מידע שהגיע לרשות המסים במסגרת התנהלותה של רשות המסים מול הנתבעות מתוקף חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ") או פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"). הן בחוק מע"מ והן בפקודה קבועות הוראות סודיות הנוגעות למידע שהתקבל אצל רשות המסים אגב ביצוע תפקידיה לפי חוק. סעיף 142 לחוק מע"מ, תחת הכותרת "סודיות", קובע כדלהלן: "142. (א) לא יגלה אדם ידיעה שהגיעה אליו אגב ביצוע חוק זה, אלא אם – (1) שר האוצר התיר לגלותה; (2) נדרש לגלותה בהליך משפטי על פי חוק זה או חוק מסים כמשמעותו בחוק לתיקון דיני מסים (חילופי ידיעות בין רשויות המס), תשכ"ז-1967; (3) המידע הוא כמפורט בסעיף 384א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 או בתקנות לפיו, ובלבד שמידע כאמור יימסר למוסד לביטוח לאומי ושמידע זה נדרש לתכליות האמורות באותו סעיף, ובמידה שנדרש. (א1) לענין סעיף קטן (א)(1) רשאי שר האוצר לתת גם היתר לגילוי מידע לסוגיו, ובלבד שהיתר כאמור יינתן לבעלי תפקידים שצוינו בו לצורך מילוי תפקידם כדין, ומנימוקים שיירשמו. (ב) הגיעה לאדם ידיעה על פי סעיף קטן (א), יראוהו כמי שקיבל אותה אגב ביצוע חוק זה. (ג) גילה אדם שלא כדין ידיעה שהגיעה אליו אגב ביצועו של חוק זה, דינו - מאסר שנה או קנס 20,000 לירות". סעיף 232 לפקודה, תחת הכותרת "עובד מס הכנסה לא יידרש לגלות סוד", קובע כדלהלן: "מי שנתמנה לפי הוראות הפקודה, או מי שמועסק בביצועה, לא יידרש להראות לבית משפט כל דו"ח, תעודה או שומה, או לגלות לבית המשפט או להודיע לו, כל דבר שהגיע לידיעתו אגב מילוי תפקידו לפי הפקודה, אלא במידה שדרוש לעשות כן להפעלת הוראות הפקודה או מתוך כוונה לתבוע לדין על עבירה שנעברה במס הכנסה, או תוך כדי בירור תביעה כאמור". לא יכולה להיות מחלוקת כי המידע המבוקש הוא בגדר ידיעה שהגיעה לרשות המסים אגב ביצוע חוק מע"מ או מילוי תפקידה לפי הפקודה. בהתאם, הסעיפים הנ"ל מציבים תנאים ברורים שעל פיהם ניתן לגלות את המידע המבוקש. לא יכולה להיות גם מחלוקת כי המידע המבוקש אינו עומד באף לא אחד מהתנאים המפורטים בסעיפים לעיל. משכך, על פי לשון החוק, אין מקום לגלות את המידע המבוקש. ויודגש, כי הוראות החוק מתייחסות במפורש לגילוי המידע גם במסגרת של הליך משפטי, והן מסייגות את הגילוי אך לגילוי בהליך משפטי שנוגע לחוקי המס. בית המשפט קמא נימק החלטתו בכך שמדובר בחיסיון יחסי שכפוף לשיקול דעתו של בית המשפט, תוך שהביא מדבריו של כב' השופט יצחק עמית בספרו חסינות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 1016 ו-1026 (2021). אולם, גם כאשר מדובר בחיסיון יציר הפסיקה שנגזר מחובת הסודיות, יש לפרש את החיסיון בהתאם לחובת הסודיות. זאת, כפי שקבע כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק בגדרי רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 66 (1995) (להלן: "עניין אזולאי") ביחס להוראת הסודיות הקבועה בסעיף 15א לפקודת הבנקאות, 1941 (להלן: "פקודת הבנקאות"): "אמת הדבר, סודיותה של ידיעה אינה גוררת ממילא חיסיון כנגד גילויה. סודיות לחוד וחיסיון לחוד... עם זאת, הוראת חוק הקובעת סודיות מידע עשויה להתפרש כמשתרעת גם על סודיות המידע בהליך שיפוטי, ובכך להביא לידי יצירתו של חיסיון. כך, למשל, נקבעה בסעיף 142 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, הוראה ולפיה 'לא יגלה אדם ידיעה שהגיעה אליו אגב ביצוע חוק זה...'. הוראה זו נתפרשה כמעניקה חיסיון מפני גילוי המידע (ראה בג"צ 174/83 שכנר ואח' נ' שר האוצר, בעמ' 922; רע"א 68/88 זילברמן ואח' נ' בנק אמריקאי ישראלי). אכן, הכול תלוי בלשון החיקוק ובתכליתו. נראה לי, כי פירוש לשונו של סעיף 15א לפקודת הבנקאות על רקע תכליתו מוביל למסקנה כי דין הסודיות הקבוע לידיעה באותה הוראה גוזר מקרבו חיסיון מפני גילוי הידיעה בהליך שיפוטי. דבר זה מתבקש מלשונו של סעיף 15א(א) לפקודת הבנקאות שלפיה "מותר לגלות ידיעה אם הנגיד יראה צורך בכך לצרכי תביעה פלילית...". הנחת היסוד כאן הינה כי הראיה היא חסויה במשפט, ורק הסכמת הנגיד – בגדרי הליך משפטי פלילי – מאפשרת גילויה. אך מעבר לכך: התכלית המונחת ביסוד סעיף 15א לפקודת הבנקאות מובילה אף היא למסקנה זו. תכלית זו הינה כפולה: התכלית הראשונה והעיקרית מבקשת להבטיח קיומו של פיקוח יעיל על מערכת הבנקאות – אשר מצדו נועד להבטיח יציבות הבנקים, אמינותם וטובת הציבור – באמצעות הבטחת סודיות ידיעות המושגת תוך כדי אותו פיקוח... פיקוח זה לא ישיג את יעדו אם לא יוקפד על סודיות המידע הזורם במסגרתו. התכלית השנייה המונחת ביסוד הוראת הסודיות היא לעודד שיתוף פעולה בכל הרמות בין הבנק לבין גורמי הפיקוח עליו... על הבנק הוטלה חובה סטטוטורית למסור מידע ולשתף פעולה עם הפיקוח על הבנקים מחד גיסא, והובטחה לו סודיות אותו מידע שיימסר על-ידיו מאידך גיסא. השימוש במידע הוגבל למטרת החיקוק הספציפי שבגינו הוא נתבקש. אינטרס הציבור הוא כי במסירת המידע על-ידי הבנק לפיקוח יהא הבנק חופשי מהחשש כי המידע עלול לשמש כנגדו בסכסוך אזרחי בין שני פרטים. לשם כך יש להבטיח חיסיון מפני גילוי" [כל ההדגשות בפסק הדין הן שלי – י"ס]. למען לא ייצא הנייר חסר, סעיף 15א לפקודת הבנקאות קובע כי "לא יגלה אדם ידיעה שנמסרה לו ולא יראה מסמך שהוגש לו לפי פקודה זו או לפי חוק הבנקאות (רישוי), אולם מותר לגלות ידיעה אם הנגיד יראה צורך בכך לצרכי תביעה פלילית, או אם הידיעה או המסמך נתקבלו מתאגיד בנקאי – בהסכמתו". כמו כן, התכליות העומדות בבסיס הוראות הסודיות בחוק מע"מ ובפקודה דומות לתכליות העומדות בבסיס הוראת הסודיות בפקודת הבנקאות – עידוד שיתוף הפעולה בין הגורם מוסר המידע (הבנק או הנישום) לגורם מקבל המידע (הפיקוח על הבנקים או רשות המסים). על התכלית שבבסיס הוראות הסודיות הפיסקאליות עמד בית המשפט העליון בבג"ץ 174/83 שכנר נ' שר האוצר, פ"ד לז(3) 225, 227 (1983) (להלן: "עניין שכנר"): "טעמו של החסיון שנקבע בחוק מע"מ (ובחוקי מס אחרים) הוא לאפשר לשלטונות המס לקבל מידע מלא ואמין ככל הניתן, הן מאת הנישום והן אודות הנישום, כדי שיוכלו לעשות עבודתם נאמנה, לטובת המדינה והציבור. כך מובטח אדם, הפותח בפני שלטונות המס את ספריו ועסקיו, מפני החשש שמידע עלול לדלוף למתחריו וכדומה". ובהמשך, בעמ' 229: "החיסיון שבסעיף 142(א) לחוק מס ערך מוסף הינו לטובת הנישום והמדינה כאחד. לטובת הנישום – כדי למנוע הימנו חשש כלשהו, שמסירת פרטי הדברים בדבר עסקיו והכנסתו לשלטונות המס יגיעו לידיעתו של אחר; לטובת המדינה – למען אפשר לשלטונות המס להגיע לחקר האמת על ידי קבלת מידע מגורמים אחרים, אשר ייאותו לכך אם זהותם תישאר חסויה". ניתן להיווכח כי הן לשון סעיף 15א לפקודת הבנקאות והן התכליות שעומדות בבסיס הוראת הסודיות הקבועה באותו סעיף, דומות לענייננו (ולא בכדי הפנה בית המשפט העליון בעניין אזולאי להוראת סעיף 142 לחוק מע"מ). בדומה, אני סבורה כי הן מבחינת לשון הוראות הסודיות בחוק מע"מ ובפקודה (שמתייחסת במפורש לגילוי במסגרת הליך משפטי) והן מבחינת התכליות שעומדות בבסיס אותן הוראות הסודיות – הוראות הסודיות בחוק מע"מ ובפקודה גוזרות מקרבן חיסיון מפני גילוי הידיעה בהליך שיפוטי אזרחי בין שני צדדים פרטיים. היתר לגלות מידע במקרה כגון דא, תביעה אזרחית "רגילה" בין שני צדדים פרטיים, תחתור תחת התכליות ותפגע באופן רוחבי בהליך גביית המס. יפים לענייננו הדברים האמורים ב-רע"א 68/88 זילברמן נ' בנק אמריקאי ישראלי, פ"ד מב(2) 383, 390 (1988) (להלן: "עניין זילברמן"): "מובן, אם כן, כי מתן פרשנות מרחיבה לסעיף 142(א) דנן, באופן שיתאפשר לגלות ראיות – שמטבען, כאמור, סודיות המה – לצורך שימוש בסכסוך אזרחי בין שני צדדים פרטיים, נוגד את תכליתו האמורה של סעיף 142(א), שכן אם יידע נישום, כי מידע שמסר לשלטונות המס עשוי להיחשף ולשמש גורמים אחרים (ולמעט, כמובן, רשויות המדינה), העלולים להגיש תובענה כנגדו, עלול הוא להימנע מלמסור אותו המידע לשלטונות המס". ואכן, בתי המשפט השונים קבעו באופן חוזר ונשנה כי עקב חובת הסודיות שחלה ביחס למידע שהתקבל במסגרת חוקי המס השונים, חל חיסיון על המידע וניתן לגלותו אך לפי התנאים המפורטים בחוק, וראו למשל: בג"ץ 207/70 יהלומי נ' שר האוצר, פ"ד כה(1) 126 (1971); עניין שכנר; עניין זילברמן; בש"א (מחוזי חיפה) 3273/04 אמין נ' אבו נוארה (20.2.2004); ת"א (מחוזי חי') 7670-06-09 דר נ' ותד (31.3.2010); ה"פ (מחוזי ת"א) 44691-10-15 עירית חולון נ' רשות מיסוי מקרקעין (10.8.2017); רמ"ש (מחוזי חיפה) 68114-07-23 א' ג' נ' ב' ג', פס' 26 (20.12.2023); רע"א (מחוזי נצרת) 24613-05-24 מדינת ישראל נ' נאסימי (23.7.2024) בו התקבל ערעור על ת"א (שלום נצרת) 9911-06-22 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' נאסימי (29.2.2024). רק במקרים פרטניים ומיוחדים – דוגמת רע"א 291/99 ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נח(4) 221 (2004) שבו המידע נמסר לנישום עצמו על מנת לברר השגתו במסגרת הליך המס, או רע"א 9153/12 מנהל מס ערך מוסף, אשדוד נ' הקורנס מפעלי עופרת בע"מ (25.2.2013) (להלן: "עניין הקורנס") שבו המידע התבקש במסגרת הליך מס והיה בקשר לחברות קש שהוקמו במעשי תרמית – מצא בית המשפט להורות על גילוי המידע. בשונה מענייננו, אותם הליכים התנהלו על פי חוקי המס, ולא התקיימו בהם התכליות המצדיקות את חיסיון המידע. לא בכדי, המשיבות לא הציגו ולו מקרה אחד שנסיבותיו דומות לענייננו, שבו בית המשפט מצא לנכון לגלות את המידע הסודי. יתרה מזו, אף אם יש מקום לפרש את החיסיון היחסי כחיסיון שניתן להסירו גם בהליך שיפוטי אזרחי בין שני צדדים פרטיים, עדיין הדעת נותנת כי לאור לשון חוק מע"מ והפקודה והתכליות שעומדות בבסיס הוראות הסודיות, החיסיון יוסר אך במקרים חריגים ויוצאי דופן במיוחד (וראו האמור בספרו של עמית בעמ' 1028 – 1030: "נסקור להלן כמה מקרים שבהם נדונה בפסיקה טענת חיסיון כאשר בעל דין ביקש מרשויות המס לגלות מידע שברשותן הנוגע לבעל הדין שכנגד או לצדדים שלישיים... מהדוגמאות דלעיל עולה כי במקרים שבהם מעורבים צדדים שלישיים, יש בכך כדי להטות את הכף ולהוביל לקביעה שהמידע המבוקש חסוי"). איני סבורה כי המקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן במיוחד. ראשית, אף אם יתקבל המידע, הוא אינו מהווה הוכחה חותכת לכך שהתקבלה הסחורה, כפי שבית המשפט קמא אף קבע בתחילה בפס' 6 להחלטה על הוצאת הצו. קיזוז תשומות וניכוי הוצאות אינם מלמדים בהכרח כי הסחורה התקבלה, וניתן מבחינה מעשית לקזז תשומות ולדרוש הוצאה במס הכנסה (שלא כדין) גם אם התשומה או ההוצאה לא התקבלה בפועל. הנתבעות אינן עומדות למשפט על העלמת מס, כי אם על אי-תשלום עבור סחורה שקיבלו לכאורה מהמשיבות. אף אם היה מדובר בהודאת בעל דין על קבלת הסחורה (ואין בכוונתי לקבוע כך במסגרת פסק דין זה), לכל היותר, מדובר בראיה נוספת במארג הראיות הכולל, וראו האמור ב-רע"א 7636/16 ט.ר. הנדסה אזרחית בע"מ נ' משוב עבודות עפר ובטון בע"מ, פס' 4 (10.10.2016), שניתן בבקשת רשות ערעור על פסק הדין שקבע כי בעצם השימוש בחשבוניות מס יש הודאת בעל דין לסכום החוב והסחורה שסופקה (ע"א (מחוזי ב"ש) 2722-04-16 משוב עבודות עפר ובטון בע"מ נ' ט.ר הנדסה אזרחית בע"מ (4.9.2016)): "פסק הדין של בית המשפט המחוזי תוחם עצמו לנסיבות המקרה הפרטניות, ומשכך – לא ראיתי עילה למתן רשות לערער. הכרעתו נשענת על הראיות והעדויות שהציגו הצדדים שעל בסיסן נקבע כי לא הוכחה טענת המבקשת כי הסחורה שבמחלוקת לא סופקה לה. קביעות אלו הן קביעות עובדתיות ופרטניות ואינן מעוררות שאלה משפטית רחבה יותר". כן ראו האמור בהחלטת בית המשפט קמא בבקשה לעיכוב ביצוע מיום 21.7.2024 ביחס לעיכוב התובענות עד להכרעה בערעור: "אין מדובר בעיכוב מוחלט שכן הצו נשוא ההחלטה שאת ביצועה מבוקש לעכב, אינו ראיה – בלעדיה – אין (הגם שאני סבור כי היא חשובה לבירור המחלוקת) והצדדים יכולים להביא ראיות אחרות. ככל שהערעור יידחה, הרי שהמידע נשוא הצו עשוי לשמש ראיה נוספת". לא בכדי, הן בפס' 11 להחלטה על הוצאת הצו והן בהחלטה לעיכוב ביצוע, מסייג עצמו בית המשפט קמא וקובע כי המידע "עשוי לסייע לרדת לחקר האמת" ו"עשוי לשמש ראיה נוספת". שנית, אם אף הייתי מניחה כי מדובר בראיה חותכת שמלמדת על הודאת הנתבעות בקבלת הסחורה, הרי שאין צורך לגלותה על מנת להכריע בתיק, וזאת לאור הכלל הראייתי הידוע "שלפיו כשבעל-דין נמנע מהבאת ראייה הנמצאת בחזקתו – קמה חזקה שאילו הובאה הראיה היתה פועלת כנגדו" (ע"א 3886/12 זאב שרון קבלנות בנין ועפר בע"מ נ' מנהל מע"מ, פס' 33 (26.8.2014)). המידע על קיזוז התשומות וניכוי ההוצאות נמצא בחזקת הנתבעות, ולחלופין, הנתבעות יכולות לתת את אישורן לכך שרשות המסים תגלה את המידע. משהנתבעות נמנעות מלחשוף את המידע ולהביא כראיה את אי-קיזוז התשומות ואי-ניכוי ההוצאות הגלומות בחשבוניות, לבית משפט קמא נתונה האפשרות להשתמש בכלל הראייתי האמור, אם ימצא לנכון, ולקבוע כי הראיה הנוגעת לשימוש בחשבוניות מול רשות המסים הייתה פועלת כנגדן. שלישית, המידע המבוקש מצוי אצל הנתבעות. במסגרת ההליך האזרחי נתונים כלים רבים לבית המשפט והצדדים להביא לחשיפת המידע הרלוונטי שנמצא אצל הצדדים וניהול ההליך "בקלפים גלויים". ניתן להשתמש בכלים הללו, ולא לצוות על רשות המסים לגלות מידע שחלה עליו חובת סודיות, חלף שימוש באותם הכלים (על ההבחנה שבין חיובו של בעל דין לגלות מסמך שבשליטתו ובין חיובו של צד שלישי לגלות מסמך הנוגע לאותו בעל דין, ראו פסק הדין של בית המשפט העליון שניתן לאחרונה: רע"א 41448-09-24 שמואל נ' תיבון (7.1.2025)). מתשובת המשיבות לכתב הערעור ומפס' 7 להחלטה על הוצאת הצו עולה כי המשיבות לא עשו דבר במישור הדיוני הרגיל והן מיהרו והגישו את הבקשה למתן הצו. בכך הן לא פעלו כראוי מבחינה דיונית, והיה עליהן לדרוש את גילוי המידע במסגרת ההליכים המקדמיים או בדרך של מתן עדות (והשוו לפס' 11 לעניין הקורנס). מחדל המשיבות אינו צריך להביא להפרת חובת הסודיות על ידי המערערת. בהקשר זה אציין, כי אין ממש בטענה כי מדובר בחשבוניות של המשיבות ועל כן לא מדובר במידע סודי או במידע של צד שלישי. המידע המבוקש אינו גילוי החשבוניות עצמן, אלא המענה לשאלה אם הנתבעות השתמשו בחשבוניות ביחסיהן מול רשות המסים. מדובר במידע שקשור אך למערכת היחסים שבין הנתבעות לרשות המסים, ולא ליחסים שבין המשיבות לנתבעות. משכך, מדובר במידע סודי על פי האמור בחוק מע"מ ובפקודה, וכל עוד הנתבעות אינן מסכימות לגלותו, רשות המסים חייבת לשמור על סודיותו. בכל הנוגע לטענת המשיבות כי האינטרס בגילוי המידע הוא גם של רשות המסים, הרי שעל מנת שרשות המסים תעמוד על תשלום המס הנכון, אין כל צורך לגלות את המידע במסגרת ההליך תוך הפרת חובת הסודיות. סיכומם של דברים, אני סבורה כי יש לקבל את הערעור וכך אני ממליצה לחבריי לעשות. משלא נפסקו הוצאות בבית המשפט קמא, אמליץ שלא להטיל הוצאות אף בערעור. השופט י. אטדגי אני מסכים. השופטת ט. לוי-מיכאלי אני מסכימה. תוצאה הערעור מתקבל. החלטת בית משפט קמא מבוטלת. אין צו להוצאות. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision66978-09-24	["יונה אטדגי"]	[{"judgment_id": "f95a7139-7e0e-5771-8744-de9fe4a786da", "file_name": "66978-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 61639, "extension": "docx", "display_name": "66978-09-24-קובץ מקורי"}]
9d079921-2ebf-5d0f-a316-e45792ed527b	בימ"ש שלום ת"א, השופטת דנה אמיר: גז"ד לענבל אור שהואשמה בביצוע מגוון עבירות (ת"פ 10115-09-19)	10115-09-19	2025-01-15	3	4	2	3MAGISTRATE_COURT	4TelAviv	2Criminal	נוכחים: ב"כ המאשימה – עו"ד טפת מויאל רוטשילד, עו"ד רוי גורדון, ועו"ד טל-יה קליין פרג הנאשמת באמצעות שב"ס רקע ועיקר הכרעת הדין נאשמת 1 (להלן: הנאשמת) הורשעה ביום 8.11.2024 לאחר שמיעת ראיות בביצוע מגוון רחב של עבירות, חלקן בנסיבות מחמירות, כדלקמן: עבירות מס לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו – 1975 (להלן: חוק מע"מ), עבירות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: הפקודה), עבירות מרמה, תחבולה וזיוף ושימוש במסמך מזויף לפי חוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירות על חוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן). עוד לפני תחילת שמיעת הראיות, נאשם 2, דרור גלעדי (להלן: גלעדי) אשר הועסק כסמנכ"ל כספים בחברת אור סיטי החל ממרץ 2014, ושימש כמנהל כספים בפועל בקבוצת החברות (נאשמות 3-7 לכתב האישום), והואשם יחד עם הנאשמת בחלק מן האישומים, הפך לעד מדינה, ומשפטו הופרד והסתיים. ביום 15.7.2021 הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו את העבירות הכלולות באישומים 1,6,9 ו – 14 בכתב האישום בענייננו, וביום 13.6.2023 נגזר דינו. בגזר הדין אימץ בית המשפט את הסכמות הצדדים, וגזר על גלעדי 9 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות לצד קנס בסך 50,000 ₪ ומאסר על תנאי. בית המשפט קבע כי "ברור שכתב האישום היה מצדיק ענישה חמורה יותר באופן משמעותי ואולם, כאשר נלקח בחשבון שיקול של הסכם עד מדינה או שיקול דומה של קושי ראייתי (לא בתיק זה), הדבר משליך באופן איכותי על הסדר הטיעון ועל בחינת בית המשפט את ההסדר". נאשמות 3-7 (החברות בקבוצת החברות אשר נקבע בהכרעת הדין שהיו בשליטתה וניהולה של הנאשמת בתקופה הרלוונטית לכתב האישום) הואשמו גם הן בכתב האישום (להלן: החברות/נאשמות 3-7). בין החברות באמצעות נציגן, המפרק עו"ד איתן ארז, לבין המאשימה נערך הסדר טיעון. בהסדר הטיעון הוסכם כי החברות יודו בעובדות כתב האישום, יורשעו, והצדדים יעתרו במשותף להשתת קנס כספי סמלי בסך 1,000 ₪ על כל אחת מהן. על פי דברי מפרק החברות עו"ד איתן ארז, במסגרת הסדר עם רשות המסים שולם סך של כ-5 מיליון ₪ המהווה הסרת מחדל מלאה מטעם החברות. כך גם לדברי ב"כ המאשימה. ביום 8.3.2021 נגזר דינן של החברות על ידי תוך אימוץ הסדר הטיעון. בגזר הדין הבהרתי כי מובן שהקנס בשיעור המוסכם, אשר אף הוגדר כ"קנס סמלי", אינו עומד בעיקרון ההלימה שבבסיס תיקון 113 לחוק העונשין. זאת לאור העבירות בביצוען הורשעו החברות, חומרתן והיקפן. לצד זאת, קבעתי כי בנסיבות יוצאות הדופן של המקרה, לאור האינטרס הציבורי הרחב, נכון לאמץ את הסדר הטיעון ולגזור על החברות את הקנס הסמלי המוסכם בסך 1,000 ₪ כל אחת. ביחס לנאשמת: על פי בהכרעת הדין הוכח שמשך שנים ועד 2016 פעלה בשוק הנדל"ן והמגורים באמצעות קבוצת החברות, ביניהן נאשמות 3 – 7, אשר ארגנו קבוצות רכישה לרכישת זכויות במקרקעין לטובת הקמת פרויקטים לדיור. עוד הוכח כי החברות היו חלק מקבוצות הרכישה בשיעורי החזקה שונים, לעתים לתקופות זמן קצרות, וכי הנאשמת היא בגדר מי שניהל עסק פרטי לרכישת ומכירת זכויות במקרקעין, והייתה חייבת ברישום כעוסק במע"מ. נקבע כי בפעילותה בעסקה הפרטי ניצלה הנאשמת את הניסיון והמוניטין שצברה בתחום הנדל"ן ואת מנגנוני הפעילות של החברות, ורשמה לזכותה באופן פרטי זכויות במקרקעין בפרויקטים שונים, אותן מכרה במרבית המקרים לאחר זמן קצר למצטרפים לקבוצות הרכישה. ביחס לאישומים 1 – 7, בהכרעת הדין נקבע כי הוכח שבין 2008 ועד 2016 (להלן: התקופה הרלוונטית) במסגרת פעילותה בשוק הנדל"ן והמגורים המפורטת לעיל, ביצעה הנאשמת יחד עם החברות עבירות שונות על פי סעיף 117(ב) לחוק מע"מ, במטרה להתחמק מתשלום מס, חלקן בנסיבות מחמירות. נקבע כי בכלל זאת, יחד עם החברות, הנאשמת ניהלה ספרי הנהלת חשבונות כוזבים, השתמשה במרמה ותחבולה, לא הוציאה חשבוניות, הגישה דוחות כוזבים ולא דיווחה על מלוא העסקאות אשר בוצעו במסגרת החברות ב – 7 פרויקטים שונים (להלן: הפרויקטים). סכום העסקאות הכולל עומד על מעל ל – 81,000,000 מיליון וסכום המע"מ הנובע מהן הוא כטענת המאשימה בסך של מעל 11,000,000 ₪. בנוסף, ביחס לאישום 9 נקבע כי הוכח שבשנים 2014-2015 הנאשמת, יחד עם חברת מרום סיטי (שהייתה נאשמת 4 בכתב האישום), לא הגישו במועד דוחות למנהל מע"מ על שם חברת מרום סיטי ולא שילמו במועד את המס הכלול בחשבוניות שהוציאו, וכן הוציאו חשבוניות על שם חברת מרום סיטי מבלי שהיו זכאיות לעשות כן למרות סגירת תיקה של חברת מרום סיטי במע"מ. סכום החשבוניות שהוציאו הנאשמת וחברת מרום סיטי הוא בסך כולל של 12,149,807 ₪ והמע"מ הנובע מהן בסך 1,853,539 ₪, מתוכן חשבוניות בסך 7,516,406 ₪ שהמע"מ הנובע מהן בסך 1,146,569 ₪ הוצאו למרות סגירת תיקה של חברת מרום סיטי. ביחס לאישומים 3,4,5 ו-8 נקבע בהכרעת הדין כי הוכח שהנאשמת, אשר עסקה בייזום נדל"ן והייתה המנהלת ובעלת השליטה בחברות כאמור, ביצעה עסקאות כעוסק פרטי ועונה להגדרה זו (הגם שלא נרשמה אצל רשויות המס). כך, במסגרת פעילותה יחד עם החברות, פעלה לרישום זכויות במקרקעין על שמה הפרטי בפרויקטים המפורטים באישומים 1-7 ובפרויקט הל"ה 52, ולמכירתן לקבוצות הרכישה, אך לא הוציאה חשבוניות ולא דיווחה על עסקאות אלה, תוך שימוש במרמה ותחבולה ובמטרה להתחמק מתשלום מס בנסיבות מחמירות. סכום העסקאות הוא בסך של 9,075,185 ₪, והמע"מ הנובע בסך 1,252,088 ₪. בהכרעת הדין אף נקבע כי הוכח שכנטען באישום 10 לכתב האישום, בשנים 2014-2015 ניכו הנאשמת וחברת אור סיטי (להלן: אור סיטי) (שהייתה נאשמת 3 בכתב האישום), רכישות אישיות של הנאשמת כהוצאה ותשומה שלא כדין בדוחותיה של אור סיטי, במטרה להתחמק מתשלום מס. סכום הרכישות הפרטיות הוא לא פחות מ – 900,000 ₪, ומס התשומות הנובע מהן כ – 142,000 ₪. אף נקבע כי מימון רכישות פרטיות אלה על ידי אור סיטי מהווה חלוקת דיבידנד לנאשמת, וכי הנאשמת ואור סיטי פעלו במרמה ערמה ותחבולה על מנת שהנאשמת תתחמק מתשלום מס בגין הכנסתה זו. בגין מעשים אלה הורשעה הנאשמת בעבירות לפי סעיף 117(ב) לחוק מע"מ ו – 220 לפקודה. הנאשמת אף הורשעה במיוחס לה באישום 11, השמטת הכנסה מדיבידנד ביחס ליחידה 99, דירת פנטהאוז שאת הזכויות בה רשמה גם על שמה (לצד אור סיטי), בפרויקט אור על הפארק. בנוסף, בניהול פנקסי חשבונות כוזבים של אור סיטי, מסירת תרשומת כוזבת בדוח ושימוש במרמה עורמה ותחבולה במטרה להתחמק ממס לפי סעיף 220 לפקודה. עוד נקבע בהכרעת הדין (ביחס לאישום 12) כי הנאשמת לא הגישה הצהרת הון ליום 13.12.2013 הגם שנדרשה לעשות כן. ביחס לאישומים 13 ו – 14 נקבע בהכרעת הדין כי הוכחו עבירות המרמה, התחבולה והזיוף אשר יוחסו לנאשמת בכתב האישום. כך נקבע כי הוכח שהנאשמת פנתה לשלושה לקוחות שהצטרפו לקבוצת הרכישה בפרויקט צ'לנוב, הציגה בפניהם מצגים כוזבים, וביקשה מהם לבצע העברה בנקאית לחשבון חברת מרום סיטי חלף שיק בסכום זהה שנתנו קודם לכך לפקודת נאמן הפרויקט. בנוסף הוכח כי הנאשמת ניצלה בתחבולה את טעותם של זוג לקוחות נוספים, תוך שגם בפניהם הציגה מצג שווא לפיו לא תפדה המחאה אותה ביקשו שלא תפרע, ככל שיבצעו העברה בנקאית באותו סכום לחברת מרום סיטי. כתוצאה מביצוע עבירות אלה התקבל בחשבון מרום סיטי סך כולל של 1,930,979 ₪ במרמה בנסיבות מחמירות, בתחבולה, ותוך ניצול מכוון של טעות הזולת. עוד נקבע כי הוכח שבמהלך חודש פברואר 2016 הורתה הנאשמת לגלעדי ולטלי חיו (להלן: חיו), לזייף מסמך בנקאי בכוונה לקבל ממנהל סניף בנק מזרחי אישור להמשך פעילות בחשבון בנק של חברת אור סיטי, למרות חריגה ממסגרת האשראי בחשבון. הנאשמת הציגה את המסמך למנהל הסניף וקיבלה במרמה אישור להמשך פעילות החשבון ללא החזרת שיקים של חברת אור סיטי. נקבע כי הנאשמת הייתה מודעת באופן מלא למעשיה ופעלה בכוונה לרמות את בנק מזרחי. נקבע כי מעשי הנאשמת בוצעו בנסיבות מחמירות נוכח היקף המרמה והסכום במסמך שזייפה (בסך של כ – 28 מיליון ₪), היקף החריגה ממסגרת האשראי, סוג המסמך שזויף ומעמדה של הנאשמת בבנק מזרחי כאחת הלקוחות המשמעותיים בסניף. לבסוף, ביחס לאישום 15, בהכרעת הדין נקבע כי המאשימה הוכיחה שבין פברואר 2012 ועד אפריל 2016 פרסמה חברת אור סיטי מגוון רחב של פרסומים במדיה הכתובה בהם הזמינה את ציבור הצרכנים לרכוש דירות במחירים אטרקטיביים, תוך הסתרת העובדה שהפרסומים מתייחסים לארגון קבוצת רכישה לרכישת מקרקעין, פרט מהותי בעסקה, וכי בכך יצרה מצג כוזב בפרסומת לעניין טיב, סוג ומהות העסקה המוצעת כלפי הצרכנים. נקבע כי הוכח שהנאשמת לא פיקחה ולא עשתה כל שניתן על מנת למנוע את ביצוע העבירות. כמו כן, הוכח שהנאשמת לא התייצבה לחקירה לפני חוקרי הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן ללא הצדק סביר מספר פעמים. כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין (פסקאות 3-4 ובהרחבה בפרק שכותרתו "ניהול ההליך"), ניהול ההליך בעניינה של הנאשמת היה חריג והציב אתגרים רבים. זאת נוכח התנהלות הנאשמת במהלכו, ובכלל זאת, הפרעתה השיטתית לדיונים בצורה בוטה וחסרת גבולות. כפי שמעידים פרוטוקולי הדיונים, פעמים רבות, כאשר בחרה הנאשמת להתייצב, היא התפרעה וצעקה במהלך הדיון, שרה, אכלה, האזינה לתכנים באוזניות, הגיעה באיחור ניכר ועזבה את האולם באמצע דיון ו/או לא התייצבה כלל, וכפרה בסמכות בית המשפט. כל זאת תוך שהשתלחה בצוות הפרקליטים, בגורמים שלישיים ובבית המשפט עצמו. במקרים המתאימים, האמור אף הביא לקביעה כי הנאשמת מוחזקת כמי שמפריעה לדיונים ומורחקת מהם. כמפורט בהכרעת דין, הנאשמת סירבה בעקביות להיות מיוצגת בהליך, והסנגוריה הציבורית, אשר מונתה לייצגה בתחילת ההליך, שוחררה מן הייצוג מנימוקי בהחלטתי מיום 21.9.2020. במהלך שנות ניהול ההליך שבתי והפצרתי בנאשמת שתיעזר בייצוג משפטי, והסברתי לה פעם אחר פעם את היתרונות שבכך עבורה, אך הנאשמת עמדה על סירובה. הנאשמת אף לא התייצבה לדיון שנקבע לשימוע הכרעת הדין. לאחר שנעצרה ושוחררה בערבויות עם מתן הכרעת הדין, תוך שהבטיחה שתתייצב לדיונים, ולאחר שניתנה לה ארכה בת כחודש ימים לשקול אם תסכים כי יתקבל תסקיר לעונש בעניינה (הגם שהתנגדה לכך בדיון), שוב לא התייצבה לדיון אשר נקבע עד אשר נעצרה. בהמשך למעצרה, על יסוד בקשת המאשימה לעצרה עד תום ההליכים, ולאחר שנערכה לנאשמת בדיקה פסיכיאטרית ראשונית בבית החולים אברבנאל אשר מצאה כי היא כשירה לעמוד לדין, נעצרה הנאשמת עד לתום ההליכים, מנימוקי בהחלטתי מיום 1.1.2025. גם בדיון הטיעונים לעונש לא שיתפה הנאשמת פעולה, צעקה, שרה והתפרעה עד אשר נאלצתי במהלכו להוציאה מהאולם לאור הפרעתה. עובר לטיעון לעונש הבהרתי לנאשמת היטב את זכויותיה, כי ביכולתה לזמן עדים ולהציג ראיות לעונש וכי אשמע כל טיעון שיעלה מפיה במהלך הדיון (ראו גם החלטתי מיום 22.12.2024 בה אף הוריתי לשב"ס לאפשר לה 7 שיחות טלפון על חשבון המדינה כדי להיערך). בנוסף, במהלך ימי מעצרה עובר לטיעון לעונש שבתי והפצרתי בנאשמת שתסכים לייצוג משפטי על הסנגוריה הציבורית (אשר ייצגה אותה על פי הוראתי בדיוני המעצר), או כל ייצוג משפטי בטיעון לעונש, ואף הבהרתי כי יינתן לסנגור שימונה פרק זמן סביר להיערך – אך ללא הועיל. משכך, גזר הדין ניתן מבלי שנשמעו טיעונים מצד הנאשמת, אשר כאמור לא שיתפה פעולה עם ההליך. הגם שמדובר במהלך חריג, הנאשמת לא הותירה ברירה אלא לגזור את עונשה באופן זה. כפי שציינתי בהכרעת הדין, והדברים יפים גם לשלב זה של ההליך: במהלך ניהול ההליך שמתי לנגד עיני את חשיבות זכותה של הנאשמת להליך הוגן, אך לצד זאת, נתתי משקל גם לחשיבות האינטרס הציבורי שבקידום ההליך ובהכרעה חרף התנהלותה, שהוא בגדר חובתי. זאת על מנת שלא לאפשר לנאשמת לעשות דין לעצמה ולהביא לכך שלא ניתן יהיה לברר את האישומים החמורים כנגדה ולגזור את דינה בשל התנהלותה. תמצית טיעוני המאשימה ב"כ המאשימה ביקשו כי יקבעו 4 אירועים שונים בגזר הדין. הראשון, לעבירות המע"מ בהן הורשעה הנאשמת במסגרת החברות ובכובעה הפרטי (אישומים 1-10); השני, לעבירות ההתחמקות ממס בגין קבלת דיבידנד, הכללת הוצאות אישיות בדיווחי החברות ואי הגשת הצהרת הון בהן הורשעה (אישומים 10-12); השלישי, לעבירות המרמה, התחבולה והזיוף בהן הורשעה (אישומים 13-14); הרביעי, לעבירות על חוק הגנת הצרכן בהן הורשעה (אישום 15). ב"כ המאשימה טענו לחריגות מעשי הנאשמת אשר הורשעה במגוון עבירות מקשת העבריינות הכלכלית. לטענתם, בבסיס העבירות כולן מרמה בה נקטה הנאשמת כנגד כל מי שנקרה בדרכה העסקית. כן הפנו להיקפן החריג בגובהו של העבירות. בכל הנוגע לעבירות המס אשר ביצעה הנאשמת (אירוע ראשון ושני), הפנו ב"כ המאשימה לערכים המוגנים בעבירות אלה ולנסיבות ביצוען. כך, הדגישו את השיטתיות שבביצוע עבירות מס מסוגים שונים על ידי הנאשמת, את התחכום לצידן, ואת בביצוען תוך ניצול מערך החברות הסבוך שבשליטתה וניצול המשטר התאגידי. בנוסף, את התקופה הארוכה בה פעלה הנאשמת לביצוע העבירות ואת הנזק האדיר שגרמה לקופת המדינה בביצוען. עוד הדגישו כי הוכח שהנאשמת הייתה מנהלת ריכוזית בחברות, והיא זו אשר חוללה ויזמה באופן בלעדי את ביצוע העבירות, תוך שאף ערבבה כספים בין החברות השונות, בין חשבונות הנאמנות של הפרויקטים השונים ובין כספי החברות ובין כספי החברות לכספיה האישיים. כנסיבה מחמירה נוספת הפנו לכך שהנאשמת בחרה להתעלם מהתרעות שקיבלה מבעלי מקצוע ביחס להתנהלותה, ונפטרה מבעלי מקצוע מתריעים. בטיעוניהם, הפנו לפסיקה הנוגעת לניכוי תשומות על יסוד חשבוניות פיקטיביות לשם הדגמת הענישה הנוהגת (בהינתן סכום העבירות והפסיקה הקיימת), תוך שהפנו לשונה ולדומה בינה לבין עניינינו. עתירתם היא לקביעת מתחם ענישה שבין חמש לשבע שנות מאסר בפועל ביחס לאירוע הראשון, לצד קנס במתחם שבין 50,000 ₪ ל – מיליון ₪. בכל הנוגע לאירוע השני הנטען, הפנו ב"כ המאשימה לעבירות המס שנכללו במסגרתו וטענו כי מדובר בהמשך ישיר להתנהלות העבריינית של הנאשמת תוך ערבוב כספיה האישיים עם כספי החברות לשימושה האישי. גם בהקשר זה הפנו להיקף העבירות הגבוה, לכך שהנאשמת היא יוזמת העבירות, ולכך שהעבירות בוצעו תוך ניצול המבנה התאגידי ועסקאות הנדל"ן שביצעה במסגרת החברות. גם בקשר לעבירות לפי הפקודה הפנו לפסיקה המדגימה לשיטתם ענישה נוהגת, תוך הדגשת הדומה והשונה בינה לבין עניינינו. עתירת ב"כ המאשימה היא לקביעת מתחם ענישה שבין עשרים לארבעים חודשי מאסר בפועל ביחס לאירוע השני, לצד קנס במתחם שבין 50,000 ₪ ל – 500,000 ₪. ביחס לאירוע השלישי הנטען, הפנו ב"כ המאשימה לערכים המוגנים ולנסיבות ביצוע העבירות. ביחס לאישום 13, אישום המרמה והתחבולה שנקבע שנקטה הנאשמת כלפי לקוחותיה, טענו לחומרה יתרה במעשיה והפנו לאופי המצגים הכוזבים שיצרה תוך שניתבה כספים לא לה לכיסה ולתזרים החברות. בהקשר זה טענו שהנאשמת ניצלה לרעה את רצונם של לקוחותיה כי הכספים שיעברו אליה ישמשו לבניית ביתם ואת האמון שנתנו בה לאור מעמדה המיוחד. כן הפנו לריבוי פעולות המרמה, להיקף הכספים הגבוה, ולסיכון הרב בו העמידה את הכספים. ב"כ המאשימה אף הפנו לכך שלמרמה בה נקטה הנאשמת הייתה השלכה על כלל לקוחות פרויקט צ'לנוב ועל יכולתו של הפרויקט לצאת אל הפועל. בכל הנוגע למרמה מושא אישום 14 כלפי הבנק, טענו ב"כ המאשימה כי מדובר במרמה חריגה וחמורה. בהקשר זה הפנו לכך שהאישום מהווה את סוף דרכה העסקית של הנאשמת, וטענו כי בחרה שלא לקבל את המציאות אליה הגיעה, ופעלה להשגת מימון בדרכי מרמה על מנת להמשיך בדרכה העסקית. בהקשר זה ציינו לחומרה את המצג המרמתי שהציגה הנאשמת, וכי האשראי שקיבלה על בסיסו, לא הושב לבנק. בנוסף, הודגש לחומרה השימוש שעשתה הנאשמת בשניים מעובדיה לשם ביסוס המצג הכוזב ועריכת המסמך המזויף, תוך תכנון מוקדם וציני. כמו כן נטען כי מעשיה של הנאשמת הובילו בפועל לפגיעה במאות לקוחותיה, תוך שהעמידה בסיכון את עתידם של כלל הפרויקטים שהיו בניהולה. גם בהקשר זה הפנו ב"כ המאשימה לפסיקה תוך הדגשת הדומה והשונה לעניינינו. עתירת המאשימה היא לקביעת מתחם ענישה שבין שנתיים לחמש שנות מאסר בפועל ביחס לאירוע השלישי. ביחס לשלושת האירועים הראשונים גם יחד, תוך חפיפה מסוימת ביניהם, טענו ב"כ המאשימה למתחם ענישה כולל שבין שמונה לשתיים עשרה שנות מאסר בפועל, לצד קנס במתחם שבין 100,000 ₪ למיליון וחצי ₪. בקשר לחפיפה בין המתחמים אף טענו כי לא קיימת זהות בין המעשים שהקימו את עבירות מע"מ לאלה אשר הקימו את העבירות על פי הפקודה, ואין מדובר במעשי עבריין המתמזגים למעשה אחד, כפי שקורה פעמים רבות בסוג זה של עבירות. אשר למיקום עונשה של הנאשמת בגדרי מתחם הענישה, עתירת ב"כ המאשימה היא כי עונשה ימוקם בחציו העליון של מתחם הענישה ויושתו עליה 11 שנות מאסר בפועל, קנס בחלק התחתון של מתחם הענישה, מאסר חלף הקנס, ומאסר על תנאי. זאת לאור הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירות עליהן הצביעו המטות לטענתם את הכף לחומרה. כך ציינו את העדר שיתוף הפעולה של הנאשמת עם רשויות אכיפת החוק ועם ההליך המשפטי, וטענו להתנהלות מבזה, מניפולטיבית ופוגענית כלפי רשויות האכיפה ובכללם הגורמים האמונים על החקירה, כלפי גורמי הפרקליטות וכלפי בית המשפט. בנוסף, הפנו לכך שהנאשמת לא אפשרה קיום ההליך כסדרו, תוך הפנייה לדוגמאות. כמו כן הפנו לכך שהנאשמת לא נטלה אחריות לביצוע העבירות, וציינו את חלוף הזמן מאז ביצוען, תוך שהדגישו כי הנאשמת עשתה כל שביכולתה כדי לעכב ולסכל את ההליך, ולטענתם יש לזקוף לחובתה חלק ניכר מהימשכות ההליך על פני חמש שנים מאז הגשת כתב האישום. לצד האמור, ציינו ב"כ הנאשמת כי הנאשמת נעדרת עבר פלילי וכי נגרמו לה נזקים מביצוע העבירות ומההליך הפלילי (הגם שנטען כי התמוטטותן הכלכלית של קבוצת החברות והנאשמת והאופן בו נפגע מעמדה נובעים בחלקם מהתנהלותה שבבסיס העבירות). ב"כ המאשימה הפנו לפסיקה לפיה בעבירות מס מקבלים שיקולי גמול והרתעה בכורה על פני נסיבות אישיות. בנוסף, הפנו לכך שהנאשמת לא הסירה את מחדל המס לו גרמה בביצוע העבירות (לא את המחדל האישי ולא את מחדל החברות), על החומרה שלצד האמור לפי הפסיקה. בהקשר זה ציינו את דברי עו"ד איתן ארז, אשר שימש כמפרק החברות ונאמן בפשיטת הרגל של הנאשמת, לפיהם הנושים, ובכללם רשויות המס, צפויים לקבל חלק קטן מסכום נשייתם. עתירת המאשימה היא כי לא יינתן לכך משקל לקולא בעניינה של הנאשמת, משהתשלום לרשות המסים במסגרת הליכים אלה נעשה ללא שליטת הנאשמת וממילא אין מדובר בהחזר מלא. ב"כ המאשימה אף הפנו לטענות שנשמעו מאז הכרעת הדין ביחס למצבה הנפשי המורכב של הנאשמת, לאירוע נטען משנת 2018 בהקשר זה, ולצד זאת לכך שנמצאה כשירה לעמוד לדין בבדיקה פסיכיאטרית שבוצעה לאחרונה. בנסיבות אלה טענו שאין לתת לטענות בהקשר זה משקל. ב"כ המאשימה אף התייחסו לעונשים אשר נגזרו על גלעדי וחיו והחברות, והדגישו את ההבחנות בינם לבין הנאשמת. בסופו של יום עתרו כי יושת על הנאשמת עונש של 11 שנות מאסר בפועל, וקנס בחלקו התחתון של המתחם ומאסר תחתיו, בהתחשב בכך שבמקרה זה לא ניתן לאזן את עונש המאסר באמצעות קנס משמעותי, לאור מצבה הכלכלי של הנאשמת. לצד זאת מאסר על תנאי. ביחס לאירוע הרביעי טענו ב"כ המאשימה מטעם הרשות להגנת הצרכן והפנו לערכים החברתיים המוגנים בעבירות, ציינו לחומרה את הנסיבות, והפנו לענישה הנוהגת תוך הדגשת הדומה והשונה. בכל הנוגע לעבירת אי הפיקוח לפי סעיף 25 לחוק הגנת הצרכן הפנו להיקף הפריסה הרחב של הפרסומים, על פני כארבע שנים, ולפוטנציאל הנזק הרב לצידם. בנוסף, למעורבותה של הנאשמת בפרסום המודעות, לסוג העסקאות שפורסמו, שוויין הגבוה, ואופי ההטעיה על השלכותיה הקריטיות בהינתן שמדובר בהטעיה ביחס לעסקה היקרה בחיי אדם, רכישת דירה/זכות לדירה. עתירתם היא כי ייגזר על הנאשמת קנס במתחם שבין מיליון ₪ לשני מיליון ₪, וכי תיקבע תקופה בת שנת מאסר חלף הקנס. לצד זאת הפנו לאי התייצבות הנאשמת לחקירות וטענו לזלזול עמוק שהפגינה. עתירתם היא לקביעת מתחם ענישה שבין חודש לחצי שנת מאסר בפועל לצד קנס שבין 100,000 ₪ ל – 200,000 ₪. עתירתם היא כי עונשה של הנאשמת יקבע ברף הגבוה, תוך שהפנו לנסיבות הקונקרטיות שאינן קשורות לביצוע העבירה, והצטרפו לטיעונים בהקשר זה. מתחם העונש ההולם מתחם העונש ההולם נקבע בהתאם לעקרון המנחה בענישה, היינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם, לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו, תוך התחשבות בערך החברתי אשר נפגע, במידת הפגיעה בו, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ובמדיניות הענישה הנהוגה. במקרה זה, חרף טיעוני ב"כ המאשימה, מצאתי כי בהתאם למבחן הקשר ההדוק אשר נקבע בע"פ 4910/13 אחמד בני ג'אבר נגד מדינת ישראל (29.10.14)) (להלן: הלכת ג'אבר), מתקיימים שלושה אירועים עונשים ולא ארבעה כטענתם. הראשון, ביחס לעבירות המס בכללותן, השני, לעבירות המרמה, תחבולה וזיוף, והשלישי לעבירות על חוק הגנת הצרכן. ודוק, אשר לקביעת אירוע אחד לכלל עבירות המס – אכן, חלק מעבירות המס בוצעו על ידי הנאשמת במסגרת החברות בעוד שחלקן האחר בוצע בכובעה הפרטי, וכטענת המאשימה, אין מדובר באותו סט נסיבות מדויק המקים עבירות על פי חוק מע"מ והפקודה גם יחד. עם זאת, משמרבית מרביתן של העבירות בוצעו בזיקה לפרויקטים השונים במהלך ובמסגרת פעילות הנאשמת בתקופה הרלוונטית בשוק הנדל"ן והמגורים, כשגם בעת ביצוע העבירות בכובעה הפרטי, הנאשמת ניצלה את הניסיון והמוניטין שצברה בתחום הנדל"ן ואת מנגנוני החברות – הרי שעל פי מבחן הקשר ההדוק יש לקבוע אירוע אחד לכלל עבירות אלה . בקשר לקביעת מספר אירועים ראו גם דברי בית המשפט העליון בהלכת ג'אבר ובע"פ 6888/17 שירזי נ' מדינת ישראל (10.12.2018) לפיהם הסיווג לאירועים נועד לתכלית פונקציונלית ככלי עזר, וממילא במישור המהותי מוטל על בית המשפט הקובע מתחם ענישה לשקול את מספר המעשים וחומרתם גם כאשר הם סווגו כאירוע עברייני אחד. בנוסף, כבר נקבע כי מקום בו גוזר בית המשפט עונש כולל ולא עונש נפרד לכל אירוע, חשיבות מספר האירועים לגזירת העונש פחותה (ע"פ 2454/18 שיינברג נ' מדינת ישראל (5.12.2018), פסקה 20). האירוע הראשון – עבירות המס: רבות נכתב אודות חשיבות הערכים המוגנים בעבירות המס, על אחת כמה וכמה ביחס לעבירות שבבסיסן כוונה להתחמק מתשלום מס. עבירות אלה באות להגן על ערכים חברתיים שחשיבותם ראשונה במעלה למרקם החברתי במדינה, ביניהם בערך השוויון ואמון הציבור. לצד ביצוע עבירות המס פוטנציאל נזק ממשי לקופה הציבורית, שחשיבותה לכלכלת המדינה וביטחונה ברורה. פגיעה כאמור אף מתרחשת באופן תדיר בסוג העבירות בעניינינו, ומביאה לפגיעה ב"קורבן השקט", הציבור בכללותו, ובפרט ציבור המוחלש בחברה, הנשען על השירותים הציבוריים. ביצוע העבירות אף מביא לפגיעה בפיקוח הרשות, ובאמון הניתן בעוסקים/נישומים שידווחו, יגישו דיווחי אמת וישלמו מס כחוק. מדובר בעבירות שביצוען קל וגילוין קשה יחסית, קיים פיתוי לבצען – ולא אחת צוינה חשיבותה של ענישה מרתיעה לצידן. כדברי כב' השופט י' אלרון ברע"פ 9004/18 מאיר יצחקי נ' מדינת ישראל (31.12.2018) (להלן: עניין יצחקי): "בית משפט זה חזר ועמד על חומרתה של עבריינות המס, אשר נובעת מפגיעתה הקשה במשק, בכלכלה ובמגוון היבטים חברתיים הנוגעים לנטל תשלום המיסים, כמו גם מהקושי הרב שבחשיפתה. נפסק לא אחת, כי יש ליתן לחומרה זו ביטוי ממשי במסגרת גזירת עונשו של מי שהורשע בעבירות אלה, תוך מתן עדיפות לשיקולי הרתעה ולאינטרס הציבורי שבהחמרת הענישה על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם, וכאשר נקודת המוצא היא כי העונש ההולם בעבירות אלה הוא מאסר בפועל (וראו: רע"פ 5823/09 באשיתי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (17.8.2009); רע"פ 5308/18 ג'בארין נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 11 להחלטתי (18.7.2018)). בענייננו, מדובר בפגיעה קשה ברף גבוה מביצוע כלל העבירות בהן הורשעה הנאשמת. מהכרעת הדין עולה באופן ברור התנהלותה חסרת הגבולות של הנאשמת בביצוע עבירות באופן שיטתי במהלך פעילותה העסקית לשם קידומה. הנאשמת לא בחלה בביצוע עבירות כלפי כל הנקרה בדרכה כדי להשיג את מטרותיה, ובכלל זאת לקוחותיה, הבנק בו ניהלה את עסקיה, ורשויות המס. כאמור לעיל, בהכרעת הדין נקבע כי הנאשמת פעלה בשוק הנדל"ן והמגורים באמצעות קבוצת החברות, ביניהן נאשמות 3 – 7 בהן שלטה ואותן ניהלה, אשר ארגנו קבוצות רכישה לרכישת זכויות במקרקעין לטובת הקמת פרויקטים לדיור. נקבע כי הוכח שהחברות (נאשמות 3 – 7) היו חלק מקבוצות הרכישה בשיעורי החזקה שונים, וכי מכרו במרבית המקרים את זכויותיהן למצטרפים לקבוצות הרכישה. עוד נקבע כי הנאשמת ניצלה את הניסיון והמוניטין שצברה בתחום הנדל"ן ואת מנגנוני הפעילות של החברות, ורשמה לזכותה באופן פרטי זכויות במקרקעין בפרויקטים שונים, וגם אותן מכרה במרבית המקרים למצטרפים לקבוצות הרכישה, והיא בגדר מי שניהל עסק פרטי והייתה חייבת ברישום כעוסק במע"מ. מרביתן של עבירות המס אשר ביצעה הנאשמת הן עבירות מס מסוג פשע אשר בוצעו בכוונה להתחמק מתשלום מס, חלקן בנסיבות מחמירות, והן בוצעו במסגרת ו/או בזיקה ל – 7 פרויקטים לדיור אותם הקימה. מהכרעת הדין עולה התנהלותה השיטתית של הנאשמת לביצוען (לצד עבירות מס נוספות כמפורט באישומים) הן במסגרת החברות, הן באופן פרטי, על פני תקופה ממושכת בת כ – 8 שנים, משנת 2008 ועד שנת 2016, ובהיקפים אדירים תוך ניצול מערך החברות שבשליטתה. בכלל זאת, הנאשמת לא הוציאה חשבוניות, לא דיווחה למע"מ על מלוא העסקאות של מכירת זכויות אשר ביצעה יחד עם מי מהחברות או בכובעה כעוסק פרטי, ולא שילמה את המע"מ הנובע מהן בסכומים אדירים. זאת תוך ניהול ספרי הנהלת חשבונות כוזבים ושימוש במרמה ותחבולה, במטרה להתחמק מתשלום מס. כטענת המאשימה, במשפט הוכח שהנאשמת הייתה מנהלת ריכוזית בחברות והיא מחוללת העבירות. אף הוכח כי בביצוע העבירות הנאשמת ערבבה בין כספי החברות, בין כספי החברות לכספי חשבונות הנאמנות של הפרויקטים, ובין כספי החברות לכספיה הפרטיים, ועשתה בהם כל שרצתה, כשבכך אף היה כדי להקשות על גילוי העבירות. עוד כטענת המאשימה, קיימת חומרה נוספת בכך שהנאשמת אף לא שעתה להתרעות מצד בעלי מקצוע שהעסיקה ביחס להתנהלותה, לרבות ביחס למועד החיוב במס ושיעורו בסוג העסקאות אשר ביצעה. עולה בבירור שכאשר המלצת בעלי המקצוע התנגשה עם שיקוליה העסקיים של הנאשמת, הנאשמת בחרה להתעלם ממנה. הנאשמת אף דרשה בדוחות החברות למנהל מע"מ ולפקיד השומה כתשומות והוצאות, הוצאות אישיות פרטיות שלה שלא כדין. סכום הרכישות הפרטיות הוא לא פחות מ – 900,000 ₪, ומס התשומות הנובע מהן כ – 142,000 ₪. בנוסף, על מנת להגדיל את הונה האישי, הנאשמת אף לא דיווחה על דיבידנד מהחברות אשר מימנו את הוצאותיה האישיות, וכן על דיבידנד שקיבלה משרכשה זכויות בפנטהאוז בפרויקט אור על הפארק במימון חברת אור סיטי בסך של לפחות 2.7 מיליון ₪. כל זאת תוך שימוש במרמה עורמה ותחבולה ובמטרה להתחמק ממס. הנאשמת אף לא הגישה הצהרת הון. כטענת המאשימה, סכום העסקאות הכולל (והתשומות שנוכו שלא כדין) בגינן הורשעה הנאשמת עומד על כ – 90 מיליון ₪, והמע"מ שנגרע מהקופה הציבורית בגינן בסך של מעל 11 מיליון ₪. מדובר בסכום חריג בגובהו ובנזק יוצא דופן בחומרתו לקופה הציבורית. בעת בחינת הנסיבות נתתי משקל מסוים לקולא לכך שהנאשמת אינה מי שהקימה את עסקיה כחלק מתוכנית עבריינית על מנת לגזול כספים מאחרים ומהקופה הציבורית, כי ניהלה עסקי אמת ושילמה חלק מהמס שהיה עליה לשלם במסגרת עסקיה, כשנראה שהמניע בבסיס העבירות הוא גם קושי תזרימי עמו התמודדה. בהינתן האמור וביחס לענישה הנוהגת יש להבהיר כי בניגוד למאשימה, אינני סבורה שיש ללמוד גזירה שווה מענישה בגין ניכוי חשבוניות פיקטיביות (גם אם זו היחידה שבנמצא בהיקפי העבירה הנדונים), וודאי לא ביחס לחלק הארי של עבירות המע"מ מושא אישומים 1-7. לא לשווא שבים ומציינים בתי המשפט כי עבירות המערבות חשבוניות פיקטיביות הוגדרו לא אחת כמכת מדינת, כונו בשם "אבי אבות הטומאה", ונקבע כי מדובר בנגע קשה הפוגע בכל רבדי תשלום מס אמת (ראו לדוגמא עפ"ג (ת"א) 6968-02-17 משהראוי נ' מדינת ישראל (24.4.2017). זאת גם בשל המרמה האקטיבית שלצד ביצוען, שהיא ברף גבוה ביותר, כשמצג השווא בספרי הנהלת החשבונות ובדווחי מבצע העבירה הוא כזה המהתל במעיין בהם. ראו עוד לשם הדוגמא: ע"פ (ת"א) 70637/99 מדינת ישראל נ' אברהם (18.8.1999) שם ציין בית המשפט: "העבירה של הפצת חשבוניות פיקטיביות היא אבי אבות הטומאה כשמדובר בעבירות מס. לא סתם השתמטות ממס, לא התחמקות מרישום, מדיווח או מתשלום, אלא יצירה ישמאין של חשבוניות פיקטיביות שמחטיאות גם את מי שמייצר אותן ולא פחות מכך את מי שמשתמש בהן". בענייננו לעומת זאת, הגם שלא הוצאו חשבוניות בגין מכירת זכויות על ידי החברות, ועסקאות אלה לא דווחו ולא שולם מע"מ בגינם, ועל אף ערבוב פעילות וכספי החברות, ועבירות המס הנוספות אשר בוצעו, אין מדובר בהתנהלות מרמתית אקטיבית העולה כדי דרגת החומרה שבשימוש בחשבוניות פיקטיביות, ומדובר בהבחנה בעלת משמעות מסוימת בעת קביעת מתחם הענישה. לאור האמור, בסקירת הענישה הנוהגת תיבחן ענישה אשר הושתה בגין ניכוי חשבוניות פיקטיביות, כשבעת קביעת מתחם הענישה, יינתן משקל גם להבחנה בין העבירות. להלן יפורטו דוגמאות רלוונטיות אותן מצאתי מתאימות, ביניהן דוגמאות מהפסיקה אליה הפנתה המאשימה: רע"פ 2627/18 ביטון נ' מדינת ישראל (5.7.2018) שם הורשע המבקש בעבירות לפי חוק מע"מ והפקודה בגין בביצוע "תוכנית עבריינית רחבת היקף שמטרתה גזילת הקופה הציבורית" ב – 7 אישומים שונים. במסגרת זו הורשע על פי האישום הראשון בניכוי מס תשומות על יסוד חשבוניות פיקטיביות בסך של כ – 550,000,000 ₪ בנסיבות מחמירות שהמע"מ בגינן כ – 81,000,000 ₪. כמו כן, בניהול ספרים כוזבים כמו גם בעבירות לפי סעיף 220 לפקודה. באישום השני הורשע המבקש בניכוי מס תשומות על יסוד חשבוניות פיקטיביות בסך של כ – 19,500,000 ₪ שהמע"מ בגינן כ – 2,600,000 ₪ בנסיבות מחמירות וכן ניהול ספרים כוזבים. ביתר האישומים הורשע במבקש בהוצאת חשבוניות פיקטיביות בנסיבות מחמירות, ובעבירות לפי סעיף 220 לפקודה. בית משפט השלום קבע מתחם ענישה שבין 48 ל – 84 חודשי מאסר בפועל בגין האישום הראשון ובין 10 ל – 14 חודשי מאסר בפועל בגין האישום השני. על המבקש, שלא הסיר את המחדלים, נגזרו 100 חודשי מאסר בפועל לצד מאסר על תנאי וקנס בסך 5,000,000 ₪. ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, תוך שצוין כי העונש הוא ברף המקל. גם בקשת רשות הערעור שהגיש לבית המשפט העליון נדחתה תוך שנקבע כי העונש אינו סוטה מרמת הענישה הנהוגה בנסיבות דומות. רע"פ 7759/14 שבת נ' מדינת ישראל (18.12.2014) שם הורשע המבקש בעבירות המערבות חשבוניות פיקטיביות בנסיבות מחמירות, ובכלל זאת בניכוי חשבוניות פיקטיביות, לצד הפצתן ולצד עבירות לפי סעיף 220 לפקודה ועבירות מס נוספות. נקבע כי המבקש וחבריו עסקו בסחר בחשבוניות פיקטיביות בהיקפים של מאות מיליוני ₪, תוך גרימת נזק רב לקופה הציבורית על פני תקופה ארוכה. על המבקש נגזר עונש של 8 שנות מאסר בפועל לצד קנס בסך 2,000,000 ₪ ומאסר על תנאי למשך שנתיים. בית משפט השלום קבע מתחמי ענישה נפרדים לפרשות השונות באותו המקרה. תחתית המתחמים נעה בין 36 ו-54 חודשי מאסר והרף העליון בין 60 ו-78 חודשי מאסר. בבית המשפט המחוזי הוקל עונשו של המבקש לעונש מאסר לריצוי בפועל למשך 6 שנים וחצי כשיתר רכיבי הענישה נותרו בעינם. בקשת רשות ערעור שהגיש לבית המשפט העליון נדחתה. רע"פ 4261/13 נמני נ' מדינת ישראל (18.6.2013) שם הורשע המבקש על יסוד הודאתו בשלושה תיקים שעניינם קבלת חשבוניות פיקטיביות בסך כולל של 71 מיליון ₪, ברישומן ובניכויין בדיווחיו למע"מ, במשך כשש שנים ברציפות, שבמהלכן ניכה שלא כדין מס תשומות בסך של כ-11 מיליון ₪ בנסיבות מחמירות. בנוסף, הורשע בשיבוש מהלכי משפט. בית משפט השלום קבע כי מתחם הענישה נע בין 4 ו-6 שנות מאסר בפועל. לאחר שנשקלו עברו הפלילי של המבקש, נסיבותיו האישיות, הודאתו והחיסכון בזמן שיפוטי, והעובדה שפעל תחת לחצים פיננסיים ואחרים הוטלו על המבקש 4.5 שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסך 500,000 ₪. בית המשפט המחוזי החמיר עונשו, העמידו על 5.5 שנות מאסר וקבע כי מתחם העונש ההולם הוא בין 5-7 שנות מאסר לאחר ששקל גם עונשים שנגזרו על אחרים בפרשה. בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון נדחתה. רע"פ 7487/18 אטיאס נ' מדינת ישראל (4.11.2018) שם הורשע המבקש לאחר שמיעת ראיות בעבירות של ניכוי מס תשומות שלא כדין, מסירת דו"ח הכולל ידיעה כוזבת והכנת פנקסי חשבונות כוזבים, הכל בנסיבות מחמירות. עסקינן בניכוי מס תשומות באמצעות 98 חשבוניות מס פיקטיביות בסך של למעלה מ-60 מיליון ₪, והמס הגלום בהן בסך 8,758,008 ₪. בית משפט השלום קבע מתחם ענישה הנע בין 4 ו-6 שנות מאסר וגזר על המבקש עונש של 50 חודשי מאסר, 18 חודשי מאסר על תנאי, קנס על סך 750,000 ₪ והתחייבות על סך 100,000 ₪. בית המשפט המחוזי הפחית את העונש ל-42 חודשי מאסר. בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון נדחתה תוך שצוין כי מדובר במעשים חמורים של הונאת את רשויות המס באמצעות שימוש בקרוב למאה חשבוניות פיקטיביות בסכומים גבוהים מאוד, והעונש אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת. רע"פ 5140/19 חברת אמוקו לשמנים ודלק בע"מ נ' מדינת ישראל (22.10.2019) שם הורשע המבקש בניכוי מס תשומות בסך כ-6 מיליון ₪ על יסוד חשבוניות פיקטיביות. בית המשפט השלום קבע מתחם ענישה שבין 2 ל – 5 שנות מאסר בפועל, וגזר על המבקש 32 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסך 60,000 ₪. ערעורים הדדיים שהוגשו לבית המשפט המחוזי נדחו וכך גם בקשת רשות ערעור שהגיש לבית המשפט העליון. בכל הנוגע לעבירות על הפקודה, המאשימה הפנתה לע"פ 7760/18 מזרחי נ' מדינת ישראל (16.5.2019) (להלן: עניין מזרחי) שם הורשע המערער על יסוד הודאתו בעבירות מס וביניהן השמטת הכנסות בסך 2.6 מילון ₪. בית המשפט העליון בערעור קבע כי מתחם הענישה ביחס לעבירות המס שבאישום הרלוונטי הוא בין 12 ו- 36 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, לרע"פ 2396/16 שבת נ' מדינת ישראל (27.3.2016) שם הורשעו המבקש וחברה בניהולו, לאחר שמיעת ראיות, במסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, השמטת הכנסות, הכנת ספרי חשבונות כוזבים ושימוש במרמה עורמה ותחבולה במטרה להתחמק ממס. ההכנסה שהושמטה הייתה בסכום כולל של 4,675,883 ₪. בנוסף, בספרי החשבונות של החברה כללו הוצאות פרטיות של המבקש ובני משפחתו בסך כולל של כ-150,000 ₪. בית משפט השלום קבע מתחם הענישה הנע בין 18 ו-45 חודשי מאסר, תוך שציין כי מדובר בבניית מערכת מתוחכמת להעלמת מס שיטתית בהיקפים גדולים, וגזר על המבקש 30 חודשי מאסר לצד ענישה נלווית. בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי ערעור שהוגש, הקל בעונש המבקש מ-30 ל-24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, והפחית את שיעור הקנס. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה. בהינתן האמור, לאחר בחינת נסיבות ביצוע העבירות ומידת הפגיעה בערכים המוגנים ממעשי הנאשמת, לצד הענישה הנוהגת המפורטת לעיל, על הדומה והשונה בינה לבין עניינינו, מתחם עונש המאסר בגין עבירות המס בכללותן יקבע בין 5 ו – 7 שנות מאסר בפועל. לצד זאת ייגזר על הנאשמת מאסר על תנאי מרתיע וקנס בשיעור שבין 50,000 ₪ (כעתירת המאשימה) ו – 500,000 ₪, בשים לב מחד לאופי הכלכלי של העבירות שביצעה ולנזק שנגרם ממעשיה לקופה הציבורית, ומאידך, כמצוות המחוקק, גם למצבה הכלכלי של הנאשמת (אליו הפנתה ב"כ המאשימה בטיעוניה) וכפי שהובא לידיעתי במהלך המשפט גם בדברי הנאשמת עצמה, ולאור הליכי חדלות הפירעון בעניינה ובענייני החברות אליהם נחשפתי גם מעדותו של עו"ד איתן ארז (מבלי להתעלם מכך שהליך פשיטת הרגל בעניינה של הנאשמת בוטל לבקשתה). האירוע השני – עבירות מרמה, תחבולה וזיוף כזכור, הנאשמת הורשעה גם בביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, תחבולה תוך ניצול טעות הזולת שאין בהם מרמה, זיוף בכוונה לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ושימוש במסמך מזויף. הערכים המוגנים בעבירות אלה נוגעים לחופש הרצון, חופש הפעולה וחופש הבחירה של המרומה, בענייננו, חלק מחברי קבוצת הרכישה בפרויקט צ'לנוב, בנק מזרחי ומנהל הסניף מטעמו, ויכולתם לקבל החלטות מושכלות ונכונות. מביצוע עבירות הזיוף והשימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל דבר במרמה אף נפגעים הכוח והאותנטיות של מסמכים, שהם כטענת המאשימה, חפץ שהוא סמל לרצינות ואמינות. אשר לנסיבות ביצוע העבירות: בהכרעת הדין נקבע כי כמפורט באישום 13, במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 2015, הציגה הנאשמת מצגים כוזבים לשלושה מלקוחותיה, חברי קבוצת הרכישה בפרויקט צ'לנוב, עת פנתה אליהם וביקשה מהם לבצע העברה בנקאית לחשבון הבנק של חברת מרום סיטי שבשליטתה וניהולה חלף המחאה בסכום זהה שמסרו לנאמן הפרויקט, תוך שהבטיחה כי המחאות שמסרו לנאמן לא יופקדו. זאת הגם שידעה שהמצגים שמסרה כוזבים וכי אין לה אפשרות וסמכות לבטל את ההמחאות שמסרו לנאמן. בנוסף, בתחבולה ותוך ניצול טעותו של זוג לקוחות נוסף אשר ביקש שלא תופקד המחאה שמסרו, הסכימה לכך והתנתה הסכמתה בכך שיבצעו העברה בנקאית לחברת מרום סיטי. הסכום הכולל שהתקבל בידי הנאשמת כתוצאה ממעשים אלה הוא בסך 1,930,978 ₪. כמפורט בהכרעת הדין, על פי עדות שניים מהלקוחות, בשל האמור, חברי הקבוצה נאלצו לשלם יותר על הפרויקט. גם נאמן הפרויקט העיד כי על אף התחייבותה, הנאשמת לא החזירה כספים בהיקף שקיבלה במרמה לחשבון הנאמנות, וזו הייתה אחת הסיבות לחסר בחשבון. יש טעם רב בטענות ב"כ המאשימה לפיהן קיימת חומרה רבה במעשים, הן נוכח סכום העבירות הגבוה, הן בשל הסיכון בו העמידה את הכספים והפרויקט, והן בשל ביצוע העבירות תוך ניצול מעמדה המיוחד כמארגנת הקבוצה, וניצול האמון שניתן בה על ידי לקוחותיה אשר ביקשו כי הכספים אשר העבירו לה ישמשו לבניית ביתם. עולה כי מדובר בהתנהלות עבריינית חסרת גבולות של הנאשמת אשר ראתה רק את צרכיה, ולא היססה לפגוע באחרים לשם קידומם. לצד זאת, בעת בחינת הנסיבות יש לתת את הדעת גם לכך שאין מדובר בביצוע עבירות על פני תקופה ממושכת ביותר, או במספר רב של קורבנות ישירים לביצוען. ביחס לאישום 14 נקבע בהכרעת הדין כי הוכח שבחודש פברואר 2016, סמוך לסוף דרכה העסקית של הנאשמת, הורתה הנאשמת לגלעדי ולטלי חיו (להלן: חיו), לזייף מסמך בנקאי בכוונה לקבל ממנהל סניף בנק אישור להמשך פעילות בחשבון בנק של אור סיטי, למרות חריגה ממסגרת האשראי בחשבון. הנאשמת הציגה את המסמך למנהל הסניף וקיבלה במרמה אישור להמשך פעילות החשבון ללא החזרת שיקים של אור סיטי. נקבע כי הנאשמת הייתה מודעת באופן מלא למעשיה ופעלה בכוונה לרמות את בנק מזרחי. גם כאן חומרה לא מבוטלת במעשי הנאשמת אשר ביצעה את העבירות משלא השלימה עם המציאות העסקית אליה נקלעה, ופעלה להשיג מימון בדרכי מרמה. מדובר במרמה מתוכננת, מתוחכמת ואקטיבית בזיוף המסמך, תוך שימוש בשניים מעובדיה, כמפורט בהכרעת הדין, ובהיקף גבוה, כשהסכום המפורט במסמך המזויף הוא בסך של כ – 28 מיליון ₪, בעוד שבחשבונה הופקדו בפועל רק כ – 256,000 ₪ בלבד. גם האשראי שהתקבל כתוצאה מהמעשים הוא בסכום גבוה של כ- 1,242,000 ₪. גם בביצוע עבירות אלה ניצלה הנאשמת את מעמדה בבנק מזרחי כלקוחה משמעותית בסניף. יש אף טעם בטענת ב"כ המאשימה לפיה במעשיה אלה אף הובילו לפגיעה בלקוחותיה הרבים ומעשיה העמידו בסיכון את עתידם של הפרויקטים השונים שהיו בניהולה. אשר לענישה הנוהגת, להלן יפורטו דוגמאות רלוונטיות מן הפסיקה, רובן דוגמאות אליהן הפנתה המאשימה – כשיש לזכור כי מעשה העבירה לעולם נבחן בנסיבותיו, ובעבירות מהסוג הנדון מנעד העונשים ומתחמי הענישה רחב יחסית, תלוי נסיבות ומושפע, בין היתר, ממידת המרמה, משכה, מאפייניה, היקפה והנזק שנגרם מביצועה. רע"פ 158/13 עוז נ' מדינת ישראל (7.2.2013) שם הודה המבקש בעובדות כתב אישום האוחז 24 אישומים והורשע על יסוד הודאתו בביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה (חלקן בנסיבות מחמירות), הוצאת שיק ללא כיסוי, גנבה, גניבה בידי מורשה, איומים וזיוף. המבקש הציג עצמו בכזב כאיש עסקים מנוסה בעל משאבים וקשרים, ובכך הוציא במרמה כספים ורכוש בסכום של כ-1.7 מיליון ₪, ושיקים בסכום של 4.9 מיליון ₪. בית המשפט גזר על המערער, לו עבר פלילי מכביד רלוונטי, 7 שנות מאסר. ערעור המערער לבית המשפט המחוזי נדחה, וכך גם בקשתו לרשות ערעור לבית המשפט העליון. ע"פ 3591/17 לירז רז נ' מדינת ישראל (10.4.2018) שם הורשעה המערערת על יסוד הודאתה בביצוע עבירות מרמה, חלקן בנסיבות מחמירות, הלבנת הון, זיוף, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, שימוש במרמה, ערמה ותחבולה בכוונה להתחמק ממס הכנסה, השמטת הכנסה במזיד בכוונה להתחמק ממס, אי מסירת מידע לפי סעיף 213א(א) לפקודת פשיטת הרגל, אי גילוי נכסים, השמטה, מניעת הצגת מסמכים, ומרמה במסמכים. המערערת, עיוורת מלידה, הונתה בשיטתיות ובסכומי כסף גדולים, בין היתר תוך התחזות לאשת עסקים מצליחה בתחום הנדל"ן, זיוף מסמכים והצגת מצגים כוזבים. לצורך הסתרת פעילותה החתימה המערערת את קורבנותיה על הסכמים המחייבים אותם לשמור על סודיות, והסתירה את זכויותיה ברכוש האסור שקיבלה על ידי דרישה לקבלת כספים במזומן. המערערת הורתה לעורך דין לרשום את הכספים בחשבון בנק הרשום על שמו כך שהחשבון יחזה כחשבון נאמנות לעסקאות, ולאחר מכן הורתה לו למשוך את הכסף שהתקבל בחשבון במזומן ולהעבירו לידיה. סכום המרמה עמד על כ-3,400,000 ₪ וניסיון המרמה על 900,000 ₪. בית המשפט קבע מתחם ענישה הנע בין שנתיים ועד 5 שנות מאסר בפועל בגין כל אירוע של קבלת כספים במרמה תוך זיוף מסמכים ושימוש בהם. מתחם העונש בגין עבירות המס נקבע לשנה עד 3 שנות מאסר בפועל. על מערערת נגזר עונש של 6 שנות מאסר לצד ענישה נלווית. בית המשפט העליון דחה את הערעור על חומרת העונש אך ביטל את רכיב הקנס בהתחשב בסכום הפיצויים הגבוה ששילמה ותקופת המאסר הממושכת שנגזרה עליה, ובהתחשב בלקות הראיה שלה. ע"פ 5035/08 ליאורה דבול הזמי נ' מדינת ישראל (7.1.2009) שם הורשעה המערערת על יסוד הודאתה בביצוע עבירות של גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה, זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר, שימוש במסמך מזויף והפרת אמונים בתאגיד. המערערת עבדה במשך שנים רבות בבנק, ונוכח האמון שניתן בה הפקידו אחדים מהלקוחות בידיה את ניהול חשבונותיהם, בהנחה כי תפעל לטובתם. המערערת מעלה באמונם ובמשך שנים גנבה מחשבונות הלקוחות סכום מצטבר של כ-3.5 מיליון ₪, תוך זיוף מסמכים. במסגרת הסדר הטיעון בעניינה, היתה המערערת אמורה לשלם פיצוי בסכום של 1.6 מיליון ₪, שאז המשיבה הגבילה את עתירתה העונשית ל-5 שנות מאסר וההגנה תעתור לתקופת מאסר שלא תעלה על 3 שנים. משבפועל שילמה המערערת סכום של 275,000 ₪ בלבד, גזר עליה בית המשפט 5 שנות מאסר לצד ענישה נלווית. ערעורה על חומרת העונש נדחה על ידי בית המשפט העליון. ת"פ 54007-08-19 מדינת ישראל ואח' נ' הלוי (21.1.2024) שם הורשעה הנאשמת לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירות זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לצד עבירות מס. באמצעות המרמה השיגה הנאשמת החזרי מס כוזבים עבור 44 לקוחות בסכום של 1.1 מיליון ₪. במסגרת האישום הראשון הורשעה הנאשמת במרמה וזיוף מסמכים שצורפו לבקשות החזרי מס של לקוחותיה ללא ידיעתם. מתחם הענישה לאישום זה נקבע על 18 ועד 30 חודשי מאסר. במסגרת האישום השני הורשעה הנאשמת בביצוע עבירות מס בכוונה להתחמק מתשלום מס. מתחם הענישה בגין אישום זה נקבע על 9 עד 20 חודשי מאסר. על הנאשמת נגזר עונש של 25 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית. הנאשמת חזרה מערעור שהגישה. רע"פ 5423/14 שלום אלכסנדר קופרמן נ' מדינת ישראל (29.9.2015) שם הורשע המבקש לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה, משיכת שיק ללא כיסוי והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות. עסקינן בקבלת כ – 6.8 מיליון ₪ במרמה מ-14 מתלוננים. בית משפט השלום קבע מתחמי ענישה נפרדים לכל אחת משלוש קבוצות שהוגדרו על ידו – מתחם הנע בין 14 ו-30 חודשי מאסר, מתחם הנע בין 13 ועד 18 חודשי מאסר, מתחם הנע בין 22 ו-40 חודשי מאסר, מתחם הנע בין 40 ו-72 חודשי מאסר, ומתחם באשר לעבירת ההדחה בחקירה הועמד על 2 עד 8 חודשי מאסר. על המבקש נגזר עונש של 57 חודשי מאסר לצד ענישה נלווית. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעורה של המדינה כך שעונש המאסר הכולל הוחמר ל-75 חודשי מאסר בפועל. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה. ע"פ 7391/19 שלמה כהן נ' מדינת ישראל (25.8.2020) שם הורשע המערער לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירות זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וקבלת דבר במרמה. המערער באמצעות חברה שבשליטתו הגיש תביעת פיצויים כוזבת לקרן הפיצויים לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים. בתביעה נטען כי נגרם נזק למתחם החברה נגרם מפיגוע סמוך למקום כשבפועל אותו הנזק נגרם מהצפה שאירעה במתחם החברה כשנתיים קודם לכן ובגינם תבעה החברה את חברת הביטוח שלה בעבר וזכתה לפיצוי. התביעה, בסך 4,098,133 ₪ אושרה והחברה קיבלה שתי מקדמות בסכום כולל של 2,500,000 ₪. המערער והחברה ניסו גם לקבל במרמה 1,598,133 ₪ נוספים. בית המשפט קבע מתחם ענישה בין 18 עד 48 חודשי מאסר וקנס משמעותי בהתאם ליכולתו הכלכלית של המערער, וגזר על המערער 18 חודשי מאסר בפועל, מאסרים מותנים, וקנס בסך 180,000 ₪. ערעור על עונש המאסר נדחה בעוד שנקבע כי הקנס יופחת לסך של 120,000 ₪. להשלמת התמונה ובקשר לעבירות אלה יצוין כי ביום 14.4.2021 נגזר דינה של טלי חיו, אשר הורשעה על יסוד הודאתה במסגרת הסדר טיעון בעבירה של זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות וסיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (ביחס למתואר באישום הארבעה-עשר בכתב האישום בענייננו). בית המשפט גזר על חיו 4.5 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, בהתאם להסכמות הצדדים. בבואו לקבוע האם לאמץ את הענישה המוסכמת (כשצוין כי היא מקלה עם חיו) שקל בית המשפט את הודאתה של חיו, היעדר עבר פלילי, חסכון בזמן שיפוטי, ושיתוף הפעולה עם הרשויות. כמו כן את נסיבות ביצוע העבירות – כשנקבע כי חיו היא לא מי שיזמה את ביצוע העבירות אלא פעלה על פי הוראות מעסיקיה. לאחר בחינת נסיבות ביצוע העבירות ומידת הפגיעה בערכים המוגנים ממעשי הנאשמת, לצד הענישה הנוהגת, על הדומה והשונה בינה לבין ענייננו, מתחם עונש המאסר בגין עבירות המרמה והזיוף יקבע בין 2 ו – 4 שנות מאסר בפועל. אירוע שלישי חוק הגנת הצרכן תכליתו של חוק הגנת הצרכן היא הגנה על האינטרסים הלגיטימיים של צרכנים באמצעות צמצום פערי הכוחות והמידע שקיימים באופן טבעי בין עוסקים לצרכנים, שמירה על האוטונומיה של הצרכן, והשלטת התנהגויות ראויות על המגזר העסקי תוך קידום תחרות ומסחר הוגן. על מנת להגשים תכליות אלה, קובע חוק הגנת הצרכן, בין היתר, חובות גילוי, איסורי הטעיה והשפעה בלתי הוגנת, והבאת מלוא המידע המהותי לצרכן עוד טרם היקשרות בעסקה, על מנת שיוכל לכלכל צעדיו. ראו לדוגמא את קביעת בית המשפט בע"פ 71561/01 מדינת ישראל נ' חוגלה קימברלי שווק בע"מ (31.3.2003) : "חוק הגנת הצרכן, כשמו כן הוא. מטרתו להגן על הצרכן שבעשותו עסקה יעמוד לרשותו מלוא המידע ההוגן והנאות, על פיו יוכל לכלכל צעדיו ולגבש החלטתו בדבר פעילותו הצרכנית בתנאי וודאות מלאים. ממטרה זו נגזרת חובת גילוי רחבה ואיסור על עשיית מעשה או מחדל "העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה". בבסיס העבירות שבוצעו על ידי הנאשמת ערכים מוגנים שעניינם אמת בפרסום, אוטונומיית הפרט ושמירה על חופש הבחירה שלו, אספקת מידע נכון ומלא לצרכנים, הגנה על רווחתם ואיכות חייהם של הצרכנים, ערכי אמון והוגנות מסחרית, ותקינות חיי המסחר (ראו לדוגמא: דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ (11.8.2003)). הנאשמת כאמור ביציעה עבירות אי פיקוח של נושא משרה בחברה ואי עשיית מעשה על מנת למנוע הטעיה בפרסום. באופן קונקרטי, בעשרות פרסומים מטעם הנאשמת באמצעות חברת אור סיטי, לא צוין ולא גולה פרט מהותי, קרי, כי מדובר בארגון קבוצות רכישה, באופן שלכל הפחות עלול להטעות. כפי שנקבע בהכרעת הדין, הנאשמת הייתה מעורבת בכל שהתרחש בחברות ובכללן חברת אור סיטי, ושלטה והייתה מעורבת בכל הקשור לפרסומים מטעמה. כפי שנקבע, לא רק שהוכחה באופן ברור מעורבותה הפעילה של הנאשמת בנושא הפרסום בחברת אור סיטי, היא אף זו שהנחתה מה יהיה המלל במודעה, ולו בחלק מהמקרים. המדובר בפגיעה לא מבוטלת בערכים המוגנים מביצוע עבירה זו. לצד זאת, מבלי למעט מן העבירה אך לקולא מסוימת מבחינת הנזק, אין להתעלם מכך שעל פי הראיות, לפחות בחלק מהמקרים, שכאשר פנו הלקוחות בעקבות הפרסומים הוסבר להם כי מדובר בקבוצות רכישה (ראו פסקאות 467, 468 ו – 474 להכרעת הדין). לגבי מדיניות ענישה הנוהגת: כטענת המאשימה, מדובר במקרה תקדימי, ולא קיימים תיקים רבים בהם הוגשו כתבי אישום בגין עבירה זו, ואלה שכן – הסתיימו לרוב בהסדר בו עונש מוסכם. ב"כ המאשימה הפנתה לת"פ 9300-05-17 הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן נ' אופטיקנה – האופטיסטור הראשון בע"מ (4.2.2018) שנסיבותיו שונות מענייננו, כשהמשותף הוא כי גם שם נעברה עבירה של הטעיה בפרסום. במקרה זה הציגו הצדדים ענישה מוסכמת אשר אומצה על ידי בית המשפט, כך שעל החברה הנאשמת הוטל קנס בסך 150,000 ₪. אפנה גם לת"פ 30229-10-18 מדינת ישראל נ' ג.ק. – מערכות מתקדמות לניקוי בע"מ (24.6.2020) שם הורשעה החברה על יסוד הודאתה בביצוע עבירות לפי חוק הגנת הצרכן שעניינן עשיית מעשה העלול להטעות לגבי תנאי ביטול של עסקה, תנאי תשלום של עסקה, תנאי האחריות של עסקה. כמו כן עבירות של אי ביטול עסקה ברוכלות ואי השבת התמורה ואי השבת התמורה בעקבות ביטול עסקת רוכלות. דובר במקרים רבים של השפעה בלתי הוגנת על צרכנים, כשיטת עבודה, הטעייתם בנוגע לתנאי העסקה ולאפשרות ביטולה, כשההטעיה גרמה לצרכנים נזק. בנוסף שיטת פעולה זו הביאה לקושי ביכולתם של הצרכנים לבטל עסקאות יקרות. נאשמים 2 ו – 3 הורשעו בביצוע העבירות מכוח אחריות פיקוחית כמו הנאשמת בעניינינו. במקרה זה הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו עתרו לעונש של קנס בסך 250,000 ₪ שיתחלק שווה בשווה בין כלל הנאשמים. בית המשפט ציין כי מתחם העונש ההולם ביחס לקנס לנאשמים 2 ו – 3 צריך לנוע בין 100,000 ₪ ו-300,000 ₪. בסופו של יום, בשל המצב הכלכלי במדינה באותה עת גזר קנס נמוך מהמוסכם, כך שעל כל אחד מהנאשמים נגזר קנס בסך 50,000 ₪ ופיצוי בסך 10,000 ₪. לצד זאת, הנאשמת אף הורשעה באי התייצבות לחקירות ברשות להגנת הצרכן ללא הצדק סביר. נקבע כי הנאשמת זומנה פעמים רבות לחקירה אך לא התייצבה, וכשהתייצבה לא ניתן היה לחקרה בשל אישור רפואי שהציגה. על פי הכרעת הדין, ניתנו לנאשמת הזדמנויות רבות לפרוס גרסתה אך היא בחרה שלא לשתף פעולה עם החקירה, ובעשותה את האמור, פגעה בערך המוגן הנוגע לקיום חקירה ללא הפרעה לצורך חקר האמת. גם בהקשר זה פגעה הנאשמת פגיעה לא מבוטלת בערכים המוגנים. המאשימה לא הפנתה לפסיקה ביחס לענישה הנוהגת בעבירה הנדונה. כאינדיקציה לענישה הנוהגת אפנה לפסיקה המדגימה ענישה בעבירות לפי סעיף 117(א)(2) לחוק מע"מ (לדוגמא: ת"פ 36822-01-15 רשות המיסים, היחידה המשפטית אזור מרכז ותיקים מיוחדים נ' שי אברהם (22.3.2022), שם נקבע מתחם ענישה שבין מאסר על תנאי ועד חודשי מאסר ספורים שניתן לרצותם בעבודות שירות). בנסיבות הכוללות ביחס לעבירות על חוק הגנת הצרכן, גם בעניינה של הנאשמת, מתחם העונש ייקבע בין מאסר מותנה ובין מספר חודשי מאסר אשר ניתן לרצותם בדרך של עבודות שירות ביחס לאי ההתייצבות לחקירות, לצד קנס שנע בין 100,000 ₪ ו – 500,000 ₪. העונש הקונקרטי לנאשמת במקרה זה לא מתקיימות נסיבות המצדיקות חריגה לקולא או לחומרה ממתחמי הענישה. הליך זה בעניינה של הנאשמת, שהיא ילידת שנת 1976, ללא עבר פלילי, מסתיים, כשכמפורט בהכרעת הדין ובפתח גזר הדין, מדובר בהליך שניהולו היה חריג ביותר. כך, הנאשמת שסירבה לייצוג משפטי, כמעט ולא שיתפה פעולה במהלכו, הפגינה זלזול בוטה בגורמי האכיפה ובכללם צוות הפרקליטים ובבית המשפט, ולא נטלה כל אחריות לעבירות החמורות אשר ביצעה, אף לא מהפה החוצה. נהפוך הוא. גם בימים האחרונים הוגשו לתיק בית המשפט בקשות שונות בשמה של הנאשמת ו/או על ידי צדדים שלישיים, שאינם קשורים להליך, בהן אף טענות קונספירטיביות ומשתלחות בצוות הפרקליטים ובגורמי לשכתי. אמנם, העבירות שבביצוען הורשעה הנאשמת בוצעו לפני זמן רב (בשנים 2008 ועד 2016), אולם חלק גדול מהימשכות ההליכים נח לפתחה של הנאשמת והתנהלותה. אלה הביאו לדחיות וביטולי דיונים רבים, כמפורט בהרחבה בהכרעת הדין. כפי שציינתי בהכרעת הדין, להתרשמותי, הנאשמת פעלה כפי שפעלה על מנת להפריע ולשבש את מהלך הדיונים התקין ולהכשיל את ההליך השיפוטי, ועשתה כל שלאל ידה על מנת לעכב את ההליך ולהביא לכך שלא יסתיים. בנסיבות אלה, קיים קושי לתת משקל ממשי לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ותחילת ההליך, כך שלחלוף הזמן יינתן משקל נמוך ומוגבל ביותר בלבד. הנאשמת אף לא פעלה לתקן את הנזק האדיר שגרמה לקופה הציבורית במעשיה, אף לא במעט, ולנתון זה נודעת משמעות רבה בין שיקולי הענישה בעבירות המס בהן הורשעה. כידוע על פי פסיקת בית המשפט העליון, חשיבות הסרת המחדל ומשקלה לקולא מבוססת על שני אדנים. האחד, תיקון הנזק הכלכלי שנגרם מביצוע העבירות. השני, משבדרך כלל יש בהסרת מחדל כדי לבטא נטילת אחריות וחרטה (רע"פ 7851/13 חדר עודה נ' מדינת ישראל (25.10.2015)). משקל מסוים יינתן לכך שבמסגרת הליכי חדלות הפירעון של החברות הגיע עו"ד איתן ארז להסדר עם רשויות מע"מ במסגרתו שולם מקופת הפירוק למע"מ סך של 5 מיליון ₪, וכי הוסכם שמדובר בהסרת מחדל מלאה מצד החברות (עמ' 92 ש' 7-14 לפרו' מיום 4.1.2021) (זאת לצד הסכם שומה של החברות מול מס הכנסה). אמנם, אין מדובר באקט רצוני של הנאשמת, כך שכפי שטענה המאשימה, קיים קושי לתת לשקול תשלום חלקי זה באופן מלא לזכותה. עם זאת, נתון זה יבוא בין שיקוליי בעת קביעת העונש. בנוסף, ולצד הנתונים אשר צוינו, שקלתי גם את נסיבותיה האישיות המיוחדות של הנאשמת, אשר הובאו לידיעתי במהלך המשפט, בדבריה ובדברי אחרים. כך, נתתי דעתי למשבר הקשה שחוותה הנאשמת עם התמוטטות עסקיה בשנת 2016, כשבשנת 2016 מונה עו"ד איתן ארז כמפרק החברות וכנאמן לנכסיה בהליך פשיטת הרגל (על פי דברי עו"ד ארז, בערך בשנת 2020 בוטלו על ידי בית המשפט הליכי פשיטת הרגל של הנאשמת לבקשתה) (עמ' 1318 ש' 1-2 לפרו' מיום 25.12.2022), ואת תחושותיה הקשות ביחס להליכי חדלות הפירעון וההליך הפלילי. בנוסף, אף לא נעלמה ממני ההתמוטטות הנפשית שחוותה הנאשמת בשנת 2018 וגם עניין זה נשקל על ידי במסגרת כלל הנסיבות. בהקשר זה אשוב ואציין כי הנאשמת נמצאה כשירה לעמוד לדין בבדיקה פסיכיאטרית ראשונית אשר התבצעה לאחרונה בבית החולים אברבנאל, ומבלי למעט מהקושי לנאשמת לצד ההתמוטטות שחוותה בעבר, להתרשמותי כאמור, התנהלותה במשפט הייתה מתוכננת ומניפולטיבית, על מנת לשבש את ההליך ולהביא לכך שלא ניתן יהיה לנהל הליך משפטי בעניינה. נתתי דעתי גם למשבר המשפחתי שחוותה וחווה הנאשמת, לגביו לא ארחיב מטעמי צנעת הפרט, וכן לתחושותיה הקשות בהקשר זה, כשאין ספק שהנאשמת מתמודדת עם קושי ממשי. כל אלה באים גם הם בין שיקולי, מבלי להתעלם מכך שבעבירות המס בהן הורשעה הנאשמת מקבלים שיקולי הרתעה ואינטרס ציבורי בכורה על פני נסיבות אישיות (עניין יצחקי). לאחר שקילת כלל האמור לעיל, ייגזרו על הנאשמת העונשים אשר יפרטו להלן. בשל מצבה הכלכלי, הקנס שייגזר יהיה מידתי ביחס להיקף העבירות שביצעה: מאסר בפועל למשך 7.5 שנים בניכוי ימי מעצרה מיום 17.12.2024 ועד היום. מאסר על תנאי למשך 10 חודשים, לתקופה של 3 שנים והתנאי שהנאשמת לא תעבור את העבירות אותן ביצעה על פי חוק מע"מ ופקודת מס הכנסה וכל עבירת מס מסוג פשע. מאסר על תנאי למשך 9 חודשים, לתקופה של 3 שנים והתנאי שהנאשמת לא תעבור את העבירות אותן ביצעה לפי חוק העונשין וכל עבירת מרמה וזיוף לפי סימן ו' לפרק י"א לחוק העונשין. מאסר על תנאי למשך 8 חודשים, לתקופה של 3 שנים והתנאי שהנאשמת לא תעבור עבירת מס מסוג עוון. קנס בסך 350,000 ₪ או 10 חודשי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב – 24 תשלומים חודשיים, שווים ורציפים, כשהראשון בהם ביום 1.5.2025. לא ישולם תשלום – תעמוד יתרת הקנס לפירעון מידי. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום. ניתן היום, , , במעמד הצדדים.	decision10115-09-19	["דנה אמיר"]	[{"judgment_id": "9d079921-2ebf-5d0f-a316-e45792ed527b", "file_name": "10115-09-19.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 75160, "extension": "docx", "display_name": "10115-09-19-קובץ מקורי"}]
e51469ab-7ebc-5ed3-8511-14f81b615765	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופטת עפרה גיא: החלטה בבקשה לחיוב המשיב במזונותיהם הזמניים של ילדיו הקטינים (תלה"מ 74819-11-24)	74819-11-24	2025-01-13	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בעניין הקטינים: 1. א', יליד 2017 – כבן שבע ושבעה חודשים כיום; 2. ר', ילידת 21 – כבת שלוש ועשרה חודשים כיום; להלן: 'הקטינים'. במסגרת החלטה זו אדרש לחיוב המשיב במזונותיהם הזמניים של ילדיו הקטינים. 1. ביום 28.11.24 הוגשה תובענה למזונות הקטינים, באמצעות אמם, המבקשת. המבקשת הגישה בקשה לפסיקת מזונות זמניים במסגרת בקשה מס' 1. המשיב הגיש תשובה לבקשה למזונות זמניים ביום 01.01.25. 2. המבקשת והמשיב נישאו זל"ז כדמו"י ביום 02.11.15 ומנישואין אלה נולדו הקטינים. 3. הצדדים כולם הינם יהודים וחבות המשיב במזונות הקטינים הינה עפ"י דינו האישי וברוח ההלכה אשר נפסקה בבע"מ 919/15. חבותו במזונות הקטינה ר', לאור גילה, היא אבסולוטית. 4. המבקשת עובדת אצל ... ומשתכרת סך של כ-8,200 ₪ נטו בממוצע לחודש, בהתאם לתלושי שכר לחודשים 11/2023-10/2024.. 5. המשיב עובד אצל בחברה... בע"מ ומשתכר סך של 9,000 ₪ נטו בממוצע בחודש, בהתאם לתלושי שכר לחודשים 12/2023-11/2024. בנוסף, עובד המשיב בחברת ... בע"מ' ומשתכר סך של 1,764 ₪ נטו בממוצע לחודש, על פי תלושי השכר שצורפו לחודשים 10-11/2024. למשיב משתלמת קצבת נכות בסך של 1,763 ₪ נטו בחודש, על רק מחלת הפיברומיאלגיה ממנה סובל. סך כל הכנסות המשיב עומדות על 12,527 ₪ נטו בחודש. 6. המבקשת מתגוררת בדירה שכורה בעלות של 4,200 ₪ לחודש. המשיב מתגורר בדירה שכורה בעלות 3,800 ₪ בחודש. 7. בבקשה לפסיקת מזונות זמניים פורטו הוצאות הקטינים, כולל מדור שכור והוצאות אחזקת המדור, כאשר ישנה עתירה לפסיקת מזונות זמניים בסך של 8,069 ₪ לחודש. הקטינה ר'אובחנה על הרצף האוטיסטי וזכאית לקצבת נכות של המל"ל בסך של 3,479 ₪ בחודש, המופקדת לחשבון הבנק של המבקשת. בבקשה פורטו צרכיה הרפואיים החריגים של הקטינה ר' והועמדו ע"ס כולל של 4,020 ₪ בחודש. בקיזוז קצבת הנכות המשתלמת בעברו רקטינה, בגובה 3,479 ₪ בחודש, העמידה המבקשת את חלקו של המשיב בהוצאות אלה על מחצית ובסך של 271 ₪ בחודש. מנגד, טוען המשיב כי הקטינה מקבלת את כל הטיפולים הנדרשים לה במסגרת גן החינוך המיוחד בו היא שוהה וטוען כי יש לחלק את יתרת הכספים הנותרים מקצבת הנכות של הקטינה בחלוקה שווה בין הצדדים. המשיב מכחיש הצרכים שפורטו בבקשה, לרבות הסכומים הנטענים; טוען ביחס לתביעה כי הינה מופרכת ומוגזמת; כי מדובר בדמי מזונות גבוהים ומופקעים, אשר אינם תואמים את צרכי הקטינים, את רמת החיים אליה הורגלו, אינם משקפים את ההוצאות המוצאות בפועל ואף אינם מתחשבים בחלוקת זמני השהות ויכולת השתכרותם של הצדדים. עוד מוסיף המשיב וטוען כי יש לדחות את הבקשה ולהורות כי כ"א מהצדדים ישא בהוצאות הקטינים תלויי השהות בזמן שהות הקטינים במחיצת כ"א מהם. 8. בשלב זה של מזונות זמניים, בית המשפט אינו נכנס בעובי הקורה, ואינו מנתח באופן מקיף את הראיות שבפניו. קביעותיו "שנקבעו בשלב זה אינן מחייבות כאשר התובענה תתברר לגופה". [ע"א 542/68 בן סירה נ' בן סירה, פ"ד כג(1) 169 (1969)]. צרכי הקטינים כמו גם הכנסות הצדדים ופוטנציאל השתכרותם, יתבררו בהמשך ההליך, לרבות בשלב שמיעת הראיות. 9. הלכה פסוקה היא כי גמלה המשתלמת בעבור ילד נכה נועדה לסייע במימון סידורים מיוחדים וההוצאות 'העודפות' הנדרשים עקב המוגבלות שעמה מתמודד הילד ולא את הוצאות הקיום והמחייה השגרתיות של הילד. עוד קבע בית המשפט העליון כי לגמלת ההשתתפות בהוצאות ייעוד שונה מזה של קצבת הילדים וכי היא נועדה לטובת מימון הצרכים הנובעים מהמוגבלות עימה מתמודד הילד. ראו, בע"מ 2083/19 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים האלקטרוניים). רמ"ש 67776-07-23 א' ב' נ. ג' ב' (פורסם במאגרים האלקטרוניים). עוד נקבע, כי קצבת הנכות נועדה להקל על גידולו של הילד נוכח העומס הטיפולי הכרוך בכך ואשר חורג מהעומס המוטל על הורים לילדים שאינם בעלי צרכים מיוחדים – ראו, עמ"ש 11101-12-17 ב' נ. ב' (פורסם במאגרים האלקטרוניים). 10. המבקשת הגישה בקשה ליישוב סכסוך ביום 06.08.24 (י"ס 13273-08-24), אשר נסגרה ביום 14.11.14 ולאחר שהוארכה תקופת עיכוב ההליכים בתובענה. תקנה 15(ב) לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ו – 2016 קובעת כי "הוגשה לערכאה שיפוטית תובענה בעניין מזונות או מדור בתום תקופת עיכוב ההליכים יראו אותה כאילו הוגשה במועד הבקשה ליישוב סכסוך". לאור הוראות תקנה 15(ב) הנ"ל, החיוב במזונות הקטינים יהא החל מיום 06.08.24. 11. לאחר שעיינתי בבקשה למזונות זמניים ובתגובת המשיב; בהשלמות הצדדים שצורפו לתיק; בפערי ההשתכרות בין הצדדים, כפי שמשתקף בפני בשלב זה (58% לאבא ו-42% לאמא); נוכח סכום המזונות המינימאלי הנדרש עבור קטינים, שאינו דורש ראיה בהיותו בתחום הידיעה שיפוטית של ביהמ"ש; נוכח גילאי הקטינים והדין החל על מזונותיהם ובהתחשב בחלוקת זמני השהות המתקיימת בין הצדדים לקטינים (שישה לילות במחיצת האב בפרק זמן של שבועיים שהם 43% אצל האבא ו-57% אצל האמא), מוחלט כדלקמן: א. אני מחייבת המשיב לשלם למזונותיהם הזמניים של הקטינים, לידי אמם, דמי מזונות בסך של 2,170 ₪ לחודש (סך של 1,800 ₪ עבור הקטינה וסך של 370 ₪ עבור הקטין) החל מיום הגשת התביעה ליישוב סכסוך ובכל 06 לחודש (להלן: "דמי המזונות הזמניים"). בנוסף ישא המשיב בתשלום מחצית הוצאות חינוך, זאת בכפוף להצגת קבלות התשלום בפועל ע"י המבקשת או בהצגת מכתבי דרישה ממסגרות החינוך, בקיזוז כל הנחה, הטבה או מענק המגיעים למבקשת בגין רכיב זה ובתוך 15 יום ממועד הצגתם. בנוסף ישא המשיב בתשלום מחצית הוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות ע"י הביטוח הרפואי, זאת בכפוף להצגת קבלות התשלום בפועל ע"י המבקשת ובתוך 7 ימים ממועד הצגתן. מובהר בזאת כי תשלום הוצאות החינוך והרפואה של הקטינים וכן תשלומם של הוצאות חינוך ורפואה חריגות יעשה רק לאחר מיצוי כלל ההנחות להם זכאים הצדדים ובכפוף להצגת אסמכתה על התשלום, למעט במקרה חירום. ביחס להוצאות כאמור של הקטינה, מובהר כי הוצאות החינוך והרפואה של הקטינה ימומנו תחילה מתוך קצבת הנכות המשתלמת בעבורה. ככל שלאחר קיזוז הקצבה תיוותר יתרה שלילית, יחויב המשיב לשאת במחצית הסכומים החורגים מהקצבה. ב. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן שפורסם ביום 15.12.24 ויעודכנו כל שלושה חודשים ללא תשלום הפרשים בין תקופת עדכון אחת לרעותה. ג. כל תשלום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שנקבע לתשלומו ועד התשלום בפועל. ד. המשיב יהא זכאי לנכות כל סכום ששילם לידי המבקשת כמזונות עבור הקטינים בגין תקופת החיוב לשעבר. ה. סכומי המזונות אשר הצטברו לחובת המשיב מיום הגשת התביעה ועד היום ישולמו ע"י המשיב בשני תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מהתשלום הראשון למזונות ויחד עמו. ו. קצבת הילדים של המל"ל עבור הקטינים וכן כל קצבה, הנחה או הטבה אחרת, לרבות קצבת הנכות המשתלמות בעבור הקטינה, ישולמו לידי המבקשת ויתווספו לדמי המזונות שנפסקו לעיל. 12. המזכירות תשגר העתק ההחלטה לב"כ הצדדים. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים ובשינויי הגהה ונוסח בלבד. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision74819-11-24	["עפרה גיא"]	[{"judgment_id": "e51469ab-7ebc-5ed3-8511-14f81b615765", "file_name": "74819-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 73723, "extension": "docx", "display_name": "74819-11-24-קובץ מקורי"}]
3be16e8f-45a2-5f5e-8635-1a684bfad3c1	בית משפט השלום באשקלון, השופטת זהר דולב להמן: גזר דין לשלושה מהנאשמים בפרשת הזיהום בשמורת עברונה (ת"פ 7566-11-21)	07566-11-21	2025-01-14	3	7	2	3MAGISTRATE_COURT	7Southern	2Criminal	כתב האישום, הכרעת הדין והשתלשלות ההליך ב-17.1.24 הוצגו והוגשו בפניי הסדרי טיעון, במסגרתם חזרו בהם נאשמים 1, 3 ו-5 מכפירתם והודו בעובדות כתבי אישום מתוקנים, כאשר לכל נאשמת ונאשם הוגש כתב אישום מתוקן נפרד בצירוף הסדר טיעון חתום. נאשמים 3 ו-5 צרפו גם נספחים. טרם דיון בעובדות כתבי האישום, אציין כי נאשמים 1, 3 ו-5 הורשעו על-פי הודאתם בעבירות כמפורט להלן: נאשמת 1 זיהום מים בנסיבות מחמירות, בהתאם לסעיפים 20ב, 20כא(א) ו-20כא(ג) ל-חוק המים, התשי"ט–1959 (להלן: חוק המים). השלכת פסולת המכילה חומר מסוכן ולכלוך לרשות הרבים, בהתאם לסעיפים 2 ו-13(ג)(1) ל-חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד–1984 (להלן: חוק הניקיון). גרימת ריח חזק או בלתי סביר, בהתאם לסעיפים 3 ו-11(א)(1) ל-חוק למניעת מפגעים, התשכ"ה–1965 (להלן: חוק מניעת מפגעים). נאשם 3 זיהום מים מכוח אחריות נושאי משרה, בהתאם לסעיפים 20ב, 20כא(א) ו-20כב ל-חוק המים. הפרת חובת נושא משרה לפקח ולמנוע עבירות על חוק שמירת הניקיון, בהתאם לסעיף 15 ל-חוק הניקיון. הפרת חובת נושא משרה לפקח ולמנוע עבירות על חוק למניעת מפגעים, בהתאם לסעיף 11ג ל-חוק למניעת מפגעים. נאשם 5 זיהום מים, בהתאם לסעיפים 20ב ו-20כא(א) ל-חוק המים. סיוע להשלכת פסולת המכילה חומר מסוכן ולכלוך לרשות הרבים, בהתאם לסעיפים 2 ו-13(ג)(1) ל-חוק הניקיון. גרימת ריח חזק או בלתי סביר, בהתאם לסעיפים 3 ו-11(א)(1) ל-חוק למניעת מפגעים. להשלמת התמונה אציין כי כתב האישום המקורי נגד הנאשמים הוגש ב-2.11.21. ב-24.7.22, לאחר שהתקבלה טענת פגם בניסוח כתב האישום הוגש כתב אישום מתוקן (סומן כא/1). כאמור לעיל, במסגרת הסדר הטיעון, ב-17.1.24 הוגשו 3 כתבי אישום מתוקנים (נגד נאשמת 1 סומן כא/2, נגד נאשם 3 סומן כא/3 ונגד נאשם 5 סומן כא/4). כמו כן הוגשו הסדרי טיעון ונספחים (הסדר טיעון חתום עם נאשמת 1 סומן טל/1, הסדר טיעון חתום עם נאשם 3 סומן טל/2 ונספח עובדות מוסכמות סומן טל/3, הסדר טיעון חתום עם נאשם 5 סומן טל/4 ונספח עובדות מוסכמות סומן טל/5). טיעוני הצדדים לעונש נדחו ליום 30.4.24 וחלק מהטיעונים נשמעו בהקלטה, אשר נעלמה. משכך נדחה מועד השלמת הטיעונים מעת לעת (גם על רקע המצב הבטחוני) והשלמתם נקבעה ליום 23.12.24. נאשמים 1, 3 ו-5 הורשעו בעבירות שונות וקיים שוני בחלק מהעובדות המפורטות בכתבי האישום המתוקנים ובנספחים – אולם מאחר שחלק מהעובדות משותפות לכולם, בשינויים כאלו או אחרים, ייסקרו אלו במאוחד, תוך התייחסות לשינויים, כמפורט להלן – המקום בו התרחש האירוע – שמורת ערבת עברונה היא שמורת טבע כ-10 ק"מ מצפון לאילת, ממזרח לכביש הערבה. הערבה משתרעת על כ-40 קמ"ר בערבה הדרומית, וניתן למצוא בה מגוון אקולוגי ובעלי חיים: סוואנות של עצי שיטה ובהן עדרי צבאים, עופות מים, ברכות מלח, צמחייה מיוחדת ואתרי עתיקות. נוסף על כך, בשמורה קבוצת עצי דקל דום, הצפונית ביותר בעולם שצומחת בטבע, ומערכת חקלאית עתיקה לאגירת מים מהתקופה האסלאמית הקדומה (להלן: שמורת עברונה). קו צינור אילת אשקלון – במועדים הרלוונטיים לכתב האישום עסקה נאשמת 1 בתחום האנרגיה, ובכלל זה בהובלה ואחסון של נפט גולמי ומוצרי דלק, באמצעות מערכת קווי דלק ומתקני תשתית. הנאשמת החזיקה בבעלותה ובניהולה צינור 42 אינטש באורך 254 ק"מ, המחבר בין נמל אילת בים סוף לנמל אשקלון בים התיכון ומשמש להובלת דלק גולמי (להלן: הצינור). הפרויקט – במסגרת בניית שדה תעופה "רמון" בערבה ולצורך סלילת שביל גישה, נדרש שינוי תוואי של חלק מהצינור, באמצעות הסטה מערבה והנמכה של מקטע הצינור, המצוי סמוך לצומת "באר אורה" (להלן: הפרויקט). תמצית האירוע – ביום 3.12.14, במסגרת עבודות הסטת הצינור בפרויקט, אירע כשל הנדסי, בגינו התפרק הצינור ופרצו ממנו 5,000 מ"ק דלק גולמי, שזרמו על פני הקרקע וזיהמו שטחים נרחבים בשמורת עברונה (להלן: האירוע). הגורם העיקרי לכשל ההנדסי הוא ביצוע העבודה באופן לקוי, בהעדר תכנון מפורט, תוך הפרת כללי בטיחות ונהלים, ובהיעדר תיאום מספק בין גורמי התכנון והביצוע בנאשמת 1 (סעיף זה נוסח באופן מעט שונה ב-כא/2 ו-כא/4 ולא נרשם ב-כא/3). במהלך השעות שלאחר מכן פעלה נאשמת 1 בדרכים שונות לסכירת הדלק ואצירתו. בהמשך בוצעה שאיבה של הדלק ומי הגשם המזוהמים מערוצי השמורה, במהלכן פונו כ-2,000 מ"ק דלק גולמי ומי נגר מזוהמים וכ-54 אלף טון קרקע מזוהמת. תפקידי הנאשמים במועד האירוע – נאשם 3 היה סמנכ"ל ביצוע בנאשמת 1 ועמד בראש אגף ביצוע, שהיה אחראי על הוצאת התכנון לפועל ועל כל היבטי הביצוע הכרוכים בכך. ב-כא/2 וב-כא/4 נרשם בנוסף כי לכל המאוחר עד יולי 2013 היה נאשם 3 סמנכ"ל הנדסה ובאותה עת היה אחראי על תכנון הפרויקט בשלביו הראשונים. נאשם 5 היה מנהל יחידת אחזקת הקווים של נאשמת 1 ומונה על ידי נאשם 3 לשמש מנהל ביצוע הפרויקט מטעם נאשמת 1. מעובדות כתבי האישום בהן הודו נאשמים 1 ו-5 עלה, כי לכל המאוחר עד יולי 2013 היה נאשם 2 סמנכ"ל ביצוע בנאשמת 1 ולאחר מכן מונה להיות סמנכ"ל הנדסה – כך שלמעשה נאשמים 2 ו-3 התחלפו בתפקידיהם בנאשמת 1. כסמנכ"ל הנדסה היה נאשם 2 אחראי על תכנון הפרויקט בשלביו המתקדמים ועל הפיקוח העליון בתקופת ביצוע הפרויקט, על כל ההיבטים ההנדסיים של ביצועו. מחודש פברואר 2013 ובכל תקופת הפרויקט היה נאשם 4 מהנדס באגף הנדסה בנאשמת 1 – כך שתחילה היה כפוף לנאשם 3 ולאחר החלפת התפקידים בין נאשמים 2 ו-3, היה נאשם 4 כפוף לנאשם 2. על פי החלטת נאשם 2 עובר לדצמבר 2013 הופקד נאשם 4 על הליווי ההנדסי של הפרויקט ועל הפיקוח העליון בתקופת הביצוע. נאשם 4 היה אחראי גם על הקשר עם משרד תכנון חיצוני שנשכר לתכנון הפרויקט (פסקאות אלו, המתייחסות לנאשמים 2 ו-4, לא נרשמו ב-כא/3). בכל הנוגע לתפקידי נאשמים 2 ו-4 ברי שעל המאשימה להוכיח כל עובדה (שנאשמים 2 ו-4 לא הודו בה) המתוארת בכתב האישום בהליך הממשיך להתנהל נגד נאשמים 2 ו-4. כפי שנקבע בהחלטתי מיום 17.1.24, הודאות נאשמים 1, 3 ו-5 התייחסו רק לאחריותם לאירוע ולא לאחריות נאשמים 2 ו-4. ההתייחסות אל אלו בגזר הדין נעשית במסגרת תיאור העובדות בהן הודו נאשמים 1, 3 ו-5 ולהשלמת התמונה. ודוקו, אין בכוחו של תיאור זה, כפי שאין בכוחן של הודאות נאשמים 1, 3 ו-5, כדי להשליך בדרך כלשהי על ההליך המתנהל נגד נאשמים 2 ו-4 בכל הנוגע לאחריותם או העדרה להתרחשות האירוע. הקבלן והמפקחים מטעם נאשמת 1 – לשם ביצוע הפרויקט, שכרה נאשמת 1 שירותי חברה חיצונית בשם "הגבעה י.ח. בע"מ" כקבלן ראשי (להלן: הקבלן) ושירותי שני מפקחים מטעמה, שהיו כפופים לנאשם 5. הפרויקט – כחלק מהפרויקט תוכננה הנחת מקטע צינור חדש באורך 800 מטרים (להלן: המקטע החדש) במרחק כ-6 מטרים מערבה לצינור וחיבורו לצינור באמצעות 2 גופי מתכת בצורת "S" (להלן: הפיגורות). לפי התכנון הפיגורות היו אמורות להתחבר למקטע החדש באמצעות ריתוך, ולאחר מכן להתחבר לצינור באמצעות מחבר PLIDCO W+E (להלן: פלידקו או המחבר). פלידקו הוא אביזר ייעודי שמטרתו חיבור שני צינורות דלק, באמצעות הכנסת שני קצוות צינור למחבר, הידוק המחבר בברגים וריתוכו לצינור לשם יצירת חיבור של קבע. בשל סיכוני פעולת הריתוך בסביבת אוירה נפיצה, מבוצעת פעולה זו בדרך כלל תוך הזרמת דלק בצינור לשם הוצאת גזים וקירור הצינור – פעולה היוצרת לחצים פנימיים בצינור. על פי מפרט העבודה, יש לבצע התקנת פלידקו לפי הוראות היצרן. הוראות היצרן קובעות במפורש את מגבלות הלחץ בו יכול לעמוד המחבר ולפיהן במקרה של הפעלת לחץ גבוה מהלחץ המירבי המותר יש לעגן את הצינור או לחלופין ניתן להיעזר באביזר מותאם של חברת פלידקו. מעובדות כתבי האישום המתוקנים בהם הודו נאשמים 1, 3 ו-5 עולה כי עובר לאירוע נעשו מעשים ומחדלים כמפורט להלן: על אף הוראה טכנית 2-11-35 של נאשמת 1 "התקנת מחבר 'פלידקו WELL+END'" והוראת בטיחות 2-30-037 של נאשמת 1 "ביצוע ריתוכים בקצוות קווי דלק" – לא הוכנה תכנית מפורטת דיה על ידי גורמי התכנון להתקנת פלידקו וריתוכם, ובכלל זאת לא נלקחו בחשבון מגבלות הלחץ המירבי המותר ולא נעשה חישוב הלחץ הנוצר בעת הזרמת דלק. כפועל יוצא, לא נלקח בחשבון נכונה על ידי גורמי התכנון הצורך בעיגון הצינור למניעת התפרקות המחברים או שימוש באביזר חלופי של חברת פלידקו, המסוגל לעמוד בלחצים המתפתחים בעת הזרמת דלק (סעיף זה נוסח באופן מעט שונה ב-כא/2, כא/3 ו-כא/4). הוראת טכנית 2-11-035 צורפה כנספח 5 ל-טל/3. סמוך לתחילת ביצוע העבודות, בחודש יולי 2014, ביקש הקבלן לבצע חיבור הפיגורות גם למקטע החדש באמצעות 2 מחברי פלידקו, כך שסך הכל יותקנו 4 מחברי פלידקו חלף 2 בתכנון המקורי. לשינוי זה משמעויות הנדסיות מורכבות. משמעותו היא הוספת נקודות כשל לצינור והגברת הצורך בעיגונו לפני הזרמת דלק (המשפט האחרון לא נרשם ב-כא/3). חרף זאת הוסכם על דעת המתכנן ונאשמים 4 ו-5 (ב-כא/2 הושמטה המילה "המתכנן") להוסיף 2 מחברי פלידקו [הניסוח ב-כא/3 שונה ונרשם "הגורם האחראי על הליווי ההנדסי של הפרויקט ועל הפיקוח העליון ("המהנדס המלווה") אישר" הוספת 2 המחברים, ללא אזכור מי מהנאשמים], ללא שנבחנו במלואן המשמעויות ההנדסיות, הבטיחותיות והביצועיות (ב-כא/4 הושמטה המילה "והביצועיות"), כמו גם השלכותיהן על יכולתם של המחברים לעמוד בלחצים הנובעים מהזרמת דלק. בנוסף לא תוקן התכנון המקורי, לא הוכנה תכנית לביצוע העבודה באופן זה (ב-כא/4 נרשם כי "הוכנה תכנית חלקית לביצוע העבודה"), בניגוד להוראות 2-11-35 ו-2-30-037 הנ"ל (ב-כא/3 נרשם "לא עודכנו התכנון והמפרט המקוריים ולא הוכנה תכנית לביצוע העבודה בהתאם לתכנון ומפרט מעודכנים, תוך יישום הוראות 2-11-35 ו-2-30-037 הנ"ל ביחס לתכנון ומפרט מעודכנים כאמור"). מ-טל/3 עלה, כי לשם תכנון הפרויקט נעזר אגף ההנדסה בנאשמת 1 במתכנן חיצוני – המהנדס זאב ספוז'ניקוב (להלן: ספוז'ניקוב), מחברת פז הנדסה בע"מ (להלן: פז הנדסה). ספוז'ניקוב ופז הנדסה נתנו לנאשמת 1 שירותים דרך קבע. ספוז'ניקוב הכין את התוכניות המפורטות הסופיות ומפרטי הביצוע של הפרויקט וכן ביצע פיקוח עליון על הפרויקט מטעם אגף הנדסה. ההחלטה להוסיף 2 פלידקו ולבצע את הפרויקט באמצעות 4 מחברים היתה גם על דעתם של ספוז'ניקוב ושל נאשם 2. העתק תכתובת מייל אליה צורף סיכום פגישה מיום 13.8.14 בנספח 8 ל-טל/3. ב-3.12.14, הסתיים חיבור המקטע החדש לצינור באמצעות 4 מחברי פלידקו והחלו הכנות לריתוך המחברים לצינור תוך הזרמת דלק בצינור. תנאי ביצוע ההזרמה נקבעו בהיתר עבודה כללי שנערך על ידי ממונה בטיחות של הפרויקט מטעם נאשמת 1 ב-9.7.14, שתוקפו עד 30.12.14 (להלן: ההיתר), בניגוד לנוהל 9-11-01 "היתר ביצוע עבודות עם סיכונים וסיכוני אש במתקני החברה", הקובע כי תוקף היתר כללי יהיה לכל היותר 3 חודשים, עם אפשרות הארכה ל-3 חודשים נוספים. לא ניתנה הדעת למשמעויות תנאי ההזרמה על ידי אף אחד מגורמי התכנון או הביצוע של הפרויקט (חלף המילים "גורמי התכנון או הביצוע של הפרויקט" נרשמה ב-כא/3 בתחילת המשפט המילה "בהיתר", שלא מופיעה ב-כא/2 ו-כא/4) ובכלל זה על כיוון ההזרמה ומהירותה, על הצורך לעגן את המחברים, שלא עוגנו, על אף שמגבלת הלחץ על הפלידקו במצב לא מעוגן נמוכה מהלחץ הנמוך ביותר המיוצר בזמן הזרמת דלק בצינור. תיאור פרטי התרחשות האירוע: בשעות אחר הצהרים של יום 3.12.14 החלה נאשמת 1 בתהליך הזרמת דלק גולמי, שהוא חומר מסוכן, כהגדרתו ב-חוק החומרים המסוכנים, התשנ"ג-1993 לשם השגת התנאים המאפשרים ריתוך בצורה בטיחותית. לאחר תחילת ההזרמה עזב נאשם 5 את אתר העבודות בלי ליידע את נאשם 3 על כך, על אף שההיתר חייב נוכחותו בעת ביצוע עבודות הריתוך (המשפט האחרון נרשם רק ב-כא/3). במהלך ההזרמה, עם התגברות הספיקה, כתוצאה מהטופוגרפיה של הקו, נוצרו בצינור לחצים פנימיים הולכים וגדלים, אשר הפעילו כוחות דחף על המחברים בערך גבוה מפי 4 מהלחץ המירבי המותר להפעלה על פלידקו במצב לא מעוגן. כתוצאה מכך, סמוך ל-20:20 החלה דליפת דלק גולמי מהפלידקו הצפוני של הפיגורה הצפונית, בזה אחר זה, הצינור החל לזוז בתעלה, תוך שהוא נצמד לדופן התעלה, בזמן שעובדים היו בתוך התעלה. בתגובה הורה אחד מעובדי נאשמת 1 על עצירת ההזרמה ועל הידוק נוסף של ברגי האטימה של המחברים. כ-8 דקות לאחר מכן, סמוך ל-20:28, בשל הלחץ שנוצר, התנתק אחד ממחברי הפלידקו שחיבר את הפיגורה הדרומית לצינור וכתוצאה מכך נשלף הצינור מתוך המחבר, ופרץ ממנו דלק גולמי לסביבה בעצמה רבה, בכמות של כ-5,000 קוב (5 מיליון ליטרים), בזמן שעובד היה בתוך התעלה. הדלק שפרץ מהצינור זרם לכיוון דרום בצד המערבי של כביש 90, לאורך כ-5 ק"מ עד חצייתו לכיוון מזרח על כביש 90 (ב-כא/4 נרשם כי הדלק זרם כ-1 ק"מ עד חצייתו לכיוון מזרח על כביש 90 ועוד כ-4 ק"מ לכיוון דרום מזרח), דרך אפיק מרכזי של נחל רחם הגדול אל שמורות הטבע הסמוכות – מסיב אילת וערבת עברונה. על פי עובדות כתבי האישום כא/2, כא/3 ו-כא/4, אירוע פריצת הדלק הוא תוצאה של מעשים ומחדלים שהביאו להתפרקות הצינור כמפורט להלן: בתהליכי התכנון והביצוע של העבודה לא ניתנה הדעת על מגבלת השימוש במחברי הפלידקו, נוכח יכולתם המוגבלת של המחברים לעמוד בלחצים, הנוצרים כתוצאה מהזרמת דלק בקו, ועל הצורך בעיגון הצינור או בבחירת סוג אחר של מחבר, שביכולתו לעמוד בלחצי ההזרמה. בניגוד לנהלי נאשמת 1 בהוראה טכנית 2-11-35 "התקנת מחבר 'פלידקו WELL+END'" לא הוכנה תוכנית מפורטת לתכנון כל פרטי ההתקנה, ובכלל זה תנאי ההזרמה ועגוני המחברים. ההחלטה על ביצוע העבודה באמצעות 4 מחברי פלידקו במקום 2, כפי שתוכנן במקור, לא לוותה בתכנון הנדסי (ב-כא/3 נרשם "בעדכון התכנון ההנדסי"), על אף משמעותיה המורכבות, ובהן יכולת המחברים לעמוד בלחצים הנוצרים כתוצאה מהזרמת הדלק בקו ובניגוד להוראה טכנית 2-11-35 הנ"ל. ההכנות לריתוך נעשו ללא שהוכנה תכנית על ידי הגורם ההנדסי המוסמך, ללא שהוכנה תכנית בטיחות לצורך ביצוע העבודה – תכנית אשר אמורה היתה לכלול התייחסות לתנאי ההזרמה והלחץ – זאת בניגוד להוראות בטיחות של נאשמת 1 שמספרן 2-30-004 "ביצוע חיבורים, תיקונים ושינויים בקווי דלק ומתקנים מלאים בדלק" ו-2-30-037 "ביצוע ריתוכים בקצוות קווי דלק" (משפט זה לא נרשם ב-כא/3). הוראות בטיחות 2-30-004 ו-2-30-037 נוגעות להיבטי בטיחות בעת ביצוע עבודות על מתקנים וקווי דלק חיים, ובכלל זה בעת ריתוך הפלידקו, ומטרתן למנוע סיכוני גוף ורכוש בעת ביצוע עבודות אלו. העתקיהן צורפו כנספחים 6 ו-7 ל-טל/3. הוראות בטיחות 2-30-037 "ביצוע ריתוכים בקצוות קווי דלק" קובעת כי עבודה מסוג זה תבוצע אך ורק על פי הוראת העבודה, שצריכה היתה להכתב על ידי נאשם 5, על פי תכנון (תוכנית משורטטת), כולל הנחיות לביצוע, ולהיות מאושרת על ידי נאשם 2 או רמ"ח בטיחות והגנ"ס בהנהלת נאשמת 1 (משפט זה נרשם בסוף הסעיף הקודם רק ב-כא/2). ב-כא/4 הוסף הסעיף הבא: בעת מילוי הקו לצורך ריתוך מחברי הפלידקו הוזרם הדלק מצפון לדרום, מבלי שנעשו על ידי התפעול והתכנון החישובים הנדרשים ביחס ללחצים המתפתחים בצינור – החלטה זו (שהתקבלה על ידי גורם אשר זהותו לא ידועה במדויק למאשימה) תרמה ליצירת פער לחצים גבוה מזה שהיה מתקבל לו ההזרמה היתה בכיוון ההפוך – פער שהיה ביכולתו למנוע את התפרקות הפלידקו. חלף העובדות דלעיל (מסעיף 31.ד ב-כא/2 ומסעיפים 31.ד ו-31.ה ב-כא/4), נרשמו ב-כא/3 העובדות הבאות (בסעיף 26.ד): כפועל יוצא מאלו, ההכנות לריתוך ובכלל זה תוכניות והוראות הבטיחות לצורך ביצוע העבודה, לא כללו התייחסות מתאימה לתנאי ההזרמה והלחץ, על אף הוראת בטיחות 2-30-004 של נאשמת 1 "ביצוע חיבורים, תיקונים ושינויים בקווי דלק ומתקנים מלאים בדלק" ועל אף הוראת בטיחות 2-30-037 "ביצוע ריתוכים בקצוות קווי דלק", הקובעת כי עבודה מסוג זה תבוצע אך ורק על פי הוראת עבודה, שבנסיבות העניין צריכה היתה להיכתב ע"י נאשם 5 (מכוח תפקידו כמנהל יחידת אחזקת הקוים), על פי תכנון (תוכנית משורטטת) כולל הנחיות לביצוע, ולהיות מאושרת ע"י סמנכ"ל ההנדסה של נאשמת 1 או רמ"ח בטיחות והגנ"ס בהנהלת נאשמת 1. כעולה מעובדות כא/2, כא/3 ו-כא/4 בהן הודו והורשעו – האירוע והנזקים שנגרמו בעקבותיו, נגרמו עקב מעשיהם ומחדליהם של נאשמת 1 ועובדיה, ובכלל זה נאשמים 3 ו-5, כמפורט להלן: נאשמת 1 ביצעה את העבודה, באמצעות עובדיה ומנהליה, תך הפרת נהלים פנימיים והוראות בטיחות, ובכלל זה חיבור 2 צינורות, ללא שהוכנה תכנית משורטטת ומפורטת, הכוללת פרטים שונים ובהם התייחסות לעיגונים ולתנאי ההזרמה השונים. בנוסף, נאשמת 1 שינתה את התכנון המקורי לביצוע העבודה באמצעות 2 מחברי פלידקו, באופן שיש לצידו השלכות הנדסיות – ללא שנערכו החישובים הנדרשים וללא התייחסות לשינוי בתכנית מפורטת ומשורטטת. כפועל יוצא בוצעה העבודה ללא שימת לב לצורך בעיגון הצינור ותוך הזרמת דלק, אשר יצרה לחצים גבוהים פי כמה מאלו בהם מסוגלים המחברים לעמוד (פסקה זו לא נרשמה ב-כא/3). נאשם 2, כסמנכ"ל הנדסה, כשל בכך שתחת ניהולו התאפשר כשל הנדסי, אשר גרם לנזק סביבתי גדול, שנבע מחוסר תיאום עם גורמים שונים ובהם גורמי הביצוע של הפרויקט; שתחת ניהולו התאפשרה הפרה מהוראות נאשמת 1 לאופן בו יש לתכנן ולבצע פרויקט הכרוך בהרכבת מחברי פלידקו ובכך שתחת ניהולו התאפשר שינוי התכנון המקורי, ללא שניתנה הדעת על משמעויותיו השונות של התכנון, תחומים שהם באחריותו של נאשם 4 (עליו נאשם 2 ממונה) (סעיף זה נרשם רק ב-כא/4). מעובדות כא/3 עלה, כי נאשם 3, כסמנכ"ל ביצוע, כמי שהיה מופקד על ביצוע הפרויקט וממונה על נאשם 5, כשל בכך שתחת ניהולו התאפשרה הרכבת מחברי פלידקו ללא קיומה של תכנית מפורטת דיה, בניגוד להוראות נאשמת 1 וכפועל יוצא מכך, אף בניגוד להנחיות היצרן, ללא שהצינור עוגן ותחת תנאי הזרמת דלק, שיצרו לחץ גבוה פי כמה מהלחץ המרבי המותר. כמו כן התאפשר שינוי הביצוע ביחס לתכנון המקורי, באופן של הוספת מחברי פלידקו, ללא עדכון התכנון ומבלי שתיבחן המשמעות ההנדסית של השינוי על הביצוע (סעיף זה נוסח באופן מעט שונה ב-כא/3 ו-כא/4 ולא נרשם ב-כא/2). ב-כא/4 נרשם בנוסף, כי נאשם 3, כשל בכך שתחת ניהולו התאפשר כשל הנדסי שגרם לנזק סביבתי גדול, שנבע מחוסר תיאום של אנשי אגף הביצוע ונאשם 5 עם גורמי התכנון, הבטיחות והתפעול בנאשמת 1 ושתחת ניהולו התאפשר שינוי הביצוע ביחס לתכנון המקורי, בהוספת מחברי פלידקו, ללא דרישת שינוי התכנון, שיבחן המשמעויות השונות של השינוי על הביצוע. כמו כן, תחת ניהולו התאפשרה סטייה נוספת מהוראות נאשמת 1, שכללה בצוע עבודה תחת היתר כללי, שלא קיים תנאי נאשמת 1 לעניין תוקפו. נאשם 4, כמי שהופקד על תכנון הפרויקט מטעם נאשמת 1, כשל בכך שתרם להיווצרות כשל הנדסי שגרם לנזק סביבתי גדול, בכך שלא דאג לקיום תכנון מפורט ומסודר של ביצוע הרכבת מחברי הפלידקו, המתייחס גם לצורך בעיגון הצינור ותנאי ההזרמה, אפשר שינוי מהתכנון המקורי בהוספת מחברי פלידקו, מבלי ליזום בחינה הנדסית ותכנונית של משמעות השינוי, בניגוד להוראות ונהלי נאשמת 1 (גם סעיף זה נרשם רק ב-כא/4). נאשם 5, כמי שהיה מופקד על ניהול ביצוע הפרויקט, כשל בכך שתחת ניהולו, בשל מעשיו ומחדליו, התאפשר כשל הנדסי שגרם לנזק סביבתי גדול, אשר נבע מחוסר תיאום בין גורמים שונים ובהם גורמי התכנון של הפרויקט, שלא דרש התייחסות מפורשת בכתב מטעם התכנון ביחס להוספת מחברי הפלידקו, אף שידעו על ההוספה; שהמשיך בביצוע הפרויקט תוך סברה מוטעית כי הצינור מעוגן, אך מבלי שגורמי התכנון נתנו דעתם לעניין עיגון הצינור ובניגוד להוראות היצרן, תחת תנאי הזרמת דלק שיצרו לחץ גבוה פי כמה מהלחץ המירבי המותר; שתחת ניהולו התאפשרה סטייה נוספת מהוראות נאשמת 1, ובכלל זה ביצוע עבודה תחת היתר עבודה כללי שלא מקיים נהלי נאשמת 1 לענין תוקפו. לבסוף, אחריותו נובעת מכך שעזב את מקום ביצוע הפרויקט לאחר תחילת הזרמת הדלק, בניגוד להיתר העבודה של הפרויקט, אך בהתאם לנוהל פנימי של נאשמת 1, המאפשר עזיבתו אם נוכחים במקום מפקחים במקומו. במעשיהם המתוארים לעיל – נאשמת 1 לא נמנעה מפעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן; השליכה בקרבתו של מקור מים חומר נוזלי – הכל באופן או בנסיבות מחמירות, שכתוצאה מהם נגרם, או עלול להיגרם, נזק או פגיעה מהותית בסביבה. נאשמת 1 השליכה פסולת המכילה חומר מסוכן ברשות הרבים ולכלכה את רשות הרבים. נאשמת 1 גרמה לריח חזק ובלתי סביר, שהפריע לאנשים המצויים במקום. נאשם 3 לא נמנע מפעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן; השליך בקרבתו של מקור מים חומר נוזלי. נאשם 3 הפר חובתו לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירת השלכת פסולת המכילה חומר מסוכן ברשות הרבים ולכלוך רשות הרבים על ידי תאגיד. נאשם 3 הפר חובתו לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירת גרימת ריח חזק ובלתי סביר, שהפריע לאנשים המצויים במקום. נאשם 5 יחד עם אחרים לא נמנע מפעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן. נאשם 5 סייע להשלכת פסולת המכילה חומר מסוכן ברשות הרבים וסייע ללכלך את רשות הרבים. נאשם 5 גרם לריח חזק ובלתי סביר, שהפריע לאנשים המצויים במקום. קביעת מתחם העונש ההולם כאמור לעיל מדובר ב-3 כתבי אישום נפרדים ויש שוני בחלק מהעובדות המפורטות בהם ובנספחים להם – אולם מדובר באירוע אחד, בו במהלך ביצוע פרויקט שינוי תוואי של חלק מהצינור אירע כשל הנדסי, בגינו התפרק הצינור ופרצו ממנו 5,000 מ"ק (5 מיליון ליטרים) דלק גולמי, שזרמו על פני הקרקע וזיהמו שטחים נרחבים (כ-144 דונם) בשמורת עברונה. הגורם העיקרי לכשל ההנדסי הוא ביצוע העבודה באופן לקוי, בהעדר תכנון מפורט, תוך הפרת כללי בטיחות ונהלים, ובהיעדר תיאום מספק בין גורמי התכנון והביצוע בנאשמת 1. מידת האשם ומידת התרומה של כל אחד מהנאשמים שונה. משכך, יסקרו במאוחד אמות המידה ואבני הבוחן בהן התחשבתי, בהתאם לסעיף 40ג(א) ל-חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), תוך התייחסות נפרדת לחלקם של נאשמים 1, 3 ו-5 באירוע, הכל כמפורט להלן: הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירות – במעשיהם פגעו הנאשמים בערכי השמירה על איכות הסביבה, משאבי הטבע, בריאות האדם ואיכות חייו, כמו גם חיי הדורות הבאים ואיכות חייהם. יש הסבורים כי הגנה על איכות הסביבה היא חלק מהגנה על כבוד האדם וחירותו, כך נקבע כי "הפוגע באיכות הסביבה באופן הגורם לפגיעה במינימום הקיום האנושי, פוגע בכבוד האדם ובחירותו" [ראו סעיף 17 לפסק דינו של כב' הנשיא ברק ב-בג"ץ 4128/02 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ראש-ממשלת ישראל ואח', פ"ד נח(3) 503, 518ג (להלן: בג"ץ אדם טבע ודין), אליו הפנה ב"כ המאשימה]. בסעיף 10 לפסק דינו ב-בג"ץ אדם טבע ודין (512ז–513א), קבע כב' הנשיא ברק את הדברים הבאים, הרלוונטיים אף לעניינו (וראו גם האסמכתאות שם) – "האדם הוא חלק מסביבתו. הוא מקיים עם סביבתו יחסי גומלין. הוא משפיע על סביבתו והוא מושפע ממנה. הקרקע, המים, האוויר הם היסודות לקיום האנושי. במסגרתם 'מנהלים הפרט והחברה את כל מעגל חייהם' (...). הם הבסיס לקיום הפיזי. הם הבסיס לקיום הרוחני. איכות החיים נקבעת על-פי איכות הסביבה. אם לא נשמור על הסביבה, הסביבה לא תשמור עלינו. מכאן החשיבות הרבה – לכל פרט ופרט ולחברה ככלל – בשמירה על איכותה של הסביבה שבה מתנהלים חיינו. 'איננו מדברים עוד – כבעבר – אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר' (...)". מידת הפגיעה בערכים החברתיים היא משמעותית. בתי המשפט עמדו לא אחת על החומרה הרבה שבפגיעה בסביבה ועל "חובתנו, כחברה וכבני-תרבות, להקפיד ולשמור על נקיונה, חוסנה ושלמותה של הסביבה בה אנו חיים" [ראו סעיף 18 להחלטת כב' הש' מלצר ב-רע"פ 362/13 גמיל נ' מדינת ישראל (27.8.13), אליו הפנה ב"כ המאשימה]. עמד על כך כב' הש' ג'ובראן בסעיף 4 להחלטתו ב-רע"פ 1223/07 מורשד נ' מדינת ישראל (12.2.07), אליו הפנה ב"כ המאשימה, בקובעו הדברים הבאים, הרלוונטיים אף לעניינו בשינויים המחוייבים – "הצורך החברתי הגובר בשמירה על משאבי הטבע ההולכים והמתדלדלים וההכרה בנזק שנגרם לכלל הציבור בשל זיהום הטבע והסביבה, חייבה את המחוקק לקבוע רמת ענישה משמעותית לעוברים עבירות אלו, ואת בית-המשפט בתורו לנקוט מדיניות ענישה מחמירה כלפי אותם עבריינים". מדיניות הענישה הנהוגה – במהלך הטיעונים לעונש הפנו ב"כ הצדדים לפסיקה התומכת בעמדתם לגבי מדיניות הענישה הנהוגה ועליה הוספתי פסיקה. ברי שכל מקרה לנסיבותיו, אך מחלק מהמקרים ניתן לגזור אמת מידה עונשית הולמת לעניינו – הכל כמפורט להלן: רע"פ 1402/21 חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ נ' מדינת ישראל (12.8.21) – נדחו ערעור ובקשת רשות ערעור על גזר הדין ב-ת"פ (שלום-אי') 13283-03-15 מדינת ישראל – רשות הטבע והגנים נ' חברת קו צינור אילת אשקלון ואח' (14.7.20), אליו הפנתה ב"כ נאשם 3 (להלן: אירוע האלמוגים באילת) – בגין הרשעתם, לאחר ניהול הוכחות, בפגיעה בערך טבע מוגן נקבע קנס במתחם 30,000 ₪ עד 60,000 ₪ והתחייבות. על כל אחד מהמבקשים הושתו 50,000 ₪ קנס ו-30,000 ₪ התחיייבות, תוך התחשבות בכך שלא נטלו אחריות מלאה ובקשת משיב 2 לבטל הרשעתו נדחתה, חרף תרומתו לחברה בעברו הצבאי והאזרחי וחלוף הזמן. מדובר באירוע בו במהלך עבודות של הסרת מפגעים בנקודות קשירה של מכליות נפט בנמל, שבוצעה ללא קבלת היתר כדין וללא תיאום וקבלת אישור מתאים, חתכה חברת קבלן שהועסקה על ידי נאשמת 1 כלונסאות, אשר נפלו לקרקעית הים. העבודות, לרבות חיתוך הכלונסאות, גרמו לפגיעה קשה בערכי הטבע שגדלו על הכלונסאות וכן לשונית אלמוגים שנמצאת למרגלותיהן, בה נפגעו למעלה מ-2600 אלמוגים וכמות רבה יותר של בעלי חיים, כגון דגים וחסרי חוליות. רע"פ 8971/15 כל בו חצי חינם בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל – המשרד לאיכות הסביבה (27.1.16) (להלן: ענין חצי חינם), אליו הפנה ב"כ המאשימה – נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דין במסגרתו התקבל חלקית ערעור על גזר דין ב-ת"פ (שלום-ראשל"צ) 29682-08-12 המשרד לאיכות הסביבה תל אביב נ' כל בו חצי חינם בע"מ ואח' (19.2.15), אליו הפנתה ב"כ נאשם 3 – על מי שהורשעו, לאחר ניהול הוכחות, בזיהום מים ולכלוך רשות הרבים הושתו על מבקשת 1 קנס בסך 230,000 ₪ (חלף 300,000 ₪) ו-200,000 ₪ התחייבות, על מבקש 2 קנס בסך 35,000 ₪ ו-50,000 ₪ התחייבות, על מבקשים 3 ו-5 קנס בסך 20,000 ₪ ו-50,000 ₪ התחייבות ועל מבקשת 4 קנס בסך 133,000 ₪ (חלף 200,000 ₪) ו-200,000 ₪ התחייבות. נקבע שאין מקום להימנע מהרשעת המבקשים, נוכח חומרת מעשיהם, כאשר סוג העבירה, בנסיבותיה, לא מאפשר לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים, בהינתן סירובם העיקש לקחת אחריות על מעשיהם ולהביע חרטה ומאחר שלא הוכח כי תיגרם למי מהם פגיעה קונקרטית. כב' הש' שהם קבע בסעיף 14 להחלטתו, כי "אין להקל ראש בחומרת מעשיהם של המבקשים, ובפגיעה הקשה שגרמו לערכי הנוף ולאיכות הסביבה", תוך הפניה למובאה מ-בג"ץ אדם טבע ודין שצוטטה דלעיל. האירוע: חברה בשליטת מר צבי קופר-לי (להלן: קופר-לי) התקשרה בחוזה עם עיריית הוד השרון, לביצוע עבודות פיתוח תשתיות בשטח הסמוך לנחל קנה (להלן: השטח). מבקשת 1, אף היא בשליטת קופר-לי, פיקחה על ביצוע הפרויקט וניהלה אותו, באמצעות בעלי תפקידים שונים, ביניהם מבקשים 2–5. המבקשים ידעו כי בשטח עברו צינורות של חברת "מקורות" וקווי סניקה. המבקשים לא ביקשו, וממילא לא קיבלו, היתר או אישור לחפור בשטח. מבקשים 3 ו-5 סימנו נקודות בהן יבוצעו קידוחים לביסוס הספסלים באזור שאותר על ידי מבקשים 2, 3 ו-5 (להלן: הקידוחים). מפקח מטעם העירייה הורה למבקשים להפסיק את הקידוחים וכי ביסוס ספסלים יש לבצע באמצעות חלופת ביסוס רדודה עד עומק של 1.5 מטרים חלף 4 מטרים שתוכננו בקידוחים. כתוצאה מהקידוחים שבוצעו חרף זאת נפגע קו סניקת ביוב, ועקב כך זרמו מקו הסניקה שפכים גולמיים לתוך נחל קנה וזיהמו את מי הנחל. רע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' שבתאי ואח' (10.9.13) (להלן: הלכת שבתאי), אליו הפנו ב"כ המאשימה וב"כ נאשם 3 וב"כ נאשם 5 – נדחתה בקשת רשות ערעור (לאחר שנתנה רשות ערעור) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר ביטל הרשעת מי שהיו אחראים לאירוע, בו במהלך חפירה נגרמה פגיעה בקו סניקה ראשי, האוסף שפכים מישובי הסביבה אל מכון טיהור שפכים בחיפה. נגרמה התפרצות ביוב גולמי, אשר הציף את האזור וזרם ישירות אל תעלת הניקוז ומשם לאפיק נחל גדורה. בשל הפגיעה והצורך בתיקונו המיידי של קו הסניקה – הושבתו כל מערכות הולכת השפכים בישובים רבים שמצפון לנחל הקישון. במהלך היממה שבה נותקו מערכות הולכת הביוב, זרמו שפכי הישובים שמצפון לנחל הקישון אל נחל גדורה וממנו לנחל הקישון. ע"פ (מחוזי-ב"ש) 22457-06-22 לוי ואח' נ' מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה (4.6.23), אליו הפנה ב"כ המאשימה – אושרו המתחמים שנקבעו ב-ת"פ (שלום-ב"ש) 34682-01-16 מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ ואח' (26.4.22), שגם אליו הפנה ב"כ המאשימה. בערעור הופחת עונשם לחלקם התחתון של המתחמים, תוך התחשבות בקבלת ערעורם לגבי האחריות לאירוע, היחס בינם לבין אחרים ובהתחשב בחלקה של הרשות להגנת הטבע באירוע וחקירתו. בהפרש של כ-9 שבועות התרחשו 2 מקרים (לגביהם נקבע כי מדובר באירוע 1), במסגרתו במהלך עבודות שיפוץ קו דלק סילוני (להלן: דס"ל) בו החזיקה נאשמת 1 נפגע הצינור מכלי הנדסי כבד וכתוצאה זרם מהצינור 722 מ"ק ועוד כמה מאות מ"ק דס"ל, על פני שטחים נרחבים והוביל לזיהום נחל צין וסביבותיו בשטח של כ-60 דונם. מתוך אלו נשאבו בפעולות חירום כ-100 מ"ק דס"ל, פונו מהנחל וסביבותיו כ- 26,500 טון קרקע מזוהמת במקרה ה-1 ו-7,200 טון קרקע מזוהמת במקרה ה-2. על אף פינוי הקרקע המסיבי, חלק של הדס"ל נשאר בערוץ ובגדות הנחל גם לאחר סיום עבודות השיקום. פריצת הדס"ל העלתה חשש לאפשרות של זיהום האקוויפרים המצויים מתחת לנחל צין. כתוצאה מפריצת הדס"ל שרר בנחל צין ובסביבתו ריח חריף של דלק, שהפריע לאנשים שהיו באזור במשך תקופה ארוכה של מספר חודשים, נגרם אובדן בתי גידול לצומח ולחי בערוץ הנחל, נשקפה סכנה לבעלי חיים וביצי בעלי חיים שבאו עמו במגע, ולבעלי חיים שניזונים מצמחיה אשר נפגעה מהדס"ל. נקבע כי מעשי נאשמת 12, חברת מובילי הר הנגב בע"מ (להלן: הר הנגב), מנהלה (נאשם 13) ועובדיה (נאשמים 14 ו-15) הם שגרמו ישירות לנזקים ואילו נאשמת 1 נמצאה אחראית לטיפול בחירום וכי אחריותה "במעגל משני" – ומשכך נקבע מתחם קנס 1,000,000 ₪–2,000,000 ₪ והתחייבות לחלקה של נאשמת 1. בגין חלקו של מנכ"ל נאשמת 1 (נאשם 2) נקבע מתחם 35,000 ₪–150,000 ₪ לצד התחייבות, תוך התחשבות בכך שאחריותו היחסית היתה כללית, הוא נמצא אחראי במישור הטיפול באירוע ולא במישור מניעת האירוע, ולגביו נקבע כי אחריותו יחסית נמוכה בהתחשב במיקומו הגבוה בפירמידת הניהול של נאשמת 1. ערעורי נאשם 3 (מערער 1) ונאשם 4 (מערער 2) התקבלו חלקית והם זוכו מהאחריות לגרימת (או אי מניעת) פריצת הצינור. ערעוריהם נדחו והם נמצאו אחראים במישור ההיערכות לטיפול בפריצות והפחתת הנזק. מערער 1 (נאשם 3) היה מנהל אגף הנדסה ובהמשך סמנכ"ל אגף הנדסה בנאשמת 1. מתוקף תפקידו היה אחראי על שיפוץ הצינור, אחראי על נאשם 4 (מנהל הפרויקט) ופיקח על החלטות נאשם 4 (מערער 2). אושר מתחם 50,000 ₪–350,000 ₪ והתחייבות, תוך התחשבות בכך שנאשם 3 היה המנהל הבכיר האחראי על הפרויקט באופן ישיר ואף היה אחראי במידת מה במישור מניעת הפריצה ובמישור הטיפול בפריצה, אשר לא פעל בשטח ברמה היומיומית. עונשו הופחת מ-150,000 ₪ ל-70,000 ₪ קנס. אושר גם מתחם 40,000 ₪–200,000 ₪ והתחייבות שנקבע למעשי מנהל הפרויקט (מערער 2, נאשם 4) שהיה אחראי על תכנון הפרויקט והוצאתו לפועל, לרבות כתיבת מפרט טכני, בחירת קבלני ביצוע ומפקחים מטעם נאשמת 1, אשר קיבל כל ההחלטות ההנדסיות והניהוליות הנוגעות לפרויקט (בפיקוח נאשם 3), תוך התחשבות בהיותו הנציג הבכיר של נאשמת 1 בשטח, מי שאמור לקבוע ולהגדיר היקף הפיקוח של נאשמת 1 בשטח על פועלי הר הנגב ובמי שאמור ליתן מענה בחירום גם במסגרת המפרט ונהלי העבודה בפרויקט. נקבע כי מאחר שנאשם 4 לא היה מהנדס בכיר אצל נאשמת 1 והיה כפוף לנאשם 3 ופעל תחת הדרכתו ובפיקוחו – אחריותו פחותה משל נאשם 3, אך גבוהה מהמנכ"ל. עונשו הופחת מקנס בסך 100,000 ₪ ל-50,000 ₪ או 4 חודשי מאסר תחתיו. להשלמת התמונה אציין כי ב-עפ"ג (מחוזי-ב"ש) 27068-08-19 מובילי הר הנגב בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (7.10.19) – למעשה אושרו המתחמים שנקבעו ב-ת"פ (שלום-ב"ש) 34682-01-16 מדינת ישראל המשרד להגנת הסביבה נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ ואח' (1.7.19), אך עונשם של הר הנגב ושל מנהלה הופחת, כך שעל הר הנגב (נאשמת 12) הושת קנס בסך 500,000 ₪ ועל מנהלה (נאשם 13) הושת קנס בסך 35,000 ₪. בגין מעשי הר הנגב, שנמצאה אחראית ישירה לנזק, נקבע מתחם קנס 500,000 ₪–1,500,000 ₪ והתחייבות. בין מעשי מנהלה של הר הנגב (נאשם 13) נקבע מתחם קנס 50,000 ₪–350,000 ₪, התחייבות ושל"ץ ולעובדי הר הנגב (נאשמים 14 ו-15) נקבע מתחם קנס 10,000 ₪–50,000 ₪, התחייבות ושל"ץ. פסקי הדין ב-ע"פ (מחוזי-ב"ש) 22457-06-22 לוי ואח' נ' מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה (4.6.23), עפ"ג (מחוזי-ב"ש) 27068-08-19 מובילי הר הנגב בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (7.10.19) ו-ת"פ (שלום-ב"ש) 34682-01-16 מדינת ישראל נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ ואח' (26.4.22) יקראו להלן: אירוע נחל צין. במסגרת קביעת המתחם יש ליתן משקל לנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, כאמור בסעיף 40 יט ל-חוק העונשין. האירועים שתוארו בפסיקה אליה הפנו ב"כ הצדדים שונים בנסיבותיהם מהאירוע שלפניי. נסיבות האירוע תוארו בכתבי האישום כא/2, כא/3 ו-כא/4 ובנספחים להם טל/3 ו-טל/5 בהרחבה ולהלן תמציתם – הנזקים שנגרמו באירוע הם עצומים, הם פוגעים בציבור כולו והם חמורים עשרות מונים מאלו שנגרמו באירועים בפסיקה שנסקרה לעיל – מעשי הנאשמים פגעו בזכות הציבור לחיות בסביבה נקיה ממפגעים, כאשר סך השטח אשר ספג את הפגיעה הגדולה ביותר הוא כ-144 דונם, מהם כ-100 דונם נחלים וכ-44 דונם שטח מלחה. לשמורה ולמערכת האקולוגית נגרמו נזקים מיידים, שכללו פגיעה בבעלי חיים וצמחים וזיהום מקור מים – דלק זרם והתפשט לאורך ערוצי הפזרות המתנקזים באזור, משולי הערבה אל מרכז מלחת עברונה, ובכך נגרם זיהום מקור מים, נוצר חשש כי זיהום מדלק גולמי יישטף בתווך המחלחל של התשתית הטבעית ויגיע אל מי התהום, המצויים במרחק מטרים ספורים מתחת לפני הקרקע. זרימת הדלק סחפה עמה צמחים ובעלי חיים, לרבות מינים מוגנים, גרמה לפגיעה במבנה הקרקע ובמיקרו בתי גידול. כתוצאה ממגע עם הדלק ושאיפת אדיו, נפגעו בעלי חיים, חרקים, זוחלים, צמחים ואורגניזמים נוספים עד כדי תמותה. כתוצאה מפריצת הדלק, שרר באזור הסמוך לפריצה ריח כבד של דלק, באופן שהפריע או עשוי היה להפריע לאנשים המצויים במקום, במשך 6 חודשים לפחות. כתוצאה מהאירוע נגרמו נזקים בעלי השפעה ארוכת טווח בשל הפגיעה בערוצי זרימה בשמורה ובעצי השיטה, המוגדרים מבחינה אקולוגית כ"מיני מפתח" בשל חשיבותם האקולוגית והשפעתם הרחבה על ההרכב הביוטי של בית הגידול, ותנאי המחיה בו, על בעלי החיים ועל צמחייה נמוכה אחרת, ואף על משטר המים ותכסית השטח. מנגנוני פגיעה נוספים שנגרמו עקב דליפת הדלק הם פגיעה בקרום פני הקרקע ובזמינות המים באזור, פגיעה בצמחיה בשל שינוי תכונות הקרקע ומניעת חדירת מים, פגיעה משמעותית במארג המזון, בשל הפגיעה בצומח, אשר עלולה להביא לפגיעה במערכת האקולוגית כולה (פסקה זו לא נרשמה ב-כא/3). האירוע הוביל לפגיעה כלכלית עקיפה בציבור כולו, בשל הצורך לבצע פעולות בעלות כלכלית גבוהה כדי לתקן את הנזקים העצומים שנגרמו – בעקבות פריצת הדלק קיבלה ממשלת ישראל ב-28.12.14 החלטה מס' 2381, בנושא "שיקום הערבה והיערכות לאומית לטיפול באירועי זיהום סביבתיים בעקבות אירוע פריצת צינור הנפט בבאר אורה" במטרה לשקם את האזור שנפגע, לוודא כי פעולות השיקום ימזערו את הנזקים וההשפעות הסביבתיות והאקולוגיות וישיבו את המצב לקדמותו, וכדי למנוע נזקים סביבתיים מאירועים עתידיים. עלות הנזקים הוערכה בסך העולה על 100 מיליון ₪ ועלות פעילות שיקום לצמצום הנזק הוערכה בכ-65 מיליון ₪. הנזק שהיו צפויים להיגרם רבים ומשמעותיים אף יותר – אין חולק כי אלמלא פעולות שביצעה נאשמת 1 לסכירת הדלק ואצירתו מיד עם קרות האירוע ובמהלך הימים והשבועות שלאחר מכן, כמו גם פעולות שבוצעו על ידי נאשמת 1 וגופים נוספים במשך כעשור לצמצום הנזק – היקף הנזק היה רב ומשמעותי אף יותר מזה שנגרם בפועל. מעצם טבען וטיבן לא קדם לעבירות תכנון מוקדם – אך לא ניתן להתעלם מכך שלו היו הנאשמים מבצעים את תפקידיהם באופן מלא וראוי, פועלים בהתאם להוראות ולנהלי הבטיחות של נאשמת 1 – היה בכך כדי למנוע התרחשות האירוע, על תוצאותיו והנזקים המשמעותיים שנגרמו בעטיו. הנאשמים הם אמנם לא מחוללי האירוע, אולם הם המחוללים הישירים של הנזקים שנגרמו, כל אחד לפי חלקו, כפי שפורט לעיל ויפורט להלן. הצינור נמצא בהחזקתה ובניהולה של נאשמת 1 ועובדיה. העבודות נעשו תחת אחריותם, ניהולם ופיקוחם של הנאשמים ובהתאם לתכנון הפרויקט. לצד זאת, מקובלת עלי טענת ב"כ נאשם 3, כי העבירות לא בוצעו בשל כדאיות כלכליות מתוך מדיניות מזהמת. בסופו של יום אין מחלוקת, כפי שטענה בצדק ב"כ נאשם 3, כי האירוע הוא "תוצאה של תאונה מצערת" ולא מתוך כוונת מי מהנאשמים. על חלקם היחסי של הנאשמים עמדתי בפירוט כתבי האישום בפתח גזר הדין. ב"כ הצדדים עמדו על כך במהלך טיעוניהם לעונש והדברים עולים גם מהנספחים שהוגשו (ט"ל/3 ו-ט"ל/5), בנוגע ליכולת הנאשמים להמנע מחלק מהמעשים ולהשפיע על ההתרחשות עובר לאירוע ובאירוע עצמו. בענין זה נתתי דעתי לעובדות המוסכמות לגבי חלקם של נאשמת 1 ונאשם 3, כפי שעלה מ-טל/3 שתמציתן – בנאשמת 1 קיימת מערכת ענפה וסדורה של נהלים, הוראות ופקודות, במסגרתה הוגדרו תחומי אחריות, שיטות עבודה, הוראות בטיחות, מסמכים ישימים ועוד. בשנים 2013–2014, עובר לאירוע, נערכה בנאשמת 1 עבודת מטה לשיפור תורת ניהול פרויקטים בהשתתפות נאשמים 2 ו-3. במסגרת זו נדונו תהליכי עבודה בנושאי תכנון, ביצוע ופיקוח על פרויקטים, גובשו נהלים, תוך מתן דגש על חלוקת אחריות בין גורמים שונים ומידת המעורבות הנדרשת בכל שלב בפרויקט. גובש נוהל תכנון פרויקטים, שהבהיר תחומי אחריות אגף הנדסה בשלבי התכנון (העתק טיוטת נוהל תכנון ממרץ 2014 בנספח 1). גובש נוהל פיקוח על ביצוע עבודות, שהגדיר תחומי אחריות אגף הנדסה בשלב ביצוע העבודות, בפיקוח על גורמי הביצוע (העתק טיוטת נוהל פיקוח ממרץ 2014 בנספח 3). בשנים 2012–2013 נערכה בנאשמת 1 עבודת מטה להפקת לקחים מאירועי פגיעה בקווי דלק (ככל הנראה הכוונה לאלו שנדונו ב-אירוע נחל צין). לצורך כך מונה צוות שהגיש ב-18.3.12 דוח מסכם, הכולל המלצות שאומצו על ידי נאשמת 1 (נספח 4). לאחר קרות האירוע, נאשמת 1 מינתה ועדת בדיקה בלתי תלויה בראשות כב' הש' בדימוס וינוגרד ז"ל (להלן: ועדת וינוגרד), שלצידו, שהחווה דעתו לגבי גורם הכשל. מסקנותיו שוקפו לנאשמת 1 ב-17.9.15 (במצגת שהעתקה צורף כנספח 9). בעקבות ממצאי ועדת וינוגרד הסתיימה העסקת נאשמים 2 ו-4. נאשמת 1 לא ייחסה לנאשם 3 אחריות לאירוע. על פי נהלי נאשמת 1, תפקיד אגף הביצוע היה להוציא את התכנון ההנדסי לפועל, בהתאם לנהלי והוראות נאשמת 1, הנוגעים לביצוע העבודות, תוך תיאום בין הקבלן המבצע לגורמים הרלוונטיים בחברה. נאשם 3 כסמנכ"ל ביצוע שימש גורם מטה, אשר מינה את מנהל ביצוע הפרויקט והיה אחראי עליו. נאשם 3 לא עסק ולא נדרש לעסוק בפרויקט באופן יום יומי ושוטף. נאשם 3 פעל למימוש חובותיו בביצוע הפרויקט, בין היתר, בהיבטים הבאים: 1) נאשם 3 מינה כמנהל הפרויקט את נאשם 5, שהיה הגורם הביצועי הבכיר והמקצועי ביותר בחברה בנושא עבודות על קווי דלק חיים. השניים קיימו פגישות שבועיות במסגרתן קיבל נאשם 3 עדכונים על התקדמות הפרויקט, נתן מענה לצרכים שחייבו התייחסותו, קיבל דיווחים פרטניים בנושאים שלדעת נאשם 5 הצריכו ידיעתו או מעורבותו של נאשם 3. 2) נאשם 3 שכר לפיקוח השוטף על הפרויקט 2 מפקחים מטעם נאשמת 1, אשר הונחו לנכוח בשטח במשך כל זמן ביצוע העבודות. לפרויקט נבחר מפקח בכיר, בעל ניסיון רב בפרויקטים מסוג זה ומהנדס נוסף מטעם אגף הביצוע לפיקוח, שביקר בשטח ודיווח לנאשם 3 על התנהלות והתקדמות הפרויקט. 3) נאשם 3 ביקש לקבל עדכונים ישירים מגורמים נוספים שביקרו ופיקחו על הפרויקט בהיבטיו השונים. בהתאם קיבל דיווחים גם מסיירי יחידת החזקת הקווים (הכפופים לנאשם 5), מרמ"ח בטיחות בנאשמת 1 וממונה בטיחות באגף הנדסה. נאשם 3 וידא מול נאשם 5 שהערות אשר הוצפו מטעמם של גורמים אלו יטופלו. נאשם 3 עמד על כך שספוז'ניקוב יבצע פיקוח עליון לפרויקט ואף סייר בעצמו מעת לעת בשטח לצורך פיקוח וטיפול בבעיות שהתעוררו. נאשם 3 סיפק מענה לבעיות שהוצפו לפתחו והקצה משאבים, לעיתים אף מעבר למקובל בנסיבות הענין. אף לגישת ב"כ המאשימה חלקו של נאשם 3 הוא של מי שכשל בפיקוח על הכפופים לו ואין לנאשם 3 אחראיות ישירה לכשלים שהובילו לאירוע. באשר לחלקו של נאשם 5, נתתי דעתי לטיעוני ב"כ נאשם 5 בדיום מיום 23.12.24 ולעובדות המוסכמות שב-טל/5, שתמציתן – נאשם 5 הוא מנהל יחידת אחזקת הקווים בנאשמת 1 והיה מנהל הביצוע של הפרויקט, בכפיפות לנאשם 3 – סמנכ"ל הביצוע בנאשמת 1. כמנהל החזקת הקווים נאשם 5 אחראי על סיירים אשר מוודאים שאין זרים ליד מקטעי הצינור של נאשמת 1 ושאין דליפות מהצינורות. תפקידו כמנהל הביצוע היה דומה. מקובלת עלי טענת ב"כ נאשם 5 לפיה השינוי של הגדרת התפקיד הוא שינוי מהותי. מנהל פרויקט הוא מי שמתכלל את כלל מרכיביו, התכנוניים, ההנדסיים והשלכות שינויים. בסמכותו לקבוע כיוון ההזרמה ובכלל זה האם יעשה דרדור או הזרמה, עוצמתה – לעומתו נאשם 5 היה מנהל הביצוע, קרי מי שאחראי על ביצוע התוכניות. תפקידו זה כלל פיקוח על עבודת הקבלן הראשי באמצעות מפקחיו ובכלל זה עמידת הקבלן בלוחות הזמנים ובנהלי נאשמת 1. מתוקף תפקידו, נאשם 5 לא עסק בתכנון הפרויקט, לא חישב לחצי הזרמה ולא החליט מה יהיה עיגון הצינור. תפקיד הקבלן היה לזהות בעיה תכנונית או אי התאמה לאפשרויות הביצוע, בנוסף למתכנן. כך עשה הקבלן בעניין המחברים – ביקש להוסיף 2 מחברי פלידקו, כדי לאפשר חיבור המקטע החדש לצינור. בהתאם לתיקון, נאשם 5 דיווח על השינוי למתכננים ולממונים עליו, אך לא קיבל התייחסותם בכתב. במקרה אחר, כשנאשם 5 סבר שהקבלן לא מתאים לפרויקט עקב התנהלות מנהלי העבודה וקבלני המשנה שלו, פנה נאשם 5 לגורמים שמעליו ונענה בסירוב. לאחר מכן פנה אף למנכ"ל ושוב סורב. כשזיהה נאשם 5 על ידי המפקחים חריגות מהוראות נאשמת 1, כגון חסרון אישור עבודה יומי לפועל – הורה לעצור את העבודה באופן מיידי. כשזיהה ביצוע לקוי של קבלן משנה – שוב הורה לעצור את העבודה. נאשם 5 ניהל תיעוד מוקפד של מעשיו במהלך הפרויקט. הוא ניסח תוכנית עבודה שכללה הוראות לגבי עיגון הצינור בהתאם לאמור במפרט המתכנן וכן התייחסות לכמות המחברים החדשה. נוכח דרגתו של נאשם 5 הוא לא נוכח בישיבת ההנהלה שנערכה יממה לפני האירוע, ביום 2.12.14, בה דווח על ההחלטה להפוך כיוון הזרמת הדלק לצורך שלב הריתוך. אף שאנשי אגף ההנדסה היו מודעים לכך והכירו היטב את התכנון – שינוי זה לא נבלם. לנאשם 5 נודע החלטה זו לאחר האירוע ולאחר שלא היה בידיו למנוע אותה. בנוסף, נאשם 5 ניסה "להגדיל ראש" ולהוביל שינוי של שיטת מילוי הקו לצורך הריתוך, כך שבמקום ההזרמה יבוצע "דרדור" של נוזל לצינור, מטעמי חיסכון אנרגיה ושיפור יעילות העבודה בשטח. הצעתו התקבלה עבור שלב מוקדם בפרויקט, אך בשלב הריתוך – השלב בו אירעה פריצת הקו – סורבה. לו היו נוקטים בשיטה אותה הציע – לא היה נפרץ הצינור והאירוע היה נמנע. מתחמי העונש ההולמים הנאשמים הורשעו בכמה עבירות המהוות אירוע אחד, אולם חלקם של הנאשמים באירוע שונה ומשכך יש לקבוע 3 מתחמים נפרדים, תוך התחשבות במספר העבירות, בזיקה ביניהן ובשוני במידת האשם של נאשמת 1, נאשם 3 ונאשם 5. בקביעת המתחמים נתתי דעתי לכך שבמסגרת טיעוני ב"כ הצדדים לקביעת מתחם הקנס לא היתה מחלוקת שהאירוע הוא תוצאה של תאונה, ולא בשל כדאיות כלכלית כחלק ממדיניות מזהמת של נאשמת 1. על פי הוראות סעיף 40ח' ל-חוק העונשין, בקביעת מתחם הקנס ההולם שומה על בית המשפט לבחון היכולת הכלכלית של הנאשמים, כחלק מהשיקולים לקביעת מתחם הקנס, שכן לא הרי פלונים כאלמונים. מטעם נאשם 3 הוגש מכתב של אחותו (טל/6) ונטען כי הוא מפרנס את ילדיו הקטינים ומסייע בפרנסת אחותו וילדיה, כך שמדובר במצב כלכלי מורכב. לכל אלו יש להוסיף, כי אמנם ב-אירוע נחל צין מדובר היה ב-2 מקרים של פריצת דס"ל בעוד שבעניינו מדובר במקרה 1 – אולם בעניינו מדובר בנזק בהיקף העולה עשרות מונים על הנזק שנגרם ב-אירוע נחל צין בשטח נרחב יותר ובאחריות לגרימתו במובחן מהקביעות ב-אירוע נחל צין. במצב דברים זה היה מקום לקבוע מתחמי ענישה גבוהים מאלו שנקבעו ב-אירוע נחל צין – אך חרף זאת לא מצאתי לחרוג מהמתחמים להם עתרה המאשימה. זאת ועוד, נתתי דעתי לכך שגם לגישת המאשימה אחריות נאשם 3 היא במחדל, בכך שנאשם 3 כשל בחובת הפיקוח על הכפופים לו ולא אחריות ישירה לכשלים. קיים שוני בהיקף האחריות של נאשמים 3 ו-5 ובהיקף החובות שלהם, אולם חרף זאת ביקש ב"כ המאשימה להעמיד את שניהם במתחם זהה וגם מטיעון זה לא ראיתי לנכון לסטות. משכך המתחמים הם: לנאשמת 1 – קנס במתחם 1,000,000 ₪–2,000,000 ₪ לצד התחייבות משמעותית. לנאשם 3 – קנס במתחם 20,000 ₪–75,000 ₪ והתחייבות בסכום כפול מגובה הקנס. לנאשם 5 – קנס במתחם 20,000 ₪–75,000 ₪ והתחייבות בסכום כפול מגובה הקנס. גזירת העונשים המתאימים לנאשמים במסגרת המתחמים בגזירת העונשים המתאימים לנאשמים התחשבתי, בהתאם לסעיף 40ג(ב) ל-חוק העונשין, בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות כאמור בסעיף 40יא ל-חוק העונשין. חלק מהנסיבות רלוונטיות לכל אחד מהנאשמים בנפרד וחלקן משותפות ל-3 הנאשמים ואדון באלו תחילה: חלוף הזמן: יהיו הטעמים אשר יהיו, לא ניתן להתעלם מכך שמביצוע העבירות חלפו למעלה מ-10 שנים. ב"כ הצדדים התייחסו לכך שבמהלך התקופה שחלפה מביצוע העבירות נחקר האירוע גם על ידי ועדת חקירה פנימית ועצמאית שמינתה נאשמת 1 (ועדת וינוגרד) וקויימו הליכי שימוע בתיק. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שכתב האישום הוגש ביום 2.11.21 - קרי בחלוף כמעט 7 שנים מיום האירוע. ב"כ הנאשמים בכלל ובפרט ב"כ נאשם 5 עמדו על כך שחלוף הזמן השליך על יכולת ההגנה להיערך, בין היתר בשל אובדן חומרים מהותיים. קשיים ראייתיים שהובילו לשינויים משמעותיים בכתבי האישום: 3 כתבי האישום המתוקנים שהוגשו במסגרת הסדרי הטיעון שונים מהותית ומשמעותית מכתב האישום המקורי ומכתב האישום המתוקן, הן מבחינת אחריות כל אחד מ-3 הנאשמים לאירוע, ובמיוחד אחריותם של נאשמים 3 ו-5, והן מבחינת העבירות שיוחסו לכל אחד מהם, כמותית ואיכותית. ברי כי שינויים מהותיים אלו יזקפו לזכות הנאשמים. פגמים שונים בהליך: בנוסף לפגם בנוסחו המקורי של כתב האישום, אשר בעקבות החלטת בית המשפט תוקן ביום 24.7.22, אין חולק כי לא כל מי שהחליט על הוספת 2 מחברי פלידקו ללא ביצוע שינוי בתכנית של הפרויקט (או הכנת תכנית חדשה) ולא כל מי שהחליט על שינוי כיוון ההזרמה הועמדו לדין. ב"כ נאשמים 3 ו-5 ביקשו להצביע על אחראים נוספים, אולם בשלב זה לא נכון לקבוע אם היה מקום להעמיד לדין מי מעובדי אגף התכנון והתפעול, או ממונה הבטיחות בנאשמת 1, או מי מעובדי הקבלן או מי מעובדי פז הנדסה. די בכך שעולה מכתבי האישום המתוקנים כי לא כל האחראים הועמדו לדין. בנוגע לנאשמת 1, נתתי דעתי למאמצים לתיקון תוצאות העבירות ופיצוי הציבור בגין הנזקים שנגרמו בשלן: אין חולק, והדבר עולה גם מעובדות כתבי האישום וגם מ-טל/3, כי נאשמת 1 ביצעה פעולות רבות למיזעור הנזקים באמצעות עובדיה (ובכלל זה נאשמים 3 ו-5). במהלך השעות שלאחר האירוע פעלה נאשמת 1 בדרכים שונות לסכירת הדלק ואצירתו. בהמשך בוצעה שאיבה של הדלק ומי הגשם המזוהמים מערוצי השמורה, במהלכן פונו כ-2,000 מ"ק דלק גולמי ומי נגר מזוהמים וכ-54 אלף טון קרקע מזוהמת. זאת ועוד, כעולה מסעיפים 8 ו-9 ל-טל/3, האירוע טופל על ידי נאשמת 1 באופן משביע רצון, בין היתר מאחר שנאשמת 1 היתה ערוכה להתמודדות עם אירוע מסוג זה בהיבטי נהלים, ציוד מתאים בשטח, הכשרה כוח האדם רלוונטי ותרגול עובדי הקבלן בשטח להתמודדות עם אירועים מסוג זה. לאחר האירוע השקיעה נאשמת 1 משאבים רבים בטיפול השלכותיו ובשיקום שמורת עברונה, הן בטווח המיידי והן לאורך 10 השנים שלאחר מכן (ועד היום). אלו הביאו להקטנה משמעותית של הזיהום בקרקע בכ-50%. לכך יש להוסיף, כעולה מ-טל/9 שמאז האירוע הוציאה נאשמת 1 כ-32,000,000 ₪ בביצוע פעולות והתקשרויות בהתאם להנחיית המשרד להגנת הסביבה, רשות הטבע ורשויות מדינה נוספות לטובת פעולות שיקום בשמורה ופעולות מחקר. בוצעה שאיבה של כ-2,100 מ"ק נפט וכ-54,000 טון קרקע מזוהמת הועברה לאתרים חיצוניים לצורך טיפול בה. נשכרו יועצים לסייע בבחינת דרכים לשיקום הקרקע. כל הסכומים שהוציאה נאשמת 1 הגיעו לכ-52,000,000 ₪. נאשמת 1 התחייבה בנוסף לשלם פיצוי לטובת הציבור והקבוצות בתביעה היצוגית ולמימון פעולות שיקום השמורה בסך כולל של 53,752,000 ₪. מנספח ג' עלה כי נאשמת 1 תשקיע סכום של עד 10,000,000 ₪ בביצוע עבודות בקווים 16" ו-18" בגדת נחל אלכסנדר, גדת נחל תנינים ובנחל קישון. עבר פלילי של נאשמת 1 – נתתי דעתי לכך שאין זו הסתבכותה הראשונה של נאשמת 1 באירוע במסגרתו ביצעה עבירות הפוגעות בסביבה, כעולה הן מ-אירוע נחל צין והן מ-אירוע האלמוגים באילת. בעניינו של נאשם 3 נתתי דעתי לנסיבות שעלו מנספח טל/3 בכל הנוגע למאמצים בהקטנת הנזק, לראיות לעונש ובכלל זה טל/6, טיעוני ב"כ הצדדים לעונש ודברי נאשם 3, כמפורט להלן: נאשם 3 הודה בביצוע העבירות בטרם הסתיימה פרשת התביעה. הודאתו מגלמת חרטה וחסכון משמעותי במשאבי הציבור, ובכלל זה חסכון בזמנם היקר של העדים ושל בית המשפט. בדבריו האחרונים לעונש אמר נאשם 3 "אני בהחלט מצר על כל מה שקרה, מאז הופקו הלקחים ואני נמצא במקום אחר". נסיבות חייו של נאשם 3 מורכבות, כעולה בין היתר מטיעוני באת כוחו ומ-טל/6. נאשם 3 נולד בשכונה לא פשוטה בעיר אשקלון, התקבל ללימודים בפנימיית "בויאר" וסיים לימודי הנדסה. למעשה מדובר במי שהצליח לבנות את עצמו בעבודה קשה. לכל עונש תהיה השפעה על נאשם 3 ומשפחתו – נאשם 3 כבן 61, נשוי ואב ל-2 ילדים קטנים בגילי 6 ו-11, איש משפחה המסייע ותומך כלכלית ורגשית באחותו ובילדיה, בשיגרה ובחירום, לרבות במצב החירום לאחר 7.10.23, כעולה מ-טל/6. כמו כן נתתי דעתי לתרומת נאשם 3 למדינה – ראשית בשירות צבאי משמעותי כלוחם וקצין בצנחנים, בהמשך ביחידת "איתן" של איתור נעדרים. לאחר השחרור, התנדב במילואים במשך שנים ארוכות עד לפני כ-5 שנים. על רקע אירועי 7.10.23 ביקש לשוב ולהתנדב, אבל הצבא לא היה ערוך לקלוט את בני המחזור שלו. בשבועות הראשונים לאחר פרוץ המלחמה, עבד נאשם 3 סביב לשעון בהתמודדות עם איומים על מתקני נאשמת 1 בעיר אשקלון, בהיותם יעד אסטרטגי במצבי חירום. במסגרת הזו, היו הוא וכל אלו שנכחו במקום אותה עת חשופים לסיכונים רבים. לכל אלו יש להוסיף כי נאשם 3 מתנדב שנים ארוכות באופן קבוע מדי שבוע בחלוקת מזון לנזקקים. מבחינת הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מביצוע העבירות – לנאשם 3 היה קשה להתמודד עם האירוע על תוצאותיו. האירוע מלווה אותו למעלה מעשור. המשכות ההליכים השפיעה על שגרת חייו בעבודתו, גם בשל הצורך להקדיש זמן להליכים שהיו לאורך הדרך, הליכי חקירה ושימוע וההליכים המשפטיים שנמשכו כ-3 שנים. מאמצים לתיקון תוצאות העבירות ופיצוי בגין הנזקים שנגרמו בשלן – מטיעוני באת כוח נאשם 3 עלה כי לנאשם 3 היה חלק מרכזי בתיקון ושיקום השמורה. סמוך לאירועים נאשם 3 טיפל באירוע על ידי נאשמת 1 כמפורט לעיל. גם בשנים שלאחר מכן נאשם 3 היה מעורב בשיקום השמורה, כולל קשר עם המשרד להגנת הסביבה ורשות הטבע והגנים בכל הנוגע למשאבים שהשקיעה נאשמת 1 בתיקון הנזקים כמפורט לעיל. לבסוף נתתי דעתי לכך שאין זו מעורבותו הראשונה של נאשם 3 וכי לחובתו עבר פלילי הכולל הרשעה ב-אירוע נחל צין, שפורט לעיל ואשר התרחש כ-3 שנים לפני האירוע בתיק שבכותרת, בגינו הושתו עליו 70,000 ₪ קנס ו-250,000 ₪ התחייבות. בעניינו של נאשם 5 נתתי דעתי לנסיבות האישיות כפי שאלו עלו מהראיות לעונש (טל/8), תסקיר שירות המבחן, טיעוני הצדדים לעונש ודברי הנאשם, הכל כמפורט להלן – הפגיעה של העונש בנאשם ובבני משפחתו – הנאשם כבן 59, נישא לפני כ-30 שנה, בגיל 29, וכיום נשוי ואב ל-3 ילדים, מתגורר עם משפחתו במושב גאליה. הנאשם גדל במשפחה המונה זוג הורים ו-3 ילדים, כשהוא השני בסדר הלידה. אביו כבן 89, עבד בקמ"ג ואמו כבת 84 עבדה כמנהלת חשבונות. תיאר משפחתו כמשפחה נורמטיבית. שלל שימוש בחומרים פסיכו אקטיביים ובחומרים משני תודעה. ברי כי עצם מעורבותו, קל וחומר כל עונש שיושת עליו, יהיה בו כדי להוות פגיעה בו ובמשפחתו, אך לא מדובר בפגיעה שהיא מעבר לפגיעה הנגרמת לנאשמים שזו הסתבכותם הראשונה עם החוק. התנהגותו החיובית ותרומתו לחברה – נאשם 5 סיים 12 שנות לימוד, עם זכאות לבגרות מלאה. שירת כלוחם בחייל השריון, בהמשך כקצין בשירות קבע. בתפקידו האחרון היה מפקד פלוגה, שוחרר בדרגת סרן והתנדבר לשירות מילואים במסגרתו שירת כמג"ד. תרומתו של נאשם 5 לביטחון המדינה בא לידי ביטוי גם בשירות הצבאי של ילדיו, לרבות שירות הקבע של בנו כלוחם ביהל"ם. נאשם 5 סיים תואר ראשון כמהנדס אזרחי ותואר שני במדיניות ניהול אנרגיה, עבד במספר מקומות בתחום הנדסה אזרחית ומזה כ-18 שנים עובד בקצא"א. לאורך השנים עבד בתפקידים רבים, הכוללים אחריות רבה. בשנת 2012 מונה להיות מנהל יחידת קווי הדלק בקצא"א ועובד בתפקיד זה עד היום. לנאשם 5 נגרמו נזקים מביצוע העבירות ומהרשעתו – נאשם 5 לא הצליח להתקבל לתפקיד בכיר יותר במהלך במהלך 10 השנים שחלפו מהאירוע, זאת לצד המשיך עבודתו בנאשמת 1, באותו התפקיד ובאותה רמת אחריות. נאשם 5 מניח שלא ניתנה לו אפשרות להתקדם לתפקיד בכיר יותר בשל ההליך המשפטי. בנוסף חושש שאם יעזוב עבודתו בנאשמת 1, יתקשה למצוא עבודה אחרת אם יורשע, מאחר שתחום עיסוקו מוגבל. על סערת הרגשות שעברה ועוברת על נאשם 5 הוא עמד בהרחבה במסמך טל/11. כאן המקום לציין כי לדאבון הלב אבד פרוטוקול הדיון המוקלט מיום 30.4.24, בו נשמעו טענות ב"כ נאשם 5 ודברי נאשם 5 לעונש. משכך אלו נקבעו שוב ומטעמים שונים נדחו פעם אחר פעם (לרבות בשל מצב החירום). במצב דברים זה נאלץ נאשם 5 לחזור על דבריו, אותם העלה על הכתב במסמך טל/11. נטילת האחריות על מעשיו ומאמציו לתיקון הנזקים שנגרמו – נאשם 5 היה מנהל ביצוע הפרויקט באירוע, אשר נחקר לפני כעשור. מבין חומרת התנהלותו והשלכותיה ומביע חרטה עמוקה על כך. לאורך השנים תפקד באופן תקין, במסירות, תוך היצמדות לנהלי העבודה. באירוע שגה בכך שלא דרש חלק מהדברים או שינויים בנוגע לפרויקט בכתב. לאחר האירוע, ביצע נאשם 5 כל פעולה אפשרית לתיקון הנזק שנגרם עד לאפשרות השלמת הפרויקט. אמנם להערכת שירות המבחן בבסיס התנהלות נאשם 5 עמדות מקלות ביחס להליכים בירוקרטיים, אך להתרשמותם נאשם 5 לא מקל ראש, לוקח אחריות על מעשיו, מכיר בכך ששגה בהתנהלותו ונראה שהפיק לקחים מותאמים. נאשם 5 שב והודה במעשיו הן בפני בית המשפט, הן בפני שירות המבחן, הן בדבריו האחרונים לעונש "אני שוב מבקש להצטער על כל האירועים שהתרחשו בעבודה בבאר אורה בדצמבר 2014". גם במסמך טל/11 שב נאשם 5 על דברים אלו וכתב "אני שוב מבקש להצטער על כל האירועים והתוצאות שתרחשו בעבודה בבאר אורה בדצמבר 2014 ואשר על חלקי בהם אני לוקח אחריות מלאה... לפני 10 שנים עשיתי טעות, על הטעות הזו אני משלם עד היום. אני יודע שאקבל עונש ומקבל את זה בידיים פתוחות, זה מגיע לי על הטעות" עברו של נאשם 5 נקי, זו הסתבכותו הראשונה והיחידה עם החוק. סוגיית ביטול הרשעת נאשם 5 בהתחשב באמור לעיל ועל רקע התרשמות שירות מבחן כי נאשם 5 לוקח אחריות על התנהלותו, הפיק לקחים מותאמים ועל מנת שלא תהיה פגיעה באפשרויות העסקה עתידיות – המליץ שירות המבחן לבטל את הרשעת נאשם 5. שירות המבחן העריך כי נאשם 5 יכול לעמוד באפיק ענישה קונקרטי, חינוכי, שיש בו כדי להציב גבול להתנהלותו ולפצות על הנזק שגרם באמצעות נתינה לחברה. משכך גובשה עבורו תוכנית לביצוע 180 שעות של"צ במסגרת "מגשימים חלום מתגייסים לצה"ל" בתפקיד חונכות אישית. הגם שנפסק לא אחת, כי "אי הרשעה אינה עונש" ו-"שאלת אי הרשעה היא שאלה עצמאית ונפרדת אשר נבחנת במחוזותינו בהתאם לתנאי הלכת כתב" (ראו רע"פ 3195/19 אגוזי נ' מדינת ישראל (4.7.19), ההדגשות במקור–זד"ל) – מצאתי כי בתיק זה יש לדון בעתירת ההגנה לביטול ההרשעה כעת, גם בהתחשב בכך שבקשה זו רלוונטית רק לנאשם 5. הלכה היא, כי הליך יסתיים ללא הרשעה רק במקרים חריגים, שהם נדירים ביותר [ראו ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ''ד נב(3) 337, 342ג'-ד' (להלן: הלכת כתב) ו-הלכת שבתאי]. מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, לפיה "כלל הוא כי מקום שהוכחה אשמתו של אדם בפלילים - יש להרשיעו בדין" [ראו סעיף 14 לפסק דינו של כב' הש' פוגלמן ב-הלכת שבתאי]. בסעיף 7 לפסק דינה ב- הלכת כתב קבעה כב' הש' דורנר, כי ניתן להימנע מהרשעה בהתקיים שני גורמים מצטברים: הראשון – על ההגנה להוכיח כי ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בנאשם; השני – סוג העבירה, בנסיבותיה, מאפשר ביטול הרשעה, בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים. בסעיף 9 לפסק דינו ב-ע"פ 8690/15 מדינת ישראל נ' פלוני (6.6.16) (להלן: פס"ד פלוני), עמד כב' הש' ג'ובראן על המתח בין שני השיקולים – "האינטרס הציבורי, הכולל את הצורך להגשים את מטרות המשפט הפלילי ולמצות את הדין באמצעות הרשעת העבריין; והאינטרס הפרטי, הכולל את הנזק הצפוי לנאשם מהרשעתו תוך התחשבות בנסיבותיו האישיות". בפסיקה נקבע כי בין שתי דרישות אלו מתקיימת "מקבילית כוחות", אליה התייחס ב"כ נאשם 5 בטיעוניו, ולפיה "ככל שהעבירה שעבר הנאשם ונסיבות ביצועה הן ברף הנמוך, כך פוחת האינטרס הציבורי שבהרשעה. כפועל יוצא, ניתן להקל על הנטל המוטל על כתפי הנאשם להראות את עצמת הפגיעה שתיגרם לו כתוצאה מן ההרשעה כתנאי לאי הרשעתו בדין" [סעיף 39 לפסק דינו של כב' הש' פוגלמן ב-הלכת שבתאי וכן ראו פסקי הדין של כב' הש' דנינו בעפ"ג (מחוזי-ב"ש) 66903-07-20 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (30.12.20) (להלן: פס"ד אבו מדיעם); כב' הש' אינפלד ב-עפ"א (מחוזי-ב"ש) 61054-07-21 חמו נ' מדינת ישראל (7.11.21), אליו הפנה ב"כ נאשם 5 (להלן: פס"ד חמו) וכב' הש' ברסלר גונן בעפ"ג (מחוזי-ב"ש) 27326-12-21 קיזר נ' מדינת ישראל (9.3.22) (להלן: פס"ד קיזר)]. אמנם ב-פס"ד אבו מדיעם, ב- פס"ד חמו וב-פס"ד קיזר בוטלו הרשעות בעבירות שונות מאלו שלפני (ב-פס"ד אבו מדיעם בוטלה הרשעה בתקיפה הגורמת חבלה של ממש יחד עם אחיו ואדם נוסף; ב-פס"ד חמו ניתנה אפשרות לביטול הרשעה בעיסוק ללא רישיון, הפעלת תחנת מעבר ללא תשתיות ופינוי פסולת שלא כדין וב-פס"ד קיזר בוטלה הרשעה במסירת ידיעה כוזבת על פשע) – אך הקביעות לגבי "מקבילית הכוחות" בין תנאי הלכת כתב רלוונטיות גם לענייננו. באשר לשיקול האינטרס הציבורי – כפי שקבעתי לעיל, מדובר בנזק רחב היקף, המתפרס על פני שטח עצום, אירוע שתוצאותיו הרעות נמשכות וימשכו על פני שנים רבות. על הערכים המוגנים ומידת הפגיעה בהם עמדתי בהרחבה בעת קביעת מתחם העונש ההולם. נפיצות עבירות הפוגעות בסביבה והצורך בהרתעת היחיד והרבים מובילים למסקנה כי יש מקום להותיר את ההרשעה על כנה. אולם שיקול זה הוא לא השיקול היחיד. כך לדוגמא ב-רע"פ 1721/12 איראשי נ' מדינת ישראל (30.3.14) נקבע "...כי כאשר מדובר בהשתתפות אלימה בהתפרעות שמטרתה לפגוע בכוחות הביטחון, בסדר הציבורי ושלטון החוק, יש להעדיף את האינטרס הציבורי במיגור התופעה באמצעות עונשים מרתיעים", אך חרף זאת בוטלה ההרשעה. בין המקרים שנסקרו (בסעיף 9) בהם בוטלו הרשעות, היו מקרי אלימות במשפחה שגרמו לחבלות של ממש לבת זוג ואף מקרה של תקיפה בנסיבות מחמירות של ילדים. בית המשפט העליון אף מצא ליתן משקל עיקרי להמלצה הראשונה של שירות המבחן להימנע מהרשעה, הגם שבתסקיר המשלים לא הייתה המלצה לאי הרשעה. ב-ע"פ 8169/20, 8447/20 שלום וגיורא נ' מדינת ישראל (‏26.8.21) - בוטלה הרשעה בסיוע להפרת אמונים בגין מתן מתנות לעובדות ציבור שטיפלו בבקשות קבלת אישורי ייבוא שהגיש אחר בשם המבקשים. נקבע כי "סיוע כזה חמור במידה שמצדיקה הרשעה כשלעצמה". אך בהינתן כי "ההרשעה עלולה לפגוע באפשרות המערערים להמשיך ולקבל רשיון ייבוא או רשיון מקצועי" והגם ש-"ככלל אין לקבל טענה זו, הן משום שמדובר בכלל של שיקול דעת של הגורם המינהלי ובאפשרות שאינה וודאית, והן מפני שהעניין אכן קשור בטבורו להרשעה בעבירות שבוצעו. ועוד - אין להפוך את היוצרות ולהתאים את ההרשעה להשלכותיה". בהינתן גילם (בן למעלה מ-80 ובן 58), היותם נעדרי עבר פלילי, שזו הסתבכותם החד-פעמית "יש לשקול אפוא את הפגיעה במערערים אל מול 'נסיבות עושה' אלה" ומשכך בוטלה הרשעת המערערים. לא זו אף זו, אלא שנפסק כי "הלכת כתב תוחל אפוא בגמישות רבה יותר בעבירות אסדרתיות של אחריות קפידה", תוך התחשבות גם בחלוף הזמן [סעיף 13 לפסק דינו של כב' הש' פוגלמן ב-הלכת שבתאי וראו גם סעיפים 24-36 לפסק דינו של כב' הש' פוגלמן ב-הלכת שבתאי והאסמכתאות שם]. בסעיף 15 להחלטתו ב-ענין חצי חינם, קבע כב' הש' שהם, תוך הפניה ל-הלכת שבתאי, כי "בעבירות של אחריות קפידה, דוגמת עבירות איכות הסביבה, ניתן להגמיש את התנאים הנדרשים להימנעות מהרשעה... ואולם, ההלכה, לפיה הימנעות מהרשעה בפלילים היא החריג, בעוד שהכלל הוא הרשעה, נותרה בעינה, גם בסוג כזה של עבירות". ב-פס"ד חמו קבע כב' הש' אינפלד כי ניתן לבטל הרשעת בעלים של עסק לעבודות עפר, פינוי פסולת ואספקת מכולות לפינוי פסולת, אשר במשך כ-3 שבועות הפעיל עם אחרים תחנת מעבר בלתי חוקית לפסולת בנין, ללא התשתיות הנדרשות ותוך גרימת נזק סביבתי. נקבע כי חרף הנסיבות המקלות בביצוע העבירות, עדיין מדובר בעבירות חמורות, והימנעות מהרשעה תפגע במסר אותו יש להעביר – לכן מבחינה חומרת העבירה לא התקיימו תנאי הלכת כתב. לא היה די גם בנסיבות האישיות (עבר נקי, המלצת שירות המבחן, הוצאת רישיון לפינוי פסולת, הנזק הכלכלי שנגרם מתפיסת משאית שבבעלותו לשנתיים והנזק שיגרם לו מהרשעתו, כמו גם התקופה הקצרה בה בוצעו העבירות ומידת האשם הפחותה בביצוען) כדי לקיים את תנאי הלכת כתב. אך מאחר שבהגשת כתב האישום נפל פגם, הדומה להגנה מן הצדק, שהצטרף לנתונים נוספים שפורטו – הוחזר התיק לבית משפט השלום לבחינת ביטול הרשעה, בכפוף לעמידת המערער בתנאים שנקבעו בפסק הדין. בסעיף 78 לפסק דינו, קבע כב' הש' אינפלד, כי כאשר מדובר בפגמים חמורים בהליך "אפשר שההרשעה תבוטל, כדרך ליתן מענה מידתי לפגם באישום או בניהול ההליך. זאת, אף אם נסיבות העבירה ונסיבות הנאשם אינן עומדות במבחן הקלאסי של הלכת תמר כתב" (ההדגשה במקור – זד"ל). ראו בענין זה הניתוח המקיף של כב' הש' אינפלד בסעיפים 53–60 ל-פס"ד חמו ומסקנתו בסעיף 61 – "המסקנה היא אם כן, שפגם בהליך הפלילי, פגם בכתב האישום, הגנה מן הצדק או כד', אשר בעטיו רשאי בית המשפט לבטל את ההליך כולו, מסמיך את בית המשפט גם להעניק סעד פחות דרמטי. זאת, בעיקר בהקלה בעונש, אף תוך חריגה כלפי מטה ממתחם העונש הראוי, ובמקרים המתאימים – גם הימנעות מהרשעה או ביטול ההרשעה, עם צווים מתאימים, למבחן, שירות לתועלת הציבור או התחייבות" בענייננו, כפי שציינתי לעיל, חלוף הזמן הוא משמעותי. מביצוע העבירות חלפו למעלה מ-10 שנים, 7 מהן עובר להגשת כתב האישום. גם ב-פס"ד אבו מדיעם ניתן משקל לחלוף הזמן מהאירוע, שם דובר ב-4 שנים ובוטלה הרשעה בתקיפה שגרמה לחבלה ממשית (המטומה בקרקפת, פצעים שטחיים, נפיחות בלסת ורגישות מעל הכתף) באירוע עם שניים אחרים (בעקבות דין ודברים בין המתלונן לאחי המערער, דחף האח את המתלונן, המערער תפס את המתלונן וחנק אותו, האח בעט במתלונן ותוקף שלישי היכה מכת אגרוף בגבו של המתלונן). עולה מהמקובץ כי בנסיבות מסוימות, גם בעבירות חמורות מאלו שבהן הורשע נאשם 5 – ניתן לסיים הליך בביטול ההרשעה. אשר על כן, סוג העבירה, בנסיבותיה שפורטו לעיל, לרבות תוצאותיה כמפורט לעיל, מאפשר סיום ההליך ללא הרשעה, בתחשב בחלוף 10 שנים מהאירוע ובהתחשב בכך שלא כל האחראים לאירוע הועמדו לדין (ממכלול טעמים שלא כולם הובהרו). בכל הנוגע לפגיעה בנאשם 5 – בעבירות הקשורות בהגנה על איכות הסביבה, המים והניקיון אמות המידה בבחינת קיום התנאי הראשון (לפיו על הגנה להראות כי תיגרם פגיעה חמורה בשיקום הנאשם) שונות מאמות המידה בעבירות "רגילות". בסעיף 39 לפסק דינו ב-הלכת שבתאי קבע כב' הש' פוגלמן "בעבירות מעין אלו, שאלת שיקום העבריין - כשיקול מרכזי שעליו עמדה הפסיקה ביחס לנושא ההימנעות מהרשעה - אינה רלוונטית. מכיוון שבמצב הדברים הרגיל..., אין מדובר, ככלל, בסיטואציה של עבריין טעון שיקום" (ההדגשות לא במקור - זד"ל). זאת ועוד, בפסיקה לא נקבעו מסמרות באשר לצורך להצביע על פגיעה קונקרטית במקום העבודה. התכלית היא שלא לשים מכשול בפני נאשמים ולאפשר להם לחזור ולהשתלב בחברה יצרנית ובקהילה, גם באותם מקרים בהם לא הוכח נזק קונקרטי [ראו לדוגמא ע"פ 3554/16 יעקובוביץ' נ' מדינת ישראל (11.6.17); רע"פ 8215/16 יצחק נ' מדינת ישראל (29.3.17) (להלן: רע"פ יצחק); ע"פ 4466/13 פורטל נ' מדינת ישראל (22.5.14); רע"פ 3446/10 אלחלים נ' מדינת ישראל (6.4.11) ו-ע"פ 9090/00 שניידרמן נ' מדינת ישראל (22.2.01)]. ב-רע"פ יצחק קבע בית המשפט העליון כי אף בעבירה חמורה מזו שלפניי, כאשר מדובר היה במי שהורשע בעבירות סיוע לאחר מעשה ושיבוש מהלכי משפט בפרשת רצח קשה וכואבת, בהינתן ש"עשויה להיות השפעה שלילית להרשעתו של המערער על עבודתו המקצועית ועל סיכוייו להיקלט בעבודה..." – יש מקום להורות על ביטול הרשעה. ב-ענין קיזר קבע כב' הש' ברסלר-גונן – "...גם בהקשר של הנזק הקונקרטי מצאנו בשנים האחרונות אפשרויות הגמשה במקרים המתאימים, כאשר כאמור עוצמתה של הפגיעה בערכים המוגנים אפשרה זאת, על מנת לאפשר לעבריין להשתקם ולחזור להשתלב בחברה היצרנית ובקהילה... בהקשר של הנזק הקונקרטי, נכון להתבונן על כל נאשם ונאשם. לכל אדם קיימים מאפיינים אחרים, הוא נמצא בסביבה מסויימת ואורח חייו ייחודי. על כן, נזקו יהיה לא אחת תלוי בנתוניו האישיים, בנתוני סביבתו, הקהילה, התרבות וכיוצ"ב נתונים המשפיעים על יכולת התקדמותו והתפתחותו של אדם בסביבתו..." כך, הסתייעות ב"מקבילית הכוחות" ב-ענין קיזר הובילה למסקנה כי גם באותם מקרים בהם לא הוכח נזק קונקרטי, אך מדובר במי שנעדר עבר פלילי ואשר תרם לחברה – כמו נאשם 5 שלפניי – נכון וראוי להורות על ביטול ההרשעה וכלשונו של כב' הש' ברסלר-גונן – "ההליך אינו נקמני, וכאמור יש לעודד אפשרויות חרטה במהלך מעשה עברייני. האופן שבו פעל המערער במהלך חייו והתנדבותו ושירותו בקהילה, בהחלט צריכים לעמוד לזכותו בעת שהוא נותן את הדין על עבירה שביצע. המקרה שלפנינו מדגים לטעמי את האיזון הנכון במקבילית הכוחות שבה יינתן משקל רב יותר לכך שמדובר באירוע חד פעמי שאינו מאפיין את אורח חייו של המערער, לחרטה המוכחת במהלך האירוע... הכל מבלי להקל ראש מחומרת העבירה עצמה. לטעמי לא יהיה בביטול ההרשעה כדי לפגוע בהרתעה הנדרשת ובמסר הנובע מראיית בית המשפט את חומרת האירוע ואת הפגיעה בערכים המוגנים הנובעים מהמעשה אלא, מתן ביטוי קונקרטי גם לשיקולים האישיים בנסיבות העניין". גם ב-ענין אבו מדיעם קבע כב' הש' דנינו, כי קיימים מקרים בהם ניתן – "לבחון את הפגיעה בשיקומו של הנאשם בפריזמה מרוככת יותר, במובן זה שגם אם לא מוכח נזק קונקרטי או אף מידת וודאות קרובה לקיומו של נזק קונקרטי, אלא אך 'השפעה שלילית להרשעתו של המערער על עתידו המקצועי ועל סיכוייו להיקלט בעבודה, לפחות במגזר הציבורי'..., הרי העולה מהמקובץ יניב מסקנה כי בנסיבות מקרה נתון, על מאפייניו, יהא בכוחו של בית המשפט לשקול את ביטול ההרשעה". כך, די בקיום "הסתברות קרובה למדי" שנאשם "ייתקל בקושי ממשי" להתקבל לעבודה "על רקע הרשעתו. למצער, ניתן לומר כי להרשעתו תהא 'השפעה שלילית' על עתידו המקצועי ועל סיכוייו להיקלט בעבודה..." כדי להוביל למסקנה שניתן לסיים את התיק בביטול הרשעה. בענייננו, נאשם 5 עובד בקצא"א שנים רבות. הוא מונה להיות מנהל יחידת הקווים בקצא"א כשנתיים לפני האירוע ומאז לא התקדם בתפקידו. לא נעלם מעיניי כי לא הוכח שנאשם 5 לא קודם בשל קיומו של ההליך. החשש שהביע מפני פגיעה בקידומו ובסיכוייו להתקבל למקום עבודה אחר אם יעזוב את מקום עבודתו או יפוטר לא נתמך בראיות, אולם שוכנעתי שקיימת "הסתברות קרובה למדי" כי הרשעתו תוביל לפגיעה בסיכויי קידומו או באפשרויות תעסוקה אחרות. ברי, כי לפגיעה בפרנסתו תהא השלכה ישירה על נאשם 5, בפרט נוכח גילו, ומטבע הדברים אף על בני ביתו, אשתו וילדיו. לכך יש להוסיף כאמור את חלוף הזמן והעובדה שלא כל המעורבים שכשלו באירוע הועמדו לדין (מטעמים שונים, שלא כולם הובהרו). אשר על כן, אני מורה על ביטול הרשעת נאשם 5, כך שההליך יסתיים ללא הרשעה. נוכח מסקנה זו, מצאתי כי מקום לקבוע פיצוי גבוה ב-50% מסכום הקנס עליו סוכם, התחייבות בסכום גבוה מזה שסוכם עליו ולהשית על נאשם 5 כפל שעות של"ץ עליהם סוכם. סוף דבר מכל המקובץ לעיל, תוך התחשבות בצורך בהרתעה אישית ובהרתעת הרבים, בהתאם לסעיפים 40ו ו-40ז ל-חוק העונשין, מצאתי כי הסדר הטיעון נוטה משמעותית לקולא בעניין נאשמים 1 ו-3, אשר כשלו בעבר בעבירות דומות. חרף זאת, ולא בלי היסוס, מצאתי לכבד את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים בהליך גישור. נאשמים 1 ו-3 הודו בשלב מוקדם של ההליך, בעיצומה של פרשת התביעה. כאמור לעיל, יש ליתן משקל לחלוף הזמן המשמעותי ולפגמים בהליך, בפרט בנוגע לכך שלא כל המעורבים שכשלו באירוע הועמדו לדין (כמפורט לעיל). לכך יש להוסיף נתונים אלו: נאשמת 1 הסכימה לשלם קנס בסכום הקרוב לקנס המירבי. זאת ועוד, נאשמת 1 פעלה במשך למעלה מעשור על מנת להקטין את הנזקים שנגרמו באירוע והתחייבה להמשיך ולפעול עוד להקטנתם ולתרום בדרכים שונות ורבות לחברה, כעולה גם מ-ט"ל/9. נוכח תפקידו של נאשם 3 מדובר במי שאחריותו לאירוע היא במדרג נמוך והוא הורשע בעבירות מכוח אחריותו כנושא משרה. נאשם 3 הצליח להגיע להישגים משמעותיים חרף נקודת פתיחה לא פשוטה, תרומתו לחברה משמעותית כמפורט לעיל ולעצם הרשעתו, כמו גם לעונש שיושת עליו, יש השלכה עליו ועל בני ביתו. גם לחרטה שהביע בדבריו לעונש יש ליתן משקל לא מבוטל – הכל כמפורט לעיל. בנוגע לנאשם 5 הגם שנסיבות האירוע קשות, הנזקים שנגרמו עצומים ויש אינטרס ציבורי בהוקעת המעשים כטענת ב"כ המאשימה – נוספו נתונים המטים את הכף לעבר ביטול ההרשעה. במסגרת זו, עלה בידי ההגנה להראות כי חלקו באירוע, היקף אחריותו והיקף השפעתו על ההתרחשות לא היו בעלי רמת האשם הגבוהה ביותר. בנוסף התחשבתי בפגמים בהליך ובכלל זה חלוף הזמן ואי-העמדה לדין של כל מי שכשל באירוע. זאת ועוד, שוכנעתי מקיום "הסתברות קרובה למדי" שנאשם 5 עלול להיתקל בקושי ממשי בקידומו בעבודתו הנוכחית וכי להרשעתו תהיה השפעה שלילית על עתידו המקצועי ועל פרנסתו. אכן, כטענת ב"כ המאשימה, שיקולי בית המשפט רבים ורחבים מאלו של שירות המבחן [ראו רע"פ 3058/07 פז נ' מדינת ישראל (3.5.07); רע"פ 5115/13 שרון נ' מדינת ישראל (8.9.13)] – אך בענייננו, לא רק המלצת שירות המבחן מטה את הכף לקולה, אלא שיקולים רבים נוספים, כמפורט לעיל, ובראשם – הודאתו, החרטה הכנה שהביע, נטילת האחריות, הזמן הניכר שחלף מביצוע העבירות, תרומתו לחברה במשך שנים רבות, עברו הנקי, היות האירוע חד-פעמי, כשמדובר במי שעד לביצוע העבירה ניהל אורח חיים תקין ויצרני והיותו מורתע מאוד מההליך המתנהל נגדו. בהקשר זה נתתי דעתי גם לדברים שעלו ב-טל/11. הכפלת משך שעות השל"ץ תהווה מסר ברור להימנעות מהישנות התנהגות עוברת חוק בעתיד, לצד מתן פיצוי הגבוה מסכום הקנס. אשר על כן אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשמת 1 קנס בסך 1,562,000 ₪. הקנס ישולם עד ליום 1.4.25. 1,562,000 ₪ התחייבות, למשך 3 שנים מהיום, שלא תעבור כל עבירה בה הורשעה. על נאשמת 1 להגיש התחייבות חתומה על ידי מורשה חתימה מטעמה עד ליום 1.4.25. נאשם 3 קנס בסך 35,000 ₪, או 70 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-10 תשלומים שווים ורצופים, החל מיום 2.3.25 וכל 2 בחודש שלאחריו. אם לא יבוצע תשלום במועדו - תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי. 70,000 ₪ התחייבות, למשך 3 שנים מהיום, שלא יעבור כל עבירה בה הורשע. על נאשם 3 להצהיר על ההתחייבות היום. לא יצהיר על ההתחייבות היום - יהיה על נאשם 3 לרצות 30 ימי מאסר בפועל, על מנת לכפות אותו לעשות כן. נאשם 5 פיצוי בסך 30,000 ₪, לקרן לשמירת הניקיון, כהגדרתה בפרק ה' ל-חוק הניקיון. הפיצוי ישולם ב-10 תשלומים שווים ורצופים, החל מיום 2.3.25 וכל 2 בחודש שלאחריו. אם לא יבוצע תשלום במועדו - תעמוד כל יתרת הפיצוי לפירעון מיידי. 60,000 ₪ התחייבות, למשך שנה מהיום, שלא יעבור כל עבירה בה הורשע. על נאשם 5 להצהיר על ההתחייבות היום. לא יצהיר על ההתחייבות היום - יהיה על נאשם 5 לרצות 30 ימי מאסר בפועל, על מנת לכפות אותו לעשות כן. נאשם 5 יבצע 360 שעות שירות לתועלת הציבור (להלן: צו של"ץ). צו השל"ץ יבוצע במשך שנה, בהתאם לתכנית שנבנתה על ידי שירות המבחן. אם יהא צורך בשינוי מקום ההשמה – יבצע שירות המבחן את השינוי וידווח עליו לבית המשפט. מובהר לנאשם 5 כי אם לא יבצע את צו השל"ץ כנדרש, יוחזר עניינו לדיון בבית המשפט ודינו ייגזר מחדש. תשומת לב הנאשמים כי ניתן לשלם את הקנסות והפיצויים באחת הדרכים הבאות: בכרטיס אשראי - באתר המקוון של רשות האכיפה והגבייהwww.eca.gov.il . מוקד שירות טלפוני (בשרות עצמי) מרכז גבייה - במספר *35592 או073-2055000 . במזומן בכל סניף של בנק הדואר - בהצגת תעודת זהות בלבד (אין צורך בהצגת בשוברי תשלום). לא תשמע טענה שהנאשמים לא קיבלו שוברי תשלום בדואר. מיום 10.7.2012 המזכירות מתבקשת להעביר עותק גזר הדין לשירות המבחן. זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי תוך 45 יום. ניתן היום, , , במעמד הנוכחים.	decision7566-11-21	["זהר דולב להמן"]	[{"judgment_id": "3be16e8f-45a2-5f5e-8635-1a684bfad3c1", "file_name": "7566-11-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 84795, "extension": "docx", "display_name": "7566-11-21- קובץ מקורי"}]
d4cc6466-dc8d-572a-942b-83c3f7a65e10	ביהמ"ש השלום בראשון לציון, השופט אילן בן דור: פס"ד בעניין הסדר חוב (חדל"פ 22669-12-21)	22669-12-21	2025-01-13	3	5	5	3MAGISTRATE_COURT	5Central	5Financial	<#2#> נוכחים: ב"כ הממונה עו"ד מיקי ווינגרטן הנאמן עו"ד ניזאר בדויה ב"כ היחיד עו"ד נור חשמה היחיד ב"כ קרנית עו"ד אילוז רועי פרוטוקול לשאלת בית המשפט, השעה 08:55. ב"כ החייב אני ממתין לעורכת הדין שלי היא אמרה שמתעכבת חמש דקות. לאחר הפסקה: השעה 09:05. מתבקשת לבצע בדיקה נוספת מתי עורכת הדין מגיעה. היא אמרה 6 דקות ושעל דעתה אפשר להודיע על ההסכמה. לשאלת בית המשפט. היחידה: אני מבינה מה קורה. נציג קרנית פונה, שומע הערת בית המשפט שלא מבין מדוע קרנית לא הגישה את המסמך שלה מחרתיים אם הדיון קבוע להיום כי בעצם היה צריך להגיש די זמן מבעוד מועד לצורך הערכות מתאימה למועד ועל מנת שכל צד ידע מה בפי הצד המגיש, יכין עמדתו וככל שיש לו ראיות בעניין הזה יצטייד בהן באמתחתו. הדברים חלים בוודאי נוכח מיהותה ומעמדה הסטטוטורי. ב"כ קרנית אני קודם כל מתנצל, אני חולה והגעתי אתמול אחרי מחלה. גם בחודש האחרון היתה היעדרות בנסיבות רפואיות. מתנהל דיון מחוץ לפרוטוקול. הערת בית המשפט מפנה את ב"כ היחידה למי שנמצא מאחוריה. ב"כ היחידה הוא נענש על זה הערת בית המשפט מפנה למשמעויות הרלוונטיות גגם באופן יצירת החוב. בדיוק הפוך ממושג השומרוני הטוב ויש מטען מוסרי אנהרנטי בעבירה. ב"כ הנאמן ההמלצה שלנו היא חד משמעית לביטול הליך. שומעים שאלת בית המשפט שלא ברור לו כל כך מה עם כל ההיקפים הכספיים בחשבונות. מתנהל דיון מחוץ לפרוטוקול ב"כ הנאמן בעצם לפרוטוקול, היחיד פועל בחוסר שקיפות ופעל בחוסר תום לב. מעבר לכל התכתובת שהיתה ביננו לעניין הגשת דוחות ומסמכים שי פה טענה אחת לאחר שהגישו את הדוח ביולי 2022 היה משהו שגרם לי לתהות אם הוא מתאים להליך חדלות פירעון. לשאלת בית המשפט, אכן אני מתכוון אם הוא בכלל חדל פירעון (מחזיק מסמך). בחודש ספטמבר יצא לי הכנסות בסך 26,000 ₪ מעבר למשכורות באוגוסט 13,896 ₪. ב"כ היחיד הוא בהליך כ-45 חודשים והיה להם מספיק זמן לחקור. לשאלה האם זה לא נתון שאת צריכה לומר אותו בעצמך ובצורה מדויקת חשופה וכנה לנאמן שמלכתחילה נמצא בנחיתות אינפורמטיבית כי הרי לא יודע את מה שהוא לא יודע, כי לא נאמר לו. אני אומרת שהוא זומן לחקירה ודוחות הוגשו. לשאלת בית המשפט האם בחקירה הוא גילה את זה. היחיד עניתי על כל מה שנשאלתי בחקירה. ב"כ הנאמן: היחיד נשאל איזה הכנסות יש לצדדים. בחקירה עצמה גילינו שהוא לא פרוד הוא נשוי. לגבי הכנסות הוא אמר שהוא משתכר 5,850 ש"ח. גילינו במהלך החקירה שהם נשואים. בדוח האחרון הוא אמר 6,850 ₪. בחקירה עצמה 5,000 ₪. הוא מראה לי משכורת של נטו מכניס 6,924 ₪ ואשתו משתכרת 5,530 ₪ שזה נכון על הנייר ובפועל לפי מה שאני מראה הם מכניסים משכורות מלבד הכנסות של העסק של האישה. ביחד משתכרים 11,600 ₪. הסכום המוסתר הוא 13,896 ₪ באוגוסט. היחיד יש גם 2 ילדים שצריך להתחשב בהם וזה גם הכנסות של האישה. הנאמנת אני סבורה שיש לבטל את ההליך ישנן הכנסות משמעותיות שלא דווחו עליהן ואין פה שקיפות, בהצעה שלהם הם מציעים 1,500 ₪ תכנית פירעון, ככל שהיו מדווחים על ההכנסות האותנטיות שלהם זה היה גבוה מכך. הסכום לקרנית אנו חושבים שחל סעיף 175 כי הוא לא בר הפטר זו אלימות חמורה. מאחר שהחוב לקרנית נשאר בכל מקרה צריך להיות אינטרס ליחיד לשלם כמה שיותר מבחינת תשלומים על מנת להיפרע גם מהחוב הזה. זה לא באמת מה שהוא הציע, ככל שהית ההצעה משמעותית ניתן היה לשקול דבר מה, כפי שהדברים היום אין לנו יכולת לבחון, יש פערים משמעותיים היו סכומים שלא דווחו. ב"כ היחיד אנו מבקשים שהות נוספת. אנו מבקשים לדבר בחוץ על מנת לשפר את ההצעה הצדדים שומעים שאלת בית המשפט אף שהחוב של קרנית הוא חוב שלפי הטענה מוחרג מחוץ לחוב שהוא בגדר ההליך, האם גם מבחינת הפן החברתי הכללי הנוגע ליצירת החוב הזה ולשיקולים נוספים וגם מבחינת הפן השיקומי אין מקום לבחון אפשרות בראייה מקיפה את הכל, כי מדובר לגבי הכל ביחיד אחד שהוא המוקד שמסביבו כל הנוכחים. ודוק אין בכך לשנות מעמדו של החוב כחוב מוחרג. ב"כ הממונה כן זה עדיף ב"כ קרנית אנחנו ואכן כפי שבית המשפט אומר נמצאים בגדר חוב מוחרג אבל אנחנו יכולים להכתיב הסדר כללי שנוגע גם אלינו וגם משיקולי גבייה, מהפן הכלכלי ומבלי לוותר על זכותנו לתבוע אותו בנפרד אם זה מופר. מבקשים זמן לפתרון הכולל לאחר הפסקה ב"כ קרנית כפי שבית המשפט ראה פניתי לאישורים מהאולם לאחראית עלי ומכאן זה הגיע לגורמים המוסמכים, ובהתאם למה שנדון ובהמלצת בית המשפט על הדברות, קיימנו הדברות ומצאנו שגם נכון לקרנית להגיע לפתרון מטעמים כלכליים ובשים לב למקרה הספציפי, הפלח של קרנית יוצא כ-67% נשייה וזה יבוצע עבור קרנית, ההסדר הוא שהיחיד ישלם 12 תשלומים של 2,000 ₪ ולאחר מכן 60 תשלומים של 3,500 ₪. האחוז של קרנית 67 ולכן הסכום שיתקבל אצלנו הוא כ-175,000 ₪. הצדדים: נבקש היום; בהסכמת הממונה, הנאמן והיחיד; ובהיעדר התנגדות מטעם איזה מהנושים צו לשיקום כלכלי בהתאם לסעיף 161 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: החוק) ולאחר שקרנית שהיא נושה מרכזי עם אחוז נשייה גבוה גם נמצאת בתמונה אף אם לגבי חוב שמוחרג הגענו להסכמה כדלקמן: א. חובת תשלומים על היחיד להוסיף לקופת הנשייה (בנוסף לסכום המופקד בה כעת) סך של 234,000 ₪, וזאת באופן המדורג הבא: סכום התשלום: תשלומים חודשיים בסך 2,000 ₪. תקופת התשלום:12 חודשים סך הכול, החל מה-15 לחודש הבא ואילך. סכום התשלום: תשלומים חודשיים בסך 3,500 ₪. הסכום יועבר בתשלומים חודשיים שווים ורצופים שאלמלא כן יודיע היחיד שקרנית תפנה להוצאה לפעול בגין החוב שיש לה. מובהר ליחיד שלאחר סיום ההליך אם התשלומים האלה לא יבוצעו לקרנית היא תפעל בהוצאה לפועל נגדו על מלוא סכום החוב. תקופת התשלום: 60 חודשיים סך הכול, החל מה-15 לחודש הבא ואילך. היחיד: אני מבין את הכל כולל הפעולה של תשלום מלוא סכום החוב לקרנית, אם אני לא אפרע את הסכום במסגרת התשלומים בתכנית הפירעון כפי שהוכתבה בהסכמה. אני צריך לשלם 234,000 ₪. אלפיים בהתחלה ואחרי זה שלוש וחצי. ואם אני אפר לקרנית אצטרך לשלם את כל החוב בסך כ-350,000 ₪. ב. נכסים הנכללים בקופת הנשייה ואופן מימושם בהתאם לאמור בהצעת הממונה, ליחיד אין נכסים למימוש. בענייננו תחול הוראת סעיף 164(א) לחוק, כך שכל נכס שיוקנה ליחיד במהלך תקופת התשלומים ייכלל בנכסי קופת הנשייה, למעט נכס כאמור בסעיף 217 לחוק ולמעט נכסים כאמור בסעיף 164(ב) לחוק. נכסים פנסיוניים נזילים ובלתי מוגנים יועברו לקופת הנשייה. ג. תחולת ההגבלות ההגבלות הקבועות בסעיף 142 לחוק, ואשר חלו על היחיד במהלך תקופת הביניים, ימשיכו לחול עד לסיום מילוי הוראות צו זה. במידת הצורך, באפשרות היחיד לפנות לממונה בבקשה להסרה זמנית של אחת או יותר מן ההגבלות האמורות, כאמור בסעיף 169 לחוק. ד. הכשרה להתנהלות כלכלית נכונה היחיד יעבור הכשרה כאמור. ה. חובות שלגביהם לא יחול ההפטר ההפטר לא יחול על סוגי חובות המנויים בסעיף 175 לחוק (וכמובן גם לא על החוב מקרנית). ב"כ הממונה: ברור שאם היחיד יפר את ההתחייבות שנתן על כל אחד מרכיביה גם מול קרנית הרי שהוא מסתכן בביטול הליך כפי שניתן היה לעשות היום. <#4#> פסק דין דיון בגורל ההליך הנוגע ליחיד בפני. המדובר בתיק "ותיק" בהליך שנפתח לבקשתו כבר ביום 25.5.22. עקב התנהלותו בהליך הוגשו עמדות ברורות ומנומקות של 2 בעלי התפקיד כי יש לבטל את ההליך. הנאמן כבר ב-18.6.23 הצביע על אי שיתוף פעולה באופן כללי ועל הפרות של חובות קונקרטיות ובהן פיגורים אבל גם אי הגשת דוחות דו חודשיים כלשהם, דבר שבוודאי סיכל בזמן אמת את האפשרות להתחקות אחר מצבו הכלכלי של היחיד. יצוין גם שתואר שהיחיד לא התייצב לחקירה שזומן אליה 3 פעמים. הממונה כבר ביום 14.8.23 ציין בהדגשה שהחייב לא עומד בכלל בחובות ההליך ושגם הוגשה בקשה לביטול כאשר לא ראוי שהיחיד ימשיך לחסות תחת ההגנות בהמשך ניתנו ארכות חסד בפועל ממושכות אבל למרבה הצער וכעולה מהנאמר לעיל כאשר נמסרו מסמכים עלה הממצא שהתשובות שהיחיד מסר בחקירה היו לשון המעטה לא כנות ומדויקות ולמעשה עלתה הסתרה של הכנסות ממשיות לתא המשפחתי עליהם הצביע ב"כ הנאמן לעיל כאשר הוא תומך דבריו במסמכים שאותם הוא מחזיק בידיו. יתרה מכך, ערב הדיון הוגש מסמך של קרנית כשלעצמו נפרש על 62 עמודים כולל נספחים, הממחיש באופן קונקרטי מידע הנוגע לנסיבות יצירת החובות ככל שמדובר בקרנית ועולה שמדובר ביחיד שהורשע בעבירה חמורה של הפקרה לאחר פגיעה כשלעצמה על פי הטענה נכללת בסעיף 175(א)(2) לחוק, אבל מעבר לפן הפורמלי מגלמת חומרה ממשית כי היחיד כאשר רכב על אופנוע היה מעורב בתאונה מול אדם אחר אשר נחבל בין היתר בראשו, אך בחר להפקיר אותו להמשיך בנסיעתו ואפילו לא להזעיק עזרה, יתרה מכך לפי כתב האישום הוא גם הואשם בקשירת קשר לפשע במסירת ידיעות כוזבות. בדיון הצדדים בחנו נתונים נוספים הנוגעים ליחיד לאחר שריצה עונשו גם במעמד קרנית שמעוניינת בניצול הזדמנות עתה להחזר אף אם החוב לא בר הפטר גובש לבסוף פתרון יצירתי שלדעת הצדדים הוא הנכון למקרה בראיה כוללת , הוא הוקרא לפרוטוקול והוא מגלם גם הסדר מול קרנית שנוגע למעשה לחוב מוחרג משום הוראת סעיף 175 , כאשר קרנית מעוניינת בכך משום האינטרס שלה שנאמר לעיל אבל אינה מוותרת על הזכות לפעולה לגבייה וזאת בהסכמה לפעול אם חלילה תהיה הפרה של ההסדר מולה שמטעמי נוחיות הוקרא לפרוטוקול. מעבר לכך, נותן תוקף של החלטה להסכמה, הנוגעת להליך שבפני וניתן צו שיקום כלכלי הכולל את הרכיבים לעיל. מבלי לגרוע מן האמור בהוראות החוק ומבלי להתיימר למצות את האמור בהן, מובהר ליחיד כי: בתום תקופת התשלומים היחיד, והוא בלבד, יהיה פטור מחובות העבר שלא ניתן לפרוע מנכסי קופת הנשייה. אי-קיום חובות היחיד בהליך חדלות הפירעון, לרבות אי-מילוי הוראות צו זה או היעדר שיתוף פעולה עם הנאמן ועם הממונה - צפוי להשליך לרעה על ההליך, ובין היתר עלול להוביל להארכת תקופת התשלומים או לביטולו המוחלט של ההליך. היחיד ימשיך להגיש דוחות בהתאם לחוק. <#5#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים. הוקלד על ידי ענת אברהמי	decision22669-12-21	["אילן בן דור"]	[{"judgment_id": "d4cc6466-dc8d-572a-942b-83c3f7a65e10", "file_name": "22669-12-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 63200, "extension": "docx", "display_name": "22669-12-21- קובץ מקורי"}]
051e77d1-2ec0-5a1a-8ed3-728d39a4f8d9	ביהמ"ש השלום בראשל"צ, השופט יוני לבני: הכרעת דין לנאשמים העוסקים בייבוא של מוצרי מזון בעבירה של מתן שוחד למנהל מחלקת כשרות הייבוא ברבנות הראשית (ת"פ 25747-05-20)	25747-05-20	2025-01-07	3	5	2	3MAGISTRATE_COURT	5Central	2Criminal	הכרעת דין עניינה של הפרשה שלפנינו טענת המאשימה כי הנאשמים, העוסקים בייבוא של מוצרי מזון, נתנו טובות הנאה למנהל מחלקת כשרות הייבוא ברבנות הראשית, בשעה שנזקקו לשירותיו בקבלת כשרות למוצריהם, וכי הדבר מגבש בעניינם עבירה של מתן שוחד. א. כתב האישום נגד הנאשמים ונגד גורמים נוספים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של מתן שוחד לפי סעיף 291 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לפי עובדות כתב האישום, החל משנת 2013, לאחר מות אביו, אחמד סעדי ז"ל (להלן: אחמד), ועד למועד פתיחת החקירה הגלויה בתיק זה, היה הנאשם 1 בעלים במשותף עם אחיו נאדר סעדי (להלן: נאדר) של חברת "סעדי קפה בע"מ" (להלן: חברת סעדי קפה), שעיקר עיסוקה היה ייבוא מזון מסוגים שונים כגון עוגות, עוגיות וקפה מחוץ לארץ ושיווקם בארץ. נאשם 2 הועסק בתקופה הרלוונטית על -ידי נאשם 1 בתפקיד מנהל מכירות ארצי של חברת סעדי קפה. במסגרת תפקידו, פעל נאשם 2 מול הרבנות הראשית לשם קבלת תעודות כשרות. נאשם 1 ונאשם 2 ביקשו לקבל תעודות כשרות למוצרים שייבאו ומשכך נזקקו לשירותיו של הרב יצחק ארזי (להלן: ארזי), שכיהן באותו מועד כמנהל מחלקת הייבוא ברבנות הראשית ומתוקף תפקידו היה אחראי על מתן תעודות כשרות והארכת תוקפן לכלל מוצרי המזון שביקשו היבואנים להכניס לישראל, למעט מוצרי בשר. במועד שאינו ידוע, בשנת 2010 או בסמוך לכך, פנה ארזי לנאשם 2 וביקש ממנו עזרה כספית על רקע קושי כלכלי במימון נופש בחו"ל. נאשם 2 נענה לבקשתו, ועל דעת אביהם המנוח של נאשם 1 ונאדר, נתן לארזי 1,500 דולר. בסמוך לאחר מתן הכספים כאמור, הגיע ארזי לסניף חברת קפה סעדי בע"מ שבנצרת, והתוודע לחנות הירקות הסיטונאית אשר בבעלותם של קרובי המשפחה של נאשם 1 ונאדר. החל משנת 2013, בסמיכות לראש השנה ופסח, וכן בימים 2.4.2017 ו-27.3.2018, נתן נאשם 1 כספי מזומנים בגובה 1,500 דולר בכל חג לארזי. לעיתים העביר נאשם 1 את כספי המזומנים לנאשם 2, וזה נתן אותם לארזי. נוסף על כך, בעת מתן המזומנים מדי חג או בסמוך לכך, נהגו הנאשמים 1 ו-2 לתת לארזי ירקות ופירות בשווי כ-1000 ₪ מחנות הירקות או מסניפים אחרים של חנות הירקות. נאשמים 1 ו-2 נהגו לשלם בעבור ירקות אלה מכספם, ולא חייבו את ארזי בגינם. ארזי נהג להגיע אל נאשמים 1 ו-2 ולקחת מהם את כספי המזומנים והמוצרים מחנות הירקות. לעיתים המוצרים ניתנו לו על-ידי הנאשמים 1 ו-2 בעצמם, ולעיתים הם הפנו את ארזי אל נאדר או אל חנות אחרת של קרובי משפחתם, על מנת לתת לו את המוצרים, הכול בידיעתו ובאישורו של נאשם 1. עובר למועד החתונה של בנו, שלח ארזי ביום 29.5.2018 לנאשם 2 מסרון ווטסאפ וביקש ממנו להכין עבורו משלוח של פירות לקראת אירוע שבת החתן של בנו. ארזי ביקש, בין היתר, 15 יחידות אננס, 8 אבטיחים, תמרים ואגוזים וכן תותים ש"נראים טוב". נאשם 2 העביר את דרישת ארזי לנאשם 1, שהורה לאחד מעובדיו לטפל בעניין. בהמשך לכך, ביום 7.6.2018 הגיע ארזי לחנות הירקות בנצרת. במעמד זה ניתנו לארזי 11 ארגזים מלאים בירקות ופירות בשווי אלפי שקלים. במקביל ליחסי השוחד שנרקמו בין נאשם 1 לארזי, נהג נאשם 1 להגיע כאורח לאירועיו המשפחתיים של ארזי. כך, במועד שאינו ידוע למאשימה, בשנת 2016 או בסמוך לכך, הזמין ארזי את נאשם 1 ונאשם 2 לאירוע בר המצווה של בנו. בתמורה, העניקו השניים מתנה לארזי בגובה 1,000 ₪. שווי טובות ההנאה שנתנו נאשמים 1 ו-2 לארזי במהלך התקופה הרלוונטית, בדמות כסף מזומן ומוצרים מחנות הירקות, הסתכם בכ-120,000 ₪. במקביל, ובתמורה לטובות ההנאה שנתנו נאשמים 1 ו-2 לארזי, קיבלנו נאשמים 1 ו-2 מארזי יחס מועדף וזמינות גבוהה להתייעצויות מקצועיות. כך, בין היתר, המליץ ארזי לנציגי חברת סעדי קפה להתקשר עם משגיחי כשרות מסוימים ואף ארגן פגישה ביניהם. נאשמים 1 ו-2 נתנו את השוחד לארזי בקשר עם תפקידו של ארזי כעובד ציבור, ובעד פעולות הקשורות בתפקיד זה, כדי להטותו למשוא פנים לנאשמים 2-1. בהתאם לכתב האישום, במעשים המתוארים נתנו נאשמים 1 ו-2 לארזי, עובד הציבור, שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו. ב. התשובה לכתב האישום בתשובתם לכתב האישום, הנאשמים לא כפרו בהיותו של ארזי עובד ציבור; ולא בכך שהועברו לו מטעם החברה 1,500 דולר וירקות ופירות מספר פעמים, סביב ראש השנה ופסח, אף שלשיטתם הדבר לא נעשה בכל שנה ושנה ושווי הירקות היה נמוך משנטען. עוד אישרו הנאשמים כי ארזי הגיע לאסוף ירקות ופירות מהחנות שבבעלות קרובי משפחתו של הנאשם 1 וכן כי הגיע לכתובת החברה כדי לקחת את המתנות, אך לא באופן סדיר בכל שנה. בצד זה אישרו הנאשמים כי בחודש יוני 2018 ניתנו לארזי 11 ארגזים מלאים בירקות ופירות וכי בשנת 2016 העניקו לארזי 1,000 ₪ לאירוע בר המצווה של בנו, אליו הוזמנו. עם זאת הנאשמים כפרו בכך שהמתנות ניתנו שלא במסגרת העבודה או בשעות העבודה המקובלות, בכך שהדבר נעשה ברוב המקרים לפי דרישת ארזי ובעיקר בכך שבתמורה לכל אלה קיבלו מארזי זמינות גבוהה ויחס מועדף, לרבות זירוז מתן תעודות הכשרות. לשיטתם, הירקות והפירות ניתנו כמתנת חג, וכלל המתנות לא ניתנו בקשר עם תפקידו הציבורי של ארזי, או בעד פעולות הקשורות בתפקידו. על רקע זה כופרים הנאשמים בכך שבין הצדדים התפתחו יחסי שוחד. ג. תמצית טענות הצדדים לטענת המאשימה, הראיות שהוצגו מוכיחות כי הנאשמים נתנו לרב ארזי שוחד כדי לשמר את היחסים המקצועיים עמו נוכח היזקקותם לשירותיו. בהקשר זה מצביעה המאשימה על הודעות הנאשמים שבהם אישרו העברה של כספים וטובין לרב ארזי לאורך שנים, במזומן ובמועדים קבועים. עוד מציינת היא שבד בבד עם העברת טובות ההנאה, עמדו הנאשמים בקשר מקצועי עם ארזי, והוא אחז בפונקציות שונות בתחום הכשרות, לרבות סמכות החתימה על תעודות הכשרות, שהיה בהן כדי לסייע בידיהם. לגישת המאשימה, לא עלה בידי ההגנה לסתור את החזקה העובדתית שלפיה טובות ההנאה ניתנו לארזי בקשר עם תפקידו הציבורי. בהקשר הדברים, דוחה המאשימה את טענת ההגנה כי טובות ההנאה ניתנו כמתנת חג, בהצביעה על גובהן, תדירותן, נתינתן במזומן, והגבלתן אך לארזי ולא לשם גורם נוסף. עוד כופרת המאשימה בטענה כי טובות ההנאה ניתנו מתוך כבוד לרב ארזי, שמקורו בהקשר דתי, או מתוך כבוד של הנאשם 1 לאביו, שהחל במתן טובות ההנאה לארזי והמשיך בכך עד מותו, בציינה כי מדובר בטענות בעלמא שלא הוכחו. בצד זה סבורה המאשימה כי אין לקבל את הטענה כי מעורבות הנאשם 2 במתן טובות ההנאה אינה מקימה אחריות של מבצע בצוותא, בהצביעה על תפקידו ומעמדו של הנאשם 2 בחברה וכן על מעורבותו הישירה בחלק מהעברת טובות ההנאה לארזי לאורך התקופה. הנאשמים טוענים מנגד כי לא הוכחו בעניינם יסודות עבירת השוחד ובפרט לא הוכח כי טובות ההנאה ניתנו בקשר עם תפקידו הציבורי של ארזי. בתוך כך, מצביעים הם על הסבר חלופי סביר שהועלה בפי הנאשמים לכל אורך הדרך, ולפיו הכספים וכן הירקות והפירות ניתנו לארזי כמתנות לחג, מנהג בו החל אביו של הנאשם 1 מתוך כבוד לארזי, והנאשם 1 המשיך בו מתוך כבוד לאביו. לתמיכה בטענתם בהקשר זה מפנים הנאשמים, בין היתר, לעדותו של השיח' חמאתי, שעמד על ההקשר הדתי של מעשי הנאשם 1, והדגיש כי מהיכרותו עם משפחת הנאשם 1 לאורך שנים רבות, אין להעלות על הדעת כי המתנות שהוענקו לארזי הן בבחינת שוחד. עוד טוענים הנאשמים כי אין לייחס אחריות בשוחד לנאשם 2, שכן הלה פעל בהתאם להוראותיו של אביו של הנאשם 1 ובהמשך של הנאשם 1 עצמו; הוא לא יזם את העברת הכספים; לא היה לו אינטרס בנתינתם; הוא לא נשא בתשלום בגינם; והוא היה מעורב בנתינתם רק במקרים ספורים. בצד זה טוענים הנאשמים כי היקף המתנות לארזי עליו הצביעה המאשימה הוא מופרז, והוא אינו עולה עונה בקנה אחד עם עדויות הנאשמים עצמם, שציינו שהמתנות לא ניתנו לארזי בכל שנה ושנה. בצד טענותיהם לגופם של דברים, סבורים הנאשמים גם כי נוכח התנהלות אנשי המשטרה בתיק, יש מקום לביטול כתב האישום נגד הנאשם 2 מחמת הגנה מן הצדק, ולביטול כתב האישום נגד שני הנאשמים בגין אכיפה בררנית. בתוך כך, מצביע הנאשם 2 על קיום חקירה בביתו בניגוד לנהלים, ללא תיעוד ותוך פגיעה בזכויותיו; על חקירה בלתי מתועדת ברכב, בעת הנסיעה מביתו ליחידת החקירות; ובעיקר על אי מסירת אזהרה כדין לכל אורך הדרך ופגיעה בזכותו להיוועץ בעורך דין. לדידו של הנאשם 2, יש לייחס משנה חומרה לעובדה שכשלבסוף נמסרה לנאשם 2 זכותו להיוועץ בעורך דין, נמנעו החוקרים מלהמתין להגעתו, המשיכו בחקירה ואף נטלו צילומי מסך מן המכשיר הסלולארי שלו, אף שביקש להסתפק בשאלות בעלות אופי טכני. עוד מצביעים הנאשמים על אכיפה בררנית אל מול מעורבים אחרים שנתנו טובות הנאה לארזי – אף שחלקם זכו לתמורות קונקרטיות ממנו, ואחרים גילו מעורבות ועניין רבים יותר בביצוע העבירות, למצער בהשוואה לזו של הנאשם 2. לדברי הנאשמים, צבר הפגמים שנפל בהתנהלות המשטרה מצדיק ביטול של כתב האישום בעניינם בגין פגיעה חמורה בזכויותיהם. בתשובה לטענות אלה, גורסת המאשימה כי אפילו נפלו פגמים מסוימים בהתנהלות החוקרים, מדובר בפגמים מינוריים, אשר אין בהם כדי לפגוע בזכויותיו של הנאשם 2 בעוצמה שתצדיק ביטול של כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. לדבריהם, הנאשם 2 הוזהר, היה מודע לזכויותיו וזכה לייצוג למן הרגע שביקש זאת. אשר לטענה לאכיפה בררנית, סבורה המאשימה כי קיימים הבדלים מהותיים בין עניינם של הנאשמים לבין עניינם של נותני טובות ההנאה האחרים לארזי, בין היתר במישור הסכומים, משך התקופה, מידת שיתוף הפעולה עם ארזי או עוצמת היסוד הנפשי, באופן שהצדיק הבדלים באמצעי האכיפה שננקטו. יצוין כי במסגרת הסיכומים הבהירה המאשימה כי טובת ההנאה שהיא מייחסת לנאשמים ניתנה לארזי בעיקר (גם אם לא באופן בלעדי) שלא בעד פעולה מסוימת אלא כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל, בבחינת "שלח לחמך על פני המים" (פ/9.6.24, עמ' 7, ש' 16-15). עוד הבהירה המאשימה כי טובות ההנאה המיוחסות לנאשם 1 הן רק כאלה שניתנו לאחר מות אביו, החל משנת 2013 ולא משנת 2010 כפי שנכתב בכתב האישום תחילה. דיון והכרעה ד. טענות הנאשם 2 בעניין קבילות האמור בהודעותיו לטענת הנאשם 2, יש לפסול את חקירתו במשטרה בשל פגמים שנפלו בכל אחד משלביה. לדבריו, המשטרה חדלה בכך שהגיעה לביתו בשעה 4 בבוקר, וקיימה חקירה בבית ללא הצדקה וללא אישור; בלי שנמסרה אזהרה כנדרש, בין היתר בנוגע לזכות ההיוועצות; בלי שנמסר לו כי הוא מעוכב; ותוך שימוש באמצעי פיתוי והשאה. עוד טוען הוא כי המשטרה חדלה בעריכת חקירה נוספת במהלך הנסיעה מביתו, אף זאת ללא הצדקה וללא אישור, בלי שנמסרה אזהרה כנדרש, ללא תיעוד ואף תוך שמנעו ממנו לעצור וללכת לשירותים, הגם שהוא סובל ממחלת הסוכרת המקשה עליו להתאפק. לבסוף טוען הנאשם 2 כי חקירתו במשטרה בוצעה ללא שהוזהר כדין, בין היתר בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין, תוך המשך החקירה אף כשכבר ביקש להיוועץ בעורך דין לאחר שהדבר הובהר לו, ותוך ביצוע צילומי מסך מן המכשיר הסלולארי שלו באותו שלב, ללא קבלת הסכמה מדעת. יצוין כי הנאשם 2 עתר למן החלטה בטענות אלה במסגרת "משפט זוטא" בשלב מוקדם של ההליך. בהחלטתי מיום 9.10.2022 דחיתי בקשה זו וקבעתי כי הדבר יידון במסגרת הכרעת הדין. (I) המסגרת הנורמטיבית את טענותיו ביחס לקבילות גרסאותיו, משתית הנאשם 2 על שלושה אדנים: סעיף 12(א) לפקודת הראיות, התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), דוקטרינת הפסילה הפסיקתית וסעיף 56א לפקודת הראיות. נסקור בקצרה את אמות המידה שביסוד כל אחת מן הדוקטרינות. בהתאם לסעיף 12 לפקודת הראיות, "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון". הנחת המוצא ביחס לפרשנותו של סעיף זה היא שחשוד הנחקר במשטרה אינו בגדר אדם החופשי להתנהל כרצונו. במובן זה, ומשעה שכידוע "אין אדם משים עצמו רשע", הודאה הנמסרת על-ידי חשוד ניתנת פעמים רבות מחוסר ברירה, כשאין בידו לספק מענה לראיות המוצגות לפניו או מתוך רצון לסיים את החקירה. במובן זה רצונו של חשוד שכזה אינו "חופשי" לחלוטין והודאתו ניתנת לאחר ש"נדחק לפינה". ועדיין, יש לערוך הבחנה בין לחץ שמקורו בעצם קיומה של חקירה לבין לחץ חיצוני השולל את יכולתו של חשוד לבחור אם לעשות שימוש בחיסיון מפני הפללה עצמית ובזכות השתיקה. אכן, יהיה לחצו הפנימי של נחקר עקב חקירתו קשה ככל שיהיה, אין דינו של נחקר שכזה כדינו של נחקר שהודאתו הוצאה ממנו באמצעי לחץ בלתי הוגנים החורגים מאלה הנובעים מהלחץ הנובע מעצם קיומה של החקירה (ראו ע"פ 5954/06 סרנצ'וקוב נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (13.10.2010); ע"פ 6359/21 מדינת ישראל נ' אל עמראני, פסקאות 29-28 (8.9.2022) (להלן: עניין עמראני)). באילו מקרים ייקבע כי לחץ חיצוני שלל את היותה של ההודאה חופשית ומרצון? בע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 197 (1984) (להלן: עניין מועדי), עמד בית המשפט על חמשת "אבות הפסול": נקיטת אלימות פיזית או מילולית; איומים בנקיטת אלימות כזו; יצירת לחצים נפשיים בלתי הוגנים; שימוש בתחבולות בלתי הוגנות וכן נקיטת אמצעי פיתוי והשאה כלפי הנאשם בחקירתו. נקבע כי התממשות אחד מאבות הפסול באופן הגורם לנאשם להודות במיוחס לו, תביא לפסילת ההודאה, אף אם אין בהכרח לפקפק באמיתותה. במסגרת זאת נפסק כי אי חוקיותם של האמצעים כשלעצמה לא תביא לפסילת ההודאה, אלא יש לבחון אם האמצעי שננקט פגם באופן ממשי בחופש הבחירה של הנחקר במסירת ההודאה. רק בהתקיים קשר סיבתי בין האמצעי הפסול לבין מסירת ההודאה, יביא הדבר לפסילתה. בצד זה נקבע כי במצבים שבהם הודאת הנחקר נמסרת בעקבות אמצעי חקירה ברוטליים, קיצוניים ובלתי אנושיים, אשר מגיעים כדי פגיעה בצלם דמות האדם שלו, קמה חזקה חלוטה בדבר היות ההודאה פועל יוצא של כפייה, ולא של רצון חופשי (עניין מועדי, בפסקאות 41, 46 ו-48 לפסק דינו של השופט א' גולדברג) . גישת זו של תיקון הפגיעה בחופש הרצון היא הגישה ששולטת היום בפסיקה (ראו, בין היתר, ע"פ 10477/09 מובארק נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (10.4.2013) (להלן: עניין מובארק); ע"פ 4109/15 מירז נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (9.7.2017); ע"פ 1292/06 תורק נ' מדינת ישראל, פסקה 40-37 (20.7.2009) (להלן: עניין תורק); ע"פ 645/05 זליגר נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (5.12.2006)). מתוך עיקרון זה של "אין פגיעה – אין פסילה", כפי שניסחו השופט שטיין בעניין עמראני (פסקה 39), נובע כי גם חקירה ארוכה ואינטנסיבית, ואפילו אגרסיבית, של חשוד בפלילים היא מעשה מותר (ראו ע"פ 2370/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (9.12.2021)); כי לחוקרים מותר להטעות את הנחקר ולהערים עליו באמצעות תחבולה או "תרגיל חקירתי", שכן "בתחבולות תעשה לך חקירה" (ראו: ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל, פסקה ל' (4.9.2006)); וכי חקירתו של אדם אשר נחשד בביצוע עבירות פליליות חמורות "אינה משא ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי" (ראו ע"פ 216/74 הן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 340, 351 (1974)). דוקטרינת הפסלות הפסיקתית שהתקבלה לראשונה בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1) 461 (2006) (להלן: הלכת יששכרוב), קובעת כי לבית המשפט נתון שיקול דעת לפסילת קבילותה של ראיה בפלילים אם נוכח לדעת כי זו הושגה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכות הנאשם להליך הוגן, באופן שאינו תואם את פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. שיקול הדעת השיפוטי האמור מוכתב על בסיס נוסחת איזון עקרונית השואפת להגשים פשרה ראויה בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, ובהם: חשיפת האמת העובדתית, הלחימה בעבריינות וכן ההגנה על שלום הציבור ועל זכויות נפגעי עבירה מחד גיסא; אל מול ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו מאידך גיסא. בבואו לשקול את קבילותה של ראיה, יתחשב בית המשפט בשלוש קבוצות של שיקולים: הראשונה, אופייה וחומרתה של אי החוקיות בהשגת הראיה; השנייה, מידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על מהימנותה וערכה ההוכחתי של הראיה וכן אם קיומה של הראיה עצמאי ונפרד מאי החוקיות שהייתה כרוכה בהשגתה; השלישית, הנזק מול התועלת החברתיים בפסילת הראיה, תוך מתן ביטוי למלאכת עשיית הצדק במובנה הרחב ולשיקולים של לחימה בפשיעה, והגנה על שלום הציבור ועל נפגעי העבירה. סעיף 56א לפקודת הראיות קובע כי – (א) בית המשפט הדן במשפט פלילי רשאי שלא לקבל ראיה שהושגה שלא כדין, ובכלל זה הודעת נאשם או עד, חפץ או כל ראיה אחרת, אם שוכנע שקבלתה במשפט תפגע באופן מהותי בזכות להליך הוגן, בשים לב לאופייה ולחומרתה של ההפרה, למידת ההשפעה של ההפרה על הראיה שהושגה ולעניין הציבורי שבקבלת הראיה או באי-קבלתה; בסעיף קטן זה, "הפרה" – השגת ראיה שלא כדין. (ב) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי לפגוע בכללים לפסילת ראיות הקבועים בהוראות חיקוק אחרות. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי "על פי ההצעה יהיה ניתן לפסול ראיות שהושגו כתוצאה מהפרת דין שבוצעה כלפי עד, ולא רק כלפי נאשם. בכך מוצע לקבוע אמירה חד-משמעית ולפיה לבית המשפט נתונה הסמכות לפסול כל ראיה, ובכלל זה הודעת נאשם, הודעת עד וראיה חפצית (דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (תיקון מס' 19) (פסילת ראיה), התשפ"ב– ה"ח 56, 57 (2021)). ברוח דומה פורש הסעיף גם בפסיקה ככזה המעגן במפורש בחקיקה את סמכות בית המשפט לפסול ראיות אשר הושגו שלא כדין, לפי שיקול דעתו, תוך התחשבות במגוון שיקולים, בהתאם לדרך שבה צעדה פסיקת בית המשפט (ע"פ 7388/20 בן אוליאל נ' מדינת ישראל (1.9.2022)). כפי שציין השופט שטיין בעניין עמראני, "כלל הפסילה החוקתי הועתק אל תוך סעיף 56א לפקודת הראיות" (ראו גם ע"פ 3992/22 ותד נ' מדינת ישראל (7.5.2023)). יישום סעיף 56א ייעשה, אפוא, בד בבד עם בחינת התקיימות תנאי הלכת יששכרוב ובהתאם לאמות המידה שנקבעו בה. מהו היחס בין כלל הפסילה מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות לבין כלל הפסילה הפסיקתי? בעניין זה הובעו עמדות שונות. עם זאת, מוסכם על דעת מרבית הכותבים כי בעוד שכלל הפסילה בסעיף 12 מצומצם לפסילת הודאת חוץ של נאשם ושל עד שנחקר כחשוד, שלא ניתנה באופן חופשי ומרצון בשל לחץ חיצוני, כלל הפסילה הפסיקתי חל על כל סוגי הראיות בשם ההגנה על הזכות להליך הוגן. עוד מוסכם שבעוד שסעיף 12 משקף כלל פסילה מוחלט, כללי הפסילה האחרים הם יחסיים, באופן שמותיר לבית המשפט שיקול דעת ואפשרות לאזן בין האינטרסים הנוגדים (יניב ואקי דיני ראיות 220-215 (2020) (להלן: ואקי)). בעניין יששכרוב עמד בית המשפט על כך שתכליתה של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית היא למנוע פגיעה בזכות להליך הוגן אם תתקבל ראיה שלא הושגה כדין במשפט, בעוד שתכליתו של סעיף 12 היא להעניק סעד בעקבות פגיעה חמורה בזכויותיו של הנאשם. לפיכך, שני הכללים משלימים זה את זה ועל כן מוצדק להחיל את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית על הודאות נאשמים, לצדו של כלל הפסילה הקבוע בסעיף 12 לפקודה. במקרה שלפנינו אישר הנאשם 2 בהודעותיו רכיבים שונים מיסודות העבירה הנדרשים לשם הרשעתו, ובכלל זה את דבר העברתן של טובות הנאה לארזי; ועמד על טיבן, היקפן ותדירותן של טובת הנאה אלה, ועל חלקו במעשים. בצד זה, במקומות מסוימים בהודעתו הצביע הנאשם 2 על תכלית העברתן של טובות הנאה אלה לארזי ככאלה שנועדו לאפשר זרימה טובה יותר, יחסי גומלין טובים ונגישות גבוהה. במובן זה ניתן לראות בדברים אלה בבחינת הודאה בביצוע העבירה. מנגד, במקומות רבים אחרים באותן הודעות, הכחיש הנאשם כי טובות ההנאה ניתנו בקשר עם תפקידו הציבורי של ארזי, טען כי לא הייתה כל תועלת במתן טובות הנאה לארזי, כפר ברלוונטיות של הפונקציות שבהן אחז ארזי לצרכיה של החברה והדגיש כי אינו מודה בביצוע עבירת השוחד (פ/15.5.23, עמ' 253, ש' 32-25)). כך או כך, משעה שהטענות המבקשות פסלות של האמור בהודעותיו של הנאשם 2 נטענו מכוח שלושת המסלולים שעליהם עמדנו, כשלגבי השניים האחרונים הבחינה אינה מוגבלת למסירת הודאות, ומשעה שכאמור, יש להתייחס אל המסלולים השונים כמשלימים, נבחן עתה במאוחד את טענות הנאשם 2 במסלולים השונים, הן במישור העובדתי, הן במישור הנורמטיבי. בתום בחינה זו תיבחן שאלת קבילות האמור בהודעות על יסוד מכלול הראיות הנטען. קודם שנצלול לנבכי הדברים, יצוין כי עיון בחקירותיו השונות של הנאשם 2 – בביתו, בנסיעה מן הבית ליחידת החקירות וביחידת החקירות עצמה, מעלה קשיים בתשובותיו של החוקר הראשי שערך את חקירותיו, מר שלומי לדר (להלן: החוקר לדר). כך, כשהוטח בחוקר כי פעולות שביצע חרגו לכאורה מן הדין או מן הנהלים, נמנע הלה, פעמים לא מעטות, מלהתייחס לדברים לגופם או התחמק מלהשיב לשאלות שנשאל, ותחת זאת הדגיש כי הוא וחוקרים אחרים פועלים בדרך זו מזה עשרות שנים, ומעולם איש לא העיר לו (פ/22.1.23, עמ' 155, ש' 19-18; עמ' 156, ש' 7; עמ' 157, ש' 10-9; עמ' 159, ש' 24-22; עמ' 161, ש' 25-23; עמ' 165, ש' 11-7; עמ' 167, ש' 10-8; עמ' 180, ש' 1; עמ' 184, ש' 25-23; עמ' 210, ש' 3-1; 17-16; עמ' 221, ש' 33-32; עמ' 243, ש' 25-20; עמ' 245, ש' 28-26; עמ' 264, ש' 21). במקומות אחרים האריך החוקר בתשובותיו, הלך סחור סחור והשיב באופן מעורפל שהקשה על זיקוק מסקנה ברורה (פ/22.1.23, עמ' 178, ש' 7-6, 33-20; עמ' 185, ש' 20-11; עמ' 186, ש' 20-13; עמ' 187, ש' 27-25; עמ' 191, ש' 6-4; עמ' 192, ש' 11-9; עמ' 211, ש' 10-9; עמ' 213, ש' 7-2; עמ' 223, ש' 33-32; עמ' 275, ש' 16-5). נוסף על כך, בחלק מן המקומות התגלו פערים וסתירות בין דברי החוקר בראשית חקירתו, לבין דברים שמסר בהמשך. כך למשל ביחס לשאלה אם בעת הנסיעה ברכב מביתו לתחנת המשטרה, מסר הנאשם גרסה מפורטת שלא תועדה: בעוד שתחילה מסר החוקר כי הנאשם 2 הסתפק במשפטים ספורים שתועדו, בהמשך לכך עלה מדבריו שהיקף הדברים שנמסר ברכב רחב יותר. פערים נתגלעו גם ביחס לשאלה אם החוקר אמר לנאשם 2 בעת ששהו בביתו שבמהלך החקירה החוקרים "מוצצים את הדם" (ראו פ/ע22.1.23, עמ' 171, ש' 7-6; עמ' 172, ש' 10-9; עמ' 192, ש' 17-14; עמ' 221, ש' 4-1, ש' 30-27; עמ' 226, ש' 14-13; עמ' 230, ש' 21- עמ' 231, ש' 26; עמ' 234, ש' 17-6; עמ' 237, ש' 30-27). בצד האמור, יצוין כי לא מצאתי לקבל את טענת ההגנה כי מקור הדברים בהתנהלות מכוונת. כאמור, לפי הלכת יששכרוב יש לבחון בשלב הראשון את עוצמתה וחומרתה של אי החוקיות, ככל שישנה. נבחן עתה שאלה זו בשלבים השונים של החקירה. (II) התשאול שבוצע בבית הנאשם 2 א. שעת התשאול אין מחלוקת כי השוטרים הגיעו לבית הנאשם 2 בשעה 4 לפנות בוקר וזמן קצר לאחר מכן החלו בתשאול. סעיף 5 לפקודת החוק הפלילי, 1936 מגדיר "לילה" ו"שעות הלילה" כפרק הזמן שבין שש שעות וחצי בערב ובין שש שעות וחצי בבוקר. סעיף 2(ב) לנוהל תנאי חקירה הוגנים – שעות החקירה (נ/10) (להלן: נוהל שעת חקירה) קובע כי "ככלל אין לתשאל חשודים בשעות הלילה (מעבר לשעה 23:00), אלא בנסיבות ייחודיות שיפורטו בכתב ובאישור רמח"ט (...) כאשר צרכי החקירה מחייבים זאת". החוקר לדר אישר בהודעתו כי הנוהל מוכר לו וחרף כך כי לא ניתן אישור לחקירה בשעה 4 לפנות בוקר, לדבריו, שכן אף חוקר ביחידת להב לא נוהג לעשות כן (פ/22.1.23, עמ' 153, ש' 11-4; עמ' 155, ש' 4-1; עמ' 156, ש' 7). עוד מצביע הנאשם 2 על תחושת החרדה שהייתה מנת חלקו עקב הגעת החוקרים אליו בשעה מוקדמת זו, ועל חששו שמא קרה דבר מה לבתו שבילתה במסיבה עד שעת לילה מאוחרת (פ/15.5.23, עמ' 180 ש' 14-3). המאשימה טוענת מנגד כי ההגעה בשעה זו נבעה מן הצורך להגיע לביתם של כל החשודים בצוותא לשם מניעת שיבוש החקירה, בשל העובדה כי הרב ארזי נוהג לצאת מביתו בשעה מוקדמת מאוד (סעיף 49 לתגובת המדינה מיום 21.9.22). המאשימה לא הציגה תמיכה לטענה זו, אך הנאשם 2, מנגד, לא חלק על כך. לאחר שעיינתי במכלול הנתונים מצאתי כי החלטת נציגי היחידה החוקרת להתחיל בחקירה ב-4 לפנות בוקר ללא אישור, אינה עולה בקנה אחד עם הנהלים. כפי שציין בית המשפט בת"פ (מח' י-ם) 1238/00 מדינת ישראל נ' עטיה (1.9.2003) – באין טעמים מיוחדים להצדיק אחרת, יש לקיים חקירות של חשודים בשעות היום. סטייה מן האמור, במיוחד כל אימת שהחקירה התנהלה בשעה מאוחרת יותר, תיתכן רק מקום שהייתה הצדקה עניינית לקיום החקירה בשעות מאוחרות. הצדקה כזו עשויה להתקיים, למשל, כאשר יש צורך בשמיעה מידית של תגובת החשוד, כדי למנוע אובדן ראיות. אכן, קיום חקירה בשעת לילה מאוחרת עשוי להיחשב בנסיבות מסוימות שיטת תחקור בלתי הוגנת, ולהביא לפסילת ההודעה (ע"פ 412/70 ליבוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(2) 225 (1971)). אמנם, לא נסתרה טענת המאשימה כי שעת החקירה הייתה פרי צורך חקירתי שמקורו ברצון למנוע שיבוש הליכי חקירה, אפשרות המנויה בסעיף 2(ג)(3) לנוהל שעת חקירה. עם זאת, באין אישור כנדרש מגורם מוסמך – דרישה המלמדת על חשיבות שעת החקירה ועל הצורך להקפיד עליה, יש לראות באמור משום פגם חקירתי. חקירה בשעות מאוחרות ולא שגרתיות, כשהנחקר עייף ונעדר ריכוז עלולה להשפיע על טיב תשובותיו ועל יכולתו להתמודד עם הראיות והחומרים המוצגים לפניו (ראו ת"פ (שלום, קר') 45285-08-15 מדינת ישראל נ' קריכלי, פסקה 13 (11.1.20169)). בצד זה, ניתן להניח כי הגעה בשעה זו של לילה עלולה להעצים את תחושת החרדה של בני הבית מפני האפשרות כי הדפיקה בדלת מלמדת כי קרה דבר מה לבן משפחה. לבסוף יוזכר כי בניגוד לאמור בסעיף 2(ו) לנוהל שעת חקירה, הנאשם 2 לא התבקש לרשום את ההודעה בכתב ידו, הוראה שנועדה להבטיח כי הדברים שנמסרו בחקירה נאמרו באופן חופשי ומרצון (נ/10). מהו משקלו של פגם זה? לטעמי מדובר במחדל חקירתי שמשקלו הפרטני אינו גבוה באופן יחסי, ובתור שכזה אין בו כשלעצמו כדי להצדיק את פסילת ההודעה. ראשית, כאמור, הטעם עליו מצביעה המאשימה – קרי החשש משיבוש הליכי חקירה, נמנה בין הטעמים הקבועים בנוהל, שעשויים להצדיק קיום חקירה בשעות חריגות. אף לגופו של עניין, בהינתן מידע על כך שחשוד נוסף בחקירה נוהג לצאת מביתו בשעת בוקר מוקדמת מאוד, ניתן להצדיק שינוי בשעות החקירה מעבר לשעות המקובלות, במטרה למנוע שיבוש הליכי משפט, תיאום עדויות או השפעה על החקירה. שנית, מבלי להתעלם מהקושי הכרוך בהתחלת חקירה בשעה 4 לפנות בוקר, קיים טעם בטענת המאשימה שלפיה נראה כי עיקר הדגש במגבלות על שעות החקירה נוגע להתמשכות החקירה לאורך זמן תוך התארכותה אל עבר שעות חריגות לאורך הלילה, יותר מאשר לתחילתן בשעות מוקדמות מאוד לפנות בוקר, כפי שאירע בענייננו. שלישית, בעת הערכת מידת הפגיעה, אין להתעלם גם מן העובדה שמקור האיסור בהנחיות מנהליות פנימיות, שאופיין גמיש יותר, כופה פחות וכולל רכיב של שיקול דעת בנוגע לאפשרות של חריגה, ולא בדבר חקיקה או בתקנות (יואב דותן הנחיות מינהליות 414-363 (1996)). בהקשר זה יוזכר כי אף שבהתאם להלכת יששכרוב די בסטייה מנהלים כדי שהדבר ייחשב פגם חקירתי, במכלול השיקולים יש משמעות לשאלה אם מקור ההפרה בהוראת חוק מפורשת או בהנחיה מנהלית. רביעית, כאמור, כחלק מן הלחץ הנפשי שעליו עמד, הצביע הנאשם 2 על חששו כי הדפיקה בדלת בשעה כה מוקדמת עשויה ללמד על שקרה דבר מה לבתו שלא הייתה בבית. אכן, יצירת לחץ או מצוקה נפשיים בלתי הוגנים עשויים להיחשב במקרים מסוימים לאמצעי חקירה בלתי לגיטימי (ואקי, בעמ' 240-239). אלא שבנסיבות העניין, החוקרים, שככל הנראה הבחינו בחששם של בני המשפחה ממשמעות הדפיקה בדלת ביתם בשעה זו, מיהרו להבהיר, מיד עם פתיחת הדלת, כי "הכול בסדר אפשר להירגע, אני צריך את דוד, אפשר לנשום, הכול בסדר, לא קרה שום דבר" (ת/45ב, עמ' 1, ש' 7-5), דבר שניתן להניח כי הסיר את חששם ופחדם של בני משפחת הנאשם 2 מההגעה לביתם בשעה זו, במהירות יחסית. יש בכך להקהות ממשמעות האמצעי שננקט. ב. ביצוע התשאול בבית החשוד ותיעודו לטענת הנאשם 2, נפל פגם בעריכת תשאול בביתו, ללא תיעוד, חלף המתנה להגעה לתחנת המשטרה. סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב-2002 (להלן: חוק חקירת חשודים) קובע כי "חקירת חשוד תתנהל בתחנת משטרה... אלא אם כן סבר השוטר כי לא ניתן לנהלה בתחנה או שיש צורך עניני לנהלה בדחיפות מחוץ לתחנה, או אם סבר הקצין הממונה כי קיים צורך עניני בחקירת החשוד מחוץ לתחנה". סעיף קטן ב' מוסיף כי "החלטה בדבר ניהול חקירת חשוד מחוץ לתחנה והנמקתה יתועדו בכתב סמוך ככל האפשר לקבלת ההחלטה". בצד זה, בהתאם לנוהל חקירת חשודים בתחנה (נ/11), ייחקר כל חשוד, ככלל, בחדר חקירות ביחידת המשטרה. במקרים מיוחדים ניתן לזמן חשוד מחוץ ליחידת משטרה לאחר קבלת אישור מראש מהגורמים המצוינים בנוהל ותוך תיעוד ההחלטה והנמקתה. כפי שציין בית המשפט בת"פ (מח' מר') 18354-06-16 מדינת ישראל נ' עומיסי (28.4.2019) (להלן: עניין עומיסי) "אין כל הבדל בין "תשאול" ל"חקירה"... מבחינת זכויות הנחקר, ובשניהם יש להקפיד על כל אותן זכויות" (פסקה 22). במקרה שלפנינו לא הוצג טעם ממשי לביצוע חלק מן החקירה בבית החשוד, תוך לקיחתו לחדר אחר בבית, והפניית שאלות אליו הנוגעות לחקירה במסגרת זאת, בפרט בשעה המוקדמת שבה נוהלה החקירה. בחקירתו טען החוקר לדר כי "אין הבדל בין חקירה בתחנה או בשטח" (פ/22.1.23, עמ' 160, ש' 4), אמירה שאינה תואמת את אמות המידה הקבועות בדין, אך אישר כי לא היה בנמצא צורך ענייני דחוף לנהלה מחוץ לתחנה (פ/ 22.1.23, עמ' 161, ש' 15-10), וממילא כי לא התקבלה החלטה בכתב בנדון (פ/22.1.23, עמ' 162, ש' 20-9) או התקבל אישור לכך (פ/22.1.23, עמ' 166, ש' 20-11). קיום החקירה בדרך זו משקף, אפוא, חריגה מהאמור בחוק חקירת חשודים ובנהלי המשטרה. אמנם, אין לומר כי השימוש באמצעי של תשאולים, קרי חקירות קצרות באופן יחסי המתקיימות מחוץ לחדר החקירות הרשמי, הן אמצעי שחל איסור גורף על עשייתו. בעניין עומיסי שהובא לעיל, עמד בית המשפט על מאפייניו של כלי זה בהשוואה לחקירה "רגילה" – ההבדל בין השניים, מבחינת הטרמינולוגיה של החוקרים, הוא המצג שעושים כלפי הנחקר, כאילו התשאול אינו חלק מהחקירה. זאת, מאחר שלעיתים הוא נעשה מחוץ לחדר החקירות, בתפאורה נינוחה יותר, נראה לנחקר שאין מנהלים פרוטוקול, שכן החוקר אינו מקליד/כותב, והשאלות לאו דווקא קשורות לחשדות או לנושא החקירה המרכזי (...) מדובר בקטע מהחקירה שאינו מתועד בכתב, מול פני הנחקר, וזו מעין "תחבולת חקירה", שנותנת לו להרגיש שהשיחה אינה לפרוטוקול, אבל למעשה - הכול מוקלט ומצולם (...) במקרה שלפנינו, לא מצאתי שהופרו איזה מזכויותיו של הנאשם בשל כך שחלק מהחקירות כונו "תשאולים" ובוצעו בחדר אחר (פסקה 22). גם החוקר רז חורש (להלן: החוקר חורש), אשר בשונה מן החוקר לדר, הנאשם לא פקפק במהימנות גרסתו, מסר בהודעתו כי "כשמגיעים לחשוד מזהירים אותו, בד"כ עושים חיפוש, מתפתח שיח עם העצור/חשוד/מעוכב. עושים את האזהרה בהתחלה. החוקר או הבלש מגיע ליחידה אומרים לו לרשום דו"ח תשאול כך שהדברים שנאמרו באותה שיחה יועלו על הכתב". במקום נוסף תיאר החוקר חורש פרקטיקה מעין זו במילים: "עושים בשטח לראות את הגרסה הראשונית של החשוד עוד לפני שהוא מתאם עמדות, עוד לפני, הגרסאות הראשונות של החשוד בשטח". אלא שגם אם השימוש בתשאולים עשוי להתקבל במקרים מסוימים, ברי כי הרגישות המאפיינת אותו מחייבת נקיטת זהירות, שספק אם ניתן לומר שננקטה במידה מספקת במקרה דנן. ודוקו: בשונה מעניין עומיסי שבו דובר בתשאול בתחנת המשטרה – אף שלא בחדר החקירות העיקרי, לאחר שהחשוד הוזהר בתחילת אותו יום ולאחר שנועץ בעורך דין בחקירה קודמת; בענייננו בוצע התשאול בשעות בוקר מוקדמת מאוד, בחדר נפרד בבית החשוד, כל זאת ללא האישור הנדרש וללא שקדמה לכך היוועצות בעורך דין. גם החוקר חורש אישר כי אף במקרים שבהם נערך תשאול, אין זה נהוג לקחת את החשוד לחדר אחר ולהפנות לו שאלות שם (פ/26.10.22, עמ' 73, ש' 22-20; עמ' 74, ש' 10-9; פ/22.1.23, עמ' 159, ש' 33-32). טענה אחרת שמעלה הנאשם 2 נוגעת לכך שלא התאפשר לו לעיין בתמלול התשאול בתום חקירתו ולאשר את נכונותו. סעיף 9 לחוק חקירת חשודים קובע כי "חקירת חשוד מחוץ לתחנה תתועד בתיעוד חזותי, בתיעוד קולי או בתיעוד בכתב". סעיף 11(ב) לחוק זה קובע תנאים להצגת תיעוד חקירה בכתב לחשוד שנחקר מחוץ לתחנה ולאישורו. עונשה של העבירה בענייננו עומד על 7 שנות מאסר ומכאן שהיא אינה מנויה בתוספת. במקרה שלפנינו, תועדה החקירה בתיעוד קולי (ת/45). בכך קיימה היחידה החוקרת חובתה בהתאם לסעיף 9 לחוק חקירת חשודים, והגשימה את התכלית שביסוד התיעוד, בדבר "הבטחת זכויות הנאשם וההקפדה הראויה על סדרי החקירה ותקינותה" (ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, 547 (2002) (להלן: עניין סמירק)), וכן לאפשר לבית-המשפט להתרשם מנסיבות מסירתן של הודאות ומפרקטיקות החקירה הנוהגות (ע"פ 9808/06 סנקר נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (29.7.2010) (להלן: עניין סנקר)). אמנם, בענייננו קיים גם תיעוד בכתב (ת/45ב), שהוא בבחינת תמלול של ההקלטה, ואולם מטבע הדברים, תיעוד שכזה אינו מופק מידית ומכאן שלא ניתן להציגו לחשוד במהלך החקירה. ממילא, חשיבותו של עניין זה פוחתת בהתקיים תיעוד קולי. בהיבט זה, אפוא, לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלות החוקרים. בשקלול האמור, אני סבור כי קיים טעם לפגם בעריכת תשאל בבית החשוד, בחדר נפרד ללא שהיה בכך צורך וללא שהתקבל אישור, לא כל שכן כשהדבר נעשה בשעה 4 בבוקר. אין לראות בתשאול מעין זה בבחינת "שיחת מסדרון" בלתי מחייבת אלא חקירה של ממש בנושאי ליבה. עם זאת, משעה שבוצע תיעוד קולי של מלוא החקירה (הקצרה יחסית) שנוהלה בבית, ובשים לב ליתר הנסיבות שעליהן עמדנו, איני סבור כי מדובר בפגם שעוצמתו גבוהה. ג. היעדר אזהרה הנאשמים מצביעים על פגמים שנפלו באזהרה שנמסרה לנאשם 2, פגמים שבעטיים לא עלה בידו לעמוד על כך שמדובר בחקירה באזהרה ועל זכותו להיוועץ בעורך דין, לרבות בסנגור ציבורי, עוד קודם לחקירתו בתחנת המשטרה. עוד מצביעים על כך שלא הודע לנאשם שהוא מעוכב, אף זאת בניגוד לדין. חובת האזהרה בדין הישראלי נקלטה לראשונה מן הדין האנגלי בתקנות השופטים, הקובעות, בין היתר, את החובה להזהיר חשוד על העובדות המקימות עבירה ובמקביל להבהיר לו כי אין הוא חייב לומר דבר, וכל שיאמר עשוי לשמש ראיה במשפט נגדו (ע"פ 72/50 אל הדהוד נ' היועמ"ש לממשלת ישראל, פ"ד ה 345 (1951)). שנים מאוחר יותר נחקק חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), שבו נקבעה בסעיף 28 חובת אזהרה קונקרטית ביחס לחשודים הנתונים במעצר, חובה שהוכרה כמחייבת הן כשהחשוד עצור, הן כשאינו עצור (ע"פ 9956/05 שי נ' מדינת ישראל, פ"ד סג(2) 742, 764 (2009); עניין סמירק לעיל, בעמ' 555-554). בשנת 2014 פרסמה משטרת ישראל את נוהל "יידוע חשוד בדבר זכויותיו בטרם חקירה" (נ/7). סעיף 1ב לנוהל קובע כי בטרם נחקר חשוד באזהרה "מוקראת לו הודעת האזהרה בדבר זכויותיו". בהמשך לכך נקבע בנוהל כי קודם לחקירת החשוד ימסור לו החוקר בכתב את עיקרי העובדות בדבר החשד המיוחס ויזהירו כי אינו חייב לומר דבר אך כי בית המשפט עשוי להביא בחשבון את שתיקתו; כי דבריו יתועדו ויכולים לשמש ראיה במשפטו; וכי הוא זכאי להיוועץ בעורך דין לפני חקירתו, לרבות בסנגור ציבורי ככל שהוא זכאי לכך לפי החוק. בעניין יששכרוב, עמדה הנשיאה ביניש על תכלית מתן האזהרה ככלי שנועד לוודא כי הנחקר ויתר על זכויותיו במודע בעת שמסר אמרתו (שם, בפסקה 16). בע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל, פ"ד סג(2) 177 (2009) (להלן: עניין אלזם), עמדת השופטת (כתוארה אז) חיות על כך ש״מזכות השתיקה נגזרת חובת החוקר להבהיר לחשוד טרם שימסור גרסתו, כי אין הוא חייב לומר דבר, וזאת על מנת לוודא כי הוא ער לזכותו הבסיסית לשתוק, וכן על מנת לוודא כי ויתר במודע ומתוך רצון חופשי על זכות זו בעת מסירת אמרתו״. במקומות רבים אחרים עמדה הפסיקה על חשיבות האזהרה ככלי להבטחת יידועו של הנאשם, בין היתר, בזכות ההיוועצות, שהיא "בריח התיכון ותנאי-בלעדיו-אין לשם הגשמת מכלול זכויותיהם של החשוד ושל הנאשם בהליך הפלילי" (ע"פ 10049/08 אבו עצא נ' מדינת ישראל (23.8.2012) (להלן: עניין אבו עצא)). נוכח תכליותיה של האזהרה והרצון להבטיח כי תאפשר לחשוד לקבל החלטה מושכלת בדבר זכות ההיוועצות, ולעמוד כראוי על זכותו לחיסיון מפני הפללה עצמית, נקבע בעניין אבו עצא, שאזהרה כדין היא אזהרה הכוללת את כל שלושת הרכיבים לעיל (יידוע בדבר זכות השתיקה, תוצאותיה האפשרויות וזכות ההיוועצות), בנוסף לתיאור העבירות שבזיקה אליהן נחקר החשוד. "אזהרה החסרה את אחד הרכיבים הנ"ל אינה אזהרה כדין" (שם, בפסקה 123; ראו גם עניין מובארק, בפסקה 101; השוו: ע"פ 1382/99 מדינת ישראל נ' בלחניס (1.11.1999); לסקירה נרחבת, ראו דב גלעד כהן ""ונזהרתם מאוד – דיות אזהרת חשוד והיקפה כבסיס לפסילת הודאות, ביטול אישומים או המרתם" משפט מפתח 6, 66, 70-69 (אפריל 2021) (להלן: גלעד כהן)). בענייננו, עם כניסת החוקרים לביתו של הנאשם 2, מסר החוקר לדר לנאשם אזהרה בעל פה בנוסח הבא: "עבירות שחיתות, חשוד במתן שוחד ואתה אינך חייב לומר דבר כל אשר תאמר עשוי לשמש נגדך בבית משפט, זכותך להיוועץ בעורך דין". אין חולק שמדובר בנוסח חלקי שאינו כולל מרכיבים שונים שנדרש כי ייכללו באזהרה, ובכלל זה תיאור העובדות העומדות ביסוד האישום; הזכות לייעוץ לפני החקירה והעובדה שהדברים מתועדים. אף המילה "אזהרה" עצמה, אינה כלולה בנוסח שמסר החוקר לדר. מנגד, ליבת המרכיבים שעליהם עמדנו לעיל – טיב העבירה, הזכות שלא לומר דבר וזכות ההיוועצות, אשר אמורים להיכלל בעת מסירת אזהרה, נכללו באזהרה זו, גם אם מסירתם נעשתה תוך אי הכללת מלוא הפרטים (ראו ע"פ 3237/15 יהודה נ' מדינת ישראל (1.6.2016) (להלן: עניין יהודה), שם נמנע בית המשפט מלפסול הודאה אף שהאזהרה נמסרה באיחור ונוסח האזהרה לא תאם את הוראות הדין). לטענת הנאשם, החוקר לדר מסר לו את האזהרה במהירות, באופן שהקשה על הבנתה, והביא לכך שלא עלה בידו לעמוד על הסטטוס שלו כמי שנחקר באזהרה (פ/15.5.23, עמ' 181, ש' 12-11). האזנתי להקלטה שבה נשמעה מסירת האזהרה. אף שחיתוך דיבורו של החוקר לדר אכן מהיר באופן יחסי, לא מצאתי כי מדובר במהירות חריגה, שלא אפשרה לחשוד לעמוד על טיבה או על תוכנה. יצוין כי לשמע האזהרה השיב הנאשם 2: "אוקי"; נמנע מלבקש מהחוקר כי יחזור על הדברים או כי יבהיר לו את הנאמר, ובהמשך אישר כי הוא מבין את הדברים שנאמרו לו (ת/45ב, עמ' 1, ש' 25-14). לכך יש להוסיף כי נוסח האזהרה כלל אזכור של עבירת השוחד שיוחסה לנאשם 2, וזמן קצר לאחר מכן, עוד קודם להודאתו, צוינה גם ליבת החשד – העברת כספים לרב ארזי (ת/45ב, עמ' 1, ש' 26- עמ' 2, ש' 9). במובן זה, ובהתאם לאמות המידה שנקבעו בעניין מובארק, ניתן לומר כי קיימת התייחסות לעבירה המסוימת המיוחסת לחשוד באופן שיש בו כדי לאפשר לו להבחין בין מידע שחשיפתו תפליל אותו באותה עבירה, לבין מידע שלגביו לא קיים חשש כזה (ראו גם גלעד כהן, עמ' 75-73). טענה נוספת שמעלה הנאשם 2 בהקשר זה היא כי לא היה די באזכור זכותו להיוועץ בעורך דין וכי היה על החוקרים לוודא באופן פוזיטיבי כי הוא מפנים את זכותו זו וכי הוא בוחר שלא לממשה מתוך הבנה מלאה ("היה צריך לבוא מישהו ולהגיד לי תשמע אדוני זה 1, 2, 3, 4 אתה רוצה שנקרא עכשיו לעו"ד?"; פ/15.5.23, עמ' 230, ש' 25-24). ככלל, פגיעה בזכות ההיוועצות תיחשב לפגיעה מהותית בזכויותיו היסודיות של הנאשם ועשויה להביא לפסילת ראיות שהושגו אגב הפרה זו (ראו ע"פ 5417/07 בונר נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (30.5.2013); ע"פ 9956/05 שי נ' מדינת ישראל, פ"ד סג(2) 742 (2009)). ואולם פגיעה בזכות ההיוועצות אינה עשויה מקשה אחת, ובעוד שבנסיבות מסוימות היא תיחשב לכזו המצדיקה פסילה של הראיה אף ללא בחינה של מידת השפעתה בפועל; בנסיבות אחרות שבהן הפגיעה היא בעוצמה חלשה יותר, עשויה השפעתה המעשית לעניין הראיות להיות נמוכה יותר (ע"פ 2868/13 חייבטוב נ' מדינת ישראל, פסקה 104 לפסק דינו של השופט א' שהם (2.8.2018) (להלן: עניין חייבטוב); יניב ואקי דיני ראיות 272 (2020)). בפסיקת בתי המשפט הובעו עמדות שונות בנוגע לאופייה של האזהרה בדבר זכות ההיוועצות ולהיקף החובה הנובעת ממנה להבטיח שהחשוד הפנים את זכותו וויתר עליה מדעת. בעניין אבו עצא הביע השופט דנציגר עמדתו לפיה לא ניתן להסתפק בוויתור משתמע מאת החשוד על זכות ההיוועצות, ונדרש ויתור מפורש ומתועד - לטעמי, על גורמי החקירה מוטלת חובה לברר ביוזמתם אם אכן מוותר החשוד על זכות ההיוועצות ועליהם לתעד את הוויתור בהקלטות וידיאו-אודיו, ובלית ברירה בכתב, על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית בשלב מאוחר יותר בנוגע למימוש זכויות היסוד של החשוד במהלך חקירתו... אין לאפשר היסק בדבר ויתור משתמע על הזכות להיוועץ בעורך דין. הטעם לכך, הוא שזכות ההיוועצות היא המפתח להגשמת יתר זכויותיו של החשוד והנאשם בהליך הפלילי שכן כפי שהודגש לעיל מטרתו של המפגש עם עורך הדין היא לאפשר היוועצות המעמידה את הנחקר על מלוא זכויותיו ומאפשרת פיקוח על אופן ניהול החקירה בזמן אמת. זכות ההיוועצות היא בריח התיכון ותנאי בלעדיו אין לשם הגשמת מכלול זכויות החשוד והנאשם בהליך הפלילי. זאת יש לזכור, במהלך חקירתו במשטרה נתון החשוד בלחץ נפשי כבד, בין היתר בשל ההאשמות המוטחות בו, ובשל ניתוקו מסביבתו הטבעית וממשפחתו ונוכח פער כוחות מובנה בין הנחקר לבין חוקריו. במצב דברים זה מעייניו של החשוד אינם נתונים במלואם לעמידה על זכות ההיוועצות, ומשכך סבורני כי לא ניתן לראות באי עמידתו המפורשת על זכותו להיוועץ בעורך דין משום ויתור על זכות זו (פסקאות 29-26) (דברים אלה אומצו גם בערכאה הדיונית, ראו למשל ת"פ (שלום י-ם) 71386-02-19 מדינת ישראל נ' מתאמרה (9.9.2021)). יצוין כי באותו מקרה השאירו המשנה לנשיא נאור והשופט ג'ובראן את דרישת ההתנגדות המפורשות ב"צריך עיון". עוד יצוין כי באותו מקרה ציין השופט דנציגר עצמו כי "ככלל, די יהיה בהודעת הקצין הממונה אודות זכות ההיוועצות מבלי שהחוקרים יצטרכו לשוב ולהודיע על זכות זו לחשוד". לבסוף, בשונה מן המקרה שלפנינו, בעניין אבו עצא ביקש הסנגור לקיים מפגש עם הנאשם, אך סורב. בעניין חייבטוב, ציטט השופט שוהם מדבריו של השופט דנציגר, והביע הסכמה עמם (פסקה 91). מנגד, בע"פ 6504/10 פרחאן נ' מדינת ישראל (2.10.2013) סייג השופט רובינשטיין את קביעתו של השופט דנציגר, ובין היתר ציין כי "גם לעמדתי מוטב וראוי שהוויתור יהא מפורש; ואולם, בנסיבות איני סבור שיש להפוך את המוטב להכרח" (פסקה קא). בדומה, ציין בית המשפט בעניין סנקר כי "אין זה מתפקידם של חוקרי המשטרה לדאוג לייצוגו של נחקר, אלא אך להביא לידיעתו את זכותו להיוועץ בעורך דין ולא למנוע ממנו היוועצות כזו כאשר הוא מעוניין בה". עמדה זו אומצה במקרים מסוימים גם בערכאה הדיונית. כך, בפל"א (של' חד') 8193-12-17 מדינת ישראל נ' נעים (5.4.2020) הודיע החוקר לנאשם על זכותו להיוועץ בעורך דין, והנאשם לא ביקש זאת. בית המשפט קבע כי – הגרעין הקשה של חובת היידוע בדבר קיומה של זכות ההיוועצות קוים בעניינו של הנאשם; ואין אנו עוסקים במצב של מניעת אפשרות להיוועצות כפשוטה; וגם אם מוטב וראוי שהוויתור על זכות ההיוועצות יהא מפורש... אני סבורה כי לא הופרה זכות ההיוועצות של הנאשם... לכל היותר, היעדר ויתור מפורש על הזכות להיוועץ בעורך דין, כאשר הנאשם לא עמד על זכותו להיוועץ בעורך דין על אף שהיה מודע היטב לזכותו, מהווה הפרה ברף הנמוך" בענייננו, העמיד החוקר את הנאשם על זכותו להיוועץ בעורך דין, וסמוך לאחר מכן אישר הנאשם 2 כי הוא מבין את דברי החוקר. מנגד, הנאשם 2 לא מסר תגובה כלשהי לדבריו של החוקר, ולא ביטא ויתור מרומז או מפורש על זכות זו. בנסיבות אלה, אף שנפל פגם בדרך מסירת האזהרה, לא מצאתי כי הנאשם 2 לא הבין את נסיבות החקירה או את זכותו להיוועץ בעורך דין, ובמובן זה, חומרת הפרה זו, כשלעצמה, אינה מצויה ברף העליון. טענה אחרונה שמעלה הנאשם בהקשר הדברים נוגעת להימנעותם של החוקרים שבאו לביתו מלהעמידו על דבר היותו מעוכב. אכן, סעיפים 24(א) ו-72 לחוק המעצרים מטילים על שוטר המבצע עיכוב חובה להודיע למעוכב על דבר עיכובו, ולהבהיר לו את טעמי העיכוב בהקדם האפשרי במהלך ביצוע העיכוב. עיון בתמלול החקירה מעלה כי החוקר לדר לא הודיע לנאשם 2 על דבר עיכובו מיד עם הגעתו, והדבר נמסר לו על-ידי החוקר רז ברק רק בתום התשאול שבו מסר גרסה מפלילה לגבי החשדות שבהם נחקר (ת/26). בעדותו עמד תחילה החוקר לדר על כך שהודיע לנאשם 2 על דבר עיכובו בראשית החקירה, אך בהמשך אימץ גרסה מעורפלת יותר, לפיה הדבר נעשה על-ידי אחרים, וכי הדבר אינו זכור לו במדויק (פ/22.1.23, עמ' 175, ש' 16-14; עמ' 176, ש' 11- עמ' 177, ש' 15). אי יידועו של הנאשם 2 בעובדת היותו מעוכב קודם לתחילת תשאולו פגעה בזכויותיו כנחקר ובחירותו (ראו רע"א 4672/14 גליק נ' מדינת ישראל (6.1.2015)). ד. אמצעי פיתוי, תחבולה והשאה לטענת הנאשם 2, החוקר לדר נקט כלפיו אמצעי פיתוי והשאה שבעטיים אין לראות בהודאתו כזו שניתנה באופן חופשי ומרצון. בפרט מפנה ההגנה לדבריו של החוקר לדר כי "נדבר חמש דקות ואחרי זה נתחיל" (ת/45ב, עמ' 1 ש' 11), שמהם עשוי היה הנאשם 2 להבין כי החקירה טרם החלה; לדבריו כי "אתה לא המטרה שלנו, תגיד את האמת ואני אגמור איתך מהר" (ת/45ב, עמ' 1, ש' 17), ששתלו בנאשם 2 את התחושה כי החקירה אינה מכוונת כלפיו; לדבריו כי אם הנאשם לא ינהג כך "אני מאריך מעצרים לפוליטיקאים ולפשיעה" ו"אני לא יודע להגיד לך לבוא עם תיק בלי תיק" (ת/11ב, עמ' 1, ש' 24-21), שנועדו להטיל מורא בנאשם, לפתותו להיענות לשאלות ולרמוז לאפשרות של חקירה ממושכת; ולדבריו כי בתום החקירה "אחרי שמוצצים את הדם, אנחנו אומרים לבן אדם אם הוא הולך הביתה משתחרר או הולך למעצר" (ת/11ב, עמ' 6, ש' 4-3). המאשימה טוענת מנגד, כי דברים אלה אינם אלא שיקוף של מצב הדברים האובייקטיבי שכן הנאשם 2 אכן לא היה יעדה המרכזי של החקירה (אלא ארזי); ובחירתו אם לשתף פעולה אכן עשויה להשליך על אורך החקירה. אשר לדבריו של החוקר לדר בדבר המשאבים הרבים שהושקעו בחקירה (ת/11ב, עמ' 1 ש' 30-עמ' 2, ש' 6), סבורה המאשימה כי הדבר אינו חורג מתחבולה לגיטימית. עיינתי בדברים. אכן, אין להתעלם מכך שחלק מדבריו של החוקר לדר חרגו מאמות המידה הנהוגות לקיום חקירה. כך, המסר המשתמע מאמירתו: "דבר חמש דקות ואחרי זה נתחיל", מיד עם תחילת דבריו לנאשם 2, הוא כי השיחה הראשונית בת 5 הדקות שצפויים היו השניים לקיים אינה חלק מן החקירה – מסר שאין חולק כי אינו משקף את מצב הדברים העובדתי והמשפטי. נראה שיש טעם בטענה כי לשמע דברים אלה, יכול היה חשוד להניח באופן סביר כי מדובר בשיחה מקדימה "בלתי פורמאלית", המבוצעת "Off Record"; וכי הוא יכול להשיל מעליו את מנגנוני ההגנה ולדבר באופן "חופשי". במובן זה, אין מדובר בדברי תחבולה הנוגעים לתוכן החשדות או לטיב הראיות, אלא למימוש זכותו של הנאשם לשתוק ולא להפליל את עצמו. אמירתו של החוקר לדר בהמשך לדברים אלה כי הנאשם 2 אינו "המטרה שלנו", אף אם היא כשלעצמה אינה עולה בהכרח כדי אמצעי בלתי לגיטימי, משתלבת בדברים אלה ויש בה פוטנציאל לטשטש בעיני הנאשם את המשמעות הנודעת לדברים שימסור ואת השלכותיהם האפשריות. טענת החוקר לדר כי הדברים שיקפו את מצב הדברים העובדתי אינה יכולה להתקבל, שכן ברי כי בעת אמירתה היה הנאשם עצמו חשוד בעבירה חמורה של מתן שוחד, וחשוף לסיכון, והשאלה אם יש או אין נחקר מרכזי יותר אינה רלוונטית, והיא אף עלולה להקהות את מנגנוני ההגנה של הנאשם. גם דבריו של החוקר לדר בסוף החקירה כי בחקירה "מוצצים" את דמו של הנחקר (אמירה שבעדותו הכחיש תחילה החוקר לדר כי אמר לנאשם), הם בבחינת שימוש בשפה בוטה, החורגת מן השפה הלגיטימית בניהול חקירה, והיא עשויה להביא את הנאשם למסקנה כי מוטב לו אם ישתף פעולה. לבסוף, אף בדברי החוקר לדר, שתיאר את הרקורד שלו כמי שמאריך מעצרים לפוליטיקאים, תוך יצירת קישור לחקירה ("אני לא יודע להגיד לך לבוא עם תיק בלי תיק"), יש משום חריגה מאמות המידה הראויות, שכן הדברים עלולים להתפרש כאמצעי פיתוי למסירת הודאה (ראו תפ"ח (מח' מר') 10101-11-09 מדינת ישראל נ' ע. ש (29.11.2015); השוו ע"פ 636/77 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 768, 672 (1978), שם הודגש כי לא כל אזכור של המעצר תוך כדי חקירה יפסול את ההודאה הנמסרת בעקבות זאת). מנגד, יש לתת את הדעת לעובדה כי מיד לאחר דבריו של החוקר לדר לפיהם השניים ישוחחו תחילה 5 דקות, הוא מסר לנאשם אזהרה שבה נכללה זכותו לשתוק. עוד יש להזכיר כי דברי החוקר כי מוטב לחשוד לשתף פעולה ובכך לקצר את החקירה, לא כללו דרישה כי יודה בעבירות או כי ימסור גרסה קונקרטית, אלא רק שיאמר אמת. עוד נזכיר כי אמירותיו השונות של החוקר לדר לגבי אורך החקירה או השאלה אם ייעצר, לא כללו כל התחייבות או הבטחה כי אם ינהג הנאשם 2 בחקירתו בדרך מסוימת, יביא הדבר לתוצאה ידועה – פרקטיקה שהוכרה כאקט פסול של פיתוי (ראו עניין תורק, פסקה 40 לפסק הדין של השופט ע' פוגלמן; עניין סנקר, פסקאות 15-13 לפסק הדין של השופט א' לוי, ופסקה 1 לפסק הדין של השופט י' עמית; עניין יהודה, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת חיות; ואקי, בעמ' 243). לבסוף יצוין כי חרף שפתו הבוטה של לדר בחלק מן המקרים, נראה כי קריאה סבירה של דבריו אינה מובילה אל הבנת הדברים כפשוטם, כאיום בנקיטת אלימות, להבדיל מקיום חקירה בעלת אופי נוקשה. ואכן, אף הנאשם 2 עצמו ציין כי לא התרשם מהדברים וראה בהם התרברבות, וכי לדר "סתם מאיים עליי" אך בפועל "הוא פשוט עשה את זה לייט" (פ/15.5.23, עמ' 188, ש' 3, 18); ראו לעניין זה ואקי, בעמ' 237). בנסיבות אלה, ספק אם ניתן לומר כי דבריו של החוקר לדר משקפים אמצעי פיתוי, תחבולה או השאה בעוצמה גבוהה, או כי ניתן לראות בדברים כשלעצמם, כאלה שיש בהם כדי לפגוע בחופש הרצון של הנאשם 2 או בזכויותיו באופן שפגע בתוקף גרסתו או במהימנות דבריו. ה. סיכום ביניים הנה כי-כן, בחינה נפרדת של כל אחד ממחדלי החקירה אינה מצביעה בהכרח על קיומו של מחדל חקירתי בעוצמה מרבית. כך, קיומה של חקירה בשעה 4 לפנות בוקר חורגת אמנם משעות החקירה המותרות, ואולם – המהלך נומק בטעם סביר שעניינו מניעת שיבוש חקירה; ובנוסף יש משמעות גם לעובדה שאין מדובר בחקירה שהתמשכה אל שעות הלילה המאוחרות, אלא בכזו שהחלה בשעה מוקדמת. ההגעה בשעה מוקדמת עוררה דאגות מובנות ולא פשוטות בקרב משפחת הנאשם 2, ואולם מיד עם הכניסה לבית מיהר צוות החקירה לומר לו כי "אפשר לנשום, הכול בסדר, לא קרה שום דבר". החקירה בביתו של החשוד אמנם לא הייתה מוצדקת ולא זכתה לאישור, ואולם מדובר בתשאול קצר יחסית שתועד בתיעוד קולי ובפרקטיקה שבנסיבות מתאימות עשויה להיות לה הצדקה. אזהרת החשוד אמנם לא הייתה מלאה, לא כללה את עצם המילה "אזהרה" והוקראה במהרה, ואולם היא כללה את ליבת מרכיבי האזהרה הנדרשים – זכות השתיקה, זכות ההיוועצות וטיב העבירה. החוקר לדר אמנם לא בירר באופן פוזיטיבי אם הנאשם 2 ויתר על זכות להיוועץ בעורך דין ואולם עצם קיומה של הזכות להיוועץ נמסר לו, וכאמור, הפסיקה לא הכריעה בשאלת היקף החובה המוטלת על גופי החקירה לוודא עם החשוד את דבר ויתורו על זכות זו. על כל פנים, כפי שיובהר בפירוט בהמשך, אף אם יש לראות בהסתפקותו של החוקר באמירה הלקונית בדבר הזכות להיוועץ משום מחדל חקירתי, לא שוכנעתי כי הנאשם 2 לא היה ער לקיומה של זכות זו, ומכל מקום כי להיעדר הווידוא בדבר ויתורו על זכות זו היה כדי להשליך על תוקף דבריו. ברם, בעת בחינת עוצמת המחדל החקירתי, אין מקום להתייחס רק אל כל הפרה בנפרד אלא גם על התמונה הכוללת. האפקט המצטבר של התנהגות החוקרים, והמחדלים הרבים שנפלו והכול בתוך פרק זמן קצר, יוצרים "מסה קריטית" של הפרות המלמדת על התנהלות פגומה שיש בה כדי לפגוע בזכויות היסוד של החשוד להליך הוגן. מעבר לכך, בצבר ההפרות האמור יש כדי לחדד את הצורך במענה שיגשים תכליות של הרתעה וחינוך, כדי לתמרץ את גופי החקירה לפעול בהתאם לדין ולנהלים ולהימנע משימוש באמצעים פסולים או בלתי חוקיים בעתיד (ראו ע"פ 1361/10 מדינת ישראל נ' זגורי (2.6.2011)). (II) הנסיעה ברכב למשרדי יחידת החקירות לטענת הנאשם 2, בעת הנסיעה ברכב מביתו ועד למשרדי יחידת החקירות, נפלו מספר פגמים משמעותיים המשליכים, הן על תוקפם של הדברים שנאמרו באותה הנסיעה, הן על החקירות שבאו לאחר מכן. ראשית נטען כי במהלך הנסיעה נוהלה חקירה בנושאים מהותיים, שבמסגרתה נשאלו שאלות שעסקו בליבת החשדות נגדו, זאת ללא כל הצדקה וללא אישור מתאים; שנית, נטען כי החקירה האמורה נעשתה ללא אזהרה כדין ואף ללא תיעוד; שלישית, נטען כי במהלך הנסיעה ניסה החוקר לדר להניא את הנאשם מהיוועצות בעורך דין; רביעית, נטען כי במהלך הנסיעה נמנע מן הנאשם לעצור לשירותים, אף שביקש זאת, ואף שנוכח מחלת הסוכרת שממנה הוא סובל, עליו ללכת לשירותים בתדירות גבוהה יחסית. לאחר שעיינתי בחומר שהוצג לפניי, מצאתי כי התנהלות החוקרים בנוגע לנסיעה ברכב אכן חרגה מאמות המידה המקובלות בנוגע לטיב השאלות שנשאל הנאשם 2, לאי הזהרתו כדין ולהיעדר תיעוד כנדרש, באופן העולה כדי מחדל חקירתי. ראשית, טענתו של הנאשם כי הנסיעה מביתו ליחידת החקירות נוצלה, בין היתר, להפניית שאלות בעלות אופי מהותי נטענה כבר מראשית הדרך – במסגרת טענות הזוטא שהגיש ביום 1.9.2022 , והוא שב והעלה אותה בפירוט במסגרת עדותו. תמיכה בדבריו של הנאשם 2 כי במהלך הנסיעה ברכב הוא נשאל שאלות הנוגעות לליבת החקירה מצויה בדו"ח התשאול שערך החוקר לדר (ת/42), שבחלקו האחרון כולל אמירות הנוגעות לליבת נושאי החקירה, תוך אישור שנאמרו במהלך הנסיעה ברכב – ברכב כבר היינו ללא מכשיר הקלטה מופעל והוא סיפר לי על העסק של סעדי שמגלגל 70 מיליון ₪ בשנה ויש לו 12 חנויות שמוכרות דברי מתיקה שונים עוגות שוקולדים וכו, כמו כן אמר לי שיש להם לקוחות מאוד גדולים כמו שופרסל, מגה ועוד. לדבריו הרמיזות של הרב הם שהביאו אותו להתנהג כך ואם (צ"ל עם –י.ל) השנים זה השתרש והוא ומחמד סעדי המשיכו לתת לו והכול בכדי שיחסי העבודה ביניהם יהיו טובים ויזרמו כמו שצריך בחקירתו הנגדית טען החוקר לדר כי הדברים נאמרו ביוזמת הנאשם 2, ואולם הדבר אינו משתקף בת/42 ואינו תואם את התנהלותו של הנאשם 2 בשאר החקירה. שנית, עיון בהקלטת התשאול בביתו ובתמלול שנערך מעלים כי חלק מן הדברים המצוינים בת/42 ככאלה שנמסרו בבית ("כל זה היה במרפסת"), בפועל לא נמסרו שם. כך, בעמ' 3 לת/42, בחלק הנוגע לחקירה בבית, כתב החוקר לדר כי הנאשם 2 מסר כי "הוא ומוחמד היו אצלו... בבר מצווה.. ונתנה לו מתנה אלף ₪". ברם, האזנה לחקירה וקריאת התמלול מעלה כי דבר מעין זה לא נאמר במסגרת התשאול בבית. בהמשך אותו עמוד בת/42 כותב החוקר לדר כי "החשוד צין בפניי כי גם כך היו מקבלים תעודות כשרות מהרבנות, כי כל המוצרים המיובאים שלהם הם בהשגחה של רבנים מוכרים שעובדים בחו"ל ובמדינות שונות ומוכרים על-ידי הרבנות בישראל". כפי שעולה מהתמלול, אף משפט זה לא נאמר במסגרת החקירה בבית. החוקר לדר הכחיש אמנם כי שאל את הנאשם 2 שאלות הנוגעות לליבת התיק, לבד מ"שתי אמרות" שאותן תיעד (פ/22.1.23, עמ' 171 ש' 12-11), ואולם, כאמור, בהתקיים פערים בין ההקלטה לבין הדו"ח נראה כי המסקנה המתבקשת היא כי מקורם של התיאורים הנוספים בדברים שנמסרו במהלך הנסיעה. אין מנוס, אפוא, מן המסקנה כי חלק מן הדברים המצוינים בת/42 ככאלה שנאמרו בבית, נאמרו בפועל ברכב, וכי השיח ברכב, לו לא קדמה אזהרה, חרג מאמירות ספורדיות וכלל עניינים שבליבת החקירה, ללא אישור כדין וללא תיעוד כנדרש בסעיף 4(ב) לחוק חקירת חשודים. ואכן, כשהוצגו לו הדברים בחקירה הנגדית, אישר החוקר לדר כי אפשר שהאמירות מן הבית ומן הרכב נשזרו אלה באלה וש"זה מעורבב" וכן כי "בחיים לא עשיתי 2 מזכרים נפרדים" (פ/22.1.23, עמ' 245, ש' 24-19). ייתכן שניתן היה לרפא קושי זה באמצעות תיעוד הדברים שנאמרו במסגרת ת/42, ככל שזה היה כולל את מלוא הדברים כהווייתם. אלא שהתיעוד האמור כרוך באי דיוקים בהשוואה לאמור בת/45ב, תמלול החקירה בבית. כך, בעוד שבת45/ב מסר הנאשם 2 כי "לא היה שום דבר יותר מהר, בוא אני אגיד לך יותר מזה, הרבה פעמים עוכבו לנו תעודות"; בדוח ת/42 כתב החוקר לדר כי "החשוד ענה לשאלתי כן כאשר אמרתי לו שתמורת הטבות אלה הרב יצחק ארזי תיעדף אותם ונתן להם הכול מהר וטיפל בהם מהר". אמנם, מעט מוקדם יותר בחקירה, השיב הנאשם "כן" לשאלת החוקר לדר "פשוט לקבל תעודה יותר מהיר, זוהי המטרה שיהיה יחסי עבודה יותר טובים ו... נכון?" ואולם העלאה על הכתב רק של משפט זה, והתעלמות מן המשפט המופיע מספר שורות מאוחר יותר ועומד בסתירה לו מקשה על מתן משקל ממשי לתיעוד החסר שבת/42 ומדגים את עצם החשיבות שבתיעוד ואת החששות הכרוכים בהיעדרו. שלישית, הימנעותו של החוקר לדר מתיעוד השיחה במהלך הנסיעה, מעבר לכך, שאינה עולה בקנה אחד עם חובת התיעוד, מקימה לנאשם 2 גם נזק ראייתי, אשר מקשה עליו להוכיח את טענתו כי החוקר לדר הפנה אליו שאלות ביחס לחשדות נגדו במהלך הנסיעה. אמנם, בניגוד לדוקטרינת הנזק הראייתי במישור האזרחי, אשר מעבירה את נטל הראיה אל הנתבע; במישור הפלילי אין בנזק הראייתי כדי להעביר את הנטל אל המאשימה – שהרי הנטל ממילא מוטל על כתפיה. ואולם יש באמור כדי לכרסם בראיות התביעה הסובבות את אותו נזק ראייתי נטען (ע"פ 2869/09 זינאתי נ' מדינת ישראל (9.11.2011); יניב ואקי דיני ראיות 530-529 (2020)). ההימנעות מתיעוד החקירה כיאות, היא פגם שעוצמתו בלתי מבוטלת. כפי שצוין באחת הפרשות "אין להשלים עם תשאולים לא מתועדים ועם חקירות שלא מצאו ביטוי בכתב. יש בתופעה זו פגיעה אנושה בהליך המשפטי ובגילוי האמת" (ראו ת"פ (מח' ת"א) 28774-11-17 מדינת ישראל נ' פרדה (6.11.2018)). הנאשם 2 טוען בנוסף כי החוקר לדר פעל לשכנעו שלא ליטול ייצוג משפטי (פ/15.5.23, עמ' 183, ש' 23-22). טענה זו אינה נקייה מקשיים. ביום 1.9.2022, הגיש הנאשם 2 מסמך בן 39 עמודים שבו פרס את טענותיו בנוגע להתנהלות החוקרים בחקירתו, תוך חלוקה נפרדת לכל שלב ושלב ופירוט נרחב של טענות עובדתיות ומשפטיות. טענה לניסיון מטעם החוקר להניא את הנאשם 2 מליטול ייצוג משפטי לא הועלתה בין שלל הטענות. רק בחקירתו העלה הנאשם לראשונה את הטענה כי החוקר ביקש להניא אותו מלהיוועץ בעורך דין. כשנשאל לפשר עיתוי העלאת הטענה, לא עלה בידו להציג טיעון ממשי לעניין זה. כידוע, משקלה של גרסה כבושה יהיה לרוב נמוך ביותר, אלא אם נתן הנאשם הסבר מניח את הדעת לכבישה (ראו למשל ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (28.5.2007); ע"פ 2566/04 גלפונד נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (17.2.2016)). הנאשם 2 טוען כי אין לראות בטיעון המופיע במסמך הזוטא כהזדמנות הראשונה שלו לטעון, שהרי המסמך אינו עדות בעל פה, אלא רק טיעון שנמסר מפי עורך דינו. איני מקבל טענה זו. הרציונאל שעליו מושתתת הפחתת המשקל הנובעת מכבישת טענה היא ההנחה כי ההמתנה הממושכת להעלאת טענה, לא כל שכן טענה כה משמעותית כדוגמת הטענה כי נעשה ניסיון לשכנע חשוד להימנע מייצוג, מכרסמת במהימנותה. טיעון הזוטא, שלא נטען כי גובש שלא בתיאום עם הנאשם או בניגוד לעמדתו, לא הוצג כטיעון חלקי או ככזה הדורש השלמה כה מהותית בע"פ. משכך יש לראות בהעלאת הטענה רק בשלב העדות ככבישתה. זאת ועוד, עיון בהודעתו של הנאשם 2 מלמד כי גם כשעלתה סוגיית הייצוג במהלך החקירה בתחנת המשטרה, לא העלה הנאשם 2 טענה כי החוקר ביקש להניאו מעדות. כך, בשלב כלשהו במהלך החקירה בתחנת המשטרה נכנס החוקר אורן אשורי ושאל את לדר שאלה בנוגע לעורך הדין של הנאשם. לדר השיב לחוקר: "הוא לא רצה". בהמשך לכך שאל לדר את הנאשם: "לא רצית עורך דין?", והנאשם השיב: "לא שניה, אני לא אמרתי שאני לא רוצה עורך דין. אמרת בהתחלה אני זה ... יכול להיות אני אצטרך עורך דין. לדר ענה לו: לא אבל... לא אמרת לי שאתה רוצה, והנאשם השיב: לא, בטוח אני בוא (...) אצטרך (ת/45ה, עמ' 59, ש' 9-1). לפנינו, אם-כן, דיאלוג בין הנאשם 2 לחוקר לדר סביב השאלה מה אמר החוקר לנאשם בשאלת הייצוג. במסגרת דיאלוג זה, שיקף הנאשם 2 ללדר בזמן אמת, את מה שלטענתו הלה אמר לו שעות אחדות קודם לכן, בראשית החקירה, כי יכול להיות שיצטרך עורך דין. בצד אמירה זו, לא קיימת התייחסות לטענה כי לדר ניסה לשכנעו שלא ליטול ייצוג, אמירה שצפוי היה שתיאמר לו בעת קיומו של שיח בעניין זה, לו הדברים אכן נאמרו. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לאופייה החמור של הטענה, שכמוה כטענת מרמה, ובתור שכזו על המבקש לבססה בראיות בעלות משקל מוגבר. מנגד, בעת בחינת טענתו של הנאשם כי בעת הנסיעה ניסה החוקר לדר להניאו מליטול ייצוג יש לתת את הדעת לאמירות שונות שאין חולק שהחוקר השמיע באוזני הנאשם 2 בעת חקירתו בתחנת המשטרה, מאוחר יותר באותו יום. בין היתר אמר לדר "הוא יהיה אצלך והכל הבנת ... הוא יכול להגיד לך מעכשיו לשמור על זכות השתיקה... הוא יגיד לך הבנת?... אתה צריך לחשוב יש כאלה ... הימנעות מלהשיב לשאלות עשויה היא לשמש נגדך בבית משפט. גם הימנעות וגם זכות שתיקה זה גם אה ... זה (...) בית משפט נגדך אתה צריך לחשוב מה כדאי לך הבנת? אתה קובע לבד אה..." (ת/45ה, עמ' 64, ש' 36-22). דברים אלה מלמדים כי אמירות המבקשות להביע בפני הנחקר עמדה בדבר התועלת שבנטילת ייצוג משפטי אינן זרות לחוקר לדר. בנסיבות המקרה, לא מצאתי להכריע בשאלה העובדתית אם בעת הנסיעה החוקר אכן ביקש להניא את הנאשם 2 מלקבל ייצוג. זאת, שכן כפי שיובהר להלן, ממילא מצאתי לפסול את חקירת הנאשם בגין הדברים שנאמרו במהלך הנסיעה. לבסוף, הנאשם 2 טען כי במהלך הנסיעה החוקר לדר לא נענה לבקשתו לעצור לשירותים, דבר שהקשה עליו במיוחד נוכח מחלת הסוכרת שממנה הוא סובל. לדבריו, הוא יידע את החוקר על דבר מחלתו (פ/15.5.23, עמ' 194, ש' 6-5). החוקר לדר הכחיש את האמור והדגיש כי "חשודים מקבלים שירותים מתי שהם רוצים" (פ/22.1.23, עמ' 173, ש' 30); וכן כי "חשודים שרוצים שירותים אני נותן להם, אין סיבה שאני לא אתן להם, תמיד אני עושה את זה" (פ/22.1.23, עמ' 174, ש' 9-8). לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי לקבל את טענת הנאשם 2 כי לא התאפשרה לו עצירה לשירותים במהלך הנסיעה. ראשית, מדובר בטענה שהנאשם העלה באופן עקבי מראשית המשפט ועד לסיכומים. שנית, בצד הכחשת הטענה, מסר החוקר לדר בעדותו גרסאות יותר מסויגות. בין היתר אמר באחד המקומות כי "אם הדרך היא עוד 9 דקות, רבע שעה ואין שירותים בדרך, אז אני אומר לו 'אין שירותים בדרך אנחנו מחכים עוד רבע שעה'" (פ/22.1.23, עמ' 173, ש' 21-18); במקום אחר ציין כי אין מניעה לעצור בדרך כשקיים צורך דחוף בכך והדבר נעשה פעמים רבות אך כי הוא אינו זוכר מה קרה במקרה הזה, ו"אין פה נהלים, לפעמים כן ולפעמים לא" (פ/22.1.23, עמ' 173, ש' 8-6; עמ' 174, ש' 18-17). שלישית, כאמור, דברי החוקר בחלק מן המקומות לקו בפערים שונים, שהקשו עליי לתת אמון מלא בגרסתו, להם יש להוסיף את היעדרו של תיעוד נדרש באופן שאינו מאפשר לברר את השתלשלות העניינים במהלך הנסיעה. על יסוד האמור, אני קובע כי בשלב כלשהו בעת הנסיעה ליחידת החקירות ביקש הנאשם 2 לעצור לצורך שירותים, אך לא נענה. בהיעדר טעם ממשי לנהוג בדרך זו, מדובר בפגיעה בזכויות הנאשם. (III) החקירה במשטרה א. היעדר אזהרה עם הגעתו של הנאשם 2 לחדר החקירות הוצגה לו אזהרה בכתב והוא נתבקש לקרוא ולחתום עליה. עיון בנוסח ההודעה החתום מראה כי הנאשם 2 חתם על הנוסח הבא: הבאתי את הנ"ל לפניי והודעתי לו כי אני אישר משטרה שפרטיו רשומים לעיל עומד לגבות את הודעתך באזהרה בחשד למתן שוחד. אינך חייב/ת לומר דבר אולם כל מה שתאמר/י יירשם על ידי ועשוי לשמש נגדך כהוכחה בבית המשפט. הימנעות מלהשיב לשאלות עשויה אף היא לשמש נגדך בבית המשפט. את/ה זכאי/ת לייצוג על ידי עורך דין. החשוד/ה חתמ/ה לאחר שהבינ/ה את החשד נגדו/ה ואת תוכן האזהרה (ת/45ג, עמ' 1). לטענת הנאשם, אין לראות באמור משום מסירת אזהרה כדין. ראשית, משום שהאזהרה לא הוקראה אלא רק נמסרה לנאשם לחתימתו; שנית, משום שבד בבד עם החתימה הדגיש החוקר לדר היבטים מסוימים באזהרה והסיח את דעתו של הנאשם 2 מדברים אחרים שנכללו בה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי התנהלות החוקר אכן אינה תואמת את אמות המידה שבדין למסירת אזהרה. כאמור, סעיף 1ב לנוהל "יידוע חשוד בדבר זכויותיו בטרם חקירה" (נ/7) קובע כי בטרם נחקר חשוד באזהרה "מוקראת לו הודעת האזהרה בדבר זכויותיו". אף החוקר חורש אישר כי בדרך כלל הוא נוהג להקריא לחשודים את האזהרה בעל פה, "מילה במילה" (פ/26.10.22, עמ' 73, ש' 13-12). חובת ההקראה אינה עניין טכני, אלא נועדה לשמש "שכבת הגנה" נוספת, המבקשת להבטיח כי החשוד אכן הבין את תוכן האזהרה שנמסרה לו. הסתפקות בהחתמת החשוד, לא כל שכן בנסיבות שבהן בד בבד עם קריאת האזהרה החוקר מוסיף לדבר באופן שעלול להסיח את דעתו, עלולה להביא לכך שהחשוד לא יבין את אשר הוא חותם עליו. קושי זה מצטרף, כאמור, להימנעות מווידוא פוזיטיבי של דבר ויתורו של החשוד מליטול ייצוג. ברם, לא מצאתי כי מחדל אי הקראת האזהרה בענייננו הוא כזה שפגע ב"גרעין הקשה" של זכויות הנאשם. ודוקו: אין מדובר בנסיבות שבהן לא נמסרה אזהרה כלל אלא בכאלה שבהן האזהרה לא הוקראה (ראו והשוו בעניין זה ת"פ (מח' ב"ש) 20274-04-10 מדינת ישראל נ' בלוקוול (16.8.2011)). עיון בתוכן האזהרה עליה חתם הנאשם מעלה כי זו כללה התייחסות לעיקר הרכיבים המהותיים הנדרשים במסגרת אזהרה – העבירה, זכות השתיקה וזכות ההיוועצות. לעניין חתימתו של הנאשם, ניתן ללמוד היקש מן החזקה העובדתית הקיימת במשפט האזרחי שלפיה אדם החותם על מסמך, לא כל שכן מסמך בעל חשיבות, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ולמה התחייב, שכן חזקה עליו שחתם לאור הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא (ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקאות 30-27 (6.8.2007); ע"א 8533/06 גילמן נ' בנק הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ, פסקה 5 (5.8.2008); ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה (שיווק) 1981 בע"מ (20.3.2007)). ברי כי חזקה זו אינה חלה במלואה במשפט הפלילי, שבו האיזונים לובשים אופי שונה, ואולם גם במסגרתו, נדרשים טעמים טובים כדי לשכנע את בית המשפט כי חרף חתימתו של נאשם על מסמך אזהרה, הוא לא הבין את המילים הברורות שנכתבו בו. זאת ועוד, לטענת הנאשם 2, הנסיבות שבהן ניתן לו אך זמן קצר בלבד לקרוא את האזהרה אגב דיבור של החוקר, שהפנה אותו לחלקים באזהרה שאינם נוגעים בזכות ההיוועצות, מנעו ממנו להבין את האמור בה. לא מצאתי לקבל הסבר זה. עיון בתמלול החקירה שבמהלכה חתם הנאשם על האזהרה מעלה כי הנאשם 2 עיין באזהרות שנכתבו על גבי שני מסמכים, פרק זמן מצטבר של כמעט דקה (המסמך הראשון משך כ-17 שניות (ת/45ד, הקלטת החקירה מיום 13.8.2018, דקות 26:32-26:15) והשני משך כ- 40 שניות (שם, דקות 27:16-26:36)). הנאשם חתם על האזהרות בלי שהופעל עליו לחץ, החוקר לא האיץ בו ובחלק מן הזמן התאפשר לו לקרוא את האזהרה ללא כל דיבור מצד החוקר. עוד יש לתת הדעת לכך שהאזהרה האמורה מצטרפת לאזהרה בעל פה שכבר נמסרה לחשוד בביתו ולעובדות העומדות ביסוד החשדות שתוארו שם, והנאשם כבר היה מודע להן. פגם נוסף נוגע לדברים שמסר החוקר לדר לנאשם 2 במהלך החקירה סביב סוגיית הייצוג. כאמור, במהלך החקירה, בעת ההמתנה להגעת עורך הדין, אמר לדר לנאשם 2 את הדברים הבאים: הוא יכול להגיד לך מה עכשיו לשמור על זכות השתיקה, הוא יגיד לך (...) אתה צריך לחשוב, יש כאלה כן (...) עשוי לשמש ראיה נגדך בבית משפט, אולם הימנעות תראה, הימנעות מלהשיב לשאלות עשויה היא לשמש נגדך בבית משפט גם גם גם הימנעות וגם זכות שתיקה (...) בית משפט נגדך, אתה צריך לחשוב מה כדאי לך, הבנת? אתה קובע לבד, אתה כעו"ד לבד קובע" (ת/45ה, עמ' 64, ש' 36-22) כידוע, לחוקרי משטרה אסור לתת לחשוד עצות משפטיות או ייעוץ משפטי בקשר למצבו ולעתידו המשפטי או לדין החל, שכן הדבר שמור ליחסים המיוחדים שבין חשוד לסניגורו. מתן ייעוץ משפטי, לא כל שכן בנושאים כגון אלה שבענייננו, עשוי לעלות כדי תחבולה בלתי הוגנת (ראו ע"פ 6144/10 גטצאו נ' מדינת ישראל, פסקה 38 לפסק דינו של השופט שוהם (10.4.2013)). מנגד, יש לתת את הדעת לעובדה שהדברים נאמרו לאחר שהסניגור כבר זומן למשטרה; שה"עצות" נמסרו שלא במפורש ובאופן מסויג, תוך הדגשה כי שיקול הדעת נתון לנאשם 2 ("אתה צריך לחשוב מה כדאי לך") ובלי שהובטח לו דבר מה בנוגע לכך; וכפי שיובהר להלן, שבפועל לא הייתה לאמירות אלה השפעה ממשית על הנאשם 2. ב. שלב ההמתנה לעורך דין במהלך החקירה, הביע הנאשם 2 רצון מפורש לקבל ייעוץ משפטי. על רקע האמור נעשתה פנייה לעורך דין, ולאחר זמן מה אכן התייצב עו"ד חמצני במשרדי החקירות. במהלך שלב ההמתנה לעורך הדין, שאל החוקר לדר את הנאשם 2, בין היתר "אתה רוצה להמשיך או שאתה רוצה לחכות לעו"ד חצי שעה? אתה תיחקר על אותו דבר אותם נושאים אותו דבר בדיוק (....) כל מה שאני דיברתי איתך בשטח זה לא משנה את התמונה של הראיות או שאלות אתה רוצה הפסקה או בא לך להפסיק?". לשאלת הנאשם 2 אישר החוקר כי "הבנתי שיש מישהו בדיוק בדרך" ובתגובה אמר הנאשם 2 כי "יכול להיות שכן כדאי לי להתייעץ עם עורך דין" ו"עדיף" לי לחכות לעורך דין" (ת/45ה, עמ' 62, ש' 33-13). בהמשך לכך הציע הנאשם 2 כי יישאל שאלות טכניות עד שעורך הדין יבוא (ת/45ה, עמ' 64, ש' 14-11). לאחר הדברים האלה ועד להגעת עו"ד חמצני, המשיכה החקירה להתנהל, ובמהלכה צילם החוקר לדר, בהסכמת הנאשם, הודעות ווסטאפ מתוך הטלפון שלו. לטענת הנאשם, התנהלות החוקרים, ובראשה העיון שנערך במכשיר הסלולארי שלו בעת שהמתין לייצוג, ללא שניתנה הסכמה מדעת, חורגת מאמות המידה לחקירה הוגנת ופוגע בזכויות היסוד שלו, דבר המחייב את פסילתה. בהתאם לסעיף 34 לחוק המעצרים – "(א) עצור זכאי להיפגש עם עורך דין ולהיוועץ בו". (ב) ביקש עצור להיפגש עם עורך דין או ביקש עורך דין שמינהו אדם קרוב לעצור להיפגש עמו, יאפשר זאת האחראי על החקירה, ללא דיחוי." הסעיף מחייב, אפוא, את החוקרים לאפשר לעצור להיפגש עם עורך דינו בהקדם ובאופן מידי ככל הניתן. בתי המשפט קבעו לא אחת כי המינוח "לאפשר" מטיל חובה על רשויות החקירה ליצור קשר עם הסנגור בהקדם ובאופן מידי ככל הניתן. מנגד, כל עוד לא הגיע עורך הדין למתקן החקירות, הרי שככלל המשך החקירה מותר הוא בתנאי שהחשוד הוזהר בדבר זכויותיו (ע"פ 5203/98 חסון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 274, 283-282 (2002); ע"פ 2560/08 מדינת ישראל – רשות ההגבלים העסקיים נ' ירון וול (6.7.2009) (להלן: פרשת וול); ע"פ 8743/09 מנקין נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (13.2.2013)). ברם, הוראה אחרונה זו אין לפרש באופן טכני. בנסיבות שבהן ידוע שעורך הדין בדרכו לחקירה ושהוא צפוי להגיע תוך זמן קצר יחסית, וכאלה שבהן הנאשם מבקש באופן מפורש להמתין לו ולמצער להגביל את החקירה לשאלות טכניות, ולא נאמר לו אחרת, מן הראוי, מטעמי הגינות, שלא להפנות לנחקר שאלות הנוגעות לנושאים המצויים בליבת החקירה. הדברים מקבלים משנה תוקף בכל הנוגע לראיות שנגבו (באמצעות צילום מסך) מהמכשיר הסלולארי של הנאשם 2. סעיף 23א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 קובע כי – על אף הוראות פרק זה, לא ייערך חיפוש כאמור בסעיף קטן (א), אלא על-פי צו של שופט לפי סעיף 23, המציין במפורש את ההיתר לחדור לחומר מחשב או להפיק פלט, לפי הענין, והמפרט את מטרות החיפוש ותנאיו שייקבעו באופן שלא יפגעו בפרטיותו של אדם מעבר לנדרש. קיימים, אפוא, שני תנאים מצטברים למתן צו חיפוש במחשבון ובטלפון חכם: הראשון, שהחיפוש "נחוץ" כדי להבטיח את הצגת ממצאיו במשפט או בהליך אחר; השני, כי מטרות החיפוש ותנאיו לא יפגעו בפרטיותו של אדם "מעבר לנדרש" (ראו בש"פ 7917/19 אוריך נ' מדינת ישראל (25.12.2019) (להלן: עניין אוריך)). בעניין אוריך ערכו החוקרים חיפוש במכשירי הטלפונים הניידים של החשודים וביצעו "צילום מסך" של מקטעים שונים מתוך המצוי בהם, בלי שהובהרה לחשודים זכותם לסרב. לאחר מכן ביקשו החוקרים לקבל צו חיפוש במכשיר הסלולארי, ובית המשפט אישר זאת (ערר שהוגש בעניין נדחה). בהחלטה נקבע, בין היתר כי – על דרך הכלל אין לבצע חיפוש במחשב אלא במקרים שבהם ניתן צו חיפוש מתאים (...) ישנם שני תנאים מצטברים למתן צו חיפוש במחשב ובטלפון חכם בפרט: האחד, כי החיפוש "נחוץ" כדי להבטיח את הצגת ממצאיו במשפט או בהליך אחר; והשני, אשר ייחודי לבקשת צו חיפוש במחשב, הוא כי מטרות החיפוש ותנאיו לא יפגעו בפרטיותו של אדם "מעבר לנדרש"(...) יובהר, כי תנאי שני זה מוסיף נדבך משמעותי ביחס לאמות המידה שנקבעו בסעיף 23 לפקודה למתן צו חיפוש בחצרים. בעוד שצו חיפוש בחצרים כפוף ככלל לראיות לכאורה באשר לנחיצותו בלבד, על שופט הדן בבקשה למתן צו חיפוש במחשב מוטלת המלאכה המורכבת לאזן בין זכותו של אדם לפרטיות לבין האינטרס הציבורי שבקידום החקירה (פסקאות 25-24). בנסיבות אותו עניין, עמד השופט אלרון על היעדרה של תמימות דעים בשאלה אם ניתן להסתפק בהסכמתו של אדם לצורך ביצוע חיפוש בטלפון החכם שברשותו, אף בלי צו חיפוש (ראו רע"פ 9446/16 התובעת הצבאית הראשית נ' סיגאוי (19.6.2017)), וסבר שבאותו מקרה לא נדרשת הכרעה בשאלה זו (עניין אוריך, בפסקה 17). מכל מקום, הודגש כי "דרך המלך" לעריכת חיפוש בטלפון נייד היא באמצעות צו חיפוש. אשר ליחס שבין חיפוש בטלפון הנייד לצילום מסך, מחד גיסא ניתן לומר כי נטילת חומר שמקורו בצילום מסך, שהוא ממוקד וקונקרטי באופיו, מפחיתה מהחשש הגלום בחיפוש בטלפון הנייד במלואו, חיפוש שכפי שתיארתי במקום אחר, חושף את החוקרים ל"אוקיינוס אקספוננציאלי של מידע" (יוני לבני ועידן שוורץ "חומרי חקירה ממוחשבים בעידן הדיגיטלי" ספר יעקב וינרוט, 547, 558 (2021) (להלן: לבני ושוורץ)); וכשם שנאמר באחת הפרשות מדובר ב"עולם ומלואו של חומרי מחשב, שמספרם רב כחול הדיגיטאלי על שפת הים הווירטואלית" (בע"ח (מח' ת"א) 38030-03-17 ברמלי נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (16.7.2017)). מאידך גיסא, אף עתה מדובר בחומר שנלקח מטלפון סלולארי, חומר שהוא "ראי לאישיותו של בעליו ומקור הפותח צוהר ל"סיפור חייו" (לבני ושוורץ, בעמ' 559) ומכאן שפוטנציאל הפגיעה הפרטיות הגלום בו מוסיף לעמוד גם בצילום מסך של עמוד ספציפי. מכל מקום, אף במקרה זה לא נדרשת הכרעה בשאלות שבנדון. זאת שכן כך או כך, לא ניתנה בענייננו "הסכמה מדעת" למסירת תצלומי המסך. אבהיר את דבריי. אמות המידה לקבלת הסכמה מדעת לחיפוש על גופו או בחצריו של אדם נדונו בהרחבה ברע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל, פ"ד סה(3) 305 (2012). בין היתר נקבע שם כי – בהעדר מקור סמכות אחר ובנסיבות המצדיקות זאת, הסכמתו של אדם לעריכת חיפוש על גופו, בכליו או בביתו עשויה להוות מקור סמכות עצמאי לביצוע החיפוש. באותן נסיבות תוכל ההסכמה לשמש תחליף לדרישת החשד הסביר לנשיאת נשק, הקבועה בסעיף 3(ב) לחוק סמכויות לשמירה על ביטחון הציבור, או לדרישת ה"יסוד להניח" כי בוצעה עבירה, הקבועה בסעיף 25 לפקודת סדר הדין הפלילי. אין חולק כי תנאי לכך הוא שאותה הסכמה תהיה הסכמת אמת מודעת ורצונית. כדי להבטיח זאת אין די בבקשת הסכמתו של האדם מושא החיפוש לעריכת החיפוש אלא יש להבהיר לו במפורש כי נתונה לו הזכות לסרב לביצוע החיפוש וכי הסירוב לא ייזקף לחובתו. יחד עם זאת, איננו רואים לקבוע כי ההסכמה לביצוע החיפוש צריכה להינתן בהכרח בכתב, כפי שטוענים המבקשים. התכלית המרכזית העומדת ביסוד החובה להודיע לאדם מושא החיפוש בהסכמה על זכותו לסרב לביצוע החיפוש אינה יצירת פרוצדורה פורמלית לעריכת החיפוש אלא בהבטחת האוטונומיה של הפרט שמתבקשת הסכמתו לעריכת החיפוש. כדי להגשים תכלית זאת אין הכרח שההודעה על הזכויות תינתן בכתב, ודומה כי דרישה כזו עשויה לסרבל ולהאריך את הליך החיפוש המתקיים פעמים רבות בתנאים של לחץ או צורך מידי. אדרבא, דווקא הסבר ברור ומובן שיינתן בעל-פה בדבר הזכות לסרב לביצוע החיפוש ובדבר העובדה כי הסירוב לא ייזקף לחובתו של המסרב תשרת טוב יותר את הצורך להבטיח את כנות ההסכמה לביצוע החיפוש מאשר חתימה על טופס זה או אחר (עמ' 349-348). המאשימה מצביעה על מקומות שונים במהלך החקירה שבהם לשיטתה ניתנה הסכמת הנאשם לעריכת צילומי מסך מן המכשיר הסלולארי שלו. כך, במהלך החקירה אמר החוקר לדר לנאשם 2 כי אם יחידת החקירות מבקשת לעיין בטלפון הסלולארי, נדרש צו מבית המשפט, אך אם הוא ייאות להציג לו פריטים מתוך הטלפון הסלולארי בהסכמה, הוא יקבל את הטלפון בתוך פרק זמן בחזרה בתוך זמן קצר. בתגובה, אישר הנאשם לחוקר לעיין במכשיר הסלולארי שלו (ת/45ה, עמ' 1 ש' 37- עמ' 2, ש' 15; עמ' 57, ש' 39-6). בהמשך לכך, התיר הנאשם לחוקר לדר לצלם את מסך הטלפון הנייד שלו, כשהציג לו התכתבויות עם ארזי (ת/45ה, עמ' 66, ש' 32-27). בצד האמור, הנאשם 2 אף חתם על טופס "הצהרת מחזיק במחשב ו/או דבר המגלם חומר מחשב" ובמסגרתו מסר הסכמה לעיון במכשיר הסלולארי שלו ללא צו (ת/44). ברם, כאמור, כשנשאל אם הוא רוצה לעצור את החקירה עד ההמתנה לעורך דינו, ביקש הנאשם 2 להגביל את החקירה להיבטים טכניים. הגבלה זו שביקש הנאשם מגדירה את "גבולות הגזרה" של ההסכמה, ועל בסיסה יש להתבונן על שאלת קיומה או היעדרה של הסכמה מדעת. בהקשר זה, מקובלת עליי הטענה שאין לראות בעיון במכשיר הסלולארי בבחינת עניין טכני, שכן ברי כי אופי המידע המופק ממנו הוא מידע מהותי, שעשוי לכלול ובפועל אף כלל ראיות בעלות משקל. גם אם ניתנה הסכמה ספציפית לעיון בטלפון, לא מצאתי כי יש לראות בכך הסכמה מדעת שעה שהיא ניתנה תחת המטריה הרחבה יותר של ההסתייגות ממסירת מידע מהותי והגבלתו למידע טכני. לכך יש להוסיף כי משעה שהנאשם לא היה מיוצג באותה עת, אין המאשימה יכולה להיתלות בטענה כי הנאשם סבר שהעיון בטלפון הוא בבחינת אקט טכני. לנאשם שאינו מיוצג אין כלים להעריך את חשיבותם או ערכם הראייתיים של חומרי החקירה ולכן קשה לתת משקל ממשי להסכמה הניתנת מפיו, שעה שזו סותרת את אומד דעתו כפי שהובע במקום אחר, בדבר הסתפקות בדברים טכניים עד לקבלת ייעוץ משפטי. הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות שבהן העיון בטלפון כרוך מעצם טבעו בפגיעה בפרטיות, ושדרך המלך לעיין בו (או אף לצלם תמונות מסך) היא באמצעות קבלת צו חיפוש. לבסוף יוזכר, כי בצד החיפוש בטלפון, וחרף בקשתו כי החקירה תוגבל לנושאים טכניים, המשיך החוקר לדר לשאול את הנאשם 2 שאלות מהותיות בנושאים המצויים בליבת החקירה (פ/22.1.23, עמ' 277, ש' 31-22; עמ' 278, ש' 32-24; עמ' 280, ש' 16-7). מדובר בפגם בעל משקל. ג. הסירוב לקיים עימות טענה אחרונה שמעלה הנאשם 2 נוגעת לחקירה האחרונה שאליה זומן במשרדי החקירות, לשם עריכת עימות מול הרב ארזי. לטענת הנאשם, בהתנהלות היחידה החוקרת בהקשר זה נפלו מחדלים מהותיים, הן בקיום החקירה מחוץ לחדר החקירות, הן באי מסירת אזהרה, הן בהיעדר תיעוד של החקירה. המאשימה טוענת מנגד כי השיחה שקיימו החוקר חורש והנאשם 2 לא עלתה כדי "חקירה", שכן הנאשם 2 סירב לערוך עימות ועזב את יחידת החקירות זמן לא רב לאחר מכן; כי עוצמתו של הפגם בדבר אי מסירת אזהרה נמוכה באופן יחסי, שכן הנאשם ידע כי הוא נחקר באזהרה מחקירתו הקודמת; וכן כי לא הייתה חובה לתעד את השיח האמור בדרך שבה מתועדת חקירה של ממש, וניתן היה להסתפק בזיכרון דברים. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי נפלו פגמים מסוימים בחקירתו השנייה של הנאשם 2, שנערכה עם הגעתו ליחידת החקירות לשם בחינת אפשרות לעריכת עימות. אבהיר. עיון בת/37, המזכר שערך החוקר חורש בנוגע להגעת הנאשם 2 ליחידת החקירות לצורך ביצוע עימות, מעלה כי לבד מהשיח שסבב את שאלת קיום העימות או ההימנעות מקיומו, התנהל בין החוקר לנאשם דין ודברים, שבו מסר הנאשם, לפי הנטען, דברים בנושאי הליבה של התיק, לרבות התשלום לארזי, סכומו ותדירותו; אופן התשלום; המניע לתשלום; ואם ראה באמור שוחד. במובן זה, ובהתאם להגדרה בחוק חקירת חשודים, מדובר ב"תשאול או גביית הודעה בקשר לעבירה, בידי שוטר" (ראו גם הגדרת "חקירה" בנוהל יידוע חשוד על זכויותיו בטרם חקירה (נ/7)), ומכאן שמדובר בחקירה, הכפופה לכל הכללים החלים על חקירה פלילית. בתוך כך, כאמור, באין דחיפות מיוחדת או טעם ענייני, יש לקיים את החקירה בתחנת המשטרה; יש להזהיר את הנאשם ונדרש לתעד את החקירה מתחילתה ועד סופה (כשבענייננו די בתיעוד בכתב היות שמדובר בעבירה של 7 שנות מאסר), בד בבד עם החקירה או מיד בסמוך לכך (סעיפים 4-3). אפילו תאמר שניתן להסתפק בעריכת מזכר, הרי שבהתאם ל"נוהל עריכת דו"ח זיכרון דברים אודות פגישות שיחות עם חשוד", על המזכר להיערך מיד לאחר כל שיחה, בסמוך לשיחה או במועד המוקדם ביותר הסמוך לסיומה. בענייננו, החקירה נערכה אמנם בתחנת המשטרה, ואולם השיח בין החוקר לנאשם 2 קוים במסדרון, אף שכאמור, הוא כלל מרכיבים מהותיים הנוגעים בליבת החקירה. דרך זו שבה התנהלה החקירה הכתיבה גם את אופי התיעוד ואופי האזהרה. כך, החקירה לא תועדה באופן מלא אלא באמצעות מזכר בדיעבד, שמטבע הדברים אינו כולל את מלוא חילופי הדברים ואופן מסירתם. נוסף על כך, המזכר נערך למחרת החקירה, זאת בשונה מעימותים אחרים שנערכו באותו יום, שהוקלטו ותועדו באופן מידי (נ/2-נ/6; פ/26.10.22, עמ' 72-71). העיכוב בעריכת התיעוד לא נותר כפגם טכני. בעדותו אישר החוקר חורש כי אפשר שחלק מן הדברים שנכתבו במזכר מפי הנאשם 2, בפועל נאמרו על-ידי חורש עצמו; וכי חלק מן הדברים שנכתבו כדברים שנאמרו באותה חקירה, בפועל נאמרו בחקירה קודמת (פ/26.10.22, עמ' 77, ש' 6-3). זאת ועוד, בהיעדר תיעוד כנדרש אף עולה השאלה אם הנאשם 2 הוזהר ואם כן – אם דובר באזהרה ממצה. נבחן זאת עתה. האם הנאשם הוזהר? החוקר חורש עמד על כך שהזהיר את הנאשם עובר לשיח בין השניים באמרו לו שכל זכויותיו כנאשם עומדות לו. לדבריו, הליקוי היחיד שבו לקה בהקשר זה מתבטא בהיעדר תיעוד. מצאתי את דברי החוקר, שעמד על כך ש"בהתנהלותי כקצין משטרה, יושרה זה דבר מאוד חשוב בעיני", וש"זה דבר בסיסי מבחינתי לשמור על זכויות של עצורים" (פ/26.10.22, עמ' 66, ש' 31, עמ' 67, ש' 4-3), כמהימנים. למסקנה זו הגעתי, גם בשים לב לאופייה המתון והמדוד של גרסתו, הן בכך שלא היסס לאשר את מחדליו ("זה פגם שלי שלא זיכדתי" (פ/26.10.22, עמ' 67 ש' 4)), הן בכך שביקש לדייק את גרסתו גם כשזו לא הייתה לטובתו (לשאלת ב"כ הנאשם אם מותר לו להיוועץ בסנגור, הודה כי "אני לא חושב שזה היה המינוח. אמרתי לו שעומדות לו אותן זכויות"; "אמרתי לו שהוא עדיין חשוד", ו"אמרתי לו שיש לו אותן זכויות ושהוא חשוד באותם חשדות "(פ/26.10.22, עמ' 76, ש' 28-27, 32-31; עמ' 77, ש' 2-1)). ודוקו: מטבע הדברים, החוקר לא זכר במדויק את מהלך העניינים באירוע עצמו (פ/26.10.22, עמ' 69, ש' 28-24), אך הדגיש כי הוא "לא מתחיל לדבר לחשוד לפני שאני עושה את זה" (פ/26.10.22, עמ' 76, ש' 22-21) וכי "אני יודע איך אני עובד. אני לא עושה פעולה שהתוצאה שלה תפגע לי בתיק. אם אני עושה פעולה שהתוצר שלה יפגע לי בתיק, אין בכך שום היגיון" (פ/26.10.22, עמ' 76, ש' 31-30). יוזכר כי גם ב"כ הנאשם עצמו לא חלק על מהימנותו של החוקר ("איני מטיל ספק באמינות העד כאדם ומניסיוני איתו", פ/26.10.22, עמ' 68, ש' 3-2), הגם שטען כי אין לקבל את הטענה כי הנאשם הוזהר. האם די היה בנוסח האזהרה האמור? יש להשיב על כך בשלילה. עם תחילת חקירתו, היה על החוקר חורש למסור לנאשם נוסח אזהרה מפורט, הכולל את טיב החשד, זכות השתיקה והזכות להיוועץ בעורך דין. חרף כך, הוא הסתפק בכך שמסר לנאשם 2 אמירה כללית שלפיה כל זכויותיו מוסיפות לעמוד לו. אמירה כוללנית מעין זו, שאינה מפרטת את טיב הזכויות שבהן מדובר, ומסתפקת בהפניה לאמירה אחרת, אינה תחליף למתן אזהרה ממשית, ומכאן שאין היא בגדר אזהרה ממצה. מנגד, יש לזכור כי אזהרתו של החוקר חורש נמסרה מספר ימים לאחר החקירה הקודמת, שבה נמסרה לנאשם אזהרה מלאה (לפחות משלב כלשהו במהלך החקירה, אף לשיטת הנאשם עצמו). בפסיקה הובעו עמדות שונות בשאלה אם במצב שבו חקירה נפרסת על פני מספר פגישות, נדרש החוקר להעמיד את החשוד על זכותו להיוועץ בעורך דין לפני כל חקירה וחקירה או שמא, בניגוד לאזהרה בדבר זכות השתיקה, די בהודעה חד פעמית לחשוד בדבר זכות ההיוועצות (ראו למשל: בג"צ 3412/91 סופיאן נ' מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה, פ"ד מז(2) 843, 852 (1993) ע"פ 334/86 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 857, 866 (1990)); ענין אבו עצא, בפסקה 117 לפסק דינו של השופט דנציגר). עם זאת, בעניין יהודה ציין השופט מזוז כי – "כשלעצמי אני סבור כי מאחר שנהוג לראות בזכות ההיוועצות אספקט אחר של זכות השתיקה, ומאחר שאף אם עובר לחקירה מסוימת לא ביקש החשוד לממש את זכות ההיוועצות, אין בכך משום ויתור על זכות זו בהמשך - על חוקר המשטרה להזהיר את החשוד בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין בתחילתה של כל חקירה וחקירה, בד בבד עם האזהרה הניתנת בדבר זכות השתיקה (....) עם זאת, לאזהרה בחקירה קודמת סמוכה עשויה להיות השפעה על משקל הפגם ותוצאותיו" (פסקה 29). השופטת חיות מצאה אף היא כי היה מקום להזהיר את הנאשם כבר בתחילת חקירתו השנייה בה הודה, וכי נוסח האזהרה לא תאם את הוראות הדין ולא כלל את פירוט החשדות נגדו, אך קבעה כי משעה שאין מדובר בחשוד שלא נמסרה לו אזהרה כלל, אין מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין. השופט ג'ובראן סבר כי "מוטב היה לו החוקר היה מזהיר את [הנאשם] בתחילת חקירתו בדבר זכויותיו, וכי היה עושה זאת בהתאם להוראות הדין". עם זאת מצא כי בנסיבות העניין, משעה שהנאשם הוזהר בחקירה קודמת ואף בחקירה שבנדון, גם אם לא מיד בתחילתה, ועובר לתחילתה נועץ בעורך דינו, משקלו של הפגם אשר נפל בהיעדר האזהרה נמוך הוא. בעת בחינת טיב המחדל בענייננו, יש לתת את הדעת לכך שמדובר בחקירה קצרה באופן יחסי, שאף שלא בוצעה בחדר החקירות כנדרש, בוצעה בתחנת המשטרה. עוד יש לתת את הדעת לכך שאף שהחקירה לא כללה אזהרה מפורטת כנדרש, אין מדובר בנסיבות שבהן לא ניתנה אזהרה כלל אלא בכאלה שבהן ניתנה אזהרה חלקית (שהסתפקה בהפניה לאזהרה קודמת). כן יש להביא בחשבון את העובדה שהנאשם הוזהר בחקירתו הקודמת, שבוע אחד לפני חקירה זו, בנוגע לזכויותיו, ושהיה ער לזכויותיו שכן קודם לחקירה נועץ בעורך דינו וזה יעץ לו להימנע מעימות (פ/15.5.23, עמ' 205, ש' 16-14). בשקלול נסיבות אלה, נראה כי הפגיעה בזכויותיו של הנאשם אינה נוגעת ל"גרעין הקשה" של זכויותיו, ואינה מצויה ברף הגבוה. חרף כך, נוכח צבר ההפרות שנפל בחקירה שנייה זו, היעדר התיעוד והתנערותו של הנאשם מחלק מן הדברים שמסר החוקר חורש, מצאתי לקבל כקביל רק את אותו חלק בחקירה שהנאשם אישר בחקירתו הנגדית, קרי אישורו כי אכן סירב לקיים עימות עם הרב ארזי וטענתו כי עשה כן בשל הכבוד שרחש לו (פ/עמ' 15.5.23, עמ' 205, ש' 20-17). (IV) סיכום ביניים כאמור, מצאתי כי בכל אחד מן השלבים הרלוונטיים לחקירתו של הנאשם 2 נפלו פגמים מסוגים שונים העולים כדי מחדלי חקירה. בשלב התשאול בביתו של החשוד נפלו פגמים שהתבטאו בעצם קיום החקירה בבית החשוד ללא צורך מוכח וללא אישור; במסירת אזהרה חלקית, בעל פה וללא חתימה; בהיעדר יידוע על סטטוס כמעוכב, באמירות בוטות מצד החוקר ובקיום החקירה בשעה 4 בבוקר ללא אישור כדין. אף אם כל אחד מפגמים אלה לבדו אינו בעל משקל מכריע, צבר הפגמים מקים "מסה קריטית" של חומרה. בשלב הנסיעה ברכב נחקר התובע ללא צורך מוכח, ללא אישור וללא תיעוד, ותוך מניעת עצירה לשירותים בהזדמנות אחת. אף כאן יש לייחס חומרה לעריכת חקירה בלתי מחויבת המציאות ללא תיעוד וללא תמלול ולפגיעה בזכויות הנאשם להתפנות, בפרט בנסיבות שבהן נזקק לכך עקב מחלתו. בשלב החקירה במשטרה נמסרה לחשוד אזהרה בכתב ללא שהוקראה לו, וניתנו לו, אף שלא באופן מפורש, "עצות משפטיות" בנוגע לצורך בייעוץ משפטי. מצאתי כי חומרתם של הליקויים בהקשר זה אינה מצויה ברף העליון. בהמשך בוצעו צילומי מסך מתוך הטלפון הסלולארי של הנאשם במהלך המתנה לעורך דינו ללא שניתנה הסכמה מדעת, והחקירה המשיכה במסלולה, הגם שהנאשם ביקש להגביל את החקירה, עד להגעת עורך דינו, לעניינים טכניים. פעולה זו משקפת בעיני חומרה יתרה. בחקירתו השנייה, נשאל הנאשם 2 שאלות בנוגע לליבת החקירה ואף הוצע לו לקיים עימות – והוא סירב; כל זאת תוך השמעת אזהרה חלקית, ללא תיעוד נאות ושלא בחדר החקירות. מצאתי כי אין מדובר בפגמים בעוצמה מרבית, אף שבשים לב לצבר הפגמים אין לומר שמדובר בליקוי שאופיו מבוטל. (V) מידת ההשפעה של אמצעי החקירה הבלתי חוקי או הבלתי הוגן על הראיה שהושגה לאחר שעמדנו על אופי המחדלים ועל מידת חומרתם, נבחן עתה את מידת ההשפעה של כל אלה על הראיות שהושגו. לעניין זה קיימים שני מבחני משנה: הראשון, באיזו מידה אי החוקיות עשויה להשפיע על מהימנות הראיה. ככל שהאמצעי הפסול שננקט מקים חשש לאמיתות הראיה ולערכה ההוכחתי, כך תגבר הנטייה לפסול אותה. מנגד, מקום שהפגם אינו משפיע על אמינות הראיה, ישמש הדבר שיקול נגד פסילת ההודאה. השני, אם קיומה של הראיה הוא עצמאי ונפרד מאי החוקיות שבהשגתה. ככל שאין באמצעי הפסול כדי להשפיע על הראיה, כך תקטן הנטייה לפסול אותה. בענייננו, ליבת טענתו של הנאשם 2 נוגעת לפגיעה בזכות ההיוועצות שלו. לשם ביסוס טענתו כי לא הבין את זכותו להיוועץ בעורך דין עד שלב מתקדם בחקירתו בתחנת המשטרה, מצביע הנאשם על דבריו שלו לחוקרים בזמן אמת. כך, כאמור, במהלך החקירה שניהל החוקר לדר נכנס לחדר החקירות חוקר נוסף, מר אורן אשורי, שאל את הנאשם 2 בנוגע לעורך דינו, ובתגובה השיב לדר: "הוא לא רצה". נוכח דברים אלה שאל החוקר הנוסף את הנאשם 2 "לא רצית עורך דין?", והלה השיב שלא אמר שאינו רוצה עורך דין אלא שלדר אמר לו שיכול להיות שיצטרך עורך דין. על כך השיב לדר: אבל לא אמרת לי שאתה רוצה" והנאשם 2 השיב: "לא, בטוח אני (...) בוא (...) אצטרך פה (...) אין לי כרגע שם, אין לי מישהו (...)". בהמשך לדברים האלה, אמר אשורי ללדר כי יש לעשות הפסקה בחקירה ולזמן לנאשם 2 עורך דין (ת/45ה, עמ' 58, ש' 36- עמ' 59, ש' 16). בצד זה מצביע הנאשם 2 על דברי בא כוחו באותה עת, עו"ד חמצני, שלפיהם כשהגיע למשרד החקירות במטרה לייעץ לו, אמר לו הנאשם כי אינו נחקר באזהרה (פ/עמ' 176, ש' 20-14). לבסוף מצביע הנאשם 2 על דבריו, בזמן אמת, במהלך החקירה, שבהם שיקף לחוקר כי זה לא אמר לו בעת שהשניים שהו בביתו כי הוא נחקר באזהרה, אלא רק כי הוא חשוד בשוחד (ת. "לא אמרתי לי באזהרה ואני שאלתי אותו את העורך דין. ש. מה זה לא אמרתי? אמרתי לך אתה חשוד בשוחד מתן שוחד.... מרפסת וגם פה. ת. מתן שוחד. אבל לא אמרת לי שאני (...) באזהרה"; ת/45ה, עמ' 94, ש' 39-27). כאמור, בעניינו של נאשם 2 נפלו פגמים במסירת האזהרה ובכלל זה הזכות להיוועץ בעורך דין. בתוך כך, אף שהנאשם חתם על נוסח אזהרה שבה נכללה גם זכותו להיוועץ בעורך דין, האזהרה לא הוקראה לאוזניו כנדרש, ולטענתו הוא התקשה להבין על מה חתם. בצד זה, אף שעצם הזכות להיוועץ בעורך דין נמסרה לו עם הגעת החוקרים לביתו, נוסח האזהרה שנמסר היה חלקי, לא כלל את המילה "אזהרה", ומכלול הדברים נאמר בהקשר של שעת החקירה המוקדמת ושל חקירה המתנהלת בבית החשוד. מה היא השפעת האמור על תוכן הדברים ועל מידת האותנטיות שלהם? לאחר שעיינתי בחקירת הנאשם 2 והאזנתי לאמור בה, מצאתי כי קיים קושי לקבל את גרסתו לפיה הוא לא הבין את עובדת היותו נחקר באזהרה או כי הוא זכאי לייצוג משפטי. כאמור, כבר בעת הגעת השוטרים לביתו, נמסר לנאשם 2 כי הוא חשוד בשוחד וכי הוא זכאי לייצוג. בחקירתו בתחנת המשטרה מאוחר יותר אישר הנאשם כי בעת הגעת השוטרים לביתו, נאמר לו שהוא חשוד בשוחד והוא אף ידע להבחין בין העובדה שנאמר לו "שוחד" לעובדה שלא נאמר לו "באזהרה". הנאשם תלה את העובדה שחרף כל אלה הוא לא עמד על סטטוס החקירה, בכך שלא היה מרוכז בנאמר לו ("ארבעה שוטרים באים אלי הביתה, זה הימם אותי ולא, לא הייתי מרוכז, לא הבנתי", פ/15.5.23, עמ' 181, ש' 17-16; "לא קלטתי את הדברים, זה משהו שאני לא יכול להסביר, לא קלטתי, חד משמעית" פ/15.5.23, עמ' 183, ש' 10-9). איני מקל ראש בקושי האובייקטיבי הנעוץ בקיום חקירה בתנאים, שכאמור, אף לא עלו בקנה אחד עם הדין ביחס לקיום חקירה. עם זאת, מתוכן חקירת הנאשם 2 בביתו עולה כי לאורך החקירה הקצרה שנערכה שם, הוא לא נהג באופן פאסיבי, לא אישר כל דבר שהוטח בו וידע "לעמוד על שלו". כך, בראשית התשאול נשאל הנאשם: "מידי פעם היית מביא לו קרטונים פירות ירקות כספים למה? שהוא יתעדף אותך?" והשיב: "לא, לא בוא נגיד ככה ברבנות אין שום דבר שעשינו לא כשר ושאני יודע לא חוקי או לא... ברבנות זה עובד ככה" (ת/45ב, עמ' 2, ש' 11-8). בהמשך לכך, דייק הנאשם 2 את דברי החוקר, ששאל לגבי משך מתן טובות ההנאה לארזי, "ככה עשר שנים נכון?", והנאשם 2 השיב: "זה לא התחיל מיד בהתחלה, זה התחיל שש שנים אולי שבע שנים" (ת/45ב, עמ' 3, ש' 7-6). לאחר מכן שלל הנאשם 2 את האפשרות שמעשיו של ארזי עברו בין היבואנים "מפה לאוזן" וכן שלל שמתן הכספים והפירות נעשה כדי שתעודות הכשרות יתקבלו יותר מהר ("לא, לא היה שום דבר יותר מהר, בוא אני אגיד לך יותר מזה הרבה פעמים עוכבו לנו תעודות, זה לא, הרבה הרבה פעמים עוכבו לנו" (ת/45ב, עמ' 3, ש 20-8). עוד שלל הנאשם 2 כי ידע על מקרים נוספים שבהם ניתנו לארזי טובות הנאה; דחה את טענת החוקר כי הוא שהיה בעלי העסק והדגיש שהיה שכיר (ת/45ב/עמ' 3, ש' 29-21); הבהיר כי מתן טובות ההנאה לא חרג מפעמיים בשנה וכי ניתנו לארזי רק פירות וירקות (ת/45ב, עמ' 4, ש' 18-15) וביקש מהחוקר שלא "יתפוס אותו במילה" בנוגע לשווי הירקות (ת/45ב, עמ' 5, ש' 4-1)). קשה ליישב התנהלות אקטיבית ונמרצת זו של הנאשם 2, עם טענתו כי לא היה ער לסיטואציה שבה היה או כי לא עמד על זכותו להיוועץ בעורך דין אף שזו נמסרה לו. זאת ועוד, בעת הערכת טענתו של הנאשם 2 כי לא היה מודע להיותו נחקר באזהרה, יש לתת הדעת לתחושת הלחץ שהוא עצמו העיד עליה (לדבריו "קצת הרגשתי מאוים" (פ/15.5.23, עמ' 185, ש' 13); להגעה לביתו בשעת בוקר כה מוקדמת; לדברי החוקר לדר כי קיימת אפשרות שיאריך את מעצרו ולתחושת הדחיפות שעמדה ביסוד כל החקירה. נתונים אלה כולם אינם מתיישבים עם הטענה כי הנאשם לא היה ער לעובדה שנחקר כחשוד. תמונה דומה משתקפת גם מחקירת הנאשם 2 בחדר החקירות. לדבריו, רק בשלב מתקדם בחקירתו במשטרה, הוא הבין לראשונה שהוא נחקר באזהרה. מדובר בטענה מוקשה. בראשית החקירה הוצג לנאשם 2 נוסח אזהרה מלא בשני מסמכים – ת/43 (בו נכתב "זכותך לא לומר דבר. דבריך יתועדו ועשויים לשמש כראיה בבית משפט. ואולם דע כי בית משפט יוכל להביא בחשבון את שתיקתך. זכותך להיוועץ בעורך דין לפני חקירתך, בכפוף למגבלות הקבועות בחוק וזכותך להיוועץ בסנגור ציבורי אם אתה זכאי לכך על פי חוק") והעמוד הראשון של החקירה – ת/45ג ("הבאתי את הנ"ל לפניי והודעתי לו כי אני איש משטרה שפרטיו רשומים לעיל עומד לגבות את הודעתך באזהרה בחשד ל: מתן שוחד. אינך חייב/ת לומר דבר אולם כל מה שתאמר/י יירשם על ידי ועשוי לשמש נגדך כהוכחה בבית המשפט. הימנעות מלהשיב על שאלות עשויה אף היא לשמש נגדך בבית המשפט. את/ה זכאי/ת לייצוג על ידי עורך דין"). מעיון בתיעוד החקירה בווידאו עולה כי הנאשם 2 עיין במסמך הראשון משך כ-17 שניות (ת/45ד, הקלטת החקירה מיום 13.8.2018, דקות 26:32-26:15) ובשני משך כ- 40 שניות (שם, דקות 27:16-26:36) וחתם עליהם (ראו גם פ/15.5.23, עמ' 234, ש' 30-17). בעדותו נשאל הנאשם 2 כיצד זה שחרף הדברים שנאמרו בעל פה (בביתו) ושעליהם חתם בכתב, (בתחנת המשטרה) הוא לא הבין את מעמדו כחשוד. הנאשם שב ותלה את האמור בלחץ שבו היה נתון ובכך שלא היה מרוכז ולא היה בפוקוס (פ/15.5.23, עמ' 187, ש' 25-24). ברם, עיון בחקירת הנאשם במשטרה מעלה כי בניגוד לנטען, הנאשם היה ער להתרחשויות בחקירה, הגיב לשאלות באופן ענייני וביקורתי וידע לדייק את דברי החוקר או לתקנם כשאלה נראו לו שגויים. כך, כשהוצג לנאשם 2 כי גם יבואנים אחרים העבירו לארזי כספים והוא בתמורה זירז את הטיפול בתעודות שלהם, בעוד מי שלא משלם לו – תעודתו מעוכבת, הוא הדגיש כי "אני לא ידעתי שיבואנים אחרים נותנים לו כסף" וכי "אני לא ידעתי מזה" (ת/45ה, עמ' 23, ש' 36- עמ' 24, ש' 16). עוד שלל הנאשם כי נסע ביחד עם הרב ארזי ("אף פעם לא"), הדגיש ש"אף פעם לא" העביר לו כספים לחשבון הבנק (ת/45ה, עמ' 56, ש' 37-26) ודחה ("לא נכון") את טענת החוקר שלפיה הכספים ניתנו לארזי מתוך מודעות למצבו הכלכלי הקשה וכדי להאיץ את הטיפול בבקשה. לדבריו, "מעולם לא ידענו שהמצב הכלכלי שלו לא טוב" (ת/45ה, עמ' 70, ש' 32-25). במקום אחר, כשהחוקר לדר הטיח בנאשם כי הוא אישר לפניו שהקשר עם ארזי הביא לזירוז בקבלת תעודות כשרות, הדגיש הנאשם 2 כי "לוחות הזמנים היו זהים .... לוחות הזמנים והקצבים לא היו שונים... מספר ימים (...) אני עכשיו לא יודע להגיש לך אם זה חמישה ימים, שבעה ימים או תשעה ימים" (ת/45ה, עמ' 26, ש' 18-6; עמ' 28, ש' 11-3). בצד זה דחה הנאשם 2 את האפשרות כי ארזי "העלים עין מדברים לפי בקשתכם" ("ממש ממש לא") (ת/45ה, עמ' 88, ש' 21-13); הדגיש כי ב"חיים אני לא נתתי לו שוקולד... זה ממש לא" (ת/45ה, עמ' 89, ש' 12-5); ושלל את האפשרות כי ארזי התנה את השירות בדבר מה, תוך שהוא מציין כי "זה היה ריטואל קבוע" (ת/45ה, עמ' 91, ש' 7-3). מעבר לכך, בתום חקירתו עבר הנאשם 2 ממושכות ובאופן מדוקדק על החקירה, בדק, תיקן והעיר ואף התעקש להוסיף כי אינו מודה במתן שוחד ("ש. אתה קראת את כול החקירה והיה לך מאוד חשוב לעמוד על דקויות ולתקן את כול, את כול מה, מה שראית לנכון, נכון ? ת. כן"; פ/15.5.24, עמ' 252, ש' 30- עמ' 253, ש' 2; עמ' 253 ש' 25 – עמ' 254 ש' 8). מעורבות אקטיבית זו אינה מתיישבת עם טענת הנאשם כי לא הבין על מה הוא חותם. זאת ועוד, טענת הנאשם 2, אדם אשר יודע את אשר לפניו, ובעל ניסיון במצבים שונים, כי לא הבין את דבר היותו חשוד עקב סגנונו והתבטאויותיו של החוקר לדר, אינה מתיישבת עם דבריו כי לא התרשם במיוחד מדברי הגוזמה של לדר, וראה בהם התרברבות (פ/15.5.23, עמ' 185, ש' 20-13). דברים אלה נאמרו באופן כללי וגם באופן ספציפי ביחס לטענתו כי החוקר לדר אמר לו כי "הפכו בתים", לגביה אמר הנאשם 2 כי "גם זה נראה לי סוג של הפרזה" (פ/15.5.23, עמ' 190, ש' 30-23). בהקשר זה נזכיר בהתייחס ל"ייעוץ המשפטי" שנתן לדר לנאשם בשאלת הצורך בהיוועצות בעורך דין, כי הנאשם עצמו אמר כי "אני לא רוצה להגיד שכנע אולי זה לא המילה הנכונה, אבל הוא ניסה להסביר למה לא כדאי אוקיי, שכנע לא שכנע בסוף לא השתכנעתי" (פ/15.5.23, עמ' 235, ש' 23-22). לכך יש להוסיף כי בראייה כוללת, אישר הנאשם כי היחס שלו זכה היה יפה ("התייחסו אלי יפה. אני לא יכול להגיד שלא התייחסו אלי יפה"; פ/15.5.23, עמ' 254, ש' 17-16) וכי לא חש שאיימו עליו (שם, בש' 28-27), דבר המלמד כי לא חווה את התנהגות החוקרים, על אף הפגמים שנפלו בה, כחמורה או כפוגענית. יתרה מכך, מעדותו של עו"ד חמצני שכאמור ייצג את הנאשם במהלך חקירתו, עולה כי הפנייה הראשונית לקבלת ייצוג מקורה בבן משפחה של הנאשם, שפנה אל עו"ד אגמי כהן וביקש מחמצני כי יגיע למשרדי להב (פ/17.5.24, עמ' 176, ש' 10-6). הדבר מלמד כי במהלך שהות החוקרים בביתו של הנאשם 2, הבינו בני משפחתו כי הוא נחקר באזהרה (כפי שציין עו"ד חמצני בעדותו "לי זה היה ברור לחלוטין שהוא נחקר באזהרה", פ/17.5.23 עמ' 176, ש' 14). יוזכר כי כאשר נשאל בחקירתו לאיזה עורך דין לפנות, השיב, בין היתר, "אשתי דיברה עם מישהו?" (ת/45ה, עמ' 59, ש' 28) נתון שעשוי להצביע על כך שאף הוא היה ער לצורך בייצוג וכי פניית בני המשפחה לא נעשתה על דעת עצמם. מהמקובץ עולה ספק בשאלה אם לאורך חקירותיו, ובפרט מאז חקירתו במשטרה בחדר החקירות, לא היה הנאשם 2 ער להיותו נחקר באזהרה ולמעמדו כחשוד. ואולם אפילו תאמר שנוכח הסיטואציה הלא פשוטה שבה היה נתון, התקשה הנאשם 2 להפנים את אשר נאמר לו או את אשר חתם עליו, אף אז ספק אם ניתן לומר כי לפגמים החקירתיים שעליהם עמדנו קיימת השפעה ממשית. עיון בחקירת הנאשם 2 מעלה כי מיד לאחר ששב מהיוועצות בעורך דינו – היוועצות שנמשכה כ-35 דקות (פ/15.5.23, עמ' 252 ש' 6-2), הוא אמר לחוקר לדר: "אמרתי לך מההתחלה ואני חוזר ואומר שוב - כל מה שאמרתי לך זה אמת. עוד שהגעת וישבנו במרפסת סיפרתי לך את כל האמת. לא הכחשתי, לא ניסיתי להסתיר" (ת/45ה, עמ' 77, ש' 34 – עמ' 78, ש' 11; דקה 3:36 להקלטה). בהמשך לכך אמר הנאשם 2 ללדר: "בוא אני אגיד לך משהו בהמשך לשיחה עם עורך הדין, לא הייתי צריך את העורך דין כי כל מה שאמרתי הוא אמר תגיד אמת, כל מה שאמרתי שזה אמת" (ת/45ה, עמ' 79, ש' 33-28; דקה 3:39 להקלטה). הנאשם 2 אישר דברים אלה גם בעדותו ("מאשר. כן . חד משמעית". פ/15.5.23, עמ' 229, ש' 21-13; יובהר כי גם בהתאם לגישה הסבורה כי יש לצמצם את האמור בעדות רק לענייני משפט הזוטא, אישור תוכנה של העדות הוא חלק מן השיקולים לבחינת השפעת האמצעים הפסולים שננקטו). הנאשם אישר, אפוא, כי גרסתו לא הושפעה מהמחדלים החקירתיים וכי היה מוסר את אותה הגרסה אף אלמלא אותם פגמים. מהי המשמעת שיש לייחס לכך שהנאשם אישר בעדות את גרסתו בחקירה שהוצאה באמצעים פסולים או תוך מחדלי חקירה? שאלה זו נדונה עוד מקדמת דנא. בע"פ 69/53 סיץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ז 801 (1953) נדון עניינו של נאשם שנטען שהודאתו ניתנה תחת אמצעי לחץ, אך בבית המשפט הוא אישר את תוכן הודאתו. באשרו את תוכן ההודאה הדגיש בית המשפט את המשקל הרב שיש לייחס לאישור ההודאה בבית המשפט – [ב"כ המערער] טען כנגד הודעה זו, שהושגה ממרשו באמצעי לחץ, היינו על-ידי חקירה בשעות המאוחרות של הלילה ובלא אזהרה... איננו רואים צורך להרחיב את הדיבור על טענות אלו, נוכח עדות המערער בבית-המשפט, שם אמר על הודעה זו בפה מלא... : "ב-20 ביולי חזרתי על מה שאמרתי ... וזה היה אמת..."... לכן אנו סבורים, כי מאחר שהמערער אישר את הודעתו מ-20 ביולי בשבועה בבית-המשפט, מותר היה לראותה כאילו חזר המערער עליה בפני השופט, ובירור השאלה אם ההודעה נגבתה מלכתחילה בדרך כשרה – נעשה מיותר (עמ' 804). לטענת הנאשם, אין בעובדה שהדברים שמסר בחקירתו הם אמת כדי להחליש מן הקושי הכרוך במחדלים החקירתיים, שכן בהיעדר אזהרה כנדרש, נמנעה ממנו האפשרות לשמור על זכות השתיקה (ראו דברי ב"כ הנאשם בסיכומי השלמה בעל פה, פ/9.6.23, עמ' 30, ש' 23-17). הנאשם טוען, אפוא, כי נזקו מתבטא באובדן האפשרות שלא למסור כל גרסה, דבר שהיה מביא לך שלא היו בידי המאשימה ראיות להוכחת אשמתו. האם די בכך כדי ללמד שיש לייחס למחדל החקירתי משקל גבוה? לטעמי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. ראשית, מדובר בטענה היפותטית שהנאשם עצמו (להבדיל מבא כוחו) כלל לא העלה בעדותו, ושלא הובאו אינדיקציות לסיכויה או ניתנו סימנים כלשהם לעוצמתה בנסיבות הספציפיות. ניתן אמנם לטעון, בהשאלה מן המשפט האזרחי, כי בעצם אי מסירת אזהרה נגרם לנאשם נזק ראייתי שאינו מאפשר לו להוכיח כיצד היה נוהג – אם היה מוסר גרסה או שהיה שותק, דבר שמעביר למאשימה את הנטל (המוטל בהקשר זה מלכתחילה על הנאשם) להוכיח כי לא היה בהיעדר אזהרה כדי להשפיע על תשובתו. אלא שכשמדובר בבעל דין הטוען כי לו הוצג לו מידע שחובת הצגתו הוטלה על הצד שכנגד, היה נוהג בדרך מסוימת, נטתה הפסיקה (האזרחית) שלא להעביר את נטל הראיה אל הצד שכנגד מכוח דוקטרינת הנזק הראייתי, ולדרוש הוכחה פוזיטיבית מצד מי שעליו הנטל (ראו בשאלת סיבתיות הנוגעת לאי מסירת מידע לצורך קבלת הסכמה מדעת, ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים, פסקאות 56-55 לפסק דינו של השופט עמית (5.3.2012)). בענייננו, לא הוצגה כל אינדיקציה לכך שהנאשם היה נוהג באופן שונה לו הוצגה לו אזהרה כדבעי (כשלעניין זה קיימת חשיבות גם לעובדה שאין מדובר בנסיבות שבהן לא נמסרה אזהרה כלל, אלא בכאלה שהאזהרה שנמסרה הייתה חסרה). ואולם אפילו תאמר כי הנטל להוכיח כי אזהרה נאותה הייתה משנה את התנהלותו של הנאשם 2 בענייננו, עבר אל המאשימה, אני סבור כי המאשימה עמדה בנטל זה. ודוקו: מטעם הנאשם העיד, כאמור, עו"ד חמצני, שייצג אותו בעת החקירה. כשנשאל על תוכן ההיוועצות (לאחר שהנאשם ויתר על חסיון עו"ד-לקוח), השיב עו"ד חמצני כי – אני פגשתי את דוד, שאלתי אותו, לי זה היה ברור לחלוטין שהוא נחקר באזהרה, או-קיי? וגם אם לא, משלב זה ואילך, שתהיה כאן חקירה באזהרה, כי אחרת, יידעו על הכול שבכלל לא יאפשרו לו זכות היוועצות ולמעשה, אני שוחחתי עם דוד ושאלתי אותו מספר פעמים האם הוא נחקר באזהרה עד כה, הוא אמר לי שלא, אז אמרתי לו, בכל אופן, מכאן ואילך, זה יהיה חקירה באזהרה. זה מה ששאלתי אותו, דיברנו כמובן, על, אתה יודע, הכנתי אותו כמו שאני מכין כל לקוח לחקירה במשטרה (פ/17.5.23, עמ' 176, ש' 20-14). ובמקום נוסף – ומה שאני אמרתי לדוד, כמו כל נחקר שאני פוגש בחדר חקירות, הרי גם תמיד, זה לפרק זמן מאוד קצר, מאד מצומצם, אנשי המשטרה או אנשי רשות המיסים תמיד ככה, דופקים על הדלתות ומבקשים להאיץ את הייעוץ שניתן...לחשוד באותה עת... אמרתי לו את הדברים, הכנתי אותו, מה שנקרא, למתן, לחקירה, לשאלות שהוא יכול להיחקר בהן, זה הכול, העניין הזה (פ/17.5.23, עמ' 177, ש' 23-16). אם-כן, בשום שלב סנגורו של הנאשם לא טען כי יעץ לו לשמור על זכות השתיקה, ובפועל הוא אכן לא עשה כן, גם לאחר ההיוועצות. זאת ועוד, אפילו הנחנו כי הסנגור המליץ לנאשם 2 לשמור על זכות השתיקה, כלל לא ברור שהנאשם היה פועל כך. מפרוטוקול הדיון שבו נחקר הנאשם 2 בבית המשפט עולה כי הנאשם יועץ להגביל את תשובותיו רק לנושאי ה"זוטא". על אף זאת, הנאשם חרג מ"הנחיות" אלה, עוד בטרם החלטת בית המשפט לפיה אין להגביל את נושאי החקירה – לא היינו צריכים לקבל שום דבר מהרב ארזי, לא הייתה שום מטרה בנושא, אני תכף גם, אם אתם רוצים אני טיפה אחרוג ממה שעופר אמר ואני אגיד גם לגבי התשלום לרב ארזי, בכלל לא בכיוון של לקבל משהו תמורת משהו (פ/15.5.23, עמ' 4-1). על יסוד כל האמור, איני סבור כי הפגם שנפל באזהרת הנאשם בחקירתו היה בעל השפעה מעשית רבה על עצם הגרסה שמסר או על תוכנה. כאמור, העניין השני שעל בית המשפט לבחון כחלק משאלת השפעת אי החוקיות על הראיה שהושגה עניינו בשאלה אם קיומה של הראיה הוא עצמאי ונפרד מאי החוקיות שבהשגתה. בעניין סמירק עמד בית המשפט על כך שכשהודאה שהושגה באמצעים פסולים מאושררת לאחר מכן ללא אמצעים אלה – נוצר חיץ מבחינת תנאי גביית האימרה בין חקירתו הקודמת של המערער על-ידי אנשי השב"כ לבין גביית ההודעה המשטרתית על-ידי רפ"ק סילברמן, על-כן אף לו נפל פסול כלשהו בחקירה שנערכה על-ידי השב"כ קודם לגביית ההודעה המשטרתית, אין לומר כי המערער היה נתון בעת גביית ההודעה תחת לחץ או מורא ששללו ממנו חופשיות רצונו" (ע' 551). דברים אלה זכו לביסוס גם בפסיקה לאחר הלכת יששכרוב. כך, בעניין מובארק נקבע כי – "כאשר עד מפנה לעדות קודמת ומאמץ את תוכנה – גם כאשר העדות הקודמת אינה קבילה – רואים את העדות המאוחרת והקבילה ככוללת את תוכנה של העדות הקודמת... בענייננו, באשרור המאוחר של הודאותיו הקודמות, עשה מוחמד אינקורפורציה של התוכן של הודאותיו הקודמות; תוכן זה עבר מטמורפוזה והפך לחלק אינטגרלי מההודאה המאוחרת. כך, גם אם מתעוררים חששות לגבי ההודאות הקודמות (עקב איום או פיתוי והשאה), תוכנן הפך לחלק מההודאה הקבילה המאוחרת. כך, אפילו אניח ששלוש ההודאות הראשונות של מוחמד הן בלתי קבילות מפאת איום ו/או פיתוי והשאה בעניין הבאת האב וחשיפת עיסוקו של מוחמד, יש בפנינו הודאה נוספת ומאוחרת של מוחמד ברצח שאינה מושפעת מאיום ו/או פיתוי והשאה בעניין זה" (פסקה 162). בע"פ 9141/10 סטואר נ' מדינת ישראל (28.4.2014) (להלן: עניין סטואר), הביא בית המשפט מדברי פרופ' קדמי, שלפיהם – הכלל הוא, שאין בעובדה שהודיה אחת הושגה באמצעים הפוסלים אותה כראיה, כדי לפסול מכנית כל הודיה נוספת שנמסרה בעקבותיה. יש לבחון, בכל מקרה ומקרה, אם פג כוחם של הגורמים שהביאו לפסילתה של ההודיה הראשונה לפני שנמסרה ההודיה הנוספת, אם לאו: פג כוחם של אותם גורמים פסולים – תתקבל ההודיה הנוספת כראיה (אם לא ננקטו עובר למסירתה אמצעים פסולים אחרים)). מנגד, בפסק דין שניתן לאחרונה בע"פ 5334/23 אברג'ל נ' מדינת ישראל (14.7.24) פסל השופט אלרון, בין היתר, הודאה שבאה בהמשך לחיפוש בלתי חוקי. לפי קביעת בית המשפט – מדובר באי-חוקיות בוטה ברמת חומרה משמעותית ביותר, עת שנעשה חיפוש באישון ליל במקום מגוריו של המערער שלא כדין, מבלי שיש כל חשד נגדו ועל בסיס פרשנות מעוותת לחלוטין של צו החיפוש שניתן (...) כך גם שיקול של מידת ההשפעה של אי-החוקיות, מוליך אף הוא לעבר פסלות הראיות (...) בהעדר כל חשד כלפי המערער לא היה מתבצע כל חיפוש בקרוואן שבו הוא מתגורר אלמלא העובדה כי התגורר, במקרה, ליד שלתיאל (...) הודעות המערער קשורות בקשר הדוק – עובדתי ומשפטי, לחיפוש הלא-חוקי שהתבצע בקרוואן שבו הוא מתגורר. במקרים רבים אדם נעצר בשל חשדות כאלו ואחרים, מודה, וטוען לפגם באופן שנגבתה הודאה. אז, נדרש לדון בקבילות הודאות עוקבות או ראיות חפציות שהושגו לאחר ההודאה ותוך שימוש במידע שנכלל בה. המקרה שלפנינו שונה – המערער שהה במקום מגוריו, ביתו מבצרו, ולא נחשד בדבר עת שפרצו פנימה השוטרים. כל הפרדה בין המפגש שבין המערער לשוטרים במסגרת החיפוש הלא-חוקי שהניב את תפיסת הסמים שאינם יכולים לשמש כראיה, לבין הודאה בדיעבד בהחזקת הסמים – מוקשית בנסיבות אלו. מתקיימת אפוא זיקה מהותית וקשר סיבתי מובהק, בין הפסול שנפל בראיה הראשית – החיפוש הלא-חוקי – ובין הראיות הנגזרות (...) אם תרצו, ניתן להבחין בין מקרה שבו באחת מבין חוליות שרשרת פעולות אכיפת החוק נפל פגם כזה או אחר; לבין מקרה שבו חולייתה הראשונה, המשמעותית והיסודית של שרשרת פעולות האכיפה היא-היא שטבולה כל כולה באי-חוקיות משמעותית. במקרים שכאלו, הפסול שנפל בראיה הראשית מכתים את הראיה הנגזרת באופן היורד לשורש העניין (פסקאות 45-44). בענייננו, נחקר הנאשם פרק זמן קצר בביתו ונשאל שאלות (שמספרן אינו ידוע) גם בנסיעה ליחידת החקירות. ואולם עם ההגעה ליחידת החקירות, הוזהר הנאשם מחדש והחקירה החלה מחדש, כשהוא נשאל על נושאי החקירה בהרחבה מלכתחילה, ללא הפנייה משמעותית לדברים שכבר נאמרו, התבססות עליהם או שימוש במידע שמקורו בפעולות שקדמו לחקירה בחדר החקירות. אין לומר, אפוא, כי קיימת זיקה מהותית או קשר סיבתי מובהק בין הפגמים שנפלו בשלב שקדם לחקירה במשטרה, לבין החקירה עצמה. אשר לפגמים עליהם הצבענו לאחר ההגעה ליחידת החקירות, כאמור, הנאשם 2 חזר על גרסתו לאחר שנועץ בעורך דינו משך כ-35 דקות (פ/15.5.23, עמ' 252, ש' 6-5) והדגיש כי כל שאמר אמת הוא. כן אישר הנאשם את הדברים בעדותו. בהקשר זה כבר נפסק כי לא תעמוד לנאשם בפלילים הטענה, שהוא מסר הודאה או הודאות נוספות, מאחר שהיה סבור שכבר נגרם לו נזק שלא ניתן לתקנו על ידי ההודאה הראשונה שנגבתה באמצעים פסולים (עניין מועדי, בעמ' 253; עניין סטואר, בפסקה 240). הנאשם חזר על הדברים מספר פעמים במקומות שונים בחקירתו. כאמור, לא מצאתי לקבל את טענת הנאשם כי אלמלא האמצעים הפסולים היה בוחר בזכות השתיקה. בנסיבות אלה, אני קובע כי גרסתו של הנאשם ניתנה באופן עצמאי, ובמנותק מאי החוקיות שנפלה בהיבטים שונים בהשגתה. (VI) היחס בין הנזק לבין התועלת הכרוכים בפסילת הראיה סט השיקולים השלישי נוגע לאינטרס הציבורי הרחב ובאופן ספציפי ליחס שבין הנזק לבין התועלת הכרוכים בפסילת הראייה. לשם בחינה זו יש לבחון את מהות העבירה ואת מידת חומרתה, וכן את חשיבות הראיה ומידת חיוניותה להוכחת האשמה. כשמדובר בראיה בעלת חשיבות להוכחת האשמה, ינקוט בית המשפט זהירות קודם שיפסול את הראיה שמא יהיה בכך כדי לפגוע יתר על המידה באינטרסים שעניינם לחימה בפשיעה והגנה על שלום הציבור, בפרט כשמדובר בעבירות בעלות חומרה יתרה (פרשת יששכרוב, פסקה 72 לפסק דינה של השופט ביניש; ע"פ 5417/07 בונר נ' מדינת ישראל , פסקה 21 לפסק דינו של השופט עמית (30.5.2013); ואקי, בעמ' 275; לביקורת על חומרת העבירה כשיקול בנוגע לפסילת העבירה, ראו ע"פ 645/05 זליגר נ' מדינת ישראל, פסקה 26 לפסק דינו של השופט א' לוי; (5.12.2006); ע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד סה(1) 626 (2011), בפסקה 19 לפסק דינו של השופט א' לוי (2011); עניין אלזם; דנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש (9.1.2012)). העבירה המיוחסת לנאשם 2 בענייננו היא עבירת השוחד. על חומרתה של עבירת השוחד ועל פגיעתה הקשה באינטרס הציבורי עמדה הפסיקה פעמים רבות. בין היתר נקבע כי אף שהמחוקק ראה להחמיר בעונשו של מקבל השוחד יותר מן הנותן בהיותו עובד ציבור, "החומרה הגלומה במתן השוחד גם היא רבה עד מאד (...) נותן השוחד הוא שותף – ולעתים הכוח המניע – להשחתת השירות הציבורי" (ע"פ 4506/15 בר נ' מדינת ישראל (11.12.2016)). כפי שציינתי בגזר הדין בעניינו של הנאשם 4, עבירות על טוהר המידות הנעשות בהקשר של סמכות הכשרות הנתונה לרבנות הראשית נושאות עמן חומרה מוגברת, "מפאת חשיבותה של הכשרות ורגישותה לחלק ניכר של האוכלוסייה; בשים לב להשלכתו הישירה של הנושא על חופש הדת והמצפון ועל האוטונומיה של הפרט; ולאור סמכותה הבלעדית של הרבנות הראשית בתחום זה" (ראו גזר דין בתיק זה מיום 2.5.2022, בפסקה 28). אמנם, בענייננו החשוד במתן שוחד אינו בעלי החברה אלא עובד שכיר, שאף לשיטת המאשימה לא העביר את כספי המתת לארזי מכיסו ואף לא קיבל את ההחלטה על כך. ואולם אכיפת עבירות שחיתות אינה יכולה להתמצות במעגל הראשון של המבצעים. במקרים רבים, דווקא גורמי המשנה, אנשי המעגל השני, שמופקדים על עבודת היום יום ואמונים על ההיבטים המקצועיים, הם שמאפשרים את ביצוע העבירה ומעניקים לה כסות לגיטימית. למעשה, עצם ההיזקקות של אנשי המעגל הראשון למעורבותם של אנשי המעגל השני בביצוע העבירה, מלמדת על חיוניותם וחשיבות תפקידם. לא אחת אף משמשים גורמים אלה מחסום מפני ההגעה לחשוד המרכזי; ובמקרים אחרים יש באכיפת העבירות כדי לשמש גורם מרתיע שישמש משקל נגד לתחושת ההכרח להיענות לדרישותיו של איש המעגל הראשון (השוו לגבי אנשי המעגל השני בעבירה של הוצאת חשבוניות פיקטיביות, ע"מ (מח' מר') 30708-08-21 דרונוב נ' מנהל מס ערך מוסף – היחידה לפשיעה חמורה (1.8.2024)). בענייננו, היה לנאשם 2 תפקיד בלתי מבוטל בביצוע העבירות, כמי שנשא בתפקיד מרכזי בחברה, עמד בקשר ישיר עם ארזי והעביר לו את טובות ההנאה במספר הזדמנויות. (VII) טענות הנוגעות לקבילות ההודעות – הכרעה על יסוד מכלול המקובץ לעיל, ובפרט לנוכח קביעתי שלפיה לא נמצא כי לאמצעים שננקטו הייתה השפעה על מהימנות גרסתו של הנאשם 2, לא מצאתי כי יש מקום לקבל הבקשה במלואה ולפסול את הראיות שנצטברו בעניינו. עם זאת, נוכח צבר הפגמים שעליהם הצבעתי במקטעים שונים של החקירה, פגמים שנוכח ריבוים וחזרתם יש בהם כדי להצביע על היעדר הפנמה של הנורמות ואמות המידה הנדרשות, ונוכח השיקול החינוכי שאף אותו יש להביא בחשבון במסגרת הלכת יששכרוב, מצאתי לקבוע כדלקמן: אני פוסל את חקירת הנאשם בביתו בבוקר יום 13.8.2018 (ת/45ב); אני פוסל את חקירת הנאשם במהלך הנסיעה ברכב מביתו לחדר החקירות באותו יום; אני פוסל את הראיות שהושג מתוך הטלפון הסלולארי של הנאשם בשלב ההמתנה לעורך דינו, לאחר שהנאשם ביקש להמתין לעורך הדין ולהגביל את השאלות לכאלה שאופיין טכני; מתוך חקירתו השנייה של הנאשם, אני מאשר רק את החלק שבו סירב לערוך עימות עם הרב ארזי, נתון שאותו אישר הנאשם גם בעדות; לא מצאתי לפסול את יתר חלקי החקירה. הנאשם 2 רשאי לטעון כל טענה בעניין זה במסגרת הטיעונים לעונש. (ה) אחריות הנאשמים – המסגרת הנורמטיבית (I) עבירת השוחד סעיף 291 שכותרתו "מתן שוחד" קובע כי "נותן שוחד לעובד הציבור כהגדרתו בסעיף 290(ב) בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו – מאסר שבע שנים או קנס כאמור בסעיף 290(א)". סעיף 293 מונה שורה של "דרכי שוחד", וקובע כי אין נפקא מינה בשוחד, בין היתר, "אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת"; "אם היה בעד עשייה או בעד חדילה, השהייה, החשה, האטה, העדפה או הפליה לרעה"; "אם היה בעד פעולה מסוימת או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל"; "אם ניתן מידי הנותן או באמצעות אדם אחר"; וכן "אם נלקח על מנת לסטות מן השורה במילוי תפקידו או בעד פעולה שעובד הציבור היה חייב לעשותה על פי תפקידו". היסוד העובדתי של עבירת השוחד כולל שלושה רכיבים: רכיב עובדתי שעניינו מתן מתת; רכיב נסיבתי בדבר היות מקבל המתת עובד ציבור; ודרישה לקשר סיבתי בין מתן המתת לבין פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור. כאמור, המתת הניתנת במסגרת עבירת השוחד, אינה מוגבלת לטובת הנאה כספית ויכולה להתבטא גם ב"טובת הנאה אחרת". במסגרת זאת נפסק כי טובת ההנאה תיבחן מנקודת מבטו של עובד הציבור, במועד שבו ניתנה לו טובת הנאה. מטעם זה, עשויה פעולה מסוימת להיחשב טובת הנאה בעבור אדם אחד, ולא להיחשב טובת הנאה בעבור אדם אחר. בתוך כך נקבע, בין היתר, כי תרומה הניתנת לאגודת ספורט או לארגון המסייע לבעלי מוגבלויות (ע"פ 8027/04 אלגריסי נ' מדינת ישראל (23.2.2006); ע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל, עמ' 528); כי מתן הלוואה בתנאים מיטיבים תוך דחייה נרחבת של מועד הפירעון (ע"פ 4506/15 בר נ' מדינת ישראל (11.12.2016)) (להלן: עניין בר); ע"פ 179/73 חן נ' מדינת ישראל (1974); כי קשר עסקי (ע"פ 471/88 יער נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 141, 144 (1989)); וכן כי תווי קנייה או כספים הניתנים לקראת החגים (ת"פ (שלום י-ם) 26626-06-13 מדינת ישראל נ' נמר (25.12.2014)) – כל אלה עשויים להיחשב מתת. בהקשר אחרון זה יפים דברים שנאמרו בע"פ 126/76 מדינת ישראל נ' שפר, פ"ד ל(3) 466 (1976) – שוב אינני מצליח להבין כיצד אין סממן של שחיתות בדברי השי האלה שבהם הציפו הספקים את עובדי הציבור. בין הספקים לבין עובדי הציבור - מכל מקום אצלנו ברור שבין הספק הנדון לבין הנאשם שלנו - לא היו שום יחסים זולת יחסים שבין אזרח לבין פקיד הציבור המופקד לשרת אותו. ועובדי הציבור - וביניהם הנאשם - לא היו יכולים שלא לדעת את האמת הפשוטה, והיא שהספקים נותנים להם את דברי השי כדי שימלאו את חובתם ביתר רצון, ביתר זריזות ולפחות ביתר חיוך. עד כאן יש יסוד של שחיתות, שהרי את כל הדברים האלה שהאזרחים ציפו להשיג על-ידי מתן השי, זכאים היו לקבל כדבר מובן מאליו מכוח המסים שהם משלמים לקופת הציבור, וחייבים היו העובדים לתת מכוח המשכורת שהם מקבלים מקופת הציבור." עוד נקבע כי אין סף מינימום לערכה של טובת ההנאה וגם טובת הנאה בשווי נמוך יחסית עשויה להיחשב מתת. כפי שצוין בע"פ (מח' מרכז) 6429-09-16 מדינת ישראל נ' אמיר, פסקה 47 (14.3.2018) – סכום הטובין אינו מהווה חלק מהגדרת היסוד העובדתי של עבירת השוחד, אשר מתמצה בעצם הלקיחה של דבר שלפי מהותו עשוי להוות אובייקט לשוחד ... איני סבור כי ניתן שלא לראות בבשמים, תווי שי לחג, ובוודאי שלא במעטפה שבה סכום במזומן של 2,000 ₪ - כאובייקט לשוחד. בכל הנוגע לאיסור נטילת טובות הנאה על עובדי הציבור להקפיד קלה כחמורה, ואין כל מקום לערוך אבחנה בין בושם "זול" ובין בושם יקר, בין תווי קניה בסכום גבוה או נמוך או כאלה הניתנים בימי חולין או לרגל חגים, בין מעטפות "רזות" או "שמנות", בין אם ניתנו למטרת בזבוז וראוותנות או למטרה מבורכת כגון מסע לפולין. והוא הדין מקום שבו המתת אינו אלא סיוע והקלה בהשגת הנחה או איזו טובת הנאה, כגון רכישה ב"דיוטי-פרי" של סיגריות, אף אם עובד הציבור משלם את עלותן (ראו גם ע"פ 767/77 בריגה נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 824 (1978) שם נקבע כי מתן מנות פלאפל ושתייה מספר פעמים בשבוע ללא תשלום, שימוש במכונית המתלונן 3 פעמים והעברה חד פעמית של ירקות בשווי לא גבוה, עשויים להם להיחשב מתת; ת"פ 26561-06-13 מדינת ישראל נ' רייאן (13.7.2016) שם נקבע כי העברת 10 ק"ג ירקות ופירות ב-11 הזדמנויות עשויים להיחשב מתת. רכיב שני הוא, כאמור, שהמתת ניתנת לעובד ציבור. עובד ציבור מוגדר בסעיף 34כ לחוק העונשין ככולל, בין היתר, את כל עובדי המדינה, נבחרי הציבור, עובדי הרשויות המקומיות ועובדים בגופים ציבוריים ובחברות ממשלתיות שונות. רכיב אחרון נוגע, כאמור, לקיומו של קשר סיבתי בין מתן המתת לבין עובד הציבור כך שהמתת ניתנת בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור. הפסיקה הרחיבה מאוד את המונח "קשורה בתפקידו של עובד הציבור", כך שלצורך הוכחת הזיקה ניתן להסתפק לרוב בקשר כללי או בזיקה מסוימת לתפקידו של עובד הציבור. אין דרישה שהמעשה ייחשב לחלק מתפקידו המוגדר של העובד. די בקיומו של קשר כלשהו בין תפקיד עובד הציבור לבין הפעולה. רכיב הקשר הסיבתי פורש בפסיקה כבעל משמעות כפולה: כנסיבה שהיא חלק מן היסוד העובדתי; וכמטרה, קרי כוונה מיוחדת של הנותן לשחד את עובד הציבור, כוונה המקנה לאותה נתינה את פליליותה. כוונה זו כוללת את הציפייה שבעד המתת יבצע עובד הציבור פעולה הקשורה במילוי תפקידו. התמורה אינה חייבת להתממש בפועל, ויכולה להתייחס גם לתמורה עתידית במועד בלתי יודע או לתמורה אמורפית שאינה ברורה במועד נתינתה, בבחינת "שלח לחמך על פני המים" (ע"פ 1188/20 מדינת ישראל נ' נניקשווילי, פסקה 13 (6.1.2022)). במסגרת זאת נקבעה בפסיקה חזקה ראייתית שלפיה מקום שהוכח מתן טובת הנאה לעובד ציבור המטפל בעניינו של הנותן, הנחה היא כי טובת ההנאה ניתנה לעובד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, אלא אם עולה מחומר הראיות הסבר למתת המקים ספק סביר לטובת הנאשם (ראו למשל 4/72 אלקובי נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 821 (1972)). מקורה של חזקה זו בניסיון החיים שלפיו אזרחים אינם נוטים להעניק טובות הנאה לעובדי ציבור אלא בקשר לתפקידם, למעט במקרים חריגים, כגון בהתקיים יחסי חברות ממשיים. בצד האמור כוללת דרישת היסוד הנפשי קיומה של מודעות מצד נותן השוחד, קרי הבנה שטובת ההנאה ניתנת לעובד הציבור בעד פעולה הקשורה בתפקידו (ע"פ 1877/99 מדינת ישראל נ' בן עטר, פ"ד נג(4) 695 (1999)). בהקשר זה יצוין שלשם קביעה שמדובר בטובת הנאה, די שבעת נתינתה סברו הצדדים שאכן מדובר בטובת הנאה, אף אם בדיעבד התברר שהיא חסרת ערך (עניין בר, פס' 59 לפסה"ד של השופט הנדל). עוד יצוין כי בהתקיים מניע מעורב, שבו דרים בערבוביה מניע כשר ומניע פסול, טובת ההנאה כולה היא בבחינת שוחד (עניין בר, פס' 25 לפסה"ד של השופט עמית). יודגש כי עבירת השוחד היא עבירה התנהגותית, ולא תוצאתית. לשם גיבוש עבירה זו, אין זה נדרש כי תתקבל תמורה כלשהי בגין המתת, וטענה כי לא ניתנה תמורה בגין המתת לא תשמש כשלעצמה טענת הגנה. במסגרת זאת נקבע כי העובדה שעובד הציבור אינו פועל תמיד בהתאם לרצונותיו ודרישותיו של נותן טובת ההנאה, אין בה כדי לשלול את המסקנה שטובת הנאה ניתנה כשוחד (עניין בר, פס' 58 לפסה"ד של השופט פוגלמן; להרחבה ראו מאור אבן-חן עבירות השוחד (2017) (להלן: אבן-חן). (II) ביצוע בצוותא המאשימה מייחסת לנאשמים אחריות מכוח הדוקטרינה של ביצוע בצוותא. מבצעים בצוותא מוגדרים בסעיף 29(ב) לחוק העונשין כ"משתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה (...) ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו יחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". התיבה "ביצוע" פורשה בפסיקה בהרחבה. במסגרת זאת, אין הכרח שהשותף ישלים יסוד מיסודות העבירה כדי שיסווג כמבצע, והוא עשוי להיחשב כזה אף אם חלקו הפיסי בעשייה העבריינית קטן יחסית, וגם אם הוא לא נכח באופן פיסי בזירת העבירה (ראו דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1 33-19 (1998) (להלן: עניין משולם); ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (28.9.2005)). אכן, "המבצעים בצוותא הם גוף אחד, הפועל באמצעות זרועות שונות. לא נדרש שכל זרוע תבצע מעשה שהוא בגדר עבירה כשלעצמה" (עניין משולם, בעמ' 50)). מספר טעמים עומדים ביסוד האפשרות להרשיע אדם בביצוע בצוותא גם אם אינו מבצע בעצמו את כל יסודות העבירה. ראשית, במישור התוצאה, היעדר הרשעה במקרים שבהם עבירה בוצעה במשותף על ידי מספר נאשמים עלול לעודד ביצוע עבירות במתכונת זו. טעם שני מקורו באוטונומיה של המבצע לקחת חלק בתכנית ביצוע העבירה, באופן הפוגע בערך החברתי המוגן. טעם שלישי עניינו במישור הסיבתי, ולפיו ההרשעה בביצוע בצוותא מבוססת על כך שהמבצע הספציפי תרם, או התכוון לתרום במעשיו מבחינה סיבתית להוצאה לפועל של תכנית העבירה. טעם אחרון מקורו בעיקרון ההלימה, ולפיו המבצעים בצוותא פועלים כגוף אחד: "ישנן עבירות בהן אחד פועל כיד אחת, השני כיד שנייה, והשלישי כרגליים. החלוקה נדרשת כדי לייעל את מעשה העבירה ולהבטיח את הצלחתה. קביעה כי חלקי הגוף – הנאשמים השונים – מהווים מבצעים בצוותא, הינה בעיניי תוצאה צודקת שמשקפת את המציאות" (ראו ע"פ 220/17 דנקנר נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (29.8.2018)) כיצד בכל זאת יזוהה המבצע בצוותא וכיצד ניתן להבחין בינו לבין מי שמעורבותו בעבירה מצומצמת יותר? בעניין זה הוצעו בפסיקה מספר מבחנים: מבחן הקרבה, שלפיו קיימים שני מעגלי ביצוע סביב כל עבירה: מעגל פנימי ומעגל חיצוני. במעגל הפנימי מצויים השותפים הישירים לדבר העבירה – הם המבצעים בצוותא, המשמשים "גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית". חלקו של כל אחד מהם בביצוע מרכזי, ותרומתו נושאת מרכיב פנימי, ישיר ומכונן בה (ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239 (1996)). מבחן השליטה הפונקציונאלית, שלפיו המבצע בצוותא נוטל חלק בהחלטה המשותפת ובתוכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה. תפקידו חיוני, וכמו יתר המבצעים האחרים – הוא בעל שליטה פונקציונאלית בפעילות העבריינית ובעל יכולת השפעה משמעותית על התקיימותה. המבחן המשולב, העורך איזון בין הרכיב ההתנהגותי לבין היסוד הנפשי: ככל שהיסוד הנפשי של עושה העבירה רב יותר, יש מקום להסתפק בדרגה נמוכה יותר של היסוד העובדתי... ולהפך (ראו ע"פ 875/12 אבו טהא נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (7.1.2013)). בצד הדברים האלה נקבע כי אין מקום להעמיד רף פיסי-התנהגותי קונקרטי לשם הגדרת ביצוע בצוותא, ותחת זאת יש לבכר בחינה פונקציונאלית-מהותית הנוגעת להיקף התרומה של אותו שותף ולאופייה (ראו עמדות השופטים ברק, וחשין בעניין משולם, בעמ' 50, 53 בהתאמה; עמדת השופטת ארבל בע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (31.12.2008)). בע"פ 8653/10 פלונית נ' מדינת ישראל (28.7.2011), ציין בית המשפט כי "אין מקום להתוות מראש את היקף ההשתתפות הפיסית בביצוע העבירה, הנדרש לשם סיווג השותף כמבצע בצוותא. טיב המאטריה מחייב גמישות, ונוכח מורכבות החיים, הצבת מבחן פיסי דווקני אינה מתאימה בהכרח למלאכת הסיווג שבה עסקינן" (פסקה 93). אשר ליסוד הנפשי הנדרש ממבצע בצוותא, הרי שזה כולל מודעות בנוגע לכל אחד מרכיבי העבירה וכן לעצם הביצוע בצוותא. בתוך כך נקבע כי בעוד אין זה נדרש כי כל אחד מן המבצעים יבצע בעצמו את כל היסודות העובדתיים של העבירה, נדרש כי לכל מהם יהיה היסוד הנפשי הנדרש בעבירה, ובנוסף, כי הם היו מודעים לכך שהם פועלים בצוותא (ע"פ 6294/11, פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 129 (20.2.2014)). (ו) אחריות הנאשם 1 (I) העובדות שאינן במחלוקת בין הצדדים בין הצדדים אין מחלוקת כי בתקופה הרלוונטית, בין השנים 2013 ועד 2018 שבה נחקר בפרשה זו, היה הנאשם 1 אחד מבעלי חברת קפה סעדי ואחד ממנהליה; והיה אחראי על היבוא, הקשר עם החברות בחו"ל ושיווק (ת/11ב, עמ' 18, ש' 30-25). עוד אין מחלוקת שבמהלך תקופה זו נתן הנאשם 1 סכומי כסף וכן ירקות ופירות לרב ארזי. נוסף על כך, אין מחלוקת כי ארזי הוא עובד ציבור, וכי בעת מתן סכומי הכסף והטובין התקיימו בין הצדדים יחסים בעלי אופי מקצועי. המחלוקת מתמקדת, אפוא, בעיקרה, בשני אלה: בהיקף הסכומים או טובות ההנאה ששולמו ובתדירות תשלומם; וכן בשאלה אם המתת ניתנה בקשר עם תפקידו של ארזי כעובד ציבור. נבחן טענות לה כסדרן. (II) טענה לפער בין סכומי המתת הנטענים לסכומים ששולמו בפועל – ראיות ישירות הצדדים חלוקים בשאלת היקף טובות ההנאה שניתנו ותדירותן. למחלוקת זו קיימת חשיבות לא רק במישור הכמויות והחומרה אלא גם לעניין עצם שאלת האחריות. אמנם, הרשעה בשוחד אינה תלויה בסכום המתת ואין מניעה להרשיע בעבירה זו גם כשסכומי המתת נמוכים. עם זאת, משעה שאחד מן היסודות שמהם מבקשת המאשימה ללמוד על קיומו של קשר סיבתי בין טובת ההנאה לתפקיד הציבורי של ארזי הוא השיטתיות והתדירות של המתת, הרי שלהיקף הסכומים, לתדירותם ולמידת שיטתיותם יש משמעות גם לבחינת שאלת האחריות. המאשימה מבקשת לבסס את הרשעת הנאשם 1 בעיקר על דברים שמסר בהודעתו. לטענת המאשימה, מחומר הראיות עולה בבירור כי החל משנת 2013 ועד לפתיחת החקירה בשנת 2018 נהגו הנאשמים להעביר בצוותא לארזי מדי ראש השנה ופסח 1,500 דולר וכן ירקות ופירות בשווי של 2000-1000 ₪. הנאשם 1 טוען מנגד כי מתן הכספים והטובין היה ספורדי ואין לזהות בו דפוס קבוע. המקרה שלפנינו הוא מקרה ייחודי במובן זה שמקור כל המידע הנוגע לסכומי המתת כמו גם לעצם נתינתם הוא בדברי הנאשמים (והעדים) עצמם, ואינו כולל בצדו ראיות חפציות כגון אסמכתאות בנקאיות בדבר העברות כספים או רישומים אחרים. הדבר נובע גם מאופי המתת, הכולל ירקות, פירות וכסף מזומן, שלא זכו לביטוי בדוחות הכספיים של החברה. בנסיבות אלה, יש לבחון בדקדקנות את תוכן הגרסאות ומשמעותן ואת שאלת נפקות היעדר עקביות או שינויים מסוימים שנרשמו בהן. נפתח בגרסת הנאשם 1 עצמו. לאחר שלכל אורך חלקה הראשון של החקירה הכחיש הנאשם 1 מתן טובת הנאה כלשהי לארזי (ועל כך להלן), הוא הודה לראשונה, לאחר חקירה לא קצרה, כי העביר לארזי 1,500 דולר בכל פסח וראש השנה. תחילה, סיפר הנאשם על ראשית הדרך, שבה ניתנו טובות הנאה לארזי על-ידי אביו בסכומים קבועים ובמועדים, פעמיים בשנה, עד כי הדבר היה למנהג – אבא התחיל עם זה כאילו מרוב כבוד לרב, כאילו כבוד כאילו בחג בראש השנה, לתת לו מתנה כאילו, אם זה ירקות, כאילו, באמת, ואם זה את האלף חמש מאות דולר. ש. אבא החליט שזה אלף חמש מאות דולר? ת. אלף חמש מאות דולר (...) (ת/11ב, עמ' 23, ש' 30-25). ש. וכמה הוא היה נותן לו את זה? ת. אלף חמש מאות דולר. מה? ש. כל חג או ראש השנה רק ו... ת. לא, זה ראש השנה ופסח. ש. ראש השנה ופסח. אז פעמיים בשנה. ת. כן. ש. אז למה הוא אמר שלוש? היה עוד חג? לא. ת. יש לכם הרבה חגים (....) ש. אז פעמיים? ת. החג שלנו בטח לא היינו נותנים לו.(...) ש. תעזוב נו, אני יודע, איך הוא מקבל את זה כאילו, ברור מאליו? ת. כן, זה נהיה כאילו נוהג, כאילו, לא יודע איך להסביר את זה, אבא ז"ל התחיל עם זה, ואני מתוך כאילו שאנחנו כאילו שאנחנו לא יכולים לשבור את המילה של אבא של אחרי זה (...) (ת/11ב, עמ' 24, ש' 28-8). בהמשך לכך, תיאר הנאשם 1 כיצד המשיך את דרכו של אביו והעביר לארזי סכומי כסף וירקות באותם סכומים – אבא שלי ז"ל, התחיל את זה... הוא היה מביא לרב ארזי בחגים... ראש השנה ו... בפסח...מתנה, אלף חמש מאות דולר. ש. ואני, אני המשכתי את זה כאילו... ת. לגבי הירקות אבא שלי גם. ת. כן, נתן לו כאילו, ירקות. ש. היה לו נותן לו ירקות ופירות, מאיפה, מה מו? ת. מהסיטונות כאילו, לידנו. ש. מהסיטונות שעל ידנו. בנצרת כן? ת. כן. ש. אלפיים? ת. אלף, אלפיים. לא זוכר. אלף שקל... (ת/11ב, עמ' 34, ש' 23-6). הנאשם 1 חזר על הדברים פעם אחר פעם לאורך הודעתו, הן ביחס לתדירות העברת הסכומים, הן ביחס להיקפם – ש. נעשה הפרדה. ת. כן. ש. כסף פעמיים. ת. כן. ש. אלף חמש מאות פסח וראש השנה. ת. כן זה מה שמארתי. ש. וירקות? ת. כן. ש. כמה פעמים באותה שנה נכון? ת. פעמיים בשנה? ש. גם פעמיים בשנה? ת. פעמיים בשנה (...) ת. אני נתתי פסח וראש השנה כאילו ש. בפסח וראש השנה. ת. ראש השנה. מתנה לחג (...) ת. אני נתתי פסח וראש השנה כאילו (...) ש. בפסח וראש השנה. ת. ראש השנה, מתנה לחג. ש. מתנה לחג אלף חמש מאות דולר. ש. כן. ת. וירקות? ת. וירקות וזה (ת/11ב, עמ' 11, ש' 21 – עמ' 12, ש' 36). ש. כמה היה יוצא? מה שאומר אלף, אלפיים שקל? ת. אלף, אלפיים שקל משהו כזה כאילו (ת/11ב, עמ' 29, ש' 38-36) ש. והירקות זה גם היה איזה פעמיים בשנה לפי החג או ... ת. כן. ש. או יותר סדיר? ת. לא, לא, פעמיים לחג, לא, פעמיים לחג כאילו שזה כאילו בחג, פעמיים לחג (ת/11ב עמ' 31, ש' 11-6). ש. איזה סכומים מדובר על ירקות? ת. 1000 ₪. ש. תזכור מתי פעם אחרונה אתה נתת לו ירקות ומתי פעם אחרונה נתת לו 1,500 דולר? ת. מה שהיה כאילו זה פעם אחרונה (....) לא זוכר אילו זה מה... באמת לא זוכר (...)) ירקות אני חושב פעם אחרונה (...) היה באוקטובר משהו כזה כאילו... אם אני לא טועה (...) ש. באוקטובר שנה שעברה? ת. כן אני חושב שזה משהו כאילו כזה (...) משהו באוקטובר או פסח יכול להיות, לא זוכר (...) ש. ואלף חמש מאות, מתי פעם אחרונה? ת. בפסח. ש. פסח האחרון כן? ת. כן ש. איפה ואיך היית נותן כסף לרב ארזי? ת. במשרד כאילו אצלי (...) ש. אז מה? תמיד היה מוכן 1,500 דולר לחגים לתת או תוך כדי הייתי מתארגן? ת. לא, תוך כדי. (...) זה 1,500 דולר. זה לא.... (ת/11ב, עמ' 37, ש' 20 – עמ' 38, ש' 33) מדברים אלה מצטיירת תמונה בדבר קיומו של דפוס קבוע של תשלום כסף מזומן בסכום של 1,500 דולר; ושל העברת ירקות בסכום של כ-2000-1000 ₪, לקראת ראש השנה ופסח, לאורך שנים. מנגד, במספר מקומות נוספים לאורך הודעתו סייג הנאשם 1 את דבריו ומסר כי התשלומים לא בוצעו בכל חג וחג ובכל שנה ושנה, וכי היו "פספוסים" – ש. אתה המשכת לתת לרב ארזי כל חג פסח וראש השנה אלף חמש מאות דולר? ת. כן. ש. כמה זמן אתה זוכר שנתת לו כסף? ת. לא זוכר, גם זה לא כל שנה היה, היה כאילו איזה פספוס... ש. קצת? ת. לא כל שנה כאילו, זה לא היה כאילו... כאילו הם לא נותנים, אז זה כאילו מחויב, לא זכור כמה אבל לא הייתי מחויב כאילו... זה עניין של כבוד, רק עניין של לשמור על כבוד, וזה כאילו.. ש. יש מצב שפספסתם את זה... ת. כן, יש... יש סיכוי שפספסנו, זה לא היה כאילו, חייבים. ש. אבל בערך, כמה שנים? ת. לא יודע, כאילו... לא כל השנים כאילו נותנים וזה כאילו... זה מתי שבארץ, לא בארץ, כאילו... ש. כמה שנים אתה המשכת, אחרי אבא לעבוד איתו, להיות בקשר, כמה? ת. ארבע חמש שנים, חמש שנים כאילו, חמש שנים אבל לא זוכר כולם כאילו, שהייתי נותן מתנות בחג כאילו. ש. חמש ארבע? ת. כן, ארבע שנים... כן, ארבע שנים. ש. אתה המשכת גם להביא לו פירות וירקות? ת. כמעט כן, לא. כל... גם לא כל, לא יודע איך להסביר לך, זה לא כאילו כל חג וכל שנה וכל זה, כאילו... לא יודע, אולי כאילו כן, אולי כן. אפשר להגיד שכל חג זה וזה וזה וזה כאילו... לא יודע להגיד, כי זה לא מחויבות... ואם חג בלי זה זה לא קורה כלום כאילו (ת/11ב, עמ' 36, ש' 29-1). ובמקום אחר – ש. אז חמש שנים אתה המשכת את ה... ת. כן (....) אבל זה פעמיים רק, לא מספר פעמים. מספר פעמים זה יותר אה אז. ש. לא, שמונה שנים פעמיים בשנה היה חמש מאות דולר. ת. כן. ש. פסח וראש השנה. ת. כן. ש. ובמהלך השמונה שנים האלה. ת. כן. ש. כמה פעמים בשנה הוא לקח היה לוקח ירקות. ת. כן כן. ש. או שלא, נכון? ת. כן כאילו. אבל לא כל. כאילו מספר פעמים בשנה. כאילו כי זה היה בסך הכול וגם אמרתי בחקירה הקודמת שאני לא ש. בשנה מסוימת. ת. כן ש. נעשה הפרדה. ת. כן. ש. כסף פעמיים. ת. כן. ש. אלף חמש מאות פסח וראש השנה. ת. כן זה מה שאמרתי. ש. וירקות? ת. כן. ש. כמה פעמים באותה שנה נכון? ת. פעמיים בשנה. ש. גם פעמיים בשנה? ת. פעמיים בשנה (...) וגם מה שכאילו אמרתי כי שלא יהיה כאילו משהו לא זה, אמרתי שזה לא כל, אני לא כל שנה היה חייב כאילו זה, יש פספוס בשנים אבל לא זוכר להגיש אבל זה לא היה קבוע כאילו, קבוע (...) או זה. ש. אז בוא נרשום, אה, נתתי. ת. אני נתתי פסח וראש השנה כאילו (...). ש. מתנה לחג אלף חמש מאות דולר. ת. כן ש. וירקות? ת. וירקות וזה. ש. במהלך השנה כמה פעמים? ת. פעמיים בשנה לא יותר, פעמיים בשנה וגם זה לא היה כל שנה כאילו. כל שנה. ש. וירקות ופירות גם פעמיים בשנה (...) לאורך החמש השנים שאני מנהל את העסק? ת. כן, כן אבל זה לא היה כאילו שנה. אני לא יודע איך להסביר להגיד את זה, כאילו זה לא היה כאילו חייב להיות אה שנה, שנה, שנה כאילו אני לא יכול להגיד את החמש שנים הוא קיבל את החמש שנים. ש. אז מה? ת. יכול להיות יכול להיות לשלם אה שלוש שנים, ארבע שנים (...) לא את החמש שנים, כאילו אני זוכר פעם חו"ל זה, זה (...) ש. יכול להיות שפספסת שנה. ת. כן, כן. ש. אבל נתת במהלך החמש שנים נתת כסף. ת. כן, כן נתתי פעמיים בשנה מתנה. ש. אז נרשום יכול להיות פספסתי שנה אחת יכול להיות. ת. כן. ש. שבשנה אחת לא שילמתי, לא נתתי. ת. לא נתתי מתנה, מתנה. (ת/13ב, עמ' 11, ש' 2 – עמ' 12, ש' 31) ש. אתה לא זוכר אה, להגיש באיזה שנה פספסת? ת. לא באמת לא, אני לא זוכר. ש. אם זה שלוש שנים או ארבע שנים? ת. לא, לא זוכר. ש. אבל בחמש שנים ככה הבאת את ה. ת. כן אבל כאילו בתקופה הזאתי. אני יותר כאילו הייתי נותן מתנה שהיה אפשר להגיד חג שמח וזה אבל לא... ואני בטוח שזה לא היה כאילו סדיר כאילו כל החמש שנים, פספסתי (...) ש. יכול להיות שבשנה אחת לא נתתי מתנה. ת. כן. ש. אבל בחמש שנים זאת הייתה ההתנהלות מול הרב. ת. כן. (ת/13ב, עמ' 13, ש' 27-13; ראן גם ת/12ב, עמ' 16, ש' 14-1). בסופו של דבר, במענה לשאלה כמה פעמים במדויק העביר לארזי טובות הנאה, השיב הנאשם 1 כי אינו יודע (ת/11ב, עמ' 45, ש' 32- עמ' 46, ש' 21). למען שלמות התמונה יוסף כי גם באותם מקרים שבהם הנאשם 1 לא העביר את הכספים או טובות ההנאה בעצמו, באופן ישיר, יש לייחס לו אחריות בגינן מכוח הדוקטרינה של ביצוע בצוותא. בגדר כך, אישר הנאשם 1 כי היה מודע לכל ההעברות וכי הם נעשו מכספי החברה שבבעלותו, בהתאם להחלטתו ולפי רצונו – ש. אז יש מצב שדוד נתן לו כסף כלי שאתה יודע? ת. לא, דוד לא (ת/11ב, עמ' 12, ש' 30-29). אירוע נוסף המיוחס לנאשמים בכתב האישום נוגע לירקות ופירות שהועברו לארזי לצורך אירוע משפחתי שערך. כאמור, הראיה מן הטלפון הסלולארי של הנאשם 2 הופקה באופן בלתי חוקי, ללא קבלת הסכמה מדעת, וראיתי לפסלה. חרף כך, ובצד זה, מסרו הנאשמים גרסאות מפורטות שבהן אישרו את העברת הירקות לארזי לצורך האירוע. כך, לאחר שהכחיש תחילה, מסר הנאשם 1 כי – ש. אני חוזר איתך לפעם... אחרונה שהוא לקח ירקות, שאתה היית עם דוד בצרפת. איך זה היה? ת. אמרתי לא לא זכרתי את המקרה. זכרתי שהוא קיבל אבל לא זכרתי את המקרה ואת התאריך במדויק (...) נזכרתי שביקשתי מנאדר מאח שלי שייתן לו שייתן לו פירות. ש. אוקיי. אז ככה. אני לא זוכר ולא נזכרתי, אבל כן נזכרתי שאני דיברתי עם אחי נאדר וביקשתנו ממנו שייתן לו כן? ת. כן (ת/12ב, עמ' 13, ש' 37-26; ראו גם ת/11ב, עמ' 43, ש' 33-25). אמנם, רשימת הדרישות מטעם ארזי, שחולצה מהמכשיר הסלולארי של הנאשם 2 נפסלה בשל האמצעים הבלתי חוקיים שננקטו לשם הפקתה. ואולם, בנסיבות העניין גרסאות הצדדים נמסרו באופן עצמאי, במנותק מן הראיה החפצית, שלא כפועל יוצא מהצגתה או מהשימוש בה, ובהיעדר זיקה ממשית אליה. על רקע זה, איני סבור כי בנסיבות העניין מתקיים קשר סיבתי בין אי החוקיות לבין העדויות המצדיק את פסילתן (ראו ע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד סה(1) 626 (2011); דנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש (9.1.2012)). דבריו של הנאשם 1, שהם בבחינת הודאה בעובדה מפלילה, זכו לתוספת ראייתית כנדרש. כידוע, הודאת חוץ של נאשם נבחנת לפי מבחן כפול מצטבר: פנימי וחיצוני. לפי המבחן הפנימי, יש לבחון עד כמה ההודאה היא קוהרנטית, רצופה, מפורטת ובעלת היגיון פנימי. לפי המבחן החיצוני נדרשת תוספת ראייתית חיצונית המאמתת פרטים בהודאה, בדמות "דבר מה נוסף". הדבר מה הנוסף נועד לאשר במידת מה את תוכן ההודאה, ובכך להוסיף למשקלה תוך דחיית הספק שמא הנאשם בדה את ההודאה מלבו עקב לחץ פנימי או חיצוני. משכך, אין זה נדרש כי ראיית הדבר מה הנוסף תהיה ראיה מסבכת (ע"פ 477/79 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג3) 228, 234 (1979); ע"פ 4179/09 מדינת ישראל נ' וולקוב (18.10.2010)). כך, מהודעת הנאשם 2, שותפו של הנאשם 1, עלתה תמונה דומה בדבר דפוס מתמשך של תשלום מזומן והעברת ירקות באותם היקפים מדי ראש השנה ופסח – ת. (...) אבא של מוחמד אמר לי (...) אני אתן לו בחג גם מתנה (...) בחגים. ש. בחגים ראש השנה? ת. בפסח ראש השנה מתנה שיהיה לו אלף חמש מאות דולר (...) שלוש שנים ארבע שנים זה היה ש. כן, ומאז? מאז? ת. כל חג ש. כל חג ת. כל חג (...) ש. אני או מוחמד נכון? (....) ת. אה... אל לא דווקא מוחמד... כאילו אתה יודע יש עוד אח שהוא (...) ש. (....) להתייעץ נו וזה אמרת(...) נעשה את ומאז כל חג ת. לא התייעצנו. זה היה אתה יודע שלו ש. חג... היה לו חג... מוחמד... נותנים... לו ת. כן ש. ואה... וגם ירקות ופירות בערך (...) אלפיים ₪. ת ככה אני מעריך (ת/45ה, עמ' 18, ש' 19 – עמ' 19, ש' 15). ש. שאלה כל חג בלי (...) כל חג ראש השנה לא כל חג רק ראש השנה (...) נכון? כל חג אה... כל חג אמרתי לי ראש השנה ופסח. ת. כן. ש. הוא קיבל בערך מוצרים איך כתובים פירות וירקות? פירות וירקות בערך של אה של אה שנייה. אלף ₪ עד אלפיים ₪ כל אחד בערך יוצא שלושת אלפים ₪ בשנה נכון מהו כזה? ת. כן (עמ' 33, ש' 23-9). באופן דומה אישר הנאשם 2 גם את העברת הירקות והפירות לארזי לצורך אירוע החתונה של בנו – פניתי למוחמד לפני שטסנו לחו"ל, אמרתי לו תשמע הרב ארזי אומר לי שהוא רוצה לבוא לקחת פירות וירקות לחתונה של הבן שלו, לשבת חתן סליחה, לשבת חתן. ואז אמר, מוחמד אמר לי תקשיב אנחנו לא הולכים לחתונה, הוא יבוא מאופקים או שדרות אני לא יודע איפה הוא גר, נתיבות הוא יבוא מהזה עד נצרת בשביל לקחת כמה פירות וירקות בשביל השבת חתן של הבן שלו, זה מה שהבן אדם רוצה (פ/15.5.23, עמ' 228, ש' 26-21). עד נוסף, אחיו של הנאשם 1 נאדר, אישר אף הוא את דבר העברת הירקות לרגל החתונה, ואף עמד על סכומה – מוחמד היה בחו"ל. הוא שלח לי בוואטסאב – הרב צריך להגיע תקנה לו ירקות (...) ש. מתי זה היה? ת. לא זוכר. לפני כמה חודשים. ש. קיבלת את ההודעה ממוחמד. מה עשית? ת. הלכתי קניתי. ש. כמה שילמת? ת. לא זוכר. אבל זו הפעם היה הכי יקר. אלף ומשהו. ש. אז מה קרה? ת. הרב ארזי הגיע לנצרת לחנות היקרות, לבד, ברכב, העובדים שם העמיסו לו את הסחורה והוא הלך ואני הלכתי לעבודה. ש. אתה יודע מדוע הפעם אחיך ביקש ממך לקנות ולתת ירקות לרב ארזי? ת. לא. ש. אתה יודע שבאותו זמן רב חיתן את בנו? ת. אני לא יודע. צריך לשאול את מוחמד. זה הוא בקשר איתו (ת/10, עמ' 3, ש' 46 – עמ' 4, ש' 62). כידוע, ניתן למצוא "דבר מה נוסף" בקיומה של זהות בין הגרסה שמציג הנאשם בהודייתו לבין הגרסה שמציג שותף לעבירה בהודייתו שלו כמו גם בהודעתו של כל עד אחר. זהות הגרסאות משמשת גורם מאמת (ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441 (1991)). זאת ועוד, הנאשם 1 בחר שלא להעיד. כידוע, נאשם שבוחר שלא להעיד, אין הדברים שנאמרו בהודעתו יכולים לשמש לטובתו (ע"פ 240/84 חטיב נ' מדינת ישראל, פ''ד לט(2) 29 (1985)). זאת, שכן בהחלטתו שלא להעיד, נמנע הנאשם מלהעמיד את דבריו לחקירה נגדית ולאפשר למאשימה להפריכם. עם זאת, אין משמעות הדבר כי יש לקרוא בהכרח את ההודעה כש"עין אחת עצומה" לכל אמירה שתסייע לנאשם. תחת זאת יש להתייחס אל ההודעה כמכלול, ולבחון אם יש מקום להפריד דברים שאמר הנאשם בהודעתו לטובתו ולרעתו, או שמא קריאה הוגנת של הדברים מצדיקה התייחסות אליהם במאוחד. כך, בע"פ 205/75 קרנץ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 471 (1976) ציין בית המשפט כי – אין האמרה יכולה לשמש ראיה כי אם נגד הנאשם בלבד. רצה הנאשם שאמרתו שאמר מחוץ לבית-המשפט תשמש ראיה לטובתו, עליו להעיד בבית המשפט ולאשרה בשבועה ולחשוף עצמו לחקירה נגדית עליה (עמ' 474). אך בד בבד הוסיף כי – יש וממידת ההגינות היא שלא להוציא אמרות הנאשם לרעתו מהדבקן ומהקשר דבריו, אם יהא בכך כדי לשנות מטיב ההודאה כפי שהוא התכוון לעשותה (עמ' 475). עיון בגרסת הנאשם 1 מעלה כי בעוד שבמקומות מסוימים הוא מסר כי הטובין ניתנו לקראת כל ראש השנה ופסח החל משנת 2013 ולמשך 5 שנים – עד לחקירתו, במקומות אחרים הוא טען כי אינו זוכר אם התשלום אכן בוצע בכל אחת מן השנים או שמא היו "פספוסים" והוא בוצע רק בחלק מהן. הנאשם 1 לא זכר לומר במדויק מה היה היקף ה"פספוסים", אך באחד המקומות אישר שטובות ההנאה האמורות לא ניתנו לאורך שנה אחת מבין החמש. עצם השימוש במילה "פספוסים", מלמדת כי הדבר היה בגדר חריג לכלל. לכך יש להוסיף כי בהודעתו תלה הנאשם את ה"פספוסים", בין היתר, בכך שבחלק מהזמן היה בחו"ל (ת/11ב, עמ' 41, ש' 11-9). דא עקא, שמהודעות הנאשמים 2-1 עולה כי גם בעת ששהו בחו"ל נענו בקשותיו של ארזי והועברו אליו טובות ההנאה (ראו ת/12ב, עמ' 13, ש' 25 – עמ' 14, ש' 14; פ/15.5.23, עמ' 259, ש' 26-2). עוד יש לומר כי בצד ה"פספוסים" הדגיש הנאשם 1 כי מתווה התשלום סביב ראש השנה ופסח נותר בעינו לכל אורך השנים. בצד האמור, חזר הנאשם בעקביות על הגרסה לפיה סכום הכסף שניתן לארזי עמד על 1,500 דולר, בעוד את שווי הירקות הוא העריך בסכום שנע בין 1,000 ל-2,000 ₪. תמונה דומה השתקפה גם בדברי הנאשם 2, שתיאר אף הוא תשלום דו-שנתי סביב ראש השנה ופסח, למעט חריגים, והעריך אף הוא את שווי הירקות בסכום הקרוב. יצוין כי מעדות השניים ניכר היה שהם לא אמדו או שקלו את הירקות במדויק, והסכום שהוערך היה בגדר אמת מידה. יצוין כי סכום זה לא היה שונה במידה רבה מזה שהעריך אחיו של הנאשם 1, נאדר סעדי, שמסר בעדותו כי סכומי הירקות שהועברו לארזי עמדו על "700-800-1200 פעם 1400. לא זוכר" (ת/10, עמ' 4, ש' 35-34) (מעל 1,000 ₪ בממוצע). כיצד, אפוא, יש להתייחס לגרסתו של הנאשם 1 בענייננו? בניגוד לגרסה "המחמירה" (לפיה העברת התשלום והטובין בוצעו מדי שנה בחגים), הגרסה "המיטיבה" מקורה, כך לשיטת הנאשם 1, אך בכך שאינו זכור במדויק את תדירות התשלומים ובסברתו כי אפשר שפספס תשלומים לעיתים (אפשר שרק במהלך שנה אחת). לכך יש להוסיף כי בניגוד לטענת הנאשם שלפיה חלק מה"פספוסים" מקורם בכך שהוא היה בחו"ל, כאמור, מהראיות שהוגשו עולה כי באחד המקרים שבהם היו הנאשמים בחו"ל, בוצע התשלום מרחוק באמצעות האח נאדר. על יסוד הדברים האלה, מצאתי כי סכומי הכסף והטובין שהועברו לרב ארזי שיקפו דפוס קבוע, ולא ספורדי, שנמשך, במרבית המקרים, באופן שיטתי, סביב החגים מדי שנה. עוד מצאתי כי על יסוד גרסת הנאשם 1 ניתן לקבוע כי התשלומים והירקות בוצעו בין השנים 2013 ועד 2018, למעט שנה אחת, ובסה"כ 9 פעמים ועוד העברת ירקות אחת בחודש יוני 2018 לצורך אירוע החתונה. בצד האמור, איני סבור כי הוכח שמתנת החתונה שניתנה (באופן חד פעמי) לארזי, בסכום של 1,000 ₪ ניתנה כחלק מהדפוס הקבוע עליו עמדנו לעיל. בשונה ממרבית המקרים האחרים שעליהם הצבענו, תשלום זה ניתן בהקשר שונה, הסכום הכלול בו אינו חריג על פניו, וההסבר שהתלווה לו סותר את החזקה כי הדבר ניתן לארזי בעל פעולה הקשורה בתפקידו. הסכום המצטבר, בכסף ובשווה כסף, עומד, אפוא, על 13,500 דולר ועוד 10,000 ₪. (III) יסוד הקשר הסיבתי – "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" לטענת הנאשמים, המאשימה לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין הכספים והירקות שניתנו לארזי לבין תפקידו הציבורי. לדבריה, שתי עובדות מרכזיות שוללות את היסוד הנפשי הנדרש לשם יצירת זיקה בין טובות ההנאה שניתנה לבין התפקיד הציבורי: ראשית, טענת הנאשם כי ביסוד ההחלטה עמד כבוד של הנאשם לאביו, שקדם לו בניהול החברה ונהג לתת לרב ארזי כספים וירקות; וכבוד כלפי הרב – הכול כנהוג בדתו ובתרבותו; להבדיל מציפייה לקבל דבר מה; שנית, הטענה כי לרב ארזי לא היו כלים לסייע בידי הנאשמים אף באופן פוטנציאלי, ומכאן שאין בנמצא כל בסיס לציפיית הנאשמים כי תתקבל תמורה קונקרטית או עתידית. לשם הוכחת טענתה לקשר סיבתי הצביעה המאשימה על שורה של ראיות נסיבתיות ובד בבד על ראיות ישירות בדמות דברים שנמסרו בהודעת הנאשם 1, המלמדים לדידה כי טובות ההנאה ניתנה בקשר עם תפקידו הציבורי של ארזי. אבחן עתה שני מסלולים מקבילים אלה בנפרד. א. ראיות נסיבתיות נוכח אופיים של תיקי השוחד, שהמעשים שביסודם נעשים פעמים רבות בהסוואה, בחדרי חדרים ובהשתתפות מספר אנשים מינימלי, לא אחת תיקים אלה אינם כוללים ראיות רבות, והאחריות הנובעת מהם נבחנת על בסיס ראיות נסיבתיות. כידוע, ראיות נסיבתיות נבחנות על יסוד מבחן תלת שלבי. על פי מבחן זה, תחילה תיבחן כל ראיה בפני עצמה; בשלב השני תיבחן מסכת הראיות בכללותה לצורך קביעה אם היא מסבכת את הנאשם בביצוע העבירה; ובשלב השלישי ייבחן אם יש בגרסת הנאשם כדי לספק הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתיות, באופן שעשוי להותיר ספק סביר באשמתו (ע"פ 8957/21 קרא נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (22.5.23)). הדיון בנוגע לראיות נסיבתיות בהקשר של עבירת השוחד ייעשה גם לאור שורת ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים, ובשים לב להבנה כי בעבירות מעין אלה קיימות רק לעיתים רחוקות ראיה המפלילה באופן ישיר את המעורבים. בתוך כך, כל ראיה נסיבתית נבחנת כחלק מפסיפס, אשר התבוננות כוללת בכל חלקיו משלימה את התמונה העובדתית לכדי מסכת שלה ואחידה. קשה לבודד כל אירוע בנפרד, ויש לבחון את המקרה בראייה כוללת ומקיפה (אבן-חן, בעמ' 58; ע"פ 4115/08 גלעד נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (24.1.2011)). נפתח בטענה כי טובות ההנאה ניתנו מטעמים הקשורים במנהג דתי שעניינו כבוד לאביו או כבוד לרב. כך, ציין הנאשם 1 כי "אבא שלי התחיל עם זה. הוא היה מביא לרב ארזי בחגים, ראש השנה ופסח מתנה 1,500 דולר. ואני המשכתי עם זה. אבא גם היה נותן לו ירקות ופירות מסיטונאות שעל ידנו בנצרת ברחוב 2001, בסכומים של בערך 2000-1000 ₪". כשנשאל מדוע אביו החל במתן טובות ההנאה לארזי, השיב הנאשם 1: "מתנה לחג. כבוד. שום מטרה אחרת חוץ מזה שזה מתנה לחג". הנאשם 1 חזר על גרסה זו פעמים רבות נוספות לאורך הודעתו. באמצעות טענה זו, ביקש הנאשם לסתור את החזקה שלפיה אדם הנותן טובות הנאה, חזקה כי הדבר נעשה בקשר לפעולה הקשורה בתפקידו. לטעמי דין טענה זו להידחות, הן במישור העובדתי, הן במישור הנורמטיבי. במישור העובדתי בנסיבות העניין, איני סבור שבאמירה כי מתן הכספים והירקות נעשה מתוך כבוד של התובע לאביו או מתוך כבוד של התובע לרב ארזי, יש כדי לסתור לבדה את החזקה האמורה. ראשית, חרף טענתו כי לא רצה "לשבור את המילה" של אביו (ת/11ב, עמ' 24, ש' 28-25), הנאשם 1 אישר כי האב מעולם לא אמר לו דבר מה בנוגע לטובות ההנאה, לא ביקש ממנו כי ייתן לרב דבר מה ואף לא גרם לו להבין כי קיימת ציפייה כזו ממנו. כפי שציין הלה בחקירתו, אביו "לא אמר לי מה לעשות" (ת/11ב, עמ' 9, ש' 5-1). במצב דברים זה, אפילו נקבל את הטענה לקיומו של מנהג בדבר כיבוד אב ובדבר קיומן של פעולות הנגזרות מכך, גם במישור העסקי (ועל כך להלן), קשה לראות כיצד ניתן ליישם מנהג כללי זה בנסיבות המקרה הקונקרטי, רק מעצם העובדה כי האב העביר כספים לרב מספר פעמים בודדות. ודוקו: הנאשם לא הצביע על כל פעולה אחרת שאביו ביצע ושהוא ביצע בעקבותיו זולת פעולה זו; לא טען כי הכבוד שרחש לאביו והמנהג הנגזר מכך חייבו לחזור על כל פעולה שביצע אביו, תהיה אשר תהיה; ולא הבהיר מדוע דווקא פעולה זו, היא שיצרה מחויבות בלא שנאמר לנאשם דבר מצד אביו. יתרה מכך, אם אמנם, כפי שטען הנאשם 1, המתת שנתן אביו יצרה אצלו מחויבות, והיא הסיבה לעצם מתן המתת גם מצדו, לא הובהר כיצד מתיישב הדבר עם אי ההקפדה על מתן המתנות בכל חג וחג ועל ה"פספוסים" בחלק מן השנים, שעליהם כבר עמדנו לעיל. שנית, כאמור, הנאשם השתית טענתו על קיומו של מנהג תרבותי בדבר פעולה הנעשית כפועל יוצא של נורמה דתית מוכרת. כידוע מנהג דתי הוא עובדה שהיא בגדר נתון שבמומחיות, הטעונה הוכחה. לשם הוכחתו דבר שבמומחיות נדרש להביא עד מומחה שיערוך חוות דעת ויבססה על מומחיותו. בענייננו, הובא לעדות מטעם ההגנה השיח' מר סמאיל סמלטי, המשמש אימאם של מסגד וראש לשכת בתי הקברות בעיר נצרת, ולו היכרות אישית עם משפחת הנאשם 1. סמלטי הוא בבחינת "עד כלאיים" – שכן עדותו נוגעת הן לעובדות שקלט בחושיו, הן לנושאים שבמומחיות, ובסיכומי הנאשמים הוא תואר כ"אוטוריטה בדת האסלאם". מר סמלטי העיד כי משפחת הנאשם גדלה "על האמונה, על האמת ועל הדת" (ת/17.5.23, עמ' 181, ש' 6-5)). עוד עמד סמלטי על החומרה היתרה הכרוכה בעבירת השוחד לפי הקוראן עד כי "מי שמקבל שוחד, נכנס לגיהינום (...) עד אין סוף (...) לעד, והוא גם מקולל" (שם, בעמ' 181, ש' 132-129); והוסיף כי "אני, על המידע האישי שאני יודע על המשפחה הזאת, זה, דבר הזה לא יכול לקרות, ואני לא מאמין ולא יכול להאמין לזה" (שם, בעמ' 182, ש' 3-2). סמלטי הוסיף וטען כי בנו של מי שנתן צדקה צפוי לחוש תחושת חובה להמשיך בדרכו לאחר שזה נפטר – אז, אם בן-אדם נפטר, כאילו, נחטפים עבודתו, אלה ה-3 דברים... מאסר. אלה ה-3 דברים. צדקה מתמשכת, צדקה מתמשכת, מי יעשה את זה? זה הילדים מאחריו או מידע שאפשר להשתמש ביעלתו או,682347 ש. זאת אומרת, בוא, אני, אני מנסה לסכם את הכול, אני אנסה לסכם את הכול, את כל מה שאמרת. בעצם, לפי ההלכה המוסלמית, לפי ההלכה המוסלמית, בוא, אם, אז, אז אם ילד חושב, אם ילד חושב שאבא שלו נתן צדקה למישהו, אם זה מה שהוא חושב, אז אחרי מותו של האב, הוא ממשיך במקומו לתת, ת. חייב, הוא חייב, ש. הוא חייב. ת. בטח (שם, עמ' 184, ש. 11-5). עדותו של השיח סמלטי כרוכה בקשיים שונים שאינם מאפשרים לתת משקל של ממש לדבריו. הקושי הראשון – לא הוצגה כל אינדיקציה להיותו של סמלטי מומחה בתחום שבנדון (ובפועל עדותו נעה בין עדות סברה משל היה מומחה, לעדות עובדתית כמי שהכיר את משפחת הנאשם); לא הוגשה חוות דעת; לא הובררה התשתית העובדתית שעמדה ביסוד עמדתו; ולא הוברר מהם הכלים שבידו המקנים לו מומחיות למסור עמדה בעניין זה. הקושי השני – דבריו של סמלטי שלפיהם נוכח חומרתה של עבירת השוחד הוא אינו מאמין כי הנאשם 1 עשוי היה לבצע עבירה שכזו, הם דברים כלליים, שבמידה רבה נכונים לגבי כל נאשם בעל רקע דתי מסוים, ומתעלמים מן העובדה שגם אנשים שכאלה עשויים לעיתים לבצע עבירות מסוג זה. הקושי השלישי – טענתו המרכזית של סמלטי הייתה כי הנאשם הוסיף לשלם את הכספים כאקט דתי של המשך הצדקה שבה החל אביו. ברם, לאורך חלקים שונים בהודעתו הדגיש הנאשם 1 כי מתן טובות ההנאה לארזי לא נבע מקושי כללי או ממצוקה אחרת שממנה סבל ארזי אלא כאקט של מתנה לחג. גם הנאשם 2 הדגיש כי "מעולם לא ידענו שהמצב הכלכלי שלו לא טוב" (ת/45ה, עמ' 70, ש' 32-25). בעדותו לא הבהיר סמלטי מדוע יש לראות באקט מעין זה משום "צדקה", וכשהדבר הוצג לו בחקירתו הנגדית, לא הבהיר את הדברים במלואם – ש: או-קיי. אבל, פה, מה שחברי הציג לך, לא מדובר במתן צדקה, אתה דיברת על צדקה, על מתן כסף לאלמנות, לגרושות, לסטודנטים, אלא, מדובר ברב ארזי, שלקח כסף לעצמו, לחגים. ת: למה? ש: לחגים, לחג, מתנות, כסף, מתנות. האם זאת עבירת שוחד? או צדקה? ת: אני לא הייתי במקרה הזה, ש: אבל, במקרה הזה מדובר בשוחד, נכון? ת: אני, עוד פעם, לא הייתי, על מה אני, מה שאני יודע, אבו נאדר, זה ילדים של אבו נאדר, זה בלתי אפשרי שהם יתנו את השוחד הזה לשום בן-אדם, זה בלתי אפשרי. הם מתפללים אצלי (פ/17.5.23, עמ' 185, ש' 33-24). בחקירה החוזרת אישר אמנם העד כי עיקר החשיבות נעוץ בתפיסתו הסובייקטיבית של נותן טובות ההנאה ולא בקיומה של הצדקה באופן אובייקטיבי (פ/17.5.23, עמ' 186, ש' 11-6), ואולם גם במישור הסובייקטיבי לא הובהר כי אבי הנאשם או הנאשם עצמו ראו בדבר מעשה צדקה כלפי אדם נזקק. בנסיבות אלה, קיים קושי לראות בעדותו של סמלטי עדות תומכת בעלת משקל לטענת הנאשמים כי טובות ההנאה ניתנו לארזי בהקשר דתי. לעניין זה, איני מקבל את טענת הנאשמים כי אילו רצתה המאשימה לסתור את הטענה כי טובת ההנאה ניתנה בשל מנהג דתי, היה עליה לעשות כן באמצעות הבאת עד מומחה לדת המוסלמית, למצער כעד הזמה לעדותו של השיח סמלטי. כדי לסתור את החזקה כי מתת הניתנת לאיש ציבור ניתנת לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו, על הנאשם להציג הסבר חלופי משכנע ומעוגן בחומר הראיות. כאמור, לא מצאתי את הסבריו של הנאשם כמשכנעים ולא מצאתי כי עדותו של השיח סמלטי היא בעלת משקל סגולי מספק לעניין זה, באופן שיש בו כדי להצביע על הסבר חלופי סביר. זאת ועוד, גם במישור הנורמטיבי קיים קושי לקבל טענה כי נוהג תרבותי מן הסוג הנטען שולל את היסוד הנפשי של הנאשם בעת שזה מעניק טובות הנאה לאיש ציבור שהנותן עשוי להיזקק לשירותיו, וסותר את החזקה כי הדבר ניתן בגין תפקידו כעובד ציבור. טענה להגנה שמקורה בנוהג תרבותי (המכונה גם "הגנה תרבותית") משמעותה שהשתייכות לקבוצת מיעוט או היותו של הנאשם בן לתרבות הזרה לתרבות הרוב, מצדיקה לבחון את פעולותיו בהתאם לאותה תרבות ומתוך הנחה שהיא שהנחתה אותו לפעול באותו אופן. טענה מעין זו לא התקבלה בדין הישראלי כמות שהיא, ולרוב אף לא נתקבלה במסגרת אחת ההגנות המקובלות בחוק העונשין – טעות במצב הדברים או טעות במצב המשפטי. אכן, טענה להגנה תרבותית נושאת עמה קשיים לא מבוטלים: הקושי הראשון – יש בכך כדי לבטא סובייקטיביזציה של המשפט הפלילי, פיצולו והפיכתו ליחסי באופן המכרסם בהגנה הניתנת לערכים מוגנים על-ידי כלל החברה; הקושי השני – הגנה הניתנת למעשה פלילי הנעשה כפועל יוצא של אקט תרבותי נטען של "הערצה", עלולה לכרסם באפקט ההרתעתי המתלווה לאיסור הפלילי, נוכח הלבנתו המתמשכת של המעשה על-ידי פרטים רבים הנוהגים באופן עברייני באותה סביבה. לפי תיאורה זו, הידועה גם כתאוריית "החלונות השבורים", שירות ציבורי שבו עובדי ציבור ונבחרי ציבור מקבלים מתנות באשר הם עובדי ציבור, עלול להפוך ברבות השנים לשירות ציבורי מושחת (אבן-חן, בעמ' 81); הקושי השלישי – בחקירתו אישר הנאשם 1 כי העברת הכספים הייתה בבחינת "הרגל", אליו הורגל ארזי במרוצת הזמן (ת/11ב, עמ' 47, ש' 19-17). ודוקו: עצם היותה של המתת נוהג מקובל אין בה כדי להכשיר את המעשה הפסול. ייתכנו מקרים שבהם נוצר נוהג המבוסס על נורמות פסולות, שלפיו עובד הציבור מקבל טובות הנאה מגורמים שונים, אך העובדה שמדובר בנוהג מקובל אינה הופכת את המעשה למותר (ראו ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד מה(2) 663 (1991)). לעניין זה, ניתן ללמוד היקש מן המקרה המיוחד של העבירה של שוחד לעובדי ציבור זרים. לאורך שנים ארוכות, לא נאכפה עבירה זו, וחשדות למתן שוחד שניתן פעמים רבות ביבשות רחוקות, הותרו כאבן שאין לה הופכין. טענת הגנה מרכזית שנשמעה תדיר נגד אכיפתה של עבירה זו הייתה קיומו של נוהג תרבותי שלפיו ניתנו כספים לנושאי משרה ציבורית בחלק ממדינות העולם השלישי, נוהג שבהיעדרו עלול להתעורר קושי להתנהל בעולם הכלכלי והעסקי במדינות אלה. בשנת 2008 הוסף לחוק העונשין סעיף 291א, שבו נקבע איסור פלילי על מתן שוחד לעובדי ציבור זרים, כחלק ממגמה שהתפתחה בקהילה הבינלאומית כולה, ולפיה מדובר בתופעה פסולה שיש למגר במטרה ליצור אקלים בינלאומי נקי משחיתות (ראו ת"פ (של' ת"א) 57177-11-16‏ ‏ פרקליטות מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה נ' ניפ גלובל בע"מ (15.12.2016)). אכיפת איסור השוחד הניתן לעובדי ציבור זרים היא דוגמה נוספת לחוסר הנכונות להכיר בטענות לנוהג תרבותי כהגנה מפני נורמות אסורות. שלישית, לגרסת הנאשם 1 קדמו אי אמירת אמת, הכחשות כוזבות והתחמקות. כך, בראשית חקירתו של הנאשם 1 מסר הלה גרסה שאין חולק עתה שאינה תואמת את מצב הדברים העובדתי ואף סותרת דברים שמסר הנאשם 1 מאוחר יותר, ולפיה הוא לא העביר לארזי כספים מעולם – ש. אז מה נתת לו? ת. לא נתתי. ש. מה לא נתת לו? ת. לא נתתי כלום. ש. אני אומר לך שכן נתת. ת. לא נתתי. ש. ואם הרב אומר שכן וקיבל ממך, אז מה, הוא מטומטם. ת. לא יודע, שיבוא יגיד (ת/11ב, עמ' 5, ש' 20-13) . בהמשך לכך, הכחיש הנאשם 1 כי העביר לארזי 1,500 דולר ("אין אלף חמש מאות... אין, אלכס כן, אין" (ת/11ב, עמ' 6, ש' 16-11)); ובמקום אחר הכחיש כי העביר לארזי כספים, זולת פעם אחת – ש. כמה פעמים בשנה? ת. מה? ש. כמה פעמים בשנה נותנים מתנה? ת. זה, הפעם הזאתי הייתה כאילו. ש. אה, אתה אומר לי אני אביא לך עוד? ש. תביא עוד, תביא עוד אחי תביא. אין זה הפעם הזה, באמת, אין לנו כאילו קשר כאילו אתה רואה אותו כל יום אני, כאילו... ש. לא כל יום לא אמרת לך כל יום ת. אין, זה מה שראיתי... ש. שלוש ארבע פעמים בשנה? ת. לא, לא אין אין. ש. כמה פעמים בשנה? השנה הזאת כמה פעמים? ת. הנה הפעם הזאתי (ת/11ב, עמ' 7, ש' 39-24). זמן קצר מאוחר יותר, כשהוטחו בו חלק מממצאי החקירה, טען הנאשם 1 כי אינו יודע וכי אין לו הסבר (ת/11ב, עמ' 8, ש' 6), ובהמשך טען כי אינו זוכר ואז שב להכחיש – ש. נכון, אבל למה? למה שקרים? ת. אי שקרים, למה שקרים. ש. כי מההתחלה אתה משקר, אני אומר לך הנה א' ב' ג' אני אומר לך נתתם לו ירקות, נתתם לו אלף חמש ממאות דולר כל חג, שלוש פעמים בשנה... שמונה שנים? ת. לא זוכר. ש. מה זה לא זוכר. ת. לא זוכר. ש. מה זה לא זוכר? ת. שותק. ש. גם זה היה מתנות לחג? נניח. ת. לא זוכר. לא (...). ש. איך אפשר לא לזכור את זה, שמונה שנים אתה כל (..) נותן לו כסף. ת. לא זוכר, לא זוכר, מה עשיתי, לא נותן לו כסף לא כלום, אני לא נותן לו כסף, לא נותן לו כסף. ש. אז אתה לא זוכר, לא רוצה להיזכר? ת. (שותק) (ת/11ב, עמ' 9-8). ש. אה? נתת או לא נתת, מה זה אין לי מה להגיד? ת. אין לי מה להגיד, לי לא... ש. אה? ת. לא נתתי (ת/11ב, עמ' 10) ש. איך שאתה חושב שזה היה, בשביל היחסי עבודה תקינים כמו שכולם אומרים. תספר על זה, אני אומר לך, אני גם אומר לך כמה פעמים נתת לו, אני אומר לך שלוש פעמים, כל שנה אלף חמש מאות דולר. ת. לא נתתי לו את ה... את הירקות כאילו, את הירקות. ש. חוץ מירקות אלף חמש מאות דולר נתת לו בכסף. ת. לא נתתי (ת/11ב, עמ' 12). כידוע, שקרים שמוסר הנאשם בחקירתו עשויים להצביע על תחושת אשם ולשקף התנהגות מפלילה (ראו ע"פ 7477/08 גץ נ' מדינת ישראל, פסקה 55 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (14.11.2011) (להלן: עניין גץ)). רביעית, בעת בחינת הטענה בדבר טיבה של המתת ומטרותיה, לא ניתן להתעלם גם מן האופן שבו ניתנה וממהותה. מדובר בכספים ששולמו ברצף לאורך שנים לא מעטות, מדי ראש השנה ופסח (זולת "פספוסים") במזומן, בתוך מעטפות, כל זאת ללא ציון, דיווח או רישום. זאת, נוסף על העברה מקבילה של ירקות ופירות בשווי ניכר. בעדותו מסר הנאשם 1 כי דבר העברת טובות ההנאה וטיב ייעודן לא סופר לאיש, לרבות לאחיו (זולת נאדר) והוסיף "אני לא סיפרתי כלום כי זה לא עניין של אף אחד וגם אין לי מה לספר" (ת/11ב, עמ' 29, ש' 39- עמ' 30, ש' 36). על מאפייני מתן טובות הנאה בדרך זו עמד השופט פוגלמן בפרשת הולילנד (ע"פ 5669/14 לופוליאנסקי נ' מדינת ישראל (2015), ובין היתר ציין כי – "בנסיבות ה"פרדיגמטיות" של עבירת השוחד, שבהן מעביר מאן דהוא שלמונים לידיו של עובד ציבור מבלי שיש בידו הסבר מניח את הדעת להעברת כספים זו, אפשר שלא יתעורר קושי מיוחד להוכיח כי הכספים ניתנו "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" של עובד הציבור". בדומה צוין בע"פ 7641/09 הירשזון נ' מדינת ישראל, פס' 53 (4.7.2011) כי – בעולם שבו מזומנים הולכים ונעלמים, קבלה שיטתית של כספים באמצעות מעטפות מזומנים, בלא שכספים אלה מתועדים ונרשמים באופן גלוי בדו"חות התאגיד, משמשת אינדיקציה ברורה לאי-כשרותם של התשלומים. מעל מעטפות מזומנים כאלה מתנוסס דגל שחור של אי-חוקיות, המטיל, על מקבלן של מעטפות כאלה, נטל כבד להוכיח את כשרות התשלומים. בת"פ (מח' ת"א) 44939-12-18 מדינת ישראל נ' שמיט (16.2.2021) הדגיש בית המשפט כי מתן כספים במזומן, בערך גבוה בכל פעם ובמקרים מסוימים שלא בסמוך לחגים (כפי שאירע גם בענייננו, עת ניתנו לארזי ירקות ופירות בעבור האירוע המשפחתי, כמפורט להלן) אינם עולים בקנה עם הטענה כי טובת ההנאה שיקפה אך שי לחג. חמישית, הנאשמים תלו את מתן טובות ההנאה בהיותן מתנות לחג. כפי שכבר נקבע, אין בטענה כי טובות הנאה שניתנו לעובדי ציבור על-ידי מי שעומדים עמם בקשרים עסקיים בעת מילוי תפקידם הציבורי מטעם המדינה הם בגדר שי לחג כדי להכשיר את טובות ההנאה או לאיין את אופיים כמתן שוחד (ראו ע"פ 126/76 מדינת ישראל נ' שפר, פ"ד ל(3) 466 (1976)). בת"פ (מח' ת"א) 58477-09-19 מדינת ישראל נ' דביר (20.10.2020), הדגיש בית המשפט כי – אין בידי לקבל את הטענה שאדם פרטי לא יודע או לא צריך לדעת, דבר איסור הבאת מתנות, וכי רק אנשי משפט והמגזר הציבורי מודעים לאיסור זה. לעניות דעתי, בליבו של כל אדם נורמטיבי, הפונה לקבלת שירות מעובדי ציבור, אמורה להתעורר רתיעה אינטואיטיבית ממתן מתנה – גם אם מתוך כוונה תמימה – לעובד הציבור, ולו בשל החשש שהמעשה יתפרש כניסיון להשפיע על שיקול דעתו של עובד הציבור. אם אכן קיים נוהג נפסד כזה, גובר האינטרס הציבור בשירושו, בין היתר, באמצעות הטבעת אות קלון של הרשעה, על המעורבים בו (פסקה 37). יתרה מכך, טענת הנאשמים כי סכומי הכסף ניתנו כמתנה לחג, מעבר לכך שיש בה כדי לעורר תהיות נוכח גובהו של הסכום, אינה מתיישבת עם העובדה שלא ניתנו מתנות, לא כל שכן בשיעור דומה, לכל גורם אחר, בין אם רבנים או עובדי החברה (ת/12ב, עמ' 11, ש' 31-26). כך למשל סיפרה העדה ז'קלין אבו זיד, עובדת חברה "קפה סעדי" כי המתנות שקיבלה לחג התמצו ב"ממתקים בתוך החברה" (פ/15.5.24, עמ' 266, ש' 27-26). גם הנאשם 1 עצמו אישר שלא ניתנו מתנות בהיקף דומה לאף עובד בחברה (ת/11ב, עמ' 52, ש' 37-33) ושהמתנות התמצו בסלסלות שוקולד (ת/11ב, עמ' 52, ש' 18-17). כשנשאל מדוע לא ניתנו סכומי כסף וירקות לגורמים נוספים ברבנות, לרבות לפקידה שמולה עבדה החברה, השיב הנאשם 1 "לא זה, אי אפשר מה, אני מחלק כבוד לכל בן אדם, זה לא כבוד... אל תגזים... הוא [ארזי – י.ל.) שונה כאילו בן אדם אתה עובד כאילו" (ת/11ב, עמ' 49, ש' 22-16; ראו גם ת/12ב, עמ' 11, ש' 31-26). קשה לראות כיצד הסיווג כמתנה לחג מתיישב עם הסבר זה, המייצר היררכיה בין טיב המתנה לטיב הדרגה. בהקשר זה יוזכר כי לפי גרסת הנאשמים, היוזמה למתן טובות ההנאה לא הייתה של ארזי, שלא ביקש לקבל דבר או אפילו רמז על כך (ת/11ב, עמ' 28, ש' 22-13; פ/15.5.23, עמ' 191, ש' 33- עמ' 192, ש' 2). קשה לקבל את תחושת החובה וההכרח להעביר את הכספים לארזי, בשעה שהלה בשום שלב לא ביקש זאת. אמנם, לשיטת הנאשם 1, ההחלטה על מתן טובות הנאה לא החלה אצלו, אלא הייתה של אביו והוא רק המשיך את דרכו (ת/12ב, עמ' 11, ש' 22-9). ואולם, משעה שהנאשם עצמו הגדיר את המתת כמתנה לחג ומשעה שכאמור, ההחלטה על המשך מתן טובות ההנאה הייתה שלו עצמו (ולא נטען כי התבקשה אי פעם על-ידי אביו), שומה על הנאשם עצמו להבהיר כיצד מאפייני המתת והיחס בינה לבין התנהלותה של חברת קפה סעדי באופן כללי, מתיישבים עם טענה לשי לחג. כשהתבקש להציג הסבר ענייני לטעמים שבעטיה החלה פרקטיקה זו והמשיכה מאוחר יותר, הודה כי אין בידיו הסבר ("באמת אין לי הסבר, אין לי הסבר אנחנו כאילו, יכול להיות שלקחנו את זה כאילו טוב לב וזה כאילו זה ככה, באמת בלי לפרש את זה לשום דבר אחר. באמת לא יודע להסביר את זה. אין לי הסבר כי אין לנו כוונות אחרות, חוץ מהמתנה וזה... כאילו אין משהו אחר. אם היה לי משהו אחר אז הסברתי לך. אין לי משהו.... (ת/11ב, עמ' 49, ש' 36- עמ' 50, ש' 5); ש. יש הבדל בין תלוש מאה שקל, שלוש מאות שקל, לבין אלף חמש מאות דולר ופירות. ת. כן, לא יודע להסביר (...) בשבילי זה מתנה כמו לכל עובד (...) כבוד כבוד שהוא התחיל עם אבא שלי. כאילו זה.. לא יודע, לא יודע להסביר את זה (ת/11ב, עמ' 52, ש' 22- עמ' 53, ש' 6). הנאשם 1 ביקש להמעיט מגובה סכום המתת. כשנשאל באחד המקומות אם הכין את סכום הכסף לארזי מראש השיב: "לא, תוך כדי כאילו זה לא כאילו, זה אלף חמש מאות דולר, זה לא..." (ת/11ב, עמ' 38, ש' 33-32). במקום אחר, הטיח החוקר בנאשם: "אני אומר לך, שאין כזה דבר מתנות לחג בסכום של 1,500 דולר ועוד פירות וירקות פעמיים בשנה לרב ארזי" וזה השיב: "מבחינתי זה מתנה לחג" (ת/12ב, עמ' 12, ש' 3-1). בהמשך אותה חקירה, הדגיש הנאשם 1 כי הגם שהוא עובד קשה בשביל כספו, אין מדובר מבחינתו בסכום חריג – ש. שוב אומר לך שאין כזה דבר מתנות ב-1,500 דור ללא כל כוונה. לא קיים. ת. אין כבוד? ש. לא ב-1,500 דולר. ת. מה זה 1,500 דולר כמה זה זה לא סכומים ... זה עניין של עבוד שאבא התחיל איתו ואני המשכתי כאילו כבוד אני לא יודע אין כבוד כאילו ש. 1,500 דולר בשביל זה כסף קטן. ת. זה לא עניין של כסף קטן. לא עניין זה שכסף קטן אבל זה לא 15 אלף דולר ולא 150 אלף דולר. זה כל שקל בשביל זה כסף אני עובד קשה מאוד (ת/12ב, עמ' 16, ש' 29-19). אל מול טענה זו יש להשיב כך: ראשית, כאמור, כפי שנקבע בפסיקה פעמים רבות, מתן שוחד יכול להיעשות גם בסכום נמוך, לא כל שכן כשהמתת (העיקרית) ניתנת בכסף מזומן. שנית, ולגופו של עניין, ההתייחסות אל סכום המתת כאילו הוא מתייחס לכל פעם בנפרד אינה משקפת את דפוס התשלומים המתמשך לאורך שנים לא מעטות, שכאמור, הגיע במצטבר לסכום של 13,500 דולר ועוד 10,000 ₪. שלישית, לשם בחינת התייחסותה של החברה להיקף הסכום שהועבר לארזי, נזכיר את דבריו של שותפו של הנאשם 1 לניהול החברה, אחיו נאדר סעדי, לפיו בגין תשלום הירקות (בלבד, לא כולל סכומי הכסף) "כאב לי הכיס" (ת/10, עמ' 8, ש' 39). רביעית, בצד אמירותיו של הנאשם 1 שבהן ביקש להמעיט מגובה הסכום יוזכר כי כשנשאל מדוע לא שילם סכום דומה לעובדיו או לעובדים אחרים ברבנות הראשית השיב: "לא זה, אי אפשר מה, אני מחלק כבוד לכל בן אדם, זה לא כבוד... אל תגזים..." (ת/11ב, עמ' 49, ש' 22-16)). שישית, לטענת הנאשמים, אינדיקציה מרכזית השוללת קשר סיבתי מקורה בכך ש"אף פעם לא ביקשנו משהו, ואף פעם גם הרב ארזי לא עשה לנו משהו כאילו באמת מיוחד" (ת/11ב, עמ' 23, ש' 22-21, 36-35; עמ' 49, ש' 8-7), ובפרט לא בתחום אישורי הכשרות (ת/11ב, עמ' 28, ש' 28-19); ובפועל לא הייתה לארזי כל פונקציה רלוונטית שעשויה הייתה לשרת את תועלתה המסחרית של החברה. הנאשמים תולים טענה זו באופייה הטכני, כך לטענתם, של עבודתו של ארזי, התלויה בדו"ח הכשרות של הרבנים המקומיים בחו"ל (ת/11ב, עמ' 39, ש' 26-20). אין לקבל טענה זו. אמנם, אין חולק שחלק ניכר מן הפעולות הרלוונטיות לקידום הכשרות בוצעו על-ידי גופי הכשרות בחו"ל. כפי שתואר על-ידי כמה מן העדים, הרבנות נעזרת בשירותי השגחה ופיקוח של גופי כשרות מוכרים ובלתי תלויים בחו"ל הפועלים ישירות מול היבואן. הליך מתן הכשרות נשען על אישורם של גופי כשרות אלה. היבואן נדרש להגיש בקשה לפי החוק, למלא טפסים שונים ולצרף אישור כשרות של אותו גוף. עבודתה של מחלקת הייבוא ברבנות בישראל מתמקדת בעיקר בבקרה ובווידוא שמעניק הכשרות הוא גוף מוכר, שכל החומר הנדרש נכלל בבקשה, ושמתן ההכשר עומד בתנאי הסף של מועצת הרבנות הראשית בישראל (פ/7.9.22, עמ' 38, ש' 33-24; עמ' 47, ש' 32-29; ת/35, עמ' 1, ש' 19, עמ' 2, ש' 29). ואולם, בצד זה, אין לומר כי מחלקת הכשרות שבראשה עמד ארזי הייתה "שקופה" ולא הייתה לה כל רלוונטיות בתהליך קבלת התעודה – בין אם ביחס לעצם מתן התעודה או ביחס לאופן נתינתה – קצבה, תיעדופה וכיו"ב. אכן, כפי שמסר הנאשם 1, ארזי הוא שהיה אחראי בסופו של דבר ברבנות ישראל לאשר תעודות כשרות (ת/11ב, עמ' 21, ש' 32-28). כך, סיפר העד רפי יוחאי, ששימש בתקופה הרלוונטית סגן ראש אגף ומנהל תחום אכיפה לפי חוק איסור הונאה בכשרות ברבנות הראשית כי "ככל שהיבואן מבקש להציגו ככשר על האריזה זה צריך רגולציה, שאמורה להגן על הצרכן. כדי לוודא שסימון הכשרות על גבי האריזה הוא נכון". לדבריו, תפקידה של מחלקת הייבוא שבראשה עמד ארזי היה לעבור על הבקשות, לבדוק את הנתונים ולתקפם, לוודא שכל הפריטים בתעודה של הגוף המוכר בחו"ל מתאימים לתנאי הסף, לוודא שהטפסים מולאו כפי שצריך בהתאם לפרטים הנדרשים, וכוללים צרופות ככל הנדרש, ומעת לעת, לפי שיקול דעתו, לבצע ביקורת במחסני היבואנים. בסוף כל האמור, בסמכותו של ארזי לחתום על תעודות הכשרות. לדבריו, "עיקר עבודת המחלקה היא טכנית שכל הפרטים הוגשו ומולאו, אך ככל שמתוך החומר יהיו דברים שסותרים את ההלכה בין אם בשוגג או בכוונה, בחובתה להתריע". כן מסר הוא ביחס ללוחות הזמנים כי ייתכן שזה ייארך אם יש עוד הרבה בקשות במקביל. לעיתים יש בירור שמחליטה המחלקה עם מסמך לא ברור לה"; ואולם לעיתים ניתן לקצר הליכים "אם יש נחיצות גדולה למשל בשל חג הפסח" (פ/7.9.22, עמ' 39, ש' 15-6, 31-30; עמ' 40, ש' 8-2; עמ' 41 ש' 26-18; עמ' 46, ש' 23-21). לדברי העד, בעקבות החקירה נושא תיק זה חל שינוי בנהלים וכיום נדרש מעגל חותמים ולא רק חותם אחד כמקודם – דבר המצביע שוב על מקומו של הגורם החותם ועל חשיבותו (פ/7.9.22, עמ' 47, ש' 5-2). צילה סאמין שעבדה תחת ארזי כמזכירתו לאורך שנים, הוסיפה כי הרבנות הראשית "היא הסמכות היחידה לתת את הכשרות פרט לבשר. כל יבואן שרוצה להביא מוצר כשר חייב לעבור דרך הרבנות הראשית ולהביא את המסמכים – תעודת כשרות ותוויות בהתאם לנוהל. לדבריה, בחלק מן המקרים התקיימו פגישות עם יבואנים – בין אם במשרדי הרבנות או במחסניהם של היבואנים, בין היתר כדי להסביר להם כיצד לפעול או כדי לבדוק את תוויות הכשרות (פ/7.9.22, עמ' 47, ש' 20-19; עמ' 48, ש' 5-1, 16-14). עוד היא ציינה כי החלטתו של ארזי אם לערוך ביקורת נגזרה מחשדות להונאה או בשל תלונות או בשל קיומו של "בלגן" בניירת", ורצונו לבדוק את התקינות ולהדריך אותם (פ/7.9.22, עמ' 48, ש' 30-27). בתוך כך מסרה סאמין כי "יכול להיות שלרב יהיו שאלות. יכול להיות שמבחינה טכנית הכול מגיע מסודר, ולרב יכולה להיות שאלות לגבי נותן הכשרות וכיו"ב" (פ/7.9.22, עמ' 49, ש' 18-17). אשר ללוחות הזמנים, דחתה סאמין את הטענה כי החתימה על תעודות הכשרות הייתה מידית ("זה לא מדויק"), ציינה כי "לעיתים יש עומסים, מבחינה טכנית יש עומסים וזה לא באופן אוטומט" (פ/7.9.22, עמ' 49, ש' 13-11) ואישרה כי במועדים הרלוונטיים אכן היו עומסים (פ/7.9.22, עמ' 49, ש' 31-29). ואכן, גם מנקודת המבט של חברת סעדי קפה, נראה שהייתה טמונה תועלת פוטנציאלית (גם אם זו לא מומשה) לקשר שנרקם מול ארזי. כך, סיפרה ז'קלין אבו זיד, שעבדה בחברת קפה סעדי ב"הנהלת חשבונות, מזכירות, הכול" (פ/15.5.23, עמ' 263, ש' 15-14), כי קבלת אישור על קיומה של כשרות ארכה פרק זמן שנע בין שבועיים ועד כמה חודשים, ואישרה כי מדובר ב"הרבה זמן". אבו זיד הוסיפה שהדבר השפיע על העבודה וציינה כי "הייתי כול הזמן מתקשרת, אפילו מהסניפים מתקשרים, הייתי לוחצת כול יום, כול יום מתקשרת ואם יהיה ככה אז אני נותנת לסניפים את ההודעה של חו"ל, בתנאי שאני אשלח להם את התעודה של רבנות ישראל" (פ/15.5.23, עמ' 266, ש' 18-16). לדבריה, כשהדברים היו מתארכים יתר על המידה, היא הייתה "מתקשרת לרבנות, לפעמים היה חוסר למשל מדבקה, חסר את ההודעה, אז מצרפת ושולחת את עוד פעם". עוד הוסיפה כי שוחחה עם ארזי "כמה פעמים" וזה היה אומר לה אם יש בעיה, אחרת אמר לה "בטיפול" (פ/15.5.23, עמ' 265, ש' 15 – עמ' 266, ש' 1). אמנם, בהודעתה הדגישה אבו זיד כי פניותיה לארזי לא הביאו לזירוז הטיפול (פ/15.5.23, עמ' 266, ש' 4-2), ואולם השאלה אינה אם ניתנה תמורה בפועל, אלא אם הייתה תועלת פוטנציאלית בקשר עם ארזי, ועל זו הצביעה אבו זיד בעדותה. בהקשר אחר העיד גם הנאשם 2 כי נהג להיוועץ בארזי תכופות בעניינים המקצועיים הרלוונטיים, וכי לצורך כך הוא נהג להתקשר לארזי, למספר הטלפון שהיה שמור אצלו (פ/15.5.23, עמ' 225, ש' 28- עמ' 226, ש' 13). בסיכומיהם הצביע הנאשמים על כך שהקשר הישיר עם ארזי והאפשרות להיוועץ עמו לא הייתה ייחודית ל"סעדי קפה", וכי יבואנים רבים עמדו עם ארזי בקשר תכוף בהרבה. לא מצאתי כי יש בדבר כדי לשנות ממסקנתי. ראשית, חלק מאותם יבואנים אכן קיימו קשרים חריגים עם ארזי, נתנו לו במקביל טובות הנאה ונחקרו בגין מעשים אלה, אף אם בסוף הוחלט שלא להעמידם לדין (ראו להלן על כך בפרק "אכיפה בררנית"). במובן זה, אין לומר כי קיומו של קשר אינטנסיבי עם ארזי משקף בהכרח דפוס התנהלות רווח גם ליבואן מן השורה. שנית, כידוע, המתת הניתנת בשוחד, ככל שזו ניתנת, אינה צריכה להתבטא בסטייה מן השורה, ואין בעובדה שהפעולה הקשורה בתפקיד ניתנת גם לאחרים, והמתת לא הביאה ל"הטיית הספינה", כדי לסתור את החזקה שלפיה הכספים שולמו לעובד הציבור בעד אותה פעולה. בהקשר הדברים יצוין כי מעיון בהודעותיהם של מעורבים אחרים במתן טובות הנאה לארזי, שחקירותיהם צורפו לראיות הנאשמים במסגרת הטענה לאכיפה בררנית (ועל כך להלן), לא נעלמו מעיני אמירות שונות מהן ניתן היה להסיק כי קשר מקצועי עם ארזי עשוי היה להיות בר תועלת. כך למשל, ציינה הנחקרת ז'נט נפוסי כי "אני רציתי שהוא ידאג לחברה שלי. דווקא הייתה לי ביקורת על השירות אבל כן צריך לשמור איתו על יחסים טובים. אני רוצה להאמין שמי שלא מכבד אותו עוד יותר הוא לא מעיף אותו מכל המדרגות. אבל כן, הוא יכול לעכב את השירות" (ה/84, עמ' 2, ש' 46-44). הנחקר אלי ז'ק טען אמנם שארזי היה אך "חותמת גומי", אך בד בבד הוסיף כי "לא רוצים להסתכסך איתו מקצועית. אין ברבנות הראשית אף אחד מלבדו, בכל מחלקה יש סגן או עוד מישהו. אבל במקרה הזה מלבד פקידה יש רק את הרב ארזי, אפילו בימים שהיה מאושפז בבית חולים אף אחד בארץ לא קיבל תעודות. נאמר לנו שהרב ארזי יחלים. פעם אחת דיברתי עם צילה והיא אמרה לי שהורידו לו תיקים לבית החולים כדי שיחתום" (ה/32, עמ' 6, ש' 182-179). עם זאת, משעה שמדובר בעדויות של מעורבים שלא הובאו לעדות, שהודעותיהם צורפו לתיק באופן גולמי, ושגרסאותיהם מתייחסות לתחושתם הסובייקטיבית, המשקל שראיתי לייחס לדברים אלה הוא נמוך. לסיום נקודה זו יצוין כי הגם שלא הוכחה תמורה שניתנה כנגד טובת ההנאה, הנאשם 1 אישר כי הוא לא נתקל בעיכובים או בקושי בקבלת תעודות הכשרות (ת/12ב, עמ' 13, ש' 10-6), כשלעניין זה לא ניתן לדעת כיצד היה נוהג ארזי אלמלא אותן טובות הנאה, כך בפרט בנסיבות שבהן ידוע שבמקרים אחרים היו עיכובים. הנה כי-כן, אף אם תפקידה של הרבנות הראשית בהליך מתן כשרות, היה בעיקרו טכני, אין לומר כי קשר מיטיב עמה לא נשא עמו פוטנציאל להפקת תועלת. ודוקו: לרבנות הייתה שליטה והשפעה על קצב הנפקת תעודות הכשרות, על בדיקת הנתונים ומידתה, על אמצעי הבדיקה ורמת הביקורת, והיא שבסופו של דבר חתמה על תעודות הכשרות ואפשרה לעסק למכור את מוצריו ככשרים. בנסיבות מעין אלה, אין לומר שבמתן טובות הנאה לארזי לא הייתה טמונה תועלת פוטנציאלית לקידום עסקיה של חברת סעדי קפה. זאת, אף שלא הוכח כי במקרה דנן ניתנה לחברה עדיפות במתן תעודות כשרות. לטענת הנאשמים, טענת המאשימה כי מתן טובות ההנאה נעשה במודל של "שלח לחמך על פני המים", קרי שלא מתוך ציפייה לתמורה קונקרטית, הועלתה לראשונה במסגרת הסיכומים ומכאן שהיא בבחינת "הרחבת חזית", ולא ניתנה להגנה הזדמנות סבירה להתגונן מפניה. לאחר שבחנתי טענה זו, מצאתי כי דינה להידחות. ראשית, עיון בכתב האישום מעלה תמונה מעט שונה מזו שעליה מצביעים הנאשמים. אמנם, סעיפים 19 ו-31 לכתב האישום סוקרים תמורות אשר לפי הנטען נתן ארזי כנגד טובות ההנאה שנמסרו לו. עם זאת, כידוע תשלום תמורה אינו חלק מיסודות עבירת השוחד. סעיפים 19 ו-31 אינם כוללים התייחסות ליסוד נסיבתי או ליסוד נפשי הקושר באופן קונקרטי בין המתת לתמורה, אלא מתארים אך את התמורה עצמה מנקודת מבטו של עובד הציבור. הסעיף היחיד בכתב האישום אשר דן במטרת מתן המתת הוא סעיף 32, שלפיו "נאשמים 1 ו-2 נתנו את השוחד לארזי בקשר עם תפקידו של ארזי כעובד ציבור ובעד פעולות הקשורות בתפקיד זה, על מנת להטותו למשוא פנים לנאשמים 1 ו-2". סעיף זה מתיישב גם עם טענה למתת הניתנת כדי להביא למשוא פנים באופן כללי ולא כנגד מעשה ספציפי. זאת ועוד, אפילו תאמר כי הטענה בדבר מתת שניתנה כחלק מדוקטרינה של "שלח לחמך" לא נטענה באופן מפורש בכתב התביעה, מצאתי כי אין מניעה להרשיע את הנאשמים בגינה מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ). כידוע, לשם הרשעה בעבירה לפי סעיף 184 לחסד"פ, לא קיימת דרישה כי המאשימה תצהיר במפורש כי היא מבקשת שהרשעת הנאשם תיעשה מכוח הסעיף במהלך ההוכחות, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן כנגד האישום בזמן אמת (רע"פ 1931/23 חמוד נ' מדינת ישראל (17.3.2023)). בענייננו ניכר כי הנאשמים הקדישו חלק מחקירותיהם הנגדיות לשאלת סמכויותיו והשפעותיו הכלליות של ארזי, ולא רק לשאלת הסיוע הקונקרטי (בזירוז מתן האישורים או פתרון בעיות) במקרה דנן (ראו פ/7.9.22, עמ' 42, ש' 28-24; עמ' 46, ש' 18-15; עמ' 49, ש' 8 – עמ' 50, ש' 6; פ/18.9.22, ע' 55, ש' 16 – עמ' 56, ש' 15; פ/15.5.23, עמ' 265, ש' 10 – עמ' 266, ש' 1). דברים אלה מתכתבים עם טענה לאפשרות סיוע כללית להבדיל מסיוע קונקרטי בדרך של זירוז או הקדמת הטיפול בפניות. יתרה מכך, בחקירתו הנגדית התייחס הנאשם עצמו מיוזמתו ומבלי שנשאל על כך או שהמונח הוזכר, לאפשרות של מתת מסוג "שלח לחמך" ושלל אותה – זה לא היה, דיבורו על שלח לחמך, שלח לחמך, אני שמעתי את המושג הזה, יכול להיות את, אתה יודע אבל כמה שנים יכול להיות שלח לחמך? כמה? שנה? שנתיים? (....) 10? 20? כמה שנים יכול להיות שלח לחמך? ואני אומר, אוקיי. לא משנה. בכול אופן זה, לא היינו, לא קיבלנו על זה שום תמורה, לא ציפינו לשום תמורה (פ/15.5.23, עמ' 257, ש' 8-3). על רקע האמור, איני סבור כי קיימת מניעה להרשיע את הנאשמים בעבירת שוחד על יסוד מעשה שנועד "להטות למשוא פנים בדרך כלל", בין אם כנגזרת ישירה מנוסח כתב האישום או מכוח סעיף 184 לחסד"פ. הנה כי-כן, בהתאם למבחן המשולש, הראיות הנסיבתיות שהוצגו לעיל מוליכות למסקנה אחת ויחידה בדבר אחריות הנאשם. ודוקו: כל אחת מן הראיות: התשלום השיטתי מדי ראש השנה ופסח, ההתמדה לאורך שנים (למעט חריגים), גובה הסכום, העובדה שהתשלום בוצע במזומן, היעדר התיעוד ואי מסירת מידע על התשלום לגורמים נוספים בחברה, העובדה שהתשלום ניתן רק לארזי ולא לכל גורם נוסף ברבנות, האינטרס שבו אחזו הנאשמים והתועלת בקשר עם ארזי, העובדה שהתשלום נעשה ביוזמת הנאשמים וכן שקרי הנאשם בהודעתו והימנעותו מלהעיד – כל אלה בנפרד וכולם ביחד מייצרים "מסה קריטית" המסירה כל ספק ביחס לאפשרות שהמתת ניתנה בגין תפקידו הציבורי של ארזי. הסבריו החלופיים של הנאשם – הטענה כי הדבר נעשה כמתנה "תמימה" לקראת החגים; הטענה כי הדבר ניתן מחמת כבוד לרב או הטענה כי הדבר ניתן מחמת כבוד לאביו של הנאשם 1 אינם מספקים לטעמי הסבר חלופי שיביא לסתירת מערכת הראיות הנסיבתיות באופן שיותיר ספק סביר באשמתו. ב. ראיות ישירות במקביל לראיות הנסיבתיות המצביעות על אחריותו של הנאשם 1, הוצגו לפניי גם ראיות ישירות המצביעות על אומד דעתו בדבר קיומו של קשר סיבתי בין המתת לבין תפקידו הציבורי של עובד הציבור, קרי שהמתת ניתנה בקשר עם תפקידו הציבורי של ארזי. ודוקו: בצד עמידתו של הנאשם על כך שטובות ההנאה לא ניתנו לארזי עקב מילוי תפקידו, בהקשר מקצועי, או במטרה ליצור מנהל תקין ביניהם, אלא מתוך כבוד לרב או לאביו של הנאשם 1 (ת/11ב, עמ' 23, ש' 28-19; עמ' 28, ש' 38-36; עמ' 29, ש' 14-12; עמ' 39, ש' 19-14), לא ניתן להתעלם מאמירות אחרות המצביעות למצער על מטרות נוספות שעמדו ביסוד מתן טובות ההנאה זולת כבוד לאביו של הנאשם או לרב עצמו. כך, מסר הנאשם 1 כי טובות ההנאה ניתנו לארזי שכן "כשאתה בן אדם אתה מכבד אותו והוא מכבד אותך, זה תמיד נותן לך הרגשה טובה". כשהחוקר שאל אותו בתגובה אם "זה יחסי עבודה טובים" השיב הנאשם 1 כי הדבר לא הפחית מדרישותיו של ארזי ("אבל העבודה, כאילו עבודה, אין, ואני אומר לך עוד, ואני חוזר על זה הרבה פעמים, היה מתעקש עד שיקבל הכול כמו שצריך, זה מה שאני כאילו יכול להגיד משהו אחר" (ת/11ב, עמ' 29, ש' 24-18). במקום אחר אישר הנאשם את דברי החוקר לפיהם "זה הרגל, כל כך הרגלת אותו שזה כאילו יענו ככה זורם" (והשיב: "כן, כן, כן"), וכשנשאל על-ידי החוקר אם "זה היה זורם", הוסיף "זה כאילו... כאילו, כן, כבוד וזה, זהו כאילו אנחנו אצלנו יש כבוד לתת ולהמשיך לתת" (ת/11ב, עמ' 47, ש' 23-17). דבריו של הנאשם 1 מקיימים את המבחן הכפול להערכת הודאה. ביחס למבחן "הפנימי", אף שדברי הנאשם 1 לא היו עקביים, ובצד אמירותיו שלעיל הוא מסר במקומות אחרים כי טובות ההנאה ניתנו ללא קשר לתפקידו הציבורי של ארזי; דבריו הנ"ל נאמרו בהכרה ברורה, ללא שנמשך בלשונו, תוך שהוא מאשר את הדברים שלוש פעמים, והכול במסגרת חקירה בה ידע הנאשם להתנגד, ולא התמסר לכל שאלה. אשר למבחן "החיצוני", בענייננו קיימת שורה של ראיות התומכות בהודאת החוץ ועולות כדי "דבר מה נוסף", כמפורט להלן. ראשית, עדותו של נאשם 2, דוד דן, אותו כינה הנאשם 1 "סמנכ"ל החברה" (ת/11ב, עמ' 22, ש' 12-11). בעדות הצביע הנאשם 2 על אחריותו של הנאשם 1 להעברת הכספים והירקות (ראו למשל ת/45ה, עמ' 18, ש' 19- עמ' 19, ש' 2) כך לדוגמה, תיאר הנאשם 2 את הדברים באחד המקומות בהודעתו – ש. שלוש ארבע חמש שש פעמים ... הייתם? ת. נראה לי חשבוניות פעמיים ש. אני בחמש שנים העברתי לו אולי אה... חמש פעמים אה... במעטפה איך היה? ת. כן, במעטפה הוא בא אלינו למשרד ואמרנו לו... וזהו ש. אמ... עכשיו הוא ביתר הפעמים או מוחמד (הנאשם 1 – י.ל.) או מישהו מטעמו נכון? או מישהו מטעמו? ת. כן (ת/45ה, עמ' 22, ש' 39-30). במקום נוסף עמד הנאשם 2 על כך שאת הכספים ששילם לארזי הוא קיבל מן הנאשם 1 – ש. את הכסף הכסף... המזומן מאיפה אתה לקחת מוחמד הביא לך? איך לקחת....? ת. מוחמד מוחמד. ש. אה? ת. מוחמד (ת/45ה, עמ' 32, ש' 8-4). עוד יוזכר (והדבר יובא בהרחבה להלן) כי בהודעתו אישר הנאשם 2 כי העבודה עם ארזי נועדה לאפשר "יחסי גומלין טובים" וזרימה טובה" והוסיף "עצם זה שאתה מרים טלפון והוא עונה לך" (ת/45ה, עמ' 29, ש' 22-13). כידוע עדות של שותף לעבירה עשויה לשמש ראיית סיוע (וממילא דבר מה נוסף) לעדות יחידה (ע"פ 24/85 חזן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 512 (1987)). שנית, שקריו של הנאשם. כפי שצוין לעיל, בשליש הראשון של הודעתו לאורך פרק זמן ממושך, הכחיש הנאשם מכל וכל את עצם העברת הכספים או את הירקות לארזי, ורק בשלב מאוחר יותר, אל מול שאלות וממצאים שהוטחו בו, ניאות לאשרה. שקרים שמוסר הנאשם בחקירתו עשויים להצביע על תחושת אשם ולשקף התנהגות מפלילה העולה כדי דבר מה נוסף (עניין גץ לעיל). שלישית, הימנעות הנאשם מלהעיד. כידוע, שתיקת נאשם יכולה לשמש דבר מה נוסף, במקרים חריגים, בכפוף להתקיימות שלושה תנאים: ראשית, הודאתו של הנאשם במשטרה צריך שתהא בעלת משקל פנימי גבוה במיוחד; שנית, ניתן בנסיבות המקרה לשלול, על סמך נסיבות החיצוניות להודאה, את החשש להודאת שווא עקב " לחץ פנימי"; שלישית, על בית המשפט להשתכנע כי הנאשם עושה שימוש בשתיקה כיוון שאין לו תשובה נגד ההאשמות המופנות כלפיו ואשר בהתייחס אליהן הוא הודה בחקירתו (רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי, פ"ד סב(1) 378 (2006)). במקרה דנן מצאתי כי ניתן להשתמש בהימנעות הנאשם מלהעיד כדבר מה נוסף לאימות הודאתו בשל שלושת אלה: הראשון, הנאשם חזר על גרסתו בדבר עצם העברת הכספים ומאפייניה פעם אחר פעם בעקביות בפירוט ובהרחבה, באופן המחזק את תוקף ההודאה. השני, עיון בהודאה אינו מעלה כי הוטל על הנאשם לחץ חריג כלשהו (ואף לא נטען כי היה כזה), המקים ספק בנכונות האמור בהודאה. השלישי, לא ראיתי לקבל את טענת הנאשם כי בחר שלא להעיד כדי שלא להפליל את הנאשם 2, ביודעו כי אם ימסור עדות יהיה בדבר כדי להכשיר גם את הודעתו כאמצעי להפללת הנאשם 2. אסביר. אמנם משעה שהוחלט כי טענת הזוטא תוכרע בתום המשפט, לא הייתה בידי הנאשם 2 ערובה או ודאות כי הודעתו של נאשם 1 לא תשמש נגדו והיה בסיס לחששו של נאשם 1 כי אם יבחר להעיד יכשיר הדבר את הודעתו במשטרה נגד נאשם 2 (ראו ע"פ 5249/98 מירילאשוילי נ' מדינת ישראל, פ" ד נג(3) 550, 556 (1999)). ברם, כדי שבית המשפט ישתכנע כי החלטת הנאשם שלא להעיד מקורה בחשש מפי הפללת חברו, עליו להשתכנע כי הנאשם נהג מנהג אלטרואיסטי כלפי חברו וחשף עצמו לסיכון להרשעה תוך שכל טענת הגנה שהעלה במסגרת הודעתו לא תוכל לשמש לזכותו בעת בחינת הראיות נגדו. לא הוצג כל טעם שיבהיר מדוע שהנאשם 1 ינהג בדרך זו כלפי הנאשם 2. יתרה מכך, הנאשם 1 לא הצביע בסיכומיו על חלקים בהודעתו שהיה בהם כדי להפליל את הנאשם 2 או לחזק את הראיות נגדו. יתרה מכך, גרסת הנאשם 1 כללה מרכיבים מזכים כלפי הנאשם 2, ובתוך כך טען הוא כי נאשם 2 לא היה מעורב במגעים מול ארזי, דבר שעשוי היה לסייע בידו – ש. עכשיו תגיד לי. איך דוד דן קשור להעברת כספים וירקות לרב ארזי. ת. לא קשור דוד, לא קשור דוד. ש. לא, אבל תפרט כי הרי אנחנו יודעים שהוא נתן. ת. לא, הוא לא קשור, זה אצלי במשרד, אני נותן לו, זה לא כאילו זה... זה לא קשור. ש. אבל היו כמה פעמים שגם הוא נתן לו. ת. לא אני חושב זה אני רק אני נתתי, הוא לא קשור לזה (ת/11ב, עמ' 40 ש' 38-30; ראו גם ת/11ב, עמ' 41, ש' 12-1). לבסוף, בחינת עדות הנאשם 2 בבית המשפט מלמדת כי בגרסתו אישר למעשה הנאשם 2 את הדברים שאמר בהודעתו וטען מחדש כי העביר לארזי ירקות וכסף במסגרת תפקידו. בנסיבות אלה, לא מצאתי מדוע הערך המוסף שבאמרת החוץ של נאשם 1 הוא בעל משקל כה משמעותי להרשעת הנאשם 2, עד שיש בו כדי להסביר באופן עצמאי הימנעות מעדות. על רקע המקובץ, איני סבור כי הטעמים שבהם תולה הנאשם 1 את הימנעותו מלהעיד, שוללים את אופייה המפליל של התנהלות זו. רביעית, ובאותה הרוח, יש להוסיף את סירובו של הנאשם 1 לערוך עימות עם הרב ארזי (ת/13ב, עמ' 6, ש' 1 – עמ' 7, ש' 2). הנאשם 1 תלה את הסירוב בכבוד שהוא רוחש לרב, ואולם מעבר לכך שמדובר בטענה שנטענה בכלליות וללא הקשר, היא אינה תואמת את דבריו של הנאשם 1 עצמו שהדגיש כי הסיבה העיקרית שבעטיה העביר את טובות ההנאה לארזי (ולא לרבנים אחרים) היא הכבוד לאביו והרצון להמשיך את דרכו (ולא בשל יחס מיוחד לרב ארזי דווקא) (ת/12ב, עמ' 11, ש' 31-29). אף לא הובהר מדוע עריכת עימות היא ביטוי לחוסר כבוד, ומדוע סבר הנאשם 1 שצפוי פער בין גרסאות השניים. לסירובו של הנאשם 1 לערוך עימות יש להתייחס באופן דומה לאי הצגת ראיה או לאי הבאת עד, ולהניח כי לו ניאות הנאשם להשתתף בעימות, היה הדבר פועל לרעתו (ע"פ 4153/17 חסקינד נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (22.2.2018)). חמישית, ניתן להצביע על דברי נאדר סעדי, אחיו של נאשם 1, שאישר אף הוא בהודעתו שהוגשה לתיק בית המשפט את מעורבות הנאשם 1 בהעברת טובות הנאה לארזי (ת/10, עמ' 3, ש' 21 – עמ' 6, ש' 143). (ז) אחריות הנאשם 2 הנאשם 2 אינו חולק על כך שבין השנים 2018-2013 ניתנו לארזי טובות הנאה שהתבטאו בכספים ובירקות מדי ראש השנה ופסח. ואולם הנאשם 2 חולק על חלקו ומעורבותו בעבירה, וכן על כך שטובות ההנאה ניתנו לארזי בעד פעולה הקשורה בתפקידו. יצוין כי משעה שהנאשם 1 לא העיד במשפט, לא ניתן להשתמש בדברים שמסר בהודעתו נגד הנאשם 2. קודם ש"נצלול" לנבכי הטענות, יש להעיר הערה חשובה בנוגע לתקופת האישום. בכתב האישום ציינה המאשימה כי – "החל משנת 2010 ועד למועד הפתיחה בחקירה הגלויה, נרקמה מערכת יחסי שוחד בין נאשמים 2 ו-1 לארזי ..... במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה בשנת 2010 או בסמוך לכך, פנה ארזי לנאשם 2 וביקש ממנו עזרה כספית על רקע קושי כלכלי במימון נפש בחוץ לארץ. נאשם 2 נענה לבקשתו ועל דעת אביהם המנוח של נאשם 1 ונאדר, נתן לארזי 1,500 דולר (...) במהלך התקופה הרלוונטית לאישום הראשון החל משנת 2013, בסמיכות לחגי ישראל – ראש השנה ופסח, במספר פעמים רב שאיננו ידוע במדויק למאשימה, וכן במועדים 2.4.2017 ו-27.3.2018, נתן נאשם 1 כספי מזומנים בגובה 1,500 דולר בכל חג לארזי. לעיתים העביר נאשם 1 את כספי המזומנים לנאשם 2, שנתן אותם לארזי" (סעיפים 24-21). אם-כן, בצד התייחסות כללית למערכת יחסים שוחדית החל משנת 2010, בפועל המאשימה נקבה באירוע אחד בשנת 2010, ואת המשך הדפוס היא תיראה בכתב האישום רק ביחס לשנים 2018-2013. כידוע, על כתב אישום לכלול את מכלול הנתונים העובדתיים המצביעים על יסודות העבירה, הן אלה המגבשים את היסוד הפיסי, הן אלה המגבשים את היסוד הנפשי, וזאת בין היתר כדי לאפשר לנאשם להתגונן כראוי (רע"פ 4484/92 רפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 176, 182 (1992)). במקרה דנן, הפעולות הפיסיות המיוחסות לנאשם 2 נוגעות אך לפעולה אחת בשנת 2010 ולפעולות שבוצעו החל משנת 2013. התיאור של יחסים שוחדיים החל משנת 2010 הוא תיאור כללי ועמום, והוא אינו כולל את מכלול יסודות העבירה הנדרשות להוכחת האישום ביחס לשנים אלה. אי לכך, משעה שלא ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני פעולות קונקרטיות המגבשות עבירת השוחד באותן שנים, לא ניתן להרשיע את הנאשם 2 לגבי עבירות שלפי הנטען בוצעו בשנים 2013-2010, זולת המעשה הקונקרטי הבודד שמתואר בשנת 2010. (I) מעורבות הנאשם 2 במתן טובות ההנאה – ראיות ישירות נפתח בעצם מעורבותו של הנאשם 2 במתן המתת. המאשימה ייחסה לנאשם 2 אחריות מכוח הדוקטרינה של ביצוע בצוותא, תוך שהיא טוענת שהמעשים בוצעו בצוותא חדא עם הנאשם 1. יצוין כי המאשימה לא כללה בכתב האישום תת סעיף הנוגע לייחוס אחריות מכוח הדוקטרינה של ביצוע בצוותא. עם זאת, ואף שמוטב שכתב אישום יכלול הפנייה לסעיפי ה"בצוותא", כדי שהנאשם יידע כבר בתחילת משפט בפני מה הוא עומד, המדינה אינה חייבת לכלול בכתבי אישום הפניות להוראות הדין הכללי כדוגמת אלו אשר מכילות הגדרות של מבצע העבירה, של משדל ושל מסייע. מכאן שהמדינה אינה חייבת להפנות בכתבי אישום להוראותיו הכלליות של סעיף 29 לחוק העונשין, להבדיל מסעיפי העבירות הספציפיות שביצוען מיוחס לנאשם (ראו ע"פ 1427/23 אבו רביע נ' מדינת ישראל (1.5.2024)). לשם בחינת מעורבותו של הנאשם 2 בעבירות שבהן הואשם, יש לתת את הדעת, תחילה, לתפקידו ולמעמדו בחברת סעדי קפה. אין חולק שהנאשם 2 היה שכיר בחברה, ולא היה שותף לבעלות. לטענתו, לא הייתה לו סמכות להוציא כספים בחברה או לחתום על צ'קים, והוא לא עסק בעניינים הכלכליים (פ/15.5.23, עמ' 179, ש', 27-23). עם זאת, אין מדובר בעובד זוטר. כפי שציין הנאשם 2, הוא החל לעבוד בחברת סעדי קפה בשנת 2002 ובעת חקירתו שימש מנהל מכירות ארצי, תפקיד שבמסגרתו היה אחראי על כל הפיתוח העסקי בחברה, משאים ומתנים מול רשתות שיווק, ניהול אנשי מכירות ואיתור מוצרים בחו"ל והבאתם לישראל. מתחתיו עבדו אנשי מכירות, מחסנאים, מזכירות, נהגי משאיות וכו'. עוד ציין הנאשם 2 כי בתפקידו הוא השתכר שכר גבוה של בכיר (ת/45ה, עמ' 4, ש' 29- עמ' 5, ש' 29; פ/15.5.23, עמ' 209, ש' 1 – עמ' 210, ש' 17). בעדותו אישר הנאשם 2 כי הוא ניהל "שם את העניינים" ביחד עם הנאשם 1 (פ/15.5.23, עמ' 222, ש' 27-26). נוסף על כך, מדברי הנאשם 2 עלה כי הוא עמד בקשר ישיר עם הרב ארזי בענייני הכשרות של מוצרי החברה, כשיוזכר בהקשר זה כי 90% מן המוצרים ששיווקה החברה היו כשרים (פ/15.5.23, עמ' 262, ש' 16-9). בצד האמור, פירט הנאשם 2 את חלקו ומעורבותו במתן טובות ההנאה לארזי לאורך התקופה הרלוונטית. בתוך כך, סיפר הנאשם 2 כי במהלך שנת 2010, שנים אחדות לאחר שהחל לעבוד מולו, פנה אליו ארזי, אמר לו שהוא רוצה לנסוע לחו"ל אך יש לו קושי כלכלי וביקש ממנו עזרה. בעקבות זאת, פנה הנאשם 2 לאחמד סעדי, אביו של הנאשם 1, ומי שעמד בראש החברה עד מותו בשנת 2013 וסיפר לו על פנייתו של ארזי. בתגובה, אמר אחמד לנאשם 2 לתת לארזי 1,500 דולר. סמוך לאחר מכן, הגיע ארזי למשרדי החברה בנצרת והבחין בחנות הירקות והפירות השייכת למשפחת סעדי וביקש לקנות ירקות. בתגובה, נתן אחמד לארזי ירקות ללא תמורה, ומאז החל הלה לתת לארזי 1,500 דולר ופירות וירקות פעמיים בשנה, לפני פסח וראש השנה (ת/45ה, עמ' 15, ש' 8 – עמ' 19, ש' 15). ת. (...) אבא של מוחמד אמר לי (...) אני אתן לו בחג גם מתנה (...) בחגים. ש. בחגים ראש השנה? ת. בפסח ראש השנה מתנה שיהיה לו אלף חמש מאות דולר (...) שלוש שנים ארבע שנים זה היה ש. כן, ומאז? מאז? ת. כל חג ש. כל חג ת. כל חג ש. אני או מוחמד נכון? (....) ת. אה... אל לא דווקא מוחמד... כאילו אתה יודע יש עוד אח שהוא (...) ש. (....) להתייעץ נו וזה אמרת(...) נעשה את ומאז כל חג ת. לא התייעצנו. זה היה אתה יודע אבא שלו ש. חג... היה לו חג... מוחמד... נותנים... לו ת. כן ש. ואה... וגם ירקות ופירות בערך (...) אלפיים ₪. ת ככה אני מעריך (ת/45ה, עמ' 18, ש' 19 – עמ' 19, ש' 15). אם-כן, בפעם הראשונה שניתנה לארזי טובת הנאה כספית, נמסרו לו הכספים על ידי הנאשם 2. יתרה מכך, מכל הגורמים השונים בחברה, זיהה ארזי את הנאשם 2 כגורם בעל סמכות אליו יש לפנות בעת שהוא נזקק לכספים. בהקשר זה, איני סבור כי קיימת נפקות רבה לדבריו של הנאשם 2 לפיהם ארזי פניו אליו כי "אני פניתי אל הרבנות, אני דיברתי עם הרבנות, הוא לא ידע באותה נקודת זמן שאני לא הבעלים" (פ/15.5.23, עמ' 189, ש' 9-7). עצם העובדה שארזי סבר, אם אף בטעות, שהנאשם 2 הוא בעלי החברה בשל היקף המגע שהיה לו עמו מלמד על תפקידו המרכזי של הנאשם 2 בחברה ועל הדומיננטיות שלו שהביאה לכך שהצטייר כ"בעל הדעה". הנאשם 2 אף הסביר את הדברים בכך שאחמד "הוא בכלל לא הבין בתעודות, אוקיי, לא הבין בתעודות, הוא לא ידע מה זה תעודת כשרות, אוקיי. הוא לא ידע מה צריך, לא הבין זה לא, זה לא האמירה המדויקת, אבל זה היה רחוק ממנו הוא התעסק רק בכספים" (פ/15.5.23, עמ' 220, ש' 17-14). אמירה זו עשויה להסביר את הדומיננטיות של הנאשם 2 בכל הנוגע לאינטראקציה מול ארזי באותה התקופה, לרבות ביחס להעברת הכספים. ואכן, בהתייחסו למתן הכספים מאחמד לארזי, אמר הנאשם 2 כי "אני הייתי נוכח בסיטואציה ואני הייתי בהגדרה אולי שותף לסיטואציה, אוקיי. זאת האמת" (פ/15.5.23, עמ' 220, ש' 13-9; ההדגשה הוספה). זאת בצד הסתייגותו מהגדרת האמור כשוחד ובצד אמירתו בהמשך לכך כי "בחלק מהמקרים לא הייתי. לא הייתי שותף" (שם). בהקשר זה, איני רואה נפקות רבה להבחנה שביקשה ההגנה לערוך בין הודאה בשותפות מבחינה משפטית לבין שותפות מבחינה פיסית. אף בהתאם לפרשנות המצמצמת האחרונה, יש לראות בנאשם מי שלא ראה עצמו כגורם פאסיבי הממלא הוראות, אלא כגורם מעורב ופעיל שלו דעה ותרומה למהלך העניינים ואפשרות להשפיע עליהם. בהמשך לכך ניתנו לארזי כספים וכן פירות וירקות באופן שיטתי לאורך מספר שנים סמוך לחגים, בחלק מן המקרים על-ידי הנאשם 2 ובאחרים על-ידי הנאשם 1, אף אז בידיעת הנאשם 2 (כפי שעולה מהתייחסותו אל מתן הכספים על-ידי הנאשם 1) – ש. אני בחמש שנים העברתי לו אולי אה... חמש פעמים אה... במעטפה איך היה? ת. כן. במעטפה הוא בא אלינו למשרד ואמרנו לו (...) ש. אמ... עכשיו והוא ביתר הפעמים או מוחמד או מישהו מטעמו נכון? (...) ת. כן. (ת/45ה, עמ' 22, ש' 39-33) ש. שאלה כל חג בלי (...) כל חג ראש השנה לא כל חג רק ראש השנה (...) נכון? כל חג אה... כל חג אמרתי לי ראש השנה ופסח. ת. כן. ש. הוא קיבל בערך מוצרים איך כתובים פירות וירקות? פירות וירקות בערך של אה של אה שנייה. אלף ₪ עד אלפיים ₪ כל אחד בערך יוצא שלושת אלפיים ₪ בשנה נכון מהו כזה? ת. כן. ש. אתה ראית אותו לוקח ירקות? ת. פעמיים שלוש אני ראיתי אותו לוקח. ש. לבד תמיד או עם עוד מישהו? ת. לבד. (ת/45ה, עמ' 33, ש' 23-9). זאת ועוד, מגרסתו של הנאשם 2 עולה בבירור כי לבד מן הפעמים שבהן הוא עצמו העביר את הכספים או הירקות ישירות לארזי, הוא היה ער ומודע לנוהג שהיה קיים בחברה לעשות כן מדי פסח וראש השנה. כך, בין היתר, סיפר הנאשם 2 כי – ת. (...) זה מתבצע פעמיים בשנה בחגים (...) ש. לפני כמה שנים... חמש, שש, שבע, כמה זה היה? ת. שמונה אני לא יודע... אתה יודע ש. בערך ת. (...) שמונה שנים (ת/45ה, עמ' 13, ש' 32- עמ' 14, ש' 2). ת. ואז לפני אה... ואבא של מוחמד אמר לי ניתן לו גם ברכה (...) אני אתן לו בחג גם מתנה (...) בחגים (....) ש. בחגים ראש השנה? ת. בפסח ראש השנה מתנה... (...) שהיה לו אלף חמש מאות דולר (...) שלוש שנים ארבע שנים זה היה. ש. כן, ומאז? מאז? ת. מאז כל חג. ש. כל חג. ת. כל חג. ש. אני או מוחמד נכון? (...) ת. אה... אל לא דווקא מוחמד.. כאילו אתה יודע יש עוד אחר שהוא... ש. ואה... וגם ירקות ופירות בערך (...) אלפיים ₪ ת. ככה אני מעריך. ש. (...) מעריך (... ) מעריך נכון? ת. כן, כן. ת/45ה, עמ' 19, ש' 19- עמ' 20, ש' 16) ש. (...) אמרת לי בשטח שאתה לא נתת לו בשלוש שנים האחרונות את הכסף, אלא מוחמד (...) ת. לא, לא אני לא אמרתי לך. מוחמד מישהו מטעמו (...) ש. תשובה תשובה... אה. .. או אני או מישהו מטעמו של מוחמד? אבל אתה (...) שזה מוחמד נכון (...)? ת. יכול להיות כן כי מוחמד לא היה שם (ת/45ה, עמ' 22, ש' 25-17) ת. אני לא יודע כי זה מתבצע פעמיים בשנה בחגים (...) ש. לפני כמה שנים? (...) חמש, שש, שבע, כמה זה היה? ת. שמונה אני לא יודע... אתה יודע? ש. בערך. ת. שמונה (ת/45ה, עמ' 22, ש' 39-32) ת. שניה, אני אמרתי לך בתחילת החקירה... שבאופן קבוע שבראש השנה בפסח אני נתתי לך... נתנו לו... נתנו לו לא אומר (....) ש. (...) אתה (...) הרוב מוחמד בעצמו דרך אנשים שלו. ת. כן (ת/45ה, עמ' 61, ש' 22-12) בחקירתו הנגדית אישר הנאשם 2 כי דבריו בחקירה לפיהם בכל שנה ניתנו לארזי כספים פעמיים בשנה היא גרסת אמת (פ/15.5.23, עמ' 211, ש' 14-11). בצד זה, הסתייג הנאשם מאמרתו בהודעה שלפיה העביר בעצמו לארזי את הכספים 5 פעמים, "במחשבה לאחור" (פ/15.5.23, עמ' 220, ש' 33-30), אך הוא לא הסביר פער זה, שלא תוקן בחקירה בזמן אמת, סמוך בהרבה לאירועים, אף שהנאשם 2 שב וקרא את החקירה בסופה לאורך פרק זמן ממושך ולא חסך תיקונים; ואף לא בחקירתו הראשית קודם שנשאל על כך, ומכאן שלא מצאתי לקבל דברים אלה. כן הסתייג הנאשם מאמירתו כי סכום הכסף שהועבר עמד על 1,500 דולר וטען כי שוחח עם הנאשם 1 שאמר לו שאין מדובר בסכום קבוע בכל פעם ושבחלק מן המקרים דובר בסכום נמוך יותר (פ/15.5.23, עמ' 221, ש' 9-4). ברם, אף כאן קשה ליישב את הסתייגותו של הנאשם 2, שנמסרה לראשונה רק בחקירתו הנגדית, עם דבריו החוזרים ונשנים בהודעה, מהם לא הסתייג לכל אורכה לרבות לא בסופה, לאחר שקרא אותה וערך תיקונים. קשה גם ליישב דברים אלה עם אמירתו הברורה, הן בהודעותיו, הן בעדותו, כי כל שמסר הוא אמת. לבסוף, ועל רקע האמור, ככל שהנאשם 2 ביקש לבסס טענתו כי הנאשם 1 מסר לו שסכומי הכסף שהועברו לארזי במעטפות היו שונים מאלה שעליהם העיד הוא עצמו – ובהינתן שהנאשם 1 בחר שלא להעיד במשפט – היה עליו להביאו לעדות מטעמו כעד הגנה. זאת ועוד, כאמור, בצד העברת כספים ושווה כסף בסמוך לחגים הצביעה המאשימה על אירוע ספציפי נוסף שבו ניתנו לארזי טובות הנאה מסוג ירקות, שלא סביב החגים. כך, ביום 7.6.18 נתן הנאשם 2, לבקשת ארזי, ארגזים מלאים בירקות לצורך אירוע משפחתי שנחוג במשפחתו – ש. למשל יוני האחרון (...) זה לא היה חג. למה אתה נתת לו בשביעי לשישי שמונה יום חמישי (...) קרטונים עמוסים בירקות. אתה דאגת שמישהו יכין (...) וייתן לן (...). ת. כן (...) אני אגיד לך הוא התקשר אליי (...) הזמין אותי לא זוכר איזה אירוע זה היה של ה... נדמה לי חתונה בר מצווה אני לא יודע (...) ש. חתונה אני חושב לא זוכר. ת. (...) אוקיי ו... הוא אמר שהוא רוצה לקחת ירקות פירות לשבת חתן. ש. הוא רוצה לקחת? ת. ירקות או פירות לשבת חתן (...) ואז אמרתי לו שאני לא נמצא בארץ (...) הייתי בתערוכה אני לא זוכר באיזה תאריך זה היה (...) אני פשוט לא זוכר... אה... לא, לא תערוכה הייתי בפגישה במפעל (...) שהוא מייצא את המקרונים. ש. (...) ובטלפון דיברת איתו? ת. כן (...) ש. אני דיברתי עם יצחק שיבוא? אה... דיברתי עם מוחמד כן מה אמרת לו? ת. שהוא ביקש (...) פירות ירקות ש. יצחק ביקש פירות וירקות ואז כן? תמשיך ת. ואז תיאמנו לו שהוא יבוא לשם לא אני באופן אישי אבל לא משנה מוחמד (...) שהוא יבוא לשם אה... ש. והוא הגיע ולקח נכון? ת. כן (ת/45ה, עמ' 19, ש' 16- עמ' 20, ש' 39). בעדותו, אישר הנאשם 2 את האמור בעדות, שב והדגיש כי האמור בה אמת וחזר על אותה הגרסה (פ/15.5.23, עמ' 259, ש' 30-2). בנסיבות אלה, לא קם כל חשש לאמיתות דבריו המפלילים או למסירת הודאת שווא. עמדנו על מעורבותו הישירה של הנאשם 2 במתן טובות ההנאה, כמפורט לעיל במספר הזדמנויות. עוד עמדנו על מודעותו של הנאשם 2 לנוהג שרווח בחברה, שבמסגרתו ניתנו טובות הנאה לארזי בדמות 1,500 דולר וירקות ופירות בשווי 1,000 ₪ מדי ראש השנה ופסח, גם כשהוא עצמו לא היה מי שנתנם. בצד הדברים האלה ניתן ללמוד על הלך רוחו של הנאשם 2 ביחס למתן טובות ההנאה גם מאופן התבטאותו בנוגע להם. כך, במקרים רבים לאורך הודעתו התייחס הנאשם 2 לפעולות השונות שבוצעו בתחום הכשרות מול ארזי, לרבות למתן טובות ההנאה, תוך שימוש בגוף ראשון רבים. כך, בין היתר ציין הנאשם 2 כי ארזי "בא אלינו. הוא בא לבקר אותנו" (ת/45ה, עמ' 16, ש' 28-26); כי "הוא לא אמר לנו בחיים שהוא בקשיים כלכליים" (שם, עמ' 23, ש' 29-28); וכי "זה משהו שהוא התחיל והמשכנו אותו מאז התקופה של אבא של... המשכנו אותו" (שם, עמ' 27, ש' 29-26). במקום אחר ציין הנאשם 2 כי ארזי "היה זמין שם כל הזמן בשבילנו" (שם, עמ' 30, ש' 4-3); וכי "אנחנו לוקחים את התעודות כשרות עם הדוח... פלוס התוויות ושולחים לרבנות לאישור לקבל תעודה" (שם, עמ' 48, ש' 27-21). בתשובה לשאלה אם ביקשו מארזי לעיתים "להעלים עין", השיב הנאשם 2: "בוא נגדיר ככה, לא משהו שאנחנו יודעים בחיים לא ביקשנו" (שם, עמ' 88, ש' 23-22). בסיכומיו טען הנאשם 2 כי מדובר בדרך התבטאות שגורה שאין בה כדי ללמד על כוונה כזו או אחרת. דא עקא, שעיון בהודעתו מלמד כי במקומות שבהם ביקש להדגיש כי פעולה מסוימת בוצעה רק על ידו, ולהבדיל בוצעה רק על ידי אחרים, לא היה בדרך התבטאות זו כדי למנוע ממנו לעשות כן (ת/45ה, עמ' 15, ש' 27-21; עמ' 19, ש' 31-25; עמ' 20, ש' 39-34; עמ' 22, ש' 39-33). השימוש שעשה בלשון רבים משקף אף הוא את הלך רוחו של הנאשם 2, אשר ראה עצמו כחלק אינטגרלי מן הפעילות בקבוצה – ובכלל זה מתן טובות ההנאה לארזי, וזיהה את מכלול פעולותיה כפועלות שלו. (II) האם העברת הכספים הייתה בקשר לתפקידו הציבורי של ארזי – ראיות ישירות לטענת הנאשם 2, העברת הכספים וטובות ההנאה האחרות לארזי נעשתה ללא קשר לתפקידו הציבורי, שכן לארזי לא הייתה כל פונקציה ממשית שעשויה הייתה להניב תועלת לחברת סעדי קפה, ובפועל, ארזי לא היטיב עם החברה בכל צורה ואופן. כפי שהוסבר לעיל, חזקה כי טובת הנאה הניתנת לעובד ציבור מצד מי שנזקק לשירותיו ניתנת לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו. הנאשם 2 טוען כי בפועל הוא לא נזקק לתפקידו של ארזי. לא מצאתי לקבל טענה זו. לעניין זה אפנה לסעיפים 185-178 לעיל. נוסף על האמור בסעיפים אלה, הנאשם 2 עצמו עמד בהודעתו על תפקידו של ארזי על מעמדו ועל השפעתו האפשרית. כך, ציין הנאשם 2 כי ארזי נהג לערוך פיקוח במשרדי החברה, ובתוך כך הוא "בא אלינו למשרדים כדי לבדוק, לבצע ביקורת פעמיים בשנה בפסח ובראש השנה, לעשות התאמות בין תוויות שמודבקות על מוצר לבין תעודת הכשרות, לראות שיש התאמה בין מה שאנחנו משווקים לשוק לבין מה שאנחנו רושמים על התוויות" (פ/15.5.23, עמ' 242 ש' 25-21). עוד אישר הנאשם 2 כי ארזי הוא שהיה חותם על תעודות הכשרות וכי "צריך חתימה של הרב ארזי" (פ/15.5.23, עמ' 212, ש' 10-4). הנאשם 2 אף ציין כי ארזי היה זמין עבורם בטלפון (הוא היה זמין שם כל הזמן בשבילו (...) כל בעיה... התייעצות הוא היה זמין" (ת/45ה, עמ' 30, ש' 10-3)). זאת ועוד, בעדותו טען הנאשם 2 מיוזמתו כי ארזי "כרע תחת העומס" (...) לאורך כל השנים (...) כולם ידעו שהתעודות שהוא קיבל בפקסים הוא כבר לא ידע מה בפקסים ומה במיילים, הוא קיבל ערימה של תעודות כשרות והוא לא עמד בעומס". בפרט, עמד נאשם 2 על העומס החריג שהיה מנת חלקו של ארזי סביב חג הפסח. בין היתר ציין כי "תמיד ידענו איפה צוואר הבקבוק שלנו היה, בפסח, של כל החברות, כל החברות הישראליות אז אנחנו דאגנו שבפסח כשתהיה השגחה מיד לרוץ ולשבת עליהם על הטלפונים לצילה ברבנות הראשית מה עם התעודות? מה עם התעודות? כי אנחנו לא רצינו שהמכולות יגיעו, פסח זה זמן קצר למכירה של מוצרים כשרים לפסח ודאגנו לקבלת את התעודות, לא שלא היו תקלות" (פ/15.5.23, עמ' 260, ש' 31-27). העובדה שדווקא בתקופת קצה זו של "צוואר בקבוק" ניתנו טובות ההנאה מדי שנה אומרת דרשני. אמנם טענת הנאשם 2 כי לא קיימת אינדיקציה להעדפה כלפי סעדי קפה לא נסתרו, ובמובן זה לא ניתן להצביע על תמורה מוכחת קונקרטית שניתנה לארזי. ואולם לשם הוכחת העבירה של מתן שוחד, השאלה היא אינה אם ניתנה תמורה או לא אלא אם החברה נזקקה לשירותיו של ארזי, אם הייתה רלוונטיות לתפקידו ולמעמדו הציבורי, ואם היה בידיו לסייע לחברה. לטעמי, מצב הדברים מצביע על כך שלקיומה של דלת פתוחה, אוזן קשבת ונגישות קבועה לארזי היה ערך מבחינת הנאשם 2. לא מצאתי, אפוא, כי הפונקציות שמילא ארזי סותרות את החזקה כי המתת ניתנה בעבור תפקידו הציבורי. זאת ועוד, בצד כפירתו בטענה כי טובות ההנאה ניתנו בקשר עם תפקידו הציבורי של ארזי במקומות רבים בהודעתו, במקומות אחרים אישר הנאשם 2 כי מתן טובות ההנאה נועד לשמר ולתחזק את מערכת היחסים עם ארזי, שלו נזקקו הנאשמים במסגרת עבודתם. כך, באחד מהמקומות אישר הנאשם 2 כי העבודה עם ארזי נועדה לאפשר "יחסי גומלין טובים" וזרימה טובה" והוסיף "עצם זה שאתה מרים טלפון והוא עונה לך" – ש. בוא נאמר ש.. הכול היה יותר בשביל יחסי אה... גורמים טובים בעבודה זרימה (...) ת. זה כן זה כן. ש. זה כן בוא (...) יותר בשביל יחסי גומלין טובים אה... זרימה טובה ת. עצם זה שאתה מרים טלפון והוא עונה לך ש. עצם זה שאתה מרים טלפון והוא עונה לך כן ת. כן (ת/45ה, עמ' 29, ש' 22-13). בניגוד לנטען לא מצאתי כי אמירתו של הנאשם 2 משקפת "חקירה סוגסטיבית" שבמסגרתה נשתלו הרעיונות בראשו, או כפי שטען – הוא אך ביקש "לנפנף" את החוקר. ראשית, החוקר חזר על אמירות הנוגעות לתזת "הזרימה" שלוש פעמים. בכל אחת מהן אישר הנאשם את הדברים בבירור ("זה כן זה כן"). האישור החוזר מחזק את תוקפם של הדברים. שנית, אין מדובר אך באישור פאסיבי. הנאשם 2 הדגים את הדבר מיוזמתו כשאמר "עצם זה שאתה מרים טלפון והוא עונה לך". דברים אלה מתכתבים עם דברים אחרים שמסר הנאשם שמהם אכן עלה שהוא התייעץ עם ארזי בנושאים מקצועיים (פ/15.5.23, עמ' 226, ש' 32-23) או פנה אליו לבירורים בנוגע למצב תעודות הכשרות (פ/15.5.23, עמ' 261 ש' 21-19), דבר שהיה לו חשיבות נוכח העומס שהיה מנת חלקו של ארזי, עליו עמדנו. שלישית, וכפי שכבר צוין, התנהלותו של הנאשם 2 לאורך חקירתו לא שיקפה פאסיביות, ולכל אורכה הוא ידע לעמוד על שלו, להתווכח ולהתנגד. לא מצאתי מדוע דווקא ביחס לסוגיית מטרת העברת הכספים, לא עלה בידו של הנאשם 2 לעמוד על דעתו. (III) תוספת ראייתית - ניתוח ברם, אפילו תאמר כי נוכח טענות הזוטא יש מקום לתת משקל מופחת לעדות, שכן טענות אלו הציבו את הנאשם 2 במלכוד שחייבו להעיד ופגעו בזכותו להימנע מכך, אין בדבר כדי לשנות מן התוצאה. זאת, שכן דברי הנאשם 2 בהודעה צולחים הן את המבחן הפנימי, שכזכור דורש שהודאתו תהיה קוהרנטית, רצופה, מפורטת ובעלת היגיון פנימי; הן את המבחן החיצוני הדורש תוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף". ודוקו, על גרסתו בדבר מתן טובות ההנאה לארזי חזר הנאשם 2 במספר הזדמנויות לאורך הודעתו, הן לפני שנועץ בעורך דינו, הן לאחר היוועצות בת כ-35 דקות, עת אישר כי תוכן דבריו אמת. דברי הנאשם, שתיארו מהלך כרונולוגי שתחילתו בפניית ארזי אליו בשנת 2010 לקבלת סיוע, וסופו בהעברת ירקות ופירות לאירוע המשפחתי של הרב בשנת 2018, היו בהירים וברורים, והוא לא מש מהם לכל אורך חקירתו. בכך מתקיימים תנאיו של המבחן הפנימי. אשר למבחן החיצוני, חלקים שונים בהודאתו של הנאשם 2 זכו לתמיכה ממקורות חיצוניים. בתוך כך בהודעתו שהוגשה בהסכמה, סיפר אחיו של הנאשם, נאדר סעדי, על טובות ההנאה מסוג ירקות ופירות שניתנו לארזי בתקופה הרלוונטית – ראיתי אותו אולי פעמיים שלוש בזמן של אבא. היו יושבים, מדברים. אבא היה נותן לו מתנה פירות ירקות. נפטר אבא שלי והוא ממשיך עם אח שלי מוחמד. הוא ממשיך איתו. אני לא מתעסק איתו. ראיתי אותו שלוש פעמים במן של אבא. אני זוכר שמוחמד ביקש ממני אולי פעמיים שלוש, פעם אחד אני זוכר בווטסאפ כשהוא היה בחו"ל, הייתי קונה פירות וירקות והייתי נותן לו כמתנה. באותה שיטה שבאבא התחיל. המשכנו (ת/10, עמ' 3, ש' 8-2). במקום נוסף עמד, כאמור, נאדר על שווי הירקות והפירות שניתנו – ש. באיזה סכומים היו קניות? ת. 700-800-1200 פעם 1400. לא זוכר. ש. אז כמה פעמים סך הכול נתת לרב ארזי פירות וירקות? ת. אולי שלוש ארבע. לא זוכר בדיוק. ש. מי היה משלם עבור הירקות? ת. כאב לי הכיס – מפרטי שלי. ש. הרב שילם? ת. לא (ת/10, עמ' 4, ש' 41-34) אמנם, גרסתו של נאדר אינה מתייחסת למעורבותו הישירה של הנאשם 2, אלא רק לעצם קיומה של פרקטיקה של מתן ירקות ופירות לארזי, לסכומן ובאופן חלקי גם לתדירותן, ואולם כאמור, ראיית ה"דבר מה נוסף" אינה נדרשת להיות בעלת אופי מסבך כראיית הסיוע, ודי בכך שתאמת את גרסת הנאשם 2. עדותו של נאדר מקיימת אמת מידה זו. זאת ועוד, סביב אירוע מתן הירקות והפירות מיום 7.6.18, הגישה המאשימה סרטון חדירה נסתרת שבו צולם רכבו של ארזי (ת/33ב). מצפייה בסרטון שצולם באותו יום החל מסמוך לשעה 13:00, ניתן לראות כי סביב דקה 7:30 מבוצעת העמסה של ארגזים במושב האחורי ומתנהלת בין ארזי לבין הגורם המעמיס, שיחה, בין היתר בנוגע לכך שהארגזים כוללים שום (החל מדקה 09:00 ואילך); ושיחה בין ארזי לבנו שברכב בשאלה אם הארגזים כוללים גזר (דקה 12:50). בהמשך לכך, כשארזי מגיע למחוז חפצו, הוא משוחח עם אישה והשיחה נוגעת לתחולת הארגזים, הכוללת בין היתר משמשים. ממזכר שערך החוקר יקיר הדר (ת/36) והוגש בהסכמה עולה כי בתאריך ביום 7.6.18, בין השעות 12:26-14:38 שהה ארזי באזור שבין קיבוץ מגידו, נצרת עילית ועפולה; ובשעה 12:26 התקשר לאחמד סעדי שמשמש בעלים של חברת מאפים, כשבאותו הזמן הנאשם 1 נמצא במגידו וכחצי שעה לאחר מכן מגיע לנצרת (שם מצוי חברת קפה סעדי בע"מ). לאחר חצי שעה נוספת הנאשם 1 לא היה עוד בנצרת והגיע לאזור תל עדשים. עוד נאמר במזכר כי היקף השיח הטלפוני בין ארזי לנאשם 1 גדול מן השיח בין השניים בחודשים שקדמו לכך. האמור בסרטון תומך ומאמת את טענתו של הנאשם 2 כי ארזי ביקש וקיבל ירקות ופירות ביום 7.6.18 ללא תמורה, לצורך אירוע משפחתי שקיים. ראייה נוספת המאמתת את דברי הנאשם 2 כי הפעולות שביצעה החברה בוצעו ישירות על ידו היא תעבורה טלפונית שהתקיימה בינו לבין ארזי לאורך התקופה הרלוונטית. כך, בשיחה בין ארזי לנאשם 2 מיום 3.6.18 (ת/30ג) הביע נאשם 2 צער על כך שלא יעלה בידו להגיע (ככל הנראה לאירוע המשפחתי של ארזי) בשל נסיעת עבודה לחו"ל; בירר מי יגיע ביום חמישי (ככל הנראה 7.6.18) והדגיש בפניו כי "אני זמין בטלפון, אתה יכול להתקשר אליי ואם תיתן לי התראה חצי שעה לפני שאתה... מגיע אז אני אגיד להם שיכינו, אני אגיד לך את האמת, אני רוצה שאתה תראה בעין מה... מה נראה לך יפה, אתה מבין?". לדברים מתווספות שתי שיחות טלפון שניהל הנאשם 2 עם ארזי. כך, בשיחה מיום 4.6.2018 (ת/30ד) נאמרו דברים אלה: ארזי: תסדר את העניין של מידי. נאשם: מידי? מה יש למידי? ארזי: הקרואסונים. נאשם: מה יש להם? ארזי: התקשרו אליי עכשיו מ... מכרמיאל... שאין לך לתאריך הזה. בשיחה נוספת (ת/30ה) מיום 12.6.24, התנהל השיח הבא: שיחות אלה שאמנם התקיימו ביוזמת ארזי, מלמדות על הנגישות שהייתה לנאשם 2, על מידת הפמיליאריות בין השניים, ועל התועלת שהיה בידו להפיק מהקשר, וכפי שאישר – "עצם זה שאתה מרים טלפון והוא עונה לך". לבסוף יוזכר כי גם החלטתו של הנאשם 2 שלא להסכים לקיום עימות עם ארזי, החלטה שהנאשם 2 אישר בעדותו, מחזקת דברים אלה שנאמרו בהודעתו ותומכת בהם. הנאשם 2 אמנם תלה החלטה זו, כאמור, בכבוד שרחש לרב (פ/15.5.23, עמ' 205, ש' 22-12), ואולם התקשיתי לקבל טיעון זה שנטען ללא הסבר או פירוט (ולגביו אף לא התבסס על טיעון של נוהג תרבותי), בפרט בנסיבות שבהן אופי השיח בין השניים אינו מלמד על פער כוחות יוצא דופן, שהנאשם 2 כבר היה מיועץ והוא ניצב לפני חשדות כבדים. דברים אלה, במצטבר, מגבשים בעניינו של הנאשם 2 דבר מה נוסף (השוו ע"פ 663/81 חורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 85 (1982)), והם מאמתים ותומכים בדבריו של הנאשם 2 בחקירתו. (IV) ראיות נסיבתיות בצד הראיות הישירות להוכחת אחריותו של הנאשם 2, ניתן לבסס אחריותו גם על יסוד שורה של ראיות נסיבתיות. כאמור, לטענת הנאשם 2, טובות ההנאה ניתנו לארזי כמתנות לחג, בשל כבוד לאב שמקורו במנהג דתי ("אני שאלתי אותם למה והם אמרו שיש אצלם איזשהו מנהג בעדה המוסלמית שהם, אני לא יודע מה, שבשביל לכבד את כבודו של האב שהלך לעולמו שיהיה לו חיים טובים, עוד הפעם יכול להיות שהציטוטים שלי לא מדויקים" (פ/15.5.23, עמ' 258, ש' 14-12). ראשית, משעה שהמוקד נעוץ בכבוד האב, אין באמור כדי להבהיר במידה מספקת כיצד הבין הנאשם 2 את החלטתו של אבי המשפחה, אחמד סעדי, לתת לארזי את טובות ההנאה מלכתחילה. שנית, טענת הנאשם 2 מוקשה גם בהתחשב בעובדה שהוא עצמו אישר כי בצד העברת טובות ההנאה לארזי, שהוגדרו כ"מתנות חג" לא ניתנו מתנות מעין אלה לכל גורם אחר, אף שהיו רבנים נוספים עמם עבדה חברת קפה סעדי, ואף לא ניתנו מתנות לחג בהיקפים קרובים לאף עובד של החברה. שלישית, העברת הכספים שנעשתה במזומן, בתוך מעטפות, ללא שהוצג לכך ביטוי כלשהו בספריה של החברה, וללא מעורבות או ידיעה של כל גורם נוסף בחברה, מצביעה על ניסיון להחריש את העברת הכספים ולהסתירו, דבר המשקף תחושת אשם. רביעית, סכומן הבלתי מבוטל של טובות ההנאה, וההקפדה על המשך נתינתם לאורך שנים מקשה על תיאורם כמתנת חג. חמישית, כאמור, בפועל, נראה כי לא הונחה דעתו של נאשם 2 והוא הפנה לאנשי משפחת סעדי שאלות בנוגע להעברת הכספים האמורה – שאלתי, שאלתי את אחמד כאילו למה הוא נותן לו והוא אמר לי שזה למסכנים ולילדים שלו מסכנים, הוא ערבב בין הילדים שלו לבין אשתו מסכנה, אני לא הבנתי בדיוק ומפה לא שאלתי (פ/15.5.23, עמ' 257, ש' 21-19) אני שאלתי אותם למה והם אמרו שיש אצלם איזשהו מנהג בעדה המוסלמית שהם, אני לא יודע מה, שבשביל לכבד את כבודו של האב שהלך לעולמו שיהיה לו חיים טובים (...) שאלתי אותם, אני מבחינתי אמרתי להם אחרי זה, לא אמרתי להם אבל רציתי באיזשהו שלב להגיד תשמע למה אנחנו נותנים לו? אין צורך לתת לו כסף, לאותו רב אנחנו לא מקבלים ממנו שום דבר ואנחנו לא צריכים ממנו שום דבר, אבל מצווה (פ/15.5.23, עמ' 258, ש' 19-12) הפניית השאלות מלמדת כי אף הנאשם 2 עמד על כך שדבר מה אינו כשורה, אך בחר לעצום עיניו ולא לעשות דבר. בתוך כך, הקישור שערך הנאשם 2 בתשובתו בין מתן טובות ההנאה לבין שאלת קיומה של תועלת מלמד כי בזמן אמת קשר אף הוא בין מתן טובות ההנאה לארזי לבין הרציונאל הכלכלי-עסקי הכרוך בדבר, ומחליש מטענתו כי סבר שמדובר במנהג שמקורו בכבוד. במקום אחר, סיפר הנאשם 2 כי שאל את אחמד על פשר העברת הירקות, והלה השיב לו, בין היתר, כי "לא נעים, הוא בא אלינו מרחוק" וכן "מה הוא לוקח? כמה תפוחים, אבטיח, בננה, ככה הוא התייחס לזה" (פ/15.5.23, עמ' 242, ש' 31-28). אלא שתיאור זה אינו מתיישב עם העברות קבועות בסכום של כ-1,000 ₪ לאורך שנים ארוכות, ועם העברת אספקת ירקות ופירות בסכום שלפי נאדר הגיע לכ-1,400 ₪ לאירוע בר-מצווה. זאת ועוד, במענה לתהייתו בדבר הטעם שביסוד העברת הכספים, שבעטיו פנה לבעלי החברה לברר על אודות כך, קיבל הנאשם 2 הסבר עובדתי התולה את המעשה בכבוד למסורת שהנהיג אביו או לרב עצמו. כאמור, לא ראיתי לקבל הסבר זה ומצאתיו לכוזב ולעניין זה אפנה לסעיפים 164-156 לעיל. הנאשם 2 טוען למעשה כי הסתמך על ההסבר האמור. איני מקבל את טענתו. טענת הנאשם 2 כמוה כטענה של טעות במצב הדברים (סעיף 34יח לחוק העונשין). הגנה זו נבחנת מנקודת המבט הסובייקטיבית של ה"טועה" תוך התמקדות בכנותה של הטעות. בצד זה נקבע כי סבירות הטעות עשויה להעיד על כנותה (ע"פ 5938/00 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 873, 896-894 (2001); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 988-985 (2014)). צבר הנסיבות בענייננו, לרבות מתן טובות ההנאה לאורך פרק זמן של 8 שנים; אופן מתן טובות ההנאה – בין היתר במעטפות כסף; העובדה שרק ארזי קיבל "מתנות לחג" מעין אלה, וכן התועלת שהייתה טמונה בקשר עם ארזי; כל אלה הביאוני למסקנה כי הנאשם 2 לכל הפחות חשד כי טובות ההנאה ניתנות בקשר לתפקידו הציבורי של ארזי. כאמור, בהודעתו אישר הנאשם 2 כי פנה לסעדי או לאביו ושאל על פשר העברת הכספים ובמקום אחר, מסר כי על אף שהמתת הייתה אך בגדר מתנה "אולי טעינו והגזמנו עם מה שאנחנו נותנים לו" (ת/45ז, עמ' 8, ש' 16-15). כל אלה מצביעים על היסוד הנפשי של הנאשם 2 ביחס למתת. מכל מקום, אין בטענתו כדי לסתור את החזקה בדבר קשר בין המתת לתפקיד הציבורי או להצביע על תרחיש אפשרי סביר אחר ליסוד הנפשי. במקום אחר טען הנאשם כי על בסיס העובדות הקיימות, הוא לא ראה עצמו כמי שביצע עבירת שוחד ("אמרתי אני לא חושב שעשיתי משהו שנתתי שוחד למישהו, כול הזמן זה ישב לי בראש אני לא עשיתי שום דבר לא לרב ארזי ולא לאף אחד"; "לי באופן אישי לדוד דן כשכיר בחברה לא ראיתי בכלל את עצמי או לא קשרתי את עצמי לנושא של מתן שוחד"; "אמרתי, אני מה פתאום, למה אני צריך לתת שוחד? אני כולה עבדתי בחברה, לא מבין בכלל את השאלה הזאת"; " אני לא ראיתי בזה שוחד, לא ראיתי זה שום דבר" (פ/15.5.23, עמ' 198, ש' 18-16, 26-25; עמ' 204, ש' 10-9; עמ' 220, ש' 11). הנאשם 2 טוען, אפוא, למעשה, שמעבר להיבט העובדתי של מתן השוחד, הוא לא ראה במעשיו כאלה המגבשים את העבירה מן הבחינה המשפטית. סעיף 34יט לחוק העונשין קובע כי "לעניין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו של האיסור, זולת אם הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר". קיימים, אפוא, שני תנאים מצטברים לתחולת ההגנה: הראשון: קיומה של טעות, תנאי שפורש כמחייב טעות כנה ובתום לב, כשלעניין זה נקבע כי נאשם שחשד שמעשהו אינו חוקי ובחר "לעצום את עיניו" לא יוכל ליהנות מההגנה (ע"פ 854/02 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל בע"מ, פסקה 31 (10.10.2007) (להלן: עניין תנובה)). השני, שהטעות היא "בלתי נמנעת באורח סביר", תנאי שפורש כבעל אופי אובייקטיבי, הבוחן את האמצעים שנקט הנאשם לשם מניעת הטעות. בענייננו, הנאשם 2 לכל הפחות חשד שמתן המתת לארזי לאורך שנים אינו תקין ולכן פנה למנהליו ואף רצה לומר להם בזמן אמת "למה אנחנו נותנים לו? אין צורך לתת לו כסף, לאותו רב אנחנו לא מקבלים ממנו שום דבר" (פ/15.5.23, עמ' 258, ש' 19-16). תשובותיהם של מנהליו כי הדבר ניתן בשל כבוד לארזי, תשובות שכאמור, לא ראיתי לקבלן, הפיסו את דעתו, הוא הסתמך עליהם, לא חקר בדבר, לא דרש ולא בירר. לא זו בלבד שהנאשם לא פנה לגורם משפטי לבחינת העניין, אלא שהדבר נעשה ללא יידוע כל גורם נוסף בחברה, ללא תיעוד, ללא רישום ובמזומן. בנסיבות אלה, אפילו הנחנו (ואין כך הדבר) כי הנאשם 2 טעה מבחינה משפטית, אין לראותו כמי שלא יכול היה למנוע באורח סביר את טעותו. לעניין זה ניתן ללמוד היקש מסוים מן ההתייחסות בפסיקה להסתמכות על עצה משפטית שניתנה על-ידי גורם פרטי, שהיא מקרה פרטי של "טעות במצב משפטי". בפסיקה נקבע כי אין מניעה להחיל את ההגנה מקום שבו הנאשם הסתמך על מצג משפטי שניתן על-ידי גורם פרטי, אך כשהייעוץ ניתן על-ידי עורך דין פרטי יחולו אמות מידה קפדניות לבחינת התקיימותה של ההגנה. בתוך כך יש להצביע על מידת המאמץ שהקדיש הנאשם לבירור הדין; נתוני הרקע של הנאשם וגיבוש המודעות שלו בהתאם לכישוריו האינדיבידואליים; על העצה להיות רצינית על-פניה; להינתן על-ידי עורך דין בעל מומחיות בתחום; ויש לתת עדיפות לכך שהעצה תהיה ערוכה בכתב (ראו עניין תנובה, בפסקאות 35-34; כן ראו ע"פ 3506/13 הבי נ' מדינת ישראל, פסקאות 550-542 (12.1.2016)). בענייננו, נמנע הנאשם לחלוטין מפנייה לייעוץ משפטי והסתפק בפנייה למנהליו, שאינם משפטנים, והיו אלה שיזמו ומימנו את העברת הכספים לארזי ובתור שכאלה בעלי אינטרס בהמשך הדבר. דברי המנהלים נאמרו בעל פה, והנאשם – אדם מנוסה אשר יודע את אשר לפניו, בחר להסתפק באלה. על דרך קל וחומר, ניתן, אפוא, לומר, כי התנהלותו של הנאשם אינה משקפת הסתמכות סבירה המבטאת נקיטת אמצעים ראויים למניעת טעות במצב המשפטי, ומכאן שאין תחולה להגנה מעין זו בנסיבות העניין. הנה כי-כן, הנאשם 2 נשא בתפקיד בכיר בחברת קפה סעדי שבמסגרתו הוא עמד בקשר ישיר עם הרב ארזי בענייני הכשרות. במסגרת הקשר האמור, פנה ארזי לנאשם 2 במהלך שנת 2010 בבקשה לקבל סיוע לצורך נסיעה בחו"ל. עצם פנייתו של ארזי לנאשם 2 מעידה על מרכזיותו בחברה, בפרט בענייני הכשרות, ומכל מקום על האופן שבו תפס אותו ארזי באותה עת. הנאשם 2 שהעיד כי אחמד לא היה מעורב כלל בענייני הכשרות, שימש, אפוא, איש הקשר לארזי, אף שהוא עצמו לא קיבל את ההחלטה להעביר את הכסף ואף לא הוציא את הכסף מכיסו. מאותה עת ואילך, הועברו לארזי טובות הנאה כספיות פעמיים בשנה בסמוך לחגים, הן בדרך של מעטפות כסף שכללו 1,500 דולר בכל פעם, הן בדרך של ירקות ופירות בשווי לא ידוע שנע בין 700 ל-1,400 ש"ח בכל פעם. הנאשם 2 היה מודע לדפוס העברת הכספים האמור ואף העביר את הכספים בעצמו לפחות 5 פעמים לאורך התקופה. הנאשם 2 גם היה מודע לדפוס העברת הירקות והפירות, ולדבריו הכיר באופן ספציפי שלושה מקרים של העברה כזו. הנאשם 2 אף היה מי שאליו פנה ארזי כשביקש לקבל ירקות ופירות לרגל האירוע המשפחתי. מעמדו של ארזי, הפעולות הקונקרטיות שביצע בנוגע להעברת הכספים מספר פעמים לא מועט, מודעותו לדפוס במלואו ושיתוף הפעולה עמו, כל אלה מציבים את הנאשם 2 בליבת העשייה כגורם מרכזי המצוי במעגל הפנימי של ביצוע העבירה, ובעל דומיננטיות בהגשמתה ומכאן שיש לראות בו מבצע בצוותא ביחס לכלל העברות הכספים. איני מקבל את דברי הנאשם 2 כי בהיותו עובד שכיר שמשכורתו לא הושפעה מענייני הכשרות ושההחלטות בחברה לא התקבלו על-ידו, אין לראות בו מבצע בצוותא (פ/15.5.23, עמ' 198, ש' 22-18). הנאשם 2 היה מעורב באקורד הפתיחה של המעשים ובאקורד הסיום שלהם (בעקבות הפתיחה בחקירה) – במתן הירקות והפירות לאירוע המשפחתי. תפקידו הבכיר הטיל עליו אחריות לנושאים שבתחום עיסוקו. לא זו בלבד שהנאשם 2 לא עשה דבר כדי לעצור, לשקול לתהות או לנסות להביא להפסקת הפרקטיקה הפסולה שנתגלתה, אלא שהוא נטל חלק פעיל בביצועה. אין לקבל את הטענה כי הנאשם 2 היה אדיש לביצועה של העבירה. הנאשם 2 היה בכיר בחברה שעבד בה עשרות שנים והשתכר בה שכר גבוה. בתור שכזה גם אם אינו שותף בחברה, הצלחתה של החברה – גם הצלחתו היא, וכישלונותיה אף הם אינם מנותקים מפעילותו, לא כל שכן כשהדברים נוגעים לתחום פעילותו. זאת ועוד, בצד הנסיבות העובדתיות גם שיקולי מדיניות מצדיקים, במקרים המתאימים, שלא להגביל את האכיפה רק למי שניצב בראש הפירמידה. ודוקו: הרצון לתמרץ עובדים שכירים לגלות גישה אקטיבית, ביקורתית וחקרנית ולא להפוך לאומרי הן של מנהליהם גם כשאלה עוברים על החוק; הרצון למנוע מצב שבו מנהלים בכירים משתמשים בעובדיהם כמוציאים לפועל, תוך טשטוש הזיקה בין אותם מנהלים לבין העבירות; והרצון למנוע יצירת "שטח הפקר" שבו לא מתבצעת אכיפה כלפי מי שעברו ביודעין על החוק – גם אם הם אינם בהכרח הנהנים העיקריים ממעשים אלה, כל אלה תומכים בהטלת אחריות גם כלפי אלה הניצבים במעגל השני של ביצוע העבירות. בנסיבות המקרה דנן, הנאשם 2 אמנם לא יזם את העברת הכספים לארזי; לא היה המקור לכספים או לירקות; ולא אחז באינטרס ישיר ומידי זולת זה הנובע מתפקידו בחברה ומהרצון בהצלחתה. עם זאת, הנאשם 2 העביר בחמישה מקרים מעטפות ובהן 1,500 דולר לארזי ובמספר מקרים נוספים העביר לו ירקות ופירות בשווי ניכר. הנאשם אף היה ער לנוהג שהתפתח בחברה ונמשך בה לאורך שנים ארוכות. חרף כך, על אף שמהשאלה שהפנה לנאשם 1 ולאביו עולה כי עמד על הקושי הגלום במהלך, הוסיף הנאשם 2 להעביר טובות הנאה לארזי, הסתפק בתשובותיהם הסתומות של מנהליו – חרף הקושי המהותי הגלום בהן והגם שהן לא התיישבו עם התמונה העובדתית השלמה, ולא עשה כדי למנוע זאת. ביצוע עבירות מעין אלה על-ידי גורם בכיר ומרכזי בחברה, והרצון להכווין התנהגות ולשמש משקל נגד אל מול הפיתוי לבצע את הוראות המנהלים, כל אלה מצדיקים מימוש האכיפה, גם כלפי מי שאינו ניצב במעלה הסולם. כמובן, העובדה שגורם אחר יזם את העברת טובות ההנאה ואחז באינטרסים עוצמתיים יותר בביצוע העבירות, ראוי לה שתשתקף ברמת הענישה. אמנם, הנאשם 2 לא היה מי שהעביר את הכספים והירקות בכל המקרים, לא היה מי שיזם את העברת הכספים והירקות, לא היה מי שמימן את טובות ההנאה ואף לא היה הרוח החיה בהעברתן. ברם, כאמור, כדי שנאשם ייחשב מבצע בצוותא, אין הכרח שישלים יסוד מיסודות העבירה, והוא עשוי להיחשב כזה אף אם חלקו הפיסי בעשייה העבריינית קטן יחסית, וגם אם הוא לא נכח באופן פיסי בזירת העבירה. בענייננו, נשא הנאשם 2 בתפקיד בכיר ומרכזי בחברה, עסק באופן ישיר (בין היתר) בנושאי הכשרות ועמד בקשר מתמשך עם ארזי. בתוך כך, העביר הנאשם 2 לארזי את הכספים והירקות ישירות ובעצמו במספר מקרים משמעותי, העברות שהיו חלק מדפוס מתמשך לאורך שנים שהסתיים עם החקירה ב-2018 ושהנאשם היה ער ומודע לו. העובדה שהנאשם 2 היה מעורב בהעברות הכספים, הן בתקופת אחמד, אביו המנוח של הנאשם 1; הן בתקופת הנאשם 1 עצמו מלמדת על מרכזיותו וחיוניותו ועל היותו ציר חשוב בביצוע המעשים. אל מתן טובות ההנאה לארזי אין להתייחס במפוצל – כל העברה בנפרד, אלא כאל שיטה ודפוס מתמשכים שנתפרסו על פני תקופה ארוכה. על יסוד זה, אני סבור כי יש לראות בנאשם 2 מי שניצב במעגל הפנימי של המעשים כולם – אלה שביצע בעצמו ואלה שרק ידע עליהם ולא ביצע ישירות, והייתה לו מעורבות מרכזית בהוצאתה לפועל של השיטה. הוכח, אפוא, כי הנאשם ביצע עבירת שוחד בכך שהעביר בעצמו או בצוותא עם אחרים טובות הנאה לארזי, בדרך של כספים ישירים או באמצעות ירקות ופירות, והכול בעד פעולה הקשורה בתפקידו. סכומי המתת בעניינו זהים לאלה של הנאשם 1, בתוספת העברת כספים מראשית שנת 2010 עליה עמדנו לעיל, ובסה"כ 15,000 דולר ועוד 10,000 ₪. (ח) הטענה לאכיפה בררנית טענה אחרונה בפי הנאשמים היא כי התנהלות המאשימה לוקה באכיפה בררנית ביחס למעורבים אחרים בפרשה באופן המצדיק ביטול של כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. הדוקטרינה של הגנה מן הצדק מעוגנת בסעיף 149(10) לחסד"פ, והיא מתקיימת בנסיבות שבהן "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". כפי שנקבע, מדובר ב"כלי מנהלי החוסה תחת כנפי ההליך הפלילי", שתכליתו שמירה על הוגנות ההעמדה לדין וניהול ההליך הפלילי כלפי הנאשם (רע"פ 7052/18 מדינת ישראל נ' רותם, פס' 33 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (23.1.2019)). ההכרעה אם מקרה המובא לפני בית המשפט מצדיק החלה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק, מחייבת איזון בין שורה של ערכים: מן הצד האחד, התכליות הניצבות ביסוד ההליך הפלילי, ובכלל זה מיצוי הדין עם מי שהפר את החוק, חשיפת האמת, הגנה על הציבור, הגשמת תכליות הענישה לרבות אלה שעניינן גמול והכוונת התנהגות וכיו"ב. מנגד ניצבים ההגנה על זכויותיו של הנאשם, לרבות הזכות לשוויון; חינוך הרשות; שמירה על טוהר ההליך השיפוטי וכיו"ב. על יסוד שיקולים אלה נקבע בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776 (2005) מבחן בן שלושה שלבים לעניין שאלת החלתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק: בשלב הראשון, יש לאתר את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם, ולבחון את עוצמתם במנותק משאלת האשמה או החפות. בשלב השני, יש לבחון אם קיום ההליך הפלילי למרות הפגמים שנפלו בו, יביא לפגיעה משמעותית בתחושת הצדק וההגינות. זאת ייעשה כפועל יוצא של איזון בין הערכים והאינטרסים שהוזכרו, ובכלל זה חומרת העבירה בנסיבותיה; מידת הפגיעה בזכויות הנאשם; עוצמת האשם הרובץ על כתפי הרשות; וכן השאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום לב. בשלב השלישי, היה ונמצא כי קיום ההליך אכן יביא לפגיעה משמעותית בתחושת הצדק וההגינות, יבחן בית המשפט אם ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו, באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום (שם, פס' 21). אחד הביטויים הבולטים של דוקטרינת ההגנה מן הצדק הוא הטענה לאכיפה בררנית. אכיפה בררנית מתקיימת כשמקרים דומים מטופלים בדרך אכיפתית נבדלת באותו הזמן, ללא טעם שיצדיק זאת (ראו: דפנה ברק-ארז "אכיפה בררנית: מן הזכות לסעד" הסניגור 200 14, 16 (2013); מיכל טמיר אכיפה סלקטיבית (2008)). התנאים הנדרשים לשם הוכחת טענה להגנה מן הצדק בדרך של אכיפה בררנית ידעו מחלוקות ושינויים לאורך הזמן, בין היתר בשאלה אם לשם ביסוסה נדרשת כוונה זדונית מצד הרשות או שמא ניתן להסתפק בתוצאה מפלה בלבד (ראו פירוט במאמרו של אריה פטר "אכיפה בררנית: הדוקטרינה נגד שרירותיות שסופה שרירותיות יתר?" משפט מפתח 4 131 (דצמבר, 2016)). הדעה הרווחת כיום בפסיקת בתי המשפט היא כי לשם ביסוס טענה להגנה מן הצדק על יסוד טענה לאכיפה בררנית לא נדרש עוד להוכיח כי הרשות שקלה מניע זדוני או כי ביסוד החלטה עמדו שיקול פסול, חוסר תום לב או שרירות. תחת זאת נפסק שדי בתוצאה מפלה שאינה נובעת מכוונת זדון, אלא מפגם חמור שמקורו במחדל ורשלנות, או בטעות בשיקול הדעת של הרשות או בהתנהלותה. בצד זה נקבע כי יש לנהוג גישה זהירה קודם שיבוטל כתב אישום עקב אכיפה בררנית בנסיבות שבהן הרשות פעלה בתום לב וללא מניע פסול. בהתאם לכך נפסק כי "רק מקרים נדירים וחריגים בהם נטענה טענה לאכיפה מפלה שאיננה תוצאה של כוונת זדון, יקימו לנאשם הגנה מן הצדק" (דברי המשנה לנשיאה ח' מלצר ברע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי, פס' 99 (31.10.2018)). ובלשונו של השופט א' שהם באותה פרשה: "...הפעלת הדוקטרינה, במקרים בהם אין מדובר בכוונת זדון או בהחלטות שהתקבלו מתוך מניעים פסולים, תיעשה רק במקרים חריגים שבהם עסקינן בהפליה משמעותית, הפוגעת בעקרונות של צדק והגינות משפטית" (שם, פס' 2). הטענה לאכיפה בררנית בענייננו מתייחסת להחלטה להעמיד לדין בשוחד רק חלק מהמעורבים בפרשה שבנדון, בעוד שמעורבים אחרים סיימו את עניינם ללא כתב אישום כלל (חלקם בהליך מנהלי ולגבי אחרים התיק נסגר) או בהליך פלילי מקל בכל הנוגע לטיב העבירות שיוחסו להם (כדוגמת הנאשמים 4-3 בענייננו). נבחן טענות אלה בהתייחס לכל אחד מן המעורבים. תחילה מספר מילים כלליות. כידוע, ביסוד עבירת השוחד עומדים שלושה ערכים מוגנים מרכזיים: הראשון, אמון הציבור במערכת השלטונית; השני, יושרם של פקידי הציבור; השלישי, פעילותו התקינה של השירות הציבורי. כאמור, נוכח חשיבותם של ערכים אלה, והפגיעה הקשה הכרוכה באמון הציבור עקב עצם מתן השוחד, נקבע בפסיקה כי גם כששוויה של טובת ההנאה שבנדון נמוך, אין בכך כדי להצדיק התייחסות מקלה למבצע העבירה . זאת, בשים לב לכך ש"עבירת השוחד נמנית עם העבירות בהן הקורבן אינו הפרט אלא הציבור, ואחת ממטרות הענישה בעבירה זו הינה הטבעת אות קלון על מבצע עבירה והבעת בלידתה של החברה ממעשי השוחד" (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997)). ואולם, העובדה שסכומי שוחד נמוכים אינם מעניקים פטור מהעמדה לדין פלילי או מענישה, אין משמעה שסכום השוחד אינו נתון מרכזי בבחינת חומרתה של עבירת השוחד, בשים לב לערכיה המוגנים. ראשית, קיים מתאם ולו חלקי בין סכום השוחד למידת הפגיעה באמון הציבור הנגרמת בעטיו. אכן, אין דומה מי שנתן לעובד ציבור סכומים נמוכים למי שהעתיר על אותו עובד ציבור ממון במטרה להשפיע על שיקול דעתו. סכומי שוחד גבוהים עלולים לייצר תחושה של קניית החלטות בכסף לכל המרבה במחיר ושל מתן יחס מועדף למי שהפרוטה בכיסו. שנית, מתן סכומי כסף גבוהים מצביע על נחישות ועל מאמץ להבטיח את הצלחת המהלך באופן שיגדיל את הסיכוי להתממשותו בפועל; שלישית, סכומי כסף גבוהים עשויים ללמד על חשיבות הסמכויות שבהן אוחז עובד הציבור ועל השפעתן הרבה עד כי יש בכך כדי להצדיק תשלום של אותם הסכומים; רביעית, סכומי כסף גבוהים עשויים לספק אינדיקציה לעוצמת השינוי הפוטנציאלי הנדרש מעבד הציבור; חמישית, סכומי כסף גבוהים והעברת כספים מתמשכת לאורך פרק זמן ממושך מצביעים על מהלך מתוכנן, יזום ושיטתי, להבדיל מגחמה של רגע, דבר שיש בו כדי להעצים את רמת היסוד הנפשי ולחדד את החומרה הגלומה באותה התנהגות. אם-כן, לסכום השוחד קיימת נפקות לא מעטה לשם בחינת חומרת נסיבות העבירה והאמצעי האכיפתי הראוי לה, כפועל יוצא. ונקודה נוספת קודם לבחינה הפרטנית. ההגנה הגישה לבית המשפט ראיות והודעות שונות (בחלק מן המקרים עשרות רבות של הודעות) של חשודים שנחקרו במתן שוחד לארזי במסגרת הפרשה הנוכחית. בחלק מהמקרים דובר במעורבים שהתיק בעניינם הסתיים בהסדר סגירה מותנה (כמו החשודים יורם בראל, יוסף טרמין ואלי שקד) ולגבי אחרים (כמו אלי ז'ק) דובר במעורבים שהתיק בעניינם נסגר. דרך זו לוקה בקשיים. ראשית, טענת ההגנה נסמכת במקרים רבים על טעמים ראייתיים ולשם כך אף הוגשו הודעות רבות של חשודים בעבירות שוחד. הודעות אלה הוגשו לראשונה במסגרת הסיכומים ולא הוצגו בשום שלב במהלך פרשת ההגנה. כידוע, הסיכומים מסמנים את "קו הגבול" בכל הקשור להבאת ראיות מטעם בעלי הדין. אמנם, אין לומר כי קיימת מניעה להביא ראיות בשלב מאוחר יותר, ואולם ככלל הדבר ייעשה במתווה הקבוע בסעיף 167 לחסד"פ. לפי סעיף זה, "סיימו בעלי הדין הבאת ראיותיהם, רשאי בית המשפט, אם ראה צורך בכך, להורות על הזמנת עד – ואפילו כבר נשמעה עדותו בפני בית המשפט – ועל הבאת ראיות אחרות, אם לבקשת בעלי דין ואם מיזמת בית המשפט". בגדר כך, בעת בחינת שאלת הבאתן של ראיות נוספות יש להביא בחשבון גם את אינטרס סופיות הדיון. ככל שהבאת הראיות מתבקשת על-ידי הנאשם, יש להגיש בקשה מפורשת ומנומקת (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים 1495-1494 (2009)). בענייננו, הוצגו הראיות לראשונה במסגרת הסיכומים, ללא כל בקשה או הנמקה, ללא התייחסות לאופיו החריג של המהלך ותוך קביעת "עובדות בשטח". שנית, ההודעות שעליהן מבקשת ההגנה לבסס טענותיה הן חקירות משטרה של מי שאינם חשודים בתיק המתנהל לפנינו. ככלל, לשם הבאת גרסותיהם של עדים אלה, יש להביא את מוסריהן לעדות תוך מתן אפשרות לעמת את גרסתם בחקירה נגדית. בנסיבות מסוימות ובהתקיים התנאים שבדין, ניתן להגיש הודעות מעין אלה בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות. במקרים אחרים, וככל שהושגה הסכמה בין הצדדים ניתן להגיש את ההודעות אף בדרך זו – בין אם חלף חקירה ראשית, או חלף חקירה בכלל. אף אחת מדרכים אלה לא ננקטה במקרה דנן, וההודעות צורפו לסיכומים בפשטות כ"נספח". שלישית, כשמדובר בתיק שנסגר מטעמים ראייתיים (כמו במקרה של חלק מן המעורבים שעניינם הובא בפניי), לאחר שבחינת התשתית הראייתית הביאה את המאשימה למסקנה כי לא ניתן לבסס סיכוי סביר להרשעה, קיים קושי בכך שבית המשפט ייכנס בנעלי המאשימה, יערוך "הנדסה לאחור" ויבחן מחדש אם די היה בחומר הראיות, המורכב לא אחת ממרכיבים נפרדים רבים, כדי להגיש כתב אישום ביחס למעורבים שלא נטלו חלק בתיק שבנדון. לא בכדי חזרו בתי המשפט ושנו כי שיקול הדעת הנתון לרשויות התביעה בהחלטה בנוגע להעמדה לדין הוא רחב ביותר, ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן יתערב בית המשפט בהחלטתו, לא כל שכן כשמדובר בשאלה של הערכת ראיות. כפי שציינה השופטת פרוקצ'יה בבג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550 (2008) – "מלאכת הערכת הראיות היא מורכבת ורבת פנים. אין די בהערכה כמותית של הראיות; יש צורך בהערכה איכותית שלהן, ובשקילתן על-פי מימד הערכתי-הסתברותי מבחינת רמת הציפייה להרשעה שיפוטית על-פיהן. הערכת הראיות על-פי כמותן ואיכותן לצורך קביעת רמת ההסתברות להרשעה על-פיהן היא פונקציה אנושית קשה מאוד למדידה [...] הערכה זו של הראיות נעשית באמצעות כלי ההיגיון והחושים גם יחד". מעבר לרוחבו של שיקול הדעת, ולקושי הכרוך בכניסה לנעלי המאשימה, הדבר אף עלול להאריך במידה ניכרת את ההליכים ולהביא לכך שבכל משפט יתנהלו גם משפטיהם של אחרים, לעיתים לא מעט אחרים בפרשות שונות ונפרדות, לרבות כאלה שהתיק בעניינם נסגר. בכפוף לאמור בהערה זו, נבחן עתה את טענת האכיפה הבררנית ביחס למעורבים השונים. (I) נאדר סעדי נאדר סעדי הוא שותפו של הנאשם 1, אחיו, בבעלות בסעדי קפה. בעדותה ציינה עובדת סעדי קפה, ז'קלין אבו זיד כי לאחר מות אביהם של נאדר והנאשם 1 היו השניים שותפים בעסק ובעלי סמכות שווה בנושאי ניהול והוצאת כספים מן החברה (פ/15.5.23, עמ' 264, ש' 26-20). בהודעתו הדגיש הנאשם 1 כי לנאדר לא הייתה כל מעורבות במתן טובות ההנאה לארזי וכי הוא לא היה מודע להם – ת. נאדר, רק אני מדבר איתו תעשה ככה, עושה ככה, אין לו מעבר לזה כלום, הוא לא מתעסק בעבודה, הוא הרבה יותר בחנות, בזה כאילו, מעבר לזה אין לו כלום. ש. הוא לא יודע על מתנות? ת. לא הוא לא קשור לזה כאילו. ש. אבל ירקות, דיברתי עם נאשר. ת. כן כי אני לא נמצא אז אני מבקש ממנו, נאדר, תלך, עשה לי טובה, תכין.. זה אילו זה... ש. והוא לא שאל לה ומי, מה... ת. לא, הוא יודע שזה מתנה לחג כי הוא יודע... ש. אה, אז הוא יודע שזה תנה לחג, ת. אבל מעבר לזה, הוא לא קשור לזה. ש. אה אוקיי אבל הוא יודע שזה ככה נהוג. ת. כן. ש. אה, בסדר. הוא לא, הוא אין לו יותר, אין לו השפעה על ההחלטות, על דברים כאלה. ת. לא, בכלל לא, בכלל לא, הוא לא קשר לזה בכלל (ת/11ב, עמ' 32, ש' 19-1). וכן – ש. האם פעם ביקשת מנאדר לתת לרב ארזי כסף? ת. לא (...) ש. אף פעם לא אמרת לו שייתן לו? ת. לא. ש. לא, בטוח? את זה אתה זוכר טוב טוב? ת. כן. כי אף פעם לא... זה, נאדר לא קשור לזה. ש. עזוב לא קשור. ת. לא לא הוא לא ביקש ממני. ש. לא היית והרב שמה אמרת לו תשמע ככה תן לו כך וכך וככה. ת. לא, לא, לא, לא, לא (ת/11ב, עמ' 45, ש' 11-1). בכל הנוגע לנאשם 1, דברים אלה, שאינם מתיישבים עם טענתו לאכיפה בררנית, מקימים השתק שיפוטי, המשתיקו מלהעלותה (ע"פ 1292/06 תורק נ' מדינת ישראל, פסקאות 97-96 לפסק הדין של השופט פוגלמן (2009); ע"פ 1019/13 פאיס נ' מדינת ישראל, פסקה 19 לפסק הדין של השופט ע' ברון (6.7.2015)). דברים ברוח זו נמסרו גם מצדו של נאדר עצמו. בהודעתו מסר הלה כי הוא אמנם העביר ירקות ופירות לארזי ב-3 הזדמנויות, אך בד בבד הוסיף כי "ראיתי אותו אולי שלוש פעמים בזמן של אמת. אני זוכר שמוחמד ביקש ממני אולי פעמיים שלוש, פעם אחת אני זוכר בווטסאפ כשהוא היה בחו"ל, הייתי קונה פירות וירקות והייתי לו כמתנה באותה שיטה שאבא התחיל. המשכנו. זה כל הפעמים שפגשתי אותו. אין לי איתו שום עסק" (ת/10, עמ' 3, ש' 8-5). כשנשאל לטעם שביסוד העברת הכספים לארזי, ציין נאדר כי מעולם לא שאל (ת/10, עמ' 5, ש' 67-66), אך הוסיף כי הדבר נעשה מתוך כבוד לרב ("אני לא יודע. זה כבוד... הוא בן אדם מכובד", ת/10, עמ' 4, ש' 22). עוד הוסיף נאדר כי התשלום על הירקות הגיע מכיסו שלו (ת/10, עמ' 4, ש' 41-38). כשנשאל על תפקידו של ארזי ברבנות, השיב נאדר: "לא יודע, לא מתעסק בזה" (ת/10, עמ' 4, ש' 20-19) וכשנאמר לו על תפקידו של ארזי בתחום הכשרות, ענה "לא מתעסק בזה ולא ידעתי. ידעתי שהוא עובד ברבנות אך לא ידעתי במה הוא מתעסק" (ת/10, עמ' 5, ש' 84). אשר להעברת כספים, נאדר הכחיש מכל וכל כי היה מעורב או כי ידע דבר מה על אודות העברת טובין לארזי – ש. אני אומר לך שאבא שלך היה נותן לרב ארזי כספים. למה? ת. אני לא ראיתי ש. ידעת? ת. לא ידעתי. ש. בטוח? ת. אלף אחוז (...) (ת/10, עמ' 5, ש' 75-70). וכן – ש. האם הרב ארזי נפגש הרבה עם מוחמד? ת. האמת רק כשהוא היה מתקשר אליי הייתי מכין לו ירקות. אולי פעמיים נפגשתי. ש. אתה יודע שאחיך נותן לרב ארזי כספים? ת. לא. ש. האם אתה פעם נתת לרב ארזי כספים? ת. לא ש. מוחמד ביקש ממך פעם לתת כספים לרב ארזי? ת. לא ש. האם אחיך ביקש ממך פעם להעביר לרב ארזי דבר מה אחר? ת. לא. ש. האם פעם מסרת לרב ארזי מעטפה כלשהי? ת. לא. ש. אני אומר לך שמחומר הראיות עולה, וגם אחיך מאשר, זה שהוא באופן קבוע נותן לרב ארזי כספים. מה יש לך להגיד על זה? ת. לא יודע. ש. מחומר החקירה עולה שאחיך מוחמד משחד את הרב ארזי בכסף וטובות הנאה כמו פירות וירקות על מנת לקדם את האינטרסים שלו ברבנות הקשורים ביבוא מוצרי מזון וקבלת אישורי כשרות. מה יש לך להגיד על זה? ת. אין לי מה להגיד. אני לא יודע שום דבר על זה (ת/10, עמ' 5, ש' 88- עמ' 6, ש' 106). נאדר עמד על גרסה זו גם כשהוצגה לו גרסתו של הנאשם 2, שלפיה הועברו לארזי כספים – ש. דוד גם אמר בעדותו שהוא יודע שגם אתה מספר פעמים העברת לרב ארזי מעטפות עם כסף על פי הנחיית אחיך מוחמד. מה יש לך להגיד על זה? ת. לא ידעתי מזה וזה לא נכון. ש. לא ידעת מה יש במעטפות? ת. לא מסרתי מעטפות בכלל. ש. אז על מה הוא מדבר? ת. שידבר מה שהוא רוצה. אני יודע מה הוא מדבר ש. אני אומר לך אתה יודע על כל ההתנהלות של מוחמד מול רב ארזי ועל שוחד, מתנות אתם קורים לזה שהרב מקבל על מנת לקדם ענייני עסק שלכם ברבנות? מה יש לך להגיד על זה? ת. אני לא מודע על זה. אני לא מתעסק עם זה. אני איש שטח וזהו (ת/10, עמ' 6, ש' 125-116). אם-כן, בהתאם לחומר הראיות שהוצג, נאדר כמו הנאשם 1 ובניגוד לנאשם 2, היה אחד מבעלי החברה ושילם את עלות העברת ירקות בסכום של כ-1,000 ₪ מכיסו, בין 2 ל- 4 פעמים. ברם, בשונה, מהנאשם 1 והנאשם 2, לא הוצגו ראיות המלמדות שנאדר היה מעורב בקשר עם הרבנות או עם הרב ארזי; לכך שהוא היה מודע לתפקידו של הרב ארזי או לפונקציה שמילא ברבנות; לרלוונטיות האפשרית של תפקידו לעסק או לתועלת הפוטנציאלית שהוא יכול להניב; ובעיקר להעברה רציפה ונמשכת לאורך שנים של טובות הנאה כספיות להבדיל מהעברה ספורדית במקרים ספורים. ודוקו: בשונה מהנאשמים 2-1 שעמדו בקשר ישיר עם הרבנות הראשית ועם ארזי באופן ספציפי ורציף מכוח תפקידם, ושהעבירו בעצמם או בידיעתם לארזי 1,500 דולר פעמיים בשנה לקראת החגים (בצד ירקות ופירות בסכום של 1,000 ₪); נאדר לא עמד בקשר עם ארזי, לא הוכח כי היה מודע לתפקידו ולזיקתו לחברה, לא העביר לארזי כספים, אלא רק ירקות ופירות, ואף זאת במקרים בודדים, ולא הוכח שהיה מודע ליתר הפעמים כמו גם להעברת כספי המזומן. אמנם, נאדר הוא מבעלי החברה ובתור שכזה אחז באינטרס חזק יותר בקבלת התמורה, בהשוואה לעובד שכיר כדוגמת הנאשם 2, ואולם לנתון זה קיימת נפקות אך כנסיבה מחמירה לביצוע פעילות עבריינית, בה בעת שמעורבותו של נאדר בפעילות העבריינית עצמה הייתה מצומצמת ומוגבלת. נזכיר בהקשר זה כי לא נסתרה טענתו של נאדר שלפיה כמו הנאשם 2, אף הוא לא נטל חלק בהחלטה להעביר את טובות ההנאה, וכאמור בשונה ממנו, הוא כלל לא ידע על מרבית ההעברות. עוד יצוין כי אף שבמישור חומרת המעשים אין הבחנה בין מתת הניתנת בדרך של מעטפות כסף מזומן לבין כזו הניתנת בדרך של שווה כסף כגון ירקות, מבחינה ראייתית עשוי הדבר להשפיע על טיב היסוד הנפשי הרלוונטי בכל אחד מן המקרים ועל אפשרות הוכחתו. על יסוד כל האמור, לא מצאתי כי נאדר חולק עם הנאשמים קבוצת שוויון עד כי ההחלטה שלא להעמידו לדין היא בבחינת אכיפה בררנית. (II) הנאשם 3 הנאשם 3 הורשע בכתב אישום מתוקן בעבירה של הפרת אמונים. בהתאם לכתב האישום שבו הורשע, הנאשם 3, שהיה בעלים ומנהל של חברת "סאן פוד טרייד בע"מ 2016" אשר עסקה בייבוא מוצרי מזון לארץ, ביקש לקבל תעודות כשרות למוצריו המיובאים ובשל כך נזקק לשירותיו של ארזי. הנאשם 3 הכיר את ארזי לראשונה בשנת 2006 על רקע עיסוקו המקצועי, ובין השניים נרקמו יחסי ידידות. בין השנים 2018-2017 קיימו הנאשם וארזי, במקביל להיכרותם המקצועית, מערכת יחסים אישית, שהתאפיינה בשיחות טלפון ומסרונים אישיים מעבר לשעות העבודה, כמו גם הזמנת הנאשם לחתונת בנו של ארזי והתקנת מזוזה על-ידי ארזי בביתו של הנאשם. במסגרת היחסים האישיים בין השניים, נהג ארזי לבקש מהנאשם עזרה כלכלית תוך הצגת מצגים שונים, בין היתר כיון שנקלע למצוקה כלכלית, בשל היותו חולה במחלה קשה או כיוון שהוא עוזר למשפחות נזקקות. בהמשך לבקשותיו של ארזי, נהג הנאשם להעביר לו מדי כחודש וחצי לערך, כ-1000 ₪ במזומן, וכן תווי קנייה בסכום של 250 ₪ כל אחד ב-4 מעטפות שונות ובסה"כ בסכום של 1,000 ₪ בסמוך לחגים ראש השנה ופסח, וזאת בהמשך לבקשות של ארזי מהנאשם כי יתמוך כלכלית בתלמידי ישיבות ובמשפחות נזקקות. במהלך המפגשים האמורים שאל הנאשם את ארזי שאלות מקצועיות, וביקש ממנו המלצות על משגיחי כשרות בחו"ל. סך טובות ההנאה הגיעו לסכום של 14,000 ₪. במקביל, קיבל הנאשם מארזי תעודות כשרות חתומות על-ידו, ביודעו שבשל מערכת היחסים האישית שהתפתחה ביניהם וטובות ההנאה, ארזי פועל עבורו מתוך ניגוד עניינים מהותי. בין עניינו של נאשם 3 לבין הנאשמים בענייננו קיימים קווי דמיון, ובראשם העובדה שטובות ההנאה ניתנו (בחלקם) סביב החגים, והעובדה שלפחות באחת ההזדמנויות הכספים ניתנו לארזי לאחר שזה הצביע על מצב כלכלי קשה. ניתן אף לומר כי ביחס לנאשם 2, שהיה עובד שכיר, קיימת אצל הנאשם 3 בהיבטים מסוימים חומרה עודפת, בהיותו של הנאשם 3 בעלי החברה, מי שאחז באינטרס העיקרי במתן טובות ההנאה ומי שמימן אותן. מנגד, יש לתת את הדעת לפער הסכומים הניכר (14,000 ₪ לעומת כ-15,000 דולר ועוד 10,000 ש"ח); לפער התקופות (בין שנה לשנתיים לעומת כ-5 שנים); לעובדה שבין הנאשם 3 לארזי נרקמו קשרים חברתיים, דבר שהיה עשוי להקשות על הוכחת קשר סיבתי בין המתת לתפקיד הציבורי; וכן למצגים שמסר ארזי לנאשם 3 לפיהם טובות ההנאה יועדו למשפחות נזקקות או לבני ישיבות, דבר שעשוי היה לכרסם בביסוס היסוד הנפשי הנדרש לעבירת השוחד. לבסוף יש להזכיר כי כתב האישום המתוקן המקל בעניינו של הנאשם 3 הוגש במסגרת הסדר טיעון וכפועל יוצא של הודאתו (לעניין הקושי לגזור גזירה שווה מאישום שמקורו בהסדר, ראו למשל ע"פ 6544/16 ניסנצוויג נ' מדינת ישראל (21.2.2017)). על יסוד כל הדברים האלה, לא מצאתי כי הפערים בין הנאשמים 2-1 לנאשם 3 מצדיקים את ביטול כתב האישום. בפני הנאשמים 2-1 פתוחה הדרך להעלות כל טענה בהקשר זה במסגרת הטיעונים לעונש. (III) הנאשם 4 הנאשם 4 הורשע על פי הודאתו בהסדר טיעון בעבירה של סיוע להפרת אמונים. בהתאם לכתב האישום שבו הורשע, החל משנת 2014 היה הנאשם 4 בעלים ומנהל של חברת "תמיר מוצרי בע"מ" שעסקה בייבוא מוצרי חלב לארץ. ביחס לחלק ממוצרים אלה נדרש הנאשם 4 לתעודת כשרות. במהלך שנת 2014 הכיר הנאשם 4 את ארזי, שכיהן באותה עת כמנהל מחלקת הייבוא ברבנות הראשית לישראל. בין הנאשם 4 לארזי התקיימה מערכת יחסים מקצועית כפועל יוצא של עיסוקם, ובד בבד נרקמה בין השניים מערכת יחסים אישית. בסמוך להיכרותם ובמקביל לבקשת הנאשם לקבל תעודות כשרות למוצרי המזון שייבא, נתן הנאשם לארזי כספי מזומנים. הנאשם עשה כן לאחר שארזי ביקש ממנו את הכספים תוך הצגת מצג שלפיו מדובר בתרומה כספית בעבור נזקקים, ובין היתר בעבור עמותה או גמ"ח התומך בנזקקים שבו פועלת רעייתו של ארזי. בפועל, רעייתו של ארזי לא השתייכה לעמותה כנטען, ולא גייסה תרומות לנזקקים. בתוך כך, נתן הנאשם לארזי 500 ₪ מדי מספר חודשים, כשהוא יודע שהדבר מעמיד את ארזי בניגוד עניינים. לשם קבלת הכספים מידי הנאשם 4, נהג ארזי להתקשר אליו ולהיפגש עמו. בהתאם לתשובתו של הנאשם, נהג ארזי להגיע לביתו או למחסן העסק של הנאשם המצוי מאחורי בית מגוריו. במעמד זה, נתן הנאשם לארזי את כספי המזומנים. לעיתים נהג ארזי למסור במקביל לידי הנאשם תעודות כשרות שביקש ממנו הנאשם מבעוד מועד. הנאשם 4 נתן לארזי במצטבר מזומן בסכום כולל של 4,500 ₪. איני סבור כי טיב האכיפה שננקט בעניינו של הנאשם 4 במסגרת כתב האישום המתוקן משקף אכיפה בררנית. ראשית, סכומי המתת נופלים במאות אחוזים מן הסכומים בענייננו, ובשונה מהמקרה דנן כוללים מתת כספי בלבד ולא מתת משני סוגים שונים. שנית, הכספים ניתנו כנגד מצג שהציג ארזי ולפיו מדובר בכספי תרומה הניתנים לנזקקים, דבר המחליש מעוצמת היסוד הנפשי ומאופי הקשר בין הנאשם לאיש הציבור כיחסי גומלין, למצער במישור ההוכחתי. לבסוף, קיומם של יחסי חברות בין הנאשם 4 לארזי (יחסים שהנאשמים 2-1 התעקשו שלא התקיימו בענייננו; ראו פ/15.5.23, עמ' 226, ש' 32; עמ' 227, ש' 1) עשוי להחליש מן הזיקה בין המתת לבין תפקידו הציבורי של עובד הציבור. אמנם, בין הנאשם 4 לנאשם 2 קיימים הבדלי חומרה בהיבטים שונים, שמקורם ביחס שבין בעלי חברה שנותן מתת מרצונו ולפי החלטתו לבין עובד שכיר שאינו מקבל את ההחלטות בעצמו, ואולם אל מול הבדלים אלה קיימים פערים לחובת הנאשם 2 בענייננו, ובראשם, כאמור, סכומי המתת וטיב היחסים מול ארזי. נוסף על כך, אפילו היה מקום להתחשב בהבדלים אלה, איני סבור כי בתמונה הכוללת מדובר בפער המצדיק ביטול של כתב האישום. בפני הנאשם 2 פתוחה הדרך להעלות טענות בעניין זה במסגרת הטיעונים לעונש. (IV) הסדר בעניינו של יורם בראל בהתאם לטיוטת כתב האישום שעל בסיסו הושתת ההסדר, במהלך השנים 2016-2014 היה בראל בעליה של חברה שעסקה בייבוא ושיווק של מוצרי מזון וביקש לקבל תעודת כשרות למוצריו. לשם כך נזקק לשירותיו של ארזי. בסמוך לחגי ישראל הגיע ארזי בארבע הזדמנויות למשרדו של בראל, ובמהלכן ביקש מבראל סכומי כסף לתרומות במסגרת "קמחא דפסחא". בראל ידע שהעובדה שארזי מבקש תרומות במקביל לטיפול שוטף בבקשותיו המקצועיות מעמידה את ארזי בניגוד עניינים חמור. בראל נענה לבקשותיו של ארזי ונתן לו 4 המחאות על סך 1,500 ₪ כל אחת. בתחילה ביקש בראל לייעד את ההמחאות לפקודת "קמחא דפסחא", אך בעקבות בקשתו של ארזי, הותיר את ההמחאות "פתוחות". ארזי עשה שימוש בהמחאות שקיבל מבראל לרכישת מוצרי מזון וצריכה ורכישה בחנות לכלי כסף. במקביל, המשיך ארזי ונתן שירות לבראל במסגרת תפקידו כמנהל מחלקת הייבוא, ובתוך כך אף פעל באחת ההזדמנויות לזרז קבלת תעודת כשרות עבור קפה. במעשים אלה הפר בראל אמונים בצוותא עם ארזי. במסגרת ההסדר חויב בראל, בין היתר, בתשלום לאוצר המדינה בסך 10,000 ₪. מן הצד האחד, סכום המתת שניתן על-ידי בראל נופל במאות אחוזים מזה שבענייננו. עוד יש לציין כי כמו בעניינו של הנאשם 4, לבראל ניתן טעם לגיטימי להעברת הכסף – העברת לטובת "קמחא דפסחא" דבר שעשוי להשליך על היסוד הנפשי, למצער בכל הנוגע לאפשרות של יחסי גומלין המאפיין את עבירת השוחד. מנגד, ובכל הנוגע לנאשם 2 בראל נתן את טובת ההנאה מכיסו, בהתאם להחלטתו, כשהאינטרסים העומדים ביסוד ניגוד העניינים נוגעים להצלחתו העסקית. זאת בשונה מן הנאשם 2 שהיה שכיר. הנאשמים הצביעו בנוסף על כך שבעוד שבעניינו של בראל כולל ההסדר הודאה בכך שכנגד טובות ההנאה ניתנו לבראל טובות הנאה קונקרטיות, המתת בענייננו ניתנה "כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל". הבחנה אחרונה זו אינה נקייה מספקות. סעיף 293(3) לחוק העונשין קובע כי "אין נפקא מינא" אם השוחד ניתן "בעד פעולה מסוימת או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל". לשון אחר, חוק העונשין אינו מבחין בשאלת האחריות בין מתת הניתנת בעד פעולה ספציפית, לכזו הניתנת כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל, ואינו רואה במתת כנגד פעולה מסוימת משום עבירה חמורה יותר. יתרה מכך, התמורה הניתנת אינה חלק מיסודות העבירה של נותן השוחד (שהיא עבירה התנהגותית). בעניינו של בראל לא נטען, ובראל לא הודה בכך שהמתת שנתן הייתה כנגד פעולה מסוימת, או כנגד פעולה כלשהי, אלא רק שבפועל ארזי פעל לתעדף את בראל במקרה מסוים. עם זאת, מקובל עליי כי מבחינה ראייתית, העובדה שבראל קיבל טובת הנאה ספציפית, מחזקת את היסוד הנפשי שלו בנוגע לניגוד העניינים, ומספקת לו אישור כי מתן טובות ההנאה הוא "עסק משתלם". כיצד משליך הדבר על כתב האישום נגד הנאשמים ובפרט הנאשם 2? לטעמי אף אם קיימים רכיבים מחמירים בנוגע לבראל, הרי שאלה "מתקזזים" אל מול היקף המתת, משך נתינתנו והמצג מטעם ארזי בדבר מטרתו. אף אם תאמר שעדיין קיים פער הנובע מן הפעולות הקונקרטיות שבוצעו על-ידי ארזי, ובכל הנוגע לנאשם 2 אף ממידת מעורבותו של בראל כמי שנתן את כספי המתת מכיסו ובהתאם להחלטתו ולאינטרסים שלו, הרי שלא מצאתי כי מדובר בפער המצדיק ביטול של כתב האישום וניתן יהיה לדון בו בשלב הטיעונים לעונש. (V) הסדר בעניינו של יוסף טרמין בהתאם לטיוטת כתב האישום שעל בסיסו הושתת ההסדר, טרמין היה בעליה של חברה שעסקה בייבוא מוצרי מזון, בעיקר זיתים ושמן זית, וביקש לקבל תעודת כשרות למוצריו המיובאים. שנים קודם לכן הכיר טרמין את ארזי על רקע יחסיהם המקצועיים, ובין השניים נרקמה מערכת יחסים קרובה ואישית שבמסגרתה נהגו לעמוד בקשר טלפוני ולשאול זה בשלומו על זה, להשתתף באירועים משפחתיים ולשוחח על עניינים אישיים. במסגרת זאת, נהג ארזי לבקר במקום עבודתו של טרמין והשניים נהגו לאכול, לשתות ולשוחח על עניינים אישיים. בד בבד פנה טרמין לארזי בבקשות מקצועיות תכופות הנוגעות לקבלת תעודות כשרות למוצריו. משלב מסוים החל ארזי לבקש ולקבל מטרמין ממוצרי הייבוא השונים אשר בעבורם התבקשה תעודת הכשרות. טרמין נענה לבקשות ונתן לארזי ממוצריו אף שידע שהחברות ביניהם והמתנות שנתן לארזי מעמידות אותו בניגוד עניינים נוכח מערכת היחסים החברית במקביל לזו המקצועית. לבקשת טרמין, טיפל ארזי בבקשותיו ואף נתן לו יחס מועדף, ובתוך כך נהג טרמין ליידע את ארזי בבקשות כשרות, ופנה אליו לסיוע כשנקלע לקשיים מול משגיחי הכשרות. בכך היה ארזי בניגוד עניינים חמור שטרמין היה מודע עליו. בעשותו כאמור, הפר טרמין אמונים בצוותא עם ארזי. במסגרת ההסדר חויב טרמין, בין היתר, בתשלום לאוצר המדינה בסך 10,000 ₪. מן הצד האחד, המתת שבה מדובר בעניינו של טרמין מתבטאת בשווה כסף בלבד – בניגוד לשני סוגי המתת שניתנו בענייננו. מעבר לכך, אין אינדיקציה לשווי המתת, זאת בניגוד לסכום המתת שניתן בענייננו. זאת ועוד, אין אינדיקציה לכך שהמתת בעניינו של טרמין ניתנה לאורך תקופה ממושכת כמו בענייננו. בצד זה, העובדה שברקע מתן המתת עמדו יחסי חברות והעובדה שהמתת ניתנה כולה בשווה כסף מחלישות מן היסוד הנפשי הנוגע לאופיו המושחת של המתת ולכך שניתן כנגד תמורה. מנגד, בכל הנוגע לנאשם 2, טרמין נתן את טובת ההנאה מכיסו, בהתאם להחלטתו, כשהאינטרסים העומדים ביסוד ניגוד העניינים נוגעים להצלחתו העסקית. זאת בשונה מן הנאשם 2 שהיה שכיר. גם במקרה זה הצביעו הנאשמים על כך שבעוד שבעניינו של טרמין כלל ההסדר הודאה בכך שכנגד טובות ההנאה ניתנו לטרמין טובות הנאה קונקרטיות, המתת בענייננו ניתנה "כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל". כאמור, ספק בעיני אם יסוד זה מייצר פער חומרה לרעת טרמין. כיצד משליך הדבר על כתב האישום נגד הנאשמים ובפרט הנאשם 2? לטעמי אף אם קיימים רכיבים מחמירים בנוגע לטרמין, הרי שאלה "מתקזזים" אל מול היקף המתת, מגוון סוגיו, משך נתינתנו ואופיו כשווה כסף. אף אם תאמר שעדיין קיים פער הנובע מן הפעולות הקונקרטיות שבוצעו על-ידי ארזי, ובכל הנוגע לנאשם 2 אף ממידת מעורבותו של טרמין כמי שמימן את המתת מכיסו ובהתאם להחלטתו ולאינטרסים שלו, הרי שלא מצאתי כי מדובר בפער המצדיק ביטול של כתב האישום וניתן יהיה לדון בו בשלב הטיעונים לעונש. (VI) הסדר בעניינו של אורי שקד שקד כיהן כמנכ"ל ובעלים משותף של חברה שעיקר עיסוקה ייבוא מוצרי מזון ומשקאות אלכוהול למדינת ישראל. הוא הכיר את ארזי על רקע בקשותיו לקבל תעודת כשרות למוצריו המיובאים. בד בבד עם היכרות זו, התפתחה מערכת יחסים אישית שבמסגרתה נהג ארזי להזמין את שקד לאירועים משפחתיים וימי הולדת. החל משנת 2016 פנה ארזי לשקד בסמוך לחגים בבקשה לתרומה לנזקקים, ושקד נענה לבקשתו. היקף התרומות שהעביר שקד לארזי הסתכם ב-6000 ₪. שקד היה מודע לכך שמערכת היחסים החברית הקרובה בינו לארזי והתרומות שהרים למענו מעמידה את ארזי בניגוד עניינים חמור, כמי שאמור לספק לו מתוקף תפקידו הציבורי תעודת כשרות למוצריו המיובאים. חרף כך, ביקש שקד מארזי לטפל בענייניו, ואף פנה אליו לקבל ייעוץ אישי בנוגע לתעודת הכשרות, לברר על אודותיהן ולבקש לזרזן. בכך היה ארזי בניגוד עניינים חמור, ששקד היה מודע אליו. במעשים אלה הפר שקד אמונים בצוותא עם ארזי. במסגרת ההסדר חויב שקד, בין היתר, בתשלום לאוצר המדינה בסך 15,000 ₪. מן הצד האחד, סכום טובות ההנאה נופל במאות אחוזים מסכום טובות ההנאה בענייננו; ולכך יש להוסיף את המצג שנמסר בדבר תרומה לנזקקים כמו גם את מערכת היחסים החברית שיכלה להסביר מתן כספים בפרט כשמדובר במצג בדבר תרומה. מנגד יש לתת את הדעת לכך שבד בבד עם המתת שניתנה לארזי, ביקש הנאשם לקבל ממנו תמורה ספציפית, הנוגעת לזירוז תעודות הכשרות דבר המחזק קשר של "תן וקח". כיצד משליך הדבר על ההשוואה בין ענייננו לבין עניינו של שקד – נראה כי היקף הסכומים, משך נתינתם ואופיים משקפים פערי חומרה שיש בהם כדי להסביר את הטיפול האכיפתי השונה בנוגע לכל אחד מהם. אפילו תאמר כי העובדה ששקד נתן טובות הנאה בעצמו, בהתאם להחלטתו ולאינטרסים שלו, ושהוא אף ביקש לקבל טובות הנאה קונקרטיות מארזי, מקימה נסיבות מחמירות ייחודיות באותה פרשה, לא מצאתי כי יש באלה כדי לקזז את היבטי החומרה הנוגעים למקרה דנן ומכל מקום אין באלה כדי להצדיק ביטול של כתב האישום, טענות בעניין זה יידונו במסגרת הטיעונים לעונש. (VII) סגירת התיק בעניינו של אלי ז'ק עמדתי לעיל על הקושי הכרוך בעריכת השוואה בין הנאשמים כאן לבין חשודים שתיקם נסגר, וזאת, בהתאם לעתירת ההגנה, על יסוד ניתוח ראייתי של הראיות (בעיקר ההודעות) שצירפה ההגנה לראשונה לסיכומים. בשונה מהנאשמים והחשודים שהוצגו לעיל, שלגביהם היה בסיס עובדתי להשוואה שבו הודו אותם נאשמים או חשודים, במקרה של חשודים שתיקם נסגר, לא קיים בסיס עובדתי משותף. בדיון משלים שנערך לאחר הגשת הסיכומים הבהיר ב"כ הנאשמים כי אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, אלא רק בנוגע ליישום בפועל. נבחן עתה, אפוא, את טענות הנאשמים לאכיפה בררנית על יסוד הבסיס העובדתי האמור כפי שהשתקף בסיכומי הצדדים ובהודעות שצורפו. לטענת המאשימה, סך טובות ההנאה שניתנו לארזי על-ידי ז'ק לאורך פרק זמן של שנתיים, התמצה ב-9,000 ₪, והם ניתנו לארזי באמצעות מארזי שי ושוקולד. סכומים אלה נופלים במידה ניכרת מהסכומים שהעבירו הנאשמים בענייננו, וניתנו לאורך תקופה קצרה בהרבה. כאמור, גם העובדה שמדובר בטובות הנאה בשווה כסף, בעוד שבעניינו עיקר טובות ניתנו בהעברת כספים במזומן, מחלישה מעוצמת היסוד הנפשי. הנאשמים מצביעים על טובת הנאה נוספת בדמות סיוע בהכנסת מכולות מסין באמצעות המכס, תוך שהם מפנים להתכתבויות בין ז'ק לאשת הרב ארזי (ה/9) וכן לדברים שמסרה אשת הרב ארזי בהודעתה (ת/9א). היות ששווי הנכסים במכולה עומד על 120,000 ₪, נוקבת ההגנה בסכום זה כסכום טובת ההנאה שניתנה לארזי. ברם, נראה שהתמונה יותר מורכבת. אף שיש טעם בטענת ההגנה כי הסיוע האמור, שלא נזכר בטענות המאשימה, עשוי להיחשב אף הוא לטובת הנאה שניתנה מצד ז'ק, קיים קושי להעריך את שוויה של טובת הנאה זו, שהרי לא הובאה אינדיקציה לטיב הפעולות שבוצעו, לעוצמת הקושי שבו נתקל ארזי, וכן לחשיבות הסיוע ובכלל זה לשאלה אם לא ניתן היה להכניס את המכולה אלמלא אותה עזרה. בהקשר זה אפנה, בין היתר, לדברים שמסרה זהבה ארזי, אשתו של ארזי, אליהם הפנתה ההגנה עצמה, שבהם ציינה היא כי "הקשר של אלי לכל הסיפור זה שהוא נתן טלפון של עמיל מכס שישחרר את המכולה, אני התכתבתי עם אלי בטלפון כדי להשיג את עמיל המכס, הטלפון שלו קיבלתי כנראה מבעלי" (ת/9א, עמ' 2 ש' 37-24). ז'ק מצדו ציין בהודעה בנוגע לאשתו של ארזי כי "פעם אחת ביקשה לדעת אם אני מכיר חברת ספנות עם איזה שהוא ייבוא מסין, מסרתי לה פרטים של הסוכן שלי (...) בסופו של דבר ההצעה שלו הייתה יקרה מדי והיא בחרה לא לעבוד איתו ובזה נגמר הסיפור. היא עוד התקשרה בהמשך ושאלה אם אני יכול להוריד אותו במחיר אמרתי לה שאני לא מתערב בעניין הזה" (ה/29, עמ' 4, ש' 80-77) זאת ועוד, ובכל הנוגע לשאלת הקשר בין המתת לבין תפקידו הציבורי של ארזי, מן התסקיר ה/10, עולה כי בין ז'ק לארזי היו קשרי חברות, נתון שאף שאינו שולל הוכחת עבירת שוחד ואינו מעניק חיסיון מפני גיבושה (ראו ע"פ 4148/96 מדינת ישראל נ' גנות, פ"ד נ(5) 367, 378-377 (1996)), עשוי להקשות על הוכחת היסוד הנפשי. לבסוף – יש לתת את הדעת לניסיונותיו של ז'ק, המשתקפים בחומר הראיות, להימנע ממתן טובות ההנאה לארזי ואף להתחמק ממנו; וכן לעובדה שלטענת ז'ק, לא מדובר במתנות, ושנערך רישום שז'ק היה מודע לו, של מלוא הכספים שניטלו, תוך ציפייה (שלא נתמלאה) כי הסכום יוחזר. בין היתר מסר ז'ק כי - "אני בעצמי מנעתי שהרב ייקח יותר דברים וכל הזמן הייתי אומר לו שהסחורה שהוא רוצה לקחת מוזמנת" (ה/20, עמ' 3, ש' 44-43); "נרשם על כרטסת שנפתחה על שמו, משמע מבחינתי יש לו כרטסת שהוא חייב את הכסף על הסחורה הזאת" (ה/20, עמ' 3, ש' 51-50); "אנחנו פתחנו כרטסת לרב ורשמנו את כל המוצרים שלקח כדי שלא יחשוב שזה מתנה והוא צריך לשלם את זה, בהנהלת החשבונות יש כרטסת על שמו". ש. האם הרב ארזי יודע שהסחורות שלו רשומות בכרטסת שלכם? ת. כן הוא גם חתום" (ה/20, עמ' 3, ש' 66-63). "הרב לא שאל אותי האם הוא יכול לבוא ולקחת מוצרים, הוא היה מגיע ואף מבקש שירשמו לו ויעשו לו חשבון על הדברים ורק היה מתקשר אליי ומבקש ממני מחיר מיוחד" (ה/25, עמ' 2, ש' 25-24); "בפעם הראשונה הוא הגיע לסניף, לקח סחורה נעשה לו חשבון ונאמר לו שצריך לשלם ונאמר לו כמה יצא החשבון, ואז הרב ארזי מתקשר ארזי מוודא ומבקש שאני אבדוק שעשו לו מחירים מיוחדים ואומר לו שעשירי לחודש בזמן המשכורת שלו הוא יבוא לשלם את החשבון ואני מאשר את דחיית התשלום ונותן הוראה למנהל הסניף .... להכניס את ארזי כלקוח אשראי, כלומר שיבוא במועד אחר או שייתן צ'ק דחוי עבור הסחורה" (ה/25, עמ' 2, ש' 32 – עמ' 3, ש' 36). ש. האם אתה או מי מטעמך ... אמרתם לרב ארזי שהוא צריך לשלם את החוב שלו כפי שאתה טוען? ת. כן, במעמד של כל חשבון בו הרב משך סחורה הוא מקסימום ביום למחרת התקשרתי לרב ארזי והודעתי לו מה יצא סכום הקנייה, ואמרתי לו שזה סכום לאחר הנחה ומחירים מיוחדים. התשובה של הרב ארזי אחרי הייתה שהוא יגיע לשלם את זה. ש. האם אתה או שלמה חשבתם להגיד לרב שיפסיק לקחת סחורה אם הוא לא מתכוון לשלם עליה? ת. כפי שאמרתי הסיטואציה הייתה לא נעימה ואף רגישה בשל מעמדו של הרב ולכן נקטנו בפעולה הפוכה וגרמנו לו להרגיש לא רצוי בכך שבכל משלוח שרצה אמרנו שזה מוזמן וכאשר הוא ביקש לייצר עבורו אמרנו שאין לנו כוח אדם" (ה/25, עמ' 3, ש' 55-47). ש. מדוע סירבת לבקשה זו לעשות מארזים לרב יוחאי? ת. סירבתי מתוך המאמץ להרחיק את ארזי ולדאוג שיצא עם כמה שפחות קניות ממני שיבין את הרמז שהוא לא רצוי כלקוח בחברתנו (ה/29, עמ' 2, ש' 33-31). כאשר ארזי כופה עצמו, מגיע לחנות, פונה למנהל חנות מבלי לבקש אישור מעמיד אותך במצב של נטול מילים טוען שבאתי לקנות מארזים לפורים ולא נותן לך זמן לדחות או להעיף, מצד שני אה לא רוצה להגיע למצב שאתה זורק אותו מהחנות כי הדבר עלול באיזה שהוא מקום ליצור עוינות מצדו כמו יוחאי (ה/29, עמ' 3, ש' 49-47). כפי שאתה רואה בדפים ובתכתובות ישנן תלונות בלתי פוסקות של הגברת ובעלה על זה שאינני עונה לטלפונים ושאני מבריז מהפגישות שהיא קובעת איתי (ה/29, עמ' 4, ש' 102-101). בתחילת 2018 פנה אליי הרב ארזי ... ביקש הלוואה כספית כי הוא נמצא בלחץ כספי. לא אמר סכום... אמרתי לו שאצלנו הכול כספי קופות הכול רשום ואנחנו מפקידים הכול לבנק בשביל שתהיה לנו התאמה בהנהלת חשבונות... הוא אמר לי שהכסף חייב להיות במזומן לכן אמרתי שהכול מופקד ואז הרב אמר לי שאני אמצא דרך כי הוא ממש זקוק ונואש באותו זמן אמרתי לו שאני אבדוק, אני זוכר שעבר זמן כי הוא התקשר ושלח הודעות והתעלמתי בסופו של דבר הרב שלח לי את ההודעה שלפנינו ולאחר שאמרתי לו לגשת לשלומי פרנקו בעוד מועד כבר עדכנתי את שלומי בעניין ושלומי ידע להגיד לו שהוא הפקיד הכול וככה גם רואים שאין כלום כפי שכתב שאין לשלומי כלום בשבילו (...) אני מדבר עם שלומי במשרד ואומר לו את מה שהרב אמר לי ושנינו מחליטים שזה בכלל לא בא בחשבון ואז עשינו שיתוף פעולה בעניין, ואז חשבנו האם להגיד לו בפנים, או לעשות את התרגיל שאני אשלח אותו לשלומי, ושלומי יגיד לו שאין וככה יבין לבד (ה/32, עמ' 6, ש' 177-166). מכל המקובץ עולה כי הגם שז'ק נתן טובות הנאה לארזי, בדרך של שוקולד, הנחות ברכישת מוצרים ואף סיוע בשחרור מכולה, הראיות שהובאו בנוגע לשווי אותן טובת הנאה, מצביעות כי אלה נפלו במידה ניכרת מאוד מאלה שבעניינם של הנאשמים בענייננו, הן בשווין, הן במשכן, הן באופיין. חשוב מכך, ז'ק הסתייג ממתן טובות ההנאה, פעל כדי להימנע מנתינתם, ניסה להתחמק, ערך רישום והבהיר לארזי כי עליו להחזיר את כל מה שנטל. מצב דברים זה שונה במידה ניכרת מזה שבענייננו, שבו הנאשמים נתנו לארזי את טובות ההנאה – בכסף ובשווה כסף, לא הביעו כל הסתייגות, הגדירו את הסכום כמתנה, ולא התכוונו לעצור. בנסיבות אלה, איני סבור כי אי העמדתו של ז'ק לדין משקפת אכיפה בררנית. (VIII) סגירת התיק בעניינה של ז'נט נפוסי ז'נט נפוסי הייתה שכירה בחברה. בהתאם לתשתית הראייתית שהוצגה, היא נתנה לארזי מתנה לרגל חתונת בנו, לאחר שמעסיקה, כליף, סירב לבוא. נוסף על כך, השניים נתנו לרב מתנה לחג באחד המקרים בסכום של כ-1,000 ₪, וזאת מיוזמתה של נפוסי. סכום טובות ההנאה הכולל עמד במצטבר על 2,000 ₪. בהודעתה מסרה נפוסי כי טובות ההנאה ניתנו כדי להיטיב עם החברה ולשמור על יחסים טובים עם ארזי – אתה עובד עם האנשים האלה על בסיס קבוע והם נותנים לך שירות וגם יש רקמה אנושית של מעל 20 שנה שהיא קצת יותר אישית. אני לא הולכת אליו הביתה או לאירועים אבל אני אומרת בו נכבד אותו. ש. בעצם עודד כליף הבוס שלך מאשר לך תקציב מתנות לאירועים של הרב ארזי כדי לשמור על תקינות יחסי העבודה איתו? ת. לא תקציב ולא באופן קבוע אבל כן. אני נזכרתי בעוד משהו. נתנו לרב ארזי באחד מהחגים תו שי על סך 1000 ₪ (ה/84, עמ' 2, ש' 35-30). ש. משמע, כדי לתפוס את תשומת לבו של הרב כדאי לשמור איתו על קשרים חברתיים? ת. נכון, אני רציתי שהוא ידאג לחברה שלי. דווקא הייתה לי ביקורת על השירות אבל כן צריך לשמור איתו על יחסים טובים. אני רוצה להאמין שמי שלא מכבד אותו עוד יותר הוא לא מעיף אותו מכל המדרגות. אבל כן, הוא יכול לעכב את השירות (...) (ה/84, עמ' 2, ש' 47-43). הכוונה שאני רוצה שהחברה שאני עובדת בה תהיה בקשרים עבודה תקינים עם הרבנות הראשית לישראל. למשל יש חברות שנכנסות לרשימה שחורה במידה והן לא מצייתות לכללים או לחוק. אם אתה עובד מול הרבנות הראשית כמו שצריך גם למטה מול הרבנים המקומיים העבודה תהיה נקייה. ש. משמע שאם העבודה לא תהיה נקייה למעלה ברבנות הראשית צפויות בעיות מול רבנים מקומיים בשטח? ת. כן אבל לא קרה. אני אומרת שאנחנו צריכים לעבוד ביי דה בוק למעלה כדי שלא יהיה בעיות למטה. יכול להיות שהרב באמת מטפל בנו יפה כי אנחנו מכבדים אותו (ה/84, עמ' 3, ש' 57-52). אכן, יש טעם בטענת ההגנה לפיה, על פניו, דבריה של נפוסי משקפים מתן טובת הנאה לארזי במטרה "לתחזק" מערכת יחסים תקינה עמו כדי להיטיב עם החברה. במובן זה, אף שדבריה של נפוסי היה מפורשים וברורים ובשל כך בעלי עוצמה ראייתית, הדברים אינם שונים במידה ניכרת מעניינו של הנאשם 2, שכאמור, אישר בהודעתו כי העבודה עם ארזי נועדה לאפשר "יחסי גומלין טובים" וזרימה טובה" והוסיף "עצם זה שאתה מרים טלפון והוא עונה לך". ואולם, לעניין זה יש להבחין בין מתנת החתונה שניתנה לארזי, לגביה, בדומה לעניינם של הנאשמים כאן, לא מצאתי כי הוכח שמדובר במתת שניתנה בקשר עם תפקידו הציבורי של ארזי (וכפי שציינה נפוסי "אם בן אדם מזמין אותך שהוא מצפה שתכבד אותו ותגיע לאירוע או אתה פשוט שולח מתנה כי נבצר ממך להגיע. אני עושה את זה גם באופן פרטי שאני מוזמנת לאירוע ואני לא מגיעה אני דואגת לשלוח לפחות מתנה במיוחד לאנשים שאני מכירה המון שנים" (ה/85, עמ' 2, ש' 13-8)); לבין מתנת החג בת ה-1,000 ₪, שניתנה על פניה בעד פעולה הקשורה בתפקידו. מנגד, לא ניתן להתעלם מן העובדה שמדובר באירוע בודד, במתת חד פעמית ובשווי מתת הנופל במידה ניכרת מזה שבענייננו (הן בנפרד, הן במצטבר). על יסוד נתונים אלה, לא מצאתי כי ההחלטה שלא להעמיד לדין את נפוסי מצדיקה ביטול כתב האישום בעניינם של הנאשמים. טענות הנאשמים להשפעת האמור על רמת הענישה שתוטל עליהם שמורות להם. (IX) סגירת התיק בעניינו של דוד זריהן דוד זריהן היה שכיר ובעל מניות )בצוותא עם מספר חברות נוספות), בחברת ממתקים. הוא נתן לארזי מתנות במסגרת בין 5 ל-10 אירועים משפחתיים אליהם הוזמן (לארזי 10 ילדים), בשווי הנע בין 1,000 ל-1,500 ₪. בד בבד התייעץ זריהן עם ארזי לגבי משגיחי כשרות. בין היתר ציין זריהן כי – ש. לאיזה אירועים של הרב ארזי הגעת? ת. חתונות של הילדים שלו, בר מצוות אם אני לא טועה יש לו 10 ילדים. ש. כמה אירועים כאלה היו שהגעת אליהם? ת. בין חמישה לעשרה אירועים. ש. איך הרב ארזי הזמין אותך לאירועים שלו? ת. או בהודעת SMS או בטלפון. ש. מה היה סוג התנה שנתת לרב ארזי אירועים שלו? ת. כסף. ש. האם זה היה כסף מזומן או צ'ק? ת. רוב הפעמים זה היה צ'ק, יכול להיות שפעם יצאתי לאירוע בלי צ'ק ונתתי מזומן. ש. מה הסכום שנתת מתנה באירועים של הרב ארזי? ת. זה משתנה בין חתונה לבר מצווה. הסכום היה כל פעם לפי זכרוני בין 1,500-1,000 ₪. ש. בעבור מי היה הכסף שנתת באירועים? ת. אם זה צ'ק ואני לא זוכר מי בעל השמחה אז הצ'ק הוא צ'ק פתוח, הסכום סגור רק המוטב פתוח. ש. איך יכול להיות שאתה מוזמן לאירוע ולא זוכר מי בעל השמחה? ת. אני הולך כי אני מכבד את הרב לא כי אני מכבד את הבן שלו. ש. היכן אתה נוהג לשים מתנות באירועים שהייתה נוכח בהם בעבר? ת. אם אני רואה את הכספת אז אני שם בכספת האולם, ואם אני לא מוצא את הכספת אז אני מוסר את זה לבעל האירוע ביד. בהרבה אירועים שהייתי בלי קשר לאב ארזי מסרתי לבעל האירוע ביד. ש. היכן שמת את המתנות שהבאת באירועים של הרב ארזי? ת. או בכספת או מסרתי ביד (ה/76, עמ' 10, ש' 299-279). בצד הדברים האלה ציין זריהן כי אף הוא הזמין את ארזי לאירועים משפחתיים שלו, וארזי הגיע ולפי זכרונו הוא העניק לו "צ'ק או כסף" (ה/76, עמ' 9, ש' 276-271). עוד ציין זריהן כי בינו לארזי היו קשרי ידידות וכי השניים היו משוחחים "על הכול לא רק על ענייני עבודה, יכול להיות פוליטיקה יכול להיות הכול (....) על כשרויות בעיקר, על דברים בריאותיים שלי ושלו ולפעמים סתם לרכל" (ה/76, עמ' 9, ש' 244-242; ש' 258-257). לבסוף, הדגיש זריהן, בתשובה לשאלה, כי הסכום שנתן כמתנה לאירועים המשפחתיים של ארזי אינו שונה מן הסכום שנתן לכל האירועים אליהם הוא הולך ("באופן כללי כן זה הסכומים שאני שם. יש אפילו מצבים שיותר. מעט מאוד אבל יש" (ה/76, עמ' 10, ש' 309-303). לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, לא מצאתי כי ההחלטה לסגור את התיק בעניינו של דוד זריהן היא בגדר אכיפה בררנית, המצדיקה ביטול של כתב האישום בענייננו. ראשית, הכספים ניתנו בגדרי מתנה לאירוע משפחתי בסכום שאף שהוא גבוה, לא הוכח כי הוא בלתי סביר ואף לא הוכח כי הוא חורג מן הסכום שניתן על-ידי זריהן לאירועים שכאלה בדרך כלל. כאמור, אף במקרה שלפנינו מצאתי כי אין לייחס לנאשמים שוחד בגין מתן מתנות לאירוע משפחתי (להבדיל ממתן ירקות לצורך אירוח אותו אירוע). אין לכחד, קיים הבדל משמעותי בין מתנה הניתנת לאירוע אחד לכזו הניתנת לשורה של אירועים, בין 5 ל-10 כפי שציין זריהן, ואולם נוכח יחסי הידידות של ארזי וזריהן, עליהם עמד זה האחרון, ניתן לטעון כי היכולת להוכיח זיקה בין המתת לבין תפקידו הציבורי של ארזי הייתה כרוכה במורכבות גדלה יותר. שנית, היקף סכומי הכסף המצטברים שניתנו על-ידי זריהן נע בין 5,000 ל-15,000 ₪, סכום הנופל במידה ניכרת מהיקף הסכומים בענייננו. פערים אלה עשויים היו להצדיק נקיטת מדיניות שונה בין זריהן לבין הנאשמים כאן. אפילו תטען כי פערי החומרה אינם מצדיקים פערי אכיפה משמעותיים שכאלה, הרי שאין בדבר כדי להצדיק ביטול של כתב אישום, ופתוחה לנאשמים הדרך לטעון טענות בעניין זה במישור הענישה. (X) ניתוח בהתאם לאמות המידה שצוינו בעניין בורוביץ' כאמור, בשלב הראשון יש לאתר את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם, ולבחון את עוצמתם. עיון ביחס שבין המקרה שלפנינו לבין המקרים שהובאו בבקשת הנאשמים מלמד כי בכל אחד קיימים רכיבי חומרה שיש בכוחם להצדיק יחס אכיפתי נבדל. כך, סכומי הכסף בענייננו גבוהים במאות אחוזים מכל אחד מן המקרים שהוצגו; משך התקופה הוא לרוב ארוך יותר; קיימים שני סוגי מתת – אחד מהם בעל מאפיינים מובהקים של שוחד, דבר המחזק גם את היסוד הנפשי; ולא קיימים יחסים אישיים. מנגד, במיוחד בכל הנוגע לנאשם 2, לא נעלמה מעיני העובדה שבחלק מן המקרים שהוצגו, נותן המתת אחז באינטרס מובהק יותר ביחס לתמורה שיכולה להינתן על-ידי ארזי, בשל היותם בעלי החברה ולא רק עובדים שכירים; ובשל היותם מי ששילמו את טובת ההנאה מכיסם ולרוב גם מי שהחליטו עליה. כן לא נעלמה מעיני העובדה שבחלק מן המקרים קיבלו הנאשמים מארזי תמורה, ובאחרים אף ביקשו תמורה קונקרטית. חרף כל זאת, לא מצאתי כי יש באמור כדי לשקף פגיעה חמורה בתחושת הצדק. בהקשר זה יצוין כי לא מצאתי שהוכחה כוונת זדון מצד אנשי הפרקליטות בהחלטתם בנוגע לאופי האכיפה שננקטה ביחס לכל אחד מהמעורבים. כאמור, כווננת זדון אמנם אינה נדרשת לשם ביסוס אכיפה בררנית אך בהיעדרה נדרשת פגיעה בעלת משקל כדי להביא לסעד של ביטול כתב אישום. לא מצאתי שכך אירע במקרה דנן. סוף דבר על רקע כל המקובץ אני מרשיע את הנאשמים 2-1 בעבירה של מתן שוחד, לפי סעיף 291 לחוק העונשין ביחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין. ניתנה היום, , , במעמד הצדדים	decision25747-05-20	["יוני לבני"]	[{"judgment_id": "051e77d1-2ec0-5a1a-8ed3-728d39a4f8d9", "file_name": "25747-05-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 196018, "extension": "docx", "display_name": "25747-05-20-קובץ מקורי"}]
4924f8be-cc3b-5ac7-9490-6bb787d87bf0	ביהמ"ש המחוזי מרכז לוד, סגן הנשיאה עמי קובו, השופט מיכאל קרשן, השופטת רב גרינברג: גז"ד לנאשם בשורה של עבירות מין בחמישה קטינים שהיו חניכיו במועדונית לנוער לקוי שמיעה (תפח"ע 4677-12-22)	4677-12-22	2025-01-15	2	5	0	2DISTRICT_COURT	5Central	0UNKNOWN		decision4677-12-22	["עמי קובו"]	[]
c614a7fc-bcb8-5a27-bacf-bba0f1ea2a7c	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, השופט ניר זיתוני: החלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה (תמ"ש 69750-05-24)	69750-05-24	2025-01-12	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	לפני בקשת הנתבע מיום 26.11.24 לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה ביום 11.9.24 במסגרתו ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע להיכנס לבית מגורי התובעת ב*** , להימצא במרחק 300 מטר מבית מגורי התובעת או מבית מגורי הורי התובעת , לנהוג באלימות פיזית או מילולית כנגד התובעת ובני משפחתה ולהטרידם , להוציא מטלטלין מהבית , לשאת נשק ולפגוש את הקטינה או לשוחח איתה ללא הסכמה מפורשת מראש של התובעת . הצדדים מוסלמים , היו נשואים זה לזו עשרות שנים עד שהתגרשו בשנת 2024 . במסגרת קשר הנישואין נולדו לצדדים ארבעה ילדים , מהם שלושה בגירים והקטינה שבכותרת . ביום 28.5.24 הגישה התובעת כנגד הנתבע תביעה לצו מניעה קבוע לאחר הליך פלילי שלא מוצה וסדרה של בקשות לצווי הגנה . בכתב התביעה נטען לאלימות מתמשכת שהחמירה בשנה שקדמה להגשת התביעה . ביום 27.5.23 הגיש בנם של הצדדים ** ( להלן "הבן הבגיר") תלונה במשטרה כנגד אביו הנתבע בגין ארוע אלימות בו ניסה לתקוף את התובעת לעיני בתם הקטינה . הנתבע נעצר ומעצרו הוארך עד 21.8.23 . לאחר השחרור חזר הנתבע לבית והחל לדפוק על הדלתות . הבן הבגיר פנה שוב למשטרה והנתבע נעצר עד ששוחרר בשל מצבו הנפשי . עוד נטען כי בתיק ת"פ 28733-07-23 הוגש כנגד הנתבע כתב אישום שהדיון בו הופסק לאחר שהפסיאטר המחוזי קבע כי הנתבע היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע המעשה . ההליך הסתיים בצו טיפול מרפאתי כפוי לארבע שנים . במסגרת הבקשות לצו הגנה ייחסה התובעת לנתבע פגיעות פיזיות באמצעות חפצים , שיח על יחסים אינטימיים בין אב לבנותיו כדבר טבעי ואיום ברצח תוך אחיזת סכין . ניתנו צווי הגנה מיום 22.8.23 עד 19.6.24 , כאשר הנתבע לא טורח להתייצב לדיונים שנקבעו במעמד שני הצדדים . התובעת טוענת כי הרופאים המטפלים בנתבע הסבירו לה כי אם הנתבע ימשיך לסרב לקבל את הטיפול הפסיכיאטרי לו הוא זקוק , הוא מסוגל לפגוע בעצמו ולפגוע באחרים . עוד נטען כי התנהגות הנתבע גורמת למצוקה נפשית אצל הקטינה המתבטאת בפחד , אובדן תאבון , הסתגרות ונסיגה חברתית . עוד נטען כי הנתבע הפר צווי הגנה והטריד את התובעת גם מתוך כותלי הכלא . בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה בקשה לצו מניעה זמני . ביום 2.6.24 ניתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד וניתנה הוראה לנתבע להגיב לבקשה לצו מניעה זמני תוך 30 יום ממועד קבלתה . ביום 8.6.24 הומצאו התביעה , הבקשה לצו מניעה זמני והצו לנתבע , באמצעות המוסר יוסף בדארנה , ב** . המוסד הצהיר כי הנתבע סירב לחתום על אישור המסירה . משלא הוגש כתב הגנה , הגישה ב"כ התובעת בקשה לקביעת מועד דיון בתביעה העיקרית וכן בקשה להורות כי צו המניעה הזמני יעמוד בתוקפו עד להכרעה בתביעה העיקרית . בהחלטתי מיום 8.9.24 קבעתי כי הצו הזמני יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת . בהחלטה מיום 11.9.24 , לאחר שב"כ התובעת חזרה על בקשתה לקבוע דיון בתביעה העיקרית , קבעתי כי איני רואה טעם לכך בנסיבות הענין והוריתי על מתן פסק דין בהעדר הגנה על בסיס האמור בכתב התביעה . ביום 17.9.24 נחתמה פסיקתה . ביום 14.11.24 פנה הנתבע לראשונה לבית המשפט בבקשה לבטל את פסק הדין . ביום 17.11.24 נדחתה בקשתו על הסף בהעדר תצהיר של הנתבע לתמיכה בטענות העובדתיות . ביום 26.11.24 הוגשה הבקשה שלפני לביטול פסק הדין . הנתבע טען כי לא ידע על הגשת התביעה ובמועד המסירה הנטענת לא היה כלל ב * אלא בהוסטל בעיר * . הנתבע ידע על פסק הדין רק כמה ימים טרם הגשת הבקשה . הנתבע טוען כי בחודש 9.24 הגיש נגד התובעת תביעה לסילוק יד מבית הנישואין בתיק 67930-09-24 . הנתבע טוען כי התובעת ניצלה משבר נפשי קשה שעבר כדי להיפטר ממנו והגישה בקשות סרק לצווי הגנה כדי להשתלט על הבית שבנה הנתבע . עוד טוען הנתבע כי ילדיו ניצלו את מצבו הנפשי כדי למנוע ממנו לחזור לגור בביתו . לבקשה צורף נסח טאבו של חלקה ** גוש ** ב * מיום 22.9.24 לפיו 1/12 מהחלקה בשטח של 217.6 מ"ר רשום ע"ש הנתבע . כמו כן צורף אישור שהייה של הנתבע במרכז הרפואי לבריאות הנפש המלמד על ארבעה אישפוזים קצרים ושני אישפוזים ארוכים יותר בתקופות שונות מיום 2.8.23 עד 2.5.24 . כמו כן צורף סיכום אישפוז מיום 26.8.24 המלמד על הפרעה דליזיונלית עם מחשבות שווא של בגידה וגניבה כלפי קרובי משפחה . עוד נכתב כי החל בהליך שיקום , אוזן תרופתית והתקבל למסגרת של דיור מוגן ב * . ביום 29.12.24 הוגשה תגובת התובעת המתנגדת לביטול פסק הדין . נטען כי הנתבע לא ציין מתי ידע על פסק הדין וכיצד ידע על קיום ההליך . הנתבע מתעלם מאישור המסירה של פסק הדין מיום 23.9.24 , הסרוק לתיק . כתב התביעה וצו המניעה הזמני נמסרו לנתבע כאשר שהה בבית אחותו ** ב * , הרחק מבית התובעת . הנתבע מתעלם מצווי ההגנה שנמסרו לו ע"י המשטרה , מהם בחר להתעלם . הבקשה הוגשה באיחור מבלי לצרף בקשה להארכת מועד . אין פירוט של סיכויי ההגנה . טענות הנתבע בדבר אישפוזו בבית חולים פסיכיאטרי בצירוף טענתו לפיה לא הפר את צווי ההגנה שניתנו נגדו , מצדיקות הותרת פסק הדין על כנו . לאחר עיון בבקשה , בתגובה ובתיק החלטתי לבטל את פסק הדין ללא צו להוצאות , מהטעמים שיפורטו להלן . ראשית , לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי נפל פגם בהליך המשפטי המצדיק לבטל את פסק הדין מחובת הצדק . הנתבע לא הציג מסמכים המראים כי לא היה ב ** במועד המסירה על בסיסה ניתן פסק הדין , 8.6.24 . נהפוך הוא , המסמכים שהציג הנתבע מראים כי הנתבע לא היה מאושפז בבית החולים **** במועד המסירה והשחרור להוסטל היה לאחר מסירת התביעה . שנית , הנתבע לא התייחס כלל לאישור המסירה הסרוק של פסק הדין והסתפק בטענה כללית , שאינה נכונה , לפיה נודע לו על פסק הדין כמה ימים טרם הגשת הבקשה . כיוון שפסק הדין הומצא כדין לנתבע ביום 23.9.24 , הבקשה המקורית לבטל את פסק הדין מיום 14.11.24 הוגשה באיחור , מבלי לצרף בקשה להארכת מועד . אלמלא מדובר היה בפסק דין שעניינו צו מניעה קבוע , ניתן היה לדחות את הבקשה מטעם זה בלבד . שלישית , לא הצלחתי ליישב בין התנגדות התובעת לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה לבין העובדה כי פסק הדין ניתן ביוזמת בית המשפט , בעקבות בקשת התובעת לקבוע דיון בתביעה העיקרית . פסק הדין ניתן כיוון שבית המשפט הניח כי לנתבע אין ענין בבירור התביעה והוא משלים עם צו המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד . כיום , לאחר שנמצא כי הנתבע הגיש תביעה לסלק את ידה של התובעת מבית הנישואין וכן ביקש לבטל את פסק הדין , ברור שהנחה זו אינה נכונה , ויש מקום לברור את התביעה לגופה , לאחר שהנתבע יגיש כתב הגנה בו יפרט כנדרש את המענה שלו לכל אחת מהטענות שהועלו בכתב התביעה . חשוב לזכור כי במסגרת הצו מורחק הנתבע מבית הנישואין בו יש לו זכות קניין , מבלי שנטען כי הוסדרה המחלוקת בדבר זכות השימוש וזכות הקנין בבית הנישואין . על כן , אני מורה על ביטול פסק הדין מיום 11.9.24 והפסיקתה מיום 17.9.24 , לפי שיקול דעתו של בית המשפט . כיוון ששני הצדדים מיוצגים ע"י הסיוע המשפטי והנתבע הוא מתמודד נפש המצוי תחת צו טיפול מרפאתי כפוי ומתגורר בהוסטל , החלטתי שלא לעשות צו להוצאות . הנתבע יגיש כתב הגנה לא יאוחר מיום 6.2.25 . למען הסר ספק , צו המניעה הזמני שניתן בתיק זה עומד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת . החלטה זו מותרת לפרסום לאחר השמטת כל פרט מזהה . נוסח מותר לפרסום של ההחלטה יוכן בתיק ביום 13.1.25 או בסמוך לאחר מכן . ההחלטה המקורית ניתנה ביום 6.1.25 . ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision69750-05-24	["ניר זיתוני"]	[{"judgment_id": "c614a7fc-bcb8-5a27-bacf-bba0f1ea2a7c", "file_name": "69750-05-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 50343, "extension": "docx", "display_name": "69750-05-24- קובץ מקורי"}]
076c305f-f190-56e8-ab79-ecaeeabee3fb	בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, השופט אריאל ממן: החלטה בבקשה למתן צו הגנה עם תנאי פיקוח טכנולוגי בהתאם להוראות סעיף 3ב לחוק למניעת אלימות במשפחה (ה"ט 15970-01-25)	15970-01-25	2025-01-12	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	לפני בקשה למתן צו הגנה עם תנאי פיקוח טכנולוגי, בהתאם להוראות סעיף 3ב לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991 (להלן: "החוק"). הצדדים בני זוג נשואים, פרודים מזה כחודשיים ולהם חמישה ילדים קטינים. על פי כתב הבקשה, המבקשת עזבה את הבית המשותף לפני כחודשיים, לאחר שהמשיב חנק אותה, "והרים יד על הילדים". המבקשת ציינה בבקשתה כי שהתה בעבר במקלט לנשים נפגעות אלימות, והמשיב שהה במאסר למשך כ - 9 חודשים בגין עבירות אלמ"ב שהפנה כלפיה. על פי הצהרתה של המבקשת, המשיב ממשיך לאיים עליה, מגיע לביתה בשעות לא סבירות, קופץ מעל הגדר, צועק ומאיים עליה ואף איים עליה בהודעות שנשלחו למכשיר הטלפון שלה כי יגרום לכך שלא תוכל לצאת מהבית. עוד נטען בבקשה כי למשיב בעיית סמים וכי הוא מעורב בפלילים ובנסיבות אלה, לטענת המבקשת, היא מפחדת מאד שהמשיב יממש את איומיו כלפיה ויפגע בה ובילדים. במסגרת בקשתה, עתרה המבקשת ליתן נגד המשיב צו הגנה עם תנאי פיקוח טכנולוגי. הבקשה הוגשה ביום 07.01.2025 ודיון במעמד צד אחד, התקיים, בהיעדרי, בפני כב' השופטת שני כ"ץ. בדיון זה נחקרה המבקשת על טענותיה והוסיפה כי התנהגותו של המשיב הסלימה לאחרונה, וזאת בעקבות מעברה למגורים נפרדים, כאשר בעקבות כך ניסה המשיב להתאבד ואיים כי יפגע בעצמו ובה. המבקשת ציינה כי לאחר מאסרו של המשיב (בגין 12 אישומים הכוללים חניקה, מכות פיזיות ודברים קשים נוספים) ממנו השתחרר לפני כשנה וחצי, שבו הצדדים להתגורר יחד, אולם התנהגותו האלימה של המשיב שבה על עצמה ועל כן היא עזבה את הבית והיא מעוניינת להתגרש מהמשיב. המבקשת ציינה עוד כי המשיב מגיע לביתה בשעות הלילה, מקיש על החלונות ועל הדלתות, צועק ומאיים, לרבות איום מפורש כי היא תשלם על כך ביוקר ושהוא ירצח אותה ויפגע בה, ואף השמיעה לביהמ"ש הקלטות והציגה הודעות מאיימות שתועדו במכשיר הטלפון שלה. כפי המתועד בפרוטוקול הדיון מיום 07.01.2025, באחת ההקלטות נשמע המשיב מאיים על המבקשת כי ידאג שלא תוכל לצאת מביתה וכי איים עליה כי יתאבד באמצעות שתיית חומר ניקוי. המבקשת ציינה כי פנתה למשטרת ישראל על מנת להגיש תלונה, אולם נאמר לה שעליה לפנות לביהמ"ש. בדיון מיום 07.01.2025 הוצג לביהמ"ש דוח הערכת מסוכנות מאותו יום, שנערך ע"י משטרת ישראל באמצעות חוקרת אלמ"ב, בגדרו נקבעה הערכת מסוכנות ברמה גבוהה. יודגש כי המבקשת חזרה על בקשתה גם בדיון במעמד הצדדים שהתקיים לפני היום וזאת אף לאחר שהובהרה לה המשמעות של מתן צו בפיקוח אלקטרוני והמגבלות שיחולו גם עליה. אשר על כן, ביום 7.1.2025 ניתן צו הגנה במעמד צד אחד ונקבע כי באשר לעתירתה של המבקשת למתן צו הגנה בתנאי פיקוח טכנולוגי, יחידת הפיקוח תגיש דוח בהתאם להוראות סעיף 3ב(ו) לחוק למניעת אלימות במשפחה, לרבות ההיתכנות הטכנולוגית לקיום פיקוח כאמור, תוך שנקבע כי תצורף המלצת משטרת ישראל בדבר טווח ההפרה וטווח האזהרה ונקבע דיון במעמד הצדדים לפניי להיום. בטרם מועד הדיון התקבל לתיק ביהמ"ש דיווח ממצאי בדיקת היתכנות למתן צו הגנה בפיקוח טכנולוגי ע"י יחידת משגב - פיקוח טכנולוגי למניעת אלימות במשפחה שבשירות בתי הסוהר, ממנו עולה כי אין מניעה ליתן את הצו וכי בהתאם לחו"ד משטרת ישראל מיום 09.01.2025 (שצורפה לדיווח) טווח האזהרה הנדרש הוא 5 ק"מ וטווח ההפרה 10 ק"מ ובסה"כ 15 ק"מ (הפרה + אזהרה). בטופס ההמלצה שנחתם ע"י קצין משטרת ישראל נרשם כי אין מניעה להטלת פיקוח טכנולוגי וכי מדובר בזוג המוכר מתחום האלמ"ב, כאשר קיים ריבוי של תיקי אלמ"ב וכי בנסיבות אלה, שהתה המבקשת במקלט לנשים מוכות וזו מביעה חשש ממשי לחייה. לטופס ההמלצה צורף דוח פעולה של משטרת ישראל מיום 11.01.2025, ממנו עלה כי המשיב הפר את צו ההגנה, בטענה כי לא ידע כי קיימו וסירב להתלוות לתחנת המשטרה. כמו כן, לתיק ביהמ"ש הוגש דוח איתור תיקים על שמו של המשיב (דוח 701) ממנו עולה כי המשיב הורשע בעבר בעבירות אלימות. ביום 13.01.2025 התקיים בפניי דיון במעמד הצדדים אליו התייצב המשיב באמצעות שב"ס. בדיון זה חזרה המבקשת על בקשתה והבהירה כי מודעת למשמעות האיזוק האלקטרוני ולהשלכותיו, גם עליה. לטענת המשיב הוא נעצר בגין נסיבות עלומות, לדבריו: " הלכתי לתחנה שיש שם חיילים, הלכתי לברך אותם, נכנסתי לתחנה בלוד ואמרו לי שאני צריך לבוא לחקירה בנתיבות, עצרו אותי לחקירה שאיימתי עליה..." (עמוד 5, שורות 1-2 לפרוטוקול). המשיב לא הכחיש כי המבקשת שהתה במקלט לנשים נפגעות אלימות, וכי הוא עושה שימוש תדיר בסמים, אולם, לדבריו קיבל על עצמו אך אתמול להפסיק להשתמש בסמים ולהפסיק לפגוע במבקשת: "עשיתי התבודדות, לקחתי על עצמי דברים חשובים, אחד הדברים הכי גדולים זה לכבד את האישה שלך...עשיתי הסכם עם בורא עולם". (עמוד 4, שורות 27-28 וכן עמוד 5, שורה 20 לפרוטוקול). המשיב הכחיש שהוא התכוון להפר הוראות הצו וטען כי אין צורך באיזוק אלקטרוני, הוסיף כי אין למבקשת סיבה לפחד ממנו וכי הוא אוהב את המבקשת ולא היה פוגע בה. המשיב אישר כי המבקשת שהתה במקלט לנשים נפגעות אלימות, עקב התנהגותו שלו (עמוד 6, שורה 17-18 לפרוטוקול) וכך או כך עובדות כתב האישום שבגינו הורשע המשיב על פי הודאתו, אינן מצויות במחלוקת. לאחר ששמעתי את הצדדים ובחנתי את כל אשר בפני, לרבות תצהירה של המבקשת, וכל אשר הוגש לתיק, מצאתי כי מתקיימים כל התנאים למתן צו הגנה בתנאי פיקוח טכנולוגי. מעדויות הצדדים מצאתי כי מתקיימות העילות למתן צו הגנה, כפי הקבוע בהוראות סעיף 3(1) לחוק, שכן בסמוך לפני הגשת הבקשה נהג המשיב באלימות כלפי המבקשת ואיים עליה כי ייפגע בה. כך מצאתי כי התנהגותו של המשיב, המצוי באופן תדיר תחת השפעת סמים ואשר מטריד את המבקשת, מגיע לביתה בשעות הלילה, מקים רעש ומאיים, עולה כדי התנהגות שאינה מאפשרת למבקשת ניהול סביר ותקין של חייה, ומשכך מתקיימת אף העילה למתן צו הגנה המנויה בסעיף 3(3) לחוק. עדותה של המבקשת אודות האלימות שהפנה כלפיה המשיב ואודות התנהגותו המאיימת והמטרידה לא נסתרה ואף קיבלה חיזוק מעדותו של המשיב עצמו, אשר אישר כי עקב מעשיו, שהתה המבקשת במקלט לנשים נפגעות אלימות. עוד מצאתי כי התנהגותו של המשיב מלמדת על חשש ממשי להפרת צו ההגנה וכן על מסוכנות גבוהה של המשיב כלפי המבקשת. למען הסר ספק, עיון במידע על עברו הפלילי של המשיב שהוגש לתיק ביהמ"ש מלמד כי קיימות נסיבות פליליות המעידות על מסוכנות של המשיב. ומשכך לאחר שהובאה בפני ביהמ"ש הערכת מסוכנות בעניינו של המשיב ולנוכח הוראות סעיף 3ב(ג)(2) לחוק, בשעה שנגד המשיב הצו הוגשו כתבי אישום, בין היתר בגין עבירות אלימות והמשיב אף הורשע בחלק מהאישומים נגדו (לרבות על כי נהג באלימות פיזית כלפי המבקשת, סתר לה, אחז בצווארה וחנק אותה ואיים כי ירצח אותה, כך על פי כתב האישום המתוקן מיום 30.5.2023 שהוגש במסגרת ת"פ ....) מצאתי כי קיימת הצדקה להטלת הפיקוח, כמבוקש. כמו כן, על פי המתועד בדוח הפעולה מיום 11.1.2025 וכן מבקשה שהוגשה היום להארכת מעצרו של המשיב, האחרון הפר הוראות צו ההגנה שניתן כלפיו במעמד צד אחד. אשר על כן, מצאתי כי מתקיימים כל תנאי החוק למתן צו הגנה בפיקוח אלקטרוני וכך אני מורה כדלהלן: כל הוראות הצו שניתן במעמד צד אחד ביום 7.1.2025 יעמדו בתוקפם עד ליום 7.4.2025. בנוסף לאמור בסעיף א' לעיל, ניתן בזאת צו הגנה בתנאי פיקוח טכנולוגי, הכולל טווח אזהרה של 5 ק"מ וטווח הפרה של 10 ק"מ (ובסה"כ 15 ק"מ) ממקום מגוריה של המבקשת ברחוב ... במושב ... ו/או מכל מקום הימצאה. חוסר שיתוף פעולה של המשיב עם כלל הגורמים העוסקים בפיקוח טכנולוגי, יהווה הפרה של הוראות הצו. על המשיב להצהיר כי הוא לא נושא על גופו קוצב לב או כל מכשיר חשמלי אחר. יציאת המשיב לחו"ל וחזרתו תחויב במתן הוראות מקדימות ע"י ביהמ"ש בדבר הסרת האמצעי הטכנולוגי והתקנתו באופן מיידי עם שובו של המשיב לישראל. הודעה על צו ההגנה תימסר למשטרת ישראל וכן ליחידה לפיקוח טכנולוגי. משטרת ישראל ו/או שב"ס (ככל שהמשיב עודנו עצור) יודיעו למשיב אודות הצו שניתן נגדו וימסרו בידו העתק ההחלטה. בכך מסתיים בירור ההליך. המזכירות תסגור התיק. ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision15970-01-25	["אריאל ממן"]	[{"judgment_id": "076c305f-f190-56e8-ab79-ecaeeabee3fb", "file_name": "15970-01-25.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 77078, "extension": "docx", "display_name": "15970-01-25-קובץ מקורי"}]
555deeb0-48ab-5806-a6bc-90032f8a41bb	ביהמ"ש השלום בנתניה, השופט גיא אבנון: גז"ד לנאשם משכיר דירה עו"ד ופסיכולוג בהסגת גבול ותקיפה גורמת חבלה לקטין שפרץ לדירת השוכרת (ת"פ 8432-02-22)	08432-02-22	2025-01-13	3	5	2	3MAGISTRATE_COURT	5Central	2Criminal	לפני: כבוד השופט גיא אבנון המאשימה: מדינת ישראל באמצעות תביעות משטרת ישראל נ ג ד הנאשם: נמרוד עובדיה בשם המאשימה: עו"ד סהר דבוש בשם הנאשם: עו"ד ברוך גבריאל ועו"ד ניצן שי גזר דין 1. בהכרעת דין מיום 29.10.24 הורשע הנאשם לאחר ניהול הוכחות במלוא המיוחס לו בכתב האישום: במועד הרלוונטי לכתב האישום שכרה המתלוננת גב' דיאנה רובינוב דירה בנתניה מאת הנאשם (להלן: הדירה). המתלוננת התגוררה בדירה עם שתי בנותיה הקטינות: מ.א. (ילידת 2004) ו-ל.א. (ילידת 2006) (להלן בצוותא: הבנות). הנאשם טען כי המתלוננת הפרה את הסכם השכירות עמו, וכתוצאה מכך נתגלע סכסוך ביניהם. ביום 11.6.20 בשעות הבוקר יצאו המתלוננת והבנות מהדירה. כששבו הבנות מבית הספר, הן הבחינו כי מנעול דלת הכניסה בדירה הוחלף וחפציהן הוצאו מהדירה. משכך ישבו מחוץ לדירה והמתינו לאימן. בשעה 19:30 לערך חזרה המתלוננת לדירה. הנאשם חיכה לה בכניסה לבניין. היא ניסתה להיכנס לבניין, אך הנאשם סגר עליה את דלת הכניסה, אשר פגעה בידה. בהמשך הצליחה המתלוננת להיכנס לבניין, אך הנאשם תפס אותה בשיערה והיכה בראשה ובגופה. ל.א. ניסתה להזיז את הנאשם ולשחרר את אימהּ מאחיזתו, אך הנאשם בתגובה היכה את ל.א. בראשה ובידה השמאלית, כך שנגרמה לה חבלה בדמות שריטה באמה השמאלית, והיא אושפזה לבירור ולהשגחה. המתלוננת ובנותיה הצליחו לעלות לדירה. המתלוננת בעטה בדלת הכניסה שהייתה נעולה, נכנסה פנימה והבחינה כי הנאשם רוקן את הדירה מכל חפציה. בגין מעשיו הורשע הנאשם בעבירות שיוחסו לו: תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הסגת גבול פלילית, לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין; תקיפת קטין וגרימת חבלה של ממש, לפי סעיף 368ב(א) רישא לחוק העונשין. 2. לאחר השמעת עיקריה של הכרעת הדין (פרו' מיום 29.10.24), ביקש ב"כ הנאשם להימנע מהרשעתו. הנאשם התפרץ לדברי בא כוחו: "זה ברור שאני הולך לערעור. אני לא מודה בשום דבר. אדוני טעה בגדול. אני מגיש ערעור". ב"כ הנאשם המשיך וטען כי ההרשעה תזיק לעיסוקו של הנאשם (הלה עורך דין במקצועו וכן פסיכולוג בהכשרתו). בניסיון לחזק את טיעוניו, ובסתירה לקביעות העובדתיות בהכרעת הדין, הוסיף ב"כ הנאשם והטיח אשם במתלוננת: "בנסיבות העניין שמדובר היה בתרומה גדולה של המתלוננת לכל הסיטואציה הזאת, מכיוון שהיא יכלה לפנות לבית המשפט מבלי לגרום לכל המהומה שנגרמה לבסוף". הוא ביקש להפנות את הנאשם לקבלת תסקיר מבחן, ונאות להמלצת בית המשפט להפנותו לממונה על עבודות שירות. בהחלטה שניתנה בתום הדיון נדחתה בקשתו של הנאשם לקבלת תסקיר מבחן. הודגש כי הנאשם ניהל את ההליך עד תומו כפי זכותו, וכי אף לאחר הכרעת הדין הוא רשאי להמשיך ולכפור במיוחס לו, ולנצל את זכותו להגשת ערעור לאחר שיסתיים ההליך. בצד זאת, לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשתו לקבל תסקיר מבחן, כמי שאיננו זקוק להליך שיקומי, לבטח כשעודנו מכחיש את העבירות שבביצוען הורשע. עוד נקבע, כי בקשתו של הנאשם לבטל את הרשעתו תיבחן לאחר שהצדדים יטענו לעונש באופן מנומק. הממונה על עבודות שירות מצא כי הנאשם מתאים לביצוע עבודת שירות במגבלות. 3. בדיון מיום 19.12.24 נשמעו טיעוני הצדדים לעונש. בפתח הדיון התייצבה שורה ארוכה של עדות ועדים אשר העידו על אופיו הטוב של הנאשם, ועל מעשיו הרבים והנדיבים במהלך השנים. לא אפרט את תוכנן של העדויות, ואסתפק בקביעה כי חלק מהן צבע את הנאשם באור של פילנתרופיות חריגה במקומותינו, גרם לנוכחים באולם להתרגשות, עד כי הנאשם דמע במהלך שמיעתן. על מנת להימנע מחשיפת יתר של העדים, וחרף העובדה שדבריהם נשמעו בדלתיים פתוחות, החלטתי להסתפק בקביעות אלו, מבלי לפרט את תוכנן של העדויות ואת שמותיהם של העדים. 4. ב"כ המאשימה סקרה את מעשיו של הנאשם, עמדה על התכנון המוקדם שהיה כרוך בהסגת הגבול לדירתה של המתלוננת ובסילוקה מביתה באמצעות פועלים שפרצו את דלת הכניסה, הוציאו מהמקום את רכושה ורכושן של בנותיה הקטינות, והחליפו את מנעול הדלת. ב"כ המאשימה הפנתה לפערי הכוחות בין הנאשם – משכיר הדירה, לבין המתלוננת – אם חד הורית ומפרנסת יחידה לבנותיה. היא הדגישה כי הנאשם, עורך דין בעיסוקו, צריך היה לפתור את המחלוקת עם המתלוננת באורח חוקי, בהגשת תביעה לפינוי מושכר, אך בחר לפעול באופן חד צדדי תוך נטילת החוק לידיו. בהמשך, כך לטענת ב"כ המאשימה: "הנאשם הוסיף חטא על פשע, תקף את המתלוננת ואת בתה הקטינה כמתואר בכתב האישום, נקט בבריונות ובחר לפתור את הסכסוך בכוח הזרוע לנגד עיניהן של הקטינות". לשיטתה, גם הקטינה שלא הותקפה פיזית (מ.א.) היא נפגעת עבירה, ולו בשל כך שחזתה באימה ואחותה מותקפות בעוד היא איננה מסוגלת לסייע להן. ב"כ המאשימה הפנתה לפסיקה להמחשת מדיניות הענישה (תוך הדגשה כי לא מצאה מקרים שיתאימו לענייננו במלוא נסיבותיהם), וביקשה לקבוע את מתחם העונש בין 15-6 חודשי מאסר בפועל. בקביעת העונש בתוך המתחם: הנאשם יליד 1954, נעדר הרשעות קודמות, עו"ד בעיסוקו, נתון שלטענת המאשימה, יש בו כדי להגביר את מידת אשמו, כמי שאמור לדעת היטב את הוראות החוק והמגבלות מפני עשיית דין עצמי. הנאשם השפיל את המתלוננת ובנותיה במסגרת מעשי העבירה, והמשיך והשפילן באופן חקירתן על דוכן העדים. עדי האופי סיפרו אמנם על אופיו הטוב, אך הדבר אינו שקול להיעדר קבלת אחריות על מעשיו וחוסר הבעת חרטה. באשר לבקשת הנאשם להימנע מהרשעתו – לטענת המאשימה, הנאשם איננו עומד באיזה מהתנאים המצטברים שנקבעו בפסיקה, וממילא יש להותיר את ההכרעה לגורמים המוסמכים בלשכת עורכי הדין. לתמיכה הפנתה לרע"פ 5006/24 כהן שדה נ' מדינת ישראל (15.7.24, להלן: עניין כהן שדה). לנוכח המקובץ ביקשה ב"כ המאשימה לגזור על הנאשם 9 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות, מאסר על-תנאי, קנס ופיצוי "משמעותי" למתלוננת ובנותיה. 5. ב"כ הנאשם ביקשו לקבוע כי מתחם העונש מתחיל במאסר על-תנאי, ולכל היותר בתוספת שעות שירות לתועלת הציבור. ראשית, ביקשו לקבוע כי המעשים מצדיקים קביעת מתחם עונש אחד כולל. שנית, באשר לעבירות האלימות, טענו כי האירוע לא היה מתוכנן, אלא מתפתח ואימפולסיבי. שלישית: "כפי שטענו בהרחבה במהלך ניהול התיק, גם להתנהלות הקודמת של המתלוננת וגם להתנהלותה בעת האירוע, הייתה השפעה על האירועים" ובהמשך: "הסיבות שהביאו את הנאשם לביצוע העבירות מפורטות בהרחבה בסיכומים שלנו ובתיק שהתנהל והובאו בפני בימ"ש. אומנם בית המשפט דחה את רוב הטענות בהכרעת הדין, אבל לא ניתן לומר שהעבירות בוצעו בחלל ריק. יש קשר בין הנסיבות שהובאו לבית המשפט לבין המעשים. אוסיף שהאירוע שמתואר בכתב האישום בו הורשע הנאשם היה נמנע לחלוטין לו המתלוננת ובנותיה לא היו מנסות להיכנס לבניין המגורים תוך הפעלת כוח, כשהיא ראתה את הנאשם בכניסה לבניין. האירוע בסופו של דבר, גם למתלוננת היה חלק בו". רביעית, הנזק שנגרם לקטינה הסתכם בחבלה מינורית – שריטה, למתלוננת לא נגרם נזק פיזי כלשהו, ופוטנציאל הנזק אף הוא נמוך. ב"כ הנאשם הפנו לפסיקה להמחשת מדיניות הענישה לשיטתם. הנאשם בן 70, ללא הרשעות קודמות, נשוי ואב לשלוש בנות, הצעירה בהן בת 12. הוא לאחר ניתוח "לב פתוח" ומצבו הרפואי אינו שפיר. אימו של הנאשם בת 91, סיעודית ודמנטית. הנאשם הוא היחיד המטפל בה, כמי שמתגורר בסמוך אליה. אחותו מתגוררת במודיעין ואילו אחיו מתגורר בחו"ל. הרשעתו של הנאשם עלולה לפגוע בעיסוקו כעו"ד, ככל שיורשע בהליך משמעתי בלשכת עורכי הדין. כמו כן, הנאשם עתיד להיפגע כספית כתוצאה מתביעה שהגישה נגדו המתלוננת, במסגרתה תבעה ממנו "מאות אלפי שקלים בגין הנזקים שנגרמו לה לטענתה". הרשעתו של הנאשם בפלילים עשויה לסייע למתלוננת בתביעתה נגדו, וב"כ הנאשם ביקשו להתחשב בתשלומים בהם הוא עשוי להיות מחויב בתביעה האזרחית. ב"כ הנאשם הפנו לעדויות האופי הרבות שנשמעו, המלמדות על מעשיו הטובים של הנאשם: "בסיוע לאנשים מוחלשים, לילדים שהוציאו אותם מהבית... רווחה בעזרה כספית, בעזרה של אוכל, עזרה מכל סוג ומן ואנשים שלא היה לו שום היכרות או חובה לעזור להם. הם לא משפחתו ולא חבריו, פשוט הכיר אותם "על הדרך" או כתוצאה מעיסוקו שייצג אדם כלשהו והכיר את נסיבותיו, או כיוון שאישיותו הייתה ידועה לגורמים שונים ברווחה ובמשטרה, והפנו אליו אנשים שיסייע להם. באמת אין ספק שהמסר העיקרי שנשמע כאן שהנאשם איש של שלום, אחווה, עזרה ונדיבות". הוגשו מוצגים: מסמכי ביטוח לאומי ותעודת זהות של אמו של הנאשם, המלמדים על גילה ומצבה הסיעודי (ענ/1); מסמכים רפואיים של הנאשם ותעודת זהות המלמדת על גילו וגילן של בנותיו (ענ/2); מכתב תודה מראשת העיר נתניה על עבודתו של הנאשם כנציג ציבור בוועדת החינוך (ענ/3); תיעוד "פוסט" בפייסבוק במקום עדות אופי (ענ/4). מעשיו של הנאשם העומדים בבסיס הכרעת הדין חריגים לאורחות חייו, אינם מאפיינים אותו, את יחסיו עם בני אדם, ואת דרכיו לפתרון מחלוקות וסכסוכים. משכך ביקשו לגזור את עונשו באופן "הקרוב ביותר לרף התחתון של מתחם הענישה". ב"כ הנאשם הוסיפו והלינו על התנהלותה של משטרת ישראל, אליה פנתה המתלוננת בזמן אמת. "... אם היו מבצעים עבודתם האירוע היה יכול להימנע...". עוד ביקשו להתחשב בחלוף הזמן – כארבע שנים וחצי ממועד ביצוע העבירה. לטענת ההגנה, אין צורך להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל, ולו בדרך של עבודות שירות, כדי להרתיעו מביצוע עבירות נוספות, "כי ברור שלא יבצע עבירה נוספת". לחלופין, ככל שבית המשפט יגזור על הנאשם מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, ביקשו לקבוע עבודות בהיקף מזערי של 6.5 שעות ליום, בהתחשב בגילו של הנאשם ובמצבו הרפואי, ובהתאם להמלצת הממונה על עבודות שירות. דבריו של הנאשם יובאו במלואם: "אני יכול להגיד שאני מצטער על כל מה שקרה, אני יודע שלא אעשה את זה עוד פעם, למקום הזה אני לא אגיע. או שתרחם עליי או שתרחם על אימא שלי ועל האנשים שכואב להם בשמי, ועל אשתי והבנות שלי. מצטרף לכל דברי הסנגור". דיון 6. כתב האישום, המנוסח כדרכם של מסמכים משפטיים, בשפה יבשה ותמציתית, אין בו כדי לשקף אלא במעט את מידת חומרתם וכיעורם של מעשי העבירה הרעים והפוגעניים שביצע הנאשם. חלקם בוצע באופן מתוכנן מראש תוך הסתייעות בצדדים שלישיים – בעלי מקצוע שהוזמנו מבעוד מועד ע"י הנאשם, כדי לסלק את המתלוננת ובנותיה מביתן, אותו שכרו מהנאשם, מתוך כוונה להגיע לדירה בזמן בו המתלוננת ובנותיה אינן צפויות לשהות בה; מעשיו של הנאשם – הסגת הגבול על כל הכרוך בכך, ובהמשך תקיפתן הפיזית של הקורבנות, פגעו בנפגעות העבירה – פיזית, מנטלית וכלכלית, והיו בעלי פוטנציאל לנזק גבוה אף יותר. 7. נפתח באופן קביעת המתחם. מעשיו של הנאשם התבצעו בשתי פעימות נפרדות. האחת – הגעתו בשעות הבוקר באופן מתוכנן לדירה תוך הסגת גבול (עובדתית – פועלים שהוזמנו בידי הנאשם פרצו את מנעול הדלת). הנאשם סילק מהדירה את רכושן של המתלוננת ובנותיה, החליף מנעול ויצא מהמקום. השנייה – תקיפתן של המתלוננת ובתה ל.א., תוך הסבת חבלה לקטינה, שהייתה בת פחות מ-14 במועד האירוע. הצדדים ביקשו במשותף לקבוע מתחם עונש כולל למעשיו של הנאשם. בקשתם זו סבירה, חרף המאפיינים השונים של האירועים, שהראשון בהם היה מתוכנן מראש והשני התבצע ללא תכנון מוקדם, אלא כדי למנוע את כניסתן של המתלוננת ובנותיה בחזרה לדירה. מעשי העבירה שביצע הנאשם כרוכים ושלובים זה בזה, כוונו כלפי אותן הקורבנות, והתרחשו במסגרת אותו היום – בהפרש של שעות אחדות. בצד זאת מובהר, כי מתחם העונש הכולל ישקלל בחובו את העבירות כולן. 8. הסגת הגבול: בהכרעת הדין קבעתי כי "מעשיו של הנאשם עונים על הגדרת העבירה של התפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, שדינה עד 7 שנות מאסר", וכי "חסד עשתה המאשימה עם הנאשם, כשבמקום לייחס לו עבירה של התפרצות למקום מגורים, הסתפקה בעבירה שחומרתה פחותה במידה ניכרת, הסגת גבול כדי לעבור עבירה, לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין". משנאמרו הדברים, אדגיש כי הנאשם נותן את הדין אך בגין העבירה שבביצועה הורשע, עבירה מסוג "עוון" שהעונש המרבי בצדה – שתי שנות מאסר בפועל. בהינתן מאפייני החומרה המאפיינים את מעשיו של הנאשם בעבירה זו – דומה שדי בה לבדה, אף במנותק מעבירות האלימות, כדי לקבוע שמתחם העונש אינו יכול להתחיל בענישה צופה פני עתיד כבקשת ההגנה, אלא בעונש חמור יותר. כעולה מהכרעת הדין (עמ' 22), הנאשם "ביצע את מעשיו באופן מכוון בשעות הבוקר, בהן ידע מראש כי המתלוננת צפויה לשהות בעבודה, ובנותיה בבית הספר, כיוון שחשש מתגובתן...". עוד כעולה מהכרעת הדין (עמ' 21), הנאשם לא הסתפק בכניסה לבית מגוריהן של נפגעות העבירה ללא רשותן, אלא נטל את חפציהן ללא ידיעתן וללא הסכמתן, החליף את המנעול בדירה, ומנע מהן אפשרות להמשיך ולעשות שימוש בדירה חרף הסכם השכירות עליו חתומה המתלוננת, אשר עמד בתוקפו במועד הרלוונטי. כפי שנקבע בהכרעת הדין, הנאשם צריך היה לדעת, ואכן ידע, כי מעשיו יגרמו למתלוננת ובנותיה לתחושות קשות של פחד, עלבון והקנטה. הציפיות התממשו: "מעשיו של הנאשם אכן גרמו לתוצאות הצפויות מהם", וראו ציטוטים מעדויותיהן של הבנות (הכרעת הדין עמ' 4-3, עמ' 23-22). הנאשם טען במהלך המשפט כולו, "כי נכנס לדירה בסמכות, ופינה את המתלוננת בהתאם לזכותו על פי דין, על רקע טענתו כי זו הפרה תנאים יסודיים בהסכם השכירות". בניגוד לטענתו של הנאשם, הודה בא כוחו, עו"ד ניצן שי, בהגינותו, במהלך השמעת הסיכומים, בכך שהנאשם פעל בניגוד להוראות הדין, ובמילותיו: "לפי המשפט האזרחי בישראל אסור לבעל נכס לפנות את השוכר שלו ללא תביעה לפינוי מושכר בהחלט... זה מושכלות יסוד". ברם, לנוכח מחלוקת שנתגלעה בסוגיה זו בתוך צוות ההגנה של הנאשם, נדרש בית המשפט להכרעה פוזיטיבית, במסגרתה נקבע כי "טענותיו של הנאשם מופרכות ונעדרות בסיס חוקי" (סעיפים 22-20 להכרעת הדין, עמ' 23-18). העובדה כי הנאשם בחר לפעול כפי שפעל בעודו עורך דין פעיל, המודע היטב להוראות החוק ולאיסור על עשיית דין עצמית, מהווה משום נסיבה לחומרה, המגבירה את מידת האשם במעשיו. פינוי דירתן של המתלוננת ובנותיה, הותרתן מחוץ לביתן ללא קורת גג וללא רכושן, עולה כדי פגיעה קשה בפרטיותן ובקניינן. המתלוננת שכרה דירה מאת הנאשם, ובמועד בו פונתה בכוח ובעורמה מדירתה – הייתה חתומה על חוזה שכירות מול הנאשם. הנאשם לא הסתפק בסילוקה וסילוק בנותיה מביתן, מבלי לספק להן דיור חלופי, אלא הותירן חסרות כל, נטושות ברחוב, ללא רכושן, כשחפציהן כולן, לרבות בגדיהן, נאספו בידי הנאשם ונלקחו למקום מסתור, מבלי שהושבו לידיהן. הנאשם בעדותו לא חלק על כך שלא השיב למתלוננת את רכושה, וכפי שנקבע בהכרעת הדין, "אני מעדיף ללא היסוס את גרסתה של המתלוננת בהקשר זה, לפיה את מרבית רכושה לא הצליחה להשיג בחזרה, וממילא חלק ממנו נמצא הרוס ובלתי ראוי לשימוש" (סעיף 17 להכרעת הדין, עמ' 17). 9. עבירות האלימות: לטובתו של הנאשם – בניגוד להסגת הגבול אותה תכנן הנאשם מראש, והסתייע לביצועה בבעלי מקצוע, את מעשי האלימות ביצע הנאשם באופן ספונטני ולא מתוכנן, בתגובה לניסיונה של המתלוננת להיכנס לבניין, ובניסיון למנוע ממנה ומבנותיה להיכנס לדירתן אותה פינה קודם לכן. כן התחשבתי לקולה בכך שהנאשם לא עשה שימוש בכלי משחית כדי לתקוף את המתלוננת ובתה, ובכך שהחבלה הפיזית שנגרמה לקטינה ל.א. אינה חמורה – שריטה בידה. למרבה הצער, גם במקרה זה הנסיבות לחומרה רבות: (-) הנאשם סגר בכוח את דלת הבניין על המתלוננת, ואך במזל זו לא נחבלה פיזית כתוצאה מכך; (-) הנאשם תפס את המתלוננת בשיערה, והיכה בידיו בראשה ובגופה. כאמור, המתלוננת לא נפגעה פיזית, אך פוטנציאל הנזק גבוה, בפרט בהתחשב בכך שהנאשם היכה את המתלוננת בראשה – איבר רגיש ופגיע מאוד; (-) הנאשם לא הסתפק בכך, אלא הוסיף והיכה את בתה הקטינה של המתלוננת, ל.א. בת פחות מ-14 במועד האירוע – בידה השמאלית ובראשה. עצם העובדה שהנאשם הֵהִין לתקוף נערה צעירה, שכל חטאה – ניסיונה להגן על אימה מפניו, ראויה לענישה מחמירה. האופן בו תקף הנאשם את ל.א. – תוך גרימת חבלה פיזית, גם אם אינה חמורה, ובמיוחד הפגיעה בראשה – אלו מלמדים על חומרה יתרה של מעשיו; (-) התנהלותו זו של הנאשם כלפי הקטינה אינה מתיישבת עם מערכת היחסים ששררה לטענתו בינו לבין הבנות (סעיף 8 להכרעת הדין, עמ' 12-10). אם כבר, האופן בו תקף את הבנות ואימן, מהווה בגידה איומה באמון שנתנו בו הבנות, לדבריו, ועולה כדי נסיבה לחומרה של תקיפה בידי אדם מוכר וקרוב; (-) נוסף על הנזק הפיזי (הנמוך) שגרם הנאשם למתלוננת ובנותיה, ולפוטנציאל הנזק הפיזי (הגבוה), אין צורך להרחיק בדימיון כדי להעריך את מידת הנזק הנפשי שהלה הסב להן. אסתפק בהקשר זה בהפניה לעדויותיהן של הבנות כפי שהוזכרו בהכרעת הדין (סעיף 22, עמ' 23-22). 10. עיינתי בפסקי הדין שהגישו הצדדים בכל הנוגע למדיניות הענישה, כולם של בית משפט השלום, ואף אחד מהם איננו משלב את נסיבות החומרה שבענייננו, לבטח בכל הנוגע לעבירת הסגת הגבול. באשר לעבירה זו אפנה, בשינויים המתאימים, לפסקי הדין שלהלן: רע"פ 3191/18 ויספיש נ' מדינת ישראל (7.6.18); רע"פ 9043/14 דניאל ברששת נ' מדינת ישראל (18.01.2015); ע"פ (מחוזי ת"א) 45925-02-15 חן מלקו נ' מדינת ישראל (08.06.2015). אשר לעבירות האלימות ראו, בשינויים המתאימים: רע"פ 1578/06 כילאני נ' מדינת ישראל (21.8.06); רע"פ 8914/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.12.12); רע"פ 7645/20 שלמה כהן נ' מדינת ישראל (18.11.20); רע"פ 8388/19 עומר שלאעטה נ' מדינת ישראל (18.12.2019). בהתחשב בשיקולים עליהם עמדתי ובמדיניות הענישה, אני קובע את מתחם העונש הכולל בגין מעשיו של הנאשם בין 14-4 חודשי מאסר בפועל. 11. שאלת ההרשעה: ככלל, נאשם שאשמתו הוכחה יורשע בדין, למעט מקרים חריגים שבחריגים בהם נמצא יחס שאיננו סביר בין חומרת העבירה לבין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה. ההלכה בשאלת ההימנעות מהרשעה נקבעה בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, וכוחה יפה גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין. החלטה לסיים את ההליך ללא הרשעה מותנית בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: הראשון – סוג העבירה מאפשר ביטול ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה נוספים, השני – יש להראות כי ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקומו של הנאשם. הנאשם נדרש להצביע על פגיעה קשה ומוחשית בסיכויי שיקומו ולבסס אותה בראיות. התנאי הראשון: הנאשם הורשע בביצוען של עבירות בשני אירועים סמוכים זה לזה. האירוע הראשון (הסגת גבול) שהעונש המרבי בגינו הוא הפחות חמור מבין העבירות בהן הורשע הנאשם, מגלם כאמור עבירה שהנאשם יזם ותכנן מבעוד מועד, מתוך אדישות נפשעת לסבל שהסב לקורבנותיו – המתלוננת ובנותיה, אשר מצאו עצמן מושלכות מביתן כשכל רכושן ניטל בידי הנאשם. אם חד הורית ובנותיה, נעדרות תמיכה, נותרו ברחוב כשברשותן הבגדים שעל גופן. די באירוע זה כשלעצמו, כדי לקבוע שהעבירה שביצע הנאשם איננה מאפשרת את ביטולה של ההרשעה מבלי לפגוע במידה ניכרת בשיקולי ענישה אחרים, דוגמת גמול ראוי לעבריין על מעשיו, והצורך בהרתעה אישית ובהרתעת הרבים. הצטברותן של העבירות המאוחרות יותר באותו היום – מעשי האלימות שביצע הנאשם כלפי קורבנותיו, ולבטח תקיפתה של ל.א. תוך הסבת חבלה – אלו מחזקות את מסקנתי לפיה מעשיו של הנאשם אינם עומדים בתנאי הראשון. התנאי השני: במקבילית הכוחות שבין חומרת העבירות והכלל המורה להרשיע את מי שנקבע כי ביצע מעשי עבירה, לבין הנזק הצפוי להיגרם לנאשם כתוצאה מהרשעתו בדין, האיזון הראוי מורה להותיר את הרשעתו על כנה. נתוניו של הנאשם חיוביים. בן כשבעים נעדר הרשעות קודמות; משכיל – עו"ד במקצועו ובעל הכשרה כפסיכולוג (תארים ראשון ושני בפסיכולוגיה, רשום בפנקס הפסיכולוגים ללא מומחיות); תורם לחברה מזה שנים רבות, כפי שעלה בהרחבה מדבריהם של עדי האופי הרבים שהתייצבו כדי ללמד סנגוריה אודות הנאשם. בכך לא סַגי. הנאשם טען לנזק שעלול להיגרם לו כתוצאה מפגיעה בעיסוקו כעורך דין. הוא כיוון, כך נראה, לאפשרות העמדתו לדין משמעתי בלשכת עורכי הדין. בהקשר זה נקבע לא אחת בפסיקה, כי העובדה שכשירותו של הנאשם לעבוד בעיסוק הדורש היתר, עתידה להיבחן בידי גוף מקצועי, אינה מהווה עילה להימנע מהרשעה. ראו, מבין רבים, רע"פ 5018/18 בוזגלו נ' מדינת ישראל (21.10.18), פסקה 9: "גם אם עלולה להיפגע יכולת המבקש לשמש כרופא בעתיד, צדק בית משפט קמא בכך שהותיר את הדיון בדבר בידי הגורם המוסמך (פסקה 8 לפסק הדין בערעור). הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי שכן משנמצא כי אדם ביצע עבירה פלילית שעלולה להשפיע על כשרותו לעסוק במקצוע מסוים מן הראוי כי הדבר יבחן על ידי הגורמים המתאימים". כן ראו עניין כהן שדה אליו הפנתה ב"כ המאשימה. 12. זאת ועוד: הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום, וניהל את משפטו עד תומו. כך פעל בהתאם לזכויותיו הדיוניות והמהותיות, ואין בבחירתו זו להביא להחמרה בעונשו. ברם, לא יכול הנאשם, מן העבר האחד – לטעון לחפותו, היינו כי פעולותיו ראויות ונורמטיביות, ומן העבר השני – להמתין לתום ניהול ההליך, ורק אז, לאחר שגרסתו נדחתה, לבקש מבית המשפט להעניק לו כלים שיקומיים (בדמות הפניה לשירות המבחן ובדרך של בקשה לסיים את ההליך ללא כתם של הרשעה). כאמור, הנאשם נדרש להצביע – בראיות – על כך שהותרת הרשעתו על כנה תפגע באופן קשה בסיכויי שיקומו. אלא שכאשר מדובר במי שכפר מכל וכל באחריותו למעשי העבירה בהם הורשע, לא ניתן לקבוע כי השתקם, או כי הוא נדרש להליך שיקומי שיבוא חלף הרשעתו. בהחלטה מיום 28.11.24 (רע"פ 50051-11-24 אל פראונה נ' מדינת ישראל) עמד בית המשפט העליון על השיקולים הנדרשים להחלטה בדבר הפניית נאשם לקבלת תסקיר מבחן (שאיננו תסקיר חובה): האחד – בבחינת סיכויי שיקומו של נאשם; השני – במקרים בהם עולה צורך בקבלת נתונים רלוונטיים אודות הנאשם, שאינם יכולים להתקבל מאת בא כוחו. בחינת עניינו של הנאשם שלפניי בפריזמה של ההחלטה הנ"ל, מחזקת את מסקנתי לפיה לא נמצא צורך להפנותו לקבלת תסקיר מבחן: הן בשל כך שהנאשם, כמי שמנהל כל חייו אורח חיים נורמטיבי, והאירועים עליהם הוא נותן את הדין חריגים לאורחות חייו, איננו זקוק להליך שיקומי-טיפולי; הן בשל כך שמלוא הנתונים אודות הנאשם והשפעת העונש עליו ועל משפחתו, יכולים היו להתקבל מאת באי כוחו ובהבאת ראיות לעונש, כפי שאכן נעשה. 13. קביעת העונש המתאים לנאשם: כאמור, נתוניו של הנאשם חיוביים, ואלו נתמכו בראיות לעונש ובעיקר בעדויותיהם של עדי האופי הרבים שהתייצבו בבית המשפט. נתוניו הטובים של הנאשם ייזקפו לטובתו ביום צרה ומצוקה. כך גם הפגיעה שתיגרם לבני משפחתו, רעייתו, בנותיו ואמו הקשישה בה מטפל הנאשם. מנגד, מבלי להתעלם מכך שהנאשם רשאי היה, כמובן, לנהל את משפטו עד תומו, תוך עמידה על חפותו, הוא אינו זכאי להקלה הניתנת למי שמכיר באחריותו למעשיו הרעים, מודה, מביע חרטה ונכון לפצות את קורבנותיו. כמו כן, אופן ניהול המשפט, אף הוא אינו נקי מפגמים. כעולה מהכרעת הדין, הנאשם פעל כדי להשחיר את המתלוננת ככל יכולתו, העלה נגדה טענות מן הגורן ומן היקב, ללא תשתית ראייתית כלשהי להוכחתן, ואפילו התיימר "לנתח את מצבן הנפשי" של בנותיה בכובעו כפסיכולוג (סעיף 8 להכרעת הדין). כעולה מטיעוני ההגנה בשלב הטיעונים לעונש, הנאשם ובאי כוחו חוזרים אף עתה על טענותיהם, שנדחו, באשר לחלקה כביכול של המתלוננת בביצוע מעשי העבירה, ותרומתה להתרחשותם. להד"מ. האשם בביצוע המעשים – מתחילתם ועד סופם, רובץ כל כולו לפתחו של הנאשם. 14. הנאשם טען להתמשכות ההליכים. בדיקת הנתונים מגלה כי אין לו על מה שילין. כתב האישום הוגש בחודש פברואר 2022, בגין מעשי עבירה שהתרחשו בחודש יוני 2020, כשנה ושמונה חודשים קודם לכן, פרק זמן ארוך יחסית, אך לא כזה המצדיק התחשבות מיוחדת בשלב גזירת הדין. התמשכות ההליכים לאחר מכן רובצת בחלקה לחובתו של הנאשם – דחיות חוזרות מחודש מאי 2022 עד אפריל 2023. ביום 4.7.23 החלו הדיונים לפניי, וישיבת ההוכחות נדחתה בשל קושי של המאשימה לזמן את המתלוננת ובנותיה. הדיון הבא – שהיה קבוע לאחר הפגרה לחודש אוקטובר 2023, נדחה בשל פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", וההוכחות החלו להישמע בחודש מרץ 2024 והתפרשו על פני שלוש ישיבות. סיכומים הושמעו בחודש ספטמבר 2024, לאחריהם השלימו הצדדים בקצרה טיעונים בכתב, והכרעת הדין ניתנה בחודש אוקטובר 2024. 15. הנאשם הוסיף וטען כנגד התנהלותה של משטרת ישראל, אשר לשיטתו, יכולה הייתה למנוע את התרחשותן של העבירות אילו ביצעה עבודתה כנדרש. אודה כי הופתעתי מטענתו זו, הדומה לזעקת הקוזק הנגזל. בהינתן טרונייתו של הנאשם, אין לי אלא לצטט מדבריי בסיפא להכרעת הדין (סעיף 24), שם מצאתי להעיר למשטרת ישראל על התנהלותה (הדגשות במקור): "כעולה מהכרעת הדין, הנאשם נכנס בבוקרו של יום ללא רשות לביתה של המתלוננת – דירה ששכרה ממנו, נטל מהמקום את רכושה, והחליף את מנעול דלת הכניסה לבית. במילים אחרות: הנאשם השתלט על ביתן של המתלוננת ובנותיה, גירש אותן, העלים מהמקום את כל רכושן, ותפס בכוח חזקה במקום. המתלוננת, במצוקתה, פנתה מייד לגורם היחיד שיכול – וחייב – לסייע בהשבת המצב לקדמותו. למרבה הצער, והפליאה, המשטרה לא מילאה את תפקידה, לא הגנה על נפגעות העבירה, ולא סייעה להן. המשטרה סירבה להגיע לביתה של המתלוננת כדי להגן על קניינה – ביתה ורכושה. במקום זאת התבקשה המתלוננת להגיע לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה. עבריין משתלט בכוח על בית מגורים, והמשטרה לא טורחת לשלוח שוטר למקום – בלתי נתפס. אפילו לאחר שהמתלוננת מסרה את תלונתה במשטרה, והבהירה כי הנאשם הותירהּ עם בנותיה מחוץ לביתן (נ/11), לא עשתה המשטרה דבר. רק בהמשך היום, לאחר שהוּדע למשטרה אודות אירוע האלימות, נשלח סייר למקום. ברם, אפילו בשלב זה, כשהובהר מעבר לכל ספק כי הנאשם לא רק גירש את המתלוננת ובנותיה מביתן, אלא אף נטל את רכושן, לא סייעה המשטרה, לא אכפה עליו להשיב את הרכוש, והותירה את קורבנות העבירה כשהן חסרות כל, ולמעשה נעדרות יכולת להמשיך ולהתגורר בביתן". הנה אם כן, הנאשם – העבריין שפגע בנפגעות העבירה – מלין בטיעוניו לעונש נגד משטרת ישראל על כך שיכולה הייתה למנוע את סבלן של קורבנותיו, ומבקש להקל בעונשו בשל מחדליה של המשטרה, שלא השכילה להגן עליהן מפניו. אכן, טיעון משכנע. 16. בהתחשב בשיקולים עליהם עמדתי, מצאתי כי ראוי לגזור את עונשו של הנאשם בשליש התחתון של מתחם הענישה, אך לבטח לא בתחתיתו. מעשיו של הנאשם בוצעו במטרה לסלק בעורמה ובכוח את המתלוננת מהדירה ששכרה ממנו כדין, כדי להשכירה לאחר. מכאן, מובן שיש לחייבו בקנס כספי, ובעיקר בפיצויים למתלוננת ובנותיה בגין הנזקים שהסב להן. אזכיר כי פסיקת פיצויים בהליך הפלילי נועדה לשמש כמעין "עזרה ראשונה" בלבד לנפגעות העבירה, ולבטח אין בה כדי למצות את מלוא הנזקים שנגרמו להן. אדגיש כי במעשיו פגע הנאשם פעמיים בקורבנותיו– הן בגירושן מביתן, כך שמצאו עצמן חסרות קורת גג וללא רכושן שניטל והועלם בידי הנאשם, והן כשתקף פיזית את המתלוננת בנוכחות בנותיה, ובהמשך תקף את הקטינה ל.א. וחבל בה – לעיניהן של אימה ואחותה. מעשיו אלו של הנאשם מצדיקים פיצוי נפרד לכל אחת מקורבנותיו, פיצויים אשר ישולמו למתלוננת – אימן של הקטינות. אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: א. 6 חודשי מאסר בפועל. המאסר ירוצה בדרך של עבודות שירות ב"קופת הצדקה המרכזית" בנתניה בהתאם לחוות דעת הממונה על עבודות שירות מיום 3.12.24. הנאשם יתייצב ביום 9.3.25 בשעה 8:00 במשרדי הממונה. לנוכח מגבלותיו של הנאשם כפי שעלו מחוות הדעת, משך עבודות השירות היומי יעמוד על 6.5 שעות. הנאשם מוזהר כי עליו לעמוד בתנאי ההעסקה ובדרישות הממונה, לרבות בדבר איסור צריכת אלכוהול, וכי כל חריגה מהכללים עלולה להביא להפסקת עבודות השירות וריצוי יתרת עונש המאסר מאחורי סורג ובריח. ב. 4 חודשי מאסר אותם לא ירצה הנאשם אלא אם יעבור תוך שלוש שנים עבירה בה הורשע או כל עבירה בעלת יסוד של אלימות פיזית או מילולית. ג. פיצויים בסך 30,000 ₪ למתלוננת, ופיצויים בסך 10,000 ₪ לכל אחת מבנותיה. סה"כ ישלם הנאשם פיצויים בסך 50,000 ₪ אשר ישולמו למתלוננת (עדת תביעה מס' 1). הפיצויים ישולמו ב-5 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 10.2.25 ובכל 10 בחודש שלאחריו. לא ישולם איזה מהתשלומים במועדו, תעמוד יתרת הפיצויים לפירעון מידי. ד. קנס בסך 3,000 ₪ או 21 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם עד יום 10.7.25. כל סכום שיופקד על ידי הנאשם ייזקף ראשית לטובת הפיצויים. מוסבר לנאשם כי ניתן לשלם את הפיצויים והקנס כעבור שלושה ימים מיום מתן גזר הדין לחשבון המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגביה באחת מהדרכים הבאות: כרטיס אשראי באתר המקוון של רשות האכיפה והגביה www.eca.gov.il; מוקד שירות טלפוני בשירות עצמי (מרכז גביה) 35592* או בטלפון 073-2055000; במזומן בכל סניף של בנק דואר בהצגת תעודת זהות בלבד (אין צורך בשוברים). זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מהיום. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים. המזכירות תעביר עותק מגזר הדין לממונה על עבודות שירות.	decision8432-02-22a	["גיא אבנון"]	[{"judgment_id": "555deeb0-48ab-5806-a6bc-90032f8a41bb", "file_name": "8432-02-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 59026, "extension": "docx", "display_name": "8432-02-22- קובץ מקורי"}]
b55ea24f-63ea-584c-b473-5495997d28ad	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, סגנית הנשיא השופטת ענת אלפסי: החלטה הקובעת חלוקת זמני שהות בחגים על יסוד שוויון בין ההורים (תמ"ש 56734-05-23)	56734-05-23	2025-01-07	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	עניינה של החלטה זו בקביעת זמני השהות של הילדים עם הוריהם. זמני השהות עם האב הורחבו לאחרונה, לאחר הליך הדרגתי מתמשך. באשר לחגים, טובתם של הילדים, תאומים אשר גילם כשלוש שנים וחצי, בכך שיחוו את החגים בביתו של כל אחד מההורים שווה בשווה, לסירוגין, תוך היפוך הסדר בין שנה לשנה. זאת, בהתאם לתכנית החופשות בגן הילדים. לאור דברים אלה, יתקיימו זמני השהות בחגי ישראל כדלקמן: בשים לב למרחק בין בית האם בדרום לבית האב בצפון, לאורח החיים הדתי-חרדי שמנהלים שני ההורים וצורך לצמצם ככל הניתן חשיפת הילדים לקנפליקט נאמנויות, מוחלט כדלקמן: זמני השהות בחגים גוברים על זמני השהות בשאר ימול השנה, לרבות שבתות. בחגים בהם אמורים הילדים להימצא אצל האב מערב החג, יאסוף אותם יום קודם לכן מגן הילדים וישיב אותם לפתח בית האם בסיועה אימה שלוש שעות לאחר צאת החג. בחגים בהם אמורים הילדים להימצא אצל האב מאמצע החג ועד סופו, יאסוף אותם מפתח בית האם בסיוע אימה של האם בשעה 12:00 וישיב אותם ישירות למסגרות החינוך ביום שלאחר צאת החג, עד לשעה 10:00. במידה ומי מהורים מבקש להחליף זמני השהות בשל סיבה חריגה שהיא בגדר "כח עליון" יפנה להורה השני מבעוד מועד בהודעת טקסט ויבקש השינוי. ההורה המקבל אצת ההודעה ישיב עליה מיידית. המסרונים ינוסחו בשפה נקיה, עניינית ואדיבה. החלטה זו ניתנת לפרסום ללא פרטים מזהים, על פי הכללים בעניין זה. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision56734-05-23a	["ענת אלפסי"]	[{"judgment_id": "b55ea24f-63ea-584c-b473-5495997d28ad", "file_name": "56734-05-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 45355, "extension": "docx", "display_name": "56734-05-23- קובץ מקורי"}]
c43c8221-2e20-527d-bef5-cca61be73ee4	ביהמ"ש המחוזי בירושלים, השופט אלעזר נחלון: החלטה בעניין חיסיון בתיק ת"פ 39738-02-24	39738-02-24	2025-01-08	2	6	2	2DISTRICT_COURT	6Jerusalem	2Criminal	לקראת שמיעת העדויות התברר כי בשל תקלה לא הוצאה בתיק תעודת חיסיון לטובת המדינה. המאשימה עתרה להאריך את המועד להוצאת תעודה זו בשבועיים, היינו עד כעשרה ימים לפני מועד הדיון הראשון (תוך שמשמעות הבקשה היא כי עד למועד המוארך תוכל המאשימה להימנע מלהעביר לנאשמים את חומר החקירה שבכוונתה לחסות). הנאשמים מתנגדים לבקשה. כידוע, עם הגשת כתב האישום עומדת לנאשמים הזכות לעיין במכלול חומר החקירה, אלא אם קיימת לכך מניעה על פי דין, כגון חיסיון. בהעדר חסיון ובהעדר טענה רלוונטית אחרת, על המאשימה להעביר את חומר החקירה לעיון הנאשמים מיד עם הגשת כתב האישום. הדרך לחסות חומר לטובת המדינה או לטובת הציבור היא באמצעות תעודת חיסיון (ראו סעיפים 45-44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). לפיכך, אם מבקשת המאשימה להימנע מלהעביר לנאשמים חומר חקירה מטעמים אלה, עליה להיערך להוצאת תעודת חיסיון מבעוד מועד (ראו בש"פ 687/96 גיל נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 804 (1999)), או לכל הפחות לבקש להאריך את המועד להוצאת התעודה תוך הימנעות מהעברת החומר בינתיים (ראו שם לרבות עמדת כבוד השופט י' קדמי, וכן בש"פ 5381/14 גרנביץ נ' מדינת ישראל (19.8.2014)). בהחלטה בבקשה מעין זו יש לאזן בין עניינים שונים. מחד גיסא, עומדת זכות הנאשם לחירות, הנפגעת כאשר ההליך מתארך בעוד שבינתיים המגבלות על חירותו נמשכות. כמו כן כאשר הנאשם מעוניין בסיום מהיר של ההליך, על מנת למתן את ההשלכות של עצם קיומו, נפגע גם עניינו זה. נפגע גם האינטרס הציבורי בקידום ההליך במהירות האפשרית. מאידך גיסא, עומד האינטרס הציבורי הפוטנציאלי בחיסיון החומר שמבוקש לחסות, אשר ייפגע אם המאשימה תידרש להעביר את החומר ללא בקרה. כמו כן עלול להיפגע גם האינטרס הציבורי בבירור האשמה, אם המאשימה תחליט לחזור בה מכתב האישום כדי להימנע מהעברת החומר. במסגרת האיזון יש ליתן משקל, בין היתר, לפרק הזמן שחלף מאז הגשת כתב האישום, למגבלות על חירות הנאשם, לאינטרס הציבורי בניהול ההליך, לאינטרס בחיסיון החומר (ככל שניתן ללמוד עליו), להיקפו ולמהותו של חומר הראיות, להשלכת הבקשה על התמשכות ההליך, וכן לטעמים שבעטיים תעודת החיסיון טרם הוצאה (ראו והשוו בש"פ 5381/14 הנזכר; בש"פ 6453/10 עמר נ' מדינת ישראל, פיסקה 9 (12.9.2010)). במקרה שכאן, הוצאה תעודת חיסיון לטובת הציבור, אולם בשל תקלה תעודת חיסיון לטובת המדינה לא הוצאה עד עתה. התקלה נתגלתה למאשימה לאחר שהנאשמים שבו וטענו בדיון האחרון שהתעודה לא הועברה להם, למרות שבתרשומות המאשימה צוין כי הועברה תעודה כזו, והבירור לימד כי תעודת חיסיון לטובת הציבור אכן הועברה אך תעודת חיסיון לטובת המדינה לא הועברה וכלל לא הוצאה. לטענת המאשימה, מקור התקלה בחילופי גברי בקרב כלל הגורמים המטפלים בהליך ובתעודת החיסיון. מחד גיסא, מדובר בתקלה שיש להצטער על התרחשותה. כמו כן מאז הגשת כתב האישום חלפו כ-10.5 חודשים שבמהלכם הנאשמים עצורים מאחורי סורג ובריח. נאשם 2 גם טען כי הטענות בעניין התעודה החסרה הועלו כבר בשלבים קודמים של ההליך. מאידך גיסא, נוכח מהות האישומים והיקפם, קיים אינטרס ציבורי משמעותי בניהול ההליך. כמו כן הדעת נותנת שקיים גם אינטרס ציבורי משמעותי לתת למאשימה הזדמנות לחסות חומר שלטעמה גילויו עלול לפגוע בבטחון המדינה. עוד יצוין כי לא נראה שהארכת המועד תביא לעיכוב משמעותי בבירור ההליך, שכן לעת הזו הדיון הראשון בו קבוע ביום 30.1.25 והדיון השני קבוע ליום 19.3.25. בנסיבות אלה, הבקשה מתקבלת, וניתן יהיה שלא לגלות את החומר שמבוקש לחסותו כל עוד תעודת החיסיון תוצא עד ליום 20.1.25. יש לצפות כי לא תוגשנה בקשות נוספות. ברי כי אם תוצא תעודה, ולאחר מכן ינקטו הנאשמים הליכים שמכוחם יועבר להם חומר חקירה נוסף, הם יוכלו לבקש להשלים חקירות של עדים בעניינים הקשורים לאותו חומר. אם תוגשנה בקשות כאלה הן תידונה לגופן. ניתן יהיה להתייחס עד ליום 14.1.25 לאפשרות שההחלטה תפורסם בנוסחה דלעיל ותוך השמטת שמות הנאשמים. העדר התייחסות במועד יתפרש כהסכמה. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision39738-02-24	["אלעזר נחלון"]	[{"judgment_id": "c43c8221-2e20-527d-bef5-cca61be73ee4", "file_name": "39738-02-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 53667, "extension": "docx", "display_name": "39738-02-24-קובץ מקורי"}]
f12973b4-56b9-5578-a858-8295d8d882ac	ביהמ"ש המחוזי מרכז לוד, השופטת עירית כהן: החלטה בנושא דחיית עיון במסמכים לפי הלכת סוויסה (ת"א 57397-07-22)	57397-07-22	2024-11-13	2	5	3	2DISTRICT_COURT	5Central	3Civil	לפניי בקשת התובעים להורות על דחיית עיון במסמכים המתעדים שיחות בינם ובין הנתבעים, לרבות הקלטות ותמלולים, כך שהם יוגשו לאחר הגשת ראיות הנתבעים. זאת בהתאם להלכת סוויסה (רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ פ"ד נה(1) 515 (1999)). לטענת התובעים, גרסת הנתבעים כפי שהובאה בכתבי הטענות אינה תואמת את המציאות כפי שארעה בזמן אמת, והדבר יוכח באמצעות החומר שאותו הם מבקשים להגיש לאחר שהנתבעים יפרסו את גרסתם בתצהיר. התובעים סבורים כי אם המסמכים יגולו עובר להגשת ראיות הנתבעים עלול הדבר להוביל לשיבוש הראיות ולעדויות סותרות. הנתבעים מתנגדים לבקשה. לטענתם הלכת סוויסה איננה חלה במקרה שלפנינו ואיננה חלה בנוגע לתובעים. כל רצונם של התובעים הוא לגרום להיפוך סדר הגשת הראיות בכלל ושל תצהירי עדות ראשית בפרט, דבר אשר אינו אפשרי גם מכוח הלכת סוויסה עצמה. כפי שנפסק בעניין סוויסה: "חרף הגישה הכללית המחייבת, בדרך-כלל, משחק בקלפים פתוחים, עדיין נותרה שיטת המשפט הדיונית בישראל – בבסיסה – שיטה אדברסרית ואין היא מונעת – במקרים רבים ואולי ברובם – הפתעת היריב... בית-המשפט נדרש לאזן בין זכות הגילוי והעיון לבין אינטרסים אחרים שבגדרם עשוי הגילוי להביא לשימוש בזכות שלא בתום-לב (שם, עמ' 521). בית המשפט רשאי "לסטות מן הכלל האמור אם הוא סבור שעיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיותיו ולא יסייע לחשיפת האמת" (שם, עמ' 527). פסק הדין בעניין סוויסה התייחס, אמנם, לתובע, אולם היגיון הדברים חל גם על נתבעים. לאחר ששקלתי את העקרונות של "משחק בקלפים גלויים" ואת סדר הבאת הראיות, ולאור טענת התובעים כי גרסת הנתבעים אינה תואמת את המציאות כפי שאירעה באמת והחשש שגילוי התמלילים עלול לפגוע בחשיפת האמת, אני נעתרת לבקשת התובעים ומורה על דחיית העיון במסמכים אלה עד לאחר הגשת ראיות הנתבעים. אוסיף כי במקרים המתאימים יכול תובע להגיש ראיות הזמה, לאחר שהנתבעים מגישים את ראיותיהם, וניתן להשליך מאפשרות זו גם לענייננו. בתמיכה לטענותיהם הפנו הנתבעים לרע"א 6155/14 רשות שדות התעופה בישראל נ' דק איירפורט יזמות בע"מ (22.10.2014). באותו מקרה לא נשללה האפשרות לדחות עיון במסמכי התובעים. התיק הוחזר לבית משפט קמא על מנת שיקדים ויתן את החלטתו בבקשה. סיכומו של דבר, הבקשה לדחיית העיון במסמכים ובהקלטות מתקבלת. המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים. ניתנה היום, , , בהיעדר הצדדים.	decision57397-07-22	["עירית כהן"]	[{"judgment_id": "f12973b4-56b9-5578-a858-8295d8d882ac", "file_name": "57397-07-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 62380, "extension": "docx", "display_name": "57397-07-22- קובץ מקורי"}]
cdbce450-945c-59d2-b997-54be68e7450f	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופטת ענבל וקנין הרנשטיין: החלטה בתיק תמ"ש 49602-10-19	49602-10-19	2024-12-24	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	null	decision49602-10-19	["ענבל וקנין הרנשטיין"]	[{"judgment_id": "cdbce450-945c-59d2-b997-54be68e7450f", "file_name": "49602-10-19.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 3547255, "extension": "pdf", "display_name": "49602-10-19-קובץ מקורי"}]
fbb1b71f-a279-5e2c-8c2a-552ac52b09dd	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופטת ריבי לב אוחיון: החלטה בקשה לפסיקת מזונות זמניים (תלה"מ 37709-11-24)	37709-11-24	2024-12-30	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	מונחת לפני בקשה לפסיקת מזונות זמניים למבקשת (מזונות אישה) ולשני קטינים: קטינה כת 15 שנים, קטין בן 11.5 שנים, להלן "הקטינים". העובדות הצריכות לעניין המבקשת והמשיב (להלן: "הצדדים") משתייכים לעדה הנוצרית יוונית – אורתודוקסית ונישאו זל"ז ביום *****, בכנסייה היוונית האורתודוקסית בירושלים. מנישואי הצדדים נולדו שני הקטינים: הקטינה כיום כבת 15 והקטין – כיום כבן 11.5. טרם נפרדו הצדדים, התגוררו בשכירות בשכונת **** בירושלים (להלן: "דירת **"). בחודש 08.24 או בסמוך לו עזב המשיב את דירת ** והצדדים חיים כיום כפרודים, והם חלוקים בשאלת נסיבות הפרידה. זמני שהות של המשיב עם הקטינים – ביום 20.10.24 ובמסגרת תיק י"ס בין הצדדים (י"ס 39393-08-24), ניתנה החלטה לגבי זמני השהות של המשיב עם הקטינים: המשיב ישהה עם הקטינים בכל שבת מהשעה 14:00 ועד ליום שני, עת ייקח אותם למוסדות החינוך. המשיב יאסוף את הקטינים בכל יום רביעי ממוסדות החינוך וישיבם לבית המבקשת בשעה 20:00. החלטה זו אושררה בהחלטה נוספת מיום 13.11.24. ביום 17.11.24 הגישה המבקשת תביעה למזונות ומדור עבורה ועבור הקטינים וכן את הבקשה דנן. ביום 18.12.24 (ולאחר קבלת ארכה) הגיש המשיב את תגובתו לבקשה. ביום 27.12.24 הגישה המבקשת תשובה לתגובת המשיב. הסעד המבוקש - המבקשת עותרת לחייב את המשיב בתשלום חודשי בסך 24,450 ₪ עבור מזונותיה ומזונות הקטינים לפי הפירוט הבא: 4,500 ₪ עבור מזונות כ"א מהקטינים; 8,000 ₪ עבור מזונותיה שלה; 6,850 ₪ עבור הוצאות מדור ואחזקתו; חיוב המשיב בכל ההוצאות החריגות של הקטינים. טענות המבקשת המשיב מורה נהיגה במקצועו והבעלים של בי"ס לנהיגה בשם "*" ב**. כמו כן, המשיב עובד בארגון ** ומשתכר כ 20,000 ₪ לחודש. המשיב הוא שסיפק את כלל צרכי המשפחה וכספים שצבר מצויים בחשבונות בנק על שמו בישראל, איטליה והרש"פ. בבעלות המשיב שלושה רכבים, שאחד מהם (רכב פרטי מסוג קאיה), משמש את המבקשת והקטינים. המבקשת לא עובדת ולא עבדה בעבר, הכשרתה היחידה היא קורס טיפול באומנות שעברה. בית הקפה שפתחו הצדדים, והיא ניהלה נסגר לאחר תקופה קצרה. למבקשת לא היה חשבון בנק ותאריך פתיחת חשבון הבנק (בנק דיסקונט) הוא ביום 18.9.24. המבקשת משמשת כהורה בלעדי לקטינים. המבקשת סבלה רבות מהתנהגותו של המשיב במהלך הנישואין, והמשיב הוא שנטש את דירת * בחודש 8.24. טענות המשיב למבקשת הכשרות בשלל תחומים (גננת, מטפלת באומנות ותחום הטיפוח) ואף ניהלה עד לאחרונה בית קפה. המשיב עובד בארגון * והכנסתו היא 20,000 ₪ לחודש. המשיב מורה נהיגה אך אינו בעלים של בי"ס לנהיגה. המשיב נושא בתשלומי המדור ואחזקתו עבור הדירה בה מתגוררים המבקשת והקטינים לפי חוזה שכירות עד לחודש 03/25, וכן פורע הלוואות לבדו. לכן יש לחייב את המבקשת בהשבת כספים אלו למשיב, ולחילופין יש לקזז מהכנסות המשיב הוצאות בגין מדור והחזר הלוואות. הקטינים שוהים אצל המשיב יומיים וחצי בשבוע (וביתר הזמן אצל המבקשת). דיון והכרעה כידוע, לצורך פסיקת מזונות זמניים אין בית המשפט נכנס לעובי הקורה. מזונות זמניים נפסקים לאחר הגשת כתבי טענות ולפני בירור העובדות ובחינת ראיות הצדדים. מזונות זמניים הינם בבחינת סעד של "עזרה ראשונה", ע"מ להשיב, ככל הניתן, את המצב לקדמותו (ר' ע"א 542/68 בן סירה נ' בן סירה פ"ד כד(1), 169, 170; ע"א 637/68 והב נ' והב פ"ד כג(1), 182-183). ולכן יש להבהיר מראש, כי בירור טענות הצדדים והמחלוקות שביניהם יעשה במסגרת ההליך העיקרי. הדין החל הצדדים הם בני העדה הנוצרית יוונית-אורתודוקסית, ויש לקבוע את הזכאות למזונות המבקשת והקטינים מכוח הדין האישי. מדובר בעדה מוכרת והדין האישי החל עליה הוא הדין הנוצרי מכוח חוק המשפחה הביזנטי (להלן: "החוק הביזנטי"). בחוק הביזנטי של העדה האורתודוקסית נמצא מספר סעיפים הדנים בחובת המזונות. אתייחס להלן לסעיפים הרלוונטיים למקרה שלנו כפי שהובאו בתמ"ש 1904-02-12, בפרק 8 לחוק המשפחה הביזנטי "בתוצאות הנישואין": "ראשית - "בעניין בין בני הזוג" סעיף 125 לחוק קובע: "הגבר הוא ראש המשפחה ועליו לפרנס את אשתו בהתאם ליכולתו ולמעמדו החברתי כל עוד הנישואין בתוקף, אלא אם עזבה האישה את הבית ללא סיבה סבירה וסירבה לחזור אליו". סעיף 129 קובע: "האישה מחויבת לזון את בעלה העלוב". שנית ... שלישית - "תוצאות הנישואין בקשר לרכוש בני הזוג"- סעיף 137 קובע כי : "שיעור המזונות ייקבע לפי צרכי הזכאי ויכולת הכספית של החייב". סעיף 141 קובע כי : "כל מה שיש לאישה הוא של הבעל אלא אם הוכח אחרת,. סעיף 142 קובע כי: " כל מה שמרוויחה האישה בעבדותה ובמאמצה , מלבד עבודתה בבית, הוא שלה בלבד". בפרק תשיעי- חלק שני של החוק, הדן במזונות: סעיף 237 לחוק הביזנטי מגדיר מהי "אעאלה"- מזונות, תוך קביעת החבות ומרכיבי המזונות, כך . " אעלה" היא חובתו של צד אחד וזכותו של הצד האחר הדורש מהצד הראשון לשלם כסף בהתאם ליכולת הכספית ומעמדו החברתי לממן מדור הצד השני, הלבשתו, השמירה עליו חינוכו וגידולו". סעיף 238 לחוק הביזנטי הקובע: "האנשים המחויבים בהתאם לחוק בתשלום מזונות הם: הבעל החייב במזונות אשתו בתקופת הנישואין, והאב ובאופן חריג האם העשירה, הילדים והצאצאים בכלל , האם הביולוגית ואביה של האם הביולוגית". בהתאם לסעיף 239 לחוק הביזנטי הזכאים למזונות הם: "ראשית האישה זכאית לבקש מזונות מבעלה לפי החוק. הבעל העני זכאי לדרוש מאשתו העשירה וזאת באופן חריג". סעיף 240 : תקופת המזונות וסכום המזונות ייקבעו על ידי בית המשפט לפי יכולת החייב , כאשר זו נתונה לשינוי לפי הנסיבות." מזונות המבקשת/אישה באשר לחובת המוטלת על הבעל לזון את אשתו נקבע בעמ"ש (מחוזי חיפה) 27629-10-19 א' ג' נ' ב' ג' (נבו 20.8.2020): "אישה זכאית למזונות מבעלה כל עוד והיא מתגוררת עימו, אחרת היא מאבדת את מזונותיה. אלא שהדין של העדה היוונית אורתודוקסית מכיר בקיומו של חריג לכלל זה, לפיו האישה תהא זכאית בכל זאת למזונותיה אם הוכח כי הבעל הוא האשם בפירוד. מכאן יש לקבוע, כי משעסקינן בחריג לכלל, הרי שנטל הוכחתו מוטל על שכמי הטוען לקיומו ובמקרה זה על האישה...". לצורך פסיקת מזונות מזונות אישה נוצרייה-יוונית אורתודוקסית, ניתן להתחשב בהכנסותיה (ר' עמ"ש (מחוזי חיפה) 18762-04-12 פלונית נ' אלמוני (נבו 2.12.2012)): "18. פרשנות נוספת, שאני מציעה, ושמביאה לכך שניתן שלא לפסוק מזונות לאשה, מקום שהיא עובדת ומשתכרת די למחייתה..." מן הכלל אל הפרט אין חולק כי הצדדים פרודים לאחר שהמשיב עזב את דירת *. אין חולק כי המשיב עזב את דירת *, ואולם, הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות הפרידה ושאלת האשם בפרידה (ר' ס' 7-8 לבקשה בה טוענת המבקשת כי המשיב התנהג באלימות מילולית ונפשית חמורה, חוסר אכפתיות וחוסר אחריות כלפי הבית והקטינים, וס' 21-22, 27 לתגובת המשיב שם טוען כי המבקשת הייתה אלימה כלפיו ואף במקרה אחד זרקה לעברו מחשב נייד שפגע ברגלו וגרם לשבר ברגל שמאל. כן טוען המשיב כי המבקשת חיפשה ריב ומדון ובלית ברירה נאלץ לעזוב את דירת *). כאמור בפסיקה דלעיל, זכותה של אישה נוצרייה למזונותיה נשללת ככל שיוכח שהיא אשמה בפירוד. בשלב זה, במסגרת דיון בבקשה למזונות זמניים לא הוכח בפניי, כי המבקשת אשמה בפירוד, ולכן לא ניתן לשלול זכאותה למזונותיה. מכאן לשאלת יכולותיה הכלכליות של המבקשת - המבקשת העידה על עצמה כי היא " אישה צעירה, בגירה, בריאה מכל הבחינות..." (ר' ס' 9 לבקשה). כמו כן המבקשת מאשרת כי עברה קורס של טיפול באומנות, וכן אישרה שבמסגרת עבודתה בבית הקפה, השתמשה בכישוריה לפעילות אומנותית לילדים. כן אישרה המבקשת כי בית הקפה התקיים למעלה משנה. מכאן שאף מבלי להיכנס למחלוקת בין הצדדים לעניין הכנסות המבקשת והכשרותיה המקצועיות יש להתחשב בהשתכרות פוטנציאלית עתידית שלה לצורך חישוב מזונותיה. מאחר שאין חולק שלמבקשת הכשרה כמטפלת באומנות וכי ניהלה בית קפה בו בוצעה פעילות בעניין לילדים, מצאתי להעמיד את פוטנציאל השתכרותה על סכום שלא יפחת מ 6,000 ₪ נטו לחודש. לעניין התחשבות בפוטנציאל הכנסה ר' (ע"א 180/83 פרייס נ' פרייס, פ"ד לח(1) 721 וכן ע"א 239/85). בהתאם לפסק הדין דלעיל (עמ"ש (מחוזי חיפה) 18762-04-12 פלונית נ' אלמוני (נבו 2.12.2012), ומאחר שמצאתי כי למבקשת פוטנציאל הכנסה, היא אינה זכאית למזונות אישה מבעלה. לנוכח האמור, לא מצאתי במסגרת הכרעה בבקשה למזונות זמניים, כי יש לחייב את המשיב במזונות המבקשת. מזונות הקטינים זמני שהות כאמור לעיל, זמני השהות של המשיב עם הקטינים הם בכל שבת מהשעה 14:00 ועד ליום שני אז מחזירם למוסדות החינוך. ימי רביעי מסיום מסגרות החינוך עד לשעה בשעה 20:00. שאר הזמן הקטינים שוהים אצל המבקשת. לאור האמור, זמני השהות של הקטינים אצל הצדדים הם 36%/64% לטובת האם (במעוגל). הכנסות הצדדים הכנסות המבקשת - בהתאם לאמור לעיל, לצורך דיון בבקשה העמדתי את פוטנציאל הכנסת האם ע"ס של 6,000 ₪ לחודש. הכנסות המשיב - תדפיסי בנק שצירף המשיב (נספח ג' לתגובה) מאששים את טענות הצדדים, כי המשיב משתכר כ 20,000 ₪ נטו לחודש מעבודתו בארגון *. אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיב עובד כמורה נהיגה, כאשר המחלוקת היא האם המשיב הוא בעלים של בי"ס לנהיגה. הכנסה מעבודה זו של המשיב אינה ברורה מהחומר המונח לפני ולצורך דיון בבקשה זו, ומאחר שאין מחלוקת בין הצדדים כי המשיב אכן עובד כמורה נהיגה, אעמיד הכנסתו מעבודה זו ע"ס של 5,000 ₪ לחודש. סה"כ הכנסתו של המשיב משני מקורות עבודה אפוא הינה 25,000 ₪ לחודש. הוצאות הצדדים המבקשת - בעת הדיון בבקשה, המבקשת אינה נושאת בדמי השכירות והיא לא טענה להוצאות שיש להביא בחשבון בעת חישוב הכנסתה הפנויה. כן לא ברור לביהמ"ש מה שיעור דמי השכירות המשולמים עבור דירת ***, כאשר ברי כי על המבקשת לשאת בתשלום 60% מדמי המדור, המהווים את חלקה. מאחר שלגבי המשיב הועמדו דמי המדור ואחזקתו ע"ס של 5,100 ₪ לחודש, ובאין הוכחה אחרת לפני אעמיד את דמי המדור ואחזקתו של האישה ע"ס 5,100 ₪ לחודש. כלומר, מהכנסתה של המבקשת שהועמדה ע"ס 6,000 ₪ בחודש יש להפחית את חלקה בדמי המדור קרי 5,100-60% = 3,060 ₪. יוצא אפוא שהכנסתה של המשיבה הינה כ-3,000 ₪ לחודש. המשיב - המשיב צירף אישור בדבר החזר הלוואות חודשי בסך 2,255 ₪ (נספח ו' לתגובתו), כאשר לא ברור אם מדובר בהלוואה משותפת אם לאו. כמו כן, טוען המשיב כי הוא מחזיר הלוואה שנטל לצורך הקמת בית הקפה עבור המבקשת (נספח ז' לתגובתו), גם כאן לא ברור אם מדובר בהלוואה משותפת וכן מהו ההחזר החודשי. המשיב שוכר מדור וצירף הסכם שכירות, ממנו עולה כי הוא משלם 4,100 ₪ לחודש עבור מדור לא כולל אחזקת מדור (נספח יא' לתגובתו). לצורך חישוב סכום החיוב אעמיד את דמי אחזקת המדור ע"ס של 1,000 ₪ בחודש ובסה"כ 5,100 ₪. הכנסתו הפנויה של המשיב אפוא היא 17,600 ₪ (במעוגל). יחס הכנסות הצדדים הוא 15%-85% לטובת האיש. צרכי הקטינים בתלה"מ (משפחה נצרת) 3786-11-23 האם נ' האב (נבו 21.8.2024), נקבע כי סעיף 139 לחוק הביזנטי קובע ש "המזונות הם כל מה שנחוץ לאדם לחיות חיים ראויים בדומה לרואים לו... וכוללים: מזון ולבוש ומדור לכולם, ריפוי לחולה,... השכלה וחינוך לקטינים... ". לאמור שככלל, הצרכים המכוסים על ידי חוק הביזנטי, הם אותם הצרכים המוכרים והדרושים לקטין היהודי מתוקף הדין העברי (עמ"ש (מרכז) 34733-03-15‏ ) אכן "בין אם מדובר בקטין יהודי, מוסלמי, נוצרי, דרוזי או חסר דת – השימוש בפסיקת המינימום הינו עיוור צבעים ודתות. שכן צרכי הבסיס של ילד אינם משתנים רק בשל השתייכותו הדתית" (כבוד השופט (דאז) אסף זגורי בתמ"ש (נצ') 5151-06‏ ש"א (קטין) נ' א"א, פורסם בנבו, מיום 1.2.11; ובתמ"ש (ת"א) 25361-11-10‏‏ פורסם בנבו, מיום 24.5.11)." המבקשת לא תמכה באסמכתאות מספקות את צרכי הקטינים להם טוענת ועולה כי הם פורטו בהגזמה, על כן ביהמ"ש יעריכם על דרך האומדנה. צרכי קטין בכללותם נאמדו בפסיקה המנחה לאחר בע"מ 919/15 פלוני נ' פלוני (להלן בע"מ 919/15) על-סך כ 1,600-1,900 ₪ לחודש. כאשר הקטין נדרש לחלוק זמני שהות בשני בתים עולה הסכום לכדי 2,250 ₪ לחודש. סכומים אלו אינם כוללים הוצאות מדור והוצאות חינוך ורפואה של הקטין (ר' עמ"ש (מחוזי מרכז) 65692-11-19 ד. ס נ' ל. צ. ס (נבו 22.09.2020)). כאשר מדובר במספר קטינים ההוצאה החודשית עבור כ"א פוחתת (ר' ע"א 552/87 ורד נ' ורד). לאור האמור ובשים לב לזמני השהות של הקטינים אצל המשיב, מצאתי להעמיד את צרכי שני הקטינים על סך 3,500 ₪ לחודש (1,750 ₪ כל ילד), לא כולל הוצאות חינוך, רפואה ומדור. חישוב המזונות ברמ"ש 18027-01-22 פלונית נ' אלמוני (נבו 30.1.2022), נקבע כי בחיוב מזונות קטינים יש להחיל את העקרונות שהותוו בבע"מ 919/15 אף שדובר שם בצדדים שאינם יהודים (נוצרים אורתודוקסים): "אמנם עסקינן בבני זוג המשתייכים לעדה הנוצרית אורתודוכסית, אשר הדין האישי החל לגביהם הוא חוק המשפחה הביזנטי... עם זאת, בדין קבע ביהמ"ש קמא כי יש להחיל עקרונות שהותוו בבע"מ 919/15 [פורסם בנבו] חרף שמדובר בצדדים שאינם יהודים, תוך התייחסות להכנסות הצדדים וזמני השהות של הקטינים עמם...". לאחר שעיינתי בכל טענות הצדדים, הבאתי בחשבון הכנסות הצדדים, זמני שהות, ובתוקף סמכותי עפ"י תקנה 33 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א–2020, הריני מורה כדלקמן: בהתחשב בזמני השהות ובפערי ההכנסות שבין הצדדים, ישלם האב עבור מזונותיהם הזמניים של הקטינים סך 3,000 ₪ לחודש. כן יישא המשיב בתשלום חלקם של הקטינים במדור לפי שיעור של 40% סך של 2,000 ₪. הצדדים יישאו בכל הוצאות החינוך של הקטינים, מכל מין וסוג שהוא לפי חישוב של 25% האם ו-75% האב, והכל בקיזוז המענק שזכאית המבקשת לקבל, ככל שהיא זכאית, בתחילת כל שנת לימודים, מאת המל"ל. תשלומים אלה יבוצעו כנגד קבלות או אישורים, ובמקרה של מחלוקת בדבר נחיצות ההוצאה יכריע בכך הגורם החינוך הרלוונטי. כן יישאו הצדדים בהוצאות הרפואיות החריגות של הקטינים, אשר אינן מכוסות על-ידי הביטוח הרפואי הממלכתי או הביטוח הרפואי המשלים שבו הוא מבוטח, לרבות טיפולי שיניים, משקפיים, טיפול פסיכולוגי וכיו"ב,לפי חיוב של 25% האם ו-85% האב. תוקף החיוב הוא מיום 5.1.25 התשלומים יבוצעו ביום ה-5 לכל חודש עבור כל חודש מראש, ויהיו צמודים למדד. חישובי הצמדה ייערכו אחת ל - 3 חודשים, ללא תשלום הפרשים למפרע. החיוב במזונות הוא עד הגיע כל קטין לגיל 18. קצבת הילדים המשולמת מטעם המל"ל תתווסף לדמי המזונות ותשולם לידי המבקשת. החלטה זו תעמוד בעינה עד למתן החלטה אחרת. ככל שמוסכם על הצדדים כי החלטה זו תהפוך לפסק דין סופי יודיעו בתוך 30 ימים. כמו כן, לצורך הגדלת מאגר פסקי הדין והחלטות של בימ"ש לענייני משפחה, החלטה זו תפורסם תוך השמטת כל פרט מזהה של הצדדים, אלא אם תוגש התנגדות עניינית בתוך 7 ימים, שאז אבחן הדברים. לעיוני בעוד 10 ימים ובעוד 40 ימים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision37709-11-24	["ריבי לב אוחיון"]	[{"judgment_id": "fbb1b71f-a279-5e2c-8c2a-552ac52b09dd", "file_name": "37709-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 43761, "extension": "docx", "display_name": "37709-11-24- קובץ מקורי"}]
e3085feb-7489-54bf-ba0b-21f262ffa9e6	ביהמ"ש המחוזי בירושלים, אב"ד עודד שחם, השופט אברהם רובין, השופט נמרוד פלקס: פס"ד בתיק ע"א 17073-09-24	17073-09-24	2024-12-31	2	6	3	2DISTRICT_COURT	6Jerusalem	3Civil		decision17073-09-24	["אב\"ד עודד שחם", "השופט אברהם רובין", "השופט נמרוד פלקס"]	[]
69b8f1dd-bf1a-5aa0-bbe4-3f7bfeca5cf2	ביהמ"ש המחוזי בחיפה, אב"ד סארי ג'יוסי, השופטת עפרה אטיאס, השופט ניצן סלמן: פס"ד בעניין בצוואות הדדיות (עמ"ש 70397-03-24)	70397-03-24	2024-11-10	2	3	4	2DISTRICT_COURT	3Haifa	4Family	ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות (כב' השופטת ספרא-ברנע) מיום 3.3.24 בעניין ירושת המנוחה XXX (להלן: "המנוחה"). השופט נ. סילמן: רקע עובדתי – 1. XXX המנוח (להלן: "המנוח"), נפטר ביום 9.5.17, אשתו המנוחה, XXX, נפטרה כשנתיים אחריו ביום 19.4.19 בהיותה בת 83. 2. המערער והמשיבים 1-2 הם ילדי המנוחים. המשיבה 3 היא אשתו של המשיב 2. 3. ביום 2.5.17 חתמו המנוחים על צוואות הדדיות אשר במסגרתן כל אחד מהצדדים מוריש את עזבונו לבן הזוג שיוותר בחיים, וככל ובן/בת זוגו אינם בין החיים, יחולק העיזבון בין שלושת ילדיהם בחלקים שווים (להלן "הצוואה ההדדית" או "הצוואה הראשונה"). 4. בסעיף 5.2 לצוואות ההדדיות נכתב: "עם פטירתי, הריני מצווה כי כל הכספים שברשותי יועברו לעוה"ד XXX, אשר יהווה כנאמן עבור אשתי/בעלי" 5. ביום 15.10.17 הגיש עוה"ד XXX, מי שמונה כנאמן לפי הצוואה ההדדית (להלן: "הנאמן"), בקשה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה למתן הוראות לנאמן (ת"ע 19354-10-17 ). ההליך נוהל בפני כב' השופט בן ציון ברגר. במסגרת דיון מיום 24.12.17 ביקשה המנוחה להתנגד כי ימונה בעניין עזבון הצדדים נאמן. במסגרת ההליך הגיעו המנוחה ושלושת הבנים להסכם יורשים. ההסכם נחתם ביום 18.11.18 . 6. הצדדים הגישו את הסכם היורשים לאישור בית המשפט במסגרת ההליך בעניין הנאמן וביום 3.7.18 הוגשה עמדת ב"כ היועמ"ש ניתן לאשר את ההסכם באחת משתי הדרכים – הגשת בקשה לצו קיום צוואה במסגרתו יוגש תצהיר הסתלקות של המנוחה ממחצית זכויותיה עפ"י הצוואה לטובת ילדיו של המנוח, השנייה – ככל שיינתן צו קיום צוואה אחר המנוח בו זוכים המנוחה והבנים, ניתן לערוך ביניהם הסכם חלוקת עיזבון בין זוכים. 7. בהתאם לעמדה הנ"ל, ניתנה ביום 16.8.18 החלטת כב' השופט ברגר לפיה: "הצדדים יודיעו לבימ"ש עמדתם באשר להצעה כדלקמן: יינתן פסק דין מותנה המאשר הסכמות הצדדים כהסכם בין יורשים שתוקפו מותנה בהוצאת צו קיום צוואה כדין. כך שאם לא יינתן צו קיום צוואה מסיבה כלשהי במועד מסוים, פסק הדין שאישר את ההסכמות יבוטל. תגובת הצדדים תוגש עד ליום 6.9.18". 8. ביום 25.2.19 ניתן צו קיום צוואת המנוח, וביום 20.3.19 ניתן פסק דין סופי בהליך בעניין הנאמן, המאשר את הסכם היורשים בצירוף צו קיום צוואת המנוח. 9. ביום 24.7.18 ערכה המנוחה צוואה חדשה, במסגרתה הורישה את כל עיזבונה למשיבים בלבד (להלן: "הצוואה השנייה"). הצוואה נחתמה במשרדה של עוה"ד XXX בנוכחותה ובנוכחות הנוטריון XXX, שאימת את החתימה. 10. בסוף שנת 2018 התגלה כי המנוחה חלתה בסרטן הלבלב ואושפזה בבית חולים XXX. ביום 2.1.19 המנוחה הועברה מבית חולים XXX ל"XXX". 11. ביום 11.3.19 הופקדו בחשבונה של המנוחה 1,513,753 ₪ עבור חלקה מתוקף הסכם היורשים שערכו הצדדים. ביום 17.3.19 הובאה המנוחה (ישובה על כסא גלגלים) עם מי מהמשיבים, לסניף בנק של בנק הפועלים. בבנק לאחר שישבה בפגישה אישית עם מנהלת הבנק וסגנה, וכתבה במשרדם מכתב בכתב ידה המאשר את רצונה להעביר את הכספים למשיבים, הועברו 1,400,000 ₪ מחשבונה של המנוחה לחשבונם של המשיבים - 700,000 ₪ לחשבון של המשיב 1, ו-700,000 ₪ לחשבונם של המשיבים 2-3 תחת הכותרת "מתנה מהאמא לבן". 12. בנוסף, מיום 11.3.19 ועד ליום פטירת המנוחה נמשכו מחשבונה ע"י המשיבים 43,180 ₪ ב-15 משיכות. לפי מסמכי חשבון הבנק של המנוחה, ביום 11.3.19 חשבונה של המנוחה עמד על יתרת זכות בסך 1,544,753 ₪ ובחודש 29.4.19 חשבונה עמד ע"ס 82,644 ₪. 13. ביום 19.4.19 המנוחה הלכה לעולמה. 14. הסכסוך בין הצדדים החל בסמוך ליום 10.5.17, בו התקיימה לוויית המנוח, ונסב סביב כספי ירושת המנוח ומינוי הנאמן לפי הצוואה. 15. ביום 1.7.19 הועברו לבית המשפט בקשה לקיום צוואתה השנייה של המנוחה, שהגישו המשיבים, והתנגדות המערער; ביום 17.7.19 הועברה לבית המשפט בקשת המערער לקיום צוואתה ההדדית של המנוחה והתנגדות המשיבים. 16. ביום 24.7.19 הוגשה תביעת המערער למתן סעד הצהרתי לביטול פעולות ו/או הענקות ו/או העברות שבוצעו שלא כדין והשבה של כספים שהועברו מחשבון הבנק של המנוחה לידי המשיבים וכן בקשה דחופה למינוי מנהל עיזבון זמני. 17. ביום 3.12.20 מונה ד"ר צבי קירש כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכו-גריאטריה (להלן: "המומחה"). המומחה התבקש לחוות דעתו בדבר מצבה הרפואי-קוגניטיבי של המנוחה מחודש מרץ 2019 עד פטירתה, ולקבוע האם המנוחה היתה כשירה להבין את משמעות ההעברות הבנקאיות, שביצעה בתקופה הרלוונטית, והאם מצבה הגופני, הסיעודי, הנפשי או אחר היה עלול להוות פגם ברצונה או בכשירותה לבצע פעולות כאלה. 18. מסגרת ניהול ההליכים נחקרו, בין היתר, מנהלת סניף הבנק וסגנה, עו"ס בXXX, רופאה בתחום הגריאטריה מXXX שטיפלה במנוחה, עו"ד XXX, עו"ד XXX, הנאמן. 19. ביום 26.7.21 הוגשה חוות דעת המומחה לפיה: "לא נמצאה עדות מהמסמכים שהוצגו בפני, כי נמצא פגם ברצונה ובכשירותה של המנוחה, ביום ההעברה הבנקאית, בתאריך 17.3.19 לבצע פעולה זו". 20. המשיבים הדגישו לאורך סיכומיהם, כי המנוחה הייתה צלולה עד יומה האחרון וניהלה מאבק משפטי על מנת לשמור על עצמאותה ועל מערכת יחסים תקינה וראויה בין ילדיה. לטענתם, המערער לא טען, עת נחתם הסכם היורשים, כי יש לו השגות בקשר למצבה הרפואי של המנוחה, ועל כן, יש להתרשם כי גם לשיטתו שהמנוחה הייתה כשירה וצלולה. 21. לעניין סוגיית כשירותה הקוגניטיבית של המנוחה, טענו המשיבים כי ניסיונותיו של המערער לטעון היעדר כשירות אינן עולות בקנה אחד עם חוות דעת המומחה, עם המסמכים הרפואיים ועם העדויות שנשמעו במהלך ההליך. לטענתם, טענות המערער, נולדו מהקושי העצום שלו להשלים עם רצונה הכן של המנוחה, אשר הובא בצוואתה השנייה, שלא להוריש לו חלק בעיזבונה. 22. המשיבים טענו כי תמוהות טענות המערער בדבר התנגדותו לקיומה של צוואתה השנייה של המנוחה, נוכח העובדה כי הצוואה השנייה ביטלה את הצוואה הראשונה ביחד עם הסתלקותה של המנוחה מצוואתו ההדדית של המנוח, אשר עוגנה במסגרת הסכם היורשים. הצדדים קיימו את ההסכם ולא ערערו עליו. לטענתם, עדות עו"ד XXX אישרה כי המנוחה ביקשה לשנות צוואתה ההדדית. עוה"ד XXX אישרה כי המנוחה שוחחה עם כב' השופט ברגר בעצמה ולבדה, ללא נוכחות איש, בנוגע לרצונותיה באשר למה שייעשה עם חלקה בעיזבון המנוח, והעידה כי המנוחה ציינה בפניה ובפני כל הצדדים כי היא אינה מעוניינת במינוי נאמן על זכויותיה ונכסיה. 23. לטענת המשיבים, הנאמן הודה כי סוגיית הכשרות המשפטית של המנוחה לא הועלתה במסגרת ההליך המשפטי שנוהל. 24. המשיבים טענו כי אין מחלוקת שבמשך כל הפגישה של המנוחה מול נציגי הבנק לא נאמר ולא נרמז בשום צורה כי אינה כשירה לבצע פעולות בחשבונה, ועל כן, ביצעה העברות בנקאיות כדין; מנהלת הבנק וסגנה טענו כי המנוחה הייתה נראית צלולה והבינה מה היא מבצעת; העברת הכספים לחשבונות הבנק שלהם נעשתה שלא בידיעתם או במעורבותם ופעולה זו ביצעה המנוחה בחייה על מנת למנוע מהמערער לפעול כנגדה. 25. לטענתם, אין במסמכים הרפואיים כל אמירה שיש בה כדי להציג בעיה קוגניטיבית של המנוחה; מעברה של המנוחה ל"XXX" היה לבקשתה ועל מנת לאפשר טיפול רצוף בה ולאור דבריה כי איננה רוצה להיות לנטל על משפחתה; המומחה השיב בחקירתו הנגדית על שאלותיה הרבות של ב"כ המערער וחזר על עמדתו, כפי שבאה לידי ביטוי בחוות הדעת, כי דכאון המנוחה, אם היה, לא היה בעוצמה כזו שיכול היה להפריע ליכולת השיפוט והתובנה לקבל החלטות, אלא תגובה נורמטיבית למחלתה הקשה והסופנית. 26. לטענת המשיבים, היכולת לשנות או לבטל את הצוואה בכל עת ללא מעורבות צד שלישי כלשהו, הם עקרונות יסוד בדיני הירושה; נסיבות חתימת הצוואה השניה מקימות חזקה לפיה המצווה חתמה על הצוואה בהיותה צלולה ולא נתונה להשפעה בלתי הוגנת; המנוחה הייתה אישה עצמאית אשר הביעה את רצונה באופן חד וברור, כאשר המערער לא העלה טענות בקשר למצבה של אמו עת נחתם הסכם היורשים. 27. המערער ביקש מבימ"ש לקיים רצונה של המנוחה אשר ביקשה בין כותלי בימ"ש, בפני כב' השופט ברגר, לחלק את רכושה באופן שווה ועתר לאמץ את הצוואה ההדדית. 28. לטענת המערער לא נתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 8א לחוק הירושה, לביטול צוואה הדדית; לא הוגש תצהיר הסתלקות לרשם הירושה חרף העובדה כי המנוחה ידעה כי היא צריכה לעשות כן; המנוחה חזרה בה מהסתלקותה מצוואת המנוח מיום 11.1.19; המנוחה הודיעה ביום 16.1.19 באמצעות ב"כ כי היא חוזרת בה מתצהיר ההסתלקות ועומדת על "הסכם יורשים" אשר הינה צד לו. כך גם הבהירה המנוחה לרשם הירושה. 29. על כן, ועל יסוד הצהרתה של המנוחה כי היא חוזרת בה מתצהיר ההסתלקות, ניתן צו לקיום צוואתו ההדדית של המנוח ואושר ההסכם בין יורשים. מדובר בפסק דין חלוט של כב' השופט ברגר מיום 20.3.19. עוד לדברי המערער, המנוחה קיבלה לידיה סך של 20,000 ₪ כאמור בסעיף 6 להסכם בין יורשים שנערך בין הצדדים, ועל כן, לא ניתן להגיד כי הסתלקה מצוואת המנוח. 30. לטענת המערער, הצוואה היא פרי יוזמתם של המשיבים, הם הרוח החיה שיצרו את הצוואה השניה ונטלו חלק בעריכתה. המערער הפנה לדבריו של הנאמן וטען כי המנוחה הייתה אישה שאיננה עצמאית ותלויה באופן מוחלט בבעלה, ולאחר לכתו בילדיה, כן העיד הנאמן כי המנוחה לא הייתה עצמאית, היא הייתה "יס-מנית", ולהגיד שהייתה הדומיננטית בבית זה רחוק מהמציאות. לטענתו, הצוואה השניה נערכה כתוצאה מעושק, וניצול תחת אונס והשפעה בלתי הוגנת כמשמעותם בסעיף 30(א) לחוק הירושה. 31. עוד לדברי המערער, הנימוקים המופיעים בצוואה השניה אינם נכונים, והם פרי הטעייה מוחלטת של המנוחה ע"י המשיבים. המשיבים שטפו את מוחה של המנוחה כי המערער קיבל כספים מהמנוח בלא ידיעתה; המערער הסביר כי המשיבים חשבו שהוא גרם לאביהם המנוח להעביר לו 150,000 ₪, ואולם כסף זה הושב לו ע"י אביהם נוכח העובדה כי לבקשת המנוח שילם במקומו עבורו כ-150,000 ₪ היטל השבחה לעריית חיפה ושכ"ט עורך דין; המשיבים סיפרו למנוחה כי הכסף יהיה נתון תחת שליטתו של הנאמן, והיא תהיה כבולה תחת החלטותיו מה לעשות בכספה, כאשר גם טענה זו איננה נכונה. המערער ביקש לבטל את הצוואה נוכח טעויותיה והטעיותיה של המנוחה על פי סעיף 30(ב) לחוק הירושה, כאשר הצוואה איננה רצונה של המנוחה אלא רצונם של המשיבים. 32. לטענת המערער, בחודשים האחרונים לחיי המנוחה יצאו המשיבים למסע מתוכנן, במסגרתו השתלטו על רכושה של המנוחה ורוקנו אותו. כאשר הובאה המנוחה אל הבנק, היא הייתה חולה בסרטן הלבלב, חסרת ישע, מצויה על ערש דווי, סובלת מכאבי תופת, סיעודית באופן מוחלט, בכסא גלגלים; אין כל היגיון בהעברת הכספים למשיבים כאשר המנוחה הייתה זקוקה בדחיפות לכספים לצורך מימון צרכיה; העברת הכספים הוסתרה מעוה"ד XXX, אשר חשדה במניעיהם הנסתרים של המשיבים, ועל כן החליטה להפסיק את ייצוגם נוכח חששה מניגוד עניינים. 33. לדברי המערער, חוות דעת המומחה הייתה דלה, בת 4 וחצי עמודים, כולל קורות חייו של המומחה, כאשר גודל הכתב היה גופן 15 ובשוליים מצומצמים; המומחה כלל לא השיב במסגרת חוות הדעת לשאלה האם מצבה הגופני, הסיעודי, הנפשי או אחר היה עלול להוות פגם ברצונה או בכשירותה לבצע פעולות כאלה; המומחה כלל לא ציין בחוות דעתו עובדות מהותיות, קריטיות, המתארות את מוגבלויותיה הרבות של המנוחה; החומר הרלוונטי לא היה לנגד עיני המומחה, והוא בלבל בין התקופות השונות, והועמד על טעיותיו במהלך חקירתו הנגדית, כאשר כלל לא התייחס בחוות הדעת לגבי הקשר בין מצבה הרפואי של המנוחה לבין פגם ברצונה. 34. המערער טען כי המשיבים שימשו למעשה כ"אפוטרופוס למעשה" על המנוחה, וזאת החל ממועד פטירת המנוח, שאז החלה מסכת ההשתלטות עליה, באופן הולך ומתגבר ככל שמצבה הרפואי הפך קשה יותר. על כן, לטענתו, הפרו את החובות המוטלות עליהם. המערער הפנה בהקשר זה לסעיף 47 לחוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות, לפיו היה על המשיבים לקבל את אישורו של בימ"ש טרם כל העברה או משיכה של כספים מחשבונות המנוחה. 35. אשר למשיכות כספומט בסך מצטבר של כ-43,000 ₪ טען המערער כי בחודש האחרון לחיי המנוחה, גזלו המשיבים את יתרת כספי המנוחה בסדרת משיכות מזומן גבוהות, חריגות ותמוהות בסך כ-43,000 ₪. הכרעת ביהמ"ש קמא – צוואות המנוחים והסכם היורשים בחינת נוסח הצוואות 36. אין מחלוקת כי ביום 2.5.17 חתמו המנוחים על צוואות הדדיות. לפי הצוואות ההדדיות של המנוחים, העבירו כל אחד מהם את מלוא רכושם לבן הזוג שיוותר בחיים, כאשר אם בן הזוג לא יוותר בחיים, הועבר הרכוש בחלקים שווים לילדיהם, ואם חלילה הם לא יהיו בחיים, אז לצאצאיהם הטבעיים. 37. בסעיף 5.2 בשתי הצוואות ההדדיות נכתב: "עם פטירתי, הריני מצווה כי כל הכספים שברשותי יועברו לידי עוה"ד XXX, אשר יהווה כנאמן עבור אשתי/בעלי". 38. בסעיף 8 לשתי הצוואות נכתב: "למען הסר ספק, ההוראה בסעיף 5.2 שלעיל, לעניין מינוי הנאמן, נובעת מהרצון שלי כי צדדים שלישיים לא ישפיעו על אשתי/בעלי ועל טוב ליבה/ליבו וינצלו אותה/אותו לצורך קבלת כספים. אני סומך על עוה"ד הנ"ל אשר ימלא בנאמנות אחר רצוני זה ויהווה כנאמן של הכספים עבור אשתי/בעלי". 39. בסעיף 11 לשתי הצוואות נכתב: "הנני שומר/ת לעצמי את הזכות לבטל צוואתי זו, להוסיף עליה או לשנותה בכל עת". 40. נוכח העובדה כי המנוחה לא רצתה שימונה נאמן, הגיש הנאמן ביום 15.10.17 בקשה למתן הוראות בת"ע (חיפה) 19354-10-17 . בדיון ביום 24.12.17, ייצגה עוה"ד XXX את המנוחה ואת המשיבים. עוה"ד XXX, בנו של המערער, ייצג אותו. במסגרת הדיון, נשארה המנוחה לבד עם השופט בן ציון ואמרה בפניו, ללא כל נוכחים: "לא קל לי. אני יודעת למה אני נמצאת פה... XX וXX אחים בדם, גם XX, אז מה אני יכולה לעשות שהוא נפרד מהם? אני לא יכולה לעשות כלום. אני אומרת להם אתם שלושתכם אחים דאגנו לכם באופן שווה תמשיכו ככה עד שאלך לדרכי. שהם יתאחדו, זה המטרה שלי. אני לא רציתי נאמנות. אני לא קראתי את הצוואה של המנוח וגם לא את שלי. אני התנגדתי בכל אופן לנאמנות. בעלי התקשר בלילה מבית חולים ואמר לי להגיע מיד. הגעתי, לא שאלתי שאלות. בעלי אומר לי שגם עו"ד XXX בדרך אליו. הוא הגיע. אני כיבדתי את בעלי, לכן אני חתמתי אבל כשXXX יצא מהחדר הלכתי בעקבותיו אמרתי לו לי יש בעיה איתך. אני לא רוצה נאמנות. המנוח רצה אבל אני לא רציתי. אני לא יודעת אם המנוח רצה שיהיה לי נאמן... אני מתנגדת בכל תוקף, אני אחראית, אני רוצה לתת מהכסף שלי לנכדים שלי כאוות נפשי... אבל אני מצידי אני רוצה שהם יהיו שווים... אחרי שבעלי הלך לא שמעתי מXXX, XX עמד לצידי בכל מה שרציתי, כולל קניות". 41. לאחר הדיון, הגישו הצדדים לכב' השופט ברגר הסכם בעניין עזבון המנוח, וביקשו לתת לו תוקף של פסק דין. בהסכם, נושא כותרת "הסכם פשרה" נכתב: "... 1. היות וXX איננה מעוניינת במינוי נאמן עבור כספי המנוח, היא גמלה בדעתה להסתלק באופן מלא מצוואת המנוח במגמה להיות אחראית בלעדית על הכספים והזכויות המגיעים לה מבלי שילדיה יקחו חלק או ינהלו את רכושה עד לאריכות ימיה וכל זמן שהיא כשירה משפטית לנהל עניינים אלה. 2. לאור האמור לעיל, יוצא צו ירושה על פיו שלושת הילדים הינם היורשים הבלעדיים של זכויות וחובות המנוח מכל סוג ומין שהוא ואשר היו ברשותו במועד פטירתו - בחלקים שווים, בכל כפי שיפורט להלן... 4. הצדדים מצהירים כבר עתה, כי XX היא הבעלים של מחצית מהזכויות והרכוש מכל מין וסוג שהוא ואשר נצבר בחייהם המשותפים שלה ושל המנוח אם אלה רשומים על שמו לבדו ואם אלה רשומים על שם שניהם וזאת עד למועד פטירתו... 6. על אף האמור בסעיף 3 לעיל, מכל סך הכספים ו/או הרכוש ו/או הזכויות אשר יועברו לשלושת הילדים, ינוכה סכום כולל וחד פעמי של 20,000 ₪, אשר יוותר לטובתה של XX, קרי, מכל חלקו של כל ילד יקוזז סך של 6,666 ₪... 11. לאור ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים ברצונם החופשי, התייתר הצורך במינוי נאמן. 12. הצדדים מתחייבים לשתף פעולה בשקיפות הנדרשת לצורך הוצאה לפועל של הסכם זה ובהתאם להנחיית ב"כ היועמ"ש מיום 8.7.18 להגיש בקשה לצו קיום צוואה במסגרתה יוגש תצהיר הסתלקותה של XX מעיזבון המנוח לטובת שלושת הילדים, בחלקים שווים, בהתאם לקבוע בהסכם פשרה זה." 42. ביום 16.8.18, ובתגובה להסכם, קבע כב' השופט ברגר כי על הצדדים להודיע "לביהמ"ש עמדתם באשר להצעה כדלקמן: יינתן פסק דין מותנה המאשר את הסכמות הצדדים כהסכם בין יורשים שתוקפו מותנה בהוצאת צו קיום צוואה כדין. כך שאם לא יינתן צו קיום צוואה מסיבה כלשהי במועד מסוים, פסק הדין שאישר את ההסכמות יבוטל...". ביום 14.12.18 ניתן תוקף של פסק דין מותנה להסכם בין הצדדים. 43. ביום 16.1.19 ולאחר שהובהר למנוחה כי לפי הסכם היורשים, היא לא הסתלקה מעיזבון המנוח, הודיעה המנוחה לב"כ היועץ המשפטי לממשלה באמצעות באת כוחה עוה"ד XXX כי היא חוזרת בה מתצהיר ההסתלקות שלה, בהתאם לכך, ניתן ביום 25.2.19 צו קיום צוואה. 44. ביום 20.3.19 ניתן בתיק הנאמן פסק דין סופי נוכח הוצאת צו קיום צוואת המנוח. 45. ביום 24.7.18 חתמה המנוחה על צוואתה השניה, להלן עיקריה לענייננו: "... והואיל ולא יכולתי להשלים עם העובדה כי בני, XX מתעקש כי יהיה לי נאמן על הכספים וכי הוא יהיה חשוף לכל מה שקורה אצלי בחשבון - ולכך לא יכולתי להסכים והואיל ואני מתוך רצון חופשי ולאחר שהייתי צריכה לחלק את רכושי שצברתי עם בעלי המנוח, בעודי בחיים, החלטתי כי אצווה את כל הזכויות שיישארו לי, לאחר אריכות ימי אך ורק לשני ילדי XX וXX בחלקים שווים ביניהם. ... 1. הנני מבטלת בזה כל צוואה ו/או תוספת ו/או הבטחה ביחס לרכוש המפורט להלן... מלבד צוואה זו שהיא צוואתי האחרונה. [...] 6. הנני חוזרת ומצהירה כי לבני XX אינני מצווה דבר לנוכח הריחוק שחל בינינו מאז פטירת בעלי המנוח וכן בשל רצונו להתערב בענייני הכספים ולהיות חשוף לחשבונות הבנק שלי בעודי בחיים ובשל התעקשותו לנהל הליכים משפטיים ללא שרציתי בכך". 46. כאמור, המנוחה חתמה במהלך חייה על שתי צוואות, הצוואה ההדדית והצוואה השניה. המערער טען כי בשל חתימת המנוחה על צוואתה ההדדית, הרי שלא יכלה לחתום על צוואה חדשה ללא שהסתלקה מצוואתו של המנוח כפי שמורה חוק הירושה. האִם המנוחה הייתה מחויבת להסתלק מצוואת המנוח טרם חתמה על צוואה חדשה? 47. לפי הפסיקה, יש צורך בתצהיר הסתלקות בתצהיר כפי שמפורט בתקנות הירושה, כאשר דרך אחרת להסתלקות, כגון כתב וויתור, אינה יכולה לשמש כהסתלקות מצוואה בהתאם לדרישות החוק והתקנות. 48. לאחר עיון בטענות הצדדים, נקבע כי חרף הודעת עוה"ד XXX כי המנוחה חוזרת בה מתצהיר ההסתלקות מעיזבון המנוח, הרי שיש לקבוע כי המנוחה יכולה היתה לשנות צוואתה ולחתום על צוואתה חדשה. 49. בסעיף 11 לצוואה ההדדית נכתב כי המנוחה שמרה לעצמה את הזכות לבטל צוואה זו, להוסיף עליה או לשנותה. לא ניתן להתעלם מהוראות סעיף זה. על פניו, סעיף זה קובע הנחיות אחרות לעניין היכולת לשנות את הצוואה ההדדית. כאשר הביטוי "בכל עת" הינו כללי ופתוח ולא מגביל את שינוי הצוואה בהתאם לחוק והתקנות וזאת כפי שקובע סעיף 8א(ג) לחוק הירושה, המאפשר להתנות על סעיף 8א(ב) לחוק. 50. לוּ לא זאת הייתה מטרת הסעיף, הרי שהסעיף היה מיותר בצוואה, ולא היה כלל מקום לכותבו נוכח הוראות סעיפי חוק הירושה הברורים והמתירים לשנות את הצוואה ההדדית (בתנאים המופיעים בסעיף 8א(ב) לחוק הירושה) ללא שניתן להתנות על האפשרות הזו. 51. הצוואות ההדדיות נערכו, כאמור, בסיוע הנאמן, הנאמן הובא לעדות ונחקר ע"י שני הצדדים. במסגרת חקירתו נשאל הנאמן על סעיף 11 לצוואה ההדדית וטען כי המנוחה הבינה כי יש לה את הזכות, בכפוף למגבלות בחוק, לשנות את הצוואה שלה. כן טען בהקשר זה כי הבהיר לצדדים כי אם הם רוצים לשנות את הצוואה הם צריכים להחזיר מה שקיבלו, דהיינו לפעול בהתאם לחוק ולפסיקה. 52. יחד עם זאת, ניתן ללמוד מתכתובת שערך הנאמן עם המשיב 1, כי הנאמן הבהיר למנוחה וכן למשיב 1 שאכן המנוחה יכולה לשנות את צוואתה בכל עת ולא הוזכר עניין ההסתלקות מצוואת המנוח כפי שפירט הנאמן במועד הדיון. 53. בנוסף, לא ניתן ללמוד מנוסח "הסכם היורשים" כי המנוחה חשבה שעל מנת לבטל את צוואתה ההדדית היא צריכה לחתום על "תצהיר הסתלקות". הסתלקותה של המנוחה כפי שמתוארת בהסכם, מטרתה, כפי שהובהר בפתיח ההסכם היא כי "XX איננה מעוניינת במינוי נאמן עבור כספי המנוח, היא גמלה בדעתה להסתלק באופן מלא מצוואת המנוח..." כאשר רק הסתלקותה מצוואת המנוח, אפשרה לה להיות אחראית באופן בלעדי על מחצית מהכספים בהתאם להסכם בין יורשים. 54. הסיבה שבגינה חתמה המנוחה על תצהיר הסתלקות היא בשל דרישת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, אשר ביקש תצהיר זה נוכח העובדה כי בבקשה צוין שXX מסתלקת מהעיזבון, אולם לא הוגש תצהיר הסתלקות. על כן, ביום 11.1.19 חתמה המנוחה על תצהיר הסתלקות. דהיינו, תצהיר ההסתלקות לא נחתם לצורך מתן האפשרות למנוחה לשנות צוואתה, אלא על מנת "להשתחרר" ממינוי נאמן על הכספים אותם ירשה המנוחה מהמנוח. 55. לפי התיעוד שצורף לתיק, ביום 16.1.19 כתב היועמ"ש כי עיון בהוראות הסכם היורשים, מעלה שהמנוחה מופיעה בהסכם כחלק מהיורשים, ועל כן, תוכן ההסכם לא תואם עם תצהיר ההסתלקות שהוגש לתיק. נוכח האמור, הודיעה עוה"ד XXX בשם המנוחה, כי היא חוזרת בה מתצהיר ההסתלקות. יודגש, בהקשר זה, כי המנוחה כלל לא הייתה חתומה על המסמך המבטל את "תצהיר ההסתלקות", והודעת עוה"ד XXX ניתנה מכח יפוי הכח, כאשר המנוחה כבר הייתה ב"XXX". 56. לאור האמור, נקבע כי בהתאם להוראות סעיף 11 לצוואה ההדדית, יכלה המנוחה לחזור בה מצוואתה, וכך נהגה בפועל. בנוסף, גם אם היה על המנוחה לחתום על תצהיר הסתלקות, על מנת שתוכל לחתום על צוואה חדשה, הרי שבמקרה זה מספיקה העובדה כי חתמה על ההסכם היורשים, עליו חתום גם המערער, וזאת בשל הסעיף בו נרשם: "1. היות וXX אינה מעוניינת במינוי נאמן עבור כספי המנוח, היא גמלה בדעתה להסתלק באופן מלא מצוואת המנוח במגמה להיות אחראית בלעדית על הכספים והזכויות המגיעים לה מבלי שילדיה יקחו חלק או ינהלו את רכושה עד לאריכות ימיה וכל זמן שהיא כשירה משפטית לנהל עניינים אלה". 57. יודגש, בהקשר זה, כי על הסכם היורשים חתמו הצדדים והמנוחה, והוא קיבל תוקף של פסק דין, ועל כן, המערער לא יכול לטעון היום שהמנוחה לא הסתלקה מעיזבון המנוח לפי דרישות החוק ועל כן אין תוקף לצוואתה השניה. במקרה זה, נוכח סעיף 11 לצוואה, ומאחר והתיק כבר נוהל בבית המשפט, לא צריך היה לנהוג באופן דווקני כפי דרישות החוק כאשר פסק דין לפיו מוסכם כי המנוחה הסתלקה מצוואת המנוח הינו מחייב בנסיבות המקרה דנן. 58. על כן נקבע כי לאחר שחתמה המנוחה על הסכם היורשים, וניתן תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט וטרם שניתן צו קיום צוואה, יכולה היתה האחרונה לשנות מצוואתה ההדדית. 59. ביום 24.7.18 חתמה המנוחה על צוואתה השניה. ככל ויוכח כי צוואתה השניה של המנוחה נערכה כדין, אזי יהיה ניתן לקבוע כי היא שבתוקף. הצוואה השנייה 60. הצוואה השנייה נחתמה במשרדה של עוה"ד XXX ביום 24.7.18. המערער טען כי יש לבטל את הצוואה השנייה מטענות שונות: כי המשיבים נטלו חלק בעריכתה, בשל טענות ניצול, עושק, כפייה, אונס, איום והשפעה בלתי הוגנת וכן בשל טענות טעות והטעיה. כשרות המנוחה לצוות – 61. קביעה, לאחר פטירה, כי המצווה לא היה רשאי במהלך חייו לצוות, כאשר במהלך חייו לא הוטל ספק בכושרו, איננה עניין של מה שכך. יש לזכור כי בשלילת הכושר לצוות יש משום פגיעה בכבוד האדם וחירותו ועל כן אין די בהעלאת ספק בכשרות המצווה כדי לעמוד בנטל השכנוע המוטל על הטוען לחוסר כשרות לצוות. 62. השאלה אם הבין המנוחה את טיב הצוואה שעליה חתמה נבחנת על-פי הנסיבות המתקיימות בעת עריכת הצוואה עצמה. 63. במקרה דנן הוגשה חוות דעת מומחה רפואי, אשר התייחסה למצבה הרפואי של המנוחה החל מחודש 3/2019 ועד למועד פטירתה. יודגש כי הצוואה השניה נחתמה ביום 24.7.18, עת נוהל ההליך בעניין הנאמן בפני כב' השופט ברגר. אותו זמן המנוחה לא שהתה כלל ב"XXX", כאשר ל"XXX" נכנסה המנוחה ביום XX. בנוסף, המנוחה חתמה על צוואתה השניה טרם שחתמה על הסכם היורשים (ההסכם נחתם ביום 18.11.18). 64. נוכח כל האמור לעיל, החזקה היא כי המנוחה הייתה כשירה לחתום על צוואתה, לא הוכח ולא נטען כי מצב רפואי כלשהו מנע מהמנוחה להבין על מה חתמה. האם יש לפסול הצוואה השניה בשל טענת המערער כי המשיבים נטלו חלק בעריכת הצוואה? 65. לאחר עיון בראיות הצדדים, הרושם הוא כי אכן המשיבים היו מעורבים באופן מסוים בהליך אשר בסופו חתמה המנוחה על צוואתה השניה, ואולם הצוואה היא פרי רצונה של המנוחה, כאשר אין בהתערבות המשיבים כדי לבטלה. 66. במסגרת הדיון שנוהל בבקשת הנאמן בפני כב' הש' ברגר ביום 24.12.17, טענה בפניו המנוחה (כאשר נותרה עם השופט לבד באולם) כי היא רוצה להוריש את רכושה באופן שווה לילדיה ומספר חודשים לאחר אותו דיון, ביום 24.7.18 הוכנה צוואה במסגרתה המנוחה הורישה את רכושה רק לשניים מתוך שלושת ילדיה. 67. על מנת להבין אם המשיבים נטלו חלק בהכנת צוואת המנוחה באופן בו יש להורות על בטלותה, יש לבחון מה היה באותם שבעה חודשים מיום הדיון, בו אין מחלוקת כי המנוחה ביקשה להוריש את רכושה לילדיה באופן שווה, ועד למועד חתימת הצוואה. 68. אכן, מתכתובת שצורפה עולה כי המשיבים ביקשו מהנאמן לפנות אליהם ולא למנוחה והם טענו בשמה את עמדתה, ואולם מאז אותה תכתובת הופיעה המנוחה בפני כב' השופט ברגר, חתמה על הסכם היורשים בו חולק עיזבון המנוח ולא עלה כל חשש לתפקודה או כי היא פועלת בשם אחרים. אכן לא מן הנמנע כי המנוחה הייתה קרובה יותר למשיבים, והם אלה שהיו סביבה אותה תקופה, ואולם אין בכך כדי לקבוע כי המנוחה נגררה אחרי המשיבים וכי זה לא היה רצונה שלה. 69. מדברי המנוחה לפני כב' השופט ברגר ניתן ללמוד כי המנוחה לא הייתה חסרת עמדה, אלא כי היא ידעה בדיוק מה היא רוצה. המנוחה אמרה בפני כב' השופט כי הטיחה בנאמן עוד במסדרונות בית החולים לאחר שחתמה על צוואתה כי היא כלל לא רצתה נאמן. לא כך מתנהלת אישה אשר נגררת אחרי אחרים. 70. על מנת ללמוד על נסיבות הכנת צוואתה השנייה של המנוחה, יש לבחון את עדותה של עוה"ד XXX, מי שהצוואה השנייה נחתמה במשרדה. אין מחלוקת כי עוה"ד XXX ייצגה את המשיבים ואת המנוחה בהליכים לחתימת הסכם היורשים בעניין חלוקת העיזבון שנחתם ביום 18.11.18. יחד עם זאת, עוד ביום 3.5.18 הודיעה עוה"ד XXX לעוה"ד XXX כי היא החליטה להפסיק לייצג את המשיבים לנוכח חששה מניגוד אינטרסים, ובמגמה לבחון את אומד דעתה ורצונותיה של המנוחה. 71. בהקשר עריכת הצוואה השנייה העידה עוה"ד XXX שהסיבה לקיום הצוואה השנייה היא העובדה שהמערער משך אותה להליכים משפטיים. אין ספק כי זה גם מה שנכתב ע"י המשיב 1 בדוא"ל שהוא שלח לנאמן, ואולם לא הוכח כי המנוחה עצמה לא חשבה בדיוק כמו בניה, המשיבים, לעניין זה. 72. גם אם המערער הוכיח כי המשיבים טענו דברים דומים לרשום בצוואה השניה בתכתובת שנערכה עם הנאמן טרם הוגשה בקשת הנאמן לבית המשפט, וגם אם המשיבים לקחו את המנוחה ברכבם למשרד עוה"ד בו נכתבה הצוואה, הרי שאין להסיק מכך כי חתימתה של המנוחה על הצוואה השניה לא הייתה יוזמתה. 73. מעדות עוה"ד XXX וכן מעדות עו"ד XXX ששימש כנוטריון הצוואה השנייה, עולה כי המנוחה ידעה בדיוק מה היא רוצה ולמה היא בחרה שלא להוריש דבר למערער, כאשר דבריה של עוה"ד XXX עולים בקנה אחד עם מה שנרשם בצוואה השניה. האם יש לפסול הצוואה השניה בשל ניצול, עושק, כפייה, אונס, איום והשפעה בלתי הוגנת? 74. נראה כי אין מחלוקת על כך כי ביום 24.7.18, המועד בו נערכה הצוואה השניה, הייתה המנוחה עצמאית מהבחינה השכלית הכרתית, ואף אם כבר החלה לסבול מאי אלו בעיות פיזיות או הייתה עצובה על פטירת המנוח, הרי שאותו שלב עצמאותה הפיזית לא נפגעה. יודגש כי חוות דעת מומחה בימ"ש כלל לא הוזמנה ביחס לאותה תקופה, כאשר חוות הדעת התבקשה החל מחודש 3/19 ועד לפטירת המנוחה. 75. מבחן התלות והעצמאות – בתקופה בה נחתמה הצוואה השניה, המנוחה הייתה עצמאית ולא תלויה. אין זה סותר את העובדה כי המנוחה נעזרה במשיבים בסידורים ורכישת קניות לביתה, אולם הייתה למנוחה דעה איתנה ועצמאית משלה. לא נעלם מעיני ביהמ"ש עדות הנאמן כי "... XX היא לא עצמאית, היא יסמנית ולהגיד שהיא הייתה דומיננטית זה רחוק שנות אור מהמציאות" (עמ' 122 לפרו' ש' 2-3), ואולם לא כך התרשמה כב' השופטת קמא מהתיעוד בהקשר המנוחה. 76. המנוחה העידה ביום 24.12.17 לפני כב' השופט בן ציון ברגר, ללא שהיה איתה אדם נוסף, וניתן להתרשם מדבריה כי היא הייתה צלולה ובעלת עמדה ודעות ברורות ומעוצבות. אכן בפני כב' השופט ברגר טענה המנוחה כי היא רוצה לתת את רכושה לילדיה באופן שווה, ואולם לפי עדויות עוה"ד XXX והנוטריון, נראה כי המנוחה פעלה אחרת, ולא ראתה בעין יפה את ההליך שהתנהל והמשיך להתנהל בעניין הנאמן ואת הצורך בהסכם עליו חתמה, האשימה בזה את המערער, ועל כן, בחרה שלא להוריש לו דבר. 77. מבחן התלות וסיוע - באותו שלב לא סבלה המנוחה מקושי גופני אשר חייב אותה להיות תלויה באחרים. גם אם המשיבים ובני משפחתם סייעו למנוחה בעריכת קניות או בסידורים אחרים, הרי שהם ילדיה, והגיוני שיעשו זאת. אין לראות בכך כי המנוחה הייתה תלויה בהם. המנוחה לא התגוררה בביתם והייתה עצמאית בתפקודה. 78. מבחן קשרי המצווה עם אחרים - בעת שנערכה הצוואה השניה המנוחה לא התגוררה בXXX אלא עוד הייתה עצמאית והתגוררה בבית משלה בXX. המנוחה החזיקה קו טלפון נייד, ועל כן, המערער יכול היה להגיע לביתה ולשוחח איתה בחופשיות. המנוחה אכן העדיפה כי המשיבים יטפלו עבורה בעניינים מסוימים, אך הכל היה תחת שליטתה, ידיעתה ורצונה. להוכחת ניתוק המנוחה מאחרים הפנה המערער לתמלילי שיחות שערך המשיב 1 עם המנוחה, ואולם תמלילים אלה מתייחסים לחודש 3/2019 לאחר שהמנוחה נכנסה ל"XX". 79. נסיבות עריכת הצוואה – המערער כאמור לא הוכיח שהמשיבים היו מעורבים באופן לא תקין בעריכת הצוואה של המנוחה. עוה"ד XXX והנוטריון התרשמו מהמנוחה באופן ישיר ומילאו במסגרת הצוואה את רצונה שלה, תוך שיחה פרטית איתה. ניצול, עושק, כפייה, אונס ואיום – 80. המערער לא הוכיח שהמשיבים ניצלו מצוקה של המנוחה, עשקו או איימו על המנוחה לחתום על הצוואה השניה. 81. לאור עדויות עוה"ד XXX והנוטריון והראיות בתיק, הרושם הוא כי המנוחה לא הייתה "אישה חלשה", "תמימה" או "יסמנית" אלא ידעה בדיוק מה היא רוצה, וידעה בביטחון להביע מה היא רוצה, הן בפני עוה"ד והן בפני כב' השופט ברגר, לפניו תארה המנוחה איך ישר לאחר שחתמה על הצוואה ההדדית בבית החולים הלכה אחרי הנאמן ואמרה לו שהיא לא רוצה שיהיה נאמן על כספי המנוחים. 82. אין בעצם זה כי המשיבים סייעו למנוחה ותמכו בה בעניינים שונים, כדי לקבוע כי המנוחה לא יכלה לטפל בעניינים אלה בעצמה או שהייתה לה תלות במשיבים. האם יש לפסול הצוואה השניה בשל טעות המנוחה והטעיה? 83. המערער טען כי המנוחה סברה שההליך בעניין הנאמן היה פרי יוזמתו, כפי שהעידו עוה"ד XXX והנוטריון, כאשר לא הוא יזם את ההליך אלא הנאמן. עוד טען המערער, כי המנוחה חשבה שהוא קיבל כסף מאביו המנוח, ואולם הכסף אותו קיבל, הוא החזר על תשלום היטל השבחה והוצאות עו"ד שהמערער שילם עבור המנוח. כן טען, כי המנוחה הוטעתה לחשוב כי המנוחים מימנו עבור XX, בנו, את לימודי המשפטים. 84. בצוואה השנייה פורטו הנסיבות אשר הביאו לחתימתה. יש יסוד לטענת המשיבים והמנוחה כלפי המערער כי הוא עמד על כך שיתמנה נאמן למנוחה או כי הוא יהיה חלק מהפיקוח על כספי המנוחים. מדברי עוה"ד XX, בנו של המערער ומי שייצג אותו בהליך שפתח הנאמן, עולה כי המערער ובנו סברו כי המנוחה לא יכולה לדאוג לענייניה. הרושם הוא כי המנוחה לא טעתה בכך שסברה כי ההליך נוהל בשל רצונו של המערער, כאשר גם אם הנאמן הוא מי שפתח את ההליך, ההנחה היא כי הוא נוהל באופן שבו נוהל בשל רצונו של המערער ובנו. לא יכול להיות חולק כי הנאמן הוא שניסח את הצוואה ההדדית, והמערער הוא שהביא את המנוחה מהבית בלילה לבית החולים על מנת לחתום עליה. 85. בנוסף, לא ניתן לשלול את העובדה כי המנוחה, אשר נכחה באולם בית המשפט עת נאמרו דברי עוה"ד XX, נפגעה מדבריו. יכול להיות ומהצד נראית הסיבה בגינה נישלה המנוחה את המערער כסיבה שאיננה רצינית, ואולם אין ספק כי זה היה רצונה של המנוחה, על כן, יש לכבד את רצונה זה. 86. לעניין יתר טענות המערער, לא הוכח קשר ישיר בין הטעויות או ההטעיות הנטענות לבין העובדה כי המנוחה בחרה שלא להוריש דבר למערער. 87. נוכח כל האמור לעיל, נקבע כי יש לתת צו קיום צוואה לצוואתה השניה של המנוחה אשר הוכנה בשנת 2018. העברות בנקאיות בסך 1,400,000 ₪ מחשבון המנוחה לחשבונות המשיבים – 88. כתוצאה מההליך בעניין הנאמן, המנוחה קיבלה ביום 11.3.19 לחשבונה סכום של 1,513,811 ₪. ביום 17.3.19 הועבר סך בגובה 1,400,000 ₪ מחשבונה לחשבונות המשיבים, 700,000 ₪ לכל אחד מהם. דהיינו, העברות הכספים הנ"ל בוצעו שישה ימים לאחר שהמנוחה קיבלה את הכספים לידיה. 89. העברת הכספים בוצעה בסניף הבנק של בנק הפועלים, ונתמכה במכתב בכתב ידה של המנוחה, שהוכן באותו מעמד. לא כל המילים במכתב ברורות עד תומן. מנהלת סניף הבנק הייתה גב' XX וסגן המנהלת מר XX, העידו. 90. המערער טען כי מנוסח הדברים הרשומים בכתב ידה של המנוחה, ניתן להתרשם כי המנוחה ביקשה רק למנות את המשיבים כנאמנים לכספיה ולא לתת להם את הכספים במתנה. המערער העלה טענות רבות, בגינן טען כי המנוחה לא הייתה כשירה אותה עת להעביר את הכספים. בין טענותיו, טענות למצב רפואי מורכב של המנוחה שלא אפשר לה להבין את מעשיה או שגרם לה להיות חלשה ונתונה להשפעה, טענות כי ההעברות הכספיות שבוצעו הן לא מתנה, טענת עושק, וכן הטענה כי המשיבים היו בפועל "אפוטרופסים למעשה" על המנוחה. מצבה הרפואי של המנוחה לפי המסמכים הרפואיים שצורפו לתיק ועדויות הצוות הרפואי – 91. אין מחלוקת כי בסמוך למועד העברת הכספים החריפה מחלת הסרטן ממנה סבלה מנוחה לדרגה החמורה ביותר – דרגה 4/4, הגידול ממנו סבלה היה בלתי ניתן לריפוי והמנוחה ידעה שהיא עומדת למות וסבלה מכאבים. המנוחה נפטרה ביום 19.4.19, דהיינו, זמן קצר לאחר מועד העברת הכספים. 92. המנוחה נכנסה ביום 2.1.19 להתגורר בXXX בהיותה בת 82. במכתב הקבלה שלה נרשם כי היא מתאימה "למחלקת תשושים". 93. לאחר עיון בכל החומר הרפואי שצורף, נראה כי עוד מחודש 12/2018 המנוחה סבלה מכאבים חזקים בבטן, אושפזה במחלקה כירורגית, ולאחר מכן, נוכח רצון המשפחה, הועברה ל"סידור מוסדי" ל"XXX". ניתן להתרשם ממצבה הרפואי המורכב של המנוחה גם מסיכום האשפוז מבית חולים XX מיום 2.1.19. 94. בXXX ערכה המנוחה ייפוי כוח רפואי וכן הנחיות לפי חוק החולה הנוטה למות, כשהיא מאובחנת במועד זה כבר "כחולה הנוטה למות", במסמך רפואי מיום 14.1.19 נרשם שהיא עדיין "מסוגלת ללכת עם מקל, זקוקה להשגחה ברחצה בשאר ADL עצמאית" כן נכתב כי היא סובלת מכאבים וצפויה בקרוב ירידה תפקודית. 95. בשל החמרה במצבה הרפואי של המנוחה, התכנסה ביום 14.2.19 ישיבה רב תחומית בה נכחו הרופאה ד"ר XX, האחות XX ועו"ס XX. מסיכום הישיבה עולה הרושם כי המנוחה גם בXXX הייתה דעתנית, הביעה בקשות והצוות נזקק לשוחח איתה ולשמוע אותה על מנת לתמוך בה ולסייע לה במצבה הרפואי הקשה. 96. ביום 5.3.19 ונוכח החמרה נוספת במצבה של המנוחה, התכנסה "ישיבת צוות רב תחומית" בעניינה של המנוחה, בישיבה נכחו הרופאה ד"ר XX, האחות XX ועו"ס XX. מהדיווח עולה גם כאשר מצבה הרפואי של המנוחה היה חמור, עיקר הטיפול התרכז בלדבר איתה ולתמוך בה בשלב הרפואי המורכב בו היא נמצאת. לא נכתב כי יש לה פגיעה קוגניטיבית או כי היא לא יכולה לטפל בענייניה. 97. על מנת לקבל תמונה ברורה של מצבה הרפואי של המנוחה במועד בו הועברו הכספים, הובאו להעיד הצוות הרפואי שטיפל במנוחה במועדים הרלוונטיים. עדויות הצוות הרפואי מעידות באופן ברור כי לא הוכח אף לא עלה חשש שלמנוחה הייתה ירידה קוגניטיבית במועד בו הלכה עם המשיבים לבנק לצורך העברת הכספים, וזאת חרף העובדה כי מצבה הרפואי הגופני התדרדר בצורה משמעותית באותו שלב. אכן באותו שלב המנוחה כבר הייתה ללא יכולת גופנית תפקודית והייתה תלויה באחרים, בצוות הרפואי, לצרכיה, ואולם לא הוכח כי המנוחה לא הייתה כשירה מבחינה שכלית ורצונית לבצע את העברות הכספים. חוות הדעת הרפואית של מומחה בימ"ש – 98. לבקשת המערער, מונה בתיק מומחה רפואי שהגיש ביום 26.7.21 את חוות דעתו. בה נכתב: "לסיכום, לאור כל המסמכים הרפואיים והאחרים שעמדו בפני, לא נמצאה אבחנה רפואית שקבעה כי המנוחה סבלה ממחלת דמנציה. המנוחה לא טופלה בטיפול תרופתי למחלת דמנציה. בחודש ינואר המנוחה חתמה על תצהיר של "חוק החולה הנוטה למות – הנחיות רפואיות מקדמיות לטיפול רפואי עתידי בחולה הנוטה למות" שהבינה את משמעותו. אדם אשר מאובחן כסובל ממצב סיעודי וממחלות נילוות, סובל, בדרך כלל, גם מתגובה דיכאונית אשר מהווה תגובה טבעית למצב סיעודי וגופני עקב מחלתו. אין רושם כי המנוחה טופלה בתרופות נוגדות דיכאון. לא נמצאה עדות מהמסמכים שעמדו בפני, להפרעה קוגניטיבית חמורה או הפרעה פסיכוטית המצביעה על בוחן מציאות לקוי. לא נערכה בקשה למינוי אפוטרופוס על גוף ורכוש במקרה שלפנינו. לאור כל האמור לעיל, לא נמצאה עדות מהמסמכים שהוצגו בפני, כי נמצא פגם ברצונה וכשירותה של המנוחה, ביום ההעברה הבנקאית בתאריך 17.03.19 לבצעה פעולה זו". 99. המערער Aלח שאלות הבהרה למומחה, התשובות הוגשו, וכן זימן אותו להיחקר על חוות דעתו. 100. בחקירתו טען המומחה פעם אחד פעם כי קרא את מלוא החומר הרפואי שעמד בפניו ועל בסיס חומר זה הוכנה חוות הדעת. 101. לא נמצא כי בחוות דעת המומחה נפלו פגמים אשר בגינם יש לפסול את חוות הדעת. הפסיקה צמצמה במאוד את עילות ההתערבות בחוות דעת המומחה וזאת למקרים חריגים, של חריגה מסמכות, התנהלות בלתי הגונה, חוסר תום לב, מרמה או פעולה תחת השפעה בלתי הוגנת או שחוות הדעת מושגת באמצעים בלתי כשרים. 102. בנסיבות אלה, נמצא לאשר את חוות הדעת ולקבוע כי לא נמצא פגם ברצונה וכשירותה של המנוחה חרף מצבה הרפואי המורכב. חוות דעת המומחה תואמת את המסמכים הרפואיים וכן את עדות הצוות הרפואי טיפולי שטיפל וסעד את המנוחה טרם פטירתה. האם העברות הכספים היו מתנה? 103. על מנת להוכיח הקניית מתנה, יש להוכיח שני יסודות: האחד, שתהא כוונה להקנות; השני, שיתקיים ביטוי חיצוני לפעולה. 104. על מנת לבחון האם התקיימה אצל המנוחה גמירות הדעת הדרושה ליתן מתנה למשיבים, יש לפנות למבחן האובייקטיבי מדיני החוזים הכלליים. יחד עם זאת, לנוכח אופיה של העסקה כעסקת מתנה, שבה צד אחד מעניק וצד שני מקבל בלי שנתן מאומה בתמורה, צריך לוודא כי הגילוי החיצוני של רצון המנוחה משקף נאמנה את כוונתה הסובייקטיבית. 105. בענייננו על המערער הנטל להוכיח כי הגילוי החיצוני של רצון המנוחה – דהיינו העובדה כי הועברו כספים מחשבונה לחשבונות המשיבים - לא משקף נאמנה את כוונתה הסובייקטיבית או כי הכספים לא הועברו במתנה אלא למטרה אחרת. 106. במסמכי הבנק מוגדרת העברת הכספים כ"מתנה מאמא לבן". לא ניתן ללמוד ממכתבה של המנוחה כי לא התכוונה לתת את הכספים במתנה למשיבים. לא הוכחה תלות בין המשפט בו ביקשה המנוחה להעביר להם את הכספים, למשפט בו כתבה שהיא יודעת שהם אחראים לכל מחסורה. 107. המנוחה הסבירה את העברת סכום הכסף הגבוה בזה שהיא סומכת על המשיבים שבמידה ותזקק למשהו, הם יהיו שם בשבילה. המנוחה השתמשה במכתב בניסוח "לחלק" ו"להעביר" ולא כתבה כי על הכספים לשמש אותה לצרכיה. בהקשר זה יודגש כי המנוחה כלל לא התכוונה לכתוב את המכתב והוא נכתב כתוצאה מבקשת נציגי הבנק, במסגרת שיחה פרטית שקיימו ביום העברת הכספים עם המנוחה. 108. בניגוד למצבה של המנוחה עת נפטר בעלה המנוח ובניגוד למצבה עת נחתם הסכם היורשים, במועד בו הועברו הכספים, ידעה המנוחה כי מועד פטירתה מתקרב ועומד על לכל היותר מספר חודשים; לפי עדויות הצוות הרפואי המנוחה כבר רצתה לעזוב את העולם, להצטרף למנוח, ויחד עם זאת הייתה צלולה. על כן, המנוחה כבר לא הרגישה שהיא צריכה לשמור לעצמה את הכסף לצרכיה שלה, אלא רצתה להבטיח כי הכספים שלה יגיעו למשיבים, כהמשך ישיר לרצון אותו הביעה בצוואתה השניה. האם המשיבים ניצלו את מצבה הרפואי הקשה של המנוחה 109. מצבה הרפואי הגופני של המנוחה היה קשה, אולם המנוחה הייתה צלולה ועל פניו בעלת כשרות משפטית. 110. גב' XX מנהלת סניף הבנק העידה כי מי שפנתה לבנק כדי לבצע את העברת הכספים היא המנוחה, כאשר לפי נהלי הבנק וייעוץ המשפטי שקיבלו, בהעברת סכום כזה צריכים לשבת עם המנוחה היא וסגנה. כן תיארה כי הם ישבו עם המנוחה בלא בן משפחה נוסף בחדר סגור. מנהלת הבנק סיפרה כי הם ידעו שיש סכסוך במשפחה. עוד טענה שהמליצו למנוחה להשאיר כסף בחשבון הבנק 111. סגן המנהלת תיאר כי מי שנכח בפגישה היו הוא, מנהלת הבנק והמנוחה, והבהיר כי לו היה מתרשם כי המנוחה לא מבינה את מעשיה, לא היה מבצע את ההעברה. 112. לאחר עיון בעדותיהם של מנהלת הבנק וסגנה, נחה דעתו של ביהמ"ש כי כספי המנוחה הועברו מחשבונה לחשבונות המשיבים תוך בירור הנושא ופיקוח. טרם הועברו הכספים נציגי הבנק שהו עם המנוחה לבד, שוחחו איתה, ואף הוצע לה כי תשאיר בחשבון 100,000 ₪ לשימושה, כפי שהמנוחה השאירה בפועל, מה שמעיד על כך כי המנוחה הפעילה שיקול דעת והייתה צלולה. 113. אחות המנוחה, הגב' XX, העידה כי המנוחה הייתה בדיכאון ורצתה למות. עדות אחות המנוחה תומכת בכך כי המנוחה ידעה שהיא בסוף ימיה והשלימה עם זה, אין בכך כדי לקבוע כי המשיבים ניצלו את מצבה הרפואי של המנוחה לצרכיהם. 114. עיון בתמלילי השיחות בין המשיב 1 והמנוחה בחודשים 3-4/2019 מעלה כי המנוחה מדברת לעניין, מבינה מה קורה איתה, מדברת על משפחתה ועל ביתה ונראה כי המנוחה צלולה. 115. הרושם הוא כי המנוחה עשתה את פעולת העברת הכספים מרצונה שלה, תוך בירור הנושא ברגישות ע"י נציגי הבנק. טענת עושק – 116. גם אם המנוחה הייתה אישה "פשוטה", אישה שפחות התעסקה במהלך חייה בעניינים כספיים, הרי שאין זה סותר את העובדה כי היא הבינה שהיא רוצה שכספיה יעברו למשיבים, ואין לה ספק שהם ידאגו לה. 117. הרושם הוא כי המנוחה והמשיבים היו ביחסים טובים וקרובים, כאשר המשיבים סעדו את המנוחה לפני מותה והיו בסביבתה כחלק מהתמיכה בה. אכן על מסמכי XXX נכתב כי היא לא בקשר עם המערער, אולם לא ניתנה הוראה שלא להכניס את המערער לבקר את אמו המנוחה. במהלך שהותה של המנוחה בXXX, המערער ביקר אותה לכל הפחות פעם אחת וכן אחותה XX. המשיבים לא בודדו את המנוחה, אשר לא שהתה בביתם אלא במוסד, והגישה אליה וכן לטלפון הנייד האישי שלה הייתה פתוחה לכל בני משפחתה שרצו בכך. 118. גם אם הקלטות המשיב 1 את אמו המנוחה לא היו ראויות, הרי שבסופו של דבר המנוחה הייתה בעלת יכולת שכלית ורצון ברור להעביר את הכספים, אותו הביעה באופן ברור באוזני נציגי הבנק. לא הוכח כי העברת הכספים היו כתוצאה מניצול מצוקתה של המנוחה. 119. המנוחה הייתה אישה דעתנית – היא ביקשה להוציא את הנאמן מהתמונה, וכעסה על כך שנאלצה לנהל הליך ולהגיע להסכם בתיק שפתח הנאמן. גם אם למסתכל מהצד, תגובתה של המנוחה - דהיינו נישולו של המערער מהירושה – היא מוגזמת , כאשר כל "חטאו" הוא כי עמד על קיום צוואת אביו ורצה שיהיה נאמן לכספים – הרי שכל עוד לא נשללה יכולתה השכלית של המנוחה, הרי שהיא הייתה רשאית להחליט זאת. טענת המערער כי המשיבים שימשו בפועל כ"אפוטרופוסים למעשה" על המנוחה – 120. המערער טען כי המשיבים היו אפוטרופסיים למעשה על המנוחה, ועל כן, בהתאם לסעיף 47 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, היה עליהם לקבל את אישורו של בית המשפט טרם משיכת כספים מחשבונותיה של המנוחה. 121. המשיבים אכן היו מעורבים בענייניה של המנוחה הן האישיים והן הכספיים. יחד עם זאת, לא התרשם ביהמ"ש כי המשיבים היו "אפוטרופוסים למעשה" על המנוחה אלא רק סייעו לה, לבקשתה, בענייניה, כפי שפעמים רבות ילדים מסייעים להורים מבוגרים, ואין זה אומר שלהוריהם אין את הכשרות או היכולת לעשות כן. 122. המנוחה ידעה מה היא רוצה ועושה, והיא סמכה על בניה – המשיבים – שיטפלו בה וידאגו לענייניה, ועל כן בחרה להעביר את הכספים שלה לחשבונותיהם. המשיבים לא טיפלו בענייניה בשל היעדר יכולת של המנוחה אלא בשל רצון לסייע, לעזור ולהקל על אמם המנוחה, אשר נתנה בהם אמון מלא. משיכות של 43,000 ₪ מחשבון המנוחה בחודש האחרון לחייה – 123. המשיב 1 התייחס למשיכות מחשבון המנוחה בחודש האחרון לחייה במסגרת חקירתו הנגדית. 124. נוכח האמון הרב שהיה למנוחה בבניה המשיבים והעובדה כי הם אלה שיורשים אותה, אין מקום לבחון כל משיכה ומשיכה מחשבון המנוחה. בנוסף, המערער לא הוכיח כי המשיבים משכו כספים אלה כ"מתנות" לעצמם. 125. המנוחה נתנה למשיבים גישה לחשבונה וסמכה עליהם כי ידאגו לכל עניינה, ולא בכדי התכוונה תחילה להעביר להם את מלוא הכספים שנכנסו לחשבונה בסך 1,500,000 ₪, ורק בעצת נציגי הבנק העבירה סך בגובה 1,400,000 ₪ בלבד. 126. נוכח האמור לעיל, לא נקבעה השבת סכומים אלה לחשבון המנוחה. סוף דבר 127. לאחר עיון בכל טענות הצדדים ובכל ראיותיהם ועדותיהם, ראה לנכון ביהמ"ש להורות על קיום צוואתה השניה של המנוחה, הצוואה מיום 24.7.2018, ונדחתה התנגדות המערער. 128. התנגדות המשיבים לקיום הצוואה ההדדית של המנוחה, הצוואה משנת 2017 – התקבלה. 129. תביעות המערער למתן סעד הצהרתי לביטול פעולות ו/או הענקות ו/או העברות שבוצעו שלא כדין והשבה שבוצעו מחשבון הבנק של המנוחה, וכן את בקשתו למינוי מנהל עיזבון זמני – נדחו. טענות המערער – 130. המשיבים היו מעורבים באופן אקטיבי ובוטה בניסיון לביטול הצוואה ההדדית ועריכת הצוואה השנייה. משהוכחה מעורבות של נהנה בצוואה, לביהמ"ש אין שיקול דעת, שכן מתקיימת חזקה שאינה ניתנת לסתירה כי המשיבים השפיעו על גמירות דעתה של המנוחה. 131. ביהמ"ש הכשיר את צוואתה המאוחרת של המנוחה, חרף שהייתה כבולה בצוואה הדדית. המנוחה לא רק שלא הסתלקה כדין מעיזבון בעלה המנוח, אלא חתמה על הסכם יורשים ביחס לעיזבונו. 132. ביהמ"ש קמא לא שזר את כלל הראיות שהובאו בפניו לתמונה כוללת ממנה ניתן לראות באופן מובהק כי המשיבים טוו תכנית שלמה, ראשית להיפטר מהנאמן, שנית להביא לנישולו של המערער באמצעות צוואה חדשה ושלישית להשתלט על הונה של המנוחה 133. העברת הכספים לחשבונם של המשיבים אינה מתנה, הכספים ניתנו לכל היותר בנאמנות על מנת שידאגו לכל מחסורה של המנוחה. 134. ההעברות בוצעו תוך ניצול מצבה הרפואי הקשה של המנוחה והשפעה בלתי הוגנת 135. מחקירת המומחה עלה כי לא קרא את כל המסמכים הרפואיים באופן קפדני וחוות דעתו מושתת על עובדות העומדות בסתירה לחומר הרפואי שהונח בפניו. טענות המשיבים – 136. המערער לא הוכיח קיומם של פגמים שיש בהם כדי לפסול את הצוואה. 137. המערער לא הציג ראיות התומכות בטענה כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה. 138. לא הוצגו ראיות המוכיחות כי המשיבים פעלו בדרכים פסולות כדי להשפיע על תוכן הצוואה. 139. הצוואה שיקפה את רצונה האמיתי והעצמאי של המנוחה. 140. הלכת "החוטים השזורים" נועדה להתמודד עם מצבים בהם נוצר חשד ממשי באשר לתקינות הליך עריכת הצוואה, אך יש קושי להוכיח זאת ברף הגבוה הנדרש לגבי כל עילת פסלות בנפרד. יישום ההלכה חייב להיעשות בזהירות רבה, תוך איזון הצורך לכבד את רצון המצווה. בענייננו ביהמ"ש עמד על מס' תהיות ביחס לצוואה אך קבע במפורש כי אין די בהן כדי ליצור פגמים המחייבים פסילת הצוואה, גם לא במצטבר וזאת עפ"י הכללים שנקבעו בהלכת "החוטים השזורים". הכרעה – 141. אקדים ואומר כי המקרה אכן מעורר התלבטות; מדובר במקרה גבול, בו קבע בית המשפט קמא כי הגם שהייתה מעורבות- זו לא עלתה כדי טעם לפסילה; הגם שהייתה השפעה, זו לא הייתה 'בלתי הוגנת'; זאת, בצד אמירות המנוחה בפני בית המשפט בהליך שהתנהל (כב' השופט ברגר), נושא זהות התכתובות ועוד, הביא לשאלות של ממש. 142. שקלתי הדברים והתחבטתי; סופו של יום הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהכרעת בית המשפט קמא ולטעמי דין הערעור להידחות. 143. אשר לטענה לפי סעיף 8א לחוק הירושה, מעבר לניתוח שערך בית המשפט קמא, רואה אני להדגיש, כי הצוואות מיום 2/5/17 כללו בחובן סעיף בו כל אחד מהמצווים הותיר לעצמו היכולת לבטל הצוואה, לשנותה או להוסיף עליה, בכל עת (סעיף 10). 144. פסקה כמבואר לעיל לא אחת הביאה לכך כי עיקרון ההסתמכות המשמש אבן יסוד בצוואות הדדיות, נסוג בפני הותרת פתח השינוי וראה למשל לעניין זה ת"ע (ת"א) 550-11-12, ובמיוחד עמ"ש (ת"א) 51823-03-11 והניתוח מסעיף 39 ואילך; הקורא יופנה לדמיון הנוסח המותיר אפשרות שינוי שם, אל מול זה הנדון כאן. זאת, כאמור, מעלה מניתוח בית המשפט קמא למשמעות ההסתלקות וחלוקת הכספים הנוגעים לעיזבון האב. 145. סבורני כי גם ניתוח בית המשפט קמא לגבי נושא המעורבות נכון ואין צורך להידרש לו. 146. אפנה בעניין זה למשל לעמ"ש (מר') 17245-07-22 סעיף 45 ואילך לפסה"ד, עמ"ש (חי') 42104-02-21 סעיף 54 ואילך לפסה"ד, עמ"ש (ת"א) 55758-05-23 (סעיף 17 ואילך) ומהעת האחרונה- עמ"ש (חי') 51377-12-23. 147. שאלת השאלות, כפי שביארתי לעיל, הנה במישור ההשפעה הבלתי הוגנת; "עילת השפעה בלתי הוגנת" מתייחסת לקבוצת מצבים בהם הרצון של המצווה כפי שהובע בצוואה אינו משקף את רצונו אמיתי אלא הוא תוצר של השפעה בלתי הוגנת (ע. ליפשיץ, "ניכור לעת זקנה כהשפעה בלתי הוגנת בעקבות הלכת החוטים השזורים", הארת דין יד (תש"ף) (פורסם במאגרים משפטיים); "ע. לפשיץ"). 148. אין מחלוקת כי בית המשפט קמא דק ודן בכל המבחנים הידועים של הלכת דנ"א 1516/95 מרום – לבחינת השפעה בלתי הוגנת, ומצא כי לא הורם הנטל. יישום המבחנים הנו בבסיס קביעה עובדתית, שבית משפט שלערעור ככלל ימשוך ידו מלהתערב בה. אזכיר- נקודת המוצא היא כי נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה (ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג (1) 772, 778 (1989). 149. כשלעצמי, תהיתי אם נוכח 'הלכת החוטים השזורים', יש מקום לשוב ולהרהר בשאלת ההשפעה. 150. בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני- קבע כב' בית המשפט העליון את הלכת החוטים השזורים, כמבחן עזר להכרעה בטענת השפעה בלתי הוגנת; למעשה- מדובר במבחן של התרשמות, כאשר מדובר בחוטים שונים של עילות שונות, המבססים התרשמות ומסקנה, כי גם אם מדובר בעילות נקודתיות, בגדר 'קצה חוט', המארג הכולל יוצר תמונה, כמעין תמונת רקמה, המלמד על השפעה בלתי הוגנת. 151. אביא גם מתוך ת"ע (ת"א) 49601-02-20- "בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.15) קבע בית המשפט העליון את הלכת החוטים השזורים אשר משמעותה היא כי חוטים שונים של עילות שונות יכולים להישזר יחד ולהוביל למסקנה כוללת המשקפת את מלוא התמונה ולהוביל למסקנה המתבססת על מכלול הראיות ואיננה נצמדת אך ורק לעילת פסלות יחידה: "התשובה לכך נעוצה בנקודת מבטו של בית המשפט המחוזי. הוא בחן את סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. כך ראוי לנהוג. הנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה (המשיב כאן). אך יש לזכור, כי לא פעם הראיות הינן נסיבתיות (ראו, למשל, הלכת מרום בעמ' 848). בענייננו, המשיב טען לעילות פסלות נוספות, כגון העדר כשרות ומעורבות בעריכת הצוואה. סבורני כי בצדק נדחו עילות אלה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. אך עדיין, חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי. ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים. בית המשפט המחוזי נעזר בחוטים השונים כדי להגיע לראייה כוללת המשקפת את מלוא התמונה". (ההדגשות בקו – הוספו). ראו: בע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.15), פיסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט הנדל; עמ"ש (ת"א) 48729-03-19 ב' י' פ' נ' א' פ' (17.11.19); עמ"ש 39988-09-17 ש' נ' ש' (27.12.18). 152. מדובר במבחן עזר, למבחני ד"נ מרום, אשר ביסודו מבוסס על התרשמות; נסיבות כ'מכלול' ולא מבחן נקודתי. בעמ"ש (מחוזי תל אביב יפו) 48729-03-19 ב' י' פ' נ' א' פ' [נבו] (17.11.2019) סקר כבוד השופט ש. שוחט את עיקרי "הלכת החוטים השזורים" והוסיף, כך: "לעיתים בחינת המקרה בעיניים של אבני הדרך שנקבעו בפרשת מרום אין בה די כדי לזקק את אותו יסוד של "אי הגינות" שיש בו כדי לצבוע את הצוואה ואת הליך עשייתה בהשפעה בלתי הוגנת ובמקרים המתאימים כאמור יש להסתכל על המכלול בכללותו". 153. ע. לפשיץ סבורה, כי "הלכת החוטים השזורים" שנקבעה בענין פלונית פתחה את הפתח לחריגה מ"דבקות נוקשה במבחני מרום" ולאחר חידוש הלכה זו, כאשר נבחנת השפעה בלתי הוגנת, על בית המשפט לאתר מהות שחורגת ממבחני התלות שנקבעו בעבר (עמ' 51). 154. הלכת החוטים השזורים למעשה מחייבת כי חוט אחר חוט אחר חוט, תתגלה תמונה שלמה, אשר תשכנע את בית המשפט בהתקיימות עילת ההשפעה הבלתי הוגנת; אין מדובר בנקודה מכרעת, אלא בפסיפס של אירועים; על כן, לא אחת הלכת החוטים השזורים מביאה לשימוש במונח 'מסה קריטית' במסגרתה משתכנע בית המשפט בהתקיימות עילת ביטול. 155. ומהדין לנדון- במקרה שלפנינו, טוען המערער כי צבר הראיות מחייב מסקנה שונה מזו אליה הגיע בית המשפט קמא. 156. בין יתר הדברים, מפרט המערער את מצב המנוחה, הסכסוך בין האחים וחילופי הדואר האלקטרוני (על דמיון נוסח התכתובות), ובמיוחד רצון המנוחה כפי שהובע בפני בית המשפט קמא (הדיון בפני כב' השופט ברגר) ושינוי הרצון עת המנוחה שהתה עם המשיבים וכן ממצא המעורבות שנקבע בפסק הדין קמא. 157. אכן, מדובר בצבר אירועים לא פשוט; עם זאת, להתרשמותי, בית המשפט קמא לא התעלם מצבר זה; כנגדו, מצא בית המשפט קמא לתת משקל גבוה לעדות עו"ד XXX והנאמן, לעדות הנוטריון של הצוואה השנייה על כל המשתמע ממעמדו כרשות, למצב המנוחה (בהתחשב בכך שחוות הדעת הרפואית עסקה במציאות מאוחרת לעריכת הצוואה), לעדות המנוחה בפני כב' השופט ברגר, דבר שלימד על חופשיות רצונה ויכולתה להביעו, לכך שבעת עריכת הצוואה התגוררה המנוחה בבית משלה ואף הייתה נגישה טלפונית. לדידי, גם העובדה כי נחתם הסכם ביחס לעיזבון האב, אשר המערער היה צד לו וקיים אותו, אף היא לעצמה מכרסמת בטענת ההשפעה. 158. הרושם כי בית המשפט קמא היה מודע לקשיים ולמשוכות ובחר לבכר עמדת המשיבים חרף משוכות אלו. 159. סופו של דבר, מדובר בהחלת המבחנים הנכונים, בהתרשמות אשר בה ערכאת הערעור תתקשה להתערב, ובקביעה כי חרף שהונחו חוטים לא מעטים, לא נבנתה אותה מסה קריטית, אותה תמונת פסיפס, שתביא לקביעה כי חלה השפעה, וכי השפעה זו בלתי הוגנת. 160. במצב דברים זה, סבורני כי מסקנתו של בית המשפט קמא, כי חרף הממצאים, אין מדובר בהשפעה בלתי הוגנת, הינה מסקנה סבירה, ואין מקום להתערב בה. 161. מדובר במקרה גבול בו הערכאה הדיונית הייתה מודעת לגבוליות ובחרה לבכר גרסה ולהתרשם כי לא הגענו כדי המסה הקריטית המצדיקה ביטול הצוואה. 162. הייתי ממליץ לחברי אפוא לדחות את הערעור; נוכח הקשיים, גבוליות ההכרעה, ההתנהלות, וחרף הניהול הייתי ממליץ שלא יעשה צו להוצאות. השופט ס. ג'יוסי [אב"ד] אני מסכים. השופטת ע. אטיאס אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט סילמן. עירבון שהופקד יוחזר לידי ב"כ המערער עבור המערער. מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים נוספים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision70397-03-24	["סארי ג'יוסי"]	[{"judgment_id": "69b8f1dd-bf1a-5aa0-bbe4-3f7bfeca5cf2", "file_name": "70397-03-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 93889, "extension": "docx", "display_name": "70397-03-24-קובץ מקורי"}]
7469b48f-588a-50b0-aa65-a525eccecf0a	ביהמ"ש המחוזי בחיפה, אב"ד השופט סארי ג'יוסי, השופטת עפרה אטיאס, השופט ניצן סלמן: פס"ד בתיק עמ"ש 30991-09-23	30991-09-23	2024-12-18	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	השופט ס. ג'יוסי [אב"ד]: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופט טל פפרני, סגן הנשיאה) שניתן ביום 7.8.23, בתמ"ש 4804-10-14, תמ"ש 64664-01-17 ו- תמ"ש 64744-01-17. רקע עובדתי: זהות הצדדים: המערערת (להלן: "ת'") והמשיבים 4-6 (להלן: "עו'", "א'" ו- "מ' בהתאמה) הם ילדיהם של המנוחים ד.ג. ז"ל (להלן: "המנוח") ושל ר.ג. ז"ל (להלן: "המנוחה"). המנוחה היא אחת מבעלי הזכויות בנכס הנמצא במוקד הערעור, ושוכן ב---------, והידוע גם כגוש -----, חלקה ----- או במספרו הקודם: גוש -------, חלקות ----- (להלן: "הנכס"), וכן הייתה הבעלים של נחלה מס' ------ ב- --------- (להלן: "הנחלה"). המשיב 4, עו', הוא אביהם של המשיבים 2-1, נכדיה של המנוחה (להלן: "ע'" ו- "א'" בהתאמה). המשיב 3 (להלן: "עו"ד ---") מונה למנהל עזבונו של המנוח לאחר שזה הלך לעולמו, והוא בעל זכויות בנכס. שלושת ההליכים שהוכרעו בפסק הדין קמא: תמ"ש 4804-10-14 – תביעה מתוקנת של ת' (שהוגשה בתחילה לבית המשפט המחוזי בתל אביב) למתן פסק דין הצהרתי לביטול עסקאות המתנה מיום 29.1.07 בנוגע ל- 14.5% מזכויות המנוחה בנכס, שהעניקה המנוחה, בחייה, ללא תמורה לנכדיה, א' וע', ובהתאם, לקבוע כי הנכס הוא חלק מעיזבון המנוחה. עוד התבקש סעד לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ביחס לנכס שנחתם בין הדיירת המוגנת בנכס, גב' א.ח., ליתר בעלי הזכויות במקרקעין. בנוסף, התבקש סעד שיקבע שלא ניתן היה לעשות שימוש בייפויי כוח עליהם חתמה המנוחה בחייה. נתבעו ע', א', עו"ד---, עו', א' ומ' (הנתבעות לשכת מיסוי מקרקעין ולשכת רישום מקרקעין ת"א נמחקו בהחלטתה של כב' השופטת לבהר-שרון אשר גם הורתה על העברת תיק זה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה). התביעה נדחתה. תמ"ש 64664-01-17 – תביעת בעלי הזכויות בנחלה (למעט ת') לחיוב ת' ובן זוגה, א.ס., לדמי שימוש ראויים ע"ס של 100,000 ₪ (לפי מפתח של דמ"ש בסך של 6,000 ₪ לחודש), בגין שימוש ללא רשות בנחלה מס' ------ ב-------. התביעה נדחתה. תמ"ש 64744-01-17 – תביעת ע' וא' כנגד ת', למתן פסק דין הצהרתי שיורה על אכיפת עסקת המתנה שביצעה המנוחה, אשר בגדרה זוכים ע' וא' ב- 14.5% מזכויות המנוחה בנכס. התביעה הוגשה בשל קביעת השופט ברגר כי אין די בדחיית תביעת ת' (תמ"ש 4804-10-14), ככל שתידחה. התביעה התקבלה. באשר להליכים אלו, ארחיב בהמשך. תמצית האירועים הצריכים לענייננו: ביום 24.3.01 חתמו המנוחה, עו"ד ----, י.מ. וא.מ. על הסכם לייסוד חברת ------ (להלן: "השותפים" ו- "החברה" בהתאמה) לצורך רכישת הנכס ממנהל מקרקעי ישראל, כאשר חלקו של כל אחד מהשותפים בהון המניות יהיה 25%. ביום 5.4.01 הונפקה תעודת התאגדות לחברה. ביום 22.5.01 חתמו השותפים על הסכם משכון לפיו, משכנו המנוחה ועו"ד ---- את מניותיהם בחברה לטובת השותפים האחרים, להבטחת החזר הלוואה מבנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, סניף ------ (להלן: "הבנק"), בסך של 172,000 דולר (להלן: "ההלוואה"). בהתאם להסכמות שבין השותפים במסגרת הסכם המשכון, המנוחה ועו"ד---- היו האחראים להחזר ההלוואה שנלקחה מהבנק. ביום 18.7.01 נערך הסכם מכר בין חברת נכסי ח.נ. אריאל בע"מ, נציגת מנהל מקרקעי ישראל, לחברה, לרכישת הנכס. ביום 1.10.01 ערכה המנוחה צוואה ראשונה במסגרתה, בין היתר, הורישה מניותיה בחברה לשלושה מנכדיה: ע', א' ואחותם (להלן: "הצוואה הראשונה"). ביום ------ נפטר המנוח. ביום 4.4.02 ניתן צו ירושה אחר עיזבון המנוח, ועו"ד ---- מונה כמנהל עזבונו עד ליום 4.4.04. ע' הסתלק מחלקו בעיזבון לטובת המנוחה. ביום 22.5.02 חתמה ת' על "הסכם חלוקת עזבון – חלקי והוראות למנהל העזבון" לפיו, בין היתר, היא מצהירה ומסכימה לקבל סך של 35,000 ₪ מן העיזבון, ובכפוף לכך מוותרת על כל טענה/דרישה/תביעה ביחס לפיקדונות הכספיים שהיו למנוח בבנק הפועלים (סעיף 2 להסכם). ביום 14.6.02 חתמו א' ומ' על הסכמי חלוקת עיזבון בנוסח דומה, שבהם התווסף סעיף 3 לפיו, "אין בויתור לפי סעיף 2 לעיל משום ויתור על זכות לחלק בפיקדונות אחרים, לרבות נכסים נכסי מקרקעין, מיטלטלין ו/או כל רכוש, אם יימצאו בבנקים אחרים, או בכל מקום או ברשות אחרת השייכים לעיזבון המנוח". ביום 25.7.03 החליטה החברה באסיפת בעלי מניותיה למכור לכל אחד מארבעת בעלי מניותיה, אגב פירוק החברה, ללא כל תמורה, 25% מהזכויות בנכס. הסכם בעניין זה, נערך בין בעלי המניות בחברה לחברה, ביום 26.10.03. ביום 1.1.07 מכר י.מ.ל-א.ב. את זכויותיו בנכס תמורת סך של 125,000 דולר. ביום 21.1.07 מכר א.מ זכויותיו בנכס לא.ב. (19/25 חלקים בממכר) ול-ע' (6/25 חלקים בממכר) תמורת סך של 125,000 דולר. שני הסכמי המכר כללו סעיף זהה לפיו, חובת פירעון המשכנתא הרובצת על הנכס, בסך של 100,000 דולר, מוטלת על המנוחה. ביום 29.1.07 חתמה המנוחה על תצהיר לפיו, היא מעבירה ללא תמורה (במתנה) לנכדיה, ע' וא', 14.5% מזכויותיה בנכס (8% לע' ו- 6.5% לא'). תצהיר המנוחה אומת על ידי עו"ד---. כמו כן, חתמה המנוחה ביום 29.1.07 על ייפויי כוח בלתי חוזרים לפיהם, היא ממנה את עו"ד ---- ואח' לפעול על מנת להעביר את הזכויות לעיל לנכדיה. י.מ., א.מ. והמנוחה חתמו לטובת עו"ד ---- על ייפוי כוח בלתי חוזר, ביום "-11.8.07", כמצוין שם, לצורך עריכת הסכם פשרה עם הדיירת המוגנת בנכס, גב' א.ח. (שנפטרה בשלב מאוחר יותר), במסגרת ה"פ (מחוזי ת"א) 500/01. בהסכם הפשרה מיום 14.8.07 התחייבה המנוחה להעביר 10.5% מחלקה בנכס לגב' א.ח., ועו"ד ----- התחייב להעביר לה 3.5% מחלקו בנכס. על הסכם הפשרה חתומים החברה, י.מ, א.מ, המנוחה, עו"ד ----, ע', א', א.ב וגב' א.ח. ביום 23.6.08 ערכה המנוחה את צוואתה האחרונה שבה מינתה את בתה א' כמנהלת עיזבונה, ונתנה הוראות לגבי זכויותיה בנחלה וברכבה, כאשר יתרת עיזבונה תחולק בין כל ילדיה, עו', מ', ת' וא', בחלקים שווים ביניהם. הנכס לא נכלל באופן מפורש בצוואה. ביום 09.--.-- נפטרה המנוחה, וביום 21.1.10 ניתן צו לקיום צוואתה. ביום 24.10.10, לאחר סיום הליכי הפרצלציה בנכס, נרשמו השותפים המקוריים כבעלים של הנכס בחלקים שווים ביניהם, ולאחר מכן, ביום 17.1.12 הועברו החלקים שנמכרו על ידי א.מ. וי.מ., לשמם של א.ב. וע.ג.. ביום 14.6.12 נרשמה העברת זכויותיה של המנוחה בנכס לע' ולא', בהתאם לעסקת המתנה מיום 29.1.07. כשנה לאחר מכן, התקבל מכתב הממוען למנוחה בעניין הנכס, וכך גילתה ת', לטענתה, על קיומו של הנכס, והחלו הליכים משפטיים בין הצדדים. מלבד ההליכים מושא ערעור זה, התנהלו בין הצדדים, משך שנים רבות, הליכים משפטיים נוספים, מתוכם אלו הצריכים לענייננו: ת"ע 21148-02-10 - בקשת ת' למינוי מנהל עיזבון במסגרת ת"ע 21148-02-10, כאשר לשיטת ת', אחותה א' (מי שמונתה, על פי הצוואה, לשמש כמנהלת עיזבון של המנוחה), אינה יכולה לשמש כמנהלת עיזבון נוכח הוראות הצוואה המורכבות. הבקשה נדחתה בהחלטתו של כב' השופט ברגר מיום 7.3.10. ת"ע 60691-10-10 - בקשה למינוי מנהל עיזבון ולחלוקת הכספים שהיו מצויים בחשבונות בנק שעל שם המנוח, השייכים לעיזבון המנוחה, בבנק הפועלים ובבנק הבינ"ל. בדיון מיום 6.1.11 נקבע כי הכספים בחשבונות יחולקו בהתאם לצו קיום צוואה; כי צו מניעה שניתן, יוותר על כנו, בכפוף לזכותה של ת' להתגורר בנחלה, בהתאם לתנאי הצוואה; וכי נכון לאותו שלב, אין צורך במינוי מנהל עיזבון. ביום 11.1.11 נחתמה פסיקתה בהמשך להחלטה מיום 6.1.11, וביום 1.2.11 נחתמה פסיקתה מתוקנת. תמ"ש 38799-12-10 - תביעה כספית, הצהרתית ולחיוב במתן צו חשבונות שהגישה ת'. ביום 28.3.11 ניתנה החלטה לפיה, התברר כי הנחלה הפכה טריגר לפרוץ הסכסוך, ולכן יש מקום למנות מנהל עיזבון. ביום 12.4.11 מונו עוה"ד ------ כמנהלי עזבון זמניים, כאשר תפקידם, בשלב הראשון, לבדוק אפשרות של פיצול הנחלה, לרבות העלויות הכרוכות בפיצול. ביום 22.1.14 ניתן פסק דין הדוחה טענות את טענות ת' כנגד תקפותה של צוואת המנוחה שקוימה כדין ללא התנגדותה, וטענותיה בדבר כשירות המנוחה ומעורבות אחותה של ת' בעריכתה. עוד נקבע כי לא הוכחה טענת ת' ביחס לכשירות המנוחה לנהל ענייניה הכספיים או להבינם. בעניין הלוואה שנלקחה מבנק הפועלים, נקבע כי על מנהל העיזבון לסלק את יתרת ההלוואה ולהחזיר לת' את מלוא החזרי ההלוואה שנשאה בהם ממועד פטירת המנוחה ועד היום. ת"ע 17492-03-14 – בקשת ת' לביטול צו קיום הצוואה משנת 2008. ביום 29.9.14 נדחתה הבקשה בפסק דין מנומק, בהתבסס בעיקר על מעורבות וידיעת ת' אודות הצוואה ועל השיהוי הניכר בהגשת הבקשה. בית המשפט ציין כי לאחר שנים ממועד פטירת המנוחה, בהן הייתה ת' מיוצגת על ידי עורכי דין שונים, וניהלה הליכים משפטיים כנגד בני המשפחה (היורשים), הליכים אשר התבססו על הוראות הצוואה עצמה, רק אז "נזכרה" לעתור לביטול הצוואה. בית המשפט ציין כי מאז פטירת המנוחה, פועלת ת' על פי הוראות הצוואה, מתגוררת בבית המנוחה ללא תמורה, עשתה שימוש ברכבה, ואף קיבלה את חלקה כאשר חולקו כספי העיזבון. זאת ועוד, נקבע כי כל טענות ת' היו ידועות לה במועד פטירת המנוחה או בסמוך לאחר גילוי קיומה של הצוואה, למעט הטענה בדבר גילוי הנכס דנן. ת"ע 56270-11-16 – בקשת עו"ד ---- לשחררו מתפקידו כמנהל עיזבון. בהחלטתו מיום 26.2.2017 נעתר כב' השופט ברגר לבקשה. ת"ע 18303-07-16 – בקשת עו', מ' ו- י', נכדה של המנוחה, למינוי מנהל עיזבון. נקבע כי קיים מינוי של מנהלי עיזבון זמניים, והתיק נסגר מחוסר מעש. תמ"ש 64607-01-17 – תביעת עו', מ' ו-י' נגד ת', לפירוק שיתוף בנחלה. ת' ביקשה לדחות את התביעה ולהותיר את הנחלה ללא פיצול, בהתבסס על פרשנות הצוואה וכוונת המנוחה. רמ"ש 23661-12-17 – בקשת רשות ערעור על החלטתו של השופט ברגר מיום 28.11.17 בתמ"ש 4804-10-14, במסגרתה נדחתה בקשתו של עו"ד ---- למחיקתו כבעל דין מהתביעה. בית המשפט המחוזי (השופטת חן-ברק) קיבלה את הבקשה למתן רשות ערעור, והורתה על קבלת הערעור באופן שתבוטל ההחלטה המורה על הותרת עו"ד ---- כבעל דין בתובענה. עמ"ש 2746-01-18 – ערעורה של ת' על החלטת השופט ברגר מיום 18.11.17 שקיבלה את בקשת ---- למחיקת הסעדים האישיים נגדו מכוח פקודת הנזיקין. ביום 30.1.19 ניתן פסק דין בערעור שבו נותרה החלטת המחיקה על כנה. התביעות מושא פסק הדין קמא: תמ"ש 4804-10-14 (תביעת ת') ותמ"ש 64744-01-17 (תביעת ע' וא'): במסגרת תמ"ש 4804-10-14 טענה ת' כי במועדים הרלוונטיים, לא הייתה המנוחה כשירה לחתום על תצהירים ומסמכים ולא הבינה על מה חתמה. נטען כי לאחר שאביה המנוח הלך לעולמו, הוסכם בין יורשיו, ביניהם ת', כי כספי העיזבון יעברו למנוחה, וכי ייחתם הסכם חלוקת עיזבון חלקי עם כל יורש בנפרד. אולם, הסכם חלוקת העיזבון שנחתם עמה ביום 22.5.02, היה שונה מן ההסכם עליו חתמו אחיותיה, וכי עו"ד ----, כמנהל העיזבון, הסתיר ממנה קיומו של הנכס, על אף שידע על זכויות המנוחה בנכס, על מנת לחמוס ממנה את חלקה בנכס. נטען כי רק בשנת 2008 גילתה ת' כי שתי אחיותיה חתמו על הסכם חלוקת עיזבון שונה מן ההסכם עליו חתמה, וכי רק סמוך לחודש 6/2013 קיבלה ת' הודעה שהופנתה לאמה, ממנה גילתה אודות הזכויות בנכס. לפיכך, עתרה ת' למתן פסק דין הצהרתי לפיו, תבוטל העברת הזכויות של אמה המנוחה בנכס לנכדיה, ע' ו-א', על פי שטר מספר ------ מיום 14.6.2012, כמו גם הזכויות על פי יפוי כוח מיום 29.1.2007, שנרשמו מכח שטר מספר ------ מיום 14.6.2012, ובהתאם, ייקבע כי הנכס הוא חלק מעיזבון המנוחה. עוד התבקש סעד לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ביחס לנכס שנחתם בין הדיירת המוגנת, גב' א.ח., ליתר בעלי הזכויות במקרקעין. בנוסף, התבקש סעד שיקבע שלא ניתן היה לעשות שימוש בייפויי כוח עליהם חתמה המנוחה בחייה. בפסק דינו של כב' השופט ברגר מיום 14.12.16 בתמ"ש 4804-10-14 התקבלה תביעת ת', ונקבע כי יבוטל רישום מכח שטר----- מיום 14.6.2012, תבוטל העברת הזכויות על פי יפוי כח מיום 29.1.2007 שנרשמו מכח שטר ------ מיום 14.6.2012, ויוחזרו הזכויות שנרשמו מכח השטרות, ע"ש המנוחה. על פסק דין זה, הוגש ערעור במסגרת עמ"ש 66998-01-17. ביום 8.6.17 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים לפיהן, פסק הדין מיום 14.12.16 יהפוך לפסק דין חלקי, והתיק יוחזר לבית משפט קמא על מנת שימשיך וידון בתביעת ת' לביטול העסקאות שעשתה המנוחה בחייה. כן ניתנה לת' רשות לתקן את כתב התביעה, כך שהסעד שיתבקש יהיה ביטול עסקאות מכר וביטול מתנות שביצעה המנוחה. בכתב התביעה המתוקן עתרה ת' למתן סעד הצהרתי, המורה על ביטול עסקאות המתנה בין המנוחה לע' ו-א' בשיעור 14.5% מחלקה של המנוחה; וכן ביטול כל העסקאות שבוצעו לגבי אותו נכס (העברת יתרת זכויותיה של המנוחה בנכס בשיעור של 10.5% מחלקה של המנוחה, לדיירת המוגנת, גב' א.ח.(להלן: "גב' א.ח."; שנפטרה בשלב מאוחר יותר); והעברת שיעור של 3.5% מחלקו של ---- לגב' א.ח., והכל במסגרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ב- ה"פ (מחוזי ת"א) 500/01; להצהיר על העסקאות כבטלות ולהחזיר המצב לקדמותו, ערב פטירת המנוחה, קרי: רישום זכויותיה של המנוחה בשיעור של 25% מהנכס. נטען כי כל העסקאות נעשו מתוך מטרה להברחת נכסים ולהתעשרות על חשבון המנוחה ות'. הסכמתם היזומה של הנתבעים לביטול רישום עסקת המתנה מלמדת על מזימתם להמשיך לבצע עסקאות. עוד נטען כי עו"ד ----- פעל שלא כחוק, בניגוד לחוק הנאמנות וחוק השליחות, וכן בניגוד לסעיפים36-35 לפקודת הנזיקין, פעל ברשלנות, הציג מצג שווא במשא ומתן, לא חשף פרטים מהותיים, ולכן יש לו אחריות נזיקית בגין מצג שווא רשלני כשפעל כמנהל עיזבון. לטענת ת', הסכם הפשרה בתיק ה"פ 500/01 הנ"ל, נחתם על ידי עו"ד ---- בחוסר סמכות, והוא מקפח את המנוחה, שכן האחרונה התחייבה במסגרת הסכם הפשרה להעביר 10.5% מחלקה בנכס לגב' א.ח. ועו"ד ---- התחייב להעביר עוד 3.5% מחלקו בנכס, בעוד ששאר הבעלים בנכס לא התחייבו להעביר דבר. לפיכך, טוענת ת' שיש לבטל את הסכם הפשרה. עוד טענה ת' בכתב התביעה המתוקן כי קיים פסק דין חלקי חלוט (עמ"ש 66998-01-17) המורה על ביטול עסקת המתנה, ואין לדון שוב בתוקף עסקת המתנה שנערכה בין המנוחה לא' וע', וכי עתירתם בתמ"ש 64744-01-17 הוגשה בניגוד לקבוע בפסק הדין מיום 14.12.16. א' ו-ע' טענו במסגרת תמ"ש 4804-10-14 כי הסכימו לביטול הרישום של עסקת המתנה בלבד, ואולם לא וויתרו על זכותם לעתור להצהיר על עסקת המתנה כתקפה. בהתאם, הוגשה על ידם התביעה בתמ"ש 64744-01-17 שבגדרה טענו להשתק עילה בכל הנוגע לטענת ת' ביחס לצוואה, תקפותה, פרשנותה ועוד. לשיטתם, כלל הטענות בנוגע לצוואה, נדונו בת"ע 17492-03-14, ונדחו בפסק דין מיום 29.9.2014. א' וע' עמדו על כך שהמנוחה הייתה צלולה בדעתה, חתמה על המסמכים הנדרשים בהכרה מלאה, תוך שהיא מבינה היטב את תכנם ואת המשמעויות הנובעות מהם. לטענתם, תביעת ת' נקמנית לאחר שנדחו רוב טענותיה בהליכים קודמים. עו"ד ---- חזר על טיעוניו לאורך ההליך בתמ"ש 4804-10-14, וביקש לסלק את התביעה נגדו. ביום 24.8.2021 נתן בית משפט קמא תוקף של החלטה להסדר הדיוני כדלקמן: "ב"כ הצדדים מתכבדים להודיע לבית המשפט כי הגיעו ביניהם להסדר דיוני, כי על בית המשפט להכריע בעניינים הבאים כדלקמן: הסעד המבוקש על ידי הגב' ת.ג. הינו השווי הכספי של החלק היחסי (25%) מכלל זכויותיה של המנוחה ר.ג. ז"ל בנכס, ערב ביצוע עסקה כלשהי במקרקעין הידועים כ------- .(לפני הפרצלציה – חלקה ---וחלק מחלקה --- בגוש ---) המגיע לה בתור יורשת של המנוחה (להלן: "הנכס/המקרקעין"). לעניין פס"ד שניתן ע"י כבוד השופט בן ציון ברגר מיום 14/12/2016 וכל הנובע ממנו קיימת מחלוקת בין הצדדים ולפיכך מתבקש ביהמ"ש להכריע בסוגיה זו. בתובענה שהוגשה מטעם א' וע' ועדיין תלויה ועומדת, בעניין אכיפת הסכם המתנה, בטענה כי זכויותיה של המנוחה ר.ג. ז"ל בנכס הידוע כ ------- (לפני הפרצלציה – חלקה ---- וחלק מחלקה --- בגוש ----) הועברו להם במלואם יתבקש ביהמ"ש הנכבד להכריע גם בתובענה / עניין זה. האם חתימותיו של עו"ד ---- נעשו ברשות ובסמכות. מוסכם על ידי הצדדים: א. עד להכרעה ופסק דין, יינתן צו שיעבוד לטובת ת.ג. על זכויותיו של א.ג. בנכס. ב. היות והצדדים חלוקים לעניין ערבויות נוספות ו/או טיב הערבות של מר א.ג., מתבקש ביהמ"ש להכריע לבקשת הצדדים למתן בטוחות נוספות כפי שימצא לנכון להבטחת מימוש פסק דין כספי אם וככל שיינתן לזכות ת.ג.. ג. בית המשפט הנכבד מתבקש לתת להסדר הדיוני תוקף של החלטה ובלבד כי הסדר זה וכל הנובע ממנו לא יטיל הוצאות כלשהן על מי מהצדדים בתיק זה". בדיון מיום 17.10.2021 הבהיר ב"כ ת', עו"ד עובד, כי לשיטתו, ההסדר הדיוני אינו מבטל את הצורך לדון בעתירת ת' לביטול עסקת המתנה. הכרעת בית משפט קמא בתמ"ש 4804-10-14 ותמ"ש 64744-01-17: בית משפט קמא קבע ביחס לתמ"ש 4804-10-14 ותמ"ש 64744-01-17, את הממצאים והמסקנות כדלקמן: בית משפט קמא דחה את טענתה של ת' להשתק פלוגתא, בקבעו כי פסק הדין מיום 14.12.2016, בגדרו בוטל הרישום מכוח שטר מס' ----- מיום 14.6.2012, ניתן בהסכמת הצדדים וללא קביעה פוזיטיבית. לפי האמור בהודעה מיום 8.12.2016, אין ויתור על עסקת המתנה, אלא ביטול הרישום בלבד. כן נקבע כי הדברים אף עולים מהסעד שהתבקש בכתב התביעה המקורי בתמ"ש 4804-10-14, מפרוטוקול הדיון מיום 8.6.2017 ומפסק דין מאותו מועד במסגרת עמ"ש 66998-01-17. התיק הוחזר לערכאה הדיונית על מנת לדון בכלל עסקאות המתנה שהמנוחה ביצעה בחייה, ואין כל החרגה לעסקה כזו או אחרת. כן הוסיף בית משפט קמא וציין כי ת' עתרה בעצמה בכתב התביעה המתוקן להורות על ביטול העסקאות לגופן, ולא רק לביטול הרישום. בית משפט קמא קיבל את טענת א' וע' להשתק עילה ביחס להוראות צוואת המנוחה משנת 2008. לעניין זה ציין כי אמנם אין מדובר בסעד שהתבקש במסגרת כתב התביעה של ת', אולם, בגוף כתב התביעה ובתצהיריה טענה ת' בעניין זה בהרחבה. נקבע כי פסק הדין מיום 29.9.14 בת"ע 17492-03-14 אשר דחה את בקשת ת' לביטול צו קיום הצוואה, הפך חלוט כבר בשנת 2014, ולכן אין לת' כל זכות להשמיע טענותיה כפי שהובאו בכתב התביעה המתוקן ובתצהירה, וטוב עשתה שחזרה מטענותיה אלו בסיכומיה. בית משפט קמא דן בהרחבה בטענת ההגנה של המשיבים לפיה המנוחה החזיקה בנכס בנאמנות עבור עו' או ילדיו, וראה להעדיפה על פני גרסתה של ת'. כך קיבל את גרסתם של המשיבים לעניין הסיבה שעמדה מאחורי בחירתו של עו' להתנהל באמצעות המנוחה בכל הקשור לרכישת הנכס, הנעוצה בהסתבכותו הפלילית של עו' בגינה ריצה עונש מאסר ושבעטיה נמנעו הבנקים מלתת לו אשראי או הלוואות. עוד קבע בית משפט קמא כי מהראיות שהונחו לפניו עולה, באופן ברור, שהמשא ומתן לקראת רכישת הנכס נוהל על ידי עו', ולא על ידי המנוחה, וכן ראה ליתן אמון בגרסת המשיבים העקבית שלא היו למנוחה אמצעים כלכליים למימון רכישת הנכס. בית משפט קמא זקף לחובתה של ת' את הימנעותה מהלביא ראיות רלוונטיות לעניין נסיבות הרכישה ומקורות המימון, משלא סיפקה כל הסבר סביר לכך. אשר למצבה הכלכלי של המנוחה התרשם בית המשפט מעדויותיהן של א' ומ', בנותיה הנוספות של המנוחה, כי אין ולא אין ולא יכול להיות שלמנוחה עמדו אמצעים כספיים לרכישת הנכס, בציינו כי לכך מתווספת עדותה של ת' עצמה, כי א' היא זו שבקיאה בהתנהלותה הכלכלית של המנוחה, ומודעת היטב למצבה הכלכלי. כן נקבע כי עדות זו של ת' מחזקת באופן ברור את עדותם של עו', עו"ד ---, א' ומ'. עוד קבע בית משפט קמא כי לא נותר ספק כי גרסת ת' אינה מבוססת, וכי גרסאותיהם של יתר העדים מתיישבות זו עם זו ועם כל יתר הראיות בתיק וכי לכך יש להוסיף את עניין נטילת הלוואה לצורך מימון רכישת רכב למנוחה, וההליך שהתנהל בעניין החזר ההלוואה, המחזק את המסקנה לפיה, למנוחה לא היו אמצעים לרכישת רכב, קל וחומר נכס עסקי. כן נקבע כי בצוואתה מיום 1.10.01 מזכירה המנוחה את הנכס, ומקצה אותו לע', א' ואחותם, ילדיו של עו', וכי סמיכות הזמנים בין מועד עריכת הצוואה (1.10.01) למועד העברת הזכויות לבניו של עו', מעידה על נכונות גרסתם של עו', א', מ' ועו"ד----. לעניין זה ציין כי עסקת הרכישה בוצעה בתחילת שנת 2001, תשלומי המסים כפי שעולה מהאישורים שהוצגו, הוצאו מס' חודשים לאחר מכן (03/2001), והצוואה נערכה בחודש 10/2001, בהתאמה. בבחנו את צוואתה של המנוחה מיום 23.6.08, ציין בית משפט קמא כי המנוחה אינה מזכירה את הנכס כלל, כי המדובר בצוואה שקוימה, וכאמור, ת' נהנתה מהזכויות שהוקצו לה בהתאם. לפיכך, קבע כי "אין הסבר מניח יותר את הדעת, מאשר שבמועד שבו נערכה הצוואה, למנוחה לא היו זכויות בנכס, שכן זכויותיה הועברו לע' וא'. לפיכך, לא נותר צורך להכליל את הנכס בצוואה המאוחרת". עוד לשם בחינת טענת הנאמנות בנכס, נדרש בית משפט קמא לעסקאות המתנה שנערכו בחיי המנוחה, לנכדיה, בניו של עו'. לעניין זה ציין כי מבין כלל נכדיה של המנוחה, רק א' וע' קיבלו את הזכויות בנכס (בצוואה הראשונה נכללה גם אחותם, בתו של עו'), וקבע כי התנהלותה של המנוחה ביחס לנכס, עוד סמוך לרכישתו בשנת 2001 ועד לפטירתה בשנת 2009, מעידה שאין מדובר בנכס השייך לה. לסיכום קבע בית משפט קמא כי הוכחה הטענה כי הנכס הוחזק בידי המנוחה בנאמנות, ובפועל שייך הנכס לעו' או למי מטעמו. עוד קבע בית משפט קמא כי לנוכח מסקנתו זו, נראה כי אין צורך לבחון את טענות ת' ביחס לכשירות המנוחה ולגמירת דעתה בעת חתימה על תצהירי מתנה. לעניין זה קבע כי "טענות דומות נדונו בהליכים שהובאו לעיל, במיוחד ת"ע 17492-03-14. ת' אינה יכולה, מחד גיסא, ליהנות מהוראות הצוואה, ומאידך גיסא, לתקוף אותה בכל הזדמנות. עצם העובדה כי הצוואה משנת 2008 קוימה, ות' זכתה בחלק מהעיזבון, משמיטה למעשה את הקרקע מתחת לטענת כשירות המנוחה, השפעה בלתי הוגנת ועוד". חרף האמור, דן בית המשפט קמא בטענות לגופן, וראה לדחותן. אשר לטענת הזיוף שהעלתה ת' בהליך, קבע בית משפט כי זו לא הוזכרה על ידי ת' בסיכומיה, וכי ת' לא הרימה נטל ההוכחה כי החתימה זויפה. עוד ציין בית משפט קמא כי בהחלטתו מיום 17.10.21 קבע במפורש כי חוות הדעת שהוגשה לתיק, הונחה בניגוד לכללים, וככל שתעמוד ת' על טענתה, יש להגיש בקשה בהתאם לתקנות, עת לא הוגשה כל בקשה למינוי מומחה בעניין. עוד קבע כי טענת זיוף כמוה כטענת מרמה, וכי מדובר בנטל כבד המוטל על הטוען שבמקרה זה לא הורם. יתירה מכך, בחקירתה של ת' הוצגו חתימות של המנוחה על גבי המסמכים הרלוונטיים, והיא אישרה את חתימת המנוחה. לפיכך, לא נותרה מחלוקת כלל בנוגע לחתימה על גבי התצהירים. אשר לטענות בדבר אי כשירותה של המנוחה לחתום על ייפוי כוח או מסמכים אחרים, נקבע כי "עניין שברפואה" יש להוכיח באמצעות חוות דעת רפואית, וכי השאלה אם המנוחה הייתה כשירה מבחינה קוגניטיבית במועד החתימה על התצהירים, הינה שאלה שבמומחיות, וכי נטל ההוכחה רובץ על כתפי הטוען לאי כשירות. עוד נקבע כי ת' לא עתרה למינוי מומחה, ולא הצביעה על מסמכים רפואיים שיש בכוחם לערער את ההנחה בדבר כשירותה של המנוחה. במסמכים שהוגשו בתיק אין התייחסות ליכולת השיפוט של המנוחה, ואין מסמכים המכילים תיאור מצב המנוחה מבחינה נוירולוגית-פסיכיאטרית או כל התייחסות רצינית למצב המנטאלי. בית משפט קמא זקף את הימנעותה של ת' מהבאת ראיה או עד רלוונטי לחובתה, וקבע כי לא עמדה בנטל המוטל עליה לשכנע כי המנוחה לא הייתה כשירה, הן במועד החתימה על תצהירים, והן במועד החתימה על הצוואה (על אף שאין אנו דנים בעניין הצוואה במסגרת ההליך עסקינן), וזאת חרף אשפוזה של המנוחה בבית חולים, וחרף מצבה הפיזי הנטען. אשר לטענת ת' להשפעה בלתי הוגנת, קבע בית משפט קמא כי מקומה של טענה זו בהתנגדות לעריכת צוואה, ואין כל בסיס משפטי לטעון אותה ביחס לעסקאות המתנה. כן הוסיף וציין כי הטענה נטענה בעבר במסגרת ת"ע 17492-03-14, וספק אם ניתן להעלותה נגד עריכת תצהיר המתנה. מכל מקום, נקבע כי הטענה לא הוכחה כלל, וכי יישום המבחנים שהובאו בפסיקה, אינו מותיר ספק כי המנוחה לא הייתה תלותית בזוכים, ע' וא'. אם בכלל, ת' היא האדם שסעד את המנוחה, וככל שקיימת תלות, אמורה התלות להיות בת'. בסוגיית גמירת דעתה של המנוחה בעת עריכת תצהירי המתנה, נקבע כי היות והסכם מתנה הוא חוזה חד צדדי, ישנה חשיבות לגמירת דעתו של נותן המתנה בזמן יצירת החוזה, וכי על בית המשפט לוודא מעל לכל ספק כי נותן המתנה אכן התכוון לתת מתנה מתוך רצון חופשי, וכי לא נפל פגם ברצונו שיש בו כדי לפגוע בגמירת דעתו. אשר למקרה הנדון קבע בית משפט קמא כי המבחן האובייקטיבי לקיומה של גמירת הדעת מתקיים, שהרי חתימת המנוחה מתנוססת על גבי מסמכי ההעברה. כן הוסיף וקבע כי ניתוח הנסיבות שאפפו את מועד החתימה על מסמכי ההעברה לרבות מועד החתימה, מטה את הכף לקבלת גרסת המשיבים. נוכח האמור, התקבלה גרסתם של א' וע', ונקבע כי הסכם ותצהירי המתנה שנערכו בין המנוחה לא' וע', תקפים ומחייבים, וכי הם רשאים להירשם כבעלי הזכויות בנכס. באשר לביטול הסכם הפשרה בה"פ 500/01, לאור המסקנה לעיל, אין למנוחה זכויות אמיתיות בנכס. משכך, אין מקום להתערב בהסכם הפשרה. תמ"ש 64664-01-17 (תביעת דמי השימוש): תביעה כספית לדמי שימוש ראויים בנחלה ע"ס של 100,000 ₪ (מאילוצי אגרה) שהגישו עו', מ' וי', נכדה של המנוחה (בעלי הזכויות בנחלה, להלן: "המשיבים") נגד ת' ובן זוגה, א.ס. בהסתמך על הוראות הצוואה. ת' ובן זוגה, א.ס., עתרו לדחיית התביעה בהתבסס על טענת שיהוי והתיישנות, והפנו להוראות הצוואה ולזכותה של ת' להשתמש בבית עד למכירת הנחלה. בית המשפט קמא הגיע למסקנה לפיה, דין התביעה לדמי שימוש להידחות מחמת הנימוקים הבאים: ככלל, החיוב בדמי שימוש ראויים לא יקדם ממועד מתן החלטה המורה על פירוק השיתוף. בנוסף, בדרך כלל קשה מאד למצוא טענת הגנה מפני תביעה לפירוק שיתוף, שכן לפי חוק המקרקעין, לכל שותף בקרקע יש זכות לדרוש פירוק שיתוף, כמעט ללא סייג, כל עוד מימוש הזכות נעשה בתום לב. עם זאת, אם מתברר כי צד אחד מעכב מתן החלטה כזו. במקרה כזה, מועד החיוב יהא מהמועד הסביר בו היה מבוצע פירוק השיתוף, אלמלא העיכוב שנגרם בגין השותף המתגורר בדירה. אין מחלוקת כי ת' החזיקה כדין בנכס מושא המחלוקת, בהתאם להוראות הצוואה. תביעה לפירוק שיתוף הוגשה על ידי המשיבים. אין מקום לזקוף את האשמה להימשכות ההליכים לפתחה של ת' בלבד, הרי א' וע' הגישו תביעה שהוכרעה רק עתה, וההליכים יחד מתבררים כמעט עשור. לא הובאה כל ראיה כי המשיבים דרשו בעבר את פינויו של א.ס. או דרשו תשלום כלשהו עובר להגשת התביעה. שתיקתם לאורך השנים מקימה הסתמכות, למצער, ביחס לדרישתם לתשלום רטרואקטיבי, ואף יכולה להעיד על ויתור ביחס לתקופת העבר. לת' רשות להשתמש בדירה, לא הייתה הגבלה מסוימת בצוואה, ולא הותנתה בכל תנאי, למעט מועד סיום הרשות שנקבע בצוואה. הוראת סעיף 29 לפקודת הנזיקין אינה חלה בנסיבות המקרה דנא. זאת מן הטעמים לפיהם לא נמצא כי א.ס הסיג גבול ונכנס למקרקעין שבבעלות המשיבים שלא כדין; כי המשיבים עתרו לפסיקת דמי שימוש ולא לפיצויים; וכי ממילא לא הוכיחו האחרונים כי נגרם להם נזק ממוני כתוצאה מהשהייתו של א.ס עם ת'. עוד נקבע כי במקרה הנדון התנהלו הליכים רבים ביחס לצוואה ותוקפה חרף קיומה סמוך לפטירת המנוחה. עד שנת 2014 היו תביעות תלויות ועומדות ביחס לתוקף הצוואה. ת' תבעה בחלק מההליכים. אולם, ישנם הליכים שלא היא יזמה, וחלק מהם הוכרע רק בפסק דין זה. על כן, המשיבים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, ולא הצליחו להוכיח כי נמנע מהם שימוש בנכס, במיוחד שהם עצמם נטלו חלק בהתמשכות ההליכים עד מכירת הנכס ואף לאחר מכן. זאת ועוד, בחקירת א.ס., עלה כי אין מדובר במקום מגורים קבוע עבורו, וכתובתו, נכון ליום החקירה, הייתה כתובת אחרת. המשיבים לא סתרו טענות אלו, וניתן לדחות תביעתם מנימוק זה בלבד. נוכח האמור לעיל התביעה ב- תמ"ש 4804-10-14 נדחתה; התביעה ב- תמ"ש 64744-01-17 התקבלה; והתביעה ב- תמ"ש 64644-01-17 נדחתה. נוכח התוצאה לעיל, הממצאים שנקבעו, רוחב היריעה שנפרסה, ואופן התנהלותה של ת' כמפורט לעיל, נקבע כי ת' תשלם הוצאות בסך של 40,000 ₪ לע', א', עו', א' ומ', ובנוסף - סך של 25,000 ₪ לעו"ד ----. טענות המערערת: ת' טענה בהודעת הערעור את הטענות הבאות: שגה בית משפט קמא בקבלו את טענת א' וע' להשתק עילה ביחס להוראות צוואת המנוחה. טענה שגויה זו, הייתה מבוססת על פסק דינו של השופט ברגר, שניתן בבקשת ת' לביטול צו קיום צוואת המנוחה, כאשר הנכס כלל לא נזכר בצוואה, הוברח מהעיזבון והתגלה שנים לאחר שניתן צו קיום הצוואה ביום 21.1.10. בית משפט קמא העיר בעצמו בדיון שהנכס לא היה חלק מהעיזבון. לפיכך, הבקשה לביטול צו קיום צוואה והתביעה מושא הערעור, אינן מבוססות על עילה זהה. שגה בית משפט קמא משהתיר למשיבים להרחיב חזית בטענתם כי עו' הוא בעל הנכס, והוסיף ושגה בקבעו קיומה של נאמנות. לא נטען כלל לקיומה של נאמנות, לא חוזית ולא משתמעת, ולת' לא ניתנה הזדמנות להשיב לטענה זו. על כן, ממילא לא הורם נטל השכנוע. עו"ד --- הצהיר בתצהירו מיום 10.4.22 כי בין המנוחה לעו' היו יחסי שליחות, כאשר המנוחה נתנה בבנה אמון מלא שיפעל בשמה ובמקומה. עו' עשה שימוש בייפוי הכוח, תוך חריגה מסמכותו, והבריח מהעיזבון נכס משמעותי והעבירו לשני בניו, ע' וא'. גם בתצהירו הקודם של עו"ד ---- מיום 14.3.16, לא נטען לקיומה של נאמנות. אפילו כשעו"ד ---- הרחיב חזית וטען שהנכס הוחזק כ- "פיקדון", לא טען לקיום נאמנות. לפיכך, לכל היותר, מדובר בשליחות של עו' בעבור המנוחה, כעולה גם מהמסמכים בתיק. גם עו', הנהנה יותר לכאורה, לא טען לקיום נאמנות. משאין לטענה זכר בסיכומים, המשמעות היא שהטענה נזנחה. מהראיות שבתיק עולה בבירור כי הנכס היה בבעלות המנוחה. בעלות המנוחה בנכס ומימון רכישתו על ידה, גובו במסמכים רבים, ובין היתר, מסמכי הרכישה, ייפוי הכוח ואף הסכמי הלוואות שניטלו לצורך הרכישה. בית משפט קמא שגה בהתעלמו כליל מסוגיית עסקת המתנה. בית משפט קמא שגה משביסס החלטתו בסוגיה כה מהותית על בסיס הצוואה הראשונה, מסמך חסר כל נפקות משפטית או משקל ראייתי, שמעולם לא אושרה, בו בעת שצוואה אחרת אושרה וקוימה. בית משפט קמא התעלם מהנסיבות התמוהות והמפוקפקות של עריכת עסקת המתנה ומתפקידם המרכזי של עו"ד ---- ושל עו' בעריכת העסקה לכאורה. שגה בית משפט קמא משלא נתן שום משקל לפרשה הפלילית החמורה בגינה הורשע עו' וריצה עונש מאסר ממושך, ולהשלכותיה על ענייננו. מדובר בראיה מהותית ואובייקטיבית המעידה באופן ברור וחד-משמעי, הן על העדר יכולתו הכלכלית של עו' לממן את רכישת הנכס, והן על אופיו ודרך התנהלותו של עו'. עו' ניצל את האמון שנתנה בו המנוחה, את מצבה הרפואי הקשה וגם את פטירתה בהמשך, על מנת להתעשר ולא במשפט. אי ידיעת ת' בדבר מצבה הכלכלי של המנוחה, ודאי אינה מוכיחה את אי יכולתה הכלכלית של המנוחה לרכוש את הנכס. קביעת בית משפט קמא כי עו' מימן את הרכישה, ניתנה מבלי שנבחנה יכולתו הכלכלית, וללא כל בדל ראיה. בית משפט קמא התעלם מהנחלה שהייתה בבעלות המנוחה שכללה שטחים חקלאיים שהושכרו (כאשר דמי השכירות שולמו למנוחה), ומקצבאות ביטוח לאומי משמעותיות ששולמו למנוחה נוכח מצבה הרפואי. כמו כן, בית משפט קמא התעלם מהעובדה שהמנוחה הייתה היורשת הבלעדית של המנוח, למעט סך של כ- 100,000 ₪ שחולק בין שאר היורשים. בית משפט קמא התעלם מחלקו המרכזי של עו"ד ---- בהסכם הפשרה, והעובדה כי הפיצוי שנקבע לגב' א.ח. היה בעיקר מחלקה של המנוחה בנכס. בית משפט קמא התעלם מטענת ת' כי הסכם חלוקת העיזבון שנחתם עמה, שונה לרעה מהסכמי חלוקת העיזבון האחרים. בית משפט קמא שגה בהתעלמו מחלקו המרכזי והמשמעותי של עו"ד --- במסגרת הפרשה, הן בכובעו כעו"ד, והן כאדם פרטי. בית משפט קמא התעלם לחלוטין מחוסר העקביות בגרסאות שהציגו המשיבים לאורך ההליך, כמו גם מהעדר האחידות בין גרסאות המשיבים בינם לבין עצמם. זאת, בה בעת שקבע כי גרסתה של ת' אינה מבוססת חרף היותה עקבית ומהימנה. בית משפט קמא לא נתן משקל להתנהלות המשיבים ובתוך כך לנכסים שנטלו לעצמם. לפיכך, יש לקבל את הערעור על כל חלקיו ולהורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא, לקבוע כי המנוחה היא בעלת הנכס, ולכן הנכס הוא חלק מעיזבונה, ות' זכאית לרשת, ירושה על פי דין, את חלקה בנכס. בתוך כך, יש לקבוע כי עסקת המתנה בטלה כמו גם הסכם הפשרה. יש לחייב את המשיבים בהוצאות ת'. טענות המשיבים 1, 2 ו- 6-4: ע', א', עו', א' ומ' טענו בתשובתם לערעור את הטענות הבאות: ת' מתעלמת מהעיקרון המשפטי הבסיסי לפיו, בית משפט של ערעור אינו בוחן מחדש את אופן התרשמותו ואת הבנתו של בית משפט קמא את המסכת העובדתית. ת' כלל אינה מפנה להלכה משפטית המצדיקה את הגשת הערעור. בית משפט קמא התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדויות שנשמעו לפניו. הטענות והנימוקים שעמדו בבסיס בקשת ת' לביטול צו קיום צוואת המנוחה מיום 23.6.08 (ת"ע 17492-03-14), זהים לנימוקי תביעת ת' לביטול עסקת המתנה ולצירוף הנכס לעיזבונה של המנוחה (תמ"ש 4804-10-14). אף העילה זהה, ואף אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים שלא נכללו בתביעה הקודמת, הרי שמשהוכרעה התביעה הקודמת, חל השתק עילה. ת' אינה מנמקת טענתה באשר לטעות שנפלה בהכרעת בית משפט קמא בעניין הנאמנות ובעניין מימון רכישת הנכס. המסמכים והעדויות מוכיחים שעו' היה היחיד מבני המשפחה שהיה מעורב באיתור הנכס ובמימון רכישתו, ודאג לביצוע תשלומי המשכנתא השוטפים עד לפירעונה של ההלוואה במלואה, כי בני המשפחה ידעו שהמקרקעין שייכים לעו', וכי הרישום לטובת המנוחה נעשה אך ורק מתוך רצונה של המנוחה לעזור לעו' בתקופה קשה בחייו. הפסיקה קבעה כי כאשר אמורים הדברים במשפחה, החזקה של סעיף 125(א) לחוק המקרקעין ניתנת לסתירה. טענת הנאמנות אינה סותרת את הרישום ואינה מתנגשת עמו. ת' אינה יכולה לטעון כנגד עסקת המתנה ותקפותה שעה שאינה צד לעסקה, מעולם הייתה גורם בעסקה, מעולם לא ייצגה את המנוחה בשום עניין, ומעולם לא החזיקה בייפוי כוח מטעם המנוחה לבצע פעולה בשמה. בנוסף, עניין כשירותה של המנוחה הוכרע במפורש בפסק הדין בת"ע 17492-03-14, וגם עו"ד ---- העיד בעניין. יתרה מזו, עסקת המתנה דווחה כדין לרשויות המס, המידע אודות העסקה היה זמין ברשומות הציבוריות, ולא נעשה כל ניסיון להסתיר את העסקה מת'. ת' מנועה מלטעון בערעורה טענות באשר להסכם הפשרה שעה שבסיכומיה זנחה את טענותיה ביחס לביטולו של הסכם הפשרה עם הדיירת. לגופן של הטענות, חתימת המנוחה על הסכם הפשרה אותנטית, ונעשתה כשהמנוחה כשירה, כאשר ת' לא הייתה צד להסכם הפשרה. עדותה של ת' בלתי אמינה, בלתי מהימנה ומתחמקת ממתן תשובות ישירות. עדותה מהווה עדות בעל דין שאין לה כל סיוע. מנגד, עדויותיהם של עו', א', מ' וא' מהימנות וקוהרנטיות. טענותיה של ת' ביחס להכפשות על עו', אינן קשורות לעניינים העומדים להכרעתו של בית המשפט. לפיכך, יש לדחות את הערעור ולחייב את ת' בהוצאות משפט גבוהות. טענות המשיב 3: עו"ד ---- טען בתשובתו לערעור את הטענות הבאות: די בכך שכתב התביעה המתוקן בתמ"ש 4804-10-14 לא כלל סעדים כלשהם כנגד עו"ד ----, על מנת שפסק דינו של בית משפט קמא כנגד עו"ד --- יעמוד על כנו. ת' בערעורה בחרה להתעלם מקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, והרחיבה טענותיה לעניינים שמחוץ ליריעת המחלוקת כפי שנקבעה בפסק הדין בעמ"ש 66998-01-17. לא נפלה שגגה בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו של בית משפט קמא. אין ממש בטענת ת' כי המשיבים לא טענו ולא הוכיחו נאמנות. בסעיף 18 לתצהירו של עו"ד ----- מיום 10.4.22, צוין כי "המנוחה החזיקה בחלקיה בנכס עבור עו' ו/או עבור נכדיה, ילדיו של עו' ". החזקה בנכס עבור אחר שהנכס שייך לו, מהווה נאמנות על פי הגדרת הנאמנות בסעיף 1 לחוק הנאמנות. אין סתירה בין היותו של עו' שלוח של המנוחה בכל הנוגע לנכס, לקביעה כי המנוחה החזיקה בנכס בנאמנות עבור עו' ו/או ילדיו. בית משפט קמא קימץ בהוצאות המשפט בהן חייב את ת' לשלם לעו"ד ---- אשר לא נמצא כל רבב בהתנהלותו ולא התבקשו נגדו סעדים כלשהם. לפיכך, יש לדחות את הערעור כלפי עו"ד --- ולחייב את ת' בהוצאות משפט גבוהות שישקפו את משך ההליך, תוצאותיו, המשאבים שנדרשו לניהולו והתנהלותה של ת'. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, ועיינתי במכלול החומר שהוגש לתיק, מסקנתי היא כי דין הערעור להידחות, וכך אמליץ לחבריי. כידוע, הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות העובדתיות שנדונו והוכרעו על ידי הערכאה הדיונית. התערבות בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות תיעשה בהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות בלבד, בהן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בית משפט קמא. כך, למשל, כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית שאותה אימץ בית משפט קמא, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר (ראו: ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב (15.1.2004), כן ראו בספרם של ט' חבקין וח' בן-נון הערעור האזרחי, מהדורה שלישית, עמודים 475-474). עוד אפנה לדבריו של כב' השופט ד. מינץ בע"א 8191/16 דיאליט נ' אברהם הרר (17.06.2019), כדלהלן: "כאמור, הלכה נושנה היא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. זאת, מפני שבידה של הערכאה הדיונית האפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם על דוכן העדים, ולבחון כל ראיה וחוות-דעת לעומק. התערבות ערכאת הערעור תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל פגם בהכרעתה של הערכאה הראשונה היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (אורי גורן 1026 (מהדורה שתים עשרה, 2015); ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר (10.3.2014); ע"א 3894/03 דויטש נ' ישראפלאורס בע"מ (23.8.2012))". המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות. פסק דינו של בית משפט קמא מפורט ומנומק היטב, ולא מצאתי בו טעות המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. נאמנות בנכס מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא כי הנכס הוחזק על ידי המנוחה בנאמנות עבור בנה עו' או מי מטעמו. גם אני שוכנעתי כי מהתשתית העובדתית שהונחה לפני בית משפט קמא, ומכוח קביעות שקבע וממצאים שאימץ, מתבקשת המסקנה כי נוצרו יחסי נאמנות בין המנוחה לבין עו' בנכס שבמחלוקת, כפי שיפורט להלן. בטרם אבחן טענותיה של ת', אדרש בתמצית למסגרת הנורמטיבית הנוגעת לדיני הנאמנות. נאמנות מוגדרת בסעיף 1 לחוק הנאמנות, התשל"ט – 1979, כדלהלן: "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיר או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת" סעיף 2 לחוק הנאמנות מגדיר כיצד נוצרת נאמנות, כדלהלן: "נאמנות נוצאת על פי חוק, על פי חוזה אם נאמן או על פי הקדש". בע"א 5955/09 כונס הנכסים אמסטר ואח' נ' מרשה טאובר טוב ואח' (19.7.2011; להלן: "עניין אמסטרנ")), קבע כב' הש' נ. הנדל כדלהלן: "שלושת הדרכים ליצירת נאמנות הן: הדין, ההסכמה וכתב ההקדש. עמדת הפסיקה היא כי שלוש דרכים אלו אינן מהוות רשימה סגורה ליצירת נאמנות. הפסיקה הכירה בנאמנות מכוח פסק דין של בית משפט, ואף ב"נאמנות קונסטרוקטיבית" (ראו ע"א 185/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ,ד נג (4), 199 (להלן: עניין אהרונוב); ע"א 5715/95 אלן א' וינשטיין נ' עו"ד אפריים פוקס, פ"ד נד (5) 792; מיגל דויטש קנין כרך ד (2007, להלן: דויטש) עמ' 319-318 ובמצוין שם)". אם כן, אחת הדרכים ליצור נאמנות, אף במקרקעין, היא בהסכם שנכרת בין הצדדים - הנאמן והנהנה-, שיכול שיהא בעל פה משני טעמים: האחד- נאמנות אינה עסקה במקרקעין המחייבת כתב מכח סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"); השני- על פי סעיף סעיף 2 לחוק הנאמנות אין חובה כי חוזה נאמנות יערך בכתב (ראו לעניין זה שלמה כרם, נאמנות, מהדורה רביעית, עמ' 184 (להלן: "כרם"); ע"א 3829/91 וואלס נ' נחמה גת פ"ד מח(1) 801, 811-812 (להלן: "עניין וואלס"); וכן עמ"ש (חי') 31419-03-16 פלוני נ' אלמוני (21/3/2018), והאזכורים הנוספים המופיעים שם). עוד אפנה לדבריו של כב' הש' נ' הנדל ב- ע"מ 7033/15 פלוני נ' פלוני (1.6.16): "חוזה נאמנות, ככל חוזה אחר, יכול להיעשות בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, בכפוף לדין. חוזה נאמנות אף יכול שייערך במשתמע, שכן קיבול הצעת חוזה על ידי נאמן אינו חייב להיות באמצעות הודעה מפורשת מצדו. די אם יעשה הנאמן מעשה לביצוע החוזה או שיתנהג בצורה המעידה שקיבל עליו את חובת הנאמנות, זאת בהתאם לסעיף 6 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) (שלמה כרם חוק הנאמנות תשל"ט- 1979 184 (2004) (להלן: כרם)). ניתן לומר שכאשר אדם מעביר נכס לזולתו ללא תמורה, וכאשר ההעברה אינה מיועדת לשמש מתנה, חזקה שהצדדים הסכימו ביניהם כי הנעבר יחזיק בנכס כנאמן עבור המעביר או עבור מי שהמעביר קבע כנהנה (ע"א 3829/91 וואלס נ' נחמה גת פ"ד מח(1) 801, 813 (1994) (להלן: עניין וואלס); ע"א 4351/01 איתן ארז נ' מדינת ישראל (20.06.2005) ; כרם, בעמ' 179). בין אם מדובר בחוזה בכתב, בעל-פה או בחוזה משתמע, "לעתים קרובות נכרת חוזה-נאמנות ללא פורמליות או פירוט תנאי הנאמנות, בשל יחסי האימון שיוצר הנאמנות רוחש לנאמן. במקרים אלה אין הצדדים מנסחים בבירור את טיב העסקה ותנאיה" (כרם, בעמ' 185). במקרה כזה יש לפרש את החוזה "לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו" (סעיף 25(א) לחוק החוזים;; ראו: עניין וואלס, שם)". עוד נקבע בפסיקה כי אין חובה לרשום הנאמנות בלשכת רישום המקרקעין, כעולה מסעיף 4 לחוק הנאמנות, הנוקט לשון "רשאי", אך לא "חייב", לעניין רישום כאמור. כך גם אי דיווח על עסקת הנאמנות למיסוי מקרקעין אינו פוגם בתוקפה של הנאמנות, למרות קיומה של חובת דיווח כאמור בסעיף 74 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג- 1963 (ראו עניין אמסטר, עמ' 543). עוד נפסק כי נאמנות במקרקעין אינה סותרת את הרישום בלשכת המקרקעין, אלא מבקשת ליתן לו משמעות נוספת שאינה משתקפת על פני נסח הרישום, ואין בהוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין (ראו ע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל (23.10.2012). אשר ליחסי נאמנות בין בני משפחה ראיתי להפנות ל-עמ"ש (חי') 31419-03-16 פלוני נ' אלמוני (21.3.2018), כדלהלן: "במסגרת יחסים בין בני משפחה, בהם מטבע הדברים יש יחסי אמון, ניתן לקבוע שמתקיימת נאמנות משתמעת (IMPLIED TRUST). מדובר על נאמנות שמתקיימת במקרה בו מהות היחסים בין הצדדים היא כשל נאמנות, אולם הצדדים לא דיברו במפורש על נאמנות. בנוסף, נאמנות משתמעת תחול כאשר הכוונה הייתה ליצור נאמנות מפורשת, והצדדים לא עמדו בדרישות הפרוצדוראליות ליצירת נאמנות מפורשת. נאמנות משתמעת הוכרה במשפט הישראלי, לפני חוק הנאמנות ולאחריה. הבסיס לקבלתה של הנאמנות המשתמעת למשפט הישראלי לאחר חקיקת חוק הנאמנות נדון בהרחבה בענין וואלס. באשר ליישום דוקטרינת הנאמנות המשתמעת, נפסק בענין וואלס, כי נאמנות משתמעת היא בגדר "נאמנות על פי חוזה" כמצויין בסעיף 2 לחוק הנאמנות (סעיף 10-12 לפסק הדין). על-כן דומה כי ביחסי משפחה בפרט, לעיתים נכרת חוזה נאמנות ללא דקדוקי פורמליות או פירוט תנאי הנאמנות וזאת בשל יחסי האמון שמטבע הדברים יוצר הנאמנות רוחש לנאמן..." (סעיף 52 לפסק הדין קמא. ההדגשות במקור). מן הכלל אל הפרט במקרה הנדון, עיון במכלול הראיות שהוגשו לפני בית משפט קמא, ובכלל זה בכתבי בית הדין שהגישו המשיבים, מלמד כי אין כל בסיס לטענותיה המקדמיות של ת', לפיהן גרסת המשיבים כי המנוחה החזיקה בנכס בנאמנות עבור עו' לא הועלתה על ידם במפורש בפני בית משפט קמא, ולכן מהווה היא הרחבת חזית אסורה; וכן כי לא ניתנה לת' הזדמנות להתגונן ולתכנן חקירתה בהתאם. בית משפט קמא נדרש במפורש לעניין זה בסעיף 54 לפסק דינו, בקבעו כדלהלן: "בכתב התביעה שהגישו ע' וא' בתמ"ש 64744-01-17 עתרו לאכיפת הסכמי המתנה, בטענה כי לא נפל פגם בעריכת הסכמי המתנה, וכי המנוחה הייתה בהכרה מלאה ובדעה צלולה בעת החתימה על המסמכים. הטענה לפיה המנוחה החזיקה בנכס בנאמנות, עלתה כטענת הגנה, והובאה בהרחבה בתצהיר עדות ראשית מטעם עו"ד ---- וכן גב' א' [א'], ובחקירתו של עו'. בידי ת' ניתנה הזדמנות להתגונן ולתכנן את חקירתה בהתאם לגרסתם של יתר הנתבעים בתמ"ש 64744-01-17" . נוכח דברים מפורשים אלו של בית משפט קמא, אשר אינם יכולים להשתמע לשתי פנים, עיינתי אף אני בהליך אשר התנהל בפני בית משפט קמא, לרבות בכתבי הטענות אשר הונחו לפתחו. מעיון זה עולה בבירור כי צדק בית המשפט קמא משקבע כי טענת הנאמנות עלתה במהלך ניהול המשפט, עוד בכתב הגנתם המתוקן של המשיבים מתאריך 8.5.2019. ראו למשל סעיף 18 לכתב ההגנה המתוקן בו צוין ברחל בתך הקטנה, כי "... מעולם לא היה סימן שאלה או ספק שלמנוחה אין זכויות בנכס והיא מחזיקה בנכס עבור הנכדים ואחותם". זוהי, הלכה למעשה, לב לבה של טענת הנאמנות. המשיבים לא הסתפקו בכך. הם המשיכו והפנו בגדרי כתב הגנתם המתוקן לפסיקה שעניינה בין היתר נאמנות, ותוך שצוין כי העניינים שם דומים לענייננו דכאן. כן הפנו לספרו של שלמה כרם הנושא את הכותרת "נאמנות", ובהסתמך על הפסיקה והספרות אליה הפנו התייחסו המשיבים לקיומה של "נאמנות משתמעת" הנלמדת מהתנהגותם של הצדדים, ולכך שקיום הנאמנות אינו מותנה ברישום. (ראו סעיפים 22- 25). גם בכך לא הסתפקו המשיבים ומיד בהמשך יישמו את הדברים על ענייננו בציינם כי ".. קיומה של הצוואה הקודמת בנוסחה מלמדים מעל לכל ספק על כך שהמנוחה היתה נאמנה ושלוחתם של הנכדים, הכל כמובהר לעיל". (סעיף 27 לכתב ההגנה המתוקן). המשיבים אף טענו בכתב הגנתם המתוקן (תחת "סוף דבר"),כי ".. התובעת [ת'] היתה מודעת באופן מלא לכך שהמנוחה היתה נאמנה עבור הנכדים לצרכי רישום בחברה ובנכס" (סעיף 101 לכתב ההגנה המתוקן). המשיבים לא זנחו טענתם זו במהלך ההליך לפני בית המשפט קמא. לראיה, בתצהיר עדותו הראשית ציין עו' מפורשות כי הצוואה הקודמת ודרך הניסוח שלה מלמדים על כי המנוחה "הבינה והכירה בכך שביחס לחברה ולנכס היא היתה אך ורק נאמנה ושלוחתם של הנכדים..." (סעיף 27 לתצהיר). עו' נדרש לסוגיית הנאמנות גם בגדרי חקירתו מעל דוכן העדים, וחזר על גרסתו בתצהיר (ראו למשל עמ' 72 לפרוט' מיום 7.9.2022, ש' 16-28). ואם בכך לא סגי, הרי וכפי שציין בית המשפט קמא, גם בתצהיריהם של עו"ד --- וא' עלתה טענת הנאמנות. ראו למשל סעיף 12 לתצהירו של ----, במסגרתו ציין הוא כי "עו' היה "המביא והמוציא" בשמה של המנוחה, בהרשאתה של המנוחה שנעשתה בעל פה ובכתב, בכל הנוגע לנכס, שכן כאמור, המנוחה החזיקה בחלקיה בנכס עבור עו' ו'או עבור נכדיה – ילדיו של עו'. המנוחה נתנה לי הוראות מפורשות לנהוג בחלקיה בנכס לפי הוראותיו של עו'". ראו גם האמור בסעיף 18 לתצהירו:"... המנוחה לא השקיעה ולו אגורה אחת לרכישת חלקיה בנכס. המנוחה רכשה את חלקיה בנכס לפי בקשתו של עו', עבור עו' או ילדיו ... והם אלו אשר נשאו בפועל בכל עלויות רכישת חלקיה של המנוחה בנכס ו/או בהוצאות האחזקה בהם. המנוחה החזיקה בחלקיה בנכס עבור עו' ו/או עבור נכדיה..." (כן ראו סעיף 19 לתצהירו). ברי, כי כל בר דעת ייווכח על נקלה שהמילה "עבור" מייצגת את הנאמנות הנטענת, אף אם מונח זה לא הוזכר במפורש בתצהיר. כך כאמור גם בתצהיר עדותה הראשית של א', אחותם של ת' ועו', הצהירה כי "ידענו בזמן אמת, שיש לאחי עו' בעיות עם בנקים והוא מתכוון גם לקחת הלוואה על מנת לממן את רכישת חלקו בנכס. בגלל בעיות אלו, ביקש עו' מאמי המנוחה, ואימי גם הסכימה, וחלקו בנכס ירשם על שמה של אליאמי ושלקיחת המשכנתא תעשה באמצעות שימוש בשמה. ידענו גם על כך שעו' הוא שדאג לכל התשלומים השוטפים בגין רכישת הכנס והוא גם זה שטיפל בנכס לאורך השנים. אנחנו האחיות מעולם לא היינו מעורבות בטיפול בנכס... היה ברור לי ולאחיותיי ת' ומ', כי הרישום של הנכס על שמה של אימי מהנוחה הוא רישום זמני בלבד והרישום ישתנה לטובת ילדיו של עו' ברגל שהם יתבגרו". סעיפים 12 – 14 לתצהירה). א' חזרה על גרסתה זו בתצהיר במהלך עדותה (עמ' 44-48 לפרוט' מיום 7.9.2022). כן ראו לעניין זה גם סעיפים 6, 8, 28-30 לתצהירו של א.ג.). גם בסיכומיהם, ואף שהמונח נאמנות לא הוזכר על ידי המשיבים במפורש, חזרו הם וטענו מן הפן המהותי לקיומה של הנאמנות. הנה כי כן, למן ראשיתו של הליך לפני בית משפט קמא, כבר בכתב ההגנה המתוקן טענו המשיבים לקיומה של נאמנות, תוך שהם מזכירים את המילה נאמנות לא פעם בגדר כתב הגנה זה. גם בהמשך ניהול ההליך לפני בית משפט קמא במסגרת תצהירי העדות הראשית ובמהלך דיון ההוכחות לפני בית המשפט קמא, כמפורט בהרחבה לעיל, הועלתה טענת הנאמנות בין אם בשמה המפורש ובין אם באופן מהותי. כך גם בעדויותיהם, ובסיכומי הטענות לפני בית המשפט קמא. נוכח סקירה זו, אין כל ממש בטענותיה האמורות של ת' ובצדק קבע בית משפט קמא כי ניתנה לת' הזדמנות ראויה להתגונן בפני טענת הנאמנות בנכס בגדריו של ההליך דלמטה. לגופו של עניין; מסקנתו של בית המשפט קמא כי הנכס הוחזק על ידי המנוחה בנאמנות וכי בפועל שייך הנכס לעו' או למי מטעמו, מבוססת על הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו, לאחר שערך בחינה וניתוח מעמיק של טיב העסקה, ובכלל זה הנסיבות שהביאו את עו' ואמו המנוחה ליצור יחסי נאמנות בנכס, ניתוח הראיות שהונחו בפניו הנוגעות למשא ומתן שקדם לרכישתו של הנכס, למקורות המימון של הנכס, למסקנות הנובעות מן הצוואה שערכה המנוחה בשנת 2001 והניסיון להעברת הזכויות בנכס ע"ש ילדיו של עו', באמצעות תצהירי המתנה עליהם חתמה, ועוד. כעולה מסעיף 55 לפסק הדין, בית משפט קמא התרשם ממהימנות גרסתם העקבית של עו', א' א', ומ' לפיה עו' בחר להתנהל באמצעות המנוחה, נוכח הסתבכותו של האחרון במהלך שנות ה- 90 בפרשיות שונות, שנמשכו והתפתחו, בעטיין אף ריצה עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, ועקב כך נמנעו הבנקים מלתת לו אשראי או הלוואות. לעניין זה קבע בית משפט קמא כי "חברת --- הוקמה בשנת 2001 והנכס נרכש סמוך לכך. על פניו, מדובר בהסבר המניח את הדעת, בפרט שבהמשך היה ניסיון להעברת הזכויות ע"ש א' וע' – היינו הסכמי המתנה שבמחלוקת". נדבך נוסף שעל יסודו הסיק בית משפט קמא כי הנכס הוחזק בנאמנות על ידי המנוחה עבור עו', עניינו בקביעה עובדתית לפיה מהראיות שהונחו לפניו "עולה בבירור" כי המשא ומתן לקראת רכישת הנכס נוהל על ידי עו' ולא על ידי המנוחה. (סעיף 56 לפסק הדין קמא). קביעה זו נסמכה, בין השאר, על דבריו של עו"ד ----ן בעדותו אותה מצא בית המשפט עקבית ומהימנה, כמו כל יתר עדויות המשיבים. וכך לדבריו של עו"ד ---- בעדותו לפני בית משפט קמא: "מי שעמד מאחורי ר.ג., ואיתו ניהלנו הדברים את כל הדברים, כל המשא-ומתן, הוא היה מוציא ומביא. מי שהיה מוציא ומביא בנכס הזה, זה היה עו.ג.. הוא הביא את העסקה, הוא זה שניהל משא-ומתן עם הדיירת, הוא עשה למעשה את כל הפעולות. אני ראיתי בו כבעלים של אותם 25%, מידיעה. כשהיה צריך לשלם ריבית, הוא שילם. כשהיה צריך לחתום על הסכם הלוואה חדש, הוא הביא את אימא שלו כדי לחתום. כל הפעולות האלה נעשו באמצעותו. אף אחד לא דיבר עם ר.ג.. השותפים שלי – א.מ. וי.מ - לא דיברו עם ר.ג.. דיברו רק עם עו'. כשהיו מצלצלים מהבנק, חסר ריבית, צריך לשלם ריבית - לא היו מצלצלים לר.ג.. היו מצלצלים לעו'". {עמ' 32 לפרוט' מיום 22.9.2022, ש' 1-10). ובהמשך: " המנוחה ידעה ואמרה לי - כל מה שעו' מבקש לעשות בנכס - תעשה. וראייה לזה - אתה שואל אותי איזה ראיות - יש את הצוואה שהיא עשתה ב-2001, שבה היא מודה שהנכס לא שלה. כי היא מורישה את זה רק לילדים של עו'. יש לנו את הייפוי כוח, שהיא חתמה עליו ב-2007 לטובת הדיירת, ויש את ייפוי הכוח שהיא נתנה לעו'. עכשיו, היא לא הייתה שותפה לשום הליך, שקשור לנכס הזה. היא לא שילמה. לא הייתה מעורבת בשום דבר. הנכס הזה היה של עו'. אז אתה כל הזמן שואל אותי אם היא ידעה או לא ידעה. היא אמרה לי - תעשה כל מה שעו' מבקש. זה מה שהיא אמרה לי. ... הלוואת משכנתא נלקחה תחת שמה. היא לא שילמה אגורה עבור ההלוואה. לא ריבית. לא עמלות". (עמ' 37, ש' 10-36). עוד העיד עו"ד ---: "אני שוב אומר - לא מדובר באנשים זרים. מדובר באימא ובן. הבן החזיק ייפוי כוח נוטריונים כלליים, לעשות כל פעולה בשמה של האם. אני ידעתי שהנכס הזה שייך לעו.ג., ולכן, פעלתי, הוא פעל על פי ייפוי כוח שקיבל מהאימא, אני פעלתי על פי הוראותיו, שידעתי שיש לו ייפוי כוח לעשות את זה". (עמ' 33 לפרוט', ש' 1-5). טענתה של ת' כי המנוחה היא שמימנה את תמורת הנכס במלואה – המתבססת על מסמכי עסקת הרכישה וההלוואה שניטלה מחשבונה של המנוחה בלבד – לא נעלמה מעיניו של בית משפט קמא. בעניין זה ראה בית המשפט להעדיף את גרסתם העקבית, אותה מצא מהימנה, של ע', מ' וא' כי למנוחה לא היו אמצעים כלכליים לרכישת הנכס. (סעיפים 57-58). בית משפט קמא פירט חלקים מעדויותיהם של מ' וא' התומכות בגרסתו של עו' כי מצבה הכלכלי של אמו היה קשה וכי למעשה הוא זה אשר תמך בה כלכלית. כך העידה מ' כי "אמי לא היה לה כסף אפילו לעזור לי לממן את הלימודים שלי". א', אשר אין כל חולק כי הייתה זו אשר ניהלה את חשבונה של המנוחה, העידה כי למנוחה "לא היה לה כסף, בקושי כסף לחיות, על אחת כמה וכמה לא היה לה כסף לקנות נכסים וידענו שהנכסים הם של עו'". יתר על כן, ת' שהייתה מי שלוותה את המנוחה וסעדה אותה לאורך השנים, טענה כי היא אינה יודעת מה היה מצבה הכלכלי של המנוחה, אישרה כי אחותה א' היא שבקיאה בהתנהלותה הכלכלית של המנוחה ומודעת היטב למצבה הכלכלי, ואף לדבריה "עו' אולי יכול להיות שהוא תמך באימי". (עמ' 5 לפרוט' מיום 14.6.2022). בנסיבות העניין קבע בית משפט קמא כי "עדותה של ת' מחזקת באופן ברור את עדותם של עו', של עו"ד ---, של א' ושל מ'". עוד התרשם בית משפט קמא לעניין טיבה של העסקה מעדויותיהן של מ' וא' התומכות בגרסתו של עו' כי ביחסי נאמנות עסקינן. מ' העידה כי אמה סיפרה לה שהנכס רשום על שמה אך הוא שייך לעו', וכך לדבריה: "ש. יש נכס שרשום על שם אימא שלך, מאיפה את יודעת שהוא לא שלך? ת: כי היא אמרה לנו. היא אמרה לי. כן. ש: היא אמרה לך שהוא רשום על השם שלה, אבל הוא לא שלה? ת: נכון. ש: מתי היא אמרה לך את זה? ת: לאורך כל הדרך שהיא הייתה צלולה ושהיא הייתה בחיים, היא אמרה... "אח שלי..." רגע, אני אענה לך. "עו' ביקש ממני עזרה שאני אכתוב את הנכסים על שמי, כי היו לו בעיות עם הבנק" וכמובן שהסכמנו..." (עמ' 61 לפרוט' מיום 7.9.2022 , ש' 1-22). עוד לעניין זה העידה של א': " כפי שא' אמר, היה את הנכס, לא התעמקנו איזה נכס, ידענו שלאמי אין כסף לקנות שום נכסים ואחי אז היה מסובך עם הבנקים, ונאמר שבשביל שהוא יוכל לממש את הנכס, לבנות את הנכס, זה יהיה על שם הילדים שלו. כאילו, זה יהיה על שם אימא שלי, אבל בבוא היום זה יועד לילדים של עו', כי הנכס שייך בעצם לעו', לא לאימי... לא היה לה כסף. בקושי על הכסף לחיות, על אחד כמה וכמה לא היה לה כסף לקנות נכסים, וידענו שהנכסים הם של עו'. ת' הסיעה את אמי לחתום על כל מיני מסמכים והיא קיבלה על זה תשלום, את זה אנחנו יודעים. קיבלה תשלום על זה. כל נסיעה שהיא לקחה את אמי, והיא ידעה בדיוק לאן היא לוקחת את אמי ולחתום בדיוק על מה, היא ידעה, אנחנו פחות ידענו, והיא זו שהסיעה את אמי והיא קיבלה על זה כסף..." (עמ' 44 לפרוט' מיום 7.9.2022, ש' 9-34). בסעיף 59 לפסק דינו קבע בית משפט קמא, לאחר שבחן את העדויות של הצדדים, כדלהלן: "נוכח המצוטט לעיל לא נותר בי ספק כי גרסת ת' אינה מבוססת, וכי גרסאותיהם של יתר העדים מתיישבות זו עם זו ועם כל יתר הראיות בתיק. לכך אוסיף עוד את עניין נטילת ההלוואה לצרוך מימון רכישת רכב למנוחה, וההליך שהתנהל בעניין החזר ההלוואה, מחזק את המסקנה לפיה למנוחה לא היו אמצעים כלכליים לרכישת רכב קל וחומר נכס עסקי (ראו עדות ת', פרוט' הדיון מיום 14.6.2022, עמ' 24 ועמ' 25)" בית משפט קמא אשר היה ער לטענתה של ת' כי הצוואה הראשונה שערכה המנוחה בתאריך 1.10.2001 - שבמסגרתה הורישה את זכויותיה בחברה (קרי זכויותיה בנכס) לע', א' ואחותם (שלושתם ילדיו של עו') - מלמדת כי הנכס שייך למנוחה ולא לעו', ראה ובצדק להעדיף את גרסתם של המשיבים וללמוד מן הצוואה דווקא על נכונות גרסתם של עו', א', מ' ועו"ד ----, בהיותה משתלבת עם מארג הראיות התומך בגרסתם. זאת, כמפורט בפסק הדין, לנוכח סמיכות הזמנים והרציפות של האירועים שהחלו בעריכתה של עסקת הרכישה בראשית שנת 2001, תשלומי המסים שבוצעו בגינה בהמשך השנה, ועריכת הצוואה כאמור באוקטובר 2001 (ראו סעיף 60 לפסק הדין קמא). נוכח האמור, צדק בית משפט קמא גם בקבעו כי במועד בו ערכה המנוחה את צוואתה משנת 2008 לא היו למנוחה זכויות בנכס הנדון, שכן אלו עברו לע' וא', ולכן לא היה צורך להכליל את הנכס בצוואה. ועוד, על יסוד המארג הראייתי שהונח בפני בית משפט קמא לעניין התנהלותה של המנוחה למן מועד רכישת הנכס בשנת 2001 ועד למועד פטירתה, ובכלל זה עריכת עסקאות המתנה בחייה לבניו של עו' ע' וא', וכן בשים לב לכך שלמנוחה היו נכסים נוספים, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי הנכס אינו שייך למנוחה. יוער כי לא נעלמה מעיני טענתה של ת' בערעורה כי עו' לא הצביע על המקורות הכספיים ששמשו אותו לממן, כטענתו, את תמורת הנכס. חרף האמור, ובעדר כל ראיה מטעמה של ת' לסתור את טענת הנאמנות שהעלו המשיבים, התרשמתי גם אני כי די במארג הראייתי שהונח בפני בית משפט קמא כדי לקבוע כי המשיבים הרימו את הנטל הרובץ על כתפיהם להוכחתה של "נאמנות אמיתית" בנכס. דהיינו, כי הלכה למעשה המנוחה החזיקה בנכס בנאמנות עבור עו' או נכדיה, כי עו' הוא אשר מימן את תמורת הנכס ולא המנוחה, וכי אין עסקינן ביחסי שליחות לפיהם היה עו' שלוח של המנוחה בכל הקשור לעסקת הרכישה ולפעולות שבוצעו בנכס, כטענת ת'. נוכח מסקנה זו, נשמטת הקרקע תחת טענתה של ת' כי עסקינן בנכס של המנוחה אשר הוברח על ידי המשיבים מעיזבונה. נוכח האמור בפרק זה, נדחות בזה טענותיה של ת' בכל הנוגע לקביעותיו של בית המשפט בסוגיית הנאמנות בנכס. למעשה די היה בכך כדי לדחות את ערעורה של ת', עם זאת ראיתי להידרש, למעלה מן הצורך, לטענתה בסוגיית השתק עילה בנוגע לעסקת המתנה. מעשה בית דין מחמת "השתק עילה" טענתה של ת' כי בית המשפט קמא החיל את כלל "השתק העילה" גם על הנכס מושא ענייננו, ובכלל זה על עסקת העברת זכויות בנכס במתנה אין לה על מה לסמוך ויש לדחותה בשתי ידיים. כל המעיין בפסק דינה של הערכאה הדיונית ייווכח על נקלה כי בית המשפט קמא קבע קיומו של השתק עילה, וגם זאת למעלה מן הצורך, אך ורק ביחס לצוואתה של המנוחה מיום 23.6.2008 (צוואה שנחתמה במועד המאוחר לעריכת עסקת המתנה). כך קבע בסעיף 49 לפסק דינו: " בכל הנוגע לטענות א' וע' להשתק עילה ביחס להוראות צוואת המנוחה – אמנם אין מדובר בסעד שהתבקש במסגרת כתב התביעה, ואולם, בגוף כתב התביעה וכן בתצהיריה טענה ת' בעניין זה בהרחבה. לעניין זה אזכיר כי ביום 29.9.2014 ניתן פסק דין מנומק בת"ע 17492-03-14 אשר דחה את בקשת ת' לביטול צו קיום הצוואה. פסק הדין בעיקרו, התבסס על מעורבות וידיעת ת' אודות הצוואה, ועל השיהוי הניכר בהגשת הבקשה. בית המשפט ציין במפורש כי לאחר שנים, ממועד פטירת המנוחה, בהן היתה ת' מיוצגת על ידי מספר עורכי דין שונים, ונהלה הליכים משפטיים כנגד בני המשפחה (היורשים), הליכים אשר התבססו על הוראות הצוואה עצמה, רק אז "נזכרה" לעתור לביטול הצוואה. בית המשפט ציין כי מאז פטירת המנוחה פועלת ת' על פי הוראת הצוואה, מתגוררת בבית המנוחה ללא תמורה, עשתה שימוש ברכבה, ואף קיבלה את חלקה כאשר חולקו כספי העזבון. כאמור, נקבע כי מדובר בשיהוי ניכר. זאת ועוד, נקבע כי כל טענות ת' היו ידועות לה במועד פטירת המנוחה או בסמוך לאחר גילוי קיומה של הצוואה, למעט הטענה בדבר גילוי הנכס דנן. די לעיין בהליכים שיזמה ת' בעבר כדי להצביע כי אין כל חדש בטענותיה . אכן די לעיין בתמצית ההליכים שצטטתי במסגרת פסק דין זה כדי לדחות כל טענה של ת' או אחר ביחס לצוואה. על פסק הדין הנ"ל לא הוגש ערעור והוא הפך חלוט כבר בשנת 2014. משכך פני הדברים, אין כל זכות לת' להשמיע את טענותיה כפי שהובאו בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר עדות ראשית מיום 2.3.2023, וטוב עשתה שחזרה מטענותיה והזניחה אותם בסיכומיה" (סעיף 49 לפסק הדין קמא; ההדגשות במקור). ואולם, בכל הנוגע לנכס ולהעברתו לידי ילדיו של עו', הערכאה המבררת דנה גם דנה בטענותיה של ת' ודחתה אותן לגופן. ראו על כך עמ' 38-41 לפסק הדין. בית משפט קמא סבר כי נוכח קביעתו בדבר קיומה של נאמנות והמסקנה אליה הגיע לפיה הנכס שייך לעו' ולא למנוחה, אין צורך לבחון את טענותיה של ת' ביחס לכשירות המנוחה ולגמירת דעתה בעת החתימה על תצהירי המתנה, וחרף האמור דן בטענותיה אלו של ת', והדברים נכתבו ברחל בתך הקטנה בסעיף 64 לפסק הדין. ת' אשר טענה בראשיתו של ההליך כי חתימותיה של המנוחה על תצהירי המתנה זויפו, זנחה טענה זו בסיכומיה, ולא בכדי, משאישרה בחקירתה הנגדית, לאחר שהוצגו בפניה חתימות המנוחה על המסמכים הרלוונטיים, כי מדובר בחתימת המנוחה. בית משפט קמא נדרש לעניין זה תוך שציין שממילא לא עמדה המערערת בנטל הכבד הרובץ עליה להוכחת טענת הזיוף, ובצדק קבע כי אין כל מחלוקת בנוגע לחתימה על גבי התצהירים. כמפורט לעיל, גם טענתה של ת' להעדר כשירותה של המנוחה לחתום על תצהירים נדחתה, ובצדק על ידי בית משפט קמא. לעניין זה קבע בסעיף 68 לפסק דינו, כדלהלן: "אין חולק כי השאלה אם המנוחה היתה כשירה מבחינה קוגניטיבית במועד החתימה על התצהירים הינה שאלה שבמומחיות. נטל ההוכחה רובץ על כתפי הטוען לאי כשירות. ת' לא עתרה למינוי מומחה ולא הצביעה על מסמכים רפואיים שיש בכוחם לערער את ההנחה בדבר כשירותה של המנוחה. המסמכים שהונחו בתיק אין בהן דבר, אין התייחסות ליכולת שיפוט של המנוחה, אין מסמכים המעידים על תיאור מצב המנוחה מבחינה ניורולוגית –פסיכיאטרית או כל התייחסות רצינית למצב המנטאלי. כאמור, הימנעות מהבאת ראיה או עד רלוונטי, מקימה חזקה, לפיה הבאתו הייתה פועלת לחובת בעל הדין הנמנע. לנוכח האמור, ת' לא עמדה בנטל המוטל עליה לשכנע כי המנוחה לא הייתה כשירה, הן במועד חתימה על תצהירים והן במועד החתימה על הצוואה (למרות שאין אנו דנים בעניין הצוואה במסגרת ההליך עסקינן) וזאת חרף אשפוזה של המנוחה בבית חולים, וחרף מצבה הפיזי הנטען". גם טענתה של ת' להשפעה בלתי הוגנת על המנוחה נדחתה כזכור על ידי בית משפט קמא, משלא עמדה בנטל להוכיחה. ועוד, בנסיבות העניין מקובלת עלי גם מסקנתו של בית משפט קמא כי בכל הנוגע להתקיימותו של מבחן גמירת הדעת של המנוחה בעריכת הסכם המתנה. מבחני הפסיקה יושמו על ידו כדבעי, כמפורט בסעיפים 76-73 לפסק הדין. כל אלו הביאו את בית משפט קמא למסקנה, המתבקשת מהמארג הראייתי שהונח לפניו, כי ההסכם ותצהירי המתנה עליהם חתמה המנוחה תקפים ומחייבים, ולא מצאתי כל טעם שיצדיק התערבות בה. עוד אנו רואים לדחות את ערעורה של ת' על קביעתו של בית משפט קמא כי אין מקום להתערב בהסכם הפשרה, המפורט לעיל, שגובש במסגרת ה"פ 500/01. גם קביעתו זו נגזרת, ובצדק, ממסקנתו כי למנוחה אין זכויות אמיתיות בנכס. בית המשפט סיכם את התרשמותו מגרסאותיהם של הצדדים בכלל ולעניין הסכם הפשרה בפרט, כדלהלן: "אני מעדיף את גרסת א', ע', עו"ד --- וגב' א' [א'לקה] כיוון שגרסתם הצטיירה בעיניי כעקבית ונמצא לה אחיזה, הן בראיות אובייקטיביות שהציגו, והן ביתר העדויות. מנגד, גרסתה של ת', לאורך כל ההליך, הייתה פתלתלה, רחוקה מן ההיגיון ונמצאו בה סתירות רבות שאינן ניתנות לישוב. גרסתה בנוגע לסעד דנן, לא נתמכת בבדל ראיה". (סעיף 78 לפסק הדין קמא). הנה כי כן, מסקנותיו של בית המשפט קמא בפסק דינו נטועות היטב בראיות שהובאו לפניו, ומהתרשמותו מן העדים שבאו לפניו. כאמור, הלכה מושרשת במקומותינו היא אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה המבררת והמבוססים על מארג הראיות ושמיעת העדויות לפניה באופן בלתי אמצעי. (ראו רע"א 2555/24 ענף נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (18.4.2024); ע"א 7300/21 אסרף נ' בובליל, פסקה 33 (12.3.2024)). לסיכום נוכח כל המקובץ לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב המערערת בהוצאות המשיבים. השופטת עפרה אטיאס: אני מסכימה. השופט ניצן סילמן: אני מסכים. הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט ס. ג'יוסי . המערערת תישא בהוצאות המשיבים 1,2,4,5 ו-6 בסך כולל של 15,000 ₪ ובהוצאות המשיב 3 בסך 5,000 ₪. מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision30991-09-23	["סארי ג'יוסי"]	[{"judgment_id": "7469b48f-588a-50b0-aa65-a525eccecf0a", "file_name": "30991-09-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 109201, "extension": "docx", "display_name": "30991-09-23-קובץ מקורי"}]
db484eb9-a65a-52cc-8f8e-88b1104b5252	ביהמ"ש לענייני משפה בפ"ת, השופטת נאוה גדיש: החלטה בבקשת אם קטין להורות על בדיקה גנטית לבירור אבהות חרף התנגדות האב הנטען (תמ"ש 36267-05-24)	36267-05-24	2025-01-12	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	לפניי בקשת התובעת, אם הקטין, להורות על ביצוע בדיקה גנטית לקטין ולנתבע 2, על מנת לברר ולקבוע כי כפי הערכתה, הנתבע 2 הוא אבי הקטין (לשם הנוחות, הנתבע 1 ייקרא להלן: היועץ המשפטי לממשלה והנתבע 2 ייקרא להלן: הנתבע) רקע וטענות הצדדים התובעת והנתבע הם הורים לשני בנים משותפים – מ' יליד 21.==.== ור' יליד 22.==.==. בין הצדדים התנהלו ומתנהלים מספר רב של הליכים, גם בעניין הקטינים האמורים, כאשר גם במסגרתם טענה התובעת, עת הייתה בהיריון עם הקטין נשוא הבקשה, כי הנתבע הוא אבי הקטין (כך לדוגמה בסעיף 6 לכתב התביעה שהגישה ביחס לשני הקטינים הנ"ל – תלה"מ 12495-12-23). יש להדגיש ולציין כבר עתה כי מתוך 17 תיקים קשורים שיש בין הצדדים, 12 תיקים נפתחו בגין בקשות הדדיות לצווי הגנה, מעת לידתו של הבן הבכור, מ' (ה"ט 24969-11-21), אל תוך לידת הבן הנוסף ר' (ה"ט 7238-01-23), בעקבות אירועים שהתרחשו בברית המילה שלו ואף לאחר מכן. חרף מערכת היחסים העכורה, שהחלה סמוך לאחר לידת הקטין מ' (כך עולה למשל מכתב התביעה שהגישה התובעת, עת היה הבן הבכור בן חמישה חודשים, תלה"מ 5013-03-22 בין היתר בסעיף 18 לכתב התביעה), נותרו הצדדים בקשר אישי וזוגי וכאמור אף הביאו לעולם את הקטין ר'. עוד יש להעיר, כבר בשלב זה, כי לנתבע יש עוד 9 בנות ממערכות יחסים אחרות, שניהל עם שתי נשים נוספות. חלק ממערכות היחסים נוהלו במקביל, כך שחלק מהילדים שנולדו לו, מנשים שונות, הם בני אותו גיל. כאמור, התובעת טענה כי הבן הנוסף שנולד לה, הוא בנו של הנתבע. ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, הנתבע 1, ציין כי על דרך הכלל, בהתאם לנוהל הקיים, אם שני הורים שאינם נשואים זה לזו מצהירים בדבר אבהות האב הנטען, בשנה הראשונה לחיי קטין, תירשם האבהות על סמך ההצהרה. עם זאת, בהיעדר הצהרה בתקופה האמורה, בשים לב לכך שהסעד המבוקש מהווה פס"ד בענייני סטטוס, אשר חל כלפי כולי עלמא, הרי שאין להסתפק בראיות הפחותות מבדיקה גנטית, המהווה ראיה מדעית, אובייקטיבית ומכרעת בעניין זה. הנתבע, הוא האב הנטען, התנגד לרישום, כמו גם לביצוע הבדיקה. הנתבע לא טען כי לא קיים קשר אישי עם התובעת אלא טען כי יש לה והיו לה בני זוג רבים, כך שכל אחד מהם הוא "אבא פוטנציאלי" של הקטין. בדיון שהתקיים לפניי חזר הנתבע על סירובו, ציין כי הוא לא מוכן לשתף פעולה עם התובעת ואף הצהיר, באופן בוטה שאינו מכבד את התובעת, שהיא כאמור, לכל הפחות, אם שניים מילדיו "גם אם נלך בהכי מגעיל והכי רחוק, גם אם זה שלי, בנגיד, בזמן שהיא הייתה בהיריון, שהיא טוענת שהילד שלי, היא שכבה עם מישהו אחר, את רוצה שאני ארשום ילד כזה על שמי? לא יהיה..." (פרוטוקול עמ' 1 שורות 14-16). המסגרת הנורמטיבית צודק ב"כ היועמ"ש כי על מנת להכריע בתביעה להכרה באבהות, על בית המשפט לקבל ראיות מדעיות ואובייקטיביות וכזו היא הבדיקה הגנטית. כידוע, בהתאם לחוק מידע גנטי, תשס"א – 2000, ביצוע בדיקה גנטית (ואף לקיחת דגימת DNA) יעשו רק בהתאם להוראות החוק. בדיקה גנטית לשם בירור קשרי משפחה, תעשה רק על פי צו של בית המשפט (סעיף 28א לחוק) ורק בהסכמת הנבדק, למעט מספר סייגים. בענייננו, היות וכאמור הנבדק, הוא הנתבע, לא נתן את הסכמתו, יש לבחון את הסייגים שקבועים בסעיף 28ו לחוק, על פיו: "(א) על אף האמור בסעיף 28ב, רשאי בית המשפט לצוות על עריכת בדיקה, למעט בדיקה כאמור בסעיף 28ד (שמתייחס למי שהייתה נשואה 300 יום לפני הלידה, נ.ג), גם בלא הסכמת הנבדק, אם נוכח כי התקיימו התנאים לעריכתה לפי סעיפים לפי סעיף 28א (קיומו של צו של בית המשפט, נ.ג), 28ד (נסיבות מיוחדות, כמפורט לעיל, נ.ג) , או 28ה (נסיבות של חשש ממזרות, לפי דין תורה, נ.ג) ובלבד שהתקיימו כל אלה: (1) בית המשפט שוכנע כי יש סיכוי סביר לנכונות טענות המבקש בדבר קשרי המשפחה הנטענים; (2) ניתנה לנבדק הזדמנות להשמיע את התנגדותו למתן הצו.." משמעות הדבר הינה כי כאשר הנבדק מסרב לבצע את הבדיקה, על בית המשפט להכריע באם לכפות עליו לבצעה ולשם כך עליו לבחון קיומן של טענות אשר יש סיכוי סביר שהן נכונות ושיש בהן כדי ללמד על קיומו של קשר גנטי. מידת הסבירות של הסיכוי צריכה להיבדק בכל מקרה לגופו וכפי שהבהיר כב' השופט גרוסקופף בפסק הדין שניתן בעניין בע"מ 856/23 אלמונית נ' פלוני (פורסם במאגרי המידע): "המונח 'סיכוי סביר' צריך להיבחן ביחס לכל טוען להורות גנטית ... סבירותו של הסיכוי הנדרש תלויה במשקל הנגד שמעמידים מולו. במילים אחרות, סבירות הסיכוי המצדיקה ביצוע בדיקה גנטית כפויה נמדדת אל מול הטעמים המצדיקים שלא לבצעה..." (סעיף 19 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף). מן הכלל אל הפרט בענייננו, כאמור, התובעת טוענת בנחרצות כי הנתבע הוא אבי הקטין. הנתבע מצידו, מסרב לבדוק זאת, בטענה כי היו לתובעת קשרים אינטימיים עם גברים נוספים. מעבר לכך שהנתבע לא הציג דבר לביסוס טענתו, יש לזכור כי ביחס לאמירות קוטביות מסוג זה, ככלל ולאור דרך הטבע, יש להעדיף את עדות האם – שמן הסתם יודעת עם מי קיימה יחסי מין בטרם הרתה, על פני עדות האב הנטען, שיכול רק להניח או לחשוד שהוא לא היה היחיד שקיים עימה יחסים. לחיזוק עמדה זו של התובעת עומדות לפניי גם הטענות שהועלו בעניין זה, עוד במסגרת ההליכים הקשורים, כאמור כשהייתה בהיריון. התרשמתי כי התנגדותו של הנתבע לביצוע בדיקה נובעת מהעלבון שהוא חש, לאור סברתו שהתובעת קיימה קשר זוגי עם גבר או גברים אחרים, גם כשכבר הייתה בהיריון. לא רק שהתובעת הכחישה זאת, אלא שבכל הכבוד, טעם זה לא יכול לשמש טעם מוצדק שלא לבצע את הבדיקה. כך גם הטענה כי יש להזמין את כל הגברים שהתובעת הייתה עימם בקשר זוגי לביצוע בדיקה, היא טענה לא עניינית. אפשר וטענה זו נועדה אך כדי להכפיש את התובעת, כאשר זו כאמור מכחישה את הטענה כי קיימה קשרים עם גברים אחרים, לא בזמן ההיריון ואף לא מאז שהחל הקשר שלה עם הנתבע, עת נולד בנם הבכור: "...לא הייתה לי שום מערכת יחסים בזמן ההיריון. מהיום שהייתי איתו (עם הנתבע, נ.ג) ועד היום, לא הייתה לי מערכת יחסים עם אף גבר אחר. אני איתו מלפני שנת 2021 (מאז נולד הבן הראשון שלנו)", פרוטוקול עמ' 1 שורות 23-26. אזכיר כי הנתבע לא הכחיש שהיה לו קשר זוגי עם התובעת בסמוך למועד התעברותה, אלא כל טענתו, שנטענה בעלמא, הינה כי היא קיימה קשרים עם גברים נוספים. התנגדות זו לא רק שלא יכולה להצדיק סירוב לביצוע הבדיקה, היא אף מקוממת כאשר, כאמור, עולה מההליכים שלפניי כי דווקא הנתבע ניהל מספר מערכות יחסים במקביל, עם מספר נשים, כך שבין תשעת ילדיו יש ילדים שנולדו במועדים סמוכים, מאימהות שונות. אף שהנתבע לא העלה טענות בעניין זכותו לאוטונומיה על גופו, אבהיר כי לצד טענות אלו, גם אם היו נטענות, יש לבחון את זכותה של התובעת כי אבי בנה יירשם כאביו וחשוב מכך, את זכותו של הקטין, שפרטי אביו יהיו ידועים ורשומים, כך היטיב לנסח זאת כב' השופט ג'יוסי, עת ישב בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת: "זכותו של כל קטין לדעת מיהו אביו וזאת מתוקף זכותו לכבוד, הזכות המגלמת אינטרסים, רצונות וזכויות, אשר אחת העילאיות שבהן היא זכות האדם להכיר או לדעת מוצאו, זהותו, מקורו, ייחוסו ומורישיו, למען לא יהיה תלוש, אלמוני ובן בלי שורש..." (תמ"ש (נצ') 7530/08 י' נ. פלוני (פורסם במאגרים)) וראו גם הציטוט שאוזכר שם, של כב' השופט מ. חשין בע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פד"י מט(2) 578: "..ואדם כי יבקש לדעת מי אביו, מי אמו, מניין בא – מי אני, יזעק – כבודו יחייב אותם, את כולנו, להושיט יד לעזרו...". יוצא אם כן, כי באיזון שבין זכותו של הנתבע לבין זכותו של הקטין, יש להעדיף את זכות הקטין לברר מי הוא אביו. לאור האמור, אני קובעת כי התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 28ו לביצוע בדיקה גנטית, אף בלא הסכמת האב הנטען. צו לביצוע בדיקה גנטית יינתן בנפרד. ב"כ הנתבע מתבקש להבהיר לנתבע כי עליו להתייצב לבדיקה במועד שייקבע ולהסביר לו את משמעות אי התייצבותו, אם חלילה לא יתייצב. על מנת שלא לעכב את ביצוע הבדיקה, אני מורה כי בשלב זה, התובעת היא שתישא בעלות הבדיקה, בסיוע הלשכה לסיוע משפטי (שתבחן אף אפשרות להשתתף בחלקו של הקטין). לאחר קבלת תוצאות הבדיקה אתן הוראות משלימות לעניין זה. בשל התוצאה אליה הגעתי אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסכום כולל של 7,500 ₪. החלטה זו ניתנת לפרסום, ללא פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision36267-05-24	["נאוה גדיש"]	[{"judgment_id": "db484eb9-a65a-52cc-8f8e-88b1104b5252", "file_name": "36267-05-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 50938, "extension": "docx", "display_name": "36267-05-24-קובץ מקורי"}]
13046137-bf6d-5b7a-a991-8cf0a22020e5	ביהמ"ש לענייני משפה בתל אביב, השופט תומר שלם: החלטה בשאלת "מועד הקרע" לצורך איזון המשאבים (תלה"מ 54097-06-23)	54097-06-23	2025-01-12	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	עניינה של החלטה זו בשאלה האם התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות את הקדמת מועד האיזון על פי חוק יחסי ממון, תשל"ג-1973? ככל והתשובה על כך בחיוב, יש להכריע בשאלה - מהו "מועד הקרע" לצורך איזון המשאבים בין הצדדים, בני-זוג, אשר נישאו זל"ז ביום 27.10.2017, ונישואיהם טרם פקעו? רקע עובדתי בתמצית הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 27.10.2017. מנישואי הצדדים נולד להם בן, ר', יליד 15.11.2020, כיום בן כ- 4 שנים. ביום 22.6.2023, הגיש התובע תביעה רכושית ובמסגרתה עתר, בין היתר, להורות על ביצוע איזון המשאבים שצבר כל אחד מבני-הזוג, החל מיום הנישואין בתאריך 27.10.2017 ועד ליום פרידתם הפיזית, בתאריך 1.10.2022. ביום 13.12.2023, ניתן פסק-דין במעמד צד אחד, לאחר שהנתבעת לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיון. כב' השופטת תמר סנונית פורר (המותב הקודם בתיק), קיבלה את התביעה וקבעה, בין היתר, כי מועד הקרע הוא 1.10.2022. בעקבות בקשה שהגישה הנתבעת, פסק-הדין שניתן במעמד צד אחד, בוטל בהחלטה מיום 20.2.2024, והנתבעת חויבה להגיש כתב הגנה בתוך 30 ימים. כתב ההגנה הוגש ביום 8.4.2024. התובע טוען, כי מועד הקרע הוא המועד בו הצדדים נפרדו זמ"ז, בתאריך 1.10.2022. לחילופין, טוען התובע (בסיכומיו), כי יש לקבוע את מועד הקרע ליום 5.1.2023, המועד בו הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך. בכתב ההגנה, הנתבעת לא התייחסה למועד הקרע באופן פוזיטיבי, אך גם לא הכחישה בלשון מפורשת את טענות התובע, כי מועד הקרע הוא ביום 1.10.2022 (סעיף 63 לכתב ההגנה). בדיון מיום 5.11.2024, טען ב"כ הנתבעת, כי מועד הקרע הוא יום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, היינו – 5.1.2023, ולשם נוחות ביצוע איזון המשאבים, מוכנה הנתבעת לקבוע את מועד הקרע ליום 31.12.2022 (עמ' 8 שורות 5-8 לפרוט' הדיון). אלא שבמהלך הדיון, ותוך כדי חקירת התובע, חזר בו ב"כ הנתבעת, וטען, כי מועד הקרע הוא אוגוסט 2023 ולכל המוקדם בחודש יוני 2023 (עמ' 11 שורות 17-18 לפרוט' הדיון). ביום 5.11.2024, התקיים בפניי דיון, במסגרתו נדונה בעיקר שאלת מועד הקרע. הצדדים נחקרו, וב"כ הצדדים הגישו סיכומים בשאלת מועד הקרע. תמצית טענות התובע אין חולק, כי התובע עזב את דירת המגורים המשותפת ביום 1.10.2022. למן פרידתם, היה ברור לשני הצדדים, כי פניהם לפירוד סופי, לרבות במישור הרכושי וכי הקרע הוא בלתי הפיך. עוד קודם לפרידתם, הצדדים ישנו בחדרים נפרדים, ובפועל גרו בנפרד תחת קורת גג אחת. לצדדים שני חשבונות בנק, אולם מאז הפרידה הפיזית, הם מתנהלים כלכלית בנפרד; התובע מתנהל לבדו בחשבון בנק יהב ואילו הנתבעת מתנהלת בחשבון בנק הפועלים. חשבונות הבנק לא הוגבלו לשתי חתימות, על מנת למנוע חילול המחאות וביטול הרשאות לחיוב. הנתבעת לא הכחישה במסגרת כתב ההגנה את טענת התובע, כי מועד הקרע חל ביום 1.10.2022, ורק בדיון מיום 5.11.2024, טען ב"כ הנתבעת לראשונה, כי מועד הקרע הוא בחודש אוגוסט 2023. המדובר בהרחבה חזית פסולה, שהתובע מתנגד לה. תמצית טענות הנתבעת מועד הקרע חל בחודש אוגוסט 2023, המועד בו הופסקה ההתנהלות הכלכלית בין הצדדים, ולכל המוקדם בחודש יוני 2023, אז הוגשה התביעה הרכושית. על פי חוק יחסי ממון, הבסיס לקביעת מועד הקרע הוא המועד בו ניתן פסק-דין לגירושין בתאריך 2.7.2024. חרף טענות התובע, כי בחודש אוקטובר 2022, הקרע היה בלתי הפיך, הרי שהתובע הגיש את תביעת הגירושין רק בחלוף שנה מעת הפרידה. עזיבתו של התובע את דירת המגורים היתה מעשה חד-צדדי ולא היתה מוסכמת, כפי שטען התובע. חרף הפרידה הפיזית, התובע לא יזם פירוד כלכלי. לא זו אף זו: התובע הודה, כי עד חודש אוגוסט 2023 המשיכה "התנהלות כלכלית משותפת (חלקית)". התובע המשיך להפקיד את שכרו בבנק יהב, הצדדים המשיכו לבצע העברות בין החשבונות המשותפים, ועד חודש אוגוסט 2023, לא נעשתה כל פעולת הגבלה בחשבונות. גם לאחר שהנתבעת פתחה בהליך יישוב סכסוך, ואף לאחר שהוגשה התביעה הרכושית, התובע לא נקט בפעולה כלשהי להפרדה כלכלית. מטרתו של התובע בהקדמת מועד האיזון היא לחמוק מחיובים משותפים בהם נשאה הנתבעת לבדה, לאחר הפרידה הפיזית. דיון והכרעה מועד הקרע – המסגרת הנורמטיבית הצדדים נישאו זל"ז בשנת 2017, ומשכך חל על ענייני רכושם, חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). בהתאם לסע' 5 (א) לחוק יחסי ממון, עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, להוציא נכסים אשר הוחרגו בסעיף 5 (א) (1)–(3). בעקבות תיקון חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (תיקון מס' 4 - תשס"ט - 2018), מוסמך בית המשפט לקבוע, כי קמה הזכות לאיזון משאבים גם בטרם פקעו הנישואין, בהתקיים אחד התנאים הקבועים בסעיף 5 א' לחוק יחסי ממון. במקרה דנא, התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 5 א' (א) לחוק יחסי ממון, וניתן להורות על איזון המשאבים אף שטרם פקעו הנישואין, הן משום שחלפה למעלה משנה מיום שהוגשה תביעה רכושית, והן משום שהצדדים חיים בנפרד מאז אוקטובר 2022. לעניין "החיים בנפרד", ראה דברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק – הכנסת 163 מיום 9.7.2007): המחוקק ביקש לאמץ מבחן מהותי הבוחן את טיב הקשר ואורח החיים שמנהלים בני הזוג – "לעיתים בני הזוג חיים בנפרד גם אם הם מתגוררים תחת קורת גג אחת, ולכן הושם הדגש על ניהול אורח חיים נפרד". המקור הנורמטיבי המסמיך את בית המשפט לקבוע מועד איזון מוקדם - מועד המכונה לעיתים "מועד הקרע" - קבוע בסעיף 8 (3) לחוק יחסי ממון (בג"ץ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה [פורסם בנבו] 18.11.2018). הקרע ייתכן בשלושה מישורים עיקריים (ראה עמ"ש 23541-01-17 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו], 9.8.2017): קרע פיזי – ובכלל זה יציאה מבית המגורים, הפרדת מגורים, נקיטה בהליכים משפטיים. קרע כלכלי – ובכלל זה הפסקת ניהול משק הבית במשותף. קרע זוגי – ובכלל זה הפרת נאמנות מצד בן הזוג, אלימות בין בני הזוג, הגשת תלונה במשטרה על אלימות ועוד. על פי הפסיקה, ברבים מן המקרים, הפירוד הפיזי מעיד על סיום השיתוף הכלכלי: "ברבים מן המקרים, הפירוד הממשי, שבו עוזב אחד הצדדים את הבית, הוא המעיד על קצה של כוונת השיתוף ברכוש. בדרך כלל מועד זה הוא המועד הקובע לצורך חלוקת הרכוש המשותף" (ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו (1) 602, 614; ע"א 4909/92 דורות נ' דורות [פורסם בנבו] 24.7.1995). לבית המשפט גמישות רבה ושיקול דעת נרחב בקביעת מועד הקרע, בהתאם לנסיבות המקרה שבפניו. "סעיף 8 מאפשר גמישות רבה אשר נותנת בידי הערכאה השיפוטית כלים לאזן את הנכסים בין הצדדים באופן הוגן, תוך לקיחה בחשבון של שיקולים כלכליים ואחרים" (בג"ץ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים [פורסם בנבו] 13.12.2006; בע"מ 1681/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט (4) 614; עמ"ש 23541-01-17 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] 9.8.2017). יחד עם זאת, סעיף 8 לחוק יחסי ממון, "לא נועד להיות 'סוס פרא'" ועל בית המשפט "לעמוד על המשמר ולמנוע מן הסוס לדהור למרחבים בלא רסן" (רמ"ש 32781-11-14 י.ח. (אסיר) נ' ד.ח [פורסם בנבו] 9.2.2015). על בית המשפט לבחון נסיבות עובדתיות ספציפיות שיש בהן כדי להעיד על היווצרות הקרע במערכת היחסים בין הצדדים, ובהן אלה: עזיבת הבית על ידי אחד הצדדים, המועד שבו חל שבר בלתי ניתן לאיחוי ביחסי הצדדים או המועד שבו הגיעו חיי הנישואין לסיום "דה-פקטו"; המועד בו החלו בני הזוג בפועל להפריד את רכושם ולהתנהל כלכלית באופן עצמאי; המועד בו מפסיקים בני הזוג לנהל קופה משותפת; הגשת תביעה; הפסקת ניהול חשבון בנק משותף; חלוקת רכוש משותף (תלה"מ 34713-04-20 א.ב. נ' ש.ב. [פורסם בנבו] 7.2.2023; תמ"ש (כ"ס) 3591/02 ש.צ. נ' ח.צ. [פורסם בנבו] 5.12.2007). יישום הדין על הנדון לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את התשתית העובדתית והראייתית, הגעתי למסקנה, כי התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות את הקדמת מועד האיזון, וכי מועד הקרע הוא מועד הפירוד הפיזי בין הצדדים בתאריך 1.10.2022. במועד זה, הקרע בין הצדדים, הן הקרע פיזי והן הקרע הכלכלי, היה בלתי הפיך ובלתי ניתן לאיחוי. הקרע הפיזי במועד זה, 1.10.2022, הקרע היה בלתי ניתן לאיחוי; מעת פרידתם, יחסי הצדדים רק הלכו והידרדרו, והסכסוך המשפטי הלך והסלים. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בתחילת חודש אוקטובר 2022, התובע עזב את דירת המגורים ולקח עמו את בנם המשותף של הצדדים. כך טענה הנתבעת בתגובה שהגישה ביום 12.3.2023, לבקשה למתן סעד זמני ולשמירה על המצב הקיים שהגיש התובע: "2. בני הזוג נפרדו בשבת הראשונה לאחר חגי תשרי תשפ"ג, במהלכו המבקש עזב את הדירה המשותפת יחד עם הקטין. מאז עזיבת הבית ועד היום המבקש משתלט בצורה דורסנית ובוטה על הקטין. 3. המבקש מונע מהמשיבה להמשיך בשגרת החיים הסדירה שהעניקה לקטין עד מועד הפרידה, מבטל בצורה אבסולוטית הסדרי ראייה ולינה של הקטין עם האם. במילים אחרות, המבקש חותר בצורה בזויה וחסרת חמלה ואנושיות לניתוק הקטין מאמו, בשר מבשרו". הנתבעת חזרה על טענותיה אלה גם בכתב ההגנה בהליך מושא החלטה זו (סע' 28 לכתב ההגנה שהוגש ביום 8.4.2024). לטענת הנתבעת, התנהלות בזויה זו של התובע וחסרת כל חמלה ואנושיות, נמשכת עד היום. מאז עזב התובע את דירת המגורים, נפתחו בין הצדדים מספר הליכים כמפורט להלן: י"ס 14539-01-23 בקשה ליישוב סכסוך - שהגישה הנתבעת ביום 5.1.2023; במסגרת בקשה זו הגיש התובע בקשה לסעד דחוף לשמירה על המצב הקיים; תלה"מ 54097-06-23 תביעה רכושית - שהגיש התובע ביום 22.6.2023; תלה"מ 54604-06-23 תביעה למימוש אחריות הורית - שהגיש התובע ביום 22.6.2023; ה"ט 27094-08-24 צו למניעת הטרדה מאיימת - שהגיש התובע ביום 12.8.2024; תלה"מ 3427-11-24 תביעה רכושית - שהגישה הנתבעת ביום 3.11.2024; תלה"מ 62968-11-24 תביעה לדמי שימוש - שהגישה הנתבעת ביום 25.11.2024. לא זו בלבד שמדובר ברשימה ארוכה של הליכים, אלא שעיון בתוכן הטענות יגלה, עד כמה מורכב ועצים הסכסוך בין הצדדים, מעת פרידתם ועד עתה. הקרע הכלכלי הקרע הפיזי בין הצדדים שלוב יחד עם הקרע הכלכלי. ביום 25.11.2024, הגישה הנתבעת תביעה כספית כנגד התובע (תלה"מ 62968-11-24), ובמסגרתה עתרה, בין היתר, לחיוב התובע בתשלום דמי שימוש בגין השימוש הבלעדי שעשה התובע ברכבה, החל מחודש אוקטובר 2022. טענות הנתבעת היום, כי מועד הקרע הוא מאוחר למועד הפירוד הפיזי, אינן מתיישבות עם התביעה לדמי שימוש בגין הרכב, שהרי אם טוענת הנתבעת, כי השיתוף הכלכלי בין הצדדים המשיך גם לאחר פרידתם הפיזית, מדוע תגיש תביעה לדמי שימוש ביחס לתקופה שבה היה שיתוף כלכלי לטענתה?! החל מיום הפרידה הפיזית, הצדדים התנהלו בהפרדה כלכלית גם בחשבונות הבנקים. חשבון בנק יהב, לשם מפקיד התובע את שכרו; וחשבון בנק הפועלים, לשם מפקידה הנתבעת את קצבת הנכות המשתלמת על ידי משרד הביטחון. אף שהגבלת חשבונות הבנק לשתי חתימות, נעשתה בשלב מאוחר יותר, באוגוסט 2023, הרי שמאז הפרידה שמרו בני הזוג על התנהלות כלכלית נפרדת בחשבונות הבנק. כך טענה הנתבעת בסעיף 27 (א) לכתב ההגנה בהליך זה: "בפועל, הצדדים נפרדו בחודש אוקטובר 2022 (בתום חגי תשרי תשפ"ג), לאחר שהתובע עזב 'ביום בהיר אחד' ובהפתעה גמורה את הדירה השכורה בה התגוררו הצדדים ביחד עם הבן ר' ועבר להתגורר בבית הוריו... כשבוע ימים טרם העזיבה, התובע אף לקח את כרטיס האשראי שהיה ברשות הנתבעת והותירה ללא כל יכולת להתנהל באופן עצמאי". בחקירתו הנגדית העיד התובע על ההפרדה הכלכלית בחשבונות הבנק: ש. "לגבי מה שאמרת האם תוכל להגיד עד איזה חודש נמשכו העברות מחשבון אחד לשני, בין אם זה על ידי ל' ובין אם זה על ידך וכמה זמן זה נמשך?" ת. "עד 1.10 ל' היתה מבצעת את העברות מחשבון לחשבון מבנק יהב לבנק הפועלים...". (עמ' 9 שורות 8-10 לפרוט' דיון 5.11.2024); ... ש. "החל מה 1.10. מה השתנה?" ת. "שאני כביכול הייתי אחראי על החשבון ואם בוצעו העברות אני ביצעתי אותם". (עמ' 9 שורה 15 לפרוט'). גרסת התובע נתמכת בעדות הנתבעת (עמ' 12 שורות 25-27 לפרוט'): ש. "אני אומר לך שאת ב 14.12.2022 לקחת הלוואה בסך 60,000 ₪ דרך כרטיס בישרכרט שמחויב מהחשבון בבנק הפועלים? ת. נכון. זה כרטיס של חבר. ח' עזב את הדירה ולקח איתו את הכרטיס שהיה בידיים שלי של בנק יהב עם כל הוצאות הדירה ואני לא יכולתי לבצע העברה. שום דבר לא נעשה על ידי מחשבון בנק יהב והוא יודע את זה". צא וראה: אליבא דגרסת הנתבעת, ביום הפרידה, התובע הגביל את פעילותה של הנתבעת בחשבון, ניטלו ממנה האמצעים לפעול בחשבון, והיה ברור לה שלא תעשה על ידה פעולה בחשבון בבנק יהב. טענת הנתבעת בסיכומים, כי הצדדים המשיכו בהתנהלות כלכלית משותפת עד חודש אוגוסט 2023, נסתרת מניה וביה הן בעדותה והן בכתב ההגנה. בכתב ההגנה הקדישה הנתבעת פרק שלם לפעולות הפיננסיות של התובע מאז הפרידה. הפרק נפתח בכותרת: "הסנקציות הכלכליות הקשות שמפעיל התובע מיום עזיבת הדירה" (סע' 36 ואילך לכתב ההגנה): מטענות הנתבעת בכתב ההגנה עולה, כי בשל הסנקציות הכלכליות בהן נקט התובע, והתנערות התובע מתשלום החובות המשותפים, היא נאלצה לשאת בחובות לבדה. טענות אלה מחזקות את המסקנה, כי הקרע הכלכלי החל ביום הפרידה הפיזית. יובהר, כי אין בקביעת מועד הקרע כדי למנוע מזכותה של הנתבעת לברר את טענותיה, כי באיזון המשאבים, יש לכלול תשלומים ששילמה לאחר מועד הקרע, בגין חובות שנוצרו קודם למועד הקרע. טענות הנתבעת ל"סנקציות כלכליות" שהפעיל התובע מיום הפרידה הפיזית, סותרות חזיתית את טענותיה היום כי השיתוף הכלכלי נמשך עד אוגוסט 2023. סיכומם של דברים עם פרידתם הפיזית של הצדדים בתחילת חודש אוקטובר 2022, הם הפרידו גם את ההתנהלות הכלכלית ביניהם. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את טענת התובע וקובע, כי מועד הקרע הוא מועד הפרידה הפיזית והתקופה המשותפת, לעניין איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון היא מיום הנישואין, קרי 27.10.2017 ועד למועד הקרע ביום 1.10.2022. מינוי מומחה ומתן הוראות לאור הסכמת הצדדים בדיון, מיום 5.11.2024 (עמ' 14 לפרוט'), אני מורה על מינויו של רו"ח ---, לצורך הגשת חוות-דעת לאיזון המשאבים על פי התקופה האמורה בסעיף 8 לעיל. המינוי כפוף להסכמתו של המומחה ולחתימתו על טופס 6. בהתאם לתקנה 25(א) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020, המומחה ימציא לבית המשפט ולבעלי הדין הצהרה ערוכה לפי טופס 6 שבתוספת הראשונה לתקנות. בתוך 30 ימים, כל אחד מהצדדים יגיש לבית המשפט ולמומחה, תצהיר רכושי אודות כלל זכויותיו ו/או חובותיו שנצברו על שמו, החל מיום 27.10.2017 ועד ליום 1.10.2022. לתצהיר זה יצרף כל אחד מהצדדים את כל האסמכתאות אודות כל נכס שצבר בתקופה הקובעת, והחובות המגיעים ממנו, בין אם הנכס רשום על שמו ובין אם הוא מוחזק על שם צד שלישי עבורו. הצדדים ימסרו למומחה כל מסמך שידרש לצורך עריכת חוות הדעת, מיד עם קבלת דרישה להמצאת מסמך. המומחה רשאי להגיש בקשה למתן הוראות בכל עניין הדרוש לו להכנת חוות-הדעת. התנהלות דיונית של הצדדים התובע צירף לסיכומים מסמכים בלא שקיבל רשות לסיכומיו צירף התובע מסמכים בלא שקיבל את הסכמת הצד שכנגד ובלא רשות בית המשפט. המדובר בתכתובת בין ב"כ הצדדים משנת 2023, כאשר מטרת התובע היא להצביע על כך שבתקופה שלאחר פתיחת הליך י"ס, נוהל בין הצדדים מו"מ במטרה לגבש הסכם גירושין כולל. כלל הוא, כי צירוף מסמך לסיכומים בכתב, בלי שהוגש לבית המשפט וללא הסכמת הצדדים שכנגד, איננו דרך כשרה להגשת ראיות לבית-משפט, ולא ניתן לצפות, שבית המשפט יתייחס למסמך זה (ע"א 675/82 מרגלית סמלן-אסדי נ' צמח כהן, פ"ד לח (4) 449). הנתבעת "ישבה על הגדר" בכתב ההגנה, הנתבעת לא הכחישה את טענת התובע, כי מועד הקרע הוא 1.10.2022, אך גם לא הודתה במפורש, כי זהו מועד הקרע. בתחילתו של הדיון מיום 5.11.2024, כשנה וחצי לאחר שהוגשה התביעה הרכושית, טען ב"כ הנתבעת לראשונה, כי מועד הקרע הוא המועד שבו הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך (5.1.2023). והנה, בחלוף מספר דקות, תוך כדי חקירת התובע, חזר בו ב"כ הנתבעת והודיע, כי מועד הקרע הוא מועד הגבלת חשבונות הבנק באוגוסט 2023 ולכל המוקדם מועד הגשת התביעה הרכושית בחודש יוני 2023. אין זו התנהלות דיונית ראויה, שבה הנתבעת "תשב על הגדר", תמנע ממסירת גרסה בכתב ההגנה ביחס למועד הקרע, ובדיעבד, תטען למועד הקרע הנוח לה בהתאם להתפתחות ההליך. לאור התוצאה אליה הגעתי, ונוכח ההתנהלות הדיונית של הצדדים, הנתבעת תשלם את הוצאות התובע בסך של 2,500 ₪. החלטה זו מותרת לפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision54097-06-23	["תומר שלם"]	[{"judgment_id": "13046137-bf6d-5b7a-a991-8cf0a22020e5", "file_name": "54097-06-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 200811, "extension": "docx", "display_name": "54097-06-23-קובץ מקורי"}]
e73069e4-a044-50ad-b887-161518acbb33	ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה, השופטת לירון זרבל – קדשאי: פס"ד בתביעה לאיזון משאבי הצדדים ולפירוק השיתוף בדירת מגורים, ולפסיקת מזונות הקטינים (תלה"מ 4061-06-21; תלה"מ 4022-06-21)	4022-06-21	2025-01-08	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	בפניי : כבוד השופטת לירון זרבל – קדשאי הקטינים : קטין, ת"ל 00.00.07 קטין, ת"ל 00.00.10 התובעת : פלונית ע"י ב"כ עו"ד רעות אקהאוז-עמויאל נ ג ד הנתבע : פלוני ע"י ב"כ עו"ד טל זלץ הצדדים נישאו כדמו"י בשנת 1992 והורים לארבעה ילדים. במועד הגשת התביעות דנן, שניים מהם כבר היו בגירים. בשנת 2002 נקלעו הצדדים לסכסוך והתובעת הגישה לבית משפט זה תביעות לעניין הקטינים, המזונות והרכוש. במסגרת הליכים אלה הגיעו הצדדים להסכם המסדיר אפשרות לשלום בית ולחילופין גירושין, אשר קיבל תוקף של פסק דין לפי חוק יחסי ממון. הצדדים לא התגרשו והוסיפו לחיות יחדיו 17 שנים נוספות במהלכן הביאו שני ילדים נוספים לעולם ורכשו דירת מגורים. לטענת התובעת ההסכם בטל מכללא, והיא עותרת לאיזון משאבי הצדדים ולפירוק השיתוף בדירת המגורים על פי דין, והן לפסיקת מזונות הקטינים. העובדות שאינן שנויות במחלוקת לצורך הבנת הנסיבות, נעמיד את העובדות על ציר הזמן. הצדדים נישאו כדמו"י בשנת 1992, והורים לארבעה ילדים: א', יליד 1993; ב', ילידת 2001; שאול, יליד 00.00.2007; ודוד, יליד 00.00.2010 [שמות הקטינים שונו לצורך פרסום פסק הדין. בשנת 2000 ירשו הצדדים בחלקים שווים דירת מגורים ב[עיר], הידועה כגוש 00000, חלקה 00, תת-חלקה 0 (להלן – "הדירה בעיר"). בשנת 2002 פרץ סכסוך בין הצדדים והתובעת הגישה לבית משפט זה תביעות בעניין מזונות הקטינים, המשמורת, ועניינני הרכוש. ביום 3.2.2004, ובמסגרת ההליכים לעיל, התייצבו הצדדים בפני בית משפט זה לשם אישור ההסכם מושא ההליך דנן, שנחתם ביום 25.1.2004 (להלן – "ההסכם"). בשנת 2008 הדירה בעיר נמכרה. בחלק הארי מכספי התמורה נרכש רכב מסוג "[...]", שנת ייצור 2007. בשנת 2015 נרכשה הדירה ב[...], תמורת 1,700,000 ₪, כשהזכויות נרשמו על שם שני הצדדים בחלקים שווים (להלן – "הדירה החדשה"). התמורה שולמה במזומן והצדדים לא הזדקקו להלוואות או משכנתא למימון התמורה. בחודש יוני 2021 בסמוך למועד הגשת התביעה דנן, התובעת עזבה את הדירה החדשה ודרכי הצדדים נפרדו. הוראות ההסכם בפן הרכושי אביא להלן מהוראותיו העיקריות של ההסכם. ההסכם נערך תחת הכותרת "הסכם", נחתם ביום 25.1.2004, ואושר כדין על ידי בית משפט זה ביום 3.2.2004 לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן – "חוק יחסי ממון"). במעמד אישור ההסכם נכחו הצדדים ובאת-כוח המבקשת דאז. כמצוין ב"הואיל" השני, אותה עת היו הצדדים הורים לשני ילדים, קטינים. ב"הואיל" הרביעי צוין כי "הצדדים רוצים לשקם את חיי הנישואין". ב"הואיל" החמישי צוין כי הצדדים מבקשים להסדיר באמצעות ההסכם את "כל הנושאים הממוניים [...] גם לתקופת השיקום וגם למקרה שבו הצדדים יחליטו כי ניסיון שלום הבית לא עלה יפה, וכי על הצדדים להתגרש". ההסכם צופה אפוא שתי חלופות בסיסיות אפשריות ומתייחס לשתי חלופות אלה: מצב בו שלום הבית עולה יפה, ולחילופין, מצב בו מי מהצדדים מעוניין להתגרש. במידה ותתקיים החלופה האחרונה, ומי מהצדדים יבקש להתגרש, מעמיד ההסכם שתי חלופות נוספות אפשריות ביחס למועד מתן הודעת הגירושין – לפני תום תקופת שיקום קצובה, או לאחריה. תחת הכותרת "שיקום מערכת היחסים בין בני הזוג", סעיפים 5-2 מתייחסים ל"תקופת השיקום". הוסכם כי תקופת השיקום לא תעלה על 18 חודשים מיום אישור ההסכם, ובמהלכה יהיו הצדדים מחויבים למאמץ לשקם את מערכת היחסים ול"בניית חיי משפחה נורמאליים, תקינים ונוחים לשני הצדדים" (ס' 2). הצדדים מצהירים עוד כי ימשיכו בטיפול הזוגי בו החלו ויתמידו בקיום מפגשים עם המטפלת. סעיפים 7-6 מתייחסים ל"הודעת גירושין". הוסכם כי כל אחד מהצדדים רשאי בכל עת, לאמור "לאחר תום 'תקופת השיקום' ו/או במהלכה", להודיע לצד השני כי הוא מעוניין להתגרש. סעיפים 20-8 מעגנים את הסכמות הצדדים למקרה בו מי מהם בחר להתגרש, ביחס לאחריות ההורית וזמני השהות, מזונות הקטינים, המיטלטלין, חשבונות הבנק והרכב. בסעיף 19 הוסכם כי במקרה של גירושין כל צד יישאר הבעלים הבלעדי של חשבונות הבנק שעל שמו. סעיף 21 מתייחס ל"ירושות ו/או מתנות". הוסכם כי ירושות או מתנות בהן יזכה מי מהצדדים החל ממועד אישור ההסכם ולעתיד, תהיינה שייכות לו בלבד (ס' 21(א)). בסעיף 21(ב) נקבע כדלקמן: "למרות האמור בסעיף 21א להסכם זה, הרי ידוע לאישה, כי הבעל קיבל במתנה מאימו הגב' [...] (להלן – 'אם הבעל') סך של 300,000 ₪ בלבד, וכי על הבעל להחזיר את הסכום הנ"ל ל'אם הבעל' מתוך הכספים שנמצאים בחשבונות הבנקים הרשומים על שמו אך שייכים לצדדים בחלקים שווים". זכויות ממוניות והדירה בעיר ההסכם קושר את ההוראות ביחס לדירה בעיר עם "שאר זכויות הצדדים", ומציב שתי חלופות אפשריות: חלופה אחת תחול במקרה בו ההחלטה להתגרש תתרחש במהלך תקופת השיקום. אז תחולנה ההוראות המנויות בסעיפים 24-22 להסכם. החלופה השניה תחול במקרה בו ההחלטה להתגרש תתרחש לאחר תום תקופת השיקום. אז תחולנה הוראות סעיפים 26-25 להסכם. הודעת גירושין במהלך תקופת השיקום – סעיפים 24-22 להסכם הוסכם כי במקרה זה כי כל אחד מהצדדים יוותר הבעלים של הזכויות הרשומות על שמו (ס' 22). ביחס לדירה בעיר התחייב הנתבע להעביר לידי התובעת מיד עם מתן "הודעת הגירושין" וללא תמורה את חלקו בדירה בעיר (מחצית), כך שמלוא הזכויות בדירה תהיינה בידי התובעת (ס' 23(א)). להבטחת ההתחייבות, שני הצדדים חתמו על ייפויי כוח נוטריוניים בלתי חוזרים שהופקדו בידי באי-כוחם (ס' 23(ב)). הנתבע אף התיר לבאי-הכוח לחתום בשמו על כל מסמך הדרוש לשם העברת הזכויות כאמור (ס' 23(ג)). הצדדים הוסיפו והסכימו כי לאחר מתן הודעת גירושין על ידי מי מהצדדים (במהלך תקופת השיקום), דמי השכירות המשולמים עבור הדירה בעיר יהיו שייכים לתובעת. בסעיף 24 להסכם, הוסכם כדלקמן: "הצדדים מסכימים ביניהם, כי באם יחליטו לרכוש דירה (להלן: 'הדירה החדשה') 'בתקופת השיקום', הרי שזכויות הצדדים ב'דירה החדשה' תרשמנה על שם הצדדים לפי ערך השקעתו ו/או תרומתו של כל צד. במידה ותינתן 'הודעת גירושין' תוך כדי 'תקופת השיקום' ו/או עד סיומה, והצדדים רכשו 'דירה חדשה', הרי הצדדים ימכרו אותה למרבה במחיר ויתחלקו בתמורה שתתקבל בגינה לפי ערך השקעתו ו/או תרומתו של כל צד. למרות האמור בסעיף 24 ב' הנ"ל, הרי שלכל צד תהא זכות סירוב ראשונית לרכוש את חלקו של הצד האחר לפי ההצעה הגבוהה ביותר שהתקבלה מקונה צד ג' בגין רכישת 'הדירה החדשה' ". הודעת גירושין לאחר תום תקופת השיקום – סעיפים 26-25 להסכם הוסכם כי במקרה זה, בו מי מהצדדים יבקש להתגרש לאחר תום תקופת השיקום, "הרי שהצדדים יתחלקו ביניהם בחלקים שווים בכל זכויותיהם ו/או בכל כספיהם, ו/או בכל נכסיהם (לרבות ה'דירה') שנרכשו מיום נישואיהם, ועד מתן 'הודעת גירושין' [...] לרבות זכויותיהם ממקום העבודה [...] וכל הזכויות מכל סוג שהוא שנצברו בחשבון בנק מכל סוג שהוא שיש לכל אחד מהצדדים ו/או הרשומים על שמו ו/או הרשומים על שמו ביחד עם אחרים, וכל זאת בכפוף לאמור בסעיף 21 להסכם זה" (ס' 25(א)). הוסכם עוד שלשם ביצוע הסכמה זו ימנו הצדדים אקטואר מוסכם שיערוך חוות דעת לאיזון כל הזכויות בהן נקבו לעיל (ס' 25(ב)). יצוין כי הצדדים מצאו לנכון להוסיף כי "למען הסר ספק", ההסכמות המנויות לעיל יחולו רק במידה ומי מהם יבקש להתגרש לאחר תום תקופת השיקום (ס' 25(ד)). חרף הסכמת הצדדים בסעיף 25(א) לעיל, לפיה במקרה של גירושין לאחר תקופת השיקום יחלקו הצדדים את זכויותיהם בחלקים שווים כאמור, הוסכם בנוגע לדירה בעיר כדלקמן: "ה. הצדדים מסכימים ביניהם כי בכל מקרה 'הדירה' כמפורט בסעיף 23א להסכם זה תהיה שייכת לאישה, ולאחר מתן חוות דעת 'האקטואר', הרי שבמידה וערך הזכויות שעל הבעל לשלם לאישה יהיה גבוה יותר מערך מחצית הזכויות בדירה כמפורט בסעיף 23 להסכם זה, שהתחייב להעבירם לאישה, הרי שהבעל מתחייב לשלם לאישה את היתרה עד 30 יום מיום מתן חוות הדעת". ו. "במידה וערך הזכויות שעל הבעל לשלם לאישה יהא נמוך יותר מערך מחצית הזכויות ב'דירה' שהבעל התחייב להעבירם לאישה, כמפורט בסעיף 23 להסכם זה, הרי שהאישה תשלם לבעל את היתרה עד 30 יום מיום מתן חוות דעת האקטואר. שני הצדדים מתחייבים לשאת בשכר טרחת האקטואר בחלקים שווים". ז. "במידה ותהיינה מחלוקות לגבי ערך ה'דירה' [...] ימנו שמאי מוסכם [...]". בסעיף 26 להסכם, נקבו הצדדים בהוראות הבאות, הנוגעות לדירה החדשה, ככל שתירכש: "במידה והצדדים החליטו לרכוש את ה'דירה החדשה' לאחר תקופת השיקום, הרי שהדירה תירשם במשרד הרשום לפי ערך השקעתו של כל אחד מהצדדים ברכישת ה'דירה החדשה'". "למען הסר ספק, הרי באם מי מהצדדים יקבל כספים מצד ג' במתנה על מנת לרכוש את ה'דירה החדשה', הרי שערך כספים אלו מתוך סך כספי התמורה בגין רכישת ה'דירה החדשה' ירשם על שם הצד המקבל את אותם כספים במשרד הרשום". "עם הינתן 'הודעת גירושין' לאחר תום 'תקופת השיקום', והצדדים רכשו 'דירה חדשה', הרי שיחול האמור בסעיפים 24.ב' ו – 24.ג' להסכם זה, ובתנאי שהצדדים יתחלקו ביניהם בתמורה שתתקבל בגין מכירת ה'דירה החדשה' כל אחד לפי ערך השקעתו /או תרומתו ברכישת ה'דירה החדשה'". טענות התובעת בכתב התביעה עותרת התובעת להורות על פירוק השיתוף בדירה החדשה ולערוך איזון משאבים. לצד סעדים אלה עתרה לסעד נוסף של ביטול ההסכם. לטענתה, בתחילת החיים המשותפים הצדדים התגוררו ביחידת דיור הצמודה לבית אמו של הנתבע, שם חוותה לדבריה סבל בלתי ניתן לתיאור. לטענתה לאורך כל חייהם השותפים, הנתבע נהג בה ובילדים אלימות כלכלית ונפשית, מיעט ברכישת מזון וביגוד, מידר את התובעת ממידע וזלזל בה. בשנת 2002 התובעת פתחה בהליכים משפטיים בבית משפט זה, על רקע התדרדרות בהתנהגות הנתבע לדבריה. במסגרת ההליכים הללו נחתם "הסכם גירושין" (כלשון התובעת) בין הצדדים. לטענת התובעת, בפועל הצדדים לא התגרשו, נותרו נשואים והמשיכו להתגורר תחת אותה קורת גג. הצדדים לא פעלו על פי מנגנון הקבוע בהסכם "במקרה של המשך חיים משותפים" כלשונה. מכאן לשיטתה כי ההסכם בטל ומבוטל. ההסכם נחתם 17 שנים לפני הגשת התביעה ונותר "במגירה". בנוסף לכך, הצדדים הביאו לעולם שני ילדים נוספים, ואף רכשו דירה נוספת הרשומה על שמם של הצדדים בחלקים שווים. הדירה נקיה משעבודים או משכנתא. התובעת מוסיפה כי סעיפים 24-22 אינם חלים בענייננו, שכן הצדדים לא ביקשו להתגרש במהלך תקופת השיקום. בתוך כך, המנגנון הקבוע בסעיפים 26-25 בטל, "הן לאור משך הזמן הרב שחלף והן לאור העובדה שהצדדים, בהתנהגותם, ביטלו ורוקנו מתוכן הוראות סעיפים אלה". לדברי התובעת, בהתאם לסעיף 25(ה) להסכם, הדירה בעיר תהפוך רכושה הבלעדי, על דרך רכישת חלקו של הנתבע "באמצעות כספים המגיעים לה מחלקו של הנתבע באיזון המשאבים". אלא שהדירה בעיר נמכרה בשנת 2008 והכספים בגין מכירתה נכנסו לחשבון הנתבע. התובעת מוסיפה שהסכמתה כי הדירה בעיר תעבור לרשותה "היתה חלק חשוב בויתורים שנעשו על ידה במסגרת ההסכם". ועוד. בהתאם לסעיף 21(א) להסכם, מתנות וירושות תהיינה שייכות לצד המקבל. בסעיף 21(ב) להסכם צוין כי ידוע לתובעת שעל הנתבע להשיב לאמו סך של 300,000 ₪ שקיבל במתנה, וזאת מתוך כספים משותפים לצדדים. לטענת התובעת קיימת סתירה בין שני הסעיפים מכיוון ש"לא יעלה על הדעת שסך של 300,000 ₪ יהיו לה רק לחובה ולא לזכות". התובעת מוסיפה עוד, כי הסכום האמור בשיעור 300,000 ₪ ניתן לשני הצדדים לשם "רכישת דירה". בהתאם להוראות סעיפים 26(א) – 26(ג) להסכם, היה על הצדדים לרשום את הזכויות בדירה החדשה בהתאם ליחס ההשקעות. אף על פי כן הנתבע רשם את הזכויות בדירה בחדשה בחלקים שווים. גם אם יטען הנתבע כי הסכום האמור ניתן לו במתנה, הרי שהטמיע אותו ברכוש המשותף. לטענת התובעת, הואיל והצדדים לא פעלו בהתאם להסכם כאמור, הרי שכל הנכסים, הזכויות והכספים שנצברו בחשבונות, הם בבחינת רכוש משותף. במישור המשפטי התובעת טוענת כי ביטול חוזה יכול ויעשה בהתנהגות הצדדים, בין אם במפורש ובין אם מכללא. כך לדבריה יש להסיק אף מהנסיבות בענייננו. בהקשר זה מוסיפה התובעת בכתב התביעה כי על הצדדים להשיב להוריה הלוואה בסך 40,000 ₪. בתצהירה התייחסה התובעת לחוות דעת השמאי. לדבריה מאז עריכת חוות הדעת (6.3.22) שווי המקרקעין עלה ב 30% לדבריה, ולפיכך יש לעדכן את חוות הדעת. ביחס לכספים המשותפים, התובעת הוסיפה בתצהירה כי "נדהמה" מהנתונים אליהם נחשפה בחוות דעת האקטואר לכאורה. לדבריה, במועד הקובע (1.7.21) הצטברו בחשבונה 23,000 ₪, בעוד שבחשבונו של הנתבע הצטברה קופת חיסכון בסך 404,769 ₪. התובעת רואה בכך ראיה לאלימות כלכלית שהנתבע נקט נגדה לכאורה. התובעת מוסיפה וכופרת בטענת הנתבע כי מדובר בכספים פרטיים הואיל ולחשבון זה הפקיד את שכרו. מכיוון ששכרו של הנתבע הוא בבחינת כספים משותפים, אזי לא ניתן "לצבוע" את כספי החיסכון כפרטיים או ככספי ירושה. התובעת מסיקה עוד מהנתונים העולים מחוות דעת האקטואר, שסך כל הירושות, המתנות וההלוואות להן הנתבע זכה לטענתו במהלך החיים המשותפים, הוא 794,067 ₪. מכיוון שבמועד הקובע נותרו בידיו 404,769 ₪, התובעת מסיקה כי קיים "הפרש" בשיעור 389,298 ₪ שהוטמעו ברכוש המשותף, אשר לא ניתן לזהות או לאבחן בינם ובין הכספים אותם רואה הנתבע ככספי ירושה. בתצהירה התובעת התייחסה "לנושא דמי השימוש" כלשונה. לדבריה אין חולק שהנתבע מתגורר בדירה החדשה החל מיום 1.7.2021 ללא עלות או החזר משכנתא, בעוד היא שוכרת דירה ונושאת בעלויות מדור. התובעת עותרת "לחייב את הנתבע בדמי שימוש מרגע יציאתי מהבית ועד למועד פירוק השיתוף בפועל". עוד מתייחסת בתצהירה לשימוש בלעדי אותו עושה הנתבע ברכב המשותף. לדבריה יש להעריך את שווי הרכב נכון למועד הקובע ועליה לזכות במחצית מהשווי. טענות הנתבע לטענת הנתבע, על כל עתירותיה של התובעת להתברר בכפוף להסכם, שקיבל תוקף של פסק דין ועומד בתוקפו. לפיכך יש לדבריו לקבוע כדלקמן: לפרק את השיתוף בדירה החדשה בהתאם לסעיף 26(ג) להסכם, לאמור, בהתאם לערך השקעות הצדדים. רכישת הדירה החדשה מומנה מכספו ועל מלוא הזכויות בדירה זו לעבור לידיו. לערוך איזון משאבים בהתאם לסעיפים 21(א) ו – 21(ב) להסכם. לאמור, שכספי מתנה וירושה להם זכה מהווים רכוש פרטי ואין לאזנם. הנתבע נוקב בסכום של 794,067 ₪ אותו אין לאזן כאמור. ביחס לתוקף ההסכם טוען הנתבע כי אין מקום להכיר בביטול מכללא של ההסכם. אין לצפות מצדדים להסכם ממון לחשוש כל חייהם מיום הגירושין, ואין לראות בהתנהגות הצדדים עד לפרוץ הסכסוך כמי שוויתרו על ההסכם. מטרת ההסכם היתה מלכתחילה להבטיח יציבות, ביטחון וודאות לשני הצדדים. בתצהירו מוסיף הנתבע כי ההסכם נערך על ידי באת-כוח התובעת דאז, והוא לא היה מיוצג. לדבריו מטרת ההסכם היתה "לגרום גם לתובעת להביא כספים לתוך התא המשפחתי" (ס' 12) הנתבע מפנה להוראות ההסכם המתייחסות לחלוקת הרכוש במקרה של גירושין לאחר תקופת השיקום, וזאת בנוסף להוראות בסעיפים 26-25 לעיל. כך סעיף 19(א) להסכם – כל אחד מהצדדים יוותר הבעלים של החשבונות הרשומים על שמו; סעיף 20(ב) מתייחס למכונית חדשה, שאכן נרכשה; סעיף 21(א) מתייחס למתנות וירושות שתישארנה רכושו הפרטי של הצד המקבל; סעיף 21(ב) מכיר בסכום של 300,000 ₪ שהנתבע קיבל במתנה מאמו. ביחס לסעיף 21(א) הנתבע מוסיף כי ביום 24.3.2015 קיבל הלוואה בשיעור 315,000 ₪ מאמו. כמו כן ירש מאביו סכום של 172,760 ₪; בנוסף זכה כיורש של אביו ז"ל בפדיון מניה, בשתי פעימות – 3,909 ₪ ביום 24.6.18, ו – 2,397 ₪ ביום 26.1.17. הנתבע טוען לסכום כולל של 794,067 ₪ אשר על פי ההסכם הוא כספו הפרטי ואין לאזנו בין הצדדים. לדבריו סכום זה ניתן בידיו לפני רכישת הדירה החדשה, הועברו לחשבונו ולא הוטמע בשיתוף. לטענתו, טענת התובעת כי הנתבע מידר אותה מכל מידע הקשור להכנסותיו ומצב חשבונותיו, מהווה ראיה להפרדה הכלכלית והרכושית בה נקטו הצדדים לאורך נישואיהם. בתצהירו מוסיף שסירב לבקשת התובעת לאחד בין חשבונותיהם. הנתבע מוסיף כי כספי המתנה וכספי הירושה הופקדו בחשבונו הפרטי ולא שותפו עם התובעת בכל דרך. הסכום בסך 300,000 ₪ לא ניתן לשני הצדדים ולא נועד לרכישה דירה. הסכום ניתן עוד לפני הסכם הממון, ולא נועד לרכישת הדירה החדשה שנרכשה רק בשנת 2015. ביחס לדירה בעיר מציין הנתבע כי הצדדים קבלו את הדירה בירושה, בחלקים שווים. הדירה בעיר נמכרה בשנת 2008, תמורת 145,000 ₪, לאחר שעמדה ריקה מספר שנים. כך לדבריו לבקשת התובעת. בתמורת המכר רכשו הצדדים רכש חדש שמשמש את המשפחה עד היום. לטענתו הדירה בעיר נמכרה לאחר תקופת השיקום ולפי ההסכם היתה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים (בהתאם לסעיף 25(א)), וזכויותיו נועדו להירכש על ידי התובעת באמצעות שימוש בחלק המגיע לה באיזון המשאבים. ביחס לטענת התובעת כי בהתאם לסעיף 25 להסכם הדירה בעיר הוקנתה לה באופן שתרכוש את חלקו באמצעות שימוש בחלק המגיע לה באיזון המשאבים, טוען הנתבע כי ערך הזכויות הוא הרכיב הרלוונטי בהסכמת הצדדים ולא "הדירה". לדבריו עוד אין בהסכם תניה האוסרת את מכירת הדירה בעיר. הנתבע כופר עוד בטענה כי היה בהסכמה זו משום ויתור כלשהו מצד התובעת. הדירה החדשה נרכשה ביום 15.7.15 תמורת 1,700,000 ₪. הנתבע מציג סימוכין כי נשא בתשלום מלוא התמורה והמיסים. לראיה שהתובעת אינה מציגה סימוכין למימון רכישת הדירה החדשה. לטענת הנתבע, בהתאם לסעיף 26(ג), על הדירה החדשה יחולו סעיפים 24(ב) ו – 24(ג), ובלבד שהצדדים יחלקו את תמורת מכירתה לפי ערך ההשקעה של כל צד. לפיכך הנתבע זכאי לקבל לידיו את מלוא תמורת המכר. בתצהירו הוסיף הנתבע כי רכש את הדירה החדשה מתוך אמונה שהסכם הממון מגן על השקעתו. הסיבה בגינה רשם את הזכויות בדירה החדשה על שם שני הצדדים בחלקים שווים, היא "על מנת להימנע מריב במשפחה וזאת לאור לחצים בלתי פוסקים מצד התובעת שהדירה תירשם שווה בשווה. באותו זמן העדפתי שלום בית על פני מריבות נוספות" (ס' 9). לדבריו עוד, סבר כי אין לו ממה לחשוש "שכן הסכם הממון אשר נחתם מגן עליי בכל מקרה ובכל זמן שהוא!!!" (ס' 10). לדבריו עוד התובעת איימה בפרידה חדשות לבקרים. הוא פחד להסתכסך איתה ושאף לשלום בית לטובת הילדים, שהיו אז קטנים מאוד. ביחס לטענות התובעת, הנתבע כופר בכל המיוחס לו כ"אלימות כלכלית" ובכל יתר המעשים והמחדלים אותם מייחסת לו התובעת. הנתבע עובד במחלקת הכספים ב[...]. מעולם לא קודם לתפקיד ניהול ולא פיתח קריירה מפוארת כמיוחס לו על ידי התובעת. שכרו הממוצע הוא כ – 19,000 ₪, וכולל תגמול על כ – 50 שעות נוספות בחודש. הנתבע מכחיש את הטענה לפיה הצדדים לוו מהורי התובעת 40,000 ₪. הדברים לא התרחשו ואין ראיה לכך. ביחס לפערי ההשתכרות הנדונים בחוות דעת האקטואר, טוען הנתבע כי במסגרת סעיף 25(א) להסכם, הסכימו הצדדים לאיזון משאבים ביחס לזכויות שצברו בעבר. ההסכם אינו מתייחס לפערי השתכרות. בין הצדדים התקיימה הפרדה רכושית מלאה והתובעת אינה זכאית לחלק או "תגמול" בגין פערי השתכרות. עוד לדבריו אין לתובעת אלא להלין על עצמה. היא שבחרה לנוח על זרי הדפנה, להתפרנס מסכומים זעומים ולא לממש את פוטנציאל ההשתכרות שלה. משנה תוקף לדברים נוכח השכלתה של התובעת, בעלת תואר ראשון בחינוך, במסלול גננות. לדבריו מידע זה לא הובא בפניי האקטואר. לדבריו עוד ההפרדה הרכושית בה נקטו הצדדים נועדה לשמור על שלום בית ועל מנת שלא יחוש מנוצל על רקע מחדלה של התובעת לממש את פוטנציאל ההשתכרות שלה. ביחס לטענת התובעת לזכאותה לדמי שימוש, הנתבע טוען שהדירה היא קניינו. הוא שמימן את רכישתה והוא שאפשר לתובעת להתגורר בה. לדבריו עוד מעולם לא מנע מהתובעת להתגורר בדירה. ההיפך הוא הנכון, שכן הוא ביקש שתישאר ולא ביקש להתגרש. התובעת היא שאספה את חפציה ועזבה את הדירה. דיון והכרעה הפן המשפטי אבן הראשה לדיון בפן המשפטי של הסכסוך הוא חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – "חוק החוזים"). התובעת טוענת לביטול הדדי של ההסכם, או בלשון אחר, לכריתת חוזה חדש לביטול ההסכם. ככלל, חוזה זה אינו מוגבל בכללי הצורה, ובלבד שכללי הצורה אינם מוכתבים ממקור חוקי אחר – כדרישת כתב בחוזה שעניינו זכויות במקרקעין, או דרישות החלות על החוזה מתוקף חוק יחסי ממון. כך מורנו סעיף 23 לחוק החוזים: "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". בענייננו הסכם שנכרת ואושר בהתאם לחוק יחסי ממון, שהוא בבחינת דין מיוחד, שגובר על חופש הצורה החוזי ונוקב בכללי צורה נוקשים. סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון מורנו: "הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור". לא זו בלבד שענייננו בהוראת חוק מפורשת שמסדירה את אופן עריכתו של הסכם מתוקף חוק יחסי ממון, אלא המחוקק מצא לנכון עוד להחיל עקרון זה באופן מפורש גם על שינוי של הסכם. התכלית שבדרישה הצורנית בדמות אישור הערכאה השיפוטית את שינויו של ההסכם, היא אותה התכלית הטמונה בדרישה לאישור ההסכם מלכתחילה: "ביסודה של הוראה זו ניצבת ההבנה כי בעת עריכתו של הסכם ממון עשויים בני הזוג להיות נתונים ללחצים רגשיים, כמו גם ההכרה במרכזיותו של הסכם זה להסדרת זכויותיהם של בני הזוג לתקופה שעשויה להיות ארוכה ובלתי חזויה. על רקע זה, נודעת חשיבות לקיומו של מנגנון בקרה חיצוני, ולא כל שכן לנוכח הצורך להבטיח כי לא קופחו זכויותיו של בן הזוג החלש במערכת היחסים הזוגית, במובן זה שהערכאה השיפוטית בחנה כי ההסכם מבטא את הסכמתם המלאה, החופשית והמודעת של שני בני הזוג" (ע"א 1629/11 ‏‏מאיר יצחקי נ' סמדר וכטר, ניתן ביום 4.11.12). השאלה האם יש להכיר בשינוי הסכם או ביטולו, למרות שנעשו באופן שאינו מקיים את הכללים הצורניים, העסיקה את הפסיקה לאורך השנים, בשתי הזירות – ברובד הדין הכללי ודיני החוזים, וברובד הדין המיוחד והדרישות הצורניות מתוקף חוק יחסי ממון. ברובד החוזי, ביכר בית המשפט העליון את "חופש הצורה" והכיר באפשרות שצדדים לחוזה ישנו ממנו באופן הדדי בהתנהגותם, על אף ששינוי זה אינו עומד בדרישות הצורניות (בכפוף לכל דין מיוחד). ההלכה בעניין נקבעה בפרשת "פזגז": "[...] הצדדים לחוזה רשאים להתנות עליו ולשנות את הוראותיו מבלי להיות מוגבלים לפרוצדורה או לצורה מסוימת דווקא. בין השאר, ייתכן שייווצר חוזה - או שתשונה הוראה מהוראותיו - על-ידי התנהגות הצדדים [...] ייתכן גם כי מהתנהגות הצדדים לחוזה, או אחד מהם, יוסקו התחייבות חוזית, המיתוספת להסדר החוזי אשר עלה על הכתב [...] או אומד דעתם של הצדדים לעניין משמעותו של החוזה או הוראה בו [...]" (ע"א 4956/90‏ ‎פזגז חברה לשיווק בע"מ‎ ‎נ' גזית הדרום בע"מ, פ''ד מו(4) 35 (1992); ר' גם ע"א 10258/06‏‏‏Bielloni Castello SpA‏ נ' גלובל רוטו שקע (1983) בע"מ, מיום 8.7.09). בהלכה זו בית המשפט העליון ביסס עוד את נטל השכנוע שעל כתפי הטוען לשינוי או ביטול ההסכם מתוקף התנהגות הצדדים: "כאשר מדובר בשינוי חוזה כתוב על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה [...] עקביותם הפנימית של דיני החוזים מחייבת, כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים. גם הצורך במערכת יחסים יציבה וניתנת לחיזוי מראש על-ידי הצדדים מחייב, כי לא בנקל יוסק מהתנהגותם של הצדדים הרצון בשינוי של החוזה ביניהם, ודברים אלו נכונים, מקל וחומר, כשמדובר בחוזה שלא נקצב לו זמן, ואשר מעצם טיבו הוא חוזה לתקופה ארוכה, כבענייננו. תרגומה המעשי של הדרישה, כי כוונת הצדדים לסטות מהחוזה תבוטא בבירור [...] יהיה - בחוזים מסוג זה - קיומו של דפוס התנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים. רק דפוס כזה, במובחן מהתנהגויות אקראיות אשר אין בינן חוט מקשר, יכול לבסס את המסקנה, כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם [...]" (ההגדשה אינה במקור) (שם). רף משמעותי זה של נטל השכנוע קנה אחיזה בערכאות הדיוניות שאימצו ויישמו אותו על הטוען לביטול הסכם מתוקף התנהגות הצדדים (ההדגשות אינן במקור) – "כיצד ימלא הנושא בנטל את חובתו? עליו להראות כי התנהגות הצדדים בכל הנוגע לביטול ההדדי של החוזה, הינה ברורה ומפורשת" (ת"א (מרכז) 1589-08-07‏ ‏ד"ר מיכאל חיוטין נ' עיריית גבעתיים, מיום 16.12.09); ור' עוד על בחינת "התנהגויות קבועות ועקביות אשר נפרשו לאורך שנים אשר יצרו דפוס התנהגות קבוע ויציב", בת"א (ת"א) 2713-06 יחיאל, דרנס, קורן ושות' עורכי דין נ' מגדלי בארי שלמה המלך בע"מ (מיום 28.6.11). עקרון זה קנה אחיזה גם במישור הדין המיוחד והדרישות הצורניות מתוקף חוק יחסי ממון. בית המשפט העליון שאב את העיקרון על דרך הכרה בהסכם מכללא שיתכן שנכרת בין הצדדים מתוקף התנהגותם. עוד החיל עקרון זה באופן מפורש על חוזה לביטול הסכם. תחילה ביחס לחיובי מזונות מתוקף הסכם שמעצם טבעם יכולים לעמוד לבירור מחדש עם שינוי הנסיבות. כך בהלכת "אגברה": "ניתן לבטל את החיובים הנובעים מהחוזה על-ידי חוזה אחר. הביטול יכול להיעשות בין על-ידי חוזה מפורש, בין על-ידי חוזה מכללא [...] 'כדי להראות על הרצון לשים קץ לחוזה אין צורך בהודעה פורמלית אלא אפשר להסיקה מהתנהגות הנפגע' [...] 'מן הפסיקה עולה, שהודעה על ביטול חוזה אינה צריכה להיות מפורשת, ואף התנהגות של הנפגע תהווה הודעת ביטול נאותה אם משתמעת ממנה כוונת ביטול. וכשם שייתכן ביטול על-ידי התנהגות כשמדובר בנפגע המבטל עקב הפרה, כך גם ייתכן ביטול הדדי על-ידי התנהגות של שני הצדדים לחוזה [...] עלינו לשאול אפוא, אם במקרה שלפנינו, מחזרתם של בני הזוג לחיים משותפים עולה כוונה מכללא לבטל את ההסכם בדבר המזונות שהמערער התחייב לשלם" (ע"א 4946/94‏ ‎א' אגברה‏‎ ‎נ' ח' אגברה‏, פ''ד מט(2) 508). לימים הורחבה ההלכה כלפי כל סוגי החיובים הנובעים מהסכם ממון או הסכם גירושין: "מימים ימימה הכירה ההלכה הפסוקה בכך שייתכנו נסיבות בהן התנהגות הצדדים מלמדת באופן משתמע על זניחת הסכם ופקיעתו, ללא צורך בהודעת ביטול [...] 'ייתכנו מקרים בהם שתיקה, חוסר מעש והעדר כל פעולה לביצוע החיובים הקבועים בחוזה במשך תקופה ארוכה מאוד, יהא בהם כדי ללמד על כך שהצדדים זנחו את ההסכם וויתרו על ביצועו ולכן יש לראותו כהסכם שפקע או בוטל בהסכמת הצדדים ועבר מן העולם'" (בע"מ 2943/18 ‏פלונית נ' פלוני, מיום 6.12.18); ובמקרה אחר נקבע כי "שני הצדדים בהתנהגותם ביטאו את רצונם להשתחרר מכבליו של הסכם הגירושין ולבטלו" (תמ"ש (ק"ג) 29180-02-15‏ ‏פלונית נ' אלמוני, מיום 25.12.16); ובמקרה נוסף נמצא כי "משך תקופה ארוכה פעלו שני הצדדים הלכה למעשה באופן שונה מהתנאים שקבעו בהסכם הממון" (תמ"ש (ראשל"צ) 17292-02-16‏‏ ל"ד נ' ר"י, מיום 19.1.19). הערות מקדמיות בטרם אפנה לגופו של עניין, יש מקום לאפיין את טענות התובעת. מן ה"לאו" ישמע ה"הן". התובעת אינה עותרת לביטול ההסכם מפאת פגם בכריתתו מתוקף סעיפים 18-14 לחוק החוזים. היא אינה טוענת שחתמה על ההסכם מתוך טעות או שמא הטעייה מצד הנתבע, או שהתקשרה בו מפאת כפיה או עושק מצד הנתבע. לחילופין, התובעת אינה עותרת לביטול ההסכם מפאת הפרתו היסודית על ידי הנתבע מתוקף סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970; ואף אינה טוענת כי קמה לה הזכות לביטול ההסכם מפאת הפרתו מתוקף סעיף 7(ב) לחוק זה. לחילופי חילופין, התובעת אינה טוענת כי הצדדים גמרו אומר לבטל את ההסכם, והסכימו על ביטולו מבלי להעלות הסכמה זו על הכתב. לחילופי חילופין, התובעת אינה טוענת כי נפל רבב בהליך אישור ההסכם על פי חוק יחסי ממון או כל דין אחר, או כי ההסכם בטל מפאת פגם אחר ברובד השיפוטי שבו. בחקירתה העלתה התובעת לראשונה טענה מסוג זה, ורמזה שמא נפל פגם בהבנתה או יכולת השיפוט שלה, אך נדמה שחזרה בה מאמירות אלה, וטוב שכך: "ש: אני אסביר לך. זה הסכם ממון שאת ו[הנתבע] חתמתם עליו ב-2004. ואחרי שחתמתם [...] השופטת עברה איתכם על ההסכם, שאלה אתכם אם זאת החתימה שלכם, אם אתם מבינים על מה שחתמתם, אתם אישרתם את זה והשופטת נתנה להסכם תוקף של פסק דין. את זוכרת שהיה דבר כזה? ת: בערך. אני אגיד לך, הייתי כל כך לא צלולה, ש: היית לא צלולה [...]" (ע' 16, ש' 9). ש: השופטת נתנה תוקף של פסק דין להסכם. אז אמרת קודם לא היית צלולה? ת: לא, לא שהייתי לא צלולה, אני חתמתי כי הייתי צריכה לחתום, אבל לא משנה, אני מסכימה עם הכל, אני לא לוקחת את המילים בחזרה" (ע' 17, ש' 16). להבדיל מן המקובץ לעיל, התובעת כן טוענת כי הצדדים ביטלו את ההסכם בהתנהגותם, במעשיהם ומחדליהם, שהיו מנוגדים להסכם. לפי טענה זו הסכמה זו לא היתה מפורשת ועניינה לא עלה בין הצדדים, אלא משתמעת מתוך התנהגותם. אמור מעתה, כי על רקע הפסיקה שנסקרה לעיל, על התובעת להציג רצף התנהגותי במעשה ובמחדל, שיוביל למסקנה שאין בלתה ולפיה רצף התנהגותי זה מלמד על כוונה הדדית וברורה לזנוח את ההסכם. לגופו של עניין ביטול ההסכם בהתנהגות התובעת הקפידה לכנות את ההסכם "הסכם גירושין". בהמשך לכך הוסיפה וטענה כי העובדה שהצדדים לא התגרשו והוסיפו לחיות יחדיו 17 שנים לאחר כריתת ההסכם, כמוה כראיה לבטלות ההסכם. לשיטתה מחדלם של הצדדים להתגרש לכאורה, מלמד באופן משתמע על זניחת ההסכם ועל כוונתם המשותפת לבטלו. התובעת הוסיפה להחזיק בטענה זו אף בחקירתה: "ש: לא פעלתם על פי ההסכם. ת: בכלל לא. ש: בכלל לא. ת: נכון, כי המשכנו לגור ביחד. [הנתבע] כביכול הבטיח שהכל יהיה בסדר, כמובן שלא היה בסדר [...] אז כיוון שלא התנהגנו לפי הסכם ולא פעלנו לפי הסכם, אז צריך לבטל אותו. ש: הבנתי. כלומר ההסכם לשיטתך בטל. ת: כן" (ע' 18, ש' 1; ע' 19, ש' 26). לא אוכל לקבל טענה זו. אפיון ההסכם כ"הסכם גירושין" למצער אינה מדויקת. ההסכם הוכתר כ"הסכם", ולא כ"הסכם גירושין", ולא בכדי. אך לא הכותרת היא שתאפיין את מהות ההסכם, כי אם תוכנו. ההסכם אמנם צפה אפשרות לגירושין והניח הוראות מתאימות ככל וחלופה זו תתקיים – אם במשך תקופת השיקום, ואם לאחריה. אך ההסכם צפה עוד אפשרות אחרת, חלופית, ברורה ומפורשת. חלופה בה הצדדים אינם מתגרשים, ונותרים נשואים. העובדה שמי מהצדדים לא ביקש להתגרש אינה מנוגדת להסכם כלל, כי אם חלופה אותה הצדדים צפו. לא זו בלבד, אלא חלופה זה הוצבה בפתח ההסכם כהתגשמות שאיפתם המשותפת של הצדדים. נזכיר כי ב"הואיל" הרביעי בהסכם צוין כי "הצדדים רוצים לשקם את חיי הנישואין". עוד עמדו הצדדים ב"הואיל" החמישי באופן מפורש על שתי החלופות העקרוניות שההסכם צופה, וציינו כי הם מבקשים להסדיר באמצעות ההסכם את "כל הנושאים הממוניים [...] גם לתקופת השיקום וגם למקרה שבו הצדדים יחליטו כי ניסיון שלום הבית לא עלה יפה, וכי על הצדדים להתגרש". התובעת לא העמיקה בטיעוניה בהקשר זה ולא ביססה את טענתה לפיה המשך החיים המשותפים הוא מתווה שסותר את ההסכם או מנוגד לו, ולא ביארה כיצד בנסיבות אלה המשך החיים המשותפים מהווה ראיה לביטול ההסכם מכללא. התובעת מתייחסת גם לממד הזמן כמדד לרצון הצדדים לבטל את ההסכם. לדבריה הצדדים נשארו יחדיו כ – 17 שנה לאחר אישור ההסכם, שמאז הונח "במגירה" לדבריה. בהקשר זה יש להוסיף כי הצדדים לא הגבילו בהסכם בשום אופן את תקופת שלום הבית, וההסכם משקף כאמור שאיפה משותפת "לשקם את חיי הנישואין". תכלית ברורה זו עומדת בניגוד לנרטיב העולה מטענות התובעת, כי עצם חלוף הזמן מאז אישור ההסכם ועד פרוץ הסכסוך הנוכחי מהווה ראיה לכך שהצדדים זנחו את ההסכם וגמרו אומר לבטלו. אוסיף כי נרטיב זה שומט את הקרקע תחת ההסכם בין הצדדים שתכליתו הברורה כאמור, לצפות בין היתר את האפשרות ששלום הבית יעלה יפה והצדדים ישקמו את יחסיהם. אך למעלה מכך. הסכם "שלום בית ולחילופין גירושין" הוא כלי מקובל ושכיח לפתרון סכסוכים בין בני זוג, כמתווה יעיל הצופה אפשרות של חזרה לחיים משותפים לצד האפשרות כי הצדדים יפנו לגירושין. בידי הצדדים האפשרות לפרוש מראש את שלל האפשרויות שצופן להם העתיד, וליהנות ממידה רבה של ודאות ביחס לכל אחת מאפשרויות אלה. תפיסתה של התובעת מעקרת מתוכן כלי יעיל זה באופן ש"הצלחת" שלום הבית תוביל לבטלות ההסכם שנותר "במגירה", ולפי גישה זו ככל שההצלחה גדולה יותר, והצדדים האריכו יותר בחייהם המשותפים, כך גודלת מידת זניחתם את ההסכם כביכול. תפיסה זו אותה מאמצת התובעת אינה מתיישבת אפוא עם השכל הישר. במקרה אחר ציינתי כדלקמן: "יש להדגיש כי הסכם 'שלום בית ולחילופין גירושין' אינו חריג בעולמם של דיני המשפחה והעוסקים במלאכה פוגשים בו תדיר ועושים בו שימוש. הפרשנות שמציעה התובעת אינה סותרת את ההסכם הקונקרטי שבנידון בלבד, כי אם מעקרת מתוכן את כלל ההסכמים מסוג זה. יש פעמים שפרוץ הסכסוך בין הצדדים מציף את שלל הקשיים הכרוכים בחיי בני הזוג ומשרטט את המשוכות שפרושות בדרכם. לא אחת ישכילו בני זוג לראות בכך שעת כושר לנסות ולשוב לשלום בית, תוך הקדמת ההסכמות למקרה של פרידה במידה ותבוא" (תלה"מ 12727-09-21 פלונית נ' פלוני, מיום 13.6.23, ס' 70 לפסק הדין). התובעת הוסיפה וטענה כי גם הבאתם לעולם של שני ילדים נוספים ורכישת דירה משותפת מלמדים על כוונת הצדדים לבטל את ההסכם. כל הנקוב לעיל יפה אף לטענות אלה. ההסכם משקף צפייה של הצדדים לשוב לשלום בית, לצד אפשרות ששלום הבית לא יעלה יפה. הצדדים לא הגבילו את תקופת שלום הבית בסד זמנים או בתנאים אחרים, והיא תפקע רק באמצעות הודעת אחד הצדדים על רצונו להתגרש. הבאת ילדים והגדלת התא המשפחתי הם חלק בלתי נפרד מחיי משפחה משותפים ואינם עומדים בסתירה להסכם. הוא הדין ביחס לאפשרות כי בני הזוג יבקשו להוסיף ולצבור רכוש משותף. נכונים הדברים ביתר שאת ביחס לרכישת דירה חדשה, שלא זו בלבד שהיתה צפויה מכללא וכחלק מחיי משפחה תקינים כאמור, אלא צפויה באופן מפורש ומדוקדק תוך הקדשת הוראות מפורשות ביחס לאופן רכישת דירה חדשה, מימונה, זכויות כל אחד מהצדדים בדירה ואופן רישומן, וכלה באופן מכירתה וחלוקת התמורה. על בסיס כל המקובץ לעיל, אני דוחה את טענת התובעת כי ההסכם בטל מתוקף התנהגות הצדדים או מתוקף כל עילה אחרת המוכרת בדין. שינוי ההסכם בהתנהגות לאחר ביסוס ההכרעה כי הצדדים לא בטלו את ההסכם בהתנהגותם, עולה השאלה האם הצדדים שינו את ההסכם בהתנהגותם. סבורני שהתשובה לכך חיובית, ויבואר להלן כי הצדדים בחרו באופן מודע לנהוג בניגוד להסכם, וכי בחירה זו משתקפת באופן מובהק ממעשיהם ומחדליהם, וזאת בכל הקשור לאופן רישום הדירה החדשה. ההסכם צפה כאמור אפשרות שהצדדים ירכשו דירה חדשה. סעיף 24 מתייחס לחלופה בה דירה חדשה תירכש עד תום תקופת השיקום, וסעיף 26 מתייחס לחלופה בה דירה חדשה תירכש לאחר תקופת השיקום. אמנם בנסיבות העניין שבפניי הדירה החדשה נרכשה לאחר תום תקופת השיקום והוראות סעיף 24 אינן חלות בענייננו באופן ישיר. עם זאת, סעיף 26 מחיל את הוראות סעיף 24(ב) ו – 24(ג) גם על הדירה בענייננו. כמו כן, סעיף 24(א) וסעיף 26(א) מאמצים את אותו עקרון, והוא רישום הזכויות בדירה בהתאם ליחס ההשקעה ברכישת הדירה החדשה. אין חולק בענייננו על כך שהדירה נרשמה על שמם של הצדדים בחלקים שווים על אף שהתמורה שולמה מכספים שהיו בידי הנתבע. לטענת הנתבע הוא שמימן את תמורת הדירה החדשה מכספים פרטיים שלו, שאינם משותפים. בין אם היו אלה כספי ירושה או מתנה או כספים שהצטברו בחשבונותיו – כספים אשר לשיטתו מהווים קניינו הפרטי בהתאם להסכם. ואף על פי כן, ובניגוד מובהק לנקוב בהסכם, הזכויות בדירה נרשמו על שם הצדדים בחלקים שווים כאמור. בטרם אפנה למשמעות מעשה זה בזיקה לשאלה כלום היה בכך ביטוי התנהגותי לשינוי ההסכם, יש מקום לחדד ולהפנות זרקור למשמעות המשפטית של אופן רישום הזכויות. משמעות זו חורגת מדל"ת אמות סוגיית שינוי ההסכם. כוחו של רישום הזכויות בפנקס רישום המקרקעין חורג מן המחלוקת בין הצדדים. תוקפו וכוחו הראייתי אינם כפופים להתנהגותם של הצדדים, למצגים כאלה או אחרים, לקיומו של הסכם ביניהם או לפרשנותו. רישום הזכויות מהווה עוגן ונקודת מוצא איתנה לכל מחלוקת ביחס לזכויות, וכל הטוען כנגד הרישום, וכי אינו משקף את מצב הזכויות בנכס, נדרש לעמוד ברף שכנוע משמעותי, העולה על הרף המקובל במשפט האזרחי. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 מורנו כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו". נקודת המוצא של הדין היא שלתובעת נתונות מחצית הזכויות בדירה, בהתעלם משאלת אופן מימון רכישת הדירה. יצוין כי לא נרשמה כל הערה על זכויות מי מהצדדים ביחס לאופן המימון או ביחס להוראות ההסכם. בתי המשפט מקפידים בשמירה על חוסנו הראייתי של רישום הזכויות: "כאשר בית המשפט נדרש לתובענה בעניין זכויות הרשומות במרשם, נקודת המוצא היא שהרישום משקף נאמנה את זכויות הצדדים [...] בענייננו הנטל להוכיח, כי הנתבעת איננה בעלת הזכויות בבית מוטל על כתפי התובעים – בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. במקרה דנן, המדובר בנטל כבד מהרגיל, עת עסקינן בטענה כנגד זכות הרשומה במרשם המקרקעין, המהווה כאמור ראיה חותכת לתכנו" (ההדגשה אינה במקור) (תמ"ש (ת"א) 28023-07-19‏ א. ע נ' פ. ח. ע, מיום 15.5.24, ס' 35-34; ר' גם תמ"ש (ת"א) 4850/99 ח.ח נ' ח.ש, מיום 3.9.2006; תמ"ש (ב"ש) 49173-06-11‏ ‏ מ.א נ' מ.א, מיום 24.8.14; תמ"ש (נצ') 3011-07 ל.א נ' מ.א., מיום 26.11.15; תמ"ש (נצ') 46720-06-13‏ ‏ ע' נ' ג'‏, מיום 20.3.18). אני מוצאת שפעולת רישום הזכויות בענייננו, המנוגדת באופן מובהק להוראות ההסכם, מהווה ראיה מוחשית וישירה להסכמת הצדדים לשנות מן ההסכם, ולראות בדירה החדשה כנכס משותף, בהתעלם מאופן המימון. הסכמה זו קיבלה ביטוי מוחשי מובהק באמצעות רישום הזכויות באופן בו נעשה. בענייננו, ביטוי זה מגלם בתוכו את ידיעת הצדדים לגבי הוראות ההסכם, ורצונם המפורש לסגת מהוראת ההסכם ביחס לרישום. אני מוצאת כי אופן הרישום מעמיד את התובעת ברף השכנוע ורף הראיה הנדרשים לשם הוכחת שינוי ההסכם ביחס לדירה החדשה. ודוק. אין זו אך הסכמה המשתמעת מתוך התנהגות הצדדים, שנמנעו במחדל מלנהוג לפי ההסכם ופעלו במעשה בניגוד לו. סבורני שיש לראות ברישום הזכויות בנסיבות העניין חיזוק ראייתי בכתב, מעין-ראיה חפצית בעלת משקל להסכמת הצדדים בהקשר זה. הנתבע היה עקבי בגרסתו ביחס לרישום הזכויות בדירה החדשה, ולא היה בה לסתור את טענות התובעת. סבורני על משקל קל וחומר כי לא היה בגרסתו כדי להוכיח שרישום הזכויות אינו משקף את מצב הזכויות בפועל. אזכיר כי הנתבע הסביר בתצהירו את אופן הרישום כפרי לחצים מצד הנתבעת לצד רצונו להימנע מסכסוך עם התובעת, וכלשונו - "על מנת להימנע מריב במשפחה וזאת לאור לחצים בלתי פוסקים מצד התובעת שהדירה תירשם שווה בשווה. באותו זמן העדפתי שלום בית על פני מריבות נוספות" (ס' 9). הנתבע חזר על גרסה זו ביתר שאת בחקירתו: "ת: בוודאי, את יודעת מה היא הייתה עושה לי ?? ש: איך זה מתיישב?? ת: את יודעת מה היה קורה אם לא הייתי רושם את הדירה על שנינו?? באותו יום למחרת היה לי גירושין. ש: ואם הייתי אומרת לך ש[...] ת: למחרת היה לי טרור וגירושין, זה מה שהיה לי" (ע' 40, ש' 22; וגם בע' 45, ש' 38). בגרסתו העקבית הנתבע מאשר כי הצדדים היו מודעים היטב להוראות ההסכם. לגרסתו התובעת היא שבקשה לפעול בניגוד להסכם, והוא הסכים לכך. מבלי לשלול את טענות הנתבע כי עשה כן כדי לרצות את התובעת וכדי לשמור על שלמות התא המשפחתי, אין בכך על מנת לגרוע מגמירת דעתו שלא לנהוג לפי ההסכם ביחס לרישום הזכויות. גם אם הסכים הנתבע לבקשת התובעת תחת מחאה, אין בכך לגרוע מהסכמתו. אחדד כי הנתבע אינו טוען לפגם בהבנתו, להטעייתו או לניצול חולשות כאלה או אחרות מהן הוא סובל. לחילופין אינו טוען שנסחט או אוים או כי רצונו החופשי נשלל באופן כלשהו. מודעות זו להוראות ההסכם לצד גמירת דעתו של הנתבע לנהוג בשונה מן ההסכם באופן מובהק, שוללת עוד את טענתו לפיה האמין כי ההסכם "מגן עליו", חרף אופן הרישום שנעשה בניגוד להסכם. טענה זו אינה מתיישבת עם השכל הישר. איני מקבלת את תפיסתו של הנתבע, שעלתה בחקירתו הנגדית, לפי התובעת אמנם רשומה כבעלת מחצית הזכויות בדירה החדשה, אך זכות זו נתונה לה רק וכל עוד הצדדים נשואים. כך כלשון הנתבע: "ת: כשהיינו נשואים היא יכלה להיות כמו שאני הייתי, כמו שהילדים שלי, גם הילדים שלי לא בעלים ואני אומר לילדים שלי הבית הזה הוא שלכם. אתם יכולים לבוא לפה מתי שאתם רוצים, זה הבית שלכם תמיד, עד סוף החיים שלי, ש: גם ל[תובעת] היית אומר את זה? ת: גם ל[תובעת], אם הייתה נשואה לי? כן. ש: שהבית הזה הוא שלה. ת: אם היא הייתה נשואה איתי, ש: כשהיא הייתה נשואה. ת: אם היא הייתה, כשהייתה נשואה בוודאי, מה, מישהו פעם אמר לה לא להיכנס, או כן להיכנס? ש: אמרת לה תמיד, הבית הזה הוא שלך. ת: כשהיינו נשואים, כן" (ע' 45, ש' 24). תפיסה זו מעקרת מתוכן כל ממד של הזכות הקניינית המוגנת באמצעות רישומה על מחצית הזכויות בדירה. זכויות אלה, משנרשמו על פי דין במרשם המקרקעין, אינן תלויות במעמד האישי של הצדדים, ולא הוגבלו באמצעות הערת אזהרה או אמצעי אחר. קבלת גישה זו תשלול את זכותה של התובעת לנהוג מנהג בעלים בדירה החדשה ולמצות את הזכויות הנתונות לה לפי כל דין - לפרק את השיתוף, ליהנות מפירות הנכס, להוריש את הנכס או להעבירו לאחר, בתמורה או שלא בתמורה. חוסנה של זכות הקניין בא לידי ביטוי דווקא שזו מצויה תחת התקפה ובעל הזכויות פונה להגנות המוענקות לו בדין. למען שלמות התמונה יצוין כי שינוי ההסכם עליו הסכימו הצדדים, בא לידי ביטוי גם בזיקה לסעיף 26(ב), ובזיקה לטענה אחרת מפי הנתבע, כי רכישת הדירה מומנה מכספים שקיבל הנתבע במתנה. אדון באפיונם של כספי המתנה בהמשך הדברים, אך אפשר להקדים ולומר כי חרף מימון רכישת הדירה מכספי מתנה לכאורה, הצדדים, ולמצער הנתבע, לא פעלו בהתאם להוראות סעיף 26(ב), כדלקמן: "למען הסר ספק, הרי באם מי מהצדדים יקבל כספים מצד ג' במתנה על מנת לרכוש את 'הדירה החדשה', הרי שערך כספים אלו מתוך סך כספי התמורה בגין רכישת ה'דירה החדשה' ירשם על שם הצד המקבל את אותם כספים במשרד הרישום". רישום הזכויות בניגוד להוראה זו ובזיקה לכספי המתנה להם זכה הנתבע, מהווה סטייה מובהקת מהוראות ההסכם ואף מעקרונותיו. הנתבע ידע היטב כי הוראות ההסכם נועדו בין היתר להגן על כספים שאופיינו כפרטיים, לרבות כספי מתנה. הגנה זו מתבטאת בין היתר בסעיף 26(ב) לעיל שהקנה לנתבע את הזכות להגן על כספי מתנה גם באמצעות רישום הזכויות. עם רישום מחצית הזכויות על שמה של התובעת הנתבע ויתר באופן מודע על הגנה זו בשיעור מחצית הזכויות הדירה החדשה. הנתבע לא יכול עוד להישמע בטענה כי האמין שההסכם מגן עליו. הסטייה מסעיף 26(ב) מחזקת אפוא את המסקנה, כי אופן רישום הזכויות משקף הסכמה הדדית כי הדירה החדשה היא בבחינת רכוש משותף, בהתעלם מאופן מימונה. מבלי לגרוע מן הנקוב לעיל, ועל אף שהנתבע לא העלה טענה זו, ניתן להוסיף ולהקשות: כלום לא ניתן לפרש את הוראות ההסכם באופן המבחין בין אופן הרישום לאופן חלוקת התמורה? יטען הטוען, כי הצדדים אמנם שינו את ההסכמה ביחס לאופן רישום הזכויות, אך לא את ההסכמה ביחס לחלוקת התמורה. לכאורה, חלוקת התמורה מוסדרת בסעיף 26(ג), תוך אימוץ המנגנון הנקוב בסעיפים 24(ב) ו – 24(ג). סעיף 24(ב) קובע כי הדירה תימכר למרבה במחיר והתמורה תחולק בין הצדדים "לפי ערך השקעתו ו/או תרומתו של כל צד". הצדדים שבים ומעגנים הסכמה זו בסעיף 26(ג) סיפא. הנה כי כן, הרי שלכאורה אפשר לפרש את ההסכם על דרך דין אחד לרישום ודין אחר לחלוקת התמורה, ובאופן שההסכמה בזיקה לאופן הרישום אינה גורעת מההסכמה בזיקה לאופן חלוקת התמורה. אלא שלא אוכל לקבל פרשנות זו, מפאת הנימוקים המצטברים להלן. ראשית, פרשנות זו מביאה לפגיעה ממשית בזכות הקניין הנתונה לתובעת במחצית הזכויות בנכס. כשם שבואר לעיל, זכותה של התובעת ליהנות מהפירות של קניינה היא מאפיין מרכזי של זכות הקניין ומנהג הבעלים הנובע ממנה. לא אחת מסכים בעל זכויות להתנות בהסכם על פירותיו, ממכר או מהשכרה. כך למשל נהגו הצדדים באופן מפורש ביחס לדמי השכירות שהתקבלו עבור הדירה בעיר (ס' 23(ד)). על התניה מסוג זה להיות ברורה ומפורשת, ואין להסיק את קיומה במשתמע על דרך פרשנות הסכם. שנית, כאמור לעיל, אופן רישום הזכויות בדירה החדשה משקף בענייננו הסכמה כי הדירה החדשה תהיה משותפת על כל המשתמע מכך. כל פירוש אחר אינו מתיישב עם נסיבות העניין או עם השכל הישר. לפי גרסת הנתבע, באופן רישום הזכויות הוא נעתר לבקשתה התקיפה של התובעת לרשום את הזכויות על הדירה של שם הצדדים בחלקים שווים. לשיטתו של הנתבע לא ניתן להפריז בעוצמת התעקשותה של התובעת בהקשר זה, שעלולה היתה להביא ל"טרור" כלשונו, עד כדי גירושי הצדדים. אין בנסיבות אלה מקום להנחה שהתובעת השליכה יהבה על רישום הדירה, אך מנגד היתה אדישה לאופן חלוקת התמורה במקרה של פרידה. כשם שבואר לעיל, בעלותה של התובעת על מחצית הזכויות בדירה החדשה לא סויגה באופן כלשהו. אין כל היגיון בהנחה שכוונת הצדדים התייחסה לרישום גרידא, אך לא לכל הנובע ממנו – מנהג בעלים מלא עד כדי שיעור של מחצית הזכויות לכל אחד מהצדדים. יש לזכור עוד כי ענייננו בזכות קניין בדירת מגורים, שהיא נכס שביחס אליו זוכה זכות הקניין להגנה מיוחדת בפסיקת בתי המשפט. שלישית, מעבר לצורך בהוראה מפורשת לשם שלילת פירות הדירה החדשה חרף אופן רישום הזכויות, צורך הנובע מאפיון זכות הקניין כאמור, סבורני כי יש לראות את ההסכמה ביחס לרישום וההסכמה ביחס לחלוקת התמורה, כהוראות משלימות. גם במישור הלשוני, נוסח ההסכמות והפשט העולה מן הנוסח, מלמדים כי הצדדים יצרו זיקה בין אופן הרישום ובין חלוקת התמורה, כך שהאחד משתקף באחר וכרוך בו. הנוסח מלמד על רצון הצדדים להבטיח כי חלוקת התמורה תיערך בהתאם לאופן הרישום. גם פרשנות קונקרטית של הוראות ההסכם, בהתעלם מחוסן הזכות הקניינית המוגנת, אינה יכולה להוביל לאבחנה בין הסכמת הצדדים ביחס לאופן הרישום לבין הסכמתם ביחס לחוקת התמורה. אמור מעתה, כי הסכמת הצדדים לנהוג בניגוד להסכם ביחס לאופן רישום הדירה החדשה, ולרשום את הזכויות בה בחלקים שווים, מהווה הסכמה לשיתוף בדירה על המשתמע מכך, ללא סייג ומבלי לגרוע מכל ממד של מנהג בעלים ומכל זכות הצומחת מזכות הבעלות. מבלי לגרוע מן הדברים, המסקנה אליה הגעתי מתיישבת עוד עם העמדה העקרונית שאימצה הפסיקה, בהמשך לחוסן שמוענק בדין למרשם הזכויות במקרקעין. לפי עמדה זו, מקום בו נכס נרשם על שמם של בני-זוג בחלקים שווים, גם התמורה עבור הנכס או שוויה יחולקו בחלקים שווים בין הצדדים, בהתעלם מאופן מימון הרכישה, גם אם אחד הצדדים מימן יותר ממחצית העלות או את כולה. ההלכה הונחה בעניין "דקר" ביחס לידועים בציבור (ע"א 66-88 תמר דקר נ' פליקס דקר, מג(1) 122) ולימים הוחלה גם על רקע משטר חוק יחסי ממון: היטיבה לסכם את ההלכה כבוד הנשיאה שלי אייזנברג: "על פי הדין הנוהג, הרישום בפנקסי המקרקעין משקף את זכויות הבעלות, ואין נפקות לשיעור תרומת מי מהצדדים, או למקורות הכספים העודפים שהושקעו. על כן, ככלל, כאשר נכס רשום על שם הצדדים בחלקים שווים, לא תשמע הטענה, כי אחד מהם השקיע יותר ברכישתו. רישום הזכויות חלקים שווים, בשים לב לשיעור תרומה משמעותי יותר של אחד מהצדדים, יש בו אף כדי ללמד שאותה תרומת יתר, היא בגדר וויתור של אותו צד על זכויות יתר בנכס. סכום אותו שילם צד מעבר לשווי זכויותיו הרשומות בדירה, נראה כמתנה שניתנה לצד השני, ולאחר הפרידה אין הוא זכאי לחזור בו מן המתנה" (תמ"ש (חי') 20738-09-17‏‏ נ' ח' נ' ב' ח'‏, מיום 27.5.24; תלה"מ (נצ') 45585-09-20‏ ‏א. ז נ' א. ע, מיום 25.11.24; עמ"ש (חי') 26687-01-24‏‏ פלונית נ' פלוני, מיום 28.5.24). הנה כי כן, אין מקום לאבחנה בין אופן הרישום לבין חלוקת התמורה. כך במישור המהותי והן במישור הלשוני, וכך במישור העובדתי וההגיון והשכל הישר שיש לייחס להתנהגות הצדדים. כאמור, מסקנה זו מתיישבת עם הדין והפסיקה. אמנם, כמפורט לעיל, הצדדים שינו בהתנהגותם את הוראות ההסכם הנוגעות לדירה החדשה, אולם יובהר, כי אין בכך כדי להשליך על יתר הוראות ההסכם העומדות בעינן. אין לכחד שתלאות החיים מביאות לשינויים מהותיים בחייהם של בני זוג, וכך בענייננו. הצדדים חוו משבר שהניב הסכם, שלאחריו הוסיפו הצדדים לחיות יחדיו שנים ארוכות והרחיבו את משפחתם. דירתם בעיר נמכרה, שלא על רקע גירושין; הצדדים התגוררו בשכירות והתובעת פתחה גן ילדים; נרכשה דירת מגורים חדשה למגורי המשפחה; והצדדים הביאו לעולם שני ילדים נוספים. בטוחני שמדובר ברשימה חלקית. אלא שכאמור לעיל, התרחשויות אלה, גם אם נקבלן כמשמעותיות, אינן מנוגדות להסכם והן בתחום הציפיה של כל מי שקושר גורלו עם אחר לשם הקמת משפחה. באותה נשימה, התרחשויות אלה אינן גורעות מכוחו של ההסכם או מתוקפו. הצדדים הסכימו לשנות מן ההסכם, מתוך מודעות מלאה לכך, באופן נקודתי וביחס לדירה החדשה בלבד. לאחר שינוי זה הוסיפו לחיות יחדיו כ – 6 שנים נוספות במהלכן הוסיף ההסכם בכללותו לעמוד בתוקפו, ולא היה כל מעשה או מחדל מצד הצדדים כדי ללמד אחרת. האמור הוא בבחינת למעלה מן הצורך. גם במידה וימצא כי ההסכם בטל ומבוטל, הרי שהדינים הרלוונטיים יתפסו את הבכורה – חוק יחסי ממון וחוק המקרקעין. מקום בו נרשמה הדירה על שמם של הצדדים בחלקים שווים והיא בבחינת נכס משותף, ומקום בו הצדדים קבלו על עצמם את עקרונות חוק יחסי ממון ואיזון משאבים בין כלל נכסי בני הזוג, תוך החרגת נכסים שניתנו במתנה וירושה – הרי שביטול ההסכם יניב תוצאה מעשית זהה לתוצאה אליה הגענו, מבלי להצהיר על ביטול ההסכם. איזון משאבים ההסכם עומד כאמור בתוקפו, למעט ההוראות המתייחסות לרישום הזכויות וחלוקת תמורת מכירת הדירה החדשה במקרה של גירושין לאחר תום תקופת השיקום. לשון אחר, הצדדים לא שינו מהוראות ההסכם בכל הנוגע לאיזון המשאבים, ודובקים שניהם בהוראותיו בסוגייה זו. הצדדים אינם חולקים על כך, כי על איזון המשאבים בענייננו להיערך בהתאם להוראות סעיף 25(א), שעה שגירושי הצדדים מתרחשים לאחר תום תקופת השיקום. הוסכם כי בנסיבות אלה "הרי שהצדדים יתחלקו ביניהם בחלקים שווים בכל זכויותיהם ו/או בכל כספיהם, ו/או בכל נכסיהם (לרבות ה'דירה') שנרכשו מיום נישואיהם, ועד מתן 'הודעת גירושין' [...] לרבות זכויותיהם ממקום העבודה [...] וכל הזכויות מכל סוג שהוא שנצברו בחשבון בנק מכל סוג שהוא שיש לכל אחד מהצדדים ו/או הרשומים על שמו ו/או הרשומים על שמו ביחד עם אחרים, וכל זאת בכפוף לאמור בסעיף 21 להסכם זה" (ס' 25(א)). למען הסר ספק, ה"דירה" המוזכרת בסעיף זה, היא הדירה בעיר, אשר נמכרה בשנת 2008 ואינה חלק ממסת הנכסים העומדים לאיזון. בסעיף 25(ב) הוסכם כי לשם איזון המשאבים יפנו הצדדים לאקטואר לשם עריכת חוות דעת לאיזון כל הזכויות הנקובות לעיל, "לרבות זכויות פנסיה, קופות גמל, ו/או כל זכות אחרת הקיימת ממקום העבודה, וכל זכויות מכל זוג שהוא שיש לכל אחד מהצדדים, הן שרשום על שמו והן שרשום על שמו ביחד עם אחרים, וזאת מיום נישואיהם". ביום 8.8.21 קיבל המותב הקודם את בקשת התובעת למינוי אקטואר לשם עריכת חוות דעת כאמור. בהחלטתו נעתר המותב הקודם לבקשת התובעת להורות למומחה לבחון בין היתר אף את הפרשי ההשתכרות בין הצדדים, מבלי להקדים ולהביע דעה על טענות הצדדים בהקשר זה. בקשת רשות ערעור שהגיש הנתבע על החלטה זו נדחתה ביום 29.11.21. בעקבות כך בית המשפט מינה ביום 9.12.21 את רו"ח ירון ואקנין כאקטואר (להלן – "המומחה") עיקרי חוות דעת המומחה כמקובל, המומחה העמיד שתי חלופות לאיזון המשאבים. בהתאם לחלופה הראשונה, לאיזון מידי של זכויות הצדדים, שיעור סך זכויותיו של הנתבע נכון למועד הקרע (1.7.21) הוא 1,407,365 ₪. לעומתו צברה התובעת זכויות בשיעור 65,589 ₪. לשם איזון המשאבים על הנתבע להעביר אפוא לידי תובעת סך של 670,888 ₪ (ללא רכיב הפרשי השתכרות). המומחה מצא כי שיעור רכיב הפרשי השכר בנסיבות העניין הוא 212,590 ₪. ככל שיפסק רכיב זה לטובת התובעת, תזכה לתשלום מידי לשם איזון המשאבים בסך כולל של 883,478 ₪. בהתאם לחלופה השניה, לאיזון הזכויות ביום פקיעה, יעביר הנתבע לידי התובעת באופן מידי סך של 60,958 ₪ (בזיקה לקרן השתלמות), ויתר הזכויות תאוזנה בגיל פרישתו של הנתבע. לגבי כל אחת מהקרנות וקופות הגמל נקב המומחה בשיעור העברה לטובת התובעת לשם רישום זכויותיה בקרנות השונות בהתאם לחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע"ד-2014. בהתאם לחלופה זו, לשם איזון פערי ההשתכרות, ישלם הנתבע לידי תובעת סך של 5,190 ₪ בחודש, מחודש 7/2022 ועד 6/2026. אפיון המחלוקת הצדדים אינם חלוקים על אופן איזון המשאבים שקבלו על עצמם בהסכם, שעקרונותיו תואמים את מנגנון איזון המשאבים הנקוב בסעיפים 5(א) ו – 6 לחוק יחסי ממון. בהקשר זה אעיר כי איני מקבלת את טענת הנתבע כי הצדדים קבלו על עצמם בהסכם "הפרדה רכושית מלאה" (ס' 22-21 לתצהירו). טענה זו אינה מתיישבת עם הוראות סעיף 25 להסכם, במסגרתו הצדדים אימצו את עקרונות איזון המשאבים. יתכן שבית המשפט היה מגיע למסקנה שונה במידה שהסכסוך היה מתעורר בעיצומה של תקופת השיקום מתוקף ההסכם. במקרה זה הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 22 שאכן מצביע על הפרדה רכושית כלשון הנתבע – "הרי שכל הזכויות מכל מין וסוג שהוא כולל קרנות, קופות גמל מכל מין וסוג שהוא, חשבונות בנקים, חסכונות, פנסיות, ביטוחים מכל סוג ומן שהוא הרשומים על שם מי מהצדדים ו/או הרשומים על שם שניהם, יהיו שייכים על שם אותו צד עליו הם רשומים". מנגנון זה שונה באופן מובהק מזה הנקוב בסעיף 25(א), הקובע ש"הרי שהצדדים יתחלקו ביניהם בחלקים שווים בכל זכויותיהם ו/או כספיהם [...]". שנית, יש לתת עוד את הדעת להוראות סעיף 19, תחת הכותרת "חשבונות הבנקים", כדלקמן: "19א כל אחד מהצדדים ישאר בעליו של חשבונות הבנק הרשומים על שמו ויהא אחראי בגינם. 19ב הבעל מתחייב לשלם את יתרת החובה אשר בחשבון האישה בבנק [...] בסך 20,000 ₪, וזאת מיד לאחר אישור הסכם זה [...]". הוראות אלה הוצבו בהסכם תחת תיאור הסכמות הצדדים במקרה של גירושין, בהתעלם ממועד הודעת הגירושין, בין אם נמסרה לפני תום תקופת השיקום או אחריה. מי מהצדדים לא העלה טענה זו, אך אפשר להקשות האם הוראה זו עומדת בסתירה לכאורה להוראות סעיף 25, ולאיזון המשאבים שהצדדים קיבלו על עצמם? כזכור הוסכם בסעיף 25(א) כי הצדדים יחלקו ב - "כל הזכויות מכל סוג שהוא שנצברו בחשבון בנק מכל סוג שהוא שיש לכל אחד מהצדדים [...]" (ס' 25(א)). סבורני שהתשובה שלילית. יש לראות את הוראות סעיף 19 כהסכמה על הפרדת חשבונות בנק. אין חולק שהצדדים לא פעלו באמצעות חשבון משותף. קריאת סעיף 19(א) באותה נשימה עם סעיף 19(ב) מחזקת פרשנות זו, ומוסיפה לאפיון ההוראה ככזו המגינה עד כל צד מפני יתרות חובה או חובות לסילוק בחשבונותיו של האחר. הוראה זו אינה עומדת בסתירה להוראות סעיף 25, לפיהן הכספים שצבר כל צד בחשבונותיו יאוזנו, ככל שהצדדים יתגרשו לאחר תקופת השיקום. ככל שקיים ספק ביחס לכוונת הצדדים, הצדדים הצהירו הדדית בסעיף 25(ד) כדלקמן: "למען הסר ספק, הצדדים מסכימים ביניהם להתחלק בזכויותיהם ו/או כספם בכלל ובזכויותיהם ו/או בכספם ממקומות עבודתם בפרט בחלקים שווים, וזאת כאמור רק במידה ויחליטו להתגרש זה מזה ו/או מי מהם יחליט להתגרש מהצד האחר, לאחר תום 'תקופת השיקום' כמפורט בסעיף 2 להסכם זה". אין מחלוקת כי הצדדים פעלו בהתאם להוראות סעיף 19 במהלך נישואיהם. הנתבעת אישרה כי "אף פעם לא היה לנו חשבון משותף", וכי "לא ידעתי אף פעם כמה מרוויח, מה הוא מקבל, כמה יש לו בחשבון בנק, כלום" (ע' 20, ש' 18; וגם בע' 21, ש' 26). אמור מעתה כי הצדדים הסכימו כי כל צד יהיה אדון לחשבונות הבנק שלו ואחראי לחובותיו בזיקה לחשבונותיו. עם זאת הצדדים הסכימו כי במקרה של גירושין לאחר תום תקופת השיקום "יאזנו ביניהם בחלקים שווים" את כל זכויותיהם, לרבות הכספים "שנצברו בכל חשבון בנק מכל סוג". יש לחדד כי הנתבע אינו כופר בהכרח במנגנון זה, או בחובתו לפי ההסכם לאזן את יתרות הזכות שבחשבונותיו, אלא שלטענתו אין לאזן את הכספים שבחשבונותיו מתוקף סעיף 21 להסכם, כנקוב בסיפא לסעיף 25(א). לדבריו כספים אלה ניתנו בירושה ו/או במתנה ואינם בני-איזון. מבלי לגרוע מן האמור, אציין כי גם במידה והייתי מוצאת כי קיימת סתירה בין לשון סעיף 19(א) לבין לשון סעיף 25(א), הייתי מוצאת כי ההוראה האחרונה גוברת, בהיותה הסדר ספציפי ומיוחד לעומת ההסדר הכללי המשתקף מלשון סעיף 19(א). הצדדים הקפידו לעמוד על ייחוד ההוראה והוסיפו בסעיף 25(ד) "למען הסר ספק" כלשונם, כי הסכמתם לחלוקת הזכויות ואיזון המשאבים עומדת "רק במידה ויחליטו להתגרש זה מזה [...] לאחר תום 'תקופת השיקום'". אפשר למצוא חיזוק נוסף לאפיון ההוראה בסעיף 25(א) כהסדר מיוחד לעומת סעיף 19(א), בכך שסעיף 25(א) נדרש להוראות משלימות ביחס למינוי אקטואר ואפיון הזכויות לאיזון (ס' 25(ב)); ביחס לגילוי מידע (ס' 25(ג)); וביחס לזיקה בין איזון המשאבים לבין מכירת הדירה בעיר (ס' 25(ה) – (ז)). שלישית, לשם בירור המחלוקת הנוגעת לכספי המתנה והירושה הנטענים, יש לחדד כי הנתבע חזר בו מכל טענה לפיה חלק מהכספים שקיבל מאמו או מהוריו במתנה, היוו למעשה הלוואה. "ש: [...] אתה טוען לשתי הלוואות, נכון? אחת על סך של 300 אלף שקלים שניתנה לפני 2004, לפני הסכם הממון והשנייה 315 אלף שקלים בשנת 2015, נכון? [...] ת: מה זה הלוואות? זה כספים שקיבלתי מההורים שלי. דובר ברמיזה שזה כאילו הלוואה, אבל בתכלס בסוף זה לא... ש: זה לא מה? ת: זה לא הוחזר וזה לא... [...] בינתיים אמא שלי גם נפטרה ואבא שלי נפטר" (ע' 23, ש' 20). "ש: הבנתי. אז בעצם אתה אומר שזה מתנה, זה בכלל לא הלוואה. ת: זה הלוואה שבעצם הפכה להיות מתנה כי אמא שלי נפטרה ואבא שלי נפטר ולא החזרתי את זה, אז זה בעצם..." (ע' 26, ש' 30). "ש: [...] ומה הסיבה שבעצם עד מועד הפטירה של אימך לא החזרת את הכספים? ת: כי לא לחצו עליי להחזיר ולא החזרתי. ש: יש איזשהו הסכם הלוואה שערכתם? ת: לא יודע אם יש משהו. ש: אתה לא יודע או שאין? ת: לדעתי זה היה בעל פה. לא משהו כתוב" (ע' 28, ש' 5). אמור מעתה כי אין מקום לסווג חלק מכספי המתנה כ"הלוואה". מעבר לחזרת הנתבע מהטענה, לא הוצגו סימוכין לאפיון העברה כספית כלשהי כהלוואה. אציין כי לא נעלמה מעיני טענת הנתבע בחקירתו, לפיה קיים סכסוך לכאורה ביחס לעיזבון אמו המנוחה (ע' 27, ש' 4 ואילך). הנתבע רמז, אך לא טען במפורש, כי בעקבות הסכסוך, המתנות, או חלקן, עלולות להיות מסווגות כ"הלוואה" שהוא יחויב להשיבה לעיזבון. לא אוכל לקבל טענה זו, שנטענה באופן רפה במהלך החקירה. לדבריו "יש שם סכסוכים בקטע הזה. אבל זה לא רלוונטי לפה" (שם, ש' 9) ו - "יש שם בעיות" (שם, ש' 13). הנתבע לא סיפק פרטים ולא צירף סימוכין כלשהם ביחס לסכסוך הנטען – ככל שקיים. אם כן, ולשם ההכרעה באופן איזון המשאבים, יש לברר את הסוגיות הבאות: הטענות ההדדיות ביחס לכספי מתנה ו/או ירושה; איזון יתרות הזכות בחשבונות הצדדים; טענת התובעת לזכאותה לפיצוי בגין הפרשי השתכרות; משיכות מזומן הדדיות בסמוך למועד הקובע; זכאות התובעת לתשלום דמי שימוש; איזון שווי הרכב. כספי מתנה וירושה כאמור לעיל, בסעיף 25(א) להסכם, הצדדים הסכימו לאיזון משאבים, בין היתר ביחס ל"כל הזכויות מכל סוג שהוא שנצברו בחשבון בנק מכל סוג שהוא שיש לכל אחד מהצדדים". חוות דעת המומחה התייחסה לאיזון המשאבים ביחס לכלל הזכויות של הצדדים, למעט היתרות בחשבונות הבנק של הצדדים, וזאת על רקע טענות הנתבע ביחס לכספי הירושה והמתנה. המומחה בדק את יתרות הצדדים בחשבונותיהם נכון למועד הקובע. בביאור לחוות הדעת ציין כי חשבונה של התובעת היה במועד הקובע ביתרת זכות של 23,701 ₪. יתרת הזכות בחשבונו של הנתבע במועד הקובע היתה 404,769 ₪ (ביאורים מס' 9-8 בעמ' 13-12 לנספח הביאורים). המומחה לא העמיד כספים אלה במסת הנכסים לאיזון נוכח טענות הנתבע כאמור. כמצוין בנספח הביאורים, הנתבע טען בפניי המומחה כי הכספים שבחשבונו אינם בני-חלוקה, הואיל ומקורם במתנות וירושות, אשר לפי ההסכם מהווים קניינו הבלעדי (שם, שם). הנתבע העמיד בפניי בית המשפט והמומחה חישוב מפורט של כספים אלה. בתצהירו נוקב הנתבע בסך של 794,067 ₪, כ"סך כולל" לו זכה מהוריו במתנה וירושה, לפי הפירוט הבא: 315,000 ₪ שניתנו לו במתנה מהוריו ביום 24.2.2015; 300,000 ₪ שניתנו לו במתנה מאמו טרם כריתת ההסכם ומוזכרים בסעיף 21(ב) להסכם; 172,760 ₪ מירושת אביו ז"ל, באמצעות המחאה, מיום 3.12.2001; 2,398 ₪ פדיון מניה מעיזבון אביו ז"ל, ששולמו ביום 26.1.2017; 3,909 ₪ פדיון מניה מעיזבון אביו ז"ל, ששולמו ביום 24.6.2018. סה"כ : 794,067 ₪. ככל שירדתי לסוף דעתו של הנתבע, לשיטתו עומדים לזכותו כל הכספים שקיבל במתנה או ירושה, כסכום קשיח, כנתון אבסולוטי העומד לזכותו ומשקף את כספי המתנה והירושה המוגנים לכאורה בהסכם. לשיטתו יש להכיר בסך כולל של 794,067 ₪ כנתון שנזקף לזכותו לשם איזון המשאבים בין הצדדים ואיזון היתרות בחשבונות הבנק. כאמור בסיכומיו, עותר הנתבע לקבוע כי הסך האמור שניתן "לנתבע בלבד ע"י הוריו לחשבונו שייכים לו בלבד" (ס' 69). איני רואה עין בעין עם הנתבע. הקושי בטענות הנתבע אינו טמון בפרשנות ההסכם, שנוקט בלשון ברורה ומקנה לנתבע כספים שקיבל בירושה או במתנה. הקושי טמון בכך שלא נמצא בסיס להנחה שבבסיס טענות הנתבע, שמקור הכספים שנותרו בחשבונו במועד הקובע הוא מכספי מתנה וירושה. הנתבע לא הצביע על כל דרך בה ניתן לאתר בהצלחה את כספי הירושה והמתנה מתוך כלל הכספים שהיו בחשבונו במועד הקובע. אחדד כי לשיטתו של הנתבע, כספי ירושה ומתנה לא יאוזנו בין הצדדים, לעומת כל סכום אחר המצוי בחשבונו ואשר מקורו אינו ממתנה או ירושה. לשיטתו של הנתבע עוד, כספי מתנה וירושה להם הוא זכה טרם רכישת הדירה החדשה בשנת 2015, שימשו כולם לרכישת הדירה החדשה. להלן אבאר את הדברים. לתצהירו צירף הנתבע מסמך בנקאי, ובו פירוט העברות שבוצעו לחשבונו (נס' ב'). אפשר לזהות בו את ההענקות אותן מנה הנתבע ככספי מתנה וירושה כמפורט לעיל – למעט הענקת הסכום בשיעור 300,000 ₪ שניתן לפני כריתת ההסכם, ומוזכר בו. ניתן לאתר עוד בפירוט זה את ההפקדות שבוצעו לחשבון במועדים בה נרכשה הדירה החדשה במהלך שנת 2015 – לרבות העברת סך של 315,000 ₪ כאמור מאמו של הנתבע וסכומים נוספים שהעביר לחשבון זה ממקורותיו – בין חודש 2/2015 לחודש 11/2015. פירוט זה תואם את אישורי ההעברה מחשבונו של הנתבע אל המוכר במועדים חופפים. הנתבע טוען כי כל כספי המתנה והירושה, סך כולל לדבריו בשיעור 794,067 ₪ כאמור, שימשו לרכישת הדירה החדשה. לדבריו בתצהירו, "זכותי המלאה להשקיע את הכספים אותם קיבלתי מהוריי במתנה/בירושה באופן בו אבחר. אני בחרתי להשקיע את המשאבים האמורים בדירת מגורים" (ס' 28). הנתבע הוסיף וחידד טענה זו בחקירתו הנגדית, וטען כי מלכתחילה הכספים מהוריו ואמו, לרבות סך של 300,000 ₪ המוזכר בהסכם והוענק לו לפני ההסכם, נועדו לרכישת דירה: "ת: הכספים האלה בעצם התקבלו מההורים שלי במטרה, הם רצו שאני אקנה דירה. ש: בשנת 2004. ת: גם לפני, כן, הם רצו גם לפני זה. הם רצו, מבחינת ההורים שלי זה איך שהתחתנו, תיקנו דירה" (ע' 24, ש' 11). "ת: כי דבר ראשון כן תכננו לקנות כל הזמן דירה, מה זה לא תכננו? ש: כל הזמן? ת: בוודאי, מה? זוג שמתחתן קונה דירה, ככה אני התרגלתי מאז ומתמיד, ככה ההורים שלי רגילים" (ע' 27, ש' 17). הנתבע מאשר אפוא, כי את כל כספי המתנה והירושה שניתנו לו עד למועד רכישת הדירה החדשה, הוא כילה לשם רכישתה, וכי על כספים אלה, הוסיף כספים שמקורם אינו מתנה או ירושה. כך כלשונו: "ש: [...] איך מימנת את היתרה? 905 אלף, כמעט מיליון שקלים, איך מימנת? לקחת הלוואה, איך מימנת את היתרה? ת: היו לי גם כספים לפני החתונה שהיו לי. ש: איפה זה כתוב? למה זה לא מוזכר בהסכם הממון? ת: זה לא מוזכר" (ע' 30, ש' 12). "ש: כמעט מיליון שקל, 905033 שקלים. ת: היה לי סדר גודל, בסביבות 500 אלף שקל. ש: או-קיי, אז נשארה יתרה של עוד 300 אלף שקלים, איך מימנת? ת: תראי, גם הכספים האלה קיבלו ריבית, אל תשכחי. ש: אז אני שואלת, ת: את שואלת איך, אז יש ריביות ויש דברים. ש: איך קנית את הבית מעבר לכספים שאתה טוען שקיבלת כהלוואה, כמתנה, כירושה? ת: אז אני אומר, כמה הפער? הכספים האלה גם קיבלו ריביות, ש: כמה ריביות? 300 אלף שקלים? ת: בוודאי, יותר אפילו. היו תקופות שהיה פה אינפלציה, ריביות מטורפות" (ע' 30, ש' 23). יוצא אפוא, לשיטתו של הנתבע, כי לאחר רכישת הדירה, כל סכום המצוי בחשבונותיו אינו בבחינת כספי ירושה או מתנה - למעט שתי הפקדות שמקורן מפדיון מניה מעיזבון אביו ז"ל: 2,398 ₪ ששולמו ביום 26.1.2017, ו - 3,909 ₪ ששולמו ביום 24.6.2018 – מועדים המאוחרים לרכישת הדירה החדשה. מקום בו טוען הנתבע כי מימן את רכישת הדירה החדשה תוך שימוש בכל כספי המתנה והירושה שעמדו לרשותו באותה עת, ומצביע על שתי ההפקדות דלעיל ככספי הירושה או המתנה היחידים להם זכה לאחר רכישת הדירה, המסקנה המתבקשת היא כי למעט צמד ההפקדות האמורות, כל הכספים שהיו מצויים בחשבונו במועד הקובע, הם כספים בני איזון בהתאם להסכמה שהצדדים קבלו על עצמם בסעיף 25(א) באופן מפורש. אכן, יש להפחית מהכספים העומדים לאיזון כספי מתנה וירושה שקיבל הנתבע בהתאם לסעיף 25(א) סיפא, לאמור איזון הזכויות "בכפוף לאמור בסעיף 21 להסכם זה". נחה דעתי כי מהראיות שהציג הנתבע, על בסיס טענותיו ולשיטתו, הסכומים אותם יש להפחית מהסכום העומד לאיזון, הם 2,398 ₪ ו – 3,909 ₪ בלבד. למען הסר ספק אוסיף כי משעה שהוסכם בין הצדדים כי הדירה החדשה תהיה משותפת והזכויות בה נרשמו בחלקים שווים על שם שני הצדדים – כפי שנומק לעיל באריכות – הנתבע אינו יכול להשיב את הגלגל לאחור ולזכות מחדש בכספי המתנה והירושה. כאמור לעיל, זכותה של התובעת בדירה החדשה היא זכות קניינית שאין לרוקנה מתוכן, ואין לקבל את האבחנה שביקש לייצר הנתבע בין זכות הקניין הרשומה לבין זכאות התובעת לפירות המלאים של אותה זכות. אשוב בשנית אל ההלכה המשפטית עליה עמדתי לעיל, ולפיה "[...] כאשר נכס רשום על שם הצדדים בחלקים שווים, לא תשמע הטענה, כי אחד מהם השקיע יותר ברכישתו. רישום הזכויות חלקים שווים, בשים לב לשיעור תרומה משמעותי יותר של אחד מהצדדים, יש בו אף כדי ללמד שאותה תרומת יתר, היא בגדר וויתור של אותו צד על זכויות יתר בנכס. סכום אותו שילם צד מעבר לשווי זכויותיו הרשומות בדירה, נראה כמתנה שניתנה לצד השני, ולאחר הפרידה אין הוא זכאי לחזור בו מן המתנה" (תמ"ש (חי') 20738-09-17‏‏ נ' ח' נ' ב' ח'‏, מיום 27.5.24). אוסיף ואציין כי לא מצאתי מקום לפקפק במקור כספים שקיבל הנתבע לטענתו מירושת אביו ז"ל ומעיזבונו, על רקע טענות התובעת בהקשר זה. מצאתי את תשובותיו של הנתבע בחקירתו הנגדית מניחות את הדעת. כך ביחס לכספי ירושת אביו ז"ל שניתנו באמצעות המחאה מאמו (ע' 29, ש' 10), וכך לגבי ההפקדות פרי פדיון המניות מעיזבון אביו ז"ל (ע' 32, ש' 3). כמו כן, ההסכם אינו מבחין בין כספי מתנה לבין כספי ירושה, ודינם זהה בין אם מקורם מעיזבון אביו ובין אם ניתנו מאמו ז"ל במתנה. למען שלמות התמונה אציין עוד כי איני מקבלת את טענת התובעת לפיה היא זכאית למחצית הכספים בחשבונו של הנתבע, לרבות כספי ירושה ומתנה, הואיל והופקדו בחשבון בנק אליו הופקד גם שכרו של הנתבע. גם אם אניח, מבלי לקבוע ממצא, כי חשבון בנק אליו מופקד שכר מעבודה נושא סממנים של כוונת שיתוף, לא די בעקרון זה לענייננו. בהסכם בין הצדדים אין הנחה עקרונית של שיתוף בחשבונות. ביחס לגירושין במהלך תקופת השיקום, נקטו הצדדים בפירוש בהפרדה ביחס לחשבונות הבנק. שנית, ובהמשך לכך, הצדדים ייחדו הוראה בהסכם להסכמתם כי ינהלו חשבונות בנק נפרדים (ס' 19). יש בכך להקשות על ביסוס הנחה כי הפקדת שכר לחשבון בנק נושאת עמה סממנים של שיתוף החשבון. שלישית, אין מדובר בענייננו בהפקדת שכר לחשבון משותף, שיכולה לגרור טענה לכוונת שיתוף בשכר כמו גם בהפקדות אחרות, כי אם לחשבון פרטי, כל שכן חשבון שיוחד בהסכם לנתבע כאמור. אמור מעתה, כי התובעת זכאית לאיזון יתרות הזכות בחשבונות הצדדים, נכון למועד הקרע ומתוקף הוראות ההסכם ועל פי הוראותיו, ולא כפועל יוצא של הפקדת שכרו של הנתבע לחשבונו. משיכות כספים בסמוך למועד הקובע המומחה בחן את חשבונות הצדדים ונתן דעתו לטענות ההדדיות ביחס למשיכות כספים ששני הצדדים ביצעו מחשבונותיהם בסמוך למועד הקובע (1.7.2021). התובעת משכה מחשבונה לפני המועד הקובע סכום כולל של 20,000 ₪ בחודש 4/2021, וסכום כולל של 14,000 ₪ בחודש 5/2021. הנתבע משך מחשבונו לפני המועד הקובע, בחודשים 6-3 לשנת 2021, סך כולל של 32,000 ₪ (במשיכות בסך 4,000 ₪ כ"א (ע' 13-12 לנספח הביאורים בחוות הדעת). המומחה לא העמיד סכומים אלה לאיזון המשאבים, נוכח טענות הצדדים. טענות התובעת בהקשר זה יצאו מתוך ההנחה, שחשבונו של הנתבע כמוהו כחשבון משותף, הואיל והפקיד אליו את שכרו. כמצוין לעיל, לא קיבלתי טענה זו. שנית, במועד הקובע עמדה יתרת הזכות בחשבונו של הנתבע על סך 404,769 ₪ כאמור, סכום העולה עשרות מונים על הסכום שבמחלוקת. נסיבות אלה אינן מצביעות על ניסיון מצד הנתבע להבריח כספים מחשבונו, ואפשרות זו פחות סבירה בשים לב ליתרת הכספים בחשבון, אותה הנתבע יכול היה למשוך בכל עת ללא מפריע. מבלי להיכנס לעובי הקורה או לקבוע ממצאים עובדתיים, לא מצאתי לנכון לשלול את הסבריו של הנתבע ביחס למשיכות אלה (ע' 46, ש' 36 ואילך), שהתבצעו על רקע פרוץ הסכסוך בין הצדדים – הימנעות מאכילה בבית ופניה לייעוץ משפטי. אזכיר כי הנתבע אמנם ביצע משיכות אלה טרם המועד הקובע, שנקבע ליום 1.7.2021 (בעוד התביעה הרכושית הוגשה ביום 2.6.2021). עם זאת, הבקשה לי"ס שקדמה להגשת התביעה הוגשה ביום 3.2.2021. באופן מהותי המשיכות שביצע הנתבע התרחשו לאחר פרוץ הסכסוך, גם אם טרם המועד הקובע, ואין לשלול את הזיקה בין משיכות אלה לבין פרוץ הסכסוך. כמו כן, התובעת משכה מחשבונה לפני המועד הקובע סכום דומה, בשיעור כולל של 34,000 ₪. התובעת לא ביססה את הדין השונה אותו היא גוזרת בין משיכותיה לבין משיכות שביצע הנתבע. שני הצדדים משכו את הכספים במועדים חופפים בעיקרם. התובעת אף לא העמידה הסבר למשיכות אלה ואפשר להניח כי נבעו אף הן על רקע הסכסוך שפרץ בין הצדדים ועזיבתה את הבית. בנסיבות אלה, בשים לב לדמיון בין הסכומים, לא מצאתי צורך לקבוע ממצאים או להעניק סעדים בהקשר זה. הפרשי השתכרות אקדים ואומר כי לא מצאתי מקום בנסיבות העניין לפסוק לטובת התובעת פיצויים בגין "הפרשי השתכרות". נקודת המוצא המשפטית היא כי "הפרשי השתכרות" אינם בבחינת נכס בר-איזון ואינם נמנים עם "כלל נכסי בני הזוג" העומדים לאיזון מתוקף סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון. סעיף 5(ג) לחוק מטעים כי "בסעיף זה, 'כלל נכסי בני הזוג' – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות". "הפרשי השתכרות" כאמור, אינם נקובים בהוראה זו. המחוקק נתן דעתו לפער ביכולות השתכרות הצדדים באמצעות הענקת משקל ל"כושר ההשתכרות" של בני הזוג, והציב רכיב זה בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, המקנה לבית המשפט סמכויות מיוחדות ב"נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" – "לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג". לתובעת לא עומדת אם כן זכות קנויה לפיצויי בגין "הפרשי השתכרות" כחלק מזכותה לאיזון "כלל נכסי בני הזוג". כך כפועל יוצא מבחירתו של המחוקק כאמור. כבוד השופט נ' שילה ביאר את המצב המשפטי הנובע מהוראות חוק יחסי ממון: "סוגיית כושר ההשתכרות אף עלתה במהלך הדיונים לתיקון חוק יחסי ממון, אולם סעיף 5(ג), שהוסף לחוק במסגרת התיקון והוסיף להגדרת 'נכסי' בני הזוג 'זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות וקופות תגמולים וחסכונות' לא מתייחס לכושר ההשתכרות. במקום הכללה ישירה של כושר ההשתכרות במסת הנכסים הכפופים לאיזון, העדיף המחוקק לשלב את כושר ההשתכרות, ובאופן רחב יותר את מה שכונה 'נכסי העתיד', בסעיף 8 לחוק יחסי ממון, העוסק בסמכויות מיוחדות של בתי המשפט [...] בכך, אימץ המחוקק כלי אקוויטבילי המקנה לבתי המשפט שיקול דעת לסטייה מחלוקה שוויונית של נכסי הנישואים הממשיים" [...] הענקת שיקול דעת אקוויטבילי לבית המשפט, מביאה לכך שלא בכל מקרה שבו קיימים הפרשי כושר השתכרות יידרש בית המשפט לעסוק בהם" (תמ"ש 47769-01-12 פלונית נ' אלמוני, מיום 26.8.14; כבוד השופט שילה מצטט את הדברים בפסק דינו בעמ"ש (ת"א) 25798-02-21‏‏ פלונית נ' פלוני, מיום 23.2.22). ביחס לשימוש הראוי בסמכויות המיוחדות המוקנות לבית המשפט באמצעות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, הפסיקה הועידה שימוש במשורה ובמקרים חריגים בלבד – "סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון אמנם מסמיך את בית המשפט 'לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה'; ואולם: 'ברי כי הכלל הוא סעיף 5 [...] ובגדריו יש לחתור לפתרון אופטימלי, לא בנקל וכעניין שבשגרה ייעשה שימוש בסעיף 8(2)" כבוד השופט א' רובינשטיין בבג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, מיום 26.10.11). באותו מקרה, כבוד השופט י' עמית (כתוארו אז), חידד את התפיסה הרווחת ביחס לשימוש הדווקני שיעשה בסעיף 8(2): "לטעמי, מטרת סעיף 8(2) היא לאפשר לבית המשפט להקטין פערים כלכליים בין בני זוג תוך התחשבות במכלול הנסיבות האישיות של בני הזוג, לרבות גיל, מצב בריאותי, ו'נכסי עתיד' או 'נכסי קריירה' (קרי, נכסים הקשורים להון האנושי של בני הזוג, כגון תארים אקדמיים, רישיון, ניסיון מקצועי, כושר השתכרות, מוניטין וכיו"ב). דהיינו, החלוקה הלא שוויונית של הנכסים מכוח סעיף 8(2) לחוק נועדה אפוא למנוע תוצאה בלתי שוויונית ובלתי צודקת ולאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג 'החלש'. זאת, כחלק מארגז הכלים שעומד לרשות בית המשפט לשם צמצום הפער בכושר ההשתכרות בין בני הזוג" (שם, ור' גם בתלה"מ (אשד') 61552-12-20‏ ‏פלונית נ' אלמוני, מיום 24.4.24). בית המשפט המחוזי במחוז מרכז, הטעים וחידד בהקשר זה: "באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת נקבע כי בבוא בית המשפט לשקול מה הם המקרים היוצאים מן הכלל, המצדיקים פנייה לסמכות הנתונה בסעיף 8 לחוק יחסי ממון, יש לתת את הדעת לתמונה המלאה של היחסים הכלכליים בין הצדדים, לכן יש הכרח בהצגת תשתית ראייתית מפורשת לעת בקשה לחלוקה שאינה שוויונית [...] אחרת, כל החלטה, גם צודקת, שתינתן ביחס לנכס מסוים, עלולה להפר את הצדק בחלוקתם של נכסים אחרים" (עמ"ש (מרכז) 23025-08-21‏ א. א נ' ד. א, מיום 28.4.22). מתוך נקודת מוצא זו, ומבלי לגרוע מהכללים הנוקשים שהעמידה הפסיקה לשימוש בסעיף 8(2) כאמור, בפסיקה קנו אחיזה שלושה מבחני-משנה עיקריים לבחינת קיומה של עילה לפסיקת פיצוי בגין פערי השתכרות, לצד כלל נסיבות העניין המקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב: "לצורך הכרעה בשאלה האם יש להעניק פיצוי בגין הפרשים בכושר ההשתכרות יש לבחון האם מתקיימים שלושה רכיבים מרכזיים אלו: בן זוג 'ביתי' לעומת בן זוג שפיתח קריירה, האם קיים פער משמעותי בכושר ההשתכרות של בני הזוג והאם מדובר בנישואין שנמשכרו לאורך זמן. בנוסף, עוד יש להתחשב, בין היתר, גם בנתונים אלו: האם ההכשרה או ההשכלה שמכוחה נוצרו פערי ההשתכרות נרכשה במהלך הנישואין או לפני הנישואין, גיל בן הזוג הביתי ואפשרות כניסתו למעגל העבודה, האם בן הזוג הביתי נושא בנטל העיקרי של גידול הילדים וגיל הילדים שנותרו במשמורתו, היקף הרכוש שבן הזוג הביתי מקבל כתוצאה מאיזון המשאבים, היקף השכלתו של בן הזוג הביתי והמועד שהוא עתיד לקבל את חלקו בפנסיה של בן זוגו" (עמ"ש (ת"א) 25798-02-21‏‏ פלונית נ' פלוני, לעיל). התובעת לא העמידה תשתית עובדתית ומשפטית לעתירתה ביחס ל"פערי השתכרות". בכתב התביעה לא הזכירה רכיב זה כלל. בתצהירה, שהוגש לאחר הגשת חוות דעת האקטואר, הסתפקה באמירה בעלמא כי קיימים פערי השתכרות בין הצדדים. אך העובדה שבית המשפט נעתר לבקשת התובעת להורות למומחה לבחון גם את פערי ההשתכרות בין הצדדים, אינה מהווה תחליף להעמדת תשתית עובדתית ומשפטית, ולביסוס הזכות הנטענת, שאינה זכות קנויה כאמור. למעלה מן הצורך ולשם שלמות ההכרעה, אוסיף שלא התרשמתי כי נסיבות העניין מצדיקות פסיקת פיצוי לתובעת בגין הפרשי השתכרות או שימוש בסמכות המיוחדת הנתונה לבית המשפט מתוקף סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. אבאר להלן. לשם חישוב פערי ההשתכרות בין הצדדים, המומחה העמיד את שכרו של הנתבע על סך 23,422 ₪ (נטו), ואת שכרה של התובעת על סך 5,339 ₪ (נטו). הפער המספרי אכן קיים, אך זה כשלעצמו אינו מספיק לביסוס זכותה של התובעת לפיצויים. ראשית, לא התרשמתי, ולחילופין לא הוכח בפניי, כי פער זה משקף מוניטין עסקי או אישי שצבר הנתבע מעבודתו, כביכול על גבה של התובעת. הנתבע הוא עובד [...] ככלכלן. לא מצאתי תימוכין לטענה כי הנתבע משמש "בכיר" בחברה, או כי מצוי בעמדת ניהול, או שמא מיועד למשרה רמה יותר. היקף והרכב שכרו אף הם אינם משקפים את הטענה כי הנתבע משמש במשרה בכירה או כי צבר מוניטין בעיסוקו. נדמה כי גם התובעת אינה מחזיקה יותר בטענה זו: "ש: [...] תגדיר לי בבקשה את הגדרת התפקיד שלך ב[...]. ת: אני כלכלן, עובד שם 26, כמעט 27 שנים. אני לא בתפקיד ניהולי, אני לא בתפקיד בכיר, ש: אני לא אמרתי, אני שאלתי מה הגדר התפקיד שלך (ע' 33, ש' 28). שנית, לא שוכנעתי כי אפשר לאפיין את התובעת כמי שהיתה "בת זוג ביתית" לאורך שנות הנישואין. ההיפך הוא הנכון. טענותיה בהקשר זה תואמות את טענות הנתבע, כי הקפידה לעבוד לאורך השנים מחוץ לבית ותרמה לכלכלת התא המשפחתי. מפירוט תקופות עיסוק מאת המל"ל (נס' ז' לתצהיר הנתבע) עולה כי התובעת שמרה על רצף עבודה לאורך השנים. כמו כן השלימה לימודי הוראה ולימודי תעודת גננת מוסמכת בכירה. אעיר כי מידע זה לא הונח בפניי המומחה לצורך בחינת פערי ההשתכרות. כמצוין בביאור לחוות הדעת, למומחה לא הוצג מידע "על השכלה אקדמית ו/או מקצועית שהאישה רכשה במהלך השיתוף, או בכלל" (ביאור מס' 7, ע' 11 לנספח ביאורים). יתירה מכך, מעדותה של התובעת עולה כי עיסוקה בתחום החינוך היה קרוב לליבה. לדבריה "תמיד החלום שלי היה לפתוח גן משלי ושנה אחרי זה שכרנו דירה, דירה גדולה עם גינה והיה רק ילד אחד אז זה התאפשר, פתחתי גן משלי. היה לי גן משלי 17 שנה" (ע' 5, ש' 6). אם כן, אין מקום לקבוע בענייננו כי התובעת היתה בת זוג "ביתית", שהקריבה את התפתחותה האישית או המקצועית לטובת קידומו של בן הזוג. נזכיר כי הנתבע עצמו לא פיתח מוניטין אישי או עסקי בעבודתו כאמור. בנסיבות אלה, גם אם אראה את הפרש ההשתכרות בין הצדדים כמשמעותי, וחרף שנות הנישואין הארוכות, איני סבורה כי קמה לתובעת זכאות לפיצוי בגין פערי השתכרות. הכרעתי זו מתחזקת נוכח ההכרעות השונות בפסק הדין דנן ותוצאות איזון המשאבים בענייננו. בנוסף לחלקהּ בשווי מחצית מערך הדירה החדשה, במסגרת איזון המשאבים זוכה התובעת על פי דין בסכום ניכר על פי חלקהּ בזכויות הסוציאליות שצבר הנתבע. בנוסף לכך זוכה בסכום ניכר מתוקף איזון יתרות הזכות בחשבונות הבנק. בנסיבות אלה אין לראות את התובעת כמי שקופחה במסגרת איזון המשאבים וחלוקת הרכוש בעקבות הגירושין (השוו לתלה"מ (פ"ת) 34506-08-21‏‏ אלמונית נ' פלוני, מיום 24.7.23; וגם עמ"ש (ת"א) 25798-02-21‏‏ פלונית נ' פלוני, לעיל). מכל הטעמים המנויים לעיל, אני דוחה את טענות התובעת ביחס לפיצוי בגין "פערי השתכרות". חיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש התובעת לא ביססה את טענתה כי יש לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש עבור מגוריו בדירה החדשה. ראוי לסקור את לידתה של טענה זו. בכתב התביעה התובעת לא הזכירה סוגיה זו כלל, ולא מנתה דמי שימוש ו/או שכר דירה ראוי מבין שלל סעדיה. בסמוך לאחר החלטת המותב הקודם למנות מומחה להערכת שווי הדירה החדשה, ביום 14.9.21 הגישה התובעת בקשה בכתב שהוכתרה כ"בקשה לפסיקת דמי שימוש". בבקשתה התובעת לא העמידה נימוקים לגופה של טענה ולא ביססה את זכאותה לדמי שימוש לשיטתה, אלא הסתפקה בטענה כי יש לחייב את הנתבע לשלמם, ולשם כך יש להורות לשמאי המקרקעין, לכשתיקבע זהותו, להעריך גם את שווי דמי השימוש הראויים. ביום 10.10.21 הגיש הנתבע תגובה מפורטת לבקשה. רק ביום 9.12.21 מונה השמאי בענייננו לאחר התנגדות הנתבע, לרבות הגשת בקשת רשות ערעור, שנדחתה. בהחלטתו מיום 9.12.21, המותב הקודם נמנע מלהורות לשמאי להעריך גם את דמי השימוש. ביום 19.12.21 הגישה התובעת בקשה להשלמת ההחלטה למינוי מומחים ובקשה לשום גם את שווי דמי השימוש, בטענה כי בקשה לדמי שימוש הוגשה זה מכבר – טענה שאינה מדויקת כאמור. לאחר הגשת תגובת המשיב, הועבר התיק לטיפולי בעקבות פרישת המותב הקודם, ובהחלטתי מיום 4.7.22 קבעתי כי המחלוקת תתברר בדיון הקרוב במעמד הצדדים. ביום 8.1.23 הזכירה ב"כ הנתבעת את טענתה התלויה ועומדת ביחס לדמי השימוש, אך לא ביססה את עילתה הנטענת ולא הגישה בקשה בכתב. בתום הדיון ניתנו הוראות מתאימות להגשת תצהירים. אלא שבתצהירה הסתפקה התובעת בטענה כי הנתבע עושה שימוש בלעדי בדירה החדשה מאז עזיבתה, בעוד היא שוכרת מדור למגוריה (ס' 33). רק בסיכומיה העמידה תשתית משפטית לפסיקת דמי שימוש, ובמישור העובדתי טענה, לראשונה, כי חייה עם הנתבע תחת אותה קורת גג הפכו בלתי נסבלים (ס' 34). הואיל והתובעת לא נכנסה בעובי הקורה, אעמוד על הסוגיה בקליפת אגוז בלבד. זכותו של אחד מבני הזוג לדרוש דמי שימוש או שכר דירה ראוי מבן הזוג שעושה שימוש בנכס מגורים, יכולה להתבסס על מספר מקורות משפטיים – מתוקף סעיף 33 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969; מתוקף חוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979; ומתוקף עקרון תום הלב ושיקולי צדק באמצעות סעיפים 39 ו 69- לחוק החוזים (תמ"ש (נצ') 12776-09-08 ג' י' נ' א' י', מיום 1.5.13). התפיסה העקרונית שקנתה אחיזה בפסיקה, ביחס לסכסוכים בין בני זוג, היא כי בן הזוג שנותר להתגורר בדירה לאחר עזיבת האחר, אינו הופך מטעם זה בלבד ל"שוכר בעל-כורחו". ההלכה שיצאה תחת ידי בית המשפט העליון ועודנה עומדת בתוקפה, נקבעה בעניין "זרקא", ולפיה רק מניעת שימוש בנכס הלכה למעשה תקים חובה לתשלום דמי שימוש - "אולם רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים" (ע"א 1492/90‏‏ נאיפה סעיד זרקא נ' סלמאן פארס, מיום 20.1.93). בענייננו התובעת לא העמידה יסוד עובדתי לבחינת שאלת דמי השימוש. מלכתחילה לא עתרה לסעד זה בכתב התביעה ולא העמידה נימוקים לסעד גם בבקשתה בכתב או בתצהירה כאמור. קושי זה עולה ביתר שאת בנסיבות בהן אין חולק כי התובעת היא שיזמה את עזיבתה את דירת הצדדים, וכי הנתבע לא ביקש או דרש את עזיבתה. מחד גיסא, אני דוחה את טענת הנתבע לפיה התובעת אינה זכאית לתשלום דמי שימוש מפני שאין לה זכויות בנכס לדבריו (ע' 43, ש' 14), או כי מגוריה בנכס היו מתוקף היותה בת-רשות להתגורר בו. התובעת היתה ונותרה בעלת מחצית הזכויות בנכס מלכתחילה ומתוקף רישום הזכויות במרשם המקרקעין. מאידך גיסא, התובעת לא סתרה את גרסת הנתבע כי הוא לא מנע ממנה שימוש בדירה, אלא שעזבה מרצונה (ע' 44, ש' 19), והוא ביקש להפיס את דעתה ולהשאירה בבית (ע' 44, ש' 35). לא נעלמה מעיני טענת התובעת כי בעוד היא נשאה בהוצאות מדור למגוריה, הנתבע התגורר בדירה החדשה, ולא נדרש לתשלום שכ"ד או החזרי משכנתא. עם זאת לא מצאתי שעובדה זו לבדה מקימה זכות לקבלת דמי שימוש, מקום שלא הוכח, או נטען, כי נמנע מהתובעת השימוש בדירה. אוסיף בהקשר זה כי במסגרת ההחלטה לפסיקת מזונות זמניים מיום 24.10.21, המותב הקודם נתן דעתו להוצאות המדור בהן נושאת התובעת לאחר שעזבה את הבית: "מאידך גיסא, יש לתת את הדעת להוצאות המדור בהן נושאת המבקשת, שיצאה את הבית המשותף ועברה להתגורר עם הקטינים בנפרד" (ס' 8). הנתבע חויב ברכיב מדור הקטינים בשיעור לא מבוטל בסך 1,200 ₪, בנוסף למזונות. מבלי לגרוע מן האמור, סבורני שיש בכך מענה לפער לכאורה בהוצאות המדור, גם אם חלקי. אציין כי אפשר לאתר גישה אחרת בפסיקה ביחס לפסיקת דמי שימוש במסגרת סכסוכים בין בני זוג. לפי גישה זו, לכאורה די בעזיבת בן הזוג על מנת לזכותו בדמי שימוש. עמדה זו עלתה מפי כבוד השופט סארי ג'יוסי בעמ"ש (חי') 50188-02-17‏ ‏נ.מ נ' ג.מ (מיום 8.6.18). איני סבורה שיש בפסיקה זו כדי לסייע לתובעת בענייננו. ראשית, וכאמור, התובעת לא ביססה את עילתה לפסיקת דמי שימוש, גם בהתאם לגישה המקלה. התובעת לא עמדה על נסיבות עזיבתה. יצוין כי גם כבוד השופט ג'יוסי מסייג את גישתו, שלא תחול ב"אותם מקרים בהם נשללה הזכות לדמי שימוש". שנית, ומשלא ניתנה לנתבע האפשרות להתגונן מפני טענות אלה בכלל, וביחס לגישות השונות בפסיקה בפרט, אין מקום לסטות מן ההלכה הקיימת בסוגיה. לפיכך, מכלל הטעמים המנויים לעיל, אני דוחה את טענות התובעת ביחס לפסיקת דמי שימוש בדירה החדשה. איזון שווי כלי הרכב בהקשר זה הצדדים אינם חלוקים על העובדות או על המצב המשפטי. הנתבע אינו כופר בטענת התובעת כי הרכב בענייננו הוא משותף. אין מחלוקת עוד ביחס לעובדה כי הרכב נרכש בשנת 2008, לאחר מכירת הדירה בעיר ומכספי התמורה. מדובר ברכב מסוג "[...]" שנת ייצור 2007, ששימש את המשפחה נאמנה ועודנו בשימוש הנתבע. במועד הגשת התביעה הסמוך למועד הקובע (שנקבע ליום 1.7.21) מלאו לרכב 14 שנים. הדעת נותנת כי שוויו אינו גבוה. התובעת לא נקבה בשוויו של הרכב במועד הקובע לשיטתה, לא הציגה ראיה לעניין זה, לא ביקשה להציג ראיות, ולא הניחה בפניי בית המשפט כל קנה מידה לשווי הרכב, גם לא על דרך האומדנא. בנסיבות אלא אמנע מלקבוע ממצא או להעניק סעד ביחס לרכב. בהעדר ראיה או טענה אחרת, סבורני ששוויו של הרכב בטל בשישים, מקל וחומר ביחס לפריטי הרכוש האחרים שעומדים לזכות התובעת בעקבות חלוקת הרכוש – מחצית שווי הדירה החדשה, מחצית זכויות הנתבע ומחצית יתרות החובה בחשבונו. טענת התובעת להלוואה מהוריה בסך 40,000 ₪ התובעת העלתה טענה זו באופן אגבי ורפה, ללא כל פרט בסיסי על מועד נטילת ההלוואה, ייעודה, תנאיה וכד', וללא כל בדל סימוכין. כמו כן לא התייחסה לשאלת קיומה של יריבות מצידה כלפי הנתבע בטענה מסוג זה ודומה כי התובעת זנחה אותה. לפיכך אני דוחה כל טענה בהקשר זה. תביעת מזונות הקטינים הוראות ההסכם ביחס למזונות הקטינים בהסכם התייחסו הצדדים לסוגיית המזונות, ואף המשמורת וזמני השהות, במקרה של גירושין. נזכיר כי במועד עריכת ההסכם היו הצדדים הורים לשני קטינים בלבד בגיל 10 וחצי ושנתיים וחצי. מאז נולדו לצדדים שני ילדים נוספים, ושניהם קטינים נכון למועד כתיבת שורות אלה. על פי ההסכם ישלם הנתבע לידי התובעת סך של 1,250 ₪ לכל ילד, וסה"כ 2,500 ₪. סכום זה כולל את הוצאות המדור והחינוך (ס' 16(א)). הצדדים הסכימו כי שיעור המזונות יופחת לשליש בהגיע כל קטין לגיל 18 או בתום לימודיו התיכוניים, לפי המאוחר, וישולם ישירות לילדים. התובעת טענה כי ההסכם אינו חל בענייננו גם ביחס למזונות, בטענה כי ענייננו במזונות קטינים שטרם נולדו במועד עריכת ההסכם. מנגד טוען הנתבע כי ההסכם עודנו בתוקף ונושא תוקף של פסק דין גם ביחס לסוגיית המזונות, ולמצער העקרונות הנקובים בהסכם עדיין תקפים, וכמו בהסכם, כך בענייננו, עסקינן במזונות שני קטינים. מי מהצדדים לא העמיד בסיס משפטי לעמדתו בזיקה לעמדת הדין החל בענייננו, ולא מצאתי צורך לקבוע ממצא בהקשר זה. אמנם ההסכם נכרת לאחר הגשת תביעות, לרבות בעניין המזונות. עם זאת, ככל שידיעתי משגת, ולא נטען אחרת, התביעות טרם החלו להתברר עד לכריתת ההסכם ולא ברור עד כמה, אם בכלל, נדונו צרכי הקטינים. לא שוכנעתי שהקטינים בענייננו, שטרם נולדו בעת עריכת ההסכם, כפופים להסכם הקונקרטי בענייננו והנתבע לא העמיד ביסוס משפטי לעמדתו כאמור. מבלי לגרוע מכך, סבורני שדבקות בהסכם עלולה שלא להתיישב עם האינטרס של הנתבע, הואיל והמזונות המוסכמים נקבעו לצד הוראות ביחס למשמורת וזמני השהות. לפי ההסכם במקרה של גירושין הקטינים יהיו במשמורתה של התובעת ("בחזקת האם", ס' 14(ב)) וזמני השהות בין הקטינים ובין הנתבע נועדו להיות מצומצמים – לכל היותר לינה אחת בימי חול, ולינה נוספת אחת לשבועיים בסוף השבוע (ההסכם נוקט בלשון "רשאי" והנתבע אינו מחויב לפי ההסכם להלין את הקטינים בביתו). כפי שיבואר להלן, כיום הצדדים חולקים בנטל גידול הילדים ובזמני השהות באופן שווה, ולכאורה יש לכך משקל בשאלת שיעור המזונות. בהעדר טיעונים של ממש בהקשר זה, אניח אפוא כי ההסכם עומד בתוקפו, אך הקטינים בענייננו אינם כבולים בהוראותיו. על כך יש להוסיף, כי מן המפורסמות שמזונות קטינים מעצם טיבם וטבעם, אינם כפופים לעקרון סופיות הדיון ואפשר וראוי לשוב ולבחון טובתם של קטינים ומילוי צרכיהם. כך ננהג גם בענייננו. המזונות הזמניים המזונות הזמניים נקבעו על ידי המותב הקודם ביום 24.10.21. אותה עת היו הקטינים בני 11 ו – 14. הנתבע חויב במזונות זמניים בסך 1,350 ₪ לכל קטין, וסה"כ 2,700 ₪ מידי חודש, ובנוסף בסך של 1,200 ₪ עבור מדורם של הקטינים. סה"כ 3,900 ₪ לחודש. בנוסף חויב לשאת בשיעור 65% מההוצאות החריגות עבור חינוך ובריאות. מטבע הדברים, המידע שעמד בבסיס ההחלטה היה חלקי. ביחס לחלוקת זמני השהות ועול נטל גידול הילדים, צוין כי "אין בפניי בית המשפט מידע או סימוכין לדבר. תסקיר עו"ס לס"ד טרם הוגש" (ס' 10). לצורך ההחלטה העמיד בית המשפט את שיעור שכרה של התובעת על סך 4,000 ₪ (נטו), לעומת סך ממוצע של 19,500 ₪ (נטו) שמשתכר הנתבע, וצוין כי "ניכר חוסנו הכלכלי של המשיב לעומתה". טענות התובעת לטענת התובעת, בעוד הנתבע פיתח קריירה כעובד [...], היא עבדה כגננת. כיום היא מטפלת בהוריה הקשישים ומשתכרת באמצעות חברת כוח אדם סך ממוצע של 5,200 ₪ בחודש. הנתבע לעומתה משתכר לכל הפחות 20,000 ₪. בתצהירה התייחסה התובעת לחלוקת זמני השהות "בפועל" בין הנתבע ובין הקטינים, מידי סופ"ש לסירוגין, כולל לינה ביום ו', ופעמיים בשבוע, כולל לינה. לטענתה נוכח פערי ההשתכרות בין הצדדים, יש לחייב את הנתבע להוסיף ולשאת בשיעור 65% מההוצאות החריגות, כנקוב בהחלטה למזונות זמניים. התובעת מוסיפה כי אין ברשותה רכב ואין ביכולותיה הכלכלית לרכוש רכב. מנגד הנתבע עושה שימוש ברכב במשותף. אציין כי בזמן שחלף מאז הגשת התצהיר, רכשה התובעת רכב. בתצהירה העמידה התובעת את צרכי הבן הגדול שאול, על-סך 3,224 ₪ ואת צרכי הבן הצעיר דוד על-סך 3,354 ₪. התובעת נושאת בשכ"ד בשיעור 2,400 ₪, והוצאות המדור ואחזקת המדור הכוללות עומדות על-סך 3,659 ₪. חלקם של הקטינים בהוצאות המדור (40%) הוא 1,478 ₪. טענות הנתבע לטענת הנתבע ההסכם אינו בטל גם ביחס לסוגיית מזונות הקטינים. ההסכם עוסק בשני קטינים ואף בענייננו שני קטינים. המנגנון וגובה המזונות הנקובים בהסכם עניין רלוונטיים ואינם מוגבלים בתוקפם. בהתאם להכרעה בעניין המשמורת, תחולנה ההוראות הרלוונטיות מתוקף ההסכם ואיזה הורה ישלם מזונות לאחר ומי יזכה בקצבת הילדים. בהקשר זה מציין הנתבע כי התובעת ושני הילדים הבגירים אינם בקשר. לפיכך המפגשים המשפחתיים בין האחים מתקיימים בביתו בלבד, והדבר כרוך בהוצאות. הנתבע חויב במזונות זמניים בעת שגילו של הבן שאול היה צעיר מגיל 16. לתובעת יוחסה אז הכנסה בשיעור 4,000 ₪. כיום משתכרת התובעת 5,200 ₪ בחודש, זוכה לקצבת הילדים ואינה ממצה את יכולת ההשתכרות שלה. חשבונה מצוי ביתרת זכות ונראה כי עומדת בהוצאות. בהתאם לפסק הדין מיום 6.9.22 זמני השהות בין הצדדים והקטינים הם שוויוניים, והוא נושא באופן ישיר בצרכי הקטינים. זאת לצד הוצאות מדורו ואחזקתו. בנוסף הנתבע נושא בעלות הטלפונים הסלולריים של הקטינים ועבור "נטפליקס". בנסיבות אלה על סכום המזונות להיות מינימאלי ושלא יעלה על 300 ₪ בחודש. עוד יש לחייב את הצדדים לשאת בחלקים שווים בהוצאות החריגות. דיון והכרעה סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959 קובע כי "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". הצדדים שלפניי יהודים, ומזונות הקטינים יפסקו אפוא לפי הדין העברי. בענייננו קיימת אבחנה בדין בזיקה לגילם של הקטינים. הבן הגדול שאול כבן 17 וחצי (יליד 00.00.2007). הבן הצעיר דוד בן 14 (יליד 00.00.2010). כפי שיבואר להלן, לבן הגדול מלאו 15 ומגיל זה ועד גיל 18 זכאי למזונות לפי "דין צדקה". הבן הצעיר דוד גדול מ - 6 וצעיר מ – 15, ולפיכך מזונותיו יפסקו בהתאם למתווה שהונח בהלכת בית המשפט העליון בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (מיום 19.7.17, להלן – "בע"מ 919/15"). בית המשפט יפסוק את מזונות הקטינים בהתאם לדינים השונים החלים עליהם כאמור. עם זאת ביחס למזונות הקטינים מוקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב, להגיע לתוצאה התואמת ומשקפת את נסיבות העניין שלפניו, גם אם כרוך הדבר בסטיה, לכאורה, מתוצאה חשבונאית או נתון כלכלי העומדים לבחינה. נפסק לעניין זה כי "פסיקת מזונות אינה מדע מדויק, והיא תמיד תלוית נסיבות ונתונים קונקרטיים" (עמ"ש (ת"א) 32172-11-17 ע"ש נ' נ"ש, מיום 10.1.19; ור' גם עמ"ש (מרכז) 11623-07-17 ד"ש נ' מ"ש, מיום 24.6.18). יפים לענייננו אף הדברים הבאים - "יש להיזהר מפני עריכת תחשיבים מתמטיים מדויקים שמתבססים על האחוז המדויק של זמני השהות ועל ההכנסות הפנויות במדויק [...] החיים, מטבעם, אינם מתנהלים על פי תכנון מדויק אותו ניתן לחזות מראש חודשים ושנים קדימה [...] על בית המשפט להעריך את מכלול הנסיבות, ולקבוע את המזונות גם על סמך התרשמות כללית מהצדדים" (עמ"ש (ב"ש) 30516-10-18‏ ‏י"ר נ' ש"ר, מיום 2.6.19; ס' 41 לפסק הדין). צרכי הקטינים התובעת העמידה את צרכיו של הבן הגדול שאול על סך 3,224 ₪. את צרכיו של הבן הצעיר דוד העמידה על סך 3,354 ₪. הצרכים בהם נקבה התובעת זהים עבור שני הקטינים, רובם ככולם, וסבורני כי פירוט זה לוקה בהפרזה. ניתן להעלות על הדעת כי עלות כלכלתם של שני נערים תעמוד, כטענת התובעת, על סך 1,000 ₪ עבור מזון; 300 ₪ עבור מוצרי הגיינה; ו - 350 ₪ עבור ביגוד. הצרכים האחרים סובלים מחפיפה וכפילות ולא שוכנעתי כי הם משקפים צרכים שאכן דרושים לקטינים. כך ביחס לפירוט הצרכים בסך 100 ₪ עבור "מסעדות, אכילה מחוץ לבית"; 100 ₪ עבור "דמי כיס"; 200 ₪ עבור "מתנות לימי הולדת, בר/בת מצווה"; 100 ₪ עבור "סרטים, הצגות, בילויים". סבורני כי הוצאות אלה, חלק הארי בהן נופל תחת אותה קטגוריה כללית – הוצאות עבור בילוי ופנאי. בנוסף, לא שוכנעתי כי סכום בסך 450 ₪ לחודש עבור כל ילד, משקף הוצאה ממשית עבור "נופשים בארץ ובחו"ל" כטענת התובעת, ולא שוכנעתי כי רכיב בהיקף זה מהווה חלק ממזונותיהם. לא נעלם מעיני עוד שתחת פירוט צרכיו של הבן הצעיר דוד, מנתה התובעת סך של 360 ₪ בחודש עבור "חוגים". גם אם אניח שמדובר בהוצאה ממשית, הוצאות עבור חוגים הן הוצאות חריגות מובהקות, הן אינן מונחות על כתפי הנתבע בלבד, ואינן מצויות בליבת ה"מזונות". אני מוצאת בדבר ניסיון להגדיל את צרכי הקטין באופן מלאכותי. ביחס להוצאות המדור לא מצאתי חריג בדרישות התובעת. התובעת נושאת בשכר דירה בשיעור 2,400 ₪ (צורף העתק חוזה שכירות). בתצהירה העמידה את הוצאות המדור בכללותן על סך 3,695 ₪, ואת חלקם של הקטינים (40%) 1,478 ₪. השיעור המינימלי שהוכר בפסיקה לצרכי קטין שאינם דורשים הוכחה אינו אחיד, ונע בין סך של 1,300 ₪ (ללא המדור והוצאות חריגות) (ר' עניין "בן עמי", בר"ע 1895/02 ב' י' נ. ב' י', מיום 20.1.03), ובין סך של 1,600 ₪ (ר' עמ"ש (חי') 32385-11-18 א"ג נ' ר"ג, מיום 22.5.2019; ור' עוד פסק הדין בעמ"ש (חי') 26409-10-18‏ ‏מ"ש נ' ק"ש‏, מיום 25.7.2019). בית המשפט המחוזי בחיפה קבע במקרה שהובא בפניו כי "יש מקום לעדכן את מנעד הצרכים המינימליים, ובהתאם גם את הצרכים הממוצעים של קטין, עת כאמור לעיל, סבור אני, כי סך של 1,400 ₪ מצוי בצידו הנמוך של המנעד האמור" (הדגשות אינן במקור) (עמ"ש (חי') 44496-10-20 א. נ' ב. מיום 11.8.21; וגם עמ"ש (חי') 59345-11-22‏ ‏א' נ' ב'‏, מיום 13.2.23). לפי עמדה אחרת, הרף הנמוך מצוי בשיעור 1,300 ₪ - 1,400 ₪, אלא אם כן הורגל הקטין ברמת חיים גבוהה (עמ"ש 41465-10-17 ש. נ' ש. מיום 25.10.18 (ס' 54)). נקודת מבט אחרת ביחס לצרכים המנימליים הנדרשים לקטין, עלתה בעמ"ש (מרכז) 38131-07-21 י.ל נ' ש.א (מיום 10.4.22): "עוד הובהר בפסיקה כי מזונותיו של קטין המתגורר בשני בתים וממילא נדרש לעיתים לכפילות בצרכיו נוכח עצם מגוריו בשני בתים מגיעה לסכומים שבין 2,250 ש"ח ל 2500 ₪ לחודש (רמ"ש 59188-10-18 י. נ. נ' א. נ ... (2018))" (הדגשות אינן במקור). זהו אפוא מגוון הדעות שעלו בפסיקה ביחס לצרכי קטינים שאינם דורשים הוכחה. על תובעת לשאת בנטל השכנוע והראיה לצרכים העולים על ההכרחיים. ככל שהדרישה אינה מבוססת בראיות ולא ניתן לקבוע ממצא בהקשר זה, בית המשפט יאמוד את הצרכים לפי ניסיון החיים של היושב בדין (ר' תלה"מ (חי') 1603-11-18 מ.ל נ' ב.ר, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 28.8.20). מחד גיסא, לא שוכנעתי כי צרכי הקטינים עולים על הצרכים המינימליים בטווחים השונים שעלו בפסיקה והובאו לעיל. מאידך גיסא, סבורני שיש מקום להעריך את צרכי הקטינים בענייננו על הצד הגבוה. המשפחה נהנתה שנים ארוכות מהכנסתו הנאה של הנתבע, לצד הכנסה נוספת של התובעת. המשפחה נהנתה עוד מבית מרווח בסביבה נאה. לא הובאו בפניי ראיות לאורח חיי המשפחה ביחס לבילויים, אכילה במסעדות, נסיעות וחופשות בארץ ובחו"ל, וכיוצא באלה סימנים לרמת החיים. עיון בפירוט חיובי האשראי של שני הצדדים, מלמד על שימוש שקול וזהיר של שני הצדדים בכספם, בעיקר לטובת הוצאות המחיה. עם זאת, נושאים בהוצאות סבירות ומתונות גם עבור פנאי ומותרות. הכנסת הנתבע מעיון בתלושי השכר שצירף הנתבע לתצהירו עולה כי שיעור השתכרותו הממוצע הוא 21,500 ₪ - 22,000 ₪ בחודש. עיון בדפי החשבון שצירף הנתבע מעלה כי בנוסף לשכרו זוכה לקצבה מהביטוח הלאומי בשיעור 1,057 ₪ מידי חודש. מדובר בתשלום קבוע, למצער לתקופה המיוצגת בדפי החשבון. פירוט חיובי האשראי מטעם הנתבע מלמדים על נשיאה בהוצאות עבור מזון, תשלומי אחזקת מדור, טלפונים סלולריים, ביטוחים, דלק והוצאות מחיה מקובלות אחרות. שוכנעתי עוד כי הנתבע אינו "בכיר" במקום עבודתו, הגם שצבר ותק רב. הנתבע עובד ככלכלן מן המניין ואינו מצוי בעמדת ניהול או עמדה בכירה אחרת. סבורני בהקשר זה כי הנתבע מממש את יכולת ההשתכרות שלו. חוסנו הכלכלי של הנתבע אינו מתבטא אך בשכרו מעבודה, כי אם גם במקורות מימון ונכסים אחרים. יש לתת את הדעת לחוסנו הכלכלי של הנתבע. בהקשר זה נקבע כי "כאשר באים לפסוק מזונות יש להתחשב גם בפערי הרכוש שבין הצדדים, שכן ההכנסה הפנויה הרלוונטית לצורך קביעת חיוב הורה במזונות נקבעת תוך הערכת יכולתו הכלכלית הכוללת ב'ראיה רחבה', כך שלא רק משכורת ה'נטו' שלו מובאת בחשבון, אלא סך כל המקורות הכלכליים העומדים לרשות משלם המזונות, כולל נכסים, חסכונות, וכיו"ב (עיינו: בע"ם 3432/09 פלוני נ' פלונית [...] ; ע"א 239/85 עמיצור נ' עמיצור [...]; ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס [...]" (עמ"ש (חי') 52480-06-20 א' נ' ב', מיום 8.8.21). בענייננו הנתבע ירש או עתיד לרשת, לבדו או עם אחרים, את עיזבון אמו המנוחה הכולל בין היתר דירת מגורים ב[...]. מחקירתו הנגדית של הנתבע ניכר היה שהנתבע מבקש לסייג את היותו יורש, את חלקו בעזבון ואת גודל העיזבון. כשם שצוין קודם ביחס לגורל ה"הלוואות" שנטל מאמו, הנתבע לא תמך בסימוכין כלשהם את טענותיו ביחס לעיזבון אמו או ביחס לסכסוך או מחלוקת ביחס לעיזבון אמו, ונאלץ לאשר במורת רוח כי הוא אכן צפוי לזכות בעזבון אמו או בחלקו: "ש: מה החלק שלך בצוואה? [...] ת: בעיקרון החלק שלי [...] החלק שלי הוא רבע בצוואה [...]" (ע' 32, ש' 22). ת: אני יודע שיש לה בית, אחת הבעיות שיש לה בית ב[...]. הבעיה היא שעיריית [...] טוענת שהזכויות בבית הם בכלל של עיריית [...] ולא שלה, אז אני באמת לא יודע אם הבית הזה בכלל, לטענת עיריית [...] אין לנו שום זכויות בבית הזה. ש: אז דירה ב[...], ת: דירה ב[...], ש: כמה שנים הם גרו בבית הזה? ת: אמא שלי? ש: כן. ת: בסביבות 60 שנה (ע' 33, ש' 1). אני מוצאת אפוא כי חוסנו הכלכלי של הנתבע משתקף אף בכספים ו/או הנכסים שעתיד לרשת או שמא כבר ירש מעיזבונה של אמו המנוחה, מבלי שאוכל לבסס ממצא עובדתי ביחס להיקף חלקו של הנתבע בעיזבון. אמור מעתה כי שיעור הכנסתו הממוצע של הנתבע מעבודה הוא 21,500 ₪ - 22,000 ₪ בחודש; בנוסף זוכה לקצבה מהביטוח הלאומי בשיעור 1,057 ₪ מידי חודש. לפיכך אעמיד את שיעור השתכרותו 23,000 ₪ בחודש בקירוב; ובנוסף הנתבע נהנה או ייהנה בעתיד מכספים ונכסים מתוקף ירושת אמו המנוחה. עם זאת, בשים לב לשיעור השכר הנאה ולהפרש ההשתכרות הברור והמשמעותי העומד לטובת הנתבע, ונוכח חלקיות המידע, לא אייחס משקל רב לרכיב זה. הכנסת התובעת לטענת התובעת שכרה הממוצע מעבודה הוא 5,200 ₪ בחודש. היא מועסקת על ידי חברת כוח אדם בטיפול בהוריה הקשישים. בנוסף, משולמת לה קצבת ילדים בסך 353 ₪. לטענת הנתבע, התובעת אינה מממשת את יכולת ההשתכרות שלה ובוחרת לעסוק בטיפול בהוריה. כשם שצוין לעיל, התובעת מוסמכת כגננת בכירה ובעלת תעודת הוראה. לכאורה התובעת בוחרת שלא לעסוק בתחום בו עסקה כל חייה, בו היא בעלת ניסיון רב והשכלה מתאימה. כמו כן ובמשך שנים מרובות היתה התובעת בעלת גן פרטי. סבורני כי בנסיבות הקונקרטיות בענייננו יש מקום להנחה כי ביכולתה של התובעת להגדיל את היקף שכרה, אך באופן חלקי בלבד. מחד גיסא, אמנם נכון הוא כי עבר וניסיון תעסוקתי, השכלה ותארים מהווים נתונים רלוונטיים לבירור יכולת השתכרות לשם פסיקת מזונות קטינים. עם זאת, נתונים אלה אינם חזות הכל והעמדת שיעור השתכרות העולה על שיעור ההשתכרות בפועל תישמר למקרים חריגים שיציגו נסיבות חד-משמעיות. הולמים לענייננו הדברים הבאים מפי בית המשפט המחוזי בחיפה: "בסכסוכי משפחה נהגו בתי המשפט להעריך 'פוטנציאל ההשתכרות' על יסוד נתונים שונים ובעיקר תוך התחשבות ב-: גיל, עבר תעסוקתי, עבודה נוכחית, מקצוע, השכלה ותארים, ניסיון, מוניטין אישי, הכנסה נטו, שעות נוספות וכיוצ"ב. רק על ידי שיקלול הנתונים הרלוונטיים, ייקבע שיעור פוטנציאל ההכנסה. יחד עם זאת, יש לזכור תמיד כי מדובר בהערכה, ומכאן מחייבת היא זהירות רבה בקביעתה, זאת גם לנוכח המשמעויות וההשלכות שתהיינה לה בקביעת גובה המזונות שיושתו על אותו הורה ובחלוקת הנשיאה במזונות בין שני ההורים. כמו כן זהירות זו מתחייבת משום שאותה הערכה מייחסת לאותו הורה יכולת שהוא אינו מממש, והיא מתעלמת מאוטונומית הרצון שלו בבחירת מקצועו לרבות היקף עבודתו ועוד, זאת באותם מקרים בהם הבחירה נעשתה שלא על רקע רצון להתחמק מתשלום מזונות. על כן, הערכת הפוטנציאל והעמדתו על סכום העולה בהרבה על זה המתקבל בפועל תתאפשר במקרים חריגים, ובעיקר כאשר הפער ביניהם הוא משמעותי, שעה שהנתונים השונים מצביעים על יכולות גבוהות בהרבה והדבר נתמך בניסיון העבר – השתכרות בפועל של סכומים גבוהים משמעותית מאלה המתקבלים היום [...] יש לבחון משך התקופה בעבר בה הייתה הכנסת ההורה גבוהה משמעותית מזו המתקבלת היום, האם מדובר בתקופת העסקה קצרה, היקף המשרה, האם היתה קבועה או זמנית ונתונים נוספים [...]" (הדגשה אינה במקור) (עמ"ש (חי') 28488-09-19 ר'ב' נ' ה'ב', מיום 12.3.2020) בענייננו לא שוכנעתי בקיומו של פער משמעותי בין הכנסת התובעת כיום ובעבודתה הנוכחית לעומת הכנסתה בעבר, בעת שעבדה בתחום החינוך – כשכירה או כבעלת גן. הנתבע לא העמיד נתונים או טיעונים בהקשר זה. אני מוצאת משקל גם בגילה של התובעת, ילידת 1968 וכיום כבת 57. מבלי לקבוע ממצא בהקשר זה אניח כי תזכה למידה פחותה של אפשרויות תעסוקה. אציין עוד כי קיים רובד מוסרי בבחירתה התעסוקתית של התובעת, לטפל בהוריה ולסעוד אותם. לא אוכל לייחס לתובעת מניעים זרים בבחירה זו. ספק עוד אם היתה זו "בחירה" של התובעת, להבדיל מהחלטה אליה הגיעה מכורח הנסיבות ואף משיקולים כלכליים בזיקה לעלות הפוטנציאלית הכרוכה בטיפול בהוריה על ידי צד ג'. מטעמים אלה לא אוכל לקבוע כי התובעת אינה מממשת את יכולת ההשתכרות שלה ממניעים זרים או מתוך שיקולים משפטיים. התרשמות זו נתמכת בעדותה של התובעת בהקשר זה, אותה מצאתי כנה ומהימנה: "[...] אחרי שסיימתי ללמוד, גרנו עוד ב[...], עבדתי שנתיים במשרד החינוך בתור גננת משלימה במשרה מלאה. אחרי שעברנו ל[...] לא הייתה עבודה במשרד החינוך, חיפה הקריות, נצרת איפה שלא הגעתי פשוט לא קיבלו אותי. אז עבדתי בגן, גם של משרד הרווחה עם ילדים בעייתים. תמיד החלום שלי היה לפתוח גן משלי ושנה אחרי זה שכרנו דירה, דירה גדולה עם גינה והיה רק ילד אחד אז זה התאפשר, פתחתי גן משלי. היה לי גן משלי 17 שנה. מאוד מאוד אהבתי אותו, למה סגרתי? כי הסייעת שלי שהיינו ככה, כמו אחיות, חלתה בסרטן שלא עלינו. אז ניסיתי לעבוד לבד, עם כמות קטנה יותר של ילדים ובסוף גם נולדו לנו עוד ילדים נוספים אז סגרתי את הגן. שוב ניסיתי להתקבל למשרד החינוך, ושוב לא מקבלים אותי. אז הייתי גננת מחליפה ועבדתי בצהרון ואז התחילה קורונה, הכל נסגר והמטפלת של ההורים שלי עזבה, ואחרי זה אמרתי הופ, זה הזדמנות. אז הלכתי לטפל בהורים שלי, בהתחלה זה לא היה 4 שעות, עכשיו הוסיפו שעות, אני במשרה מלאה, אני מרגישה שאני עושה מצווה ענקית וגם בוא נגיד ככה, בזכותי לדעת הם חיים כל כך הרבה שנים. הם מאושרים ואני מאוד" ע' 5, ש' 6). מבלי לגרוע מכך, אציין כי השכר הממוצע העולה מתלושי השכר שצרפה התובעת לתצהירה מניב שכר ממוצע בשיעור 5,950 ₪ - העולה על השכר הממוצע אותו התובעת יחסה לעצמה (בשיעור 5,200 ₪). בצירוף קצבת הילדים מגיעה הכנסתה של התובעת לשיעור של כ - 6,300 ₪. יש לציין עוד כי ענייננו בהכנסתה הממוצעת של התובעת. אך שיעור ממוצע זה אינו נובע משיעור חודשי אחיד, ונראה כי קיימים פערים בין שיעורי השכר אליהם הגיעה התובעת בחודשים שונים. מבלי להתייחס למענקי הבראה, בחודשים בהם השכר גבוה יותר, התובעת נהנתה משעות נוספות, שעות סיעוד וכיוצ"ב. התרשמתי כי יש באפשרות התובעת להגדיל את ממוצע השתכרותה – גם אם לא באופן ניכר – כשם שעלה בידה לעשות בחודשים מסוימים. אמור מעתה, כי יש להעמיד את יכולת ההשתכרות של התובעת על מעט יותר מ - 6,300 ₪. חלוקת זמני השהות ביום 6.9.22 ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים המאשר את המלצות התסקיר מיום 15.3.22 שנקב בחלוקה שווה של זמני השהות בין ההורים. יש לזקוף הסכמה זו לזכותם של הצדדים שהשכילו לפעול לטובת הקטינים ולא להרבות במחלוקות בהקשר זה. התובעת אישרה בחקירתה כי בפועל אכן מתקיימת חלוקה שווה של זמני השהות (ע' 8, ש' 15; ע' 8, ש' 1). מזונות מדין צדקה שאול כבן 17 וחצי (יליד 00.00.2007). כאמור, מזונות קטינים בגילים 18-15 יפסקו בהתאם ל"דין צדקה". מבלי להיכנס לעובי הקורה, וככלל, החובה לספק את צרכי הקטינים העולים על הצרכים ההכרחיים, חלה על שני ההורים באופן שווה. עם זאת חובה זו כרוכה ב"אמידות" ההורה - "כלל הוא כי לענין החובה מדין הצדקה שווים איש ואשה, ואב ואם, ומחייבים את כל אחד (או רק אחד מהם) הכל לפי יכלתו של החייב" (ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ''ד לו(3) 449; ע"א 210/82 לידיה גלבר נ' סיני גלבר, פ''ד לח(2) 14, 22). תמצית ההלכה בהקשר זה הובאה בפסק הדין בבע"מ 919/15: "הגם שהחיוב במזונות מדין צדקה הוא חיוב משפטי של ממש, כנזכר לעיל, אכיפתו תתאפשר רק אם האב 'אמיד' והקטין 'נצרך' [...] לא נדרש כי ההורה יהיה 'אמיד גמור' כדי לחייבו במתן צדקה לילדיו, ונפסק כי 'כל שאינו עני מקרי – אמיד' [...] בפועל, הנטייה היא להסתפק בכך שההורה אינו עני בעצמו כדי לראותו כחייב במזונות על פי דיני צדקה [...] בכל האמור ביישום הדין במדינת ישראל דהיום, הרי שככלל, כל קטין – עד גיל 18 – הלומד בבית הספר נחשב כמי שאין לו מקורות הכנסה משלו הזכאי למזונות מדין צדקה [...]" (ס' 24) "על פי הגישה ההלכתית המקובלת שאומצה להלכה בפסיקתו של בית משפט זה, האב והאם שווים לגמרי לעניין החבות המשפטית במזונות מדין צדקה. משכך, אם שניהם 'אמידים' יחובו שניהם בסיפוק כל אותם צרכי הקטין העולים על ההכרחי" (ס' 26). התייחסתי לעיל לרמת החיים לה הורגלה המשפחה, כמו גם להעמדת צרכי הקטינים על הרף הגבוה. יישום ההלכה בענייננו דורש התייחסות לפער ההכנסות בין הצדדים ומנגד לחלוקת זמני השהות. לתובעת ייחסתי הכנסה בשיעור העולה במעט על 6,300 ₪ בחודש, ולנתבע 23,000 ₪ בקירוב. שיעור שכרו של הנתבע עולה כפי – 4 על שיעור שכרה של התובעת. מדובר בנתון משמעותי, גם על רקע חלוקה שווה של זמני השהות. הואיל והמזונות הזמניים הועמדו על סך 1,350 ₪ (קרן) לכל קטין, ומאז פסיקתם ביום 24.10.21 צברו הפרשי הצמדה, ובשים לב לכך שעוד כמחצית השנה ימלאו לבן הגדול שאול 18, מצאתי לנכון שלא לשנות מן ההחלטה למזונות זמניים ביחס לבן הגדול, אך עם זאת לראות בסכום זה ככולל את חלקו של הקטין בהוצאות המדור, בד בבד עם ביטול חיוב המדור בסך 1,200 ₪ כשם שיפורט להלן. אני מוצאת כי סכום זה (1,350 ₪ (קרן)), הכולל את רכיב המדור כאמור, משקף את האיזון הראוי בין צרכי הקטין, גילו, חלוקת זמני השהות ופער ההשתכרות. הבן הצעיר דוד בן 14 (יליד 00.00.2010). לפיכך מזונותיו יפסקו בהתאם למתווה שהונח בהלכת בית המשפט העליון בבע"מ 919/15. הלכה למעשה, פסק הדין בבע"מ 919/15 אימץ את עקרונות דיני הצדקה שהובאו לעיל על מזונות קטינים בגילים 15-6 כך שמזונותיהם יקבעו בין היתר תוך התייחסות לפער ההכנסות בין ההורים: "עמדנו עתה על השיקולים התומכים באימוץ הפרשנות החלופית לתקנת תש"ד שלפיה בגילאי 15-6 חבים שני ההורים במזונות ילדיהם מדין צדקה. אימוצה של פרשנות זו יביא לכך שבגילאים האמורים תוטל החבות במזונות באופן שווה על שני ההורים, תוך שחלוקת החיוב ביניהם תיעשה על סמך בחינת יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה; הסדר המשמורת הפיזית שנקבע; ויתר הנסיבות הצריכות לעניין" (ס' 142). כמו כן, מקום בו ימלאו לקטין 15 כבעוד שנה, ממילא היה מקום לצפות פני עתיד ולפסוק את מזונותיו בזיקה למזונות מדיני הצדקה כאמור. אני מוצאת לנכון להעמיד את מזונותיו על סך 1,000 ₪, החל מחודש 2/2025. בנוגע לחלקו של הקטין דוד בדמי המדור, אתן דעתי לכך כי מחד גיסא התובעת נדרשת לשאת בדמי מדור. במידה ותירצה לרכוש דירת מגורים תידרש לכלות את כספי תמורת הדירה, איזון המשאבים וחלוקת יתרות הזכות בחשבון. הנתבע מתגורר בדירה החדשה ללא תשלום דמי שימוש או החזרי משכנתא. חוסנו הכלכלי עולה על חוסנה הכלכלי של התובעת. לפיכך מצאתי לנכון לחייב את הנתבע בתשלום רכיב המדור עבור הבן הצעיר דוד בשיעור 600 ₪. בכך יעמדו מזונות הקטין ומדורו על סך כולל של 1,600 ₪, החל מחודש 2/2025. מתוך כך שנמנעתי מלקבוע כי ההסכם בענייננו בטל, אף ביחס למזונות הקטינים, אפסוק בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם ולמקובל, כי בתקופת השירות הצבאי, מזונות כל קטין בשיעור 1/3 המזונות הפסוקים, ישולמו ישירות לקטינים, לחשבון שקיים או שיפתח על שמם. ביחס להוצאות החריגות מצאתי לנכון להעניק משקל להפרשי ההשתכרות ולהיעתר לעתירת התובעת ולקבוע כי הנתבע יישא בשיעור 65% מההוצאות החריגות, בכפוף להוראות בסיפא לפסק הדין. "אלימות כלכלית" בטרם נעילה מצאתי לנכון להתייחס לאמירה חוזרת ונשנית מפי התובעת, כי סבלה מאלימות כלכלית מידי הנתבע. אבאר כי איני קוראת תיגר על תחושותיה של התובעת, אך עם כל ההבנה יש להישמר מהטחת האשמות על אלימות כלכלית שאינן נתמכות בראיות הולמות, ואף אינן נלמדות מנסיבות העניין. לא התרשמתי כי התובע ביקש לשלוט בתובעת או באורחות חייה, בשימושה של התובעת בכספים או בכספה שלה; הצדדים עיגנו בהסכם את הפרדת החשבונות ולא התרשמתי עוד שהנתבע פעל באופן אקטיבי להסתירם. הנתבע לא יכול היה להסתיר כי רכש דירה, למגורי המשפחה. הוא לא בחר ברכישת נכס או רכוש אחר, או באפיק השקעה מניב אחר, ואף רשם את הדירה על שם שני הצדדים. הנתבע, כמו התובעת, לקח חלק בכלכלת הבית והמשפחה, ואף הסכים להתגורר בשכירות על רקע חלומה של התובעת לפתוח גן, בו החזיקה שנים ארוכות. אגד נסיבות אלה אינו הולם תיאורים של "אלימות כלכלית", אשר כשלעצמם לא נתמכו בכל ראיה. לפיכך אני דוחה כל טענה המתייחסת לנתבע "אלימות כלכלית" כלפי התובעת. סוף דבר על בסיס כל הנקוב לעיל, אני קובעת כדלקמן: אני נותנת תוקף של פסק דין לחוות הדעת ומורה על איזון משאבים בין הצדדים בהתאם לאפשרות השניה בחוות הדעת, למעט הרכיבים בגין פיצויים עבור הפרש השתכרות ובגין משיכות מהחשבונות בסמוך למועד הקובע, ולמעט כספי ירושה בסך של 2,389 ₪ ששולמו ביום 26.1.2017 ובסך 3,909 ₪ ששולמו ביום 24.6.2018 ששווים לא יאוזן. אין בכך למנוע מן הצדדים להגיע להסכמה בהתאם או על בסיס האפשרות הראשונה בחוות הדעת. הצדדים יפנו לאקטואר לשם שיערוך הסכומים הנקובים בחוות הדעת למועד פסק הדין בהתאם למדד המחירים לצרכן ועריכת השינויים המתאימים, ולשם עריכת פסיקתות. הצדדים יישאו בחלקים שווים בשכרו של האקטואר. אני קובעת כי התובעת היא בעלים כדין ולפי כל דין של מחצית הזכויות בדירה החדשה לכל דבר ועניין וזכאית למחצית משוויה הנוכחי. ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירה. הצדדים יפנו לשמאי המקרקעין שמונה בתיק זה לשם עדכון חוות דעתו, והערכת שוויה הנוכחי של הדירה. הצדדים יישאו בשכרו של השמאי בחלקים שווים. אין בהוראות אלה על מנת למנוע מהצדדים לפנות לכל שמאי מוסכם אחר או להגיע להסכמה ביחס לשווי הדירה. אני דוחה את בקשת התובעת לפסיקת דמי שימוש. בנוגע לתביעת מזונות הקטינים, אני קובעת כדלקמן: מזונות הבן הגדול שאול יוותרו ללא שינוי כנקוב בהחלטה למזונות זמניים, וללא שינוי של הפרשי ההצמדה שנשא הסכום עד היום ויישא עד תום חובת המזונות. החל מחודש 2/2025 סכום זה יכלול את חלקו של הקטין בדמי המדור, והחיוב בסך 1,200 ₪ עבור מדור כנקוב בהחלטה למזונות זמניים – ייפסק. מזונותיו של הבן הצעיר דוד יופחתו החל מחודש 2/2025 (כולל) לסכום של 1,000 ₪ ובנוסף לו סך של 600 ₪ עבור חלקו בהוצאות המדור, וסה"כ 1,600 ₪ (קרן). המזונות ישולמו מידי חודש ולא יאוחר מה – 10 לכל חודש. מבלי לגרוע מכללי ההצמדה המוסיפים לחול על מזונות של הבן שאול כאמור בס"ק א' לעיל, מזונות הבן דוד יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן. עדכון סכום המזונות יערך אחת לשלושה חודשים כאשר מדד הבסיס הוא המדד שנקבע בחודש 2/2025. בנוסף יישאו הצדדים ביחס של 65%/35% לחובת הנתבע, בכל הוצאות החינוך של הקטינים, תשלומים לבית הספר, תשלומי הורים, סל תרבות, ועד כיתה, ציוד, ספרים ותלבושת לבית הספר, אבחונים דידקטיים, שיעורים פרטיים ושיעורי הוראה מתקנת (שלושה שיעורים פרטיים בשבוע. התשלום יהיה חודשי, על בסיס אישור מהמורה הפרטי עבור השיעורים); חוגים (עד חוג אחד בעלות מתנ"ס, כולל הוצאות ביגוד, ציוד, תחרויות ואירועים במסגרת החוג. חיוב האב בהשתתפות עבור יותר מחוג אחד, כפופה להסכמתו מראש ובכתב להשתתפות הקטין באותו חוג); תנועות נוער (ההוצאה תכלול תשלום שנתי, ביגוד, מחנות, טיולים וכל אשר נדרש). כל החלטה על הוצאה חינוכית מהותית תתקבל תוך שיתוף והיוועצות בין ההורים ובהסכמתם. כל הוצאת חינוך חריגה אחרת שאינה נקובה לעיל, יישאו בה שני ההורים בהתאם לאותו יחס כאמור, ובלבד ששני ההורים הסכימו להוצאה זו בכתב ובאופן מתועד. בנוסף יישאו הצדדים ביחס של 65%/35% לחובת הנתבע בכל הוצאות הבריאות החריגות שאינן מכוסות על ידי סל הבריאות של הקטינים או ההורים, לרבות טיפולים רגשיים, טיפולים פסיכולוגיים, טיפולי שיניים ואורתודנטיה, משקפיים ועדשות, אבחונים נוירולוגיים, ורופאים מומחים. ככל שתהיה מחלוקת בין הצדדים על נחיצותו של טיפול, יפעלו הצדדים לפי המלצת הרופא המטפל או הרופא המומחה הרלוונטי. במחלוקת הנוגעת לנחיצות טיפול רגשי, יפעלו הצדדים לפי המלצת יועצ/ת בית הספר, או בהתאם להמלצת מומחה בתחום שמוסכם על הצדדים. בכל צורך רפואי על הצדדים לפנות לרפואה הציבורית בלבד, אלא אם קיימת מניעה לעשות כן, או שהגיעו להסכמה מתועדת בכתב על פנייה לרפואה פרטית. פנייה לרפואה פרטית מבלי שקיימת מניעה לקבלת הטיפול ברפואה הציבורית, וללא הסכמת ההורה השני, לא תחייב את הצד השני אלא עד לגובה העלות ברפואה הציבורית. הורה אשר יישא באחת ההוצאות המנויות לעיל במלואה, יקבל מהורה השני את חלקו תוך 10 ימים מיום שההורה המשלם שלח להורה האחר דרישה בצירוף אסמכתא על התשלום, ובתנאי שהדרישה תעלה לא יאוחר מ – 60 ימים לאחר ההוצאה. במידה ותזכה התובעת למענק מן הביטוח הלאומי עבור שנת הלימודים, שיעור של 65% משווי המענק יקוזז מחלקו של הנתבע בהוצאות החריגות, לאחר שישולם המענק בפועל. למעט האמור בפסק הדין דנן, הנתבע לא יקזז מן המזונות השוטפים או מחלקו בהוצאות החריגות כל סכום שהוא באופן חד צדדי . המזונות עד הגיע כל קטין לגיל 18 או סיום לימודיו התיכוניים, לפי המאוחר וכנקוב בסעיף 16(ב) להסכם. בתקופת השירות הסדיר או שירות לאומי, יעמוד שיעור המזונות על 1/3 משיעור המזונות ששולם עד אותה עת, ישירות לידי הילד לחשבון בנק שקיים או יפתח על שמו – כנקוב בסעיף 16(ב) להסכם כאמור. הואיל וטענות שני הצדדים התקבלו בחלקן ונדחו בחלקן, אין צו להוצאות. פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את כל התיקים הפתוחים בין הצדדים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision4022-06-21	["4022-06-21-קובץ מקורי"]	[{"judgment_id": "e73069e4-a044-50ad-b887-161518acbb33", "file_name": "4061-06-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 112377, "extension": "docx", "display_name": "לירון זרבל – קדשאי"}]
e3ec5537-0826-5525-83ab-d61a142cc584	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופט ליאור ברינגר: החלטה בעניין קביעת הורות (תמ"ש 42204-02-24)	42204-02-24	2024-12-31	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	<#2#> נוכחים: עו"ד יניב סברדליק ב"כ יועמ"ש אורלי לוי מנצור פרוטוקול <#4#> החלטה אני מורה כי הדיון יתועד בדרך של הקלטה וזאת במסגרת פיילוט שנערך ע"י הנהלת בתי המשפט בנושא תיעוד דיונים. ההקלטה תעמוד לרשות הצדדים במערכת נט המשפט. הצדדים רשאים להזמין תמלול של ההקלטה באמצעות מערכת נט המשפט. <#3#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים. <#13#> החלטה 1. התובע הוא אזרח ישראלי שמשנת 2002 גר בחו"ל. הוא הכיר בחו"ל את גב' ****, השניים נהיו בני זוג וביום *** נולדה הקטינה * כיום בת 16 שנים. 2. הקטינה נרשמה בחו"ל כבתם של בני הזוג כפי שנרשם בתעודת הלידה שצורפה לכתב התביעה. 3. בשלב כלשהו, בשנת 2014, עתר התובע בתביעת אבהות בישראל, בוצעה בדיקה גנטית ועל פי תוצאות הבדיקה התברר שהתובע אינו אביה של הקטינה. לדבריו, כתוצאה מכך נוצר משבר קל ביחסים של בני הזוג והתברר לתובע כי בת זוגו קיימה יחסים עם אחר בעת שבני הזוג היו בפרידה זמנית, נולדה הקטינה ושניהם חשבו שהיא בתו של התובע. הקטינה אינה יודעת עד היום שהיא אינה בתו, התובע ובת זוגו המשיכו לגדלה במשותף, בני הזוג נישאו זל"ז ביום ****. 4. כעת, עותר התובע לקבוע כי הוא אביה של הקטינה בצו הורות פסיקתי ולחילופין בהתאם לאמור בפסק דין שניתן במדינת חו"ל ביום 8.8.23. 5. ראשית, מצאתי לנכון לציין כי טענתו של התובע אינה מדויקת כאשר לטענתו המדינה לא עוזרת ומתקשה להסכים עם צווי הורות פסיקתיים. צווים פסיקתיים רבים עוברים תחת ידי כאשר פלוני מבקש זאת והמדינה מסכימה מיד ללא קיום דיון כלשהו וללא מחלוקת, כל מקרה על פי נסיבותיו. אכן, מטבע הדברים שלא תמיד קיימת הסכמה בין הצדדים והיו גם מקרים בהם פסקתי נגד דעתה של המדינה ואף חייבתי אותה בהוצאות אולם איני מוצא שהאמירה כי המדינה פועלת באופן שיטתי נגד הפרט היא אמירה נכונה נהפוך הוא פעמים רבות המדינה לקראת האזרח וכאמור כל מקרה לגופו. 6.אשר לצו הורות פסיקתי – מדובר במושג שהוטבע לראשונה על ידי פסיקתו של ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש זה כפוף להלכות שנקבעו בבית המשפט העליון ופוסק בהתאם להן. על פי הפסיקה קיימים ארבעה סוגים של הורות, כאשר הורות אחת היא בהתאם לזיקה גנטית של מי מההורים כלפי הקטין. הורות אחרת היא בהתאם לזיקה פיזיולוגית כאשר הכוונה היא לאישה אשר ילדה וולד והורות שלישית היא מכח חוק האימוץ. במקרה הנוכחי, אף לא אחת משלוש סוגי ההורות הנ"ל מתקיימת. התובע עותר למתן צו הורות פסיקתי. 7. על פי הפסיקה, צו הורות כאמור ניתן בהתאם לקיומה של זיקה לזיקה. במקרה הנוכחי, נטען כי האם היא אמה הגנטית של הקטינה, התובע נשוי לאם ומגדל את הקטינה מיום לידתה ולכן לטענתו, ניתן וצריך ליתן צו הורות פסיקתי לטובתה של הקטינה. 8. איני שולל את טענת התובע אולם סבורני כי בנסיבות הקיימות עולים מספר קשיים כפי שאפרטם להלן. 9. ראשית, לקטינה שני הורים גנטיים, זאת על פי הנטען בכתב התביעה: לקטינה אם (אשתו של התובע) ואב גנטי שבשלב זה אינה ידועה זהותו אולם אין חולק שיש מישהו שמזרעו נוצרה הקטינה, מישהו שלא צד להליך בפני, שלא נטען כי נותק הקשר ההורי בינו לבין הקטינה ולא ניתן לדעת אם לקטינה יש כיום הורה נוסף, גם כזה שאין לה כל קשר איתו והיא אינה יודעת מיהו. 10. בנסיבות אלה, ככל וייקבע שהתובע הוא אביה של הקטינה, עלול להיווצר מצב שלקטינה שלושה הורים, מצב שעל פי ביהמ"ש העליון אינו מצב ראוי ואינו מצב המאפשר מתן צו הורות פסיקתי. 11. לטענת המדינה, לא ניתן ליתן צו הורות פסיקתי בהעדר תושבות של כל המעורבים בהליך המשפטי. 12. בתיק אחר שהתקיים בפניי שללתי את קביעת המדינה אולם שם דובר בנסיבות שונות. עמדת המדינה נובעת מנוהל שנקבע על ידה, נוהל שבצדק טען ב"כ התובע כי אינו מחייב לא את האזרח ולא את בתי המשפט. עם זאת, יש להתייחס לנוהל ולקחת אותו בשיקול דעת בכל מקרה ומקרה. 13. במקרה הנוכחי מדובר בתובע, אשתו והקטינה, שלושתם גרים בחו"ל ומערכת יחסיהם אינה פרוסה בפני ביהמ"ש. חלילה איני מטיל דופי בתובע באופן כלשהו, איני סבור שהוא אינו אומר אמת. אולם הצדדים אינם מוכרים לביהמ"ש וכאשר נטען כי טובתה של הקטינה במתן צו הורות פסיקתי ביהמ"ש אינו יכול לדעת האם הטענה נכונה. ככל והצדדים היו גרים בישראל ניתן היה להורות על מתן תסקיר שיבחן את טובת הקטינה ואת רצונה. במצב הנוכחי, כאשר הצדדים כולם גרים בחו"ל אין אפשרות להזמין תסקיר ולא ניתן לדעת באופן אובייקטיבי מה טובתה של הקטינה. 14. התובע טוען לאבהות פסיכולוגית. הורית פסיכולוגית לא הוכרה על ידי ביהמ"ש העליון ככזו המאפשרת מתן צו הורות פסיקתי. גם אם התובע היה מעיד בפניי והיא משתכנע לחלוטין באמיתות דבריו, הייתי מקבל את העובדה שהתובע הוא אביה הפסיכולוגי של הקטינה, הוא זה שמגדל אותה מיום לידתה, הוא זה שמפרנס אותה, מחנך אותה, אוהב אותה ודואג לכל צרכיה. כאמור, בהנחה שזו הייתה מסקנתי עדיין לא יכול הייתי לייתן צו הורות פסיקתי הואיל והורות היא עניין אחד וגידול ילדים הוא עניין אחר ולא תמיד יש חפיפה בין הדברים. לדוגמא: לפעמים הוריו של קטין מתגרשים, הקטין גדל בבית של אחד מהוריו, לאותו הורה יש בן זוג חדש ונרקמת מערכת יחסים נפלאה בין הזוג לבין הקטין. הקטין נתרם מכך, בן הזוג עצמו נתרם מכך ויוצא מזה רק טוב, אבל אין בכך כדי להכיר באותו אדם כהורה של הקטין אשר יש לו שני הורים. 15. התובע עותר להכיר לחילופין בפסק דין שניתן בחו"ל. פסק הדין ניתן בהסתמך על תעודת הלידה של הקטינה שכאמור ידוע כיום שהתעודה אינה נכונה, כלומר התעודה מבוססת על נתונים שאינם נכונים. נוסף לכך בפסק הדין נרשם כי ככל הידוע לביהמ"ש בחו"ל, מדינת ישראל אינה מאפשרת את רישום הקטינה כבתו של התובע מהסיבה שהיא לא נולדה במהלך נישואיו הרישמיים שכיום היא אשתו. טענה זו אינה נכונה. הסיבה לסירוב רישום הקטינה כבתו של התובע אינה בשל נישואיו או העדר נישואיו של התובע לאם הקטינה. עוד נרשם בפסק הדין כי בהתאם לחוקי חו"ל יש חשיבות לדיני מדינת ישראל והתובע לא פרש בפני ביהמ"ש בחו"ל באופן ברור את הדין הישראלי. מעבר לכל, ברור כי פסק הדין במדינת חו"ל אינו משקף את העובדות הידועות לנו כיום. לא נרשם בפסק הדין כי ביהמ"ש בחו"ל מודע להעדר זיקה גנטית בין התובע לקטינה ולא נרשם כי הוא מודע לתוצאות הבדיקה הגנטית שבוצעה בישראל. לפיכך, אין מקום להתייחס לפסק הדין שניתן בחו"ל כאל משהו שעליו אפשר לבסס צו הורות פסיקתי בישראל. המדינה פרטה עוד טיעונים נוספים בנוגע לסוגיית אכיפת פסק הדין, הטיעונים מקובלים עלי ואיני מוצא צורך לפרסם וכאמור לעיל, איני מוצא לנכון להתבסס על פסק הדין שניתן בחו"ל. 16. סיכומו של דבר, אני מקבל את עמדת המדינה לפיה צו הורות פסיקתי אינו מזור לכל מקרה ומקרה ולא בכל נסיבות ניתן לקבוע הורות בהתאם לצו הורות פסיקתי והמקרה הנוכחי אינו נופל למקרים בהם ניתן לאשר את המבוקש. לפיכך, התביעה נדחית. 17. המזכירות תסגור את התיק. <#17#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים. הוקלד על ידי דניאלה שמרלינג	decision42204-02-24	["ליאור ברינגד"]	[{"judgment_id": "e3ec5537-0826-5525-83ab-d61a142cc584", "file_name": "42204-02-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 66421, "extension": "docx", "display_name": "42204-02-24-קובץ מקורי"}]
3baf66d5-2e26-5b48-9f35-e9e7970490e0	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופט פליקס גורודצקי: פס"ד בתיק תמ"ש 8470-12-24	8470-12-24	2024-12-24	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	לפניי תביעה לביצוע פסק דין. רקע עובדתי רלוונטי התובע והנתבעת (להלן: "הצדדים") נישאו זל"ז כדמו"י ביום xx.xx.xx. הצדדים התגרשו בבית הדין הרבני האזורי (להלן: "בית הדין") ביום 10.4.19 אגב עריכת הסכם גירושין שאושר ע"י בית הדין וקיבל תוקף של פסק דין (להלן: "הסכם הגירושין"). ביום 10.11.21 הצדדים חתמו על "הסכם לעניין קידום פירוק שיתוף" (להלן: "ההסכם לעניין פירוק שיתוף") אשר אושר על ידי בית הדין וקיבל תוקף של פסק דין. ביום 3.7.24 הצדדים חתמו על "נספח להסכם גירושין מיום 05.02.2019 ולהסכם לקידום פירוק שיתוף מיום 10.11.2021" (להלן: "הנספח"), אשר במסגרתו הסכימו על מינוי שמאי מקרקעין לצורך עריכת חוות דעת שמאית לנכס משותף. הנספח אושר על ידי בית משפט זה, קיבל תוקף של פסק דין במסגרת תה"ס 34164-07-24 ובהסכמת הצדדים מונתה שמאית מקרקעין (להלן: "המומחית"). ההליך שלפניי ביום 3.12.24 הגיש התובע את התביעה שלפניי (להלן: "התביעה"). התביעה הוגשה מכוח ס' 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק"). במסגרת התביעה עתר התובע "ליתן הוראות מתאימות לקידומו של פירוק השיתוף" ראו: ס' 11 לכתב התביעה, וזאת לנוכח המורכבות העולה מחוות דעת שמאית שמונתה בהסכמת הצדדים. לאחר עיון בכתב התביעה, לאור העובדה כי הצדדים ערכו הסכמים שאושרו הן על ידי בית הדין הרבני והן על ידי בית משפט זה, בהחלטה מיום 4.12.24, התובע נדרש להבהיר ביחס לאיזה הסכם הוגשה תביעתו. התובע הגיש הודעת הבהרה, בה טען כי התביעה מתייחסת להסכם, אשר אושר בבית הדין ביום 10.11.21, תוך שהוסיף כי "יש לפרש חוות דעת שמאית ... וליתן הוראות ביחס לפרשנות זו" לצורך ביצוע פירוק שיתוף בנכס. בהחלטה מיום 15.12.24 התובע נדרש להבהיר מדוע אין מקום למחוק את התביעה משעה שהיא היא מתייחסת להסכם שאושר בבית הדין הרבני ומשעה שלא קיים הליך של פרשנות חוות הדעת. התובע הגיש הודעת הבהרה נוספת, בה חזר, בין היתר, על הטענה כי יש צורך בפרשנות חוות הדעת. הכרעה לאחר עיון בהודעת הבהרה זו ובהמשך להחלטות הקודמות שניתנו בתיק זה, הגעתי למסקנה כי אין מנוס ממחיקת התביעה מכוח סמכותי על פי תקנה 41 (א) (1) – (4) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018. הסכם הגירושין וההסכם לפירוק השיתוף אושרו בבית הדין. על פי הפסיקה, אין מקום להגיש תובענה להליכי ביצוע של הסכם גירושין ויחסי ממון שאושר בביה"ד הרבני, ראו: תה"ס 42160-04-13 י.ד. נ' מ.ר. (23.2.2014). על פסק דין זה הוגש ערעור אשר נדחה, ראו: עמ"ש 21948-04-14 י.ד. נ' מ.ר. (27.10.14). בתוך כך, משעה ששני ההסכמים אושרו על ידי בית הדין, דין התביעה להימחק. באשר לנספח – במסגרת הנספח הסכימו הצדדים על מינוי השמאי בלבד. בתוך כך, לא מדובר בהסכם "לאיזון משאבים בין בני זוג או בתובענה לפירוק שיתוף בנכס של בני זוג ..." ולא ניתן להורות על ביצועו מכוח ס' 7 לחוק. למעשה ניתן היה לעצור כאן. עם זאת, בבחינת למעלה מן הצורך, יוער כי במסגרת הודעת הבהרה, התובע לא התייחס להחלטה מיום 15.12.24, שבה נקבע כי הליך פרשנות חוות הדעת אינו קיים בדין. כידוע, תקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א – 2020, קובעות את האופן שבו יש להתמודד עם חוות דעת המומחה: שלב ראשון – קבלת חוות הדעת; שלב שני – משלוח שאלות הבהרה; שלב שלישי – הגשת בקשה לזימון המומחה לחקירה, ראו: תלה"מ 58976-12-16 פלונית נ' פלוני ואח' (4.8.2021). מכאן עולה כי הדין אינו מאפשר להגיש בקשה לפרשנות של חוות דעת המומחה. אוסיף כי במסגרת הנספח הסכימו הצדדים כי "חוות דעתו [של השמאי שימונה – פ"ג] תהיה מקובלת על הצדדים", ראו: ס' 3 לנספח. בדיון שהתקיים ביום 16.7.24, בגדרו אושר הנספח הסכימו הצדדים כי "... לאור האמור בסע' 3 לצדדים לא תהיה זכות להעביר שאלות הבהרה לשמאית", ראו: פרוט' עמ' 1 ש' 16-17. כידוע, משלוח שאלות הבהרה למומחה מטעם בית המשפט מהווה תנאי הכרחי לשם קבלת היתר לחקירתו, ראו: ת"ע 22376-02-20 ע' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח' (26.8.2020). לפיכך, משעה שהצדדים ויתרו על האפשרות להפנות למומחה שאלות הבהרה, הרי שהלכה למעשה הם גם ויתרו על חקירת המומחית. המשמעות של ויתור זה הוא כי חוות דעת המומחית, "... תהיה מקובלת על הצדדים" כאמור בס' 3 לנספח, וזאת כל עוד הסכמת הצדדים, שקיבלה תוקף של פסק דין, תעמוד בעינה. לאור האמור לעיל, אני מורה על מחיקת התביעה. הואיל והתביעה נמחקה לפני שהוגש כתב הגנה, איני עושה צו להוצאות. המזכירות תשיב את האגרה בהתאם לתקנות ותסגור את התיק. זכות ערעור כדין. מתיר את פרסום ההחלטה לאחר השמטת פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision8470-12-24	["פליקס גורודצקי"]	[{"judgment_id": "3baf66d5-2e26-5b48-9f35-e9e7970490e0", "file_name": "8470-12-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 36247, "extension": "docx", "display_name": "8470-12-24- קובץ מקורי"}]
863ca41c-981c-5d61-8d86-3062d7bfe05c	ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ש' אריה נאמן: החלטה בעניין בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש קמא במסגרתה התקבלה בקשת משיבה למחוק אותה מכתב התביעה (רמ"ש 16480-01-25)	6480-01-25	2025-01-08	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש קמא מיום 22.12.24 (כב' השופטת לירון זרבל-קדשאי) במסגרתה התקבלה בקשת משיבה 1 למחוק אותה מכתב התביעה בהיותה צד שאיננו "בן משפחה". לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, ומכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, אשר הוחלו גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020, שוכנעתי לדחות את הבקשה אף ללא צורך בתשובה, מהטעמים שיפורטו. שתי הערות מקדימות כלליות: כל ההדגשות בציטוטים שיצוטטו, אינן במקור אלא אם צוין אחרת; טענות המבקשת הנוספות ישולבו במידת הצורך במסגרת ההחלטה; רקע בדבר ההליכים: כתב התביעה בבימ"ש קמא עוסק בתביעה לביטול עסקת מקרקעין- העברת זכויות המבקשת בדירתה במתנה למשיבה 2 שהינה בתה, משיב 3 הינו בעלה של הבת, ומשיבה 1 (להלן: "המשיבה") הינה עורכת הדין שטיפלה בעסקה. טענות המבקשת בכתב התביעה בתמצית הינם, שהמשיבים 2 ו-3- בתה ובעלה- הטעו אותה, הציגו בפניה מצג שווא שכביכול יש לבצע את העברת הזכויות מחמת עניין הקשור לרשויות המס, מעולם לא היה בכוונתה לתת את דירתה במתנה לבתה, וכי הכל נעשה בתרמית, תוך הונאתה. במסגרת זאת טענה המבקשת שגם המשיבה, שהינה עורכת הדין שטיפלה בעיסקה ושהובאה ע"י בתה ובעלה, הייתה מעורבת בהונאה ובהצגת מצג השווא. הסעדים שנתבעו בכתב התביעה הינם בתמצית כדלקמן: להורות על ביטול עסקת המתנה, על כל המשתמע מכך. להשיב לה את תשלומי מס הרכישה. להעביר לה את כספי השכירות כמפורט שם. לפצות אותה בסך של 50,000 ₪ בגין עוגמת הנפש. מעיון בכתב התביעה, וכן בסעדי התביעה, עולה כי הנתבעים העיקריים הינם משיבים 2 ו-3 (הבת ובעלה), ואילו כלפי המשיבה שהינה עורכת הדין שטיפלה בעיסקה הטענה נגדה מופיעה בסעיף 9 לכתב התביעה (המתוקן): ניתן להבחין על נקלה כי עיקר הסעדים הנתבעים הינם כלפי משיבים 2 ו-3- הבת ובעלה, שהרי ככל שתתקבל התביעה ובימ"ש יורה על ביטול העסקה, סעד זה יבוצע בפועל ללא שום קשר למשיבה שהינה עורכת הדין, ואף לא יהיה כל צורך בה. הסעד היחידי שקושר את המשיבה לתביעה הינו הסעד הכללי של פיצויים בגין עוגמת הנפש בסך של 50,000 ₪; - ודוק אין כאן דרישה לפיצויים בגין נזק קונקרטי אלא אך ורק נזק כללי "עוגמת הנפש". המשיבה הגישה בקשה למחיקתה מכתב התביעה בטענה שאינה "בת משפחה" לפיכך איננה נתונה תחת סמכותו העניינית של בימ"ש לענייני משפחה, והמבקשת הגישה תגובתה. לאחר שבימ"ש קמא עיין בטענות הצדדים, נתן את החלטתו המנומקת מושא בקשת רשות הערעור, תוך שראשית עמד על כך כי המבקשת כלל לא הגישה בקשה לצירוף המשיבה שאיננה 'בת משפחה' לכתב התביעה אלא כללה אותה בכתב התביעה כאילו כבר ניתן רשות לצרפה ללא כל הגשת בקשה מנומקת כנדרש בהתאם לסעיף 6(ו) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה תשנ"ה-1995 (להלן: "סעיף 6(ו) לחוק"). בנוסף בימ"ש קמא בחן את העניין לגופו, תוך שסקר באופן נרחב את הפסיקה הרלוונטית, ובסופו של דבר החליט על פי שיקול דעתו כי אין מקום לצרף את המשיבה להליך, שכן כאמור לעיל הסעד העיקרי הינו ביטול העסקה- סעד שאיננו קשור למשיבה ואין גם צורך במשיבה לצורך ביצוע סעד זה ככל ויתקבל. עוד הוסיף בימ"ש קמא וקבע שככל שהעובדות להן טוענת המבקשת כנגד המשיבה יתבררו כנכונות, הרי שיש בכך כדי להקים לכאורה עילות תביעה ישירות כנגד המשיבה, למשל עילה נזיקית, אלא שעילות אלו איננן נתבעות בכתב התביעה וממילא הינן מחייבות בירור עובדתי ומשפטי שונה מזה שיידון בתביעה דנן. המבקשת משיגה על ההחלטה וטענותיה בתמצית הינן כדלקמן. באשר לעובדה כי המבקשת לא הגישה בקשה לצירוף המשיבה לתביעה- לטענת המבקשת אכן עובדה זו נכונה ברם יש לראות בתגובתה לבקשת המחיקה מטעם המשיבה כבקשה לצירוף בהתאם לסעיף 6(ו) לחוק. לא אוכל לקבל טענה זו: הפרוצדורה וסדרי הדין נועדו כדי לקיימם ולא כדי לאפשר קיצורי דרך. סעיף 6(ו) לחוק קובע כי "ביהמ"ש לענייני משפחה רשאי לצרף לתובענה..." > קרי הצירוף יכול וייעשה על ידי ביהמ"ש בלבד, ולא על ידי התובע, כששיקול הדעת מסור לביהמ"ש אשר שוקל את כלל השיקולים המפורטים בפסיקה (אותה סקר בימ"ש קמא, וכן פסיקות נוספות אליהן אפנה בהמשך). שיקול הדעת נמסר על ידי המחוקק לביהמ"ש, ולא לתובע. על כן סדר הדברים צריך להיות כזה שתחילה יש להגיש את התביעה ללא הצד המצורף, ורק לאחר מכן יש לבקש את התרת צירוף צד שלישי. (ראו למשל בש"א 2111/05 פלונית נגד אלמוני, סעיף 9 ואילך). במילים אחרות: צירוף צד שלישי לתובענה בענייני משפחה איננו יכול להתבקש בדיעבד אלא רק מראש ואין לאפשר שימוש בסעיף 6(ו) לחוק לצורך "הכשרת" תביעה אשר הוגשה בביהמ"ש לענייני משפחה בחוסר סמכות תוך צירוף צד שלישי שאיננו חוסה תחת סמכותו של ביהמ"ש, ודי היה בכך כדי להורות על מחיקת המשיבה מכתב התביעה. באשר לנימוקי ביהמ"ש לגופם טוענת המבקשת, כי מעשי המשיבה כפי שנטענו כלפיה בכתב התביעה גרם לה לנזק ישיר ועל כן הינה זכאית לצרפה. אלא שגם טענה זו דינה להידחות שכן אין בכתב התביעה ולו סעד אחד נזיקי שבו מבוקש פיצוי על בסיס נזק ישיר וכל אשר נתבע הינו סעד כללי, מכל הנתבעים, בשל "עוגמת נפש". אין כל פירוט בכתב התביעה מהו הנזק שנגרם למבקשת, כימות הנזק ושוויו וכל המתחייב במסגרת תביעה/ עילה נזיקית. ככל והמבקשת סבורה כי מעשי המשיבה גרמו לה "נזק ישיר וברור" (סעיף 6 לרמ"ש), תתכבד המבקשת ותגיש תובענה מתאימה כנגד המשיבה בביהמ"ש המוסמך, תוך שתפרט את ראש הנזק, עילת הנזק, כימות הנזק וכל המתחייב במסגרת תביעה נזיקית. הכללת סעד כללי של "פיצוי בגין עוגמת נפש", שהינו טפל לסעד העיקרי של ביטול העיסקה וכל הנובע ממנה, אין בו די כדי להורות על צירוף צד שאיננו 'בן משפחה' ובכך לאפשר פגיעה בזכויותיו, שכן כידוע, סדרי הדין וכללי הראיות בביהמ"ש לעניני משפחה שונים וגמישים יותר. עוד טוענת המבקשת כי הסעד העיקרי של ביטול העסקה נוגע גם למשיבה, אלא שגם בכך טועה המבקשת, שכן ככל שהתביעה תתקבל וביהמ"ש יורה על ביטול העסקה, אין כל צורך במשיבה; פסה"ד ככל שיתקבל ויורה על בטלות העסקה, די בו כדי לגשת לרשויות המתאימות ולהורות על ביטול העסקה, כמו גם על השבת מס הרכישה, ולמעשה לא נותר כל סעד בכתב התביעה המופנה כלפיי המשיבה למעט אותו סעד כללי של 50,000 ₪ בגין "עוגמת נפש" שנתבע באופן סתמי מכלל הנתבעים. ביהמ"ש קמא הפנה לפסיקה נרחבת, ואכן שורה של פסקי דין, לרבות בביהמ"ש העליון, קובעים כי העובדה שמדובר באותה מסכת עובדתית- היא לבד איננה מספקת כדי להורות על צירוף צד שלישי שאיננו מצוי תחת סמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה, שכן כאמור אל לנו לשכוח כי צירוף צד שלישי עלול לפגוע בזכויותיו: סדרי הדין הינם שונים, כללי הראיות הינם גמישים יותר, ועל כן על ביהמ"ש לבחון האם הצדק והתועלת שבצירופו של אותו צד שלישי כבעל דין בתובענה, עולים על הפגיעה בעניינו של אותו צד הנגרר לסכסוך המשפחתי. מסיבה זו השתרשה בבתי המשפט המגמה לפיה השימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6(ו) לחוק ייעשה בצמצום ובמשורה - ראה בע"מ 6975/12 ב.ח.מ.ח. ניהול ואחזקות בע"מ נגד עו"ד עופר שפירא כונס נכסים, סעיף 11 שם), תוך שביהמ"ש העליון אף מוסיף שם ומציין כי בסופו של יום מדובר "בסמכות אשר שיקול הדעת שבצידה הינו רחב וכי מדובר ביישום פרטני בכל מקרה לגופו. כאמור התערבותה שלך ערכאת הערעור בכגון דא תישמר למקרים נדירים בהם הותרת ההחלטה על כנה תגרום לעיוות דין." (שם). קרי, בסופו של יום ההחלטה אם לעשות שימוש בסעיף 6(ו) לחוק הינה החלטה שבשיקול דעת, ומדובר בשיקול דעת רחב. בעניין זה אפנה לשורת פסיקות של בתי המשפט על ערכאותיהם השונות- ובראשן בע"מ 6795/12 הנזכר לעיל - אשר בסופו של דבר מכנה משותף אחד לכולם: > בש"א 3879-00 פלונית נגד פלוני; > תמ"ש 36765-12-13 פלונית ואחרים נגד פלוני ואחרים; > רמ"ש 380202-13 צ.ש נגד א.א (בקשת רשות ערעור שהוגשה על פס"ד זה לביהמ"ש העליון, נדחה בבע"מ 2900-13 פלוני נגד פלונית); > ת"א 40832-05-11 חוסיין נגד חוסיין; > תמ"ש 27496-07-13 פלונים נגד פלוני; > ת"ע 24251-05-19 פלוני נגד פלונים ואזכורי הפסיקה המופיעים שם; עיון בהחלטת בימ"ש קמא מעלה כי ביהמ"ש שקל את מכלול השיקולים, באופן נכון וראוי לא מצאתי כל פגם בשיקול הדעת כמפורט לעיל. אף לא שוכנעתי כי הותרת ההחלטה על כנה תגרום לעיוות דין - זכותה של המבקשת להגיש תביעה נזיקית נגד המשיבה (סעד שלא נתבע בתביעה דנן, מעבר לסעד כללי של "עוגמת נפש") נשמרת לה, והיא זכאית לנקוט כנגדה כל הליך שתראה לנכון, ובביהמ"ש המוסמך. סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור. משלא נדרשה תשובה אין צו להוצאות והעירבון ככל שהופקד יוחזר למפקיד באמצעות ב"כ. פסק דין זה מותר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision6480-01-25	["אריה נאמן"]	[{"judgment_id": "863ca41c-981c-5d61-8d86-3062d7bfe05c", "file_name": "16480-01_25.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 161064, "extension": "docx", "display_name": "16480-01-25-קובץ מקורי"}]
88fbeacd-29ab-513f-95bd-b1e822992490	ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ש' אריה נאמן: החלטה בעניין בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש קמא במסגרתה התקבלה בקשת משיבה למחוק אותה מכתב התביעה (רמ"ש 16480-01-25)	16480-01-25	2025-01-08	2	3	4	2DISTRICT_COURT	3Haifa	4Family	בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש קמא מיום 22.12.24 (כב' השופטת לירון זרבל-קדשאי) במסגרתה התקבלה בקשת משיבה 1 למחוק אותה מכתב התביעה בהיותה צד שאיננו "בן משפחה". לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, ומכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, אשר הוחלו גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020, שוכנעתי לדחות את הבקשה אף ללא צורך בתשובה, מהטעמים שיפורטו. שתי הערות מקדימות כלליות: כל ההדגשות בציטוטים שיצוטטו, אינן במקור אלא אם צוין אחרת; טענות המבקשת הנוספות ישולבו במידת הצורך במסגרת ההחלטה; רקע בדבר ההליכים: כתב התביעה בבימ"ש קמא עוסק בתביעה לביטול עסקת מקרקעין- העברת זכויות המבקשת בדירתה במתנה למשיבה 2 שהינה בתה, משיב 3 הינו בעלה של הבת, ומשיבה 1 (להלן: "המשיבה") הינה עורכת הדין שטיפלה בעסקה. טענות המבקשת בכתב התביעה בתמצית הינם, שהמשיבים 2 ו-3- בתה ובעלה- הטעו אותה, הציגו בפניה מצג שווא שכביכול יש לבצע את העברת הזכויות מחמת עניין הקשור לרשויות המס, מעולם לא היה בכוונתה לתת את דירתה במתנה לבתה, וכי הכל נעשה בתרמית, תוך הונאתה. במסגרת זאת טענה המבקשת שגם המשיבה, שהינה עורכת הדין שטיפלה בעיסקה ושהובאה ע"י בתה ובעלה, הייתה מעורבת בהונאה ובהצגת מצג השווא. הסעדים שנתבעו בכתב התביעה הינם בתמצית כדלקמן: להורות על ביטול עסקת המתנה, על כל המשתמע מכך. להשיב לה את תשלומי מס הרכישה. להעביר לה את כספי השכירות כמפורט שם. לפצות אותה בסך של 50,000 ₪ בגין עוגמת הנפש. מעיון בכתב התביעה, וכן בסעדי התביעה, עולה כי הנתבעים העיקריים הינם משיבים 2 ו-3 (הבת ובעלה), ואילו כלפי המשיבה שהינה עורכת הדין שטיפלה בעיסקה הטענה נגדה מופיעה בסעיף 9 לכתב התביעה (המתוקן): ניתן להבחין על נקלה כי עיקר הסעדים הנתבעים הינם כלפי משיבים 2 ו-3- הבת ובעלה, שהרי ככל שתתקבל התביעה ובימ"ש יורה על ביטול העסקה, סעד זה יבוצע בפועל ללא שום קשר למשיבה שהינה עורכת הדין, ואף לא יהיה כל צורך בה. הסעד היחידי שקושר את המשיבה לתביעה הינו הסעד הכללי של פיצויים בגין עוגמת הנפש בסך של 50,000 ₪; - ודוק אין כאן דרישה לפיצויים בגין נזק קונקרטי אלא אך ורק נזק כללי "עוגמת הנפש". המשיבה הגישה בקשה למחיקתה מכתב התביעה בטענה שאינה "בת משפחה" לפיכך איננה נתונה תחת סמכותו העניינית של בימ"ש לענייני משפחה, והמבקשת הגישה תגובתה. לאחר שבימ"ש קמא עיין בטענות הצדדים, נתן את החלטתו המנומקת מושא בקשת רשות הערעור, תוך שראשית עמד על כך כי המבקשת כלל לא הגישה בקשה לצירוף המשיבה שאיננה 'בת משפחה' לכתב התביעה אלא כללה אותה בכתב התביעה כאילו כבר ניתן רשות לצרפה ללא כל הגשת בקשה מנומקת כנדרש בהתאם לסעיף 6(ו) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה תשנ"ה-1995 (להלן: "סעיף 6(ו) לחוק"). בנוסף בימ"ש קמא בחן את העניין לגופו, תוך שסקר באופן נרחב את הפסיקה הרלוונטית, ובסופו של דבר החליט על פי שיקול דעתו כי אין מקום לצרף את המשיבה להליך, שכן כאמור לעיל הסעד העיקרי הינו ביטול העסקה- סעד שאיננו קשור למשיבה ואין גם צורך במשיבה לצורך ביצוע סעד זה ככל ויתקבל. עוד הוסיף בימ"ש קמא וקבע שככל שהעובדות להן טוענת המבקשת כנגד המשיבה יתבררו כנכונות, הרי שיש בכך כדי להקים לכאורה עילות תביעה ישירות כנגד המשיבה, למשל עילה נזיקית, אלא שעילות אלו איננן נתבעות בכתב התביעה וממילא הינן מחייבות בירור עובדתי ומשפטי שונה מזה שיידון בתביעה דנן. המבקשת משיגה על ההחלטה וטענותיה בתמצית הינן כדלקמן. באשר לעובדה כי המבקשת לא הגישה בקשה לצירוף המשיבה לתביעה- לטענת המבקשת אכן עובדה זו נכונה ברם יש לראות בתגובתה לבקשת המחיקה מטעם המשיבה כבקשה לצירוף בהתאם לסעיף 6(ו) לחוק. לא אוכל לקבל טענה זו: הפרוצדורה וסדרי הדין נועדו כדי לקיימם ולא כדי לאפשר קיצורי דרך. סעיף 6(ו) לחוק קובע כי "ביהמ"ש לענייני משפחה רשאי לצרף לתובענה..." > קרי הצירוף יכול וייעשה על ידי ביהמ"ש בלבד, ולא על ידי התובע, כששיקול הדעת מסור לביהמ"ש אשר שוקל את כלל השיקולים המפורטים בפסיקה (אותה סקר בימ"ש קמא, וכן פסיקות נוספות אליהן אפנה בהמשך). שיקול הדעת נמסר על ידי המחוקק לביהמ"ש, ולא לתובע. על כן סדר הדברים צריך להיות כזה שתחילה יש להגיש את התביעה ללא הצד המצורף, ורק לאחר מכן יש לבקש את התרת צירוף צד שלישי. (ראו למשל בש"א 2111/05 פלונית נגד אלמוני, סעיף 9 ואילך). במילים אחרות: צירוף צד שלישי לתובענה בענייני משפחה איננו יכול להתבקש בדיעבד אלא רק מראש ואין לאפשר שימוש בסעיף 6(ו) לחוק לצורך "הכשרת" תביעה אשר הוגשה בביהמ"ש לענייני משפחה בחוסר סמכות תוך צירוף צד שלישי שאיננו חוסה תחת סמכותו של ביהמ"ש, ודי היה בכך כדי להורות על מחיקת המשיבה מכתב התביעה. באשר לנימוקי ביהמ"ש לגופם טוענת המבקשת, כי מעשי המשיבה כפי שנטענו כלפיה בכתב התביעה גרם לה לנזק ישיר ועל כן הינה זכאית לצרפה. אלא שגם טענה זו דינה להידחות שכן אין בכתב התביעה ולו סעד אחד נזיקי שבו מבוקש פיצוי על בסיס נזק ישיר וכל אשר נתבע הינו סעד כללי, מכל הנתבעים, בשל "עוגמת נפש". אין כל פירוט בכתב התביעה מהו הנזק שנגרם למבקשת, כימות הנזק ושוויו וכל המתחייב במסגרת תביעה/ עילה נזיקית. ככל והמבקשת סבורה כי מעשי המשיבה גרמו לה "נזק ישיר וברור" (סעיף 6 לרמ"ש), תתכבד המבקשת ותגיש תובענה מתאימה כנגד המשיבה בביהמ"ש המוסמך, תוך שתפרט את ראש הנזק, עילת הנזק, כימות הנזק וכל המתחייב במסגרת תביעה נזיקית. הכללת סעד כללי של "פיצוי בגין עוגמת נפש", שהינו טפל לסעד העיקרי של ביטול העיסקה וכל הנובע ממנה, אין בו די כדי להורות על צירוף צד שאיננו 'בן משפחה' ובכך לאפשר פגיעה בזכויותיו, שכן כידוע, סדרי הדין וכללי הראיות בביהמ"ש לעניני משפחה שונים וגמישים יותר. עוד טוענת המבקשת כי הסעד העיקרי של ביטול העסקה נוגע גם למשיבה, אלא שגם בכך טועה המבקשת, שכן ככל שהתביעה תתקבל וביהמ"ש יורה על ביטול העסקה, אין כל צורך במשיבה; פסה"ד ככל שיתקבל ויורה על בטלות העסקה, די בו כדי לגשת לרשויות המתאימות ולהורות על ביטול העסקה, כמו גם על השבת מס הרכישה, ולמעשה לא נותר כל סעד בכתב התביעה המופנה כלפיי המשיבה למעט אותו סעד כללי של 50,000 ₪ בגין "עוגמת נפש" שנתבע באופן סתמי מכלל הנתבעים. ביהמ"ש קמא הפנה לפסיקה נרחבת, ואכן שורה של פסקי דין, לרבות בביהמ"ש העליון, קובעים כי העובדה שמדובר באותה מסכת עובדתית- היא לבד איננה מספקת כדי להורות על צירוף צד שלישי שאיננו מצוי תחת סמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה, שכן כאמור אל לנו לשכוח כי צירוף צד שלישי עלול לפגוע בזכויותיו: סדרי הדין הינם שונים, כללי הראיות הינם גמישים יותר, ועל כן על ביהמ"ש לבחון האם הצדק והתועלת שבצירופו של אותו צד שלישי כבעל דין בתובענה, עולים על הפגיעה בעניינו של אותו צד הנגרר לסכסוך המשפחתי. מסיבה זו השתרשה בבתי המשפט המגמה לפיה השימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6(ו) לחוק ייעשה בצמצום ובמשורה - ראה בע"מ 6975/12 ב.ח.מ.ח. ניהול ואחזקות בע"מ נגד עו"ד עופר שפירא כונס נכסים, סעיף 11 שם), תוך שביהמ"ש העליון אף מוסיף שם ומציין כי בסופו של יום מדובר "בסמכות אשר שיקול הדעת שבצידה הינו רחב וכי מדובר ביישום פרטני בכל מקרה לגופו. כאמור התערבותה שלך ערכאת הערעור בכגון דא תישמר למקרים נדירים בהם הותרת ההחלטה על כנה תגרום לעיוות דין." (שם). קרי, בסופו של יום ההחלטה אם לעשות שימוש בסעיף 6(ו) לחוק הינה החלטה שבשיקול דעת, ומדובר בשיקול דעת רחב. בעניין זה אפנה לשורת פסיקות של בתי המשפט על ערכאותיהם השונות- ובראשן בע"מ 6795/12 הנזכר לעיל - אשר בסופו של דבר מכנה משותף אחד לכולם: > בש"א 3879-00 פלונית נגד פלוני; > תמ"ש 36765-12-13 פלונית ואחרים נגד פלוני ואחרים; > רמ"ש 380202-13 צ.ש נגד א.א (בקשת רשות ערעור שהוגשה על פס"ד זה לביהמ"ש העליון, נדחה בבע"מ 2900-13 פלוני נגד פלונית); > ת"א 40832-05-11 חוסיין נגד חוסיין; > תמ"ש 27496-07-13 פלונים נגד פלוני; > ת"ע 24251-05-19 פלוני נגד פלונים ואזכורי הפסיקה המופיעים שם; עיון בהחלטת בימ"ש קמא מעלה כי ביהמ"ש שקל את מכלול השיקולים, באופן נכון וראוי לא מצאתי כל פגם בשיקול הדעת כמפורט לעיל. אף לא שוכנעתי כי הותרת ההחלטה על כנה תגרום לעיוות דין - זכותה של המבקשת להגיש תביעה נזיקית נגד המשיבה (סעד שלא נתבע בתביעה דנן, מעבר לסעד כללי של "עוגמת נפש") נשמרת לה, והיא זכאית לנקוט כנגדה כל הליך שתראה לנכון, ובביהמ"ש המוסמך. סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור. משלא נדרשה תשובה אין צו להוצאות והעירבון ככל שהופקד יוחזר למפקיד באמצעות ב"כ. פסק דין זה מותר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision16480-01-25	["אריה נאמן"]	[{"judgment_id": "88fbeacd-29ab-513f-95bd-b1e822992490", "file_name": "16480-01-25.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 161280, "extension": "docx", "display_name": "16480-01-25-קובץ מקורי"}]
231ded0b-2254-5488-b0a1-0221c5794da3	null	null		0	0	0	0UNKNOWN	0UNKNOWN	0UNKNOWN		decision49633-11_20	[]	[]
083342a4-9de5-531f-93d8-c6ffda388357	ביהמ"ש המחוזי בחיפה, השופט סארי ג'יוסי: פס"ד בבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לעניני משפחה אשר הורה על עיכוב יציאת המבקש מן הארץ (רמ"ש 52280-09-24)	52280-09-24	2025-01-08	2	3	4	2DISTRICT_COURT	3Haifa	4Family	1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' הרשמת הבכירה דנה ביאלר) מיום 21.08.2024 בתלה"מ 52637-06-24, במסגרתה הותיר בית משפט קמא צו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן כנגד המבקש ביום 21.7.24 על כנו עד להחלטה שיפוטית אחרת, תוך שקבע כי ניתן להגיש בקשה לביטול הצו לפרקי זמן קצובים בכפוף להצעת בטוחות ראויות. העובדות הצריכות לענייננו 2. המבקש והמשיבה הם בני זוג לשעבר ומנישואיהם נולדו שלושה ילדים בגילאי 15,13 ו-8. 3. ביום 24/06/2024 הגישה המשיבה תביעה למזונות ומדור אישה וקטינים. לאחר מספרימים, בתאריך 29/06/2024, התבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המבקש וזה ניתן ביום 21.07.24. בית משפט קמא הועיד את הבקשה לדיון במעמד שני הצדדים ליום 28.7.24. 4. ביום 12.08.2024 חויב המבקש במזונות זמניים בסך של 6,000 ₪ עבור ילדיו הקטינים. לא נפסקו מזונות לטובת המשיבה עצמה. 5. כאמור, בהחלטה מיום 21.08.2024 הותיר בית משפט קמא את צו עיכוב היציאה מן הארץ על כנו, וזאת חרף התנגדות המבקש. החלטת בית המשפט קמא 6. בית משפט קמא עמד על מהות ועל תכלית הסעד הזמני, על ההבדל בין תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") לבין תקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 (להלן: "תקנות המשפחה") בכל הנוגע לסעדים זמניים. 7. בית משפט קמא קבע כי "מטרת סעד הזמני הינה לשמר מצב קיים ולקבע את מערכת הנסיבות השוררת בעת הגשת התובענה, וזאת על מנת לאפשר את ביצוע פסק הדין כאשר ינתן" [פס' 19 להחלטה], וכי "בענייננו מדובר בתביעה למזונות וקיימת הוראת דין ספציפית, גוברת הוראה זו על דין כללי – התקנות כהגדרתן לעיל"[פס' 27 להחלטה]. 8. בית המשפט קמא קבע כי הנטל המוטל על המשיבה הוא להראות חשש סביר להכבדה על גבית המזונות – וזאת במקום חשש ממשי. 9. מכאן, עבר בית משפט קמא לדון בשיקולים הרלוונטיים לשם הכרעה בבקשה, והדגיש כי לא הוכח בפניו מהו שווי הדירות שבבעלות המבקש, בעוד שלמבקש רכוש משמעותי בחו"ל [פס' 29 להחלטה]. 10. עוד נקבע בהחלטה כי התנהגותו של המבקש – אשר סגר את חשבון הבנק המשותף לו ולמשיבה, משך ממנו כ- 110 אלף ₪ ומימש חלק ממניותיו בחברת -------- (להלן: "החברה") ללא ידיעת המשיבה – מלמדת על קיומו של חשש סביר שהמבקש יעזוב את הארץ ובכך יכביד על ביצוע פסק הדין, חרף קיומם של נכסים ודירות בארץ. 11. עוד קבע בית המשפט קמא, כי העובדה שהמבקש עובד בחברה בין-לאומית, כי לא הוכח מהו שווי הדירות שבבעלותו, וזאת לצד התנהגותו שפורטה לעיל, מחזקות את החשש שהמבקש ייצא לחו"ל לתקופה ממושכת, וכך יכביד על ביצוע פסק הדין. 12. עוד קבע בית המשפט קמא, כי במתח שבין זכותו של המבקש לצאת את הארץ, לבין הצורך למנוע הכבדה על ביצוע פסק הדין – ידו של האחרון על העליונה. לבסוף, בית המשפט קמא קבע כי "אף מצאתי כי אין סעד אחר שפגיעתו במבקש קלה יותר, והמשיג את התכלית שלשמה נועד צו עיכוב היציאה מן הארץ בנסיבות הספציפיות שבפני בשים לב לטענה כי העיקולים אליהם הפנה המבקש לא העלו דבר לטענת המשיבה" [פסקה 40 להחלטת בית המשפט קמא]. המבקש מיאן להשלים עם החלטה זו, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפני. 13. התבקשה תשובת המשיבה וזו הוגשה בכתב. טענות הצדדים בבקשה טענות המבקש 14. המבקש טוען כי עסקינן בסעד שניתן בגדרי תיק מזונות, ולא בתובענה לאיזון משאבים. לפיכך, אמות המידה לקבלת הסעד הזמני צריכות להתבסס על שאלת עצם החיוב, וההכבדה האפשרית על גביית המזונות. לדידו, סכום המזונות המקסימלי שייאלץ לשלם עד הגיע אחרון הילדים לגיל בגרות ואם בית המשפט יפסוק כי עליו לשאת בכלל העלויות לבדו, יעמוד על סך של 419 אלף ₪ וכי חלקו בדירות שבבעלות המשותפת יכול לשמש ערובה לתשלום המזונות. 15. עוד ובנוסף, טען המבקש, כי הנטל להוכיח כי אין בבעלותו נכסים מספיקים כדי להבטיח את תשלום המזונות צריך להיות מוטל על המשיבה. המבקש טען כי צו עיכוב היציאה מן הארץ פוגע פגיעה שלא כדין בזכותו החוקתית לחופש תנועה, פגיעה אשר מתעצמת לאור העובדה שנכסים אחרים של המבקש עוקלו בעבר, ואלה יכולים לשמש בטוחה לתשלום המזונות. 16. עוד הטעים המבקש כי בית המשפט קמא שגה עת קבע כי די בקיומו של חשש סביר, וכי היה על המשיבה להוכיח חשש ממשי לכך שהמבקש יצא מן הארץ. חשש כאמור לא מתקיים שעה שלמבקש כספים ונכסים רבים בארץ - וביניהם כספי פנסיה וקרן השתלמות. 17. לטענת המבקש, קביעת בית משפט קמא לפיה למבקש זכויות ונכסים בחו"ל אינה נכונה עובדתית. לדידו, מניותיו בחברה אינן בגדר נכס בחו"ל, שכן עסקינן במניות הנסחרות בבורסה, שאינן מצריכות נוכחות פיזית בחו"ל על מנת לממשן. כך, טען המבקש כי העובדה שבית המשפט קמא קבע כי הוא הבריח נכסים לחו"ל, מהווה ראייה לכך שניתן לממש את מניותיו בחברה מישראל, דבר שצריך להיזקף לזכותו. 18. עוד ובנוסף, טען המבקש כי היה על המשיבה לבקש סעד מתאים להבטחת מזונותיה, ולא להסתפק בבקשה לעיכוב יציאה מן הארץ, שאינה יכולה, כשלעצמה, לסייע למשיבה להבטיח את תשלום המזונות. 19. לבסוף, טען המבקש כי הכרעת בית המשפט קמא אינה נתמכת בהלכה הפסוקה, אשר לא התייחסה לתקנה 35(א) לתקנות המשפחה כמאפשרת לעכב את יציאת ההורה מן הארץ. טענות המשיבה 20. בתשובתה עמדה המשיבה באופן רחב, מקיף ומעמיק, על העובדות אשר לדידה מבססות את טענת הברחת הנכסים לחו"ל – הברחה אשר מבססת לטענתה חשש ממשי שהמבקש יעבור לחו"ל לתקופה ממושכת או לצמיתות. 21. לעמדת המשיבה, ביטול הצו יכביד באופן ממשי על האפשרות לבצע את פסק הדין. המשיבה טוענת כי היא מתגוררת באחת הדירות שבבעלות משותפת של בני הזוג, וכי דמי השכירות של הדירה השנייה אינם יכולים, לבדם, לכסות את מזונות הילדים. משכך יש להשאיר את הצו על כנו. 22. לדידה, לאור העובדה שהמבקש הבריח את רוב הכספים שהיו בחשבון המשותף, ומשהצליח להבריח כספים מחשבון הבנק האישי שפתח, על אף העיקול שהוטל עליו, יש להשאיר את הצו על כנו על מנת לאפשר את תשלום המזונות. 23. עוד נטען על ידי המשיבה כי בהיעדר מקור נזיל שממנו יהיה ניתן להיפרע, היעדרות המבקש מן הארץ תגרום לכך שלא יהיה ניתן לאכוף את פסק הדין. 24. המשיבה אף טענה כי פגיעה בזכות לחופש תנועה ועיכוב יציאה מן הארץ לשם הבטחת ביצוע פסק הדין והבטחת מזונות הקטינים הינה פגיעה מידתית וראויה. לטענתה, במקרה דנן יש להעדיף את זכות הילדים לקיום על פני זכות האב לחופש התנועה. 25. עוד ובנוסף נטען, כי קביעות בית המשפט קמא נסמכות על ממצאים עובדתיים באשר למהימנות העדים ובעלי הדין. משכך, ובהתאם להלכה הידועה לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, אין מקום להתערבות במקרה דכאן. 26. לבסוף, נטען על ידי המשיבה, כי על בית המשפט להבדיל בין הכנסות שוטפות לבין נכסי נדל"ן לצורך עניין ההכבדה - שכן ישנו קושי אינהרנטי בתשלום מזונות ממכר מקרקעין -– דבר שדורש זמן והשקעת כספים רבים. דיון והכרעה 27. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בהחלטת בית משפט קמא ובתשובת המשיבה, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. 28. תקנה 35 לתקנות המשפחה (להלן: "תקנה 35 או התקנה") קובעת כי: "בתביעת מזונות, רשאי בית המשפט לתת צו עיכוב יציאה מן הארץ אם השתכנע כי קיים חשש סביר שהיעדרו של המשיב מן הארץ עלול להכביד על ביצוע פסק הדין". בהתאם לתקנה 30 לתקנות המשפחה, יש לקרוא את תקנה 35 בצוותא עם תקנה 124 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "תקנה 124") המורה כדלהלן : "א. בית המשפט רשאי לתת צו עיכוב יציאה מן הארץ ולהורות על הפקדת הדרכון או תעודת המעבר של המשיב או להתנות תנאים ליציאתו, אם שוכנע כי קיים חשש ממשי (ההדגשה אינה במקור) שהמשיב עומד לצאת מן הארץ לתקופה ממושכת או לצמיתות... ב. על אף האמור בתקנת משנה (א) לא יינתן צו עיכוב יציאה ....זולת אם בית המשפט שוכנע שקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת: 1. ...; 2. שווי התביעה אינו עולה על 100,000 שקלים חדשים, זולת אם התביעה היא למזונות". כאמור, בהחלטת בית משפט קמא נקבע כי הנטל המוטל על המשיבה הוא להראות חשש סביר להכבדה על גביית המזונות וזאת במקום חשש ממשי. אולם בכך ערבב בית משפט קמא בין שתי דרישות שונות, האחת - החשש הממשי שהמשיב עומד לצאת מן הארץ לתקופה ממושכת או לצמיתות כדרישת תקנה 124(א) לתקנות הכלליות, שממשיכה לחול גם בענייני משפחה, לבין הדרישה שמציבה התקנה הספציפית 35(א) לתקנות המשפחה לפיה יש להוכיח כי קיים חשש סביר שהעדרו של המשיב עלול להכביד על ביצוע פסק הדין. רק בהינתן קיומו של חשש ממשי של העדרות מן הארץ כי אז עוברים לדרישת ההכבדה. ודוק: אין בפנינו הסדר ספציפי במסגרת תקנות המשפחה המחליף את הדרישה הראייתית של חשש ממשי להעדרות מן הארץ בחשש סביר. ההסדר הספציפי מתייחס אך לעניין אלמנט ההכבדה - מממשי לחשש סביר. לאור זאת, אפנה עתה לשאלה האם בענייננו עלה בידי המבקשת להרים את הנטל המוטל עליה בדבר קיומו של חשש ממשי שהמבקש עומד לעזוב את הארץ לתקופה ממושכת, עת כאמור תקנות תשע"ט העלו את רף ההוכחה הנדרש מחשש סביר לחשש ממשי. בהקשר זה, ניתן ללמוד על דרך קל וחומר מפסיקה בעניין תקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שהציבה רף נמוך יותר, ואשר קבעה כי: "בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין; היה המשיב תושב חוץ, לא יינתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו." 29 התיבה "חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת" פורשה על ידי בתי המשפט באופן מצמצם. כך, נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי נדרש להניח בפני בית המשפט תשתית ראיתית אשר יכולה להוכיח כוונת עזיבה ממושכת, וכי אין די בעצם הוכחת כוונת העזיבה [אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך א' 798 מהדורה 13 2020)]. כך למשל, בעניין ר"ע 558/85 אילין נ' רוטנברג, מ(1) 55 (1985), ניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ לאחר שבית המשפט קבע שהמשיב עמד לצאת מהארץ. בית המשפט העליון קבע כי נוכח החובות הגדולים של המשיב, העובדה שלא היה לו רכוש על שמו בארץ, והעובדה שהחזיק בדרכון זר - הונחו בפני בית המשפט ראיות המבססות חשש סביר לכאורה שהעזיבה תהיה לתקופה ממושכת. ואם כך על פי תקנות תשמ"ד, המגמה כיום, בעקבות תקנות תשע"ט והדרישה ל- "חשש ממשי", לפרש דרישה זו באופן מצמצם יותר. 30. עינינו הרואות כי התשתית הראייתית צריכה להצביע, לכל הפחות, על נסיבות שמבססות רצון מצד המבקש לשהות בחו"ל לתקופה ממושכת. ברם, איני סבור כי בענייננו הונחה תשתית ראייתית המצביעה על חשש סביר, לא כל שכן – על חשש ממשי. אבהיר את דבריי דרך סקירת התשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא. 31. ראשית, בית משפט קמא סבר כי מכירת המניות על ידי המבקש, לאחר הקרע, אף שמדובר במניותיו, למצער מניות הרשומות על שמו בלבד, עליהן לא ידעה המשיבה, לצד עבודתו בחברה בינלאומית וסגירת חשבון בנק ומשיכת סך של כ-110,000 ₪, כמקים חשש סביר שהוא עומד לעזוב את הארץ, דבר אשר יכביד על ביצוע פסק הדין. ברם, סבור אני כי לא ניתן לבסס חשש ממשי ליציאה מן הארץ מעצם מכירת המניות או שאר הפעולות המיוחסות למבקש לרבות מקום עבודתו. הדברים אמורים עת לא מדובר בנכס יחיד שיש למבקש, שעה שבבעלות המבקש נכסים אחרים בארץ, כולל זכויות בשתי דירות וחשבון בנק. אין דומה מצב בו פועל חייב במזונות למכירת חיסול של נכסיו כולם לבין מכירת מניות המהוות אך חלק מנכסיו, ומשיכת סך של 110,000 ₪, עת בבעלותו (או בבעלות משותפת) נכסי נדל"ן – שתי דירות ורכבים בישראל. בל נשכח, כי נטל ההוכחה והראיה מוטל על מבקש הצו ועליו לשכנע את בית המשפט בקיומו של אותו חשש ממשי נדרש. זאת ועוד, צודק המבקש בטענתו לפיה לא הוכח כי הוא יכול לעבור לעבוד בחו"ל אם ירצה בכך. היותו עובד בחברה בינלאומית אינו מוביל למסקנה זו, ועל המבקשת היה להניח תשתית ראייתית לכאורית בדבר צעדים משמעותיים שנעשו על ידי המבקש אשר מבססים את אותו רצון נטען לעבור לצמיתות או לתקופה ממושכת לחו"ל ולעבוד שם. ודוק: לא כל נסיעה לחו"ל של חייב במזונות תגרום להכבדה בביצוע פסק הדין. רק שהיה ממושכת עלולה לגרום לכך, בהעדר יכולת להיפרע מנכסים בארץ. שנית, לא נטען כי המבקש לא פועל על פי חובתו לשלם מזונות זמניים בהתאם לחיוב שהושת עליו. בהעדר תימוכין לכך, אין סיבה להניח כי המבקש יפסיק לשלם מזונות באופן מלא, או חלקי, משעמד בכך עד כה – גם אם ישהה בחו"ל תקופת מה. משכך, גם אם אניח כי הוכח חשש שיעזוב את הארץ (מה שאין כן), סבור אני כי אין חשש להכבדה בענייננו, והדברים אמורים במיוחד עת לרשות המבקש נכסים בעלי ערך רב בישראל, כאשר על פני הדברים ערכם עולה על שיעור החיוב במזונות, גם אם יחושב עבור מלוא תקופת חבותו של המשיב, וכשם שטען במסגרת בקשתו (של כ-420,000 ₪) ואיני סבור שעל המבקש היה להניח הערכת שווי ביחס לשתי הדירות, כשם שסבר בית משפט קמא. עצם קיומן של שתי דירות שלא היה שנוי במחלוקת, די בו כדי להפיג חשש להכבדה, עת הנטל להוכחתו מוטל על המשיבה. 32. למעלה מן הנדרש אוסיף כי אין בהפניה של בית המשפט קמא לתמ"ש 14604-05-10 פלונית נ' אלמוני (14.9.2010) כדי לתמוך באותה מסקנה בדבר חשש סביר להכבדה. התשתית העובדתית בעניין פלונית הייתה שונה בתכלית מזו שבענייננו. שם דובר על אב אשר היה נוסע באופן תדיר לחו"ל, עזב את משפחתו בארצות הברית בלי להודיע לה דבר, ואשר לא הגיש תצהיר בתגובה לבקשה להוצאת הצו. בענייננו, משפחתו של המבקש מתגוררת בארץ, המבקש לא עזב את משפחתו בעבר, והוא הגיב לבקשת המשיבה בהליך קמא. על כן, לא יכול להיות ספק כי אין דבר המחבר בין ענייננו לעניין פלונית. 33. דומה הוא הדין בנוגע להפניה לפסק הדין בבר"ע (מחוזי י-ם) 3284/07 פלמן נ' פלמן (14.3.2008) שם לא שולמו מזונות בפועל. קריאה של פסק הדין אף מגלה כי באותו מקרה נפתח תיק בהוצאה לפועל כנגד האב לגביית המזונות ועל כן האיזון שנערך בפסק הדין בין הזכויות והשיקולים השונים, אינו תקף בענייננו. 34. הערה לפני סיום. אין חולק כי צו עיכוב יציאה מן הארץ פוגע בזכות החוקתית לחופש התנועה. מחוקק המשנה היה מודע לפגיעה זו, ועל כן החליט להעלות את הרף הראייתי הנדרש להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ בקיומו של חשש ממשי, תחת סביר של עזיבת הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת. סוף דבר 35. מורה על ביטול החלטת בית משפט קמא וביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן כנגד המבקש. נוכח מסקנתי כי יש לקבל את ערעורו של המבקש, לא ראיתי צורך להעתר לבקשתו להגיש תשובה לתגובת המשיבה. 36. המשיבה תישא בהוצאות המבקש בסך של 5,000 ₪. עירבון שהופקד יוחזר לידי ב"כ המבקש עבור המבקש. מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים. ניתנן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision52280-09-24	["סארי ג'יוסי"]	[{"judgment_id": "083342a4-9de5-531f-93d8-c6ffda388357", "file_name": "52280-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 52599, "extension": "docx", "display_name": "52280-09-24-קובץ מקורי"}]
b6749ffc-a440-5a22-aff9-f44424ca5bcb	ועדת שחרורים בבית הסוהר מעשיהו, יו"ר הוועדה השופטת בדימוס דניאלה שריזלי: החלטה החלטת ועדת השחרורים בתיק וש"ר 42444-08-22	42444-08-22	2025-01-08	10	5	9	10PAROLE_BOARD	5Central	9Parole	null	decision42444-08-22	["יו\"ר הוועדה השופטת בדימוס דניאלה שריזלי"]	[{"judgment_id": "b6749ffc-a440-5a22-aff9-f44424ca5bcb", "file_name": "42444-08-22.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 567706, "extension": "pdf", "display_name": "42444-08-22-קובץ מקורי"}]
d690fedd-ecb4-5ae1-bc97-69ee29001c0e	בית המשפט המחוזי ב"ש, סגנית הנשיא השופטת יעל רז-לוי, השופט אהרן משניות, השופטת רחל תורן: הכרעת דין מזכה לנאשם בעבירות של אינוס ושל הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות (תפ"ח 58458-01-23)	58458-01-23	2024-07-08	2	7	2	2DISTRICT_COURT	7Southern	2Criminal	הכרעת דין עותק מותר לפרסום ממנו הושמטו פרטים מזהים ופרטים העלולים לפגוע בצנעת הפרט המקומות בהם הושמטו הפרטים מסומנים [...] בפתח הדברים, ובהתאם לאמור בסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 אנו מודיעים כי החלטנו לזכות את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. השופט א' משניות כתב האישום והמענה כתב האישום שהוגש נגד הנאשם מייחס לו עבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק), ועבירה נוספת של הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 245(ב) לחוק. נטען בכתב האישום כי הנאשם התגורר בשכנות לבן הזוג של [...] (להלן: המתלוננת) בעיר בדרום, וכי יש ביניהם היכרות מוקדמת, ועל רקע זה יש גם היכרות שטחית בין הנאשם ובין המתלוננת. ביום 6.10.22 בשעות אחר הצהרים, יצאה המתלוננת מביתו של בן זוגה כשהיא נסערת, והחלה לחפש מונית בטלפון הנייד שברשותה. הנאשם שחנה בחניה סמוכה הבחין במתלוננת, והציע להסיע אותה לביתה, מרחק נסיעה של כמה דקות, והמתלוננת הסכימה ועלתה עם הנאשם לרכב. במהלך הנסיעה המתלוננת המשיכה להיות נסערת ובוכייה, הנאשם הציע לה לעצור ולשתות משהו כדי להירגע, והמתלוננת הסכימה. הנאשם המשיך לנסוע עם המתלוננת דקות אחדות, עד שהגיעו לבית קרקע בכתובת שאינה ידועה למאשימה, שניהם ירדו מהרכב ונכנסו לבית, והמתלוננת התיישבה על ספה בסלון. הנאשם הלך לחדר אחר בבית, הניח קונדום על איבר מינו, וחזר לסלון כשכפתור מכנסיו פתוח. הוא ניגש למתלוננת שישבה על הספה, נשען על המתלוננת, הפשיל את מכנסי ה"טייץ" שלבשה וניסה להשכיבה על הספה כשהוא לוחץ על כתפיה. המתלוננת נאבקה בנאשם ואמרה לו שאינה רוצה במעשיו, אך הנאשם לא שעה לדבריה, אחז בה בכוח ואף משך בשיערה לאחור, כדי למנוע ממנה להתרומם ולחמוק ממנו. הנאשם הצליח להפשיט את המתלוננת בפלג גופה התחתון עד לברכיים, למרות שנאבקה בו והתחננה שיעזוב אותה לנפשה, הפשיל את מכנסיו, חשף את איבר מינו עם הקונדום, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לסיפוק מיני. לאחר מכן, הנאשם קם מעל המתלוננת, ושניהם הרימו את מכנסיהם וסידרו את לבושם, יצאו מהבית ונכנסו לרכב. הנאשם הסיע את המתלוננת לביתה, ובטרם ירדה מהרכב אמר לה כי אם בן הזוג שלה יידע מזה, זה יעלה לה ביוקר, והכול בכדי למנוע מהמתלוננת לדווח על מעשיו. הנאשם נעצר ביום 16.1.23, וכתב האישום נגדו הוגש ביום 24.1.23. ביום 3.4.23 הגיש ב"כ הנאשם מענה בכתב לכתב האישום, ובו ציין כי הנאשם כופר בכתב האישום וטוען כי לא היו דברים מעולם וכי מדובר בעלילה. צוין במענה כי בין הנאשם ובין המתלוננת אין כל היכרות מוקדמת, הוא מעולם לא שוחח איתה ולא נפגש איתה, רק פעמים אחדות ראה אותה הולכת עם בן זוגה [...] שאותו הנאשם מכיר, ואף גר בסמוך אליו. הנאשם טוען כי אינו יודע מדוע מעלילים עליו עלילת שווא, אך מעריך כי הדבר נובע מרצון לנקום בנאשם, [...] לפגוע בנאשם באמצעות הגשת תלונה שהיא עלילת שווא. באשר לנטען בכתב האישום, טען הנאשם כי ביום בו נטען שהתרחש האונס, בתאריך 6.10.22, שהה בבי"ח שיבא עם בנה של בת זוגו שסובל בנכות קשה, החל מהשעה 02:00 ועד 10:30 בערך, הם שבו לביתה של בת זוגו שסמוך לביתו של הנאשם בסביבות שעה 12:00, ולאחר כמה סידורים הנאשם ובת זוגו הלכו לישון עד שעה 18:00 בערך. לאחר מכן הלך הנאשם לבית אמו הסמוך, ונסע לבצע קניות לשבת בחנות דגים ובסופר [...] שסמוך לה, כפי שהוא נוהג לעשות בימי חמישי. לאחר הקניות שב לבית אמו, ובסביבות שעה 20:30 שב לביתה של בת זוגו, ולאחר מכן, בסביבות שעה 23:00 הוא נסע עם בת זוגו למועדון [...]. לכן, טוען הנאשם כי כלל לא היה יכול לבצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וכי לא היו דברים מעולם. בעקבות הכפירה המוחלטת של הנאשם, התנהל משפט הוכחות, שבמהלכו נשמעו עדים והוגשו מוצגים שונים מצד זה ומצד זה. להלן אסקור תחילה את העדויות שנשמעו בפנינו, ואת המוצגים שהוגשו במהלכן, כאשר תחילה אדון בפרשת התביעה ולאחר מכן אדון בפרשת ההגנה; בהמשך אפרט בקצרה את טענות הצדדים, ולבסוף אדון ואכריע במחלוקת שבין הצדדים. פרשת התביעה . . . פרשת ההגנה . . . גזרת המחלוקת ותמצית טיעוני הצדדים גזרת המחלוקת בין הצדדים רחבה מאוד ומתפרשת למעשה על פני כל החזית, מפני שהנאשם כופר מכל וכל בכל מה שמיוחס לו בכתב האישום, וטוען כי לא היו דברים מעולם, וכי תלונתה של המתלוננת נגדו אינה אלא עלילה שהיא רקמה ביחד עם בן זוגה [...] כדי לנקום בנאשם [...]. לעומת זאת, המתלוננת העידה בפנינו על מעשה אינוס שביצע בה הנאשם לאחר שעלתה לרכבו, כשהוא לוקח אותה לדירה, מעין יחידת דיור, ושם לדבריה מבצע בה את זממו. מדובר למעשה במחלוקת חזיתית של גרסה מול גרסה, כאשר המאשימה טוענת כי עלה בידה להרים את נטל ההוכחה הנדרש בפלילים, ולהוכיח את אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר, ואילו ב"כ הנאשם טוען כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח כלל את אשמתו של הנאשם, ולכן יש לזכות את הנאשם זיכוי מלא, ולא רק זיכוי מחמת הספק, ולחלופין יש לזכות את הנאשם, לפחות מחמת הספק. הראיה העיקרית, ולמעשה היחידה, שעליה מבקשת המאשימה לבסס את אשמתו של הנאשם היא עדותה של המתלוננת. אין ראיות פורנזיות כלשהן שתומכות בעדותה, ואין גם גורם כלשהו שהמתלוננת סיפרה לו על האירוע סמוך לאחר התרחשותו. המתלוננת נמנעה מלספר על כך לרופא המשפחה שאליו פנתה לעיתים מזומנות בגלל בעיות רפואיות שונות, ונמנעה מלספר על כך גם לבן זוגה. עם זאת, לטענת ב"כ המאשימה יש חיזוקים לגרסתה של המתלוננת, בעיקר "הדברים שבן הזוג שלה מתאר לגבי המצב הנפשי שלה... דבר נוסף שיש יש פרטים שהיא מתארת שהם מסתדרים כמו הרכב של אח של הנאשם... דבר נוסף זה ההיתכנות האפשרית" (עמ' 435, ש' 8 – 15), ולשיטתה די בחיזוקים הללו כדי למלא אחר חובת ההנמקה הנדרשת כדי לבסס הרשעה בעבירות מין על פי עדות יחידה, כנדרש על פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות. באשר לנאשם, הוא עקבי מאוד בהכחשה הגורפת שמסר שוב ושוב גם בחקירותיו במשטרה וגם בעדותו בפנינו, והגרסה שמסר בדבר סדר היום שלו ביום 6.10.22, נתמכת במכתב השחרור מבי"ח שיבא, כאשר לדבריו הוא היה ביחד עם בת זוגו ועם בנה בלילה, וכן גם סיפרה בת הזוג, ולטענת ההגנה גרסת הנאשם אף נתמכת באיכונים טלפוניים, כפי שעולה משתי חוות הדעת שהוגשו ע"י העד המומחה – מר קולין. לטענת ב"כ הנאשם "העדות של המתלוננת הייתה לטעמנו מלאת חורים וסתירות פריכות ותהיות שהתגברו מאוד במהלך החקירה הנגדית שלה... ועל זה נוסיף כנגד את עדות הנאשם שלטעמי הייתה אמינה מאוד והייתה מלווה במצב נפשי סוער שלא ניתן לזייף אותו..." (עמ' 435, ש' 24 – 32), ומכאן עתירתו כי בית המשפט יזכה את הנאשם זיכוי מלא, ולחילופין יזכה אותו מחמת הספק, שכן לטענתו המאשימה לא הרימה את נטל הראיה הנדרש במשפט הפלילי. דיון והכרעה בחינת גרסתה של המתלוננת כאמור לעיל, הגרסה שמסרה המתלוננת בחקירותיה במשטרה ובעדותה לפנינו, היא הראיה העיקרית שעליה מבקשת המאשימה לבסס את הוכחת אשמתו של הנאשם. כידוע, נקבע בפקודת הראיות כי ניתן להרשיע בעבירות מין על פי עדות יחידה של נפגע העבירה אף בלא חיזוק ראייתי כלשהו, בכפוף לחובת הנמקה, כפי שנקבע בסעיף 54א(ב) לפקודה לאמור: "הרשיע בית משפט במשפט על עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, תשל"ז-1977, על פי עדות יחידה של הנפגע, יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". על כך נפסק בעניין בנטו כי "המשקל של הסיוע הנדרש, ישתנה ממקרה למקרה, בהתאם למהימנותה ואמינותה של העדות העיקרית הטעונה סיוע וביחס הפוך למשקל העדות הטעונה סיוע, כך שככל שמשקלה של העדות הטעונה סיוע גבוה יותר, כך משקלו של הסיוע הנדרש יהא נמוך יותר..." (ע"פ 2686/15 בנטו נ' מדינת ישראל (5.3.2017) פס' 5 לחוות דעתו של השופט עמית ובהפניות שם, להלן: עניין בנטו). לכן, יש לדון תחילה במהימנותה ובאמינותה של עדות המתלוננת, ורק לאחר קביעת משקלה הסגולי של עדותה של המתלוננת, ניתן יהיה לבחון את החיזוקים הראייתיים לעדותה של המתלוננת, ביחס הפוך למשקל שייקבע לעדותה של המתלוננת. המתלוננת העידה בהתרגשות ואף בכעס על שעולל לה הנאשם ועל הנזקים הנפשיים שנגרמו לה לדבריה בעקבות כך. היא תיארה במילים נרגשות את פרטי האירוע, וניתן היה להתרשם מסערת הרגשות שאחזה בה במהלך העדות. גם בן זוגה העיד וטען כי באותה תקופה מצבה הנפשי היה קשה, ולראיה, היא אכן פנתה לטיפול רפואי בשל טענות על מצבה הנפשי – בתקופה שלאחר מקרה האונס עליו העידה, ועוד קודם להגשת התלונה במשטרה נגד הנאשם, לאחר שלא הצליחה לישון בלילות וחשה כי מצבה הנפשי התדרדר. עם זאת, הגם שעדותה של המתלוננת עוררה אמון על פניה, בחינת עדותה, גם בחינה פנימית וגם אל מול מכלול הראיות, מעוררת קשיים משמעותיים ומהותיים, יש בה סתירות פנימיות, וגם יש קושי ליישבה עם ראיות אחרות. ליבת הסיפור של המתלוננת על אירוע האונס עצמו, שהיא חזרה עליה שוב ושוב, היא שהיא הגיעה בשעות הצהרים לביתו של בן זוגה בניסיון לפייס אותו, לאחר מריבה שהייתה ביניהם קודם לכן, עזבה את ביתו בסערת רגשות כשהיא בוכייה בין השעות 17:00 – 19:00, ופגשה בחוץ את הנאשם. כשראה אותה נסערת, הציע לה טרמפ לביתה והיא הסכימה, ונסעה איתו ברכב מסוג מאזדה אפורה, ולאחר כמה דקות נסיעה, הוא הציע לה לבוא איתו ולשתות משהו כדי להירגע מהסערה שהייתה נתונה בה. הוא הביא אותה לבית קטן שהאור בו כבר היה דלוק, שהיה בו שער ברזל ואח"כ דלת, הוא פתח את הדלת במפתח שהוציא מכיסו ושניהם נכנסו לבית, ושם הוא אנס אותה, כשהוא משתמש בקונדום, כאשר לפי תיאורה של המתלוננת "הכל היה באגרסיביות דקות ארוכות" (עמ' 19, ש' 8), ולאחר מכן הסיע אותה לביתה. המתלוננת הוסיפה כי לאחר אירוע האונס, חלה התדרדרות במצבה הנפשי [...] עד שבסופו של דבר לאחר יותר משלושה חודשים של הסתרה, היא לא יכלה לשאת עוד את הסבל שנגרם לה, ובאישון לילה היא הגיעה עם בן זוגה לתחנת המשטרה הקרובה, והגישה תלונה שבעקבותיה נעצר הנאשם. בבואי לבחון את גרסתה של המתלוננת, מטבע הדברים, כפי שקורה לא אחת בעבירות מין, קיים קושי מובנה באפשרות לקבוע מה באמת התרחש בחדרי חדרים בינו ובינה, שהרי אין בנמצא עדי ראיה שנכחו בשעת מעשה, וגם אין תיעוד אחר כלשהו לאירוע האונס עצמו. כל שיש בפנינו הן שתי הגרסאות: מצד אחד גרסתה של המתלוננת שמתארת בפרטי פרטים כיצד אנס אותה הנאשם, ומצד שני גרסתו של הנאשם שמכחיש את דברי המתלוננת מכל וכל וטוען כי לא היו דברים מעולם. בהיעדר ראיות ישירות שיכולות לאפשר הכרעה בין הגרסאות הקוטביות מכאן ומכאן, ניתן להסתייע בבחינת הנתונים שמרכיבים את המעטפת החיצונית של האירוע, ולבדוק האם נתונים אלה עולים בקנה אחד עם הגרסה שמסרה המתלוננת. מדובר לטעמי בשלושה נתונים עובדתיים, שמהווים למעשה את המסגרת החיצונית שאפשרה את קיום האירוע של האונס, לפי גרסתה של המתלוננת: הנתון האחד הוא הזמן שבו פגשה המתלוננת בנאשם, שהציע לה טרמפ לביתה, לאחר שירדה נסערת מביתו של בן זוגה; הנתון השני הוא הבית שאליו הביא אותה הנאשם ובו ביצע בה את זממו; והנתון השלישי הוא הרכב שבו נסעה המתלוננת כטרמפיסטית עם הנאשם, כאשר כניסתה לרכב לאחר שהשיבה בחיוב להצעתו, היא למעשה נקודת ההתחלה לאירוע האונס; נראה לי כי עיון מדוקדק בראיות מגלה קשיים ראייתיים משמעותיים ביחס לכל אחד מהמרכיבים הללו, קשיים המתבטאים בכך שיש קושי בהשוואת נתונים אלו, אל מול גרסת המתלוננת, כמפורט להלן. הזמן בתלונתה המתלוננת מצביעה על תאריך מדויק שבו התרחש האונס, ביום 6.10.22, וכן על טווח הזמן באותו יום שבו התבצע, כאשר נקודת ההתחלה היא השעה שבה היא יצאה בוכייה מהבית של בן זוגה. המתלוננת מצינת כי אינה זוכרת במדויק את השעה, אך להערכתה כל האירוע התרחש בין השעות 17:00 ל-19:00, ונקודת הסיום היא בשעה 19:08 שבה היא קיימה שיחת טלפון עם הגרוש שלה, שנערכה לדבריה סמוך לאחר שהנאשם הסיע אותה לביתה לאחר אירוע האונס. המתלוננת ציינה כי כשיצאה מביתו של בן זוגה "זה היה כבר בשעת הצהריים – ערב" (עמ' 18, ש' 15), כשכבר התחיל להחשיך וכבר "נדלקו הנורות רחוב" כלשונה (עמ' 89, ש' 4). במהלך אותו יום שבו המתלוננת העידה כי הנאשם אנס אותה, יש כמה נקודות זמן, שבהן ניתן למצוא ראיות שיכולות ללמד לכאורה על מקום הימצאם של הנאשם ושל המתלוננת, בהסתמך על מחקרי תקשורת ועל איכונים של הטלפונים הסלולריים שלהם, שמצורפים לחוות הדעת נ/5 של העד המומחה המהנדס יוסף קולין, ביחד עם פלטי התקשורת שהוגשו באמצעות החוקרת חן וסומנו ת/3ז(1) (של הנאשם) וכן ת/3ז(2) (של המתלוננת). להלן אפרט את נקודות הזמן הרלוונטיות לענייננו, תחילה של הנאשם ולאחר מכן של המתלוננת. טרם שאפרט את הנתונים אציין כי ראיתי לתת משקל מלא לשתי חוות הדעת שהגיש המומחה, לא רק מפני שהן מפורטות ומנומקות היטב, אלא גם בגלל ניסיונו העשיר של המומחה, שנחקר בחקירה נגדית מקיפה ויסודית, והשיב על כל השאלות שנשאל, וגם לא נרתע מלומר על אחת השאלות כי אין לו את הנתונים כדי להשיב, והוא צריך לבצע בדיקות נוספות, ראו עמ' 350, שורות 8 – 14. לא הוגשה חוות דעת נגדית מצד המאשימה, ולכן אני סבור כי יש לתת משקל מלא לאמור בשתי חוות הדעת של המהנדס קולין. נקודות זמן של הנאשם: בזמן שבין שעה 17:02 ועד שעה 20:48 – כל השיחות שביצע הנאשם משויכות לאתר שנשלט על ידי אנטנת [...], ששולטת על אזור מגוריו של הנאשם, ומכאן נובעת המסקנה שכל השיחות בוצעו מביתו של הנאשם או בסמוך לביתו; בתוך פרק הזמן הזה יש שני חלונות שבהם נעשתה פעילות אינטרנטית צפופה: בין השעות 17:16 עד 17:51, ובין השעות 17:59 ועד 18:44, וקיימת אפשרות תיאורטית שבחלונות הזמן האלה הנאשם יצא מביתו, שכן בפעילות מסוג זה הגלישה אינה נרשמת באתרים הסלולריים; בשעה 21:55 רשומה השיחה האחרונה בטלפון של הנאשם שנקלטה באנטנת [..], ומדובר בשיחה נכנסת מטלפון אחר, שנמשכה 29 שניות. השיחה שלאחר מכן שנקלטה באנטנת [...] היא מיום המחרת – 7.10.22 בשעה 10:32. נקודות זמן של המתלוננת: באותו יום, בזמן שבין שעה 11:01 ועד שעה 12:48 היא מאוכנת באתר [...], שמתאים לשהייה בביתו של בן זוגה שנשלט ע"י האתר האמור; בזמן שבין שעה 14:52 ועד שעה 23:23 היא מאוכנת באתר [...], שעל פי חוות הדעת אינו שולט על כתובת מגוריה של המתלוננת [...]; בתוך פרק הזמן הזה קיים חלון של גלישה אינטרנטית של יותר משלוש שעות, בין השעות 16:14 ועד 19:17, וקיימת אפשרות תיאורטית שבחלון זה המתלוננת יכלה להגיע שוב לביתו של בן זוגה [...], שנשלט כאמור ע"י אתר [...]. בתוך אותו חלון אינטרנטי קיימות שתי נקודות זמן נוספות, לפי עדותה של המתלוננת: הנקודה האחת היא שיחת טלפון עם אחותה, שהחלה בשעה 17:04, ונמשכה 24:32 דקות, עד שהסתיימה בשעה 17:29, ולפי עדותה של המתלוננת היא התקיימה לאחר שעזבה את ביתו של בן זוגה, ולפני אירוע האונס (עמ' 88, ש' 1 – 7), וכנראה הייתה שיחה אינטרנטית בווטסאפ, כי היא אינה רשומה באתר סלולרי. לאחר שיחה זאת, יש עוד שתי שיחות שנמשכו מעל עשר דקות, וגם הן אינן רשומות באתר סלולרי וכנראה היו שיחות אינטרנטיות: שיחה נכנסת עם האם של המתלוננת בשעה 17:30, שנמשכה 10:42 דקות והסתיימה בשעה 17:41, ושיחה נוספת יוצאת בשעה 18:19 שנמשכה 14:41 דקות והסתיימה בשעה 18:33. נקודת הזמן האחרונה שרלוונטית לאירוע היא שיחה שקיימה עם הגרוש שלה בשעה 19:07 כאשר לפי גרסת המתלוננת היא כבר הייתה בבית, לאחר שהנאשם החזיר אותה לשם, וגם השיחה בשעה זו אינה רשומה באתר סלולרי, ולכן כנראה גם היא הייתה שיחה אינטרנטית. יש להעיר בעניין זמני השיחות של המתלוננת בשעות הצהרים של אותו יום, כי המתלוננת הוטעתה בהודעות שמסרה במשטרה, מפני שב"כ הנאשם מצטט מתוך השאלות שנשאלה בחקירה השלישית שלה במשטרה נ/9, שבוצעה לאחר שהיו בידי המשטרה פלטי שיחות הטלפון של המתלוננת באותו יום, והיא נשאלת על שיחה למספר מסוים שהחלה בשעה 17:29 ונמשכה 24 דקות, והמתלוננת משיבה על כך כי מדובר בשיחה לאחותה, כאשר אימה הצטרפה לשיחה באמצע, בשעה 17:41, ומאותו זמן זו הייתה שיחת ועידה ביניהן. אולם לאמתו של דבר הזמן שנטען שבו התחילה כל אחת משתי השיחות הללו הוא לא זמן ההתחלה, אלא זמן הסיום של השיחות, כאשר כאמור לעיל השיחה עם האחות החלה בשעה 17:04 והסתיימה בשעה 17:29, והשיחה עם האם החלה בשעה 17:30, מיד לאחר שהסתיימה השיחה עם האחות, והסתיימה בשעה 17:41. הצלבת הנתונים של האיכונים הסלולריים של הנאשם, ביחד עם האיכונים הסלולריים של המתלוננת, מובילה למסקנה כי גם מצד האיכונים של המתלוננת וגם מצד האיכונים של הנאשם, גרסתה של המתלוננת כי ירדה מהבית של בן זוגה בין השעות 17:00 עד 19:00 ובאותו פרק זמן, לאחר שירדה מביתו נסעה בטרמפ ברכב המאזדה שבו נהג הנאשם, מעוררת קשיים. מבחינת המתלוננת, הדבר בעייתי מפני שלפי האיכונים הסלולריים שלה, היא יצאה מאזור ביתו של בן זוגה בשעה 12:48. קיימת אמנם אפשרות תיאורטית שהיא שבה לביתו של בן זוגה בחלון האינטרנטי שהחל בשעה 16:14, אולם היא אינה טוענת זאת, ואפשרות כזאת גם אינה מתיישבת עם גרסתה כי שהתה בביתו של בן זוגה 3 – 4 שעות (עמ' 98, ש' 1). נזכיר כי לפי גרסתה של המתלוננת, היא שוחחה עם אחותה החל משעה 17:04, והשיחה החלה לאחר שירדה מהבית של בן זוגה, ולכן הייתה יכולה לשהות בביתו של בן הזוג לכל היותר כ-50 דקות, בהנחה שהגיעה לביתו מיד עם פתיחת החלון האינטרנטי. מבחינת הנאשם, לפי האיכונים הסלולריים של הטלפון שלו, השיחות שהוא ביצע בין השעות 17:02 ועד 20:48 נשלטות ע"י אתר [...] ששולט כאמור על מקום מגוריו של הנאשם, ולכן הדבר מתיישב עם גרסת הנאשם כי בשעות 17:00 – 19:00 לא עזב את אזור מגוריו. קיימת אמנם אפשרות תיאורטית שהנאשם עזב את אזור מגוריו בחלונות האינטרנטיים, בשעה 17:04 או בשעה 17:59, שכל אחד מהם נמשך כ-45 דקות, אולם על פי ניסיון החיים והשכל הישר, הסבירות שהנאשם הספיק בפרק זמן זה לצאת מהבית, לאסוף את המתלוננת ולנסוע כמה דקות, ולאחר מכן להיכנס לבית כלשהו ולבצע את המעשים שמיוחסים לו בכתב האישום, ולאחר מכן להחזיר את המתלוננת לביתה ולשוב לביתו [...], נראית קלושה. יתירה מכך, האפשרות הזאת אינה מתיישבת גם עם הפעילות הסלולרית של המתלוננת באותו זמן, מפני שמשעה 17:04 ועד שעה 17:41, המתלוננת שוחחה בטלפון, תחילה עם אחותה ולאחר מכן עם אימה, ולכן אין אפשרות שהאונס יכול היה להתבצע בחלון האינטרנטי הראשון, שמסתיים בשעה 17:51, שבה הנאשם נקלט שוב באתר [...]. קושי דומה קיים גם ביחס לחלון האינטרנטי השני בפלט התקשורת של הנאשם, בין השעות 17:59 ועד 18:44. זאת מפני שמפלט התקשורת של המתלוננת עולה שהחל משעה 18:19 היא שוחחה בטלפון במשך 14:41 דקות, עד שעה 18:33, ושיחה זו חותכת למעשה את החלון האינטרנטי לשלושה חלקים, כשבחלק האמצעי המתלוננת משוחחת בטלפון, ולכן לא סביר שנאנסה באותו זמן. החלק הראשון בחלון, לפני שיחת הטלפון, נמשך 20 דקות, משעה 17:59 ועד שעה 18:19 שבה החלה המתלוננת לשוחח בטלפון, והחלק האחרון שלאחר שיחת הטלפון נמשך 11 דקות, משעה 18:33 שבו הסתיימה שיחת הטלפון של המתלוננת, ועד שעה 18:44, שבו הנאשם נקלט שוב באתר [...], ושני מקטעי הזמן של החלקים הללו קטנים, באופן שהסבירות שניתן יהיה לבצע בהם את כל מה שנטען שהנאשם ביצע לפי גרסת המתלוננת קלושה מאוד. עם זאת, יש לציין כי קביעת ממצאים עובדתיים על פי איכונים סלולריים איננה מוחלטת, מפני שטווח השליטה של אתר סלולרי תלוי בכמה משתנים, כפי שציין המהנדס קולין בעמוד השני של חוות דעתו: "צפיפות אתרי הרדיו תלויה בטופוגרפיה של האזור, אופי האזור אותו רוצים לכסות... וכמו כן עומס תעבורה צפוי של השיחות". בהמשך העמוד הוא התייחס למושג "אתר שולט" וציין כי הוא "האתר שמתוך כל האתרים בסביבה נותן לנו את רמת השירות הטובה ביותר", והוסיף כי לפני כל התחלת שיחה "מכשיר הטלפון הנייד מקיים דו-שיח פסיבי מבחינת המשתמש עם המערכת שמחליטה על ה'אתר השולט' בכל רגע נתון...". משמע מדבריו כי מרחב השליטה של האתר הסלולרי עשוי להשתנות מעת לעת, בהתאם לשינויים אפשריים במשתנים שמשפיעים על טווח השליטה של האתר. עניין נוסף שהעלתה ההגנה נוגע לעדויות שהובאו כדי להוכיח ולבסס מה הנאשם עשה בדיוק באותו יום, וכי למעשה לא יצא מהבית עד השעה 19:30 לערך, שבה יצא לערוך קניות לאמו, כמדי יום חמישי. ב"כ הנאשם הסתמך בעניין זה על תעודת השחרור מבית החולים{...}, שנחתמה באותו יום בשעה 10:17 ומתייחסת לבנה של בת זוגו שהובא לבית החולים במהלך הלילה לאחר שחש ברע. ב"כ הנאשם ניסה ללמוד מתעודה זו על לוח הזמנים של הנאשם באותו יום, על כך שחזר לעיר מגוריו רק בסביבות 12:00, ועל יתר מעשיו באותו יום, עד שהלך לישון לאחר לילה ללא שינה, ולכן התעורר רק בשעה מאוחרת בסמוך לשעת ביצוע הקניות, בשעה שאינה יכולה לעלות בקנה אחד עם הזמן שבו נטען שהנאשם ביצע את המיוחס לו לפי גרסת המתלוננת. ב"כ הנאשם ביקש לתמוך את טיעוניו בעניין זה בעדותה של בת זוגו, שסיפרה אף היא על "הבילוי" הלילי שלה ושל הנאשם, ביחד עם בנה שהינו בעל צרכים מיוחדים בבית החולים, וכן בעדותה של אחותה של שהעידה כי הנאשם החזיר לה את הרכב שבו נסע עם בת זוגו ובנה במהלך הלילה, בצהרי אותו יום. עם זאת, לא מצאתי שיש בכל האמור כדי לבסס מעין "אליבי" לנאשם, או כדי להוביל למסקנה כי לא הייתה אפשרות שהוא ייצא מהבית בשעות אחר הצהריים, שכן אף לשיטתו הוא הגיע לעיר מגוריו בסביבות השעה 12:00, ואין די בעדויות של בת זוגו ואחותה, כדי להוביל למסקנה שהנאשם לא היה יכול לבצע את המיוחס לו, שש שעות מאוחר יותר, בסביבות שעה 18:00, כפי שטען ב"כ הנאשם. נותרנו אפוא בעניין זה עם ניתוח האיכונים כפי שפורט לעיל, אשר מצביע על קושי ליישבם עם גרסת המתלוננת, בכל הנוגע למקום ולזמן שבו נאנסה ע"י הנאשם. הבית מרכיב נוסף בגרסתה של המתלוננת הוא המקום שבו לטענתה בוצעה העבירה, מקום שהמתלוננת לא הצליחה לזהות גם כאשר יצאה לסיור מקיף בעיר מגוריה, בליווי שוטר שציין במזכר שערך ת/10 כי הוא מכיר היטב את העיר מעת היותו סייר, וכי הוא נכנס לכל השכונות שבהן יש בתי קרקע ישנים שמתאימים לתיאור שמסרה המתלוננת, אבל המתלוננת לא הצביעה על אף דירה או בית כמקום שבו בוצע האונס. אמנם ככלל "לא ראיתי אינה ראיה" (ראו ע"פ 5331/98 אדינייב נ' מדינת ישראל (26.8.1999) בעמ' 5), אך העובדה שהמתלוננת לא הצליחה לזהות את המקום מעוררת תהיה מסוימת, במיוחד כאשר היא ביצעה את הסיור שנמשך כשעה כפי שציין השוטר סעדון בעדותו, לא רק עם שוטר שמכיר היטב את [...], אלא גם ביחד עם בן זוגה שנלווה אף הוא לסיור והוא מתגורר למעלה מעשר שנים באותה עיר, וניתן להניח שגם הוא מכיר היטב את העיר ושכונותיה, ולמרות זאת המתלוננת לא יכלה לספק פרטים כלשהם אודות אותו מקום עלום. הרכב למעלה מן הצורך, אציין כי חיזוק מסוים לגרסתו של הנאשם אפשר למצוא גם בנסיבות הקשורות לרכב, שבו לפי גרסת המתלוננת נהג הנאשם כשנתן טרמפ למתלוננת. אין חולק כי לנאשם אין רכב, והנאשם הזכיר זאת כבר באמרה הראשונה שמסר במשטרה ת/5, כאשר ציין כי יש לו רישיון נהיגה, אך הוא אינו מחזיק רכב ברשותו ולכן הוא מתנייד בעיקר בהליכה. אין גם חולק כי לאחיו של הנאשם היה רכב מסוג מאזדה בצבע אפור, וכי לעיתים, כשהיה לו צורך, אחיו היה נותן לו את המאזדה. הנאשם ציין בעדותו בפנינו, כי הוא משתמש ברכב של אחיו, רק כאשר הוא מביא את הבת שלו מאימה בסופי שבוע שהיא אצלו, וכאשר הוא הולך לרכוש קנאביס רפואי. הנאשם הדגיש בעדותו כי "אין משהו אחר שאני עושה עם האוטו הזה אף פעם" (עמ' 257, ש' 8), והוסיף כי כשהוא יוצא לבלות, הוא אינו לוקח רכב מאחיו: "אני לא לוקח אף פעם רכב מאחד האחים שלי כשאני יוצא לבלות, כי אני שותה. הם יודעים כולם" (שם, ש' 19). הגרסה שמסר הנאשם בעניין זה נתמכת גם בעדותו של אחיו – עד תביעה 6, שמטבע הדברים יש להתייחס גם אליה בזהירות רבה בשל קרבת המשפחה בינו ובין הנאשם. בעדותו בפנינו ציין האח כי אינו זוכר אם נתן באותו יום את הרכב שלו לנאשם, אבל אישר כי בדרך כלל הנאשם אינו לוקח ממנו את הרכב בימי חמישי, מפני שידוע במשפחה שהנאשם נוהג לבלות בסופי שבוע, והבילוי שלו כולל שתיית אלכוהול, ולכן הוא אינו מסכים לתת לו את הרכב לבילוי בימי חמישי בערב שבו הוא עלול להשתכר (עמ' 166, ש' 2 – 19). אכן, עדותו של האח כשלעצמה כי בדרך כלל הוא נמנע מלתת את הרכב לנאשם בימי חמישי בערב, אין די בה כדי לעורר ספק ממשי בגרסתה של המתלוננת, אולם כאשר עדות זו מצטרפת לממצאים שעולים מתוך הניתוח של האיכונים הסלולריים של הנאשם ושל המתלוננת ביום האירוע, והקושי שעולה מהם באשר לסבירות הגרסה שמסרה המתלוננת, נראה לי שעדותו של האח מוסיפה עוד תהייה מסוימת באשר לסבירות גרסתה של המתלוננת. שיקולי מהימנות בחינה של הדברים שמסרה המתלוננת בעדותה מגלה כי בכמה עניינים מהותיים, הדברים שאמרה אינם מתיישבים עם ראיות אחרות, או עם דברים קודמים שמסרה, כאשר הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא האיכונים הסלולריים של הנאשם ושל המתלוננת, אשר כאמור לעיל קשה ליישבם עם גרסתה של המתלוננת בכל הנוגע למקום ולזמן שבו העידה כי נאנסה ע"י הנאשם. להלן אביא עוד שתי דוגמאות לקשיים בגרסתה של המתלוננת: הדוגמא האחת עניינה הסיור שערכה המתלוננת עם המשטרה בניסיון לזהות ולהצביע על המקום שבו בוצע האונס. המתלוננת ציינה בעדותה כי החוקר סעדון לקח אותה לסיור ברכב משטרה בניסיון לזהות את המקום שבו לדבריה בוצע האונס, וכי הסיור נמשך עשר דקות בלבד (עמ' 117, ש' 27), ואילו החוקר ס' מסר בעדותו בפנינו כי ביצע עם המתלוננת סיור יסודי בכל הרחובות שיש בהם בתים פרטיים, וכי הסיור נמשך כשעה. לא מדובר בהבדל של מה בכך בהערכת הזמן, והדבר אומר דרשני. ניתן להניח שלחוקר ס' אין כל אינטרס מדוע לא לדווח אמת על הסיור שביצע, בעוד למתלוננת יכול להיות אינטרס להסביר מדוע לא עלה בידה לזהות את המקום שבו לטענתה בוצע האונס, ולכן היא צמצמה מאוד את משך הזמן של הסיור כדי ליצור את הרושם שמדובר בסיור שטחי שהקשה על זיהוי המקום. הדוגמא הנוספת עניינה במקום ביצוע האונס, כאשר במזכר ת/3ו מתועדת שיחה עם המתלוננת שבו היא מציינת כי לא יכול להיות שהאונס בוצע בביתו של הנאשם, מפני שלפני שהגיעו למקום שבו בוצע האונס, הם נסעו לפחות 10 דקות מהשכונה שבה גר הנאשם. לעומת זאת, בעדותה בפנינו, כאשר המתלוננת מעומתת עם הנתונים הסלולריים מהם עולה כי הנאשם לא יצא מאזור מגוריו בזמן שהיא טוענת כי ביצע את האונס, היא מעלה את האפשרות שהאונס בוצע בבית אמו של הנאשם, ובלשונה: "אולי הוא הביא אותי לבית של אמא שלו כי יש שם שתי כניסות, אז אני לא יודעת להגיד את זה. יש לאמא שלו שתי כניסות, אולי הוא הביא אותי מאחורה. מהמקום שאני לא מכירה" (עמ' 108, ש' 28). זאת, אף שמדובר באפשרות שקודם לכן טענה כי אינה אפשרית. סיכום ביניים ניתן אפוא לסכם את כל האמור לעיל, ולציין כי הקשיים הראייתיים ביחס לכל אחד מהמרכיבים העובדתיים של הגרסה שמסרה המתלוננת, ובוודאי הצירוף של הקשיים הראייתיים ביחס לכל המרכיבים יחדיו: האיכונים הסלולריים אשר מלמדים כי בזמן שנטען כי הנאשם ביצע את האונס במתלוננת, כל אחד מהם היה במקום אחר, ולכן יש קושי בגרסה של המתלוננת בדבר קיומו של מפגש ביניהם באותו זמן; העובדה שלמרות סיור ממושך של המשטרה ביחד עם המתלוננת באזור שבו היא טענה כי בוצע האונס, וגם בזמן שחלף מאז ועד למועד עדותה בפנינו, לא עלה בידי המתלוננת לזהות את הבית שבו בוצעה העבירה, ובמידה מסוימת גם הראיות על כך שבאותו יום חמישי שנטען כי בו הנאשם ביצע את העבירה, הנאשם כלל לא ביקש וממילא גם לא קיבל את רכב המאזדה של אחיו, יש בכל אלה כדי לעורר תהיות ולפגוע במשקל שניתן לתת לגרסה שמסרה המתלוננת. המצב הנפשי של המתלוננת ב"כ המאשימה טענה בסיכומיה בין היתר כי ניתן למצוא חיזוק לגרסתה של המתלוננת בתיאור שמסר בן הזוג שלה לגבי המצב הנפשי שלה לאחר ביצוע האונס. ואכן נקבע בפקודת הראיות כי ניתן להרשיע בעבירות מין על פי עדות יחידה של נפגע העבירה בלא חיזוק ראייתי כלשהו, בכפוף לחובת הנמקה, כפי שנקבע בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות שהוזכר לעיל. אחת ההנמקות הנפוצות בעבירות מסוג זה הוא מצבו הנפשי של קרבן העבירה, וההלכה היא כי "מצבו הנפשי של קורבן בסמוך לאחר ביצוע העבירה שבוצעה בו או בשעה שהוא נדרש להתייחס לאירוע הקשור למעשה וכך להעלות מחדש בתודעתו את האירוע הטראומטי יכולים לשמש כראיה אובייקטיבית שיש בה כדי לסייע לעדותו" (ע"פ 5149/12 פלוני נ' מדינת ישראל (2013. 1.14)). עוד נאמר בעניין זה כי "על מצבו הנפשי של הקורבן לאחר מעשה מעיד, בדרך-כלל, אדם שהיה עד לגילוי חיצוני בהתנהגותו של הקורבן, לדוגמה: התפרצות בכי, סערת רגשות, פחד, היסטריה ותגובות אחרות שיש בהן כדי ללמד על המתחולל בנפשו פנימה." (ע"פ 3416/98 איפרגן נ' מדינת ישראל, נד(4) 769). הלכה זו הובאה בניסוח קצת שונה בעניין בנטו: "הלכה פסוקה היא, כי מצבו הנפשי של קורבן לעבירת מין, בסמוך לאירוע הנטען או בשעה שהוא נדרש להתייחס לאירוע זה, יכול לשמש כראיה אובייקטיבית שיש בה כדי לסייע לעדותו... הטעם לכך הינו, כי מצבו הנפשי של קורבן העבירה אינו נתון לשליטתו, ולפיכך הוא נחשב כראיה ממקור עצמאי וחיצוני לעד, שעדותו טעונה סיוע... ואולם, כפי שהובהר בפסיקה, לא כל מצב נפשי או רגשי די בו כדי לענות על דרישת הסיוע, ונדרש כי מצב זה יהא ניכר ולא שולי..." (עניין בנטו פס' 55 לחוות דעתו של השופט שוהם ובהפניות שם). כאמור לעיל, נכתב עוד בעניין בנטו הנ"ל "כי המשקל של הסיוע הנדרש, ישתנה ממקרה למקרה, בהתאם למהימנותה ואמינותה של העדות העיקרית הטעונה סיוע וביחס הפוך למשקל העדות הטעונה סיוע, כך שככל שמשקלה של העדות הטעונה סיוע גבוה יותר, כך משקלו של הסיוע הנדרש יהא נמוך יותר..." (פס' 5 לחוות דעתו של השופט עמית). על רקע האמור, אבחן את הנסיבות שלפנינו. כפי שפורט בהרחבה לעיל, חלקים שונים בגרסה שמסרה המתלוננת מעוררים תהיות, ויש גם קושי ליישבם עם ראיות אחרות. לכן, המשקל העצמי של העדות של המתלוננת שהיא הראיה העיקרית בתיק, אינו גבוה, ובהתאם לעיקרון של מקבילית הכוחות, נדרש חיזוק ראייתי כבד משקל כדי שניתן יהיה להסתמך על עדותה של המתלוננת, בהינתן כל הקשיים הראייתיים שכרוכים בגרסתה. הראיות על מצבה הנפשי של המתלוננת נסמכות בעיקר על העדויות של המתלוננת עצמה ושל בן זוגה, וכן על כך שלאחרונה היא מקבלת קצבה מביטוח לאומי בשל מצבה הנפשי, אולם העדויות הללו אינן נקיות מספקות. במה דברים אמורים? בעדותה בפנינו בחקירה הראשית המתלוננת נשאלה על מצבה הנפשי לאחר האירוע, ותיארה סימפטומים של מצוקה נפשית כמו [...]. לדבריה, בשלב מסוים בן זוגה הבחין בשינויים בהתנהגותה, ובמהלך חודש דצמבר, בחלוף כחודשיים מהאירוע, היא סיפרה לבן זוגה על מה שקרה, מפני שכבר לא הצליחה להסתיר את זה [...] היא ציינה עוד כי בתחילה התביישה לספר לרופא על מה שקרה, ורק לאחר שהדבר נודע לבן זוגה היא סיפרה גם לרופא. כמו כן היא ציינה כי לפני אירוע האונס היא לא סבלה מכלום, ורק אחרי האירוע, בחודש דצמבר 2022, היא אובחנה כסובלת מדיכאון ומהפרעות חרדה. אולם מעדותו של ד"ר ה' בפנינו מצטיירת תמונה שונה במקצת בכמה פרטים מהגרסה שמסרה המתלוננת. הרופא אישר כי בחודש דצמבר 2022 היו כמה פעמים שהיא הגיעה אליו והתלוננה על מצב נפשי ירוד, אך הכחיש כי במועד כלשהו בדצמבר היא סיפרה לו שעברה אונס, וציין כי נודע לו לראשונה שהיא עברה אונס רק ביום 18 ינואר 2023, וגם את זה הוא לא שמע מפיה אלא כך היה רשום במכתב השחרור מההפניה השנייה למיון שנתן למתלוננת בחודש ינואר 23 (עמ' 137, ש' 8). במאמר מוסגר אציין כי בעניין זה ד"ר ה' לא דק פורתא בדבריו, מפני שבין המסמכים הרפואיים הרבים שהוגשו בעניין מצבה הרפואי של המתלוננת במחצית הראשונה של חודש ינואר 23, כחלק מת/21, יש מסמך מיום 17.1.23 בשעה 21:29, אשר בו נכתבו במקום של סיבת הביקור הדברים הבאים: "לדבריה אחרי אונס באוקטובר, אתמול היה עימות במשטרה עם האונס, ולא מרגישה טוב יש מחשבות", בתחתית המסמך נכתבה הפניה לחדר מיון, משמע כי המתלוננת סיפרה לרופא על האונס בתאריך 17.1.23 לפני שהגיעה לחדר מיון, ובעקבות זאת נכתבה הפניה למיון, שבה נזכר עניין האונס, ואכן המתלוננת הגיעה לחדר המיון שעות אחדות לאחר מכן. כמו כן ציין הרופא כי המתלוננת לא הראתה לו וגם לא סיפרה לו שהיא [...] ובסיכום הביקור בחדר מיון מיום 18.1.23 ת/1 אף נכתב במפורש כי המתלוננת "שוללת מחשבות או כוונות אובדניות או פוגעניות" (ההדגשה שלי – א.מ.) [...] ניכר בסיכום הביקור כי יש בו דגש על קשיים תפקודיים של המתלוננת, ואף נכתב במפורש כי היא "מתקשה לתפקד בכל תחומי חייה". לא למותר לציין כי כמה ימים לאחר מכן, ביום 2.3.23, המתלוננת פנתה לביטוח לאומי בתביעה לקצבת נכות ושירותים מיוחדים, ואכן חודש לאחר מכן, ביום 3.4.23 אושרה לה קצבת נכות רפואית בשיעור 50% וכם דרגת אי כושר להשתכר בשיעור 100%, כעולה מת/1ב. גם בן זוגה של המתלוננת העיד בפנינו על מצבה הנפשי של המתלוננת, וציין כבר בתחילת עדותו כי לאחר שהמתלוננת עזבה אותו כשהיא בוכייה, הוא בא אליה הביתה וראה אותה [...] כששב לביתו התחיל להבין שמשהו לא בסדר עם המתלוננת, והסביר מדוע [...] כשנשאל מתי נודע לו על אירוע האונס, השיב כי המתלוננת סיפרה לו על כך "באזור ינואר", כאשר בעקבות חרדות ורעידות שהיא חשה, הם פנו למיון, וכעבור זמן מה פנו שוב למיון, אולם בחקירה הנגדית, כשעומת עם דבריה של המתלוננת כי סיפרה לו על האונס במהלך חודש דצמבר 2022, הוא השיב כי אינו זוכר אם סיפרה לו על כך בסוף דצמבר או בתחילת ינואר [...] עדותו של [...] מעוררת כמה תהיות: ראשית [...]; שנית, אם אכן סמוך לאחר מועד האירוע, הוא הבחין בשינוי קיצוני במצבה הנפשי של המתלוננת, מדוע הם המתינו עם הפניה למיון עד לאמצע חודש ינואר. ההסבר שנתן [...] כי המתלוננת התביישה לספר על כך לרופא שלה, וגם לפסיכיאטר שאליו הופנתה בהפניה הראשונה שלה לחדר מיון תמוהה, בהינתן הסודיות הרפואית שרופא המשפחה, וביתר שאת הפסיכיאטר מחויבים לה, והמתלוננת הייתה מודעת לכך; שלישית, קיים הבדל משמעותי בין גרסתה של המתלוננת ובין גרסתו של בן זוגה, באשר לנסיבות שקדמו להגשת התלונה במשטרה, כאשר לפי גרסת המתלוננת, סמוך לפני הגשת התלונה, בשעה 03:00 – 03:30 לפנות בוקר, היא הייתה ערה והרגישה שהיא "עומדת להשתגע" כלשונה, ולכן ביקשה מבן זוגה שייקח אותה לתחנת המשטרה (עמ' 19, ש' 23 - 31), ואילו לפי גרסתו של בן זוגה, בלילה שבו הלכה להגיש תלונה במשטרה, ב-16.1.23, היא צעקה מתוך שינה שהנאשם אנס אותה, והחליטה ללכת מיד ולהתלונן במשטרה. זאת ועוד, [...] לא רק נוגע בדבר ובעל אינטרס מובהק לסייע למתלוננת שהוא בן זוגה, אלא יש לו גם עבר פלילי עשיר בעבירות מרמה, כפי שהוא עצמו העיד בפנינו בפה מלא כי היה עבריין מרמה מתוחכם וכי עד היום הוא מתנהג עם קודים של עבריין, ובלשונו: "כל מי שהיה עבריין, והפסיק להיות עבריין, יש לו את זה בדם ויש לו את זה בקודים" (עמ' 169, ש' 15). כמו כן, היו בעדותו של [...] סתירות פנימיות בפרטים מהותיים, כמו למשל בשאלה מתי סיפרה לו המתלוננת כי עברה אונס, כאשר בעדותו בפנינו הוא סיפר כי שמע זאת מהמתלוננת במועד כלשהו בחודש ינואר, ואף פירט כי הנושא עלה בשיחה בינו ובין המתלוננת שהתקיימה בביתה ימים אחדים לפני מועד התלונה במשטרה, ואילו בעדות שמסר במשטרה ביום 16.1.23, הוא סיפר כי חודש לפני כן, היינו במהלך חודש דצמבר, היא סיפרה לו על האונס שעברה, ובמקום אחר הוא ציין כי אינו זוכר מתי סיפרה לו המתלוננת על האונס. תהיה נוספת בעניינו של בן הזוג נובע מהתנהלותו בחקירה. לדברי המתלוננת אחד המניעים לספר לבן זוגה על האונס שעברה, היה שמועות שהגיעו לאוזניו לפיהן הנאשם מתרברב כי הוא מקיים יחסי מין עם המתלוננת. המתלוננת לא הרחיבה בפרטים אודות כך אולם [...] נשאל על כך בהודעה שמסר במשטרה נ/16 (שהוגשה במצורף לבקשה שהגיש ב"כ הנאשם ביום 7.3.24), כשנשאל מיהו אותו מישהו שסיפר לו שהנאשם מתרברב על הקשר בינו ובין המתלוננת , והשיב "זה לא לפרסום" (ש/ 5 – 10). [...] נשאל על כך גם בעדותו בפנינו, אולם למרות בקשות חוזרות ונשנות של ב"כ הנאשם, [...] לא השיב לשאלות בעניין זה ולא נתן טעם מספק לאי רצונו להשיב ממי שמע על אותן שמועות, ופעם השיב בשלילה כי לא שמע דבר כזה, פעם לא רצה לענות, ופעם השיב שאיננו זוכר, ותשובותיו בעניין זה מעוררות אף הן קושי (פרוטוקול מיום 10.7.23 עמ' 164 – 167). מכל הטעמים הללו, אני סבור כי האמון שניתן לתת בעדותו של בן זוגה, בכל הנוגע לקיומם של סימפטומים להחמרה במצב הנפשי של המתלוננת, וגם בפרטים נוספים שקשורים לאירוע האונס, כמו למשל השמועות שלטענתו הגיעו לאוזניו על הקשר המיני שקיים בין הנאשם ובין המתלוננת, מוגבל מאוד. בנסיבות שלפנינו, מאחר שהגרסה שמסרה המתלוננת מעלה קשיים ובעייתית, בשל הקשיים הראייתיים ביחס לפרטים מהותיים בגרסתה, כפי שפורט בהרחבה לעיל, הרי שבהתאם לעיקרון של מקבילית הכוחות, משקלו של החיזוק הראייתי צריך להיות גבוה, והראיות בדבר ההחמרה במצבה הנפשי, אינן יכולות להוות את החיזוק הראייתי הרב הנדרש. לכן, מכל הטעמים שפורטו לעיל, ובנסיבותיה הייחודיות של המתלוננת, אינני סבור כי יש די ראיות כדי לקבוע כי עצם קיומה של מצוקה נפשית אצל המתלוננת, לאחר המועד שבו טענה כי נאנסה, תומך בהכרח בגרסתה כי נאנסה ע"י הנאשם וכי המצוקה הנפשית נגרמה כתוצאה מכך. בחינת גרסתו של הנאשם בחינת גרסתו של הנאשם היא כמעט תמונת ראי של השיקולים שפורטו לעיל בבחינת גרסתה של המתלוננת, והדברים יפורטו בקצרה בהמשך, אולם בפתח הדיון בעניינו של הנאשם יש לציין כי הוא היה עקבי מאוד בגרסתו, וכבר באמרה הראשונה ת/5 שנגבתה ממנו ביום 16.1.23, שעות אחדות לאחר שהוגשה נגדו תלונה במשטרה, הנאשם הכחיש נמרצות את טענותיה של המתלוננת, ואמר בין היתר את הדברים הבאים: ""אני בחיים שלי לא פגשתי את הבחורה הזאת, אני לא יודע על מה את מדברת איתי, את מתארת על דברים שאני לא עושה איתה ולא אף פעם. יש לי בת זוג" (עמ' 6), והוסיף כי הוא המום מהטענות נגדו. לאחר האמרה הראשונה בוצע עימות בינו ובין המתלוננת, וצפיתי שוב ושוב בדיסק ת/4 שמתעד את העימות הקצר יחסית, שנמשך בסך הכול 12:24 דקות ברוטו, כאשר המתלוננת מספרת את גרסתה מזמן מונה 01:20 ועד זמן מונה 08:40, אולם היא נקטעת מעת לעת ע"י דברים שמטיח בה הנאשם, שמתקשה לעצור את תגובותיו ואת סערת נפשו למשמע טענותיה של המתלוננת. בגלל רעשי רקע שונים, וקול נמוך של הצדדים בחלק מהזמן, יש קושי בתמלול של כמה משפטים בדיסק, וחלק מהדברים שאינם מתומללים בתמלול ת/4ב, מתומללים בדו"ח ביצוע העימות ת/4ג שהוקלד בזמן אמת ע"י החוקרת חן שערכה את העימות (וחלק מרעשי הרקע נובעים מקולות ההקשה על המקלדת...). משך הזמן נטו של דברי המתלוננת, בניכוי זמן ההערות של הנאשם, הוא קצר יחסית – דקות אחדות, ודל מאוד בפרטים, ומה שבולט בעימות היא קור הרוח של המתלוננת, שישבה באותה תנוחה בצד ימין של המסך, לעומת סערת הרגשות של הנאשם שישב בצד שמאל של המסך והתקשה לשלוט בעצמו. הוא פנה כמה פעמים למתלוננת בבקשה שתסתכל עליו, כדי לוודא שהיא באמת מתכוונת אליו, תוך שהוא מלווה את דבריו בתנועות ידיים, ושב וטען פעם אחר פעם כי אינו מכיר את המתלוננת ומעולם לא היה בקשר איתה. עם זאת, יש לציין כי בעדותה בפנינו נשאלה המתלוננת כיצד לא הגיבה, כאשר הנאשם הטיח בה טענות קשות במהלך העימות שנערך ביניהם, והשיבה כי הייתה לאחר לילה ללא שינה, לאחר שלקחה 7 כדורי ריטלין (עמ' 123, ש' 8), ואולי עובדה זו יכולה להסביר את פשר התנהגותה במהלך העימות. הנאשם שב על אותה גרסה שדוחה מכל וכל את טענותיה של המתלוננת, גם בשתי האמרות הנוספות שנגבו ממנו, כאשר באמרה השנייה ת/6א הוא מוסר גרסה מפורטת למעשיו באותו יום, וזאת לאחר שהתברר לו שמועד ביצוע העבירה לדברי המתלוננת הוא ביום חמישי שבו הוא נוהג לסייע לאמו בקניות לשבת בשעות הערב, וכי בתאריך הספציפי שהיא מסרה, הוא היה בשעות הלילה שלפני עם בת זוגו, ועם בנה הנכה שחש ברע, בחדר המיון בבית חולים שיבא בתל השומר, וחזר לביתו בסביבות שעה 13:00, שבה הוא ובת זוגו הלכו לישון כדי להשלים את שעות השינה שהחסירו בזמן שסעדו את הבן בבית החולים. הנאשם שב על אותה גרסה גם בעדותו בפנינו, אך האמת היא שהכחשות של נאשמים את העבירות המיוחסות להם, הם חיזיון נפוץ, ומיותר לומר שעצם קיומה של גרסה מכחישה מצד הנאשם, אין בה כשלעצמה כדי להביא להעדפת גרסתו על פני גרסתה המפלילה של המתלוננת. מה שפחות נפוץ הוא סערת רגשות של נאשם במהלך עדותו, וניכר היה בנאשם כי היה נרגש מאוד גם במהלך עדותו בפנינו, והדבר בא לידי ביטוי בשלושה מקומות שונים שבהם צוין בפרוטוקול כי הנאשם בוכה: בעמ' 247, ש' 26, בעמ' 253, ש' 13, וכן בעמ' 263, ש' 9. גרסתו של הנאשם נתמכת בחיזוקים ראייתיים ממקורות שונים, שחלקם אף יכולים לעלות כדי סיוע. החיזוק העיקרי והמשמעותי ביותר לגרסתו של הנאשם, נמצא בניתוח המפורט של האיכונים הסלולריים של הנאשם ושל המתלוננת, אשר פורט בהרחבה בדיון בעניין בחינת גרסתה של המתלוננת, וכן בחוות הדעת של המהנדס קולין נ/5 אשר קובע בין היתר כי פלט נתוני התקשורת של הנאשם "מתיישב עם גרסת הנאשם שטען כי בשעות 17:00 עד 19:00 לא יצא מ[...]". חוות הדעת מתייחסת גם לפלט נתוני התקשורת של המתלוננת, ומסקנתו של המומחה בעניין זה היא "כי גרסת המתלוננת אינה מתיישבת עם נתוני התקשורת". חיזוק נוסף ניתן למצוא בעובדה שלמרות סיור ממושך של המשטרה ביחד עם המתלוננת באזור שבו היא טענה כי בוצע האונס, לא עלה בידי המתלוננת לזהות את הבית שבו בוצעה העבירה; ולמעלה מן הצורך יצוין כי ניתן אולי למצוא חיזוק מסוים נוסף לגרסתו של הנאשם בראיות שמלמדות לכאורה על כך שבאותו יום חמישי שנטען כי הנאשם ביצע את העבירה, הנאשם כלל לא ביקש וממילא גם לא קיבל את רכב המאזדה של אחיו. הנאשם טען עוד כי תלונתה של המתלוננת נגדו היא עלילה שנרקמה ביוזמתו של [...], ביחד עם המתלוננת, כדי לנקום בו על כך שקיים קשר רומנטי עם בת זוגו, בעת שהייתה עדיין נשואה ל, חברו הטוב של בן זוגה. תימוכין מסוימים לטענה זו ניתן למצוא בעדויותיהם של המתלוננת ושל [...] בפנינו. המתלוננת אישרה בסוף עדותה כי כולם בעיר מגוריהם שונאים את הנאשם בגלל הרומן שהיה לו עם [...] כשעוד הייתה נשואה [...] וגם בנו שונאים את הנאשם ואת בת זוגו ולא סלחו להם עד היום (עמ' 129, ש' 3- 22). גם [...] התייחס לנאשם במילים קשות בסוף עדותו, וציין כי הוא "הגועל של העיר" כלשונו[...], (עמ' 202, ש' 12 – 15). עם זאת, נראה לי שרגשות שנאה וגועל, כפי שביטאו המתלוננת ובן זוגה כלפי הנאשם, אין די בהם כדי להוכיח קיומה של קנוניה לנקום בנאשם, וגם אין צורך בהוכחת טענה זו. נראה לי שכשם שמניע אינו חלק מיסודות העבירה, כך גם לא נדרש הסבר כמו טענה בדבר קיומה של עלילה, מקום שבו ניתוח מדוקדק של הראיות מעלה כי המאשימה לא הרימה את נטל הראיות הנדרש בדין הפלילי. לכן לא מצאתי מקום לדון ולהכריע בטענת הנאשם כי המתלוננת ובן זוגה רקמו עלילת שווא נגדו. הכרעה הטעמים שפורטו לעיל, בפרקים שדנים בבחינת הגרסאות של המתלוננת ושל הנאשם, שברובם מדובר כאמור בשני צדדים של אותו טעם, כאשר קושי ראייתי בגרסה של הצד האחד, מחזק מטבע הדברים את הגרסה של הצד השני, וכן להיפך, מובילים למסקנה כי לא עלה בידי המאשימה להרים את נטל הראיה הנדרש בדין הפלילי, ביחס לעבירות שבהן הואשם הנאשם בכתב האישום. הטעמים העיקריים לכך הם החיזוקים שתומכים בגרסתו של הנאשם שפורטו בפרק הקודם, אשר למעשה מחלישים את גרסתה של המתלוננת, דהיינו: האיכונים הסלולריים אשר מלמדים כי בזמן שנטען כי הנאשם ביצע את האונס במתלוננת, כל אחד מהם היה במקום אחר, ולכן אין היתכנות סבירה לקיומו של מפגש ביניהם באותו זמן; העובדה שלמרות סיור ממושך של המשטרה ביחד עם המתלוננת באזור שבו היא טענה כי בוצע האונס, לא עלה בידי המתלוננת להצביע על הבית שבו בוצעה העבירה; ובמידה מסוימת גם הראיות שמלמדות על כך שבאותו יום חמישי שנטען כי הנאשם ביצע את העבירה, הנאשם כלל לא ביקש וממילא גם לא קיבל את רכב המאזדה של אחיו. כל החיזוקים הללו מצטרפים לאי דיוקים בפרטים מהותיים שעולים מתוך דבריה של המתלוננת, אשר כמה דוגמאות לכך הובאו לעיל בפרק שדן בשיקולי מהימנות, אשר מכרסמים באמינותה של המתלוננת. בנסיבות אלה, נוכח הקשיים הראייתיים שקיימים בגרסתה המפלילה של המתלוננת, אשר מתבססת בעיקר על עדותה היחידה, נדרשת חובת הנמקה מוגברת שיכולה לתת מענה לקשיים הראייתיים שקיימים בגרסה המפלילה, וכזאת לא הובאה בפנינו. יצוין בהקשר זה כי טענתה של ב"כ המאשימה שההיתכנות האפשרית של הגרסה שמסרה המתלוננת, מהווה חיזוק ראייתי לאמיתות הגרסה, מעוררת תמיהה מפני שיש בטענה זו היפוך יוצרות, שכן נטל הראיה שמוטל על המאשימה בהליך הפלילי הוא מעל לכל ספק סביר, והיתכנות אפשרית כשלעצמה אין די בה כדי להרים את הנטל הנדרש. זאת, מפני שהמשמעות האינהרנטית של היתכנות אפשרית היא שקיימת גם אפשרות אחרת, ועצם קיומה הסביר של אפשרות אחרת, יוצר לפחות ספק סביר שדי בו כדי למנוע אפשרות של הרשעה. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא כי לא עלה בידי המאשימה להרים את נטל הראיה הנדרש על פי דין, כדי להביא להרשעה בפלילים. נוכח האמור, משאין די ראיות במידה הנדרשת כדי להביא להרשעת הנאשם, התוצאה היא שיש לזכות את הנאשם מהעבירה של אינוס ומהעבירה של הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות שיוחסו לו בכתב האישום, וכך אני מציע לחברותיי לקבוע. סגנית הנשיא השופטת י' רז-לוי – אב"ד קראתי את חוות דעתו המפורטת והמבוארת היטב של חברי השופט משניות, ואף אני סבורה כי התביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר, ועל כן יש להורות על זיכויו. אוסיף כי עדות המתלוננת באופן כללי עוררה בי אמון. ניכר היה הקושי של המתלוננת להעיד ובמהלך עדותה היא הייתה נסערת לא אחת, וביקשה הפסקות שכן העדות קשה לה. במהלך עדותה המתלוננת ענתה על שאלות לא פשוטות, בלי חשש ועמדה על עדותה, ובסך הכל הרושם מעדותה היה של עדות כנה. המתלוננת אף הגיבה בכעס רב על שמוטחת בה טענת העלילה או כי התלונה נעוצה במניע כספי, והרושם היה כי מדובר בכעס אותנטי. ועדיין, לא מצאתי שדי בעדותה כדי לבסס את אשמת הנאשם. שכן בתיק זה לא הובאו בפנינו ראיות שהצליחו לתמוך או לחזק את עדות המתלוננת, וכפי שציין חברי כאשר עסקינן בעדות יחידה, חובה על בית המשפט לנמק את הטעמים שהביאו אותו לבסס הרשעה על סמך אותה עדות בלבד, וטעמים כאלו לא מצינו במקרה זה. אכן בהתדרדרות במצבה הנפשי של המתלוננת, יש משום חיזוק מסוים לעדותה. שכן המסמכים הרפואיים מלמדים בבירור, כי גם אם למתלוננת היה קושי מסוים בתקופה בה התגרשה[...] הרי היא לא הייתה מוכרת כלל למערכת הפסיכיאטרית לפני כן; כאשר התלונות על התדרדרות במצב הנפשי של המתלוננת החלו בסוף שנת 2022. והגם שהיא לא ציינה עד הביקור במיון הפסיכיאטרי ביום 18.1.23 כי היא עברה אונס, עדיין כרונולוגית, כל התלונות על החמרה במצבה הנפשי גם אצל רופא המשפחה ד"ר ה', מאוחרות למקרה מושא דיוננו. מכאן, ובניגוד לטענות שהעלתה ההגנה גם במהלך חקירת המתלוננת, הוכחה החמרה במצבה הנפשי של המתלוננת, אשר הוכרה אף בעניין זה בביטוח הלאומי, ויש בכך משום חיזוק מסוים לעדותה. ועדיין במכלול הראיות בתיק זה לא די בכך. שכן כפי שפירט חברי, ההגנה הציפה מספר קשיים ביחס לעדות המתלוננת ואף הגישה ראיות מסוימות שאף הן אינן מתיישבות עם עדותה ומעוררות קושי. כך חוות דעת המומחה ביחס לאיכונים (נ/5 וחוות הדעת הנוספת נ/13/א), אשר גם אם לא אקבלה ככתבה וכלשונה, עדיין מעוררת תמיהות וקושי בבחינת העולה מחוות הדעת וניתוח נתוני האיכונים של מכשירי הטלפון הסלולארי הן של המתלוננת והן של הנאשם, אל מול גרסת המתלוננת. שכן המתלוננת מאוכנת באזור אחר בשעות מסוימות, למרות שבשעות אלו לדבריה עדיין הייתה בבית בן זוגה, הגם שיכלה לצאת ולשוב לשם כפי שציין אף המומחה, אך היא עצמה שללה זאת בעדותה. גם ביחס לזמן שבו המתלוננת מיקמה את האירוע, לקראת שקיעה, האיכון אינו תומך או מחזק את דבריה; וזאת הגם שאף המומחה ציין שישנו חלון זמן מסוים שבו גם היא וגם הנאשם אינם מאוכנים בשום אנטנה והשיחות או הדאטה הוא אינטרנטי. ועדיין, חוות דעת מומחה ההגנה ביחס לאיכונים עוררה תמיהות מסוימות, והתביעה מצידה לא הביאה מומחה לסתירת העולה מחוות דעת ההגנה, ולא הצליחה לטעמי ליישב את אותן תמיהות או סימני שאלה שנותרו. אף לגבי המקום בו אירע המקרה המתלוננת לא הצליחה להצביע על דירה או אפילו אזור מסוים בו אירע המקרה, והגם שהיא הסבירה שהיא אינה מכירה היטב את [...], הרי היא מתגוררת בעיר כמה חודשים, מבקרת בה כבר כמה שנים מאז שהחלה להיות בזוגיות עם בן זוגה, ולמצער מדובר בעניין נוסף בו לא נמצא חיזוק לעדותה. בהינתן הקשיים אליהם הפנה חברי עלינו להזהיר את עצמנו זהירות מיוחדת מקום בו מדובר בעדות יחידה: "בהליך הפלילי חובה על השופט לראות עצמו 'כאילו חרב חדה מונחת לו בין ירכותיו'... זהירות מיוחדת נדרשת באותם מקרים בהם הרף הראייתי להרשעה הינו עדות יחידה שבצידה הנמקה (ראו, ע"פ 6378/95 ברוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 278, 283 (1996); עניין לזרובסקי, עמ' 263)... אין ספק, כי המקרה שלפנינו הינו מקרה קשה מבחינות שונות. איני סבור, כי הקטינה דוברת שקר. היפוכו של דבר, סבורני כי יש ליתן אמון בדבריה. עם זאת, לצורך הרשעה בפלילים יש להוכיח את יסודות העבירה מעבר לספק סביר (סעיף 34כב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). רמת האמון שנכון אני ליתן בדברי הקטינה אינה כזו שתצדיק הרשעה מעבר לספק סביר. יש להבין, כי כאשר שופט או שופטת מעריכים את מהימנותה של עדות המושמעת בפניהם, אין הדברים בהכרח בגדר שחור או לבן. במילים אחרות, האפשרויות העומדות בפניהם אינן שתיים קיצוניות: אמון מלא בדברים או קביעה שהדברים הם דברי שקר... במנעד שבין שתי האפשרויות האמורות נמצאות אפשרויות נוספות. כך, ניתן לקבוע כי מידת האמון הניתנת לדברי העדה או העד הינה כזו שמספיקה לשם קביעה, כי התביעה הוכחה במאזן ההסתברויות, אך אינה מספקת לשם הוכחה מעבר לספק סביר..." (ע"פ 3250/10 3620/10 מדינת ישראל נ' פלוני (10.01.2012), עמ' 555 פסקה 30). אוסיף כי עדות הנאשם כשלעצמה לא עוררה בי אמון באופן מיוחד, והעובדה שהנאשם זעק לחפותו, הרים קולו על המתלוננת בעימות והטיח בה ביטויים לא ראויים, לא הותירה בי רושם מיוחד, וניתן לומר נהפוך הוא. הנאשם אף אמר במהלך העימות כי הוא מעולם לא ראה את המתלוננת ואז ציין כי ראה אותה בשכונה, בחקירותיו אמר שהוא כלל לא מכיר רכב מזדה אפור, שלאחר מכן התברר כי יש רכב כזה לאחיו והוא גם נותן לו אותו לעיתים, ומכל האמור אינני סבורה כי יש משקל ראייתי לעקביות בהכחשתו, או כי גרסתו הייתה עקבית או סדורה במיוחד. ועדיין, לא נמצאו בעדותו שקרים מהותיים, כאלו שיכולים להוות סיוע לראיות התביעה, ועל כן אין בכך כדי לחזק את ה"יש" שאמור להיות מבוסס ולהימצא בראיות התביעה. נוכח כל המקובץ, בבחינת מכלול הראיות שהוצגו בפנינו, והגם שסבורה אני כי ניתן לתת אמון בדברי המתלוננת, הרי עלו סתירות ותמיהות מסוימות בנוגע לעדותה ולתיאור שנתנה לגבי השתלשלות הדברים; זאת יחד עם העובדה שאין כל ראיה חיצונית או בעלת תוקף עצמאי שתומכת בעדותה; כאשר לאלו מתווסף נושא האיכונים של המכשירים הסלולריים שלה ושל הנאשם שאף הם לא ניתן לומר שתומכים בעדותה. מכאן, המסקנה המתחייבת היא כי התביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה ונותר ספק סביר באשמת הנאשם, ועל כן יש להורות על זיכויו. השופטת ר' תורן הפער בין גרסאות הצדדים תהומי כאשר המתלוננת העידה על אירוע אונס שהתרחש ביום מסוים בשעות הערב בשנת 2022 ותיארה כי הנאשם פגש בה באקראי ברחוב, הציע לה טרמפ, הזמין אותה לשתות דבר מה בבית כלשהו, שם אנס אותה ואז החזירה לביתה. מנגד, הנאשם הכחיש את עצם התרחשות האירוע וטען כי לא היו דברים מעולם. בחינת חומר הראיות מצביעה על קשיים מהותיים בגרסת המתלוננת, ואלה נבחנו ביסודיות על ידי כב' הש' משניות שלא הותיר אבן על אבן. הקשיים נוגעים למועד בו נקבה כי האירוע התרחש – מועד בו לא הייתה היתכנות להתרחשות האירוע בהתאם לחוות דעת מומחה לאיכונים סלולריים מטעם ההגנה, למקום בו בוצע האונס לטענתה, ולרכב בו לדבריה אסף אותה הנאשם. קשיים נוספים נגעו לאי דיוקים בפרטים מהותיים בדברי המתלוננת, כפי שפירט חברי באריכות. לסיכום, אף אני סבורה שהמאשימה לא עמדה בנטל הנדרש על פי דין להוכיח את המיוחס לנאשם בכתב האישום, ולפיכך יש לזכותו מן העבירות בהן הואשם. לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט משניות לזכות את הנאשם מהעבירות של אינוס ושל הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות שיוחסו לו בכתב האישום. ניתנה היום, , , במעמד הצדדים.	decision58458-01-23	["רז לוי", "אהרון משניות", "רחל משניות"]	[{"judgment_id": "d690fedd-ecb4-5ae1-bc97-69ee29001c0e", "file_name": "58458-01-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 95217, "extension": "docx", "display_name": "58458-01-23- קובץ מקורי"}]
24c30d6e-2db5-508e-879d-6ce8235f6824	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, סגנית הנשיא השופטת ענת אלפסי: החלטה בערעור על החלטת הרשם לענייני ירושה צוואה בשל העדר מעמד ובשל טענות סותרות (ע"ר 2376-02-24)	02376-02-24	2025-01-09	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	עניינו של הליך זה בערעור על החלטת כב' הרשם לענייני ירושה (מר צבי קויש) מיום 18/3/24. להלן עיקרי הדברים: המנוח היה נשוי בעבר לרעייתו הראשונה, עימה הביא לעולם ארבעה ילדים. לימים נפרד מרעייתו הראשונה וביום 5/3/08 ערך צוואה לפיה אינו מוריש דבר לארבעת ילדיו. עוד קבע כי אם ייוולדו לו ילדים אחרים הם יקבלו את רכושו ואף לא יגיעו לבית הקברות כאשר יובא למנוחות וכאשר יתקיימו אזכרות שנתיות לזכרו. ציין כי רכושו כולל דירה , חשבונות בנק, מיטלטלין וחלק במגרשים. בנוסף קבע כי אם יוולדו לו ילדים נוספים בעתיד יקבלו הם את רכושו. עוד קבע כי במידה ויהיה נשוי או שתחיה עימו ידועה בציבור, תקבל היא מחצית רכושו וילדיו יקבלו את המחצית הנוספת. בהעדר ילדים ו/או בת זוג יעבור רכושו לישיבה בצפון הארץ. בשנת 2010 פגש המנוח בבת זוג אחרת, ביום 27/10/11 הוכרו השניים כידועים בציבור במוסד לביטוח לאומי וביום 5/9/12 נולדה ביתם המשותפת. בשנת 2016 לקה המנוח במחלקה סופנית וביום 23/9/17 נפטר והלך לבית עולמו. בת הזוג עתרה ליתן צו לקיום הצוואה וביום 1/9/22 נתן הרשם לענייני ירושה צו כאמור, לפיו בת הזוג (הידועה בציבור) והקטינה המשותפת הן היורשות הבלעדיות. ביום 21/10/22 הגיש בנו של המנוח בקשה לצו ירושה. בקשה זו נדחתה על ידי מזכירות הרשם לענייני ירושה ביום 27/10/23 בשל כך שניתן צו לקיום הצוואה. ביום 21/11/23, בחלוף למעלה משנה, הגישו שניים מתוך ארבעת ילדי המנוח בקשה לביטול צו קיום הצוואה, בטענה כי מצאו מסמך בכתב ידו של המנוח מיום 11/10/16 אשר כותרתו "נספח לצוואה קיימת" ובו הוראות לגבי הרכוש שיועבר לביתו הקטינה. לטענתם, מסמך זה מלמד על כך שאין תוקף לצוואה הראשונה. עוד טענו כי גם המסמך האמור (אותם כינו "הצוואה השניה") נגוע בהשפעה בלתי הוגנת ולכן בטל. ביום 18/3/24 ניתנה החלטת כב' הרשם לענייני ירושה לפיה דין בקשתם להידחות. זאת, הן בשל השיהוי הניכר בהגשתה והן בשל כך שהמבקשים נעדרים כל מעמד, הן על פי הצוואה לגביה ניתן צו קיום והן על פי המסמך הנוסף לו הם טוענים, הואיל ועל פי שני המסמכים הללו, אין הם יורשים דבר. עוד ציין הרשם כי לאור המסמך הנוסף כאמור, מעביר הוא את ההליך לבית המשפט. בגין החלטתו נקבע כי ימונה אפוט' לדין לקטינה. ביום 1/4/24 הגישו אותם שני ילדים ערעור על החלטת הרשם לענייני ירושה, בו טענו כי החלטתו שגויה, שתי הצואות אינן תקפות ולכן הם היורשים. ביום 28/6/24 הודיע האפוט' לדין כי אף הוא סבור שאין כל מקום לשנות החלטת הרשם לענייני ירושה. במקביל ביקש צו לשמירת נכסי העזבון וביום 3/7/24 ניתן צו כאמור. ביום 15/7/24 הוגשה תגובת בת הזוג, המציינת כי להבנתה המסמך הנוסף הוא בגדר תוספת לצוואה הראשונה לגביה ניתן צו קיום, כאשר בכל מקרה היא מחוייבת לדאוג לביתה. באשר להחלטת הרשם, סבורה כי החלטתו נכונה, מכל מטעמים שצויינו בה. ביום 1/12/24 התקיים דיון, אשר בפתחו נעשה נסיון לקדם הסכמה, אך הדבר לא נסתייע. לפיכך הצדדים העלו טענותיהם בעל פה. בתום הדיון נקבע כי החלטה תינתן בלשכה. ביום 9/12/24 הגישו עותק קריא ובהיר של הצוואה ושל צו קיום הצוואה. עיקרי החלטת הרשם לענייני ירושה בשל חשיבותם, יובאו עיקרי דבריו כלשונם: עיקרי טענות המערערים: בערעור טוענים כי בקשתם נדחתה על ידי הרשם מבלי לשמוע ראיות. עוד טוענים כי הרשם התעלם מכך שהידועה בציבור ביצעה "שוד לאור יום" כלשונם. בנוסף טוענים כי כב' הרשם מתעלם מכך שהצוואה נעשתה תחת איומים ופחד של המנוח. מוסיפים וטוענים כי כב' הרשם התעלם מכך שהמנוח היה חולה , ואף התעלם מהעוינות של המנוח כלפי הידועה בציבור כפי שמקבלים ביטוי בצוואה השנייה. עוד טענו כי הידועה בציבור יזמה קיום יחסים אינטימיים עם המנוח על מנת להשתלט על רכושו, לא טיפלה בו ולא ביקרה אותו בבית החולים. המנוח חשש שתעזוב את הארץ לכן כתב המסמך הנוסף. רצונו האמיתי של המנוח היה להוריש רכושו לילדיו, אך היא הרחיקה אותו מהם. טוענים להשפעה בלתי הוגנת. עם זאת, טוענים כי הצוואה השנייה מבטלת את הצואה שקויימה, המנוח לא התייחס בה לכספיו ולכן כספים עזבון שייכים לילדי המנוח. בדיון מיום 1/12/24 חזר ב"כ המערערים על טענתו כי המסמך השני נגוע בהשפעה בלתי הוגנת ולכן אין לו כל תוקף. עם זאת, טוען כי יש בו כדי ללמד על כך שגם הצוואה הראשונה בטלה. מטעמים אלה סבור כי הלכה למעשה אין כל צוואה ולכן יש ליתן צו ירושה. עיקרי טענות המשיבות: טענתן המרכזית היא הצוואה הראשונה הופקדה אצל הרשם שנים לפני שהכירו ולפני שנולדה הילדה, כאשר נקודת המוצא שלו היא כי הידועה בציבור וילדיה יהיו כל עולמו. בת הזוג הגיעה לארץ בשנת 2008, חצי שנה לאחר הצוואה הראשונה. ביום 27/10/11 קיבלו הכרה כבני זוג במוסד לביטוח הלאומי. הקטינה אזרחית ישראלית והאם פועלת להסדרת מעמדה שלה, כאשר היא ממשיכה לגדל את ביתה הקטינה. טוענות כי למערערים אין כל מעמד בהליך, הואיל ולא הוגדרו כנהנים על פי הצוואה הראשונה ואף לא על פי המסמך השני. בנוסף טוענות כי טענות המבקשים לוקות בסתירה פנימית, שכן אם המסמך השני מבוטל, אין בכוחו לבטל את המסמך הראשון שאושר. בנוסף מכחישה כלל הטענות לגבי התנהלותה כלפי המנוח, מדגישה כי היתה מסורה וטיפלה בו עד הרגע האחרון. דיון והכרעה: בחינת כלל טענות הצדדים מעלה כי דין הערעור להידחות, שכן קביעותיו של כב' הרשם לענייני ירושה בדין יסודן, הן מן הבחינה הדיונית והן מהבחינה מהותית. מן הבחינה הדיונית, אכן חל שיהוי ניכר בהגשת הבקשה לביטול צו קיום הצוואה (ביום 21/1/23) למעלה משנה מאז דחיית הבקשה למתן צו ירושה (ביום 27/10/22). מן הבחינה המהותית, למבקשים אין כל מעמד, הואיל ואינם בגדר "נהנים על פי צוואה" לא על פי הצואה הראשונה לגביה ניתן צו קיום, ואף לא על פי המסמך השני, שכותרתו "נספח לצוואה קיימת" עוד מן הבחינה המהותית, טענת המערערים אכן לוקה בסתירה פנימית. טענתם לפיה יש בכוחו של המסמך השני (שלשיטתם בטל בשל השפעה בלתי הוגנת) כדי להוביל לביטולה של הצוואה שאושרה כדין, היא טענה שאינה יכולה לעמוד. מאליו מובן כי אין בכוחו של מסמך בטל כדי לאיין תקפו של מסמך תקף. כלל הנימוקים הללו הופיעו בפירוט בהחלטת כב' הרשם לענייני ירושה ולא היה כל בסיס לערעור על אותה החלטה. נוכח האמור לעיל, נפסק כדלקמן: הערעור על החלטת הרשם לענייני ירושה נדחה בזאת. המערערים יישאו בהוצאות המשיבות בגובה 10,000 ₪, תוך 30 יום. המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים ולרשם לענייני ירושה ולאחר מכן תסגור התיק. החלטה זו ניתנת לפרסום ללא פרטים מזהים, על פי הנוהל בעניין זה. ניתנה היום , במעמד הנוכחים.	decision2376-02-24	["ענת אלפסי"]	[{"judgment_id": "24c30d6e-2db5-508e-879d-6ce8235f6824", "file_name": "2376-02-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 179402, "extension": "docx", "display_name": "2376-02-24- קובץ מקורי"}]
2368df83-a43f-571e-9079-cbb63a62ceb9	בימ"ש לנוער נוף הגליל נצרת, השופטת טל ויסמן בן שחר- גז"ד לקטין שהואשם בביצוע מעשה מגונה בקטינה בת משפחה( ת"פ 56351-07-22)	56351-07-22	2025-01-08	8	2	2	8JUVENILE_COURT	2Northern	2Criminal	מבוא : הצעיר שבפניי, יליד XXX, הודה בעובדות כתב אישום מתוקן המייחס לו ביצוע עבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות בקטינה בת משפחה, לפי סעיף 351(ג)(2) יחד עם סעיף 348(ב) בנסיבות 345(א)(1) + סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"). על פי עובדות כתב האישום המתוקן: הנאשם הינו דודה של הקטינה, XXX (להלן: "הילדה"), אחיה של אימה (להלן: "האם").בתקופה הרלוונטית לכתב האישום התגורר הנאשם יחד עם אביו XXX (להלן: "הבית"). ביום XXX, בשעות אחר הצהריים, בקשה האם מהנאשם כי ישגיח על הקטינה למשך מספר שעות. לצורך כך, בשעה 16:00 או בסמוך לכך, הגיעו האם והילדה לבית. בשעה 17:00 או בסמוך לכך, יצאה האם מהבית והנאשם נותר בביתו בגפו יחד עם הילדה והשגיח עליה. בהמשך לכך, בחדרו של הנאשם, הפשיל הנאשם את מכנסיה ותחתוניה של הילדה והפשיל את מכנסיו ותחתוניו, תוך שהוא חושף את איבר מינו בפני הילדה. המעשים הופסקו עם חזרתה של האם לבית וכניסתה לחדר. ב"כ הצדדים עתרו לעונש : ב"כ המאשימה, הגישה תסקיר נפגעת עבירה כראיה לעונש, הפנתה לעובדות כתב האישום המתוקן והדגישה כי הנאשם כפר במיוחס לו, ורק אחר שמיעת עדותה של האם, הודה בכתב אישום מתוקן. הוסיפה וטענה בדבר חומרת העבירה והנסיבות הנלוות לה, ובכלל זאת פער הגילאים בין הנאשם ואחייניתו, המתלוננת בתיק זה. כמו כן הפנתה לתסקירי שירות המבחן והדגישה הליך טיפולי חיובי ויוצא דופן שביצע הצעיר. עם זאת סברה כי במקרה דנן, בהעדר פגיעה קונקרטית, יש לבכר את האינטרס הציבורי ולהרשיעו בדין. לצד זאת, נוכח הליך שיקומי ארוך ומרשים, עתרה לנקיטת דרכי טיפול, לרבות צו מבחן לתקופה של 18 חודשים, 150 שעות עבודה לתועלת הציבור, חתימה על התחייבות ופיצוי לנפגעת העבירה. מנגד עתר ב"כ הנאשם לאימוץ המלצות שירות המבחן ככתבן וכלשונן, זאת בהעדר טעמים מיוחדים המצדיקים סטייה מהן, כמצוות החוק ופסיקת בתי המשפט. הוסיף והפנה לנתוניו האישיים של הצעיר העולים מתסקיר שירות המבחן והזכיר מדיניות ענישה הנהוגה בעניינם של קטינים. הסנגור הדגיש שמרשו עבר הליך שיקום משמעותי במסגרת שירות המבחן, בקבוצה ייעודית לפוגעים מינית, הזכיר כי כתב האישום הוגש על סף תקופת ההתיישנות וכי חלף זמן רב מאז בוצעה העבירה. בהעדר תיקים חדשים, נוכח שאיפותיו הנורמטיביות של הנאשם להתגייס לצבא, עתר שלא להרשיעו בדין ולנקוט בדרכי טיפול בעניינו. לפני סיום, הפנה ב"כ הנאשם לפסיקה תומכת ונתן הסכמתו לתקופת מבחן נוספת ולשילוב הצעיר בהליך צדק מאחה. הצעיר, במילותיו : "כשעשיתי את המעשה הייתי ילד בן 14, סיימתי בית ספר, אני עוד חודש בן 18 אני חושב שעשיתי תהליך טיפולי, אני כבר מעל לשנה בטיפול, אני מקבל כל מה שבית המשפט ייתן לי, אני רוצה להתגייס אני אמרתי את זה גם לעו"ד וגם לשירות המבחן. לשאלת בית המשפט על כתיבת מכתב לאחותי, אני לא יודע מה אני יכול לרשום. הייתי בצו ראשון ואמרו לי שברגע שתהיה החלטה שיצרו איתי קשר או אני יצור איתם. אני כרגע עובד XXX. אני מוכן לעשות כמה שעות של"צ שבית משפט ימצא לנכון." תמצית תסקירי שירות המבחן : חלק זה הושמט ב"כ הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת הרשעתו של הנאשם והעונשים הנלווים לה. דיון והכרעה : הנאשם, לו מלאו 18 לפני ימים ספורים, ביצע מעשה מגונה באחייניתו, לפני למעלה משלוש שנים, טרם מלאו לה חמש, כשהוא היה בן 14 ותשעה חודשים בלבד. פגיעה מינית בתוך המשפחה, פוגענית, הרסנית וקשה היא, אסורה עלינו מכוח סלידת הנפש, ומכוח החובה להגן על גופו, פרטיותו, וחרותו של הנפגע. חומרה יתרה מיחסים בתי המשפט השונים לעבירות המבוצעות כלפי קטינים במשפחה, עבירות הנעשות תוך ניצול הקשר ובגידה באמון של הנפגע בפוגע, ומותירות את הנפגע במצב קשה. בע"פ 2502/06 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו- 9.7.06), קבע בית המשפט העליון כי: "..גופם של כל ילד או ילדה אינו הפקר" (ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 594, בעמ' 606, מפי השופטת ביניש); "על כבודם יש לשמור ואת ביטחונם יש להבטיח" (ע"פ 8164/02 הנ"ל, בעמ' 584). להבנתי - עת עסקינן בפגיעה בין ילדים, בני משפחה, כשלפוגע טרם מלא 15 שנים ולנפגעת טרם מלאו 5 במועד ביצוע העבירות, דומה כי הרציונל האמור זוכה בכפל משמעות, והשלכותיו חייב שיקבלו ביטוי במסגרת גזר דין זה. כידוע – עת מבקש בית המשפט לגזור דינו של קטין, ועל מנת לאזן בין אינטרס הגמול וההרתעה לאינטרס שיקומו של הפוגע, עליו להביט מעבר לעובדות כתב האישום, לראות את הנאשם העומד לראשונה לדין, לבחון את נסיבותיו האישיות, את אפשרויות שיקומו ושילובו בחזרה בחברה, כאזרח שומר חוק. בע"פ 6123/23 מדינת ישראל נ' פלוני (נבו 22.02.2024) (להלן: "עניין פלוני"), חזר בית המשפט העליון על עקרונות יסוד בענישת קטינים וקבע, בין השאר, כי: " הכלל שלפיו ניתן משקל מיוחד לסיכויי השיקום של הקטין, כוחו יפה גם בעניינם של קטינים שביצעו עבירות חמורות ביותר, לרבות עבירות מין – ובעניין זה נפסק כי "אין זה ראוי ואף אין זה נכון להחיל חזקה לפיה החומרה שמשתקפת מעבירות מין שביצעו קטינים תאיין את שיקול השיקום" (ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד סג(1) 752, פסקה 12 לפסק דינו של השופט י' דנציגר(2009)). בע"פ 8717/16 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 25.06.17) ביטל בית המשפט העליון הרשעתו של קטין, בן 15 בעת ביצוע העבירות, שהודה בביצוע מעשה מגונה והטרדה מינית באחותו בת ה 14. באותו מקרה עבר הנער עבר הליך שיקום יסודי ומשמעותי ובית המשפט חזר וקבע כי: "הלכה היא שאדם, אשר בית משפט קבע לגביו כי ביצע עבירה פלילית – יורשע בדין. ואולם, לכלל זה מצויים חריגים. אחד החריגים לכלל האמור מצוי בסעיף 24 לחוק הנוער, המקנה לבית המשפט סמכות שלא להרשיע קטין, אשר ביצע עבירה פלילית ולהורות על אמצעים ודרכי טיפול הקבועים בסעיף 26 לחוק הנוער, מבלי להרשיעו. בהקשר לכך נפסק כי בשונה מבגירים, אשר לגביהם רק: "נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר כי דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין" (ראו: ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 690 (2000) (להלן: ע"פ 2669/00) בעניינם של קטינים – הנכונות להימנע מהרשעה רבה יותר והכל לנוכח הנסיבות האישיות הרלבנטיות וביניהן, בין היתר: גילו של הנאשם, סיכויי שיקומו ועברו הפלילי, וכן מהות העבירה ונסיבות ביצועה (ראו: ע"פ 2669/00, בעמ' 691-690; ע"פ 3596/11 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפיסקה 6 (26.12.2011); ע"פ 7993/10 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפיסקה 11 (‏22.07.2013); ע"פ 9813/16 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפיסקה 5 (15.06.2017) (להלן: עניין פלוני)). עוד נפסק בהקשר זה, כי בשים לב לחשיבות המוגברת שיש לייחס לשיקום בעניינם של נאשמים קטינים יש ליתן: "משנה תוקף להמלצת שירות המבחן", וכי "אל לו לבית המשפט לסטות מהמלצת שירות המבחן כאשר יש בנמצא אופק שיקומי, אלא מטעמים כבדי משקל" (ראו: ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד סג(1) 752, 768-767 (2009); ע"פ 7113/08 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפיסקה 7 (15.12.2008); עניין פלוני, בפיסקה 5)." בבואי להכריע בסוגיה המונחת בפניי, אחפש אחר "נוסחה" מתאימה שתאזן בין האינטרסים השונים. אבחן את השיקולים הנוגעים לאינטרס הציבורי, חומרת העבירה, הפגיעה בנפגעי העבירה, שיקולי גמול והרתעה, לצד גינוי מעשיו של הנאשם. מנגד - אציב לנגד עיני את נתוניו האישיים של הנאשם, לרבות גילו בעת ביצוע המעשה, נסיבות חייו, ומעל לכל אלה – את הליך השיקום שעבר וסיכויו לקיים אורח חיים נורמטיבי בעתיד. ויודגש: הנזק העצום הנגרם לנפגע כתוצאה מפגיעה מינית, לצד אפקטיביות גבוהה של טיפול ייעודי לפוגעים, מובילים למסקנה כי יש לנקוט בכל אמצעי ודרך על מנת לעודד פוגעים להירתם לטיפול אינטנסיבי, ועל כן , במקרים המתאימים, שיקול השיקום ראוי שיקבל משקל מכריע. כאמור - אין להכביר מילים בדבר החומרה הנעוצה במעשים שביצע הנאשם, במועד הרלוונטי לכתב האישום. אמה של נפגעת העבירה, אחותו של הנאשם, עמדה על דוכן העדים ובמילים פשוטות וסערה גדולה, תארה את עוצמת הפגיעה: " המשכנו לבית חולים, עשו לה את כל הבדיקות. הרופאה אמרה שאין פגיעה פיזית, אבל הוא פצע לה את הנפש, הוא פשוט שבר את הילדה שלי. הוא ניצל אותה, השתמש בה.. הוא פגע בה, כי מעבר לזה היא נורא אהבה אותו. היא שאלה אותי: "למה הוא עשה לי את זה אם זה לא טוב. אני אוהבת אותו.." (ר' עמ' 10, 14 לפרוטוקול מיום 11.1.23 ). מנגד – עומד נאשם שאך התבגר לפני ימים ספורים. נאשם שביצע את העבירות כשהיה צעיר מאד ומאז עבר דרך ארוכה ומייגעת, כבש מסלול טיפול ארוך ומעמיק, לקח אחריות ממשית על מעשיו, תחילה כלפי עצמו, לאחר מכן כלפי הוריו משפחתו ובהמשך למול בית המשפט ובמסגרת קבוצה טיפולית עם פוגעים נוספים. בהליך הדרגתי ויסודי, הפנים הנאשם את חומרת מעשיו, פיתח תובנות נדרשות. הנאשם מתבייש בעצמו, מכה על חטא, מסביר כי הכחיש את מעשיו מתוך בושה צורבת ומחשבה תמימה ונאיבית כי אם לא יודה - יתפוגגו. הנאשם מבקש סליחה, במילים ובמעשים, ודומה כי מוכן לכל משימה או מטלה ובלבד שסליחתו תגיע ליעדה וכפרה תמצא למעשיו. גילו הצעיר של הנאשם בעת ביצוע המעשה, כשטרם מלאו לו 15 שנים, לצד קשייו ונסיבותיו, המפורטים בהרחבה בתסקירי שירות המבחן, מבהירים הסתבכותו בעבירה ומציבים נסיבות מקלות לזכותו. משפחתו המגויסת והתומכת והעובדה כי דובר באירוע ראשון ויחיד ומאז, במהלך למעלה משלוש שנים לא נפתח תיק נוסף כנגדו , מהווים נסיבות מקלות נוספות. אך מעבר לכל אלה וחשוב מכולם - ניצב ההליך הטיפולי שביצע, ועודנו לוקח בו חלק, בהקפדה, אחריות, יסודיות ומסירות. לאורך כשלוש שנים, במשך עשרות מפגשים, פרטניים וקבוצתיים, שומר הנאשם על הגעה רציפה, משתף פעולה עם מטפליו, מודע למניעי העבירה ומביע אמפתיה כלפי נפגעות העבירה. הצעיר עושה מאמצים רבים, מפיק תועלת מההליך, משפר דרכיו, ומתקדם לעבר השגת היעד. להבנתי, בהתנהגותו זו, הוכיח הצעיר לעצמו ולבית המשפט, במעשים ולא בדיבורים, כי כל מבוקשו הוא לעלות על דרך הישר, לכפר על מעשיו, ולקיים אורח חיים נורמטיבי כאזרח שומר חוק, תורם ונתרם כשאר בני גילו. הצעיר עובד כיום בעבודה קבועה, ומביע רצון עז להתגייס לצה"ל ולהשתלב בשרות משמעותי, בהקדם. בדבריו האחרונים בפני בית המשפט סיכם ואמר: "אני מקבל כל מה שבית המשפט ייתן לי..". בנסיבות האמורות, בהעדר טעמים מיוחדים שוכנעתי כי המלצת קצינת המבחן מאוזנת ועל כן אאמצה ככתבה וכלשונה. להבנתי, בנסיבות דנן, הימנעות מהרשעה בדין תשרת את האינטרס הפרטי של הצעיר ברישום פלילי חף מכתם ההרשעה, כמו גם את האינטרס הציבורי התומך בשילובו בחזרה בחברה כאזרח שומר חוק, באין סיכון נשקף ממנו לביצוע עבירות נוספות, בגיוסו לצה"ל ובמתן אפשרות להוסיף ולתרום מכוחותיו, כישוריו ויכולותיו לטובת הכלל. (בעניין זה ראו ע"פ 281/15 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו] 06/12/15)). לצד "אי הרשעה" אנקוט בדרכי טיפול מכבידות, הכוללות ביצוע של"צ בהיקף נרחב, המשך עבודה טיפולית בפקוח שרות המבחן ותשלום פיצוי לנפגעת. לשיטתי – הדרך הארוכה שעבר הנאשם מאז נחשף דבר העבירה ועד היום, לצד דרכי הטיפול המנויות, ישיגו את מטרות הענישה כולן, לרבות אינטרס הגמול וההרתעה. בגיל צעיר מאד, נקטע מהלך התבגרותו של הנער, בוטלו כל תוכניותיו, שובשה שגרת יומו, המסגרת המשפחתית התפרקה, והוא נדרש לקשר אינטנסיבי עם שרות המבחן ועבודה טיפולית תובענית. הנאשם החמיץ פעילויות שונות של בני גילו, עיסוק בנושאים חברתיים שונים, הכנה לקראת שרות משמעותי בצבא, וחלף אלה - נרתם לעבודת שיקום אינטנסיבית, שיחות ופגישות בשרות המבחן, שילוב בקבוצה טיפולית ייעודית לנערים פוגעים מינית, והדרך טרם באה אל קיצה. תסקיר שרות המבחן ממליץ על המשך עבודה טיפולית במסגרת צו מבחן, להוסיף ולעבד תכנים נדרשים (כמפורט בתסקיר) – ואף לכך נתן הצעיר הסכמתו. נתון נוסף אותו אזכיר במסגרת מסמך זה, עניינו במועד הגשת כתב האישום. רשויות התביעה בחרו להגיש את כתב האישום כשנה לאחר ביצוע העבירה, בסמוך לתקופת ההתיישנות, זאת ללא נימוק / הסבר. תקופת התיישנות קצובה וקצרה קבע המחוקק ביחס לעבירות המבוצעות ע"י קטינים, וזאת מתוך הבנה כי קיימת חשיבות עליונה בתגובה תכופה של רשויות אכיפת החוק לביצוע עבירה לכאורה ע"י קטין. שיקום וטיפול, כמצוות חוק הנוער, חשוב שייעשו מוקדם ככל הניתן, בכדי לעבד ולשנות את הדרוש תיקון, להעלותו על דרך הישר, בראי תקנת השבים. עת מדובר בעבירות מין, הגורמות לפגיעה קשה בקרבנות, זוכים הדברים במשנה חשיבות ותוקף. בע"פ 49/09 התייחס כב' הנשיא שמגר לסוגייה זו וקבע כי: "להבדיל מעברייני מין בגירים, סיכויי השיקום של קטינים הינם, לרוב, טובים יותר, שכן במהלך גיל ההתבגרות סטייה זו אינה מגובשת עדיין, אינה כרונית ולא נוצר לגביה קיבעון. דפוסים סוטים אצל קטינים הינם מושרשים פחות ולכן קל יותר לסלקם. במקרים רבים, קטינים עדיין בודקים דפוסים שונים של סיפוק מיני ואינם מתמקדים בדפוס קבוע. בנוסף, דפוסי מחשבה של קטינים ניתנים לשינוי ביתר קלות, שכן קטינים פתוחים ללמידה חדשה ולקבלת מיומנויות והתנהגויות חברתיות. מסיבה זו, נודעת חשיבות רבה לשבירת הדפוס של "סטייה מינית" בתקופת ההתבגרות, לפני שהיא הופכת כרונית ומקובעת. ההתנהגות השוטה נוטה להתגבר בשכיחות ובחומרה ככל שהתוקף מתבגר, ומכאן נובעת חשיבותה של התערבות טיפולית מוקדמת" (ר' ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני, [פורסם בנבו] (8.3.2009). להבנתי בקביעות אלה יש כדי לחדד את האינטרס הציבורי התומך בשילוב בשיקום ולהבהיר כי הליך טיפולי בנסיבות אלה הינו בבחינת הצלת נפשות של ממש, הן בעבור התא המשפחתי הקיים, והן בכדי למנוע את האירוע הבא. בענייננו: הבשלתו של הנאשם שאפשרה קבלת אחריות על מעשיו, ובהתאם לכך שילובו בטיפול ייעודי לפוגעים מינית, התרחשו רק אחר שמיעת עדותה של אחותו, אמה של הנפגעת. חודשים ארוכים של סבל עשויים היו להתקצר, ומזור, ולו חלקי, יכול והיה נמצא למעורבים כולם. עוד אדגיש כי התמהמהות התביעה הובילה לפגיעה נוספת ספציפית בנאשם, אשר בעת הזו טרם השלים את מסלול הטיפול הנדרש, וגיוסו לצה"ל נדחה. בהמשך לכך אפנה לרשויות הצבא ואבהיר כי הצעיר עבר הליך שיקומי ממושך, יסודי, יוצא דופן, הוכיח במילים ומעשים כי עלה על דרך הישר, ואין לי ספק כי יוסיף לעשות כן בעתיד, במסגרת שרות צבאי משמעותי. לפיכך אמליץ בחום כי תינתן לו ההזדמנות המבוקשת והליכי גיוסו יוסדרו בהקדם. נפגעות העבירה – טרם אחתום גזר דין זה, אקדיש פסקה לנפגעות העבירה, שתייהן. האחת, XXX, כנגדה בוצעו המעשים טרם מלאו לה 5 שנים. קולה לא נשמע, מחאתה - אילמת הייתה, ולעולם לא נדע בוודאות אילו רשמים נותרו בתודעתה וצלקות נחרטו בנפשה. XXX ,אמה המסורה לה, אחותו של הנאשם, היא הנפגעת הנוספת, אף אם לא בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי, אלא ע"פ השכל הישר וצו הלב. האם נחשפה לפגיעה, עדת ראייה לאירוע, ועולמה התמוטט עליה. אמון שנתנה באחיה, בטחון שמצאה בבית אביה, קרסו באחת, והיא גייסה את כל משאביה להגנה על ביתה ולמתן טיפול נדרש. בצר לה ומשלא נותרה לה ברירה, נוכח הכחשתו של הנאשם, הופיעה בפני ותארה באריכות את החוויה המטלטלת שעברה. בזכות אומץ ליבה, נחישותה והבנתה את חשיבות המעמד, יצאה האמת לאור והמעורבים כולם, זכו בטיפול נדרש. תסקיר נפגע שהונח בפני מתאר קשיים רבים שחוותה עם ביתה בסמוך לביצוע המעשים, לאורך הדרך ועד היום. התסקיר מונה שורת נזקים בלתי הפיכים שנגרמו לקטינה, להתפתחותה, ולמערך המשפחתי כולו. עוצמת הפגיעה באם ובילדה זועקות מן הכתובים, ומחייבות, להבנתי, שימוש בכלים נוספים שיובילו להחלמה ושיקום התא המשפחתי כולו. הנאשם מודה וכואב את הפגיעה והנתק, כתב מכתב ל XXX. וכולי תקווה כי הנפגעות יראו בו כהזמנה כנה ורצינית לשילוב בהליך של צדק מאחה, העשוי להוביל להחלמה, התאוששות ושיקום מלא. בשל חשיבות עליונה שמצאתי בדבריו, אביאם במלואם: " XXX אני מצטער שפגעתי בך. אני יודע שמה שעשיתי היה לא בסדר ואני מתחרט על זה כל יום מאז. הייתי ילד טיפש ולא חשבתי מה אני עושה. אני יודע שפגעתי בך, ופירקתי את כל המשפחה בגלל הטעות הזאת. עברו שלוש שנים ואני עדין זוכר איך היינו נהנים ביחד כשהייתי שומר עליך. היית בשבילי כמו האחות הקטנה שתמיד רציתי. אחרי הפגיעה התביישתי בעצמי כל כך והחלטתי לשקר ולא לקחת אחריות על המעשים שלי ועכשיו אני יכול להגיד שבדיעבד זאת הייתה טעות ענקית. בערך שנה שיקרתי לכולם במשפחה והתביישתי ונגעלתי מעצמי שהייתי מסוגל לעשות כזה דבר ועוד לך, שאהבתי ועדיין אוהב המון. אני עדיין חושב עלייך ועל כולם כל יום ואני מרגיש שחלק ממני חסר. נקשרתי אלייך מאד כאילו שבאמת היית אחותי למרות שהיה ברור לי שאת אחיינית שלי ואני צריך להיות אחראי עלייך ובכל זאת החלטתי לנצל ולפגוע בך. לא חשבתי על המעשים שלי עד הסוף. אחרי הפגיעה הייתי בדיכאון הרבה מאד זמן. נפלתי בלימודים לא הייתי יוצא מהבית כמעט. נעלמתי לכל החברים שלי ולא הייתי יוצא מהמיטה. הייתי מתייסר על מה שעשיתי, על זה שאני משקר לכולם. שנאתי את עצמי על מה עשיתי לך, שגזלתי ממך את הזכות להיות עם סבא שלך, שפגעתי באמון של אמא שלך שסמכה עלי לשמור על הדבר הכי יקר לה וניפצתי לה את האמון ויותר מהכל על זה שגזלתי מעצמי את הזכות לראות אותך ואת XXX מתבגרים. אז אני רוצה לבקש ממך שוב סליחה וצריך לבקש ממך גם עוד מיליון פעם סליחה כי זה עדין לא יספיק". לאור האמור, לצד ביצוע של"צ והמשך עבודה טיפולית תחת צו מבחן, אטיל על הנאשם חיוב כספי לטובת הנפגעת, שיישא מסר סמלי נוסף של חרטה ופיצוי. לפיכך החלטתי שלא להרשיע את הנאשם ולנקוט כלפיו בדרכי טיפול לפי סעיף 26 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א – 1971 – ומצווה כדלקמן : 1. הנאשם יועמד במבחן, בפיקוח קצין מבחן לנוער, למשך שנה מהיום. מובהר לנאשם כי במהלך תקופת המבחן עליו להמשיך בטיפול פרטני ו/או קבוצתי על פי שיקול דעת קצין המבחן, ככל שיידרש ממנו, והובהרה לו חשיבות שיתוף הפעולה עם שירות המבחן. כמו כן ביצוע של"צ ושילוב בהליך צדק מאחה, ככל ויתאפשר ובהתאם להחלטת שרות המבחן, יהוו חלק מצו מבחן זה. הסברתי לנאשם ולאביו את סמכותו של בימ"ש זה, לפי סעיף 27(א) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א – 1971 וסע' 20 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט -1969, להרשיעו ולהטיל עליו עונש במקום צו המבחן, וזאת ככל שלא ימלא אחר הוראה מהוראות צו המבחן או יורשע בביצוע עבירה נוספת בתקופת המבחן , ועל פי שיקול דעתו של בית המשפט. 2. הנאשם מתחייב בפניי כי יימנע במשך שנה מביצוע כל עבירת אלימות ומין ואם לא יעשה כן, יישא בתשלום של 2000 ₪. הנאשם: אני מתחייב. 3. על הנאשם לשלם פיצוי לנפגעת (קטינה) בסך של 5000 ₪. סכום זה יופקד בקופת בית המשפט בתוך ימים מהיום, והמזכירות תעבירו למתלונן. התובע יעביר לאלתר את פרטי המתלונן למזכירות בית המשפט. 4. על הנאשם לבצע שירות למען הזולת במשך 100 שעות לפחות, ולהמציא אישור על ביצוען למזכירות בית המשפט לא יאוחר מיום 1.6.25. הסברתי לנאשם ולאביו את סמכותו של בימ"ש זה , לפי סעיף 30 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א - 1971, להחליף את דרך הטיפול כל עוד לא בוצע הצו במלואו, וכן את זכותו לערער על גמר דין זה בתוך 45 ימים מהיום לבית המשפט המחוזי בנצרת.	decision56351-07-22	["טל ויסמן בן שחר"]	[{"judgment_id": "2368df83-a43f-571e-9079-cbb63a62ceb9", "file_name": "56351-07-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 53512, "extension": "docx", "display_name": "56351-07-22-קובץ מקורי"}]
eef1f579-5a3f-5432-a63a-4558cef6a306	ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א, השופטת סגלית אופק: פס"ד בתביעת יורשי עיזבון לפינוי מדירת מגורים ותביעת אלמנה להורות על איזון משאבים (תמ"ש 38464-09-21, 64232-12-20)	38464-09-21	2023-11-09	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	מונחות לפניי שתי תובענות המצריכות הכרעה: תמ"ש 64232-12-20 – תביעה שהגישו יורשי עזבון המנוח צ.מ ז"ל (להלן – המנוח), שהם ילדי המנוח מנישואיו הראשונים, כנגד אלמנתו, לפינוי וסילוק יד מדירת מגורים שהייתה רשומה על שם המנוח ותשלום דמי שימוש ראויים בגין שימוש בדירה זו. תמ"ש 38464-09-21 – תביעה שהגישה האלמנה כנגד יורשי בעלה המנוח, להורות על איזון משאבים או פירוק שיתוף בנכסים שהותיר אחריו המנוח; לחייב את עיזבון המנוח, באמצעות יורשיו, לשלם לה דמי שימוש בגין חלקה העודף ברכוש המשותף, ולשלם לה את כתובתה בתוספת ריבית והצמדה. הדיון בשתי התובענות הנ"ל אוחד (ר' החלטה מיום 27.2.2021, בקשה מס' 6); לשם הנוחות, הצדדים יכונו בפסק הדין "תובעת" ו"נתבעים"; "אלמנה" או "יורשי המנוח", על פי העניין. תמצית העובדות התובעת והמנוח נישאו זל"ז כדמו"י ביום 30.8.1987; לעת הנישואין כל אחד מבני הזוג גרוש והורה לילדים. לתובעת ולמנוח לא נולדו ילדים משותפים. ביום 26.8.1987, ערב הנישואין, נחתם בין התובעת והמנוח הסכם, בנוכחות עו"ד משה סובל (ת/1) (להלן – ההסכם). תכליתו של ההסכם הסדרת "ענייני הממון והקניין כמשמעותם בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973" (שם, והואיל ראשון), ואלה עיקריו: נכס שהיה בבעלות מי מהם טרם הנישואין יהיה שייך לצד שרכשו ולמשנהו לא תהיה כל זכות או תביעה לגביו והסדר איזון המשאבים לא יחול לגביו (שם, סעיף 2); הצהרת התובעת, כי אין לה, נכון לאותו מועד, נכסים כלשהם (שם, סעיף 3); הצהרת המנוח, כי נכסיו, נכון לאותו מועד, כוללים דירה ברחוב ההסתדרות בעיר XX, הידועה גם כגוש XX חלקה XX(להלן – הדירה בהסתדרות); חנות בשוק XX, הידועה גם כגוש XX חלקה XX (להלן – החנות בשוק); זכויות במפעל שיש ברחוב XX באזור התעשייה בXX (להלן – זכויות במפעל שיש) (שם, סעיף 4); מגורים בדירה של המנוח לאחר הנישואין לא יקנו לתובעת זכויות כלשהן בדירה (שם, סעיף 5); כל רכוש אשר יירכש על ידי המנוח והתובעת או מי מהם החל ממועד הנישואין ואילך יהיה שייך לשניהם בחלקים שווים ביניהם (שם, סעיף 6). ההסכם לא הובא לפני ערכאה מוסמכת לשם אישורו על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן - חוק יחסי ממון או החוק). לאחר נישואיהם, התגוררו המנוח והתובעת בדירה בהסתדרות. במרוצת השנים, מכר המנוח נכסים שהיו בבעלותו והוחרגו בהסכם, ונרכשו – תחתיהם ו/או בנוסף להם – נכסים אחרים על ידי התובעת והמנוח. בחודש אפריל 1997 רכשו המנוח והתובעת דירה הנמצאת ברחוב XX בחולון, וידועה גם כגוש XX חלקה XX תת חלקה XX(להלן – הדירה בחולון); הערת אזהרה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין לטובת המנוח והתובעת גם יחד (ת/6). במהלך הנישואין רכשו המנוח והתובעת דירה נוספת הנמצאת ברחוב XX בהוד השרון (להלן – הדירה בהוד השרון) (עמ' 10, ש' 23); הזכויות בדירה בהוד השרון נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שם המנוח והתובעת בחלקים שווים ביניהם. ביום 21.9.2004 מכר המנוח את הדירה בהסתדרות (נ/6). ביום 26.11.2004 חתמה התובעת על תצהיר לפני עו"ד י. גליקס לפיו היא מעבירה למנוח ללא תמורה את כל זכויותיה בדירה בחולון (נ/4). במקביל, המנוח העביר לתובעת ללא תמורה את כל זכויותיו בדירה בהוד השרון. ביום 7.12.2002 רכש המנוח דירה הנמצאת ברחוב XX בגבעת שמואל, הידועה גם כגושXX חלקה XX תת חלקה XX (להלן – הדירה בגבעת שמואל) (נ/7); הזכויות בדירה בגבעת שמואל נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שם המנוח בלבד. המנוח הלך לעולמו ביום 4.7.2018. המנוח ערך צוואה שנחתמה בפני שני עדים ביום 31.12.2013 (להלן – הצוואה), לפיה ציווה את רוב רכושו לילדיו בחלקים שווים ביניהם, ואילו לתובעת ציווה רק את הכספים בחשבון בבנק המזרחי (סעיף 4 נ/1). הנתבע 4 שהיה יורש על פי הצוואה, הגיש תובענה לקיום הצוואה (ת/3); ביום 13.12.2018 נתן רשם הירושה צו לקיום הצוואה (להלן – צו קיום צוואה) (ת/4; ת/5). במועד פטירת המנוח היו בבעלות המנוח מספר נכסים ובכללם: הדירה בחולון; הדירה בגבעת שמואל; ומחצית הזכויות במגרש ברחוב XX בחולון, הידוע גם כגוש XX חלקה XX (להלן – המגרש בחולון). במועד פטירת המנוח היו רשומים על שם התובעת הדירה בהוד השרון וכן מחצית הזכויות במגרש בחולון. להשלמת התמונה יצוין, כי על פי רישום המתנהל במרשם בלשכת המקרקעין התובעת רשומה כבעלים של דירה נוספת הנמצאת ברחוב XX ביישוב אזוּר, אשר הזכויות בה נרכשו מחברת עמידר בשנת 1987 (ת/8) (להלן – הדירה באזוּר). על פי צו קיום הצוואה, הזכויות בדירה בחולון נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שם הנתבעים. לאחר פטירת המנוח המשיכה התובעת להתגורר בדירה בחולון, ואילו את הדירה בהוד השרון התובעת משכירה לצד שלישי כשהא משלשלת לכיסה את דמי השכירות במלואם. ההליך המשפטי ביום 28.12.2020 הגישו ילדי המנוח לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה תביעה נגד האלמנה לפינוי וסילוק יד מהדירה בחולון וכן עתרו לחייבה בתשלום דמי שימוש ראויים (תמ"ש 64232-12-20) (להלן – התביעה לסילוק יד). כתב הגנה מטעם האלמנה הוגש ביום 21.4.2021. ישיבת קדם משפט בתובענה לסילוק יד התקיימה בפני כב' השופטת א. נוס ביום 29.9.2021 בסופה הוחלט, בהסכמת הצדדים, להעביר את המשך בירורה לבית משפט זה. בבוקר יום דיון קדם המשפט בתאריך 29.9.2021 הגישה התובעת לבית משפט זה תביעה רכושית נגד ילדי המנוח, במסגרתה עתרה להורות על איזון משאבים או פירוק שיתוף בנכסים שהותיר אחריו המנוח; לחייב את עיזבון המנוח, באמצעות יורשיו, לשלם לה דמי שימוש בחלקה העודף ברכוש המשותף; וכן לחייב את עיזבון המנוח, באמצעות יורשיו, לשלם לה כתובתה בתוספת ריבית והצמדה (תמ"ש 38464-09-21) (להלן – התביעה הרכושית). כתב הגנה מטעם ילדי המנוח הוגש ביום 16.11.2021. דון קדם משפט התקיים בפניי ביום 7.2.2022, במהלכה הציע ב"כ הנתבעים כי התובעת תבחר איזה דירה היא מבקשת לעצמה: את הזכויות בדירה בחולון (שם התגוררה) או את הזכויות בדירה בהוד השרון (שדמי השכירות בגינה נגבו על ידה). התובעת הודיעה כי אינה יכולה להיעתר להצעת ב"כ הנתבעים ויש להכריע באיזון המשאבים וכן למנות שמאי ככל שאין הסכמה לגבי שווי הנכסים (ר' הודעה מיום 14.2.2022; בקשה מס' 4). ביום 25.2.2022 מונה שמאי, מר אלי סידאוי, כמומחה מטעם בית המשפט על מנת להגיש חוות דעת על גובה דמי השימוש בדירה בחולון בהתייחס לתקופה מיום 1.8.2019 ואילך (ר' החלטה מיום 25.2.2022). להשלמת התמונה יוער, כי הצדדים הודיעו שתשלום שכרו של השמאי הוסדר (הודעות מהימים 22.5.2022, 25.8.2022) ו"אם יהיו בקשות לעניין השמאי נגיש" (עמ' 23, ש' 24). ברם, עד עצם היום לא הוגשה חוות דעת ולא הוגשו בקשות מטעם הצדדים. הצדדים ועדים מטעמם הגישו תצהירים במקום עדות ראשית (ר' החלטה מיום 25.2.2022). ביום 8.9.2022 התקיימה ישיבת הוכחות, במהלכה נשמעו חקירות נגדיות של התובעת (עמ' 17-8 לפרו'); בנה של התובעת, מר נ.מ (עמ' 18-17 לפרו'); בתה של התובעת, הגב' א.ב (עמ' 20-19 לפרו'); מטעם הנתבעים נחקר נתבע 4 בלבד, מר ד.מ (עמ' 23-20 לפרו'), כאשר לא התבקשה חקירת יתר הנתבעים על תצהיריהם (עמ' 23, ש' 18-11). הצדדים הגישו סיכומים בכתב; ניתן כעת פסק הדין. להשלמת התמונה יצוין, כי במקביל להגשת סיכומי התשובה, הודיעה התובעת שהיא אינה מתגוררת בדירה בחולון מזה כחודשיים אלא עברה להתגורר עם בתה בהוד השרון, והיא תשוב ותתגורר בדירת חולון ככל שהיא תצליח לממן שירותי מטפלת צמודה וככל שבית המשפט יאשר את חזרתה לדירה (ר' הודעה מיום 26.1.2023; בקשה מס' 21). תמצית טענות הצדדים טענות התובעת- הדירה בגבעת שמואל היא נכס משותף של המנוח והתובעת הן לנוכח הוראות ההסכם והעובדה שהנכס נרכש במהלך הנישואין והן לנוכח העובדה שהושקעו בדירה כספים משותפים לצורך שיפוץ והשבחה. הדירה בחולון היא נכס משותף של המנוח והתובעת לנוכח הוראות ההסכם והעובדה שהנכס נרכש במהלך הנישואין; הדירה שימשה למגורי התובעת יחד עם המנוח במשך שנים רבות, ולאחר פטירת המנוח המשיכה להתגורר בדירה התובעת בגפה; על כן, יש לתובעת זכות להמשך המגורים בדירה זו בהתאם לסעיף 115 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן- חוק הירושה). רישום הזכויות בדירה בחולון (רישומה על שם המנוח בלבד) ובדירה בהוד השרון (רישומה על שם התובעת בלבד) נעשתה לשם הנוחות בלבד ומתוך שיקולי מס אך בפועל שתי דירות אלה היו ונותרו רכוש משותף של בני הזוג. שוויה של הדירה בחולון גבוה (מוערך על ידי התובעת בסך של למעלה מ-2.5 מיליון ₪) משוויה של הדירה בהוד השרון (מוערך על ידי התובעת בסך של כ-1.5 מיליון ₪). הדירה באזוּר נרכשה טרם הנישואין, הדירה נרשמה באופן פורמאלי בלבד על שם התובעת בעוד שמבחינה מהותית מר נ.מ, בנה של התובעת, הוא בעל הזכויות בה. התובעת זכאית למזונות מעזבון בעלה המנוח שהייתה תלויה בו לפרנסתה, זאת מכח סעיף 56 לחוק הירושה. לתובעת זכות לקבל את כתובתה מכח סעיף 104(א)(3) לחוק הירושה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה. טענות הנתבעים- הדירה בגבעת שמואל נרכשה מכספי תמורת מכר דירת ההסתדרות, דירתו הקודמת של המנוח שנרכשה לפני הנישואין והוחרגה בהסכם, ועל כן היא מהווה תחלוף חפצי ואינה ברת איזון. הדירה בחולון שייכת למנוח בלבד, לאחר שבוצעה חלוקת רכוש עוד בחיי המנוח, כאשר במסגרת החלוקה קיבלה התובעת את מלוא זכויות המנוח בדירה בהוד השרון תחת זכויותיה בדירה בחולון. הזכויות בדירה בחולון הגיעו לידי הנתבעים מכח ירושה, ומתוך התחשבות בתובעת איפשרו לה להמשיך לגור בדירה במשך שנה לאחר הפטירה; אולם, מאז יום 1.8.2019 עשתה התובעת שימוש בדירה ללא הסכמתם, בלי לשלם שכר דירה ראוי ובלי שהיא נכונה לפנות את הדירה, למרות פניות חוזרות ונשנות אליה. הסדרת רישום הזכויות בדירה בחולון (רישומה על שם המנוח בלבד) ובדירה בהוד השרון (רשומה על שם התובעת בלבד) על ידי ייחוד נכסים אלה ורישומם על שם אחד מבני הזוג בלבד מלמדת על חלוקה רכושית שבוצעה בפועל בין המנוח לתובעת עוד בחיי המנוח ועל כן נכסים אלה אינם משותפים. שווי הדירה בהוד השרון גבוה משווי הדירה בחולון. הדירה באזור אמנם אינה חלק מהרכוש המשותף, אולם התנהלות התובעת לגביה מלמדת על חוסר תום ליבה, ובכלל זה הסתרת קיומה מהמנוח, הימנעותה מלהצהיר בהסכם על קיומה, הערמה על רשויות המס וכיוצ"ב; בכל מקרה, הזכות לרכוש את הדירה מחב' עמידר היא זכות אישית של התובעת ולא של בנה, כשלמעשה הדירה עד היום רשומה על שם התובעת ושייכת לה. התובעת אינה זכאית לכתובה לנוכח רכושה הרב. דיון והכרעה נוכח מועד נישואי המנוח והאלמנה בשנת 1987 חל עליהם חוק יחסי ממון. בהתאם לחוק יחסי ממון הסדר איזון המשאבים יחול כברירת מחדל, כל עוד לא קבעו בני הזוג אחרת במסגרת הסכם ממון. במילים אחרות, אם הצדדים כרתו ביניהם הסכם ממון, ואישרו אותו בפני הערכאה המתאימה, לא יחול בעניינם הסדר "איזון המשאבים", אלא אותו הסדר רכושי עליו הסכימו בכתב [ע"א 486/87 אבידור נ' אבידור, פ"ד מב(3) 499 (6.10.1988)]. במקרה זה, הצדדים חתמו על הסכם. ההסכם לא אושר. כידוע, אישור בית משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו [ע"א 490/77 נציה נ' נציה, פ"ד לב (2) 621 (1978); ע"א 169/83 יונה (שרעבי) שי נ' ששון (שרעבי) שי, פ"ד לט (3) 776 (1985)]. עם זאת, כל אחד מהצדדים בהליך זה לא טוען כנגד חלותו ותוקפו של ההסכם; נהפוך הוא- כל אחד מהצדדים מבקש לבסס טענותיו בהסתמך, בין היתר, על הוראות ההסכם; ועל כן, מתייתר הצורך לדון בשאלת תקפות ההסכם ואתייחס לקבוע בו כתניות תקפות ומחייבות במערכת היחסים הרכושית בין המנוח לבין התובעת. סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון קובע כי עם פקיעת הנישואין מחמת פטירה זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווי כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו לבן הזוג ערב הנישואין או שקיבל במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. החוק מבחין, אפוא, בין נכסים שנצברו במאמץ משותף בתקופת הנישואין (ללא הבחנה על שם מי נרשמו) לנכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין. עם זאת, הוראת סעיף זה אינה מונעת יצירת שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי, והדברים אמורים גם על נכס "חיצוני" שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין. במקרה זה, ההסכם בין התובעת לבין המנוח מחריג באופן מפורש נכסים ספציפיים שהיו למנוח ערב הנישואין וקובע כי לגביהם אין ולא יהיו לתובעת זכויות (סעיף 2 ת/1); בנוסף, בהסכם נקבע כי כל נכס שיירכש על ידי מי מבני הזוג בתקופת הנישואין יהיה משותף (סעיף 6 ת/1). הוראות אלה מאמצות הלכה למעשה את העיקרון שנקבע בחוק יחסי ממון, לפיו קיימת כאמור לעיל אבחנה בין רכוש חיצוני שנצבר לפני הנישואין לבין רכוש שנצבר בתקופת הנישואין. עיקר המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשלושה נכסים שנרכשו על ידי המנוח ו/או התובעת במהלך הנישואין: הדירה בגבעת שמואל (הרשומה על שם המנוח), הדירה בחולון (שהייתה רשומה על שם המנוח ועל פי צוואת המנוח נרשמה על שם יורשיו, הנתבעים), הדירה בהוד השרון (הרשומה על שם התובעת). הכרעה במחלוקות הנ"ל תעשה בהתחשב בהוראות ההסכם, בנסיבות הספציפיות ובהוראות הדין. הדירה בגבעת שמואל כאמור לעיל, לשיטתם של הנתבעים, הדירה בגבעת שמואל היא תחלוף של הדירה בהסתדרות, שהייתה בבעלות המנוח מלפני הנישואין והוחרגה בהסכם, ועל כן אין לתובעת זכויות בה. מנגד, לשיטתה של התובעת, הדירה בגבעת שמואל היא נכס משותף הן לנוכח הוראות ההסכם והעובדה שזו נרכשה במהלך הנישואין והן לנוכח הטענה כי כספים משותפים הושקעו בשיפוצה והשבחתה. לאחר בחינת המסכת העובדתית והמשפטית מצאתי כי אין לתובעת זכויות בנכס זה; אבאר עמדתי להלן. אין חולק, כי הדירה בהסתדרות הייתה שייכת באופן בלעדי למנוח ולתובעת לא היו זכויות בה (סעיף 4 ת/1; עמ' 12, ש' 6-4). עוד אין חולק, כי התובעת ידעה, בזמן אמת, על מכירת הדירה בהסתדרות ועל רכישת הדירה בגבעת שמואל: "ש: האם ראית את המסמכים שהצגנו מהיום הראשון שמראים מכר של ההסתדרות ובסמוך לכך קניה של גבעת שמואל? ת: ראיתי ואני מודעת. ש: האם ידעת בזמן אמת שהוא עושה את זה? ת: בטח. הייתי מעורבת" (עמ' 11, ש' 21-17). בנוסף אין חולק, כי אם לאחר מכירת הדירה בהסתדרות היה בוחר המנוח להחזיק בידיו בכספי תמורת המכר (במקום להשתמש בהם לצורך מימון רכישת דירה אחרת), כספים אלה היו שייכים לו באופן בלעדי, ולתובעת לא היו זכויות בהם; כפי שאישרה התובעת מפורשות בחקירה הנגדית: "ש: אני שאלתי אותך אם הוא מוכר ושם את הכסף בבנק, נכון שזה לא מגיע לך? ת: נכון" (עמ' 12, ש' 11-10). במקרה זה, הוכח בפניי כי כספי התמורה שהתקבלו אצל המנוח ממכירת הדירה בהסתדרות שימשו בתוך זמן קצר לרכישת הדירה בגבעת שמואל. עיון בהסכם מכר הדירה בהסתדרות (נ/6) מלמד, כי הדירה נמכרה ביום 21.9.2004 בתמורה לסך של 125,000 דולר (קרי, סך של כ-560,000 ₪ על פי שער יציג של הדולר באותו מועד), אשר שולם למנוח בשני תשלומים: סך של 10,000 דולר במעמד חתימת ההסכם והיתרה בסך של 115,000 דולר עד ליום 10.12.2004. עיון בהסכם רכישת הדירה בגבעת שמואל (נ/7), מלמד, כי דירה זו נרכשה על ידי המנוח ביום 7.12.2004 בתמורה לסך של 415,000 ₪, ששולמו על ידי המנוח בשלוש פעימות: סך של 83,544 ₪ במועד חתימת ההסכם; סך של 201,456 ₪ עד ליום 9.12.2004; והיתרה, בסך של 130,000 ₪ עד למועד מסירת מסמכי ההעברה. שיעור הכספים שהתקבלו ממכירת הדירה בהסתדרות אל מול הכספים ששולמו לרכישת הדירה בגבעת שמואל וכן מועדי התשלום השונים מלמדים כי אכן, כטענת הנתבעים, מכירת דירה אחת מימנה את רכישתה של הדירה האחרת. לאור האמור לעיל, אני סבורה שהוכח, כי הדירה בגבעת שמואל היא תחלוף של נכס חיצוני, קרי- הדירה בהסתדרות, נכס שהיה בבעלות המנוח מלפני הנישואין ואשר אין מחלוקת שהיה רשום רק על שמו ונקבע בהסכם הממון שהוא בבעלותו הבלעדית ולתובעת אין זכויות בו. הלכת התחלוף קובעת כי נכס שנרכש במהלך הנישואין מכספים שאינם ברי איזון אף הנכס אינו בר איזון, אלא אם כן תוכח כוונת שיתוף בנכס. בבג"ץ 8214/07 פלונית נ' פלוני (22.7.2010) נקבע, כי "כאשר נכס נרכש במהלך הנישואין ממקורות שנצברו על-ידי בן הזוג טרם הנישואין, יהא הדין החל על הנכס כדין החל על נכס שנרכש לפני הנישואין". על מנת שתתקבל הטענה שנכס תחליפי לנכס חיצוני יחשב בר איזון, קרי- ייחשב כנכס משותף, מוטל על בן הזוג הטוען הנטל להוכיח טענתו; כאשר קביעה זו נעשית בכל מקרה לפי נסיבותיו [ת.א (ת"א) 1410/09 בנק הפועלים בע"מ נ' מרקוביץ' (8.2.2012): עמ"ש (מרכז) 61435-09-19 כ.ק נ' ר.ק.ק (29.6.2020)]. במקרה זה, הדירה בגבעת שמואל נרכשה על ידי המנוח מהתמורה שהתקבלה ממכירת דירה אחרת (דירת ההסתדרות) שהייתה בבעלותו הבלעדית; על אף שהדירה המדוברת נרכשה במהלך הנישואין אין בעובדה זו בלבד כדי להצדיק את שיתופה של התובעת בזכויות כלשהן בדירה זו והיה מקום להביא ראיות מבוססות שמלמדות בבירור על כוונה ספציפית לשיתוף. אני סבורה, כי התובעת כשלה מלהוכיח כי המדובר בנכס משותף; אדרבא, קיימות אינדיקציות ברורות לכך שהמנוח לא ביקש לשתף את התובעת בתחליף הנכס החיצוני, זאת כפי שיפורט להלן: ראשית, הדירה בגבעת שמואל נרכשה על ידי המנוח לבדו ומלוא הזכויות בה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שמו בלבד, זאת להבדיל מההתנהלות ביחס לנכסים אחרים שנרכשו במהלך הנישואין. כך, למשל, הן הדירה בחולון והן הדירה בהוד השרון נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, עם רכישתן, על שם התובעת והמנוח בחלקים שווים ביניהם, ורק לאחר שנים (מסיבה השנויה במחלוקת) העבירו את הזכויות ביניהם. שנית, המנוח והתובעת פעלו בהסכמה להסדרת רישום הזכויות בנכסים שנרכשו במהלך הנישואין והשייכים להם, כך שלכל אחד מהם תיוחד דירה; כאמור לעיל, המנוח העביר במתנה לתובעת את חלקו בדירה בהוד השרון (מחצית הזכויות בנכס) כך שמלוא הבעלות נותרה בידיה; ואילו התובעת העבירה למנוח במתנה את חלקה בדירה בחולון (מחצית הזכויות בנכס) כך שמלוא הבעלות נותרה בידיו. תהא אשר תהא הסיבה לביצוע ייחוד הרישום בנכסים הנ"ל – בין אם לצורך ביצוע איזון רכושי ביניהם (כטענת ילדי המנוח עמ' 22, ש' 12) ובין אם משיקולי מס (כטענת האלמנה עמ' 10, ש' 27-26) – העובדה שהדירה בגבעת שמואל לא הייתה תחת אותו "הסדר" ונותרה רשומה על שם המנוח בלבד, יכולה ללמד כי התובעת והמנוח לא ראו בדירה זו כדירה משותפת, אלא כדירה השייכת למנוח מלפני הנישואין. שלישית, המנוח "היה בן אדם מסודר" (עמ' 9, ש' 26) התייחס מפורשות לדירה בגבעת שמואל כנכס השייך לעיזבונו והורה בצוואתו על חלוקתה בין ילדיו; וכך גם בחר להתייחס מפורשות לכל אחד מהנכסים שהיו רשומים על שמו בלבד; לעומת זאת, אין התייחסות בצוואה לדירה בהוד השרון שרשומה על שם התובעת בלבד ולא מן הנמנע כי המנוח לא ראה בנכס זה כרכוש משותף השייך לו. התובעת אישרה בחקירתה כי הייתה עם המנוח בעת עריכת הצוואה (עמ' 15, ש' 26-18), מכאן שידעה בזמן אמת על קיומה של הצוואה ועל תוכנה. רביעית, התנהלותה של התובעת מלמדת על אומד דעתה ביחס לדירה זו. הגם שלדבריה "הלכנו לראות את הדירה בגבעת שמואל הלכנו יחד" (עמ' 12, ש' 9), התובעת לא העלתה בשום שלב במהלך חייו של המנוח דרישה שירשמו מחצית הזכויות בלשכת המקרקעין על שמה, וההסבר שסיפקה התובעת על הימנעותה מלעשות כן אינו מניח את הדעת: "ש: למה לא דרשת שגבעת שמואל תרשם חצי גם על שמך? ת: כי היה לנו אמון מלא שהוא לא ירמה ויש הסכם ממון וחוץ מזה שהכרתי אותו בתור בן אדם ישר ונאמן והכל היה איתנו בהרמוניה ואמת והרבה דברים בבית גם היו על שמו, מקרר, כיריים, וחלק דברים על שמי. הוא אהב להרגיש שהוא בעל הבית" (עמ' 11, ש' 25-22). חמישית, באשר לטענת התובעת כי הושקעו כספים משותפים לשיפוץ הדירה בגבעת שמואל, הרי מעבר לכך שטענה זו נטענה בעלמא, ללא כל ראיה שתתמוך בה, ניכר מעדות התובעת כי הטענה נטענה מהפה אל החוץ, ללא כל ביסוס עובדתי ואף ללא שידעה לנקוב בסכום ההשקעה הנטענת: "ש: את טוענת שהושקעו כספים בגבעת שמואל? ת: נכון. ש. תראי את הכספים שהושקעו? ת. מה זה משנה אם זה 100 אלף או 20 אלף?" (עמ' 12, ש' 34-31); "ש. אני אומר לך שלא צירפת שום מסמך על ההשקעה. בכמה את מעריכה את ההשקעה? ת. 100-124 אלף ₪. אתה שואל אותי מה היה לפני שנים" (עמ' 13, ש' 5-3). לעומת זאת, בנו של המנוח טען, ועדותו זו לא נסתרה, כי עם רכישת הדירה בגבעת שמואל בוצע בה שיפוץ של הדבקת מרצפות וצביעת קירות בלבד (עמ' 22, ש' 23-16; סעיף 73 לתצהיר הנתבע 4), קרי- שיפוץ מינורי. נראה, אפוא, כי לא היו כלל השקעות ושיפוץ מסיבי בדירה בגבעת שמואל ולמצער השקעות כאלה לא הוכחו. מכל מקום, בהפרשים בין המכירה לקנייה נותרה יתרה בסך של כ-145,000 ₪ שהופקדה בחשבון משותף (עמ' 13, ש' 5-3; סעיף 36 לתצהיר הנתבע 4), וכאמור די ב"חלקו" של המנוח ביתרה זו כדי לממן את הוצאות השיפוץ הזניחות שהוכחו. שישית, אין המדובר בנכס "משפחתי", אשר שימש למגורי המשפחה; אדרבא, הדירה בגבעת שמואל מעולם לא שימשה את המנוח והתובעת למגוריהם, אלא זו הושכרה לצדדים שלישיים; ועל כן, לא ניתן לטעון שמדובר בנכס ששונה מהותית מהנכס המקורי, הדירה בהסתדרות. בהקשר לכך יוער, כי אין בטענה ששכר הדירה הופקד לחשבון המשותף כדי לשנות את סיווג הנכס כנכס חיצוני, שהרי גם דמי השכירות שהתקבל מהדירה בהסתדרות, שלגביה אין עוררין שהיא נכס חיצוני (עמ' 15, ש' 13), הופקדו בחשבון המשותף. לבסוף, אין בהוראות ההסכם כדי להחיל שיתוף על נכס חיצוני. לטענת התובעת, הואיל והדירה בגבעת שמואל נרכשה במהלך הנישואין, מדובר בנכס משותף, תוך שהיא מבקשת להסתמך על הוראת סעיף 6 להסכם הקובעת כי "מוסכם בין הצדדים כי כל הרכוש אשר יירכש על ידם ו/או ע"י מי מביניהם מתאריך הנישואין ואילך יהיה שייך לשני הצדדים בחלקים שווים ביניהם" (ת/1). אמנם הדירה בגבעת שמואל נרכשה בתקופת הנישואין, ומשכך לכאורה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים ביניהם; אולם, לא ניתן להתעלם מיתר הוראות ההסכם ומהוראות הדין. סעיף 2 להסכם קובע, כי "מוסכם בין הצדדים במפורש כי כל רכוש מכל סוג שהוא אשר רכש מי מבין הצדדים לפני מועד הנישואין יהיה שייך לאותו הצד שרכשו ולצד השני לא תהיה כל זכות או תביעה לגביו והסדר איזון המשאבים לא יחול לגביהם", תוך החרגת נכסים ספציפיים שהיו בבעלות המנוח ערב הנישואין, ובכלל זה הנכס בהסתדרות (סעיף 4 להסכם). אין בהוראת סעיף 6 להסכם כדי להחיל שיתוף על נכס שהוחרג מפורשות בהסכם (סעיפים 2 ו-4 להסכם); ומכאן, שאין בהוראה זו גם להחיל שיתוף על נכס שהוא תחלוף של נכס שהוחרג. יש לציין, כי הוראות ההסכם הן הלכה ולמעשה אימוץ של הוראות חוק יחסי הממון; כאשר קיימת הבחנה (הן בהסכם והן בחוק) בין נכסים שנצברו בתקופת הנישואין (ללא הבחנה על שם מי נרשמו) – שאז חל הסדר איזון המשאבים – ובין נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין – ואלה אינם נכללים במסת הנכסים הנכללים בהסדר איזון המשאבים. לכאורה, הן בהסכם והן בחוק מועד הרכישה של הנכס ודרך הגעתו של הנכס הקיים במועד פקיעת הנישואין, הם אלה שיקבעו אם הנכס הוא בר איזון, אם לאו. אולם, נראה כי המבחן אינו יכול להיות מבחן טכני בלבד, ויש מקום לעקוב אחר הנכסים, תמורותיהם ותחלופיהם, ולזכות את בן הזוג האחר במחצית שווי הנכסים שנצברו במהלך הנישואין, תוך התחשבות בנכסים שאינם בני איזון; כך שמקום בו מדובר בתחלופי נכסים חיצוניים יש להמעיטם ממסת הנכסים בני האיזון [נ. שלם, יחסי ממון ורכוש הדין והפסיקה (מהדורה שנייה, תשע"ט-2019) עמ' 232; עמ"ש (ת"א) 1038/99 ברפמן נ' ברפמן (10.10.2000); עמ"ש (חי') 38445-08-17 פלוני נ' אלמונית (5.10.2018)]. אין בעובדה שהמנוח והתובעת לא כללו בהסכם סעיף המתייחס מפורשות לתחלוף חפצי כדי להחיל שיתוף ביחס לנכס זה; שהרי גם בחוק יחסי ממון אין הוראה מפורשת המתייחסת לתחלוף נכס חיצוני ועדיין ההלכה ברורה בעניין זה – דין התחלוף כדין המקור. לא בכדי שאלת תוקפו של ההסכם לא התעוררה בפניי, כפי שטען בצדק ב"כ הנתבעים: "חברי לא צריך להתמודד עם שאלת תוקף ההסכם. מבחינתי אם יש הסכם או אין הסכם זו אותה סוגיה משפטית כי טענת חברי שההסכם לא מדבר על תחלוף של נכס יכולה להטען על כל נכס שנרכש במהלך הנישואים ויש על כך פסיקה ידועה. אם לא הייתה לנו טענה עובדתית מגובה בראיות חד משמעיות בדבר תחלוף הנכס אז הסוגיה הייתה יותר מסובכת" (עמ' 6, ש' 11-8). יוער, כי העובדה שהנתבעים לא היו מודעים לקיומו של הסכם הממון (עמ' 20, ש' 23, 33) אינה רלוונטית כלל ועיקר; הוראות ההסכם ברורות ומלמדות על כוונת הצדדים, ואין כאן סוגיה הדורשת פרשנות או התחקות אחר כוונת הצדדים. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הדירה בגבעת שמואל היא רכושו הבלעדי של המנוח – רכוש חיצוני שאינו בר איזון – ואין לתובעת זכויות כלשהן בדירה זו. הדירות בחולון ובהוד השרון הדירה בחולון נרכשה על ידי המנוח והתובעת ביום 8.4.1997 והזכויות נרשמו במרשם המקרקעין ע"ש בני הזוג בחלקים שווים ביניהם. ביום 26.11.2004 התובעת חתמה על תצהיר בו היא מעבירה למנוח ללא תמורה את זכויותיה במחצית הדירה בחולון (נ/4), כך שמלוא הבעלות בדירה נרשמה על שמו. לאחר פטירתו של המנוח, ובהתאם לצוואתו, נרשמה הדירה בחולון על שם הנתבעים בחלקים שווים ביניהם (נ/3). לאחר פטירת המנוח הנתבעים איפשרו לתובעת להמשיך להתגורר בדירה בחולון במשך כל שנת האבל, קרי- החל מיום 4.7.2018 ועד ליום 31.7.2019 (נ/5); אולם, בתום התקופה הנ"ל, נדרשה התובעת לפנות את הדירה או לשלם דמי שימוש ראויים בגין המשך מגוריה בדירה, והיא סירבה לכך. בנסיבות אלה, עתרו הנתבעים להורות על סילוק יד של התובעת מהדירה וכן לחייבה בדמי שימוש ראויים. הדירה בהוד השרון נרכשה על ידי המנוח והתובעת והזכויות נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שם שניהם בחלקים שווים ביניהם. המנוח העביר לתובעת ללא תמורה את זכויותיו במחצית הדירה בהוד השרון, כך מלוא הבעלות בדירה זו נרשמה על שמה. לאחר פטירת המנוח, המשיכה התובעת לגבות לידיה את מלוא דמי השכירות המתקבלת מהדירה בהוד השרון; לטענתה, המדובר בסך של 4,500 ₪ לחודש (עמ' 8, ש' 36-35; עמ' 9, ש' 2-1, 9; עמ' 11, ש' 14). לטענת הנתבעים, העובדה כי התובעת והמנוח פעלו עוד בחיי המנוח על מנת לייחד את הזכויות הדירות הנ"ל, זאת על ידי תצהירי המתנה ורישום הזכויות בנכסים בלשכת רישום המקרקעין על שם כל אחד מהם מלמדת כי בפועל בני הזוג ביצעו איזון משאבים ביניהם ביחס לדירות אלה. מנגד, טוענת התובעת, כי הרישום נעשה לשם נוחות בלבד (משיקולי מס) כאשר בפועל שתי הדירות הנ"ל הן רכוש משותף. בחינת הנסיבות תומכת בטענת התובעת לעניין זה; אבאר. במקרה זה, שתי הדירות נרכשו בתקופת הנישואין ואף בעת רכישתן נרשמו על שם שני הצדדים בחלקים שווים ביניהם; קרי- כוונת הצדדים הייתה כי הזכויות בדירות אלה תהיינה משותפות. התנהלות זו מתיישבת עם הוראת סעיף 6 להסכם, לפיו כל רכוש שיירכש על ידי מי מהצדדים במהלך נישואיהם יחשב רכוש משותף. העובדה שמספר שנים לאחר הרכישה החליטו התובעת והמנוח לייחד את הנכסים הנ"ל בדרך של רישום כל אחת מהדירות על שם כל אחד מהם אינה גורעת בהכרח מעצם השותפות ביחס לנכסים אלה ואין בה כשלעצמה כדי להעיד על ביצוע איזון רכושי ביניהם. יוער, כי ההסבר שסיפקה התובעת לביצוע החלוקה כאילו זה נעשה משיקולי מס אינו מתקבל על הדעת, שהרי לא ברור כיצד חלוקה שכזו (שבסופה נכס אחד נרשם בשלמותו על שם המנוח במקום מחצית משני נכסים) יכולה לסייע למנוח או להגן עליו מפני רשויות המס (ככל שהיה זקוק להגנה) ואם אכן חשש אני תמהה מדוע לא נהג כך גם לגבי הדירה בגבעת שמואל. מכל מקום, תהא הסיבה אשר תהא לביצוע החלוקה, אין בעצם קיומה כדי להעיד על הסכמה לביצוע איזון רכושי ביחס לנכסים אלה. יש לציין, כי הנתבעים לא יכלו להעיד מתוך ידיעה אישית על השיקולים שהובילו את המנוח והתובעת לביצוע החלוקה ורק ביקשו לבסס מסקנות מעצם ביצועה, ובכך בוודאי אין די. לאור האמור לעיל, יש לראות בשתי דירות אלה כרכוש משותף. מסקנתי זו מתחזקת גם לנוכח העובדה, כי לאחר ביצוע "החלוקה", שכר הדירה שהתקבל מהדירות הנ"ל המשיך להיות מופקד בחשבון המשותף; כשהמנוח והתובעת התגוררו בדירה בהוד השרון העבירו את שכר הדירה שהתקבל מהדירה בחולון לחשבון המשותף; ולאחר מכן, כשהתגוררו בדירה בחולון העבירו את שכר הדירה שהתקבל מהשכרת הדירה בהוד השרון לחשבון המשותף (עמ' 22, ש' 7-6, 15-13). מכל מקום, נראה כי אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים ביחס לשתי הדירות הנ"ל וקיימת הסכמה עקרונית, כי ביחס לשני הנכסים הנ"ל יבוצע איזון רכושי. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הדירה בחולון והדירה בהוד השרון הם נכסים משותפים אשר את שווים יש לאזן בין יורשי המנוח לבין התובעת, וזאת בהתעלם משאלת הבעלות הרשומה. באשר לדמי השימוש הראויים בגין הדירה בחולון- משקבעתי כי דירה זו היא נכס שיש לאזנו – על אף הרישום בלשכת רישום המקרקעין – הרי שהנתבעים זכאים לדמי שימוש ראויים. באשר לזכאות מגורי האלמנה בדירה, ההסדר היחיד הנוגע למגורים של מי שהתגורר בדירה ערב פטירת בן משפחתו מצוי בהוראת סעיף 115 לחוק הירושה הקובע כי: "דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה, רשאים בן-זוגו, ילדיו והוריו שהיו גרים בה אותה שעה עם המוריש, להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה; דמי השכירות, תקופתה ותנאיה ייקבעו בהסכם בין הנשארים בדירה לבין אותם היורשים, ובאין הסכם ביניהם - על-ידי בית המשפט". עקרי ההלכות של הזכות אשר קמה מכח סעיף 115 לחוק הירושה סוכמו בתמ"ש (ת"א) 72270/96 בוקי קוברסקי נ' קוברסקי (16.4.1998), פסקה 37. במקרה זה, בהתחשב בעובדה כי לתובעת זכויות רשומות בדירת מגורים נוספת (אחת לפחות – עמ' 15, ש' 1) ובמגרש בחולון, יש בידיה אמצעים כלכליים (עמ' 9, ש' 2; עמ' 11, ש' 5-1, 10, 14; עמ' 16, ש' 11-8, 19; עמ' 18, ש' 9; סעיף 64 לתצהיר הנתבע 4) והיא נחלה כספים מעזבונו של המנוח (סעיף 4 נ/1), אני סבורה כי תקופת המגורים והתנאים שניתנו לה על ידי הנתבעים – מגורים במהלך שנת האבל ללא תשלום תמורה כלשהי – הינה מספקת. לאור האמור לעיל, יש מקום לחייב את התובעת בתשלום דמי שימוש ראויים בגין חלקם של הנתבעים בנכס. באשר למועד תחילת הזכאות של הנתבעים לדמי שימוש- לאור האמור בסעיף 66 לעיל לכאורה ניתן היה לקבוע את תחילת מועד החיוב מיום 1.8.2019 ועד למועד הפינוי בפועל. עם זאת, במקרה זה התנהל מו"מ בין הצדדים, ולא הוצגה אסמכתא ברורה לעניין פניות חוזרות ונשנות לאלמנה שתתפנה מהדירה ו/או תשלם ליורשי המנוח דמי שימוש. לעומת זאת, במועד הגשת התביעה לסילוק יד ותשלום דמי שימוש ראויים גילו יורשי המנוח באופן ברור עמדתם לעניין זה. על כן, אני קובעת כי מועד הזכאות יחל מהמועד שהוגשה התביעה לסילוק יד ותשלום דמי שימוש ראויים בתאריך 28.12.2020 ועד למועד הפינוי בפועל [סעיף 12(ג) לכתב התביעה; ע"א 448/88 בן יאיר השרון בע"מ נ' עזבון מורטנפלד, פ"ד מה (2) 36, 44 (1991); רע"א 6713/15 מפעלי תחנות בע"מ נ' מדינת ישראל (23.12.2015), פסקה 16]. באשר לשיעור דמי השימוש הראויים- במקרה זה, מועד הגשת חוות הדעת התעכב בגלל התובעת, כך שבמועד ישיבת ההוכחות לא הונחו בפניי ממצאי ומסקנות השמאי (הודעות מהימים 23.8.2022 ו- 25.8.2022 תמ"ש 64232-12-20). במצב כזה, אין מקום להידרש לטענת התובעת ביחס למצב תחזוקתי גרוע לכאורה לפיו הדירה "מוזנחת, הבית כבר לא חדש" עמ' 16, ש' 36) זו לכתחילה נטענה בעלמא ולא הוכחה (סעיף 21 לתצהיר התובעת), וניכר אף שהטענה הועלתה בנסיבות העניין כטענת התגוננות מפני חוות הדעת במטרה לייצר בסיס לסטייה כלפי מטה. בנוסף, הפסיקה קובעת כי בית המשפט שוקל שיקולים "אישיים וכלכליים וכן את בקשות היורשים. לא מן הנמנע שמכֺח שיקולים אלה יראה בית המשפט להפחית משיעור דמי שכירות חופשיים, לרבות עד כדי הפחתת דמי השכירות לדמי שכירות מוגנים, הכל על פי הנסיבות. בהקשר זה, יתכן כי בית המשפט ישקול במסגרת שיקוליו את דרך התנהלות הצדדים בכל הנוגע למהלך פירוק השיתוף" [ת.א (נצ') 4271/04 ביניס נ' פרידלנד (11.1.2006)]. במקרה זה, לאחר שנכשל הניסיון להגיע להסדר בין הצדדים, הוסיפה האלמנה לגרור רגליים בזמן שהיא מוסיפה להשתמש בזכויותיהם של יורשי המנוח בדירה בחולון על אף שבידיה אמצעים לדאוג למדור שלה (סעיף 16 לתצהיר האלמנה; סעיפים 15-14, 24, 49, 51, 55 לתצהיר הנתבע 4; החלטה מיום 18.1.2021; פרו' 29.9.2021 תמ"ש 64232-12-20 עמ' 2, ש' 27-25; סעיף 66 לעיל). במצב דברים זה, לא מצאתי שיקולים המצדיקים התחשבות בקביעת גובה דמי השימוש. במקרה זה, העריכו יורשי המנוח את דמי השימוש בסך של 4,500 ₪ לחודש (סעיף 10 לכתב התביעה) ואילו האלמנה העריכה בסך של 3,500 ₪ לחודש (סעיף 10 לכתב ההגנה; סעיף 21 לתצהיר). איש מהצדדים לא תמך הערכתו באסמכתא כלשהי (לדוג' מכתב של מתווך). בנסיבות אלה, מצאתי לנכון לאמוד את דמי השימוש הראויים ע"ס של 4,000 ₪ לחודש. לעניין סילוק יד- כאמור, יורשי המנוח איפשרו את המשך מגוריה של האלמנה בדירה בחולון למשך תקופה מסוימת, וזו חלפה עברה זה מכבר; האלמנה הודיעה ביום 26.1.2023 שהיא "אינה מתגוררת בדירה ברחוב צפת מזה חודשיים" והיא "תשוב להתגורר בביתה בדירת צפת ככל שהיא תצליח לממן שירותי מטפלת צמודה וככל שביהמ"ש הנכבד יאשר את חזרתה לדירה". ההודעה אינה מנוסחת בבהירות הנדרשת לעניין פינוי הדירה מכל אדם וחפץ. לכן, אני מורה על סילוק יד של האלמנה מהדירה בחולון. באשר לדמי השימוש שהתקבלו בגין הדירה בהוד השרון- משקבעתי, כי דירה זו היא נכס שיש לאזנו – על אף הרישום בלשכת רישום המקרקעין – הרי שהנתבעים זכאים למחצית הזכויות בנכס; ובהתאם לכך זכאים הנתבעים לקבל מחצית מדמי השכירות שנגבו בגינה על ידי האלמנה במשך התקופה שלאחר פטירת המנוח ועד היום. שאר ירקות – הכרעות נקודתיות באשר לדירה באזור, הזכויות בדירה זו רשומות בלשכת רישום המקרקעין על שם התובעת; ישנה בין הצדדים מחלוקת אם הדירה שייכת בפועל לתובעת או שייכת לבנה, אלא שמחלוקת זו אינה מצריכה הכרעה במסגרת התובענות שמונחות לפניי, שכן ממילא לא נטען שהדירה שייכת לעיזבון המנוח ולא נעתר כל סעד אחר לגביה בכתבי הטענות. באשר לזכויות במגרש בחולון, הרי שהזכויות רשומות על שם המנוח והתובעת בחלקים שווים ביניהם, ועל כן אין צורך להורות על ביצוע איזון משאבים בזכויות אלה. באשר לטענת התובעת בדבר כספים המצויים בחשבונות הבנק של המנוח, הרי שזו לא הוכחה. מעבר לסך של 5,000 ₪ שקיבלה התובעת לידיה מהחשבון בבנק המזרחי בחולון וסך של 198,834 ₪ (נכון ליום 27.12.2018) שהיה מצוי בחשבון המנוח בבנק הפועלים, לא הוכח כי קיימים כספים נוספים. כך גם לא הוכחה הטענה כי מי מהנתבעים מחזיקים כספים במזומן השייכים למנוח ונראה כי טענה זו אף נזנחה בסיכומים. באשר לעתירת התובעת למזונות מן העיזבון, על אף שבסיכומיה טענה התובעת לזכאותה למזונות (סעיפים 37 ו-38 לסיכומים; סעיף 20 לסיכומי התשובה), הרי לא הונחה בפניי כל תביעה כזו (עמ' 10, ש' 20-10), [שוחט, גולדברג, פלומין, דיני ירושה ועזבון (מהדורה שביעית, התשע"ד-2014) עמ' 170; תקנה 28(א) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998]. מכל מקום, התובעת הסתפקה בהעלאת הטענה באופן סתמי, ללא כל פירוט או ביסוס עובדתי הן לעניין עצם זכאותה למזונות שאינה נקייה מספקות (עמ' 11,ש' 14-13) והן לעניין מידת זכאותה; על כן, לא ניתן לדון בטענה וממילא זו לא הוכחה. באשר לעתירת התובעת לכתובתה, הרי הטענה לא הוכחה ונראה כי אף נזנחה בסיכומים. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן: הדירה בגבעת שמואל אינה נכס בר איזון אלא היא נכס השייך לעיזבון המנוח בלבד. הדירה בחולון היא נכס בר איזון. הדירה בהוד השרון היא נכס בר איזון. ככל שהצדדים לא ישכילו להגיע להסכמות על שווי הדירות, אזי השמאי שמונה ביום 25.2.2022 ייקבע את שווי דירות חולון והוד השרון נכון להיום; ככל שקיים פער בשווי הדירות, יערכו הצדדים איזון ביניהם, בהתאם לזכויותיהם הרשומות בכל אחד מנכסים אלה. תשלום האיזון יבוצע בתוך 30 יום ממועד הסכמת הצדדים או קביעת השמאי. מחלקה של התובעת בסכום האיזון יופחתו מחצית דמי השכירות שגבתה עבור הדירה בהוד השרון החל ממועד פטירת המנוח ועד למועד האיזון בפועל. החישוב יערך על בסיס הסכמי שכירות שנחתמו בין התובעת ו/או מי מטעמה לבין צד שלישי בהתייחס לתקופה הנ"ל. על מנת שהנתבעים יקבלו ערך ריאלי של דמי השכירות ישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום החוזי ועד למועד תשלום האיזון בפועל. התובעת תשלם לנתבעים דמי שימוש ראויים עבור השימוש הבלעדי שעשתה בזכויותיהם בדירה בחולון החל מיום 28.12.2020 ועד למועד פינוי הדירה בפועל. דמי השימוש בסך 4,000 ₪ לחודש ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מחודש ינואר 2021 ועד למועד פינוי הדירה בפועל (כולל), מידי חודש בחודשו. הסכום המתקבל יהווה את "סכום החיוב" כנגד האלמנה. סכום החיוב ישולם תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין. אני מורה על סילוק יד של התובעת מהדירה בחולון. הפינוי יעשה בתוך שבוע ימים ממועד פסק הדין. בנסיבות העניין אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך של 25,000 ₪. הסכום יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision38464-09-21	["סגלית אופק"]	[{"judgment_id": "eef1f579-5a3f-5432-a63a-4558cef6a306", "file_name": "38464-09-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 80370, "extension": "docx", "display_name": "38464-09-21- קובץ מקורי"}]
0b56a7d9-5e4c-5844-8f71-b39a140ff279	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב-יפו, אב"ד ש' יונה אטדגי, ש' עידית ברקוביץ, ש' טל לוי-מיכאלי: פסק הדין בעניין תשלום פיצויים בגין ליקויי בנייה ואי התאמות שהתגלו לטענתן בבניינים שנבנו על ידי המשיבה (ע"א 14903-01-24)	14903-01-24	2024-10-29	2	4	3	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	3Civil	null	decision14903-01-24a	["יונה אטדגי", "עידית ברקוביץ", "טל לוי מיכאלי"]	[{"judgment_id": "0b56a7d9-5e4c-5844-8f71-b39a140ff279", "file_name": "14903-01-24.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 249958, "extension": "pdf", "display_name": "14903-01-24- קובץ מקורי"}]
1e73307f-2142-5d0d-b171-94085c0dd74e	ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א, השופטת סגלית אופק: פס"ד בתובענה לקיום צוואה נוטריונית (ת"ע 2320-08-20 ועוד)	02320-08-20	2025-01-08	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	בעניין עזבון: מ.ש. ז"ל מונחת לפניי תובענה לקיום צוואה נוטריונית. רקע עובדתי הצדדים והגב' צ.נ הינם אחים, ילדיהם של ה"ה פ' ו-מ' ש' ז"ל. מר פ.ש. ז"ל (להלן גם – המנוח) יליד 23.3.1927 נפטר ביום 11.12.2011 בהיותו כבן 84. אשת המנוח, הגב' מ.ש. (להלן גם – המנוחה), ילידת 1.3.1935 נפטרה ביום 13.4.2020 בהיותה כבת 85. מסמך מיום 23.9.2011 נושא את הכותרת "צוואה משותפת" של בני הזוג, נערך ואושר על ידי נוטריונית, עו"ד שולמית אמיר ז"ל (להלן – עו"ד אמיר או הנוטריונית). בצוואה ההדדית המשותפת העניקו בני הזוג איש את רכושו למשנהו אם ילך לעולמו/ה לפניו/ה (שם, סעיפים ב'-ג'), כן נקבע, כי לאחר מותו של בן הזוג הנותר/ת בחיים, יחולק הרכוש בין הילדים, בחלקים שווים ביניהם (שם, סעיף ד'). לצד זאת נכתבה הוראה כדלקמן: "הואיל ובננו פ.ש. קיבל הלוואה מבנק הפועלים ...ואנו פרענו הלוואה זו בסך 343,000 ₪ בשנת 2011...וכן קיבל הלוואה מבנק לאומי ...ואנו פרענו הלוואה זו בסך 250,000 ₪ ...בשנת 2011, הרי שיש לנכות סכום זה שקיבל בחיינו מחלקו בעיזבון ורק היתרה לאחר ניכוי של 593,000 ₪ תחולק לו" (סעיף ד(4)). ההליכים המשפטיים ביום 16.4.2020 הגישה התובעת (להלן גם – המבקשת) לרשם לענייני ירושה בקשות ליתן צווים לקיום הצוואה של כל אחד מהמנוחים (ת"ע 1142-08-20, ת"ע 15088-08-20), ואילו הנתבע (להלן גם – המתנגד) הגיש כתבי התנגדות (ת"ע 2320-08-20, ת"ע 15090-08-20). כל ההליכים הועברו להכרעת בית המשפט על פי סעיף 67א(א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק הירושה או החוק) (החלטות רשם הירושה מהימים 30.7.2020, 6.8.2020). שמיעת התיקים אוחדה (החלטות מהימים 1.2.2021, 30.3.2024). לאחר שנדחתה בקשה להגיש חוות דעת רפואית מטעם הנתבע (החלטה מיום 15.2.2021), הגיש הנתבע בקשה למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט. התמנה הפסיכיאטר, ד"ר עזגד גולד, כמומחה מטעם בית המשפט להגיש חוות דעת בשאלת כשירותו של המנוח להבין בטיבה של צוואה ביום 23.9.2011 (להלן – המומחה) (החלטה מיום 16.3.2021). ביום 13.7.2021 הגיש המומחה את חוות דעתו (להלן – חוות הדעת הרפואית). הנתבע הפנה שאלות הבהרה למומחה ביום 26.7.2021 (הודעה מיום 8.4.2024); המומחה השיב על שאלות ההבהרה ביום 23.8.2021. לאחר מכן, עתר הנתבע ליתן רשות לזמן את המומחה להיחקר על חוות הדעת, ובקשתו התקבלה (החלטה מיום 5.10.2021). בין לבין נעתרתי לבקשתה של התובעת לצרף תמליל של שיחה שנערכה בהשתתפות בני משפחה שונים והנוטריונית ביום 7.8.2020 (להלן – השיחה) (ת/4) (החלטה מיום 14.5.2021). קבעתי כי תמליל השיחה שהוגש כשהוא בחלקו "מושחר" ייחשף במלואו, מלבד חלקים חוסים בחיסיון עו"ד-לקוח (שם, סעיפים 16, 19(ב)). ניסיון של הנתבע לצרף שלא כדין חוות דעת פרטית מטעמו נדחה (החלטה מיום 23.1.2022), והתמנתה מומחית לזיהוי כתב יד, הגב' סימה אנקונה, כמומחית מטעם בית המשפט לבדיקת אותנטיות חתימה של המנוח בצוואה (להלן – המומחית או הגב' אנקונה) (החלטה מיום 9.2.2022). ביום 23.6.2022 הגישה הגב' אנקונה את חוות דעתה (להלן – חוות הדעת); המבקשת הפנתה שאלות הבהרה למומחית (הודעה מיום 4.8.2021); המומחית השיבה על שאלות ההבהרה ביום 11.8.2022. לצורך בירור ההליכים הגישו הצדדים ועדים מטעמם תצהירים במקום עדות ראשית. מטעם הנתבע הוגשו תצהירים של הנתבע (להלן גם – פ'), הגב' ת.א, אשת הנתבע (להלן – הגב' א') (הודעה מיום 13.1.2022); מטעם התובעת הוגשו תצהירים של התובעת (להלן גם – פ'), אחותה הגב' צ.נ (להלן גם – צ'), ובנה מר א.ג (להלן גם – מר ג') (הודעה מיום 5.4.2022). התקיימו שתי ישיבות הוכחות ממושכות בימים 21.6.2022 ו- 19.12.2022 במהלכן נשמעו חקירות של המומחה (עמ' 27-4), מר ג' (עמ' 33-28), הנתבע (עמ' 67-33), הגב' א' (עמ' 88-67), צ' (עמ' 110-89), התובעת (עמ' 122-110) והמומחית (עמ' 132-124). הצדדים הגישו סיכומים בכתב; ניתן כעת פסק הדין. תמצית טענות הצדדים המתנגד טוען כי: ישנה סתירה בין הנכתב בצוואה "(ש)קראנו את הצוואה" והנכתב באישור הצוואה "קראתי בפני המצווים", זהו פגם מהותי המביא לבטלותה. הבנות יזמו את עריכת הצוואה ו/או נטלו חלק בעריכתה ו/או סייעו בהכנתה ו/או נתנו הוראות לכתיבתה מראש ו/או הכינו אותה עם הנוטריונית ו/או היו נוכחות בעת שנחתמה הצוואה, והצוואה משקפת למעשה את רצונן של הבנות ולא את רצונו של המנוח. הצוואה מזויפת והחתימה המופיעה בצוואה אינה חתימה של המנוח. בעת עריכת הצוואה לא היה המנוח כשיר לערוך צוואה ולא ניתן לומר שערך את הצוואה מדעת ומרצון חופשי. בהוראת סעיף ד(4) נפלו שתי טעויות. האחת, הנתבע מעולם לא לקח הלוואות מהבנקים כפי שנכתב בצוואה; והשנייה, נרשם שצריך לנכות את הסכום שקיבל מחלקו בעיזבון במקום לכתוב שעליו לנכות 2/3 ממה שקיבל (לשם השוויון). המבקשת טוענת כי: יש בחוות דעת המומחה ובחקירתו על מנת לבסס את הקביעה כי המנוח היה כשיר לחלוטין להבין בטיבה של צוואה במועד עריכתה. מעבר לכך שהמומחית חרגה מהסמכויות שהוענקו לה במסגרת כתב המינוי, בחקירתה הודתה המומחית כי ממצאיה לאו דווקא מעידים על זיוף הצוואה. קבלת חוות דעת המומחית למרות מחדלים, שגיאות וחוסר ידע נדרש במקרה הספציפי, תביא הלכה למעשה לסיכול רצונו של המנוח. הדברים מקבלים משנה תוקף בהתחשב בעובדה שעסקינן בצוואה שנערכה בפני רשות, אשר כלל לא דורשת חתימה על גביה ואשר קיימת לגביה עדות מפורטת של הנוטריונית שערכה אותה לעניין רצון המצווים והנסיבות שאפפו את עריכתה, וכן בהתחשב במשתנים חיצוניים המצדיקים ליתן צו לקיומה. בצוואה נכתב שהמצווים קראו את הצוואה שעה שבאישור הצוואה נכתב כי זו הוקראה להם; אין נפקא מינא אם הדברים נאמרו לנוטריונית או הוקראו למצווים, ומדובר בטענה קלושה לטעות טכנית ולא מהותית, כאשר לא הגיוני לפסול על בסיסה את הצוואה, בייחוד כשהתקיימו מרכיבי היסוד נדרשים בצוואה בפני רשות. גם מתוך הנחה שנפלה טעות בעניין זה, הרי שמדובר בטעות דינאמית טכנית אשר ניתנת לתיקון. גם אם נפלה טעות בסעיף ד(4) לצוואה היות ונכתב 'הלוואות' במקום 'ערבויות', נהיר מאליו למה התכוונו המנוחים בצוואתם, הדברים נסמכים על הנסיבות, מסמכים בכתב, הודאת הנתבע והגב' א' בקיומו של חוב. הטענה לעניין טעות ביחס להיקף החלק אותו יש לנכות מהעיזבון לחובת הנתבע לאור אותן ערבויות הינה טענה מופרכת, נגועה בחוסר תום לב, ונועדה לקבל כספים בניגוד גמור להוראה מפורשת בצוואה, רצון המנוח ואומד דעתו. הטענה על השפעה לא הוגנת מהווה הרחבת חזית אסורה; לגופו של עניין, הטענה לא הוכחה. הטענה המייחסת למנוחה מעשה זיוף צוואתו של המנוח לא הוכחה. על כן, הנתבע לא הרים את הנטל בכל הקשור לצוואת אימו והוא מוחזק כמי שמסכים לאמור בצוואתה ומנוע כעת להעלות כל טענה בעניין. לפיכך, עתרה המבקשת ליתן צווים לקיום הצוואה; לחלופין, ככל ותתקבל טענת זיוף חתימת המנוח, יש להורות, לכל היותר, על ביטול צוואת המנוח בלבד ומנגד ליתן תוקף לצוואת המנוחה, כך שעיזבונו של המנוח יחולק לפי דין ועיזבונה של המנוחה יחולק על פי הוראות הצוואה, תוך ניכוי החלק הנקוב בצוואה מחלקו של הנתבע בעיזבון המנוחה; לחילופי חילופין, יש לקזז את סכום החוב הנקוב בצוואה ממנתו של הנתבע בעיזבון המנוחים. דיון והכרעה עילות ההתנגדות שהנתבע טען ביחס לצוואה הן כדלקמן: זיוף; העדר כשירות לצוות; מעורבות בעריכת הצוואה; השפעה בלתי הוגנת; טעות. בטרם אפנה לדון בטענות אלה כסדרן, אבקש להעיר שתי הערות מקדמיות. הערות מקדמיות הערה לענין הערכת ראיות – עדויותיהם של הגב' א' ומר ג' – כאמור, הגב' א' היא רעייתו של הנתבע (סעיף 2 לתצהיר), ומר ג' הוא בנה של התובעת (סעיף 1 לתצהיר). עדויותיהם של הגב' א' ומר ג' הם עדויות של עד 'מעוניין בדבר', קרי-מי שיש לו עניין אישי בתוצאה [סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971]. על עדים בעלי "נגיעה אישית" נכתב: "אין פוסלים את עדותו של ה"עד המעוניין", דהיינו – מי שיש לו עניין בתוצאה – כגון: בן משפחה ... עובד המעיד לטובת מעבידו; ... עם זאת, יודגש: "נגיעה אישית" בעניין נושא הדיון ... מהווה גורם נכבד בשיקולי בית-המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראייתי שמן הראוי להעניק לדבריו" [י' קדמי בספרו הראיות חלק ראשון עמ' 465-463; תא. (ת"א) 155399/09 דיין מוצרי קירור בע"מ נ' פניקס חברה לביטוח בע"מ (29.7.2012)]. על כן, יש להתייחס לעדויותיהם של עדים אלה בזהירות הראויה. תמליל השיחה מיום 7.8.2020 – בצל ההליכים המשפטיים, התקיימה פגישה בהשתתפות הנוטריונית ובני משפחה שונים "אני (מר ג'-ס.א), התובעת ודודה שלי צ' וע' האחיינית שלי..., והעו"ד כמובן" (עמ' 29, ש' 31-21; עמ' 108, עמ' 33-17). השיחה הוקלטה; ההקלטה נערכה כ-9 שנים לאחר מותו של המנוח ו-4 חודשים לאחר מותה של המנוחה; ימים ספורים לאחר שהתקיימה השיחה ביום 7.8.2020, הנוטריונית נפטרה ביום 24.8.2020. בנסיבות העניין לא נשמעה עדות מרכזית אודות נסיבות עריכת הצוואה, זאת מן הטעם הפשוט שהעדה לעריכתה אינה עוד בינינו. עם זאת, ההקלטה מהווה ראיה חיצונית על רצונו של המנוח לערוך צוואה וכיצד ביקש לחלק את עיזבונו. מה משקל ההקלטה? לעניין זה נקבע בפסיקה "בכך לא ניתן לקבוע מסמרות אלא יש לבחון, בין היתר, את תוכן הדברים בכללותם, הקשרם, אופן הדיאלוג, קרי האם המוקלט משיח לפי תומו ומיוזמתו או שמא טמונה בשיח הובלת המוקלט למחוזות אליהם לא בהכרח היה מגיע אלמלא הובלה זו, ועוד" [ע"ע (ארצי) 2152-10-16 בן ציון נ' האגדה לקידום החינוך (10.12.2017)]. לאחר שהאזנתי להקלטה וקראתי את התמליל, מצאתי לייחס לאמור בתמליל משקל משמעותי; להלן אפרט את טעמיי. האחד, הנתבע העלה בכתב ההתנגדות טענות הנוגעות לאופן תפקודה של הנוטריונית ואף מייחסות לה ביצוע פעולות פליליות ולא אתיות, ובלשונו: "עדה עם אינטרס מובהק, להגן על עצמה ועל מעשיה" (סעיף 4 לתגובה מיום 6.1.2021). טענותיו הקשות של הנתבע, והנטל הרובץ לפתחו, לא הניעו את הנתבע לעתור מיוזמתו לזמן לעדות מוקדמת את הנוטריונית. לעומת זאת, עו"ד אמיר הייתה מעוניינת ליתן עדות מוקדמת על מנת לשפוך אור על אירוע עריכת הצוואה וחתימתה, אך בטרם הדבר עלה בידיה הלכה לעולמה: "שולמית: כן, כן, תכתבו שאני בת 81. דובר: ונגיש בקשה לעדות מוקדמת. שולמית: וצריך וזהו, ושאני נכה. הכל תכתבו" (עמ' 35, ש' 16-14 ת/4; סעיף 22 לתצהיר המבקשת). והשני, בהחלטה מיום 14.5.2021 נקבע כי שאלת משקל ומהימנות התמליל תידון ותוכרע לגופה בפסק הדין. במקרה זה, הנתבע נמנע מלהפנות ליתר המשתתפים בשיחה שאלות בעלות חשיבות כגון מי ביצע את ההקלטה? והאם ההקלטה נעשתה בידיעתה של הנוטריונית, אם לאו. כידוע, לאי הצגת שאלות רלוונטיות לעד ניתן להעניק משקל ראייתי. יפים בהקשר זה דבריו של כב' השופט ג'ובראן בע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר בציוד בנייה בע"מ (27.7.2008): "לעתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראייה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה". בנסיבות אלה ההנחה היא שהנוטריונית לא ידעה שהשיחה מוקלטת ודבריה נאמרו כ"משיח לפי תומו". יתר על כן, לאחר האזנה להקלטה ועיון בתמליל ניכר כי דבריה של הנוטריונית נאמרו מיוזמתה, ולא במענה לשאלות מפורשות של המשתתפים האחרים בשיחה. הערה לעניין הרחבת חזית – כתב ההתנגדות מהווה את כתב הטענות מטעמו של הנתבע ואינו כולל את עילת ההתנגדות של השפעה בלתי הוגנת. עילה זו הועלתה לראשונה בסיכומים מטעם הנתבע. בע"א 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169 (1977) נקבע: "כלל הוא שהדיון בבית-המשפט מתנהל אך ורק בשאלות שבמחלוקת העולות מכתבי-הטענות. צד המעוניין בהרחבת מסגרת השאלות שבמחלוקת חייב להשיג תחילה רשות לכך מבית-המשפט ואם יקבל רשות זו, עליו לתקן את כתב- טענותיו. קורה אמנם שבמהלך הדיון מוגשות ראיות החורגות מהבסיס העובדתי שהונח בכתבי-הטענות, וכשדבר כזה נעשה ללא התנגדות, רואים בכך הסכמת הצד השני להרחבת היריעה מעבר לאמור בכתבי-הטענות. אך במקרה דנן לא אירע דבר מעין זה". עם זאת, ועל אף שבאופן כללי בית המשפט לא יאפשר "דייג" של עילות שמא תימצא עילה להתנגדות לאחר שזו הוגשה, ועל אף שהעילה הנוספת נטענה לראשונה בסיכומי הנתבע, מצאתי לדון גם בה, שכן בבית משפט זה – האמון על קיום רצונו האמיתי של המצווה – יש להעדיף את עשיית הצדק וחקר האמת לבירור העובדות. לגופו של עניין – עקרון על בדיני צוואות הוא כי "מצווה לקיים את רצון המת", ובלבד שלא נפל בו פגם [רע"א 5103/95 דשת נ' אליהו, פ"ד נג (3) 97 (1999); דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט (6) 653 (2005)]. האם מתקיימים התנאים הקבועים בדין לעניין צוואה בפני רשות? מרכיבי היסוד בצוואה בפני רשות הם שהצוואה נאמרה בפני הרשות או הוגשה לרשות על ידי המצווה עצמו [סעיף 25(ב)(3) לחוק הירושה, ש. שוחט, פגמים בצוואות מהדורה שלישית מורחבת ומעודכנת, תשע"ו-2016 בעמ' 44, 103 (להלן – פגמים בצוואות); ע"א 796/87 מוסד אריאל נ' דוידי, פ"ד מה (2) 473, 477 (1991)]. במקרה זה, הנתבע לא הראה כי הצוואה לא נאמרה בפניה של הנוטריונית על ידי המצווים או הוקראה להם. אדרבא, הובאו ראיות ללמד על כך שהמנוח גם הוא התייצב בפני הנוטריונית במשרדה, והצוואה נעשתה בדרך של אמירת הדברים בעל פה בפני הנוטריונית. במקרה זה, מקומו של המנוח לכאורה נפקד מהרכב הנוסעים ברכב לפגישה במשרדה של עו"ד אמיר: "א' נהג...אמא שלי ישבה לידו מתוך כבוד ואני ואחותי מאחורה. ...ש: רק שתיכן? ת: כן" (עמ' 102, ש' 19-12; ר' גם עמ' 119, ש' 21-19). לעומת זאת, בשיחה נאמר "דובר: הם באו ואנחנו חיכינו להם בחוץ" (עמ' 13, ש' 7 ת/4). לא למותר לומר, כי ב"כ הנתבע נמנעה מלשאול את מר ג' שאלה ישירה בעניין זה, וההימנעות פועלת לחובתו של הנתבע (ר' סעיף 27 לעיל); עוד הוכח כי המנוח שהגיע לפגישה נכח במעמד עריכת הצוואה "ההורים שלי היו בתוך החדר" (עמ' 101, ש' 3; ר' גם עמ' 13, ש' 1 ת/4) והמנוח הגיע כשהוא מצויד במסמכים: "הם באו עם מסמכים כן. חשבונות, מסמכים, אני יודעת עם מה הם באו? לא יודעת" (עמ' 102, ש' 28-27) היה פעיל בפגישה עם הנוטריונית: "הוא בא עם תיק עם מסמכים, הקריא לי את ה. ...,את החשבונות בנק" (עמ' 1, ש' 28, עמ' 2, ש' 2-1 ת/4), "מאיפה אני רשמתי את כל הנתונים האלה? אני לא המצאתי את זה" (שם, עמ' 10, ש' 6), "לא, גם הדיוק הזה בהלוואות שנתנו לו, בכסף שהם נתנו לו. ...דובר: לא, היא תגיד שהאמא הכתיבה מה כתוב בצוואה... שולמית: אבל זה לא נכון. ...לא, לא הוא הסתכל על מסמכים והוא הקריא לי. ...זה אני זוכרת את זה" (שם, עמ' 40, ש' 26-13). לאור האמור לעיל, אני קובעת כי התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה. הנתבע טוען כי חרף הנחת היסוד כי הנוטריונית כבעלת תפקיד מנוסה תקפיד על הוראות עריכת הצוואה ועל הנהלים בפניה, זה לא קרה בענייננו. בזיקה לכך הפנה הנתבע להצהרה בצוואה "לאחר שקראנו" לעומת ההצהרה באישור הצוואה "קראתי בפני המצווים", וזהו, לטענתו, פגם מהותי שאינו ניתן לריפוי ומביא לבטלותה של הצוואה. מנגד, טוענת המבקשת, כי אין מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, בטח ובטח לא פגם אשר מביא לבטלותה של הצוואה בכללותה. אין בידי לקבל את טענת הנתבע; להלן אפרט טעמיי. האחד, עסקינן בצוואה שנערכה בפני רשות בהתאם לסעיף 22(ז) לחוק. סעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 קובע כי: "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור". במקרה זה אמנם לא מצאתי בתמליל אמירה מפורשת שהנוטריונית הקריאה את הצוואה. אולם, סעיף 22(ד) לחוק קובע כי "במקום קריאת הצוואה או תרגומה בפני המצווה יכולה לבוא קריאתה או קריאת תרגומה על ידי המצווה עצמו". כלומר, לכל היותר מדובר בטעות סופר בכך שהנוטריונית לא הקפידה למחוק את המילים המופיעות לעניין זה באישור הנוטריוני שאינה פוגמת בצוואה. אי התקינות הנטענת היא שולית וקלת ערך, עד שאינה עולה כדי "פגם" המעורר כשלעצמו חשד ב"אמיתות הצוואה" [ע"א 6198/95 יעקב נ' בראשי, פ"ד נב (2) 603, 617 (1998)]. השני, גם אם אניח שמדובר ב"פגם" (ולא קבעתי כך), הרי שמדובר לכל היותר בפגם צורני. כידוע, פגמים צורניים בצוואה נוטריונית נחשבים "פגמים דינאמיים" הניתנים לתיקון: "הפסיקה אשר החילה על הנוטריון צרכי פעולה מיוחדות אלו, ראתה בהן דרישות צורה דינמיות, הליכים שניתן להתעלם מפגם שנפל בהם או מהיעדרם, ולקיים את הצוואה מכח סעיף 25 לחוק הירושה" [פגמים בצוואות, בעמ' 45, 105; ע"מ (י-ם) 729/05 סובול נ' לויטין (9.8.2005)]. הפסיקה קובעת, כי פגם באחד המרכיבים הצורניים הנדרשים בצוואה יש בו כדי להעביר את הנטל להוכחת אמיתותה אל כתפי המבקש לקיימה "אולם ככל שהפגם קל יותר, תהיה נדרשת מידה פחותה יותר של שכנוע להוכחת אמיתות הצוואה" [עמ"ש (ת"א) 55758-05-23 א.פ נ' מ.ש (23.3.2024); עמ"ש 38139-09-11 א.ש. נ' א.מ. (14.4.2013)]. במקרה זה, כאשר אין טענה שהמנוח לא יודע לקרוא, וכאשר עולה בבירור מהראיות שהתקיימו מרכיבי היסוד של הצוואה, ישנה וודאות גבוהה ביחס לאמיתות הצוואה וגמירת דעת המצווה. לאור האמור לעיל, אין עילה לפסלותה של הצוואה. לפיכך, הטענה לעניין זה- נדחית. האם הצוואה מזויפת? על הטוען טענת זיוף מוטל הנטל להוכיח את טענתו. בפסיקה נקבע כי "הגם שהנטל הוא של מאזן ההסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין פלילית נוסח זיוף ותרמית הוא גבוה יותר. קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה, ומקום בו מועלית טענת תרמית וזיוף, על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות" [ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (8.4.2012), פסקה 14 והאסמכתאות הנזכרות שם]. המומחית התבקשה להשיב על השאלה "האם החתימה המופיעה בצוואה מיום 23.9.2011 היא חתימה אותנטית של המנוח, אם לאו"; המומחית הגיעה למסקנה ש"קיימת אפשרות סבירה שהחתימה נשוא המחלוקת לא נכתבה על ידי כותב הדוגמאות בשם פ.ש". בפסיקה נקבע כי: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת" [ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (31.12.1988)]. לצד זאת, הפסיקה הדגישה כי חוות דעת המומחה "אינה סוף פסוק" אלא "רק אחת מן הראיות", ובית המשפט "הוא המחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל – אם בכלל – יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות שבתיק" [ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז (3) 240 (1993); ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד סעד קנג' אבו סאלח, פ"ד נ (1) 499 (1996); ע"א 5509/09 מסארווה ואח' נ' עזבון המנוח אבראהים חסן מסארווה ואח' (23.2.2014)]. במקרה זה, מול הראיה עליה מסתמך הנתבע, ניצבים שיקולי הגיון וראיות המעוררים ספק משמעותי ביחס למסקנתה של המומחית בחוות הדעת, וממילא המשקל שיש ליתן לחוות הדעת, ועל כך אעמוד להלן. ראשית, המומחית חרגה מגדרי כתב המינוי, והיא בדקה עניינים נוספים, בלי שהדבר נדרש ממנה: "כאשר בדקתי את החתימה מול כתב היד אז הסתכלתי על שני הדפים כי החתימה נראתה לי בעייתית...ולכן הסתכלתי על שני הדפים האחרים, אי אפשר היה להתעלם מזה כבודקת מסמכים. ...כאשר בודקים מסתכלים על כל המסמכים ולא מסתכלים נקודתית. אני לא ראש קטן" (עמ' 125, ש' 27-24, 31-30). בבדיקתה מצאה המומחית ממצאים כדלקמן: שוני בגוון הדפים "הראשון לבן והשני בגוון צהבהב", שוני בחותמות "שתי חותמות הנוטריון ...בשני הדפים הוטבעו על ידי שתי חותמות שונות", שוני בחתימות על גבי החותמות "שונות בצורתן", שוני בהנחת שני הדפים "החירור אינו חופף", העדר סימני לחץ של טבעת החותם בדף הראשון "אינם נראים בדף הצוואה השני", שוני בגודל ההדפסה של האותיות בשני הדפים "שונה בשני הדפים" (עמ' 2 לחוות הדעת). לדבריה של המומחית: "זה הצטברות של כל מיני סימנים שמעלות הרבה סימני שאלה. ...אז עשיתי אחד ועוד אחד" (עמ' 126, ש' 28-27). על בסיס הממצאים הנ"ל קבעה המומחית כי "שני דפי הצוואה אינם מהווים מסמך קוהרנטי שנוצר ונשמר כמסמך אחד" (עמ' 2 לחוות הדעת). בפסיקה נקבע כי "על מנת לקבוע שהמסמך אותנטי ולא מזויף, יש לעסוק בין היתר בשאלות אלו: גיל הנייר; גיל הדיו; אמיתות הדפוס; אמיתות החתימה; תוכן המסמך מבחינה צורנית; נסיבות מציאת המסמך. לא תמיד כל השאלות האלה שנויות במחלוקת, כפי שנראה גם במקרה שלפני, אבל יש להביא ראיות בשאלות השנויות במחלוקת, והנטל מוטל על התובעים להביא ראיות ולשכנע בכל אחד ממרכיבים אלה של ההכרעה בדבר אותנטיות המסמך" [ת.א. (חי') 39983-07-13 עזבון מחלוף עמאר נ' מלח הארץ עתלית בע"מ (15.2.2015)]. בחקירתה אישרה המומחית כי ישנה אפשרות שהדפים (אישור הצוואה, הצוואה) הודפסו ממדפסות שונות: "תיאורטית זה יכול להיות...יכול להיות שזה יצא משתי מדפסות שונות" (עמ' 126, ש' 27-25); כמו כן, בהינתן שמדובר בשני מסמכים שונים קיומם של הבדלים מבחינת הפונט הוא דבר "אפשרי" (עמ' 126, ש' 22). נותרנו, אפוא, סימני שאלה בעניינים הבאים: שוני בגוון הדפים "אני ראיתי הבדלים בין שני הדפים" (עמ' 126, ש' 25), החירור של שני הדפים "ברגע ששמים את החותם, שמים את הניירות בצורה מדויקת, מחוררים ומחברים עם איזה שהוא קשר שאני מכירה מאחרים (מצביעה על הסרט האדום)" (עמ' 126, ש' 12-10), סימני הלחץ של החותם בדף הראשון לא עברו ואינם קיימים בדף השני "ואני רואה שאין לחץ בצד השני של העמוד עליו מודבקת המדבקה עליה מוטבע החותם ואני גם רואה שאין שום סימן על העמוד השני שזה הצוואה. כך אני מכירה מאישורים אחרים נוטריונים" (עמ' 126, ש' 15-13), החתימה של הנוטריונית "יש פה גם שתי חותמות שונות" (עמ' 126, ש' 27). סימני השאלה הנ"ל צריכים להיבחן בראי העובדות ו/או הראיות כדלקמן: המומחית הודתה בחקירתה שהיא אינה יודעת את הדין או הרגולציה החלה על מסמכים נוטריוניים. למשל, המומחית אישרה "להגיד אם הנוטריון יכול או לא יכול לחתום על כל עמוד אני לא יודעת, לא נכנסת לזה, לא מכירה את חוק הנוטריונים" (עמ' 125, ש' 35-33). ואכן, על הנוטריון לחתום הן על הצוואה שאותה אישר הן על האישור הנוטריוני [פגמים בצוואות בעמ' 109], כאשר תקנה 11 לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977 קובעת כי: "הנספחים המצורפים לאישור נוטריוני יסמן אותם הנוטריון כל אחד באות או במספר, יחתום על כל עמוד שלהם בראשי תיבות של שמו ויטביעם בחותמו" [י. דה לוי, דיני הנוטריון ותולדותיהם, מהדורה שלישית מורחבת, 2016, בעמ' 200 (להלן – דה לוי)]. למשל, המומחית אישרה כי האמירה ביחס למעבר סימני לחץ נאמרה על בסיס ניסיון המומחית ולא על בסיס ידיעה של החוק (עמ' 126, ש' 17). בחקירה חוזרת הבהירה המומחית שהמטרה של סימני הלחץ "כדי לאשר שהנוטריון ראה את הצוואה ואת התוכן שלה ולמנוע להכניס צוואה אחרת, מסמך אחר במקום מה שהיה" (ח.ח. עמ' 132, ש' 21-17). עם זאת, המומחית לא שללה אפשרות שהנוטריונית פשוט לא עשתה את זה: "ש: זה לאו דווקא זיוף אומר יכול להיות שהנוטריון לא עשה את זה? ת: אני טוענת מה לא בסדר בשני המסמכים ויש עוד דברים אחרים זה לא רק זה" (עמ' 126, ש' 19). הנתבע לא מצא לנכון לעתור להורות על בדיקה של גיל הנייר וגיל הדיו. שנית, לפי ממצאיה של המומחית ישנן "מספר אי התאמות" בין החתימה שבמחלוקת לבין דוגמאות החתימה וכתב יד אותן פירטה בחוות הדעת (שם, עמ' 2). בחקירתה פירטה כיצד הפרמטרים אותם בחנה במסגרת השוואת כתבי יד באו לידי ביטוי לעומת החתימה בצוואה: החתימה "כתובה באופן ברור, כתב יד שהוא רועד באופן מאולץ" ואילו בדוגמאות הכתב "רועד, חוסר יכולת בהרמת העט" (עמ' 126, ש' 35- עמ' 127, ש' 2). בחתימה "ה-ק נכתבה בשני חלקים" ואילו בדוגמאות האות "ק" נכתבה ב"שטף אחד" (עמ' 130, ש' 35-34). בחתימה "בצילום במיקרוסקופ מצאתי שהוא משאיר את ה-פ פתוחה וסוגר אותה למטה. המשקל הגרפי של ה-פ מופיע למעלה, כלומר החלק העליון הוא המודגש ואת זה לא ראיתי בדוגמאות", ואילו בדוגמאות האות "פ" "נראית אחרת לגמרי" (עמ' 131, ש' 4-1). בחתימה "ה-י ...המיקום שלה למטה בחתימה הוא יורד ה-י מלמטה זו תכונה של תת מודע של הכותב שהוא בכלל לא יודע איפה הוא כותב את ה-י" ואילו "את זה לא ראיתי בדוגמאות" (עמ' 131, ש' 24-22). כאמור, על בסיס ממצאיה הגיעה המומחית למסקנה כי "קיימת אפשרות סבירה" שהחתימה בצוואה לא נכתבה על ידי המנוח, תוך שציינה כי "הסתייגותי ממסקנה החלטית יותר נובעת מהעדר דוגמאות חתימה מקוריות הסמוכות לתאריך החתימה על גבי הצוואה" (שם, עמ' 3). בתשובות לשאלות הבהרה הבהירה המומחית כי אכן "נמצאו תכונות כתיבה מתאימות המאפשרות שהם נכתבו על ידי אותו כותב. ...עם זאת, מצאתי הבדלים בתכונות הכתיבה כפי שפרטו בחוות הדעת ובמיוחד קו הכתיבה של החתימה הכתוב באיכות טובה יותר מכתב היד משנת 2001. ...בנוסף לכך, האותיות י' בחתימה ממוקמות נמוך ביחס ליתר האותיות, תכונה זו הינה תת הכרתית שאינה תלויה בגיל ומבנה האות ק' הכתובה בשני חלקים בניגוד לדוגמאות" (שם סעיף 3; ר' גם עמ' 130, ש' 34). עוד הבהירה המומחית כי "הנוסח של אפשרות סבירה נבע מהעדר דוגמאות מקוריות להשוואה הסמוכות לתאריך הצוואה...נמצאו אי התאמות בתכונות הכתיבה ...והאפשרות שהחתימה נכתבה על ידו הינה קלושה" (שם, סעיף 6). בחקירתה עמדה המומחית על כך שבהתאם לטבלת דרגות הזיהוי המצוינות בחוות הדעת "זה שם אותנו ב"לא מצאתי התאמה וסביר מאוד אם קיימת אפשרות" זה שם אותנו בין 6 ל- 7 בין סביר מאוד לאפשרות שזה לא נכתב. האפשרות שזה נכתב על ידו קלושה מאוד" (עמ' 130, ש' 5-4). קביעתה של המומחית אינה נקייה מספקות בשים לב לשורת שיקולים עליהם אעמוד להלן. בסיס השוואה בעייתי – בחקירתה עמדה המומחית על כך ש"המצב האופטימאלי של מומחה זה לקבל חתימות של אותו אדם מתאריכים קרובים, מאוחרים יותר לחתימה הזאת" (עמ' 127, ש' 13-12), "לקבל חתימות מול חתימות ..., זה אידיאל" (עמ' 129, ש' 15-14). בפני המומחית עמדו "מחברות עם כתב יד משנים מוקדמות והשנה המאוחרת היא 2001" (עמ' 126, ש' 32-31), "חתימות משנת 1998, 1993 וצילומים. החתימות המקוריות רק משנות התשעים" (עמ' 129, ש' 17-16; ר' גם עמ' 126, ש' 32-31; עמ' 127 ש' 17-17, 33-32). המומחית שבתחילה הודיעה "ללא דוגמאות חתימה הסמוכות לתאריך הצוואה (2011) אין באפשרותי לערוך השוואת כתב יד ולגבש חוות דעת לבית המשפט" (הודעה מיום 12.5.2022; עמ' 127, ש' 10-6), בדקה את החתימה מול מסמכי השוואה ב"10 שנים הפרש" (עמ' 128, ש' 8) [על החשיבות בהשוואת חתימות מאותה תקופה ראו ת"ע (ב"ש) 1470/07 ר. נ' ש. (3.8.2011); קרן רווה, על קוצו של יוד בעמ' 54; פנינה אריאלי, עידית אריאלי עוז, גרפולוגיה משפטית: זיהוי זיופי חתימות, כתב-יד ומסמכים בעמ' 101], הרוב המכריע לא חתימות מקוריות (סעיף 2 עמ' 2 לחוות הדעת), וצילומים שאינם מספיקים (עמ' 129, ש' 23-22), תוך שהמומחית הקצינה מסקנתה לאפשרות "קלושה מאוד" בלי להסביר מה השתנה. סוג ההשוואה – המומחית בדקה חתימה מול כתב יד שוטף. המומחית אישרה קיומו של הבדל בין כתב יד שוטף לבין חתימה "זה מאוד אינדיבידואלי וזה נכון" (עמ' 128, ש' 30-28). לדבריה, ביכולתה להשוות בין אותיות לבין הכתב הכללי "כן זה יכול להיות" (עמ' 128, ש' 33-31). עם זאת, במקרה זה עסקינן במנוח שהיה חולה במחלת פרקינסון. בענייננו אין למומחית ניסיון מספק בבחינת כתב יד של חולי פרקינסון "לא יצא לי הרבה" (עמ' 130, ש' 23); המומחית בעצמה אמרה כי הקביעה "אין סימנים של פרקינסון, ...זה רעד מאולץ בחתימה...רעד עם הפסקות אבל זה נעשה בכוונה לדעתי" אך באותה נשימה גם אמרה "ש: כשאת אומרת בכוונה לדעתי, מבחינתך זה תורה מסיני, משהו וודאי? ת: לא תורה מסיני, זה ניסיון שלי מבדיקת חתימות" (עמ' 130, ש' 30). שלישית, בחקירה התברר לראשונה שחוות הדעת נעשתה אגב התייעצות עם צדדים שלישיים: "עבדתי על זה לבד אך התייעצתי עם שתי קולגות שעבדו איתי במשטרה, ...פשוט הסברתי להם מה שראיתי ואת ההבדלים, הראיתי להם את כל התיק שלי והתייעצתי לגבי כתב היד של החתימה מול הדוגמאות שקיבלתי ומה לדעתי המסקנה שלי" (עמ' 124, ש' 21-עמ' 125, ש' 5). על כן, אין אפשרות לדעת האם המסקנה פרי עמדתה או פרי עמדה או השפעה של "בודקים" אחרים. ולבסוף, הנוטריונית ידעה שההליך תלוי ועומד בבית המשפט על כל המשתמע מכך לעניין מתן עדות שקר, והיא טענה בשיחה "והחתימה שלו, זאת החתימה שלו, יכול להיות שזה איש זקן, לא זקן, לא אני אגיד לך את האמת יש לי חשק לכתוב לעו"ד הזאת את יודעת מה? לכי תגישי תלונה למשטרה אם את טוענת שאני ...אני כנוטריון ...אימתתי חתימה מזויפת לכי תגישי תלונה במשטרה ...מה זה? מה זה השערוריה הזו?" (עמ' 2, ש' 21-11 ת/4), והייתה מוכנה להגיע ליתן עדות מוקדמת. יתר על כן, וחשוב מכך, הנוטריונית הגישה לרשם לענייני ירושה בקשה מקוונת לקבל צו קיום צוואה וכן את הצוואה המקורית שהוגשה לקיום (החלטת כב' הרשם מיום 30.7.2020; עמ' 3, ש' 8-7 ת/4). כמו כן, לדברי צ': "ש: מתי הראית פעם ראשונה לנתבע את הצוואה? ת: אני לא הראיתי, זה עו"ד שלי הראתה לך. ש: מתי? ת: אחרי השבעה. כששלחנו אליה את הכרטיס. ש: אחרי שאמא שלך נפטרה? ת: כן, כששלחנו אליה את הכרטיס של העוה"ד" (עמ' 106, ש' 6-1). גם הנתבע בעצמו כתב בהודעת ווטסאפ מיום 7.6.2020: "אם תוכלי להעביר אלי את הטלפון של עורך הדין שמחזיק את הצוואה של ההורים" (נ/2). בנוסף, על פי עדותו של הנתבע "(ש)לאחר מות אבי, התקשרה אלי אימי ואמרה לי מפורשות, שהיא ואחותי צ', נמצאות אצל עורכת הדין ...והבנתי שזה במטרה לערוך צוואה. ...אני מצהיר ששיחת הטלפון עם אמי התרחשה בוודאות לאחר שאבי נפטר, מה שמוביל למסקנה שהצוואה ההדדית מזויפת, לא נעשתה ב 23/09/2011 אלא בתאריך שלאחר מות אבי (לאחר 11/11/2011), אבי לא חתום עליה וחתימתו זויפה" (סעיפים 7-6 לתצהיר). בנוסף, בחקירה נגדית הסביר הנתבע: "אני לא יודע מאיפה היא התקשרה. אני תיארתי לעצמי שהיא הייתה אצל עו"ד. ...הם לא ישבו אצל התובעת בבית ויתקשרו אליי" (עמ' 50, ש' 11-10, 33). ברם, הנתבע לא ביקש דוח איכון לאשש את טענתו לעניין מקום הימצא הנפשות הפועלות. על כן לא סתר הנתבע את גרסתה של התובעת: "הפעם הנוספת שהיינו עם העו"ד שלנו" (עמ' 112, ש' 19-18). אמנם, אינני מטילה דופי במהימנות הגב' אנקונה אשר עוסקת בהשוואת כתב יד ולבדיקת מסמכים "52 שנה אני מעידה בבתי משפט ובודקת מסמכים, מתוכם 35 שנה במשטרת ישראל" (עמ' 125, ש' 7; עמ' 130, ש' 31-30). עם זאת, המגבלות שיש באופן אינהרנטי בכל חוות דעת בעניין השוואת כתב יד, לצד יתר העדויות, ובייחוד דבריה של הנוטריונית בשיחה, הביאו אותי לכלל מסקנה כי אין ליתן משקל לחוות הדעת. לאור האמור לעיל, לא עלה בידי הנתבע להניח ראיות בכמות ו/או ברף הראייתי הנדרש על מנת לעורר ספק באשר לאמיתות החתימה במידה של הטיית מאזן ההסתברויות. למעלה מהנדרש, יוער כי בספרו של דה לוי בעמ' 193-192 נכתב כי: "סעיף 22(א) לחוק הירושה מאפשר למצווה לומר בעל פה את דבר הצוואה בפני הרשות, בענייננו: הנוטריון, ובמקרה כזה על הנוטריון לרשום את הצוואה ולחתום עליה לבדו, והצוואה תהיה בת תוקף. במציאות זהו מקרה לא שגרתי. בדרך כלל כאשר אדם עורך צוואה בפני נוטריון, הוא גם חותם עליה בפניו. אך טופס מס' 10א הנ"ל אינו נותן מענה למצב שבו המצווה חותם על צוואתו בפני הנוטריון, והטופס אינו דורש לציין את עובדת החתימה. הואיל וחתימת המצווה על צוואתו היא מעיקרי הצוואה, מן הראוי כי הנוטריון יציין את עובדת החתימה בפניו באישור עשיית הצוואה". עם זאת, הפסיקה קובעת כי חתימת המצווה על הצוואה אינה בבחינת מרכיב יסוד בהתאם לסעיף 22(ב) לחוק הירושה [ע"מ (י-ם) 729/05 ד"ר יעל סובול נ' לויטין (9.8.2005) פסקה 17; עמ"ש (י-ם) 13612-12-12 דרוויש נ' דרוויש (15.7.2013)]. לפיכך, הטענה כי החתימה בצוואה מזויפת – נדחית. האם המנוח היה כשיר לצוות? נקודת המוצא היא כי חזקה על אדם שהוא כשיר לעשות פעולות משפטיות, בהן עשיית צוואה, זולת אם כשרותו הוגבלה או נשללה [סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962]. חזקה זו מעניקה ביטוי לכבודו של אדם ולאוטונומיה שלו לצוות את רכושו כראות עיניו [ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי ואח', פ"ד נג (2) 217 (1999)]. על כן, ברור כי שלילת הכשרות לצוות עלולה לפגוע בכבודו של האדם (ובכבודו של המת) [פש"ר (נצ') 33167-10-17 י. מנור נ' ד. מנור ואח' (20.12.2023), פסקה 19 והאסמכתאות הנזכרות שם; עמ"ש (ת"א) 63262-01-14 ד.ע נ' ל.ע (16.11.2015)]. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כדלהלן: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה". על מנת לקיים את רצון המת, יש להתחקות אחר רצונו האמיתי, ולהשתכנע שהמצווה ראה את המציאות נכוחה [עמ"ש (חי') 67590-12-20 פלוני נ' ל' (30.6.2021); בע"מ 6251/15 הופה נ' קסוטו (7.8.2016)]. הפסיקה הרבתה לעסוק בשאלה "להבחין בטיבה של צוואה". הכללים סוכמו על פי שלושה יסודות עיקריים: מודעות המצווה לעובדה שהוא ערך צוואה, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו, מודעתו באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו [ע"א 15/85 מזרחי נ' רז, פ"ד מא (4) 454, 458 (1987)]. הנטל להוכיח כי בעת עשיית הצוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה הינו על הטוען לכך, ובצוואה הנראית תקינה מבחינה צורנית – על הנתבע [עמ"ש (ת"א) 55336-12-14 ר.ז נ' ר.א (6.3.2016); בע"מ 3539/17 פלונית נ' פלוני (11.6.2017), פסקה י'; פגמים בצוואות בעמ' 162]. כמות ההוכחה הנדרשת אינה עניין של מה בכך, וכדי לעמוד בנטל אין די בהעלאת ספקות בלבד, אלא יש צורך בראיות ספציפיות וחד משמעיות נכון ליום עריכת הצוואה [ע"א 733/88 אהרוניאן נ' אלישקה, פ"ד מה (5) 705 (1991); ע"א 142/80 מירסקי נ' מירסקי, פ"ד לה (2) 155 (1980); פגמים בצוואות בעמ' 163-162]. בהקשר זה נהוג לנסות להוכיח טענה שכזו בין היתר על בסיס חוות דעת מומחים רפואיים, בדרך כלל מדובר ברופאים מתחום הפסיכיאטריה או הגריאטריה [עמ"ש (ת"א) 36529-11-10 ב.ש.מ. נ' ש.מ. (28.2.2012)]. הנתבע טוען, כי מסקנת המומחה כי המנוח היה כשיר להבין טיבה של צוואה נסמכת על השערה בלבד ומתעלמת ממצאים בזמן אמת, על כן יש לדחות את חוות הדעת. לעומת זאת, הובאו עדויות להוכחת אי הכשירות של המנוח. מנגד, טוענת המבקשת, כי עדותו של המומחה (הן חוות הדעת, הן התשובות לשאלות ההבהרה והן חקירתו) הייתה קוהרנטית, מגובה באסמכתאות ובמחקרים רבים, והיא נותרה יציבה גם לאחר ניסיונות להטעותו, להציג לו חצאי אמיתות ולהשמיט פרטים. על כן, יש לקבוע כי המנוח היה כשיר לחלוטין בעת חתימת הצוואה. במקרה זה, הוגשה לתיק רשומה רפואית בהיקף של מאות עמודים (בקשה מס' 11). ד"ר גולד עיין ברשומה הרפואית הענפה ונתן את חוות דעתו על בסיס מסמכים רפואיים שהצדדים העבירו לו "כל מה ששלחתם אליי עברתי על הכל" (עמ' 5, ש' 12); סקר בחוות הדעת את "כל המסמכים שאני מסתמך עליהם, שהם רלוונטיים בעיניי באופן משמעותי לחוות הדעת" (עמ' 5, ש' 19-18); הגיע למסקנה כי "ניתן לקבוע בסבירות של מעבר למאזן ההסתברויות שמר ש.פ היה כשיר להבין בטיבה של צוואה בתאריך 23/09/11". ד"ר גולד הופיע בדיון שנערך ביום 21.6.2022, נחקר על ידי ב"כ הנתבע חקירה ארוכה, והשיב באריכות על כל השאלות שהופנו אליו. במקרה זה חוות דעת הרפואית נשענת על בסיס עובדתי רפואי איתן ביחס למצבו הקוגניטיבי של המנוח. חוות הדעת בודקת על פני ציר הזמן את ההתדרדרות במצבו של המנוח "עד לתאריך 31.5.2011 ניתן לקבוע בסבירות גבוהה ...היה כשיר להבין בטיבה של צוואה...מתאריך 28.11.20211 ואילך ניתן לקבוע בסבירות גבוהה ...לא היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה. ...על פי הרשומה הרפואית..ניתן להסיק שההידרדרות המשמעותית במצבו הקוגניטיבי ...אירעה בסמוך ממש למועד אשפוזו בתאריך 4.11.2011" (שם, עמ' 6). בחקירתו הסביר המומחה כי "השאלה אם הייתה לו הפרעה קוגניטיבית מה היה האופי שלה? איך היא באה לידי ביטוי? ומה הקורלציה בין עוצמת הפגיעה שהייתה לו ליכולת שלו להבחין בטיבה של צוואה" (עמ' 15, ש' 6-2) והדגיש: "דמנטי או לא דמנטי זאת לא השאלה, השאלה באיזה מידה דמנטי, באיזו מידה יש פגיעה בכישורים הספציפיים שנדרשים לשם כשירות להבחין בטיבה של צוואה" (עמ' 17, ש' 28-26) ו"מה קצב ההידרדרות" (עמ' 13, ש' 27). בחקירתו, בבחינת מעבר לנדרש, הביא המומחה שני מאמרים לתמיכה במסקנתו. מחקר ראשון ב- international journal of geriatric psychiatry (עמ' 13, ש' 10). המחקר בדק "מה קורלציה בין מינימנטל לכשירות להביו בטיבה של צוואה" (עמ' 13, ש' 14), נבדקו "אנשים עם אלצהיימר בדרגה קלה, בדרגה בינונית ובדרגה חמורה. מה השיעור של אנשים שיש להם דמנציה בדרגה קלה, כלומר מינימנטל בין 20 ל-26... 25 מתוך 27 אנשים שנמצאים בדמנציה בדרגה קלה הם כשירים להבין בטיבה של צוואה. יותר מ- 50% גם באלה שהיו בינוני, כלומר במינימנטל 11 עד 19 גם היו כשירים" (עמ' 13, ש' 20-14). מחקר שני ב- journal Alzheimer's disease (עמ' 13, ש' 30-29). המחקר בדק "את קצב ההתדרדרות של אנשים עם מחלת אלצהיימר...אמר בוא נהיה יותר יסודיים, נבדוק את אלה מתחת לגיל 65, בין 65 ל-75, ומ-75 ומעלה" (עמ' 13, ש' 29- עמ' 14, ש' 2). בשים לב למאמרים הנ"ל, כאשר המומחה היה מוכן להחמיר "מפרש לחומרה את המצב שלו כלומר זה לא רק אבדן זיכרון בדרגה קלה ..אלא זה היה אפילו דמנציה בדרגה קלה" (עמ' 13, ש' 23-21), יוצא כי המנוח "כשהוא בקבוצה השלישית... הקצב והתדירות של הקבוצה המבוגרת ביותר היה האיטי ביותר... ירידה בחודש של ...0.11, מועד החתימה היה שלושה חודשים...בוא נלך ארבעה. ירד פחות מ-0.5 נקודות כלומר תורידי מ-24 0.45 .. 4 חודשים כפול 0.11 זה 0.44 כלומר יש לו 23 וחצי. אני מחזיר אותך למאמר הקודם שקובע שאנשים שנמצאים בקטגוריה הזאת ב-93% הם נמצאו כשירים למטרה שאנחנו התכנסנו" (עמ' 14, ש' 32-4) "אני אגיד לך יותר מזה, זה לא שנעלם מעיניי, אם לא היה את האשפוז ברביעי לנובמבר הייתי כותב נתן לקבוע בסבירות גבוהה אוקיי? או אפילו קובע חד משמעית שהוא היה כשיר. הדבר הזה, בגלל זה התנסחתי קצת יותר בזהירות, אבל עדיין רוב הסיכויים שהבן אדם, לפי המהלך הרפואי ולפי המסמכים היה כשיר להבין בטיבה של צוואה" (עמ' 20, ש' 32-26). אינני מקבלת את הטענות שהועלו בניסיון לקעקע את קביעותיו של המומחה באשר לכשירותו של המנוח. לגבי מסמך אנמנזה סיעודית מביה"ח וולפסון בהתייחס לתאריכים 27.4.2011- 28.4.2011 אותו הזכיר המומחה בחוות דעתו (עמ' 211-210-הודעה מיום 10.2.2021) – המומחה הסביר שערכו הראייתי שולי מהסיבות הבאות: "אם אדם לא משתף פעולה קשה לבדוק, בלתי אפשרי לבדוק התמצאות .. אי אפשר לבדוק שום דבר" (עמ' 7, ש' 30- עמ' 8, ש' 3). בנוסף, "אני מתייחס לזה פחות מאשר בדיקה של רופא שזה מקומו" (עמ' 8, ש' 6) "אז לא כתבתי כי כנראה חשבתי שמבחינת, ואני עדיין חושב, שמבחינת המשקל שיש לתת לאנמנזה סיעודית למישהו שלא משתף פעולה הוא משקל פחות ערך" (עמ' 9, ש' 20-18). יתר על כן, המומחה הפריך את משקלו הראייתי של המסמך באמצעות מסמך מיום 22.11.2011 שם נכתב על ידי "באופן מאוד ברור "מתמצא בזמן ובמקום, זיכרון שמור, הפרעה קלה בהתמצאות ו/או בזיכרון, חודשיים אחרי המועד" (עמ' 8, ש' 27-22). לגבי מסמך סיכום אשפוז מביה"ח וולפסון מיום 1.6.2011 אותו הזכיר המומחה בחוות דעתו (עמ' 187-184 הודעה מיום 10.2.2021) – המומחה לא התעלם מהתיעוד שבו נכתב שהמנוח "דמנטי": "ואני מפנה אותך לשורה השלישית ממה שתיארתי "מכיוון שמדובר בחולה דמנטי הוחלט להפסיק טיפול ב'גלוקגון'. ב"כ הנתבע: נכון אני מתנצלת אני לא ראיתי שכתבת" ולמרות זאת חזרה שוב על טענה שגויה (עמ' 11, ש' 26-5). לגבי התעלמות לכאורה מהשפעה של טיפול תרופתי מרובה על המצב הקוגניטיבי (נספח לבקשה מיום 5.7.2021) – המומחה עמד על כך שהמנוח "למיטב זכרוני הוא טופל עוד הרבה לפני בתרופות... הוא לקח את זה לפי דעתי לפחות 10 שנים קודם לכן אז זה לא משהו שהוא התחיל לקחת ב-2011" (עמ' 21, ש' 26; עמ' 22, ש' 3-2), המומחה דחה אפשרות ששימוש תרופתי מרובה יכול לדרדר את המצב הקוגניטיבי "כל הדברים האלה פחות משמעותיים... עוד פעם זה דבר תאורטי.... לא מצאתי ברשומה הרפואית שום דבר שיש שם אינדיקציה ...לזה שנגרמה איזושהי החרפה חריגה בגלל נטילת התרופות שהוא נטל" (עמ' 21, ש' 18-1) "גם אם אני לוקח כמה תרופות ביחד, ...זה יכול להשפיע ..יכול להשפיע לא אומר שאדם הופך להיות לא כשיר. ...הוא יכול להיות קצת יותר ישנוני, הוא יכול להיות קצת יותר רגוע אבל לא מכיר תרופה שאם לוקחים אותה היא הופכת בן אדם ללא כשיר... אני לא מכיר מהתרופות שהוא לוקח שאת כולה להגיד כן הוא לוקח את זה וזה גורם לאי כשירות. אין דבר כזה" (עמ' 22, ש' 32-1); המומחה נשאל בסיום חקירתו מה הסבירות שהמנוח לא היה כשיר במועד עריכת הצוואה והוא השיב כי ההסתברות היא "יותר מ51% אם את רוצה לכמת את זה אני אגיד לך 60%-70% שהוא היה כשיר לפי העובדות הרפואיות" (עמ' 23, ש' 23-1). מה המשקל שיש לתת לחוות דעתו של המומחה? ככלל, יש ליתן משקל משמעותי לחוות דעת מומחה ורק אם קיים נימוק כבד משקל ובולט, יש לדחות את מסקנות המומחה שמונה על ידי בית המשפט [ע"א 1240/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל, פ"ד נב (4) 563, 569 (1998)]. מן הראוי להביא גם מדברי בית המשפט בע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברג'יל, פ"ד לז (2) 785, 795 (1983): "נשאיר את העיסוק בתורת הרפואה לבקיאים בה. סבוכה היא תורת הרפואה בכלל ותורת הנפש בפרט מכדי שהדיוטות יכניסו ראשיהם בה". במקרה זה עדויות הצדדים קוטביות זו לזו בעניין כשירותו של המנוח. על פי עדותו של הנתבע, המנוח לא היה כשיר להבין בטיבה של צוואה "שכן היה חולה לב, במצב קשה מאוד (מושתל דפיברילטור), סבל מפרקינסון, היה מנותק מהמציאות...בשנה לפני פטירתו היה יוצא מביתו ולא יודע כיצד לשוב הביתה" (סעיף 9 לתצהיר; עמ' 54, ש' 21-13). מנגד, לגרסת הבנות המנוח היה כשיר: ש: לאבא שלך הייתה ירידה בזכרון בחודשים האחרונים לחייו? ת: לא, אבא שלי היה, הזכרון שלו היה מצוין. אבא שלי היה רק, היה לו רק רעד ברגליים. פרקינסון ברגליים. אבא שלי זכר טוב מאוד. ...הוא היה צלול. הוא היה צלול וכשיר. ש: לא, בזמן מועד הצוואה. ת: הוא היה" (עמ' 97, ש' 12-7), "ש: יכול להיות שהוא היה מבולבל ביום הזה? ת: ממש לא. כלום" (עמ' 112, ש' 16-15), ולא היו אירועי שוטטות כנטען: "ש: ...היה יוצא מהבית, בשנה האחרונה לחייו, גם לפני, יוצא וקרו לו מקרים שהוא לא ידע לחזור? ת: ממש לא. ש: האם קרה מקרה שאנשים אמרו שהוא מסתובב ליד פחים... והתקשרו אליכם להחזיר אותו הביתה ת: לא. אף אחד לא התקשר אלי. בחיים לא. ש: גם לא מהמשטרה ת: ממש לא והוא ידע לחזור" (עמ' 111, ש' 31-23); "הוא לא היה יוצא לבד היה לו מטפל מביטוח לאומי. בשנה האחרונה הוא לא היה יוצא לבד, לא. ש: ולפני שהיה לו מטפל הוא היה יוצא והולך לבד? ת: ...היה יוצא היה מביא כל מיני דברים אבל הוא ידע לחזור. ש: נכון שמספר פעמים אנשים התקשרו שהוא לא יודע לחזור? ת: לא. ...אבא שלי לא. אבא שלי תמיד ידע לחזור. הראש שלו עבד מצוין. ש: האם נכון שהתקשרו פעם אחת מהמשטרה ... ת: לא זכור לי" (עמ' 96, ש' 12-5). לאחר בדיקת התשתית הראייתית אני מעדיפה את גרסת הבנות על פני גרסת הנתבע; להלן אפרט נימוקי. ראשית, טענתו של הנתבע נתמכת לכאורה בעדותה של הגב' א' "זכורות לי שיחות טלפון של פ' עם אמו שהייתי מקשיבה להם ושמעתי שאמא של פ' מספרת לו שאביו משוטט ברחובות, שהוא לא יודע איך לחזור הביתה" (סעיף 8 לתצהיר). יש לבחון את עדותה של הגב' א' בראי אינטרס כלכלי (חבה לכאורה חוב לעיזבון – עמ' 77, ש' 29-28). על כן, לעדות בעניין זה משקל אפסי אם בכלל. שנית, הנתבע קיבל את תיעוד מהמל"ל (החלטה מיום30.5.2022) אך נמנע מלהביא את אסמכתא של המל"ל ללמד שהמצב הקוגניטיבי, ולא מחלת הפרקינסון, הוא הסיבה לקבלת מטפל מהמל"ל (10 שעות שבועיות- ר' מסמך רפואי של ד"ר ברנט ארמנדו מיום 23.11.2011); הנתבע נמנע גם מהבאת ראיה אובייקטיבית מתיק המל"ל וכן נמנע מהבאת עדות של המטפל מהמל"ל שהיה לכאורה יכול לאשש את גרסתו ולסתור את גרסתן של הבנות לפיה "דוברת: ...היה לו גם מטפל שלקח אתו אחרי הצהריים לגינה והיה יושב איתו מספר לו סיפורים, הוא היה אוהב לספר לאבא שלי, הראש עבד, היה צלול, זה שהרגליים לא ממש עבדו אבל הראש עבד, בשביל להקל על אמא שלי הוא היה יורד איתו לגינה פעמיים בשבוע" (עמ' 40, ש' 9-6 ת/4). שלישית, הנתבע תוקף את כשירותו של המנוח, אך הוא גם משוכנע שהמנוח היה מגיע להחלטה אחרת לו רק נמצא הנתבע עמו בפגישה אצל עורכת הצוואה: "אם אבא שלי היה כשיר אבא שלי היה מוריד לעצמו את היד, את היד ...ולא חותם נגדי בדבר" (עמ' 46, ש' 8-6), "ש: אתה כותב בסעיף 6 שאתה מצפה שהיו קוראים לך להגיע למעמד הצוואה? ת: נכון. ש: בסדר, אתה באמת מצפה לזה? ת: כן, אבא שלי בחיים לא היה עושה דבר כזה מאחורי גבי. ...לעולם לא. ש: ...מה הערך המוסף של הנוכחות שלך במעמד עריכת הצוואה? ת: אבא שלי היה מגיע להבנה, מנסה להסבר, אבא שלי לא היה עושה דבר כזה. בחיים לא היה עושה דבר כזה מאחורי גבי" (עמ' 48, ש' 16-14). אין אפשרות לאחוז במקל משני קצותיו. ולבסוף, על פי הצהרתן הבנות סעדו את המנוח (סעיף 2 לתצהירים). בחקירה נגדית הבהירו: "לסעוד אותו זה לא מילה של סעד. הייתי הולכת לשם כל סוף שבוע...אני 30 שנה נוסעת, נסעתי, כל יום חמישי אחרי יום עבודה ...אבל מה זה סועדת? הייתי באה מטפלת בהם...מה זה סיעודי? הייתי איתם, הייתי סועדת אותם. זה לא שהיו סיעודיים. ..לוקחת אותם לשישי שבת,...עושה להם קניות, מנקה להם את הבית. ..סעדתי לא בקטע שהם היו סיעודיים" (עמ' 93, ש' 32-28; עמ' 94, ש' 33-1). תמיכת ילד בהורה מבוגר היא טבעית ומתבקשת כשהמגורים סמוכים "אני גרה דלת מול דלת" (עמ' 119, ש' 6) ואין בין טיפול פיסי ראוי ומסור ובין היעדר כשירות ולא כלום בייחוד בנסיבות מקרה זה בהעדר ממצא על ליקוי קוגניטיבי מעבר לירידה קלה בזכרון שלא הצריך אפילו טיפול תרופתי (ר' סיכום רפואי מיום 31.5.2011; עמ' 12, ש' 29-27). במצב כזה, העדה המרכזית שיכולה, לכאורה, לשפוך אור על מצבו הקוגניטיבי של המנוח הינה הנוטריונית [בש"א (ת"א) 15465/06 זלצמן נ' בלופרב (16.2.2009); ת"ע (ת"א) 60690-01-14 ב.ד נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל אביב (2.7.2017)]. אמנם, הנוטריונית הלכה לעולמה, בלי שהספיקה ליתן עדות מוקדמת כפי שהייתה מעוניינת ליתן. עם זאת, ניתן למצוא חיזוק משמעותי לעמדת המומחה, בדבריה של עו"ד אמיר בשיחה (ת/4). וכך נאמר על ידה: "לפי חוק הנוטריונים אם בן אדם מתייצב אצלי במשרד אני לא צריכה תעודה רפואית...אלה התקנות" (עמ' 1, ש' 28-22) "כנוטריון אני אומרת לך אני 40 שנה . דובר: את כנוטריון את מזהה שהוא כשיר, הוא כשיר. שולמית: בדיוק, אני חייבת לדבר איתו לראות שהוא כשיר" (עמ' 7, ש' 14-12) ולהתרשמותה המנוח היה "צלול במאה אחוז" (עמ' 1, ש' 22, 27; עמ' 2, ש' 9), "מה שאנחנו אומרים, אני כמובן אומרת שאני מנסיוני וגם לפי החוק אני לא צריכה שום דבר, אם הבן אדם בא ברגליו ...אלי למשרד אני לא חייבת שום תעודה רפואית" (עמ' 27, ש' 27-24), "הוא היה צלול. ...אני התרשמתי ש...גם הדיוק הזה בהלוואות שנתנו לו, בכסף שהם נתנו לו. ... לא, לא הוא הסתכל על המסמכים והוא הקריא לי... זה אני זוכרת את זה" (עמ' 40, ש' 5, 10, 13, 22, 25). לאור כל האמור לעיל, לא נראה כי קיים ספק לחשש שהמנוח לא היה כשיר במועד עריכת הצוואה, כפי שקבע המומחה וכפי שטענה המבקשת. האם הייתה מעורבות בעריכת הצוואה? סעיף 35 לחוק הירושה קובע כדלהלן: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה". הסעיף מונה שלוש חלופות, אשר בהתקיים אחת מהן ניתן יהיה לקבוע כי קיימת מעורבות בעריכת הצוואה: מי שערך אותה, מי שהיה עד לעשייתה ומי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה. ההלכה הפסוקה קובעת כי לאור תוצאותיו הקשות של הסעיף יש ליתן לו פרשנות דווקנית ומצמצמת [ע"א 529/69 רוזנהויזר נ' כהן, פ"ד כד (2) 93 (1970)]. בפסיקה נמצאה אבחנה בפרשנות שניתנה לחלופות השונות בסעיף 35 לחוק. בעוד שהביטוי "מי שערך את הצוואה" פורש באופן דווקני ומצמצם כמתייחס לתהליך העריכה הלשונית של המסמך ויצירתו, תוך שנקבע כי פעולות הזוכה ככל שהיו קודם לעריכת הצוואה או לאחר עריכתה, לא יפלו בגדרו הרי שהביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" פורש באופן רחב, ובע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד (1) 19 (2000) (להלן – פרשת בוטו) הגדיר אותו בית המשפט כ"עילת העוללות". במסגרת זו הרחיב בית המשפט את הביטוי והחילו גם על השלבים שקדמו לתחילת הליך ניסוח המסמך. כן נקבע כי גם מי שנטל חלק בהכנה ובתכנון של הצוואה יכול וייחשב כמי שנטל חלק באופן אחר בעריכתה [פרשת בוטו עמ' 31]. הביטוי "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" של הצוואה הינו ביטוי גמיש ומתמלא תוכן בהתאם לנסיבות המקרה. המבחן האם פלוני לקח חלק בעריכת צוואה אם לאו, הינו בסופו של דבר מבחן השכל הישר ויש לבחון את מידת המעורבות וחומרתה, ככל שהמעורבות גדולה יותר, כך ייטה בית המשפט לראות בה כמעורבות הפוסלת את הצוואה. לא כך הדבר כאשר מדובר בעזרה ותמיכה במנוח לצורך הגשת רצונו בכתיבת צוואתו [ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט (3) (2004)]. לאחר בדיקת התשתית הראייתית מצאתי כי: בנותיו של המנוח ונכדו הסיעו את המנוח למשרדה של עו"ד אמיר (עמ' 1, ש' 27, עמ' 13, ש' 12 ת/4; עמ' 101, ש' 18-17, 26; עמ' 112, ש' 19). כבר נקבע בפסיקה כי עובדה זו כשלעצמה אינה עולה כדי מעורבות פסולה במשמעות הוראות סעיף 35 לחוק [עמ"ש (חי') 34987-10-16 ש.ט. נ' ה.ט.ר. (31.12.2019); עמ"ש (ת"א) 36529-11-10 ב.ש.מ נ' ש.מ (28.2.2012), פסקה 5]. לא נסתרה הגרסה שהבנות רק "הביאו אותם, יצאו" (עמ' 1, ש' 27 ת/4; עמ' 101, ש' 33; עמ' 102, ש' 25; עמ' 112, ש' 15) מבלי שנכחו במעמד עריכת הצוואה עצמה, ובלי שיודעות על מהלך הפגישה (עמ' 102, ש' 25-24; ר' גם עמ' 112, ש' 15). במקרה זה, הנתבע מטיל ספק בזכרונה של עו"ד אמיר (סעיף 36 לסיכומים), אך נתפס לדבריה הבאים: "ועוד משהו אתן צריכות לזכור את זה טוב מאוד שהם היו פה לבדם אף אחד לא היה נוכח" (עמ' 13, ש' 2-1). עיון בחילופי הדברים מלמד כי מדובר בתזכורת לבנות, הא ותו לא: "דוברת: ברור. דוברת: בוודאי היינו בחוץ... שולמית: זה עוד יותר, זה עוד יותר חשוב. ...דובר: הם באו ואנחנו חיכינו להם בחוץ. דוברת: אנחנו ליווינו אותם אין להם רכב, הם לא נוהגים. דובר: את אבל אומרת שאת יודעת שהם היו פה? שולמית: מה? דובר: את ידעת שהם פה? שולמית: בטח הם הביאו אותו ...שולמית: אני לא... אני אגיד משהו לא נכון? ...שולמית: הם, מה, בוודאי הם הביאו אותם. דוברת: את אמא שלי גם, את אמא שלי ואבא שלי, גברת שולמית את אמא שלי ואבא שלי. דוברת: היא אמרה את שניהם" (עמ' 13, ש' 19-1 ת/4). לאור הנ"ל, מהימן עליי ההסבר של צ': "ש: אם שני ההורים שלך למה צריך להגיד לה "שלומית שני ההורים שלי היו, תזכרי" למה? ת: לא יודעת. אין לי מושג" (עמ' 105, ש' 31-25) וכן ההסבר של התובעת: "ש:...למה היא אומרת לך את זה? ת: אין לי מושג אני לא יודעת, ... אני לא התייחסתי בכלל לדבר הזה" (עמ' 120, ש' 13-6). לא הובאה ראיה למעורבותן של הבנות בעצם עריכתה של הצוואה. לא נסתרה הגרסה כי היוזמה לעריכת הצוואה הייתה של ההורים: "ש: אמרת לה כדאי לך לעשות צוואה? ת: לא. ש: היא החליטה על דעת עצמה? ת: כן. ש: אז כבר הייתה צוואה אז למה שהיא תחליט? ת: אני לא יודעת מקיומה של צוואה. לא יודעת שהייתה צוואה" (עמ' 101, ש' 9-4), אשר נערכו לפגישה "הוא בא עם תיק עם מסמכים" (עמ' 1, ש' 28 ת/4). לא נסתרה הגרסה כי הבנות לא השפיעו על תוכן הצוואה: "ש: על מה דיברתם בדרך? ת: על הא ועל דא. איזה שאלה זו? ש: אני שואלת. ת: מה זה על מה דיברנו? על מזג האויר. ש: לא. על מה דיברתם בדרך? ת: על מזג האויר דיברנו. ש: מה אמרתם להם לכתוב בצוואה? ת: באמת. לא אמרנו. ...זכותם לרשום בפנים מה שהם רוצים. ש: ולא דיברתם על שום דבר? ת: לא דיברנו על שום דבר" (עמ' 103, ש' 28- עמ' 104, ש' 6). לא הובאה ראיה להוכיח כי הבנות פעלו אצל עו"ד אמיר פעולה כלשהי הקשורה לתוכן הצוואה: "ש: מי נתן את כל הפרטים מה לכתוב בצוואה? מי נתן לעו"ד? ת: מי יודע מי? הם ישבו בפנים. אני יודעת מה החליטו ביניהם?" (עמ' 102, ש' 25-24), "ש: אז את לא דיברת עם העו"ד בשום הזדמנות לגבי הצוואה? ת: ממש לא. ש: אם העו"ד מקבלת מסמכים לגבי ערבויות. ת: אין לי מושג" (עמ' 112, ש' 15-12). אדרבא, הנוטריונית טענה בשיחה כי קיבלה את המידע מהמנוח (עמ' 1, ש' 28, עמ' 2, ש' 2 ת/4). כלומר, לא מדובר במידע שנמסר על ידי מי שלא בקי בפרטים ולא ידע את העובדות המדויקות אלא מי שידע את הפרטים וביכר לערוך את ההתחשבנות בצוואה (ר' להלן). אילו היו הבנות מעוניינות לנצל את מצבו של המנוח על מנת לגרוע מחלקו של אחיהן, מה האינטרס של עו"ד אמיר לשתף פעולה עמן תוך ביצוע עבירה של הונאת המנוח וסיכון שמה הטוב והמוניטין שצברה במשך עשרות שנים "אני 60 שנה עורכת דין, בת 81, אני אלך לסכן את עצמי על איזה שטות שכזאת" (עמ' 5, ש' 21-20, עמ' 7, ש' 12 ת/4) ואילו עו"ד אמיר קשרה קשר עם הבנות, מן הסתם הייתה דואגת שהבנות לא יגיעו עם המנוח למשרדה. לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי הבנות לא לקחו חלק בעריכתה של הצוואה העולה כדי מעורבות פסולה. לפיכך, הטענה על מעורבות בעריכת הצוואה נדחית. האם הייתה השפעה בלתי הוגנת? סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע כדלהלן: "הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה". השפעה בלתי הוגנת נתפסת כהתנהלות מצד הנהנה בעלת גוון פסול, שיש בה כדי לשנות או להסיט את רצונו החופשי של המצווה. ככלל, נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה [ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג (1) 772, 778 (1989); ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג (2) 346, 353 (1979)], על הראיות המבססות את העילה צריכות להיות משמעותיות "ולא די בהוכחת חשש בלבד להשפעה זו" [ע"א 53/88 מנלה נ' ברנדווין, פ"ד מו (1) 48 (1991)]. בשל הקושי להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת במובן סעיף 30 לחוק, נקבעו בהלכה הפסוקה ראיות נסיבתיות ומבחנים לסייע בהוכחת קיומה [ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מט (1) 318, 328 (1995) (להלן – פרשת מרום)]. ככל שתקום החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, אזי עובר נטל הבאת הראיות למבקש קיום הצוואה ועליו ליישב את הנסיבות שהוכחו עם העדרה של השפעה בלתי הוגנת [שוחט, עמ' 213; רמ"ש (ת"א) 27644-11-17 מ.מ.ח נ' ת.מ (26.3.2018)]; בפסיקה הוצעו מספר מבחנים לסייע בידו של מבקש הקיום לעמוד בנטל הבאת הראיות שהועבר אליו, כדלקמן: מבחן הקרבה הרגשית, מבחן הנישול, מבחן השימוש לרעה בתלות, מבחן ההשפעה המותרת, מבחן הגיונה של הצוואה [פרשת מרום עמ' 845-841]. הנתבע טוען כי אחיותיו הפעילו על המנוח ואשתו לחץ והשפעה בלתי הוגנת. מנגד טוענת המבקשת, כי לא התקיימו המבחנים לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, לא קיימת חזקה להשפעה לא הוגנת המעבירה את נטל הבאת הראיות מהנתבע למבקשת, ולא מדובר בהוראה לטובת יתר הנהנים "בעליל" אלא בהוראה משקפת מציאות, וכן משום שאין עמידה במבחנים האחרים המפורטים בפרשת מרום. אפנה לבחון האם הצוואה מיום 23.9.2011 משקפת את רצונו האמיתי של המנוח, או שמא הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת מטעם בנותיו שהובילה אותו לצוות כפי שציווה. בחינת המבחנים שנקבעו בפסיקה על הנסיבות כאן מגלה כי לא התקיימו סממנים להשפעה בלתי הוגנת; אבאר. מבחן התלות והעצמאות – כנזכר המנוח חלה במחלת הפרקינסון "היה לו רק רעד ברגליים" (עמ' 97, ש' 7]. לעומת זאת, מהבחינה השכלית הכרתית היה למנוח ליקוי קוגניטיבי שלא מנע ממנו לקבל החלטות בכוחות עצמו ועל דעת עצמו. על כך למדים מעדויותיהן של בנותיו: "היה צלול וכשיר" (צ'-עמ' 97, ש' 10) "ש: זה נכון שהוא היה לפעמים שוכח לקחת כדורים? ת: תמיד אני הייתי מזכירה לו. לא, לא היה קורה. ש: אבל הוא היה צריך לקחת את הכדורים כמה פעמים ביום? ת: מה? אני לא זוכרת אבל אני חילקתי לו את זה. ...היה מסודר וכל זה והוא היה פדנט, הוא היה לבד יודע" (עמ' 111, ש' 20-15). חיזוק לגרסתן נמצא בהתרשמותה של הנוטריונית "האיש היה סופר צלול" (עמ' 1, ש' 27 ת/4). מבחן תלות וסיוע – הבנות העידו על טיפול שלהן באספקטים שונים בחיי המנוח: "דאגנו לשלומם, בריאותם ואיכות חייהם, על כל המשתמע והכרוך בכך" (סעיף 2 לתצהיר צ') וכך במשך שנים רבות "טיפלנו בהורים יחד כל ה-30 שנה" (עמ' 89, ש' 27; עמ' 94, ש' 26; עמ' 95, ש' 16-15; עמ' 110, ש' 19-17) והן דחו אפשרות שהמנוח הסתייע בנתבע לצרכים כלשהם: "ממש לא. עומדת על זה שממש לא" (עמ' 110, ש' 15-14; ר' גם עמ' 95, ש' 12-8, 23). במקרה זה, מלבד הסיוע שהושיטו למנוח בנותיו, הסתייע המנוח במטפל של המל"ל (עמ' 96, ש' 7-6) ובנוסף, לפי טענתו של הנתבע, גם הנתבע סייע למנוח לפחות בחלק מצרכיו הקיומיים (סעיף 33 לסיכומים). במצב כזה, מאליו ברור כי מידת התלות של המנוח בבנותיו היא קטנה יותר ומתמעט החשש להיווצרות תלות שעלולה לבסס פעולה תחת השפעה בלתי הוגנת. מבחן קשרי המצווה עם אחרים – מהעדויות שהובאו בפניי מתברר כי המנוח היה בקשרים עם אנשים אחרים זולת בנותיו. על כך העיד הנתבע: "ש: כמה פעמים בערך פגשת את אבא שלך בחצי שנה האחרונה לחייו? ת: לפחות פעם בשבוע. לפחות אם לא יותר. ש: סופ"שים אתה היית מגיע? ת: תמיד ...בחצי שנה האחרונה הייתי מגיע כל שבת" (עמ' 35, ש' 17-4) (ר' גם הגב' א'- עמ' 86, ש' 11; סעיף 8 לתצהיר; מר ג'- סעיף 4 לתצהיר). מבחן נסיבות עריכת הצוואה ומעורבות בהכנה – מעורבות פחותה בעריכת הצוואה שאינה מגעת כי פסילתה על פי סעיף 35 לחוק, יכול שתהווה אינדיקציה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה [ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מחקשווילי, פ"ד נד (2) 337, 342 (2000)]. מהתשתית הראייתית שהונחה בפניי מתברר כדלקמן: הקשר בין המנוח והנוטריונית לא נוצר, בשום שלב, בסיוע בנותיו של המנוח. על כך ראו בחקירתו של הנתבע: "אני אגיד לך גם איך הגיעו לעו"ד שולמית אמיר, להורים שלי יש קורים לו מיכל ..הוא הפנה אותם לעו"ד שולמית אמיר ושם הם עשו את הצוואה הראשונה" (עמ' 55, ש' 5-2), בחקירתה של צ': "ההורים שלי ביקשו, תעשי... ביקשו 'תשימו אותי', הביאה אמא שלי כרטיס כזה של עוה"ד שלומית, 'תשימו אותי אצל העוה"ד הזאת'" (עמ' 101, ש' 17-16) ובחילופי הדברים בשיחה: "דוברת: גם איך הגענו אליך בכלל? אם ההורים שלי הגיעו אליך, מאיפה ידענו בכלל את הטלפון שלך? שולמית: באמת, את זה אני לא יודעת" (עמ' 8, ש' 10-8 ת/4). הבנות הסיעו את המנוח לנוטריונית "בטח הם הביאו אותם. ...אני לא...אני אגיד משהו לא נכון? ...הם, מה, בוודאי הם הביאו אותם" (עמ' 13, ש' 12, 14, 16 ת/4). אין חולק, כי הנתבע לא ידע על הפגישה אצל הנוטריונית. לכאורה אין סיבה להסתיר את הפגישה מהנתבע: "ש: אז למה לא אמרתן לפ' שההורים הולכים לעשות צוואה? ת: לא אמרנו ש: למה? ת: אין לי סיבה. ...לא הסתרנו את זה. אין לי סיבה. ש: יש סיבה. ת: אין לי מה להגיד" (עמ' 103, ש' 19-10). עם זאת, הסיבה התבררה מדבריו של הנתבע בעצמו: "אבא שלי היה מגיע להבנה, מנסה להסביר, אבא שלי לא היה עושה דבר כזה. בחיים לא היה עושה דבר כזה מאחורי גבי" (עמ' 48, ש' 16-14). דבריו של הנתבע בהלימה עם דבריה של הנוטריונית: "הם אמרו בפירוש, אני לא אגיד את זה גם לא בבית משפט שהם חוששים ממנו, הם פוחדים על הדירה שלהם, הם אמרו את זה. ...הוא כפה את עצמו כהר עליהם, כל הזמן. ...הוא הפעיל עליהם לחץ כל הזמן" (עמ' 17, ש' 20-19, 25-23). הבנות לא נכחו במעמד שנחתמה הצוואה "באותו יום חיכינו בחוץ, ההורים שלי היו בתוך החדר, סיימו, יצאו, והחזרנו אותם הביתה" (עמ' 101, ש' 31-30; ר' גם סעיף 20 לתצהירים; עמ' 104, ש' 17-1; עמ' 112, ש' 22-20), "הבנות הביאו אותם, יצאו, נשארו האבא והאמא" (עמ' 1, ש' 27 ת/4). על פי התרשמותה של הנוטריונית היה המנוח צלול ומודע לרצונו: "הוא בא עם תיק מסמכים הקריא לי את ה ...חשבונות בנק" (עמ' 1, ש' 28; עמ' 2, ש' 2 ת/4), "הייתה לנו שיחה, האיש היה יותר מצלול" (עמ' 2, ש' 9), "דוברת: היה לו פרקינסון ברגליים, הראש עבד, הראש עבד. דוברת: מאוד עבד. שולמית: אני זוכרת" (עמ' 6, ש' 26-24), "דובר: את כנוטריון מזהה שהוא כשיר, הוא כשיר. שולמית: בדיוק, אני חייבת לדבר איתו לוודא שהוא כשיר ... פה כנראה שיהיה צריך חוות דעת רפואית, אני אעמוד על שלי ואני בטוחה ומשוכנעת, ו, ו, פשוט" (עמ' 7, ש' 14-13, עמ' 8, ש' 5-4 ת/4). אינני מקבלת את הטענה כי רישום שגיאות מהותיות וטעויות בעובדות בצוואה מלמד שלא המנוח ואשתו אשר ידעו את העובדות ערכו אותה אלא מי שלא היה בקי בפרטים, קרי- הבנות, וזאת מהטעמים הבאים: האחד, הבנות עמדו בתוקף על כך שלא שוחחו עם הנוטריונית על הצוואה: "ש: את לא דיברת עם העו"ד בשום הזדמנות לגבי הצוואה? ת: ממש לא" (עמ' 112, ש' 13-12); השני, בחקירתה תארה צ' את המנוח כ"פדנט". בחקירתה הסבירה צ' כי אין הכוונה ל"פדנט" במובן המילוני "נוקדן- דייקן עד כדי הפרזה" אלא במובן העממי של המילה: "ש: זאת אומרת זה לא מסתדר עם זה שהוא פדנט שיש שם שגיאות. ת: אבל מה זה קשור? בן אדם שהוא פדנט זה לא קשור. יכול להיות פדנט בנושאים, לסדר את הדברים במקום, פדנט במקום מיני דברים אחרים. ...בניקיון האישי שלו. מה זה קשור?" (עמ' 105, ש' 6-2). ההסבר המובא לעיל מתיישב עם דברים שנאמרו בשיחה לפיהם הנוטריונית קיבלה את הפרטים מהמנוח: "מאיפה, מאיפה אני רשמתי את כל הנתונים האלה? אני לא המצאתי את זה" (עמ' 10, ש' 6). יתרה מכך, לא רק שלא הוכחה תלות ולא קמה חזקה שיש לסתור כי הצוואה אינה משקפת את רצון המנוח, למעשה הוכח כי הוראת סעיף ד(4) לצוואה משקפת את הנסיבות המשפחתיות, וזאת כפי שיפורט להלן. מבחן הנישול – בחקירתו טען הנתבע "ידעתי שיש צוואה שמחולקת שווה בשווה. לא ידעתי שיעשו איזשהו שינוי" (עמ' 67, ש' 15-14). לעומת זאת, בצוואה העיזבון מתחלק בין הילדים, בחלקים שווים ביניהם, אלא "שיש לנכות סכום זה שקיבל בחיינו מחלקו בעיזבון ורק היתרה לאחר ניכוי של 593,000 ₪ תחולק לו". זהו לכאורה שינוי מהותי לעומת הצוואה הראשונה הנטענת באופן המרע את מצבו של הנתבע. במקרה זה, הנתבע תחילה דחה את האפשרות שהעברת כספים לנתבע הביאה את הוריו לכתוב את סעיף ד(4) לצוואה: "ש: יכול להיות שההעברה הזו היא זו שהביאה אותם אז העברות האלה זה מה שהביא אותם לכתוב שהם מקזזים כסף מהחלק שלך? ת: לא. ש: או לכתוב את הצוואה כמו שהיא נכתבה? ת: לא" (עמ' 41, ש' 32-28). עם זאת, בהמשך אישר הנתבע: "ש: תגיד באופן כללי אתה מכיר בזכות של ההורים שלך להוריד לך איזשהו חלק מהעיזבון, איך שבא להם? ת: כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה" (עמ' 58, ש' 15-13) וכן שלאחר פטירתו של המנוח "התקשרה אלי אימי ...כדי לשאול אותי, האם היא חתמה לי על עוד משהו חוץ מהערבויות ואני הבנתי שהיא מתכוונת לערבויות שחתמה למסעדה של ת' בזמן שת' הייתה בת הזוג שלי (לפני שהתחתנו) ולכן עניתי לה שלא" (סעיף 6 לתצהיר; עמ' 50, ש' 3-1). הגיונה של צוואה – במקרה זה, על פי תיאור היחסים המשפחתיים, הנתבע היה עבור הוריו "כל חייהם" (עמ' 34, ש' 31) "ש: היה המלך של ההורים? ת: כן. ש: האלוהים שלהם? ת: נכון כן" (עמ' 93, ש' 11-8; ר' גם עמ' 110, ש' 13); הנתבע והגב' א' קשרו את חייהם (עמ' 69, ש' 11; סעיף 2 לתצהיר הגב' א') והביאו לעולם ילדה משותפת; הגב' א' פתחה מסעדה בשנת 2010 (עמ' 69, ש' 26), חצי שנה לאחר מכן הגב' א' העבירה את פעילות המסעדה לחברה הנמצאת בבעלותה (ר' פרוטוקול מיום 29.12.2010 מצורף לתצהיר הגב' א'; עמ' 75, ש' 33-32; עמ' 76, ש' 2, 24-23). במקביל לכך ההורים חתמו על ערבויות בקשר לעסק "חצי שנה אחרי שנפתחה, משהו כזה" (עמ' 69, ש' 24; ר' גם עמ' 59, ש' 32-28; עמ' 71, ש' 30-29; עמ' 13-12 ת/3); הערבויות ניתנו לגב' א' בגלל הקשר לנתבע: "ש: אם ת' היא בן אדם זר אז הם נותנים כסף לאדם זר? ת: מבחינתם כן זה אותו תא" (עמ' 47, ש' 6- עמ' 48, ש' 5), "ואין לי ספק גם כן, אני לא אשקר זה היה מאהבה לבן שלה. מרצון לתת לו הכל, לא אשקר" (עמ' 86, ש' 30-28); הגב' א' לא עמדה בהתחייבויותיה והערבויות מומשו: "אני חשבתי שאני יכולה להסתדר ולעמוד בערבויות האלה אבל בסוף זה לא ...ש: בסופו של דבר זה 600,000 שקל כן? זה לא צחוק. ת: נכון ברור שלא" (עמ' 70, ש' 23-20; ר' גם עמ' 83, ש' 22-19; עמ' 85, ש' 31-29). בנסיבות האלה, סביר להניח כי ההורים ראו את הכספים כאלה שניתנו, בסופו של יום, לנתבע, ומצאו לנכון לערוך התחשבנות בצוואה. בנסיבות אלה, יש סבירות רבה לצוואתו של המנוח כפי שנכתבה, והצוואה משקפת רצון, כוונה ומחשבה של המנוח ואינה נחזית כפסולה מתוך תוכנה. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי הצוואה נערכה כדין וללא כל השפעה בלתי הוגנת. האם הייתה טעות בצוואה? חוק הירושה מכיר בשני סוגי טעויות: האחת, סעיף 30(ב) לחוק הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות - אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; והשנייה, סעיף 32 לחוק נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לענייני ירושה, או בית המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א לחוק; "דהיינו, טעות מסוג אחד היא כאשר קיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסתו הסובייקטיבית של המצווה. ... לכך מתייחס סעיף 30(ב). ודוק, סעיף זה יחול רק במצב בו ניתן יהיה לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה אלמלא הטעות. ...טעות מסוג שני – עניינו של סעיף 32 – היא כאשר קיים פער בין כוונתו הסובייקטיבית של המצווה לבין לשון הצוואה בפועל. הסעיף מבחין בין שני תת סוגים של טעות כזו: "טעות סופר", או "טעות בתיאורו של אדם או כל נכס, בתאריך, במספר, בחשבון" [בע"מ 8300/11 פלוני נ' פלוני (2.8.2012)]. סעיף ד(4) לצוואה קובע כדלקמן: "הואיל ובננו פ.ש קיבל הלוואה מבנק הפועלים סניף 516 ואנו פרענו הלוואה זו בסך 343,000 בשנת 2011 מתוך חשבוננו XXX וכן קיבל הלוואה מבנק לאומי סניף יפו XXX חשבון מספר XXX ואנו פרענו הלוואה זו בסך 250,000 ₪ מתוך חשבוננו בשנת 2011 הרי שיש לנכות סכום זה שקיבל בחיינו מחלקו בעיזבון ורק היתרה לאחר ניכוי של 593,000 ₪ תחולק לו". במקרה זה, מבחינה פוזיטיבית לא קיבל הנתבע הלוואות מהבנקים (נ/4; עמ' 42, ש' 31; עמ' 43, ש' 5-3), לכן לכאורה המנוחים לא פרעו במקומו הלוואות. עם זאת, בדיקת העובדות האופפות את כתיבת הצוואה מלמדת על ההתנהלות הכספית בין הנתבע והוריו – סיבך את הוריו עם נושים (עמ' 38, ש' 11-1, 22-16), קיבל כספים מהוריו בלי להשיב אף את החלק אשר לשיטתו ציפו ממנו ההורים להשיב (עמ' 49, ש' 23, 28; עמ' 59, ש' 4-1); ההורים חתמו ערבויות בנקאיות עבור עסק בבעלותה של אשת הנתבע "ת: הם לא נתנו לי כסף. ...ש: נתנו לת', בסדר? ת: יפה אז בוא נדייק" (עמ' 43, ש' 14-10) "אמא שלי הייתה הולכת לבנק, לא לקחתי אותה אפילו, הוציאה ערבות בנקאית. ...אבא שלי לא היה מתערב בכלל בכסף. ...רק תמיד היא אמרה לי 'מה שאבא אמר זה מה שאני עושה, זה הכל'" (עמ' 44, ש' 25-17), כאשר הערבויות ניתנו מתוך הבנה שהמנוחים נותנים למעשה לבנם (עמ' 48, ש' 5; עמ' 59, ש' 28-עמ' 60, ש' 3; עמ' 68, ש' 29-28; עמ' 74, ש' 6-1); ניתנו צ'קים כנגד הערבויות (עמ' 72, ש' 25-4); היה בכוונתה של הגב' א' ובכוונת הנתבע להחזיר את הכספים לעיזבון (עמ' 44, ש' 11-10; עמ' 59, ש' 4-1; עמ' 87, ש' 8-5); היה שיח לעניין אי כיסוי ההמחאות "ש: לדעתי 8 צ'קים חזרו ואז הפסיקו פשוט להפקיד את הצ'קים כי הבינו שהם חוזרים. ת: אז יכול להיות שזה כתוצאה, כמו שאתה אומר לערבויות לתת. לא זוכרת בדיוק מה זה היה, צריכה לבדוק. ש: עשית עם זה משהו? פנית אליה? דיברתם על זה? ת: בטח שדיברנו על זה" (עמ' 73, ש' 8-3); הערבויות מומשו והמנוחים נאלצו להזרים כספים לבנק: "ש: אבל ה-600,000 נפרע. ת: לא, אבל זה ערבויות. זה לא נפרע לי זה נפרע לבנק. ...ש: לחברה שלך זה נפרע? ת: לבנק , לא לי, לבנק. ...ש: הבנק רצה את הכסף בגלל המסעדה או בגללך אישית? ת: בגלל המסעדה" (עמ' 74, ש' 33-27; עמ' 75, ש' 9-8; ר' גם עמ' 79, ש' 29-27). לאור האמור לעיל אין משמעות לעובדה שבמועד כתיבת הצוואה טרם מומשה ערבות בנקאית אחת (נ/5). לא בכדי נמנע הנתבע להביא את מסמכי הבנק של הגב' א' (עמ' 62, ש' 16-15; עמ' 82, ש' 23-20); ההתנהלות הכספית הכללית של המנוחים - עיקרון השוויון הנחה את המנוחים: "אם היא נתנה נתנה שווה בשווה...אף פעם לא הפלתה" (עמ' 98, ש' 17) "ש: זאת אומרת שלהורים שלך היה להם כסף והם נתנו באהבה לילדים מתנות וכספים והם לא ביקשו בחזרה. ת: שווה בשווה ש: והם לא ביקשו בחזרה. נכון? ת: נכון אבל את הכספים שהוא לקח אני ואחותי לא ידענו ולא קיבלנו. זה ההבדל" (עמ' 115, ש' 24-19), לעומת זאת, המנוחים לא פרעו חובות של ילדים אחרים למעט חובות של הנתבע (45, ש' 18-16; עמ' 98, ש' 20-19; עמ' 99, ש' 10-1; עמ' 100, ש' 3-1); היחס של המנוחים כלפי הנתבע - המנוחים חששו מהנתבע (עמ' 2, ש' 3, עמ' 17, ש' 20, 25 ת/4). לאור האמור לעיל, לא ניתן לומר שהקביעה "הלוואות" מקורה בטעות ולא ניתן לומר כי כוונת ההורים נוסחה ברשלנות ובטעות באופן שפוגע בשוויון. אדרבא, השוויון נשמר דרך ההתחשבנות כפי שביקשו המנוחים לבצע. לפיכך, טענת הטעות - נדחית. צוואת המנוחה אין כל טענה של ממש נגד קיום צוואתה של המנוחה, ועל כן יינתן צו לקיום הצוואה במסמך נפרד. סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: ההתנגדות לקיום צוואת המנוח נדחית. ההתנגדות לקיום צוואת המנוחה נדחית. ניתן בזאת צו לקיום הצוואה מיום 23.9.2011. צווי קיום צוואה יינתנו בהחלטה נפרדת. משנדחתה ההתנגדות ולאור ההתנהלות הדיונית הכללית של הנתבע, ריבוי הדיונים, הבקשות והארכת ההליכים, אני רואה לנכון לחייב את הנתבע לשלם הוצאות משפט לידי התובעת בסך של 50,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום אחרת יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד החיוב ועד למועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.	decision2320-08-20	["סגלית אופק"]	[{"judgment_id": "1e73307f-2142-5d0d-b171-94085c0dd74e", "file_name": "2320-08-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 134554, "extension": "docx", "display_name": "2320-08-20- קובץ מקורי"}]
4831300a-40f7-5a1c-8bd3-668247f655c9	ביהמ"ש המחוזי בירושלים, השופט אביגדור דורות: פס"ד בתיק ע"מ 41558-04-24	41558-04-24	2025-01-07	2	6	5	2DISTRICT_COURT	6Jerusalem	5Financial	null	decision41558-04-24	["אביגדור דורות"]	[{"judgment_id": "4831300a-40f7-5a1c-8bd3-668247f655c9", "file_name": "41558-04-24.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 378374, "extension": "pdf", "display_name": "41558-04-24- קובץ מקורי"}]
0648978a-15f7-59e7-a55b-85b3ebe4c3b2	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל-נצרת, שופט מחמוד שדאפנה: פס"ד בתביעה לאיזון משאבים (תלה"מ 70312-03-22)	70312-03-22	2025-01-04	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision70312-03-22	["מחמוד שדאפנה"]	[{"judgment_id": "0648978a-15f7-59e7-a55b-85b3ebe4c3b2", "file_name": "70312-03-22.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 130048, "extension": "doc", "display_name": "70312-03-22-קובץ מקורי"}]

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.