Split (1)

judgments · 10.6k rows

judgment_id stringlengths 36 36	title stringlengths 0 255 ⌀	name_number stringlengths 0 173 ⌀	doc_create_date stringlengths 0 10	court_type_code int32 0 10	district_code int32 0 7	publication_subject_code int32 0 11	court_type_label class label 11 classes	district_label class label 8 classes	publication_subject_label class label 12 classes	document_text stringlengths 0 559k ⌀	url_name stringlengths 7 27	judges_str stringlengths 2 213	files_str stringlengths 2 1.95k
378c7445-78de-5c1a-b702-d9202a209e9f	ביהמ"ש המחוזי בנוף הגליל, השופט אסף זגורי: החלטה בתיק רמ"ש 78979-12-24	78979-12-24	2025-01-07	2	2	4	2DISTRICT_COURT	2Northern	4Family	null	decision78979-12-24	["אסף זגורי"]	[{"judgment_id": "378c7445-78de-5c1a-b702-d9202a209e9f", "file_name": "78979-12-24.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 176020, "extension": "pdf", "display_name": "78979-12-24- קובץ מקורי"}]
1b66fc8c-64ad-5fe6-96b3-4b947efaa4cc	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל-נצרת, שופט מחמוד שדאפנה: פס"ד הכרעה בתביעה לקביעת אחריות הורית שווה, העתקת מקום מגורי קטינה ושינוי מסגרת חינוך ( תלה"מ 57793-11-22)	57793-11-22	2025-01-06	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision57793-11-22	["מחמוד שדאפנה"]	[{"judgment_id": "1b66fc8c-64ad-5fe6-96b3-4b947efaa4cc", "file_name": "57793-11-22.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 119808, "extension": "doc", "display_name": "57793-11-22-קובץ מקורי"}]
d3c954c6-483b-5008-9947-71e4dd3fd986	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב - יפו, ש' סגן הנשיא שאול שוחט, ש' עינת רביד, ש' נפתלי שילה: פסק דין בעניין ביטול הגדרת אם כמשמורנית ומעבר בית ספר (עמ"ש 55335-10-24)	55335-10-24	2025-01-03	2	4	4	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	4Family	השופט נפתלי שילה: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 3.8.24 (כב' השופטת סיגלית אופק בתלה"מ 15326-09-23) שדחה את המלצות התסקיר וקבע שבנם של הצדדים ישהה אצל כל אחד מהוריו תקופת זמן שווה וימשיך ללמוד בבית הספר שסמוך לבית מגורי המשיבה. א. רקע עובדתי 1. הצדדים הם בני זוג לשעבר ומנישואיהם נולד להם ביום 29.12.16 הבן ל' (להלן: הקטין או ל'). הצדדים נפרדו זמן קצר לאחר לידת הקטין ומאז מתנהלים בין הצדדים הליכים משפטיים רבים. 2. ביום 18.1.18 ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים שבמסגרתו נקבע שהמשמורת על הקטין תהיה אצל המשיבה (להלן גם: האם) והקטין ישהה אצל המערער (להלן גם: האב) פעמיים בשבוע כולל לינה וכן כל סוף שבוע שני עד מוצאי שבת (להלן: פסה"ד הראשון). 3. ביום 31.10.19 ניתן פסק דין נוסף בהסכמת הצדדים שבו נקבע בין היתר שבסופי שבוע הקטין ישהה עם האב אחת לשבועיים עד ליום ראשון בבוקר ובימים ב' ו – ד' מסיום המסגרת החינוכית ועד למחרת בבוקר. הצדדים הסכימו להסדר זה אף במסגרת פסק דין נוסף שניתן ביום 26.4.21. 4. בחודש ספטמבר 2023 הגיש האב תביעה להעברת המשמורת אליו ולחילופין למשמורת משותפת ולשינוי בהסדרי השהות, מאחר שלטענתו קיים ניכור הורי מצד האם. בנוסף, האב הגיש בקשה למינוי מומחה לניכור הורי לאור התנהלות האם. האם התנגדה לבקשה וטענה שלא קיים שום ניכור הורי וביהמ"ש הורה על עריכת תסקיר. 5. ביום 9.11.23 הוגש תסקיר עו"ס (להלן: התסקיר הראשון). בתסקיר הומלץ על משמורת משותפת ועל זמני שהות שוויוניים בין ההורים. בין היתר נאמר בתסקיר כי: "לאור הקושי המשמעותי של האם לתת מקום בחיי הילד ומצד הסבתא – השלילה המוחלטת של מקומו ההורי של האב בחיי הילד, אנו סבורים כי ההמלצה על משמורת משותפת תבהיר לאם כי לאב מקום מרכזי בחיי בנו ועליהם להבין כי שניהם הורים מיטיבים לבנם, אך חייבים לסמוך אחד על השני. בנוגע לבקשתו של האב על העברת משמורת, אנו סבורים כי העברת משמורת לצד אחד עלולה להוביל להחרפת היחסים ובכך להשפיע לרעה על מצבו הנפשי של הקטין". 6. ביום 10.1.24 דחה בית המשפט קמא את בקשת האב למינוי מומחה. בהחלטה נקבע בין היתר כי: "על אף סכסוך בעצימות גבוהה מאוד, בעת הזו עדיין לא ניתן לומר כי עסקינן בניכור הורי שהתממש או התהווה". 7. ביום 10.4.24 הוגש עדכון עו"ס. בעדכון נאמר כי: "ביחס לקשר עם האם התרשמות היא מהיעדר מספק של גבולות בהתנהגות היום יומית... וחוסר הפרדה בפועל בין עמדתה הרגשית השלילית ביחס לאב ובין הצורך של ל' לשמר קשר חיובי עם אביו. יש לציין בהקשר הזה שהתנהלותו ההורית של האב מרשימה כמווסתת ומותאמת יותר...לאם נטייה מתמשכת שלא לשתף פעולה עם כל היבט אשר קשור לטיפול...האם מתבטאת כנגד הטיפול בנוכחותו של ל' כאשר היא מביאה אותו לטיפול". לכן התבקש בית המשפט להורות לאם להגיע למפגשים אצל הפסיכולוג חיים פינקלמן (להלן: פינקלמן) ואף להטיל עליה סנקציות. 8. ביום 16.5.24 הוגש עדכון נוסף מהעו"ס שבו נאמר בין היתר כי: "מאז הטיפול אנו עדים להתרחשויות מדאיגות מצד האם הפוגעות ברווחתו של הקטין". בעדכון נאמר שמזה שלושה שבועות האם לא מביאה את הקטין לטיפולים אצל פינקלמן ולדעתו "מדובר בקטין בסיכון" ויש מקום לבחון בשנית את זמני השהות. בית המשפט התבקש להורות להורים להשתתף בוועדת תסקירים שתתכנס בדחיפות. 9. ביום 23.6.24 נערך תסקיר נוסף לאחר שהתקיימה וועדת תסקירים (להלן: התסקיר השני). בתסקיר נאמר שהקטין החל בטיפול רגשי אצל פינקלמן ופינקלמן "מודאג מהתנהגותה של האם והשפעתה למצבו הרגשי של ל' ואף ציין כי יש לשקול העברת משמורת ו/או קיום מפגשים במרכז קשר". לעמדתו, ההתנהלות ההורית של האב "מווסתת ומותאמת יותר". 10. בתסקיר השני נאמר גם שהתרשמותו של פינקלמן היא שקיים חוסר תיאום מוחלט בין ההורים והיחסים העוינים ביניהם "מציבים את ל' כיום בקונפליקט הזדהות קשה". העו"ס התרשמה מהקטין ש"בית האם מוצג באופן חיובי ובית האב באופן שלילי". בכל הנוגע לאם נאמר שההתרשמות היא שהיא "אינה רואה את צרכיו הרגשיים וההתפתחותיים בכל הקשור לזכותו לדמות אב משמעותית בחייו ומעמידה את הילד במצב רגשי מדאיג ובקונפליקט נאמנויות". צוין גם שהאם הסירה את האב פעמיים מקבוצת הוואצפ של הורי התלמידים. 11. בנוסף, נאמר בתסקיר השני כי "חברי הוועדה הביעו דאגה לאור התנהלות האם, חוסר יכולתה לראות את מקומו ההורי של האב בחיי בנו ולאור חומרת הדאגה למצבו של הקטין אף נשקלה אפשרות על מפגשים במרכז קשר". חברי הוועדה התרשמו שהסביבה ההורית של האב הינה בריאה יותר עבור ל' ועל כן הומלץ שמרכז חייו של ל' יהיה בבית האב. לפיכך, הומלץ שהקטין יהיה אצל האם בימים שני ושלישי וכל סוף שבוע שני ואצל האב בימים ראשון, רביעי וחמישי וכל סוף שבוע שני. הומלץ שהחל מהשנה הבאה הקטין יילמד בעיר מגורי האב, יתאפשר לאב לרשום את הקטין לצהרון והקטין ימשיך להיות מטופל אצל פינקלמן תוך הדרכה הורית של כל אחד מההורים. 12. ביום 2.7.24 הוגש עדכון עו"ס שבו נאמר שפינקלמן מסר שהאם לא משתפת עמו פעולה ונמנעת לתאם מפגשי טיפול לקטין. צוין גם שביום 30.6.24 הקטין יצא באמצע הטיפול מהחדר והאם לקחה אותו ולא החזירה אותו לטיפול. לאור זאת, התבקש ביהמ"ש להטיל על האם סנקציות אם לא תקיים את ההחלטות. 13. ביום 4.7.24 החליט ביהמ"ש שהאם מסכלת הלכה למעשה את הטיפול בקטין למרות שמדובר בטיפול שנדרש מאוד עבור בריאותו הנפשית ולכן בכל פעם שהאם לא תביא את הקטין לטיפול, היא תשלם לאב סך של 500 ₪. 14. האב הסכים להמלצות התסקיר השני והאם התנגדה להן. התקיים דיון בבית המשפט קמא שבמסגרתו נחקרה העו"ס גב' שץ דולב וביום 3.8.24 ניתן פסק הדין (להלן: פסק הדין). במסגרת פסק הדין נקבע בין היתר שהקטין יהיה במשמורת משותפת, יתקיימו זמני שהות שוויוניים, הקטין יירשם לצהרון, הקטין יוסיף להתחנך במוסד החינוכי הנוכחי ב--- קרוב לבית האם, הקטין ימשיך להיות מטופל אצל פינקלמן ואם הקטין לא יגיע לטיפול אצלו, ההורה שאצלו הקטין באותה עת, ישלם להורה השני סך של 500 ₪. בית המשפט לא פסק הוצאות לאף צד. 15. המערער לא השלים עם פסק הדין והגיש את הערעור שלפנינו. ב. תמצית פסק הדין 1. הקטין נתון "בקונפליקט פנימי כנלמד מהתנהגותו ומאמירותיו". בין היתר, הקטין רצה להחליף את שם משפחתו לשם משפחת האם, רצה להיות הרבה ימים אצל האם ומעט זמן אצל האב, הוא התקשה לזכור דברים שהוא אוהב לעשות אצל האב, בית האם מוצג על ידו באופן חיובי ובית האב באופן שלילי והקטין מסרב להשתתף בחוגים בקרבת בית האב. העו"ס העידה שהדבר נובע מההשפעה של האם. האם מתקשה לראות את מקומו של האב בחיי הקטין. היא למשל הוציאה את האב מקבוצת הווצאפ הכיתתית של הקטין והיא "פועלת באופן פוגע או עלול לפגוע במקום ההורי של האב מול הקטין". 2. האם מעבירה לקטין מסרים בצורה סמויה כנגד האב. למשל, האם מגיעה לבית הספר שבו לומד הקטין על מנת להחליף ארוחת עשר שהאב הכין לו. האם "מתקשה להבין את הצורך הרגשי וההתפתחותי של הקטין בקיומה של דמות אב משמעותית בחייו". התרשמותו של בית המשפט מהצדדים דומה להתרשמותם של אנשי המקצוע. ברם, האב בחר "בדרך התכתשות משפטית, במובן זה שהתובע יזם את מרבית ההליכים המשפטיים במקום להסתייע בתיאום הורי". המסקנה היא ששני ההורים "בעלי חלק ואחריות אישית להתהוות המצב, לא רק הנתבעת ולא ניתן לומר שבעיקר הנתבעת". 3. טובת הקטין מצדיקה בחינה מחדש של הסדרי האחריות ההורית וזמני השהות. "ישנו חשש משמעותי כי המשך האחריות ההורית אצל הנתבעת בלבד תעמיד בסכנה את המשך הקשר של הקטין עם התובע ותעיב על איכותו עד כדי אפשרות להתהוות מצב של ניכור הורי. בנוסף, ישנו חוסר אמון בסיסי והעדר תקשורת בין ההורים, אשר משפיעים גם כן על מצבו הרגשי של הקטין". 4. לכן, קביעת אחריות הורית משותפת כפי שהומלץ בתסקיר הראשון, "היא היא הפתרון המתבקש, באשר קביעה שכזו תעביר מסר ברור וחד משמעי לשני הצדדים...וכן תבהיר לקטין כי הוריו במעמד הורי זהה". קבלת ההמלצה על אחריות הורית משותפת תעביר מסר להורים ששניהם אחראים על הקטין ואז יגבר הסיכוי שהם ישתפו פעולה בענייני הקטין. 5. אין לקבל את עמדת ועדת התסקירים כמפורט בתסקיר השני לפיה מרכז חייו של הקטין יהיה בבית האב. העו"ס נימקה את המלצתה להעביר את "מרכז הכובד" לביתו של האב מנימוקים אלו: המעברים בין הבתים מאוד קשים, הבית של האב יותר רגוע ובית האם לא מציב גבולות לקטין וקיים "חוסר נפרדות" בין האם לקטין. 6. ההמלצות לשינוי זמני השהות, כך שהקטין ילון שמונה לינות אצל האב ושש לינות אצל האם כל שבועיים, "אינה מהווה תרופה לקטין". הטעם לכך הוא, שאין ערובה שההמלצה לשינוי מקום המגורים תביא לרגיעה ולמזור. בנוסף, הניתוק ממחנכת הכיתה המוכרת והצורך להשתלב בכיתה חדשה יערער את הקטין עוד יותר. יש חשיבות לשמירת הקשר עם המחנכת "וכלל לא ברור שהקטין מסוגל לבצע את מעבר המסגרת החינוכית אגב העברת מרכז חייו לביתו של אביו". בנוסף, תוספת של שתי לינות כל שבועיים "לא ישיגו בהכרח שקט עבור הקטין", מאחר שה"אידיאולוגיה החינוכית" של האם תוסיף להתקיים בזמנים שלה ובנוסף, נראה שנדרש לאם הליך טיפולי ולא ניתנה המלצה לחייבה בטיפול כזה. 7. אין לאמץ את המלצות התסקיר השני לפיהן הקטין יהיה אצל האב 60% מהזמן ואצל האם 40% מהזמן, מאחר שלא מדובר במקרה של ניכור הורי אלא חשש לניכור וההמלצה נועדה למנוע ניכור הורי בעתיד. בנוסף, לא הומלץ על העברת המפגשים של הקטין עם האם למרכז קשר והדבר "מערער ממשקל חומרת הדאגה של גורמי המקצוע". 8. השינוי שנדרש הוא השוואת זמני השהות בבתי ההורים כפי שהומלץ בתסקיר הראשון. "השוואה של זמני השהות תאפשר לכל הורה קשר שווה עם הקטין, תשמור ותעצים את החשיבות הגדולה של כל אחד מההורים עבור הקטין כמרכיב בהתפתחותו הרגשית, תעביר מסר שוויוני חד וברור לקטין ולהוריו ותוציא את הקטין מהמחלוקת בין הוריו". 9. לאור זאת נפסק שהקטין יהיה באחריות הורית משותפת, יתקיימו זמני שהות שוויוניים בין ההורים, הקטין יירשם לצהרון עד כיתה ג', הקטין ימשיך להתחנך בבית ספר ב---- וימשיך בטיפול אצל פינקלמן, הורה שלא יביא את הקטין לטיפול אצל פינקלמן ישלם להורה השני 500 ₪ ולא ייפסקו הוצאות בהליך. ג. תמצית טענות המערער 1. טעה בית המשפט שפסק בניגוד להמלצות העו"סיות בתסקיר השני. במקרה דנן קיים ניכור הורי ויש להציל את הקטין ממצב שבו הוא ינותק מאביו. האם מסכלת את הטיפולים של הקטין אצל פינקלמן ופינקלמן התריע שהתנהלות האם גורמת לפגיעה במצבו הרגשי של הקטין. יש להתערב בפסק הדין ואין לערכאה הדיונית במקרה דנן יתרון של ממש על פני ערכאת הערעור. 2. מתקיימות כל האינדיקציות לקיומו של ניכור הורי כפי שהציג פרופ' גרדנר. הקטין משתתף בקמפיין האם להשחרת דמותו של האב, הקטין מצדיק את דחייתו מהאב בהסברים לא הגיוניים, הקטין לא מביע רגשות מעורבים כלפי ההורה המנוכר, הקטין מציג תמיכה מוחלטת ובלתי ביקורתית כלפי האם, הקטין מביע עוינות כלפי האב ומשפחתו, הקטין לא מביע חרטה על הפגיעה באב והוא משתמש בביטויים שנלקחו מהאם. 3. בין היתר, האם הוציאה את האב מקבוצת הווצאפ הכיתתית של הקטין, היא מגיעה לבית הספר של הקטין על מנת להחליף את ארוחת העשר שהאב הכין לו, הקטין מסרב להשתתף בחוגים כשהוא אצל האב, הקטין עונד שרשרת שעליה מתנוססת המילה "אמא" והוא לא מוריד אותה והוא גם טוען שהמזון אצל משפחת האב מגעיל. 4. ככל שעובר הזמן והקטין ממשיך ללמוד במסגרת חינוכית ליד בית האם ולשהות בביתה מחצית מהזמן, מצבו של הקטין שממילא מצוי בסיכון מתדרדר עוד יותר. חוות דעתן של העו"סיות לא נסתרה בחקירתה של העו"ס והיה על בית המשפט לקבלה. 5. טעה בית המשפט קמא כשקבע אחריות הורית משותפת ולא ביטל את משמורת האם שנקבעה בפסק הדין הראשון. טעה גם בית המשפט קמא כשקבע שהקטין ימשיך ללמוד ליד מקום מגורי האם, כאשר האם ממשיכה לסכל רישום של פעילויות לקטין ליד בית האב אף בזמנים שהקטין שוהה אצלו. 6. טעה ביהמ"ש קמא שלא השית על האם סנקציות בגין הפרות של החלטות שיפוטיות. האם סירבה לשתף פעולה עם גורמים מקצועיים ועם פינקלמן. גורמי המקצוע שמונו קבעו שהאם מזיקה לקטין ולכן היה צריך להטיל נגדה סנקציות. 7. טעה ביהמ"ש קמא כשזקף לחובת האב את פניותיו להליכים משפטיים. שהרי, זו הייתה חובתו של האב לאור התנהלות האם והפגיעה שגרמה לקטין. פסק הדין חוטא באופן מובהק לעקרון טובת הילד. פסק הדין מכשיר את "הדין העצמי" שהאם מבצעת והיה על בית המשפט לאמץ את עמדת גורמי המקצוע שמינה. 8. לכן, יש לקבוע שהקביעה בפסק הדין הראשון שהאם היא משמורנית מבוטל, יש לקבל את המלצות התסקיר השני כך שזמני השהות יהיו 60% אצל האב ו – 40% אצל האם כך ש"מרכז הכובד" של חיי הקטין יהיה אצל האב, יש להורות שהקטין יילמד במסגרת חינוכית ליד בית האב, להעניק סמכויות פיקוח לפינקלמן, להורות שהסנקציה שנקבעה תחול על כל הפרה של הוראות פסק הדין וכן יש לחייב את המשיבה בהוצאות. ד. תמצית טענות המשיבה 1. יש לדחות את הערעור ואין להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו. בפני בית המשפט קמא הונחו טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי המצדיקים סטייה מהמלצות התסקיר השני. 2. בצדק נקבע שלא מדובר במקרה של ניכור הורי וזו הייתה אף עמדת העו"ס. פינקלמן לא מונה כמומחה מטעם בית המשפט, הוא לא נחקר ובצדק עמדתו לא התקבלה. הקטין נפגש עם האב כמה פעמים בשבוע ולא קיים כלל ניכור הורי. 3. חקירת העו"ס לימדה שעדותה הייתה "מנותקת לחלוטין, לא קוהרנטית, משנה גרסאות, נסמכת רק על חוות דעתו של הפסיכולוג ומתחמקת מכל מה שהיא עצמה ציינה בתסקיר". העו"ס עצמה בקושי נפגשה עם הצדדים והקטין. העו"ס אף אישרה בחקירתה שאין כל ערובה שהמלצותיה לשינוי מקום מגורי הקטין יביאו לרגיעה ולמזור. 4. החלפת בית הספר תפגע בקטין שהתרגל למחנכת שלו. בנוסף, זכותו של הקטין להביע את דעתו היכן הוא מעדיף ללכת לחוגים. אין גם כל יסוד לטענת המערער שמתקיימים האפיונים לניכור הורי. הקטין רגיל לחברים בבית הספר ועקירתו מסביבתו הטבעית שהוא הורגל אליה תפגע בו. האב מנתק את הקטין מהאם שעה שהוא לא מאפשר לו לדבר עם האם בטלפון כשהקטין אצלו. 5. המערער יזם והגיש הליכים רבים תוך גרירת המשיבה לבית המשפט השכם והערב. במשך השנים הוגשו 28 תביעות ואת רובן הגיש המערער. האם מנסה להנמיך את גובה להבות הסכסוך ומשתדלת להימנע מקונפליקט. 6. המערער לא רואה את טובת הקטין מאחר שאם היה רואה את טובתו, הוא לא היה מבקש להעביר אותו למשמורתו. 7. בצדק נדחו המלצות התסקיר השני שהיה מוטה ויש לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות. ה. דיון והכרעה 1. בבואו לדון ולהכריע בסוגיית משמורת קטין, מציב ביהמ"ש לנגד עיניו שיקול עיקרי אחד והוא טובת הקטין. כפי שנקבע בבע"מ 27/06 פלוני נ' פלוני (1.5.06) (להלן: פס"ד פלוני):‏‏ "עקרון על הוא זה והוא ניצב כעיקרון מנחה בודד בסוגיות משמורת ילדים, מבלי שיישקלו לצדו באופן עצמאי שיקולים אחרים". 2. על מנת לעמוד על טובת הקטין, נעזר בית המשפט בחוות דעת של מומחים. בבג"ץ 5227/97 מיכל דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, נה(1) 453 (1998) נקבע בעמ' 463 כי: ‏‏ "על דרך הכלל – וברובא-דרובא של המקרים – לא יקבע בית-משפט טובת הילד מהי עד אשר יונחו לפניו חוות-דעתם של מומחים – מומחים לבריאות הגוף ובעיקר מומחים לבריאות הנפש, קרי רופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, בשאלה מה היא טובת הילד ומה היא רעתו, מה ייטיב לילד ומה ירע לו. טובתו של ילד אינה מושג תאורטי. לעניינה נדרש בית-המשפט לקביעת ממצאים-שבעובדה. ממצאים אלה בית-משפט לא יוכל לקובעם – על דרך הכלל – אלא אם יובאו לפניו ראיות, וראיות לענייננו פירושן הינו – בעיקרם של דברים – חוות-דעת של מומחים". בהמשך, בעמ' 464 נקבע שם באשר לאפשרות של סטייה ממסקנות חוות הדעת המקצועית כי: "רק לעיתים נדירות ובנסיבות יוצאות-דופן נמצא בית-משפט פוסק – בעניינים של בריאותו הנפשית והגופנית של ילד – בניגוד לחוות-דעת מומחים; לא-כל-שכן במקום שלפני בית-המשפט הונחו חוות-דעת אחדות ומסקנת כולן אחת היא. יתר-על-כן, באותם מקרים נדירים וחריגים, נצפה לשמוע מן השופט שהכריע בניגוד לחוות-הדעת – ובאורח מפורט ומדוקדק – מה טעם הכריע כפי שהכריע, ומדוע ראה לדחות את המלצת המומחים. חובה זו חובה כבדה היא." 3. בתי המשפט שבו וחזרו על הלכה זו לפיה לצורך בחינת טובת הקטין יסתייע ביהמ"ש בחו"ד מומחים וככלל, בהיעדר טעמים כבדי משקל לסטות מחוות הדעת, יאמץ את המלצות המומחים שמינה (ראה פס"ד פלוני פסקה 15). ככל שסבור ביהמ"ש שיש לסטות מחוות הדעת שהוגשה, עליו לנמק את החלטתו באופן ברור וממצה. כפי שנקבע בבע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני (2.5.05): ‏"חוות דעתם של מומחים מהווה, אפוא, מכשיר חשוב בו מסתייע בית-המשפט בבואו להכריע בשאלות הנוגעות לטובתו של הקטין וככלל, אף יאמץ בית המשפט את המלצת המומחים שאותם מינה, אלא אם כן קיימים טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי, המצדיקים סטייה מאותה המלצה". ברע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני, נה(2) 321, 331 (2001)‏ ציין בית המשפט כי: ‏ "חשיבות רבה במיוחד יש לחוות-דעת של מומחים הן בשל יכולתם לבחון את השאלות המתעוררות בכל מקרה בעין מקצועית והן בשל היותם גורם ניטרלי לעומת ההורים היריבים... על-כן, בהיעדר ראיות בעלות משקל לסתירת האמור בחוות-דעת המומחים ייטה בית-המשפט לאמץ את ממצאי חוות-הדעת ומסקנותיהן". 4. בפסיקה נקבע שלמרות שתסקיר עו"ס אינו חוות דעת מומחה כהגדרתו בסעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1970, יש ליתן לו משקל דומה ויש צורך בנימוקים כבדי משקל על מנת לסטות מהמלצותיו (בע"מ 4259/06 פלוני נ' היועמ"ש (13.7.06); ע"מ 5072/10 פלוני נ' אלמונית (26.10.10)). 5. אכן, עמדת המומחים מטעם בית המשפט היא בגדר המלצה בלבד וההכרעה הסופית נתונה תמיד בידי בית המשפט, אשר אינו משמש "חותמת גומי" להמלצות המומחים והוא רשאי לסטות מהן כאשר קיימים טעמים של ממש לעשות כן (עמ"ש (מחוזי חיפה) 707-03-17 י.ג נ' ג.ג (30.5.18), עמ"ש (תל אביב) 42469-09-20 פלוני נ' פלונית (16.12.20)‏).‏ 6. השאלה המרכזית העולה בערעור דנן היא האם צדק בית המשפט קמא כשהחליט לסטות מהמלצות התסקיר השני, במיוחד שהמלצות אלו נקבעו בעקבות קיום ישיבת תסקירים בהשתתפות עובדות סוציאליות בכירות, לרבות המפקחת המחוזית והפסיכולוגית הקלינית ד"ר רות רוזן צבי ולאחר שהתקבלו דיווחים מהפסיכולוג פינקלמן שטיפל בקטין? 7. בפסק הדין נקבע כי: "התרשמות של בית המשפט מהצדדים, מאישיותם ומאופן התנהגותם דומה להתרשמות של אנשי המקצוע על הגורמים למצבו של הקטין". בית המשפט קמא אימץ אפוא את הניתוח המקצועי שפורט בתסקיר השני ולמרות זאת דחה את ההמלצות משלושה נימוקים: הראשון - אין כל ערובה שההמלצה לשינוי מקום מגורים תביא לרגיעה ולמזור. השני - הניתוק מהמחנכת המוכרת תערער את מצב הקטין ולא ברור שהקטין מסוגל לבצע את מעבר המסגרת החינוכית אגב העברת מרכז חייו לביתו של האב והשלישי - התוספת של שתי לינות בחודש כל שבועיים לא תשיג בהכרח שקט עבור הקטין. בית המשפט קמא סבר שדווקא השוואת זמני השהות כפי שהומלץ בתסקיר הראשון תשמר ותעצים את החשיבות של כל אחד מההורים עבור הקטין ותעביר מסר שוויוני חד וברור לקטין ולהורים וכך הקטין יוצא מהמחלוקות בין הוריו. 8. בניגוד לטענת המשיבה, אני סבור שחקירת העו"ס לא ערערה כלל את המלצותיה. אדרבא, החקירה הבהירה עד כמה חמורה התנהלות האם ועד כמה היא משחירה את דמות האב בעיני הקטין ופוגעת בנפשו. יודגש שהעו"ס שץ דולב מכירה את המשפחה כבר שש שנים, מאז שהקטין היה בן שנה (עמ' 15 שורות 1-2). בין היתר ציינה העו"ס שפינקלמן מאוד מודאג ממצב הקטין ולדבריו האם לא משתפת פעולה עמו ולא עונה לפניותיו (עמ' 14 שורות 13-16) והוא סבר שיש לשקול העברת משמורת ואפילו הסדרי שהות לאם במרכז קשר (עמ' 11 שורות 24-26). לפי דיווחי פינקלמן, כשהקטין מובא אליו האם אומרת לקטין "נכון שאתה לא רוצה להיות פה" (עמ' 16 שורה 26). לדבריה: "יש שם חוסר נפרדות. שהקשר של האם עם ל' בעייתי בלי שום קשר למה שהפסיכולוג העלה" (עמ' 14 שורות 30-31)...האם לא נותנת לילד מרחב להיות עם אביו, להיות אתו בזמני שהות קבועים ויציבים ולא להתקשר ולא להשפיע עליו וההתנהלות הזאת בסופו של דבר עלולה להשפיע רגשית, נפשית אפילו על ל'" (עמ' 15 שורות 23-25). 9. העו"ס ציינה בחקירתה שהקטין אומר שהאוכל אצל הסבתא, אמו של האב, מגעיל ואם האבא אומר שהוא בישל את האוכל הקטין אוכל אותו והדבר מלמד "שיש בעיה" (עמ' 17 שורות 32-33). לדבריה: "ברגע שילד עושה ספליט ובבית של הורה אחד הכול נהדר ובבית של הורה אחר הכול לא טוב, וגם הקשר עם המשפחה המורחבת הוא בעייתי, אז יש פה חשש לניכור הורי" (עמ' 18 שורות 29-31). העו"ס הבהירה שההמלצות נועדו למנוע מצב של ניכור הורי בעתיד (עמ' 19 שורות 5-6) ואם הקטין יהיה בבית ספר ב---- ליד מגורי האב וישהה בצהרון, המעברים בין ההורים יהיו יותר קלים (שם שורות 14-32). העו"ס אף ציינה שבדיון בוועדת התסקירים "ההתנהלות של האם מאוד הדאיגה את חברי הוועדה, בדיון שקלנו מרכז קשר" (שם שורות 34-35). העו"ס ציינה ש"האמא לא מצליחה לתת מקום לאבא בחיים של הילד" (עמ' 20 שרות 28-29) וצריך שהבית העיקרי יהיה אצל האב (עמ' 22 שורה 24) ומאחר שהקטין "צריך שקט" הדבר אולי יושג כשהוא יהיה אצל האב (שם שורות 35-36). 10. בכל הנוגע למעבר הקטין לבית ספר אחר העו"ס טענה כי "הוא יהיה תלמיד מצטיין גם בבית ספר אחר" (עמ' 23 שורת 30-31) והשינוי המומלץ בזמני השהות, כך שהקטין יהיה בימות החול אצל האב שלושה ימים ויומיים אצל האם, לא מהווה שינוי דרסטי (עמ' 25 שורות 21-24). העו"ס ציינה שלאור העובדה שהקטין נאלץ "לבחור צד" לטובת האם, קיים חשש שבעתיד ינותק הקשר שלו עם האב (עמ' 26 שורות 16-21) וכיום האם לא מאפשרת לאב את "המקום ההורי מול הבן" (עמ' 27 שורות 1-4). מנגד, "האב יוכל יותר להכיל אותו וגם לתת לאמא מקום" (עמ' 28 שורות 32-33). 11. המערער הגיש בקשה להגשת ראיה נוספת בערעור ובמסגרת הדיון בערעור, הוסכם לקבלה, כמו גם את המסמכים שצירפה המשיבה לתשובתה ואשר לא היו חלק מהמוצגים בבית המשפט קמא (עמ' 6 שורה 18). הראייה הנוספת הוא עדכון דחוף שהגישה העו"ס לסדרי דין גב' שץ דולב יחד עם העו"ס לחוק הנוער לבית המשפט קמא ביום 20.11.24. בעדכון זה נאמר שהוא מוגש בעקבות אירועים שהתרחשו לאחרונה ואשר "מסכנים את הקטין". לדבריהן, התקבל דיווח מבית הספר לפיו האם הגיעה לצהרון דרך השער האחורי "ושידלה את בנה לטפס על הגדר ולברוח הביתה". בנוסף עדכן בית הספר שבימים שבהם הקטין מגיע מבית האב "האם מגיעה לשער בית הספר ומביאה לו תיק אוכל בנוסף לתיק האוכל שהאב שלח אותו". למרות שהובהר לאם שהיא אינה יכולה להיכנס לשטח בית הספר וכי היציאה של הקטין מהכיתה לקבל ממנה את הפריטים מפריעה לו ללמוד ומפריעה למהלך התקין של השיעור, האם המשיכה לבוא לבית הספר ולהביא לקטין דברים. בנוסף נאמר בעדכון שביום 11.11.24 האם הגיעה לשער האחורי בבית הספר וקראה לקטין. משהקטין לא עלה לכיתה עם כל הילדים, המדריכה עדכנה את מנהלת הצהרון שהקטין נעלם והחלו חיפושים אחריו ברחבי בית הספר. מנהלת בית הספר בדקה במצלמות האבטחה וראתה שהקטין טיפס מעל השער והלך עם אמו. בזמן הבדיקה במצלמות מנהלת הצהרון התקשרה אל האם לשאול האם הקטין ברשותה והאם אמרה שלא. האב הגיש תלונה במשטרה כנגד האם והיא נחקרה במשטרה ואמרה שהיא אכן הוציאה את הקטין מהצהרון מכיוון שהקטין לא מוכן לשהות בצהרון והיא אמרה שתמשיך לנהוג כך. העו"סיות ציינו כי "אנו רואים בדאגה את התנהלות האם ואת חשיפתו של ל' למצבים המסכנים אותו פיזית ונפשית". 12. התנהלות האם מלמדת שהיא מסרבת לציית לפסק הדין שהורה במפורש שהקטין ימשיך לשהות בצהרון. האם גורמת לקטין לא להישמע להנחיות בית הספר והצהרון ולבצע פעולות שיכולות אף לסכן אותו. האם גם מסרבת לשתף פעולה עם הוראות נוספות שנקבעו בפסק הדין ואף בהחלטות קודמות ולפיהן הקטין ימשיך להיות מטופל אצל פינקלמן וימשיך לשהות בצהרון. התנהלות זו של האם באה לידי ביטוי בעדכון העו"ס מיום 28.7.24 שבו נאמר שהקטין מתקשה להיכנס לחדר הטיפול מכיוון שהאם מבקשת ממנו להימנע מלהיכנס לטיפול ולשתף פעולה והדבר "משרה על ל' בלבול ופוגע בו". בעדכון נוסף של העו"ס מיום 4.8.24 נאמר שפינקלמן ציין שהאם מחבלת בתהליך הטיפולי ולא משתפת פעולה. פינקלמן אף דיווח לעו"ס ביום 11.8.24 שהוא לא הצליח להיפגש עם הקטין והאם חיבלה במפגש והציעה לקטין להכין שיעורי בית בזמן המפגש עמו. 13. המשיבה מלאה טענות כרימון נגד הפסיכולוג פינקלמן ולמרות שהוא לא מונה כמומחה מטעם בית המשפט אלא כמטפל שזהותו נקבעה ע"י העו"ס ולא ע"י מי מהצדדים, התנהלותה של האם שגרמה להפסקת הטיפול של הקטין אצלו, חמורה ביותר. עוד בהחלטת ביהמ"ש קמא מיום 21.5.24 נקבע כי: "מאז החלו להתקבל הדיווחים, המבקשת שמה לה למטרה להביא להחלפתו של המטפל...ביום 16.5.24 הוגש דיווח לפיו הנתבעת לא מביאה את הקטין לטיפול מזה שלושה שבועות...יש לתמוהה על בחירתה של הנתבעת להשתתפות הקטין בפעילויות חברתיות כאלה ואחרות, אחרי שעות הלימודים, בגינם הוחמצו מפגשים טיפוליים. התנהלות כזו מעוררת תחושה לא נוחה (לשון המעטה) של ניסיון לבסס טענה של היעדר רצף טיפולי ולהביא להחלפתו של המטפל". מאחר שהטיפול הפסיכולוגי חשוב לקטין, הורה ביהמ"ש קמא במסגרת אותה החלטה שהאב ייקח את הקטין לטיפול למרות שבאותו יום הקטין שוהה בבית האם. 14. לאור העובדה שהתנהלותה החמורה של האם כפי שתוארה בתסקירים ובעדכונים שהוגשו ע"י העו"ס לא נסתרה, ובמיוחד לאור העובדה שהתברר שהאם לא ממלאת אחר הוראות מפורשות של פסק הדין והחלטות קודמות שניתנו, לא היה מקום לסטות מההמלצה העיקרית של התסקיר השני - העברת "מרכז הכובד" של חיי הקטין לבית האב. הנימוק לאי קבלת ההמלצה שהקטין ילמד ליד בית האב מבוסס על כך שהקטין התרגל למחנכת שלו וניתוקו "יערער את הקטין עוד יותר" ויקשה על הקטין להתרגל למסגרת חדשה. ברם, אין בנימוק זה בכדי להצדיק סטייה מהמלצת התסקיר ביחס למקום לימודי הקטין. ראשית, הקטין לומד השנה ב---- ליד מגורי האם ולא ידוע האם אותה מחנכת תמשיך גם בשנה הבאה. שנית, והוא העיקר, לאור ניצני הניכור ההורי וההתנהלות של האם הגורמת לקטין להשחיר את דמותו של האב בעיניו ויוצרת קונפליקט נאמנויות אצלו, קיימת חשיבות רבה לכך שהאם ואף הקטין יפנימו את מרכזיותו של האב בחיי הקטין. לכן, העברת הקטין לבית ספר שליד בית האב, תשדר מסר חשוב וחיוני זה. העו"ס העידה שהקטין " יהיה תלמיד מצטיין גם בבית ספר אחר" (עמ' 23 שורות 30-31) ולכן הוא יסתגל בקלות למסגרת חינוכית אחרת וירכוש לו חברים חדשים. 15. אכן, קיים כיום קשר בין האב לקטין ואין נתק. ברם, אם האם תמשיך בהתנהלותה ואם לא יועבר מסר חד, ברור וצלול לקטין ולאם, שהאב הוא דמות חשובה בדיוק כמו האם, בעתיד עלולה להתפתח גם סרבנות קשר כפי שחוששות העו"סיות והפסיכולוג. לכן, קיימת חשיבות רבה בהעברת הקטין לבית ספר בעיר שבה האב מתגורר. מאחר שהקטין התחיל את שנת הלימודים בבית ספר ב----, המעבר יתבצע רק בשנת הלימודים הבאה. אכן, אין וודאות שהמסר החשוב ייקלט גם לאחר שהקטין יעבור ללמוד בעיר שבה מתגורר האב. יחד עם זאת, מדובר בכלי חשוב שיש לנסותו ולתת לו הזדמנות. 16. בכל הנוגע לקביעת ביהמ"ש קמא בדבר זמני שהות שוויוניים ולא כמומלץ בתסקיר השני שהקטין ישהה יותר זמן בבית האב, בית המשפט קמא נימק זאת בין היתר בכך שהדבר יעביר "מסר שוויוני חד וברור לקטין ולהוריו ותוציא את הקטין מהמחלוקות בין הוריו". מאחר שממילא העו"ס ציינה בחקירתה שהוספת עוד שני ימי חמישי כל חודש אצל האב לא מהווה "שינוי דרסטי" (עמ' 25 שורה 24) אין מקום להתערב בהכרעה זו של בית המשפט קמא ונימוק זה יכול להצדיק סטייה מהמלצות התסקיר השני. 17. ברם, אם יתברר שהאם ממשיכה בפגיעה בדמות האב וב"גימוד" דמותו בעיני הקטין ואף העברת מרכז הכובד של חיי הקטין לבית האב לא ייגרמו לכך שהאם תפנים את חומרת מעשיה ותחדול מהם, לא יהיה מנוס מקבלת המלצות התסקיר השני ואולי אף יהיה צורך לשקול את העברת הסדרי השהות של האם למרכז קשר כפי שעלה בוועדת התסקירים. בין היתר, על האם להפסיק להגיע לבית הספר עם "תיק אוכל" מטעמה, להפסיק להוציא את הקטין מהצהרון, לא להוציא את האב מקבוצת הווצאפ של הורי ילדי כיתת הקטין, לשתף פעולה באופן מלא עם גורמי הטיפול והעיקר, לשדר לקטין שהאב ומשפחתו חשובים ורצויים. 18. יש גם לקבל את עתירת המערער לבטל את הקביעה שניתנה בפסק הדין הראשון לפיה האם היא המשמורנית של הקטין. משנקבעו זמני שהות שוויוניים ואחריות הורית משותפת, מבוטלת הקביעה לפיה האם היא משמורנית של הקטין. יתר הוראות פסק הדין של ביהמ"ש קמא יעמדו בעינם לרבות הסנקציה שנקבעה בכל מקרה שהקטין לא יגיע לטיפול הפסיכולוגי שכל כך חשוב לרווחתו הנפשית. בשלב זה, אין צורך בסנקציות נוספות כפי שמבקש המערער וחזקה שביהמ"ש קמא יפעיל את סמכותו ויורה על סנקציות נוספות אם יתברר שהאם מפרה החלטות שיפוטיות. 19. סיכומו של דבר: אציע לקבל את הערעור בחלקו במובן זה שתבוטל הגדרת האם כמשמורנית של הקטין כפי שנקבע בפסק הדין הראשון ותתקבל המלצת העו"ס שהקטין יתחנך החל משנת הלימודים הבאה בבית ספר ליד מגורי האב. ככל שיתברר שהאם ממשיכה לפגוע בדמות האב בעיני הקטין ולבצע פעולות הפוגעות בקטין ובמיוחד בנפשו, ישקול ביהמ"ש קמא את קבלת המלצות התסקיר השני ביחס לחלוקה לא שוויונית של הסדרי השהות. יתר הוראות פסק הדין יוותרו על כנם. אציע גם שהמשיבה תישא בהוצאות המערער בסך של 10,000 ₪ והערובה על פירותיה, תושב למערער באמצעות ב"כ. ______________ נפתלי שילה, שופט השופט שאול שוחט, סגן הנשיא – אב"ד: אני מסכים. במקרה שלפנינו אין קביעה כי קיים ניכור הורי של המשיבה. ברם, חשש לניכור הורי, עתידי, קיים גם קיים. בנסיבות שכאלה יש לחתור להסדר יחסי הורים/ילד/הורה שיכול שיהיה בו כדי למנוע או למצער, למזער את התקיימותו של חשש שכזה. אני סבור שהתוצאה אליה הגיע חברי, הש' שילה, היא תוצאה ראויה. הסדרי השהות נותרו על כנם, שווים בין האב לאם. ברם, אל מול הניסיונות של האם להמעיט ממרכזיותו וחשיבותו של האב בחיי הקטין נכון היה להורות על העברת מקום לימודיו של הקטין למקום מגורי האב. בנקיטת צעד זה יש כדי לשדר לאם ובמיוחד לקטין, מעבר למרכזיותו וחשיבותו של האב בחיי הקטין, את נוכחותו המעשית בחייו בוודאי נוכח הקביעה בתסקיר כי "הסביבה ההורית של האב" הינה בריאה יותר עבורו. ______________ שאול שוחט, שופט סג"נ, אב"ד השופטת עינת רביד: אני מסכימה. ______________ עינת רביד, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נפתלי שילה. פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision55335-10-24	["שאול שוחט", "עינת רביד", "נפתלי שילה"]	[{"judgment_id": "d3c954c6-483b-5008-9947-71e4dd3fd986", "file_name": "55335-10-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 76623, "extension": "docx", "display_name": "55335-10-24-קובץ מקורי"}]
49442f18-d497-555c-bfe4-4aa1ccf213b2	ביהמ"ש המחוזי בחיפה, אב"ד סארי ג'יוסי, השופטת עפרה אטיאס, השופט ניצן סלמן: פס"ד בערעור אב על פסק דין שניתן בתביעה שהגיש על פי חוק אמנת האג (עמ"ש 54663-08-24)	54663-08-24	2025-01-07	2	3	4	2DISTRICT_COURT	3Haifa	4Family	בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה [כב' השופטת ה. גורביץ עובדיה] בתמ"ש 44485-07-24, במסגרתו הורה על מחיקת התובענה שהגיש המערער לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991 (להלן: "חוק אמנת האג"). קדמה למחיקה החלטה מיום 17.07.2024, במסגרתה קבע בית המשפט קמא כי "אין מדובר בתמ"ש ובתובענה הפטורה מאגרה שכן אין זו תובענה לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים(,תשנ"א-1991, הסעד המבוקש מקומו בתובענה בעניין קטין." משכך, קבע בית משפט קמא כי "עד ליום 24/07/24 על האב להגיש כתב תביעה מתוקן ולשלם האגרה הנדרש - שאם לא כן ,התביעה תימחק ללא צורך במתן החלטה שיפוטית נוספת". בחלוף שבוע, משלא תיקן המערער את התובענה ולא שילם אגרה, הורה בית המשפט קמא ביום 25/07/2024 על מחיקת התובענה. רקע עובדתי הצדדים גרושים והורים לשלושה קטינים ילידי השנים 2016 , 2018 ו- 2020. האב אזרח אמריקאי ומתגורר ב--------- ולו ---- ילדים נוספים ממערכת זוגית קודמת. המערער והמשיבה מנהלים בישראל הליכים משפטיים מזה מספר שנים בעניין הקטינים לרבות מזונותיהם. בגדרי אלה הגיש המערער מספר תובענות לקביעת "הסדרי ראייה ומשמורת בינלאומיים", לפי חוק אמנת האג. תובענות אלה נדחו או נמחקו, זו אחר זו. ערעור זה בא לפנינו לאחר שדנו בעבר בשלושה ערעורים קודמים בעניינם של הצדדים, הראשון בעמ"ש 47791-08-21 בגדרו ניתן פסק דין ביום 13.9.21, השני בעמ"ש 33661-03-23 בגדרו ניתן פסק דיננו מיום 17.4.23 והשלישי בעמ"ש 56259-12-23 בו ניתן פסק דיננו מיום 6.2.24. הערעור הראשון הוגש על ידי המערער וזאת על פסק דינו של בית משפט קמא בתמ"ש 17789-06-21 מיום 16.8.21 (להלן "פסק הדין הראשון"), אשר ניתן במסגרת תביעת המערער מיום 7.6.21 על פי אמנת האג להשבת הקטינים לארצות הברית. בית משפט קמא קבע כי "מקום המגורים הרגיל של הקטינים הוא ישראל" ומשום כך דחה את תביעת המערער. בתמצית נציין כי קביעה זו של בית משפט קמא התקבלה לאחר שסקר את תולדות הסכסוך בין הצדדים, את הרקע לתובענה תוך שציין כי "המשפחה מתגוררת בישראל מזה כשנה ושמונה חודשים לאחר שעשו עליה לפי חוק השבות; לאור גיל הקטינים, ברי כי אינם מכירים או זוכרים מציאות חיים אחרת, הקטינה -----, נולדה בישראל ומאז לידתה מתגוררת בישראל; הקטין ------ שהוא בן כחמש וחצי שנים, התגורר בישראל מאז היה בן שלוש וחצי שנים; הקטין ------מתגורר בישראל מאז היותו בן כשנה ותשעה חודשים; הקטינים שולבו במסגרות החינוך בישראל ורישומם למסגרת החינוך נעשה לבקשת שני ההורים... הגעת המשפחה ארצה הייתה במסגרת עליה, לפי חוק השבות. עליה אינה זמנית." עוד דחה בית משפט קמא בגדרי אותו פסק דין טענות המערער לפיהן הסכמת ההורים, קובעת את מקום מגוריהם הרגיל של הקטינים בארצות הברית, כשם שטען וטוען המערער גם היום. 5. כאמור, ערעור המערער על פסק הדין הראשון של בית משפט קמא מ-2021 נדחה במסגרת פסק דיננו בעמ"ש 47791-08-21 מיום 13.9.21. עם זאת, המערער הגיש ביום 12.1.23 בתלה"מ 35275-01-23 תביעה על פי חוק אמנת האג ולקבלת הסעד של "קביעת הסדרי ראיה בהתאם לסעיף 21 לאמנת האג". בפסק דין מפורט מיום 19.2.23 (להלן: "פסק הדין השני"), דחה בית משפט קמא על הסף תביעתו זו של המערער משקבע כי בעקבות פסק דינו הראשון לפיו מקום המגורים הרגיל של הקטינים הוא בישראל, עת מטרת האמנה להגן על קטין ולא על הורה, הרי שמכל אלה מתחייבת הקביעה לפיה יש לבחון את טובת הקטין במקום מגוריו הרגיל – ישראל, וכי על פי הדין, קיומם של זמני שהות ייבחנו בהתאם להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב - 1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות") והשיקולים המחייבים כמפורט שם, מה שלא ניתן לעשות במסגרת הליך מקוצר מכוח חוק אמנת האג. עוד ציין בית משפט קמא כי הגם שדי באמור לעיל על מנת להביא לדחיית התביעה על הסף, הרי שיש לראות את התביעה כתביעה שהוגשה בחוסר תום לב, אגב שימוש לרעה בהליכי בית משפט. זאת לאחר שהמערער לא כיבד החלטות שיפוטיות שנתנו וגם הסתיר מבית המשפט מידע (עמ' 5 שורות 1-7 ו-20-27). גם הפעם, המערער מאן להשלים עם פסק הדין השני והגיש ערעור בעמ"ש 33661-03-23, שאף הוא התברר לפנינו בגדרו הסכימו הצדדים כי המערער יתקן את התובענה שהגיש לפי חוק האמנה, כך שבמקומה תוגש תביעה שלא על פי האמנה. להסכמה זו ניתן על ידינו תוקף של פסק דין ביום 17.4.23. בעקבות כך הגיש המערער בתלה"מ 35275-01-23 "כתב תביעה מתוקן אחרי ערעור" בגדרו טען בין היתר כי "מיצה כל האפשרויות שביצע הדין המקומי בישראל, ללא הצלחה, ועל כן נולד הצורך להתערבות בינלאומית באמצעות השימוש באמנה". (עמ' 5 לכתב התביעה המתוקן). ביום 3.12.23 במסגרת פסק דין מפורט מחק בית משפט קמא את התביעה המתוקנת (להלן: "פסק הדין השלישי"). נפסק כי אין מקום לבחון עתירת האב לקיום זמני שהות "בינלאומיים" כאשר הוא אינו פועל על מנת לשמר את דמותו ההורית אצל הקטינים ואינו פועל ליצור קשר עמם. גם הפעם הגיש המערער ערעור על פסק הדין השלישי בעמ"ש 56259-12-23 בו ניתן פסק דיננו מיום 6.2.24 שהורה על מחיקת הערעור משלא שולמה אגרה. שם ציינו בין היתר את הדברים הבאים: "בהליך קודם שהתנהל בפנינו עמ"ש 33661-03-21 הסכימו הצדדים שהמערער יתקן את תביעתו מתביעה על פי אמנת האג לתביעה רגילה לקביעת הסדרי שהות ומפגשים. המערער אומנם הגיש כתב תביעה מתוקן, אך לא טרח לשלם אגרה בגינו ולא זו בלבד, בפנינו הוא טוען כי מדובר בערעור "על סגירת תיק האג בפעם השנייה" לאחר ערעור, היינו המערער למעשה מאשר כי למרות ההסכמה הדיונית שקיבלה תוקף של פסק דין במסגרת עמ"ש 33661-03-21, לא תיקן את תביעתו כנדרש, ואף לא שילם אגרה בגין אותו הליך. ואם בכך לא די, המערער שב והגיש בקשה לפטור אותו מאגרה ועירבון בערעור שבפנינו, בטענה שמדובר בתיק אמנת האג. משלא שולמה אגרה בגין ההליך שהיה מונח בפני בית המשפט קמא, אנו מאשרים את פסק המחיקה שניתן על ידי בית המשפט קמא, אך זאת לא מטעמיו של בית המשפט קמא, אלא מן הטעם שלא שולמה אגרה." בקשת רשות ערעור על פסק דיננו זה שהגיש המערער לבית המשפט העליון ב-בע"מ 3346/24 נדחתה ע"י כב' השופטת י. וילנר ביום 20.06.2024 אשר דחתה גם טענות המערער לפיהן מחיקת הליך בגין אי תשלום אגרה היא בסמכות רשם בית משפט, ולא בסמכות שופט. 6. כעבור מספר חודשים, ביום 15.7.24, הגיש המערער את ההליך מושא ערעור זה לבית משפט קמא בגדרו עתר פעם נוספת לקביעת הסדרי ראייה בינלאומיים במסגרת סעיף 21 לחוק אמנת האג. תביעתו זו נמחקה כמפורט לעיל, לאחר שתחילה הורה בית משפט קמא ביום 17.7.24 כי מדובר בהליך החייב באגרה עת שהסעד המבוקש מקומו בתובענה בעניין קטין והפנה לפסק דינו השני מיום 19.2.23 ולפסק דיננו בעמ"ש 33661-03-23, וכי על המערער להגיש כתב תביעה מתוקן. בחלוף מספר ימים, ביום 25.7.24, משלא הוגש דבר ולא שולמה אגרה, הורה בית משפט קמא על מחיקת התביעה. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור 7. בהודעת הערעור, טען המערער כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע כי "מה שהוגש כתביעה לפי אמנת האג איננו תביעה לפי אמנת האג". לדידו של המערער, מסקנה זו מתבקשת מהעובדה ש"כל עוד לא נשמעו ראיות והוכחות, לא ניתן לפסול ולשלול את העובדה שזו כן תביעה לפי אמנת האג, לפי סעיף 21 לאמנה" [פסקה 23 להודעת הערעור]. 8. לדידו של המערער, יש לאפשר לו לתבוע על פי אמנת האג, וזאת מאחר "שרק אמנת האג מבטיחה למערער סיכוי כשלהו לקבל משפט הוגן ולהגיע להוכחות". משכך, טוען המערער, כי שגה בית המשפט קמא כאשר התעלם מהעובדה ש"ללא המעטפת הפרוצדורלית של אמנת האג, המערער לעולם לא יזכה לפגוש את ילדיו פנים אל פנים אילולא השימוש באמנת האג, והמעטפת הפרוצדורלית שהיא מעניקה." [פסקה 24 להודעת הערעור]. עוד לדידו, "המעטפת הפרוצדורלית של אמנת האג מעניקה הקלות שכל המדינות החתומות על אמנת האג מכירות בהן, כגון פטור מאגרה, פטור מערובה, פטור מתצהיר, פטור מהתייצבות פיסית במדינה, ומסלול זריז להכרעה." [פסקה 14 להודעת הערעור]. מוסיף המערער וטוען כי יש לאפשר לו להסתמך על סעיף 21 לאמנה, וזאת מאחר ש"אמנת האג לא קיימת רק להחזרת ילדים חטופים. סעיף 21 של האמנה עוסק בזכויות הורה זר לא משמורן להסדרי ראיה גם בתוך המדינה וגם מחוצה לה." [פסקה 3 הודעת הערעור]. עוד ובנוסף בעניין זה, טען המערער כי "הסיבה לשימוש באמנה הוא שהאמנה מסדירה באופן בינלאומי זכויותיו של הורה לא משמורן שגר מחוץ למדינה." [פסקה 14 להודעת הערעור]. 9. תימוכין לעמדתו זו מוצא המערער בפסק הדין אשר ניתן ב-תמ"ש (ת"א) 89790/00 מ' א' נ' ע' ר' (8.2.2001), אשר עסק בשאלה כיצד יש להחיל את החוק במקרה של עתירת אב לאכיפת הסדרי ביקור ושהות. לעמדת המערער, במקרה דומה למקרה עסקינן, קבע בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב כי יש להחיל את סעיף 21 לחוק האמנה ולאפשר הגשת תביעה לקביעת הסדרי ביקור מכח אמנת האג, כאשר הסדרי הביקור הם הסעד העיקרי של התובענה, ולא סעד ביניים או סעד משני לבקשה להחזרת קטין חטוף. "תקדים" זה, כך לטענת המערער, צריך לעמוד לנגד עיני בית המשפט בהכרעתו. 10. בהיבט הפרוצדורלי, טען המערער כי "החלטות סיווג תיק, והחלטות בעניין תשלום אגרה, הן החלטות שבסמכות רשם על פי סעיף 90 לחוק בתי המשפט". לדידו של המערער, "על החלטת רשם ניתן לערער לאותו בית משפט", משכך, טוען הוא כי "היות והשופטת הילה גורביץ הפעילה סמכות של רשם ולא סמכות שופטת,[...] המערער זכאי לערעור בזכות על אותה החלטה, לאותו בית משפט, והוא מממש זכותו זו בערעור זה על החלטת השופטת הילה גורביץ, בכובעה כרשמת" [פסקה 4 להודעת הערעור]. 11. לאור כל האמור, עתר המערער לביטול פסק דינו של בית המשפט קמא בעניין המחיקה על בגין אי תשלום אגרה ,ולביטול ההחלטה שקדמה לו בשבוע בעניין סיווג התביעה. 12. בתשובתה, טענה המשיבה כי יש לדחות על הסף את הערעור, וזאת לאור העובדה שהמערער לא שילם אגרה כדין. עוד ובנוסף, המשיבה טענה כי בית משפט קמא פעל במסגרת תקנה 41[א] לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2019 כאשר החליט להורות על מחיקת תובענת המערער. דיון והכרעה 13. לאחר שעיינו בהודעת הערעור ובתשובת המשיבה, בכלל הנספחים, ובהחלטות בית משפט קמא על נימוקיהן – הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 14. כאמור לעיל, אין זה פסק הדין הראשון שניתן בהליכים המתנהלים בין הצדדים, כשההליכים הקודמים, על פסקי הדין שניתנו בהם לרבות בערעורים שהגיש המערער בעבר פורטו בהרחבה לעיל. למעשה, בפסק דיננו בעמ"ש 33661-03-23 נתנו תוקף להסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים, לפיה המערער יתקן את תביעתו, כך שהיא תשונה מתביעה על פי אמנת האג לתביעה רגילה להסדרי ביקור ושהות. כאמור לעיל, המערער לא פעל בהתאם להסכמה דיונית זו, והתובענה שלו נמחקה. לא רק זאת, אלא שברקע עומד פסק הדין הראשון עם אותן קביעות שהתקבלו בגדרו המחריגות תחולת חוק אמנת האג על עניינם של הצדדים, ובעיקר משום הקביעות אותן פירטנו לעיל - מקום מגוריהם הרגיל של המשפחה כולל הקטינים הוא בישראל, כאשר המשפחה הגיעה ארצה במסגרת עליה לפי חוק השבות, וכי אין בהסכמים, ככל שנערכו על ידי ההורים, כדי לקבוע מקום מגוריהם הרגיל בארה"ב. 15. משכך, ובשים לב לקביעות בפסק הדין הראשון בדבר אי תחולת האמנה, המקימים מחסום בפני הגשת תביעה חדשה על פי האמנה, לקבלת סעדים זהים, סבורים אנו כי מכוח פלוגתא פסוקה בהליך הקודם, נכון נהג בית משפט קמא עת סילק את התביעה. כידוע עניינה של דוקטרינה זו הוא למנוע התדיינות כפולה בפלוגתא שהוכרעה לגופה, ולחסוך זמן שיפוטי יקר ומתן קדימות לעיקרון סופיות הדיון [יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 488 (2015); ע"א 4012/96 בני שחף הובלות והשקעות (1976) בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, נה(1) 492, 504-505 [(1999. משכך, סבורים אנו כי אין לאפשר למערער לעקוף את העיקרון בדבר מעשה בית דין באמצעות הגשת תביעה חדשה שאינה מתיישבת עם אותן קביעות חלוטות. 16. ואם לא די באמור לעיל כדי להוביל לדחיית הערעור, יש לראות בהגשת תביעה מחדש על פי חוק אמנת האג תחת תיקונה לתביעה רגילה ותשלום אגרה מתאימה, חוסר תום לב, שימוש לרעה בהליכי בית משפט וניסיון לחמוק מקיום הוראותיו, אשר ניתנו גם על יסוד הסכמת המערער. נפנה בעניין זה לפסק הדין השני, לפסק דיננו ב-עמ"ש 33661-03-23 מיום 17.04.2023 וכן לתקנה 41 (א) (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. 17. בשולי הדברים ובבחינת למעלה מן הצורך, מצאנו להתייחס בקצרה לטענת המערער, על אף שאין בכך כדי להשפיע על המסקנה אליה הגענו, לפיה ניתן לקבוע, במסגרת סעיף 21 לחוק האמנה, "הסדרי ראייה בינלאומיים". סעיף 21 לחוק האמנה קובע כהאי לישנא: "בקשה לעשיית סידורים כדי לארגן או כדי להבטיח את הפעלתן היעילה של זכויות ביקור, יכול שתוגש לרשויות המרכזיות של המדינות המתקשרות כדרך שמגישים בקשה להחזרת ילד .על הרשויות המרכזיות מוטלים החיובים בדבר שיתוף פעולה המפורטים בסעיף 7, על מנת לקדם ניצול, בדרכי שלום, של זכויות ביקור ולקיים כל תנאי שהפעלת זכויות אלה כפופות לו. הרשויות המרכזיות ינקטו צעדים, ככל שניתן, להסרת כל מכשול להפעלת זכויות אלה. הרשויות המרכזיות רשאיות, במישרין או באמצעות גורמי ביניים, ליזום או לסייע בנקיטת הליכים, במטרה לארגן זכויות אלה או להגן עליהן, ולהבטיח כי התנאים שאותן זכויות כפופות להם – יכובדו." 18. בפסיקה נקבע זה מכבר כי מטרות האמנה הן "להבטיח את החזרתם המיידית של קטינים (עד גיל 16) אשר הורחקו אל מדינה מתקשרת באמנה או לא הוחזרו ממנה שלא כדין, ולהבטיח כי זכויות משמורת וביקור על פי דינה של מדינה מתקשרת יכובדו ביעילות בשאר המדינות המתקשרות] "בע"מ 5303/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 2 לפסק דינו של כבוד השופט ד' מינץ (נבו 25.8.2021) (להלן – עניין פלונית]. משכך, בסעיף 4 לחוק האמנה נקבע כי האמנה תחול "על כל ילד אשר מקום מגוריו הרגיל היה במדינה מתקשרת סמוך לפני כל הפרה של זכויות משמורת או ביקור". מן המקובץ עולה כי מטרת האמנה אינה קביעת הסדרי ביקור ושהות, אלא שתכליתה לאפשר כיבוד של זכויות קיימות על פי דין המדינות החתומות עליה. אכן, כל מסקנה אחרת עשויה לסתור את עיקרון היסוד של האמנה, לפיו "דיון בהסדרי המשמורת של הילד ובטובתו צריך שייעשה במקום מגוריו הרגיל של הילד, שם יוכל בית המשפט לשקול בכובד ראש את כלל השיקולים הנוגעים לעניין ולהקדיש לכך את הזמן הראוי" [עניין פלונית, שם]. 19. אלא שבמקרה שלנו, וכמתחייב מפסקי הדין השונים שניתנו, עת המערער התגורר עם ילדיו בארץ במשך שנים, וישראל היא מקום מגוריהם הרגיל, זכויות הביקור והשהות אמורות להיבחן על פי דין המקום - הדין הישראלי המהותי – חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ודוקטרינת זכויות הילד להבדיל מחוק אמנת האג שמטרתו החזרתם המיידית של ילדים שהורחקו שלא כדין אל מדינה מתקשרת והבטחת כיבוד זכויות משמורת וביקור על פי הדין של מדינה מתקשרת (המדינה הנחטפת-ארץ המקור) ביעילות בכל המדינות המתקשרות. כלום יכול הורה ישראלי, לילדים שמקום מגוריהם הרגיל בישראל, ואשר בחר לעזוב את הארץ, כפי המקרה שלנו, לתבוע זכויות ביקור ושהות על פי חוק אמנת האג? התשובה לכך היא בשלילה כמובן. 20. לא נעלמה מעינינו העמדה שהובעה בספרות המשפטית, אשר גורסת כי הוראות אמנת האג מיועדות גם להבטיח זכויות ביקור, גם אם לא התקיימו הרחקה או אי-החזרה שלא כדין, והיא מפנה להוראת סע' 21 של האמנה [רונה שוז "זכויות ילדים חטופים: האם חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 עולה בקנה אחד עם דוקטרינת זכויות הילד" מחקרי משפט (כ) 421, 426 (2004)]. אלא שמנגד קיימות דעות אחרות, כך למשל בתי המשפט באנגליה קבעו כי סעיף 21 לא מסמיך את בית המשפט לקבוע זכויות ביקור והסדרי ראייה במסגרת האמנה ונפנה למאמר: Nigel Lowe, PROBLEMS RELATING TO ACCESS DISPUTES UNDER THE HAGUE CONVENTION ON INTERNATIONAL CHILD ABDUCTION, 8 Int. J. Law Fam. 374, 380 (1994). ממילא, הדעה לפיה האמנה תחול גם במקרה שלא היתה חטיפה אינה חפה מקשיים ונראה כי אינה חלה על מקרה בו ההורה התובע הוא זה שעזב את המדינה, המהווה מקום המגורים הרגיל של הקטינים והמשפחה, כמו במקרה שלנו. יתר על כן, נראה כי גם לאלה הגורסים אחרת, אין באמנה כדי לקבוע כיצד תתברר התובענה, לפי איזה עקרונות וכללים, ובהכרח זו תיבחן לפי הדין המהותי המקומי – חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. סוף דבר 21. הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך של 6,000 ₪. מותר לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision54663-08-24	["סארי ג'יוסי", "עפרה אטיאס", "ניצן סלמן"]	[{"judgment_id": "49442f18-d497-555c-bfe4-4aa1ccf213b2", "file_name": "54663-08-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 72306, "extension": "docx", "display_name": "54663-08-24- קובץ מקורי"}]
06d03394-ac01-55fb-9ee9-ea315ad7d1c7	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב - יפו, ש' יונה אטדגי: פסק דין בעניין חיוב לקוח של עורך דין בתשלום שכר טרחה כאשר לא נעשה הסכם שכר טרחה בכתב (ע"א 32538-04-24)	32538-04-24	2024-11-04	2	4	3	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	3Civil	האם ניתן לחייב לקוח של עורך-דין בתשלום שכר טרחה לפי שכר ראוי, כאשר לא נערך הסכם שכר טרחה בכתב, אין מחלוקת שסכום שכר הטרחה הוסכם בעל-פה בין הצדדים, אך קיימת מחלוקת בשאלה מהו הסכום שהוסכם? התביעה ופסק הדין בבית משפט השלום המערערת, עורכת דין בעצמה, פנתה אל המשיבה, באמצעות עו"ד יעקב בויאר (להלן – "עו"ד בויאר"), לצורך התייעצות בקשר לסכסוך שפרץ בינה לבין שכניה, שהחלו בעבודות בנייה של ביתם בצמוד לביתה. בגין חלק זה של הטיפול – שלא הייתה עליו מחלוקת – שילמה עליו המערערת למשיבה סכום של 5,323 ₪ (כולל מע"מ). המחלוקת התגלעה ביחס לייצוגה של המערערת בעתירה מנהלית ובקשה לסעד זמני שהוגשה במסגרתה נגד השכנים והועדה המקומית. לפני תיאור המחלוקת יצוין, כי הבקשה לסעד זמני נדחתה (תוך חיוב המערערת בהוצאות) מהנימוק שמקומה הראוי להתברר הוא בהליך אזרחי ולא בהליך מנהלי. בעקבות זאת, הודיעה המערערת למשיבה כי היא איננה מעוניינת עוד להמשיך בניהול העתירה המנהלית וייצוגה על-ידי המשיבה הופסק. המחלוקת בין הצדדים הייתה בשאלת סכום שכר הטרחה שהוסכם בקשר להגשת העתירה המנהלית והבקשה לסעד זמני. אין חולק שלא נערך הסכם שכר טרחה בכתב, אך שני הצדדים טוענים שהוסכם בעל-פה על גובה הסכום. אלא, שהצדדים חלוקים בשאלה, מה הסכום שהוסכם בעל-פה. בעוד שהמשיבה טענה שהסכום שהוסכם היה 45,000 ₪-50,000 ₪ בצירוף מע"מ והוצאות, המערערת טענה כי הסכום שהוסכם היה 10,000 ₪ כולל מע"מ. המערערת שילמה למשיבה את הסכום, אשר הוסכם לטענתה, וסירבה לשלם את יתרת הסכום כבקשת המשיבה, וזו הגישה תביעה כספית נגד המערערת על סך 40,840 ₪ (כולל מע"מ). בית המשפט קמא (כב' השופט עדי סומך) קבע, לאחר ששמע את עדויות הצדדים, כי "אין לבית המשפט דרך נאותה להעדיף את גירסת האחד על משנהו ובמקום שבו אין ראיות למוסכם, ומשאין בית המשפט קורא כליות ולב לא ניתן להשאיר שאלה זו אלא כשאלה פתוחה", והוסיף "בהתאם לכך מורה הדין כי במקום שבו אין הסכם שכ"ט, סמכותו של בית המשפט נגזרת מסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 אשר קובע כי זכותו של אדם לקבל את שכרו בגין עמלו שאם לא כן יימצא האחר מתעשר שלא כדין על חשבון, ואילו סמכותו של בית המשפט לקבוע שכר זה הינה על דרך האומדנה". בית המשפט הפנה בקשר לכך לפסק הדין של בית המשפט העליון ב-ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פד"י נח (5) 26,20 (להלן – "פס"ד יכין חקל"), עוד אשוב להפנייה זו. לאחר נימוקים נוספים, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי שכר הטרחה הראוי במקרה זה עומד על 30,000 ₪ בצירוף מע"מ ובניכוי הסכום של 10,000 ₪ כולל מע"מ שכבר שולם, ולפיכך, הוא חייב את המערערת לשלם למשיבה סך של 25,100 ₪ כולל מע"מ, סכום של 5,000 ₪ שכר טרחת עו"ד ותשלום מחצית האגרות (להלן – "פסק הדין"). הערעור והתשובה המערערת הגישה ערעור זה על פסק הדין, כשטענתה העיקרית היא, כי "במקום שקיים הסכם שכ"ט אין מקום לעילה של שכר ראוי". כן נטען שעילת השכר הראוי לא נטענה בכתב התביעה, נטענה לראשונה בסיכומי המשיבה, והיא התנגדה להרחבת חזית. כן נטען שבית המשפט לא היה מוסמך לקבוע את שיעור השכר הראוי לפי אומדנה, על סמך דעתו הסובייקטיבית, וללא ראיות על כך. המשיבה טוענת כי בית המשפט "עשה חסד" עם המערערת כשפסק לה סכום נמוך מזה שנתבע, למרות שהוא האמין לעו"ד בויאר. לטענת המשיבה "בית המשפט קמא פסק על פי אומדנה שנעשתה על ידו לנוכח הראיות ולא מכוח עילת "שכר ראוי"". בד-בבד הוסיפה, כי "לבית המשפט סמכות מכוח סעיף 46 לחוק החוזים לקבוע חיוב לתשלום בגין שירות שלא הוסכם על שיעורו או שיש ספק באשר לשיעורו וזאת על דרך חיוב בתשלום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". יצוין, כי בדיון בבית המשפט הפנה ב"כ המשיבה לסעיף 5 לכתב התביעה, שבו נטענה עילת "עשיית עושר ולא במשפט". ניסיונות שנעשו במהלך הדיון להביא להסכמה בין הצדדים נדחו, ולכן אין מנוס ממתן פסק דין לגוף הערעור. דיון והכרעה אני סבור כי המערערת צודקת בטענתה העיקרית, לפיה, לא היה מקום לפסוק שכר ראוי, כאשר אין חולק שנעשה הסכם שכר טרחה, גם אם הוא נעשה בעל-פה ולא בכתב. מסקנה זו עולה כבר מפסק דין יכין חקל (שהחלק הרלבנטי בו צוטט בפסק הדין של בית המשפט קמא) (עמ' 27): "הנה-כי-כן, בין הצדדים לא נערך מעולם הסכם שכר טרחה – לא בכתב ואף לא בעל-פה. מהו הדין במקרה כזה? הכלל בעניין זה מצוי בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע לאמור: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". סעיף 46 שורשיו בדיני עשיית עושר ולא במשפט. ביסודו העיקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין (ע"א 136/92 ביניש-עדיאל – עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ (להלן – פרשת ביניש-עדיאל [1]), בעמ' 125). הצורך באומדן השכר הראוי – חלף שכר מוסכם – עשוי להתעורר במקרים שונים (ראו ג' קלינג אתיקה בעריכת דין [7], בעמ' 270), ובכלל זה המקרה נושא ענייננו, אשר בו לא סוכם כלל שיעור שכר הטרחה (מקרים אחרים הם למשל מקום שבו הוסכם על השכר, אולם השירות נפסק בעודו באבו, ולא סוכם מה יהיה השכר במקרה זה, או מקום שבו הסכם שכר הטרחה איננו תקף מסיבה כלשהי). הנה אפוא, ברגיל, היעדרו של הסכם שכר טרחה אין בו משום אות וסימן לכך שהשירות ניתן חינם. אדרבה, רואים בצדדים כאילו הסכימו ביניהם שבתמורה לשירות יקבל עורך-הדין את השכר הראוי (ע"א 180/71 לביא נ' קצין התגמולים [2]), והוא כשהנסיבות אינן מצביעות על מסקנה אחרת (ראו עוד ע"א 525/81 גזית ושחם חברה לבנין בע"מ נ' עו"ד רוזן [3], בעמ' 342)". המסקנה הנובעת מהאמור היא כי מקום שנעשה הסכם שכר טרחה בין הצדדים, גם אם בעל-פה, הרי שלא ניתן לפנות ל"מסלול" של סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן – "חוק החוזים"), כלומר למסלול של שכר ראוי ודיני עשיית עושר ולא במשפט, אלא נדרש להכריע בתביעה החוזית בהתאם להסכם שנעשה בין הצדדים. כך גם נפסק באופן מפורש ב-ע"א 6290/18 עיזבון טמירה פינצ'וק ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (2.5.2021) (פסקה 41): "בין כך ובין כך, משהוסדרה הזכות לשכר בגין עבודה על בסיס חוזי, וכל עוד עומד החוזה בתוקפו, התביעה לשכר העבודה אמורה להיות מכוחו, ואין היא יכולה להיות מכוחם של דיני עשיית עושר ולא במשפט. זאת כחלק מהעיקרון לפיו כאשר מתן טובת ההנאה מוסדר בחוזה אין תחולה לדיני עשיית עושר ולא במשפט". המסקנה האמורה, לפיה משקיים הסכם שכר טרחה, בכתב או בעל פה, אזי לא ניתן לפסוק שכר ראוי, כוחה יפה גם כשבית המשפט מתקשה להכריע בין הגרסאות של הצדדים. חוסר הכרעה בין הגרסאות אינו נמנה בין המקרים המצדיקים הכרעה על-פי שכר ראוי. במקרה כזה, נדרש בית המשפט להכריע על פי דיני הראיות, ובראשם הכלל המטיל את נטל הוכחת התביעה על התובע. המסקנה הנובעת מכך היא, שלאחר שבית משפט קמא קבע כי הוא אינו יכול להכריע בין הגרסאות של הצדדים ביחס לסכום שכר הטרחה שהוסכם, ומשאין חולק כי הסכום שהוסכם על פי גרסת המערערת כבר שולם על ידה, היה עליו לדחות את התביעה על-פי הכלל, לפיו נטל הוכחת התביעה מוטל על התובע, כלומר המשיבה, ולא לפנות למסלול של השכר הראוי. המשיבה איננה צודקת בטענתה כי מפסק הדין נובע שבית המשפט קמא נתן אמון בגרסת עו"ד בויאר. טענה זו עומדת בניגוד לקביעתו המפורשת של בית המשפט קמא, גם אם היא נאמרה לאחר פירוט התלבטויותיו בעניין זה. כן אין מקום לטענה, לפיה בית המשפט פסק על דרך האומדנה, ולא לפי שכר ראוי, טענה שהתקשיתי לעמוד על טיבה. שהרי, בית המשפט הפנה באופן ברור לסעיף 46 לחוק החוזים ולפס"ד יכין חקל, שעניינם שכר ראוי ששורשו בדיני עשיית עושר ולא במשפט, וביסס על כך את פסיקתו. מעבר לנדרש אוסיף, כי המערערת צודקת בטענה כי בית המשפט לא היה מוסמך לפסוק שכר ראוי על דרך של אומדנה. כך נקבע בפסק דין יכין חקל (עמ' 27): "ודוק, דרך קביעתו של השכר הראוי ושיעורו אינם בגדר ידיעה שיפוטית ועל בית המשפט לקובעם על בסיס הראיות המובאות בפניו". לסיום, אין לי אלא להצטרף להערתו של כב' השופט רובינשטיין ב-רע"א 8775/15 פלונית נ' פלוני (10.5.2016) (פסקה יא'), לפיה, בסכסוכים הנוגעים לשכר טרחת עורך דין, ""החטא הקדמון" בעיניי הוא היעדרו של הסכם כתוב בעניין שכר הטרחה. מוטב וראוי כי צדדים לחוזה לשירותי ייצוג משפטי יעלו את הסכמתם בפירוט על הכתב". התוצאה: הערעור מתקבל. כל החיובים שהמערערת חויבה בהם בפסק דינו של בית המשפט קמא מבוטלים. מאחר, שכפי שנמסר בדיון, המערערת כבר שילמה למשיבה את כל הסכום שנפסק, על המשיבה להשיב למערערת את כל הסכום שהיא שילמה לה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום שבו בוצע התשלום. המשיבה תשלם למערערת הוצאות הערעור בסך 15,000 ש"ח. המזכירות תשיב למערערת באמצעות ב"כ את העירבון. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision32538-04-24a	["יונה אטדגי"]	[{"judgment_id": "06d03394-ac01-55fb-9ee9-ea315ad7d1c7", "file_name": "32538-04-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 59740, "extension": "docx", "display_name": "32538-04-24- קובץ מקורי"}]
89876fb2-51ce-5c1e-99ac-f3594601aa1e	ביהמ"ש לענייני משפחה חיפה, הנשיאה שלי אייזנברג: פס"ד בסעד הצהרתי שיורה על זכאותה של המבקשת למחצית מהכספים הנמצאים בחשבון (תמ"ש 45600-12-20)	45600-12-20	2024-11-26	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	null	decision45600-12-20	["שלי אייזנברג"]	[{"judgment_id": "89876fb2-51ce-5c1e-99ac-f3594601aa1e", "file_name": "45600-12-20.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 230400, "extension": "doc", "display_name": "45600-12-20- קובץ מקורי"}]
6299d06a-fe36-547e-a348-91342294a713	ביהמ"ש לענייני משפחה חיפה, הנשיאה שלי אייזנברג: פסק הדין עוסק בסוגיות רכושיות בין בני זוג: תביעה לסעד הצהרתי בדירה שנרשמה ע"ש הבעל בלבד, איזון משאבים וכושר השתכרות (תמ"ש 9662-12-19)	09662-12-19	2024-07-30	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	null	decision9662-12-19	["שלי אייזנברג"]	[{"judgment_id": "6299d06a-fe36-547e-a348-91342294a713", "file_name": "9662-12-19.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 340992, "extension": "doc", "display_name": "9662-12-19- קובץ מקורי"}]
b42382d8-4f0e-5e2b-b9c6-00e755cdf1d5	בית המשפט המחוזי באר שבע, אב"ד ש' גילת שלו, ש' דינה כהן, ש' איתי ברסלר-גונן: גזר דין לפסיכיאטר שהורשע בעבירות של אינוס, מעשה סדום ומעשה מגונה בכח במבקרת בבית החולים (תפ"ח 68252-10-21)	68252-10-21	2025-01-07	2	7	2	2DISTRICT_COURT	7Southern	2Criminal	השופטת גילת שלו - אב"ד: הנאשם הורשע לאחר שמיעת הראיות בעבירות של אינוס- עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן- החוק); מעשה סדום- עבירה לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק; ומעשה מגונה בכח- עבירה לפי סעיף 348(ג1) לחוק. כעולה במפורט מהכרעת הדין וכן מכתב האישום, המתלוננת (אשר תקרא להלן גם נפגעת העבירה) היא חברתה של מ', שהיתה בקשרי ידידות ועבודה עם הנאשם. זמן מה לפני האירוע, בעת שהמתלוננת ומ' בילו בבר, מ' ערכה היכרות בינה לבין הנאשם שהגיע למקום לפגוש בה, ולאחר זמן קצר הנאשם עזב את המקום. ביום 10.7.20 בשעות הבוקר, המתלוננת ליוותה את חברתה א' לאשפוז במרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע (להלן- בית החולים). לאחר שא' אושפזה, בצאתה של המתלוננת ממיון בית החולים, היא פגשה בנאשם אשר אותה עת שימש כפסיכיאטר תורן בבית החולים, שישב ועישן בכניסה לבית החולים. לאחר שזיהו זה את זו, הנאשם והמתלוננת ניהלו שיחת חולין במשך מספר דקות, שבמהלכה שאלה המתלוננת את הנאשם אם היא יכולה להיוועץ בו לגבי טיפול תרופתי שהיא היתה אמורה להתחיל, והוא השיב שייעץ לה בשמחה; המתלוננת הסבירה לנאשם שהיא ממהרת ושהיא עתידה לשוב מאוחר יותר לבית החולים, לפני כניסת השבת, על מנת להביא מזון לחברתה, והם סיכמו כי ישוחחו כשהיא תשוב לבית החולים. לאחר צאתה מבית החולים, הנאשם והמתלוננת התכתבו מעט, ובשעה 17:17 הודיעה המתלוננת לנאשם כי היא בדרכה לבית החולים ותגיע תוך 20 דקות, והם קבעו להפגש. עם הגעתה של המתלוננת לבית החולים, היא פגשה בנאשם, שאף דאג להעביר את הדברים שהביאה לחברתה א'. לאחר מכן, הנאשם הציע למתלוננת לשבת לקפה וסיגריה ולייעץ לה לגבי מה שהיא רצתה, הוביל אותה במסדרונות בית החולים, הכין להם קפה והכניס אותה לחדר מנוחה המשמש את סגל בית החולים. הנאשם והמתלוננת ישבו בחדר הסגל, עישנו, שתו קפה ושוחחו בין היתר לגבי הטיפול התרופתי שנוטלת המתלוננת. לאחר מספר דקות המתלוננת נעמדה ואמרה לנאשם "תודה רבה", ובתגובה הוא שאל "מה ככה אומרים אצלכם תודה?"; המתלוננת הושיטה את ידה לנאשם כדי ללחוץ את ידו, אך הנאשם קם ואמר לה "תביאי חיבוק ואז תלכי", והיא השיבה שזה "ממש לא מתאים". המתלוננת תיארה כי הנאשם "לקח את החיבוק הזה בכוח", חיבק אותה בחוזקה עד שהיא לא הצליחה לדבר, והיא החלה להתנגד לו פיזית ולהזיז את ראשה כדי שלא יתקרב אליה; הנאשם המשיך לבקש ממנה חיבוק, ואז אמר "נשיקה, ואז אני אתן לך ללכת", אך היא סירבה, ואז תוך שהוא מצמיד אותה אליו, הנאשם נישק אותה בכח, הכניס את לשונו לפיה והמשיך לנשק אותה על כל פניה, מאחר שהיא התנגדה והזיזה את ראשה מצד לצד. [ נמחקו שתי פסקאות בהן תוארו העבירות של מעשה סדום ואינוס שביצע הנאשם במתלוננת ] במהלך כל האירוע, המתלוננת אמרה לנאשם מספר פעמים שיעזוב אותה, איימה שהיא תצעק, ואמרה לו "לא", אך הנאשם לא שעה לתחינותיה ולדבריה נהג בכוחניות רבה; בשלב מסוים, בעת שהנאשם החזיק אותה כשידיה כלפי מעלה וגבה לארון הקיר, לפני שאנס אותה, לפי תיאורה "בשלב הזה כבר קפאתי לגמרי, כבר הייתי בחוסר שליטה של כבר לא ידעתי לאן זה עוד יכול להגיע, ממה שהוא עוד עושה בי". לאחר מתן הכרעת הדין, לבקשת באי כח הצדדים, הורינו על קבלת תסקיר על נפגעת העבירה ותסקיר שירות המבחן לגבי הנאשם, עובר לטיעונים לעונש. תסקיר נפגעת העבירה בתסקיר נפגעת העבירה מיום 22.9.24 נסקרו קורותיה של נפגעת העבירה, אשה צעירה, נשואה ואם לילדים קטינים, אשר [נמחק] עברה תאונת [נמחק] ובמשך כשש שנים עברה הליך שיקום ממושך ואובחנה כסובלת בין היתר מהפרעת דחק פוסט טראומטית. צוין, כי פגיעת הנאשם בה גרמה לשינוי משמעותי ודרסטי בחייה, וקטעה את שגרת חייה בתקופה בה השקיעה את כל כוחותיה ומשאביה בקידום אישי, לימודי ומקצועי, תוך ביסוס התא המשפחתי. התרשמות עורכת התסקיר היא מתמונת נזק קשה, עצובה ומטלטלת, ופגיעה ישירה בכל מישורי חייה של נפגעת העבירה, כאשר התנהלותו הפוגענית, המשפילה והמחפיצה של הנאשם שהיתה לא צפויה, והתמודדותה עם ההכרה שנפגעה, כשהנאשם לא נענה לבקשתה לחדול וכשלא הצליחה לעמוד מולו, קשה לה. צוין, כי הדבר גרם לפגיעה בתפיסתה את עצמה, את העולם ואת האחרים, וגרם להחמרה קיצונית במצבה הנפשי ולקשיי תפקוד משמעותיים. עורכת התסקיר פירטה בהרחבה את נזקי והשפעות מעשי הנאשם על נפגעת העבירה, וציינה כי מצבה הנפשי והרגשי לאחר הפגיעה מהווה את אחד מתחומי הנזק הקשים של פגיעת הנאשם בה. הדברים לא יפורטו מפאת צנעת הפרט, אך יצוין כי בעקבות האירוע הוחמר מצבה הנפשי של נפגעת העבירה, היא עברה אשפוזים וטיפולים במוסדות לבריאות הנפש, וחלה החמרה ממשית בתסמינים הפוסט טראומטיים שהיא חווה (ראו עמ' 4-6 לתסקיר). כן פורטו בתסקיר תחומי נזק נוספים בפן המשפחתי, הזוגי, החברתי, הבין אישי והתפקודי (ראו עמ' 6-8 לתסקיר); וצוין גם כי ההליך המשפטי שהתנהל כנגד הנאשם היווה תחום נזק נוסף עבור נפגעת העבירה, שנאלצה להתמודד עם סיטואציות מטלטלות ומעוררות חרדה והגברת התסמינים הפוסט טראומטיים, והדבר גזל ממנה כוחות נפש ומשאבים רגשיים רבים. בסיכום התסקיר ציינה עורכת התסקיר: [ נמחק ציטוט מהתסקיר ] לאור כל האמור הומלץ, כי כחלק מההכרה בפגיעה בנפגעת העבירה ובנזקים שנגרמו לה ועל-מנת לאפשר לה מרחב סיוע גדול יותר במצבה, יושת על הנאשם, בין היתר, פיצוי כספי משמעותי. תסקיר שירות המבחן לגבי הנאשם ביום 14.10.24 הגיש שירות המבחן תסקיר, שלמעשה התבסס על חקירת המעצר שנערכה לנאשם בהליך המעצר בחודש דצמבר 2021; זאת מאחר שנסיונות רבים של שירות המבחן ליצור קשר עם הנאשם, גם באמצעות בני משפחתו ובא כוחו, עלו בתוהו. נוכח האמור, לא הובאה בתסקיר התייחסות הנאשם לעבירות בהן הורשע, ובסיומו שירות המבחן לא בא בהמלצה עונשית. להלן יפורטו בקצרה נסיבותיו האישיות של הנאשם שפורטו בתסקיר, והתרשמות שירות המבחן מגורמי הסיכוי והסיכון, תוך שנביא בחשבון את העובדה כי מדובר בנתונים שהובאו בפני שירות המבחן לפני כשלוש שנים. הנאשם כבן 36, נשוי ואב לילדים בגיל הרך, שוהה בתנאי מעצר בית חלקי; מאז שנת 2013 עבד כרופא משפחה בלקיה ובמרפאת "ביקור רופא", ולאחר מכן השתלב כרופא פסיכיאטר במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, במחלקה המשפטית. שירות המבחן ציין, כי הנאשם נעדר עבר פלילי; כי הוא שלל שימוש בחומרים ממכרים או קיומם של דחפים אלימים. לגבי גורמי הסיכוי ציין שירות המבחן, כי מדובר באדם ללא רקע פלילי קודם, בעל תפקודי חיים תקינים ורקע של תעסוקה יציבה; בעל מחויבות רגשית עמוקה לבני משפחתו, אשר חווה עצמו כמי שבזכות תחום עיסוקו מביא כבוד למשפחתו. מבחינת גורמי סיכון צוין, כי הרושם הוא שמדובר באדם בעל צרכי שליטה גבוהים, ריכוז עצמי גבוה, בעל דימוי עצמי וגברי נמוכים, הנוטה לאידיאליזציה של חלקים בחייו תוך התעלמות מחלקים שליליים ובלתי מיטיבים בעולמו; והרושם הוא כי הוא נוטה להשטיח רגשות ולדחוס חוויות תסכול וכשלון, מה שעלול להובילו לתגובות בלתי מווסתות. עוד צוין, כי הוא נוקט בגישה קורבנית כלפי המיוחס לו, שולל קיומם של קשיים בחייו או צורך בסיוע טיפולי כלשהו. נוכח האמור צוין, כי כמו בעבר גם היום שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו. יצוין, כי הכרעת הדין ניתנה ביום 14.7.24, והדיון נדחה לטיעונים לעונש ולקבלת התסקירים ליום 27.10.24; מועד זה נדחה פעמיים לבקשת ההגנה בשל נסיבות אישיות, ובהחלטתנו מיום 27.10.24 אמנם נדחה הדיון בשל הנסיבות האישיות של הסנגור, אולם ציינו כי אין מקום לדחות הדיון לצורך קבלת תסקיר, לאור התנהלות הנאשם כמפורט בתסקיר. בדיון מיום 24.11.24 שוב עתר ב"כ הנאשם לדחיית הטיעונים לעונש לצורך קבלת תסקיר, והגם שבקשתו נדחתה והטיעונים לעונש נשמעו באותו מועד, אפשרנו לנאשם לפנות תוך ימים ספורים לשירות המבחן על מנת שיוגש תסקיר בעניינו עובר למתן גזר הדין. ביום 29.12.24 הודיע ב"כ הנאשם כי הנאשם פנה מספר פעמים לשירות המבחן, אך ללא מענה. הטיעונים לעונש ב"כ המאשימה הגישה טיעוניה לעונש בכתב והשלימה טיעוניה בעל פה. במסגרת טיעוניה הפנתה לערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשי הנאשם, כאשר מעבר לפגיעה בשלמות גופה ונפשה של המתלוננת, בכבודה ובאוטונומיה על גופה, נטען כי נגרמה גם פגיעה במעמד הרופאים ובמרקם היחסים בין חולים פוטנציאליים לרופאים. עוד נטען, כי מידת הפגיעה בערכים המוגנים חמורה ביותר, הן לאור אופי המעשים והן מאחר שבוצעו תוך ניצול מעמדו של הנאשם כרופא ותוך הפרת אמונה של המתלוננת. ב"כ המאשימה הפנתה לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ובין היתר טענה כי הגם שהנאשם לא היה הרופא המטפל במתלוננת, היא הגיעה אליו כמי שנזקקה לייעוץ רפואי וראתה בו רופא פסיכיאטר מומחה, והנאשם ניצל את האמון שנתנה בו וניצל את מצבה הנפשי. עוד נטען, כי הנאשם פעל תוך תכנון מוקדם, הוביל את המתלוננת לחדר פרטי רחוק מהכניסה, ופגע בה בתוך מוסד רפואי, כשהוא מבצע בה רצף עבירות מין תוך הפעלת אלימות כלפיה; וכי הנזק שנגרם למתלוננת רב ומשמעותי כעולה מהתסקיר ומהכרעת הדין. ב"כ המאשימה הפנתה לפסיקה לגבי החומרה שיש לייחס לעבירות מין והצורך בהטלת ענישה מחמירה שתבטא גם את האינטרס הציבורי בהרתעת עברייני מין פוטנציאליים; וטענה כי הדברים נכונים ביתר שאת כשמדובר ברופא אשר ניצל את מצבה הפגיע והרגיש של המתלוננת, והפר את חובתו כרופא. עוד הפנתה לפסיקה במסגרתה הוטלו עונשים של 9-10 שנות מאסר בגין עבירות מין חמורות, וטענה כי ענייננו חמור יותר לאור היותו של הנאשם רופא שניצל את חולשתה של המתלוננת, ועל כן עתרה לקביעת מתחם הנע בין 11 ל-16 שנות מאסר בפועל לצד ענישה נלווית. בטיעוניה בעל פה הדגישה ב"כ המאשימה, כי בענייננו מתקיימות נסיבות חריגות וחמורות במיוחד מאחר שדובר ברופא שניצל את ידיעתו בדבר מצבה הנפשי הפגיע של המתלוננת, כאשר האירוע לא היה מתרחש לולא הנאשם שימש כרופא ורכש את אמונה. לטענתה, אמנם עתירתה העונשית של המאשימה אינה נתמכת בפסיקה, אך זאת מאחר שנדיר למצוא מקרה בו רופא ביצע אונס אלים במישהי שהגיעה אליו לייעוץ, ובכל מקרה מדיניות הענישה הנוהגת היא רק אחד הפרמטרים לקביעת המתחם. עוד הדגישה, כי המתחם לו עתרה מגלם את עתירת המאשימה להעלאת רף הענישה. לגבי הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות ציינה ב"כ המאשימה את עברו הנקי של הנאשם, אך טענה כי אין לתת לכך משקל רב, שהרי הנאשם ניצל את היותו אדם נורמטיבי כדי לעסוק במקצוע הרפואה, וכך רכש את אמון המתלוננת ויכול היה לבצע את העבירה. מנגד הפנתה לעובדה שהנאשם לא יצר קשר עם שירות המבחן ולא עשה כל צעד לשינוי דרכיו, ולכך ששירות המבחן העריך שקיים סיכון בתחום ההתנהגות המינית שלו; וציינה כי הנאשם כפר במיוחס לו כך שלא נזקפת לזכותו ההקלה שבהודאה ולקיחת אחריות, מה גם שניהול התיק והצורך להעיד החמירו מאד את הפגיעה במתלוננת. לגבי חלוף הזמן טענה, כי יש לזקוף זאת דווקא לחובת הנאשם, שבשל אי התייצבותו ההליך נמשך זמן רב, ובזמן שחלף מצבה של המתלוננת החמיר. לאור האמור לעיל ולאור הצורך בהרתעת היחיד והרבים, עתרה ב"כ המאשימה להטיל על הנאשם עונש מאסר המצוי בחלקו האמצעי של מתחם הענישה לו עתרה, לצד מאסר מותנה מרתיע ופיצוי משמעותי למתלוננת, לאור הנזקים הרבים שנגרמו לה. ב"כ הנאשם טען, כי ב"כ המאשימה שמה דגש בטיעוניה על הקשר בין הנאשם למתלוננת עקב היותו רופא, אך הנאשם לא היה הרופא המטפל במתלוננת ולא התקיימו ביניהם יחסי מרות, אלא התקיימה ביניהם היכרות דרך חברה; כשלטענת הנאשם התקיים ביניהם קשר בהסכמה, וההתכתבות ביניהם מעידה על כך שלא מדובר בקשר על רקע היותו רופא. עוד טען הסנגור, כי הגם שבתסקיר שהוגש לגבי המתלוננת צוין שהיא נפגעה קשות, הרי שעלה מחומר החקירה שהיא היתה מדריכה של נפגעות עבירות מין, כך שהיא מיומנת ובעלת נסיון ויודעת מה להגיד אצל קצינת המבחן בשל ניסיונה. ב"כ הנאשם ביקש לאבחן את הפסיקה אליה הפנתה ב"כ המאשימה, התייחס לאחד המקרים שפורטו על ידה וטען כי מדובר במקרה שנסיבותיו חמורות יותר מענייננו, כך שהמתחם בענייננו צריך להיות נמוך יותר. אשר לעתירת ב"כ המאשימה להעלאת רף הענישה טען, כי יש לבצע זאת בהדרגתיות ולא בדרך של קביעת מתחם שרירותי שלא מתאים לענייננו; וכי מדובר במקרה "סטנדרטי" ולא במקרה חמור במיוחד המצדיק החמרה בענישה. לטענתו, מתחם העונש המתאים בעניינו של הנאשם נע בין 4 ל-8 שנות מאסר. עוד טען ב"כ הנאשם כי יש למקם את עונשו של הנאשם בתחתית המתחם בשל עברו הנקי, ולאור הנזק הרב שנגרם לו ולכל בני משפחתו, כאשר רשיון הרפואה שלו צפוי להשלל ונגרם נזק גם לתדמיתו בחברה בה הוא חי. יצוין, כי במעמד הטיעונים לעונש שהתקיימו ביום 24.11.24, לבקשת הסנגור, התרנו לו להגיש השלמת טיעונים בכתב והפניה לפסיקה בתוך 7 ימים. למרות האמור, רק ביום 29.12.24, כחודש לאחר המועד שנקבע ושבוע בלבד לפני המועד שנקבע למתן גזר הדין, הגיש הסנגור מסמך שכותרתו "השלמת טיעונים", וזאת מבלי לבקש רשות להגיש את המסמך באיחור ומבלי להסביר את השיהוי שחל בהגשתו. למרות האמור, ולמעשה לפנים משורת הדין, נתייחס בקצרה גם למסמך זה. בטיעוניו בכתב ביקש הסנגור, כי בית המשפט יתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם ובהן עברו הנקי, היותו אב לשלושה ילדים ורופא במקצועו; וציין כי לאחר הכרעת הדין הנאשם לא יוכל לעבוד כרופא, כך שנגרמה לו פגיעה אנושה, אשר פגעה גם במשפחתו המורחבת ובתדמיתה בחברה בה הם חיים. עוד הפנה הסנגור לכך שהנאשם שהה במעצר תקופה ממושכת, לאחר מכן שהה במעצר באיזוק אלקטרוני, ורק לאחר זמן רב יצא לעבוד. הסנגור הפנה למספר פסקי דין וטען כי הם תומכים במתחם לו עתר, ולאור כל האמור עתר למקם את עונשו של הנאשם בתחתית אותו מתחם. הנאשם עצמו ציין כי הוא עדיין מאמין בחפותו "היום ומחר וגם עוד מיליון ימים", וטען כי נגרם לו עוול וכי מה שקרה היה בהסכמה. דיון והכרעה במסגרת תיקון 113 לחוק, נתן המחוקק משקל בכורה לעקרון ההלימה מבין כלל שיקולי הענישה, בקבעו בסעיף 40ב כי "העקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם, ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו". עוד נקבע בסעיף 40ג(א) לחוק, כי בהתאם לעקרון מנחה זה, על בית המשפט לקבוע מתחם עונש הולם למעשה העבירה, תוך התחשבות בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. דומה כי אין צורך להכביר מילים על חומרתן היתרה של העבירות שביצע הנאשם בנפגעת העבירה. עבירות המין בכלל, ובפרט עבירות של אינוס ומעשה סדום, פוגעות פגיעה קשה בשלומו ובשלמות גופו ונפשו של נפגע העבירה, באוטונומיה שלו על גופו, בכבודו, בפרטיותו ובתחושת הבטחון שלו. במרבית עבירות המין טבוע יסוד של אלימות, ושל השלטת רצונו ותאוותיו של הפוגע על הנפגע החלש ממנו, תוך אטימת חושים והתעלמות מרצונו, מתחושותיו ואף מאנושיותו של נפגע העבירה; לא כל שכן במקרה כמו בענייננו, בו בוצעו העבירות באופן אגרסיבי ותוך הפעלת כח. מדובר בעבירות שטבועים בהן אלמנטים של ניצול, ביזוי והשפלה, וידוע כי ההשלכות של פגיעתן הקשה בקורבן, הן פיזית והן נפשית, נפרשות על רבדי חייו השונים, ולאורך שנים. יפים בהקשר זה דבריו של כב' השופט הנדל בע"פ 8923/14 מדינת ישראל נ' קרפצ'יוב (12.4.16): "על אף שכל פגיעה באחר היא חמורה וקשה, דומה שישנן עבירות אשר חורגות מהפגיעה בקרבן העבירה, וטמונה בהן תפיסה מוסרית וחברתית קלוקלת ומעוותת המחייבת החמרה מיוחדת. החמרה זו לא באה רק כדי להרתיע את העבריין אלא בנוסף לכך היא מבטאת סולם ערכים חברתי ראוי ומתוקן, ואף זו אחת מן הדרכים לבחינת עקרון ההלימה שקבע המחוקק. דרכים רבות לו למשפט להשמיע בהן את קולו ואחת מהן היא מדרג הענישה. הכפפתו של האחר והפיכתו לחפץ המספק את צרכי הפוגע, תוך הדממת קולו ומחיקת פניו של הנפגע, היא אינה רק פגיעה בנפגע עצמו אלא בערכי החברה כולה הרואה בכל אדם יצירה חד-פעמית, ייחודית ומיוחדת הקובעת תכלית לעצמה... בעבירות מין הפוגע מבקש לטשטש את פניו של האחר, להתעלם מזהותו, מסיפור חייו, מרגשותיו ומכבודו, ולהפכו באחת לחפץ דומם לסיפוק תאוותו. המבצע עבירות מין אינו רוצה בתוצאת העבירה ובפגיעה באחר, אלא בעבירה עצמה ובמרבית המקרים היה שמח אילו הנפגעת כלל לא הייתה חשה בהיותה קורבן למעשה העבירה. בכך נעוצה חומרתן המיוחדת של עבירות אלה והן מטילות על החברה את החובה להסיר את הלוט שהושם על פני הקורבנות ולהשמיע את קולן דווקא במקום בו הוא נאלם". עוד ראוי להפנות לדברי כב' השופט חשין בע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל (27.7.00): "עבירת האינוס נועדה ובאה להגן על ריבונות האישה על גופה, על כבודה של האישה כאדם, על האוטונומיה של רצונה, על הָאֲנִי. בריח-התיכון בעבירת האינוס הוא הגנה בלתי מתפשרת על זכותה של האישה – כמוה כגבר – לבחירה חופשית; הרשות נתונה לה לאישה, וזכותה עומדת לה לבחירה חופשית מה תעשה ומה לא תעשה...פלישה שלא-בהיתר לגופה של אישה, לגופו של אדם, משפילה היא – משפילה ומדכאת; כואבת היא, כואבת-במאוד; פוגעת היא – פגיעה חדה וכואבת; מעליבה היא – והעלבון עמוק וצורב. נרמס הָאֲנִי, הנפש נחתכת, נפגע החופש, נגרעת האוטונומיה של הרצון, נדרס הכבוד". וכן לדברי כב' השופטת פרוקצ'יה בע"פ 9994/07 פלוני נ' מדינת ישראל (11.8.08)): "הניצול המיני של הזולת בדרך של כפייה, או תוך אי התחשבות בהעדר הסכמה הוא אחת התופעות הקשות והפוגעניות ביותר בביטחונו הגופני והנפשי של הפרט, ובשלום הציבור ככלל. הפגיעה המינית העבריינית פולשת לגופו ולנפשו של הקרבן, והורסת בו חלקה טובה. היא מבזה את עצמיותו, ופוגעת באינטימיות ובאוטונומיה המקודשת של גופו. היא משקפת את השתלטות החזק והברוטאלי על החלש וחסר האונים. היא מצריכה התערבות ממשית של מערכות החוק והמשפט כדי להגן על קרבנות עבריינות המין בפועל ובפוטנציה". בענייננו, נוכח אופי המעשים שביצע הנאשם בנפגעת העבירה, ההתעלמות מדבריה ומרצונותיה והשימוש בכח על מנת לממש את זממו; והעובדה שהמעשים בוצעו בתוככי בית חולים, לאחר שהיא הגיעה להיוועץ בנאשם בעניין רפואי, וחשפה בפניו את מצבה הנפשי המורכב, ונוכח הנזק הרב שנגרם לנפגעת העבירה – מידת הפגיעה בערכים המוגנים גבוהה מאד. הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות בשונה מטיעוני ב"כ המאשימה, לא הוכח לפנינו כי מעשיו של הנאשם נעשו תוך תכנון מוקדם, ולא ברור האם כבר בהוליכו את המתלוננת לחדר הסגל הוא תכנן לבצע בה עבירות מין, או שמא הוביל אותה לחדר שקט על מנת שיוכלו לשוחח ביחידות כפי שסיכמו מראש. לצד זאת ראוי לזכור, כי לטענת הנאשם הוא ראה בהתכתבויות עם המתלוננת ביום האירוע משום פלירטוט (על אף שבהכרעת הדין דחינו טענה זו וקבענו כי לא היה בהתכתבויות אלו רמיזות מיניות או פלירטוט מצד המתלוננת), כך שיתכן שכבר בעת שקבעו להפגש בבית החולים הוא סבר כי יהיה ביניהם מפגש מיני. מכל מקום, ברור כי ברגע שגמלה בלב הנאשם ההחלטה לתקוף את המתלוננת מינית, הוא ניצל את העובדה שהם מצויים בחדר מבודד, המרוחק מההמולה של בית החולים, על מנת לבצע את זממו במתלוננת. נקודת חומרה משמעותית בענייננו קשורה בניצול של הנאשם את האמון שנתנה בו נפגעת העבירה בשל היותו רופא, ואת המידע שקיבל ממנה לגבי מצבה הנפשי. אמנם, הנאשם לא היה הרופא המטפל בה, לא התקיימו ביניהם יחסי רופא-מטופל, והמפגש ביניהם לא התקיים במסגרת תור "רשמי"; אלא ההיכרות ביניהם נערכה ע"י חברה משותפת במסגרת בילוי חברי, והמפגש הראשון ביניהם ביום האירוע התקיים באקראי. ואולם, לולא הנאשם היה רופא, נפגעת העבירה לא היתה מבקשת להיוועץ בו ביום האירוע והמפגש ביניהם לא היה מתקיים, לא כל שכן בתוככי בית חולים ציבורי, שאמור להיות מקום בטוח ומוגן לבאים בשעריו. כאמור, בהכרעת הדין אימצנו את עדות המתלוננת במלואה, בין היתר לגבי כך שביום האירוע היא קבעה להיוועץ עם הנאשם בנוגע למינון של טיפול תרופתי שהיא נוטלת על רקע נפשי [ נמחק משפט] (ראו למשל עמ' 7-8 להכרעת הדין). גם מההתכתבות בין הנאשם למתלוננת ביום האירוע, בין המפגש הראשון ביניהם לשני, עלה כי הנאשם מודע למצבה הנפשי, כאשר היא כתבה לו למשל "בעיקר מקווה שאף אחד לא ינצל את המצב שלי"; ובהמשך "צריכה לאשפז את עצמי. בחיי. באלי שקט מהחיים. זה כזה גרוע להיות מאושפז. [ נמחקו שני משפטים ] בהקשר זה קבענו בהכרעת הדין: "מהשתלשלות הדברים ניכר, כי המתלוננת התייחסה לשיח ביניהם כאל שיח בין רופא למטופל, היא כתבה לו שהיא מקווה שאף אחד לא ינצל את מצבה, ואף כתבה שהיא צריכה לאשפז את עצמה ולנוח מהחיים, ושאלה אם הוא יוכל להיות הרופא המטפל שלה. הדברים מתיישבים היטב עם טענתה של המתלוננת כי היא הגיעה למפגש השני עם הנאשם על מנת להתייעץ איתו כרופא לגבי הטיפול התרופתי שלה; ואף עם דבריה כי הלכה אחרי הנאשם לשוחח במקום אחר שקט ללא חשש, כי "הרגשתי אתו נורא בנוח... לא יודעת לא חשתי לא מאוימת לא שום דבר" (שם בעמ' 25). כלומר, המפגש בין הנאשם לנפגעת העבירה ביום האירוע תוכנן להיות מפגש ייעוץ רפואי, גם אם לא רשמי, והנאשם היה מודע לכך היטב, והוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה בפניו, ומעל באמון שהיא נתנה בו בשל היותו רופא; וגרוע מכך, הוא ניצל את המידע שקיבל ממנה לגבי מצבה הנפשי [ נמחק משפט ] על מנת לבודד אותה, להכריע אותה ולבצע בה את זממו. למעשה, הנאשם עשה בדיוק את מה שהמתלוננת חששה ממנו כשכתבה לו ביום האירוע "בעיקר מקווה שאף אחד לא ינצל את המצב שלי"; אלא שהוא ניצל את העובדה שהיא לא חששה מפניו, מאחר שראתה בו רופא וידיד שמעוניין לעזור לה. עוד יש להביא בחשבון את ריבוי המעשים הקשים שביצע הנאשם בנפגעת העבירה, באופן כוחני, תוך החפצה והתעלמות מוחלטת מהתנגדותה במילים ובמעשים, וכאמור בע"פ 8923/14 הנ"ל, "תוך הדממת קולו ומחיקת פניו של הנפגע". נפגעת העבירה תיארה בכאב במהלך עדותה את הכח שהפעיל על הנאשם, החל בחיבוק החזק ש"היה לפיתה כל כך חזקה שאני הרגשתי את הריאות שלי נמחצות, שכבר לא יכולתי להגיד לו עזוב אותי, עזוב אותי"; לאחר מכן הנשיקות על פיה ופניה תוך שהיא מזיזה את ראשה מצד לצד; בהמשך [נמחקו מספר משפטים ] אנס אותה [נמחקו מספר מילים ]. מתיאורה של נפגעת העבירה עולה, כי הנאשם נהג בה כבובת חוטים ועשה בה כרצונו, כשלדבריה למרות שהיא לא בחורה חלשה היא לא הצליחה להחלץ מידיו, וכי ככל שהיא התנגדה יותר, היא חשה שהוא נעשה יותר אגרסיבי והפעיל יותר כח כלפיה (ראו עמ' 4-5, 8-9 להכרעת הדין). מהאמור עולה כי מעשיו של הנאשם בוצעו באגרסיביות ובאכזריות, תוך התעלמות מרצונה של המתלוננת, מהתנגדותה הפיזית ומתחינותיה שיפסיק, ותוך ניצול פערי הכוחות העצומים ביניהם – הן בפן הפיזי והן בפן הנפשי; כאשר תחושת הבטחון והמוגנות שחשה המתלוננת מול הנאשם הרופא נקטעה באחת, וחדר בית החולים השקט והשלו הפך לזירת אונס ברוטאלי ואלים. בנוסף, יש להביא בחשבון את הנזק הנרחב והכולל שנגרם לנפגעת העבירה כתוצאה ממעשי הנאשם, כאשר מעבר לכאב הפיזי והנפשי שחוותה במהלך האירוע, נגרם לה נזק ממשי המתפרש על כל תחומי חייה ומשפיע על תפקודה היומיומי כאדם, כאשה וכאם. כבר בהכרעת הדין סקרנו בהרחבה את מצבה הנפשי הקשה של נפגעת העבירה בעקבות האירוע, שהביא אף לאשפוזה בבית חולים פסיכיאטרי, כעולה מהראיות הרבות שהובאו בפנינו; ובלשונה של נפגעת העבירה עצמה "התפרקתי נפשית, לא מצליחה להחזיק את היום שלי, הייתי בחורה מאד אמביציוזית תחרותית קרייריסטית אקדמאית מצליחה, היום אני לא קמה לקחת את הילדים בבוקר לבית ספר. אני לא מצליחה לישון בלילה. הגעתי למצבים של מחשבות אובדניות מאד מאד קשות, לא יכולתי להמשיך לחיות, פשוט כך. כשזה בזכרונות שלי כל יום כל היום זה בכל דבר שאני עושה" (ראו עמ' 36-40 להכרעת הדין). הפגיעה הקשה ורבת הממדים משתקפת גם מתסקיר נפגעת העבירה, המגולל את השלכות הפגיעה על כל מישורי חייה של נפגעת העבירה ובעיקר בפן הנפשי, כאשר מאז האירוע, וגם לאחר הכרעת הדין, היא עברה אשפוזים וטיפולים במוסדות לבריאות הנפש, וסובלת מתסמינים פוסט טראומטיים רבים; והרושם הוא כי הפגיעה קטעה הליך שיקום משמעותי בו החלה לאחר תאונת [נמחק] שעברה מספר שנים קודם, הפרה את שגרת חייה של נפגעת העבירה בשלב בו עסקה בקידום אישי, לימודי, מקצועי ומשפחתי, ושינתה את חייה מן היסוד. בהקשר זה נציין, כי הנאשם היה מודע, לפחות חלקית, למצבה הנפשי השביר של נפגעת העבירה ולהיותה בעלת "גולגולת דקה", וכאמור הוא אף ניצל זאת לשם מימוש זממו. בהקשר זה נציין, כי איננו מקבלים את טענת הסנגור כי יש לתת לאמור בתסקיר נפגעת העבירה משקל מוגבל מאחר שהמתלוננת עבדה בעבר עם נפגעות עבירה, וראוי היה כי טענה זו לא תעלה. ראשית, בהכרעת הדין דחינו טענות דומות שהעלה הסנגור לגבי תלונתה של המתלוננת ואף התייחסנו לכך שהמתלוננת כלל לא עבדה עם נפגעות תקיפה מינית (ראו עמ' 21 להכרעת הדין). שנית, לא הובאה בפנינו כל אינדיקציה או עילה להטלת ספק בהתרשמותה המקצועית של עורכת התסקיר מנפגעת העבירה ומהמסמכים שהונחו בפניה. ושלישית, כאמור, אף מהחומר שהובא בפנינו ונסקר בהכרעת הדין, עלתה תמונת נזק קשה וכוללת, בדומה למשתקף מהתסקיר. מדיניות הענישה הנוהגת נוכח הפגיעה הקשה בערכים המוגנים של עבירות המין בכלל ועבירת האינוס בפרט, נקבע לא אחת בפסיקה, כי יש צורך בהטלת ענישה מחמירה שתבטא גם את שיקולי הגמול וההרתעה. כך נקבע למשל בע"פ 2624/15 פייסחוב נ' מדינת ישראל (25.12.16) (להלן- עניין פייסחוב): "עבירות מין מעצם טיבן וטבען פוגעות בגופן של הקורבנות, מבזות את כבודן ורומסות את נפשן. מי שמבצע עבירות מין ראוי להוקעה וגינוי, וככלל נחוצה מדיניות ענישה מחמירה, שתיצור הרתעה ממשית מפני ביצוע עבירות מסוג זה ותבטא כראוי את הסלידה ושאט הנפש שחשה החברה מעשיית שימוש בגופו של אדם ככלי ריק לסיפוק יצריו של הפוגע". מעבר לפסיקה רבה ועקבית בנוגע לצורך בהחמרה בענישה בעבירות המין, הרי שגם המחוקק הביע דעתו בנושא, בקבעו עונש מזערי של רבע מהעונש המרבי על חלק מעבירות המין (סעיף 355 לחוק). עמדה זו של המחוקק פורשה ע"י בית המשפט העליון כמבטאת מגמה של החמרה משמעותית בענישה בעבירות אלו (ראו למשל ע"פ 4920/01 מדינת ישראל נ' פלוני ואח' (18.10.01)). כבכל עבירה, גם בעבירות בהן הורשע הנאשם: אינוס, מעשה סדום ומעשה מגונה בכח, ניתן למצוא קשת רחבה של עונשים בהתאם לנסיבות המקרה, ובהן בין היתר סוג וחומרת העבירה, אופי המעשים שבוצעו, השאלה אם המעשים לוו באלימות או באיומים, טיב הקשר בין הנאשם לנפגע העבירה, הנזק שנגרם או שצפוי להגרם לנפגע העבירה ועוד. מטבע הדברים, קשה למצוא בפסיקה מקרים שכלל נסיבותיהם זהות. על כן, ייבחנו להלן פסקי דין שניתנו בנוגע למקרים דומים ככל הניתן לענייננו, מהם ניתן ללמוד על מדיניות הענישה הנוהגת, לאחר שקלול ואבחון הנסיבות הרלוונטיות, ותוך נסיון לאבחן בין הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות והנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות באותם מקרים. ב"כ המאשימה הפנתה לשני פסקי דין, מהם ביקשה ללמוד על מתחם העונש ההולם בענייננו, הגם שטענה כי המקרה שבפנינו חמור יותר, ולכן עתרה לקביעת מתחם חמור יותר: - ע"פ 10058/17 יונס נ' מדינת ישראל (3.7.19)- המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של אינוס ונסיון למעשה מגונה, לאחר שבמקרה אחד ניסה לנשק את המתלוננת, שוהה בלתי חוקית שעבדה בנקיון בביתו, והיא הדפה אותו; ובמקרה נוסף כשהגיעה לנקות את ביתו עם בתה הפעוטה, המערער נכנס לחדר אותו ניקתה, תפס את ידיה והחל לנשקה למרות התנגדותה ותחנוניה, גרר אותה בכח לחדר השינה, שם אחז בידיה ואנס אותה, תוך שהיא מתנגדת, צורחת ובוכה, וכתוצאה ממעשיו נגרמו לה שריטה וחבלות בגופה. בית המשפט המחוזי קבע מתחם שבין 8 ל-12 שנות מאסר, והטיל על המערער 9 שנות מאסר בפועל, ובית המשפט העליון דחה את ערעורו. המדובר במקרה דומה בחומרתו לענייננו, הן מבחינת האלימות שבה לוו המעשים, והן מבחינת ניצול חולשתה של המתלוננת. מחד, בענייננו בוצעו פרט לעבירת האינוס גם עבירות של מעשה סדום ומעשה מגונה בכח, והנאשם גם ניצל את הידע שלו כרופא על מצבה הנפשי של המתלוננת; ומאידך, באותו מקרה דובר במי שפגע במתלוננת בשני מקרים, ואף ביצע את עבירת האינוס בעת שבתה הקטינה נמצאת בבית. - עניין פייסחוב הנ"ל- המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום בנסיבות מחמירות, נסיון למעשה סדום בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה, איומים והדחה בחקירה. המערער והמתלוננת שהכירו יום קודם לאירוע בילו בבר עם חברים, ובתום הבילוי הוא הביא אותה באמתלת שווא לביתו, שם תפס בכח בצווארה, השליך אותה למיטה, הצמיד סכין לפניה והורה לה להתפשט, ובעוד היא בוכה ומתחננת שיחדל, הפשיט אותה והחדיר את איבר מינו, תוך שהחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, חנק אותה, משך בשיערה והכה בישבנה; ובהמשך ניסה פעמיים להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, ואיים עליה ועל בני משפחתה לבל תתלונן נגדו. בית המשפט המחוזי קבע מתחם הנע בין 9 ל-12 שנות מאסר, והטיל על המערער 11 שנות מאסר בפועל. בית המשפט העליון קבע כי המתחם נמוך יותר ונע בין 8 ל-11 שנות מאסר, והפחית את עונשו ל-10 שנות מאסר בפועל, תוך שציין כי מבלי להקל ראש בחומרת המעשים, לא מתקיימות נסיבות המצדיקות החמרה מיוחדת בעונשו. המדובר במקרה חמור יותר מענייננו מבחינת מידת האלימות והאכזריות שהמערער הפעיל כלפי המתלוננת לאורך כל האירוע, תוך שאף איים עליה בסכין, ולכן הורשע בביצוע עבירות המין בנסיבות מחמירות. לצד האמור, באותו מקרה לא מתקיימות הנסיבות המחמירות שבענייננו, הקשורות בניצול האמון שנתנה המתלוננת בנאשם כרופא וניצול הידע שלו על מצבה הנפשי. כאמור, רק בימים האחרונים הגיש הסנגור את השלמת טיעוניו בכתב, במסגרתה הפנה גם לפסיקה. לאחר עיון בפסיקה אליה הפנה, מצאנו כי מרביתה אינה יכולה ללמד על העונש ההולם בענייננו בשל שוני מהותי בנסיבות אותם מקרים. כך למשל הפנה הסנגור לפסק דין שבו דובר בעבירות מין שונות במהותן שבוצעו בקטינים ע"י מדריך בפנימיה, כאשר אף דובר בנאשם צעיר מאד שהודה וחסך את עדויות הקטינים (ע"פ 2240/21 מדינת ישראל נ' שחר (8.11.21)); לפסק דין בו דובר באינוס בהחדרת אצבעות וללא אלימות (ע"פ 5157/07 עורסאן נ' מדינת ישראל (2.6.08)); ולמספר פסקי דין שדנו בעבירות מין כלפי בת זוג (תפ"ח (נצרת) 28192-05-16 מדינת ישראל נ' פלוני (31.1.18), ע"פ 4213/15 פלוני נ' מדינת ישראל (30.3.16), ע"פ 1933/14 פלוני נ' מדינת ישראל (11.2.15), ע"פ 2261/21 פלוני נ' מדינת ישראל (24.10.22)). בנוסף הפנה הסנגור לפסקי הדין הבאים: - ע"פ 7761/18 פלוני נ' מדינת ישראל (19.1.20), בו נדון עניינו של מערער שהורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של אינוס, מעשה מגונה וכליאת שווא כלפי שתי נשים אותן הכיר היכרות שטחית. מתלוננת אחת הגיעה עם המערער לביתו לשתות בירה, ושם הוא השכיב אותה על המיטה, נישק אותה, נגע בחזה והחדיר אצבעותיו לאיבר מינה בניגוד לרצונה ולמרות נסיונותיה להתנגד למעשיו, ובהמשך אף החדיר את איבר מינו לאיבר מינה בכח ובניגוד לרצונה. לגבי המתלוננת השניה, אשר הגיעה לבקרו במספרה בה עבד, המערער הצמידה לקיר, הרים את חולצתה ונגע בחזה, ניסה להוריד את מכנסיה ונגע באיבר מינה מעל הבגדים, תוך שהיא מתנגדת למעשיו, ובהמשך נגע בגופה, נשך אותה ברגליה ונעל אותה בחדר פנימי, ורק לאחר בקשות רבות מצדה אפשר לה לצאת. בית המשפט המחוזי קבע מתחמי עונש שבין 42 ל-96 חודשי מאסר, ושבין 6 ל-16 חודשי מאסר בפועל (בהתאמה), וגזר על המערער 50 חודשי מאסר בפועל; ובית המשפט העליון דחה את ערעורו בקבעו כי העונש נוטה לקולא. אמנם מדובר במקרה שבו שני אירועים נפרדים כלפי שתי מתלוננות, ואולם המקרה שבפנינו חמור יותר מכל אחד מאותם אירועים, הן לאור הכוחנות בה נקט הנאשם כלפי המתלוננת בענייננו; הן לאור העובדה שהנאשם ניצל את האמון שנתנה בו המתלוננת כרופא ואת הידע שלו על מצבה הנפשי; והן מאחר שבעניינו של המערער ציין בית המשפט לקולא את העובדה שהוא חדל מביצוע הבעילה באירוע הראשון, כשהבחין בשינוי שחל בהתנהגותה והבין שביצע את המעשה בניגוד לרצונה. בנוסף, כאמור, גם בית המשפט העליון הביע דעתו כי מדובר בעונש מקל. - ע"פ 8031/13 שדרין נ' מדינת ישראל (22.7.15) (וערעור שכנגד), בו נדון עניינו של מערער שהורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של אינוס, מעשה סדום, איומים והיזק בזדון, כלפי המתלוננת עמה היו לו יחסי ידידות. לאחר בילוי משותף עם חברים בדירתה של המתלוננת, המערער נותר עמה לבדו בדירה לאחר שסירב לבקשתה שיעזוב, ושם זרק אותה על המיטה, החדיר את איבר מינו לפיה בכח, הפשיט אותה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה; כאשר במהלך האירוע המערער איים שיחתוך את המתלוננת, ולאחר מכן הורה לה לא לצאת מהמטבח תוך שאיים לעברה בבקבוק וודקה. בית המשפט המחוזי קבע מתחם הנע בין 4 ל-8 שנות מאסר בפועל, ולאחר ששקל את עברו הפלילי והעובדה ששוחרר בסמוך לאירוע ממאסר קודם ומנגד את העובדה שנגמל משימוש באדולן, הטיל על המערער 6 שנות מאסר בפועל, והפעיל מאסר על תנאי בן שנה באופן מצטבר. בית המשפט העליון קבע כי המתחם שנקבע נוטה לקולא, בין היתר בשים לב לכך שביצע במתלוננת שתי עבירות מין, וכי עונש המאסר שנגזר על המערער אמור להיות ארוך יותר; אך לאור ההלכה כי ערכאת הערעור אינה ממצה את חומרת הדין, ולאור מאמציו להגמל מסמים, הוחלט לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש ולהעמיד את העונש על 7 שנות מאסר, אך להורות כי המאסר המותנה יופעל באופן חופף. המדובר במקרה דומה בחומרתו לענייננו, כאשר בענייננו העבירות לא לוו באיומים, אך מנגד בוצעו תוך ניצול האמון שנתנה המתלוננת בנאשם כרופא וניצול הידע שלו על מצבה הנפשי. אשר לנסיבות האישיות ובשונה מענייננו, למערער עבר פלילי ואף מאסר על תנאי, אך מנגד נשקלו גם נסיבות מיוחדות הקשורות בהליך הגמילה שעבר, שאינן מתקיימות בענייננו; וכאמור בית המשפט העליון קבע כי הן המתחם והן העונש נוטים לקולא. בנוסף לפסקי הדין האמורים, מצאנו להפנות גם לפסקי הדין הבאים: - ע"פ 201/20 ליברטי נ' מדינת ישראל (3.2.22)- המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות, בעבירת אינוס, לאחר שבמהלך מפגש בביתו עם המתלוננת הצעירה ממנו בכ-20 שנים, אותה הכיר באותו יום ב"פייסבוק", ולמרות שאמרה לו כי אינה מעוניינת במגע שלו, הפילה למיטה, אחז בידיה מעל ראשה, פישק את רגליה בכח וכיסה עם ידו את פיה, ואנס אותה עד שהגיע לסיפוקו. בית המשפט המחוזי, קבע מתחם הנע בין 7-11 שנות מאסר, והטיל עליו 9 שנות מאסר בפועל, בשים לב בין היתר לעברו הפלילי (הכולל גם הרשעות ישנות בעבירות מין); ובית המשפט העליון דחה את ערעורו. מחד, המקרה שבענייננו חמור מעט יותר בנסיבותיו ממקרה זה, הן לאור ריבוי המעשים המיניים והן לאור ניצול האמון שנתנה המתלוננת בנאשם כרופא וניצול הידע שלו על מצבה הנפשי; ומנגד, באותו מקרה ניצל המערער את פער הגילים הגדול בינו לבין המתלוננת, והוא אף בעל עבר פלילי בשונה מהנאשם. - ע"פ 1685/16 פלוני נ' מדינת ישראל (18.6.17)- המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של אינוס ומעשה מגונה, לאחר שנצמד אל המתלוננת, עובדת נקיון שהגיעה לנקות דירה באתר בניה בו עבד כפועל, וכשדחתה אותו עזב את הדירה; בהמשך חזר למקום, גרר אותה למיטה כשהיא בוכה, צועקת ומנסה להחלץ מידיו, אחז בחוזקה את ידיה ואנס אותה עד הגיעו לפורקן. בית המשפט המחוזי קבע מתחם הנע בין 7-11 שנות מאסר, וגזר על המערער 8 וחצי שנות מאסר בפועל; ובית המשפט העליון דחה את ערעורו. המקרה שבענייננו חמור מעט יותר בנסיבותיו ממקרה זה, הן לאור ריבוי המעשים המיניים והן לאור ניצול האמון שנתנה המתלוננת בנאשם כרופא וניצול הידע שלו על מצבה הנפשי. עם זאת, באותו מקרה דובר בשני אירועים שבוצעו בנפרד באותו יום, באחד מהם בוצעה עבירה של מעשה מגונה, ולגבי מעשה האינוס נקבע כי הוא בוצע באופן מתוכנן, לאחר שהמערער וידא כי אין איש במקום, ותוך ניצולה של מתלוננת מוחלשת. על פי פסיקת בית המשפט העליון, בעת קביעת מתחם העונש ההולם, על בית המשפט להביא בחשבון גם את העונש המזערי שנקבע בחוק לצד העבירה, כאשר עונש זה מהווה אינדיקציה לחומרה המיוחסת לעבירה ולמידת הפגיעה בערך המוגן, ומהווה שיקול לקביעת מתחם העונש ההולם (ראו ע"פ 8045/13 פלוני נ' מדינת ישראל (4.11.14), וע"פ 4876/15 פלוני נ' מדינת ישראל (3.12.15)). בענייננו, העונש המזערי עומד על 4 שנות מאסר הן לגבי עבירת האינוס והן לגבי העבירה של מעשה סדום, ולגבי העבירה של מעשה מגונה בכח עומד העונש המזערי על 21 חודשי מאסר. אשר לעתירת ב"כ המאשימה כי יינתן ביטוי לנסיבותיו החמורות והייחודיות של המקרה שבפנינו באמצעות העלאת רף הענישה, ולקביעת מתחם עונש הולם הנע בין 11 ל-16 שנות מאסר בפועל; הרי שכעולה מהפסיקה שהובאה לעיל, לרבות אותם פסקי דין אליהם הפנתה ב"כ המאשימה, המדובר במתחם החורג במידה ניכרת לחומרה מרף הענישה הנוהג לעבירות דומות, ואף בנסיבות מעט חמורות יותר. אין חולק כי בית המשפט רשאי במקרים מסוימים להחליט כי הגיעה השעה להעלאת רף הענישה, אך זאת לפי הכללים שהותוו ע"י בית המשפט העליון. בהקשר זה נקבע בע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, סד(2) 666 (2011): "מובן הדבר שאין בית המשפט כבול לעולם לרף הענישה הנוהג, ופשיטא כי רשאי בית המשפט, כשהשעה צריכה לכך, להחמיר ולהעלות את רף הענישה. יש מהפכות המתחילות מלמטה, ופעמים שהעלאת רף הענישה בעבירה כזו או אחרת נעשית על ידי הערכאות הדיוניות וזוכה בדיעבד לגושפנקא של בית משפט זה. ככלל, העלאת רף הענישה צריכה להיעשות בהדרגתיות, תוך בחינה כפולה של רף הענישה הנוהג, הן ביחס לעבירות הקונקרטיות שבפניו, והן ביחס לעבירות אחרות בדיני העונשין. הצורך בבחינה כפולה מעין זו הוא ברור: הבחינה האחת נדרשת על מנת לשמור על עקרון אחידות הענישה, למען יושתו עונשים דומים על אלה המבצעים עבירות דומות (בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה). הבחינה השניה נדרשת על מנת לשמר קיומו של מדרג ענישה הגיוני בין העבירות השונות, כך שלא ייווצר מצב בו פלוני אשר הורשע בעבירה מסוימת, ישא בעונש כבד מאלמוני אשר הורשע בעבירה חמורה יותר". בענייננו, אין חולק כי מעשיו של הנאשם כלפי נפגעת העבירה חמורים מאד כשלעצמם; וכאמור יש לייחס חומרה מיוחדת לנסיבות הקשורות בהיותו רופא, אשר ביצע את המעשים כלפי נפגעת העבירה שהגיעה להיוועץ עמו בעניין רפואי (גם אם לא במסגרת תור רשמי או יחסי רופא-מטופל), וכשהוא מודע למצבה הנפשי המורכב, ואין חולק כי מדובר במקרה חריג. ואולם, לא מצאנו כי יש בנסיבות אלו כדי להביא להעלאת רף הענישה, ובוודאי לא באופן דרסטי כפי שעתרה לו ב"כ המאשימה. דומה, כי יש בכלים הנתונים בידי בית המשפט, בדרך של בחינת הענישה הנוהגת ואבחון הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות לקולא ולחומרא, כדי לקבוע עונש הולם למקרה שבפנינו. עוד ראוי להזכיר בהקשר זה, כי "יש ליתן משקל ראוי גם לעיקרון של האחידות בענישה, אשר נועד להבטיח את קיומם של ערכי השוויון ושמירת אמון הציבור בהליך הפלילי" (ראו ע"פ 8745/08 פלוני נ' מדינת ישראל (30.11.11)). לאור כל המפורט לעיל, לאור הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ומידת הפגיעה הגבוהה של מעשי הנאשם בערכים המוגנים; לאור רמת הענישה העולה מהפסיקה, בשינויים המתחייבים, תוך שקלול השוני בעובדות ובנסיבות; ולאור העונש המזערי שנקבע לכל אחת מעבירות המין שביצע הנאשם; אנו קובעים כי מתחם העונש ההולם לעבירות בהן הורשע הנאשם, נע בין 8 ל-12 שנות מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית הכוללת פיצוי מוחשי למתלוננת. גזירת דינו של הנאשם בעת גזירת דינו של הנאשם בתוך מתחם הענישה שקבענו לעיל, יש להביא בחשבון לקולא את עברו הנקי ואת העובדה שניהל אורח חיים נורמטיבי, ועבד כרופא ופסיכיאטר עד לאירוע. הגם שתפקידו של הנאשם כפסיכיאטר הוא שאפשר את ביצוע העבירות, לא ניתן להתעלם מנתונים אלו לקולא, כעתירת המאשימה. בנוסף, יש לשקול את הפגיעה הקשה הצפויה לנאשם ולמשפחתו נוכח הרשעתו בעבירות וגזירת עונש מאסר בפועל, זאת ביתר שאת מקום בו מדובר באב לילדים בגיל הרך, ולאור היותו רופא צעיר, אשר בעקבות גזר הדין סביר להניח כי לא יוכל לעסוק ברפואה בעתיד, מה שמעצים את הפגיעה הקשה בתדמיתו ובפרנסתו. אמנם לא ניתן לזקוף לחובת הנאשם את כפירתו באשמה וניהול המשפט, אך מנגד לא ניתן לזקוף לזכותו את הנסיבות הנגזרות מהודאה, מנטילת אחריות ומהבעת חרטה, ובראשן החסכון בעדות נפגעת העבירה ומניעת הקושי הרב הנובע מכך, נסיבות להן ניתן בפסיקה משקל ממשי לקולא. בהקשר זה יודגש, כי כאשר מדובר בעבירות מין העדר נטילת אחריות על המעשים והכחשתם משליכים גם על רמת מסוכנותו ומועדותו של הנאשם לביצוע עבירות נוספות בעתיד, ויש להם השלכה ממשית גם על קורבן העבירות. בע"פ 4095/18 פלוני נ' מדינת ישראל (6.1.21)‏ נקבע בהקשר זה, כי מעבר לחסכון בעדות נפגע העבירה, הרי שלהודאה ואף להודאה מאוחרת חשיבות רבה בשיקומו של נפגע העבירה, שכן "אנחת רווחה, גם אם מדודה ומתוחמת, יוצאת אז מלבה של נפגעת עבירת-המין, כשהפוגע אינו מכחיש עוד, מודה בפה מלא. הנפגעת משתחררת מן העול הכבד המוטל עליה כביכול 'להוכיח' לסביבתה, כי אמת דיברה, ויכולה להפנות את כוחותיה ואת שאריות המרץ שנותרו בה, לעיקר, לשיקום חייה בעקבות המעשים הנוראיים שנעשו בה". כעולה מהכרעת הדין ומתסקיר נפגעת העבירה, גם הליכי החקירה (נוכח התנהגותו המשפילה והמבזה של הנאשם כלפי המתלוננת, בעימות למשל) והליכי המשפט העצימו את נזקיה של נפגעת העבירה והחמירו את מצבה הנפשי. בהקשר זה יצוין, כי גם בדברו האחרון לעונש טען הנאשם שנגרם לו עוול ועמד על חפותו, והדברים אף מתיישבים עם העולה מתסקיר שירות המבחן לגבי גורמי הסיכון במצבו של הנאשם. לכל האמור לעיל יש להוסיף את הצורך בהרתעת היחיד והרבים, אשר מקבל משנה תוקף בעבירות מסוג זה, עבירות מין שנעשו בברוטאליות תוך החפצת נפגעת העבירה והתעלמות מוחלטת מרגשותיה ותחושותיה; ואת האמור בפסיקה כי על הנסיבות האישיות של הנאשם לסגת אל מול האינטרס הציבורי, ובעיקר אל מול הצורך להכיר בפגיעה הקשה שחווה נפגע העבירה (ראו ע"פ 5936/13 פלוני נ' מדינת ישראל (‏14.1.15)). בהקשר זה נקבע בע"פ 3792/18 פלוני נ' מדינת ישראל (11.11.18): "מדובר בתפיסה רחבה יותר של הלימה אשר רואה בענישת העבריין אקט שלטוני המכונן מחדש את שיווי המשקל המוסרי שהופר על ידו. מדובר בתיקון כוללני אשר חייב לשקם את ערכה של הנפגעת מן העבירה כאדם, לאחר שהעבריין שלל ערך זה ממנה, או הפחיתו, על ידי מעשה כפייה פוגעני. תיקון זה לא ייעשה אם עונשו של העבריין לא יהיה שקול כנגד מה שעולל לקורבנו... מטעם זה עלינו לזכור, כי המערער לא ניצב לפנינו לבדו. למרות שלא ראינו את פניה של המתלוננת, שסבלה מידיו פגיעות קשות בגוף ובנפש, פסק הדין שייצא מתחת לידינו צריך שידבר גם אליה. עלינו לומר למתלוננת, ללא כחל וסרק, כי זעקתה היא זעקתנו". לאור כל האמור לעיל ובשקלול מכלול הנתונים, אנו סבורים כי יש לגזור על הנאשם עונש הקרוב לחלקו האמצעי של מתחם העונש ההולם. בנוסף, מצאנו לפסוק פיצוי הולם ומשמעותי לנפגעת העבירה, שייתן מענה מסוים, ולו ראשוני, לתמונת הנזק הרחבה העולה מתסקיר נפגעת עבירה. לאור האמור לעיל, אנו דנים את הנאשם לעונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 9 וחצי שנים, בניכוי ימי מעצרו של הנאשם מיום 11.10.21 עד 14.8.22. מאסר על תנאי בן 12 חודשים, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור כל עבירת מין במשך 3 שנים מיום שחרורו. פיצוי בסך 80,000 ₪ לנפגעת העבירה, על פי פרטים שתמציא ב"כ המאשימה בתוך 30 יום. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט העליון. ניתן ביום, , , במעמד הצדדים.	decision68252-10-21	["אב\"ד ש' גילת שלו", "ש' דינה כהן", "ש' איתי ברסלר-גונן"]	[{"judgment_id": "b42382d8-4f0e-5e2b-b9c6-00e755cdf1d5", "file_name": "68252-10-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 62396, "extension": "docx", "display_name": "68252-10-21-קובץ מקורי"}]
e1e36f45-f4d1-5a92-87dd-ff1e722ba285	null	null		0	0	0	0UNKNOWN	0UNKNOWN	0UNKNOWN		decision9721-07_24	[]	[]
a7245830-8c25-56a5-8428-161b4e1b12e1	בית המשפט לענייני משפחה בב"ש, סג"נ השופטת רותם קודלר עיאש: החלטה בענין מחיקת תביעה להכרה בזכויות במשק חקלאי על הסף לאחר הגשת כתב תביעה מתוקן (תמ"ש 5023-05-22)	5023-05-22	2024-05-06	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	התביעה שבכותרת הוגשה על ידי התובעת כנגד בעלה, אביו של הבעל, כנגד מזכירות המושב בו מתגוררים הנתבעים וכנגד מנהל מקרקעי ישראל. תביעה זו הינה תביעה שנערכה ככתב תביעה מתוקן, וזאת לאחר שבמקור הוגשה תביעה כמעט זהה , כאשר שם התביעה הוגשה רק כנגד נתבע 1 , בעלה של התובעת. לא יכולה להיות מחלוקת כי למעשה התובעת עותרת לקבל פס"ד הצהרתי במסגרתו היא מבקשת שייקבע כי מגיעות לה מחצית הזכויות במשק ששייך לנתבע . תחילה בכתב תביעה שהוגש בחודש 5/22, ביקשה שייקבע כי בעלה צריך להסדיר מצב זה, שבמסגרתו ייקבע כי היא ובעלה מהווים יחד בנים ממשיכים של הנתבע 2 . לאחר שהתקיים קדם משפט והובהרו מסגרת ההליך וסיכויי התביעה, ביקשה להגיש כתב תביעה מתוקן שכן אין מחלוקת כי עסקינן בזכויות בר רשות במשק חקלאי הרשומות על שם הנתבע 2 ואין לנתבע 1 זיקה אליהן, לפחות לא כזו פורמלית. את כתב התביעה המתוקן הגדירה התובעת כתביעה מכוח הוראות חוק יחסי ממון ובמסגרתה עתרה לכך שייקבע כי היא זכאית למחצית הזכויות במשק. תלויה ועומדת מאז חודש 7/22 בקשה למחיקה על הסף של כתב התביעה, שהוגשה במקור ע"י מי ששימשה כב"כ הנתבע 1 (בתביעה המקורית היה הנתבע היחיד). כתגובה וכפועל יוצא מהדיון בעניין הבקשה למחיקה על הסף הוגשה התביעה המתוקנת, אלא שגם לאחר תיקון כתב התביעה התברר כי יהא קושי ממשי לדון בסעדים בזיקה למצב המשפטי והפורמלי המתקיים בעניינים של הצדדים. ביום 8.2.24 התקיים קדם משפט נוסף במעמד הצדדים, כאשר התייצבו גם ב"כ היועמ"ש וכן עו"ד שלי אשר מייצגת את הנתבעים 1-2. בקדם משפט זה ביקש ביהמ"ש את התייחסות ב"כ התובעת לסיכויי התביעה נוכח עמדת רמ"י ומושב ***, זאת שעה שהובהר כי הנתבע 2 הוא בעלי הזכויות בר הרשות במשק ולא מינה, לא את בנו ולא את בת זוגו התובעת כבנים ממשיכים ולא התחייב בכל דרך להעברת הזכויות. בדיון הבהירה ב"כ התובעת, בהתייחסות שאלת ביהמ"ש לסיכויי התביעה, כי למעשה טענותיה מתרכזות בשאלת ההשקעה הכספית שנעשתה ע"י התובעת ובעלה בבניית הבית במשק של הנתבע 2, כאשר נטען (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 8.2.24 שורות 12-14) כי למעשה בעלה של התובעת הבטיח לה, לטענתה, הבטחות בעניין הזכויות במשק ותוארה מסכת לפיה כל ההסתמכות הנטענת מצד התובעת הייתה על יסוד מצגים שהוצגו לה ע"י בעלה. עוד נטען כי התובעת מבססת את תביעתה על כך שבעלה של התובעת מופיע לאסיפות במושב, מייצג במושב ואולם התובעת וב"כ לא הצליחו בדיון, כמו גם בכתב התביעה המתוקן, להציג כל זיקה לעילות תביעה כנגד הנתבע 2-4 או מי מהם. הלכה למעשה לא יכולה להיות מחלוקת כי ככל הנראה אם יש עילת תביעה לתובעת בגין השקעותיה בבית, הרי שזו עילה כספית כנגד בעלה, הנתבע 1 ולא כנגד הנתבעים 2-4. אלא שהנתבע 1 איננו בעל הזכויות במשק לגביו הוגשה התביעה. יש ממש בטענות ב"כ הנתבעים לפיה כתב התביעה המתוקן הוא למעשה תביעה לפס"ד הצהרתי ובמסגרתו עותרת התובעת לקבוע כי מחצית הנחלה, להבדיל ממחצית שווי הבית, שייך לה. אכן, כך מנוסח כתב התביעה המתוקן, וטענה זו מבוססת לכאורה על הבטחות שניתנו ע"י הבעל ולא ע"י מי מהנתבעים 2-4. ההליכים בין הצדדים מתנהלים מזה כשנתיים, ואולם התובעת אינה מצליחה להציג מעבר לטענות כלליות בדבר הבטחות ומצגים שהציג לה בעלה, כל זיקה לבעלות שלה בנחלה או לזכויות שיש לה ביחס לזכויות בר הרשות בנחלה. עולה בצורה ברורה מכתבי ההגנה שהוגשו כי מעולם לא הוגשה בקשה למינוי הנתבע 1 כבן ממשיך בנחלה ומעולם לא הוגשה בקשה להעברת זכויות מהנתבע 2 לנתבע 1. עוד יש מחלוקת עובדתית ביחס לבית שהתובעת מבקשת את מחצית שוויו הכספי, שכן לדידם של הנתבעים 2-4 למעשה עסקינן במבנה ארעי שנבנה ללא היתר ודינו הריסה. הנתבעים הבהירו כי אם לא יתבקשו היתרים להסדרת אותו מבנה ארעי, אזי למעשה כלל לא מדובר בבית שנבנה ועל כן הנתבע 1 והמתנגד לבקשה למנות שמאי להעריך את שווי אותו נכס. נוכח עמדות הנתבעים 3-4 אשר מבהירים כי הזכויות בנחלה מוסדרות על פי חוזה דו צדדי, כאשר הזכויות לא עברו מעולם לנתבע 2 ומעולם לא הוגשה כל בקשה להעבירן, לא בחיי הנתבע 2 ולא במסגרת הליך של בן ממשיך, סבורני כי כל טענה כספית של התובעת כנגד בעלה צריכה להתברר במסגרת תביעה מתאימה. יתר על כן צוין כי למעשה בהתאם לחוזה הדו-צדדי של מושב , מאז שנת 2016 כלל לא ניתן להגיש בקשות למינוי בן ממשיך במשקים של מושב *. נוכח העובדה שכבר ניתנה לתובעת הזדמנות לתקן את כתב תביעתה במסגרת ההליך שבכותרת, והיא כשלה בעניין זה, לא מצאתי לתת אפשרות לתיקון נוסף של כתב התביעה ודין התביעה להימחק על הסף. אין באמור כדי לגרוע מזכותה של התובעת להגיש תביעה אחרת, חדשה, ערוכה כנדרש כנגד בעלה, בעילות כספיות כאלה ואחרות, ואולם הניסיון לגרור את אביו של הנתבע להליך משפטי, נדמה יותר כניסיון הפעלת לחץ, באופן לא לגיטימי ובהעדר מסגרת משפטית ראויה. האופן בו ניהלה התובעת את ההליך עד כה, תוך ניסיון לגרור צדדי ג' להליך, אינו מבוסס משפטית. אין בין התובעת לבין הנתבעים 2-4 יריבות משפטית. על פי מה שנכתב בכתב ההגנה מטעם מנהל מקרקעי ישראל וכן כאמור מפי ב"כ רמ"י בדיון, אין מינוי בן ממשיך בעניינו של הנתבע 1 ואף לא בקשה למינוי בן ממשיך. בנוסף עולה כי למעשה מאז שנת 2016 אין גם כל אפשרות להגיש בקשה למינוי בן ממשיך במושב **** ואף זאת עולה מעמדת רמ"י שלא יכולה להיות מחלוקת שאין לה אינטרס בתיק. להווי צריך להיות ברור לצדדים כי למנהל מקרקעי ישראל אין כל זיקה או אינטרס ביחס לסכסוך בין בני המשפחה, ואולם עמדת רמ"י מבהירה כי למעשה אין כל סיכוי לתביעת התובעת כפי שהוגשה הן בכתב התביעה המקורי והן בכתב התביעה המתוקן להתקבל, אפילו לא חלקית. שעה שלמעשה בקדם המשפט לאחר הגשת כתבי ההגנה כל שטענה ב"כ התובעת היה בבחינת שינוי חזית, תוך הצגת עילות כספיות, וודאי שדין התביעה להימחק על הסף שכן התובעת עותרת לקבלת זכויות בנחלה תוך שבפועל מסבירה שמגיעים לה כספים מבעלה שכלל איננו בעל הזכויות בנחלה. התביעה כאמור תימחק על הסף וככל שיש לתובעת טענות כנגד הנתבע 1 רשאית לטעון אותן במסגרת תביעות רכושיות המתנהלות בין בני הזוג. התובעת תשלם לנתבעים 1-2 הוצאות ההליך וזאת בסך של 10,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים כשהסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל. כמו כן התובעת תשלם לנתבע 4 מנהל מקרקעי ישראל אשר הוגש מטעמו כתב הגנה הוצאות ההליך וזאת בסך של 3,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים כשהסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח ההחלטה ותסגור את התיק. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision5023-05-22	["סג\"נ רותם קודלר עיאש"]	[{"judgment_id": "a7245830-8c25-56a5-8428-161b4e1b12e1", "file_name": "5023-05-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 60645, "extension": "docx", "display_name": "5023-05-22- קובץ מקורי"}]
ac76e478-3457-5dcf-8831-4c6691ee7447	בית המשפט לענייני משפחה בב"ש, סג"נ השופטת רותם קודלר עיאש: החלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה ובהעדר התייצבות של המבקש (תלה"מ 56300-09-23)	56300-09-23	2024-10-09	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בפניי בקשה לביטול פסק הדין שניתן על ידי ביום 07.07.24, בהעדר הגנה ובהעדר התייצבות של המבקש. במסגרת פסק הדין חויב המבקש לשלם מזונות עבור בנו הקטין, יליד 2017, בן 7 שנים. המבקש חויב לשלם לידי המשיבה, בעבור הקטין, מזונות בסך של 3,000 ₪ לחודש עד הגיעו לגיל 18 ו/או סיום התיכון עפ"י המאוחר. עוד חויב לשאת במחצית הוצאות החינוך, מחצית הוצאות חוג אחד, מחצית מחזור אחד של קייטנה בכל חופשת קיץ, ומחצית הוצאות רפואיות חריגות. טענות המבקש המבקש לא מנסה להתחמק מחובתו ההורית והבסיסית לזון את בנו הקטין והוא אף רוצה לשאת במזונות בנו, להיות הורה מעורב, פעיל ודומיננטי. המבקש ניהל "מסע ארוך" כדי להכיר באבהותו לקטין דווקא מתוך כוונה ורצון להיות מעורב בגידולו ונשא בעלויות רבות לצורך כך. המשיבה הערימה על המשיב קשיים על מנת לברר את האבהות תוך הפרת צוי בית משפט ואי התייצבות לבדיקה. ב"כ המבקש סבל מבעיות רפואיות אשר הקשו עליו לתפקד בניהול תיקיו והביאו אותו לעומס רב ולפספוס הדיון בו ניתן פסק הדין. ב"כ המבקש ראה את ההחלטה על הדיון הקבוע אך בשל טעות אנוש וטכנית המועד לא נרשם ביומנו והוא לא עדכן את המבקש על מועד הדיון. בעת הדיון הוא שהה בדיון אחר. כאשר יצר עימו קשר ב"כ המשיבה בסמוך לדיון לשאול אם מגיע, הוא הופתע וביקש ממנו לעדכן את בית המשפט ולבקש דחייה לדיון. במקביל פעל ב"כ המבקש להגשת הודעה לבית המשפט, אך זו נקלטה במערכת רק לאחר מתן פסק הדין. המזונות שנפסקו הם גבוהים ומופרזים ביחס למצב הכלכלי של הצדדים, הכנסתם ואורח חייהם. הכנסות המבקש והכנסות המשיבה שונות ממה שהצהירה המשיבה. בתקופות מסוימות המבקש קיים קשר עם הקטין, העביר למשיבה כספים רבים עבור מזונות הקטין ורכש לו ציוד ומצרכים. במקביל להליך זה המבקש יגיש תביעה לזמני שהות עם הקטין וינסה להגיע להסכמות עם המבקשת. המבקש מעוניין להיות מעורב בגידול הקטן תוך מעורבות משמעותית. המבקש הנו נוצרי ויש לפסוק לו מזונות על פי הוראות חוק ס' 3 לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט- 1959. סיכויי הגנתו של המבקש בפני התביעה הם מעולים, הן כיוון שלא זכה ליומו והן לאור הכנסות הצדדים ואורח חייהם. טענות המשיבה בתגובתה על הבקשה להדחות על הסף ולאלתר. בקשתו של המבקש רצופה תירוצים לכך שהוא וב"כ לא נהגו בהתאם לדין ולהחלטות. דוחה את טענות המבקש ביחס לשיחה שהתקיימה בין ב"כ המשיבה לב"כ המבקש ולדבריו מסר לביהמ"ש בדיון את חילופי הדברים בין הצדדים במדויק. דיון לאחר שעיינתי בעיון רב, הן בבקשת המבקש, הן בתגובת המשיבה והן בתיקים הרבים הנוספים שניהלו הצדדים בבית משפט זה בחמש השנים האחרונות, מצאתי לקבל את הבקשה. עיון בתיק ובתיקים הקשורים מעלה כי התנהלות שני הצדדים לא היתה תקינה ויציבה לשון המעטה. שני הצדדים בחרו, כל אחד בזמנו, להתעלם מהחלטות שיפוטיות וכן להעדר מהתייצבויות לבדיקות שניתנו בצו, פגישות מהו"ת ודיונים. אמנם, אין להקל ראש בנוגע למחדל המבקש בענייננו. כתב התביעה בתיק האמור הוגש בספטמבר 2023, לפני כשנה. עד מועד הדיון בו ניתן פסק הדין בהיעדר הגנה (להלן: "הדיון") ולמעשה גם נכון למועד החלטתי זו, לא טרח המבקש להגיש כתב הגנה מטעמו, זאת, על אף אורכה משמעותית שניתנה לו בהחלטת מותב זה מיום 22.1.24 (שדחתה את המשך בירור התיק עד לקבלת פסק הדין בתיק האבהות שניהלו הצדדים), וכן האמור בהחלטה נוספת מיום 19.5.24 בה זומנו הצדדים לדיון ונקבע המועד הסופי להגשת כתב הגנה. כמו"כ אין חולק כי ב"כ המבקש צפה בהחלטה האמורה מיום 19.5.24, כך שידע על המועד להגשת כתב הגנה ועל מועד הדיון, אלא שב"כ המבקש טוען כי עקב "טעות אנוש וטעות טכנית", המועד לא נרשם ביומנו, כך שהוא לא עדכן את המבקש בדבר הדיון וכן לא דאג להגיש כתב הגנה. עוד מציין ב"כ המבקש כי בעת הדיון היה קבוע לו דיון אחר בבית הדין הרבני בחיפה. בכל הנוגע לשיחה שהתקיימה בין ב"כ המבקש לב"כ המשיבה בסמוך לדיון בו ניתן פסק הדין, ישנן סתירות בין גרסאות עורכי הדין. כך למשל טוען ב"כ המבקש כי הוא ביקש מב"כ המשיבה לעדכן את בית המשפט בעבור הטעות וכן ביקש לדחות את הדיון ולא לפעול לקבלת החלטה במעמד צד אחד. מנגד טוען ב"כ המשיב כי בשיחה עם ב"כ המבקש טען השני כי דבר הדיון "פרח מזכרונו" וכי הלקוח שלו התחתן ואולי נסע לחו"ל. התקנה העוסקת בביטול פסק הדין הנה תקנה 131 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, לפיה: "נתן בית המשפט החלטה לפי צד אחד והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול בתוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט לבטלה, בתנאים שייראו לו....; מכאן שהתקנה משאירה את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט והביטול יהיה בתנאים שייראו לביהמ"ש. ברע"א 5904/10 אנדרסון מדיקל בע"מ נ' אוניפארם, סיכמה כב' שופטת ביהמ"ש העליון אסתר חיות (כתוארה אז) את הפסיקה הרווחת בנוגע לביטול פסקי דין שניתנו במעמד צד אחד: "הלכה היא כי בעת בחינת בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, על בימ"ש ליתן דעתו לשני סוגים של שיקולים: הטעם שעמד ביסוד אי התייצבותו לדיון של מבקש הביטול. בהקשר זה יש לבחון האם הדבר משקף זלזול בבימ"ש, צירוף נסיבות אומלל, אי הבנה, היסח הדעת או אולי רשלנות; שאלת סיכויי הגנתו (או תביעתו) של מבקש הביטול. מבין שני השיקולים הרלוונטיים, השיקול שעניינו בסיכויי ההגנה, זוכה למשנה חשיבות, באשר אין טעם להחזיר את ההליך לדיון מקום שברור כי הדבר יוביל בסופו של יום למתן אותו פסק-דין שיצא תחת ידי בימ"ש לראשונה. עם זאת, על מנת לבסס סיכויי הגנה די למבקש הביטול כי יראה קיומה של הגנה לכאורית." בחינת הטענות מביאה אותי למסקנה כי בכל מקרה לא היה זה המבקש עצמו שהפגין זלזול בביהמ"ש. בין אם ב"כ שכח דבר הנדון ובין אם ארעה טעות במשרדו הרי שהטעות לא נבעה מזלזול של המבקש עצמו בהחלטת ביהמ"ש להתייצב לדיון. אמנם אין הסבר באף אחת מהגרסאות לעובדה שטרם הוגש כתב הגנה ואולם יש להניח כי לו היה מתייצב המבקש בדיון ניתן היה לקבל הסבר. יודגש כי ב"כ המבקש מודה בבקשתו כי הוא כלל לא הביא לידיעת המבקש מידע אודות הדיון. עוד ציין ב"כ המבקש כי מצבו הרפואי מורכב הביא אותו לעומס וקושי בניהול התיקים. יוער כי מצאתי כי סבירות גבוהה יותר לכך שאכן עקב עומס טעה בהיסח דעת בא כוחו ואולם אין בכך כדי לאפשר הותרת התוצאה על כנה בלא אפשרות לדיון לגופו של ענין. בכל הנוגע לשיקול סיכויי ההגנה, די כי המבקש יראה בשלב זה קיומה של הגנה לכאורית בלבד, אשר לטעמי מתקיימת, הן בשל העובדה שקיימות סתירות מהותיות בין טענות הצדדים ביחס להכנסות וההוצאות שלהם והן כיוון שלמבקש לא ניתנה ההזדמנות להציג מסמכים וראיות בנוגע לטענותיו ולטענות המשיבה. יתר על כן סבורתני כי בכל הנוגע לענייניו של קטין ראוי ורצוי כי שני הוריו יקחו חלק בהליך המשפטי ולא יינתו פסקי דין במעמד צד אחד. הכרעה סבורתני כי לא נפל כל פגם בהליך המשפטי ופסק הדין לא ניתן תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי. יחד עם זאת, אני סבורה כי על אף מחדלי ב"כ המבקש, יש לאפשר למבקש את יומו בבית המשפט. על כן, מצאתי לקבל את הבקשה בכפוף לשני תנאים: תשלום הוצאות הדיון לטובת המשיבה בסך 3,500 ₪ וזאת בתוך 7 ימים . הקביעות שנקבעו בפסה"ד יהוו בשלב זה ועד להחלטה אחרת החלטה למזונות זמניים. הנתבע יגיש כתב הגנה בתוך 14 ימים. ככל שיוגש כתב הגנה וישולמו ההוצאות ייקבע קדם משפט נוסף . המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים ותקבע תזכורת מעקב בהתאם. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision56300-09-23	["סג\"נ רותם קודלר עיאש"]	[{"judgment_id": "ac76e478-3457-5dcf-8831-4c6691ee7447", "file_name": "56300-09-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 63200, "extension": "docx", "display_name": "56300-09-23-קובץ מקורי"}]
7b0e8177-e47a-5f7a-8144-36e17d959631	ביהמ"ש לענייני משפחה בפתח תקוה, השופטת הילה מלר- שלו: פס"ד בעניין התחייבות למתן מתנה (תמ"ש 56424-03-18)	56424-03-18	2024-06-22	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	[עותק המותר בפרסום] הליך זה הגישה אם כנגד בנה ועניינו מתן פסק דין המצהיר אודות ביטול התחייבותה למתן מתנה במקרקעין. רקע דיוני נדרש התובעת אימו של הנתבע, שהינו בנה, יחידה (להלן ובהתאמה גם "האם" ו"הבן"). נושא הסכסוך הוא דירה המצויה ב-x, הידועה כחלקה cc/dd, בגוש z (להלן: "הדירה"). ביום 30.3.2017 חתמו האם והבן על תצהירי מתנה הדדים, אשר בהם הובע רצון האם להעביר את הדירה במתנה, ללא תמורה, על שם הבן וכן הסכמתו של האחרון לקבלת הדירה במתנה (להלן: "תצהירי המתנה"); תצהירים אלו הוגשו למשרד מיסוי מקרקעין ב-x. נכון לעת הזו, טרם הושלם הליך העברת הזכויות, על פי תצהירי המתנה, כאשר התובעת מחזיקה במלוא הזכויות הרשומות בדירה; ברם לאחר הגשת התביעה נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבע. להשלמת התמונה יצוין, כי במרוצת ניהול ההליך דנא הגישה התובעת הליך אפוטרופסות, שבמסגרתו עתרה למנותה זמנית כאפוטרופוסית לגוף לבנה, הנתבע (ר' א"פ *******); בהמשך ובהתאם לבקשת התובעת למחיקתו, נסגר ההליך בהחלטה מיום 14.1.2021. בהינתן מורכבות יחסי הצדדים ועל יסוד הסכמתם, הם הופנו לקיומו של תהליך טיפולי במסגרת מכון "הבית של טלי" (ר' החלטתי מיום 6.11.2020); תהליך אשר הופסק בהמשך ע"י התובעת (ר' עדכון שהוגש לתיק ביום 5.8.2021). יתרה מכך, מפאת הסכסוך הכואב בין הצדדים והשלכותיו, נערכו נסיונות רבים לסייע לצדדים בגיבוש הסכמות אשר ייתרו המשך ניהולו, לרבות הצעות לפתרון הסכסוך. כך גם על יסוד הסכמתם הופנו הצדדים לנתיבי גישור והסכמות שונים; ברם למרבה הצער, ניסיונות אלו לא צלחו וקם הצורך בהמשך בירור התובענה. משכך, הוגשו תצהירים מטעם הצדדים, וכן התקיימה ישיבת הוכחות, במסגרת העידו הצדדים וכן שני עו"ד שזומנו בידי מי מהצדדים- עוה"ד ר' ועוה"ד ב', וכן העדה, הגב' מ', מטעם התובעת. טענות הצדדים בעיקרן התובעת התובעת בהענקתה לנתבע את הדירה פעלה משיקולי מיסוי בלבד ובהתאם ייעוץ משפטי שקיבלה, לאחר שרכשה דירה נוספת על שמה ב-y. בהתאם לייעוץ משפטי זה, העברת הדירה על שם הנתבע, תקל את גובה מס הרכישה שתידרש לשלם התובעת על הנכס ב-y וכן תפטור אותה ממס שבח בגין מכירת אחת הדירות. התובעת לא מימשה את כוונתה לתת את הדירה במתנה לנתבע ואף לא נקטה בשום צעד מעשי להעברת בעלות על הדירה לנתבע, ולכן נמנעה מלחתום על כל מסמך להעברת הבעלות בדירה, כגון יפוי כוח, שטרי מכר וכו'. המנעות התובעת מלעשות כן, נבעה מכך שחזרה בה מרצונה לתת במתנה את הדירה לנתבע, לאור התדרדרות היחסים ביניהם, שחלה לאחר שנחתמו התצהירים. כך ביום 11.3.2018 שלחה לנתבע הודעה לפיה היא מבטלת את הסכמתה להעביר לו את הדירה במתנה. רצון התובעת בביטול המתנה נבע משתי סיבות עיקריות - הרעה ניכרת שחלה במצבה הכלכלי, עקב נשיאתה בחובות שיצר הנתבע, בסך של 250,000 ₪, כמו גם התנהגות מחפירה של הנתבע כלפיה, הכוללת גילויי אלימות פיזית, מילולית ונפשית, מאז חתימת תצהירי המתנה. במקרה דנא, המתנה לא הושלמה, הבעלות בדירה לא הועברה והנתבע אף לא שינה מצבו לרעה תוך הסתמכות על המתנה. לאור התנהגות הנתבע, חזרת התובעת ממתן מתנה מוצדקת. לפיכך, מבוקש להצהיר, כי התחייבותה למתן הדירה במתנה לנתבע בטלה. בתצהירה טענה, כי לאורך כל הדרך לא הייתה לה כוונה להעביר את הדירה על שם הנתבע, עסקת המתנה בוצעה לשם חיסכון במס, כאשר הובטח לה כי ייעשה שימוש בתצהירים אך לשם דיווח למיסוי מקרקעין ואזי ישמרו המסמכים אצל עו"ד ר', כאשר ביכולתה של התובעת בכל עת לבטל את עסקת המתנה ולשלם את המס. בהתאם לכך, הועברו מסמכי המתנה לידי העו"ד ר' לאחר חתימתם ולא לעו"ד ב'. עו"ד ר' שהכירה מקרוב את מערכת היחסים העכורה בינה לבין הנתבע, בשל הניכור ההורי שחווה מצד אביו, ידעה כי אין בכוונתה של התובעת להעביר לו את הדירה בחייה. כך גם בשל הסתבכויותיו הכלכליות ע"י אביו, לא רצתה כי הדירה תיפול כטרף קל בידי נושיהם הרבים. לא זכור לה, כי חתמה על מסמכים נוספים לבד מתצהיר המתנה וכן מתצהיר דיווח לרשויות המס, כדי להוכיח שאין לה דירה נוספת. ככל וישנם מסמכים נוספים הנהוגים בעסקאות כאלה הרי הם מבוטלים, היא לא ידעה על קיומם ולא קיבלה העתק לידיה. לאור התערערות היחסים בינה לבין עו"ד ר', והחשש שמא לא תעמוד בסיכום בין השתיים, מיהרה להגיש הליך זה, גם נוכח התבטאותיו של הנתבע שיקח לה את הדירה. ככל וטענות התובעת לעניין חוזה למראית עין לא יתקבלו, אזי כטענה חלופית עומדת לה הזכות לחזור בה מהתחייבותה מהענקת המתנה, שלא הושלמה, בגין התנהגותו המחפירה של הנתבע כלפיה, חרף הסיוע הרב שהיא מעניקה לו. בסיכומיה הוסיפה, כי המדובר בהתחייבות למתן מתנה, שכן לא הושלמה ברישום; המדובר במתנה למראית עין בלבד, שבה מעורבים שני הצדדים בקנוניה על מנת להטעות את העולם החיצון ביחס למצב הזכויות בנכס. לא בכדי פעל הנתבע לרישום הערת האזהרה רק לאחר הגשת התביעה דנא. ככל שידוע לתובעת, העסקה לא דווחה לרשויות המס. המדובר במצב בלתי רגיל של הענקת נכס במתנה, מקום בו אין המדובר באדם מבוגר שמוצא לנכון להעניק מתנה לילדו או לקרוב משפחתו. המדובר בעסקה שנרקמה תוך ייעוץ משפטי שגוי ושקרי שניתן לתובעת. בין עורכת דין ר' לבין התובעת נרקם קשר יומיומי כשהשיחות נסובו על ענייני משפחה והיא שימשה כחוט מקשר בין התובעת לבין הנתבע. בדיעבד התברר כי עו"ד שהייתה מושעית, שלטה בצורה מניפולטיבית וחסרת רגש בתובעת וברכושה והיא שניווטה את התובעת לחתום על תצהירי המתנה, תוך הדחתה להצהרת שקר מול רשויות המס. הצדדים לא ערכו הסכם מתנה, משום שלא הייתה לתובעת כל כוונה להעניק את הנכס שלה לנתבע. התובעת אף לא וויתרה על זכותה לחזור בה ממתן ההתחייבות למתנה, כטענת הנתבע. כך גם לא הובהר כי חתימה על יפוי כוח בלתי חוזר, הינה כמעין וויתור שכזה. מכספי תמורת המכר של דירת אימה, נרכשה ביום 10.3.2017 דירה חדשה ב-y שנרשמה על שם התובעת. בשל הלחץ שהופעל עליה מטעם עורכת הדין ר', חתמה ביום 30.3.2017 על תצהירי המתנה במבואה של הכניסה לאולם האירועים, בלי תנאים אלמנטריים לעשות כן. תצהירי המתנה מולאו בכתב יד ע"י עו"ד ר' ואילו החתימות אומתו ע"י עו"ד אחר, שלא מכיר את הצדדים, כאשר עוה"ד הייתה בהשעייה ומנועה מלעסוק במקצוע עריכת הדין. נדרש היה לקיים את הפגישה על החתימה של תצהירי המתנה, במקום שקט תוך מתן הסברים לצדדים על מהות העסקה, נחתמו תצהירים אלו בעמידה, עם רעש מחריש אוזניים ומבלי שווידאו הבנה של הצדדים וגמירות דעתם ביחס לחתימה. לאחר חתימת המסמכים, כולם הועברו לידי עו"ד ר', ומאז הכל נעצר, לא קודם דבר, לא לעניין דיווח העסקה או רישום הזכויות, כאשר זו הבטיחה לתובעת כי המסמכים ישמרו בכספת במשרדה ולא ייעשה בהם שימוש. גם יפוי הכוח שנחתם ע"י הנתבע לעו"ד ב', משקף את מהות העסקה למראית עין, עת צוין שם כי הוא מסמיך את עורך הדין להחזיר את הזכויות בדירה לתובעת. התובעת העובדת בבית אבות בעבור שכר מינימום, כאשר הנתבע לא היה במצב בריאותי איתן ונתון להשפעות חיצוניות, לא התכוונה להעביר את הדירה בשלב זה של חייה לידי הנתבע. הייתה נעדרת את גמירות הדעת הנדרשת להקנייה של המתנה. הנתבע מצידו אף התנהג כמי שיודע כי אין היתכנות להקנייה של המתנה, גם אם לא ידע מעשית על דחיית המתנה. הוא גם לא ידע דבר אודות העסקה שנרקמה מול עו"ד ר' ורק פעל למילוי ההוראות שלה. גם בשל התנהגותו המחפירה של הנתבע, קמה הזכות לתובעת לדרוש את ביטול המתנה. חרף התנהגותו הקשה כלפיה, התובעת עודנה עושה הכל כדי לסייע לו ממקום של דאגה ואהבת אם לבנה. דחיית התביעה תותיר את התובעת ללא קורת גג, ללא ביטחון אלמנטרי, להמשך חייה ועתידה הכלכלי המשליך ישירות על מצב הנפשי. מאידך קבלתה, לא תגרום נזק כלכלי לנתבע שכן הוא ידע שזה לצרכי מיסים בלבד. יש להורות על קבלת התביעה תוך חיוב הנתבע בהוצאות ושכ"ט עו"ד,וכן למחוק את הערת האזהרה שנרשמה ע"י הנתבע. בסיכומי התשובה שלה טענה, כי התנהגות הנתבע בסרטון מדברת בעד עצמה, כאשר הוא בועט באימו, התובעת, כאשר זו מנגד אינה נוקטת כלפיו באלימות. אין כל מחלוקת כי הנתבע מצוי תחת השפעה זרה של סמים/תרופות ובמינונים מדאיגים. התובעת זעקה וזועקת על מצבו של בנה יחידה. הדברים נוהלו ע"י עורכת הדין ר', שבה נתנה התובעת את מבטחה והיא פעלה כנגדה, בגין כך הגישה נגדה תביעה בבית המשפט השלום בירושלים וכן תלונה ללשכת עורכי הדין. המיסים שהיו אמורים להיות משולמים היו כספים בגין רכישת דירה מכספי אם התובעת, ברחוב הסיגלית, אז הומלץ לה להעביר במתנה ללא תמורה את דירתה לנתבע ובכך למנוע תשלום מס של 8% שהוא כ-220,000 ₪ לערך. התובעת מעולם לא רצתה להעביר את הזכויות בדירתה לשום גורם, אף לא לנתבע. התובעת לא מכירה את עו"ד ב' ואף הוא לא מכיר אותה. הוא גויס והובהל מתוך אולם שמחות כדי לאמת את חתימות הצדדים על המסמכים שערכה עו"ד ר'. התובעת אף לא הייתה מודעת להצעה שהגיעה לנתבע מצד עו"ד ר', בניסיון לסחוט את התובעת בעוד 50,000 ₪. מכך, דין התביעה להתקבל במלואה. הנתבע התובעת הפכה למחזיקה בלעדית בדירה לאחר שהחליפה צילינדר ומנעה מהנתבע להיכנס לדירתו שלו. התובעת העניקה את הדירה לבנה יחידה, שכן לה יש דירה נוספת. ככל ולתובעת טענות כנגד הייעוץ המשפטי שקיבלה באותה העת, עליה לתבוע את בא כוחה דאז. למיטב ידיעתו, עורכת הדין שטיפלה בתצהירי המתנה, עו"ד ר', הייתה אמורה לפעול להעברת הזכויות על שמו. לתובעת אין זכות לחזור בה מהמתנה ובפרט בשעה שהנתבע הסתמך עליה. המניע להגשת התביעה הוא לפגוע בנתבע מתוך תאוות נקמה באביו, בן זוגה לשעבר של התובעת. הענקת הדירה לנתבע הוא הפיצוי המינימאלי ביותר שיכולה הייתה התובעת לתת, לאחר הנזק הבלתי הפיך שהסבה לו כל חייו. הזכויות טרם הועברו על שמו, בגין מחדלה של עו"ד שהייתה אמונה על כך. אין לתת לתובעת ליהנות מההפקר בעטיו של מחדל זה. יש להורות על דחיית התביעה, ולהורות לעו"ד להשלים את הליך העברת הזכויות. בתצהירו הוסיף כי הוריו התגרשו כשהיה קטן מאוד. למרבה הצער, אף לאחר גירושי בני הזוג, המשיכו לנהל מאבקים ביניהם, כאשר הנפגע העיקרי היה הנתבע. כל חייו גדל תחת הקונפליקטים והמריבות של הוריו, ונגרם לו נזק רב, בעיקר ע"י אימו. כמו כן, קיבל מאימו מחלה גנטית שגורמת לו סבל רב ועד היום נאלץ לעבור טיפולים. התובעת ביקשה להתמנות עליו כאפוטרופוס, בניסיון לשלוט עליו גם בבגרותו. במהלך טיפול שהשתתפו בו הצדדים, הובהר לתובעת עד כמה מגוחך הניסיון שלה להתמנות כאפוטרופוס שלו. רכישת הדירה ב-y נעשתה ע"י התובעת במחשבה שסוף העולם קרב וכאשר האמינה שרק מי שיתגורר ב-y, יינצל במלחמת גוג ומגוג ועל כן רכשה שם דירה ואף ניסתה לשכנע אותו לעבור איתה. מעולם לא היה שותף לקנוניה של רישום פיקטיבי של הדירה לצורך הונאת מס בלבד ולא דובר איתו על כך. עסקת ההעברה נעשתה באופן כשר המגלם את רצונה הכנה של התובעת להעניק לו את הדירה במתנה, כאשר הוא בנה יחידה של התובעת, ואין לה קרובי משפחה נוספים. העובדה כי התובעת טרפדה את העברת הזכויות בדירה על שמו, אינה משנה את עצם הענקת המתנה. הוא סמך על עו"ד ר', אליה פנו הצדדים לעריכת תצהירי המתנה, שתבצע את עבודתה נאמנה, הלכה למעשה היא עשתה רק מה שהתובעת הורתה לה. לאחר חתימה על תצהירי המתנה, טס לקנדה ועובדה זו עכבה את השלמת הרישום בטאבו. עצם הגשת התביעה של התובעת, אמו מולידתו, כנגדו, גורמת לו לנזק רב ולהתדרדרות במצבו, בעת שהוא מוכר כבעל 100% נכות מהמל"ל. אין מקום לבטל את המתנה שהינה הרכוש היחיד שיש לו, כאשר מצד אביו, השרוי במצוקה כלכלית, לא צפוי לרשת דבר. אין לו הכנסות, למעט, קצבה מהמל"ל. בבוא בית המשפט לבחון את התביעה, יש להתחשב במצבם של הצדדים, מחד בן חסר כל ומאידך, התובעת שמצבה הכלכלי הוא טוב מאוד, כאשר היא גילתה לאחרונה אוסף היסטורי של פריטים השייך לאימה, ששוויו אלפי שקלים. אם היה נודע לו אודות כוונותיה הנטענות של התובעת לבצע באמצעותו הונאת מס, לא היה מסכים לכך. הערת האזהרה שנרשמה לטובתו, נעשתה כדי להבטיח שהתובעת לא תמכור את הדירה ותותיר אותו מול שוקת שבורה. בסיכומיו טען, כי המדובר בתביעה חסר עילה הכוללת טענות חלופיות, לא מבוססות שהתובעת לא הצליחה להוכיחן. משלא עלה בידה לעמוד בנטל ההוכחה, יש לדחות את התביעה על הסף ולחייבה בהוצאות לדוגמא. התובעת מתפתלת כל העת בין גרסתה לעניין חוזה למראית עין לבין טענותיה בדבר ביטול המתנה, כאשר כל אלו לא הוכחו. התובעת שבה ומאשימה את עורכי הדין שייצגו אותה וטיפלו בעניינה ומציגה את עצמה כקורבן. ההיפך הוא הנכון, מדובר באשת עסקית חדה ושקרנית, שאינה מהססת להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותה, לרבות כנגד בנה יחידה, כדי להשיג את מטרתה. בניגוד לטענותיה, התובעת לא הייתה נתונה ללחץ, כאשר אין המדובר בעסקה במקרקעין היחידה שערכה בחייה וכאשר היא מבינה כיצד מתנהל ההליך. על התנהגותה המתעללת של הנתבע, ניתן ללמוד מהסרטון שצורף על ידה, כאשר היא עומדת ומסריטה אותו במשך דקות ארוכות ולאחר שהוא מתחנן אליה לקבל כסף לאוכל, עד שלבסוף הוא בועט בטלפון הנייד שהיא מחזיקה ביד שלה. כל עדות התובעת משופעת בסתירות, תשובות לא רלוונטיות ובלבול. תחילה דבקה בטענה כי מדובר בעסקה למראית עין תוך שהיא מבהירה לנתבע ולכולם כי בכך מדובר ואח"כ הכחישה שמדובר היה בעסקה משיקולי מיסוי. גרסתה, בדבר הלחץ שהופעל עליה לחתום על המסמכים הנלווים לעסקה, כגון יפוי כוח בלתי חוזר, לא הוכחה. אף טענתה, כי פעלה מתוך דאגה לנתבע, נסתרה, כאשר הודתה התובעת, כי לא יצרה עמו קשר ואף כשפנה אליה, לא נענתה לו, לרבות לבקשותיו בעניין אוכל. התובעת לא הוכיחה את מצבה הכלכלי הקשה הנטען, משלא הומצאו כל אסמכתאות מטעמה. הסיבה שבגללה לא נרשמה הערת אזהרה בסמוך לביצוע ההעסקה, נבע מרצון להגיע להסדר עם הנושים בהוצל"פ, משזה לא צלח, נרשמה הערה זו ובניגוד לטענותיה של התובעת שפעלה לכיסוי ההלואות שלו, הרי דבר זה לא נעשה. התובעת לא הבהירה מה המניע של הנתבע לשתף עימה פעולה עבור עסקה למראית עין; לעומת זאת, המניעים שהניעו את התובעת להגיש בקשה להתמנות כאפוטרופוס עליו ברורים דיים לרבות על מנת לקצר את ההליך, כדי שתוכל לשלוט בגופו וברכושו. בידי התובעת לא עלה להוכיח את טענתה להתנהגות מחפירה או טענתה בדבר מצבה כלכלי שהורע. דווקא בגלל מערכת היחסים המורכבת בין התובעת לבנה וההתקרבות ביניהם סמוך לחתימה על תצהירי המתנה, מעידים על רצונה המובהק של התובעת להעביר לו את הדירה, שלאחר מכן התחרטה על כך במסגרת שהותה בחופשה בתאילנד. עדות התובעת והתנהלותה מלמדים, כי היא לוקה בתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח. הוכח, כי בעקבות ניהול ההליך דנא כנגד הנתבע, התדרדר מצבו הבריאותי וכן מצבו הכלכלי. דיון והכרעה מסגרת נורמטיבית הסכם למראית עין סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג -1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע, כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה". חוזה למראית עין הוא הסכם שבו מתקיימת אי הלימה מכוונת בין הצהרות הצדדים שבהסכם לבין רצונם לאשורו. כך שכלפי כולי עלמא מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מוצהר וכתוב; ברם, זהו הסדר למראית עין בלבד, בעוד שכוונת הצדדים שונה (ר', למשל, ע"א 630/78 י' ביטון ואח' נ' מזרחי, פ"ד ל"ג(2) 576, 581; ע"א 6295/95 סוליקה בוחסירה ואח' נ' רות בוחסירה ואח' פ"ד נ(1) 259)). במסגרת בירור הליך, שבו עולה טענה מסוג זה, על בית המשפט להתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים לעת כריתת החוזה, בהבדל מזו המשתקפת בו. זוהי שאלה עובדתית הטעונה בירור ראייתי וקביעת ממצאים, העולים ממכלול הנסיבות בהתאם. הפסיקה הכירה באפשרות לביסוס ההכרעה בנדון על יסוד כלל הראיות העומדות לפני בית המשפט, לרבות אלו הנסיבתיות המצויות, מטבע הדברים, במקרים מעין אלו, שבהם פעלו הצדדים, כלפי חוץ ובמכוון, על מנת להעלים את כוונתם האמתית (ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' יהודית אולצ'יק, פ"ד נ(2)41, 43). הנטל להוכיח, כי בחוזה למראית עין עסקינן מוטל על שכמו של הצד הטוען לחוסר אמיתות החוזה; וזה, כנקבע בפסיקה, כמצדיק מטיבו הטלת נטל מוגבר (ר' ע"א 3642/11 הדר כהן נ' סמיר גטאס (פורסם במאגרים המשפטיים, 3.3.14) פסקה 7 לפסה"ד של כב' הנשיאה חיות). קובע סעיף 13 לחוק החוזים שחוזה מסוג זה בטל; משכך אין בידו להעביר זכויות ומה שנחזה כאילו עבר על פיו, מעולם לא יצא מבעלות המעביר. חובת השבה במקרה זה נובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט (ר' לעניין זה ע"א 1043/91 בר חן נ' כוכבי, פ"ד מז(2) 311); וכן בספרה של פרופ' גבריאלה שלו דיני חוזים (מהדורה שניה), בעמ' 167). כבר בפסיקה מוקדמת של ערכאת המשפחה נפסק כי, תקנת הציבור מחייבת לפעול לשירושן של טענות בדבר חוזה למראית עין העולה במסגרת סכסוכי משפחה וביתר שאת במישור יחסי בני זוג ולצורך הברחת רכוש מנושים; זאת, לרבות על דרך העלאת רף ההוכחה הנדרש: "בדיני המשפחה, תקנת הציבור מחייבת לעקור מן השורש תופעה פסולה של שימוש לרעה בהליכי בית משפט (אישור הסכמי גירושין למראית עין וביצוע גירושין פיקטיביים בבית הדין הדתי) כדי להבריח רכוש מנושים. מדיניות שיפוטית זו של בית המשפט למשפחה עשויה להביא להטלת נטל ראיה כבד יותר על בן-הזוג התובע ביטול הסכם גירושין בטענה של פיקטיביות. יש להשוות את הדרישה הראייתית הנדרשת במשפטים אלה לדרישה הראייתית הנדרשת במשפטי מרמה והונאה בהליכים אזרחיים, שהרי השימוש בבית משפט ובבית הדין כדי לאשר הסכמים למראית עין ולבצע גירושין פיקטיביים - הם גם בגדר סוג של הונאה כלפי בית המשפט. אין צורך אמנם בהוכחה מעל כל ספק סביר אולם תידרש מידת הוכחה יותר גדולה ויותר ודאית מאשר במשפט אזרחי רגיל." (פסה"ד של כב' השופט י' גייפמן, בתמ"ש (ת"א) 13461/96 אמיר אלטשולר נ' אהובה אלטשולר (פורסם במאגרים המשפטיים, 8.12.04) פסקה 20, הדגשות במקור). ביטול התחייבות למתן מתנה אין חולק, כי במקרה דנא המדובר במתנה שבמקרקעין שרישומה טרם הושלם; על כן ובהעדר רישום תסווג הפעולה כהתחייבות למתן מתנה (ר' למשל ע"א 879/14 עמוס נחשון נ' יהודה נחשון, פורסם במאגרים המשפטיים, 5.5.2016, ובפרט סעיף 16 לפסה"ד של כב' השופטת ע' ברון). סעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") שכותרתו - "התחייבות לתת מתנה" – קובע הסדר נורמטיבי לפיו, במצב דברים זה רשאי המתחייב להענקת המתנה, באופן עקרוני, לחזור בו - כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות להענקה (ס"ק ב לסעיף) או מקום בו החזרה מוצדקת – בין ממחמת "התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו" – ובין מחמת "הרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן" (ס"ק 5 לסעיף). זכות החזרה של נותן המתנה, כל עוד זו לא הושלמה, אינה מוגבלת בטעמיה. התכלית העומדת ביסוד הסדר נורמטיבי זה הוא הותרת הכוח בידיו של נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו, תחת סייגי הסעיף וכל עוד לא הושלמה הענקת המתנה, כאמור (ר', למשל, ע"א 2836/90 אריה בצר נ' נחמה צילביץ, פ"ד מו (5) 184, 194; בע"מ 4778/17 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 2.7.2017) פסקה 16 לפסה"ד של כב' השופט מ' מזוז). לצד זאת, קיימות מגבלות על זכותו של נותן ההתחייבות למתן המתנה מלחזור בו, בהתאם לפרשנות הפסיקה בזיקה המתקיימת בין סעיף 5(ב) ל-5(ג) לחוק המתנה; וזכות זו עומדת לו כל עוד לא ויתר עליה בכתב, וכל עוד מקבל המתנה "לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות", לשון הסיפא לס"ק 5(ב) לחוק המתנה (ר' תא (חי') 9616-05-17 ח'שיבון ויליאם נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (פורסם במאגרים המשפטיים, 3.9.2020, ס' 91 לפסה"ד). לעניין פרשנות סעיף 5(ב), ראוי לשים לב, כפי שכותב פרופ' מ' ראבילו, כי הסעיף אינו מציב דרישות בדבר צורך להוכיח שינוי מצב "לרעה" או שינוי במצב "רכושי/כלכלי" בהכרח של מקבל המתנה; והדרישה היא הוכחת שינוי במצב מקבל המתנה כפועל יוצא מהסתמכותו על ההתחייבות למתן המתנה. "העקרון המוגן כאן הוא עקרון ההסתמכות (reliance) אשר – לפי התיאוריות המקובלות – עומד בבסיסה של חובת ההתנהגות בתום לב (אובייקטיבי), נוסף על עקרון זה אנו מתחשבים בעיקרון של תוקפן של פעולות משפטיות ובאינטרס שיש לחברה בצמצום המצבים התלויים ועומדים, כמו חזרה מהתערבות" (מרדכי ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח -1968 – פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי (תשנ"ז), בעמ' 364, הדגשות לא במקור). מוסיף פרופ' ראבילו, כי "יש לתת משקל לזיקה ההגיונית שבין ההתחייבות להסתמכות, ובמקרה זה אלה הם "המתנה ומהותה מחד גיסא והשינוי ומהותו מאידך גיסא". [...] מובן שהשינוי צריך להיות מהותי וכן מן ההכרח שיהיה תוצאה של ההבטחה, ולא תוצאה של החזרה" (שם, בעמ' 363). כך גם, הן עשיית מעשה והן המנעות מעשיית מעשה ככל וכל אחד מהם הוא פועל יוצא מההבטחה למתן המתנה יכולים להוות שינוי במצב (שם, שם, הדגשות לא במקור). הנטל להוכיח, כי חל שינוי במצבו של מקבל המתנה כפועל יוצא מהסתמכותו על ההבטחה במובן סעיף 5(ב) לחוק המתנה, רובץ לפתחו של מקבל המתנה (מ' ראבילו, לעיל, שם בעמ' 365). אשר לדיבור "התנהגות מחפירה"; כאן ניתנה בפסיקה פרשנות מרחיבה שיש בה כדי להקל על מי שהתחייב במתן המתנה, אך זאת לצד הדרישה כי על הטוען לקיומה של התנהגות מחפירה להניח בסיס של ממש לטענתו, כעולה מדעת הרוב בפרשת וייסר נ' שביט הקובעת, כי "אין לפרש את הביטוי לפי משמעותו הרגילה, אלא לפי המשמעות שיש לתת לו על רקע מערכת היחסים שבין נותן מתנה למקבל המתנה. לדוגמה, מילת גנאי, אמירה של זלזול ואפילו עקימת פרצוף, שייחשבו עניין של מה בכך על רקע מערכת יחסים אחרת, משמעותן רעה וחמורה כאשר מדובר בנותן מתנה ובמקבלה...די בהתנהגות בלתי ראויה כלשהי כדי להקים את עילת החזרה" (ע"א 350/96 וייסר נ' שביט פ"ד נב(5), 797, 814; הדגשה לא במקור; כן ר' ע"א 7158/06 כרמי צמח נ' דוד גבאי (פורסם במאגרים המשפטיים, 19.7.2009). לצד האמור, במלאכת פרשנות בית המשפט את העובדות וסיווגן כ"התנהגות מחפירה" אם לאו, שומה על בית המשפט לבדוק בנוסף "אם ההתנהגות המחפירה לא נגרמה כתוצאה מהתנהגותו של הנותן עצמו"; וכל וכך הדבר - אין נותן המתנה רשאי לחזור בו מהבטחתו (מרדכי ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח -1968 – פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי (תשנ"ז), בעמ' 386, הדגשה לא במקור; פרופ' ראבילו מבסס זאת על המילים "אם היתה החזרה מוצדקת" שבסעיף 5(ג) לחוק המתנה; כן ר' לעניין זה תלה"מ (חדרה) 65400-05-20 אלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים המשפטיים, 24.2.2024) ס' 14-16 לפסה"ד של כב' השופטת יפעת שקדי שץ; תמ"ש (חי') 65308-06-21 מ.ב נ' ה.ב (פורסם במאגרים המשפטיים, 12.6.2023) ס' 17-18 לפסה"ד של כב' השופטת הילה גורביץ' עובדיה)). חתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר בזיקה לטענת חזרה ממתנה הפסיקה דנה בנפקות קיומו של ייפוי כוח בלתי חוזר בזיקה להיתכנות של נותן המתנה מלחזור בו; ובמילים אחרות וכאמור בסיפא לסעיף 5(ב) לחוק המתנה - האם יש בחתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר שנתן המעניק למקבל בבחינת ויתור בכתב על זכות המעניק לחזור בו מהתחייבותו? הדעות בפסיקה ובכתיבה האקדמית במענה לתשובה על שאלה זו היו חלוקות במרוצת השנים. ברם וחרף קיומם של הבדלים קטנים (ניואנסים) בין הדעות השונות, שהומשגו כהבדלים ב"דגש ומשקל", בהבדל ממהות, הובעה בפסיקת בית המשפט העליון העמדה, לפיה "הדעה הדומיננטית בפסיקה ובספרות היא, כי ייפוי כוח בלתי חוזר אכן מהווה, ככלל ובהעדר ראיות אחרות, משום ראיה לוויתור של נותן המתנה על זכותו לחזור בו מהתחייבותו, זכות המוקנית לו בסעיף 5(ב) לחוק" (בע"מ 4778/17 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 2.8.2017), פסקה 14 לפסה"ד של כב' השופט מ' מזוז; הדגשה לא במקור; כן ר' את ניתוח הסוגיה, שם, בפסקאות 8-14). מן הדין אל הנדון אין מחלוקת וכך גם מצהירה התובעת, כי הצדדים חתמו על תצהירי מתנה הדדיים (ר' עדותה בעמ' 98 לפרוט', ש' 18-19); ברם, בהקשר זה מעלה התובעת טענות המגלות קושי לכאורי לדור בכפיפה עובדתית אחת. מחד גיסא, טוענת התובעת, כי הענקת הדירה לנתבע נעשתה באופן פיקטיבי כעסקה למראית עין, משיקולי מיסוי ועל מנת לחסוך עבורה צורך תשלום מס, וכי הנתבע אף ידע על כך, שאין לה כל כוונה להעניק לו את הדירה במתנה (עדותה בעמ' 99 לפרוט' ש' 1-3, ש' 6-13). מאידך גיסא ובאותה נשימה, טוענת התובעת, כי עומדת לה הזכות לחזרה מרצונה בהתחייבותה להעניק את הדירה במתנה לנתבע, זאת בהתאם לעילות הקבועות בחוק המתנה ובהן התנהגותו המחפירה כלפיה לצד הרעה במצבה הכלכלי; טענה שבה מגולמת הנחה עובדתית בדבר סיווג ההסכם כהתחייבות למתן הדירה במתנה לידי הנתבע, ולא כהסכם למראית עין. האמור לעיל מתחדד על רקע טענותיה הנוספות של התובעת, לפיהן בנה הנתבע, הוא אדם חולה ומסכן, כלשונה, באופן כזה המחייב אף למנות לו אפוטרופוס (ר' בעדותה, למשל בעמ' 99 ש' 15[הוא מסכן"]; עמ' 124 ש'17 ["הוא מסכן, אני לא פותחת"]; עמ' 144 ש' 18["הוא מסכן אני יודעת"]) ואף עותרת, בין לבין למינויה כאפוט' עליו (ר' הליך בא"פ 19275-03-18). נהיר, כי אין מקום להעלאת טענות עובדתיות סותרות או חלופיות בכתבי טענות, למעט אם אימת בעל דין בתצהיר, כי העובדות כהווייתן אינן ידועות לו; כך קובעת תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "התקסד"א"). בבסיס הכלל שביסוד התקנה עומד עקרון תום הלב הדיוני, האינהרנטי לאדם הפונה לקבלת סעד שיפוטי; עקרון שעיגונו בא אף לידי ביטוי בעקרונות היסוד של התקסד"א, כקבוע בתקנה 3(ב); כך גם מתיישב כלל זה עם איסור העלאת טענות סותרות בהליכים שונים; קרי: "השתק שיפוטי" (ר', למשל פסה"ד של כב' השופט ר' אמיר בתא (מרכז) 68570-12-21 A-Z SHIRIN PROPERTIES LLC נ' אלי חסון (פורסם במאגרים המשפטיים, 7.2.2023)). יודגש - במקרה זה, לא ניתן כל תצהיר מטעם התובעת המאפשר לה להעלות טענות מעין אלה; נהפוך הוא; טענותיה, לרבות אלו העולות מעדותה, מלמדות על ידיעה פוזיטיבית של עובדות, הנטענות באופן חלופי וסותר זו לצד זו, כמפורט לעיל וכפי שעוד יפורט להלן. הדואליות העובדתית הנטענת משתקפת אף ממכתב ההתראה שנשלח מטעמה לנתבע מיום 11.3.2018 (צורף כנספח לכתב התביעה), הגם שיש בו לכאורה כדי לחזק את הטענה בדבר ההתחייבות למתן המתנה, ובו נכתב בסעיף 1 "במסגרת היערכותה לשיקולי מס עקב רכישת דירה נוספת, ועקב ייעוץ משפטי שקיבלה, התחייבה אמך להעביר את הדירה שבנדון על שמך." ואילו בסעיף 2 "עקב יחסי האמון והקרבה המיוחדים שהיו ביניכם, נאותה מרשתי להתחייב ולהעביר את הזכויות בדירה על שמך". אחר כך, שוב הבהירה התובעת "מרשתי בדקה את הנושא, והגיעה למסקנה כי הייעוץ המשפטי שקיבלה אך הכשיל אותה, ובנוסף חלה התדרדרות משמעותית עד כדי קרע ביחס אותו הצגת כלפי אמך, ובנסיבות אלה החליטה היא לחזור בה מהתחייבותה ליתן את הדירה במתנה" (הדגשות לא במקור). לכאורה, סבורתני, כי די בדברים אלה כדי לחתור תחת גרסתה העובדתית של התובעת; קל וחומר לחתור עמוקות תחת מהימנותה, כפי שהתרשמתי ממנה, באופן המתיישב עם דחיית טענותיה בזו אחר זו; ברם, דומה, כי גם בחינת כל טענה בנפרד, מעלה, כי לא עלה בידי התובעת להוכיחן; כך, ועל מנת שלא להותיר אבן לא הפוכה, אדרש אליהן, בהתאם למפורט להלן. סיווג ההסכם –הסכם למראית עין או שמא התחייבות למתן מתנה? מטעם התובעת הומצאו לתיק בית המשפט רק תצהירי המתנה שנחתמו ע"י הצדדים ביום 30.3.2017, התובעת כנותנת המתנה והנתבע כמקבלהּ; להלן יובאו העתקי התצהירים: זאת כאשר, במרוצת ניהול ההליך נפרשה יריעת מסמכים נרחבת מזו שהוגשה לכתחילה על ידי התובעת (בעקבות בקשת הנתבע להורות לעוה"ד ר' להמציא את כלל המסמכים שנחתמו בעניין עסקת המתנה, בקשה מס' 7); במהלך ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 26.12.2022 הומצאו לתיק בית המשפט ע"י עו"ד ר' מסמכים שהיו בידה. עיון במסמכים אלה מגלה, כי לא רק תצהירי מתנה נחתמו במסגרת ההסכם; וכי מעבר להם הצדדים או מי מהם חתמו ביום 30.3.2017, בין היתר, על מסמכים נוספים ובהם: יפוי כוח בלתי חוזר בעניין העברת הזכויות בדירה, לטובת עו"ד ב' (ר' מוצג ת/3). שטרי מכר, לפיהם מעבירה התובעת את זכויותיה בדירה ללא תמורה לידי הנתבע (ר' מוצג ת/3). וכאן יצויין, כי בתצהירי המתנה לא נכללו כל תנאי או זכות לחזרה מהקנייתה; דבר המחזק עוד יותר את המשקל שיש ליתן בנסיבות העניין לייפוי הכוח הבלתי חוזר שנחתם על ידי התובעת – ככזה שאינה מאפשר חזרה ממתן המתנה (זאת למשל, בהבדל ממקרים אחרים כדוגמת פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בעמ"ש 1022-10-16 ס.ז. נ' ט.ז. ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, 30.4.2017 אשר ערעור עליו נדחה בבע"מ 4778/17 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 2.8.2017), בפסה"ד של כב' השופט מזוז המוזכר לעיל) על רקע המסד הראייתי הנוסף שנחשף, התחדדו עוד יותר הסתירות שבגרסאות התובעת ודומה כי אף העדר תום הלב האינהרנטי להן; בכתב התביעה טענה, כי לא חתמה על שום מסמך, לבד מתצהירי המתנה. בתצהירה טענה שלא זכור לה שחתמה על מסמכים נוספים וככל וכן אזי הם בטלים. בסיכומיה נטען, כי הופעל עליה לחץ לצורך חתימה על מסמכים נוספים שאת משמעותם לא הבינה דייה וביניהם יפוי כוח בלתי חוזר. עוד הלינה, לראשונה בסיכומיה, אודות מעמד החתימה של מסמכי עסקת המתנה, אשר נחתמו מחוץ לאולם אירועים, ע"י עו"ד ב', במעמד שאינו תואם, לטענתה, את מהות העסקה. גרסת התובעת מתפתחת ומתפתלת, עת טענה, כי ממה שידוע לה לא דווחו תצהירי המתנה לרשויות המיסים; ברם, בהתאם לשובר שהומצא לתיק בית המשפט, באישור המיסים לפנקסי המקרקעין, דווח, כי עסקת הרכישה מיום 10.3.2017 פטורה ממס/אין יתרה לתשלום מס רכישה (ר' מוצג ת/3). בחקירתה טענה התובעת, כי אינה יודעת אם העסקה דווחה למיסוי מקרקעין; ברם, אישרה, כי התייצבה כבר למחרת חתימת תצהירי המתנה בטאבו והגישה את המסמכים, בהתאם להנחייתה של עוה"ד ר' (ר' בעמ' 135 לפרוט' הדיון מיום 26.12.2022). לא זו אף זו, חתימת הצדדים על מלוא המסמכים הרלוונטיים לצורך מימושה של עסקת המתנה, מעידים על רצון הצדדים במימושה, שכן לכאורה ניתן היה להסתפק בחתימה על תצהירי מתנה ודיווח למיסוי מקרקעין. בניסיון להסרת האחריות מכתפיה, גוללה התובעת את האשמה לביצוע עסקת המתנה כהסכם למראית עין על עוה"ד ר' תחת אצטלה של ייעוץ משפטי כושל שקיבלה ממנה. טענה זו עומדת בניגוד לכאורה, לטיב הקשר ששרר בין השתיים, בהתאם לגרסת התובעת עצמה, עת טענה כי השתיים היו בקשר קרוב ויומיומי ועוה"ד ר' טיפלה בכלל ענייניה, לרבות עסקת רכישת הנכס ב-y. כתימוכין לטענותיה בדבר מחדלה של עו"ד ר', צירפה התובעת הכרעת דין וגזר דין בעניין הליכים אחרים שהתנהלו כנגד עו"ד ר' (ר' מוצג ת/4 וכן מוצג ת/5). בעדותה המשתנה של התובעת, דומה, כי היא חותרת ליצירת מצג של מעין תלות שנוצרה מצידה, בעוה"ד ר', אשר הבטיחה לה שהיא תסדיר את כל העניינים, לרבות שיפור מערכת היחסים בינה לבין הנתבע כעולה מעדות התובעת: "תחתמי לי כל הכל, תחתמי לי על הכל, אני יעזור לך עם xx (הנתבע- ה.מ.ש). תחתמי, וזה נכון, אני חתמי לה על הכל, בזכותה הוא בא לגור אצלי וברגע שהוא בא לגור אצלי הוא נגמל מה - nice gay. עממה בדרך היא גנבה הרבה" (ר' בעמ' 101, ש' 14-17). התובעת בחקירתה התבקשה לבאר הכיצד מתיישבות טענותיה החלופיות ביחס לאופן הענקת הדירה והשיבה : "האמת שהכל היה תחת לחץ של ר' תחתמי, את רוצה שאני אציל את הבן שלך? תחתמי מיד על הכל ואז היא אומר לי תביא עוד כסף, ותביא עוד כסף והיא לקחה לי במרמם (טעות במקור) כבר מיליון שקל" (ר' בעמ' 116, ש' 17-19). קרי בהתאם לגרסתה של התובעת שהוצגה בעדותה, שיתוף הפעולה עם עוה"ד ר', לרבות לעניין עסקת המתנה, נועד להציל את הנתבע: "היא, נכון, היא אמרה לי את רוצה עזרה עם הבן שלך? תעשי כל מה שאני מבקשת, ידעתי שהיא גונבת, לא מעניין אותי קודם שהבן שלי, שהילד יינצל. כן, זה הסיפור הוא בסכנה הילד" (ר' בעמ' 135, ש' 6-8). במילים אחרות, התובעת מאשרת, כי הענקת הדירה בוצעה ביודעין, בהתאם לרצונה ומתוך מטרה להיטיב את מצבו של הנתבע. מטעם הנתבע הוגשה בקשה לזימון עוה"ד ר' לצורך חקירתה, במקביל עתרה התובעת בבקשה לזימונו של עו"ד ב'. עו"ד ר' נחקרה לעניין זה ואישרה את קיומו של הקשר הקרוב ששרר בינה לבין התובעת במועד קרות האירועים הרלוונטיים לתביעה דנא: "כן, חברות, היינו חברות מאוד טובות, היא הייתה באה אלי בעיקר, היא הייתה באה הרבה אלי מ-x כי היא, היא לא הייתה בקשר עם אחותה ואמא שלה, אה, היו תקופות שהיא לא הייתה בכלל בקשר כמה שנים ואז היא הייתה באה אלי שבוע, נשארת שבוע נשארת שישי, שבת. נשארת כמה ימים, כל פעם היא הייתה באה אלי, ישנה אצלי, הכל" (ר' בעמ' 19, ש' 17-21 לפרוט' הדיון מיום 26.12.2022). עוד טענה כי השירות המשפטי שהעניקה לתובעת, לרבות ייעוץ בעסקאות רכישת נדל"ן, נעשה ללא גביית שכ"ט מהתובעת (ר' בעמ' 20, ש' 3-12). בחקירתה טענה עו"ד ר', כי לא ייצגה את התובעת בעסקת הרכישה של הדירה ב-y, כי אם עוה"ד ב', וכי התובעת הגיעה אליו בצורה עצמאית. אחר כך, התובעת העבירה אליה את המסמכים של עסקת המתנה (ר' בעמ' 31 לפרוט'). בהמשך הוסיפה, כי היא הסיעה את התובעת והנתבע לאולם האירועים שבו שהה עו"ד ב', לצורך חתימה על מסמכי העסקה, לרבות שטרי מכר, יפוי כוח וכו' (ר' בעמ' 33-34 וכן בעמ' 57). עו"ד ר' ציינה כי לאחר קניית הדירה ב-y, התובעת רצתה להעניק את הדירה ב-y לנתבע (ר' בעמ' 37, ש' 4-5). כך גם הוסיפה, כי התובעת שיתפה אותה שהיא בקשר טוב עם הנתבע שמתגורר אצלה ושהיא מעוניינת להעביר לו את הדירה ולעבור להתגורר עם אימה בנכס אחר ואף הלכה עימה לבדוק את הנכס שברצונה לשכור (ר' בעמ' 38). עו"ד ב' טען בחקירתו, כי הכיר את התובעת לראשונה כשהגיעה לחתום עם עו"ד ר' על תצהיר ברכבה (בעמ' 80, ש' 3-13). ייצג אותה בעסקה של העברת דירה ואח"כ הגיעה אליו עם הנתבע ועו"ד ר', לחתום על תצהירי המתנה, התובעת השיבה בחיוב כששאל אותה האם מבינה את משמעות העסקה, הזהיר אותה מספר פעמים על מדובר (ר' בעמ' 81, ש' 3-12 וגם בעמ' 86, ש' 1-3). קיבל תשלום עבור הייצוג בעסקה הראשונה, לא זוכר אם שולם לו עבור השנייה (ר' בעמ' 84, ש' 1-2). מאז החתימה על מסמכי הענקת המתנה, מחוץ לאולם האירועים, לא שמע מהתובעת דבר, אף המסמכים שנחתמו באותו מעמד, נלקחו על ידם (ר' בעמ' 85). מבלי שנעלם מעיני אופן ההתנהלות המתואר, אך בהינתן טיב ההליך שלפניי אציין, כי מטעמה של התובעת לא הובהר מהו האינטרס לכאורה אשר בגינו ביקשו עורכי הדין שנטלו חלקו בעריכת העסקה להכשיל אותה, כטענתה, בפרט לאור מערכת היחסים הטובה שתיארה עם עו"ד ר'. לא זו אף זו; אל מול ניסיונה של התובעת להציג את עצמה כאישה תמימה, חלשה ונסחפת, התרשמתי, כי מדובר באישה אינטליגנטית, דומיננטית, המודעת לפעולותיה, אשר אף החליפה ייצוג מספר לא מבוטל של פעמים, לאורך ההליך ובהתאם לרצונה; כאשר בחקירתה ענתה בצורה מתחמקת, מגמתית, תוך שהיא טוענת בחזרתיות אודות העדר כל אחריות מצידה לפעולות שעשתה בביצוע העסקה ולהטלתה הבלעדית על עו"ד ר' (ר' לדוג' בעמ' 120, ש' 12-17), זאת לצד הטלת אשם הרובץ לפתחו של אביו של הנתבע, כאשר מבלי לקבוע מסמרות בנדון, דומה, כי אלו שימשו בידה כאמצעי להסטת הדיון והתחמקות ממתן תשובות ענייניות. ברי כי התרשמותי זו מהתובעת חותרת תחת טענותיה השונות כביסוס עובדתי לרבות הצדקת נקיטת ההליך דנא. יש להדגיש, כי כלל טענות התובעת במישור היחסים בינה לבין עוה"ד ר', לרבות בעניין התנהלותה ואחריותה של זו האחרונה במישור היחסים שביניהן, דינן להתברר במסגרת הליך מתאים שאינו גדרי הליך זה. כאשר, למען הסדר הטוב, יוער בהקשר זה, כי בחקירתה הבהירה התובעת כי לא פעלה להגשת הליך מסוג זה ורק בסיכומי התשובה העלתה פרטים בדבר נקיטת הליך והגשת תלונה (ר' בעמ' 132, ש' 17-22, ס' 10 לסיכומי התשובה). אלא שדומה כי עמידתה הדווקנית של התובעת, אודות הכשלתה בידי עו"ד ר', יש בה כדי לחזק את המסקנה, כי לנתבע לא היה כל חלק במהלך שהובילו התובעת וזו הראשונה. הדבר מתחדד גם על רקע הסתירות שבגרסת התובעת בנוגע למודעות הנתבע אודות מהות העסקה שנערכה בין הצדדים; כאשר מחד גיסא, טענה התובעת, כי לא הובא לידיעתו, כי העסקה נערכה על בסיס הייעוץ המשפטי שקיבלה ובמטרה להתחמק מתשלום המיסים; ומאידך גיסא ובמקום אחר, טענה התובעת, כי הנתבע ידע שהעסקה נעשתה למראית עין ועל כן לא עמד על השלמת רישום הזכויות על שמו (ר' גם בחקירתה בעמ 99, ש' 7-8). הנתבע טען, כי התובעת הציעה לו שיגור איתה ובעוד חודשיים היא תצא מהדירה ותעביר לחזקתו, וכי לא נאמר לו דבר ע"י התובעת או מי מטעמה, כי בעסקה למראית עין עסקינן, כזו הנערכת משיקולי מיסוי (ר' בעמ' 153, ש' 16-22 ובעמ' 154, ש' 1-12). לעניין מהות ההעברה, העיד הנתבע: "ת. לא, היא אמרה לי עכשיו דחוף תבוא, עכשיו, מהרגע להרגע אנחנו צריכים לנסוע ל-y כדי לחתום על מסמכים כמה שיותר מהר, אני אמרתי לה רגע אמא שניה, אין בעיה, נלך, נחתום על מה שאת רוצה אבל למה מעכשיו לעכשיו, מה הלחץ? ש. לא אמרה לך שום דבר לגבי מיסוי? ת. עכשיו אנחנו צריכים ללכת בשביל לחתום להעביר את הדירה עליך, אתה מספיק בוגר, אתה מספיק גדול, אתה מספיק אחראי שאתה יכול להתחיל ואני סומכת עליך גם ככה הדירה הזאת שלך. ש. זה מה שהיא אמרה לך? ת. זה מה שהיא אמרה במילים האלה. " (ר' בעמ' 154, ש' 13-22). אליבא דהנתבע, לא היה לו כל אינטרס לסייע לתובעת בעניין התחמקות מתשלום המיסים, אף לנוכח מערכת היחסים המורכבת ששררה בין הצדדים, מאז ילדותו - "לא. פשוט לא מבין לאן אתה חותר. אני לא היה לי שום מושג לגבי המס, מעולם לא אמרו לי שום דבר שקשור למס, למה לי להתעסק עם המס? למה לי בעצם לעזור לך להעלים מס? כי, למה שאני יעשה דבר כזה, מאיפה? למה שאני יעשה דבר כזה, סליחה עם כל הכבוד, אבל את העברת אותי סיוטים בחיים, את העברת איתי ילדות קשה" (עמ' 159, ש' 2-6). בחקירתה, טענה עו"ד ר', כי הנתבע סירב להגיע לפגישה עם עו"ד ב', לצורך חתימה על מסמכי המתנה, וכי התובעת פנתה אליה בבקשה שתשכנע אותו ותבהיר לו שהוא חייב להגיע, ואכן כך היה (ר' בעמ' 56-57 לפרוט' הדיון מיום 26.12.2022). הנתבע הצהיר בדיון לפניי, כי קודם שביקשה התובעת להעביר על שמו את הדירה, הוא שיתף אותה בעניין החובות הרובצים לפתחו ואזי שילמה התובעת סך של 30,000 ₪ ככיסוי חלקי ונותר לו תשלום של כ-60,000 ₪ (ר' בעמ' 6-7 לפרוט' הדיון מיום 5.11.2019). גרסתה של עוה"ד ר', תומכת בגרסה שנמסרה ע"י הנתבע, עת תיאר, כי חשש מגילוי התובעת אודות ההלוואה שנטל לטובת עזרה כספית לאביו, בשעה שזו ביקשה להעביר את הדירה על שמו ועל כן לא שש לבצע את העסקה (ר' בחקירתה של עו"ד ר' בעמ' 69-70 לפרוט'). לעניין שידולו של הנתבע לבצע את העסקה, לבקשתה של התובעת, העידה עו"ד ר': "עכשיו כל הזמן, היא (התובעת –ה.מ.ש) הייתה כל יום מתקשרת אלי. תדברי עם x (הנתבע-ה.מ.ש), תדברי עם x (הנתבע-ה.מ.ש), תדברי עם x (הנתבע-ה.מ.ש), תדברי עם x (הנתבע-ה.מ.ש), הייתי אומרת לה למה את לא מדברת איתו. הוא היה כל הזמן בוכה לי בטלפון שהוא לא יכול לדבר איתה. עכשיו היא טענה שהוא היה אלים, הילד הזה רחוק, רחוק, רחוק מלהיות אלים. אף פעם הוא לא היה אלים, אני הייתי באה אליהם, היא בכלל לא הייתה מכינה אף פעם, הוא היה מכין, הוא היה מכין ליום שישי בערב, היה עושה תפוחי אדמה עם עוף, הוא היה מכין לי כשהייתי באה. היא אף פעם לא הייתה, היא לא הייתה אמא אף פעם. ועוד דבר, היא טענה שהוא היה לוקח סמים, אז אני מודיעה לגברתי שלא רק זה שהיא לקחה סמים, היא גם גידלה בבית סמים, ואני באותו יום אמרתי לה, כי היה איזה מקרה שהזמינו אותו למשטרה כי איזה חבר עשה משהו, כעדות, ואני אמרתי לה תזרקי את הכל מיד כי זה מסוכן, הם יבוא אליך הביתה זה יהיה מסוכן" (ר' בעמ' 71-72 לפרוט'). הדבר מעלה תמיהה ביחס לגרסת התובעת; שכן ככל וידע הנתבע אודות המטרה האמיתית של עסקת המתנה, שכטענתה היא לצורך התחמקות מתשלום מס בלבד - מדוע חשש לגלות לתובעת על ההלוואות שנטל? שהרי לכאורה ממילא, לשיטתה, עסקת המתנה לא הייתה אמורה להתממש. הדבר חותר וביתר שאת תחת טענת התובעת כי המדובר בעסקה למראית עין, ובפרט נוכח פעולותיה של התובעת לכיסוי חלק מן ההלוואות של הנתבע, קודם החתימה על מסמכי המתנה. משעומתה התובעת בחקירתה, ביחס לשיתוף הפעולה מצד הנתבע בביצוע עסקת המתנה, אל מול מערכת היחסים הקשה ששררה בין הצדדים, משך השנים, השיבה זו: "כי ר' דיברה איתו, היו שיחות של שלושתנו, היא אומרת לו אל תדאג זה זמני, אין ברירה לאמא שלך אין לה כסף יותר לשלם. היא אפילו אומרת, היא בחובות, אל תדאג זה פתיתיבי אני עו"ד אני יודעת מה אני עושה. אמא שלך תמימה היא לא מבינה כלום" (ר' בעמ' 106, ש 16-21, ובעמ' 107, ש' 1-2). ברי, כי את טענות התובעת יש לבחון בראי מצבו של הנתבע, כפי שאף התובעת ביקשה לבסס לכל אורך ניהול ההליך; לרבות מצבו הבריאותי הקשה כמו גם מודעותה לנטילת תרופות וטענותיה בדבר צריכת סמים שיש בהם כדי להשפיע על מצבו לרעה (הגם שבדיווח מאת הגורם הטיפולי, "הבית של טלי" צוין לצד סקירת מצבו הבריאותי והרגשי (שיובאו להלן); בניגוד לאופן שבו טענה התובעת לשימוש בסמים, עולה מהדיווח כי הנתבע עושה שימוש במריחואנה רפואית בהתאם למרשם, ר' דיווח מיום 28.6.21). בחקירתה, נשאלה התובעת במישרין לעניין החתמתה את הנתבע על המסמכים וכהמשך לגרסתה לאורך כל ההליך, הסירה מעצמה אחריות חרף הודאתה בביצוע הפעולה בעצמה, וטפלה את האשמה לכך על עוה"ד ר': "ש. איך החתמת אותו (את הנתבע –ה.מ.ש) בידיעתו. ת. כי לא הייתה לי ברירה. ש. לא, אני אשלים, אני אשלים את השאלה. בידיעתו על משהו שעלול להזיק לו כשאת כל כך. ת. שאלה מצויינת. ש. כל כך חוששת למצבו. ת. מצויין, מצויין. ש. ממש, כן, תסבירי לי. ת. כי ר' אמרה לי את חייבת מיד, תשלמי ואת, יש, יש לי הודעות. ש. ר', ר' אמרה לך." (רק בעמ' 102, ש' 12-21; הדגשות לא במקור). סתירה מהותית, שקשה ליישבה, נעוצה אף באופן התנהלותה האמביוולנטית של התובעת ביחס לנתבע; כאשר בו זמנית היא מזדעקת בעבורו וטוענת כי הוא כל עולמה ואף מבינה את הרציונאלים העומדים בבסיס התנהגותו (ר' כדוג' דבריה בחקירתה בעמ' 104, שו' 1-3"אני הייתי מוכנה לרקוד עם השטן לחתום על גזר דין מוות, רק כדי להציל את הילד שלי") וכן מגוננת עליו כילד (כדבריה: "צריך להיות חוק במדינה הזאת שמגינים על הילדים בשלב הראשון, ההורים לא חשובים נקודה." בעמ' 119, ש' 11-12, במקום אחר טענה כי " x (הנתבע-ה.מ.ש) לא אשם" ר' בעמ' 130 ש' 6) ובאותה הנשימה מתנערת התובעת מכל אחריות לביצוע העסקה כמו גם לאופן הקשה שבו מוצג הנתבע על ידה כהצדקה לביטולה. לעניין מצבו הבריאותי ציין הנתבע בדיון לפני ביום 16.1.2019, כי סובל ממחלת כליות, שבגינה לא גויס לצבא ונוטל טיפול תרופתי; כאשר לעיתים מצבו התדרדר עד כי נאלץ להגיע לבית חולים (ר' בעמ' 3, ש' 2-7 לפרוט'). בדיון מיום 5.11.2019 הבהיר כי הוכר כבעל 100% אי כושר ו-60% נכות בגלל המחלה שממנה סובל - FMF ומקבל קצבה חודשית בסך של 3,200 ₪ מהמל"ל, מתגורר אצל אביו (ר' בעמ' 6, ש' 10-11). מצבו הרפואי של הנתבע על השלכותיו הקשות היומיומיות לרבות הסבל שהן גורמות לו תואר בפירוט אף בדיווח שהועבר מאת הגורם הטיפולי שאליו הופנו הצדדים; שם נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים: (דיווח מיום 28.6.2021, עמ' 1) התובעת טענה, כי הובטח לה ע"י עו"ד ר', שבכל עת תוכל לבטל את עסקת המתנה והמצב יושב לקדמותו; הדבר אך מלמד על ניצולה של התובעת את הנתבע, על רקע מצבו הבריאותי, ככלי להשגת מטרותיה. ברם, אין הדבר מאיין את גמירות הדעת של התובעת, המאשרת כי הנתבע, בנה יחידה, היה המועמד המתאים ביותר לעסקה זו לאור רצונה להעניק לו את הדירה. בסיכומיה, התובעת שבה וטוענת כי לא הייתה מעניקה ביודעין ובהסכמה את דירתה היחידה לנתבע, בשלב זה של חייה. טענה זו לא מצאתי לקבלה, שעה שבבעלותה של התובעת נכס נוסף בעיר y (מבלי להתעלם מטענתה התמוהה, כי נכס זה נרשם בשמה אך שייך לאמה), ובהינתן כי הנתבע הינו בנה יחידה של התובעת והלכה למעשה קרוב משפחתה היחיד ממדרגה ראשונה, של התובעת, למעט אימה. רשמיי אלו מתחדדים נוכח יחסי הקירבה ששררו בין הצדדים במועד הענקת הדירה, עת התגורר הנתבע בביתה של התובעת, לאחר מספר שנים שבהן התגורר אצל אביו וכאשר היחסים בין הצדדים היו טובים. התובעת אישרה בחקירתה כי בעת ההיא הנתבע התגורר אצלה במשך שישה חודשים, אז עבר תהליך גמילה וטס לקנדה לעבוד שם (ר' בעמ' 127, ש' 3). יצוין כי בדיון שנערך לפני ביום 16.1.2019, התובעת הצהירה ונימקה באריכות, כי הענקת הדירה במתנה, נעשתה על מנת לסייע לנתבע לעלות על דרך המלך, להשתלב בשוק העבודה, ולהיפטר מחובות: "יש לי דירה נוספת על שמי ב-x. אני גרה היום ב-y בדירה שבמחלוקת. זו הדירה שבה גרתי תמיד. אני רוצה לבטל את המתנה כי הוא אלים כלפי. אני מנסה לשמור על עצמי, אני אהיה לבד בחיים שלי. אין לי בן זוג. אני היום שומרת על אימא שלי כי זו החובה שלי. נכון שהדירה ב-x היא על שמי אבל השכירות היא בשביל אימא שלי. אני עובדת בתור מזכירה ומשתכרת כ-5,000 ₪ נטו. על הדירה ב-y אין משכנתא, מדובר בדירה בת 3 חדרים. זה הבן היחיד שלי. גרתי ב-x, ניסיתי לגדל אותו כל השנים אבל כל הזמן היו בעיות עם אבא שלו, הוא כל הזמן הוא רצה שהוא יהיה אצלו. באיזה שהוא שלב לא הצלחתי לגדל אותו, ניסיתי להישאר איתו בקשר. כשגרתי ב-x הייתי נשואה והוא גר ב-y עם אבא שלו. באיזה שהוא שלב הרגשתי שמשהו לא טוב קורה איתו, התגרשתי, עברתי ל-y, זה היה לפני השרות הצבאי של הנתבע, אני התפללתי שהוא ילך לצבא. כשאני התחתנתי עם אבא שלו הייתה לי דירה ואבא שלו לקח לי את הדירה ואני נשארתי עם חובות. כשאבא שלי נפטר הגרוש השאיר לי חובות והשתמשתי בכספים של הירושה כדי לכסות חובות. בחצי שלי שנשאר קניתי את הדירה שאני גרה בה היום. ב-2017 ניסיתי להוציא אותו, את x (הנתבע-ה.מ.ש) מכל הברוך שהוא היה, והוא הסכים איתי ואמרתי לו שאני אשמור עליו אבל לא ידעתי שצריך חוזה. רציתי להרגיע את הבן שלי שהדירה היא שלו, רציתי שיעבוד, אמרתי לו שאכסה את החובות שלו, שברתי את כל החסכונות ושילמתי את כל החובות שלו. חתמנו על תצהירי מתנה, זה היה אצל עורכת דין שרמתה אותי. ב-2017 x (הנתבע-ה.מ.ש) בא לגור איתי ואז העברתי לו במתנה. הוא אמר שהוא לוקח את עצמו בידיים, לא נוגע יותר בדברים שאסור לנגוע, אני מצד שני מכסה את החובות וה-3 חודשים שהוא גר איתי שום דבר לא קרה. הוא הביא חברים, לא יצא לעבוד, היה עושה רעש בבית עד שתיים שלוש בבוקר, בסוף גם פיטרו אותי מהעבודה. אז שילמתי לו נסיעה לקנדה, הרגשתי שהוא צריך להתרחק העיקר שישתקם. הוא נסע ואני הייתי מאוד מאושרת, אמרתי הוא משתקם, העיקר שיצליח הוא לא חייב להיות לידי. כשהוא חזר מקנדה, זה היה בינואר 2018 הוא חזר 3-4 ימים לפני שנסעתי והרגשתי שהוא מתחיל להיות אלים, לא הבנתי מה קורה, הוא כל הזמן ביקש כסף. הבית היה מלא אוכל, השארתי לו כרטיס אשראי כדי שיקנה לאימא שלי ומה שהוא רוצה, נסעתי ל-3 שבועות לחו"ל. בנסיעה התחלתי לקבל הודעות ווטסאפ ממנו, איומים, הרגשתי שמשהו לא תקין. ידעתי שעורכת הדין רוצה להזיק לי והיא תדבר עם הבן שלי ויעשו יד נגדי וירשמו את הדירה על שמו והכל אפשר להוכיח. ביקשתי שיבטלו את ההסכם. כשחזרתי הביתה הוא התחיל להיות אלים פיזית, הוא היה מביא חברים כל הזמן הביתה, פחדתי להיות בבית. יש לי הודעות של דברים זוועתיים, גם אלימות, גם הכל. לא עשיתי שום פעולה מעבר לתצהירי המתנה. לא נרשם בטאבו כי היא ידעה שזה אסור." (ר' בעמ' 1-2 לפרוט' מיום 16.1.2019; הדגשות לא במקור). לאחר דברים אלה, הובהר ע"י ב"כ התובעת, כי הענקת הדירה נעשתה לא רק על על מנת לעזור לבן, כי אם כתולדה של ייעוץ משפטי שתכליתו המנעות התובעת מחיובה בתשלום מיסוי מקרקעין וכי זו הייתה היוזמה (ר' בעמ' 2, ש' 29-32 לפרוט'). בחקירתה החוזרת השיבה התובעת בלאו מוחלט בתשובה לשאלה האם בוצעה העסקה משיקולי מס, והפעם טענה לביצועה מחמת לחץ: "ש. שאלה אחת וזהו. זה היה שיקול מס בלבד? ת. לא מס, אני לא ידעתי בכלל אני עשיתי הכל מתוך לחץ. ש. יפה. ת. לא מס אני לא מבינה, אני לא חכמה גדולה. ש. את לא מבינה, את לא מבינה במיסוי. ת. אני בן אדם, לא יותר. ש. אוקי. ת. והוא יודע x (הנתבע-ה.מ.ש), ובגלל זה הוא נקרע, הילדים. ש. ור' אומרת שאת צריכה לשלם מס ובגלל זה את צריכה לחתום דחוף דחוף? ת. כן " (ר' בעמ' 148, ש' 21-22 ובעמ' 149, ש' 1-9). מטעם התובעת צורפו תצהירי שתי עדות; האחד, תצהיר מטעם חברתה, הגב' מ', שבמסגרתו צוין, כי הינה חברה של התובעת 40 שנה, שיתפה אותה בזמן אמת בעת מתן ייעוץ משפטי שניתן לה ע"י עו"ד ר', לתכנון דחיית תשלום מס הרכישה הגבוה בגין העסקה ב-x, שלא היה לה לשלם באותו הזמן. עו"ד ר' ייעצה לה להעביר את הדירה במתנה לבנה והבטיחה לה כי לבד מדיווח המס הנדרש, העסקה לא תושלם ובבוא העת המתנה תבוטל. הייתה נוכחת בעת עריכת שיחות טלפון בין התובעת לעו"ד ר' וכן בפגישות שקיימו בביתה (ר' נספח לתצהיר עדות ראשית של התובעת, הוגש לתיק ביום 4.4.2021). התצהיר השני, דומה בתוכנו לראשון, הוגש מחברה נוספת של התובעת, הגב' ח' (ר' נספח לתצהיר עדות ראשית). ברם, עדה זו לא נחקרה ומכאן כי תצהירה לא רלוונטי. בחקירתה של הגב' מ' טענה זו, כי מכירה את הנתבע מגיל שנתיים, עד שניתק את הקשר. בתשובה לשאלה כיצד נודע לה בזמן אמת אודות הייעוץ המשפטי שניתן לתובעת, הבהירה כי מדובר בעדות שמועה; קרי שאינה יודעת את העובדות ממקור ראשון (ר' בעמ' 91 לפרוט' מיום 26.12.2022). אחר כך טענה כי פגשה את עו"ד ר' בביתה של התובעת, אחת לשבוע (בעמ' 93). עוד שיתפה כי פעם התקשר אליה הנתבע והתלונן באוזניה על התובעת (ר' בעמ 94, ש' 12-16). התובעת אשר ביקשה לבסס את טענותיה ביחס לניכורו של הנתבע כלפיה מחמת מעשיו של אביו, צירפה לתיק בית המשפט תסקיר עו"ס לסדרי דין, באופן חלקי (ר' מוצג ת/7); עיון בו מלמד אודות מערכת היחסים הקונפליקטואלית שבין התובעת לנתבע, משחר ילדותו, עת התובעת פועלת רבות למילוי צרכיו הרוחניים והגשמיים של הנתבע, משך השנים, באופן חד צדדי. על רקע דברים אלו, מתחדדת המסקנה כי היא ביקשה באמצעות הענקת הדירה להבטיח את עתידו, כמו גם לבסס את קרבתו אליה. האם מתקיימים תנאי סעיף 5 המצדיקים את ביטול ההתחייבות למתן המתנה? במקרה דנא, העברת הדירה במתנה טרם הושלמה על דרך רישום הבעלות, ועל כן עסקינן בהתחייבות לתיתה; סמוך לאחר הגשת ההליך דנא, פעל הנתבע לרישום הערת אזהרה על זכויות התובעת בדירה, לטובתו, על בסיס תצהירי המתנה (ר' נסח טאבו במוצג ת/ט, לפיו נרשמה הערת אזהרה ביום 10.5.2018). כל אחד מהצדדים, מנסה לזקוף עובדה זו, בדבר העדר הרישום, כחיזוק לטענותיו; אליבא דהתובעת אי השלמת רישום הזכויות, מעידה על היעדר רצונה ביישום העסקה ועל הלך הרוח של הצדדים כי מדובר בעסקה למראית עין; מנגד, טוען הנתבע כי האחריות להשלמת העסקה מוטלת הייתה על עוה"ד שפעלו לביצוע העסקה, להשלימה בהתאם. בחקירתו, טען הנתבע, כי לאחר שנחתמו תצהירי המתנה, לא מיהר לבצע את העברת הזכויות בשל הסתמכותו על התובעת. לפני נסיעתו לחו"ל פעל לרישום הערת אזהרה, על מנת להבטיח שהתובעת לא תמכור את הזכויות. עוד הוסיף כי הנושא לא קודם, עקב הקושי בקבלת ייצוג משפטי מחמת חסרון כיס (ר' בעמ' 166, ש' 7-22 וכן בעמ' 167, ש' 1-3). על פניו, דווקא לנתבע ניתן לייחס אינטרס שלא לקדם, בשלב זה, את הליך רישום הזכויות, בשל החובות הרבים העומדים לו, וכראיה העיקולים שהוטלו על הדירה, לאחר רישום הערת האזהרה, לטובתו. ברם, אין משמעות הדברים, כי וויתר על רצונו בהשלמת המתנה; כך הובהר גם בחקירתו (עמ' 160, ש' 15-16). אליבא דהתובעת סמוך לאחר החתימה על תצהירי המתנה, הבינה, כי טעתה וביקשה לבטל את עסקת המתנה, אלא שעל פי מכתב ההתראה שנשלח לנתבע, עולה כי פנייתה הרשמית לנתבע אודות רצונה כאמור, נעשתה לראשונה רק ביום 11.3.2018, קרי, ימים ספורים קודם הגשת התביעה וכשנה לאחר חתימתה על עסקת המתנה. משנשאלה על כך, טענה התובעת כי פנתה להגיש את התביעה לאחר שהנתבע איים כי יוציא אותה מהדירה ולאחר ששהתה בחופשה בתאילנד עם בן זוגה, במהלכה חששה שיפעל לעשות כן עם עו"ד ר' (ר' בעמ' 130 ש' 14-22 וכן בעמ' 131, ש' 1-3); קרי עדותה זו בצירוף העובדה לעיל בדבר מועד משלוח המכתב כשנה לאחר העסקה, תומכים יותר במסקנה כי לכאורה המדובר לכל היותר בטעות בכדאיות העסקה; שנהיר כי אינה מזכה בסעדים המבוקשים על ידה. אף לשאלה האם וויתרה התובעת על יכולתה לחזור בה מההתחייבות להעניק את המתנה, דומה כי לתהיה זו, לרבות על רקע סקירת הפסיקה לעיל, ניתן להשיב בחיוב; כאשר לפי נסיבות המקרה שלפני, לרבות מן העובדה כי התובעת חתמה על יפוי כוח בלתי חוזר שיש בו ללמד על וויתור, זאת בצירוף הנסיבות האחרות מלמדות על רצונה להעביר את הדירה לנתבע במתנה. לאורך ההליך, מציגה התובעת גרסה שונה ומתפתחת, כאשר מטעמה הוצגו מניעים שונים המצדיקים את הצורך בביטול עסקת המתנה; בדיון מיום 16.1.2019 הצהירה כי בשל התנהגותו האלימה של הנתבע כלפיה מבקשת לבטל את המתנה (ר' בעמ' 1-2 לפרוט'). בדיון מיום 5.11.2019 טענה התובעת כי יש להורות על ביטול העסקה כדי שלא תשמש לכיסוי חובות שיצר אביו של הנתבע על שמו, באופן שסיבך אותו כלכלית והרע את מצבו (ר' בעמ' 5 לפרוט' הדיון). בדיון מיום 28.6.2021 נטען ע"י התובעת כי הדירה ממילא תעבור לנתבע לאחר פטירתה של התובעת (שתיבדל לחיים ארוכים), ברם, ככל ותעבור אליו כעת, הנושים שלו יקחו את הדירה (ר' בעמ' 9, שו' 20-22 לפרוט' הדיון). בחקירתה טענה לפתע, חזור ונשנה, כי המטרה הייתה להציל את הנתבע, אולם מטרה זו לא הושגה (ר' לדוג' בעמ' 133 לפרוט' מיום 26.12.2022). כתימוכין לטענתה, צירפה התובעת אסמכתאות בדבר החובות שנצברו לנתבע (ר' נספחים לתצהיר עדות ראשית מיום 4.4.2021). בעניין זה העיד הנתבע כי נמצא זכאי לקבלת ייצוג משפטי לצורך גיבוש הסדר לכיסוי החובות, אולם, נאמר לו שיש להמתין תחילה להכרעה בהליך דנא (ר' בעמ' 184 לפרוט'). יצוין, כי בניגוד לעדותה של התובעת, מצאתי את עדותו של הנתבע כמהימנה עליי, עת השיב לשאלות בצורה סדורה, עקבית ובאופן ענייני. כך, גם לא נצפו סממנים להיעדר יציבות, חוסר הבנה או אי מסוגלות, כפי שטענה התובעת ביחס אליו לכל אורך הדרך. הגם שדי בנימוקיי שהובאו באריכות לעיל, המובילים לתוצאה המשפטית של דחיית התובענה, אתייחס בקצרה לטענת התובעת בדבר התנהגותו המחפירה של הנתבע כלפיה, עת דומה שהתובעת מבקשת היא לאחוז במקל בשתי קצוותיו, קרי, מחד מגלה אמפתיה אודות מצבו הבריאותי של הנתבע ושוחרת לעזור לו, אף באמצעות מימון טיפולים וצרכים אישיים (ר' לעניין זה בעמ' 5, ש' 6-21 לפרוט' מיום 5.11.2019) ומאידך מתעלמת מרלוונטיות מצבו המורכב של הנתבע, כטריגר להתנהגותו כלפיה, כפי שמאופיינת על ידיה, כהצדקה לביטול המתנה (כדבריה בעדותה בעמ' 118, ש' 10: "ילדים מנוכרים לא אשמים, הם תחת שליטה"). לתמיכה בטענת התובעת בדבר התנהגות מחפירה, היא הגישה בקשה, לאחר סיום שמיעת הראיות, לצירוף סרטון. בהחלטה מיום 21.6.2023 התרתי את צירופו. צפייה בסרטון מעלה, כי המדובר בסרטון כבן 28 שניות בלבד, שצפייה בו מעלה, כי השניות המוקרנות הנן כאלה שבהן מצלמת התובעת את הנתבע היושב חלק מהזמן על הספה עד לקימתו. בסרטון לא נשמעים דברים מפי התובעת (למצער באופן הניתן לשמיעה בנקל), ואילו הנתבע שמולו מכוונת המצלמה פונה אליה ושואל: "את לא חושבת שאת חולת נפש שאת עושה את זה? משאירה את הבן שלך חודש שלם בלי שקל, בלי כסף לאוכל, בלי דברים. את..." ואז הוא מתקרב לעבר המצלמה ורגלו שלוחה קדימה כבועט בה והסרטון מופסק. לסרטון יכול היה הנתבע להתייחס אך בסיכומיו, ובמסגרתם העלה טענה, כי התובעת בחרה להציג קטע קצרצר ומגמתי שקדמו לו תחינה מצידו בדבר מזון, שכן התובעת רוקנה את הבית ממזון, מכלי מטבח על מנת לגרום לנתבע לעזוב, תוך שהיא מחייכת מולו בהתרסה על מנת להתגרות בו ולהכעיסו ובאופן שלא ניתן לראות בצילום, כל זאת כאשר הפלאפון אפילו לא ניזוק, ללמדך על עוצמת המכה. על רקע הצגת הסרטון על ידי התובעת, ראוי להביא מעדותה שלה בה היא מסבירה את הרציונאלים שביסוד התנהלותו של הנתבע, באופן שדומה שאינו מתיישב עם טענותיה בדבר התנהגות מחפירה: "ש. היא לא, את לא רוצה להראות את זה? ת. כי אם ילד מנוכר. ש. יפה. ת. הוא אלים זה לא באשמתו. ש. בסדר. ת. הוא לא אשם, אני מכירה, אני יודעת את זה. הוא לא אשם. הנתבע: אני הייתי אלים? ת. עזוב. x (הנתבע-ה.מ.ש) השיניים שלך הלכו, הכל אפשר לעשות מחדש, לא את הגוף שלך. לך לטיפול אל תפחד מכלום, אתה לא לבד, לך אני מתחננת, אל תהיה איתי בקשר" (ר' בעמ' 128, ש' 7-16; הדגשה לא במקור). בדומה לכך, מעצימה התובעת את טענת ניכור הנתבע בידי אביו, כגורם המצדיק את ביטול עסקת המתנה, ברם, לא מצד מערכת היחסים המורכבת שהתבססה בין התובעת לנתבע, אשר ידעה עליות ומורדות, כי אם למנוע ניצולו הכלכלי של הנתבע בידי אביו. מעל הכל, התובעת אינה מתמודדת עם בחירתה לבצע את עסקת המתנה, ביודעין ובהסכמה, על רקע מצב דברים זה, תוך ניצולו לכאורה של הנתבע, למצער כנלמד בדיעבד מהליך זה בדבר היות ההסכם "למראית עין", ועתה מבקשת להיבנות ממנו כדי להיחלץ ממנה. בעניין זה יצוין כי אף הגורם הטיפולי שאליו הופנו הצדדים במסגרת ההליך, התרשם מעיסוקה הרב של התובעת בסוגיית הניכור של הנתבע בידי אביו, באופן שאינו תואם את גילו הבוגר של הנתבע (ר' בעמ' 2 לדוח מיום 28.6.2021). את טענתה הנוספת של התובעת אודות הרעה במצבה הכלכלי של התובעת - לא מצאתי לקבל משזו לא הוכחה, כאשר מטעמה לא הובהר באיזה אופן הורע מצבה ואף לא הובאו תימוכין כנדרש. לבסוף, לא מצאתי לקבל את טענת התובעת כי לא ייגרם לנתבע כל נזק, באשר לא נעשתה כל הסתמכות מצידו על קבלת הדירה, כאשר זה מבקש להבטיח את רכושו היחידי, שהתובעת העניקה לו. בחקירתו הנתבע חזר והבהיר, כי אינו רואה בדירה פיצוי, שמחובת התובעת לפצותו, בגין ילדותו הקשה שהעביר בחיקה, כי אם מבקש לעמוד על זכותו לקבל את הנכס:" אין קשר. לא, הדירה, הדירה היא רשמה אותה על שמי, אמרה לי אני רוצה להעביר אליך את הדירה וזהו, כרגע אני נלחם על זה, אני מגן על עצמי. אמא שלי תבעה אותי בבית משפט." (ר' בעמ' 159, ש' 9-11 וכן בעמ' 179). יתרה מכך, דומה, כי הסתמכותו של הנתבע על הקניית הדירה במתנה אף נלמדת מדיווח הגורם הטיפול שאליו הופנו הצדדים, ד"ר טלי וישנה; משם עולה, בין השאר, כי הוא מתמודד עם קשיים רגשיים בלתי מובטלים, שבחלקם אף נובעים מהיותו "תלוי", כמו גם גורמי לחץ כלכליים ורפואיים לצד מערכת היחסים עם אמו התובעת והתלות בה; כאשר ההליך המשפטי דנא אינו מוסיף. (עמ' 3 לדיווח מיום 28.6.2021). עוד עולה, מהמשך הדוח של ד"ר וישנה, כי הנתבע הוא בחור אינטליגנטי החובב קריאת ספרי היסטוריה פילוסופיה ופרוזה תוך קישורם לחייו; כאשר ובאופן מכמיר לב, הוא עסוק בשאלה הפילוסופית – "האם קיימת פעולה אלטרואיסטית טהורה?" (שם, בעמ' 3); שדומה שאין צורך להכביר במילים אודות הקשר בין שאלה זו לבין ההליך דנא בזיקה לאופן התנהלות התובעת, למצער בדיעבד, נוכח ניסיונה להתנער בדיעבד ועל דרך שלל טענות מרצונה ונכונותה להעניק לו כבנה יחידה את הדירה במתנה. אשר על כן, ובהינתן כלל המקובץ, נמצא, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח התקיימות התנאים המצדיקים חזרתה מהתחייבותה למתן המתנה, כאשר מדובר במתנה שניתנה בגמירות דעת ובכוונה שלמה. סוף דבר אשר על כן ולאור כלל המקובץ לעיל, מצאתי, כי דין התביעה להידחות. בהינתן תוצאת פסק דיני, בשים לב למורכבות מערכת היחסים שבין הצדדים ומתוך תקווה כי עם סיום ההליך, ישכילו הצדדים לפעול לשיפור הקשר ביניהם, מצאתי לחייב את התובעת בהוצאות משפט, אך זאת ברף הנמוך ובסך של 8,500 ₪, לטובת הסיוע המשפטי האמון על ייצוגו של הנתבע; כן מצאתי, במכלול נסיבות העניין, לחייב את התובעת בתשלום עבור הנתבע בגין הוצאות אישיות בשל ניהול ההליך, בסך של 3,600 ₪ שישולמו ישירות לידיו. פסק הדין מותר בפרסום לאחר השלמת תהליך התממה להשמטת פרטים מזהים. המזכירות תמציא את פסק דיני לצדדים וכן תסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision56424-03-18	["הילה מלר-שלו"]	[{"judgment_id": "7b0e8177-e47a-5f7a-8144-36e17d959631", "file_name": "56424-03-18.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 575482, "extension": "docx", "display_name": "56424-03-18-קובץ מקורי"}]
7381312c-4217-5abb-b248-8f83528786c4	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, סגנית הנשיא השופטת ענת אלפסי: החלטה בעתירת אב לאפשר טיפול אצל קלינאית תקשורת לביתו הקטינה (תמ"ש 39607-11-24)	39607-11-24	2025-01-04	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	עניינה של החלטה זו בעתירת האב לאפשר טיפול אצל קלינאית תקשורת לביתו הקטינה. האם מסכימה כי קיים צורך בטיפול, אך חולקת על זהות הגורם המטפל. האב הודיע כי איתר קלינאית תקשורת פרטית זמינה, אשר תוכל להתחיל בטיפול באופן מיידי. האם הודיעה כי פנתה לקופת החולים וקיבלה תור ראשון ליום 20/1/25, לאחריו תוכל הקטינה לקבל 9 טיפולים מסובסדים, לאחריהם יהיה עליה להמשיך הטיפול באופן פרטי. בהחלטתי מיום 29/12/24 הוריתי לאם להודיע שמה המלא של הקלינאית שאיתרה בקופת החולים וכן להבהיר האם תוכל להמשיך בטיפול פרטי לאחר סיום הקצאת הטיפולים מטעם הקופה. חרף החלטתי האם לא הגישה דבר. האב הגיש הודעה מטעמו לפיה מבירור עם קופת החולים עולה כי ביום 20/1/25 הקטינה אמורה לעבור אבחון ראשוני אצל הקלינאית ולא להתחיל טיפול . עוד טען כי לקטינה היה קבוע תור ליום 30/12/24 אולם האם ביקשה לדחותו. עוד ציין כי הקלינאית הגב' A, זמינה מידיית. לגוף העניין, טובת הקטינה היא העומדת על הפרק. שעה שמדובר בילדה שגילה כעשר שנים אשר חווה קושי חברתי ולימודי, יש לקבוע תחילת הטיפולים בכל ההקדם. בנוסף, דורשת טובת הקטינה כי הוריה יהיו מסוגלים לתקשר ביניהם באופן ענייני, על מנת לקדם טובתה. לאור דברים אלה, מוחלט כדלקמן: הקטינה תחל הטיפול אצל קלינאית תקשורת , הגב' A, באופן מיידי. הקלינאית תפגוש בכל אחד מההורים בנפרד ולאחר מכן תפגוש בקטינה. ההורים יישאו בעלות הטיפולים באופן שווה, כפי שנקבע בהליך קודם. ההורים מופנים לסדנא להדרכת הורים ביחידת הסיוע שליד בית המשפט לענייני משפחה, בקבוצות נפרדות. יחידת הסיוע תודיעני תוך 7 ימים מועדי הסדנאות הקיימים. שעה שמדובר בעניין בו יכולים היום ההורים להגיע להסכמה, אך האם לא טרחה להשיב להודעות האב ואף לא לקיים את החלטות בית המשפט, יש לחייבה בהוצאות. לפנים משורת הדין, יועמדו ההוצאות על סכום מינימלי בגובה 500 ₪, אותם תשלם תוך 30 יום. המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים וליחידת הסיוע ולאחר מכן לסגור התיק. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision39607-11-24	["ענת אלפסי"]	[{"judgment_id": "7381312c-4217-5abb-b248-8f83528786c4", "file_name": "39607-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 76416, "extension": "docx", "display_name": "39607-11-24-קובץ מקורי"}]
40c4af90-b999-50f1-a7ff-f3b7932fb1ba	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופטת כרמית חדד: החלטה בבקשות אם לשינוי מקום מגוריהם של קטינים ולרישומם למסגרות החינוך בעיר היעד (תלה"מ 45340-09-24)	45340-09-24	2025-01-04	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	ע"י ב"כ עוה"ד רועי ברומר בעניין הקטינים: ש' ד' א' ג' באמצעות האפוטרופסה לדין עוה"ד סימיה ויצמן עניינה של החלטה זו בבקשות שהוגשו על ידי המבקשת, אם הקטינים, לשינוי מקום מגוריהם של הקטינים, שפרטיהם בכותרת החלטה זו, לעיר XXX (להלן: "XXX") ולרישומם למסגרות החינוך בעיר זו. רקע וטיעונים: 1. המבקשת, גב' מ' (להלן:"המבקשת" או "האם") והמשיב, מר ד' (להלן:"המשיב" או "האב") נישאו בשנת 2014 ובמהלך נישואיהם נולדו הקטינים שפרטיהם בכותרת הבקשה (להלן:"הקטינים"). לאב בן נוסף מנישואין קודמים. 2. בין המבקשת והמשיב התנהלו הליכים קודמים בשנת 2022 ואלו נמחקו בהסכמת הצדדים. האחרון שבהם נמחק בחודש מאי 2024 לאחר שהצדדים שבו למגורים משותפים. 3. בחודש אוגוסט 2024 עזבה האם יחד עם הקטינים למקלט לנשים נפגעות אלימות שם שהו עד לאחרונה עת האם עברה להתגורר בXXX מקום מגורי הוריה. יצויין כי האב הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני. ביום 06.11.2024 הגישה האם בקשה לקביעת מסגרות החינוך של הקטינים בXXX, וזאת לקראת היערכותה ליציאתה עם הקטינים מהמקלט לנשים נפגעי אלימות. לטענת האם, היא חוששת לחזור להתגורר בסמיכות למקום מגוריו של האב, במושב XXX ב XXX. לטענת האם, הוריה ובני משפחתה מתגוררים בXXX ועל כן סביבת מגורים זו מוכרת לקטינים זה מכבר, וקיומו של עורף משפחתי זה יסייע בידה והדבר יהיה לטובת הקטינים. האם טענה כי בעבר ניתנה הסכמתו של המשיב כי המבקשת תעבור להתגורר יחד עם הקטינים בXXX לרבות התחנכותם של הקטינים בעיר זו. ביום 28.11.2024 ניתנה החלטה במסגרתה נדרשה המבקשת להבהיר הדחיפות להידרש לבקשת רישומם של הקטינים למסגרות החינוך בעיר XXX קודם להכרעה בעניין מגורי הקטינים כשלעצמו וכן התבקשה האם לציין מועד יציאתה הצפוי מהמקלט. ביום 01.12.2024 הוגשה על ידי האם בקשה דחופה לאשר מעבר מגורי הקטינים לעיר XXX. לטענת האם מעברם של הקטינים לXXX ביחס למקום מגוריהם הקודם של הקטינים, במושב XXX, כרוך במרחק מזערי של כ-25 דקות ( 26-30 קילומטרים). האם טענה כי הדבר יהיה לטובתם של הקטינים שכן מדובר בסביבת מגורים המוכרת לקטינים. האם טענה כי בשלב הראשוני היא תתגורר יחד עם הקטינים בדירת הוריה המתגוררים בעיר XXX וזאת עד למציאת מקום מגורים חלופי והולם עבורה ועבורה הקטינים. האם טענה כי לא יהיה בשינוי מקום מגוריהם של הקטינים כמבוקש להשפיע על קיום המפגשים עם האב במרכז הקשר והיא תתמוך במפגשים כאשר אלו יחלו להתקיים. ביום 19.11.2024 ניתנה לבקשת האב ארכה להגשת תגובתו לבקשה, אולם בחלוף המועד האב בחר לא הגיש תגובה מטעמו לבקשה לרישום למסגרות חינוך בXXX אולם בהמשך הוגשה עמדתו לכלל העניינים. ביום 28.10.2024 הוגש תסקיר משמורת וזמני שהות במסגרת התיק הקשור 64949-09-24 בראשיתו צוין על ידי עו"ס לדברי דין כי היא התקשתה לקיים אינטראקציה סבירה עם האב וציינה כי חוותה התנהלות תוקפנית ואלימה מצדו של האב כאשר לטענתה התנהלות דומה הופנתה גם כלפי עובדות נוספות במחלקה לשירותים חברתיים. במסגרת התסקיר צוין כי לנוכח רשימת המתנה ארוכה, הומלץ להפנות את המשפחה למרכז הקשר בעיר רחובות לצורך חידוש המפגשים בין הקטינים לאב. בנוסף ציינה עו"ס לסדרי דין כי עמדה בקשר עם אגף השירותים החברתיים בעיר XXX על מנת שמעברה של האם עם הקטינים יתקיים באופן יעיל והאם והקטינים יהיו מלווים על ידי הגורמים הרלוונטיים באגף הרווחה הפועל בעיר XXX. הומלץ על ידי העו"ס לסדרי דין על חידוש הקשר בין האב לקטינים באמצעות מרכז קשר וכן על הסדרת שילובם במרכז הקשר על ידי הרשות הקולטת, קרי עיריית XXX. ביום 02.12.2024 ניתנה החלטה המורה לצדדים להגיש התייחסותם להמלצות התסקיר וכן על הגשת תסקיר משלים מטעמה של עו"ס לסדרי דין ביחס לבקשת האם לשינוי מקום מגוריהם של הקטינים לרבות טובתם במעבר זה. במסגרת אותה ההחלטה ולאור נסיבות העניין מונה לקטינים אפוטרופוס לדין באמצעות הלשכה לסיוע משפטי. ביום 03.12.2024 הוגשה תגובה מטעמה של האם להמלצות התסקיר, במסגרתה עמדה האם על טענותיה ביחס לאופיו האלים לכאורה של האב. האם תמכה בהמלצות התסקיר והדגישה כי גם אלו תומכות במעברם של הקטינים לעיר XXX. האם ציינה את חששותיה ביחס לתדמיתה כפי שזו תוצג על ידי האב בעיני הקטינים במסגרת המפגשים שיתקיימו אולם היא מקווה שאלו יתנהלו באופן ראוי וללא העברת מסרים שליליים של האב אל הקטינים בנוגע לאם. בנוסף ולשיטתה של האם, יש להורות על שילובו של האב בהליך טיפולי, במקביל לחידוש הקשר של האב עם הקטינים, ולכל הפחות על שילובו בהדרכת הורים. ביום 04.12.2024 הגיש האב עמדתו ביחס להמלצות התסקיר. האב התנגד באופן נחרץ להמלצות התסקיר והלין על האופן בו הוצג ותואר על ידי העו"ס לסדרי דין במסגרת התסקיר, כאדם אלים אשר מתנהל בתוקפנות, כאשר אלו הינן שגויות מיסודם תוך הכפשה בלתי פוסקת של שמו הטוב. לטענת האב, המלצות התסקיר היו מוטות מראש לתוצאה לפיה המפגשים של האב עם הקטינים יתקיימו במסגרת מרכז קשר. לטענת האב, העו"ס לא פגשה בו ולא ניתנה לו ההזדמנות להשמיע את קולו כל שכן עמדותיו ביחס לטענות האם. האב הכחיש כי נהג באלימות כזו או אחרת כלפי העו"ס או כלפי אדם אחר במסגרת המחלקה לשירותים חברתיים. לטענת האב, התסקיר נכתב ללא עמדתו והסתמך על מקרי העבר אשר אינם רלוונטיים כל שכן בעלי נגיעה לנסיבות העניין. האב שב על טענותיו כפי שאלו הובאו על ידו במסגרת כתבי הטענות שהוגשו מטעמו לפיהן מעולם לא נהג באלימות מסוג זה או אחר כלפיי המבקשת. האב התנגד נחרצות כי המפגשים עם הקטינים יתקיימו במסגרת מרכז ועמד על כך כי אלו יתקיימו מחוצה לו אף באמצעות צד ג'. בנוסף האב התנגד למעברם של הקטינים לעיר XXX, שכן לטענתו מעבר זה טומן בחובו הרחקת הקטינים מכל אשר יידעו בחייהם. האב עתר להורות על פסילת העו"ס מלדון בענייני הצדדים לרבות ביטול התסקיר שהוגש על ידה לנוכח הכשלים המהותיים והטכניים שבסיסו לרבות העבודה כי לצורך עריכתו לא התקיים מפגש של העו"ס עם האב על מנת להשמיע עמדתו וזאת במכוון על ידי העו"ס לסדרי דין. ביום 05.12.2024 הוגש תסקיר משלים, במסגרתו ביקשה העו"ס להפנות בשנית את בית המשפט אודות הסיבה בגינה לא התקיימה אינטראקציה עם האב כפי שהובא על ידה מסגרת התסקיר שהוגש על ידה וציינה כי לנוכח נסיבות אלה לא היה בידה אלה להתבסס על היכרותה הקודמת עם הצדדים והקטינים והנסיבות הקיימות. העו"ס ציינה כי במסגרת תסקירים קודמים, הומלץ כי זמני השהות של הקטינים עם האב יתקיימו באופן בו האב יפגוש בקטינים בכל סוף שבוע שני. לעמדתה של העו"ס לסדרי דין ושעה שהקטינים משולבים כבר כעת במסגרות חינוך המצויים בסביבת המקום המוגן בו שוהה האם עמם, ממילא יאלצו הקטינים לעבור למסגרות חינוך חדשות עם יציאתם מהמקלט ומשכך לא יהיה בכך משום שינוי נוסף. לעמדת העו"ס, טובת הקטינים היא לעבור יחד עם האם לXXX וכי ככל שיוחלט על הרחבת המפגשים בין האב לקטינים, המרחק הקיים בין מקום מגוריו של האב למקום מגוריהם של הקטינים, לא יהווה פגיעה בהרחבה שכזאת ככל שזו תתקיים. ביום 08.12.2024 הועבר התסקיר המשלים לעיון הצדדים והאפוטרופסה לדין. ביום 08.12.2024 הוגשה תגובת האם במסגרתה תמכה האם בתסקיר וציינה כי גם במקום בו האב יביע רצון להתראות עם הקטינים במהלך אמצע שבוע, עצם מגוריהם של הקטינים בעיר XXX לא יהווה מניעה לכך. ביום 20.12.2024 הוגשה עמדת האפוטרופסה לדין. האפוטרופסה לדין קיימה מפגש עם האם והקטינים בבית הורי האם, בXXX ביום 12.12.2024 וכן נפגשה עם האב בביתו שבמושב XXX ביום 18.12.2024. בהתאם לדיווח, המפגש עם הקטינים ג' וא' בן 3 ו-3 ועשרה חודשים בהתאמה, התקיים יחדיו. הקטין א' שיתף בחוויות חיוביות עם האב וכן הביע רצונו לפגוש בו. הקטינה ד', בת 7 ושלושה חודשים ציינה בפני האפוטרופסה לדין כי להערכתה לא פגשה באב משך 5 חודשים וציינה כי היא מתגעגעת לאביה ומצפה לפגוש בו במרכז קשר אולם בפועל הדבר טרם התקיים. הקטינה ציינה כי היא מעוניינת להישאר לגור ולהתחנך בXXX וכי קיימים לה שם קשרי חברות. הקטינה ש' בת 8 ועשרה חודשים ציינה כי לא התקיים כל קשר עם האב על אף שזה יכול היה מבחינתה להתקיים ולתחושותיה האב לא מעוניין לדבר איתם, היא ציינה כי היא לא מתגעגעת לאב לאור התנהגותו כלפיי האם והאירועים בהם הייתה נוכחת ולצד זאת ציינה כי היא אוהבת את האב ורוצה להיפגש עמו חרף האכזבה שהיא חשה כלפיו בהעדר התעניינות מצדו של האב במצבם. לעמדת האפוטרופסה לדין הקטינים היו חשופים לסכסוך ההורי בעצימות גבוהה לאור נוכחותם של הקטינים באירועים שהתרחשו בין הוריהם. עם זאת האפוטרופסה לדין ציינה כי הקטינים תיארו כי הקשר עם האב הוא בעיקרו טוב וחיובי. לעמדת האפוטורופסה לדין יש להורות בהקדם על חידוש הקשר של האב עם הקטינים, בשלב הראשוני באמצעות מרכז הקשר, ולמשך מספר פעמים בודדות שכן הדבר נובע אך ורק מהצורך בתיווך של איש מקצוע וסיוע לאב בסוגיות שעתידות לעלות אל מול הקטינים לנוכח פרק הזמן הממושך בו לא התראו, ולא ממקום בו קיימת סכנה לשלום הקטינים מצדו של האב. לעמדת האפוטרופסה לדין יש להפנות את הצדדים לקבלת הדרכה הורית במסגרת שירותי הרווחה. וכן לנוכח רצון הקטינים יש להיעתר למעבר הקטינים להתגורר בעיר XXX . ביום 24.12.2024 הוגשה תגובת האב להמלצות האפוטרופסה לדין. האב הלין על כשירותה של האם ועמד על קבלת משמורת מלאה על הקטינים. האב עתר להורות על בדיקת מסוכנות לאם. לצד זו האב הסכים לפגוש בקטינים באמצעות מסגרת מרכז הקשר אולם באופן בו אלו לא יעלו על 2 מפגשים במתכונת זו. האב שב על התנגדותו למעבר הקטינים לעיר XXX. ביום 25.12.2024 הוגשה תגובה מטעמה של האם להמלצות האפוטרופסה לדין. האם טענה כי קיום המפגשים בין האב לקטינים מצריך מענה מיידי שלא על דרך קיומם של המפגשים כאמור באמצעות מרכז הקשר. האם עתרה עתרה לכך שקיומם של המפגשים יתקיימו על ידי האב באופן ישיר מולה באמצעות הוואטסאפ ויחלו להתקיים כבר ביום 25.12.2024 בימים שני ורביעי החל מהשעה 16:00 ועד השעה 19:00, באופן בו האב יאסוף הקטינים מנקודת איסוף הסמוכה לרחוב בקרבת בית הוריה בעיר XXX. בנוסף טענה האם בדבר הדחיפות הקיימת לשילובם של הקטינים במסגרות החינוך, וציינה כי העדר רישומם של הקטינים למסגרות החינוך מונע את יציאתה חזרה לשוק העבודה, לרבות קבלת מענים עבורה ועבור הקטינים מגורמי הרווחה בעיר XXX בהיעדר החלטה ביחס לשינוי כתובת מגוריהם של הקטינים. כאן המקום לציין כי לאחר הגשת עמדת האם ומשעלתה הסכמתה למפגשים בין האב לקטינים מחוץ למרכז הקשר ולאחר שהתקבלה עמדה משלימה של האפוטרופסה לדין לעניין זה ניתנה החלטה מיום 30.12.2024 במסגרתה נקבעו זמני שהות בין הקטינים לבין האב בשלב זה בימים ב' ו – ד' משעה 16:00 עד לשעה 19:00. בבקשת האם מיום 01.01.2025 צוין כי התקיים מפגש בין הקטינים לבין האב ביום 30.12.2024 וכי המפגש היה חיובי וכלל גם מפגש עם הורי האב ואחותו. לאחר ארכה שניתנה לאב להגשת תגובתו (עד ליום 02.01.2025) תגובת האב הוגשה ביום 03.01.2025 במסגרתה חזר האב על טענותיו כפי שאלה הובאו בעיקרם במסגרת החלטה זו. האב עומד על התנגדותו למעברם של הקטינים לעיר XXX כל שכן רישומם למסגרות החינוך בעיר זו, שכן לשיטתו הדבר עומד בניגוד מוחלט לטובתם של הקטינים. לטענת האב יש להכריע תחילה בסוגיית משמורתם של הקטינים כאשר האב עומד על משמורת מלאה של הקטינים. עוד טען האב כי אביה של המבקשת כינה את "הילדה" במילים "חולת נפש" וכי הוריה אינם מכבדים ואינם אוהבים את הקטינים העליבו ומעליבים את הקטינים "ללא הכרה". דיון והכרעה: לאחר עיון בכלל אשר הוגש לרבות תסקירים עמדות הצדדים, והאפוטרופסה לדין וכן בשים לב לכך שהמדובר בהחלטה זמנית שנועדה ליתן מענה לצרכי הקטינים עד להכרעה במחלוקות התלויות ועומדות בין הצדדים ובמתייחס לקטינים מצאתי להיעתר לבקשות וזאת מן הנימוקים כפי שיפורטו להלן. יצוין כבר בשלב זה כי אין בהחלטה זו כדי להכריע בטענות העובדתיות של הצדדים לרבות בשאלות הנוגעות להתנהגות הצדדים, נסיבות פרידתם וטובת הקטינים בנסיבות, והיא ניתנת על יסוד הנתונים המצויים בפני בית המשפט בשלב זה. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, קובע כי ההורים הם אפוטרופוסים במשותף לילדיהם הקטינים, ועליהם לפעול במסירות לטובתם (סעיפים 14 ו – 17 לחוק). אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה לדאוג ולקבוע בכל הנוגע לחינוכו של קטין (סעיף 15 לחוק). מחלוקת בין הורים בקשר עם קביעת מסגרת חינוכית לקטין נוגעת לאפוטרופסות ועל בית המשפט להכריע בה בהתאם לעקרון טובת הילד, כקביעת סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב -1962. בפסיקה נמנו שיקולים היוצקים תוכן לעקרון טובת הילד בהקשרן של הכרעות מסוג זה, וביניהם בטחון ויציבות בחיי הקטין, הבטחת השתלבות הקטין במסגרת חינוכית עתידית, פגיעה בסדר יומו של הקטין, הבטחת קיומה של מסגרת חברתית שוטפת לקטין, שיקולים לעניין קשיי ההורים ומשקלם, מעמד ההורה המשמורן, רצון הילד ושמיעתו ושיקולי אחאות [תמ"ש (ת"א) 10771/05 פלונית נ' אלמונית (פורסם בנבו,23.7.07); תלה"מ (פ"ת) 1080-08-18 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 10/8/2021); י"ס 56923-08-21 (נצרת) פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 31.8.21)]. מאשר הוגש עולה כי אין חולק כי הצדדים והקטינים חווים תקופה ארוכה של חוסר יציבות ואין צריך לומר כי הקטינים בוודאי מושפעים מעצימות הסכסוך ההורי הקיים כל שכן היותם מנותקים משך תקופה ארוכה מהאב, ומסביבה ומסגרת תואמת המוכרת להם לנוכח שהותם במקלט עם האם. לא מצאתי טעם של ממש בהתנגדותו של האב על יסוד הטענה כי הקטינים יאלצו להתרחק מחייהם המוכרים. הטענה נטענה באופן כללי וללא פירוט והיא מתעלמת מכך שלמעשה הקטינים אינם חיים בסביבה זו מחודש אוגוסט. אין התייחסות בעמדת האב לטענה לפיה הקטינים מכירים את מקום המגורים המוצע בXXX בשל מגורי הורי האם שם וכן אין התייחסות לעמדות הקטינים לעניין זה. עוד יש לציין כי בהינתן שכאמור לעיל פני הצדדים לפרידה ומאחר שעל פי המפורט ולנוכח הניתוק הממושך של הקטינים מן האב (מבלי לקבוע מסמרות ביחס לאחריות לקיומו של נתק מעין זה) ולכך שלא ניתן בשלב זה להורות על מגורי הקטינים עם האב, הרי שלא הונחה בעמדת האב חלופה כלשהי למגורי האם בקרבת מקום המגורים הקודם של הצדדים ובפרט לא עולה בסיס לחייב האם לשוב למגורים במקום המגורים הקודם. על כל פנים המרחק ממקום המגורים המבוקש למקום מגורי האב הוא 26 ק"מ לערך, האב לא חלק על טענות האם לעניין מרחק הנסיעה. המדובר במרחק סביר, שעל פני הדברים אין בו כשלעצמו כדי לפגוע בקשר של האב עם הקטינים. הדברים אמורים גם בשים לב לכך שחרף עמדות עו"ס לסדרי דין והאפוטרופסה לדין לקיום מפגשים בין הקטינים לבין האב במרכז קשר (אף אם למספר מוגבל של מפגשים) ואף הסכמת האב לכך (בכפוף להגבלה לשני מפגשים בלבד) עמדה האם על כך שעל מנת לקיים מפגשים בין האב לקטינים באופן דחוף ללא המתנה למרכז הקשר שלעיתים נדחה בשל עומס יש לקיימם באופן ישיר ועל פי עמדתה נקבעו זמני שהות (זמניים) באופן מיידי ועולה כי כבר התקיים מפגש באופן זה. עמדתה של האם מגלה, לפחות בשלב זה, כי לאם יש יכולת ורצון לשמר את הקשר שבין הקטינים לבין האב חרף טענותיה אודות אלימות האב כלפיה עניין שאף הוא מלמד לכאורה שלא יהא בשינוי מקום מגורי הקטינים המבוקש כדי לפגוע בקיומו של קשר יציב ומשמעותי של האב עם הקטינים. לכלל האמור לעיל יש להוסיף כי מעבר הקטינים כמבוקש נתמך גם ברצון הקטינים כפי שהוא מובע כיום באמצעות האפוטרופסה לדין. יש לציין כי בניגוד לטענות האב אודות אופן עריכת התסקיר הרי שבכל הנוגע לאפוטרופסה לדין ציין האב כי לתחושתו האפוטרופסה לדין העניקה חשיבות לעמדתו והוא חש לראשונה כי קולו נשמע, כך שלעמדת האפוטרופסה לדין ולעמדות הקטינים המובאים במסגרתה יש ליתן משקל של ממש בהחלטה זו וזאת גם בראי גילאי הקטינות ש' ו ד'. כאן המקום לציין כי האמור בטענות האב בכל הנוגע להתנהגות הורי המבקשת יתברר במסגרת בירור התובענה לגופה ואולם בשלב זה הדברים לא קיבלו ביטוי בעמדות הקטינים כפי שהובאו על ידי האפוטרופסה לדין. לא נעלמה מעיני בקשת האב לקבל סמכויות בלעדיות בנוגע לקטינים, וטענתו כי הדבר הכרחי לנוכח העדר כשירותה של האם ומסוכנותה. בשלב זה לא הובאו ראיות של ממש לתמיכה בטענות האב וכאמור לעיל אלו גם לא קיבלו ביטוי בעמדות הקטינים כפי שהובאו על ידי האפוטרופסה לדין. חרף עמדת האב והגם שלא ניתן בשלב זה לקבוע מסמרות בדבר הרי שלנוכח הנסיבות בהן האב לא פגש בקטינים פרק זמן של מספר חודשים לא ניתן להיעתר לבקשת האב בשלב זה וזו תיבחן במסגרת בירור התובענה והגשת תסקיר משלים על ידי הרשות הרלוונטית. לפיכך אני מורה כדלקמן: א. אני מתירה בשלב זה מעבר הקטינים לXXX ורישום הקטינים במוסדות חינוך בעיר XXX ללא דיחוי. מובהר כי המדובר בהחלטת ביניים בלבד וכי טענות הצדדים בכל הנוגע למקום מגורי הקטינים תיבחנה במסגרת בירור התובענה לגופה. על האם לעדכן האב בפרטי רישום הקטינים למוסדות החינוך. ב. זמני השהות בין האב לקטינים יתקיימו עד להחלטה אחרת על פי ההחלטה מיום 30.12.2024 ואף אלו ייבחנו לאחר הגשת המלצות עדכניות בהתאם לאותה החלטה. ג. הצדדים שניהם יקחו חלק בהדרכה הורית במסגרת אליה יופנו באמצעות עוס לסדרי דין, האפוטרופסה לדין תתייחס לשילובם של הצדדים להדרכה הורית במסגרת העדכון שעליה להגיש על פי החלטה מיום 30.12.2024. ב"כ הצדדים ימציאו העתק החלטה זו לידי עו"ס לסדרי דין. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision45340-09-24	["כרמית חדד"]	[{"judgment_id": "40c4af90-b999-50f1-a7ff-f3b7932fb1ba", "file_name": "45340-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 87067, "extension": "docx", "display_name": "45340-09-24-קובץ מקורי"}]
4a94a54e-a9a4-55c8-af21-058eee87616e	ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א, השופטת סגלית אופק: החלטה בשאלה האם יש לפסוק למבקשת מזונות זמניים (תמ"ש 47402-12-24)	47402-12-24	2025-01-07	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	השאלה העומדת על הפרק – האם יש לפסוק למבקשת מזונות זמניים? רקע עובדתי ודיוני נדרש לעניין הצדדים נשואים זל"ז כדמו"י מיום 3.1.2012. לצדדים נולדו שלושה ילדים ילידי 2013, 2015, ו-2017. זה מכבר נפערה תהום ביחסי הצדדים, והוגשו על ידי המבקשת הליכים משפטיים: בקשה ליישוב סכסוך מיום 20.4.2023 (י"ס 35202-04-23); תביעה לאיזון משאבים מיום 18.10.2023 (תלה"מ 29982-10-23); תביעת מזונות אשה מיום 17.12.2024 (תלה"מ 47402-12-24). חרף הסכסוך מוסיפים הצדדים להתגורר תחת קורת גג אחת בדירה הנמצאת ברח' X בשכונת X בX (להלן – הדירה). בין הצדדים נתגלעה מחלוקת האם הצדדים "פולשים" לשטח שבו נמצאת הדירה או מתגוררים בדירה תוך תשלום לצד שלישי (בן משפחה של המשיב) (סעיפים 20, 22 לבקשה; סעיפים 60-59 לתשובה). המבקשת עבדה כסייעת בגן ילדים, נפגעה בתאונה, ואינה עובדת מאז יום 1.2.2022 (נספח 3 לכתב התביעה); המשיב משרת בצה"ל, שירות קבע, בדרגת נגד. טענות הצדדים ביום 18.12.2024 הוגשה הבקשה. טוענת המבקשת כי המשיב משתכר 17,000 ₪ נטו בחודש ואילו המבקשת השתכרה סך 6,500 ₪ ברוטו, אינה מלומדת וללא ניסיון תעסוקתי בתחום אחר ועל כן פוטנציאל ההשתכרות שלה הוא נמוך; יש למשיב מיליוני שקלים צבורים וכן מאות אלפים בחשבון העו"ש; המשיב רוכש את כל הדרוש לבית מבחינת מזון ומספק לקטינים את כל הדרוש להם. לעומת זאת, המשיב שפרנס את המבקשת, חדל מלעשות כן מזה כ-3 חודשים והוא מתעלם ממנה ומהדרישות שלה לכלכלה; נגזרו על המבקשת חיי נזירות ושתיקה, וכך במשך שנים ארוכות, מסיבה שאינה קשורה במבקשת; הצדדים עודם נשואים, מתגוררים ביחד, ועל כן מחויב המשיב לזון את המבקשת; המבקשת הורגלה לרמת חיים גבוהה מאוד; צרכיה והוצאותיה של המבקשת בגין מזון, קוסמטיקה, ביגוד והנעלה, נסיעות, בתי קפה מסתכמים בסך של 4,900 ₪ בחודש. ביום 6.1.2025 הוגשה תשובה. טוען המשיב שאין לחייבו במזונות המבקשת מהנימוקים הבאים: אין אפשרות מחד לטעון לחיים נפרדים ולקבוע מועד קרע כדי לזכות בחלוקת רכוש מיידית ומאידך לטעון לחיי נישואים בכדי לנסות לזכות במזונות אשה. מועד הקרע נקבע ליום 20.4.2023, אך בפועל הצדדים חיים בנפרד, תחת קורת גג אחת, מזה למעלה מ-10 שנים ונשואים "על הנייר" בלבד; המבקשת מסרבת להתגרש מטעמים כלכליים ובניסיון לזכות באי אלו יתרונות משפטיים לאחר שנמחקה עתירתה לקבוע זכויות בדירה; יש למבקשת יכולת כספית לספק את כל צרכיה ואף למעלה מכך – המבקשת הסתירה שהמשיב העביר לידיה סך 193,000 ₪ ביום 1.9.2023 ושהיא עתידה לחזור לעבודתה בחודש פברואר 2025; אין דחיפות לפסיקת מזונות זמניים שעה שהשתהתה המבקשת כמעט שנתיים; המבקשת "מורדת" במשיב כבר שנים ארוכות, היא חיה חיים כפולים ומנהלת זוגיות עם בת זוגה משנת 2015; המבקשת עשתה שימוש בכרטיס אשראי של המשיב לטובת בת זוגה. על כן, נאלץ המשיב להפסיק את השימוש בכרטיס בחודש אפריל 2023 אך הוא מעביר לידי המבקשת כספים במזומן לצורך התנהלות הבית; הצדדים חיו ברמת חיים בסיסית בדירת 3 חדרים בגודל 70 מ"ר; הכנסתו של המשיב 17,000 ₪ נטו בשל מענקים ותוספות קשורים למלחמה, ואין לראות במענקים אלה הכנסה נוספת; המשיב משלם שכירות בסך 4,500 ₪ ונושא בהוצאות השוטפות (חשמל, ארנונה, מזון); נטענו סכומים מוגזמים שלא נתמכו באסמכתאות מתאימות. דיון והכרעה מתווה נורמטיבי – סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959 קובע כי "אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". הצדדים יהודים; הדין החל על הצדדים שלפניי הוא הדין העברי לפיו קמה לאשה זכות למזונות מאת הבעל כל עוד קשר הנישואים מתקיים הלכה למעשה, וכשתנאי זה אינו מתקיים מתערער החיוב [ע"א 560/82 פלונית נ' פלוני, פ"דלח (3) 744 (1984)]. במישור העקרוני, זכאית המבקשת למזונותיה. אלא שהמשיב הניח נימוקים ממשיים המערערים לכאורה את בסיס החיוב, אפרט. ראשית, הפסיקה הכירה בעקרון תום הלב כאחד השיקולים בקביעת הזכאות לדמי מזונות אשה [תלה"מ (חדרה) 61936-02-23 א.ע נ' ע.נ (22.9.2024), פסקאות 36-35; בע"מ 3148/07 פלוני נ' פלוני (13.6.2007)]. עוד נקבע בפסיקה, כי: "מדיניות משפטית ראויה מחייבת כי תשלומי המזונות לא "יקבעו" נישואין שהם ריקים מתוכן ו"על הנייר בלבד" ויביאו למצב שבו מסגרת נישואין שאין בה ממש "מונשמת מלאכותית", רק על מנת שהאישה תקבל תשלומי מזונות". אולם מאידך, יש לוודא במיוחד לאחר שנות נישואין ארוכות, כי האישה לא תופקר לגורלה וכי היא תוכל להתקיים בכבוד" [תמ"ש (ת"א) 38494-06-12 פלונית נ' אלמוני (18.6.2013)]. המבקשת עתרה לפסיקת מזונותיה על פי דין תורה, בהיותה אשת איש, כאשר בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים בתלה"מ 29982-10-23 (סעיף 20 לכתב התביעה), לרבות בהליך דנא, היא טוענת טענות המלמדות לכאורה על כך שחיי הנישואין הלכה למעשה הגיעו לקיצם, ובלשונה: "בנישואי המבקשת למשיב, נגזרו עליה חיי נזירות ושתיקה, המשיב לא מספק ולא מתפקד כגבר, המשיב לא מדבר, לא משתף, לא מייצר קירבה, אלא ההיפך, המשיב בכל דרך מנסה לייצר מרחק בינו לבין התובעת!!" (סעיף 16 לבקשה), "הצדדים עדיין מתגוררים יחד בבית אחד, אלא שהצדדים אינם מתקשרים כלל –כמו שני זרים!" (סעיף 8 לבקשה). בנסיבות אלה לא מן הנמנע כי העובדה שהצדדים עדיין בסטטוס של נישואין נעוצה בכך שהמבקשת מנסה להשיג הישגים אחרים, ובייחוד לאחר שנמחקה עתירתה לקבוע את זכויותיה בקשר עם ה"פלישה" הנטענת (פסק דין (משלים) מיום 26.8.2024 תלה"מ 29982-10-23). יתר על כן, בפסק דין (חלקי) מיום 10.7.2024 אוזנו זכויות הצדדים על בסיס מימושן וקבלתן בפועל, כאשר המשיב חויב להעביר לידי המבקשת כספים נזילים בסך שלמעלה מ-193,000 ₪ ולטענתו העביר הכספים למבקשת, ולא נשמעה, בשום שלב, טענה שהכספים לא שולמו (נספח 5 לכתב התביעה). בנוסף, אין חולק שהמשיב נושא לבדו באופן ישיר בתשלומים עבור כלכלת המשפחה (סעיף 31 לבקשה; סעיפים 75, 79 לתשובה). בנסיבות אלה, כאשר צורפו אסמכתאות בודדות, מרביתן בקשר להוצאות שהוצאו בסמוך להגשת התביעה, שאינן תומכות לכאורה בטענה על רמת חיים גבוהה מאוד (סעיף 6 לבקשה), יש ספק האם זהו המקרה שבו ברור כי ללא "עזרה ראשונה" של המשיב לא תוכל המבקשת להתקיים ולעומת זאת מתעורר החשש להתנהלות חסרת תום לב מצד המבקשת. שנית, בע"מ (ירושלים) 765/05 פלוני נ' אלמונים (9.1.2006) נקבע כי: "האיש חייב במזונות אשתו טרם מתן הגט, קל וחומר כאשר היא אינה יכולה להתפרנס ממעשי ידיה. אולם כאשר כבר הוכרע העניין הרכושי, והוסר המכשול למתן הגט, אזי יש לשקול אף את שיקולי הצדק ושיקולי תקנת הציבור כאשר אנו פוסקים את מזונותיה של האישה... במצב כזה, תקנת הציבור היא שלא נתיר לאחד מבני הזוג "לעגן" את האחר, בוודאי לאחר שהוכרע העניין הרכושי". במקרה זה, נקבע מועד קרע ליום 20.4.2023 והוכרע העניין הרכושי, והפסיקה קובעת שאין אפשרות ליהנות מזכויות רכושיות בצד מזונות [ע"א 7033/93 נפשי נ' נפשי (10.8.1995); תמ"ש (קריות) 11495-11-08 פלונית נ' פלוני (1.8.2010)]. על כן, לא נקי מספקות שהמבקשת זכאית לקבל מזונות ולעומת זאת ישנו חשש ממשי שפסיקת מזונות זמניים עלולה "לתרום" להנצחת נישואים על הנייר. שלישית, המבקשת עבדה במהלך הנישואים, אם כי לא תמיד באופן רציף (עמ' 11 לחוות דעת אקטואר תמ"ש 29982-10-23). המבקשת בעצמה טוענת שיש לה פוטנציאל השתכרות בסך 6,500 ₪ ברוטו, אלא שעברה תאונה קשה לפני שלוש שנים ומאז היא נמצאת בחל"ת. המבקשת לא הביאה ולו ראשית ראיה על כך שמצבה אינו מאפשר למבקשת לעבוד; על כן, לא מן הנמנע שהמבקשת יכולה לצאת ולהתפרנס מ"מעשה ידיה". ולבסוף, הצדדים אמנם מתגוררים ביחד אך "ישנים בחדרים נפרדים" (סעיף 14 לבקשה), ללא קשר אינטימי, וכך במשך שנים ארוכות (סעיף 12 לבקשה; סעיף 36 לתשובה). בנוסף, הועלתה – ולא לראשונה – טענה על כך שהמבקשת מנהלת זוגיות עם אישה אחרת (סעיף 25 לתשובה; פרו' 1.2.2024 תלה"מ 29982-10-23 עמ' 2, ש' 5, 15, 21-19). עניין זה מצריך בירור עובדתי. בע"א 548/72 לופו נ' לופו, פ"ד כז (1) 748, 752 (1973) נקבע כי כאשר קיים ספק בעצם החיוב במזונות, ככלל, אין לפסוק מזונות זמניים: "הכלל הוא, כי לצורך קביעת מזונות זמניים אין השופט חייב להיכנס בעובי הקורה ולברר את כל השאלות המהותיות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין... במה דברים אמורים? כאשר עצם החיוב במזונות אינו שנוי במחלוקת ומה ששנוי במחלוקת הוא גובהם בלבד... במקרה שלפנינו, החיוב במזונות שנוי במחלוקת ובקשר אליו מתעוררות שאלות נכבדות הטעונות בירור והוכחה. מוטב אפוא, במקום לדון בהן בקשר לבקשה למזונות זמניים, להשאיר את פתרון הבעיות כולן בתביעה העיקרית, אותה יש לברר ללא דיחוי". בענייננו, כמובא לעיל, הצדדים חלוקים בנושאים מהותיים רבים שיש לבררם לעומק. לאור כל האמור לעיל אני סבורה כי אין לפסוק מזונות זמניים בשלב זה ויש להמתין לקיום ההוכחות בתביעה עיקרית. לאור התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך להידרש ליתר הטענות שהועלו. סוף דבר לפיכך, אני קובעת כדלקמן: הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיב הוצאות בסך 2,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים, אחרת ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד החיוב ועד למועד התשלום בפועל. ההחלטה ניתנת לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים. המזכירות תשלח לצדדים את ההחלטה. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision47402-12-24	["סגלית אופק"]	[{"judgment_id": "4a94a54e-a9a4-55c8-af21-058eee87616e", "file_name": "47402-12-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 44815, "extension": "docx", "display_name": "47402-12-24-קובץ מקורי"}]
f968faad-65f7-592a-b1b9-6fb15b7e2795	בית המשפט המחוזי חיפה, השופט סארי ג'יוסי: החלטה בבקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש לענייני משפחה (רמ"ש 9721-07-24)	9721-07-24	2024-12-11	2	3	4	2DISTRICT_COURT	3Haifa	4Family	1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ג. ספרא-ברנע) מיום 4.6.24, במסגרתה הופחתו בפועל דמי המזונות ששולמו ע"י המשיב בהתאם לפסק דין מיום 5.5.21, הגם שההחלטה ניתנה במסגרת תביעה שהגישה המבקשת להגדלת המזונות בעטיו של שינוי נסיבות נטען - צמצום זמני השהות של הקטינים עם אביהם המשיב, עד כדי ביטולם מזה כשלוש שנים. 2. וביתר פירוט; לצדדים שני ילדים, קטינים בגילאים 14 ו-13. ב-5.5.21 ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים ולפיו ישלם המשיב סך של 1,000 ₪ למזונותיו של כל אחד משני הקטינים, ובסך הכל 2,000 ₪ לחודש. הסכמות אלה קיבעו את הסכומים שנקבעו בהחלטת המזונות הזמניים שניתנה בשעתו בתביעה הקודמת (7972-01-19), שם הועמדו צורכי הקטינים על סך 1,600 ₪ לחודש לקטין, ובהתאם לנתונים הנוספים הבאים: הכנסת המבקשת האם הועמדה על 9,440 ₪ ואילו הכנסת המשיב - האב על סך 16,000 ₪, כך שיחס ההכנסות היה 63:37 לטובת המשיב. אשר לזמני השהות - אלה התקיימו ביחס של 70:30 לטובת האם. מאוחר יותר, ובעקבות הסכמות אליהן הגיעו הצדדים, ולאחר שבקשת רשות ערעור של האם על החלטת המזונות הזמניים התקבלה והדיון הוחזר לבית משפט קמא על מנת שיקח בחשבון את צורכי הקטינים עת הם מתגוררים בשני בתים, הגיעו הצדדים להסכמה להעמדת המזונות על סך של 1,000 ₪ לכל קטין בהם יישא המשיב, זאת לאחר שזמני השהות של הקטינים עם אביהם גדלו. אלה הן למעשה ההסכמות שקבלו ב-5.5.21 תוקף של פסק דין. 3. המבקשת, ובעטיו של ניתוק הקשר בין האב לבין ילדיו והפסקת זמני השהות עמו, הגישה ביום 3.5.23 תביעה להגדלת סכום המזונות, ובמסגרתה פירטה את צורכי הקטינים והוצאותיהם ועתרה לחיוב המשיב במזונות בסך של 5,000 ₪ לחודש כסכום גלובלי שיכלול בתוכו את כלל ההוצאות הרובצים על כתפי האם עבור שני הקטינים עד הגיעם לגיל 18, ולחלופין, לחייבו לשאת בתשלום סך של 4,000 ₪ עבור מזונות ומדור הקטינים, וכן לחייבו לשאת בכל הוצאות החינוך בריאות ופנאי בשיעור של 70% - 30%, כפי שהיה בהחלטה על מזונות זמניים. עוד באותה תביעה, טענה המבקשת כי המשיב משתכר פי שלוש ממנה, עת שאינו פוגש בילדים כלל, משמע אינו שוהה עמם אף לא דקה אחת בשבוע או בחודש, כאשר היא מתמודדת לבדה עם גידול הקטינים על כל הכרוך בכך, כאשר אין מדובר באם עשירה. המשיב הגיש כתב הגנה במסגרתו טען כי הכנסתו נכון להיום הינה בסך של 17,000 ₪ בעוד שרב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע להכנסתה של האם, אשר הוסמכה כ---------, ולה עסק ומשרד משלה, וכן עסק ---------- הפעיל מזה 25 שנים בעל מוניטין רחב. אשר לטענה בדבר הפסקת המפגשים עם ילדיו, טען לניכור הורי לו גרמה המבקשת וכי הקשר בינו לבין ילדיו החל להתדרדר נוכח מעשיה המכוערים של המבקשת ובני משפחתה שגדרו את הקטינים והרחיקו אותם לגמרי ממנו ומבני משפחתו. 4. המבקשת עתרה לפני בית משפט קמא להגדלת המזונות באופן זמני בבחינת פסיקת מזונות זמניים מוגדלים, עד להכרעה בתובענה. המשיב התנגד לבקשה ובית המשפט קמא הורה למשיב להגיש תגובתו לבקשה. לאחר שהוגשה תשובתו ניתנה ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור. החלטת בית משפט קמא 5. במסגרת החלטה מפורטת וארוכה, סקר בית משפט קמא את טענות הצדדים, את תולדות הסכסוך ביניהם, את טענת האם כי המשיב יצא לפנסיה מוקדמת, בעוד שהמשיב ציין כי עזב מקום עבודתו בעקבות הסכם פרישה ובעקבות תאונת דרכים קשה שעבר שגרמה לו לשבר בצלעות, וכי בעקבות פרישתו התקבל סך של כ-900,000 ₪ אשר שימשו בעיקר לסגירת חובות. עוד ציין כי מצבו הכלכלי הורע וכי ב-3.3.24 התחיל עבודה חדשה כאשר הכנסתו מתקבלת על דרך אחוזים בלבד מעסקאות שהוא סוגר. עוד הרבו הצדדים להעלות לפני בית משפט קמא טענות שונות בדבר הוצאות שנגרמות להם בין אם כאלה הקשורות לקטינים ובין אם אחרות. בית משפט קמא סקר את ההלכה בעניין שינוי שיעור מזונות שנקבעו בגדרי פסק דין, וכי נדרש שינוי נסיבות מהותי כזה שלא נצפה ולא ניתן היה לצפות מראש, עת חתמו הצדדים על הסכם. 6. נבחנו הכנסות הצדדים, ובית משפט קמא העמיד את הכנסת האם לכל הפחות 13,000 ₪ . אשר להכנסות האב, נקבע כי הוא קיבל פיצויים על סך של 1,000,000 ₪ והחל כיום לעבוד בעבודה חדשה. צוין כי במסגרת ההתדיינות הקודמת הועמד שכרו על כ-16,000 ₪, וכי האב צירף תיעוד לפיו שילם סך של 790,000 ₪ לשם החזר חובותיו, אולם חלק מההחזרים היו לאמו ו"אף לעצמו". בית משפט קמא ציין כי בשלב זה לא ניתן לדעת מהי הכנסתו של האב, ועל כן העמידם על סך של "לכל היותר 17,000 ₪" כפי שטענה המבקשת. לבסוף קבע בית משפט קמא כי בשלב זה יש להעמיד בצורה זהירה את יחס ההכנסות על 55:45 לטובת האב. 7. נוכח כל האמור לעיל, ולאחר שבית משפט קמא בחן את צורכי הקטינים, העמידם על סך של 3,600 ₪ לחודש, ועל כן בהתאם לפערי ההכנסות, חלקו של האב עומד על סך כ-2,000 ₪ לשני הקטינים, היינו 1,000 ₪ עבור כל אחד מהם. בית משפט קמא המשיך ודן בהוצאות החינוך והוצאות בריאות חריגות, וקבע כי יש לחייב את שני הצדדים לשאת בצורה שווה בהוצאות אלה, זאת בשונה מהקביעה שבפסק הדין ולהסכמות הצדדים מהעבר. 8. המבקשת מיאנה להשלים עם החלטת בית משפט קמא והגישה את בקשת רשות הערעור המונחת לפני. במסגרתה טענה כי שגה בית משפט קמא בקביעותיו השונות וכי התעלם משינוי הנסיבות המוכח והמהותי, עת הפסיק המשיב לפגוש את ילדיו והם לא מתארחים אצלו או נפגשים עמו מזה תקופה ארוכה. 9. התבקשה תשובת המשיב, ובהמשך התקיים דיון לפני במעמד שני הצדדים, אשר נועד בעיקרו של דבר כדי לנסות ולהוביל את הצדדים להסכמה ולהעלות לפניהם הצעה. משלא צלחה הדרך, אפשרתי למשיב להשלים טיעוניו בתמציתיות רבה. 10. לא מצאתי לסקור את כל טענות המבקשת כשם שאין בדעתי לסקור את טענות המשיב הסומך את ידיו על החלטת בית משפט קמא, על נימוקיה וקביעותיה השונות עת מפנה הוא לאותו פער הכנסות ולשינוי בהכנסות הצדדים. דיון והכרעה 11. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. 12. אכן, הלכה מושרשת היא כי ערכאת הערעור תמנע מהתערבות בקביעתם של בתי המשפט לענייני משפחה בדבר שיעור מזונות זמניים או שינוי שיעורם על דרך הגדלתו או הפחתתו, והתערבות זו תתאפשר במקרים חריגים ויוצאי דופן. כך מתחייב משום היקף שיקול הדעת הרחב המסור לערכאה הדיונית, ועל כן מידת ההתערבות של ערכאת הערעור תהא מצומצמת ביותר. אלא שבמקרה שלפני, סבורני כי קשה להשלים עם ההחלטה קמא, עת זו מיקדה את הזרקור על אותו שינוי לכאורה, מזערי, בהכנסות הצדדים, וייחסה לו את אותה משמעות בדבר הפחתה בפועל בסכום המזונות שעל המשיב לשלם, בעוד שהשינוי המוכח - העדר זמני שהות, שמשקלו ותוצאותיו ברורות ומשליכות במישרין על גובה המזונות שעל המשיב לשלם, לא היתרגם בהגדלת המזונות. נראה כי בית משפט קמא בחר לייחס לשינוי יחס ההכנסות לכאורה, משקל מכריע בעוד שהתעלם מהשינוי המוכח המהווה על פי ההלכה הפסוקה שינוי נסיבות מהותי המצדיק שינוי שיעור המזונות אף במסגרת החלטה זמנית. כזכור, המשיב אינו חולק על הפסקת זמני השהות של הקטינים אצלו, אך הוא טוען כי הדבר נגרם בעקבות התנהגותה והתנהלותה של המבקשת. אלא שבית משפט קמא טרם קבע האם המניעה לקיום המפגשים והתרחקות הילדים מאביהם, היו בעטיה של המבקשת, ובשלב זה יש להשקיף על אותו שינוי משמעותי בזמני השהות כמחייב שינוי שיעור המזונות, יהא הגורם לשינוי זה אשר יהא. כך מתחייב הדבר עת שאין חולק כי צמצום זמני השהות של הקטינים עם אביהם מזה זמן רב, מהווה שינוי נסיבות מהותי, ואין דומה מצב בו הקטינים מקיימים זמני שהות של 70:30 לטובת האם, הגם שבמועד בו התגבשה ההסכמה בין הצדדים וניתן פסק דין על יסוד אותה הסכמה, הם אף הודיעו כי זמני השהות אצל האב גדלו, לבין מצב בו שוהים באופן בלעדי אצל המבקשת, על כל הכרוך בכך מבחינת הנטל המוטל עליה גם בפן הכלכלי. 13. בנסיבות דנן, עת מדובר בשינוי נסיבות מהותי מוכח לעומת ספק שינוי נסיבות ובוודאי לא מהותי ביחס ההכנסות של הצדדים, על בית משפט קמא היה להורות על הגדלת שיעור המזונות שעל המשיב לשלם, ובאופן זמני עד לבירור והכרעה בתובענה. ודוק, על פי בית משפט קמא יחס ההכנסות כיום עומד על 55:45 בעוד שבעבר עמד על 37: 63. לעומת זאת, זמני השהות היו ביחס של 70:30 (יתכן שאף יש להעמידם על 60:40), בעוד שכיום 100:0. 14. אשר לשיעור התוספת שיש להשית על המשיב, אין להכביר מילים במשמעות הכלכלית להעדר זמני שהות אצל האב, והמעמסה הכספית הנגרמת בשל כך בה אמורה לשאת האם לבדה, שלא לדבר על שיבוש מהלך חייה, צמצום הזמן הפנוי שהיה לה, עת מדובר בילדים בגיל ההתבגרות. ככלל, הערכת גובה המזונות שיש להשית על הורים אינה מלאכה קלה וניתן, במקרים המתאימים, להיעזר בנוסחאות חשבונאיות ובנתונים הרלוונטיים: חלוקת זמני השהות, יחס ההכנסות, צורכי הילדים, ועוד. בית משפט קמא מצא להעמיד את צורכי הקטינים במסגרת ההחלטה על סך של 1,800 ₪ לחודש כך שצורכי שניהם יחד יעמדו על סך של 3,600 ₪. עוד נקבע כי יש לחייב את האב להשתתף בעלות מדור הקטינים אם האם תעבור להתגורר בדירה משלה וכי אז יהיה עליה להוכיח הוצאותיה הנטענות בעניין מגורים. נראה כי בית משפט קמא קימץ את ידו עת לא פסק בגין מרכיב המדור ולו סכום מינימלי בגין הוצאות החזקתו של המדור. 15. לאחר שקלול כל הנתונים שלעיל, ובשים לב לסכומים שקבעו הצדדים בעבר ולגידול בצורכי הילדים, אני מעמיד את מזונותיהם הזמניים מאביהם המשיב על סך של 1,600 ₪ עבור כל קטין ובסך הכל על 3,200 ₪ עבור שניהם יחד לחודש, היינו בתוספת של 1,200 ₪ לחודש, וזאת לתקופה מיום 4.6.24. 16. אשר להוצאות חינוך והוצאות בריאות חריגות, אלה ישולמו בהתאם לפסק הדין מיום 5.5.2021. 17. המשיב ישא בהוצאות המבקשת בסך של 3,000 ₪. עירבון שהפקידה המבקשת יושב לידי באת כוחה עבור המבקשת. מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision9721-07-24	["סארי ג'יוסי"]	[{"judgment_id": "f968faad-65f7-592a-b1b9-6fb15b7e2795", "file_name": "9721-07-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 85217, "extension": "docx", "display_name": "9721-07-24-קובץ מקורי"}]
fe1b73c9-05a7-52e7-a40c-2ac8e92ee1ab	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, סגנית הנשיא השופטת ענת אלפסי: פסיקת מזונותיהם הזמניים של שני קטינים השוהים במעון לנשים נפגעות אלימות (תלה"מ 43943-11-24)	43943-11-24	2025-01-04	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	על הפרק פסיקת מזונותיהם הזמניים של שני קטינים השוהים במעון לנשים נפגעות אלימות. רקע והליכים קשורים: הורי הקטינים נישאו בשנת 2017 בקפריסין. האם ילידת הפיליפינים והאב ישראלי. בסוף 2017 נולד בנם הבכור ובתחילת 2021 נולד בנם הצעיר. חייהם המשותפים נקלעו למשבר בשל התנהגותו האלימה של האב, אשר לטענת האם נהג להכות אותה ואת הילדים ואף ניסה לחנוק אותה בנוכחותם. האב מכחיש טענות אלה לחלוטין וטען כי דבריה נועדו לאפשר לה המשך שהות בישראל מול רשויות ההגירה. בשלב זה, בהמלצת גורמי המקצוע בקהילה יצאה עם הילדים ביום 25/9/24 למקלט המיועד לנשים נפגעות אלימות. ביום 29/9/24 פתח האב בהליך יישוב סכסוך, בו עתר לקביעת זמני שהות עם ילדיו אשר במקלט. בשלב הראשון נקבעו שיחות זום בין האב לקטינים בנוכחות העו"ס. נוכח הימצאות האם במקלט תקופת עיכוב ההליכים התקצרה וכל צד הגיש תביעות מטעמו. ביום 7/10/24 ניתן פסק דין המורה על התרת נישואי הצדדים. ביום 18/11/24 הגישה האם תביעה זו לפסיקת מזונות בה עתרה לפסיקת מזונות זמניים. בנוסף הגישה תביעה לקבלת אחריות הורית (בתלה"מ 1111). במקביל, הגיש האב תביעה לקביעת זמני שהות (בתלה"מ 22222). בשלב זה נקבע כי המפגשים עם האב יתקיימו במרכז הקשר. ישיבת קדם משפט בכלל התובענות נקבעה ליום 15/6/25. האם העמידה מזונות כל אחד מהקטינים, משך שהותם במקלט ע"ס 600 ₪ לחודש. לטענתה צרכי הקטינים מסופקים באופן חלקי ע"י המקלט, כאשר עליה לרכוש עבורם מעדנים, עוגות, חטיפים, מוצרי היגיינה וביגוד. עוד מבקשת לחייב האב ב- 75% בהוצאותיהם הרפואיות והוצאותיהם החינוכיות. האב מבקש לדחות הבקשה בטענה כי במקלט מקבלת את כל התמיכה הכלכלית הנדרשת, לרבות מזון, ביגוד, דמי כיס בסך 400 ₪ לשבוע וכן מענק בסך 10,000 ₪. זאת, נוסף על קצבת הבטחת הכנסה בסך 4,000 ₪ לחודש וכן קצבת ילדים בסך 326 ₪ לחודש. דיון והכרעה: כידוע, מזונות קטינים ייקבעו על פי צרכיהם, בשים לב למצבם הכלכלי של ההורים ולחלוקת זמני השהות. עקרונות אלה שנקבעו בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (נבו, 19/7/17), חלים גם על קטינים אשר בעניינם חל החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט – 1959. להלן יובאו הנתונים הצריכים לעניין במקרה שלפנינו. אם הקטינים, טרם מעברה למקלט, עבדה בטיפול בקשישים והשתכרה כ- 3,000 ₪ לחודש בממוצע. למרבה הצער עברה שבץ ועל פי המלצת הרופא התעסוקתי הפחיתה שעות עבודתה החל בחודש יוני 2024. כיום אינה עובדת והחל בחודש 11/24 מקבלת הבטחת הכנסה בסך 3,800 ₪ לחודש. לטענת האב חברת דנאל בה היתה מועסקת עדיין מעבירה לה שכר, טענה תמוה לאור העובדה כי אינה עובדת. אבי הקטינים עובד במפעל בו משתכר כ- 10,000 ₪ לחודש נטו בממוצע, כפי שעולה מתלושי השכר שצירף לחדשים 12/23 עד 10/24. בנוסף מקבל קצבת נכות בסך 4,000 ₪ לחודש בין השאר למימון קנאביס רפואי. לשיטתו הוצאותיו נאמדות ב- 11,471 ₪, סכום גבוה בכל קנה מידה. משעה שאלה הסכומים שמוציא האב עבור עצמו, ראוי כי יממן גם את הוצאותיהם של ילדיו. הקטינים שוהים במקלט מחודש 9/24. רוב צרכי הקטינים לרבות מדורם מסופקים ע"י המקלט, אך יש להביא בחשבון כי מדובר במצרכי יסוד בלבד. על האם להשלים פריטי מזון משלימים, ביגוד והנעלה. לאור הכנסתו של האב, ראוי כי יממן את הנדרש להם מעבר למינימום שמספק המקלט. שעה שצרכיו הבסיסיים של כל קטין, ללא מדור, עומדות על 1,600 ₪ לחודש, יש להניח כי צרכי קטין הנמצא במקלט עומדים על 1/3 מסכים זה, היינו 530 ₪ לחודש. באשר להיקף החיוב, נוכח הפער המשמעותי בין הכנסותיהם של ההורים ובשים לב לזמני השהות המצומצמים בשלב זה, על האב לשאת במלוא צרכי הילדים. באשר לצרכים נוספים בגין חינוך ובריאות, בהעדר תקשורת בין ההורים, בשלב זה יועמד היקף החיוב על 70 ₪ לחודש. לאור האמור לעיל, מוחלט כדלקמן: 1. האב (המשיב) ישלם למזונותיהם הזמניים של הקטינים סכום של 1,200 ₪ לחודש, בגין התקופה המתחילה ביום 18/11/24, בסמוך למועד הגשת התביעה. 2. התשלום הראשון יתבצע ביום 20/12/24 והתשלומים הבאים אחריו ביום ה – 1 לכל חודש קלנדארי. הסכומים דלעיל ישולמו לחשבון הבנק שעליו תורה אם הקטינים. 3. הסכומים דלעיל יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן, אשר בסיסו המדד שפורסם עובר להגשת התביעה, ואשר יעודכן אחת לשלושה חדשים, ללא חיוב רטרואקטיבי. תשלומים שלא ישולמו במועדם יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק. 4. תשלומים אלה הם בנוסף לקצבת הילדים מאת המוסד לביטוח לאומי, אשר תמשיך להיות משולמת ישירות לידי האם, מן הטעם האמור בגוף ההחלטה. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision43943-11-24	["ענת אלפסי"]	[{"judgment_id": "fe1b73c9-05a7-52e7-a40c-2ac8e92ee1ab", "file_name": "43943-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 49200, "extension": "docx", "display_name": "43943-11-24קובץ מקורי"}]
adf600a7-e917-575f-a5cd-a0007a386798	בית המשפט המחוזי ב"ש, השופט אלון גביזון: החלטה בבקשה לחילוט הפיקדון והערבויות שהפקידו המשיבים להבטחת תנאי מעצר בפיקוח אלקטרוני (ת"פ 27496-05-22)	27496-05-22	2025-01-05	2	7	2	2DISTRICT_COURT	7Southern	2Criminal	1. לפניי בקשה לחילוט הפיקדון והערבויות שהפקידו המשיבים 1-11 להבטחת תנאי מעצרו של המשיב 1 בפיקוח אלקטרוני. הרקע העובדתי הדרוש לעניין 2. ביום 13.05.22 הוגש נגד המשיב 1 כתב אישום המייחס לו עבירות של המתה בקלות דעת לפי סעיף 301ג לחוק העונשין, התשל"ז -1977, חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק, נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961, נהיגה ללא רישיון רכב תקף לפי ס' 2 לפקודה ונהיגה ללא פוליסת ביטוח תקפה לפי ס' 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי, התש"ל – 1970. בד בבד עם כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את המשיב 1 עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. 3. על פי האמור בכתב האישום ובתמצית, ביום 03.05.22, עת נהג המשיב 1 ברכבו ביודעו שהוא שיכור עקב צריכת אלכוהול ושימוש בסם מסוכן מסוג קנביס, גרם לתאונה בה נהרגה המנוחה אורטל לין כהן ז"ל (ילידת 1986) ולפגיעתה הקשה של גב' פאני אלבז (ילידת 1987). 4. בהחלטתו מיום 26.12.22 בתיק מ"ת 27492-05-22 הורה כבוד השופט אבו טהה על מעצרו של המשיב 1 עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. 5. ביום 02.01.23 ובמסגרת ערר שהגיש המשיב 1, בש"פ 9003/22, הורה בית המשפט העליון על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי על מנת ש"יתפור" חליפת חלופה ובאופן שחלופת המעצר תכלול, בין היתר, מעצר בפיקוח אלקטרוני, ערבים מפקחים, ערבויות כספיות וערבות צד ג'. 6. ביום 16.01.2023, בהמשך להחלטת בית המשפט העליון מיום 02.01.23, ולאחר שהמשיבים 2-10 נבדקו על ידו, הורה ביהמ"ש על מעצרו של המשיב 1 עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, במתכונת של מעצר בפיקוח אלקטרוני, תחת פיקוחם של המשיבים 2-10, כשבכל עת שניים מהערבים יהיו עם המשיב. כמו כן קבע בית המשפט את התנאים הנוספים הבאים: א. הפקדה כספית על סך 50,000 ₪. ב. חתימת ערבות עצמית וצד ג', כל אחת על סך 70,000 ₪. ג. צו עיכוב יציאה מן הארץ. ד. הפקדת דרכון במזכירות בית המשפט. ה. איסור הכנסת או החזקת משקאות אלכוהוליים בכתובת המעצר. ו. צו פיקוח של שירות המבחן. ז. התייצבות המשיב לדיונים שייקבעו בעניינו בליווי שניים מהערבים בכל עת. 7. בהמשך לתנאים הנ"ל, בתאריך 16.01.2023 חתמו המשיב 1 והמשיבים 2-10 על ערבות עצמית וערבות צד ג' בהתאמה, לפיה התחייב כל אחד מהם כי המשיב 1 ימלא אחר תנאי הערובה וכי אם יופר תנאי מן התנאים ישלם לאוצר המדינה כל סכום שיצווה בית המשפט עד סכום של 70,000 ₪. ראה כתב התחייבות העצמית וכתבי ערבות צד שלישי – מב/1. 8. לבקשת המשיב 1, בדיון שהתקיים ביום 30.03.24 בתיק שבכותרת, הצטרפה המשיבה 11 למלאכת הפיקוח כערבה מפקחת וחתמה גם היא על כתב ערבות צד ג' על סך 70,000 ₪. ראה כתב ערבות –מב/1. 9. ביום 02.03.2023 הורשע המשיב 1, ע"פ הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן ובמסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש, בעבירות של המתה בקלות דעת - עבירה לפי ס' 301ג לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק, נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"), נהיגה ללא רישיון רכב תקף לפי ס' 2 לפקודה ונהיגה ללא פוליסת ביטוח תקפה לפי ס' 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי, התש"ל – 1970. 10. הטיעונים לעונש בעניינו של המשיב 1 נדחו מעת לעת על רקע ההליך הטיפולי בו לקח חלק והמלצות שירות המבחן, ובסופו של דבר נקבעו ליום 22.01.2024. 11. המשיב לא התייצב לדיון הטיעונים לעונש שנקבע ליום 22.01.2024 כמפורט לעיל, וניצל "חלון" באיזוק ביום 21.01.2024 שנפתח לצורך פגישה עם קצינת מבחן במרכז חוסן בבאר שבע כדי להימלט מהדין. ראה לעניין זה מש/1-מש/3. בהמשך לכך, ומשהמשיב 1 הפר את תנאי מעצרו הורתי על מעצרו עד להחלטה אחרת. 12. יוער כי המשיב 1 לא התייצב לדיונים נוספים שנקבעו לימים: 01.02.2024, 29.02.24, 07.05.24 ו- 19.05.24. ב"כ המבקשת הודיע לביהמ"ש כי מרגע בריחת המשיב 1 בוצעו פעולות נרחבות על ידי משטרת ישראל לאיתורו, עד כה ללא הצלחה. המשיב 1 מוגדר כעבריין נמלט והמאמצים לאיתורו עדיין נמשכים. נמסר כי מדינת ישראל על רשויותיה תמשיך בחיפושים אחר המשיב 1 ותשקיע את מירב המשאבים הדרושים לשם כך. 13. ביום 18.06.2024, לבקשת המבקשת ולאחר שהתברר כי לא ניתן להביא את המשיב 1 להמשך משפטו ומשמצאתי כי קיימת אינדיקציה ברורה כי הוא מתחמק מן הדין, הורתי על התליית ההליכים בתיק שבכותרת מכוח סעיף 94 א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ו – 1987. טענות הצדדים: 14. ב"כ המבקשת, במסגרת הבקשה לחילוט הפיקדון והערבויות, טען כי המשיבים 2-11 כשלו בתפקידם כמפקחים, אשר מהותו לדאוג שהמשיב 1 לא יימלט מאימת הדין ויתייצב למשפטו. הערבים, במסגרת בחינת התאמתם לפיקוח על המשיב 1, התחייבו בפני בית המשפט כי יש באפשרותם לפקח עליו ולהבטיח כי לא יהיו הפרות של תנאי המעצר וכי המשיב 1 מכבד אותם וסר למרותם. נטען כי כלל המשיבים הערבים כשלו בתפקידם לשמש ידו הארוכה של בית המשפט ובעקבות כישלונם נמלט המשיב 1 מאימת הדין ועד כה לא אותר. נטען כי העובדה שהמשיבה 11 הודיעה למשטרה על הפרת התנאים היא בבחינת חובתה המשנית כערבה, ואין בכך כדי להפחית ממידת אחריותה לכישלון במישור המהותי של מלאכת הפיקוח. ב"כ המבקשת הדגיש את חומרת העבירות שיוחסו למשיב 1 ואת חומרת העבירות בהן הורשע. לדבריו, המשיב 1 הפר בצורה החמורה ביותר את האמון שניתן בו, והוסיף כי תנאי ראשון במעלה לכל שחרור בערובה הינו הבטחת התייצבותו של המשיב 1 לדיונים בבית המשפט. משהמשיבים לא קיימו התחייבותם, שכן המשיב 1 לא התייצב לדיונים ונמלט מן הדין, יש להורות על חילוט הערבויות של כלל המשיבים וכן של ההפקדה. ב"כ המבקשת טען כי כל החלטה אחרת יהא בה להפוך את הערבויות שנחתמו בבחינת אות מתה וכי יש להעביר מסר ברור לכל מי שחותם על ערבויות כי לא מדובר ב"חתימה על הקרח". ב"כ המבקשת הוסיף כי לערבים תפקיד כפול: האחד, מוטלת עליהם החובה לשמור את צעדיו של הנאשם לבל יסטה מתנאי המעצר שנקבעו בעניינו והשני, הם מתחייבים התחייבות אישית לכך שתנאי המעצר יקוימו במלואם ובעיקר שלא ימלט מאימת הדין ויתייצב לדיונים בעניינו. נטען כי תפקידם של הערבים לא מסתכם בהרמת טלפון למשטרה ככל שנאשם מפר את התנאים ותפקידם העיקרי והמשמעותי הוא הבטחת התייצבות הנאשם למשפטו. נטען כי שאלת חילוט הערבויות לא תלויה בהתנהגותם של הערבים, בין במעשה ובין במחדל, והמבחן הקובע הוא מבחן התוצאה. לדברי ב"כ המבקשת, גם אם הערבים, משיבים 2-11, לא התרשלו בתפקידם וגם אם מילאו תפקידם בצורה הטובה ביותר, יש לחלט הערבויות שכן, במבחן התוצאה המשיב 1 לא התייצב לדיונים ונמלט מן הדין. נטען כי יש לדחות את טענת ההגנה לפיה יש לייחס למוסד הערבות פרשנות יחסית התלויה בהתנהגות או במחדל של הערבים. ב"כ המבקשת הדגיש כי האמור לעיל, העדר התלות בהתנהגות הערבים, נלמד מהחוק, מלשון כתבי הערבות ומהפסיקה. המבקשת הטעימה כי התכלית של חילוט הערבויות היא הרתעתית ומיועדת לשלושה גורמים: הראשון - הרתעת הערב לבל יתיר במעשה או במחדל הפרת תנאים, השני - הרתעת הרבים שידעו ערבים פוטנציאלים המתמנים יום יום בבתי המשפט שיש השלכות לחתימתם והשלישי - הרתעת נאשם לבל יפר ויפגע בערבים. לדברי ב"כ המבקשת אין רלוונטיות לשאלה מי פיקח על המשיב 1 בעת הימלטותו. הגם שעסקינן במספר לא מבוטל של ערבים, 10 במספר, בית המשפט לא קבע מנגנון מסודר מי יפקח ובאיזו שעה. אין נפקא מינה מי היה ערב ומפקח בעת הפרת התנאים וכולם, ביחד ולחוד, נכשלו במבחן התוצאה בתפקידם. ביחס לסכום החילוט, ומאחר ולפי ההלכה הפסוקה לבית המשפט שיקול דעת להורות על חילוט חלקי או שלם, טען ב"כ המבקשת כי בענייננו יש להורות על חילוט מלא של הפיקדון והערבויות בשים לב לחומרת ההפרה שהיא בדרגת החומרה הגבוהה ביותר - הימלטות מן הדין. לשאלת בית המשפט הבהיר ב"כ המבקשת כי אין ראיות כי הערבים פעלו במעשה או במחדל כדי לאפשר את בריחתו של המשיב 1. לביסוס טענותיה הפנתה המבקשת להחלטתו של בית המשפט העליון בבש"פ 1902/19 אביטן ואח' נ' מדינת ישראל (2.6.2019) ( להלן : "עניין אביטן") (מב/2). 15. ב"כ המשיבים התנגדה לחילוט הפיקדון והערבויות וטענה כי המשיב 1 ברח עת שהה במרכז "חוסן", כאשר ישנו איסור להיכנס אל המרכז בנוכחות הערבים. כאשר הסתיים טיפולו של המשיב 1, והערבה המפקחת הבחינה כי המשיב לא יצא מן המרכז, דיווחה מיד למשטרה ושתפה פעולה גם במהלך חקירתה. הסניגורית הפנתה למש/1 - מש/3 מהם עולה כי לא נפל כל פגם במלאכת הערבה-המפקחת במועד בו עזב המשיב 1 את מרכז חוסן, והדגישה כי גם לשיטת המבקשת לא נטען כי נפל פגם במלאכתם של מי מהערבים-המפקחים. לטענת ב"כ המשיבים, טענת המבקשת כי שאלת חילוט הערבויות נבחנת על פי מבחן התוצאה ואינה תלויה בהתנהגות הערבים, אינה נכונה, עומדת בניגוד לחוק והפסיקה, תרתיע אחרים לשמש כערבים ותותיר את בית המשפט ללא שיקול דעת. נטען כי הבקשה לחילוט בענייננו עומדת בניגוד להנחיית פרקליט המדינה 5.14 מיום 11.11.18 שעניינה "הפרת תנאי ערובה בידי נאשם או חשוד המשוחרר בערובה או בידי ערב" (להלן: "הנחיות פרקליט המדינה") (מש/4). לדברי ב"כ המשיבים ובהתאם לסעיפים 26 ו- 28 להנחיות פרקליט המדינה, חילוט ערבותו של ערב נעשה כאשר יש הפרת התחייבות מצד הערב כדוגמת העדר דיווח או חשד למעורבות אקטיבית מצדו בהפרת תנאי השחרור. ב"כ המשיבים הוסיפה כי ההחלטה בעניין אביטן אליה הפנתה המבקשת אינה רלוונטית לענייננו, שכן ביהמ"ש העליון דן שם בשאלה השונה מענייננו והנוגעת לטענת הערבים כי לא היו מודעים לתנאי הערבות ולחובתם לשמור על הנאשם בזמן חלון רפואי. הסניגורית הפנתה לפסיקה (בש"פ 7323/98, בש"פ 3293/91, בש"פ 4270/91 ובש"פ 5284/91) ממנה עולה כי כדי לחלט ערבות של ערב יש להוכיח בדרגת הוכחה גבוהה שהוא הפר את המוטל עליו, בין במעשה ובין במחדל. בנוסף טענה ההגנה כי מאחר והמשיב 1 לא התייצב לדיון אי אפשר לחלט את הפיקדון, והטעימה כי משפחתו והערבים הם אנשים שחיים בקושי רב. נטען כי לא ידוע על מקרה אחר שבו המבקשת עתרה לחילוט כתבי ערבות כאשר לא נשמעה כל טענה כלפי הערבים. דיון והכרעה: 16. לאחר ששמעתי טענות ב"כ הצדדים ועיינתי בפסיקה אליה הפנו, מצאתי להיעתר לבקשה ולהורות על חילוט הפיקדון, ההתחייבות וכתבי הערבות. צודק ב"כ המבקשת בטענתו כי החוק ותכליתו, לשון כתבי הערבות עליהם חתמו המשיבים והפסיקה תומכים בבקשה לחילוט הפיקדון והערבות, וכפי שאבהיר להלן. 17. ראשית ואשר לטענת ההגנה, גם אם נטענה בפה רפה, כי בהעדרו של המשיב 1 לא ניתן לחלט הפיקדון והתחייבותו, מצאתי להפנות להחלטה אליה הפנתה ההגנה בבש"פ 7323/98 מדינת ישראל נ' ברוך רג'ואן (17.8.99): "הדרישה כי נמלט כזה יהא נוכח בדיון לעניין חילוט ערבותו היא אבסורד המסכל את עצם מטרת הערובה". מיותר לציין כי אין להשלים עם מצב שבו לנאשם בהליך פלילי, בוודאי לאחר שהורשע ונמלט, יש מונופול על ניהול ההליך המשפטי. 18. אשר לחקיקה, סעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות-אכיפה) מעצרים, תשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") קובע כי: "תוצאות הפרת תנאי שחרור בערובה 51.(א) שופט הדן בעניינו של משוחרר בערובה, שהובא לפניו בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור, רשאי להורות על חילוט הערבות, ואם התגבשה עילת מעצר לעצרו או לשחררו בערובה בתנאים שייקבע. (ב) נוכח שופט כי משוחרר בערובה הפר תנאי מתנאי השחרור וכי לא ניתן להביאו בפניו, רשאי הוא להורות על חילוט הערבות. (ג) בקשה לחילוט ערבות שניתנה על ידי ערב לא תידון אלא אם כן ניתנה לערב הזדמנות להשמיע את טענותיו". כידוע ובהתאם לסעיפים 22ד (ד) ו- 22ה שבסימן ג' 1 לחוק סדר הדין הפלילי, הוראות סעיפים 41, 46, 47, 48(א), 48(ב1) עד (ה), 49 עד 51 ו- 55 יחולו בשינויים המחוייבים גם על מעצר בפיקוח אלקטרוני. הנה אם כן סעיף 51 לעיל, הדן בחילוט ערבות, שותק באשר לתרומתו של הערב להפרה ומתייחס להפרת תנאי המעצר של הנאשם וזאת ללא קשר להתנהגותו, בין במעשה ובין במחדל, של הערב. חילוט ערבות ייעשה אם כן, כך ע"פ לשון החוק, במקרה של הפרת תנאי המעצר ללא קשר להתנהגותו ותרומתו של הערב. 19. זאת ועוד. בהחלטתו בעניין אביטן הבהיר ביהמ"ש העליון כי התכלית המרכזית העומדת בבסיס חילוט ערבותו של ערב ומפקח מכוח סעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי, היא הרתעתית ולה שלושה היבטים: "התכלית המרכזית של חילוט ערבותו של מפקח, היא אפוא תכלית הרתעתית. לתכלית זו שלושה היבטים. האחד – הרתעת הערב עצמו, לבל יתיר במעשה או במחדל הפרת תנאי המעצר על ידי נאשם הנתון תחת פיקוחו. השני – הרתעת הרבים, קרי, הרתעת מפקחים ומפקחים פוטנציאליים אחרים, הנוטלים על עצמם אחריות כבדה כמי שמגנים על הציבור מפני הנאשם. היבט שלישי, עליו חתמה השופטת ד' ברק ארז בפרשה אחרת, הוא הרתעת הנאשם המפוקח על ידי הערב, לבל יפר את תנאי הערבות, ובכך יפגע פגיעה חמורה בערב". ברי אפוא כי פרשנותה של הסנגורית כי חילוט הערבות תלוי בהתנהגותו של הערב וככל שלא תרם להפרה ולא יכול היה למנוע אותה לא ניתן לחלט ערבותו, מחלישה את התכלית ההרתעתית שעומדת בבסיס מוסד הערבות ומרוקנת מכל תוכן את ההיבט השלישי המוזכר לעיל. כדברי כבוד השופטת ברק ארז בבש"פ 8163/12 אלון נ' מדינת ישראל (19.11.2012): "ניתן להוסיף ולומר כי האפשרות של חילוט הערבות תורמת להכוונת התנהגותם של הנאשמים עצמם. יידע כל נאשם או נדון, המתעתד להפר את תנאי שחרורו, כי במעשיו הוא עתיד לפגוע באנשים קרובים לו אשר הסכימו לערוב לו". 20. אשר לנוסח כתבי הערבות עליהם חתמו המשיבים, להלן נוסחם: "אני/אנו הח"מ ערב/ים לכך שמר/גב אדגר מזרחי, ת.ז 327481008, ימלא אחר תנאי הערובה המפורטים להלן. אם יופר תנאי מתנאי הערובה אשלם/נשלם ביחד ולחוד לאוצר המדינה כל סכום שיצווה בית המשפט עד סכום של 70,000 ₪. אני/אנו מתחייב/ים להודיע לבית המשפט על כל שינוי שיחול במעני/ננו הרשום בכתב הערבות. תנאי הערובה 1. שהנאשם/המערער/המשיב/המבקש יתייצב למשפט/לדיון בערעור בתיק הנ"ל בכל מועד שייקבע לכך כדין. 2. שהנאשם/המערער/המשיב/המבקש יתייצב לנשיאת העונש שהוטל במשפט בתיק 27492-05-22 ביום _________ או בכל מועד אחר שיורה בית המשפט. 3. שהנאשם/המערער/המשיב/המבקש ימלא אחר התנאים כאמור בהחלטה מיום _______" הנה אם כן, גם ע"פ ניסוח כתבי הערבות עליהם חתמו המשיבים 2-10, חילוטם תלוי בהתנהגותו של המשיב 1 ובתוצאה האם הפר את תנאי המעצר אם לאו, ובכלל זה התייצבותו לדיונים ונשיאת עונשו. תנאי הערובה המפורטים בכתבי הערבות לא כוללים כל התנהגות, בין במעשה או בין במחדל של הערבים, וחילוטם אינו תלוי בה. 21. אשר לפסיקה, לא מצאתי בפסיקה אליה הפנתה ההגנה כל תמיכה לגישתה כי חילוט הערבות צריך ויעשה בראי מעשיו או מחדליו של הערב . הפסיקה אליה הפנתה הסניגורית מתייחסת לשאלת מידת ההוכחה הנדרשת מהמאשימה להוכחת הפרה של נאשם את תנאי שחרורו בבקשה לעיון חוזר, ואינה רלוונטית לשאלה שבענייננו. מיותר לציין כי בענייננו אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי המשיב 1 הפר תנאי מעצרו ולמעשה נמלט ממנו. צודקת הסנגורית כי בעניין אביטן, אליו הפנה ב"כ המבקשת, עסק ביהמ"ש בטענת הערבים כי לא היו מודעים לערבותם וכי נפלו פגמים ברצונם ובהבנתם את הסכמתם לשמש כערבים – מפקחים. לצד זאת, ביהמ"ש דן בעניין אביטן גם בסוגיות נוספות והתייחס, בין היתר, לשאלה הרלוונטית בענייננו. כך לדוגמה קבע בית המשפט בעניין אביטן: "למפקחים המתמנים לתפקיד על ידי בית המשפט יש תפקיד מפתח במימושה של האפשרות לשחרר אדם בתנאי ערבות. תפקיד זה הוא כפול, וטומן בחובו הן את החובה לשמור צעדיו של החשוד, הנאשם או הנידון, לבל יסטה מתנאי המעצר שיוכתבו עבורו, והן התחייבות אישית לכך שתנאי המעצר יקוימו במלואם, ובעיקר – שהמפוקח לא יסכן את הציבור, לא ימלט מאימת הדין ולא יפר באופן אחר את תנאי מעצרו". והוסיף בהפנותו לבש"פ 8768/07 אלוג' נ' מדינת ישראל (20.5.2008): "מכל ההיבטים הללו, אדם המקבל על עצמו לערוב לקיום תנאי מעצרו של אחר, יכול וצריך לצפות כי אם נאשם המצוי תחת פיקוחו יפר את תנאי המעצר, יורה בית המשפט על חילוט הערבות בגובה סכום הערבות שהתחייב לה בכתב הערבות". ואף קבע כי: "אף טענת ההורים לפיה לא ידעו על ההפרה המתוכננת ולא היה ביכולתם לדעת עליה, דינה להידחות. טענה זו עומדת בניגוד מוחלט למהותם של הערבות והפיקוח. : אמנם, מטבע הדברים, ובהיעדרה של תוכנית פיקוח הדוקה המבהירה את חלקו של כל אחד מהמפקחים ביישום הפיקוח הלכה למעשה, לא כל העוררים נכחו במחיצתו של אביטן בכל רגע נתון. ואולם, בניגוד לטענתם, בכך אין כדי להפחית מאחריותם לשמירה על תנאי המעצר. העוררים התחייבו, כאמור בכתב הערבות, שאביטן יתייצב למשפטו בכל מועד שייקבע, ולנשיאת העונש שיוטל עליו – ובהתחייבות זו לא עמדו". 22. הנה אפוא, גם על פי הפסיקה תפקידו של הערב הוא תפקיד כפול, שהמרכזי והמשמעותי ביניהם התחייבותו כי הנאשם יתייצב למשפטו ויישא את עונשו – תפקיד שאינו תלוי בהתנהגותו של הערב אלא בהתנהגותו של הנאשם עצמו. 23. משהמשיב 1 ברח ממעצרו ולא התייצב לדיונים, לא יכולה להיות מחלוקת כי המשיבים 2-11 לא קיימו את ערבותם והתחייבותם. משכך ובהתאם לסעיף 51 לחסד"פ ולאור כתבי הערבות עליהם חתמו, ניתן להורות על חילוטם. 24. אינני מקבל את טענת הסניגורית כי סעיף 26 להנחיית פרקליט המדינה, מש/4, תומך בעמדתה כי חילוט ערבות ייעשה רק במקרה של רשלנות או מעשה מכוון מצדו של הערב שאפשר את אי התייצבותו של הנאשם לדיון או בריחתו. להלן לשון סעיף 26 להנחיות פרקליט המדינה בשלמותה: "ככלל, בהעדר נסיבות חריגות, במקרה שבו משוחרר בערובה מפר תנאי שחרור מאלו המנויים בכתב הערובה עליו חתום הערב, והדבר נעשה תוך הפרת ההתחייבות מצד הערב, תבקש התביעה מבית המשפט לחלט את ערבותו של הערב, כולה או מקצתה, על פי נסיבות העניין. חריג לאמור, עשוי לחול במקרה שבו הפר חשוד/הנאשם את תנאי שחרורו בנסיבות שבהן לא היה באפשרות המפקח לדעת על כך ולמנוע זאת" (הדגשה לא במקור – א.ג). הנה אפוא הסיפא של סעיף 26 להנחיות פרקליט המדינה מאפשר למאשימה, אם כי כחריג, לבקש לחלט ערבותו של ערב גם אם לא היה כל פגם בהתנהלותו. 25. כמו כן, אינני שותף לעמדתה של הסניגורית המלומדת כי חילוט ערבות ללא קשר להתנהגותו של הערב ותרומתו להפרת התנאים מצד הנאשם, יפגע במוסד הערבות בהליך הפלילי. דומני כי ההיפך הוא הנכון. ראשית, וכאמור לעיל עמדת המבקשת מחזקת את התכלית ההרתעתית ובכלל זה מרתיעה את הנאשם מלפגוע בערב. שנית, עמדת המבקשת לפיה ערב יכול וצריך לצפות כי אם נאשם המצוי תחת פיקוחו יפר את תנאי המעצר תחולט ערבותו ללא קשר להתנהגותו, מהווה סינון משמעותי מפני ערבויות סרק. ערב פוטנציאלי שחושש כי נאשם לא יקיים את תנאי שחרורו או מעצרו, מוטב ולא יעמיד עצמו כערב. 26. אשר לסכום החילוט, כידוע לבית המשפט שיקול דעת האם להורות על חילוט מלא או חלקי של סכום הערבות, ובגדרו בית המשפט לוקח בחשבון את חומרת העבירות המיוחסות לנאשם וטיבן וכן את התנהלותו ותרומתו של הערב, ככל שהיתה, למעשה ההפרה. בענייננו הוגש נגד המשיב 1 כתב אישום חמור והוא הפר את תנאי המעצר בצורה הקשה ביותר עת ברח ממעצרו. מאידך, ב"כ המבקשת אישר כי אין ראיות כי הערבים פעלו במעשה או במחדל כדי לאפשר את בריחתו של המשיב 1. בהקשר לאמור, אינני מקבל את טענת ההגנה בדבר מצבם הכלכלי של הערבים שכן טענה זו לא עוגנה בראיות, נטענה בעלמא ולמעשה חותרת תחת כתבי הערבות עליהם חתמו. יודגש כי נקודת המוצא היא שיש ביכולתו של ערב לשלם את הסכום עליו ערב. 27. לאחר שאיזנתי בין חומרת העבירות ומעשה העבירה לבין התנהגות הערבים ושקלתי את מכלול נסיבות העניין, מצאתי לחלט הערבויות עליהן חתמו המשיבים 2-11 ובאופן שכל אחד מהם ישלם לטובת אוצר המדינה, בשל בריחתו של המשיב 1 ממעצרו ואי התייצבותו לדיונים סך של 50,000 ₪. 28. כמו כן, הסך של 50,000 ₪ שהפקיד המשיב 1 יחולט לטובת אוצר המדינה, ומלוא ההתחייבות עליה חתם, על סך 70,000 ₪, תחולט אף היא. המזכירות תמציא החלטתי זו לצדדים ולבאי כוחם. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision27496-05-22	["אלון גביזון"]	[{"judgment_id": "adf600a7-e917-575f-a5cd-a0007a386798", "file_name": "27496-05-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 88598, "extension": "docx", "display_name": "27496-05-22-קובץ מקורי"}]
57e3a4fd-c6c7-5685-8d63-fc1d0be3eeab	בית המשפט המחוזי ב"ש, השופטת יעל ייטב: החלטה בבקשה למתן סעד זמני ארעי (הצהרתי), במעמד צד אחד, אשר הופנתה נגד פקיד שומה אשקלון ומנהל אזורי מע"מ (ע"מ 67816-12-14)	67816-12-14	2025-01-04	2	7	5	2DISTRICT_COURT	7Southern	5Financial	מבוא בקשת למתן צו עשה, שכותרתה "בקשה למתן סעד זמני ארעי (הצהרתי), במעמד צד אחד", אשר הופנתה נגד פקיד שומה אשקלון (להלן: "פקיד השומה") ומנהל אזורי מס ערך מוסף (להלן: "המנהל"). המבקשת, חברה פרטית, הוקמה ביום 6.8.2019, ונרשמה כעוסק, כהגדרתו בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו- 1975 (להלן- "חוק מס ערך מוסף"), בענף 5320 - שירותי בלדרות, חברת משלוחים. על פי המפורט בבקשה עוסקת המבקשת מאז הקמתה בעבודות הובלה וסבלות, ומינואר 2024 גם בשירותי פריקת מכולות ומטענים. בבקשה שהוגשה ביום 25.12.2024, עתרה המבקשת למתן סעד זמני, אשר יורה למשיבים להימנע מלהוסיף ולהגביל את האישור שניתן למבקשת לניכוי מס במקור מכל תקבוליה, ולהימנע משלילת האישור הקיים על ניכוי מס במקור. החלטות המשיבים בבקשתה לסעד זמני (להלן: "הבקשה") תיארה המבקשת את החלטות המשיבים הרלוונטיות לבקשה ואת ההליכים שהתקיימו בפניהם כדלקמן: ביום 4.12.2024 ניתנה החלטת המנהל, נושאת הכותרת "הודעה בדבר כוונה לביטול רישומך כעוסק על פי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו – 1975" (להלן: "ההודעה"). בהודעה נכתב שהמבקשת אינה מנהלת עסק, ולפיכך, בכוונתו של המנהל לבטל את רישומה כעוסק, על פי סעיף 61 בחוק מס ערך מוסף. עוד פורט בהודעה כי המבקשת רשאית לפנות למנהל, בתוך 15 ימים, לצורך העלאת טענותיה בדבר הכוונה לבטל את רישומה כעוסק; בעקבות קבלת ההודעה פנה בא כוחה של המבקשת למנהל, וביקש לקבל לעיונו את המידע שברשות המנהל, או את חומר הראיות, שעל יסודם התגבשה כוונתו לבטל את רישום המבקשת כעוסק; בבקשה פורטה ההתכתבות בין הצדדים בעניין זה, אף צוין כי עד למועד הגשת הבקשה לא הומצא למבקשת המידע המבוקש, אף לא נקבע מועד לשימוע; ביום 17.12.2024 הבחין מנהל המבקשת בכך שהפטור שניתן למבקשת מניכוי מס במקור הוגבל למשלם אחד בלבד, למנהל המבקשת עצמו, וכפועל יוצא פטורים מניכוי מס במקור התשלומים המשולמים למבקשת על ידי מנהלה בלבד, בעוד שתשלומים המשולמים על ידי משלמים אחרים חייבים בניכוי מס במקור בשיעור המקסימלי הקבוע בתקנות; במענה לפנייתה של המבקשת לפקיד השומה, נענה בא כוחה כי "כל קבלני המשנה של החברה נסגרו במע"מ מציעה שתבדוק". בתגובה טען בא כוחה של המבקשת בפני נציגת פקיד השומה, כי סיכולם של קבלני המשנה אינו יכול להוות עילה לשלילת אישור לפטור מניכוי מס במקור ולהגבלתו, שכן שיעור הניכוי מס במקור אינו עולה בקנה אחד עם המציאות העסקית והפיסקאלית, ויש בו כדי לסכל את פעילותה של המבקשת. לפיכך התבקש פקיד השומה להסיר את ההגבלה ולהעמיד לעיונה של המבקשת את חומר הראיות שעמד בפניו; ביום 23.12.2024, בשעה 14:20 לערך, טלפנו נציגות פקיד השומה לב"כ המבקשת, והפנו אליו שאלות באשר לפעילותה העסקית, תוך הטחת דבר סיכולם של קבלני המשנה בפניו, ודבר התחמקותו של נציג המבקשת משימוע ומחקירה במשרדי מע"מ. לטענת המבקשת, שלפיה נועד מנגנון ניכוי המס במקור להבטיח גבייה יעילה של מס ההכנסה, ולא לסיכול נישומים, השיבו נציגות פקיד השומה כי הפטור מניכוי מס במקור תקף מעתה למשלמים ספציפיים בלבד, וככל שברצון המבקשת לשנותם, עליה לפנות בנושא זה למנהל. הנציגות השיבו כי הפטור עודנו קיים, והמגבלה נעשתה על ידי המנהל, וככל שרצונה של המבקשת להסירה, עליה לפנות בעניין זה למנהל. טענות המבקשת בבקשה למתן הסעד הזמני לטענת המבקשת, המגבלה שנקבעה על ידי המנהל בדבר ניכוי המס במקור, נעשתה בחוסר סמכות, ללא נימוק וללא תשתית ראייתית מספקת. תוצאתה היא שלילת הפטור מניכוי מס במקור, והגבלתו למשלם אחד בלבד, שהינו מנהלה של המבקשת, אלא שהמנהל אינו לקוח המשלם למבקשת תשלומים, בעוד שבעקבות הטלת המגבלה חייבים כל משלמי התשלומים למבקשת לנכות מס במקור בשיעור המקסימלי. תוצאתה של מגבלה זו עלולה להביא לפגיעה אדירה בעסקיה של המבקשת, לפגיעה במוניטין ובשמה הטוב, ולכך שלא תוכל לקיים עסק. בבקשה נטען כי מדובר לכאורה בצו עשה הנועד לשנות את המצב הקיים, משום שקיימת זהות בינו לבין הסעד הסופי, ואולם בחינה מדוקדקת של הנסיבות האופפות את המקרה, עשויה ללמד על כך שמדובר גם בצו מניעה, שמטרתו למנוע מפקיד השומה לשלול כליל את הפטור שניתן למבקשת על ניכוי מס במקור. בנסיבות אלו, לא מדובר אך בסעד שמטרתו לשנות את המצב הקיים, אלא בסעד שנועד לשמרו. אמנם נפסק שלא בנקל ייעתר בית המשפט לסעד ממין זה, ואולם מדובר בעניינו במקרה חריג, שכן ככל שהסעד לא יינתן, צפוי למבקשת נזק משמעותי ובלתי הפיך. אשר למאזן הנוחות טענה המבקשת כי ההגבלה המבטלת את הפטור מניכוי מס במקור נקבעה בחוסר סמכות, ללא נימוק וטעם מבורר, מבלי שהיו בידי המשיבים ראיות מספיקות לכך, ומבלי שהראיות או הממצאים הועמדו לעיונה של המבקשת. הודגש כי העמדת שיעור ניכוי המס במקור על 30%, אינה מתיישבת עם המציאות הכלכלית- עסקית, ואינה משרתת את התכלית שלשמה נועד מנגנון הניכוי במקור, אשר מטרתו הבטחת גביית המס בשנה השוטפת ותשלומו בסמוך למועד התקבול. הודגש כי הניכוי במקור הינו מכלל ההכנסה, לרבות הערך המוסף, ולא מההכנסה החייבת, ומאחר שמס החברות, בשיעור של 23%, מוטל על ההכנסה החייבת בלבד, הרי שניכוי מס במקור בשיעור של 30% מכלל ההכנסה מהווה גביית מס ביתר, ומחייב רווח נקי (ההכנסה החייבת) בשיעור של 152.6%, רווח שאינו מקובל ואינו ראלי. בנסיבות אלו נטען כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המבקשת. אשר לסיכויי הערעור, נטען כי סיכויי הערעור טובים, שכן לא זו בלבד שפעולת המשיבים נעשתה בניגוד לדין, בחוסר סבירות, ותוך פגיעה קשה בכללי הצדק הטבעי, אלא שהפעולה נעשתה על ידי מי שלא היה מוסמך לעשותה, כיוון שנעשתה על ידי המנהל ולא על ידי פקיד השומה. עוד נטען כי מדובר בפעולה משולבת של שני אגפים ברשות המיסים שמטרתה היחידה סיכול, וזאת בהמשך להליך "מחיקת העוסק שנגדע באיבו". סירובם של המשיבים להשיב את המצב לקדמותו עד למיצוי הבירור, מהווה הפרה בוטה של חובת תום הלב וחובת ההגינות המוטלות ביתר שאת על המשיבים כרשות שלטונית. נטען כי המשיבים פעלו בניגוד לדין ולכללי הצדק הטבעי, בשל כך שלא נימקו את החלטתם להטיל את ההגבלה ולא העמידו לעיונה של המבקשת את המידע והראיות שעל יסודם נעשתה. המבקשת טענה כי מתן צו עשה ו/או צו מניעה זמני הוא סעד צודק, שכן המצב הקיים יביא בהכרח לפגיעה קשה בקניינה של המבקשת, על אחת כמה וכמה כאשר המשיבים פעלו תוך הפרה בוטה של חובת ההגינות המוגברת שחלה עליהם. הסעד המבוקש הוא במידה שאינה עולה על הנדרש, ואין בו כדי לאיין את סמכותם של המשיבים לעשות שימוש בכלים ובסמכויות שניתנו להם כדין לצורך קביעת המס ולמניעת מספר הקצאה בעת המתאימה, ככל שייקבע שדיווחיה של המבקשת לרשות המיסים אינם נכונים. לתמיכה בבקשה צורף תצהיר מנהלה של המבקשת, שהוא גם בעל מניותיה. תגובתם של המשיבים המשיבים התנגדו לבקשה, ופירטו בעניין ההחלטות הרלוונטיות וההליכים כדלקמן: ביום 20.11.24 התקבלה ידיעה ממערכת המודיעין שהעלתה חשש לכך שהמבקשת ניכתה חשבוניות מס פיקטיביות או מזויפות בניגוד לדין. עוד באותו יום נשלחה אליה ההודעה, בדבר כוונה לביטול רישומה כעוסק על פי חוק מס ערך מוסף; ביום 4.12.2024 התקבלה בטלפון הנייד של רכז המודיעין במשרד אזורי מס ערך מוסף אשדוד, הודעת 'ווטסאפ' ממנהל החשבונות של המבקשת, שלפיה נפלה המבקשת קורבן להפצת חשבוניות על שמה, ללא ידיעת בעל המניות. בין היתר נטען כי המפיצים ממשיכים להפיץ חשבוניות מס מזויפות בסכום של פחות מ-25,000 ₪. באותו יום נשלחה על ידי מנהל החשבונות הודעת 'ווטסאפ' נוספת לרכז המודיעין, שבה נטען כי המבקשת נפלה קורבן, ולכן אין כל הצדקה לסגור אותה. בהודעת ה'ווטסאפ' התבקש לזמן את בעל המניות של המבקשת לשימוע; כבר למחרת, ביום 5.12.2024, השיב רכז המודיעין למנהל החשבונות כי עליו להכין את ספרי הנהלת החשבונות, כולל חשבוניות מס מקור עסקאות ומס תשומות והסכמי עבודה, לקוחות וקבלני משנה, דפי עו"ש בנק, ולתאם מועד לשימוע מול הממונה. דרישה זו של רכז המודיעין לא זכתה למענה מצדה של המבקשת; בעקבות הדיווח על גניבת זהותה של המבקשת על ידי גורמים המפיצים חשבוניות כוזבות, בוצעה ביום 12.12.2024 "פעולה של ניכוי מס במקור ספציפי", בכוונה לבלום את המשך ההפצה של חשבוניות כוזבות תחת שמה של המבקשת. בואר כי פעולה זו מאפשרת לעוסק הטוען כי זהותו נגנבה וכי מפיצים על שמו חשבוניות כוזבות, להגיע למשרדי מס ערך מוסף על מנת למסור את שמם של לקוחותיו האמיתיים, כך שרק לגביהם, לאחר בדיקתם, ינתן אישור לפטור מניכוי מס במקור. פעולה זו נועדה בראש ובראשונה לעצור את הפצת החשבוניות הכוזבות על שמה של החברה המדווחת, אך גם לסייע לפקיד השומה לקבוע מהי הכנסתה האמיתית של אותה חברה, וכן להגן על החברה מפני זייפנים המפיצים חשבוניות פיקטיביות על שמה. בבוא היום יהיה באפשרותה של החברה לדווח לפקיד השומה על מחזור הכנסותיה האמיתי, ללא המחזור הקשור בחשבוניות הכוזבות; בענייננו, לאחר ההודעה על גניבת הזהות, נותק המגע עם המבקשת ונציג מטעמה לא הגיע למנהל על מנת להראות מי מלקוחותיה הוא הלקוח האמיתי ולהזין את שמו במערכת גניבת זהויות; ביום 18.12.2024 התקבל מידע נוסף ממערכת סיכולים, אשר העלה חשד שלפיו מנכה המבקשת עצמה מס תשומות שלא כדין, מכיוון שכל הספקים שלה מסוכלים וסגורים. כאשר פנה בא כוחה החדש של המבקשת באותו היום לרכזת חוליה מרכזית חברות בפקיד השומה (להל: "הרכזת"), בבקשה להשיב את הפטור מניכוי מס במקור, השיבה לו הרכזת כי כל ספקי המבקשת נסגרו במע"מ באופן יזום, כאשר האחרון שבהם נסגר ביום 17.11.2024. בשיחת הטלפון אף הודיעה הרכזת לבא כוחה של המבקשת שעליו לפנות למנהל ולהזין את הלקוחות האמיתיים; בדיקה שערכה הרכזת באשר לחשד שהמבקשת עושה שימוש בחשבוניות פיקטיביות, העלתה שורה של ממצאים נוספים התומכים בחשד זה (אשר פורטו בתצהירה שהוגש בתמיכה לתגובה), כגון דיווחים סותרים של המבקשת למנהל ולפקיד השומה, ופערים שנמצאו בבדיקה מדגמית של קבלני המשנה, בין ההוצאה שנרשמה בספרי המבקשת, לבין ההכנסה שנרשמה בספרי קבלן המשנה. על רקע שילובם של ממצאי הרכזת, אשר העלו חשד לשימוש בחשבוניות פיקטיביות שקיבלה המבקשת בעצמה,; טענתה של המבקשת על גניבת זהותה והימנעותה מלהגיע ולדווח על לקוחותיה האמיתיים; העדר שיתוף פעולה עם דרישות רכז המודיעין, התחזקה עמדת פקיד השומה שיש צורך לפעול בהתאם לכלים המוקנים לו כדי להבטיח את תשלום חוב המס העתידי של המבקשת. אשר לסעד הזמני שהתבקש טענו המשיבים בתגובתם כי המבקשת אינה עומדת בתנאים למתן סעד זמני, ולפיכך, דין הבקשה להידחות. בעניין סיכויי התביעה (או הערעור) נטען כי אף שטרם הוגש ערעור, ניתן ללמוד מהבקשה לסעד זמני כי המבקשת עצמה מודה בכך שקיימת זהות בין הסעד הזמני המתבקש לבין הסעד סעד הסופי. הודגש כי בהתאם להלכה הפסוקה, אין לתת סעד זמני הזהה לסעד העיקרי שכן אין מקום להכריע בהליך העיקרי במסגרת ההליך המקדמי. אשר למאזן הנוחות נטען כי טענותיה של המבקשת בדבר נזק הצפוי לה או בדבר סיכול פעילותה, לא נתמכו בראיות כלשהן, והן נותרו טענות כלליות בלבד. עוד נטען כי מעבר לאינטרס הציבורי לגבות מהמבקשת מס כדין, הרי שהפעולה שבוצעה בעניינה של המבקשת בוצעה בהתאם לבקשתה ולדיווחה על גניבת זהותה, דיווח המחייב לבצע פעולות לעצירת הפצת חשבוניות פיקטיביות. המשיבים הדגישו כי ההוראות בדבר ניכוי מס במקור הן כלי שנועדו להגן על קופת המדינה, ולהבטיח תשלום מס אמת, שעשוי להיווצר בעתיד על הכנסותיה של החברה. לתמיכה בתגובה הוגש תצהירה של הרכזת. בסעיף 5 לתצהירה הדגישה הרכזת כי לאחר שהוזנה למערכת אינדיקציה בדבר גניבת זהות, אישרה פעולה של ''ניכוי מס במקור ספציפי', המאפשרת למי שטוען כי זהותו נגנבה וכי מפיצים על שמו חשבוניות כוזבות, להגיע למשרדי המנהל ולמסור מי הם הלקוחות האמיתיים של העסק. לאחר בדיקת מידע זה ניתן אישור לניכוי מס במקור באופן ספציפי רק ללקוחות האמיתיים. הרכזת פירטה בתצהירה בדיקה שערכה העלתה חשד כי למבקשת מעורבות בשימוש בחשבוניות פיקטיביות כדלקמן: כל ספקיה של המבקשת נסגרו במע"מ; המבקשת הוכרזה ביום 29.7.2021 ברשם החברות כמפרת חוק; למבקשת חוב בסך של 75,000 ₪ במע"מ; ממועד הקמתה ועד שנת המס 2022 כולל, דיווחה המבקשת על הפסדים; עיקר הוצאותיה של המבקשת בשנת המס נובעות מהוצאות של קבלני משנה. יתרה מזאת, המבקשת דיווחה על הוצאות לקבלני משנה שתיקם נסגר בשנת 2024; קיים פער עצום בין דיווחי המבקשת על קבלני המשנה במע"מ, לבין דיווחיה עליהם במערך הניכויים במס הכנסה. בשנת 2024 לא דיווחה המבקשת לפקיד השומה על העסקת קבלני משנה, אף שחלה עליה חובת ניכוי מס במקור לפי תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלומים בעד עבודות הלבשה, עבודות מתכת, עבודות חשמל ואלקטרוניקה ועבודות הובלה), התשל"ד – 1973, בעוד שלמנהל דיווחה באותה שנה על ספקים בהיקף של כ-9 מיליון ₪; בבדיקה נמצאו פערים בין דיווחיה של המבקשת לפקיד השומה על הוצאה, לבין דיווחי קבלני המשנה על הכנסה: בעניין דו מרקטינג פלאן בע"מ, דרשה המבקשת ניכוי הוצאה בסך של כ-1.1 מיליון ₪ בעוד שקבלן המשנה דיווח על הכנסה בסכום של 37,000 ₪ בלבד; בעניין אוטו פריים ש.ע. בע"מ דרשה המבקשת הוצאה בסכום של 832,000 ₪ בעוד שקבלן המשנה דיווח על הכנסה בסכום של 534,000 ₪; בעניין אי 1 סי ניהול וייעוץ דרשה המבקשת הוצאה בסכום של כ-783,000 ₪ בעוד שקבלן המשנה דיווחה על הכנסה בסכום של 17,000 ₪ בלבד. מממצאים אלה למדה הרכזת על מעורבות המבקשת ועל שימוש בחשבוניות פיקטיביות לשם הקטנת הכנסותיה. הרכזת הוסיפה והצהירה כי החלק הארי של החשבוניות שקיזזה המבקשת בשנת 2024 היו של 91.3% מסכומי החשבוניות שדווחו למע"מ, המהווים 10/13 מקבלני המשנה שדווחו למע"מ, אשר בנוגע אליהם עלו אינדיקציות ממשיות לכך שהם מפיצים ומקזזים חשבוניות כוזבות, כולם נסגרו במע"מ. כל קבלני המשנה המהותיים של המבקשת נסגרו עוד קודם ביום 17.11.2024. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי שיש לדחות את הבקשה למתן סעד זמני. התנאים למתן סעד זמני, המעוגנים כיום בתקנה 95 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018, החלה בענייננו, הם: קיומן של ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה (או עילת ערעור), המצדיקות מתן סעד זמני; מאזן הנוחות, הבוחן מהו הנזק אשר ייגרם למבקש ככל שלא יינתן הסעד הזמני, לעומת הנזק אשר ייגרם למשיב ככל שהסעד הזמני יינתן; והאם הבקשה מוגשת בתום לב, ביושר או בשיהוי. בין עילת תביעה והראיות לכאורה לבין מאזן נוחות קיימת 'מקבילית כוחות' והבכורה נתונה ל'מאזן הנוחות'. אציין כבר עתה לעניין מאזן הנוחות כי סעד זמני מסוג צו עשה, כפי שהתבקש בענייננו, יינתן במשורה ובצמצום, במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד, בשעה שהסעד דרוש לשם מניעת תוצאה קשה ביותר, וכאשר הנזק שעלול להיגרם מכך שהצו לא יינתן הוא נזק משמעותי שאינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי, שכן "תכליתו של סעד זמני הוא שימור המצב הקיים ומניעת מצב בלתי הפיך העלול להפוך את הדיון בערעור למיותר [...] כאשר מתבקש סעד זמני מסוג של 'צו עשה', הרי שזה ניתן במשורה, ורק באותם המקרים בהם נחה דעתו של בית המשפט כי מתן הצו הוא כה חיוני עד שיש צורך כי בית המשפט ישנה את המצב הקיים עוד קודם להכרעה בהליך שלפניו" (בג"ץ 29971-12-24 עיריית נס ציונה נ' רשות מקרקעי ישראל (מיום 31.12.2024), והפסיקה המוזכרת שם); וראו גם: הפנייתו של כב' השופט נ' סולברג ברע"א 7547/16 לשכת עורכי הדין בישראל נ' זכותי מומחים לזכויות רפואיות בע"מ (מיום 3.11.16); ע"א 9213/12 רשת נגה בע"מ נ' ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ, (מיום 20.01.2013) ); בר"מ 29290-11-24 נטיבידאד נ' רשות האוכלוסין וההגירה (מיום 27.11.2024)). על אחת כמה וכמה כאשר הסעד הזמני זהה לסעד המהותי שמתבקש. תום הלב בענייננו לוקה הבקשה בחוסר תום לב, ודי בכך כדי להצדיק את דחייתה. הגבלת שיעור ניכוי המס במקור (המסמך המופיע בעמ' 25 לבקשה) שבגינה הוגשה הבקשה, נעשתה בנוהל מיוחד, השמור למצבים של 'גניבת זהויות' לשם הפצת חשבוניות פיקטיביות, ולא בנוהל הרגיל. ניתן ללמוד מתגובת המשיבים כי בעקבות זימון המבקשת לשימוע בפני המנהל בשל כוונתו לבטל את רישומה כעוסק, פנתה המבקשת, ביום 4.12.2024, לרכז המודיעין במשרד הממונה האזורי מס ערך מוסף, באמצעות מייל ששלח מנהל החשבונות שלה. במייל דיווחה המבקשת על גניבת זהותה ועל הפצת חשבוניות פיקטיביות בשמה (להלן: "הדיווח אודות גניבת הזהות"). בעקבות דיווחה הונחתה המבקשת על ידי רכז המודיעין לדווח על לקוחותיה האמיתיים, ובמקביל הפעיל פקיד השומה את הנוהל שנקבע להתמודדות במצבים של "גניבת זהויות", הקבוע בסעיף 18.3 בהוראת ביצוע מס הכנסה 3/24 העוסקת באישורי ניכוי במקור ואישורים על פי חוק עסקאות גופים ציבוריים לשנת המס 2024 (להלן: "הוראת הביצוע"). על פי המפורט בסעיף האמור, יישום "גניבת הזהויות" נבנה בשל קיומה של תופעת גניבת זהויות מנישומים בעלי אישור לפטור מניכוי מס במקור, על מנת להפיץ בשמם חשבוניות פיקטיביות ללא ידיעתם. הנוהל נותן מענה לנישומים שזהותם "נגנבה" באמצעות מתן אפשרות לקבלת אישור על ניכוי במקור ללקוחות האמיתיים בלבד. בתצהיר שתמך בתגובה, וכן בעדותה, ביארה הרכזת כי הנוהל האמור נועד להגן על קופת הציבור בהצבת הגבלה על הפצת החשבוניות הפיקטיביות ובהבטחת תשלום מס אמת. כמו כן נועד הנוהל להגן על הנישום שזהותו נגנבה, בכך שהוא מאפשר לנישום להמשיך בפעילותו, תוך קבלת פטור מניכוי מס במקור המיועד ללקוחותיו האמיתיים בלבד, ובכך שהוא מאפשר לנישום ולפקיד השומה לבצע הבחנה בין הכנסותיו האמתיות של הנישום להכנסות הנובעות מפעילות הפצת החשבוניות הפיקטיביות. למותר לציין כי הנוהל מגן על צדדי ג' תמי לב המתבססים לעיתים על קיומו של אישור על ניכוי במקור ומתקשרים עם מפיצי חשבוניות פיקטיביות. המבקשת נמנעה מלהזכיר בבקשתה את הדיווח אודות גניבת הזהות, אף טענה בבקשתה כי המגבלה נעשתה שלא כדין, כתחליף לשלילת הרישום כעוסק, מבלי שניתנה לה זכות שימוע או הזדמנות להתייחס לכוונתו של פקיד השומה. ההמנעות מהזכרת הדיווח אודות גניבת הזהות בבקשה לסעד הזמני המופנה כנגד האישור האמור, אינה עולה בקנה אחד עם דרישת תום הלב המוטלת על מגיש בקשה לסעד זמני, שכן מדובר בעובדה מהותית ורלוונטית לבקשה, המבארת את נסיבות מתן החלטתו של פקיד השומה, ואת תוכן האישור שניתן. גם לאחר שדבר הדיווח אודות גניבת הזהות הובא לידיעת בית המשפט בתגובת המשיבים, הדיווח אף צורף לתגובתם, לא מצאה המבקשת לנכון לשנות מבקשתה או לבאר כיצד מתיישבת הבקשה לסעד זמני עם הדיווח האמור, וכיצד עולה המנעותה מלהזכיר את הדיווח עם חובת תום הלב החלה עליה. בתחילת הדיון ניתנה למבקשת האפשרות להתייחס לדיווח אודות גניבת הזהות, ואולם בא כוחה טען כי הדיווח אודות גניבת הזהות אינו רלוונטי לבקשה, אף מדובר ב'רעשי רקע' בלבד, שכן האישור ניתן בחוסר סמכות. מאוחר יותר השיב בעל מניותיה של המבקשת בחקירתו הנגדית, כי אמנם הוא יודע על כך שהמבקשת נפלה קרבן להפצת חשבוניות פיקטיביות, ואולם רק ביום שקדם לדיון בבקשה נודע לו על הדיווח אודות גניבת הזהות. גם אם נאמץ את גרסתו של בעל המניות, לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לכך שהמבקשת לא ציינה בבקשתה את גניבת זהותה ואת הפצת החשבוניות הפיקטיביות על שמה, אף שבעל מניותיה ידע זאת. כמו כן לא ניתן הסבר מניח את הדעת לכך שהמבקשת לא דיווחה לבית המשפט על הדיווח אודות גניבת הזהות מיד לאחר שנודע לבעל מניותה על כך, ביום שקדם למועד הדיון או לכל המאוחר בתחילת הדיון. לא זו אף זו. הימנעותה של המבקשת מלדווח למנהל על לקוחותיה האמתיים, ועמידתה על ביטול גורף של המגבלה ועל השבת המצב לקדמותו, כך שכלל המשלמים יהיו פטורים מניכוי מס במקור, לרבות אלו המשתמשים בזהותה שלא כדין לשם הפצת חשבוניות כוזבות, מעלים סימני שאלה של ממש באשר לתום לבה. מעבר לדרוש אציין כי חשדותיהם של המשיבים בדבר מעורבותה של המבקשת בשימוש או בהפצה של חשבוניות פיקטיביות טרם התבררו בפני בית המשפט, ואולם ממצאי הבדיקה שערכה הרכזת מעוררים אף הם סימני שאלה באשר לתום לבה. כך למשל העובדה שהמבקשת לא דיווחה על קבלני משנה בשנת 2024, בעוד שבעל מניותיה השיב במהלך חקירתו הנגדית שהיו למבקשת קבלני משנה. כך למשל גם הפער בין דיווחיה של המבקשת בגין תשלומים לקבלני משנה לעומת דיווחי קבלני המשנה על הכנסות ממנה; הדיווח על הוצאות לספקים שתיקם נסגר; והעובדה שכלל ספקיה, או רובם המכריע, סוכלו בידי המנהל. למותר לציין כי חשד זה למעורבות בשימוש או בהפצת חשבוניות פיקטיביות, אשר לא ניתן לו כל הסבר במהלך הדיון, מעיב אף הוא על תום הלב. לסיכום נקודה זו, בקשתה של המבקשת נגועה בחוסר תום לב, ולו רק בשל אי גילוי הדיווח אודות הזהות הגנובה, דיווח העומד ביסוד ההגבלה שנקבעה לעניין הניכוי במקור, ובשל עמידתה של המבקשת על קבלת פטור גורף לניכוי במקור גם עבור המשלמים המפיצים לטענתה חשבוניות פיקטיביות על שמה. די בכך כדי לדחות את הבקשה למתן סעד זמני. 'עילת הערעור' ו'הראיות לכאורה' 'עילת הערעור' ו'הראיות לכאורה' נבחנות בשלב בירורו של הסעד הזמני באופן לכאורי בלבד. די בכך שבית המשפט ישתכנע באורח לכאורי כי התובענה מעלה שאלה רצינית המצריכה דיון, ואיננה בגדר תביעת סרק על פניה (ראו למשל פסק דינה של כב' השופטת מ' נאור (כתוארה אז) ברע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (מיום 28.6.10)). בענייננו לא עלה בידי המבקשת להוכיח כי סיכויי הערעור טובים, וכי טענותיה נתמכות בראיות מהימנות, אף לא באופן לכאורי. הערעור עדיין לא הוגש, ועל כן עילת הערעור אינה ברורה במלואה, ואולם ניתן ללמוד מהבקשה כי הערעור יתייחס להחלטה בדבר שיעור ניכוי המס במקור, וכי גם לשיטתה של המבקשת הסעד הזמני המבוקש זהה לסעד העיקרי בערעור שאותו היא עתידה להגיש. לשם ההכרעה בטענותיה של המבקשת אזכיר בקצרה כי ההוראות בדבר ניכוי המס במקור, הקבועות בסעיף 164 בפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת מס הכנסה") והתקנות שהותקנו מכוחו, נועדו להבטיח את גביית המס סמוך לקבלת התשלום. סעיף 164 בפקודת מס הכנסה קובע כי - כל המשלם או האחראי לתשלומה של הכנסת עבודה... או של כל הכנסה אחרת ששר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, קבעה לכך בצו, ינכה בשעת התשלום מן הסכום המשתלם מס באופן ובשיעורים שנקבעו; ... תקנה 2 בתקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלומים בעד עבודות בניה והובלה), התשל"ד- 1973 (להלן: "תקנות הניכוי במקור"), קובעת – קבלן המשלם למקבל תשלומים בעד עבודות בניה או עבודות הובלה ינכה מתשלומים אלה מס בשיעור של 20%. מקבל שהוכיח להנחת דעתו של פקיד השומה כי מהתשלומים שהוא מקבל בעד עבודות בניה או עבודות הובלה הוא משלם למקבלים אחרים תשלומים בעד עבודות בניה או עבודות הובלה ומסר עליהם דו"ח כנדרש לפי תקנות אלה, יאשר לו פקיד השומה בכתב, כי המס שינוכה מהתשלומים האמורים שהוא מקבל, יהא, על אף האמור בתקנת משנה (א) בשיעורים אלה: (1) אם שילם תשלומים כאמור לפחות למקבל אחד אך לא יותר מאשר לארבעה מקבלים - 17%; (2) אם שילם תשלומים כאמור לחמישה מקבלים או יותר - 15%. (ג) על אף האמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), אם לא הוכיח המקבל להנחת דעתו של פקיד השומה, כי ניהל לגבי הכנסתו פנקסים קבילים, וכי הגיש לפקיד השומה את כל הדו"חות שחוייב בהגשתם בהתאם להוראות הפקודה, ואין בידו אישור בכתב מפקיד השומה כי ניהל פנקסים קבילים והגיש את הדו"חות האמורים, ינוכה מהתשלומים האמורים מס בשיעור הגדול ב-10% מהשיעורים שנקבעו בתקנות משנה (א) ו-(ב). תקנה 4 בתקנות הניכוי במקור קובעת כי- רשאי פקיד השומה להורות לקבלן, בכתב, כי ניכוי המס לפי תקנות אלה יוקטן, אם היה סבור שעלול להתהוות עודף מניכוי המס לפי השיעור האמור. (וראו גם תקנות 2 ו-3 בתקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלומים בעד עבודות הלבשה, עבודות מתכת, עבודות חשמל ואלקטרוניקה ועבודות הובלה), התשל"ד- 1973). 'ברירת המחדל' על פי תקנות הניכוי במקור הינה כי כל המשלם תשלומים בעד עבודות הובלה ינכה מס במקור, בשיעור שנקבע, כך שלא קיימת לנישום זכות קנויה לקבלת פטור מניכוי מס במקור. בתקנות הניכוי במקור נקבעו שתי הוראות המקנות לפקיד השומה סמכות שבשיקול דעת באשר להגדלת שיעור הניכוי או להפחתתו. תקנה 2(ג) בתקנות הניכוי במקור קובעת כי במקרה שמקבל התשלום לא הוכיח לפקיד השומה כי ניהל פנקסים קבילים לגבי הכנסתו, וכי הגיש לפקיד השומה את כל הדוחות שבהם הוא חייב, ינוכה מס במקור בשיעור גבוה ב- 10% מהשיעור שנקבע. נטל ההוכחה מוטל על מקבל התשלום, וככל שלא הוכיח ניהול פנקסים קבילים והגשת הדוחות שבהם הוא חייב, יוגדל שיעור ניכוי המס במקור. מנגד קובעת תקנה 4 בתקנות הניכוי במקור כי פקיד השומה רשאי להורות על הפחתת שיעור ניכוי המס, ככל שימצא כי עלול להיווצר תשלום מס ביתר. טענה ראשונה שטענה המבקשה היא כי האישור המגביל את הפטור מניכוי מס במקור למשלם אחד בלבד, ניתן על ידי המנהל, ולא על ידי פקיד השומה, ולפיכך ניתנה ההחלטה בחוסר סמכות, שכן הסמכות לקבוע הוראות בעניין שיעורי המס מסורה לפקיד השומה, ולא למנהל. לא מצאתי מקום לקבל את הטענה. המבקשת דיווחה כאמור לרכז המודיעין במשרד האזורי של מע"מ על גניבת זהותה, ובמקביל להנחיה שקיבלה למסור למנהל את זהות לקוחותיה האמתיים, הוציא פקיד השומה את המגבלה על ניכוי המס במקור. מההחלטה שניתנה בעניין זה, וכן מתצהירה של הרכזת, ניתן ללמוד כי לא זו בלבד שהאישור ניתן על ידי פקיד השומה, על סמך המידע שהתקבל מהמנהל, הרכזת אף ערכה בדיקה עצמאית, בדיווחיה של המבקשת ובדיווחיהם של קבלני המשנה, בדיקה אשר העלתה שורה של ממצאים שהעלו את חשדה, בין היתר, חוסר התאמה לכאורה בין הדיווחים בדבר ההכנסה והדיווחים בדבר הוצאה, בפערים של מיליוני שקלים. עוד העלתה הבדיקה כי מרבית ספקיה של המערערת 'סוכלו' על ידי המנהל, לכאורה בשל הפצת חשבוניות פיקטיביות. הרכזת ערכה אפוא בדיקה עצמאית, יישמה את הוראות חוזר מס הכנסה, והפעילה שיקול דעת באשר לאישור בדבר ניכוי המס במקור. העובדה שמידע רלוונטי לגביית המסים מועבר בין אגפי המסים השונים ברשות המסים, המופקדים על גביית מסים שונים, לשם ייעול גביית המס, אינה מעידה על כך שאגף אחד מפעיל סמכות בשם אגף אחר. השימוש בחשבוניות פיקטיביות רלוונטי לא רק לקביעות על פי חוק מס ערך מוסף, אלא גם לעניין קביעת חבות המס על פי הוראות פקודת מס הכנסה, לרבות לעניין ניכוי המס במקור. כך למשל קובעת תקנה 2(ג) בתקנות הניכוי במקור כי ככל שמקבל התשלום אינו מוכיח להנחת דעתו של פקיד השומה כי ניהל פנקסים קבילים לגבי הכנסתו, יוגדל שיעור ניכוי המס במקור, וממילא לא יהיה מקבל התשלומים זכאי לכאורה לפטור מניכוי מס במקור. השימוש בחשבוניות פיקטיביות או בחשבוניות שהוצאו שלא כדין רלוונטי לשיקול דעתו של פקיד השומה באשר לקבילות הפנקסים, וכפועל יוצא גם לעניין קביעת שיעור ניכוי מס במקור, שכן בהתאם לסעיף 130(יא)(1)(א) בפקודת מס הכנסה, יראו את הפנקסים כבלתי קבילים כאשר ישנו שימוש בחשבוניות שהוצאו שלא כדין (ובלשון הסעיף- ללא מכירה או מתן שירות, או שהסכום הנקוב בחשבונית אינו משקף את מחיר המכירה או מחיר מתן השירות). המידע בדבר החלטות המנהל בעניין חשבוניות פיקטיביות רלוונטי אפוא לשיקול דעתו של פקיד השומה בנוגע לגביית מס ההכנסה בכלל ולשיעור ניכוי המס במקור בפרט. מאחר שהשימוש בחשבוניות הפיקטיביות משליך על קבילות הפנקסים ועל גובה המס שיש לנכות במקור, נועדה מגבלה בדבר פטור מניכוי מס במקור או שלילתו, בראש ובראשונה להבטיח את גביית מס הכנסה באופן שוטף. בשל כך אינני מוצאת מקום לקבל את טענתה של המבקשת שלפיה המנהל הוא שנתן את ההחלטה בדבר הגבלת הפטור לניכוי במקור, בחוסר סמכות, או שהמגבלה נעשתה כתחליף לפעולות שונות שבהן נוקט המנהל לשם גביית המס על פי חוק מס ערך מוסף. טענה שנייה של המבקשת הייתה כי שיעור הניכוי במקור שנקבע לה יוביל בהכרח לגביית מס ביתר, שכן המס החל על ההכנסה החייבת של חברה, 23%, נמוך משיעור ניכוי המס במקור מכלל ההכנסה, ולפיכך שיקול דעתו של פקיד השומה בלתי סביר ובלתי מידתי. משמעות הטענה היא למעשה כי שיעורי הניכוי במקור שנקבעו בתקנות הניכוי במקור הינם בהכרח שיעורים בלתי סבירים, שתוצאתם היא גביית מס ביתר, נוכח שיעור מס החברות המוטל על ההכנסה החייבת בלבד. שיעורי ניכוי מס במקור אלו מניחים, לטענת המבקשת, הנחה בלתי סבירה בדבר שיעורי רווח של למעלה מ- 150%. אינני מוצאת מקום לקבל את הטענה האמורה. השיעורים שנקבעו בתקנות הניכוי במקור נועדו כאמור, בין היתר, גם למצבים שבהם לא מדווחת ההכנסה במלואה, ועל התשלומים הבלתי מדווחים לא מנוכה כל מס. במצבים אלו שיעורי המס הקבועים בתקנות הניכוי במקור החלים על תשלומים מדווחים בלבד, לא יובילו לגביית מס ביתר, יתכן אף שיובילו לגביית מס בחסר. לצד זאת מסורה כאמור לפקיד השומה הסמכות לבחון את ההכנסה מדי חודש בחודשו, וכן את מקורותיה, ולהורות על כל שיעור של ניכוי המס במקור, על מנת למנוע גביית מס ביתר. על רקע זה הבהירה הרכזת בחקירתה הנגדית כי לא תעניק אישור על פטור מניכוי מס במקור, אלא לאחר שבדקה ומצאה כי החברה 'מסודרת' כהגדרתה, ובין היתר הזכירה בנושא זה, לפני שנקטעה על ידי בא כוחה של המבקשת, 'חברה המעורבת בחשבוניות פיקטיביות'. מעבר לטענותיה הכלליות והתאורטיות של המבקשת בדבר חשש לגביית מס ביתר, טענות שאותן כאמור לא מצאתי לקבל, לא הציגה המבקשת נתונים פרטניים בדבר הכנסותיה, ולא הוכיחה בדרך כלשהי כי הגבלת הפטור מניכוי המס במקור, במיוחד בשעה שהתאפשר לה להצביע על לקוחות אמתיים, יוביל במקרה הספציפי שלה לגביית מס ביתר או שיסב לה הפסדים נכבדים, עד כדי פגיעה בפעילותה. לעומת זאת, מעלים ממצאי הבדיקה שערכה הרכזת, סימני שאלה של ממש בדבר זכאותה של המבקשת לפטור כללי מניכוי מס במקור. המבקשת לא נתנה כל הסבר לאינדיקציות אלו, שיש בו כדי להפיג את החשש שאותו למדה הרכזת מהאינדיקציות, המצביע למעשה על אפשרות לגביית מס בחסר. למותר לציין כי מדובר בשלב ניכוי המס במקור, המהווה מקדמה על חשבון המס, וככל שימצא בעתיד כי אכן שולם מס ביתר, הוא יוחזר למבקשת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. המבקשת טענה כי היה על פקיד השומה לזמנה לשימוע לפני שינוי בהוראות בדבר ניכוי המס במקור. עוד טענה כי ייחוד הפטור מניכוי מס במקור לבעל מניותיה של המבקשת, אשר אינו משלם לה כל תשלום, הינה פעילות צינית ומכוערת. המגבלה בדבר שיעור הניכוי במקור נעשתה במסגרת הפעלת נוהל מיוחד בעקבות הדיווח אודות גניבת הזהות. מאחר שהאישור מבוסס על דיווחו של הנישום, ומשמעותו אינה שלילת הפטור מניכוי מס במקור, אלא ייעוד הפטור ללקוחות האמתיים בלבד של הנישום, לא הוחל לגביו הנוהל הרגיל של משלוח הודעה או מכתב התראה המפרט ליקויים (ראו למשל סעיפים 9.19, 9.22, 9.24 ו- 18.4 של הוראת הביצוע). הפטור מניכוי מס במקור ממשיך כאמור לחול ככל שמקבל התשלום ימסור את זהות הלקוחות האמתיים במשרדי המנהל. סיכויי הערעור בסוגיה זו על פניו אינם כה וודאיים. אשר לציון שמו בלבד של בעל המניות של המבקשת כמי שזכאי לפטור מניכוי מס במקור, ביארה הרכזת כי לא היה ידוע לה מיהם הלקוחות האמתיים שיש לנקוב בשמם, ועל כן נכתב שמו של בעל המניות על גבי האישור, כשלב ביניים, עד להגשת עדכון על ידי המבקשת בדבר זהות לקוחותיה האמתיים. המבקשת הופנתה כאמור לדווח על הלקוחות האמתיים, על מנת שהאישור יתוקן בהתאם, ואולם היא נמנעה מלעשות כן. גם בסוגיה זו לא מצאתי שקיים פגם המעיד בשלב לכאורי זה על סיכויי ערעור כה גבוהים המחייב מתן צו עשה כבר בשלב זה. במצב דברים זה, מבלי לקבוע מסמרות, קשה להעריך בשלב לכאורי זה כי סיכויי הערעור גבוהים. מאזן הנוחות אשר למאזן הנוחות, מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתם של המשיבים. הסעד הזמני המתבקש בענייננו הינו סעד זמני מסוג צו עשה, אף קיימת זהות בין הסעד המתבקש בהליך העיקרי לסעד המתבקש בסעד הזמני. סעד זמני מסוג זה ניתן במשורה, במקרים שבהם שוכנע בית המשפט כי מתן הצו הוא כה חיוני עד שיש צורך לשנות את המצב הקיים עוד בטרם בירור ההליך העיקרי ובטרם ניתנה בו הכרעה סופית. המקרה שלפנינו אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן סעד זמני חריג מסוג זה. החלטת פקיד השומה ניתנה במענה להגשת הדיווח אודות גניבת הזהות, ולאחר הדיווח לא הוצגה למנהל רשימת לקוחות אמתיים, אשר לגביהם מתבקש פטור לניכוי מס במקור. במצב דברים זה לא מצאתי שנפל פגם בהליך, אף לא שוכנעתי כי החלטת פקיד השומה תוביל לגביית מס ביתר, באופן המחייב מתן צו עשה כבר בשלב זה של דיון. טענותיה של המבקשת היו כאמור טענות כלליות, ולא נתמכו בראיות אובייקטיביות. לא צורפו לבקשתה דוחות או מאזן בוחן המשקף את הכנסותיה בשנת המס, אף לא מסמכים אחרים שיש בהם לתמוך בטענתה בדבר ההפסד הצפוי לה. לא מתקיימים אפוא בענייננו תנאים חריגים המצדיקים את מתן הצו עוד בטרם בירור ההליך העיקרי, במיוחד בהעדר ראיות לכאורה, כפי שפרטתי לעיל. סיכום אשר על כן אני דוחה את הבקשה למתן סעד זמני. המבקשת תשלם למשיבים את הוצאותיהם בסכום כולל של 25,000 ₪, וזאת בתוך 30 ימים. ככל שהסכום לא ישולם במועד האמור הוא יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין עד יום התשלום בפועל. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision67816-12-14	["על ייטב"]	[{"judgment_id": "57e3a4fd-c6c7-5685-8d63-fc1d0be3eeab", "file_name": "67816-12-14.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 63239, "extension": "docx", "display_name": "67816-12-14-קובץ מקורי"}]
ffa01417-6dc2-5076-afcb-656c637f75de	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת נאוה גדיש: החלטה בבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים ומענה על שאלות שהגישה התובעת כנגד הנתבע (תלה"מ 56892-11-22)	56892-11-22	2024-10-08	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	לפניי בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים ומענה על שאלות שהגישה התובעת כנגד הנתבע. הנתבע מתנגד לבקשה, שמהווה לטעמו מעין "מסע דיג" ומוסיף שכלל המסמכים שהמבקשת עותרת לקבל אינם רלוונטיים היות והם מהתקופה שלאחר הפרידה והדבר לוקה בחוסר סבירות קיצוני, בהיעדר מידתיות ובפגיעה בפרטיותו. רקע הבקשה הוגשה במסגרת תביעה שהגישה המבקשת לביצוע איזון משאבים בין הצדדים, בטענה שהם היו בקשר רומנטי מחודש מרץ 2016 וכי תקופת החיים המשותפים שלהם החלה בחודש יוני 2016 ונמשכה עד לחודש אוקטובר 2019. המשיב מכחיש את טענות המבקשת בעניין היות הצדדים ידועים בציבור ובכל מקרה מדגיש כי לא היה בין הצדדים כל שיתוף כלכלי, לא כל שכן, כזה המצדיק איזון משאבים. להלן אפרט את המסמכים המבוקשים, אתייחס לטענות הצדדים ואפרט את הכרעתי: המבקשת עותרת לקבל דפי חשבון בנק ופירוט כרטיסי האשראי של המשיב, לתקופה שבין 3/2016 ועד 10/2019. לטענת המבקשת, היות ומדובר בתביעה רכושית והיות והצדדים היו בני זוג ידועים בציבור, יש לאפשר לה להציג את ההתנהלות הכספית, בפרט כאשר לטענת המשיב הוא נשא בכלל התשלומים של הבית. לטענת המשיב, המסמכים נוגעים למועד שאינו רלוונטי, היות והמבקשת כבר עזבה את הדירה בה התגוררו יחד, דירת הוריו. המשיב מוסיף כי היות והצדדים התנהלו בחשבונות בנק נפרדים, אין כל מקום לאפשר למבקשת לעיין במסמכים הנוגעים לחשבונות הבנק הפרטיים שלו והדבר מהווה משום פגיעה בלתי מידתית בזכותו לפרטיות. הכרעה- כל זמן שהצדדים התנהלו בחשבונות בנק נפרדים, אין למבקשת זכות קנויה לעיין בחשבונות הבנק של המשיב ומקובלת עליי עמדתו בעניין זה. אם וככל שייקבע בהמשך כי הצדדים היו בפרק זמן מסוים בני זוג ידועים בציבור, יהיה מקום לבחון את שאלת השיתוף. ואעיר כי גם בעניין זה, ספק אם די בעובדה ששולמו מחשבונו של המשיב הוצאות שהן הוצאות הבית (אם כך ייקבע), כדי להעיד על כוונת שיתוף, לצורך הליך זה. המבקשת עותרת לקבל את פירוט העסקה של הדירה ב-G. לטענת המבקשת, המשיב סיפר לה על הדירה כבר בחודש ינואר 2020 ובתשובתה הוסיפה כי יש לאפשר לה לברר אם המשיב עשה שימוש בתעודת הזוגיות של הצדדים לשם רכישת הדירה וכן יש לאפשר לה לברר אם רכישת הדירה נעשתה ממקורות משותפים. לטענת המשיב, המסמכים המבוקשים אינם רלוונטיים למערכת היחסים שהייתה בין הצדדים והסתיימה בשנת 2019. גם בעניין זה, מקובלת עליי עמדת המשיב. השאלה אם המשיב עשה שימוש בתעודת הזוגיות אם לאו, הינה שאלה ספציפית ואין בה כדי להצדיק הצגת מסמכי הרכישה, כמבוקש (וזאת מבלי להידרש, בשלב זה, לשאלה מה משמעות השימוש שנעשה בתעודת הזוגיות, אם נעשה שימוש כזה). המבקשת עותרת לקבל פירוט תכתובות ווטסאפ בינה לבין המשיב, לתקופה שבין מרץ 2016 ועד יולי 2019. לטענת המבקשת היא מחקה חלק מההתכתבויות שהיו בין הצדדים (לאור הנחיות שקיבלה מפסיכולוגית שטיפלה בה). המבקשת מבהירה וטוענת שההתכתבויות דרושות לה, בין היתר, כדי שתוכל להתגונן מפני טענות המשיב, כי היא חייבת לו מאות אלפי שקלים. לטענת המשיב, גם הוא מחק את ההתכתבויות שהיו בינו לבין המבקשת. לאור הצהרת המשיב כי גם הוא מחק את ההתכתבויות, לא מצאתי לחייבו להציג דבר. זאת ועוד, המבקשת לא הציגה כל טעם ענייני שבגינו ההתכתבויות דרושות לה, לצורך הליך זה. לאור האמור, אני דוחה גם את הסעד המבוקש בעניין זה. המבקשת עותרת לחייב את המשיב לענות שאלות. לטענת המבקשת על המשיב לענות לשתי שאלות שנוגעות לטענתו כי העביר כספים להוריו, על מנת לברר אם נעשתה כאן הברחת כספים, של כספים משותפים לצדדים. המשיב מתנגד למבוקש וטוען כי היא נוגעת ליחסיו עם הוריו, שאינם צד להליך. גם בעניין זה מקובלת עליי עמדת המשיב. הכנסת הוריו להליך, באמצעות משלוח שאלות מהווה פגיעה לא מידתית לא רק בו, אלא גם בהם ובזכותם לפרטיות. במסגרת התשובה לתגובה העלתה המבקשת טענות גם בעניין מסמכי השתתפות במכרז לבנים ממשיכים שהיא מבקשת לקבל ואולם עניין זה לא נזכר בבקשה ומשכך לא נדרשתי לו. טענות הצדדים באשר למסקנות שיש להסיק מסירובו של המשיב לחשוף את המסמכים שמורות להם להליך ותתבררנה בהמשך. לאור האמור, אני דוחה את הבקשה. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בגין הבקשה, בסך כולל של 3,000 ₪. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision56892-11-22	["נאוה גדיש"]	[{"judgment_id": "ffa01417-6dc2-5076-afcb-656c637f75de", "file_name": "56892-11-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 56918, "extension": "docx", "display_name": "56892-11-22- קובץ מקורי"}]
00d4f8d7-d6ab-5e5d-a476-835599eddf28	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב - יפו, ש' תומר שלם: החלטה בעניין בקשה דחופה להורות על הבאת קטין לאוסטרליה (תלה"מ 14558-12-24)	14558-12-24	2025-01-04	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	בתאריך 6.11.2024, יצאה המבקשת מישראל לאוסטרליה, כשהיא בהריון מתקדם, על מנת ללדת שם את בתם השנייה של הצדדים. המשיב נותר בישראל עם בנם המשותף, --- בן שנה ותשעה חודשים – להלן: "הקטין". ביום 5.12.2024, הגישה המבקשת "בקשה דחופה להורות על הבאת הקטין לאוסטרליה", במסגרתה עותרת המבקשת לחייב את המשיב להביא את הקטין לאוסטרליה, לתקופה בת חודש ימים; בסופה, ישוב הקטין עם המשיב לישראל; ובחלוף חודש נוסף, המשיב שוב יביא את הקטין לאוסטרליה, לתקופה של כחודש נוסף, בסופה ישוב הקטין עם המבקשת לישראל. המבקשת מבססת את בקשתה על הסכמת המשיב להביא את הקטין לאוסטרליה, אשר הועלתה על ידו בהודעה שהגיש לבית המשפט, בתאריך 3.11.2024, מספר ימים לפני טיסתה של המבקשת לאוסטרליה; המשיב טוען, כי הסכמתו היתה מותנית בתנאים, וכי הוא חושש שהמבקשת תפתח בהליך משפטי באוסטרליה, ותתנגד לחזרתו של הקטין ארצה בשל המצב הביטחוני בישראל ובשל המלחמה השוררת בישראל, לפי ההגנה הקבועה בסעיף 13 (ב) לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991 (להלן: "חוק אמנת האג"). השאלה שבמוקד הדיון היא - האם יציאתו של הקטין לאוסטרליה עם המשיב, עולה בקנה אחד עם טובת הקטין והאם יש לחייב את המשיב להביאו למבקשת באוסטרליה? הרקע העובדתי בתמצית הצדדים הכירו זא"ז בשנת 2019 ונישאו זל"ז בשנת 2021; מנישואיהם נולד בנם, --- יליד 15.3.2023 – בן כשנה ועשרה חודשים; ובתם (שם לא ידוע), נולדה ביום 15.11.2024 באוסטרליה. המבקשת בת 39 שנים, יהודייה, ילידת ---, גדלה מאז היותה בת 5 שנים באוסטרליה, והגיעה לישראל בשנת 2018 לצורך לימודי דוקטורט ---. על פי הנטען בכתב התביעה, המבקשת עו"ד במקצועה, מומחית במשפט בינלאומי, ניהלה משרד עו"ד עצמאי ומצליח ב--- אוסטרליה. המשיב בן 38 שנים, יהודי וחי בישראל. המשיב עובד כמורה בבית הספר ---. ביום 7.5.2024, הגיש המשיב בקשה לישוב סכסוך (י"ס 17325-05-24). במסגרת הליך י"ס, ביום 19.7.2024, הגיעו הצדדים להסכמות בעניין האחריות ההורית על הקטין, שאלה עיקריהן: יבוטל צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוטל על הקטין לבקשת המשיב, וזאת על מנת לאפשר למבקשת לצאת עם הקטין לתקופה קצרה לאנגליה. מטרת הנסיעה לאנגליה היתה לצורך השתתפות המבקשת בטקס קבלת רישיון עריכת דין באנגליה ובוולס. המבקשת תפקיד ערבות כספית בסך של 120,000 ₪, והתחייבות עצמית לכיסוי נזקי המשיב. במידה והמבקשת לא תשיב את הקטין ארצה עד ליום 3.8.2024, יועברו הבטוחות לידי המשיב והוא יהא רשאי לממשן באופן מידי. אי השבת הקטין עד ליום 3.8.2024, למעט מקרה של כוח עליון, תיחשב לחטיפה והרחקה בלתי חוקית כמשמעותה על פי חוק האמנת האג. נקבעו זמני שהייה של הקטין עם המשיב באמצע השבוע ובסופי שבוע אך ללא לינה. הסכמות הצדדים אושרו על ידי וניתן להן תוקף של החלטה מיום 19.7.2024 (י"ס 17325-05-24). נדמה היה שהסכמות אלה יובילו את הצדדים להסכם כולל ולסיום המחלוקות. דא עקא, ומאז שובה של המבקשת ארצה מאנגליה, הצדדים מצויים בסכסוך עצים ומורכב בעניין האחריות ההורית ומזונות הקטין. בין הצדדים תלויים ועומדים מספר הליכים ובהם: תביעת הגירה שהגישה המבקשת (תלה"מ 25390-09-24), ובמסגרתה עתרה להתיר לה להגר עם הקטין לאנגליה, לכל המאוחר בחודש מרץ 2025. תביעה בעניינו של הקטין למימוש אחריות הורית שהגיש המשיב (תלה"מ 64703-09-24). תביעה למזונות הקטין שהגישה המבקשת (תלה"מ 22889-10-24). תביעה בעניינו של הקטין למימוש אחריות הורית שהגישה המבקשת (תלה"מ 14558-12-24). ביום 10.9.2024, הגישה המבקשת בקשה בהולה לביטול צו עיכוב יציאה מהארץ שהוטל על הקטין. המבקשת תכננה לטוס לאוסטרליה, ללדת שם, בחיק משפחתה, את בתם השנייה של הצדדים, ולקחת עמה את הקטין, כאשר היא התחייבה לשוב ארצה עם הקטין והתינוקת בחודש מרץ 2025. במילים נוספות: על פי הבקשה, הקטין היה צפוי לשהות עם המבקשת באוסטרליה משך כחצי שנה. ביום 13.10.2024, קיימתי דיון בתביעת ההגירה ובבקשה לביטול צו עיכוב היציאה, ובסופו הושגה הסכמה דיונית לפיה, ימונה מומחה מטעם בית המשפט, אשר יגיש חוות-דעת הן בסוגיית ההגירה והן בסוגיית יציאת הקטין לאוסטרליה. בהחלטה מיום 14.10.2024, מיניתי את גב' --- כמומחית מטעם בית המשפט. אולם, מיד בסמוך לאחר שניתנה ההחלטה, ב"כ המבקשת ביקש להחליפה, בשל מה שהגדיר כ"מניעות אישית". לאור בקשה זו, הודיעה גב' ---, כי אינה מעוניינת במינוי. בהחלטה מיום 29.10.2024, מונה מכון --- כמומחה מטעם בית המשפט במקום גב' ---. בשל סד הזמנים הדחוק, הודיע מכון ---, כי אין באפשרותו להגיש בתוך 15 ימים (כפי שהוריתי בהחלטה) חוות-דעת ממוקדת בסוגיית הנסיעה לאוסטרליה. ביום 6.11.2024, יצאה המבקשת את ישראל וטסה לאוסטרליה, כאשר הקטין נשאר בישראל עם המשיב. בו-ביום שעזבה את ישראל, הגישה המבקשת בקשה דחופה להורות למשיב להודיע באילו תאריכים יביא את הקטין לאוסטרליה, כשהיא מבססת את בקשתה על התחייבות המשיב, כי יגיע עם הקטין לאוסטרליה בסמוך ללידה. מאחר והבקשה הוגשה בתביעת ההגירה, הוריתי למבקשת, בהחלטה מיום 19.11.2024, להגיש את הבקשה בהליך מתאים. המבקשת הגישה ביום 4.12.2024 תובענה חדשה, ובמסגרתה הוגשה הבקשה מושא החלטתי זו. תגובת המשיב הוגשה ביום 19.12.2024. ביום 31.12.2024, קיימתי דיון בבקשה (המבקשת התייצבה באמצעות היוועדות חזותית), במהלכו, שמעתי את טענות ב"כ הצדדים, שמעתי את המשיב עצמו, ובסופו התבקשו הצדדים להגיש סיכומים לעניין תחולתו של חוק אמנת האג באוסטרליה והחשש מהאפשרות שהמבקשת תנקוט בהליכים משפטיים באוסטרליה ותבקש מבית המשפט באוסטרליה, שלא להורות על החזרתו הקטין לישראל על פי סעיף 13 (ב) לחוק אמנת האג. משהוגשו הסיכומים, ניתנת כעת החלטתי בבקשה. תמצית טענות המבקשת המשיב הציע, כי הקטין ישאר בישראל עמו, המבקשת תצא לאוסטרליה, תלד שם את בתם המשותפת, ובחודש דצמבר 2024, בחופשה של המשיב מהעבודה, הוא יגיע עם הקטין לאוסטרליה למשך מספר שבועות. בסעיף 11 לבקשה טענה המבקשת כך: "לאחר שהמשיב לא הותיר למבקשת כל אפשרות אחרת, נאלצה המבקשת לטוס לטובת העוברית שברחמה וטובתה היא, להותיר את הקטין בחזקתו הזמנית של המשיב, כשהוא מטופל גם כמובן באופן שוטף והדוק ע"י המטפלת שלו מזה כשנה, ולעלות ביום 6.11.24, על טיסה הביתה – ---, אוסטרליה, ע"מ שתוכל לעבור את תהליך הלידה שם, בשלווה נפשית ובתמיכת משפחתה האוהבת...". בין הצדדים היה הסכם לפיו המשיב יביא את הקטין לאוסטרליה, ועל סמך התחייבות המשיב, המבקשת עזבה לאוסטרליה. המשיב מסרב לעמוד בהתחייבותו, הוא פוגע בקשר בין המבקשת לבין הקטין ועל בית המשפט לאכוף על המשיב את התחייבותו. המבקשת היא ההורה העיקרי המטפל בקטין, ויש חשיבות רבה להמשך הקשר הקרוב של הקטין עם המבקשת, "שכן הוא יתרום לתחושת יציבות רגשית ותחושת שייכות של הקטין למצב החדש בו כבר אינו הילד היחיד בבית והצטרפה לחייו אחות קטנה" (סע' 29 לבקשה). הקטין מורגל בטיסות לחו"ל, לרבות טיסות אוסטרליה, ואין מניעה שיטוס לאוסטרליה כשהוא מלווה על ידי המשיב או המטפלת. תמצית טענות המשיב ביום 5.11.2024, נדהם המשיב לגלות, כי המבקשת החליטה באופן חד-צדדי, לטוס לאוסטרליה וללדת שם את בתם. המבקשת עשתה זאת על דעת עצמה, ללא כל אישור או הסכמה מצד המשיב. בדיון מיום 31.12.2024, טענה ב"כ המשיב, כי היו ניסיונות להגיע להסכמות, אולם עוד בטרם התגבשה הסכמה סופית, המבקשת עזבה במפתיע את ישראל ולא היתה למשיב "שום ידיעה על הכוונה שלה לעזוב את הארץ..." (עמ' 1 שורה 25 לפרוט'). המשיב ניסה להגיע להסכם עם המבקשת, אולם היא הסתירה ממנו פרטים כגון: מועד הטיסה, מועד החזרה ארצה, אישור רפואי לטוס בשל העובדה שהמבקשת הרה ללדת, ערבויות מתאימות להחזרת הקטין ארצה ועוד. המשיב חושש, כי המבקשת תנקוט בהליכים משפטיים באוסטרליה לפי חוק אמנת האג, במטרה להותיר את הקטין באוסטרליה. המבקשת קבעה עובדות בשטח ועזבה לאוסטרליה והיא אינה רשאית להכביד בתנאים על המשיב ולקבוע מרחוק תכתיבים הנוחים לה. דיון והכרעה הסכמת המשיב להבאת הקטין לאוסטרליה כאמור לעיל, ביום 3.11.2024, שלושה ימים לפני שהמבקשת עזבה לאוסטרליה, הגיש המשיב את ההודעה שלהלן: לשונה הפשוטה של הודעת המשיב, מעלה מסקנה, כי הסכמת המשיב ליציאת המבקשת לאוסטרליה וכי הוא יביא את הקטין לאוסטרליה, לא סויגה על ידו או הותנתה בתנאים. קשה להלום את טענות המשיב בדיעבד, כי לא היתה לו "שום ידיעה על הכוונה שלה לעזוב את הארץ" (עמ' 1 שורה 25 לפרוט'), כי הוא נדהם כאשר גילה שהמבקשת החליטה לעזוב באופן חד-צדדי ולטוס לאוסטרליה ללדת את בתם (סע' 1 לתגובת המשיב). ראשית, מלשון ההודעה שהגיש המשיב עולה, כי הוא הסכים, שהמבקשת תצא לאוסטרליה, כך שלא ברור מה התדהמה אשר אחזה במשיב. ודוק: בסעיף 3 להודעה נכתב: "עוד הוסכם בין הצדדים כי הנתבע יגיע עם הקטין לאוסטרליה בסמוך ללידה" (ההדגשה אינה במקור); "עוד הוסכם", משמע – שהאמור לפני סעיף 3, קרי – היתה גם הסכמה ליציאתה של המבקשת לאוסטרליה. שנית, ב"כ המבקשת כתבה לב"כ המשיב הודעת WhatsApp מיום 3.11.2024, לפיה למבקשת כרטיס טיסה "ליום רביעי", 6.11.2024 (נספח 3 עמ' 11 לבקשה), ומכאן שהמשיב ידע מראש על מועד הטיסה. יחד עם זאת, המשיב טען, הן בתגובתו לבקשה והן בדיון, כי הציב בפני המבקשת מספר תנאים להסכמתו להביא את הקטין לאוסטרליה, ואלה לא התקיימו לטענתו. מקריאת ההתכתבויות בין ב"כ הצדדים, עובר לטיסה (נספח 3 עמ' 13 לבקשה) עולה, כי המשיב אכן הציב תנאים להסכמתו להבאת הקטין עמו לאוסטרליה. בתכתובת בין ב"כ הצדדים, דרשה ב"כ המשיב לקבל פרטים ומסמכים שונים ובהם: אישור רפואי שהמבקשת תטוס לאוסטרליה נוכח ההיריון המתקדם, התחייבות של המבקשת לממן את עלויות כרטיסי הטיסה, התחייבות של המבקשת שלא לנקוט בהליך משפטי באוסטרליה ולא לעכב את החזרתו של הקטין לישראל. על התנאים שהציב המשיב כתנאי להסכמתו להביא את הקטין לאוסטרליה, ניתן ללמוד מהתכתבויות בין ב"כ הצדדים, לאחר שהמבקשת כבר עזבה את ישראל וטסה לאוסטרליה. בהודעה שכתבה ב"כ המשיב לב"כ המבקשת (נספח 3 עמ' 16) נכתב כך: "שלום וברכה, מרשי כעת שוחח עימי. למיטב הבנתי וכפי שנמסר לוי (הטעות במקור) האם מרשתכם טסה לאוסטרליה?" ב"כ המבקשת השיבה: "כן". בתגובה, כתבה ב"כ המשיב: "לא ברור לי כיצד מרשתכם בוחרת להתנהל. מבלי להציג אישור רפואי ומבלי להסדיר את התנאים עבור הקטין. לאחר שהגבנו שזהו תנאי בסיסי לאישו יציאתה מהארץ ויש עובר בבטנה". צא וראה: לטענתו של המשיב, כי הסכמתו להבאת הקטין לאוסטרליה היתה מותנית בתנאים, יש תימוכין בהתכתבות בין ב"כ הצדדים עובר לטיסה. אף אם הסכמת המשיב לא היתה מותנית בדבר, סבורני, כי אין בכך כדי למנוע מהמשיב לחזור בו מהסכמתו, אם עולה חשש שהמבקשת תפתח בהליכים באוסטרליה ותעתור (שם), כי אין להשיב את הקטין לישראל על פי סעיף 13 (ב) לחוק אמנת האג. החשש שהקטין לא יוחזר לישראל סעיף 13 (ב) לאמנת האג קובע בזו הלשון: "על אף האמור בסעיף הקודם, אין הרשות השיפוטית או המינהלית של המדינה המתבקשת חייבת להורות על החזרת הילד, אם הוכיחו האדם, המוסד או גוף אחר המתנגדים להחזרתו כי – ... קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל". המשיב חושש, כי לאור ההגנה שמעניק סעיף 13 (ב) לחוק אמנת האג, המבקשת תפתח בהליך באוסטרליה במטרה למנוע מהקטין לשוב ארצה, כאשר מצב המלחמה בישראל ישמש בידה נימוק לאי-החזרתו של הקטין ארצה. בדיון מיום 31.12.2024, הקשתי על המשיב, לאור התחייבותו להביא את הקטין לאוסטרליה. אולם, ככל שהדיון התקדם, ולאחר קריאת הסיכומים, שוכנעתי, כי החשש המקנן בליבו הוא כן ואמיתי. תנא-דמסייע למסקנתי זו תמצא בתשובה לשאלתי - איזו ערבות תניח את דעתו של המשיב? וכך השיבה באת-כוחו: "אני דיברתי עם מרשי והתשובה היא שלצערי לא יכולה להיות איזה ערבות שתשביע את שביעות רצונו שבאמת לא תוגש תביעה בהתאם לחוק והאמנה שם באוסטרליה" (עמ' 5 שורות 4-5 לפרוט' הדיון). לאחר ששקלתי בכובד ראש את טענות הצדדים, הן בעל-פה והן בכתב, ואת דברי המשיב בדיון מיום 31.12.2024, שהותירו עלי רושם מהימן, הגעתי למסקנה, כי החשש שמביע המשיב, לפיו המבקשת תנקוט בהליך משפטי באוסטרליה, אשר ימנע את החזרתו של הקטין לישראל, הוא חשש כן ואמיתי ובסיכוי גבוה שגם יתממש. פתיחת הליכים באוסטרליה, בשאלה תחולת חוק אמנת האג לרבות ההגנה לפי סעיף 13 (ב), עומדת בניגוד לטובת הקטין ותסב נזקים משמעותיים למשיב. מסקנתי, כי חששו של המשיב יתממש, מבוססת על העובדות שלהלן. המבקשת הציעה ערבות כספית בסך של 120,000 ₪, והתחייבות עצמית בסך של 250,000 ₪. בעניין זה חשוב לציין, כי למבקשת אין נכס מקרקעין בישראל (עמ' 5 שורות 15-16 לפרוט' דיון מיום 31.12.24). בסיכומים, נתנה המבקשת הסכמתה, כי הערבות הכספית בסך של 120,000 ₪, תחולט לטובת המשיב, אך התנתה זאת בתנאי - "למעט מקרה שבו יהיה, חלילה וחס, מצב של מלמה עצימה בישראל (בשונה מהמצב כיום) שלא יאפשר חזרה לישראל ובכל מקרה, ככל שתבקש להישאר באוסטרליה מחמת מצב מלחמה כאמור תקדים ותגיש בקשה לכבוד ביהמ"ש מראש" (סעיף 6 לסיכומי המבקשת). שלוש מסקנות עולות מטענות המבקשת: האחת, המבקשת לא התחייבה, בהתחייבות גורפת ובלתי מסוגית שלא לנקוט בהליכים משפטיים באוסטרליה. נהפוך-הוא: המבקשת שומרת על זכותה לעשות שימוש בהגנה לפי סעיף 13 (ב) לחוק אמנת האג, ככל שלטעמה תהיינה נסיבות המצדיקות זאת. ודוק: בהסכם שגיבשו הצדדים בקיץ 2024, הסכם שאושר על ידי בהחלטה מיום 19.7.2024 (י"ס 17325-05-24), נקבע במפורש, כי אי החזרת הקטין לישראל עד ליום 3.8.2024, תחשב לחטיפה על פי חוק אמנת האג, בלא שהתנתה זאת בתנאי של "מלחמה עצימה" בישראל. השנייה, לא בית המשפט בישראל קובע האם התקיימו הנסיבות המיוחדות לפי סעיף 13 (ב) לחוק אמנת האג והאם המלחמה בישראל היא "מלחמה עצימה", אם לאו, אלא הרשות השיפוטית באוסטרליה, והיא שהיוצקת תוכן ופרשנות להוראות חוק אמנת האג. מדינות רבות בעולם הוציאו אזהרות מסע לישראל בשל מצב המלחמה, וחברות תעופה רבות ביטלו את הטיסות לישראל; לא מן הנמנע, שהרשות השיפוטית באוסטרליה תגדיר את המלחמה בישראל כ"מלחמה עצימה", אף אם אין זה המצב בארץ. השלישית, אף אם הרשות השיפוטית באוסטרליה אינה רואה כיום במלחמה בישראל כ"מלחמה עצימה", הרי שלאור אופייה הדינאמי של המלחמה והשינויים המתחוללים באזור כולו, המלחמה עלולה להפוך ל"עצימה" בתוך זמן קצר; ואם הקטין ישהה באותה עת באוסטרליה, עשויה הרשות השיפוטית באוסטרליה לקבוע, כי נוכח המלחמה העצימה, מתקיים "חשש חמור משהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל" (סע' 13 (ב) לחוק אמנת האג). הקטין חי בישראל לאורך כל תקופת המלחמה, גם כאשר המלחמה היתה עצימה. תמוה בעיני, מדוע התנתה המבקשת את הסכמתה, כי סעיף 13 (ב) לחוק אמנת האג לא יחול, למעט במקרה שבו המלחמה תהפוך למלחמה עצימה? עוד טוענת המבקשת, כי אם תבקש להישאר באוסטרליה מחמת מצב מלחמה, תקדים ותגיש בקשה לבית המשפט בישראל. ובכן, אין כל משמעות להגשת בקשה לבית משפט בישראל או להחלטה של בית המשפט בישראל, שהרי ההליך יתנהל באוסטרליה, ואין בהחלטות בית המשפט בישראל כדי לחייב את הרשות השיפוטית באוסטרליה. המבקשת נתנה הסכמתה, כי אם שהיית המשיב ו/או הקטין באוסטרליה תוארך "כפועל יוצא מפעולות המבקשת שלא כדין", הרי שהיא נותנת הסכמתה מראש, כי תביעת ההגירה תידחה. אלא שגם הסכמה זו הותנתה בתנאי לפיו – יקבע שפעולות המבקשת היו "שלא כדין"; אלא שהערכאה אשר תקבע אם הפעולות נעשו כדין או שלא כדין, היא הרשות השיפוטית באוסטרליה. המבקשת רואה באוסטרליה כ"ביתה". בבקשה טענה המבקשת, כי היא נאלצה בסופו של דבר להשאיר את הקטין בישראל, "ולעלות ביום 6.11.24, על טיסה הביתה – ל---, אוסטרליה, ע"מ שתוכל לעבור את תהליך הלידה שם, בשלווה נפשית ובתמיכת משפחתה האוהבת...". גם עובדה זו מחזקת את החשש של המשיב, כי המבקשת תנקוט בהליך משפטי בבית המשפט באוסטרליה ותנסה למנוע את החזרת הקטין לישראל. טוענת המבקשת, כי אין הבדל בין הנסיעה שלה עם הקטין לאנגליה, לבין בקשתה שהקטין יגיע אליה לאוסטרליה. אין בידי לקבל טענה זו של המבקשת. הנסיבות של הנסיעה לאנגליה היו שונות בתכלית: א) בשעתו, כאשר המבקשת נסעה עם הקטין לאנגליה, הסכסוך לא היה בעצימות גבוהה כפי שהוא כיום, ולא היו הליכים משפטיים בין הצדדים; ב) טרם הנסיעה לאנגליה, נחתם הסכם ברור לפיו אי-החזרת הקטין לישראל תחשב כחטיפה, ללא שום סייג ו/או תנאי. הפגיעה בטובת הקטין והנזק למשיב היה והמבקשת תפתח בהליך משפטי באוסטרליה, הרי שטובתו של הקטין תפגע ויגרמו נזקים משמעותיים למשיב. טובת הקטין שיקולים של טובת הקטין ניצבים משני עברי המתרס. מן העבר האחד, זכות המבקשת וזכות הקטין לקשר; מן העבר השני, זכות הקטין להמשיך לגדול בישראל, מקום מושבו הקבוע ובסביבתו המוכרת. באיזון שבין שני האינטרסים, יש להעדיף את האינטרס השני, שהרי הבטחת הקשר שבין המבקשת לבין הקטין, נתון בשליטתה ובידיה, והיא יכולה להגיע חזרה לישראל ולשהות במחיצת הקטין. זאת ועוד: שהות ממושכת של הקטין באוסטרליה, בעת שיתנהל שם ההליך המשפטי בין הוריו, יפגע בשגרת חייו, עלול לערער את עולמו ואת יציבותו הנפשית. הנזק הצפוי למשיב היה והמשיב יגיע עם הקטין לאוסטרליה והמבקשת תפתח בהליך משפטי באוסטרליה, המשיב עלול למצוא עצמו מנהל הליך משפטי מורכב, לפרק זמן משמעותי, בארץ זרה, מנותק בעל כורחו מישראל (ועלול לאבד את מקום עבודתו), ללא קרוביו, ללא שיש בידו כספים לניהול המשפט שם (שהרי לפי התנאים שהציבה המבקשת, את הערובה הכספית המשיב לא יוכל לממש אם המבקשת תטען להגנה לפי סע' 13 (ב) לחוק אמנת האג). לא זו אף זו, בישראל תלויה ועומדת תביעת הגירה שהגישה המבקשת (הגירה לאנגליה). הליך משפטי באוסטרליה, אם יהיה כזה, עלול לפגוע קשות בזכויות הדיוניות והמהותיות של המשיב בהליך ההגירה. בנסיבות המרה דנא, שוכנעתי, כי החשש שמביע המשיב, לפיו המבקשת תנקוט בהליך משפטי באוסטרליה אשר ימנע את החזרתו של הקטין לישראל, הוא חשש ממשי ומבוסס. מסקנתי אם כן היא, כי אין מקום להורות למשיב להביא את הקטין לאוסטרליה ויש לשמור על המצב הקיים ולמנוע מראש כניסה למצב שעלול לפגוע בטובת הקטין ולגרום נזק למשיב. הבטחת קשר של כל הורה עם הילדים באמצעות שיחות וידאו כל אחד מההורים מבקש, כי בית המשפט יתן הוראות לעניין הבטחת הקשר של כל אחד מהם עם הילדים באמצעות שיחות וידאו. המדובר בזכות בסיסית של כל אחד מההורים. לפיכך, הנני מורה בזאת, כי בימים שני, רביעי ושישי, תתקיים שיחת וידאו משותפת של ההורים עם שני הילדים ולמשך 15 דקות. בשל הפרשי השעון בין ישראל לבין אוסטרליה, השיחה תתקיים בשעה 07:30 שעון ישראל. המבקשת תמסור למשיב, בתוך 10 ימים, את כל פרטי הלידה של הבת המשותפת, מידע רפואי אודות מהלך הלידה, מצבה הרפואי כיום, והשם שניתן לה עם לידתה. אשר על כן, הבקשה נדחית. לאור התוצאה אליה הגעתי, ובהתחשב בהוצאות שפסקתי נגד המבקשת בהחלטה מיום 19.11.2024 (בתלה"מ 25390-09-24), תשלם המבקשת את הוצאות המשיב בסך של 2,500 ₪. ההחלטה מותרת לפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision14558-12-24	["תומר שלם"]	[{"judgment_id": "00d4f8d7-d6ab-5e5d-a476-835599eddf28", "file_name": "14558-12-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 84932, "extension": "docx", "display_name": "14558-12-24-קובץ מקורי"}]
316a1ac2-de03-522f-9dc0-e5144be64a52	בימ"ש מחוזי מרכז לוד לנוער, סגנית הנשיאה השופטת ורדה פלוט: פס"ד בערעור בנושא הוצאת קטינים למרכז חירום ( ענ"א 31788-11-24)	31788-11-24	2024-11-27	2	5	11	2DISTRICT_COURT	5Central	11Juvenile		decision31788-11-24	["ורד פלאוט"]	[]
31f99ce8-8da0-5d0a-9f63-3dacfa875342	ביהמ"ש המחוזי מרכז לוד, השופטת מרב גרינברג: גז"ד לנאשמות בייבוא סם מסוכן בצוותא בפרשת "המזוודות הוורודות" (ת"פ 4503-02-23)	4503-02-23	2025-01-05	2	5	2	2DISTRICT_COURT	5Central	2Criminal	גרסה מותרת לפרסום (נמחקו קטעים הפוגעים בפרטיות הנאשמות) ארבע הנאשמות בתיק דנא הורשעו במסגרת הסדר דיוני בעובדות כתב אישום מתוקן בעבירת ייבוא סם מסוכן בצוותא לפי סעיף 13 וסעיף 19א לפקודת הסמים המסוכנים, התשל"ג-1973 יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). כמפורט בעובדות האישום המתוקן, עובר לחודש ינואר 2023 פנה אחר שזהותו אינה ידועה לנאשמת 1 והציע לה לייבא סמים לישראל. עובר ליום 12.1.23 סיכמה נאשמת 1 עם יתר הנאשמות לטוס יחד לברלין במטרה לייבא סמים עבור תשלום. במסגרת התוכנית סוכם כי עבור ייבוא הסם תעביר נאשמת 1 לכל אחת מהן סך של 30,000 ₪, וכ-3,000 ₪ נוספים עבור הוצאות כרטיסי טיסה ולינה, את הכספים קיבלה מידי האחר. ביום 8.1.23 נאשמת 1 הזמינה ושילמה עבורה ועבור האחרות כרטיסי טיסה לברלין, בהוראת האחר סוכם כי ביום 12.1.23 תטוסנה כלל הנאשמות באותה טיסה לברלין, וביום 15.1.23 תחזורנה נאשמות 2 ו-4 בטיסה אחת ונאשמות 1 ו-3 בטיסה אחרת. ביום 12.1.23 טסו הנאשמות יחדיו לברלין. ביום 14.1.23 קיבלו נאשמות 1 ו-4 לידיהן, מאדם שזהותו אינה ידועה את כלל הסמים, כשהם מוסלקים בין היתר בתוך שני מכשירי סוני פלייסטיישן, בקבוקי שמפו ואריזות מלח מים המלח. בהמשך אותו יום, לקראת הטיסה לישראל וייבוא הסמים, חילקו הנאשמות את הסמים ביניהן, בהתאם חלוקה הבאה: נאשמת 1 קיבלה לידיה 4440.16 גרם סם מסוג קוקאין, שהוסלקו ב-קופסאות ו-4 שקיות. נאשמת 2 קיבלה לידיה 729.78 גרם סם מסוג קטמין ו-2379.55 גרם סם קוקאין, שהוסלקו במכשירי סוני פלייסטיישן, בקבוק שמפו ושקיות. נאשמת 3 קיבלה לידיה 739.98 גרם סם קטמין ו-2586.31 גרם סם קוקאין שהוסלקו במכשיר סוני פלייסטיישן, בקבוק שמפו ושקית מלחי אמבט. נאשמת 4 קיבלה לידיה 754.30 גרם סם קטמין ו-2680.32 גרם סם קוקאין, שהוסלקו בשקיות ובקבוק שמפו. ביום 15.1.23 נחתו הנאשמות בנתב"ג בשתי טיסות נפרדות, כשהן נושאות במזוודותיהן את הסמים שהוסלקו. הנאשמות ייבאו בצוותא סם קוקאין במשקל 12.08 ק"ג וסם קטמין במשקל 2.22 ק"ג, כל אחת על פי חלקה. ביום 19.2.24 הגיעו הצדדים להסדר לפיו הודו הנאשמות בכתב האישום המתוקן. נאשמות 3-1 הופנו לתסקיר, ללא הסכמות עונשיות, ואילו בעניינה של נאשמת 4 שהייתה עצורה באותה העת, עתרו הצדדים במשותף ל-34 חודשי מאסר. נאשמת 4 נדונה לתקופת המאסר המוסכמת וכן לקנס בסך 33,000 ₪. תמצית תסקירי שירות המבחן והליכי הטיפול שבהם שולבו הנאשמות נאשמת 1 נאשמת 1 שוחררה ממעצרה לחלופה טיפולית בקהילת "מלכישוע", שהתה בה כשנה והושבה למעצר לאחר שהורחקה מהקהילה. הנאשמת כבת 24, נעדרת הרשעות קודמות, גדלה במסגרת נורמטיבית ומתפקדת... (קטע מחוק) במהלך השנים התמודדה עם דימוי עצמי ירוד והתקשתה לשתף בכך את סביבתה, פנתה לשימוש בחומרים ממכרים כדי לטשטש תחושות כאב, פחד וחרדה, תוך שהייתה ממוקדת בהצגת תמונה תפקודית תקינה. בשנים האחרונות הרבתה לבלות, וקשרה קשרים חברתיים ארעיים הקשורים לעסק שניהלה תוך חשיפה לגורמים עברייניים שהשפיעו עליה. ביום 22.5.23 הורה בית המשפט על שחרורה לחלופת מעצר במסגרת טיפולית לנשים בקהילת "מלכישוע". כעולה מדיווח גורמי הטיפול, בתחילה בלטו אצל הנאשמת דפוסים כוחניים וקושי מהותי לקחת חלק במשימות ותורנויות, בהמשך החלה להתמסר לתהליך הטיפולי. צוין כי הנאשמת לומדת דרכים לתקשורת עם עצמה ועם אחרים והיא בעלת יכולת טובה יותר לחיבורים מורכבים, מבינה שתשומת לב שלילית הייתה עבורה מענה לרגשי נחיתות כבדים. בקשרים עם הנשים האחרות עלו מצבים המעוררים אותה לנהוג במניפולטיביות או בהפגנת דפוסי שליטה, דרך הטיפול היא קיבלה שיקופים וגילתה יותר מודעות לדפוסיה. הנאשמת הביעה מוטיבציה גבוהה להמשיך להעמיק את תהליך השינוי והייתה עתידה להשתלב בהוסטל. הנאשמת קיבלה אחריות על ביצוע העבירה, מסרה כי עם שחרורה מהצבא התנסתה בסמי קטמין וMDMA-, בשנים האחרונות הגבירה את תדירות צריכת הסמים, בעיקר קטמין בו השתמשה על בסיס יומיומי ובאופן אינטנסיבי. הסמים גרמו לה לתחושת ביטחון, שייכות ומסוגלות והיא ניהלה אורח חיים נהנתני וחסר גבולות. הנאשמת מבינה כי התמודדה עם תחושת ריקנות, דימוי עצמי ירוד, בדידות וחוסר ערך. התייחסה באופן מעמיק לנסיבות שעמדו ברקע לביצוע המעשים, הביעה צער וחרטה כנה על מעשיה וגילתה תובנה להשלכותיהם עליה ועל סביבתה. שירות המבחן התרשם כי היא אינה מאופיינת בדפוסים עברייניים קבועים, מגלה כוחות להתמיד במסגרת טיפולית אינטנסיבית ומפיקה ממנה תועלת והסיכון להישנות עבירות פחת. על יסוד כל אלו, בא בהמלצה לענישה שיקומית הכוללת עונש של עבודות שירות וצו מבחן. הנאשמת הופנתה לתסקיר משלים. בהמשך, בחודש יולי 24, הורחקה הנאשמת בעקבות הפרת תנאים מהקהילה הטיפולית ונעצרה עד תום ההליכים. בתסקיר משלים (17.9.24) צוין כי כחודש לאחר שהנאשמת השתלבה בהוסטל, היא הפרה את כללי המסגרת, והוחלט על הפסקת טיפול מידית עם אפשרות לבחינה חוזרת של המשך התאמה. בהמשך לאחר שהתקבלו דיווחים נוספים אודות חריגות רבות שביצעה הנאשמת בתקופה האחרונה שבה שהתה במסגרת הטיפולית המשקפות חוסר כבוד לכללים, לנהלים ולחברותיה, התחזק הרושם כי בפער לדיווחיה על התנהלות תקינה מצדה, פעלה באופן מניפולטיבי ופוגעני והייתה מרוכזת בעצמה ובצרכיה. גורמי הטיפול התרשמו כי מביעה אמביוולנטיות ביחס לרצונה בהמשך טיפול, ובעיקר חוששת מכניסה למעצר. בשיחה נוספת עם הנאשמת שיתפה כי חווה קשיים בבית המעצר ומתמודדת עם תחושה קשה של אכזבה מעצמה. היא התייחסה לדפוסיה אשר עמדו ברקע לחריגות שביצעה במסגרת הטיפולית, ביניהם תחושה שמעשיה ייסלחו. כיום מכירה במורכבות מעשיה ומעוניינת לערוך שינוי עמוק. מזה כחודש היא משולבת במחלקה טיפולית בכלא לבקשתה, משתתפת בקבוצות טיפוליות ובעבודת מטבח. כיום מצויה במצב רגשי ותפקודי טוב יותר. שירות המבחן חזר מהמלצתו השיקומית, אך עדיין סבור שפחת הסיכון במצבה של הנאשמת, והמליץ שלא למצות את הדין לעניין אורך המאסר. נאשמת 2 הנאשמת 2 שוחררה ממעצרה למסגרת טיפול פרטית בתחלואה כפולה, סיימה את הטיפול בהצלחה ומשמשת כיום מדריכה במקום. הנאשמת 2 כבת 25, נעדרת הרשעות קודמות, מתגוררת כיום בבית אמה. (קטע הושמט) בתקופה שקדמה למעצרה עשתה הנאשמת שימוש מוגבר בסמים מסוג קוקאין ו-MDMA במסיבות ובבילויים, ללא יכולת להציב גבול תוך שבהדרגה הפנימה דפוסים שוליים. כמו כן החמירה צריכת הסמים את מצבה הנפשי. במסגרת הליך המעצר שוחררה הנאשמת 2 למסגרת טיפול פרטית "וילה מטריקס"- (מיום 15.3.23), בתחילת ההליך התמודדה עם קשיי התאקלמות במסגרת, בהדרגה השתלבה בטיפול פרטני לצד מעקב פסיכיאטרי סדיר. בחודש ינואר 24 סיימה את הטיפול במסגרת סגורה, חזרה להתגורר בבית משפחתה ושולבה במסלול אמבולטורי של המרכז, כעבור מספר חודשים השלימה את הליך הטיפול בהצלחה. להערכת גורמי הטיפול הנאשמת עברה תהליך שיקומי אינטנסיבי במהלכו קיבלה כלים לניהול חיים והתמודדות עם שגרה, ערכה עבודה פנימית מעמיקה על דפוסי התמכרות והתנהגות והצליחה ליישם כלים שרכשה. היא שומרת על ניקיון מסמים, משולבת בטיפול פרטני ובקבוצת בוגרים שבועית של "וילה מטריקס" וכן בקבוצות NA, במקביל מתנדבת במרכז טיפולי "רוח ים" שהוא בית טיפולי מאזן לאנשים המצויים במשבר נפשי. הנאשמת קיבלה אחריות על התנהגותה, מגלה תובנה לגורמים שהובילו אותה לבצע את העבירה, מכירה בחומרתה ומביעה חרטה. עוד ביטאה שביעות רצון מההליך הטיפולי שעברה, ונכונות להשתלב בקבוצה טיפולית נוספת במסגרת שירות המבחן. שירות המבחן התרשם מבחורה בעלת יכולות קוגניטיביות ותפקודיות טובות. כן התרשם מהשפעתו המרתיעה של ההליך המשפטי, לרבות המעצר שכלל גם חשיפה תקשורתית שלילית. על יסוד כל אלו העריך כי פחת הסיכון במצבה של הנאשמת להישנות התנהגות עוברת חוק בעתיד, והמליץ על אפיק שיקומי והימנעות ממאסר. בתסקיר מיום 12.9.24 שב שירות המבחן על המלצתו השיקומית. דווח כי הנאשמת עוסקת בפעילות התנדבותית בבית מאזן "רוח ים", שם מועסקת כמדריכה ומקבלת אחריות הכוללת ליווי של מטופלים והנחיית קבוצה לצד מדריך נוסף. הנאשמת שוהה במעצר בית לילי, עובדת במשמרות לילה בבית קפה ובמרכז "רוח ים" ומקיימת קשר זוגי יציב. במקביל ממשיכה להגיע לשיחות פרטניות ולטיפול קבוצתי, ונרשמה ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. מצבה הנפשי מאוזן, היא מצליחה לקדם את עצמה, אינה נוטלת טיפול תרופתי ולא חידשה את הרישיון לקנאביס. אנשי הסגל של "וילה מטריקס", המרכז הטיפולי בו שולבה העידו במעמד הטיעונים לעונש והדגישו בדבריהם את הטיפול המוצלח שעברה הנאשמת 2 ואת השינוי המשמעותי שחל בה. ד"ר אייל קארו, מנהל המסגרת, תיאר את ההליך השיקומי המורכב והאינטנסיבי שעברה הנאשמת, היא התחילה מנקודה נמוכה, סבלה מפוסט טראומה שלא טופלה והשתמשה בחומרים ממכרים שגרמו לבלבול וטשטוש. כיום היא מהווה מודל לאחרים אשר שואבים ממנה כוח ותקווה לכך שהשיקום אפשרי, ד"ר קארו הוסיף שהוא חש תחושת הגאווה על הצלחת ההליך ובחירת הנאשמת לשנות את אורחות חייה ולבנות זהות חדשה. לדבריו הנאשמת מצליחה ליישם את התכנים שלמדה בטיפול אף מעבר למצופה, היא רחוקה שנות אור מנקודת ההתחלה, ומועסקת במסגרות שונות תחת ניהולו; גב' ספיר יבלונוביץ, עובדת סוציאלית המטפלת בנאשמת סיפרה כי הנאשמת עברה טיפול שכלל עיבוד טראומות עבר, הנאשמת משתפת בכנות ומתייעצת איתה לגבי מטופלים שאותם מלווה בעצמה ומדגישה את רצונה לשמש דוגמא; מר יהב רודיטי, בן זוגה של הנאשמת ציין כי הנאשמת קילפה מעצמה שכבה אחר שכבה וכיום היא אדם אחר בעל תובנה לגבי השלכות מעשיה, מאדם ללא כיוון הפכה לאדם עם שאיפות להצלחה. הנאשמת תמכה בו במהלך תקופת מילואים ממושכת שבה שירת בשנה החולפת, לרבות כאשר נפצע בלבנון (עוד הוגשו דוחות עדכון טיפול נ/1, נ/2). עוד הוגשה מטעם נאשמת 2 אסופת מסמכים (נ/4) הכוללת: מסמך מטעם בית "רוח ים", שבו היא משמשת מדריכה מזה מספר חודשים, כעולה ממנו הנאשמת הוכשרה במסגרת הליכי הטיפול להדריך קבוצות ומשמשת מדריכה מן המניין, להתרשמות צוות המקום הנאשמת מגלה אחריות, מסורה, ישרה ומהווה מקור כח ודוגמא למטופליה; אישור רישום ללימודי פסיכולוגיה לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה, מסמכי מעקב רפואי- הנאשמת מטופלת בתרופות נוגדות חרדה ודיכאון, מצבה הנפשי מיוצב, מסמכי הערכה מעבודות התנדבות ומקומות עבודה ומסמכים הקשורים למצבה הכלכלי של משפחתה. נאשמת 3 הנאשמת 3 שוחררה ממעצרה לקהילה טיפולית "רוח במדבר", סיימה את הליכי הטיפול בהצלחה. כבת 24, ללא עבר פלילי, השלימה 12 שנות לימוד.. (קטע הושמט)...עם סיום השירות עברה להתגורר בתל אביב וסיגלה לעצמה סגנון חיים רווי בילויים, חברים ומסיבות טבע, שם התנסתה בצריכת סמים שונים ביניהם קוקאין, MDMA, אקסטזי וקטמין. במשך הזמן הגבירה את צריכת קטמין עד כדי צריכה יום יומית על מנת "לברוח מעצמה". באותה תקופה הכירה את הנאשמות האחרות. במסגרת הליך המעצר שולבה הנאשמת בקהילה טיפולית "רוח במדבר" והשלימה את ההליך הטיפולי בהצלחה, בהתאם לדיווח גורמי הטיפול עמדה בכל המשימות הטיפוליות ועברה כברת דרך טיפולית משמעותית. בין היתר שיתפה פעולה באופן מעמיק, למדה לעבוד על גבולות ולבחון את הליקויים באורחות חייה ובבחירותיה והגיעה לתובנות באשר להמשך ניהול חייה בדרך נורמטיבית. כתשעה חודשים מתחילת הטיפול בקהילה עברה להוסטל. הנאשמת השתלבה היטב בהוסטל, החלה לעבוד בגן ילדים אצל קרובת משפחתה, אוהבת את עבודתה, וניכר כי הילדים, ההורים והצוות מעריכים ואוהבים אותה. בתקופה זו התמודדה עם עיקולים על חשבון הבנק והסירה אותם באופן עצמאי ואחראי. הוערך כי לנאשמת יכולת מנהיגות, היא מהווה כוח מניע חיובי ומשמעותי בהוסטל ובעלת כוחות ומסוגלות גבוהים ביותר. הנאשמת נטלה אחריות על מעשיה, מסרה כי ביצעה את העבירות מתוך תחושת ריצוי כלפי חברותיה ושימוש מתמשך בסמים שהשפיע על שיקול דעתה. לדבריה, מעשיה לא בוצעו ממניע כלכלי, היא עבדה במלצרות ואף חסכה כסף לטיול שאליו תכננה לצאת זמן קצר לאחר האירוע. כיום היא מביעה חרטה גדולה על מעשיה, תובנה לחומרתם ולנזק שהיה עלול להיגרם לחברה, לצד בושה ואשמה. חוויית המעצר זעזעה אותה והיוותה גורם מדרבן לשיקום חייה. שירות המבחן התרשם שלנאשמת מוטיבציה טיפולית גבוהה , וכי ההליך הטיפולי סייע לה בהתבוננות מעמיקה בשגרת חייה, בחיזוק הכוחות והגבולות הפנימיים ובהגברת מודעותה למצבי סיכון. עוד מעריך כי הנאשמת מסוגלת להשתלב מחדש בקהילה באופן יצרני תקין ומיטיב, והסיכון לביצוע עבירה דומה בעתיד פחת בעניינה באופן משמעותי. הומלץ על הטלת עונש לריצוי בעבודות שירות, לצד מאסר מותנה, קנס וצו מבחן. בתסקירו המשלים (מיום 18.9.24) חזר שירות המבחן על המלצתו... (קטע שהושמט)... הנאשמת מעוניינת בשילובה בטיפול המשכי ביחידה להתמכרויות ומחוברת לצורך להמשיך לתחזק את הניקיון מסמים ולבסס את השינוי החיובי שערכה בחייה. תמצית טיעוני הצדדים לעונש טיעוני המאשימה המאשימה, באמצעות ב"כ עו"ד גבי פאר, עמדה בטיעוניה בע"פ ובכתב (ת/1) על חומרת מעשי הנאשמות שפגעו ברף הגבוה בערכים המוגנים של בריאות הציבור, שלומו ובטחונו, ועל מדיניות הפסיקה בעבירות סמים הנוטה להעדפת שיקולי הרתעה וגמול על פני שיקום. לטענתו נסיבות ביצוע העבירה חמורות כוללות תכנון מוקדם, קשר בין נאשמת 1 לגורמים עברייניים וביצוע בצוותא. הנאשמות היו מודעות לחלקן בחבורה המייבאת לישראל סם קשה בכמות גדולה, המעשים בוצעו ממניע כלכלי, כל אחת מהנאשמות הייתה יכולה להתחרט ולהימנע מביצוע העבירה במספר נקודות זמן שונות. תחכום המעשים בא לידי ביטוי בהסלקת הסמים בתוך מכשירי סוני פלייסטיישן ובמוצרי ים המלח. עוד עמדה המאשימה על כמויות הסם הגדולות שיובאו וסוגי הסמים הנחשבים מן המסוכנים שבסמים. אשר לחלקן היחסי של הנאשמות נטען, כי הן אמנם לא רכשו את הסמים או היו אמורות להפיצם אך הן מהוות חוליה מרכזית שאין בלתה בשרשרת הפצת הסמים, וכי פוטנציאל הנזק ממעשיהם רב. המאשימה עתרה להעמיד מתחם זהה ביחס לכל הנאשמות הנע בין 42-70 חודשי מאסר וקנס שלא יפחת מ-33,000 ₪. המאשימה ציינה לזכות הנאשמות כי נטלו אחריות על מעשיהן, מדובר בנאשמות צעירות, ללא עבר פלילי שחסכו בזמן שיפוטי אך עניינן אינו נופל בגדר המקרים המצדיקים חריגה לקולא ממתחם הענישה, כל שכן הימנעות מהטלת עונש מאסר. נטען כי הליכי הטיפול שעברו כלל הנאשמות אינם יוצאי דופן ואינם מצדיקים חריגה לקולא מהמתחם מטעמי שיקום, כל שכן משמדובר במעשים שחומרתם יתרה ונכנסים לגדרי סעיף 40ד(ב) לחוק. המאשימה הפנתה בטיעוניה לע"פ 971/21 אמאצ'י נ' מדינת ישראל (31.3.2021) (להלן: "עניין אמאצ'י"), שם הורשע הנאשם בייבוא סם קוקאין במשקל 678 גר', ונקבע כי מדובר במעשה שיש בו משום 'חומרה יתרה' המקים מניעה מחריגה לקולה במקרי שיקום, אלא בנסיבות יוצאות דופן. לשיטת המאשימה המקרה שבפנינו חמור משמעותית כולל יבוא כמות אדירה של סמים, נגישות לגורמים עברייניים ופוטנציאל נזק עצום חמור יותר, ונסיבות הנאשמות אינן חריגות. אשר לנאשמת 1, עתרה המאשימה למקם את עונשה בתחתית המתחם, הנאשמת אמנם עברה טיפול בקהילה במשך שנה אך בהמשך הפרה את כללי המסגרת והורחקה מהקהילה. הליכי הטיפול שעברה הנאשמת 1 משמעותיים מאלו שעברה נאשמת 4 שנפלטה מקהילה טיפולית כעבור 7 חודשים. לטענת המאשימה, מהתסקיר המשלים ניתן ללמוד כי הטיפול שעברה הנאשמת לא היה אפקטיבי ומעמיק דיו ואינו מצדיק הקלה בעונש, הנאשמת עודנה מרוכזת בצרכיה וגורמי הטיפול התרשמו מעמדה מטשטשת ומצמצמת ביחס להתנהלותה. מכאן, שהנאשמת לא למדה במהלך הטיפול דבר והסיכון ממנה לא פחת. אשר לנאשמות 3-2, המאשימה אינה מתעלמת מהליכי השיקום שעברו אך סבורה, שבהינתן חומרת המעשים וטיב הטיפול, מצדיקים לכל היותר הפחתה של מספר חודשים בודדים מעונשה של נאשמת 1. נטען כי עניינן של הנאשמות אינו שונה מזה של מייבאי סמים טיפוסיים, רובם צעירים, ללא מאפיינים עברייניים מובהקים ובעלי נכונות טיפולית. נקודת הפתיחה של הנאשמות לא הייתה נמוכה, והליכי השיקום שעברו אינם יוצאי דופן. עוד נטען, שהנאשמות לא ביצעו את העבירות על רקע התמכרות לסמים אלא מתוך מניע כלכלי טהור ובשל צרכים רגשיים וחברתיים. עיקרי טיעוני ההגנה ב"כ נאשמת 1, עו"ד עידן שני, עתר לגזור על הנאשמת מאסר קצר החופף את תקופת מעצרה, כתשעה חודשים. עוד הפנה לכך שבהתאם לטיעוני המאשימה חלקן של כל הנאשמות בתיק דומה והתמצה בהעברת הסמים לארץ, לא ידוע מיהם המעורבים האחרים ומהו מקור הסמים. הנאשמות פעלו בחוסר תחכום, התנהלו בהתכתבות בוואטסאפ והיו אמורות לקבל שכר בסך 30,000 ₪ בלבד, נתונים אלו מלמדים על חוסר המודעות והתובנה שלהן בפער לסיכון שנטלו על עצמן. הנאשמת 1 שולבה במשך שנה וחודשיים בטיפול אינטנסיבי בקהילת "מלכישוע", התסקיר הראשון מתאר תמונה שיקומית מדהימה ועל קיומו של פוטנציאל שיקום, ההפרה בגינה הופסק הטיפול מינורית ולאחריה היא הושבה למעצר. גם במהלך מעצרה ממשיכה בהליכי טיפול. עוד נטען, כי עניינה של נאשמת 1 אינו שונה מהותית מזה של חברותיה, נאשמות 2 ו-3, הנאשמת השלימה את הטיפול בקהילה ולא הספיקה להשתלב בהמשך התהליך, ההבדל ביניהן הוא טכני, הנאשמת נותרה עצורה והנאשמות האחרות משוחררות. מנגד, מצבה שונה שינוי ממשי מעניינה של נאשמת 4 שעברה טיפול חלקי. ב"כ נאשמת 2, עו"ד ליה פלוס, עתרה לחריגה מהמתחם ולהסתפקות בעבודות שירות לנוכח נסיבות חיים קשות בשילוב שיקום בלתי רגיל- תוארו נסיבות חייה המורכבות של הנאשמת שבעקבות הליכי גירושין קשים הוצאה בגיל צעיר מהבית יחד עם אחותה ואמה ונאלצה לסייע כלכלית לאמה ולאחותה. הנאשמת נפצעה בגיל 12 בתאונת דרכים, סובלת מפוסט טראומה והוכרה ע"י בטל"א. פציעתה השפיעה על מהלך חייה, היא חוותה קשיים חברתיים, החלה להשתמש בסמים והתנהלה ללא שיקול דעת. עוד לטענתה המניע של הנאשמת לביצוע העבירה לא היה כלכלי כטענת המאשימה אלא נבע מהתמכרות לסמים וגורמים אישיותיים. הנאשמת נטלה אחריות בהזדמנות הראשונה, הביעה חרטה ובושה וחסכה בזמן שיפוטי. הסתבכותה בתיק זה הצילה למעשה את חייה, הנאשמת בחרה לעשות שינוי ולשנות את מסלול חייה, כיום היא מהווה גורם תמיכה למשפחתה. ההליך הטיפולי תואם את צרכיה בכל המישורים, הנאשמת מנהלת אורח חיים יציב הכולל עבודה כמדריכה ועבודה בבתי קפה, נרשמה ללימודים אקדמיים. לצד זאת היא ממשיכה בטיפול וחדלה משימוש בקנאביס, אף ברישיון, היא משתמשת בכלים שקיבלה בטיפול וחזרה למסלול חיים נורמטיבי באופן מוחלט. צוין כי הנאשמת הייתה עצורה ארבעה חודשים בתנאים שאינם קלים, סבלה קשות מחשיפה תקשורתית שלילית, נטען כי שיתפה פעולה עם המשטרה וכתוצאה מכך זכתה ליחס פוגעני מצד נשים שהיו עצורות איתה, גם בני משפחתה נאלצו להתמודד עם לחצים משמעותיים באותה תקופה, מאסר מאחורי סורג ובריח יגרום לה נזק קשה ויחבל בהליכי שיקומה. ב"כ נאשמת 3, עו"ד שחר חצרוני, הפנה תחילה לנסיבות ביצוע העבירה: חלקה של הנאשמת מתמצה בהיותה בלדרית, ללא ארגון, קשירת קשר או הסלקה. לטענתו הנאשמת 3 לא מימנה את הסם ולא הייתה אמורה להרוויח מהפצתו. נטען, כי המשטרה בחרה במסלול הקל ועצרה את הבלדריות שהן בתחתית השרשרת של הפצת הסם, מבלי לערוך חקירה מעמיקה ומבלי להתחקות אחר המעורבים האחרים. ההידרדרות של הנאשמת החלה לאחר שעברה להתגורר בתל אביב, היא השתמשה בסמים קשים שפגעו בשיקול דעתה. אך מעז יצא מתוק, לאחר מעצרה הנאשמת עברה הליך טיפול משמעותי בקהילת "רוח במדבר" שאותה סיימה בהצטיינות, וכיום הסיכון להישנות עבירות אינו קיים. הנאשמת התקשתה למצוא עבודה לאחר שתויגה כעבריינית, ובמיוחד כשמדובר בתיק מתוקשר, כיום עובדת בגן ילדים ובמלצרות ואהובה על סביבתה. עוד נטען, כי המאשימה אינה יכולה לטעון לעונש חמור מזה שעתרה בעניין נאשמת 4 כשגם לשיטתה חלקן של כל הנאשמות שווה, העבירה דנן אינה נמנית על העבירות המגלמות חומרה יתרה, ומכל מקום, גם סעיף 40ד(ב) מאפשר בנסיבות חריגות לסטות מהמתחם בשל שיקולי שיקום. הנאשמת צעירה, סיימה הליך טיפולי ממושך, סבלה בתקופת מעצרה ועל כן ראוי להשית עליה 9 חודשי עבודות שירות וצו פיקוח לתקופה ממושכת. דברי הנאשמות בפני בית המשפט הנאשמות כולן נטלו אחריות על מעשיהן והביעו חרטה ושאיפה לחיים נורמטיביים. נאשמת 1 שיתפה בהליך הטיפולי שעברה בקהילה, היא הייתה תקופה ארוכה בניתוק מוחלט מהעולם שבחוץ ועסקה בלמידה עצמית משמעותית. הנאשמת קילפה שכבות בעצמה ונלחמה בדפוסיה, בסוף הטיפול חטאה בהתכתבות עם מטופל אחר. כיום היא שוהה באגף טיפולי במחלקת התמכרויות בכלא, קשה לה לסלוח לעצמה על כך שנתנה יד לפגיעה פוטנציאלית באחרים, והייתה שותפה לשרשרת של הפצת הסם מתוך לחץ חברתי, בצע כסף והשפעת סמים. היא מבינה שעליה להתמודד עם טראומות מעברה המתבטאות במערכות יחסים רעילות, חוסר גבולות ואימפולסיביות, ומודעת לכך שבהמשך חייה תתמודד עם כתם מעברה ועם טראומת המעצר. היא מעוניינת להשתלב בחברה ולבנות חיים בריאים, ומבקשת להתחשב בטיפול שעברה. נאשמת 2 סיפרה בהתרגשות על הליכי הטיפול שעברה, לדבריה הבינה בדיעבד שכל החיים היה לה הכול אך בעצם לא היה לה כלום. כיום היא נמצאת במסגרת שמיטיבה איתה, ומטופלת נפשית ורגשית. למדה על עצמה דברים חדשים כגון יכולת חיבור והזדהות, קבלת משמעות וסיפוק, דברים שסברה שתוכל לקבל רק באמצעות שימוש בסמים. היא שלמה עם חייה, אוהבת את העשייה ומעריכה את הזכות לעזור למטופלים אחרים בשיקומם. היא למדה לקחת אחריות ולבחור נכון, למדה לעבוד על דפוסי ריצוי, אימפולסיביות וכן דחיית סיפוקים. היא הבינה שבעבר נוצלה ע"י אחרים אך היא לא מאשימה אף אחד ולוקחת אחריות על מעשיה. עוד סיפרה שבתקופת מעצרה עברה חרם והתנכלות. הנאשמת הביעה מודעות לכך שהתיק המביש (כלשונה) ילווה אותה כל חייה מול החברה ומול בני משפחתה לרבות ילדיה בעתיד, והודתה על ההזדמנות שניתנה לה לשקם את חייה. נאשמת 3 ביקשה לדבר מהלב ומסרה שהתהליך שעברה הציל את חייה, שינה את דפוסיה והציל אותה מסביבה שאינה בריאה. הנאשמת למדה רבות בטיפול בקהילה, בעבר התאימה את עצמה לאחרים וכיום היא אוהבת את עצמה ומוקפת באנשים שאוהבים אותה כפי שהיא. היא סיגלה יכולת הצבת גבולות, מתפללת ומבקשת שתינתן לה הזדמנות להמשיך בדרכה החיובית. דיון והכרעה מתחם העונש ההולם על ההליך שבפניי חלים עקרונות הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה בהתאם להוראות תיקון 113 לחוק. ע"פ הוראות אלו, העיקרון המנחה בענישה הינו עקרון ההלימה שפירושו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ובמידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. בדרכו של עקרון זה, על בית המשפט לקבוע מתחם עונש הולם למעשה העבירה, תוך שהוא מתחשב בערך החברתי המוגן שנפגע ומידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבותיה הקונקרטיות של העבירה. בשלב הבא, לאחר שנקבע מתחם העונש, ובית המשפט לא מצא מקום לחרוג ממנו לקולא או לחומרא, נקבע העונש הראוי תוך התחשבות בנסיבות העושה. הנאשמות ביצעו מעשים חמורים ומסוכנים ופגעו פגיעה ממשית בערכים המוגנים של בריאות הציבור, שלומו וביטחונו. בתי המשפט חזרו והדגישו בפסיקותיהם את החומרה הנלווית לעבירות הסמים, ובפרט עבירות ייבוא. עוד נקבע, בשים לב לרווח הכלכלי המשמעותי המופק לעיתים מביצוע עבירות אלו, כי ראוי לנקוט כלפיהן במדיניות ענישה מחמירה, על מנת להרתיע עבריינים פוטנציאליים מלבצען [ע"פ 4536/21 פרץ נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (4.11.2021); ע"פ 8048/19 פיצ'חדזה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (4.6.2020); ע"פ 1987/15 דרורי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (17.8.2015); ע"פ 7044/11 עבד נ' מדינת ישראל (17.6.2012)]. הנאשמות, חברות, ייבאו בצוותא סמים קשים מסוג קטמין וקוקאין בכמויות גדולות, מדובר בתכנית ייבוא סם מתוכננת ומתוחכמת, שהחלה בקשר בין נאשמת 1 לאחר שהוא כנראה מקור הסם, וכללה טיסה לעיר ברלין וחזרה עם הסם שהוטמן בתוך חפצים במזוודות. בהתאם לתכנית סוכם כי כל אחת מהנאשמות תקבל תשלום בסך 30,000 ₪ והחזר הוצאות כולל כרטיס טיסה, הכרטיסים נקנו ע"י נאשמת 1. בהגיען לברלין קיבלו נאשמות 1 ו-4 את הסמים לידיהן, הסמים חולקו והוטמנו במזוודותיהן, הנאשמות נעצרו בהגיען ארצה ובכך נמנעה הפצת ענק של סמים קשים. יחד ולחוד- כתב האישום מייחס לנאשמות ייבוא בצוותא של סם מסוג קוקאין וקטמין בכמויות דומות (למעלה מ-700 גרם קטמין ולמעלה מ-2.3 ק"ג קוקאין כל אחת), נאשמת 1 שהביאה לישראל סם קוקאין במשקל 4.4 ק"ג, כמות כמעט כפולה מזו של יתר הנאשמות, ללא יבוא קטמין. המשקל הכולל שיובא על ידי הנאשמות הוא 12.08 ק"ג קוקאין ו-2.22 ק"ג קטמין, בהתאם לתיקון כתב האישום הורשעה כל אחת מהנאשמות בייבוא סם על פי חלקה בהתאם לכמות הסם שהוטמנה בכבודתה, ואולם אין בכך כדי להקהות מחומרת המעשים שבוצעו בצוותא. הנאשמות פעלו בתעוזה כגוף אחד, כל אחת מהן הייתה מודעת לכך שהיא פועלת כחלק מחבורה המייבאת לישראל כמות גדולה של סמים קשים. הן הסכימו לשמש בלדריות, נסעו יחד לברלין למטרה זו לבדה וחזרו כעבור יומיים שבאמתחתן הסמים. יבוא הסמים לא היה מעשה רגעי, הוא חִייב תכנון והכנה ונמשך זמן. אף לא אחת מהן עצרה את עצמה או את האחרות מלהשלים את מעשה העבירה. אשר לחלקן היחסי- כתב האישום מייחס תפקיד משמעותי יותר לנאשמת 1 מאשר לחברותיה, עם זאת המאשימה התייחסה בטיעוניה לחלקן של כל הנאשמות כשווה ואף עתרה בעניינן למתחם ענישה זהה, ולפיכך אין מקום לאבחנה ביניהן. חולייה בשרשרת- הנאשמות שימשו כבלדריות סמים, בכך היוו חולייה חיונית בשרשרת הפצת הסם. הן לא עמדו בראש השרשרת הסם, לא מימנו אותו ואף לא היו אמורות להפיצו, תכנית ייבוא הסם הוכתבה להן ע"י אחר. עם זאת, מדיניות הענישה בעבירות ייבוא סם מחמירה ובית המשפט העליון קבע כי יש לנקוט ביד קשה כלפי כלל המעורבים בשרשרת הפצת הסמים: "על בתי המשפט לנקוט במדיניות ענישה משמעותית כלפי כל המעורבים בשרשרת הפצת הסמים, שכן רק בדרך זו ניתן יהיה לפעול למיגור התופעה. על אף העובדה כי המערערים שימשו בבלדרים, ולא עמדו בראש שרשרת הפצת הסם – הרי שהשיטה העומדת במרכז התופעה נשענת, במידה רבה, על נכונותם של המערערים ושכמותם לבצע את העבירות האמורות... מכאן עולה שמאבק בתופעת ההסתננות וייבוא הסמים לתחומי המדינה מחייב הרתעה אפקטיבית של כלל השותפים למבצעי ההברחה, המודעים לחומרת העבירות הכרוכות במכלול, וזאת באמצעות ענישה משמעותית שתאיין את כדאיות ביצוע המעשים האסורים" ע"פ 7044/11 עבד נ' מדינת ישראל (17.6.2012). המניע- לטענת המאשימה הנאשמות ביצעו את המעשים ממניע כלכלי טהור, תסקירי שירות המבחן משרטטים תמונה מורכבת יותר. הנאשמות, צעירות שהיו מעורבות בעולם הסמים, פעלו מתוך שילוב של רצון להרוויח כסף קל בצירוף מניעים רגשיים וחברתיים שפורטו בהרחבה בתסקירים. פוטנציאל הנזק- הנאשמות ייבאו כמות גדולה של סמים קשים הנפוצים בקרב מכורים ולהם תופעות לוואי רבות. בע"פ 3625/11 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (6.11.2012) נקבע כי "סם הקוקאין הוא מן המסוכנים שבסמים". סם הקטמין, אף הוא נכלל בקבוצת הסמים הקשים, מכונה "סם המועדונים" או "סם האונס", לרוב נעדר טעם, צבע וריח וגורם לתופעות לוואי חמורות. הפצת הסם בישראל נמנעה אך בשל פעילות המשטרה, אין צורך להכביר מילים בדבר ההשפעות הישירות והעקיפות של הסמים על צרכני הסמים, על סביבתם הקרובה ועל החברה בכללותה, בפרט בהינתן כמות הסם שיובאה. יתר המעורבים בייבוא הסם אמנם לא נתפסו. בנסיבות האמורות אני קובעת כי הפגיעה שפגעו הנאשמות בערכים המוגנים במעשיהן היא ברף הגבוה. מדיניות הענישה הנוהגת מדיניות הענישה בעבירות ייבוא סמים נוקשה ומחמירה ביחס לכל המעורבים בשרשרת הייבוא והפצת הסם. מנעד הענישה בעבירת יבוא סמים רחב ונקבע בהתאמה לסוג הסם, כמותו, נסיבות ביצוע העבירה ומעמדו של מייבא הסם בשרשרת ייבוא הסם (ע"פ 6409/12 מדינת ישראל נ' אלגדיפי, פסקאות 12-11 (5.6.2011)]. עוד נקבע כי יש להטיל ענישה מחמירה ומרתיעה על עברייני הסמים תוך מתן בכורה לעיקרון הגמול והרתעת הרבים (ע"פ 1987/15 דרורי נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 (17.8.2015). המאשימה עותרת ביחס לכל הנאשמות למתחם עונשי המתחיל ב-42 חודשי מאסר, בעוד בעניינה של נאשמת 4, שחלקה כאמור דומה, עתרה לעונש מוסכם בן 34 חודשי מאסר. ההגנה סבורה שמדובר במהלך שאינו הגון ומנוגד לכלל אחידות הענישה. כעולה מהפרוטוקול מיום 19.2.24 המאשימה הגיעה בעניינה של נאשמת 4 להסדר טיעון שכלל מאסר בן 34 חודשים, עונש שסברתי כי הוא נמוך ומתון מרף הענישה הנהוג. בגזר דיני מצאתי לאמץ את הסדר הטיעון וקבעתי שניתן בו ביטוי להליכי הטיפול, האמנם חלקיים, שעברה הנאשמת 4, וכך יש להתייחס אליו. (טיעוני הצדדים לעונש לא נשמרו בשל תקלה טכנית). בע"פ 671/19 אבוטבול נ' מדינת ישראל (7.10.2019) נדחה ערעור נאשם בייבוא סמים מסוכנים, 6.9 ק"ג קוקאין, בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה הנע בין 7.5-4.5 שנות מאסר. הנאשם, צעיר ללא עבר, נסיבות חייו קשות, בהסדר הדיוני שהוצג בפני בית המשפט המחוזי הוסכם על ידי הצדדים שהנאשם עצם עיניו בנוגע לתכולת המזוודה אותה נשא. בית המשפט המחוזי חרג מעט מהרף התחתון של המתחם והשית עליו מאסר בן 50 חודשים; בע"פ 3759/18 כהן נ' מדינת ישראל (16.7.2019), נדחה ערעורו של נאשם שהורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות קשירת קשר לפשע וייבוא סם מסוג קוקאין במשקל של 3.7 ק"ג. נתפס בכף בעת שקיבל לידיו את התיק שהכיל סם. הנאשם, ללא עבר פלילי, נדון למאסר בן 7 שנים. בית המשפט העליון ציין כי העונש אינו חורג מהרף הנוהג; בע"פ 9768/17 מדינת ישראל נ' אבוטבול (23.4.18) נדון נאשם שייבא סם קוקאין במשקל 1,370 גר' למאסר בן 4 שנים. בית המשפט העליון לא מצא להחמיר בעונשו אך קבע כי העונש "אכן עומד על הרף הנמוך, שמא נמוך מדי בהינתן העבירות בהן הורשעו"; בע"פ 2518/16 יצחקי נגד מדינת ישראל (25.12.2016) התקבל ערעורו של נאשם שהורשע לאחר שמיעת ראיות יחד עם אחר בעבירות של ייבוא סמים וקשירת קשר. האחר ארגן משלוח של חבילה ובה 710 גרם של קוקאין נוזלי מברזיל לסניף דואר בארץ, הנאשם הוא שהגיע לסניף הדואר וקיבל את החבילה לידיו. בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה הנע בין 3.5 ל-5.5 שנות מאסר. בית המשפט העליון התחשב בחלקו של הנאשם בפרשה, העדר עבר פלילי ופוטנציאל שיקומי גבוה, והקל בעונשו כך שירצה 30 חודשי מאסר חלף 42 חודשים; בע"פ 3669/14 גולן נ' מדינת ישראל (18.12.2016) נדחה ערעור נאשם שהורשע, לאחר שמיעת ראיות, בקשירת קשר לפשע ובייבוא סמים מסוג קוקאין במשקל של 1.1 ק"ג. בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה הנע בין 8-4 שנות מאסר. הנאשם, שלחובתו עבר פלילי מכביד והיה דומיננטי בפרשה, נדון למאסר בן שש שנים וחצי. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, לרבות גזר דינה של נאשמת 4, מצאתי לקבוע מתחם ענישה שאינו מחמיר מזה שאליו עתרה המאשימה בעניין נאשמת 4 הנע בין 34-66 חודשי מאסר. האם יש מקום לקבל את עתירת ההגנה ביחס לכלל הנאשמות ולחרוג ממתחם הענישה לצרכי שיקום? המאשימה עתרה בטיעוניה למקם את עונשה של נאשמת 1 בתחתית מתחם הענישה, ובאשר לנאשמות 2 ו-3, נוכח חומרתם היתרה של מעשיהן, לעונש החורג חריגה קלה מהמתחם אך לא עד כדי הימנעות ממאסר. ב"כ נאשמות 2 ו-3 עתרו לאימוץ המלצת שירות המבחן להעדפת האפיק השיקומי , ואילו ב"כ נאשמת 1 ביקש, נוכח הליכי השיקום המשמעותיים שעברה, להסתפק בתקופת מאסר החופפת את תקופת מעצרה. לאחר ששקלתי מכלול השיקולים ביחס לכל הנאשמות מצאתי לאמץ את המלצת שירות המבחן בעניין נאשמות 2 ו-3, שתיהן עברו הליך שיקום חריג באיכותו, ממושך ומוצלח וסיכויי שיקומן גבוהים, אשר לנאשמת 1 מצאתי לחרוג חריגה מסויימת ממתחם הענישה מטעמי שיקום, הנאשמת 1 שולבה בהליכי טיפול במשך כשנה אך הועזבה ולא השלימה את הליכי השיקום, שירות המבחן הביע ספק באשר לאפקטיביות ההליך ומידת הצלחתו. הוראת סעיף 40ד. לחוק קובעת כדלקמן: (א) קבע בית המשפט את מתחם העונש ההולם בהתאם לעיקרון המנחה ומצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם, רשאי הוא לחרוג ממתחם העונש ההולם ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו, וכן להורות על נקיטת אמצעי שיקומי כלפי הנאשם, לרבות העמדתו במבחן לפי סעיפים 82 או 86 או לפי פקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. (ב) היו מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם בעלי חומרה יתרה, לא יחרוג בית המשפט ממתחם העונש ההולם, כאמור בסעיף קטן (א), אף אם הנאשם השתקם או אם יש סיכוי של ממש שישתקם, אלא בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, לאחר שבית המשפט שוכנע שהן גוברות על הצורך לקבוע את העונש במתחם העונש ההולם בהתאם לעיקרון המנחה, ופירט זאת בגזר הדין. התשובה לשאלה אילו מן המקרים ייחשבו מקרי שיקום כמשמעותו בסעיף 40ד' לחוק ואילו לאו מורכבת ותלויה במספר פרמטרים, בין היתר חומרת העבירה, נסיבות הנאשם, טיבו של הליך השיקום והסיכון להישנות עבירות. בהתאם לסעיף 40ד'(א), במקרים המתאימים, כאשר "נאשם השתקם" או כי "יש סיכוי של ממש שישתקם", עשויים שיקולי השיקום לגבור על שיקולי ההרתעה והגמול, סעיף 40ד(ב) מצמצם אפשרות זו במקרים שבהם המעשים ומידת אשמו של הנאשם הם בעלי "חומרה יתרה", בית המשפט לא יסתפק בפוטנציאל שיקום ממשי, אלא שעליו להידרש ולפרט בדבר קיומן של "נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן" לשם סטייה ממתחם העונש ההולם. השיקולים שניתן לשקול בהקשר זה הם בין היתר: "...המוטיבציה שהפגין האדם שהורשע להשתקם; הליך של גמילה מהתמכרות שהוא עובר; השתלבות מוצלחת בהליכים טיפוליים שונים; אינדיקציות לשינוי עמוק בהתנהגות ובדרך חשיבה והבעת חרטה כנה על המעשים" [ע"פ 6637/17 קרנדל נ' מדינת ישראל, פסקה 24 לפסק דינה של כב' השופטת ברק-ארז (18.4.2018)]. לתסקיר שירות המבחן מעמד משמעותי ביותר, אם כי כמובן שאינו מחייב את בית המשפט. כלל הנאשמות הן בחורות צעירות בתחילת שנות ה-20 לחייהן, נעדרות עבר פלילי, לאחר השירות הצבאי אימצו אורח חיים בלייני וחסר גבולות. העבירה בוצעה כשברקע התמכרות לסמים קשים ורצון לשייכות. ניכר כי ההליך המשפטי והחשיפה התקשורתית השלילית בצדו טלטלו את עולמן והיוו גורם מדרבן בהתגייסותן לשיקום. שלוש הנאשמות נטלו אחריות על המעשים, הן מודעות לחומרתם וביטאו חרטה. עם זאת, בפן השיקומי קיים הבדל משמעותי בין נאשמת 1 לבין הנאשמות האחרות. אתחיל בעניינן של נאשמות 2-3; נאשמת 2, שנסיבותיה חייה מורכבות, צרכה סמים קשים שגרמו להרעה במצבה הנפשי. מעצרה בתיק טלטל את עולמה אך היווה גם נקודת מפנה לשינוי חיובי ומשמעותי בכל מישורי חייה. הנאשמת שולבה במסגרת הליך המעצר במסגרת טיפולית פרטית לתחלואה כפולה ועברה טיפול הוליסטי לשינוי אורחות חייה ודרכי חשיבתה, היא עברה את הליכי הטיפול, על כל שלביו, בהצלחה, מגלה תובנה מלאה לחומרת מעשיה, לא משתמשת בסמים (חרף אישור שקיבלה), מצבה הנפשי מיוצב, היא עובדת ומשמשת כמדריכת מטופלים, שרואים בה מודל לגאווה וחיקוי. הנאשמת פיתחה מודעות לגורמים שהובילו לביצוע העבירה, רכשה כלים הקשורים להתמכרותה לסמים ולהתנהלותה והשכילה ליישם אותם ולערוך שינוי פנימי עמוק. התמונה העולה מתסקירי שירות מבחן ומדברי צוות המסגרת שהעידו במעמד הטיעונים לעונש מעידה על הליך שיקום מובהק ומוצלח שכבר עתה נושא פירות, הסיכון הנשקף מהנאשמת לחזרה לשימוש בסמים ולביצוע עבירות נמוך, היא תומכת ונתמכת בבני משפחתה ובן זוגה, התייצבה כלכלית וזוכה לשבחים מכל הסובבים אותה. לכך אוסיף את ההרתעה מהליכי המעצר (הנאשמת 2 הייתה עצורה כארבעה חודשים) ומהסתבכותה בתיק והעזרה הנפשית והטיפולית שהיא ממשיכה לקבל. מדבריה בפניי עולה כי החליפה את השימוש בסמים ואורח החיים הריקני בחיים בעלי משמעות. סיפור שיקומה של הנאשמת, גם ביחס לעברייני סמים משוקמים אחרים, הוא סיפור הצלחה יוצא דופן. הישגיה השיקומיים ראויים להתחשבות ולחריגה משמעותית ממתחם הענישה. נאשמת 3 שוחררה אף היא לקהילה טיפולית "רוח במדבר" וסיימה את שלבי הטיפול בהצלחה, ברקע מעשיה מעורבות בעולם הסמים ואורח חיים בלייני ונטול גבולות. הנאשמת שוחררה לאחר שלושה חודשי מעצר לחלופה טיפולית, התגייסה להליך טיפולי אינטנסיבי, מעמיק ויסודי ובמסגרתו היא רכשה תובנות וכלים משמעותיים ושינתה את דפוסיה. לאחר שעברה להוסטל המשיכה בדרך הטיפולית וגילתה יכולות וכישורים, היא השתלבה בעבודה בגן ילדים וזוכה להערכה רבה. חייה של נאשמת 3 השתנו לבלי היכר, היא שבה להתגורר בבית הוריה, שומרת על ניקיון מסמים ומגלה מוטיבציה טיפולית גבוהה. הליכי השיקום שעברה הנאשמת הפחיתו משמעותית את הסיכון הנשקף ממנה, סיכויי שיקומה גבוהים ביותר. נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל ובהתאם למדיניות הפסיקה מצאתי כי הנאשמות 2 ו-3 עברו הליכי שיקום מוצלחים וחריגים, עניינן ראוי לחריגה ממתחם הענישה ולאימוץ המלצת שירות המבחן במלואה. אכן מעשי הנאשמות חמורים מאד ואף אם ניתן להגדירם כטענת המאשימה כמעשים בעלי 'חומרה יתרה' בהתאם לתנאי 40ד(ב) לחוק (אין בדעתי לקבוע בעניין מסמרות, ובמקרה זה אין בכך צורך), הנאשמות עברו כאמור הליכי שיקום חריגים ומוצלחים ואין מדובר במקרה פוטנציאל שיקומי בלבד (עניין אמאצ'י אליו הפנתה המאשימה אינו רלוונטי לענייננו מאחר שהנאשם שם לא עבר כל הליך טיפולי). אשר לנאשמת 1, הנאשמת שוחררה ממעצרה לחלופה טיפולית בקהילת "מלכישוע", קהילה טיפולית רצינית ומקצועית ושהתה בה כשנה. עם מעבר לשלב ההוסטל הפרה את נוהלי הקהילה ובעקבות זאת הורחקה מהקהילה והושבה למעצר, הנאשמת שוהה במעצר תקופה מצטברת של כתשעה חודשים. תסקירה הראשון של הנאשמת חיובי ומלמד על פוטנציאל שיקום, שיתוף פעולה ונכונות טיפולית, עם זאת לא ניתן לצמצם מחומרת ההפרות שביצעה הנאשמת ובעיקר ממשמעותן. גורמי הטיפול דיווחו על מספר חריגות בהתנהגות הנאשמת שהעלו סימן שאלה ביחס למידת השינוי שחל בהתנהלותה והצלחת הטיפול. בשלב זה, כשנה לאחר טיפול היה מצופה מהנאשמת שתיישם את הכלים הטיפוליים שאותם רכשה, חלף זאת ההתרשמות של גורמי הטיפול היא כי הנאשמת חזרה לדפוסים המניפולטיביים והייתה מרוכזת בעצמה ובצרכיה, עמדתה ביחס לטיפול הייתה אמביוולנטית, כשהמוטיבציה להמשך התגייסות לטיפול נבעה בעיקרה מחשש לחזור לכלא. כעולה מטיעוני ההגנה ומדבריה, הנאשמת משולבת בטיפול גם בבית המעצר, התרשמתי מדבריה שהנאשמת מתחרטת חרטה כנה על מעשיה ועל כך שלא ניצלה במלואה את ההזדמנות שניתנה לטפל בעצמה. עם זאת אין בידי לקבל את טענת ההגנה כי הישגיה הטיפוליים ודרכה לשיקום מלא אינם שונים מאלו של חברותיה, הנאשמת אמנם עברה כברת דרך טיפולית אך ספק אם חל שינוי עמוק בדפוסי חשיבתה, אני מוצאת חשיבות רבה בכך שהנאשמת לא נשברה אלא מגלה גם כיום, חרף חזרתה למעצרה, נכונות ורצון לטיפול ושיקום. הליכי הטיפול שעברה הנאשמת 1 משמעותיים וממושכים יותר מאלו שעברה נאשמת 4. נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל וכדי לדרבן את הנאשמת להמשיך במאמצי השיקום מצאתי לחרוג חריגה חלקית לקולא ממתחם הענישה. סוף דבר אני גוזרת על הנאשמות את העונשים הבאים: נאשמת 1- מאסר בפועל בן 22 חודשים בניכוי ימי מעצרה לפי רישומי שב"ס נאשמות 3-2- 9 חודשי עבודות שירות. נאשמת 2- ב"מרכז יום לאזרח הוותיק" בכתובת אזר 49 כפר סבא, בטווח השעות שייקבע על ידי הממונה, החל מיום 20.1.25. על הנאשמת להתייצב במועד זה עד השעה 08:00 ביחידת ברקאי-עבודות שירות-שלוחת מרכז-סלמה 53 בניין משרד הפנים. נאשמת 3- ב"מחוברים בלב" בכתובת שד' לכיש 7 קריית גת, בטווח השעות שייקבע על ידי הממונה, החל מיום 20.1.25. במועד זה תתייצב עד השעה 08:00 ביחידת ברקאי-עבודות שירות-שלוחת דרום-שלוחת דרום-סמוך לכלא באר שבע. נאשמות 3-2 מוזהרות כי אם לא ישתפו פעולה עם הממונה ניתן להמיר את עבודות השירות במאסר ממש. 8 חודשי מאסר על תנאי לבל תעבורנה מי מהנאשמות עבירת סם מסוג פשע, נאשמת 1 במשך שלוש שנים מיום שחרורה, נאשמות 3-2- החל מהיום. נאשמות 3-2- צו מבחן למשך 18 חודשים החל מהיום. נאשמות 3-2 מוזהרות בחובת שיתוף פעולה וכי אם לא יעשו כן, ניתן יהיה לבטל את הצו ולגזור עליהן עונש אחר תחתיו. קנס לכל אחת מהנאשמות בסך 33,000 ₪ או 45 ימי מאסר שישולם ב-15 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 10.2.25 הקנסות יופקדו לטובת קרן החילוט (סמים). כספים שנתפסו אצל נאשמת 3-יחולטו. הסמים יושמדו. צו כללי למוצגים. זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום. ניתן היום, , , במעמד הצדדים.	decision4503-02-23	["מרב גרינברג"]	[{"judgment_id": "31f99ce8-8da0-5d0a-9f63-3dacfa875342", "file_name": "4503-02-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 64438, "extension": "docx", "display_name": "4503-02-23-קובץ מקורי"}]
1a908373-6ec4-57d5-9f5d-12ea88e52b7f	בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, השופטת שני כ"ץ: החלטה בעניין שאלת אופן זיהויים של קטינים, שנולדו בישראל לאם פלסטינאית, בבדיקה הגנטית לצורך הוכחת תביעת האבהות (תמ"ש 40862-10-24)	40862-10-24	2024-12-30	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	על המדוכה שאלת אופן זיהויים של הקטינים בבדיקה הגנטית לצורך הוכחת תביעת האבהות. עניינו בתביעה למתן פסק דין הצהרתי בעניין אבהותו של המבקש 1 על הקטינים שפרטיהם בכותרת, בני כ-8 שנים וכשנה וחצי, לצורך הסדרת רישומם במרשם האוכלוסין. המבקשת 2, אם הקטינים, תושבת הרשות הפלסטינית ואינה אזרחית ישראלית. בכתב התביעה הסכימו המבקשים, כי תערך בדיקה גנטית לצורך בירור שאלת האבהות הנטענת. המבקשים צרפו לכתב תביעתם, בין היתר, הודעות לידת חי בעניינם של הקטינים. ב"כ היועצת המשפטית לממשלה (להלן: "היועמ"ש") הגישה תגובתה לתובענה ובה הסכימה לביצוע בדיקה גנטית להוכחת האבהות הנטענת, בכפוף להמצאת מסמכי הזיהוי הנדרשים לקטינים, כגון: "רישום של הקטינים בתעודת הזיהוי הפלסטינית של המבקשת 2 או לחילופין להמציא תמצית מרשם פלסטינית של פרטי הקטינים או תעודות לידה פלסטינית של הקטינים". על יסוד האמור ובטרם ניתן צו לעריכת בדיקה גנטית, הוריתי למבקשים, בהחלטתי מיום 27.11.2024, להמציא המסמכים הדרושים כמפורט לעיל. ביום 12.12.2024 הוגשה מטעם המבקשים "תגובה להחלטה" מיום 27.11.2024, במסגרתה עתרו לדחיית בקשת ב"כ היועמ"ש להשלמת מסמכי הזיהוי של הקטינים. המבקשים טוענים, כי המבקש 1 הוא אזרח ישראלי; כי הקטינים נולדו בישראל ומעולם לא חיו באזור הרשות הפלסטינית; כי אין להם כל קשר או מרכז חיים ברשות הפלסטינית והם אינם רשומים במרשמיה. כן נטען, כי המבקש 1 "מסרב בתוקף" לשייך את ילדיו או לקשור אותם לרשות הפלסטינית ולעבור הליך רישום ברשות הפלסטינית בעודו אזרח ישראלי, אך משום שאם הקטינים היא פלסטינית. המבקשים מוסיפים, כי דרישת ב"כ היועמ"ש אינה "מובנת" עת עד כה ניתן היה להסתפק בהודעת לידת חי וכי מדובר בניסיון "להקשות על אזרחי מדינת ישראל הערבים לרשום את ילדיהם" אשר נעשה שלא "משיקולים משפטיים". כן נטען, כי ממילא מדובר בבקשה בלתי אפשרית, מאחר שברשות הפלסטינית לא רושמים ילדים שנולדו בישראל ככל שאין להם מס' זיהוי ישראלי. בתגובת ב"כ היועמ"ש מיום 19.12.2024 נטען, כי הדרישה להמצאת מסמכי זיהוי של הקטינים כבהליך דנן, הוגשה בעשרות תיקים דומים המתנהלים בבתי משפט שונים בישראל וכי דרישה זו נסמכת על תקנות מידע גנטי (עריכת בדיקה גנטית לקשרי משפחה, תיעוד ושמירת תוצאותיה), תש"ע-2010 (להלן: "תקנות מידע גנטי") לפיהן קטין מתחת לגיל 16 יזוהה באמצעות דרכון או תעודת לידה. ב"כ היועמ"ש מפרטת, כי למיטב ידיעת היועמ"ש, קיים קושי גדול יותר בהנפקת דרכון פלסטיני לקטינים ולכן, היא ביקשה לקבל תעודות לידה פלסטיניות שהן החלופה הקיימת בתקנות לזיהוי הקטינים. ב"כ היועמ"ש הדגישה, כי דרישתה אינה נובעת "מרצונה או מנוהל פנימי אלא מהוראות הדין עצמן" וכי היא מתנגדת לעריכת בדיקה גנטית בהעדר מסמכים מזהים תקפים. לאחר שעיינתי בבקשה (על אף שהוכתרה כ"תגובה"), בתגובת ב"כ היועמ"ש ובכל אשר מונח לפני, מצאתי לדחות הבקשה, מהטעמים שיפורטו להלן. אפתח ואומר, כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר, כמתחייב על פי תקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א- 2020, ודי היה בכך כדי להורות על דחייתה על הסף. לגופם של דברים – סעיף 28א' לחוק מידע גנטי, התשס"א-2000, קובע כי לא תיערך בדיקה גנטית לקשרי משפחה, אלא לפי צו של בית המשפט לענייני משפחה. אופן עריכת הבדיקה וההזדהות בבדיקה, מוסדר בתקנות מידע גנטי. עיון בתקנות 2 ו- 7(ג) לתקנות מידע גנטי וכן, בנוסח הצו המצוי בתוספת הראשונה לתקנות מידע גנטי, מלמד כי בעת עריכת בדיקה גנטית, יש הנבדק להזדהות באמצעות "תעודה מזהה", שמוגדרת בתקנה 1, כדלקמן: "לגבי אזרח או תושב ישראל – תעודת זהות, רישיון נהיגה ישראלי עם תמונה או דרכון ישראלי תקפים, ולגבי מי שאינו אזרח או תושב ישראל – דרכון תקף או תעודה מזהה עם תמונה שהונפקה על ידי רשות מוסמכת במדינה שבה הוא אזרח או תושב, ולגבי מי שרשום במרשם האוכלוסין באזור – תעודת זהות שהונפקה בהתאם להסכם הביניים בין מדינת ישראל והרשות הפלשתינית, על ידי רשות מוסמכת באזור; לעניין זה, "האזור" – כל אחד מאלה: יהודה והשומרון וחבל עזה;" כשמדובר בקטין, שגילו פחות משש עשרה שנים, כבענייננו, קובעת תקנה 2(ב) לתקנות מידע גנטי, כי: "יורה בית המשפט על צירוף תצלום של הנבדק שאושר על ידי המעבדה בעת עריכת הבדיקה וזיהויו על ידי דרכון תקף או תעודת לידה, אם יש לו..." ייאמר מיד, כי אמנם בתקנה 143(א)(1) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020, נקבע כי יש לצרף לכתב תובענה לאבהות "הודעת לידת חי של הילד, אם הוא נולד בישראל ולא נרשם במרשם האוכלוסין" ואולם, אין בצירוף הודעת לידת חי, כדי לאיין את הצורך בהגשת מסמכי זיהוי כדין, בהתאם לתקנות מידע גנטי, לצורך עריכת בדיקה גנטית. ודוק. הודעת לידת חי אינה מהווה מסמך מזהה לצורך ביצוע בדיקה גנטית בהתאם לתקנות מידע גנטי. בהתאם לתקנה 2(ג) לתקנות מידע גנטי, ככל ש"לא הייתה לנבדק אפשרות סבירה להשיג תעודה מזהה, או לחדש את תוקפה, רשאי בית המשפט לקבוע כל הוראה שיראה לנכון לעניין אופן זיהוי הנבדק". בנדוננו, לא נטען בבקשה כי התובעים פעלו להוצאת מסמכי זיהוי של הקטינים כפי הנדרש וממילא לא נטען ולא הוכח ולו בראשית ראיה, כי אין בידם "אפשרות סבירה" לעשות כן, זולת טענה שנטענה בעלמא, באופן סתמי ולקוני, כי מדובר בבקשה "בלתי אפשרית" כי ברשות הפלסטינית לא יפעלו לרישום הקטינים בנסיבות בהן אין לקטינים מס' זהות ישראלי (ר' סעיף 5 לבקשה). סירובו של המבקש "לשייך את ילדיו או לקשור אותם לרשות הפלסטינית" (ר' סעיף 2 לבקשה), אינו מהווה בעיניי משום היעדר "אפשרות סבירה" כלשון תקנה 2(ג), להשיג את אמצעי הזיהוי המבוקש, באופן שיצדיק כי בית המשפט יורה על אמצעי זיהוי שונה לבדיקת הקטינים. קולעים לענייננו הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט שאול שוחט ברמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 4087-04-17 א.ו. (קטין) אימו נ' ר.א (נבו 15.11.2017), אליו הפנתה ב"כ היועמ"ש בתגובתה: "מן המקובץ עולה, כי דרישת המשיבה לפיה הקטין, שאינו אוחז בתעודת לידה (אלא בהודעת לידת חי שהונפקה בביה"ח שהיא ללא תצלום), יזוהה בעת הבדיקה באמצעות דרכון תקף (שבו קיים תצלום) – עולה בקנה אחד עם הוראות מחוקק המשנה. הדרישה לזיהוי באמצעות דרכון, ומכאן גם להנפקת דרכון אם אין בנמצא, לצורך ביצוע בדיקה גנטית (זאת בהעדר תעודת לידה), מקורה בתקנות ולא ב"נוהל" כזה או אחר של רשות האוכלוסין, שלטענת המבקשת אינו מחייב את ביהמ"ש (סעיף 19 לתשובה). אותן תקנות מקנות, כאמור, בידי בית המשפט את שיקול הדעת לסטות מהכלל וליתן כל הוראה אחרת שיראה לנכון לעניין אופי זיהוי הנבדק אך זאת בנסיבות שהוכח לפניו, כי "לא היתה לנבדק אפשרות סבירה להשיג תעודה מזהה". בענייננו, המבקשת לא הציגה ראיה לכך שניסתה להנפיק לקטין דרכון או תעודה מזהה כלשהי, ולא הובאה לפני בית המשפט קמא כל ראיה ממנה ניתן ללמוד שקיימת מניעות אובייקטיבית להנפקת דרכון לקטין לשם ביצוע הבדיקה, ומכאן התרשמותו של בית המשפט קמא כי התנגדותה זו של המבקשת נובעת אך מרצון "להתעמת עם החוק והתקנות, שלא לצרכי הקטין עצמו, ולהימנע מלנהוג על פי התקנות כאמור שלא לטובת הקטין" (סעיף 5 להחלטה)." (עמוד 4 לפסק הדין, ההדגשה במקור). טרם סיום יאמר, כי כפי שצוין על ידי ב"כ היועמ"ש, גם בפני מותב זה התנהלו ועודם מתנהלים, עשרות תיקים הדומים בנסיבותיהם למקרה דנן, שם פעלו הצדדים להשגת מסמכים מזהים לקטינים מהרשות הפלסטינית, כפי שהתבקשו התובעים דכאן. אשר על כן, הבקשה נדחית בזו. התובעים יפעלו, תוך 30 ימים, להמצאת מסמכים מזהים עבור הקטינים, כגון: הצגת רישום של הקטינים בתעודת הזיהוי הפלסטינית של התובעת 2 / תמצית מרשם פלסטינית של פרטי הקטינים/ תעודות לידה פלסטיניות של הקטינים, כפי שהתבקשו בסעיף 2 לתגובת ב"כ היועמ"ש מיום 27.11.2024. בשלב זה, איני עושה צו להוצאות. ת.מ בתום המועד. ההחלטה מותרת בפרסום, בהשמטת פרטים מזהים של הצדדים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision40862-10-24	["שני כץ"]	[{"judgment_id": "1a908373-6ec4-57d5-9f5d-12ea88e52b7f", "file_name": "40862-10-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 49362, "extension": "docx", "display_name": "40862-10-24- קובץ מקורי"}]
3a34a510-eb5b-54da-ada1-2cfc71c041da	ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א, סגן הנשיאה יהורם שקד: פס"ד בעניין סילוק על הסף בהיעדר עילת תביעה (תמ"ש 44392-04-24)	44392-04-24	2025-01-01	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	זוהי החלטה בבקשתם של הנתבעים למחיקת התביעה על הסף. א' - העובדות הצריכות לעניין: התובעת והנתבע 1 הם בני זוג נשואים ולהם ילדים משותפים (להלן גם: האישה, האיש, בני הזוג – בהתאמה). הנתבעת 2 היא אחות הנתבע (להלן גם: האחות). במסגרת פסק דין שניתן בפני בעניין הקטינים, נפסקו מזונותיהם, שלטענת האשה, אינם משולמים כלל והיא ניצבת בפני קשיים בגבייתם. בתביעתה שבפני, עתרה האישה להצהיר כי רבע מהזכויות בדירת המגורים המצויה ב... (להלן: "הדירה") היא בבעלות האיש, וזאת על מנת שיתאפשר לה להיפרע ממנו בגין חוב המזונות שלא שולם. יוער כי בין בני הזוג מתקיימים הליכים נוספים בבית הדין הרבני ובלשכת ההוצאה לפועל. לטענת האישה בתביעתה, האיש העביר לאחות את זכויותיו בדירה, זכויות שקיבל עם פטירת אימו המנוחה בשנת 2019, ללא תמורה, ועל מנת למנוע מהאישה אפשרות להניח ידה על זכויותיו אלו ולהיפרע ממנו. ביום 27.4.2023 ניתן לבקשת האישה צו עיקול על זכויותיו של האיש בדירה מאת רשמת ההוצאה לפועל (להלן: "הרשמת"), אשר מפאת חשיבותה תובא במלואה: "אני מורה על עיקול זכויותיו של החייב ברישום בנכס המקרקעין, על פי הנסח שהוצג. ליישום המזכירות אודה. על הזוכה לוודא כי העיקול נרשם בפועל, במידת הצורך עליה לעתור לתיק בבקשה מתאימה". חרף החלטת הרשמת, העיקול לא נרשם, לא על ידי המזכירות ולא על ידי האישה, וכאשר ביום 4.2.2024 הורתה הרשמת בשנית על רישום העיקול, התחוור לאישה כי במועד זה לא היו לאיש זכויות רשומות בדירה, שכן על פי הרישום בפנקסי המקרקעין, העברת הזכויות מהאיש לאחות בוצעה ביום 21.8.2023. לטענת האישה בכתב תביעתה, ביום 6.12.2023 היא מסרה את כלל ההחלטות בתיק ההוצאה לפועל לידי האיש באמצעות הודעות דוא"ל. לטענתה, האיש התחמק כדרך קבע מקבלת המצאות על ידה וכך גם במקרה הנדון. מוסיפה האישה לאמור כי ביום 18.12.2023, החל האיש לפעול בחוסר תום לב להברחת זכויותיו בדירה לידי אחותו בעסקת מכר ללא תמורה, בכדי להתחמק מהטלת העיקול ותשלום חובותיו לאישה. מפאת חשיבותם של הדברים, הם יובאו במלואם: "19. יובהר, כי עם קבלת הנתבע 1 את המיילים של התובעת וחרף התחמקויותיו החל ביום 18.12.23 לפעול להברחת זכויותיו בדירת המגורים לידי הנתבעת 2, אחותו..., בעסקת מכר ללא תמורה, וראה נסח הטאבו מיום 19.3.24". בכתב הגנתם, טענו הנתבעים, בין היתר, כי האישה התרשלה בכך שלא פעלה לרישום העיקול על הדירה בזמן, ואין לה להלין אלא על מחדליה שלה. לטענתם העברת הזכויות התבצעה בתום לב וממניעים משפחתיים הוגנים (האחות נשאה בחלק הארי של נטל הטיפול באם המנוחה והיא האחות היחידה המתגוררת בישראל). כמו כן, טענו הנתבעים כי אף אם תזכה האישה בדינה לא ניתן יהיה לקיים את הסעד המבוקש משעסקת המכר נסתיימה ברישום כדין ואף שולמו מלוא המסים בגינה, זאת בפרט לאור הסתמכות האחות בתום לב על מצב הזכויות בדירה כפי שנרשם במרשם המקרקעין. בדיון שהתקיים בפניי ביום 4.11.2024, טענה ב"כ האישה כי דבר הטלת העיקול על זכויות האיש בדירה נמסר לו עוד ביום 18.6.2023, ויחד עם זאת כתב התביעה שותק באשר לידיעתה או אי ידיעתה של האחות לעניין זה. במהלך הדיון עמדתי הן על הקושי שבטענה זו, אשר לא נטענה בכתב התביעה והן על המחדל הנ"ל: "ב"כ התובעת: יש לי אישור מסירה לעו"ד... מ- 18/6/23 שהיא ייצגה את הנתבע... ואם צריך אני אזמן את עו"ד..., אני אומרת שזה היה בידיעתו עוד ב- 18/6. בית המשפט: איפה הטענה הקריטית כתובה בכתב התביעה. ב"כ התובעת: שאלת המסירה והמועדים לקבלת המועדים של החלטת ההוצל"פ יכולים להיות מובאים בתצהיר עדות ראשית. כרגע עלתה טענה לעניין מסירת ההחלטה להוצל"פ בטענת ההגנה של הנתבעת להעברת הזכויות. בית המשפט: בית המשפט בסופו של יום נצמד לכתבי הטענות הראשיים בכל הנוגע לטענות העובדתיות שמהוות את עילת התביעה או את ההגנה. בשום מקום בכתב התביעה לא כתוב שהנתבע או הנתבעת היו מודעים לתיק ההוצל"פ טרם המועד שהזכויות הועברו מהנתבע לנתבעת. יותר מזה זכויות הנתבע רשומות כיום על שם הנתבעת וכלפי הנתבעת אתם שותקים, אין שום גרסה עובדתית, אין שום טענה עובדתית לקנוניה, למרמה, לחוסר תום לב וכיוצ"ב שטענות אלה הכרחיות לכל פסק דין שיכול להינתן לטובת הלקוחה שלך. ושוב אם אני קורא את כתב התביעה מה שכתבתם ואת כל המארג העובדתי שפורט, אני מתקשה למצוא עילת תביעה. ב"כ התובעת: אני שומעת את אדוני ואנחנו עומדים על תביעתנו" (עמ' 4 ואילך לפרוטוקול; הדגשות לא במקור). בהמשך לדברים, ביקשה ב"כ האישה לתקן את כתב התביעה, ובסיום הדיון ניתנה החלטתי לפיה היא רשאית להגיש כל בקשה שהיא חפצה בתוך 7 ימים, אשר תידון בהתאם לדין. כן קבעתי, כי אם לא תוגש בקשה (קרי: בקשה לתיקון כתב התביעה), אתן דעתי לכל העולה מכתבי הטענות. האישה לא הגישה כל בקשה לרבות לתיקון כתב התביעה במהלך שבעת הימים שהוקצבו לכך ועד היום. משהצדדים נשמעו בפניי ובהמשך להחלטתי האמורה מיום 4.11.2024, בשלה העת ליתן החלטתי זו, שהיא למעשה, פסק דין. ב' – דיון והכרעה: סמכות בית המשפט למחוק תובענה על הסף בהיעדר עילה מעוגנת בסעיף 41(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), ולפיה: "בית המשפט רשאי להורות על מחיקת כתב תביעה בכל עת על יסוד אחד מנימוקים אלה... כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה". בית המשפט ישתמש בסמכותו זו לסלק תביעה על הסף רק מקום בו "ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש", כאשר "די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה, יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק באיבה" (ע"א 35/83 לאה חסין נ' רחל פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724 (1983), הדגשות לא במקור; ר' גם ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (פורסם בנבו, 4.6.2007); ע"א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עזבון כהן ז"ל (פורסם בנבו, 23.1.2019); רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך (פורסם בנבו, 20.8.2020)). תקנה 11(3) לתקנות מורה כי על כתב תביעה לכלול את "תמצית העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה". הווה אומר, ככל שקיימת עילה, או תשתית עובדתית המקימה עילה לתביעה, יש לפרטה בכתב התביעה במלואה (ר' ע"א 154/04‏ הרב אמנון יצחק שליט"א נ' שרה נוימן (נבו, 13.2.2005)). על פי הדין, כאשר העובדות המפורטות בכתב התביעה אינן מקנות לתובע את הסעד שתבע, דין התביעה להימחק על הסף בהיעדר עילה (ר' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 11 (2013) עמ' 374-375)). מן הכלל אל הפרט; לטענת התובעת, העברת זכויות הנתבע בדירה לנתבעת נעשתה שלא בתום לב, לאחר שנודע לו על דבר הטלת העיקול על זכויות אלה במסגרת ההליך המתנהל בינו לבין התובעת בלשכת ההוצאה לפועל ובמטרה לחמוק ממנו. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, אין מנוס מלקבוע כי כתב התביעה, כפי שהוא, אינו מגלה עילה העומדת לתובעת כלפי הנתבעים, וכי בהתאמה יש להורות על מחיקתו ואנמק. משזכויות האיש הועברו לאחות בשעה שהמרשם לא העיד על כל זכות נוגדת, משההעברה כאמור נסתיימה ברישום ותשלום כלל המסים על ידי האחות, המדובר בעסקה במקרקעין שהושלמה (ר' ס' 7 (א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969). לכן, תביעת התובעת תלויה בהוכחת חוסר תום לב מצד הנתבעים במועד ביצוע ההעברה במתנה, קרי: ידיעתם על דבר העיקול וניסיון מכוון לחמוק ממנו על דרך העברה פיקטיבית במתנה. ממכלול הטענות שהביאה האישה, אין מילה ורבע מילה על אודות קנוניה אפשרית שבוצעה על ידי הנתבעים להברחת זכויותיו של האיש בדירה. אין חולק כי העברת הזכויות בוצעה בחודש אוגוסט 2023, בעוד שהתובעת עצמה, בכתב התביעה, טענה כי נודע לנתבע על דבר עיקול זכויותיו בדירה בהודעות דוא"ל ששלחה לו כארבעה חודשים מאוחר יותר, בחודש דצמבר 2023, ועיקר העיקרים, התובעת לא טענה כי האחות הייתה מודעת לדברים וכי הייתה חלק מקנוניה כלשהי בין האיש לבינה!!!. כך, ציר הזמן שהובא בפניי – כפי שנטען על ידי התובעת בכתב התביעה – הוא כזה בו העברת הזכויות בוצעה בטרם נודע לנתבע, לא כל שכן לנתבעת, על דבר עיקול זכויות הנתבע בדירה. חלק מעיקרון המידתיות הדיונית, ומשיקולי יעילות, מקום שבו ניתן לתקן את כתב התביעה כך שיגלה עילת תביעה, יש להעדיף פתרון זה על פני מחיקת כתב התביעה (ר' ע"א 1/62 כרמי נ' שעשוע, פ"ד טז 1190, 1199(1962) ; ע"א 3755/03 בן חמו נ' טנא נגה (שיווק) 1981 בע"מ (פורסם בנבו, 12.9.2004). בענייננו, לא בוצע תיקון כאמור. כפי שהובא לעיל, בדיון שהתקיים בפניי ביום 4.11.2024 ביקשה ב"כ התובעת לתקן את כתב התביעה וחרף שניתן לתובעת הזדמנות להגיש כל בקשה מתאימה בתוך 7 ימים, זו לא הוגשה! בענייננו, כפי שהובא לעיל, כתב התביעה לא כלל עובדות הנחוצות לביסוס עילת התביעה הנטענת וזה אף לא תוקן חרף ההזדמנות שניתנה לתובעת להגיש בקשה מתאימה, כך שהעובדות המהוות את עילת התביעה, כפי שהוצגו בפניי, אינן מצביעות על ידיעת מי מהנתבעים – ובעיקר ידיעת הנתבעת – אודות העיקול ובהתאם לא מקנות לתובעת כל אפשרות לזכות בתביעתה. בנוסף, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, בית המשפט ישתמש בסמכות לסילוק תביעה על הסף בזהירות ובמשורה, פן ינעלו בפני בעלי דין דלתות בית המשפט בטרם נשמעה תובענתם. כך, בע"א 7218/10 יוסף שיליאן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם בנבו, 29.1.2012) ציין כב' השופט פוגלמן כי: "אין חולק שסילוק תובענה על הסף היא תוצאה קשה לתובע, שכן שערי המשפט ננעלים בפניו, עוד לפני שניתנה לו ולבעלי הדין האחרים האפשרות להשמיע את טענותיהם. הדברים אמורים ביתר שאת כאשר מדובר בסילוק על הסף בדרך של דחייה, שכן דחייה על הסף יוצרת מעשה בית דין וסותמת את הגולל על עילת התביעה". במקרה דנן, כאמור, אין עסקינן בדחיית התביעה אלא במחיקתה מן הטעם של היעדר עילה, ושערי המשפט נותרים פתוחים בפני התובעת להגשת כל תביעה על פי הדין ולמען הסר ספק, אין באמור כדי לרמוז על כל החלטה שתינתן בתביעה, ככל שתוגש. בטרם נעילה אציין כי, התובעת מעולם לא טענה כי יש לה זכות בדירה, אלא ביקשה להיפרע מזכויות הנתבע בדירה. מכאן, כי אין בהחלטתי זו בכדי לנעול בפני התובעת אפשרות לפירעון החוב בכל דרך חוקית אחרת. אשר על כן ומכל המקובץ, הריני להורות כדלהלן: התביעה נמחקת בזאת. התובעת תשלם שכ"ט ב"כ הנתבעת בסך של 5,000 ₪. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים. התיק ייסגר. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision44392-04-24	["סגן הנשיא יהורם שקד"]	[{"judgment_id": "3a34a510-eb5b-54da-ada1-2cfc71c041da", "file_name": "44392-04-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 44680, "extension": "docx", "display_name": "44392-04-24- קובץ מקורי"}]
1129f8ba-c609-587e-82b6-d42776c8a52b	null	null		0	0	0	0UNKNOWN	0UNKNOWN	0UNKNOWN		decision23962-12_24	[]	[]
7c2f3957-ac99-5c28-b200-40736124ee08	בית המשפט המחוזי באר שבע, אב"ד ש' אריאל ואגו ,ש' גאולה לוין, ש' פאני גילת כהן: פס"ד בערעור על החלטה בעניין קביעת גיל (עמ"ש 64516-05-24)	64516-05-24	2024-11-16	2	7	4	2DISTRICT_COURT	7Southern	4Family	כב' סגן הנשיא, השופט אריאל ואגו - אב"ד: הערעור הוגש על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה בבאר-שבע (כב' השופט אריאל ממן), אשר ניתן ביום 29/3/24 בתיק ת"ג 62503-05-22. נדחתה תובענת המערערת להצהיר כי שנת לידתה היא 1941 ולא 1947 כפי הרשום בתעודת הזהות כיום. הוחלט להכריע בערעור לפי הכתובים שבפנינו - מכוח תקנה 138(א)(5) של תקסד"א-2018. התברר, כי בשנת 1968 ניתן פס"ד, לפי בקשת המערערת (לטענתה - ביוזמת אביה, אולם, היא הייתה בגירה אותה עת ואין לכך נפקות), וגילה תוקן אז, כך, שהוצהר שנולדה ב- 1947 (פס"ד מיום 20/6/68 בת"א 6306/67). המדינה ביקשה לדחות את התובענה השנייה, בדבר "החזרת" רישום הגיל לקדמותו, הן מהטעם של קיום השתק שיפוטי, המונע מהמערערת לטעון דבר והיפוכו, בשני הליכים משפטיים שבהם עתרה לסעד של קביעת גיל, והן משום שלא הוכיחה את תביעתה הנוכחית - שנת לידה 1947. המשיבים הנוספים לא התנגדו לקבלת התובענה, תוך, שעיריית xxx, שם הועסקה המערערת, העירה, כי לעת קבלתה לעבודה נרשמה שנת לידה - 1947. גרסת המערערת הינה, כי בהליך הקודם פעלה לפי דרישת אביה, כדי שתוכל להינשא לבן זוגה דאז, שהיה צעיר ממנה בשנתיים, ואלמלא תיקון שנת הלידה, באורח שלא היה אמתי ולא שיקף המציאות, משפחתו של החתן המיועד, וגם משפחתה, לא היו נותנים ברכתם לנישואין. בן הזוג לשעבר הלך לעולמו בטרם נפתח ההליך הנוכחי. כיום, שעה שהמערערת חפצה לשוב ולהירשם כמבוגרת יותר, הסבירה זאת בנימוק רגשי, של הרצון לעגן את השנה הנכונה על גבי מצבתה, בבוא היום, ובנימוק יותר פרקטי - מיצוי זכויות אפשריות כניצולת שואה (המערערת היא ילידת תוניסיה, אשר בזמן מלחה"ע השנייה הייתה נתונה תחת שלטון מדינות הציר - משטר וישי. כידוע - לאחר 1943, ובוודאי בשנת 1947, שלטון זה פסק להתקיים שם). ברובד העובדתי, נסמכה המערערת על עדותה שלה, על תעודת לידה (לא מקורית), אשר הונפקה בתוניס, כנראה לצורך ההליך, בנובמבר 2023, ועל עדויות אחיה ועדים נוספים. בית המשפט קמא דחה את התובענה, בקובעו כי נטל ההוכחה העובדתי שעל המערערת לא הורם, בהיותו נטל מוגבר - הוכחת רישום נוכחי כלא נכון, והוכחת שנת הלידה הנכונה, ובנוסף - נפסק, כטענת המדינה, שהמערערת מנועה, מטעמי דוקטרינת השתק שיפוטי, לעתור ולקבל סעד המנוגד למה שטענה בהליך הקודם. בנוסף - פסה"ד הקודם יוצר מעשה בי-דין ואין מקום להכרעה שיפוטית חדשה וסותרת. לגבי התעודה הציבורית שהוצגה - תעודת הלידה מהרשות התוניסאית, הוטעם, שזו לא תעודה מזמן אמת, אלא הנפקה מאוחרת, ומשקלה אינו יכול להכריע כנגד תכני הפס"ד הקודם - החלוט. העדויות הנוספות מטעם המערערת, אשר פורטו, אף הן, בפסק הדין, הוגדרו כ"מבולבלות ולא קוהרנטיות", וחסרות משקל בשל סתירות ביניהן, וניתנו נימוקים לקביעה זו. ביהמ"ש קמא ציין את הפגם בהתנהלות המערערת, אשר מסרה, בשעתו, אף לשיטתה, עדות שקרית לביהמ"ש, כדי להקל על נישואיה, וכעת, מתוך אינטרס כלכלי אקוטי (זכויות ניצול שואה), חפצה לאמץ עדות סותרת לחלוטין, ושאותה הגדירה, הפעם, כאמתית. בית המשפט אינו "קרדום לחפור בו" על פי אינטרס משתנה. כמו כן, היא הסתירה את עצם קיומו של ההליך הקודם ונהגה בחוסר שקיפות. נפסק, כי למרות שבקביעת גיל ניתן לתת סעד מן היושר, מקום בו ראוי הדבר, אף תוך סטייה מדיני הראיות ומסדרי הדין, כדי להגיע לחקר האמת, בענייננו - שיקולי מדיניות ציבורית ומשפטית ראויה, יצדיקו להימנע ממתן הסעד, אשר בעיקרו - הוא סעד מן היושר הנתון לשיקול דעת. הוטעם, עוד, כי הסתרת קיומו של ההליך הקודם, מעצימה את חוסר תום הלב מצד המערערת. עם דחיית התביעה, חויבה המערערת בהוצאות בסכום 5,000 ₪. בערעור הנדון בפנינו, מלינה המערערת על הקביעות שנעשו בשני המישורים, הן באשר לפן העובדתי, והן ביחס ליישום דוקטרינת ההשתק השיפוטי. ב"כ המערערת בחרה לנקוט לשון קשה ולא ראויה בניסוח כתב הערעור, הן כלפי רשויות המדינה והן כלפי בית המשפט קמא. הדבר בהכרח ימצא ביטוי בשיקול ההוצאות בערכאתנו. כך, למשל, נאמר, כי "המדינה לא רק שמתנהלת בחוסר תום לב מוחלט כלפי אזרחיה הותיקים, החלשים, החולים והתשושים, היא פועלת נגדם במרמה של ממש ובהפרת אמונים וביהמ"ש קמא משתף אתה פעולה. עצוב מאד" (ההדגשה אינה במקור). במקום אחר, הוגדרה, מה שלשיטת המערערת מהווה טעות של ערכאת הדיון, בתור "שגיאה קשה ומבישה" (הדגשה אינה במקור). ניסוח ראוי ומכבד של כתב טענות, הן כלפי הצד שכנגד, ובוודאי - כלפי בית המשפט, אינו גורע כהוא זה מתוקפן של טענות המהות, וביטויים קשים ומתלהמים אינם תורמים כלל לשכנע בצדקת הטוען. ובאשר לערעור לגופו: נמצא לי, כי יש לדחות הערעור ולקיים את פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה מנימוקיו, אשר בהם איני מאתר כל שגגה הטעונה התערבותנו. כאמור - יישומה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי על ענייננו נעשתה אף מעבר למתחייב, משנקבע כי המערערת לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה, ברובד העובדתי, לביסוס טענתה בנוגע לשנת לידתה. כידוע, ערכאת הערעור ממעטת להתערב בקביעות העובדה של ערכאת הדיון, אשר שמעה והתרשמה מהעדים שבפניה. בעוד שביחס לספק שהוטל במשקלה של תעודת הלידה, שהונפקה לאחרונה בתוניס, ניתן לטעון כי אין עדיפות לערכאת הדיון על פני ביהמ"ש של ערעור, הרי, ביחס לעדים שנשמעו, ולהתרשמות הבלתי אמצעית מהם, אין זה המצב. המערערת ניסתה לשכנע, כי הקביעות העובדתיות שגויות לחלוטין. הטיעון שהוצג אינו משכנע. לא מצאתי שגגה או פרכה בניתוח העובדתי, בממצאים שנקבעו, ובמסקנה השעונה על אלה. די היה בכך, אם תאומץ דעתי, כדי להביא לדחיית הערעור. באשר לנושא ההשתק השיפוטי - פרק ההנמקה הנוסף אשר ניתן בפסק הדין - אף כאן, דעתי היא, שצדק ביהמ"ש לענייני משפחה בדרך הילוכו. אקדים ואטעים, שאיני רואה ממש בהסברה דהיום של המערערת, על כי פשוט נשתכח ממנה, כחלוף שנים רבות, הליך הבקשה הקודמת לשינוי גילה. בתביעתה לשינוי גיל, נתנה הסבר מיתמם, שלפיו, ייתכן, שעם עלייתה לישראל (1965), פקידי הרישום טעו, בין הספרות 1 ו- 7 במסמכים, ועל כן נרשמה שנת לידה שגויה - 1941. אולם - כאשר, מתוך תשובת המדינה הוצף קיומו של ההליך משנת 1968, נתנה המערערת לביהמ"ש הודעת הבהרה והסבר (נספח ד'), אשר בה, לפתע, נזכרה כביכול, בפרטי פרטים של ההתנהלות אשר קדמה להגשת הבקשה הקודמת, ושטחה את הסיפור הפנים משפחתי, על רקע נישואיה לגבר שהיה צעיר ממנה, ואת יחסן של שתי המשפחות לנקודה זו. קיים קושי רב לאמץ נרטיב, שלפיו, העניין נשתכח לחלוטין, ושב ועלה בזיכרונה, במפורט מאד, רק לאחר שהמדינה חשפה את העובדות המלאות. המערערת, שהייתה בגירה, גם אם עשתה זאת ביוזמת אביה, הגישה, במודע, תובענה לתיקון גילה, באופן "המצעיר" אותה, כאשר הדבר שירת אינטרס אישי-משפחתי, וקיבלה את הסעד שהתבקש. לימים - כאשר אינטרס אחר - כלכלי - הצדיק הצגתה כמבוגרת יותר - הוגשה תובענה חדשה וסותרת את קודמתה. זהו שימוש לא ראוי בהליך המשפטי, ועקרונות של תום לב, ניקיון כפיים, ושמירה על טוהר ההליך השיפוטי, מכריעים במקרה כזה את הכף, שמא המשפט יהפוך, כלשון בית משפט השלום בפסק דינו למעין "תכנית כבקשתך". ב"כ המערערת ניסתה לשכנע, בטיעוניה בערעור, כי בסוגיית שינוי גיל יש לנקוט גישה מאד מצמצמת ביישום השתק שיפוטי, מתוך העדפת עיגון האמת העובדתית "הנכונה" בפסק דין, גם אם אותו מבקש טען בעבר לאמת עובדתית שונה. הוצגו פסקי דין, מימים עברו, אשר לשיטתה של המערערת, תומכים בהבחנה בין סוגיית שינוי גיל לבין תחומי משפט אחרים. אין בידי לאמץ קו טיעון זה, ובוודאי לנוכח הנטייה הפסיקתית המסתמנת, להרחיב דווקא את קשת המקרים, אשר בהם מי שטוען דבר והיפוכו בערכאות המשפט, יהא מנוע מלזכות בסעד המבוסס על טענה הסותרת את שטען קודם לכן. בעוד שבעבר שררה גישה שלפיה, כלל ההשתק השיפוטי יחול רק אם בעל הדין זכה לטובת הנאה, אשר נצמחה לו מההליך הראשון ("כלל ההצלחה הקודמת"), יש פסיקה, חדשה יחסית, אשר אף מציעה לוותר כליל על תנאי זה, ו"להסתפק" בהצבעה על נסיבות של חוסר תום לב או ניצול לרעה של הליך משפטי. ראו - סקירה תמציתית של ההלכה בנושא זה בפסק הדין (של כב' השופט עמית כהן, ת.א (ב"ש) 63506-12-21 לגונה הייטס בע"מ נ' רמ"י (מיום 8/11/24), וכן - דעת הרוב בעמ"ש (ב"ש) 5260-02-18 ג.א.צ נ' י.צ (מיום 26/06/18). בענייננו, אף לפי הגישה הפסיקתית המצמצמת, הדורשת ביסוס "הצלחה קודמת", או "טובת הנאה" אשר נצמחה לבעל הדין בהליך הקודם - ישימה דוקטרינת ההשתק השיפוטי, באשר, ואף לשיטתה ולדבריה, המערערת זכתה בברכת שתי המשפחות - גם זו של בן זוגה המיועד, לנישואין, משהוכיחה, בפסק הדין הקודם, כי היא צעירה ממנו, ולא ההיפך. מן המקובץ - אציע לחברותיי לדחות הערעור, משלא נפלה כל טעות בנימוקי פסק הדין הנדון, בשני ראשי ההנמקה שפורטו. עוד אציע, לחייב המערערת בהוצאות המדינה - המשיבה, אשר יהא בקביעתן גם משום ביטוי למורת הרוח מההתנסחות הלא הולמת בכתבי הטענות, כפי שהובא לעיל, וזאת - בסכום של 10,000 ₪, אשר יועברו למשיבה מתוך הערבון. יתרתו - תושב למערערת באמצעות באת כוחה. כב' השופטת גאולה לוין: אני מסכימה. כב' השופטת פאני גילת כהן: אני מסכימה. אשר על כן, הוחלט לדחות הערעור, כאמור בחוות דעתו של כב' ס. הנשיא, השופט א' ואגו. בעניין הערבון - המזכירות מתבקשת לפעול לפי סייפת חווה"ד האב"ד. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision64516-05-24	["אריאל ואגו", "גאולה לוין", "פאני גילת כהן"]	[{"judgment_id": "7c2f3957-ac99-5c28-b200-40736124ee08", "file_name": "64516-05-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 70223, "extension": "docx", "display_name": "64516-05-24- קובץ מקורי"}]
7a68a1ef-ecc6-5c21-98ea-ecc376de28ad	ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א, השופטת ענת הלר כריש: פס"ד משלים בבקשה למתן פסק דין בדבר אימהות ביחס לקטינה אשר נולדה בהליך פונדקאות (תמ"ש 30883-03-24)	30883-03-24	2024-12-31	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	בקשה למתן פסק דין בדבר אימהות התובעת 2 ביחס לקטינה אשר נולדה בהליך פונדקאות בגאורגיה לאחר הריון שנוצר מביצית של התובעת 2 שהופרתה בזרעו של התובע 1, וזאת מכוח הזיקה הגנטית בין התובעת 2 לבין הקטינה. א. העובדות: התובעים הם בני זוג הנשואים זל"ז מיום 00.00.2017. משום מחלת רקע ממנה סובלת התובעת 2, לצורך הבאת ילד משותף לעולם פנו התובעים להליך פונדקאות בגאורגיה, וביום 18.9.2023 נחתם הסכם בין התובעים לבין הפונדקאית. ביום 22.9.2023 הושתלה ברחמה של הפונדקאית ביצית של התובעת 2 לאחר שהופרתה בזרעו של התובע 1. במהלך ההיריון פנו התובעים לבית המשפט בהליך זה במסגרתו ביקשו כי יינתן צו לביצוע בדיקה גנטית לפי נוהל חו"ל וקביעת הורות התובעים ביחס לתינוקת לאחר שתיוולד בהתאם לתוצאות הבדיקה. הנתבעת בתגובתה הסכימה למתן צו לביצוע בדיקה גנטית והסכימה לקביעת קשרי אבהות על יסוד תוצאותיה, אך התנגדה לקביעת קשרי אימהות על יסוד תוצאות הבדיקה בלבד. ביום 11.4.2024 ניתן צו לבדיקה גנטית לפי נוהל חו"ל. ביום 3.6.2024 נולדה הקטינה, וביום 8.7.2024 הוגשה לבית המשפט חוות דעת המעבדה לסיווג רקמות לפיה סבירויות האבהות והאימהות הגנטית של התובעים ביחס לקטינה גבוהים מ- 99.99%, והסיכויים לאבהות ואימהות גנטית לעומת גבר ואישה מקריים באוכלוסייה גבוהים מ- 1,000,000 ל- 1. ביום 20.6.2024 הונפקה בגאורגיה תעודת לידה בה נרשמו שמות התובעים כאביה וכאימה של הקטינה. לאחר שהוגשו עמדות הצדדים בנוגע לחוות דעת המעבדה לסיווג רקמות, ביום 15.7.2024 ניתן פסק דין חלקי לפיו התובע 1 הוא אביה של הקטינה, ונקבע דיון במעמד הצדדים בסוגית האימהות לנוכח המחלוקת בין הצדדים. ביום 29.12.2024 התקיים לפניי דיון במסגרתו השלימו הצדדים את טיעוניהם בעל פה (הדיון התקיים בהקלטה והיום הוגש הפרוטוקול לתיק). במעמד הדיון הגיש ב"כ התובעים לבית המשפט תצהיר בשפה האנגלית עליו חתמה הפונדקאית ביום 18.6.2024 בצירוף עותק בתרגום נוטריוני של התצהיר לשפה הגאורגית. ב. טענות הצדדים: תמצית טענות התובעים: הדעת אינה מאפשרת קבלת עמדה אחרת מלבד קביעת אימהות התובעת 2 על סמך תוצאות הבדיקה הגנטית. עמדת הנתבעת לפיה ניתן לקבוע אבהות על יסוד הקשר הגנטי לקטינה, אך לצורך קביעת אימהות לא ניתן להסתפק בקשר הגנטי לקטינה אלא התובעת 2 נדרשת להליך של אימוץ הקטינה או צו הורות או צו הורות פסיקתי – יוצרת אפליה פסולה. אם המחוקק היה מבקש לאסור הכרת אבהות ואימהות בדרך של ביצוע בדיקות גנטיות, הוא היה אוסר זאת במפורש בחקיקה, אך הוא לא עשה כן ומכאן שהוא אינו מתנגד להכרה בהורות בדרך זו. הזיקה הגנטית מהווה את הבסיס המרכזי להקניית מעמד של הורות. על כן בית המשפט מתבקש לתת פסק דין הקובע את אימהות התובעת 2 כלפי הקטינה על סמך הקשר הגנטי. תמצית טענות הנתבעת: משהוכח הקשר הגנטי בין התובעת 2 לבין הקטינה, על התובעים להגיש בקשה לצו המכונן את ההורות של התובעת 2 ביחס לקטינה בדרך של מתן צו הורות פסיקתי או צו אימוץ. על פי המלצות הצוות המקצועי לבחינת התנאים למתן צו הורות פסיקתי אשר אומצו על ידי שר הרווחה והביטחון החברתי ושר המשפטים, במקרה בו קטין עתיד להיוולד לאם יולדת ממדינת חוץ שאינה המבקשת, ניתן יהיה להצהיר על האבהות בלבד על בסיס בדיקה גנטית, ואילו ביחס לאימהות על התובעים להגיש בקשה לכינון הורותה ביחס ליילוד בין באמצעות צו אימוץ ובין באמצעות צו הורות פסיקתי. המלצות הצוות המקצועי פורסמו לציבור ביום 21.10.2021. על מנת לאפשר תקופת התארגנות נקבעה הוראת מעבר אשר הוארכה מעת לעת והוחלט כי ההמלצה תבוא לידי ביטוי בעמדת היועצת המשפטית לממשלה ביחס ללידות שתתרחשנה מיום 1.4.2024. פונדקאות היא תופעה מורכבת, המעלה שאלות רפואיות, משפטיות, חברתיות ומוסריות, והטעונה הסדרה ופיקוח. כאשר מתנהל הליך פונדקאות במדינת ישראל, בהתאם לחוק ההסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק הפונדקאות), קשר הורות בין היילוד לבין ההורים המיועדים בעלי המטען הגנטי לא נוצר אוטומטית, אלא משתכלל רק לאחר שמתקיים הליך משפטי במהלכו נבחנות זכויות הצדדים כולם לרבות זכויות האם הנושאת, ורק לאחר שבית המשפט מוציא צו שיפוטי היוצר את קשר ההורות. מכוח קל וחומר, עת ההליך מבוצע בחו"ל מבלי שקיימים מנגנוני האיזון הקיימים כאשר ההליך מבוצע בישראל ובהעדר מסגרת חקיקתית, יש לשאוב השראה מחוק הפונדקאות ומנגנוני האיזון הקיימים בו. בהעדר הסדרה בחוק הישראלי, יש לשאוב השראה מדברי חקיקה קרובים. קביעת אימהות משפטית באופן אוטומטי על סמך הקשר הגנטי ללא הליך משפטי לניתוק הקשר ההורי עם האם הפונדקאית, מעלה חשש לקיומם של שלושה הורים לילד בה בעת באופן המנוגד לדין הישראלי. על פי הדין בישראל האם היולדת היא הנחשבת לאמו המשפטית של היילוד ולא האם בעלת המטען הגנטי ועל כן נדרש לנתק את הזיקה לאם היולדת בטרם כינון זיקה לאם הנושאת. קביעת אימהות משפטית באופן אוטומטי על סמך הקשר הגנטי מבלי צורך בכל הליך או בירור ביחס לזכויות האם היולדת וויתורה על זכויותיה וחובותיה כלפי התינוק שילדה, חושפת את הקטין לסיכון מוגבר. קבלת הסכמת האם היולדת לאחר הלידה משרתת את טובת הקטין ומונעת טענות כלשהן בעתיד באשר לקביעת ההורות ולמעמד הקטין מצד גורמים מחוץ לישראל. ג. דיון והכרעה: בשבועות האחרונים נדרשו בתי המשפט לענייני משפחה לשאלה שעל הפרק בפסק דין זה בנסיבות הדומות לנסיבות המקרה שלפניי, ובשורת פסקי דין נדחתה עמדת היועמ"ש ונקבע כי יש להכיר באימהות על יסוד הזיקה הגנטית. ראו: כב' סגה"נ השופטת רותם קודלר עיאש בתמ"ש (ב"ש) 42196-10-23 פלוני נ' היועצת המשפטית לממשלה (10.1.2024); כב' השופטת שירלי שי בתמ"ש (פ"ת) 49750-04-24 י' נ' ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה (28.11.2024); כב' השופטת לורן אקוקה בתמ"ש (ת"א) 55647-04-24 ג' ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה (24.11.2024); כב' השופטת הילה מלר-שלו בתמ"ש (פ"ת) 18205-05-24 פלוני ואח' נ' היועצת המשפטית לממשלה (2.12.2024). לפסקי דין שטרם פורסמו: כב' השופט עובד אליאס בתמ"ש (ראשל"צ) 1999-03-24 מיום 9.10.2024; כב' השופטת הבכירה מירה דהן בתמ"ש (ת"א) 9170-05-24 מיום 24.12.2024; כב' השופטת עינת גלעד משולם בתמ"ש (חדרה) 59792-04-24 מיום 26.12.2024. למקרה דומה ראו פסק דינו של כב' סגה"נ השופט טל פפרני בתמ"ש (חיפה) 23772-05-24 אלמונית נ' משרד המשפטים (10.11.2024). לעמדה שונה ראו פסק דינה של כב' השופטת אורית אביגיל יהלומי בתמ"ש (ירושלים) 69083-01-24 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה (22.9.2024). גם דעתי היא, כי יש לקבל את עמדת התובעים ולתת פסק דין לפיו התובעת 2 היא אמה של הקטינה על יסוד הזיקה הגנטית, וזאת מהטעמים שלהלן. הדין הישראלי מכיר בהורות על בסיס ארבעה אדנים חלופיים ומשלימים: זיקה גנטית, זיקה פיזיולוגית, אימוץ וזיקה לזיקה (בע"מ 1118/14 פלונית נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים (1.4.2015), להלן: בע"מ 1118/14; בע"מ 3518/18 ב"כ היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (3.2.2020)). מבין ארבעת האדנים, "הזיקה הגנטית מהווה את הבסיס המרכזי להקניית מעמד של הורות" (דברי כב' השופט נ' הנדל בבע"מ 1118/14 פסקה ד'). בעמ"ש (ת"א) 34119-06-22 היועצת המשפטית לממשלה נ' ה' ל' (17.1.2024), קבע בית המשפט המחוזי כי אף מקום בו קיים פיצול והאם היולדת לא נושאת את המטען הגנטי שלה אלא של בת זוגה, קביעת אימהות האם הגנטית על יסוד הזיקה הגנטית בינה לבין היילוד, אינה מהווה מסלול הורות חדש. אמנם נסיבות המקרה שלפניי שונות, שכן מדובר בבני זוג שאינם מאותו מין אשר הביאו ילדה לעולם ממטען גנטי משותף שלהם באמצעות אם פונדקאית. אך בדברי בית המשפט המחוזי יש כדי להדגיש את מעמדה של הזיקה הגנטית, וללמד שהעובדה שהאם הגנטית לא ילדה את הקטינה אינה שוללת את האפשרות להכיר באימהותה מכוח הקשר הגנטי. הליכי פונדקאות המתבצעים בישראל מוסדרים בחוק ההסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), תשנ"ו-1996. אולם, הליכי פונדקאות המבצעים מחוץ לישראל אינם מוסדרים בחוק הישראלי. משמעות עמדת היועמ"ש כפי שפורטה לעיל היא, למעשה, כי יש להחיל ביחס להליכי פונדקאות חו"ל – באופן חלקי בלבד – את הוראות חוק הפונדקאות הישראלי. עמדה זו מייצרת שעטנז בין שיטות שונות. אין מחלוקת במקרה שלפניי כי על פי דיני המדינה בה התבצע הליך הפונדקאות לא קיימת זיקה הורית בין האם הנושאת לבין הקטינה. כך טען ב"כ התובעים, וב"כ היועמ"ש לא טענה אחרת. זאת ועוד, במקרה שלפניי חתמה האם הנושאת על תצהיר לפיו היא מוותרת על כל זכות הורית כלפי הקטינה מרגע הלידה וכי אין לה כל טענה או תביעה בקשר לקטינה. מעת שעל פי דיני המדינה בה נעשה הליך הפונדקאות אין זיקה הורית בין האם הנושאת לבין הקטינה, ומאחר שהחוק הישראלי אינו מכיר ביצירת קשר הורות מכוח הסכם פונדקאות ביחס למי שנולד מחוץ לישראל (סעיף 9 לתשובת היועמ"ש), איני רואה טעם לדרוש שוב ניתוק הזיקה שלא קיימת במסגרת הליך משפטי במדינת ישראל. הואיל ולא מתקיימת זיקה הורית בין האם הנושאת לבין הקטינה, אף לא מתקיים החשש שהעלתה ב"כ היועמ"ש מפני הורות של שלושה הורים בו זמנית, אשר אינה מוכרת בדין הישראלי. יצוין בהקשר זה כי בדיון השיבה ב"כ היועמ"ש כי אילו היו התובעים מבקשים כי אימהות התובעת 2 תוכר בצו הורות פסיקתי מכוח זיקה לזיקה כפי שיש לפעול לשיטתה, הרי שנראה שהורותה הייתה מוכרת באופן רטרואקטיבי מיום הלידה. מכאן, שגם לשיטת ב"כ היועמ"ש לא הייתה קיימת זיקה הורית בין הקטינה לבין האם הנושאת למן לידתה ולא קיים חשש מפני הורות משולשת בו זמנית. גם לפי עמדת היועמ"ש ניתן להכיר בקשר האבהות על יסוד הזיקה הגנטית לקטינה ולא נדרש לשם כך צו הורות כנדרש כאשר הליך הפונדקאות נעשה בישראל. מכאן שהיועמ"ש עצמה אינה מבקשת להחיל ביחס להליך פונדקאות חו"ל את אותם הכללים החלים כאשר הליך הפונדקאות מתבצע בישראל. לא מצאתי הצדקה להחלת הכללים הקבועים בחוק הפונדקאות הישראלי באופן סלקטיבי על הליכי פונדקאות חו"ל, רק בנוגע לדרישה כי ניתוק הזיקה מהיולדת ויצירת הזיקה לאם הגנטית יבוצעו בהתאם להוראות הקבועות בחוק הפונדקאות הישראלי. לא ניתן להתעלם מהדרך הארוכה והקשה שעברו התובעים, והתובעת 2 בפרט, עד אשר זכו לחבוק בזרועותיהם את הקטינה אשר נולדה ממטען גנטי משותף שלהם. הבאת ילד לעולם באמצעות הליך פונדקאות בחו"ל כמובן אינו מוצא ראשון, אלא מדובר בתהליך ארוך, קשה וסבוך, הן ברובד הפיזי, הן ברובד הנפשי והן ברובד הכלכלי. התובעים שלפניי פנו לדרך זו משום אילוצים רפואיים. התובעת 2 סיפרה בדיון על הדרך המפרכת שנאלצה לעבור, לא מבחירה, אשר הייתה כרוכה בטיפולים רפואיים קשים וסבוכים. כל זאת על מנת להביא לעולם יחד עם התובע 1 ילד ממטען גנטי משותף של שניהם. לאחר כל זאת, ניתן להבין ללבה של התובעת 2 אשר עומדת על כך שקשר האימהות בינה לבין הקטינה יוכר מכוח הזיקה הגנטית, ומתנגדת לכך שאימהותה תוכר מכוח "זיקה לזיקה", היינו מכוח היותה בת זוגו של אביה של הקטינה אשר יחד עמו היא תכננה את הבאת הקטינה לעולם. ראו בהקשר זה גם דברי כב' השופט נ' שילה בעמ"ש (ת"א) 34119-06-22 היועצת המשפטית לממשלה נ' ה' ל' (17.1.2024) פסקה 7: "הכרה במעמדה של האם הגנטית רק מכוח צו הורות עלולה לגרום למעמד נחות יותר, אף ששתיהן רשומות כאימהות במרשם ועל אף שמעמדו של צו הורות פסיקתי מבחינה משפטית בעל משקל דומה". עוד ראו דברי כב' השופט נ' שילה בתמ"ש (ת"א) 21170-07-12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (3.2.2013), בנסיבות דומות לנסיבותיו של המקרה שלפניי, כי "גישה לפיה יינתן צו הורות פסיקתי לאם לאחר הליך משפטי ואילו ביחס לאב יינתן מידית פסק דין הצהרתי על אבהות, אינה שוויונית ולכן אינה ראויה". בנוסף, דווקא על רקע הדרך המפרכת שנאלצו התובעים לעבור עד כה על מנת להביא את הקטינה לעולם, ראוי כי הליך ההכרה המשפטית בהורותם יהיה מה שיותר קצר, יעיל ופשוט. גם טובתה של הקטינה היא שהוריה לא יעסקו בתקופה הראשונה לחייה בביורוקרטיה שאינה לצורך על מנת לכונן את האימהות ביחס אליה, אלא שהאימהות תיקבע באופן מהיר ופשוט ועל יסוד הזיקה הגנטית. אמנם, שיקולי טובת הילד כשלעצמם אינם נמנים על אדני ההורות המוכרים בדין הישראלי, אולם ראוי להביאם בחשבון במקרים שבהם ההכרה בהורות מתבססת על אחד מאדני ההורות המוכרים (ראו בע"מ 7799/22 פלונית נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה (31.1.2023)). איני מקבלת את טענת היועמ"ש כי על מנת לוודא שהאם הנושאת אינה מנוצלת נדרש כי ניתוק הזיקה בין האם הנושאת לבין הקטינה ייעשה בהליך בישראל בד בבד עם כינון הזיקה בין האם הגנטית לבין הקטינה. מבלי להמעיט כלל בחשיבות שיש לשמירה ולהגנה על זכויותיה של האם הנושאת במסגרת הליכי פונדקאות, לא מצאתי כי בשלב זה ובמסגרת זו מדובר בשיקול רלוונטי. הרי, כעת הבחינה נעשית בדיעבד, לאחר שהליך הפונדקאות הושלם והקטינה באה לעולם. גם אם כעת יעלה חלילה שההסכם שנחתם בין התובעים לבין הפונדקאית מקפח, לא ניתן לשער כי כתוצאה מכך לא תוכר הורותה של האם הגנטית ביחס לקטינה. הדברים אף מתחדדים לנוכח העובדה כי האבהות ממילא מוכרת על יסוד הזיקה הגנטית. גם לשיטת היועמ"ש יש להכיר באימהות התובעת 2, אולם לא על יסוד הזיקה הגנטית בינה לבין הקטינה. האמת העובדתית היא, שהתובעת 2 היא אמה הגנטית של הקטינה. יש לשאוף להלימה בין המצב המשפטי לבין המצב העובדתי ולהימנע מפער בין השניים (ראו בעניין זה פסק דינה של כב' השופטת ש' שי בתמ"ש (פ"ת) 49750-04-24 הנ"ל). הכרה באימהות התובעת 2 על יסוד הזיקה הגנטית לקטינה תשרת גם מטרה זו. המדינה מפנה בעמדתה להמלצות הצוות המקצועי לבחינת התנאים למתן צו הורות. אולם, המלצות אלה אינן מחייבות את בית המשפט. כמו כן, עמדת היועמ"ש בהליכים כגון זה הייתה שונה עד ליום 2.4.2024 אז פקע הנוהל הפנימי שהונהג על ידי היועמ"ש במסגרתו נקבעה אימהות משפטית בהתאם לתוצאת בדיקה גנטית שבוצעה ועל יסוד הזיקה הגנטית. במקרה שלפניי החתימה על הסכם הפונדקאות ואף השתלת הביצית המופרית של התובעת 2 ברחמה של הפונדקאית, נעשו לפני שפקע אותו נוהל פנימי לפיו הוכרה האימהות במקרים דומים למקרה שלפניי על יסוד הזיקה הגנטית. גם עובדה זו תומכת בקבלת עמדת התובעים. בדיון הפנתה ב"כ היועמ"ש לדברי כב' הנשיאה (כתוארה אז) א' חיות בדנ"א 1297/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשל (25.7.2022). ברם, באותו פסק דין, בשונה מהמקרה שלפניי, נדונו שני מקרים בהם לא הייתה זיקה גנטית בין היילוד לבין אחד ההורים, ולא מצאתי כי הדברים שנכתבו שם תומכים בעמדת היועמ"ש במקרה שלפניי. לנוכח על המפורט לעיל, מצאתי בנסיבותיו של המקרה שלפניי לקבל את עמדת התובעים ולקבוע את אימהותה של התובעת 2 ביחס לקטינה על יסוד הזיקה הגנטית וללא צורך בהליך נוסף. על כן ניתן בזה פסק דין משלים לפיו התובעת 2 היא אמה של הקטינה. מאחר שמדובר בסוגיה עקרונית, איני מחייבת בהוצאות. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק. פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision30883-03-24	["ענת הלר כריש"]	[{"judgment_id": "7a68a1ef-ecc6-5c21-98ea-ecc376de28ad", "file_name": "30883-03-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 50973, "extension": "docx", "display_name": "30883-03-24- קובץ מקורי"}]
285860d8-e5ed-5f08-964a-d130e7edcb54	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופט פליקס גורודצקי: החלטה בקשה לפסיקת מזונות (תלה"מ 11959-12-24)	11959-12-24	2024-12-28	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	לפניי בקשה לפסיקת מזונות אישה זמניים (להלן: "הבקשה"). רקע עובדתי רלוונטי המבקשת והמשיב (להלן: "הצדדים") נישאו זל"ז כדמו"י ביום 18.2.15. כנובע מקשר הנישואין, נולדו לצדדים 3 ילדים משותפים ("הקטינים"). בעקבות הסכסוך שפרץ בין הצדדים, נפתחו מספר הליכים משפטיים, ביניהם הליך משפטי זה, שעניינו מזונות אישה. חרף פרוץ הסכסוך, הצדדים והקטינים מתגוררים תחת קורת גת אחת, בדירה שהייתה בבעלות המשיב עובר לנישואי הצדדים. עיקר טענות המבקשת המבקשת היא עקרת בית והמשיב הוא המפרנס היחיד במשפחה. לאחר פתיחת ההליכים המשפטיים, המשיב החל להפחית את הכנסותיו ולצמצם סכומים שהפקיד לחשבון הבנק המשותף, אשר שימש את הצדדים מאז תחילת הנישואין. כעת, המשיב חדל מלהפקיד כספים לחשבון הבנק המשותף ואף ביטל את כרטיס האשראי שהיה בשימוש המבקשת. כתוצאה מכך, המבקשת נותרה ללא אמצעי מחייה. המשיב עורך קניות לצרכי הבית, בהתאם לרצונו בלבד והמבקשת תלויה בחסדיו של המשיב. המשיב הודיע למבקשת כי בכוונתו להפסיק לשלם עבור קו הטלפון שברשותה וכך פעל הלכה למעשה. המבקשת שאין לה כל הכנסה, נאלצת לבקש מאביה לשלם עבורה עבור קו הטלפון. המשיב הפסיק לשלם את הביטוחים הבריאותיים של המבקשת בקופת חולים. הכנסותיו של המשיב מסתכמות בעשרות אלפי שקלים מדי חודש. על פי שומת המס שצורפה על ידי המשיב, הכנסתו החודשית עומדת על סך של כ-25,000 ₪. בעקבות פתיחת ההליכים המשפטיים, המשיב הפחית את הכנסתו. למשיב נכסי מקרקעין בארץ ובחו"ל, מהם הוא מפיק הכנסות גבוהות. המשיב מבצע עסקאות בניירות ערך בסכומים משמעותיים. על דירת המשיב לא רובצת משכנתה ואין למשיב הוצאת מדור. המבקשת אינה עובדת מזה שנים, והיא נטולת הכנסה ורכוש. מלוא הוצאות השפחה מומנו על ידי המשיב, ויש לחייבו להמשיך ולשאת בהוצאות עבור המדור, אחזקת הרכב והוצאות רפואיות של המבקשת, כפי שנהג לעשות עד לפרוץ הסכסוך בין הצדדים. סך ההוצאה החודשית של המבקשת עומד על 3,960 ₪ לחודש, ויש לפסוק לידיה סך זה כ"עזרה ראשונה". עיקר טענות המשיב המשיב חפץ להתגרש מהמבקשת. הצדדים מתגוררים בדירת המשיב, שהייתה בבעלותו עובר לנישואי הצדדים. המשיב נושא בכל העלויות הכלכלה ואחזקת המדור. לאורך השנים, המשיב אחראי על עריכת הקניות בבית והוא ממשיך לעשות כן עד הלום. המבקשת עושה שימוש לרעה בכרטיס האשראי המשותף ומבצעת הוצאות מופרזות שמעולם לא היו נהוגות בין הצדדים. לאור זאת, המשיב ביקש מהבנק להגביל את השימוש בחשבון הבנק כך שכל פעולה תבוצע באישור חתימות של שני הצדדים. כן, כרטיסי האשראי בוטלו ביוזמת המבקשת. המבקשת נמנעת מלחזור למעגל העבודה. המבקשת היא xxxxx בהכשרתה והיא נמנעת מלגשת למבחן הסמכה של xxxxx, כדי לא להגדיל את פוטנציאל ההשתכרות שלה. משך שנים המבקשת עבדה לפרקים ובכתב הגנה לתביעת מזונות קטינים היא טענה כי כושר ההשתכרות שלה נע בין 2,290 ₪ - 3,433 ₪, ואף צירפה אסמכתאות לכך. המבקשת לא הציגה כל ראיה המעידה על ניסיונותיה להשתלב מחדש במעגל העבודה. על המבקשת לפעול למציאת עבודה לאלתר. אין לחייב את המשיב במזונות המבקשת, בנוסף לכל ההוצאות שמשולמות על ידו. המשיב לא חייב להפקיד כספים לחשבון הבנק המשותף, מפני שהוא נושא בכל הוצאות המשפחה באופן ישיר דרך חשבון הבנק האישי שלו. אבי המבקשת, שהינו אדם אמיד ותומך בה כלכלית, ויש להביא עובדה זו בחשבון. למשיב עוסק בתחום xxxxx. במהלך ששת השנים האחרונות הכנסותיו החודשיות של המשיב עמדו על סך של 15,000 ₪ לחודש. המבקשת היא אישה מורדת ועוברת על הדת, משעה שהיא מקללת, צורחת, מגדפת ומעליבה את המשיב ומאיימת כי תעליל עליו עלילות שווא כאשר תגיש נגדו תלונת שווא במשטרה. המבקשת יכולה לפרנס את עצמה בבחינת "מעשה ידיה". פסיקת מזונות תוביל לעיגון המשיב. הכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. מקור החיוב במזונות אישה בדין הישראלי מצוי בסעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959 הקובע: "אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". על פי הדין העברי, הזכות למזונות אישה נובעת מעצם קשר הנישואין, ראו: תלה"מ 62382-01-20 ט. נ' ט. (6.1.2021) הדין החל על הצדדים שלפניי הוא הדין העברי, לפיו חיוב הבעל במזונות אשתו נוצר ביום הנישואין ותם עם סיומם, ראו: ע"א 87/49 לוין נ' לוין פ"ד ה' 921, 935 (1951); ע"א 560/82 פלונית נ' פלוני פ"ד לח (3) 744 (1984); בר"ע (י-ם) 1081/05 פלוני נ' אלמונית (8.8.2006) (להלן: "עניין פלוני"). הצדדים טרם התגרשו זמ"ז ובמישור העקרוני, המבקשת זכאית למזונות אישה. נשאלת, אפוא, השאלה, האם המבקשת זכאית למזונות אישה זמניים. מזונות זמניים הינם ביטוי אחד מני רבים לסעד זמני, ראו: רמ"ש 9585-10-21 ר. נ' ר. (10.11.2021) וטיבם שמירה על המצב הקיים כפי שהיה ערב הקרע בין הצדדים, ראו: עניין לפוני; תלה"מ 62382-01-20 ט. נ' ט. (6.2.21). מזונות אלה מהווים "סיוע ראשוני" ראו: רמ"ש 51744-03-17 פלוני נ' פלונית (26.3.2017) שמטרתו להבטיח את המשך כיסוי צרכי המבקשת, השוו: רמ"ש (ת"א) 34750-02-13 ג.ג. נ' ח.ג (17.4.2013); תלה"מ 6180-08-24 ס. נ' ל. (26.9.2024). המשיב הודה בתגובתו כי במשך כל שנות הנישואין, הוא זה שהיה האחראי הבלעדי לכלכלת התא המשפחתי ראו: ס' 15, 22-23 לתגובה. המשיב גם הודה כי הורה לבנק לשנות את אופן הפעולה בחשבון המשותף, כך שכל פעולה תחייב חתימות של שני הצדדים ראו: ס' 27 לתגובה. עיון בנספחי הבקשה מוביל למסקנה כי כרטיס האשראי של המבקשת בוטל, ראו: נספח ב' לבקשה. טענת המשיב כי כרטיס האשראי בוטל על ידי המבקשת ראו: ס' 15 לתגובה, לא נתמכה באסמכתה. יתרה מכך, טענה זו אינה מתיישבת עם ההיגיון, שכן הכרטיס היה אמצעי התשלום היחיד שעמד לרשות המבקשת. עוד עולה מעיון בנספחי הבקשה כי המשיב פעל לניתוק את קו הטלפון הנייד של המבקשת ראו: נספח ד' לבקשה וביטל את פוליסת ביטוח הבריאות שלה בקופת החולים, ראו: נספח ו' לבקשה. לשון אחר, המשיב פעל ל"סגירת הברז הכלכלי" שעמד לרשות המבקשת טרם פרוץ הסכסוך, ודי בכך כדי לפסוק למבקשת מזונות אישה זמניים. בנוסף, בשים לב לפער בהשתכרות הצדדים בפועל, על בית המשפט להגן על המבקשת באמצעות פסיקת מזונות זמניים עד להסדרת הגירושין, כדי למנוע יצירת פערי כוחות כלכליים משמעותיים בין הצדדים במהלך ניהול הליך הגירושין, ראו: תלה"מ 52191-08-21 ל.ד. נ' א.ד. (8.12.2021). הדברים סוכמו גם היטב בעניין פלוני כדלהלן: בבר"ע (י-ם) 1081/05 פלוני נ' אלמוני, פורסם בנבו , 8.8.2006) כי "אם רוצים אנו כי בני-זוג יגיעו לדיון על רכושם או על מזונותיהם או על החזקת הילדים, כאשר מטרת ההליך הוא הפעלת "צדק המשפט" באופן שוויוני, יש להקפיד על כך כי ייפסקו מזונות זמניים הולמים - לא גבוהים מדי ולא נמוכים מדי - וכך יוכלו, הן האישה והן הבעל, לנהל את המשפט המרכזי של חייהם, כאשר ידיהם אינן קשורות מאחור, ולכל אחד יש יכולת קיום כלכלית, כפי שהיתה, פחות או יותר, ערב תחילת הדיונים ביניהם" ראו גם: רמ"ש 20273-03-21 נ.ע נ' י.ע (10.10.2021) לא התעלמתי מטענות המשיב לפיהן יש לפטור אותו מתשלום מזונות למבקשת מהטעמים כדלהלן: למבקשת פוטנציאל השתכרות ועליה לשוב ולהשתלב במעגל העבודה ראו: ס' ,17-20, 44 לתגובה – בעיקרון, לא ניתן לחייב אישה לצאת לעבוד, ראו: ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לח(3) 29; ע"א 378/80 יצהר נ' יצהר, פ"ד לה(1), 328. עם זאת, אם אישה עבדה בעבר והפסיקה לעבוד במסגרת מאבק הגירושין במטרה "להכניס את ידה לכיס העמוק של בעלה או כדי להכעיס", כי אז "ראוי לשקול סטייה מן ההלכה שאין כופין אותה לעבוד", ראו: ע"מ (י-ם) 177/99 איילון נ' איילון פלוני נ' אלמונית (2.3.2000); תמ"ש 1800-08 מ' נ' מ' (20.5.2013) במסגרת השיקולים של פסיקת מזונות לאישה, ככל שמדובר בהכנסותיה מעבודה, יש להבחין בין שני מקרים: אישה שעבדה כל השנים, והפסיקה לעבוד או צמצמה את עבודתה בגלל ההליכים המשפטיים; אישה שמעולם לא עבדה ויש לה רק פוטנציאל כושר השתכרות, ראו: רמ"ש 20273-03-21 נ.ע נ' י.ע (10.10.2021). המשיב צירף תדפיס חשבון בנק, ממנו עולה כי לחשבון הבנק המשותף של הצדדים הופקדו שתי משכורת: אחת בסך של 3,433 ₪ והשנייה על סך של 2,290 ₪. ואולם, עסקינן במשכורות מחודש דצמבר 2021 וינואר 2022, דהיינו לפני כ-3 שנים, כך שלא מדובר במצב בו המבקשת חדלה מלעבוד בסמוך או בעקבות הליכי הגירושין. במצב דברים זה, לא לניתן לחייב את המבקשת לצאת לעבוד ולא ניתן לפטור את המשיב ממזונות המבקשת בשל פוטנציאל ההשתכרות הנטען. הצדדים מתגוררים יחד ואין לחייב את המשיב במזונות המבקשת לצד התשלומים בדבר כלכלת המשפחה, בהם הוא נושא לבדו באופן ישיר – הפסיקה קבעה כי במישור העקרוני, אין מניעה לפסוק מזונות זמניים כשהצדדים מתגוררים יחד ראו: רמש 38489-11-15 כ.ד נ' ג.ד. (20.1.2016); רמ"ש 12918-11-14 ע. נ' א. (16.12.24). יחד עם זאת, יש לבצע התאמה בין התשלומים, בהם נושא המשיב מיוזמתו לבין הסכום של דמי המזונות. סיוע כלכלי שמעניק אבי המבקשת, למבקשת ראו: ס' 29-31 לתגובה – כשם שלא רואים בסיוע כספי שמוענק על ידי בני משפחה הכנסה לצורך קביעת שיעור המזונות, שכן מדובר בסיוע שיכול להיפסק בשלב מסוים ראו: עמ"ש 11101-12-17 ב' ואח' נ' ב' ואח' (20.11.2018); תמ"ש 17202-08-22 אב נ' אם (5.10.2024), כך גם אין לראות בסיוע הכלכלי שמעניק אבי המבקשת, למבקשת, משום פטור ממזונותיה הזמניים. המבקשת הינה אישה מורדת ועוברת על הדת ראו: ס' 43 לתגובה - הסמכות להכריז על אישה כ"מורדת" נתונה לבית הדין הרבני בלבד. יחד עם זאת, בתי המשפט לענייני משפחה בדונם בתביעת מזונות אישה, ראו לנכון להכריע באופן אקראי אף בשאלת היות האשה "מורדת" לצורך קביעת זכותה לקבלת מזונותיה, מבלי שתהיה בהכרעה זו כל השפעה על הסטטוס שלה כ"מורדת". הנטל להוכיח מרידה מוטל על המשיב, ראו: תמ"ש 24490-06 ב' ואח' נ' ב' ואח' (10.11.2011) והמשיב לא עמד בנטל זה. מלבד תיאור כללי כי המבקשת מקללת, מגדפת, מאיימת וכו', המבקש לא הניח כל תשתית עובדתית וראייתית לטענת המרידה והטענה, לצורך שלילת מזונות המבקשת, לא הוכחה. לאחר שנקבע כי המבקשת זכאית למזונות זמניים, יש לקבוע את שיעורם. על פי הדין העברי, יש לפסוק מזונות אישה על פי רמת החיים שאליה הורגלה, תוך יישום הכלל ההלכתי "עולה עמו ואינה יורדת עמו", ראו: תלה"מ 61552-12-20 XXX נ' XXX (24.4.2024). במסגרת הבקשה, המבקשת לא הצביעה על רמת חיים גבוהה במיוחד. עיון בפירוט צרכי המבקשת, ראו: ס' 38 לבקשה, מוביל למסקנה כי מרבית הסכומים הינם סבירים וכל הוצאה שנטענה נתמכה באסמכתה. יחד עם זאת, ההוצאות מסוימות נדרשו פעמיים, ראו, למשל: "תחבורה ציבורית" ו"הוצאות אחזקת רכב", "קוסמטיקה" ו"מוצרי קוסמטיקה", "דמי כיס" ו"שונות". כן, נדרש סך של 200 ₪ עבור "ציוד לבית", כאשר לא נטען כי יש צורך מיידי בהחלפת הציוד, כך שאין מקום לפסוק סך זה במסגרת פסיקת מזונות זמניים. לאור האמור, אני מעמיד את מזונות הזמניים של המבקשת על סך של 3,000 ₪ לחודש. בנוסף לסך זה, המשיב יישא, כפי שנשא, בהוצאות אחזקת המדור וכן בהוצאות אחזקת הרכב. מובהר ומודגש כי עם ביצוע התשלומים הנקובים בס' 47 לעיל, המשיב יצא ידי חובתו בתשלום מזונות המבקשת והוא לא נדרש לממן הוצאה נוספת כלשהי עבור המבקשת. הוראות אופרטיביות המשיב יישא במזונות הזמניים עבור המבקשת בסך של 3,000 ₪ לחודש (להלן: "דמי המזונות"). דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן הידוע כיום, והם יתעדכנו אחת ל-3 חודשים, ללא חיוב למפרע. דמי המזונות ישולמו עד ל-10 לכל חודש עבור החודש השוטף. התשלום הראשון הינו עד ליום 10.1.2025. דמי המזונות ישולמו לחשבון הבנק, שפרטיו ימסרו למשיב, ע"י המבקשת, באמצעות ב"כ הצדדים בתוך 7 ימים. בנוסף לדמי המזונות, המשיב ימשיך ויישא במלוא הוצאות אחזקת המדור וכן בהוצאות אחזקת הרכב. מועד החיוב הינו מועד הגשת התביעה שהינו יום 4.12.24. מזונות העבר שמיום הגשת התביעה ועד ליום מתן החלטה זו ישולמו ב-3 תשלומים שווים ורצופים, בנוסף לדמי המזונות. מתיר את פרסום ההחלטה לאחר השמטת פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision11959-12-24	["פליקס גורודצקי"]	[{"judgment_id": "285860d8-e5ed-5f08-964a-d130e7edcb54", "file_name": "11959-12-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 44670, "extension": "docx", "display_name": "11959-12-24- קובץ מקורי"}]
32ec5321-a62b-5f44-a37a-b31da183d6cf	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופט פליקס גורודצקי: החלטה בעניין הפחתת מזונות קטינים (תלה"מ 4153-02-23)	4153-02-23	2024-12-28	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	לפניי בקשה דחופה להפחתת מזונות זמניים (להלן: "הבקשה"), אשר נפסקו בבית הדין הרבני (להלן: "בית הדין") בסך של 5,300 ₪ לחודש בעבור ארבעת ילדיהם המשותפים של הצדדים. הבקשה הוגשה במסגרת תביעתו של המבקש לקביעת מזונות קטינים. הליך זה נפתח בחודש פברואר 2023, אולם בירורו התעכב, בין היתר, בהסכמת הצדדים, בשל הליכים משפטיים שהתנהלו וטרם נסתיימו בבית הדין. המשיבה מתנגדת לבקשה, כפי שפורט בתגובתה. טענתה המרכזית היא כי המבקש לא פירט את המידע נחוץ לבירור הבקשה, לרבות צרכי הקטינים, ולא צירף אסמכתאות רלוונטיות, כגון תלושי השכר ודפי חשבון בנק. הכרעה לאחר עיון בבקשה, הגעתי למסקנה כי דינה, כפי שהוגשה, להידחות. במישור העקרוני, בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לשנות חיוב מזונות זמניים שנפסקו עבור הקטינים בבית הדין. הלכה פסוקה היא, כפי שנקבע בבר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג(2) 171 (1969), כי תביעת מזונות קטינים אינה ניתנת לכריכה בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין הרבני, בהתאם לסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–1953. הלכה זו שרירה וקיימת גם בימים אלו, ראו: בע"מ 7628/17 פלוני נ' פלונית (22.9.2019); דנ"א 6669/19 פלונית נ' פלוני (26.12.19). במילים אחרות, בהעדר הסכמה לכרוך את שאלת מזונות ילדי בני הזוג בתביעת גירושין המוגשת לבית דין רבני, הסמכות לדון במזונותיהם מסורה לבית המשפט לענייני משפחה, ראו: עמ"ש 62314-05-23 ב' נ' ב' (6.2.2024). יתרה מכך, בית המשפט לענייני משפחה רשאי גם לדון בבקשה לשינוי מזונות זמניים שנפסקו בבית הדין, אף אם לא הוכח בפניו שינוי נסיבות מהותי. יחד עם זאת, על מנת לאפשר לבית המשפט לדון ולהכריע בבקשה לשינוי מזונות זמניים שנפסקו בבית הדין, נדרש ממגיש הבקשה לעמוד במספר תנאים. תקנה 33 (א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) תשפ"א – 2020 (להלן: "תקנות משפחה") קובעת כי: "בעל דין שהגיש תביעה למזונות ומבקש שיפסקו לו מזונות זמניים יגיש בקשה לפסיקת מזונות זמניים (להלן בתקנה זו – הבקשה); בבקשה יפרט המבקש את טיעוניו, ויצרף תצהיר שבו יאמת את העובדות שביסוד הבקשה וכן האסמכתאות לבקשה." לטעמי, תקנה זו חלה, בשינויים המחויבים, גם על בקשה לשינוי מזונות זמניים. בתוך כך, על מגיש הבקשה לפרט בבקשתו את כלל הנתונים הרלוונטיים לשם בירורה, השוו: רע"א 3121/24 בריגע נ' קוואלטי קרדיט פאנד 2 שותפות מוגבלת (14.4.2024); ת"א (מחוזי ת"א) 11855-10-24 שובל נ' אופן ווב טכנולוגיות בע"מ (12.11.2024). בשים לב לטענת המבקש כי גילאי כל הקטינים הינם מעל גיל 6 שנים (המבקש לא פירט את גילאי הקטינים באופן מדויק), ולאור העקרונות שנקבעו בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית ואח' (19.7.2017) ויישמו בעמ"ש 14612-10-16 פ.ב. נ' א.ב. (20.12.2017), היה על המבקש לפרט את הנתונים הבאים: צרכי הקטינים (לרבות צרכיו של כל קטין בנפרד) ראו: תקנה 11 (א) (3) לתקנות משפחה; היכולות הכלכליות של ההורים; קביעת היחסיות של היכולת הכלכלית של ההורים, האחד מול רעהו; חלוקת זמני השהות בפועל. המבקש לא פירט את צרכי הקטינים כלל. לכאורה, ניתן היה לבוא ולומר כי בית המשפט "בעמו יושב" והוא יכול להעריך את צרכי הקטינים על דרך אומדנה ראו: ע"א 93/85 שגב נ' שגב, פ"ד לט(3)822, 825, 828. ואולם, המבקש לא פירט גם את חלוקת זמני השהות באופן מדויק והוא הסתפק באמירה כללית לפיה "גילאי הקטינים, זמני השהות בין הצדדים, יחס ההכנסות וההוצאות של הצדדים – מצדיקים הפחתת מזונות שנקבעו באקראי על ידי בית הדין הרבני" ראו: ס' 19 לבקשה. המבקש גם "לא יצא מגדרו" בכל הנוגע להוכחת הכנסתו. המבקש אומנם טען כי שכרו מגיע לסך של 11,500 ₪ לחודש ואולם הוא לא צירף תלושי השכר כדי לתמוך בטענה זו. במילים אחרות, המבקש לא הניח תשתית עובדתית מספקת לשם בירור הבקשה, ובהעדרה אין יכולת לבית המשפט לקבוע ממצאים עובדתיים לכאוריים לצורך בירור הבקשה, ראו: רמ"ש 1903-02-22 ח' נ' ח' (20.03.2022); רמ"ש 47364-02-23 ב' נ' ב' (14.5.23), אין מנוס מדחייתה. לאור התוצאה, המבקש יישאו בהוצאות משפט בסך של 1,000 ₪. מתיר את פרסום ההחלטה לאחר השמטת פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision4153-02-23	["פליקס גורודצקי"]	[{"judgment_id": "32ec5321-a62b-5f44-a37a-b31da183d6cf", "file_name": "4153-02-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 39214, "extension": "docx", "display_name": "4153-02-23- קובץ מקורי"}]
a0a7bf29-0a43-5f4f-8069-f553a5e08992	בית משפט השלום בבית שמש, השופט אלעד לנג: פס"ד בעניין תביעת תגמולים (ת"א 23407-10-22)	23407-10-22	2025-01-05	3	6	3	3MAGISTRATE_COURT	6Jerusalem	3Civil	לפני תביעה לתשלום סך של 308,694 ש"ח שעניינה בסירוב הנתבעת לשלם לתובע תגמולים בגין רכב אשר בוטח על ידה בביטוח מקיף ונגנב. העובדות התובע הנו בעל עסק להסעת נוסעים ולו, בין היתר, אוטובוס ציבורי זעיר מסוג מרצדס ספרינטר 519, נושא מ.ר. 69-849-02, אשר נרכש על ידו ביום 9.3.22 כרכב חדש ממי שייבאה את הרכב בשם מסיעי שדרות כהן ובניו בע"מ (להלן: "הרכב", רישיון הרכב צורף כנספח 3 לכתב התביעה; מסמכי רכישת הרכב צורפו כנספח 6 לכתב התביעה). הרכב בוטח אצל הנתבעת בביטוח מקיף עד לסכום של 285,000 ש"ח בלבד, למרות שעלות רכישתו עמדה על סך של 333,450 ש"ח (להלן: "הביטוח", פוליסת הביטוח צורפה כנספח 1 לכתב התביעה). ברכב התובע נהגו ככלל שני עובדים של התובע: האחד, מר רן כהן, אשר התגורר בבית הוריו שברח' ראובן בבית שמש (להלן: "רן"); השני, מר ירון אדרי יצחק, אשר התגורר ברח' הנרקיס בבית שמש (להלן": "ירון"). התובע, רן וירון החזיקו, כל אחד מהם, בעותק מקורי של מפתח הרכב (ובו שולל תנועה מובנה) וכן ברכב הותקנה, בהתאם לדרישות המיגון של פוליסת הביטוח, מערכת "עלוקה" להשבתת הנעה הניתנת לנטרול באמצעות הקשת קוד (קודן) ומערכת איתור מיקום הרכב של חברת "איתורן". ביום 29.4.22, בסביבות השעה 2:00 בבוקר, נגנב הרכב ממקום חנייתו ברח' נרקיס בבית שמש (מול בית מגוריו של ירון - שם החנה אותו בסביבות השעה 01:00) באמצעות הנעתו במפתח והקשת קוד הקודן. בסביבות השעה 03:10 חצה הרכב מחסום גבול באזור היישוב חשמונאים בדרכו אל שטחי הרשות הפלסטינית (הכפר ניעמה) בעקבות כך התקשרה איתורן אל התובע ואל ירון, אך נמנעה מלהיענות לבקשת התובע להשבית את פעולת מנוע הרכב משזה נמצא היה בנסיעה. בסמוך לכך, נעלם הרכב ולא ניתן היה לאתרו עוד במערכת האיתורן (דוח השימוש ברכב שנערך מטעם איתורן ומכתבה מיום 20.6.22 צורפו כנספח 7 לכתב התביעה). תלונה על גניבת הרכב הוגשה על ידי התובע למשטרת ישראל באותו בוקר בשעה 04:36 (אישור הגשת התביעה צורף כנספח 4 לכתב התביעה). 3 עותקי מפתח הרכב נמסרו על ידי התובע לנציג הנתבעת בשעות הבוקר של יום 29.4.22, לאחר שהתובע אסף את שני עותקי המפתח שהוחזקו על ידי ירון ורן מביתם. למען הסדר הטוב יצוין, כי רן החזיק במפתחות הרכב באותו מועד, על אף שהוא הפסיק לעבוד כנהג עבור התובע כשבועיים לפני מועד זה. מוסכם על הצדדים כי בעת רכישת הרכב נמסרו לתובע 3 עותקים של מפתחות הרכב עם שלט וכי עותקים אלה אינם ניתנים לשכפול (ר' הסכמת הצדדים בעמ' 98 ש.22-27 לפרוטוקול הדיון מיום 17.7.24) ביום 12.6.22 דחתה הנתבעת את דרישת תשלום תגמולי הביטוח שהפנה אליה התובע בטענה כי פוליסת הביטוח "...אינה מכסה נזקים שנגרמו בזדון לרבות גניבת הרכב ע"י המבוטח ו/או עובדי המבוטח...". זאת לנוכח חשד הנתבעת כי נהגי הרכב היו מעורבים בגניבה בכך שהשאירו לגנב הרכב מפתחות וקוד לקודן - כפי שעלה ממידע שהתקבל אצל הנתבעת לפיו החשוד בגניבת הרכב מסר בחקירתו במשטרה שמפתחות הרכב, קוד הקודן וסכום כסף הושארו לו "באזור הרכב" אותו הוא נדרש להעביר לשטחי הרשות הפלסטינית (ר' הציטוטים שהובאו לעיל במכתב הדחייה של הנתבעת אשר צורף כנספח 2 לכתב התביעה). נוכח סירובה של הנתבעת לשלם לתובע את תגמולי ביטוח הרכב, הוגשה התביעה שלפניי. למען הסדר הטוב יצוין כי בהתאם לצו גילוי מסמכים שניתן לבקשת הצדדים למשטרת ישראל, עלה כי הרכב נגנב על ידי אדם בשם דניאל איבגוי, נגדו הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע של מעשה הגניבה (להלן: "איבגוי". כתב האישום ב-ת"פ 53853-09-23 ותיק החקירה המשטרתי צורפו כנספח 12 לתיק מוצגי התובע). טענות הצדדים והמהלך הדיוני התובע עותר לחייב את הנתבעת בתשלום מלוא תגמולי הביטוח המגיעים לו על פי פוליסת הביטוח בצרוף ריבית מיוחדת לפי ס' 28א לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") נוכח התחמקות הנתבעת מלשלם לו את המגיע לו, כמו גם לשלם לו פיצוי בסך של 15,000 ש"ח בגין עוגמת נפש, הוצאות וזמן בטלה. לטענת התובע אין יסוד לטענות הנתבעת בדבר מעורבות של נהגי הרכב (לרבות רן וירון) בגניבת הרכב תוך שהוא מדגיש כי אלה כלל לא נחקרו כחשודים במעורבות בגניבה על ידי משטרת ישראל. כן טוען התובע כי העובדה ש-3 עותקי מפתח הרכב נמסרו לנתבעת ביום הגניבה שוללת את האפשרות כי נעשה שימוש במי מהם לצורך גניבת הרכב ומנגד - קיימת אפשרות כי אחד הגורמים שהכין את הרכב לצורך מסירתו לתובע (לרבות בשלב התקנת מערכת האיתורן והקודן ברכב ומכירתו לתובע) היה מעורב באירוע הגניבה באמצעות שימוש במפתח תואם וידיעתו את מספר קוד הקודן. עוד טוען התובע כי ממילא במועד הגניבה הנהג רן כבר לא הועסק על ידו ולכן הוא לא יכול להיחשב כ"עובד" שלו, וזאת על אף שעותק של מפתחות הרכב נותר ברשותו ביום הגניבה. לתמיכה בטענות התובע העידו מטעמו התובע עצמו; הגב' אביבית יעיש (אשת התובע); רו"ח ערן מסרי (מנהל החשבונות של התובע); איבגוי (האדם אשר ביצע את גניבת הרכב והסיעו אל השטחים) וירון ורן (האחרון הובא לדיון באמצעות צו הבאה לאחר שנמנע מלהתייצב למסירת עדות ביום 17.7.24). תיק מוצגים מטעם התובע הוגש ביום 25.3.24. הנתבעת כופרת בטענות התובע. לטענתה היא פטורה מלשלם לתובע את תגמולי הביטוח לנוכח כך שהתובע - לרבות באמצעות עובדיו - מסרו לה עובדות כוזבות או העלימו עובדות רלוונטיות או קשרו קשר לביצוע מקרה הביטוח בכוונת מרמה (ראה בפרט ס' 4 ו-21 לכתב ההגנה). את טענותיה מבססת הנתבעת על ממצאי דוח חוקר סודי שנערך מטעמה (הוגש וסמן נ/1. הדוח הסודי גולה לתובע רק לאחר תום פרשת התביעה, בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 16.7.23) ועל מסמכים שהגיעו לידיעתה מתיק החקירה המשטרתי, מאלה עולה, לטענתה, כי מי מעובדי התובע היו מעורבים באירוע גניבת הרכב. לנוכח כך עותרת הנתבעת לדחות את התביעה במלואה. למצער טוענת הנתבעת כי ככל שהתביעה נגדה תתקבל יש לנכות מתגמולי הביטוח את סכום ההשתתפות העצמית בו מחויב התובע על פי הפוליסה וכי אין מקום לחייבה בתשלום ריבית מיוחדת. לתמיכה בטענות הנתבעת העידו מטעמה מר דוד בלך (ראש מחלקת התביעות בנתבעת); מר לאונרדו לנצבסקי (קצין בטיחות בחברת איתורן) ומר לאונרדו נירנברג (חוקר פרטי שנשכר מטעם הנתבעת). תיק מוצגים מטעם הנתבעת הוגש ביום 12.5.24. יצוין, כי בהתאם לרשות שניתנה לנתבעת בהחלטת בית המשפט מיום 16.7.23, שיגרה הנתבעת הודעת צד שלישי נגד איבגוי (האדם שביצע את גניבת הרכב) וביום 13.3.24, לאחר שאיבגוי נמנע מלהגיש הגנתו בהליך, ניתן נגדו פסק-דין בהיעדר הגנה המטיל עליו כל חיוב אשר יוטל על הנתבעת, ככל שיוטל. בימים 17.7.24, 5.11.24, 22.12.24 ו-5.1.25 נחקרו עדי הצדדים בחקירה ראשית ונגדית, לאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה, כך שכעת הגיעה העת להכריע בתובענה. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את כל מסמכי התיק, התרשמתי מעדויות העדים שהעידו בפניי ושקלתי את טענות הצדדים, אני סבור שדין תביעת התובע להתקבל. להלן אבאר החלטתי זו. מושכלות יסוד הן כי על המבוטח מוטל נטל השכנוע להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש ואילו על המבטח מוטל הנטל להוכיח כי חל סייג או פטור מאחריות לו הוא טוען (ר' למשל: ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ''ד מז(5) 661, 687; ע"א 678/96 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184; רע"א 143/98 דיב נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450, 452 ו-ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ''ד סא(3) 18). עוד כלל יסוד במשפטנו הוא כי הוכחת טענות של קנוניה ותרמית (היכולות להיחשב גם כעבירות פליליות) מחייבת את הטוען להן לעמוד ברף ראייתי גבוה מזה הנהוג במשפט האזרחי, של מאזן הסתברויות, וזאת באמצעות הבאת ראיות כבדות משקל (ר', למשל, ע"א 9040/10 ‏פנחס גדעון ובניו בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (17.10.12); ע"א 3173/12 נחמיה עזרא נ' גרשון גאריביאן (4.9.14) ו-ע"א 1237/13 דוד קונין נ' חיים גפני (7.4.13)) וכן כי טענות מעין אלה מחייבות את בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות, כאשר קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה (ר' ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 711; ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 257 ו-ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ' סנדובסקי (17.7.03)). בענייננו, אין למעשה חולק כי התובע הוכיח את התרחשות מקרה הביטוח וזאת משהראיות שהוצגו בפני בית המשפט על ידי הצדדים מעלות כי הרכב, אשר היה מבוטח בביטוח מקיף אצל הנתבעת (נספח 3 לכתב התביעה) נגנב ביום 29.4.22, בסביבות השעה 02:00, ממקום חנייתו מול ביתו של ירון ברח' הנרקיס בעיר בית שמש אל שטחי הרשות הפלסטינית, על ידי איבגוי אשר הניעו באמצעות מפתח והקיש את קוד הקודן של הרכב (וראה לעניין זה במיוחד את דוחות חברת איתורן שצורפו כנספח 7 לכתב התביעה; תמלול השיחות שנערכו בין התובע ואשתו לנציג חב' איתורן - צורף כנספח 16 לתיק מוצגי התובע; דוח החוקר הפרטי שנערך מטעם הנתבעת, הוגש וסומן נ/1 וכן עדות איבגוי במשטרה אשר צורפה כנספח 8 לתיק מוצגי התובע ועדותו של איבגוי בבית המשפט ביום 17.7.24). מכאן, שהמחלוקת בין הצדדים נסבה אודות שאלת התקיימותו של חריג לפוליסת הביטוח שעניינו במסירת עובדות כוזבות או העלמת עובדות רלוונטיות או קשירת קשר לביצוע מקרה הביטוח בכוונת מרמה על ידי המבוטח או מי מטעמו. בתוך כך, עומדת לדיון השאלה האם הנתבעת, עליה מוטל נטל השכנוע המוגבר כאמור, הצליחה להוכיח שהתובע או מי מטעמו (לרבות הנהגים רן וירון) השתתפו בביצוע מעשה הגניבה בכך שמסרו עותק של מפתח הרכב שהיה ברשות כל אחד מהם ואת קוד הקודן שהיה ידוע להם לידי גנב הרכב, בין באופן ישיר ובין באמצעות צד שלישי שהעבירם אליו. במאמר מוסגר אעיר, כי על אף שמהראיות שהוגשו לבית המשפט עלה כי רן לא עבד אצל התובע במועד גניבת הרכב, אלא עבודתו אצל התובע הופסקה כשבועיים קודם לכן, אתייחס בפסק-דין זה אל רן בחומרא, כאל "עובד" של התובע במועד גניבת הרכב וזאת לנוכח העובדה כי הוא המשיך להחזיק בידיו עותק של מפתחות הרכב (ומטבע העניין גם את קוד הקודן) כך שפרשנות תכליתית נכונה של פוליסת הביטוח של הרכב מצדיקה לראותו במעמד של "עובד" התובע לעניין תחולת חריג הפוליסה הרלוונטי לענייננו. והנה, להוכחת טענת הנתבעת להגנתה לא הביאה הנתבעת כל ראיה פוזיטיבית אשר היה בה כדי להוכיח שהתובע או רן או ירון מסרו לגורם בלתי מורשה כלשהו את העתק מפתח הרכב שהיה ברשותם ואת קוד הקודן של הרכב - וממילא ביצוע של מעשים אלה הוכחש באופן מפורש על ידי התובע ועל ידי רן, ירון ואף על ידי איבגוי עצמו (וראה לעניין זה עדות החוקר הפרטי נירנברג בבית המשפט שם מסר כי ההנחה שהניח לפיה נהגי התובע מסרו את המפתחות לגנב הרכב נשענת אך ורק על העובדה כי לגנב הרכב היה מפתח לרכב, ולא על ראיות פוזיטיביות למסירת המפתח והקוד על ידי נהגי התובע). תחת הבאת ראיות פוזיטיביות כלשהן, ביקשה הנתבעת לבסס את טענתה זו אך ורק על המסקנה הנסיבתית המסתברת, לשיטתה, לפיה יש ללמוד על מעורבות התובע ונהגיו באירוע גניבת הרכב על יסוד צירוף העובדה כי הרכב נגנב באמצעות שימוש במפתח הרכב והקשת קוד הקודן ביחד עם כך שלתובע ולשני הנהגים מטעמו היו העתקים של המפתח וקוד הקודן (היא אותה הנחה שהניח החוקר נירנברג בדוח חקירתו). ברם, מסקנה זו אין בידי לקבל משהיא אינה מסתברת, קל וחומר באופן חד ערכי, להוכחת מעשי עובדי התובע הנטענים והיא אף עומדת בסתירה לראיות שהוצגו בפניי בית המשפט, הכל מהטעמים הבאים: ראשית, הנתבעת לא הוכיחה כי הרכב נגנב דווקא באמצעות שימוש באחד מ-3 מפתחות הרכב שהוחזקו בידי התובע ונהגיו ולא באמצעות מפתח נוסף שנמסר לידי גנב הרכב ושימש אותו כדי להניע את הרכב. בתוך כך, התברר כי הנתבעת נמנעה מלבדוק עם יבואן הרכב, לרבות באמצעות החוקר הפרטי שפעל מטעמה, מה מספר המפתחות הכולל שיוצר עבור הרכב והאם כל עותקי מפתחות הרכב נמסרו לתובע ביחד עם הרכב, או שמא הופק על ידי היבואן/יצרן עותק נוסף של המפתחות, בין לפני מסירת הרכב לתובע ובין לאחר מכן. הימנעות הנתבעת מלהביא ראייה בעניין זה, ללא כל הסבר שהוא ועל אף שהחוקר הפרטי מטעמה טען שביקר במוסך יבואן הרכב, רובצת לפתחה של הנתבעת כך שנדרש להניח כי לו הייתה מביאה ראיה בעניין זה היא הייתה פועלת לחובת הנתבעת (לעניין הכלל בדבר הימנעות מהבאת ראייה ראה: ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760). דברים אלה יפים מכח קל וחומר בשים לב לעובדה כי בעדות החוקר הפרטי נירנברג, זה השיב כי לו היה יודע שנמצא עותק נוסף (רביעי) של מפתחות הרכב, לדבר הייתה השלכה ישירה על מסקנות חוות דעתו והדבר מהווה "Game changer", כלשון מר נירנברג בעדותו. כמו כן, טענת הנתבעת זו נסתרה באופן ישיר על ידי הדברים שנמסרו בעדותו של איבגוי בבית המשפט - שם מסר כי עותק המפתח בו הוא עשה שימוש לצורך הנעת הרכב אינו דומה לאף אחד מ-3 מפתחות הרכב שהוחזקו על ידי התובע ונהגיו (אלה הוצגו בפניו בדיון באמצעות תמונה) שכן אלה נושאים עליהם סמל בולט של חברת מרצדס, בעוד שהמפתח שהיה בידיו לא נשא סמל של חברה כלשהי והיה נראה לו "לא מקורי" (בעמ' 12 ש.14-22 ובעמ' 14 ש.24-28 לפרוטוקול). בהמשך לדברים אלה אף מסר איבגוי בעדותו כי בהתאם להנחיות שקיבל מהאדם האלמוני שהזמין ממנו את גניבת הרכב ברשת הטלגרם, הוא העביר את הרכב את מחסום הגבול ביישוב הערבי נעלים והשאירו לצד הדרך כשמפתחות הרכב נותרו ברכב עצמו והרכב הושאר עם מנוע פועל (בעמ' 13 ש.22-32 לפרוטוקול). ויודגש, הנתבעת, בחקירתה ובראיות שהוצגו מטעמה - לא התמודדה עם טענות פוזיטיביות אלה שנשמעו מטעם איבגוי וממילא לא היה בידיה ליתן טעם כלשהו לכך שאיבגוי ימסור בעניינים אלה דברי שקר - קל וחומר בהתחשב בעובדה כי לאיבגוי היה אינטרס אישי מובהק לכך שתביעת התובע נגד הנתבעת תידחה - מקום בו הוגשה נגדו בהליך זה הודעת צד שלישי וניתן נגדו פסק-דין בהיעדר הגנה! ואוסיף, עדותו של איבגוי בבית המשפט הייתה מהימנה בעיניי בהיותה ישירה, כנה וקוהרנטית אף בהשוואה לדברים שנמסרו על ידו בעת חקירתו במשטרה (ר' נספח 8, מעמ' 285 לתיק מוצגי התובע) ואין בידי לקבל את טענות הנתבעת בסיכומיה לפיה עצם העובדה שאיבגוי הוא האדם שגנב את הרכב - משמעה כי אין לתת אמון בעדותו בבית המשפט. אחדד, עצם העובדה כי איבגוי ביצע את מעשה גניבת הרכב אינה "פוסלת את עדותו" או מלמדת על כך שהדברים שמסר בבית המשפט אינם נכונים, בפרט בנסיבות בהן איבגוי הביע צער על מעשיו ופירט בפני בית המשפט את הנסיבות הכלכליות הקשות שהובילו אותו באותה עת לבצע את מעשה הגניבה (ר' עמ' 11 ש.19 ואילך; עמ' 18 ש.25-29; עמ' 20 ובעמ' 24 ש.8-24 לפרוטוקול). מנסיבות אלה נלמד כי לא הייתה לאיבגוי כל סיבה לשקר בעדותו בבית המשפט, בפרט בנושאים האמורים הנוגעים לשימוש במפתח הרכב, במובחן מאחריותו לביצוע מעשה הגניבה (בה הודה). אשר לטענת הנתבעת בסיכומיה לפיהם איבגוי מסר עדותו בבית המשפט "תחת איומים" של נושיו, הרי שמוטב לו טענה זו לא נטענה על ידי הנתבעת, מקום בו לא נמצא לה כל יסוד בראיות שהוגשו לבית המשפט (וראה בפרט דברי איבגוי בעמ' 24 ש.34-35 ובעמ' 25 לפרוטוקול). עוד אזכיר, כי 3 מפתחות הרכב שהיו בידי התובע, רן וירון נמסרו על ידי התובע לנציג חברת הביטוח שעות בודדות לאחר אירוע הגניבה, מיד לאחר שאלה נאספו על ידי התובע מביתו של ירון ומביתו של רן, כך שהמסקנה ההגיונית הראשונה שיש ללמוד מכך היא שהמפתחות שהיו בידי התובע ועובדיו לא שימשו לצורך גניבת הרכב (ר' עמ' 40 ש.5-14 לפרוטוקול). אשר לאפשרות שהעלתה הנתבעת להגנתה לפיה המפתחות ששימשו להנעת הרכב נלקחו על ידי גורם כלשהו והוחזרו לנהגי התובע לאחר ביצוע מעשה הגניבה - הרי שמדובר בטענה שאינה בלתי אפשרית, אך היא תיאורטית גרידא, היא לא נתמכה בכל ראיה שהיא והסתברות התקיימותה נמוכה בשים לב לעדות איבגוי, כאמור, לפיה לאחר שהעביר את הרכב במחסום נעלים, הוא השאיר את מפתחות הרכב בו, כשהוא מונע, יש להניח מתוך כוונה שמישהו ייקח את הרכב וימשיך לנסוע בו באזור השטחים (ר' בעמ' 13 ש.30-35 לפרוטוקול). לא למותר להזכיר בהקשר זה כי איבגוי מסר בעדותו כי ברגע שעבר את מחסום נעלים, הוא התקשר אל חברו (מר נתן אנסקה) אשר אסף אותו מהמקום והסיעו ישירות לביתו (בעמ' 14 מש.35 ואילך לפרוטוקול), כך שממילא לא הוצגה בפני בית המשפט ולו ראשית ראיה שיכולה לתמוך בטענה כי מפתחות הרכב הועברו על ידי איבגוי לתובע או לנהגיו, בין באופן ישיר או עקיף. ודוק: דומים הדברים גם ביחס לקוד הקודן של הרכב - אשר לגביו הובהר בראיות הצדדים כי גורמים נוספים פרט לתובע ונהגיו החזיקו בידיהם את קוד הקודן של הרכב (ובראשם עובדי חב' איתורן שהתקינו את הקודן ברכב ועובדי חברת מסיעי שדרות כהן ובניו בע"מ) (ר' לעניין זה עדות מר בלך - מנהל מחלקת התביעות בנתבעת ועדות מר לנצבסקי - קב"ט איתורן). חרף כך וחרף סמיכות הזמנים המעוררת חשד לכשעצמה בין מועד רכישת הרכב (9.3.22) למועד גניבתו (29.4.22) לא נערך על ידי הנתבעת, לרבות באמצעות החוקר הפרטי שהופעל על ידה, כל בירור מינימאלי, קל וחומר חקירה, באשר לאפשרות כי קוד הרכב נמסר על ידי מי מעובדי גורמים אלו לגנב הרכב או לגורם מתווך מטעמו, וכי זה מצא את דרכו אל גנב הרכב, שלא באמצעות מסירתם על ידי נהגי התובע. הימנעות הנתבעת מלערוך בירור וחקירה מתבקשים אלה והנחת המבוקש על ידה כי הקוד נמסר לגנב הרכב דווקא על ידי התובע ונהגיו - רובצת לפתחה של הנתבעת, כך שיש להניח כי לו היה נערך בירור שכזה הוא היה מוביל לתוצאה שאינה תומכת בטענות הנתבעת (ר' ע"א 548/78 הנ"ל). שנית, הנתבעת לא הוכיחה בראיותיה קיומו של קשר כלשהו בין התובע ועובדיו לבין מי מהגורמים שהיו מעורבים בביצוע מעשה גניבת הרכב, בין לפני ביצוע מעשה הגניבה, בין בזמן או בסמוך אליו ובין לאחר מכן. בתוך כך, התובע, אביבית (אשת התובע), ירון, רן, ואיבגוי מסרו, כל אחד מהם, כי הם לא ראו ולא הכירו זה את זה עד להליך התביעה הנוכחי (ר' בעמ' 10 ש.16-23; בעמ' 15 ש.11-18; בעמ' 19 ש.19-30 לפרוטוקול) ואף פלטי תקשורת הטלפונים שנבחנו, יש להניח בדקדקנות, על ידי החוקר הפרטי שהופעל מטעם הנתבעת (ר' נספחים 8, 9 ו-10 לתיק מוצגי התובע) - לא גילה קיומה של תקשורת כלשהי, לרבות שיחות והתכתבויות טקסט, בין התובע ועובדיו לבין איבגוי או צד שלישי כלשהו אשר יכול להיות חשוד כגורם אשר תיווך בין התובע ועובדיו לבין איבגוי. כך הדבר גם ביחס לרשת החברתית פייסבוק - מבדיקה שערך החוקר נירנברג, לא נמצא כל קשר בין התובע ונהגיו למר איבגוי (ר' בעמ' 18 לדוח החוקר נירנברג, נ/1). אכן, גם כאן קיימת אפשרות תיאורטית כי הייתה תקשורת בין התובע ועובדיו למעורבים בגניבה באמצעים שלא באים לידי ביטוי בפלטי דוחות מכשירי הטלפון של אלה, ואולם, גם כאן, המדובר בטענה תיאורטית גרידא, אשר אינה נתמכת בכל ראיה שהיא ולכן ברי כי לא ניתן לבסס עליה טענה פוזיטיבית בדבר מעורבות של התובע ונהגיו בביצוע מעשה הגניבה. בהקשר זה מן הראוי להדגיש כי הלכה היא שאין מקום לאפשר לחברת ביטוח לפטור את עצמה מחבותה לשלם למבוטח תגמולי ביטוח אך על יסוד חשד תיאורטי, או באמצעות הצבעה על נסיבות כלליות המעלות חשד להתקיימותו של חריג לפוליסת ביטוח, אלא שעל חברת הביטוח לעמוד בנטל הראיה, קל וחומר נטל הראיה המוגבר בחשד למעשה מרמה, ולהביא ראיות של ממש המבססות את טענתה להתקיימות החריג לפוליסה (ר' ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589; ע"א 196/88 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הפועלים ליסינג בע"מ ואח', פ"ד מו(1) 756 ופסקה 32 לפסק-דינה של כב' השופטת ארבל ב-ע"א 78/04 הנ"ל). שלישית, אין בפי הנתבעת, או החוקר הפרטי מטעמה, כל טענה כי התובע עצמו היה מעורב במעשה גניבת הרכב, וברי כי לתובע גם לא היה כל אינטרס להיות מעורב בכך נוכח העובדה כי הוא ביטח את הרכב בסכום הנופל בכ-50 אלף ש"ח מהסכום אותו שילם בעת רכישת הרכב, זמן קצר מאוד לפני שהרכב נגנב. ואכן, התרשמות החוקר נירנברג מהתובע ואשתו הייתה כי הם אינם מעורבים במעשה הגניבה וכי הם נפגעו מאוד מהאירוע, הן רגשית והן כלכלית (ר' עמ' 19 לדוח החוקר (נ/1) עדות החוקר נירנברג מיום 5.1.25). ועוד, הנתבעת אף לא הוכיחה קיומו של אינטרס כלכלי או אחר לירון או לרן לבצע את מעשה הגניבה על יסודו ניתן לבסס את מעורבותם במעשה הגניבה. כך, הובהר בעדותו של החוקר הפרטי נירנברג, כי לא נערכה לירון או לרן חקירה כלכלית, קל וחומר לא כזו אשר היה בכוחה להעיד על קיומו של מצב כלכלי קשה של אלה, היכול לשמש כ"מניע" להשתתפות בביצוע מעשה הגניבה (ר' עדות החוקר נירנברג מיום 5.1.25). תחת זאת, הוא הניח שקיים לירון ורן תמריץ כלכלי להשתתף בגניבת הרכב לנוכח כך שרן נמצא היה בהליך גירושים ושולמה לו על ידי התובע מפרעה על חשבון משכורתו האחרונה ולכך שירון סייע באותה תקופה לאמו להתמודד עם בעיות כלכליות, כמו גם הוא היה "מעורב" בעבר באירוע של גניבת רכב - שכן רכבו נגנב בעבר בעת שחנה באצטדיון בלומפילד. כך! ברם, הנחות אלה שהועלו על ידי החוקר הפרטי נירנברג מוטב היה שלא להעלות בהיעדר בסיס עובדתי של ממש, שכן אלה אינן מוכיחות קיומו של "מניע" כלכלי לביצוע מעשה של גניבת רכב ממעסיקם. מעבר לכך, התרשמות בית המשפט מעדות התובע, ירון ורן הייתה כי מדובר בעובדים אשר היו נאמנים מאוד לעסק התובע ולתובע ואשתו באופן אישי, כאשר מערכת היחסים ביניהם הייתה מעין "משפחתית" בה כל אחד מהם נחלץ לעזרת חברו, בין היתר באמצעות סיוע בביצוע משימות הסעה; חלוקת הנסיעות בכלי רכב השונים לפי נוחות הנהגים; מתן הזדמנויות להשתפר בביצוע העבודה (בעיקר כלפי רן שהתקשה להתעורר בבקרים ולבצע נסיעות) וכן באמצעות מתן עזרה כספית בדמות תשלום מפרעה (ר' עמ' 37 ש. 28 ואילך; עמ' 45 ש.21 ואילך; עמ' 46 ואילך; עמ' 62-63 ואילך; 83-85 ואילך לפרוטוקול המוקלט מיום 17.7.24; עמ' 11 לפרוטוקול). ודוק: אף נסיבות הפסקת עבודתו של רן אצל התובע הובהרה היטב בעדויות התובע, אביבית ורן, משהם הכירו בכך שהקושי בפניו ניצב רן להתעורר בבקרים ולבצע הסעות - מנע ממנו מלהמשיך לעבוד את התובע, כך שרן חיפש ומצא מקום עבודה אחר, מבלי שהיה דבר בליבו על התובע בשל כך (ר' עמ' 11-15 לפרוטוקול). סיכומם של דברים - הנתבעת לא הרימה את הנטל הרובץ עליה להוכיח כי התובע או נהגיו היו מעורבים במעשה הגניבה, וממילא לא עמדה בנטל הראייתי המוגבר להוכיח כי הם מסרו לה עובדות כוזבות או העלימו עובדות רלוונטיות או קשרו קשר לביצוע מקרה הביטוח בכוונת מרמה. תגמולי הביטוח המגיעים לתובע, הדרישה לחיוב בריבית מיוחדת ונזקים נוספים משקבעתי לעיל כי התובע הוכיח את קיומו של האירוע הביטוחי המכוסה בפוליסת הביטוח של הרכב ודחיתי את טענות הנתבעת בדבר התקיימותו של חריג לפוליסה - הרי שהתובע זכאי לקבל מהנתבעת את תגמולי הפוליסה בסך של 285,000 ש"ח, בניכוי שיעור של 5% מסכום זה בהתאם לשיעור ההשתתפות העצמית הקבוע בפוליסה (ר' סעיף א' לפרק ההשתתפות העצמית שבעמ' 4 ו-5 לפוליסת הביטוח), בתוספת ריבית שקלית ממועד האירוע הביטוחי ועד למועד התשלום בפועל. אשר לדרישת התובע לחייב את הנתבעת בתשלום ריבית מיוחדת, כמובנה בסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, על יסוד טענתו כי אי תשלום תגמולי הביטוח נעשו בחוסר תום לב, הרי שלא מצאתי לנכון בנסיבות ענייננו להטיל על הנתבעת חיוב "עונשי" שכזה. אבהיר. ס' 28א לחוק חוזה הביטוח מקנה לבית המשפט סמכות להטיל ריבית מיוחדת עד פי שלושה מהריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961 במקרים בהם מבטח לא שילם במועד את תגמולי הביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב. הוראות חוק זה מקנה לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת לפסוק, למעשה, פיצוי "עונשי" בשיעור מוגבל אשר תוצאתו היא העמדת המבוטח במצב טוב יותר משהוא ניצב בו לפני עריכת הביטוח, בבחינת פיצוי שאינו תלוי בנזק (ר', למשל, ע"א 11628/05‏‏ אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מאגר ציוד למשרד ולמחשב בע"מ (27.12.07)). על מנת לקבוע אם המחלוקת שהעלה המבטח כנימוק לאי תשלום תגמולי הפוליסה נעשתה בתום לב, יש לבחון האם המבטח הציג טעם ענייני ואמיתי לטענותיו, בין אם זה מבוסס על טיעון עובדתי ובין על טיעון משפטי (ר' ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' מנשה ישר ואח', פ"ד מט(2) 749, 774). בענייננו, איני סבור כי ניתן לקבוע שהמחלוקת העובדתית והמשפטית שהעלתה הנתבעת להגנתה נעשתה בחוסר תום לב, או שההליך מצד הנתבעת נוהל בחוסר הגינות, על אף שדומה כי תמונת הדברים העובדתית והמשפטית המלאה התבררה נכוחה בפני באי-כוח הצדדים עוד טרם נשמעו סיכומיהם בהליך (באותו שלב ניתנה על ידי בית המשפט הצעת פשרה לסיום ההליך, אשר לא התקבלה על ידי הנתבעת בלבד). עם זאת, על אף שטענת ההגנה שהעלתה הנתבעת נדחתה בסופו של יום על ידי בית המשפט כאמור לעיל וכי זו נשענה אך על הנחה נסיבתית מסתברת ולא על ראיות פוזיטיביות, אין מקום לומר כי זו הועלתה בחוסר תום לב, באופן המצדיק ל"העניש" את הנתבעת בתשלום ריבית מיוחדת. לפיכך, אין בידי לקבל את בקשת התובע לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי מיוחד. אשר לדרישת התובע לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 15,000 ש"ח בגין עוגמת נפש, הוצאות וזמן בטלה, הרי שמעבר לאגרת ההליך (סך של 7,867 ש"ח) ושכר העדים שנפסק על ידי בית המשפט לעדי התובע (1,200 ש"ח) הגיש התובע בסיכומיו קבלות בגין הוצאות בעין שהוציא בהליך בסך כולל של 3,960 ש"ח (עבור תמלול הקלטות שיחה) - את החזרן הוא זכאי לקבל מקום בו התקבלה תביעתו. מכאן שדרישת התובע לקבלת פיצוי בגין עוגמת נפש וזמן בטלה לה עתר בתביעתו עומדת על סך של פחות מ-2,000 ש"ח בלבד - סכום הנופל משיעור הפיצוי שהיה מגיע לתובע בגין עילה זו, בהתחשב בעוגמת הנפש הרבה שנגרמה לו כתוצאה מדחיית דרישת הפיצוי שלו, אשר אילצה אותו לנהל את עסקו ללא הרכב החדש שרכש ונגנב בסמוך לאחר רכישתו, כמו גם החשד שהופנה כלפיו וכלפי עובדיו כי הם היו מעורבים במעשה. לפיכך, בגין "ראש נזק" זה אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,000 ש"ח לו עתר התובע בתביעתו. סוף דבר התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע את תגמולי הביטוח בסך של 285,000 ש"ח, בניכוי 5% השתתפות עצמית, בצרוף ריבית שקלית ממועד הגניבה (29.4.22) ועד למועד התשלום בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובע פיצוי והחזר הוצאות בסך של 15,000 ש"ח, בצרוף ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. עוד אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 50,000 ש"ח, בתוספת מע"מ, בגין שכר-טרחת עו"ד, וזאת לאחר שהבאתי בחשבון את סכום התביעה, מהות הטענות שהעלתה הנתבעת להגנתה והמספר הרב יחסית של ישיבות שהתקיימו בהליך. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision23407-10-22	["אלעד לנג"]	[{"judgment_id": "a0a7bf29-0a43-5f4f-8069-f553a5e08992", "file_name": "23407-10-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 63793, "extension": "docx", "display_name": "23407-10-22- קובץ מקורי"}]
e3d2fac0-fc29-5c14-b80c-1ba15ff0767e	ביהמ"ש לענייני משפחה קריות, שופטת גילה ספרא-ברנע: החלטה בעניין העברת מסגרת חינוכית מחרדית לממלכתי דתית (תלהמ 43493-07-24)	43493-07-24	2024-12-18	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	null	decision43493-07-24	["גילה ספרא-ברנע"]	[{"judgment_id": "e3d2fac0-fc29-5c14-b80c-1ba15ff0767e", "file_name": "43493-07-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 177152, "extension": "doc", "display_name": "43493-07-24-קובץ מקוורי"}]
40b2013d-952b-534d-903d-122fbb1be892	null	null		0	0	0	0UNKNOWN	0UNKNOWN	0UNKNOWN		decision12019-03_24	[]	[]
e068ebce-27e2-5ce6-8925-8b988ed81022	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב -יפו, ש' מירה דהן: החלטה בעניין קביעת אימהות בפונדקאות בחו"ל (תמ"ש 9170-05-24)	9170-05-24	2024-12-23	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	האם נכון לקבוע אימהותה של התובעת 2 ביחס לקטין מושא ההליך, שנולד כתוצאה מהליך פונדקאות בחו"ל, בפסק דין הצהרתי ועל סמך תוצאות בדיקה לסיווג רקמות, או שמא נדרש צו הורות פסיקתי לשם כינון אימהותה. זו השאלה המונחת בפניי. התובעים (אשר לשם הנוחות יכונו להלן "המבקשים" בהתאם לכינויים בכתבי הטענות), בני זוג אזרחי ישראל, התקשרו בהסכם פונדקאות שנערך במדינת גיאורגיה ושבמסגרתו הושתלה ברחמה של הפונדקאית ביצית של המבקשת שהופרתה בזרע של המבקש. המבקשים עתרו לביצוע בדיקה לסיווג רקמות ולקביעת הורותם על הקטין. הנתבעת 1 (שתכונה להלן "המשיבה" בהתאמה) הותירה לשיקול דעת בית המשפט את שאלת מתן הצו לבדיקת רקמות, אולם לעמדתה אף אם יוכח הקשר הגנטי יש לקבוע אבהות המבקש בלבד, על דרך של מתן פסק דין הצהרתי, ואילו על המבקשת יהא להגיש בקשה נפרדת לצו המכונן את הורותה ביחס לקטין, בדרך של צו הורות פסיקתי או צו אימוץ. ביום 00.00.24 נולד בשעה טובה הקטין מושא התובענה, וביום 00.00.24 התקבלה חוו"ד מומחה הקובעת כי בדיקות הרקמות שבוצעו למבקשים מצביעות על כך שסבירויות האבהות והאימהות הגנטית שלהם כלפי הקטין גבוהות מ-99.99%. על סמך חוו"ד זו ניתנה ביום 30.10.24 החלטה לפיה "תוצאות בדיקת הרקמות מלמדות כי הקטין הינו בנם של המבקשים. ניתן בזאת פסק דין עפ"י התובענה. תוגש פסיקתא לחתימה", וביום 4.11.24 נחתמה פסיקתא לפיה המבקשים הינם אביו ואמו של הקטין. בסמוך לאחר מכן הגישה המשיבה בקשה דחופה לביטול חלקי של פסק הדין, כך שבשלב זה תיקבע רק אבהות המבקש ביחס לקטין, ואילו שאלת האימהות תיבחן מחדש במסגרת בקשה נפרדת לצו הורות פסיקתי. זו הבקשה העומדת לפתחי. טענות הצדדים: עיקרי טענות המבקשים: עמדת המשיבה אינה נתמכת בחוק או בפסיקה, ובהיעדר הסדר חוקי המסדיר הליכי פונדקאות חו"ל אין בית המשפט מחויב לקבל עמדתה. במועד פנייתם להליך הפונדקאות המצב המשפטי בישראל איפשר קביעת קשר הן של אבהות והן של אימהות על סמך בדיקה לסיווג רקמות, והמשיבה לא הציגה נימוק הגיוני לשינוי בעמדתה. אין מקום להחיל או לשאוב השראה מחוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק הסכמים לנשיאת עוברים"), שהוחל במפורש על הליכי פונדקאות בארץ בלבד. טובת הקטין, כמו גם טובת יתר הצדדים לרבות הפונדקאית, מחייבת רישום מהיר של המבקשת כאימו על סמך בדיקת הרקמות וללא בירור נוסף, על מנת שלא להותיר את הקטין ללא אם רשומה באופן המונע מהמבקשת למלא כראוי תפקידה. אין צורך בניתוק הקשר של הפונדקאית לקטין משזו ויתרה על זכויותיה ואינה רואה עצמה כאימו. אף הדין הגיאורגי אינו רואה בפונדקאית אימו של הקטין. עמדת המשיבה נוגדת את זכותה היסודית של המבקשת להיות הורה לילדה הביולוגי ולהיות מוכרת ככזו. עמדת המשיבה יוצרת אפליה פסולה בין נשים וגברים. עיקרי טענות המשיבה: המלצות הצוות המקצועי לבחינת התנאים למתן צו הורות פסיקתי, שאומצו ע"י שר הרווחה והביטחון החברתי ושר המשפטים, ושבהתאם להנחיית היועמ"ש מוצגות כעמדת המדינה בערכאות משפטיות (להלן: "המלצת הצוות המקצועי"), קובעות כי במקרים של פונדקאות חו"ל ניתן להצהיר על אבהות בלבד על בסיס בדיקת רקמות, וכי בכל הנוגע לקביעת אימהות אין די בהוכחתו של קשר גנטי, ועל האם המיועדת להגיש בקשה לצו הורות פסיקתי או לצו אימוץ לצורך כינון קשר האימהות, במסגרתם ינותק קשר האימהות בין היילוד לאם הפונדקאית, לאחר בחינת תקינות הליך הפונדקאות ובחינת ויתור הפונדקאית על זכויותיה ההוריות. ניתוק הקשר בין הפונדקאית ליילוד הכרחי, שכן ברירת המחדל בדין הישראלי היא כי היולדת היא אימו של הקטין (חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965; חוק תרומת ביציות התש"ע-2010), ולולא ניתוק קשר זה קיים חשש למצב של "הורות משולשת", שאינו מוכר בדין הישראלי. כמו כן, מתן סעד הצהרתי בדבר אימהות על יסוד קשר גנטי בלבד עלול לפגוע בוודאות המשפטית בנוגע למעמדה של האם המיועדת ביחס לקטין, ולחשוף את הקטין לטענות עתידיות אשר להורותו ומעמדו מצד גורמים מחוץ לישראל. לא ניתן לבחון במסגרת פסק דין הצהרתי, שמעצם טבעו אך מצהיר על המציאות הביולוגית העובדתית, את מגוון השיקולים והאינטרסים שיש לבחון לשם קביעת מעמדו של יילוד שנולד כתוצאה מפונדקאות חו"ל, להבדיל מהליך של צו הורות פסיקתי המאפשר בחינה מקיפה. יש ליישם על הליכי פונדקאות חו"ל, מכוח קל וחומר, את הרציונאלים הקבועים בחוק הסכמים לנשיאת עוברים, שלפי הוראותיו האימהות של האם המיועדת תכונן ב"צו שיפוטי", שכן בהליך שנעשה בחו"ל גובר החשש לניצולה של הפונדקאית. אין מדובר באפליה פסולה בין נשים וגברים, שכן לא ניתן להתעלם מכך שבהליך פונדקאות יש לתינוק שתי אימהות פוטנציאליות. אין בפנייה להליך של צו הורות פסיקתי כדי להביא להתארכות הליכים ופגיעה בקטין, שכן במקרים בהם הוכח קשר גנטי בין האם המיועדת לבין הקטין נבחנת הבקשה לצו הורות פסיקתי על פי תנאים מרוככים, ובכל מקרה עד להסדרת הצו יש לקטין אב רשום ומוכר. דיון והכרעה: א. בפתח הדברים יובהר כי אין בדין הישראלי חקיקה המסדירה הליכי פונדקאות הנערכים בחו"ל. כאמור, עמדתה של המשיבה מבוססת על מתווה שנקבע במסגרת המלצות הצוות המקצועי, שפורסמו ביום 21.10.21 ושבהתאם להוראת מעבר, שהוארכה מעת לעת, נקבע כי יבואו לידי ביטוי בעמדת היועמ"ש בהליכים המתייחסים ללידות שיתרחשו מיום 1.4.24 ואילך. המדובר בהנחיות פנימיות של היועמ"ש, הנעדרות מעמד של חקיקה. אשר לפסיקה הדנה בסוגייה זו, אין בנמצא הלכה מחייבת ואין פסיקה אחידה בנושא. עם זאת, בחלק ניכר מפסקי הדין שדנו בסוגייה, ובפרט אלו שדנו בה לאחר פקיעת הוראת המעבר, פסקו בתי המשפט למשפחה כי ניתן להסתפק בהליך של פסק דין הצהרתי על מנת לקבוע אימהותה של אם מיועדת במקרים בהם נמצא כי זו בעלת זיקה גנטית לקטין, וכי אין צורך בהליך נוסף של צו הורות פסיקתי על מנת לכונן הורותה (ר': תמ"ש (ת"א) 21170-07-12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם במאגרים] (3.2.13); תמ"ש (ת"א) 956-06-21 ה.ל נ' היועצת המשפטית לממשלה [פורסם במאגרים] (1.5.22); עמ"ש (מחוזי ת"א) 34119-06-22 היועצת המשפטית לממשלה נ' ה' ל' [פורסם במאגרים] (17.1.24); תמ"ש (ב"ש) 42196-10-23 פלוני נ' היועצת המשפטית לממשלה [פורסם במאגרים] (1.10.24); תמ"ש (חיפה) 23772-05-24 אלמונית נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים] (10.11.24); תמ"ש (ת"א) 55647-04-24 ג' נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם במאגרים] (24.11.24); תמ"ש (פ"ת) 49750-04-24 י' נ' נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם במאגרים] (28.11.24); תמ"ש (פ"ת) 18205-05-24 פלוני נ' היועצת המשפטית לממשלה [פורסם במאגרים] (2.12.24)). לאחר עיון בטענות הצדדים ובפסיקה שדנה בנושא, מצאתי להצטרף אל מסקנתם חבריי בפסקי הדין המפורטים לעיל, על נימוקיהם, ולדחות את הבקשה לביטול חלקי של פסק הדין מיום 4.11.24. אעמוד להלן על עיקרי הדברים. במשפט הישראלי הוכרו במספר זיקות להורות, ואולם התפיסה הרווחת היא כי "הזיקה הגנטית מהווה את הבסיס המרכזי להקניית מעמד של הורות" (בע"מ 1118/14 פלונית נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים [פורסם במאגרים] (1.4.15). לעניין זה מצאתי להביא את דבריו של כב' השופט שמואל בר יוסף בתמ"ש (ת"א) 956-06-21 ה.ל נ' היועצת המשפטית לממשלה [פורסם במאגרים] (1.5.22), שאושר על ידי בית המשפט המחוזי, לפיהם: "זכותה של האם הגנטית להכרה משפטית באימהותה לגבי הקטינה מובנת מאליה. המשפט מכיר אפריורית בזכותו של כל פרט לקשר הורי עם צאצאו, ובכך מהדהד קול המשפט את 'קול הדם'. זו היא זכות טבעית בעלת ממד חוקתי (רע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני, נו(4) 872, 895 (2002)). זכות זו איננה מותנית במאומה, מאחר שהיא חלק מזכויות הליבה של כל אדם, מעצם היותו. ממילא זכאית האם הגנטית להכרת הדין באימהותה לגבי הקטינה, ללא צורך בהוכחת תנאי נוסף כלשהו, לבד מזיקה גנטית" ובהמשך: "הגם שבמקרה השכיח, האם הגנטית היא גם היולדת, היעדר חפיפה כאמור, איננו מבטל את הזיקה הגנטית כבסיס להורות. נהפוך הוא, זיקה גנטית היא דרך המלך, הדרך הטבעית והאינטואיטיבית לביסוס הורות. היעדר חפיפה בין אם גנטית לאם יולדת הוא, כאמור לעיל, שיקול שניתן לתת עליו את הדעת בראי טובת הילד, אך אין בכוחו לאיין את הזיקה הגנטית כבסיס להורות." המשיבה אינה חולקת בעמדתה כי יש לבכר, ככלל, את קשר ההורות הגנטי, אלא שכאמור, לעמדתה במקרים של פונדקאות חו"ל יש תחילה לנתק את קשר ההורות בין הפונדקאית ליילוד במסגרת הליך של צו הורות פסיקתי או צו אימוץ, במסגרתם תיבחן תקינות הליך הפונדקאות וויתורה של האם הפונדקאית על מעמדה כאם היילוד. משמדובר בהליך פונדקאות על כל מורכבותו, אכן נכון הוא שההכרה בהורותה של האם הגנטית תיעשה במסגרת הליך משפטי, במסגרתו יבחנו השמירה על זכויותיה של הפונדקאית וניתוק הזיקה בינה לבין היילוד בטרם קביעת קשר הורות נוסף. אלא שלא מצאתי לקבל את טענת המשיבה לפיה בחינה זו וקביעת קשר ההורות בין המבקשת ליילוד אינן יכולות – וצריכות – להיעשות במסגרת הליך זה על דרך של פסק דין הצהרתי. מבחינה פרוצדורלית, לא שוכנעתי כי צו הורות פסיקתי מהווה "האכסניה" המתאימה לקביעת הורות האם המיועדת בנסיבות בהן זו בעלת קשר גנטי לקטין. א. צו הורות פסיקתי הינו "צו שיפוטי המכונן קשרי הורות בין בן או בת זוג של הורה ביולוגי לילדו של ההורה הביולוגי, במקרים בהם הוריית הילד נעשתה בכוונה משותפת ותוך תכנון משותף של בני הזוג" (כהגדרתו במתווה משרד הרווחה והביטחון החברתי). ב. הינה כי כן, ביסודו נועד צו ההורות הפסיקתי לתת מענה למקרים בהם אחד מבני הזוג אינו בעל זיקה ישירה ליילוד, ומבקש לכונן זיקה של הורות מכוח קשר הזוגיות שלו עם ההורה הגנטי ("זיקה לזיקה"). ברי כי אמצעי זה לא נועד לשרת מקרים בהם שני בני הזוג הם בעלי זיקה גנטית ישירה ושווה ליילוד. ג. המשיבה מבססת עמדתה לעניין זה על הוראות חוק הסכמים לנשיאת עוברים, מהם היא מבקשת "לשאוב השראה" לענייננו. אלא שלא מצאתי הצדקה להחיל את הוראות חוק הסכמים לנשיאת עוברים ביחס להליכי פונדקאות חו"ל, בהיעדר קביעה מפורשת מצד המחוקק לעניין זה. אף מבחינה מהותית אני סבורה כי ראוי שאימהותה של האם הגנטית תיקבע במסגרת פסק דין הצהרתי, בדומה לקביעת האבהות, ולא בהליך נפרד של צו הורות פסיקתי, לא כל שכן צו אימוץ. א. בראש ובראשונה יש לשקול את טובת הילד, הוא השיקול המרכזי והמנחה, שמשקלו גובר על כל שיקול אחר – חשוב ככל שיהא, ובכלל זה תקינות הליך הפונדקאות. טובת הילד מחייבת כי רישום המבקשת כאמו יעשה בהליך המהיר והיעיל ביותר, זאת בפרט משהפונדקאית ויתרה הלכה למעשה על זכויותיה כלפי הקטין, והמבקשת היא המשמשת בפועל כ"אמו המעשית", ודרושות לה מלוא הסמכויות המשפטיות על מנת לבצע תפקידה זה באופן המיטבי. בנוסף, טובת הילד מחייבת לשאוף ליצירת מעמד שווה וברור לשני ההורים, תוך יצירת הלימה בין אופן קביעת הורותו של כל אחד מהם. זאת על מנת להעניק לקטין יציבות וודאות אשר למעמדה השווה של אימו ויחסה אליו, מבלי שישאר פתח לשאלות אפשריות בדבר מעמדו של אחד ההורים או עדיפות משפטית של אחד ההורים על פני משנהו (למשל במקרה בו חלילה בני הזוג נפרדים; ר' סעיף ה(7) בעמ"ש (מחוזי ת"א) 34119-06-22 היועצת המשפטית לממשלה נ' ה' ל' [פורסם במאגרים] (17.1.24)). ב. אף שיקולים של שוויון ומניעת אפליה מחייבים הכרה באימהות האם הגנטית באמצעות פסק דין הצהרתי. אין זה הגיוני ואין זה ראוי כי האם הגנטית תוכר כאמו של הקטין מכוח צו הורות פסיקתי, משל הייתה בת-זוגו של אבי הקטין בלבד, תוך יצירת הבדל משפטי בין מעמדה ההורי לבין מעמדו ההורי של האב, שהורותו נקבעת בפסק דין הצהרתי מכוח זיקתו הגנטית לבדה. זאת שעה שאין אבחנה עובדתית בין שני ההורים, ששניהם בעלי זיקה גנטית ישירה לקטין. אבחנה בין הפרוצדורה הנדרשת לקביעת אבהות האב הגנטי לזו הנדרשת לקביעת אימהות האם הגנטית איננה שוויונית, נוגדת את חוק שיווי זכויות האישה תשי"א-1951, איננה מקובלת במשפט המשווה, ואף נוגדת את השכל הישר (תמ"ש (ת"א) 21170-07-12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם במאגרים] (3.2.13), פסקאות 35-39 לפסק הדין), ויש בה להביא לפגיעה במעמדה של האם וליצור עוול כלפיה. במאמר מוסגר ייאמר, כי בעידן הנוכחי בו הנורמה החברתית כבר אינה מכתיבה כי תא משפחתי יורכב בהכרח מ"אב ואם", נראה כי ההחלטה כי האב, דווקא, הוא זה שתמיד יזכה להכרה כהורה מכוחו של קשר גנטי בלבד ואילו האם, אך מעצם היותה אישה בדומה לפונדקאית, תמיד תהא זו שתצטרך "לכונן הורותה" בצו הורות פסיקתי או בצו אימוץ היא שרירותית, ואינה תואמת את כברת הדרך שעשה המשפט בנושאים מעין אלו. עוד ייאמר כי היועמ"ש לא הציג נימוק משכנע מדוע לא ניתן לברר את שצריך במסגרת הבקשה הנוכחית לפסק דין הצהרתי. בפועל, עד ליום 1.4.24 ובהתאם להוראת המעבר, הן האבהות והן והאימהות בנסיבות של פונדקאות חו"ל בה לשני ההורים המיועדים קשר גנטי לקטין, נקבעו בפסק דין הצהרתי על יסוד בדיקת רקמות לצד הצהרת הפונדקאית בדבר ויתור על זכויותיה. כל שהשתנה לאחר מועד זה הוא פקיעתה של הוראת המעבר, מבלי שחל שינוי במצב המשפטי. לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת סגנית הנשיא רותם קודלר עיאש בתמ"ש (ב"ש) 42196-10-23 פלוני נ' היועצת המשפטית לממשלה (נבו 1.10.2024): "21. לא ניתן לקבל את טענת היועמשי"ת כי אין בסיס חוקי לקביעת אימהות על יסוד זיקה גנטית בענייננו, שכן לא זו בלבד שטענה זו אינה מבוססת אלא שהיא סותרת את המצב העובדתי ששרר במדינת ישראל עד ליום 02.04.2024 המועד בו פקע (הא ותו לא) הנוהל הפנימי שהונהג ע"י היועצת המשפטית לממשלה עד אז ובמסגרתו נקבעה האימהות המשפטית בהתאם לתוצאות הבדיקה הגנטית שבוצעה. יודגש כי הנוהל הפנימי פקע ולא בוטל ולא התקבלה כל חוו"ד משפטית או הסדר חוקי שסתר אותו. ... 22. המצב במועד תחילת הליכי הפונדקאות הנוכחית של הצדדים היה זהה למצב במועד בו ביצעו הליך פונדקאות קודם, במסגרתו אימהות המבקשת נקבעה על יסוד תוצאות בדיקת הרקמות. השינוי שאותו מבקשת ב"כ היועמ"ש להחיל כעת הוא נוכח פקיעת תוקפו של נוהל פנימי שממילא מעולם לא התגבש לכדי הסדר חוקי שנקבע ע"י המחוקק. עובדה שלא מנעה מהיועמשי"ת עד לחודש אפריל 2024 להסכים לקביעת אימהות בדרך המבוקשת גם בעניינו. 23. יצוין, נקבע לא אחת בפסיקה כי העדרו של הסדר חוקי אין בהכרח משמעו הסדר שלילי. לו חפץ המחוקק לשלול אפשרות של קביעת אימהות על יסוד תוצאות בדיקת הרקמות, בנסיבות של לידה באמצעות פונדקאית, היה מסדיר תוספת או תיקון לחוק או לכל הפחות היה עליו לעשות כן. 24. לא זו בלבד שהדבר לא נעשה, אלא שהוא לא נעשה על רקע העובדה שמזה מס' שנים הנוהל וקביעות בתי המשפט ידועות למחוקק והוא לא בחר לשנותן. 25. עמדת היועמשי"ת לפיה פקיעת נוהל פנימי משמעותה היא בהכרח שינוי מדיניות משפטית היא שגויה. המחוקק והוא לבדו אמון על קביעת ההסדרים החוקיים ובהעדרם של הסדרים ברורים בחוק, הנסיבות תלויות לבירור והכרעה ע"י בתי המשפט." (ההדגשות במקור) המשיב עצמו טען כי בנסיבות בהן לשני המבקשים קיים קשר גנטי ליילוד הבקשה לצו הורות פסיקתי תיבחן בהליך בעל תנאים "מרוככים". אם כן, משממילא אין מדובר בהליך "קלאסי" של צו הורות פסיקתי אלא בבחינה מזורזת ומוגבלת, לא ברור מדוע לא ניתן ליישם אותה בחינה "מרוככת" במסגרת הליך של מתן פסק דין הצהרתי. אשר לנסיבות המקרה שבפני, לא מצאתי כי קיימת מניעה מהכרה באימהותה של המבקשת על הקטין, שכן אין מתקיים בענייננו חשש להורות משולשת. הפונדקאית חתמה בפני נציגה קונסולרית הישראלית בטביליסי ביום 00.00.24 (לאחר הולדת הקטין) על הצהרה לפיה היא מוותרת על המשמורת על הקטין ועל כל זכות שיש לה בקשר אליו, ואין לה כל דרישה בקשר לקטין. על כך יוסף כי על פי הדין הגיאורגי, הוא הדין המקומי במדינה בה בוצע הליך הפונדקאות, לאחר הלידה אין לאם הפונדקאית כל זיקה ליילוד, וההורים המיועדים הם האפוטרופסים הבלעדיים של התינוק (תמ"ש (ת"א) 21170-07-12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם במאגרים] (3.2.13)‏‏). ואכן, בתעודת הלידה הגיאורגית שהציגו המבקשים רשומים המבקשים כהוריו של הקטין, ואילו הפונדקאית לא נזכרת בתעודת הלידה כלל. נוכח האמור, בהיעדר זיקה בין הפונדקאית לקטין על פי הדין במדינה בה בוצע הליך הפונדקאות, אין צורך בצו על מנת לנתק את הזיקה בין הפונדקאית לבין קטין. על מנת שלא תצא ההחלטה חסרה יוער, כי במהלך הליך זה אכן נפלה טעות בעצם מתן פסק הדין במועד בו ניתן, שכן הצהרת הפונדקאית בפני הנציגה הקונסולרית הוגשה לבית המשפט רק במסגרת תגובת המבקשים לבקשה לביטול חלקי של פסק הדין, ומתן פסק הדין קודם להצגתה נבעה מטעות אנוש. על אף הפגם הפרוצדורלי, שעה שבסופו של יום בית המשפט סבור כי אין מדובר במקרה בו קיים חשש ל"הורות משולשת", ולאור כל ההנמקות שפורטו לעיל, לא מצאתי בפגם זה כדי לשנות את מסקנתו הסופית של ההליך. בטרם סיום אוסיף, כי אין באמור לעיל כדי להפחית מחשיבות הסדרת סוגיית הליכי הפונדקאות הנערכים בחו"ל. כפי שציינה המשיבה, "פונדקאות היא תופעה מורכבת, המעלה שאלות רפואיות, משפטיות, חברתיות ומוסריות, והטעונה הסדרה משפטית ופיקוח". אלא שהסדרה זו צריך שתיעשה על ידי המחוקק – ויפה שעה אחת קודם – במסגרת חקיקה ו/או אמנות בינלאומיות, כפי שהוצע בהמלצות ועדת מור יוסף אותן הזכירה המשיבה, ואין פסיקת בתי המשפט לענייני משפחה המקום להסדירה. לאור כל האמור, מצאתי להותיר את פסק הדין מיום 4.11.24 על כנו. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision9170-05-24	["מירה דהן"]	[{"judgment_id": "e068ebce-27e2-5ce6-8925-8b988ed81022", "file_name": "תמ''ש 9170-05-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 44881, "extension": "docx", "display_name": "9170-05-24-קובץ מקורי"}]
abf663b1-50b0-5944-ad58-f8029c05206e	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופטת מיכל ברדנשטיין: החלטה בבקשה לסעד זמני (תמ"ש 61551-10-24)	61551-10-24	2024-12-04	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	לפני עתירת המבקשים לתן צו מניעה זמני, כהגדרתו בבקשה, האוסר על המשיבה, אחותם, להכנס או להשתמש בדירה המושכרת על ידי המבקש למבקשת, ברח' .... (להלן: הדירה). טענות המבקשים המבקשים טוענים כי המבקש הוא הבעלים של הדירה, בהתאם ליפוי כוח בלתי חוזר משנת 2016, שמהווה הסכם מכר לטענתם, והמחזיק הבלעדי בה, וכי המבקשת שכרה מהמבקש מאז ינואר 2023 יחידת מגורים שמצויה בתוך הדירה (להלן: יחידת הדיור), בהתאם להסכם שכירות ביניהם. המבקשים טוענים כי המשיבה פנתה אל המבקש לפני יותר משנה וציינה כי עקב בעיות משפחתיות ואישיות היא עזבה את ביתה, והיא מבקשת להתארח אצלו לתקופה זמנית. המבקש נעתר לכך שהמשיבה תעשה שימוש זמני בחדר צדדי עד להסדרת ענייניה. בחודש ספטמבר 2024 פקחים מטעם העיריה הודיעו למבקש כי החדר שבו גרה המשיבה אינו חוקי ועליו להורסו ולאחר שהודיע למשיבה על כך היא הסכימה לפנותו באופן מייידי והיא אכן עזבה את החדר בחודש ספטמבר 2024. ואולם, לאחר מכן (לא צוין מתי) המשיבה הגיעה במפתיע ליחידת המגורים ודרשה מהמבקשת ובנותיה לצאת מהיחידה, ואף הכתה את אשת המבקש ובנות המבקשת ואיימה עליהן בסכין כי עליהן לצאת מהבית, שאחרת יבולע להן. המבקשים פנו למשטרה אך הופנו להגיש הליך לבית המשפט. המשיבה מסרבת לפניות המבקשים לפנות את היחידה ולהשיבה למבקשת. המבקשים עותרים למתן צו זמני שיורה למשיבה לעזוב את יחידת המגורים. הם טוענים כי בידם ראיות לכאורה מספיקות להוכחת תביעתם וכי מאזן הנוחות נוטה בירור לטובתם. תשובת המשיבה המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה. לטענת המשיבה, המבקש אמנם בעלים של בית אשר לו צמודה יחידת דיור שבה גרה המבקשת, ואולם, יחידת דיור זו אינה בבעלותו של המבקש ואין לו זכות להשכירה. המשיבה טוענת כי היא עצמה גרה ביחידת דיור נוספת שצמודה לבית המבקש, ואשר גם היא אינה בבעלות המבקש ואין לו זכות להשכירה. המשיבה טוענת כי היחידה שבה היא מתגוררת היא חלק מעזבון הורי הצדדים, שנפל בחלקה, והיא גרה בה מאז לידתה. לטענתה, היא גרה ברציפות ביחידה משנת 2016. היחידה מעולם לא הושכרה וחוזה השכירות שצורף לבקשה הוא פיקטיבי. נטען כי גם יפוי הכוח הבלתי חוזר הוא מזויף. לטענת המשיבה, המבקשים מנסים זה כחודשיים לגרום לה לפנות את היחידה שבה היא גרה ובחודש ספטמבר 2024, כשהיא שהתה בחו"ל פלשה אליה המבקשת עם בנותיה. המשיבה מעולם לא הסכימה לפנות את היחידה. המשיבה מכחישה שימוש באלימות כלפי אשת המבקש ובנות המבקשת, וטוענת כי המבקשת ובנותיה הן שתקפו אותה וקיללו אותה וניסו להוציאה מהיחידה, וכי היא זו שנחבלה. הוגשה בקשה לצו הגנה על ידי המבקש ושניים נוספים נגד המשיבה, אך בדיון במעמד שני הצדדים היא נמחקה משהתברר כי מדובר בבקשה שאין בה אמת והמבקשים שם אף חויבו ב-1,500 ₪ הוצאות משפט. המבקשים הסתירו בחוסר תום לב את הבקשה לצו הגנה. המשיבה טוענת כי המבקשים הסתירו גם את העובדה כי הם פעלו לקבלת צו ירושה מבית הדין השרעי בשנת 2021 לאחר שהעלימו ממנו את המשיבה כיורשת והמשיבה נאלצה להגיש בקשה לביטול הצו. המשיבה טוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. דיון והכרעה מצאתי כי דין הבקשה להדחות. תקנה 95(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: התקנות) קובעת, כדלקמן: "הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תביעה, רשאי בית המשפט לתת את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה, בקיום התנאים למתן הסעד כאמור בפרק זה ובנחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה" תקנה 109 לתקנות מתייחסת לצו מניעה זמני וקובעת, כדלקמן: "בית המשפט רשאי להורות למשיב להימנע מלעשות או להימנע מלהוסיף ולעשות, בעצמו או באמצעות מי מטעמו, פעולה כלשהי, אם שוכנע כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצועו הראוי של פסק הדין". אם כך, על בית המשפט כעת לבחון, בין היתר, האם קיימות ראיות מספקות לכאורה לקיומה של עילת התביעה והאם הסעד הזמני המבוקש נחוץ לצורך הגשמת המטרה. בנוסף, על בית המשפט להפעיל שיקולים של מאזן הנוחות, שיקולי מידתיות, תום ליבם של הצדדים ושיהוי בהגשת התביעה או הבקשה. בפסיקה שהתייחסה לתקנות סדר הדין האזרחי הקודמות נקבעה ההלכה בשורה ארוכה של פסקי דין, כי בין השיקול של סיכויי התביעה והשיקול של מאזן הנוחות מתקיים יחס המוכר כ"מקבילית הכוחות" ולפיו, ככל שסיכויי המבקש לזכות בהליך גבוהים יותר, כך ייטה בית משפט להקל בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך (רע"א 9623/17 גבע נ' ורינט מערכות בע"מ (נבו, ניתן ביום 23.1.2018); רע"א 2553/20 אביב נ' סמדג'ה, נבו ניתן ביום 7.6.2020); רע"א 8716/15 מימון נ' רייט (נבו, ניתן ביום 28.12.2015); רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי (נבו, ניתן ביום 20.9.2011). ואולם, "על המבקש לעמוד ברף מינימלי בנוגע לכל אחד מן התנאים בנפרד, שאם לא כן, לא יהיה מקום למתן סעד זמני..." (רע"א 3533/09 נציגות הבית המשותף נ' עיון (נבו, ניתן ביום 1.9.2009, פסקה 7). ליישום הדברים ביחס לתקנות החדשות ראו למשל: תא (חי') 30804-04-21‏‏ דרדלוקס שיווק בע"מ נ' קדם ‏(2.6.2021); ורע"א (ת"א) 14030-11-20 שהם נ' א.ר.א.ב. בונוס בע"מ (8.2.2021). סיכויי ההליך במקרה דנן, קיימות טענות לכאן ולכאן בנושא הזכויות ביחידת המגורים שבמחלוקת שבה גרה המשיבה. המבקשים טוענים כי היחידה היא בבעלות המבקש והמשיבה פלשה ליחידה לאחר שבעבר הותר לה לגור בחלק מהנכס אך היא הסכימה לפנותו, מספר שבועות כנראה לפני הפלישה הנטענת ליחידה. המשיבה טוענת מנגד, כי מדובר ביחידה שבה אין למבקש זכויות וגם לא למבקשת 2 שגרה ביחידת מגורים נפרדת משלה, וכי היחידה שבה גרה המשיבה היא שלה, והיא חלק מחלקה בעזבון הורי הצדדים. יפוי הכוח הבלתי חוזר שצורף לבקשה לתמיכה בטענת הבעלות של המבקש אינו מפרט את נושא יחידת הדיור או יחידות הדיור, וכך גם הסכם השכירות שצורף לבקשה, כך שאין בהם כדי להועיל בשלב זה, ומה גם שטענת המשיבה היא שהמסמכים פיקטיביים. קיימות טענות לכאן ולכאן גם בשאלה ממתי גרה המשיבה ביחידת המגורים או בחלק ממנה. המבקשים טוענים כי מדובר בתקופה קצרה שקדמה להגשת הבקשה ואילו המשיבה טוענת כי היא גרה בת מאז שנת 2016 ברצף ביחידה וקודם לכן גרה בה מאז לידתה. במצב הדברים הקיים, כאשר קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי הזכויות ביחידת המגורים, ובהינתן האמור לעיל, אין לומר כי סיכויי המבקשים להוכיח את תביעתם בשלב זה גבוהים יותר מסיכויי טענות ההגנה להתקבל. מאזן הנוחות סבורתני כי מאזן הנוחות במקרה דנן נוטה לטובת המשיבה. המשיבה גרה ביחידת המגורים שבמחלוקת, והנזק עבורה הכרוך בפינוי בשלב זה מהיחידה גדול מהנזק שיגרם למבקשים, אם היא תפונה רק בסוף ההליך ככל והם יוכיחו את תביעתם, שכן עסקינן בפינוי מבית מגורים, על כל הכרוך בכך; כאשר בכל מקרה, יהיה בידם לעתור לדמי שימוש בגין השימוש ביחידה, ככל ואכן יוכיחו תביעתם. שיקולי תום לב סבורתני כי צודקת המשיבה בטענתה כי המבקשים פעלו בחוסר תום לב כאשר לא גילו בבקשתם, במקום שבו נדרש גילוי, את דבר דחיית בקשתם לצו הגנה נגד המשיבה בגין אירועי האלימות הנטענים לכאורה גם בבקשה, ובפרט שעה שהבקשה לצו הגנה נדחתה לאחר דיון והמבקשים אף חויבו בהוצאות ראו החלטה מיום 1.10.24 בתיק ה"ט 66428-09-24). סעד זמני זהה לסעד עיקרי וצו עשה זמני בנוסף למכלול האמור לעיל, דין הבקשה להדחות גם מהטעם שהסעד הזמני שלו עותרים המבקשים זהה לסעד העיקרי בכתב תביעתם. הלכה פסוקה היא כי לא נהוג ליתן סעד זמני הזהה לסעד העיקרי המבוקש שכן אם יינתן הצו הזמני - יתייתר הדיון בתביעה העיקרית. ברגיל, די בזהות הסעד כאמור כדי לסכל את האפשרות להיענות לבקשה לסעד זמני (ראו למשל: רע"א 6203/20 י.ע.ז חברה לבניה ופיתוח נגד רפאל מערכות לחימה מתקדמות בע"מ, נבו, ניתן ביום 10.9.20). לא זו אף זו, הסעד המבוקש אינו צו מניעה זמני, כנטען ברישת הבקשה, כי אם צו עשה זמני, שכן מבוקש לפנות את המשיבה מיחידת המגורים, דהיינו לשנות מצב קיים. ברם, צו עשה זמני ינתן רק כאשר קיים חשש ממשי מפני תוצאה בלתי הפיכה אם לא ינתן הסעד המבוקש (ראו: רע"א 1499/20 מרקעי תקשורת בע"מ נ' אריה בר (25.05.2020) בפסקה 21). סיכום לנוכח מכלול האמור, הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪ בתוך 30 ימים, שאם לא כן, ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל. ההחלטה תפורסם בכפוף להשמטת פרטים מזהים של הצדדים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision61551-10-24	["מיכל ברדנשטיין"]	[{"judgment_id": "abf663b1-50b0-5944-ad58-f8029c05206e", "file_name": "61551-10-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 48261, "extension": "docx", "display_name": "61551-10-24- קובץ מקורי"}]
8999ef74-572f-563b-b12f-d333dfe57b56	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופטת מיכל ברדנשטיין: החלטה בבקשה לעיון מחדש בהחלטה למזונות זמניים (תלה"מ 38495-07-24)	38495-07-24	2024-12-04	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	לפני בקשת האם שהוגשה ביום 14.11.24 לעיון מחדש בהחלטה מיום 27.6.24 לנוכח שינוי נסיבות נטען שעיקרו בהפרדת מגורי הצדדים מאז מתן ההחלטה. כללי לצדדים 3 ילדים קטינים: ר'... כבת ... שנים, ה' ... כבן ... שנים, י' ... כבן ... שנים. שלושת הילדים מאובחנים כ... וזכאים לקצבאות ילד נכה בסך כולל של 15,657 ₪ לחודש. ההחלטה מיום 27.6.24 ניתנה בהליך ישוב סכסוך, לעת שהצדדים עדיין גרו תחת קורת גג אחת. בהחלטה נקבע כדלקמן: "הצדדים עדיין גרים ביחד, והאישה טוענת כי האיש הקפיא את חשבון הבנק המשותף וכל הוראות הקבע חזרו וכן כרטיס האשראי על שמה. האישה טוענת כי היא מעולם לא עבדה והיתה אמונה על ניהול משק הבית וגידול הילדים שכולם ... בעוד שמשכורת האיש וכן קצבאות הקטינים הופקדו לחשבון המשותף. האישה טוענת כי הקפאת החשבון המשותף פוגעת ביכולתה לשלם הוצאות בסיסיות כמו מזון, חשבונות שוטפים טיפולים בילדים וקייטנות וכיוצ"ב. האישה עותרת לחיוב האיש לחתום מידיית על כל מסמך הנדרש לצורך הפשרת הקפאת החשבון המשותף. האיש מתנגד לבקשה. האיש טוען כי דינה להדחות על הסף מהטעם שאינה נכללת בגדר העניינים הדחופים שניתן לעתור בגינם במסגרת הליך ישוב סכסוך. האיש טוען כי מכל מקום, יש לדחותה גם לגופה. לטענתו, שני הצדדים עבדו לפרנסת המשפחה והפקידו משכורותיהם לחשבון המשותף, וכך גם קצבאות הילדים המסתכמות לסך של 15,657 ₪. לטענתו, האישה משכה כספים בסכומים שחרגו מההתנהגות הכלכלית של הצדדים והוציאה בחודש מאי השנה סך של 63,674 ₪ מאחורי גבו של האיש. האיש טוען עוד כי בניגוד לטענת האישה, הוראות הקבע בחשבון המשותף, לרבות שכ"ל עבור האישה, לא בוטלו וכך גם חויב המשכנתה המשותף נותר בעינו, וביום 13.6.24 שני הצדדים הפקידו 6,000 ₪ כל אחד לחשבון המשותף. לטענתו, הדבר מלמד כי לאישה יש יכולת כלכלית. האיש טוען כי הציע לאישה כי הצדדים יחלקו בקצבאות הילדים שווה בשווה אך האישה סירבה. מאחר והבקשה מעלה עניינים שקשורים בטובת הקטינים, מצאתי שלא לקבל את הטענה לדחייתה על הסף. לגוף העניין, משעה שהצדדים עדיין גרים יחד, ולנוכח המחלוקות העובדתיות בשאלות שונות, לרבות בשאלה האם האישה עבדה בחיים המשותפים והמחלוקות אודות עשיית שימוש בכספים משותפים, ובהינתן שהבקשה הוגשה במסגרת ישוב סכסוך, סבורתני כי יש להורות כדלקמן: כל הוראות הקבע מהחשבון יוותרו בעינן, וכן חיוב המשכנתה. האב יעביר לאם מידי חודש מחצית מקצבאות הילדים, מיד עם קבלתן. תוקף החלטה זו עד למתן החלטה אחרת...". טענות האם האם טוענת כי חל שינוי נסיבות מאז מתן ההחלטה, שעניינו בכך שהצדדים הפרידו מגוריהם מאז חודש ... 2024, וכי יש לקבוע כעת את חיוב האב במזונות זמניים. האם טוענת כי האב משתכר כ-14,000 ₪. האם לטענתה לא עבדה במשך שנות החיים המשותפות וטיפלה בילדים, אך החלה ללמוד ... עוד כשהצדדים חיו יחדיו. כעת, לנוכח המצוקה הכלכלית היא החלה לעבוד כמזכירה במשרה חלקית ולפי תלוש אחד בודד שצירפה לחודש ספטמבר 2024, היא משתכרת 3,442 ₪ נטו לחודש. האם שוכרת דירה מאז ... ובהתאם להסכם השכירות שצירפה היא משלמת דמי שכירות בסך של 6,000 ₪ לחודש. לטענת האם, מחצית מקצבאות הילדים לא מועברות אליה על ידי האב על אף ההחלטה מיום 26.7.24, והאב אינו מפקיד כספים בחשבון המשותף והוראות הקבע משולמות מקצבאות הנכות של הילדים ולא לטובת הילדים. לטענתה, האב קיבל 31,312 ₪ בגין קצבאות הילדים מאז ההחלטה מיום 27.6.24, ב-4 חודשים האחרונים, ורק ב-9,142 ₪ מתוכם הוא עשה שימוש לטובת תשלום למטפלים עבור הקטינים, בעוד שאת יתרה בסך של 22,170 ₪ הוא שלשל לכיסו. בשל כך, היא הגישה במקביל בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. האם טוענת עוד כי האם נאלצת לעשות שימוש בחלק מהקצבאות המגיעות לידה עבור הוצאות מחיה וביגוד מינימליים וכן נעזרת בכספי צדקה ונותרו חובות למטפלים של הילדים. עקב כך נגרם נזק לקטינים שאינם מקבלים טיפולים שהם נזקקים להם כדלקמן (כלשונה): ...... כמו כן, הקטינים אינם רשומים לחוגים החיוניים לשילוב החברתי שלהם. האם עותרת לכך שכל קצבאות ילד נכה שמשולמות עבור הקטינים יועברו אליה והיא תעשה בהם שימוש לטובת צרכי הקטינים. האם מפנה לפסיקה הקובעת כי קצבת ילד נכה צריכה לכסות בראש ובראשונה את צרכיו המיוחדים של הקטין ולא לפטור מתשלום מזונות עבור צרכים שוטפים, ורק אם לאחר כיסוי הצרכים של הקטין נותרת יתרה, אזי יש להפחיתה מהחיוב במזונות שוטפים. האם טוענת כי בנוסף על מתן הוראה כי קצבאות ילד נכה של הקטינים ישולמו לחשבונה, יש לחייב את האב גם בחלקו בגין הוצאות מדור ואחזקת מדור של האם, כאשר האם מעמידה חלק זה על 3,973 ₪ לחודש. האם טוענת כי בשל פערי השתכרות בין הצדדים, וחלוקת זמני השהות שאינה שוויונית והיא לטובת האם, יש לחייב את האב ב-75% מההוצאות ואילו את האם ב-25% הימנן, וכך גם יש להורות על החלוקה בהוצאות חינוך ובהוצאות רפואה, שאינן מכוסות על ידי ביטוח בריאות ממלכתי, ולהורות לאב להשיב לאם את יתרת קצבאות הילדים שבהם לא עשה שימוש לטובת כיסוי צרכי הקטינים. טענות האב האב טוען כי יש לדחות את הבקשה בהעדר עילה לטענתו לעיון מחדש בהחלטה. האב מפנה לכך שהאם הגיש 3 בקשות בעניין מזונות זמניים וההחלטה האחרונה ניתנה ביום 1.8.24. האב טוען כי לא חל כל שינוי נסיבות מהותי ברכיבים שהם חלוקת זמני השהות בין, הצדדים, הכנסת האב, צרכי הילדים, ותשלום קצבאות ילד נכה, והשינוי היחידי שחל לטענתו הוא שהאם החלה לעבוד. האב טוען כי לאורך הנישואין האם עבדה. היום, האם עובדת במשרה חלקית ולפי התלוש הבודד שצירפה, היא ביצעה 38 שעות עבודה. ערך שעת עבודה שלה הוא 90 ₪, כך שאם היא תעבוד במשרה מלאה של 182 שעות בחודש, שכרה יעמוד על 16,380 ₪, דהיינו היא תשתכר יותר מהאב, וכי עובדה זו צריכה לפעול לטובת האב. כמו כן, האב טוען כי האם ..., והיא מוכשרת עם יכולת השתכרות גבוהה, והיא ניהלה פרוייקטים מורכבים ב... האם לא צירפה תדפיסי חשבון בנק וכרטיסי אשראי שלה. כמו כן, היא שכרה דירה יקרה ואין לדעת אם היא זכאית להנחה או הטבה, דבר שניתן היה לראות לו צירפה חשבונות בנק. האב טוען כי הוא משתכר כשכיר ב... סך של 14,149 ₪ נטו בממוצע לחודש. בהתאם לתגובה שהגיש האב לבקשה לפי פקודת הביזיון שהגישה האם ביום 24.11.24, הוא מסר כי הוא מסכים לשאת לבדו בעלות החזר הלוואת המשכנתה החודשי על הבית המשותף שבו הוא גר, וזאת בכפוף לכך שבעת פירוק השיתוף, לחלקו בתמורה יתווסף חלקה של האם בהחזר החודשי כאמור (דהיינו מחצית מההחזר). בהתאם להבהרה שהאב הגיש בעקבות החלטתי מיום 5.12.24, ההחזר החודשי המלא של הלוואת המשכנתה עומד על 4,893.45 ₪. צרכי הילדים לא השתנו, לטענת האב. כך, אין שינוי באבחונים של הקטינים מאז מתן ההחלטה המקורית. האב צירף טבלה מפורטת של צרכי הילדים לטענתו, ולפיה צרכי הילדים, כולל הוצאות בגין טיפולים, הם כדלקמן: י' – 4,265 ₪ (ובשנה הבאה 3,145 ₪), ה'– 2,220 ₪, ור' – 2,890 ש"ח. קצבאות הילדים אף הן נותרו כשהיו: 15,657 ₪ קצבאות ילד נכה וכן קצבת ילדים בסך של 483 ₪, ובסה"כ – 16,140 ₪ לחודש. לטענת האב, סך קצבאות הילדים מכסות את כלל הוצאות הילדים, לרבות טיפולים והוצאות חריגות ואף נותרת יתרה בסך של כ-7,000 ₪ לחודש. האב טוען עוד כי האם דאגה לכך שקצבת הילדה ר' תועבר מהחשבון המשותף לחשבון לא ידוע וכן גרמה לכך שקצבת המל"ל בסך 461 ₪ תעבור מהחשבון המשותף לחשבון לא ידוע. עוד לטענת האב, האם דאגה לקבל החזר מקופ"ח עבור טיפולים בקטינים בסך של 8,479 ₪ ואלו התקבלו לחשבון האישי שלה. לטענת האב, האם אינה אומרת אמת בענין כיסוי הוצאות הילדים על ידי האב. האם היא זו שמשלשלת כספים לכיסה ולא משלמת את הוצאות הילדים והאב הוא זה שנושא במרבית הוצאותיהם. כל האסמכתאות שצירפה האם הן מהתקופה שקדמה לפירוד והן שולמו מהחשבון המשותף, ולא בכדי האם לא צירפה אף קבלה שמתייחסת להוצאות שהוצאו לאחר הפירוד. האב מפנה לעובדה שזמני השהות בין הצדדים הם שוויוניים או כמעט שוויוניים, שעה שהאב שוהה עם הילדים בהתאם להחלטה מיום 16.6.24 שהוארכה בהחלטה מיום 1.7.24 בימים א' וג' מסיום המסגרות ועד למחרת ובכל סופ"ש שני מיום שישי ועד יום א' השבה למסגרות. האב מציין כי בהתאם להחלטה מיום 1.8.24 קיימת חלוקה שווה של קצבאות ילד נכה בין הצדדים, כך שבידי האם צריכים להיות 7,878 ₪ מידי חודש מהמל"ל. כעת האם עותרת לקבלת כל הקצבאות וחיוב האב ב-15,000 ₪ נוספים, כך שהיא טוענת למעשה לחיוב במזונות בסך של 30,000 ₪, וברי כי מדובר בבקשה חסרת יסוד. דיון והכרעה אני דוחה את טענת האב כי לא חל שינוי נסיבות שמצדיק עיון מחדש בהחלטה מיום 27.6.24 שאושררה ביום 1.8.24. הצדדים הפרידו מגוריהם, ולכל מהצדדים עלות מדור נפרדת כעת. גם חלוקת זמני השהות בין הצדדים היא בעלת תוכן אופרטיבי מבחינת החיוב במזונות, שכן בעת שהקטינים שוהים עם כל אחד מהצדדים, אזי כל אחד מהם נושא בפועל במזונותיהם תלויי השהות, ויש גם לחשב את צרכיהם בשני הבתים גם יחד ולהקצות את החיובים בין הצדדים בהתאם לכללים המנחים בעניין זה (כמפורט בהמשך). כמובן, בכלל זאת, יש לקחת בחשבון גם את העובדה שהאם החלה לעבוד. כידוע, לצורך פסיקת מזונות זמניים אין בית המשפט נכנס לעובי הקורה. מזונות זמניים נפסקים לאחר הגשת כתבי טענות ולפני בירור העובדות ובחינת ראיות הצדדים. מזונות זמניים הינם בבחינת סעד של "עזרה ראשונה", ע"מ להשיב, ככל הניתן, את המצב לקדמותו (ר' ע"א 542/68 בן סירה נ' בן סירה פ"ד כד(1), 169, 170; ע"א 637/68 והב נ' והב פ"ד כג(1), 182-183). הלכה פסוקה היא כי עת קיימים במשפחה מספר קטינים, הסך הכולל של הוצאותיהם אינו כפולה אריתמטית של הוצאותיו של כל אחד מהם (ר' ע"א 552/87 ורד נ' ורד פ"ד מב(3), 599). הצדדים יהודים. על הצדדים חל הדין העברי. שלושת ילדי הקטינים מעל גיל 6. בנסיבות אלו, חבים שני ההורים במזונותיהם על פי יחס הכנסותיהם הפנויות, צרכי הקטינים, חלוקת זמני השהות ומכלול נסיבות העניין. חלוקת זמני השהות בין הצדדים היא כמעט שווה. האב שוהה עימם ב- 6/14 ימים ואילו האם שוהה עימם ב-8/14 ימים. יחס זמני השהות הוא אפוא: 43% - 57% לטובת האם. האב משתכר לדבריו נטו בממוצע 14,149 ₪. בהתאם לאמור בתגובתו שהוגשה ביום 5.12.24 לבקשה של האם שהוגשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, האב מוכן לשאת במלוא החזר הלוואת המשכנתה החודשי, בסך של 4,892 ₪, וזאת, כמימון ביניים, עד לפירוק השיתוף בבית המשותף וחלוקת התמורה בין הצדדים, שאז יקוזז מחלקה של האם חלקה בהחזרי הלוואת המשכנתה. מכאן שהכנסתו הפנויה, לאחר קיזוז חלקו (50%) בעלות המשכנתה (המחצית השניה משקפת את חלקם של הקטינים במדורו, והיא תילקח בחשבון בעת חישוב הצרכים של הקטינים בשני הבתים, כמפורט להלן), עומדת על 11,703 ₪ (14,149 ₪ פחות 2,446 ₪) האם משתכרת לפי התלוש הבודד שצירפה לחודש ספטמבר 2024 סך של 3,442 ₪ וזאת במשרה חלקית. לנוכח העובדה כי לאב זמני שהות נרחבים עם הקטינים, כמעט שוויוניים, איני רואה כל סיבה שהאם לא תמצה את פוטנציאל הכנסתה, ותצא לעבודה במשרה מלאה. עם זאת, החישוב שמציע האב למשרה מלאה על בסיס משכורתה הבודדת אינו נראה לי בשלב זה, שעה שעסקינן בתלוש בודד ולא ברור כלל שבתפקיד הנוכחי שממלאת האם ניתן להרחיב את המשרה עד ל-182 שעות בחודש, לפי ערך שעה של 90 ₪. אני רואה להעמיד את פוטנציאל השתכרותה על שכר המינימום בשלב זה, דהיינו על הסך של 5,880 ₪. כאשר מנכים משכרה זה את חלקה בשכר הדירה (50%, כאשר המחצית השניה, שמשקפת את חלקם של הקטינים במדור האם, תילקח בחשבון במסגרת החישוב של צרכי הילדים בשני הבתים), הרי שהכנסתה הפנויה עומדת על 2,880 ש"ח (5,880 ₪ פחות 3,000 ש"ח). אעיר בהקשר זה, כי לעניין גובה שכר הדירה שהאם משלמת, בהעדר אינדיקציה לקבלת השתתפות בשכר הדירה שמשלמת האם, למעט טענות בעלמא של האב, אין מקום שלא לקבל בשלב זה את טענתה כי היא משלמת 6,000 ₪ שכר דירה. אני מעמידה אפוא בשלב זה את יחס ההכנסות הפנויות בין הצדדים על 20% - 80%, לטובת האב (11,703 +2,880 = 14,583 ₪; מכאן ש-2,880/14,583 מביא ליחס האמור). היות ועסקינן במצב של משמורת משותפת, הרי שאצא מתוך הנחה שצרכי כל קטין בשני הבתים הוא כ-2,100 ₪ לחודש (בהתאם לחזקות המקובלות לגבי צרכי קטין בשני הבתים (ראו למשל: רמ"ש (מרכז) 59188-10-18 י.נ. נ' א.נ. [פורסם בנבו] (2018); עמ"ש (חיפה) 56000-10-18 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (2019); עמ"ש (חיפה) 20634-04-18 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (2019) שבהם דובר על סך של 2,250 ₪ עלות לקטין בשני הבתים), בכפיפות להלכת ורד); ובסה"כ עבור 3 הקטינים, צרכיהם בשני הבתים מסתכמים לסך של 6,300 ₪ לחודש. לכך יש להוסיף את חלקם של הקטינים במדור האב, שהוא 2,446 ₪ (50% מ-4,893 ₪), וכן את חלקם של הקטינים במדור האם, שהוא 3,000 ₪ (50% מ-6,000 ש"ח). סך הכל צרכי הקטינים בשני הבתים הוא אפוא 11,746 ש"ח. עבור שלושת הקטינים משולמות קצבאות ילד נכה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) בסך של 15,657 ₪. האם טענה בבקשתה כי קצבאות ילד נכה מיועדות בראש ובראשונה לכיסוי צרכיו המיוחדים, ואולם לא פירטה בבקשתה את העלויות הנטענות לכיסוי צרכים מיוחדים שיש לקטינים כבעלי נכות אשר אינם מכוסים על ידי ביטוח בריאות ממלכתי או ביטוח משלים או על ידי השתתפות גורם ציבורי אחר. מהפירוט שנכלל בנספח ז' לבקשתה, עולה כי לטענתה, לר' יש עלויות מיוחדות בסך של 2,878 ₪ לחודש בגין הוצאות רפואיות חריגות (תרופות – 308 ₪, הידרותרפיה בסך 200 ₪, ספורט טיפולי בסך 1,200 ₪, פסיכולוגית בסך 1,170 ₪); לה' יש עלויות מיוחדות בסך של 2,296 ₪ לחודש בגין עלויות רפואיות חריגות (תרופות – 40 ₪, רכיבה טיפולית – 936 ₪, קלינאית – 1,320 ₪); ולי' יש עלויות מיוחדות בגין הוצאות רפואיות חריגות בסך של 4,696 ש"ח (תרופות – 40 ₪, ריפוי בעיסוק – 2,400 ₪, רכיבה טיפולית – 936 ₪, קלינאית – 1,320 ₪). סך הכל הוצאותיהם הרפואיות המיוחדות של הקטינים לפי האם מסתכמים לסך שך 9,870 ₪. האב בתגובתו לבקשה לעיון מחדש כולל בנספח 1 לתגובה טבלאות ובהן הוצאות נטענות בגין עלויות רפואיות לקטינים בסדר גודל נמוך משמעותית יותר לחודש, כדלקמן: לר' - 1,165 ש"ח (תרופות -245 ₪, הידרותרפיה – 200 ₪, ספורט טיפולי 720 ₪); לה' – 235 ש"ח (תרופות – 40 ₪, טיפול רגשי 195 ₪); לי' – 2,280 ש"ח (תרופות – 40 ₪, ריפוי בעיסוק – 2,240 ₪). סך הכל הוצאותיהם הרפואיות המיוחדות של הקטינים לפי האב מסתכמים לסך שך 3,680 ש"ח ₪. אין בפני אסמכתאות להוצאות הנטענות על ידי כל אחד מהצדדים, ובשלב זה אניח כי "האמת מונחת באמצע" וכי ההוצאות המיוחדות של הקטינים בגין עלויות רפואיות שלא מכוסות על ידי ביטוח בריאות ממלכתי עומדות על סך של 6,775 ₪ לחודש. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים, על כל נספחיהם, והבאתי בחשבון את מכלול השיקולים ובכלל זה, גילי הילדים והדין החל, צרכי הילדים במשמורת משותפת בשני הבתים, חלוקת זמני השהות בין הצדדים, הכנסות ההורים, לרבות פוטנציאל השתכרות לכאורה של האם, וקצבאות ילד נכה שמשולמות אל מול ההוצאות הרפואיות המיוחדות של הקטינים שאינן מכוסות על ידי ביטוח בריאות ממלכתי או גורם ציבורי אחר, מצאתי לקבוע כדלקמן: לולא קצבאות ילד נכה שמשולמות עבור הקטינים, הייתי רואה להעמיד בשלב זה את חיוב האב לאם על תשלום בסך של 1,500 ₪ לחודש לכל קטין, וכן הייתי קובעת כי הוא ישא במחצית מהוצאות החינוך של הקטינים ומחצית מהוצאות הרפואה החריגות שלהם, שאינן מכוסות על ידי ביטוח בריאות ממלכתי (סכום זה נובע מיחס ההכנסות הפנויות שהוא משמעותית לטובת האב, ומיחס זמני השהות וסל הצרכים בשני הבתים אשר כפי שהוסבר, הוא גדול יותר משמעותית מסל הצרכים בבית אחד, הרלבנטי למקרה שבו אין מתקיימת משמורת. משותפת). ברם, לא זה המקרה דנן, שבו משולמות קצבאות ילד נכה וקצבת ילדים בסכום כולל שמעל 16,000 ₪ עבור שלושת הקטינים, והדברים נאמרו רק לסיבור אזני הצדדים. לפיכך, נקבעות ההוראות הבאות. קצבאות הילדים שמשולמות עבור שלושת הקטינים - 15,657 ₪ קצבאות ילד נכה וכן קצבת ילדים בסך של 483 ₪, ובסה"כ – 16,140 ₪ לחודש - ישולמו החל מחודש ינואר 2025 במלואן לידי האם. מובן כי ככל והסכומים ישתנו, הרי שהסכומים העדכניים בכל עת נתונה ישולמו לידי האם בהתאם להוראה דנן. בהינתן גובה הקצבאות, האם, והיא לבדה, תישא בכל ההוצאות הרפואיות החריגות של שלושת הקטינים, שאינן מכוסות על ידי ביטוח בריאות ממלכתי או גורם ציבורי אחר וכן תישא בהוצאות הביטוח הרפואי הרגיל והמשלים עבור הקטינים (ככל וקיים ביטוח משלים עבורם) של שלושת הקטינים. ככל וקיימת מחלוקת בעניין נחיצות הטיפול/ההוצאה, יש לפעול בהתאם לעמדת הגורם המקצועי הרלבנטי (רופא משפחה או רופא מומחה). כן תישא האם, והיא לבדה, בעלויות משקפיים של הקטינים, שגם הן לצורך העניין הוצאה רפואית, ותהווה הורה מרכז שישלם את ההוצאות שאינן תלויות שהות שהן: רב-קו ו/או תחבורה ציבורית, עלויות טלפון סלולארי (אם יש), מתנות למסיבות של חברים, ושכר לימוד עבור שלושת הקטינים. בהינתן גובה הקצבאות שישולמו במלואן מכאן ואילך לידי האם, איני רואה בשלב זה לחייב את האב בתשלום מזונות שוטפים עבור הקטינים או בחלקם במדור האם (שממילא נלקח בחשבון במסגרת חישוב בצרכים בשני הבתים). האב כמובן ישא בכל העלויות בעין של הקטינים כשהם שוהים עמו. הצדדים ירכשו שווה בשווה ביגוד והנעלה לקטינים לעונות השונות. למעט הוצאות שכ"ל אשר האם תממן לבדה עבור שלושת הקטינים כאמור, ההורים יישאו בכל הוצאות החינוך של הקטינים, מכל מין וסוג שהוא (צהרון עד סיום כיתה ג', מטפלת, ציוד לבית הספר, חוג אחד לכל ילד, קייטנה בקיץ במחזור אחד בעלות מתנ"ס, שיעורי עזר, תנועת נוער, מסע לפולין וכיו"ב), בחלקים שווים ביניהם, והכל בקיזוז המענק שזכאית האם לקבל, ככל שהיא זכאית, בתחילת כל שנת לימודים, מאת המל"ל. תשלומים אלה יבוצעו כנגד קבלות או אישורים, ובמקרה של מחלוקת בדבר נחיצות ההוצאה יכריע בכך הגורם החינוך הרלוונטי. תוקף החיוב בהתאם להחלטה דנן הוא בשלב זה הוא החל מיום 1.1.25. איני רואה בשלב זה מקום לתן הוראות לעניין תשלום עבור התקופה מאז הפרדת המגורים. האב ישא בהתאם להסכמתו בתגובה לבקשה שהגישה האם לפי פקודת בזיון בית המשפט במלוא החזר תשלום המשכנתה החודשי, אף שמדובר בהוצאה הונית משותפת, וחלקה של האם בהחזר זה יקוזז מחלקה בתמורה בגין הדירה בעת פירוק השיתוף בבית. תואיל המזכירות להמציא החלטתי זו לצדדים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision38495-07-24a	["מיכל ברדנשטיין"]	[{"judgment_id": "8999ef74-572f-563b-b12f-d333dfe57b56", "file_name": "38495-07-24 החלטה (2).docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 53634, "extension": "docx", "display_name": "38495-07-24- קובץ מקורי"}]
64bc5d09-0955-5ee8-9d74-be709c49f34c	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופטת מיכל ברדנשטיין: החלטה בבקשה לפי פקודת הבזיון (תלה"מ 38495-07-24)	38495-07-24	2024-12-04	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	לאחר עיון בבקשת האם שהוגשה ביום 14.11.24 לפי פקודת בזיון בית המשפט בטענה להפרות של ההחלטות מיום 27.6.24 ומיום 5.9.24, ובתגובת האב שהוגשה היום מצאתי לדחות את הבקשה. עניינן של ההחלטות נושא הבקשה הוא בחיוב האב לשלם לאם מחצית מקצבאות ילד נכה שמשולמות עבור שלושת הקטינים, ילדי הצדדים, וכי כל הוראות הקבע בחשבון יוותרו בעינן וכך גם חיוב החזר המשכנתה. ציטוט מלא של ההחלטה מיום 27.6.24 שניתנה בתיק ישוב סכסוך מצוטטת בהחלטה למזונות זמניים שניתנה היום. האם טוענת כי האב הפר את ההחלטות בכך שעשה שימוש בקצבאות ילד נכה לצרכי כיסוי הוראות הקבע מהחשבון והחזר הלוואת המשכנתה ולא לצרכי הקטינים. האב בתגובתו טוען כי מדובר בבקשת סרק. האב לטענתו עשה שימוש בקצבאות עבור צרכי הילדים והמשפחה ודווקא הוא זה שנשא במרבית הוצאות הקטינים. בניגוד לנטען על ידי האם, על שני הצדדים לשאת בהוראות הקבע ולא רק על האם. היות וסך הקצבאות עומד על 15,557 ש"ח וכל אחד מהצדדים זכאי למחצית והיות והוראות הקבע מסתמכות לסך של 3,000 ₪ הרי שאין מניעה שכל צד ישלם מחצית מהוראות הקבע ועדיין יוותר עם יתרה מהקצבאות. החזר המשכנתה הוא הוצאה הונית משותפת שעל שני הצדדים לשאת בה בשווה. עם זאת, האב מוכן לשלם את מלוא החזר המשכנתא החודשי עד לפירוק השיתוף וחלוקת התמורה בכפוף לכך שחלקה של האם בהחזרים (מחזית) יקוזז מחלקה בתמורה עבור הבית. האב טוען כי דווקא האם היא זו שהפרה החלטות שונות. עוד טוען האב כי האם דאגה בערמה כי קצבת הבת רינה תועבר לחשבון לא ידוע שלה הליך פי סעיף 6 לפקודה, המסמיך את בית המשפט לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לצו שניתן על ידיו, נושא אופי מיוחד, באשר הוא אינו מטיל אחריות פלילית, אך הוא גם אינו הליך אזרחי "טהור". ההליך אינו עונשי במהותו, ומטרתו העיקרית להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד. הליך הביזיון הוא הליך אכיפה קיצוני, שמקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו. אין להיזקק לו כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית. כלל זה משמעו, כי כאשר קיימת אפשרות בחירה בין כמה דרכים חלופיות לאכיפתה של הוראת בית המשפט, יש לנסות קודם את הדרך הקשה פחות לחייב, ורק אם יתברר שדרך זו אינה יעילה להשגת המטרה, יהיה ניתן להיעזר בדרך המכבידה עמו יותר. אין להידרש למנגנון האכיפה על-פי סעיף 6 לפקודה אם דבר ההפרה הושלם ואינו ניתן לתיקון. המטרה היא להביא לקיום הצו השיפוטי, וזו תוגשם רק אם יש בידי המבזה הכוח לתקן את ההפרה או לחזור בו ממנה. כמו כן אין אוכפים מכוח הפקודה אלא צווים והחלטות שמובנם ברור ושאינם מאפשרים יותר מפירוש אחד. עם זאת השאיפה למנוע פגיעה במפר הצו השיפוטי והאפשרות לנקוט אמצעים קלים יותר אינן חזות הכול, ואין באלה לבדן כדי להכריע את הכף שלא לנקוט הליך לפי הפקודה. יש לשקול גם את שיקול הצדק, דהיינו: אילו צעדים יהוו דרך אכיפה ראויה, מתאימה וצודקת, אשר תביא בחשבון הן את עניינו של המפר הן את עניינו של הנפגע המבקש לאכוף את פסק-הדין (ראו: ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר ואח', פ"ד נח(4) 184; רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49; ע"פ 7174/09 רייפמן נ' ארז ואח' (2009). במקרה דנן, ההחלטה מיום 27.6.24 לא קבעה כי הוראות הקבע ישולמו על ידי האב לבדו דווקא אלא נקבע כי הן תיוותרנה בעינן ותרדנה מהחשבון המשותף. ברם, ככל והאם סבורה שההחלטה קובעת אחרת, והיא ברורה, וככל והיתה הפרה, הרי שעומד למבקשת מסלול יעודי להעלאת טענותיו והוא ההליך בפני רשם ההוצאה לפועל. כפי שנקבע ב , ניתן ביום 15.12.22: טוענת המשיבה לבזיון בגין אי תשלום מזונות הקטינה – ככל שיש למשיבה טענות בדבר אי תשלום מזונות, הרי שבאפשרותה לפנות לטריבונל המתאים לשם גבייתם. נזכיר בנדון את ההלכה הקובעת, כי הליכים מכוח פקודת בזיון בית משפט נחשבים להליכי אכיפה נוקשים, בעלי אופי מעין-פלילי, ועל כן השימוש בהם ייעשה במשורה, לאחר מיצוי של דרכי אכיפה שחומרתן פחותה (ראו לענין זה אחד מיני רבים – רע"א 2389/22 חברת פריימן הפקות בע"מ נ' גל ביתר שירותי פרסום והפקות בע"מ (21.7.2022))" (פסקה 15). בנוסף, וכאן העיקר, ההחלטות נושא הבקשה ניתנו לעת שהצדדים עדיין גרו ביחד ונועדו להסדיר את ההתנהלות הכלכלית עד להפרדת המגורים. אלא שמתברר כי ההחלטה בענין חלוקת קצבאות ילד נכה בין הצדדים סייעה לצדדים באופן חלקי בלבד, ומנגד הביאה לשלל טענות הדדיות ולדברים ביטוי בהחלטה למזונות זמניים. כך או כך, כעת הצדדים הפרידו מגוריהם, וניתנה היום החלטה למזונות זמניים בבקשה לעיון מחדש שהגישה המבקשת, שקובעת כי קצבאות ילד נכה ישולמו למבקשת, וניתנו הנחיות לגבי הקצאת החיובים בין הצדדים. מאחר ומטרת הליך לפי פקודת הבזיון היא להביא לאכיפת ההחלטה, ומשעה שההחלטות נושא הבקשה שונו בהחלטה למזנות זמניים מהיום, הרי שאין מקום ותכלית עוד להתדיין אודות ההפרות הנטענות. אין צו להוצאות בנסיבות העניין. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision38495-07-24	["מיכל ברדנשטיין"]	[{"judgment_id": "64bc5d09-0955-5ee8-9d74-be709c49f34c", "file_name": "החלטה 38495-07-24 (1).docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 52188, "extension": "docx", "display_name": "38495-07-24- קובץ מקורי"}]
a3787a89-40d4-5e67-a2ee-ca5fba09799f	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, סגנית הנשיאה השופטת שירי היימן: פס"ד תביעת האיש לפיצוי בגין הפרת הבטחת נישואין ומנגד תביעת האישה לפיצוי בגין פגיעה בפרטיות (תמ"ש 56131-10-21 )	56131-10-21	2024-12-31	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	לפני שתי תביעות. תביעת האיש (תמ"ש 56131-10-21) מיום 24.10.21 בה הוא עותר לחיוב האישה לשלם לו פיצוי בגין הפרת הבטחת נישואין, עוגמת נפש ונזקים שנגרמו לו. תביעת האישה מיום 29.12.21 בה היא עותרת לחיוב האיש בפיצוי בגין פגיעה בפרטיותה. רקע הצדדים, בני העדה האתיופית, ניהלו מערכת יחסים החל משנת 2014 עד אשר נפרדו בחודש 11/20. ממערכת יחסים זו נולדו לצדדים שני קטינים, ילידי 2018 ו – 2015. בין הצדדים התנהלו הליכים קודמים בעניין הקטינים ומזונותיהם. עת החלה מערכת היחסים בין הצדדים התובע היה נשוי לאישה אחרת ולהם ארבעה ילדים משותפים. הנתבעת הייתה גרושה ולה שני ילדים מנישואיה הקודמים. השתלשלות ההליכים תחילה הגיש האיש את תביעתו לבית משפט השלום, אך בית המשפט השלום קבע כי הסמכות העניינית מסורה לבית המשפט לענייני משפחה. הצדדים השתתפו בהליך גישור בפני מגשרת מהו"ת אולם לא הגיעו להסכמות ועל כן התקיים דיון הוכחות בשתי התביעות במסגרתו נשמעו הצדדים ועדים מטעמם. תביעת האיש- הפרת הבטחת נישואין טענות האיש האיש טוען כי הצדדים חיו יחדיו כידועים בציבור, ערכו טקס אירוסין וחתמו על הסכם נישואין, כנהוג בעדה האתיופית, ובמשך 6 שנים התגוררו תחת קורת גג אחת והביאו לעולם שני ילדים. בעת עריכת טקס האירוסין היה האיש עדיין נשוי לאשתו הקודמת והצדדים הבטיחו זה לזו כי עם גירושיו יינשאו. הצדדים התגוררו בדירת האישה והאישה לחצה עליו שיוותר על דרישות גרושתו למזונות ילדיו בתמורה לשווי זכויותיו בדירה המשותפת לו ולגרושתו בהבטחה שהם למעשה נשואים ודירתה היא דירתו. בדרך זו הבטיחה כי מלוא שכרו ישמש לצרכיה ואכן במשך 5 שנים לא עבדה כלל והאיש מסר לידיה את כל שכרו. עם לידת בתם השנייה דרשה האישה לעבור לדירה גדולה יותר. הצדדים שיפצו מכספים משותפים את דירת האישה, השביחו אותה ומכרו אותה, אך האישה רשמה את הדירה החדשה על שמה בלבד למרות שהאיש נטל הלוואה לצורך מימון עלות התיווך ועוה"ד. ביום 10.12.2019 קיבל התובע גט וכחודש לאחר מכן קבעו הצדדים להינשא. לאחר חלוקת ההזמנות דרשה האישה כי האיש יחתום על הסכם לפיו מעולם לא התגוררו יחד ודירתה אינו שייכת לו ומשסרב לעשות כן ביטלה האישה את הנישואין וזרקה את האיש מהדירה כשהוא חסר כל. האיש טוען שחתימות הצדדים על הסכם נישואין לפיו הם מתחייבים להינשא, וענידת טבעת נישואין בטקס שנערך בפני זקני העדה ובני משפחותיהם, מהווה הבטחת נישואין פורמלית ומחייבת והאישה עשתה זאת בשעה שידעה שהאיש נשוי לאישה אחרת. האיש הסתמך על הבטחה זו של האישה. מיד לאחר שהאיש קיבל גט מאשתו הראשונה פנו הצדדים לרבנות לקבלת היתר נישואין, הזמינו שמלת חתונה, קנו טבעות נישואין וחילקו הזמנות, הדבר מעיד על כוונת האישה להינשא ועל כך שהאיש הסתמך על הבטחתה זו. כתוצאה מהפרת ההבטחה נגרמו לאיש נזקים כדלקמן: האיש קיבל החלטות כלכליות ועשה השקעות כספיות על בסיס ההבטחה להינשא. כתוצאה מהפרת ההבטחה הושפל בפני משפחתו וחבריו, נזרק מהבית ללא קורת גג, ונאלץ לפנות לעזרת משפחה וחברים בעוד הנתבעת נותרה עם כל הרכוש שצברו הצדדים ואף פתחה עסק לפרנסתה. אשר על כן עותר האיש לחייב את האישה בתשלום פיצויי הסתמכות בגין הפרת ההבטחה להינשא, פיצוי בגין מצג כוזב, פיצוי על כך שהאיש וויתר על חלקו ברכושו לטובת גרושתו, החזר הסכום שמסר לידיה בגין תשלום הוצאות התיווך ורכישת הדירה, הכרה בזכויותיו של האיש בדירת האישה, מחצית משווי המיטלטלין, פיצוי על נזקיו הנפשיים, חלקו בהשבחת הדירה, הוצאות מסיבת האירוסין, החזר הוצאות החתונה שבוטלה. טענות הנתבעת האישה טוענת כי האיש היה נשוי לאחרת במועדים הרלוונטיים ואין עילה לתביעה להפרת הבטחת נישואין מגבר נשוי. כן היא טוענת שהאיש לא פרט את הכספים שכביכול נתן לאישה ולכן אינו יכול לתבוע את החזרתם. האישה מסכימה כי הצדדים ניהלו ביניהם קשרים אינטימיים, הביאו לעולם שני ילדים והתגוררו יחד בדירתה. 22. יש לדחות את טענת האיש כי וויתר על חלקו בדירת גרושתו נוכח הבטחת הנישואין. האיש וויתר על חלקו בהתאם להמלצת בית הדין וב"כ וענייניו עם בת הזוג הקודמת ללא כל קשר למערכת היחסים עם האישה. 23. האישה טוענת כי אכן ביקשה שהצדדים יחתמו על הסכם ממון טרם הנישואין, שכן התגוררו יחד בדירה השייכת לה בלבד והיא ביקשה לעגן זאת בהסכם ממון, לטענתה המדובר בבקשה לגיטימית. 24. התביעה נולדה לאחר שהאישה ביקשה לסיים את הקשר, נוכח זעמו של האיש על כי היא מבקשת להיפרד ממנו. 25. יש לדחות את התביעה שכן האיש לא הוכיח כלל את ההוצאות שהוציא לקראת החתונה ולא הוכיח נזקים שנגרמו לו. הסוגיות שבמחלוקת האם נתנה האישה לאיש הבטחה להינשא לו העולה לכדי הסכם מחייב? האם האישה הפרה את ההסכם? ככל וייקבע כי גובש הסכם והופר, האם נגרמו לאיש נזקים בגינם הוא זכאי לפיצוי? אקדים ואומר כי לאחר שעיינתי בכל המסמכים שהוצגו בפני, שמעתי את הצדדים והעדים מטעמם ובחנתי את טענותיהם הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה על כל רכיביה. ניתן לבחון את מערכת היחסים בין הצדדים והאירועים שהובילו לפרידה בשני אופנים ובאף אחד מהם לא קמה לאיש הזכות לפיצויים. דרך אחת מובילה למסקנה שהצדדים ראו עצמם כנשואים כבר משנת 2014 עת ערכו טקס נישואין בהתאם למסורת העדה האתיופית. הצדדים התכוונו להעניק ליחסים ביניהם תוקף חוקי על ידי עריכת חופה כדמו"י, אך נפרדו קודם לכן, ביוזמת האישה. פרידה ופירוק התא המשפחתי אינו מהווה עילה לפיצויים. גם אם נלך בדרך האחרת וייקבע כי האישה הפרה את ההבטחה להינשא לאיש כדמו"י, הרי שלאור חוק החוזים, לאישה קמה הזכות להפר הבטחתה, מאחר והאיש הפר את ההסכמה שעמדה בבסיס היחסים בין הצדדים. הצדדים הסכימו, במהלך כל שנות זוגיותם, כי הדירה השייכת לאישה תמשיך ותישאר בבעלותה הבלעדית. על בסיס הבנה זו החליטו הצדדים להינשא כדמו"י, אולם כשביקשה האישה לעגן הסכמה זו בהסכם ממון האיש סרב לכך ובכך גילה דעתו כי הוא אינו מסכים עוד לכבד הסכמה זו. בכך הפר האיש את ההסכם ביניהם הפרה שניתן לראות בה הפרה יסודית המזכה את האישה בביטול הבטחתה להינשא לאיש. עוד הגעתי למסקנה כי האיש לא הוכיח אף אחד מראשי הנזק להם טען בכתב תביעתו, מלבד נזק מזערי בסך של כ-1,000 ₪, הכול כפי שיפורט להלן. הפרת הבטחת נישואין – המתווה המשפטי כב' השופט ג'יוסי קבע בתמ"ש 3281-01-09 ר.ט. נ' ק.ל.ק (ניתן ביום 26.9.2011 – פורסם במאגרים): "19. הפסיקה הכירה בעילת תביעה של הפרת הבטחת נישואין מכוח העילה החוזית גם בין פנויים וגם בין בני זוג שאחד מהם או שניהם נשואים לאחרים. שורשיה של תביעה זו בדיני החוזים האנגליים והיא נעוצה בכך, כי "ההבטחה להינשא גוררת לעתים הסתמכות ותכניות שונות להגשמתה. תכנית הנישואין עשויה אף להשליך על תכניות אחרות של בני-הזוג ולהביא לשינוי מצבם לרעה בהיבטים שונים. התעלמות ממציאות חיים זו גורמת עוול בלתי מוצדק.". (ראה: ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני פ"ד נח(6) 209, בעמ' 214-226; להלן: "פס"ד פלונית"). 20. עוד נקבע בפסיקה, כי "ההכרה בתוקפה החוזי של הבטחה להינשא אינה נקייה מספיקות. ניתן לטעון כי ההסכם להינשא הוא בעל אופי אינטימי והוא מצוי בתחום הרגש; על כן מן הראוי הוא להכיר בחירות של כל צד להשתחרר מהבטחתו, בלא שבכך יפר את זכותו של הצד האחר.". בהמשך נפסק, כי המשפט הישראלי אינו יכול להיות אדיש להסכמה להינשא, ואינו צריך להשאיר הסכמה זו במשבצת המעניקה חופש החלטה לכל אחד מהצדדים. ראה ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני מיום 14/7/04 (טרם פורסם) [פורסם בנבו] ת.א. (ת"א) 40553/99 ציפורה רביבו נ' יוסף כספי ( פסק דין מיום 24.08.2004, פורסם בנבו). 21. אף על פי כן, על פי ההלכה הנהוגה במשפטנו, "ההבטחה לנישואין היא... בשיטתנו המשפטית חוזה מחייב" (ראה 5587/93 נחמני נ' נחמני פ"ד מ"ט (1) 485, 508). ...... 26. מן האמור עולה, כי טענה להבטחת נישואין צריכה להיות מעוגנת בראיות פנימיות וחיצוניות כאשר נטל השכנוע המוטל על התובע הינו נטל כבד." 27. בתמ"ש 18103-04-15 פלונית נ' אלמוני (ניתן ביום 31.7.2016 – פורסם במאגרים) סקר כב' השופט שילה סקר את הפסיקה בעניין הפרת הבטחת נישואין ומדיניות הפיצוי: "בעבר, היתה במשפט הישראלי מגמה לצמצום העילה של הפרת הבטחת נישואין. במאמרו של פרופסור שיפמן- הבטחת נישואין – חוזה מחייב? משפטים יג, 104, המליץ המחבר המלומד שלא לתת תוקף לחוזה להבטחת הנישואים, ולכל הפחות לצמצם את העילה, תוך שימוש יעיל באפשרות שלא ליחס לצדדים כוונה ליצור יחסים משפטיים. זאת, גם אם זו היתה כוונתם והוא הציע לצמצם את הפיצוי למקרים שבהם נגרמו נזקים ממשיים בלבד. עמדה זו נדחתה בע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח (6) 209 (להלן: "עניין פלונית"), אשר עסק בפיצוי בגין הפרת הבטחת נישואין. באותו מקרה, קבע כב' הנשיא ברק, כי חוזה מסוג זה תקף. נפסק כי: "ההכרה בתוקפה החוזי של הבטחה להינשא אינה נקייה מספיקות. ניתן לטעון כי ההסכם להינשא הוא בעל אופי אינטימי והוא מצוי בתחום הרגש; על כן מן הראוי הוא להכיר בחירות של כל צד להשתחרר מהבטחתו, בלא שבכך יפר את זכותו של הצד האחר. ..חרף טיעונים אלה, הנני סבור כי המשפט אינו יכול להיות אדיש להסכמה להינשא, ואינו צריך להשאיר הסכמה זו ב"משבצת" המעניקה חופש החלטה לכל אחד מהצדדים. הטעמים לכך הם שניים. ראשית, הפרת ההבטחה להינשא עשויה לגרור נזק לצד השני. אין כל צידוק ענייני שלא לאפשר קבלת פיצוי על נזק זה. חירות הנישואין אינה מקנה חירות לגרימת נזק לאנשים אחרים. ההבטחה להינשא גוררת לעתים הסתמכות ותכניות שונות להגשמתה. תכנית הנישואין עשויה אף להשליך על תכניות אחרות של בני הזוג ולהביא לשינוי מצבם לרעה בהיבטים שונים. התעלמות ממציאות חיים זו גורמת עוול בלתי מוצדק. לעתים קרובות, כרוכה ההבטחה להינשא בהוצאות כספיות נכבדות. מדוע ישוחרר הצד החוזר בו מהבטחתו בעמידה בהוצאות אלה? ....שנית, דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל תוקף משפטי מחוזים (אף חוזים משתמעים) המבוססים על אדנים רגשיים, ונוצרים בנסיבות אינטימיות בינאישיות. ...". נימוקיו של כב' הנשיא ברק בנושא הפרת הבטחת נישואין, יפים גם במקרה שלפנינו. בפסק הדין הנ"ל סברה דעת הרוב, כי : "תרופת הפיצויים אינה מוגבלת וניתן לפסוק לנפגע פיצוי כללי מקום שהוכח כי חווה סבל, עוגמת נפש וצער המוכרים במשפט כראשי נזק בדיני התרופות בשל הפרת חוזה". במאמרה של פרופ' נילי כהן "ירידתה ועלייתה של הבטחת נישואין" המשפט יא 27 (2006) סוקרת המחברת המלומדת את מעמדה של הבטחת נישואין במשפט הישראלי. לדבריה: "ראשית, נוכח אופיה האישי, אין לצוות על אכיפתה. שנית, הפיצוי בגין הפרתה אינו פיצויי קיום, שיעמיד את התובעת במצב שבו היתה, לו היה בן זוגה נושא אותה לאישה, אלא פיצויי הסתמכות, המאפיינים פיצויים בגין הפרת הבטחה שאינה חוזה... הפיצויים שבתי המשפט פוסקים בגין התביעה, עיקרם הנזק הממשי שנגרם – הוצאות בפועל". במאמרה, מתייחסת המחברת לעניין פלונית, אשר בו התקבלה הטענה בדבר הזכאות לפיצויים כללים על דעת רוב חברי ההרכב והיא טוענת כי: "אין כופים, חלילה על המבטיח לגרש את אשתו ולשאת את פלונית. כפיה כזו היא לא רק פגיעה אנושה במוסד הנישואין לטובת מחויבות מאוחרת, חלשה יותר. היא בראש ובראשונה פגיעה קשה בחירויות הפרט. גם אם אין מטילים על פלוני פיצוי שיעמיד את פלונית במצב שבו היתה לו היתה ההבטחה מתממשת. פלוני אינו חייב במזונותיה של פלונית... מצד שני אין מאפשרים התנערות מלאה מההבטחה: על המבטיח לפדות את החרטה בתשלום פיצויים כללים בגין הצער, פיצוי בסכום לא גבוה במיוחד". האם נתנה האישה לאיש הבטחה להינשא לו העולה לכדי הסכם מחייב? מערכת היחסים בין הצדדים הצדדים הכירו ביום 18.7.2014 (עדות האיש בעמ' 11 לפרוטוקול שורה 18 ואילך). עת הכירו הצדדים האיש היה נשוי, פרוד מאשתו ובהליכי גירושין. האיש העיד שמיד עם היכרותם סיפר על כך לאישה (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 10 ואילך). ביום 28.8.2014 ערכו הצדדים טקס נישואין בהתאם למקובל העדה האתיופית במסגרתו חתמו על חוזה נישואין (נספח 1 למוצגי האיש) בנוכחות זקני העדה ועדים מטעם שני הצדדים. בחוזה מצוין שהחתן מסר לכלה טבעת נישואין ו – 5,000 ביר אתיופי. 31. האיש העיד לגבי טקס הנישואין: "ש. אתה יכול לספר מה משמעות של טקס הנישואין בעדה האתיופית? ת. שבעדה שלנו כפי שאני יודע את המסורת שלנו הטקס הזה בונים את החיים ונשארים בני זוג. כולם יודעים שהיא נשואה לו והוא נשוי לה. עשינו טקס עם משפחה. זה טקס נישואין על פי בית הדין הרבנות צריכים לחכות שנתגרש. אחרי שהתגרשתי חודש ימים החלטנו ללכת להוציא הזמנות. ש. בטקס שעשיתם אתם חתמתם על הסכם? ת. כן. ש. מה כתוב בהסכם? ת. שסיכמנו באותו רגע היו גם אנשים על האירוסין אתה לכל דבר שאתה בעלי, גם אני אמרתי לכל דבר שאת אשתי ואנחנו מקימים את המשפחה. ש. אתה חתמת על הסכם? ת. כן. אני חתמתי וגם היא חתמה. היא גם קיבלה את הכסף וגם טבעת שקנינו ב- 700 ₪. ש. איזה כסף? ת. 5 אלף ₪. מתנה בטקס האירוסין. ש. האם המשפחות של שניכם היום שם? מי היה נוכח? ת. היה משפחה שלה, אבא שלה. אח של אמא שלה, היו גם אנשים אחרים שהיא הזמינה אותם. המשפחה שלי היו, 3 אחים ושתי האחיות שלי. ש. בסוף הטקס היתה חגיגה? ת. חגיגה, היו ריקודים. כל אחד תרם כסף לחגיגה הזאת. ש. אחרי הטקס עברתם לגור ביחד? ת. גרנו ביחד וגם אחרי הטקס גרנו ביחד והתחלנו לגור ביחד והיו גם שני קטינים." (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 21 ואילך). האישה מסכימה כי נערך טקס נישואין בהתאם למנהגי העדה האתיופית: "ש. הייתם בטקס חוזה נישואין? ת. כן. אבל זה לא נשוי. אמר שהוא יתגרש. ש. בטקס הזה נתן לך כסף? ת. לא. המשפחה שלי אמרה שהוא רוצה לתת לי 5,000 ₪. הוא אמר שאין לו כסף. הוא לא נתן. (עמ' 27 לפרוטוקול שורה 4 ואילך). אמנם האישה טענה כי אין המדובר בנישואין מאחר והאיש היה עדיין נשוי, אך בפועל הצדדים התייחסו זה לזו כאל בעל ואישה, גרו יחד לאחר הטקס, האיש השתתף בפרנסת המשפחה ולצדדים נולדו שני ילדים, בשנת 2015 ובשנת 2018. האישה העידה: "ש. אחרי זה גרתם יחד בדירה שלך? בבית ב*? ת. כן. ש. הדירה ב* זו דירה שהיתה בבעלותך? ת. כן. ש. הוא עבר לגור איתך בדירה? ת. כן. היינו שם עם הילדים שלי מהנישואים הראשונים. ש. גרתם בדירה ונולדו לכם שני ילדים יחד? ת. כן. ש. ממה הייתם חיים? ת. הוא עבד. הוא היה נותן לי 50 ₪, 200 ₪. לא היה נותן לי. הוא אמר שהוא לא נותן לילדים אחרים." (עמ' 27 לפרוטוקול שורה 8 ואילך). האיש העיד אף הוא כי הצדדים ניהלו חיי משפחה כשהוא היה המפרנס העיקרי של המשפחה, האישה לא עבדה מאז הכירו הצדדים בשנת 2014 ועד אשר קרתה לאיש תאונת עבודה והוא הפסיק לעבוד (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 25 ואילך). לדבריו: "הייתי מעביר לה כסף, היא הייתה מתפרנסת מהמשכורת שלי וגם מקבלת מביטוח לאומי" (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 19 ואילך). אחיו של האיש העיד אף הוא כי משמעות הטקס היא נישואין: "ש. מה היה בטקס? ת. הביא טבעת. מהיום אני ואת בעל ואישה נהיה. ש. המשפחה שלה היתה בטקס? ת. מהצד שלה היו כמה אנשים. גם מהצד שלו היינו אחים ואחיות. ש. איך היה המפגש בין המשפחות בטקס? ת. זה מפגש חדש, הכרות חדשה. איפה אח שלי נמצא, איפה חי, שמנו אותו פה והלכנו. באותו זמן המשפחה שלה ביקשה 5,000 ₪. הוא אמר שאין לו. אמרנו לו להתחייב על זה והוא התחייב לתת לה 5,000 ₪. באותו זמן לא נתן. אחרי זה ייתן, לא ייתן, לא יודע." (עמ' 22 לפרוטוקול שורה 21 ואילך). האישה גם היא ראתה עצמה כאשתו של האיש ולראייה, במסגרת ה"ט 10995-07-20 הגישה ביום 8.7.2020 בקשה לביטול צו ההגנה שניתן, ובה כתבה: "אני ובעלי הסתדרנו ואני מבקשת את ביטול צו ההגנה נגדו." מכאן כי מאז שנערך טקס הנישואין בהתאם למסורת האתיופית ראו עצמם הצדדים כאיש ואישה הנשואים זה לזה, התגוררו יחדיו, הביאו שני ילדים לעולם ונשאו במשותף בהוצאות המשפחה. דירת האישה אין מחלוקת כי מאז הכירו הצדדים התגורר יחדיו בדירת האישה הרשומה על שמה ונרכשה על ידה בטרם הכירה את האיש. האישה התגוררה בדירה עם שני ילדיה מנישואיה הראשונים והאיש הצטרף לאישה והתגורר בדירתה. 39. האיש טוען כי במהלך החיים המשותפים שיפצו את ביתה של האישה על מנת למכור אותו: "ש. במהלך התקופה הזאת גם עשיתם שיפוץ בבית? ת. כן. ש. למה? ת. בשביל למכור את הדירה. ש. למה רציתם למכור את הדירה? ת. היא היתה אומרת שנקנה דירה גדולה. הכוונה שלה היה לרכוש את הדירה ב*. היינו שם, לא הסתדרנו ואחרי שחזרנו לפה היא אמרה שצריך לקנות את הדירה, אמרתי שאין בעיה. פעם אחת היא הביאה מתווך ואמר שרוצה למכור את הדירה בחמש, אמרתי לא. אח"כ אמרה שיש מישהו שרוצה 600 אלף ₪ ולא הסכמתי. עד שנמכור אמרתי שצריך לחסוך כסף להוצאות הדירה. בסוף אחרי שנה רצתה שנמכור, אמרתי שאין בעיה ואני אגיד מה המחיר. אמרתי שקודם נחפש את הדירה ואח"כ נמכור. ש. מאיזה כספים עשיתם את השיפוץ? ת. מהמשכורת שלי. יש לה את הקצבה מביטוח לאומי שאנחנו גם מתנהלים. לא חסר כסף." (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 32 ואילך). 40. בהמשך העיד כי סייע לאישה ברכישת הדירה החדשה בסך של 50,000 ₪: ש. האם השתתפת בעלויות של הדירה החדשה שנרכשה? ת. היא ביקשה כסף, אמרתי לה שאין לי. אמרתי לה שכל חודש אני מעביר לה משכורת אז את יודעת שיש לי רק את המשכורת שאת מקבלת. היא אמרה לגייס מהמשפחה ולהביא. מהמשפחה הבאתי ותמכתי בה. ש. כמה כסף הבאת? ת. הבאתי 50 אלף ₪ מאחיין שלי קרוב משפחה. (עמ' 15 לפרוטוקול שורה 23 ואילך). 41. עוד העיד כי האישה נרשמה כבעלים יחיד של הדירה החדשה ורק היא נרשמה כלווה של המשכנתא: "ש. היא מכרה את הדירה הראשונה ב, היא בעצם הלכה וחתמה על הסכם המכירה? ת. כן. ש. ואז קנתה דירה אחרת ב, כשהיא הלכה לקנות את הדירה ב* היא הלכה לבד לחתום על הסכם הקנייה? ת. הלכה איתי יחד. אחרי שראינו את הדירה, אחרי שדיברתי עם בעל הבית וסגרתי איתו, הצלחתי להוריד אותו ל- 700 אלף ₪, אמר לי לחזור מחר ואין בעיה. ש. אני אומר לך שאצל עורך הדין רק היא חתמה? ת. יצאתי למשמרת ערב והיא הלכה לבד וחתמה. ש. בבנק מי חתום על משכנתא? ת. היא. ש. ומקדמה במעמד החוזה מי שילם? ת. אני הבאתי לה מזומן. הבאתי לה 50 אלף ₪. היא ביקשה ממני לגייס את הכסף מהמשפחה." (עמ' 21 לפרוטוקול שורה 5 ואילך). 42. האישה מכחישה זאת: "ש. ב- 2018 ספטמבר, כשמתחיל בית ספר. הוא הביא לך 50 אלף ₪ במזומן? ת. כלום. לא ראיתי אגורה. אפילו אני עשיתי בת מצווה לבת שלי. ש. הדירה ב*, שיפצתם אותה? ת. שיפצתי בבת מצווה של הבת שלי מהנישואין הראשונים, קיבלתי 90 אלף ₪. עם הכסף הזה שיפצתי את הבית, קניתי לו את הרכב ב- 27 אלף ₪, כיסיתי לו חוב 9,000 ₪ בבנק. הבחור הזה שהיה פה שילם 9,000 ₪ ואני שילמתי 9,000 ₪. ש. הדירה ב, רשומה על שמך רק? ת. כן. ש. לקחת עליה משכנתא? ת. לא. לקחתי כסף מהבנק 20 אלף ₪ כדי לשלם למתווך, באותו סכום קניתי את הבית ב על שמי. אמרתי לו שנלך לעשות חוזה והוא אמר זה בית שלך, אז עשיתי חוזה לבד והוא הלך לעבודה. ש. הוא לא שילם לך 50 אלף ₪ עבור מתווך ועו"ד? ת. לא. בספר תורה לא נתן. ש. כמה שילמת לעו"ד? ת. 9,000 ₪ כמעט. היה לי כסף מהבת מצווה של הבת." (עמ' 27 לפרוטוקול שורה 19 ואילך). 43. האיש לא הציג כל ראיה על כך שהשתתף בשיפוץ דירת האישה המקנה לו זכות כלשהי בדירה. האיש טוען כי השיפוץ בוצע ממשכורתו ואילו האישה טוענת שביצעה את השיפוץ ממתנות חגיגת בת המצווה של ביתה מנישואיה הקודמים. האיש לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, לא הציג קבלות, תשלומים והוצאות שביצע עבור השיפוץ. האיש העיד כי האישה לא עבדה במהלך השנים והוא זה שפרנס את המשפחה שמנתה 6 נפשות, שני ילדים משותפים ושני ילדיה של האישה, וכן העיד כי עבד כמסגר שכיר והשתכר סך של 7,000 ₪ נטו (עמ' 20 לפרוטוקול שורה27 ואילך). נוכח גובה ההכנסה אין זה סביר כי השיפוץ בוצע ממשכורתו של האיש וגרסתה של האישה כי השתמשה בכספי מתנות בת המצווה של בתו עדיפה עלי. האיש אף לא הציג כל ראיה על העברת הסך של 50,000 ₪ במזומן לאישה. מטעמו של האיש העיד ר.מ., גיסו של האיש שתמך בגרסתו: "ש. אתה נתת לא.ק. הלוואה. א.ק. פנה אליך לבקש את ההלוואה? ת. הוא והיא ביקשו. היו באים לאבא שלו ז"ל והוא ביקש, הם רצו לעבור דירה, לא יודע, לשפץ. ביקש ממני לעזור לו. אמרתי שאם זה סכום קטן אני יכול לעזור. הוא ביקש 50 אלף ₪, העברתי לו את זה במזומן. ש. העברת לו 50 אלף ₪ במזומן? ת. כן. יש לי ונתתי. ש. הם באו ואמרו לך שהמטרה שרוצים? ת. היה יומולדת של הבן שלי, אמר שרוצה לעבור דירה, רוצה להסתדר. אמרתי שאין בעיה ואחשוב, חזרתי אליו, התייעצתי עם האישה שלי. אמרתי שאין בעיה. ש. הוא החזיר לך את הכסף? ת. כן, אבל הוא חייב לי עוד כסף. הוא מחזיר לי כל חודש כמה שיכול. יש לו מזונות ושכר דירה. מחזיר לי 500 , 400, 600 ₪. יש קבלות על הכל." (עמ' 24 לפרוטוקול שורה 28 ואילך). העד העיד כי לא ערך הסכם עם האיש ואין לו רישום, לא לגבי מתן ההלוואה ולא לגבי ההחזרים: "ש. הוא חתם לך על משהו לגבי 50 אלף ₪? ת. לא צריך לחתום, הוא משפחה שלי. ש. אמרת שהוא החזיר לך את הכסף, כמה החזיר לך? ת. חלק. אין לי רישום. הוא מעביר דרך בנק הדואר. ש. כמה הוא חייב לך עוד? ת. אם אני לא טועה 20 אלף ₪. הוא משלם לאט לאט. מתי שהוא בא לאמא הוא גם מביא לי מזומן. לא חייב בנק הדואר." (עמ' 25 לפרוטוקול שורה 24 ואילך). האיש צירף דואר אלקטרוני שנשלח אליו מטעם ר.מ. ביום 24.2.2021 (נספח 4 למוצגי האיש) במכתב כותב ר.מ. כי ביום 11.9.2018 הלווה לאיש סך של 50,000 ₪ עבור הוצאת חוזה רכישת דירה חדשה והוא מוכן לבוא ולהעיד על כך. אין במכתב זה משום הוכחה או חיזוק לגרסת האיש וגיסו, שכן עולה ממנו כי הוכן לקראת הגשת התביעה. לאחר ששמעתי את הצדדים והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי הגעתי למסקנה כי האיש לא הוכיח טענתו כי סייע לאישה לשפץ את דירתה הישנה או כי נתן לה סך של 50,000 ₪ לשם רכישת הדירה החדשה. לא הוא ולא העד מטעמו לא הציגו ולו מסמך אחד שיתמוך בטענתם. גם דרישת האיש להחזר מחצית ממיטלטלין שנרכשו במשותף נדחית. האיש לא הציג כל ראיה, קבלה, חשבונית או כל הוכחה אחרת כי השתתף ברכישת מיטלטלין. יתרה מכך, גם אם האיש השתתף בביצוע חלק מהשיפוץ בדירת האישה, דירה בה התגורר מספר שנים כבר רשות ומבלי שנדרש לשלם דמי שימוש, הרי שאין בכך בכדי להקנות לו זכויות בדירה או זכות השבה של ההשקעה הנטענת, בהעדר הסכם המקנה לו זכות זו. (ראה בע"מ 1270/23 פלונית נ. פלוני (ניתן ביום 6.9.23 – פורסם במאגרים). הצדדים התגוררו יחד בדירה השייכת לאישה עוד טרם תחילת מערכת היחסים עם האיש, עת הכירו הצדדים האישה הייתה גרושה והתגוררה בדירתה עם שני ילדיה מנישואיה הראשונים. האישה מכרה את דירתה ורכשה דירה אחרת תחתיה, הדירה החדשה נרשמה אף היא על שם האישה בלבד והיא בלבד נטלה את הלוואה לצורך השלמת הרכישה. הצדדים התגוררו יחדיו בדירת האישה כשלשניהם ברור שהדירה הן המקורית והן החדשה שייכת באופן בלעדי לאישה בלבד. הסכמה זו הייתה הסכמה בסיסית במערכת היחסים בין הצדדים. טענותיו של האיש לזכויות בדירת האישה, להחזר השתתפותו בעלויות שיפוץ הדירה, להחזר השתתפותו ברכישת מיטלטלין בסך של 15,000 ₪ ולהחזר סך של 50,000 ₪ נדחות. גירושי האיש והסכם הגירושין בינו לבין גרושתו ביום 10.12.2019 התגרש האיש מגרושתו, אשתו הראשונה, בהתאם להסכם גירושין מיום 24.9.2019 (נספח 2 למוצגי האיש). האיש טוען כי ויתר על חלקו בדירה המשותפת לו ולגרושתו בגלל לחצה של האישה: "ש. תספר על העניין של מזונות שלא שילמת, מה גרם לך להחליט? ת. מבחינת המזונות, היה לי 4,000 ₪ כל חודש לשלם, אחרי שחזרתי מ* אמרתי לה שביהמ"ש החליט שאשלם מזונות ל- 4 הילדים שלי 4,000 ₪. היא אמרה אתה גר איתי, חי איתי, אתה לא צריך לשלם מזונות ותעביר את המשכורת שלך ואנחנו מנהלים את החיים שלנו ביחד. אז שחררתי את הבית שלי." (עמ' 15 לפרוטוקול שורה 18 ואילך). בחקירה הנגדית הכחיש כי הסכים לתנאי ההסכם לאור המלצת עוה"ד או בית הדין: "ש. לא בגלל שעורך הדין או ביה"ד המליץ לך? ת. לא. עוה"ד שלי לא המליץ לי. אפילו ביה"ד הרבני, פעם אחת העורך דין לא ענה לי ופניתי לסיוע משפטי וסיימתי את כל התיקים בלי עורך דין. ש. מפנה להסכם הגירושין בכתב התביעה , יש חתימה. האם זו חתימתך? ת. כן. ש. היית בדיון? ת. כן." (עמ' 19 לפרוטוקול שורה 24 ואילך). אולם, טענתו של האיש סותרת את הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין ע"י בית הדין הרבני (נספח 2 למוצגי האיש): בסעיף ג' להסכם נקבע כי :"עפ"י פסיקת ביהמ"ש לענייני משפחה האב חייב מזונות בסך של 1350 ₪ לחודש. ב"כ הצדדים בהתאם להמלצת ביה"ד האב מסכים לכסות את מלוא חוב מזונות ילדיו בעבר ולעתיד, בסכום מוסכם לצרכי פשרה ע"ס 305 אלף ₪. סכום זה יגבה מחלקו בעת פירוק השיתוף" כן נקבע כי נוכח הסכם זה האיש אינו חייב במזונות כלל, כולל מחציות והאישה תישא במזונות הקטין לבדה מיום ההסכם ואילך." בסעיפים ה+ו להסכם הגירושין מצוין כי לאיש וגרושתו דירה משותפת ב*, הגרושה תקנה את חלקו של האיש בדירה בהתאם לשווי שייקבע על ידי שמאי שמונה ע"י ביה"ד ובתוך 120 יום מיום חוות דעת השמאי תשלם לאיש את חלקו בקיזוז סכום המזונות שנקבע ויתרת חוב המשכנתא. אשר על כן טענתו של האיש כי "וויתר" על חלקו בדירה נוכח לחציה של האישה נדחית. האיש לא וויתר על חלקו בדירה אלא ערך איזון בינו לבין גרושתו ושילם מראש את כל חיוב מזונות העבר והעתיד. מהסכם הגירושין עולה שהאיש אמור היה לקבל מחצית משווי הדירה, בניכוי מחצית יתרת המשכנתא וחוב המזונות בסך של 305,000 ₪. האיש לא הציג את חוות דעת השמאי ואת התחשיב לגבי חלקו בבית ולא הוכיח כי לא קיבל כלל כסף עבור חלקו בבית. האישה העידה שלאיש היה סך של 280,000 ₪ בחשבון הבנק שלו (עמ' 31 לפרוטוקול שורה 14 ואילך). הסכם הגירושין שנערך 5 שנים לאחר תחילת היחסים בין הצדדים, לאחר שנולדו ילדיהם המשותפים מחזק את מסקנתי כי הצדדים שמרו על הפרדה בעניין בעלות בדירותיהם. האיש שמר לעצמו את הסכום שקיבל מגרושתו בעבור חלקו בדירה ואף לא הציג את התחשיב והסכום, והאישה הקפידה לרשום על שמה בלבד את הדירה החדשה שרשמה ואת ההלוואה שנטלה. תכנון החתונה האיש הגיש מסמכים המעידים על ההכנות לטקס חתונה כדמו"י. פסק דין של בית הדין הרבני מיום 10.2.2020 בו קבע בית הדין כי הצדדים רשאים להינשא זה לזה וקבלה עבור תשלום עבור הכרת אבהות/היתר נישואין לצדדים מיום 10.2.2020 בסך של 279 ₪ (נספחים 11+13 למוצגי האיש). טופס הזמנת אירוע חתונה מיום 5.1.2020 (נספח 6 למוצגי האיש). מהטופס עולה כי ביום 5.1.2020 הצדדים הזמינו אירוע במתחם קונספט * ליום 2.7.2020 בשעה 19:30, הזמנה של 50 מנות בעלות של 299 ₪ למנה כולל מע"מ בתוספת 4,000 ₪ עבור תאורה, הגברה ומוסיקה. תשלום מקדמה על חשבון רכישת שמלת הכלה- חשבונית ע"ס 500 ₪ (נספח 8 למוצגי האיש) האיש אף צרף תמונה של האישה בשמלה. הצעת מחיר להדפסת 300 הזמנות לחתונה מיום 2.1.2020 עבורן שולם סך של 400 ₪ (נספח 9 למוצגי האיש) וכן צרף דוגמה מבוטלת של ההזמנה לחתונה ליום 2.7.2020. הזמנת צלם מיום 24.2.2020 לחתונה שתתקיים ביום 2.7.2020 בסך של 7,800 ₪. בעדותה מסכימה האישה כי הצדדים ערכו הכנות לחתונה אולם טוענת כי האיש "הכריח" אותה לעשות זאת: "ש. תכננתם להתחתן באולם *? ת. אני לא רציתי. הוא אמר נתחתן, נתחתן... ש. אתם הלכתם וקניתם טבעת נישואין, הזמנתם שמלת כלה, עשיתם הזמנה לאירוע? ת. לא רציתי להתחתן והוא הכריח אותי. המשפחה שלי אמרה שלא באה לחתונה כי אנחנו משפחה, הוא 4 דורות ואני 5 דורות. הוא בכוח לקח אותי, החזיק את האולם. 47 אלף ₪ את השיק שלי הוא חתם ונתן לאולם. אמרתי לו שיש לי בית לבד, תחתום לי על הבית לילדים שלי ואח"כ נתחתן. (עמ' 28 לפרוטוקול שורה 3 ואילך). ובהמשך: "ש. כשא.ק. התגרש, את הלכת איתו לעשות את התרת נישואין, הכרה באבהות ומיד הלכתם להזמין אולם? ת. הוא הלך לבד. ש. אבל רואים שיש בקשה משותפת שביקשתם שהוא יוכר באבהות ויש בקשה להתרת נישואין? ת. אמרתי לו שימלא כי זה הבן שלך. עשו בדיקת דם לילד וזהו. ש. כשהלכתם יחד לביה"ד הרבני כדי לבקש היתר לנישואין? ת. הוא ביקש. באתי כי רציתי להיות איתו אבל בסוף לא הסתדר ולא רציתי להתחתן. הוא אמר לי שהוא ייקח כסף מהבן שלי. עכשיו אני רוצה שקט ולגדל את הילדים שלי. (עמ' 31 לפרוטוקול שורה 16 ואילך). מהעדויות והמסמכים עולה כי הצדדים תכננו להינשא וערכו את כל ההכנות הדרושות לשם כך, קיבלו היתר נישואין מבית הדין הרבני, שכרו אולם, צלם, הזמינו שמלה והזמנות לאירוע. מכאן כי האישה הבטיחה לאיש כי בכוונתה להינשא לו כדמו"י. טענתה של האישה כי לא ניתן להבטיח הבטחת נישואין לאיש נשוי נדחית. בפסיקה נקבע מפורשות: "הפסיקה הכירה בעילת תביעה של הפרת הבטחת נישואין מכוח העילה החוזית גם בין פנויים וגם בין בני זוג שאחד מהם או שניהם נשואים לאחרים." (בתמ"ש 3281-01-09 ר.ט. נ' ק.ל.ק לעיל). ביטול החתונה האיש העיד בעניין ביטול החתונה: "ש. הזמנתם אירוע ב? ת. כן. ש. וביטלתם? ת. כן. לא ביטלתי, ביטלה. ש. התקשרת ל ואמרת שמבוטל? ת. התקשרו ואמרו שהיא רוצה לבטל. שאלו אם אני מסכים. אמרתי שכן. ש. שילמת קנס? ת. כן. 5,000 ₪. הטילו עליה קנס ועזרתי לה ב- 3,000 ₪. ש. יש לך חשבונית? ת. היא פנתה לאחיין של אבא שלי וביקשה ממנו... אני הבאתי לה כסף במזומן. ש. טבעת נישואין, יש לך את החשבונית שקנית? ת. כן. יש בתיק. ש. שמלת כלה? אתה קנית? ת. כן. יש חשבונית בתיק. ש. שילמת מקדמה 500 ₪? ת. כן. אחרי שביטלה עצרתי תשלומים. ש. כמה שילמת על השמלה? ת. שילמתי 500 ₪. אחרי זה לא המשכתי לשלם. ש. הזמנות לחתונה שילמת? ת. כן. ש. גם את הצלם ביטלת? ת. כן. ש. שילמת משהו לצלם? ת. לא. כשהתבטל אמרתי שאין אירוע וביטלתי." (עמ' 19 לפרוטוקול שורה 31 ואילך), האיש צירף צילום טופס הזמנת האירוע עליו מצוין: "מבוטל"- לא צוין תאריך הביטול (נספח 14 למוצגי האיש). כן צרף צילום שיק פיקדון שנתנה האישה והוחזר לה לטובת אולם האירועים ע"ס של 44,000 ₪ מיום 5.7.2020 (נספח 18 למוצגי האיש) ואישור על תשלום קנס בסך של 5,000 ₪ ששילמה אישה עקב ביטול האירוע (נספח 19 למוצגי האיש). כן צרף התכתבויות סביב תשלום הקנס עקב ביטול האירוע מיום 20.5.2020 ומיום 18.5.2020 (נספח 20 למוצגי האיש). האישה מסכימה כי היא זו שביטלה את טקס החתונה, אך מציעה הסבר לביטול. בזמן אמת, בסמוך למועד החתונה המתוכנן, ביום 6.7.2020 הגישה האישה בקשה לצו הגנה (ה"ט 10995-07-20 – נספח 15 למוצגי האיש) ובה עתרה למתן צו הגנה כנגד האיש. האישה ציינה כי הצדדים נפרדו לפני כשבועיים ביום 23.6.20. בדיון שהתקיים במעמד צד אחד הצהירה: "נפרדנו כי כל הזמן היינו רבים והוא לא עוזר עם הילדים ועם כסף. יש לנו שני ילדים משותפים. א' יליד 7.9.15 ומ' ילידת 1.1.18. הבית שייך לי. התחלתי לחיות איתו בבית לפני 6 שנים. קניתי את הבית הזה עם משכנתא. יש לי ילדים גדולים מאבא אחר. קניתי יחד עם הילדים הגדולים שלי. יש לי מסמך להציג שהבית הוא אכן שלי אך לא כאן. הוא רוצה להתחתן, אמרתי שאני לא רוצה. הוא לא רוצה לעשות הסכם ממון, אני רציתי. אמרתי לו שכל עוד אין הסכם אני לא מתחתנת, רבנו על זה הרבה ולכן נפרדנו." בעדותה חזרה על גרסתה, אך הוסיפה כי ביקשה להיפרד גם עקב מערכת היחסים הקשה: "ש. אמרת שאת לא מסכימה להתחתן עד שאתה לא חותם לי על הסכם שהבית נשאר שלך ולילדים שלך? ת. כן. ש. רצית לוודא שהבית נשאר שלך ? ת. כן. ש. הוא לא הסכים לחתום? ת. כן. אפשר לבדוק את החוזה של הבית כמה שילמתי וכמה לקחתי מהבנק." (עמ' 28 לפרוטוקול שורה 10 ואילך). וכן: "ש. כשהלכתם יחד לביה"ד הרבני כדי לבקש היתר לנישואין? ת. הוא ביקש. באתי כי רציתי להיות איתו אבל בסוף לא הסתדר ולא רציתי להתחתן. הוא אמר לי שהוא ייקח כסף מהבן שלי. עכשיו אני רוצה שקט ולגדל את הילדים שלי. ש. מה שאת אומרת זה שמתחילת הקשר ועד היום הוא הכריח אותך לעשות כל דבר ולא רצית כלום? לא רצית להתחתן? להביא ילדים? ת. הוא מקלל את הילדים שלי, עושה לי רע, לא נותן לי כסף. לא היה מה לאכול בבית. 33 אלף ₪ שם בבנק וביקשתי כסף לקנות קמח ואמר שאין לו. כל הכסף שלו הוא שם בצד. ש. אם א.ק. היה חותם על הסכם ממון שהדירה שלך, היית מתחתנת איתו? ת. לא. ש. מפנה לנספח 15 – אמרת לשופט בדיון שהיה בצו הגנה שאם אין הסכם לא מתחתנת? ת. התובע ראה את חברה שלי ואמר לי שאני כמו חברה שלי זונה. ש. כשאמרת לו לחתום על ההסכם, אמרת לו תחתום ונתחתן? ת. לא רוצה להתחתן. אמרתי לו גם לחתום שהבית שלי וגם לא רוצה להתחתן." (עמ' 31 לפרוטוקול שורה 21 ואילך). האיש מסכים למעשה שהסיבה לביטול החתונה הייתה סירובו לחתום על הסכם הקובע כי אין לו זכויות בדירת האישה: "ש. מתי פעם ראשונה אמרה שלא מוכנה להתחתן איתך אם לא תחתום על הסכם? ת. בפברואר, אחרי שהוצאנו הזמנות והיה אולם. היא אמרה שהיא מעבירה ניירת מעורך דין ואני חותם שאני לא גר בכתובת הזאת ולא בבית הזה. אם תחתום ככה אתחתן איתך, אם לא תחתום לא אתחתן. אמרתי שבכל זאת אם אני חותם, יש לי ילדים והורים, אם אני דופק בדלת מאוחר ותגידי שהבן אדם הזה פעם חתם שלא גר איתי בכתובת הזאת אז איך אני דופק מאוחר ואם תזמיני משטרה, אמרתי שלא מתאים לי לחתם. ואז היא ביטלה את האירוע. ש. היא ביטלה אחרי שהיו הזמנות? ת. היו הזמנות, היו אורחים, הזמנתי אנשים לארוחה והיא אמרה שהיא לא רוצה שיגיעו לדירה. אמרתי אין בעיה, אל תבואו. גם כשהזמנתי את המשפחה שלי, אחרי ש...." (עמ' 15 לפרוטוקול שורה 29 ואילך). האם ביטול טקס החתונה מהווה הפרת הבטחת נישואין המזכה את האיש בפיצויים? מסקנתי היא כי ביטול טקס החתונה אינו מזכה את האיש בפיצויים משני טעמים. ראשית, למעשה אין המדובר בהפרת הבטחת נישואים. הצדדים ראו עצמם כבעל ואישה וכנשואים זה לזה החל מהמועד בו ערכו את טקס הנישואין בהתאם למסורת האתיופית וחיו למעשה כידועים בציבור. טקס החתונה נועד לתת תוקף חוקי למערכת היחסים שכבר התקיימה בין הצדדים כך שלמעשה מדובר בפרידה בין בני זוג. האישה העידה: "באתי כי רציתי להיות איתו אבל בסוף לא הסתדר ולא רציתי להתחתן. הוא אמר לי שהוא ייקח כסף מהבן שלי. עכשיו אני רוצה שקט ולגדל את הילדים שלי." (עמ' 31 לפרוטוקול שורה 21 ואילך). פרידת בני זוג אינה מהווה הפרה חוזית המזכה בפיצויים ואינה מזכה בפיצויים בגין עוגמת הנפש הנגרמת כתוצאה מהפרידה. כך נקבע בע"א 8489/12 פלוני נ' פלוני (ניתן ביום 29.10.2013 – פורסם במאגרים): "7..... ודוק: המשפט מכיר כמובן בערכו של התא המשפחתי אשר "שמירתו מהווה חלק מתקנת הציבור בישראל" (בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 766-765 (1993)), אך זאת תוך התחשבות בשינויי העיתים והשינויים בנורמות החברתיות. עמד על כך הנשיא ברק בע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] בפסקה 20 (14.7.2004) (להלן: עניין פלונית): "אין ספק, כי שמירתו של התא המשפחתי הינה חלק מתקנת הציבור בישראל גם בימינו אלה. האינטרס החברתי תומך בנישואין יציבים... עם זאת, במהלך השנים השתנו התפיסות החברתיות ביחס לסיום קשר הנישואין ולתופעת הגירושין. ישנה הכרה בכך שגירושין הפכו חלק ממציאות החיים (דנ"א 2401/95 נחמני נ' נחמני, פ"ד נ(4) 661, 792). הסכמי ממון שעורכים צדדים לפני הנישואין, שדנים באפשרות של גירושין, אינם נחשבים כיום מנוגדים לתקנת הציבור. ניתן תוקף אף להסכמי גירושין מפורשים (ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862). גם הסלידה מפני קשר זוגי מחוץ לנישואין אינה משקפת את גישתה של החברה הישראלית של היום, ודיני הידועה בציבור – שבהתפתחותם תרמו המחוקק ובית המשפט גם יחד – יוכיחו (הדגשה הוספה – י.ע.). וכך נאמר גם על ידי השופט (בתוארו אז) ריבלין: "בן הזוג המתעתע, הנואף, המפרק קשר ללא הצדקה, ראוי אולי לגנאי מוסרי, דתי או חברתי, אך הנפגע ממנו יתקשה למצוא תרופתו במשפט" (שם, פסקה 15)." שנית, גם אם ייקבע כי ביטול טקס החתונה מהווה הפרת הבטחת נישואין יש לבחון את האירועים בהתאם לחוק החוזים. בחינה כזו מובילה למסקנה כי בנסיבות העניין לאישה עמדה הזכות להפר את הבטחתה. הפסיקה קבעה כי הזכות לפיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין הינה מכוח עילה חוזית, הפרת החוזה מחייבת בתשלום פיצויים. (ראה הפסיקה המצוטטת לעיל). על כן יש לבחון את תהליך הביטול בהתאם להוראות חוק החוזים. מערכת היחסים בין הצדדים התבססה על ההסכמה החוזית כי הצדדים יינשאו זה לזו ויחיו כבעל ואישה כשהם מתגוררים יחדיו, מגדלים יחדיו את ילדי האישה ואת ילדיהם המשותפים, נושאים יחדיו בהוצאות הבית, כל אחד לפי יכולתו. כן הסכימו הצדדים כי כל אחד מהם ישמור על זכויות בלעדיות בדירה או בתמורת הדירה שהייתה בבעלותו טרם תחילת החיים המשותפים וכך נהגו במהלך השנים. דירת האישה הייתה רשומה רק על שמה וכך גם דירתה החדשה. האיש מצידו לא שיתף את האישה במידע אודות סכום הכסף שקיבל מגרושתו תמורת חלקו בדירתם המשותפת, אם כי לדברי האישה לאיש היה פיקדון בסך של 280,000 ₪. עת תכננו הצדדים להינשא בהתאם לחוקי המדינה ביקשה האישה להמשיך את ההסכמה החוזית בין הצדדים ולעגן במסמך חוקי את בעלותה הבלעדית בדירה, אך האיש סרב לכך, סרב לחתום על הסכם ממון וסרב לעגן את ההסכמות על פיהן נהגו הצדדים. האיש הפר את הבסיס לחיים המשותפים ונטע בלב האישה חשש כי ייטול ממנה ומילדיה את רכושה וכספה. האישה העידה כי חששה מאחר ו: "הוא אמר לי שהוא ייקח כסף מהבן שלי". במסגרת הדיון בצו ההגנה הצהירה: "קניתי את הבית הזה עם משכנתא. יש לי ילדים גדולים מאבא אחר. קניתי יחד עם הילדים הגדולים שלי." האיש הפר הפרה יסודית את הסכמות הצדדים. בהתאם לסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970: "הפרה יסודית"- הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה." האישה הסכימה להינשא בהתבסס על הסכמת הצדדים כי דירתה נשארת בבעלותה בלבד, משהתברר לה שהאיש אינו מסכים לכך ואינו מוכן לעגן את ההסכמה בהסכם מחייב החליטה שאינה מעוניינת להינשא לו. סעיף 7 א לחוק החוזים תרופות קובע: "הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית". וגם אם ייאמר שאין המדובר בהפרה יסודית, הרי שהפרה כזו מזכה את הנפגע בהתאם לסעיף 7ב "לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר אורכה לקיומו והחוזה לא קוים זמן סביר לאחר מתן האורכה." בפרוטוקול הדיון בצו ההגנה ביום 6.7.20 אמרה: "אמרתי לו שכל עוד אין הסכם אני לא מתחתנת". האישה נתנה לאיש הזדמנות לתקן את ההפרה ולחתום על הסכם, אך הוא עמד בסירובו. מכאן, כי נוכח הפרה זו של בסיס ההסכמה בין הצדדים זכאית הייתה האישה לבטל את הבטחת הנישואין והאיש אינו זכאי לפיצוי. נזקים נימוק נוסף לדחיית התביעה הוא כי נזקיו של האיש כתוצאה מביטול החתונה הם מזעריים. לדברי האיש בפברואר 2020 ביטלה האישה את החתונה שתוכננה לחודש יולי 2020, זמן סביר ומספיק מראש. הצדדים לא הספיקו אף לשלוח הזמנות לחתונה. אחיו של האיש העיד: "ש. קיבלת הזמנה לחתונה? ת. שמעתי שהם אמורים להתחתן. ש. לא קיבלת הזמנה? ת. אמרו שיוציאו הזמנה. לפני שקיבלתי הזמנה זה בוטל. שאלתי למה בוטל, אמרו בגלל הקורונה. ש. יש אנשים אחרים במשפחה שקיבלו הזמנות? ת. לא יודע." (עמ' 24 לפרוטוקול שורה 2 ואילך). האיש העיד כי ההוצאות שנגרמו לי הם התשלום עבור ההזמנות בסך 400 ₪ ותשלום ראשון עבור השמלה בסך 500 ₪: "ש. בעצם כל ההוצאות של החתונה שהספקתם לשלם, רק אתה נשאת בהוצאות? ת. אני נשאתי בהוצאות של ההזמנות לאירוע." (עמ' 16 לפרוטוקול שורה 15 ואילך). ובהמשך: ש. התקשרת ל* ואמרת שמבוטל? ת. התקשרו ואמרו שהיא רוצה לבטל. שאלו אם אני מסכים. אמרתי שכן. ש. שילמת קנס? ת. כן. 5,000 ₪. הטילו עליה קנס ועזרתי לה ב- 3,000 ₪. ש. יש לך חשבונית? ת. היא פנתה לאחיין של אבא שלי וביקשה ממנו... אני הבאתי לה כסף במזומן. ש. טבעת נישואין, יש לך את החשבונית שקנית? ת. כן. יש בתיק. ש. שמלת כלה? אתה קנית? ת. כן. יש חשבונית בתיק. ש. שילמת מקדמה 500 ₪? ת. כן. אחרי שביטלה עצרתי תשלומים. ש. כמה שילמת על השמלה? ת. שילמתי 500 ₪. אחרי זה לא המשכתי לשלם. ש. הזמנות לחתונה שילמת? ת. כן. ש. גם את הצלם ביטלת? ת. כן. ש. שילמת משהו לצלם? ת. לא. כשהתבטל אמרתי שאין אירוע וביטלתי." (עמ' 19 לפרוטוקול שורה 31 ואילך), האישה שילמה את הקנס בסך של 5,000 ₪ לאולם האירועים. האיש טען כי סייע לה בסך של 3,000 ₪. למעשה טען שהאישה פנתה לאחיין של אביו וביקשה ממנו סיוע והוא זה שהעביר לה את הסכום במזומן, כך שאין המדובר בסכום שהאיש שילם. בכתב התביעה עתר האיש לחיוב האישה בתשלום סך של 5,000 ₪ שהתחייב לשלם לה. אך האיש לא הוכיח ששילם סכום זה. הן האישה והן אחיו של האיש העידו שהאיש לא שילם כי הסכום לא היה בידיו ורק התחייב לשלם בעתיד. (עמ' 22 לפרוטוקול שורה 21 ואילך, עמ' 27 לפרוטוקול שורה 4 ואילך). עיקר תביעתו של האיש מבוססת על עוגמת הנפש שנגרמה לו: "ש. כשהיא גירשה אותך מהבית וביקשה שתצא מהבית, עם מה יצאת? ת. בלי כלום. אחרי שאמרה שאצא מהבית, אחרי שהשקעתי כל השנים, אחרי שבזבזתי את הכסף כל החיים, שהאמנתי בה, אחרי שהבאנו 2 ילדים, אמרתי לעצמי שאנחנו כבר בלי עין רעה הולכים להיות משפחה נורמטיבית. לא סיימתי להגיד, פתאום סילקה אותי מהבית. התאכזבתי ממנה. ש. מה גרם לך לסמוך עליה? מה גרם לך להביא ילדים? ת. בהתחלה לא הכרתי אותה לעומק. חשבתי שהיא אישה נורמטיבית, חכמה, שאפשר להקים איתה משפחה. ש. מה בהתנהגות שלה גרם לך להביא איתה ילדים? ת. ההתנהגות שלה. היתה מתנהגת אלי טוב. אחרי שקנינו את הדירה והתחלנו שם לגור המצב השתנה. כל הזמן זה כסף, תביא כסף." (עמ' 16 לפרוטוקול שורה 17 ואילך). וכן: "ש. אתה בעצם תובע על הפרת הבטחת נישואין. על מה אתה תובע? מה מגיע לך ועל מה מגיע לך? תסביר. ת. זה שהיא השפילה אותי, אני רוצה שתפצה אותי. אחרי שהזמנתי הכל ואת כל המשפחות ונשאר 30 יום, היא היתה צריכה להגיד לי מההתחלה שלא מתחתנת איתי. כשעשינו את האירוסין היא הבטיחה לי. ש. אתה בעצם אומר שאתה תובע על ההשפלה ועוגמת הנפש שהיא לא התחתנה איתך כמו שאמרה לך? ת. שהשפילה אותי. כן." (עמ' 21 שורה 21 ואילך). האיש הוא זה שבהתנהגותו גם לביטול הסכמת האישה להינשא ועל כן אין הוא זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש ואין לו להלין אלא על עצמו. האיש הפר את הסכמת הצדדים שהייתה בסיס ליחסים ביניהם. הסכמה כי דירת האישה נשארת בבעלותה בלבד. בכך שסרב לחתום על הסכם ממון המעגן זאת, גילה דעתו כי הוא מערער על הסכמה זו. בכך הפר את ההסכם בין הצדדים, הפרה המזכה את האישה לבטל את הבטחת הנישואין. אשר על כן אני קובעת כי דין התביעה להידחות על כל רכיביה. אני מחייבת את האיש בתשלום הוצאות משפט לאישה בגין ניהול הליך זה ובירור שלל הטענות שנטענו במסגרתו בסך של 15,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. מתוך סכום זה סך של 7,500 ₪ ישולם לידי האישה והיתרה תשולם לטובת אוצר המדינה. תביעת האישה לפיצוי בגין פגיעה בפרטיותה (תמ"ש 66283-12-21) טענות האישה האישה טוענת כי האיש הפיץ סרטון אינטימי בהם נראים הצדדים מקיימים יחסי מין לצדדי ג' תוך ביזוי והשפלה שלה בפני אחרים. לטענתה, האיש זעם על כך שביקשה להיפרד ממנו וביקשה שייצא מדירתה ועל כן הגיש את התביעה בגין הפרת הבטחת נישואין והציג בפני אחרים סרטון אינטימי שצילם עת היו יחדיו כדי להשפיל אותה. האישה טוענת כי קיבלה את הסרטון ממר ד.ג שמסר לה כי קיבל אותו מאדם אחר בשם מ'. לטענתה, יש לדחות את טענת האיש כי לא צילם את הסרטון, כי האנשים המצולמים בסרטון אינם הצדדים וכי הוא לא הפיץ את הסרטון, לראייה הסרטון היה בידי האיש וב"כ. אשר על כן יש לקבל את התביעה ולפסוק פיצויים לאישה בגין הפרת פרטיותה, שכן היא תמשיך להתמודד כל חייה עם השלכות הפצת הסרטון. טענות האיש האיש מכחיש כי אי פעם צילם סרטון של הצדדים מקיימים יחסי מין. האיש טוען כי האנשים המצולמים בסרטון אינם בני הזוג ולא ניתן כלל לזהות מי המצולמים. האיש מכחיש כי הפיץ את הסרטון. האישה לא הוכיחה תביעתה ולכן הוא עותר לדחיית התביעה. הדין החל בעמ"ש 56871-01-16 מ.ז.כ. נ' ע.ז.כ (ניתן ביום 26.2.2017 – פורסם במאגרים) נקבע: "הזכות לפרטיות – קיצורו של דין 61."הזכות לפרטיות היא מהחשובות שבזכויות האדם בישראל", זכות אשר הפכה מכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו "לזכות חוקתית-על-חוקית" (בג"צ 6650/04 פלוני נ. בית הדין הרבני באיזורי בנתניה (להלן - ענין פלונית); עפ 5026/97 גלעם נ. מדינת ישראל (1999) , להלן - פרשת גלעם). בסע' 2 לחוק הגנת הפרטיות נקבע, בין השאר, כי צילום אדם ברשות היחיד ופרסום תמונתו ברבים באופן העלול להשפילו מהווים פגיעה בפרטיות – "פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: ... (3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד; (4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו; ... (9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה; (10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9); (11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד" (הדגשות שלי- צ.ו) 62. פשוט וברור כי הזכות לפרטיות חלה בבית מגוריו של אדם, הוא מתחמו/ מבצרו הפרטי, רשות היחיד שלו, כפי שנפסק כדוגמה בבג"צ 2481/93 דיין נ. מפקד מחוז ירושלים (1994) - " על רקע גישה זו ניתן לקבוע, כי הזכות החוקתית לפרטיות משתרעת, בין השאר - ובלא כל ניסיון להקיף את הזכות על כל היבטיה - על זכותו של אדם לנהל את אורח החיים שבו הוא חפץ בדל"ת אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ" . וכך אף למדנו במדרש – "מיכן לא יכנס אדם לבית חברו אלא אם יאמר לו: 'הכנס'; קל וחומר ממשה" (מדרש לקח טוב, המכונה פסיקתא זוטרתא, לויקרא, א, א) ואולם הזכות לפרטיות רחבה יותר וחוצה את ד' אמותיו הקנייניות של האדם כפי שהובהר בעניין פלונית כי - "לדיבור "רשות היחיד" משמעות שונה על פי הקשרה... בהקשר שלנו, שעניינו צילומו של אדם שלא בהסכמתו, הדיבור "ברשות היחיד" אינו מצביע על "יחידה קניינית". הוא מצביע על "יחידה אוטונומית". הוא לא נקבע על פי דיני הנכסים. הוא נקבע על פי דיני הפרט. אכן, "הזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא של המקום" (א' הלם, דיני הגנת הפרטיות 85 (2003), וכן Katz v. U.S., 389 U.S. 347 (1967)). אכן, סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו. היקפו של המרחב נגזר מהצורך להגן על האוטונומיה של הפרט. על כן הוא עשוי לחול גם במקום בו אין לפרט כל קניין" (סעיף 21 בפסק הדין, וכן ראו תא (תל אביב) 49345-01-16 - איריס כ. נ' אורית כ. , (2016)). יותר מכך, זכות הפרטיות עומדת אף לבני זוג בינם לבין עצמם, והשיתופיות בניהם אין בה להתיר פגיעה בפרטיותו של מי מהם, כך נקבע בעניין פלונית - "הנישואין אינם שוללים מבני הזוג את זכותם לפרטיות זו כלפי זה. הזכות לפרטיות עומדת לכל אחד מבני הזוג כלפי העולם כולו, לרבות כלפי בן זוגו. אכן, כשם שכל אחד מבני הזוג זכאי לכבודו, ולחירות גופו כלפי בן זוגו (ראו ע"פ 91/80 כ. נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 281), וכשם שכל אחד מבני הזוג שומר על קניינו כלפי בן זוגו, כך זכאי כל אחד מבני הזוג לפרטיותו כלפי בן זוגו. האוטונומיה של הפרט היא גם אוטונומיה כלפי בן הזוג. הפרטיות של הפרט, היא גם פרטיותו כלפי בן זוגו. גם בחיי הנישואין שומר לעצמו כל אחד מהצדדים לקשר תחומים של פרטיות כלפי בן זוגו." מתוך שכך נפסק, כדוגמה בתמ"ש (תל אביב) 11310-10-14 - תובעת נ' נתבע,(2015) "מן המקובץ ברי כי התובעת זכאית לפרטיות בבית מגוריה גם כלפי הנתבע ולטענתו של הנתבע כי הבית הינו בבעלותו, אין נפקות לענין זה...צילום אדם שלא בידיעתו והסכמתו, אפילו צילום זה נעשה במרחבים "הציבוריים" של הבית, מהווה פגיעה בפרטיות. אדם זכאי להניח כי כאשר הוא מצוי בביתו בגפו הוא נהנה מפרטיות כלפי כולי עלמא, וחדירה לפרטיות זו ופגיעה בה, אסורות." דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שמעתי את הצדדים והעדים מטעמם והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי וכן צפיתי בסרטון הגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה, שכן האישה לא הוכיחה את תביעתה. האישה העידה: "ש. לגבי הסרטון. כשהייתם יחד, הוא היה מצלם אתכם עושים סקס? ת. כן. הוא אמר שהוא רוצה לעשות סקס עם אור. אמרתי שיש ילדים ולא רוצה שיהיה אור. הוא אמר לי בבקשה ואמרתי לא. אז הוא אמר שהוא יעשה בפנס, הוא לא רוצה בחושך. הבאתי לו ולא חשבתי. הוא עשה פנס וצילם. אמרתי לו לא לצלם אוי ואבוי. ש. ראית את הסרטון ? ת. כן. ש. את מזהה אתכם? ת. כן. מישהו שלח לי ואמרתי שזה אני והתובע. מה זה עושה אצלך?" (עמ' 28 לפרוטוקול שורה 17 ואילך). וכן: "ש. בסרטון שהעברתם לביהמ"ש, מה רואים שם? ת. רואים את הגוף שלי בגוף שלו. ש. איך יודעים לזהות שזו את? ת. אני מכירה את הגוף שלו. ש. בן אדם שרואה את הסרטון יכול לדעת שזו את בסרטון? ת. רק אני והוא יודעים. אנשים אחרים, לא. ש. אף אחד אחר לא יכול לזהות שזו את? ת. לא." האישה מסכימה אם כן שמצפייה בסרטון לא ניתן לזהות מי האנשים המצולמים ולא ניתן לזהות האם היא מופיעה בסרטון אם לאו. אולם לטענתה האיש שלח את הסרטון לאחרים ואמר שהצדדים הם המצולמים בו: "ש. מי שלח לך? ת. ד.ג. ש. מה אמר לך? ת. הוא אמר לי שמישהו בשם מ' שלח לו. ש. מי זה מ'? ת. לא מכירה. ש. התובע שלח סרטון למי? ת. לא שלח, הראה. החבר זה מי שהעיד פה ד.ג.. זה העד שאני הבאתי. אשתו של ד.ג. אמרה לי שראתה את הסרטון ולמה הוא צילם אותך הבעל שלך? אמרה לי לא להיות איתו כי הוא מראה את הגוף שלי לכל אנשים. בגלל זה הוא שלח לי את הסרטון. ש. גם לך הוא שלח את הסרטון? ת. ד.ג. שלח לי. ש. לעוד אנשים שלח? ת. הלך ל*** לאחיינית שלו בשם ק'. היא אמרה לי. הקלטתי אותה מדברת איתי שהיא אומרת שראתה את הסרטון. היא אמרה שהוא הראה את זה ורואים את הגוף שלי. הוא עשה לי בכוח וצילם אותי. הלכתי למשטרה, המשטרה אמרו לי ללכת לבית משפט. אמרתי לא חשוב, אני אשב בבית. אמרתי לו רק לא לגעת בי. ש. בעקבות זה שאת יודעת שהוא צילם אותך בסרטון והראה לאנשים, מה את אומרת? ת. שנה אני לא יושנת. גברים מתקשרים אלי ורוצים להכיר אותי ואני אומרת שלא רוצה. אומרים לי שהוא הראה להם סרטונים. עד עכשיו כבר הראש שלי כואב. ש. התקשרו אלייך גברים שראו את הסרטון ורצו להכיר אותך? ת. כן. אני איתו 7 שנים ולא הייתי עם גבר אחר." (עמ' 28 לפרוטוקול שורה 25 ואילך). וכן: "ש. אי אפשר לדעת שזה א.ק. בסרטון? ת. הוא אמר להם שזה אנחנו. הוא אמר לאנשים שמצא אותי עם גבר, שם מצלמה בבית והוא אמר שעשיתי עם גבר אחר אבל זה הוא ואני עשינו את זה. ש. היו מצלמות בבית? ת. לא. ש. את טענת שצד ג' שלח לך את הסרטון, מי זה צד ג'? ת. ד.ג. שנמצא בחוץ שלח לי. הוא שלח לי ואמרתי שזה אני וא.ק. ושאלתי מי שלח לו. ש. אמרת שהגשת תלונה במשטרה על זה? ת. הלכתי למשטרה ואמרתי להם תראו את הסרטון, חבר שלי רצה להתחתן ולא רציתי, אחרי זה בגלל שביטלתי חתונה הוא עשה לי ככה. הוא אמר שיהרוס לי את החיים שלי. אמרתי תעשה מה שאתה רוצה. התקשרתי אליו ואמרתי שלא יפה מה שאתה עושה, ילדתי לך 2 ילדים וצריך לתת לי כבוד. הוא אמר שלא עשה את זה. הוא משקר. ש. טענת בכתב התביעה שהגשת תלונה במשטרה? ת. הלכתי, היא אמרה שאני גרושה ואם הייתי נשואה היו מזמינים אותו ובודקים. ש. אז לא נכון שהזמנת תלונה? ת. אמרו לי לגשת לביהמ"ש." (עמ' 30 לפרוטוקול שורה 4 ואילך). העד שעליו סיפרה האישה בעדותה, ששלח לה את הסרטון העיד בבית המשפט, אך הכחיש כל קשר לסרטון: "ש. הוא לא הראה לך בפלאפון סרטון שלו מקיים יחסים ? ת. לא. ש. לא סיפר לך שהוא צילם אותה בסרטון שרואים אותה מקיימת יחסי מין? ת. לא סיפר לי. ש. לפלאפון שלך לא שלח? ת. לא שלח לי בכלל. ש. אתה שלחת מהפלאפון שלך לאישה את הסרטון? ת. אני לא שלחתי לה. ש. מי שלח לך? ת. לא שלח לי. ש. שלחו לך סרטון? ת. אף אחד לא שלח לי." (עמ' 32 לפרוטוקול שורה 20 ואילך). וכן: "ש. יודע על סרטון שקיבלת, הועבר אליך מא.ק. שרואים משהו אינטימי שלו ושל א.מ.? ת. לא. ש. גם לא העברת את הסרטון הזה? ת. לא." (עמ' 33 לפרוטוקול שורה 15 ואילך). האיש מכחיש כל קשר לסרטון ומכחיש כי אי פעם צילם או שלח סרטוני מין שלו ושל האישה: "ש. האם צילמתם עם הפלאפון סרטונים? ת. מעולם לא. בחיים לא נעשה כזה דבר. ש. ראית את הסרטון? ת. כן. ש. אבל רואים אתכם. ת. זה לא אנחנו. לא יודע מי זה. ש. כלומר, רואים בסרטון זוג אנשים אחרים מקיימים יחסי מין? ת. זה לא אנחנו. ש. לא הראית את הסרטון הזה לאנשים אחרים? ת. בחיים לא היה לי. ש. לא שלחת את הסרטון לאף אחד? ת. לא היה לי ולא שלחתי. ש. סרטוני מין אחרים ותמונות של בחורות עירומות העברת? ת. לא." (עמ' 17 לפרוטוקול שורה 2 ואילך). האישה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה ולא הוכיחה תביעתה. מצפייה בסרטון לא ניתן ללמוד כי המצולמים הם הצדדים. העד היחיד שהוזמן מטעמה של האישה הכחיש כל קשר לסרטון. לא הוצגה כל ראיה הקושרת בין הסרטון לבין האיש ומוכיחה כי האיש שלח את הסרטון באומרו שהמצולמים הם הצדדים. אשר על כן התביעה נדחית. אני מחייבת את האישה בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד לאיש בסך של 5,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את שני התיקים. פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision56131-10-21	["שירי היימן"]	[{"judgment_id": "a3787a89-40d4-5e67-a2ee-ca5fba09799f", "file_name": "56131-10-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 77227, "extension": "docx", "display_name": "56131-10-21- קובץ מקורי"}]
7838dcc1-ccd4-539f-b439-8e89efca83f4	בית משפט לענייני משפחה באשדוד, השופטת עפרה גיא: החלטה בבקשה למתן צו הרחקה וצו לפיקוח אלקטרוני (ה"ט 59212-12-24)	59212-12-24	2025-01-14	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	<#2#> נוכחים: המבקשת ובאת כוחה – עו"ד דוריס מור המשיב מתורגמן לשפה הרוסית <#5#> החלטה התיק היה קבוע לדיון בפני להיום בבקשה למתן צו הרחקה, צו לפיקוח אלקטרוני. צו הרחקה ראשון בעניינם של הצדדים ניתן ביום 3.9.2024 בתיק ה"ט 7076-09-24 על ידי כב' השופטת חני שירה. דיון נוסף בעניינם של הצדדים התקיים בפני לאחר שהתיק הועבר לבית משפט זה ביום 15.9.2024 אז הוסכם שהצו שניתן על ידי כב' השופטת יוותר על כנו למשך 3 חודשים מיום מתן הצו, דהיינו עד ליום 3.12.2024. למען הסר ספק, במסגרת הצו נאסר על המשיב ליצור קשר עם המבקשת או עם הקטין בכל דרך. המבקשת שהייתה בקשר עם המשיב וחיה עימו כ – 9 שנים, נמצאת במקלט לנשים מוכות מיום 9.1.2024. במסגרת הליך נפרד שמתנהל בין הצדדים בנוגע לקטין כבן 7, הקטין מסרב להיפגש עם אביו אף לאחר שחודש הקשר בינו לבין האב במרכז הקשר. זאת ועוד, מדיווח מרכז הקשר עלו דיווחים קשים על תפקודו המתדרדר של הקטין, כגון אי שליטה בצרכים, קושי להירדם בלילות ושחזור חוויות אלימות מהחיים המשותפים של ההורים. עוד התברר שהאב מסר לקטין שקית מחוץ למרכז הקשר בניגוד לכללי המרכז אשר העצימה את חרדתו של הקטין והציפה את אירועי העבר. משכך בדיווח מיום 8.11.2024 ציינה העו"ס שעל אף שהקטין זקוק לקשר מטיב עם שני הוריו, לצורך גיבוש זהות תקינה, במקרה הזה קטין אינו בשל לקשר עם האב וכל אזכור הקשר מעורר בו חרדה והשלכות מתוך חוויותיו. מדיווח נוסף שהוגש לתיק ביום 5.12 הוגשו המלצות בעניין הקטין וזאת לאחר שעבר אבחון נוירולוגי ופסיכיאטרי שם הסתבר שהקטין מבטא תסמינים בולטים של חרדה ופוסט טראומה ותסמינים של עוררות, חודרנות והימנעות. בדיווח זה הוגשו המלצות וצוין שהקטין נמצא בראשית הליך שיקומי ארוך. עוד ציינה העו"ס שבנוגע לחידוש הקשר עם האב התרשמה שהקטין בשלב זה לא בשל לכך ואזכור הנושא בפניו עלול להוות טריגר לרגרסיה. בדיון שהתקיים בפני ביום 9.12.2024 נחקרה העו"ס וחזרה על עמדתה לפיה מצבו של הקטין רגיש ושברירי, מושפע מסיבות רבות. עוד ציינה העו"ס שהקשר בין האב לקטין במרכז הקשר הופסק בגלל מספר סיבות, בין היתר ההתדרדרות במצב הקטין והצורך לבצע הערכה וגם סביב אירוע חריג שהאב הביא בושם. עוד ציינה העו"ס שלילד יש תיאורים מחוויות האלימות מצד האב. היום התקיים בפני דיון נוסף כאשר האשה עתרה לצו הרחקה נוסף לאחר שהצו הקודם הסתיים ביום 3.12.2024. ביום 9.12.2024 התקיים דיון נוסף בעניינם של הצדדים אז הוסבר לאב שאין מקום להתקרב לאשה ולקטין ובמיוחד כאשר אלו נמצאים במקלט. אומנם המבקשת לא עתרה באותו מועד לצו הרחקה אולם כאמור המשיב ידע שאסור לו להתקרב לאם ולקטין. היום התברר שבתום הדיון האחרון שהתקיים, האב רדף אחרי האם ובאת כוחה לרכבם בחנייה ושוב הוסבר לו שנאסר עליו להתקרב לאם. על אף האמור ביום 22.12.2024 הגיע האב למקום קרוב למקלט בו נמצאת האם עם הקטין ולטענתה איים עליה. האב לא הכחיש כי פגש את האם. לטענתו הוא עבר להתגורר בעיר בה נמצא המקלט אליה עבר לפני כחודש אולם לגישתו פגש במקרה את האשה ליד הסופר. במסגרת הדיון הסכים המשיב שיינתן כנגדו צו הרחקה האוסר עליו להתקרב למבקשת ולקטין למשך 3 חודשים ומשכך צו ניתן על ידי היום במעמד הדיון עד ליום 25.3.2025, אלא שהמבקשת עומדת גם על צו הרחקה בפיקוח אלקטרוני. המשיב מתנגד למתן צו פיקוח אלקטרוני וטוען כי די בהרחקתו מהמבקשת ומהקטין. דיון והכרעה שמעתי את הצדדים כעת ועיינתי בהוראות החוק למניעת אלימות במשפחה התשנ"א -1991 (להלן: "החוק") בהתאם להוראות סעיף 3 ב(א) לחוק: "בצו הגנה לפי סעיף 2 (א)(1) רשאי בית המשפט לכלול הוראה בדבר שימוש באמצעי פיקוח טכנולוגי אם מתקיים התנאים לפי סעיף 3(ג). צו הגנה כאמור יינתן לאחר שניתנה הסכמתו של בן המשפחה שלהגנתו ניתן הצו לשימוש באמצעי הפיקוח והוא קיבל הסבר על אמצעי הפיקוח ויעילותו באיסוף המידע על אודותיו... " הוראות סעיף 3ב(ג)קובעות כי התנאים למתן צו כאמור הם כאשר : "1.בית המשפט שוכנע כי שימוש באמצעי פיקוח טכנולוגי נדרש, בנסיבות העניין, לשם הגנה על בן משפחה, כאשר יש חשש ממשי להפרה של צו ההגנה או בשל סכנה גבוהה הנשקפת מאדם שכלפיו ניתן או מתבקש הצו, כלפי בן המשפחה שלהגנתו ניתן ומתבקש הצו. 2. האדם שכלפיו מתבקש צו פיקוח טכנולוגי הורשע בעבר בעבירת אלימות או בעבירה שמפאת מהותה, חומרתה ונסיבותיה, יש הצדקה להטלת הפיקוח והוגש נגדו כתב אישום בעבירות כאמור, או שהופר צו הגנה קודם שניתן כלפיו..." עוד נקבע בסעיף 3 ב(ד) לחוק כי על בית המשפט לשקול את הפגיעה בפרטיותו ובחופש התנועה של האדם שכלפיו ניתן הצו או מתבקש הצו, אל מול הסכנה הנשקפת לשלומו של בן משפחה שלהגנתו ניתן או מתבקש הצו והפגיעה האפשרית בו ובשגרת חייו אם לא יינתן צו ולא ניתן להשיג את מטרת השימוש באמצעי פיקוח טכנולוגי בדרך אחרת שפגיעתו פחותה. בעניין הנדון אומנם המבקשת אינה עומדת בתנאי הסעיף שכן נכון למועד המפגש האחרון בין המבקשת למשיב ביום 22.12.2024 לא היה צו הרחקה בתוקף. יחד עם זאת הסבריו של המשיב שהובהר לו מפורשות שאינו יכול להתקרב למבקשת ולקטין ואינו יכול להעביר לקטין דברים, לנוכחות שלו בסמוך למקום מגוריה של המבקשת במקלט לנשים מוכות, אינם סבירים בעיני. אני מתקשה לראות כיצד המשיב בחר לעבור בתחילת החודש דווקא לעיר בו מתגוררת המבקשת, מכל הערים בארץ, אם לא ידע היכן היא גרה. ובהעדר הסבר מניח את הדעת לכך שפגש אותה בעיר חדשה שמתגוררים בה למעלה מ – 200,000 איש, קשה לי לקבל את ההסבר שלו לפיו פגש במבקשת באופן אקראי. משכך, אין לי אלא לקבל את עמדת המבקשת לפיה המשיב עקב אחריה למקלט לנשים מוכות. בהתאם להוראות סעיף 3ב(ה) לחוק רשאי בית המשפט ליתן צו הגנה בתנאי פיקוח טכנולוגי מנימוקים מיוחדים שיירשמו גם אם לא התקיים אחד או יותר מהתנאים בסעיף (ג)(2)(3). בעניין הנדון התרשמתי שהתקיימו התנאים המיוחדים שיירשמו. לקחתי בחשבון את נוכחותו החריגה של המשיב בעיר מקום מגורי המבקשת. עוד לקחתי בחשבון את חרדתו העמוקה של הקטין לאור טענותיו על אלימות מצד המשיב. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהקושי שנוצר לאחר שהמשיב חשף את מקום מגוריה של המבקשת ובמיוחד לאור צורכי הקטין ששולב רק לאחרונה במסלול של כיתה קטנה בחינוך המיוחד ולאור חשיפת מקום המגורים, המבקשת תיאלץ לעבור למקום מגורים אחר. בנסיבות אלו אני סבורה כי התקיימו הטעמים המיוחדים המצדיקים כאמור מתן צו הגנה בתנאי פיקוח טכנולוגי, נוכח חוות הדעת שהוגשו בתיק, המעקב של המשיב אחרי המבקשת, העובדה שאינו מבין שאסור לו להתקרב למבקשת ולקטין, חרדתו העמוקה של הקטין והצורך של הקטין לשנות את אורחות חייו ככל שצו כאמור לא יינתן ולאור מסוכנותו של המשיב כנגד המבקשת והקטין כפי שעולה מהתנהגותו ומהדיווחים שהוגשו על ידי העו"ס, מרכז הקשר, והמקלט. עוד לקחתי בחשבון את העובדה שבהתאם לנהלי המקלט ושעה שהמשיב עבר להתגורר באותה עיר בה מתגוררת המבקשת היא נדרשת לעבור לעיר אחרת. בנסיבות אלו אני סבורה שאין די במתן צו הגנה ויש להורות על צו בתנאי פיקוח טכנולוגי כמפורט לעיל. בהתאם להוראת החוק למניעת אלימות במשפחה ניתנה הסכמתה של המבקשת לצו לשימוש באמצעי פיקוח והיא קיבלה הסבר על אמצעי הפיקוח ויעילותו ואיסוף המידע ועדיין מבקשת שיינתן צו כאמור שיסייע לה להמשיך באורחות חייה ובעיקר באורחות חייו של הקטין. לאור החלטתי מאתמול הוגש בתיק דוח איתור תיקים על פי גורם ממנו עולה כי אין למשיב הליכים פליליים קודמים והליכים היחידים שהתבררו בעניינו הם ההליכים שנפתחו נגדו על ידי המבקשת. בשים לב לכך שטרם הוצגה בתיק הערכת מסוכנות בעניינו של מי שכלפיו מבוקש צו הגנה, ובהתאם להוראות סעיף 6 א (א) לחוק, והוראות סעיף 6א(ג)לחוק, אני קובעת שהערכת מסוכנות תוגש לתיק תוך 10 ימים. מובהר לצדדים שעליהם להתייצב בפני מעריך מסוכנות בהתאם למועד ולמקום ולאופן שיקבע מעריך מסוכנות והם מחויבים לשתף פעולה. בנוסף, מוסבר למשיב שככל שלא יתייצב או לא ישתף פעולה תקום כנגדו חזקה לפיה נשקפת ממנו סכנה גבוהה לבן המשפחה שלהגנתו מבוקש או ניתן הצו. בשלב זה ובשים לב לכך שהמשיב הוא זה שעבר לפני כחודש להתגורר בעיר בה נמצא המקלט בו מתגוררת המבקשת מזה כשנה, ולמשמעות מעברו ביחס לקטין שרק לאחרונה שולב במסגרת חינוכית הולמת לאור צרכיו המיוחדים, אני קובעת שטווח האזהרה יהיה 15 ק"מ וטווח ההפרה יהיה 7.5 ק"מ. בית המשפט מבין את המשמעות שיכול והמשיב ייאלץ לעבור לעיר אחרת אלא שבנסיבות הקיימות מצאתי שחופש התנועה של המבקשת וטובת הקטין גוברים על חופש התנועה של המשיב. המזכירות תעביר העתק ההחלטה לעו"ס מחלקת הרווחה לצורך ביצוע בדיקת מסוכנות וכן לשב"ס, יחידת משגב. התיק ייקבע לתזכורת פנימית בפני לעוד 10 ימים לצורך מתן החלטה משלימה עם קבלת תוצאת בדיקת המסוכנות. המשיב רשאי ליטול את חפציו מהדירה בה מתגורר היום עד השעה 17:00 ולאחר מכן לא יימצא בטווח שנקבע בהחלטה. ההחלטה מותרת לפרסום ללא פרטים מזהים ובשינויי הגהה ונוסח בלבד. <#6#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים.	decision59212-12-24	["עפרה גיא"]	[{"judgment_id": "7838dcc1-ccd4-539f-b439-8e89efca83f4", "file_name": "59212-12-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 75064, "extension": "docx", "display_name": "59212-12-24- קובץ מקורי"}, {"judgment_id": "7838dcc1-ccd4-539f-b439-8e89efca83f4", "file_name": "59212-12_24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 35175, "extension": "docx", "display_name": "החלטה 59212-12-24- קובץ מקורי"}]
b24531f2-9130-51f6-b4a2-8aa5037dfad2	ביהמ"ש לענייני משפחה בפתח תקווה, השופטת הילה מלר-שלו: פס"ד משלים הבוחן עיקרון טובת הילד בהליך פירוק שיתוף בדירה (תלה"מ 21192-04-22)	21192-04-22	2024-11-09	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	[עותק מותר בפרסום] הכרעה משלימה בבקשת התובעת לחיוב הנתבע בדמי שימוש, במסגרת תביעתה לפירוק שיתוף. בין הצדדים מתנהלים בנוסף תביעה בעניין מזונות קטינים וכן תביעה שהוגשה בעניין הקטינים, ההליכים כולם הוגשו בידי התובעת. הנדרש לנדון התובעת (להלן גם: "האם") והנתבע (להלן גם: "האב") נישאו זל"ז בשנת 1998 והתגרשו ב- 2023. במהלך נישואיהם נולדו להם שלושה ילדים, מהם שני תאומים - קטינה וקטין, ילידי 2008 (להלן: "הקטינים") ובת בגירה. הצדדים בעלים במשותף של דירה ברח' xxx (להלן: "הדירה"). לאחר פרוץ הסכסוך, בחודש אוגוסט 2022, העתיקה התובעת את מגוריה לדירה שכורה, יחד עם הקטינה ואילו הנתבע נותר להתגורר בדירה עם הקטין הנוסף. הליך זה נפתח על ידי התובעת ביוםx.x.2022 ובמסגרתו עתרה הן לפירוק השיתוף בדירה, והן לפסיקת דמי שימוש (ר' האמור בכתב התביעה כמו גם פרוטוקול הדיון הראשון שהתקיים בהליך ביום 7.9.2022). בנוסף פתחה התובעת אף בהליכים בעניין ילדיהם הקטינים של הצדדים, שהינם תאומים כאמור לעיל, ומזונותיהם. למען הסדר הטוב יצוין, כי הנתבע בחר לייצג את עצמו במסגרת כלל ההליכים שבין הצדדים. למרבה הצער, במרוצת ניהול ההליכים התחוור, כי הנתבע כורך את עיקר התנגדותו לפירוק השיתוף ב"רצונו וטובתו" של הקטין בכך שהדירה לא תימכר; תוך שלכאורה בטענה זו מגולמת טענה לפיה האם פועלת כמי שחותרת תחת טובת הקטין בעצם הגשת ההליך. ברקע הדברים יצוין, כי התובעת פתחה בהליך יישוב סכסוך בחודש x 2021, והצהירה כי עשתה כל נסיון לסיים את הסכסוך בדרכי שלום עם הנתבע; ברם ללא הועיל. בנוסף לכך, והגם שלאחר מעבר האם לדירה שכורה, נשמר הקשר בינה לבין הקטין, אשר נותר להתגורר עם האב, בחלוף זמן קצר אחר כך, ועד היום, מסרב הקטין לקיים קשר עם האם. עוד התחוור, כי האב אינו מקיים קשר עם הקטינה המתגוררת עם האם; זאת לצד העדר כל קשר בינו לבן הבת הבגירה שעברה אף היא להתגורר עם האם. במסגרת ההליך דנא, ניתנה ביום 15.2.2024 החלטה המורה על מתן צו לפירוק שיתוף בדירה, כאשר ניתנה לצדדים שהות לפעול למכירת הנכס באופן עצמאי וככל ולא יעלה בידם ימונו ב"כ הצדדים ככונסי נכסים והליך הכינוס יבוצע בלשכת ההוצאה לפועל. חוות דעת שמאי בעניין הדירה, תוך התייחסות לסוגיית דמי השימוש הראויים, הוגשה לתיק בית המשפט ביום 8.5.2023, שם הוערך הנכס בסך של כ-4,020,000 ₪ ודמי השימוש הראויים הוערכו במעוגל בסך של 8,400 ₪ לחודש. כן הסכימו הצדדים דיונית, לרבות בהתאם לאמור בהחלטתי לעיל, כי סוגית דמי השימוש, שנותרה במחלוקת תוכרע על דרך הגשת עיקרי טיעון, שלאחריהם יתקיים דיון בניסיון נוסף לגבש הסכמות בסוגיה; כאשר בהעדרה - תינתן הכרעה שיפוטית. הצדדים אכן נתנו הסכמתם למוצע, ברם ומשלא עלה בידי בית המשפט להביאם לגיבוש הסכמות, במסגרת הדיון שנערך ביום 3.7.2024, ניתן בזאת פסק דין משלים זה. טענות הצדדים בעיקרן אליבא דהתובעת, נוכח התנהלותו חסרת תום הלב של הנתבע, יש להורות על חיובו בתשלום דמי שימוש החל ממועד עזיבתה את הדירה ביום v.v.2022 ועד לקבלת מלוא חלקה בתמורת הדירה לאחר השלמת פירוק השיתוף. הנתבע עשה כל שביכולתו כדי לעכב את ההליך, בכלל זה את עבודת השמאי; ורק לאחר שנקבעו סנקציות כספיות, אפשר הנתבע את עבודת השמאי. התנהלות זו אפיינה את הנתבע אף בהליכים שהתנהלו בבית הדין הרבני, שפעל לעיכוב מתן הגט, דבר אשר בא לידי ביטוי בהחלטות בית הדין הרבני. עקב הימשכות המצב הבלתי נסבל ממגורים משותפים לצד הנתבע ובגין האלימות הכלכלית והחרם שהפעיל כנגד התובעת ובנותיהם של הצדדים, נאלצה זו להעתיק את מגוריה. התנהגותו של הנתבע אף גרמה לנזקים גדולים לילדי הצדדים, כאשר הנתבע בחר לנתק את הקשר עם הקטינה המתגוררת עם אימה. התובעת שוכרת דירה למגוריה בסך של 8,400 ₪ לחודש. גם כיום ולאחר מתן החלטת בית המשפט על פירוק השיתוף, בדירה, מסרב הנתבע לשתף פעולה לצורך מכירת הנכס. לנתבע לא עמדה כל טענת הגנה כנגד פירוק השיתוף ואף עתה אין לו טענת הגנה ממשית כנגד חיובו בדמי שימוש. בחודש אפריל 2023 הבהיר הנתבע את עמדתו, כי נאסר על התובעת להיכנס לדירת המגורים ובכך התנה גם את ביקורו של השמאי. במקרה זה מתקיימים כלל התנאים לפיהם יש לפסוק דמי שימוש ראויים, בשווי של 4,200 ₪ בחודש (מחצית מן הסכום שנקבע ע"י השמאי), החל מיום עזיבתה את הדירה ועד לקבלת חלקה מתמורת הדירה ו/או פינוי הנתבע את הדירה. הנתבע טען מנגד, כי יש לדחות את הבקשה על הסף, בהתאם להוראות החוק והפסיקה הקובעות כי במקום בו לא נמנע שימוש בנכס משותף במקרקעין, אין מקום להורות על חיוב יתר השותפים בגין היעדר השימוש מצידו. התובעת אשר עזבה מרצונה את הדירה, לא עמדה בנטל השכנוע להראות כי נמנע ממנה האפשרות לחזור ולהשתמש בדירה. זו אף התאחרה להגיש תביעת גירושין, רק לאחר 6 חודשים ממועד עזיבתה את הדירה. עזיבתה אינה הופכת אותו לשוכר בעל כורחו ועל כן אין לחייבו בדמי שימוש. בנוסף לכך, נושא הוא בתשלום דמי מדור של הקטינה המתגוררת עם התובעת, בסך של 2,100 ₪ לחודש, כאשר התובעת יכולה הייתה להסתפק במדור שעלותו מופחתת יותר. חיוב זה הינו בגדר תשלום דמי שימוש רעיוניים, שכן נבע הוא מהפער בין עלויות המדור בין הצדדים. מכחיש בכל תוקף את טענת התובעת כי המגורים המשותפים, היוו מצב בלתי נסבל, אשר אילץ אותה לעזוב את דירת המגורים. הסירוב שהוצג מבחינתו לעניין כניסת התובעת בעת ביקור השמאי, היה נקודתי ואינו סותר את נכונותו להתיר לתובעת לחזור לדירה כדי לחסוך בתשלום הוצאות מדור. לתובעת לא הייתה כל מניעה ועדיין אינה עומדת לה כל מניעה לשוב ולהשתמש בדירה ועל כן אינה זכאית לפסיקת דמי שימוש. הוא שהקדים ופתח את תביעה לשלום בית בבית הדין הרבני ורק אחר כך פעלה התובעת להגשת תביעת גירושין. בדיון שהתקיים לפניי ביום 3.7.2024 שבו הצדדים וטענו בסוגיה; התובעת הוסיפה כי הנתבע ממשיך לסכל את מכירת הנכס, תוך שימוש בקטין כאמצעי. מסרב לאפשר כניסת רוכשים פוטנצייאלים לדירה ואף לא מפרסם אותה. יש באפשרות הנתבע לצאת מהדירה עם הקטין למדור חלופי, אולם הוא בוחר שלא לעשות כן (ר' בעמ' 20-21 לפרוט'). ניתן לראות כי הנתבע מסכל את פירוק השיתוף כבר מחודש ספטמבר 2022 ולפי המגמה בפסיקה, ניתן להורות על חיובו בדמי שימוש אף קודם לכן (ר' בעמ' 22 לפרוט'). התובעת שנושאת בתשלום שכ"ד בסך של 8,400 ₪ בחודש, משלמת אף מחצית מדמי המשכנתא בסך של כ-1,500 ₪, במקרה דנא, פסיקת דמי שימוש תזרז עשיית צדק (ר' בעמ' 23). הנתבע טען כי לא ניתן היה להביא קונים לדירה לצורך קידום פירוק השיתוף הן בגין עמדתו של הקטין והצורך לתווך לו את המצב המשפטי והן נוכח מצבה הפיזי של הדירה, ישנו הכרח בטיפול בבעיית העובש הקיימת בנכס, כדי להביא למקסום הרווח ממכירתה (ר' בעמ' 18-19 לפרוט'). במצב הדברים הנתון, הוא שומר על הדירה ובכך מביא לעליית ערך שלה והוא מחכה להזדמנות לצאת מהדירה, אך לא ניתן להשאיר את הקטין בגפו (ר' בעמ' 25). דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית, בעיקרה סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, קובע, כי "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". סעיף זה תכליתו מניעת עשיית עושר ולא במשפט של מי מהשותפים במקרקעין (ר', למשל, דברי כב' השופט אנגלרד בע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769, 778). על פי הלכת זרקא הידועה, החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת "כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין" (ר' ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (פורסם במאגרים המשפטיים,20.1.1993)). עוד נפסק, כי אין בעזיבת בן זוג את הנכס המשותף, בעטיו של משבר בין בני הזוג כדי להוות ויתור לעתיד וכדי לשלול ממנו תשלום דמי שימוש, בגין שימוש בן הזוג הנשאר בנכס, כאשר המועד ממנו יהיה זכאי המשיב לדמי שימוש ראויים נתון לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה (בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 26.1.2006). כן נפסק, כי עצם הגשת תביעה לפירוק שיתוף יש בה כדי להצביע על כך שבן הזוג העוזב אינו מסכים לשימוש ייחודי ואינו מוותר על דמי שימוש ראויים: "מעת שבן הזוג שעזב את הדירה הגיש תביעה לפירוק שיתוף, הרי גילה דעתו שאין הוא מסכים לא לשימוש הייחודי ולא לוויתור על דמי שימוש ראויים" (ר' פסה"ד של כב' השופט שנלר בעמ"ש 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 21.4.13)). ולנסיבותינו בפתח הדברים אציין, כי לאחר שנדרשתי לטענות הצדדים ושקלתי כלל הנדרש בנדון, מצאתי להיעתר לבקשה לחיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים לידי התובעת, החל ממועד עזיבת התובעת את הדירה, בחודש אוגוסט 2022; להלן נימוקיי. תחילה וכאמור לעיל, יצוין, כי בדיון שנערך לפני ביום 7.9.2022 הבהירה התובעת מפורשות, כי התביעה לפירוק שיתוף נסובה גם על חיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש (ר' בעמ' 6 לפרוט' הדיון); דומה כי להעלאת הטיעון לא התנגד הנתבע, למצער בנקודת זמן זו; ומכל מקום, ברי, כי בכך גילתה התובעת דעתה, ועמדה על זכותה בגדרי ההליך לקבלת דמי שימוש ראויים, בסמוך לאחר עזיבתה את הדירה בחודש אוגוסט 2022. לטענת התובעת, לאחר פרוץ המשבר הזוגי וכן הגשת התביעה לפירוק שיתוף על ידה, בחודש אפריל 2022, הפכו המגורים המשותפים של הצדדים בדירה, למצב בלתי נסבל שאף היה כרוך בנזק לקטינים. במצב דברים קשה זה, נאלצה לצאת מדירת המגורים בתחילת חודש אוגוסט 2022 ולשכור דירה; הנתבע מצידו כופר בטענות אלו. אלא שהתרשמותי אודות עצימותו של הסכסוך הקשה שפרץ בין הצדדים, מצאה תימוכין בין היתר, אף בדיווחים אשר הוגשו לתיק בית המשפט, מטעם יחידת הסיוע שאליה הופנו הצדדים; דיווחים מהם עלה, כי ההורים מצויים בעיצומו של הליך פרידה מורכב וקונפקטואלי וכי לאורך השנים היו קשיים בקשר בין האב לבתו ולאחרונה הורחב מעגל הנתקים במשפחה (ר' דיווח מיום 19.9.2022) בדיווח נוסף מיום 2.11.2023 צוין בין היתר "התרשמנו כי קושי רגשי של אחד הצדדים פוגמת ביכולתם להתגרש ללא פגיעה בילדים וכיום ניתן לראות ניצנים של נתקים בין הילדים להורים." ברי כי במצב דברים זה, המשך המגורים המשותפים תחת קורת גג אחת, הפכו להיות כמעט בלתי אפשריים, עבור הצדדים וילדיהם. למרבה הצער, אף לאחר הפרדת המגורים, לא עלה בידי הצדדים להביא לחידוש הקשר בין הקטינים למי מההורים, כאשר עד היום, מצוי האב בנתק מהקטינה ואילו האם מצויה בנתק מהקטין; כאשר האם מצידה הגישה הליך בעניינו של הקטין ופועלת לחידושו של הקשר חרף מורכבות הדברים. דומה, כי הדבר אף מתחדד על רקע טענת ההגנה לכאורה של האב בתביעה לפירוק השיתוף, שבמסגרתה טען כי אין למכור את הדירה מאחר והדבר נוגד את "רצונו וטובתו" של הקטין; כאשר לבד מטענה זו, לא העלה הנתבע טענות הגנה אחרות ואף נתן הסכמתו למינוי שמאי אשר יידרש גם לסוגיית שווי שכר הדירה (ר' הסכמת הנתבע בדיון שנערך ביום 7.9.2022 וכן החלטה שניתנה ביום 9.9.2022). על פניו, המדובר בטענה המושתתת על עקרון טובת קטין, שהינו ערך עליון בהכרעה בסכסוכי משפחה, אשר מקומו לא ייפקד אף במסגרת הליכים רכושיים; ומכוחו נגזרים שיקולים הנוגעים ברווחת קטינים, אשר בהם יש להתחשב בגדרי כלל ההליכים המתנהלים בין הורים, וכל מקרה ונסיבותיו (ר' למשל האמור במאמרו של פרופ' שחר ליפשיץ "יחסי משפחה וממון אתגרים ומשימות בעקבות תיקון 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א 227, 306-310 (2009)). בהקשר האמור, משאיני מתעלמת מטענות האב בנוגע לקטין וזיקתו להליך הרכושי, לצד ההליך הנוסף שהגישה האם בעניין הקטינים, בו עתרה אף, כאמור, לחידוש הקשר בינה לבין הקטין, מצאתי לנכון למנות אפוט' לדין לקטינים (ר' החלטה מיום 24.1.23). ברם, דומה היה, כי אף בעמדה שהוגשה מטעם האפוט', ניכר היה דבר מעורבותו היתרה של הקטין בסוגיית מכר הדירה (ר' למשל סעיפים 31-32 לעמדתה מיום 6.3.2023); כך שלמרבה הצער, דומה כי בנסיבותיו של סכסוך זה ולמצער כטענת הגנה בהליך דנא לא עלה בקנה אחד השימוש בעקרון טובת הילד עם טובתו של קטין זה. יתרה מכך, דומה כי הדבר אף לא עלה בקנה אחד עם עקרון תום הלב, כאשר בדרך שבה נטען גולמה הנחת יסוד, לפיה עצם עמידת האם על זכותה לעתור לפירוק השיתוף נוגדת את טובת הבן; ויותר מכך – אופן ההתנהלות חשף את היות הקטין מעורב מעורבות יתר בסכסוך ההורי; כעולה אף, בין השאר, מטענות שונות שהעלה הנתבע, כדוגמת העובדה שהקטין לא ייתן כל אפשרות לשמאי להכנס לדירה לצורך ביצוע חוות דעתו ("אני בכלל לא יודע אם השמאי יצליח להיכנס לבית כי הילד בכוננות. הילד לא ייתן לו להיכנס לבית, זה מה שהוא אומר. הבית שלו, הוא לא מוכן שייכנס ואנשים זרים אליו הביתה. שהאם תסביר לו מדוע הבית לא שלו, מדוע היא רוצה להזיז אותו? שתסביר לו בעצמה" (פרוט' מיום 24.1.2023, בעמ' 3 ש' 13-16). בהמשך אכן התגלעו קשיים בפועל ביכולתו של השמאי לפעול; שכן חרף הסכמת הנתבע לכאורה למינויו תחילה לא פעל להסדרת שכר טרחתו, ובהמשך נחשפו קשיים בתיאום ביקור בנכס, למול הנתבע, המתגורר בו כאמור (ר', למשל, אף האמור בעניין זה מפי הנתבע בפרוט' מיום 24.1.2023, עמ' 2 ש' 35- עמ' 3 ש' 7). לבסוף הוגשה חוות הדעת רק בחלוף כשמונה חודשים, ביום 8.5.2023, ממועד מינויו (ר' לעניין זה החלטות המורות על הסדרת תשלום שכ"ט השמאי ביום 4.10.2022 וכן ביום 14.12.2022 וכן החלטות לעניין תיאום ביקור השמאי ביום 23.3.2023 וכן ביום 18.4.2023). יודגש כי על קביעות חוות הדעת, הכוללת הערכת שווי לדמי השימוש הראויים בסך של 8,400 ₪ לחודש, לא הוגשו הסתייגויות מטעם מי מהצדדים ועל כן זו בעינה עומדת. אף לאחר קבלת חוות הדעת לא עלה בידי הצדדים לגבש הסכמות לעניין מתווה למכירת הדירה, כאשר הנתבע דבק בעמדתו כי הקטין אינו מוכן למכירת הנכס וכי יש צורך בשילובו בטיפול פסיכולוגי (ר' בעמ' 10 לפרוט' הדיון 28.11.2023). ברם, עיון בהליך המתנהל בעניינו של הקטין מעלה כי עד כה זה טרם שולב בטיפול אצל המומחית אליה הופנו הצדדים. אשר לתביעת הגירושין; טוען הנתבע, כי התובעת היא שאיחרה בהגשת תביעת גירושין ובד בבד מלינה כי עוגנה על ידו. מהחלטת בית הדין הרבני שהומצאה לתיק בית המשפט מיום 22.5.2023 עולה כי התובעת פעלה להגשת תביעת הגירושין בסוף חודש ינואר 2023 (תביעה לשלום בית הוגשה ע"י הנתבע בחודש אוקטובר 2022). בחודש יולי 2023 ניתן פסק דין לחיוב בגט (ר' החלטה מיום 11.7.2023 שצורפה לעיקרי טיעון התובעת) ולבסוף סודר הגט בחודש ספטמבר 2023 (ר' דברי ב"כ התובעת בדיון מיום 28.11.2023 בעמ' 14, שו' 26). אכן מטעם התובעת לא בואר מדוע פעלה להגשת תביעת הגירושין בחלוף למעלה מחמישה חודשים ממועד עזיבתה את הדירה. הלכה למעשה, סודר הגט לאחר 7 חודשים בקירוב ממועד פתיחת ההליך על ידה. ברם מכל מקום, אין ספק כי גירושי הצדדים, מהווים נקודת ציון הסותמת את הגולל על ההיתכנות למגוריהם משותפים בדירה. בהקשר זה יצוין כי לא מצאתי לקבל טענת הנתבע אודות האילוץ הנטען להמשך מגוריו בדירה עם הקטין, בעטיה של עזיבת התובעת, כאשר ביכולתו לצאת בכל עת למדור שכור, ולפעול לקידום מכירת הדירה שתביא לחלוקת כספי המכר בין הצדדים וייתכן אף לרכישת נכס חלופי על ידי כל אחד מהם. חוסר תום הלב בעמדה שהוצגה מטעם הנתבע בא לידי ביטוי גם בהזנחה הפיזית של הנכס, כעולה מדבריו בדיון שנערך לפני ביום 3.7.2024 (ר' בעמ' 19 לפרוט' הדיון שם פירט אודות העובש ובעיית התרמילים בדירה שאינם מטופלים מזה שנתיים). לדידו של הנתבע, דמי המדור החודשיים המשולמים לתובעת עבור הקטינה, מהווים דמי שימוש רעיוניים, בעוד שהיא אינה נושאת בחיוב דומה עבור הקטין, כך שאין מקום לחיובו בכפל תשלום. אלא שהמקור לחיובו של הנתבע בדמי המדור כפי שנפסקו בהחלטתי הזמנית אך מיום 31.10.2023, הינו מכוח חבותו לזון את הקטינה ובהתאם להלכות הקיימות בסוגיה, לרבות יחס ההשתכרות בין הצדדים והכנסתם הפנויה (ר' לעניין זה החלטה שניתנה כאמור לעיל בתלה"מ 71704-03-23). בנסיבות אלה, אין לראות בנשיאת האב בחלקה של הקטינה בעלות המדור ככזה הפוטר אותו מתשלום דמי שימוש לתובעת בגין שימושו הבלעדי בדירה, כאשר המדובר בחיובים המושתתים על מקורות נורמטיביים מובחנים. הלכך יש להוסיף את העובדה כי התובעת נושאת בתשלום מחצית מהחזר המשכנתא החודשי בגין הדירה, אף לאחר העתקת מגוריה, זאת בנוסף לעלות המדור השכור בו היא מתגוררת בסך של 8,400 ₪. במצב דברים זה, המשך נשיאתה של התובעת בתשלום המשכנתא מצדיק חיוב הנתבע בדמי השימוש, עת הוא זוכה במגורים בלעדיים בנכס ואף בעליית ערכו. למעלה מן הצורך יצוין כי לא מצאתי הצדקה ממשית לאופן התנהלותו של הנתבע, מני מתן החלטתי המורה על פירוק השיתוף בנכס, ולהיעדר שיתוף הפעולה שלו בתהליך המכירה כפי שנקבע במתווה ההחלטה שם. בעטיה של התמשכות הליך פירוק השיתוף בנכס, ברי כי לא ניתן להותיר את התובעת, קירחת מכאן ומכאן, ויש להורות כי דמי השימוש ישולמו עד למועד מכירת הדירה וחלוקת התמורה בין הצדדים. אשר על כן ובהינתן כלל המקובץ לעיל, מצאתי להורות כי הנתבע ישא בתשלום דמי שימוש ראויים לידי התובעת בסך של 4,200 ₪ לחודש (מחצית משווי דמי השימוש שנקבעו ע"י השמאי), אשר ישולמו החל ממועד עזיבת התובעת את הדירה ועד למועד מכירתה וחלוקת התמורה בין הצדדים, באופן הבא: אשר לחיוב החודשי השוטף החל ממועד מתן החלטתי זו ועד למכירת הנכס, ישולם הסך הנ"ל, ע"י הנתבע, מידי 5 לחודש, לידי התובעת; החיוב עבור חודש נובמבר ישולם עד ליום 25.11.2024 ואילו החיוב מחודש דצמבר ואילך ישולם בחמישה לכל חודש, כאמור לעיל. אשר לחוב העבר שנצבר מני מועד עזיבת התובעת את הדירה ועד למתן החלטה זו, יוצמד חוב העבר בהתאם להוראות החוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א -1961, עד למועד התשלום בפועל, כאשר סך זה ישולם מחלקו של הנתבע מכספי מכר הדירה, במועד מכירתה. מובהר כי חיוב הנתבע מכוח החלטתי זו, ייחשב כחוב כספי, לצורך הליכי גבייה במסגרת לשכת ההוצאה לפועל. נוכח תוצאת החלטתי זו, מצאתי להורות על חיובו של הנתבע בתשלום הוצאות לתובעת בסך של 8,500 ₪. בהכרעה משלימה זו בא ההליך לסיומו; המזכירות תמציא הפסק ותפעל לסגירת התיק. ניתן לפרסום לאחר התממת פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision21192-04-22	["הילה מלר שלו"]	[{"judgment_id": "b24531f2-9130-51f6-b4a2-8aa5037dfad2", "file_name": "21192-04-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 59612, "extension": "docx", "display_name": "21192-04-22- קובץ מקורי"}]
22722ec3-ea76-5a25-8279-8a8ad0e1b3c0	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל- נצרת, שופט מחמוד שדאפנה: פס"ד בבקשה לצו קיום צוואה והתנגדות לבקשה (תע 64800-10-20)	64800-10-20	2025-12-30	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision64800-10-20	["מחמוד שדאפנה"]	[{"judgment_id": "22722ec3-ea76-5a25-8279-8a8ad0e1b3c0", "file_name": "64800-10-20.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 186368, "extension": "doc", "display_name": "64800-10-20-קובץ מקורי"}]
e8f613c1-e1d2-5426-b851-cb6afe3a442a	בהמ"ש המחוזי באר שבע, השופטת פאני גילת כהן: החלטה בשאלה האם בדין הורה בהמ"ש על מחיקת משיבות מהליך בו נקט המבקש ועל סילוק התביעה שהגיש נגדן (רמ"ש 27272-07-24)	27272-07-24	2024-12-30	2	7	4	2DISTRICT_COURT	7Southern	4Family	תיק חיצוני: ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision27272-07-24	["פאני גילת כהן"]	[{"judgment_id": "e8f613c1-e1d2-5426-b851-cb6afe3a442a", "file_name": "27272-07-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 74647, "extension": "docx", "display_name": "27272-07-24-קובץ מקורי"}]
a2aff023-b3fe-53ef-9bdc-8a4bc1765f26	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופטת ריבי לב אוחיון: החלטה בתיק תלה"מ 35144-04-24	35144-04-24	2024-11-16	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	החלטה זו עניינה בבקשת המבקשת מיום 15.4.24 לתשלום מזונות זמניים עבור 2 קטינות, כאשר זמן מה לאחר מכן, לדאבון הלב, הלכה לעולמה הקטינה *****. עסקינן במקרה כואב של 2 קטינות שנולדו עם פגם גנטי חמור שהביא לנכות קשה ביותר של שתיהן. מאז נולדו הקטינות, בשל נכותן הקשה הקטינות מרותקות למיטה ללא יכולת לצאת את הבית, הן אף לא שהו במסגרת יומית, בשל הקושי הכרוך בהתניידות. מאחר שישנן כספי קצבאות שהוקפאו לא מכבר, בשל המחלוקת שבין הצדדים, ובקרוב תינתן החלטה (נפרדת) בשאלת ההורה שיקבלן, ומאחר שלמרבה הצער, הקטינה * איננה, הדיון אפוא יעסוק בבקשה בנוגע לקטינה ***, שגילה 13 שנים. אעיר כבר עתה, כי הבקשה הוכתרה כבקשה דחופה ובהולה למזונות זמניים, כאשר בפועל באותה העת היו זכאיות 2 הקטינות לקצבת נכות, בשל נכותן הקשה בסכום מצטבר העולה על 31,000 ₪. לפי מסמכים שצורפו לכתב התביעה, נכון לחודשים 01-03/24 קיבלה הקטינה *** ז"ל קצבה של 19,626 ₪, ואילו הקטינה ** תבדל"א, קיבלה לאותה תקופה קצבה של 12,470 ₪. ההורים קיבלו לידיהם את דמי הקצבה, והשתמשו בה, למשל המבקשת שילמה באמצעות הסכומים שקיבלה דמי שכירות, וכן היו לצדדים כרטיסי אשראי באמצעותם שילמו עבור הוצאות שונות אשר כוסו מכספי הקצבה. ההסדר המתואר לעיל התגבש ואושר בהסכם הגירושין שבין הצדדים, מיום 30.11.20 שאושר ע"י ביה"ד הרבני ביום 17.12.20 וקובע לעניין קצבאות הנכות וקצבאות נוספות מאת המל"ל, כהאי לישנא: בעניין זה יוער כי עפ"י הסכמות הצדדים, כל קצבה שיקבל מי מהם ואף אם אינה קשורה בנכות הקטינות או בצרכיהן, תיכנס למאגר הכספי המשותף, כך נעשה באשר להבטחת הכנסה שקיבלה המבקשת מאת המל"ל. לנוכח בקשת המבקשת בעניין, בהסכמת המשיב נקבע במעמד הדיון מיום 9.10.24 כי החל מחודש 05/24 תקבל המבקשת את קצבת הבטחת ההכנסה שמעניק לה המל"ל, בהיותה במעמד "לא עובדת". בעקבות הוראות הסכם הגירושין, וקצבאות הנכות, לא נקבע תשלום מזונות לקטינות. מזה 3.5 שנים שנהגו הצדדים לפי הוראות ההסכם, והתביעה דנן כאמור הוגשה בחודש 05/24. אעיר, כי המבקשת עתרה לחיוב המשיב בתשלום מזונות למפרע וכן עתרה להשבת כספים שלטענתה משך המשיב לעצמו, ברם דינם של דברים אלו להתברר במסגרת ההליך העיקרי ולא במסגרת בקשה זו. בבקשה טענה המבקשת כי הוצאות הקטינה ** הינן כדלקמן: מדור ואחזקתו - המבקשת שכרה דירה עבורה ועבור הקטינות תמורת תשלום של 7,500 ₪ לחודש וכן היא מעריכה את הוצאות אחזקת המדור בשיעור של 3,000 ₪ לחודש. כלכלה – 3,500 ₪ לחודש הוצאות רפואיות מיוחדות – דיקור סיני 2,400 ₪ לחודש, הידרותרפיה 3,600 ₪ לחודש, פיזיותרפיה 2,800 ₪ לחודש, עיסוי רפואי 2,400 ₪ לחודש. _________________________________________________ עפ"י הסכומים להם עתרה המבקשת, עוד מבלי להביא בחשבון את חלקה של הקטינה במדור ואחזקתו, ההוצאות החיוניות שלה מסכמות בסך של 14,700 ₪. נוסף על האמור עתרה המבקשת לקבלת תשלום בגין דמי טיפול בקטינה. האם אינה עובדת והתמסרה כל כולה לטיפול בבנות 24/7. לשיטת המבקשת מדובר בעבודה בהיקף משרה של 168 שעות שבועיות, ולמעלה מ-700 שעות בחודש. לאחר חישוב שערכה הגיעה המבקשת לסכום של 28,000 ₪ והואילה להפחית הסכום הסופי ל-15,000 ₪ לחודש אותו דורשת עבור דמי טיפול. בעדכון ומסמכים שהגישה המבקשת לתיק ביום 16.10.24 קצבת הנכות של *** הופחתה ועומדת כיום ע"ס של 10,889 ₪ לחודש (לעומת כ-12,600 ₪). ביום 18.4.24 הגיש המשיב תגובתו לבקשה דנן. המשיב טען כי על-אף שהבקשה הוגשה כדחופה, אין בה כל דחיפות וראיה לכך היא עצם עיתוי הגשת הבקשה אל מול מועד אישור הסכם הגירושין, כי בהיעדר שינוי נסיבות מהותי אין מקום לפתוח את ההסכם ולדון בבקשה, כי בעוד נקבע בהסכם כי האם תהא האחראית על הקטינות, הרי שבפועל האחריות ההורית (המשמורת כפי שנכתב בתגובה) משותפת לשני ההורים והם חולקים את זמני השהות, כך גם בזמנים בהם עברה המבקשת להתגורר עם הקטינות מחוץ לעיר בית שמש. בנוסף טען המשיב כי מאז נפרדו הצדדים נהגו על-פי הסכם הגירושין שקבע כי הקצבאות השונות יכנסו לחשבון בנק משותף והן יחולקו בין ההורים בחלקים שווים. כן טען המשיב כי בהחלטת בד"ר מיום 20.12.23 הרי שההסכם הקובע חלוקה שווה של הקצבאות בין ההורים הינה חוקית, כי כל ההוצאות והכספים שנמשכו מחשבון הבנק המשותף נעשו בידיעה ובשקיפות ובהסכמה בין הצדדים. כן טען המשיב כי המבקשת לא תמכה טענותיה באסמכתאות, הן לגבי דמי השכירות והן לגבי צרכי הקטינות הממומנות ע"י קופ"ח. דיון והכרעה "כאשר מדובר על מזונות שנקבעו בהסכם גירושין מקשים בתי המשפט עם המבקש את שינוי החיוב במזונות והנטל הרובץ עליו הופך למוגבר. זאת מן הטעם שהסכם גירושין הוא מעשה רקמה עדינה שמזונות ילדים הוא אחד החוטים המרכזיים בו. נאמר בפסיקה כי אם פרמת חוט זה, נמצאת מפר את מערכת האיזונים שבבסיס ההסכם (בג"צ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (נבו 7.2.2013) ; ע"א 4515/92 שטיין נ' שטיין (נבו 13.6.1994) ; עמ"ש (ת"א) 17590-01-20 פלונית נ' פלוני (נבו 3.12.2020))." הן בכתב התביעה והן בבקשה למזונות זמניים לא הביאה המבקשת טעם של שינוי נסיבות המצריך התערבות בימ"ש בהסכם הגירושין שבין הצדדים ושינוי מצב שקיים דה פקטו למעלה מ-3 שנים, על-פיו נהגו הצדדים. לפיכך, נתבקשה תגובתה לתגובת המשיב שם טענה המבקשת כי מאז חודש 01/24 הועברה קצבת הנכות של הבת * ז"ל לחשבון הבנק של האם ואילו קצבת הנכות של הבת ** הועברה לחשבונה החל מחודש 03/24. האם טענה כי האב לא השלים עם החלטת המל"ל, פנה אליו וביקש כי הכספים יופקדו לחשבון הבנק המשותף. בעקבות המחלוקת שבין הצדדים, המל"ל הפסיק העברת הכספים וביקש הכרעה שיפוטית. לכן, ביום 15.4.24 עתרה המבקשת בבקשה דנן. עיון בהסכם הגירושין מעלה כי הצדדים הגדירו את קצבאות הנכות של הקטינות ו/או הקצבאות בכלל כ"שותפות עסקית", וכן קבעו כי: "14. כל הקשור לכסף הנכנס מביטוח לאומי, כולל הקצבאות, הן של ההורים, הן של הקטינות, שייכים להורים בשותפות". בסע' 17 להסכם קבעו הצדדים: "17. בכל רגע נתון, היה ואחד הצדדים מעוניין בפירוק השותפות, יוכל לפרק את השותפות, בתנאי שאין עיסקה פעילה באותו זמן, דהיינו, קניית נכס וסיום השבחתו או כל דבר אחר". הגדרת קצבאות הנכות של הקטינות חסרות הישע כ"שותפות עסקית" מלכתחילה אינה מתקבלת על הדעת, ולהבנתי זהו מהמקרים הבודדים בו החליטו הורים לעשות שימוש בצרכי הקטינות לצרכיהם שלהם, ולקבוע כי מדובר בהכנסה עסקית. אמנם לא נטען וממילא לא הוכח כי צרכי הקטינות לא כוסו עד למועד הגשת התובענה, ברם נהיר כי הקצבאות נועדו לקטינות ולא להורים. לנוכח האמור, גם אם לא נטען ולא הוכח שינוי נסיבות המצדיק התערובת של ביהמ"ש, הרי שבעצם הקבוע בסע' 17 להסכם שבין הצדדים, רשאית המבקשת "לפרק" את אותה שותפות עסקית. ואדגיש, כי בהסכם לא דובר על פירוק שותפות בנכסי מקרקעין בלבד, והוראה זו באה תחת הכותרת של "שותפות עסקית", בה נכנס גם הסעיף הנוגע לקצבאות המל"ל השונות. בנוסף לאמור לעיל אציין, כי הקצבה נועדת לצרכיה של הקטינה. העובדה שהצדדים הסכימו בשעתו לחלוק בקצבאות ולחיות מהן, גם המשיב שהקטינות אינן אצלו בפועל, וככלל הוא הגיע לבקרן למשך מס' שעות בשבוע, מאפשרות פתח לבדיקה האם הסכמות הצדדים משקפות את טובת הקטינות, ונכון לעת הזו, הקטינה *. לכך יש להוסיף, כי בפועל אמנם אין קצבה לקטינה אך צרכים ישנם. משכך, מצאתי להיעתר לבקשה לפי האמור להלן. המבקשת עתרה לסכומים מופקעים מבלי שהציגה בדל ראיה לטענותיה. סביר כי הוצאות הקטינה, רובן ככולן מכוסות ע"י קופ"ח והמבקשת לא הוכיחה אחרת ולא הוכיחה כי יש לקטינה הוצאות של 14,700 ₪ לפי המפורט בסע' 10 דלעיל. כן המבקשת לא צירפה חוזה שכירות, לא הוכח כי היא משלמת על מדור ואחזקתו 11,500 ₪ וכן חוששתני כי הסכומים אינם מתיישבים עם הסכומים אותם נהגו הצדדים לשלם עבור מדור כשגרו יחד בביתם שבבית שמש. משכך, אינני מקבלת את טענות המבקשת לעניין שיעורם של צרכי הקטינה וכל עוד לא הוכח אחרת, וכל עוד לא הוכח כי קצבת הנכות של כ- 10,900 ₪ לחודש אינה מכסה את כלל צרכיה הקטינה, לרבות חלקה בדמי המדור ואחזקתו, לא מצאתי לחייב את המשיב בתשלום נוסף מעבר לדמי הקצבה. לכן נקבע בעניין הקטינה *, כי קצבת הנכות שהיא מקבלת תועבר לידי האם ותשמש עבור כלל צרכיה הקטינה: מזונות, מדור ואחזקתו וכיסוי הוצאות רפואה וחינוך (אם יהיו), וזאת החל מהמועד בו הוקפאה העברת הקצבה לידי ההורים, להבנתי מחודש 03/24. בעניין דמי טיפול, על פניו, משנבצר מהמבקשת לעבוד בשל הטיפול הטוטאלי בקטינה, היא אכן זכאית לדמי טיפול. שורה של פסיקה קובעת כי במקרה בו מוטל נטל גידול וטיפול בקטינים על הורה אחד בלבד, הרי שהוא זכאי לקבלת דמי טיפול. בענייננו כאמור פרט לביקורים של המשיב בבית המבקשת לצורך מפגש של מס' שעות עם הקטינה, נטל הטיפול בה מוטל על המבקשת באופן מלא. עם זאת, הסכומים להם עתרה המבקשת אף הם מופקעים, וכעת לצערנו מדובר בקטינה אחת. בינתיים נקבע בהסכמה כי קצבת הבטחת הכנסה בסך של למעלה מ-3,000 ₪ לה זכאית המבקשת בהיותה לא עובדת בשל טיפול בקטינה, תועבר אליה. כמו כן, סבורתני כי הוצאות הקטינה אינן מגיעות לכדי 10,800 ₪ לחודש ויתכן כי ישנה יתרה, המכסה גם את דמי הטיפול, וככל שיוצגו הוכחות הן מטעם המבקשת והן מטעם המשיב, הדברים יתבררו בהמשך. סיכומו של דבר, הבקשה מתקבלת באופן בו החל מחודש 03/24 תועבר קצבת הנכות של הקטינה **** לידי האם ותשמש עבור צרכי הקטינה. בהתאם להוראות מנהל בתי המשפט בדבר פרסום החלטות ופסקי דין בבימ"ש לענייני משפחה, ככל שלא תוגש התנגדות בתוך 7 ימים, תפורסם החלטה זו בהשמטת פרטים מזהים. למעקב המזכירות. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision35144-04-24	["ריבי לב אוחיון"]	[{"judgment_id": "a2aff023-b3fe-53ef-9bdc-8a4bc1765f26", "file_name": "35144-04-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 132698, "extension": "docx", "display_name": "35144-04-24-קובץ מקורי"}]
431c6d25-8e9d-5d17-84d9-ff0bb1734520	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, השופט נפתלי שילה: פס"ד בעניין ביטול ריביות בהוצאה לפועל ( רמ"ש 79063-09-24)	79063-09-24	2024-12-29	2	4	4	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	4Family	לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 4.6.24 (כב' השופט ליאור ברינגר בע"ר 11618-12-23) שדחה את ערעור המבקשת על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל מיום 28.7.23 והותיר על כנה את החלטת רשם ההוצל"פ שקיבל בחלקה בקשה בטענת פרעתי שהגישה המשיבה. א. רקע עובדתי 1. המבקשת היא הזוכה והמשיבה היא החייבת בתיק הוצל"פ שנפתח בשנת 2017 (להלן: תיק ההוצל"פ) לביצוע פסק דין כספי בהתאם לשתי פסיקתות שניתנו על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה ביום 4.1.15 (להלן: הפסיקתות). הפסיקתות ניתנו בהמשך לפסק דין מיום 26.12.13 (להלן: פסה"ד לדמי שימוש ראויים) שקבע שעל המשיבה לשלם דמי שימוש ראויים למבקשת עבור מגוריה בדירה הרשומה על שם המבקשת. בפסיקתה הראשונה – דמי שימוש ראויים לחודשים 10/13 עד 11/14 - נקבע כי: "המשיבה תשלם למבקשת סך של 50,915 ₪ בגין דמי שימוש ראויים בגין החודשים 10/13 ועד 11/14. כונסי הנכסים יעבירו את הסך של 50,915 ₪ לחשבון הבנק של הגב' --- [המבקשת-נ.ש]". בפסיקתה השנייה – דמי שימוש ראויים לתקופה של 15.10.2008 ועד 9/2013 – נקבע כי: "המשיבה תשלם למבקשת סך של 242,078 ₪ בגין דמי שימוש ראויים בגין החודשים 15/10/08 ועד 9/13. כונסי הנכסים יעבירו את הסך של 242,078 ₪ לחשבון הבנק של הגב' --- [המבקשת-נ.ש]". 2. המבקשת היא אחותו של מר ל' (להלן: ל' או צד ג'). המשיבה היא גרושתו של ל' ולהם שלושה ילדים משותפים. ל' חב למשיבה תשלומי מזונות בגינו פתחה המשיבה תיק הוצל"פ כנגד ל'. חוב המזונות עומד על סך של למעלה מ-400,000 ₪. 3. ביום 19.1.15 שולם לידי המבקשת סכום של 262,084 ₪ באמצעות כונסי הנכסים, על חשבון חוב דמי השימוש הראויים הנ"ל שעל המשיבה לשלם למבקשת. 4. בחודש ינואר 2018 הגישה המשיבה לתיק ההוצל"פ בקשות בטענת פרעתי לאחר שהמבקשת החלה בהליכי הוצל"פ לגביית יתרת החוב. ביום 11.2.23 ניתנה החלטת כב' רשם ההוצל"פ בבקשות המשיבה (להלן: החלטת 11.2.23) במסגרתה התייחס כב' הרשם לטענת המשיבה בדבר שיהוי בפתיחת התיק וציין שלא נעלמה מעיניו העובדה שחלפו מספר שנים מאז מתן הפסיקתות ועד פתיחת התיק, ולמרות שהמשיבה לא עמדה בנטל להוכיח שיש בשיהוי כדי לבטל את ההליך "מבחינה עובדתית ההליך נפתח מספר שנים לאחר שנקבע החיוב הפסוק ויש לתת את הדעת על כך לעניין הריביות". במסגרת החלטת 11.2.23 התייחס כב' הרשם לטענת המשיבה לפיה יש לראות את צד ג' כבעל דין. נקבע שטענת המשיבה לפיה צד ג' הוא הרוח החיה מאחורי ההליך אינה מופרכת. כמו כן נקבע שלא ניתן להתעלם מכך שבחקירתה ציינה הזוכה מספר פעמים כי אינה יודעת פרטים ויש לפנות לצד ג' ואף "צד ג' התייחס להליך המשפטי כנגד החייבת כבעל דין בעצמו לכל דבר ועניין בשעה שתלוי ועומד חוב מזונות העולה על 400,000 ₪ שעליו לשלם לחייבת וצד ג' פועל באופן בזוי ומעורר חלחלה כאשר כבר בפעם השנייה בורח מהשוטרים שעצרו אותו להעמידו לפקודת מאסר". כב' הרשם סיכם את מחדלי הזוכה בתיק שהם בין היתר, השימוש שעושה ל', חייב המזונות, בזוכה כתובעת צללים; העובדה שהתיק נפתח בשיהוי; התביעה הוגשה על סכום חלקי ועוד וקבע שמהטעמים שפורטו כי: "מצאתי להידרש לגובה הריביות וההצמדות בתיק בהתאם לסמכותי לפי סעיף 81א4 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967... בהתאם לסמכותי יש לבטל את הריביות וההצמדות שנצברו לחוב". כב' הרשם העמיד את גובה החוב בתיק על סך של 27,309 ₪. אליהם יתווסף סך של 12,300 ₪ בהתאם להחלטה נוספת של ביהמ"ש. על החלטת 11.2.23 לא הוגש ערעור על ידי המבקשת למרות שהוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור שהתקבלה. 5. בימים 17.5.23 ו-23.5.23 הגישה המשיבה לתיק ההוצל"פ בקשות בטענת פרעתי במסגרתן עתרה להפחתת החיוב ל-50% מגובה החוב בהתאם לפס"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי בעמ"ש 25125-04-13 מיום 2.11.14 (להלן: פס"ד בעמ"ש) שקבע שעל ל' להשתתף בתשלום מדור הילדים בשיעור של 50% משכ"ד ששילמה ותשלם המשיבה. כמו כן ביקשה המשיבה פריסת תשלומים ללא ריבית מיום 12.2.23, לאור החלטת 11.2.23 בה התרשם הרשם שצד ג' הוא העומד מאחורי התיק בהוצל"פ והוא מתגורר בדירה בגינה חויבה המשיבה בדמי שימוש, בחינם. 6. ביום 28.7.23 ניתנה החלטת כב' רשם ההוצל"פ בבקשות הפרעתי (להלן: ההחלטה מיום 28.7.23) במסגרתה נקבעו הוראות אלו: בנוגע להפחתת מחצית מהחוב - נקבע שהתיק נפתח לביצוע פסיקתה כנגד החייבת ולא כנגד צד ג'. החייבת הפנתה לפס"ד בעמ"ש אולם שם דובר על חיוב בתיק מזונות בין צד ג' לבין החייבת ולא בין צד ג' לזוכה. בענייננו, המישורים השונים של החיובים שנקבעו בחיוב המדור לעומת החיוב הכספי בפסיקתה והעובדה שמדובר בישויות משפטיות שונות בהינתן שביהמ"ש קבע שהדירה שייכת לזוכה ולא לצד ג' – אינם מאפשרים לחייבת קיזוז. על אף האמור – כבר נקבע שפעולות צד ג' ופעולות הזוכה נעשו בצוותא חדא. לכן, לא ניתן לאפשר קיזוז ללא הסכמת הצדדים "אולם כן מצאתי לתלות את גובה פריסת החוב אותו ביקשה החייבת לפרוס לאחר שגם צד ג' יחל לשלם את חיוביו לחייבת ובכלל זה דמי המדור שנדרשו בשל חיוב דמי השימוש לזוכה". עוד נקבע כי: "לא מצאתי להורות על הפחתת מחצית מהחיוב אלא גבייה במלואה לטובת הזוכה והמשך גביית כספי המדור מאת צד ג' לטובת החייבת באמצעות יצירת הזיקה הגבייתית האמורה בין התיקים". בנוגע לפריסת החוב - נקבע כי: "מצאתי כי יש לקחת בחשבון בנסיבות התיק דנן את התשלומים המבוצעים על ידי צד ג' לידי החייבת, כחלק ממארג החיוב שהושתתו על החיובים בתיק דנן עבור דמי המדור. לפיכך, אני מורה כי באופן זמני יעמוד צו התשלומים על סך של 150 ₪ החל מיום 15.8.23 ובכל 15 לחודש עד החלטה אחרת". נקבע שלאחר שהחייבת תתחיל לקבל מצד ג' את התשלומים בתיק המזונות הכוללים גם את החיוב במדור, היא תודיע ללשכת ההוצל"פ ואז יהא עליה למלא שאלון ביחס ליכולתה הכלכלית לצורך פריסת התשלומים. ביחס לתשלום הריביות - הורה כב' רשם ההוצל"פ "על ביטול הריבית המשפטית וריבית הפיגורים מיום 11.2.23 ואילך. בשלב זה יעמוד בתיק הצמדה בלבד ללא גביית ריביות עתידית". 7. המבקשת לא השלימה עם ההחלטה מיום 28.7.23 והגישה ערעור לביהמ"ש לענייני משפחה. בערעורה הלינה המבקשת על כך שהרשם ביטל את הריבית על החוב, על כך שהתאפשר למשיבה פריסת התשלומים מבלי שנערכה חקירת יכולת של החייבת ועל כך שהרשם קישר בין חיובי המשיבה כלפיה לבין חיובי צד ג' למשיבה. 8. ביום 4.6.24 קיים ביהמ"ש קמא דיון בערעור ולאחריו ניתן פסק הדין שדחה את טענות המבקשת (להלן: פסה"ד). המבקשת לא השלימה עם פסק הדין והגישה את בקשת רשות הערעור שלפניי (להלן: הבקשה). משהוגשה תשובת המשיבה, ניתן פסק הדין. ב. תמצית פסה"ד 1. ביחס לביטול הריבית - נקבע שבהחלטה מיום 11.2.23 קבע כב' הרשם שהתיק נפתח לביצוע שתי הפסיקתות. באותן פסיקתות לא צוין חיוב בריבית והצמדה ולפיכך רשאי היה הרשם לקבוע שהחוב אינו נושא ריבית משפטית וריבית פיגורים החל מיום 11.2.23 ואילך. 2. ביחס לפריסת החוב לתשלומים - נקבע שההחלטה היא זמנית ונאמר בה מפורשות שכאשר צד ג' יחל לשלם את חובו למשיבה, תתבצע חקירת יכולת לצורך פריסת התשלומים. מדובר בהחלטה זמנית והיא ניתנה עקב הקשר בין המבקשת לצד ג'. 3. בנוגע לקביעה העובדתית ביחס לקשר של המבקשת וצד ג' - בהחלטה מיום 11.2.23 נקבע שקיים קשר בל יינתק בין ההליכים של הצדדים השונים, על אף שמדובר בחיובים שונים וישויות שונות. על ההחלטה מיום 11.2.23 לא הוגש ערעור והיא חלוטה. משההחלטה מיום 28.7.23 מבוססת על קביעה עובדתית שנפסקה בהחלטה מיום 11.2.23, אין מקום להידרש לטענה זו בתיק הנוכחי. בהחלטה מיום 11.2.23 הרשם לא הורה על קיזוז חובות בין שלושת הצדדים אלא רק יצר קשר בין הליכי הגבייה בשני התיקים. משעל ההחלטה מיום 11.2.23 לא הוגש ערעור היא חלוטה ולא ניתן לערער עליה במסגרת ערעור זה. ג. תמצית טענות המבקשת 1. שגה ביהמ"ש קמא שהפריד בין שתי ההחלטות מיום 11.2.23 ומיום 28.7.23, כאשר מדובר למעשה בהחלטה אחת שמהווה מקשה אחת. ההחלטה מיום 28.7.23 מהווה המשך להחלטה מיום 11.2.23 והיא ניתנה בעקבות בקשה להקטנת חוב שהגישה המשיבה בתיק ההוצל"פ, בהמשך להחלטת 11.2.23. לכן, לא הוגש ערעור על החלטת 11.2.23 באותו מועד אלא רק לאחר שניתנה ההחלטה הסופית. 2. המבקשת הגישה בקשה להארכת מועד להגשת בר"ע על ההחלטה מיום 11.2.23 וזאת עד ליום 8.5.23 וביהמ"ש נעתר לבקשה ביום 15.3.23. בינתיים הוגשו בקשות לתיק ההוצל"פ והמבקשת המתינה להחלטה הסופית שניתנה ביום 28.7.23. העובדה שהמבקשת הגישה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטה מיום 11.2.23 מעידה שהיא רצתה לערער עליה. בנוסף, במסגרת הדיון בביהמ"ש קמא, כב' השופט לא העלה את השאלה מדוע לא הוגש ערעור על ההחלטה מיום 11.2.23, כך שלא ניתן היה להתגונן מפני טענה זו ולהסביר את השתלשלות העניינים. 3. טעה ביהמ"ש קמא כשביטל את הריבית החלה על החוב וקבע שהחוב יישא רק הפרשי הצמדה. תיק ההוצל"פ נפתח מכוח פסק דין ובפסק הדין נקבע חיוב בריבית. לפיכך, לא ניתן לבטל את חיובי הריבית שנפסקו בפסק הדין ולכב' הרשם לא הייתה סמכות לבטלם. שהרי, הפסיקתה לא ביטלה את יתר רכיבי פסק הדין שכללו חיוב ריבית והצמדה. 4. באשר לפריסת החוב לתשלומים של 150 ₪ וקשירת חיוב המשיבה בחיובו של צד ג' למזונות - שגה ביהמ"ש קמא שהתעלם מהסתירה בקביעת כב' הרשם שמחד קבע שמדובר בחיובים שונים ובישויות שונות ומצד שני קבע שיש לקחת בחשבון את החוב של צד ג'. ביהמ"ש קמא שגה עת יצר זיקה מלאכותית בין צד ג' לבין המבקשת באשר לאופן גביית החוב בתיק ההוצל"פ. גם בפס"ד בעמ"ש נעשתה הפרדה בין דמי המדור בהם חויב צד ג' לבין חוב המשיבה למבקשת בגין דמי השימוש הראויים. 5. זכותו של צד ג' לסייע לאחותו המבקשת ואין בכך כדי להופכו ממסייע לצד בתיק ההוצל"פ. לא ניתן לקשור בין חיוביו לחיובי המשיבה וזאת מבלי שהוא חייב או זוכה בתיק. הדירה היא דירתה של המבקשת בלבד ולא דירתו של צד ג' וזכותה לקבל דמי שימוש מהמשיבה. טעה ביהמ"ש קמא שלא הבדיל בין הצדדים השונים וההליכים השונים. 6. שגה ביהמ"ש קמא שקבע שיש להתחשב בכך שהמשיבה אינה מרוויחה סכומים נכבדים ומדובר באישה המתקשה בפרנסתה. ביהמ"ש קמא הסתמך על פס"ד בעמ"ש שניתן לפני עשור. במהלך השנים למדה המשיבה מקצוע וכעת היא משתכרת סכומים גבוהים. 7. קביעת צו תשלומים בגובה 150 ₪ לחודש מביאה לפגיעה מהותית בזכותה של המבקשת לגבות את חובה ולממש את פסק הדין שניתן לטובתה. בנוסף, שגה ביהמ"ש קמא שהותיר את ההחלטה מיום 28.7.23 על כנה שעה שהינה חורגת מסמכות הרשם. 8. יש לקבוע שאין לקשור בין חיובי המשיבה למבקשת לבין חיובי צד ג' למשיבה. יש להורות למשיבה לשלם את מלוא החוב שהיא חייבת למבקשת ולבטל את צו פריסת התשלומים. 9. כמו כן, יש להורות על חיוב המשיבה בתשלומי ריבית משפטית לרבות הצמדה ויש לבטל את החיוב בגין הוצאות שנפסקו לחובת המבקשת ולחייב את המשיבה בהוצאות. ד. תמצית טענות המשיבה 1. אין ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי משלא עולה בעניינינו שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים ומשלא נגרם למבקשת עיוות דין. מטרת הבקשה היא "עינוי דין ע"י המבקשת ואחיה.." ויש לדחות את הבקשה. 2. יש לדחות את הבקשה גם משחלף המועד להגשת ערעור על החלטת 11.2.23 כפי שנקבע בפסק הדין. 3. כב' הרשם לא הפחית את החוב אלא רק פרס את החוב לתשלומים. מדובר בהחלטה זמנית ונקבע בה מפורשות שכשצד ג' יתחיל לשלם את חוב המזונות למשיבה, יהא עליה להגיש שאלון ולמלא את הפרטים הנוגעים ליכולתה הכלכלית. כב' הרשם ראה את המורכבות והעוול שנגרם למשיבה ולאחר ששמע וחקר, תיקן את העוול המתמשך. זאת, במיוחד לאחר שראה את צד ג' מתנהג כבעל דין לכל דבר ועניין ונוכח שהוא מתחמק אפילו מהמשטרה כדי לא לשלם את חוב המזונות. 4. בנוגע לביטול הריבית - כפי שציין ביהמ"ש קמא, בפסיקתות לא נקבע חיוב בריבית ולכן רשאי היה כב' הרשם לקבוע שהחוב אינו נושא ריבית משפטית וריבית פיגורים. בנוסף, לרשם סמכות ע"פ סעיף 81א4 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצל"פ) להפחית תשלומי ריבית מיוזמתו או לבקשת החייב. הדבר גם מוצדק בנסיבות השיהוי בו נפתח התיק. 5. המבקשת היא מערערת סדרתית ומדובר בערעור טורדני. המבקשת לא הגיעה לדיון בפני ביהמ"ש קמא והגיע רק צד ג' – מה שמחזק את הטענה שהוא העומד מאחורי ההליך והערעור. כמו כן, המבקשת לא הגישה סיכומים בתיק ההוצל"פ והיא גורמת לסחבת בתיק. 6. המבקשת מעלה טענות חדשות בבקשה מה שמוסיף לחוסר האמינות שלה. כמו כן, משהמבקשת לא התייצבה לדיון בערעור בביהמ"ש קמא, היה על ביהמ"ש קמא למחוק את הערעור בהתאם לסמכותו לפי תקנה 138(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט -2018 (להלן: התקנות) והמבקשת לא זכאית להגיש ערעור לערכאה זו. 7. המבקשת ואחיה צד ג' תאווי בצע. לאורך כל ההתנהלות בתיק ההוצל"פ שולמו סכומים ביתר ויש לעצור את העוול והאלימות הכלכלית המתמשכת של המבקשת וצד ג' כנגדה, באשר הם המשתמשים במערכת המשפטית לביצוע עוולותיהם. 8. צד ג' מתגורר בנכס (בגינו חויבה המשיבה בדמי שימוש) במשך 10 שנים ולא משלם כל דמי שכירות למבקשת. צד ג' יצר את המצב הזה עת רכש יחד עם המשיבה את הדירה אולם התעקש שהיא תירשם על שם אחותו - המבקשת. 9. גם ביהמ"ש המחוזי בעמ"ש, גם כב' רשם ההוצל"פ וגם ביהמ"ש לענייני משפחה התייחסו לכך שצד ג' הוא הרוח החיה מאחורי תיק ההוצל"פ והמבקשת וצד ג' פועלים בצוותא חדא. המשיבה משלמת את תשלומי ההוצל"פ החודשיים כסדרם. מנגד, חוב המזונות עומד על סך של 665,000 ₪ ותיק הנזיקין בהוצל"פ בגין חובו של צד ג' עומד על סכום של 351,000 ₪. ה. דיון והכרעה 1. ראשית יש לדון בטענת המבקשת לפיה היה על ביהמ"ש קמא לקבוע שהחלטת 11.2.23 והחלטת 28.7.23 מהוות החלטה אחת ומאחר שהחלטת 11.2.23 אינה סופית והיא בגדר החלטת ביניים, יכלה המבקשת לערער עליה במסגרת הערעור שהגישה על החלטת 28.7.23. דין טענה זו להידחות. המבקשת הגישה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור על החלטת 11.2.23 כשהנימוק לבקשה היה מצבה הכלכלי הקשה של המבקשת שבגינו פנתה לסיוע המשפטי על מנת לקבל ייצוג משפטי. הבקשה להארכת מועד נסובה על הטיעון לפיו פניה ללשכת הסיוע המשפטי מהווה "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. המבקשת אף נקבה בתאריך המבוקש להארכת המועד וביהמ"ש קמא נעתר לה. המבקשת לא טענה בשום שלב בבקשתה שמבוקשת הארכת המועד על מנת לראות אילו החלטות נוספות יתקבלו בהוצל"פ ועל מנת לכרוך את ההחלטות הנוספות שיינתנו בערעור שיוגש. כמו כן, הבקשות הנוספות בגינן ניתנה ההחלטה מיום 28.7.23 הוגשו על ידי המשיבה בהוצל"פ רק בימים 17.5.23 ו-23.5.23 כלומר לאחר המועד שבו היה על המבקשת להגיש את הערעור בהתאם לארכה שביקשה וניתנה לה. מהבקשה לא עולה שהמבקשת פנתה שוב לביהמ"ש בבקשות נוספות למתן ארכות להגשת הערעור על החלטת 11.2.23. גם טענת המבקשת לפיה בדיון שהתקיים בביהמ"ש קמא לא העלה כב' השופט את השאלה מדוע לא הוגש ערעור על החלטת 11.2.23 ולכן המבקשת לא יכלה להתגונן מפני טענה זו – דינה להידחות. מהחלק מפרוטוקול הדיון שבחרה המבקשת לצרף עולה שדווקא ב"כ טענה כי "הערעור הוא על החלטת כב' הרשם מיום 28.7.23". אילו סברה המבקשת שהערעור הוא על שתי ההחלטות, היא הייתה מציינת זאת. בנוסף, ההחלטה מיום 11.2.23 אינה בגדר החלטת ביניים והיא סיימה את הדיון בבקשת הפרעתי שהמשיבה הגישה. אשר על כן, בצדק קבע ביהמ"ש קמא שהחלטת 11.2.23 חלוטה והערעור שהמבקשת הגישה הוא ביחס להחלטה מיום 28.7.23 בלבד. 2. אכן, המבקשת עצמה לא התייצבה לדיון בערעור בבית המשפט קמא ורק באת כוחה ול' התייצבו. ברם, משבאת כוחה של המבקשת התייצבה לדיון ומשהמשיבה לא העלתה בדיון בערעור בבית המשפט קמא כל טענה בנוגע לא התייצבות המבקשת עצמה, היא לא רשאית להעלות טענה זו לראשונה במסגרת בקשה דנן. 3. שתי שאלות מרכזיות עומדות להכרעה בבקשה: הראשונה - האם היה רשאי כב' הרשם לבטל את הריבית החלה על החוב? השנייה - האם ניתן היה להורות על צו תשלומים בגובה 150 ₪ ללא חקירת יכולת, תוך קשירת חיוב המשיבה בחיוב צד ג'? 4. מכוח סמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור באופן חלקי בנוגע לביטול חיובי הריביות שנקבעו בפסק הדין ולצו פריסת התשלומים לאור הזיקה עם חיוביו של צד ג' והכל מהטעמים שיפורטו להלן. 5. עסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דין של ביהמ"ש לענייני משפחה שדן בערעור על החלטת כב' רשם ההוצל"פ. ברע"א 8476/12 עזבון המנוחה כהן עדינה ז"ל נ' בנק הפועלים בע"מ (29.1.13) נקבע כי: "כיום, לאחר הפרדת מערכת ההוצאה לפועל ממערכת בתי המשפט, אפשר שראוי לקבוע רף מקל יותר לקבלת בקשות רשות ערעור על החלטות רשמי ההוצאה לפועל ... זאת, שכן בשונה מבעבר, אין מדובר בערכאה שיפוטית רגילה, כי אם גוף "מעין שיפוטי" בלבד". ברע"א 411/13 מפעלי מתכת ש. כהן בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ואח' (20.5.13) נקבע כי: "אכן, נוכח השינוי במבנה ההוצאה לפועל, והפרדת מערך הגבייה והאכיפה ממערכת המשפט, נדרש בית המשפט לבחינה מחודשת של אמות המידה לדיון בבקשת רשות ערעור בהליכי הוצאה לפועל ... במצבים אלו, שבית משפט השלום יושב כערכאת ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, הוא למעשה הגורם השיפוטי הראשון המכריע בסוגיות המשפטיות המתעוררות במסגרת ההליך... בכל הנוגע לבירור העובדתי הנדרש לשם קיום הליכי הוצאה לפועל, יושב בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור שנייה. במסגרת זו, אף אם אמת המידה להתערבותו של בית המשפט המחוזי תהיה מעט מקלה יותר, נוכח העובדה שאין עסקינן ב"גלגול שלישי" בפני ערכאות שיפוטיות, הרי שככלל יחול מבחן הלכת חניון חיפה, אף אם במתכונת מרוככת. בכל הנוגע לשאלה משפטית, ראוי להחיל אמת מידה מקלה מעט יותר. במצבים אלו, בהם בית משפט השלום הוא הערכאה העורכת בירור משפטי מקיף, ראוי שבית המשפט המחוזי יבחן האם יושם הדין בנסיבות הפרטניות של המקרה, אף אם אין ההליך מעורר שאלה כללית החורגת מנסיבותיו של ההליך". 6. במקרה דנן, עולות שאלות משפטיות החורגות מעניינם של הצדדים ומצדיקות מתן רשות ערעור. 7. סעיף 81א4 לחוק ההוצל"פ שכותרתו "סמכות רשם ההוצאה לפועל להפחית ריביות" קובע כי: "רשם ההוצאה לפועל רשאי, מיוזמתו או לפי בקשת החייב ולאחר שנתן לזוכה הזדמנות לטעון את טענותיו, להפחית, מטעמים מיוחדים שיירשמו, את תוספת הריביות הנצברות בתיק ההוצאה לפועל". כאמור, בהחלטה מיום 28.7.23 ביטל כב' הרשם את הריבית המשפטית וריבית הפיגורים מיום 11.2.23 ואילך וקבע שבשלב זה החוב בתיק יחושב עם הצמדה בלבד ללא ריביות עתידיות. הרשם הפנה לנימוקים שהביא בהחלטה מיום 11.2.23 שם ציין שהוא מבטל את הריביות וההצמדות שנצברו לחוב מכוח הסמכות שהוענקה לו בסעיף 81א4 לחוק ההוצל"פ וזאת נוכח הקשר שבין הזוכה לצד ג', נוכח השיהוי בהגשת הבקשה, הגשת התביעה על סכום חלקי, אי הגשת סיכומים על ידי הזוכה וכלל נסיבות התיק. 8. בסעיף 9 לפסה"ד לדמי שימוש ראויים נקבע כי: "הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים שנקבעו בחוות הדעת ללא התוספת של 15 אחוז ולסכומים אלו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן חוות הדעת ועד התשלום בפועל". ההוראה בדבר הריבית הינה חלק בלתי נפרד מפסק הדין לתשלום דמי שימוש ראויים. הלכה היא כי‏ "היקף סמכותו של ראש ההוצאה לפועל מצומצם לאכיפת ביצועו של פסק הדין ולא לפרשנותו... כן קובעת ההלכה כי על ראש ההוצאה לפועל לפעול על פי האמור בפסק הדין כפשוטו והוא איננו רשאי למלא את החסר בפסק הדין על דעת עצמו." (ברע"א 3450/07 נחמה מרקין נ' שרה משה (22.11.2007)‏). כלומר, רשם ההוצל"פ אינו רשאי לשנות מקביעות שנפסקו בפסק הדין. הסמכות המסורה לרשם ההוצל"פ להפחית ריביות בהתאם לסעיף 81א4 לחוק ההוצל"פ מוגבלת להפחתה של ריבית הפיגורים בלבד להבדיל מהצמדה וריבית רגילה שנקבעה בפסק הדין, אותה על הרשם לבצע ככתבה וכלשונה. סעיף 81א4 לחוק ההוצל"פ קובע מפורשות שהסמכות הנתונה לרשם ההוצל"פ היא אך ורק ביחס להפחתת תוספת הריביות שנצברו בתיק ההוצל"פ ואין מדובר בהפחתה או ביטול הריביות אשר נצברו או נצברות מכוח החיוב בפסק הדין. מדובר על הריביות הנצברות בתיק ההוצאה לפועל בנוסף לריביות מכוחו של פסק הדין, כדוגמת ריבית הפיגורים וזאת בשונה מהפרשי הצמדה וריבית שנקבעו בהתאם לפסק הדין. לעניין ההבדלים בין הריביות נקבע ברע"א 7777/09 אליהו בראנץ נ' הרצל כנפי (7.1.13): ‏‏"ניתן לראות כי חוק ריבית והצמדה מגדיר שני מנגנונים כלכליים שתכליתם שונה. האחד, הפרשי הצמדה וריבית, הניתן לכנותם "רגילים". מטרתו של מנגנון זה – מניעת קיפוחו של הנושה עקב האינפלציה... הפרשי הריבית וההצמדה, מטרתם היא אחת – הבאת הזוכה למצב שבו ערך המטבע בידו משקף את הסכום המקורי. לא כך הוא לגבי ריבית הפיגורים, המנגנון השני המוזכר בחוק. ריבית הפיגורים היא מעין סנקציה, שתכליתה היא לתמרץ אכיפה מהירה של חובות פסוקים". כפי שנקבע ברער"צ (שלום פ"ת) 62272-01-20 חיים דוד נ' בנימין פייג (24.5.20)‏: ‏ "לא ניתן לקבל את טענת המשיב כי לרשם ההוצל"פ יש סמכות להפחתת הריבית באופן מוחלט כפי שנעשה, מכח סעיף 81א4 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967... מתן סמכות לרשם הוצל"פ להפחתת כל הריבית כולל הריבית הרגילה עומדת בסתירה להוראות חוק פסיקת ריבית. ההלכה לעניין זה היא כי אין חוק אחד שולל מכללא את תחולתו של חוק אחר, וכי על בית המשפט לשאוף לפרשנות המונעת התנגשות חזיתית בין חוקים שונים. ומכל מקום כאשר קיימת הוראת חוק ספציפית והוראת חוק כללית - גוברת ההוראה הספציפית על ההוראה הכללית... בעניינינו חוק פסיקת ריבית מציין באופן ספציפי את סמכות הרשם להפחתת ריביות ביחס לתיקי הוצל"פ שנפתחו לביצוע פס"ד בעוד שחוק ההוצל"פ מתייחס להפחתת ריביות באופן כללי ובין היתר לתיקים מסוג אחר כגון תיקי שטרות ותביעה לסכום קצוב שמתנהלים בהוצל"פ מבלי שיש בהם פס"ד ואזי הוראת חוק פסיקת ריבית גוברת. זאת ועוד, לא ניתן לקבל פרשנות המאפשרת לרשם ההוצל"פ לשנות מהאמור בפסה"ד, ולהפחית ריבית שנקבעה ע"י ביהמ"ש." 9. אין לקבל את קביעת ביהמ"ש קמא לפיה משהפסיקתה לא כללה את החיוב בריבית והצמדה אזי אין הקביעה בנוגע לריביות בפס"ד מחייבת. שהרי, כפי שנקבע ברע"א 3417/12 יובל תמיר נ' נובה ארנה בע"מ (בפירוק) (28.10.12)‏:‏ "הפסיקתה היא תמצית ההחלטה שניתנה, עליה לשקף את תוצאתה האופרטיבית של ההחלטה או פסק הדין, ללא הנימוקים שעמדו בבסיסם, וכל זאת במדויק – ללא שינוי, גריעה או תוספת ... לפסיקתה אין כל קיום עצמאי, שכן "הפסיקתא איננה חי הנושא את עצמו, אלא היא סמוכה להחלטה או פסק דין שניתנו, והיא נערכת על פיהם" (ע"א 6449/97 טמשה נ' עדן (5.2.1998))". הפסיקתה אינה עומדת בפני עצמה ופסק הדין הוא המסמך הראשי אותו יש ליישם בהוצאה לפועל. ככל שבפסק הדין ישנה הוראה אופרטיבית שלא נכללה בפסיקתה הרי שההוראה שבפסק הדין היא זו שיש לבצע, אף אם היא נשמטה מהפסיקתה. ככל שלרשם ההוצל"פ קיים ספק בדבר, עליו לפנות בבקשה להבהרה בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצל"פ. 10. כמו כן, יש לקבל את טענת המבקשת לפיה לא ניתן היה לקשור בין חיוב החייבת לזוכה לבין חובו של צד ג' לחייבת. לא ברור מכוח איזו סמכות יצר כב' הרשם את "הזיקה הגבייתית" בין שני החיובים – זה של החייב לזוכה וזה של צד ג' לחייבת. כפי שציין כב' הרשם, עסקינן ב"חיובים שונים ובישויות שונות". מדובר בשני חיוביים כספיים שונים, בשני תיקי הוצל"פ שונים, המבוססים על פסקי דין שונים ולא היה מקום לקשור בין הדברים. לפיכך, לא היה מקום להתנות את חיוב צד ג' כלפי המשיבה לחיובה של המשיבה כלפי המבקשת. התנהלותו של צד ג' ביחס לחוב המזונות שלו לחייבת, חמורה ככל שתהיה, לא יכולה להוות נימוק או הצדקה לפגיעה בזכותה של הזוכה למימוש החיוב הפסוק שלה. ככל שיש צורך, ניתן להפעיל כנגד החייב במזונות, צד ג', סנקציות שונות וזאת במסגרת תיק ההוצאה לפועל שמתנהל נגדו. 11. לפיכך, לא היה מקום להורות על כך שצו התשלומים יעמוד על 150 ₪ לחודש בלבד וזאת מבלי שבוצעה כל בדיקת יכולת כלכלית למשיבה וללא שהתברר האם וכיצד יש לפרוס את תשלומי החוב של המשיבה למבקשת. הנימוק לפריסת התשלומים כפי שעולה מההחלטה מיום 28.7.23 הוא חובו של צד ג' לחייבת "כחלק ממארג החיוב שהושתתו על החיובים בתיק דנן עבור דמי המדור". ואולם כאמור, התנהלותו של צד ג' ביחס לחוב המזונות שלו לחייבת, לא יכול להוות נימוק או הצדקה לפגיעה בזכותה של הזוכה למימוש החיוב הפסוק שלה. אי תשלום המזונות ע"י צד ג' יכול להילקח בחשבון בעת ההחלטה בדבר פריסת התשלומים ואולם זאת יש לבצע כחלק מהבחינה הכוללת של היכולות הכלכליות של המשיבה. 12. בפסק הדין, ביהמ"ש קמא הצדיק את החלטת כב' הרשם לפריסת התשלומים גם על הקביעה שהחייבת, המשיבה, אינה מרוויחה סכומים נכבדים וכי מדובר באישה המתקשה בפרנסתה וזאת, על בסיס פסק הדין שניתן בעמ"ש ושקביעותיו מבוססות על המצב העובדתי ששרר לפני עשור. לא ניתן להשליך את המצב העובדתי שהיה ב-2014 על המצב כיום ואין להחליף את בחינת מצבה הכלכלי של החייבת כיום לצורך פריסת תשלומי החוב, על קביעות ישנות. היה צריך לערוך בחינה עובדתית הרלוונטית למצבה הכלכלי הנוכחי של המשיבה. 13. סיכומו של דבר: דין הבקשה להתקבל בחלקה במובן זה שיש לחייב את המשיבה בריבית והצמדה כפי שנקבע בפסק הדין, וההחלטה בדבר ביטול הריבית המשפטית תבוטל. אולם, זאת רק בנוגע לביטול הריבית החל ממועד ההחלטה דהיינו מיום 11.2.23 ואילך (כפי שנקבע בהחלטה מיום 28.7.23). ההוראה בדבר ביטול חיובי הריבית שנקבעה בהחלטה מיום 11.2.23 תקפה, שכן החלטה זו חלוטה, שעה שהמבקשת לא ערערה עליה. מובהר שההחלטה בדבר ביטול ריבית הפיגורים שנצברה מאז פתיחת תיק ההוצל"פ בעינה עומדת. בנוסף, יבוטל צו התשלומים בסך של 150 ₪ לחודש ועל המשיבה לפנות בבקשה חדשה לפריסת החוב תוך שעליה לצרף את כל המסמכים הנדרשים להוכחת מצבה הכלכלי העדכני. לאור תוצאה זו, יבוטל גם חיוב ההוצאות שנפסק בפסק דינו של בית המשפט קמא לחובת המבקשת. 14. משהבקשה התקבלה בחלקה, המשיבה תשלם למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך מופחת של 5,000 ₪. 15. הערובה שהפקידה המבקשת, על פירותיה, תושב לה באמצעות ב"כ. 16. פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת הפרטים המזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision79063-09-24	["תפתלי שילה"]	[{"judgment_id": "431c6d25-8e9d-5d17-84d9-ff0bb1734520", "file_name": "79063-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 65039, "extension": "docx", "display_name": "79063-09-24-קובץ מקורי"}]
4931b7b1-ac99-50df-a4c7-ac1508fc1045	ביהמ"ש המחוזי בחיפה, השופט חננאל שרעבי: החלטה בבקשה להגדלת ערבות ליציאה מהארץ (רמ"ש 55804-12-24)	55804-12-24	2024-12-21	2	3	4	2DISTRICT_COURT	3Haifa	4Family	1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת הילה גורביץ עובדיה) מיום 19.12.2024 שניתנה בתיק תלה"מ 18765-12-24 (להלן: "ההחלטה קמא" ו-"התיק קמא" בהתאמה), שדחתה את בקשת המבקש כאן, לשינוי סכומי הערבויות שעל המשיבה להפקיד בטרם תצא עם הקטינים מהארץ, שנקבעו בהחלטת בית משפט קמא מיום 19.12.2019 ואושררה בהחלטה מיום 18.12.2023, כפי שיפורט להלן. רקע בזעיר אנפין וההחלטה קמא 2. המבקש והמשיבה (להלן גם: "הצדדים") ניהלו קשר זוגי, ממנו הביאו לעולם את שני הקטינים שפרטיהם בכותרת. 3. המשיבה כאן היא אזרחית זרה, והקטינים בעלי אזרחות זרה וישראלית גם יחד. החזקת הקטינים משותפת לצדדים ומתקיימים זמני שהות נרחבים עם ההורים. 4. כעולה מבקשת רשות הערעור, בהחלטה מיום 19.12.2019 (י"ס 42720-09-19), נקבע בין היתר על ידי בית משפט קמא, כי כתנאי לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ נגד הקטינים, על המשיבה להפקיד ערבות בנקאית או סך במזומן של מאה וחמישים אלף (150,000) ₪, וכן החתמת שלושה ערבים המשתכרים סך שלא יפחת משבעת אלפים (7,000) ₪ נטו לחודש. כן נקבע כי ערבות הערבים לא תהא מוגבלת בסכום. 5. עוד תואר בבקשת רשות הערעור, כי ביום 18.12.2023 התקיים דיון בבקשת המשיבה, לצאת עם הקטינים ל[מדינה זרה] לנוכח מלחמת חרבות ברזל (תלה"מ 42065-11-23 – להלן: "התיק קמא המקביל"). בית משפט קמא דחה את בקשת המשיבה, תוך שקובע, בין היתר, כי טובת הקטינים בעת ההיא לשמור על יציבות וקביעות בחייהם. כן נקבע בהחלטה הנ"ל, כי הבקשה לצמצום וביטול הערבויות (שנקבעו בהחלטה קמא מיום 19.12.2019) נדחית. 6. ביום 12.11.2024, הגישה המשיבה בקשה בתיק קמא המקביל, לאישור תאריכי נסיעה שלה עם הקטינים ל[מדינה זרה], בכפוף למילוי כל תנאי ההחלטה מיום 19.12.2019. המשיבה ביקשה לטוס ביום 17.12.24, לחגוג את חג המולד והשנה החדשה עם משפחת המשיבה, ולשוב ביום 4.1.2025. 7. לאחר קבלת תגובת המבקש כאן לבקשה קמא, ניתנה ביום 19.11.24 החלטת בית משפט קמא בבקשה הנ"ל, כדלקמן: "מעמדות שני הצדדים עולה כי מוסכם שהתנאים שנפסקו בהחלטה מיום 18/12/2023 יחד עם ההחלטה מיום 19/12/2019 בתוקפם וכפוף ליישומם והפקדת הנדרש, תוכל המבקשת לנסוע עם הקטינים לטיול/ביקור משפחתי. עוד עולה מעמדות הצדדים, אין מחלוקת בנוגע למועד הנסיעה. על כן, כפוף לביצוע התנאים שנפסקו בסעיפים 1-5 שם, לרבות התחייבות עצמית, ערובה וערבות הערבים, רשאית המבקשת לצאת עם הקטינים בתאריכים 17/12/2024-04/01/2025. להסר ספק, כל עוד לא ישובו הקטינים מעוכבת יציאתם של הערבים נוסף על ערבותם. המזכירות תמציא לצדדים". 8. ביום 24.11.2024 הגיש המבקש כאן תגובה בתיק קמא המקביל, במסגרתה התנגד ליציאת המשיבה עם הקטינים מהארץ, מתוך חששו כי המשיבה לא תשוב עמם לישראל. בהחלטה מיום 26.11.2024, הבהיר בית משפט קמא, כי תגובת המבקש מהווה למעשה בקשה חדשה לשינוי תנאים שנקבעו לעיכוב יציאת הקטינים ולכל הפחות תביעה בעניין קטין מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב -1962, וכי עליו להגישה בנפרד. 9. בהתאם להחלטה הנ"ל, הגיש המבקש את התובענה קמא ביום 8.12.24, במסגרתה תבע הרחבת הסדרי שהות הקטינים עם המבקש; באותו יום הגיש בקשה שכותרתה "בקשה דחופה למתן סעד זמני להגדלת הערבויות שנקבעו לעיכוב יציאת הקטינים מהארץ", על מנת להבטיח את הסעדים שהתבקשו בתביעתו להרחבת הסדרי השהות עם הקטינים, כך נטען בגוף הבקשה קמא. 10. המשיבה בתגובתה, טענה כי האשמות המבקש חסרות שחר ובמעשיו פוגע בקטינים ואף נוהג בניכור הורי כלפיה המשיבה. לטענתה, מצבה החוקי בישראל השתנה לטובה, כך שכעת היא יכולה לעבוד בארץ ואף לצאת ולחזור אליה ללא חשש. על כן אין לשנות את תנאי ההחלטה המתירה לה לצאת עם הקטינים מהארץ. לנוכח בקשת המבקש, נמנע מהמשיבה לטוס בתאריכים שצוינו בבקשתה הראשונה (סעיף 6 לעיל). בבקשתה מיום 18.12.2024, ציינה המשיבה את תאריכי הטיסות החדשים לה ולקטינים, מיום 23.12.24 עד יום 4.1.2025. 11. ביום 19.12.24 ניתנה ההחלטה קמא, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש. נימוקי בית משפט קמא הם כדלקמן: "עיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה. כלל טענות המבקש נבחנו ונדונו ואין בפני שינוי נסיבות. הגשת התביעה מטעם המבקש, לשינוי בזמני השהות, שהוגשה בסמוך לניסעה על מנת "לייצר" תשתית לטענה לשינוי נסיבות אין בה די. על כן אני דוחה את העתירה לשינוי הערבויות שנפסקו. מבלי לגרוע מהאמור, ומאחר ונטען כי ייתכן והונפקו דרכונים זרים שלא בהסכמה, תנאי נוסף ליציאת הקטינים מהארץ הוא הפקדת הדרכונים [הזרים] בכספת בית המשפט ולחילופין תצהיר המשיבה כי הדרכונים לא הנפקו, אם לא הונפקו. מבלי לגרוע מהאמור, מאחר והערבים הוחתמו על כתב ערבות צד ג' לסעד זמני, יש לצרף תצהיר הערבים כי ידוע להם שערבותם שאינה מוגבלת בסכום נועדה לפצות את המבקש, בכל הוצאותיו לשם איתור והשבת הקטינים לישראל, אם לא ישובו במועד לו התחייבה המשיבה. כפוף לאמור ושאר הוראות ההחלטה מיום 19/12/2019 - בטלה התליית ההחלטה מיום 19/11/2024 והמשיבה רשאית לצאת עם הקטינים למועדים המבוקשים. המזכירות תמציא לצדדים". בקשת רשות הערעור דנן הוגשה בגין החלטה זו. תמצית טענות המבקש בבקשת רשות הערעור 12. המבקש חזר על טענותיו בבקשה קמא, והוסיף כדלקמן: א. התנהלותה ובקשותיה של המשיבה בתיקים קמא מעידים, כי אין בכוונתה לשוב לישראל עם הקטינים. המשיבה ביקשה "ייעוץ" מבית משפט קמא, בשאלה מה יקרה לערבים הפוטנציאלים, ככל שלא תשוב עם הקטינים לארץ, בשל המצב הביטחוני, הפוליטי או כח עליון. ב. המשיבה ניסתה לייצר מצג של אמינות ליציאה זמנית מהארץ עם הקטינים, באמתלה של החגים, אולם בפועל מדובר בכיסוי בלבד לתכניותיה האמיתיות להגר עם הקטינים ולא להשיבם לישראל. ג. שגה בית משפט קמא, עת הותיר על כנן את הערבויות שנקבעו על ידו בהחלטה מיום 19.12.2019, לנוכח הסיכון הממשי והוודאי להברחת הקטינים. יש לשקלל סיכון זה על ידי העלאת גובה הערבות העצמית שתושת על המשיבה (לסך של 300,000 ₪, כפי שציין בבקשתו קמא). ד. בית משפט קמא לא בדק לעומק את איתנותם הפיננסית של הערבים וקיומם של חובות או התחייבויות קודמות. קביעת סף הכנסה של שבעת אלפים ₪ נטו, לא מהווה ערובה לאיתנות פיננסית. לכל הפחות היה על בית משפט קמא לדרוש רישום הערת אזהרה על נכס נדל"ן שבבעלות כל אחד מהערבים. ה. בית משפט קמא התעלם בהחלטתו מהעובדה, כי הערבה גב' ג. מ משתכרת מקצבת ביטוח לאומי בסך 4,291 ₪ לחודש ולא עונה על דרישות ההחלטה קמא. כמו כן, לא דרש בית משפט קמא כי הערבים יחתמו על תצהיר לפיו הם מודעים לעיכוב יציאתם שלהם מהארץ, עד חזרת הקטינים מחו"ל, ושאר תנאי הערבות לה התחייבו. ו. שגה בית משפט קמא עת סירב ליתן למבקש את יומו ולא איפשר לו לחקור את המשיבה ואת שלושת הערבים, בניגוד להלכה המשפטית הקובעת כי יש לקיים דיון דחוף בבקשה לביטול צו עיכוב יציאה מהארץ של קטינים, כאשר אחד מהצדדים מבקש זאת. ז. שגה בית משפט קמא עת נתן החלטתו קמא על גבי פתקית בת מספר שורות, לקונית ואינה מפורטת, בניגוד להלכה המשפטית הקובעת כי על בית המשפט לנמק את החלטתו. 13. בד בבד עם בקשת רשות הערעור דנן, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה קמא. דיון והכרעה 14. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בתיק קמא ובתיק קמא המקביל, שוכנעתי לדחות את בקשת רשות הערעור אף ללא תשובה, מכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(2) + (5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. 15. עסקינן בהחלטה קמא, העוסקת ביישום או החלת תנאי החלטה, שניתנה כבר ביום 19.12.2019 וש"אושררו" בהחלטה מיום 18.12.2023. יוזכר כי מהות ההחלטות הנ"ל היא התנאים שעל המשיבה לעמוד בהם, ככל שתבכר לצאת את הארץ עם הקטינים – הפקדת ערבות בנקאית (או מזומן) על סך 150,000 ₪ והעמדת שלושה ערבים בתנאים שפורטו לעיל. על שתי ההחלטות הנ"ל לא הוגשו בקשות רשות ערעור, והמועדים לעשות כן – חלפו זה מכבר. 16. מאז ניתנה ההחלטה מיום 19.12.2019, תנאיה לא השתנו. אף לאחר שאושררו התנאים מחדש, בהחלטה מיום 18.12.2023, לא חל כל שינוי, שהצדיק לכאורה עיון מחדש בתנאי יציאת המשיבה עם הקטינים מהארץ. להיפך, הדגישה המשיבה בתגובתה בתיק קמא, כי לנוכח השינוי לטובה שחל במעמדה החוקי בארץ, יקל עליה לצאת ולשוב לארץ, וכן לעבוד ולהתפרנס כאן. 17. בבקשתו, המבקש למעשה מנסה לשנות את התנאים שנקבעו בהחלטה לפני חמש שנים, ולא נמצא לכך כל צידוק. אף טענתו בדבר חקירת הערבים המוצעים איננה מבוססת, שעה שהערבים עומדים בתנאי ההחלטה מיום 19.12.2019 ובית משפט קמא אישר זאת. ככל שמבכר המבקש לשנות את התנאים שיושתו להבא על המשיבה ליציאתה עם הקטינים את הארץ, עליו לעשות כן בתובענה חדשה, כפי שאף ציין בית משפט קמא בהחלטתו מיום 26.11.24, בתיק המקביל קמא. 18. בכל הקשור לטענות המבקש כלפי הערבים שצירפה המשיבה, לא מצאתי בהן ממש; המשיבה העמידה שלושה ערבים, כפי שהורה בית משפט קמא בהחלטתו, ולגבי שניים מהם (מר נ.ב ומר א. ז) לא נטען כי לא עומדים בתנאי ההחלטה קמא; לגבי הערבה השלישית, גב' ג. מ, נטען בבקשה דנן כי אינה עומדת בתנאי ההכנסה החודשית (7000 ₪ ומעלה), שעה שהכנסתה היא קצבת מל"ל בסך של 4,291 ₪ לחודש. עיון מדוקדק במסמכי הבנק של הערבה, שהוגשו בהודעת המשיבה מיום 17.12.24 בתיק קמא, מלמד כי מעבר לקצבת המל"ל בסך של 4,291 ₪, קיימת לה הכנסה חודשית משכר עבודה (סך שנע בין 2,496 ₪ לבין 5,944 ₪), ועוד הכנסה חודשית מהשכרת דירה (כך נראה) בסך 4,200 ₪, והפקדות נוספות ממקורות שונים. סך ההכנסות החודשי של ערבה זו עולה גם עולה, על 7,000 ₪ שצוין כתנאי בהחלטה קמא. 19. כאן יצוין כי עיון בתיק קמא מלמד כי הבוקר (22.12.24) נסרקו לתיק תצהיריהם של שלושת הערבים, במסגרתם הצהירו, כי ידוע להם שערבותם ליציאתם מן הארץ של המשיבה ושני הקטינים אינה מוגבלת בסכום, ונועדה לפצות את המבקש בכל הוצאותיו לשם איתור והשבת הקטינים לישראל, אם לא ישובו במועד לו התחייבה המשיבה. כן הוגשה לתיק קמא הודעה על הפקדת דרכוניהם [הזרים] של הקטינים, בכספת בית משפט קמא; הערבות הבנקאית הוגשה אף היא, ביום 19.12.2024. 20. אף לא שוכנעתי בכל הקשור לטענת המבקש, כי ההחלטה קמא לאקונית ולא נומקה כפי הצורך. בית משפט קמא נימק החלטתו, אף אם בקצרה, והחלטתו זו ניתנה בהקשר הדוק לשאר ההחלטות שניתנו בתיק קמא בימים האחרונים, בבקשת המבקש, ויש לקראם יחדיו. 21. לנוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי להתערב בהחלטה קמא, ואני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון בבקשת עיכוב הביצוע ואני מורה על מחיקתה. 22. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות. המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים. החלטה זו מותרת לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision55804-12-24	["חננאל שרעבי"]	[{"judgment_id": "4931b7b1-ac99-50df-a4c7-ac1508fc1045", "file_name": "55804-12-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 59299, "extension": "docx", "display_name": "55804-12-24-קובץ מקורי"}]
f7764c6b-4d9a-5a73-a2b7-f47e1bfcd87f	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, השופטת אירית קלמן ברום: החלטה בתיק רע"א 33552-11-24	33552-11-24	2024-12-24	2	4	3	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	3Civil	לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא מיום 15.10.24 (ת"א 30196-09-22; ת"א 21426-06-18, כב' השופטת מלכה ספינזי-שניאור) בגדרה נדחתה בקשת המבקשים להמציא למומחית הפסיכיאטרית שמונתה, את חוות הדעת הראשונה שניתנה על ידי מומחית קודמת בהליך הקודם, ולאחר מכן נפסלה. תמצית העובדות וטענות הצדדים המבקש מס' 1 הינו קטין (להלן: "המבקש") והמבקשים 2 ו-3 הינם הוריו. המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב") הינו אביו של קטין בן גילו של המבקש. המשיב תקף את המבקש בשל סכסוך בין שני הקטינים. המבקשים הגישו תביעה לקבלת פיצוי בגין הנזק שנגרם לטענתם למבקש. התביעה הראשונה הוגשה בחודש יוני 2018 ונתמכה בחוות דעת מומחה פסיכיאטר. המשיבים התגוננו ותמכו את הגנתם בחוות דעת נגדית. בית המשפט קמא מינה כמומחית מטעמו, את ד"ר גלילי ויסטוב. המומחית בדקה את המבקש וקבעה לו נכות זמנית. המבקשים ביקשו למחוק את כתב התביעה על מנת להגישה בשנית כשהנזק יתגבש. ביום 12.9.22 הוגשה התביעה בשנית. המומחית בדקה את המבקש בשנית קבעה לו נכות בשיעור 15%, תוך שציינה שכנראה יחול שיפור במצב. למשיבים התברר שהמומחית לא התייחסה לחומר ששלחו לה, ובהחלטת בית המשפט קמא, החומר נשלח בשנית, המומחית התבקשה להתייחס לחומר הרפואי שנשלח לגבי עברו של המבקש. לאחר פניה זו, המומחית תיקנה את חוות דעתה וקבעה ששליש מהנכות שנקבעה אינו קשור לאירוע מושא התביעה. בשל אי בהירות בחוות הדעת נשלחה למומחית, נשאלה שאלת הבהרה נוספת, האם הנכות קבועה או שמא עדיין זמנית. המומחית לא השיבה לשאלת ההבהרה. המבקשים ביקשו לפסול את המומחית ולמנות תחתיה מומחה אחר. המשיבים הסכימו ומונתה ד"ר פנינג. המבקשים ביקשו לשלוח לד"ר פנינג את חוות הדעת הראשונה של המומחית אשר קבעה למבקש נכות זמנית. המשיבים התנגדו ובית המשפט קמא אסר על שליחת חוות הדעת. מכאן בקשת רשות הערעור. המבקשים טוענים כי בית המשפט קמא טעה בהחלטתו מאחר ובהחלטה על מחיקת התביעה הראשונה צוין במפורש שההליכים בתביעה הראשונה יחייבו בהליכים חדשים. בית המשפט קמא, לטענתם, שגה בכך שלא הפריד בין פסילת חוות הדעת האחרות שהוגשו בתביעה החדשה שהוגשה, לבין חוות הדעת הראשונה מההליך הקודם אשר מחייבת. הפסילה לדידם הייתה מסיבה טכנית לאחר שהמומחית לא השיבה לשאלות ההבהרה. המשיבים מצדם סומכים ידם על החלטת בית המשפט קמא, לטענתם לא ניתן להפריד בין חוות הדעת. הם לא מסכימים עם חוות הדעת של המומחית אשר לא התייחסה למצב קודם, ככל שלא היתה ניתנת החלטה על פסילת המומחית היו מזמנים אותה לחקירה, לכן בשלב זה אין לאפשר למומחית החדשה שמונתה לעיין בחוות הדעת. אין אפשרות להפריד בין חוות הדעת ולהציג רק חוות דעת אחת. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובתגובה לבקשה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. ראשית, מדובר בהחלטה דיונית, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות בעלות אופי דיוני ובכללן החלטות בעניין מינוי מומחים. לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בנוגע לניהול ההליך ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור, אלא כאשר נמצא כי מדובר במקרה חריג או כי ההחלטה מנוגדת לדין או גורמת לעיוות דין. ביקורת ערכאת הערעור על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית תיעשה ככלל במסגרת ערעור על פסק דין (ככל שיוגש) למעט במקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית או מקרים שבהם נחוצה התערבות בשלב מוקדם כדי למנוע נזק בלתי הפיך או ניהול הליך מיותר (רע"א 5037/23 גיל עם מזרחי נ' יחזקאל מועלם, פסקה 15 (‏4.9.2023); רע"א 2961/17 דגנית אלפרין נ' מדינת ישראל, בפסקה 8 (‏19.4.2017); רע"א 4471/21 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 10 (‏26.12.2021)). לא מצאתי כי מקרה זה נמנה עם החריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור. גם לגופו של ענין מצאתי כי החלטה נכונה ואין מקום להתערב בה. אכן ניתנה החלטה עם מחיקת ההליך הקודם, לפיה ההליכים שהתקיימו עד כה יחייבו. יחד עם זאת, חלו התפתחויות בהליך החדש, וחוות הדעת של המומחית נפסלו. הפסילה כוללת את כל חוות הדעת גם מההליך הקודם, על כן החלטה זו אינה סותרת את ההחלטה על המשך ההליכים. ההליך המשיך להתנהל, נעשתה פנייה לאותה מומחית בהמשך לחוות דעתה הקודמת, חרף הסתייגויות המשיבים, ורק לאחר מתן חוות דעת נוספת ומתן תשובה נוספת, התעוררה בקשת הפסילה, תהא סיבתה אשר תהא, בין אם מסיבה טכנית ובין אם מסיבה עניינית. המומחית נפסלה ועם פסילה זו נפסלו כל תוצרי הלוואי שערכה ובכללם חוות הדעת הראשונה, שאינה מהווה עוד ראיה בתיק, על כן לא ניתן לעשות בה שימוש על ידי צד כלשהו (ר' והשוו: רע"א 2101/14 עתניאל מדאר נ' רות משעול, בפסקה 15 (8.4.2014)). גם לו התביעה היתה ממשיכה להתנהל באותו התיק, לאור ההתפתחויות, עם פסילת המומחית, רשאי בית המשפט להורות על פסילת כל חוות הדעת לרבות חוות הדעת הראשונה, על כן לא היה מקום להמציא את חוות הדעת הראשונה למומחית החדשה. בכל מקרה, דינה של החלטה עדכנית זו, שניתנה על ידי הערכאה הדיונית שדנה בתיק, גוברת על ההחלטה הקודמת לפיה ההליכים הקודמים מחייבים. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪. המשיבים רשאים לגבות את הסכום מכספי העירבון שהופקדו, באמצעות בא כוחם. יתרת הפיקדון, ככל שנותרה, תושב למבקשים באמצעות בא כוחם. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision33552-11-24	["אירית קלמן ברום"]	[{"judgment_id": "f7764c6b-4d9a-5a73-a2b7-f47e1bfcd87f", "file_name": "33552-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 46046, "extension": "docx", "display_name": "33552-11-24-קובץ מקורי"}]
51074a37-3116-5bd7-96cc-2776f4dc83ba	FW: ביהמ"ש לענייני משפחה פ"ת, השופטת רבקה מקייס: פס"ד בשאלת אופי קצבת התלויים של המל"ל המשולמת להורה נכה (תלה"מ 42720-06-21, 42638-06-21)	42720-06-21	2024-11-11	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	רקע כללי הצדדים שkפניי נישאו זל"ז ביום ---, ומנישואיהם נולדו שני הקטינים --- - יליד --- ו--- – יליד ---. ביום --- התגרשו הצדדים זמ"ז. בחודש 1/21 נפרדו דרכיהם של הצדדים. לאחר פירוד זה פנו הצדדים להליך גישור אשר לא צלח כנראה מאחר ובין הצדדים התעוררו מחלוקות הקשורות לפרשנות הסכם ממון אשר נחתם על ידי הצדדים. כבר לאחר הפירוד בין הצדדים האם נשארה לגור בנכס ב"---" מתוקף היותה חברת האגודה החקלאית ואילו האב עבר להתגורר בדירה שכורה. הסכם הממון נחתם על ידי הצדדים חודשים אחדים לאחר הנישואין, ואף אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 1.7.12 בבית המשפט לענייני משפחה ב---, ולעניין זה תהא התייחסות בהמשך פסק הדין. ביום 9.1.23 הגיעו הצדדים להסכם גירושין חלקי שבו הוסדר נושא איזון המשאבים בין הצדדים. על פי הסכם הגירושין החלקי האם נותרה הבעלים היחידי של הנכס במושב "---" הרשום על שמה, והאב נשאר הבעלים של העסק בשם "---" שהקים במהלך תקופת הנישואין הרשום על שמו לרבות הרכב המסחרי שנרכש לצורך עסק זה, וזאת כפוף להפטר האם מההלוואה שנלקחה מחשבונה לצורך רכישת הרכב המסחרי, ואילו הוסכם כי הרכב המשותף הנוסף יימכר והצדדים יחלקו בשווי תמורתו. טענות הצדדים טענות האם ועתירותיה בכתבי טענותיה עתירות האם במסגרת תביעותיה לטענת האם היא ההורה העיקרי – גם בימי השהות של הקטינים עם אביהם. האם מקבלת כיום את קצבת התלויים של הקטינים מקצבת הנכות של האב. האם עתרה לחייב את האב מעבר לסכומים אלה – השייכים לטענתה לקטינים ללא קשר לאב – בסך של 4,390 ₪ עבור --- וסך של 4,290 ₪ עבור --- וכן הוצאות מדור ונסיעות בסך של 3,140 ₪ כפי שפירטה בכתב תביעתה. בנוסף, עתרה האם לחייב את האב ב"כל הוצאה גדולה וחד-פעמית של הקטינים בתחום בריאות ורפואה". האם עותרת לחייב את האב בהמשך מעקב פסיכיאטרי, וזאת גם לאור העובדה כי האב עדיין מוכר כנכה במסגרת המל"ל – ולא פנה לביטול הכרתו זו. לבסוף, עתרה האם להצמדת המזונות ולחייב את האב בהוצאות משפט לדוגמא. זמני השהות עם האב האם מפנה לשלושת התסקירים שהוגשו על ידי מחלקת הרווחה ולעובדה כי האב ניתק קשר עם הפסיכיאטר מאחר וחש כי אין צורך בקשר זה ללא התייחסות של העו"ס לסוגיה זו וכן לטענות האם שלא זכו להתייחסות לגבי התנהלות האב בזמני השהות עם הקטינים. הכנסות האם ומצבה הכלכלי אין בסיכומי האם כל התייחסות למצבה הכלכלי, אלא התייחסות להכנסות הצדדים בלבד. לטענת האם, היא עבדה בעבר כטבחית, בתקופת מגפת הקורונה קיבלה תשלומים בגין דמי אבטלה בסך של 5,200 ₪ לחודש, וכיום משתכרת סך ממוצע של 6,000 ₪ לחודש והינה עובדת שעתית. (לסיכומיה צירפה האם העתקי תלושי שכר אחרונים). מוסכם כי האם עברה פעמיים הליך פונדקאות במהלך החיים המשותפים בין הצדדים. הכנסות האב לטענת האם הכנסותיו של האב הן כ- 6,000 ₪ לחודש מקצבת נכות מאת המל"ל בגין מחלת ה______ ממנה סובל, וכן סכומים נוספים וחלקם במזומן מעסק שהוקם על ידו במהלך הנישואין, עסק למכירת ציוד ל--- תעשייתיים ומתן שירות תיקונים לציוד זה. כפי שפורט לעיל, עם גירושי הצדדים נשאר העסק על ציודו בבעלות האב לרבות רכב בעלות של 250,000 ₪ שנרכש מהלוואה שנלקחה מחשבון האם וכן רכב משפחתי שנשאר אף הוא ברשות האב אולם למרות שעל פי ההסכם זכאית למחצית שווי הרכב הנוסף. האם בכתבי טענותיה מציינת כי אינה יודעת להעריך את הסכומים אותם משתכר האב בגין עסקו ואולם מציינת האם כי בזמן הנישואין היא נטלה הלוואה בסך של 250,000 ₪ מחשבונה לרכישת רכב מסחרי משנת ייצור 2020, ומציינת כי האב נושא כיום בהחזרים בגין הלוואה זו. מוסיפה האם כי במועד הפירוד בין הצדדים לקח עמו האב את הציוד העסקי בשבע עגלות נגררות, והודה בפניה כי בידיו סכום מזומן של 27,000 ₪ לא כולל יתרת הזכות בחשבונו העסקי. בסעיף 16 לסיכומיה טוענת האם כי הכנסתו של האב הינה – על פי חישוב שלו עצמו סך של 12,000 ₪ - לא כולל שכר עבודה: יתרת זכות של כ- 200,000 ₪ בחשבון העסקי (ראה דפי בנק שהומצאו ביום 8.6.22) מממן לעצמו פנסיה וחופשות ואף שכר דירה למגוריו בעלות של 4,600 ₪ לחודש. הפנייה לחישוב האב עצמו לגבי הוצאותיו והכנסותיו לתקופה מחודש 12/21 עד 5/22 (נספח ב' לסיכומי האם). מוסיפה האם כי האב מבצע עסקאות במזומן ולא מדווחות כפי שעולה מדו"ח חוקר שצורף לסיכומיה. טענות האב בכתבי טענותיו לרבות בסיכומיו עתירות האב האב מפנה להחלטת בית המשפט מיום 22.3.23 במסגרתה העמיד בית המשפט את סכום המזונות על גובה קצבת התלויים המשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי במסגרת קצבת הנכות לו זכאי האב. האב עותר לקביעת חלוקה שווה של ההוצאות החריגות של הקטינים, תוך ביטול חיוב המזונות שנקבע בהחלטה הנ"ל, לאור זמני השהות של הקטינים עם אביהם שהם מחצית הזמן. קביעת זמני השהות של ההורים עם הקטינים לטענת האב כל מטרת האם לתאר אותו כמי שאינו מסוגל לגדל את ילדיו במטרה לזכות במזונות מופרזים והאב מפנה בסוגיה זו גם לתסקירי שירותי הרווחה וגם לעמדת האפוטרופוס לדין שמונתה בהליכים אלה. האב מפנה להמלצות להמשך קיומם של זמני שהות שווים של הקטינים עם כל אחד מההורים בד בבד עם המשך ההליך הטיפולי ב"---" ועל כן מורה על מתן פסק דין הקובע המשך קיומם של זמני שהות שווים בין ההורים. צרכי הקטינים לטענת האב הדרישות של האם מוגזמות ומופקעות וזאת ביתר שאת בהתחשב ברמת החיים של הצדדים בזמן הנישואים. טענות האב לגבי הכנסות האם ומצבה הכלכלי יש לאם תיק מניות של מעל 600,000 ₪ וחשבון עו"ש ביתרת זכות נאה. כמו-כן, לטענת האב – לאם מנייה חקלאית בשווי של 650,000 ₪. האב מפנה להכנסה של האם משני תהליכי פונדקאות, הראשון בגינו קיבלה סך של 40,000 ₪ ובגין ההליך השני סך של 160,000 ₪. לאם בעלות בבית פרטי במושב "---", רכב חדש בעלות של 160,000 ₪, הכנסה ברוטו של 8,000 ₪, וכן זכאית לקצבת ילדים. הכנסות האב ומצבו הכלכלי לטענת האב, הכנסתו מקצבת המל"ל הינה בסך של 6,000 ₪, ובנוסף הינו בעלים של העסק "---" והכנסתו החודשית על פי דו"ח רווח והפסד שהגיש הינה של כ- 6,200 ₪ בלבד. האב מפרט כי הוא מעריך את חובותיו בכ- 200,000 ₪ - מחצית הסכום לאחיו, וכי הוא משלם מידי חודש שכר דירה בסך של 3,500 ₪, החזר הלוואה בסך של 4,000 ₪. האב פירט כי פדה את ההלוואה מחשבון האם ולקח לצורך כך הלוואה מאחיו. האב מפרט כי נאלץ לצמצם את הוצאותיו, ועבר על כן לדירה בישוב --- בשכירות של 3,500 ₪ בחודש. לעניין דו"ח החוקר הפרטי טוען האב כי מאחר ולא התקיים הליך הוכחות – יש ספק לגבי חוקיותה של החקירה. מכל מקום מאחר ומרבית העסקאות של האב הן מול מסעדות או מוסדות הרי שכל העסקאות מדווחות כדין. ב"כ האב מפנה למאזני הבוחן ולתדפיסי החשבון שהוגשו על ידי האב בשקיפות מלאה. דיון זמני השהות של הקטינים עם כל אחד מההורים כך קבעה העו"ס בתסקירה המפורט מיום19.3.24 : "___' ו_____' הוריהם של --- ו---, פרודים מזה כשלוש שנים. לאורך הזמן מאז הפרידה התקיימו זמני שהות שווים. האם מביעה דאגה לתפקודו ההורי של האב ובעבר ביקשה לצמצם את זמני השהות בביתו. מכתיבת תסקיר זה עולה כי על אף דאגותיה היא מבינה כיום כי לא נכון לעשות שינוי לילדיה, שהסתגלו לזמני השהות השווים. ההתרשמות משני הורים מסורים, הנותנים מענה לצרכי הילדים, רואים בטובתם, כל אחד על פי דרכו וסגנונו. הילדים זקוקים להמשך נוכחות וקשר משמעותי עם שני הוריהם. נראה כי הילדים הסתגלו לשגרת זמני השהות והמעברים בין בתי ההורים וקיימת יציבות לאורך זמן שמעניקה להם ביטחון. על אף המעבר של האב להתגורר בישוב אחר, הילדים מביעים שביעות רצון והשתלבו בישוב מבחינה חברתית. מהטיפול במסגרת "---" עולה כי שני ההורים מחויבים לתהליך ומשתמשים במרחב הטיפולי לעבודה של סוגיות בהורות. --- השתלב בטיפול לאחרונה, הוא מגיע לטיפול אך מביע התנגדות. --- נמצא בטיפול מספר חודשים ונראה כי עובר תהליך משמעותי. מהקשר עם ההורים ודיווחי בית הספר עולה כי קיים שיפור במצבם הרגשי והתפקודי של שני הילדים. המשפחה נמצאת בתהליך משמעותי אותו ניתן להמשיך. חשוב לשאוף לסיים את ההליכים המשפטיים שנמשכים לאורך זמן רב ונראה כי מכבידים מאוד על המערכת המשפחתית. המלצות: המשך קיום זמני שהות שווים, באותו מתווה בו התקיימו עד היום. המשך תהליך טיפולי במסגרת "---", הדרכה הורית לכל אחד מההורים וטיפול רגשי ל--- ו---. טווח זמן הטיפול הוא על פי המלצת הצוות המטפל. לגבי המשך הטיפול הרגשי ל---, תעשה חשיבה משותפת של הצוות המטפל ביחד עם ההורים. " והאפוטרופוס לדין ציינה בעמדתה כי בהתאם לתסקיר העו"ס הרי שהמשך ההליכים אינם מועילים לקטינים, ולא הוזכר דבר לגבי צורך לשנות מזמני השהות שהתקבעו בין הצדדים לאחר הפירוד ביניהם. הכרעה בנושא זמני השהות לאחרונה חזר וקבע בית המשפט המחוזי ב עמ"ש 38027-08-24 פלונית נ' פלוני שניתן ביום 14.10.24 כי: "כפי שציין ביהמ"ש קמא בפסק הדין, סטייה מהמלצות מומחה שמינה בית המשפט – ומעמדו של תסקיר דומה למעמד של חוו"ד מומחה - תיעשה רק במקרים שבהם קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים סטייה מההמלצות." הכרעה כל הגורמים המקצועיים ציינו כי מדובר בשני הורים מטיבים הפועלים לטובת ילדיהם, והעו"ס אף ציינה כי "שני הורים מסורים, הנותנים מענה לצרכי הילדים, רואים בטובתם, כל אחד על פי דרכו וסגנונו." הטענה של האם כנגד האב לגבי מצבו הרפואי ו/או התנהלותו ההורית לא הוכחה כלל. לפיכך, בהמשך לעמדת הגורמים המקצועיים אני מורה כי זמני השהות שנהגו עד כה בין הצדדים מאז פרידתם – זמני שהות שוויוניים - ימשיכו ויחולו מעתה ואילך. אני דוחה את טענות האם כי יש לחייב את האב בהמשך מעקב פסיכיאטרי בגין העובדה כי לא פנה לביטול זכאותו לקצבת נכות וטענה זו – עדיף לו לא נטענה כלל. היות האב ברמיסיה מלאה אינה שוללת ממנו את זכויותיו וכפי שציינה העו"ס בסיכום התסקיר מדובר ולפיכך, כאמור, בית המשפט מאמץ את המלצות התסקיר מיום 19.3.24. צרכי הקטינים אין מחלוקת כי אין לקטינים צרכים מיוחדים מעבר לאלה של בני גילם. בכתב התביעה של האם פורטו סכומים שונים כצרכי הקטינים, בתצהירה חזרה על האמור בכתב התביעה ואין בסיכומיה התייחסות ספציפית או מיוחדת לצרכי הקטינים. האב בכתבי טענותיו ציין כי הסכומים שנתבעו הם מופרזים ואף אינם מתאימים לרמת החיים של הצדדים במהלך החיים המשותפים. מצבם הכלכלי של ההורים והשתכרותם בתחילת ההליכים עלו שאלות לגבי השתכרות שני הצדדים אולם לאחר קיום ההליכים וצירוף אסמכתאות מצד כל אחד מהצדדים עולה התמונה המפורטת להלן. מצבה הכלכלי והשתכרותה של האם רק לאחר חודשים ארוכים של התדיינות, לאחר שהטענה כי יש בידי האם חסכונות בניירות ערך בשווי של מעל חצי מיליון ₪ נאותה האם להודות בעובדות אך מבלי לפרט בפני בית המשפט את גרסתה לסכומים אלה וזאת בדרך זו (סעיף 2 לתגובה מיום 17.3.22): "אשר לטענת הנתבע כי יש לזון את הקטינים מחסכונותיה של התובעת יובהר כי אכן ברשות התובעת כספים שחסכה טרם נישואיה לנתבע. זו היתה הסיבה לכך שהתובעת התעקשה כי בין הצדדים יחתם הסכם ממון." בבעלותה של האם בית במושב "---", שהינו נקי משעבודים, חסכונות בסך של כ-600,000 ₪ לחודש, משכורת ממוצעת בסך 6,100 ₪ נטו לתשלום לחודש. חשבון העו"ש של האם עומד על יתרת זכות שבין 10,000 ₪ לבין 20,000 ₪ במהלך ששה חודשים רצופים (ואף גבוהה בהרבה בתקופות נוספות – ראה מסמכים שהוגשו ביום 8.6.22). גם הטענה כי לאם מנייה חקלאית ששוויה מעל 600,000 ₪ לא נסתרה על ידי האם. מצבו הכלכלי של האב והשתכרותו האב מתגורר בשכירות מאז נפרדו הצדדים, תחילה במושב --- תמורת שכר דירה של 4,600 ₪ ולאחרונה עבר להתגורר במושב --- תמורת שכר דירה של 3,900 ₪. לאב עסק שהוקם במהלך הנישואין אך נשאר בבעלותו במועד פרידת הצדדים, רכב מסחרי שנרכש תמורת 250,000 ₪ שבגינו משלם הלוואה שיתרתה הייתה במועד הסכם הגירושין כ- 100,000 ₪. האב זכאי לקצבת נכות בסך של כ- 6,000 ₪ וכן הכנסותיו מהעסק על פי הדיווחים שהוצגו על ידו מניבות הכנסה נוספת של כ- 6,000 ₪ לחודש. החשבון העסקי של האב נמצא ביתרות זכות לא קטנות חודשים ארוכים (ראה מסמכים שהוגשו ביום 8.6.22 – עם יתרות זכות שנעות בין 70,000 ₪ ל- 100,000 ₪ במהלך שנת 2022 גם אם לא נעלם מעיניי כי בחודש 2/22 נלקחה הלוואה על ידי האב בסך של מעל 100,000 ₪. בנסיבות אלה, ותוך קבלת האפשרות כי יש לאב הכנסות נוספות (גם אם אקראיות לאור אופי הפעילות של העסק ) מעבר למה שמדווח במסגרת עסקו – בית המשפט קובע את הכנסתו החודשית לסך כולל של 13,000 ₪ לחודש. המסגרת הנורמטיבית בעמ"ש (מחוזי מרכז) 45565-07-20 א. פ נ' ק. פ (נבו 18.2.2021)‏‏ קבע בית המשפט כך: "24. זאת ועוד, כאשר אנו באים לקבוע את יחס ההשתכרויות של הצדדים לצורך שיעור חיובם במזונות הקטינים עלינו להתייחס להכנסה הפנויה של כל אחד מהם להבדיל מהכנסתם הכוללת." ובעמ"ש (מחוזי מרכז) 2366-06-23 ש. מ נ' נ. מ. מ (נבו 24.12.2023)‏‏ " 11. כך בהתאם להלכה הפסוקה, לצורך קביעת היחס הכלכלי בין הורים יש לתת על הדעת את ההשתכרות הפנויה של כל אחד מהם, וכפי שצוין בעניין בע"מ 919/15 – "'ההכנסה הפנויה' הרלוונטית לצורך קביעת חיובו של הורה במזונות נקבעת תוך הערכת יכולתו הכלכלית הכוללת ב'ראיה רחבה', כך שלא רק משכורת ה'נטו' מובאת בחשבון, אלא סך כל המקורות הכלכליים העומדים לרשות משלם המזונות, כולל נכסים, חסכונות, ואף פוטנציאל ההשתכרות (בע"ם 3432/09 פלוני נ' פלונית, פסקה יח (23.6.2009); ע"א 239/85 עמיצור נ' עמיצור פ"ד מ(1) 147, 154-152 (1986);ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס, פ"ד לח(1) 721, 727-725 (1984))." ואם כן, כאמור, לא את השתכרות הצדדים בלבד עלינו לבחון לצורך חישוב ראוי של סך המזונות, אלא את הכנסתם הפנויה." ההכנסות הפנויות של הצדדים לעניין תשלום מזונות לא אוכל להתעלם מכך שהאם בחרה להסתיר מבית המשפט במשך תקופה ארוכה את מצבה הכלכלי האיתן הכולל מעבר לבעלותה בנכס שבו מתגוררת תיק ניירות ערך ומניה חקלאית. לאם הכנסה פנויה בסך של 6,100 ₪ אך זאת ללא כל חיובים בגין מגוריה למעט הוצאות החזקת הבית (מאחר והיא מתגוררת בבית בבעלותה) וללא כל הלוואות לצורך יצירת הכנסותיה. הכרעה נקבע לעיל כי לאב הכנסה בסך של 13,000 ₪ אולם הוא נושא בעלות שכר דירה בסך ממוצע של 4,000 ₪, והחזרי הלוואות לצורך עסקו בסך של 3,000 ₪ ועל כן מעריך בית המשפט את הכנסתו הפנויה לצורך תשלום מזונות הקטינים בסך של 6,000 ₪ - סכום זהה להכנסתה הפנויה של האם. סוגיית קצבת התלויים עבור הקטינים במסגרת קצבת הנכות של האב לאור קביעת בית המשפט כי סכום המזונות הזמניים שנקבע הינו בגובה קצבת התלויים עבור הקטינים הקדישו הצדדים פרק נכבד מסיכומיהם בסוגיה זו. לטענת האם – מדובר בכספי הקטינים ולא בכספי האב לאור המפורט בסעיף 200 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995. ב"כ האב בסיכומיו טען כי מדובר בזכות אישית של האב הניתנת לו על מנת לסייע לו בפרנסת ילדיו. המסגרת הנורמטיבית על בית המשפט לבחון את מהות קצבת התלויים המשולמת עבור הקטינים לידי האב מהמוסד לביטוח לאומי. בעמ"ש (מחוזי חיפה) 51826-11-12 א.ג נ' מ.ג (נבו 9.10.2013) קבע בית המשפט המחוזי כך: "למעשה יש לראות בתשלום קצבת התלויים במקרה כזה כסיוע לאב הנכה, המוגבל בפרנסתו עקב נכותו, לזון את ילדיו ולמלא את צרכיהם ההכרחיים. לפיכך, ראוי לנכות קצבה זו מסכום המזונות בו מחוייב האב. ראו ברוח זו דבריו של כב' השופט י. גייפמן: " כאשר תוספת הילדים בקיצבת הנכות של האב - החייב במזונות, משולמת לידי האם המשמורנית - יש לנכות את תוספת הילדים משיעור מזונות הילדים בו יחויב האב" (תמש 5542/96 חנימוב נ. חנימוב [פורסם בנבו] (2001) הדגשה שלי י.ו). וכן ראו דבריו של כב' השופט א. זגורי בתמ"ש 55922-10-10 ד.פ. ואח' נ' ע.פ. [פורסם בנבו] (2011): "כאמור בפסק דין חנימוב לעיל, הכלל הוא כי בכל מקום שנפסקים מזונות (אשה או קטינים) לחובתו של אב נכה, תוספת הילדים בקצבת הנכות של האב תנוכה משיעור המזונות שבו יחוייב האב עבור הילדים"(פיסקה 67) (הדגשה שלי י.ו)." וראה גם עמ"ש (מחוזי חיפה) 7011-08-13 ג.ג נ' נ.ג (נבו 12.1.2014) והאסמכתאות שם. ואכן קצבת תלויים מיועדת לסייע להורה הנכה לשאת בהוצאות הקטינים ואין מדובר בכספי קטינים כלל וראה לעניין זה פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז שניתן לאחרונה בעמ"ש (מחוזי מרכז) 54180-07-23 ש. א. י נ' נ. י (נבו 7.5.2024). סיכום בפניי שני הורים מסורים הדואגים לצרכי ילדיהם, שהכנסותיהם הפנויות זהות וזמני השהות שוויוניים. על פי קביעתי דלעיל, ההכנסות הפנויות של הצדדים הינן זהות כאשר בית משפט זה לוקח בחשבון את מצבה הכלכלי של האם אל מול מצבו הכלכלי של האב. מדובר בשני ילדים מעל גיל 6 השוהים כאמור בזמני שהות שוויוניים אצל כל אחד מההורים. לפיכך, ועל פי ההלכות הרבות שניתנו בסוגיה זו, וראה לעניין זה עמ"ש (מחוזי מרכז) 2528-11-22 ש. א. כ נ' ד. מ. כ (נבו 24.6.2024) שם אושר קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה שלא לחייב את האב במזונות של ילדיו שהם מעל גיל שש – החל ממועד מתן פסק דין זה אני מורה כי כל הורה יישא בהוצאות הקטינים כאשר הם שוהים עמו והצדדים יישאו שווה בשווה בהוצאות שאינן תלויות שהות לרבות הוצאות חינוך ורפואה חריגות. האם יש מקום להיעתר לעתירת האב ולבטל רטרואקטיבית אל חיובו במזונות הקטינים האב עתר בסיכומיו לבטל את דמי המזונות שנקבעו בהחלטה שניתנה ביום 22.3.22. במסגרת החלטה זו חויב האב במזונות הקטינים בגובה קצבת התלויים המשולמת לידיו על ידי המוסד לביטוח לאומי, סכום אשר עמד אז על סך של 1,900 ₪ לחודש. דיון מחד גיסא, נטיית בתי המשפט הינה שלא לבטל רטרואקטיבית חיוב במזונות ששולמו לידי הורה בגין מזונות קטינים. ולעניין זה נפסק ברמ"ש (מחוזי י-ם) 43377-03-13 פ' נ' פ' [פורסם בנבו] (30.9.13)‏‏: "...שאלת ההשבה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, וכי בדרך כלל, אם ניתן להסיק כי כספי המזונות "כבר נאכלו", כך שחיובה של האישה להחזיר כספים אלה בשלב מאוחר יותר עלול לגרום לפגיעה כלכלית, לא יורה בית המשפט על השבת הכספים האמורים. השוו, לדוגמא, דבריו דלהלן של השופט פורת בעמ"מ 95/97, 98/97 כדורי נ' כדורי (16.12.97): "...גם לגבי מזונות אישה היו לא מעט מקרים בהם קבע בית המשפט כי לא סביר ולא הוגן לחייב אישה להחזיר מזונות שנפסקו לזכותה בעבר, בסכום גבוה מן הראוי... החזר המזונות הוא איפה בשיקול דעת בית המשפט וזה ישקול את כל הנסיבות, לרבות אם מדובר במזונות אישה או ילדים, האם המזונות כבר נאכלו, האם ההחזר לא יפגע בקיום הילדים, או האישה, האם סביר בנסיבות העניין לצוות על ההחזר, האם הוא צודק, האם מדובר בסכומים גדולים ובמקרה כזה האם הם שולמו בפועל או טרם שולמו וכיוצ"ב." קביעה זו של השופט פורת גם משתלבת היטב עם הוראות סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979, לפיו, גם אילו הייתה קיימת עקרונית עילת השבה לפי החוק האמור, קרי, אילו היה בית משפט מסיק כי האישה קיבלה את טובת ההנאה בדמות המזונות ששולמו לה, "שלא על פי זכות שבדין" (וספק רב אם ניתן כלל להגיע למסקנה כזו במקרה דנן, כל עוד שכספי המזונות שולמו לאישה מכוח חבות הבעל במזונות על פי חוק המדינה ולפי הדין האישי החל עליו), הרי שגם אז, לפי סעיף 2 לחוק האמור, רשאי בית המשפט לפטור את "הזוכה" מחובת השבה, "אם ראה... נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת""." מאידך גיסא, אין ספק כי התמונה בסוף ההליך שונה בתכלית לזו שעלתה מכתבי טענות הצדדים בתחילתו בין היתר לאור הסכם הגירושין החלקי אשר קבע את איזון המשאבים בין הצדדים ואת מצבם הכלכלי מאותו מועד ואילך. בהתאם למפורט בפסיקה, על בית המשפט להתחשב בסכום שבית המשפט מורה להשיב, במצבה הכלכלי של האם מול מצבו הכלכלי של האב ולאחר שאין כל ספק כי במקרה שבפניי ההשבה לא תפגע בסיפוק צרכיהם של הילדים או האם, אני מורה על השבה חלקית של התשלום שנקבע בהחלטתי מיום 22.3.22 כדלהלן: החל מיום 9.1.23 – מועד שבו נחתם בין הצדדים הסכם גירושין חלקי אשר קבע את איזון המשאבים בין הצדדים - תשיב האם לידי האב את סך קצבת התלויים ששולמה על ידו בגין מזונות הקטינים, והסכום ישולם תוך 60 יום מיום מתן פסק דין זה. הוצאות משפט בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו. פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision42720-06-21	["רבקה מקייס"]	[{"judgment_id": "51074a37-3116-5bd7-96cc-2776f4dc83ba", "file_name": "42720-06-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 69535, "extension": "docx", "display_name": "42720-06-21-קובץ מקורי"}]
e0396729-0641-5a02-9cc7-d4c8159726d2	ביהמ"ש לענייני משפחה פ"ת, השופטת רבקה מקייס: החלטה בעניין הנושאים שיכולים צדדים להליך בבית המשפט לענייני משפחה להעביר לבוררות ואיזו ערכאה מוסמכת לדון בסוגיות (תמ"ש 49744-02-24)	49744-02-24	2024-10-19	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	ביום 21.2.24 הוגשה תביעה על ידי המבקש להורות למשיבה למסור דו"ח מפורט לגבי תפקודה כאפוטרופוס על הורי הצדדים: --- (במועד הגשת התביעה צוין כי כיום הינה אשל"א), והאב המנוח --- ז"ל. צוין בכתב התביעה כי המשיבה הינה אחת מתוך שני אפוטרופוסים שמונו: המבקש והמשיבה. בכתב התביעה מפורט כי שני הצדדים כאמור שימשו אפוטרופוסים על הוריהם, אולם לטענת המבקש, למרות ששימש אף הוא אפוטרופוס, נתן אמון מלא במשיבה והמשיבה מעלה באמון זה, ועתר לקבל דפי חשבון של חשבונות האפוטרופסות אך המשיבה סירבה לכך. ביום 2.5.24 הוגשה הודעה על החלפת ייצוג של המבקש ובקשה למחיקת התובענה, וזאת מאחר והצדדים פתחו הליך בוררות במסגרת המוסד לבוררות עסקית. וכך מצוין בהודעה: מאחר והצדדים פתחו הליך בוררות בפני ________ במוסד לבוררות עסקית, בעניין שביניהם, מתבקש בית המשפט הנכבד למחוק את התביעה לא צו להוצאות. ואמנם, ביום 7.5.24 נעתר בית המשפט לבקשה וההליך נמחק כמבוקש. הבקשה לביטול החלטה ביום 16.7.24 הוגשה בקשה לביטול החלטה למחיקת ההליך, ובבקשה זו מועלות טענות כנגד הבוררת, כנגד המוסד לבוררות, כנגד ב"כ הקודם של המבקש, וצוין כי כבר ביום 13.5.24 נשלחה הודעה על הפסקת הליך הבוררות. מצוין כי הצדדים ניהלו מו"מ אשר לא צלח, ועל כן על בית המשפט להעביר את הבוררת מתפקידה, ולבטל את ההחלטה למחיקת התביעה. התגובה לבקשה הוגשה ביום 21.8.24. ובמסגרת התגובה נטענו מספר טענות בנוגע לבקשה: היעדר סמכות עניינית של בית המשפט לדון בבקשה מאחר ובית משפט זה לא העביר את ההליך לבוררות, והצדדים פנו עצמאית להליך זה, ועל כן על המבקש להגיש בקשה לערכאה המוסמכת על פי חוק הבוררות. לגופה של הבקשה הצדדים פנו במשותף להליך הבוררות, המחלוקת הינה מחלוקת כספית, בכתב התביעה שנמחק עתר המבקש לקבלת דפי חשבונות בנק בלבד, הצדדים קיימו דיון ארוך אצל כב' הבוררת, במהלכה לא הועלתה כל טענה כנגד מקצועיותה של הבוררת. המשיבה מפרטת כי ביום 1.5.24 הוגשה על ידה בקשה להורות על אי מסירת החזקה בדירות העיזבון, בקשה אליה התנגד המבקש, אולם ביום 12.5.24 התקבלה החלטת הבוררת המורה לצדדים שלא לקבל חזקה בדירות, אלא לאחר הכרעתה בהגרלה המייחדת את שתי דירות העיזבון למי מהצדדים. לאחר החלטה זו ובעקבותיה החליט המבקש להפסיק את הבוררות, אולם לאחר שהתברר כי אין דרך להודיע על הפסקת בוררות, חזרו הצדדים להליך בהודעה מוסכמת מיום 16.5.24. מכאן שחל השתק ושיהוי בהעלאת טענות המבקש כנגד הבוררות או הבוררת, וגם הטענות שהועלו הן טענות ציניות מובהקות, ואין בהחלפת ייצוג כדי לאיין הסכמות אליהן הגיעו הצדדים לפני חילופי הייצוג. לבסוף, נטען כי המחלוקת בין הצדדים אינה כלל מחלוקת מתחום דיני המשפחה, כי המבקש הסתיר עובדות מפני בית משפט זה, וחמור מכך – נטענה על ידי ב"כ המבקש טענה עובדתית שלא אומתה בתצהיר לגבי תשובות המוסד לבוררות – טענה שהתבררה כלא מדויקת בלשון המעטה. למצער, ב"כ המשיבה עותר לאפשר לו לחקור את המבקש ואת באת כוחו, לאור המפורט לעיל, ואולם לאור הטענות המקדמיות – עותר לדחיית הבקשה וחיוב בהוצאות ראליות בגינה. תגובת ב"כ המבקש על פי החלטת בית המשפט הוגשה תגובה מטעם ב"כ המבקש. בתגובה זו הפנתה ב"כ המבקש לסמכותו של בית משפט זה בענייני ירושות וצוואות על פי חוק, כי במקרה זה מדובר בסכסוך בין אחים בנוגע לאפוטרופסות, ובנוגע לחלוקת נכסי וכספי ירושה. מוסיפה ב"כ המבקש כי ההליך "הועבר בשגגה" למוסד אשר אינו מוסמך לדון בענייני משפחה, ונתונה הסמכות בידי בית משפט נכבד זה להעברת הבורר מתפקידו על פי סעיף 11 (1) לחוק הבוררות תשכ"ח - 1968 (להלן – "חוק הבוררות"). מוסיפה ב"כ המבקש טענות לעניין הסכם הבוררות, לכך שיש בסמכות בית המשפט להעביר בורר מתפקידו, למנות בורר חליף או להחליט כי נושא הבוררות לא יידון בבוררות כל זאת על פי סעיף 12 (ב) לחוק הבוררות. חשוב לציין כי הסכם הבוררות לא הוגש כלל לבית המשפט. מוסיפה ב"כ המבקש כי יש לבטל את מחיקת התביעה או לחילופין ככל שיקבע בית המשפט כי יש להגיש תובענה חדשה – לתת צו להקפאת הליכי הבוררות. דיון והכרעה התביעה שהוגשה אל מול הליך הבוררות בתביעה שהוגשה בפני בית משפט זה נתבקשו הסעדים הבאים: במצב הנ"ל מבוקש מביהמ"ש הנכבד: לחייב את הנתבעת למסור לתובע ולביהמ"ש את דפי הבנק של 3 החשבונות הנ"ל או של כל חשבון בנק אחר שלהם, מאז 2010 ועד להגשת התביעה וממועד הגשתה עד להחלטה אחרת של ביהמ"ש. להורות ל-2 הבנקים הנ"ל או לבנק אחר שיתגלה בביהמ"ש למסור לתובע ולביהמ"ש דפי חשבון + מסמכים לגבי תנועות הכספים ב- 2 החשבונות הנ"ל ג"כ מאז 2010 ועד עתה. כתב התביעה/ הבקשה דנן היא פועלת לטובת "האמא"- החסויה. בפניית הצדדים לבוררות בהסכמה (ראה נספח א' לתגובת המשיבה) – פורטו הנושאים שהועברו לבוררות כך: בין מרשינו התעוררה מחלוקת בנוגע לכספים השייכים להוריהם המנוחים, בעת שהצדדים מונו כאפוטרופסים לגוף ולרכוש הוריהם המנוחים. נבקשכם למנות בורר שיכריע במחלוקות בין מרשינו, אשר יפורטו במסגרת הגשת כתבי הטענות. מהמפורט לעיל עולה בבירור כי אין קשר בין התובענה שנמחקה לבין ההליך שהסכימו הצדדים להעביר לבוררות בפנייתם המשותפת למוסד לבוררות עסקית. המסגרת הנורמטיבית האם ניתן להעביר את המחלוקת הכספית בין הצדדים להכרעתו של בורר סעיף 3 לחוק הבוררות קובע כך: "אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים." בסוגיה זו הובהר כך ת"ע (משפחה ירושלים) 57027-08-21 ש.י.ג נ' מ.ג. (נבו 22.2.2023)‏‏: "מאחר ופסק בורר חל אך ורק כלפי הצדדים להסכם הבוררות או כלפי חליפיהם, הוא אינו יכול ליצור מעשה-בית-דין כלפי צדדים שלישיים, ולא ניתן להוציאו לפועל נגד צדדים כאלה. מסיבה זו, אין הצדדים להסכם בוררות יכולים למסור לבוררות סכסוך שהכרעה בו תהיה בעלת תוקף חפצי ( in rem), היינו כלפי צדדים שלישיים. ראו: רע"א 340/94 חברת חלקה 41 בגוש 6415 נ' מרקו בסן, פ"ד נ(1) 636 (1996)‏‏; רע"א 6233/02 אקסטל בע"מ נ' קאלמא ווי תעשיה, שיווק אלומיניום זכוכית ופרזול בע"מ, פ"ד נח(2) 634 (2004)‏, עמ' 668, פסקה ב' לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'ה (דעת רוב); אוטולנגי, עמ' 159-160 ו- 171.": בפסק הדין הנ"ל אף פורט כי כשם שלא ניתן להעביר לבוררות הכרעה בנוגע לתוקפו של צו קיום צוואה כך לא ניתן להעביר לבוררות שאלת תוקפו של צו ירושה. אולם ממשיך בית המשפט ומפרט כך: "יחד עם זאת, יש להבחין לעניין זה בין יורשים על פי צו-ירושה שכבר ניתן, או נהנים על פי צוואה שכבר קוימה, לבין הטוענים לזכות בירושה או על פי צוואה, בטרם ניתנו צו-ירושה או צו לקיום צוואה. בעניין הראשון, כבר נקבעה המסגרת והכל יודעים מי הם יורשיו של אותו מנוח או מי הם הנהנים על פי צוואתו. בכגון דא רשאים היורשים או הנהנים להעביר כל מחלוקת שביניהם להכרעת בורר, ופסק דינו יחייב את אלה שביקשו את שירותיו" דהיינו, אין כל ספק כי שאלות לגבי היקף העיזבון, או חובות לעיזבון של מי מהיורשים –כפי שעולה מנושא הבוררות שבמקרה שבפניי, ניתן גם ניתן להעביר להליך בוררות. מיהו בית המשפט המוסמך לדון בשאלות העולות מהבוררות בסוגיה זו סוכמה ההלכה בסוגיה זו ברע"א (מחוזי י-ם) 54145-02-23 איתמר שאול נ' יוחאי שאול (נבו 14.9.2023): "סוגיית הסמכות העניינית 44. בעקבות תיקון מס' 4 לחוק הבוררות, שונתה הגדרת "בית המשפט" שבסעיף 1 לחוק – כך: "בית המשפט המוסמך לדון, לפי כל דין, בעניין שהוסכם למסרו לבוררות", ההדגשה היא "לפי כל דין". 45. קביעת הסמכות העניינית נבחנת, בראש וראשונה, מהסעד המבוקש או ממהות הסכסוך; לפיכך, על מנת שנדע לסווג את הסמכות העניינית עלינו לבחון את שטר הבוררות – באלו נושאים ידונו הבוררים או את כתבי טענות הצדדים, בעיקר כתב הטענות הפותח (כתב התביעה), בהם ניתן להיווכח מהו הסעד המבוקש או מהו מהות הסכסוך (ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נד(3) 529 (2004); רע"א 7277/15 תגר נ' טל בר [פורסם בנבו] (16.11.2015)). 46. לאור האמור, מעת שהנושא שעמד להכרעת הבוררים היה "חלוקת הירושה" – הרי שעניין לנו בנושא השייך לחוק הירושה, ובהתאם לחוק בתי המשפט לענייני משפחה וחוק הירושה, הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. 47. על כן, הסכסוך נובע מהירושה (העיזבון) והוא בין בני משפחה, כהגדרתה המורחבת בחוק בית משפט לעניני משפחה. אם כך, אין מנוס אלא מלקבוע כי בית המשפט המוסמך הוא – בית המשפט לענייני משפחה (השוו: רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337 (2000))." סיכום מהמפורט לעיל עולה כי בהסכמה ניתן להעביר לבוררות מחלוקות בין יורשים בנוגע להיקף עיזבון או חובות לעיזבון, וכי בית המשפט המוסמך לדון בסוגיות העולות מהבוררות הוא בית משפט זה. מן הכלל אל הפרט ראשית אקבע כי דין הבקשה לביטול מחיקת ההליך להידחות. הבקשה שבפניי הינה לביטול מחיקת הליך שננקט על ידי המבקש לקבלת מידע על חשבונות הוריהם של הצדדים, כאשר אין ספק כי מטרת הבקשה לביטול המחיקה הינה עיכוב הליכי הבוררות אליהם פנו הצדדים במשותף כמפורט בתגובת המשיבה – מטרה שהינה זרה להליך שננקט בפני בית משפט זה. לסעדים שהתבקשו בהליך שנמחק אין הלימה כלל עם הנושאים שהועברו לבוררות על ידי הצדדים כך שגם לו היה מקום לביטול מחיקת ההליך, לא היה בכך כדי להשפיע כלל על הליך הבוררות. התנהלות המבקש בהליך הבוררות ביום 6.3.24 פנו הצדדים להליך בוררות בנוגע למחלוקות הכספיות בין הצדדים. ביום 9.4.24 התקיים דיון אצל הבוררת, ולאחריו נקבע מתווה לחלוקת העיזבון ולייחוד דירות העיזבון. ביום 11.4.24 ניתנה החלטה של הבוררת למינוי שמאי בהתאם למתווה, והצדדים נדרשו להעביר את המסמכים והנתונים לידי השמאי שמונה. ביום 2.5.24 הוגש ייפוי כוח לבית המשפט מטעם ב"כ הנוכחית של המבקש בד בבד עם הבקשה למחיקת ההליך, ודהיינו – בשלב זה – פעלה ב"כ של המבקש על פי העקרונות שסוכמו עם פניית הצדדים לבוררות! ואמנם התובענה נמחקה ביום 7.5.24. ביום 12.5.24 התקבלה החלטת הבוררת בדבר ארכה של 10 ימים להגשת המסמכים על ידי המבקש לידי השמאי. הבקשה לביטול המחיקה בבקשה שהוגשה על ידי המבקש ביום 16.7.24 נטענו טענות כנגד הבוררת והמוסד לבוררות עסקית – חמישה חודשים לאחר הפנייה לבוררות וחודשיים וחצי לאחר שב"כ המבקש קיבלה על עצמה את הייצוג. אמנם טענה ב"כ המבקש כי פנתה כבר ביום 13.5.24 למוסד לבוררות בנוגע להפסקת ההליך אך לא פירטה כי בפנייה משותפת מיום 16.5.24 בפועל חזר בו המבקש מטענותיו לעניין המשך הבוררות כאשר הודיע בהסכמה: 2, ככל שלא יעלה הדבר תומצא הודעה מתאימה לכבוד הבוררת לא יאוחר מתוך 60 יום מהיום. 3, מיתווה השמאות יימשך. רק חודשיים לאחר מכן פנה המבקש בבקשה להעביר את הבוררת מתפקידה. הכרעה כפי שצוין לעיל, אין קשר בין הבקשה לביטול המחיקה לבין בקשה שהוגשה במשתמע להעביר את הבוררת מתפקידה והרי חלק מהבקשה הינה בקשה למתן צו לעיכוב הבוררות. אין קשר בין סעדי התביעה לבין העניינים שהועברו לבוררות, המבקש הסכים לבוררות, שיתף פעולה עם הבוררת גם לאחר חילופי ייצוג – וממילא גם אין השפעה לחילופי ייצוג על הסכמות שניתנו קודם לכן. על מנת לעתור להעברת בורר מתפקידו יש לציין עילה העולה מסעיף 11 לחוק הבוררות הקובע: " (1) נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים; (2) התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות גורמת לעינוי דין; (3) נבצר מהבורר למלא את תפקידו." גם המבקש לא הרחיק לכת לטעון כי התקיימו הנסיבות שבסעיף 11(1) לחוק, והרי ציינה ב"כ המבקש כך בתגובתה: "יובהר כי אין בכוונת התובע לפגוע בשמה הטוב של הבוררת ובתכליתו של מוסד הבוררות בכלל, ואין חולק על ניסיונה הרב בעניינים אשר מנויים עם תחומי התמחותה, אולם גם אין חולק כי הבוררת אינה מומחית בסכסוכים הקשורים לדיני משפחה ולא בכדי נוצרו בחוק בתי משפט ייחודיים האמונים והמומחים בתחום דיני משפחה לדוגמת בית משפט נכבד זה. הרי לא יעלה על הדעת כי אדם חולה המבקש להיות מנותח בראשו, ינותח ע"י רופא גניקולוג חרף היותו הטוב ביותר בנמצא! יוער גם כי לו היה ב"כ הנתבעת עוסק בדיני משפחה, לא היה מעלה טיעונים מופרחים כי נושאי תביעתו של התובע הינם כלשונו "אזרחיים כספיים מובהקים ואינם קשורים לענייני משפחה", ואולם לא כאן המקום ללמדו משפט." כפי שצוין בתגובת המשיבה – שאלת היקף העיזבון – האם נלקחו כספים מקופת האפוטרופסות שלא לצורך האפוטרופסות אינה דורשת מיומנות מיוחדת בתחום דיני המשפחה אלא מדובר בסכסוך כספי גרידא. לעניין סעיף 11 (2) – כפי שעולה מהחלטת הבוררת (נפסח ד' לתגובה) העיכוב נובע מכך שהמבקש לא הגיש את המסמכים לשמאי, ולא מעיכוב הנובע מהתנהלות הבוררת. מכאן שלא נטען אף לכאורה כי קיימת כל עילה להעברת הבוררת מתפקידה. מכאן גם אין כל מקום לעיכוב הליכי הבוררות, והבקשה כפי שהוגשה – עדיף לו לא הוגשה כלל. הערה לסיום מצער כי בדרך להשיג מטרה כזו או אחרת במסגרת הליכים בין הצדדים לא מצאה ב"כ המבקש לשמור על כבודה של הבוררת – אליה פנו הצדדים בהסכמה, לשמור על כבוד המוסד לבוררות עסקית, וזאת בדרך של העלאת האשמות שונות כנגד צדדי ג' אשר אינם צד להליכים בפניי. סיכום הבקשה כפי שהוגשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 4,000 ₪. ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision49744-02-24	["רבקה מקייס"]	[{"judgment_id": "e0396729-0641-5a02-9cc7-d4c8159726d2", "file_name": "49744-02-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 64548, "extension": "docx", "display_name": "49744-02-24-קובץ מקורי"}]
876ff1f5-9cf5-59d9-ab85-cb8ef9be791e	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת נאוה גדיש: פס"ד בעניין מזונותיהן של שתי קטינות ובחלוקת זמני השהות עימן (תלה"מ 48167-11-19 ועוד)	48167-11-19-קובץ מקורי	2024-01-22	4	5	3	4FAMILY_COURT	5Central	3Civil	לפניי שתי תביעות הדדיות שהגישו הורי הקטינות, בנוגע למזונותיהן ותביעה נוספת הנוגעת למחלוקת בעניין חלוקת זמני השהות של ההורים עם הקטינות. האם הגישה תביעה למזונות (תלה"מ 48167-11-19) והאב מצידו הגיש תביעה שעניינה קביעת נטל הוצאות הבנות וקביעתו כהורה מרכז (תלה"מ 36198-11-19). כמו כן, האב הגיש תביעה לעניין חלוקת זמני השהות עם הקטינות (תלה"מ 36216-11-19). לשם הנוחיות ייקראו הצדדים להלן: האם והאב. מספר הערות מקדמיות: שלוש התביעות הוגשו בטרם נולדה הקטינה ל' והתייחסו רק לקטינה ר'. במהלך ההליכים, לאחר לידתה של ל', הוסכם בין הצדדים לצרפה לכתבי הטענות והדבר אף מתיישב עם ההיגיון ויעילות הדיון. התביעות החלו להתנהל לפני כב' השופטת גולן-תבורי, עד לפרישתה מכס השיפוט, שאז הועברו לטיפולי. בתחילת ההליך היו שתי הבנות מתחת לגיל 6 (ר' הייתה בת 3 ול' כאמור רק נולדה). בשים לב להתמשכות ההליך, ר' חגגה לפני מספר חודשים את יום הולדתה השביעי ול' צפויה לחגוג בעוד ימים ספורים את יום הולדתה הרביעי. למרבה הצער, הצדדים לא השכילו להגיע להסכמות בעניין מזונותיהן של שתי קטינות, אף שהצליחו לצמצם את המחלוקת בעניין זמני השהות, כפי שיפורט בהמשך והגיעו להסכמות בעניין הרכוש, הסכם אושר ביום 30.9.21 במסגרת תלה"מ 36260-11-19. בסיכומיו טען האב כי הוא חוזר בו מתביעתו בעניין קביעת חלוקת נטל ההוצאות ומבקש כי זו תמחק, היות והוא "מבין כי רמת העצימות הגבוהה וחוסר האמון השורר בין התובעת/הנתבעת לבינו, לא תאפשר להם להתנהל בקונסטלציה בה ייפתח חשבון בנק משותף לצורך הוצאות הבנות" – סעיף 32 לסיכומיו. לאור האמור, אני מורה על מחיקת התביעה שהגיש האב (תלה"מ 38198-11-19). אף על פי שהאם כלל לא התייחסה בסיכומיה לעתירות האב, לא אוכל לקבל את בקשת האב כי לא יחויב בהוצאות התביעה. עם זאת, בנסיבות העניין, מצאתי לחייבו בהוצאות על הצד הנמוך ואני מחייבת אותו בהוצאות האם בסך כולל של 7,500 ₪. זאת ועוד, היה וישוב ויעתור בעתיד לקבלת הסעד האמור, יהיה עליו לשלם לאם את יתרת הוצאות המשפט בסך 7,500 ₪, בגין ההליך שנמחק כאן, כתנאי להגשת תביעה נוספת. חלוקת זמני השהות – תלה"מ 36216-11-19 בכל הנוגע להליך בעניין חלוקת זמני השהות עם הקטינות, הצליחו הצדדים לצמצם את המחלוקות ביניהם ולמעשה, נותרה רק מחלוקת אחת בעניין המפגש של האב עם הקטינות, בימי חמישי אחת לשבועיים. בעוד האם בקשה שהאב יגיע לאסוף את הקטינות בימי חמישי אחת לשבועיים, ישירות מהמסגרות, עתר האב לוותר על ביקור זה (בטענה כי הנסיעה בפקקים בימי חמישי אחה"צ אינה מתיישבת עם טובת הקטינות). לחילופין, ביקש האב לקבוע כי אם עליו לאסוף את הקטינות גם בימי חמישי אחת לשבועיים, האיסוף יהיה בשעה 18:00, מבית האם. נראה כי המחלוקת בעניין זה איננה משמעותית – הצדדים חלוקים באשר לצורך להוסיף לימי השהות של הקטינות עם האב, גם את ימי חמישי – אחת לשבועיים. עצם קוימה של המחלוקת בעניין זה אינה מתיישבת עם טובת הקטינות. יש לקוות כי התחושה שהועברה בבית המשפט, שמבחינת שני ההורים, השהות עם הקטינות היא נטל בימי חמישי אחת לשבועיים, לא הועברה לקטינות, שמא תחושנה לא רצויות. מכל מקום, כדי להכריע בשאלה זו, עמדה לפניי התייחסות האפו' לדין, לפיה איסוף הקטינות ע"י האב בימי חמישי אחה"צ אינו יעיל ואינו מתיישב עם טובת הקטינות. המלצת העו"ס לסדרי דין בתסקיר המחזקת את המלצת האפו' לדין, במסגרתה המליצה במפורש להפסיק את השהות בימי חמישי אחה"צ, בטענה שהדבר אינו משרת את טובת הקטינות. גם חוו"ד המומחה מטעם בית המשפט, תמכה בהמלצות אלו וגם על פיה יש להפסיק את השהות בימי חמישי, מהטעם שהדבר אינו מתיישב עם טובת הקטינות. כאשר אלו הן עמדות שלושה אנשי מקצוע שונים, לא ראיתי סיבה ממשית להמשך התנגדות האם להמלצות, בפרט כשלא הציגה כל טעם ענייני שמצדיק את התנגדותה. לאור האמור, אני מורה כי הקטינות ישהו עם האב פעמיים בשבוע, כולל לינה ובכל סוף שבוע שני וההסדרים בימי חמישי יופסקו. ה"נטל" הנוסף המוטל על האם בשל כך, יילקח בחשבון במסגרת פסיקת מזונות. בשל המסקנה אליה הגעתי, אני מחייבת את האם בהוצאות האב בגין הליך זה בסך כולל של 5,000 ₪. סכום זה יקוזז מהחיוב בתביעה שהגיש האב ואשר נמחקה. תביעת מזונות קטינים – המסגרת הנורמטיבית כידוע, תביעת מזונות, כמוה כתביעה כספית שהנטל להוכיחה מוטל על התובע (בענייננו על האם). בתי המשפט הכירו בסכומים שנעים בין 1,700 ₪ לבין 2,300 ₪ לחודש כסכום שמבטא צרכיו של קטין ואינו דורש הוכחה (כאשר הסכום הגבוה יותר משקף את צרכיו של קטין שחולק את זמנו בין בתי שני ההורים, שאז חלק מהוצאותיו כפולות), ראו למשל, פסק הדין בעניין עמ"ש (מרכז) 45565-07-20 א"פ נ' ק"פ (פורסם במאגרים). עם זאת, רכיב זה של צרכי הקטין הוא רק רכיב אחד שיש להוכיח במסגרת תביעת מזונות. זאת ועוד, כאשר נטען כי צרכיו של קטין עולים באופן משמעותי על הסכומים האמורים ולא מצורפות ראיות להוכחתם, אפשר ובית המשפט יראה בכך חוסר תום לב מצידו של התובע. בבואו של בית המשפט לפסוק מזונות עבור קטינים, עליו להידרש למספר פרמטרים, אשר ייסקרו להלן. מהו הדין האישי החל? במקרה שלפנינו, חל הדין העברי, על פיו אב חייב במזונות ילדיו. במשך השנים, עם התמורות בחברה, הגיעה התובנה כי הטלת מלוא החיוב על האב, איננה מתאימה לישראל של המאה ה- 21. אם בעבר, הייתה חלוקת תפקידים ברורה בין ההורים, באופן שהאם דואגת לבית ולילדים והאב דואג לפרנסה, הגיעה המהפכה הפמיניסטית ושינתה את סדרי העולם. נכון להיום, יותר ויותר אבות דואגים גם לבית ולילדים ויותר ויותר אמהות משתתפות גם בנטל הפרנסה. במצב דברים זה, קבעו בתי המשפט כי יש לצמצם את החיוב האבסולוטי המוטל על אב לשאת במזונות ילדיו, כך שיחול רק עד גיל 6 ורק ביחס לצרכים ההכרחיים של הקטין וכי בסכומים הנדרשים מעבר לכך, יחלקו ההורים לפי יחס הכנסותיהם. השינוי המהותי הנוסף בעניין זה, הגיע עם פסיקת בע"מ 919/15 שנדרש לחיוב במזונות, ביחס לילדים מעל 6, שחולקים את זמנם באופן שווה, בין בתי שני ההורים. יחד עם זאת, ביחס לקטינים עד גיל 6 נותר הדין כפי שהיה. מה הם צרכי הילדים? הכלל הוא כי על התובע (או התובעת, כפי שזה במרבית המקרים) לפרט את הוצאותיו וצרכיו של הקטין ולהוכיחם ולא לצפות כי בית המשפט יעסוק בניחושים והשערות (פסק הדין בעניין ע"א 130/85 כהן נ' כהן, פד"י מ(1) 69). זאת כמובן בכפוף לסכומים שנקבע כי אינם דורשים הוכחה, כמפורט לעיל. כאשר מדובר במספר קטינים, יש לפרט את החיוב ביחס לכל קטין בנפרד, מתוך הבנה שלכל קטין יש צרכים המיוחסים לו. מהי הכנסתו של כל הורה, מה כושר השתכרותו ומהי הכנסתו הפנויה? בעניין זה ראוי לציין כי בתי המשפט מתייחסים לכושר השתכרותו של כל הורה ולאו דווקא להשתכרותו בפועל, זאת מתוך הבנה כי הכלל הוא שהורים חייבים לזון את ילדיהם. כאשר הורה מחליט שלא לעבוד, או שלא למצות את מלוא כושר השתכרותו, לא ניתן לפטור אותו מחובתו בעניין זה. לצד זאת, לא ניתן להתעלם מהצורך שנוצר (ומתעורר לעיתים רק בעקבות פרידת ההורים), לצמצם את שעות העבודה כדי לשהות יותר שעות עם הילדים, תובנה שאליה מגיעים לא פעם הורים שנדרשים "לתכנן מסלול מחדש". כאשר מהצד השני, יש להתייחס לאפשרות של שני ההורים, להרחיב את שעות העבודה, בימים שבהם הקטינים שוהים עם ההורה האחר. 20.2 עוד יש להדגיש כי על בתי המשפט לבחון את ההכנסה הפנויה של כל הורה, תוך התחשבות בהוצאות המשולמות על ידי כל אחד מההורים עבור צרכיו הפרטיים ובפרט עבור מדור. על מנת שתעמוד לפני בית המשפט תמונה מדויקת יותר והוא יוכל לאזן בין בתי ההורים, כך שלא יהיה לקטינים בית אחד עני ואחד עשיר, נהוג לקזז מתוך ההכנסה של כל הורה, את ההוצאה המשולמת בפועל עבור מדור ולהתייחס לסכום שנותר, כהכנסה פנויה. ההתייחסות להכנסה פנויה רלוונטית בעיקר במשפחות בהן לאחר הפירוד לאחד ההורים יש נכס בו הוא יכול לגור ללא עלות (אם אצל הוריו ואם במקום אחר) והאחר נדרש לשלם דמי שכירות. רכוש האם יש למי מהצדדים רכוש שניתן להתחשב בו לצורך פסיקת המזונות. כך למשל עת יש בידי מי מההורים רכוש שניתן לממש או כשמדובר ברכוש שמניב הכנסה, ניתן להתייחס לשווי הרכוש, כרכיב רלוונטי, בעת פסיקת המזונות. זמני שהות 23.1 בית המשפט נדרש לבחון כיצד נחלקים זמני השהות של הילדים עם כל הורה. 23.2 ההבנה היא שכל הורה נושא בהוצאות הילדים, כאשר הם שוהים אצלו (הוצאות תלויי שהות כמו כלכלה, הוצאות אחזקת הבית ועוד). התעלמות מרכיב זה, תיצור חוסר שוויון ועלולה להטיל כפל חיוב, על אחד ההורים. 23.3 בפסק הדין בעניין בע"מ 919/15 (פורסם במאגרים) הובהר עניין זה באופן מפורש, עת נקבע כי יש לקחת בחשבון את זמני השהות בהם שוהים הקטינים אצל כל אחד מההורים, לשם קביעת אופן חלוקת הנטל בין ההורים בצרכי הקטינים. בעקבות פסק דין זה, החלו יותר ויותר אבות דורשים בבית המשפט לקבוע שהמשמורת ביחס לקטינים תהא משמורת משותפת, או ביתר דיוק, כי ייקבעו זמני שהות שווים. באופן עקרוני אין לראות בכך פסול, שכן ככלל, טובת הקטינים הינה לחלוק את זמני השהות, כך שיהיה להם זמן משמעותי עם כל הורה. עם זאת, על בית המשפט לבחון אם מדובר בדרישה אותנטית ששמה לנגד עיני הדורש את טובת הקטינים, או שמא כוונתו רק שסכום המזונות יופחת. 23.4 עוד מצאתי להדגיש בעניין זה שכאשר הילדים צעירים יותר, יש לבחון לא רק את חלוקת זמני השהות, מבחינה פיזית, בכל אחד מהבתים, אלא גם את האחריות שכל אחד מההורים לוקח על עצמו ביחס לחיי הילדים – מי ההורה שעל פי רוב דואג לצרכי הילדים, לוקח אותם לטיפולים רפואיים, נשאר עימם בימי מחלה או שביתה, מגיע לפעילויות בבית הספר וכיו"ב. פעולות אלו דורשות מאמץ וזמן ולא פעם גם כרוכות בעלות של ממש (הפסד ימי עבודה וכיו"ב). לאחר שעומדים בפני בית המשפט כל הנתונים האמורים, ניתן לקבוע איך לחלק את הנשיאה בהוצאות הקטינים, בין שני ההורים. מן הכלל אל הפרט הדין החל כאמור, בהתאם לדין העברי, הוא הדין החל בענייננו, חייב האב לזון את שתי הקטינות. במסגרת ההכרעה אתייחס הן למזונות בהם יש לחייב עבור כל אחת מהבנות עד גיל שש והן במזונותיהן אחרי גיל 6. צרכי הילדות בכתב התביעה העריכה האם את צרכי הבת ר' בסך של 6,105 ₪ לחודש כשלסכום זה בקשה להוסיף השתתפות עבור הוצאות מדור (אותם העריכה האם בסך של 7,715 ₪) ועבור חינוך ורפואה. לכתב התביעה צורפו מעט מאוד אסמכתאות (מכתב התראה ביחס לחוב ארנונה, התראה בעקבות חוב לחברת חשמל, חשבונות חשמל, חשבון מים והסכם שכירות). במסגרת התצהיר התייחסה האם לצרכי שתי הקטינות, אולם לא עשתה אבחנה בין שתיהן וטענה שההוצאות עבור שתיהן מסתכמות ב- 9,480 ₪ לחודש, לא כולל הוצאות המדור, אחזקת המדור וההוצאות החריגות עבור רפואה וחינוך. בחקירתה אישרה האם כי לא ניתן לקבוע שיש לחלק את הסכום האמור בחלקים שווים בין שתי הבנות, בשים לב לצרכים המיוחדים של כל אחת מהן, נכון למועדים השונים וזאת למרות שבתצהירה לא ערכה הפרדה, כמתבקש (פרוטוקול עמ' 28 משורה 26 ואילך). כך למשל ניסתה (ולא בהצלחה מרובה) להסביר בחקירתה: "אני פשוט מנסה לחשוב אתכם ביחד, אבל אני מנסה לחשוב כאילו שאם לצורך העניין על ר' יש לי דברים כאילו אחרים, למשל בתרבות ופנאי יותר ממנה, על מקומות שעל ל' אני לא משלמת, זה כאילו מתקזז, כאילו האוכל, זה אותו דבר. אבל נגיד סתם, לצורך העניין מוצרי פארם, ל' יותר ממנה, מוצצים, חיתולים.... נגיד לצורך העניין ביגוד והנעלה לר' אני קונה הרבה יותר, כי לל' אני מביאה דברים מר', כאילו ר' גדלה ולל' אני לוקחת בגדים מר', זה כאילו מתקזז...." ובהמשך לשאלת בית המשפט: "את יכולה להגיד כמה עבור ל' זה, כמה, מתוך 1,200 ₪ מוצרי פארם, זה לל' וכמה לר'? ת. המון. כאילו בסופר פארם, לא יודעת בסביבות ה- 800 ₪ שם, 700 ₪ כאילו, משהו כזה. ש. על מי? ת. על שתיהן. ש. את תבעת 1,200 ₪ על שתיהן. ת. אני יודעת, אבל ל' כבר לא עם חיתולים כל יום, היא רק בלילה... ש. אז 1,200 זה לא נכון להיום? היום זה בערך 800 ₪ ? ת. היום בערך מוצרי הפארם, אני לא יודעת, שוב כל חודש זה משהו אחר, אבל בערך פלוס מינוס 800, 1,000, תלוי. שם יש גם את הדברים שאני קונה לעצמי....". (פרוטוקול עמ' 30 שורה 1 ואילך). הנה כי כן, האם לא עשתה הפרדה בין החיובים הנדרשים עבור שתי הבנות, לא צירפה ראיות לצורך הוכחת הסכומים שתבעה, לא יכלה להסביר אילו סכומים תבעה עבור כל אחת מהקטינות ואף לא יכלה להשיב לשאלה הבסיסית אם חלק מהסכומים שפירטה כוללים גם את הוצאותיה האישיות. לצורך דרישתה לחייב את האב בהוצאות המדור של הקטינות, צירפה האם הסכם שכירות, עליו, לטענתה, חתמה עם אביה. מהסכם זה עולה כי האם לכאורה סיכמה עם אביה שהיא תשלם לו 5,500 ₪ לחודש. עוד צירפה האם, בהתאם להחלטת בית המשפט, פירוט של כרטיס האשראי שברשותה ממנו עולה כי לצד חודשים בהם ההוצאה הכוללת עמדה על סך של כ- 2,500 ₪ לחודש, ישנם חודשים בהם הגיעה ההוצאה לסכום של 10,000 ₪ ואף יותר. בחקירתה עומתה האם עם הטענה כי היא לא משלמת לאביה עבור דמי שכירות. מעיון בתדפיסי חשבון הבנק שצירפה עלה כי היא אינה מעבירה לאביה את הסכום שנרשם בהסכם השכירות באופן שוטף ויותר מכך, כי כמעט מדי חודש, לאחר שהיא מעבירה לו סכום כלשהו, לכאורה עבור דמי שכירות, הוא משיב לה את הסכום ששילמה. (פרוטוקול עמ' 24 שורה 4 עד עמ' 25 שורה 15). זאת ועוד, לא היה בידי האם כל הסבר הגיוני לכך שעת הצדדים חיו יחד, אביה אפשר להם להתגורר בביתו ולא דרש דמי שכירות ודווקא לאחר שפרץ הסכסוך בינה לבין הנתבע, בחר אביה לדרוש שכר דירה, למרות שניתן להניח כי בעת הזו, היא זקוקה יותר לעזרתו. הסבריה בעניין זה נשמעו לא אמינים (פרוטוקול עמ' 21 שורה 21 עד עמ' 22 שורה 9). לא היה בעדות האם כדי לתת הסבר מניח את הדעת לעניין זה, בפרט אם לטענתה, אביה ממשיך לתמוך בה, כך למשל לאחר שטענה כי היא מקפידה לבלות עם הקטינות בסופי שבוע "בילויים שכל שבת איתן, 300, 400 שקל, ככה כאילו... כל שבת אני לוקחת אותן לפעילויות ולדברים שעולים המון המון כסף.... " וכאשר נשאלה כיצד היא מממנת עלויות אלו ציינה "אני לא מתביישת להגיד לך, בשבתות אבא שלי הרבה פעמים אומר לי קחי 200 קחי 300, שיהיה לי לדברים האלה.." (פרוטוקול עמ' 28 שורות 4-17). אם זהו המצב, אין זה סביר בעיניי כי אביה גובה ממנה דמי שכירות. יותר מכך, האם לא מצאה לנכון לזמן את אביה להעיד. לפיכך, יש להניח כי אילו זומן, הייתה עדותו מחזקת דווקא את גרסת האב, לפיה היא איננה נושאת בהוצאות מדור. לאור האמור, אינני מוצאת להפחית סכום כלשהו מהכנסתה של האם, כדי לקבוע את הכנסתה הפנויה. עם זאת, מקום שההורים הם שחייבים לספק לילדיהם מדור, לא מצאתי כי האב יכול להתבסס על כך שאביה של האם מאפשר לה להתגורר בביתו ללא תשלום של שכר דירה, כדי לפטור עצמו מחובתו לספק לבנותיו את הוצאות המדור. לפיכך, אני קובעת כי אם וכאשר תשכור האם דירה, למגוריה ולמגורי הקטינות, מאדם שאינו בן משפחתה, ניתן יהיה להעמיד את הוצאות המדור של הקטינות על גובה של 40% מדמי השכירות, עד לתקרה של 3,000 ₪ לחודש. חיוב זה יהיה כפוף לכך שהאם תציג הסכם שכירות תקף וכן אישור על העברת התשלום. אשר ליתר צרכי הבנות ברי כי במסגרת המסמכים שצורפו אין כדי להעיד על צרכי הקטינות שנתבעו ואף לא על סכום קרוב לכך. עם זאת, גם האב מצידו לא טרח לציין מה גובה צרכי הבנות לטעמו והסתפק בטענה כי האם דרשה סכומים מופרזים, שלטעמו אינם משקפים את צרכי הקטינות. גם בתביעה שהגיש האב מטעמו, הוא לא התייחס לגובה צרכי הקטינות, כפי שהוא לדעתו. במצב דברים זה, בהיעדר ראיות מצאתי להעמיד את צרכי הקטינות על סך של 5,000 ₪ לחודש – לפי 2,500 ₪ לכל חודש (הערת העורכת: קיימת טעות סופר, צריך להיות: "לפי 2,500 ₪ לכל אחת") עבור הוצאותיהן בבתי שני ההורים. אעיר כי סכום זה מהווה כ- 40% מההוצאות ששני ההורים יחד מוציאים בכרטיסי אשראי, בממוצע ומצאתי כי יש בו כדי לשקף, פחות או יותר, את צרכי הקטינות. סכום זה כולל את חלקן של הקטינות בהוצאות אחזקת הבית. סכום זה אינו כולל את הוצאות המדור של הקטינות ולא את ההוצאות החריגות עבור רפואה וחינוך. השתכרות ההורים, כושר השתכרות והכנסה פנויה האב במהלך החיים המשותפים עבד האב בחברת רכב ולטענתו השתכר 10,500 ₪ לחודש. האב צירף תלושי שכר, מהם עולה כי זה אכן היה שכרו וכן כי החל לעבוד אצל אותו מעסיק בחודש ינואר 2016. בחקירתו האב טען כי פוטר מעבודתו, סמוך לפני מועד ההוכחות (פרוטוקול עמ' 39 שורה 20). האב טען כי הסיבה לפיטוריו הייתה הצורך שלו לעבוד פחות שעות, כדי לשהות עם הקטינות. טענה זו לא הוכחה. האב לא צירף מכתב פיטורין, כך שכלל לא הוכח כי פוטר ויותר מכך, לא הוצגה סיבת הפיטורין. האב אמנם צירף מכתב המעיד על סיום עבודתו בתאריך 13.3.23 ואולם אין במכתב זה כדי להבהיר מי יזם את הפסקת העבודה ומדוע (פרוטוקול עמ' 39 שורות 14-28, נ/1, נ/2) ולא ניתן לשלול את האפשרות שהדבר נעשה לקראת דיון ההוכחות. האב טען כי אינו עובד מאז פוטר וכי הוא מצוי בהליכים משפטיים כנגד המעסיק שפיטר אותו ללא הודעה מוקדמת, ללא שימוע ולא תשלום פיצויים (פרוטוקול עמ' 39 שורה 30), אף שבהמשך תיקן גירסה זו וטען שהתביעה נגד המעסיק טרם הוגשה (פרוטוקול עמ' 40 שורות 4-20). טענות האב בעניין זה לא הוכחו ולא היו אמינות בעיניי. כך גם לא קבלתי את הטענות כי המעסיק של האב הלין על הצורך של האב שלא לכסות את שעות העבודה במלואן, כדי לצאת להביא את הבנות. טענה זו לא רק שלא נתמכה בראייה כלשהי, אלא שאף עמדה בסתירה לתלושי השכר של האב, מהם עלה כי נהג לעבוד שעות נוספות. האב לא הציג את השינוי שנעשה בשכרו בעקבות הצורך שהיה לו, לטענתו, לצאת מוקדם מהעבודה, כדי לאסוף את הקטינות (פרוטוקול עמ' 46 שורות 25-27 ובהמשך בעמ' 47 משורה 20 ואילך, שם אף העלה טענה כי תלושי השכר שקיבל אינם משקפים את שכרו וזו הסיבה שהוא בתביעה מול המעסיק, אשר כלשונו "שם לו סכין בגב", פרוטוקול עמ' 48 שורה 3). האם טענה כי האב הפסיק לעבוד על דעת עצמו, ללא קשר לזמני השהות עם הקטינות וכי הוא פתח יחד עם אחיו פיצרייה. להוכחת טענתה, האם צירפה צילום של פוסט שפורסם על ידי אחת הלקוחות שביקרה בפיצרייה, בו היא משבחת את הפיצרייה החדשה בשכונה, שפתחו "האחים". האב הכחיש טענות אלה, אף כי אישר שהוא מגיע מדי פעם לפיצרייה שפתח אחיו, אלא שלטענתו, הוא עושה זאת כדי לעזור לאחיו ("בא מדי פעם לעזור לו, זה אחי, ברור שאני אבוא לעזור לו" (פרוטוקול עמ' 51 שורה 23). האב לא זימן את אחיו לעדות ולא הציג כל ראיה כדי לסתור הערכתה של האם, כי הוא עובד עם אחיו בפיצרייה. עם זאת, אין באמור כדי להעריך את גובה השתכרות האב מהפיצרייה, או כושר השתכרותו משם ומכל מקור אחר. לפיכך וכדי לקבוע את כושר השתכרות האב, מצאתי להתבסס על השתכרותו עובר לפרוץ הסכסוך. כאמור, האב לא הוכיח כי שכרו פחת, לא בשל זמני השהות הרחבים יחסית ולא מסיבה אחרת וכן לא הציג ראיה לכך שפוטר. יותר מכך, עת נשאל בעת החקירה אם יוכל להציג אסמכתה להוכחת טענתו השיב בחיוב, אך לא הגיש כל בקשה בעניין (אף שדיון ההוכחות התקיים בחודש מאי 2023). לאור האמור, אני מעמידה את כושר השתכרות האב על סך של 10,500 ₪ לחודש. היות והאב אינו משלם דמי שכירות, אני קובעת כי הכנסתו הפנויה זהה לכושר השתכרותו. האם האמנתי לטענת האם כי לא עבדה במהלך החיים המשותפים. מהראיות שהוצגו לפניי עולה כי במהלך החיים המשותפים נהג אביה של האם להעביר לה מדי חודש אלפי שקלים, אותם רשם כמשכורת. האם טענה כי לא עבדה אצל אביה, אלא רק באה לסייע לו מעת לעת ולמעשה הסכום ניתן לה כסיוע, כך הסבירה זאת האם בעדותה: "כשהייתי נשואה לס', אז חלק מהעזרה וכשילדתי... אז חלק מהעזרה שלו (של אביה- נ.ג) הייתה זה שאני אעבוד במקום שיהיה לי גמיש מבחינת השעות..." (פרוטוקול עמ' 16 שורות 10-12). מעיון בתלושי השכר שצורפו עולה כי השכר שכביכול שולם לאם על ידי אביה עמד על סך של 7,500 ₪ לחודש. האם טענה כי עם פרוץ הסכסוך, היא החלה לעבוד כסייעת בבית ספר וכי היא משתכרת סך 3,500 ₪ לחודש. עת נחקרה, התבקשה האם להתייחס להעברות המבוצעות כמעט מדי חודש לחשבונה, מאביה וציינה כי מדובר בסיוע שאביה נותן לה, באופן שוטף. אף שלא התרשמתי כי האם חשפה את מלוא המידע בעניין זה, לא אוכל לקבוע כי סיוע זה של אביה, מהווה חלק מהכנסתה הקבועה, למעט המסקנה כי כל זמן שהיא מתגוררת בנכס שהוא מעמיד לרשותה, היא איננה נדרשת לשלם דמי שכירות. יחד עם זאת, גם ביחס לאם יש מקום להידרש לכושר השתכרותה של האם, במובחן מהשתכרותה בפועל. האם לא הציגה כל טעם לכך שלא תוכל להמשיך ולעבוד אצל אביה, כפי שעשתה בעבר, לכל הפחות, תמורת אותו שכר שקיבלה ממנו. לפיכך, מצאתי להעמיד כושר השתכרות זה, על סך של 7,500 ₪ לחודש, לפי השכר שהיא ואביה קבעו כשכר ראוי וסביר עבור עבודתה, עת נרשמה כמי שעבדה אצלו. כאמור, בשלב זה, אני קובעת כי האם איננה משלמת דמי שכירות, כך שכושר השתכרותה מהווה גם את הכנסתה הפנויה לצורך קביעת חלוקת הנטל ביחס לצרכי הקטינות. רכוש האב היה זכאי להירשם כאחד מיורשי אביו המנוח ולטענתו חתם על ויתור לטובת אימו, שתבדל"א. עוד טען כי קיבל סך של 50,000 ₪ מאימו, עבור חלקו בירושת אביו המנוח (פרוטוקול עמ' 65 שורות 11-13). אף אחד מהצדדים לא הציג ראיות באשר לנכסים שהאב יכול היה לקבל מעיזבון אביו, כך שלא ניתן לקבוע אם הסך שקיבל מאימו משקף את שווי חלקו בעיזבון. לגבי האם לא נטען וודאי שלא הוכח שיש לה נכסים מסוימים בעלי ערך משמעותי, בבעלותה. עם זאת, ניתן להעריך כי הסיוע השוטף שהיא מקבלת מאביה, שווה ערך לסך שקיבל האב מאימו. הצדדים כאמור הגיעו להסכמות במסגרת התיק הרכושי, ויתרו על מינוי מומחה שיערוך חוות דעת לאיזון המשאבים והסכימו כי כל צד יוותר עם זכויותיו. במצב דברים זה, לצורך קביעת גובה המזונות, אני קובעת כי אין למי מהצדדים רכוש בעל ערך כספי משמעותי, אשר יש להתחשב בו לשם הכרעת תיק זה. חלוקת זמני השהות כאמור, חלוקת זמני השהות עם הקטינות היא כמעט שווה, שכן האב שוהה עם הקטינות פעמיים בשבוע, כולל לינה וכן כל סוף שבוע שני (עד מוצ"ש). הצדדים היו חלוקים בעניין התוספת של ימי חמישי, אחת לשבועיים וכאמור לעיל, לא מצאתי להוסיפה. בנסיבות אלו, מדובר בשהות של חמישה לילות אצל האב, במערך של שבועיים, כלומר יחס של 35% לאב ו- 65% לאם. כמו כן, נדרשתי לטענות האם כי מעבר לחלוקת הזמנים הקבועה, הרי שמוטל עליה נטל מוגבר בכל הנוגע לטיפול בקטינות, היות והיא זו שנדרשת לאסוף אותן, כשמי מהן אינה חשה בטוב, או כשאין מסגרת חינוכית מסיבה אחרת. מתשובות האב בעניין זה, עולה כי הוא סבור שהאם ממהרת להוציא את הבנות מהמסגרות כשהן מתקשרות וטוענות שאינן חשות בטוב, כך הסביר: "לב. יש נטייה... קצת להיות היסטרית... והיא מרגילה בעצם את ר' ... כל טלפון של הילדה מבית הספר, היא באה לקחת אותה...." (פרוטוקול עמ' 42 שורות 14-23). כך גם עת נשאל האב על השבוע שקדם לדיון, הוא אמנם הכחיש את הטענה כי לא שהה עם הקטינות במשך שלושה ימים רצוף, אך לא ידע לאשר אם היו באותו שבוע ימים בהם מי מהקטינות לא ביקרה במסגרת החינוכית, אם בשל שביתה, או מחלה או מסיבה אחרת. עניין זה מוסיף כאמור נטל על האם ויילקח בחשבון בעת פסיקת המזונות. . סיכום מהאמור לעיל ניתן לסכם ולומר כך: צרכי הקטינות הוערכו על ידי בסך של 2,500 ₪ לחודש לכל ילדה (ללא מדור שיחושב רק אם האם תשכור דירה). כושר השתכרות האב הועמד על סך 10,500 ₪ לחודש וכושר השתכרות האם על סך של 7,500 ₪ לחודש. חלוקת זמני השהות נקבעה – 35% לאב ו- 65% לאם. לקחתי בחשבון את התוספת בנטל הטיפול בקטינות המוטל על האם. כאשר זהו מצב הדברים, אני מורה כדלקמן: עד הגיע כל אחת מהבנות לגיל 6, ישלם האב לידי האם, סך של 1,300 ₪ לחודש עבורה. לאחר גיל 6, יפחת הסכום ויעמוד על 750 ₪ לחודש. באשר להוצאות המדור של הקטינות, מעת שהאם תשכור דירה למגוריה ומגורי הקטינות, מאדם שאינו בן משפחתה, ישלם לה האב סך של 1,500 ₪ בגין חלקו (לפי 750 ₪ לכל אחת מהן). לצורך גביית הסכום, על האם להקדים ולהציג לאב הסכם שכירות תקף וכן אישורים על העברת הסכום למשכיר. הסכום חושב לפי גובה שכר הדירה שהאם נדרשה לכאורה לשלם לאביה, מתוך הבנה שגם החיוב בגין רכיב זה צריך להתחלק בין שני ההורים. הצדדים יחלקו ביניהם בחלקים שווים את התשלומים השוטפים לבית הספר, לפי חוזר שיתקבל מבית הספר ואת התשלומים לגן, לפי מה ששולם בפועל. הצדדים יחלקו ביניהם, בחלקים שווים, את התשלומים עבור רכישת צרכי לימוד (כלי כתיבה, תיק בית ספר וכיו"ב), בתחילת כל שנת לימודים, בניכוי המענק המשולם ע"י המל"ל לצורך כך, ועד לסך של 500 ₪ לכל אחת מהקטינות. הצדדים יפנו במשותף למוסד לביטוח לאומי ויבקשו להורות כי המענק ביחס לכל אחת מהקטינות ישולם לסירוגין, שנה אחת לחשבונה של האם ושנה אחת לחשבונו של האב. הצדדים יחלקו ביניהם את עלות הצהרון, ביחס לכל אחת מהקטינות, עד סיום כיתה ג', לפי הסכום המשולם בפועל. ככל ותהיה מחלוקת באשר למסגרת הצהרון, החל משנת הלימודים הבאה (תשפ"ה) החיוב יוגבל בתעריף של הצהרון העירוני הקיים במסגרות החינוך של הקטינות. הצדדים יישאו במשותף בעלות חוגים לקטינות, חוג אחד לכל אחת מהן, לפי עלות מתנ"ס. השתתפות בתנועת נוער תחשב אף היא כחוג, והתשלום יהיה לפי התשלום הנדרש עבורה בפועל. התשלומים עבור החוג יהיו גם עבור התשלום השוטף וגם עבור הוצאות נדרשות על ידי מארגני החוג – תלבושות, ציוד, הסעות ועבור תנועת הנוער יכללו גם תשלומים עבור טיולים וטקסים. ברי כי הצדדים רשאים להסכים לרשום את הקטינות או מי מהן ליותר מחוג אחד, או לחוג שעלותו גבוהה יותר ואם כך יעשו (מראש ובכתב) יחלקו את ההוצאה שתשולם בפועל. קייטנות – הצדדים יחלקו בעלות קייטנות לקטינות, לפי עלות עירונית, עבור מחזור קייטנה אחד בתקופת הקיץ, עד לסיום כיתה ד', אלא אם תהיה הסכמה אחרת, מראש ובכתב. שיעורים פרטיים – הצדדים יישאו בעלות שתידרש עבור שיעורים פרטיים, לפי צרכיה של כל קטינה. במקרה של מחלוקת בדבר הצורך בשיעורים פרטיים, תחייב המלצת המורה הרלוונטי. באשר לזהות המורה הפרטי – בהיעדר הסכמות, יציע כל הורה מורה שנראה לו מתאים ואשר פנוי ומוכן לקבל על עצמו את התפקיד ושני המורים שהוצעו ייוועדו ביניהם ויבחרו מורה שלישי, באיזור מגורי הבנות, אליו יפנו הצדדים. 71.8 גן ילדים – היות ותחולת פסק הדין הינה מיום הגשת התביעה, מובהר כי תשלומים ששולמו עבור הגנים בהם ביקרו הקטינות, חלים על הצדדים בחלקים שווים ביניהם, לפי התשלומים ששולמו בפועל וכנגד קבלות. 71.9 הוצאות רפואיות – הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות רפואיות חריגות של הקטינות, שאינן משולמות על ידי ביטוח בריאות ממלכתי לרבות טיפולי שיניים, משקפיים, פסיכולוג וכיוצא בזה. במקרה של מחלוקת בדבר הצורך בטיפול רפואי מסוים, תכריע דעתו של הרופא המטפל בקטינה, שעבורה דרוש הטיפול. כל הורה יהיה רשאי להציע רופא חלופי ובלבד שמדובר ברופא באזור מגורי הקטינות ולשם כך הצד המבקש להציע רופא אחר, ימסור למשנהו הצעת מחיר מפורטת ואישור של הרופא כי הוא פנוי ומוכן לטפל בקטינה. במקרה כזה, החיוב להשתתף במחצית, יהיה לפי העלות הזולה מבין שתי ההצעות. מובהר כי הצדדים יחלקו ביניהם גם עלות של תרופות שידרשו עבור הקטינות, ביחס לתרופות שעלותן, לאחר השתתפות קופת חולים, עולה על 100 ₪ לחודש. הוראות כלליות – כל התשלומים שפורטו לעיל, יבוצעו כנגד קבלות או אישורים שצד אחד יציג למשנהו, מעת לעת, לפי דרישה. ככל שאחד הצדדים יישא בעצמו בהוצאות אלו במלואן, ישיב לה האחר את מחציתם מיד עם דרישה. דין התשלומים האמורים, כדין מזונות. תוקף החיוב במזונות על פי פסק הדין הינו מיום הגשת התביעה והם ישולמו החל מיום 2.2.24 ובכל 2 לחודש שאחריו. מובהר בזאת כי כל סכום שהאב שילם לידי האם, בגין מזונות, ממועד הגשת התביעה ועד היום, אם על פי החלטות קודמות, או בכלל, יקוזז מתוך הסכומים שהצטברו לחובתו, ויתרתם תשלום תשלומים של 1,000 ₪ לחודש, במצורף לתשלומי המזונות הנ"ל. ככל ויסתבר כי האב שילם ביתר, הרי שהסכום ששולם ביתר יקוזז מתוך יתרת התשלומים העתידיים, בקיזוז של 1,000 ₪ לחודש עד לפירעון החיוב. למען הסר ספק, לא נעלמה מעיניי טענת האם בעניין "מזונות שנאכלו" ואולם בשים לב לכך שהדיון בתיק זה נמשך כארבע וחצי שנים, עדכון סכום המזונות (בין אם לחובה ובין אם לזכות), נשמע לי הוגן וראוי, שמא יווצר הרושם שהאם בקשה לעכב את מתן פסק הדין בחוסר תום לב ומתוך כוונה להמשיך ולגבות מזונות בסכומים שאינם מתאימים למצב הדברים החדש. סכום המזונות ישולם עבור כל אחת מהבנות, עד אשר היא תגיע לגיל 18, או עד סיום לימודי התיכון, המאוחר מבין השניים. במהלך השירות הצבאי (שירות חובה בלבד) או שירות לאומי, ישלם האב לידי האם עבור כל אחת מהבנות שליש מסכום המזונות ששולם עבורה, עובר למועד זה. כל הסכומים הנ"ל צמודים למדד המחירים לצרכן שבסיסו מדד חודש דצמבר 2023 שפורסם ביום 15.1.24. סכום המזונות יעודכן אחת לשלושה חודשים, ללא חיוב למפרע. קצבת הילדים מהמוסד לביטוח לאומי, תשולם לידי האם בנוסף למזונות הנ"ל. הוצאות משפט מקום בו האם הגישה תביעת מזונות במסגרתה עתרה לחייב את אב, בסך שעולה על סך של 10,000 ₪ לחודש ובסופו של דבר, נפסק סכום נמוך משמעותית, שקלתי לחייב דווקא אותה בהוצאות משפט. אלא שכאשר האב בקש לפטור אותו לגמרי מהחיוב, אפשר והיה מקום לחייב דווקא אותו בהוצאות. בנסיבות אלו ולאור ההתנהלות לאורך ההליך, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision48167-11-19	["נאוה גדיש"]	[{"judgment_id": "876ff1f5-9cf5-59d9-ab85-cb8ef9be791e", "file_name": "48167-11-19.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 74109, "extension": "docx", "display_name": "48167-11-19-קובץ מקורי"}]
b2a29ace-0b73-5609-92f8-d8f3bc31ca52	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופט רמי בז'ה: החלטה בבקשה לסילוק על הסף של תובענה (תלה"מ 31378-02-24)	31378-02-24	2024-07-06	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בפני בקשה לסילוק על הסף שהגיש המבקש, במסגרתה עתר להורות על סילוק על הסף של תובענה שהגישה המשיבה כנגדו לביטול הסכם ממון אשר נחתם בין הצדדים. תמצית העובדות הצדדים הינם בני זוג לשעבר אשר נישאו זל"ז ביום 00.00.2001 והתגרשו בשלהי שנת 2019 או בסמוך לכך, ולהם שלושה ילדים משותפים. ביום 8.7.2001 נחתם בין הצדדים הסכם ממון אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט זה (כב' השופטת מ. ברנט) ביום 19.8.2001 (להלן: "הסכם הממון"). דרכיהם של הצדדים נפרדו בשנת 2010, עת המבקש עזב את הבית, וממועד זה הצדדים התגוררו בנפרד. ביום 20.6.2019 הגיש המבקש תביעת גירושין כרוכה לביה"ד הרבני האזורי בתל אביב. ביום 13.11.2019 הגיעו הצדדים להסכמות אשר אושרו ע"י ביה"ד הרבני וקיבלו תוקף של פסק דין. בין היתר הוסכם שהצדדים יתגרשו זמ"ז. עוד צוין שהצדדים מקבלים את סמכותו העניינית של ביה"ד הרבני בכלל המחלוקות הרכושיות והממוניות ביניהם, ובכלל זה בשאלת תוקפו של הסכם הממון. ההליכים המשפטיים בביה"ד הרבני טרם הסתיימו, וביום 29.7.2020 ניתנה ע"י ביה"ד הרבני החלטה במסגרתה מונו כונסי נכסים על נכסי הצדדים לצורך חלוקתם בהתאם להוראות הסכם הממון- וזאת לאחר שהמשיבה לא התייצבה לדיון שנקבע ולא הגישה תגובות מטעמה. 14.2.2024 הגישה המשיבה את התובענה שבכותרת, במסגרתה עתרה להורות על ביטולו של הסכם הממון. ביום 20.3.2024 הגיש המבקש את הבקשה שבפני לסילוק תובענה זו על הסף. כן הונחו בפני תגובת המשיבה לבקשה ותשובת המבקש לתגובה זו. בקדם המשפט שהתקיים בפני נשמעו באריכות טענות הצדדים גם בקשר לבקשה זו. בהחלטה אשר ניתנה בתום הדיון הנ"ל נקבע כי החלטתי בבקשה לסילוק על הסף תינתן על יסוד החומר המצוי בפני. עיקר טענות המבקש בית המשפט רק אישר את הסכם הממון, אך לא דן ופסק לגופם של דברים בענייניהם של הצדדים, ומדובר בעניין פורמלי בלבד. המבקש הגיש תביעת גירושין כרוכה כדין לבית הדין הרבני, ובמסגרת ההליכים שהתקיימו בביה"ד הרבני בתביעה זו, הצדדים הסכימו שכלל ענייני הרכוש, לרבות שאלת תוקפו של הסכם הממון, ידונו ויתבררו בבית הדין הרבני. הסכמות אלה קיבלו תוקף של פסק דין ע"י בית הדין הרבני עוד ביום 13.11.2019, ומדובר בפסק דין חלוט. בית הדין הרבני כבר החל לדון בתביעה, ניתנו על ידו החלטות שונות, לרבות מינוי כונסי נכסים אשר החלו בתפקידם, ורק בחלוף כ-4.5 שנים "נזכרה" המשיבה להגיש תביעה לביטול ההסכם לבית המשפט. המשיבה לא העלתה כל טענה לחוסר סמכות בבית הדין הרבני בהזדמנות הראשונה, והעלאת הטענה כיום נעשית תוך שיהוי והיא נגועה בחוסר תום לב- קל וחומר כאשר המשיבה נתנה את הסכמתה לסמכותו של בית הדין הרבני. הגשת התביעה לבית המשפט מהווה ניצול לרעה של הליכי משפט תוך פגיעה בסמכותו של בית הדין הרבני, והלכה למעשה מדובר בניסיון להביא להתערבות בית המשפט בהחלטותיו של בית הדין הרבני בניגוד מוחלט לכללי כיבוד הערכאות הנקוטים. בכתב התשובה שהוגש מטעמו התייחס המבקש לטענות המשיבה, והוסיף כי הפסיקה אליה הפנתה המשיבה אינה רלוונטיות לנדוננו. כן נטען שאישור פורמלי של הסכם הממון מבלי שבית המשפט ירד לתוכנו ו/או הכריע לגביו, כפי שנעשה במקרה זה, אין בו כדי להעניק לבית המשפט סמכות נמשכת בעניינם של הצדדים, וסמכות נמשכת רלוונטית ממילא רק בעניינים שהינם בעלי אופי מתמשך. עיקר טענות המשיבה לטענת המשיבה יש לדחות את הבקשה. עפ"י הנטען בתגובה, אין בהגשת התובענה כדי לפגוע במאום בסמכותו של בית הדין הרבני. עוד נטען שהלכה ידועה היא שהסמכות לבטל או לשנות הסכם ממון נתונה לערכאה שאישרה את ההסכם ולה בלבד- ובנדוננו לבית משפט זה ולא לבית הדין הרבני. המשיבה הפנתה בהקשר זה לשורה של פסק דין שניתנו ע"י בית משפט העליון התומכים לשיטתה בטענות אלה. בנוסף נטען בתגובת המשיבה, כי ממילא לא היה בהסכמת הצדדים כדי להסמיך את בית הרבני לדון בעניין החורג מסמכותו. על כן, ונוכח העובדה שהסמכות לדון בתובענה לביטול הסכם הממון נתונה לבית המשפט ולו בלבד, אין בהסכמת הצדדים כדי להעניק סמכות לבית הרבני לדון בעניין זה. דיון והכרעה דין הוא כי תביעה לביטולו של הסכם בין בני זוג, אשר אושר על ידי ערכאה שיפוטית וניתן לו תוקף של פסק דין, תוגש לאותה ערכאה אשר אישרה את ההסכם (ראו לעניין זה בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634, 641 (2002); ע"א 394/88 מאייר נ' (ברמן) מאייר, פ"ד מד(2), 471, 475-474 (1990); ע"א 3203/91 אזולאי נ' אזולאי, פסקה 4 ([פורסם בנבו], 23.10.1995); בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 ([פורסם בנבו], 6.4.2006); בג"ץ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 3 ([פורסם בנבו], 24.12.2006); בג"ץ 1607/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (נבו 18.04.2012)). ויודגש; אין מדובר בסמכות נמשכת לדון בעניין בעל אופי מתמשך כטענת המבקש, אלא בסמכות הקנויה לערכאה שאישרה הסכם שנחתם בין בני הזוג, לדון בתובענה המוגשת ע"י מי מהם להורות על ביטולו, וכמפורט לעיל. משהסכם הממון שנחתם בין הצדדים אושר ע"י בית משפט זה (במותבו הקודם) ביום 8.7.2001, הסמכות לדון בתובענה לביטולו הינה לבית המשפט, ולא לבית הדין הרבני. המחלוקת העיקרית שהובאה לפתחי במסגרת בקשה זו הינה בשאלה האם יש בהסכמת הצדדים להסמיך את בית הדין הרבני לדון במכלול ענייניהם, לרבות בסוגיית תוקפו של הסכם הממון, כדי להעניק לבית הרבני סמכות לדון בסוגיית ביטול הסכם הממון, מקום בו סמכות זו אינה נתונה בידיו מלכתחילה, אלא לבית המשפט זה אשר אישר את הסכם הממון כאמור לעיל. כפי שיפורט להלן, מצאתי להשיב לשאלה זו בשלילה, והנכון הוא שאין בהסכמת הצדדים כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות לדון בתובענה שעניינה ביטול הסכם הממון. להלן אפרט טעמי לקביעה זו. סמכויות בית הדין הרבני נקבעו בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, והן בנויות משני נדבכים: סמכויות ייחודיות מכח החוק הנ"ל הכוללות: ענייני נישואין וגירושין (כמפורט בסעיף 1 לחוק) וכן ענין שנכרך כדין בתביעת הגירושין (כמפורט בסעיף 3 לחוק), וסמכויות מקבילות מכח הסכמת הצדדים (כמפורט בסעיף 9 לחוק). ברי כי כריכה של עניין אשר באופן מובהק אינו נתון לסמכותו של בית הדין הרבני (כגון עתירה לביטול הסכם ממון שאושר ע"י ערכאה אחרת), אינה מהווה כריכה כדין. עיון בתביעת הגירושין הכרוכה שהגיש המבקש בבית הדין הרבני מעלה כי ממילא עניין תוקפו של הסכם הממון כלל לא נכרך לתביעת הגירושין. מטענת המבקש עולה שבמקרה דנן הסמכות לדון בסוגיית ביטולו של הסכם הממון נתונה לבית הדין הרבני מכח הסכמת הצדדים ופסק דינו של בית הדין הרבני מיום 13.11.2019. דהיינו: הטענות הנוגעות לתוקפו של הסכם הממון הובאו להכרעת בית הדין הרבני מכח סמכותו המקבילה עפ"י הוראות סעיף 9 הנ"ל לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, בו נקבע כהאי לישנא: " בענייני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל"דבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל 1922-1947" או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט ייחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך." ענייני המעמד האישי הנ"ל הוגדרו בסעיף 51 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947, כלהלן: " עניני המעמד האישי פירושם משפטים בעניין נישואין או גיטין, מזונות, כלכלה, אפוטרופסות, כשרות יוחסין של קטינים, איסור השימוש ברכוש של אנשים הפסולים לפי החוק, והנהלת נכסי אנשים נעדרים." דין הוא שאין בהסכמת הצדדים כדי להעניק לבית הדין הרבני סמכות לדון ולהכריע בעניין שאינו נמנה על אותם ענייני המעמד האישי כמפורט לעיל. (וראו לעניין זה בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, סא(1) 259 (2006), בג"ץ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מח(4) 591 (1994)). במקרה שבפני, עניין תוקפו של הסכם הממון שנחתם בין הצדדים אינו בגדר אחד העניינים שנקבעו בסעיף 51 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947 כמפורט לעיל. דהיינו: הצדדים ממילא לא היו רשאים להסכים על סמכותו של בית הדין הרבני לדון בסוגיית תוקפו של הסכם הממון שנחתם ביניהם, וזאת בשים לב להוראות סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, ובהינתן שעניינים אלו אינם נמנים על ענייני המעמד האישי המפורטים בסעיף 51 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947. לכך יש להוסיף שכעולה מפסק דינו של בית הדין הרבני מיום 13.11.2019, הסכמת הצדדים מתייחסת לשאלת תוקפו של הסכם הממון, ולא לסוגיית האפשרות לעתור בתביעה מתאימה לביטולו. מטענות הצדדים בדיון שהתקיים בפני לא עלה שהמשיבה אכן הגישה תביעת לביטול הסכם הממון לבית הדין הרבני, ובכל לא הוצגה בפני תביעה כנ"ל. לא זו אף זו; לא שוכנעתי כי במסגרת ההליכים המתנהלים בבית הדין הרבני אכן התקיים דיון לגופו של עניין בסוגיית תוקפו של הסכם הממון. בנסיבות אלה, הגם שההליכים בבית הדין הרבני מתקיימים מאז שנת 2019, לא מצאתי כי יש בכך כדי להצדיק סילוק התובענה שהגישה המשיבה כעת בפני על הסף. אשר על כן, ונוכח כל שפורט לעיל, מצאתי להורות על דחיית הבקשה. לאור התוצאה אליה הגעתי, ונוכח השיהוי שחל בהגשת התובענה, מצאתי לחייב את המבקש בתשלום הוצאות מופחתות בסך של 2,000 ₪ בלבד. סכום זה ישולם לידי המשיבה בתוך 30 יום מהיום אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין. התובענה נקבעת לקדם משפט נוסף בפני ליום 9.1.2025 בשעה 9:00. הצדדים ישלימו כלל ההליכים המקדמיים, לרבות הגשת רשימות בקשות ורשימת עדים, וכן הגשת דיווח בדבר דיון מקדמי, בהתאם למועדים הקבועים בתקסד"א. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision31378-02-24	["רמי בז'ה"]	[{"judgment_id": "b2a29ace-0b73-5609-92f8-d8f3bc31ca52", "file_name": "31378-02-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 60974, "extension": "docx", "display_name": "31378-02-24-קובץ מקורי"}]
cf014ac2-88d3-588a-aa24-ea23729215e1	ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, שופט ירון אלטרזון: הלחטה בבקשת המערער לביטול חיובו בהפרשי הצמדה וריבית (ע"ר 58588-07-24)	58588-07-24	2024-12-06	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	null	decision58588-07-24	["ירון אלטרזון"]	[{"judgment_id": "cf014ac2-88d3-588a-aa24-ea23729215e1", "file_name": "58588-07-27.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 87040, "extension": "doc", "display_name": "58588-07-24-קובץ מקורי"}]
7c152d51-cc74-5589-a4fd-e37896131315	ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, שופטת עינת גלעד משולם: החלטה בבקשה לפסיקת הוצאות (ה"ט 54479-10-24)	54479-10-24	2024-11-17	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	null	decision54479-10-24	["עינת גלעד משולם"]	[{"judgment_id": "7c152d51-cc74-5589-a4fd-e37896131315", "file_name": "54479-10-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 62464, "extension": "doc", "display_name": "54479-10-24-קובץ מקורי"}]
28d2e688-f60b-51cc-970b-37197292f923	ביהמ"ש השלום חדרה, שופט יניב הלר: פס"ד בגין השבת כספי היטלי פיתוח שגבתה ביתר המועצה האזורית מבעלי נכסים במושב גן השומרון (ת"א 70860-06-20)	70860-06-20	2024-11-14	3	3	3	3MAGISTRATE_COURT	3Haifa	3Civil	null	decision70860-06-20	["יניב הלר"]	[{"judgment_id": "28d2e688-f60b-51cc-970b-37197292f923", "file_name": "פסד חלקי 70860-06-20.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 1231872, "extension": "doc", "display_name": "פסד חלקי 70860-06-20-קובץ מקורי"}, {"judgment_id": "28d2e688-f60b-51cc-970b-37197292f923", "file_name": "פסד משלים 70860-06-20.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 60928, "extension": "doc", "display_name": "פסד משלים 70860-06-20- קובץ מקורי"}]
ba561f29-3c19-5ffe-89bc-ae2d562f223b	בימ"ש עליון, הרכב השופטים: ממלא מקום נשיא (בדימ') פוגלמן, ממלא מקום הנשיא עמית, והשופטים סולברג, אלרון, וילנר, גרוסקופף, שטיין, כנפי-שטייניץ, כשר: פס"ד ותקצירו בעתירות שעניינן חוקתיות תיקון מס' 37 לפקודת המשטרה, התשפ"ג-2022 (בג"ץ 8987-22)	8987-22		1	1	1	1SUPREME_COURT	1Supreme	1Justice	: עניינן של העתירות שלפנינו בחוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 37), התשפ"ג-2022, אשר מקנה לשר לביטחון לאומי שורה של סמכויות בכל הנוגע לעבודת משטרת ישראל. בפרט, התיקון מקנה לשר סמכות להתוות את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה, וכן להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות. נגד חוקתיות התיקון הוגשו 5 העתירות שלפנינו, ובהן נטען, בעיקרם של דברים, כי התיקון מאפשר את התערבותו של השר בעבודת המשטרה – התערבות שמגלמת פגיעה בעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי בישראל ובזכויות אדם. רקע הדברים פקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת המשטרה או הפקודה) היא דבר החקיקה המרכזי שבו מוסדרות סמכויותיה של משטרת ישראל (להלן גם: המשטרה). הפקודה קובעת כי השר לביטחון לאומי (להלן גם: השר) הוא השר הממונה על ביצוע הפקודה (יוער כי הפקודה נוקטת בלשון שר המשטרה, ואולם לאורך השנים שם זה שונה בהחלטות ממשלה בנושא: תחילה לשר לביטחון פנים ולאחר מכן לשר לביטחון לאומי), והוא גם השר הממונה על המשטרה ונושא באחריות מיניסטריאלית לפעילותה. בנוסחה לפני התיקון, הפקודה הקנתה לשר סמכויות שונות בהתייחס לעבודתה של המשטרה, ובתוך כך הסמכות להמליץ לממשלה על מינוי המפכ"ל (סעיף 8א לפקודה); הסמכות לקבוע את הרכב המשטרה (סעיף 2 לפקודה); הסמכות למנות שוטר או אדם אחר למלא כל תפקיד מתפקידיו של קצין משטרה בכיר (שוטר בדרגת סגן ניצב ומעלה), או להשתמש בכל סמכות מסמכויותיו (סעיף 7 לפקודה); והסמכות להרחיק משורות המשטרה כל שוטר "בכל עת שירצה" (סעיף 21 לפקודה). לאורך השנים, שאלת גבולות סמכויות השר ביחס לעבודת המשטרה התעוררה לא אחת, ואף נדונה במסגרת עבודתן של ועדות ציבוריות שונות. כבר בשלב זה יובהר כי עובר לתיקון, התפיסה המקובלת הייתה כי מן העבר האחד, סמכויותיו של השר אינן מתמצות באלו שקבועות במפורש בפקודה ובדברי החקיקה הרלוונטיים (ראו למשל: הוועדה הציבורית לחוק משטרה חדש דוח הוועדה הציבורית לחוק משטרה חדש 44 (1999) (להלן: דוח ועדת צדוק)); ומן העבר השני, כי השר אינו משמש כ"מפכ"ל-על" אשר מחזיק בידו את הסמכויות והשליטה הישירות בכל הנעשה במשטרת ישראל (בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פ"ד נז(6) 817, 863 (2003) (להלן: עניין התנועה לאיכות השלטון)). כפי שיפורט להלן בהרחבה, הוועדה הציבורית המרכזית שנדרשה לסוגיה זו היא הוועדה הציבורית לחוק משטרה חדש (להלן: ועדת צדוק). המלצות ועדת צדוק ביקשו לאזן בין שני עקרונות: הבטחת יכולתו של השר הממונה על המשטרה לממש את אחריותו המיניסטריאלית באמצעות קביעת מדיניות עקרונית; והגנה על עצמאותה ומקצועיותה של המשטרה במישור פעילותה האופרטיבית (וראו להלן: פסקאות 91-85). בין שני עקרונות אלו מתקיים מתח מובנה שממנו נובעת המורכבות הרבה שבקביעת גבולות סמכויותיו של השר. ביום 27.12.2022 התקבל בקריאה שניה ושלישית חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 37), התשפ"ג-2022 (להלן: תיקון מס' 37 או התיקון), שעומד במוקד דיוננו. במסגרת תיקון זה הוקנו לשר לביטחון לאומי שורה של סמכויות שמתייחסות לעבודת המשטרה. נוכח חשיבות הדברים, נביא כבר בשלב זה את ההוראות המרכזיות שהתווספו לפקודה במסגרת התיקון: הנה כי כן, עניינו של תיקון מס' 37 בשורת הוראות שבמרכזן מערכת היחסים שבין משטרת ישראל לבין השר והממשלה. סעיף 8ג(א) מסמיך את השר לקבוע את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים להפעלתה, כמפורט בסעיף, וכן קובע כי נתונה לו סמכות פיקוח ובקרה על פעילות המשטרה ועל רמת מוכנותה. סעיף 8ג(ב) ממשיך וקובע כי השר ידווח על המדיניות שהתווה לוועדה לביטחון לאומי של הכנסת אחת לכנס (להלן: הוועדה לביטחון לאומי; יוער כי בתיקון מס' 37 נקבעה חובת הדיווח לוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, ואולם בתיקון מאוחר לפקודה הוראה זו שונתה); בנוסף, הסעיף קובע כי המדיניות תפורסם באתר האינטרנט של המשרד לביטחון פנים. סעיף 8ד מאפשר לשר לקבוע מדיניות בתחום החקירות, זאת לאחר ששמע את היועץ המשפטי לממשלה ולאחר התייעצות עם המפכ"ל ועם המופקדים במשטרה על תחום החקירות (כפי שיובהר להלן, למונחים אלה חשיבות רבה לענייננו). לצד הוראה זו נקבע שסמכותו של השר לקבוע מדיניות בתחום החקירות אינה גורעת מחובתה של משטרת ישראל לפעול לפי כל דין בעניין חקירה או תיק, כמפורט בסעיף. בנוסף לסעיפים אלה, סעיף 8ב, שכותרתו "כפיפות משטרת ישראל" קובע כי המשטרה נתונה למרות הממשלה וכי השר ממונה על המשטרה מטעם הממשלה. זאת ועוד, סעיף 9 לפקודה, שבנוסחו לפני התיקון קבע כי "המפקח הכללי יפקח על משטרת ישראל, על סדרי ניהולה ועל הפעלתה, ויהיה אחראי להשגחה על כל ההוצאות הכרוכות בה ולאפסניה שברשותה", שונה, כך שנוספה לו הסיפה: "והכול בהתאם להתוויית המדיניות ולעקרונות הכלליים של השר כמפורט בסעיפים 8ג ו-8ד". לשלמות התמונה יוער כי בנוסף להוראות אלה, התיקון שינה את אופן פרסום פקודות משטרת ישראל, כמפורט בסעיף 9ב. בכללם של דברים, הסעיף בנוסחו לאחר התיקון קובע שפקודות המשטרה יפורסמו הן ברשומות, הן באתר האינטרנט של משטרת ישראל, אלא אם סבר המפכ"ל כי אין לפרסם פקודה מסוימת, באישור היועץ המשפטי לממשלה או מי שהוא הסמיך לכך. משאמרנו דברים אלה, נפנה לבחון את הליך חקיקת תיקון מס' 37. יוער שכפי שצוין לעיל, במועדים הרלוונטיים להליך החקיקה, שמו של המשרד הממונה על המשטרה היה המשרד לביטחון פנים, ובהתאם השר והמשרד אוזכרו בהליך החקיקה לפי שם זה; בחודש ינואר 2023, לאחר שהליך החקיקה הושלם, שונה שם המשרד למשרד לביטחון לאומי (וראו: החלטה 22 של הממשלה ה-37 "שינוי שם המשרד לביטחון הפנים למשרד לביטחון לאומי ושינוי בחלוקת התפקידים בממשלה" (8.1.2023)). הליך חקיקת התיקון ביום 12.12.2022 הניח חבר הכנסת איתמר בן גביר (להלן: חבר הכנסת בן גביר, השר לביטחון לאומי או השר, לפי העניין) על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית לתיקון פקודת המשטרה (סמכויות), התשפ"ג-2022, פ/80/25 (להלן: הצעת החוק). בדברי ההסבר להצעת החוק צוין כי: "כידוע, עקרון יסוד בדמוקרטיה המודרנית הוא כי הדרג המדיני, קרי נבחרי הציבור, מתווה מדיניות ומנחה, והדרג הביצועי מיישם מדיניות זו. ואכן, ניתן לראות כי במבנה המשטרי של מדינת ישראל, צה"ל מבצע את מדיניות הממשלה ואת מדיניות השר הממונה וכפוף להנחיותיהם. בהתאם לכך, ועל מנת ליצור מארג חקיקתי קוהרנטי, שעומד בקנה אחד עם עיקרון היסוד האמור ברישא, מוצע להחיל הסדר דומה בפקודת המשטרה, בכל הנוגע ליחסים שבין משטרת ישראל לבין הממשלה והשר הממונה" (דברי הסבר להצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (סמכויות), התשפ"ג-2022). הצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת עוד בטרם הוקמה הממשלה ה-37, ואף לפני שהוקמו הוועדות הקבועות של הכנסת. זאת, בהתאם להסכם הקואליציוני שנחתם בין סיעת הליכוד לבין סיעת עוצמה יהודית, שבמסגרתו נקבע כי: "טרם השבעת הממשלה, הקואליציה תערוך שינויים בפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971, כך שהיחס בין השר לביטחון לאומי לבין מפכ"ל המשטרה יהיה כיחס שבין שר הביטחון לרמטכ"ל (למעט ביחס לסעיף 59 לחסד"פ), בהתאמות המחויבות" (ההדגשה הוספה – ע' פ'; סעיף 5.1.1 לנספח ג' להסכם הקואליציוני בין סיעת הליכוד לבין סיעת עוצמה יהודית (25.11.2022)). כפי שיפורט להלן, הצעת החוק בנוסחה לדיון מוקדם אינה זהה לנוסח התיקון כפי שהתקבל לבסוף. כך, בין היתר, בנוסח המקורי הוצע לקבוע כי "משטרת ישראל נתונה למרות הממשלה" וכי השר הוא הממונה על המשטרה מטעם הממשלה, וכי הוראות אלה "לא יחולו לעניין סמכות שוטר לפי כל דין בעניין חקירה או תיק מסוימים, לרבות לעניין פתיחתם, ניהולם או סגירתם, ולמעט עניין מדיניות בתחומי חקירות, טיפול בתיקים והעמדה לדין". בנוסף, הצעת החוק כללה סעיף שלפיו "המפקח הכללי נתון למרות הממשלה וכפוף לשר". ביום 13.12.2022, יום לאחר שהצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת, החליטה הוועדה המסדרת של הכנסת לפטור את ההצעה מחובת הנחה של 45 יום, לפי סעיף 76(ד)(2) לתקנון הכנסת (להלן: התקנון). זאת, בהתאם לבקשתו של יוזם הצעת החוק, חבר הכנסת בן גביר. בבקשה נטען כי יש לקצר את תקופת ההנחה מפאת חשיבות הנושא: הגדרה, בחקיקה ראשית, של סמכויות השר כלפי המשטרה; ולמעלה מן הצורך כי הצעת החוק נדרשת בהקדם גם בשל דחיפותה, נוכח מצב הפשיעה הקשה במדינה. במסגרת הדיון, הביעו חלק מחברי הכנסת ביקורת על קידום הצעת החוק בהליך מהיר, בטרם הקמת הממשלה ואף בטרם הקמתן של ועדות קבועות. כך למשל התייחס שר הבינוי והשיכון דאז, חבר הכנסת זאב אלקין, לכך שקידום חקיקה עוד בטרם הקמת הממשלה הוא צעד חריג שנעשה בו שימוש במקרים ספורים בלבד (פרוטוקול מס' 8 של הוועדה המסדרת של הכנסת, הכנסת ה-25, 15-14 (13.12.2022)). כן ראו את דבריו של שר המשפטים דאז, חבר הכנסת גדעון סער: "אין שום דחיפות אמיתית בהליך חפוז, בהול, בנושא שנוגע למושכלות היסוד הללו שהן מיסודות המשטר הדמוקרטי, חלוקת הכוחות בין שר ממונה למפקח הכללי" (שם, בעמ' 11; כן ראו דבריה של חברת הכנסת אורית פרקש הכהן, בעמ' 55). מנגד, ציין חבר הכנסת בן גביר כי: "הרי כולנו כאן פוליטיקאים, והגלגל הוא עגול. תחשבו על עצמכם, מה הייתם עושים אם הייתם נכנסים למשרד ממשלתי ומבינים שלפי הפקודה אתה לא יכול לקבוע את המדיניות" (שם, בעמ' 36). בו ביום עלתה הצעת החוק לדיון מוקדם במליאת הכנסת, ובסיומו אושרה הצעת החוק המתקן בדיון מוקדם, והוחלט להעבירה לוועדה המסדרת לשם קביעת הוועדה שתדון בה. באותו היום החליטה הוועדה המסדרת להקים ועדה מיוחדת לצורך הדיון בהצעת החוק (הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (סמכויות), התשפ"ג-2022; להלן: הוועדה המיוחדת). החל מיום 14.12.2022 ועד ליום 19.12.2022 קיימה הוועדה המיוחדת 5 דיונים בהצעת החוק ובהכנתה לקריאה ראשונה. בפתח הדיון הראשון, הציג חבר הכנסת בן גביר את הצעת החוק, ואת הצורך שקיים לשיטתו בתיקון הפקודה. בתוך כך, הדגיש חבר הכנסת כי מאז הקמת המדינה, התעורר פעמים רבות מתח בין השר הממונה על המשטרה לבין המפכ"ל. חבר הכנסת הבהיר כי לשיטתו, מקורו של מתח זה בנוסח הפקודה המנדטורית, ממנו עולה כי כלל הסמכויות בהתייחס למשטרה מצויות בידי המפכ"ל בלבד: "[...] לפי הפקודה הזאת המפקח הוא זה שקובע את המדיניות. הוא זה שמוציא את העקרונות, הוא זה שמתווה את הדברים. השר יכול להיות גורם שמאשר, שחותם [...] בדמוקרטיה השר הוא בעל הסמכות לקבוע מדיניות. נדמה לי, ונשמע את נציגי משרד המשפטים עוד מעט, שאין חולק בנושא הזה, שכולם מבינים שלשר יש את האפשרות לקבוע את המדיניות. לפי הפקודה לא. וזה עניין התיקון" (פרוטוקול ישיבה מס' 2 של הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (סמכויות), התשפ"ג-2022, הכנסת ה-25, 19 (14.12.2022) (להלן: הפרוטוקול מיום 14.12.2022)). לחברי הוועדה הועבר מסמך הכנה מטעם הייעוץ המשפטי לוועדה, בו הובהר כי הנושאים שנכללו בהצעת החוק נדונו על ידי ועדות ציבוריות שונות לאורך השנים, ובפרט על ידי ועדת צדוק, שמונתה על מנת להמליץ על חוק משטרה חדש, חלף הפקודה המנדטורית. צוין כי המלצות אלו כללו, בין היתר, את עיגון סמכותו של השר להתוות מדיניות לשם מימוש אחריותו המיניסטריאלית; לצד זאת צוין כי הוועדות הציבוריות ראו חשיבות רבה בשמירה על עצמאות החקירה והתביעה המשטרתית, וכי על הצעת החוק להבטיח עקרונות אלה; בנוסף צוין כי יש להבחין בין קביעת מדיניות לבין מתן הנחיות אופרטיביות למשטרה. כמו כן, הועברה למשתתפים הצעת נוסח מטעם הייעוץ המשפטי לוועדה, שבמסגרתה הוצע, בין היתר, לעגן בהצעת החוק גם את מעמדו של המפכ"ל, ולהבהיר כי הוא הדרג הפיקודי העליון של משטרת ישראל (כמו כן ראו: הפרוטוקול מיום 14.12.2022, בעמ' 51). במהלך הדיונים בוועדה המיוחדת, העלו המשתתפים קשיים שונים, שקיימים לשיטתם בהצעת החוק. כך, המפכ"ל דאז, רב ניצב יעקב שבתאי, הופיע לפני הוועדה והדגיש כי הצעת החוק תשפיע באופן דרמטי על צביונה ועל דמותה של משטרת ישראל, באופן שישליך גם על פועלה של המשטרה ועל אמון הציבור בה. בהקשר זה ציין המפכ"ל כי לעמדתו, נדרש כי תיקונים מסוג זה ייערכו בתום הליך מקצועי מעמיק, ולא בהליך חפוז, תוך שמירה על מעמדה של המשטרה כגורם ממלכתי ומקצועי, שפועל באופן שוויוני ומשיקולים עניינים בלבד. המפכ"ל ציין כי גם במצב הקיים נתונה לשר סמכות לקבוע את מדיניות המשטרה, ולפיכך לא ברור מהי מטרת התיקון: "[...] אני מודה שעד היום לא נתקלתי בסיטואציה שממחישה את הבעיה. לא שהיו מחלוקות. היו מחלוקות מקצועיות, אבל לא היו מקרים שבהם השר ביקש ליישם את מדיניותו ולא ניתן לכך מענה. הצעת החוק אינה מפרטת ואינה מבהירה מה לא ניתן לעשות עד כה ומה כן ניתן לעשות אחרי שהחקיקה תעבור [...]" (ההדגשה הוספה – ע' פ'; הפרוטוקול מיום 14.12.2022, בעמ' 38-37). המפכ"ל ציין כי מנוסח הצעת החוק לא ברור מהן גבולות סמכותו של השר, ובתוך כך האם הוא מוסמך להורות למפכ"ל להסיט כוחות משטרה בזמן נתון לצורך מסוים על חשבון פעילות מתוכננת מאיזורים אחרים בארץ; האם הוא רשאי להורות למפכ"ל לא לחקור עבירות מסוימות בהתאם למדיניותו; והאם הוא רשאי להנחות את המשטרה לפזר או לא לפזר הפגנות ומחאות. המפכ"ל הדגיש כי אין מדובר בשאלות תיאורטיות, אלא בשאלות שעשויות להשפיע בפועל על אופן פועלה של המשטרה, אך אין להן מענה בהצעת החוק. אף היועץ המשפטי למשטרת ישראל ציין כי מהצעת החוק לא ברור האם הכוונה היא לעגן את המצב הקיים, או האם מטרתה לשנות את נקודת האיזון במערכת היחסים בין השר לבין המפכ"ל, כפי שזו עוצבה בין היתר בהמלצותיה של ועדת צדוק; וכי ישנה חשיבות בהבהרת הדברים לשם שמירה על פעילותה התקינה של המשטרה (וראו: שם, בעמ' 204-201). גם המשנה ליועצת המשפטית לממשלה (משפט פלילי) דאז, עו"ד עמית מררי והמשנה ליועצת המשפטית לממשלה (משפט ציבורי-מינהלי), עו"ד גיל לימון (להלן ביחד: המשנים ליועצת המשפטית לממשלה או המשנים), הבהירו כי לשיטתם קיימים קשיים משמעותיים בהצעת החוק. המשנים הדגישו כי גם במצב הדברים הקיים לשר ישנה סמכות לקבוע את מדיניות המשטרה; וראו בהקשר זה את דבריו של עו"ד לימון: "אין ספק שהשר לביטחון פנים הוא לא רק מוסמך, הוא חייב לקבוע מדיניות למשטרה. זו החובה שלו וזה התפקיד שלו" (שם, בעמ' 64). ואולם, המשנים הבהירו כי לעמדתם הצעת החוק מבקשת להסיט את נקודת האיזון בין סמכותו של השר לקביעת מדיניות לבין העצמאות המקצועית של המשטרה ושל המפכ"ל, כפי שהותווה בוועדת צדוק, באופן שעשוי להוביל לכך שסמכויות המשטרה – שמימושן כרוך בפגיעה בזכויות אדם – יופעלו תוך שקילת שיקולים זרים. המשנים הדגישו כי לצד הרחבת סמכויות השר, הצעת החוק אינה כוללת ערבויות ואיזונים להבטחת ממלכתיותה ואי תלותה הפוליטית של המשטרה. צוין כי החשש מתעצם ביחס לקביעת מדיניות בתחום החקירות, בפרט כשהצעת החוק אינה כוללת חובת היוועצות עם היועצת המשפטית לממשלה (להלן גם: היועצת). המשנים ציינו כי לשיטתם אין מקום להקיש מההסדר הקבוע בחוק-יסוד: הצבא, נוכח השוני המהותי שקיים בין הצבא לבין המשטרה, ובשים לב לתפיסת יסוד שלפיה במשטר דמוקרטי המשטרה לא מהווה זרוע אכיפה או זרוע ביצוע של הממשלה כלפי האוכלוסייה האזרחית במדינה. בהתאם להערות אלה, הציעו המשנים להוסיף להצעת החוק הוראה שתעגן את חובתה של המשטרה לפעול בממלכתיות, באופן נטול אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים, ללא משוא פנים וכשעליה מרות הדין בלבד, בדומה להוראה דומה שקיימת ביחס לעבודתו של שירות הביטחון הכללי; כמו כן הציעו להוסיף הוראה שתבטיח את מעמדו של המפכ"ל כדרג הפיקודי העליון. עוד הוצע כי סמכות השר להתוות מדיניות כללית תותנה בשקילת עמדתו של המפכ"ל, וכי הסמכות לקבוע מדיניות בתחום החקירות תותנה, בין היתר, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה (פרוטוקול ישיבה מס' 3 של הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (סמכויות), התשפ"ג-2022, הכנסת ה-25, 187, 352 (15.12.2022); להלן: הפרוטוקול מיום 15.12.2022). בנוסף להערות המהותיות הנוגעות לתוכנה של הצעת החוק, המשנים הדגישו כי לשיטתם קיים קושי בהצעת החוק גם במישור ההליכי. זאת מאחר שמדובר ב"חקיקת בזק", שמקודמת עוד בטרם הקמת הממשלה, ומבלי שהתאפשר לגורמי הייעוץ המשפטי לממשלה ולגורמים המקצועיים לגבש עמדה סדורה בעניינה. צוין כי לשיטתם, דרך המלך לקידום הצעת חוק בנושאים משטריים היא באמצעות הצעת חוק ממשלתית, שכוללת עבודת מטה מקצועית וקבלת הערות מהציבור. לצד התייחסויות אלו, נשמעו בוועדה המיוחדת עמדותיהם של גורמים ששירותו במשטרה בעבר, מומחים מהאקדמיה וגורמים נוספים מהחברה האזרחית. מספר משתתפים בדיונים התייחסו, בין היתר, לכך שעיגון סמכותו של השר לקבוע מדיניות, תוך הימנעות מקביעת הגדרה ברורה בחוק למונח זה, בניגוד להמלצות ועדת צדוק, עשויה כשלעצמה להוביל לפגיעה בעצמאות המשטרה. כך למשל ציין עו"ד מייק בלס, ששימש בעבר כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה: "אין בחוק הגדרה מהי המדיניות שהוא יכול לעסוק בה [...] זה יפתח פתח, מה עניין של מדיניות ומה עניין הוראת ביצוע שכלל לא אמר לעסוק בו" (פרוטוקול ישיבה מס' 5 של הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (סמכויות), התשפ"ג-2022, הכנסת ה-25, 46 (19.12.2022) (להלן: הפרוטוקול מיום 19.12.2022)); כן ראו: דבריו של מנכ"ל המשרד לביטחון פנים דאז, מר תומר לוטן: "המילה 'מדיניות' היא מילה [...] היא כל כך רחבה וכל כ[ך] עצומה במה שאפשר להכניס תחת קורת הגג שלה [...] אני לא חושב שבדיון שמתנהל, או כפי שהוא מתנהל פה עכשיו, הביטוי הזה יכול להיפתר. כולנו רוצים שהשר יכתיב מדיניות, וגם כולנו מסכימים שזה המצב נכון להיום, אבל אני חושב שהחוק הזה באופן שבו הוא כתוב, משאיר פה מסננת עם כל כך הרבה חורים, שכל אחד יכול למלא אותם כראות עיניו, ואנחנו עלולים ליצור מצב שיוצא מאיזון כפי שאמרו פה אחרים קודם" (ההדגשה הוספה – ע' פ'; הפרוטוקול מיום 14.12.2022, בעמ' 93-92). לאורך הדיונים, חזרו והתייחסו המשתתפים להמלצות הוועדות הציבוריות בנושא (שיתוארו להלן בהרחבה), ובפרט לוועדת צדוק. כך למשל התייחס חבר הכנסת בן גביר, לצורך בחקיקה: "בוועדת צדוק כתבו שחייבים לעשות שינוי וחייבים להכניס לפקודת המשטרה כל מיני דברים שלא נמצאים בפקודה [...] אין לי מחלוקת איתכם שהשר הוא לא מפכ"ל-על, אין לי מחלוקת, אין לי מחלוקת שיש מגבלות לשר [...] אבל מה לעשות שמה שלא מעוגן, וכולם מסכימים עליו, ובמדינה דמוקרטית שהיא לא מדינת משטרה כולם מסכימים שהשר הוא זה שצריך לקבוע מדיניות, זה לא מעוגן ואנחנו רוצים לעגן את זה. זה כל הסיפור" (הפרוטוקול מיום 15.12.2022, בעמ' 210-209; כן ראו את דבריו בפרוטוקול מיום 14.12.2022, בעמ' 25). מנגד, ד"ר גיא לוריא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, טען כי מדובר באימוץ חלקי של המלצות ועדת צדוק, שמתמקד בהרחבת סמכויותיו של השר, באופן שעשוי להוביל לשליטה מלאה ולא מאוזנת של השר על פעילותה של המשטרה, שתפגע במקצועיותה (הפרוטוקול מיום 14.12.2022, בעמ' 88). כך גם שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה דאז, אורית פרקש, התייחסה לכך: "אל תעשה חצי עבודה. תוסיף גם את הסעיפים שישמרו וימנעו ממך לנצל את כוחך לרעה" (שם, בעמ' 49). בנוסף, חלק מהמשתתפים טענו כי אחד מהסעיפים המוצעים, שלפיו "משטרת ישראל נתונה למרות הממשלה" אינו משקף נכון את מערכת היחסים שבין המשטרה לבין הממשלה, שכן הוא אינו נותן ביטוי להיבטים שבהם נתונה למשטרה עצמאות (ראו למשל את דבריו של ח"כ גלעד קריב, בפרוטוקול מיום 15.12.2022, בעמ' 206). כמו כן, חלק מהמשתתפים טענו כי הצעת החוק עשויה לפגוע בחלוקת הסמכויות בין השר לבין הממשלה (וראו: דבריו של עו"ד מייק בלס בפרוטוקול מיום 19.12.2022, בעמ' 46). ביום 19.12.2022 הפיצה הוועדה המיוחדת נוסח מתוקן של הצעת החוק מטעם יוזם הצעת החוק, חבר הכנסת בן גביר. בנוסח זה נערך שינוי להוראות שנגעו לסמכותו של השר להתוות מדיניות באופן כללי, כמו גם לסמכותו להתוות מדיניות בתחום החקירות. בנוסף, בנוסח זה נוספה הוראה לפיה הדרג הפיקודי העליון במשטרה הוא המפקח הכללי; והוראה שלפיה השר רשאי להתוות מדיניות ולקבוע עקרונות כלליים בעניין משך הטיפול בתיקים, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, המפקח הכללי והמופקדים במשטרה על נושא החקירות. באותו היום, הציגו המשנים ליועצת המשפטית לממשלה נוסח חלופי אשר גובש על דעת היועצת המשפטית לממשלה, שבו הציעו, בין היתר, כי סמכותו של השר לקבוע מדיניות תותנה בשקילת עמדתו של המפכ"ל; וכי בתחום החקירות סמכות זו תותנה בהתייעצות עם היועצת המשפטית לממשלה; כמו כן הנוסח כלל הוראה שמעגנת את חובת הממלכתיות, וזו לשונה: "במילוי כל תפקידיה ובהפעלת כל סמכויותיה תפעל המשטרה באורח ממלכתי, עצמאי, נטול אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים, וללא משוא פנים כשעליה מרותו של החוק בלבד" (להלן: הצעת המשנים לסעיף הממלכתיות). חבר הכנסת בן גביר הבהיר כי הוא מתנגד להצעת המשנים לסעיף הממלכתיות, מאחר שלשיטתו אין צורך בהוספתו. חבר הכנסת טען כי אין מקום להשוות בין החקיקה שמסדירה את שירות הביטחון הכללי לבין החקיקה שמסדירה את המשטרה: "הרי השב"כ זה ארגון שונה מהמשטרה. מה לעשות ששירות הביטחון הכללי, וכולנו מבינים את זה, זוכה ליותר אנונימיות, ליותר חשאיות [...] ואז מגיע תורי לשאול: אני מבין את התפיסה שאומרת שצריך להכניס שהשב"כ הוא ארגון ממלכתי, והוא ארגון שחף מכל עניין פוליטי. אני מבין את התפיסה; אבל המשטרה זה גוף שונה. למה כשאתם אומרים שהמשטרה חייבת להיות ממלכתית ולא להכניס פוליטיקה [...] אני שואל: למה כאן אתם לא לוקחים את זה בחשבון, שיש שוני בין הארגונים? ואז, אולי בגלל השוני הזה, מה שמתאים לכתוב באותיות קידוש לבנה בשב"כ, שפועל במחשכים, לא מתאים לכתוב במשטרת ישראל, שמאז ומעולם – אני מקווה – לא הייתה גוף פוליטי, ושקלה שיקולים של ממלכתיות? למה אין את המשקל הזה?" (פרוטוקול ישיבה מס' 4 של הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (סמכויות), התשפ"ג-2022, הכנסת ה-25, 90-89 (18.12.2022)). ובמקום אחר טען כי יסודה של ההצעה בהתנגדות פרסונלית של הייעוץ המשפטי לממשלה לכהונתו כשר: "74 שנה המשטרה לא מתעסקת בפוליטיקה. פתאום בן גביר נכנס ויש פוליטיקה? [...] אין התנגדות שהמשטרה לא תהיה פוליטית [...] אחרי 74 שנה שמדינת ישראל קיימת ולשום שר לא באתם ואמרתם בפקודה שלו שזה לא יהיה פוליטי, שכן יהיה פוליטי, איפה הייתם? במשך 74 שנה? איפה הייתם?" (הפרוטוקול מיום 19.12.2022, בעמ' 10). לכך השיבה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט פלילי), עו"ד עמית מררי (להלן: המשנה הפלילי ליועץ): "[כ]שמבקשים לתקן את החוק באופן שלדעתנו משנה את האיזון ושמבקשים להכניס סעיף [...] מדיניות שלא קיים בחוקים אחרים, אנו מבקשים להכניס סעיף שכן קיים בחוק אחר, בחוק השב"כ" (הפרוטוקול מיום 19.12.2022, בעמ' 11). חלק מחברי הכנסת תמכו בהצעה להוסיף סעיף כאמור, וגרסו כי טמונה בכך חשיבות רבה. כך למשל ציין סגן השר לביטחון הפנים דאז, מר יואב סגלוביץ': "לשיטור בחברה דמוקרטית יש מגבלות, לא רק של השר, המגבלה המרכזית היא מרות הדין, מרות החוק, זה שזה בכותרת ראשונה, זה צריך להיות רשום למעלה, הראשונה, לפני השר, לפני הממשלה, לפני אף אחד, מרות הדין, מרות החוק. שוטר הוא לפני הכול נשבע למדינה, לא נשבע לממשלה" (הפרוטוקול מיום 15.12.2022, בעמ' 223). כך, ציין גם חבר הכנסת גלעד קריב כי: "במדינה דמוקרטית אי אפשר לומר שהמשטרה נתונה למרות הממשלה בלי כוכבית, חייבת להיות שם כוכבית. הכוכבית הזאת אומרת שבראש ובראשונה המרות של המשטרה היא לחוק [...]" (הפרוטוקול מיום 15.12.2022, בעמ' 206; כן ראו: דבריו של ח"כ מיקי לוי בפרוטוקול מיום 19.12.2022, בעמ' 25). בסופו של יום, ביום 19.12.2022 אושרה הצעת החוק לקריאה ראשונה. בדברי ההסבר שהונחו לפני המליאה לקראת הקריאה הראשונה נכתב, בין היתר, כי: "הצעת החוק המתפרסמת בזה נועדה אפוא לעגן את סמכותו של השר כמתווה המדיניות שלאורה תפעל המשטרה, ברוח המלצות ועדת צדוק, ועדת אור, וועדת זמיר" (דברי הסבר להצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 39) (סמכויות), התשפ"ג-2022, ה"ח הכנסת 943, 8). יום לאחר מכן, ביום 20.12.2022, אישרה מליאת הכנסת את הצעת החוק – בקריאה ראשונה – ברוב של 63 חברי כנסת מול 53 מתנגדים. למחרת החלה הוועדה המיוחדת את שלב ההכנה לקריאה שנייה ושלישית, במסגרתו התקיימו 5 דיונים. במהלך הדיון ביום 21.12.2022 הוצגה הצעת נוסח מטעם הייעוץ המשפטי לוועדה המיוחדת, שאף בגדרו הוצע להוסיף סעיף שיעגן את חובת הממלכתיות של המשטרה, בנוסח הבא: "משטרת ישראל תפעל באורח ממלכתי; לא תוטל על המשטרה משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים". במהלך הדיון ביום 22.12.2022 הודיע חבר הכנסת בן גביר כי הוא מבקש לתקן את הצעת החוק בהתאם להערות שנשמעו בוועדה המיוחדת, ובתוך כך להוסיף סעיף שעניינו בפרסום מדיניות השר ודיווח עיתי לוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת. בנוסף, הוחלט לפצל מהצעת החוק את הסעיפים שנוגעים למעמדו של המפכ"ל ("המפקח הכללי נתון למרות הממשלה וכפוף לשר"; והסעיף שלפיו "הדרג הפיקודי העליון במשטרה הוא המפקח הכללי") ולסמכות השר לקבוע מדיניות ביחס למשך הטיפול בתיקים. זאת, בהתאם לסעיף 84 לתקנון הכנסת. ביום 26.12.2022 אושרה הצעת הפיצול במליאת הכנסת. ביום 26.12.2022 התקיים דיון בוועדה המסדרת על הפעלת סעיף 98 לתקנון הכנסת, שמאפשר לקבוע סדרי דיון מיוחדים ביחס לחוקי תקציב ו"במקרים אחרים יוצאים מן הכלל", לרבות קביעת מסגרת הדיון וזמני הדיבור במליאה. ביום 27.12.2022 אושרה הצעת החוק בקריאה שנייה ושלישית, ברוב של 61 חברי כנסת מול 55 מתנגדים. התיקון פורסם ברשומות יום לאחר מכן, ביום 28.12.2022 – בחלוף 16 ימים מיום הנחתו על שולחן הכנסת כהצעת חוק פרטית. הגשת העתירות ובקשות לצווי ביניים בסמוך לאחר אישור תיקון מס' 37 הוגשו 5 העתירות שלפנינו, שעיקרן, בראש ובראשונה, בבקשת העותרים כי נורה על בטלות התיקון. במסגרת העתירה בבג"ץ 8987/22 התבקש בית משפט זה ליתן צו ביניים למניעת כניסתו של התיקון לתוקף עד להכרעה בעתירות. ביום 28.12.2022 דחה השופט י' עמית את הבקשה. כפי שיפורט להלן, לאחר הגשת העתירות ולאורך ההליך, הוגשו לבית משפט זה מספר בקשות נוספות לצווי ביניים. בעיקרם של דברים, במסגרת הבקשות נטען כי השר עושה שימוש בסמכותו להתוות מדיניות על מנת להתערב בשיקול דעתה המקצועי של המשטרה וכדי לתת לגורמים בשטח הנחיות אופרטיביות. זאת, בפרט בהתייחס להפגנות ולמחאות רחבות ההיקף שכוונו ליוזמות משפטיות לשינוי מערכת המשפט שהובילה הממשלה, שהתקיימו באותה עת. כך, ביום 5.3.2023 הגישו התנועה לאיכות השלטון בישראל, היא העותרת בבג"ץ 8987/22 (להלן: התנועה לאיכות השלטון), והעותרים בבג"ץ 532/23 (הם האגודה לזכויות האזרח בישראל; הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל; והתנועה לטוהר המידות) בקשות למתן צו ביניים, בהן נטען כי בחלוף הזמן מאז שהוגשו העתירות, בכסות של קביעת מדיניות, השר התערב בשיקול דעתה המקצועי של המשטרה וביקש להחמיר את האכיפה כלפי מפגינים שמחו נגד הממשלה. כנטען, התערבותו של השר הובילה להגברת השימוש בכוח מצד המשטרה ולשימוש באמצעים קשים ובלתי שגרתיים, כגון הגברת השימוש במכת"זיות; שימוש בפרשים; ויידוי רימוני הלם אל ריכוזי מפגינים. זאת, ללא הצדקה מבצעית-מקצועית, ובאופן שהוביל לפציעתם של מפגינים. בנוסף לאמור, השר ביקש שלא לאפשר חסימת צירים מרכזיים, תוך אזכור כבישים ספציפיים. הבקשות התייחסו, בין היתר, לפרסומים של השר ברשתות החברתיות. נוכח האמור, העותרים בבג"ץ 532/23 ביקשו כי השר יימנע מלעשות שימוש בסמכות הנתונה לו מכוח התיקון לקבוע מדיניות ביחס למימוש חופש הביטוי, חופש המחאה והזכות להפגין, עד להכרעה בעתירות; והתנועה לאיכות השלטון ביקשה כי בית המשפט יאסור על השר להתערב באופן הפעלת הכוח המשטרתי נגד מפגינים. בתגובת היועצת המשפטית לממשלה נמסר כי בחינת האירועים שפורטו במסגרת הבקשות לצו ביניים, על בסיס הנמסר ממשטרת ישראל, מעלה כי קיים חשש ממשי שבחלק מהמקרים "נחצה קו הגבול" (סעיף 23 לתגובה מיום 16.3.2023), והשר התערב באירועים פרטניים תוך חריגה מסמכות. זאת, בכסות של קביעת מדיניות כללית, שבפועל ביקשה להנחות בזמן אמת את שיקול הדעת המקצועי שנתון לגורמי המשטרה בשטח, תוך כדי התרחשות האירועים. במסגרת התגובה פורטו שורה של אירועים שעוררו חשש כאמור. כך למשל, צוין כי ביום 1.3.2023, בעת שהתקיימו הפגנות ברחבי הארץ, פרסם השר כי קיים הערכות מצב שוטפות עם גורמים במשטרה, והנחה אותם שלא לאפשר חסימות צירים ספציפיים, אגב אירועי מחאה ותוך כדי התרחשותם. עוד צוין כי ביום 9.3.2023, בעת קיומן של מחאות ברחבי הארץ, פנה השר למפקדי מחוזות במשטרה והבהיר כי הוא אינו מרוצה מכך שמדיניותו לעניין חסימת כבישים אינה מיושמת בנתיבי איילון ובנתב"ג. בתגובת המדינה צוין כי בעקבות האירועים האמורים, ועל רקע דיווחים של מפקדים במשטרה שלפיהם השר וגורמים מטעמו פנו אליהם במהלך אירועים מבצעיים, הנחה המפכ"ל כי הוראות מבצעיות או אישורן יועברו אך על ידי המפכ"ל וכי אין לקיים קשר בעניינים אלה עם השר, אלא בתיאום עם המפכ"ל ולשכתו. הובהר כי לעמדת היועצת המשפטית לממשלה, השר רשאי להמשיך ולקבוע מדיניות כללית למשטרה, לרבות ביחס להפגנות, אך עליו להימנע ממתן הוראות אופרטיביות למשטרה – באופן ישיר או עקיף. בהקשר זה צוין כי מדיניות לא מתגבשת אגב אירוע ספציפי ובמהלכו; וכי מדיניות הנמסרת לדרג הפיקודי אגב אירוע מבצעי שמתנהל, עולה כדי הנחיה אופרטיבית. לפיכך, לעמדת היועצת המשפטית לממשלה, ישנה חשיבות כי קביעת המדיניות תיעשה בשגרה, על יסוד תשתית עובדתית ומקצועית, ולאחר שמיעת הדרג המקצועי בנושא, ובפרט על יסוד שיח עם המפכ"ל. כמו כן, הודגש שהמדיניות צריכה להיות כללית באופן שיותיר שיקול דעת לדרג המקצועי בשטח, בהתאם לנסיבות המשתנות. לעמדת היועצת המשפטית לממשלה צורפה עמדתו של השר בן גביר. לטענת השר, הפרסומים שאליהם הפנו העותרים מטעמו של השר ברשתות החברתיות משקפים את מדיניותו, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לו. השר טען כי גם עובר לתיקון, התפיסה המקובלת הייתה שנתונה לשר סמכות לקבוע מדיניות בעניין הפגנות ומחאות, לרבות לעניין חסימות צירים, וכי הוא פעל בהתאם לסמכות זו. לצד זאת, ציין השר כי גם לשיטתו, שיקול הדעת ביחס לאופן הפעלת הכוח בשטח מסור לכוחות המשטרה. ביום 19.3.2023 קבע השופט עמית כי קיימת הסכמה בין משיבי הממשלה שהשר רשאי להתוות מדיניות כללית, גם ביחס להפגנות, ובפרט ביחס לחסימה ולפינוי של צירי תנועה, אך הוא אינו רשאי להתערב בפרטי הביצוע האופרטיבי של המדיניות שהתווה, ואינו רשאי ליתן הנחיות קונקרטיות אגב התרחשותם של אירועים פרטניים. בית המשפט הבהיר כי משמעות הדברים היא כי כדלקמן: "[...] מכאן, שאין השר רשאי ליתן הנחיות מבצעיות בדבר הדרכים ליישום מדיניותו, אופן השימוש בכוח באירוע כזה או אחר, דרכי השימוש בכוח, האמצעים לפיזור הפגנות, התנאים הנוגעים לזמן, למקום ולאופן עריכת האירוע וכיו"ב. על מנת למנוע מחלוקות בעתיד, הרי שגם 'אזכור' של המדיניות במהלך אירוע מבצעי קונקרטי שעה שזה עודנו מתנהל, עלול להתפרש כהנחיה אופרטיבית. ובקיצור, מהאמור לעיל עולה כי על השר להימנע ממתן הוראות אופרטיביות למשטרה, בין במישרין ובין בעקיפין, והדברים נכונים במיוחד לגבי מחאות והפגנות כנגד השלטון. משהובהרו והוסכמו העקרונות, חזקה כי כך ינהגו כלל המעורבים, וממילא לא נדרשת הוצאתם של צווי ביניים" (להלן: ההחלטה מיום 19.3.2023). ביום 10.3.2023 הגישה התנועה לאיכות השלטון בקשה נוספת לצו ביניים. הבקשה כוונה כלפי החלטת השר והמפכ"ל להדיח מתפקידו את מפקד מחוז תל אביב דאז, ניצב עמיחי אשד, ולהעבירו לתפקיד ראש אגף ההדרכה; ההחלטה פורסמה ביום 9.3.2023, במהלך התקיימותן של מחאות ברחבי הארץ, לרבות בעיר תל אביב, כאשר מספר שעות לפני פרסום ההודעה, הביע השר ביקורת על שיקול דעתה של המשטרה ביחס להתנהלותה בהפגנות, ועל פעולות קונקרטיות שנעשו תחת פיקודו של ניצב אשד. לצד הבקשה למנוע את הדחת ניצב אשד, התבקש בית המשפט לאסור על השר להתערב בהפעלת הכוח המשטרתי ובמינוי בכירי המשטרה ביחס לניהול המחאה הציבורית. בו ביום הנחתה היועצת המשפטית לממשלה את השר להקפיא את ההחלטה להדיח את ניצב אשד, נוכח חשש משמעותי שהתעורר לשיטתה ביחס לחוקיות ההחלטה. בעקבות האמור, ביום 11.3.2023 מסר המפכ"ל כי החליט להקפיא את ההחלטה. ביום 19.3.2023 נערך דיון בראשות המשנים ליועצת המשפטית לממשלה. לאחר בחינת הנושא, סיכמו המשנים, בין היתר, כי קיים חשש לקשר סיבתי בין חוסר שביעות רצונו של השר מהתנהלות משטרת מחוז תל אביב באירועי מחאה אשר כוונו נגד הממשלה, לבין העברתו מתפקידו, ולמצער כי קיימת מראית עין של קשר סיבתי שכזה. נקבע כי התנהלות זו מייצרת אפקט מצנן משמעותי ביחס לבעלי תפקידים במשטרה, והיא עשויה לפגוע בתפקודה של המשטרה ובעצמאות הדרג הפיקודי הבכיר. נוכח האמור הובהר כי יש לקבל החלטה חדשה בנוגע לניצב אשד, בהתאם לנוהג שמקובל, על יסוד תשתית עובדתית ושיקולים רלוונטיים, ולאחר שמיעת טענותיו של ניצב אשד. ביום 27.4.2023 קבע השופט עמית כי הבקשה למנוע את העברת ניצב אשד מתפקידו התייתרה, נוכח ההחלטה להקפיא את ההחלטה. אשר לבקשה למנוע את התערבותו של השר במינויים עתידיים של בכירי המשטרה שקשורים לניהול המחאה הציבורית, נקבע כי מדובר בסעד כוללני שאין לו תשתית שנוגעת למינוי קונקרטי ומשכך, דין הבקשה להידחות. לצד זאת, צוין כי בית המשפט רשם לפניו את האמור בתגובת היועצת, שלפיה מינוי בכירים במשטרת ישראל והעברתם מתפקידם "צריך להיעשות בתיאום בין המפכ"ל והשר, בהתאם לנוהג ולסדר הדברים הרגיל והמקובל [...] [ו]אינו יכול לשמש כלי להתערבות אופרטיבית עקיפה בפעולות המשטרה, בין היתר תוך העברת מסרים בעלי 'אפקט מצנן' לשדרת הפיקוד" (פסקה 2 להחלטה). ביום 2.5.2023 הגישה התנועה לאיכות השלטון "הודעת עדכון" מטעמה (ללא בקשה מתאימה), שכוללת התייחסות מפורטת לשורת אירועים שבמסגרתם, כנטען, השר התערב במדיניות האופרטיבית של המשטרה, לרבות בהליכי חקירה ומעצרים. בהמשך, ביום 27.11.2023, הגישו העותרים בבג"ץ 532/23 בקשה נוספת לצו ביניים, שבגדרה חזרו וביקשו שבית משפט זה יורה כי השר בן גביר יימנע ממתן הוראות כלליות או פרטניות, במישרין או בעקיפין, בכל עניין שנוגע למימוש זכות ההפגנה והמחאה, עד להכרעה בעתירות. כנטען בבקשה, התנהלות השר בחלוף הזמן ממועד ההחלטה מיום 19.3.2023, מעלה כי אין די בהסכמתו של השר שלא להתערב בהחלטות אופרטיביות, ונדרש ליתן צו אופרטיבי. הבקשה הוגשה בעקבות פרסום של השר בן גביר ברשת החברתית "X" (לשעבר טוויטר) מיום 17.11.2023, בעניין הפגנה שהייתה עתידה להתקיים יום למחרת בתל אביב, שכעולה מהבקשה לקבלת רישיון, אורגנה על ידי מפלגת חד"ש בהתייחס למלחמת "חרבות ברזל" ומטרתה הייתה "קריאה להפסקת אש, ולעסקת החלפת שבויים ולמען השלום" (סעיף 18 לתגובת היועצת המשפטית לממשלה לצו ביניים מיום 1.1.2024). תחילה, הבקשה לקיים את ההפגנה נענתה בשלילה על ידי המשטרה, נוכח מחלוקת ביחס למיקומה האפשרי, ובעקבות זאת, הוגשה עתירה לבית משפט זה. עובר להגשת תגובת המדינה לעתירה, נערך שיח בין גורמי משרד המשפטים והפרקליטות לבין המשטרה, שבמסגרתו גובשה הסכמה בין המארגנים לבין המשטרה ביחס למיקומה וביחס לכמות המשתתפים. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין (בג"ץ 8211/23 לוי נ' מפקד מחוז תל אביב (16.11.2023)). הפרסום של השר בן גביר כוון לחבר הכנסת שמחה רוטמן, שפרסם ברשת החברתית "X" פרסום שמתנגד לקיום ההפגנה. בפרסום של השר נכתב כי: "בהתאם להנחייתי, משטרת ישראל מנעה עד כה קיום מפגני הזדהות עם הנאצים מהחמאס. לצערי פרקליטות המדינה כפתה על משטרת ישראל להסכים להפגנה זו, וחבל שלא בדקת את העובדות לפני שאתה מצייץ נגד משטרת ישראל. במקום זה, אולי כדאי שתזמין את הפרקליטות שאתה אמור לפקח עליה לדיון בועדת חוקה, כדי לבדוק מדוע הכתיבו למשטרה שחייבים לקיים את ההפגנה". לשיטת העותרים, מפרסום זה עולה כי השר ממשיך לתת הנחיות אופרטיביות למשטרה בעניין מניעת הפגנות בהתאם לתוכנן, בכסות של קביעת מדיניות כללית. בתגובת היועצת המשפטית לממשלה, צוין כי לעמדתה, יש, למצער, מקום להבהיר באופן קונקרטי את גבולות המותר והאסור באשר להתערבותו של השר בפעילותה האופרטיבית של המשטרה, בפרט בנוגע לפעילות שנוגעת למימוש חירות ההפגנה והמחאה. בהתייחס לפרסום נושא הבקשה, ציינה היועצת כי פעם נוספת השר "חצה קו גבול" בין הסמכות הנתונה לו לגבש מדיניות כללית לבין התערבות פסולה בשיקול הדעת המבצעי של גורמי המשטרה, ביחס לסוגי מסרים שלדעת השר יש למנוע הפגנה בעניינם (סעיף 24 לתגובת היועצת המשפטית לממשלה מיום 1.1.2024), וכי הפרסום נעשה תוך חריגה מסמכות, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם ההחלטה מיום 19.3.2023. לשיטת היועצת, הדבר נלמד משורה של נסיבות, ובתוך כך העובדה כי הפרסום מופנה נגד שיקול הדעת של הדרג המקצועי במשטרה במקרה קונקרטי; ההתבטאות פורסמה במהלכו של האירוע, בעודו מתנהל; היא מכוונת לקבוע מדיניות הפוסלת הפגנה בהתאם לנושא ההפגנה; העובדה כי מדובר בהתבטאות של שר ביחס לקיומה של הפגנה של מפלגת מיעוט באופוזיציה; והעובדה כי מדיניות זו לא התקבלה בהליך פרוצדורלי כנדרש. בהקשר זה צוין כי במסמך המדיניות שפורסם באתר המשרד לביטחון לאומי במאי 2023 לא נכללה מדיניות בנושא הפגנות. היועצת פירטה פרסומים נוספים של השר, שבהם הוא מתייחס להנחיותיו לעצור ולפעול נגד מפגינים במספר מקרים קונקרטיים. בהתאם לאמור, נטען כי ההתבטאות נושא הבקשה לצו ביניים אינה בגדר מקרה בודד, אלא מייצגת את תפיסת השר לגבי גדרי סמכויותיו. צוין כי התבטאויות אלה של השר עשויות להשפיע על התנהלות המשטרה באירועים קונקרטיים באופן ממשי, גם אם לא גלוי, שכן הן עשויות להתפרש כהנחיות אופרטיביות לגורמי המשטרה. עוד הודגש כי רגישות הדברים מתעצמת נוכח הסמכות הנתונה לשר למינוי קצינים בכירים במשטרה, שדרגתם סגן ניצב ומעלה (בהתאם לסעיף 7 לפקודה, שאוזכר לעיל). בתגובתו של השר, צוין כי הבקשה "חסרת שחר ונעדרת כל עילה" (סעיף 1 לתגובת השר מיום 18.12.2023). צוין כי המדיניות העולה מהפרסום נושא הבקשה שלפיו אין לאפשר בשעת מלחמה הפגנת הזדהות עם האויב ותמיכה בו, היא לא רק לגיטימית אלא מתחייבת מהוראות החוק, שכן הפגנות אלה עשויות לעלות כדי עבירה פלילית. בהתאם, השר הנחה את המשטרה שלא לאפשר הפגנות מסוג זה, ולשיטתו מדובר בהנחיה שהיא חלק מסמכותו. עוד צוין כי אין זיקה בין הבקשה לצו ביניים לבין העתירות שנוגעות לחוקיות תיקון מס' 37, שכן לעמדתו הייתה נתונה לו סמכות לקבוע מדיניות גם עובר לחקיקת התיקון. בהחלטה ביום 10.1.2024 הורינו (בהרכב ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן, והשופטים י' עמית וי' כשר) על מתן צו ביניים: "כעולה מהחומרים שלפנינו, התייחסות השר להפגנה נושא הבקשה אינה עולה בקנה אחד עם האמור בהחלטת בית משפט זה (השופט י' עמית) מחודש מרץ 2023. נוכח האמור לעיל, מצאנו ליתן צו ביניים שלפיו השר יימנע מלתת הנחיות והוראות אופרטיביות למשטרה בדבר יישום מדיניותו בכל הנוגע למימוש זכות ההפגנה וחופש המחאה. בכלל זאת, יימנע השר מכל התייחסות לאירוע מבצעי קונקרטי באופן שעשוי לעלות כדי מתן הוראה אופרטיבית למשטרה כיצד עליה להפעיל סמכותה באותו אירוע – במישרין או בעקיפין, מראש או למפרע. כן יימנע השר מלהתייחס – בין היתר – לאופן השימוש בכוח באירוע כזה או אחר, דרכי השימוש בכוח, האמצעים לפיזור הפגנות, התנאים שנוגעים לזמן, למקום ולאופן עריכת האירוע ולעצם מתן אישור לקיום האירוע [...]". ביום 27.5.2024 שלח השר לביטחון לאומי מכתב למפכ"ל שבו הוא מזמנו לשימוע טרם שיגבש המלצה לממשלה בעניין הקדמת סיום כהונתו. במכתב השימוע הפנה השר להמלצותיה של ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון, אשר קבעה כי ממצאיה מובילים למסקנה כי יש לסיים את תפקידו של המפכ"ל; ואולם נוכח הנסיבות המיוחדות של מלחמת "חרבות ברזל", הוועדה הותירה לממשלה שיקול דעת לקבוע את המועד לסיום כהונתו. המלצות הוועדה פורסמו חודשיים לפני כן, ואולם השר ציין כי החליט על סיום כהונתו של המפכ"ל נוכח התרבות הטענות באותה התקופה ל"אי תפקודו הכללי", ובשים לב לטענות נוספות שמפורטות במכתב. המכתב נשלח למפכ"ל באותו שבוע שבו הוא פנה ליועצת המשפטית לממשלה, ועדכן אותה כי השר שב וחורג מסמכותו כלפי משטרת ישראל. יום לאחר מכן, ביום 28.5.2024, הגישה התנועה לאיכות השלטון בקשה למתן צו ארעי שימנע את סיום הכהונה של המפכ"ל. בו ביום שלחה היועצת המשפטית לממשלה מכתב לשר במסגרתו ציינה, בין היתר, כי סמיכות הזמנים שבין שליחת המכתב למפכ"ל לבין פניית המפכ"ל ליועצת (שלפיה, כאמור, השר חורג מסמכותו כלפי המשטרה) "מעוררת חשש כבד, כי במסווה של טענות עקרוניות כביכול נגד המפכ"ל אתה מבקש 'להענישו' על כך שביקש למנוע ממך להתערב באופן פסול בעבודת המשטרה, וכל זאת שעה שאתה פועל לכאורה בניגוד להחלטה מפורשת של בג"ץ. כן מתעורר חשש כבד שאתה מבקש להעביר מסר לכל שרשרת הפיקוד במשטרה, למען יראו וייראו" (שם, סעיף 3). עוד ציינה היועצת כי זימון המפכ"ל לשימוע מסוג זה הוא החלטה מינהלית כבדת משקל שנדרש כי תתבסס על תשתית עובדתית מספקת, שאינה מפורטת במכתב; משכך, מועצם החשש שלפיו ביסוד ההחלטה ניצבים שיקולים זרים. לפיכך, היועצת קבעה כי יש מניעה משפטית מקיום השימוע. בתגובה לבית המשפט היועצת הדגישה כי ההשתלשלות האמורה מדגישה כי עמימותו של תיקון מס' 37 מהווה כלי להתערבות אופרטיבית בעבודת המשטרה. בתגובת השר לביטחון לאומי נמסר כי העתירות אינן המקום לדון בטענות התנועה לאיכות השלטון, מאחר שלא קיימת זיקה בין מכתב השימוע לבין נושא העתירות. לצד זאת צוין כי בשים לב לעמדת היועצת המשפטית לממשלה, השר ביטל את השימוע. לשלמות התמונה הוסיף השר וציין כי בכוונתו לפעול בהתאם להמלצותיה של ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון לעניין סיום כהונת המפכ"ל, וכי הוא מתכוון להביא בתוך 10 ימים הצעת החלטה לממשלה בעניין זה. ביום 29.5.2024 הורינו (בהרכב ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן, והשופטים י' עמית, נ' סולברג, י' אלרון, י' וילנר, ע' גרוסקופף, א' שטיין, ג' כנפי-שטייניץ, וי' כשר) כי נוכח האמור בתגובת השר לביטחון לאומי, שלפיו השימוע שתכנן לקיים בוטל, הבקשה למתן צו ביניים התייתרה. לשלמות התמונה יצוין כי במסגרת תצהיר התשובה פירטה היועצת המשפטית לממשלה על אודות מקרה נוסף שבו לשיטתה התנהלות השר עוררה קושי: ביום 13.3.2024 זומן שוטר מג"ב לחקירה במחלקה לחקירות שוטרים (להלן: מח"ש), על רקע ירי שבוצע במסגרת הפרות סדר יום קודם לכן במחנה הפליטים שועפאט. בו בזמן, השר בן גביר הגיע למשרדי מח"ש במהלך החקירה ונשא דברים. בעקבות זאת שלחה היועצת מכתב לשר, בו צוין, בין היתר: "כל התערבות מטעמך בחקירות, בדרך ישירה או עקיפה, מפרה את החוק, פוגעת פגיעה קשה בשלטון החוק ומהווה פוליטיזציה של מערכות אכיפת החוק והשפעה אסורה עליהן. יש להימנע מכך לאלתר" (סעיפים 4-3 למכתב). עוד באותו היום השיב השר ליועצת כי "מתן הגיבוי שלי ללוחמים, אינו מהוה התערבות בחקירה בשום צורה ואופן" (נספח 15 לתגובת השר; מכתב היועצת ותגובת השר צורפו כמש/15 לתצהיר התשובה מטעם היועצת המשפטית לממשלה). עמדנו אפוא על הרקע העובדתי והנורמטיבי הנדרש לדיון בעתירות. ומכאן לטענות הצדדים. טענות הצדדים למען הנוחות, יובאו להלן מכלול טענות הצדדים כפי שהועלו הן עובר לדיון הראשון בעתירה, הן לקראת הדיון בהתנגדות לעשיית הצו על תנאי למוחלט. טענתם המרכזית של העותרים היא כי תיקון מס' 37 פוגע בשורה של זכויות חוקתיות, וכי הוא אינו צולח את מבחני המידתיות. העותרים מדגישים כי מימוש סמכויות המשטרה כרוך בפגיעה קשה בזכויות אדם, ובתוך כך בזכות לחירות, לכבוד, לפרטיות, לחופש תנועה ולחופש ביטוי. כנטען, על מנת להבטיח כי הפגיעה בזכויות תיעשה באופן מידתי ולא מעבר לנדרש, יש להבטיח כי המשטרה תפעל בעצמאות, מקצועיות, ואי תלות פוליטית. העותרים טוענים כי הפגיעה שטמונה בתיקון מצויה בשני מישורים. במישור הראשון, נטען כי התיקון יוצר מבנה משטרי שבגדרו המשטרה כפופה לחלוטין לשר, אשר לו מוקנות סמכויות מוחלטות לקביעת מדיניות המשטרה, ניהולה בפועל ופיקוח עליה. לפי הטענה, הכפפת המשטרה והמפכ"ל לשר, שהוא גורם פוליטי וששיקוליו הם בראש ובראשונה שיקולים פוליטיים, פוגעת פגיעה עצמאית בזכויות אדם, מאחר שמדובר בשיקולים זרים לעבודת המשטרה. בהקשר זה מפנים העותרים לבג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' שר האוצר, פ"ד סג(2) 545 (2009) (להלן: עניין המרכז האקדמי), וטוענים כי עצם הקניית סמכות שלטונית לגורם ששיקוליו הם שיקולים זרים למטרות הפעלת סמכות, עולה כדי פגיעה עצמאית בזכויות אדם. במישור השני, נטען כי התיקון עשוי להשפיע על אופן מימוש סמכויות המשטרה בפועל, באופן שיחריף את הפגיעה בזכויות אדם בעת מימוש סמכויות המשטרה, מעבר למידה המתחייבת. כנטען בעתירות, הדבר אף נלמד מכך שבתקופה ממושכת שחלפה מאז שהתיקון נכנס לתוקפו, סמכויות המשטרה מופעלות לשיטת העותרים תוך שקילת שיקולים פוליטיים ומתוך אכיפה סלקטיבית. בנוסף לאמור, העותרים בבג"ץ 2985/23 טוענים כי התיקון מאפשר לשר לעשות שימוש בכוח המשטרתי לשם אכיפת יתר כלפי הציבור הערבי. העותרים מוסיפים כי התיקון פוגע בעיקרון שלטון החוק, באמון הציבור במשטרה ובתפקודה. העותרים טוענים כי הפגיעה האמורה מתעצמת, נוכח האופן העמום שבו הוגדרה הסמכת השר; הפגיעה במעמדו העצמאי של המפכ"ל, תוך צמצום מעמדו והכפפתו לשר; והיעדר עיגון לחובת המשטרה לפעול בממלכתיות ובמקצועיות. העותרים מדגישים כי הדברים מקבלים משנה תוקף ביחס לסעיף 8ד, שעניינו בסמכות השר להתוות מדיניות בתחום החקירות. כנטען, בתחום הפלילי ישנה חשיבות מיוחדת לעצמאות המשטרה מהדרג הפוליטי, ולכך שתפעל אך לפי הדין. כנטען, הקביעה כי סמכות זו מותנית, בין היתר, בחובה לשמוע את היועצת המשפטית לממשלה, מהווה ערובה חלשה במיוחד, שלא מציבה מגבלה ממשית ביחס לסמכותו של השר. לטענת העותרים, השימוש בביטוי זה נעשה במכוון, ובניגוד לעמדת ועדת צדוק שהציעה לקבוע חובת היוועצות. בחלק מהעתירות נטען בנוסף כי הסמכת השר לפעול בתחום החקירות סותרת גם את הוראת סעיף 34 לחוק-יסוד: הממשלה, שאוסר על שר ליטול סמכות בעלת אופי שיפוטי. העותרים בבג"ץ 532/23 מדגישים את הפגיעה המיוחדת של התיקון בזכות לחופש ביטוי ובחירות ההפגנה. לטענת העותרים, בשונה מתחומים אחרים, חופש הביטוי והמחאה הם זכויות שבהם לשר אינטרס אישי, פוליטי ואלקטורלי. בנוסף לאמור, נטען כי הגבלת חופש המחאה אינה עניין למדיניות אלא עניין ליישום הדין. העותרים מוסיפים וטוענים, בשים לב לדוקטרינת הבשלות, כי יש לבחון את הפגיעה שמסב החוק על דרך בחינת יישומו. בהקשר זה מודגש כי התנהלות השר מאז חקיקת התיקון מלמדת על הפגמים החוקתיים המשמעותיים שבו, אשר אפשרו לשר התערבות נרחבת בהחלטות המשטרה שעניינן קיומן של הפגנות ומחאות. עתירה זו כוונה גם נגד סעיף 9ב, שמתייחס כאמור לפרסום פקודות המשטרה, וכנטען מאפשר לראשונה למפכ"ל להימנע מפרסומה של פקודה מסוימת לפי שיקול דעתו. כלל העותרים טוענים כי ביסודו של התיקון עומדות תכליות לא ראויות. לפי הנטען, תכליתו של התיקון היא הכפפת המשטרה לשר תוך פגיעה עוצמתית בעצמאותה ובממלכתיותה, ותוך "החדרת" שיקולים פוליטיים למערכת אכיפת החוק. עוד צוין כי התכלית של יצירת הרמוניה חקיקתית בין ההסדר שחל על המשטרה לבין ההסדר שחל על הצבא אינה תכלית ראויה, בשים לב לשוני הניכר והמשמעותי שבין ארגונים אלה. לשיטת העותרים, הפגיעה של התיקון אינה עומדת במבחני פסקת ההגבלה. כמו כן, העותרים טוענים לקיומם של פגמים בהליך חקיקת התיקון שיורדים לשורש ההליך. כך, נטען כי לא היה מקום לקדם את הצעת החוק כהצעת חוק פרטית, ללא עבודת מטה מקצועית, ואף בטרם שהוקמו הוועדות הקבועות של הכנסת. עוד טוענים העותרים כי נפל פגם מהותי אף בעקרון ההשתתפות של חברי הכנסת, כפי שהוגדר בבג"ץ 10042/16 קוונטינסקי נ' כנסת ישראל (6.8.2017) (להלן: עניין קוונטינסקי). בהקשר זה הודגש כי הדיונים בהצעת התיקון נערכו באופן מזורז, ומבלי שנערך דיון ממצה בהשלכות התיקון ובעמדות הגורמים המקצועיים בממשלה ובחברה האזרחית. בנוסף נטען כי השימוש בסעיף 98 לתקנון הכנסת שנועד לקיצור הדיון בהצעת חוק במקרים חריגים וקיצוניים, פגע אף הוא בתקינות ההליך. נוכח האמור, סבורים העותרים כי יש להורות על בטלות התיקון; לחלופין, בבג"ץ 532/23 התבקשנו ליתן סעד חוקתי ה"קורא אל תוך החוק" (Reading-in) כי סמכותו של השר לקבוע מדיניות אינה חלה על תחום חופש המחאה וחופש הביטוי, ולקבוע כי סמכות המפכ"ל לפי סעיף 9ב כפופה להוראות חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע). היועצת המשפטית לממשלה סבורה כי יש להורות על ביטול סעיף 8ד, אשר מקנה לשר סמכות להתוות מדיניות בתחום החקירות (לשלמות התמונה יוער כי תחילה, במסגרת התגובה המקדמית, סברה היועצת כי ניתן להימנע מביטול ההוראה באמצעות פרשנות מקיימת; ואולם עמדה זו שונתה "לאחר שסוגיית החקירות התחדדה בפני בית המשפט בדיון המקדמי והדברים שבו ונבחנו לעומקם"; סעיף 225 לתצהיר התשובה). ביחס ליתר הוראות התיקון, היועצת סבורה כי אף הן מעוררות קשיים משמעותיים, וכי על מנת להימנע מביטולן, הגם שבדוחק, יש לאמץ פרשנות מקיימת שתבטיח הגנה על זכויות אדם ותמנע פוליטיזציה של עבודת המשטרה. היועצת סבורה כי פקודת המשטרה היא חוק "משטרי-תשתיתי" שנוגע לליבת אופייה של המדינה, ובהתאם יש להבטיח כי הוא משקף את עקרונות היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בכללם של דברים, בדומה לעמדת העותרים, היועצת סבורה כי הפגיעה שנגרמת לזכויות אדם נובעת מעצם הגברת המעורבות המיניסטריאלית בעבודת המשטרה באופן משמעותי, ללא קביעת גדרות ומנגנונים שיבטיחו את עצמאותה בעת הפעלת סמכויותיה, ומכוח הסמכה רחבה ועמומה. גם היועצת מפנה בהקשר זה לעניין המרכז האקדמי. היועצת גורסת כי אף שהצעת החוק מתבססת כביכול על המלצותיה של ועדת צדוק, המלצותיה של הוועדה אומצו באופן סלקטיבי, חלקי ובלתי מאוזן. בנוסף לאמור, היועצת גורסת כי התיקון מעורר חשש ממשי שהלכה למעשה סמכויות המשטרה יופעלו, בהתאם להנחיות השר, באופן שפוגע פגיעה משמעותית בזכויות יסוד, בעקבות חדירתם בפועל של שיקולים פוליטיים לעבודת המשטרה. היועצת מדגישה כי בחינת השתלשלות העניינים ממועד חקיקת התיקון מלמדת שאין מדובר בחשש בעלמא. בהתייחס לסעיף 8ד, היועצת מדגישה את הקשר ההדוק בין סמכות החקירות למערכת אכיפת החוק בכללותה. לשיטת היועצת, מדיניות חקירה אינה יכולה להתקיים ככלי עצמאי במנותק משלב ההעמדה לדין. היועצת טוענת כי קשיים אלה מתעצמים נוכח הנקיטה המפורשת של התיקון במונח "שמיעה" בלבד ביחס לעמדת היועצת המשפטית לממשלה. אף לשיטתה המשקל המופחת שניתן לעמדת היועצת המשפטית לממשלה בהשוואה להמלצת ועדת צדוק, מלמד כי תכליתו של הסעיף היא לאפשר השפעה פוליטית על עבודת המשטרה בתחום זה. בנוסף, נטען כי הימנעות מכוונת מהכללת הסעיף שיקבע את חובתה של המשטרה לפעול באופן ממלכתי, יש בה כדי להקים חשש כי ביסוד התיקון עמדה תכלית פסולה של השפעה פוליטית על המשטרה. כנטען, ההיבטים המאזנים הדרושים למידתיות ההסדר, פורטו בהמלצות ועדת צדוק ובדיונים בכנסת הוצג הצורך להוסיפם לתיקון, ועל אף זאת הוחלט שלא לאמצם. הכנסת סבורה, מנגד, כי דין העתירות להידחות. הכנסת טוענת כי החוק משקף את האיזון שנקבע במסגרת המלצותיהן של הוועדות הציבוריות שדנו בנושא. עוד נטען כי אף עובר לתיקון הייתה נתונה לשר סמכות לקבוע מדיניות כללית; לפיכך, לשיטתה, התיקון לא שינה את המצב המשפטי, אלא אך הבהיר אותו. הכנסת טוענת כי התיקון מבטא את העיקרון הדמוקרטי שלפיו נבחרי הציבור הם אלו שנושאים באחריות בעיני הציבור לעניין מצב הסדר הציבורי, ולפיכך יש לאפשר להם לממש את מדיניותם בהקשר זה. הכנסת שוללת את הטענה כי החוק מקנה לשר סמכות להתערב בעבודת המשטרה באמצעות מתן הנחיות אופרטיביות, וטוענת כי הדבר סותר את לשון התיקון, כמו גם את תכליותיו הסובייקטיבית והאובייקטיבית. הכנסת מוסיפה וטוענת כי ההחלטה לדחות את ההצעה לעגן במפורש את חובתה של המשטרה לפעול באופן ממלכתי ומקצועי נבעה מכך שמרבית חברי הכנסת סברו שאין בכך צורך מאחר שמדובר בחובה שהיא בגדר המובן מאליו, ואולם מכל מקום, לשיטתה אין בהיעדר עיגון של היבט מסוים להביא לפסילת חוק המעגן במפורש היבט אחר. לשיטת הכנסת, אין מקום לקבוע כי סמכות השר לקבוע מדיניות בתחום החקירות אינה חוקתית, בשים לב לכך שוועדת צדוק המליצה להקנות לו סמכות בתחום זה. לשיטת הכנסת, כלל לא הונחה תשתית שמבססת פגיעה בזכויות חוקתיות כלשהן, בפרט בשים לב לטענתה כי התיקון אך מעגן את המצב שהיה קיים אף עובר לחקיקתו. הכנסת סבורה כי אין להקיש מקביעותיו של בית המשפט בעניין המרכז האקדמי, מאחר שאין מקום להשוות בין הפעלת כוח שנעשית בידי גורם פרטי, כנסיבות פסק הדין באותו מקרה, לבין הכפפת המשטרה למדיניות שנקבעת על ידי שר בממשלה. הכנסת טוענת עוד כי טענת העותרים שלפיה התיקון יוליך לפוליטיזציה של המשטרה משוללת יסוד. לעמדתה, חזקה כי השר יפעל באופן חוקי, וככל שיעשה שימוש לרעה בסמכויות שהוקנו לו, החלטותיו ייפסלו על ידי בית המשפט בהליך מינהלי. בהקשר זה מודגש כי בהלכה הפסוקה נקבע שאין די בפגיעה פוטנציאלית בזכויות כדי להביא לביטול חקיקה ראשית. הכנסת מוסיפה כי אין מקום לערוך ביקורת שיפוטית על התיקון אך מפאת החשש שהחלטותיו של השר לא יהיו חוקיות, ולמצער סבורה כי עתירה זו לוקה בחוסר בשלות. לטענתה, בניגוד לטענות העותרים והיועצת המשפטית לממשלה, התנהלות השר וצו הביניים שניתן בהליך לא מלמדים כי יש פגם חוקתי בחוק המסמיך, אלא להפך. ההחלטה בעניין אחרון זה מבהירה כי סמכותו של השר מוגבלת והוא אינו מוסמך להתערב בהנחיות אופרטיביות. לשיטת הכנסת, המחלוקת בין הצדדים היא מחלוקת יישומית בשדה המינהלי, ואינה מחלוקת לעניין חוקתיות התיקון. השר לביטחון לאומי יוצג בהליכים בנפרד מהייעוץ המשפטי לממשלה, לפי ייפוי כח שניתן לכך על ידי היועצת המשפטית לממשלה. עמדתו היא כי דין העתירה להידחות. לשיטתו, התיקון מבטא את מערכת היחסים התקינה והראויה בין הדרג המיניסטריאלי לדרג המקצועי במדינה דמוקרטית. השר טוען כי סמכותו לקבוע מדיניות וכפיפותה של המשטרה לממשלה הן בבחינת מושכלות יסוד, שבאו לידי ביטוי הן בהמלצותיהן של הוועדות הציבוריות שדנו בכך לאורך השנים, הן בפסיקת בית משפט זה. השר טוען כי תכלית התיקון היא להסדיר את העקרונות המוסכמים בחקיקה, על מנת ליתן בידי השר כלים מתאימים שיאפשרו לו מעורבות פעילה יותר בענייני מדיניות המשטרה, לצד הבטחת יישומה ופיקוח עליה. נטען כי עקרונות היסוד של השיטה, ובהם האיסור לשקול שיקולים זרים והחובה לפעול בניקיון כפיים וללא משוא פנים, חלים ממילא על המשטרה ולא נדרשת קביעה מפורשת בחקיקה לשם החלתם עליה. השר טוען כי עיגון הוראה שכזו ביחס לשירות הביטחון הכללי הוא בגדר חריג שאינו מעיד על הכלל. לשיטת השר, הצעת המשנים לסעיף הממלכתיות היא הצעה רחבה יותר מההוראה שנקבעה ביחס לשירות הביטחון הכללי. לשיטתו, הצעה זו נועדה לרוקן את התיקון מתוכן, ו"יש בה כדי לאיין את התיקון כולו" (סעיף 151 לתצהיר התשובה). השר טוען כי לשון התיקון מבהירה כי הסמכות הנתונה לו תחומה לסוגיות עקרוניות ולא למקרים קונקרטיים. לשיטתו, לא ניתן להגדיר מראש בחקיקה מהן הסוגיות העקרוניות בהן השר מוסמך להתערב. השר שולל את הטענה כי נוסחו של התיקון עמום ורחב, ולשיטתו הפירוש הלשוני הפשוט של הוראותיו מלמד כי לא נתונה לו סמכות להתערב בהנחיות אופרטיביות או בניהול השוטף של המשטרה. בשים לב לאמור לעיל, לשיטתו, התיקון כלל אינו פוגע בזכויות חוקתיות. ואולם, לעמדתו, אף אם עיגון סמכויות השר בחקיקה מבלי שלצדן עוגנה עצמאות המשטרה עלולה להוביל לפוליטיזציה שלה, הרי שפגיעה זו עומדת בתנאי פסקת ההגבלה. בהקשר זה נטען כי חובת הפרסום של המדיניות אותה השר התווה, כמו גם חובת הדיווח לוועדה לביטחון לאומי של הכנסת, הן מנגנונים מאזנים מספקים. בהתייחס לסמכותו של השר לקבוע מדיניות בתחום החקירות, השר מוסיף כי סמכותו הוגבלה במפורש באופן שאינו מאפשר התערבות בחקירות פרטניות; ובנוסף נקבעה חובת התייעצות עם הגורמים המקצועיים במשטרה ושמיעת עמדת היועץ המשפטי לממשלה. לשיטת השר, העובדה שלשון התיקון נקטה במונח "שמיעה" חלף המונח "התייעצות", אינה פוגמת בחקיקה. זאת מאחר שמדובר בהבדל חסר משמעות "אמיתית", מה גם ש"המלצות ועדת צדוק לא ניחנו בכל מימד של קדושה" (סעיף 160 לתצהיר התשובה). השר טוען כי המשטרה וכל רשויות הביטחון אינן עצמאיות אלא כפופות למרות חברי הממשלה, וניסיון להפוך את המשטרה לעצמאית לחלוטין, בפרט במובן של אי ביצוע מדיניות הממשלה, משמעותו חתירה תחת היסודות הדמוקרטיים. השר שולל את הטענות כי בתקופה שמאז שנחקק התיקון הייתה התערבות מצדו בשיקול הדעת המקצועי של המשטרה, וטוען כי אף אם במקרים אלה חרג מסמכותו וניתן להצביע על פגם במישור המינהלי, אין בכך כדי ללמד על חוקיות התיקון במישור החוקתי. הדיונים בעתירות והתפתחויות נוספות ביום 7.6.2023 קיימנו דיון ראשון בעתירות (בהרכב המשנה לנשיאה ע' פוגלמן והשופטים י' עמית וי' כשר), וביום 18.6.2023 הורינו על מתן צו על תנאי, שמורה למשיבים להתייצב וליתן טעם מדוע לא יבוטל תיקון מס' 37. לצד זאת, קבענו כי הצו על תנאי לא יחול על הסוגיה שעניינה הליכי חקיקת התיקון; נקבע בנוסף כי הצו על תנאי לא יחול על סעיף 9ב לפקודה שהתוסף במסגרת התיקון (בשים לב להבהרת משיבי המדינה בדבר רלוונטיות אמות המידה שקבועות בסעיף 9 לחוק חופש המידע גם בהקשר זה). ביום 18.6.2024 קיימנו דיון בהתנגדות לעשיית הצו על תנאי לצו מוחלט (בהרכב ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן, והשופטים י' עמית, נ' סולברג, י' אלרון, י' וילנר, ע' גרוסקופף, א' שטיין, ג' כנפי-שטייניץ, וי' כשר). במסגרתו התייחסו הצדדים בהרחבה לסוגיות שלפנינו. בתום הדיון, נעתרנו לבקשת משיבי הממשלה להגיש הודעה מטעם מפכ"ל המשטרה דאז, רב ניצב יעקב שבתאי. במסגרת ההודעה, ציין המפכ"ל כי אין חולק שהשר הממונה על המשטרה רשאי לקבוע מדיניות, וכי זה היה מצב הדברים גם עובר לתיקון הפקודה. לצד זאת, המפכ"ל הדגיש כי: "מאז שנחקק החוק אנו עדים לתהליך התערערות עקרונות בסיסיים מאוד של עבודת המשטרה – משטרה מקצועית, ממלכתית, א-פוליטית, אשר פועלת אך ורק על בסיס שיקולים מקצועיים" (עמ' 2 למכתב המפכ"ל). המפכ"ל הבהיר כי לשיטתו, אין מקום להתייחס באופן זהה לסמכותו של השר לקבוע מדיניות בכלל התחומים עליהם חולשת המשטרה, ויש לייחד התייחסות נבדלת לתחומים רגישים במיוחד, כגון מחאות והפגנות. בנוסף, המפכ"ל ציין כי יש ליצור הפרדה ברורה בין קביעת מדיניות עקרונית לבין אופן הפעלת סמכויות המשטרה בשטח. המפכ"ל הדגיש כי לעמדתו הפרדה זו חייבת לבוא לידי ביטוי במנגנונים מובנים שיימנעו התערבות פסולה בעבודת המשטרה. המפכ"ל ציין עוד כי לשיטתו, אופן חלוקת כוחות המשטרה והקצאתם ברמה הארצית והמקומית בזמן נתון נדרש להיות כפוף להחלטתו של המפכ"ל; כי על מנת לשמר את אחריותו וסמכותו של המפכ"ל כדרג הפיקודי הבכיר, חובה למנוע קשר ישיר בין השר או גורמים פוליטיים אחרים מול דרגי השטח; וכי במישור סמכויות המינויים שנתונות לשר, יש לשמר את המנגנון שלפיו הליכי המינוי בידי השר נעשים על יסוד הצעת המפכ"ל, כאשר סטייה מהמלצת המפכ"ל תיעשה רק בהתקיימם של נימוקים כבדי משקל. המפכ"ל ציין כי לשיטתו, נדרש היה לערוך את התיקון לאחר עבודת מטה מעמיקה ובזהירות, תוך הבטחת עצמאות המשטרה ואי תלותה הפוליטית, שמהווים תנאים הכרחיים ליכולתה לתפקד באופן ראוי. עוד צוין כי התיקון שינה את סעיף 9, שהוא הסעיף היחיד שמתייחס למעמדו של המפכ"ל, באופן שעשוי להחליש את מעמדו. בתגובת העותרים להתייחסות זו, נטען, בכללם של דברים, כי התייחסות המפכ"ל מחזקת את הטענות בדבר אי חוקתיות התיקון ואת הצורך להורות על בטלותו. מנגד, לעמדת השר לביטחון לאומי, התייחסות המפכ"ל יסודה בשיקולים זרים, נוכח כוונתו של השר לסיים את כהונתו של המפכ"ל. השר דחה את טענות המפכ"ל כי התיקון פוגע בעצמאות המשטרה או בממלכתיותה. דיון והכרעה במוקד העתירות שלפנינו שאלת חוקתיות תיקון מס' 37. מתווה הדיון יהיה כדלקמן: תחילה אדון בטענות הסף שהעלתה הכנסת בעניין בשלות העתירות. לאחר מכן אציג את התשתית הנורמטיבית לעניין מערכת היחסים בין המשטרה לבין השר עובר לתיקון, ובפרט את המלצות הוועדות הציבוריות שדנו בסוגיות אלה לאורך השנים. בראי התשתית הנורמטיבית האמורה, אפנה לבחון את חוקתיות התיקון. בתוך כך, נפנה לבחון האם התיקון פגע בזכויות חוקתית שמוגנות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לאחר מכן, נפנה לבחון האם מדובר בפגיעה כדין, קרי פגיעה שמקיימת את מבחני פסקת ההגבלה. אקדים אחרית לראשית ואומר כי הגעתי למסקנה כי קיים מתווה פרשני שיש בו ליישב במידה רבה בין השמירה על זכויות האדם לבין מרבית הוראות התיקון. זאת להוציא סעיף 8ד, אשר מסמיך כאמור את השר לקבוע מדיניות בתחום החקירות, שבעניינו לא מצאתי שקיים מתווה פרשני שמאפשר להימנע מהקביעה כי הוא אינו מקיים את מבחני פסקת ההגבלה, וכי יש להורות על בטלותו. בהקשר זה, מקובלת עליי אפוא עמדת היועצת המשפטית לממשלה. בפתח הדברים, אבקש לייחד הערה מקדמית להליך החקיקה שבמסגרתו נחקק התיקון. עמידה על השתלשלותו של הליך החקיקה כפי שפורט לעיל, מעלה כי בהתאם לדפוסי הביקורת המקובלים בשיטתנו ולאמת המידה המחמירה שלפיה בית המשפט יתערב רק כשנפל פגם היורד לשורשו של ההליך, לא קמה עילה להתערבות בנסיבות המקרה דנן (עניין קוונטינסקי; בג"ץ 4885/03 ארגון מגדלי העופות בישראל אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 14 (2004)). בהתאם לאמור, נושא זה לא נכלל בגדרו של הצו על-תנאי (בג"ץ 1765/22 משרד תומר ורשה עורכי דין נ' שרת הפנים, פסקה 16 (3.7.2022); בג"ץ 5782/21 זילבר נ' שר האוצר, פסקה 25 (12.1.2022); בג"ץ 2335/19 עמותת הקנאביס הרפואי נ' משרד הבריאות, פסקה 18 (16.11.2021)). לצד זאת, סבורני כי לא ניתן להימנע מהתייחסות קצרה למספר קשיים בהליך החקיקה במקרה הנדון. אך לאחרונה ציינתי כי מפעל כתיבתה של החוקה הישראלית המתגבשת הפך "למפעל כתיבה על לוח מחיק – כאשר כל רוב קואליציוני נתון משנה, באבחה, את הוראות היסוד של הדין הישראלי" (בג"ץ 2412/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקה 93 (3.1.2024)). אין חולק כי פקודת המשטרה אינה פרק בחוקתנו המתגבשת. ואולם, עניינו של התיקון שבמוקד דיוננו בנושא משטרי בעל רגישות גדולה וחשיבות רבה – אשר לא הוסדר על ידי הרשות המחוקקת מאז שנחקקה הפקודה, שיסודה כידוע בתקופת המנדט. כאשר מדובר בסוגיה מעין זו, ישנה חשיבות יתרה בהקפדה על תקינות הליך החקיקה (והשוו: בג"ץ 4394/23 שחר נ' כנסת ישראל, פסקה 10 לפסק דיני (17.3.2024)). לא אלה היו פני הדברים בהליך החקיקה של תיקון מס' 37. תיקון זה קודם באופן חריג עוד בטרם שהוקמו הוועדות הקבועות של הכנסת, ותוך זירוז הליכי החקיקה באמצעות קיצור תקופת ההנחה. סבורני כי זוהי המחשה נוספת של הבעייתיות העמוקה במצב הדברים שבו עושה הרוב הקואליציוני שימוש בשליטה המוחלטת שנתונה לו בהליכי החקיקה בכנסת, על מנת לשנות הסדרים תשתיתיים ויסודיים שנוגעים ליסודות המשטר הדמוקרטי – באבחה ובחטף. הדבר בא לידי ביטוי בשימוש במנגנונים החריגים לקידום חקיקה – חריגים שהפכו לכלל כאשר הממשלה מקדמת הליכים שהיא חפצה בעיגונם המהיר. תקנון הכנסת מתייחס לשלבים שנוגעים להצעות חוק פרטיות והוא כולל איזונים שתכליתם להבטיח את איכות החקיקה שיוצאת מידי המחוקק (וראו גם: בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקה 31 לפסק דיני (1.1.2024) (להלן: עניין הסבירות)). השימוש שעושה הרוב הקואליציוני באופן שיטתי בהצעות חוק פרטיות על מנת להימנע מהמנגנונים המאזנים שנקבעו בתקנון – מעורר קושי משמעותי. בנוסף, יש לתת את הדעת למצב הדברים שבו חבר כנסת המיועד לכהן כשר בממשלה שעתידה לקום תוך זמן קצר, עושה שימוש בהצעת חוק פרטית על מנת לעקוף את מנגנוני הביקורת החלים על הצעות חוק ממשלתיות (וראו בהקשר זה: הנחיית היועצת המשפטית לממשלה 2.3.005 "טיפול בהצעות חוק ממשלתיות" (5.3.2018) (להלן: הנחיית היועצת בנושא הצעת חוק ממשלתית)). כידוע, תקנון הכנסת מגביל את יכולתו של שר או סגן שר בממשלה ליזום הצעת חוק פרטית (וראו: סעיף 75(א) לתקנון). במקרה דנן, הממשלה הושבעה ביום 29.12.2022 – יומיים בלבד לאחר שהתיקון התקבל בקריאה שניה ושלישית. כפי שפורט לעיל, סמיכות זמנים זו אינה מקרית – והמחויבות להשלמת החקיקה עוד לפני הקמת הממשלה ותחילת כהונתו של חבר הכנסת בן גביר כשר עוגנה עוד במסגרת ההסכם הקואליציוני. הפרקטיקה של קידום הצעת חוק פרטית על ידי חבר כנסת שעתיד לכהן כשר בתוך ימים ספורים, מהווה ניסיון לעקוף את המגבלה הקבועה בתקנון הכנסת, ובמקביל גם את מנגנוני הביקורת השונים שחלים על קידומה של הצעת חוק ממשלתית, בהתאם להנחיית היועצת בנושא. יש לשוב ולהדגיש את המובן מאליו: הצעות חוק פרטיות לא נועדו לשמש עבור הממשלה "ערוץ עוקף" מהמנגנונים שחלים על הצעות חוק ממשלתיות. ואולם, נוכח התוצאה שאליה הגעתי, כמו גם נוסחו של הצו על-תנאי, לא ראיתי לטעת מסמרות בנפקויות של הקשיים האמורים. בשלות העתירות ויישום החוק הלכה למעשה בטיעוניה של הכנסת בתצהיר התשובה, כמו גם בטיעונים שלפנינו, נטען כי העתירות שמכוונות לתיקון מס' 37 לוקות בחוסר בשלות. כנטען, טענות העותרים מכוונות למצב דברים שבו השר עשוי לעשות שימוש לרעה בסמכות שניתנה לו בתיקון, ואולם אין מקום לערוך ביקורת שיפוטית אך "על יסוד חששות בדבר האופן שבו תמומש סמכות זו" (סעיף 134 לתצהיר התשובה מטעם הכנסת), כאשר בשלב זה, לשיטת הכנסת, הטענות לפגיעה בזכויות הן תיאורטיות בלבד. כפי שיפורט להלן, אין בידי לקבל את הטענה האמורה. דוקטרינת הבשלות עוסקת בנקודת הזמן שבה ראוי כי בית המשפט יערוך ביקורת שיפוטית (בג"ץ 2311/11 סבח נ' הכנסת, פסקה 12 לחוות דעתו של הנשיא א' גרוניס (17.9.2014) (להלן: עניין סבח)). ביסודה של דוקטרינה זו ניצב הצורך למנוע מצב שבו בית המשפט ידון בעתירות "שלא בשלו להכרעה שיפוטית בשל שהפגיעה הנטענת בהם היא השערתית גרידא והיא עשויה שלא להתקיים כלל" (בג"ץ 3803/11 איגוד הנאמנים בשוק ההון בישראל נ' מדינת ישראל, פסקה 15 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (5.2.2012); עניין סבח, פסקה 12 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס; בג"ץ 3429/11 בוגרי התיכון הערבי האורתודוקסי בחיפה נ' שר האוצר, פסקה 28 לפסק דינה של השופטת מ' נאור (5.1.2012)). שאלת בשלותה של עתירה תתעורר, במצב הדברים הטיפוסי, כאשר החקיקה טרם יושמה בפועל. ואולם, אין די בהיעדר יישום כשלעצמו כדי להצביע על כך שעתירה מסוימת אינה בשלה להכרעה. כך למשל, נקבע שכאשר מדובר בעתירה שמעוררת שאלה שהיא משפטית בעיקרה, אין בהיעדר יישום כדי להוביל למסקנה שהעתירה לוקה בחוסר בשלות (ראו למשל: בג"ץ 5744/16 בן מאיר נ' הכנסת, פסקאות 9-8 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (27.5.2018)). גם במקרים אלה, נקבע כי יש לשקול, בין היתר, את האינטרס הציבורי בבירורה של העתירה, כמו גם את הפגיעה בשלטון החוק (ראו למשל: עניין הסבירות, פסקה 100 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות). כפי שציינתי בפרשה אחרת, דוקטרינת הבשלות היא חריג לכלל שלפיו על בית משפט זה להכריע בעתירות שבאות לפתחו, ויש ליישמה בצמצום ובזהירות (בג"ץ 3166/14 גוטמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 2 לפסק דיני (12.3.2015)). בשים לב לתשתית האמורה, סבורני כי טענתה של הכנסת מוקשית, וזאת ממספר טעמים. כפי שצוין לעיל, טענות העותרים והיועצת המשפטית לממשלה מתייחסות לפגיעה בזכויות בשני מישורים מובחנים. במישור הראשון, נטען כי התיקון פוגע בשורה של זכויות חוקתיות וזאת מעצם הכפפת המשטרה והמפכ"ל לשר ולממשלה באופן גורף ולא מאוזן, שפוגע פגיעה קשה בעצמאותה של המשטרה. לפי טיעון זה, מצב דברים זה מעורר חשש אינהרנטי כי השיקולים שעומדים בבסיס הפעלת סמכויות המשטרה הם שיקולים פוליטיים לא ענייניים, ובכך טמונה פגיעה עצמאית בשורה של זכויות אדם. טענה זו של העותרים היא משפטית בעיקרה, ואינה תלויה באופן שבו יופעלו הסמכויות הלכה למעשה. לפיכך, בהתייחס למישור זה, טענת הבשלות כלל אינה רלוונטית, משום שמענה לה אינו מחייב תשתית עובדתית קונקרטית. במישור השני, העותרים טענו כי אופן הפעלת סמכויות המשטרה במצב הדברים שבו עצמאותה נפגעה יושפע הלכה למעשה משיקולים פוליטיים וכתוצאה מכך יהיה פוגעני יותר, ויוביל לפגיעה חמורה יותר בזכויות ובהשוואה למצב הדברים קודם לכן. בהתייחס למישור זה, אכן ניתן לטעון כי מענה לשאלה זו מצריך יישום של החוק בפועל. ואולם, בנקודת הזמן הנוכחית, כלל איננו מצויים במצב הדברים שבו החוק טרם יושם. מאז שהתיקון התקבל בקריאה שנייה ושלישית בכנסת, ביום 27.12.2022, ועד להגשת תצהיר התשובה מטעם הכנסת (שבמסגרתו נטען לחוסר בשלות העתירה) חלפה למעלה משנה. במהלך תקופה לא מבוטלת זו, השר לביטחון לאומי עשה שימוש בסמכויות הנתונות לו מכוח התיקון פעמים רבות. כפי שפורט בהרחבה לעיל, בתקופה זו העותרים שבו וטענו לפנינו כי אופן הפעלת הסמכויות על ידי השר הוליך לכך שהמשטרה שקלה שיקולים פוליטיים בפועל. מבלי להתייחס לגופן של טענות אלה, ברי כי בעת הזו, הביקורת החוקתית לא נעשית בחלל ריק, אלא בנתון לתשתית עובדתית קונקרטית. לפיכך, גם במישור זה, אין לקבל את טענת חוסר הבשלות שהעלתה הכנסת. לצד טענת הבשלות, הכנסת הוסיפה וטענה כי השתלשלות הדברים מאז שנחקק החוק אינה רלוונטית לבחינת חוקתיות החוק. לפי הטענה, המחלוקת בין הצדדים כפי שהיא באה לידי ביטוי בין היתר בבקשות לצווי הביניים, היא מחלוקת יישומית שנטועה בשדה המשפט המינהלי, ואף אם ייטען כי קיים פגם באופן השימוש בסמכויות השר בפועל, אין בה להשליך על שאלת חוקתיות ההסמכה שניתנה לו בתיקון. טענה זו מוקשית בעיניי – מאחר ששילובן של שתי הטענות שטענה הכנסת יחד, עלול ליצור מעגל שוטה, שמונע כל ביקורת שיפוטית על חוקתיות החוק. אפרט. ההנחה שעומדת ביסוד דוקטרינת הבשלות – עליה ביקשה הכנסת להסתמך כטענת סף – היא כי קיים צורך בתשתית עובדתית שנוגעת לאופן יישום החוק לצורך בחינת חוקתיותו. במקביל, טוענת הכנסת שיישום החוק, היינו התשתית העובדתית, נטוע בשדה המשפט המינהלי ואינו רלוונטי למישור החוקתי. מכאן הדרך לחסימת ביקורת שיפוטית על חוקתיות חוקים קצרה: לשיטת הכנסת בחינת חוקתיות החוק מחייבת תשתית עובדתית שנוגעת לאופן יישומו; אך אופן יישומו לא רלוונטי לשאלת החוקתיות, ונטוע במישור המינהלי. עמדה משפטית מעגלית זו אין בידי לקבל. כפי שהובהר בעבר, התשתית העובדתית שמתייחסת לאופן יישומו של חוק עשויה לסייע לבחינה האם החוק פוגע בזכות חוקתית, וכן להבהיר במקרים המתאימים, את טיבה ועוצמתה של הפגיעה הנטענת. זאת, גם במקרים שבהם על פני לשונו הפשוטה של החוק הוא נחזה להיות חוקתי (ראו: עניין סבח, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת א' חיות). זהו, למעשה, "הצד השני של המטבע" של דוקטרינת הבשלות; כפי שהיעדר יישום עשוי להקשות על קביעה אם ישנה פגיעה בזכויות חוקתיות, אופן הפעלת החוק עשוי להדגים ולחשוף את עצם ומידת הפגיעה בזכות. אף אם ייתכנו מקרים שבהם אופן יישומו של החוק ילמד על פגם שמצוי במישור המשפט המינהלי בלבד, הרי שכפי שכבר נקבע בעבר, לעיתים, היישום עשוי לחשוף "פגם גנטי" בעצם ההסדרים הקבועים בחקיקה; זהו פגם במישור החוקתי (והשוו: בג"ץ 6298/07 רסלר נ' כנסת ישראל, פ"ד סה(3) 1, 70 (2012); בג"ץ 6427/02 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' כנסת ישראל, פ"ד סא (1) 619, 712 (2006) (להלן: בג"ץ 6427/02)). כפי שיפורט בהמשך, במקרה שלפנינו יישום החוק משקף (כפי שנחשף בין היתר גם בבקשות המרובות לצווי הביניים) קושי באופן הגדרת הסמכויות בחוק: העדר הגבלות ברורות – מהותיות ופרוצדורליות – על סמכות השר, מאפשר התערבות שיטתית של השר בהחלטות המבצעיות של המשטרה. נוכח האופי המיוחד של מערכת היחסים בין השר לבין המשטרה, עליה אפרט בהמשך, התערבות השר בהחלטות אופרטיביות מגלמת פגיעה ממשית בזכויות אדם. נוכח האמור לעיל, סבורני כי אין מקום לקבל את טענת היעדר הבשלות שהעלתה הכנסת. משאמרנו דברים אלה, נפנה לבחון את התשתית הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו. התשתית הנורמטיבית: תפקידי המשטרה כפי שצוין לעיל, פקודת המשטרה היא דבר החקיקה המרכזי אשר מגדיר את תפקידי המשטרה ומסדיר את סמכויותיה. מקורה של הפקודה בשנת 1926, בימי המנדט הבריטי, והיא נקלטה לחקיקה הישראלית מכוח סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט התש"ח-1948. כפי שציינתי בפרשה אחרת, "אין חולק כי ערכיה של מדינת ישראל כיום שונים באופן משמעותי מהערכים והאינטרסים שמשלו בכיפה בתקופת המנדט הבריטי, ושהניעו את המחוקק המנדטורי-קולוניאלי לעצב את החקיקה המקומית כפי שראה לנכון" (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 62 (14.5.2012); כן ראו: בג"ץ 6536/17 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' משטרת ישראל, פסקה 9 לפסק דיני (8.10.2017) (להלן: עניין כיכר גורן)). ואולם, על אף האמור, והגם שנערכו שינויים מסוימים בפקודה לאורך השנים, הפקודה בנוסחה הנוכחי דומה לנוסח של המחוקק המנדטורי (וראו גם: דוח ועדת צדוק, בעמ' 17). תפקידי המשטרה מוגדרים בסעיף 3 לפקודה, שקובע כי: "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש". הנה כי כן, בידי המשטרה מופקדים שני תפקידים עיקריים: אכיפת החוק ושמירה על הסדר הציבורי וביטחון הציבור (ראו גם: בג"ץ 911/21 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל, פסקה 16 (12.12.2021) (להלן: בג"ץ 911/21)). מכך ניתן ללמוד על ייחודיות התפקיד שמסור למשטרה מבין רשויות השלטון השונות, שכן תפקידים אלה מממשים רכיב יסודי בעצם ההצדקה לקיומה של המדינה, ושמכוחו נתון לה מונופול לשימוש בכוח כלפי הפרטים בחברה (ראו: עניין המרכז האקדמי, בעמ' 603-600; כן ראו: עמיקם הרפז ומרים גולן משפט ושיטור – זכויות אדם וסמכויות המשטרה 82 (2018) (להלן: משפט ושיטור)). ואכן, לצורך מימוש תפקידיה, נתונות למשטרה שורה ארוכה של סמכויות שלטוניות ייחודיות אשר עומדות "בגרעין המזוקק ביותר של הפונקציות השלטוניות הנובעות מן הריבונות" (עניין המרכז האקדמי, בעמ' 643), ואשר כרוכות בפגיעה ממשית בגרעין הקשה של זכויותיו החוקתיות של הפרט. מטבע הדברים, לא נפרוט להלן את כלל הסמכויות המגוונות אשר מצויות בידי המשטרה, ואולם לצורך ההמחשה ונוכח חשיבות הדברים לענייננו, אתייחס למספר דוגמאות. כפי שיורחב בהמשך, המשטרה אמונה על שלב החקירה ואיסוף הראיות בהליך הפלילי, ובהקשר זה יוחד לה "תפקיד ראשון במעלה" (בג"ץ 8192/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש-הממשלה, פ"ד נט(3) 145, 174 (2004); כן ראו: בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נא(2) 757, 768 (1997)). בהתאם, ניתנו למשטרה, בין היתר, סמכויות מעצר ועיכוב חשודים. סמכויות אלה כוללות פגיעה בזכות לחירות ובזכות לחופש תנועה, שכן הן מגבילות את יכולתו של אדם לנוע באופן חופשי (רע"פ 3829/15 קסאי נ' מדינת ישראל, פסקה 3 לפסק דיני (20.12.2018)). במצבים מסוימים, המשטרה רשאית להפעיל כוח פיזי כלפי הפרט, שאף עשוי לעלות כדי כוח קטלני שיש בו לפגוע בשלמות הגוף ואף בזכות לחיים. כמו כן, לצורך איסוף ראיות נתונות למשטרה סמכויות חיפוש מגוונות, שכרוכות בפגיעה בזכות לפרטיות. בנוסף לאמור, למשטרה תפקיד חיוני בשמירה על הסדר הציבורי בהפגנות ומחאות, אירועים שיש בהם "משום מימוש החירויות הפוליטיות היסודיות" שעניינן בזכות לחופש ביטוי (בג"ץ 2557/05 מטה הרוב נ' משטרת ישראל, פ"ד סב(1) 200, 220 (2006) (להלן: עניין מטה הרוב)). אכן, פעילותה של המשטרה היא רחבת היקף ומגוונת, ובהתאם היא נוגעת מעצם טיבה ומהותה למגוון רב של זכויות חוקתיות שמוקנות לפרט. מהאמור נובע כי למשטרה מסור תפקיד מכריע בחברה דמוקרטית. נוכח טיבן ומהותן של סמכויות המשטרה, עמדנו לא אחת על החשיבות היתרה בכך שמימושן יעשה על בסיס מקצועי ובהתחשב באינטרס הציבורי בלבד, באופן שוויוני וללא משוא פנים (בג"ץ 911/21, פסקה 16; בג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550, 631 (2008) (להלן: עניין פלונית)). ויפים לעניין זה דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בעניין המרכז האקדמי: "השמירה על גבולות הכח השלטוני המופעל על הפרט בהליך הפלילי על כל שלביו, מחייבת עוד כי הפעלתו תהא מנותקת כליל מכל חשש לניגוד עניינים מכל סוג שהוא. עירובו של שיקול זר ובלתי ענייני בהפעלתו של כח המרות השלטוני בהליך הפלילי יוצר פוטנציאל סיכון ממשי לעיוות האיזון הנדרש בין צורכי השימוש בכח להשגת תכלית שבאינטרס ציבורי, לבין ההגנה על זכויות היסוד של הפרט. שילובו של שיקול זר באיזון המתחייב בין הצורך הציבורי בשמירת הסדר החברתי וציות לחוק, לבין זכויותיו של אדם לחירות ולכבוד אישי עלול לערער את שיווי המשקל הראוי בין הכוחות השונים הפועלים בענין זה, ולהביא לפגיעה בלתי ראויה בפרט. הפעלת הכח השלטוני כלפי הפרט בהליך הפלילי אמורה להיות מנותקת כליל משיקולים זרים, ועליה להיעשות תוך כדי מחויבות מלאה לכללי הריסון בשימוש בכח, אשר בכיבודם תלוי גורלו של האדם הנתון למרותו של השלטון" (שם, בעמ' 658). בטיעוניו של השר לאורך ההליך, כמו גם בדברי ההסבר להצעת החוק שהובאו לעיל, הודגש הדמיון הקיים, לשיטת השר, בין המשטרה לבין הצבא – נוכח התפקיד הביטחוני של גופים אלה. ואכן, כחלק מתפקידיה, המשטרה מבצעת פעילויות מבצעיות בתחום ביטחון הפנים, והיא אף אחראית על ביטחונו של הציבור (בג"ץ 911/21, פסקה 16; בג"ץ 5562/07 שוסהיים נ' השר לביטחון הפנים, פסקה 8 (23.7.2007); בג"ץ 6778/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון פנים פ"ד נח(2) 358, 368 (2004)). משכך, אין חולק כי המשטרה היא גם גוף בעל היבטים ביטחוניים. בנוסף, המבנה הארגוני המסורתי של המשטרה מבוסס על היררכיה מעין צבאית וריכוזית ((עמיקם הרפז אסטרטגיות שיטור – סוגיות בעיצוב מדיניות אכיפת החוק 232 (2012) (להלן: אסטרטגיות שיטור)). ואולם, קיים הבדל יסודי ומהותי בין ייעוד המשטרה לבין ייעוד הצבא בחברה דמוקרטית. בראש ובראשונה, סמכויות המשטרה מכוונות כלפי אזרחי ותושבי המדינה. לעומת זאת, הצבא פועל כלפי איומים חיצוניים למדינה. בנוסף, ככלל, הצבא אינו נוטל תפקיד באכיפת החוק הפלילי, אלא הוא מיישם מדיניות בתחום הביטחון כפי שהממשלה מתווה לו (ראו למשל את סעיף 40(א) לחוק-יסוד: הממשלה, שלפיו "המדינה לא תפתח במלחמה ולא תנקוט פעולה צבאית משמעותית העלולה להוביל, ברמת הסתברות קרובה לוודאי, למלחמה, אלא מכוח החלטת הממשלה"; ההדגשה הוספה – ע' פ'). שוני זה משליך על אופן ההסדרה של גופים אלה: כך, בשונה מהמשטרה, מרבית הסמכויות של הצבא אינן מוסדרות באופן מפורט בחקיקה. לעומת זאת, נוכח הפגיעה באזרחי ובתושבי המדינה, סמכויות המשטרה מוסדרות באופן מפורט בשורה של דברי חקיקה שונים. משאמרנו דברים אלה, נפנה לבחון את סמכויות השר כלפי המשטרה עובר לתיקון. סמכויות השר כלפי המשטרה עובר לתיקון אחד מתפקידיו של שר בשיטת משטרנו הוא היותו ממונה על משרד ממשלתי (וראו: סעיף 5(ג) לחוק-יסוד: הממשלה). מכוח תפקידו זה השר קובע את מדיניות המשרד ואחראי על פעילותו (בג"ץ 7767/07 אסרף נ' שר הפנים, פסקה 13 (27.3.2008)). לצד זאת, "שר בממשלה הוא במרבית המקרים גורם פוליטי בעל שיוך מפלגתי, המעוניין לקדם את ענייני מפלגתו ואת המדיניות בה היא תומכת" (שם; כן ראו יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א – המינהל הציבורי 429 (מהדורה שנייה מורחבת, 2010); אמנון רובינשטיין וברק מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל כרך ב – רשויות השלטון ואזרחות 864-863, 876 (מהדורה שישית, 2005)). המתח בין תפקידו של שר כפונקציה פוליטית לבין תפקידו המינהלי התעורר לא אחת בפסיקתנו, ובהקשר זה נקבע כי: "בעת שהוא ממלא את תפקידו המינהלי, אם כשר ואם אפילו כסגן שר, כמי שמופקד על משרד ממשלתי ומכוון את עשייתו, נסוגה הפונקציה הפוליטית מפני הפונקציה המינהלית, שיש עמה כללי התנהגות משלה" (בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 404, 426 (1993); (להלן: בג"ץ 3094/93)). לאורך השנים, וכפי שיפורט להלן, התפיסה הנוהגת הייתה כי שאלת סמכויות השר כלפי המשטרה מעוררת מורכבות מיוחדת, וכי אין מדובר בשאלה פשוטה בעלת תשובה ברורה. כפי שצוין לעיל, עובר לתיקון, היו נתונות לשר סמכויות משמעותיות הן בפקודת המשטרה, הן בדברי חקיקה אחרים. בנוסף, התפיסה המקובלת הייתה כי סמכויותיו של השר אינן מתמצות באלו שמוקנות לו במפורש בחקיקה. לצד זאת, הודגש כי אל לשר לשמש "מפכ"ל-על", ובמקרים רבים עמד בית משפט זה על חשיבות ההגנה על עצמאותה של המשטרה ועל אי תלותה (ראו למשל: בג"ץ 911/21, פסקאות 17-16). מורכבות הדברים הוליכה לכך ששאלה זו נדונה לאורך השנים מספר רב של פעמים, במסגרת המלצותיהן של ועדות ציבוריות שונות. נוכח חשיבות מסקנות אלה לענייננו, נפנה לבחון אותן כעת. ועדת זמיר הוועדה הציבורית הראשונה שנדרשה לנושא הייתה ועדת הבירור לבדיקת האירועים בהר-הבית ("ועדת זמיר"), שמונתה בעקבות מהומות שפרצו בהר הבית באוקטובר 1990 ובראשה עמד אלוף (מיל') צבי זמיר. הוועדה מונתה על ידי ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, לבדיקת האירועים, ובכלל זאת לבדיקת תפקודה של המשטרה. במסגרת המלצותיה, הוועדה התייחסה גם לנושא סמכויות שר המשטרה (כתוארו אז) כלפי המשטרה. הוועדה ציינה כי בעוד שהתפיסה המקובלת היא שאין מקום למעורבות של השר בהליכי חקירה פלילית, כאשר מדובר בשמירת הסדר הציבורי, הוועדה סבורה כי יש מקום ל"מעורבות פעילה" מצד השר. הוועדה ציינה כי לשיטתה אין מקום להסתפק בדיווחים ובהתייעצויות בין השר לבין המפכ"ל, אלא נדרש לפתח עבודת מטה מיוחדת לצורך תפקודו של השר על מנת שיוכל, בין היתר, להתוות מדיניות ולקיים פיקוח ובקרה. ועדת צדוק כפי שצוין בראשית דבריי, הוועדה הציבורית המרכזית שנדרשה לנושא סמכויות השר כלפי המשטרה היא הוועדה הציבורית לחוק משטרה חדש ("ועדת צדוק"), שבראשה עמד שר המשפטים לשעבר, מר חיים צדוק. הוועדה מונתה בשנת 1994 בידי שר המשטרה דאז, והיא בחנה באופן כולל את ההסדרה הראויה ביחס לנושאים שונים שנוגעים לעבודת המשטרה על מנת להמליץ על חוק חדש, חלף הפקודה המנדטורית. בתוך כך, הוועדה ייחדה פרק ממסקנותיה לנושא סמכויות השר כלפי המשטרה. יודגש כי בניגוד ליתר הוועדות הציבוריות שדנו בנושא זה, ועדת צדוק היא הוועדה היחידה שנדרשה לסוגיה זו באופן רוחבי ולא אגב בדיקת התנהלות הרשות המבצעת במסגרת אירוע מסוים. בפתח הדברים, הדגישה הוועדה את מורכבות הנושא, תוך שציינה כי השיקולים בעניין מתן סמכות לשר להתערב בפעולות המשטרה הם "מורכבים, ולעיתים סותרים" (דוח ועדת צדוק, בעמ' 45). באשר לשיקולים לטובת מתן סמכות לשר כלפי המשטרה, התמקדה הוועדה באחריותו המיניסטריאלית של השר. צוין כי ניתן לטעון שאחריותו זו כורכת בתוכה סמכות להתערב בפעולות המשטרה, כך למשל כאשר הוא סבור שמבחינה ציבורית לא יוכל להגן על כך שהמשטרה עושה שימוש בסוסים לפיזור הפגנות, רשאי הוא להורות למשטרה להימנע מלנקוט באמצעי זה. שיקול נוסף שהוצג על ידי הוועדה לטובת מתן סמכויות בידי השר הוא האפשרות כי הוא ישמש כגורם ממתן שיפעל על מנת שהמשטרה תיתן משקל מספק לזכויות האדם. בהקשר זה צוין החשש כי המשטרה עלולה לפעול מתוך "להט מופרז" להשיג הישגים מקצועיים. מן העבר השני, בהתייחס לשיקולים שלא ליתן לשר סמכות כלפי המשטרה, הוועדה הדגישה כי המחויבות העיקרית של המשטרה צריכה להיות לחוק, וכי עליה להיות חופשית מכל השפעה פוליטית. כך למשל, צוין כי מתן אפשרות לשר להתערב בחקירה מקימה חשש לפגיעה מהותית בעיקרון של שוויון בפני החוק, ולאמון הציבור במשטרה, שהוא גורם הכרחי בהצלחת המשטרה במילוי תפקידיה. לאחר שסקרה את הדין הנוהג במדינות אחרות, המליצה הוועדה על מתן סמכויות לשר כפי שיפורט להלן, תוך שהבחינה בין סמכויותיו בתחום החקירות לבין סמכויותיו ביחס ליתר תפקידי המשטרה. בהתייחס לתחום החקירות, הוועדה קבעה כי המשטרה צריכה להיות "חופשית לחלוטין בחקירותיה, כשעליה מרותו של החוק בלבד" (שם, בעמ' 47). הוועדה הדגישה כי גישה זו תואמת את התפיסה המקובלת בהתייחס ליועץ המשפטי לממשלה, בהתאם להמלצות דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה (1962) ודו"ח הוועדה הציבורית לבחינת דרכי מינויו של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו (1998). הוועדה ציינה כי במקרים של ספק לגבי דרך הפעולה של המשטרה בתחום זה והתאמתה לחוק, הסמכות להורות למשטרה כיצד לפעול צריכה להיות מצויה בידי היועץ המשפטי לממשלה. הוועדה סברה כי השר רשאי לקבל דיווחים כוללניים על חקירות המתנהלות על ידי המשטרה, באותו אופן ששר המשפטים רשאי לקבל דיווחים על פעולות היועץ המשפטי לממשלה בתחום אכיפת החוק. הוועדה סברה כי השר רשאי להתוות מדיניות כללית בתחום זה, לרבות קביעת סדרי העדיפויות העקרוניים, אך זאת תוך התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, מפכ"ל המשטרה והמופקדים במשטרה על נושא החקירות. בהקשר זה הודגשה אחריותו המיניסטריאלית של השר, והעובדה כי למדיניות עשויה להיות השלכות תקציביות ומבניות. צוין כי מדיניות כללית יכולה להיות גם הוראה לשים דגש על סוג עבירות מסוים שמהווה "מכת מדינה". לצד האמור, הוועדה סברה שהשר לא רשאי להתערב בחקירות ספציפיות. הוועדה הדגישה כי האיסור חל על מעורבות "בכל דרך שהיא", ובתוך כך הוא חל על מתן הוראות; "רמיזות" לגבי התוצאות הרצויות; על החלפת החוקרים או דרישה מהמפכ"ל להחלפתם; כמו גם על התערבות "[ב]כל דרך אחרת" (שם, בעמ' 49). כחלק מהמלצות הוועדה, הודגש כי יש להגדיר בחוק את ההבחנה בין סוגיות עקרוניות לבין עניינים ספציפיים, שעשוי להינתן להם כסות של סוגיות עקרוניות. הוועדה ציינה כי: "הבחנה זו איננה קלה כלל ועיקר, שכן טבען של סוגיות עקרוניות שהן זוכות לתשומת לב דווקא בעת שדוגמא קונקרטית מתעוררת" (שם). אשר ליתר תחומי הפעילות של המשטרה, הוועדה סברה כי השר רשאי להתערב בהחלטות אסטרטגיות, לתת הנחיות כלליות, ולהתוות מדיניות עבור המשטרה בעניינים בעלי חשיבות עקרונית; וכן כי הוא רשאי להתערב בקביעת תכנית העבודה של המשטרה, ובקביעת סדרי העדיפויות בין התחומים השונים המופקדים בידי המשטרה. ואולם, גם בהתייחס לסמכות זו, הוועדה סברה כי עליו ליתן משקל ניכר לעמדתו המקצועית של המפכ"ל, ולא לסטות ממנה אלא במקרים מיוחדים ומטעמים בעלי חשיבות רבה. הודגש כי גם כאשר מדובר בתחומי הפעילות מחוץ לתחום החקירות, השר לא רשאי להתערב בפרטי הביצוע האופרטיבי של המדיניות, סמכות השמורה לדרג המקצועי. הוועדה הדגישה כי אחת הדרכים להבטיח כי סמכותו של השר לקבוע מדיניות לא תנוצל לשם התערבות באירוע ספציפי היא עמידה על עיקרון השקיפות. בהתאם לאמור, הומלץ לקבוע כי הוראות בעלות חשיבות עקרונית שנותן השר למשטרה צריכות להיות ידועות לציבור, על מנת שיעמדו לביקורת. בנוסף לאמור, סברה הוועדה כי על חוק המשטרה החדש להרחיב את סמכויותיו של המפכ"ל, באופן שיקנה לו שליטה מבצעית מלאה על פעולות המשטרה. הוועדה המליצה לקבוע כי המפכ"ל הוא "רשות מוסמכת", כמשמעותה בבג"ץ 70/50 מיכלין נ' שר הבריאות, פ"ד ד 319 (1950) (להלן: עניין מיכלין). הוועדה המליצה כי בין הסמכויות שיוקנו למפכ"ל, ייכללו הסמכות לפקד על משטרת ישראל, על סדרי ניהולה והפעלתה; הסמכות לקבוע את הרכב המשטרה; הסמכות להורות, באישור השר, על הוראות כלליות לעניין ארגון המשטרה, סדרי המינהל, המשטר והמשמעת בה והבטחת פעולתה התקינה, ופקודות כלליות שיפרטו את הוראות המשטרה; הסמכות להורות על גיוס שוטרים, פיטוריהם משירות, השעייתם, העלאתם בדרגה, הצבתם בתפקיד והעברתם מתפקיד; להורות על דרכי ביצוע תפקידיה של המשטרה; וכן לייצג את המשטרה בכל עניין. הוועדה סברה שחלק מהסמכויות שנתונות לפי פקודת המשטרה לשר, ובפרט הסמכות להעביר שוטרים מתפקידם והסמכות למנות את כל קציני המשטרה מדרגת סגן-ניצב ומעלה, צריכות להיות מופקדות בידי המפכ"ל ולא בידי השר. הוועדה המליצה כי בידי השר תיוותר הסמכות לאשר מינויים של קצינים בדרגת ניצב. הוועדה המליצה עוד כי תקופת כהונתו של המפכ"ל תיקבע בחוק, לתקופה קצובה אחת של 4 שנים, ללא אפשרות להארכה. אשר להפסקת כהונתו של המפכ"ל, הומלץ כי בחוק המשטרה החדש ייקבעו רשימה סגורה של עילות שיאפשרו את פיטוריו. ועדת אור ועדה נוספת שהתייחסה לנושא היא ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000 (להלן: ועדת אור), שבראשה עמד המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט תיאודור אור. במסגרת בחינת תפקודם של הגורמים השונים באירועי אוקטובר 2000, התייחסה הוועדה גם לנושא סמכויותיו של השר ביחסיו עם המשטרה. גם ועדת אור, כמו ועדת צדוק שלפניה, הדגישה את הקושי שבהתוויית גבולות סמכותו של השר. הוועדה חזרה על ההבחנה שעליה עמדה ועדת צדוק בין קביעת מדיניות המשטרה ופיקוח על ביצועה, לבין התערבות בהחלטות אופרטיביות, אשר מצויות בסמכותו של המפכ"ל. הודגש כי הקושי הוא בהבחנה בין השניים: קרי מתי מדובר בהחלטת מדיניות שבסמכות השר, ומתי מדובר בהחלטה אופרטיבית שחורגת מסמכויותיו. הוועדה הדגישה כי לשר תפקיד חשוב בפיקוח ובבקרה על המשטרה במילוי תפקידיה, ובשמירה על האיזון העדין בין שמירה על הסדר הציבורי לבין הגנה על זכויות האזרח. צוין כי דברים אלה מקבלים משנה חשיבות כאשר מדובר ב"מצבים משבריים" או בהכנה לקראת מצבים שכאלו. הוועדה סברה שכאשר מדובר במצבים המחייבים הכרעות ערכיות שנוגעות לחיי אדם, השר לא יכול להסתפק בעמדה פסיבית; עליו לוודא כי בידו מכלול המידע הרלוונטי לצורך פיקוח על עבודת המשטרה וקביעת המדיניות שמנחה אותה, על מנת שיוכל לקבל החלטות מושכלות. הודגש כי אמנם השר אינו אמור להתערב בהחלטות אופרטיביות פרטניות, או בהחלטות בנושאים מקצועיים, אך מחובתו לגלות מנהיגות בנושאי מדיניות ולגבש סדר יום. צוין כי עליו לדאוג לקבלת כלל המידע הרלוונטי. כך, הוועדה בחנה את אחריותו של השר לביטחון פנים דאז, פרופ' שלמה בן עמי, ביחס לשימוש המשטרה בכדורים מצופים גומי בפיזור הפרות סדר. הוועדה מצאה כי השר לא גילה עירנות מספקת לסיכונים הכרוכים בשימוש בכדורים מצופים גומי בפיזור הפרות סדר, ולא נקט בפעולות הנדרשות למניעת או להגבלת השימוש בתחמושת זו בסוג של אירועים. זאת, אף שידע כי קיים סיכון רב בתחמושת מסוג זה, ואת התוצאות הקשות להן עלול לגרום. הוועדה דחתה את טענת השר כי מדובר בנושא "ביצועי מובהק", שאין מקום כי השר יתערב בו. זאת, בין היתר מאחר שבפועל השר היה מעורב בנושא אישור השימוש בכלי זה מספר פעמים עובר להתרחשות האירועים נושא החקירה, והביע עמדה בנושא. הודגש כי לא מוטלת על השר חובה ליזום בירור וחקירה ביחס לאמצעים בהם משתמשת המשטרה באופן כללי, אלא שהשילוב בין טיבו של כלי הנשק בו נעשה שימוש, אשר עשוי להיות קטלני; והעובדה כי בפועל הוא נדרש להתייחס לשאלה זו, חייבו אותו לאסוף את כלל המידע הרלוונטי בטרם קבלת ההחלטה. כמו כן קבעה הוועדה כי מחדלו של השר מתבטא גם באי פיקוח והגבלת המשטרה בשימוש באמצעי זה במהלך אירועי אוקטובר 2000. נמצא כי השר לא מילא את חובתו לפקח על פעולות המשטרה, בשים לב לחומרת האירועים, ובכלל זאת בכך שנמנע מלדרוש דיווח על אופן פעולתה של המשטרה באירועים ספציפיים בהם נהרגו אזרחים או שנפצעו קשה. ועדת מירון הוועדה הציבורית הרלוונטית האחרונה שהתייחסה לנושא היא ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון, בראשות נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, מרים נאור ז"ל, ששימשה כיו"ר הוועדה עד ליום 24.1.2022; ונשיאת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בדימוס, דבורה ברלינר. הוועדה פרסמה את מסקנותיה בחודש מרץ 2024. במסגרת בחינת תפקודו של השר לביטחון פנים דאז, מר אמיר אוחנה, באירועים נושא החקירה, התייחסה הוועדה לסמכויות הנתונות לו ביחס למשטרה (תוך שציינה כי היא מתייחסת למצב המשפטי עובר לתיקון מס' 37). הוועדה חזרה והדגישה כי התפיסה המקובלת היא שבנושאים שאינם קשורים לתחום החקירות, השר רשאי להתוות מדיניות ולהתערב בהחלטות אסטרטגיות, אך אין הוא רשאי להתערב בפרטי הביצוע האופרטיבי. בהתייחס לנסיבות הקונקרטיות נושא ועדת החקירה, הוועדה קבעה כי השר לא פעל כמצופה מתפקידו. זאת מאחר שאף על פי שהוצג לשר מידע קונקרטי בנוגע לסכנות הצפויות, ובפרט בהתייחס לאלה הנובעות מרמת הצפיפות שהייתה צפויה במקום, לא פעל כמצופה מתפקידו ביחס למידע זה. בתוך כך, צוין כי גורמי המשטרה הבהירו לשר כי סכנת הצפיפות עולה כדי "כמעט אסון" בכל שנה. הוועדה ציינה שמשמעות הדבר היא הנפת דגל "אדום ובוהק", אך למרות זאת, השר לא התעכב על כך ולא ביקש הבהרות בנוגע להחלטה המבצעית שלא להגביל קהל ולא שאל כיצד להפחית את הסכנות שנובעות ממנה. הוועדה הבהירה כי התפיסה שהנחתה אותה היא כי אין השר רשאי להתערב בפרטים הנוגעים לביצוע האופרטיבי, ובהקשר זה הודגש כי: "גם אם במצב רגיל ניתן היה לקבל שהשר לביטחון הפנים אינו נדרש לשיקולים שעומדים מאחורי תפיסה מבצעית לקראת אירוע מסוים, בענייננו, לאחר שעלתה במהלך הדיון סכנת הצפיפות בחדות רבה כל כך, ולאחר שהובהר החשש הממשי לחיי אדם בהילולה גם לאחר המענה שהמשטרה מתכננת, לא היה [השר – ע' פ'] יכול להישאר 'משקיף מן הצד'" (ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון דין וחשבון 213 (2024) (להלן: דוח ועדת מירון)). עמדת הייעוץ המשפטי לממשלה מלבד המלצותיהן של הוועדות הציבוריות, גם הייעוץ המשפטי לממשלה נדרש לסוגיה במסגרת מענים לשאלות שהתעוררו לאורך השנים. כך למשל, ביולי 2019 פנה היועץ המשפטי למשרד לביטחון פנים אל היועץ המשפטי לממשלה בשאלת סמכותו של השר לביטחון פנים דאז, גלעד ארדן, לקבוע מדיניות בעניין הטיפול בחסימת צירים במסגרת פעולות מחאה. זאת על רקע היערכות המשטרה למחאת יוצאי אתיופיה. במענה מטעם המשנה הפלילי ליועץ, נמסר כי השר רשאי לקבוע מדיניות כללית בעניין זה, לאחר שמיעת עמדתו המקצועית של המפכ"ל ומתן משקל הולם לעמדה זו. עוד הובהר כי על המדיניות לעלות בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט בהקשר זה – ביחס לאיזון הנדרש בין חופש הביטוי והמחאה, לבין ביטחון הציבור ושלומו ושמירה על הסדר הציבור. בנוסף, צוין כי יש להבטיח שהתווית המדיניות תהיה כללית ותותיר לגורם המוסמך בשטח שיקול דעת בהתאם לנסיבות ולמקרים הפרטניים. הובהר כי השר לא רשאי להתערב בפרטי הביצוע האופרטיבי של המדיניות. סוגיה זו התעוררה פעם נוספת בחודש יולי 2021, כאשר השר לביטחון פנים דאז, עמר בר-לב, ביקש להורות למשטרה שלא להשתמש במהלך "מצעד הדגלים" באמצעי שימוש בכוח מסוימים, וכן ליתן הוראות נוספות, לעניין אישור פעולות מסוימות על ידי דרג משטרתי בכיר יותר מאשר בשגרה. בהקשר זה התגלעה מחלוקת בין היועץ המשפטי למשרד לביטחון פנים לבין הייעוץ המשפטי של המשטרה לעניין גבולות סמכותו של השר, ובהתאם המשנה הפלילי ליועץ התבקשה להידרש לסוגיה. במענה בנושא מיום 7.7.2021 הובהר כי אף שנתונה לשר סמכות לקבוע מדיניות בנושאים בעלי חשיבות עקרונית, ובפיקוח ובקרה על המשטרה, לא נתונה לו סמכות לנהל את המשטרה, סמכות אשר מוקנית למפכ"ל, לפי סעיף 9 לפקודה. בהתאם, השר אינו אמור להיכנס בנעלי מפכ"ל המשטרה ומפקידיה. צוין כי יש לבחון בכל מקרה האם מדובר בסוגיה עקרונית ורוחבית או שמא עניין מבצעי ספציפי, ולוודא כי מדיניות השר לא נכנסת לפרטי הביצוע ולהחלטות שמצויות בידי הדרג המקצועי של המשטרה. בהקשר זה הודגש תפקידה הייחודי של המשטרה, כמי שאמונה על נושאים רגישים ביותר כמו שמירה על הסדר הציבורי בהפגנות וניהול חקירות פליליות, אשר מטבען עשויות להיות מופנות כלפי הדרג המדיני. צוין כי "ייחודיות זו מחייבת להבטיח כי יישמר למשטרה מרחב פעולה מקצועי רחב דיו, המוגן מפני השפעות פוליטיות. קיימת, אפוא, חשיבות יתרה בשרטוט גבולות ברורים ככל הניתן בין סמכות השר לסמכות המשטרה בנושאים רגישים אלה" (סעיף 5 למכתב מטעם המשנה הפלילי ליועץ מיום 7.7.2021). המשנה הדגישה כי קו הגבול בין התוויית מדיניות כללית לבין קבלת החלטות שנוגעות לביצוע אופרטיבי "אינו תמיד ברור וקל לסימון" (שם, סעיף 7), אך חשוב להקפיד כי התוויית מדיניות תיעשה על יסוד תשתית עובדתית ומקצועית הולמת, לאחר שמיעת הדרג המקצועי ובפרט על יסוד שיח עם המפכ"ל. על רקע זה, הובהר כי מתן הנחיות מבצעיות למשטרה בדבר אופן השימוש בכוח באירוע מסוים נתון בידי המשטרה ולא בידי השר. בעקבות המענה מטעם הייעוץ המשפטי לממשלה, שלח ביום 4.8.2021 השר לביטחון פנים מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, בו היועץ התבקש להגדיר את אפשרותו של השר ליתן הנחיות למשטרת ישראל באירועים רגישים במיוחד. יצוין כי אף שנושאים אלה לא זכו לליבון ממצה בפסיקה, עקרונות אלה באו לידי ביטוי גם באמירות שונות של בית משפט זה. כך למשל, כפי שצוין לעיל, בעניין התנועה לאיכות השלטון הודגש כי סמכויותיו של השר הן סמכויות של "פיקוח, אישור וקביעת מדיניות" אך כאמור, שאין הוא בגדר "מפכ"ל-על" (שם, בעמ' 863). לאחרונה עקרונות אלה קיבלו ביטוי נוסף בפסיקה, בעתירה שתקפה את מינויו של חבר הכנסת בן גביר לתפקיד השר לביטחון לאומי. בהקשר זה, הדגיש בית המשפט את חשיבות עיקרון עצמאות המשטרה כאחד מהטעמים לדחיית העתירה: "המשטרה היא גוף עצמאי אשר הפעלת סמכויותיו נעשית בנפרד למגרש הפוליטי, ויחסי הכוחות בין המשרד לביטחון לאומי ובין המשטרה הם כאלה השומרים על האיזון הנאות בין עצמאות המשטרה לבין הפיקוח על פעולותיה (ראו: עמיקם הרפז ומרים גולן משפט ושיטור: זכויות אדם וסמכויות משטרה, בעמ' 101-98 (2018)). שיקול זה, וההנחה כי תישמר עצמאות המשטרה וגופים נוספים הכפופים למשרד לביטחון לאומי – יש בהם כדי להקהות את החשש ואת הפגיעה באמון הציבור, וגם מן הטעם הזה לא מצאתי כי מינויו של השר בן גביר הינו בלתי סביר באופן קיצוני" (בג"ץ 8910/22 פטרושקה נ' ח"כ בנימין נתניהו, פסקה 31 (21.2.2024)). סיכום ביניים: המלצותיהן של הוועדות הציבוריות ותיקון מס' 37 תיאור המלצותיהן של הוועדות הציבוריות מעלה תמונה מורכבת. הוועדות הציבוריות כולן עמדו על קיומם של שני עקרונות משלימים לעניין גבולות מעורבות השר בפעילות המשטרה: העיקרון הראשון הוא כי יש לאפשר לשר הממונה על המשטרה לממש את אחריותו המיניסטריאלית באמצעות קביעת מדיניות עקרונית וכללית ובפיקוח על עבודת המשטרה; העיקרון השני הוא כי אין הוא רשאי להתערב בפרטי פעילותה האופרטיבית, כאשר במישור זה נדרש להבטיח את עצמאותה ומקצועיותה של המשטרה, נוכח מעמדה המיוחד באכיפת הדין והצורך החיוני במניעת חדירה של שיקולים פוליטיים לתחומים רגישים אלו. ואולם, אין לכחד, יישום הדברים בחיי המעשה לעיתים אינו פשוט, נוכח המתח שמתעורר בין הצורך לאפשר לשר לערוך פיקוח אפקטיבי ביחס לפעולות המשטרה לבין הצורך בשמירה על עצמאותה ומקצועיותה, ובשים לב לקושי להבחין במקרי קצה בין קביעת מדיניות לבין הנחיה אופרטיבית. בנוסף לאמור, עמידה על המלצות הוועדות הציבוריות מעלה כי קיים פער ניכר בין ההמלצות של הוועדות הציבוריות, ובפרט המלצותיה של ועדת צדוק, לבין ההסדר שנקבע בתיקון מס' 37. כך למשל, לצד ההמלצה להקנות לשר סמכות להתוות מדיניות כללית, המליצה ועדת צדוק לעגן, במסגרת אותה חקיקה ראשית, את ההבחנה בין סוגיות עקרוניות לבין עניינים אופרטיביים. המלצה זו התבססה על החשש שהסמכות לקבוע מדיניות תשמש כסות להתערבות בסוגיות אופרטיביות, ומתוך הבנה כי עשויות להיות לכך השלכות משמעותיות על עצמאותה של המשטרה. למרות זאת, הבחנה כזאת לא עוגנה בתיקון, ואף בהליך החקיקה לא נעשה ניסיון להבחין בין השניים (הגם שהנושא הועלה בוועדת המיוחדת פעמים רבות; וראו למשל: הפרוטוקול מיום 14.12.2022, בעמ' 93-92; הפרוטוקול מיום 19.12.2022, בעמ' 46). בנוסף, ועדת צדוק קבעה כי יש להתנות את סמכותו של השר להתוות מדיניות בעיגונה של חובה לשמוע את עמדת המפכ"ל, ואף המליצה כי ייקבע שסטייה מעמדתו של המפכ"ל תיעשה רק "במקרים מיוחדים ומטעמים בעלי חשיבות רבה" (דוח ועדת צדוק, בעמ' 49). סייגים מעין אלה לא נקבעו בתיקון. זאת ועוד, הוועדה אמנם המליצה להקנות לשר סמכות להתוות מדיניות בתחום החקירות הפליליות, אך הציעה להתנות זאת בחובת היוועצות עם היועצת המשפטית לממשלה. חלף זאת, בתיקון נקבעה חובת "שמיעה" בלבד, "שנמוך" מכוון של המשקל שלשיטת ועדת צדוק היה נדרש ליתן לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. בנוסף לאמור, בתיקון אין זכר להמלצת הוועדה כי בתחום החקירות הפליליות, ככל שיש ספק האם פעולת המשטרה תואמת את החוק, תכריע עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה. זאת ועוד, ועדת צדוק התייחסה במפורש לצורך לחזק את מעמדו של המפכ"ל כרשות מוסמכת, כמי שעומד בראש המשטרה ואמון על ניהולה. בתוך כך, הוצע להקנות לו את הסמכות למינויים ופיטורים של קצינים בכירים, סמכות שנושאת עמה השפעה רבה, ואשר לפי הפקודה מוקנית כיום לשר. הנה כי כן, תיקון מס' 37 עיגן בחקיקה אך את אותן המלצות שיש בהן להרחיב את מעורבות השר בפעילות המשטרה, תוך השמטה מכוונת של ההמלצות המשלימות של הוועדה שנועדו לאזן את סמכויותיו, על מנת להבטיח את מקצועיותה, עצמאותה, ואי תלותה הפוליטית של המשטרה במישור האופרטיבי. ויובהר, המלצות הוועדות אינן מנותקות זו מזו. להפך: התמונה המצטיירת מהן היא של גיבוש מדורג של צעדים משלימים שמטרתם ליצור איזון עדין בין העקרונות הבסיסיים שעליהם עמדנו לעיל. ברי כי אין באמור כדי להביע עמדה – בשלב זה – בהתייחס לשאלת חוקתיות התיקון. ואולם, נוכח האמור, אני סבור כי לא ניתן לקבל את טענת הכנסת והשר שלפיה החוק המתקן תואם את חלוקת הסמכויות הראויה – כפי שהוועדות הציבוריות תפסו חלוקה זו – בין השר לבין גורמי המשטרה. משאמרנו דברים אלה, נפנה לבחון את חוקתיות התיקון. תיקון מס' 37 והפגיעה בזכויות חוקתיות בחלק זה, אדרש לשאלה האם מערך היחסים בין המשטרה לבין הדרג המיניסטריאלי משפיע על זכויות האדם. כפי שיפורט להלן, לשיטתי, התשובה לשאלה זו היא בחיוב; הגנה על אותן זכויות אדם גרעיניות אשר מושפעות מצבר הסמכויות שנתונות למשטרה, מחייבת את הגבלת מעורבות הדרג המיניסטריאלי בפעילותה. לשיטתי, ערעור עצמאות המשטרה מגלם פגיעה קשה ועצמאית בזכויות אדם. עמדה זו מתבססת על הקביעה העקרונית בעניין המרכז האקדמי – אליה הפנו גם העותרים והיועצת המשפטית לממשלה – שלפיה אופן הסדרת הסמכות השלטונית, ובפרט שאלת זהותו וטיבו של הגורם שמפעיל את הסמכות, עשויה לגלם פגיעה עצמאית בזכויות יסוד. נוכח חשיבות הדברים לענייננו, אעמוד תחילה על הכרעתו של בית משפט זה בעניין המרכז האקדמי, בתמצית הנדרשת. בפרשה זו, הורה בית המשפט על ביטול תיקון חקיקה שמכוחו היה עתיד לקום לראשונה בית סוהר שיופעל וינוהל על ידי תאגיד פרטי, חלף הפעלתו על ידי המדינה. בית המשפט עמד בהרחבה על עקרונות היסוד שעומדים בבסיס סמכויות הכליאה במשטר דמוקרטי, והדגיש כי: "הלגיטימיות הדמוקרטית שניתנת לגופים שמפעילים כוח מאורגן בשם המדינה, היא שמאפשרת להם במובן המהותי להפעיל את הסמכויות הנתונות להם כלפי כל אדם. במקביל, בכך שאותם גופים פועלים בגדר המנגנון המדינתי הדמוקרטי וכפופים לכלליו, יש כדי לחזק את הלגיטימיות הניתנת להם" (שם, בעמ' 605-604). בית המשפט קבע כי הפקדת הסמכות השלטונית הגרעינית שעניינה כליאת אסירים בידי גורם פרטי, פוגעת פגיעה עצמאית בזכויות האסירים לחירות, בשני מובנים. במובן הראשון, נגרמת פגיעה לעצם הלגיטימיות של עונש המאסר, מאחר שהמדינה אינה נושאת במלוא האחריות להוצאה לפועל של ההחלטה כי יש להטיל על אדם עונש מאסר; במובן השני, הפגיעה בזכות לחירות נגרמת מכך שהגורם אשר מפעיל סמכויות כלפי הפרט מונע משיקולים כלכליים, שהם שיקולים זרים בכל הנוגע להגשמת מטרות הענישה. בית המשפט הבהיר כי: "השאלה האם הגורם השולל את החירות פועל, בראש ובראשונה, על מנת לקדם את האינטרס הציבורי (יהא אשר יהא), או שמא בראש מעייניו עומד אינטרס פרטי כלשהו – היא שאלה קריטית הניצבת בגרעין הקשה של הזכות לחירות אישית. התשובה לשאלה האמורה היא בעלת חשיבות באשר לעצם הלגיטימיות של שלילת החירות" (שם, בעמ' 599). בנוסף לאמור, נקבע כי התיקון פוגע בכבוד האדם, נוכח קיומו של חשש מובנה שהתכלית הכלכלית הפרטית הופכת את האסירים לאמצעי להפקת רווחים כספיים על ידי התאגיד שמנהל ומפעיל את בית הסוהר. בית המשפט קבע כי היבט נוסף של הפגיעה בזכות לכבוד טמון במשמעות החברתית והסמלית המיוחסת לכליאה בבית סוהר בניהול פרטי, מאחר שהדבר מנוגד לתפיסה הבסיסית של החברה בישראל בדבר אחריות המדינה, הפועלת באמצעות הממשלה, לשימוש בכוח מאורגן. לשלמות התמונה יוער כי בית המשפט לא נדרש להכריע בטענות שהעלו העותרים באשר לפוטנציאל הפגיעה החמורה יותר בזכויות האדם של האסירים בבית הסוהר בניהול פרטי בהשוואה לפגיעה בזכויות האדם של האסירים בבתי הסוהר הציבוריים, אף כי ציין שמדובר בטענות כבדות משקל וקבע כי החששות בהקשר זה אינם משוללי יסוד (שם, בעמ' 596). זאת מאחר שבאותו השלב, טרם הוקם בית הסוהר הפרטי, ולפיכך מדובר היה בפגיעה עתידית ופוטנציאלית בלבד (ואולם, ראו את עמדת היחיד של השופטת פרוקצ'יה, שלפיה הפגיעה החוקתית הנגרמת על ידי התיקון נובעת מהסיכון לפגיעה בלתי מידתית בזכויותיו של האסיר בבית סוהר בניהול פרטי, נוכח השיקולים הכלכליים שמניעים את התאגיד הפרטי, והיעדר אמצעי בקרה ופיקוח). הנה כי כן, ביסוד ההכרעה בעניין המרכז האקדמי, ניצבת התפיסה כי כאשר מדובר בהפעלת הסמכויות השלטוניות הגרעיניות שנתונות לשלטון בחברה דמוקרטית, שמימושן כרוך בפגיעה קשה בזכויות אדם, פגיעה בלגיטימיות הדמוקרטית של הפעלת הסמכות השלטונית עשויה לעלות כדי פגיעה מובחנת ועצמאית בזכויות חוקתיות, אשר אינה תלויה באופן מימוש הפעלת הסמכות השלטונית בפועל. כעולה מפסק הדין, הלגיטימיות הדמוקרטית של סמכות שמגלמת פגיעה בזכויות אדם כרוכה, בין היתר, במהות ובטיבו של הגורם אשר מפעיל את הסמכות. בהתייחס לסמכויות הכליאה ובבחינת הסוגיה שעמדה במוקד אותו עניין, נקבע כי הלגיטימיות של סמכויות אלה תלויה בכך שהן מופעלות על ידי המדינה. על בסיס אותם עקרונות נפנה לבחון את הסוגיה שלפנינו, והיא אילו תנאים נדרשים להתקיים כדי שהפעלת סמכויות משטרתיות, הפוגעות בליבת זכויות האדם, תיחשב ללגיטימית. כפי שצוין לעיל, המשטרה היא חלק ממערכת אכיפת החוק הפלילי; היא אמונה על שמירת הסדר וביטחון הציבור; היא באה במגע יום יומי עם אזרחי המדינה; ונתונה לה סמכות ייחודית להפעלת כוח כלפי הפרט, לצד שורה של סמכויות נוספות שכרוכות בפגיעה משמעותית בגרעין זכויות האדם. מקומה הייחודי של המשטרה בחברה הדמוקרטית, עליו עמדנו לעיל, מחייב שוני מסוים באופן התווית מערכת היחסים שבין הממשלה והשר הממונה עליה לבין המשטרה, בהשוואה ליחסים בין שרים אחרים למשרדים עליהם הם ממונים. הקניית כוח שטומן בחובו פגיעה פוטנציאלית כה קשה ועוצמתית, מחייבת – כחלק מהלגיטימיות לעצם הקנייתן של סמכויות אלה – ערבויות לכך שמימושן ייעשה באופן ענייני ומקצועי, לשם מימוש אינטרס ציבורי ובמידה המתחייבת הנדרשת לשם כך. ערבויות אלו כוללות מערכת של "איזונים ובלמים" שמורכבת משני פנים: מצד אחד, השר מוסמך להתוות מדיניות כללית ועקרונית ולפקח על עבודת המשטרה; ומן העבר השני, לא נתונה לו סמכות להתערב בשיקול הדעת המקצועי של המשטרה או באירועים אופרטיביים (וראו גם: דן ביין "העקרונות הכלליים לפעילות המשטרה באכיפת החוק בישראל – ההיבט המשפטי" פלילים ב 133, 153-148 (1991) (להלן: ביין)). כפי שהודגם לעיל, תפיסה זו מושרשת היטב בשיטתנו, והיא באה לידי ביטוי הן בהמלצותיהן של הוועדות הציבוריות שנדרשו לכך לאורך השנים, הן בעמדתו העקבית של מערך הייעוץ המשפטי לממשלה. הצורך המיוחד לתחום את גבולות התערבותו של השר בעבודת המשטרה בשעה שהיא מפעילה את שיקול דעתה במקרים אופרטיביים-פרטניים, נובע, בין היתר, מכך שרבות מהסמכויות שנתונות למשטרה הן סמכויות בתחום אכיפת הדין, ובפרט אכיפת הדין הפלילי. כך, החלטה על מעצרו של אדם; החלטה על חיפוש בחפציו ובחצרו; החלטה על שימוש בכוח נגדו; והחלטות רבות אחרות שהמשטרה מקבלת מדי יום ביומו, הן החלטות שבמרכזן יישום והפעלתו של החוק הפלילי לפי תכליותיו. במובן זה, השוטרים שואבים את סמכויותיהם "ישירות מהחוק" (משפט ושיטור, בעמ' 100). בהתאם, הפעלת הסמכות כלפי הפרט היא במידה רבה עניין לשיקול דעת מקצועי ובלתי תלוי, ולא עניין לשיקולים שנטועים בהשקפת עולם כזו או אחרת (וראו: בג"ץ 911/21, פסקאות 17-16; עניין המרכז האקדמי, בעמ' 658). בנוסף לאמור, הצורך בקיומן של ערובות שתוחמות את גבולות התערבותו של השר, נובע גם מהחשש המיוחד מחדירת שיקולים פוליטיים לאופן שבו תפעיל המשטרה את סמכויותיה. אמנם, האיסור על שקילת שיקולים פוליטיים הוא איסור כללי, אשר חל באופן רוחבי על שרים בתפקידם המינהלי. ואולם, הסכנה מגיוס הכוח המשטרתי לטובת אינטרסים פוליטיים, היא חמורה ועוצמתית במידה ניכרת בהשוואה לגופים אחרים ברשות המבצעת. בראש ובראשונה, שימוש פוליטי בסמכויותיה של המשטרה פוגע פגיעה קשה ומשמעותית בשלטון החוק, ובעיקרון שלפיו כל הפרטים שווים לפני החוק. כך למשל, פוליטיזציה של המשטרה עשויה להוביל לשימוש בסמכויות האכיפה הפליליות לשם קידום אינטרסים מפלגתיים או לאכיפת יתר כלפי קבוצה שמתנגדת לשלטון; היא עשויה להוביל לשיטור יתר או לשיטור חסר כלפי קבוצות בהתאם להשתייכותם הדתית, הלאומית או האתנית; היא עשויה להוביל לשימוש בכלי החקירה הפלילית, על השלכותיו הפוגעניות, נגד יריבים פוליטיים. ברי כי סכנה זו חותרת תחת היסודות הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה, והיא מערערת את עצם היסודות של "האמנה החברתית" שבמסגרתה הפרט מפקיד בידי השלטון כוח שיש בו אפשרות לפגיעה קשה בו, בין היתר מתוך מטרה שהשלטון יקנה לו הגנה שוויונית. בכך טמונה גם פגיעה קשה בזכויות האדם. בנוסף לאמור, במסגרת תפקידיה, עשויה המשטרה להידרש גם לחקירתם של חברי הממשלה עצמה (ראו: בג"ץ 911/21, פסקה 19; עניין פלונית, בעמ' 757) ושל חברי כנסת – הן מן הקואליציה, הן מן האופוזיציה. החשש מחדירתם של שיקולים פוליטיים למרחב הטיפול בשחיתות השלטונית מגלם סכנה ליסודותיו של המשטר הדמוקרטי. בהקשר זה, החשש הוא כפול: הן במניעת חקירות מסוימות לטובת מי שהשלטון חפץ ביקרו; הן בקידום חקירות (וחקירות סרק) נגד פוליטיקאים שמתנגדים לו. שיקול זה אף הוא מחייב להבטיח קיומו של חיץ בין שיקולים פוליטיים לבין סמכויות הביצוע של המשטרה. זאת ועוד, מניעת פוליטיזציה של המשטרה קשורה קשר הדוק לאמון הציבור בה, שהוא רכיב חיוני לפעילותה. לא אחת הודגש בפסיקתנו כי אמון הציבור במשטרה מותנה בתפיסה כי היא פועלת ביושר, בענייניות, בשוויון ובסבירות. כפי שנאמר באחת הפרשות: "יכולתה של המשטרה למלא את תפקידיה מותנית באמון הציבור ביושר כפיהם, בהגינותם ובסבירותם של השוטרים. בלא יחסי אמון בין המשטרה לבין הקהילייה שהיא משרתת, לא תוכל המשטרה לקיים את משימותיה" (בג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749, 783 (1994); כן ראו: בג"ץ 911/21, פסקה 18; בג"ץ 3798/09 גורוחוד נ' המפקח הכללי של מדינת ישראל, פסקה 17 (7.12.2010); משפט ושיטור, בעמ' 96-94; אסטרטגיות שיטור, בעמ' 44). פעילותה התקינה של המשטרה – ובפרט שיתוף הפעולה של הציבור עמה – תלוי במידה רבה בתפיסה בדבר טיב השיקולים שהמשטרה שוקלת בעת הפעלת סמכויותיה. מכאן שלא רק פוליטיזציה של פעולות המשטרה בפועל היא מסוכנת, אלא גם עצם התפיסה ששיקולים פוליטיים מנחים את המשטרה – מערער את האמון הציבורי בפעולות המשטרה. תחושת הציבור כי הכוח המשטרתי מופעל בהתאם להשתייכות הפרט לקבוצה מסוימת, שאינה נושאת חן בעיני השלטון, ולא באופן אובייקטיבי וניטרלי, סותרת באופן חזיתי את יכולתו של הציבור ליתן בה אמון. משמעותה היא כי מדובר במשטרה "מטעם" ולא במשטרה שאמונה על שלטון החוק – משטרה של הממשלה, ולא משטרה של המדינה. אמנם, כפי שצוין לעיל, התפיסה המקובלת היא שכאשר שר ממלא את תפקידו המינהלי "נסוגה הפונקציה הפוליטית מפני הפונקציה המינהלית" (בג"ץ 3094/93, בעמ' 426); קרי, ככלל, השיקולים הפוליטיים הם שיקולים זרים להפעלת הסמכות המינהלית, וחל איסור לשקול אותם. בהתאם לאמור, נקודת המוצא היא כי השר הממונה על המשטרה מחויב אף הוא בשמירה על האינטרס הציבורי. בכך קיים שוני מסוים בין המקרה דנן לבין עניין המרכז האקדמי: באותו עניין, נקבע כאמור כי הפגיעה בחירות טמונה בכך שהגורם שמפעיל את הסמכות המינהלית מונע באופן אינהרנטי משיקול השאת רווח, שהוא שיקול זר להפעלת הסמכות. ואולם, חרף קיומו של הכלל אשר אוסר על שקילת שיקולים פוליטיים, מציאות החיים מלמדת כי לעיתים שיקול זה עשוי להישקל. לפיכך, יש לעצב מנגנוני ביקורת מתאימים שייתנו לכך מענה. כפי שצוין בפרשה אחרת: "אין מגבשים עקרונות יסוד ממלכתיים על בסיס הנחות, כי הכול יתנהל כשורה. נהפוך הוא: כל המבנה הקונסטיטוציוני מבוסס על ההנחה, כי דברים עשויים שלא להתנהל כשורה, ועל-כן יש להציב גבולות וגדרות" (בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 606 (1986)). לפיכך, מצויים בשיטתנו מנגנוני ביקורת שונים, שתפקידם להבטיח כי הדרג המיניסטריאלי לא ישקול שיקולים פוליטיים. אחד ממנגנוני הביקורת האמורים הוא הביקורת השיפוטית (וראו: בג"ץ 3094/93, בעמ' 426). ואולם, "הגבולות והגדרות" אותם נחוץ להציב משתנים, מטבע הדברים, בהתאם למאטריה הפרטיקולרית. נוכח עוצמת הסכנה שבחדירת שיקולים פוליטיים לעבודת המשטרה, הקושי בהוכחתם של שיקולים אלה בפועל, וההיקף הרב של הפעילות המשטרתית היום יומית, המתבצעת דרך שגרה, אין די בביקורת שיפוטית שנעשית אך לאחר המעשה ובדיעבד כדי לתת מענה ראוי לחששות האמורים (והשוו: עניין המרכז האקדמי, בעמ' 661); חלק מהלגיטימיות הדמוקרטית של עצם הפעלת סמכויות המשטרה, כרוכה בקביעת מנגנונים וערובות ממשיים וקונקרטיים שיוכלו למנוע מראש את השפעתם של שיקולים פוליטיים על הפעילות המשטרתית. זאת ועוד, כאמור, ערובות אלו נדרשות גם כדי למנוע אף למראית עין את התפיסה שהמשטרה מוּנעת בפעולותיה משיקולים פוליטיים. ויובהר: תפיסת היסוד, כפי שהיא באה לידי ביטוי בין היתר בהמלצותיהן של הוועדות הציבוריות לאורך השנים, היא כי לשר ולממשלה תפקיד חשוב במערכת ה"איזונים והבלמים" שתוארה לעיל. קרי, חלק מהלגיטימציה הדמוקרטית של הפעלת סמכויות המשטרה נוגעת גם לחובתו של השר ושל הממשלה כולה לפקח על עבודתה ולהתוות את מדיניותה. זאת, מאחר שבמידה רבה, הם הגורמים שנושאים באחריות כלפי הציבור; וגם נוכח החשש, עליו הצביעה גם ועדת צדוק, כי המוטיבציה של המשטרה להגיע לתוצאות מהירות, עלול להוביל לכך שלא תתחשב במידה מספקת בזכויות הפרט, באופן שעשוי להוביל לפגיעה בלתי מידתית בהן (כן ראו: משפט ושיטור, בעמ' 114-113), ובהקשר זה עשוי השר לשמש גורם מרסן. בהתאם לאמור, השר לביטחון לאומי חזר והפנה לאורך ההליך לדברים הבאים של הנשיאה ד' ביניש בעניין המרכז האקדמי: "בהתאם לעקרונות המשטר האמורים ועל פי תפישות היסוד החברתיות והמדיניות של שיטת המשטר בישראל, המדינה – באמצעות הממשלה והגופים הכפופים לה – נתפשת כגורם שעליו מוטלת האחריות להבטחת הביטחון והסדר הציבורי ולאכיפת החוק הפלילי. זרועות הביטחון השונות במדינה – ובהן צה"ל, המשטרה, שירות בתי הסוהר ושירות הביטחון הכללי – כפופות למרות ממשלה, וככלל ראשיהן ממונים על ידה [...] אכן, כפיפותן של זרועות הביטחון השונות למרותה של הממשלה הנבחרת הייתה, מאז ומתמיד, אחד ממאפייניה הבולטים של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית מודרנית, וזהו אחד מעקרונות היסוד החוקתיים העומדים בבסיסה של שיטת המשטר בישראל" (ההדגשות הוספו – ע' פ'; שם, בעמ' 603-602). דברים אלה אכן מבטאים היבט מסוים והכרחי בלגיטימיות הדמוקרטית של הפעלת הכוח המשטרתי. ההצדקה לשימוש בכוח הכופה של המשטרה טמונה גם בפיקוח מצד הממשלה הנבחרת ובהתוויית מדיניות עקרונית על ידה. ואולם, אין בדברים אלה למצות את התנאים הנחוצים להבטחת קו הגבול בין המותר לאסור, ואין בהם לבטא באופן מלא את מלוא מורכבות אסדרתה של הפעילות המשטרתית במדינה דמוקרטית. הדברים שזורים זה בזה: העצמאות המשטרתית אין משמעותה היעדר פיקוח מצד הדרג המיניסטריאלי, או מניעת אפשרות לקבוע מדיניות כללית ועקרונית, כל עוד מדיניות זו מגודרת באופן מספק והיא מותירה לדרג המקצועי מקום להפעיל שיקול דעת במקרים פרטניים. קרי, יש להתוות את גבולות הסמכות של השר והממשלה בהתאם לאיזונים שעליהם עמדנו לעיל, תוך הבטחה כי המשטרה תפעיל את סמכויותיה בשטח באופן מקצועי אשר מונע את חדירתם של שיקולים פוליטיים מכיוונו של השר ומסביבתו. בהתאם לאמור לעיל, האופן שבו מערכת היחסים בין הדרג המיניסטריאלי לבין המשטרה מוסדרת – משפיע על עצם הלגיטימיות של הפעלת הסמכויות המשטרתיות. הבטחת עצמאותה ומקצועיותה של המשטרה – כחלק ממכלול האיזונים והבלמים שפורטו לעיל – היא חיונית להגנה על זכויות האדם; בהתאם, השאלה כיצד מערכת יחסים זו מוסדרת היא "שאלה קריטית" שניצבת ב"גרעין הקשה" של הזכויות החוקתיות שנפגעות כתוצאה מהפעלת סמכויות המשטרה (כלשון הנשיאה בייניש בעניין המרכז האקדמי, בעמ' 599), ובפרט בזכות לחירות; לפרטיות; לחופש ביטוי; לחופש תנועה. בהתאם לאמור, לשיטתי, ככל שנמצא שהתיקון – על הוראותיו השונות – שינה את מערכת היחסים שבין השר לבין המשטרה, באופן שהסיט את נקודת האיזון באופן ניכר ופגע ביכולתה להפעיל את סמכויותיה באופן עצמאי, מקצועי, ממלכתי ובלתי תלוי, הדבר יעלה כדי פגיעה עצמאית ומובחנת בזכויות שנפגעות כתוצאה מעצם הפעלת סמכויות המשטרה. בנוסף לאמור, סבורני כי פגיעה בעצמאות המשטרה תוך הכפפתה באופן לא מאוזן לדרג המיניסטריאלי, מוליכה גם לפגיעה מובחנת ועצמאית בזכות החוקתית לכבוד האדם. כפי שצוין בעניין המרכז האקדמי, כאשר פעולה שלטונית מבטאת מבחינה חברתית יחס של חוסר כבוד לפרט ולערכו כאדם, עשויה להיווצר פגיעה מובחנת בזכות החוקתית לכבוד האדם (שם, בעמ' 616-615). בהקשר הרלוונטי לענייננו, פגיעה בעצמאות המשטרה תוך פתיחת פתח להשפעה של שיקולים פוליטיים לא ענייניים על האופן שבו מופעלות סמכויותיה, מעבירה מסר שלפיו הסמכויות הפוגעניות של המשטרה עלולות לשמש לא רק לשם הגשמת האינטרס הציבורי ובמידה המתחייבת לכך, אלא גם לקידום מטרות חיצוניות. כתוצאה מכך, הפרט, שעליו מפעילה המשטרה את סמכויותיה (שמטבען, עשויות להיות פוגעניות), עשוי לחוש כי הוא משמש אמצעי להשגת תכליות זרות. למשל, כאשר אדם חושש שההחלטה על מעצרו מושפעת מהשתייכותו הקבוצתית או הפוליטית, ולא רק מהתנהגותו האישית, נוצר ממד משפיל נוסף ונפרד להחלטת המעצר. הפגיעה בזכויותיו של אדם מסיבות שעשויות לא להיות קשורות אך במעשיו, מהווה פגיעה נוספת ומשמעותית בכבודו. יודגש: גם במצב דברים שבו המשטרה לא שקלה בפועל שיקולים פוליטיים, עצם האפשרות לחדירתם של שיקולים אלה, עלולה להטיל צל כבד על כל פעולותיה – ובהתאם נפגע גם כבוד האדם. פגיעה זו מועצמת נוכח פער הכוחות המובנה בין הפרט לבין השוטר שניצב מולו, ואשר הוא מחויב לציית להוראותיו. לאחר שעמדנו על המישור העקרוני לעניין הזיקה של מערכת היחסים בין הדרג המיניסטריאלי לבין המשטרה לפגיעה בזכויות אדם, נפנה לבחון את הוראות תיקון מס' 37. הקשיים במכלול הוראות התיקון כפי שצוין לעיל, התיקון קובע כי המשטרה נתונה למרות הממשלה, וכי השר הוא הממונה על המשטרה מטעם הממשלה; הוא קובע כי השר רשאי להתוות מדיניות כללית וסדרי עדיפויות למשטרה, מבלי שנקבעו בחקיקה אמות מידה להבחנה בין מדיניות לבין אירוע אופרטיבי, וללא התייחסות לגורמים המקצועיים שעמדתם צריכה להישמע כחלק מקביעת מדיניות שכזו; הוא מוסיף וקובע כי סמכות זו חלה גם בתחום החקירות הפליליות, כמפורט בסעיף, לאחר "שמיעת" היועץ המשפטי לממשלה ותוך התייעצות עם המפכ"ל. בנוסף, במסגרת התיקון התווספה לסעיף 9, שקובע את תפקידי המפכ"ל, סיפה שלפיה תפקידי המפכ"ל יבוצעו "בהתאם להתוויית המדיניות ולעקרונות הכלליים של השר [...]". כפי שצוין לעיל, בעוד שעובר לתיקון, העקרונות הכלליים שנוגעים למערכת היחסים בין המשטרה לבין השר לא עוגנו עלי ספר, תיקון מס' 37 עיגן אך את אותם סמכויות ועקרונות שמעמיקים את מעורבות השר והממשלה בעבודת המשטרה, תוך השמטה מכוונת של ההמלצות והעקרונות המקובלים שהם בבחינת מנגנונים מאזנים שנועדו להגן על עצמאות המשטרה ולשמרה. עמידה על מכלול הוראות התיקון עשויה ללמד כי הוא יוצר העדפה מובנית של עקרונות הנוגעים לסמכויות השר, על פני העקרונות שנוגעים לעצמאות המשטרה, באופן שהסיט את נקודת האיזון שהייתה קיימת עובר לתיקון, תוך פגיעה בדמותה ובמסגרת פעולתה המקובלת של המשטרה. יתרה מכך, עיגון סלקטיבי של מה שהיה "תורה שבעל פה" לפני התיקון, עשוי אף ללמד כי התיקון ביקש לשלול את מה שלא עוגן במפורש, קרי מדובר בהשמטה מכוונת שהיא בגדר הסדר שלילי. ויודגש: הסמכויות שהוקנו לשר לא מצויות בחלל ריק, והן מתווספות לסמכויות הנרחבות שנתונות לו בתחום המינויים והפיטורים, שלא צומצמו במסגרת התיקון, על אף המלצותיה של ועדת צדוק. סמכויות אלה מקנות מלכתחילה לשר כוח בלתי מבוטל, מאחר שהן יוצרות תלות וזיקה בין קידומם והמשך כהונתם של השוטרים בשטח לבין השר. זיקה זו עשויה אף היא להשפיע על השיקולים שהגורמים הרלוונטיים במשטרה ישקלו (בג"ץ 911/21, פסקה 18; ראו גם: ביין, בעמ' 152-151). כפי שיפורט להלן, אני סבור כי עמידה על הוראות התיקון חושפת קשיים לא מבוטלים: הוראות התיקון – כלשונן – עשויות להוליך לפגיעה קשה בעצמאות המשטרה, וכפועל יוצא גם בזכויות אדם. עם זאת, סבורני כי למעט סעיף 8ד (שעוסק כזכור בסמכות השר בתחום החקירות הפליליות) ניתן לפרש את הוראות התיקון באופן המביא, במידה רבה, לפתרונם של קשיים אלה. גישה זו תואמת את תפיסת היסוד בשיטתנו, שלפיה יש להעדיף הכרעה פרשנית על פני הכרעה בשאלת חוקתיותו של חוק (בג"ץ 5119/23 התנועה לטוהר המידות נ' הכנסת, פסקה 31 לפסק דיני (26.10.2023); בג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, 814 (1996)). כפי שצוין באחת הפרשות: "בשלב הנוכחי, כאשר החוק בא לראשונה לפנינו, עלינו לעשות שימוש בכלי העבודה האינהרנטי שבידי בית המשפט – פרשנות החוק מתוכו ומלשונו [...] שכן כפי שקבענו בעבר – כל עוד ניתן לצמצם את הפגיעה הפוטנציאלית שבהוראת החוק על דרך הפרשנות, יש להקדים את המהלך הפרשני [...]" (בג"ץ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח נ' משטרת ישראל, פ"ד סה(2) 694, 731 (2012)). ואולם, בטרם אפנה לבחון את ההוראות הפרטניות של התיקון, אתייחס לטענות שהועלו ביחס למשמעות אי הכללתו של עיקרון ממלכתיות ועצמאיות המשטרה בתיקון. א. היעדר עיגון לעיקרון ממלכתיות ועצמאות המשטרה טענה מרכזית שהועלתה במסגרת ההליך היא כי התיקון פוגע פגיעה קשה באופייה העצמאי והממלכתי של המשטרה, בשל ההשמטה המכוונת של עיקרון יסודי זה מהתיקון. כנטען, הימנעותו של המחוקק מהכללת הוראה אשר מגנה על עצמאות וממלכתיות המשטרה, יוצרת עדיפות מובנית למעורבותו של השר, תוך הפרת מערך האיזונים שחל עובר לתיקון. כפי שיפורט להלן, אף שהחלטת המחוקק לדחות את ההצעות שהועלו בהקשר זה מעלה תהיות לא פשוטות, סבורני כי אין בהיעדר אזכור מפורש של העיקרון האמור במסגרת התיקון כדי לגרוע מתוקפו וממעמדו. בפתח הדברים אבהיר כי מתקשה אני לקבל את טענתה של הכנסת שלפיה "היעדר עיגון חקיקתי מפורש של היבט מסוים אינו יכול להביא לפסילת חוק המעגן במפורש היבט אחר של אותו העניין" (סעיף 111 לתצהיר התשובה מטעם הכנסת). בענייננו, אין מדובר בהסדרת שני נושאים נפרדים ומובחנים זה מזה: חובת המשטרה לפעול באופן עצמאי וממלכתי היא חלק מהותי ומובנה מהסדרתה, אשר מתווה את "גבולות הקצה" של מעורבות הממשלה והשר בעבודתה. בשים לב להצעות שהועלו במהלך הליך החקיקה, אין חולק כי היעדרה של הוראה כאמור אינה בגדר "תקלה חקיקתית" הטעונה השלמה, אלא מדובר ב"שתיקה מדעת" שמשמעותה היא הסדרה משתמעת. השאלה שלפנינו היא אם מדובר בהסדר משתמע שלילי, שמשמעותו היא כי המחוקק ביקש לשלול את האפשרות כי אותו עניין יהיה חלק מהחוק; או בהסדר משתמע חיובי, שמשמעותו היא כי המחוקק לא ראה צורך לכלול הוראה מפורשת בנושא זה, מתוך הנחה שהדבר מובן מאליו ונלמד בדרך של קל וחומר (דנג"ץ 7335/21 שרת הפנים נ' מרינצ'בה, פסקה 22 לפסק דיני (13.11.2023); בג"ץ 6301/18 פוזננסקי כץ נ' שרת המשפטים, פסקאות 33-30 לפסק דיני (27.12.2018)). אין לכחד, כפי שציינה היועצת המשפטית לממשלה, מצב הדברים שבו המחוקק נמנע במכוון מלכלול בתיקון חובה יסודית זו מעורר שאלות כבדות משקל על התכלית שעומדת ביסוד התיקון. במסגרת ההליך דנן, הציגו הכנסת והשר טעמים מגוונים לכך. כך למשל, בטיעוניו של השר לביטחון לאומי, נטען כי הוספת הסעיף האמור "נועדה לרוקן מתוכן את התיקון" (סעיף 131 לתגובה המקדמית), וכי "יש בה כדי לאיין את התיקון כולו" (סעיף 151 לתצהיר התשובה). עמדה זו נומקה בכך שהנוסח שהוצע על ידי הייעוץ המשפטי לממשלה היה רחב יותר בהשוואה לסעיף שחל על שירות הביטחון הכללי (כזכור, זו לשונה של הצעת המשנים שהובאה לעיל: "במילוי כל תפקידיה ובהפעלת כל סמכויותיה תפעל המשטרה באורח ממלכתי, עצמאי, נטול אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים, וללא משוא פנים כשעליה מרותו של החוק בלבד"). עמדה זו מעוררת קושי, בשים לב לכך שהייעוץ המשפטי לוועדה המיוחדת הציע נוסח חלופי, אשר נוסחו זהה לנוסח שמעוגן ביחס לשירות הביטחון הכללי, שלפיו: "משטרת ישראל תפעל באורח ממלכתי; לא תוטל על המשטרה משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים". ואולם עמדה זו מעוררת קושי גם לגופם של דברים, מאחר שהיא מרמזת על עמדה שלילית של המחוקק ביחס לתחולת עקרונות אלה על המשטרה. מנגד, מדובר בעמדה מאוחרת להליך החקיקה, שגובשה אגב מענה לטענות בהליך משפטי תלוי ועומד, ולפיכך משקלה הוא ממילא מוגבל (עע"ם 7368/22 משרד הפנים נ' בריל, פסקה 28 (7.3.2023); עע"ם 7825/19 יוניון מוטורס בע"מ נ' משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, פסקה 26 (18.10.2020); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה 395-393 (1993) (להלן: ברק, פרשנות החקיקה)). מן העבר השני, הכנסת טענה כי הטעם המרכזי שעמד ביסוד ההחלטה לא לעגן את הסעיף האמור היה שמדובר בחובה שהיא בגדר "המובן מאליו", ולפיכך אין הכרח לייחד לעיקרון זה הוראה מפורשת; קרי, לשיטת הכנסת מדובר בהסדר משתמע חיובי. עיון בפרוטוקולים של הוועדה המיוחדת מעלה כי לא הובאו טעמים רבים להתנגדות האמורה. ההתייחסות הבולטת ביותר בהקשר זה היא אמירותיו של חבר הכנסת בן גביר במסגרת הדיונים בוועדה המיוחדת, שלפיהן לשיטתו יסודה של ההצעה בחוסר אמון פרסונלי של מערך הייעוץ המשפטי לממשלה כלפיו, וכי בשונה משירות הביטחון הכללי, "הפועל במחשכים", אין צורך לעגן במפורש חובה זו ביחס למשטרה (ראו למשל: הפרוטוקול מיום 18.12.2022, בעמ' 90-89). מאמירות אלה אכן ניתן ללמוד כי המחוקק לא ביקש לגרוע מתחולתו של עיקרון זה במסגרת התיקון. דברים אלה הובעו על ידי השר גם במסגרת הדיון הראשון שקיימנו בעתירות (פרוטוקול הדיון מיום 7.6.2023, בעמ' 76, ש' 24-14), ובטיעוניו הכתובים ציין גם: "ברי כי אין בנוסח התיקון כדי לגרוע מחובתה של המשטרה, לפעול בכפוף לכל דין, בניקיון כפיים, ללא משוא פנים, ומתוך שיקולים עניינים ורלוונטיים בלבד [...] זאת כפי שמחויבת כל רשות מינהלית-ממלכתית" (סעיף 136 לתגובה המקדמית). בנוסף לאמור, עיון בהליך החקיקה לא מעלה אמירות מפורשות שמבקשות לשלול את העקרונות האמורים (והשוו: עניין הסבירות, פסקה 17 לפסק דיני). על רקע האמור, סבורני כי קיים קושי בלדלות תכלית ברורה באשר לסירוב המחוקק לעגן במפורש את עיקרון הממלכתיות בתיקון. בנסיבות אלו, חשיבותה של התכלית האובייקטיבית "מתחדדת ביתר שאת" (בג"ץ 5555/18 חסון נ' כנסת ישראל, פסקה 76 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (8.7.2021)). כפי שפורט עד כה, אופייה העצמאי והממלכתי של המשטרה מהווה נדבך מרכזי בהגנה על זכויות הפרט, אשר עלולות להיות מושפעות מהפעלת סמכויותיה. מדובר בעיקרון חיוני להבטחת שימוש ראוי בסמכויותיה של המשטרה. עצמאות המשטרה וממלכתיותה מעצימות את מחויבותה לאינטרס הציבורי הכולל, ומסייעות בהבטחת יישום שוויוני של החוק. לפיכך, סבורני כי אין בכך שעקרון זה לא נכלל במסגרת התיקון כדי לגרוע ממעמדו ומתחולתו על עבודת המשטרה. בהינתן מסקנה זאת, אפנה לבחון את פרשנות ההוראות הפרטניות של התיקון. ב. סעיף 8ב – כפיפות משטרת ישראל סעיף 8ב, שכותרתו "כפיפות משטרת ישראל", קובע כי "משטרת ישראל נתונה למרות הממשלה" וכי "השר ממונה על משטרת ישראל מטעם הממשלה". נוסחו של סעיף זה מועתק מסעיף 2 לחוק-יסוד: הצבא. אמנם, היות המשטרה נתונה למרות הממשלה היא נקודת מוצא שעליה גם עמד בית המשפט בעניין המרכז האקדמי. לצד האמור, כפי שהובהר לעיל, אמירה זו מבטאת אך היבט אחד באסדרה המורכבת של הפעילות המשטרתית, שכוללת – לצד מרות לממשלה – גם היבט של עצמאות אופרטיבית שבמסגרתו הדרג המיניסטריאלי לא מנחה את הגורמים שנמצאים בשטח ולא מתערב בשיקול דעתם. קרי, אף שהמשטרה נתונה למרות הממשלה, יש לה בנוסף מחויבות נפרדת למילוי תפקידיה, כפי שנקבעו בחוק, באופן עצמאי. העתקת נוסח הסעיף מחוק-יסוד: הצבא, כמו גם ההיסטוריה החקיקתית של התיקון ובפרט דברי ההסבר להצעת החוק, עשויים לרמז על כוונה לעצב מחדש את היחסים בין הדרג המדיני למשטרה. ואולם, משהגענו למסקנה כי עצמאות המשטרה בהיבט האופרטיבי נותרה על כנה גם לאחר תיקון מס' 37, ניתן לקבוע כי סעיף 8ב לא משנה מיסודו את מערכת היחסים בין הממשלה לבין המשטרה. המשטרה, בשל עצמאותה המבצעית, שומרת על מעמד שונה מהצבא ואינה מהווה זרוע ביצועית ישירה של הממשלה. מסקנה זו נלמדת גם מהחלת כללי הפרשנות המקובלים על הסעיף. אמנם, התכלית הסובייקטיבית עשויה ללמד כי המחוקק ביקש לגזור "גזירה שווה" בין הצבא לבין המשטרה. בהקשר זה, ראו, בין היתר, את דברי ההסבר להצעת החוק לדיון מוקדם שצוטטו לעיל שלפיהם: "[...] ניתן לראות כי במבנה המשטרי של מדינת ישראל, צה"ל מבצע את מדיניות הממשלה ואת מדיניות השר הממונה וכפוף להנחיותיהם. בהתאם לכך, ועל מנת ליצור מארג חקיקתי קוהרנטי, שעומד בקנה אחד עם עיקרון היסוד האמור ברישא, מוצע להחיל הסדר דומה בפקודת המשטרה, בכל הנוגע ליחסים שבין משטרת ישראל לבין הממשלה והשר הממונה" (ההדגשה הוספה – ע' פ'). טענות דומות הועלו גם במסגרת הדיונים בוועדה המיוחדת (ראו למשל: הפרוטוקול מיום 15.12.2022, בעמ' 118-116, 180). ואולם, כפי שצוין בעבר, העיקרון בדבר הרמוניה חקיקתית, אינו מכתיב כי יש לפרש ביטויים זהים בחוקים שונים כבעלי משמעות זהה: "הגישה בדבר 'הרמוניה חקיקתית' אין משמעותה כי לכל חוק תכלית הזהה לחוקים האחרים ועל כן לביטויים ולמונחים יש ליתן בכל החוקים משמעות זהה. לא זה הוא העיקרון העומד ביסוד ההרמוניה החקיקתית. התכליות של החוקים השונים הן לרוב שונות. על כן מילים או ביטויים זהים זוכים, לעתים, למשמעות שונה בהקשר שונה" (ברק, פרשנות החקיקה, בעמ' 339; כן ראו: בג"ץ 6451/18 חיון נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 18 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף (19.7.2021); רע"א 686/97 מנורה – חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג(5) 145, 167-166 (1999)). הפירוט שהובא לעיל לעניין התשתית הנורמטיבית שעומדת ביסוד ההסדרים, מעלה כי אף שלשני הגופים – הצבא והמשטרה – תפקיד במישור הביטחוני, התכליות הפרטיקולריות שאותן הם מבקשים להגשים שונות באופן יסודי ומובהק. כפי שצוין לעיל, המשטרה, בניגוד לצבא, פועלת בראש ובראשונה אל מול תושבי ואזרחי המדינה. לעומת זאת, הצבא פועל אל מול "איומים מבחוץ". נוכח הבדל יסודי זה, סמכויותיה של המשטרה מוסדרות באופן מפורט ומדוקדק בדברי חקיקה שונים. כאשר המשטרה עושה שימוש בסמכויות אלה, היא נתונה למרות החוק; עליה לפעול במסגרת הסמכויות שהוקנו לה בחוק ובהתאם אליהן בלבד. הבדלים ניכרים אלה מובילים למסקנה חד משמעית כי אין מקום להקיש בין ההסדרים החלים על השניים, וכי אין בהוראה שבסעיף 8ב ללמד כי נוכח העתקת נוסחו של הסעיף מחוק-יסוד: הצבא, מערכת היחסים של גופים אלה עם הממשלה היא זהה. עוד יוער כי אין בסעיף זה לגרוע מהסמכויות של הממשלה כולה כלפי המשטרה, ומכך שהשר הוא נציג מטעמה בעת ביצוע כל סמכויותיו (סעיף 4 לחוק-יסוד: הממשלה; בג"ץ 390/79 דויקאת נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(1) 1, 10 (1979)). סיכומם של דברים, סעיף 8ב אינו מחולל שינוי במארג היחסים המוסדי בין הממשלה למשטרה, ואינו גורע מעצמאותה המקצועית של המשטרה בהפעילה את סמכויות האכיפה. בהינתן פרשנות זו, המותירה את המשטרה כגוף עצמאי שאינו משמש זרוע ביצועית ישירה של הממשלה, נמנעת פגיעה בזכויות יסוד שהייתה עלולה להיגרם כתוצאה מהכפפה לא מאוזנת של המשטרה לממשלה. ג. סעיף 8ג – קביעת מדיניות כללית סעיף 8ג(א), שמסמיך את השר לקבוע מדיניות כללית כלפי המשטרה, קובע כי: "השר יתווה את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה, לרבות לעניין סדרי העדיפויות, תוכניות עבודה, הנחיות כלליות, ההוראות הכלליות שבסעיף 9א(א) ומימוש כלל סמכויותיו בכל הנוגע לתקציב המשטרה, בהתאם לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, וההוראות לפיו, וכן יקיים פיקוח ובקרה על פעילות המשטרה ועל רמת מוכנותה". אכן, גם עובר לתיקון הייתה נתונה לשר סמכות לקבוע מדיניות כללית ועקרונית. ואולם, סמכות זו הייתה כפופה למגבלה פרוצדורלית, שלפיה בטרם קביעת מדיניות כאמור היה עליו לשמוע את עמדת המפכ"ל והגורמים המקצועיים הרלוונטיים (וראו למשל: מכתב המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מיום 7.7.2021). ועדת צדוק אף המליצה כי נוכח מעמדם המקצועי ניתן יהיה לסטות מעמדתו של המפכ"ל רק "במקרים מיוחדים ומטעמים בעלי חשיבות רבה" (דוח ועדת צדוק, בעמ' 49). לצד החשיבות הלא מבוטלת שבשמיעת עמדתם ביחס לתוכן המדיניות עצמה, חשיבות נוספת בשמיעת עמדתם טמונה בקיומו של הקושי המובנה בהבחנה בין התווית מדיניות כללית ועקרונית לבין מתן הנחיה אופרטיבית. בשים לב לקושי האמור, שמיעת עמדת הגורמים המקצועיים עוד בטרם הפעלת הסמכות עשויה להוות מנגנון בקרה חשוב לשם בחינת עצם השאלה האם מדובר בהתערבות באירוע אופרטיבי. ואולם, לשון סעיף 8ג לא כוללת מגבלה כלשהי על אופן קבלת החלטת מדיניות כאמור; לפי לשון התיקון, שיקול הדעת גם ביחס לשאלה זו נתון לשר. מנגנוני הבקרה היחידים שקיימים ביחס לסמכות זו בפקודה הם החובה לפרסם את המדיניות, כמו גם חובת דיווח לוועדה לביטחון לאומי של הכנסת אחת לכנס. אף כי מדובר במנגנונים בעלי חשיבות, מדובר במנגנונים שמופעלים בדיעבד, ואין בהם למנוע מראש את התערבותו של השר באירוע פרטני. בנוסף לאמור, ההסדר אינו מכפיף את סמכותו של השר לאמות מידה או לקריטריונים כלשהם שיש בהם להציב מגבלה מהותית ומראש על סמכות השר, שיהיה בה למנוע התערבות פסולה. השר לביטחון לאומי, כמו גם הכנסת, טענו כי לשון התיקון מבהירה באופן שאינו משתמע לשני פנים כי כלל המונחים האלה מכוונים אך לעניינים עקרוניים. ואולם, נוכח הקושי המובנה עליו עמדנו, מצב הדברים שבו שיקול דעתו של השר אינו כפוף לאמות מידה כלשהן, עשוי לרוקן מתוכן את האיסור על התערבות אופרטיבית (ויישומם של הדברים בתקופה הממושכת מהמועד שבו נחקק התיקון מלמד אף הוא על כך, כפי שיפורט להלן). ברי כי קביעת אמות מידה עקרוניות אינה נותנת מענה לכלל המקרים שיתעוררו, ולעיתים, מטבע הדברים, בחיי המעשה, עשויות להתעורר שאלות מורכבות. ואולם, דווקא מורכבות זו מצדיקה הסדרה מראש של כלים שלמצער יסייעו בעריכת הבחנה כאמור. בהתאם לאמור, המליצה ועדת צדוק לקבוע את אמות המידה להבחנה בחקיקה המסמיכה, כתנאי מוקדם להסמכת השר לקבוע מדיניות. המלצות ועדת צדוק נשענו על התפיסה שלפיה בסוגיה מורכבת שכזו על המחוקק לשבת על המדוכה; היינו, סוגיה זו טעונה הכרעה של המחוקק, דבר שלא נעשה במקרה דנן. אמנם, גם במצב הדברים עובר לתיקון לא הייתה "תורה סדורה" לעניין ההבחנה האמורה. ואולם, מערך הייעוץ המשפטי לממשלה עמד על מספר קריטריונים רלוונטיים, כפי שפורט במכתב מטעם המשנה הפלילי ליועץ מיום 7.7.2021. עוד יוער כי התיקון מוסיף כי סמכותו של השר כוללת את האפשרות להתוות גם "סדרי העדיפויות, תוכניות עבודה, הנחיות כלליות, ההוראות הכלליות שבסעיף 9א(א)". התיקון נוקט אפוא במונחים נוספים, בעלי רמות הפשטה שונות, שמשמעותם וההבחנה בינם לבין מדיניות – לא ברורה. על פני הדברים, מדובר במונחים ברמת הפשטה נמוכה יותר, שעשויים לרמז כי סמכותו של השר אינה תחומה לקביעת מדיניות עקרונית בלבד. הנה כי כן, על אף החשיבות שבהבטחה כי המשטרה תפעיל את סמכויותיה בשטח באופן מקצועי וללא התערבות פוליטית, לשונו של התיקון לא הציבה מגבלה כלשהי – פרוצדורלית או מהותית – על שיקול דעתו של השר ואשר תעלה כדי ערובה ממשית שתמנע מראש את התערבותו בשיקול הדעת האופרטיבי של המשטרה. בפועל, נדמה כי הפרשנות שאותה אימץ השר בתקופה הממושכת מאז שהתיקון נחקק היא שסמכותו לפי סעיף 8ג לא כפופה למגבלות כאלה. יישומה של סמכות זו בפועל בתקופה מאז שנחקק התיקון – בהתאם לאותה פרשנות שאינה כוללת מגבלות על שיקול דעתו של השר – מלמדת כי יש בה פתח מובנה להתערבות של השר בשיקול דעתה המקצועי של המשטרה בגדריו של אירוע אופרטיבי. כפי שצוין לעיל, עמדת השר לאורך ההליכים הייתה כי לא נתונה לו סמכות להתערבות באירועים פרטניים. ואולם, עמידה על השתלשלות העניינים לאחר חקיקת התיקון, כפי שהיא באה לידי ביטוי, בין היתר, בבקשות לצווי ביניים, מלמדת על קיומה של מחלוקת ממשית, חוזרת ונשנית, בהתייחס לשאלה האם במקרה נתון השר מפעיל את סמכותו כדין או שמא הוא התערב התערבות פסולה בעבודת המשטרה. במסגרת זאת, עמדת היועצת המשפטית לממשלה הייתה כי השר אכן התערב בשיקול דעתה המקצועי של המשטרה, כפי שציינה בתצהיר התשובה מטעמה: "[קיים – ע' פ'] חשש ממשי כי התנהלותו של השר לביטחון לאומי חצתה את קו הגבול, והיה בה כדי להתערב או להוות ניסיון התערבות בשיקול הדעת המקצועי והעצמאי הנתון לדרג הפיקודי במשטרת ישראל בשטח" (סעיף 120 לתצהיר התשובה מטעם משיבי הממשלה). ואולם, בהעדר מגבלות פרוצדורליות על אופן התוויית המדיניות, לא ניתן היה ללבן מחלוקות אלה לפני שהשר הפעיל את סמכותו; כמו כן, היעדרם של אמות מידה מהותיות או קריטריונים מותיר מרחב משמעותי של אי בהירות לעניין קו הגבול בין מדיניות להוראות אופרטיביות. אכן, בהיעדרן של מגבלות מהותיות או פרוצדורליות כלשהן להפעלת הסמכות, האיסור על התערבות אופרטיבית עשוי להיות הצהרתי בלבד. קרי, בהיעדר מגבלות מהותיות או פרוצדורליות, סעיף 8ג משנה את מקומו של הדרג המיניסטריאלי ביחס לעבודת המשטרה ומערער את עצמאותה. שינוי זה, כאמור, מגלם פגיעה בזכויותיו של הפרט. נוכח האמור לעיל, ולהבדיל מעמדת הכנסת, איני סבור כי מדובר בפגמים במישור המינהלי בלבד, אלא פגם שנובע במישרין מהפרשנות הרחבה שאינה כוללת מגבלות כלשהן על סמכותו של השר. נוסיף כי חלק מהטיעונים התמקדו באפשרות ל"ניצול לרעה" של הסמכות, קרי באפשרות שיעשה שימוש מכוון בסעיף על מנת להתערב בשיקול הדעת המקצועי של המשטרה. ואולם, אין הכרח שההתערבות האופרטיבית תיגרם בכוונת מכוון, והיא עשויה להתרחש גם כפועל יוצא של פרשנות שגויה של הדין. בהיעדר מנגנונים מאזנים ומרסנים, אין דרך למנוע, בפועל, את ההתערבות בשיקול הדעת של הדרג המקצועי במשטרה, עובר להתממשותה. בשים לב לאמור, סבורני כי יש לאמץ פרשנות שתיצוק תוכן ממשי להבחנה – שמקובלת גם על השר ועל הכנסת – בין סמכות השר להתוות מדיניות כללית ועקרונית בלבד, לבין האיסור על התערבות אופרטיבית בשיקול הדעת של גורמי המשטרה, באמצעות אימוץ מגבלות מהותיות ופרוצדורליות. באשר למגבלות מהותיות, קיימות מספר אמות מידה שיש בהן לסייע להבחנה כאמור, עליהן הצביעה גם היועצת המשפטית לממשלה. בכלל זאת, על המדיניות להיות מנוסחת באופן כללי ועקרוני, ולא להתייחס לפרטי הביצוע והיישום, תוך הותרת שיקול דעת לגורם אשר מפעיל את הסמכות בשטח בהתאם לנסיבות הקונקרטיות. בנוסף, יש ליתן את הדעת לעיתוי גיבוש המדיניות, כאשר ככלל, אין לגבש מדיניות אגב אירוע ספציפי ובמהלכו. זאת ועוד, אף כאשר המדיניות גובשה עובר לאירוע ואף אם היא מנוסחת באופן כללי, העברתה לגורמים בשטח אגב התרחשותו של אירוע פרטיקולרי עשויה לעלות כדי הנחיה אופרטיבית שיש בה להתערב בשיקול הדעת של הגורמים המבצעיים בשטח (וראו גם: סעיפים 188-185 לתצהיר התשובה מטעם היועצת המשפטית לממשלה; כן ראו: ההחלטה מיום 19.3.2023). קווים מנחים אלה אכן עמדו ביסוד הנחיות הייעוץ המשפטי לממשלה עובר לתיקון, וברי כי הם מסייעים במידת מה להתוות את גבולות סמכותו של השר. ואולם, אין בכך כדי להוות רשימה ממצה שיש בה להתוות באופן מדויק את "גבולות הגזרה" הרלוונטיים, והמפתח בעניין זה מצוי בידי המחוקק. עוד יש להדגיש כי מטבע הדברים, כפי שפורט לעיל, יישומם של הדברים עשוי להיות מורכב ולא פשוט. בהיעדר אמות מידה מהותיות ממצות ליישום ההבחנה האמורה, סבורני כי ישנה חשיבות יתרה בקיומן של ערובות פרוצדורליות שיגדרו את סמכות השר לענייני מדיניות בלבד, וימנעו מראש את התערבותו באירוע אופרטיבי. בהקשר זה, הגם שהסעיף לא מתייחס לכך במפורש, סבורני כי יש לקבוע שהפעלת הסמכות לקביעת מדיניות מותנית בקיום היוועצות עם המפכ"ל, תוך מתן משקל ניכר לעמדתו. אין חולק כי סמכותו של השר להתוות מדיניות היא סמכות מינהלית, וככזו היא כפופה למכלול כללי המשפט המינהלי. חובות אלה, ובפרט החובה להתבסס על תשתית עובדתית רלוונטית ולפעול בסבירות, עשויות להקים בנסיבות מסוימות חובת היוועצות עם גורמים רלוונטיים, אף במקום שבו לא נקבעה חובת היוועצות סטטוטורית (בג"ץ 5303/16 גרמן נ' שר הבריאות, פסקה 14 (13.11.2018); ע"א 5042/96 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נג(1) 743, 756 (1999); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 306 (2010) (להלן: ברק-ארז); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב – ההליך המינהלי 1226 (מהדורה שנייה מורחבת, 2011) (להלן: זמיר))). נוכח מעמדו של המפכ"ל כמי שאמון על ניהול ופיקוח על המשטרה, אין חולק כי עמדתו המקצועית היא בעלת חשיבות ניכרת, והיא שיקול ענייני שיש ליתן לו משקל של ממש (והשוו: בג"ץ 8134/11 אשר נ' שר האוצר, פסקה 1 לפסק דיני (29.1.2012)). כפי שצוין לעיל, מעבר לחשיבות הטמונה בשמיעת עמדתו במישור המהותי לשם בחינת תוכן המדיניות אותה ביקש השר להתוות, קיומה של היוועצות מספקת למפכ"ל הזדמנות להתריע במקרים שבהם השר חורג ממסגרת של קביעת מדיניות כללית ונכנס לתחום ההנחיה האופרטיביות. זהו למעשה מנגנון איזון ובקרה נוסף, שיש בו אפשרות למנוע מחלוקות בדיעבד. יובהר כי חובת היוועצות זו מתווספת לחובתו הכללית של השר לשמוע את כלל גורמי המקצוע הרלוונטיים – המקצועיים והמשפטיים – עובר לגיבוש המדיניות, בהתאם לטיב המדיניות שאותה הוא מתווה. בנוסף לאמור, כפי שפורט לעיל, הסעיף מחייב את פרסום המדיניות באתר האינטרנט של המשרד לביטחון לאומי (לצד חובת דיווח לוועדה לביטחון לאומי של הכנסת, אחת לכנס). הקפדה על הפרסום נושאת עמה משמעות רבה, מאחר שהיא מסייעת לפרט, שעליו המדיניות עשויה להשפיע, לתכנן את צעדיו; בנוסף, פרסום המדיניות חושף אותה לביקורת ציבורית, ויש בו לאפשר גם ביקורת שיפוטית במידת הצורך (ברק-ארז, בעמ' 236; זמיר, בעמ' 1305). בהקשר הרלוונטי לענייננו, ישנה חשיבות רבה למועד הפרסום, ולכך שמדיניות השר לא תתגלה לציבור אך אגב אירוע המתרחש בשטח. ברי כי כאשר המדיניות נחשפת רק במהלך קיומו של אירוע ובעת שהוא "מתגלגל" בשטח, קיים קושי משמעותי בקיום הליך ביקורת סדור על חוקיות המדיניות שהשר התווה, ובמניעה מראש של חציית קו הגבול בין התווית מדיניות לבין התערבות אופרטיבית. זאת ועוד, וכפי שצוין לעיל, מקום שבו מדיניות "מתגלה" אגב אירוע נקודתי, מתעורר חשש ממשי כי היא כלל אינה מדיניות, אלא הנחיה אופרטיבית ב"מחלצות" של מדיניות. כך למשל, בהתייחס לפרסומים שעמדו במוקד הבקשות לצווי ביניים ואשר נטען כי הם עולים כדי התערבות בשיקול הדעת המקצועי, השר טען כי מדובר למעשה במימוש של מדיניותו. ואולם, עיון בקבצי המדיניות של המשרד כאמור לא העלה כי מדיניות כאמור נכללה בהם (וראו: מדיניות השר לביטחון לאומי לשנת העבודה 2024, מפורסם באתר המשרד לביטחון לאומי; מדיניות השר לביטחון לאומי תשפ"ד-תשפ"ה – 2024-2023, צורף כמש/1 לתגובת משיבי הממשלה לבקשה למתן צו ביניים מיום 1.1.2024). קבצי המדיניות האמורים כלל לא מתייחסים למדיניות בתחום ההפגנות, על אף התבטאויותיו התדירות של השר שמתייחסות לקיומה של מדיניות שלו בתחום זה. מצב דברים זה מדגים את הצורך החיוני בפרסום המדיניות מראש, שכן הדבר היה מאפשר ללבן את המחלוקות הנוגעות לגבולות סמכותו לפני התרחשותן בשטח. לפיכך, סבורני כי יש מקום לקבוע שככלל, חובת הפרסום באתר האינטרנט של המשרד לביטחון לאומי היא תנאי לתוקפה של הפעלת הסמכות להתוויית מדיניות. זאת, מבלי לטעת מסמרות בשאלת קיומם של סייגים בדין לפרסום. עוד יוער כי סעיף 8ג(א) מתייחס גם לסמכותו של השר "[ל]מימוש כלל סמכויותיו בכל הנוגע לתקציב המשטרה, בהתאם לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: חוק יסודות התקציב), וההוראות לפיו". בהקשר זה סבורני כי יש להבהיר כחלק מפרשנות הסעיף, כי אין בו להקנות לשר סמכויות נוספות בהתייחס לתקציב המשטרה, מלבד סמכותו כ"ממונה על סעיף התקציב" לפי סעיף 1 לחוק יסודות התקציב. כפי שציינה היועצת המשפטית לממשלה, פרשנות אחרת תאפשר התערבות עקיפה של השר בניהול המשטרה הלכה למעשה. הנה כי כן, יש לפרש את סעיף 8ג בנוסחו לאחר התיקון ככולל מגבלות מהותיות ופרוצדורליות על סמכות השר להתוות מדיניות. בין היתר, פרשנות זו מחייבת את השר להיוועץ במפכ"ל ולפרסם את המדיניות – כתנאים מקדימים להפעלת סמכותו של השר. פרשנות זו שונה באופן ניכר מהפרקטיקה שאומצה מאז כניסת התיקון לתוקף, ויש בה כדי למנוע את התערבותו של הדרג המיניסטריאלי בשיקול הדעת המקצועי של המשטרה במהלך אירועים אופרטיביים. קיומן של מגבלות שתוחמות את אפשרות השר להתערב באירועים אופרטיביים, מאפשר ליישב בין הוראת הסעיף לבין הגנה על אותן זכויות אדם גרעיניות אשר מושפעות מצבר הסמכויות שנתונות למשטרה. ד. החלת סעיף 8ג על הפגנות ומחאות העותרים בבג"ץ 532/23 טענו כי הוראת סעיף 8ג(א), שעליה עמדנו, מעוררת קושי ייחודי אל מול הזכות לחופש ביטוי וחירות ההפגנה. כפי שיפורט להלן, אף לעמדתי בהקשר הנדון קיימת מורכבות מיוחדת, ולפיכך האפשרות לפרשנות מקיימת של ההוראה בהקשר של הפגנות ומחאות, מותנית להשקפתי – בנוסף למגבלות שעליהן עמדנו לעיל – גם בקיומה של חובת היוועצות עם היועצת המשפטית לממשלה. מעמדה הרם של הזכות החוקתית להפגין, שהיא נגזרת של הזכות החוקתית לחופש הביטוי, הוא בבחינת מושכלות יסוד בפסיקתנו. הפסיקה הדגישה פעמים רבות את מעמדה הרם של זכות זו, תוך שצוין כי היא משתייכת "לאותן חירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי" (בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 398 (1984) (להלן: עניין לוי); כן ראו: בג"ץ 5346/07‏ ברדנשטיין נ' משטרת ישראל, בפסקה 5 (19.6.2007) (להלן: עניין ברדנשטיין); עניין מטה הרוב, בעמ' 215; בג"ץ 148/79 סער נ' שר הפנים והמשטרה, פ''ד לד(2) 169 (1979) (להלן: עניין סער)). ביסודה של זכות זו ניצבת ההכרה בכבודו ובערכו של האדם, בזכותו לפיתוח אישיותו, כמו גם את זכותו לבטא את דעותיו ואת ייחודו האישי. כפי שצוין באחת הפרשות "החירות להתבטא, ובתוך כך לקיים אסיפה או תהלוכה, היא 'ביטוי מובהק לכבוד האדם ולחירותו'" (בג"ץ 4712/96 סיעת מרצ נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד נ(2) 822, 827 (1996) (להלן: עניין סיעת מרצ); כן ראו: עניין ברדנשטיין, פסקה 5; עניין מטה הרוב, בעמ' 218-217; עניין לוי, בעמ' 399-398). ואולם, ככל זכות אחרת בשיטתנו, הזכות להפגין אינה זכות מוחלטת, והיא ניתנת להגבלה אל מול אינטרסים אחרים, ובהם שלום הציבור והצורך לשמור על הסדר ועל הביטחון הציבורי (עניין כיכר גורן, פסקה 1 לפסק דיני; עניין סער, בעמ' 172; עניין לוי, בעמ' 401-399). לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה בהקשר זה הוקנו למשטרה סמכויות נרחבות. הסמכות העיקרית היא הסמכות להתנות קיומן של הפגנות בקבלת רישיון לפי סעיפים 84-83 לפקודת המשטרה, וזאת בהתקיימם של תנאים מסוימים כמפורט בפקודה (וראו גם: עניין כיכר גורן, פסקה 41 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות ופסקה 16 לפסק דיני; כן ראו: הנחיית היועצת המשפטית לממשלה 3.1200 "חירות ההפגנה" (5.1.2022) (להלן: הנחיית היועצת המשפטית לממשלה בעניין חירות ההפגנה)). גם כאשר הפגנה אינה טעונה רישיון, בנסיבות שבהן מספר המשתתפים בה עולה על 500 איש, היא עונה להגדרת "עצרת עם" לפי חוק הבטיחות במקומות ציבוריים, התשכ"ג-1962, ובהתאם חלים עליה הכללים הרלוונטיים מכוח חוק זה. בנוסף לאמור, נפסק כי המשטרה רשאית להטיל מגבלות על זמן, מקום ואופן עריכת הפגנות מכוח סמכויותיה לפי סעיפים 5-3 לפקודת המשטרה (בג"ץ 5078/20 פדידה נ' משטרת ישראל, פסקה 16 לפסק דיני (19.8.2020) (להלן: עניין פדידה); עניין כיכר גורן, פסקה 18 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות). לפי הנחיית היועצת המשפטית לממשלה בעניין חירות ההפגנה, נתונה למשטרה סמכות לפזר הפגנה כאשר נעברת עבירה של התקהלות אסורה (שם, בעמ' 14). מעבר לאמור, למשטרה נתונות גם שורה של סמכויות להפעלת כוח לשם שמירה על הסדר הציבורי בעת התקיימות ההפגנה, שיש בהן להשליך על זכויות נוספות, ובהם הזכות לחירות ולשלמות הגוף (עניין פדידה, פסקאות 35-34). כך, כחלק מפעולות המשטרה, היא עושה שימוש בהפעלת כוח באמצעים שונים, כגון שימוש בסוסים ופרשים והפעלת מכת"זיות (מיכל שמכיל מים, צבע או בואש; וראו: בג"ץ 346/21 עמותת משפט אמת וצדק נ' משטרת ישראל (29.7.2021); בג"ץ 5882/18 קרויס נ' משטרת ישראל (19.8.2020)). מלבד הפגיעה שטמונה בסמכויות אלה בזכות לשלמות גוף, כלים אלה עשויים ליצור גם "אפקט מצנן" ביחס למימושה של הזכות להפגין. לשיטתי, קיימים מספר טעמים שמעוררים מורכבות מיוחדת בהקניית סמכות לשר להתוות מדיניות כללית בתחום ההפגנות והמחאות. הטעם הראשון נוגע לאינטרס המיוחד שקיים לשלטון לצמצם את חופש הביטוי והמחאה. לא אחת הפגנות מכוונות לעניינים שמצויים בלב המחלוקת הפוליטית ושנמצאים על סדר היום הציבורי; פעמים רבות, ההפגנות מבקשות להוביל לשינוי במדיניות הממשלה או אחד משריה. לפיכך, לממשלה קיים אינטרס מובנה בהגבלת הפגנות, בפרט כאשר אלה מופנות נגד החלטותיה. בהתאם לאמור, הודגש בפסיקתנו כי אין לקבוע מגבלות על הפגנות כנגזרת של נושא ההפגנה. כך, באחת הפרשות הובהר כי "המשטרה אינה ממונה על האידיאולוגיה" (עניין סער, בעמ' 179), ובפרשה אחרת צוין כי "התוכן האידיאולוגי, שההפגנה או התהלוכה מבקשות לבטא, אינו כשלעצמו עניין לשלטונות" (עניין לוי, בעמ' 411; כן ראו: עניין כיכר גורן, פסקה 20 לפסק דיני). הנה כי כן, מחאה המכוונת כלפי מדיניות הממשלה שבה השר חבר, ואשר עשויה להשפיע על יכולתו לקדם מדיניות זו, מעוררת מטבע הדברים חשש מוגבר להתערבות מטעמים פוליטיים. אך לאחרונה עמד בית משפט זה על האמור בקבעו כי: "במחאות נגד השלטון, חשובה ההקפדה היתרה על שיקול דעת עצמאי ורחב של רשויות האכיפה, על מנת שלא ישמשו ככלי בידי השלטון לדיכוי מחאות נגדו" (ההדגשה במקור – ע' פ'; בג"ץ 5936/23 וסרלאוף נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 6 לפסק דינו של השופט י' עמית (30.5.2024) (להלן: עניין וסרלאוף)). טעם נוסף לפוטנציאל הפגיעה המיוחדת בזכות להפגין נעוץ בתלות של הפרט במשטרה לשם עצם מימושה של הזכות להפגין. הפגנות ומחאות הן מטבען אירועים שמתרחשים במרחב הציבורי, ואשר משליכים באופן מובנה על הסדר הציבורי. כך, בחלק מהמקרים, הפגנה טעונה רישיון מהמשטרה או שהיא עולה כדי "עצרת עם"; גם במקרים אחרים, המשטרה עשויה לקבוע תנאים שיש בהם להשפיע על עצם קיומה ועל אופייה של ההפגנה, ובתוך כך תנאים להגבלת זמן האסיפה; פרק הזמן שבו תתאפשר חסימת צירים; והשעות שבהם יעשה שימוש באמצעי הגברה (והכל בכפוף למבחן הוודאות הקרובה שהוצג לעיל; ראו למשל: עניין פדידה, פסקאות 17-16; כן ראו: סעיף 106 לתגובה המקדמית מטעם המדינה בבג"ץ 6916/20 אזרחים כותבים חוקה נ' משטרת ישראל), בנוסף, כפי שצוין בפסיקה, הזכות להפגין כוללת גם היבט חיובי, שמתבטא בחובתה של המדינה לסייע לפרט המבקש לממש את זכותו להפגין, למשל באמצעות הקצאת כוחות משטרתיים "בגבולות הסביר ובהתחשב באמצעים העומדים לרשותה ובסדרי העדיפויות שייקבעו על ידיה" (עניין מטה הרוב, בעמ' 219-218). קרי, בשונה מזכויות חוקתיות אחרות, מימושה של הזכות להפגין תלוי במידה רבה בפעולות הננקטות על ידי המשטרה הלכה למעשה, הן לפני ההפגנה, הן במהלכה. טעם אחרון להיבט המיוחד של הפגיעה בהתייחס לזכות זו נובע מכך שהפעלת הסמכויות שנתונות למשטרה בתחום זה היא במידה רבה, עניין של יישום אמות המידה המהותיות שנקבעו בדין. לאורך השנים התפתחו אמות מידה מחמירות לבחינת האיזון שבין הזכות להפגין ובין זכויות ואינטרסים אחרים. כך, נקבע כי רק מקום שבו מתקיימת ודאות קרובה לפגיעה קשה ורצינית בסדר הציבורי או בשלום הציבור ניתן להגביל את הזכות להפגין (ענין וסרלאוף, פסקה 7 לפסק דינו של השופט י' עמית; עניין פדידה, פסקה 21; עניין סיעת מרצ, בעמ' 829-828). כמו כן, נקבע כי גם במקרים אלה, המשטרה רשאית לקבוע מגבלות רק במידה הנדרשת על מנת לפגוע פגיעה כאמור, ולנקוט באמצעי מגביל שפגיעתו בזכות להפגין היא הפחותה ביותר (בג"ץ 8988/06‏ משי זהב נ' מפקד מחוז ירושלים, פסקה 10 (27.12.2006); כן ראו: הנחיית היועצת המשפטית לממשלה בעניין חירות ההפגנה, בעמ' 8). בהתאם לאמור, נקבעו הנחיות מפורטות מטעם היועצת המשפטית לממשלה ומטעם פרקליט המדינה ליישום אמות מידה אלה, על מנת להתוות את שיקול דעתן של רשויות האכיפה לפעולה באופן שוויוני ואחיד, תוך השארת שיקול דעת הדרוש לגורמים בשטח (עניין וסרלאוף, פסקה 10 לפסק דינו של השופט י' עמית). בפועל נראה כי אין הלימה בין מדיניות השר לבין הנחיות היועצת, המשקפות את האיזונים המתחייבים מהדין ובכלל זה פסיקת בתי המשפט. כך, לדוגמה, השר טען כי מדיניותו העקרונית היא כי אין לאשר חסימות צירים מרכזיים וכי יש לפעול לפינוי חסימות במקרים של הפגנות (וראו סעיף 9 לבקשת העותרים בבג"ץ 532/23 לצו ביניים מיום 5.3.2023; סעיף 12 לתגובת השר, נספח 1 לתגובת המדינה מיום 16.3.2023). לעומת זאת, הפסיקה הבהירה כי לעיתים, הפרעות לתנועה עשויות להיות בגדר "מחיר שנדרש לשלמו כדי לזכות בחיים בחברה דמוקרטית" (עניין ברדנשטיין, פסקה 9; כן ראו: עניין פדידה, פסקה 26) וכי מימוש הזכות לחופש ההפגנה "עלול לפגוע בחיי השגרה של האדם, בנגישותו ממקום למקום, בתכניות ארועים או עבודה שתיכנן מבעוד יום, ואף בארועים מיוחדים שנערך להם זמן רב קודם לכן" (עניין ברדנשטיין, פסקה 8). בהתאם, ההנחיות ואמות המידה שנקבעו על ידי הגורמים במשטרה ובמערך הייעוץ המשפטי לממשלה בעניין זה, משקפות – כאמור – את המורכבות הקיימת ואת הצורך ליצור איזון עדין בין הזכויות והאינטרסים האמורים. דברים אלה באו לידי ביטוי במכתבה של המשנה ליועצת המשפטית לממשלה (משפט ציבורי-חוקתי) למזכיר הממשלה מיום 16.7.2023. במסגרת זאת הובהר כי החלטה בדבר חסימה יזומה של ציר תנועה או של פתיחת ציר חסום (לרבות הפעלת כוח לצורך פתיחת ציר חיוני שנחסם) היא החלטה שלרוב נתונה למפקד המחוז, ושבגדרה יש לשקול שיקולים שונים ומגוונים. בתוך כך, יש לשקול את קיומם של צירים אלטרנטיביים מתאימים לנפח התנועה בזמן הרלוונטי; מידת הנזק שנגרם (ובתוך כך, סיכון לחיי אדם והארכת משך הנסיעה) – הכל בהתאם למכלול הנסיבות הקונקרטיות. עוד צוין כי החלטה בדבר אופן פתיחת הציר היא החלטה מבצעית מובהקת שמתקבלת בהתאם למכלול הנסיבות בשטח (סעיף 17 למכתבה של המשנה ליועצת המשפטית לממשלה (משפט ציבורי-חוקתי) "מדיניות בנושא הפגנות" (16.7.2023) צורף כנספח 7 לעתירה בבג"ץ 5936/23; כן ראו: נוהל אג"מ 222.111.05 של המשטרה "חסימת צירי תנועה ראשיים" (30.7.2020)). הדין מחייב כי מדיניות השר לא תחרוג מנוסחאות האיזון המשפטיות שהותוו לאורך השנים. הקשיים המיוחדים בהחלת הוראת סעיף 8ג על תחום זה לא נעלמו גם מעיני היועצת המשפטית לממשלה, שהתייחסה לצורך בקביעת "מגבלות ייחודיות" על סמכותו של השר בתחום זה (וראו: סעיף 192 לתצהיר התשובה מטעם משיבי הממשלה; כן ראו: סעיף 143 לתגובה המקדמית מטעם משיבי הממשלה). נוכח האמור, שקלתי את בקשת העותרים בבג"ץ 532/23 לקבוע כי הסמכות להתוות מדיניות – באופן שבו היא עוצבה בתיקון – אינה מתפרשת על פני תחום זה. ואולם, איני סבור כי יש מקום לשלול באופן גורף את יכולת הפיקוח והתווית המדיניות מצד השר בתחום זה. נוכח השפעתן של הפגנות ומחאות על המרחב הציבורי, ישנה חשיבות בקיומו של פיקוח מיניסטריאלי גם בתחום זה. בנוסף, כפי שצוין על ידי ועדת צדוק וועדת אור, מבחינת תפקידו המוסדי, השר עשוי להיות גורם ממתן ביחס לתמריץ של המשטרה, עליו עמדנו לעיל, לפעול על מנת להגיע להישגים מבצעיים, ובתוך כך לפגוע פגיעה מופרזת בזכויות האדם. בהקשר זה, הוועדות הציבוריות התייחסו לשימוש באמצעים כמו פרשים (ועדת צדוק) ולשימוש בכדורי גומי (ועדת אור). קרי, דווקא הכוח הרב שמצוי בידי המשטרה בכל הנוגע לקיומן של הפגנות במרחב הציבורי – מצריך קיומו של רסן נוסף בדמות קיומה של מדיניות שר שתוכל, למשל, כפי שהובהר על ידי הוועדות, לקבוע מגבלות על הפעלת הכוח המשטרתי. ואולם סבורני כי מכלול הדברים שהוצגו, כמו גם מציאות החיים כפי שהשתקפה במקרים שהוצגו בהליך, שעל עיקריה עמדנו לעיל, ממחישים את המורכבות המיוחדת שטמונה בהקניית סמכות לשר בתחום זה, והחשש מחריגה מאמות המידה המשפטיות המפורטות שנקבעו בהקשר זה לאורך השנים. לעמדתי, ניתן להגיע למתווה פרשני, שיש בו ליישב במידה רבה בין סמכותו של השר להתוות מדיניות, על הפוטנציאל שיש בה לריסון הכוח המשטרתי, לבין החששות המיוחדים מפגיעת יתר בזכות לחופש ביטוי ובחירות ההפגנה. לפי פרשנות זו, סמכותו של השר להתוות מדיניות עקרונית בתחום ההפגנות מותנית בקיומה של חובת היוועצות עם היועצת המשפטית לממשלה, תוך מתן משקל ניכר לעמדתה. כפי שצוין לעיל, חובת היוועצות עשויה לצמוח מחובותיה הכלליות של הרשות המינהלית, בהתאם לאופי הייחודי של התחום בו מתקבלת ההחלטה. התווית מדיניות עקרונית בתחום ההפגנות קשורה קשר הדוק ליישום אמות המידה המשפטיות המפורטות שנקבעו בפסיקה (ובהקשר זה ראו גם את הנחיית היועצת המשפטית לממשלה בעניין חירות ההפגנה, שמתווה שורה ארוכה של כלליים מפורטים שמגדרים את שיקול דעתה של המשטרה בהקשר זה). נוכח האמור, סבורני כי ליועצת המשפטית לממשלה תפקיד מכריע בהבטחת ההתאמה של המדיניות המוצעת על ידי השר להוראות הדין ולפסיקה הרלוונטית. בנוסף לאמור, מעורבותו של היועץ המשפטי לממשלה יש בה להציב ערובה נוספת כי המדיניות שתקבע על ידי השר לא תחצה את קו הגבול להנחיה אופרטיבית או שתשמש לצרכים פוליטיים, בשים לב לרגישות המיוחדת הכרוכה בהתוויית מדיניות בתחום זה, ולקשיים שעליהם עמדנו לעיל. למותר לציין, כי מדיניות כללית ועקרונית לא יכולה להיקבע בהתאם לתוכן ההפגנה, לרקע האידאולוגי של המשתתפים בה או לגורמים כלפיהם מכוונת המחאה. על המדיניות להיקבע ברמת הפשטה גבוהה, במנותק מהנסיבות הפרטניות, לרבות נושא ההפגנה. זאת, מאחר שכפי שצוין לעיל, ההלכה הפסוקה היא כי "התוכן האידיאולוגי, שההפגנה או התהלוכה מבקשות לבטא, אינו כשלעצמו עניין לשלטונות" (עניין לוי, בעמ' 411). בהתאם – תוכנה של ההפגנה אינו שיקול רלוונטי להתוויית מדיניות עקרונית וכללית. לעמדתי, השילוב בין רמת ההפשטה הגבוהה של המדיניות כאמור, קיומן של אמות מידה מפורטות בדין לעניין הפעלת הסמכות על ידי מפקד המחוז, בצירוף חובת ההתייעצות עם היועצת, תוך מתן משקל ניכר לעמדתה, ולדרישה לפרסום מראש של המדיניות (עליה עמדנו לעיל) יש בו למזער את החשש לשימוש בסמכות שבסעיף 8ג למתן הוראות אופרטיביות באצטלה של מדיניות, או להתערבות משיקולים פוליטיים בתחום זה. בהינתן פרשנות זו, הקובעת מגבלה נוספת וחשובה על הפעלת סמכות השר בתחום רגיש זה, סבורני כי ניתן ליישב בין סעיף 8ג לבין הזכות לחופש ביטוי וחירות ההפגנה. ה. סעיף 9 – סמכותו של המפכ"ל ומכאן לבחינת סעיף 9, שכותרתו "תפקיד המפקח הכללי". בנוסחו לפני התיקון, סעיף זה קבע כי: "המפקח הכללי יפקח על משטרת ישראל, על סדרי ניהולה ועל הפעלתה, ויהיה אחראי להשגחה על כל ההוצאות הכרוכות בה ולאפסניה שברשותה". הוראה זו נתפסה כהוראת היסוד אשר מכוחה נתונה למפכ"ל הסמכות לעמוד בראשות המשטרה, לנהל אותה ולהיות אחראי על הפעלתה (וראו: המענה מיום 7.7.2021 מטעם המשנה הפלילי ליועץ), הוראה זו מלמדת גם על גבולות סמכויותיו של השר: סמכויות הניהול הוקנו למפכ"ל, ולו בלבד, ולפיכך לא נתונה לגורם אחר – ובתוך כך לשר – הסמכות לשים עצמו בנעליו ולנהל בעצמו את המשטרה. על מעמדו המיוחד של המפכ"ל עמדנו גם בבג"ץ 911/21, שבמסגרתו נדון הסדר קציבת כהונתו של המפכ"ל. בפרשה זו קבענו כי נוכח מעמדו ותפקידו של המפכ"ל כבעל הסמכות הניהולית והפיקודית על תפקודה של המשטרה, ישנה חשיבות רבה בעיצוב הסדר קציבת כהונתו באופן שיבטיח את עצמאותו ואי תלותו בגורמים הממנים אותו: הממשלה והשר. הדגשנו כי הסדר זה נושא חשיבות הן במישור הבטחת שיקול הדעת המקצועי של המפכ"ל, הן במישור אמון הציבור בו. יתרה מכך, לאורך השנים, התפיסה הייתה כי במובנים רבים, חלוקת התפקידים בין המפכ"ל לבין השר כפי שהיא מוסדרת בפקודה, אינה נותנת ביטוי מספק למעמדו הרם של המפכ"ל כמי שמסורות לו סמכויות הניהול של המשטרה. כך, ועדת צדוק הדגישה את הצורך לחזק את מעמדו ולקבע את סמכויותיו כרשות מוסמכת, באופן שיקנה לו שליטה מבצעית מלאה על פעולות המשטרה. בפרט, הובעה ביקורת רבה על המצב הקיים שבו נתונות לשר סמכויות רבות בתחום המינויים והפיטורים, כאשר את חלקן הומלץ להקנות למפכ"ל. על רקע האמור לעיל, יש לבחון את משמעותו של התיקון, שבגדרו התווספה הסיפא לסעיף 9, שלפיה סמכויותיו של המפכ"ל מכוח סעיף זה יופעלו "בהתאם להתוויות המדיניות ולעקרונות הכלליים של השר" (ההדגשה הוספה – ע' פ'). בעוד שלפני התיקון, לא הייתה מגבלה בגדרי הסעיף על שיקול דעתו של המפכ"ל, התיקון קושר בין אופן הפעלת סמכויותיו לבין המדיניות והעקרונות הכלליים שהתווה השר, וקובע כי אלה יופעלו "בהתאם" למדיניות השר. לפיכך, חלופה פרשנית אחת – עליה הצביעו חלק מהעותרים – היא כי התיקון שינה לרעה את מעמדו של המפכ"ל ופגע במרחב שיקול הדעת המקצועי שלו, תוך כרסום במעמדו העצמאי. לתזה זו עיגון בלשונו של הסעיף, שכן מבחינה מילולית, התיבה "בהתאם" עשוי לרמז על הכפפה מוחלטת של שיקול הדעת של המפכ"ל לשיקול דעתו של השר, והפיכת המפכ"ל למבצע הוראות השר בלבד. לצד האמור, חלופה פרשנית נוספת למשמעות התוספת לסעיף 9 היא כי אין בה לגרוע ממעמדו המיוחד של המפכ"ל או לגרוע משיקול דעתו העצמאי להפעלת סמכויותיו. סבורני כי גם לתזה פרשנית זו קיים עיגון בלשון הסעיף. כידוע, בבחינת לשון החקיקה, אין לבודד את המילה נושא הפרשנות מההקשר שבו היא מצויה בהוראת החוק, מאחר שלא ניתן לעמוד על משמעותו של ביטוי אלא בהקשר המלא שלו (וראו: בג"ץ 5158/21 גורטלר נ' שר הרווחה, פסקה 20 לפסק דיני (28.12.2023); בג"ץ 310/82 בן צבי נ' ראש הממשלה, פ"ד לו(4) 191, 194 (1982); ברק, פרשנות החקיקה, בעמ' 108-104). במקרה דנן – מרכז הכובד של הסעיף הוא בייחוד התפקיד הניהולי של המשטרה למפכ"ל, ובקביעה כי הוא "יפקח" על המשטרה, על סדרי ניהולה, ועל הפעלתה. הלשון שבה הסעיף נוקט בהתייחס לתפקידו של המפכ"ל היא רחבה וגורפת, כאשר "הפיקוח" משתרע על המשטרה כולה ועל כל הנעשה לניהולה ולהפעלתה (והשוו: בג"ץ 789/78 אופק נ' שר הפנים, פ"ד לג(3) 480 (1979)); בניסוח הרחב של תפקידי המפכ"ל, יש להקרין גם על האופן שבו יש לפרש את הסיפה של סעיף 9, כמפורט לעיל. פרשנות זו, אשר מבטיחה את מעמדו העצמאי של המפכ"ל, מתיישבת עם התכלית הסובייקטיבית של התיקון. אמנם, הסעיפים שנוגעים למעמדו של המפכ"ל ("המפקח הכללי נתון למרות הממשלה וכפוף לשר"; "הדרג הפיקודי העליון במשטרה הוא המפקח הכללי") פוצלו מהצעת החוק. לצד האמור, לאורך הליך החקיקה הוצהר מספר פעמים כי התיקון לא נועד לשנות את הכלל שלפיו השר אינו בגדר "מפכ"ל-על" (הפרוטוקול מיום 15.12.2022, בעמ' 210-209, 379; הפרוטוקול מיום 19.12.2022, בעמ' 4) – קרי, גם לשיטת המחוקק אין בהוראות התיקון כדי לפגוע במעמדו העצמאי של המפכ"ל כמי שמוקנות לו סמכויות הניהול של המשטרה. בנוסף לאמור, תזה פרשנית זו מקדמת את התכליות האובייקטיביות של הסעיף. כפי שצוין לעיל, בית משפט זה עמד בעבר על החשיבות הרבה שטמונה בהבטחת מעמדו העצמאי של המפכ"ל. בהקשר זה הודגש כי תפקידו של המפכ"ל הוא "אחד מהתפקידים החשובים ביותר במערכת אכיפת החוק בישראל" (בג"ץ 1004/15 התנועה למשילות ודמוקרטיה נ' השר לביטחון פנים, פסקה 16 (1.4.2015)); וכי ההגנה על עצמאותו ועל אי תלותו היא אחת מהערובות לקיומה של הדמוקרטיה בישראל (בג"ץ 911/21, פסקה 17). הגנה על עצמאותו של המפכ"ל היא חיונית לשמירה על עצמאות של הדרגים המקצועיים כולם. לפיכך, אימוץ פרשנות שיש בה לבצר את מעמדו העצמאי של המפכ"ל – מתחייבת כחלק מהעקרונות שעליהם עמדנו, והיא מקדמת את תפקודה התקין של המשטרה, את אמון הציבור בה, ואת ההגנה על זכויות האדם. פרשנות זו תואמת גם את ההלכה המושרשת שלפיה משהעניק המחוקק במישרין לגורם מינהלי סמכות שהשימוש בה כרוך בהפעלת שיקול דעת, עליו להפעילה לפי שיקול דעתו, ואסור לו לקבל הנחיה מגורמים ממונים בדבר אופן הפעלתה (עניין מיכלין, בעמ' 323; בג"ץ 8371/09 דורון נ' שר הפנים, פסקה 17 (7.7.2010); ע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, פ"ד לט(2) 225, 258 (1985); ברק-ארז, בעמ' 173-159; אולם ראו: זמיר, בעמ' 951-947). בהתאם להלכה זו – משניתנה למפכ"ל סמכות הניהול והפיקוח – אין במדיניות השר, שאמורה לכלול עקרונות ברמת הפשטה גבוהה, כדי לגרוע מסמכותו שלו לקבל החלטות הן עקרוניות והן פרטניות, לרבות בהתייחס למדיניות הארגונית והמבצעית של המשטרה, בהתאם לשיקול דעתו. בנוסף לאמור, פרשנות זו יש בה להגשים גם את התכלית של מתן אפשרות לשר להתוות את המדיניות הכללית של המשטרה, כביטוי לאחריותו המיניסטריאלית על פעולתה. זאת, בהתאם למערך "האיזונים והבלמים" שעליו עמדנו. היא מדגישה את חשיבות מעמדו של השר בהכוונת פועלה של המשטרה, תוך קביעת גבולות ברורים בין השר לבין המפכ"ל, ותוך איזון בין הפיקוח המינסטראלי לבין העצמאות המקצועית. נוכח האמור, יש לקרוא את סעיף 9 בנוסחו העדכני לאחר התיקון, באופן שבו התווית המדיניות הכללית על ידי השר שאותה ישקול גם המפכ"ל, אינה גורעת מחובתו של המפכ"ל להפעיל שיקול דעת עצמאי; לקבוע מדיניות ארגונית ומבצעית למשטרה; ולהיות אמון על אופן יישום המדיניות בשטח ועל פרטי הביצוע האופרטיביים. הנה כי כן, מצאנו כי ביחס למרבית הוראות התיקון קיים מתווה פרשני שיש בו לאזן ולגדר את מעורבות הממשלה והשר בעבודת המשטרה. מתווה פרשני זה – אשר מונע פגיעה ניכרת בעצמאות המשטרה – מאפשר ליישב בין הוראות אלה לבין קיומן של זכויות אדם, מאחר שהוא מפרש את התיקון באופן שאינו גורע מעצמאותה של המשטרה, ואשר מונע את הכפפת המשטרה והמפכ"ל לשר ולממשלה באופן גורף ולא מאוזן. בנוסף לאמור, נטען לפנינו כי מישור נוסף של פגיעה בזכויות טמון בכך שהלכה למעשה שיקולים פוליטיים חדרו לאופן ההפעלה של סמכויות המשטרה השונות, וכי המשטרה מפעילה את סמכויותיה באופן פוגעני יותר בהשוואה למצב הדברים שלפני התיקון. אף היועצת המשפטית לממשלה ציינה כי "חששות אלו אינם בעלמא, אלא מבוססים גם על הניסיון המצטבר מאז חקיקתו של התיקון" (סעיף 154 לתצהיר התשובה מטעם משיבי הממשלה). אין לכחד, השתלשלות העניינים בחלוף הזמן מאז שנחקק התיקון – בפרט כפי שהיא משתקפת בהליכים שנגעו לבקשות לצווי ביניים – אכן מצביעה על תמונה מטרידה. ואולם, הפגיעה הנטענת נגרמה עובר לפרשנות שעליה עמדנו, אשר מציבה ערובות נחוצות לעצמאות המשטרה; זאת, בפרט ביחס להיבטים הנוגעים לאופן הפעלת סמכות השר להתוות מדיניות לפי סמכותו בסעיף 8ג. הכרעתנו זו נוגעת למחלוקת בסוגיית חוקתיות התיקון לפקודת המשטרה. אולם ברור כי בחיי המעשה, זהו אינו האתגר היחיד הניצב לפנינו בזיקה לסוגיות המועלות בעתירה. אני רחוק מלהניח כי העמדת פרשנות על מכונה יש בה משום פתרון מלא לקשיים עליהם מצביעה היועצת המשפטית לממשלה. יש לזכור כי בצד הפרשנות החוקתית, מקיים בית משפט זה גם ביקורת שיפוטית על החלטות מנהליות של הרשות המבצעת, ובכלל זה על החלטות השר, המפכ"ל ונושאי משרה אחרים במשטרת ישראל. ככל שהעותרים, כמו גם אדם אחר מהציבור, יסברו כי הפעלת סמכויות נעשית בחריגה מהוראות הדין, כפי שאלה מפורשות על ידינו, שערי בית המשפט פתוחים. לצד האמור, כפי שיפורט להלן, איני סבור כי קיים מתווה פרשני שיש בו למנוע את הפגיעה בזכויות כתוצאה מסעיף 8ד – שעניינו במדיניות בתחום החקירות. סעיף 8ד – על הפגיעה בזכויות כפי שהודגש על ידי העותרים, כמו גם על ידי היועצת המשפטית לממשלה, סעיף 8ד פוגע פגיעה קשה ועוצמתית בזכויותיו של החשוד אשר ניצב בפני חקירה פלילית. לעמדתי, הפגיעה בזכויותיו של החשוד אינה נובעת אך מהחששות שעליהם עמדנו עד כה – פוליטיזציה של החקירות הפליליות והאפשרות להתערבות אופרטיבית בחקירה מתנהלת – והיא נובעת גם מקיומה של מדיניות חקירות שאינה בהלימה עם מדיניות העמדה לדין. נוכח חשיבות הדברים, נחזור ונביא את הסעיף כלשונו (ההדגשות הוספו – ע' פ'): הנה כי כן, התיקון מקנה לשר סמכות לקבוע מדיניות כללית בתחום החקירות הפליליות, לרבות קביעה של סדרי עדיפויות עקרוניים. בניגוד לסמכותו של השר להתוות מדיניות כללית בגדרי סעיף 8ג(א), הסעיף קובע במפורש כי הפעלת הסמכות בתחום זה מותנית בהליך פרוצדורלי שכולל את שמיעת היועץ המשפטי לממשלה והתייעצות עם המפכ"ל. ואולם, יושם אל לב כי חובת פרסום המדיניות וחובת הדיווח לוועדה לביטחון לאומי של הכנסת, שנקבעו בהתייחס לסעיף 8ג(א), לא נקבעו ביחס לסמכותו של השר בתחום מדיניות החקירות. בנוסף, סעיף 8ד(ב) מבהיר כי סמכותו של השר אינה גורעת מחובתה של המשטרה לפעול לפי כל דין בעניין חקירה או תיק; ובפרט כי אין בכך לגרוע מחובתה הסטטוטורית של המשטרה לפתוח בחקירה אם נודע לה על ביצוע עבירה. בחינת המצב הקיים עובר לתיקון מגלה עמימות מסוימת בשאלת סמכותו של השר להתוות מדיניות בתחום החקירות; אמנם ניתן למצוא עובר לתיקון אמירות מסוימות אשר מהן משתמע כי נתונה לו סמכות שכזו (וראו: עניין התנועה לאיכות השלטון, בעמ' 944); מן העבר השני ניתן למצוא אמירות אחרות מהן עולה כי סמכותו לקבוע מדיניות אינה חלה בתחום זה (וראו: דוח ועדת מירון, בעמ' 180). מכל מקום, כעולה מהחומרים שלפנינו, בפועל, עובר לתיקון, השר לא התווה מדיניות בתחום החקירות, ובית משפט זה אף לא נדרש לשאלה זו במישרין. אף מבלי לטעת מסמרות בשאלת המצב המשפטי עובר לתיקון, אין חולק כי אופן התווית הסמכות, כך שהפעלתה מחייבת אך את "שמיעת" היועץ המשפטי לממשלה – לא משקפת את מצב הדברים עובר לתיקון. ברי כי מדובר ברכיב משמעותי אשר יש בו להשפיע על טיבה ומהותה של הסמכות, כפי שיפורט להלן. על מנת לעמוד על הפגיעה הקשה אשר טמונה בהסדר, נחזור על מושכלות היסוד שנוגעות לחקירה פלילית. החקירה הפלילית היא החוליה הראשונה, בלעדיה אין, בהליך הפלילי. השלבים הנוספים של ההליך הפלילי, ובהם החלטה על העמדה לדין; ניהול הליך משפטי; הכרעת הדין; וגזירת הדין – תלויים כולם בשלב הראשוני והחיוני של החקירה הפלילית. קשר הדוק במיוחד קיים בין שלב החקירה הפלילית לבין שלב העמדה לדין. כך, סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי: "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שנסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין [...]" (ההדגשה הוספה – ע' פ'). הנה כי כן, תכליתה של החקירה הפלילית היא בירור השאלה האם מתקיימת תשתית ראייתית מספקת להגשת כתב אישום (ראו והשוו: בג"ץ 2366/05 אלנבארי נ' ראש המטה הכללי בצה"ל, פסקה 10 (29.6.2008)). נקודת המוצא היא כי פתיחה בחקירה פלילית כרוכה בפגיעה קשה בזכויותיו של החשוד. החקירה הפלילית פוגעת בפרטיותו, בכבודו ובשמו הטוב של הפרט; מקום שבו החשוד נעצר כחלק מהליך החקירה, נשללת חירותו; החקירה אף עשויה להוביל לפגיעה בחופש העיסוק שלו. כפי שצוין בעבר: "[...] כל חקירה, ותהא זו ההוגנת והסבירה מכולן, מעמידה את הנחקר במצבים מביכים, מכבידה עליו, מחטטת בצפונותיו, חודרת לפני ולפנים של ציפור נפשו, ויוצרת אצלו לחצים נפשיים חמורים" (י' קדמי על הראיות כרך א' 52 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)). בהתאם לאמור, לא ניתן להמעיט ממשמעותה של החלטה לפתוח בחקירה פלילית על חייו של אדם. כפי שצוין באחת הפרשות, מדובר בהחלטה "[ש]יש בה כדי לשנות את חייו של אדם. צל מעיב עליו. החיים שוב אינם כשהיו" (ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 518-517 (1999); דברים אלה נאמרו ביחס להעמדה לדין, ואולם הם יפים גם בענייננו). לכך יש להוסיף כי לעיתים, שלב החקירה הפלילית עשוי להימשך תקופה ממושכת, למשל כאשר מדובר בהליך חקירה מורכב וסבוך, ואף בהינתן העומס אשר מוטל על מערכות האכיפה. החשש מחדירת שיקולים פוליטיים – שהוצג בהרחבה לעיל – נכון ביתר שאת כאשר עסקינן בתחומי החקירה הפלילית. האפשרות כי החלטה בדבר פתיחה בחקירה פלילית והשימוש בסמכויות השלטוניות הפוגעניות הכרוכות בה, ייעשו שלא מטעמים עניינים או מקצועיים, מהווה פגיעה בגרעין הלגיטימציה של עצם החקירה הפלילית; ויש בה להשליך גם על הלגיטימיות של כלל החוליות הנוספות בשרשרת אכיפת הדין, ובהן ההחלטה על העמדה לדין ועצם ההרשעה בעבירה הפלילית וריצוי העונש. בהתאם לאמור, טענה היועצת המשפטית לממשלה כי יש מקום ליצור "חיץ" – הפרדה הרמטית – בין הדרג המיניסטריאלי לבין מערכת אכיפת החוק בכללותה (וראו: סעיף 212 לתצהיר התשובה מטעם משיבי הממשלה). ואולם, הפגיעה הטמונה בהסדר שקבוע בסעיף 8ד אינה מתמצית כאמור בחששות האמורים; קושי משמעותי נוסף במקרה דנן נובע מהניתוק שההסדר יוצר בין שלב החקירה הפלילית לבין שלב העמדה לדין. כידוע, מדיניות העמדה לדין, לרבות קביעת סדרי עדיפויות, נקבעת על ידי היועץ המשפטי לממשלה בתפקידו כראש התביעה הכללית, וכמי שתפקידו להנחות את כל יתר זרועותיה של התביעה הכללית: התביעה המשטרתית, ותובעים בעלי הסמכה מאת היועץ המשפטי לממשלה (וראו: בג"ץ 4845/17 חמדאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 26 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (28.10.2019); על פסק דין זה ניתן דיון נוסף: דנג"ץ 7491/19 נאור נ' חמדאן (12.11.2020) כן ראו הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 1.0000 "תפקידי היועץ המשפטי לממשלה" (16.2.2003)). בית משפט זה עמד לא אחת על החשיבות שבקביעת מדיניות שכזו, שמבטיחה הפעלה שוויונית של כוח התביעה, בידי היועץ המשפטי לממשלה, (בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 513 (1990)). חרף האמור, ההסדר שמצוי בסעיף 8ד קובע כי הגורם המכריע היחיד לעניין קביעת מדיניות כללית בתחום החקירות הפליליות, לרבות קביעת סדרי עדיפויות, הוא השר, והשר לבדו. אמנם, טרם הפעלת סמכותו זו עליו להתייעץ עם המפכ"ל ו"לשמוע" את עמדת היועצת המשפטית לממשלה, ואולם סמכות ההכרעה נתונה לו – ולו בלבד. אף בטרם נעמוד על המשמעות הפרשנית של המונח שמיעה בהקשר זה – ברי כי אין מדובר בגיבוש מדיניות משותפת, או בסמכות המותנית בהסכמה של היועץ המשפטי לממשלה. בכך, ההסדר מאפשר יצירת הסדרים מובחנים זה מזה: סדר עדיפויות אחד בהתייחס לחקירות פליליות; סדר עדיפויות אחר בהעמדה לדין. נוכח האמור, נוצר מצב שבו השימוש במנגנון החקירה הפלילית – על הפגיעה העוצמתית בפרט שכרוכה בו, ייעשה גם מקום שבו ידוע מראש כי החקירה לא תוליך להעמדה לדין. מצב זה כשלעצמו יוצר פגיעה חוקתית קשה בזכויות החשוד. הלימה בין מדיניות החקירות לבין מדיניות העמדה לדין היא תנאי הכרחי לכך שהפגיעה בזכויות חוקתיות נעשית לתכלית ראויה ואך במידה המתחייבת. כפי שציינתי, שלב החקירה הוא החוליה הראשונה בשרשרת ההליך הפלילי: אך אם אין "בקצה השרשרת" אפשרות להעמדה לדין – אין כל טעם בחקירה. כאשר ההסדר החוקי מאפשר קיומה של חקירה פלילית כאשר זו לא תוביל – בהינתן מדיניות התביעה – להעמדה לדין, המשמעות היא קיומה של חקירה פלילית ללא כל תכלית, שכן תכליתה של החקירה היא קביעה האם קיימת תשתית ראייתית מספקת לצורך הגשת כתב אישום. עם מצב דברים זה אין להסכין. כפי שצוין בפרשה אחרת: "חברה דמוקרטית שוחרת חופש מבקשת להילחם בפשיעה ומוכנה שחקירה תפגע בכבוד האדם ובחירותו של הנחקר ובלבד שהפגיעה היא לתכלית ראויה והפגיעה אינה מעבר לנדרש" (ההדגשה הוספה – ע' פ'; בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817, 835 (1999)). אבהיר כי לא נעלמה מעיניי המלצת ועדת צדוק להקנות לשר סמכות בתחום זה, תוך התניית הסמכות אך בחובת היוועצות. ואולם, איני סבור כי יש בכך לשנות ממסקנתי בדבר הפגיעה בזכויות כתוצאה מעצם קיומו של פער בין מדיניות חקירות לבין מדיניות העמדה לדין, בפרט משעה שהוועדה כלל לא נדרשה לפגיעה אפשרית בזכויות החשוד, במובן שעליו עמדתי, במסגרת המלצותיה. כפי שצוין, סבורני כי לא קיים מתווה פרשני לסעיף 8ד שיש בו למנוע את הפער המובנה בין מדיניות בתחום החקירות הפליליות, לבין מדיניות בתחום ההעמדה לדין, אשר עלול להביא לידי קיומה שלחקירה פלילית ללא כל תכלית. לעמדתי, הלשון הברורה שבה נוקט הסעיף בהגדירו חובת "שמיעה" של היועץ המשפטי לממשלה אינה מאפשרת ליצוק משמעות פרשנית שמצמצמת את הפער בין מדיניות בתחום החקירות לבין מדיניות בתחום העמדה לדין באופן מספק. שימוש במונח היוועצות – באותו סעיף חוק ממש – מלמד כי בהקשר הפרטני של הסעיף, המחוקק ביקש ליתן משקל מופחת לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, בהשוואה לעמדת המפכ"ל (בג"ץ 724/83 מדינת ישראל נ' השופט' י' זפט, פ"ד לח(3) 701, 707 (1984); ע"א 101/73 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 67, 73-72 (1973); ברק, תורת החקיקה, בעמ' 314-313). זאת בפרט כאשר נוסח הסעיף הועתק למעשה מהמלצותיה של ועדת צדוק, אך נעשה בו שינוי בודד: "שנמוך" המעמד שיש ליתן לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. במצב דברים זה, הניסיון להעניק פרשנות מקיימת יכפה על לשון החוק משמעות אשר ספק אם היא יכולה לשאת (ראו: בג"ץ 781/15 ארד-פנקס נ' הועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים על פי חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד הילוד), התשנ"ו-1996, פסקה 21 לפסק הדין של הנשיאה א' חיות (27.2.2020); ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין, חיפה נ' פוליטי, פ"ד סב(4) 280, 303-302 (2008)). ואולם חשוב מכך, אף אם היה ניתן לקבוע כי ניתן לפרש את חובת "השמיעה" כחובת היוועצות, לא היה די בכך כדי להבטיח הלימה מספקת לתחום ההעמדה לדין, באופן שימנע את מצב הדברים שבו הפרט נתון לחקירה פלילית כאשר הדבר נעשה בלא אופק של העמדה לדין. נוכח הקשר ההדוק בין תחום החקירות הפליליות להחלטה בדבר העמדה לדין, לשם מניעת פגיעה שלא לצורך בזכויות החוקתיות, נדרש היה להבטיח תיאום בין סמכויות העמדה לדין לבין סמכות החקירה הפלילית. זאת ניתן היה להשיג, למשל, על ידי מתן הסמכה להחלטה משותפת לשר וליועצת המשפטית לממשלה בסוגיה זו, או למצער התניית הסמכת השר בהסכמה של היועצת המשפטית לממשלה למדיניות החקירות (זמיר, בעמ' 980-979). זאת לא נעשה. משמצאנו כי לא ניתן למצוא מתווה של פרשנות שיקהה את הפגיעה בזכויות שטמונה בסעיף 8ד, נוסיף ונבחן האם הסעיף מקיים את התנאים שבפסקת ההגבלה. פסקת ההגבלה פסקת ההגבלה שקבועה בסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, קובעת ארבעה תנאים אשר בהתקיימם פגיעה בזכות החוקתית מותרת. נדרש שהפגיעה תהא בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת בו; על החוק להלום את ערכיה של מדינת ישראל; עליו להיות לתכלית ראויה; ועל הפגיעה בזכות להיות במידה שאינה עולה על הנדרש. המבחנים שנקבעו בפסקת ההגבלה נותנים ביטוי לכך שהזכויות החוקתיות הן יחסיות ולא מוחלטות, והם מבטאים את האיזון בין זכויות הפרט לבין האינטרסים הציבוריים הנדרשים לקיומה של החברה (ראו, מיני רבים: עניין המרכז האקדמי, בעמ' 620; בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים, פ"ד סא(2) 202, 313-312 (2006) (להלן: עניין עדאלה)). התנאי הראשון, שלפיו נדרש כי הפגיעה תיעשה בחוק מתקיים בענייננו שכן מדובר בהסדר נורמטיבי המעוגן בחקיקה ראשית (יוער כי חלק מהעותרים טענו כי יש מקום לאמץ את הגישה שהובאה בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז בבג"ץ 3390/16 עדאלה נ' הכנסת, פסקאות 52-44 לפסק דינה (8.7.2021); באותו עניין מצאתי להשאיר גישה זו בצריך עיון, ולא מצאתי להכריע בה גם במקרה דנן, נוכח התוצאה שאליה הגעתי). אשר לתנאי השני שעניינו בערכי מדינת ישראל, טענות העותרים לא התמקדו בתנאי זה, מה גם שהובהר בפסיקה כי "קשה לראות דוגמה להפרתו של תנאי זה אלא בנסיבות חריגות ויוצאות דופן" (עניין המרכז האקדמי, בעמ' 621). איני סבור כי המקרה דנן הוא מקרה חריג כאמור. לפיכך, נפנה לבחון את תכלית הסעיף. תכלית ראויה כידוע, תכליתו של חוק תיחשב ראויה כאשר מטרתו להגן על זכויות אדם או להגשים אינטרס ציבורי חשוב (בג"ץ 1308/17 עיריית סלואד נ' הכנסת, פסקה 63 63 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (9.6.2020) (להלן: עניין עיריית סלואד); בג"ץ 7385/13 איתן – מדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל, פסקה 25 לפסק דיני (22.9.2014) (להלן: עניין איתן); בג"ץ 3752/10 רובינשטיין נ' הכנסת, פסקה 71, לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (17.9.2014); בג"ץ 1030/99 אורון נ' יו"ר הכנסת, פ"ד נו(3) 640, 662 (2002) (להלן: עניין אורון); כן ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט – כרך שלישי: פרשנות חוקתית 525 (1994)). הכנסת והשר טענו הן ביחס לתיקון בכללותו, הן ביחס להוראות סעיף 8ד, כי תכליתם היא דקלרטיבית בלבד, וכי אין בה משום שינוי של הדין אלא אך הבהרתו. וראו בהקשר זה את האמור על ידי הכנסת: "כל הסמכויות שהיו בידי השר קודם לכן – נותרו על כנן, וכל הסמכויות שלא היו בידיו – אינן בידיו גם כיום; לא התווספה לשר סמכות נוספת בעקבות חקיקת החוק המתקן ולא נגרע מסמכויותיו דבר" (ההדגשה הוספה – ע' פ'; סעיף 11 להתייחסות הכנסת לכתבי התשובה מטעם המשיבים). השר מצדו הדגיש שלמרות שסמכויותיו היו קיימות גם לפני התיקון, עיגונן הרשמי בחקיקה יחזק את מחויבות המשטרה ליישם את המדיניות שיקבע. זאת במיוחד לאור קשיים שהתגלו בנושא זה בעבר. כפי שפורט לעיל, תכלית הצהרתית זו אינה רלוונטית לתחום החקירות, שכן אף אם נניח כי הייתה עמימות מסוימת בתחום זה, ניתן לשר "כוח עודף" בהשוואה למצב ששרר קודם לכן – שמאפשר לו להיות הגורם המכריע היחיד בעניין זה. תכלית מוצהרת נוספת היא הסדרת מערכת היחסים שבין השר לבין המשטרה "ברוח" מסקנות הוועדות הציבוריות שדנו בסוגיות אלה. כפי שהובהר לעיל, השר נושא תפקיד חשוב במערכת "האיזונים והבלמים" שנוגעת לעבודת המשטרה, כמי שנושא באחריות כלפי הציבור לגבי אופן תפקודה. כפי שצוין באחת הפרשות: "[]השר לביטחון פנים אחראי מטעם הממשלה כלפי הציבור לגבי כל תפקידיה של משטרת ישראל" (עניין התנועה לאיכות השלטון, בעמ' 943). אכן, השר הוא נציגה של הממשלה – אשר נהנית מאמון הכנסת, וחלק מתפקידו הוא פיקוח ועיצוב המדיניות העקרונית שלפיה תפעל המשטרה. אחד מתפקידיה היסודיים של המשטרה הוא בתחום החקירות הפליליות. בהתאם, סבורני כי תכלית של מתן אפשרות לשר לממש את תפקידו ואחריותו כלפי הציבור, גם בתחום החקירות, היא תכלית ראויה. היא מתיישבת עם הרעיון הדמוקרטי ומקדמת אותו. ואולם, מעל דיוננו מרחפת השאלה האם ביסוד התיקון עמדה גם תכלית אחרת, והיא להעמיק את מעורבותו של השר בפעילות המשטרה, באופן שעלול לערער את יסודותיה המקצועיים והענייניים. שאלה נכבדה זו מתעוררת ביחס להוראות התיקון בכללותן, ואולם מאחר שמצאנו כי קיים מתווה פרשני למרביתן, נתמקד בהקשר זה אך בסעיף 8ד. אף שהתומכים בהוספת סעיף זה הפנו באופן חוזר ונשנה להמלצת ועדת צדוק בעניין זה, ואף כי נוסחו הועתק הלכה למעשה מהמלצותיה – המחוקק בחר לסטות מנוסח ההצעה, ולקבוע כי חלף חובת היוועצות עם היועץ המשפטי לממשלה עליה המליצה, השר יחוב בחובת "שמיעה" בלבד. הכנסת טענה בפשטות כי הסעיף מעגן את המלצת ועדת צדוק, מבלי להתייחס לשוני האמור. לעומת זאת, חבר הכנסת בן גביר ציין בדיוני הוועדה כי: "אני חייב לומר שהמושג התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה בענייני חקירות קצת מטריד אותי, משום שלצערי, התפיסה של היועץ המשפטי לממשלה היום – ואני לא דווקא מאשים את היועצת הזאת, זו התפיסה במשרד המשפטים – שהתייעצות הופכת להיות בהרבה מאוד מקרים קבלת הוראה. אני מאלה שחושבים, ולדעתי, כך גם רוב חברי הכנסת כאן, גם אלה שלא מודים בכך, שעם כל הכבוד וההערכה לפקידי הציבור, למשנים ליועמ"שית, ליועמ"שית עצמה – ויש לי הערכה, הם אנשי ציבור, משקיעים שעות, ימים, לילות. אבל אני סובר שבסוף ההחלטה צריכה להיות של הדרג שנבחר" (הפרוטוקול מיום 14.12.2022, בעמ' 27). בשונה מעמדתו בהליך החקיקה, במסגרת תצהיר התשובה ציין השר כי: "מדובר בהבדל חסר משמעות אמיתית, מה גם שהמלצות ועדת צדוק לא ניחנו בכל מימד של קדושה" (סעיף 160 לתצהיר התשובה מטעם השר). אף כי מדברים אלה משתמע כי לשיטת השר אין שוני משמעותי בין המונחים – ברי כי הדבר לא עולה מנוסח החוק. כידוע, הליך היוועצות פורמלי הוא הליך מינהלי, אשר כפוף למכלול ההלכות לעניין חובותיה של רשות מינהלית בהקשר זה. הבחירה המכוונת לנקוט במונח "שמיעה" חושפת כי תכליתו של התיקון לסטות מקיומן של חובות אלה, ולהרחיב את השפעתו של השר על תחום החקירות, אף מעבר למשקל שוועדת צדוק חשבה שראוי לתת לו. בכך יש להעיד לכאורה על כך שתכלית החקיקה היא להסיט את האיזון בין הגורמים המקצועיים שאמונים על מערכת אכיפת הדין לבין סמכויות השר. נוכח האמור, מתעורר ספק לא מבוטלים בשאלה אם ביסוד סעיף 8ד ניצבת גם תכלית אחרת מהתכלית המוצהרת. ואולם, איני רואה לטעת מסמרות בשאלה זו, בהינתן שבבסיס ההסדר מצויה גם תכלית ראויה, ובשים לב למסקנתי במישור המידתיות. לפיכך, מוכן אני להניח לצורך הדיון כי התיקון מקיים את דרישת התכלית הראויה. מידתיות בשלב זה אפנה לשאלה האם הפגיעה עומדת במבחני המידתיות, קרי – האם היא אינה עולה על הנדרש. מבחן המידתיות "נועד למנוע פגיעה יתרה בחירותו של היחיד. הוא קובע כי האמצעי השלטוני צריך להיגזר בקפידה כדי להלום את הגשמתה של התכלית. בכך בא לידי ביטוי עקרון שלטון החוק וחוקיות השלטון" (בג"ץ 3477/95 בן עטייה נ' שר החינוך התרבות והספורט, פ"ד מט(5) 1, 12 (1996)). כידוע, מבחן זה מתבסס על שלושה מבחני משנה: מבחן הקשר הרציונלי; מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה; ומבחן המידתיות "במובן הצר" (ראו, מני רבים: בג"ץ 6942/19 צ'באנו נ' שר הפנים, פסקה 54 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (12.7.2023); עניין עיריית סלואד, פסקה 88; בג"ץ 1877/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקה 53 לפסק דינה של הנשיאה מ' נאור (12.9.2017)). מבחן הקשר הרציונלי מתמקד בשאלה האם בכוחו של האמצעי שנבחר בחוק כדי להגשים את המטרה שביסודו (בג"ץ 4343/19 כן לזקן נ' כנסת ישראל, פסקה 5 לפסק דיני (16.3.2022) (להלן: עניין כן לזקן); בג"ץ 6427/02, בעמ' 707-706; עניין המרכז האקדמי, בעמ' 622; עניין אורון, בעמ' 666-665) דומה כי אין חולק שמבחן זה מתקיים בענייננו. תכליתו של סעיף 8ד היא מתן אפשרות לשר לממש את אחריותו המיניסטריאלית כממונה על המשטרה. ברי כי הקניית סמכות לשר להתוות מדיניות בתחום החקירות הפליליות, יש בה כדי לקיים מבחן זה. מכאן לבחינה אם קיים אמצעי שפגיעתו פחותה, והוא מגשים את תכליות ההסדר באותה המידה או במידה דומה (בג"ץ 7146/12 אדם נ' כנסת ישראל, פ"ד סד(2) 717, 806 (2013); בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 385 (1997)). סבורני כי יישום מבחן זה בענייננו מגלה קושי לא מבוטל, נוכח קיומן של חלופות חקיקתיות שיש בהן לאפשר התווית מדיניות בתחום זה, תוך הבטחת ההלימה בין מדיניות החקירה לבין מדיניות העמדה לדין. לצד האמור, חלופות אלה לא יגשימו במידה דומה את התכלית של מימוש תפקידו של השר, מאחר שחלופות אלה מעניקות לעמדתו משקל מופחת בהשוואה לזו שמוסדרת בסעיף 8ד. להבדיל מהאמור לעיל ביחס לשני מבחני המידתיות הראשונים, סבורני כי ההסדר לא צולח את מבחן המשנה השלישי – מבחן המידתיות במובן הצר. לפי מבחן זה, נדרש כי יתקיים יחס ראוי בין התועלת שתצמח לציבור מהגשמת תכליותיו של החוק לבין הפגיעה בזכויות אדם הנלווית לו (עניין איתן, פסקה 160 לפסק דיני; בג"ץ 2334/02 שטנגר נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד נח(1) 786, 797-796 (2003); בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, 270 (1999)). במסגרת זאת יש לבחון האם הפגיעה בזכויות החשוד שקולה לתועלת המושגת כתוצאה מהקניית סמכות לשר בתחום זה. להבדיל ממבחן המשנה השני, במסגרת מבחן זה יש לשקול גם חלופות אשר מגשימות את התכליות אותן החוק מבקש להגשים, אף אם במידה פחותה (עניין כן לזקן, פסקה 12 לפסק דיני; עניין עדאלה, בעמ' 265-264). לעמדתי, כפי שכבר הוסבר, עוצמת הפגיעה בזכויות החשוד במקרה דנן היא גבוהה. אין חולק כי הפיכתו של אדם לחשוד במסגרת חקירה פלילית גורמת לפגיעה קשה בזכויותיו במישורים שונים. בין היתר, הוא חשוף לאפשרות של מעצר מאחורי סורג ובריח, תוך שלילת חירותו וחופש התנועה שלו; היא מחייבת את הפרט לחשוף פרטים שבליבת צנעת הפרט אשר נוגעים לחייו האישיים, תוך פגיעה קשה בפרטיותו; היא מאפשרת למדינה לחפש בכליו ובחפציו; היא פוגעת פגיעה אנושה בשמו הטוב ובכבודו, פגיעה שאינה תחומה לשלב החקירה, ואף עשויה ללוות אותו בשארית חייו. קיומו של פער מובנה בין מדיניות המשטרה בעניין חקירות פליליות לבין מדיניות העמדה לדין יוצרת קטגוריה של מצבים, שבהם אין מתאם בין מדיניות החקירה למדיניות התביעה, בגדרה מתאפשרת פגיעה ניכרת בזכויותיו של אדם, כאשר פגיעה זו נעשית ללא כל תכלית. משמעות הדבר היא שאדם עלול למצוא עצמו נתון לחקירה פלילית מקיפה ופולשנית, בעוד שמלכתחילה אין כל כוונה להעמידו לדין. כפי שצוין לעיל, במצב דברים זה הנחקר הופך ל"אובייקט" של הליך חסר תוחלת. מצב דברים זה אף אינו עולה בקנה אחד עם יעדו העיקרי של ההליך הפלילי: ענישתם של האשמים וזיכוי חפים מפשע. אל מול פגיעה משמעותית זו, ניצבת התכלית של מתן אפשרות לשר לממש את אחריותו המיניסטריאלית. הגם שאין להקל ראש בתועלת זו, ברי כי ישנה אפשרות לעצב הסדר שבמסגרתו מוקנית סמכות לשר לממש את אחריותו המיניסטריאלית כממונה על המשטרה, באופן שמונע מצב של חקירה שמתקיימת ללא כל צורך. כאמור, בשונה ממבחן המידתיות השני, אשר בוחן כאמור אמצעי שמידת יעילותו דומה, סבורני כי בגדר האיזון שנערך במסגרת מבחן המשנה השלישי, אף אם הסדרים מסוג זה לא יגשימו את התכלית במידה דומה, אין בכך כדי להצדיק את הפגיעה בזכויות הטמונה בהסדר. הסעד הנה כי כן, סעיף 8ד פוגע בזכויותיו החוקתיות של החשוד, והוא אינו צולח את פסקת ההגבלה. משאלה הם פני הדברים, אין מנוס מהמסקנה כי הוא אינו חוקתי. במישור הסעד, כפי שפורט לעיל, לשיטתי לא ניתן למצוא מתווה של פרשנות מקיימת שיש בו ליישב את הפגיעה הטמונה בסעיף 8ד עם זכויות החשוד. נוכח האמור, סבורני כי אין מנוס מלהכריז על בטלותו של הסעיף. אחר הדברים האלה לאחר כתיבת הדברים, עיינתי בחוות דעתו של חברי השופט נ' סולברג ואבקש לשוב ולהדגיש את עמדתי ביחס לטענה לפגיעה בזכויות חוקתיות. חברי מציין כי לשיטתי, התיקון מוליך לפגיעה בזכויות אדם מאחר שהתיקון "מעלה את ההסתברות" לפגיעה יתרה בזכויות המושפעות מהפעלת סמכויותיה של המשטרה (פסקה 16 לחוות דעתו). אני מבקש להדגיש כי על אף שסברתי כי התיקון אינו חף מקשיים, הבהרתי כי המענה לקשיים אלה מצוי במישור הפרשני, באופן שיש בו לייתר את המהלך החוקתי (וראו: פסקה 124 לחוות דעתי). הסעיף היחיד שבו מצאתי כי לא ניתן להימנע ממסקנה שיש בו פגיעה בזכויות אדם – הוא סעיף 8ד. אציין בנוסף, כי עמדתי העקרונית בנוגע להשפעת מערכת היחסים בין המשטרה לבין הדרג המיניסטריאלי על זכויות אדם אינה מתמקדת ב"פוטנציאל הפגיעה" כתוצאה מהאפשרות לשימוש לרעה בסמכויות המשטרה. כפי שציינתי בחוות דעתי, הסרת המנגנונים המבטיחים את עצמאות המשטרה והגדלת המעורבות הבלתי מבוקרת של הדרג המיניסטריאלי פוגעת בלגיטימיות של הפגיעה בזכויות אדם שמושפעות מסמכויות המשטרה. קביעה זו מתכתבת במישרין עם קביעות בית המשפט בעניין המרכז האקדמי, שם הבהיר בית המשפט כי עצם הפגיעה בתנאים שמקנים לגיטימציה לעונש המאסר, יש בה כדי להוליך לפגיעה עצמאית ומובחנת בזכות לחירות (וראו: פסקאות 108-105 לחוות דעתי). זאת, גם כאשר הפגיעה בזכויות אדם שמתרחשת בפועל בין כתליו של בית סוהר בניהול פרטי, זהה לפגיעה שבזכויות אדם בבית סוהר בניהולה של המדינה (וראו: שם, בעמ' 612-611). שלישית, באשר לפגיעה בכבוד האדם, עמדתי אינה נשענת על תחושות סובייקטיביות של השפלה, אלא על המשמעות "הערכית והסמלית" (והשוו: שם, בעמ' 615) של הפעלת סמכויות המשטרה, במצב הדברים שבו עצמאותה נפגעת באופן ניכר. סוף דבר משטרת ישראל מופקדת על מימושן של הסמכויות השלטוניות הגרעיניות שנתונות לשלטון במדינה דמוקרטית: אכיפת הדין הפלילי והשמירה על הסדר הציבורי וביטחון הציבור. אין חולק כי סמכויות אלה כרוכות מעצם טיבן בפגיעה קשה בזכויות אדם. פגיעה זו היא תוצאה בלתי נמנעת של האחריות הכבדה והמורכבת אשר מוטלת על כתפיה של המשטרה. ואולם, ההצדקה והלגיטימיות של הפגיעה בזכויותיו של הפרט בידי המשטרה, מותנית בקיומם של סייגים ותנאים שיש בהם לרסן את הכוח שנתון בידיה. בהתאם, שאלת דמותה וצביונה של משטרת ישראל, ובתוך כך טיבה של מערכת היחסים בין המשטרה לבין השר הממונה עליה והאיזון בין הפעלת הסמכויות על ידי גורמים אלה, יש בהם להשליך באופן ישיר על זכויות האדם. נוכח האמור, התפיסה ארוכת השנים שהושרשה היטב בשיטתנו המשפטית היא כי מצד אחד, השר הממונה נושא בחובה לפקח על עבודת המשטרה ולהתוות את מדיניותה העקרונית; וכי מן העבר השני בעת הפעלת סמכויותיה על המשטרה לפעול באופן עצמאי וממלכתי, בהתאם לשיקולים מקצועיים בלבד, באופן בלתי תלוי ובלתי מוטה. עקרונות אלה לא עוגנו בחקיקה, אך הם באו לידי ביטוי הן בהמלצותיהן של הוועדות הציבוריות שנדרשו לכך לאורך השנים, הן בעמדתו העקבית של מערך הייעוץ המשפטי לממשלה. עקרונות אלה נועדו למנוע ניצול לרעה של הכוח העצום שנתון בידי המשטרה, ולהבטיח כי משטרת ישראל תמלא את תפקידה כמשטרה של מדינת ישראל, ולא של ממשלת ישראל. חובתה של המשטרה נתונה לאזרחי המדינה כולם – וזאת ללא קשר לשיוכם הלאומי או הדתי, לאמונות השונות שבהם הם מחזיקים, ולשיוכם הפוליטי. אכן, משטרה "מטעם", אשר מפעילה את סמכויותיה בצורה בררנית ונתונה ללחצים חיצוניים, היא משטרה אשר תאבד את הלגיטימציה הנתונה לה להפעלת הכוח. תיקון מס' 37, שניצב במוקד העתירות שלפנינו, הסדיר לראשונה בגדרה של חקיקה ראשית את מערכת היחסים שבין הדרג המיניסטריאלי לבין המשטרה. התיקון התמקד אך באותם הסדרים שנוגעים למעורבות השר בעבודת המשטרה, מבלי שעוגנו מנגנונים מאזנים כלשהם אשר הם תנאי לשם הבטחת ההגנה על זכויות אדם. עמידה על מכלול הוראות התיקון עשויה ללמד כי הוא יוצר העדפה מובנית של עקרונות הנוגעים לסמכויות השר, על פני העקרונות שנוגעים לעצמאות המשטרה, באופן שהסיט את נקודת האיזון שהייתה קיימת עובר לתיקון, תוך פגיעה בדמותה ובמסגרת פעולתה המקובלת של המשטרה. נוכח האמור, העותרים לפנינו ביקשו כי נורה על ביטולו של התיקון כולו, אך בחינת פרשנותו של התיקון העלתה כי קיים מתווה פרשני שמאפשר להימנע מביטולן של מרבית הוראות התיקון. בגדרו של מתווה זה, מצאנו כי התיקון לא גרע מחובתה של המשטרה לפעול באופן עצמאי, מקצועי, ממלכתי ובלתי תלוי. בנוסף, מצאנו כי למרות שסעיף 8ב, הקובע כי המשטרה נתונה למרות הממשלה, הועתק מחוק-יסוד: הצבא, לא ניתן להשוות בין שני ההסדרים החוקיים בשל ההבדלים המהותיים ביניהם. סעיף 8ב לא משנה אפוא את מערכת היחסים בין הממשלה לבין המשטרה. המשטרה, אשר מפעילה שיקול דעת מקצועי ועצמאי באכיפת החוק, אינה מהווה זרוע ביצועית ישירה של הממשלה. כמו כן, מצאנו כי סמכות השר להתוות מדיניות לפי סעיף 8ג(א) תפורש כך שהיא כוללת חובת היוועצות עם המפכ"ל; וכאשר מדובר בקביעת מדיניות בתחום ההפגנות, חובה זו תכלול גם היוועצות עם היועצת המשפטית לממשלה, והכל בכפוף לאמות המידה המפורטות שנקבעו בפסיקה בהקשר זה. בנוסף, תנאי לתוקפה של מדיניות זו היא פרסומה מבעוד מועד, בהתאם לחובת הפרסום שבסעיף 8ג(ב). כמו כן, יש לפרש את סעיף 9 באופן שאינו גורע מחובתו של המפכ"ל להפעיל שיקול דעת עצמאי, לקבוע מדיניות ארגונית ומבצעית למשטרה, ולהיות אמון על אופן יישום המדיניות בשטח ועל פרטי הביצוע האופרטיביים. לצד זאת, מצאנו כי אין מנוס מלהורות על בטלות סעיף 8ד לפקודה, שעניינו בסמכות השר להתוות מדיניות בתחום החקירות הפליליות. כך אציע לחבריי לקבוע. השופט אלכס שטיין: השורה התחתונה: דין העתירות להידחות קראתי ושקלתי בכובד ראש את פסק דינו של חברי, מ"מ הנשיא (בדימ'), השופט ע' פוגלמן. מטעמים שיפורטו להלן, לא אוכל להצטרף למסקנותיו. לדידי, דין העתירות להידחות על כל ראשיהן. במוקד העתירות שלפנינו עומד חוק לתיקון פקודת המשטרה, התשפ"ג-2022 (להלן, בהתאמה: החוק המתקן או התיקון ו-פקודת המשטרה או הפקודה), אשר מעניק לשר לביטחון לאומי (להלן: השר) סמכויות ביחס לפועלה של משטרת ישראל (להלן: המשטרה) כרשות האמונה על אכיפת החוק ושמירה על הסדר הציבורי – ובכללן הסמכות להתוות מדיניות וסדרי עדיפויות עקרוניים לפעילות המשטרה, לרבות בתחום החקירות הפליליות (להלן: הסמכויות החדשות). העותרים טוענים שהחוק המתקן בא לקלקל. לטענתם, הסמכויות החדשות משנות את איזוני הכוחות הקיימים באופן שמעצים את כוחו של השר, כשחקן פוליטי מובהק, ומאפשר לו להנחות את פעולות המשטרה באופן שיחפוף את עמדותיו ויקדם את סדר יומו הפוליטי. העותרים מוסיפים וטוענים כי הדבר פוגע, או עלול לפגוע, אנושות בכבוד האדם ובחרויות היסוד של הפרט – בהן, חופש הביטוי והזכות להפגין – וביושרה (integrity) הנדרשת בקבלת החלטות בנוגע לפתיחתן וניהולן של חקירות פליליות כחלק מהזכות ל"הליך הוגן". גם היועצת המשפטית לממשלה (להלן גם: היועצת) סבורה כך. העותרים והיועצת הציגו לפנינו שלל טעמים שבעטיים, כך נטען, עלינו לקבוע כי התיקון מנוגד לעקרונות החוקתיים שמעשי החקיקה של הכנסת אמורים לקיים – וזאת, שלא בהתאם למבחני פסקת ההגבלה. מטעמים אלה נתבקשנו להכריז על בטלותו של התיקון. חברי, מ"מ הנשיא (בדימ'), השופט פוגלמן, מסכים, בעיקרו של דבר, עם טענות אלו. כדי להימנע מבטלות גורפת של התיקון, הוא מציע מתווה פרשני ביחס לחלק מסעיפי התיקון, אשר יש בו, לדידו, כדי להתגבר על הקשיים החוקתיים האמורים. בנוגע לחלקו האחר של התיקון, סעיף 8ד לפקודה, מצא חברי כי אין מנוס מביטולו. על קביעות אלה מבקש אני, במלוא הכבוד, לחלוק. בפתח הדברים, אסכם את חוות דעתי בקצרה. לפי הדוקטרינה החוקתית הישראלית, כפי שנתגבשה עד כה, ביטולו של מעשה חקיקה של הכנסת על ידי בית משפט זה מתאפשר רק כאשר מעשה זה מפר את נורמת-העל או כלל חוקתי כלשהו. מקרים אלה כוללים פגיעה בלתי מידתית באחת מזכויות היסוד של אדם אשר זכו להגנה בגדרם של חוקי היסוד וכן, להשקפתי, חריגה מסמכות החקיקה שהכנסת קיבלה בהיווסדה בחלקה האופרטיבי של הכרזת העצמאות. באין פגיעה בזכות או הפרה כאמור, מעשה החקיקה, כפי שחוקק, יהא תקף ויעמוד על כנו; ואנו לא נוכל – וממילא לא נרצה – להתערב בו בדרך של "מתווה פרשני" או ביטול. העתירות שלפנינו מציבות את זכויות הפרט אל מול כוחות המשטרה. בעולמן של זכויות הפרט, חוק הכנסת יכול להיחשב לבלתי-חוקתי רק כאשר זכות בת-פועל חוקתי תיפגע מהפעלתו של החוק – אף בהינתן יישומו כדת וכדין, ולא רק במקרים של שימוש לרעה באחד מסעיפיו. כאשר בלעדי השימוש לרעה בחוק שום זכות חוקתית לא יוצאת ניזוקה ושום עיקרון חוקתי לא יוצא נפגם, האפשרות ההיפותטית של שימוש לרעה בחוק אינה הופכת אותו לבלתי-חוקתי. בהתאם לכך, הטוען לבטלות החוק נדרש להראות כי הפגיעה הנטענת בזכות חוקתית נובעת באופן מובנה (אינהרנטי) מהאמור בחוק גופו, ולא מהאופן בו הוא מופעל על-ידי בעל הסמכות. בחינת חוקתיותו של חוק אינה יכולה לצאת מתוך נקודת הנחה כי הגורם המוסמך יעשה שימוש לרעה בסמכויות שהוענקו לו או יפעילן שלא כדין. זאת, מאחר שכל סמכות שלטונית כפופה לזכויות חוקתיות ולכללי המשפט המינהלי – כללים אשר מחייבים כל רשות שלטונית לפעול בדל"ת אמות הסמכות שבידה ואך ורק מתוך שיקולים ענייניים ובהתאם לכללי הצדק הטבעי, ובמסגרת זו להימנע משרירות, מזדון, מהפליה ומהחלטות שאינן סבירות במידה קיצונית. באין הפרה מובנית של זכות חוקתית בחוק גופו, החוק יהא תקף גם כאשר הוא מעניק לרשות שלטונית סמכויות שהפעלתן שלא כדין עלולה לפגוע באחת הזכויות כאמור. הנחת העבודה היא שבתי המשפט יידעו להתמודד עם תרחיש קונקרטי של פגיעה בזכות, לכשיתגשם, על ידי הענקת סעדים משפטיים פרטניים לנפגע בזמן אמת. כפי שהוסבר על ידי הנשיאה ד' ביניש בבג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, חטיבת זכויות האדם נ' שר האוצר, פ"ד סג(2) 545 (2009) (להלן: עניין הפרטת בתי הסוהר): "הנחת המוצא בביקורת החוקתית היא שאין די בפגיעה פוטנציאלית בלבד בזכויות אדם חוקתיות כדי להביא לביטול חקיקה ראשית של הכנסת [...]. ככל שעסקינן בפגיעה פוטנציאלית בזכויות אדם, להבדיל מפגיעה ממשית, הרי ככלל לא יהיה בפגיעה כזו כדי להצדיק התערבות שיפוטית לביטולה של החקיקה" (שם, בפסקה 67 לפסק דינה של הנשיאה ביניש; ההדגשה הוספה – א.ש.). בענייננו, החוק המתקן והסמכויות החדשות שהוא מעניק לשר אינם פוגעים, אך בשל עצם קיומם, בשום זכות בת-פועל חוקתי. כפי שאבאר בהמשך דבריי, הסמכויות שהוענקו לשר במסגרת התיקון אינן טומנות בחובן, באופן אינהרנטי, הפרה חוקתית. זאת, כאשר הפעלת הסמכויות הללו על ידי השר תהא כפופה לא רק לדל"ת האמות של כל סמכות וסמכות, אלא גם לכללי המשפט החוקתי והמינהלי שמניתי, ללא יוצא מן הכלל. הוראות התיקון ברורות ומפורשות – ואין עמנו כל סיבה להניח כי הן שחררו את השר מכבליהם של כללים מושרשים של המשפט החוקתי והמינהלי או הסמיכוהו לפעול שלא-כדין. כפועל יוצא מהאמור, חוק הכנסת אשר מעניק סמכויות נרחבות לבעל-שררה, אשר מטעמים פוליטיים (או אחרים) עלול להשתמש בסמכויות אלו לרעה ושלא כדין, אינו חוק בלתי-חוקתי כשלעצמו. אם וכאשר ניווכח לדעת כי השר חרג מסמכותו או עשה שימוש בסמכויות חדשות אלו מתוך שרירות לב או זדון, שקל שיקולים שלא ממין העניין, בחר להתעלם מנתון רלבנטי, הפר את כללי הצדק הטבעי, נהג בדרך שיוצרת הפליה פסולה או מגיעה כדי חוסר סבירות קיצוני שיורד לשורש העניין, נדע לבטל את החלטתו הספציפית – מבלי להגיע לפסלות התיקון עצמו – בהתאם לכללי המשפט החוקתי והמינהלי. אם כך, בנקודת הזמן הנוכחית, וככל שהעותרים והיועצת מלינים על עצם כינונן של הסמכויות החדשות והסכנות הטמונות בהן – דין העתירות אשר הונחו לפנינו להידחות בהיעדר סתירה אינהרנטית בין החוק המתקן לבין כללי המשפט החוקתי הנהוגים במחוזותינו; וכך אציע לחבריי לעשות. הבסיס הנורמטיבי: תובנות חוקתיות שבבסיס הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת העתירות דכאן מציבות לפנינו שאלה חוקתית בדבר ביקורת שיפוטית על פועלה של הרשות המחוקקת – הכנסת. שאלה זו מוסיפה לעורר מחלוקות, ואין לה, בעת הזאת, מענה חד-ערכי מוסכם. אחזור בקצרה על עמדתי העקרונית בסוגיה זו, כפי שפורטה בהרחבה בבג"ץ 5119/23 התנועה לטוהר המידות נ' הכנסת (26.10.2023) (להלן: בג"ץ טבריה) ובבג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (1.1.2024) (להלן: בג"ץ הסבירות). כפי שהוסבר על ידי בשני פסקי דין אלה, עמדה זו צומחת מתורת הסמכות שעניינה איתור גבולות ההסמכה הקיימת: הסמכה אשר ניתנה לכנסת כרשות מחוקקת ומכוננת, מחד גיסא, והסמכה אשר ניתנה לבית משפט זה, מאידך גיסא. עמדתי בנדון דידן מורכבת משש תובנות הקשורות אהדדי. התובנה הראשונה היא מהותם המשפטית של מוסדות השלטון. מוסדות אלה – כולל הרשות המחוקקת ובתי המשפט – נולדים בתוך הכתובים הרשמיים של המדינה ופועלים אך ורק בגדרי הכתובים הללו: הוראות דין פורמליות אשר קובעות את סמכויותיהם, ולא מעבר לכך. שלא כמו בעלי אישיות משפטית טבעית – אנשים בשר ודם – אשר מוחזקים בני חורין בכפוף למגבלות שהדין קבע עבורם, למוסדות המדינה אין כוחות, אין סמכויות – ולדידי, אין קיום – מעבר למה שנקבע עבורם בכתובים שהקימו אותם ושהגדירו את פועלם בהמשך הדרך (ראו: בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר-המשטרה, פ"ד ב 80, 83-82 (1949)). התובנה השנייה קשורה קשר הדוק לפוזיטיביזם משפטי אשר אומץ, בין היתר, בהוראת סעיף 2 לחוק-יסוד: השפיטה. הוראה זו קובעת, לצד העיקרון היסודי בדבר עצמאותו של שופט, כי שופטים נתונים למרותו של הדין – כפיפות שמלמדת על כך שבתי המשפט אינם מוסמכים ליצור את הדין לפי תפישתם הערכית מתובנות ותכנים שאינם בגדר ״דין״. בהתאם לכך, מענה לכל שאלה משפטית – כדוגמת השאלה בדבר קיומה והיקפה של סמכות שלטונית כזאת או אחרת – יכול, לטעמי, להינתן אך ורק בהתבסס על הדין הפוזיטיבי. דין זה מורכב מכללים פורמליים אשר נכתבו בכתובים הרשמיים של המדינה ומכללים שנגזרים מהאמור בכתובים אלה – כללים שקיומם ומשמעותם הם עניין שבעובדה. בהתאם לכך, קביעה שיפוטית בדבר קיומה או היעדרה של סמכות שלטונית שאינה מעוגנת בעולמן של עובדות לא תהא נכונה גם כאשר היא ניזונה מערכים מוסריים לעילא ולעילא. זאת, כאמור, מאחר שעסקינן בדין מצוי, שאותו השופט נדרש למצוא בתוך הכתובים הרשמיים של המדינה ובשאר החומרים המשפטיים הפורמליים אשר נגזרים מכתובים אלו, ולא בדין רצוי, שאותו השופט יכול, אך אינו מוסמך, ליצור על בסיסם של נורמות וערכים שמחוץ לכתובים הרשמיים. התובנה השלישית, שנוגעת לסמכויות החקיקה של הכנסת, נגזרת משתי התובנות הראשונות. עובדה היא, שהכנסת מעולם לא קיבלה לידיה סמכות רחבה עד-אין-קץ לחוקק כל חוק שבדעתה לחוקק. כך עולה מהמסמכים הפורמליים אשר הקימו את משפט המדינה ואת מוסדותיה, כולל הרשות המחוקקת: המנשר – שמעולם לא בוטל – ופקודת סדרי השלטון והמשפט, התש״ח-1948, בנוסחה המקורי. כאמור במסמכי הקמה אלה, סמכויות החקיקה שהוענקו למועצת המדינה הזמנית, ואחריה לכל כנסת וכנסת באשר היא, כפופות מעיקרן למסגרת שהותוותה בחלקה האופרטיבי של הכרזת העצמאות – חלק שמעגן בתוכו, בין היתר, את חובת המדינה לעצב ולנהל משטר מדיני-חברתי אשר תואם את ״יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל״; אשר מקיים את חופש הדת, המצפון, הלשון, החינוך והתרבות; ואשר מבטיח ״שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור״ בין אזרחיה השונים, לצד היותה של המדינה "פתוחה לעליה יהודית". הסמכתו זו של המחוקק היא הנורמה הבסיסית עליה עומד המשפט הישראלי כולו. כפועל יוצא מכך, וכפי שהוסבר על ידי בבג"ץ טבריה (שם, בפסקאות 33-31 לפסק דיני) ובבג"ץ הסבירות (שם, בפסקאות 66-65 לפסק דיני), הכנסת, למשל, אינה מוסמכת לחוקק חוק שמחייב את מי שאינו יהודי בגיור או חוק אשר מונע מנשים כהונה בתפקידים ציבוריים. לחוקים כאלה לא יהיה תוקף משפטי גם אם הכנסת תכנה אותם ״חוקי יסוד״ ותחוקקם פה-אחד. בבואנו לדון בחוק כזה (ותקוותי היא שחוקים כאלה לא יחוקקו), נהיה אפוא חייבים לבטלו מחמת חוסר סמכות של הכנסת. התובנה הרביעית, עניינה כינון החוקה בשלבים באמצעות חקיקת חוקי יסוד. כפי שהוסבר על ידי בבג"ץ הסבירות (שם, בפסקה 16 לפסק דיני), חקיקה רגילה של הכנסת כפופה לא רק למסגרת הסמכויות שהכנסת קיבלה, בהיווסדה, בחלקה האופרטיבי של הכרזת העצמאות, אלא גם לאמור בחוקי היסוד – כפי שנקבע והוסבר בע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4)221 (1995) (להלן: הלכת בנק המזרחי). הכנסת אינה מוסמכת לחוקק חוק רגיל שסותר את האמור באחד מחוקי היסוד, שלא בהתאם למבחני פסקת ההגבלה. כמו כן, שינוי בחוק יסוד יכול שייעשה רק בדרך שהותוותה באותו חוק. התובנה החמישית היא העיקרון החוקתי לפיו בית משפט זה אינו מוסמך לקבוע בעבור עצמו את גבולותיהן של סמכויות השפיטה והביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת. גבולות אלו נקבעו, כפי שנקבעו, בחוק-יסוד: השפיטה, כשסעיף 15(ג) לחוק זה מגדיר את תקרתן. מסיבה זו, לא הסכמתי עם דעת הרוב בבג"ץ הסבירות, אשר קבעה כי ביקורת שיפוטית שבוחנת את חוקתיותם של חוקי הכנסת, לרבות חוקי היסוד, יכולה – ואף חייבת – להיעשות על בסיס אמת-המידה הכללית של ״מדינה יהודית ודמוקרטית״. אמת מידה זו תואמת את האמור בחלקה האופרטיבי של הכרזת העצמאות רק במובן הבא: היא מתארת את המכנה המשותף הרחב שמחבר את זכות העלייה לישראל השמורה ליהודים אל עיקרון השוויון בין אזרחי המדינה ואל תפישת הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. ברם, החלטתם של שופטי הרוב בבג"ץ הסבירות כי אמת המידה ״יהודית ודמוקרטית״ מהווה בסיס לביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת, לרבות חוקי היסוד, פירושה כי בית משפט זה הוא אשר מחליט, בסופו של יום, מה נכלל ומה לא נכלל ב״יהודית ודמוקרטית״. קביעה זאת מרחיבה את סמכות הביקורת השיפוטית מעבר לאמור בכתובים הפורמליים של המדינה, ועל כן אין בידי להסכים עמה. כפי שהובהר על ידי, הסמכות לקבוע תכנים קונקרטיים למושגים הכלליים שבהכרזת העצמאות נמסרה, בראש ובראשונה, לכנסת כמייצגת העם אשר אמורה לנהל את המדינה (בג"ץ טבריה, בפסקה 37 לפסק דיני; בג"ץ הסבירות, בפסקאות 80-79 לפסק דיני). הווה אומר: הכנסת היא זאת שאמורה לקבוע, באמצעות חקיקה, מה כלול ומה לא כלול במושגים הכלליים של צדק, שוויון וזכאותם של יהודים לעלות לישראל – בחירה שתהא חסינה מהביקורת השיפוטית כל אימת שהכנסת מאמצת לעצמה את אחד המובנים המקובלים של "צדק", "שוויון", זכותם של יהודים לעלות לישראל, וכיוצא באלה. כך הוא גם לגבי הַמְשָׂגָת הזכויות הכלליות אשר הוכרו כבעלות מעמד חוקתי בחוקי היסוד, כדוגמת הזכות לכבוד, הזכות לחירות וחופש העיסוק. הַמְשָׂגָה זו הינה חלק מהסמכות השלטונית אשר נמסרה, בראש ובראשונה, לכנסת כגוף מחוקק. הכנסת היא זאת שאמורה לקבוע, באמצעות חקיקה, מה כלול ומה לא כלול בזכות לכבוד, בזכות לחירות ובחופש העיסוק. קביעה כאמור תהא חסינה מהביקורת השיפוטית כל אימת שהכנסת מאמצת לעצמה – בבואה לקבוע הסדרים ראשוניים כנציגת העם – את אחד המובנים המקובלים של "כבוד", "חירות" ו"חופש העיסוק". עמדה הרואה בבתי המשפט גורם אשר אמור למלא מושגים וזכויות כאמור בתכנים ערכיים קונקרטיים על-פי תפישתו-שלו סותרת את התפישה הפוזיטיביסטית של המשפט. כפי שכבר צוין על ידי, תפישה פוזיטיביסטית זו מעוגנת בסעיף 2 לחוק-יסוד: השפיטה – הוראה חוקתית מפורשת שמקימה חיץ בין הדין והדיין. התובנה השישית צומחת משורשי סמכותם של בתי המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על מעשי חקיקה. תובנה זו, יסודה במקובלות של תורת המשפט שעניינן ביקורת שיפוטית על מעשי המוסד המחוקק. מקובלות אלה נגזרות, משכבר הימים, מהאמור בפסק הדין הקנוניMarbury v. Madison, 5 U.S. (1 Cranch) 137 (1803) , אשר הגדיר את גבולותיה של הביקורת השיפוטית על חוקים בארצות הברית של אמריקה. פסק דין פורץ-דרך זה נכתב על ידי השופט הראשי דאז ג'ון מרשל (Marshall) בהתבסס על האמור בחוקת ארצות-הברית ועל מספר מקובלות תורת-משפטיות. מקובלות תורת-משפטיות עליהן נסמך השופט מרשל בפסק דינו, הן אלה שמעניינות אותנו כאן בהקשרו של הדין הישראלי. במילים אחרות, ובמענה להערתו של חברי, השופט ד' מינץ, בפסקה 21 לפסק דינו בבג"ץ הסבירות: אני מביא את פסק הדין Marbury v. Madison לא על-מנת לגזור גזירה שווה, אחת-לאחת, בין משפטנו-שלנו לשיטה האמריקנית, אלא כדי לעמוד על עקרונותיו המושרשים של המשפט המקובל אשר קיבלו ביטוי בפסק דין זה, ושבאמצעותם ראוי שננחה את עצמנו כמקבלי החלטות בעולמה של שיטת משפט המשתייכת לאותה מסורת משפטית. עקרונות אלה כוללים הבחנה בין טקסט פוליטי לטקסט משפטי ואת הכלל החוקתי הראשוני לפיו אכיפת הטקסט המשפטי – אשר מונה את סמכויותיהם של מוסדות המדינה ואת זכויות תושביה – מהווה חלק מסמכות השפיטה המסורה לבתי המשפט. סמכותם של בתי המשפט לאכוף את הטקסט המשפטי הושתתה על ידי השופט מרשל על העיקרון עתיק היומין ibi jus, ubi remedium ("מקום שבו קיימת זכות – יש סעד") (ראו: שם, בעמ' 163; כמו כן ראו: William W. Van Alstyne, A Critical Guide to Marbury v. Madison, 18 Duke L.J. 1 (1969)). עיקרון זה של מתן סעד משפטי לכל פגיעה בזכות מונח ביסודו של סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, שלתוכו הועתקו הוראות דין זהות שקדמו לכינונו של חוק היסוד (כמוסבר במאמרו הקלאסי של פרופ' יצחק זמיר, שנכתב שנים רבות לפני עלייתו לכס השיפוט, ראו: יצחק זמיר "על הצדק בבית המשפט הגבוה לצדק" הפרקליט כו 212 (התש"ל)). בהקשר זה, ראוי לצטט את קביעתו של השופט מרשל בעניינה של הנורמה הבסיסית של המשפט כולו, שמקורה בהכרת העם במוסדות השלטון המוקמים על ידו ובסמכויותיהם – הכרה אשר תועדה, תחילה, בהכרזת העצמאות האמריקנית ואחר-כך בחוקה. כדברי השופט מרשל: "That the people have an original right to establish, for their future government, such principles as, in their opinion, shall most conduce to their own happiness, is the basis, on which the whole American fabric has been erected. The exercise of this original right is a very great exertion; nor can it, nor ought it to be frequently repeated. The principles, therefore, so established, are deemed fundamental. And as the authority, from which they proceed, is supreme, and can seldom act, they are designed to be permanent. ... This original and supreme will organizes the government, and assigns, to different departments, their respective powers. It may either stop here; or establish certain limits not to be transcended by those departments". (ראו: Marbury v. Madison, בעמ' 176). כאן המקום לשוב ולבחון את חילוקי הדעות אשר נתגלעו בנוגע לתובנות אלה ביני לבין חלק מחבריי; וגם זאת אעשה בקצירת האומר עד כמה שניתן. חילוקי דעות בנוגע למהות הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת והמסד הנורמטיבי שלה חבריי, השופטים נ׳ סולברג, מינץ וע׳ גרוסקופף, אשר ישבו על מדין בבג"ץ הסבירות סברו – כל אחד מטעמיו – שבנקודת הזמן הנוכחית, ולאור המוסכמות החוקתיות אשר התגבשו במשפטנו במרוצת השנים ועד הגענו עד-הלום, לא ניתן עוד לחזור אל האמור במנשר ובפקודת סדרי השלטון והמשפט המקורית אשר קבעו, בלשון חד-משמעית, כי הכרזת העצמאות היא זאת שמקנה לרשות המחוקקת את סמכויות החקיקה שבידה. עמדתם זו של חבריי מעוררת שלושה קשיים בלתי פתירים. ראשית, בהנחה שעמדת חבריי נכונה ברמה העובדתית – היכן בדיוק נקבעה ונכתבה סמכות החקיקה של הכנסת, וכיצד נדע מהם גבולותיה של סמכות זאת? לחבריי אין מענה לתהייה זו. לשיטתם, סמכות החקיקה של הכנסת, לרבות סמכותה לכונן חוקי יסוד, מעוגנת בכלל אמורפי אשר מתיימר להיות יסוד-מוסד של דיני החוקה בישראל למרות שאין לו שום תיעוד בכתובים הרשמיים של המדינה. אצל השופטים סולברג ומינץ, כלל זה נשען על עיקרון הדמוקרטיה ושלטון העם, שלדידם מסמיך את הכנסת לכונן כל חוק יסוד; ואילו השופט גרוסקופף, כמו שאר שופטי הרוב בבג"ץ הסבירות, רואים ב"מדינה יהודית ודמוקרטית" הגבלה על כלל מעשי החקיקה של הכנסת – בכפוף לעמדתם של השופטים י' עמית וד' ברק-ארז, שהביעו נכונות עקרונית לראות בהכרזת העצמאות מסמך מייסד אשר קובע את גבולות הסמכות המכוננת. עמדה זו משחררת את הכנסת מדרישת ההסמכה הכתובה – שחרור שאינו עולה בקנה אחד עם התובנה הבסיסית לפיה מוסדות השלטון נוצרו בכתובים הרשמיים של המדינה ואין להם סמכויות זולת אלו שפורטו באותם כתובים. הייתכן שלכל רשויות המדינה – החל בפקיד האמון על הגנה על פרחי הבר וכלה בשרי הממשלה – אין קיום מעבר לכתובים שהקימון והגדירו את סמכויותיהן, בשעה שהכנסת – מוסד הממוקם בראש הפירמידה השלטונית – מפעילה סמכויות חקיקה שאינן כתובות עלי ספר ואינן מוגבלות? הקושי השני בעמדת חבריי קשור לשורה ארוכה של פסקי הדין אשר צוטטו על ידם ועל ידי בהקשרה של הכרזת העצמאות (ראו: בג"ץ הסבירות, בפסקאות 70-62 לפסק דיני והאסמכתאות שם; וכן בג"ץ טבריה, בפסקאות 35-29 לפסק דיני והאסמכתאות שם). פסקי דין אלה – ובראשם בג"ץ 10/48 זיו נ' גוברניק, פ"ד א 85 (1948) – קבעו כי להכרזת העצמאות אין תוקף חוקתי או חוקי; כי האמור בה מהווה, לכל היותר, כלי פרשני אשר עשוי לסייע בידי בתי המשפט בבואם לפרש הוראות חוק בלתי ברורות; וכי "כל הוראת חוק מפורשת [...] גוברת על כל דבר אחר בהכרזת העצמאות" (ראו: ע"א 450/70 רוגוז'ינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 129, 136 (1971)). דא עקא, כפי שצוין על ידי בבג"ץ טבריה ובבג"ץ הסבירות, פסקי דין אלה לוקים בחסר מובהק: אין בהם כל התייחסות למילותיהם המפורשות של המנשר ושל פקודת סדרי השלטון והמשפט – מסמכי ההקמה של משפט המדינה אשר קבעו, "ברחל בתך הקטנה", כי מועצת המדינה הזמנית, המוסד המחוקק שהעביר את מכלול סמכויותיו לכנסות שבאו אחריו, מחוקקת חוקים "מתוקף סמכותה לפי הכרזת העצמאות". לטעמי, התעלמות זו – שאין לה הסבר אשר יכול להניח את הדעת – מאיינת את כוחם ההלכתי של פסקי הדין האמורים (בהקשר זה ראו גם עמדתו המצדדת של השופט עמית בפסקאות 19-18 לפסק דינו בבג"ץ הסבירות). בעולמן של נורמות יסוד חוקתיות, בתחרות בין אמת ליציבות המשפט – יד האמת לעולם תהא על העליונה. בעניין זה, רואה אני לנכון להוסיף ולצטט את דבריו של פרופ' בנימין אקצין, הוגה דעתו מרכזי בתחום המשפט החוקתי, אשר דן במעמדה של הכרזת העצמאות בזמן אמת, בסמוך להקמת המדינה, כאשר הוא מציין כי בעניין גוברניק נפלה שגגה רבתי: "כדאי להבהיר בהזדמנות זו את מעמדם המשפטי של הכרזת העצמאות ושל המנשר, אשר לגביהם שוררת אי-הבנה בקהל המשפטנים בארץ. באשר להכרזה, יש להגיד כי טעות טעה ביה״מ העליון ב-זיו נ. גוברניק [...] באמרו כי 'ההכרזה ... באה רק לשם קביעת העובדה של יסוד המדינה והקמתה: לצורך הכרתה על-ידי החוק הבינלאומי'. דוקא לצורך הכרה בינלאומית אין חשיבות מיוחדת ניכרת להכרזה. פיסקת 'אנו קובעים' בהכרזה מהווה את המסגרת החוקית של מועצת המדינה, אם כי את יתר חלקי ההכרזה (בין שבאו לפני הפיסקה הקובעת, בין שבאו אחריה) יש לראות כדברי הקדמה הצהרתיים (פריאמבל בלע"ז). פיסקה זו היא חוק-יסוד במלוא מובן המלה. נכון שאין ההכרזה פוסקת הלכה למעשה בדבר פקודות וחוקים, אבל אין זאת אומרת שאילו היתה ההכרזה מכילה הוראות ספציפיות ממין זה, לא היה להן תוקף חוקי. להפך!" (ראו: בנימין אקצין "הפררוגטיבה במדינת ישראל", חלק ב הפרקליט ז 590, 592, ה"ש 27 (1950)). דברים אלה של פרופ' אקצין גם מאששים את קביעתי כי הכרזת העצמאות היא הנורמה הבסיסית עליה עומד המשפט הישראלי כולו. הקושי השלישי בעמדת חבריי קשור למוכנותם להפקיד הסדר חברתי ראשון במעלה – הגדרתה של סמכות החקיקה של הכנסת – בידי בית משפט זה. שופטי הרוב בבג"ץ הסבירות סבורים כי בית משפט זה הוא אשר מוסמך לקבוע, בסופו של יום, את מאפייניה של "מדינה יהודית ודמוקרטית" אשר יגדירו את גבולותיהן של סמכויות החקיקה שבידי הכנסת. מנגד, השופטים סולברג ומינץ מפעילים את סמכותם השיפוטית כדי לקבוע – ללא שום אסמכתא כתובה, ולטעמי, בניגוד לאמור במסמכי ההקמה של משפט המדינה – כי הכנסת מוסמכת לכונן חוקי יסוד כטוב בעיניה. דעותיהם של שופטי הרוב בבג"ץ הסבירות עומדות בניגוד קוטבי לדעותיהם של השופטים סולברג ומינץ (שדעתם בבג"ץ הסבירות היתה דעת מיעוט). ברם, אסור שניגוד זה יסתיר את המכנה המשותף אשר מאפיין את דעתם של כל השופטים הללו כמי שסבורים שבית משפט זה רשאי לקבוע את גבולותיהן של סמכויות החקיקה המסורות לכנסת מבלי להישען על כתוביה הרשמיים של המדינה. סברתם זאת של חבריי עומדת בסתירה לתפישה הפוזיטיביסטית של המשפט, שכזכור מעוגנת בסעיף 2 לחוק-יסוד: השפיטה. מסיבה זו – אני חולק עליה. לזאת אוסיף כי עמדת חבריי אינה עולה בקנה אחד עם מקובלות תורת-משפטיות עתיקות-יומין עליהן עמדתי לעיל. ראשית, עמדה זו מציגה את משפטנו כנטול אחיזה עובדתית בנורמה בסיסית. שנית, ובענייננו: "מדינה יהודית ודמוקרטית" – שלשיטת שופטי הרוב בבג"ץ הסבירות מסמנת את גבולותיהן של סמכויות החקיקה של הכנסת – מהווה חלק מהכרזה פוליטית שאינה עולה כדי טקסט משפטי פורמלי שבתי המשפט אמורים לאכוף. בדומה לכך, העיקרון הדמוקרטי של "שלטון הרוב" – בו אוחזים השופטים סולברג ומינץ – גם הוא בגדר אמירה פוליטית כללית שאינה ראויה לאכיפה על ידי בתי המשפט גם בשל עמימותה. ככל שאמירה זו מכוונת לכך ששלטון הרוב יהא נטול סייגים ומגבלות, ממילא אין לה שום עיגון בדין הישראלי. במובחן מכך, הקביעה המפורשת אשר הופיעה במנשר ובפקודת סדרי השלטון והמשפט, שכאמור מפנה להכרזת העצמאות כאל מקורן של כלל הסמכויות שבידי המוסד המחוקק – הכנסת – הופכת את חלקה האופרטיבי של הכרזת העצמאות לטקסט משפטי מחייב. כפועל יוצא מכך, מעשה חקיקה שסותר את כל המובנים המקובלים של "צדק", של "שוויון", או של כל דרישה אחרת שבהכרזת העצמאות או בחוקי היסוד, יהווה חריגה מסמכותה של הכנסת. לטעמי, במקרים כאלה של חריגה מסמכות – ורק בהם – בית המשפט יהא מוסמך להכריז על בטלותו של מעשה החקיקה מכוח העיקרון האמור של ibi jus, ubi remedium. בנקודה זו, אני עומד על כתפיו של השופט מרשל שפסיקתו בפרשת Marbury v. Madison מיקמה את הביקורת השיפוטית על מעשי המחוקק על מפת המשפט המקובל – מסורת משפטית שבתוכה אנו פועלים עד עצם היום הזה. מן הכלל אל הפרט: תוקפו החוקתי של התיקון כאמור, הכללים אשר משרטטים את גבולותיה של סמכות החקיקה, עליהם עמדתי לעיל, קובעים כי מעשה חקיקה ייחשב לבלתי חוקתי רק כאשר הוא מפר את האמור בחלקה האופרטיבי של הכרזת העצמאות או כאשר הוא פוגע שלא-כדין באחת הזכויות המנויות בחוקי היסוד. הווה אומר: אין בידינו עילה להתערב במעשה חקיקה של הכנסת כשעצם קיומו אינו גורע מזכות חוקתית כלשהי. בהתבסס על העקרונות החוקתיים שמניתי, ובניגוד לחברי, מ"מ הנשיא (בדימ'), השופט פוגלמן, הנני סבור כי דין העתירות דכאן, על כל ראשיהן, להידחות מפאת היעדר פגיעה בזכות בת-פועל חוקתי. במילים אחרות: הנני סבור כי החוק המתקן – שכאמור מקנה לשר סמכויות נרחבות ביחס לפועלה של המשטרה, ובהן הסמכות לקבוע את "מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכללים לפעילותה" (סעיף 8ג(א) לפקודה), וכן לקבוע "מדיניות כללית בתחום החקירות" (סעיף 8ד(א) לפקודה) – אינו מפר "בכוחות עצמו" שום כלל או עיקרון חוקתי, ועל כן אינו חורג מסמכויותיה של הכנסת. העותרים לא טענו, וממילא לא מצאתי יסוד לטענה, כי התיקון בא לשלול זכות כלשהי המנויה בהכרזת העצמאות – כך שיש להוריד אפשרות זו מן הפרק. לטענת העותרים, התיקון פוגע בכבוד האדם, בזכותו של אדם להליך הוגן וכן בחופש הביטוי – זכויות המהוות, כך נטען, חלק מזכויותיו האישיות של הפרט, כמשמען בסעיפים 2 ו-5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. דא עקא, העתירות דכאן אינן מתמקדות במדיניות קונקרטית כלשהי בתחומי פעילותה של המשטרה, שקבע השר. אליבא דעותרים, הסמכויות החדשות, שכאמור מאפשרות לשר להתוות מדיניות כללית למשטרה בתחומי פעילותה השונים, ובפרט בתחום החקירות, אינן חוקתיות כשלעצמן באופן אשר מביא לבטלותו של התיקון. העותרים טוענים כי משטרנו החוקתי אינו מאפשר לשר לקבל ולהפעיל סמכויות כאלה. טענות אלו אינן מקובלת עליי; ולהלן תמצית נימוקיי: השר נושא באחריות ציבורית ומיניסטריאלית על פועלה של משטרת ישראל, ועל כן אין שום סיבה לשלול ממנו את הכוח לקבוע עבור המשטרה קווי מדיניות כלליים רק בשל היותו "גורם פוליטי". בהפעלת סמכויותיו על-פי התיקון השר אינו מוסמך לשקול שיקולים פוליטיים-זרים, והפעלת הסמכויות החדשות על ידו תהא כפופה לכל כללי המשפט החוקתי והמינהלי – התיקון לא פטר את השר מחובות אלו. המשטרה – כזרוע שלטונית האמונה על אכיפת החוק והסדר הציבורי במדינה, ואשר מחזיקה בשל כך בסמכויות עוצמתיות – חייבת לפעול כדין תוך כיבוד זכויות הפרט, במקצועיות ובממלכתיות. אחרי התיקון ובלעדיו, המשטרה אינה יכולה לפעול בשרירות-לב, ככל העולה על רוחם של שוטרים הפועלים בשטח ומפקדיהם, ואין היא מוסמכת לפגוע, שלא כדין, בזכויות המוקנות לפרט, כדוגמת הזכות להפגין. התיקון לא הסמיך את השר להתערב בענייני חקירה ספציפיים, או בהפעלת סמכויות אופרטיביות שהדין הקנה לגורמים אחרים האמונים על אכיפת החוק ושמירה על הסדר הציבורי. כל חריגה של השר מסמכותו או הפעלה שלא כדין של סמכויותיו או סמכויות המשטרה תוכלנה לעמוד, כתמיד, לבחינה ולביקורת שיפוטית קונקרטית – לכשתתרחשנה. חזקה על בתי המשפט שיידעו להגן על זכויות הפרט במקרים קונקרטיים, כאשר יימצא כי זכות כזאת או אחרת נפגעה על ידי אנשי המשטרה או השר. לאור האמור, אני סבור כי הסעיפים החדשים של פקודת המשטרה שאותם העותרים מבקשים לבטל – לא נפגמו בשום פגם חוקתי. זאת בתמצית, וכעת בהרחבה. סעיף 8ב וסעיף 9 לפקודה יחסי משטרה-ממשלה ומעמד המפכ"ל סעיף 8ב לפקודה קובע כי "משטרת ישראל נתונה למרות הממשלה". סעיף 9 לפקודה קובע כי "המפקח הכללי יפקח על משטרת ישראל, על סדרי ניהולה ועל הפעלתה, ויהיה אחראי להשגחה על כל ההוצאות הכרוכות בה ולאפסניה שברשותה, והכול בהתאם להתוויית המדיניות ולעקרונות הכלליים של השר כמפורט בסעיפים 8ג ו-8ד". ביחס לסעיפים אלו, תמים דעים אני עם חברי, מ"מ הנשיא (בדימ'), השופט פוגלמן, כי פרשנותם הנכונה היא כי סעיף 8ב לפקודה לא חולל שום שינוי במהות היחסים המוסדיים בין המשטרה לממשלה, וכי אין בסעיף זה כדי לגרוע – כמו גם ביתר סעיפי התיקון, כפי שאבהיר להלן – מעצמאותה המקצועית של המשטרה בהפעלת הסמכויות הנתונות לה בדין. כמו כן, הוראת סעיף 9, סיפא, לפקודה, אשר קובעת כי המפכ"ל יפעיל את סמכויותיו בהתאם למדיניות השר – גם היא אינה מכפיפה את שיקול דעתו של המפכ"ל לשיקול דעתו של השר ואינה גורעת כהוא זה מחובתו של המפכ"ל להפעיל שיקול דעת מקצועי-עצמאי ביישום המדיניות ובהפעלת סמכויות אופרטיביות בשטח. סעיף 8ג לפקודה הסמכת השר לקבוע מדיניות כללית עבור המשטרה אינה בלתי חוקתית המשטרה אמורה לפעול בהרבה מקרים על-פי מדיניות כללית ואחידה, בהתאם לעקרונות כלליים מנחים ותוך הקפדה על סדרי עדיפויות שנקבעו מראש. מדיניות כללית אמורה להבטיח כי המשטרה תפעיל את סמכויותיה ותגן על הסדר הציבורי כדין, באחידות וביעילות. מי אמור לקבוע מדיניות כללית זו? האם העובדה כי מדיניות זו תקבע דווקא על-ידי השר – לצד מדיניות אשר קובעת המשטרה לעצמה, ואשר נקבעת עבורה בתחום החקירות על-ידי היועצת המשפטית לממשלה – עולה, כשלעצמה, כדי הפרת הכללים החוקתיים? היועצת טענה לפנינו כי "בחינת החוקתיות של חוק [...] מתמקדת, בין היתר, בזהותו ומיהותו של הגורם שבידיו ניתנו סמכויות שלטוניות פוגעניות, בנפרד מבחינת הפעלתן הלכה למעשה" (כתב תשובה מטעם משיבי המדינה מיום 6.5.2024 (להלן: תשובת המדינה), פסקה 156; ההדגשה הוספה – א.ש.). בתוך כך, טוענים היועצת והעותרים כי עצם הענקת הסמכות לשר לקבוע מדיניות עבור המשטרה – סמכות שיש לה השפעה על זכויות אדם – היא פסולה מיסודה ופוגעת בזכויות הפרט. זאת, מאחר שהשר הוא "גורם פוליטי". סבורני כי הדברים אינם כך. בכובעו כשר הממונה על המשטרה, השר אינו מוסמך לפעול כגורם פוליטי – עליו לפעול כגורם מינהלי תוך שמירה על ממלכתיות (ראו: בג"ץ 7767/07 אסרף נ' שר הפנים, פסקה 13 לפסק דינו של השופט פוגלמן והאסמכתאות שם (27.3.2008)). כפי שנפסק בעבר: "שר המסב לשולחן הממשלה כנציג של מפלגה או של תנועה ממלא בכך, ללא ספק, פונקציה פוליטית. הוא מבטא בתוכה דעות והשקפות, דרך מדינית וחברתית, המקובלות על הציבור שבחר בו ועל התנועה שרואה בו את נציגה במערכת השלטונית. אולם, לדעתי, בעת שהוא ממלא את תפקידו המינהלי, אם כשר ואם אפילו כסגן שר, כמי שמופקד על משרד ממשלתי ומכוון את עשייתו, נסוגה הפונקציה הפוליטית מפני הפונקציה המינהלית, שיש עמה כללי התנהגות משלה" (בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 404, 428 (1993) (להלן: בג"ץ 3094/93); ההדגשה הוספה – א.ש.). אין זהו דבר יוצא-דופן ששרים, בכירי הרשות המבצעת, מחזיקים בסמכויות בכובעם כרשות מינהלית – זאת, גם כאשר מדובר בסמכויות משמעותיות שהפעלתן משפיעה על זכויות הפרט ואינטרסים חשובים אחרים (ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית 353-345 (מהדורה ראשונה, התשנ"ו)). הקביעה כי השר, בשל היותו "שר" בעל שיוך מפלגתי, אינו יכול להחזיק בסמכויות מינהליות שניתנו לו (בהיבט הכללי, ובהיבט החקירות אליו אתייחס בהמשך הדברים) – היא קביעה מרחיקת לכת. קביעה זו חותרת תחת העיקרון של שלטון העם ונציגיו, ממנו צמחה הפרקטיקה הרווחת במחוזותינו של מינוי שר כאחראי על ביצועו של חוק כזה או אחר שבתחום פועלו כשר בממשלה. בהקשרה של פרקטיקה זו, אציין את המובן מאליו: כאשר השר ממלא פונקציה מינהלית מתוקף הסמכתו כאחראי על ביצועו של חוק, או על-פי הסמכה אחרת, הוא אינו רשאי לשקול שיקולים פוליטיים-מפלגתיים-זרים. עליו לקבל את החלטותיו בהתאם לכל הכללים של המשפט המינהלי והחוקתי. סמכותו של השר – בהיותו השר האחראי לפי פקודת המשטרה (ראו: סעיף 8ב(ב) לפקודה) – לקבוע מדיניות רוחבית עבור המשטרה יונקת את חיותה, במובן המהותי, מאחריותו המיניסטריאלית-פרלמנטרית של השר על פועלה של המשטרה בשלל תחומי עיסוקה, לרבות תחום החקירות (ראו: אביגדור קלגסבלד ועדות חקירה ממלכתיות 333 (2001); וכן ראו והשוו: הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 2.3100 "חקיקת משנה: נוהל והנחיות", סעיף 5.4 (9.11.2003)). כחלק מאחריות זו, על השר ליתן דין וחשבון בפני הציבור באמצעות נציגיו בכנסת על "כל הנעשה במשרדו ובזרועות הממשל הכפופות למשרדו" (ראו: שמעון שטרית הממשלה: הרשות המבצעת – פירוש לחוק יסוד: הממשלה, 271 (2018), ההדגשה הוספה – א.ש.; וכן ראו: בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שרון, פ"ד נז(6) 817, 944 (2003) (להלן: עניין שרון)). טבעי הוא אפוא כי לשר תהיה דריסת רגל משמעותית בקביעת המדיניות הכללית על-פיה פועלת המשטרה. נוסף על כך: בניגוד לטענות העותרים השונים, סמכויות השר ביחס לעבודת המשטרה מושתתות – כפי שהטעימה הכנסת בטענותיה – על רעיון "הלגיטימיות הדמוקרטית". לפי רעיון זה, העובדה כי המשטרה פועלת כזרוע הארוכה של הממשלה ונתונה למרותה, היא אשר מאפשרת לה להפעיל את כוחה ושלל סמכויותיה כלפי הציבור. על רעיון זה עמדה הנשיאה ביניש באלו המילים: "על פי תפיסות היסוד החברתיות והמדיניות של שיטת המשטר בישראל, המדינה – באמצעות הממשלה והגופים הכפופים לה – נתפסת כגורם שעליו מוטלת האחריות להבטחת הביטחון והסדר הציבורי ולאכיפת החוק הפלילי. זרועות הביטחון השונות במדינה – ובהן צה"ל, המשטרה, שירות בתי הסוהר ושירות הביטחון הכללי – כפופות למרות הממשלה [...] כאשר זרועות אלה, המהוות כולן חלק מן הרשות המבצעת של המדינה, מפעילות את סמכויותיהן הן פועלות בשם המדינה ככוח מאורגן תחת מרות הממשלה. אכן, כפיפות זרועות הביטחון השונות למרותה של הממשלה הנבחרת הייתה מאז ומתמיד אחד ממאפייניה הבולטים של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית מודרנית, וזהו אחד מעקרונות היסוד החוקתיים העומדים בבסיס שיטת המשטר בישראל [...]. הלגיטימיות הדמוקרטית להפעלת כוח, לשם הגבלת חירותם של פרטים ולשלילת זכויות אדם שונות, נשענת על כך שכוח מאורגן המופעל על ידי המדינה ומטעמה הוא שמבצע את הפגיעה באותן זכויות" (ראו: עניין הפרטת בתי הסוהר, בפסקאות 26-24 לפסק דינה של הנשיאה ביניש; ההדגשות הוספו – א.ש.). קביעת המדיניות הכללית להפעלת "הכוח המאורגן" של המשטרה על-ידי נציג הממשלה משתלבת היטב עם רעיון הלגיטימיות הדמוקרטית, ואף נגזרת ממנו. רעיון זה תקף בכל התחומים בהם מפעילה המשטרה את כוחה לשם אכיפת החוק והסדר – כולל תחום החקירות (ראו והשוו: Kent Roach, The Dangers of Police “Operational” Independence, 46 Manitoba L.J. 65 (2023)). זאת ועוד: דומה כי סמכותו של השר לקבוע מדיניות כללית למשטרה בתחומי פעילותה השונים אף אינה בגדר חידוש גדול. במשך שנים שקדמו לתיקון שבו עסקינן קבעו השרים לביטחון פנים (כפי שכונו אז) מדיניות כללית עבור המשטרה (זאת נלמד מעיון באתר הממשלתי הרשמי של המשרד לביטחון לאומי). כך, למשל, נקבע בעבר כי "תתמקד משטרת ישראל באכיפת חוקי התעבורה בקרב הולכי רגל ונהגים צעירים" (מדיניות השר לביטחון הפנים לשנת 2016, עמ' 2 (22.3.2016); ההדגשה הוספה – א.ש.); וכן נקבע כי "הפשיעה והבריונות במרחב הווירטואלי ('סייבר') מהווים איום הולך ומתעצם על בטחונו האישי של האזרח [...] על מערכי המשרד ומשטרת ישראל [...] להגביר פעילותם בתחומים אלו, על ידי שימוש בטכנולוגיות מתקדמות" (מדיניות השר לביטחון הפנים לשנת 2019, עמ' 7 (2.9.2018); ההדגשה הוספה – א.ש.). קביעת המדיניות הכללית לא פסחה גם על תחום החקירות (אליו, כאמור, אתייחס בהמשך דבריי). כך, למשל, נקבע כי "חקירת תאונות עבודה – מספר הנפגעים כתוצאה מתאונות עבודה עלה בשנים האחרונות [...] על משטרת ישראל מוטלת האחריות לחקור ביסודיות תאונות אלו, בדגש לתאונות בהן עולה חשד לרשלנות. משטרת ישראל תגביר את פעילותה בתחום זה" (שם, בעמ' 8); וכן ראו את הדברים שנאמרו בעניין שרון, אשר שיקפו את המצב שהיה קיים כבר אז: "השר לביטחון פנים אינו 'מפכ"ל-על', ובהקשרים הרלבנטיים לענייננו סמכויותיו הן סמכויות של פיקוח, אישור וקביעת מדיניות" (שם, בעמ' 864); עוד נקבע שם כי "במסגרת תפקידו כשר לביטחון פנים צריך המשיב 3 [השר – א.ש.] להתוות את מדיניות המשטרה, לרבות ביחס לאגף החקירות" (שם, בעמ' 945) (ההדגשות הוספו – א.ש.). שימוש כדין בסמכויות השר אינו מעורר קושי חוקתי דומני כי לא אטעה אם אומר שמאחורי טיעוני העותרים והיועצת עומדת ההנחה כי קביעת המדיניות על-ידי השר תהא בהכרח מונעת משיקולים פוליטיים-מפלגתיים-זרים. הפעלת הכוח המשטרתי מתוך שיקולים מסוג זה – כך נטען – אינה רק מגדילה את האפשרות של פגיעה בזכויות הפרט, אלא גם הופכת פגיעה כאמור לוודאית או כמעט ודאית. לטענה זו יש מענה ברור. קביעת מדיניות למשטרה אשר ביסודה שיקולים זרים היא אכן פסולה ועלולה לפגוע בזכויות חוקתיות. דא עקא, התיקון לא הסמיך את השר לפעול מתוך שיקולים זרים, ולכן הוא אינו נגוע בפגם חוקתי. התיקון אמנם הקנה לשר סמכויות ושיקול דעת רחב בהתוויית מדיניות כללית למשטרה, אבל הוא בוודאי לא שחרר את השר מכלליהם – ומכבליהם – של המשפט המינהלי והמשפט החוקתי אשר חלים במחוזותינו. כידוע, "העובדה שהסמכות המוענקת לרשות מינהלית היא סמכות שבשיקול דעת אין פירושה שאין חלות שום מגבלות על אופן הפעלת הסמכות ועל תוצאת ההחלטה" (יואב דותן ביקורת שיפוטית על שיקול דעת מינהלי א 55 (2022)). סמכותו של השר לקבוע מדיניות – הן בהיבט הכללי של פעילות המשטרה והן בנוגע לחקירות – "ככל סמכות מינהלית, צריך שתהא מופעלת בהתאם לכללי המשפט המינהלי" (בג"ץ 3802/17 נחמיאס-ורבין נ' שר החינוך, פסקה 13 (7.1.2018)). כפי שכבר צוין על ידי, כללים ברורים אלו אוסרים "על שרירות לב, זדון, אפליה, שיקולים זרים, ניגוד עניינים ומשוא פנים, ופוסלים מעשי רשות הנגועים בחוסר סבירות קיצוני" (עע"מ 6525/17 זנלכל בע"מ נ' המועצה האזורית עמק יזרעאל, פסקה 23 לפסק דיני (31.12.2017)). כמו כן אוסרים הם על פגיעה בלתי-מידתית בזכויות יסוד (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי ב 775 (2010) (להלן: ברק-ארז, משפט מינהלי)). איני רואה, אפילו בדוחק, בסיס אפשרי לפירוש התיקון באופן אשר יפטור את השר מכללים מושרשים אלו או אשר יאפשר לשר לפגוע בחירויות יסוד (לשם כך נדרשת כוונה שעולה מהחוק במפורש, ראו: סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; וכן ראו: בג"ץ 2933/94 רשות שדות התעופה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(3) 837, 857 (1996); דנג"ץ 9411/00 ארקו תעשיות חשמל בע"מ נ' ראש עיריית ראשון לציון, פ"ד סג(3) 41, פסקאות 8-6 לפסק דינה של הנשיאה ביניש (2009)). כפי שנאמר, "אין ללמוד [...] משתיקת המחוקק [...] על מתן הרשאה לפגיעה גורפת בזכויות יסוד" (בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המיסים, פ"ד סד(2) 479, פסקה 50 (2010)). אשר על כן, אין כל בסיס לפרש את התיקון שבו עסקינן כמתן חסינות לשר מביקורת שיפוטית על הפעלת שיקול דעתו. מדיניות שתקבע על-ידי השר, ויהיה מי שיטען כי היא נגועה בפגם מינהלי או חוקתי – יוכל הטוען להביאה בפנינו במסגרת עתירה פרטנית. לעניין זה יפים דבריו של השופט ד' לוין בבג"ץ 3094/93, אשר קבע כי בעת ששר ממלא את תפקידו המינהלי: "נתון הוא לביקורת בית המשפט הגבוה לצדק, שעה שהוא נקרא לעשות כן. במסגרת הביקורת ייבחן אם הקפיד השר על קיום סדרי מינהל תקינים, אם הפעיל סמכותו על פי העקרונות והכללים שנקבעו בחוק ובפסיקה ואם בעת מתן השירות לאזרח, כנאמן הציבור, נהג בהגינות, בסבירות, בשוויוניות וללא פניות" (שם, בעמ' 428; ההדגשה הוספה – א.ש.). ההנחה כי הפעלת סמכויות על-ידי שרי הממשלה בהכרח תתבסס על שיקולים זרים ועל מניע פוליטי-מפלגתי – אינה מבוססת ואינה יכולה לעמוד. הנחה זו תרוקן מתוכן את שלל הסמכויות המוענקות לשרי ממשלה. הדבר נכון לגבי כל שר הממונה על משרד ממשלתי, והשר לביטחון לאומי אינו יוצא-מן-הכלל בהקשר זה. בחינת חוקתיותו של חוק אינה יכולה לצאת מתוך נקודת הנחה כי הגורם המוסמך יעשה שימוש לרעה בסמכויות שהוענקו לו או יפעילן שלא כדין (באשר למקרים שדינם להתברר במישור המינהלי, ראו והשוו: בג"ץ 10203/03 "המפקד הלאומי" בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(4) 715, פסקה 29 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (2008)). אשר על כן, כפי שכבר ציינתי, על-מנת שניתן יהיה לקבוע שחוק פוגע בזכויות חוקתיות – ועל כן יש לבטלו – נדרש להראות כי הפגיעה הנטענת בזכויות נובעת באופן אינהרנטי מהחוק גופו, ולא מהאופן בו החוק מופעל או יכול שיופעל. כך, למשל: הסמכת היועצת המשפטית לממשלה להעמיד אדם לדין פלילי בגין עבירת מין ישנה (ראו: סעיף 354(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) מכשירה קרקע לפגיעה בזכותו החוקתית של הנאשם להליך הוגן. זאת, מאחר שהנאשם יאלץ להתמודד עם ראיות ישנות ועם זיכרונות העבר כשראיות ההגנה, אשר היו אמורות להימצא באמתחתו בזמן אמת, כבר אינן בנמצא. ברם, הסמכת היועצת כאמור אינה נפגמת בפגם חוקתי בשל עצם האפשרות של פגיעה בהליך הוגן על ידי החלטה בלתי נכונה בדבר העמדה לדין. בקבעו הסמכה זו, המחוקק מניח שהיועצת תימנע מפגיעה בהליך הוגן בבואה להעמיד אדם לדין פלילי בגין עבירת מין ישנה. בדומה לכך: הסמכתן של ועדות מקומיות להפקיע מקרקעין פרטיים, אשר נקבעה בסעיפים 196-188 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, מכשירה קרקע לפגיעה חמורה בזכויות קניין. ברם, התרחיש של פגיעה בזכות החוקתית לקניין אינו הופך הסמכה כאמור לבלתי חוקתית. גם במקרה זה, המחוקק מניח כי הוועדות תפעלנה את סמכות ההפקעה במשורה, במידתיות, ולא תפְגענה בזכות הקניין שלא כדין. מכאן המסקנה כי אין כל פגם חוקתי בסעיף 354(א) לחוק העונשין ובסעיפים 196-188 לחוק התכנון והבניה. במילים אחרות: על הטוען לבטלות החוק להראות כי גם אם החוק יופעל כדת וכדין, ללא שום רבב, על-פי פרשנותו הנכונה – עדיין תפּגענה הזכויות מעצם הפעלת הסמכות שהחוק מעניק לרשות שלטונית. כאמור, אין זהו המצב בענייננו; וכפי שכבר ציינתי, התיקון שבו עסקינן אינו חורג מסמכויות הכנסת אשר נקבעו בהכרזת העצמאות. אציין, כי הדברים האמורים יפים גם בכל הנוגע לחופש הביטוי, ההפגנה והמחאה. העותרת בבג"ץ 532/23 טענה לפנינו כי סמכות השר לקבוע מדיניות כללית בנוגע לאספות ותהלוכות (הפגנות) היא בלתי-חוקתית מאחר שהיא "מפרה את האיזון" שנקבע לאורך השנים בפסיקתנו בין חופש הביטוי לבין השמירה על הסדר הציבורי ואינטרסים אחרים. זאת, בשל עצם העובדה שמדיניות השר בתחום זה תילקח בחשבון ב"סל השיקולים" ששוקל מפקד המחוז – הוא הגורם המוסמך – במתן החלטותיו בדבר אישור ההפגנה והסדרתה (ראו: סעיף 84 לפקודת המשטרה). כאמור, התיקון לא הסמיך את השר לפגוע בזכויות חוקתיות, ובכלל זאת בחופש הביטוי, ההפגנה והמחאה. השאלה אם מדיניות כזאת או אחרת פוגעת בחופש הביטוי, ההפגנה או המחאה, בניגוד לדין ותוך הפרת האיזון החוקתי הנדרש – דינה להתברר בכל מקרה ספציפי בהתאם לנסיבותיו (ראו והשוו: בג"ץ 5555/18 חסון נ' כנסת ישראל, פסקאות 49 ו-88 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (8.7.2021)). ככל שהמדיניות שתיקבע תאזן כדין בין הזכויות והאינטרסים המונחים על הכף – אין בעצם קביעת המדיניות פגיעה בלתי חוקתית בחופש הביטוי. "מנגנונים מאזנים" וקביעת הנחיות אופרטיביות – הפרשנות המקיימת המוצעת על-ידי היועצת המשפטית לממשלה היועצת והעותרים טוענים כי התיקון עיגן את סמכויות השר להתוות מדיניות ועקרונות כלליים עבור המשטרה, אך מנגד לא מצויים בו "מנגנונים מאזנים" אשר אמורים לקבוע את חובות המשטרה לפעול במקצועיות, בממלכתיות וללא השפעות פוליטיות. בכך יצר התיקון, לפי הטענה, "חשש מובנה להטיה של הפעלת הכוח הכופה של המשטרה בשל שיקולים פוליטיים" וכן, "מבנה חקיקתי שפוגע בערובות החוקתיות הבסיסיות ביותר הנדרשות להסדרת ההפעלה של הכוח המשטרתי וסמכויות המשטרה במדינה דמוקרטית" (תשובת המדינה, בפסקה 154). כמו-כן, טוענים בעלי דין אלה כי התיקון לא הגדיר את המונחים המופיעים בו, כדוגמת "מדיניות" ו"עקרונות" – ובשל כך "תתאפשר התערבות אופרטיבית של השר בעבודת המשטרה" (שם, בפסקה 149). בשל קשיים אלו, כך לעמדת היועצת, "התיקון, לפי לשונו הפשוטה, אינו חוקתי" (שם, בפסקה 5). על-מנת להתגבר על קשיים אלו, מבקשת מאתנו היועצת כי נקבע "פרשנות מקיימת" לסעיף 8ג לפקודה – פרשנות אשר תקבע, בעיקרו של דבר, את כפיפות המשטרה לחובותיה לפעול במקצועיות ובממלכתיות ותצהיר כי השר לא יהא מוסמך לתת למשטרה הנחיות אופרטיביות. חברי, מ"מ הנשיא (בדימ'), השופט פוגלמן, מסכים עם עמדה זו, אך דעתי שונה. הלכה היא עמנו, כי "מקום בו דבר חקיקה ניתן למספר פירושים אפשריים, יש 'לבחור בפירוש המכיר בחוקתיותו של החוק (ובתוקפו) על פני פירוש המביא לאי-חוקתיותו (ולביטולו)'" – זהו כלל הפרשנות המקיימת (ראו: בג"ץ הסבירות, בפסקה 39 לפסק דינה של השופטת י' וילנר והאסמכתאות שם). אשר על כן, אילו סברתי כי פרשנותו האפשרית של סעיף 8ג לפקודה היא כי הסעיף ביטל, במשתמע, את חובותיה של המשטרה לנהוג בממלכתיות ובמקצועיות, או שהסעיף מאפשר לשר לנהל את המשטרה ברמה האופרטיבית-מבצעית – הייתי נזקק "לכלל הפרשנות המקיימת". אולם, לטעמי, אין אנו נדרשים לכלל זה בענייננו-שלנו, כמו גם לכל "מתווה פרשני" אחר, שכן הפירוש הנכון והטבעי של סעיף 8ג לפקודה ממילא תואם לחלוטין את "הפרשנות המקיימת" המוצעת על-ידי היועצת והמקובלת על חברי. חובת המשטרה לנהוג במקצועיות ובממלכתיות, עצמאותה בקבלת החלטות אופרטיביות, ואי-הסמכת השר לתת למשטרה הנחיות אופרטיביות – כל אלה הם בגדר המובן הרגיל, הפשוט והברור של התיקון. זאת, מאחר שהאמור בתיקון זה של פקודת המשטרה אינו סותר את כללי המשפט החוקתי והמינהלי, וממילא כפוף לכללים אלו – כפי שקובע הדין. ההוראה מושא דיוננו, סעיף 8ג(א) לפקודה, קובעת כדלקמן: "השר יתווה את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה, לרבות לעניין סדרי העדיפויות, תוכניות עבודה, הנחיות כלליות, ההוראות הכלליות שבסעיף 9א(א) ומימוש כלל סמכויותיו בכל הנוגע לתקציב המשטרה, בהתאם לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, וההוראות לפיו, וכן יקיים פיקוח ובקרה על פעילות המשטרה ועל רמת מוכנותה". מילים מפורשות אלו כלל אינן עוסקות (כמו מרבית הוראות התיקון) בחובות המשטרה, ואינן מתיימרות לעשות בחובות אלו שינוי כלשהו. לניסיון לקרוא לתוככי הסעיף את מה שאין בו – מתן פטור למשטרה מחובותיה הבסיסיות ביותר – אין כל אחיזה בתיקון הפקודה. כשם שאין לפרש את התיקון ככזה הפוטר את השר מחובותיו הרגילות כמי שממלא פונקציה מינהלית-ממלכתית, כך אין שום סיבה לפרש את התיקון ככזה הפוטר את המשטרה מחובותיה לפעול בהתאם לדין הכללי. חובת המשטרה להיות א-פוליטית, ממלכתית ומקצועית אינה מוטלת בספק. חובה כאמור חלה על המשטרה לפני התיקון וממשיכה לחול עליה אחריו. חובתה זו של המשטרה שייכת למשפט המינהלי והחוקתי הכללי אשר בנוי, רובו ככולו, מהלכות פסוקות מהן התיקון אינו גורע דבר (ראו: בג"ץ 911/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 16 (12.12.2021); וכן ראו והשוו: עניין הפרטת בתי הסוהר, בפסקאות 16-20 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה; בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 305 (1999)). הכלים המשפטיים שעומדים לרשותם של בתי המשפט בכגון דא לא שונו על ידי התיקון. כלים אלה כוללים, בין היתר, את סמכותו של בית המשפט, כפוסק אחרון, להתיר הפגנות בניגוד לעמדת המשטרה (ראו, למשל: בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לה(2) 393, 412 (1984); ראו עוד: בג"ץ 148/79 סער נ' שר הפנים והמשטרה, פ"ד לד(2) 169 (1979); בג"ץ 6536/17 התנועה למען איכות השלטון נ' משטרת ישראל, פסקאות 40-38 לפסק דינה של השופטת חיות (8.10.2017)); והסמכות לבטל כתב אישום מתוקף ה"הגנה מן הצדק" המעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) (ראו: דנ"פ 5387/20 רותם נ' מדינת ישראל, פסקה 19 לפסק דיני (15.12.2021)). הוא הדין לגבי אי-הסמכת השר ליתן הנחיות אופרטיביות למשטרה. מילותיו של סעיף 8ג לפקודה אינן מאפשרות לשר להתערב בעבודת המשטרה באמצעות מתן הנחיות אופרטיביות ברובד המבצעי. התיקון עוסק בקביעת "מדיניות" – עניין עקרוני, רוחבי וכללי שאינו טומן בחובו התערבות במקרה פרטני כזה או אחר או התערבות ספציפית באופן הפעלת סמכויות המשטרה. התיקון ממשיך ועושה שימוש במונחים כלליים נוספים, כגון: "עקרונות כלליים", "סדרי עדיפויות" ו"הנחיות כלליות". על-פי תורת הסמכות המינהלית (אליה כפוף השר בכובעו כרשות מינהלית), "רשות מנהלית רשאית לפעול אך ורק בדל"ת אמות הסמכות שהוקנתה לה בחוק, ואין היא רשאית לבצע פעולה שאותה לא הוסמכה במפורש לעשות" (בג"ץ 4455/19 עמותת טבקה - צדק ושוויון ליוצאי אתיופיה נ' משטרת ישראל, פסקה 15 לפסק דינה של הנשיאה חיות (25.1.2021)‏). בתיקון הפקודה דנן אין אפילו רמז על הסמכת השר לתת למשטרה הנחיות אופרטיביות. אשר על כן, אחרי שהשר התווה מדיניות כללית הטובה בעיניו, אין הוא רשאי, במישרין או בעקיפין, ליתן הנחיות פרטניות לגבי יישומה של המדיניות במקרה כזה או אחר או בדבר פעולה אופרטיבית כלשהי של המשטרה. עניינים פרטניים אלה מסורים לשיקול דעתם של הדרגים השונים במשטרה, ולא לשר. כפי שציין השר עצמו, לשון התיקון "אינה יכולה לסבול התערבות במקרים קונקרטיים או מתן הנחיות ספציפיות מצד השר" (התייחסות השר לביטחון לאומי לכתב התשובה מטעם משיבים 7-4 מיום 6.6.2024, פסקה 74); ואין בתיקון "כל הסמכה למתן הנחיות קונקרטיות או אופרטיביות" (תצהיר התשובה מטעם השר לביטחון לאומי, פסקה 98). הסמכות להתוות את אופן יישום המדיניות ודרכי הפעולה בשטח נתונה, כאמור, אך ורק למשטרה – בהתאם לעיקרון בדבר עצמאות שיקול הדעת המסור לה כגורם ממלכתי-מקצועי. כך, אסור לשר ליטול לידיו סמכויות לא לו או להתערב בהפעלתן על ידי בעלי הסמכות. בהקשרנו, השר אינו מוסמך להתערב בהחלטות ביצועיות ספציפיות של המשטרה, כדוגמת מעצרים, עיכובים ושימוש בכוח סביר. בכגון דא, הסמכויות היו ונשארו בידי המשטרה. כך הוא אצלנו (ראו, למשל: סעיפים 23 ו-71 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996); וכך הוא גם בשיטות משפט מקבילות, למשל: זאת שנהוגה באנגליה ובקנדה (ראו: Canada, Public Order Emergency Commission, Report of the Public Inquiry into the 2022 Public Order Emergency, Vol. 1, 70 (2023) ("[C]ore law enforcement decisions such as whether to investigate, charge, or arrest someone belong to the police. That aspect of operational independence is clear from judicial decisions and statutes.")). כך הוא גם לגבי סמכותו של מפקד המחוז במשטרה לאשר הפגנות ולקבוע להן הגבלות (ראו: סעיף 84 לפקודת המשטרה), וכן בנוגע לסמכות המשטרה להורות על פתיחה או על סגירה של חקירה (ראו: סעיף 59 לחסד"פ). כל אחת מהסמכויות הללו ודומותיהן צריך שתהא מופעלת באופן עצמאי על ידי בעל הסמכות, והשר אינו מוסמך להתערב בהחלטותיו. בהקשר זה, הועלה בפנינו החשש כי השר ייתן הנחיות אופרטיביות למשטרה במסווה של "מדיניות" כללית. גם אם אניח לטובת העותרים כי חשש כזה קיים, כאמור, אין בו די כדי לקבוע כי התיקון פוגע בזכויות חוקתיות. בהתקיים פגיעה בזכות, נדע להגן עליה בגדרו של הליך משפטי פרטני. האפשרות כי רשות שלטונית תחרוג מסמכותה אינה יכולה להוות עילה לביטול הסמכות. כפי שציינתי, וחזרתי וציינתי, במסגרת הבחינה החוקתית של הוראת חוק אשר מסמיכה רשות שלטונית לפעול בדרך כזאת או אחרת, עלינו לשוות לנגד עינינו מצב בו הרשות פועלת במסגרת ההסמכה שניתנה לה, ולא מחוצה לה. השאלה אם השר חרג מהסמכות שהוקנתה לו בתיקון הפקודה, במסווה של קביעת מדיניות כללית, צריכה להיבחן לגופה, לכשתתעורר – ואין מקומה בשלב זה של הבירור החוקתי. "הערבויות" להפעלה כדין של הסמכות חברי, מ"מ הנשיא (בדימ'), השופט פוגלמן, קובע בחוות-דעתו כי כחלק מהקניית סמכויות השר, אשר טומנות בחובן, כך לדבריו, פגיעה פוטנציאלית קשה בזכויות אדם, יש להבטיח קיומן של "ערבויות" לכך שהפעלת הסמכות תעשה באופן "ענייני ומקצועי". חברי מוסיף ומטעים כי ערבויות אלו כוללות מערך של "איזונים ובלמים", שלפיו, מחד גיסא, השר מוסמך להתוות מדיניות כללית; ומאידך גיסא, לא נתונה לו סמכות להתערב בשיקול הדעת המקצועי ובאירועים אופרטיביים (ראו בפסקה 109 לחוות-דעתו של חברי). כפי שעולה מהוראות הפקודה בהתאם לפרשנותן הרגילה והטבעית – זאת היא בדיוק מערכת האיזונים אשר באה לידי ביטוי בהוראות התיקון. בהינתן האמור, אני מתקשה להבין את השקפתו של חברי אשר מבקשת לאמץ "מתווה פרשני" מרחיב, שלטעמי כלל אינו נדרש. ודוק: חברי מפרט בחוות דעתו אודות "מדיניות כללית מהי?" – לדבריו, מדיניות זאת צריכה להיות מנוסחת באופן כללי; לא להתייחס לפרטי ביצוע ויישום; היא אינה מתגבשת אד-הוק בעבור אירוע ספציפי; ועוד (ראו בפסקה 143 לחוות-דעתו). איני חולק על תיאור זה – אלו פשוטם של דברים. אולם, חברי מוסיף ומבקש להתנות את הפעלת סמכויותיו של השר בחובת התייעצות במפכ"ל בטרם קביעת המדיניות; וככל שעסקינן בהפגנות ובמחאות, בחובת התייעצות ביועצת המשפטית לממשלה. לכך לא אוכל להסכים. ראשית, וזה העיקר, אימוץ חובות היוועצות אלו חורג בהרבה מגבולותיה של מלאכת הפרשנות: הוא אינו יכול לבוא בגדרה של "פרשנות מקיימת" או בגדרו של "מתווה פרשני" אחר. לדרישות כאמור אין זכר בלשון הסעיף (ראו: בג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, 815-814 (1996); בג"ץ 781/15 ארד-פנקס נ' הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, פסקה 21 לפסק דינה של הנשיאה חיות (27.2.2020); בג"ץ 7803/06 אבו ערפה נ' שר הפנים, פסקה 29 לפסק דינו של השופט פוגלמן (13.9.2017)), והן בגדר "כתיבת החוק מחדש". לא כותבי החוקים אנחנו. שנית, חברי אמנם מכיר בכפיפותו של השר לאיסור על שקילת שיקולים פוליטיים-זרים, אך הינו סבור כי בעולם המעשה חובה זו עלולה להיות מופרת, וכי אין די בביקורת שיפוטית לאחר-מעשה כדי ליתן "ערבות מספקת" להבטחת זכויות האדם – זאת, לאור "עוצמת הסכנה" שבחדירת שיקולים זרים לעבודת המשטרה. לשיטתי-שלי, הערבויות אשר מספק לנו המשפט המינהלי והחוקתי בכגון דא – הן ערבויות משמעותיות אשר מעמידות, בניגוד לעמדת חברי, מגבלות מהותיות על הפעלתן של סמכויות שררה, שאין להפחית מחשיבותן. כמו כן, מתקשה אני להבין מדוע חברי סבור כי יש בחובות ההיוועצות כאמור כדי לספק ערבות חזקה יותר מזו המסופקת לתושבי המדינה על ידי המשפטי המינהלי והחוקתי הכללי. סעיף 8ד לפקודה אין כל קושי חוקתי בקביעת מדיניות כללית בתחום החקירות על ידי השר מחלוקת נוספת, אשר התעוררה בנוגע לתיקון, נסבה על הטענה כי סמכות השר לקבוע מדיניות כללית בתחום החקירות פוגעת בזכות החשוד והנאשם להליך הוגן, אשר מהווה חלק מהזכות החוקתית לכבוד (על הזכות החוקתית להליך הוגן, ראו: בג"ץ 8425/13 איתן מדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל, פסקאות 174-169 לפסק דינו של השופט פוגלמן (22.9.2014)). בהקשר זה, נשמעו לפנינו טענות בדבר חשש "להתערבות פוליטית" בעבודת המשטרה בתחום החקירות; חשש להתערבות השר בחקירות ספציפיות והשפעה פסולה על התנהלותן; וכן חשש לפגיעה בשיקול הדעת העצמאי-מקצועי של המשטרה בחקירותיה. מבלי להקל ראש בחששות האמורים – איני רואה כיצד הוראות התיקון על-פי פרשנותן הנכונה, וככל שהסמכויות שהוקנו לשר במסגרתן תופעלנה כדין, תיצורנה מצב דברים בלתי-חוקתי. זאת, בהינתן הטעמים הבאים, המבוססים על דברים שכבר אמרתי: הוראות סעיף 8ד לפקודה אינן מאפשרות לשר להביא בחשבון שיקולים פוליטיים-מפלגתיים-זרים בבואו לקבוע מדיניות ביחס לחקירות משטרה. בהפעלת הסמכות שנקבעה בסעיף זה, השר כפוף לכל כללי המשפט המינהלי והחוקתי. סעיף 8ד לפקודה עוסק בפירוש בקביעת מדיניות כללית בתחום החקירות – ובוודאי שאינו מסמיך את השר להתערב בחקירה ספציפית כזאת או אחרת או להורות על פתיחתה (או על סגירתה). בהיעדר הסמכה כאמור, השר ממילא לא יוכל לעשות כן, שכן, אין לו, לשר, אלא סמכויות שהדין מקנה לו (ראו: בג"ץ 4491/13 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' ממשלת ישראל, פ"ד סז(1) 177, 203 (2014); יצחק זמיר הסמכות המינהלית א – המינהל הציבורי 80-74 (מהדורה שנייה, 2010); ברק-ארז, משפט מינהלי, בעמ' 97). התיקון אינו פוטר את המשטרה מחובתה הבסיסית להפעיל שיקול דעת עצמאי ולנהוג במקצועיות ובממלכתיות בניהול חקירותיה. אדרבה: בסעיף 8ד(ב) לפקודה הודגש כי "אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מחובתה של משטרת ישראל לפי כל דין בעניין חקירה או תיק, לרבות לעניין פתיחתם, ניהולם או סגירתם, ואין בהן כדי לגרוע מחובתה לפתוח בחקירה אם נודע לה על ביצוע עבירה" (ההדגשות הוספו – א.ש.). לא זו אף זו: גם כעת המשטרה פועלת בחקירותיה על-פי עקרונות שנקבעו על-ידי היועצת המשפטית לממשלה – גורם חיצוני למשטרה – מבלי שהדבר פוטר את המשטרה מחובתה לפעול במקצועיות ובממלכתיות או פוגע בעצמאותה. אין סיבה אפריורית להניח כי מאחר שמדיניות כללית כאמור תיקבע על-ידי השר דווקא, המצב יהיה שונה. לזאת אוסיף, כי קביעת הנחיות כלליות בתחום החקירות הפליליות אינה פוגעת כשלעצמה בזכות החשוד והנאשם להליך הוגן. ההפך הוא הנכון: קביעת מדיניות אחידה הכרחית לקיומו של שלטון החוק ולהבטחת השוויון בפני החוק (ראו: הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 4.1002 "הצורך בקביעת מדיניות מרכזית של חקירה ותביעה בתחום העונשין" (8.9.2003)). מובן מאליו הוא, כי אם וכאשר השר יחרוג מסמכויותיו וינסה להתערב בחקירה ספציפית או, למשל, יקבע מדיניות חקירות המוּנעת משיקולים פסולים כאלה או אחרים – רק אז ניתן יהיה לדבר על מעשה הפרה בלתי-חוקתי או על פגיעה בזכויות מוקנות; ובכל מקרה כזה, בית המשפט המוסמך יתערב, יתקן את ההפרה וימנע את הפגיעה בזכויות ואת החריגה מסמכות. הדבר ייעשה בהתאם לכללי המשפט המינהלי והחוקתי בזמן אמת. התיקון אינו פוגע באופן אינהרנטי בזכות להליך הוגן סוגיה נוספת שהתעוררה בעניינו של סעיף 8ד לפקודה היא זו: העותרים טוענים כי השר נדרש לקבל את הסכמתה של היועצת המשפטית לממשלה – או, למצער, לשמוע את עמדתה בלב פתוח ובנפש חפצה – בטרם יקבע את מדיניותו בתחום החקירות. זאת, מאחר שהיועצת היא הגורם האמון על קביעת מדיניות בתחום ההעמדה לדין פלילי (ראו: בג"ץ 4845/17 חמדאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 26 לפסק דינו של השופט סולברג (28.10.2019)). על כן, נטען כי מאחר שהתיקון אינו דורש את הסכמת היועצת למדיניות השר בתחום החקירות, ואף אינו מחייב את השר להיוועץ בה בטרם יקבע את מדיניותו – עלול להיווצר מצב אנומלי בו מדיניות החקירות של השר תעמוד בסתירה למדיניות ההעמדה לדין שבסמכות היועצת. ניגוד זה עלול לתרגם את עצמו לפגיעה בזכות היסוד של חשוד ושל נאשם לכבוד וחירות. במסגרת זו, נטען כי השר עשוי לקבוע כי יש ליתן קדימות לחקירות בנושא מסוים, ואילו היועצת מצדה תקבע מדיניות של אי-אכיפה בנושא זה. בשל כך, עלולה המשטרה לנהל חקירות פליליות מיותרות ומזיקות לפרט, ואף לבצע מעצרים חסרי תכלית – דבר שגורר עמו שלילת חירות בלתי-מוצדקת ופוגענית. חשש זה הוליך את חברי, מ"מ הנשיא (בדימ'), השופט פוגלמן, אל המסקנה כי בהוראת סעיף 8ד לפקודה יצר המחוקק הסדר בלתי חוקתי שדינו בטלות. גם בעניין זה דעתי שונה מדעתו של חברי. אודה ולא אכחד: מדיניות אשר קובעת כי יש לחקור באופן גורף מקרים מסוג מסוים, כאשר החקירה תתנהל רק לשמה ולשם מעצרם של חשודים, וכאשר ברור כי בהתאם למדיניות התביעה, שכאמור נקבעת על ידי היועצת המשפטית לממשלה, הנחקר כלל אינו צפוי לעמוד לדין פלילי – היא מדיניות פסולה אשר מסבה פגיעה בלתי-חוקתית לזכויות הפרט. דא עקא, התיקון לא הסמיך את השר לפגוע בזכויות אדם באופן זה. התיקון מסמיך את השר לקבוע מדיניות כללית בתחום החקירות בהתאם לכל כללי המשפט המינהלי – אשר אוסרים על הפליה, על זדון, על חוסר תום-לב ועל שקילת שיקולים זרים – וכן בהתאם לכללי המשפט החוקתי אשר אינם מאפשרים פגיעה בלתי-מידתית בזכויות אדם. החשש האמור מתייחס אפוא לאופן הפעלת הסמכות בנסיבות מסוימות, ולא לעצם קיומה של הסמכות. כפי שכבר הבהרתי, בעולמה של ביקורת שיפוטית שעניינה חוקתיותו של מעשה חקיקה של הכנסת, ב"שמא", ב"אולי" ואף ב"ייתכן מאד" לא סגי. כך הוא בדרך כלל, וכך הוא גם בעניינו של סעיף 8ד לפקודת המשטרה. נקודת המוצא לביקורת שיפוטית אשר נסובה על סמכות שנקבעה בחוק אינה יכולה להיות שימוש שלא כדין באותה סמכות. כמו כן, הנני סבור כי הסכמת היועצת אינה הכרחית בקביעתה של כל מדיניות שהשר יראה לנכון להנהיג בנוגע לחקירות משטרה; וכי לא בכל מקרה ומקרה היעדר הסכמת היועצת למדיניות השר תיצור קושי חוקתי ותוביל להתממשותו של החשש האמור. אשר על כן, העובדה כי התיקון אינו דורש, באופן גורף, את הסכמת היועצת למדיניות השר אינה הופכת את התיקון לבלתי חוקתי. הבה נניח כי השר יבקש לקבוע מדיניות אשר באה להעצים חקירות שעניינן הימורי ספורט בקרב קטינים. עוד נניח, כי היועצת מצידה לא תסכים למדיניות זו ותסבור כי אין מדובר בנושא המצוי בראש סדר העדיפויות באכיפת החוק הפלילי, בלשון המעטה. אולם, מדיניות השר בעניין זה לא תהא מנוגדת למדיניות ההעמדה לדין שקבעה היועצת בנושא או שמדיניות כזו כלל לא נקבעה. במצב דברים זה, חרף חילוקי הדעות המקצועיים, התרחיש של "חקירה ללא תכלית" לא יתממש וזכויות הפרט לא תיפגענה. יתרה מכך: מדיניות השר בנושא החקירות אף עשויה שלא לגעת כלל בנושאים אשר מסורים מטבעם לרשויות החקירה והתביעה. למשל, השר יכול לקבוע מדיניות של "הרחבת תיעוד חקירות לעבירות שעונשן פחות מ-10 שנות מאסר", ושל "דיגיטציה של תיקי חקירה" (ראו: מדיניות השר לביטחון פנים לשנים 2021-2020, עמ' 5-4 (3.9.2020)). מכל מקום: אם וכאשר תיקבע מדיניות חקירות שלא בהסכמת היועצת, אשר סותרת את מדיניות ההעמדה לדין שהיועצת קבעה, ואשר מורה על קיום חקירות חסרות תוחלת – הדבר יתברר במסגרתו של הליך פרטני – והמבקש תרופה למכה ימצאה בגדרו של אותו הליך. לצד האמור, חשוב לזכור, כפי שטענה לפנינו הכנסת, כי מטבע הדברים, וככלל, תיאום בין מעגלי הגורמים האמונים על אכיפת החוק הוא דבר רצוי בכל שלבי ההליך הפלילי; וחזקה היא שתיאום כאמור אכן ייעשה לשם שמירה על שלום הציבור וביטחונו. כך או אחרת, טענת העותרים שעניינה חוסר תיאום היא בגדר נבואה שטרם התגשמה, שממילא אין בה כדי להביא לביטול התיקון מעיקרו. בטרם חתימה מידת הזהירות הנדרשת בביקורת שיפוטית בנקודה זו, ולפני סיום, אבקש להזכיר: סמכות הביקורת השיפוטית, בה אנו אוחזים בתחום החוקתי, הופקדה בידינו על יסוד הסברה – הנכונה על-פי רוב – שבתי המשפט, ובפרט בית המשפט העליון העומד בראשם, הם הזרוע השלטונית הכי פחות מסוכנת לדמוקרטיה ולזכויות הפרט (the least dangerous branch) (ראו:Alexander M. Bickel, The Least Dangerous Branch: The Supreme Court at the Bar of Politics 22-27 (1962) (להלן: ביקל); וכן ראו והשוו: הלכת בנק המזרחי, בעמ' 427, 448; אהרן ברק "תפקידו של בית-המשפט העליון בחברה דמוקרטית" הפרקליט מא 5, 7, 11 (1993); אהרן ברק מבחר כתבים: כרך ד – על בית המשפט ושופטיו 44 (2017)). סברה זו מבוססת על "המעלוֹת הפאסיביוֹת" המובְנות (passive virtues) של בית המשפט, בהיותו רשות שלטונית אשר אמורה להיכנס לפעולה רק בהתקיים הפרת דין קונקרטית (ראו, למשל: בג"ץ 7190/05 לובל נ' ממשלת ישראל, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת מ' נאור (18.1.2006); עניין הפרטת בתי הסוהר, בפסקה 67 לפסק דינה של הנשיאה ביניש; וכן ראו: ביקל, בעמ' 123-115). כידוע, הדרישה לזכות עמידה צומצמה במחוזותינו באופן ניכר. שעריו של בית משפט זה נפתחו לרווחה לעתירות ציבוריות מסוגים שונים (ראו: בג"ץ 26/76 בר-שלום נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד לא(1) 796, 802 (1977); בג"ץ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2) 441, 469-448 (1988)). עתירות רבות מעין אלו זוכות לבירור לגופן בבית משפט זה, מבלי לדרוש את התייצבותו של בעל דין שזכותו נפגעה, כל אימת שהעתירה מניחה לפתחנו שאלה נכבדה בעלת חשיבות ציבורית-כללית מתחום המשפט החוקתי או המינהלי (ראו: בג"ץ 651/03 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' יושב-ראש ועדת הבחירות לכנסת השש-עשרה, פ"ד נו(2) 62, 73-68 (2003) (להלן: בג"ץ 651/03); בג"ץ 962/07 לירן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15 (1.4.2007) (להלן: עניין לירן)). עתירה ציבורית שמעלה לדיון שאלה כזאת יכולה להיחסם רק בהימצא בעל אינטרס ישיר אשר החליט, מטעמים השמורים עמו, שלא לעתור לבית המשפט חרף הפגיעה בזכותו (ראו: בג"ץ 651/03, בעמ' 68; עניין לירן, בפסקאות 19-16; וכן בג"ץ 1462/20 ח'טיב נ' משרד הביטחון, פסקאות 48-44 לפסק דיני (6.8.2023)). בהינתן הכרה זו בעתירות ציבוריות, ההידרשות במסגרת הבחינה החוקתית של דבר חקיקה לתרחישים הקשורים בשימוש לרעה בסמכות, כאלה שעניינם פגיעה אפשרית, אם כי לא וודאית, בזכויות חוקתיות – משמעה מחיקת המעלוֹת הפאסיביוֹת שהיו רשומות בצופן הגנטי של בית המשפט מיום היווסדו ככזה. מהלך זה חורג מתפקידו של בית המשפט כפי שזה עוצב במבנה החוקתי-משטרי שלנו, אשר מיוסד על שלטון העם (ראו: ביקל, בעמ' 200-119; ראו והשוו: בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1) 749, 763 (1991)). מטעמים אלו, בבואנו לעמוד על טיבו של דבר חקיקה, שומה עלינו לבחון האם הוראותיו – ככאלה, באופן מובנה והכרחי על-פי פרשנותן הנכונה – נגועות בפגם חוקתי. הא ותו לא. מענה קצר לדברי מ"מ הנשיא, השופט י' עמית לשיטתו של חברי, מ"מ הנשיא, השופט עמית, בית משפט זה מוסמך וחייב לבטל דבר חקיקה אשר מפר את "האיזון המוסדי" בין זרועות השלטון במדינה באופן שמעמיד את זכויות היסוד של הפרט – כדוגמת חופש הביטוי והחירות להפגין – בסכנת פגיעה. בתוך כך, מבקר חברי את גישתי שלי, אותה הוא ראה לנכון למקם "במגדל השן" – כשכוונתו למקום בו מתנהל עיון אקדמי-אנליטי המנותק מעובדות העולם האמיתי. לביקורת זו אענה במשפטים ספורים. פשיטא הוא, כי חוק בלתי חוקתי הוא חוק שתוכנו מנוגד לנורמה חוקתית שמעליו. זאת, להבדיל מחוק שכשלעצמו אינו מנוגד לשום הוראה בת-פועל חוקתי, אשר עלול להיות מיושם באופן בלתי חוקי על-ידי בעל הסמכות. אם נראה בסכנת היישום הבלתי חוקי עילה לפסילתו של חוק שתוכנו אינו מנוגד לנורמות חוקתיות, חוששני שנידרש לדלל את ספר החוקים של מדינת ישראל ולבטל לא מעט חוקים (כדוגמת ההוראות של החסד"פ שעניינן העמדה לדין – מעשה שלטוני אשר עלול להוביל להרשעת שווא של חפים מפשע). בחינת חוקתיותו של חוק חייבת אפוא להתבסס על "מגדל השן": עיון אקדמי-אנליטי אשר מעמיד את תוכנו של החוק אל מול נורמות חוקתיות על-מנת לבדוק שמא קיימת סתירה בין השניים. בהקשר זה, טוב עשה חברי בהזכירנו כי שופט "בתוך עמו הוא יושב". לזאת יש להוסיף כי השופטים אינם רק יושבים בתוך עמם. הם מפעילים סמכויות שפיטה כפי שהוגדרו על-ידי נציגי העם ומצאו את מקומן בדין הפוזיטיבי אשר מתועד בכתוביה הרשמיים של המדינה – במקרה דנן, בדיני החוקה של מדינת ישראל. על כן, כאמור, הנני סבור כי סמכותנו לבטל חוק של הכנסת בשל היותו בלתי חוקתי קמה רק כאשר יישומו של החוק בהכרח פוגע בזכות בת-פועל חוקתי או בהכרח מפר הוראה חוקתית על-חוקית, אשר זכתה לעיגון פורמלי בדין הפוזיטיבי. כפי שהוסבר על-ידי בעזרת שש התובנות של המשפט החוקתי בר-קיימא, אותן הצגתי בתחילת דבריי, גישתי זו אוחזת אחיזה איתנה ביסודות המשפט. סוף דבר העותרים ביקשו לשכנענו כי התיקון של פקודת המשטרה מנוגד לזכויות המנויות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אך הדבר לא עלה בידיהם. כמו כן, ברי הוא כי התיקון אינו מנוגד לעקרונות המנויים בחלקה האופרטיבי של הכרזת העצמאות. במוקד הטענות שנטענו לפנינו ניצבים חששות ותו לא: החשש שמא השר יפעיל את סמכויותיו בהשפעת שיקולים פוליטיים-זרים; החשש כי המשטרה תתפרק מחובותיה כגוף מקצועי וממלכתי; החשש כי התיקון יפורש באופן הסותר את מילותיו הברורות ויאפשר את התערבותו של השר בפעילות מבצעית של המשטרה ובחקירותיה; ועוד כהנה וכהנה. חששות אלו, מבוססים ככל שיהיו, הם בגדר נבואה שאינה נובעת באופן אינהרנטי מהתיקון. משכך הוא, הוראות התיקון מצויות בגדר סמכותה של הכנסת ואינן עולות כדי פגיעה בזכות חוקתית. אם וכאשר ניתקל בהחלטות או במעשים אשר פוגעים בזכות כאמור, נדע לטפל בהם ולספק תרופה למכה. אשר על כן, אם תישמע דעתי, העתירות שהונחו לפנינו תדחנה על כל חלקיהן. השופט נעם סולברג: החוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 37), התשפ"ג-2022 (להלן: התיקון), עוסק באחת מהסוגיות הרגישות והמורכבות ביותר שבליבת כל משטר דמוקרטי – נקודת האיזון שבין סמכותו של השר האמוּן על המשטרה לממש את אחריותו המיניסטריאלית כלפיה, לבין מידת העצמאות המוקנית למשטרה בהפעלת סמכויותיה. על הכף – שיקולים כבדי משקל. מחד גיסא, במדינות דמוקרטיות מקובל כי כל גופי הביטחון – בהם המשטרה – כפופים למרות הממשלה הנבחרת, ובתוך כך, לשר האמון על פעילותם. לכפיפות זו שני היבטים: במישור החיובי, היא מבטאת את העקרון הדמוקרטי הבסיסי, שלפיו הממשלה רשאית – שמא אף חייבת – לפעול למימוש המדיניות שלשם קידומה נבחרה, כמו גם את האחריות שבה נושאים נבחרי הציבור כלפי אזרחי המדינה; במישור השלילי, הכפיפות מאפשרת פיקוח ציבורי על פעולתם של אותם גופים, במטרה להבטיח כי הם מממשים את יעודם, פועלים לטובת אזרחי המדינה, ונמנעים משימוש לרעה בכוח הרב שניתן להם. מאידך גיסא, בכל הנוגע לפעילות המשטרה, מקובל במדינות הים הדמוקרטיות כי כפיפות זו מוגבלת, כך שלמשטרה נתונה, ככלל, עצמאות בהפעלת סמכויותיה. הטעם לכך, הוא הרצון להבטיח כי בביצוע תפקידיה העיקריים – קרי, שמירה על הסדר הציבורי ואכיפת החוק – תפעל המשטרה כשלנגד עיניה ניצב הדין, והוא בלבד; ומן הצד השני, להבטיח כי במסגרת הפעלת סמכויותיה, בדגש על הפעלת הכוח כלפי אזרחי המדינה, לא יתערבו שיקולים שאינם ממין העניין, ובפרט – שיקולים פוליטיים. הגם שאופן היישׂוּם משתנה בין מדינה למדינה, במישור העקרוני, נקודת האיזון שנקבעה במרבית הדמוקרטיות המודרניות, היא כזו שבגדרה נתונה לשר הרלבנטי סמכות לקבוע למשטרה הנחיות כלליות, ולשרטט את המדיניות שלאורה תפעל (למצער בתחומים מסוימים); ובה בעת, מובטחת במסגרתה עצמאות המשטרה בפעילותה האופרטיבית, כך שאותו שר אינו רשאי להתערב במקרים פרטניים (ראו למשל: דוח הוועדה הציבורית לחוק משטרה חדש 47-45 (1999) (להלן: דוח ועדת צדוק); לגבי אוסטרליה, ניו-זילנד וקנדה, ראו: ישי לקס "חקיקה המסדירה את סמכויותיו הכלליות של השר הממונה על המשטרה" (מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 18.12.2022); בנוגע לאיחוד האירופי, ראו: Council of Europe, European Code of Police Ethics, Recommendation Rec (2001) and explanatory memorandum, Recommendation 15 (2002); Kevin Carty “Guidebook on Democratic Policing”, in Organization for Security and Cooperation in Europe 32 (2008). לגבי אנגליה וויילס, ראו:The Policing Protocol Order 2011). עיון בפסיקה שעסקה בסוגיה זו, בדוחות הוועדות הציבוריות שהתמקדו בכך, ובהנחיות היועצת המשפטית לממשלה שנדרשו לעניין (ראו את הסקירה המקיפה בחוות הדעת של חברי מ"מ הנשיא (בדימ'), ע' פוגלמן, ואת מגוון האסמכתאות שם), מלמד כי במחוזותינו – חרף העובדה שככלל, היחסים בין השר לבין המשטרה לא הוסדרו בחקיקה – נקבעה נקודת איזון דומה. כך, המקובל היה שהשר רשאי לקבוע מדיניות כללית למשטרה ולפקח על פעולותיה, אולם הוא אינו בגדר 'מפכ"ל על', ואל לוֹ לפגוע בעצמאות המשטרה ולהתערב בשיקול דעתה המקצועי, בפרט בכל הנוגע להפעלת סמכויותיה האופרטיביות במקרים קונקרטיים (ראו למשל: בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש הממשלה, פ"ד נז 817, 920-919, 944-943 (2003); בג"ץ 8910/22 פטרושקה נ' ח"כ בנימין נתניהו, פסקה 31 (21.2.2024); דן ביין "העקרונות הכלליים לפעילות המשטרה באכיפת החוק בישראל – ההיבט המשפטי" פלילים ב 133, 153-148 (1991) (להלן: ביין); עמיקם הרפז ומרים גולן משפט ושיטור: זכויות אדם וסמכויות משטרה 101-98 (2018)). השאלה המונחת לפִתחנו היא אם התיקון – שביקש להסדיר את מערכת היחסים שבין השר לבין המשטרה – שינה את האיזון הנורמטיבי הנוהג; וככל שהתשובה על כך תהא בחיוב, האם שינוי זה טומן בחובו פגם במישור החוקתי, כזה שיש בו כדי להצדיק מתן סעד. בפתח הדברים אזכיר את נקודת המוצא, שהיא בבחינת מושכלות ראשונים: "הבחינה החוקתית אינה מתמודדת עם השאלה אם החוק הוא ראוי, טוב, יעיל ומוצדק. היא מתמודדת עם השאלה אם החוק הוא חוקתי" (בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, 550 (2005); ראו גם: בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 386 (1997)). אכן, "ביקורת שיפוטית חוקתית על מעשה החקיקה תֵעשה 'בזהירות ובריסון ותוך הימנעות מעיצוב מחדש של המדיניות שנבחרה על ידי המחוקק'" (בג"ץ 3390/16 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' הכנסת, פסקה 43 לחוות-דעתי (8.7.2021) (להלן: עניין עדאלה)). חברי מ"מ הנשיא (בדימ') סבור כי מרבית סעיפי התיקון מעוררים קושי, אולם ניתן לפרשם פרשנות מקיימת; זאת, למעט סעיף 8ד, שאותו ראה חברי לפסול. חברי השופט שטיין, מנגד, סבור כי התיקון, ככלל, אינו מעורר כל קושי. כפי שאפרט להלן, עמדתי שונה קמעא משל חברַי; אצעד אפוא בדרך האמצע. מחד גיסא, סבורני כי התיקון אכן עשוי לעורר קשיים מסוימים; חששות קיימים. לצד זאת, סבורני כי קיימת אפשרות ליתן מענה לקשיים אלה במישורים אחרים – הן באמצעות פרשנות הולמת של סעיפי התיקון, הן באמצעות עמידה על כללי המשפט המינהלי בהקשר דנן. טרם אדרש לתיקון, על סעיפיו – הערה מקדימה. עסקינן, כפי שציינתי, בעתירות חוקתיות; עלינו לבחון את החוק המונח לפנינו, ככל הניתן, במבט צלול, צופה פני-עתיד רחוק. אין חולק, כי מהלך האירועים מאז הוגשו העתירות – בכלל זאת, המקרים שנדונו במסגרת הבקשות לצווי ביניים שהוגשו לאורך ההליך – אינו מקל על המלאכה. רוחם שורה על הניתוח של חברי, מ"מ הנשיא (בדימ'); אולי אף ראוי שכך. ואולם, הגבול דק; עלינו לשמור על המצפן, ולהבחין הבחן היטב בין טענות הנוגעות לחוקתיות החוק כשלעצמו, לבין טענות שעניינן ביישׂוּמים פסולים – מסתברים יותר או פחות – מנוגדים לחוק, של סעיפי התיקון השונים (על מורכבותה של הבחנה זו, והשלכותיה על הניתוח החוקתי, ראו למשל: אריאל בנדור "בשלות ועוד" משפטים על אתר ח 33 (2018); רונן פוליאק "בשלות יחסית: ביקורת שיפוטית חוקתית יישומית או מופשטת" עיוני משפט לז 45 (2014)). לפי השיטה הנוהגת, השגות על אלה האחרונים מקומן, ככלל, במחוזות המשפט המינהלי; להבדיל, על מנת לקבל סעד חוקתי, יש להצביע על בעייתיות הגלומה בדבר החקיקה עצמו. לשון אחר, נדרש כי יתקיים מעין קשר סיבתי בין אותם יִשׂוּמים פסולים, לבין דבר החקיקה הנבחן. בכך אתמקד; חרף האתגר, זוהי חובתנו. אגש אפוא אל המלאכה, עקב בצד אגודל. אפתח בנקודות שלגביהן מסכים אני עם חברי, ומשם אמשיך לסלעי המחלוקת. הליך החקיקה ראשית, הערה מקדמית לגבי הליך החקיקה. כזכור, טענות העותרים לגבי ההליך הוצאו מגדרי הצו על-תנאי, ועל כן, שאלת תקינות ההליך אינה מונחת עוד לפִתחנו. זאת ועוד, נראה כי קשה לטעון שכלל לא ניתנה לחברי הכנסת אפשרות לגבש עמדה מוּשׂכּלת לגבי הצעת החוק, ומשכך, בהתאם למבחנים המקובלים לגבי ביקורת שיפוטית על הליכי חקיקה, אין עסקינן בפגיעה קשה בעקרון ההשתתפות, כזו המקימה פגם היורד לשורש ההליך (ראו באופן כללי: בג"ץ 10042/16 קוונטינסקי נ' כנסת ישראל (6.8.2017), בפרט בפסקאות 59, 81-79 לפסק-דיני). עם זאת, כבר באותו עניין ציינתי, כי "בבואנו לבחון אם אמנם ניתנה לחברי הכנסת האפשרות לקיים דיון כדבעי", עלינו לבחון, בין היתר, את "משך הדיון, והאם היה מידתי ביחס לאורכה של הצעת החוק, למורכבותה, ולהיקף השלכותיה"; וכן לבחון את "פרק הזמן [שחלף] מעת העברת הצעת החוק, ולמצער עיקרי הסדריה או מרביתם, לעיון חברי הכנסת, עד למועד הדיון". כמו כן ציינתי, כי "הצעת חוק יחודית ומורכבת, ראויה לדיון בנפרד מנושאים אחרים, לעיתים בוועדה רלבנטית מקרב ועדות הכנסת, באופן שיאפשר את שקילתה בכובד הראש ההולם" (שם, פסקה 80). בענייננו, אף אם לא נפל בהליך החקיקה פגם בעוצמה המצדיקה התערבות, הרי שההליך שבו נחקק התיקון רחוק מלהיות מיטבי, 'כרחוק מזרח ממערב'. הגם שאין מדובר בתיקון חוקתי במובן הפורמלי, ברי כי התיקון עוסק בהסדרת סוגיה בעלת חשיבות ורגישות ממדרגה ראשונה, כזו הנוגעת לעקרונות יסוד של המשטר הדמוקרטי. 15 ימים בלבד חלפו למן הנחת הצעת החוק על שולחן הכנסת לדיון מוקדם (ביום 12.12.2022), ועד להצבעה על החוק בקריאה שניה ושלישית (יום 27.12.2022). משאלה הם פני הדברים, ברי כי הדיון בחוק לא היה מעמיק וממצה דיו; כי לגורמי המקצוע לא ניתן פרק זמן הולם להיערך לדיונים, ולבסס תשתית עובדתית ומשפטית כדבעי; וכי הדיון הציבורי בסוגיה לא הגיע לכדי מיצוי. כל אלה, הקשו – שמא אף מעבר לכך – על חברי הכנסת להעמיק חקר, להביא בחשבון את כלל השיקולים הרלבנטיים, ולהוציא תחת ידם חוק מיטבי. בהינתן חשיבות הסוגיה שבה עסקינן, ראוי היה כי ההליך היה מתנהל בדרך שונה; ואידך זיל גמור. סעיפי התיקון – הערות ראשונות אפנה כעת להתייחס לתיקון גופו. אשר להעדר עיגון לעקרון הממלכתיות ועצמאות המשטרה, מסכים אני עם חברי, מ"מ הנשיא (בדימ'), כי אין בעובדה שעקרון זה לא זכה לביטוי מפורש בתיקון, כדי לגרוע מתוקפו וממעמדו; אדגיש, כי הן הכנסת, הן השר לביטחון לאומי (להלן: השר), לא חלקו על כך, ואף הביעו במפורש עמדה זו. זאת ועוד, כפי שציין חברי, הגם שהעדרו של עקרון זה מנוסח התיקון אינו בבחינת 'תקלה', אין כל עדות לכך שכוונת המחוקק היתה לגרוע ממנו, או לערער על תוקפו; מה גם, שיש ממש בטענת הכנסת, שלפיה בין אם עקרון זה עוגן במפורש, בין אם לאו – מדובר בחובה שהיא בבחינת 'מובן מאליו'. כך, על דרך האנלוגיה, ובכפוף לשינויים המחויבים, גם חוק-יסוד: הצבא אינו כולל עיגון לעקרון זה, אולם נדמה כי אין חולק על כך שלא יעלה על הדעת כי צה"ל רשאי לפעול באופן לא ממלכתי, או לקדם אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים. אשר על כן, ובשים לב לחשיבותו של עקרון זה – בבחינת תנאי הכרחי – להבטחת שימוש ראוי בסמכויות המשטרה, ולכך שהפעלת הכוח מצדה תהא לגיטימית, סבורני כי אף אם מוטב היה אילו נכלל בתיקון סעיף כאמור (השוו: סעיף 4(ג) לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002) – עקרון הממלכתיות ועצמאות המשטרה שריר וקיים; התיקון אינו פוגע אפוא בתוקפו ובמעמדו. "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ט). גם באשר לסעיף 8ב, הקובע את כפיפות משטרת ישראל למרות הממשלה, ומורה כי "השר ממונה על משטרת ישראל מטעם הממשלה" – מסכים אני עם דברי חברי. אכן, מחד גיסא, "כפיפות זרועות הביטחון השונות למרותה של הממשלה הנבחרת הייתה מאז ומתמיד אחד ממאפייניה הבולטים של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית מודרנית, וזהו אחד מעקרונות היסוד החוקתיים העומדים בבסיס שיטת המשטר בישראל" (בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' שר האוצר, פסקה 24 (19.11.2009) (להלן: עניין המרכז האקדמי)); מאידך גיסא, כפי שפירט חברי, קיימים הבדלים מהותיים, יסודיים, בין המשטרה לבין הצבא. הבדלים אלה בייעוד של כל אחד מן הגופים, כמו גם החשיבות המיוחדת הנודעת לעצמאותה המקצועית של המשטרה, ולכך שבהפעלת סמכויותיה תהיה נתונה למרות החוק בלבד, מחייבים את המסקנה שלפיה מערכת היחסים של גופים אלה עם הממשלה, אף לאחר התיקון – אינה זהה. אין מקום אפוא להתערבות בסעיף זה. בכל הנוגע לסעיף 9, שנוסחו הקודם היה: "המפקח הכללי יפקח על משטרת ישראל, על סדרי ניהולה ועל הפעלתה, ויהיה אחראי להשגחה על כל ההוצאות הכרוכות בה ולאפסניה שברשותה", ואשר בעקבות התיקון התווספה לו הסיפא: "והכול בהתאם להתוויית המדיניות ולעקרונות הכלליים של השר כמפורט בסעיפים 8ג ו-8ד" – דעתי כדעתו של חברי; מקובלת עלי, ככלל, גם דרך הילוכו. אכן, סעיף זה, גם בנוסחו שלאחר התיקון, אינו גורע מחובתו של המפכ"ל – המתקיימת לצד החובה להביא בחשבון את המדיניות הכללית שהתווה השר – להפעיל שיקול דעת עצמאי במסגרת הפעלת סמכויותיו. למעשה, סבורני כי מסקנה זו מתחייבת גם מכללי המשפט המינהלי, הנקוטים עמנו מימים-ימימה. עוד בימי בראשית של המשפט הישראלי, נקבע כי מקום שבו הקנה המחוקק במפורש לרשות סמכות הכרוכה בהפעלת שיקול דעת, חייבת אותה 'רשות מוסמכת' להשתמש בסמכות לפי שיקול דעתה העצמאי, שאינו כפוף להוראות מחייבות מצד הממונים עליה: "אם חוק מעניק כוח ידוע למוסד או לרשות מיוחדת ומוסר לו את הסמכות להשתמש בכוח זה לפי שיקול דעתו, הרי על המוסד או על הפקיד לפעול בהתאם לזה ועל כל פנים אינו מחויב להישמע להוראותיו של מישהו אחר, כי הרי החוק מוסר לו – ולא לאחרים – את הכוח לפעול לפי שיקול הדעת" (בג"ץ 70/50 מיכלין נ' שר הבריאות, פ"ד ד 319, 323 (1950)). אמנם, הלכה זו רוככה בחלוף השנים, כך שנקבע למשל, כי הרשות המוסמכת רשאית להתחשב במדיניות שנקבעה על-ידי גורם ממונה (לביקורות על ההלכה, ראו למשל: ברוך ברכה משפט מינהלי 67-64 (תשנ"ו) (להלן: ברכה); אריאל בנדור "משפט מינהלי מול המציאות" מחקרי משפט טו 365, 371-369 (2000); יצחק זמיר הסמכות המינהלית – כרך ב' 945-941 (2011) (להלן: זמיר)); עם זאת, הכלל הנוהג עודנו מגן על עצמאות שיקול הדעת של הרשות המוסמכת, ועל כך שבכפוף להוראות החוק שתחם את היקף סמכותה, לה נתונה ההחלטה הסופית (ראו למשל: דפנה ברק-ארז משפט מנהלי 168-160 (2010) (להלן: ברק-ארז); רע"א 4696/19 פלונית נ' קצין התגמולים, פסקה 17 והאסמכתאות שם (12.12.2019)). אדגיש, כי עמידתו של הכלל בתוקפו אינה נובעת אך מהיותו 'מורשת קדמונים'; יסודה בהגיון הדברים ובטעמם: "לא ניתן לשנות את העיקרון הזה משום שהוא נובע אינהרנטית מעקרון חלוקת הסמכויות במשפט המינהלי. היינו, הרעיון של עצמאות שיקול הדעת מוטבע בהכרח מעצם הענקת הסמכות המינהלית לרשות כלשהי. משהעניק המחוקק סמכות כלשהי לרשות פלונית, הרי שעצם הענקת הסמכות מחייב הכרה בשיקול הדעת העצמאי של אותה רשות – שאם לא כן, אין היא הרשות המוסמכת" (יואב דותן ביקורת שיפוטית על שיקול דעת מינהלי – כרך א' 558 (2022) (להלן: דותן, ביקורת שיפוטית); ההדגשות במקור – נ' ס'). עוד יש מקום להזכיר, כי אף כאשר קובע החוק במפורש כי על הרשות המוסמכת לפעול בהתאם למדיניות שמתווה גורם ממונה, לא 'מתפוגגת' ההלכה המורה על עצמאות שיקול הדעת של הרשות המוסמכת, אלא שאותה רשות נדרשת להתחשב במדיניות שהוגדרה, ולהפעיל את שיקול דעתה העצמאי בגדריה; זאת, אלא אם קיימת הצדקה לסטות מאותה מדיניות במקרה קונקרטי (ראו למשל: ברכה, עמוד 88). ברי אפוא, כי אלה הם פני הדברים גם בכל הנוגע להוראות התיקון שבו עסקינן. יתר על כן, וחשוב במיוחד לענייננו; קיימים הקשרים שבהם לביקורות שנמתחו על הכלל רלבנטיות פחוּתה, ושלגביהם תחולת ההלכה לא צומצמה. אותם הקשרים, הם כאלה שקיימת בהם הצדקה חזקה לקיומו של הכלל. זאת למשל, במקרים שבהם אופיו של התפקיד, 'מיקומה הנורמטיבי' של הרשות המוסמכת, או תכלית החקיקה המסמיכה, תואמים את השאיפה להגן על שיקול דעתה העצמאי של הרשות; ובמקרים שבהם נודעת חשיבות מיוחדת להבטחת פעילותה של הרשות המוסמכת על יסוד שיקולים מקצועיים וענייניים בלבד, ובהתאם לכך, ליצירת חיִץ בינה לבין השר הממונה עליה (ראו למשל: דותן, ביקורת שיפוטית, עמוד 556; זמיר, עמודים 944, 949). ברי, כי הנדון דידן בא בקהל אותם מקרים, שבהם ישנה הצדקה מיוחדת לכלל בדבר עצמאות שיקול הדעת של הרשות המוסמכת, שכן קיימת "חשיבות רבה בהבטחת עצמאותו ואי תלותו של מפכ"ל המשטרה, העומד בראשה ואמון על הפעלתה לביצוע תפקידיה" (בג"ץ 911/21 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל, פסקה 16 (12.12.2021)). מן האמור עולה, אם כן, כי גם כללי המשפט המינהלי מלמדים, כי לצד החובה ליתן משקל ראוי למדיניות השר, ולפעול בגדריה, אין בסיפא שנוספה לסעיף 9, כדי לגרוע מחובתו של המפכ"ל להפעיל שיקול דעת עצמאי במסגרת הפעלת סמכויותיו. עד כאן, הערות ראשונות לגבי סעיפי התיקון. כעת, אעבור לדון בסוגיות העיקריות שעל הפרק: קביעותיו העקרוניות של חברי מ"מ הנשיא (בדימ'), לגבי הפגיעה בזכויות חוקתיות הנגרמת כתוצאה מהחשש שהשר ינחה את המשטרה להפעיל את סמכויותיה, בהתבסס על שיקולים פוליטיים; ופרשנות סעיפים 8ג ו-8ד לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: הפקודה). אכּנס אפוא בעובי הקורה; ראשון ראשון, אחרון אחרון. הטענה לפגיעה בזכויות חוקתיות חברי מ"מ הנשיא (בדימ') – אשר סומך ידיו, ככלל, על עמדת היועצת המשפטית לממשלה – מבסס את עמדתו לגבי הפגיעה בזכויות הנגרמת בהקשר דנן, על שתי קביעות עקרוניות שיסודן, כך לשיטתו, בהלכה שנקבעה בעניין המרכז האקדמי. קביעה אחת, מתוחמת יותר, היא זו ש"פגיעה בעצמאות המשטרה תוך הכפפתה באופן לא מאוזן לדרג המיניסטריאלי", באופן שעלול לפתוח את הדלת לשיקולים זרים, יוצרת פגיעה "מובחנת ועצמאית" בזכות החוקתית לכבוד האדם. קביעה שניה, רחבה יותר, עניינה בסיכון שגלום בתיקון, בכל הנוגע להסטת נקודת האיזון במערכת היחסים שבין השר לבין המשטרה. בהקשר זה סבור חברי, כי הרחבת סמכויות השר אשר נוגעות לעבודת המשטרה, ללא ערובות מספקות לכך שהמשטרה תפעיל את סמכויותיה באופן עצמאי, מקצועי וממלכתי, מעלה חשש לחדירת שיקולים זרים ופוליטיים לעבודה המשטרה; ובהתאם לכך, מעלה את ההסתברות לפגיעה יתרה בזכויות המושפעות מהפעלת סמכויותיה של המשטרה, מה שיוצר, כבר כשלעצמו, פגיעה באותן זכויות. אדגיש תחילה, כי אין חולק על כך שהפעלת סמכויות המשטרה – בדגש על הפעלת כוח כלפי אזרחי המדינה – בהתבסס על שיקולים זרים, בלתי ענייניים, ובכלל זאת – פוליטיים, עשויה לגרום פגיעה קשה מאוד בזכויות חוקתיות. אילו היה התיקון מתיר מצב דברים כאמור, אין זה מן הנמנע כי היה בכך כדי לבסס פגם המצדיק סעד במישור החוקתי. דא עקא, לגבי דידי, פרשנות זהירה של התיקון מגלה כי לא אלה הם פני הדברים בענייננו. לצורך ביסוס והטעמת הדברים, אפנה עתה לדון בקביעותיו העקרוניות של חברי. בהקשר זה אציין, כי בהתחשב בניתוח שאציג בהמשך הדברים, יתכן כי נכון היה להותיר את הדיון בקביעות אלה לעת מצוא. ואולם, משבחר חברי לטעת מסמרות במישור העקרוני, אין מנוס מלהידרש לטענות. אעמוד תחילה על הקשיים שמעוררת כל קביעה בנפרד; בהמשך – אפרט כמה קשיים משותפים לשתיהן. אפתח בטענה לפגיעה עצמאית בזכות לכבוד האדם. אלה דברי חברי בנושא: "פגיעה בעצמאות המשטרה תוך פתיחת פתח להשפעה של שיקולים פוליטיים לא ענייניים על האופן שבו מופעלות סמכויותיה, מעבירה מסר שלפיו הסמכויות הפוגעניות של המשטרה עלולות לשמש לא רק לשם הגשמת האינטרס הציבורי ובמידה המתחייבת לכך, אלא גם לקידום מטרות חיצוניות. כתוצאה מכך, הפרט, שעליו מפעילה המשטרה את סמכויותיה (שמטבען, עשויות להיות פוגעניות), עשוי לחוש כי הוא משמש אמצעי להשגת תכליות זרות. [...] גם במצב דברים ש[בו] המשטרה לא שקלה בפועל שיקולים פוליטיים, עצם האפשרות לחדירתם של שיקולים אלה, עלולה להטיל צל כבד על כל פעולותיה – ובהתאם נפגע גם כבוד האדם" (ההדגשות הוּספו – נ' ס'). אין בידי לקבל קביעה זו. לגבי דידי, לא רק שקביעה זו אינה יכולה להיסמך על עניין המרכז האקדמי, אלא שהיא נוגדת הכרעות מפורשות שניתנו בו. זאת, בשני מובנים חשובים לפחות. ראשית, מקביעה זו עולה, כי עצם התחושה – ויתרה מזאת, העובדה שפרט עשוי לחוש – כי מתקיימת פגיעה מסוימת, יכולה להקים פגיעה בזכות חוקתית. עמדה זו נדחתה במפורש בעניין המרכז האקדמי, שם הובהר כי הפגיעה בכבוד האדם של אסירים בבית סוהר פרטי "איננה פגיעה שמקורה בתחושותיהם הסובייקטיביות של אותם אסירים, אלא פגיעה אובייקטיבית בזכותם החוקתית לכבוד האדם" (שם, פסקה 37 לפסק הדין של הנשיאה ד' ביניש). זאת ועוד, אף אם עשוי אי-מי לחוש כי כבודו נפגע כפועל יוצא ממצב דברים מסוים – ומובן, כי אינני מקל ראש בתחושה כאמור – אין בכך כדי לבסס פגיעה עצמאית בזכות החוקתית לכבוד האדם. כפי שציינתי בעבר, "לא נוכל לקבל את הטענה, שלפיה כל תחושת השפלה סובייקטיבית פוגעת בכבוד האדם" (בג"ץ 6411/16 הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות נ' כנסת ישראל, פסקה 41 (19.6.2018) (להלן: עניין הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות); ראו גם: עניין עדאלה, פסקה 119; אביחי דורפמן "כיבוד האדם והמשפט החוקתי הישראלי" עיוני משפט לו 111, 116-114 (2013) (להלן: דורפמן); דני סטטמן וגדעון ספיר דת ומדינה בישראל: עיון פילוסופי-משפטי פרק 7 (2017); דני סטטמן "מדוע פעולה המיטיבה עם אדם אינה יכולה להפלותו – בזכות פרשנות מצמצמת של המושג הפליה" עיוני משפט מב 239, 260 (2019); מיטל פינטו "מהותו של השוויון המהותי בעקבות עניין פרוז'אנסקי" משפט ועסקים טז 109, 139 (2013)). שנית, קביעתו של חברי משמיעה כי די בכך ש"הסמכויות הפוגעניות של המשטרה עלולות לשמש לא רק לשם הגשמת האינטרס הציבורי ובמידה המתחייבת לכך, אלא גם לקידום מטרות חיצוניות", כדי להעביר מסר חברתי העולה כדי פגיעה בזכות לכבוד האדם. גם לגבי קביעה זו, עניין המרכז האקדמי אינו יכול לשמש משענת איתנה. באותו עניין נקבע – קביעה שעליה מבקש חברי להסתמך בהקשר זה – כי "פגיעה בכבוד האדם תיתכן גם כפגיעה 'עצמאית', וזאת כאשר מעשה מסוים שנעשה או מוסד מסוים שהוקם אינם פוגעים לכשעצמם בזכויות אדם אחרות, אך עצם עשייתם או קיומם מבטא מבחינה חברתית יחס של חוסר כבוד לפרט ולערכו כאדם" (שם, פסקה 38 לפסק הדין של הנשיאה ביניש; ההדגשה הוּספה – נ' ס'). הנה כי כן, ולהבדיל מעמדתו של חברי, הפגיעה העצמאית בזכות לכבוד התבססה בעניין המרכז האקדמי על הפגיעה האינהרנטית הנגרמת מעצם כליאתו של אדם בבית סוהר המנוהל ומופעל על-ידי תאגיד פרטי. בענייננו, לעומת זאת, חברי אינו מבסס את הפגיעה העצמאית בכבוד האדם כתולדה אינהרנטית של עצם מצב הדברים המתואר, כי אם על כך שמצב זה עלול להוביל, פוטנציאלית, להפעלת הסמכויות באופן פסול. המרחק בין עמדה זו לבין שנקבע בעניין המרכז האקדמי – רב מאוד. כעת, אמשיך לקביעתו הנוספת של חברי, שלפיה בהעדר ערובות מספקות למניעת חדירת שיקולים זרים ופוליטיים לעבודת המשטרה, יש בהרחבת סמכויות השר כדי להקים פגיעה עצמאית ומובחנת בכל אותן זכויות הנפגעות ממילא מהפעלת סמכויות המשטרה, כתוצאה מהגדלת ההסתברות, או הפוטנציאל, לכך שייעשה שימוש לרעה בסמכויות אלה. קביעה זו מהדהדת את עמדת השופטת פרוקצ'יה בעניין המרכז האקדמי, שלפיה השיקולים הכלכליים שמהם מוּנע הזכיין הפרטי המפעיל את בית הסוהר, בצירוף העדר אמצעי בקרה והרתעה מספקים ביחס לאופן הפעלת סמכויות הכליאה, מייצרים פוטנציאל לפגיעה נוספת בעוצמה "מהותית, רבת-משקל ומתמשכת" בזכויות האסירים, אשר "נפגעו[ת] בלאו הכי" כתוצאה מן המאסר (פסקה 26 לחוות-דעתה). אכן, האנלוגיה נראית ברורה. דא עקא, דעת הרוב שם דחתה במפורש עמדה זו: "אילו היה מדובר בפגיעה פוטנציאלית בלבד בזכויות אדם, הרי ספק אם יש בכך כדי להצדיק קביעה שיפוטית בדבר אי-חוקתיותה של חקיקה ראשית של הכנסת. [...] הנחת המוצא בביקורת החוקתית היא שאין די בפגיעה פוטנציאלית בלבד בזכויות אדם חוקתיות כדי להביא לביטול חקיקה ראשית של הכנסת. [...] ככל שעסקינן בפגיעה פוטנציאלית בזכויות אדם, להבדיל מפגיעה ממשית, הרי ככלל לא יהיה בפגיעה כזו כדי להצדיק התערבות שיפוטית לביטולה של החקיקה. [...] עמדתי בדבר אי-חוקתיותו של תיקון 28 אינה מבוססת על פגיעה פוטנציאלית בזכויות אדם הנגרמת על ידי הוראות התיקון; אלא על הפגיעה הממשית בזכויות החוקתיות לחירות אישית ולכבוד האדם הנגרמת על ידי הוראות התיקון כשלעצמן וללא תלות באופן בו ייושמו בפועל" (פסקה 67 לפסק הדין של הנשיאה ביניש; ראו גם: שם, פסקאות 5-4 לחוות הדעת של השופטת ע' ארבל). לא בכדי נקבע אפוא בפסיקה, כי פגיעה פוטנציאלית, משוערת ובלתי מבוססת בזכויות חוקתיות – אינה בסיס איתן לביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית (ראו למשל: בג"ץ 3166/14 גוטמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 67 לפסק הדין של הנשיא א' גרוניס, ופסקה 6 לחוות הדעת של השופט ח' מלצר (12.3.2015); בג"ץ 5998/12 רונן נ' הכנסת, פסקה 13 (25.8.2013); עניין הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות, פסקה 38)). נמצאנו למדים, כי שתי הקביעות האמורות אינן יכולות להיסמך על עניין המרכז האקדמי; גם יסודות חוקתיים אחרים להתבסס עליהם – אין בנמצא. אוסיף כעת כמה הערות הנוגעות לשתי הקביעות גם יחד. ראשית, בכל הנוגע לפגיעה בזכויות חוקתיות, סמכותנו לערוך ביקורת שיפוטית מעוגנת, למצער במרבית המקרים, בסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. שער הכניסה לבחינה החוקתית של פסקת ההגבלה לפי סעיף זה, טמון במונח "אין פוגעים בזכויות לפי חוק-יסוד זה". הפרשנות המתחייבת למונח זה, היא כי נדרש שדבר החקיקה הנבחן יפגע בזכות המצויינת בחוק-היסוד; תנאי הכרחי לכך שנוכל לומר שדבר-חקיקה פוגע בזכות, הוא שהחוק יאפשר פגיעה באותה זכות (או לחלופין, שהחוק כשלעצמו יפגע בזכות). מן הצד השני, אם החוק אינו מתיר מצב דברים המביא לפגיעה בזכות, באיזה מובן ניתן לומר כי הוא פוגע כשלעצמו באותה זכות? אמנם, ניתן לחשוב על מקרים שבהם החוק אינו מתיר, מבחינה פורמלית, את הפגיעה, אך מובן על פני הדברים כי יביא בהסתברות קרובה לוודאית לפגיעה בזכות. דא עקא, המקרה דנן רחוק מכך. הפגיעה שלה טוען חברי, מבוססת למעשה על חשש המורכב מ-2 פעולות מצטברות שהתיקון, בפירוש, אינו מתיר: ראשית, נדרש כי השר ישתמש לרעה בסמכותו, בניגוד ישיר לחובתו המיניסטריאלית, וישקול שיקולים פוליטיים, או שיקולים זרים אחרים, בעודו מפעיל את סמכויותיו (לגבי החובה המוטלת על שר, במסגרת פעילותו המיניסטריאלית, להסיג את הפונקציה הפוליטית מפני הפונקציה המינהלית, ראו למשל: בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז 404, 426 (1993); אמנון רובינשטיין וברק מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל – כרך ב 877-876 (2005); בג"ץ 7767/07 אסרף נ' שר הפנים, פסקה 13 והאסמכתאות שם (27.3.2008)); לחלופין, נדרש כי השר לא רק יתווה מדיניות כללית, אלא יתערב באופן היישום האופרטיבי של אותה מדיניות, בניגוד מוחלט ללשון התיקון ולתכליתו. שנית, נדרש כי המשטרה תפר את חובתה לנהוג במקצועיות, עצמאות וממלכתיות, חובה שכפי שהבהרתי לעיל – עודנה שרירה וקיימת. ברי, כי אין בידי לשלול כי יתקיים, בהקשר מסוים, צירוף נסיבות כאמור; החשש קיים. ואולם, מקרה מסוג זה ניתן לטיפול במישור המינהלי; לא זו השאלה שעלינו לשאול במישור החוקתי. עלינו לבחון אם החוק מאפשר את מצב הדברים שבו תתקיים הפגיעה, שמא אף יוצר סיכון ממשי לכך, והתוצאה של בחינה זו, כפי שהובהר – שלילית במובהק. לשון אחר: אם אכן יתקיים צירוף נסיבות כאמור, לא תהא אפשרות לשר להיאחז בדבר החקיקה שבו עסקינן, כדי לטעון כי המחוקק הסמיכוֹ לנהוג כפי שנהג; ומכאן – שקשה לטעון כי הפתרון לחששות המדוברים, מצוי במישור החוקתי. אם כן, משנמצא כי התיקון אינו מתיר את הפגיעה, סבורני כי איננו באים כלל בשעריו של סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. שנית, לגבי דידי, קיים קושי משמעותי בבחינה חוקתית המתבססת על הנחה חזקה כי השר יעשה שימוש לרעה בסמכויותיו. אמנם, נדרשת זהירות בעיצוב הסדרים חוקתיים; כפי שציין חברי, "אין מגבשים עקרונות יסוד ממלכתיים על בסיס הנחות, כי הכול יתנהל כשורה" (בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 606 (1986)). ברם, לצד זאת, שימוש בהנחה חזקה כאמור, חותר במידה רבה תחת עצם הבחינה החוקתית. זאת, שכן לוּ היינו מניחים, מלכתחילה, כי השר ישתמש לרעה בסמכויות שהוקנו לו בחוק, הרי שגם אם יקבעו באותו חוק מגבלות על אופן הפעלת הסמכות, אין טעם טוב לחשוב כי בצוק העתים, יבחר השר לציית לאותן מגבלות. כך למשל, הן העותרים, הן היועצת המשפטית לממשלה, הלינו על כך שבכל הנוגע לתחום החקירות, נקבעה אך חובת שמיעה של היועצת, חלף חובת היוועצות עמה. ואולם, תחת הנחה חזקה שלפיה השר יעשה שימוש לרעה בסמכותו, באופן שהחוק מלכתחילה אינו מתיר לו, מה לי חובת שמיעה, מה לי חובת היוועצות, מה לי העדר כל חובה כאמור? הרי ממילא, שר שאין בכוונתו למלא אחר חובותיו החוקיות, לא ישמע את היועצת, גם לא יִוועץ עמה בלב פתוח ובנפש חפצה; ומה הועילו חכמים בתקנתם? נמצאנו למדים, כי אל לנו לצאת מתוך נקודת מוצא כאמור, בעודנו מקיימים ביקורת חוקתית הנוגעת לפגיעה בזכויות. אדגיש, גם כאן, כי אין באמור כדי לשלול את האפשרות שהשר יעשה, במקרים מסוימים, שימוש לרעה בסמכויותיו; הלכה למעשה, אפשרות כזו קיימת לגבי כל סמכות שמקנה החוק לשר מסוים. ואולם, ההתמודדות עם מקרים כגון דא, מקומה במישור המשפט המינהלי; לא החוקתי (חלק מהאירועים שהובאו לפנינו במסגרת הבקשות לצווי ביניים לאורך ההליך, הריהם כשלעצמם עדות לכך. כמו כן, ראו והשוו: בג"ץ 5744/16 בן מאיר נ' הכנסת, פסקה 13 לחוות דעתי, ופסקה 6 לחוות הדעת של השופט מ' מזוז (27.5.2018); בג"ץ 5469/20 ‏אחריות לאומית – ישראל הבית שלי נ' ממשלת ישראל, פסקה 39 לפסק הדין של הנשיאה א' חיות (4.4.2021)). אבקש לעמוד על נקודה נוספת לגבי קביעותיו של חברי. להשקפתי, העמדה שלפיה הזכויות החוקתיות כוללות גם חשש סובייקטיבי מפני מצב דברים מסוים, וכן פוטנציאל עתידי – שרחוק מלהיות ודאי – לקיומן של אי-אלו פגיעות, הריהי הרחבה מרחיקת לכת – ולא בהכרח ראויה – של היקף התפרשותן. כפי שציין חברי בעבר, "הרחבה גורפת של גבולות הזכות החוקתית בשלב הראשון, ומעבר 'אוטומטי' למבחני פסקת ההגבלה בכל מקרה שבו נטען כי דבר חקיקה פוגע בה, עשויה להביא, באיזון הכולל, לשחיקת ההגנה שמקנים חוקי היסוד" (בג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד סה 782, 854 (2012); ראו גם: בג"ץ 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט 221, 471-470 (1995); בג"ץ 7052/03 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים, פסקה 41 לחוות הדעת של המשנה לנשיא (בדימ') מ' חשין, ופסקה 2 לחוות הדעת של השופט א' גרוניס (14.5.2006); עידו פורת "המנהליזציה של המשפט החוקתי" עיוני משפט לז 713, 723-719 (2016); נֹעם סולברג "שמרו משפט ועשו צדקה" דין ודברים ח 13, 22 (התשע"ד)). אכן, "הגדרת קווי המיתאר של הזכות החוקתית חשובה ביותר לצורך מתן המשקל הסגולי הראוי לזכות החוקתית. ראיית הזכות החוקתית כבעלת היקף רחב מדי, מעבר לתכלית אותה באה הזכות לשרת, עלולה להביא לדילולן של הזכויות החוקתיות ולפיחות ערכן. על הדיון החוקתי להתמקד בליבתן של הזכויות החוקתיות, ובשאלות הנוגעות לחוקתיות הפגיעה בהן. הדיון החוקתי בעניינים המצויים מחוץ להיקף הזכויות החוקתיות, או בשוליהן, עלול לפגוע במעמדן של הזכויות החוקתיות ובהיקף וטיב ההגנה הניתנת להן" (בג"ץ 10203/03 'המפקד הלאומי' בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 6(6) לחוות הדעת של השופטת פרוקצ'יה (20.8.2008); להרחבה, ראו שם, פסקאות 45-44; כמו כן, ראו: עניין עדאלה, פסקאות 48-44). הגם שהחששות הניצבים ברקע הכרעת חברי מובנים לי, הפתח הנפתח בעקבותיה – רחב הוא, רחב מדי. אם נכיר בכך שדי בחשש גרידא כדי לגרום לפגיעה, הרי שהיקף התפרשותן של הזכויות החוקתיות עלול להפוך, למעשה, לבלתי מוגבל. כך, כמעט לגבי כל דבר-חקיקה, או החלטה של רשות, יכול מאן דהוא לבוא ולטעון כי לתחושתו הסובייקטיבית נפגע כבודו, או כי מקנן בלבו חשש שמא יֵעשה שימוש לרעה נגדו בסמכות מסוימת של הרשות; מכיוון אחר, במקרים רבים, רבים מאוד, ניתן לטעון כי קיים פוטנציאל לפגיעה בזכויות חוקתיות, נוכח האפשרות כי יֵעשה שימוש לרעה בסמכות פלונית שהוקנתה בחוק. ככל שיתקבלו טענות מסוג זה, יתאיין מודל הבחינה החוקתית הדו-שלבית, שכן בנקל יקבע כי נפגעה הזכות, והבחינה תעבור כמעט מוּכְנית (אוטומטית) לתנאי פסקת ההגבלה. זאת ועוד, במצב דברים מעין זה, לא ניתן יהיה לזהות את גדריה של הזכות החוקתית, לא את תחילתה ולא את סופה; תוכן הזכות יהא עמום, ולרשות השלטונית כלל לא תהיה היכולת לכלכל את צעדיה ביחס אליה, ולהימנע מפגיעה בה (ראו למשל: סיגל קוגוט ואפרת חקאק "האם נפגעה זכות חוקתית? הצורך בקביעת גדרים ברורים לזכות חוקתית – הזכות החוקתית לשוויון כמשל" שערי משפט ז 99, 129-128 (2014); ברק מדינה "על 'פגיעה' בזכות חוקתית ועל 'תכלית ראויה'" משפט ועסקים טו 281, 289-286 (2012); דורפמן, בעמודים 160-159); ומן הצד השני, יתקבל מצב דברים שבו בית המשפט יאשרר, דבר יום ביומו, חוקים שנקבע לגביהם כי נפגעה בגינם זכות חוקתית, מה שיפגע בהכרח בחומרה הנורמטיבית המיוחסת לפגיעה בזכויות. כך תתרחש אט אט רדוקציה של הזכות החוקתית לכדי אינטרס גרידא; הקשר הגורדי שבין הזכות, לבין החובות הקורלטיביות שהיא מקימה – יאבד מכוחו; משקלה הנורמטיבי הייחודי – יפחת; היכולת להגן עליה באופן אפקטיבי, בדגש על מניעת פגיעה אקס-אנטה – תיפגע; ושכרנו יצא בהפסדנו (ראו באופן כללי: נֹעם סולברג ועמרי גולדוין "מועט המחזיק את המרובה: על היקף התפרשותן של הזכויות החוקתיות" (טרם פורסם)). אשר על כן, לנוכח כלל האמור, סבורני כי במישור העקרוני, אין לקבל את קביעותיו של חברי לגבי הפגיעה בזכויות חוקתיות. כעת, אפנה לדון בפרשנות הסעיפים הרלבנטיים. פרשנות סעיף 8ג סעיף 8ג קובע כדברים האלה: "השר יתווה את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה, לרבות לעניין סדרי העדיפויות, תוכניות עבודה, הנחיות כלליות, ההוראות הכלליות שבסעיף 9א(א) ומימוש כלל סמכויותיו בכל הנוגע לתקציב המשטרה, בהתאם לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, וההוראות לפיו, וכן יקיים פיקוח ובקרה על פעילות המשטרה ועל רמת מוכנותה". העותרים בעתירות שלפנינו, טוענים כי סעיף זה מאפשר התערבות פסולה של "דרג פוליטי" בעבודת המשטרה, ועל כן, מנוגד לעקרונות יסוד משטריים, ומביא לפגיעה קשה בזכויות חוקתיות. אף היועצת המשפטית לממשלה סבורה, כי נקודת האיזון שנהגה טרם התיקון – השתנתה, כך שנוצר "מכלול המאפשר בפועל השפעה פסולה על עבודת המשטרה וכנגזרת מכך – על זכויות האדם הבסיסיות ביותר". חברי מ"מ הנשיא (בדימ') מקבל, במידה רבה, עמדה זו; ובמענה לכך, מאמץ את הפרשנות שאותה ביקשה היועצת לבסס. פרשנות זו מכוונת ליתן מענה לשני חששות עיקריים, אשר בהעדר התמודדות מספקת עמם, מאפשר החוק אותה התערבות פסולה של השר בפעילותה האופרטיבית של המשטרה. החשש הראשון, נוגע להעדר ערובות ומגבלות שיבטיחו את פעילותה העצמאית והמקצועית של המשטרה, ואשר יפחיתו את ההסתברות להתערבות של השר בהפעלת סמכויותיה האופרטיביות. החשש השני, עניינו בקושי להבחין בין מדיניות כללית לבין מקרים פרטניים, קושי שאותו עלול השר לנצל, לטענת היועצת, להתערבות במקרים קונקרטיים בכסות של 'מדיניות'. עם החשש הראשון, מתמודד חברי באמצעות 'קריאה לתוך החוק' של 3 מגבלות פרוצדורליות שיחולו על השר בבואו לקבוע מדיניות: חובת היוועצות עם המפכ"ל; חובת היוועצות עם היועצת בכל הנוגע למדיניות בתחום ההפגנות והמחאות; וקביעה כי "חובת הפרסום באתר האינטרנט של המשרד לביטחון לאומי היא תנאי לתוקפה של הפעלת הסמכות להתוויית מדיניות". עם החשש השני, מתמודד חברי בדרך של יציקת תוכן להבחנה בין סמכות השר להתווֹת מדיניות כללית, לבין האיסור על התערבות בשיקול הדעת האופרטיבי של המשטרה. בדומה לחברי מ"מ הנשיא (בדימ') – ושלא כדעת חברי השופט שטיין – סבורני כי אכן קיים חשש בלתי מבוטל לכך שבהעדר פרשנות הולמת של הסעיף, תיתכן 'גלישה' של השר אל עבר התערבות אסורה בפעילות המשטרה; זאת בפרט, נוכח הקושי המתעורר בעולם המעשה, לשרטט קו חד אשר מפריד בין התחום הלגיטימי של קביעת המדיניות, לבין תחום ההתערבות האסורה. עם זאת, דרכי הפרשנית להתמודדות עם החששות – שונה משל חברי. כפי שאבהיר להלן, סבורני כי לגבי החשש הראשון, אין כל צורך בפרשנות מקיימת, או ב'קריאה לתוך החוק'; די בפרשנות פשוטה וברורה של הסעיף, בצירוף עמידה על חובות המשפט המינהלי, ועל אופן ישׂוּמן בהקשר דנן. אשר לחשש השני, אצעד בדרך דומה לזו של חברי, תוך שאוסיף הערות אחדות. סעיף 8ג – קריאה לתוך החוק? טרם אפנה לפרשנות הסעיף, אבקש לעמוד בקצרה על קושי מסוים אשר עולה למקרא מהלכו של חברי. חברי מסווג את מהלך הפרשנות המוצע על-ידו כמעין פרשנות מקיימת; אולם, סבורני כי לא אלה הם פני הדברים, וכי הלכה למעשה, עסקינן ב'קריאה לתוך החוק' (Reading in). כידוע, גבולות הפרשנות הם גבולות הלשון; ופרשנות מקיימת נדרשת, אף היא, לאחיזה בלשון החוק (ראו למשל: בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקאות 125-121 לפסק הדין של הנשיאה חיות (1.1.2024)). איני סבור כי ניתן למצוא בלשון סעיף 8ג אחיזה – ולוּ מינימלית – לקיומה של חובת היוועצות קטגורית עם המפכ"ל; אף לא לחובת היוועצות עם היועצת בכל הנוגע לקביעת מדיניות הנוגעת להפגנות ומחאות, או להבחנה בין הקשר זה לבין הקשרים אחרים. אשר על כן, אף אם סבור אי-מי כי קריאה זו של החוק תהא ראויה יותר – לא ניתן להבינה כפרשנות מקיימת (על הקשיים שמעוררת פרשנות מקיימת שאינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק, ראו למשל: שם, פסקה 13 לחוות הדעת של השופטת ר' רונן; בג"ץ 9098/01 גניס נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נט 241, 271, 289-288 (2004)). נראה אפוא שאין להבין את דרך הילוכו של חברי אלא כ'קריאה לתוך החוק', שכן "במקום שבו מסתיימת פרשנותו של חוק, מתחילה ה'קריאה לתוכו'" (אהרן ברק "על תורת הסעדים החוקתיים" משפט ועסקים כ 301, 354 (2017) (להלן: ברק)). ברם, בפסיקה הוגדרו שיקולים שאותם יש לבחון עובר להפעלת דוקטרינה זו. זאת, "מתוך הכרה שמדובר בסעד אשר נקודת החיכוך שלו עם סמכויות הרשות המחוקקת הינה בעצימות גבוהה", ומשכך, מתבקשת לגביו "תחימה ברורה של גבולות והפעלה זהירה ואחראית של הדוקטרינה" (בג"ץ 781/15 ארד-פנקס נ' הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים על פי חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד הילוד), התשנ"ו-1996, פסקה 35 לפסק הדין של הנשיאה חיות (27.2.2020)). השיקולים שנמנו בעניין זה נוגעים, בין היתר, למידת ההרחבה הנדרשת של דבר החקיקה; לשאלה אם הרחבת ההסדר פשוטה, ברורה וחד-משמעית; ולשאלה אם "ההרחבה מגשימה את כוונת המחוקק מבלי שתהיה בה התערבות יתירה במרקם החקיקה" (שם; ראו גם: בג"ץ 8300/02 נסר נ' ממשלת ישראל, פסקה 59 (22.5.2012); בג"ץ 3734/11 דודיאן נ' כנסת ישראל, פסקה 59 (15.8.2012)). מטבע הדברים, בהינתן הסיווג של חברי את המהלך הפרשני שנקט בחוות דעתו, שיקולים אלה – לא נבחנו על-ידו. הקושי שמעורר השימוש בדוקטרינה, תוך 'עקיפת' הכללים שהותוו בפסיקה להחלתה – משמעותי ביותר. לא בכדי נקבעו כללים אלה: "הקריאה לתוך החוק מחייבת זהירות רבה. הסכנה של חציית הגבול שבין השופט למחוקק מרחפת על סעד חוקתי זה. אל לו לבית-המשפט להימצא במצב שבו רצונו לא לפגוע בחוק יביאו לידי פגיעה לא-ראויה במחוקק" (ברק, עמוד 354). בעניין דנן, סבורני כי קריאת החובות האמורות לתוך החוק שקולה, הלכה למעשה, לכתיבת החוק מחדש. בכך, יש משום חריגה מסמכותנו, ופגיעה בעקרון הפרדת הרשויות. זאת ועוד, העניין דנן אינו בא בגדר המקרים שלשמם נקלטה הדוקטרינה במשפטנו. כפי שצוין בפרשה אחרת, "השימוש בכלי זה אינו הדרך המתאימה לצמצום ההסדרים בחוק כמבוקש על-ידי העותרות. השימוש שנעשה בדרך כלל בדוקטרינה זו ביקש להחיל, בשם עקרון השוויון, את דבר החקיקה נשוא הביקורת גם על קבוצות שהמחוקק השמיט ממנו, תוך קריאת קבוצות חדשות לתוך החוק, והכל במסגרת התכלית החקיקתית. [...] המקרה שלפנינו שונה. בנסיבותיו של החוק, אין עומדת בפנינו שאלה של העדפת קבוצות מסוימות על-פני קבוצות שהחוק אינו חל עליהן על פי לשונו, ואין לנו עניין בפגיעה בשוויון. אף העותרות לא מצביעות על פגיעה כאמור. איננו רואים, אפוא, כי בנסיבות העניין יש לעשות שימוש בדוקטרינת ה-Reading in, על כל משמעויותיה. בשלב הנוכחי, כשהחוק בא לראשונה לפנינו, עלינו לעשות שימוש בכלי העבודה האינהרנטי שבידי בית המשפט – פרשנות החוק מתוכו ומלשונו" (בג"ץ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משטרת ישראל, פסקה 15 (28.5.2012); ראו גם: בג"ץ 5771/12 משה נ' הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים לפי חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ"ו-1996, פסקאות 37-36 (18.9.2014); ברק, עמוד 353). סעיף 8ג – פרשנות לשונית ותכליתית נוסף על האמור בדבר הקשיים שבשימוש חברי בסעד ה'קריאה לתוך החוק', מסופקני גם לגבי נחיצותו של מהלך זה, על מנת להגיע אל התוצאה שבה מצדד חברי; זאת, כיוון שפרשנות ישירה של הסעיף, לפי כללי הפרשנות 'הישנים והטובים', בצירוף עם הדין המינהלי, מוליכים, הלכה למעשה, למצב דברים משפטי שהמרחק בינו לבין זה שאותו עיצב חברי – אינו רב. אפנה אפוא לפרשנות הסעיף. לשונו מצביעה בבירור על כך שהוקנתה לשר סמכות להתוות את הדרך לפעולת המשטרה במישור הכללי ("מדיניות"; "עקרונות כלליים"; "הנחיות כלליות"; "ההוראות הכלליות"); לצד זאת, אין בלשון הסעיף ולוּ רמז לכך שהוקנתה לו סמכות להתערבות במישור הפרטני ובהחלטות אופרטיביות. התחקות אחר תכליתו הסובייקטיבית של הסעיף – מוליכה למסקנה זהה, שלפיה התיקון לא נועד להסיט את נקודת האיזון שנהגה טרם חקיקתו, אלא לשמר את מצב הדברים שבו השר מתווה מדיניות כללית, ואילו שיקול הדעת של המשטרה בהפעלת סמכויותיה במקרים פרטניים – נותר עצמאי, בלתי-תלוי. כך, בדברי ההסבר להצעת החוק, נכתב לגבי הסעיף כי "מוצע לעגן את סמכותו של השר לביטחון הפנים להתוות את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה, ברוח מסקנות הוועדות הציבוריות שפורטו לעיל" (דברי הסבר להצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 37) (סמכויות), התשפ"ג-2022, ה"ח 943, 9) (להלן: דברי ההסבר). מסקנות הוועדות שאליהן כיוונו דברי ההסבר, כפי שהובאו שם, מכוונות לאותה נקודת איזון; כך למשל, בהתייחס לדוח ועדת צדוק, נכתבו בדברי ההסבר כדברים הללו: "הוועדה סברה בעניין זה כי 'השר רשאי להתערב בהחלטות אסטרטגיות, לתת הנחיות כלליות ולהתוות מדיניות עבור המשטרה בעניינים בעלי חשיבות עקרונית, אולם אין הוא רשאי להתערב בפרטי הביצוע האופרטיבי של המדיניות, או בפרטים, נושא השמור לדרג המקצועי'". עיון בפרוטוקולים של הדיונים בהצעת החוק, מעלה מסקנה דומה. המחלוקת בין התומכים בהצעת החוק לבין המתנגדים לה נסבה על סוגיות שונות, אולם נדמה כי כל הצדדים תמימי-דעים היו כי השר אינו מוסמך, גם לאחר התיקון, להתערב בהחלטות פרטניות, ובשיקול הדעת המקצועי-אופרטיבי של המשטרה (ראו למשל, בהקשר זה, את האסמכתאות בכתב התשובה מטעם הכנסת, מיום 28.3.2024). גם בהליך שלפנינו, הן הכנסת, הן השר, שבו בכתבי הטענות, ושנו בדיונים על-פה, כי התיקון לא הסמיך את השר – ואף לא התכוון להסמיכוֹ – להתערב בכל סוגיה החורגת מגדרי המישור הכללי. כפי שציין חברי, מ"מ הנשיא י' עמית, בהחלטה מיום 19.3.2023: "למעשה קיימת הסכמה בין כל משיבי הממשלה כי השר רשאי להתוות מדיניות ועקרונות כלליים עבור משטרת ישראל [...]. מנגד, וכפי שציין השר עצמו בתגובתו 'שיקול הדעת על אופן הפעלת הכוח, מסור למפקדים בשטח'. דומה אפוא כי גם כאן קיימת הסכמה בין כל הצדדים. ברי כי השר אינו רשאי להתערב בפרטי הביצוע האופרטיבי של המדיניות האמורה, ואינו רשאי ליתן הנחיות קונקרטיות אגב התרחשותם של אירועים פרטניים. עניינים ופרטים אלה נתונים לשיקול הדעת המבצעי-האופרטיבי של הדרגים המקצועיים של המשטרה והמפקדים בשטח, על פי הנסיבות המשתנות והתנאים בשטח". נראה אפוא כי אין לפנינו מחלוקת פרשנית אמיתית; אלא מחלוקת מעשית, לגבי השאלה אם התיקון עשוי, הלכה למעשה, להוביל להתערבות השר – אם בשוגג, אם במזיד – בשיקול הדעת של המשטרה בהפעלת סמכויותיה. בהקשר זה, סבורני כי הגם שלא ניתן לפרש את הסעיף עצמו כך שהוא מטיל אי-אלו חובות פרוצדורליות, המבטיחות כי נקודת האיזון תישמר לא רק בכוח, אלא גם בפועל – כללי המשפט המינהלי מטילים חובות שיש בהן, לכל הפחות, כדי לצמצם את החשש שהביעו העותרים והיועצת המשפטית לממשלה מ'עירוב תחומין', ומפגיעה בעצמאות שיקול הדעת של גורמי המשטרה. כך, כידוע, "החלטה בדבר מדיניות – קל וחומר החלטה המשנה מדיניות – צריכה להיעשות בהליך מינהלי ראוי. היא 'מצריכה בראש וראשונה קיומה של תשתית עובדתית', ועל הרשות לקיים 'מהלך מסודר של איסוף נתונים, מיונם ובדיקתם'" (בג"ץ 7120/07 אסיף ינוב גידולים בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל, פסקה כ"ו (23.10.2007); ראו גם: בג״צ 852/86 אלוני נ׳ שר המשפטים, פ״ד מא 1, 50 (1987); ברק-ארז, עמודים 443-439). ודוק: מקוּבּלנו מימים-ימימה, כי אופיו וטיבו של ההליך הנדרש, משתנה מעניין לעניין, ומהקשר להקשר: "לא ניתן לקבוע מתכונת שלמה ובלתי משתנה לבדיקתו של כל נושא, הבא לפני רשות, המתבקשת להפעיל סמכותה לפי החוק. הקווים הכלליים, שהותוו לעיל, אמנם ישימים לכל מקרה, אך מידתם של ההעמקה והפירוט משתנים לפי אופיו של העניין ולאור מכלול הנתונים שלו" (בג״צ 297/82 ברגר נ׳ שר הפנים, פ״ד לז(3) 29, 49 (1983); ראו גם: בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח 412, 425-423 (1994) (להלן: עניין יורונט)). כך, "אין דומה עוצמת הראיות הנדרשת לצורך החלטה שלה השלכה ישירה על זכויות היסוד של הפרט, והיא עלולה לפגוע בזכויות אדם כענין שמשמעותו שולית לאינטרס הפרט ואינטרס הציבור. ישנה קורלציה ישירה בין נושא ההחלטה והשלכותיה על הפרט ועל הכלל לבין מידת הביסוס הראייתי הנדרש לגיבוש התשתית העובדתית עליה היא נשענת" (רע"ב 426/06 חווא נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 14 (12.3.2006); ההדגשה הוּספה – נ' ס'; ראו גם: ברק-ארז, עמודים 450-447; זמיר, עמודים 1139-1136). ישׂוּם כללים אלה בהקשר דנן, מעלה כי בבוא השר לגבש מדיניות ועקרונות כלליים לפעולתה של המשטרה, הריהו מחויב לאסוף נתונים ולהתבסס על תשתית עובדתית נרחבת ומקיפה. כך, בהתחשב בהיקף המנדט שניתן לשר, בנוגע להחלטות שעניינן מדיניות כללית ורחבה, ובהינתן שלמדיניות זו השפעה על אינטרסים וזכויות רמי מעלה, ידרש השר לבסיס איתן ומוצק, כך ש'משקלה' של התשתית העובדתית הנדרשת – יהיה גבוה. אכן, מקום שבו מדובר בהחלטה "מורכב[ת] וחשוב[ה]", נדרשת הרשות "לחקור ולדרוש, לאסוף מידע מרשויות מינהליות או מגופים אחרים, ואולי אף לבקש חוות-דעת של מומחים" (עניין יורונט, עמוד 424). בהתחשב באמור, קשה לראות כיצד החלטה של השר לגבי מדיניות המשטרה, מבלי שנועץ, בין היתר, עם גורמי המקצוע המומחים – קרי, עם בכירי המשטרה, ובראשם המפכ"ל – תוכל להֵחשב כהחלטה שהתבססה על תשתית עובדתית הולמת. כך בכלל, ובפרט בכל הנוגע לתחום הרגיש של הפגנות ומחאות, הניצב בליבת זכות היסוד לחופש הביטוי. כפי שציינו העותרים בבג"ץ 532/23, ועל כך עמד גם חברי, הפעלת סמכויות המשטרה בהקשר זה נוגעת, במידה רבה, ליישום אמות המידה שנקבעו בדין לגבי האיזון בין הזכות להפגין, לבין זכויות ואינטרסים אחרים של מי שעלול להיפגע ממימושה של הזכות (ראו למשל: בג"ץ 5078/20 פדידה נ' משטרת ישראל, פסקאות 20-19 והאסמכתאות שם (19.8.2020); בג"ץ 5318/21 עיריית רעננה נ' משטרת ישראל, פסקאות 50-34 (18.5.2022); בג"ץ 5936/23 ‏וסרלאוף נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 7 (30.5.2024); הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 3.1200 בדבר חירות ההפגנה). משאלה הם פני הדברים, ובשים לב לכך שלכל החלטת מדיניות בתחום זה עשויה להיות השפעה דרמטית על זכויות-יסוד, מובן כי ככלל, במסגרת גיבוש התשתית העובדתית לצורך החלטה כאמור, נדרש יהיה לבחון את עמדת גורמי המקצוע המשפטיים במשרד לביטחון לאומי, בעלי הניסיון הרלבנטי בתחום זה. הנה כי כן, לנוכח טיבן ומהותן של החלטות הנוגעות למדיניות המשטרה, ובשים לב להשפעתן הפוטנציאלית על זכויות-יסוד, מטילים כללי המשפט המינהלי מגבלות פרוצדוראליות משמעותיות, שיש בהן כדי להוות ערובה מסוימת – גם אם לא מושלמת – לכך שההחלטה תתקבל לאחר הליך נאות, ובכפוף לשמיעת עמדת הגורמים הרלבנטיים, מה שמצמצם במידה ניכרת את האפשרות ש'החלטת מדיניות' של השר תביא להתערבות בשיקול הדעת של המשטרה בהפעלת סמכויותיה האופרטיביות. נוסף על האמור, סעיף 8ג(ב) סיפא קובע כי "השר יפרסם את המדיניות שהתווה באתר האינטרנט של המשרד לביטחון הפנים". אכן, "אחת הדרכים להבטיח כי כוחו של השר להתוות מדיניות איננו מנוצל לרעה לצרכים של אירוע ספציפי הינה שקיפות של החלטות המדיניות" (דוח ועדת צדוק, עמוד 49). חובת הפרסום מגבילה, ככלל, את אופי ההחלטות שיכולות להתקבל תחת הכותרת 'מדיניות', להחלטות כלליות, צופות פני-עתיד, אשר קיים היגיון בכך שיתפרסמו באתר המשרד. כמו כן, היא מגבירה את השקיפות, את הפיקוח הציבורי, ואת האפקטיביות של ביקורת שיפוטית כאמצעי איזון ובלימה במקרה הצורך, שכן רק ככל שהמדיניות ידועה, ניתן יהיה להתקיפה בערכאות שיפוטיות. בכך יש כדי להוסיף למגבלות הפרוצדורליות המוטלות על סמכותו של השר בגיבוש מדיניות, מגבלות שיש בהן כדי לצמצם את החשש מכך שהמדיניות שתיקבע לא תהא כללית, או לא תותיר למשטרה שיקול דעת מספק בהפעלת סמכויותיה. בהמשך לאמור, אעבור לדיון בחשש השני העולה מסעיף 8ג, אשר נוגע לקושי המעשי להבחין בין מדיניות כללית לבין מקרים פרטניים. בהקשר זה, הן העותרים, הן היועצת המשפטית לממשלה, הלינו על כך שהחוק לא שירטט במדויק את ההבחנה בין המקרים. אכן, מוטב היה למחוקק להידרש להבחנה זו (ראו: דוח ועדת צדוק, עמוד 49). ברם, סבורני כי אין בהימנעותו מלעשות כן, משום פגם מהותי. ככלל, מקום שבו בחר המחוקק שלא 'לדקדק בפרטים', אלא לקבוע את הנורמה ברמת הפשטה גבוהה, יהא זה תפקידו של בית המשפט לצקת תוכן קונקרטי באותה נורמה, ולהשלים את החסר, כדרכו של המשפט המקובל; אכן, "חקיקה היא האצלה לפרשנות" (בג"ץ 869/92 זוילי נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד מו 692, 702 (1992). במאמר מוסגר אציין, כי אמנם, לגבי מקרים מסוימים כלל ההסדרים הראשוניים אכן מחייב את המחוקק לרדת מן הכלל אל הפרט (ראו למשל: בג"ץ 6215/12 ‏באסטאקאר נ' שר האוצר, פסקה 25 והאסמכתאות שם (16.6.2015). ואולם, בהתחשב בכך שלמחוקק יכול שיהיו שיקולים כבדי-משקל העשויים להצדיק העדפה לקביעת נורמה ברמת הפשטה גבוהה – כגון מחסור באינפורמציה בנקודת זמן מסוימת, או רצון להקנות שיקול דעת רחב לגורם בעל המומחיות שעתיד ליישם את הנורמה – ובהינתן שהדיון בעתירות דנן לא התמקד בסוגיה זו, לא ראיתי לנכון להרחיב לגביה כאן). בענייננו סבורני, כדעתו של חברי מ"מ הנשיא (בדימ'), כי יש מקום לצקת תוכן להבחנה בין מדיניות כללית לבין מקרים פרטניים. זאת, במבט צופה פני עתיד, מתוך שאיפה ליצור ודאות ולהפחית מחלוקות פרשניות פוטנציאליות. אמנם, ברי כי לא ניתן לשרטט קו מדויק שיגדר כל אחת מן הקטגוריות, אולם בהחלט ניתן לתת סימנים בהבחנה ביניהן. אציע לשם כך את אמות המידה הבאות: (-) היקף התחולה: מדיניות מתייחסת לסט עקרונות רחב, שיש בו כדי ליתן הכוונה ומסגרת עקבית שבגדרה יתקבלו החלטות ספציפיות בקטגוריה מסוימת של מקרים. כך, המדיניות חלה, מעצם טבעה, על קבוצה של מקרים ומכווינה את הטיפול בהם. לעומת זאת, אם אין עסקינן בהחלטה שתשפיע על קטגוריה או קבוצה של מקרים, אלא על אירוע אחד או כמה אירועים בודדים – מתקרבים אנו לקוטב של החלטה פרטנית. (-) רמת ההפשטה: מדיניות מנוסחת, ככלל, ברמת הפשטה גבוהה, אינה נוגעת ב'פרטים הקטנים', ואינה מתייחסת להקשר קונקרטי. לעומת זאת, ככל שמדובר בהחלטה הנוגעת למצב דברים או לנסיבות ספציפיים, ואשר ניכרת בה ירידה לפרטים, הנטייה תהיה לקבוע כי אין מדובר במדיניות, אלא בהחלטה פרטנית. (-) טווח הזמן: מדיניות מטבעה צופה פני עתיד, כאשר 'העתיד' אינו נוגע בנקודת זמן קונקרטית, כי אם בתקופה שבמהלכה מבקשת הרשות לעמוד במטרות מסוימות, או לפעול בדרך פלונית. לעומת זאת, מקום שבו מדובר בהחלטה שעניינה באירוע הנמצא בעיצומו, או שעתיד להתרחש במועד ספציפי; ולחלופין, שתחומה היא לפרק זמן קצר, ניטה לקבוע כי לא במדיניות עסקינן, אלא בהחלטה פרטנית. (-) הנחיה מול הוראה: מטרת המדיניות היא לשרטט קווים מנחים שלאורם יתקבלו החלטות פרטניות; זאת, מבלי לשלול את האפשרות להפעיל שיקול דעת עצמאי בכל מקרה ומקרה, בהתאם לנסיבות הרלבנטיות. כך, מדיניות נועדה להנחות, אך לא להורות לרשות באופן מדויק כיצד לפעול במקרה מסוים, מבלי להותיר לה מתחם שיקול דעת. לשון אחר, יש להקפיד על ההבחנה בין המדיניות עצמה, לבין אופן היישום שלה, שהוא עניין ששיקול הדעת לגביו נתון לרשות הפועלת לאור המדיניות. כפי שציינתי, אין באמור עד כה כדי למצות את הדיון, או לשרטט באופן מלא את קו הגבול; עם זאת, נראה כי יש באמות המידה הללו, כדי לצמצם את אי-הוודאות הפרשנית, ובהתאם לכך, את 'מרחב העמימות' שניתן לעשות בו שימוש לרעה. כך למשל, יִשׂוּם אמות המידה על פעולות שביצע השר בפרק הזמן שחלף מאז הגשת העתירות – ואשר לגביהן הוגשו בקשות לצווי ביניים – מלמד בבירור כי למצער בחלק מאותם מקרים, חרג השר מסמכותו, שכן לא ניתן לראות אותן פעולות כהחלטות מדיניות; אף לא בקירוב. דוגמא לכך היא שפרסום הוראות אופרטיביות הנוגעות להתנהלות המצופה מן המשטרה באירועים ספציפיים (בין אם הדברים נוסחו באופן כללי, בין אם לאו) – למשל, לגבי חסימת צירים מסוימים, אופן הפעלת הכוח במקרה פלוני, או חקירה ספציפית שנפתחה – אינו בגדר מדיניות כללית. במובן זה, שלא כדעת חברי, עמדתי היא שאין בהתנהלות השר בפרק הזמן שחלף מאז נחקק התיקון, כדי ללמד על כך שהתיקון שינה את נקודת האיזון, או התיר התערבות של השר בשיקול הדעת האופרטיבי של המשטרה. אף אם אניח כי בעת שביצע את הפעולות האמורות, אשר ברי כי אינן בגדר מדיניות כללית, סבר השר כי הוא מפעיל סמכויות שהוקנו לו בחוק – דומני כי ניתן להסתפק אם אלה הם פני הדברים – יש בכך כדי ללמד, לכל היותר, כי השר פירש את החוק באופן שגוי. בית המשפט הוא הפרשן המוסמך של החוק, והשאלה אם התיקון שינה מנקודת האיזון שנהגה לפניו, או התיר אי-אלו פעולות, נגזרת מהפרשנות שהוא מעניק לו; והדברים ברורים. שלוש הערות טרם סיום הדיון בפרשנותו של סעיף 8ג. תחילה וראש, לצד החששות המובנים, שנדונו בהרחבה עד כה – ושהתנהלות השר מאז נחקק התיקון לא סייעה להפגתם, בלשון המעטה – אל לנו לקרוס, כתוצאה מחשש מנקודת קיצון אחת, לנקודת הקיצון ההופכית. איזון ובלימה נדרשים משני הכיוונים; הן בהתייחס להתערבות השר בשיקול הדעת העצמאי של המשטרה בהפעלת סמכויותיה האופרטיביות, הן בנוגע לעצמאות מוחלטת של המשטרה, אשר עלולה לבוא לידי ביטוי בכך שהמשטרה תפעיל את סמכויותיה באופן פסול, או שלא לטובת אזרחי המדינה. יש מקום אפוא לעמוד על כך שבמישור העקרוני, סמכות השר לקבוע מדיניות ועקרונות כלליים לפעילות המשטרה אינה אך בבחינת 'רע הכרחי'; יש בה חשיבות ממשית, גם תועלת. כפי שציינתי בפתח הדברים, כפיפותה המוסדית של המשטרה למרותה של הממשלה – ובהתאם לכך, למרותו של השר הממונה על המשטרה מטעם הממשלה – חיונית, הכרחית לביסוס הלגיטימציה הדמוקרטית של הפעלת סמכויותיה של המשטרה (ראו: עניין המרכז האקדמי, פסקה 24; ראו גם: ע"פ 9878/09 מדינת ישראל נ' מוסא, פסקה 24 (20.9.2010)). כפיפות זו משמשת, בין היתר, כמנגנון איזון ובלימה, המאפשר לממשלה ולשר, אשר הם אלה הנושאים באחריותיות כלפי הציבור, לפקח על פעילות המשטרה, ולוודא כי סמכויותיה מופעלות לטובת הגשמת התכליות שלשמן נועדו (מן הראוי לציין בהקשר זה, כי ועדות חקירה ממלכתיות הטילו בעבר אחריות אישית על שרים לביטחון פנים עקב כשלים של המשטרה (ראו: דוח ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים בחודש אוקטובר 2000 שער שישי (2003); דוח ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון 213-211 (2024)). התפיסה (הנכוחה) שלפיה השר אחראי במקרים מסוימים על כשלים מהותיים של המשטרה, חייבת להניח כי מוטלת עליו אחריות ביחס לפעילותה, וסמכות למימוש אותה אחריות. בהעדר סמכות כאמור – לא תיתכן אחריות). שנית, לא למותר לציין, כי קיימת חשיבות בלתי מבוטלת בעצם קביעתה של מדיניות למשטרה בתחומי פעילותה השונים. כך, קיומה של המדיניות "מייעל את פעולת הרשות והפעלת[ה] תורמת לאחידות, יציבות ועקביות של פעולתה ולשוויון בהפעלת הסמכות"; זאת ועוד, קיומה "מאפשר לאזרח, הנזקק לרשות המנהלית, לצפות ולכלכל את צעדיו במידה סבירה של ודאות, ומקלה על הפעלת ביקורת על פעולת הרשות" (עע"מ 9187/07 לוזון נ' משרד הפנים, פסקה 38 (24.7.2008); ראו גם: יואב דותן הנחיות מינהליות 361-350 (1996); ביין, עמודים 162-161). לצד זאת, מובן כי על המדיניות עצמה, ככל החלטה מינהלית, לעמוד בכללי המשפט המינהלי; וכי ככל שזו תחרוג מכללים אלה – אם במישור הפרוצדורלי, אם במישור המהותי – תהא כפופה, בין היתר, לביקורת שיפוטית, בהתבסס על עילות המשפט המינהלי (ראו למשל: זמיר, עמודים 3761-3760 ומגוון האסמכתאות שם). שלישית, בהליך שלפנינו, מיקדו הצדדים את טענותיהם לגבי פרשנות הסעיף בתיחום 'מלמטה' של סמכות השר להתוות מדיניות ולקבוע עקרונות כלליים לפעילות המשטרה, קרי – בהבחנה בין מדיניות כללית לבין מקרים פרטניים, שבהם נדרשת הפעלת שיקול דעת אופרטיבי של המשטרה. עם זאת, נראה כי פרשנות שלמה של הסעיף דורשת גם תיחום של הסמכות 'מלמעלה', ובפרט – הבהרה של קו הגבול בין סמכות השר לקבוע מדיניות כללית, לבין האפשרות לקבוע הסדרים ראשוניים – ובפרט כאלה הפוגעים בזכויות יסוד – אפשרות שגם היא אינה עומדת לשר (להרחבה על כלל ההסדרים הראשוניים, ראו למשל: בג"ץ 4491/13 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' ממשלת ישראל, פסקאות 21-15 (2.7.2014)). אין זה מן הנמנע, כי יתעוררו בעתיד מחלוקות לגבי סוגיה זו. על כל פנים, לא זו ליבת המחלוקת הפרשנית בהליך דנן. על כן, ובהתחשב בכך שמרבית הצדדים לא העלו טענות באשר לכך, אשאיר את הדיון בפרשנות היבט זה של הסעיף לעתיד לבוא. סיכום עד כאן: פרשנות סעיף 8ג מוליכה למסקנה כי הוראתו אינה משנה מנקודת האיזון העדינה שנהגה ביחסים שבין השר לבין המשטרה עובר לחקיקתו; וכי הוא אינו מאפשר התערבות בשיקול הדעת העצמאי הנתון למשטרה בהפעלת סמכויותיה. זאת ועוד, הגם שלא ניתן לקרוא אל תוך הסעיף חובות שאין בו, כללי המשפט המינהלי מטילים מגבלות על סמכות השר לקבוע מדיניות – הן במישור הפרוצדורלי, הן במישור המהותי – ומאפשרים להפחית מן החשש להתערבות פסולה בשיקול הדעת האופרטיבי של המשטרה. אם כן, משלא נמצא כי יש בסעיף כדי להתיר לשר לבצע דבר-מה שלא התאפשר עובר לתיקון, לא מצאתי הצדקה למתן סעד במישור החוקתי. פרשנות סעיף 8ד כך קובע סעיף 8ד: השר רשאי להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות, לרבות קביעה של סדרי עדיפויות עקרוניים, לאחר ששמע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ולאחר התייעצות עם המפקח הכללי והמופקדים במשטרה על נושא החקירות. אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מחובתה של משטרת ישראל לפי כל דין בעניין חקירה או תיק, לרבות לעניין פתיחתם, ניהולם או סגירתם, ואין בהן כדי לגרוע מחובתה לפתוח בחקירה אם נודע לה על ביצוע עבירה כאמור בסעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. לגבי סעיף זה, נטען כי הוא מאפשר "חדירת שיקולים פוליטיים לתחום החקירות"; כי הוא פוגע בעצמאות מערכת אכיפת החוק, ובעקרון שלפיו מערכת זו "חייבת לפעול באופן שוויוני, בלי חשש להשפעה של שיקולים פוליטיים, סקטוריאליים, קואליציוניים וכדומה"; ובהתאם לכך, כי הוא מאפשר מצב דברים שבו החלטה לפתוח או שלא לפתוח בחקירה, תתבסס על שיקולים שאינם ענייניים ומקצועיים, מה שפוגע בעצם הלגיטימיות של החקירה הפלילית, ומקים פגיעה בזכויות חוקתיות. כמו כן נטען, כי העובדה שהסעיף לא התנה את סמכות השר לקבוע מדיניות בתחום החקירות בהסכמת היועצת המשפטית לממשלה, או בתיאום עמה, יכולה להביא לחוסר התאמה בין מדיניות החקירות לבין מדיניות ההעמדה לדין; ובהתאם לכך, לקיומן של חקירות חסרות תוחלת, מבלי שקיימת היתכנות להעמדת הנחקר לדין עם סיומן, ואֵלו יביאו לפגיעה בזכויות חוקתיות. חברי השופט שטיין דוחה טענות אלה, ואילו חברי מ"מ הנשיא (בדימ') מקבל, ככלל, את הטענות, בוחן את תנאי פסקת ההגבלה לגבי הפגיעה השניה – זו הנוגעת לחשש מחקירות חסרות אופק תביעתי – ומסיק כי דינו של סעיף זה – להיפסל. כפי שאבהיר להלן, עמדתי לגבי פרשנות הסעיף – שונה במקצת. סעיף 8ד – האם הוקנתה לשר סמכות להתערב בחקירות פרטניות? סבורני, כי מלשון הסעיף עולה כי לא הוקנתה לשר סמכות להתערב בהחלטות הנוגעות לחקירות פרטניות, גם לא צל-צלה של סמכות כאמור; סמכותו תחומה אך ורק למישור הכללי ("מדיניות כללית"; "סדרי עדיפויות עקרוניים"; ההדגשות הוּספו – נ' ס'). בסיפא של הסעיף, אף נקבע הליך סדור – שמיעת היועצת המשפטית לממשלה והיוועצות עם "המפקח הכללי והמופקדים במשטרה על נושא החקירות" – שיש בו כדי להציב מגבלה על האפשרות למעורבות של השר בחקירות ספציפיות, או להשפעה על החלטות הנוגעות להן. לכך מתווסף סעיף 8ד(ב), אשר מעגן במפורש את עצמאותה של המשטרה בכל הנוגע להחלטות הנוגעות לחקירות פרטניות, ואת חובתה לפעול על-פי הדין, ועל-פיו בלבד. התחקות אחר פרשנותו התכליתית של הסעיף, אך מחזקת מסקנה זו. בדברי ההסבר נכתבו לגבי הסעיף דברים אלה: "מוצע לקבוע התייחסות מיוחדת לנושא חקירות המשטרה, עקב רגישותו. מוצע כי בתחום החקירות יהיה השר רשאי להתוות מדיניות כללית, לרבות קביעה של סדרי עדיפויות, לאחר ששמע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ולאחר התייעצות עם המפכ"ל והמופקדים במשטרה על נושא החקירות. הוראה זו היא אימוץ של המלצות ועדת צדוק בנושא, שכאמור הבחינה בין מעורבות השר בחקירות פרטניות, שאותה שללה מכול וכול, ובין סמכותו העקרונית לקבוע מדיניות כללית, לאחר התייעצות עם יתר גורמי אכיפת החוק. סעיף זה נועד לאפשר לשר להנחות את המשטרה לתת קדימות לטיפול בעבירות מסוימות, כגון עבירות שהן בגדר 'מכת מדינה', בהתאם למדיניותו" (דברי ההסבר, עמוד 9; ההדגשות הוּספו – נ' ס'). הדיונים בהצעת החוק – הן בוועדה, הן במליאה – מבססים מסקנה זו ביתר שאת. כך למשל, בדיון במליאת הכנסת לקראת אישור התיקון בקריאה שניה ושלישית, הציג ח"כ אופיר כץ – יושב-ראש הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (סמכויות), התשפ"ג-2022 – את החוק המוצע לפני חברי הכנסת, באומרו כך: "אחת הביקורות המרכזיות שהושמעו נגד ההצעה היא הטענה שהחוק יאפשר לשר להתערב בחקירות. בנושא זה הייתה תמימות דעים בין כל חברי הוועדה כי אין לאפשר זאת. גם יוזם החוק לא כיוון לכך, וכבר בהצעה שהגיש בקריאה הטרומית הייתה החרגה מפורשת של נושא זה. במהלך דיוני הוועדה חידדנו עוד יותר סוגיה זו, ובסופו של דבר הגענו להסדר שלפיו בתחום החקירות יהיה השר רשאי לקבוע מדיניות כללית, לרבות קביעה של סדרי עדיפויות עקרוניים, אך רק לאחר ששמע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה והתייעץ עם המפכ"ל ועם המופקדים במשטרה על נושא החקירות. בנוסף קבענו כי המדיניות האמורה לא יכולה לגרוע מהחובה המוטלת על המשטרה לפי כל דין בעניין חקירה או תיק, ובכלל זה החובה לפתוח בחקירה אם נודע לה על ביצוע עבירה. הדברים מדברים בעד עצמם, ובכל זאת, מאחר שההערות שנשמעו נגעו בעיקר לעצמאות החקירה, חשוב לי לומר את הדברים באופן חד-משמעי: השר לא יוכל להגיד איזה עבירה לחקור ואיזה עבירה לא לחקור; השר לא יוכל להגיד את מי לחקור ואת מי לא לחקור; השר לא יוכל להתערב בפרטי חקירה מסוימת. לא תהיה אכיפה סלקטיבית ולא יהיו שיקולים זרים בחקירות המשטרה. כל הדברים האלה או כל סוג אחר של התערבות בעבודת החקירה של המשטרה, הם עניינים שגם יוזם החוק והשר המיועד וגם כל חברי הוועדה מתנגדים לו, וכולנו תמימי דעים שיש לשמור על עצמאות המשטרה בתחום החקירות" (פרוטוקול ישיבה 20 של הכנסת ה-25, 24 (27.12.2022); ההדגשות הוּספו – נ' ס'; ראו גם את שלל האסמכתאות מדיוני הוועדה בהקשר זה, המצביעות כולן על עמדה זהה, ואשר הובאו בהתייחסות מטעם הכנסת לכתבי התשובה מטעם המשיבים האחרים, מיום 7.6.2024). זאת ועוד, כמעט למותר לציין, כי גם התכלית האובייקטיבית אינה מלמדת כי דבר החקיקה מאפשר התערבות בחקירות ספציפיות; בדיוק להפך. הנה כי כן, המחוקק לא הסמיך את השר לפגוע בעצמאות המשטרה, בכל הנוגע להחלטות הנוגעות לחקירות קונקרטיות; ואף לא התכוון לעשות כן. משאלה הם פני הדברים, לא מצאתי בסיס לטענה כי התיקון מאפשר "חדירת שיקולים פוליטיים לתחום החקירות", או פגיעה בשיקול הדעת הענייני והמקצועי של המשטרה בתחום זה. מובן, כי אין בכך כדי לומר כי לא קיימת היתכנות לקיומם של כּשלים מעין אלה; אלא שאף אם יתממש החשש, יהיה זה בניגוד לחוק; לא בהסתמך עליו. משכך, דרך המלך להתמודדות עם החשש, ככל שיתממש, איננה במישור החוקתי, אלא בתקיפה מינהלית. ודוק: עיון בהליך החקיקה, כמו גם בתוצר הסופי שיצא מבית-המחוקקים, מלמד כי הלכה למעשה, סעיף 8ד לא נועד להיות סעיף מסמיך, כי אם סעיף מגביל. כך, ניתן היה, על פני הדברים, לגזור את סמכותו של השר לקבוע מדיניות בתחום החקירות, מסמכותו הכללית לקבוע מדיניות, בהתאם לסעיף 8ג. ואולם, שלא כפי שנוסח החוק לכתחילה, בחר המחוקק בכוונת מכוון לצרף סעיף נפרד, שנבנה כקומה נוספת על גבי סמכותו הכללית של השר לקבוע מדיניות, ואשר בגדרו נקבעו תנאים ומגבלות ספציפיים באשר לחקירות, כמפורט לעיל (סעיף 8ד(א) סיפא); כמו כן עוגנה במפורש, למען הסר ספק, ו"עקב רגישותו" המיוחדת של הנושא, עצמאות המשטרה בכל הנוגע להפעלת סמכויותיה בתחום זה (סעיף 8ד(ב); ראו למשל: פרוטוקול ישיבה 7 של הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (סמכויות), התשפ"ג-2022, הכנסת ה-25, 4, 6, 9, 20, 100 (21.12.2022); פרוטוקול ישיבה 8 של הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (סמכויות), התשפ"ג-2022, הכנסת ה-25, 191 (22.12.2022); דברי ההסבר, שם). זאת ועוד, המחוקק צמצם את ההוראה הכללית שבה השתמש בסעיף 8ג – "השר יתווה מדיניות" – וקבע כי בהקשר זה השר אך "רשאי להתוות מדיניות". משנמצא אפוא כי בסעיף מגביל עסקינן, קשה להלום את העמדה שלפיה יש בסעיף זה, כשלעצמו, כדי לאפשר את הפגיעה הנטענת. בהמשך לאמור אציין, כי אני מתקשה להבין את הרציונל שהנחה את חברי בפסילת הסעיף. כפי שנמצאנו למדים, סעיף 8ד אינו מקנה סמכות נוספת לשר, אלא מטיל מגבלות על אופן הפעלת הסמכות לקבוע מדיניות, בכל הנוגע לתחום החקירות. ביטולו של סעיף זה אינו שולל אפוא את סמכותו של השר לקבוע מדיניות כללית בתחום החקירות; זו נגזרת ישירות מסעיף 8ג, המעגן את סמכותו הכללית של השר להתווֹת מדיניות למשטרה. הלכה למעשה, ביטול הסעיף מביא אך להסרת המגבלות הפרוצדורליות והמהותיות שנקבעו בו. ברי, כי בכל הנוגע לחשש מפני פגיעה בזכויות – תוצאה זו אינה מיטיבה, כי אם להפך. אמנם, ניתן היה לטעון, כי הסמכות לקבוע מדיניות בתחום החקירות פוגענית במיוחד, ומשכך, היא אינה באה בגדרי הסמכות הכללית המעוגנת בסעיף 8ג. דא עקא, שקו טיעון מעין זה – לא שורטט. ממילא, איני סבור כי טמון בו פוטנציאל רב, שכן אין זה מובן מאליו כלל כי סמכות זו בהכרח פוגענית יותר מאשר הסמכות לקבוע מדיניות בתחומי פעולה אחרים של המשטרה, למשל בתחום המעצרים או בתחום של הפגנות ומחאות. סעיף 8ד – החשש מחוסר הלימה בין מדיניות החקירות לבין מדיניות ההעמדה לדין עתה, אפנה לדיון בקבוצת הטענות השניה, זו הנוגעת להעדר חובת הלימה בין מדיניות החקירות לבין מדיניות ההעמדה לדין, והחשש הנגזר מכך, שמא תופעלנה סמכויות החקירה שלא לצורך, ללא אופק תביעתי. בהקשר זה הועלו 2 טענות עיקריות, הן מצד העותרים, הן מצד היועצת: טענות הנוגעות לכך שבסעיף 8ד(א) נקבעה אך חובה 'לשמוע' את עמדת היועצת טרם קביעת מדיניות החקירות, חלף חובת היוועצות, כהמלצתה של ועדת צדוק; וטענות הנוגעות להשלכות הפוטנציאליות החמורות של מדיניות חקירות שאינה קוהרנטית עם מדיניות ההעמדה לדין. אשר לטענות שהתמקדו בכך שלא נקבעה חובת היוועצות, אלא חובת שמיעה, נדמה כי במישור המעשי, ההבדל בין השתיים – אינו גדול. מדיוני הוועדה, עולה כי התכלית העיקרית בניסוח זה, היתה להבטיח כי חובת ההיוועצות לא תפורש, במעלה הדרך, כחובה לקבל את עמדת הגורם המייעץ. מבלי להביע עמדה לגבי תכלית זו, או לגבי התאמתם של הנוסחים השונים אליה, עולה מן האמור כי הניסוח שהתקבל אינו מעיד על כוונה שלא ליתן משקל לעמדת היועצת. גם עמדת הכנסת והשר בהליך שלפנינו, כמו גם עמדת היועצת בתגובתה המקדמית (עמדה שהשתנתה בתצהיר התשובה), היתה כי הלכה למעשה, אין הבדל משמעותי בין המונחים, כך שיש לפרש את חובת השמיעה בדומה לחובת ההיוועצות. לא אכחד. איני סבור כי ניתן לפרש את המונח 'שמיעה' באופן זהה, כאילו נכתב בחוק 'התייעצות'. משמעותם הלשונית הבסיסית של המונחים אינה מאפשרת זאת; קל וחומר, בהינתן שהמחוקק ראה להבחין במפורש בין שני המונחים באותו סעיף. לצד זאת, פרשנות הסעיף מלמדת כי אכן, לצד שוני מסוים, רב המאחד על המפריד. ראשית אציין, שככלל, הוראות המשפט המינהלי הנוגעות לשמיעה, כמו גם טיב החובה – דומים למדי לאלה המסדירים חובות היוועצות (ראו למשל: ע"פ 3490/90 יקב הגליל יוסף גולד ובניו בע"מ נגד מדינת ישראל, פ"ד מח 11, 16 (1993); זמיר, 1197, 1205, 1208-1207, 1212-1211, 1227). בהמשך לכך, מובן כי חובת השמיעה מלמדת, מחד גיסא, כי הגורם השומע – קרי, השר – אינו מחויב לקבל את עמדת היועצת; ומאידך גיסא, כי הוא חייב להאזין לעמדתה בלב פתוח ובנפש חפצה (ראו למשל: ע"א 120/79 אינגמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו 113, 118 (1981); בג"ץ 701/81 מלאך נ' לוי, פ"ד לו 1 (1982)); וליתן לה משקל הולם במסגרת קבלת ההחלטה (ראו והשוו: זמיר, 1217). הדבר נלמד לא רק מטיבה של החובה, אלא גם מטיבו של הגורם המשמיע. כידוע, היועצת המשפטית לממשלה עומדת בראש מערכת האכיפה הפלילית; אכן, כפי שנקבע מאז ומקדם, "הגשמת הנורמה הפלילית נעשית באמצעות ההליך הפלילי, שבו המדינה היא המאשימה, היועץ המשפטי לממשלה הוא נציגה של המדינה, ובידיו נתונה, מכוח החוק, השליטה על הדיון הפלילי לתכלית ההגנה על האינטרס הציבורי" (בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 (26.2.2008) (להלן: עניין פלונית); ראו גם: סעיפים 12-11 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי); בג"ץ 156/56 שור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 285, 301 (1957); בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד 485, 507 (1990) (להלן: עניין גנור); בג"ץ 4162/93 פדרמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז 309, 318 (1993); בג"ץ 4723/96 עטייה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא 714, 724-723 (1997)). משאלה הם פני הדברים, ובהינתן המומחיות המיוחדת של גורמי הייעוץ המשפטי לממשלה בתחום זה, ברי כי יש לייחס לעמדתם משקל בלתי מבוטל. נמצאנו למדים, כי אמנם, חובת השמיעה אינה שקולה בעוצמתה לחובת ההיוועצות; אולם לצד זאת, יש בה כדי לחייב את השר להקשיב לעמדה ב'נפש קולטת', ולייחס לה משקל ניכר, גם אם לא משקל מכריע. די בכך כדי להרהר אחר טיבן של הטענות בדבר פחיתות המעמד שמעניק החוק לייעוץ המשפטי לממשלה, בכל הנוגע לקביעת מדיניות חקירות. אמשיך לטענות הנוגעות לחשש מפני אי-הלימה בין מדיניות החקירות, הנקבעת על-ידי השר, לבין מדיניות ההעמדה לדין, הנקבעת על-ידי היועצת. בפתח הדברים אציין, כי על פני הדברים, מדובר בחשש ממשי. אכן, הפעלת סמכויות החקירה כרוכה, מעצם טבעה, בהשלכות דרמטיות על חיי חשודים, ובפגיעה מהותית בזכויותיהם (ראו למשל: עניין גנור, עמוד 508; בג"ץ 6302/01 דרעי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו 725, 734 (2002) (להלן: עניין דרעי)). ההצדקה לפגיעה נעוצה בתכלית החקירה – יצירת הבסיס הראייתי הנדרש לצורך העמדה לדין. משכך, ככל שהיה הסעיף מתיר לשר לקבוע מדיניות הכוללת חקירת עבירות, שנקבעה לגביהן מדיניות של אי-העמדה לדין, היה בדבר קושי חמור, שכן מדובר היה בהכוונה לפגיעה בזכויות חוקתיות, שלא לשם הגשמת תכלית ראויה. דא עקא, התחקות אחר טיב והיקף הסמכות שהוקנתה לשר, מלמדת כי הסעיף אינו מתיר מצב דברים כאמור. כפי שאבהיר להלן, הדין אינו מתיר למשטרה להחליט על ביצוע חקירה, שידוע מלכתחילה כי לא תוליך להעמדה לדין. על כן, ובהתחשב בכך שהמשטרה כפופה לדין, ובכך שהיקף סמכות השר לקבוע מדיניות בתחום החקירות תחום לסמכותה החוקית של המשטרה לבצע חקירות – ולא מעבר לה – התיקון אינו מאפשר מצב דברים שבו תפתחנה חקירות, בהתאם למדיניות השר, לגבי עבירות שקיימת לגביהן מדיניות של אי-העמדה לדין. עד כאן בתמצית, ומכאן – בהרחבה. כידוע, בהליך הפלילי 3 שלבים עיקריים. בשלב הראשון, על הרשות החוקרת לחקור את החשד לביצוע עבירה, תוך איסוף הראיות הרלבנטיות. בשלב השני, בוחנות רשויות התביעה את התשתית הראייתית שהתגבשה בשלב החקירה, ומתקבלת החלטה אם להעמיד את החשוד לדין, אם לאו; זאת, גם בהתחשב באינטרס הציבורי הכולל. מקום שבו הוחלט להגיש כתב אישום, ממשיך ההליך לשלב השלישי – שלב המשפט, שבמסגרתו מכריע בית המשפט אם הוּכחה אשמתו של הנאשם, אם לאו (ראו למשל: בג"ץ 5023/16 רוזנטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 (12.3.2020) (להלן: עניין רוזנטל); בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא 757, 768 (1997)). מובן, כי תכלית הסמכות המסורה לרשות בכל שלב – נגזרת מהשלב הבא בהליך, שאותו נועדה לממש. כך, תכלית ההעמדה לדין – השלב השני בהליך – היא הרשעת הנאשם במשפט – שהוא השלב השלישי והאחרון (לא בכדי אפוא, קיומן של ראיות מספיקות לאישום – כאלה המקימות סיכוי להרשעה הגובר על הסיכוי לזיכוי – הריהו תנאי הכרחי להעמדה לדין. ראו למשל: עניין פלונית, פסקה 37; בג"ץ 4845/17 חמדאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 27 לחוות-דעתי (28.10.2019)); מן הצד השני, ככל שהתובע אינו סבור כי יש להרשיע את הנאשם, החלטה על העמדה לדין – למשל, כדי להגשים תכלית אחרת – תהא פסולה מכל וכל. באותו אופן, תכלית החקירה, שהיא השלב הראשון בהליך, היא לגבש תשתית ראייתית לצורך השלב השני – העמדה לדין. במבט רחב, הדבר נובע ישירות מהגיונו של סימן א' לפרק ד' שבחוק סדר הדין הפלילי, שכותרתו "תלונה, חקירה והעמדה לדין", ואשר בנוי כרצף כרונולוגי, שבו כל שלב מבוסס על קודמו. כך, סמכות החקירה ממוקמת ב'סביבה חקיקתית' שכל תכליתה היא מימוש ההליך התלת-שלבי הנזכר לעיל. הדברים הם בבחינת מובן מאליו. עם זאת, בבחינה 'למעלה מן הצורך', אציין כי באופן ספציפי יותר, ניתן למצוא עוגן לקביעה האמורה, בין היתר, בסעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי, המחייב את המשטרה להעביר את חומר החקירה לרשויות התביעה. כך, כל שיכולה המשטרה לעשות עם חומר החקירה, הוא להעבירוֹ לתובע; הא ותו לא. כך גם לגבי סעיף 61, אשר קובע כי "רשאי היועץ המשפטי לממשלה או תובע להורות למשטרה להוסיף לחקור", רק אם מצא "שיש צורך בכך לשם החלטה בדבר העמדה לדין או לשם ניהול יעיל של המשפט" (ההדגשות הוּספו – נ' ס'); כלומר, התכלית היחידה שבגינה רשאי תובע להורות על ביצוע פעולות חקירה נוספות, היא לשרת את שלביו הבאים של ההליך. זאת ועוד, סעיף 62 מורה כי אם "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שנסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). הנה כי כן, סמכויות החקירה נועדו לשרת את ההעמדה לדין, ואותה בלבד. משכך, נקבע בפסיקה כי מקום שבו ידוע מראש כי פלוני לא יועמד לדין בגין ביצוע עבירה מסוימת – למשל, מכיוון שהאינטרס הציבורי להימנע מהגשת כתב אישום כה מובהק, כך שמובן כי לא יהיה בראיות שייאספו במהלך החקירה כדי לשנות ממסקנה זו – רשאים גורמי התביעה, שמא אף חייבים, שלא להורות על פתיחה בחקירה נגדו (ראו למשל: עניין דרעי, בעמודים 735-734; עניין רוזנטל, פסקה 10; בג"ץ 2644/94 פרצ'יק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח 341, 344-343 (1994)). על רקע דברים אלה, נפנה מבטנו אל סמכויות המשטרה הנוגעות להחלטה על פתיחה בחקירה פלילית. סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי, מורה כך: "נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה; אולם בעבירה שאינה פשע רשאי קצין משטרה בדרגת פקד ומעלה להורות שלא לחקור אם היה סבור שנסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות לפתיחה בחקירה או אם היתה רשות אחרת מוסמכת על פי דין לחקור בעבירה". הא למדנו, כי מקום שבו "נודע" למשטרה על ביצוע עבירה מסוג פשע – קרי, התשתית הראייתית הראשונית מבססת חשד סביר לביצוע עבירה (ראו למשל: בג"ץ 3921/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 69 והאסמכתאות שם (22.7.2021)) – הריהי מחויבת לפתוח בחקירת החשדות המונחים לפניה (עם זאת, כפי שצוין, ליועצת המשפטית לממשלה נתון שיקול דעת להורות שלא לפתוח בחקירה, אם נמצא כי האינטרס הציבורי שולל ממילא הגשת כתב אישום. ראו למשל: עניין רוזנטל, פסקה 10; בג"ץ 588/94 שלנגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה 40, 43-42 (1994)). על כן, לגבי עבירות מסוג זה, בהינתן שלמשטרה לא מסוּר כלל שיקול דעת בשאלה אם לפתוח בחקירה, מקום שבו נודע לה על דבר ביצוע העבירה; בשים לב לכך שסעיף 8ד(ב) קובע במפורש, כי התיקון לא שינה מן החובה המוטלת על המשטרה לפי סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי; ובהתחשב בכך ששיקול הדעת הבלעדי שלא לפתוח בחקירה בעבירות אלה נתון ליועצת המשפטית לממשלה, הרי שבלאו הכי, החשש הנובע מהעדר הלימה בין מדיניות ההעמדה לדין לבין מדיניות החקירות – אינו מתעורר. זאת, מן הטעם הפשוט, שבכל הנוגע לעבירות מסוג פשע, לא שינה התיקון כהוא זה מן המצב הנורמטיבי שנהג עובר לחקיקתו, באשר לסמכות ההחלטה על פתיחה בחקירה. מכּיווּן אחר, עצם העובדה ששיקול הדעת שלא לפתוח בחקירת פשע נתון באופן בלעדי ליועצת, משמיע מעיקרא כי אין היתכנות לכך שהחלטה שלא לפתוח בחקירה תהא מנוגדת למדיניות ההעמדה לדין של היועצת עצמה. לצד זאת, כנזכר, מקום בו אין מדובר על עבירה מסוג פשע, סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי מתיר לקצין המוסמך במשטרה שלא לפתוח בחקירה, אם "נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות לפתיחה בחקירה". הפרשנות שניתנה לתנאי זה, היא שעל רשויות החקירה לבחון את ה"תועלת הציבורית הגלומה בקיומה של חקירה או בהעמדתו של אדם לדין, מחד", ואת ה"נזק שהן עשויות לשאת עימן לאינטרסים הציבוריים, מאידך" (בג"ץ 10154/03 ארד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 5 (2.12.2003)). במסגרת בחינה זו, על הרשות החוקרת לשקול, בין היתר, את הפגיעה הפוטנציאלית שתיגרם כתוצאה מפתיחה בחקירה לזכויות, ערכים ואינטרסים ציבוריים חשובים (ראו למשל: בג"ץ 3087/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 414, 417-416 (2000)); כמו כן, עליה לבחון שיקולים מוסדיים, כגון הצורך לקבוע סדרי-עדיפויות לאכיפה, לנוכח המשאבים המוגבלים שבידי הרשויות הרלבנטיות, וכן שיקולים נוספים (להרחבה, ראו: עניין רוזנטל, פסקה 9). בהסתמך על האמור עד כה, בידינו הכלים לבסס את הקביעה כי המשטרה אינה מוסמכת לפתוח בחקירה, גם מקום בו אין מדובר בעבירת פשע, אם ידוע מלכתחילה כי בין כה ובין כה, החקירה לא תוביל להעמדה לדין. ניתן להגיע למסקנה זו בשני מסלולים חלופיים. ראשית, כלל בסיסי הוא, מקדמת דנא, כי "כל רשות מינהלית חייבת לפעול בתוך ד׳ אמותיה של המטרה שלשמה הקנה לה החוק את הסמכות הנדונה" (בג"ץ 241/60 כרדוש נ' רשם החברות, פ"ד טו 1151, 1162 (1961); ראו גם: ד"נ 16/61 רשם החברות נ' כרדוש, פ"ד טז 1209, 1216 (1962)); אכן, "כל שיקול-דעת מוגבל לביצוע המטרות העומדות ביסוד קיומו של שיקול הדעת" (עניין גנור, עמוד 508; ראו גם: בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עירית תל אביב-יפו, פ"ד מב 309, 325-324 (1988); בג"ץ 6741/99 יקותיאלי נ' שר הפנים, פ"ד נה 673, 682 (2001)). כפי שהוזכר, התכלית העומדת בבסיס סמכותה של המשטרה לפתוח בחקירה, היא יצירת התשתית הראייתית לצורך העמדה לדין. החלטה לפתוח בחקירה מקום שבו יודעים גורמי המשטרה, אקס-אנטה, כי העמדה לדין אינה על הפרק, אינה מצויה בגדרי שיקול הדעת הלגיטימי של אותם גורמים, שכן היא חורגת מן המטרה שלשמה ניתנה להם הסמכות. עולה אפוא, כי ככל שעסקינן בעבירה שקיימת לגביה מדיניות של אי-העמדה לדין, כך שלא קיימת היתכנות כי חקירה בעניינה תוביל להגשת כתב אישום – החלטה על חקירת ביצוע העבירה אינה מצויה בגדרי שיקול הדעת שאותו מוסמכת המשטרה להפעיל. המסלול השני, נוגע לשיקול הדעת גופו. כפי שצוין, טרם פתיחה בחקירת עבירה שאינה פשע, על הגורם המוסמך במשטרה לבחון, בין היתר, את התועלת הציבורית שתופק מקיומה של החקירה, ולהעמידה אל מול הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מפתיחה בחקירה. בנסיבות שבהן אין כל היתכנות לכך שהתשתית הראייתית שתבסס החקירה תשמש להגשת כתב אישום, ברי כי התועלת החברתית הנובעת מקיומה של החקירה – אפסית; ומנגד, הנזק הנגרם כתוצאה מהפגיעה בזכויות החשוד, כמו גם מבזבוז משאבי המשטרה על חקירה חסרת תוחלת – משמעותי. משאלה הם פני הדברים, החלטה לפתוח בחקירה בנסיבות כאמור, תהא מופרכת על פניה – שמא נֹאמר, 'בלתי סבירה באופן קיצוני', 'נוסח וונדסברי' – ולא תוכל לעמוד (לחלופין, נראה כי החלטה מסוג זה תתבסס, כמעט בהכרח, על שיקולים זרים, בלתי ענייניים; ואף תקים פגיעה בזכויות, שלא לשם הגשמת תכלית ראויה). למען הסר ספק, הדברים אינם נאמרים במבט צופה פני תקיפה משפטית; הם נועדו להבהיר שהחלטה כאמור לא יכולה לעמוד בכללי הבסיס של שיקול הדעת המינהלי, מה שמעיד על כך שאינה מצויה בגדר הסמכות המוקנית למשטרה. הנה כי כן, גם בעבירות שאינן מסוג פשע, המשטרה אינה מוסמכת להחליט לפתוח בחקירת עבירה, אם ידוע מלכתחילה כי בסוף התהליך לא יועמד החשוד לדין, למשל מכיוון שהיועצת המשפטית לממשלה קבעה לגבי עבירה זו מדיניות של אי-העמדה לדין. בנקודה זו, מתחבר הטיעון חזרה לשאלה שעמה יצאנו לדרך: האם התיקון יצר מצב דברים המאפשר להפעיל את סמכויות החקירה הפלילית – על הפגיעות הכרוכות בהן – גם במקרים שבהם ידוע מראש כי החקירה לא תוביל להעמדה לדין? כזכור, סעיף 8ד(א) קובע כי נתונה לשר סמכות לקבוע מדיניות כללית בתחום החקירות, בכפוף למגבלות פרוצדורליות מסוימות. ברי, כי היקף התחולה של סמכות השר לקבוע מדיניות בתחום החקירות, מגודר על-ידי סמכות המשטרה עצמה לבצע חקירות, בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי; מן הצד השני, ככל שמדיניות השר בתחום זה חלה על חקירות שהמשטרה אינה מוסמכת לבצע – הריהי חסרת משמעות. זאת, שכן פשיטא כי מדיניות השר אינה יכולה להקים למשטרה – הכפופה לדין – סמכות לחקור עבירה מסוימת, בניגוד להוראות חוק סדר הדין הפלילי; יתרה מכך, סעיף 8ד(ב) שולל זאת במפורש. על כן, ובהתחשב בכך שהמשטרה אינה מוסמכת לפתוח בחקירה, כאשר ידוע מראש כי זו לא תוליך להעמדה לדין – גם מדיניות החקירות של השר אינה יכולה לאפשר מצב דברים כאמור. המשמעות המעשית של הדברים, היא שככל שתיקבע מדיניות מסוג זה על-ידי השר, המשטרה – המחויבת ממילא, כפי שהובהר, בשיקול דעת עצמאי במסגרת הפעלת סמכותה – תהיה מחויבת שלא ליישׂמה. כמו כן, ברי כי מדיניות כאמור לא יהא לה על מה שתסמוך, ונוכח בעיותיה – תתעוררנה לגביה טענות כבדות משקל ביותר, אם תועמד לביקורת שיפוטית. את האמור ניתן לסכם אפוא באופן הבא: הגם שהמשטרה נדרשת לפעול ליישום המדיניות של השר, הרי שהיא כפופה, ראשית כל – לחוק. בהתנגשות בין השניים – החוק הוא זה שגובר; יד החוק על העליונה. משכך, ובהינתן שהחוק אוסר על פתיחה בחקירה שלא לשם העמדה לדין, מדיניות השר אינה יכולה להתיר זאת. עד כאן, לגבי החשש מפני מדיניות חקירות שתהא מרחיבה שלא לצורך, ותחרוג מגדרי מדיניות ההעמדה לדין. לצד החשש האמור, העלו העותרים טענות לגבי חשש נוסף, מכך שמדיניות החקירות תהיה מצומצמת יתר על המידה, למצער בנוגע לעבירות מסוימות, ותוביל לכך שהמשטרה לא תחקור עבירות שראוי כי יֵחקרו (למשל, עבירות שחיתות שלטונית). פרשנות הסעיף מלמדת, כי התיקון לא נועד לאפשר לשר לקבוע מדיניות כאמור; וממילא, גם אינו מאפשר זאת. כך, סעיף 8ד(ב) לפקודה קובע במפורש, כי אין בהוראות המתירות לשר לקבוע מדיניות בתחום החקירות – "כדי לגרוע מחובתה של משטרת ישראל לפי כל דין בעניין חקירה או תיק, לרבות לעניין פתיחתם, ניהולם או סגירתם, ואין בהן כדי לגרוע מחובתה לפתוח בחקירה אם נודע לה על ביצוע עבירה כאמור בסעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). לפי דברי ההסבר – שאיני רואה טעם טוב לפרש את הסעיף בניגוד אליהם – הוראה זו "נועדה למנוע את האפשרות שמדיניות השר תכלול הנחיה שלא לחקור עבירה מסוימת" (שם, עמוד 10). הנה כי כן, המחוקק נדרש לסוגיה זו במפורש, וקבע כי השר אינו מוסמך לקבוע מדיניות חקירות שתנחה את המשטרה שלא לחקור עבירות מסוימות. ממילא, גם בהקשר זה, ככל שתיקבע מדיניות כאמור, חובתה החוקית של המשטרה – ששיקול דעתה, כפי שהבהרתי, עודנו עצמאי, ואשר כפופה בראש ובראשונה לדין – תהיה שלא לציית לה; מה גם, שמובן כי ניתן יהיה לתקוף מדיניות כאמור בערכאות שיפוטיות, בעילה של חוסר סמכות. מכלל האמור עולה, כי פרשנות סעיף 8ד מלמדת על כך שאין בו כדי לאפשר התערבות בשיקול הדעת העצמאי של המשטרה בכל הנוגע לחקירות קונקרטיות; ואף אין בו כדי להסמיך את השר לקבוע מדיניות שתאפשר לפתוח בחקירות חסרות תוחלת, או למנוע חקירת עבירות שראוי לחקרן. יתרה מזאת, כפי שציינתי, פסילת הסעיף אינה מפחיתה את החשש לפגיעה בזכויות; ההפך הוא הנכון. לא מצאתי אפוא עילה להתערבות חוקתית בסעיף זה. הערה טרם סיום: החשש העיקרי המרחף מעל העתירות, כמו גם מחוות הדעת של חברי, מ"מ הנשיא (בדימ'), נוגע לחדירת שיקולים פוליטיים לעבודת המשטרה, בתחומי פעילותה השונים. אין חולק, כי פוליטיזציה של גוף דוגמת המשטרה, שלה סמכויות נרחבות להפעלת כוח על אזרחי המדינה – עלולה להיות הרת-אסון, ולפגוע בשורש הלגיטימציה שמכוחה ניתנו לה אותן סמכויות. יחד עם זאת, סבורני כי העתירות דנן אינן בהכרח האכסניה המדויקת להתמודדות עם חשש זה. לבד מן העובדה, כפי שהבהרתי בהרחבה לעיל, כי התיקון דנן אינו מאפשר חדירה של שיקולים פוליטיים ובלתי ענייניים לפעילותה האופרטיבית של המשטרה, הרי שנדמה כי חשש זה מתעורר ביתר שאת, דווקא כתוצאה מסמכות שהוקנתה לשר ללא קשר לתיקון מושא העתירות – סמכותו הרחבה בתחום המינויים (סעיף 7 לפקודה). סמכות זו מקנה לשר, בעקיפין, "שליטה רבה על המשטרה", ובפרט, "כוח רב למנות אנשים לפי טעמו והשקפתו, ולהרחיק כאלה שאינם מקובלים עליו" (ביין, עמודים 151-150). מצב דברים זה מקים, למרבה הצער, קושי גדול בהרבה מזה שיוצר התיקון דנן, בכל הנוגע לחשש מפני השפעה פוליטית על שיקול הדעת שמפעילים גורמי המשטרה במסגרת הפעלת סמכויותיהם. לא בכדי אפוא המליצה ועדת צדוק לצמצם סמכות זו של השר למינוי קצינים בדרגת ניצב בלבד (ראו שם, עמוד 51). גם בסוגיה זו נדרש להרהר. מובן כי איני מביע עמדה, אולם טוב יעשו הגורמים הרלבנטיים אם ישקלו את הדברים ביום מן הימים במבט רחב. סיכומם של דברים: תיקון מס' 37 לפקודת המשטרה ביקש להסדיר סוגיה בעלת חשיבות ורגישות ממדרגה ראשונה – סמכויות השר ביחס למשטרה. אין לכחד. מוטב היה אילו החוק הנדון היה מכיל אי-אלו מנגנוני איזון נוספים. חששות קיימים; חלקם לא בלתי מוצדקים. עם זאת, סבורני כי פרשנות נכונה של סעיפי התיקון – אשר לא שינה באופן מהותי מן המצב שנהג לפניו – לצד עמידה על כללי המשפט המינהלי, מאפשרים להפיג את מרבית החששות, ומכל מקום מוליכים למסקנה כי לא נמצא פגם במישור החוקתי, שיש בו כדי להצדיק את ביטול התיקון; אף לא את חלקו. הלכה למעשה, אף לא נראה כי התערבות במישור החוקתי, תביא לתוצאה טובה יותר, או להתמודדות אפקטיבית עם הקשיים שעלו בעתירות. לגבי חששות שעוד נותרו – לא אלמן ישראל. ההתמודדות עם חלק מהקשיים שמעורר התיקון, יכולה להיעשות במישור המינהלי. דלתות בית המשפט נותרות אפוא פתוחות, ככל שיהיה בכך צורך, ובאם תקום עילה מתחום המשפט המינהלי להתערבותנו. אשר על כן, אציע לחברַי כי נדחה את העתירות. אחר הדברים האלה אחר הדברים האלה, קראתי את דברי חברי, מ"מ הנשיא, דברים שכתב מדם לבו; החששות – ברורים, מובנים וניכרים. חברי מדגים את התנהלותו של השר לבטחון לאומי – דוגמאות לרוב – ומהן ראיה, לשיטתו, על פועלו של התיקון לחוק, להוביל להתערבות השר בשיקול הדעת של המשטרה בהפעלת סמכויותיה. ברם, רשימת דוגמאות שכזו, מסברת את האוזן, אך איננה תחליף לניתוח משפטי. קשר סיבתי, ולוּ מינימלי, בין אותן דוגמאות לבין התיקון – לא נמצא. אדרבה, הנחה של קשר סיבתי כאמור נוטה חסד לשר, שכן משתמע ממנה כי השר פעל – ולמצער, סבר כי הוא פועל – בהתאם להוראות החוק בנוסחו החדש. כפי שהבהרתי לעיל (פסקאות 44-43), דעתי שלי – שונה. מסופקני אפוא עד מאד אם ביטול התיקון דנן יביאנו אל המנוחה ואל הנחלה, כפי שעולה מדבריו של חברי המ"מ. ניתנת האמת להיאמר, לא התיקון הביא להתערבות השר, ולא ביטול התיקון ימנע את התערבותו. בין כה ובין כה, עיקר ההתמודדות עם פעולות שנעשו שלא כדין, כמו בדוגמאות שציין חברי – למצער אלו שניתן לשרטט קו מחבר בינן לבין המשפט – מתבצעת, ותמשיך להתבצע במישור המינהלי. לסיכום: המשפט החוקתי – עודנו משפט; על הניתוח החוקתי להישמר, לא לגלוש למחוזות אחרים; וכאמור לעיל, לא אלמן ישראל. השופטת גילה כנפי-שטייניץ: "עיקר הערובה שיש לנו לפעולה תקינה של המוסדות היא היושר, המקצועיות, האמינות, האחריות, התבונה ושיקול הדעת של ממלאי התפקידים הנוגעים בדבר. הכללים הקיימים, בין אם הם חקוקים ובין אם הם קונבנציונליים, נועדו רק להקל על הפעולה הנכונה של ממלאי התפקידים, ולהציב תמרורים ותזכורות. במערכות מורכבות כגון אלה שאנו דנים בהן, ממילא נקבע תוכן הדברים על ידי תרבות השלטון והפעילות למעשה, ולא על ידי לשון החוקים ואכיפתם המשפטית. לכן, מערכת נכונה של כללים צריכה למלא את התפקיד של המנעול במשל הידוע של פרופסור בינימין אקצין: גם פלדלת משוכללת לא תמנע כניסתו של פורץ נחרץ, מיומן ועיקש [...] מערכת הרוצה להגן על עצמה צריכה, לכן, להצטייד במנעולים סבירים, ולעשות מאמץ מרבי שממלאי התפקידים בה לא יעסקו בעיקר בניסיונות להתגבר עליהם" (דו"ח הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו (התשנ"ט-1998) 89-88 (להלן: דו"ח ועדת שמגר)). בחרתי לפתוח את חוות דעתי בדברים שנכתבו על-ידי פרופ' רות גביזון בשולי דו"ח ועדת שמגר, לפני למעלה משני עשורים, כדי להזכיר כי לעת בחינת הוראות החוק – למנעול אנו נזקקים, לא לפלדלת. הנחת המוצא בפרשנות הוראות החוק היא כי ממלאי התפקידים, בין בדרג הנבחר ובין בדרג המקצועי, ימלאו את תפקידם בנאמנות לטובת הציבור בהתאם להוראות החוק ולא יכלו את זמנם בניסיונות לפרוץ כל מנעול או לנתץ כל בריח. דומה שלא היינו נדרשים לעתירות שלפנינו לולא סברו העותרים, כי השר לביטחון לאומי חוצה את גבולות הכללים הקיימים ומתערב באופן פסול בפעילות המשטרה, וכי הדבר נעשה בחסות החוק. ואולם, כפי שפירטו חבריי השופטים א' שטיין ונ' סולברג, יישום מוטעה של הוראות החוק, בין בשוגג ובין בכוונת מכוון, אינו מהווה עילה לפסילתן או לתיקונן. על כן, בבואנו להכריע בסוגיות שלפנינו, טוב נעשה אם נרחיק מבטנו מאופן יישום החוק על-ידי השר המכהן ונתמקד בבחינת הוראותיו. אקדים ואציין כי לאחר שקראתי בעיון רב את חוות דעתו המקיפה של חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ') ע' פוגלמן, ולאחר שחזרתי והפכתי בדבר, סברתי כי בסופו של יום, דין העתירות להידחות. שתי סוגיות עומדות במרכז הדיון בחוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 37), התשפ"ג-2022 (להלן: תיקון מס' 37 או התיקון). הסוגיה האחת, עניינה במערך היחסים שבין המשטרה לבין השר הממונה עליה מטעם הממשלה (להלן: השר); והסוגיה השנייה, עניינה בחלוקת הסמכויות שבין השר לבין היועץ המשפטי לממשלה בכל המתייחס להתוויית מדיניות בתחום החקירות. לעמדת חברי ממלא מקום הנשיא (בדימ'), בסוגיה הראשונה, ובפרט בהקניית הסמכות לשר להתוות מדיניות, הסיט התיקון את נקודת האיזון שבין המשטרה ובין השר ופגע ביכולתה של המשטרה להפעיל את סמכויותיה בעצמאות ובממלכתיות – באופן המחייב הוספת מנגנוני איזון ובקרה בדרך של פרשנות מקיימת; ואילו בסוגיה השנייה, פגע התיקון פגיעה חוקתית בזכויות הפרט באופן המחייב פסילת הוראת חוק. בטרם אתייחס אפוא לשינויים שהביא התיקון בכנפיו, ככל שאמנם הביא, אבחן את הדין שהיה קיים ערב התיקון בכל אחת מן הסוגיות. אציין בתמצית, כי לאחר בחינת הדברים מצאתי כי עיקר טעמו של התיקון הוא בעיגון ההסדרים הנורמטיביים שנהגו ערב התיקון, אשר גובשו בעיקרם על-ידי הוועדות שישבו על המדוכה, ובעיקר הוועדה הציבורית לחוק משטרה חדש (להלן: ועדת צדוק) ועברו עד כה כ'תורה שבעל פה' – וקביעתם בחוק החרות. על האיזון הראוי בין המשטרה לבין השר במדינה דמוקרטית העותרים טוענים, כי הוראות התיקון משנות את מערך היחסים בין המשטרה לבין השר, ופוגעות בעצמאותה המקצועית של המשטרה ובחובתה לפעול באופן שוויוני, נטול שיקולים זרים וא-פוליטי. ברצותם להרחיק מן המשטרה כל חשש להתערבות פוליטית פסולה, דומה כי הפריזו בהדגשת עצמאותה של המשטרה, מבלי להידרש לצדו השני של המטבע, הן הסכנות האורבות ממשטרה עצמאית מידי. המשטרה מופקדת על הבטחת הסדר הציבורי, על שמירת ביטחון האזרחים ועל אבטחת מוסדות השלטון בישראל (ראו: סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת המשטרה או הפקודה); החלטה 411 של הממשלה ה-17 "האבטחה בישראל של מיתקנים ומוסדות ממלכתיים" (26.1.1975); בג"ץ 911/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 16 (12.12.2021); בג"ץ 2557/05 מטה הרוב נ' משטרת ישראל, פ"ד סב(1) 200, פסקה 15 (2006)). בחברה דמוקרטית, תפקודה התקין של המשטרה הוא מן הערובות החשובות ביותר לשמירה על הדמוקרטיה ולמימוש זכויות האזרחים. לפיכך, אבן היסוד להתנהלות המשטרה היא הפעלת כוחה במסגרת החוק, באופן שאינו שרירותי ומפלה, ומתוך מחויבות לזכויות האדם (רע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל, פ"ד סה(3) 305, 337-336 (2012); בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, חטיבת זכויות האדם נ' שר האוצר, פ"ד סג(2) 545, פסקה 16 לפסק הדין של השופטת א' פרוקצ'יה (2009); דן ביין "העקרונות הכלליים לפעילות המשטרה באכיפת החוק בישראל – ההיבט המשפטי" פלילים ב 133, 137, 163 (1991) (להלן: ביין); מרדכי קרמניצר "המשטרה וזכויות האדם" משפט וממשל ב 159 (התשנ"ד) (להלן: קרמניצר "המשטרה וזכויות האדם")). בהתייחסו לחשיבות המשטרה במדינה דמוקרטית, ציין הנשיא א' ברק: "זכויות האדם אינן מתגשמות מעצמן. נדרשת הגנה יומיומית עליהן. הגנה זו בידי המשטרה היא. אם תשכיל להגשים את תפקידה, יהא טעם לחיינו. אם תכשל בכך, ניכשל כולנו" (אהרן ברק "המשטרה וזכויות האדם בישראל" מבחר כתבים א 667, 680 (התש"ס)). עצמאותה המקצועית של המשטרה, הפעלת סמכויותיה באופן נטול פניות ובמנותק מכל שיקול זר, נגזרת אפוא מחובתה לפעול כדין, ומהווה תנאי הכרחי ליכולתה להגן על הדמוקרטיה. יתירה מכך, עצמאותה המקצועית של המשטרה היא זו המבססת את אמון הציבור ברשויות השלטון; ופעולתה הממלכתית היא המקנה לה את הלגיטימציה הדרושה לפעילותה (ועל חשיבות אמון הציבור בטוהר פעולתה של המשטרה במדינות דמוקרטיות ראו: בג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749, 775-774 (1994); בג"ץ 7141/05 ויתקין נ' מפכ"ל המשטרה, פסקה 14 (27.2.2006) (להלן: עניין ויתקין); ביין, בעמ' 147-143). כך, בנאום שנשא לפני שנים, ציין ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, כי אופן פעילותה של המשטרה: "מהווה את הגורם החשוב ביותר בחיי המדינה, הקובע את יחסו של העם למדינה" (דברי ראש הממשלה במטה הארצי של משטרת ישראל (9.11.1951), ארכיון בית מורשת משטרת ישראל). על כל אלה עמד חברי מ"מ הנשיא (בדימ') בהרחבה, ואין לי אלא להצטרף לדבריו בהסכמה. מן העבר השני, אין להתעלם מן הסיכונים הנשקפים ממשטרה עצמאית מדי. כוחה של המשטרה רב. סמכויותיה מתפרשות על כל תחומי החיים. ביכולתה להגביל חירויות ולפגוע בהן. להפעיל כוח, ואף כוח קטלני. עצמאות יתר של המשטרה מעוררת אפוא חשש לשימוש מופרז בכוח המופקד בידיה או לניצולו לרעה, באופן העלול לפגוע קשות בזכויות אדם או באינטרסים חיוניים, וזאת בתואנה של הגנה על שלטון החוק (ע"פ 64/86 אשש נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (31.12.1986); עניין ויתקין, פסקה 15; קרמניצר "המשטרה וזכויות האדם", בעמ' 161-160; עמיקם הרפז ומרים גולן משפט ושיטור – זכויות אדם וסמכויות משטרה 99-98 (2018) (להלן: משפט ושיטור)). במקרי קיצון, המשטרה אף עשויה להפעיל את כוחה בכדי להתערב בתהליכים פוליטיים (ביין, בעמ' 148; משפט ושיטור, בעמ' 99-98). הגם שהפקדת הכוח בידי המשטרה נועדה להגן על זכויות האדם, כוח זה עלול גם לסכנן: "ריכוז הכוח בידי המדינה נועד להגן על כל פרט בפני זולתו. אולם כוח זה הפך בעצמו למקור סכנה, והשאלה היא מהי ההגנה הניתנת לאדם בפני הכוח שנועד להגן עליו" (דניאל פרידמן המשפט – מבט כללי (קצת ספקני) 111 (2024)). כפי שממשיך ומציין פרידמן, "שאלת המפתח היא בידי מי נתון כוחה של המדינה ומהם הגורמים המרסנים את השימוש בו" (שם). על מנת להבטיח שהכוח הרב המופקד בידי המשטרה יופעל באופן ראוי, נדרשים מנגנוני פיקוח ובקרה, שמטרתם לאזן את הכוח האמור ולהבטיח שזה ישרת את הציבור נאמנה ולא ינוצל לרעה. בין מנגנונים אלה ניתן למנות את בתי המשפט, היועץ המשפטי לממשלה, הממשלה והכנסת. כך, בתי המשפט מפקחים באופן תדיר על הפעלתם של אמצעים משטרתיים. תפקידם זה מתבטא, בין היתר, בסמכות להורות על מעצרו של אדם או על שחרורו בערובה (סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996), ובדרישה לאישורן של פעולות משטרתיות מסוימות העלולות לפגוע בזכויות אדם טרם ביצוען, כגון הוצאת צווי חיפוש או צווי האזנת סתר (סעיף 23 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969; סעיף 6 לחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979). היועץ המשפטי לממשלה, שעל סמכויותיו בתחום הדין הפלילי ארחיב בהמשך, מחזיק אף הוא בסמכויות פיקוח על המשטרה. זאת, בין היתר, באמצעות הוצאת הנחיות כלליות בדבר אופן מימוש מדיניות אכיפת החוק, ליווי חקירות פליליות על-ידי פרקליט המדינה, וחקירת חשדות לעבירות פליליות שנעברו על-ידי שוטרים באמצעות המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים (מח"ש); כך גם הכנסת מפקחת על המשטרה, כגורם המפקח על עבודת הממשלה כולה, ובמקרים מסוימים אף כגורם שחלה כלפיו חובת דיווח מכוח חוק בנושאים פליליים מסוימים (ראו למשל, סעיפים 67יב ו-133ה לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ)). הממשלה, וזה עיקר לענייננו, מהווה גורם נוסף האמור לפקח על פעילות המשטרה ולאזן את כוחה. פקודת המשטרה מקנה לממשלה, ולשר בפרט, סמכויות שונות לעניין מינויים ופיטורים של המפכ"ל ושל קציני משטרה בדרגים בכירים (ראו: סעיפים 7, 8א ו-21 לפקודת המשטרה); לשר אף נתונות סמכויות שונות בהתייחס לתקציב המשטרה בהתאם לעקרונות הקבועים בחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (וראו גם: בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש-הממשלה, פ"ד נז(6) 817, 922-921 (2003) (להלן: עניין התנועה למען איכות השלטון)). ואולם, הכלי המרכזי שבידי הממשלה הוא קביעת המדיניות הכללית של המשטרה ופיקוח על דרך ביצועה, זאת מבלי להתערב בהחלטות פרטניות הנוגעות לניהול השוטף של עבודתה (בג"ץ 8910/22 פטרושקה נ' ח"כ בנימין נתניהו, פס' 31 לפסק הדין של השופט (כתוארו אז) י' עמית (21.2.2024); עניין התנועה למען איכות השלטון, בעמ' 945). עמדה על כך ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000 (להלן: ועדת אור) באופן הבא: "המשטרה, המהווה זרוע ביצועית עיקרית של משרד זה, נושאת באחריות העיקרית לשמירה על הסדר הציבורי. ביצועה של משימה זו במדינה דמוקרטית מחייב איזונים מתמידים בין השמירה על הסדר ומניעתן של עבירות, מצד אחד, לבין שמירתן של חירויות אזרח, מצד שני [...] למשרד לבטחון פנים, ולשר העומד בראשו, תפקיד חשוב בפיקוח ובבקרה על המשטרה במילוי תפקידיה, ובשמירה על האיזון העדין הכרוך בכך [...] אכן, השר לביטחון פנים אינו אמור להתערב בהחלטות אופרטיביות פרטניות של המשטרה. הוא גם אינו אמור להתערב בהחלטות בנושאים מקצועיים, כמו חקירות. עם זאת, מחובתו לגלות מנהיגות בנושאי מדיניות, ולגבש סדר יום (דו"ח ועדת אור, שער שישי, בפסקה 21)". מלכתחילה, התווית המדיניות מהווה דרך בה השר מוודא כי המשטרה מפעילה את סמכויותיה באופן ראוי. בהמשך, באמצעות עדכון המדיניות המשטרתית יכולה הממשלה לפקח על דרכי פעולתה של המשטרה ולפעול לתיקונן במידת הצורך. על סמכות התווית המדיניות של הממשלה והשר לא חלקה היועצת המשפטית לממשלה (וראו, למשל את דברי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ד"ר גיל לימון, בפרוטוקול מס' 2 של הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (סמכויות), התשפ"ג-2022 מיום 14.12.2022, בעמ' 64: "אין ספק שהשר לביטחון הפנים הוא לא רק מוסמך, הוא חייב לקבוע מדיניות למשטרה. זו החובה שלו וזה התפקיד שלו"). ובפועל, אף בטרם חקיקת תיקון מספר 37 פרסמו שרים שונים את מדיניותם בתחומים הנוגעים לעבודתה של המשטרה (ראו, למשל: מדיניות השר לביטחון הפנים 2021 עד 2022 (2021); מדיניות השר לביטחון הפנים 2020 עד 2021 (2020) (להלן: מסמך מדיניות השר לביטחון הפנים 2020)). העולה מכך, כי קביעת מדיניות כללית ועקרונית על-ידי הדרג המיניסטריאלי בכלל, ועל-ידי השר הממונה על המשטרה בפרט, לא רק שאינה מעלה קושי, אלא שהיא רצויה ועולה בקנה אחד עם עקרון יסוד בשיטתנו לפיו השרים וראשי הרשות המבצעת נושאים באחריות הן כלפי הציבור, הן כלפי הכנסת וראש הממשלה (ראו: סעיפים 4 ו-5(ג) לחוק-יסוד: הממשלה; שמעון שטרית הממשלה: הרשות המבצעת – פירוש לחוק יסוד: הממשלה 54-53 (2018) (להלן: שטרית)). במסגרת אחריותו המיניסטריאלית האמורה, על השר, הפועל כנאמנו של הציבור, ליתן דין וחשבון לציבור על אודות פעילות הגופים שבתחומי משרדו, לשאת באחריות לליקויים שנמצאו בתפקודם ולפעול לתיקונם. על רקע המתח שבין האינטרס הדמוקרטי בפיקוח אפקטיבי על פעילות המשטרה מחד גיסא, לבין ההכרח בהגנה על עצמאותה המקצועית מאידך גיסא – התפתחו בעולם מודלים שונים של התערבות מיניסטריאלית בפעילות המשטרה. מודלים אלה נעים בין עצמאות מוחלטת של המשטרה מהתערבות ממשלתית (full police independence) ועד לצמצום משמעותי של עצמאות המשטרה ומתן ביטוי נרחב בפעולותיה למדיניות הממשלה (governmental policing) (להרחבה ראו, למשל:Kent Roach, Four Models of Police-Government Relations, in Police and Government Relations 16 (2007)). כפי שראינו, בישראל אומצה גישת ביניים, שבאה לידי ביטוי אף במסקנות ועדת צדוק, לפיה השר נושא באחריות מיניסטריאלית לפעולות המשטרה והוא בעל הסמכות לקבוע את מדיניות המשטרה ולפקח על ביצועה, אך אין הוא מוסמך להתערב בביצוע האופרטיבי של משימותיה (דו"ח ועדת צדוק, בעמ' 49). ואכן, הגיונו של מודל זה ברור – עצם הדרישה ליתן דין וחשבון לציבור, מחזקת כאמור את ההגנה מפני ניצול בלתי ראוי של הכוח המשטרתי. כן היא מבטיחה שמירה על עקרון היסוד שלפיו אף גוף, לרבות כזה האמון על אכיפת החוק, אינו מעל החוק (דו"ח ועדת אור, שער שישי, בפסקה 21). מודל זה אף מאפשר שיתוף עקיף של הציבור בעיצוב מדיניות אכיפת החוק כך שזו תותאם לצרכים חברתיים משתנים, והכל מבלי לאפשר התערבות פרטנית בעבודתה המקצועית של המשטרה. העולה מן האמור, כי לצד חשיבות ההגנה על עצמאותה המקצועית של המשטרה, יש במתן סמכות לשר לקבוע מדיניות עקרונית ולפקח על עבודתה, כדי לטייב את דרכי פעולתה, לְמַתֵּן שימוש מופרז בכוח המשטרתי ולשמור על חירויות הפרט. לצד זאת, מודל זה של יחסי המשטרה והשר הממונה, אינו נטול קשיים. הוא מעורר לא אחת לבטים באשר להתוויית קו הגבול בין החלטות מדיניות ופיקוח על ביצוען – שבסמכות השר, לבין התערבות בהחלטות מקצועיות אופרטיביות של המשטרה – החורגת מסמכותו. לעיתים, ההבחנה בין השניים אינה פשוטה. על קושי זה עמדה בשעתו ועדת צדוק, באומרה כי: "יש להגדיר בחוק את ההבחנה בין סוגיות עקרוניות של ממש לבין עניינים ספציפיים שיינתן להם לבוש של סוגיות עקרוניות. הבחנה זו אינה קלה כלל ועיקר, שכן טבען של סוגיות עקרוניות שהן זוכות לתשומת-לב דווקא בעת שדוגמא קונקרטית מתעוררת [...] הוועדה סבורה כי השר רשאי להתערב בהחלטות אסטרטגיות, לתת הנחיות כלליות, ולהתוות מדיניות עבור המשטרה בעניינים בעלי חשיבות עקרונית, אולם אין הוא רשאי להתערב בפרטי הביצוע האופרטיבי של המדיניות, או בפרטים, נושא השמור לדרג המקצועי" (דו"ח ועדת צדוק, בעמ' 49). קשיים אלה בקביעת קו הגבול משליכים לא רק על המותר והאסור בעבודת הדרג המיניסטריאלי, אלא יש בהם כדי להקשות על גדירת גבולות אחריותם של הגורמים השונים. כך למשל, מצאה ועדת אור להטיל על השר לביטחון פנים דאז אחריות, בין היתר, לשימוש בגלילוני גומי בפיזור הפרות סדר, תוך שנקבע כי השר היה מודע לסיכונים הכרוכים בשימוש באמצעי זה, ולא פעל למנוע או לצמצם את היקף השימוש בו. הגם שהשר טען כי מדובר בנושא ביצועי לחלוטין המצוי בשיקול דעתה של המשטרה, סברה הוועדה כי "שימוש בכלי נשק קטלני ומסוכן על ידי כוחות המשטרה בנסיבות שיש בהן סיכון רב לאזרחים שלא לצורך, חייב להיות על סדר יומו של השר הממונה" (דו"ח ועדת אור, שער חמישי, בפסקה 90). סוגיה זו, של התוויית קו הגבול בין החלטות מדיניות לבין ביצוע אופרטיבי, התעוררה גם בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון (להלן: ועדת מירון) לעניין אחריותו של השר לביטחון פנים. הוועדה קבעה במסקנותיה כי השר אינו נדרש לאשר את התוכנית המבצעית של המשטרה לאירוע הילולת ל"ג בעומר, אך לצד זאת סברה כי "נכון וצריך היה שהשר לביטחון הפנים יעורר שאלות על התפיסה המבצעית הבסיסית באירוע המוני דתי שהמשטרה נדרשת לו מדי שנה" (דו"ח ועדת מירון, בעמ' 184). במאמר מוסגר אציין, כפי שניתן להתרשם ממסקנות הוועדות, כי הכשלים שמצאו הוועדות בהתנהלות השרים היו באי-התוויית מדיניות והעדר מעורבות בהחלטות אסטרטגיות או עקרוניות. כללים אלה, על הקשיים שלצידם, הם שנהגו ערב התיקון. משפרשנו על קצה המזלג את המצב הנורמטיבי אשר שרר ערב התיקון ואת תכליותיו, נפנה אפוא לבחינת הוראות התיקון ולשאלה האם יש באלה כדי להסיט את נקודת האיזון במערך היחסים שבין המשטרה לשר. מערך היחסים שבין המשטרה לבין השר – תיקון 37 במבט כללי על תיקון מס' 37 בכללותו, ולמעט התייחסותי לסעיף 8ד שתובא בהמשך – איני מוצאת כי התיקון מעורר קשיים המצדיקים התערבותו של בית משפט זה. בחינת הוראות התיקון, וסעיף 8ג בפרט, מעלה כי אלה משקפות למעשה את המצב הנורמטיבי שהיה קיים בפועל ערב התיקון בהתאם להמלצותיהן של הוועדות הציבוריות שדנו בנושא, והפכו כאמור, תורה שבעל פה לתורה שבכתב. כך, מקנה התיקון לשר סמכות להתוות את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה, וכן לקיים פיקוח ובקרה על פעילותה, כפי שהיה קודם לתיקון. כך גם אין בהוראות התיקון כשלעצמן כדי להכשיר התערבות של השר בעבודתה של המשטרה במישור האופרטיבי. גם הקשיים בהבחנה בין השניים נותרו כשהיו – החוק אינו פותר קשיים אלה ואינו מוסיף עליהם. כפי שציין חברי השופט סולברג, בחירתו של המחוקק לקבוע את הנורמה המשפטית ברמת הפשטה גבוהה והימנעותו מלקבוע אמות מידה ליישום ההבחנה האמורה, אינה עולה כדי פגם חוקתי בחוק (ראו פסקה 41 לחוות דעתו של חברי השופט סולברג). חברי מ"מ הנשיא (בדימ') סבור, כי יש בהוראת סעיף 8ג כדי לחולל שינוי במערכת היחסים המוסדית שבין הממשלה והמשטרה, באופן המערער את עצמאות המשטרה. עיקר הביקורת על הוראות התיקון בהקשר זה נעוצה בטענה, שהתיקון עיגן בחקיקה את המלצות הוועדות המרחיבות את מעורבות השר בפעילות המשטרה, אולם השמיט המלצות משלימות שנועדו לאזן את סמכויותיו; ובעיקר נעדרות מן החוק מגבלות על שיקול דעתו של השר שימנעו התערבותו בשיקול הדעת האופרטיבי של המשטרה. במילים אחרות, עיקר הביקורת על תיקון 37 אינה נוגעת למה שיש בו – אלא למה שאין בו. כשלעצמי, לא ראיתי בתיקון את שרואה בו חברי. כמו חברי השופט שטיין אני סבורה כי היום כאז, רשאי השר להתוות מדיניות – עקרונית, רוחבית וכללית – וממילא אין בהוראת סעיף 8ג כדי להכשיר התערבות בעבודת המשטרה באופן אחר. ובפרט, אין בה כדי לסתור או לגרוע מחובת המשטרה, ככל רשות אחרת, לנהוג במקצועיות, בממלכתיות וללא שיקולים זרים. אף אם טוב היה לעגן עקרונות חשובים אלה עלי חוק, הרי הם שרירים וקיימים, ואין בהיעדרם מן החוק כדי להפר את האיזון ביחסים שבין המשטרה לבין השר (השוו: בג"ץ 5555/18 חסון נ' כנסת ישראל, פסקה 45 לפסק הדין של הנשיאה א' חיות (8.7.2021)). מכל מקום, גם לוּ הייתי שותפה לעמדת חברי מ"מ הנשיא (בדימ'), הייתי מתקשה להצטרף לחוות דעתו המגלה מהלך פרשני שאינו שגרתי. באמצעות מתווה פרשני, 'מתקן' חברי פגמים רבים שנפלו לעמדתו בחוק. ההסדר כפי שחברי מבקש לעצבו – שונה הוא בצורה ניכרת מן ההסדר שעיצבה הכנסת, באופן המקשה על אימוצו. כך ציין הנשיא ברק כי "אין הרשות השופטת כל יכולה: אין היא 'ריבונית' בחקיקה שיפוטית. אין היא חופשית בבחירת התוכן לנורמה המשפטית [...] בחקיקה שיפוטית הנובעת מפירושה של הוראה חקוקה על הפרשן להיות נאמן להוראה החקוקה. הוא חייב נאמנות ללשון החוק" (אהרן ברק "חקיקה שיפוטית" משפטים יג 25, 39 (התשמ"ג) (להלן: ברק "חקיקה שיפוטית")). לפיכך, הגם שיש לשאוף שלא לבטל הסדרים חקיקתיים, מקום שדבר חקיקה לוקה בשורה ארוכה של פגמים, וכדי להכשירו נדרש צבר של מעשי פרשנות מעצבת, תוך עריכת שורה של 'תיקונים' להסדר – יש לטעמי לבכר פסילתו חלף הסגת גבולו של המחוקק על-ידי הכשרתו תוך תיקון מכלול הפגמים. בפרט אמורים הדברים בכל הנוגע להבחנה שעושה חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'), בין התוויית מדיניות כללית לבין התוויית מדיניות בענייני חופש ביטוי. חברי מציע שבענייני חופש הביטוי יוטלו על השר חובות נוספות מעבר לאלה שביקש לקבוע לגבי התוויית מדיניות כללית. לבד מן העובדה שההבחנה המוצעת אינה מעוגנת בחוק, ואין לה רמז בלשון התיקון, דומה כי סוגיה קונקרטית זו זכתה להסדר מיוחד מפאת העובדה שהועלו בעניינה טיעונים פרטניים בגדרי ההליך; בעוד שבעניינן של סמכויות רגישות אחרות המצויות בידי השר העשויות להעלות קשיים דומים (למשל, מינויי ופיטורי בכירים או מדיניות אכיפה הנוגעת למגזרים שונים) – לא נטען, וממילא הן לא זכו להתייחסות מיוחדת (ועל מגבלותיו של בית המשפט הפועל על פי "סלקציה מקרית" של מה שמובא לפניו ראו: ברק "חקיקה שיפוטית", בעמ' 50; משה לנדוי "כוחו של בית המשפט ומגבלותיו" משפטים י (התש"ם)). לסיכום, להשקפתי – בכל הנוגע ליחסי השר והמשטרה, לא בחוק טמונה הבעיה. כפי שטוענת הכנסת בתשובתה לעתירות, טענות אלה מקומן במישור יישום החוק ולא במישור חוקתיות החוק, ולפיכך הביקורת השיפוטית ההולמת אותן היא בשדה המינהלי, ולא החוקתי. חלוקת הסמכויות בין היועץ המשפטי לממשלה לבין השר בתחום החקירות הסוגיה השנייה הניצבת לפתחנו עניינה בחלוקת הסמכויות שבין השר לבין היועץ המשפטי לממשלה בכל המתייחס להתוויית מדיניות בתחום החקירות. בהקשר זה נטען, כי הוראות התיקון – ובאופן קונקרטי סעיף 8ד – יובילו לפגיעה קשה בזכויות חוקתיות, בשל העדר הלימה בין מדיניות חקירות שיקבע השר לבין מדיניות העמדה לדין הנקבעת על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. על מנת לבחון טענה זו, אתייחס בקצרה לסמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה בתחום הדין הפלילי, ובעיקר בתחום ההעמדה לדין והחקירות, ולממשק הקיים בין סמכויותיו אלה לסמכויות השר להתוויית מדיניות בתחום החקירות. כידוע, היועץ המשפטי לממשלה משמש כראש התביעה הכללית וככזה הוא מופקד על הפעלת הדין הפלילי (דו"ח ועדת שמגר, בעמ' 13-12; רות גביזון "היועץ המשפטי לממשלה: בחינה ביקורתית של מגמות ‏חדשות" פלילים ה 27, 41-39 (התשנ"ו); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ד – סדרי הביקורת המשפטית 2405-2404 (2017)). אם נפנה מבטנו לחקיקה, נוכל לראות כי בין סמכויותיו הרבות והמגוונות של היועץ המשפטי לממשלה כראש התביעה הכללית, מצויה סמכות מרכזית – היא סמכות ההעמדה לדין הפלילי העומדת במרכז דיוננו. החסד"פ מעגן את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה בתחום זה וקובע כי "המאשים במשפט פלילי הוא המדינה והיא תיוצג בידי תובע שינהל את התביעה" (סעיף 11), וכי התובעים במשפט הפלילי יהיו "היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו" (סעיף 12). בפרט, סימן א' של פרק ד' לחסד"פ, העוסק בהליכים שלפני המשפט – התלונה, החקירה, וההעמדה לדין – מקנה ליועץ המשפטי לממשלה סמכויות רבות. כך למשל, סעיף 57א לחסד"פ קובע כי משך הליכי החקירה וההעמדה לדין ייקבעו באישור היועץ המשפטי לממשלה ובהנחיותיו; סעיף 61 מקנה ליועץ המשפטי לממשלה או לתובע סמכות להורות למשטרה להמשיך ולחקור אם סבר כי "יש צורך בכך לשם החלטה בדבר העמדה לדין או לשם ניהול יעיל של המשפט"; וסעיף 62(א) מורה לתובע להגיש כתב אישום בהינתן ראיות מספיקות לכך. דברי חקיקה נוספים משקפים את כוחו הרב של היועץ המשפטי לממשלה כבר משלב פתיחת החקירה, ויש ופתיחת החקירה מותנית בקבלת הסכמתו. כך ביחס לחקירת ראש הממשלה בתקופת כהונתו ואחריה (ראו סעיף 17 לחוק-יסוד: הממשלה), כך ביחס לנושאי משרה שיפוטית (סעיף 12(א) לחוק-יסוד השפיטה; סעיף 25(א) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955; סעיף 23(א) לחוק הקאדים, התשכ"א-1961; סעיף 28(א) לחוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, התשכ"ג-1963), וכך ביחס לפתיחת חקירה בעניינם של גורמים רגישים אחרים (ראו למשל בעניינם של עובדי שירות הביטחון הכללי: סעיף 49ט1(א) לפקודת המשטרה; וראו עוד: הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 4.2200 "חקירת אישי ציבור" (3.7.2002)). תחום ההעמדה לדין מסור אפוא לסמכותו ולשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, וכנגזרת מכך גם סמכותו לקבוע מדיניות בתחום זה (בג"ץ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 356, 371 (1989); בג"ץ 4845/17 חמדאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 26 לפסק הדין של השופט נ' סולברג (28.10.2019)). על רקע זה, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה מפרסמים מעת לעת הנחיות המסדירות את תחומי הפעולה של התביעה הכללית בנושאים שונים הקשורים לדין הפלילי (ראו, למשל: הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 4.1105 "מדיניות התביעה – סמים: אחזקה ושימוש לצריכה עצמית" (1.12.1985); הנחיית פרקליט המדינה 2.37 "מדיניות התביעה בהחלטה על העמדה לדין בגין עבירות של גרימת מוות וגרימת חבלה ברשלנות" (21.1.2018)). קביעת המדיניות בידי היועץ המשפטי לממשלה משליכה באופן ישיר לא רק על פעולות גופי התביעה הכללית, אלא גם על פעולותיה של המשטרה המופקדת על שלב החקירה ואיסוף הראיות, כגופים שעבודתם שלובה ולעיתים חופפת לאורך שלביו השונים של ההליך הפלילי (ולהרחבה ראו: בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2) 757, 781-780 (1997) (להלן: עניין שאקי)). במקרים רבים, ובפרט כאשר מדובר בחקירות מורכבות או רגישות במיוחד, מלווה פרקליט מטעמו של היועץ המשפטי לממשלה את עבודת המשטרה (סעיף 60(יא)(3) לחסד"פ; עניין שאקי, בעמ' 781). למעשה, חלק לא מבוטל מהנחיות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה נסובות על מדיניות בתחום החקירות (ראו, למשל: הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 4.1109 "מדיניות חקירה ותביעה בעבירות של החזקת אגרופן או סכין ואיסור סחר בהם או מכירתם לקטין" (2007); הנחיית פרקליט המדינה 2.29 "חקירה והעמדה לדין בעבירות של פרסום תצלומים, הקלטות או סרטים של אדם, בעלי אופי מיני, ללא הסכמתו" (1.2.2017)). ליועץ המשפטי לממשלה מוקנה אפוא שיקול דעת רחב והוא נהנה מעצמאות רבה בהחלטותיו בתחום ההעמדה לדין בפרט ובתחום הפלילי בכלל, המצוי ב"גרעין הקשה" של סמכויותיו (בג"ץ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1, 31 (1997)). עם זאת, נקבע בעבר כי אין בשיקול הדעת הרחב המוקנה לו כדי לגרוע מחובתו לשקול האם יש להחלטתו השלכות הדורשות היוועצות עם הממשלה כולה או עם חלק משריה, מקום בו מדובר בהחלטות העשויות להשפיע על עניין המצוי בתחום סמכותם (וראו בהקשר זה: בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 576 (1986); בג"ץ 10154/03 ארד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 5 (2.12.2003)). בסוגיית הממשק בין היועץ המשפטי לממשלה לדרג המיניסטריאלי עסק דו"ח ועדת אגרנט (ראו: דו״ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה (1962)). הוועדה מונתה בעקבות חילוקי דעות שנתגלעו בין שר המשפטים דאז, מר דב יוסף, לבין היועץ המשפטי לממשלה דאז, מר גדעון האוזנר, בעניין חלוקת הסמכויות בין השניים בתחום הדין הפלילי. בקיצור נמרץ, מסקנות הוועדה היו כי על היועץ המשפטי לממשלה, אשר לו מסר המחוקק את הסמכות להפעלת הדין הפלילי ולאכיפת האינטרס הציבורי, להפעיל סמכויות אלה באופן עצמאי ובלתי תלוי, וכי הרשות המבצעת אינה רשאית להכתיב לו כיצד עליו לנהוג במקרים קונקרטיים. הגם שהממשלה רשאית להתוות מדיניות בתחום אכיפת החוק, ואף מתבקשת התייעצות בין שני הגופים, ההחלטה הסופית נותרת בידי היועץ המשפטי לממשלה. באשר לחובת ההיוועצות, קבעה הוועדה: "היועץ המשפטי חייב להתייעץ עם שר המשפטים מזמן לזמן, על דרכי פעולתו בתחום העונשין [...] ולפעמים גם החובה להתיעץ עם הממשלה כולה – לגבי סוג הפעולות שיש להם משמעות בטחונית, מדינית או ציבורית [...] למשל, אם נוכחה הממשלה לדעת, כי פשו בארץ עבירות מסוג מסוים, רשאית היא להתוות, כפתרון לבעיה זו, את המדיניות המחייבת להקפיד יותר מאשר בעבר, על העמדת מבצעיהן למשפט פלילי ולדרוש הטלת עונשים כבדים עליהם. ברי, כי היועץ המשפטי חייב לדעת על צרכי המדינה, הנוגעים בתחום העונשין, וכן את המדיניות של הממשלה לגביהם, כדי שיוכל להביאה בחשבון לשם קביעת דרכי פעולתו בתחום זה" ("דו״ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה (1962)" ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי 421, 433 (1993); וראו גם דו"ח ועדת שמגר, בעמ' 29). מסקנות דו"ח ועדת אגרנט אושרו על-ידי הממשלה (ראו: פרוטוקול ישיבה ג' של הממשלה (28.10.1962)) ואומצו בשנית על-ידי ועדת שמגר, תוך שזו הוסיפה כי: "רצויים ואף מתחייבים שיתוף הפעולה והתייעצות בין השר ועוזריו לבין היועץ המשפטי ועוזריו, בנושאים של מדיניות משפטית, חקיקה וסדרי מינהל, וכפי שציינה ועדת אגרנט לעתים גם מתחייבת התייעצות בנושאים קונקרטיים של אכיפת החוק, כאשר ההחלטה הסופית נותרת בידי היועץ המשפטי" (דו"ח ועדת שמגר, בעמ' 50). העולה מן האמור, כי לצד עיגון עצמאותו המקצועית של היועץ המשפטי לממשלה, ולצד הסמכות הייחודית הנתונה לו בהחלטותיו בנוגע להעמדה לדין, קבעו הוועדות כי שומה עליו לפעול בנושאים מסוימים הנוגעים לסמכותו זו בשיתוף פעולה עם הממשלה ושריה – תוך הטלת חובת היוועצות במקרים המתאימים. הסוגיה הקונקרטית שמעלה התיקון עוסקת בממשק הקיים בין היועץ המשפטי לממשלה לבין הדרג המיניסטריאלי בנוגע להתוויית מדיניות בתחום החקירות. באשר לסמכות השר להתוות מדיניות חקירות – עמדה על כך ועדת צדוק בציינה, כי השר רשאי להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות. בהקשר זה ציינה הוועדה כי פקודת המשטרה, אשר מפרטת סמכויות ספציפיות הנתונות לשר ביחס למשטרה, אינה מתייחסת למכלול סמכויותיו של השר, ובפרט אין היא מסדירה את סמכותו בענייני חקירות. עוד קבעה כי "השר רשאי להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות, לרבות קביעה של סדרי העדיפויות העקרוניים, אך זאת בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, מפכ"ל המשטרה והמופקדים במשטרה על נושא החקירות", ובין היתר, רשאי הוא בגדרי הוראת מדיניות "לשים דגש על סוג עבירות מסויים המהווה 'מכת מדינה'". לצד זאת, הדגישה הוועדה כי "המשטרה צריכה להיות חופשית לחלוטין בחקירותיה, כשעליה מרותו של החוק בלבד", ולפיכך – "השר איננו רשאי ליתן למשטרה הוראות לגבי חקירות ספציפיות". בהקשר זה הוועדה פירטה: "השר איננו רשאי להתערב, בכל דרך שהיא, בחקירה ספציפית: לא במתן הוראות, לא ברמיזות לגבי התוצאות הרצויות, לא בהחלפת החוקרים או בדרישה מהמפכ"ל להחלפתם, ולא בכל דרך אחרת" (דו"ח ועדת צדוק, בעמ' 49-47). הקניית סמכות לשר להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות, נומקה בדו"ח ועדת צדוק כנובעת מאחריותו הפרלמנטרית של השר וכן בהשלכות התקציביות והמבניות העשויות להיות כרוכות בקביעת המדיניות. הענקת סמכות כאמור עשויה גם לשרת את הצורך בקביעת מדיניות לאומית-כללית בתחום הפשיעה, ובהתמודדות עם האתגרים המשתנים בתחום זה. ואולם יש לזכור, כי 'מדיניות בתחום החקירות' אינה נסובה רק על סדרי העדיפויות בהתמודדות עם הפשיעה, אלא גם על נושאים שאינם משיקים כלל למדיניות העמדה לדין. כך למשל, התוויית מדיניות הנוגעת לאופן תיעוד החקירות; אופן החקירה של נחקרים מאוכלוסיות שונות ועוד (ראו למשל: סעיף 4 למסמך מדיניות השר לביטחון הפנים 2020). גם בפסיקה נמצא הד לסמכות השר להתוות מדיניות בתחום החקירות. כך נקבע בעניין התנועה למען איכות השלטון: "אמנם נכון הדבר, כי השר אינו מופקד על החקירות הפרטניות במשטרה ואף אינו מעורב בהן. הוא גם אינו 'מפכ"ל על' כטענת המשיבים. אך אין להמעיט בחשיבותו, במעמדו ובהשפעתו של השר על מבנה המשטרה ועל תקציביה [...] במסגרת תפקידו כשר לביטחון פנים צריך המשיב 3 להתוות את מדיניות המשטרה, לרבות ביחס לאגף החקירות" (שם, בעמ' 945-944). המלצות ועדת צדוק התנו את סמכות השר להתוויית מדיניות בתחום החקירות בחובת התייעצות עם שורה של גורמים הנוגעים בדבר, בהם היועץ המשפטי לממשלה. בהתאם להלכות הנוהגות עמנו בהתייחס לחובת ההתייעצות, ככל שהגוף בו נועצים הוא בעל מעמד ומומחיות מיוחדת בתחומו – על הגוף המתייעץ ליתן לעצתו משקל משמעותי, וממילא נדרש טעם מספק על מנת לסטות ממנה (בג"ץ 8976/08 הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל נ' החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ, פסקה 21 (20.8.2009) (להלן: עניין הקרן לרווחה); בג"ץ 5657/09 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 47 (24.11.2009); בג"ץ 5303/16 גרמן נ' שר הבריאות, פסקאות 19-18 (13.11.2018) (להלן: עניין גרמן); זמיר ב, בעמ' 1217). עמד על כך פרופ' זמיר באומרו: "[...]המשקל של עצה עשוי להיות שונה, ואף ראוי שיהיה שונה, מעניין לעניין וממקרה למקרה. המשקל תלוי בנסיבות. בין השאר, הוא תלוי במהות העניין הנדון, בלשון ובתכלית של החוק הנוגע לעניין, במעמד ובמומחיות של הגוף המייעץ, בכשירות ובנסיון של הרשות המתייעצת. כך הדבר לגבי כל שיקול ענייני, וכך גם לגבי עצה, שאף היא שיקול ענייני. עד כדי כך, שבנסיבות מיוחדות, בהן נדרשת החלטה בעניין המחייב מומחיות מיוחדת, ומומחיות זאת אינה מצויה בידי הרשות המוסמכת אלא בידי הגוף המייעץ, יהיה לעצה כמעט משקל מכריע" (יצחק זמיר הסמכות המינהלית 852 (מהדורה ראשונה התשנ"ו)). לנוכח מומחיותו הייחודית וסמכותו הרחבה של היועץ המשפטי לממשלה בתחום הדין הפלילי, מתבקשת אפוא המסקנה שלעת הפעלת סמכותו להתוות מדיניות בתחום החקירות, חלה על השר חובה ליתן לעמדת היועץ המשפטי לממשלה בתחום מדיניות החקירות משקל של ממש. עד כאן הכללים הנורמטיביים שנהגו עד לתיקון. ומכאן – לבחינת הוראת סעיף 8ד לתיקון. התוויית מדיניות חקירות – סעיף 8ד לפקודת המשטרה עיון בסעיף 8ד שהוסף לפקודה במסגרת התיקון מעלה כי נוסחו מהווה העתק כמעט מדויק של המלצות ועדת צדוק, שבעניינן קיימת הסכמה כללית כי הן המודל הראוי להסדרת היחסים בין המשטרה לדרג המיניסטריאלי. כך קובע סעיף 8ד כי "השר רשאי להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות, לרבות קביעה של סדרי עדיפויות עקרוניים, לאחר ששמע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ולאחר התייעצות עם המפקח הכללי והמופקדים במשטרה על נושא החקירות". למעשה, גם הליכי החקיקה מעלים כי סעיף 8ד נועד לעגן בחוק את המלצות ועדת צדוק. אם כן, במה שונה החוק מנוסח המלצות ועדת צדוק? בעוד שנשמרה בחוק חובת 'ההתייעצות' עם "המפקח הכללי והמופקדים במשטרה על נושא החקירות" נקבעה חובת 'שמיעה' של עמדת היועץ המשפטי לממשלה. שמיעה ולא התייעצות. אין לכחד, השימוש במונח 'התייעץ' בהתייחס לגורמי המשטרה, ומנגד השימוש במונח 'שמע' ביחס לשיח שנדרש השר לקיים עם היועץ המשפטי לממשלה, מעורר אי-נוחות, בפרט שעה ששני מונחים אלו נקבעו באותו סעיף ובמסגרת אותו תיקון. ברי כי הבחנה זאת נעשתה בכוונת מכוון; אין זו פליטת קולמוס. אין גם לשלול כי הבחנה זו נועדה להעביר מסר מתריס או כזה המפחית מעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה ביחס לשר. ואולם, גם אם נצא מנקודת מוצא זו, עדיין נדרשים אנו לקבוע מה טיבה של חובת שמיעה זו, ובמה שונה היא מחובת ההתייעצות. כפי שאפרט להלן, מסקנתי הפרשנית היא, כי יש בתיקון כדי לעגן חובת התייעצות של השר עם היועץ המשפטי לממשלה בכל המתייחס להתוויית מדיניות בתחום החקירות. אקדים ואציין כבר עתה, כי מסקנה זו היא המסקנה הפרשנית המקובלת הן על היועצת המשפטית לממשלה הן על השר. כך, היועצת המשפטית לממשלה טענה בתגובתה מיום 31.5.2023 כי ככל שיפורש הסעיף כראוי, אזי "אין משמעות משפטית-מעשית להבדל הלשוני, בין 'היוועצות' לבין 'שמיעה'" (פסקה 151 לתגובה), ואילו השר טען בתשובתו כי "מדובר בהבדל חסר משמעות אמיתית". אעיר, כי הביטוי בו בחר המחוקק לעשות שימוש בתיקון – "לאחר ששמע" – אינו הולם את ההקשר בו נכתב. למעשה, ועמדה על כך היועצת המשפטית לממשלה בתגובתה האמורה, ברוב המוחלט של המקרים בהם נעשה שימוש בחקיקה בביטוי 'שמע', החוק מתייחס לחובת השימוע המוטלת על הרשות המינהלית בבואה להגשים את זכות הטיעון של הפרט (ראו מיני רבים מאוד: סעיף 3ב(ב) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985; סעיף 13(ב) לחוק איסור אלימות בספורט, התשס"ח-2008; ולהרחבה על אודות כלל השימוע ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב – ההליך המינהלי 1195-1147 (2011) (להלן: זמיר ב)). חובת השימוע, הנגזרת מכללי הצדק הטבעי, קובעת, בתמצית, כי יש לאפשר למי שעשוי להיפגע באופן אישי, ממשי וישיר מהחלטה מינהלית, לשטוח את טענותיו בפני הרשות בטרם נקיטת ההחלטה (בג"ץ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב 1493 (1958); עע"מ 9187/07 לוזון נ' משרד הפנים, פסקה 76 (24.7.2008); בג"ץ 365/08 נטוויז'ן בע"מ נ' משרד התקשורת, פסקה 8 (17.6.2009); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 470-467 (2010) (להלן: ברק-ארז); זמיר ב, בעמ' 1163-1158). אין חולק כי סעיף 8ד לפקודה אינו עוסק במצב דברים העשוי להטיל על השר חובת שימוע כלפי היועץ המשפטי לממשלה. השיח אותו נדרש לקיים השר עם היועץ המשפטי לממשלה אינו נובע מחובת ההגינות של הרשות המינהלית או מפערי הכוחות בין הצדדים. כפי שיתואר להלן, חובה זו נעוצה בהיותו של היועץ המשפטי לממשלה גורם מקצועי בעל תחומי אחריות משיקים ואף חופפים לסמכויות שמקנה סעיף 8ד לשר. הגם שהביטוי 'שמע' אינו מתאים להקשר הדברים, למונח זה קרבה רבה למונח 'התייעץ'. התכלית העומדת בבסיס חובת ההיוועצות דומה לזו העומדת ביסוד חובת השימוע – הוא הצורך להרחיב ולחזק את התשתית שעל בסיסה תתקבל ההחלטה המינהלית (עניין הקרן לרווחה, פסקה 20; עניין גרמן, פסקה 18; זמיר ב, בעמ' 1197). בין שתי החובות נקודות דמיון והשקה רבות: שתיהן נועדו להביא לפני הרשות דעות או עמדות של גורם אחר טרם קבלת ההחלטה המינהלית; יש לקיימן בטרם קבלת ההחלטה; יש ליתן לגורם הרלוונטי את המידע הנדרש, וכן זמן תגובה מספק, על מנת שיוכל להביע את עמדתו בעניין שעל הפרק; ואת שתי החובות צריכה למלא הרשות "בלב פתוח ובנפש חפצה" (ליישום נורמה זו בנוגע לחובת השימוע, ראו למשל בג"ץ 2911/94 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מח(5) 291, פסקה 22 (1994); ליישום נורמה זו בהקשר לחובת ההיוועצות, ראו למשל: עניין גרמן, פסקה 19; על הדמיון שבין חובת ההיוועצות לחובת השימוע, ראו: ע"פ 3490/90 יקב הגליל יוסף גולד ובניו בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 11, 16 (1993); בג"ץ 5483/95 גינדי נ' שר הדתות, פ"ד מט(5) 661, 670 (1996); וראו גם: זמיר ב, בעמ' 1197, 1207, 1212-1211). זאת ועוד, יש והתייעצות מהווה תחליף לשימוע, מקום בו האחרון מתברר כלא אפקטיבי או כלא מעשי. כך למשל, כאשר מספר רב של אנשים עשויים להיות מושפעים מהחלטה מינהלית, ועל כן הרשות מחויבת בהתייעצות באמצעות נציגים תחת מתן זכות שימוע לכל נפגע בודד (ראו למשל את הוראת סעיף 4 לחוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז-1967, המחייב את שר הדתות להתייעץ עם נציגי בני הדתות טרם התקנת תקנות לעניין שמירה על המקומות הקדושים; וכן ראו זמיר ב, בעמ' 1205). קיימים אף מקרים בהם החקיקה מדגימה זהות מוחלטת בין חובת ההתייעצות לחובת השמיעה, באופן שהתיבה 'שמע' והתיבה 'התייעץ' משמשות בערבוביה (וראו, למשל, תקנה 4 לתקנות התכנון והבניה (תסקירי השפעה על הסביבה), התשס"ג-2003 – שעוסקת על פי כותרתה ב"חובת התייעצות עם היועץ הסביבתי", בעוד שלשון התקנה גופה עוסקת בשמיעתו). המסקנה הפרשנית שלפיה חובת השמיעה בנסיבות ענייננו, כמוה כחובת התייעצות, מתחזקת מעיון בדברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 39) (סמכויות), התשפ"ג-2022. בדברי ההסבר מובהר כי הוראת סעיף 8ד מהווה "אימוץ של המלצות ועדת צדוק בנושא", היא ההמלצה לפיה רשאי השר להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות, לרבות קביעה של סדרי העדיפויות העקרוניים, "אך זאת בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה [...]" (דו"ח ועדת צדוק, בעמ' 48). העולה מן המקובץ, כי מחמת המינוח שאינו תואם את ההקשר; בשים לב לקרבה העניינית-נושאית בין הביטויים 'שמיעה' ו'היוועצות'; לאור השימוש החלופי שנעשה במושגים אלו בחקיקה והעמדות שהובאו בספרות ובפסיקה; ובפרט נוכח עמדת הממשלה, ועמדתו של השר עצמו – העולה הן מדברי ההסבר, הן מתגובתו לעתירה – הרי שההבדל בין המושגים הללו בנסיבות ענייננו הוא חסר משמעות ממשית. המסקנה המתבקשת היא, כי יש בתיקון כדי לעגן חובת התייעצות של השר עם היועץ המשפטי לממשלה בכל המתייחס להתוויית מדיניות בתחום החקירות. אוסיף ואציין, כי גם במנותק מהוראת סעיף 8ד לפקודה, ובהתאם לכללי המשפט המינהלי, חלה על השר החובה לפעול בתיאום עם היועץ המשפטי לממשלה בקובעו מדיניות חקירות. הסמכויות המשיקות בהן מחזיקים השר, כמי שרשאי להתוות מדיניות בתחום החקירות, והיועץ המשפטי לממשלה כראש התביעה הפלילית וכמי שמחזיק בסמכות העמדה לדין – עשויות להביא למצבים של סתירה או התנגשות. כך, עמד חברי מ"מ הנשיא (בדימוס) על החשש מפני מצב בו השר יקבע מדיניות חקירות שאינה עולה בקנה אחד עם מדיניות ההעמדה לדין של היועץ המשפטי לממשלה, באופן שיוביל לחקירת סרק ולפגיעה בזכויות הפרט. מצב נוסף העלול לעורר קושי, הוא התוויית מדיניות של הימנעות מחקירות של סוגי עבירות, בהם לשיטת היועץ המשפטי לממשלה יש אינטרס ציבורי ממשי להעמיד את מבצעיהן לדין. מצב זה, אף שאין בו משום פגיעה בזכויות חשודים במישרין, עשוי לפגוע פגיעה של ממש בשלטון החוק. מכל מקום, עצם קיומן של סמכויות מינהליות משיקות או חופפות בחלקן, העשויות "להתנגש", אינו יוצא דופן. בהתאם לכללי המשפט המינהלי, מקום שרשויות מינהליות מחזיקות בסמכויות משיקות, על כל אחת מהן מוטלת החובה להפעיל את סמכותה בתיאום עם הרשות הנוספת (ע"א 5042/96 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז ירושלים, פ"ד נג(1) 743, 760-759 (1999); ע"א 1444/95 עיריית אילת נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מט(3) 749, 769-768 (1995); ברק-ארז, בעמ' 299-298). עמד על הגיונה של חובה זו, בהקשר של חובת ההתייעצות, פרופ' זמיר בציינו כי: "כל הרשויות המינהליות הן זרועות של גוף אחד. לכן הן חייבות לפעול מתוך הרמוניה. ההרמוניה נדרשת משום שלעתים קרובות קיים קשר ענייני בין סמכויות שונות של רשויות שונות: סמכות מסוימת של רשות אחת משפיעה על סמכות אחרת של רשות שנייה. ללא הרמוניה בין הרשויות הן עלולות, שלא בכוונה, לפגוע זו בתפקוד של זו וכפועל יוצא לפגוע גם בציבור. לפיכך מוטלת חובה על כל רשות מינהלית להפעיל את סמכותה בכל עניין תוך תיאום, ואם יש צורך גם בשיתוף פעולה, עם רשות אחרת שיש לה קשר עם אותו עניין" (זמיר ב, בעמ' 1200). הלכות אלה, המטילות חובת תיאום, נכונות כאשר הסמכויות נוגעות לעניינים נפרדים העשויים להשפיע האחד על משנהו, והן נכונות על אחת כמה וכמה – שעה שפעולותיהן של הרשויות "מתחילות בהליכי החקירה המשטרתית, נמשכות בהליכי ההעמדה לדין על-ידי הפרקליטות או היועץ המשפטי לממשלה ומסתיימות בהליכי בית-המשפט" (עניין שאקי, בעמ' 780), ומהוות, הלכה למעשה, שלבים שונים בהליך פלילי אחד שמנהלת המדינה. בנסיבות אלו, מתחדדת החובה לפעול במתואם על מנת לאפשר פעולה תקינה ולמנוע סתירה כאמור. יובהר, חובה זו אינה נובעת מפירוש סעיף 8ד, ואינה תלויה בו – היא חובה מינהלית אשר היתה שרירה וקיימת עובר לתיקון מס' 37, והיא נותרה בעינה גם אחריו. חובה זו אינה מוטלת על השר לבדו. זוהי חובה הדדית לפעולה הרמונית של רשויות המינהל שתכליתה לשרת את הציבור באופן מיטבי (זמיר ב, בעמ' 1200). ממילא מובן שגם על היועץ המשפטי לממשלה חלה במקרים מתאימים חובת תיאום עם השר, ובמקרים אחרים עם שר המשפטים והממשלה כולה. ניתן אם כן לסכם ולומר, כי בהתאם לפרשנותה הראויה של הוראת סעיף 8ד, התואמת את המלצות ועדת צדוק – אין בהוראה זו כדי לשנות מן החובה המוטלת על השר, להיוועץ עם היועץ המשפטי לממשלה וליתן משקל משמעותי לעמדתו לעת התוויית מדיניותו בתחום החקירות. בשולי הדברים יש להבהיר את המובן מאליו: אין לראות במסקנה כי השר רשאי להתוות מדיניות כללית ועקרונית בתחום החקירות, היתר להתערבות אופרטיבית בחקירות בכל דרך שהיא. לא במישרין ולא בעקיפין, לא במפורש ולא במרומז, והסכנה הטמונה בהתערבות גורם פוליטי בחקירות פרטניות מצדיקה לנקוט בעניין זה משנה זהירות. סוף דבר, תיקון מס' 37 לפקודת המשטרה בא לעולם בראש ובראשונה על מנת לקבוע בחוק החרות הסדרים נורמטיביים שנהגו זה מכבר, ולעגן את מסקנות ועדת צדוק, אשר מקובלות על הכל. עיון בהסדרים שנהגו בעבר ובהוראות התיקון מגלה כי התיקון לא הסיט את נקודת האיזון שהתקיימה עד לחקיקתו; לא שינה את מערך היחסים שבין השר לבין המשטרה, וממילא, לא פגע בעצמאותה של המשטרה. בדומה, נמצא שבכל הנוגע להתוויית מדיניות חקירות, התיקון הולם את מסקנות ועדת צדוק. כך, בפרט משהתחוור שעל השר להיוועץ ביועץ המשפטי לממשלה ולתת משקל של ממש לעמדתו, ואף בהתאם לכללי המשפט המינהלי, קיימת חובה על השר ועל היועץ המשפטי לממשלה לפעול תוך תיאום בהפעילם את סמכויותיהם המשיקות. לנוכח מסקנותיי אלה סבורה אני כי דין העתירות להידחות. השופט יחיאל כשר: עניינן של העתירות אשר בפנינו בחוקתיות החוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 37), התשפ"ג-2022 (להלן, בהתאמה: התיקון לחוק, או התיקון, ו-פקודת המשטרה או הפקודה). עניינו של התיקון, בתיאור כללי, בהקניית סמכויות, לשר לביטחון לאומי (להלן: השר), להתוות את מדיניות המשטרה. במסגרת העתירות נתבקשנו להורות על ביטולו של התיקון לחוק נוכח הפגיעה הנטענת בשורה של זכויות חוקתיות באופן שאינו עומד במבחני פסקת ההגבלה. לחלופין, נתבקשנו ליתן לתיקון פרשנות באופן שיימנע את הפגיעה הנטענת דלעיל. בעת כתיבת חוות דעתי זו, מונחות בפניי חוות דעתם של חבריי, ממלא מקום הנשיא (בדימ') ע' פוגלמן, השופט א' שטיין והשופט נ' סולברג. חוות הדעת המעמיקות של חבריי תאפשרנה לי לקצר בדברים (למצער בחלק מהסוגיות), וכן להבהיר את עמדתי, ככל שהדבר ניתן, על דרך התייחסות לחוות דעתם של חבריי. הגם שחבריי נחלקו ביניהם בסוגיות שונות, דומה כי אין מחלוקת על כך שהסוגיה המוסדרת בתיקון הינה בעלת חשיבות רבה נוכח השלכתה האפשרית על זכויות הפרט בישראל: כפי שציינו חבריי, מימוש הסמכויות המוקנות למשטרת ישראל (גם בלא קשר לתיקון) כרוך, מעצם טבעו, בפגיעה משמעותית בגרעין זכויות האדם (ראו פסקה 109 לחוות דעתו של ממלא מקום הנשיא (בדימ') ע' פוגלמן). על רקע זה, חבריי ציינו כי הסדרת נקודת האיזון בין סמכויות השר לבין סמכויות מפכ"ל המשטרה, ומניעת "פוליטיזציה" של המשטרה, טומנות בחובן השלכות ישירות על זכויות הפרט (ראו פסקה 118 לחוות דעתו של ממלא מקום הנשיא (בדימ') ע' פוגלמן; ופסקה 1 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג). לדברים אלו הנני מסכים (הגם שלהשקפתי, שתובהר להלן, אחת מהסוגיות המרכזיות העומדות לדיון – קביעת מדיניות בנושא חקירות – למעשה איננה עוסקת בקביעת נקודת האיזון בין סמכויות השר לבין סמכויות מפכ"ל המשטרה). נקודה חשובה נוספת עליה אבקש לעמוד בטרם אדרש לגופם של דברים, נוגעת לאופן שבו עלינו לבחון את התיקון שבפנינו. בחוות דעתו ציין חברי, השופט נ' סולברג, כי: "עסקינן, כפי שציינתי, בעתירות חוקתיות; עלינו לבחון את החוק המונח לפנינו, ככל הניתן, במבט צלול, צופה פני-עתיד רחוק" (פסקה 6 לחוות דעתו), וכי: "...על מנת לקבל סעד חוקתי, יש להצביע על בעייתיות הגלומה בדבר החקיקה עצמו" (שם). אכן, כשם שעיקרון שלטון החוק מחייב כי המחוקק יחוקק "מאחורי מסך של בערות" (בג"ץ 2412/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקה 34 לפסק דינו של ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן (3.1.2024)), ולא על בסיס זהות האנשים אליהם מכוונת החקיקה; כך מתחייב כי בית המשפט יבחן את חוקתיותו של חוק ואת פרשנותו, מאחורי "מסך בערות", ללא תלות בזהות הגורמים המאיישים, לעת הזאת, את התפקידים בהם עוסק החוק. השאלה שבפנינו הינה שאלה חוקתית נורמטיבית וההכרעה בה צריכה שתהיה מבוססת על בחינת התיקון ולא להיות מושפעת מהשקפה, לחיוב או לשלילה, לגבי נוהגו של שר מסוים או מפכ"ל מסוים במועד כזה או אחר. כך נהגו חבריי בחוות דעתם, וכך אנהג גם אני. סעיף 8ד לפקודה – התווית מדיניות בתחום החקירות סעיף 8ד לפקודה, שהינו פרי התיקון בו עסקינן, קובע כדלקמן: "(א) השר רשאי להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות, לרבות קביעה של סדרי עדיפויות עקרוניים, לאחר ששמע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ולאחר התייעצות עם המפקח הכללי והמופקדים במשטרה על נושא החקירות. (ב) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מחובתה של משטרת ישראל לפי כל דין בעניין חקירה או תיק, לרבות לעניין פתיחתם, ניהולם או סגירתם, ואין בהן כדי לגרוע מחובתה לפתוח בחקירה אם נודע לה על ביצוע עבירה כאמור בסעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982" חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'), סבור כי אין מנוס מלקבוע כי דינו של סעיף 8ד לפקודה, שצוטט לעיל, להתבטל. חבריי, השופטים נ' סולברג ו- א' שטיין, חלוקים עליו. כמובהר להלן, דעתי בעניין זה כדעתו של ממלא מקום הנשיא (בדימ'). כפי שציינתי לעיל, להשקפתי, בניגוד ליתר הוראות התיקון, הקושי הטמון בהוראת סעיף 8ד אינו מצוי במישור האיזון שבין סמכויות השר לבין סמכויותיו של המפכ"ל. לשיטתי, הקושי שמעוררת הוראה זו מצוי במערכת היחסים שבין משטרת ישראל (בין שעסקינן בשר, בין שעסקינן במפכ"ל ובין שעסקינן בשניהם יחד), לבין רשויות התביעה הכללית ובראשן היועצת המשפטית לממשלה. לדעתי, השאלה המתעוררת בהקשרה של הוראת סעיף 8ד לתיקון אינה בהתוויית מדיניות בתחום החקירות על ידי השר, כלפי המפכ"ל והמשטרה (ועצמאותה המקצועית של המשטרה), אלא בשאלה האם, ככלל, יכול שתהיה מדיניות של המשטרה (בין אם נקבעה על ידי השר, בין אם נקבעה על ידי המפכ"ל ובין אם נקבעה על ידי שניהם יחד), בתחום החקירות, שאינה מתואמת עם התביעה הכללית? לדעתי, לשאלה זו יש להשיב בשלילה, ומכאן שאין מנוס אלא לקבוע שדינה של הוראת סעיף 8ד לפקודת המשטרה, להתבטל. נימוקיי לכך יובאו להלן. כפי שאפרט להלן, נראה כי קיימת הסכמה בין חבריי, לכל "אבני הדרך", שהביאוני למסקנה לפיה בעצם קיומה של מדיניות חקירות של המשטרה, שאינה מתואמת עם התביעה הכללית, יש משום פגיעה בלתי מידתית בזכויות יסוד: הראשונה – ברי כי עצם קיומו של הליך חקירה פלילית, יש בו פגיעה קשה באדם מושא החקירה (ראו, למשל: בג"ץ 6302/01 דרעי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(6) 725, 734 (2002)). על מושכלת יסוד זו עמדו גם חבריי ממלא מקום הנשיא (בדימ') (בפסקה 177 לחוות דעתו), והשופט נ' סולברג (בפסקה 60 לחוות דעתו). השנייה – המטרה הלגיטימית הבלעדית לקיומה של חקירה פלילית, ומשכך – ההצדקה היחידה לפגיעה הנגרמת לפרט עקב קיום חקירה פלילית – מגולמת באפשרות שממצאי החקירה ישמשו להגשת כתב אישום (ראו, למשל: בג"ץ 2366/05 אלנבארי נ' ראש המטה הכללי בצה"ל, פסקה 10 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (29.6.2008)). גם על כך עמדו חבריי בחוות דעתם (פסקה 176 לחוות דעתו של ממלא מקום הנשיא (בדימ') ע' פוגלמן; פסקה 60 ו-63 לחוות דעתו של נ' סולברג). השלישית – כפי שציין חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'), הסמכות לקבוע את מדיניות ההעמדה לדין מצויה בידי התביעה הכללית, ובראשה – היועצת המשפטית לממשלה (ראו בפסקה 179 לחוות דעתו). גם חברי השופט נ' סולברג עמד על כלל זה (בפסקה 59 לחוות דעתו), תוך שהפנה לדברים שנקבעו בבג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550, 737 (2008): "הגשמת הנורמה הפלילית נעשית באמצעות ההליך הפלילי, שבו המדינה היא המאשימה, היועץ המשפטי לממשלה הוא נציגה של המדינה, ובידיו נתונה, מכוח החוק, השליטה על הדיון הפלילי לתכלית ההגנה על האינטרס הציבורי". הרביעית – כעולה משלוש אבני הדרך הקודמות, קיום חקירה פלילית, בהקשר חשד לביצוע עבירה מסוימת, שאף אם ממצאיה יהיו חיוביים לא תניב העמדה לדין, אינה לגיטימית ויש בה משום פגיעה בלתי מידתית בזכויות יסוד. מסקנה זו מקובלת אף על חבריי ובהקשר זה מצאתי להביא את הדברים שכתבו חבריי בחוות דעתם כלשונם. כך, בחוות דעתו מציין חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'), כי: "הלימה בין מדיניות החקירות לבין מדיניות העמדה לדין היא תנאי הכרחי לכך שהפגיעה בזכויות חוקתיות נעשית לתכלית ראויה ואך במידה המתחייבת" (בפסקה 181 לחוות דעתו). כמו כן, לאחר שעמד על עקרונות היסוד הבאים לידי ביטוי בשלוש אבני הדרך הראשונות שפירטתי לעיל, ציין חברי, השופט נ' סולברג, בחוות דעתו כי: "...משכך, ככל שהיה הסעיף [הכוונה לסעיף 8ד לפקודה – י' כ'] מתיר לשר לקבוע מדיניות הכוללת חקירת עבירות, שנקבע לגביהן מדיניות של אי-העמדה לדין, היה בדבר קושי חמור, שכן מדובר היה בהכוונה לפגיעה בזכויות חוקתיות, שלא לשם הגשמת תכלית ראויה" (בפסקה 60 לחוות דעתו). גם חברי, השופט א' שטיין, מסכים, עקרונית, עם האמור לעיל, כעולה מהדברים שלהלן המגלמים, בתמצית, את כל ארבע אבני הדרך עליהן עמדתי לעיל: "אודה ולא אכחד: מדיניות אשר קובעת כי יש לחקור באופן גורף מקרים מסוג מסוים, כאשר החקירה תתנהל רק לשמה ולשם מעצרם של חשודים, וכאשר ברור כי בהתאם למדיניות התביעה, שכאמור נקבעת על ידי היועצת המשפטית לממשלה, הנחקר כלל אינו צפוי לעמוד לדין פלילי – היא מדיניות פסולה אשר מסבה פגיעה בלתי-חוקית לזכויות הפרט" (בפסקה 67 לחוות דעתו). החמישית (ובמידה מסוימת מעבר לצורך) – הימנעות מקיום חקירה פלילית במקרה של חשד לביצוע עבירה, כאשר תוצאות החקירה עשויות להצביע על ראיות לכאורה לביצוע העבירה, ועשויות להוביל, בהתאם למדיניות ההעמדה לדין, להגשת כתב אישום – יש בה משום פגיעה קשה בעיקרון שלטון החוק ובשוויון בפני החוק (לעניין זה ראו: בג"ץ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל, פ"ד מט(1) 661, 682 (1995); בג"ץ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל, פסקה 51 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (9.6.2011); בג"ץ 5023/16 רוזנטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 11 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (12.3.2020) (להלן: עניין רוזנטל)). לדעתי, המסקנה העולה מחמש "אבני הדרך" עליהן עמדתי לעיל, והמוסכמות אף על חבריי, הינה אחת: עצם קביעתה, על ידי המשטרה (וכפי שכבר הדגשתי לעיל, בין אם הקביעה תיעשה על ידי השר, בין אם על ידי המפכ"ל ובין אם על ידי שניהם יחד), של מדיניות בתחום החקירות, שאינה מתואמת עם התביעה הכללית ומדיניותה לעניין העמדה לדין, יש בה משום פגיעה בלתי מידתית בזכויות יסוד. זאת, משום שמדיניות בלתי מתואמת בתחום החקירות משמעה שיהיו עבירות שחשד לביצוען ייחקר על ידי המשטרה למרות שיהיו ממצאיה של החקירה אשר יהיו, לא עתיד להיות מוגש בסופה כתב אישום (או שהסיכוי שיוגש כתב אישום הינו נמוך). כמו כן, מדיניות בלתי מתואמת בתחום החקירות משמעה שיהיו עבירות שחשד לביצוען לא ייחקר על ידי המשטרה (בשל כך שחקירת חשדות לביצוען מצויה בסדר עדיפות נמוך על פי המדיניות שתיקבע), וזאת למרות שלפי מדיניות ההעמדה לדין, כפי שנקבעה על ידי התביעה הכללית, היה מוגש כתב אישום בעניינן, לו היו החשדות נחקרים וממצאי החקירה היו שיש בסיס להגשת כתב אישום. בכך יש משום פגיעה קשה בעיקרון שלטון החוק. ודוק, אינני אומר כי הפגיעה בעיקרון שלטון החוק מצדיקה, כשלעצמה, את ביטול סעיף 8ד לתיקון (וממילא אינני נדרש לעשות כן נוכח עמדתי כי ההסדר הקבוע בסעיף זה פוגע פגיעה בלתי מידתי בזכויות יסוד), אולם סבורני כי יש בפגיעה שמסבה הוראת סעיף 8ד לעיקרון שלטון החוק כדי להוות טעם המתווסף לפגיעה בזכויות המצדיקה כאמור את התערבותנו (לגישה הרואה בפגיעה בשלטון החוק טעם המצדיק קיום ביקורת שיפוטית ראו: בג"ץ 10042/16 קוונטינסקי נ' כנסת ישראל, פסקה 37 לפסק דינו של השופט נ' סולברג והאסמכתאות שם (6.8.2017)). מסקנתי דלעיל תואמת במידה רבה את חוות דעתו, בעניין הוראת סעיף 8ד לפקודה, של ממלא מקום הנשיא (בדימ'). לא כך לגבי דעתם של השופטים נ' סולברג ו-א' שטיין. אבהיר אפוא, להלן, על שום מה דעתי שונה מדעתם. בחוות דעתו מציין חברי, השופט נ' סולברג, כי לשיטתו, גם בעת מלכותה של הוראת סעיף 8ד לא ניתן יהיה לקבוע מדיניות שתאפשר ניהול חקירה פלילית על עבירה שידוע מראש כי לא יוגש בגינה כתב אישום. זאת, בשל "אבני הדרך" עליהן עמדתי לעיל והמקובלות גם על חברי, ובשל פרשנותו של חברי לסעיף 8ד אשר לפיה סעיף זה אינו מסמיך את השר לקבוע מדיניות שתסתור אותם. עוד מצביע חברי השופט נ' סולברג, בהקשר זה, על כך שבהתאם לאמור בסעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מוטלת על המשטרה חובה חוקית לפתוח בחקירה, כל אימת שנודע לה על ביצוע עבירה מסוג "פשע", ומדגיש כי בסעיף 8ד לפקודה נקבע מפורשות כי ההוראה הקבועה בו אינה באה לגרוע מאותה חובה. אינני סבור כי בעמדתו האמורה של חברי השופט נ' סולברג יש משום מענה לקשיים הנובעים מההסדר הקבוע בסעיף 8ד לפקודה עליהם עמדתי לעיל. להשקפתי, התשובה לעמדתו של חברי השופט נ' סולברג מצויה בחיי המעשה ובצמד המילים "סדרי עדיפויות". אכן, יכול וניתן להגיע לתוצאה לפיה היה ומדיניות מוצהרת ומפורשת של היועצת המשפטית לממשלה קובעת, קטגורית, שאין להעמיד לדין בעבירה מסוימת (כפי שנקבע בשעתו לגבי עבירת "משכב זכר" בעת שהייתה כזו בספר החוקים, ראו: אילת לוין, "העדר אכיפה של המשפט הפלילי – המקרה הלהטב"י", משרד המשפטים, מיזם שורשים במשפט, 10.3.2019), מדיניות חקירה של המשטרה, הקובעת כי תבוצענה חקירות בהקשר עבירה כאמור, תהיה בלתי חוקית אף בלא ביטולה של הוראת סעיף 8ד דנן. כמו כן, נכון הדבר, שעל המשטרה מוטלת החובה לפתוח בחקירה בעבירות מסוג "פשע", ושיקול הדעת שלא לפתוח בחקירה, כאשר נודע למשטרה על ביצוע עבירה שאינה מסוג "פשע", אינו בלתי מוגבל (וראו בעניין זה, למשל: עניין רוזנטל, בפסקה 9 לפסק דינו של השופט נ' הנדל והאסמכתאות שם). ברם, לדעתי, הקושי אינו נמצא במקרי הקיצון הבינאריים (קיום חקירה פלילית בעבירה או בנסיבות בהן יש מדיניות של התביעה כללית השוללת, קטגורית, העמדה לדין; או סירוב של המשטרה לפתוח בחקירה פלילית כאשר מוגשת לה תלונה בעבירה מסוג "פשע"), אלא, כאמור, בהשלכות קביעתם של "סדרי עדיפויות". ויובהר: המושג "סדר עדיפות" אינו מושג הטעון בהכרח במטען שלילי. מקורו בהכרח להתמודד עם העובדה שמשאביהן של הרשויות אינם בלתי מוגבלים. קביעת סדרי עדיפויות הינה אפוא נושא קלאסי, שמא הנושא הקלאסי (בה"א הידיעה), לקביעת מדיניות, למצער בתחומים מסוימים (ראו, למשל: בג"ץ 434/09 דוידוב נ' שר הבריאות, פסקה 33 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (3.5.2009); ובהקשר של אכיפת הדין ראו: בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 511 (1990) (להלן: עניין גנור)). ואף זאת אבקש להעיר: אכן, תחת צמד המילים "סדר עדיפות" יכול להסתתר רצון של בעל הסמכות שלא לבצע פעולה מסוימת (ועל כן, במקום להכריז כי אין בדעתו לבצעה, יאמר כי אין הוא מבצע אותה, למצער בעתיד הנראה לעין, בשל "סדרי עדיפויות"). ברם, האמור בחוות דעתי אינו מבוסס על השקפה שזהו המקרה הנפוץ או על החשש שכך ייעשה בהקשר דנן, ואף אינו מותנה בקיומם של מקרים כאמור בכלל. האכיפה הפלילית הינה מקרה מובהק המצריך קביעת מדיניות שעניינה בסדרי עדיפויות. משאביהן של משטרת ישראל ושל התביעה הכללית, אינם מאפשרים לחקור עד תום כל מידע בדבר ביצוע עבירה ולאחר מכן להעמיד לדין בכל מקרה בו נמצא, בעקבות חקירה של כל מידע כאמור, כי קיים בסיס לכך. עמד על הדברים בית משפט זה בציינו כי: "העניין הציבורי בהרשעתו של פלוני עשוי לגבש עניין ציבורי באי-העמדתו לדין של אלמוני או בהעמדתו לדין על עבירה (פלילית או משמעתית) חמורה פחות מזו שביצע לכאורה. [...] כוח האדם העומד לרשות הפרקליטות הוא מוגבל. יש לעשות בו שימוש ראוי, בהתחשב בתופעה העבריינית בכללותה. אם כן, יש לקבע סדר עדיפויות. בדומה, קיים מחסור בזמן השיפוטי הדרוש לשמיעת המשפט. הזמן השיפוטי הוא מוגבל. יש לקבוע סדרי עדיפויות באשר לשימוש בו..." (עניין גנור, בעמ' 511; ההפניות הוסרו וההדגשות הוספו – י' כ'; וראו גם: בג"ץ 88/10 שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (12.7.2010)). אכן, קביעת סדרי עדיפות כאמור מצויה בלב קביעת המדיניות לעניין חקירה פלילית והעמדה לדין. על כן, אין להתפלא על כך שגם סעיף 8ד דנן קובע כי: "השר רשאי להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות, לרבות קביעה של סדרי עדיפויות עקרוניים..." (ההדגשה הוספה – י' כ'). יתר על כן, דומה שהאפשרות לקבוע סדרי עדיפויות היא שעמדה ביסוד הסמכת השר לקבוע מדיניות כללית בתחום החקירות במסגרת סעיף 8ד לפקודה. כך, בדברי ההסבר לתיקון ובהתייחס להוראת סעיף 8ד, צוין כי: "סעיף זה נועד לאפשר לשר להנחות את המשטרה לתת קדימות לטיפול בעבירות מסוימות, כגון עבירות שהן בגדר 'מכת מדינה', בהתאם למדיניותו" (דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 37) (סמכויות), התשפ"ג-2022, ה"ח 943, 9). הנה כי כן, תוצאה של קביעת סדרי עדיפויות (וכאמור, לדעתי, לא תיתכן קביעת מדיניות בתחום החקירות, למעט מדיניות המתמצת בעניינים אזוטריים, בלא שיהיה בה משום קביעת סדרי עדיפויות), הינה בעלת השלכות ברורות בחיי המעשה: מטבעו של עולם, במסגרת מדיניות בתחום החקירות, קביעה לפיה עבירה מסוימת מצויה גבוה בסדרי העדיפויות, משמעה שהסיכוי לביצוע חקירה עד תום ובפרק זמן סביר, בנוגע לחשד לביצוע אותה עבירה, הינו גבוה. לעומת זאת, הסיכוי שתתקיים חקירה עד תום ובפרק זמן סביר בנוגע לחשד לביצוע אותה עבירה שמוקמה נמוך בסדר העדיפויות, הינו נמוך. כך גם לגבי סדרי העדיפות בהעמדה לדין: קביעה לפיה עבירה מסוימת מצויה בתחתית סדרי העדיפות בעניין העמדה לדין, משמעה, בסבירות גבוהה, שלא יוגשו על ביצועה, כתבי אישום. וזה העיקר: כל עוד המדיניות בתחום החקירה והמדיניות בהעמדה לדין תהיינה מתואמות, התוצאה המתקבלת אינה מעוררת כל קושי – עבירות מסוימות לא תהיינה נושא להעמדה לדין (או שתהיינה נושא להעמדה לדין לעיתים רחוקות) וגם לא תחקרנה (או תחקרנה לעיתים רחוקות), ועבירות אחרות תהיינה נושא להעמדה לדין ובהתאם גם לחקירה פלילית. לעומת זאת, ככל שמדיניות החקירה הפלילית ומדיניות העמדה לדין לא יהיו מתואמות זו עם זו, ייווצרו, מעצם העדרו של התיאום, מצבים בהם יוקדש מאמץ חקירתי (על הפגיעה הכרוכה בו לזכויותיהם של הנחקרים), לחקירתן של עבירות שהסיכוי שיוגש בגינן כתב אישום הוא נמוך (ובמקרים מסוימים, לא קיים למעשה); וכן לא תחקרנה עבירות שלפי מדיניות ההעמדה לדין שמורה חשיבות רבה לאינטרס הציבורי בהעמדה לדין בגינן. התוצאה היא אותה פגיעה בלתי מידתית בזכויות הפרט ובשלטון החוק, עליה עמדתי לעיל, ואשר מצויה ביסוד עמדתי כי דין הוראת סעיף 8ד לפקודת המשטרה להתבטל. עמדתו של חברי, השופט א' שטיין, לעניין הוראת סעיף 8ד לפקודה, נגזרת מעמדתו העקרונית לפיה אין מקום להתערבות חוקתית אך בשל חשש שייעשה שימוש שלא כהלכה בסמכות המוקנית על פי החוק בו עסקינן, אלא יש להניח שהשימוש שייעשה בסמכות יהיה כדין (ראו בפסקה 6 לחוות דעתו). להשקפתו, העיקרון דלעיל יפה גם לעניינה של הוראת סעיף 8ד דנן. כך, בחוות דעתו מציין חברי, השופט א' שטיין, כי: "אודה ולא אכחד: מדיניות אשר קובעת כי יש לחקור באופן גורף מקרים מסוג מסוים, כאשר החקירה תתנהל רק לשמה ולשם מעצרם של חשודים, וכאשר ברור כי בהתאם למדיניות התביעה, שכאמור נקבעת על ידי היועצת המשפטית לממשלה, הנחקר כלל אינו צפוי לעמוד לדין פלילי – היא מדיניות פסולה אשר מסבה פגיעה בלתי-חוקית לזכויות הפרט. דא עקא, התיקון לא הסמיך את השר לפגוע בזכויות אדם באופן זה. התיקון מסמיך את השר לקבוע מדיניות כללית בתחום החקירות בהתאם לכל כללי המשפט המינהלי – אשר אוסרים על הפליה, על זדון, על חוסר תום לב ועל שקילת שיקולים זרים – וכן בהתאם לכללי המשפט החוקתי אר אינם מאפשרים פגיעה בלתי-מדתית בזכויות אדם. החשש האמור מתייחס אפוא לאופן הפעלת הסמכות בנסיבות מסוימות, ולא לעצם קיומה של הסמכות. כפי שכבר הבהרתי, בעולמה של ביקורת שיפוטית שעניינה חוקתיותו של מעשה חקיקה של הכנסת, ב'שמא', ב'אולי' ואף ב'ייתכן מאוד' לא סגי. כך הוא בדרך כלל, וכך הוא גם בעניינו של סעיף 8ד לפקודת המשטרה. נקודת המוצא לביקורת שיפוטית אשר נסובה על סמכות שנקבעה בחוק אינה יכולה להיות שימוש שלא כדין באותה סמכות" (בפסקה 67 לחוות דעתו; ההדגשות במקור – י' כ'). אציין כי עמדתו של חברי, השופט א' שטיין, מזכירה במידה רבה את הגישה הנוהגת במשפט האמריקאי (ואשר יש לה הדים גם בשיטתנו, ראו: בג"ץ 5119/23 התנועה לטוהר המידות נ' הכנסת, פסקה 4 לפסק דינו של השופט א' שטיין והאסמכתאות שם (26.10.2023) (להלן: עניין טבריה)), לפיה בעתירה כנגד החוק עצמו (המכונה במשפט האמריקאי Facial Challenge), להבדיל מיישומו ביחס למערכת נסיבות מסוימת (המכונה במשפט האמריקאי As Applied Challenge), נדרש העותר להוכיח כי אין נסיבות שתחתן החוק הנתקף הינו חוקתי ("no set of circumstances exists under which [the statute] would be valid"; ראו: United States v. Stevens, 559 U.S. 460, 472 (2010); ההפניות הושמטו – י' כ'; כן ראו, מהעת האחרונה: Moody v. NetChoice, LLC, 144 S. Ct. 2383, 2397 (2024)). עם זאת, גם במשפט האמריקאי יש לכלל זה חריג, כאשר החוק הנתקף נוסח באופן כללי ועמום, כך שקיים יסוד סביר להניח שהוא ייושם באופן שרירותי ומפלה (ראו: City of Chicago v. Morales 527 U.S. 41 (1999), בו קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי חריג זה חל ביחס לחוק עירוני שהעניק סמכויות אכיפה למשטרה). מכל מקום, דעתי שונה מזו של חברי ולא בשל העיקרון שביסוד חוות דעתו: גם אם מקבלים את הגישה העקרונית שביסוד עמדתו של חברי השופט א' שטיין, הרי, לדעתי, הפגיעה הבלתי מידתית בזכויות יסוד, כמו גם הפגיעה בשלטון החוק, נגרמות בשל עצם קיומה של מדיניות בתחום החקירות שאינה מתואמת עם מדיניות ההעמדה לדין. לכן, הקניית הסמכות למשטרה לקבוע מדיניות בלתי מתואמת כאמור, בתחום החקירות, גורמת, בלשונו של חברי, לפגיעה הנובעת באופן מובנה (אינהרנטי) מהאמור בחוק גופו, ולא מחשש בדבר האופן בו הסמכות תופעל על ידי בעל הסמכות. כך, גם אם מניחים כי המדיניות בתחום החקירות שיקבע השר, תיקבע מטעמים ענייניים בלבד, שלא כדי להפלות, בלא זדון, חוסר תום לב או שקילת שיקולים זרים, עדיין, בשל עצם היותה בלתי מתואמת עם המדיניות של התביעה הכללית ביחס להעמדה לדין, תיגרם פגיעה בלתי מידתית בזכויות אדם וכן פגיעה בשלטון החוק. יצוין כי בעניין זה חולק אני על חברי השופט א' שטיין, הסבור כי חוסר התאמה בסדרי העדיפויות בין מדיניות החקירה לבין מדיניות העמדה לדין, אינו בגדר "חקירה ללא תכלית" הפוגעת בזכויות הפרט, ומשכך, לשיטתו, לא נגרמת פגיעה הנובעת באופן מובנה מהאמור בחוק לגופו (וראו פסקה 68 לחוות דעתו). ולהבהרת הדברים: יכול השר (וכפי שכבר הדגשתי, גם השר והמפכ"ל יחדיו), לקבוע, במסגרת מדיניות בתחום החקירות, כי עבירה מסוימת תקבל מעמד בכורה בסדר העדיפויות, וזאת על יסוד השקפה עניינית וראויה. חרף זאת, אם בסדר העדיפות של התביעה הכללית העמדה לדין בגין עבירה זו מצויה בתחתית סדר העדיפויות, יהיה בחקירה שעניינה בחשד לביצוע אותה עבירה משום פגיעה בלתי מידתית בזכויות יסוד של הנחקרים. כך גם במצב ההפוך: יכול שקביעה, במסגרת מדיניות של המשטרה בתחום החקירות, כי עבירה מסוימת הינה בתחתית סדר העדיפויות, תהיה מטעמים ענייניים בלבד. אף על פי כן, אם מדיניותה של התביעה הכללית הינה שלאותה עבירה שמור מקום של בכירות בסדר העדיפות בהעמדה לדין, יהיה במדיניות בתחום החקירות משום פגיעה בשלטון החוק. אשר על כן, לגישתי, בעצם קביעתה של מדיניות בתחום החקירות, שאינה מתואמת עם מדיניות ההעמדה לדין, יש משום פגיעה בלתי מידתית בזכויות יסוד וכן פגיעה בשלטון החוק. התוצאה היא, להשקפתי, שאף לפי העיקרון שביסוד עמדתו של חברי השופט א' שטיין, דינה של הוראת סעיף 8ד לפקודה להתבטל. באשר לעמידתה של הוראת סעיף 8ד לפקודה במבחני פסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, מקובל עליי הניתוח שערך חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'), כמו גם מסקנתו כי סעיף זה לתיקון אינו עומד במבחני פסקת ההגבלה (ראו פסקאות 197-185 לחוות דעתו), כך שלא מצאתי לחזור על הדברים. לפני סיום חלק זה אתייחס לאמור בחוות דעתו של חברי השופט נ' סולברג, כי ביטול סעיף 8ד לפקודה יביא לתחולתו של סעיף 8ג לפקודה, המקנה לשר סמכות כללית להתוות את מדיניותה של המשטרה, וגם משום כך אין כביכול מקום וטעם להורות על ביטול סעיף 8ד לפקודה (פסקה 55 לחוות דעתו). ספק בעיניי אם ניתן היה לפרש את הוראת סעיף 8ג לפקודה כחלה גם על תחום החקירות, גם אם לא היה נחקק כלל סעיף 8ד לפקודה. מכל מקום, לא קיים לדעתי ספק כי משחוקקה הוראה נפרדת לעניין קביעת מדיניות בתחום החקירות, היא הוראת סעיף 8ד לפקודה, הרי אם בית משפט זה יקבע, כדעתי, שהוראה זו בטלה, לא ניתן יהיה לפרש את סעיף 8ג כמתייחס לתחום החקירות. על פרשנות מקיימת, פרשנות "רגילה" והצורך בהן בענייננו קודם שאתייחס ליתר הוראות התיקון, לאור שנטען בפנינו (במיוחד על ידי היועצת המשפטית לממשלה) ולאור האמור בחוות הדעת של חבריי, אבקש לסקור תחילה את "ארגז הכלים", בו ייעשה שימוש ואת האופן בו יש לבחון את הצורך בשימוש באותם כלים. פרשנות מקיימת מהותו של "כלל הפרשנות המקיימת", היא כי: "מקום בו דבר חקיקה ניתן למספר פירושים אפשריים, יש 'לבחור בפירוש המכיר בחוקתיותו של החוק (ובתוקפו) על פני פירוש המביא לאי-חוקתיותו (ולביטולו)'" (ראו: בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקה 39 לפסק דינה של השופטת י' וילנר (1.1.2024); עניין טבריה, פסקה 31 לפסק דינו של ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן; בג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, 811 (1996) (להלן: עניין זנדברג)). כלומר, תנאי מקדים לתחולתו של הכלל היא כי החוק, על פי פשוטו, טומן בחובו פגיעה בלתי מידתית בזכות יסוד (אהרן ברק, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק – כרך א': תורת הזכויות החוקתיות 344-343 (2023) (להלן: ברק)). במצב זה, מורה הכלל כי יש לבחור בפירוש אחר, שאינו מביא לביטולו של החוק. ייחודו של כלל "הפרשנות המקיימת" הוא בכך שכדי להימנע מפירוש המביא לבטלותו של חוק, רשאי בית המשפט לבחור בפירוש "יצירתי" יותר, מהפירוש בו היה בוחר אלמלא הפגיעה החוקתית. עם זאת, אין משמעות הדבר כי ניתן לבחור בכל פרשנות "המצילה" את החוק מבטלות. כך, במשפט האמריקאי, ממנו שאב בית משפט זה את הדוקטרינה (המכונה שם The Constitutional Avoidance Doctrine; ראו עניין טבריה, בפסקה 31 לפסק דינו של ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן), הודגש כי דוקטרינה זו מאפשרת לבית המשפט לבחור בפרשנות "יצירתית", החורגת מפשוטו של הטקסט, ושברגיל לא היה בוחר בה, אך היא אינה מאפשרת לבית המשפט לשכתב את דבר החקיקה, ובית המשפט עודנו כבול לפירושים המתקבלים על הדעת שיש להם עוגן בלשון החוק (ראו, למשל: Bond v. United States 572 U.S. 844 (2014); Eric S. Fish, Constitutional Avoidance as Interpretation and as Remedy, 114 Mich. L. Rev. 1275 (2016)). עקרונות דומים הוכרו גם בפסיקה הישראלית אשר עסקה בפרשנות מקיימת. בעניין זנדברג אימץ הנשיא א' ברק פרשנות שאינה הפירוש הטבעי של החוק, תוך שציין כי כאשר עסקינן בפרשנות מקיימת (אותה הוא כינה "פרשנות בהתאם לחוקה"), יש מקום לעשות "מאמץ פרשני": "מודע אני לכך כי פרשנות זו – בכל הנוגע לקנס הפיגורים – אינה פשוטה כלל ועיקר. נדרש מאמץ פרשני ניכר על-מנת להגיע למסקנה שאליה הגעתי. מאמץ זה ראוי הוא. הוא משקף את עמדתנו, כי עדיף להגיע לצמצום היקפו של חוק בדרך פרשנות, על פני הצורך להגיע לאותו צמצום עצמו בדרך של הכרזת חלק מחוק כבטל בהיותו נוגד להוראת חוק יסוד. עמדה זו מבוססת, כפי שראינו, על הרצון להבטיח אחדות חוקתית ועל התפיסה הבסיסית, כי עדיפה פרשנות סבירה של חוק על פני הכרעה בשאלת חוקתיותו. אכן, כאשר דבר חקיקה ניתן למספר פירושים אפשריים, יש לבחור בפירוש המכיר בחוקתיותו של החוק (ובתוקפו) על פני פירוש המביא לאי-חוקתיותו (ולביטול)" (שם, בעמ' 814). עם זאת, באותה נשימה, הנשיא א' ברק הבהיר כי גם כאשר עסקינן בפרשנות מקיימת, לא ניתן ליתן לחוק פירוש שלשונו אינה מסוגלת לשאת: "ההנחה הינה כי הפרשנות הניתנת להוראת החוק - והמונעת את הצורך לבחון את חוקתיותו – הינה פרשנות אפשרית. אין לעקם את הכתוב, ואין לפרשו בניגוד לכללי הפרשנות המקובלים. פרשנות החוק בהתאם לחוקה אפשרית רק אם היא בוחרת באופציה פרשנית שהיא לגיטימית על-פי כללי הפרשנות המקובלים. שאם לא כן, לעולם לא יעמוד חוק בסתירה לחוק יסוד, ובכך תסוכל התכלית המונחת ביסוד החוק וחוק היסוד גם יחד. נאמנותו של השופט-הפרשן לדבר החקיקה מחייבת אותו לתת לחוק פירוש שלשונו יכולה לשאת ואשר מגשים את תכליתו. אם פירוש זה מביא להתאמת החוק לחוקה, טוב הוא וראוי. ואם פירוש זה מביא לסתירה בין החוק לחוקה, הרי אין מנוס מכך" (שם, בעמ' 815). עקרונות אלו של הפרשנות המקיימת – קרי, היותה מאפשרת לבית המשפט לבצע "פרשנות יצירתית", אך בה בעת כבולה לעוגנים לשוניים ולכללי הפרשנות המקובלים – חזרו ונשנו בפסיקתו של בית משפט זה (בג"ץ 9098/01 גניס נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נט(4) 241, 271 (2004), (להלן: עניין גניס); רע"א 10472/07 דאהוד נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה מבוא עמקים, פסקה ל"א לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (10.11.2009); בג"ץ 781/15 ארד-פנקס נ' הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים על פי חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד הילוד), התשנ"ו-1996, פסקה 21 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (27.2.2020); וראו גם: ברק, בעמ' 342-340). לאמור לעיל אבקש להוסיף כי העקרונות שביסוד כלל הפרשנות המקיימת, כפי שעמדתי עליהם לעיל, מחייבים את המסקנה כי אותם "מאמץ פרשני" ו-"פרשנות יצירתית", הינם מוצדקים רק כל עוד, ועד כמה שהם נדרשים על מנת להימנע מביטולה של הוראת חוק. זאת, שכן מקום בו פירושו הטבעי של החוק טומן בחובו פגיעה בזכות יסוד, אך פגיעה זו איננה "במידה שעולה על הנדרש", אין מקום להיעזר בכלל הפרשנות המקיימת. על כן, לא ניתן לכלול, במסגרת פרשנות מקיימת, בנוסף לפרשנות ההכרחית כדי למנוע את ביטולה של הוראת החוק, גם פרשנות שבאה לשפר ולטייב את ההסדר שנקבע בחוק, אולם אינה הכרחית כדי למנוע את ביטולו. פרשנות "רגילה" או "טבעית" של החוק קיומו של כלל הפרשנות המקיימת אין פירושו כי כל אימת שנטען כי חוק פוגע פגיעה בלתי חוקתית בזכויות יסוד, יש מקום לפרשו באמצעות "מאמץ פרשני" ותוך בחירה ב-"פרשנות יצירתית". כאשר על פי פרשנותו "הרגילה" של החוק ניכר כי החוק אינו גורם לפגיעה בלתי מידתית בזכויות יסוד, ממילא אין מקום להידרש לכלל הפרשנות המקיימת. ודומה שהדברים ברורים מאליהם: כאשר בית משפט זה דן בעתירה לביטולה של הוראת חוק, אפשר (ומן הסתם במקרים רבים זה יהיה המצב), שהעתירה תידחה משום שפרשנותו "הרגילה" של החוק, מבלי צורך ב-"מאמץ פרשני" ו-"פרשנות יצירתית", מלמדת שאין בו פגיעה בלתי מידתית בזכויות יסוד. בנסיבות אלו אין כלל צורך בפרשנות מקיימת (ואף לא מתקיים התנאי הבסיסי לשימוש בה). ויודגש: גם במקרים הנ"ל, בהם עומד בית המשפט על פירושו הרגיל של החוק, כדי לנמק מדוע החוק אינו פוגע פגיעה בלתי מידתית בזכויות יסוד, פרשנות החוק על ידי בית המשפט הינה בגדר "רציו דיסידנדי" (טעם הפסיקה) ולא "אוביטר דיקטום" (אמרת אגב), שכן מלאכת הפרשנות נדרשה לצורך ההכרעה ודחיית הטענות כנגד חוקתיותו של החוק (על הבחנה זו ומקומן של אמרות אגב ראו: חיים ה' כהן "אוביטר ז"ל והגינות לאי"ט" משפטים לא 415 (התשס"א); ע"א 8463/14 נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ' סניור, פסקה 6 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (22.3.2017)). באשר לצורך בפרשנות מקיימת או בפרשנות של הוראת החוק בכלל, בעת דיון בעתירה המבקשת להורות על ביטול הוראת חוק, אין לדעתי כל ייחוד בעתירות מסוג זה, וחל הכלל הרגיל בדבר הצורך בהכרעה השיפוטית וההבחנה המוכרת בין "רציו" לבין "אוביטר". לכן, כאשר נטען כי "אין צורך" בפרשנות מקיימת, הואיל ודי בפרשנות "רגילה" או "טבעית" כדי לדחות את העתירה כנגד תוקפה של הוראת החוק, אין משמעות הדבר שאין צורך בקביעה שיפוטית לעניין אותה פרשנות (ומשמעות האמירה הינה רק שהפרשנות אינה נזקקת ל-"מאמץ פרשני" ול-"פרשנות יצירתית"). בהתאם, הקביעה השיפוטית בעניין פרשנותה של הוראת החוק הינה, במקרים אלו, חלק מה-"רציו" של פסק הדין. לעומת זאת, אמירה לפיה אין צורך כלל בפרשנות הוראת החוק כדי לדחות את העתירה להורות על ביטולה (למשל, משום שהטענה לפגיעה בלתי מידתית בזכויות יסוד הינה תיאורטית), משמעה שקביעה שיפוטית לגבי פרשנותה של ההוראה אינה נדרשת כלל ותהווה אמרת אגב שאינה מחייבת. לאחר שעמדתי על דברים אלו, ניתן לפנות ליתר הוראות התיקון נושא העתירות שבפנינו. עיקרון ממלכתיות המשטרה ועצמאותה כמבואר בחוות דעתם של חבריי, עסקינן בטיעונים שהושמעו בפנינו בדבר העדרה, בתיקון, של הוראה מפורשת הקובעת כי המשטרה, במילוי כל תפקידיה ובהפעלת כל סמכויותיה, נדרשת לנהוג באורח ממלכתי, עצמאי, נטול אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים, ללא משוא פנים, וכשעליה מרותו של החוק בלבד. עמדתם של חבריי בעניין זה (ראו פסקאות 124-130 לחוות דעתו של ממלא מקום הנשיא (בדימ') ע' פוגלמן; פסקה 9 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג, ופסקה 53 לחוות דעתו של השופט א' שטיין), מקובלת גם עליי. כפי שציינו חבריי, אף שעקרונות ממלכתיות המשטרה ועצמאותה לא עוגנו במסגרת התיקון לחוק, אין בכך כדי לגרוע מתחולתם ביחס למשטרה. כך, עמדתה של הכנסת היא שאין כל צורך לעגן עקרונות אלה, בהיותם בגדר "המובן מאליו", ועל כן למעשה לפנינו הסדר משתמע חיובי. עמדה זו עולה בקנה אחד עם העובדה כי הליך החקיקה לא מעלה אמירות מפורשות שביקשו לשלול את עיקרון ממלכתיות המשטרה ועצמאותה. בנוסף, גם עמדתו של השר בן גביר, יוזם הצעת החוק, הן בדיוני הוועדה והן בהליך שלפנינו, הינה כי המחוקק כלל לא ביקש לשלול את תחולתם של עקרונות אלו, וכי כלל אין צורך לעגן אותם במפורש ביחס למשטרה (אציין כי בדיון בפנינו הסביר השר בן גביר כי התנגדותו להכללת עקרונות הממלכתיות והעצמאות בתיקון, נעוצה בכך שלדעתו לא הייתה מועלית דרישה מסוג זה כלפי שר אחר. דומני כי מוטב היה שטעם זה, שעניינו עלבון אישי, לא היה משפיע על עיצוב החוק). על כן, משעה שלמעשה קיימת הסכמה גורפת לפיה הגם שהעקרונות בדבר עצמאות וממלכתיות המשטרה לא עוגנו עלי-ספר במסגרת התיקון לחוק, אין בכך כדי לגרוע מתחולתם ביחס למשטרה, ומשאין בתיקון כל אמירה העומדת בניגוד לכך, אין בהיעדר עיגון כאמור כדי לפגוע בתוקפו של התיקון. סעיף 8ב לפקודה – כפיפות משטרת ישראל הוראת סעיף 8ב לפקודה, קובעת כדלקמן: "(א) משטרת ישראל נתונה למרות הממשלה. (ב) השר ממונה על משטרת ישראל מטעם הממשלה." גם בהקשרה של הוראה זו, מסכים אני עם האמור בחוות הדעת של חבריי, כי הוראת סעיף 8ב דלעיל לא חוללה שינוי בכל הנוגע ליחסים המוסדיים שבין ממשלת ישראל והשר לבין המשטרה ואינה גורעת מעצמאותה המקצועית של המשטרה (פסקאות 131-136 לחוות דעתו של ממלא מקום הנשיא (בדימ') ע' פוגלמן; פסקה 10 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג; ופסקה 30 לחוות דעתו של השופט א' שטיין). כמו כן, מסכים אני עם הקביעה שלמרות שניסוחה של הוראת סעיף 8ב דלעיל הועתק מסעיף 2 לחוק-יסוד: הצבא, קיימת הבחנה מהותית בין המשטרה לבין הצבא ומערכת היחסים בין הממשלה לבין המשטרה שונה ממערכת היחסים שבין הממשלה לבין הצבא. בהקשר זה אבקש להוסיף ולהבהיר כי הקביעות דלעיל מבוססות על פרשנות של החוק, שאמנם אינה נזקקת ל-"מאמץ פרשני" ול-"פרשנות יצירתית", אולם הינה נחוצה לצורך ההכרעה בעתירות אשר לפנינו, ומכאן שהינה פרשנות מחייבת בהיותה חלק מה-"רציו" של הכרעת הדין ולא בגדר אמרת אגב בלבד. סעיף 8ג לפקודה – התוויית מדיניות ועקרונות על ידי השר הוראת סעיף 8ג לפקודה, קובעת כדלקמן: "(א) השר יתווה את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה, לרבות לעניין סדרי העדיפויות, תכניות עבודה, הנחיות כלליות, ההוראות הכלליות שבסעיף 9א(א) ומימוש כלל סמכויותיו בכל הנוגע לתקציב המשטרה, בהתאם לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה – 1985, והוראות לפיו, וכן יקיים פיקוח ובקרה על פעילות המשטרה ועל רמת מוכנותה. (ב) השר ידווח לוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, אחת לכנס, על המדיניות שהתווה; השר יפרסם את המדיניות שהתווה באתר האינטרנט של המשרד לביטחון פנים". חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'), התייחס להוראת סעיף 8ג לפקודה במספר היבטים: ההבחנה בין התוויה לגיטימית של מדיניות כללית לבין התערבות אסורה בשיקול הדעת האופרטיבי המוקנה למשטרה; חובת היוועצות עם מפכ"ל המשטרה בעת גיבוש המדיניות הכללית; חובת היוועצות עם היועצת המשפטית לממשלה קודם לקביעת מדיניות בתחום ההפגנות והמחאות; והתניית תוקפה של המדיניות בפרסומה, קודם לכניסתה לתוקף, באתר המשרד לביטחון לאומי. אתייחס להלן לכל אחד מההיבטים הנ"ל. לעניין ההבחנה בין "מדיניות" ו-"עקרונות כלליים" לבין מתן הנחייה אופרטיבית – עיון בסעיף 8ג מלמד כי הסעיף כלל לא ביקש להסמיך את השר להתערב בהחלטות פרטניות או אופרטיביות של המשטרה, אלא אך להתוות "מדיניות" ו-"עקרונות כלליים", אשר מעצם הגדרתם תחומים למישור הכללי. כפי שציין חברי השופט נ' סולברג בחוות דעתו, אף הליך החקיקה, ועמדות הצדדים בהליך שבפנינו, מעלים כי אין כל מחלוקת שהסעיף לא מסמיך את השר להתערב בהחלטות פרטניות (פסקה 34 לחוות דעתו). אכן, מטבע הדברים שרטוט קו הגבול שבין מדיניות כללית לבין התערבות בהחלטות פרטניות ואופרטיביות אינו פשוט. על כן, ומשהתעוררה הסוגיה במסגרת העתירות דנן, יש מקום לעמוד על מספר קריטריונים שיסייעו בשרטוט קו גבול זה, אף שאין מדובר ברשימה ממצה. אמות המידה שאימצו חבריי בעניין זה מקובלות גם עליי ועולות, לדעתי, מפרשנותו הטבעית של הסעיף: רמת ההפשטה של המדיניות צריכה להיות גבוהה; מדיניות כללית היא כזו שלא גובשה אגב אירוע ספציפי ובמהלכו, אלא היא צופה פני עתיד; על המדיניות להתייחס לקטגוריה של מקרים ולא לאירועים בודדים; ועל המדיניות לעסוק בכללים מנחים ולא לכלול הוראה לגורמי המשטרה כיצד ליישם כללים אלו באירוע פרטיקולרי (ראו פסקה 143 לחוות דעתו של ממלא מקום הנשיא (בדימ'), פוגלמן; פסקה 42 לחוות דעתו של חברי, השופט נ' סולברג). וגם בהקשר זה אבקש להבהיר כי כעולה מהאמור לעיל, מדובר בפרשנות שהינה נחוצה לצורך ההכרעה בעתירות שבפנינו אולם אינה טעונה "מאמץ פרשני" או "פרשנות יצירתית" ולכן הינה פרשנות "רגילה" ולא פרשנות מקיימת. ככזו, הפרשנות דלעיל הינה חלק מה-"רציו" של פסק הדין ולא בגדר אמרת אגב בלבד. חברי ממלא מקום הנשיא (בדימ'), מבקש ליתן להוראת סעיף 8ג פירוש המקים חובה על השר להתייעץ במפכ"ל המשטרה קודם לקביעת מדיניות על-פי הסמכות המוקנית לו בסעיף. בעניין זה מסכים אני עם חברי, השופט נ' סולברג, כי יש קושי בפירוש סעיף 8ג כמטיל חובת התייעצות כאמור, בהעדר עוגן לשוני כלשהו לפרשנות זו, שכן "הלשון קובעת את מיתחם האפשרויות", וכי גם כאשר עסקינן בפרשנות מקיימת, "נאמנותו של השופט-הפרשן לדבר החקיקה מחייבת אותו לתת לחוק פירוש שלשונו יכולה לשאת" (עניין זנדברג, 800, 811; עניין גניס, 271, 289-288). חרף זאת, ואף בעניין זה דעתי כדעתו של חברי השופט נ' סולברג, יודגש כי סעיף 8ג כלל אינו גורע מתחולתם של כללי המשפט המנהלי על הפעלת סמכותו של השר להתוות את מדיניות המשטרה והעקרונות הכללים לפעילותה. חברי השופט נ' סולברג עמד על כך כי במסגרת החובות שמטיל המשפט המנהלי החלטה בדבר מדיניות מצריכה גיבוש תשתית עובדתית מתאימה, וכי היקפה של התשתית העובדתית הנדרשת משתנה לפי אופי העניין, ובפרט אמת המידה היא מחמירה יותר כאשר מדובר בפגיעה בזכויות יסוד (בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 39, 49 (1983); רע"ב 426/06 חווא נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 14 (12.3.2006); ע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, פ"ד לט(2) 225, 252 (1985); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי, כרך א 449-447 (2010) (להלן: משפט מינהלי)). כפי שציין חברי, משמעותה של חובה זו היא כי בבוא השר לגבש מדיניות ועקרונות כלליים לפעילות המשטרה, אשר לה השפעה על אינטרסים וזכויות אדם, עליו לבסס תשתית עובדתית נרחבת ומקיפה, ואף להיוועץ בבכירי המשטרה, ובראשם המפכ"ל, כדי לבסס תשתית זו. יתרה מזאת, בית משפט זה הכיר במפורש, לא אחת, כי מכוח חובות המשפט המנהלי בכלל, והחובה להניח תשתית עובדתית הולמת בפרט, עשויה לקום חובת היוועצות, וזאת אף כאשר חובה זו לא עוגנה בחוק (בג"ץ 5303/16 גרמן נ' שר הבריאות (13.11.2018) (להלן: עניין גרמן); ראו גם: בג"ץ 8850/02 פסטינגר נ' שר המשפטים, פ"ד נח(2) 696, 706 (2004); בג"ץ 2703/18 בהט נ' רשות העתיקות, פסקה 25 לפסק דינו של השופט י' עמית (10.2.2019); יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך ב – ההליך המינהלי 1227-1226 (2011), (להלן: הסמכות המינהלית); משפט מינהלי, 304- 306). כך, למשל, בעניין גרמן קבע השופט ע' פוגלמן כי: "ישנן נסיבות שבהן גם אם לא נקבעה חובת היוועצות סטטוטורית, חובה זו יכולה לצמוח מחובותיה הכלליות של הרשות המינהלית ובהן החובה לפעול בסבירות והחובה להניח תשתית עובדתית הולמת להחלטותיה. סבורני כי אלה הם פני הדברים בענייננו..." (עניין גרמן, פסקה 14 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן, ההפניות הוסרו – י' כ'). לגישתי, התווית מדיניות המשטרה והעקרונות הכלליים לפעילותה על ידי השר, בהתאם להוראת סעיף 8ג, היא מקרה מובהק שבו הפעלת הסמכות המנהלית היא בעלת השפעה דרמטית על זכויות הפרט, נוכח אופייה של עבודת המשטרה. משכך, הדעת נותנת כי למצער ברובם המכריע של המקרים, החובה להניח תשתית עובדתית הולמת תחייב את השר להיוועץ במפכ"ל ובבכירי המשטרה בטרם יגבש את מדיניותו. כאמור, סעיף 8ג לפקודה מסמיך את השר לקבוע מדיניות ועקרונות כלליים לפעילותה של המשטרה, ובכלל זאת גם ביחס לסמכותה של המשטרה בכל הנוגע להפגנות ומחאות. כפי שציין חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ') (ראו: פסקאות 150- 153 לחוות דעתו), הסמכת השר להתוות מדיניות כללית בתחום זה טומנת בחובה מורכבות ייחודית. זאת בראש ובראשונה כיוון שהפגנות ומחאות מטבען מופנות כלפי השלטון ונוגעות לעניינים שבמחלוקת פוליטית ולשאיפה להביא לשינוי במדיניות השר והממשלה. על כן, לכל ממשלה, יש אינטרס מסוים בהגבלה של חלק מהותי מההפגנות והמחאות, ומשכך מתעורר חשש מוגבר להתערבות מטעמים פוליטיים. לצד זאת, הפעלת סמכויות המשטרה בהקשר זה נוגעת, מעצם הגדרתה, לאיזון בין הזכות להפגין הניצבת בליבת חופש הביטוי, לבין זכויות ואינטרסים אחרים שעשויים להיפגע, וליישום אמות המידה שנקבעו בדין לשם כך. לעניין זה, אין חולק כי סמכותו של השר להתוות מדיניות כללית בהתאם להוראת סעיף 8ג לפקודה, ובכלל זאת להתוות מדיניות כללית בתחום ההפגנות, כפופה לאמות המידה המשפטיות שנקבעו בדין לאורך השנים. נוכח היבטים ייחודיים אלה, לשיטתי, קמה לשר חובה, מכוח ככלי המשפט המנהלי, להיוועץ בגורמים המשפטיים המתאימים, בעת גיבוש מדיניות כללית בתחום ההפגנות והמחאות. יפים לעניין זה דבריה של השופטת ד' ברק-ארז בכתיבתה האקדמית: "החלטות מינהליות חייבות להתקבל על-פי החוק. כפועל יוצא מכך, רשויות מינהליות חייבות לקבל ייעוץ משפטי. ההתייעצות המשפטית היא שונה מהליך התייעצות רגיל. על-פי רוב, היא אינה נעשית מכוח חובה סטטוטורית ספציפית, אך היא גם אינה וולונטרית ממש, משום שהרשות חייבת לנהוג על-פי החוק וללוות את פעולותיה בייעוץ משפטי ככל שהדבר דרוש בנסיבות העניין. כמו כן, בשונה ממעמדה העצמאי ביחס לגורמים המייעצים, במקרה הרגיל, הרשות חייבת לפעול בהתאם להנחיות יועציה המשפטיים" (משפט מינהלי, בעמ' 308). נוכח כך שעניינה של מדיניות כללית בתחום ההפגנות והמחאות הוא ביישום אמות המידה שנקבעו בדין, ברי שהיוועצות בגורמים המשפטיים המתאימים, ובהם היועץ המשפטי לממשלה, ומתן משקל ניכר לעמדתם, דרושה בנסיבות העניין. ברם, כמבואר לעיל, האמור אינו קבוע בחוק וגם להשקפתי לא ניתן לקבוע אותו על דרך פרשנות החוק, ומקורו בכללי המשפט המנהלי. יוזכר כי העותרים בבג"ץ 532/23 ביקשו לקבוע כי סמכות השר להתוות מדיניות לפי סעיף 8ג, אינה משתרעת כלל על תחום ההפגנות והמחאות. לשיטתי אין במורכבות שמעוררת הסמכת השר להתוות מדיניות כללית בתחום זה כדי לשלול את התפרשות סמכותו על תחום זה. חרף החשש מהתערבות פסולה של הדרג המיניסטריאלי בשיקול דעת המשטרה, ישנה גם חשיבות רבה לקיומו של פיקוח מיניסטריאלי גם בתחום ההפגנות והמחאות, וזאת לצורך ריסון הפעלת הכוח המשטרתי (כפי שקבעו ועדת צדוק וועדת אור), ולשם ביסוס הלגיטימציה הדמוקרטית להפעלת סמכויות המשטרה (בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ועסקים נ' שר האוצר, פסקה 24 לפסק דינה של הנשיאה ד' בייניש (19.11.2009)). נוסף על כך, ישנה חשיבות לעצם קביעת מדיניות כללית אשר מקדמת ודאות, אחידות, וצפיות ביחס לפעולת המשטרה (עע"מ 9187/07 לוזון נ' משרד הפנים, פסקה 38 (24.7.2008)). לצד זאת, יש בהבהרה, העולה מפרשנותו הטבעית של סעיף 8ג לפקודה, כי סמכותו של השר להתוות מדיניות נוגעת אך למדיניות כללית ברמת הפשטה גבוהה, ובהבהרה כי סמכות זו כפופה לחובות המשפט המינהלי, כמפורט לעיל, כדי לצמצם את החשש להתערבות פסולה בשיקול דעתה של המשטרה בעת שהינה מפעילה את סמכותה בתחום ההפגנות והמחאות. התוצאה היא שעצם מתן הסמכות לשר לקבוע מדיניות ועקרונות כלליים גם בעניין פעילות המשטרה בתחום ההפגנות והמחאות, אין בה כדי להצדיק התערבות חוקתית בהוראת סעיף 8ג לפקודת המשטרה. עניינה של הוראת בסעיף 8ג(ב) לפקודה, הינו, בין היתר, בהטלת חובה על השר לפרסם את המדיניות שהתווה באתר האינטרנט של המשרד לביטחון הפנים. כחבריי, אף אני סבור כי להקפדה על חובה זו חשיבות רבה שכן היא חיונית לפיקוח ציבורי ולביקורת שיפוטית, במידת הצורך, על המדיניות שתיקבע, ותורמת לכך שהמדיניות אותה יתווה השר אכן תהא כללית ולא תגלוש לכדי הנחיה פרטנית ואופרטיבית. חברי ממלא מקום הנשיא (בדימ') סבור שיש מקום לקבוע כי, ככלל, חובת הפרסום באתר האינטרנט היא תנאי לתוקפה של הפעלת הסמכות להתוויית מדיניות. לא מצאתי עוגן בסעיף שיש בו כדי להצדיק פרשנות זו, ואיני סבור כי בהעדר פרשנות זו הסעיף מעורר קושי במישור החוקתי. בהקשר זה אזכיר כי כאשר עסקינן בחוקתיותו של חוק ובפרשנותו, על בית משפט זה להיזהר לבל יעשה עצמו מחוקק-על, ולבל ישים עצמו בנעליו של המחוקק ויעצב את החוק לפי תבונתו שלו (ראו והשוו: בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל ואח', פסקה 6 לפסק דינו של השופט א' א' לוי, פ"ד נט(2) 481 (2005)). בהמשך לכך, אבקש לחזור בהקשר זה על עמדתי לפיה השימוש ב"פרשנות יצירתית" מכוח הכלי המשפטי של פרשנות מקיימת, הינו לגיטימי עד כמה שהפרשנות הינה הכרחית (בצד היותה אפשרית) כדי למנוע את ביטולו של החוק, ולא כדי לשפר את החוק (לפי השקפתו של הפרשן). להשקפתי, הפירוש שמציע חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'), אינו עומד בהבחנה דלעיל. לשיטתי, יש לצעוד בנתיב שסללה הפסיקה, אשר קבעה כי גם כאשר קיימת חובת פרסום המעוגנת בחוק ביחס להחלטה מנהלית (שאינה תקנה בת פועל תחיקתי), חובת הפרסום אינה בהכרח תנאי לתוקפה של ההחלטה, וכי לשם הכרעה בתוקף ההחלטה שלא פורסמה יש ליתן משקל לשאלה אם מי שמושפע מההחלטה ידע אודותיה או נפגע בשל אי-הפרסום (בג"ץ 3930/94 ג'זמאוי נ' שר הבריאות, פ"ד מח(4) 778 (1994); בג"ץ 128/83 הרפז נ' ראש המינהל האזרחי ליהודה ושומרון, פ"ד לז(4) 159 (1983); משפט מינהלי 349-344). על כן, בענייננו, בהינתן שעסקינן במדיניות כללית של המשטרה אשר לה פוטנציאל השפעה רחב על זכויות אדם של קבוצה בלתי מסוימת, ייתכן כי אי-פרסום של מדיניות מסוימת, כנדרש לפי סעיף 8ג(ב), עשוי להשפיע על תוקפה של המדיניות במקרים המתאימים, אך אין מקום, לדעתי, לקבוע מראש כלל גורף בעניין זה. תיקון סעיף 9 לפקודה במסגרת התיקון נקבעה הוראה הקובעת כי: "בסעיף 9 לפקודה, בסופו יבוא "והכל בהתאם להתוויית המדיניות ולעקרונות הכלליים של השר כמפורט בסעיפים 8ג ו-8ד". עניינה של הוראת סעיף 9 לפקודה בסמכויות המפכ"ל, ולאחר תיקונה, כאמור לעיל, הינה קובעת כדלקמן: "המפקח הכללי יפקח על משטרת ישראל, על סדרי ניהולה ועל הפעלתה, ויהיה אחראי להשגחה על כל ההוצאות הכרוכות בה ולאפסניה שברשותה, והכל בהתאם להתוויית המדיניות ולעקרונות הכלליים של השר כמפורט בסעיפים 8ג ו-8ד". החשש שהועלה לגבי התיקון דלעיל הינו שהמילה "בהתאם", תפורש כפוגעת בשיקול הדעת המקצועי והעצמאי המוקנה למפכ"ל. דעתי בעניין זה, כדעת חבריי, שהתיקון לסעיף 9 לפקודה אינו פוגע ואינו גורע מסמכותו ומחובתו של המפכ"ל להפעיל את שיקול דעתו המקצועי העצמאי במסגרת הפעלת סמכויותיו. אכן, על המפכ"ל מוטלת החובה להביא בחשבון את המדיניות הכללית שהתווה השר, כפי שקובע סעיף 9. עם זאת, בצידה של חובה זו, כללי המשפט המנהלי מורים כי משהוענקה סמכות לגורם מנהלי אשר השימוש בה כרוך בהפעלת שיקול דעת, מוטלת עליו החובה להפעיל סמכות זו לפי שיקול דעתו העצמאי. מבלי להידרש לגבולותיה המדויקים של ההלכה הנושנה שנקבעה בבג"ץ 70/50 מיכלין נ' שר הבריאות, פ"ד ד 319, 323 (1950), ואשר רוככה לאורך השנים, ברי כי הפעלת סמכותו של המפכ"ל נמנית על אותם מקרים שבהם יש משנה חשיבות בהחלת הכלל המגן על עצמאות שיקול הדעת של הרשות המוסמכת בהפעלת סמכויותיה (ראו: יואב דותן ביקורת שיפוטית על שיקול דעת מנהלי – כרך א' 559-549 (2022); משפט מינהלי, בעמ' 168-160 (2010); הסמכות המינהלית, בעמ' 951-939). ואציין גם כאן: האמור לעיל הינו בגדר קביעה לגבי פרשנותו של התיקון לסעיף 9 לפקודה. אכן, אין צורך בפרשנות מקיימת (ואף אין לה הצדקה בהקשר זה) כדי להגיע לתוצאה הפרשנית עליה עמדנו לעיל, אולם פרשנות "רגילה" זו נחוצה על מנת להכריע בעתירות שבפנינו ולכן הינה חלק מה-"רציו" של פסק הדין ולא בגדר אמרת אגב בלבד. סוף דבר לסיכום עמדתי, אבקש לעמוד על עיקרי חוות דעתי בנקודות לצורך הפשטת הדברים: ראשית, מצאתי כי אין מנוס מלהורות על בטלותה של הוראת סעיף 8ד לפקודת המשטרה. שנית, הגם שהדבר לא עוגן עלי-ספר במסגרת התיקון, אין מחלוקת כי מוטל על המשטרה, במילוי כל תפקידיה ובהפעלת כל סמכויותיה, לנהוג באורח ממלכתי, עצמאי, נטול אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים, וללא משוא פנים, כשעליה מרותו של החוק. שלישית, הוראת סעיף 8ב לפקודת המשטרה, לפי פירושה הנכון, לא חוללה שינוי בכל הנוגע ליחסים המוסדיים שבין ממשלת ישראל והשר לבין המשטרה, ואינה גורעת מעצמאותה המקצועית של המשטרה. רביעית, בהוראת סעיף 8ג לפקודת המשטרה, לפי פרשנותה הנכונה, המונחים "מדיניות" ו-"עקרונות כלליים", מובחנים ממתן הנחייה אופרטיבית, שהינה אסורה. כמו כן, מכוח כללי המשפט המנהלי, הדעת נותנת כי החובה להניח תשתית עובדתית הולמת תחייב את השר להיוועץ במפכ"ל ובבכירי המשטרה בטרם יגבש את מדיניותו, למצער ברובם המכריע של המקרים. נוסף על כך, לעניין הוראת סעיף 8ג לפקודת המשטרה – מכוח כללי המשפט המנהלי, לאור ייחודו של תחום ההפגנות והמחאות, קמה חובה על השר, להיוועץ עם היועצת המשפטית לממשלה קודם לקביעת מדיניות בתחום זה. עוד קבעתי, לעניין הוראת סעיף 8ג לפקודת המשטרה, כי לא ניתן לפרש את החוק כמתנה את תוקפה של המדיניות בפרסומה קודם לכניסתה לתוקף. יחד עם זאת יכול ובמקרים המתאימים העדרו של פרסום כאמור יהיה בעל השלכות על תוקפה של המדיניות. חמישית, לעניין תיקון סעיף 9 לפקודת המשטרה – התיקון, לפי פרשנותו הנכונה, אינו פוגע ואינו גורע מסמכותו ומחובתו של המפכ"ל להפעיל את שיקול דעתו המקצועי והעצמאי במסגרת הפעלת סמכויותיו. השופט עופר גרוסקופף: אני מצטרף בהסכמה לליבת פסק דינו של חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ') עוזי פוגלמן, ולקביעתו כי יש לקבל את העתירות באופן חלקי, ולהורות על בטלותו של סעיף 8ד לתיקון פקודת המשטרה (מס' 37), התשפ"ג-2022 (להלן: התיקון ו-הפקודה, בהתאמה). בצד זאת, לא מצאתי כי יש מקום להעניק סעד ביחס ליתר הוראות התיקון, ולגביהן אני מצרף דעתי לעמדה לפיה דין העתירות להידחות. אחלק את דבריי לשלושה חלקים, כאשר במוקד שניים מהם תוכנו של התיקון, ובמוקד השלישי שבהם סוגיה המצויה במעטפת הדיון בעתירות. החלק הראשון יעסוק בסעיפים 8ב, 8ג ו-9 לפקודה, ובו אתייחס למערכת היחסים הרצויה בין משטרת ישראל (להלן: המשטרה) לבין השר המופקד עליה (המכונה על ידי הפקודה "שר המשטרה", ויכונה להלן: השר), ובכלל זה לטיבה של הסמכות המוקנית לשר להתוות מדיניות כחלק ממערכת יחסים זו. בתוך כך אבאר מדוע לדידי אין לקבל את טענות העותרים ביחס לסעיפים אלה. במסגרת החלק השני, אסביר מדוע גם לשיטתי אין מנוס מלהורות על בטלותו של סעיף 8ד לפקודה, שעניינו בסמכות השר להתוות מדיניות כללית וסדרי עדיפויות בתחום החקירות. לבסוף, אתייחס לשאלת מקומן של עובדות ספציפיות הנוגעות ליישומו של חוק – בענייננו פעולות שונות שביצע השר מעת שהוגשו העתירות – במסגרת בחינת טענות התוקפות חוק זה במישור החוקתי. החלק הראשון: מערכת היחסים הכללית שבין הממשלה והשר לבין המשטרה מטרתו המוצהרת של התיקון מושא העתירות שלפנינו היא הסדרת "היחסים בין השר הממונה על המשטרה... ובין המשטרה והמפקח הכללי", וזאת בהינתן שהסדרה מפורשת כזו טרם נעשתה עד כה (דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (סמכויות), התשפ"ג-2022 (להלן: דברי ההסבר)). כפועל יוצא של מטרה זו, כיוון המחוקק את סעיפים 8ב, 8ג ו-9 לפקודה להסדרת מארג היחסים שבין הממשלה, ובייחוד השר הפועל מטעמה, לבין המשטרה, מנקודת מבט כללית, דהיינו שלא בתחום מסוים: כך, כחלק ממערכת יחסים זו, סעיף 8ב מלמד על כפיפותה של המשטרה לממשלה ("משטרת ישראל נתונה למרות הממשלה"), וזאת תוך הצבת השר כ"ממונה על משטרת ישראל מטעם הממשלה". בהמשך לכך, סעיף 8ג מורה כי הכפיפות האמורה תבוא לידי ביטוי באמצעות סמכותו של השר להתוות מדיניות כללית למשטרה, וכן לקיים פיקוח ובקרה על פעילותה. כהשלמה להוראות אלו, ובהתייחס לתפקידיו של המפקח הכללי (להלן: המפכ"ל), הוסיף התיקון במסגרת סעיף 9 כי הסמכויות שעמדו למפכ"ל ערב התיקון יופעלו "בהתאם להתוויית המדיניות ולעקרונות הכלליים של השר כמפורט בסעיפים 8ג ו-8ד". מהטעמים שאסביר כעת, עמדתי היא כי סעיפים אלה של התיקון אינם מביאים לפגיעה בזכויות יסוד באופן אשר מצדיק את התערבותנו בהם במישור החוקתי. אתייחס לסעיפים אלה על פי סדרם – ראשית סעיף 8ב לפקודה, ולאחריו סעיף 8ג, לו נלווה סעיף 9. סעיף 8ב – כפיפות המשטרה לממשלה אקדים אחרית לראשית: כמו חבריי, גם אני סבור כי סעיף 8ב לפקודה אינו משנה את מארג היחסים המוסדי שבין המשטרה לממשלה, כפי שזה חל קודם כניסתו לתוקף של התיקון. לפיכך, גם לדידי דין העתירות בעניין זה להידחות. למסקנה זו אוסיף הערות אחדות. לעיניו של המעיין בעתירות שלפנינו עלולה להצטייר תמונה שלפיה עצם כפיפותה של המשטרה לממשלה מהווה, כשלעצמה, פגם במנגנון הדמוקרטי (ראו, למשל: סעיף 14 לעיקרי הטיעון מטעם העותרים בבג"ץ 2985/23; פסקה 38 לעיקרי הטיעון מטעם העותרת בבג"ץ 8987/22). לנוכח תמונה זו יש להבהיר: המשטרה, מעצם טבעה, היא זרוע ביצוע של הממשלה, "כוח מאורגן הפועל בשם המדינה תחת מרות הממשלה" (בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ועסקים נ' שר האוצר, בפסקאות 25-24 לפסק דינה של הנשיאה דורית ביניש (19.11.2009) (להלן: עניין המרכז האקדמי)). ממילא, כפיפותה האמורה לא רק שאינה מהווה פגם, אלא היא מאפיין אינהרנטי של המשטרה בשיטתנו החוקתית. כפיפות זו מבטיחה את ההצדקה הדמוקרטית של פעילות המשטרה, בבחינת הכשר לעשות שימוש בכוח המסור לה לשם המטרות הראויות שלשמן היא פועלת; והיא אף נועדה להציב גבולות על הפעלת כוחה של המשטרה, באמצעות מנגנוני אחריות ופיקוח מטעם הממשלה (ראו: דן ביין "העקרונות הכלליים לפעילות המשטרה באכיפת החוק בישראל – ההיבט המשפטי" פלילים ב 133, 148 (1991) (להלן: ביין); בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש-הממשלה, פ"ד נז(6) 817, 943 (2003) (להלן: בג"ץ 1993/03)). אין ספק, במקביל לכפיפותה של המשטרה לממשלה, ובאופן שאינו מבטל כפיפות זו, עצמאותה של המשטרה חייבת להישמר. אם לא תישמר עצמאות זו, עלולה המשטרה להפוך מכלי המשרת את כלל הציבור לכלי המשרת שחקן פוליטי ספציפי; מ"משטרה של המדינה", ל"משטרה של הממשלה" (אהרן ברק מבחר כתבים 680 (התש"ס); וראו: ביין, בעמ' 148). בראש ובראשונה, עצמאות המשטרה נובעת מחובתה לפעול להגנת שלטון החוק, עיקרון-על המשרטט את גבולות כוחה ומנתב את שיקול הדעת המופעל על ידה במימוש סמכויותיה (ראו למשל: בג"ץ 5562/07 שוסהיים נ' השר לביטחון פנים, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת אילה פרוקצ'יה (23.7.2007); ביין, בעמ' 137). בהמשך לכך, חייבים כל שוטרת ושוטר לפעול על פי מיטב הכרתם המקצועית בהפעלת הסמכויות שהוקנו להם בחוק, ובהתאם להוראות המחייבות שניתנו להם על ידי המפקדים המוסמכים. לבסוף, וכפי שיבואר בהמשך דבריי, עצמאותה של המשטרה באה לידי ביטוי גם במרווח שצריך להיוותר בינה לבין השר האמון עליה – מרווח המתקיים בין סמכות השר לקבוע מדיניות לבין סמכותם של אנשי המשטרה לפעול באופן מקצועי לצורך יישומה. אמור מעתה: כפיפות המשטרה לממשלה, ולשר המופקד מטעמה, משמיעה כי המשטרה פועלת כחלק מהרשות המבצעת, בהתאם למדיניות הממשלה והשר, ובפיקוחם; אין היא משמיעה כי למשטרה אין עצמאות תפקודית, ואין היא יוצרת כפיפות פיקודית של המשטרה לממשלה או לשר. בהינתן דברים אלו, אינני מוצא בהוראות הכלליות שנוספו בתיקון, לפיהן "משטרת ישראל נתונה למרות הממשלה" ו-"השר ממונה על משטרת ישראל מטעם הממשלה" סטייה מהאיזון המתואר, אלא להיפך – שיקוף סטטוטורי שלו. המשטרה נתונה למרות הממשלה – אכן כך; השר הוא הממונה על המשטרה מטעם הממשלה – אכן כך. ואולם לא בזה ולא בזה יש כדי לגרוע מעצמאותה התפקודית של המשטרה, ואין בהם כדי ליצור כפיפות פיקודית של המשטרה לממשלה או לשר. העותרים מלינים על כך שבתיקון לא נכללה הוראה המתייחסת לעצמאות המשטרה, כפי שהוצע על ידי גורמי הייעוץ המשפטי לממשלה במסגרת הליכי החקיקה. יתכן, כי מוטב היה לו המחוקק היה כולל בתיקון גם התייחסות לעצמאות המשטרה, כדוגמת הוראת סעיף 4(ג) לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002 ("השירות יפעל באורח ממלכתי; לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים"), ואולם גם בהעדר הוראה כזו מוטלים על המשטרה, מכוח עקרונות היסוד של שיטתנו החוקתית, החובה לפעול באופן ממלכתי, והאיסור לפעול באופן המשרת אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים. עקרונות יסוד אלה, אף אילו היו מנסים לבטלם, בין אם בחוק רגיל ובין אם בחוק יסוד, הרי שהדבר היה נפסל כנוגד את עקרונות היסוד של מדינת ישראל (לעמדתי בעניין זה ראו בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקאות 50-33 לחוות דעתי (1.1.2024) (להלן: בג"ץ 5658/23)). פשיטא, כי אין מקום להטיל ספק בתוקפם, מקום שאין בתיקון ולו רמז שכוונת המחוקק הייתה לשנותם. ממילא יש לדחות מכל וכל את הטענה שלפיה במחדלו של המחוקק מלעגן את עיקרון הממלכתיות ועצמאות המשטרה יש כדי לגרוע מתחולתו של עיקרון זה על עבודת המשטרה (וראו: פסקה 130 לחוות דעתו של חברי ממלא מקום הנשיא (בדימ') פוגלמן). לדברים אלו אבקש להוסיף הערה כללית בדבר שתיקת המחוקק בנסיבות מעין אלו. ככלל, לדידי, אין לייחס משקל פרשני של ממש לשתיקת המחוקק, כשהוא נמנע מלהפעיל את סמכות החקיקה. כך, משני טעמים: האחד מהותי והשני ראייתי. מהבחינה המהותית, הגוף המחוקק פועל במעשיו, ולא במחדליו. כשהכנסת מחוקקת, חברי הכנסת מפעילים באופן קולקטיבי את הכוח המשפטי שהקנה להם העם לשנות את המציאות הנורמטיבית במדינת ישראל; כשהכנסת נמנעת מלחוקק בעניין מסוים, אין היא משתמשת בסמכותה, והגם שדבריהם של חברי הכנסת השונים עשויים להיות בעלי חשיבות ציבורית, אין בהם כדי ליצור שינוי במערך החקיקה. אכן, במשטר דמוקרטי למעשה החקיקה של הרשות המחוקקת ניתן המעמד העליון בפירמידת הנורמות; לעומת זאת, לדברי המחוקקים ביחס להצעות שלא הבשילו לכדי חוק אין תוקף נורמטיבי. מהבחינה הראייתית, מתן משקל למחדל הכנסת מלחוקק, בהקשרים דומים להקשרנו שלנו, מעורר קושי ניכר. כגוף המורכב ממאה ועשרים בעלי דעה, ועדות ומנגנונים נוספים, קשה עד בלתי אפשרי לעמוד על טיבו האמתי של מחדל זה – על מקורו ועל תכליותיו. ודוק, הקושי שבהתחקות אחר הכוונה העומדת מאחורי דבר חקיקה קיבל הכרה בפסיקת בית משפט זה לא אחת בנסיבות בהן נבחנה תכליתו הסובייקטיבית של פעולתו החיובית של המחוקק, כלומר החקיקה (ראו, למשל: בג"ץ 273/10 אלמיזרק נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים, פסקה 18 (2.9.2011); עע"מ 348/21 שר הפנים נ' חמדון, פסקה 16 (4.7.2022); אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה 231-229 (1993) (להלן: ברק)). ואולם, הקושי לתור אחר כוונתו של הגוף המחוקק בשתיקתו הוא מסדר גודל שונה. "יש" חקיקתי מותיר אחריו סימנים ורמזים מובהקים בהרבה מאשר "אין" מסוג זה. כך, לדוגמא, מוסד דברי ההסבר, שמקבל מקום מרכזי במלאכת ההרכבה של התכלית הסובייקטיבית הניצבת מאחורי דבר חקיקה (ראו בעניין זה: פסקה 120 לכתב התשובה מטעם הכנסת; ברק, בעמ' 387-386; בג"ץ 5658/23, בפסקאות 50-49 לפסק דינה של השופטת יעל וילנר (1.1.2024)), יפרט וינמק אודות מילותיו הכתובות של החוק, אך לא יעשה כן ככלל בנוגע להיעדרן. לשיטתי, איפוא, כאשר במסגרת בחינה חוקתית אנו פוגשים במצב דברים בו הכנסת נמנעה מלחוקק בעניין מסוים, מוטב כי נמשיך הלאה אל החקיקה הקיימת והעומד מאחוריה, ולא נעמיק חקר בהיעדר (ראו והשוו: בג"ץ 337/84 הוקמה נ' שר הפנים, פ"ד לח(2) 826, 838 (1984); בג"ץ 5555/18 חסון נ' כנסת ישראל, פסקה 45 לפסק דינה של הנשיאה אסתר חיות (8.7.2021)). כך, לטעמי ראוי לנהוג גם במקרה זה ביחס לדיונים בעקבותיהם נמנע המחוקק מקביעת עיקרון הממלכתיות והעצמאות של המשטרה עלי חוק. בשונה מאדם, ששתיקתו עשויה להיות חזקה ממילים, שתיקת הכנסת אינה "הסדרה משתמעת", אלא "העדר הסדרה". ככזו היא חסרת צבע, ואין לייחס לה משמעות של ממש בהליך פרשנות החקיקה. כך, כאמור, ביחס להוראת סעיף 8ב לפקודה, וכך, כפי שיפורט עתה, ביחס לסעיף 8ג. סעיף 8ג – התוויית מדיניות על ידי השר בין התחומים המגוונים המרכיבים את כפיפות המשטרה לממשלה ולשר (ראו, למשל, סעיפים 2, 7 ו-21 לפקודה), מציב התיקון בליבו את זה שעניינו בקביעת מדיניות ("הצעת החוק המתפרסמת בזה נועדה אפוא לעגן את סמכותו של השר כמתווה המדיניות שלאורה תפעל המשטרה", עמ' 8 לדברי ההסבר). בתוך כך, נקבע כי השר רשאי להתוות את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה, "לרבות לעניין סדרי העדיפויות, תוכניות עבודה, הנחיות כלליות, ההוראות הכלליות שבסעיף 9א(א) ומימוש כלל סמכויותיו בכל הנוגע לתקציב המשטרה" (סעיף 8ג לפקודה). בהמשך לכך, ומזווית אחרת, נקבע כי הסמכויות המוקנות למפכ"ל, ובהן הפיקוח "על משטרת ישראל, על סדרי ניהולה ועל הפעלתה", יופעלו בהתאם למדיניות שיתווה השר (סעיף 9 לפקודה). כן נקבע, לצד הסמכויות שעניינן קביעת מדיניות כאמור, כי השר "יקיים פיקוח ובקרה על פעילות המשטרה ועל רמת מוכנותה" (סעיף 8ג לפקודה). חברי ממלא מקום הנשיא (בדימ') פוגלמן סבור כי אף סעיף 8ג לפקודה יכול להיוותר על כנו מנקודת מבט חוקתית, אך זאת בכפוף ל"מתווה פרשני" שייצוק אל הוראת הסעיף "מגבלות מהותיות ופרוצדורליות על סמכות השר להתוות מדיניות" (פסקה 148 לחוות דעתו), בהן חובת התייעצות עם המפכ"ל, "תוך מתן משקל ניכר לעמדתו", וחובת התייעצות עם היועצת המשפטית לממשלה בתחום ההפגנות. למסקנה זו מגיע חברי בשל חשש כי ההסדר שמתווה התיקון אינו כולל ערובות מספיקות להבטחת פעילותה העצמאית והמקצועית של המשטרה לנוכח הסמכת השר להתערב בתחומה, וכחלק מכך כי ההבחנה בין קביעת מדיניות כללית, המותרת על פי התיקון, לבין התערבות אסורה בשיקול הדעת האופרטיבי של המשטרה אינה ברורה דיה. אני כשלעצמי סבור כי פרשנותו של הסעיף וכללי המשפט המנהלי פוטרים אותנו, במקרה דנן, ממתן סעד שמקורו בשדה החוקתי. כך, בתמצית, מפני שפרשנות הסעיף מלמדת על תיחום סמכות השר באופן העולה בקנה אחד עם המצב הרצוי בעניין זה, ובהינתן שיישומו, ככל יישומה של נורמה המקנה סמכות לרשות מנהלית, גורר עמו בהכרח את הפעלתו של המשפט המנהלי, המורכב משתי וערב של כללים וחובות בהם מוכרח לעמוד בעל הסמכות. אסביר כעת במה דברים אמורים. שר, באשר הוא שר, חובש מספר כובעים מנהליים. לצד היותו חבר כנסת וחבר מפלגה, שר הוא חבר בממשלה; הוא ממונה, ככלל, על משרד ממשלתי; והוא אף משמש כרשות מנהלית בעצמו, לה מקנה החוק סמכויות שונות, למשל כאמון על ביצועו של חוק מסוים (על סמכויותיהם המגוונות של השרים, ראו: בג"ץ 7767/07 אסרף נ' שר הפנים, פסקה 13 (27.3.2008); יצחק זמיר סמכות מינהלית כרך א, 430-429 (2010) (להלן: זמיר)). מטבע הדברים, חלק בלתי נפרד מהצבתו של השר כ"אמון", "ממונה" ו"אחראי" על גורם או תחום מסוים, הוא מעורבותו הפעילה בנושאים עליהם פרושה סמכותו. כך, למשל, נראה שאין מחלוקת שכממונה על משרד, נדרש השר "לקבוע מדיניות וליישם אותה, להכריע במחלוקות, ולהטיל מרות על עובדי המשרד..."; וכממונה על ביצועו של דבר חקיקה, הוא מוסמך "לקבוע מדיניות לביצוע החוק, לערוך בירורים עובדתיים, לתאם בין הרשויות המוסמכות לפי החוק, להנחות אותן ולפקח עליהן" (זמיר, בעמ' 435). ודוק, השר אינו רק רשאי להיות מעורב בתחומים המצויים תחת סמכותו כאמור, אלא הוא מחויב לעשות כן. תובנה זו נובעת, בין היתר, מהכלל שלפיו "סמכות המוקנית לרשות מינהלית נושאת עימה אחריות המוטלת עליה לפעול באותם עניינים שבהם הוקנתה לה הסמכות" (בג"ץ 7120/07 אסיף ינוב גידולים בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת חיות (23.10.2007)), אך למעלה מכך, היא נובעת מסוג הסמכות הנדונה – כזו לה נלווית אחריות כלפי הציבור לוודא כי הגוף עליו הוא אמון פועל ביעילות למען התכליות שלשמן הוקם (ראו: בג"ץ 6728/06 עמותת "אומץ" (אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי) נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 5 לפסק דינה של השופטת חיות (30.11.2006); זמיר, בעמ' 434). זה המקום לציין, כי במסגרת תפקידו כאמון על פעילות הגוף הכפוף לו, השר נדרש לבחון ולהחליט בנדון לא רק עם הפנים לעתיד, "אקס אנטה", במסגרת קביעת קווים מנחים, אלא אף בדיעבד, "אקס פוסט", באמצעות פיקוח על שכבר נעשה (ראו, למשל: בג"ץ 4585/06 ועד משפחות הרוגי אוקטובר 2000 נ' השר לבטחון פנים, פסקה 26 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (24.10.2006)). ואולם, מעורבותו של השר בהתנהלות הגוף הכפוף לו אינה בלתי מוגבלת. סמכות מתבקשת זו, הכוללת את התוויית דרכי הפעולה של הכפופים לשר, תחומה בגדרי ההלכה שלפיה רשויות מנהליות נדרשות להפעיל את הסמכות המוקנית להן באופן עצמאי. הגיונו של כלל זה, שמקורו בבג"ץ 70/50 מיכלין נ' שר הבריאות, פ"ד ד 319 (1950) (להלן: עניין מיכלין), נעוץ בדברים אלה: אם חוק מעניק כוח ידוע למוסד או לרשות מיוחדת ומוסר לו את הסמכות להשתמש בכוח זה לפי שיקול דעתו, הרי על המוסד או על הפקיד לפעול בהתאם לזה ועל כל פנים אינו מחויב להישמע להוראותיו של מישהו אחר, כי הרי החוק מוסר לו – ולא לאחרים – את הכוח לפעול לפי שיקול הדעת (עניין מיכלין, בעמ' 323). כנגזרת של האמור, נקבע כי שר ממונה אינו רשאי לתת הוראות מחייבות לרשויות מנהליות שהחוק הקנה להן סמכות (ראו, למשל: רע"א 4696/19 פלונית נ' קצין התגמולים (12.12.2019); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א' 162-161 (2010) (להלן: ברק-ארז)). על אף הביקורת שהושמעה ביחס להלכה שנקבעה בעניין מיכלין (ראו: ברק-ארז, בעמ' 164-163; זמיר, בעמ' 436-435), והכרסום ההדרגתי בה במסגרת הפסיקה (ראו: ברק-ארז, בעמ' 166-164, והפסיקה המובאת שם), היא ניצבת על בסיס דוקטרינרי מוצק, ומבוססת על תכליות שלא נס לחן. מעבר להיותה נגזרת טבעית של תורת הסמכות, כמתואר לעיל, הלכה זו מסייעת לכך שהחלטות אופרטיביות יתקבלו על בסיס מומחיות מקצועית – תוצאה שלה תועלת כפולה: במישור אחד, היא מובילה לביצועים טובים יותר, וממילא להגשמה מוצלחת יותר של המדיניות הכללית שנקבעה; במישור שני, היא מסייעת לנטרולן של השפעות פוליטיות בלתי רצויות. אכן, בהקשר זה הכלל האמור הוא בעל ערך רב להגשמתו של האיזון הראוי בין כפיפותו של הגוף לבין עצמאותו (ראו: ברק-ארז, בעמ' 164-163). בנוסף על האמור, בהיותה גורם המבזר את קבלת ההחלטות, ההלכה הנדונה אף "תורמת לשקיפות המינהלית במובן זה שהיא חושפת את חילוקי הדעות בין הדרג הפוליטי לבין הדרג המקצועי, ולכן מאפשרת דיון ציבורי בהם" (שם), עניין שאף הוא בעל חשיבות בענייננו. כשברקע המתח בין מעורבותו הנדרשת של שר בהתנהלות גוף מנהלי עליו הוא מופקד לבין החובה לשמור על עצמאותו של האחרון, מהו איפוא המודל הרצוי של יחסי הדרג המיניסטריאלי עם הגורמים המנהליים הכפופים לו? על בסיס התכליות שהוזכרו לעיל, ומבלי לבטל את ייחודיותם של מקרים שונים בהם מתאימה תבנית שונה, ניתן לשרטט מערכת יחסים זו, בקווים כלליים, כך: בתחילה, השר מתווה מדיניות כללית, אשר בה בין היתר יעדים ועקרונות להשגתם; בהמשך לכך, הגורמים הכפופים לו מיישמים מדיניות זו, בכפוף להוראות הדין ולעיקרון החוקיות, על בסיס מיטב הבנתם ומומחיותם ותוך הפעלת שיקול דעתם המקצועי; ולבסוף, השר מפקח על שנעשה ומבקר את התנהלותם של הכפופים לו, כאשר בידו כלים שונים לשפרה, ככל שהוא סבור כי היא אינה משביעת רצון בהינתן המדיניות הכללית שקבע (ראו, למשל, סעיפים 7, 21, 94 ו-94א לפקודה). חלוקת תפקידים מעין זו מאפשרת, מחד גיסא, מעורבות רצויה של השר בפעילות הגורמים עליהם הוא אמון, תוך הגשמת הערכים והיתרונות הנעוצים בכך, ובאופן שעולה בקנה אחד עם אחריותו המיניסטריאלית ביחס לפעילות זו; ועם זאת, מאידך גיסא, היא מותירה לגורמים המקצועיים והפקידותיים מרחב שיקול דעת אופרטיבי, באופן שמקיים את מצוות המחוקק ביחס לסמכות שהוענקה להם, שמאפשר שימוש בכישוריהם לטובת הכלל ושמבזר את כוחו של השר, ומתחמו לגבולות החוק, בהתאם לנזכר לעיל. ומן הכלל – אל הפרט. במוקד העתירות דנן ניצבות כזכור סמכויותיו של השר הנגזרות מהיותו "ממונה על משטרת ישראל מטעם הממשלה" (סעיף 8ב(ב) לפקודה). סמכויות אלו של השר ניצבות לצד כובעיו כממונה על המשרד לביטחון לאומי (על סמכות מסוג זה ראו זמיר, בעמ' 439-436), ולצד הסמכתו הכללית כשר המופקד על ביצוע הפקודה (סעיף 94 לפקודה; וראו באופן כללי על סמכות מסוג זה: זמיר, בעמ' 436-433). כפי שעולה בבירור מכלל הסעיפים שנוספו לפקודה מכוח התיקון, סמכויות אלו מעלות ביתר שאת את המתח הנזכר שבין כפיפות הרשות המנהלית – בענייננו המשטרה – לשר הממונה, לבין עצמאותה של רשות זו. ואכן, כפי שמיטיב לתאר חברי, כאשר במשטרה עסקינן, חשיבותה של העצמאות המקצועית הנתונה לרשות הציבורית גדולה במיוחד, ומחייבת הקפדה יתרה (ראו, למשל: פסקאות 80-79, 83 לפסק דינו של חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ') פוגלמן). האם, על רקע האמור, הסמכת השר לקבוע מדיניות כללית על פי הפירוט המופיע בסעיף 8ג לפקודה (והצבת המפכ"ל תחת "מטריית מדיניות" זו באופן מפורש, כפי שנעשה בסעיף 9 לפקודה) משנה ממארג היחסים הקיים באופן שעולה כדי פגיעה בזכויות חוקתיות? תשובתי השלילית לשאלה זו נשענת, בעיקרו של דבר, על ההבחנה בין קביעת מדיניות לבין מתן הוראות אופרטיביות, העולה מלשונו של סעיף 8ג לפקודה; ועל החובות החלות על השר במישור המנהלי. אסביר. מדבריי עד כה, כמו גם מהכתובים שהוגשו לנו, צפה הבחנת המפתח – ההבחנה שבין קביעת מדיניות לבין מתן הוראות אופרטיביות. הבחנה זו שזורה לאורכה ולרוחבה של מערכת היחסים התקינה בין הדרג המיניסטריאלי והדרג המקצועי שתוארה לעיל, והיא מצויה במרכז חששותיהם של העותרים מפני התערבות השר בהחלטות פרטניות של המשטרה, אשר עלולה להוביל לפוליטיזציה של הפעלת הכוח המשטרתי. אין ספק, כפי שכתבו בין היתר משיבי המדינה (ראו סעיפים 65, 184 לכתב התשובה מטעמם), מלאכת הבחנה זו היא מלאכה מאתגרת, שבהקשר דנן אף נשתברו עליה אי אלו קולמוסים (ראו, למשל: סעיף 4.ה. לדו"ח הוועדה הציבורית לחוק משטרה חדש (יוני 1999) (להלן: ועדת צדוק); מכתבי המשנה ליועצת המשפטית לממשלה (משפט פלילי) מהימים 9.7.2019 ו-7.7.2021). מוכן אני אף להסכים כי המחוקק נקט בענייננו בניסוח רזה, בכל הנוגע להבחנה זו, וכי מוטב היה לפרט יותר ביחס אליה (בדומה להמלצתה של ועדת צדוק, למשל. ראו סעיף ה.6. לדוח ועדה זו). ואולם, לדידי קשיים אלה אינם מצדיקים סעד דרמטי של התערבות בדבר חקיקה. לתמיכה במסקנה זו אעיר שלוש הערות. ראשית, אין מחלוקת כי סעיף 8ג לפקודה אינו מסמיך את השר להתערב בהחלטות פרטניות ולהחליף את שיקול הדעת האופרטיבי של המשטרה (ראו, למשל: סעיפים 107-98 לתצהיר התשובה מטעם השר). הצדדים חלוקים איפוא בעיקר בשאלה האם התיקון, ובענייננו סעיף 8ג לפקודה, פותח פתח להתערבות אסורה של השר בעבודת המשטרה – כעניין מעשי – באופן אשר מצדיק את ביטולו. בהינתן מסגרת דיון כזו, אני סבור כי ההצדקה להתערבותנו בדבר חקיקה פוחתת. שנית, ובהמשך לנקודה הראשונה, החשש מפני נזילותה של ההבחנה בין התוויית מדיניות לבין מתן הוראות אופרטיביות ליישומה היה מתקיים אף אם המחוקק היה מגדיר את המונח "מדיניות", ונותן סימנים להבחנה בינו ובין המסרים אותם מוסכם כי אסור לשר להעביר לכפופים לו. החשש האמור היה אומנם פחוּת במקרה כזה, אך נראה כי חלק מטענות העותרים היו רלוונטיות באותה המידה גם אז. בהינתן שכך, קשה להשתכנע כי הפגם החוקתי נובע מהיעדר פירוט, כנטען על ידי העותרים. שלישית, ועיקר, אף שכאמור המחוקק לא היה "נדיב" בהתייחסות להבחנה בין התוויית מדיניות לבין מתן הוראות פרטניות, הוא גם לא נמנע מכל פירוט. שלושה רכיבים המופיעים בסעיף יוזכרו בהקשר זה. הרכיב האחד, הוא השימוש במונח "מדיניות", כשלעצמו. חבריי נותנים מספר סימנים לפירושו של מונח זה, אשר אף שאינם מתיימרים להקיף את מכלול הגורמים המעצבים את ההבחנה האמורה, הם מהווים בבחינת קריאת כיוון (ראו, למשל, פסקאות 55-54 לפסק דינו של חברי, השופט אלכס שטיין; פסקה 25 לפסק דינו של חברי, השופט יחיאל כשר; ראו גם ההחלטה בהליך דנן מיום 19.3.2023, ביחס לבקשה למתן צו ביניים). בפרט, אני מוצא מקום לצרף את דעתי לפירוט בו נקט חברי, השופט נעם סולברג, ביחס לאמות המידה להבחנה בין הקטגוריות הנזכרות (ראו פסקאות 42-41 לפסק דינו). כך, גם לטעמי, "מדיניות", ככלל, תהיה כללית במישור היקף תחולתה (השוו: יואב דותן הנחיות מינהליות 29-28 (התשנ"ו)); תנוסח ברמת הפשטה גבוהה (השוו: מני מאוטנר "כללים וסטנדרטים בחקיקה האזרחית החדשה" משפטים יז 321, 325 (התשמ"ח)); תהא צופה פני עתיד במישור הזמן; ותותיר מקום להפעלת שיקול דעת של הגורם המקצועי. בנוסף, מעצם טבעו, מצופה כי דבר מדיניות יפורסם, ולא יימסר בהיחבא ובאופן פרטני. הרכיב השני, בסעיף פורש, כזכור, כי התווית מדיניות ניצבת לצד הנחת "העקרונות הכלליים" לפעילות המשטרה, "לרבות עניין סדרי העדיפויות, תוכניות עבודה, הנחיות כלליות...". נקל לראות כי דוגמאות אלו עולות בקנה אחד עם חלוקת הסמכויות הנאותה שבין הדרג המיניסטריאלי לדרג המקצועי, ואף שהן אינן מספקות אמות מידה ברורות להבחנה מושא דיוננו, ניתן לקרוא אותן כחיזוק מסוים שעוגן בסעיף לחלוקת הסמכויות האמורה. הרכיב השלישי, הנזכר בסעיף 8ג(ב) לפקודה, הוא הדרישה למסור דיווח על מדיניות השר לוועדה לביטחון לאומי של הכנסת (אחת לכנס), ולפרסמה לציבור (באתר האינטרנט של המשרד לביטחון לאומי). מתכלית הדברים עולה כי על הדיווח והפרסום האמור להיעשות מראש, באופן שיאפשר ביקורת פרלמנטרית וציבורית על מדיניות השר, וכי יש בהם כדי לתחום את גדרי פועלו של השר, ולשלול את הפרשנות כי בסמכותו לתת הוראות אופרטיביות, שהרי אלה ניתנות בזמן אמת, ולרוב לא ניתן לפרסמן מראש. הנה כי כן, פרסומו של מסר כללי, ברמת הפשטה גבוהה, הקודם בזמן לאירועים רלוונטיים ומותיר מקום לשיקול דעת של הגורם המוסמך – בוודאי לא יחרוג מגבולותיה של הסמכות להתוות את מדיניות המשטרה. לעומת זאת, הוראה שמושא התייחסותה מצומצם וספציפי, המנוסחת באופן צר שאינו מותיר מקום לשיקול דעת מקצועי, אשר מתייחסת לאירוע קרוב בזמן ואינה מקבלת פומבי – תהווה, למעט במקרים חריגים ביותר, הוראה אופרטיבית אשר פוגעת בעצמאות המשטרה שלא כדין. בין שני מקרי קצה אלה פרוס טווח של נסיבות שמלאכת סיווגן – אם מדיניות כשרה אם הוראות פסולות ליישומה – איננה קלה. ואולם, העובדה שמדובר במלאכה מורכבת אין משמעותה כי היא איננה אפשרית, וההבהרה כי התיקון עוסק במסרים העונים, ככלל, על המאפיינים הנזכרים של "קביעת מדיניות", לכל הפחות מצמצמת את העמימות ממנה חוששים העותרים. ויודגש: השאלה האם הוראה, הנחיה או פרסום כלשהו הם בגדר "קביעת מדיניות" המצויה בסמכות השר, או בגדר "מתן הוראות אופרטיביות" אשר עולה כדי חריגה מסמכות השר, אינה נתונה לשיקול דעתו של השר, אלא נקבעת על פי מהותה בהתאם למבחנים שפורטו לעיל. תפיסה לפיה עצם העובדה שמסר כלשהו יצא מפיו של שר די בה כדי להכתירו (ולהכשירו) כ"קביעת מדיניות" היא מופרכת בעליל. אדם אינו יכול להרים עצמו בשרוכי נעליו, ושר אינו יכול להפוך "הוראה אופרטיבית" ל"קביעת מדיניות" בהבל פיו. ממילא, ככל שעל פי המבחנים שנפרסו לעיל מסר כזה נוטה להיראות כהוראות אופרטיביות – יהא מדובר, על פני הדברים, בחריגה אסורה מסמכות השר (השוו, בעניין זה, למתואר בבקשת העותרת בבג"ץ 8987/22 מיום 5.3.2023). סעיף 8ג לפקודה כולל בתוכו, איפוא, הגבלה אינהרנטית על התערבותו של השר בעבודתה של המשטרה, הגבלה השואפת לתחם התערבות זו בתחומי הראוי, כמפורט לעיל. האם הגבלה זו מבטיחה כי השר לא יפלוש לתחומי שיקול הדעת האופרטיביים של המשטרה? התשובה לכך שלילית כמובן. אך הבטחה כזו לא הייתה קיימת גם במצב הדברים עובר לתיקון, וכאמור, נראה כי אף הוספת פירוט במסגרת הסעיף ביחס לגבולות ההתערבות לא הייתה מקיימת אותה. מכל מקום, כפי שיצוין כעת, לצד עיגון המגבלות בסעיף פועלים אף כללי המשפט המנהלי, אשר מסייעים אף הם, בדרכם, לתיחום פעילות השר בגבולות הרצוי והמותר. ככל גורם מנהלי אחר, פעילותו של השר מוגבלת ומוסדרת לא רק באמצעות גבולות הסמכות שהקנה לו החוק, אלא אף בהתאם לכללי המשפט המנהלי (ראו, במישור ההליך: בג"ץ 1993/03, בעמ' 863; ובמישור שיקול הדעת: בג"ץ 8437/99 רשת גני חב"ד בארץ הקודש נ' שר החינוך, פ"ד נד(3) 69, 84 (10.7.2000); בג"ץ 1878/09 ארז נ' שר האוצר, פסקה 34 (13.7.2011)). מטבע הדברים, החובות המוטלות על השר במישורים השונים משתנות ממקרה למקרה, בהתאם לסוג ההחלטה הנדונה (ראו, למשל: בג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 459, 493 (1999); ברק-ארז, בעמ' 265-264). בענייננו, לנוכח הרגישות הרבה בה כרוכה פעילות המשטרה והשפעתה הדרמטית על זכויות יסוד, התוויית מדיניות על ידי השר חייבת ככלל להתבסס על תשתית עובדתית רחבה, וממילא נדרשת להיעשות לאחר התייעצות עם הגורמים בעלי המומחיות והסמכות המקצועית הרלוונטית, ובראשם המפכ"ל (ראו: ברק-ארז, בעמ' 308-307). במובן זה, איפוא, המגבלות הפרוצדורליות אותן ביקשו משיבי המדינה ליצוק לתוך הסעיף אינן דורשות "יציקה", לטעמי, שהרי הן מונחות שם זה מכבר – בשדה המשפט המנהלי. טרם סיום חלק זה, אזכיר את המובן מאליו: חובתה של המשטרה לפעול לפי מדיניות השר מוגבלת לתחומי הדין וכפופה לעיקרון שלטון החוק. השר אינו יכול להורות למשטרה בגדר "מדיניות" לפעול באופן החורג מסמכויותיה על פי חוק; השר אינו יכול להורות למשטרה בגדר "מדיניות" לעשות בסמכויותיה שימוש בניגוד להוראות הדין; השר אינו יכול להורות למשטרה בגדר "מדיניות" לפעול באופן שאינו ממלכתי ושוויוני; השר אינו יכול להורות למשטרה בגדר "מדיניות" להימנע מאכיפת הדין. על מנת להבטיח כי מדיניות השר לא תחרוג ממגבלות הדין עליה להינתן לאחר היוועצות בגורמים הרלוונטיים בייעוץ המשפטי, ובנושאים רגישים, בהם קיימות הנחיות יועמ"ש, כדוגמת נושא ההפגנות, תוך תיאום עם היועץ המשפטי לממשלה על מנת להבטיח הלימה להן. ויובהר, הנחייה הניתנת למשטרה לפעול בניגוד לדין או תוך הפרה של עיקרון שלטון החוק, בין אם תסווג כ"מדיניות" ובין אם לאו, היא הנחיה בלתי חוקית, אף אם היא יוצאת מלשכת השר. להנחיה בלתי חוקית שכזו אסור לציית, וחזקה על משטרת ישראל שלא תציית לה. סיכומו של חלק זה: קריאת סעיף 8ג לפקודה על רקע האמור מלמדת, לדידי, כי הוא אינו משנה את תמהיל הסמכויות המוקנות לשר האמון על המשטרה ביחס למצב שהתקיים בטרם התקבל התיקון, וממילא כי אין בו הפרה של האיזון שמשקפת חלוקת הסמכויות בין השר, המפכ"ל והמשטרה: השר היה מוסמך להתוות מדיניות ולקבוע עקרונות כלליים ביחס לעבודת המשטרה אז, והוא מוסמך לעשות זאת באותה המידה, ותחת אותן המגבלות, אף היום. למען השלמת התמונה, יובהר כי התוספת שהביא התיקון לסעיף 9 לפקודה, בדבר "התאמת" סמכויות המפכ"ל למדיניות השר, משתלבת אף היא בחלוקת הסמכויות האמורה, וכדברי חברי ממלא מקום הנשיא (בדימ'): "אין במדיניות השר, שאמורה לכלול עקרונות ברמת הפשטה גבוהה, כדי לגרוע מסמכותו של [המפכ"ל] לקבל החלטות הן עקרוניות והן פרטניות, לרבות בהתייחס למדיניות הארגונית והמבצעית של המשטרה, בהתאם לשיקול דעתו" (פסקה 168 לפסק דינו). החלק השני: סעיף 8ד לפקודה – התוויית מדיניות בתחום החקירות בשונה מסעיפי התיקון שעניינם במערכת היחסים הכללית שבין השר לבין המשטרה, סעיף 8ד לפקודה, שנועד להסדיר מערכת יחסים זו בתחום אחד מבין תחומי אחריותה של המשטרה – תחום החקירות – מגלה אף לדעתי פגם חוקתי שמצדיק את ביטולו. כפי שיפורט להלן, שניים הם האדנים עליהם מבוססת מסקנה זו: האחד, הקשר הבלתי ניתן להתרה שבין החקירה הפלילית לבין ההעמדה לדין; השני, הניסיון הגלום בסעיף 8ד לפקודה לנתק קשר זה, תוך יצירת אוטונומיה לשר בקביעת המדיניות לעניין הפעלת סמכויות החקירה. אבאר שני אדנים אלה זה אחר זה. ההליך הפלילי, על שלביו השונים, הוא מנגנון כולל, שביסודו השאיפה להביא לאכיפת החוק ולעשיית צדק, וזאת באמצעות הגשמת תכלית מרכזית אחת – הענשת עבריינים שימצאו חייבים בדין באופן הולם (ראו והשוו: רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729, 739 (29.8.2001); בש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסק דינו של השופט סלים ג'ובראן (11.2.2010); בג"ץ 911/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 16 (12.21.2021)). הליך זה מורכב אומנם משלבים שונים ומגוונים (הגשת תלונה, חקירה, החלטה בדבר העמדה לדין, קיום המשפט הפלילי, מתן הכרעת הדין וגזר הדין, כפיית ריצוי העונש), המבוצעים על ידי גורמים שונים (המתלונן, המשטרה, הפרקליטות, בית המשפט, שירות בתי הסוהר), ואשר הם בעלי מטרות "מקומיות" נבדלות זו מזו. ואולם כל השלבים הללו קשורים זה בזה, ומהווים חלק משרשרת אחת, השואפת להגשים את אותה תכלית משותפת – העמדת עבריינים לדין, והענשתם הראויה ככל שימצאו אשמים. כחלק משרשרת הסמכויות המתוארת, ובמסגרת המצומצמת יותר של ה"הליכים שלפני המשפט" (כשמו של פרק ד' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ)), פועלת החקירה הפלילית כחוליה המחברת בין חשד שעולה לביצוע עבירה (בין בדרך של תלונה בין בכל דרך אחרת. ראו סעיף 59 לחסד"פ) לבין העמדה לדין, במקרים שיימצאו מתאימים לכך. כניצבת במשבצת זו, החקירה הפלילית מהווה אמצעי לבירור עובדתי וליצירת התשתית הראייתית הדרושה לצורך העמדה לדין, מקום בו התגבש חשד סביר לביצוע עבירה. תכליתה הבלעדית איפוא של החקירה הפלילית, היא קיום בירור לקראת האפשרות של העמדה לדין (ראו: סעיף 62(א) לחסד"פ; דנג"ץ 7516/03 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה (12.2.2004)). ודוק, הקשר בין החקירה הפלילית לבין השלב שעניינו העמדה לדין אינו קשר אפשרי או סטטיסטי, כי אם קשר הכרחי ובל ינותק, שבגדרו החלטה בדבר פתיחה בחקירה תלויה בקיומה של אפשרות להעמדה לדין, ויונקת ממנה את הצדקתה – טול את החוליה שעניינה בהעמדת הנאשם לדין, ונמצאת שומט את הקרקע מתחת ההצדקה לקיומה של החקירה, על הפגיעה בזכויות יסוד הנלווית לה בהכרח (על פגיעה זו ראו: בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 435, 508 (1990); עניין המרכז האקדמי, בפסקה 7 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). מסקנתם הפשוטה של דברים אלו היא כי בין המדיניות שעניינה פתיחה בחקירה לבין המדיניות שעניינה העמדה לדין חייב להתקיים תיאום הדוק; ומהזווית ההפוכה: כי התוויות מדיניות בעניינים אלה אינן יכולות להיעשות במנותק זו מזו. ודוק, תיאום (או אי-ניתוק) כזה אין משמעותו כי לכל החלטה פרטנית בדבר פתיחה בחקירה תקדם בחינה עם הגורמים האמונים על העמדת הנחקר לדין, אלא כי העקרונות הכלליים וסדרי העדיפויות שייקבעו בתחומים אלו ישתלבו זה בזה באופן שיוודא כי החלטות פרטניות בדבר פתיחה בחקירה לא יתקבלו כאשר מובן שבסופן לא יועמד הנחקר לדין – ולהיפך, דהיינו כאשר קיימת חשיבות חברתית בהעמדה לדין יוקדשו משאבים נאותים לביצוע החקירה. תיאום כזה מבטיח שהחקירה, אשר לה עשויות להיות מטבע הדברים השלכות קשות על הנחקר, לא נעשית לשווא, וכי המשאבים העומדים לטובת הליכי החקירה מנוצלים באופן יעיל, ובמובן זה הוא הכרחי לצורך ניהולו התקין של ההליך הפלילי בכללו. בתוך כך, תיאום כאמור אף מחליש את החשש מפני שימוש בחקירה ככלי להפעלת כוח לתכליות בלתי ראויות, ובהן בין היתר מטרות פוליטיות צרות, בהינתן שהוא תוחם אותה בתחומי תכליתה המסורתית הראויה. אם כן, החיבור בין שלב החקירה הפלילית לבין שלב ההעמדה לדין חשוב מאין כמוהו להגנת זכויות הפרט, ולתפקודה התקין של מערכת אכיפת החוק. ממילא, הניתוק ביניהן – הרסני (ובעניין זה מצרף אני דעתי לפירוט המצוי בפסקאות 12-7 לפסק דינו של חברי, השופט כשר). על רקע זה, נקל להיווכח כי הוראת סעיף 8ד לפקודה נגועה בפגם חוקתי, הנובע מהקניית סמכות לשר, אשר לא רק שיש בה פוטנציאל לניתוק הקשר הנזכר, אלא שכל תכליתה היא להקנות אוטונומיה לשר בקביעת מדיניות בתחום החקירות, באופן אשר מביא לפגיעה אינהרנטית בזכויות אדם. אחדד בקצרה. כזכור, הסעיף מסמיך את השר להתוות מדיניות כללית ולקבוע סדרי עדיפויות עקרוניים בתחום החקירות, וזאת "לאחר ששמע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ולאחר התייעצות עם המפקח הכללי והמופקדים במשטרה על נושא החקירות". לכאורה, הסיפא של סעיף זה מגבילה את סמכות השר להתערב בפעולת המשטרה, ובמובן זה ניתן היה לראות בה כמגן מפני טענות העותרים. אלא שלעמדתי, דווקא בחלק זה של הסעיף נעוץ עיקר הקושי: לדידי, בקבעו כי התוויית המדיניות של השר תיעשה לאחר שמיעה בלבד של היועץ המשפטי לממשלה – הגורם אשר "עומד... בראש פירמידת התביעה הכללית", ובמסגרת זו "אחראי להנחייתה המקצועית בשאלות מדיניות, כמו סדרי עדיפויות" (הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 1.0000 "תפקידי היועץ המשפטי לממשלה" (16.2.2003); וראו סעיפים 12 ו-62(א) לחסד"פ) – מניח המחוקק את הקרקע לניתוקו של שלב החקירה הפלילית משורש הצדקתו, דהיינו השלב בהליך הפלילי שעניינו העמדה לדין. ודוק, "הנחת קרקע" זו לא נעשתה על ידי המחוקק במחדל, בשתיקה המותירה לשר פתח – ותו לא – לנהוג שלא כדין, כי אם באופן מפורש ואקטיבי: כך עולה מלשון הסעיף, אשר סולל את הדרך להתוויית מדיניות בתחום החקירה בהסתמך על שמיעה בלבד של היועץ המשפטי לממשלה – ממשק שאין בו בהכרח קשב, וממילא אין בו תיאום, ושדלילותו בולטת על רקע חובת ההתייעצות המעוגנת בסעיף עם גורמי המשטרה הרלוונטיים; וכך עולה גם מכוונת השר בפועלו כמחוקק, כאשר הוביל לניסוח זה במסגרת חקיקת הסעיף (וראו בהקשר זה: עמ' 27 לפרוטוקול הוועדה לדיון בהצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (סמכויות), התשפ"ג-2022 מיום 14.12.2022; עמ' 32-31 לפרוטוקול הדיון מיום 23.6.2024). אמור מעתה: במסגרת סעיף 8ד לפקודה ביקש המחוקק ליצור אוטונומיה להנחיות השר בתחום החקירה הפלילית, באופן הסותר את תכליתה ואת מהותה. לצורך המחשת הדברים, ניתן לדמות את ההליך הפלילי, בחלקו הקודם לפתיחת המשפט, לבעל חיים אשר לו ארבע רגליים – שתיים אחוריות ושתיים קדמיות. תפקודו הבסיסי ביותר של בעל החיים דורש תיאום בין הרגליים האחוריות לרגליים הקדמיות, שכן בלא תיאום כזה לא יוכל בעל החיים להתקדם למחוז חפצו. במסגרת דימוי זה, דומה הוספת הוראת סעיף 8ד לתיקון לספר החוקים להתקנת מערכת שתכליתה הפעלה אוטונומית של הרגליים הקדמיות, במנותק מפעולת הרגליים האחוריות. פעולה כזו, בוודאי כשעל הפרק פגיעה ממשית בזכויות אדם, לא ניתן לקבל. ויובהר: בראייתי, הפגם אשר מצדיק את בטלותו של סעיף 8ד לפקודה אינו אך החשש מזליגתם של שיקולים פוליטיים למערכת אכיפת החוק ומדחיקת שיקול הדעת המסור למשטרה בתחום החקירות כשלעצמו. חשש כזה בוודאי קיים, אלא שבהמשך לדבריי שלעיל ביחס להוראת סעיף 8ג לפקודה, אילו רק בחשש מסוג זה היה מדובר, נראה כי ניתן היה להתגבר עליו בהתבסס על לשון החוק (אשר בסעיף זה מדגישה עוד יותר כי מדובר במדיניות כללית), על כללי המשפט המנהלי ועל מנגנון ההתייעצות במפכ"ל הקבוע בסעיף. אפס, הפגם בו עסקינן הוא חמור יותר, ומסוכן יותר. עניינו בחשש כי שלב החקירה יהפוך עקר, מנותק מהשלב שעניינו העמדה לדין. כך, בשל סמכות השר לקבוע מדיניות בתחום החקירות באופן שאינו עולה בקנה אחד עם תכליתו של ההליך הפלילי – דהיינו מדיניות חקירות המקדמת בדיקת חשדות שאינם צפויים להביא להעמדה לדין (לדוגמא, חקירת עבירות שהיועץ המשפטי לממשלה קבע כי אין עניין ציבורי בהעמדה לדין בגינן), או מונעת בדיקת חשדות לביצוע עבירות העומדות בליבת שלטון החוק (כגון, אי חקירת עבירות המצויות במדרג גבוה של אכיפה לפי החלטות היועץ המשפטי לממשלה). על מנת להתמודד עם חשש זה, היה מקום להבהיר כי קביעת המדיניות בתחום החקירות תעשה בהסכמת היועצת המשפטית לממשלה. ואולם לא רק שסעיף 8ד אינו קובע כך, אלא שהמחוקק טרח והבהיר את היפוכו של דבר – דהיינו שכל שנדרש השר לעשות הוא "לשמוע" את עמדת היועץ המשפטי לממשלה – מונח שתכליתו הברורה היא להנמיך את מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה, ולהקנות לשר עצמאות מלאה להתעלם מעמדתו. במילים אחרות, להותיר לשר אוטונומיה בקביעת מדיניות חקירות כפי שיראה לנכון, ובמנותק ממדיניות העמדה לדין שבתחום אחריות היועץ המשפטי לממשלה. במצב דברים זה, כמו חברי ממלא מקום הנשיא (בדימ') פוגלמן, גם אני סבור כי לא ניתן לקרוא לחוק את שנשלל בכוונת מכוון על ידי הכנסת, ולפרש את הוראת הסעיף באופן שימנע את הנתק המגולם בו בין המדיניות בתחום החקירה (אותה מייחד התיקון לשר) לבין מדיניות בתחום העמדה לדין (אותה מקנה החוק ליועץ המשפטי לממשלה) (והשוו, ביחס לאפשרות השימוש ב"פרשנות מקיימת" הנוגדת את התכלית הסובייקטיבית, לבג"ץ 5658/23, בפסקאות 72-67 לפסק דיני). הערה: חברי, השופט סולברג, סובר כי סעיף 8ד לפקודה מהווה למעשה סעיף "מגביל", ולא סעיף "מסמיך", שכן סמכותו של השר להתוות מדיניות בתחום החקירות נכללת לכאורה בסמכותו הכללית להתוות מדיניות, המעוגנת בסעיף 8ג לפקודה. לגישתו של חברי, אפיון זה של הסעיף, הנתמך גם במנגנונים המגבילים הכלולים בו (הן בסעיף 8ד(א) הן בסעיף 8ד(ב)) ובדברי ההסבר לתיקון, מעורר קושי בזיהויו כפוגע בזכויות באופן המצדיק את ביטולו (פסקאות 55-54 לפסק דינו). ואולם, בהמשך לאמור לעיל, הרי שבמסגרת הוראתו מגלה המחוקק את "עמדתו" ביחס לאפשרות של ניתוק הקשר בין חוליות החקירה וההעמדה לדין – "עמדה" לה אין רמז בסעיף 8ג לפקודה. במובן זה, בין אם נזהה את הסעיף כמסמיך ובין אם נזהה אותו כמגביל, הרי שהוא פוגע בזכויות חוקתיות. כאן גם טמון ההיגיון שבפסילת הסעיף (ראו פסקה 55 לפסק דינו של חברי, השופט סולברג): גם אם ניתן היה לפרש את סמכות השר מכוח סעיף 8ג לפקודה, אלמלא צורף אליו סעיף 8ד לפקודה, ככוללת סמכות להתוות מדיניות כללית אף בתחום החקירות (ולנוכח ההסדר שנקבע, זו שאלה תאורטית), סמכות זו הייתה נעדרת את הקרקע החוקית לקביעת מדיניות בתחום החקירות שאינה הולמת את המדיניות הנוהגת בתחום ההעמדה לדין, ומשכך לא היה בה פגם דומה לזה שבהסדר שנקבע (ויובהר, למען הסר ספק, כי משנקבע הסדר מיוחד בעניין החקירות בסעיף 8ד לפקודה, הרי שההסדר הכללי שבסעיף 8ג לפקודה אינו חל בתחום זה). הנה כי כן, סעיף 8ד לפקודה מבקש ליצור הלכה למעשה אוטונומיה להנחיות השר בתחום החקירות הפליליות, בכך הוא פוגע באופן אינהרנטי בזכויות אדם, שכן הוא סולל את הדרך (באופן מפורש ומכוון) לקיומן של חקירות פליליות ללא תוחלת, ולמניעתן של חקירות פליליות נחוצות. בהיעדר פרשנות אפשרית שתרפא פגיעה זו, אנו נדרשים לבחון אם הסעיף מקיים את תנאי פסקת ההגבלה. אמנע מלהרחיב בהקשר זה, ואסתפק בצירוף דעתי לעמדתו של חברי ממלא מקום הנשיא (בדימ') פוגלמן, כפי שפורטה בפסקאות 197-185 לפסק דינו, לפיה תוצאתה של בחינה זו היא כי יש הכרח להכריז על בטלות הסעיף. על ביקורת חוקתית, תשתית עובדתית ובשלות על רקע התרחשויות מטרידות, המלמדות כי בפרק הזמן שחלף מאז הוגשו העתירות, השר הנוכחי לביטחון לאומי, מר איתמר בן גביר (להלן: השר בן גביר), שהוא גם יוזם התיקון, פעל באופן שיש בו כדי לפגוע בעצמאותה של משטרת ישראל, נחלקו הדעות בשאלת המשקל שיש לתת לנסיבות אלו במסגרת בחינת החוק במישור החוקתי. מן העבר האחד, יש מחבריי הסבורים כי אין לתת לנסיבות הקונקרטיות משקל כאמור, וזאת בין אם כעניין עקרוני (ראו, למשל, פסקה 46 לחוות דעתו של חברי השופט שטיין), ובין אם בשל אופיין הספציפי של הנסיבות במקרה שלפנינו (ראו פסקה 6 לפסק דינו של חברי, השופט סולברג). מן העבר השני, יש מחבריי שנותנים לפעולות השר האמורות משקל לא מבוטל (ראו פסקה 76, לפסק דינו של חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ') פוגלמן). בעוד שרגליה של מחלוקת זו נטועות בעתירות המונחות לפנינו, ניתן לזהות את ראשה בסוגיה עקרונית – שאלת המשקל שיש לתת לנסיבות קונקרטיות המהוות, על פי הנטען, יישום של החוק הנתקף בעתירה, במסגרת בחינת תוקפו החוקתי של דבר חקיקה. על אף שאינני סבור כי הכרעה בעתירות דנן תלויה בסוגיה הנזכרת, שעה שזו התעוררה, אקדיש לה התייחסות קצרה. על פי התפיסה המקובלת במשפטנו החוקתי, "בית המשפט הגבוה לצדק, בבוחנו עתירות חוקתיות, ע[ו]רך במרבית המקרים ביקורת חוקתית מופשטת" המופנית כלפי החוק עצמו, ולא כלפי יישומים קונקרטיים שלו (בג"ץ 2311/11 סבח נ' הכנסת, פסקה 19 לפסק דינו של הנשיא (בדימ') אשר גרוניס (17.9.2014) (להלן: עניין סבח); וראו גם: אריאל בנדור "בשלות ועוד" משפטים על אתר ח 33, 51 (התשע"ו) (להלן: בנדור); ברק מדינה דיני זכויות האדם בישראל 103 (2016) (להלן: מדינה)). תפיסה זו נשענת, בעיקרם של דברים, על חלוקת התפקידים הקיימת בין המשפט החוקתי לבין המשפט המנהלי, אשר מטילה על הראשון לעסוק בתוקפו של דבר החקיקה, ועל השני לעסוק באופן יישומו על ידי הגורמים המוסמכים. אכן, עילה חוקתית לפסילתו של חוק צריכה לנבוע מפגם שהינו אינהרנטי לנורמה הנתקפת, ולא מיישום קונקרטי של נורמה זו (ראו: עניין המרכז האקדמי, בפסקה 67 לפסק דינה של הנשיאה ביניש; יגאל מרזל "מעמד הכנסת בעתירות הכנסת בעתירות בעניין חוקתיות החוק" משפטים לט 347, 386 (2010)). ואולם, חרף תפיסה עקרונית זו בדבר "נקיותה" של הביקורת החוקתית על דבר חקיקה, תשתית עובדתית המתייחסת לאופן יישומו של החוק נלקחה בחשבון במסגרתה לא פעם ולא פעמיים (ראו, למשל: בג"ץ 450/97 תנופה שרותי כוח אדם ואחזקות בע"מ נ' אלי ישי שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(2) 433, 441 (1998); בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר, פ"ד ס(3) 464, 485 (2005); וראו: אהרן ברק "נטל ההוכחה ופגיעה בזכויות חוקתיות" מגמות בדיני ראיות ובסדר הדין הפלילי – ספר הרנון 49, 57 (2009)). למעשה, שימוש כזה בתשתית עובדתית כאמור לא רק נעשה באופן אקראי וארעי, אלא אף עוגן בפסיקתנו כעניין דוקטרינרי במסגרת דוקטרינת הבשלות, אשר מניחה כי אין לפתוח את שערי הביקורת החוקתית בטרם תגובש תשתית עובדתית מספקת המתייחסת ליישומה של הנורמה הנתקפת (ראו, למשל: בג"ץ 7190/05 לובל נ' ממשלת ישראל, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת מרים נאור (18.1.2006); עניין סבח, בפסקאות 23-11 לפסק דינו של הנשיא גרוניס; על המתח שבין בחינה חוקתית "מופשטת" לבין כריכתה בקיומה של תשתית עובדתית קונקרטית, בהקשר של דוקטרינת הבשלות, ראו: ילנה צ'צ'קו "על בשלות וחוקתיות" משפטים מג 419 (התשע"ג); רונן פוליאק "בשלות יחסית: ביקורת חוקתית יישומית או מופשטת" עיוני משפט לז 45, 53 (2014) (להלן: פוליאק); בנדור, בעמ' 53-52). כיצד איפוא יש ליישב מתח זה? ראשית יש להדגיש כי אף אם אכן קיים מתח כלשהו בין המגמות הנזכרות, הרי שלכאורה אין מדובר בסתירה של ממש. הטעם לכך הוא שעל פני הדברים, דוקטרינת הבשלות איננה פועלת במישור החוקתי המהותי, אלא במישור הדיוני. כפי שעולה מפסיקה שעסקה בה, עילת הבשלות אינה מגלמת תפיסה שלפיה ביקורת חוקתית תלויה, כעניין מהותי ואינהרנטי, ביישום החוק הנדון, אלא תפיסה שלפיה, במקרים מסוימים, מוטב לעסוק בביקורת החוקתית בשלב מאוחר יותר על ציר הזמן (עניין סבח, פסקה 12 לפסק דינו של הנשיא גרוניס, ופסקה 3 לפסק דינה של השופטת חיות). בתוך כך, התומכים בקיומה של עילת הבשלות אינם סבורים כי ביקורת חוקתית צריכה להיעשות בהכרח בצמוד לתשתית עובדתית קונקרטית בנוגעת ליישומו של החוק הנדון, אלא כי מוטב לעיתים לבצע אותה כך מטעמים שונים, שעניינם יעילות, משאביו של בית המשפט וכדומה (ראו: פוליאק, בעמ' 50; והשוו: בנדור, בעמ' 57-49). במובן זה, הגישה ה"מופשטת" לבחינה חוקתית ועילת הבשלות אינן מבטאות, למצער לא בהכרח, גישות עקרוניות הופכיות באשר לביקורת חוקתית על דבר חקיקה. בהמשך לכך, וחשוב מכך, נראה כי הגישות הנזכרות תפורות למעשה למידותיהם של מקרים שונים, וזאת הן כעניין של דין רצוי והן כעניין של דין מצוי. אכן, כפי שנקבע לא אחת, הישענותה של עתירה בדבר חוקתיותו של חוק על תשתית עובדתית שמתייחסת ליישומו נדרשת רק במקרים מסוימים, בהם הפגם החוקתי איננו חד משמעי (ראו מדינה, בעמ' 104-98; וראו גם: עניין סבח, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת חיות: "ביקורת שיפוטית על דבר חקיקה בישראל אינה כרוכה בהכרח בשאלת אופן יישומו, אם כי ייתכנו בהחלט מקרים אשר בהם החוק נחזה להיות חוקתי על פניו ורק האופן שבו הוא מיושם חושף את אי החוקתיות שבו. במקרים כאלה יש אכן הצדקה לגישה הגורסת כי ראוי להימנע מהכרעה בדבר חוקתיות הוראותיו של החוק במנותק מיישומו במקרים קונקרטיים, בהעדר תשתית עובדתית מתאימה"; וראו גם שם, בפסקה 17 לפסק דינו של הנשיא גרוניס). בליבה של החלוקה בין מקרים שונים בהקשר זה, ניצבת החקירה בדבר קיומה של "פגיעה בזכות חוקתית", אשר מהווה השלב הראשון בבחינה החוקתית המסורתית בשיטת משפטנו: כאשר חקירה זו אינה כוללת הידרשות לתשתית עובדתית קונקרטית, בין משום שעולה בה פגיעה באופן מובהק ובין משום שאין בה פגיעה באופן ברור – ייבחן החוק כפי שהוא, באופן מופשט; ואילו כאשר בית המשפט מתקשה לעמוד על קיומה של פגיעה כאמור (או של היעדרה) בלא לבחון את יישומו – ייבחן החוק על רקע נסיבות פרטניות אלו, ובמקרה הצורך תופעל דוקטרינת הבשלות (ראו: פוליאק, בעמ' 53-51; מדינה, בעמ' 98). אמור מעתה: עילה חוקתית לבטלותו של דבר חקיקה אומנם נובעת בהכרח מפגם בדבר החקיקה עצמו. ואולם, בין הכלים העומדים בפני השופט לצורך בחינת קיומו של פגם אינהרנטי כזה, ניצבת התשתית העובדתית הקשורה בהפעלת הסמכות המעוגנת בחקיקה מושא התקיפה החוקתית. ככל כלי אחר המצוי בארגז הכלים השיפוטי, ניתן להשתמש בכלי לפי הצורך, על פי נסיבותיו הספציפיות של כל הליך והליך. במקרה דנן, המסקנות אליהן הביאני הדיון שערכתי לעיל – דהיינו היעדרו של פגם חוקתי בסעיפים 8ב, 8ג ו-9 לפקודה (מהטעמים שהובאו בפסקאות 25-8 לעיל), וקיומו של פגם כזה בסעיף 8ד לפקודה (מהטעמים שהובאו בפסקאות 35-26 לעיל) – ניצבות איתן אף מבלי להידרש לפעולות השר בן גביר מאז חקיקת התיקון, וכניסתו לתפקיד. ממילא, לדידי במקרה הנוכחי אין צורך לבחון תשתית עובדתית זו ולשקול אותה במכלול השיקולים העולים מהעתירות שלפנינו. ואולם, אם הייתי סבור שאנו מצויים במצב ביניים, בו סעיפי התיקון מגלים פוטנציאל ממשי לפגיעה בזכויות חוקתיות, אך לא כוללים באופן אינהרנטי פגיעה כזו – בהחלט היה מקום לכלול את התנהלות השר הרלוונטית בין השיקולים המשובצים בחוות דעתי זו. למרבה הצער, בחינה כזו, בהינתן התנהלות השר בן גביר, הייתה מחזקת משמעותית את הטיעונים לפסילת התיקון. ואולם, כאמור, אין הדבר נדרש ביחס לתיקון דנן, באשר בעיניי חלקו הכשר – כשר במובהק; וחלקו הפסול – פסול בעליל. סוף דבר ממכלול הנימוקים שהובאו עולה כי הוראות סעיפים 8ב, 8ג ו-9 לפקודה משתלבות כיאות עם מערך חלוקת הסמכויות המקובל והרצוי בין השר לבין גורמי המשטרה, וכי אף אם ניתן וראוי היה לנסחם באופן שיבטא ביתר חדות את גבולות סמכויותיו של השר, הרי שאין בכך כדי להוות פגיעה בזכויות אשר מצדיקה מתן סעד חוקתי. סעיף 8ד לפקודה, לעומת זאת, מבקש לנתק באופן גס את נושא החקירות מהמארג העדין שבו שזורות פעולות המשטרה בתחום רגיש זה עם יתר רכיבי ההליך הפלילי. זאת על דרך של יצירת אוטונומיה למדיניות השר בתחום חקירות, וניתוקה מעמדת הגורמים האמונים על תחום התביעה, ובראשם היועץ המשפטי לממשלה. ניתוק זה מוליד פגיעה קשה בזכויות בעלות תוקף חוקתי. משכך, דינו של סעיף זה בטלות. ממלא מקום הנשיא יצחק עמית: לאחר 76 שנות תקומה, המחוקק מצא בחקיקת בזק כי פקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: הפקודה או פקודת המשטרה) חסרה את המילה "מדיניות", וכך בא לעולם תיקון מס' 37 לפקודה (להלן: התיקון או התיקון לפקודה). ככלל, הדרג המינסטריאלי מתווה מדיניות בכל משרד ומשרד במשרדי הממשלה. כך נכון לגבי שר התחבורה, שר התקשורת, השר לשירותי דת, שר המורשת וכיוצא בזאת. ברם, לא מצאנו באף חוק הנוגע לתחומי פעילותם של השרים השונים, אמירה כי השר הוא שקובע או מתווה את המדיניות, מה שמעלה את התמיהה, מה יום מיומיים? מה מותר השר לביטחון לאומי (להלן גם: השר) מהשרים האחרים? מדוע דווקא בפקודת המשטרה יש להצהיר על השר כקובע מדיניות? אקדים אחרית לראשית ואומר כי לדעתי השתלת איבר ה"מדיניות" בפקודה נכשלה. בחינת התיקון בכללותו מובילה למסקנה כי יש בו כדי להביא לפגיעה קשה בעצמאות המשטרה, המשליכה באופן ישיר על זכויות אדם חוקתיות. עם זאת, לסופו של יום, מצאתי להצטרף לפסק דינו של חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'), השופט פוגלמן, במובן זה שסעיף 8ד לפקודה יבוטל ושאר הסעיפים יפורשו בהתאם לפרשנות המקיימת המוצעת בחוות דעתו. אציין כי לנוכח הקשיים שיפורטו להלן, לא בנקל הגעתי למסקנה כי ניתן להסתפק בכך. אולם לנוכח הפרשנות המקיימת ה"הדוקה" שהוצעה על ידי חברי, איני רואה להורות על בטלות התיקון. פתח דבר המשטרה אחראית על הסדר הציבורי ועל ביטחון הציבור בנפש וברכוש, ולפעולותיה ולמחדליה יש השלכות ישירות ועוצמתיות על אגד של זכויות אדם חוקתיות – הן זכויות הנזכרות במפורש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כמו הזכות לחירות, לשלמות הגוף, לפרטיות ולקניין, והן זכויות שאינן נזכרות בו כמו חופש התנועה וחופש הביטוי על נגזרותיו השונות. משכך, אין חולק כי על המשטרה לנהוג במקצועיות, בממלכתיות ובאופן עצמאי בכפוף לדין, שהרי למדינה דמוקרטית יש משטרה, אך משטרה שיש עליה מרות פוליטית עלולה להפוך חלילה למדינת משטרה: "בהגנתה על האיזון העדין הקובע את זכויות האדם בישראל, צריכה המשטרה לפעול בדומה לשופט. היא חייבת לפעול מתוך עצמאות ואי תלות. כמו שופט, אין על המשטרה מרות, זולת מרותו של החוק. המשטרה היא אמנם חלק מהרשות המבצעת, אך אין היא המשטרה של הממשלה, היא המשטרה של המדינה" (אהרון ברק "המשטרה וזכויות האדם בישראל" מבחר כתבים א 680 (תש"ס)). פעילות המשטרה מוסדרת, בין היתר, בפקודת המשטרה. נוכח מעמדה של המשטרה במדינה דמוקרטית ונוכח סמכויותיה אשר הפעלתן כרוכה באופן אינהרנטי בפגיעה בזכויות אדם חוקתיות, הרי שענייננו בדבר חקיקה הנוגע להסדרים המשטריים הנוהגים במדינה. בראי זה עלינו לבחון את חוקתיות התיקון לפקודה. לנוכח הכוח העצום שבידי המשטרה והסמכויות הרבות שבידיה (למשל, שימוש בכוח נגד אזרחים; שלילת חירותם; חיפוש בבתיהם; וראו גם פסקה 79 לפסק דינו של חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימוס)), השמירה על עצמאותה ואי תלותה היא אחת הערובות החשובות לקיומה של הדמוקרטיה בישראל. מכאן הרגישות והזהירות היתרות שיש לנקוט בכל פעולה שיש בה כדי לפגוע באיזון העדין שבין הדרג הפוליטי לבין המשטרה. הבעיה השורשית בתיקון היא הפרת האיזון המוסדי הקיים בין הדרג המיניסטריאלי ובין הדרג המקצועי, תוך הכפפת המשטרה לדרג פוליטי ללא כל סייג, מנגנון ביקורת מספק או מערך איזונים ובלמים אחר. מדובר בפגם מהותי במישור המבני-משטרי שיש בו כדי לשנות את תפישת תפקיד המשטרה כפי שהתגבשה ב-76 שנות קיומה של המדינה. לטעמי, התיקון יצר מבנה משטרי-תשתיתי בלתי מאוזן, מה שמאפשר התערבות והשפעה פוליטית על הדרך שבה המשטרה מפעילה את הכוחות והסמכויות הרבים שניתנו לה. התיקון הסיר את המחיצה, ולמצער יצר מבנה משטרי שמאפשר להסיר את המחיצה, בין השר הממונה על המשטרה – שהוא בהגדרתו גורם פוליטי – לבין המשטרה העצמאית. לא בכדי כתבה היועצת המשפטית לממשלה (להלן גם: היועצת) בפתח תצהיר התשובה כי "התיקון אכן יצר מבנה משטרי המאפשר פוליטיזציה של הפעלת הכוח המשטרתי. על כן, התיקון, לפי לשונו הפשוטה, אינו חוקתי" (הדגשה הוספה – י"ע). בטרם אעבור לדון בפגם השורשי הטמון בתיקון לפקודה ובאופן שבו הוא משליך על זכויות אדם חוקתיות, ראיתי להעיר מספר הערות על מתודולוגיית הבחינה החוקתית. חברי, השופט שטיין, נדרש בהרחבה בפסק דינו לשאלות של סמכות, משפט פוזיטיבי, הכרזת העצמאות, זכות העמידה ועוד. איני סבור כי בנושא שלפנינו אנו נדרשים להסב הילוכנו ולחזור למחלוקת שפִּרנסה מאות עמודים בדיון על עילת הסבירות, ולכן, לא אדרש לשאלות אלו. עם זאת, מצאתי להתייחס לדעתו של חברי שסבור כי בחינתו של חוקתיות החוק צריכה להיות מנותקת מאופן יישומו, ולהיעשות רק על פי האמור בחוק עצמו, קרי, תוך קריאה טכסטואלית בלבד של התיקון. על כך אשיב כי גם קריאה טכסטואלית בלבד של התיקון מגלה מה יש בו ומה אין בו באופן שיכול להביא למסקנה כי התיקון כשלעצמו איננו חוקתי. בית משפט זה דחה לא אחת עתירות בשל דוקטרינת הבשלות, בציינו למשל כי "הרבה תלוי באופן יישומו ובפירוש שיוענק להוראות" של תיקון חקיקה חדש (בג"ץ 8276/05 עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הביטחון, פסקה 31 (12.12.2006); הדגשה הוספה – י"ע). דרישת הבשלות מוכיחה למעשה כי הביקורת החוקתית אינה ביקורת מופשטת של הטכסט החוקתי, שאם לא כן, מה טעם מצא בית המשפט לדחות עתירות עד להבשלתן כדי שניתן יהיה לבחון את יישום החוק בשטח, למשל כאשר "העותר נמנע מלהביא לפנינו מקרים קונקרטיים המדגימים את הפגיעה אשר נגרמת, לטענתו" (בג"ץ 6972/07 לקסר נ' שר האוצר, פסקה 24 (22.3.2009))? כך, גם יש שהעדר יישומו של החוק מקשה על בית המשפט להגיע למסקנה אם נפל בחוק פגם חוקתי או שמא הבעיה היא במישור המינהלי: "על רקע מחדלי הממשלה בהכנת הכלים הראויים שיאפשרו את הגשמת החוק, נתקשה להשיב אם הפגם הוא 'גנטי', בעצם הסדרי החוק, או שמא התקלה היא מינהלית?" (בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקה 67 לפסק דינה של השופטת ביניש (11.5.2006)). אם כן, בית משפט זה מוסמך לבצע, ומבצע בפועל מזה עשורים, בחינה חוקתית הן על בסיס לשון החוק והן על בסיס מבחן התוצאה של יישום החוק בשטח (ראו, למשל, בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר, פ"ד סד(3) 464, 484 (2005); בש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת נאור (11.2.2010); בג"ץ 3429/11 בוגרי התיכון הערבי האורתודוקסי בחיפה נ' שר האוצר, פסק דינה של הנשיאה ביניש (5.1.2012)). אכן, לעיתים אפשר ליתן גם מענה מופשט לשאלה אם החוק פוגע בזכות החוקתית, אולם קיים גם מסלול מקביל והוא המענה היישומי (לשני המסלולים ראו רונן פוליאק "בשלות יחסית: ביקורת שיפוטית חוקתית יישומית או מופשטת" עיוני משפט לז 45 (2014). ראו בהקשר זה גם פסק דינו של חברי, השופט גרוסקופף, בפסקאות 42-36 לפסק דינו). ובכלל, השופט בתוך עמו הוא יושב, ולא במגדל שן אקדמי שעוסק בניתוח עיוני-תיאורטי של טכסטים חוקתיים, תוך התעלמות מהשלכות הטכסט על חיי היום יום, ולכן "על הכרעה שיפוטית מושכלת להיות קשורה בטבורה לעובדות קונקרטיות העולות מהמקרה, וזאת אף אם המקרה מעורר שאלה חוקתית" (בג"ץ 7190/05 לובל נ' ממשלת ישראל, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת נאור (18.1.2006)). בדברים אלה, אנו מוצאים הד לאמירה הכללית לפיה "הדין נגזר מן העובדות" (ex facto jus oritur). מכך אנו למדים כי בחינה של יישום החוק בשטח לעיתים נצרכת, ומשעומדות רגלינו כשנתיים אחר חקיקת התיקון לפקודה, יישומו בשטח ניכר עד מאוד ומאפשר לנו ללמוד על דרך פרשנותו של התיקון. על כן, בין אם נלך בדרך המסלול המופשט ובין אם נלך בדרך המסלול היישומי-תוצאתי, שתי הדרכים מצטלבות ויכולות להביא גם למסקנה כי לפנינו תיקון שאינו חוקתי. חשוב להבהיר כבר עתה כי הבחינה החוקתית, גם במסלול היישומי-תוצאתי, מנותקת מזהותו של השר הספציפי ומן המדיניות הספציפית שהוא מטמיע, שכן הבחינה החוקתית עצמה היא בחינה עקרונית, שתיעשה אפוא מאחורי 'מסך הבערות', כפי שציין חברי, השופט כשר. לצד זאת, אמרנו כי התוצאה בשטח מסייעת בידי בית המשפט לעמוד על השלכות התיקון ולחדד את החולשות החוקתיות שעשויות לנבוע ממנו, ובכך מבחן התוצאה משמש גורם מסייע בבחינת חוקתיותו העקרונית-כללית של החוק. לכן ראיתי לנכון להתייחס לדוגמאות מהשטח אף ביחס לשר הנוכחי, כעזר המחשתי למסקנותיי העקרוניות. עוד ראיתי להעיר לחוות דעתם של חבריי, השופטים סולברג, שטיין וכנפי-שטייניץ, אשר סבורים שבמישור העקרוני-חוקתי לא נפל בחוק פגם, וכי אם יתעוררו בעיות יישומיות ניתן יהיה להתמודד איתן בהמשך באמצעות המשפט המינהלי. ראשית, קיומן של "בעיות יישומיות" כאמור אינו עוד פוטנציאל גרידא, אלא זוהי המציאות בשטח: מאז שהתיקון לפקודה נכנס לתוקף ו"המדיניות" החלה לשלוח משושיה אל המשטרה, ניתן להצביע על מקרים שבהם השר לביטחון לאומי פעל לכאורה באופן שחורג מסמכותו. מכאן, שהתזה לפיה השר, כל שר, יפעל תמיד על פי כללי המשפט המינהלי בהפעלת סמכויותיו, מתנפצת בתיקון נושא דיוננו על סלעי המציאות. מכל מקום, הבחינה החוקתית אינה מבוססת על ההנחה שהשר ייעשה שימוש לרעה בסמכויותיו. ההנחה היא שהסמכויות הגורפות שהוענקו לשר בתיקון, יהא השר אשר יהא, מביאות מיניה וביה להסגת גבולה של המשטרה, גם אם השר לא מבקש לעשות שימוש לרעה בסמכויותיו. כמו כן, הבחינה החוקתית לא יכולה להיעשות מתוך הנחה כי הדין המינהלי "יעשה את העבודה", וכי בית המשפט הוא תרופה בדיעבד לכל מכאוב. בית המשפט אינו יכול להעניק מזור לכל פגיעה, והבחינה החוקתית נועדה למנוע את הצורך לפנות לבית המשפט כל שני וחמישי לנוכח עשרות ומאות ההחלטות הספציפיות שיקבל הגורם המוסמך. ההנחה כי ניתן, בחיי המעשה, לפנות לבית המשפט בבקשה לקבלת סעד מתאים באופן שירפא את הפגיעה בכל מקרה ומקרה של חריגה מסמכות, אינה הולמת את המאטריה שבה עסקינן, שכאמור נוגעת לסמכויותיה של המשטרה ולפגיעה האינהרנטית בזכויות אדם חוקתיות בעת הפעלת כוחה. החיכוך בין המשטרה לבין האזרח הוא תכוף ומתמשך, ומצריך קיומו של הסדר משפטי ברור ומוגדר. לשם המחשה, סמכויות המשטרה בהקשר של חופש הביטוי והמחאה אינן מתמצות אך בשאלה של מתן רישיונות או הצבת תנאים מקדימים, שאלות אשר במקרים רבים מגיעות לפתחו של בית משפט זה. סמכויות המשטרה כוללות החלטות מידיות שיש בהן להשפיע באופן ניכר וממשי על זכויות אדם, כגון החלטה על הפעלת מכתז"ית, פינוי בכוח של חסימת כבישים, או הכרזה על הפגנה כהתקהלות אסורה. החלטות מעין אלה לא מאפשרות, באופן מובנה כמעט, ביקורת שיפוטית "הדוקה" שיש בה ליתן מענה מתאים עובר לפגיעה בזכויות. אזכיר כי "הגורם המוסמך" בהקשר נושא ענייננו יכול להיות השוטר בשטח, וכאשר פלוני מעוכב שעות בדרכו להפגנה כי אין עליו תעודה מזהה, למרות שזהותו ברורה לשוטרים, לא תועיל פניה בדיעבד לבית המשפט. כל חבריי הסכימו כי התיקון לפקודה סובל מפגמים כאלה ואחרים – כי ההליך שבו נחקק התיקון רחוק מלהיות מיטבי; כי מוטב היה אילו נכלל בתיקון סעיף המעגן את עקרון הממלכתיות; כי קיימים הבדלים מהותיים ויסודיים בין המשטרה לבין הצבא; כי חובת ה'שמיעה' אין עוצמתה כחובת ה'התייעצות'; כי קיים קושי לשרטט קו בין מדיניות לבין התערבות אסורה; כי בשל קושי זה אכן קיים חשש בלתי מבוטל שבהיעדר פרשנות של סעיף 8ג לפקודה תיתכן גלישה של השר להתערבות אסורה בפעילות המשטרה; וכי פעולות שביצע השר לביטחון לאומי, חבר הכנסת איתמר בן גביר (להלן גם: השר בן גביר), בפרק הזמן שחלף מאז הגשת העתירות, מלמדות כי בחלק מהמקרים הוא חרג לכאורה מסמכותו. הצירוף של כל אלה יוצר לטעמי "מסה קריטית" שצריכה הייתה להביא אל סף פסילת התיקון, ולכל הפחות לדרך הפרשנות המקיימת שבה נקט חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'), ואשר אליה אני מצרף את קולי. ועתה בהרחבה ולגופם של דברים. הסטת נקודת האיזון המשטרית חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'), עמד באריכות על התשתית הנורמטיבית הנוגעת לתפקידה של המשטרה, לפקודת המשטרה ולסמכויות השר, ולכן, אתייחס לכך בקצרה. אין חולק כי גם לפני התיקון לפקודה, עמדו לרשות השר סמכויות נרחבות כלפי המשטרה, ונזכיר חלק מהן: הרכב משטרת ישראל 2. במשטרת ישראל יהיו קציני משטרה בכירים, מפקחים, סמלים ושוטרים אחרים, הכל כפי שיורה השר. מינוי לתפקיד של קצין משטרה בכיר 7. השר רשאי למנות שוטר או אדם אחר למלא כל תפקיד מתפקידיו של קצין משטרה בכיר או להשתמש בכל סמכות מסמכויותיו, הכל בכפוף לתנאים שנקבעו. הוצאת פקודות משטרת ישראל 9א. (א) המפקח הכללי יוציא, באישור השר, הוראות כלליות שיקבעו עקרונות לענין ארגון המשטרה, סדרי המינהל, המשטר והמשמעת בה והבטחת פעולתה התקינה (להלן – הוראות המשטרה). סמכות השר 21. שום דבר האמור בפקודה זו או בחוק המשטרה אינו בא לגרוע מסמכות השר להרחיק שוטר בכל עת שירצה. (לסמכויות נוספות של השר ראו גם בחוק המשטרה, התשס"ו-2006 – סעיפים 82, 85 ו-102ב). הורתה של הפקודה בתקופת המנדט, כאשר מטבע הדברים הוקנו לנציב העליון, שהשר בא בנעליו, סמכויות נרחבות, ובהן גם הסמכות לקבוע "מדיניות כללית" למשטרה. ודוק: סמכות זו, כפי שפורשה לאורך השנים, משמעה התוויית מדיניות עקרונית-כללית ברמת הפשטה גבוהה, להבדיל מניהול המשטרה, תפקיד שמסור למפכ"ל המשטרה: "אכן, אין להקל ראש ולהמעיט בחשיבותן של סמכויות אלה, אולם השר לביטחון פנים אינו 'מפכ"ל-על', ובהקשרים הרלוונטיים לענייננו סמכויותיו הן סמכויות של פיקוח, אישור וקביעת מדיניות" (בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש הממשלה, פ"ד נז(6) 817, 863 (2003); וכן ראו כיצד הוצגו סמכויות השר בתצהירו של ראש הממשלה דאז כפי שהוגש לבית המשפט, בעמ' 920-918 לפסק הדין). כאמור, גם עובר לתיקון החזיק השר בסמכויות נרחבות ביחס למשטרה. לצד זאת, פקודת המשטרה והאופן שבו פורשה יצרו נוסחת איזון בין סמכויות השר ובין סמכויות המפכ"ל והמשטרה (עמיקם הרפז ומרים גולן משפט ושיטור: זכויות אדם וסמכויות משטרה 99 (2018) (להלן: הרפז וגולן); דן ביין "העקרונות הכלליים לפעילות המשטרה ‏באכיפת החוק בישראל – ההיבט המשפטי‏" פלילים ב 133, 153-148 (1991) (להלן: ביין)). נוסחת האיזון כפי שעוצבה לאורך השנים הגנה מחד גיסא על עיקרון עצמאותה של המשטרה, ומאידך גיסא, על אחריותו המיניסטריאלית של השר כלפי המשטרה. המדובר בנוסחת איזון רגישה ועדינה, יותר מכל מערכת יחסים מיניסטריאלית-מקצועית אחרת הקיימת בין כל שר ובין הגוף המקצועי ברשות המבצעת שעליו הוא ממונה. זאת, בשל אופי תפקידה של המשטרה, ובשל ההנחה כי הפעלה לא נכונה של כוחה תוביל לפגיעה חריפה בזכויות אדם חוקתיות (ביין, בעמ' 148; ראו גם בג"ץ 8910/22 פטרושקה נ' ח"כ בנימין נתניהו, פסקה 31 לפסק דיני (21.2.2024)). נוסחת האיזון שנקבעה בפקודת המשטרה ובפסיקות השונות ליוותה אותנו משך עשרות שנים. אין לכחד כי אותה נוסחה לא הייתה מושלמת ואף יש שביקרו את נוסח הפקודה וקראו לשנותו. הסוגיה העיקרית שהתעוררה לאורך השנים לא הייתה אם השר מוסמך לקבוע מדיניות כללית ועקרונית, אלא היכן עובר הגבול המדויק בין מדיניות לגיטימית להתערבות אופרטיבית בשיקול הדעת העצמאי של גורמי המשטרה. התיקון לא פותר דילמה זו, ולמעשה אף לא שם לו למטרה להבהיר סוגיה מורכבת זו. אולם, וכפי שהעידו על עצמם שרים לאורך השנים, מעולם לא התעוררה בעיה של ממש כאשר ביקשו לממש את סמכותם להתוות מדיניות כללית. גם המפכ"ל לשעבר, רנ"צ שבתאי, שהופיע בפני הוועדה המיוחדת, שהוקמה בבהילות על מנת להעביר את התיקון לפקודה עוד לפני הקמת הממשלה, תמה לשם מה נדרש התיקון. לדבריו, גם במצב החוקי לפני התיקון, הדרג המדיני התווה את המדיניות: "אני מודה שעד היום לא נתקלתי בסיטואציה שממחישה את הבעיה. לא ש[לא] היו מחלוקות, היו מחלוקות מקצועיות, אבל לא היו מקרים שבהם השר ביקש ליישם את מדיניותו ולא ניתן לכך מענה. הצעת החוק אינה מפרטת ואינה מבהירה מה לא ניתן לעשות עד כה ומה כן ניתן לעשות אחרי שהחקיקה תעבור". והנה, בא התיקון וביקש להסדיר באופן מפורש את אחד מן הנושאים שלא זכו להתייחסות בלשון הפקודה – טיב היחסים בין המשטרה ובין הדרג הפוליטי. בקריאה ראשונית של התיקון לפקודה, הקורא התמים שואל את עצמו היכן הבעיה. לכאורה, התיקון אך מצהיר על המובן מאליו – השר לביטחון לאומי, כמו כל שר, מתווה את מדיניות המשרד שהוא מופקד עליו; והתיקון אך משקף את מימוש אחריותה של המדינה ואת סמכותו של הדרג הפוליטי לקבוע מדיניות כללית למשטרה. ואכן, חלק מחבריי מצאו כי התיקון הוא דקלרטיבי גרידא, וכל שעשה היה לשקף את המצב הנורמטיבי שהיה קיים עוד טרם התיקון, או להצהיר עליו (זו גם עמדת הכנסת: "החוק המתקן מעצב את היחסים שבין השר למפכ"ל ברוח מסקנות הוועדות, ובמובן זה הוא משקף את המצב הנורמטיבי הרצוי ששרר גם בטרם חקיקתו", סעיף 111 לתצהיר התשובה מטעם הכנסת). אלא שאיני סבור כי התיקון הוא דקלרטיבי בלבד, בבחינת "מה שהיה הוא שיהיה". לדידי, התיקון מסיט, הן להלכה הן למעשה, את נקודת האיזון שהתקיימה עד כה בין סמכותו של השר לבין העצמאות המקצועית של המשטרה ושל המפכ"ל. התיקון שתל באופן גס וגורף את רכיב "המדיניות" בערוגת הגינה הדמוקרטית, והאחרון החל לשלוח שורשיו אל המשטרה – החל מדרג המפכ"ל וכלה בדרג השוטר בשטח – תוך שהוא מכרסם בעצמאותה ובאי תלותה של המשטרה. הגבולות שבין סמכות השר ובין סמכות המשטרה נפרצו, והתיקון מגדיל ומעמיק את שליטתו של השר במשטרה. אך בטרם אבחן את מהותו של התיקון – מספר מילים על הליך החקיקה. הליך החקיקה הגם שהצו על תנאי שניתן על ידינו לא התייחס להליך החקיקה, לא למותר להתייחס לאופן החפוז והפגום שבו נחקק התיקון. פקודת המשטרה נוגעת להסדרים המשטריים הנוהגים במדינה, וניתן היה לצפות כי תיקון אשר עלולות להיות לו השלכות משטריות מרחיקות לכת במדינה דמוקרטית, בתחום רגיש ביותר, שיש לו נגיעה לכל אזרח ואזרח במדינה – ייעשה לאחר עבודת מטה סדורה, מקצועית ומקיפה, בהתאם ל"דרך המלך". אלא שדווקא תיקון חשוב כזה נולד שלא כדרך הטבע. החוק הוגש כהצעת חוק פרטית על ידי מי שעל פי ההסכמים הקואליציוניים אמור לשמש כשר, ובכך נעקפה ההגבלה בתקנון הכנסת שאוסרת על שר להגיש הצעת חוק פרטית; הצעת החוק נדונה בוועדה מיוחדת עוד לפני שהוקמו הוועדות הקבועות של הכנסת, ועוד לפני שהממשלה הושבעה; קוצרה תקופת ההנחה; הופעל סעיף 98 לתקנון הכנסת (שעניינו בקביעת סדרי דיון מיוחדים בהצעות חוק תקציב המדינה ובמקרים אחרים "יוצאים מן הכלל"), וסוף דבר שהתיקון נכנס לתוקף במהירות הבזק – תוך 16 יום מיום הנחתו על שולחן הכנסת כהצעת חוק פרטית. כל זאת, כאשר ברקע מהדהדות אזהרות והתרעות של הגורמים המקצועיים והיועצים המשפטיים על אודות פגיעתו הקשה של התיקון לפקודה בעצמאותה ובאי תלותה של המשטרה על כל הכרוך בכך. יש בכך כדי להעיד על אופי הליך החקיקה שסופו היה ידוע מראש, מאחר שעוגן מלכתחילה בהסכם קואליציוני. חברי, השופט סולברג ציין, ובצדק, כי ההליך שבו נחקק התיקון רחוק מלהיות מיטבי 'כרחוק מזרח ממערב'. אין לי אלא להסכים עם הדברים. הליך החקיקה היה מהיר ופגום, וייתכן שאילו הדברים היו נבחנים בכובד ראש ובהליך סדור, חלק מהבעיות שבתיקון היו נחסכות. בעניין עילת הסבירות ציינתי כי: "אם חוקי יסוד נעשו ככדור משחק בידי הכנסת, אזי כאשר הכדור מתגלגל לפתחו של בית המשפט, אין הוא הופך לאגרטל פורצלן עדין, שאין בית המשפט מורשה להחזיקו אלא לראותו בלבד" (בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקה 38 לפסק דיני (1.1.2024)). הזהירות המופלגת שנקטה הפסיקה בפסילת חוק, בבחינת רק "כאשר כלו כל הקיצין" נאמרה בתקופה אחרת, שבה חוקים היו נחקקים בדרך המלך, לאחר בחינה של הייעוץ המשפטי ועבודת מטה. אך מקום שבו בית המחוקקים עוקף חדשות לבקרים את דרך המלך על ידי הצעות חוק פרטיות, בחיפזון, ללא עבודת מטה, תוך התעלמות מהייעוץ המשפטי – שאלה היא, אם לדרך הפגומה עד מאוד שבה נחקק תיקון בעל השלכות משטריות, לא צריך ליתן משקל, ואם בנסיבות אלה, על בית המשפט לאחוז ברף נמוך יותר לביטולו של חוק. אותיר שאלה זו בצריך עיון. משהערתי את שהערתי על הליך החקיקה, אשוב ואדרש לתוכנו ומהותו של התיקון. התיקון בראי המלצות הוועדות הכנסת והשר טענו כי בעיצוב נוסח התיקון לפקודה, ניתן משקל רב להמלצות דו"חות הוועדות השונות אשר עסקו במשטרה – דו"ח ועדת אלוף (מיל') צבי זמיר בעקבות אירועי הר הבית בשנת 1990 (להלן: ועדת זמיר); דו"ח ועדת צדוק שפורסם בשנת 1999, לאחר כחמש שנים שבהן ישבה הוועדה על המדוכה; ודו"ח ועדת אור בעקבות מהומות אוקטובר 2000. משקל מיוחד ניתן לדו"ח ועדת צדוק, שעסק במישרין בסוגיה של יחסי הגומלין בין המשטרה לבין השר. הדו"ח בחן באופן רוחבי את יחסי השר והמשטרה, שלא על רקע אירוע קונקרטי. אולם, התיקון לפקודה לא אימץ את מסקנות הדו"ח במלואן אלא נעשה בשיטה של "קטיף דובדבנים", שכן לדברי השר בן גביר יוזם התיקון, "המלצות ועדת צדוק לא ניחנו בכל מימד של קדושה" (סעיף 160 לתצהיר תשובתו). כך, לדוגמה, ועדת צדוק המליצה לקבוע בחקיקה את אמות המידה להסמכת השר לקבוע מדיניות "בעניינים בעלי חשיבות עקרונית [...] השר רשאי להתערב בקביעת תכנית העבודה של המשטרה, ובקביעת סדרי העדיפויות בין התחומים השונים המופקדים בידי המשטרה, אולם בבואו לעשות כן עליו ליתן משקל ניכר לעמדתו המקצועית של המפכ"ל, ולא להתערב בה אלא במקרים מיוחדים ומטעמים בעלי חשיבות רבה" (עמ' 49 לדו"ח; הדגשה הוספה – י"ע). הוועדה המליצה גם לעגן ולהרחיב את סמכויות המפכ"ל "באופן שיקנה לו שליטה מבצעית מלאה על פעולות המשטרה. סמכויות אלה יופעלו על-ידי המפכ"ל באופן עצמאי, כדין כל 'רשות מוסמכת' במשפט המנהלי הישראלי אשר הוענקו לה סמכויות ישירות בחוק" (עמ' 50 לדו"ח). כמו כן, הוועדה קבעה כי "יש להגדיר בחוק את ההבחנה בין סוגיות עקרוניות של ממש לבין עניינים ספציפיים שיינתן להם לבוש של סוגיות עקרוניות" (עמ' 49 לדו"ח; הדגשה הוספה – י"ע). המלצות אלה לא באו לידי ביטוי בתיקון לפקודה. המלצה חשובה נוספת של ועדת צדוק, אשר משום מה לא אומצה בתיקון לפקודה, הייתה שהשר לא יהיה מעורב במינוי וקידום של קצינים בדרגה נמוכה מדרגת ניצב, ובידיו תיוותר הסמכות לאשר את מינויים של קצינים בדרגת ניצב בלבד (עמ' 51 לדו"ח). למותר לציין כי הסמכות למינויים ולפיטורים של קצינים בכירים מעניקה לשר כוח והשפעה רבה על המשטרה, ויש בה פוטנציאל להשפעה פסולה (עוד על הסכנה הטמונה בסמכות השר למנות קצינים בכירים ראו אצל ביין, בעמ' 152-150). הגם שאין הכרח ליישם את המלצות הוועדה ככתבן, התיקון לפקודה אימץ רק את אותן ההמלצות שיש בהן כדי להרחיב את מעורבות השר ואת היקף סמכויותיו, אולם השמיט במכוון את ההמלצות המאזנות שנועדו להבטיח את העקרונות העומדים בבסיס תפקידה וסמכותה של המשטרה (ראו גם פסקה 103 לפסק דינו של חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ')). יש בכך כדי לחדד ולהמחיש את המסקנה כי התיקון לפקודה לא עיגן "בסך הכל" את חלוקת הסמכויות שהייתה קיימת עובר לתיקון בין הדרג המיניסטריאלי והדרג המקצועי. התיקון הרחיב את סמכויות השר מבלי לאזן מן הצד השני את סמכויות המפכ"ל והמשטרה. התיקון אימץ באופן סלקטיבי את החלקים שמקנים לשר סמכויות תוך השמטת הבלמים והאיזונים שנקבעו בדו"ח ועדת צדוק. התיקון יצר אפוא הסדר תשתיתי-משטרי-מוסדי חדש, שהחליף את ההסדר הקיים ושינה את נקודת האיזון. הטכסט עצמו מצביע על התערבות עמוקה יותר של הדרג המדיני, והוא משקף על פניו פוליטיזציה של דרך פעולתה של המשטרה. "מדיניות" – קווים לדמותה על רקע הסמכויות שהוקנו לשר עוד לפני התיקון, נציב נגד עינינו את הוראת סעיף 8ג לפקודה: התוויית מדיניות ועקרונות 8ג. (א) השר יתווה את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה, לרבות לעניין סדרי העדיפויות, תוכניות עבודה, הנחיות כלליות, ההוראות הכלליות שבסעיף 9א(א) ומימוש כלל סמכויותיו בכל הנוגע לתקציב המשטרה, בהתאם לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, וההוראות לפיו, וכן יקיים פיקוח ובקרה על פעילות המשטרה ועל רמת מוכנותה. כנגד ארבעה דיבר הסעיף: מדיניות – עקרונות כלליים – הנחיות כלליות – הוראות כלליות. מה ההבחנה בין ארבעת המונחים? האם מדובר בארבע רמות הפשטה שונות או בארבעה מונחים שהם בבחינת מילים נרדפות? דומה כי לפנינו ארבעה גוונים של אפור ושל עמום. ואם לא די בנוסח הגורף והכוללני של הסעיף, באה המילה "לרבות" כדי לחזק ולהעצים עוד יותר את סמכויות השר ולהדק את שליטתו במשטרה. נוסחו של הסעיף מעלה את השאלה המתבקשת – מדוע היה צורך בכל כך הרבה חלופות? מכאן, שהטכסט עצמו נדרש לכל הפחות לפרשנות מקיימת לנוכח עמימותו והשטחים האפורים שהוא מותיר בתחימת הגבולות בין ה"מדיניות" לבין הצעדים האופרטיביים, בין הפוליטי לבין המקצועי. מלכתחילה, ההבחנה בין מדיניות לבין הנחיה אופרטיבית אינה פשוטה ואינה ברורה, ועמדו על כך מלומדי משפט בתחומי משפט אחרים (ראו והשוו: ישראל גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור" (חלק א) משפט וממשל ב 339, 365 (התשנ"ה)). גם ועדת אור עמדה על הקושי ביישום ההבחנה בין קביעת מדיניות המצויה בסמכות השר לבין התערבות בהחלטות אופרטיביות שאינן בסמכותו ("הקושי הוא, כמובן, ביישום ההבחנה, שעליה עמדנו, במקרים גבוליים. לא תמיד קל לקבוע מתי מדובר בהחלטה אסטרטגית, בהנחיה כללית או במדיניות, ואלה מצויות כאמור בסמכות השר ובאחריותו, ומתי מדובר בהתערבות בלתי קבילה פסולה בפרטי הביצוע האופרטיבי של משימה זו או אחרת" (פסקה 76, השער החמישי לדו"ח ועדת אור)). גם המפכ"ל דאז ציין הן בהודעתו לבית משפט זה (ראו סעיף 63 לפסק דינו של חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ')) והן בדיוני הוועדה המיוחדת, כי לא ברור מה גבולות סמכותו של השר. ובכלל, איך מזהים "מדיניות"? כך, לדוגמה, במהלך הדיון הראשון בעתירות, הפניתי לבא כוחו של השר את השאלה אם קביעת הוראות פתיחה באש היא עניין של מדיניות, ובהגינותו ציין כי אין באפשרותו להשיב על כך (פרוטוקול הדיון מיום 7.6.2023, בעמ' 75). כאשר השר בן גביר מבקש להעביר מתפקידו את מפקד מחוז תל אביב על רקע אי שביעות רצונו מאופן פעולתה של משטרת המחוז בקשר לאירועי המחאה כנגד הממשלה – זוהי מדיניות? כאשר השר מבקש לקרוא לבירור את מפקד מחוז ירושלים מאחר שלטעמו הוא לא התמודד כראוי בהפגנה אל מול מעון ראש הממשלה – זו מדיניות? כאשר השר מצייץ כי הנחה את המשטרה למנוע הפגנות מסוימות אבל לצערו "פרקליטות המדינה כפתה על משטרת ישראל להסכים להפגנה הזו" – זו מדיניות או הנחיה? האם "השר יכול לקבוע מדיניות שיש הפגנות בבלפור שאפשר לפזר, ויש הפגנות במקום אחר שאי אפשר לפזר" כפי שטען יושב ראש הוועדה לביטחון לאומי, חבר הכנסת צביקה פוגל? (כפי שצוטט בסעיף 47 לעתירה בבג"ץ 179/23). בדוגמאות אלה יש כדי להמחיש את העמימות הכרוכה בהבחנה בין קביעת מדיניות ובין מתן הנחיות אופרטיביות. עמימות התיקון מרחיבה את סמכויות השר, ומאפשרת את התערבותו בשיקול דעתה המקצועי ובפעולותיה האופרטיביות של המשטרה. כל זאת, באופן הפוגע בזכויות אדם, ללא הסמכה מפורטת ומפורשת, ובכסות של מדיניות-הנחיות-עקרונות-הוראות. למעשה, איננו צריכים להרחיק עדותנו לגבי הקושי להבחין מהי מדיניות ומהי הנחיה אופרטיבית על פי התיקון. השר בן גביר נכשל לכאורה בהבחנה זו לא אחת, מה שהצריך את היועצת להפנות תשומת ליבו כי חצה את קו הגבול בין מדיניות כללית לבין הנחיה אופרטיבית, ומה שהצריך את בית משפט זה לסמן לשר קו גבול בדמות צו ביניים. מבלי להביע עמדה לגופם של המקרים הקונקרטיים שפורטו לפנינו, בעצם קיומם יש כדי להמחיש את הטענה כי האופן שבו הוגדרה סמכות השר בפקודה הוא כה רחב, שיש בו כדי להוביל להשפעה גוברת של השר על פעילות המשטרה באופן שמנוגד לעצמאותה ולממלכתיותה. דוגמה מאלפת למגמת חיזוק מעמד השר על ידי שימוש במונחים עמומים אנו מוצאים בסעיף 8ד לפקודה, שם נקבע כלהלן: התוויית מדיניות בחקירות 8ד. (א) השר רשאי להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות, לרבות קביעה של סדרי עדיפויות עקרוניים, לאחר ששמע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ולאחר התייעצות עם המפקח הכללי והמופקדים במשטרה על נושא החקירות. אם עד עתה הכרנו מונחים כמו "אישור", "הסכמה" ו"היוועצות", יצר המחוקק מוסד "משונמך" של "שמיעה" דווקא בהתייחס לשומר הסף החשוב ביותר בנושא חקירות – היועץ המשפטי לממשלה – ובניגוד להמלצות ועדת צדוק (וראו בפסקה 183 לפסק דינו של חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ')). נוסח זה אך מדגים את התכלית של התיקון לפקודה, תיקון שמוביל למתן עוצמה וסמכות כמעט בלתי מוגבלת לשר גם בנושא רגיש כמו חקירות, והכל ללא איזונים ובלמים. מאחר שחברי ממלא מקום הנשיא (בדימ') הגיע למסקנה כי יש לבטל את סעיף 8ד, לא ארחיב בנושא ואני מצטרף לדבריו ולדרך ניתוחו את הסעיף. אומר אך בקצרה, כי די בסמכות שהוענקה לשר לקבוע "סדרי עדיפויות עקרוניים" בחקירות, כדי לאפשר לשר לקדם סדר יום פוליטי, תוך הסטה של משאבי החקירה המוגבלים של המשטרה. כפי שיש חשש ל'שיטור יתר או שיטור חסר' כך יש חשש ל'חקירת יתר או חקירת חסר' בתחומים מסוימים. יש בכך פתח מסוכן להתערבות פוליטית ופגיעה אנושה במקצועיותה ואי תלותה של המשטרה בתחום רגיש זה של מערכת אכיפת החוק. ממלכתיות על שלושה דברים המשטרה עומדת – על המקצועיות, על העצמאות ועל הממלכתיות. הממלכתיות מתבטאת, בין היתר, בכך שהפעלת סמכויות המשטרה תיעשה על בסיס מקצועי, באופן שוויוני וללא משוא פנים (בג"ץ 911/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 16 והאסמכתאות שם (12.12.2021) (להלן: בג"ץ 911/21)). אלא שעיגון של חובת הממלכתיות החלה על המשטרה לא ניתן למצוא בתיקון לפקודה. הכנסת טענה כי הטעם המרכזי לאי הכללת רכיב הממלכתיות הוא שמדובר בחובה מובנת מאליה. חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'), רואה, ובצדק, את השמטת הממלכתיות מנוסח התיקון, לא כתקלה חקיקתית או כהבעת עמדה ניטרלית, אלא כ"שתיקה מדעת". ואכן, לשיטת השר עצמו, הצעת היועצת להוסיף סעיף ממלכתיות משמעה ריקון מתוכן של התיקון שביקש השר לחוקק, "שכן בהכפפת המשטרה למרותו של החוק בלבד, נמצאנו מעקרים את ההוראה הקובעת את כפיפות המשטרה לשר, וחובת המשטרה לפעול באופן עצמאי מעקרת לחלוטין את הסמכויות שהוקנו לשר להתוות מדיניות ולקבוע סדרי עדיפויות" (פסקאות 131 ו-133 לתגובתו). בשים לב לחיזוק המשמעותי בכוחו של השר במסגרת התיקון, היעדר התייחסות לממלכתיות בפקודה, בנוסח כזה או אחר, זועק ברמה ההצהרתית ואף מדליק נורה אדומה לגבי התכלית של התיקון. ובמילים אחרות: הקושי המהותי בתיקון הוא לא רק במה שיש בו – הגדרה עמומה ורחבה ביותר של סמכויות השר כלפי המשטרה, אלא גם במה שאין בו – היעדר הממלכתיות. הימנעותו של המחוקק מלכלול את רכיב הממלכתיות בתיקון פוגעת בעצמאותה ובאי תלותה של המשטרה. נטען על ידי השר בן גביר כי הנוסח שהוצע על ידי הייעוץ המשפטי לממשלה ולפיו: "במילוי כל תפקידיה ובהפעלת סמכויותיה תפעל המשטרה באורח ממלכתי, עצמאי, נטול אינטרסים מפלגתיים פוליטיים וללא משוא פנים כשעליה מרותו של החוק בלבד", הוא נוסח רחב בהשוואה לנוסח שכבר קיים בהוראת סעיף 4(ג) לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002 ולפיו "השירות יפעל באורח ממלכתי" (פסקאות 133-131 לתגובה המקדמית מטעם השר). אם כך, תמיהה היא מדוע איננו מוצאים בתיקון לפחות הוראה בנוסח דומה לזה שחל על שירות הביטחון הכללי. עוד לטענת השר בן גביר, הדרישה כי התיקון יכלול גם רכיב של ממלכתיות נובעת מטעם פרסונלי מובהק, בשל היותו השר המיועד ("74 שנים המשטרה לא מתעסקת בפוליטיקה. פתאום בן גביר נכנס ויש פוליטיקה?", פרוטוקול הדיון מיום 19.12.2022, בעמ' 10; טענה ברוח זו נטענה שוב גם בדיון שהתקיים לפנינו ביום 18.6.2024 (וראו בעמ' 26 לפרוטוקול)). כאשר עסקינן בתיקון שעלול לזעזע את הרקמה המשטרית העדינה, טענה פרסונלית זו מביאה להרמת גבה, שהרי כפי שעמדנו לעיל, ממלכתיות המשטרה היא חלק מליבת פועלה. מכל מקום, אף שהממלכתיות נעדרה מלשון הפקודה מזה עשורים, היה זה דווקא התיקון שאותו יזם השר שהגביר את הצורך בעיגונה. כאשר עומד על הפרק תיקון שמשנה את אופן חלוקת הסמכויות ומעצים את סמכויות השר, באופן שעשוי להכניס שיקולים פוליטיים לפעולת המשטרה, הרי שנדרש מנגנון איזון מן הצד השני, ללא קשר לזהות השר הספציפי. ההשוואה לצבא ההגנה לישראל בדברי ההסדר לתיקון הוצע "להסדיר את יחסי המרות והכפיפות בין המפכ"ל והמשטרה ובין הממשלה והשר, בדומה לאופן שבו מוסדרים אלה בין הרמטכ"ל וצה"ל ובין הממשלה ושר הביטחון בחוק־יסוד: הצבא". כמו כן, בהסכם הקואליציוני מיום 25.11.2022 בין סיעת עוצמה יהודית לבין סיעת הליכוד, נכתב כי עוד לפני השבעת הממשלה, הקואליציה תערוך שינויים בפקודת המשטרה "כך שהיחס בין השר לביטחון לאומי לבין מפכ"ל המשטרה יהיה כיחס שבין שר הביטחון לרמטכ"ל (למעט ביחס לסעיף 59 לחסד"פ), בהתאמות המחויבות". ואכן, נוסח סעיף 8ב הקובע כי "משטרת ישראל נתונה למרות הממשלה" ו"השר ממונה על משטרת ישראל מטעם הממשלה" לקוח מחוק יסוד: הצבא. אלא שנקודת המוצא באשר לאופן שבו מופעלת המשטרה שונה מהתפיסה הנוגעת לאופן הפעלת הצבא. כפי שעמד על כך חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'), הסיבה היא שייעודו של הצבא לפעול כלפי איומים חיצוניים למדינה, בעוד המשטרה מפעילה כוחה כלפי אזרחי המדינה ותושביה. משכך, יש להיזהר מכל משמר מפני תפישה לפיה המשטרה נלחמת ב"אויב מבפנים" כשם שהצבא נלחם ב"אויב מבחוץ". תפישה מסוכנת זו של ראיית האזרח כאויב, עלולה לחלחל אל פיקוד המשטרה ואל אחרון השוטרים בשטח, ואין מדובר בחשש תיאורטי. מטעם זה מצאתי קושי רב בכוונתם של מנסחי התיקון להקיש מההסדר ביחס לצבא גם לענייננו. פיקוח פרלמנטרי השר טען שחובת הדיווח לוועדה לביטחון לאומי של הכנסת היא מנגנון איזון מספק. ואולם, מעבר לעובדה ששליטת הממשלה בכנסת היא כבר מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, דומה כי מנגנון הפיקוח המוצע מאבד עוד יותר מהאפקטיביות שלו במקרה שיושב ראש הוועדה הוא חבר במפלגתו של השר, כפי שאכן קורה בעת כתיבת שורות אלה בכנסת ה-25. די בכך בכדי להבין שלא מדובר במנגנון פיקוח מספק. סיכום ביניים: עמדנו על כך שפקודת המשטרה יצרה לאורך השנים איזון עדין וחשוב מאין כמוהו בין הדרג המיניסטריאלי ובין הדרג המקצועי. התיקון לפקודה לא שימר את המצב הקיים, אלא הרחיב את סמכויותיו של השר. כדי לשמור על אותו איזון דק, נדרש היה כי לצד הרחבת סמכותו של השר, היו נכללים בתיקון גם מנגנוני איזון ובקרה מספקים על כוחו של השר, ולחלופין הרחבה מקבילה של סמכותו של הדרג המקצועי ובעיקרו המפכ"ל (כשם שוועדת צדוק המליצה), אלא שאלו אינם בנמצא. השר הוא המדיניות, המדיניות היא השר אין חולק שהשר אכן מוסמך להתוות מדיניות כללית נקייה משיקולים פוליטיים. ברם, שינוי הסטטוס-קוו מוביל באופן בלתי-נמנע לפוליטיזציה של המשטרה. אין מדובר בחשש יישומי בלבד, ויש לדבר השלכות בבחינת חוקתיות התיקון. התיקון מוביל לכך שהשר הוא הגורם היחיד שמנווט את הספינה, כך שכיוון השיט שלה מושפע בהכרח מעמדות השר (ללא קשר לשר זה או אחר). התיקון החד-צדדי, ללא איזונים ובלמים, יוצר סכנה כי לצד "מדיניות השר" הפורמלית שמתפרסמת באתר האינטרנט, תצמח "מדיניות שר" לא פורמלית של "ממני תראו וכן תעשו". מאחר שהשר הוא הדמות שמתווה את ה"מדיניות", השר הוא ה"מדיניות" וה"מדיניות" היא השר, ולא ניתן להפריד בין השניים. במישור המעשי, בין אם הצהיר השר כי מדובר במדיניותו ובין אם מדובר אך בהתבטאות או מעשה, איני רואה את השוטר בשטח מתריס כלפי השר כי הוא אינו צריך להישמע לו, משלא מדובר באופן פורמלי ב"מדיניות" כפי שקובע התיקון. אלא שהשר הוא נציג מפלגה פוליטית, ויש לו עמדות והשקפות עולם שבגינן הוא נבחר לתפקידו. גם אם נניח שכוונותיו טובות, וכי בעת הפעלת סמכויותיו הוא מפריד בין עמדותיו הפוליטיות לבין המדיניות המוכתבת למשטרה ושואף לפעול בהתאם לחובותיו המינהליות (בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 404, 426 (1993)) – מתן סמכויות כל כך נרחבות בידיו של השר ללא כל מערך איזונים ובלמים, מקשה על ההבחנה בין השר בכובעו הפוליטי ובין השר בכובעו המינהלי. וכפי שאוזכר גם בפסק דינו של חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'): "אין בונים נורמות קונסטיטוציוניות על יסוד תקוות. אין מגבשים עקרונות יסוד ממלכתיים על בסיס הנחות, כי הכול יתנהל כשורה. נהפוך הוא: כל המבנה הקונסטיטוציוני מבוסס על ההנחה, כי דברים עשויים לא להתנהל כשורה, ועל-כן יש להציב גבולות וגדרות" (בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 606 (1986)). גם אם תישמע הטענה כי סכנה זו קיימת בכל מערכת יחסים מיניסטריאלית-מקצועית, הרי שעלינו להיות זהירים במיוחד עת עסקינן בתחום כה רגיש של הפעלת סמכויות הכרוכות באופן אינהרנטי בפגיעה בזכויות אדם. כך, גם לעמדת היועצת, התיקון "יצר מבנה משטרי לא מאוזן, המאפשר השפעה פוליטית על הפעלת הכוח המשטרתי. קרי, פוליטיזציה של הפעלת הכוח, ללא ערובות, בלמים ואיזונים המבטיחים הפעלה שוויונית של סמכויות המשטרה, שמירה על זכויות אדם ושלטון החוק" (פסקה 150 לתצהיר תשובתה). הסמכויות הגורפות שהוענקו לשר בתיקון, מביאות מיניה וביה להסגת גבולה של המשטרה, גם אם השר לא מבקש לעשות שימוש לרעה בסמכויותיו. לדוגמה, נניח כי סדרי העדיפויות של השר הם כאלה, שמבחינתו משקפים באמת ובתמים את סדר העדיפויות הראוי והרצוי. אלא שסדרי עדיפויות אלה מושפעים מהיותו של השר דמות פוליטית ומעמדותיו הפוליטיות, והם מצריכים מטבע הדברים הסטת משאבים ממשימות אחרות שמבצעת המשטרה, באופן שעשוי לסטות משיקול דעתו המקצועי של המפכ"ל ומהדרך שבה האחרון סבור כי יש להקצות את משאבי המשטרה. במצב כזה, הרי שלפי התיקון, בסמכות השר לכפות את הסטת המשאבים מבלי להידרש לעמדת המפכ"ל. כך עולה לכאורה מנוסח סעיף 9 לפקודה לפיו "המפקח הכללי יפקח על משטרת ישראל [...] והכול בהתאם להתוויית המדיניות ולעקרונות הכלליים של השר כמפורט בסעיפים 8ג ו-8ד". מצב זה נובע במישרין מנוסח התיקון ומהאופן שבו הותוו כללי המשחק החדשים, אך הוא גם עולה מהמצב בשטח. כפי שנכתב על ידי המפכ"ל דאז במכתבו מיום 18.6.2024 שהוגש לתיק בית המשפט, "מאז שנחקק החוק אנו עדים לתהליך התערערות עקרונות בסיסיים מאוד של עבודת המשטרה – משטרה מקצועית, ממלכתית, א-פוליטית, אשר פועלת אך ורק על בסיס שיקולים מקצועיים". לשם המחשה בלבד, ניתן לעמוד על הנחיות שהשר בן גביר העביר למשטרה ואשר מקימות חשש להבחנה בין קבוצות שונות בעת הפעלת סמכויותיה. כך, לדוגמה, השר בן גביר עצמו התאונן על אפליה באכיפה בין מפגיני ימין ומפגיני שמאל באופן שממנו משתמע כי יש להגביר את האכיפה אך כלפי מפגיני שמאל; השר גיבה אל מול מח"ש שוטרים שהפעילו אלימות כלפי מפגינים שהפגינו נגד הממשלה, ומהעבר השני דרש השעייה מיידית של שוטרים שפעלו לדעתו באלימות כנגד חרדים בהילולת ל"ג בעומר במירון (סעיף 27 למכתבו ליועצת המשפטית מיום 17.6.2024); השר גיבה אל מול מח"ש לוחם מג"ב שירה בילד בן 12 בשועפט, תוך שהוא מביע זעזוע על כך שמח"ש העזה להזמין את היורה לחקירה. העצמת כוחה של "מדיניות" השר בתיקון, עלולה להביא לתקלות לא רק במישור היחסים של השר והמשטרה אלא גם ביחסי השר מול הממשלה, מה שעלול לעורר קשיים בדרגי השטח. דוגמה לכך ניתן למצוא במדיניות המשטרה ביחס להר הבית. כהערה מקדמית אציין כי לנוכח הרגישות המיוחדת הכרוכה בהר הבית, וההשלכות של הנעשה בהר על יחסי החוץ והביטחון, ניתן עקרונית להכיר במעורבות רבה יותר של הדרג הפוליטי בנושא זה, ואף של הדרג הפוליטי הרחב יותר מהשר עצמו, כמו ראש הממשלה או הקבינט המדיני-ביטחוני. אלא שבפועל, בניגוד למדיניות הממשלה ביחס לתפילות בהר הבית, הכריז השר בן גביר בריש גלי כי "אני זה הדרג המדיני, והדרג המדיני מתיר תפילת יהודים בהר הבית". על כך הגיב ראש הממשלה כי "המדיניות של ישראל לשמור על הסטטוס-קוו בהר הבית לא השתנתה ולא תשתנה". דברי השר ודברי ראש הממשלה – דברי מי שומעים? דברי השר והחלטות ממשלה – למי מצייתים? אפיזודה זו, שבמסגרתה השר פועל (או לפחות מצהיר) בניגוד למדיניות הממשלה, ממחישה את הדילמה של המפכ"ל, ובעיקר של השוטרים בשטח בשאלה תחת איזו "מדיניות" עליהם לפעול. דוגמה נוספת ניתן למצוא בנושא הסיוע ההומניטרי לעזה. מפגינים פעלו לחסום את שיירות האספקה ההומניטרית, בניגוד מוחלט למדיניותה המוצהרת של הממשלה לאפשר לסיוע הומניטרי להיכנס לעזה. ברם, כפי שעולה ממכתבו של מפכ"ל המשטרה דאז, השר התערב בפעולות המשטרה, לכאורה באופן שלא עולה בקנה אחד עם הנחיות הקבינט המדיני-ביטחוני. השר בתגובתו לטענת המפכ"ל לא הכחיש זאת, אלא טען במכתבו מיום 17.6.2024 ליועצת המשפטית לממשלה כלהלן (סעיפים 17-16 ו-20 למכתב): "ביקשתי להבין מדוע פעילות משטרת ישראל מושבתת, מדוע מפסיקים עבודתן של יחידות שלמות במשטרה, לשם ליווי שיירות הסיוע, על אף שתפקיד המשטרה לסייע בלבד לצה"ל ולמצ"ח. לא השגתי על עצם הסיוע של משטרת ישראל אלא על הסטת מרכז הכובד של פעולת המשטרה ממטלותיה החשובות לנושא שלא הוטל עליה באותה העת. ויוזכר שמחיתי כנגד העתקת שוטרים שאמורים לשמור על חיי אדם במגזר הערבי בתקופה שהרצח בה גואה, למשל, את השוטרים של היחידה הטקטית של משטרת ישראל או את השוטרים של יחידת יואב (יחידה לאכיפת מקרקעין בנגב שהסטה שלה היא רק באישור המפכ"ל), בעוד שהמשימה אותה העת לא היתה באחריות המשטרה אלא באחריות המשטרה הצבאית וצה"ל. [...] למען הסר ספק, אכן הבהרתי למפכ"ל היוצא כי המדיניות שלי היא לא להשבית יחידות שלמות, לא להפקיר את הצפון, לא להפקיר את הדרום, לא להזניח את המגזר הערבי המשווע לאכיפה, לצורך מימוש החלטת הקבינט – שכאמור, באותה תקופה, הייתה כי על המשטרה רק לסייע לשיירות" (הדגשה בקו תחתון במקור – י"ע). לפנינו דוגמה לכך שהשר התווה "סדר עדיפויות" שהביא להסטת כוחות משטרה שביקשו לממש את מדיניות הממשלה, לטובת משימה שמבחינתו של השר הייתה עדיפה על פני המשימה של סיוע לצה"ל בליווי השיירות. ודוק: כפי שציין חברי, השופט גרוסקופף, השר אינו יכול להורות למשטרה בגדר "מדיניות" לפעול בניגוד להוראות הדין (פסקה 24 לפסק דינו). אולם בגדר ה"מדיניות" השר רשאי לקבוע סדרי עדיפויות של אכיפת נושא מסוים, באופן שמסיט את משאבי המשטרה לנושא אחר. חברי, השופט סולברג, סבר בחוות דעתו כי המחלוקת היא מעשית "לגבי השאלה אם התיקון עשוי, הלכה למעשה, להוביל להתערבות השר – אם בשוגג, אם במזיד – בשיקול הדעת של המשטרה בהפעלת סמכויותיה" (פסקה 34 לפסק דינו). הדוגמאות לעיל, וצו הביניים שניתן במסגרת העתירות שלפנינו, כל אלה נותנים תשובה נחרצת לשאלה שהעלה חברי – התיקון לא עשוי להוביל להתערבות השר, התיקון כבר עשה זאת ועושה זאת מדי יום ביומו. הפגם במישור המבני-משטרי והפגיעה בזכויות אדם חוקתיות כאמור, התיקון שלפנינו הוביל להסטת נקודת האיזון ארוכת השנים ביחסים שבין הדרג הפוליטי והדרג המקצועי בכך שנתן בידי השר סמכויות נרחבות לקביעת "מדיניות"; ללא מגבלות פרוצדוראליות או מהותיות מספקות; מבלי לחזק את הדרג המקצועי מן הצד השני; ומבלי להגדיר מנגנוני פיקוח מספקים. הפקודה מהווה חוק משטרי-תשתיתי, אחד מתוך אותן לבנים המרכיבות את שלטון החוק במדינה דמוקרטית ואת השינוי בנקודת האיזון יש לבחון בחשדנות יתרה. הסטת נקודת האיזון תוך מתן סמכויות נרחבות בידי גורם פוליטי חותרת תחת העקרונות החשובים ביותר העומדים בבסיס פועלה של המשטרה, ובעיקרם – עצמאותה. הסיבה שבגינה המשטרה הוגדרה כעצמאית לאורך כל שנות קיומה של המדינה, תוך שהיא כפופה למרות הדין בלבד, הייתה כדי לנתק אותה מהלך הרוח של פוליטיקאי ספציפי או של ממשלה ספציפית, כדי למנוע מצב שבו המשטרה היא של הממשלה ולא של המדינה. הסטת נקודת האיזון לא מהווה רק פגם מבני-משטרי, אלא גם מביאה לפגיעה אינהרנטית בזכויות אדם חוקתיות. סמכויות המשטרה כוללות פגיעה יום-יומית בזכויות אדם, וביסוד הלגיטימיות לפגיעה זו עומדת התפיסה שמדובר בסמכויות שלטוניות הנתונות לשלטון במדינה דמוקרטית. ההסדר הקיים לא כולל בחובו ערבויות כלשהן להבטחת מימוש סמכויות המשטרה אך לשם מימוש אינטרס ציבורי ורק במידה הנדרשת לשם כך (בג"ץ 911/21, בפסקה 16). שינוי ההסדר המשטרי שהיה קיים עד כה, באופן שגורם לפוליטיזציה בלתי-נמנעת של המשטרה, פוגע בלגיטימיות להפעלת סמכויותיה ומעצים את הפגיעה בזכויות אדם, מנויות ובלתי מנויות (ראו על עיקרון ההסכמה הציבורית ולגיטימיות המשטרה – הרפז וגולן, בעמ' 96-94). מעצר אדם על ידי המשטרה, הוא פגיעה בחירותו של אדם. מעצר אדם על ידי משטרה לגביה קיים חשש כי הונחתה על ידי שיקול פוליטי, הוא פגיעה קשה שבעתיים, פגיעה שעומדת בפני עצמה. מכאן, כפי שהיטיב להבהיר חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'), ולכן לא ארחיב על כך בעצמי – בעצם הסטת קו האיזון בין הדרג הפוליטי והמקצועי יש כדי להעמיק ולהעצים את הפגיעה בזכויות אדם חוקתיות, הכרוכה בעבודת המשטרה (פסקה 198 לפסק דינו). בעניין הפרטת בתי הסוהר (בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' שר האוצר, פ"ד סג(2) 545 (2009)) נמצאנו למדים כי בחינת חוקתיותו של החוק התמקדה בזהותו של הגורם שבידיו ניתנו סמכויות שלטוניות, שיש בהן כדי לפגוע בזכויות יסוד. זאת, אף ללא בחינת הפעלת אותן סמכויות למעשה על ידי אותו גורם. כך גם בענייננו. משהגענו למסקנה כי התיקון הפר את האיזון ביחסי הדרג המדיני והמשטרה והפקיד סמכות רחבה בידי גורם פוליטי, באופן המאפשר התערבות במימוש כוחותיה של המשטרה, יש בכך כדי לעורר קושי חוקתי. הגברת המעורבות של השר רגישה במיוחד בהקשרי חופש הביטוי, המחאה וההפגנות, "ציפור הנפש" של הדמוקרטיה. קביעת מדיניות על ידי השר בנוגע להפגנות ומחאות, יש בה כדי להשליך באופן ישיר על חופש הביטוי של המפגינים והמוחים בנושא שכרוך בליבת המשטר הדמוקרטי. שהרי לשר, כדמות פוליטית, אינטרס פוליטי-מפלגתי-אלקטורלי-אישי מובהק. כפי שהזדמן לי לציין בעניין אחר: "דווקא עת עסקינן במחאות נגד השלטון, חשובה ההקפדה היתרה על שיקול דעת עצמאי ורחב של רשויות האכיפה, על מנת שלא ישמשו ככלי בידי השלטון לדיכוי מחאות נגדו", ו"יש להותיר בידי המשטרה וגורמי אכיפת החוק שבשטח שיקול דעת נקודתי להחליט כיצד לפעול בנסיבות כל מקרה ומקרה, בהתאם לצורך העולה מן השטח" (בג"ץ 5936/23 וסרלאוף נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקאות 6 ו-11 בהתאמה (30.5.2024)). עשרות שנות פסיקה התוו את השיקולים השונים ואת נוסחאות האיזון בתחום רגיש זה של חופש מחאה וביטוי. מכאן, שהפרשנות המקיימת שבה נקט חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'), היא המינימום המתבקש בנושא זה. חברי, השופט סולברג, סבור כי אין בלשון התיקון נקודת אחיזה לפרשנות המקיימת של חובת היוועצות קטיגורית עם המפכ"ל ועם היועצת המשפטית לממשלה בכל הנוגע לקביעת מדיניות הנוגעת להפגנות ולמחאות. לדידי, אם נאחז בשיטה זו, הרי שגם אין בלשון התיקון נקודת אחיזה לחובת המשטרה לנהוג בממלכתיות. התשובה לפיה "לא יעלה על הדעת" שהמשטרה לא תנהג בממלכתיות, כוחה יפה גם ל"לא יעלה על הדעת" שהשר לא יוועץ עם המפכ"ל ועם היועצת. מכל מקום, אם אלך לשיטתו של חברי לפיה לא ניתן לנקוט בפרשנות מקיימת, אזי דין התיקון היה להתבטל כולו. בחרתי שלא לנקוט בדרך זו, משמצאתי כי ניתן להסתפק בפרשנות מקיימת. בשנתיים שחלפו מאז כניסת התיקון לתוקף דומה כי התנהלות השר בן גביר ממחישה את הסכנות הטמונות בו עקב הסטת נקודת האיזון לכיוון "מדיניות" השר. התיקון שלפי הנטען רק עיגן את המצב שהיה קיים עוד קודם לכן, הביא בפועל לשינוי משטרי של אופן הפעלת סמכויות המשטרה, תוך חיזוק מעמדו של השר ללא כל בלמים ואיזונים מן הצד השני; משמעותו של התיקון היא פוליטיזציה של המשטרה; ותוצאתו פגיעה חמורה בזכויות אדם. והכל, בהליך חקיקה נמהר וחלקי ביותר. לנוכח הפרשנות המקיימת שהעניק חברי לתיקון לפקודה, אליה מצאתי להצטרף, מתייתר הצורך בהעמדת התיקון לפקודה במבחני פסקת ההגבלה. עם זאת, מצאתי להעיר בנושא מספר הערות: במסגרת ההליך דכאן פירט השר חלק מן התכליות המוצהרות לתיקון לפקודה, ובהן: הסדרת היחסים בין השר למפכ"ל; חיזוק הביטחון האישי ומשילות במגזר הערבי; הגברת אמון הציבור; ויצירת איזון דמוקרטי תוך מניעת עצמאות מוחלטת של המשטרה והפיכת המדינה למדינת משטרה (סעיפים 60-58 ו-163 לתצהיר תשובה של השר בן גביר). אולם, הלכה למעשה, דברי השר ומכלול הנסיבות בענייננו מלמדים כי תכלית מרכזית נוספת וסמויה עומדת מאחורי התיקון לפקודה, והיא מתן כוח עודף לשר, ללא הגבלות וללא בקרה. הדבר עולה, כפי שציינתי לעיל, מהיתלות המחוקק בדו"ח ועדת צדוק ככזה שמצדיק את חקיקת התיקון, אך מסירובו לאמץ כל מסקנה מאותו דו"ח שיש בה לאזן את כוחו של השר בעצמאות בעלי התפקידים במשטרה. בנוסף לאמור, ההשוואה בין המשטרה לבין הצבא עשויה להעיד בין היתר על תכלית שאינה ראויה. עוד עמדנו על כך שהתיקון לפקודה אינו כולל, בכוונת מכוון, את רכיב הממלכתיות, ונזכיר גם את דבריו של השר אשר לשיטתו הוספת סעיף ממלכתיות משמעה ריקון מתוכן של התיקון שביקש להכפיף את המשטרה למרות השר. לדידי, לפנינו "הודאת בעל דין" לגבי תכליתו הסובייקטיבית של התיקון – קרי, הגדלת סמכויותיו של השר על חשבון עצמאות וממלכתיות המשטרה. שאם לא כן, קשה להלום מדוע חובת המשטרה לפעול תחת מרותו של החוק בלבד, מרוקנת מתוכן את התיקון. ברי כי תכלית שנועדה לאפשר לשר להשפיע פוליטית על עבודת המשטרה ועצמאותה, אינה ראויה וחותרת תחת הנחות יסוד באשר לאופן פעולתה של המשטרה. כמו כן, ספק גם אם התיקון לפקודה עומד במבחני המידתיות, ובעיקר במבחן הקשר הרציונלי, אשר לעיתים נבחן על פי השלכות התיקון בשטח – על פי מבחן התוצאה: "לצד כל האמור, במקרים מסוימים שבהם התכלית המונחת ביסוד הוראה חוקית נועדה להביא לשינוי חברתי, הקשר הרציונלי ראוי שיבחן לא רק במישור העיוני-תיאורטי אלא גם 'במבחן התוצאה'" (בג"ץ 6942/19 צ'באנו נ' שר הפנים, פסקה 58 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות והאסמכתאות שם (12.7.2023)). בחינה של התוצאות בשטח מגלה כי ספק של ממש אם האמצעי הנבחר, קרי הגדלת סמכויות השר תוך הכפפת המשטרה תחתיו ושינוי האיזון הפוליטי-מקצועי, הגשים ולו אחת ממטרות התיקון המוצהרות, כמפורט להלן. התיקון לא הצליח לשכך את המתחים שבין השר ובין המפכ"ל. מאז קום המדינה, דרך "תיק אפרסק" ועד ימינו אנו, ספק אם היה עימות כה סוער בין המפכ"ל דאז (רנ"צ שבתאי) לבין השר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בתצהירים ובתגובות שלפנינו, ובכל מהלך הדברים (ראו לדוגמה בסעיף 42 לפסק דינו של חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ')). לא רק שהתיקון לא שיכך את המתחים האינהרנטיים, הוא אך העצים אותם. בשורה התחתונה, התיקון נכשל במבחן התוצאה. לעניין הצורך במשילות להגברת הביטחון האישי ולפתרון בעיית האלימות במגזר הערבי, הרי שהתוצאות בשטח מדברות בעד עצמן. בשנת 2022, לראשונה מזה שנים רבות, חלה ירידה במספר מעשי הרצח במגזר הערבי. באותה עת, הייתה תוכנית סדורה למאבק רב-זרועי ובין-משרדי בפשיעה במגזר הערבי. בשנת 2023, לאחר ש"המדיניות" על פי התיקון נכנסה לתוקף, נרצחו בחברה הערבית יותר מפי שניים מאשר בשנת 2022 והמצב בשנת 2024 אף הוא חמור ביותר. במבחן התוצאה, לפנינו תוצאה קטלנית של התיקון לפקודה. לעניין הביטחון האישי, דומה כי נתוני הפשיעה הכללית, כמו פריצות וגניבות רכב, מצביעים על עלייה, ואף על עלייה דרמטית, בכל ענפי הפשע, כפי שעולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ראו: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה "עשור לסקר ביטחון אישי – ממצאים רב-שנתיים (2023-2014) https://www.cbs.gov.il/he/mediarelease/DocLib/2024/275/18_24_275b.pdf). עוד בהקשר זה, ומכיוון שהשר בן גביר היה זה שהסתמך בתגובתו על סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה, אפנה לסקר העדכני שהתפרסם על ידי המכון ביום 19.11.2024, שגם ממנו עולה עומק המשבר בביטחון האישי בישראל בעקבות העלייה בפשיעה ובמקרי רצח, בפרט בשנתיים האחרונות. עוד עולה מהסקר כי לא נמדדה עלייה באמון הכולל של הציבור במשטרה, ואף להיפך – כי הפוליטיזציה של המשטרה הובילה לירידה באמונם של ציבורים שאינם מזוהים עם הקואליציה (ראו: המכון הישראלי לדמוקרטיה "סקר עמדות הציבור בשאלות משטרה וביטחון פנים" (19.11.2024), https://www.idi.org.il/articles/57165). התוצאות בשטח מוכיחות שהאופן שבו תוקנה הפקודה לא רק שלא הגשים את מטרות התיקון המוצהרות, אלא אף גרע מן המצב שהיה קיים עוד קודם לכן. אחזור ואדגיש כי לדידי, הבעיה בתיקון לפקודה אינה נובעת מהשר הספציפי, אלא היא תוצאה בלתי נמנעת של אותה "מדיניות" חסרת איזונים שהוכנסה לפקודה, "מדיניות" שעלולה בכוח או בפועל להעביר כל שר על מידותיו ולפגוע במקצועיות המשטרה. דומה כי ניתן היה (ובמהלך הדיונים בתיקון אף הועלו הצעות כאלו) לקבוע הסדר חקיקתי שיאזן כראוי בין סמכות השר להתוות מדיניות כללית ובין מנגנוני בקרה ופיקוח ראויים לצד שמירה על סמכויות הדרג המקצועי (למשל, בהתבסס על המלצותיה המלאות של ועדת צדוק). לא אמרנו דברים שאמרנו, אלא כדי להראות, כי התיקון לפקודה עומד על סף, ושמא חוצה את הסף, של אי חוקתיות. עם זאת, כאמור, מצאתי כי ניתן להסתפק בתרופה מתונה יותר כפי שהוצע על ידי חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'). סיכום החברה העניקה למשטרה את הסמכות לשמור על שלטון החוק ועל הסדר הציבורי ובטחון הציבור בנפש וברכוש. לכוחה של המשטרה השלכות על זכויות הליבה החוקתיות של כל תושב במדינה, ומכאן שיש לראות בפקודה כדבר חקיקה משטרי-תשתיתי. הכל מכירים את הביטוי If it ain't broke, don't fix it (אם זה לא שבור, אל תתקן). המצב ששרר עובר לתיקון לא היה מצב אידילי, אך ניתן לומר כי נשמר האיזון העדין בין הדרג הפוליטי לבין הדרג המקצועי במשטרה. כפי שציין חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ') (פסקה 202 לפסק דינו), "עמידה על מכלול הוראות התיקון עשויה ללמד כי הוא יוצר העדפה מובנית של עקרונות הנוגעים לסמכויות השר, על פני העקרונות שנוגעים לעצמאות המשטרה, באופן שהסיט את נקודת האיזון שהייתה קיימת עובר לתיקון, תוך פגיעה בדמותה ובמסגרת פעולתה המקובלת של המשטרה". אין לי אלא להסכים עם הדברים. שתילת רכיב "המדיניות" על נגזרותיו והטיותיו מזעזעת את שיווי המשקל העדין והמורכב ששרר לאורך השנים בין השר, שהוא דמות פוליטית בהגדרתו, לבין עצמאות המשטרה. חקיקת בזק הביאה לתיקון הפקודה תוך שימוש בניסוחים גורפים ועמומים, תוך העמדה במוקד של "מדיניות" שאין לה גבולות מלכתחילה ואין לה שיעור, לא למעלה ולא למטה ולא לצדדים. "התוויית המדיניות" של השר תפסה את כל הזירה, דחקה בכוח ובפועל את הממלכתיות, הניטרליות והמקצועיות של המשטרה, ושינתה את נקודת האיזון בסוגיה הרגישה והמורכבת של יחסי דרג מדיני-משטרה באופן שיש בו כדי להעמיק את הפגיעה בזכויות אדם ואזרח ובחירויות יסוד במשטר דמוקרטי. הבלבול שהתיקון זורע בקרב הציבור ובקרב המשטרה על כל דרגיה לגבי קו הגבול בין מדיניות השר לבין עצמאות ואי תלות המשטרה; ההשמטה המכוונת של הממלכתיות, המקצועיות והשוויוניות כרכיב מאזן; ההימנעות המכוונת מלהרחיב ולעגן את סמכויותיו של המפכ"ל; האימוץ הסלקטיבי והחד-צדדי של המלצות ועדת צדוק – כל אלה מעידים על פגיעתו הרב-ממדית של התיקון בזכויות ובחירויות הבסיסיות ביותר של כל אזרח במדינה. על רקע כל אלה, קרוב הייתי כפסע מלהורות על פסלות התיקון. ברם, בשורה התחתונה סברתי כי הדרך המתונה יותר שנקט חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'), יכולה להביא לאותה תוצאה. כפי שציינה היועצת בתצהיר התשובה מטעמה (בסעיף 13), "אין בכוחה של הפרשנות המקיימת להסיר לחלוטין את הפגמים החוקתיים הגלומים בהסדר", אך עם זאת, גם לשיטתה, הפרשנות המקיימת מאפשרת, גם אם בדוחק רב, להרחיק את ההסדר מהרף הלא-חוקתי. אסיים בהערתה של היועצת ולפיה: "העמדה הפרשנית של היועצת המשפטית לממשלה ביחס לתיקון גובשה בהינתן המצב המשפטי הקיים בכללותו, על הערובות הנוספות המעוגנות במשטרנו להבטחת ההגנה על זכויות היסוד ושלטון החוק, ובתוך כך, קיומה של ביקורת שיפוטית אפקטיבית על פעולות המינהל וחובתה של הרשות המינהלית לפעול בסבירות, בהתאם לכללי המשפט המינהלי ובכלל זה בהתאם לפרשנותה המחייבת את הדין של היועצת המשפטית לממשלה והיועצים המשפטיים הפועלים בכפיפות מקצועית אליה במשרד לביטחון הפנים ובמשטרת ישראל, עבור גורמי הרשות המבצעת, כל עוד לא קבע בית משפט מוסמך אחרת. שינוי בתמונה המשפטית הכוללת עלול להשליך על המסקנה האמורה בקשר לפרשנות המקיימת של התיקון, ולהצריך בחינה מחודשת" (פסקה 5 סיפא לתגובתה המקדמית של היועצת; הדגשות הוספו – י"ע) על פני הדברים, דומה כי המצב המשפטי והתמונה הכוללת אכן החלו להשתנות מאז הוגשו התגובות המקדמיות ונשמעו טיעוני הצדדים בהתנגדות לצו על-תנאי – נעשה ניסיון להקדים סיום כהונתו של המפכ"ל לשעבר; נעשה ניסיון להעביר את היועץ המשפטי של המשטרה מתפקידו; ובעת כתיבת שורות אלה מתקיים שיח על העברת היועצת המשפטית לממשלה מתפקידה, ועוד. משלא נשמעו טענות בנושא לא אביע עמדה, אך בדברי היועצת יש כדי לתמוך ולהדגיש את החשיבות שבבחינת סוגיות כגון דא מפרספקטיבה כוללת ומקיפה, תוך לקיחה בחשבון של האיזון המוסדי-משטרי בכללותו, להבדיל מהתמקדות בסעיפי חוק קונקרטיים כאלה ואחרים. מכאן שנקודת המוצא לבחינת תיקוני חקיקה בספֵרה המוסדית-משטרית עשויה להשתנות אם תיקונים כאלה ילכו ויצטברו בעתיד. לא אקבע מסמרות בדבר, ואותיר את הדברים לעת מצוא. אין לנו משטרה אחרת השוטר בשטח הוא משענו של כל אזרח בעת צרה ומצוקה והמשטרה שומרת עלינו 24 שעות ביממה משך כל ימות השנה. עניינו של פסק דין זה אינו במשטרת ישראל ובשוטריה, אלא בתיקון לפקודה. הביקורת על התיקון לפקודה אינה ביקורת חלילה על שוטרי משטרת ישראל, שעושים במסירות לילות כימים בשמירה על בטחון הציבור, תוך סיכון עצמי. גבורתם ונחישותם של שוטרי ישראל באה לידי ביטוי בשבעה באוקטובר, כאשר פעלו באומץ לב תחת אש להצלת חיי אזרחים ומנעו בגופם את חדירתם של מחבלי החמאס אל עומק הארץ. במהלך הקרבות נפלו 58 שוטרים ולוחמי מג"ב שהקריבו את חייהם בהגנה על תושבי המדינה. יהי זכרם ברוך. סוף דבר התיקון לפקודה מעורר שורה של קשיים שמביאים אותו אל סף פסילה. בשורה התחתונה, אצרף את קולי לפסק דינו של חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ'). השופט יוסף אלרון: לפנינו חמש עתירות שבמהותן התבקש סעד של ביטול תיקון מס' 37 לפקודת המשטרה (החוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 37), התשפ"ג-2022; להלן: תיקון החוק ו-הפקודה, בהתאמה) או לכל הפחות ביטול חלקו. ראשונה – עתירת התנועה למען איכות השלטון בישראל (בג"ץ 8987/22); שנייה, עתירת חברי הכנסת לוי וסגלוביץ' (בג"ץ 99/23); שלישית, עתירת סיעת העבודה (בג"ץ 179/23); רביעית, עתירת האגודה לזכויות האזרח, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל והתנועה לטוהר המידות (בג"ץ 532/23); ואחרונה – עתירת ועדת המעקב העליונה לענייני האזרחים הערבים בישראל ועדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל (בג"ץ 2985/23). בקצה האחד – עמדת העותרים הטוענים להשלכות הרות אסון כתוצאה מהתיקון לחוק; בקצה השני – עמדת השר לביטחון לאומי, חה"כ איתמר בן גביר, שלפיה יש לדחות את העתירות בהיותן עתירות פוליטיות החסרות בסיס עובדתי ומשפטי. בתווך – ניצבות עמדתה העדכנית של היועצת המשפטית לממשלה, לפיה אין מנוס מבטלות חלק מהתיקון לחוק לצד מתן פרשנות מקיימת לחלקו האחר; ועמדת הכנסת, הסבורה כי התיקון אינו משנה דבר באשר לסמכויות השר לביטחון לאומי ביחס למשטרה, וכי הוא מעגן איזון ראוי בין סמכויות השר לעקרון עצמאות המשטרה, ומשכך יש לדחות את העתירות. הערה מקדימה הנחת יסוד שלאורה יש לבחון את כלל העתירות שלפנינו, היא כי חוקתיות חוק מסוים אינה נבחנת למול זהותו ודמותו של שר ספציפי, אשר תיקון החקיקה נועד להקנות לו סמכויות. נדמה כי לעניין זה הייתה הסכמה כמעט גורפת של הצדדים לעתירות (ראו למשל: פרו' דיון מיום 18.6.2024, עמ' 37, ש' 40; שם, בעמ' 38, ש' 18-17; שם, בעמ' 54, ש' 40-39). גם בענייננו, יש להניח אפוא שאם נוסחו של חוק הוא חוקתי – הרי שהוא חוקתי ביחס לכל שר שיכהן בתפקיד; ואם הוא אינו חוקתי – הרי שהוא אינו חוקתי לא בשל זהות השר המדובר בעת חקיקת התיקון לחוק או בשל הפרשנות שאותו שר ספציפי מבקש להקנות לתיקון, אלא עבור כל שר – תהא השתייכותו הפוליטית או המפלגתית אשר תהא. לפיכך, לא דרך התנהלותו ודעותיו של השר בן גביר אגב אירוע מסוים כלשהו היא שניצבת לבחינתנו. בהמשך ישיר לכך – פעולה של שר החורגת מגבולות סמכותו, אין משמעותה בטלות החוק הקובע את סמכותו; וממילא, המשפט החוקתי אינו בגדר סנקציה או אמצעי ענישה, שיש לעשות בו שימוש כלפי שר אשר נטען כי מפר את הדין. משכך, הטענות כלפי התנהלות השר בן גביר, בין אם הן נכונות ובין אם לאו, אינן רלוונטיות במישור החוקתי. פעולותיו והחלטותיו של השר כפופות לביקורת במישור המשפט המנהלי וייתכן שאף במישורים אחרים, אולם אין בהן כדי להשליך על חוקתיות התיקון לחוק. אם הפרשנות הנכונה לתיקון, היא כזו שלפיה חלק מפעולותיו של השר בן גביר חורגות מן הסמכות שהתיקון מקנה לו, הרי שגם אם הוא סבור כי יש בידו הסמכות לפעול או להחליט בדרך כזו או אחרת – אין בכך כדי להרחיב את גבולות סמכותו. על רקע זה, אמנע מלדון או להכריע בטענות שבחלקן אינן משפטיות ובחלקן אינן רלוונטיות. יש להכריע בעתירות שלפנינו על בסיס כללי המשפט החוקתי הידועים והמוכרים וכך אעשה. מה, אם בכלל, שינה התיקון לחוק? בליבת התיקון לחוק הוספת ארבע הוראות עיקריות שבהן אתמקד בחוות דעתי: ראשית, נקבעו בו במפורש הוראות לעניין כפיפות משטרת ישראל (סעיף 8ב לפקודה); שנית, עוגנה בו סמכות השר להתוות את מדיניות המשטרה והעקרונות הכלליים לפעילותה (סעיף 8ג לפקודה); שלישית, נקבעה סמכות השר להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות (סעיף 8ד לפקודה); רביעית, נקבעה חובה לפרסם את המדיניות שאותה התווה השר באתר האינטרנט של "המשרד לביטחון הפנים" כמו גם לדווח על אודותיה לוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת על המדיניות שהתווה השר (סעיף 8ג(ב) לפקודה). מחלוקת מרכזית בעתירות שלפנינו מתייחסת למשמעותם של תיקונים אלו – אם, ועד כמה, יש בהם כדי לשנות את המצב הקיים. סוגיה זו היא אכן הסוגיה המרכזית לטעמי שלפיה יש לגזור את ההכרעה בעתירות. היה וייקבע כי סעיף או סעיפים מסוימים מתוך התיקון לחוק אינם משנים את המצב המשפטי שקדם להם, אלא רק מעגנים בחקיקה את המצב הנתון עד התיקון, מצב נתון אשר לא נקבע עד כה כי הוא אינו חוקתי – אזי ממילא שאין זה מוצדק להורות על ביטולם. הטעם לכך מבוסס, בין היתר, על תהליך הבחינה החוקתית שנקבע בהלכה הפסוקה של בית משפט זה. בהתאם לתהליך זה הבחינה החוקתית נעשית במספר שלבים: בשלב ראשון, יש לבחון האם דבר החקיקה פוגע בזכות אדם מוגנת. אם התשובה לכך שלילית – תסתיים הבחינה החוקתית. ככל שהתשובה חיובית, בשלב שני, יש לבחון אם הפגיעה היא כדין, בהתאם לתנאי פסקת ההגבלה. אם הפגיעה אינה כדין, אזי בשלב שלישי תיבחן תוצאת אי-החוקתיות במסגרת שלב הסעד (בג"ץ 8665/14 דסטה נ' הכנסת, פסקה 22 לחוות דעתה של הנשיאה מ' נאור (11.8.2015) ‏‏(להלן: עניין דסטה); בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקה 20 לחוות דעתו של הנשיא א' ברק (11.5.2006)). באשר ליחסי הגומלין שבין השלב הראשון לשני, נקבע: "לכל אחד משלבי הבדיקה החוקתית מטרה חשובה בניתוח החוקתי הכולל. השלב הראשון בבחינה החוקתית ('שלב הפגיעה') נועד לקבוע את ההיקף המושגי של הזכות החוקתית. בשלב זה נקבעים גבולות הזכות החוקתית, וזאת, באמצעות פרשנותה של הזכות הרלוונטית ואיזונה אל מול זכויות אחרות. השלב השני בבחינה החוקתית ('פיסקת ההגבלה') נועד לקבוע את מידת ההגנה על הזכות, ואת 'גבולות הגזרה' של המחוקק והמגבלות המוטלות עליו בבואו לפגוע בזכויות חוקתיות [...]" (בג"ץ 2442/11 שטנגר נ' יו"ר הכנסת, פ"ד סו(2) 640, 666 (2013)). משכך, ובהינתן שאחד מתנאי פסקת ההגבלה קובע כי אין פוגעים בזכויות חוקתיות אלא בחוק ההולם את ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (עניין דסטה, בפסקה 23); קשה עד מאוד להלום כי עיגון מצב משפטי קיים באמצעות קביעת סמכות השר בחקיקה מפורשת, מעצימה את עוצמת הפגיעה בזכויות המוגנות, באופן שמהווה פגיעה כה קשה ובלתי מידתית המצדיקה את בטלות התיקון לחוק. אדרבה, במישור הסעד, אם התיקון לחוק לא שינה באופן משמעותי (או בכלל) מן המצב המשפטי שקדם לו, הרי שבטלותו רק תשיב את מצב הדברים למצב הקודם – קרי, אותו מצב ממש, רק בהעדר חוק המעגן זאת. משכך, ההשוואה בין הוראות התיקון לבין המצב המשפטי אשר קדם לו מתבקשת ומשמעותית לצורך ההכרעה בעתירות. על רקע דברים אלו, אתייחס כעת לכל אחד מסעיפי תיקון החוק הרלוונטיים. סעיף 8ב לפקודה – "כפיפות משטרת ישראל" 8ב. (א) משטרת ישראל נתונה למרות הממשלה. (ב) השר ממונה על משטרת ישראל מטעם הממשלה. בעמדת היועצת המשפטית לממשלה נכתב כי "[...] אין חולק שהמשטרה נתונה למרות הממשלה, וכי השר לביטחון לאומי הוא השר הממונה על המשטרה מטעמה של הממשלה. זה המצב שהיה קיים אף טרם התיקון לפקודה" (סעיף 180 לכתב התשובה מטעם משיבי המדינה; ראו גם עמדת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט פלילי), מיום 7.7.2021 (מש/3)). לא נדרשת אפוא יצירתיות משפטית כלשהי בכדי להגיע למסקנה המתבקשת כי אין בסעיף זה אלא עיגון מפורש בחקיקה של המצב המשפטי שקדם לו (חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ') ע' פוגלמן אף הוא מתאר כי סעיף זה "[...] אינו מחולל שינוי במארג היחסים המוסדי בין הממשלה למשטרה ואינו גורע מעצמאותה המקצועית של המשטרה בהפעילה את סמכויות האכיפה" (פסקה 136 לחוות דעתו)). החששות שהועלו על ידי חלק מהעותרים ולפיהן מהמילה "מרות" השר ישאב עתה סמכות להתערב בפעולותיה האופרטיביות של המשטרה או כי תיפגם באופן כלשהו חובתה לפעול באופן מקצועי, ענייני, שוויוני וא-פוליטי – אינם מבוססים. ודאי שאין להם עיגון בלשון החוק או בתכליתו. אין בסעיף זה דבר היכול ללמד כי חקיקתו הקנתה לשר סמכויות נרחבות שכאלו. ממילא, לא הוצג לפנינו טיעון ממשי כי קיימת פרשנות חלופית הסוטה מהפסיקה הקיימת. סעיף 8ג(א) לפקודה – "התווית מדיניות ועקרונות" 8ג. (א) השר יתווה את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה, לרבות לעניין סדרי העדיפויות, תוכניות עבודה, הנחיות כלליות, ההוראות הכלליות שבסעיף 9א(א) ומימוש כלל סמכויותיו בכל הנוגע לתקציב המשטרה, בהתאם לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, וההוראות לפיו, וכן יקיים פיקוח ובקרה על פעילות המשטרה ועל רמת מוכנותה. עמדתי היא כי סעיף זה, אף הוא, לא שינה באופן מהותי, אם בכלל, את המצב המשפטי שקדם לתיקון. בעוד שנטען לפנינו כי "התיקון [...] הוא שאפשר לגורם פוליטי לקבוע 'מדיניות', מבלי להגדיר מה כוללת תיבה זו, ומבלי לאזן סמכות זו" (פסקה 33 לעיקרי טיעון מטעם העותרת בבג"ץ 8987/22). אני חולק על טענה זו מבחינה עובדתית ומבחינה משפטית. לא ארחיב היכן שניתן לקצר, ולעניין זה די בכך שאצטט מתוך הדברים שנכתבו על-ידי ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון: "התפיסה העקבית לאורך השנים, לפי המצב החוקי שקדם לאותו תיקון [התיקון לחוק מושא העתירות – י' א'], היא שבנושאים שאינם קשורים לחקירות, השר לביטחון הפנים רשאי להתערב בהחלטות אסטרטגיות של המשטרה, לתת לה הנחיות כלליות, להתוות את מדיניותה ולפקח עליה בעניינים בעלי חשיבות עקרונית. אולם אין הוא רשאי להתערב בפרטים הנוגעים לביצוע האופרטיבי" (ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון דו"ח הוועדה 180 (2024); להלן: דו"ח ועדת מירון)). תיאור זה של המצב המשפטי מבהיר, מצד אחד, כי גם לעניין קביעת מדיניות, ככלל, התיקון החקיקתי דהיום אינו אלא עיגון המצב הקיים. מן הצד האחר, הוא מפנה את הזרקור לשינוי המסוים אשר אין חולק כי התיקון לחוק מחולל – הסמכת השר לקביעת מדיניות לעניין חקירות (סמכות זו עוגנה בסעיף 8ד לפקודה, אליו אתייחס בהמשך). העמדה שצוטטה לעיל מתוך דו"ח ועדת מירון הייתה העמדה המקובלת עד כה על אף ההכרה הברורה כי קיים קושי, בלתי נמנע מבחינה רבה, בסיווג החלטה מסוימת – האם היא החלטה אסטרטגית כללית או החלטת מדיניות או שמא מדובר בהתערבות בלתי קבילה בפרטי ביצוע אופרטיבי (ראו: דו"ח ועדת מירון, בעמ' 180; וכן ועדת חקירה ממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים בחודש אוקטובר 2000 דו"ח הוועדה, עמוד 620 (2003)). משכך, ניכר כי אותו מצב מורכב, עמום ושאינו מיטבי, שלפיו קו הגבול בין מדיניות להנחיות אופרטיביות אינו חד וברור, היה קיים לפני התיקון לחוק כשם שהוא קיים גם כעת. גם מבחינה זו התיקון לא הסיט את נקודת האיזון לכיוון כלשהו. מלבד זאת, ביטול התיקון לחוק – כפי שהתבקש בעתירות, ודאי שלא יקדם בהירות בעניין. נהפוך הוא. אכן, ניתן להעלות טענה כי אם כבר מבוצע תיקון חקיקה בסוגיות אלו, מן הראוי לנסות לצקת תוכן להבחנה זו ולהבהירה במידת האפשר באמצעות קביעת קווים מנחים כלשהם. אלא מכך שניתן היה לחוקק חוק מקיף יותר, "טוב" יותר או ברור יותר, לא נובעת המסקנה כי החוק שחוקק אינו חוקתי. בין דבר חקיקה רצוי או מיטבי לדבר חקיקה בלתי חוקתי קיים מרחק רב. זאת ועוד, בעמדת המשנה ליועמ"ש משנת 2021 אשר הוצגה לפנינו נכללו מספר הנחיות ביחס לסמכות השר ואופן מימושה: (א) השר מוסמך, ולמעשה מחויב, לקבוע מדיניות וליישם אותה (מש/3, סעיף 1); (ב) השר הממונה אינו מוסמך לתת הוראות מחייבות לרשויות מינהליות שהחוק הקנה להן באופן ישיר סמכות מסוימת (שם); (ג) לשר אין סמכות "לנהל בעצמו את המשטרה" (שם, בסעיף 2); השר אינו "מפכ"ל-על" (שם); (ד) עיקר תפקידו של השר ביחס למשטרה הוא מעורבותו בקבלת החלטות אסטרטגיות, מתן הנחיות כלליות והתווית מדיניות בעניינים בעלי חשיבות עקרונית (שם, בסעיף 5); (ה) לשר אסור לתת הנחיות מבצעיות ביחס לפעולתה השוטפת של המשטרה באירוע כזה או אחר (שם, בסעיף 6); (ו) שוטרי משטרת ישראל נדרשים ומונחים לפעול בהתאם לחוק (שם); (ז) בעניינים בעלי רגישות ציבורית או פרטנית מיוחדת, כגון אירועים הנוגעים לחופש הביטוי, יש להקפיד ביתר שאת על הבטחת יכולת המשטרה לפעול באופן מקצועי, עצמאי וחף מהשפעות פוליטיות (שם, בסעיף 7). מכל הוראות אלו לא התנער השר או בא-כוחו לפנינו. להפך, נטען כי חקיקת התיקון לחוק "[...] אינה מבטלת את החידודים וההדגשים עליהם עמדה המשנה ליועמ"ש לממשלה (משפט פלילי), בחוות הדעת שנתנה בנוגע לאופן המדויק בו על השר להפעיל את סמכויותיו" (סעיף 66 להתייחסות השר לכתב התשובה מטעם משיבים 7-4). ככל שנותר עוד ספק, בא-כוחו של השר הוסיף והבהיר באופן ספציפי כי גם לגישתו אין לשר סמכות של "מפכ"ל על" (פרו' דיון מיום 18.6.2024, עמ' 24, ש' 31). כך סבורים יתר הצדדים וכך כבר נפסק גם לפני חקיקת התיקון לחוק וגם אחרי חקיקתו (ראו: בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש-הממשלה, מר אריאל שרון, פ"ד נז(6) 817, 944 (2003); בג"ץ 8910/22 פטרושקה נ' ח"כ בנימין נתניהו, פסקה 31 (21.2.2024) (להלן: עניין פטרושקה)). הטענה כי התיקון לחוק הוא שהפך את השר ל"מפכ"ל-על" או התיר לו לנהוג באופן שכזה, אינה מבוססת אף היא מבחינה משפטית. בוודאי שאין בה כדי להצדיק את ביטול התיקון או חלקו. משכך, ביחס לקביעת מדיניות, באופן כללי, סעיף 8ג אינו משנה את המצב המשפטי שקדם לו. כאן גם המקום לומר בקול רם, ברור וצלול, ולמען הסרת כל ספק, כי קידום אנשי משטרה בתוך הארגון לפי מבחן "נאמנות" הוא פסול ואין לקבלו. כך היה עד התיקון לחוק, וכך גם לפי המצב המשפטי הנוכחי. אפנה לדון בטענה ספציפית יותר, ולפיה נדרשנו בהליך שלפנינו ליצור שני "איים" של חסינות מפני מעורבות או התערבות השר – סוגיית החקירות וסוגיית ההפגנות. סוגיית קביעת המדיניות ביחס לתחום החקירות מעוגנת בסעיף נפרד בתיקון אליו אתייחס כאמור בהמשך. עם זאת, ראוי לציין כבר בשלב זה כי היא מהווה מקרה קונקרטי ומורכב יחסית של קביעת מדיניות – על כל המשתמע מכך. לעניין קביעת מדיניות בהתייחס להפגנות – לטעמי, טענות העותרים מבקשות לסטות מן המצב שהיה קיים, ולא לשמרו. על מרכזיות וחשיבות זכות ההפגנה במדינה דמוקרטית אין חולק – "זכויות אלו הן מאבני היסוד של כל חברה דמוקרטית, ועל כן לא כל פגיעה בסדר הציבורי או בביטחון תצדיק את הגבלתן [...]" (עע"מ 1775/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים, פסקה 1 לחוות דעתי (24.9.2020)). אדגיש, על אף חשיבותה ומעמדה, זכות ההפגנה אינה היום כשם שלא הייתה בעבר זכות מוחלטת. לעולם יש לאזנה אל מול זכויות יסוד אחרות: "לכל אדם בישראל נתונה הזכות החוקתית להפגין ולקיים אסיפה. לא ניתן למנוע הפגנה או אסיפה בשל כך שדעות המפגינים אינן נראות למפקד המשטרה. זכות זו נתונה לאדם בישראל בשעות רגיעה ובימי סערה. עם זאת, זכות ההפגנה והאסיפה אינה זכות מוחלטת" (בג"ץ 1928/96 מועצת יש"ע נ' ניצב אריה עמית - מפקד מחוז ירושלים של משטרת ישראל, פ"ד נ(1) 541, 544-543 (1996)). ‏‏ לנוכח חשיבות זכות ההפגנה ועל רקע האיזון המורכב שיש לערוך בינה לבין זכויות אחרות, בית משפט זה התווה לאורך השנים את הדרך לביצוע איזון זה במספר רב של פסקי-דין (ראו, למשל: בג"ץ 5318/21 עיריית רעננה נ' משטרת ישראל (18.5.2022)‏‏; בג"ץ 2979/05 מועצת יש"ע נ' השר לבטחון פנים (27.3.2005)). במסגרת זו עמד בית המשפט פעמים רבות על המורכבות שבמציאת נקודת האיזון הראויה בנסיבות שונות: "נקודת המפנה שבה הפגנה לגיטימית הופכת להפרת סדר קשה היא לא תמיד קלה לזיהוי, ותפקידה של המשטרה להיות עם יד על הדופק, לאזן בין הזכויות והאינטרסים השונים שעל הפרק, ולפעול רק כאשר ההפגנה הופכת למסוכנת עד כדי שנדרשת התערבותה – והדבר נתון לשיקול דעתה של המשטרה, בהתאם לסמכויות שמוקנות לה על פי דין ומוסדרות בנהלים" (בג"ץ 5882/18 קרויס נ' משטרת ישראל, פסקה 5 (19.8.2020); ראו גם, מני רבים: בג"ץ 4712/96 סיעת מרצ - ישראל הדמוקרטית - רצ, מפ"ם, שינוי נ' מפקד מחוז ירושלים, משטרת ישראל, פ"ד נ(2) 822, 832 (1996)). כך נקבע עד כה, ומה מעתה? העובדה כי לשר הוקנתה בתיקון במפורש הסמכות לקבוע מדיניות כללית כאמור, אינה גורעת מתוקפן של הלכות בית משפט זה. היא אינה מכרסמת באיזון שנקבע בפסיקה; היא אינה פוטרת את משטרת ישראל מחובות הדין גם בהקשר זה; והיא אינה מאפשרת לשר לקבוע מדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות הפסיקה. אין כל ספק כי מדיניות השר צריכה לעמוד בכל מגבלות הדין ובכלל זה הוראות הפסיקה הספציפיות – כפי שהיה עד כה. מסקנה משפטית זו היא נגזרת פשוטה של העובדה כי פעולות השר לביטחון לאומי או משטרת ישראל כפופות לכללי המשפט המנהלי. אין בתיקון דבר אשר משנה זאת. על רקע האמור לעיל, אפנה לבחון מה הייתה סמכות השר לביטחון לאומי בהקשר הנדון עד חקיקת התיקון לחוק. האם הפסיקה הכירה עד עתה ב"אי" חסינות כאמור, המבטיח כי השר לא יעצב מדיניות כלשהי בעניין ההפגנות ו"ימשוך את ידו" מכל עיסוק בתחום; או שמא מבוקש מאתנו בעיתוי זה אגב הדיון בהוראות התיקון לחוק וחששות העותרים מפני יישומו, ליצור חסינות זו יש מאין. באופן ספציפי ביחס לחסימת צירים כצעד מחאה, הוצגה לפנינו עמדת המשנה ליועצת המשפטית לממשלה משנת 2019 "[...] ככלל, מקובלת עלינו העמדה לפיה השר רשאי לתת הנחיות כלליות ולהתוות מדיניות עבור המשטרה בעניינים בעלי חשיבות עקרונית, לרבות בעניין חסימת צירים כצעד מחאה" (מש/2, בסעיף 3); עמדה זו נמסרה בזמנו כמענה לפניית היועץ המשפטי למשרד לביטחון הפנים, אגב היערכות המשטרה להתמודדות עם מחאת יוצאי אתיופיה ומחאות צפויות נוספות. לצד זאת הובהר בעמדת המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, בין היתר, כי השר "[...] אינו רשאי להתערב בפרטי הביצוע האופרטיבי של המדיניות האמורה, השמור לדרג המקצועי של המשטרה [...]" (שם, בסעיף 4) – עניין שעליו אין חולק גם כעת. בנוסף, הוצגו בעמדה זו דגשים נוספים לאיזון הנדרש ולמגבלות סמכות השר, וכאמור, בענייננו בהתייחסות מטעם השר הובהר כי חקיקת התיקון לחוק אינה מבטלת את החידודים וההדגשים הללו. ניתן להיווכח בדמיון הרב שבין הוראות אלו לבין המצב המשפטי הנוכחי, אף בעקבות התיקון לחוק. מעבר לכך, יש לדייק: הסוגיה המונחת לפתחנו אינה אם נכון לקבוע כי לשר יש סמכות או אין סמכות לקבוע מדיניות כלשהי לעניין הפגנות. הסוגיה היא פשוטה מכך בהרבה. עלינו לקבוע אם העובדה לפיה לא נקבע בתיקון כי לשר אסור לקבוע מדיניות לעניין הפגנות, בשונה מהמצב המשפטי כפי שהיה עד התיקון לחוק, משמעותה אי-חוקתיות סעיף זה והכרזה על בטלותו. התשובה לכך, לטעמי, ברורה. כפי שעד התיקון לחוק מותר היה לשר לקבוע מדיניות לעניין אופן פעולת המשטרה בהפגנות – בהינתן עמידה בהוראות הדין והפסיקה, ובשים לב למגבלות סמכות זו; כך התיקון מאפשר לו זאת גם היום. למעשה, היום מוטלת על השר דרישה נוספת, כי המדיניות תפורסם (סעיף 8ג(ב) לפקודה). משגם בהיבט זה אין מדובר בשינוי "לרעה" מבחינת היקף הפגיעה בזכויות-יסוד ואופן הפגיעה בהם (על פי חוק מפורש), קל וחומר שלא קמה עילה לביטול סעיף זה בפקודה. אחר כל זאת, מן הראוי להזכיר את ההיבטים החיוביים, הרבים ביותר, שיש בכך שלשר לביטחון לאומי ניתנת האפשרות לקבוע את מדיניות משטרת ישראל. לא בכדי הוצגה זה מכבר כאמור העמדה שלפיה לא רק שהשר יכול לקבוע מדיניות אלא שהוא חייב לעשות כן (מש/3, סעיף 1). מצב שבו לשר ניתנת סמכות לקבוע מדיניות בכפוף לכל דרישות המשפט המנהלי – כזו הנסמכת על תשתית עובדתית איתנה, הלוקחת בחשבון את כלל השיקולים הרלוונטיים ומאזנת כראוי ביניהם ואשר מביאה לידי ביטוי את רצון הבוחר – הוא מצב רצוי, ולא מצב פסול. סעיף 8ד לפקודה – "התוויית מדיניות בחקירות" 8ד. (א) השר רשאי להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות, לרבות קביעה של סדרי עדיפויות עקרוניים, לאחר ששמע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ולאחר התייעצות עם המפקח הכללי והמופקדים במשטרה על נושא החקירות. (ב) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מחובתה של משטרת ישראל לפי כל דין בעניין חקירה או תיק, לרבות לעניין פתיחתם, ניהולם או סגירתם, ואין בהן כדי לגרוע מחובתה לפתוח בחקירה אם נודע לה על ביצוע עבירה כאמור בסעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. סעיף זה מקנה לשר, כאמור, דריסת רגל בסוגיה שעד עתה התפיסה המקובלת הייתה כי אין לו סמכות להתערב בה. לטענת התומכים בתיקון, מדובר ביישום נכון של חלק ממסקנות ועדת צדוק (דו"ח הוועדה הציבורית לחוק משטרה חדש (1999) (להלן: דו"ח ועדת צדוק)). לטענת מתנגדיו, מדובר באימוץ סלקטיבי בלבד של דו"ח ועדת צדוק באופן החוטא למכלול מסקנות הוועדה. אפתח ואומר באופן הנחרץ ביותר את דעתי בעניין זה – השר אינו רשאי, לא במפורש, לא במשתמע ולא בכל צורה אחרת להתערב בהחלטות המשטרה ביחס לחקירה קונקרטית. חל עליו איסור מוחלט לעשות כן. חקירה פלילית צריכה וחייבת להתבצע על פי קריטריונים מקצועיים בלבד, על ידי חוקרי משטרת ישראל, ללא כל שיקול זר כזה או אחר. על אותה הדרך, אין לשר כל סמכות למנוע חקירה פלילית במקרה ספציפי (כעולה גם מסעיף 8ד(ב) לפקודה). בהתאם, אילו הייתי סבור כי הסעיף האמור מקנה לשר סמכות נרחבת ופוגענית שכזו, החותרת תחת עקרונות בסיסיים של ההליך הפלילי בכללותו, הייתי מצדד בפסילתו. הדין הפלילי מעניק למדינה את הסמכות לשלול מאדם זכויות שהן מבין הזכויות הבסיסיות ביותר, לעיתים למשך כל ימי חייו. למעשה, לכל שלב ושלב בהליך הפלילי יש משמעויות דרמטיות כלפי החשוד/נאשם – החל משלב המעצר, דרך החלטה על הגשת כתב האישום, ועד להרשעה וגזירת הדין או לחלופין זיכויו בדין. על קבלת ההחלטות בכל אחד משלבים אלו להתנהל באופן חף מכל שיקול בלתי ענייני. חובה בסיסית זו חלה על רשויות החקירה והתביעה כשם שהיא חלה על בית המשפט. משכך, מצב שבו חקיקה מאפשרת חדירה של שיקולים זרים או פוליטיים לקבלת החלטות מקצועית ביחס לחקירה משטרתית הוא מצב פסול שלא יעלה על הדעת ואין לאפשרו. כעת אתייחס לשאלה, האם סעיף זה בתיקון לחוק מכשיר התערבות פסולה שכזו. תשובתי גם לכך היא שלילית. הסעיף מציין במפורש כי לשר סמכות "להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות" – כלומר, "מדיניות כללית" – בשונה מהנחייה אופרטיבית קונקרטית; "בתחום החקירות" – ובשונה מאשר בחקירה ספציפית. כל היבט והיבט בניסוח זה ממחיש ומבהיר לבעל הסמכות – קרי, לשר – כי אין ולא הייתה למחוקק כוונה להקנות לו את האפשרות לקבל החלטה ביחס לחקירה מסוימת. הסעיף מוסיף ומחדד כי סמכות זו כוללת את האפשרות ל"קביעה של סדרי עדיפויות עקרוניים". גם סמכות זו, המנויה במפורש, מלמדת היטב על התיבה שקדמה לה, וגם בה נעשה שימוש בניסוח מרחיב – סדרי עדיפויות "עקרוניים". כל זאת, באופן המרחיק עוד יותר את סמכות השר מעיסוק במקרים פרטניים קונקרטיים. כמו כן, בא-כוח השר הביע, גם לפנינו, את עמדתו שלפיה "[...] אני חושב שללא כל ספק לא מדובר כמובן שלא מדובר על התערבות בחקירות קונקרטיות זה גם כתוב בצורה מפורשת בחוק [...]" (פרו' דיון מיום 18.6.2024, בעמ' 25). נוסף לכך, הסעיף מציב בפני השר שתי דרישות נוספות טרם יקבע מדיניות מכוח סעיף 8ד לפקודה: "לאחר ששמע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ולאחר התייעצות עם המפקח הכללי והמופקדים במשטרה על נושא החקירות". שתי דרישות אלו, אף הן, מהוות בלמים משמעותיים המגנים מפני התערבות פסולה בחקירות קונקרטיות, כמו גם מפני עיצוב מדיניות חקירות שאינה עולה בקנה אחד עם עמדת גורמי המקצוע ועם הוראות הדין. למעשה, קיימת גם דרישה נוספת, שלישית, היא הדרישה בסעיף 8ג(ב) לפקודה, שהוסכם כי חלה גם על התוויית מדיניות בתחום החקירות, כמקרה פרטי של "התוויות מדיניות ועקרונות" (ראו עמדת בא-כוח השר – פרו' דיון מיום 18.6.2024 בעמ' 34). כלומר, השר יידרש לפרסם את המדיניות שגיבש בתחום החקירות, ובאופן זה לחשוף אותה לעיני הציבור. ניתן להניח כי דרישת פרסום זו תקשה עד מאוד על עקיפת דרישות הדין באמצעות הסוואת החלטות אופרטיביות קונקרטיות כחלק מקביעת "מדיניות". הנה כי כן, סעיף 8ד(א) לפקודה אינו מקנה לשר כל סמכות לעניין חקירה קונקרטית – לא לשונו, לא תכליתו ואף לא האופן שבו השר עצמו מבין את היקף סמכותו מכוח הסעיף (בהתאם לעמדה שהוצגה על ידי בא-כוחו). ככל שמבוצעת התערבות פסולה חרף זאת הרי שכפי שהבהרתי לעיל הבעיה אינה טמונה בנוסח התיקון לחוק, כי אם בהפרתו; ואולם הפרת חוק אינה עילה לביטולו. אם כן, גם בהיבט זה הולך ומתבהר כי הסוגיה האמתית הטעונה הכרעה היא האם העובדה כי לשר לביטחון לאומי ניתנה סמכות לקבוע מדיניות כלשהי בתחום החקירות, גם אם סמכות זו מוגבלת – מצדיקה את ביטול סעיף זה בתיקון לחוק. כלומר, האם עוד בטרם נקבעה מדיניות מסוימת אשר צלחה את כל שלבי גיבושה המתוארים לעיל – עלינו לקבוע מבעוד מועד ובאופן גורף ומוחלט כי כל מדיניות שיקבע השר בתחום החקירות, לאחר ששמע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ולאחר התייעצות עם המפקח הכללי והמופקדים במשטרה על נושא החקירות, הרי היא פסולה. במישור זה, עיקר הטיעונים שהוצגו מבקשים כי נתאר לעצמנו מצב תיאורטי עגום במיוחד שבו השר מחליט, למשל, על מדיניות מוצהרת שבה לא נחקרות עבירות שחיתות שלטונית. אלא שבמצב כזה, כפי שסקרתי, הסעיף מציב בפני השר כאמור מכשולים רבים – יהא עליו לשמוע את היועץ המשפטי לממשלה בנדון ולהתייעץ עם המפקח הכללי. טבעי ומתחייב כי גם הייעוץ המשפטי במשרד לביטחון לאומי כמו גם הייעוץ המשפטי של משטרת ישראל יהיו מעורבים. ניתן להניח ולצפות כי גורמים אלו יתנגדו נחרצות למדיניות גורפת מסוג זה ויביאו לכדי ביטוי את הסתייגותם והתנגדותם, באופן אשר יובא גם לידיעת הציבור. לאחר זאת, יידרש גם לפרסם מדיניות זו (לפי סעיף 8ג(ב) לפקודה) באופן החושף אותה לביקורת ציבורית, שאין להפחית בחשיבותה כלל וכלל. בנוסף, מבחינה מהותית, החלטתו של השר לביטחון לאומי כפופה לכל כללי המשפט המנהלי – אסור שתתקבל משיקולים זרים (בג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 630, 650-649 (1998)); עליה להתקבל על בסיס תשתית עובדתית מתאימה (בג"ץ 10907/04 סולודוך נ' עיריית רחובות, פסקה 31 (1.8.2010)); עליה להיות מידתית וסבירה (בג"ץ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865, 908 (2004)); וכן הלאה. מטבע הדברים, בהעדר נימוקים טובים ומשכנעים במיוחד, הנחיה גורפת של שר שלפיה, לדוגמה, אין לחקור עבירות שחיתות שלטונית, תתקשה, בלשון המעטה, לעמוד במבחן הביקורת השיפוטית. אלא שלשם הגעה לתוצאה מתבקשת זו אין לנו כל צורך לעשות שימוש בכלים מהמשפט החוקתי, שאופן היישום של חלקם ודאי שנוי במחלוקת, ודי לנו בשלל הכלים והחסמים הקיימים כבר עתה במשפט המנהלי אשר נסמכים על קרקע משפטית מוצקה. מוקד מחלוקת נוסף שנדון בהרחבה בדיון לפנינו מתייחס לתרחיש אפשרי של העדר התאמה בין מדיניות האכיפה של המשטרה למדיניות ההעמדה לדין. הוצגה בדיון עמדה שלפיה לו הייתה דרישה להסכמת היועצת המשפטית לממשלה, ולא רק ל"שמיעתה", היה נמנע מצב שבו אזרחים נחקרים או נעצרים בהתאם למדיניות המחמירה של משטרת ישראל ומשוחררים לאחר מכן לפי מדיניות ההעמדה לדין. אולם, גם תרחיש תיאורטי זה אינו מצדיק את הסעדים שהתבקשו. במישור העקרוני כבמישור המעשי, אני מתקשה לראות כיצד סמכות השר לקבוע מדיניות אשר עולה בקנה אחד עם הוראות החוק; עם פרשנות הפסיקה; עם חובותיו מכוח המשפט המנהלי – תעורר קושי חוקתי אך, בשל העובדה כי היא התקבלה שלא ב"הסכמת" היועצת המשפטית לממשלה, אלא רק לאחר שמיעתה. באופן כללי, אף קיים קושי בהנחה שלפיה בכל מקרה של סתירה בין מדיניות החקירה למדיניות ההעמדה לדין, הבעיה תהא נעוצה תמיד דווקא במדיניות החקירה של משטרת ישראל. קביעת מדיניות חקירה מחייבת התייחסות למגוון רחב של שיקולים, לרבות מגבלות מסוגים שונים (כגון מגבלות כוח אדם או מגבלות תקציביות). חלק משמעותי מבין שיקולים אלו אינם שיקולים משפטיים מובהקים; חלקם משיקים לסוגיות משפטיות באופן מוגבל בלבד. בהינתן זאת, יצירת תלות מוחלטת בין שני הגורמים בקביעת מדיניות משטרת ישראל, בראייה לטווח ארוך, אינה מובנית מאליה. סעיף 8ג(ב) לפקודה – פרסום המדיניות 8ג.(ב) השר ידווח לוועדה לביטחון לאומי של הכנסת, אחת לכנס, על המדיניות שהתווה; השר יפרסם את המדיניות שהתווה באתר האינטרנט של המשרד לביטחון הפנים. סעיף זה מגלם שדרוג משמעותי, בין היתר, בדמות קביעת דרישה פרוצדוראלית-מהותית החושפת לעיני כל את המדיניות שמבקש השר לקדם (על חשיבותו של פרסום אפקטיבי, בהקשר שונה, הרחבתי בבג"ץ 377/21 פלונית נ' נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה, פסקה 10 לחוות דעתי (26.7.2022)). חובה זו משרתת מספר תכליות חשובות. בפרט, בכך נמנעת האפשרות כי המשטרה תפעל על פי "מדיניות" בלתי רשמית כלשהי (ולעניין זה מקובלת עליי מסקנתו של חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ') ע' פוגלמן, שלפיה, ככלל, חובת הפרסום באתר האינטרנט היא תנאי לתוקף הפעלת הסמכות להתוויית המדיניות (פסקה 146 לחוות דעתו)). דרישה זו מציבה מכשול משמעותי בפני בעל הסמכות מפני גיבוש מדיניות באופן נמהר או בלתי מבוסס ויש להוסיף לה את דרישת הפרסום הרחבה יותר שבסעיף 9ב לפקודה (אשר בעניינה כלל לא ניתן צו על תנאי). על מה שיש בחוק ומה שנעדר ממנו כטענה עקבית של חלק מהעותרים אשר מוצאת ביטוי משמעותי בעמדת חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ') ע' פוגלמן, נטען כי היבט מרכזי בפסול שבתיקון לחוק הוא העובדה כי הוא נעדר ערבויות מסוגים שונים. היינו, כי אי-חוקתיות החוק אינה תוצר רק של תוכנו, אלא גם (ואולי בעיקר) של מה שחסר בו. כך למשל, אילו רק היה כתוב בחוק במפורש כי המשטרה חייבת לפעול באופן ממלכתי, אזי לא היה מקום לפסול את התיקון לחוק או חלקו. אציין כי לעניין נקודתי זה, הגם שהוחלט שלא לכלול סעיף בנוסח דומה בתיקון, לא הייתה מחלוקת בדבר חובתה של המשטרה לפעול באופן האמור ואין מחלוקת על כך כעת. לכן, אם ראוי להקנות משקל כלשהו לבחירה זו של המחוקק באופן בו ניסח את התיקון, הרי שהוא מוגבל ביותר (ראו והשוו: בג"ץ 5555/18 ח"כ אכרם חסון ו-11 אח' נ' כנסת ישראל, פסקה 45 לחוות דעתה של הנשיאה א' חיות (8.7.2021)). במבט רחב יותר, אני מוצא קושי רב בנקודת המוצא של טיעון זה. ההנחה שלאורה נבחנת חוקתיות חקיקה ראשית היא שאותו החוק הנדון יקוים כדין, ולא כי יופר באופן בוטה (ראו גם פס' 6 לחוות דעתו של חברי, השופט א' שטיין); וכן כי הרשות או השר יממשו את הסמכות המוקנית להם באופן המתיישב עם הוראות הדין (ע"א 10065/16 ג'רייס נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בע"מ, פסקה 15 (28.5.2018))‏‏. כך, ללא תלות בזהות הגורם האוחז בסמכות. למעשה, בעצם העמדה כי יש לכרוך את חוקתיות התיקון לחוק בקביעת ערובות למניעת הפרתו או יישומו בניגוד לדין, ישנה מעין סתירה פנימית. עמדה כזו מניחה, גם אם באופן משתמע, שאם התיקון לחוק ייושם ככתבו וכלשונו – אין בו כל פגם (לא כל שכן פגם המצדיק סעד כה דרמטי כביטולו). במילים אחרות, אם מטרת הערובות היא שמירה על יישום כדין של הוראות התיקון לחוק, הטענה כי התיקון לחוק כשלעצמו כה לקוי עד כדי בטלותו, מאבדת מעוצמתה באופן משמעותי. מבלי לגרוע מכך, מובן כי מבחינה מהותית אין זה רצוי ליצור מארג חוקי שבו אין מנגנוני בקרה על סמכות גורם כלשהו, ובכלל זה שר. אלא שבענייננו, מעבר למגבלות הנכללות בתוך מילות התיקון לחוק ממש, שאין להמעיט בערכן, מספר "מעגלים מרכזיים" אמורים למנוע החלטה לא ראויה, לא נכונה הנוגדת את הדין וכך מצופה מכל אחד ואחד מהם. אלו הם היועץ המשפטי למשרד לביטחון לאומי, מפקדי משטרת ישראל, הייעוץ המשפטי של משטרת ישראל וכן היועצת המשפטית לממשלה. אם כל אלו לא יצליחו למנוע החלטה שאינה עומדת בדרישות החוק – דלתו של בית המשפט פתוחה. גם מבחינה זו, הצגת הדברים משל אי-ביטול התיקון לחוק מהווה היתר כלשהו לפריצת גבולות המותר והאסור רחוקה מלשקף את המציאות המשפטית. מעבר לכך, נכון להתייחס גם לשינוי ההדרגתי בעמדת היועצת המשפטית לממשלה. בחלוף הזמן, העמדה שהוצגה כלפי התיקון לחוק הלכה והחריפה, מהעמדה המתונה יחסית שהוצגה בהליך החקיקה, דרך התגובה הראשונה לעתירות שלפנינו – שבה נטען כי ניתן להסתפק בפירוש התיקון באופן המגשים את העיקרון שלפיו גופי אכיפת החוק במדינת ישראל הם גופים מקצועיים הכפופים למרות הדין; ועד לעמדה הנוכחית שלפיה לא ניתן להימנע מביטול חלק מהתיקון (סעיף 8ד) ויש לאמץ פרשנות מקיימת בניסיון אחרון להימנע מביטול יתר חלקי התיקון. סוגיה זו עלתה גם בדיון לפנינו, משבא-כוח היועצת המשפטית לממשלה הבהיר כי בעקבות הדיון הקודם בעתירות השתנתה עמדתה. בעוד שמובן כי אין כל פסול בשינוי עמדה, כשלעצמו, אני סבור כי מנעד עמדות זה מציב, בסופו של יום, קושי נוסף באימוץ עמדה בדבר בטלות חלק מהתיקון לחוק. מבחינה מהותית, אם נדרש זמן כה רב על מנת לזהות פגם בתיקון לחוק המחייב את ביטול חלקו – הרושם הוא כי אין מדובר בפגם כה דרמטי המצדיק באופן ברור סעד קיצוני וחריג של ביטול דבר חקיקה ראשית. קושי חוקתי כה משמעותי, עד כדי כך שהוא מוביל לביטול חקיקה ראשית, אמור להיות קל לזיהוי, גלוי ומובהק. הערות סיום לא אחת התבקש בית משפט זה להוביל שינויים, לעיתים מרחיקי לכת, על בסיס פרשנות דבר חקיקה. כעת, בניסיון לבסס טיעון המסביר מדוע בית המשפט חייב להורות על ביטול התיקון לחוק באופן גורף, חלק מבין העותרים מעדיפים כי נעניק פרשנות צרה ביותר למילות החוק. לעמדתם, עדיף לאמץ פרשנות לתיקון המובילה להשלכות כה דרמטיות, עד כדי כך שהיא אינה מותירה ברירה, לפי הנטען, אלא להורות על בטלותו. זאת, הגם שמילות החוק רחוקות מלהצדיק את חששות העותרים והמעיין בהן בקפידה יתקשה למצוא עוגן משפטי לסעד המבוקש בעתירות. הלכה למעשה, פרשנות תכליתית הנצמדת למילות החוק ונובעת מהן מתוארת לפתע כ"חקיקה שיפוטית" שאין לנקוט בה. על סוגיה דומה עמדתי בבג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (1.1.2024) (להלן: עניין הסבירות), שבו סברה דעת הרוב כי אין כל אפשרות לפרש את חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 3), באופן אשר לא יחייב את בטלותו; ואילו לגישתי מוטב ונכון היה להמתין עד להתגבשות פרשנותו: "חברתי הנשיאה (בדימ') איננה רואה נתיב פרשני המוביל למסקנה כי תיקון מס' 3 רק ביטל את הלכת דפי זהב. לכך אשיב: ראשית, בית משפט זה בעבר, בשורה ארוכה של מקרים, בחר שלא להיצמד ללשון החוק משיקולים כאלו ואחרים. איני רואה מדוע דווקא הפעם זו יש להקנות ללשון החוק משקל כה מכריע; שנית, הקושי שבעיגון סמכות בית משפט זה לפסול חוק-יסוד על בסיס עקרונות רחבים ומונחים עמומים עולה בהרבה על הקושי שבאימוץ פרשנות שבה תומכת הכנסת ובה תמכו גם משיבי הממשלה בשלב מסוים [...]" (שם, בפסקה 19 לחוות דעתי). בדרך זו שהעותרים מניחים עבורנו אל לנו לצעוד – אין להצר את גבולות כלי הפרשנות על מנת להחליפו בסעד דרסטי, קיצוני ושנוי במחלוקת של בטלות חוק. זה מכבר מקובל עלינו כי "ביטול חוק הינו מוצא אחרון. השאיפה החוקתית היא לאיזון בין הערכים המתנגשים ולא להכרעה ביניהם" (בש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לחוות דעתה של השופטת מ' נאור (11.2.2010); ראו גם: בג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, 813-812 (1996)). כוחו של כלל זה עודנו יפה, אולי אף ביתר שאת; ואילו העתירות שלפנינו מבקשות להפוך את אותו "מוצא אחרון" למעין סעד שגרתי בעל אופי מניעתי, השולל חלק מסמכויותיו של השר מתוך החשש כי יחרוג מהן בעתיד או כי הוא חורג מהן בהווה. חוק אינו בגדר אסופת מילים על פיסת נייר. כפי שמתחייב על פי דין כי הציבור הרחב ונבחריו יכבדו את פסקי הדין של כלל הערכאות, מתחייב גם להקנות את הכבוד הראוי גם לחקיקה ראשית. חוק במדינת ישראל הוא תוצר של הליך מרובה שלבים, ממושך ומורכב; הליך החקיקה מחייב דיונים, פשרות, התאמות ואיזונים. עוצמתו מבוססת על כך שהתקבל ברוב הדרוש של חברי כנסת – הם מי שנבחרו על ידי אזרחי המדינה על מנת לייצגם בבית המחוקקים. החוק מבטא את רצון הריבון והלגיטימיות שלו נובעת, בין היתר, מהלגיטימיות של מחוקקיו, הניזונה מן ההליך הדמוקרטי אשר בו נבחרו. ניתן להסכים עם נוסח של חוק מסוים, ניתן לחלוק עליו, ניתן לסבור כי ראוי ונכון היה לחוקק חוק אחר – אולם מרגע שחוקק, הרי שהוא חל כלפי כל ומעמדו מחייב יחס מכבד. לא תמיד מפאת תוכנו (ראו למשל: עמדתי בבג"ץ 8948/22 שיינפלד נ' הכנסת, פסקה 31 לחוות דעתי (18.1.2023)); אלא מפאת המנגנון הדמוקרטי שבאמצעותו חוקק ורצון העם הבא לידי ביטוי באמצעותו. כיבוד החוק הוא נדבך בסיסי ביותר בחברה מודרנית חפצת חיים – כך ביחס לכל פרט ופרט בחברה, ובוודאי שכך ביחס לרשויות השלטון, נבחרי הציבור ומנהיגיו. יחס שכזה מתחייב גם מצדו של בית משפט זה עת שהוא ניגש לבחון עתירה המבקשת ממנו כי ימחק דבר חקיקה באמצעות פסק דינו, ובכך ישיב לאחור ויבטל את קביעת המחוקק. במהלך השנים הלכה והשתרשה, לא בלי קשיים וספקות, העמדה כי לבית משפט זה נתונה הסמכות להורות על בטלות חקיקה ראשית. בעשרות השנים האחרונות נעשה מעת לעת שימוש בסמכות זו. בחינה צלולה של המצב המשפטי הנוכחי חושפת כי המגמה אשר באה לידי ביטוי גם בעניין הסבירות, היא מגמת הרחבת סמכותו של בית משפט זה. בהתחשב בכך, עלינו להיזהר עד מאוד שמא כל חוק שנוי במחלוקת המתקבל על ידי הכנסת יהפוך למעין "חוק על תנאי" עד אשר יאושרר על ידי בית משפט זה לאחר דיון והכרעה בעתירות הרבות אשר יוגשו לבטח. בעתירות שכאלו עלינו לנהוג בהתאם למגבלות המוטלת עלינו מתוקף עקרון הפרדת הרשויות ומתוך כבוד ליתר הרשויות. הכנסת היא המקום שבו צריך להתקיים ליבת הדיון הציבורי; היא המקום שבו צריכות להתקבל ההכרעות הציבוריות הקשות ביותר בין עמדות שונות; היא המקום שבו קיים ביטוי מובהק וישיר ככל שניתן לדעות הרווחות בציבור. הכנסת – ולא בית המשפט. עקרון הפרדת הרשויות מחייב אפוא כי כל אחת מרשויות השלטון תימנע מלהסיג את גבולה של האחרת: על המחוקק מוטל לקבוע את ההסדרים הראשוניים שבגדרם תוכרע סוגיה משפטית מסוימת; על הרשות המבצעת לפעול למימוש מדיניותה בכפוף למגבלות הדין; ואילו תפקידו של בית המשפט לקבוע אם הרשות אכן פעלה בתוך המסגרת המשפטית הרלוונטית – ובסמכותו לקבוע את פרשנותה המחייבת (בג"ץ 5969/20 שפיר נ' הכנסת, פסקה 6 לחוות דעתי (23.5.2021) (להלן: עניין שפיר))‏. כרסום עקבי ומתמשך במעמדה של חקיקה ראשית אינו מהווה פגיעה בכנסת ובמעמדה בלבד, אלא עולה כדי פגיעה בנקודת האיזון העדינה שבין שלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת. בעוד שישנם מקרים שבהם ייתכן שאין מנוס מקביעה בדבר בטלות חקיקה ראשית, חוששני כי אנו הולכים ומתרחקים בהדרגה ממקרים שכאלו, למקרים שבהם החוק אשר מתקבל נראה בעיני עותרים כלשהם כחוק לא נכון או לא מיטבי (ראו: בג"ץ 8425/13 איתן מדיניות הגירה ישראלית ואח' נ' ממשלת ישראל, פסקה 1 לחוות דעתו של הנשיא א' גרוניס (22.9.2014))‏‏. אם נורה על ביטול התיקון לחוק או חלקו, הרי שאנו מייסדים כעת קטגוריה נוספת של מקרים שבהם הורה בית משפט זה על בטלות חקיקה ראשית – מקרים שבהם נוסח החוק אינו בעייתי כשלעצמו אם הוא מיושם כדין, אולם מתוך חשש כי ייעשה בו שימוש לרעה החורג מגבולות המותר, נורה על בטלותו כצעד "מניעתי". מדובר בקפיצת מדרגה משמעותית ובעייתית במיוחד – לא עוד "מוצא אחרון"; לא עוד ריסון, זהירות ואיפוק. מה שהחל כחריג וקיצוני במיוחד – אולי כבר אינו כה חריג. מלבד זאת, ובהמשך ישיר לאמור, ככל שטענות העותרים ממוקדות יותר ויותר בזהות מפעיל הסמכות, ופחות כלפי הסמכות עצמה ומגבלותיה, מתחדד החשש כי אנו סוטים מבחינת סוגיה משפטית בלבד לזירה המורכבת של סוגיות ציבוריות, לאו דווקא משפטיות. סוגיות אשר ראוי כי נישמר מלהביע עמדה ביחס להן. בכך נפער פער של ממש בין הטענות בעתירות לסעד המבוקש בהן, שהרי העתירות שלפנינו מבקשות להורות על ביטול סעיפים בתיקון חוק (פקודה), ולא כי נתערב בהחלטה קונקרטית כזו או אחרת של השר. עצם מינויו של השר בן גביר נדון והוכרע בבית משפט זה (ראו: עניין פטרושקה) וכבר הוגשו מספר עתירות אשר במרכזן התנהלות השר במהלך כהונתו. יש למנוע מסוגיות אלו, מבלי להפחית ממשקלן ומחשיבותן, מלזלוג לתוככי דיון חוקתי עקרוני. אחר כל זאת, אשוב ואזכיר: כניסת בית משפט זה ללב המחלוקת הציבורית תוביל באופן בלתי נמנע לפגיעה באמון הציבור בו, וכפי שציינתי בעבר אציין גם כאן: "[...] אמון הציבור הוא משאב חיוני אשר מעניק תוקף מעשי לבית המשפט ולפסיקותיו [...] ובהעדרו, קצרה הדרך להחרפת השחיקה בציות להכרעותיו [...]" (בג"ץ 2412/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקה 6 לחוות דעתי (3.1.2024); וכן בעניין שפיר, בפסקה 9 לחוות דעתי). יוצא אפוא, כי מצד אחד מונח לפנינו ה"מחיר" הכבד של התערבות (נוספת) מצד בית משפט זה באמצעות ביטול דבר חקיקה (או חלקו); ומהצד האחר עסקינן בדבר חקיקה אשר ביטולו מתבקש, בעיקרו של דבר, בשל חשש כי ייעשה שימוש פסול בסמכות שניתנה מכוחו. חשש זה, אשר גם לו יתממש, ניתן למצוא לו מענה במישור המשפט המנהלי ובכלים משפטיים אחרים; חשש המבוסס ממילא על ההנחה כי החוק יופר בבוטות; הנחה שאינה אלא הנחה תיאורטית שאין אנו יכולים להניח, ואשר אין בה כדי להביא להתערבות בית משפט זה. בכך שבה וצפה במלוא עוזה התהייה בדבר הקשר הרופף עד מאוד שבין הטענות בעתירות, שעיקרן התנהלותו של השר בן גביר, לבין הסעד המרכזי המבוקש בהן – ביטול התיקון לחוק. במצב זה התוצאה המשפטית היא ברורה לטעמי. לאחרונה הורה כאמור בית משפט זה בעניין הסבירות, באופן תקדימי, על חודו של קול, על בטלות תיקון לחוק-יסוד. התפתחות דרמטית זו עלולה, חלילה, לשדר רושם מוטעה כי מאחר שכבר בוטל סעיף בחוק-יסוד, הכרזה על בטלות חוק רגיל או סעיף מתוכו הפכה כמעט לעניין של מה בכך. רושם שכזה עלינו לדחות, לטעמי, באופן נחרץ וברור. עמדתי אם כן היא כי נכון וראוי לדחות את חמש העתירות במלואן. השופטת יעל וילנר: אני מצטרפת בהסכמה למסקנתו של חברי, מ"מ הנשיא (בדימוס) ע' פוגלמן, שלפיה יש לקבל את העתירות בכל הנוגע לסעיף 8ד לתיקון לפקודת המשטרה (מס' 37), התשפ"ג-2002 (להלן: התיקון לפקודה או התיקון), ולהורות על ביטולו. לצד זאת, לא מצאתי כי מתקיימת עילה להתערבותנו ביתר הוראות התיקון שנתקפות בעתירות – אף לא בדרך של פרשנות מקיימת – ולגביהן אני מצטרפת לעמדה שלפיה דין העתירות להידחות. אקדמות מילין – על מערכת היחסים שבין המשטרה לדרג המיניסטריאלי בתיאוריה הפוליטית, מקובל לתאר את המדינה המודרנית כמי שמחזיקה במונופול על השימוש בכוח (ראו: מאכס וֶבּר הפוליטיקה בתורת מקצוע 9-7 (אפרים שמואלי מתרגם, תשכ"ב); בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' שר האוצר, פס' 27-25 לפסק דינה של הנשיאה ד' בייניש (19.11.2009) (להלן: עניין המרכז האקדמי)). בלעדיוּת זו של הריבון, מתייחסת הן לכוח הנדרש להתמודדות עם אויב חיצוני; הן לזה המופנה פנימה, במטרה לבסס שלטון חוק ולפעול לקידום הביטחון האישי והסדר ציבורי. המנגנון העיקרי העומד לרשות המדינה להבטחת ביטחון הפנים, הוא המשטרה על זרועותיה. על רקע תפקידה הייחודי והמגע המתמיד והאינטנסיבי של המשטרה עם הציבור, היא מהווה "הלכה למעשה, הגילוי היום יומי של שלטון החוק במדינת ישראל" (ע"פ 9878/09 מדינת ישראל נ' מוסא, פס' 26 (20.9.2010)). עמד על כך לפני שנות דור, השופט שניאור ז' חשין: "מטרת המשטרה עודנה גם כיום כמו שהיתה בזמן היווצרה, אולם דרכי פעולתה נסתעפו, הורחבו ושונו. גם כיום חובתה הראשית היא לשקוד על משמעת וציות לחוק; לטפל בהפרת תקנות שהותקנו על־ידי הרשויות המוסמכות; לבלוש, לרדוף ולאסור עבריינים; ולאחר כל אלה באות החובות של שמירה על הסדר הציבורי, הגנת האוכלוסיה שומרת החוק וקיום שלום הציבור על־ידי מניעת התפרעויות, הפרעות והפגנות מרעישות ועל־ידי איכוף התקנות המרובות שהותקנו לטובת הרבים. בידיה של המשטרה ניתן כוח עצום, ודוקא משום כך מוטלת עליה אחריות כבדה ביותר [...] והואיל והמשטרה היא נציגתה הישירה ועושת־דברה של המדינה כולה, נוטה האזרח לעתים קרובות לזהות את המשטרה עם המדינה עצמה ולאצול על זו מיחסו לזו" (שניאור זלמן חשין "שופטים ושוטרים" הד המשפט 16 297, 298 (1957)). עקרונות היסוד של סמכויות המשטרה מוסדרים בעיקרם בפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: הפקודה). סעיף 3 לפקודה, תחת הכותרת 'תפקידי המשטרה', קובע כי: משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש. לצורך מילוי תפקידים אלו, הופקדו בידי משטרת ישראל סמכויות נרחבות, ובהן עיכוב, מעצר, חקירה, חיפוש ורישוי. השימוש בסמכויות אלו טומן בחובו באופן בלתי-נמנע פגיעה בזכויות יסוד של הפרט – בחירותו, בפרטיותו, בחופש תנועתו, בכבודו ובאוטונומיה שלו (המרכז האקדמי, פס' 5 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). פגיעות אלו בזכויות האדם, הן הכרח בל-יגונה לצורך הבטחת שלטון החוק; כמאמר חז"ל: "'שופטים ושוטרים' [...] ר' אלעזר אמר: אם אין שוטר אין שופט; כיצד? כיון שנתחייב אדם בבית דין לחבירו, אם אין שם שוטר שיוציא ממנו, כיון שפירש מן הדיינין, אין ספיקה ביד הדיין לעשות לו כלום, אלא אם כן מוסרו ביד שוטר, והשוטר מוציא ממנו" (מדרש תנחומא, שופטים ג). עם זאת, טיבן הפוגעני של סמכויות המשטרה מחייב הקפדה יתרה בקביעת היקפן ובעיצוב כללים מרסנים, שמטרתם להבטיח כי השימוש בכוח המשטרתי גדוּר ותחוּם למימוש התכליות הראויות אותן הוא נועד להגשים, ובמידה שאינה עולה על הנדרש. כמו כן – וכאן אנו באים לעניין שלפנינו – תפקידה הרגיש של המשטרה בחברה דמוקרטית, מחייב להידרש לשאלת מערכת היחסים שבינה לבין הדרג המיניסטריאלי המופקד עליה. התיקון לפקודה על סעיפיו השונים, ניצב בטבּורה של מערכת יחסים זו. אקדים ואומר, כי בסוגיה עקרונית וחשובה זו, סלע המחלוקת בין הצדדים לעתירה שלפנינו נשען, כך נראה, על קרקע של הסכמה רחבה למדי באשר לנקודת המוצא, כפי שיפורט להלן. עקרונות היסוד, שדומה כי אין עליהם מחלוקת של ממש, הם אלו: מחד גיסא, המשטרה, בדומה לכלל זרועות הביטחון, כפופה עקרונית לדרג המדיני הנבחר; מאידך גיסא, היא נהנית מעצמאות בכל הנוגע לביצוע השוטף של תפקידיה. לעיקרון הראשון, בדבר כפיפות המשטרה לדרג המיניסטריאלי, ישנן מספר הצדקות; בראש ובראשונה, הלגיטימיות להחזקה ולשימוש בסמכויות הפוגעניות שבידי המשטרה נשענת על נקודת המוצא שלפיה המשטרה יונקת את סמכויותיה מהריבון, ובכך זוכה להכשר דמוקרטי: "אלמלא הפעלת כוח זו הייתה נעשית על ידי מוסדותיה המוסמכים של המדינה [...] לא הייתה הפעלת הכוח האמורה זוכה ללגיטימיות דמוקרטית, ומדובר היה למעשה בהפעלה פסולה ושרירותית של אלימות" (המרכז האקדמי, פס' 26 לפסק דינה של הנשיאה בייניש). לכך יש להוסיף, כי השר המופקד מטעם הממשלה על עבודת המשטרה, נושא באחריות למעשיה אל מול הציבור; כפי שציינה הוועדה הציבורית לחוק משטרה חדש (להלן: ועדת צדוק), "השר הוא שיספוג לפחות חלק מהביקורת וייאלץ להתמודד עימה במישור הפרלמנטרי, התקשורתי והציבורי. ניתן, אפוא, לטעון כי מי שנושא באחריות צריך להיות גם בעל הסמכות" (ועדת צדוק, עמ' 44). הצדקה נוספת להסמכת השר להתערב בעבודת המשטרה מבוססת על כוחו של הדרג המיניסטריאלי להווֹת גורם מרסן לפעולות המשטרה, בעת שזו להוטה לחתור להישגים מקצועיים; זאת, בהיותו קשוב לשיקולים ציבוריים רחבים שהפריזמה המשטרתית לא תמיד ערה להם. עוד הצדקה שמקורה בריחוקו של השר משטף האירועים, נוגעת ליכולתו לאתגר את המערכת ולהוציאה מ'קבעון מחשבתי' שהיא עשויה ללקות בו, בדומה לכל מערכת שידיה עסוקות במלאכה יום-יומית (ראו: ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסור הר מירון (להלן: ועדת הר מירון), עמ' 185). מנגד, טעמים כבדי משקל מצדיקים ליתן למשטרה עצמאות בביצוע השוטף של תפקידיה. ראשית, סמכויות רבות של המשטרה כרוכות בהפעלת שיקול דעת מקצועי, שלגביו היא נהנית מיתרון מוסדי. כמו כן, הקמת חיִץ מסוים בין המשטרה לדרג הפוליטי, נדרשת על מנת למנוע זליגה של שיקולים זרים לעבודת המשטרה; פעולה על יסוד שיקולים שאינם מקצועיים שומטת את הלגיטימציה לעצם הפעלת הכוח המשטרתי, ומביאה לפגיעה חמורה בזכויות אדם. יתר על כן, פוליטיזציה של המשטרה צפויה לפגוע אנושות גם ביכולתה לבצע את המוטל עליה; כפי שציינה בצדק ועדת צדוק, לפוליטיזציה זו "עלולה להיות השלכה חמורה גם על אמון הציבור במשטרה, שהינו אבן-יסוד להצלחתה במילוי תפקידיה" (ועדת צדוק, עמ' 44), שכן כפי שכבר נאמר בפסיקת בית משפט זה, "יכולתה של המשטרה למלא את תפקידיה מותנית באמון הציבור ביושר כפיהם, בהגינותם ובסבירותם של השוטרים. בלא יחסי אמון בין המשטרה לבין הקהילייה שהיא משרתת, לא תוכל המשטרה לקיים את משימותיה" (בג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749, 774 (1994)). לנוכח חשיבות הדברים, וההצדקות לעקרון הכפיפות לממשלה ולעקרון העצמאות המקצועית, מזה ומזה, ישבו במהלך השנים על המדוכה מספר ועדות ציבוריות שנדרשו לנקודת האיזון שתשקף את שיווי המשקל הרצוי שבין כפיפות לדרג הנבחר, לבין עצמאות הדרג המקצועי. העיקרית שבהן היא ועדת צדוק, שנתנה דעתה לסוגיה זו באופן ממוקד, ולצידה ועדות נוספות, שנדרשו לסוגיה במסגרת עיסוקן באירועים קונקרטיים – ועדת הבירור לבדיקת האירועים בהר הבית (8.10.1990) בראשות האלוף (במיל') צבי זמיר, שקדמה לוועדת צדוק, וכן שתי ועדות מאוחרות לה, שחזרו על עיקרי מסקנותיה של ועדת צדוק בסוגיה דנן: ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000 (להלן: ועדת אור) וועדת הר מירון. כפי שתיאר חברי מ"מ הנשיא (בדימ') בחוות דעתו, המתווה ששורטט בוועדת צדוק, ושעיקריו חזרו ונשנו בוועדות הנוספות, מבחין בין הסמכות לקבל החלטות בעלות אופי אסטרטגי – לתת הנחיות כלליות ולהתוות מדיניות כללית; לבין המישור הביצועי, בגדרו באות ההחלטות העקרוניות לכלל יישום. בתוך כך, המליצה ועדת צדוק לערוך הבחנה בין סמכות השר להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות, לבין סמכותו זו ביחס לתפקידיה האחרים של המשטרה. באשר לתפקידים שאינם נוגעים לחקירות, הומלץ כי תינתן לשר סמכות להתוות מדיניות, ובכלל זה הסמכות להתערב בקביעת תכנית העבודה של המשטרה, ובקביעת סדרי העדיפויות בין התחומים השונים המופקדים בידיה, תוך מתן משקל ממשי לעמדתו המקצועית של המפכ"ל. נוכח הטעמים שביסוד המלצה זו, עליהם עמדתי לעיל, קבעה לימים ועדת אור כי בכל הנוגע לשר "מחובתו לגלות מנהיגות בנושאי מדיניות, ולגבש סדר יום" (חלק שישי – 'סיכום ומסקנות', פס' 21). זו גם הייתה עמדת נציג היועץ המשפטי לממשלה כפי שהוצגה בוועדה לדיון בהצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (סמכויות), התשפ"ג-2022 (להלן: הוועדה המיוחדת), שלפיה "אין ספק שהשר לביטחון פנים הוא לא רק מוסמך, הוא חייב לקבוע מדיניות למשטרה. זו החובה שלו וזה התפקיד שלו" (פרוטוקול הדיון בוועדה המיוחדת מיום 14.12.2022, עמ' 64). בד בבד, המליצה ועדת צדוק על שלילת התערבותו של השר בביצוע האופרטיבי של ההוראות הכלליות שנקבעו, ועל מסירת הסמכות במישור זה לדרג המקצועי בלבד (ועדת צדוק, עמ' 49-46). באשר לתחום החקירות, סברה ועדת צדוק כי "המשטרה צריכה להיות חופשית לחלוטין בחקירותיה, כשעליה מרותו של החוק בלבד". לפיכך הומלץ כי בכל הנוגע לתחום החקירות, השר יהא רשאי להתוות מדיניות כללית, לרבות קביעה של סדרי העדיפויות העקרוניים, "אך זאת בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, מפכ"ל המשטרה והמופקדים במשטרה על נושא החקירות". הובהר, כי מדיניות כללית בתחום החקירות יכולה לכלול מתן דגש לסוג עבירות מסוים המהווה "מכת מדינה". בד בבד, המליצה הוועדה כי השר לא יהא רשאי ליתן למשטרה הוראות לגבי חקירות ספציפיות: "לא במתן הוראות, לא ברמיזות לגבי התוצאות הרצויות, לא בהחלפת החוקרים או בדרישה מהמפכ"ל להחלפתם, ולא בכל דרך אחרת". בתוך כך, המליצה ועדת צדוק כי ההבחנה בין 'סוגיות עקרוניות' בין 'עניינים ספציפיים' – תוגדר בחוק (שם, עמ' 48-46). כפי שמפורט בחוות דעתו של חברי מ"מ הנשיא (בדימ') פוגלמן, נוסחה זו, אשר מבחינה בין סמכות השר להתוות מדיניות לבין עצמאות המשטרה במישור האופרטיבי, קיבלה ביטוי במענים שניתנו מטעם היועץ המשפטי לממשלה במהלך השנים, והיא אף מקובלת במדינות דמוקרטיות מעבר לים (ראו למשל, במסמך שהונח לפני חברי הכנסת בדיוני הוועדה המיוחדת: ישי לקס "חקיקה המסדירה את סמכויותיו הכלליות של השר הממונה על המשטרה" (מרכז המידע והמחקר של הכנסת, 18.12.20222)). אציין כי שאלת היחס שבין סמכות השר להתוות מדיניות לבין עצמאות המשטרה במישור האופרטיבי, טרם לובנה בפסיקה באופן ממצה, אולם עקרונות היסוד בסוגיה – שָבו ונזכרו; בכלל זה, הקביעה בדבר סמכות השרים לקבוע את מדיניות המשרדים עליהם הם מופקדים ואחריותם על ביצועיהם (ראו: בג"ץ 7767/07 אסרף נ' שר הפנים, פס' 13 (27.3.2008)), זאת לצד שימת דגש לכך שהשר הממונה על המשטרה לא משמש כ-"מפכ"ל-על" וקביעת "החשיבות הרבה בהבטחת עצמאותו ואי תלותו של מפכ"ל המשטרה, העומד בראשה ואמון על הפעלתה לביצוע תפקידיה" (בג"ץ 911/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פס' 17 (12.12.2021); ראו גם: בג"ץ 8910/22 פטרושקה נ' ח"כ בנימין נתניהו, פס' 31 (21.2.2024)); מעניין לציין שלפי הרמב"ם, במסגרת הדין העברי כוחות השיטור אינם כפופים לרשות המבצעת, אלא הם כעין שלוחי בית הדין, ראו: הרב יעקב אריאל, שו"ת באהלה של תורה כרך ד, סי' יז (תשס"ג); יעקב בלידשטיין "השוטר בהלכות הרמב"ם: תכנים ומקורות" שנתון המשפט העברי יד-טו 89 (תשמ"ח-תשמ"ט)). אם כן, נקודת האיזון הנזכרת שבין סמכויות השר לבין עצמאות המשטרה היוותה את המסגרת הנוהגת – הן הלכה, הן למעשה (ראו דבריהם של ח"כ ע' בר לב שכיהן כשר המופקד על המשטרה בעת הגשת הצעת התיקון לפקודה, וכן דבריו של רנ"צ י' שבתאי ששימש כמפכ"ל באותה עת, בפרוטוקול דיוני הוועדה המיוחדת מיום 14.12.2022, עמ' 38, 74)). כפי שציינתי לעיל, דומה כי הצורך באיזון ראוי זה אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים ומהווה נקודת מוצא מוסכמת בטיעוניהם. השאלה שלפתחנו היא, אפוא, אם תיקון 37 לפקודה שינה מנקודת איזון זו ומ'חלוקת העבודה' הנזכרת שבין השר למשטרה; ובעיקר, אם התשובה לכך חיובית – אם שינוי זה כרוך בפגיעה בזכויות חוקתיות המצדיקה את התערבותנו. לבירור שאלה זו אפנה כעת. סעיפי התיקון תיקון 37 לפקודה הוסיף לה מספר סעיפים במסגרת הפרק השני, העוסק ב-"ארגון, תפקידים וסמכויות". בעתירה שלפנינו, נתבקשנו להעביר תחת שבט הביקורת חלק מאותם סעיפים: סעיף 8ב המורה על כפיפות המשטרה לממשלה; סעיפים 8ג-8ד המעניקים לשר לביטחון לאומי (להלן: השר) את הסמכות להתוות את מדיניות המשטרה בשורה של היבטים, ולקבוע עקרונות כללים; והסיפא לסעיף 9 שלפיו תפקידי המפכ"ל יבוצעו בהתאם למדיניות השר ולעקרונות הכלליים שקבע. סעיפים 8ב ו-9 לפקודה סעיף 8ב(א) לפקודה, שכותרתו "כפיפות משטרת ישראל", קובע כי "משטרת ישראל נתונה למרות הממשלה". נטען לפנינו כי המונח 'מרוּת' אינו משקף את נקודת האיזון הראויה במארג היחסים שבין המשטרה לממשלה, כפי שהיה לפני התיקון (ואף בוועדת הכנסת היו שהסתייגו ממנו (ראו: פרוטוקול הוועדה המיוחדת מיום 15.12.2022, עמ' 164-162)). אין בידי לקבל טענה זו; תמימת-דעים אני עם חברי, מ"מ הנשיא (בדימ'), כי סעיף זה לא מבקש לחולל שינוי במארג היחסים המוסדי שבין המשטרה לדרג המיניסטריאלי. השימוש במונח 'מרות' לתיאור הכפיפות של המשטרה לממשלה אף נעשה בפסיקת בית משפט זה בעניין המרכז האקדמי (פס' 24 לפסק דינו של הנשיאה בייניש). כמו כן, עיון בדבריו של יוזם החוק מלמד כי זיהה את המונח מרות עם קביעת מדיניות – הא ותו לא (פרוטוקול הוועדה המיוחדת מיום 22.12.2022, עמ' 184). כך, אף לא מצאתי בהוראת סעיף 8ב(ב) שלפיה "השר ממונה על משטרת ישראל מטעם הממשלה" פגם כלשהו הנוגע לחלוקת הסמכויות שבין השר לממשלה, וגם דינן של טענות ממין זה – להידחות, מעיקרי הטעמים שבדברי חבריי. נוסף על כך, לא מצאתי קושי בהוראת סעיף 9 לפקודה, המורה כי "המפקח הכללי יפקח על משטרת ישראל, על סדרי ניהולה ועל הפעלתה, ויהיה אחראי להשגחה על כל ההוצאות הכרוכות בה ולאפסניה שברשותה, והכול בהתאם להתוויית המדיניות ולעקרונות הכלליים של השר כמפורט בסעיפים 8ג ו-8ד". בניגוד לנטען, ניתן לראות כי לשון ההוראה ותכליתה מלמדים כי היא לא מבקשת לפגוע בעצמאותו המקצועית של המפכ"ל; הוספת הדרישה כי פעולותיו יבוצעו בתיאום עם מדיניות השר – אינה מסיטה ממקומה את נקודת האיזון הנוהגת, כפי שפורטה לעיל. לבסוף, גם לא מצאתי הצדקה להתערבות שיפוטית בבחירת המחוקק שלא לכלול בתיקון סעיף המציין במפורש את עיקרון הממלכתיות של המשטרה. אכן, כפי שמראה חברי מ"מ הנשיא (בדימ') בחוות דעתו, על אף שמדובר בהשמטה מוּדעת, אין בכך כדי ללמד על קיומו של 'הסדר שלילי', שלפיו המשטרה פטורה מחובת הממלכתיות, או כי היא לא נהנית מעצמאות במישור האופרטיבי; אף עמדת המחוקק כפי שהובאה במסגרת הליכי החקיקה, שוללת את האפשרות לייחס לתיקון פירוש מעין זה (ראו למשל, פרוטוקול הדיון בוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה מיום 18.12.2022, בעמ' 91-87, ומיום 19.12.2022 בעמ' 12-8, שם הבהיר יוזם הצעת החוק את עמדתו שלפיה עיקרון הממלכתיות הוא בגדר המובן מאליו, ועל כן לא זקוק לעיגון מפורש). אם כן, לא מצאתי כי סעיפים 8ב ו-9 לפקודה, וחסרונו של 'סעיף ממלכתיות', מתירים פגיעה בעצמאותה המקצועית של המשטרה ומשנים מנקודת האיזון עליה עמדתי לעיל; ממילא, איני מוצאת עילה להתערב בהם. אפנה כעת לדון בחוקתיות סעיף 8ג לפקודה. חברי מ"מ הנשיא (בדימ') מוצא בסעיף זה פגמים, הניתנים לריפוי באמצעות מתווה של 'פרשנות מקיימת'. דרך הילוכי ומסקנתי שונות משל חברי, כפי שאפרט להלן. סעיף 8ג – סמכותו הכללית של השר להתוות מדיניות סעיף 8ג, שכותרתו 'התוויית מדיניות ועקרונות', מורה כך: (א) השר יתווה את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה, לרבות לעניין סדרי העדיפויות, תוכניות עבודה, הנחיות כלליות, ההוראות הכלליות שבסעיף 9א(א) ומימוש כלל סמכויותיו בכל הנוגע לתקציב המשטרה, בהתאם לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, וההוראות לפיו, וכן יקיים פיקוח ובקרה על פעילות המשטרה ועל רמת מוכנותה. (ב) השר ידווח לוועדה לביטחון לאומי של הכנסת, אחת לכנס, על המדיניות שהתווה; השר יפרסם את המדיניות שהתווה באתר האינטרנט של המשרד לביטחון הפנים. חברי מ"מ הנשיא (בדימ') סבור כי הסמכות הרחבה המוקנית לשר מכוח סעיף 8ג פותחת פתח להתערבות של השר בשיקול דעתה המקצועי של המשטרה. זאת, לגישתו, מחמת הקושי המובנה שבהבחנה בין התוויית מדיניות כללית לבין מתן הנחיה אופרטיבית, קושי הדורש קיומן של ערבויות שונות – מהותיות ופרוצדורליות – שיעמדו בפרץ, וימנעו 'גלישה' מתחום אחד למשנהוּ. יתר על כן, חברי אף סבור כי מונחים בהם נקט הסעיף "עשויים לרמז כי סמכותו של השר אינה תחומה לקביעת מדיניות עקרונית בלבד". באשר לטיב הפגיעה הנגרמת לזכויות יסוד – פועל יוצא של החשש האמור מפני 'עירוב תחומין' – סבור חברי מ"מ הנשיא (בדימ'), כי פוטנציאל ההתערבות בשיקול הדעת המקצועי של המשטרה, טומן בחובו חשש לחדירתם של שיקולים זרים לעבודת המשטרה, ובהם שיקולים פוליטיים; חשש זה, כך לגישתו, יש בו כדי לערער את הלגיטימציה שביסוד סמכות המשטרה לפגוע בזכויות יסוד, וממילא להביא לפגיעה נוספת ומובחנת בזכויות אדם. את גישתו זו, מבסס חברי, בעיקרו של דבר, על פסיקת בית משפט זה בעניין המרכז האקדמי. אקדים ואומר כי איני שותפה למסקנתו של חברי, ואף מוצאת אני קשיים בדרך הילוכו; לטעמי, פרשנות סעיף 8ג מוליכה למסקנה כי אין בו, כשלעצמו, כדי להתיר התערבות של השר במישור האופרטיבי של עבודת המשטרה. לצד זאת, שותפה אני לחששות עליהם מצביע חברִי, ואולם דרכי להתמודד איתן – שונה מזו המוצעת על ידו. אפתח בפרשנות סעיף 8ג. סעיף 8ג – פרשנות לשונית ותכליתית לשון הסעיף, לדידי, ברורה ונהירה: לשר נתונה הסמכות להתוות מדיניות ולקבוע עקרונות בעלי אופי כללי: (א) השר יתווה את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה, לרבות לעניין סדרי העדיפויות, תוכניות עבודה, הנחיות כלליות, ההוראות הכלליות שבסעיף 9א(א) ומימוש כלל סמכויותיו בכל הנוגע לתקציב המשטרה, בהתאם לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, וההוראות לפיו, וכן יקיים פיקוח ובקרה על פעילות המשטרה ועל רמת מוכנותה. אין בלשון הסעיף כל אחיזה לפרשנות המאפשרת לשר להתערב במישור האופרטיבי. בניגוד לטענה שנשמעה לפנינו, אף לא מצאתי כי המונחים "סדרי העדיפויות, תוכניות עבודה, הנחיות כלליות, ההוראות הכלליות שבסעיף 9א(א)" – הגם שמתייחסים לרמות הפשטה שונות – מכווּנים לרמת 'רזולוציה' פרטנית, ועל כן פסולה. התבוננות בתכלית הסובייקטיבית של התיקון מוליכה למסקנה זהה. דברי ההסבר לתיקון מכתירים את סעיף 8ג כ-"ליבת הצעת החוק" ומבארים כי הוא נועד "לעגן את סמכותו של השר לביטחון הפנים להתוות את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה, ברוח מסקנות הוועדות הציבוריות שפורטו לעיל" (לעמדתי בדבר ערכם הרב של דברי ההסבר לצורך התחקות אחר תכליתו הסובייקטיבית של דבר חקיקה, ראו בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פס' 61 ו-96 לחוות דעתי (1.1.2024) (להלן: עניין הסבירות)). דברים אלו, מצטרפים לאמור בדברי ההסבר שצורפו להצעת החוק בדיון המוקדם, שלפיהם "הדרג המדיני, קרי נבחרי הציבור, מתווה מדיניות ומנחה, והדרג הביצועי מיישם מדיניות זו". הנה כי כן, תכלית סעיף 8ג היא לחקוק עלי-ספר את נקודת האיזון שנהגה כמעין 'תורה שבעל פה' עובר לתיקון; זו שגובשה בוועדות הציבוריות שהוזכרו, ננקטה על ידי היועץ המשפטי לממשלה בהנחיותיו, ואף נהגה הלכה-למעשה: לשר נתונה הרשות, ואף במקרים מסוימים החובה, להתוות מדיניות כללית, ולמשטרה מסור שיקול דעת עצמאי ביישום המדיניות ובהפעלת סמכויותיה במקרים פרטניים. כדברים הללו השמיע גם יוזם ההצעה, חבר הכנסת (דאז), א' בן גביר, במסגרת דיוני הוועדה המיוחדת שהוקמה לצורך קידום הצעת החוק (פרוטוקול הוועדה המיוחדת מיום 15.12.2022, עמ' 214-209): אבל אין על זה מחלוקת, העניין הוא שמה שעכשיו אומרים שזה הפרקטיקה אני רוצה לעגן את זה. זה כל הסיפור. זה כל הסיפור. הרי זה כל מה שאומרים כאן כולם, בוודאי שהשר קובע מדיניות, אני רוצה לעגן את זה. אין על זה מחלוקת. לא שמעתי כאן אחד שאמר שיש על זה מחלוקת [...] יש כאן בעיה, לא רק אני עמדתי עליה, אלא ועדות שהוקמו, ועדת זמיר, ועדת צדוק [...] אין לי מחלוקת איתכם שהשר הוא לא מפכ"ל-על, אין לי מחלוקת, אין לי מחלוקת שיש מגבלות לשר [...] אנחנו לא לוקחים סמכויות של שוטרים והשר לא בא ואומר שהוא ייכנס לנעליים של השוטר. זו לא המציאות שמתרחשת, זה לא מה שאנחנו מבקשים. פרשנות זו, שלפיה מגמת התיקון היא לעגן את 'חלוקת הסמכויות' העקרונית הנהוגה שבין הדרג המיניסטריאלי למשטרה, ברוּח מסקנות הוועדות הציבוריות שנדרשו לעניין, נגזרת גם מתכליתו האובייקטיבית; עניינה של זו, כידוע, במטרות, בערכים ובעקרונות שכל חוק נועד להגשים במדינה דמוקרטית (ראו, למשל: בג"ץ 7803/06 אבו ערפה נ' שר הפנים, פס' 30 לפסק דינו של השופט פוגלמן (13.9.2017)), ובכלל זה – קיום הפרדת רשויות והבטחת שלטון החוק (א"ב 11280/02 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה נ' טיבי, פס' 14 (15.5.2003)). עיגון חקיקתי של סמכות השר להתוות מדיניות – הוא צעד מבורך; יש בו כדי לתרום להגשמת המטרות הראויות, המונחות כאמור בבסיס ההצדקה ליתן לשר להתוות מדיניות: לגיטימציה דמוקרטית, אחריותיוּת, פיקוח וריסון. הצורך עולה ובוקע גם מחיי המעשה; לא למותר להזכיר, כי שתי הוועדות הציבוריות האחרונות שנדרשו לסוגיה דנן – ועדת אור וועדת הר מירון – מצאו להטיל אחריות על הדרג המיניסטריאלי מחמת שנמצא כי לא גילה מעורבוּת מספקת במסגרת תפקידו לפקח על המשטרה. יוצא אפוא, כי לא רק סכנה ל-'מעורבות יתר' של השר מונחת לפתחנו, בדמות התערבות בפעולות פרטניות; הניסיון הציבורי מלמד כי גם 'מעורבות חסר' של השר היא בגדר חשש שעשוי להתממש, ובמובן זה – התיקון המעגן את סמכות השר, טומן בחובו ברכה. לא מצאתי אם כן, כי סעיף 8ג לוקה בפגם חוקתי. יחד עם זאת, הכרעתי זו אינה מביאה למסקנה כי אין ממש בחששות המובעים בטענות העותרים והיועצת המשפטית לממשלה. חששות אלו לא נוגעים לפרשנות הסעיף – שדומה כי אין עליה מחלוקת של ממש – אלא לאופן שבו ייושם התיקון בחיי-המעשה. בניגוד לעמדת חברי, מ"מ הנשיא (בדימ'), איני סבורה כי חששות אלו יש בהם כדי להטיל בתיקון מוּם חוקתי; אף הסעד שבחר חברי ליתן, אינו חף מקשיים. המזוֹר לחששות הנזכרים לא מצוי, לדידי, במישור הסעד החוקתי, אלא כפי שציינו חבריי, בארגז הכלים הפרשני 'הרגיל' שתחת ידינו, כפי שאפרט. על הקושי להבחין בין התווית מדיניות לביצוע אופרטיבי כאמור, חברי, מ"מ הנשיא (בדימ'), סבור כי "על אף החשיבות שבהבטחה כי המשטרה תפעיל את סמכויותיה בשטח באופן מקצועי וללא התערבות פוליטית, לשונו של התיקון לא הציבה מגבלה כלשהי – פרוצדורלית או מהותית – על שיקול דעתו של השר, אשר תעלה כדי ערובה ממשית שתמנע מראש את התערבותו בשיקול הדעת האופרטיבי של המשטרה" (פס' 140 לחוות דעתו). חברי מציין אמנם את הערוּבות הקיימות בסעיף להתמודדות עם חשש זה – החובה לפרסם את המדיניות וכן חובת הדיווח לוועדה לביטחון לאומי של הכנסת – אולם סבור כי אין בהם די, שכן הן פועלות בדיעבד בלבד. חשש זה, סבור חברי, מוליך לפגיעה חוקתית בזכויות אדם, שכן עצם קיומו של "פתח" להתערבות פרטנית – והחשש הנלווה לחדירתם של שיקולים זרים – פוגע בזכויות, כאשר "גם במצב דברים שבהם המשטרה לא שקלה בפועל שיקולים פוליטיים, עצם האפשרות לחדירתם של שיקולים אלה, עלולה להטיל צל כבד על כל פעולותיה – ובהתאם נפגע כבוד האדם" (פס' 120 לחוות דעתו). אתייחס תחילה לטענת חברי לפגיעה בזכויות, כפועל יוצא של פוטנציאל ההתערבות של השר במישור האופרטיבי. בנקודה זו, איני שותפה לניתוח החוקתי של חברי; דומה שטמונה בו הרחבה של מושג הזכות החוקתית. כנקודת מוצא, שותפה אני לגישת חברי, הנשענת על ההלכה שנקבעה בעניין המרכז האקדמי, באשר לזיקה האפשרית בין מידת הלגיטימציה של הפעלת כוח ריבוני, לבין קיומה של פגיעה בזכויות אדם. פגיעה מעין זו, נכללת אף היא תחת הוראת סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בעניין המרכז האקדמי נקבע כי אדם שנפגעה זכותו כתוצאה מהפעלת כוח ריבוני, סופג פגיעה נוספת, עצמאית, מקום בו מתערערת הלגיטימיות שביסוד הפעלת הכוח. נזכיר כי באותה פרשה נדרש בית משפט זה לשאלת חוקתיותו של דבר חקיקה שאִפשר הקמת בתי סוהר בניהול פרטי. נקבע, בתמצית, כי "עוצמת הפגיעה בזכות החוקתית לחירות אישית של אסיר, שהגוף האחראי לכליאתו הוא תאגיד פרטי המוּנע משיקולים כלכליים של רווח והפסד, היא מעצם טיבה רבה יותר בהשוואה לעוצמת הפגיעה באותה זכות של אסיר שהגוף האחראי לכליאתו הוא גוף ממשלתי שאינו פועל משיקולים דומים" (עניין המרכז האקדמי, פס' 33 לפסק דינה של הנשיאה בייניש); פגיעה יתרה זו, כך נקבע, נושאת אופי עצמאי, והיא נדרשת לעמוד באמות המידה של פסקת ההגבלה. חברי מ"מ הנשיא (בדימ') מבקש להקיש מהתם להכא; דא עקא, אני סבורה כי בין המקרים ישנו הבדל ממשי, המחייב הבחנה ביניהם. בעניין המרכז האקדמי, אפשרות חדירתם של שיקולים זרים להפעלת הסמכות המינהלית, נבעה מכך שסמכות הכליאה – הכרוכה בפגיעה בחירות – ניתנה בידי גוף פרטי שתכליתו, הנובעת מעצם הגדרתו, היא להשיא רווחים כלכליים. דבר החקיקה שנדון באותה פרשה, אִפשר אפוא הפעלת סמכות מינהלית בידי גורם המוּנע באופן אינהרנטי משיקולים הזרים להפעלת הסמכות, מצב דברים שמהווה, כשלעצמו, פגיעה בכבוד האדם של האסירים. ומשכך, נמצא כי דבר החקיקה מתיר פגיעה בזכויות יסוד: מקור הפגיעה בזכות החוקתית [...] טמון, אפוא, במיהות ובמהות הגוף שלו הוקנו הסמכויות לפגוע בחירויות הכרוכות בניהולו ובהפעלתו של בית סוהר [...] פגיעה בכבוד האדם תיתכן גם כפגיעה "עצמאית", וזאת כאשר מעשה מסוים שנעשה או מוסד מסוים שהוקם אינם פוגעים לכשעצמם בזכויות אדם אחרות, אך עצם עשייתם או קיומם מבטא מבחינה חברתית יחס של חוסר כבוד לפרט ולערכו כאדם (פסקאות 30 ו-38 לפסק דינה של הנשיאה בייניש). משם ועד לענייננו – רב המרחק; התיקון שלפנינו מפקיד סמכות בידי הגורם המתאים ביותר להחזיק בה: הסמכות להתוויית מדיניות המשטרה, בידי השר המופקד על גוף זה. זאת, כאשר נקודת המוצא היא שבמסגרת הפעלת סמכותו של השר "נסוגה הפונקציה הפוליטית מפני הפונקציה המינהלית" (בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 404, 428 (1993) (להלן: בג"ץ 3094/93)). הנה כי כן, ככל שישנו חשש מפני "זליגה" של שיקולים זרים, הדבר אינו נגזר מתוכנו של סעיף 8ג; שר שיפעיל שיקולים מעין אלו במסגרת תפקידו, לא יִפעל מכוח סעיף 8ג – אלא בניגוד לאמור בו. אכן, דברי חקיקה רבים מפקידים בידי גורמים מינהליים סמכויות שונות ומגוונות. עם הענקת הסמכות, ולצורך הפעלתה, נמסר לגורם המוסמך גם שיקול דעת (יואב דותן ביקורת שיפוטית על שיקול דעת מינהלי – כרך א' 558 (2022)). מציאות זו מאפשרת, מיניה וביה, "פתח" להפעלת שיקולים זרים; אולם – כפי שהעיר חברי, השופט א' שטיין, כל עוד לא ניתן להראות כי החוק עצמו מונה שיקולים זרים בין המוזמנים לבֹא בפתחו, לא ניתן לייחס לו פגיעה בזכות חוקתית. זאת, חרף ההיתכנות הפוטנציאלית ל-'הסתננות' של שיקולים זרים לאותו פתח. אכן, 'לפתח חטאת רובץ', ועל כן מופקדים עליו שומרים: כללי המשפט המנהלי, שתכליתם להבטיח שקילת שיקולים רלבנטיים וענייניים. הביקורת במקרים שבהם מופעלים שיקולים זרים שלא הותרו במסגרת החוק המסמיך, תיעשה אפוא במישור המינהלי – לא בזה החוקתי. ביישום הדברים על ענייננו, לא עלה בידי העותרים להראות כי סעיף 8ג, כשלעצמו, מתיר את חדירתם של שיקולים זרים לעבודת המשטרה. לפיכך, כאמור, לא מצאתי אפוא יסוד לטענה כי סעיף 8ג פוגע בזכויות חוקתיות. ודוק, איני מתעלמת מהקשיים שמעורר חברי, מ"מ הנשיא (בדימ') פוגלמן, בחוות דעתו, אולם לקשיים אלה – שאני שותפה להם – ניתן לתת מענה, כפי שאבהיר להלן. ערוּבות להבחנה בין התוויית מדיניות להתערבות אופרטיבית כאמור, החשש עליו עמד חברי מ"מ הנשיא (בדימ'), בדבר 'גלישה' משדה המדיניות לזירת הביצוע האופרטיבי, בין במכווּן ובין בהיסח הדעת, נעוץ כאמור בקושי המובנה להבחין באופן בהיר בין פעולה של התווית מדיניות כללית, לבין התערבות בעלת אופי אופרטיבי. אולם, לצד ההכרה בקושי, אני סבורה – כפי שעמדו על כך חבריי בחוות דעתם – כי עומדים לרשותנו מספר מנגנונים שנועדו למנוע זליגה בין התווית מדיניות כללית לבין התערבות אופרטיבית, התומכים את קירות החיִץ שבין קביעת עקרונות כלליים, לבין יישומם הפרטני; אלו, משמשים מעין בטוּחות, שגם אם אינן הרמטיות, יש בהן כדי להפחית מהחשש האמור במידה לא מבוטלת. ראשית, נזכיר כי סעיף 8ג עצמו קובע שני מנגנונים התורמים לשקיפות עבודת השר בקשר לקביעת מדיניות. האחד – חובת דיווח של השר לוועדה לביטחון לאומי של הכנסת על המדיניות שהתווה; השני – חובת השר לפרסם את המדיניות שהתווה באתר האינטרנט של המשרד לביטחון פנים. מנגנונים אלו, מהווים יישום של המלצת ועדת צדוק, שהתייחסה באופן ישיר לחשש בו אנו עוסקים: "אחת הדרכים להבטיח כי כוחו של השר להתוות מדיניות איננו מנוצל לרעה לצרכים של אירוע ספציפי הינה שקיפות של החלטות המדיניות. במילים אחרות, הוראות בעלות חשיבות עקרונית שנותן השר למשטרה צריכות להיות ידועות לציבור, על-מנת שיעמדו לביקורתו של הציבור" (ועדת צדוק, עמ' 48). ואכן, "פרסומם של הכללים חושף אותם, ובכך את הרשות, לביקורת ציבורית ואף שיפוטית, אשר יכולה להוביל לשיפור מתמיד בדרך תפקודה של זו האחרונה" (בג"ץ 1477/96 נמרודטקס בע"מ נ' משרד התעשייה והמסחר, פ"ד נג(5) 193, 199 (1998); ראו גם: דפנה ברק-ארז המשפט המינהלי – כרך א' 239-235 (2010) (להלן: ברק-ארז)). שנית, על השר מוטלות כל העת החובות הנגזרות מכללי המשפט המנהלי. כפי שנקבע וחזר ונשנה בפסיקת בית משפט זה: שר המסב לשולחן הממשלה כנציג של מפלגה או של תנועה ממלא בכך, ללא ספק, פונקציה פוליטית [...] אולם, לדעתי, בעת שהוא ממלא את תפקידו המינהלי, אם כשר ואם אפילו כסגן שר, כמי שמופקד על משרד ממשלתי ומכוון את עשייתו, נסוגה הפונקציה הפוליטית מפני הפונקציה המינהלית, שיש עמה כללי התנהגות משלה. בעת שהוא ממלא פונקציה זו, נתון הוא לביקורת בית המשפט הגבוה לצדק, שעה שהוא נקרא לעשות כן (בג"ץ 3094/93, עמ' 428; ראו גם: יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך א' – המנהל הציבורי 429 (2010)). בכלל החובות המנהליות המוטלות על השר, נמנית גם החובה להניח תשתית עובדתית נאותה בטרם קבלת החלטה, כמו גם שקילת מכלול השיקולים הרלוונטיים; וככובד-משקל ההחלטה – כך נטל איסוף החומרים והנתונים הרלבנטיים (ברק-ארז, 447). ביישום הדברים לענייננו, כאשר השר שוקד על גיבוש נושא עקרוני כמו הנחיית מדיניות עבור משטרת ישראל – ברי כי הוא יידרש להניח תשתית עובדתית מוצקה, ולצורך כך, להיוועץ בגורמי מקצוע, ובהם המפכ"ל. ממשק זה שבין השר לגורמי המקצוע – והמפכ"ל בפרט – מהווה הזדמנות לחדד את סוגיית הגבולות שבין קביעת מדיניות לבין התערבות אופרטיבית, ולהבטיח כי לא קרב זה אל זה. לצד בטוחות אלה, חבריי שפכו אור פרשני על ההבחנה שבין פעולה במישור המדיניות הכללית לבין התערבות במישור הביצוע האופרטיבי. זאת משעה שהמחוקק נמנע מכך ולא שעה לעצת ועדת צדוק שקראה "להגדיר בחוק את ההבחנה בין סוגיות עקרוניות של ממש לבין עניינים ספציפיים שיינתן להם לבוש של סוגיות עקרוניות" (שם, עמ' 48). ויובהר – איני סבורה כי בחירת המחוקק להימנע מכך עולה כדי פגם חוקתי. אין זה נדיר שאנו נדרשים למונחים בעלי שולי עמימות, הטעוּנים פרשנות; "כל הוראה חקוקה כוללת בתוכה, כדבר טבעי ומובן מאליו, האצלה של סמכות הפירוש לבית המשפט" (בג"ץ 73/85 סיעת 'כך' נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד לט(3) 141, 153 (1985)). מכל מקום, מקובלים עלי, ככלל, אמות המידה המוצעות בחווֹת הדעת של חבריי, מ"מ הנשיא (בדימ') (פס' 143 לחוות דעתו), השופט סולברג (פס' 42 לחוות דעתו), והשופט כשר (פס' 25 לחוות דעתו) הדומות במהותן. מבלי להתיימר להציג הבחנה ממצה, וברוח ההגדרות שהציעו חברַי, אומר כי הוראת מדיניות חלה ככלל על מספר רב של מקרים ואירועים; היא צופה פני עתיד; ותחולתהּ נושאת אופי קטגורי, כלומר – היא ניתנת מאחורי 'מסך בערות' בנוגע לזהותם של הפרטים, האירועים והמקרים הקונקרטיים עליהם תחוּל. לעומת זאת, הוראה אופרטיבית חלה ככלל על קבוצת מקרים מצומצמת; היא עוסקת בהווה או באירוע עתידי צפוי; והיא נושאת אופי קונקרטי, קרי: היא ניתנת על יסוד מודעוּת לזהותם של הגורמים עליהם תחול. אדגיש כי אמות מידה אלו, באות לדידי בגדר פרשנותה של התיבה 'מדיניות' שבתיקון לחוק, וזאת במובנה הפשוט והרגיל של מלאכת הפרשנות – "שימוש בכלי העבודה האינהרנטי שבידי בית המשפט – פרשנות החוק מתוכו ומלשונו" (בג"ץ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משטרת ישראל פס' 15 (28.5.2012) (להלן: בג"ץ 3809/08)). לסיכום פרק זה, אני סבורה כי הערובות הנזכרות, בכוחן להפחית מן החשש כי השר ינצל את סמכותו בנושא קביעת מדיניות – לצורך התערבות פסולה בעניינים פרטניים; ומכל מקום, וזה העיקר – התערבות פרטנית מעין זו אם תתרחש חלילה, לא תיעשה מכוח סעיף 8ג – אלא תחתור תחתיו. על הפרשנות המקיימת וגבולותיה בטרם חתימת הדיון בסעיף 8ג לפקודה, אבקש להעיר בקצרה על ה-"מתווה פרשני" שמוצע במסגרת חוות דעתו של חברי מ"מ הנשיא (בדימ'), שלדידו בכוחו להסיר את הפגמים שנמצאו בסעיף 8ג לפקודה. בגדר מתווה זה – מלבד אמות המידה אותן ציין – מוסיף חברי להוראות סעיף 8ג חובת היוועצות עם המפכ"ל; קובע כי פרסום המדיניות בהתאם לסעיף 8ג(א) יהווה תנאי לתוקפה; ובכל הנוגע להתוויית מדיניות בקשר להפגנות ומחאות – אף מוסיף חובת היוועצות עם היועצת המשפטית לממשלה. ברם, כפי שציין בין היתר חברי השופט כשר, מסופקני אם מתווה זה של חברי מ"מ הנשיא (בדימ') יכול לבא בגדר המונח 'פרשנות מקיימת'. כל מהלך פרשני, על מנת שיהא ראוי לשמו, טעוּן אחיזה בלשון החוק; דברים אלו יפים גם לגבי מהלך מסוג 'פרשנות מקיימת'. כפי שנזדמן לי לציין בעניין הסבירות, "מסלול זה של פרשנות מקיימת, אשר הינו "הפתרון המועדף ליישוב קשיים חוקתיים", יסודו בחזקת החוקיות, אשר בגדרה "בית המשפט מפעיל ביקורת שיפוטית, צרה בהיקפה על חקיקת הכנסת, ובוחן במסגרתה לא את תבונתה של החקיקה אלא את חוקתיותה" [...] אם כן, כל עוד ניתן להעניק לדבר חקיקה פרשנות אפשרית מבחינה לשונית, אשר מתיישבת עם תכליותיו, ואינה שוללת את הזהות הדמוקרטית של מדינת ישראל, הרי שהדין מצווה אותנו לאמצה, כדי להימנע מהפעלת "נשק יום הדין" בדמות הכרזת בטלותו של החיקוק" (פס' 40 לפסק דיני; ההדגשה אינה במקור – י.ו). קרי: המשמעות הניתנת לדבר חקיקה בגדרה של פרשנות מקיימת, צריכה 'להיחלץ' מבין האפשרויות הלשוניות הגלומות בו. המתווה של חברי, חורג מהגדרה זו, שכן אין בנמצא עיגון לשוני למהלך שננקט על ידו. למעשה, דומה כי חברי נקט בסעד חוקתי מסוג שונה, הידוע בשם 'קריאה לתוך החוק' (Reading in). סעד מסוג זה טומן בחובו קשיים לא מבוטלים, מחמת אופיו היצירתי המאתגר את קו הגבול שבין השופט למחוקק. לא בכדי נקבע כי "זהו כלי חוקתי בעל אופי חריג, שבית המשפט עושה בו שימוש אך ורק במקרים נדירים, ובזהירות המתחייבת" (דנ"פ 1062/21 אוריך נ' מדינת ישראל, פס' 14 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (11.1.2022)). איני סבורה כי המקרה שלפנינו בא בגדר מקרים חריגים ונדירים אלה. אחר הדברים האלה, אפנה כעת לדיון בסעיף 8ד לפקודה. סעיף 8ד – התוויית מדיניות בחקירות סעיף 8ד לפקודה מורה כדברים הללו: (א) השר רשאי להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות, לרבות קביעה של סדרי עדיפויות עקרוניים, לאחר ששמע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ולאחר התייעצות עם המפקח הכללי והמופקדים במשטרה על נושא החקירות. (ב) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מחובתה של משטרת ישראל לפי כל דין בעניין חקירה או תיק, לרבות לעניין פתיחתם, ניהולם או סגירתם, ואין בהן כדי לגרוע מחובתה לפתוח בחקירה אם נודע לה על ביצוע עבירה כאמור בסעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. טענות העותרים בנוגע לסעיף זה – שלעיקרם מצטרפת היועצת המשפטית לממשלה – הן שתיים: ראשית, בדומה לסעיף 8ג, נטען כי סעיף זה לא כולל ערוּבות מספקות שימנעו מהשר להתערב הלכה-למעשה גם בחקירות פרטניות, ומכאן הפתח לחדירת שיקולים פוליטיים לתחום החקירות. שנית, נטען כי מתן סמכות בידי השר להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות – אף אם לא 'תגלוש' להתערבות פרטנית – עשויה להביא למצב שבו המדיניות שתיקבע על ידו, לא תעלה בקנה אחד עם מדיניות ההעמדה לדין שנקבעת על ידי היועץ המשפטי לממשלה; מצב דברים זה, עשוי להביא לחקירות ללא-תוחלת באופן שהפגיעה הנלווית להליכי החקירה תיעשה שלא לתכלית ראויה. אקדים ואומר שאין בידי לקבל את הטענה הראשונה, כפי שאבהיר להלן. שונים הם פני הדברים ביחס לטענה השנייה; לדידי, ההסדר שנקבע בסעיף אכן יוצר קושי ממשי, באשר הוא מאפשר 'לנתק' את הזיקה שבין שלב החקירה לבין שלב ההעמדה לדין, באופן שמאפשר פגיעה בזכויות חוקתיות – פגיעה שנדרשת לעמוד בתנאי פסקת ההגבלה. סעיף 8ד – פרשנות לשונית ותכליתית לשונו של סעיף 8ד משמיעה לנו כי הוא אינו מקנה לשר סמכות להתערב בחקירות פרטניות: "השר רשאי להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות, לרבות קביעה של סדרי עדיפויות עקרוניים". הפרשנות התכליתית הסובייקטיבית מוליכה אף היא למסקנה זהה; כך מופיע בדברי ההסבר להצעת החוק: "הוראה זו היא אימוץ של המלצות ועדת צדוק בנושא, שכאמור הבחינה בין מעורבות השר בחקירות פרטניות, שאותה שללה מכל וכל, ובין סמכותו העקרונית לקבוע מדיניות כללית, לאחר התייעצות עם יתר גורמי אכיפת החוק". ברוח דומה הבהיר יוזם הצעת החוק, חבר הכנסת (דאז) א' בן גביר, את המגבלה המוטלת על סמכות השר להתערב בענייני חקירה פרטניים, שחורגים מקביעת מדיניות: אני הכנסתי לתוך החוק סעיף מפורשות שמדבר בצורה הכי מפורשת על סייג שאומר שלשר אין אפשרות להתערב בתיק ספציפי כזה או אחר, לפתוח בחקירה, לסגור חקירה, להורות כל מיני הוראות כאלה. יחד עם זאת, כמו שחזרתי ואמרתי, ומי שהיה כאן בדיונים שמע את הציטוטים שציטטתי מוועדת צדוק, שכותבת שיש צורך שהשר יקבע מדיניות בתחום חקירות (פרוטוקול הוועדה המיוחדת מיום 15.12.2022, עמ' 315). דברים אלו עולים בקנה אחד גם עם תכליתו האובייקטיבית של הסעיף. ברי כי התערבות של דרג מיניסטריאלי בניהולן של חקירות ספציפיות, לא עולה בקנה אחד עם עקרונות של שלטון החוק ושוויון בפני החוק. מסקנתי היא אפוא, כי סעיף 8ד, הן על-פי לשונו, הן על-פי תכליתו – זו הסובייקטיבית וזו האובייקטיבית – אינו מסמיך את השר להתערב בחקירות פרטניות. על כן, דין הטענה הראשונה של העותרים בהקשר זה להידחות. לצד זאת, אני סבורה כאמור כי יש ממש בטענה השנייה של העותרים, שלפיה מתן סמכות בידי השר להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות – אף אם לא 'תגלוש' להתערבות פרטנית – עשוי להביא למצב שבו המדיניות שתיקבע על ידו לא תעלה בקנה אחד עם מדיניות ההעמדה לדין שנקבעת על ידי היועץ המשפטי לממשלה; לכך אפנה כעת. 8ד – בין מדיניות חקירות למדיניות העמדה לדין ניתן לדמות את ההליך הפלילי לגוף מרובה חוליות, המוליכות זו אל זו במעין שרשרת. ביטוי מובהק לכך, מצוי בסדר ובמבנה של חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החדס"פ). ראשיתו של ההליך הפלילי בחקירת חשד לביצוע עבירה (סעיף 59 לחסד"פ). שלב זה כולל את איסוף החומר הראייתי הרלבנטי לצורך העברתו לגורמי התביעה האמוּנים על החוליה הבאה בשרשרת – שלב ההעמדה לדין. בשלב זה, נבחנים חומרי החקירה על מנת לבחון האם יש בהם די לצורך העמדה לדין, בכפוף לסמכות לבחון האם הנסיבות בכללותן מתאימות לכך (סעיף 62(א) לחסד"פ). החוליה הבאה היא ניהול המשפט (סעיף 95 לחסד"פ), שבסופו מוכרע הדין, ובמידת הצורך – נגזר הדין (סעיפים 182 ו-193 לחסד"פ, בהתאמה). ענייננו ביחס בין שתי החולית הראשונות – החקירה וההעמדה לדין. כאמור, תכליתו של שלב החקירה הוא איסוף החומר ומסירתו לגורמי התביעה לצורך הכרעה בשאלת העמדה לדין. שלב החקירה נועד אפוא לשרת את זה שאחריו, ואין לו תכלית עצמאית מלבד זו; מדובר באבן מאבני היסוד של ההליך הפלילי. בידוּע, כי ככלל, שלב החקירה כרוך, מטבע הדברים, בפגיעה בזכויות. כפי שהיטיב לתאר י' קדמי, "כל חקירה, ותהא זו ההוגנת והסבירה מכולן, מעמידה את הנחקר במצבים מביכים, מכבידה עליו, מחטטת בצפונותיו, חודרת לפני ולפנים של ציפור נפשו ויוצרת אצלו לחצים נפשיים חמורים" (י' קדמי על הראיות כרך א' 52 (2009); וראו גם: ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פס' 23 לפסק דינה של השופטת בייניש (4.5.2006); בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, נג(4) 817, 829 (1999) (להלן: עניין הוועד הציבורי)). אכן, ביצוע חקירה כרוך לעיתים קרובות בפגיעה בפרטיותו של הנחקר, בשמו הטוב, לעיתים גם בחירותו. התכלית הראויה שביסוד ההצדקה לפגיעה זו בזכויות נחקרים, היא האפשרות כי הממצאים שנאספו במסגרת הליך פוגעני זה – ישרתו את שלב ההעמדה לדין (הוועד הציבורי, 835); ממילא, בהעדרה, נשמטת הקרקע תחת הצדקת הפגיעה בנחקרים, וביצוע החקירה מאבד מהלגיטימיות שלו. עוד מיסודות ההליך הפלילי בשיטתנו – הסמכות הנתונה ליועץ המשפטי לממשלה לגבש מדיניות בדבר העמדה לדין. ביסודה של הענקת סמכות זו ניצבת ההכרה במומחיות היועץ, ובנקודת המבט הרחבה, הרב-תחומית, העומדת לרשותו – הן בעולם הדין, הן בעולם המעשה: "אשר לבחינת שיקולי המדיניות המצדיקים העמדה לדין פלילי – ידו של היועץ המשפטי לממשלה על העליונה, שכן תחום זה נמצא בליבת מומחיותו ובגדרי סמכותו. [...] סמכות זו קשורה בטבורה לעיסוקו השוטף של היועץ המשפטי לממשלה, ולרוחב היריעה הנפרשׂת לפניו, ולפני הכפופים לו, במסגרת תפקידם. היועץ המשפטי לממשלה אמוּן על אחת מזרועותיה של הרשות המבצעת, וככזה הוא פועל אל מול רשויות מינהל שונות, אשר פועלות עמו מצידן בתיאום, מיידעות אותו ומעדכנות אותו בנעשה במרחבי עשייה מגוונים. המידע הרב שמועבר אליו, מעמידו על הצרכים השונים העולים ונובעים מן השטח – מן העבר האחד; ועל משמעויות החלטותיו, והשלכותיהן – מן העבר השני. היועץ המשפטי לממשלה מנהל שיח מתמיד עם הרשות המחוקקת, במסגרת דיונים שמתקיימים בנוכחותו, או בנוכחות נציגיו – בוועדות הכנסת השונות. באמצעות שיח זה, קשוב היועץ המשפטי לצרכי השעה ולרחשי הציבור; הן בשגרה, הן בצוק העיתים [...] תמונת הרוחב הנפרשׂת לפני היועץ המשפטי לממשלה, מאפשרת לו לגבש מדיניות של העמדה לדין, תוך מתן משקל הולם לצרכי השעה" (בג"ץ 4845/17 חמדאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 26 לפסק דינו של השופט סולברג (28.10.2019)). על רקע מושכלות יסוד אלו, וכפי שציינו חבריי (מ"מ הנשיא (בדימ'), והשופטים גרוסקופף ו-כשר), מתבהר מאליו הצורך בקיומה של הלימה בין מדיניות החקירה, לבין מדיניות העמדה לדין. ניתוק הזיקה בין שתי חוליות אלו, מאפשר מצב דברים בלתי-נסבל, שבגדרו יימצא אדם נחקר מבלי שלחקירתו תהיה תוחלת במישור התביעה. הסדר המאפשר 'נתק' מעין זה – חקירה ללא אופק של העמדה לדין – מעקר את התכלית הראויה שביסוד סמכויות החקירה. ההצדקה לפגיעות הנלוות כאמור להליכי חקירה – בפרטיות, בשם הטוב, בכבוד ובחירות – נשמטת (וראו בחדושי הר"ן (ר' ניסים גירוֹנדי) בנוגע לסמכויות מעצר: "אם לא באו העדים לפנינו, אינו בדין לחבשו ולבזותו חנם" (סנהדרין נו, א; דבריו נאמרו על מעצר ללא תשתית ראייתית, ואולם ברי כי החשש לפגיעה 'חינם' – הן בחירוּת ('לחבשו') הן בכבוד ('לבזותו') – מתקיימת ביתר שֹאת בהעדר פוטנציאל העמדה לדין)). ואכן, עובר לתיקון ולחקיקת סעיף 8ד, ניתן היה להצביע על 'גשר' שהביא להלימה והרמוניה בין מדיניות השר בנוגע לחקירות, לבין מדיניות היועץ המשפטי לממשלה בנוגע להעמדה לדין (יוצאת אני מנקודת הנחה כי סמכות זו אכן הייתה נתונה בידי השר גם בנוגע לחקירות, בהתאם להמלצת ועדת צדוק); גשר זה בא לידי ביטוי בחובה המוטלת על השר להיוועץ ביועץ המשפטי לממשלה בטרם יגבש מדיניות הנוגעת לחקירות, שמקורה בכללי המשפט המנהלי (בג"ץ 5303/16 גרמן נ' שר הבריאות, פס' 14 (13.11.2018)). יתירה מכך, הלכה מושרשת היא כי "המשקל של עמדת הגוף המייעץ תלוי בנסיבות המקרה. בין השאר הוא תלוי במהות העניין הנדון, בלשון ובתכלית של החוק המסמיך, במעמד ובמומחיות של הגוף המייעץ" (זמיר, 1217). עוד נקבע כי לעיתים – בכפוף למהות העניין הנדון ולמומחיות הגוץ המייעץ – יידרש נימוק כבד משקל על מנת להצדיק סטייה מעמדת הגוף המייעץ (בג"ץ 8976/08 הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל נ' החברה לאיתור ולהשבת נכסים, פס' 21 (20.8.2009); זמיר, 1218-1217). על יסוד הדברים הללו, ברי כי בכל הנוגע לגיבוש מדיניות הנוגעת לכל שלב משלבי ההליך הפלילי – ובפרט בנוגע לחקירות ולקביעת סדרי עדיפויות לגביהן – הטיית מלֹא האוזן ליועצת המשפטית לממשלה, בדרך של היוועצות תוך מתן משקל ממשי לעמדתה, מהווה תנאי לכשרוּתה של החלטת המדיניות במישור המנהלי. לא בכדי המליצה ועדת צדוק – שיוזמי הצעת החוק טענו שוב ושוב כי לא באו אלא ליישם את האמור בה – כי השר יהא "רשאי להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות, לרבות קביעה של סדרי העדיפויות העקרוניים, אך זאת בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה". בשים לב לחובת ההיוועצות האמורה, מוצאת אני קושי ממשי בהוראת סעיף 8ד לפקודה, המאפשרת לשר להתוות מדיניות בענייני חקירות, "לאחר ששמע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה" בלבד. הוראה זו, על פי לשונה ותכליתה, קובעת סטנדרט נמוך מזה שהיה נהוג עובר לתיקון – של חובת היוועצות עם היועץ המשפטי לממשלה. יובהר, כי אין בידי לקבל את גישת חלק מחבריי, המבקשת לטשטש את הפער שבין 'שמיעה' ל'היוועצות'. מן הבחינה הלשונית, ברי כי למונחים אלו משמעות שונה; מסקנתי זו נשענת על שני יסודות: ראשית, בשפה העברית ישנן מגוון מילים לתיאור תקשורת בין-אישית, כאשר השימוש במונח 'שמיעה' ונגזרותיו, מכווּן ככלל לרובד הבסיסי ביותר של קליטת נתונים. כך למשל, בניגוד ל-'האזנה' שמקורה האטימולוגי בהטיית אוזן (ראו למשל: אבן עזרא דברים לב, א – "מלת האזינו מגזרת אזן, כאילו אמר: הטו אזן"); ול-'הקשבה' שפירושה "שמיעה מרֻכּזת [...] תשומת לב לנאמר" (אברהם אבן-שושן מלון אבן-שושן מחֻדש ומעודכן לשנות האלפים, ערך 'קֶשֶב' (משה אזר עורך ראשי, 2003; להלן: אבן-שושן); וראו: "להקשיב לחכמה אזנך; תטה לבך לתבונה" (משלי ב, ב)), 'שמיעה' מתפרשת בדרך כלל כסבילה – "חישה וקליטת קולות באזניים" (אבן שושן, ערך 'שְמִיעָה'); וראו בדברי הרב יונתן זקס "ישנו גם הבדל בין שמיעה להקשבה [...] השמיעה סבילה, ואילו ההקשבה פעילה. כדי לשמוע אין צורך להתרכז – אך ההקשבה דורשת ריכוז" ("הסכת ושמע" אני מאמין – קריאות חדשות בפרשת השבוע 222 (2024). שנית, וכאן עיקר – משמעותו 'המוחלשת' של המונח שמיעה, בולטת על רקע חובת ההיוועצות הקיימת באותו סעיף ממש, ביחס למפכ"ל המשטרה. ברי כי סמיכות זו מלמדת על סטנדרט נמוך מזה שמיוחס בשיטתנו למונח 'היוועצות'. ודוק: אין כוונתי שהמונח שמיעה – הן במובנו הכללי, הן במובנו המשפטי – פירושו נפש אטוּמה מלקלוט; מונח זה משמש אותנו בשדות משפט מגוונים, כמו בזכות השימוע, וברי כי הוא מניח קיומה של נפש חפצה. דבריי כאן נאמרים על רקע הקשרם: חלופה מודעת להיוועצות הקיימת בדין הכללי ובסעיף הקונקרטי – שמחדדת את חולשתה המכוונת של חובת השמיעה שמבקש המחוקק לקבוע בסעיף הנידון. מלבד ההיבט הלשוני, גם פרשנות סובייקטיבית מחייבת את המסקנה שכוונת המחוקק הייתה לעגן חובה חלשה מזו של 'היוועצות'. מסקנה זו מתחדדת על רקע האלטרנטיבה שהונחה לנגד יוזמי החוק: חובת ההיוועצות עליה המליצה ועדת צדוק בטרם יקבל השר החלטה הנוגעת למדיניות בתחום החקירות. כפי שציין חברי מ"מ הנשיא (בדימ'), עיון בהליכי החקיקה מלמד על כוונה מוּצהרת של יוזם הצעת החוק, חבר הכנסת (דאז) א' בן גביר, לסטות מהמלצה זו ו'לשנמך' את הדרישה מהשר בהיבט זה, ומחמת חשיבותם אביא שוב את הדברים: אני חייב לומר שהמושג התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה בענייני חקירות קצת מטריד אותי, משום שלצערי, התפיסה של היועץ המשפטי לממשלה היום – ואני לא דווקא מאשים את היועצת הזאת, זו התפיסה במשרד המשפטים – שהתייעצות הופכת להיות בהרבה מאוד מקרים קבלת הוראה. אני מאלה שחושבים, ולדעתי, כך גם רוב חברי הכנסת כאן, גם אלה שלא מודים בכך, שעם כל הכבוד וההערכה לפקידי הציבור, למשנים ליועמ"שית, ליועמ"שית עצמה – ויש לי הערכה, הם אנשי ציבור, משקיעים שעות, ימים, לילות. אבל אני סובר שבסוף ההחלטה צריכה להיות של הדרג שנבחר. זו דעתי (פרוטוקול הוועדה המיוחדת מיום 14.12.2022, עמ' 27; הדגשה אינה במקור – י.ו). אדגיש, כי איני מוצאת פגם חוקתי מעצם בחירת המחוקק לסטות מהמלצות ועדת צדוק, על שלל רכיביה; הפגם מצוי בתוצאה אליה מוליך סעיף 8ד – הסמכות הניתנת לשר להתוות מדיניות כללית בענייני חקירות, במנותק ממדיניות ההעמדה לדין הנקבעת על ידי היועץ המשפטי לממשלה. עיגון חקיקתי של חובת 'שמיעה' על פני חובת ההיוועצות המינהלית בהקשר זה, פירושה מתן משקל נמוך לעמדת היועצת. כפי שעולה מהדברים שצוטטו לעיל, יוזם הצעת החוק חשש מהמשקל הרב שהשר עשוי להידרש לתת לעצה שתתקבל; אכן, כפי שציינתי, ההלכות הנוגעות לחובת ההיוועצות דורשות לעיתים מתן משקל ניכר לעצתו של גורם המחזיק במומחיות מיוחדת, בפרט כאשר על הפרק פגיעה אפשרית בזכויות אדם – עד כדי דרישה להצביע על נימוק כבד משקל להצדקת הסטייה מעמדת הגוף המייעץ. מהציטוט שלעיל נמצאנו למדים, כי יוזם הצעת החוק ביקש במפגיע להשתחרר מחובה מינהלית זו, שנראית בעיניו כובלת יתר על המידה, ולאמץ סטנדרט שונה, חלש יותר, 'משונמך' כאמור. לדידי, ניסיון לצקת תוכן אחר לחוק – חוטאת לכוונת המחוקק. ענייננו אפוא בסמכות שהתיקון מבקש להעניק לשר: הסמכות לקיים מדיניות חקירות עצמאית, המנותקת ממדיניות ההעמדה לדין הנקבעת על ידי היועצת, כאשר הוראת החוק מבקשת במפגיע לעקור את מנגנון ההיוועצות הקיים במשפט המנהלי, שבכוחו לשמש 'ראש גשר' בין שתי הסמכויות. תוצאה זו נותנת אפוא בידי השר סמכות הפוגעת בזכויות חוקתיות של נחקרים, זכויות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד אוסיף, כי לא מצאתי שסעיף 8ד(ב) – המפנה לחקיקה שעניינה בסמכויות המשטרה בנוגע לחקירות – יש בו לרפא את הפגם האמור; ככלל, מקום שבו נמצא כי חקיקה ראשית שהעניקה סמכות לוקה בפגם חוקתי, מסופקני אם די להראות כי 'במוֹרד' ההיררכיה המנהלית ישנו גורם נוסף בעל שיקול דעת, על מנת ליטול את עוקצה של אותה פגיעה. למשטרה אכן נתון שיקול דעת בהתאם להסמכה שהוענקה לה בסעיף 59 לחסד"פ, וייתכן שיהיה בכך כדי לאפשר את 'סיכול' הפגיעה במישור המעשי; אולם לדידי, לא די בכך כדי להותיר על-כנו דבר חקיקה המקנה לגורם הממונה סמכות שפוגעת בזכויות אדם. סעיף 8ד בראי פסקת ההגבלה משנמצא כי תיקון 8ד לפקודה פוגע בזכויות המנויות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש להמשיך ולבחון את עמידתו בתנאי פסקת ההגבלה (סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). חברי מ"מ הנשיא סקר בחוות דעתו את תנאיה של פסקת ההגבלה ואיני רואה צורך לשוב ולפרוט באריכות את מבחניה השונים (ראו גם, מיני רבים: בג"ץ 1308/17 עיריית סלואד נ' הכנסת, פס' 56 לפסק דינה של הנשיאה חיות (9.6.2020)). מצטרפת אני לדבריו גם במישור היישום, בנוגע למבחן החוקיות ("בחוק") וההתאמה לערכי מדינת ישראל. באשר למבחן התכלית הראויה; לכאורה, תכליתו של סעיף 8ד היא לעגן את סמכות השר להתוות מדיניות בתחום החקירות – תכלית שביסודה משרתת מטרה חשובה; כפי שכבר ציינתי, לעצם מעורבות השר בעבודת המשטרה בדרך של התווית מדיניות יש יתרונות רבים: לגיטימציה דמוקרטית, אחריותיוּת, פיקוח וריסון. במישור העקרוני, הדברים יפים גם בנוגע לתחום החקירות, כפי שאף עולה ממסקנות ועדת צדוק. ברם, דומה כי על רקע תיקון 37 בכללותו – וכפי שעולה מהתחקות אחר תכליתו הסובייקטיבית של התיקון כמובהר לעיל – ביסודו של סעיף 8ד מונחת תכלית דומיננטית יותר, שעניינה בשינוי מכוון של כללי המשפט המנהלי החלים על השר בעת שמגבש מדיניות בענייני חקירות, ובאופן ספציפי – בנוגע לחובתו להיוועץ ביועצת המשפטית לממשלה (לקיומן של תכליות משולבות בדבר חקיקה אחד, ולצורך להיזקק לתכלית הדומיננטית מביניהן, ראו: בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פס' 56 (11.5.2006); אהרן ברק, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק - כרך ד - הביקורת השיפוטית, עמ' 1878-1875 (2023)). המסקנה כי זוהי למעשה תכליתו העיקרית של סעיף 8ד, נלמדת גם מבחירת המחוקק לייחד סעיף ספציפי לסמכות השר להתוות מדיניות בתחום החקירות, חרף לשונו הרחבה של סעיף 8ג אשר יכולה הייתה בנקל להתפרשֹ, על פי פשוטה, גם על תחום זה. על רקע האמור, דומה כי בחירת המחוקק 'לחלץ' את תחום החקירות ולייחד לו סעיף נפרד – סעיף 8ד – לא באה אלא לצורך 'החידוש' בדבר חובת שמיעת היועצת, חלף חובת ההיוועצות עמה מכוח כללי המשפט המנהלי שנהגה ערב התיקון (ואיני סבורה כי חובת ההיוועצות במפכ"ל שגם היא עוגנה בסעיף זה, יש בה לשנות ממסקנה זו, שכן אף חובה זו הייתה קיימת עובר לתיקון מכוח הכללים האמורים). זאת יש להדגיש – במבט ראשון ניתן היה לטעון כי ייחודיות תחום החקירות לפי סעיף 8ד נעוצה דווקא בחיזוק הערובות שמוטלות על השר, וזאת ביחס לערובות המוטלות עליו בעת גיבוש מדיניותו בשאר תחומי עיסוקה של המשטרה. כך, לעומת סעיף 8ג אשר על פניו אינו כולל רסנים כלשהם על השר, סעיף 8ד קובע חובת היוועצות עם המפכ"ל ו-"חובת שמיעה" של היועץ המשפטי לממשלה. אולם, בהתאם לאמור לעיל, מבט מעמיק יותר מגלה כי ההפך הוא הנכון – בעוד שבעת קביעת מדיניות בהתאם לסמכותו לפי סעיף 8ג מוטלות על השר מכלול החובות בהתאם לדין המנהלי, ובכלל זה חובת היוועצות עם היועץ המשפטי לממשלה במקרים המתאימים (שכן זוהי ברירת המחדל שבדין), דווקא הוראת סעיף 8ד פוטרת את השר באופן גורף מחובת ההיוועצות עם היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לקביעת מדיניות בתחום החקירות. על כן, ברי כי תכלית חקיקת סעיף 8ד הינה הנמכת החובות המנהליות החלות על השר, אשר היו כאמור רחבות יותר אילולא חוקק הסעיף כאמור [בהערת אגב אבהיר, כי האפשרות התיאורטית עליה הצבעתי, ללמוד על סמכות השר להתוות מדיניות חקירות מכוח סמכותו הכללית שבסעיף 8ג, הייתה בגדר האפשר רק אם הסעיף היה נחקק מראש לבדו; אולם משעה שבפועל המחוקק בחר להוציא את תחום החקירות מגדר סעיף 8ג ולייחד לתחום זה את סעיף 8ד, אזי כפי שציינו חבריי השופטים גרוסקופף (פס' 34 לחוות דעתו) וכשר (פס' 17 לחוות דעתו), איני סבורה כי ניתן – בגדר התיקון כפי שנחקק בפועל – ללמוד על סמכות השר להתוות מדיניות בתחום החקירות, ישירות מסעיף 8ג לפקודה]. הינה כי כן, תכלית זו, שעניינה ביטול מודע של חובת ההיוועצות עם היועץ המשפטי לממשלה – לא ניתן לראות בה תכלית ראויה המשרתת מטרה ציבורית חשובה. בהעדר תכלית ראויה לפגיעה בזכויות יסוד הגלומה בסעיף 8ד, דינו של סעיף זה – בטלות, וממילא אין צורך להוסיף ולהידרש למבחני המידתיות. לצד האמור, ולמען הסר ספק, אוסיף כי גם אם אצא מנקודת הנחה כי התכלית הדומיננטית של סעיף 8ד היא עצם עיגון הסמכות לשר להתוות מדיניות בענייני חקירות – כעין קטגוריה נפרדת מזו הכללית שעוגנה בסעיף 8ג – אין בכך לשנות ממסקנתי הסופית. זאת משום שבמסגרת יישום מבחני המידתיות, מצרפת אני את דעתי למסקנתו של חברי מ"מ הנשיא (בדימ') פוגלמן, כי סעיף 8ד לא צולח את מבחן המידתיות במובן הצר. כפי שכבר ציינתי, עיגונה של חובת שמיעה 'בלבד' פירושה מתן הכשר, הלכה למעשה, למציאות של נתק מובנה בין מדיניות המשטרה בעניין חקירות לבין מדיניות ההעמדה לדין, וממילא, לפגיעה חמורה בזכויות חוקתיות של נחקרים אגב ביצוע חקירות – בפרטיותם, בשמם-הטוב, בכבודם ובחירותם – כאשר אין בנמצא תכלית תביעתית שתיתן תוחלת והכשר מוסרי ומשפטי לפגיעה זו. פגיעה קשה זו, עולה על התועלת הדקלרטיבית בעיקרה, לנוכח הניתוח המשפטי עליו עמדנו לעיל שבעיגון סמכות השר להתוות מדיניות חקירות. מסקנתי היא אפוא כי סעיף 8ד לא עומד בתנאי פסקת ההגבלה, ודינו להתבטל. אבהיר, כי אין בתוצאה אליה הגעתי כדי לשלול את סמכות השר להתוות מדיניות בתחום של חקירות, זאת, בהתאם לדין הנוהג ערב התיקון. ברם, אם יבקש השר להתוות מדיניות בתחום החקירות, ובכלל זה קביעת סדרי עדיפויות, הדבר ייעשה כפוף לחובות הכלליות המוטלות עליו מכוח כללי המשפט המנהלי – ולא פחות מכך. לקראת סיום – על הליך החקיקה טענות העותרים שעניינן בפגמים שנפלו בהליך חקיקת התיקון, לא נכללו בגדרי הצו על-תנאי שהוצאנו בהליך זה. לא מצאנו כי נחצה הרף הגבוה של פגיעה בעקרון ההשתתפות המגיעה כדי פגם היורד לשורש ההליך (בג"ץ 10042/16 קוונטינסקי נ' כנסת ישראל (6.8.2017)). עם זאת, קשה שלא לחוש אי-נחת בנושא זה. פתחתי את דברַי ברגישות ובחשיבות הסוגיה שהונחה על שולחן הכנסת, במסגרת תיקון 37; נוכח כובד משקלה של הסוגיה, והעיגון התקדימי שלה בפקודה, ניתן היה לצפות כי הסדרתה תיעשה בדרך של 'בישול איטי': באורך-רוח, ביישוב-הדעת, ובמסגרת זמנים המאפשרת זימון כלל הגורמים הרלבנטיים, הקשבה והעמקה. חרף זאת, אצה למחוקק הדרך. הצעת התיקון נהנתה מיחס מזורז, כך שהיא 'הצליחה' להגיע לישורת האחרונה, לדיון בוועדה המיוחדת לקראת קריאה שנייה ושלישית, כשהיא בת שבועיים ויום בלבד. חיפזון זה, ניתן לשער, פגם באיכות ההליך, אולי גם בתוצר הסופי. ניתן היה לצפות כי פקודת המשטרה – ובפרט תיקון 37 שביקש כאמור להגדיר עקרונות יסוד של משטר וממשל – יזכו להליכי חקיקה יעילים, אך מתוּנים, מקיפים ויסודיים. הדין הישראלי ואזרחי ישראל ראויים לכך. הערה אחרונה אך ראשונה בחשיבותה 68. סמכות בית משפט זה לפסול חקיקה ראשית של הכנסת, היא סמכות שראוי שהשימוש בה ייעשה במשוֹרה, ובאופן מצומצם ככול הניתן. סעד של פסילת חוק יינתן ביד רועדת – ורק כמוצא אחרון, לאחר מיצוי המאמץ הפרשני ליתן לדבר החקיקה משמעות שתייתר את השימוש בסעד חריג זה. גישה זו, יסודה בעקרון הפרדת הרשויות והכבוד ביניהן, שראוי שיהיה, ואשר הינו – נר לרגלנו. אולם עקרון זה גם מורה לנו כי המאמץ הפרשני האמור אינו בלתי מוגבל; פרשנות שאינה מתיישבת עם לשון החוק – אף לא בדוחק – וחוטאת לתכליתו עד כדי "שיכתובו", יש בה כדי לפגוע במידה שאינה פחותה, ואף יתרה, בעקרון הכבוד וההפרדה בין הרשויות. במקרים אלו, שבהם המאמץ הפרשני לא צלח, והותרת החוק על כנו תביא לפגיעה קשה בזכויות אדם – לא יהיה מנוס מביטולו. כזה הוא המקרה שלפנינו. אין לכחד: התוצאה אליה הגעתי, שלפיה יש לפסול את סעיף 8ד לפקודה – קשה היא; אולם, אני סבורה כי כאשר החלופה לפסילתו של הסעיף היא פרשנותו באופן שאינו מתיישב עם לשונו ותכליתו, אזי סעד הפסילה – גם אם קשה הוא – הוֹלם יותר את העקרונות עליהם עמדתי. סוף דבר מכל הטעמים האמורים, לוּ תישמע דעתי, נורה על דחיית העתירות בכל הנוגע לסעיפי התיקון השונים, מלבד סעיף 8ד – אשר יש להורות על ביטולו, בהתאם לאמור בסעיף 65 לחוות דעתי. הוחלט פה אחד לדחות את העתירות לעניין ההוראה בדבר בטלותם של סעיפים 8ב, 8ג ו-9 לפקודה. כן הוחלט בדעת רוב – ממלא מקום הנשיא (בדימ') עוזי פוגלמן, ממלא מקום הנשיא יצחק עמית, השופטת יעל וילנר, השופט עופר גרוסקופף והשופט יחיאל כשר, כנגד דעתם החולקת של השופט נעם סולברג, השופט יוסף אלרון, השופט אלכס שטיין, והשופטת גילה כנפי-שטייניץ, להורות על בטלותו של סעיף 8ד לפקודה. אשר על כן, העתירות מתקבלות באופן חלקי, במובן זה שיוכרז על בטלותו של סעיף 8ד לפקודת המשטרה. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ב' בטבת התשפ"ה (‏2.1.2025).	decision8987-22	["עוזי פוגלמן", "יצחק עמית", "נעם סולברג", "יוסף אלרון", "יעל וילנר", "עופר גרוסקופף", "אלכס שטיין", "גילה כנפי-שטייניץ", "יחיאל כשר"]	[{"judgment_id": "ba561f29-3c19-5ffe-89bc-ae2d562f223b", "file_name": "פסד 8987-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 478342, "extension": "docx", "display_name": "8987-22-פסד"}, {"judgment_id": "ba561f29-3c19-5ffe-89bc-ae2d562f223b", "file_name": "תקציר תיק בגץ 898722.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 37580, "extension": "docx", "display_name": "8987-22-תקציר"}]
f4ad9ab5-3c0d-58ae-8d4f-5d97f6867e55	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל-נצרת, שופטת גלית מרגלית ביטון: החלטה על צירוף צדדי ג בהתאם להוראות סעיף 6 ו לחוק בתי משפט לענייני משפחה (תלהמ 35697-11-24)	35697-11-24	2025-12-23	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision35697-11-24	["גלית מרגלית ביטון"]	[{"judgment_id": "f4ad9ab5-3c0d-58ae-8d4f-5d97f6867e55", "file_name": "35697-11-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 84480, "extension": "doc", "display_name": "35697-11-24-קובץ מקורי"}]
c34e3912-7bca-5843-9b0b-2ba4c82ec149	ביהמ"ש המחוזי חיפה, אב"ד סארי ג'יוסי, שופטת עפרה אטיאס, שופט ניצן סילמן: פס"ד העוסק בהכרה בזוג כידועים בציבור (עמ"ש 15431-07-23)	15431-07-23	2025-12-23	2	3	4	2DISTRICT_COURT	3Haifa	4Family	null	decision15431-07-23	["סארי ג'יוסי"]	[{"judgment_id": "c34e3912-7bca-5843-9b0b-2ba4c82ec149", "file_name": "15431-07-23.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 392192, "extension": "doc", "display_name": "15431-07-23-קובץ מקורי"}]
a34593fd-0012-58a0-b28b-de8544aab8ce	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל - נצרת, סגנית הנשיא אביבית נחמיאס: פס"ד להתרת נישואין (תהן 44656-09-24)	44656-09-24	2025-12-11	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision44656-09-24	["אביבית נחמיאס"]	[{"judgment_id": "a34593fd-0012-58a0-b28b-de8544aab8ce", "file_name": "44656-09-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 62464, "extension": "doc", "display_name": "44656-09-24-קובץ מקורי"}]
eccd5fd5-aa5c-5c53-812e-f5e1ebd55500	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל-נצרת, סגנית הנשיא אביבית נחמיאס: פס"ד בעניין קביעת של ביהד השרעי והלטיני כי הסמכות בידם (תהן 35691-11-24)	35691-11-24	2025-12-21	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision35691-11-24	["אביבית נחמיאס"]	[{"judgment_id": "eccd5fd5-aa5c-5c53-812e-f5e1ebd55500", "file_name": "35691-11-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 248832, "extension": "doc", "display_name": "35691-11-24-קובץ מקורי"}]
1205c733-6b04-5803-bf85-ff8148f6059a	ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, שופטת עינת גלעד משולם: פס"ד בבקשה למתן צו הגנה (ה"ט 24758-10-24)	24758-10-24	2024-11-05	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	null	decision24758-10-24	["עינת גלעד משולם"]	[{"judgment_id": "1205c733-6b04-5803-bf85-ff8148f6059a", "file_name": "24758-10-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 200192, "extension": "doc", "display_name": "24758-10-24- קובץ מקורי"}]
8bcc30d6-1cbc-5601-b94a-d3dcc41ebe4c	ביהמ"ש לענייני משפחה קריית שמונה, שופט רן ארנון: החלטה בעניין מינוי אופוטרופוס (א"פ 43514-11-24)	43514-11-24	2025-12-15	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision43514-11-24	["רן ארנון"]	[{"judgment_id": "8bcc30d6-1cbc-5601-b94a-d3dcc41ebe4c", "file_name": "43514-11-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 54784, "extension": "doc", "display_name": "43514-11-24-קובץ מקורי"}]
6a229f7c-fe8d-5b1a-be8b-b604059d5c26	ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, שופטת עינת גלעד משולם: פס"ד בתביעה להגדלת מזונות (תלה"מ 15723-03-23)	15723-03-23	2024-12-17	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	null	decision15723-03-23	["עינת גלעד משולם"]	[{"judgment_id": "6a229f7c-fe8d-5b1a-be8b-b604059d5c26", "file_name": "15723-03-23.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 138752, "extension": "doc", "display_name": "15723-03-23- קובץ מקורי"}]
1e8e1e00-64bf-561a-ab4c-3f0e41d70c8c	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל-נצרת, שופט איתי כרמי: החלטה בעניין זמני שהות קבועים ואופן ביצועם (תלה"מ 25646-05-22)	25646-05-22	2023-12-31	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	null	decision25646-05-22	["איתי כרמי"]	[{"judgment_id": "1e8e1e00-64bf-561a-ab4c-3f0e41d70c8c", "file_name": "25646-05-22.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 47616, "extension": "doc", "display_name": "25646-05-22-קובץ מקורי"}]
f9914c70-6581-58f8-a466-10fb90cf0801	ביהמ"ש לענייני משפחה קריית שמונה, שופט רן ארנון: החלטה בעניין מינוי אפוטרופוס קבוע לקטין (א"פ 40757-01-23)	40757-01-23	2024-12-21	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision40757-01-23	["רן ארנון"]	[{"judgment_id": "f9914c70-6581-58f8-a466-10fb90cf0801", "file_name": "40757-01-23.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 51712, "extension": "doc", "display_name": "40757-01-23-קובץ מקורי"}]
bc7a0e8a-2773-55fc-b1c0-1cdcee8a196f	ביהמ"ש לענייני משפחה נצרת, שופט איתי כרמי: החלטה בעניין הרחבת זמני השהות (תלה"מ 35707-08-24)	35707-08-24	2024-12-09	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision35707-08-24	["איתי כרמי"]	[{"judgment_id": "bc7a0e8a-2773-55fc-b1c0-1cdcee8a196f", "file_name": "35707-08-23.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 45568, "extension": "doc", "display_name": "35707-08-24-קובץ מקורי"}]
e1c663e6-44ad-5c78-8c9c-da5180784b14	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל-נצרת, שופט איתי כרמי: החלטה בעניין פסיקת מזונות זמניים ובקשה להוספת רכיב מדור ואחזקתו (תלהמ 76449-07-24)	76449-07-24	2024-11-27	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision76449-07-24	["איתי כרמי"]	[{"judgment_id": "e1c663e6-44ad-5c78-8c9c-da5180784b14", "file_name": "76449-07-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 49152, "extension": "doc", "display_name": "76449-07-24-קובץ מקורי"}]
ca86469b-a672-564b-80ba-3f65681b4d7e	ביהמ"ש לענייני משפחה בצפת, סגנית הנשיא אביבית נחמיאס: החלטה בחיוב עירייה בנשיאת תשלומי הטיפולים (תלהמ 48019-02-21)	48019-02-21	2024-12-11	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision48019-02-21	["אביבית נחמיאס"]	[{"judgment_id": "ca86469b-a672-564b-80ba-3f65681b4d7e", "file_name": "48019-02-21.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 71680, "extension": "doc", "display_name": "48019-02-21-קובץ מקורי"}]
3b25a2af-6bfb-54b6-b661-ebb3e107bf08	בית המשפט המחוזי באר שבע, השופטת פאני גילת כהן: החלטה שעניינה קביעת מועד הקרע ושכר טרחת האקטואר (רמ"ש 78895-09-24)	78895-09-24	2024-12-15	2	7	4	2DISTRICT_COURT	7Southern	4Family	בקשת רשות הערעור שלפנינו מכוונת כנגד החלטת בית המשפט לענייני משפחה באילת (כב' השופט סמי ישראל) מיום 20.09.2024 בגדרה נקבע, כי מועד הקרע ביחסי הצדדים, כמשמעותו בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, הוא 28.03.2024 – יום הגשת התביעה הרכושית ע"י המשיבה; בנוסף מונה אקטואר, נקבע מראש שכר טרחתו ובית המשפט הורה, כי הצדדים יישאו בו בחלקים שווים; כן נקבע, כי בשים לב לפער בין הכנסות הצדדים הם יישאו בהוצאות החזקת הבית ובהחזרי המשכנתא החודשיים בחלקים שווים עד למועד הקרע שנקבע, ואילו ממועד הקרע ואילך בשיעור של 65% ע"י המבקש ו-35% ע"י המשיבה. בבקשת רשות הערעור קובל המבקש על שלושת ראשי ההחלטה האמורים. רקע עובדתי בתמצית הצדדים הם בני זוג לשעבר, שנישאו זה לזו כדת משה וישראל בשנת 1998 והתגרשו בגט פיטורין בחודש יוני השנה; מנישואיהם נולדו להם ארבעה ילדים, שכיום רק אחת מהם קטינה. נישואי הצדדים נקלעו למשבר בעקבותיו פנתה המשיבה לבית המשפט קמא ונקטה בהליכים, ואילו המבקש פנה בחודש מאי השנה לבית הדין הרבני והגיש תביעת גירושין. עניינו של ההליך בגדרו ניתנה ההחלטה מושא הבקשה שלפנינו הוא רכושי, והוא נפתח עם הגשת תובענה ע"י המשיבה בגדרה עתרה לסעדים של פירוק שיתוף בבית הצדדים, לאיזון משאבים ולפסיקת מזונות משקמים עבורה. טרם הגשת התובענה האמורה, ביום 16.11.2023, פנתה המשיבה לבית המשפט קמא והגישה, כמתחייב בדין, בקשה ליישוב סכסוך. הליך יישוב הסכסוך לא נשא פרי ונסגר, ובחודש מרץ השנה הגישה התובענה הרכושית. ביום 10.09.2024 התקיימה ישיבת קדם משפט בהליך קמא במסגרתה הגיעו הצדדים להסכמות בחלק מהסוגיות שבמחלוקת, ובאשר לאלו שלא עלה בידיהם לגבש הסכמות, ניתנה, לאחר הדיון, ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור שלפנינו. הצדדים חלוקים, בין השאר, בעניין מועד הקרע, וזהו למעשה לבה של המחלוקת ביניהם, עת לשיטת המבקש יש לקבעו ביום 16.11.2023, הוא המועד בו נפתח הליך יישוב הסכסוך, בעוד המשיבה, מצדה, טוענת, כי יש לקבוע מועד הקרע ביום 28.03.2024, הוא המועד בו הוגשה על ידה התביעה הרכושית ונפתח ההליך קמא. ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור כאמור, בית המשפט קמא קבע, כי מועד הקרע הוא יום הגשת התביעה ע"י המשיבה – 28.03.2024, וכך, בין השאר, נומקה ההחלטה: "... במקרה שבפנינו, אני קובע כי מועד הקרע הינו מועד הגשת התביעה, שכן הבעל עוד הפקיד סכומים בנובמבר 2023 לקופה המשותפת, מדובר במשכורת שנכנסה, דבר המלמד על כך שעדיין אין פירוד פיזי ממשי, העובדה כי הנתבע החזיק את מפתחות הדירה המשותפת, זאת ועוד עם פתיחת יישוב הסכסוך נתקיימו פגישות בין הצדדים ביחידת הסיוע ורק במועד בו הסתיים עיכוב ההליכים הוגשו התביעות בין הצדדים, אפשר לומר כי הליך יישוב הסכסוך במקרה שבפנינו הינו רק פרוזדור שהוליך בסופו של דבר לטרקלין. גם העובדה שהנתבע עזב את דירתם המשותפת של הצדדים בתאריך 21.03.2024, 9 ימים לאחר מכן שכר דירה, מחזקת את העובדה כי יש לקבוע את מועד הקרע במועד הגשת התביעה...". עוד צוין במסגרת ההחלטה, כי מעבר למחלוקת בין הצדדים בעניין מועד הקרע, "מסתתרים אינטרסים נוגדים של הצדדים". ובהינתן הפער בין הכנסות הצדדים ברור, כי למשיבה אינטרס כי ייקבע מועד קרע מרוחק יחסית בזמן, ואילו למבקש אינטרס הפוך. בנוסף נקבע, כי שכר טרחת האקטואר שמונה ע"י בית המשפט, כפוף להצהרתו בדבר העדר ניגוד עניינים, יעמוד על 20,000 ₪ בצירוף מע"מ, וכי הצדדים יישאו בו בחלקים שווים; וניתנו הוראות, כמפורט לעיל, בדבר הנשיאה בהחזרי המשכנתא, בהוצאות החזקת הבית והחובות, תוך הבהרה בהאי לישנא: "למען הסר ספק מובהר בזאת, כי הקביעה לתשלום המשכנתא הוצאות החזקת הבית והחובות ביחס של 35% ע"י האישה ו-65% ע"י הבעל הינה זמנית, עד לקבלת החלטה אחרת ו/או עד לקבלת חווה"ד ע"י האקטואר כך שבהמשך ההליכים בתיק עשויים לחול שינויים בתחשיבים אלו". המבקש לא השלים עם אף אחד משלושת רכיבי ההחלטה האמורים והגיש בקשת רשות הערעור שלפנינו, ובד בבד עמה הגיש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. בהתאם להחלטה המורה לה לעשות כן, הגישה המשיבה תשובה לבקשת רשות הערעור, ומכאן ההחלטה דנא. תמצית טענות הצדדים בהליך שלפנינו לטענת המבקש, שגה בית המשפט קמא בקבעו את מועד הקרע מבלי שניתן לו יומו בבית המשפט ומבלי שניתנה למי מהצדדים האפשרות לחקור או להציג מסמכים סותרים בנוגע לעובדות שבמחלוקת, הגם שמדובר בעניין מהותי שלו השפעה רחבה על ההליך הרכושי התלוי ועומד בין הצדדים, ומשכך, לשיטתו, הותרת ההחלטה על כנה עלולה לגרום לצדדים נזק בלתי הפיך ויש להתערב בה כבר בשלב זה. עוד נטען על ידו, במישור העובדתי, כי המועד בו עזב את בית הצדדים היה בחודש פברואר 2023 ולא בחודש מרץ 2024 כפי שנקבע; כי משנפתח הליך יישוב הסכסוך בחודש נובמבר אשתקד, הוא פעל לניתוק הקשר הכלכלי בין הצדדים וכבר מחודש דצמבר אשתקד חדל מהפקדת שכרו החודשי בחשבון הבנק המשותף; כי כבר בחודש ינואר 2024 עדכנה אותו המשיבה, כי בכוונתה להציע הבית המשותף למכירה; כי שגה בית המשפט בקבעו, כי עם פתיחת הליך יישוב הסכסוך הייתה למשיבה תקווה לשיקום נישואי הצדדים ולכן אין לראות במועד זה מועד הקרע; כי המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח, כי לאחר עזיבת המבקש את הבית המשותף לא נסתם הגולל על נישואי הצדדים; כי במסגרת דיון בהליך הגירושין של הצדדים שהתקיים בחודש יוני השנה, ציין בית הדין הרבני, כי הצדדים חיים בנפרד מזה שנה וחצי והמשיבה מנועה מלטעון אחרת מכוח השתק שיפוטי החל עליה; כי התנהלות המשיבה מצביעה על ההכרה שלה בכך שנישואי הצדדים תמו; ברירת המחדל שבחוק יחסי ממון באשר למועד התגבשותה של הזכות לאיזון משאבים היא מועד פקיעת הנישואין והסטייה ממועד זה תהא בנסיבות מיוחדות. לטענת המבקש, מועד פקיעת הנישואין הוא במועד פתיחת ההליך ליישוב סכסוך, אז חדל להתקיים שיתוף כלכלי בין הצדדים והם ם גם לא נקטו בשום פעולה או ניסיון לאיחוי הקרע ולשיקום נישואיהם. לעניין שכר טרחת האקטואר טוען המבקש, כי אמנם רצון הצדדים היה להגביל את שכר טרחתו של האקטואר, ברם שגה בית המשפט בקבעו מראש את שכר הטרחה לפני שהתקבלה הצעת מחיר מהאקטואר וטרם בחינת המסמכים שעל הצדדים להגיש לעיונו לצורך ביצוע מלאכתו. ובאשר להחלטה בעניין הנשיאה בהוצאות המשותפות טען המבקש, כי משנפלה שגגה בקביעת מועד הקרע, הנשענת על קביעה שגויה בעניין מועד עזיבת המבקש את הבית המשותף, משליך הדבר באופן מידי גם על ההחלטה בעניין הנשיאה בהוצאות המשותפות ויש להתערב גם בה. לפיכך עותר המבקש לקבלת רשות ערעור על ההחלטה, להורות על ביטולה ולקבוע, כי מועד הקרע הוא ביום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך (16.11.2023), תוך חיוב המשיבה בהוצאות משפט. המשיבה מצדה טוענת, כי דין הבקשה להידחות על הסף בהעדר הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בהחלטה המנומקת של בית המשפט קמא, בפרט נוכח מרחב שיקול הדעת של הערכאה הדיונית בכגון דא; עוד טוענת המשיבה, כי בניגוד לנטען על ידו, ניתן למבקש יומו בבית המשפט, והיו בפני בית המשפט כלל העובדות הרלוונטיות בעת מתן ההחלטה; כי עד לחודש מרץ השנה ניהלו הצדדים משק בית משותף והתנהלו כיחידה כלכלית משותפת, ובתוך כך נשאו במשותף בתשלום ביטוחי הרכב, עשו שימוש בכרטיסי אשראי משותפים, נשאו בתשלום שכר הלימודים של ילדיהם הבגירים במוסדות האקדמאיים, הפקידו שכרם בחשבון הבנק המשותף, ואף התגוררו תחת קורת גג אחת, והמבקש עצמו טען בכתבי הטענות שלו, כי עזב את הבית המשותף כחודש ימים לפני שהמשיבה הגישה תביעתה; כי הגשת הבקשה ליישוב סכסוך על ידה בחודש נובמבר אשתקד נועדה "לניעור" המבקש, משלכל אורך הנישואין היא עשתה כל שלאל ידה על מנת להגן על שלמות התא המשפחתי ועל נישואי הצדדים, וכי גם לאחר שהוגשה על ידה הבקשה ליישוב סכסוך נעשו ניסיונות הדדיים לשיקום הנישואין והצדדים פעלו בשיתוף פעולה במישור הכלכלי; כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב מוחלט של המבקש, נוכח הימנעותו מקידום ההליך בין הצדדים למרות הפתרונות השונים שהוצעו על ידה במסגרת הדיון מיום 10.09.2024; וכי בהחלטה בעניין הנשיאה בהוצאות המשותפות התחשב בית המשפט במכלול הנסיבות שברקע ההליך, לרבות הפער המשמעותי בין הכנסות הצדדים והצעדים הכלכליים בהם נקט המבקש מאז נפתחו ההליכים המשפטיים, הפוגעים במשיבה ומצרים את צעדיה. בנוסף ציין בית המשפט, כי ההכרעה בעניין זה זמנית עד להגשת חוות הדעת האקטוארית, כשבסופו של יום ייערכו האיזונים על יסוד כלל הנתונים שיובאו לפניו. באשר להכרעה בעניין שכר טרחת האקטואר, הותירה המשיבה סוגיה זו לשיקול דעתו של בית משפט זה. לפיכך טענה המשיבה, כי לא נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא ולכן עתרה המשיבה לדחיית הבקשה, תוך חיוב המבקש בהוצאות משפט. דיון והכרעה על יסוד תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 ולאחר עיון באשר מונח לפניי ובתיק המתנהל בבית המשפט קמא, מצאתי לדחות הבקשה על כל ראשיה – כל זאת מהנימוקים שיובאו להלן. ככלל ובהתאם להוראת סעיף 5 לחוק יחסי ממון, המועד הקובע לביצוע איזון המשאבים הוא מועד פקיעת הנישואין. ודוק, המונח פקיעת הנישואין מוגדר בסעיף ומשמעו התרת הנישואין או מוות של מי מבני הזוג חו"ח. עד לתיקון מס' 4 לחוק (משנת 2008), במסגרתו התווסף לו סעיף 5א, המועד היחיד בו יכולים היו בני זוג לממש את זכותם לאיזון המשאבים היה מועד פקיעת הנישואין. הוספת הסעיף נתנה בידי כל אחד מבני הזוג האפשרות לעתור להקדמת המועד למימוש הזכות לאיזון המשאבים. לצד זאת חשוב להבהיר כבר כעת, כי יש להבחין בין המועד למימוש הזכות לאיזון המשאבים ובין המועד הקובע לצורך עריכת האיזון האמור (מועד הקרע), ואין המדובר בהכרח בנקודות זמן הזהות זו לזו על ציר הזמן. צא ולמד, כי בהתקיים אחד (או יותר) התנאים הקבועים בסעיף 5א לחוק יחסי ממון, זכאי כל אחד מבני הזוג להגיש בקשה להקדמת המועד למימוש הזכות לאיזון משאבים עוד טרם פקעו הנישואין, ובכך לנתק, למעשה, הזיקה בין מימוש זכות זו ובין מועד פקיעת הנישואין. באשר למועד הקרע - הדעה הרווחת בפסיקה היא, שמדובר בנקודת הזמן אשר בה תמו למעשה יחסי השיתוף בין בני הזוג, וביטוי לכך ניתן למצוא בדברי השופטת נתניהו ב-ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי פ"ד מו(1) 602, 613: "מועד זה הוא המועד שבו מפסיקים בני הזוג לנהל קופה משותפת ושממנו ואילך הם נוהגים לפי הכלל של "שלי – שלי ושלך – שלך". עוד הצביעה הפסיקה על אינדיקציות שונות שיש בהן ללמד על הפסקת השיתוף בין בני הזוג והן מוסקות מאירועים שונים, למשל עזיבת אחד הצדדים את בית המגורים המשותף והגשת תביעה ע"י אחד מן הצדדים (ראו למשל: פרשת לידאי הנ"ל); בגידה של אחד מבני הזוג (ע"א 246/77 דרור נ' דרור פ"ד לב(1) 829; ע"א 343/87 פרי נ' פרי פ"ד מד(2) 154) ועוד. עוד לעניין זה נקבע ב-עמ"ש (חי') 23541-01-17 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים האלקטרוניים), כי הקרע עשוי לבוא לידי ביטוי במספר מישורים: "קרע פיזי - ובכלל זה יציאה מבית המגורים, הפרדת מגורים, נקיטה בהליכים משפטיים. קרע כלכלי - ובכלל זה הפסקת ניהול משק הבית במשותף. קרע זוגי - ובכלל זה הפרת נאמנות מצד בן הזוג, אלימות בין בני הזוג, הגשת תלונה במשטרה על אלימות ועוד. לבית המשפט שיקול דעת בנדון, בהתאם לנסיבות המקרה שבפניו". כך או כך, אין המדובר ברשימה סגורה וכל מקרה נבחן לגופו בהתאם לנסיבותיו ולשיקול הדעת של בית המשפט. בתוך כך על בית המשפט לבחון מהו המועד בו חדלו הצדדים לראות עצמם כשותפים הלכה למעשה, ומהי נקודת הזמן בה, דה פקטו, הגיעו הנישואין אל קצם. כפי שנכתב על ידי ברמ"ש (ב"ש) 10598-04-24 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים האלקטרוניים), הגם שהחלטה בעניין מועד הקרע, שהיא, כידוע, החלטת ביניים, מעצם טיבה ובהיותה קשורה בטבורה לזכות הקניין של בני הזוג היא החלטה מהותית, נטועה היא בלבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, ומטבע הדברים מתקבלת על יסוד נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הבא לפניה, ואינה ניצבת בחלל ריק, כי אם קשורה להיבטים נוספים של הסכסוך הזוגי. בנוסף, מטבע הדברים, הכרעה בשאלת מועד הקרע מצויה ברובד העובדתי, וככל שנטושה מחלוקת בין הצדדים בעניין זה היא טעונה, מסתמא, בירור עובדתי. הערכאה הדיונית לרוב נדרשת להכרעה בה בשלביו המוקדמים יחסית של ההליך אגב מתן הוראות הנוגעות לאיזון המשאבים, לרבות מינוי מומחים. לערכאה הדיונית מסור, אפוא, שיקול הדעת האם להידרש תחילה לפלוגתא בעניין מועד הקרע, לשמוע ראיות בנוגע לה ולהכריע בה ואז לברר יתר הפלוגתאות, או לחלופין להכריע בה על יסוד המידע שלפניה ולהתקדם הלאה, עת נהיר, כי ככל שיישמעו ראיות בהליך וייקבעו על יסודן ממצאים שיש בהם להשליך על מועד הקרע, רשאית הערכאה הדיונית במסגרת פסק הדין שיינתן על ידה בתום ההליך לשוב ולהידרש לשאלת מועד הקרע, וככל שתמצא לעשות כן אף לקבוע, כי מועד הקרע שונה מזה שנקבע בראשית ההליך ובהתאם אף לתת הוראות אופרטיביות בעניין. מובן, כי הערכאה הדיונית, כמי שאמונה על בירור ההליך, מביאה בחשבון שיקוליה, לצד תכליותיו הקלאסיות של ההליך השיפוטי, גם שיקולי יעילות והשאיפה להכרעה מהירה וצודקת בסכסוך. הנה כי כן, עניין לנו בהחלטה שעל פי טיבה ומהותה מידת ההתערבות של ערכאת הערעור בה מצומצמת ושמורה למקרים בהם מדובר בהחלטה העומדת בניגוד לדין או כאשר היא עלולה לגרום לעיוות דין. בנידון דידן ראוי להזכיר, כי מלשון סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב) התשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") עולה, כי ככלל יידונו השגות הצדדים על "החלטות אחרות" (החלטות ביניים) של הערכאה הדיונית במסגרת הערעור על פסק הדין, אלא אם עלה בידי מבקש רשות הערעור להראות, כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב הערעור על פסק הדין, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים; עלולה לגרום לנזק של ממש, או עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי. בפסיקה יושמה הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט (העוסקת ברשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי המוגשת בפני בית המשפט העליון, אך בכל הנוגע לתנאים הקבועים בהוראות סעיף 52(ב) הנ"ל שעל מבקש רשות הערעור לעמוד בהם, הן דומות במתכונתן), כך שנקבע, כי יהיה מקום ליתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" רק כאשר בכוחו של המבקש להראות, כי הדיון בערעור עליה נחוץ, על אף שההליך העיקרי טרם הגיע לסיומו. מבין הנסיבות אותן ניתן למנות לעניין נחיצות הדיון הן: הדירותה של ההחלטה, היינו, האם ההחלטה עשויה להשפיע באופן בלתי הפיך על זכויות הצדדים; ההכרעה עשויה לייתר הליך משפטי ארוך ומורכב במיוחד; ההכרעה תמנע קיומו של הליך שגוי; ומקרים בהם ניתן לומר מיד, כי הערכאה המבררת טעתה טעות ברורה עד כי יש לפתוח שערי ערכאת הערעור עוד בטרם ניתן פסק הדין. (ראו והשוו לעניין זה - רע"א 6523/19 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פורסם במאגרים האלקטרוניים). ומן הכלל אל הפרט ראשית, בהתבוננות על המחלוקת בין הצדדים דרך האספקלריה של מימד הזמן, הרי שיריעת המחלוקת בין הצדדים מצומצמת ומשתרעת על פני כארבעה חודשים בלבד, משהמבקש טוען, כזכור, כי מועד הקרע הוא בחודש נובמבר 2023 ואילו המשיבה טוענת, כי הוא בחודש מרץ 2024. ההחלטה נושא דיוננו נשענת, בין השאר, על עובדות שאינן שנויות במחלוקת, הנתמכות בראיות חפציות, ובהן העובדה ששכרו של המבקש עבור חודש נובמבר 2023 הופקד עדיין בחשבון המשותף ועל כך שהמבקש שכר דירה למגוריו ביום 15.03.2024. אין חולק גם, כי הליך הגירושין נפתח ע"י המבקש רק בחודש מאי השנה. איש מהצדדים לא ביקש לחקור במסגרת ישיבת קדם המשפט את הצד שכנגד על גרסתו העובדתית והם הסתפקו בהצגת טיעוניהם בעניין זה בפני בית המשפט. גם בית המשפט לא ראה לנכון לערוך הבירור העובדתי בעניינים השנויים במחלוקת ונוגעים למועד הקרע. המבקש סומך ידו גם על אמירה בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני בלא שצרף את מלוא הפרוטוקול ועת ממילא מדובר באמירה של בית הדין ולא בהחלטה שיפוטית ובה ממצא עובדתי כלשהו, ומכאן שאין בה כדי להטות הכף או להשפיע על מסקנת בית משפט קמא. למעלה מן הצורך יובהר גם, כי אין באמירה זו כדי להקים השתק שיפוטי בפני המשיבה, וטענת המבקש בעניין זה אינה ברורה כלל ועיקר. ההחלטה בעניין מועד הקרע ניתנה, אפוא, על יסוד התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט והתרשמותו הבלתי אמצעית מן הצדדים, הגם, שכאמור, הם לא נחקרו על גרסותיהם העובדתיות. בהינתן כל האמור ושעה שעניין לנו, כזכור, בהחלטת ביניים, ולא נסתם הגולל על טענות הצדדים, והם רשאים לשוב ולהעלותן ובשלב המתאים גם להציג ראיות לתמיכה בהן, ומשלא מצאתי כי יש בהחלטה משום עיוות דין או טעות שבחוק ו/או כי הותרתה על כנה עלולה להוביל לניהול שגוי, לא מצאתי הצדקה להתערב בה. באשר לקביעת שכר טרחת האקטואר – בהתאם להוראת תקנה 26 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020, שכרו של מומחה שמונה ע"י בית המשפט יהא בהתאם לשכר המצוין לצד שמו ברשימת המומחים. דא עקא, שרשימת המומחים נכון להיום כוללת מומחים מתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה בלבד, ומשכך אין בידי בית המשפט לקבוע שכר המומחה בהתבסס על הרשימה האמורה והשכר הנקוב בה. לפיכך, החלופה הרלוונטית לענייננו קבועה בתקנת משנה 26(ד), המסמיכה את בית המשפט לקבוע שכר טרחת המומחה שמונה על ידו. אכן, ככלל על המומחה להציג הצעת מחיר עבור חוות הדעת שעליו להגיש לבית המשפט בהתאם לכתב המינוי שקיבל ולהיקף העבודה הנדרשת לצורך הכנת חוות הדעת עפ"י הערכתו. מעיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא עולה, כי סוגיית זהות האקטואר הועלתה בדיון, וכי הצדדים שואפים לצמצום הוצאותיהם הכרוכות בניהול ההליך ומבקשים להוזיל עלויות ובכלל זה גם עלות חוות הדעת האקטוארית. נראה, אפוא, כי מינוי האקטואר המסוים ע"י בית המשפט באה על רקע הטענות שנשמעו, ונראה גם שבקביעת שכר טרחת האקטואר ביקש בית המשפט קמא להגביל את שכרו מראש. בנסיבות האמורות ומשלא מצאתי, כי גובה שכר הטרחה שנקבע הוא בלתי סביר או שיש בקביעתו מראש ע"י בית המשפט קמא משום פגיעה בזכויות הצדדים, ועת עניין לנו בהחלטה דיונית-ניהולית של הערכאה המבררת, שככלל אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב ממין אלו, וממילא, לא ברור עדיין האם האקטואר הסכים לקבל עליו המינוי בתנאים האמורים, לא מצאתי, כי יש מקום להתערבות בהחלטה. ובאשר להחלטה בבקשה למתן הוראות – ברי, כי היא נגזרת מן הקביעה בעניין מועד הקרע, ומכל מקום וכפי שהובהר ע"י בית המשפט קמא, עניין לנו בהחלטה זמנית בלבד, הכפופה עדיין לממצאים שייקבעו בהליך המתנהל לפניו ולהתחשבנות שתיערך בין הצדדים אגב איזון המשאבים. משכך, והיות שלא נקבעו יתדות בעניין, ומשאין מחלוקת בדבר הפערים ביכולותיהם הכלכליות של הצדדים וההחלטה ניתנה בטרם נמכר ביתם המשותף ונתקבלה בידיהם תמורת המכר, על כל המשתמע מכך, לא מצאתי כי נפל בה פגם המצדיק התערבות בה בשלב זה של ההליך. על יסוד כל האמור לעיל, הבקשה על כל ראשיה נדחית בזאת. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ₪ שישולמו לידיה מתוך כספי העירבון. יתרת העירבון על פירותיה תוחזר לידי המבקש באמצעות באת כוחו. ההחלטה ניתנת לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים נוספים. המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים ותסגור התיק. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision78895-09-24	["פאני גילת כהן"]	[{"judgment_id": "3b25a2af-6bfb-54b6-b661-ebb3e107bf08", "file_name": "78895-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 44827, "extension": "docx", "display_name": "78895-09-24- קובץ מקורי"}]
18b10177-9747-513e-a376-e344d3243ad9	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל-נצרת, שופט איתי כרמי: החלטה בעניין בקשה למתן צו הגנה (ה"ט 47626-11-24)	47626-11-24	2024-11-19	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision47626-11-24	["איתי כרמי"]	[{"judgment_id": "18b10177-9747-513e-a376-e344d3243ad9", "file_name": "47626-11-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 51200, "extension": "doc", "display_name": "47626-11-24-קובץ מקורי"}]
19e49178-e606-5fab-9ec9-f6f325980f9a	ביהמ"ש לענייני משפחה צפת, סגנית הנשיא אביבית נחמיאס: החלטה בעניין צו מניעה קבוע (תמ"ש 16674-12-22)	16674-12-22	2023-09-03	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision16674-12-22	["אביבית נחמיאס"]	[{"judgment_id": "19e49178-e606-5fab-9ec9-f6f325980f9a", "file_name": "16674-12-22.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 192000, "extension": "doc", "display_name": "16674-12-22- קובץ מקורי"}]
a2b3d4e5-a8d0-50bc-8134-ab0f5b728005	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת אפרת ונקרט: פס"ד בעתירה לקבלת מחצית הזכויות בדירת המגורים ותביעה נוספת לצו הצהרתי לפיו דירה נקנתה מכספי הורים (תמ"ש 40261-10-19, תלה"מ 19283-08-19)	40261-10-19	2024-08-07	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	תובעים אלמונית אלמוני נגד נתבעים פלוני שתי התביעות שבפני נוגעות לשאלת הבעלות על דירת המגורים של הצדדים בעיר .... האחת הוגשה ע"י התובעת ואילו השנייה הוגשה ע"י הורי הנתבע. כמו כן התביעה שהוגשה על ידי התובעת כנגד הנתבע מתייחסת גם לאיזון המשאבים בין בני הזוג: תלה"מ 19283-08-19 – תביעה רכושית שהגישה התובעת ביום 8.8.19 בה היא עותרת לאיזון משאבים בין הצדדים ביחס לזכויות שנצברו לכל אחד מהם במהלך החיים המשותפים וכמו כן למתן פסק דין הצהרתי המורה כי דירת המגורים (או "הדירה ברח' ..." או "הדירה השנייה") תירשם בחלקים שווים על שם שני הצדדים ולפירוק השיתוף בה. תמ"ש 40261-10-19 – תביעה שהגישו הורי הנתבע ביום 24.10.19 ועתרו : - למתן פסק דין הצהרתי לפיו ההורים הינם הבעלים החוקיים היחידים של דירת המגורים וליתן צו המורה על רישומם בחלקים שווים בלשכת רישום המקרקעין. - לפסוק כי התובעת והנתבע מחזיקים בדירה כברי רשות בלבד וכי בעלותו של הנתבע בדירה נרשמה באופן פורמאלי וזאת בנאמנות עבור התובעים. - ליתן צו המורה על ביטול הערת האזהרה והעיקול הזמני על זכויות הנתבע בדירה. רקע דיוני הצדדים נישאו בחודש .... התובעת... והנתבע .... לצדדים אלו נישואים שניים. לתובעת בת מנישואיה הראשונים והנתבע היה חסר ילדים בעת גירושיו הראשונים. מנישואין אלו נולדו לצדדים שני ילדים : ...., .... ... , .... בתחילת נישואיהם התגוררו הצדדים בדירה שכורה ב.... שנה לאחר נישואיהם נרכשה דירה בת... חדרים ב..., רח'.... אשר היתה רשומה על שם הורי הנתבע ( להלן:" הדירה הראשונה"). הצדדים התגוררו בדירה זו משך כ- 9 שנים. ביום .... נרכשה דירת ... חדרים ב... ,רח' ..., הידועה גם כגוש ...., חלקה ... ( להלן:" דירת המגורים" או "הדירה השנייה"). אין מחלוקת כי הנתבע לבדו נרשם בעלים של דירת המגורים (לטענת הנתבע והורי הנתבע - עקב שיקולי מס) הצדדים נכנסו לדירה בסביבות חודש ... 2016 ( ר' הסכם שכירות בין הנתבע לבין הקונים של הדירה הראשונה מיום ....16 – נספח טו' לתצהיר ההורים מיום 16.8.20 שהוגש לבית המשפט ביום 18.8.20). הערת אזהרה מיום 23.8.16 נרשמה על שם הנתבע בלבד. אין מחלוקת כי במהלך החיים המשותפים הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים. לטענת הצדדים הנתבע שילם את הוצאות אחזקת הבית ואילו האישה שילמה עבור חינוכם של הילדים. בהחלטה מיום 24.11.20 ניתן תוקף לדוח יחידת הסיוע מיום 22.11.20 לפיו הנתבע יעזוב את דירת המגורים ביום 1.12.20. הנתבע עזב את דירת המגורים ועבר להתגורר בבית הוריו, ואולם מיום 1.3.21 שב להתגורר בדירת המגורים.( ר' סע' 4 לבקשה להגדלת מזונות מיום 17.3.21). התובעת עתרה לפירוק שיתוף בדירה וחלוקת התמורה שווה בשווה בין הצדדים, ואילו הורי הנתבע עתרו ביום 24.10.19 לרישומם בעלים של הדירה ומחיקת הערת האזהרה על שם הנתבע בדירה ובהמשך ביטול העיקול שנרשם על הדירה. ביום 29.5.19 הגישה התובעת בקשה ליישוב סכסוך ובקשה צו עיקול לשמירת זכויות התובעת בדירת המגורים וברכוש המשותף, במעמד צד אחד. בו ביום נתן ביהמ"ש צו עיקול זמני על זכויות המשיב בנכס המקרקעין. בהחלטה מיום 22.12.19 הוחלט בהסכמת הצדדים על איחוד התובענות. טענות הצדדים טענות התובעת לטענת התובעת, בתחילת נישואיהם התגוררו בדירה שכורה ולאחר כשנה רכשו דירה מכספים משותפים בעיר .... בדירה זו התגוררו 9 שנים. לאחר שהדירה היתה קטנה מכרו את הדירה ורכשו מכספיהם המשותפים דירה חדשה בת... חדרים. לטענת התובעת , מי שטיפל ברכישת הדירה היה הנתבע והיא אף נרשמה על שמו ואולם הדירה נרכשה בזמן החיים המשותפים מכספים משותפים של הצדדים כאשר לצדדים היתה כוונת שיתוף מפורשת שדירה זו תהיה של שני הצדדים בחלקים שווים. המדובר ברכוש משותף מכוח חוק יחסי ממון, כך לטענת התובעת. הנתבע מנסה להבריח את הדירה ואל לביהמ"ש לאפשר זאת. הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים, זאת, כך לטענת התובעת, עקב סירובו של הנתבע לנהל חשבון בנק משותף עם התובעת. הנתבע הפקיד את כל משכורתו לחשבונו הפרטי ולתובעת אין ולא הייתה כל ידיעה מה מתרחש בחשבונו של הנתבע. לטענת התובעת כל משכורתה התבזבזה על משק הבית וחינוכם של הילדים בעוד הנתבע חסך את משכורתו חודש בחודשו למעט תשלום מיסי הבית, כאשר התובעת לא יודעת ולא ידעה מה קורה עם הכסף. כך לטענתה, הנתבע רכש במשך השנים רכבים מכספים משותפים אשר נרשמו על שם אמו של הנתבע (שאינה נוהגת כלל), ואף עובר להגשת התביעות הרכב המשמש את בני המשפחה רשום על שם אמו של הנתבע. לטענת התובעת הנתבע עובד כ... בחברת .... ומשתכר 11,000 ₪ בחודש. בנוסף, הנתבע הינו נכה בשיעור 45% עקב תאונת עבודה ומקבל כ- 3,000 ₪ קצבה . לטענתה, הנתבע משתכר "בשחור" כעצמאי וסך כל הכנסותיו הינם פי 2.5 – 3 גבוהות מהכנסת התובעת העובדת ... בחברת ... והכנסתה החודשית עומדת על סך 6,700 ₪. מכל הטעמים המפורטים לטענת התובעת יש להורות כי דירת המגורים שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים ולהורות על מכירתה וחלוקת התמורה שווה בשווה. כמו כן עתרה למינוי מומחה ואיזון משאבי הצדדים ביחס לכל הזכויות והכספים שנצברו במהלך החיים. טענות הנתבע לטענת הנתבע, בשנת 2006 הוריו רכשו דירה בבית משותף ב.... בכדי לעזור כלכלית לצדדים שהיו בראשית דרכם. הוצע לצדדים להתגורר בדירה בתמורה לדמי שכירות סמליים. הצדדים בחרו לעשות כן ועברו להתגורר בדירה הראשונה. כך לטענתו, לאחר כ – 9 שנים של מגורים בדירה הראשונה ולאור העובדה כי הדירה הייתה קטנה מלהכיל את הצדדים ושלושת הילדים, הציעו הורי הנתבע למכור את הדירה הראשונה ולרכוש דירה גדולה יותר. הצדדים קיבלו את הצעת ההורים. לטענת הנתבע הכנסות הצדדים היו נמוכות מהשכר הממוצע במשק, מעולם לא היו להם חסכונות וידם לא היתה משגת לרכוש אף אחת מהדירות בהן התגוררו במהלך השנים המשותפות. דירת המגורים נרשמה על שם הנתבע מטעמי מס בלבד ואולם שייכת להוריו. הנתבע דוחה מכל וכל את טענות התובעת לפיהן הדירות נרכשו מכספים משותפים. לדבריו הדירות נרכשו ע"י הוריו מכספים שהיו שייכים להם ויש לדחות על הסף טענות התובעת. טענות התובעת לפיהן היא זו שנושאת בנטל משק הבית דינן להידחות. הנתבע נשא ברוב הוצאות הבית לרבות ארנונה, חשמל, מים, ועד בית, כלכלת הבית , רכישת ריהוט וכלי בית, אחזקת הבית ואילו התובעת נהגה לשלם חלק מהוצאות החינוך, לרכוש את הביגוד לקטינים, להשתתף בעלויות המזון וכד'. מכל הטעמים לעיל יש לדחות הטענה לפירוק שיתוף וחלוקה שווה בין הצדדים היות והלכת השיתוף לא חלה במקרה דנן שכן עסקינן ברכושם הבלעדי של הוריו. ביתר הרכוש המשותף אין לנתבע כל התנגדות לחלוקה שווה בין הצדדים, כפי שעתרה התובעת. הנתבע הכחיש כל טענה לעניין הברחת כספים ולטענתו במהלך השנים העביר להוריו סך של כ-489,000 ₪ ואילו הוריו העבירו לו כ- 409,000 ש"ח והפער, בסך של כ- 80,000 ₪ הינו בגין שכ"ד שהעביר להוריו בגין מגורי המשפחה בדירות בבעלות הוריו כפי שהתחייבו הצדדים כלפיהם. טענות ההורים (התובעים בכותרת) לטענת ההורים, התובעת והנתבע כאחד יודעים כי אף לא אחד מהם נשא בעלות רכישת הדירה וכי עסקינן בדירה השייכת אך ורק להורים ושמומנה באופן בלעדי על ידם. כך לטענתם, הדירה נרכשה פורמאלית ע"י הנתבע בנאמנות עבורם (משיקולי מס) ואולם הזכויות במהותן נותרו כל העת בבעלותם של ההורים. ההורים רכשו את הדירה הראשונה בשנת 2006 מחסכונות שחסכו ממקומות עבודתם מאז עלייתם ארצה בשנת ... וממשכנתא שנטלו מבנק הפועלים. האב עבד במשך 23 שנים ב... בחב' .... והאם עבדה .... עד למועד פרישתה בשנת 2014. הדירה הראשונה נרשמה על שמם. לאחר לידת בנם הבכור של בני הזוג (הנתבעים בתביעת ההורים), הציעו ההורים, כך לטענתם, לתובעת ולנתבע לעבור ולהתגורר בדירתם הראשונה בתמורה לתשלום שכ"ד. בין ההורים והצדדים לא נערך הסכם שכירות ובפועל הנתבע שילם דמי שכירות באופן לא שוטף. עם יציאתה לגמלאות של האם וקבלת כספי פנסיה, החליטו ההורים להשקיע בדירה גדולה יותר על מנת להשיא את תשואתם וכן להקל על תנאי מגורי התובעת והנתבע. ביום ...בפגישה אצל ב"כ הקבלן, עו"ד ... בנוכחות ההורים, הנתבע וב"כ ההורים – עו"ד ... , התברר להורים כי יהיה עליהם לשאת במס רכישה בסכום של 8% משווי הרכישה. בהתייעצות עם באת כוחם וב"כ הקבלן ,הסכימו ההורים לכך שהסכם הרכישה יערך ע"ש הנתבע, בנם בכפוף לשמירה על מלוא זכויותיהם בדירה. הובטח להורים כי בעת רישומה של הערת אזהרה ע"ש הנתבע תרשם גם הערת אזהרה על שמם אשר תבטיח את זכויותיהם בדירה. על מנת להבטיח זכויותיהם בדירה, ערכו ההורים הסכם ביום 13.3.15 בינם לבין הנתבע בפני עו"ד ... לפיו מאשר הנתבע כי בעלי הזכויות האמיתיים בדירה הינם הוריו וכי הם אלה אשר שילמו בעבור רכישת הדירה וכי אין לו אלא זכות מגורים בדירה כבר רשות אותם יכולים ההורים להפסיק בכל עת. כמו כן, כך לטענתם, חתם הנתבע על יפויי כוח בלתי חוזר לפיו הוא מעביר את כל זכויותיו בדירה להורים וכן על בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת ההורים. בנוסף, ערך הנתבע צוואה בפני עו"ד ..לפיה הינו מצווה את הדירה להורים במידה וחלילה ילך לבית עולמו לפניהם. לטענת ההורים, מקור כספי רכישת הדירה השנייה היה ממכירת הדירה הראשונה בסכום של 1,270,000 ₪ והיתרה מהון עצמי שצברו ומכספי הפנסיה של האם .לטענתם התובעת והנתבע לא שילמו אף לא שקל אחד מכיסם לצורך רכישת הדירה או בעבור ההוצאות הנלוות לה. ביום 23.8.16 נרשמה הערת אזהרה על שם הנתבע על הדירה ואולם מסיבות שאינן ברורות להם לא נרשמה על שמם הערת אזהרה ע"י ב"כ הקבלן. לאחר שהתובעת הגישה כתב תביעתה למתן פסק דין הצהרתי לבעלותה על מחצית מהזכויות בדירה פנו אליה ההורים וביקשו לנהל משא ומתן ולהגיע לפשרה. פנייתם לא נענתה ומשכך הוגשה תביעתם הנדונה. לטענת ההורים יש לדחות תביעת הנתבעת הן מחוסר תום לב, הן מעשיית עושר ולא במשפט והן מחובת הנאמנות. אקדמת מילין בטרם אדון לגופם של דברים מצאתי לציין כי התובעת כלל לא הגישה סיכומיה בתביעתה הרכושית אלא רק סיכומיה כנתבעת בתביעה שהגישו הורי הנתבע. התנהלות התובעת להמתין לסיכומי כל הנוגעים בהליכים השונים, ולא להגיש סיכומיה בתביעתה הרכושית, דינה כאי התייצבות לדיון ( תקנה 74(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018). אי התייצבות לדיון גוררת מחיקת כתב התביעה או דחיית התביעה אם מצא ביהמ"ש טעמים מיוחדים לדחייה (תקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי). ואולם לאור משכו של ההליך, לא מצאתי בשלב זה להורות על מחיקת התביעה. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית עסקינן בבני זוג שנישאו זל"ז בחודש ..., ומשכך חל עליהם משטר של איזון משאבים דחוי בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). אין חולק כי הצדדים לא ערכו הסכם ממון. משכך חל עליהם סע' 3 לחוק יחסי ממון הקובע: "3. (א) לא עשו בני הזוג הסדר ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2. הכלל הוא, בהתאם לסעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון, כי עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג למעט נכסים מסוימים המפורטים בסעיף 5 לחוק, אשר מוצאים מ"בסיס האיזון". להלן לשון סעיף 5 (א) בו עניין לנו: "5. (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט – (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין; (2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות; (3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם...". עם זאת, סע' 4 לחוק קובע: "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני" בכך מאפשר סעיף זה לכל אחד מבני הזוג להתנהל באוטונומיה מוחלטת עם כספיו ורכושו. אין כל פגם בניהול חשבון בנק נפרד מבן הזוג השני וקיימת לכל אחד מבני הזוג האוטונומיה לנהל את חשבונו על פי ראות עיניו במהלך החיים המשותפים, זאת עד למועד הקרע שאז קובע סע' 5 לחוק : "5. (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג,, דהיינו, במועד הקרע יחולקו נכסי הצדדים שנצברו במהלך החיים המשותפים שווה בשווה, אלא אם ערכו הצדדים הסכם ממון והחריגו נכס כלשהו ממסכת הנכסים ברי האיזון, או שנכסים אלו מוחרגים מכוח החוק. החוק נוקט גישה של הפרדה מוחלטת בין נכסי בני הזוג במהלך חיי הנישואין ודחיית השיתוף ביניהם ככלל למועד פקיעת הנישואין, הגירושין או פטירת בן זוג (סעיף 4 לחוק). החוק קובע משטר של איזון משאבים בין בני הזוג, המתבטא בכך שככלל "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג" (סעיף 5(א) לחוק). זאת למעט נכסים מסוימים המנויים בסעיפי משנה (1)-(3) לסעיף 5(א) שנמצא שאין הצדקה לאזן אותם. אלו כוללים, למשל, נכסים שהיו שייכים לאחד מבני הזוג ערב הנישואין, שהתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין, או שהוסכם על בני הזוג בכתב כי לא יאוזנו ביניהם. השופט זגורי בפס"ד א.כ נ' ט.כ. מתייחס לדילמה שבין הוראת סע' 4 לחוק לבין סע' 5 לחוק, בין האוטונומיה של כל אחד מבני הזוג להתנהל במהלך החיים המשותפים על פי ראות עיניו לבין חלוקת הרכוש שווה בשווה במועד הקרע: "כאמור, לב המחלוקת בין הצדדים הינה ביחס למשיכות "לא סבירות" של כספים במזומן על ידי האיש מאז שנת 2009 ועד מועד הקרע במרץ 2017. המחלוקת מציעה התבוננות על נקודת איזון בין שני אינטרסים מתנגשים בדיני יחסי הממון הזוגיים : אינטרס אחד הוא אינטרס האוטונומיה של כל אחד מבני הזוג לעשות כבשלו ברכושו, כספיו, משכורתו, חשבונותיו וכיו"ב נכסיו. אינטרס זה מגן על ערך ועיקרון הניהול הפרטני של הנכסים במהלך הנישואין. אינטרס זה חל בעיקרון "בהווה" – במהלך הנישואין. אינטרס זה מוגן בסעיף 4 לחוק הקובע שאין בנישואין לכשעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג או להטיל עליהם אחריות לחובות האחר... אל מול אינטרס זה, נמצא לו אינטרס השיתוף והשוויון (פרופ' ליפשיץ מכנה אותו "אינטרס הקהילתיות/שיתופיות") שמשמעותו המעשית היא להבטיח שבעת פקיעת הקשר הזוגי, ייצאו שני בני הזוג מאותה נקודת מוצא כלכלית עד כמה שאפשר וצודק בנסיבות העניין. אינטרס זה הוא עתידי. כאן ברירת המחדל היא איזון שוויוני דחוי בין כלל נכסי בני הזוג כמצוות סעיף 5 לחוק (למעט נכסים שאין לאזן), אך במקרים חריגים, רשאי בית המשפט להרחיב את בסיס האיזון כך שיכלול נכסים אחרים/נוספים/קודמים (סעיף 7 לחוק) או לקבוע שהאיזון לא יהיה מחצה על מחצה או לא לפי שווי נכסים במועד פקיעת הקשר אלא במועד מאוחר יותר (סעיפים 8(2), 8(3) לחוק)... ... רוצה לומר, כי לכאורה, במהלך הנישואין, יכול כל בן זוג לעשות במשכורתו וכספיו כרצונו. השיתוף על פי החוק הינו דחוי והוא אובילגטורי (כלומר לא קנייני). אין שותפות לבני הזוג האחד בכספו של האחר במהלך הנישואין. יש זכות עתידית לאיזון. אך הניתוח אינו מסתיים כאן. נראה כי הפסיקה רואה מבחינה כלכלית בתא המשפחתי, תא שאמור להתנהל לפי קודים וכללים המגשימים את קיומו הכלכלי של משק הבית באופן שמעדיף את ההנאות/צרכים אישיים של כל אחד מבני הזוג. ישאל השואל כיצד היא עושה זאת, מבחינה משפטית, מקום שהוראת סעיף 4 מאפשרת לכאורה התנהלות עצמאית ונטולת שליטה של בן הזוג האחר? והתשובה: באמצעות עקרונות מכוח הדינים הכלליים (נאמנות, שליחות, תם לב ועוד). (תלהמ (נצ') 39221-03-17 א.כ נ' ט.כ - מאגר נבו 02.05.2019) גדר המחלוקת המחלוקת בין כל התובעים נסובה בעיקרה סביב דירת המגורים בת ...החדרים, בה התגוררו נכון לפתיחת ההליכים ופרידת הצדדים התובעת, הנתבע ושלושת הילדים. הדירה רשומה ע"ש הנתבע ואולם לטענת הוריו רישומו כבעלים בדירה הינו פורמאלי בלבד. לטענתם הרוכשים האמיתיים, בעלי הזכויות האמיתיים הינם ההורים אשר ביצעו את כל הפעולות לרכישת הדירה, שילמו עבור רכישת הדירה ורק עובר לביצוע הרכישה עצמה הנתבע נרשם כבעלים של הדירה וזאת אך ורק משיקולי מס. התובעת מנגד, עותרת לקבלת מחצית מהזכויות בדירה היות ולטענתה הדירה נרכשה מכספים משותפים שלה ושל הנתבע חרף רישומו בלבד כרוכש הדירה. בדיון מיום 19.2.20 אישר ב"כ התובעת כי עובדתית הדירות נרכשו מכספי הורי הנתבע ואולם דירת המגורים רשומה על שם הנתבע, נרכשה במהלך החיים המשותפים ואין לצדדים הסכם ממון המחריג את דירת המגורים. משכך, זכותה של התובעת למחצית הזכויות בדירת המגורים: " אני שומע את דברי בית המשפט כי הזוג חי ...שנה יחדיו, עברו 3 דירות, ואף אחת מהדירות לא נרשם על שם מרשתי. ואני משיב כי הראשונה לא היתה שלהם, מדובר רק ב 2 דירות, וזה שאין הסכם ממון זו בעיה שלו. הדירה נרשמה על שמו אז חצי חצי. ואני שומע את בית המשפט כי לרישום יש משמעות. עובדתי שההורים מימנו את 2 הדירות ויש חוק יחסי ממון. אין הסכם ממון . הפן העובדתי האדון מרוויח 12,500 , הכסף שלה (צ"ל – שלו א.ו) הלך להורים" ( ר' עמ' 1, שו' 15-20). בסיכומיה (כנתבעת בתביעת ההורים) זנחה התובעת את הטענה כי הדירות נרכשו מכספים משותפים שלה ושל הנתבע ועברה לטעון כי הנתבע הרוויח כספים רבים, חסך מידי חודש סך 9,000 ₪ אותם הבריח להוריו ומכספים אלו נרכשו שתי הדירות (סע' 20-23 לסיכומים). השאלה העומדת לדיון אם כך היא האם התובעת שותפה לדירת המגורים רק בשל אי עריכת הסכם ממון ורכישתה במהלך החיים המשותפים, מכספים שהנתבע הבריח לטענתה להוריו ומהם נרכשו שתי הדירות. לשם מתן תשובה לשאלה זו, מצאתי לסקור את מקורות המימון של שתי הדירות בכלל ואת מימון דירת המגורים בפרט וזאת לצורך הטענה לשיתופה כשיתוף ספציפי, זאת על מנת לבחון האם התובעת תרמה "דבר מה נוסף" לרכישת דירת המגורים מלבד עובדת חיי הנישואין שלה עם הנתבע. רכישת הדירה הראשונה ביום 27.3.06 חתמו הורי הנתבע על הסכם המכר לקניית הדירה הראשונה מבני הזוג... בתמורה לסך 137,000$ (נספח א לכתב ההגנה של הנתבע לתביעה הרכושית מיום 3.10.19) הסכם המכר בסע' 5 שבו פרס את מועדי התשלומים: -ביום חתימת החוזה שולמו סך 14,000 $ ארה"ב. - עד ליום 1.6.06 תשלום על סך 109,000$ ארה"ב. - ביום 1.8.06 תשלום סך 14,000$ ארה"ב כנגד מסירת החזקה. אם הנתבע צרפה לתצהירה מיום 16.8.20 (שהוגש לבית המשפט ביום 18.8.20) פריסת התשלומים באמצעות שיקים ודפי חשבון בנק ( נספח ב1 ): - 26.3.06 שיק בנקאי על סך 70,215 ₪ ע"ש המוכרים. -ביום 29.5.06 שיק בנקאי על סך 380,000 ₪ ע"ש מוכרים – הלוואת המשכנתא. - 30.5.06 שיק בנקאי על סך 102,891 ₪ ע"ש המוכרים. - 14.8.06 שיק בנקאי על סך 50,000 ₪ ע"ש המוכרים. - 14.8.06 שיק על סך 3319 ₪ לטובת .... משוך מחשבון הבנק של האם. סה"כ 606,425 ₪. ביום 29.3.06 נרשמה הערת אזהרה לטובת ההורים בלשכת רישום המקרקעין (נספח א לכתב ההגנה של הנתבע לתביעה הרכושית מיום 3.10.19) ביום 28.5.06 נרשמה הערת אזהרה על משכנתא לטובת בנק הפועלים על סך 380,000 ₪ (נספח א לכתב ההגנה של הנתבע לתביעה הרכושית מיום 3.10.19 ). ביום 22.3.15 בנק הפועלים אישר סילוקה של המשכנתא ונתן אישורו לבטל את רישום המשכנתא בלשכת רישום המקרקעין₪ (נספח א לכתב ההגנה של הנתבע לתביעה הרכושית מיום 3.10.19 ) מכתב התביעה ותצהירי התובעת עולה כי לגרסתה היא והנתבע רכשו את שתי הדירות, הן הראשונה (והן השנייה) "בתחילת נישואיהם התגוררו הצדדים בדירה שכורה .... לאחר מכן רכשו הצדדים דירה ברח' ...ב.., דירת.. חדרים. הצדדים התגוררו בדירה זו כ 11 שנים. הדירה היתה קטנה מדי עבור הצדדים... ולכן מכרו את הדירה וקנו מכספיהם המשותפים דירה חדשה ברח' ..., ...., דירת .... חדרים בה הם מתגוררים כיום. מי שטיפל במכירת וברכישת הדירה היה הנתבע . הדירה לא נרשמה ע"ש שני הצדדים אלא על שם הנתבע בלבד, למרות שמדובר בדירה שנרכשה בזמן החיים המשותפים של הצדדים, מכספים משותפים של הצדדים , כאשר לצדדים היתה כוונת שיתוף מפורשת שדירה זו תהיה של שני הצדדים בחלקים שווים...הרי הצדדים רכשו את הדירה ע"י מכירת דירתם הקודמת והוספת כספים משותפים שלהם, בוודאי שהדירה היא דירה משותפת ששייכת לשני הצדדים!" ( סע' 6-12). בניגוד לטענתה זו של התובעת שנזנחה בסיכומיה , בדיון בבקשה לקבלת צו הגנה מיום ...... בבש"א.... שם במהלך חקירתה אישרה כי הדירה נרכשה על ידי הוריו של הנתבע: "ש. זה נכון שהדירה שאתם עברתם אליה לפני כמה זמן שייכת להורים של בעלך? ת. כן ( הדגשה שלי א.ו). ש. האם זה נכון שאתם התחייבתם לשלם שכירות להורים במסגרת המגורים שלכם בדירה. ת. אני לא התחייבתי. אנחנו בעל ואישה. ש. מתי נכנסתם לדירה? ת. אני נכנסתי לפני שבוע ( הדגשה שלי א.ו). ש. זה נכון שבעלך בא ואמר לך שצריך לחתום על חוזה שכירות . ת. כשנכנסתי. ש. מה את אמרת... ת. אמרתי לו שאין בעיה, אחתום על החוזה כמו שחתמנו על החוזה הקודם לשכר דירה, הוא אמר לי שהוא מוסיף סעיפים שבכלל לא קיימים בעולם, שהוא מחייב אותי להשאיר שיק פקדון שאני לא יכולה לעשות את זה, אני לא עובדת כרגע... לפני כן גרתי שלושה שבועות אצל ההורים שלו, וההורים לא הזכירו לי בכלל שאני חייבת לחתום על החוזה והם בעלי הדירה ( הדגשה שלי) ( ת/2 - ר' פרו' דיון מיום ...., עמ' 1, שו' 9-17, עמ' 2, שו' 1-12). מועד הדיון בבקשה לצו הגנה בהשתתפות שני הצדדים היה ביום ....., שבוע לאחר כניסתה של התובעת לדירת המגורים. קרי, המדובר בזמן אמת ולא בתביעה שהוגשה לאחר 13 שנים. ובמעוד זה מאשרת התובעת בדיון לצו ההגנה כי הדירה אינה שייכת לה ולנתבע אלא להורי הנתבע . כן אישרה התובעת במהלך הדיון בבקשה למתן צו ההגנה ביום... כי בעת ההיא לא עבדה ואף דרישת הנתבע כי תיתן שיק בטחון להורי הנתבע לא התאפשרה לה. עיקר הדיון בצו ההגנה עסק בשאלת הסכם השכירות עבור מגורי התובעת והנתבע בדירה. לאחר שהתבקשה ע"י הנתבע לחתום על הסכם שכירות לטובת הוריו, אשר רכשו אותה ואפשרו להם להתגורר בה, סירבה התובעת לחתום על ההסכם ועל רקע זה לטענתה "איים" עליה הנתבע כי ישאיר אותה מחוץ לדירה . "ש. את אומרת שאין לך התנגדות לחתום על חוזה, אך בלי תוספות ואיומים. ת. נכון (ר' פרו' מיום 10.10.21, עמ' 51, שו' 15-17). נשאלת השאלה - אם אכן הדירה נרכשה מכספי התובעת והנתבע, כטענת התובעת בהליך זה הכיצד הסכימה התובעת לחתום על הסכם שכירות בעודה הבעלים של הדירה? בהליך כעת במהלך חקירתה טענה כי כל שאמרה בדיון לצו הגנה היה לאחר איומיו של הנתבע: " ...יש פה ויכוח שלם שקשור לשכירות ולדרישה שלו לחתום על חוזה שכירות ת. הוא ביקש ממני שאגיד את זה. זה לא היה בדיוק ככה. ש.... אמרת שאין מניעה לחתום.. ת. הוא איים עלי, נשארתי עם 2 ילדים בחוץ, זה לא מה שסוכם לפני. ש. איפה זה רשום . ת. זה לא רשום, זה רשום אצל עו"ס. זה הגיע למצב שלא יכולתי לשמוע ממנו קללות, כשיצאנו מהיום הראשון הוא אמר שנרכוש דירה יחד . ש. את מאשרת בדיון הזה מידע שאתם שוכרים של הדירה שצריכים לשלם שכ"ד. ת. זה לא בדיוק ככה. זה לא מה שסוכם בינינו לפני כן. ש. זה מה שאת מעידה בדיון. ת. רק שירד ממני, שיעזוב אותי, ויתן לי לחיות בשקט. ש. לאורך כל הדיון את מעידה שהדירה של ההורים, ת. זה מה ש... אמר לי לענות לפני הדיון. ש. עמוד 3 שו' 23, את שואלת את ..., את אומרת " אני יודעת שהדירה לא שייכת לנו" ת. נכון, גם את זה הוא אמר לי לומר. ש. העדות שלך ב 2006 היא שקר? ת. לא. ש. עכשיו את משקרת? ת. לא... ( ר' פרו' מיום 10.10.21, עמ' 50, שו' 35-36, עמ' 51, שו' 1-6, שו' 15 -30). הסתירות בין כתבי בי-דין בהליך הנוכחי לבין עדותה בהליך לצו הגנה מעלות תהיה רבתי, והסברה של התובעת כעת כי כל שטענה שם היה בהנחיית הנתבע דינו להידחות. בזמן אמת אישרה כי הדירה שייכת להורי הנתבע ולא מצאתי כל הסבר מניח את הדעת לפיו ענתה כפי שענתה רק על מנת לרצות את הנתבע. לו אכן הדירה היתה שייכת לצדדים הרי היה אך מתבקש לטעון זאת בצו ההגנה כי התבקשה לחתום הסכם שכירות חרף היותה הבעלים של הדירה. אין חולק כי בדיון לצו הגנה "נודע" לכאורה לתובעת כי הדירה רשומה על שם הורי הנתבע. לו אכן כטענתה הדירה נרכשה מכספם הם, הרי שהיה באפשרותה משך 9 שנים לדרוש מהנתבע שינוי שם הבעלים ולרשום שמה כבעלים על הדירה, שהרי נרכשה מכספם הם. ניסיונות התובעת למזער הבנתה כי לא ידעה מה זה טאבו, ולא ידעה מה זה קניין דינם להידחות. המדובר בתובעת שעברה הליך גירושין קודם, הייתה מיוצגת על ידי עורך דין, קבלה מזונות לילדתה, משכך אין לקבל הטענה כי לא הבינה שיש לרשום הדירה על שמה משך כל אותן 9 שנים שגרו בדירה. בחקירתה נשאלה: ש. " בדצמבר 2006 כבר ידעת, על פי מה והוא אמר לך ומה שאמרת לבית המשפט, שהדירה רשומה על שם ההורים, האם לא באת ודרשת מ... ואמרת לו שהוא שיקר לך ורימה אותך ועכשיו את דורשת שתרשמי בדירה. ת. לא עשיתי את זה כי לא חשבתי שצריך. למה הייתי צריכה לדרוש את זה? לא עשיתי את זה. ( ר' פרו' מיום 10.10.21, עמ' 63, שו' 14-17). עו"ד ..., מי שייצגה את ההורים בקניית הדירה הראשונה אישרה בחקירתה כי הורי הנתבע שילמו את מלוא כספי רכישת הדירה: ש. לגבי הדירה הראשונה , ברחוב ..., מי שילם את התמורה עבורה? ת. ... זה היה מזמן, ... שילמה וקנתה. ... ומשפחה שלה, ... ובעלה. כמו שאני זוכרת זו ... ( פונה לב"כ הנתבע 1 , שואלת האם ... הם התובעים בהליך עכשיו, ומשמשיב על כך בחיוב – מדגישה העדה שהתובעים הם שילמו) ( ר' פרו' מיום 11.4.21, עמ' 8, שו' 19-22). מכל הטעמים לעיל אני מוצאת לקבוע כי הדירה "הראשונה" נרכשה ע"י הורי הנתבע ומכספים שלהם. טענת התובעת לרכישת הדירה הראשונה מכספים משותפים אף עיון בתדפיסי בנק ע"ש התובעת החל מחודש מרץ 2005 ואילך ועד לחודש אוק' 2006 מלמד כי התובעת לא עבדה בתקופה זו. אין בתדפיסים הפקדה של משכורת ממקום עבודה. עם זאת יתרת הכספים בחשבונה בחודשים אלו עמדה על סך כ- 25,000 ₪ בזכות. החל מחודש אפריל 2007 מופקדת משכורת מ"..." עד חודש מרץ 2008 בסך של כ- 4,500 ₪. החל מחודש מרץ 2008 ואילך מופקדת משכורת מ... בסך של כ- 5,100 ₪ בממוצע (תדפיסי חשבון הבנק צורפו לתצהירה 3.8.20 שהוגש לבית המשפט ב-4.8.20). מהאמור לעיל ניתן ללמוד כי במועד נישואי הצדדים ועד חודש אפריל 2007 התובעת לא עבדה. טענתה כי היא ששילמה את כל הוצאות הבית והנתבע חסך את משכורתו אינה עומדת בקנה אחד עם העובדה שהייתה באותה עת (בה לא עבדה כלל) יתרת הזכות בחשבונה בסך עשרות אלפי שקלים. בחקירתה אישרה התובעת כי הכנסתה בשנים 2005-2006 עמדה על סך של כ- 2,500 ₪: ש. עבדת ב- 2006? 2005? ת. כן, ב.... , עד שפשטו רגל כמוקדנית הזמנות באינטרנט, סיימתי שם ביום הלידה של הילדה , .... ש. לפי תדפיסי החשבון אני רואה הכנסה של 2,300 ₪. ת. זו לא משכורת קבועה. ש. קבלת סכומים גבוהים יותר? כשאני מסתכלת על 2005 , אלו ההכנסות בתדפיס. 2,300, 2,500 ₪, 2,400 ₪. ת. אני מאמינה לך כשאת מפנה אותי לתלושים, זה היה לקראת הלידה, לא יכולתי לעבוד יותר. ( ר' פרו' דיון מיום 10.10.21, עמ' 47, שו' 11-18). ש. בכל 2006 היית בחופשת לידה. ת. כן. ש. היו הכנסות? כן. ש. חוץ מהמזונות? ת. כן. ש. איזה? ת. דמי אבטלה, מענק לידה, וחתמתי בלשכה וקבלתי פיצויים, פדיתי תגמולים ( שם, עמ' 49, שו' 13- 19). עיון בתדפיסי חשבון הבנק של הנתבע מבנק דיסקונט, סניף ... ,מס' חשבון ....( קודם – .... ) מלמד כי החל מחודש ינואר 2005 ועד תחילת שנת 2006 אין הפקדה של משכורות לחשבון הנתבע למעט כספים מהמוסד לביטוח לאומי. החל משנת 2006 החלו להופיע הפקדות משכורת מחב' .... בסיכומיה ( סע' 20-23) זנחה התובעת את הטענה כי היא והנתבע רכשו מכספם את הדירות והעלתה את הטענה כי הדירות נרכשו מכספי הנתבע שהבריח להוריו כל השנים היות ומשכורתו החודשית עמדה על סך 9,500 ₪ ובנוסף קיבל קצבה חודשית בסך 3,500 ₪ אלא שהתובעת שכחה לציין בסיכומיה כי נתונים אלו נלקחו מחקירת הנתבע בהליך למזונות ונכונים הם לשנת 2022 ולא לשנת 2006 עת נרכשה הדירה הראשונה. נוכח עיוות האמת של התובעת בסיכומיה מצאתי לעבור על דפי חשבון הבנק של הנתבע לשנים 2005 – 2006 ולהביא לידיעת התובעת כי חרף העובדה שדפי חשבון הבנק הוגשו לביהמ"ש בימים 2.12.20 ו- 23.12.20 יכולה היתה אף היא לבדוק הכנסות הנתבע לאשורן בשנים אלו: * בחודש יולי 2006 קיבל הנתבע זיכוי ממס הכנסה בסך 8,331 ₪. בנוסף, בחודש זה העביר להוריו סכום של 17,000 ₪ עבור רכישת רכב ( מופיע בטבלה שערכה ב"כ ההורים). עיון בטבלה לעיל מלמד כי הכנסות הנתבע בשנת 2005 כולל קצבת ביטוח הלאומי לא חרגה מסך של כ- 8,500 ₪ לחודש. החל מחודש ינואר 2006 החל הנתבע לעבוד בחב' ... והכנסתו החודשית הכוללת משכורת וגם קצבת ביטוח לאומי לא חרגה מסך של כ- 9,000 ₪ לחודש. בחודשים אוקטובר ודצמבר 2006 נפתחו פקדונות שהעלו את גובה הכנסתו החודשית. טענת התובעת בסיכומיה כי הנתבע חסך מידי חודש 9,000 ₪ תואמת אולי לשנת 2022 ונלקחה מחקירת הנתבע בדיון מיום 16.2.22 בהליך למזונות ולא בהליך דנן: "..... הצהיר כי הוא משתכר 9,500 ₪ נטו מעבודתו ומקבל קצבה מביטוח לאומי בסך של 3,500 ₪, כלומר, סה"כ הסכום המוצהר שאין עליו מחלוקת ש... משתכר עומד על סך של 13,000 ₪ נטו לחודש, לא כולל תשלומי הבראה שמקבל ויתכן אף משכורת 13 שבדיון הצהיר בהתחלה שמקבל ולאחר מכן שאינו זוכר אם מקבל...כלומר, ע"פ הצהרתו של ... , אנו מגיעים להוצאות קבועות בסך של 4,050 ₪ לחודש .כלומר ... חוסך וחסך 9,000 ₪ בחודש!!!!! (ההדגשות במקור)... במשך כל השנים העביר ... כספים רבים להוריו וכך בעצם נרכשו הדירות. הרי לאן נעלמו 9,000 ₪ ש... חסך כל חודש!!! גם אם בתקופות מסוימות ...השתכר פחות, וחסך 7,000 ₪, אז בתקופת הנישואין חסך והבריח ... להוריו כ -1,200,000 ₪ !!! והנה לנו הכסף לדירה. ...והוריו כבר הודו בכך ש...העביר להוריו 457,000 ₪ בנוסף הודו לעוד העברה בגובה של 200,000 ₪ הנה לנו כמחצית מהסכום כ- 600,000 ₪ שעברו בהעברות בנקאיות מ...להוריו וזה לא כולל את הכספים במזומן שעברו ממנו אל הוריו. אין ספק בכלל שהיו הברחות כספים רבות ללא הסכמתה של ....ואלה שימשו לרכישת הדירה!" ( סע' 20-23 לסיכומים). בחקירתו מיום 16.2.22 בהליך המזונות נשאל הנתבע מהי משכורתו במועד החקירה. אכן משכורתו של הנתבע עמדה על סך 9,500 ₪ נכון לשנת 2022 וקצבתו בסך 3,500 ₪ לחודש נכונה לשנת 2022 . הנתבע החל לעבוד בחב' .... בחודש אפריל 2016, שנים רבות לאחר רכישת הדירה הראשונה ושנה לאחר רכישת דירת המגורים (הדירה "השנייה"). אין המדובר בסיוע להוריו בשנת 2016 ואילך אלא המדובר ברכישת דירה ראשונה בשנת 2006 שאז , בהתאם לתדפיסי הבנק שהגיש , החל לעבוד רק מתחילת שנת 2006 . מיותר לציין כי התובעת עד לשנת 2007 לא עבדה כלל למעט מזונות ילדתה הגדולה. הטבלה לעיל מעידה כי טענות התובעת בסיכומיה כי הנתבע חסך משך כל השנים סך 9,000 ₪ לחודש, כספים שהוברחו להוריו ובהם נרכשו 2 הדירות – דינן להידחות. רוצה לומר, בתחילת נישואיהם, הצדדים לא יצרו הכנסה שוטפת, לבטח לא כזו המאפשרת רכישת דירה ו/או נטילת משכנתא. יש לזכור כי הצדדים החלו נישואיהם כשבתה של התובעת מנישואיה הראשונים מתגוררת עם הצדדים, בחודש .... 2005 נולד בנם הבכור של הצדדים, ובתקופה הרלוונטית שילמו דמי שכירות, זאת כאשר שני הצדדים אינם עובדים והנתבע נתמך ע"י המוסד לביטוח לאומי. משכך, יש לדחות את טענת התובעת בכתב התביעה כי הדירה הראשונה נרכשה מכספים משותפים של הצדדים. בסיכומיה זנחה התובעת את הטענה לרכישה הדירה מכספים משותפים והטענה על חסכונות חודשיים של הנתבע בשווי 9,000 ₪ שהוברחו להוריו בשנים אלו – התבררו כלא נכונים. מנגד, טענות ההורים כי הדירה נרכשה ביום 27.3.2006 בתמורה לסך 135,000$ ( 640,000 ₪) מחסכונות שצברו במשך השנים לאחר עליתם ארצה, בשנת 1991 ממשכורותיהם וכן מנטילת משכנתא על סך 380,000 ₪ הוכחו באמצעות ראיות. ניסיונות התובעת בסיכומיה למזער את הכנסות הורי הנתבע מתוך כוונה להוכיח כי לא היה באפשרותם לרכוש דירה ולבטח שלא לסלק את המשכנתא קודם תום זמנה, ומאידך לקבוע כי הכנסתו של הנתבע משך כל השנים החל משנת 2005 עמדה על סך 9,500 ₪ לחודש לא יעמדו לתובעת. עד כמה ניתן לעוות את האמת ולטעון בסיכומים כי:" במשך כל השנים העביר ....כספים רבים להוריו וכך בעצם נרכשו הדירות. הרי לאן נעלמו 9,000 ₪ ש...חסך כל חודש??? גם אם בתקופות מסוימות ...השתכר פחות , וחסך 7,000 ₪, אז בתקופת נישואין חסך והבריח ... להוריו כ- 1,200,000 ₪!!! והנה לנו הכסף לדירה" ( סע' 23). יש לדחות מכל וכל את הטענה כי הנתבע חסך מידי חודש סך 9,000 ₪ . בחקירתו בהליך למזונות פירט הנתבע הוצאות חודשיות שזכרן לא עלה בסיכומי התובעת כגון: רכישות מזון, ירקות ופירות ועוד. הסתמכות התובעת על חקירת הנתבע בשנת 2022 בהליך למזונות והשלכתו לשנת 2006 הינה מעשה שלא יעשה ויש בכך לערער את אמינותה של התובעת. לנוכח כל שהובא בפני מעדיפה אני את טענת ההורים כי הדירה נרכשה מכספיהם ולא מכספי הצדדים. אני מתרשמת כי התובעת לא השקיעה אף לא אגורה אחת מכספים שהיו בחשבונה הפרטי לצורך רכישת הדירה. ההיפך, בחקירתה בהליך בעניין המזונות התברר כי התובעת חסכה במשך השנים כסף רב, כ- 200,000 ₪ חרף טענתה כי היא ששילמה את כל הוצאות הבית ועדין התאפשר לה לחסוך, בעוד טענת ההורים כי רכשו דירה מכספי חסכונותיהם נדחו על ידה על הסף. כך גם יש לדחות הטענה בתצהירה מיום 11.11.20 (שהוגש לבית המשפט ביום 12.11.20) כי הדירה נרשמה ע"ש הורי הנתבע משום "שלא רצה שתרשם דירה על שמנו , שכן אז הוא היה עלול שלא לקבל קצבה או לקבל קצבה פחותה, ולכן החליט לרשום את הדירה ע"ש הוריו, כפי שנהג ונוהג לרשום את הרכבים ע"ש אמו למרות שכלל אינה נוהגת "( סע' 25). הטענה כי חשש לביטול קצבת הנכות לו היה רושם הדירה על שמו עלתה בשלב מאוחר יותר ולא נטענה בכתב התביעה ומהווה הרחבת חזית אסורה. הכיצד מיישבת התובעת טענתה זו עם רישומו של הנתבע בעלים של דירת המגורים, האם אז כבר לא חשש שמא קצבתו תופסק? לא עלה בידי התובעת ליישב טענה זו עם העובדות. יתרה מכך, לו אכן הדירה נרכשה מכספי הצדדים, מדוע זה נרשמו מלכתחילה הוריו של הנתבע כבעלים של הדירה? אין ספק בליבי כי לו אכן התובעת היתה משלמת מכספיה עבור רכישת הדירה, הרי שהסכם המכר היה נעשה בין הצדדים (התובעת והנתבע) לבין המוכרים, ולמצער בין הנתבע לבין המוכרים ללא מעורבותם של הורי הנתבע כלל. העובדה כי התובעת לא הייתה שותפה לאיתורה של הדירה, לא הכירה את המוכרים, לא ניהלה עמם משא ומתן ואף לא היא ולא הנתבע נכחו במועד החתימה על הסכם המכר מלמדת כי לא הייתה לה יד ורגל ברכישת הדירה ובתשלום עבורה. בחקירתה נשאלה: ש. " את מסכימה שמי שבחר את הדירה הראשונה היו ההורים של ..., התובעים? ת. לא. ש. את מסכימה שהם ניהלו מו"מ על המחיר? ת. לא. ש. את מספרת שאת ניהלת את מו"מ? ת. לא, בעלי ניהל אותו. הם לא הבינו עברית. ש. האם נכחת בעת חתימת החוזה של הדירה הראשונה? ת. לא, הייתי בבית עם 2 הילדים. ש. נכון שמעולם לא פגשת את המוכרים של הדירה הראשונה? ת. פגשתי. ש. מה השמות שלהם? ת. לא זוכרת? ש. מי עורך הדין שיצג את ההורים ברכישה הראשונה? ת. לא יודעת. לא הייתי נוכחת ברכישה. ש. היכן נחתם ההסכם של הדירה הראשונה? ת. לא יודעת. הייתי בבית עם 2 הילדים. ש. ראית ש... לא נכח גם הוא בעת החתימה על החוזה הראשון. ת. זה לא נכון, הוא הלך איתם...אני לא יודעת אם הוא נכח אם לאו , אני הייתי בבית עם 2 הילדים. ש. אז את מספרת שהדירה הראשונה היא של שניכם, אבל אף אחד מכם לא נכח בחתימה על חוזה הרכישה של הדירה הראשונה. ת. אני הייתי עם 2 ילדים. כשבית המשפט חוזר על השאלה,: אני עומדת על טענתי , הדירה הראשונה היא של שנינו, של ... ושלי... ש. נכון שלא נכחת בעת החתימה על מכר הדירה הראשונה. ת. נכון ( ר' פרו' מיום 10.10.21, עמ' 53, שו' 18- 36, עמ' 54, שו' 12-24). תשובותיה של התובעת מעידות כי לא יזמה רכישת הדירה הראשונה, לא נכחה בעת קניית הדירה, לא נכחה בעת מכירתה, ולשאלת ביהמ"ש שבה וטענה כי הינה עומדת על טענתה כי הדירה שייכת לה ולנתבע מכוח הנישואין. . בחקירתה אישרה כי אכן ידעה במועד הדיון בצו ההגנה ביום... שהדירה רשומה על שם הורי הנתבע , רישום פורמאלי בלבד. "ש. אז האמת היא שמדובר בדירה של ההורים. ת. לא הבנתי מבחינה קניינית, לא ידעתי מה זה טאבו. לא ידעתי על שם מי היה רשום, ידעתי שהוא העביר להם כסף. ש. אישרת שהדירה שלהם באותו מועד? ת. מאשרת שהדירה מבחינת הרישום זה היה על שמם. ש. אז ידעת שהדירה שלהם. ת. על שמם. מבחינת הרישום כן. ש. אז כל ההצהרות שלך...את אומרת ש... הבטיח שהדירה משותפת, בתמ"ש שלנו , הן הצהרות לא נכונות. ת. הוא הבטיח וזה מה שהיה. ש.מפנה לפרוטוקול הדיון, עמ' 4, שו' 3-4 , אני לא רואה שום הבטחה. איך את מצפה שנאמין לך כשיש פה דיון ששניכם העדתם ואין פה הבטחה ממנו. ת. מעולם לא דובר שזה דירה שלהם, תמיד ידענו שנגור בה, והיא מותאמת, והוא הבטיח , ושיפצנו את הדירה כמה וכמה פעמים מהכספים שלנו ( שם, עמ' 52, שו' 17- 30). משך 9 שנים התגוררו הצדדים בדירה הראשונה ללא שהתובעת פעלה משך כל אותן השנים לשנות רישומי הבעלים של הדירה. הטענה כיום כי שיפצו את הדירה, כי ההורים היו הבעלים רק בפן הפורמאלי אמור היה לדרבן את התובעת לרשום הדירה על שמם, וזאת לא עשתה, ולא בכדי. הנתבע בחקירתו נשאל: ש. " היית מעורב במו"מ לרכישת הדירה הראשונה? ת. לא. ש. ההורים חתמו ב 27.3.2006 , נכחת במעמד החתימה על החוזה? ת. לא. ש. ... נכחה ? ת. היא לא ידעה שום דבר על הדירה , לא התעניינה, בטוח לא היתה ( ר' פרו' מיום 30.9.21, עמ' 31, שו' 18-23). מכל הטעמים לעיל, עדיפה עלי עדותה של התובעת בזמן אמת בחקירתה בצו ההגנה, שם אישרה כי הדירה שייכת להורי הנתבע , ואף אישרה בחקירתה כי הציוד החשמלי והריהוט שהביאה לדירה, היו השתתפותה ברכישת הדירה כי בכך חסכו הצדדים הוצאות כספיות נוספות. מעדיף אני לאמץ את אשר טענה התובעת בדיון למתן צו הגנה על פני טענותיה בכתב התביעה דנן. אכן, הלכה היא כי הודאת חוץ של בעל דין שלא לטובתו קבילה כראיה במשפט, אולם בית המשפט רשאי שלא לייחס לה משקל אם סבר כי יש להעדיף ראיות מהימנות אחרות [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט ב' הלוי בע"א 211/63 יחזקאל נ' אברהם, פ"ד יח(1) 563, 573-572 (1964); פסק דינו של כבוד השופט א' מצא בע"א 279/89 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' דמתי, פ"ד מז(3) 156, 164-163 (1993); פסק דינה של השופטת מ' נאור בע"א 8251/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' אייש ([פורסם בנבו], 6.9.2006), סעיפים 20-16]. כך, נקבע כי בידי בעל דין להוכיח את גירסתו הנטענת גם באמצעות עדים וראיות שאינם עולים בקנה אחד עם ההודאה שמסר הוא עצמו וכן כי אם שוכנע בית המשפט באמיתותן של הראיות האחרות שהובאו במשפט, בידו להעדיפן על פני הודאתו של בעל הדין עצמו ולפסוק את הדין על פיהן [ראו: ע"א 627/88 ימיני נ' שאבי, פ"ד מז(4) 155, 160 (1993)]." (עא 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, פ"ד סג(3) 577, 597 - מאגר נבו) וגם - "עם זאת נקבע, שלהודאה עובדתית, שלפי טיבה יכולה להיות מבוססת על ידיעת העובדות כהוויתן – להבדיל מהודאה המבוססת על התרשמות או על סברה סובייקטיבית של המודה – הנטייה היא בדרך כלל, לייחס משקל רב (ע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח נ' שלום דמתי, פ"ד מז (3) 164). מכל מקום, הכלל הינו שכל מקרה לגופו. ההכרעה בדבר העדפתה של ההודאה על פני ראיות אחרות, או דחייתה מפניהן, היא הכרעה עובדתית המסורה לבית המשפט לאחר שקילתן ובחינתן של כלל הראיות. (תאמ (נת') 269-06-12 גד רויטמן נ' אלון מדינה - מאגר נבו 09.11.2013) עמדה לתובעת האפשרות להוכיח גרסתה בהליך דנן באמצעות עדים וראיות הסותרים את אשר טענה בחקירתה במסגרת ההליך בצו ההגנה. עמדה בפניה האפשרות לזמן את העו"ס אליה פנתה עקב אלימותו של הנתבע, ואולם התובעת לא מצאה לעשות כן ולפיכך לא עמדה בנטל הוכחת טענותיה לפיהן רכישת הדירות נעשתה מכספי בני הזוג. התובעת לא זימנה את העו"ס, לא זימנה את המוכרים, לא הציגה קבלות וחשבוניות להוכחת עריכת שיפוצים בבית: " זה אצל בעלי. ש. תוכלי להראות בתדפיסי חשבון בנק ששילמת משהו עבור השיפוץ ת. אנחנו בעל ואישה, בעלי שילם מתוך החשבון שלו. נהלנו חשבון כל אחד בנפרד, זה מה שהוא רצה" ( ר' פרו' מיום 10.10.21, עמ' 55, שו' 24-27). למעט טענתה על רכישת הדירה מכספים משותפים שלא הוכחו, אלא הוכח ההיפך, כי בעת הרלוונטית לא היו לצדדים משכורות חודשיות, לא סתרה את שטענה בצו ההגנה. בחקירתה אישרה כי לא ידעה דבר וחצי דבר על עסקת רכישתה של דירה הראשונה, שלא לומר כי לא השקיעה ברכישתה אף לא אגורה אחת: ש. כרגע אמרת שמהחשבון שלך לא שלמת שקל אחד. ת. שילמתי על דברים אחרים. על הדירה לא שילמתי מתוך חשבון שלי, ... שילם... ש. אז ז"א שכספים מהחשבון בנק שלו לא יצאו לצורך רכישת הדירה, נכון? ת. אמרתי שלא עסקתי בכל ענין רכישת הדירה ואני לא יודעת. ש. אני רוצה להבין, ב- 2006 כשנקנתה הדירה לא ידעת שום דבר, לא מאלה מקורות נקנתה הדירה, לא על שם מי נרשמה הדירה? ת. נכון. ש. אני מבין שגם לא התעניינת אצל עו"ד, לא היית בקשר עם הקונים לגבי ביצוע תשלומים? ת. הייתי עם תינוק בבית. לא חשבתי ששני אנשים צריכים להתעסק באותו דבר. אני הייתי אחראית על דבר אחד והוא על דבר אחר ( ר' פרו' מיום 10.10.21, עמ' 64, שו' 3-18). ערה אני לשינוי בגרסת אמו של הנתבע בין חקירתה לבין כתבי בי-דין שהגישה מטעמה באשר לעזרה ברכישת הדירה הראשונה. בחקירתה טענה כי נעזרו היא ובעלה בכספים שנתן להם אביו של בעלה לצורך קניית הדירה ( ר' פרו' מיום 18.4.21, עמ' 17, שו' 21) עובדה שלא צוינה בכתבי בי-דין מטעמה. גם אם נכון הדבר אין להקיש מכך, כפי ניסיונה של התובעת בסיכומיה להראות כי להורים לא היתה היכולת לרכוש את הדירה ללא עזרת הנתבע וכי הדירה נרכשה מכספי הנתבע ולא כטענת האם. אני מוצאת לדחות ניסיון זה של התובעת בסיכומיה. גם אם אכן נעזרו הורי הנתבעת בסבו של הנתבע, יש לקבוע כי על פי הראיות שהוגשו לבית המשפט ולא נסתרו ע"י התובעת גובה משכורתם והכנסתם החודשית של הצדדים (התובעת והנתבע) בשנים 2005-2006 לא אפשרה להם רכישת דירה. מכל הטעמים לעיל אני מקבלת את גרסת הנתבע והוריו (בתביעה לסעד הצהרתי שהגישו) ויש לקבוע כי הדירה הראשונה נרכשה ביוזמת ובמימון הורי הנתבע והם נרשמו בעליה של הדירה בידיעת התובעת. עמדה לתובעת האפשרות משך 9 שנים בהם התגוררו הצדדים בדירה הראשונה לשנות את הרישום או לפנות לבית המשפט בבקשה להכריז עליה בעלים של הדירה בשותפות עם הנתבע. זאת לא עשתה ולא בכדי. תשלומי המשכנתא ביום 27.3.06 רכשו הורי הנתבע את הדירה הראשונה., בתמורה לסך 137,000$ ארה"ב, אשר שוויים נכון למועד רכישת הדירה עמד על סך של כ- 641,845 ₪ ( לפי שער דולר 4.685) ( סע' 6 לתצהיר ההורים מיום 18.8.20). לצורך רכישת הדירה נטלו ההורים משכנתא בגובה של 380,000 מבנק הפועלים ביום 29.5.06 לתקופה של עד חודש ספט' 2014. ביום 1.3.11 קיבלו ההורים הודעה מבנק הפועלים על סילוק המשכנתא, מס' ..... ( נספח ה' לתצהיר ההורים מיום 18.8.20). לנספח ה' צרפו ההורים אישורים מבנק הפועלים על תשלומי פירעון מוקדם לסילוק המשכנתא כמפורטים להלן: ביום 17.11.08 שולם סך 75,000 ₪. ביום 18.12.08 שולם סך 25,000 ₪. ביום 15.11.09 שולם סך 50,000 ₪. ביום 10.11.10 שולם סך 100,000 ₪ - ביום 28.2.11 שולם סך 45,200 ₪. סה"כ – 295,200 ₪. בתצהירם אישרו ההורים כי סילקו את המשכנתא מוקדם יותר וזאת מחסכונות שצברו במשך השנים ובשלבים ( סע' 16). מנגד, לטענת התובעת תשלומי המשכנתא, המפורטים לעיל, שולמו מכספים שהבריח הנתבע מחשבון הבנק על שמו והעביר להוריו. טענת התובעת בסע' 18 לסיכומיה כי הורי הנתבע השתכרו שניהם כ- 10,000 ₪ בשיא לחודש מלמדת לכאורה כי לא יכלו לסלק את המשכנתא בכוחות עצמם ללא עזרת הנתבע. טרחתי וחישבתי את משכורתם החודשית של ההורים (הורי הנתבע) לשנים 2006-2010 , בהתאם לדפי החשבון שצורפו לתצהיר האם מיום 7.2.21 (הוגש ביום 15.5.21), ולהלן ממצאי חישובי: הטבלה מציינת לפי שנים את הכנסתה החודשית הממוצעת של האם ואת הכנסתו החודשית הממוצעת של האב, בהתאמה . חיבור המשכורות הממוצעות יחד מלמד כי באותן השנים , הכנסתם החודשית של ההורים עמדה על כ- 11,500 ₪ לחודש. לא מצאתי לערער על טענת ההורים כי סילקו את המשכנתא קודם לתום תקופתה מחסכונות שחסכו. לשיטת התובעת אכן לא נטלו משכנתא מחששו של הנתבע כי הדבר יפגע בקצבתו החודשית מהמלל ואולם הנתבע שילם מידי חודש את המשכנתא באמצעות כספים שהעביר להוריו, ואילו היא השתתפה ברכישת הדירה באמצעות פריטי ריהוט וחשמל שהביאה לדירה ובכך נחסכו כספים לצורך רכישתם: " כשהתחתנו בעלי נכנס לדירה , היה לי הכל , כל מוצרי החשמל, מצעים, כלי מטבח, אמא שלי קנתה טלוויזיה, חסכנו כסף, הכסף שהוא חסך הוא העביר לאמא שלו ...בזכות זה שהבאתי הרבה רכוש לנישואין אז חסכנו כסף, לא היינו צריכים להוציא כסף... ש. כלי הבית מימנו את הדירה הראשונה? ת. זה חסך מאיתנו רכישות. ש. מאיפה היו לכם 640,000 ₪ ת. לא היה, הצלחנו לחסוך 150,000 ₪ שבעלי העביר לאמא שלו ובנוסף היתה המשכנתא . ש. יש מסמכים שמראים שמי שלקח את המשכנתא זה .... אני לא רואה אף העברה אחת שלך או של .... בגין תשלומי המשכנתא או להורים, אני לא רואה כלום ב 2006, את מספרת טענה, בע"פ , שעומדת בסתירה למסמכים בכתב. ת. זה מה שבעלי אמר לי, שהוא הרוויח המון כסף שחור, והוא העביר את זה להורים שלו "( ר' פרו' מיום 10.10.21, עמ' 50, שו' 5- 21). כשנשאלה כיצד חסכו סכום של 150,000 ₪ השיבה: " זה מה שבעלי אמר לי, שהוא הרוויח המון כסף שחור והוא העביר את זה להורים שלו" ( שם, עמ' 50, שו' 21). לא ניתן לחלוק על כך שרכישת הדירה בשנת 2006 על ידי ההורים נעשתה שלא בשיתופם של הצדדים. התובעת לא מצאה את הדירה, לא פגשה במוכרים, לא השתתפה בחתימה על הסכם המכר, אף הנתבע לא השתתף בהסכם המכר, וכל הליך רכישת הדירה נעשה שלא בידיעת התובעת למצער. גם כספים ששולמו עבור פירעון המשכנתא לא יצאו מחשבונה של התובעת אלא מחשבונו של הנתבע, כך לטענתה. מכל הטעמים לעיל, הריני לקבוע כי ההורים הם אלו אשר שילמו עבור רכישת הדירה ולא בכדי נרשמה הדירה על שמם ואין לערער על בעלותם על דירה זו ונדחות טענות התובעת (נתבעת) כי דירה זו נרכשה ומומנה על ידי הנתבעים בפועל והייתה אמורה להיות בבעלותה ובבעלות הנתבע. רכישת דירת המגורים ( או "הדירה השנייה") בכתב התביעה טענה התובעת כי דירת המגורים נרכשה מכספי מכירת הדירה הראשונה שנרכשה מכספם של הנתבעים בתוספת סכום קטן שאף הוא שולם מכספים משותפים של הנתבעים ( סע' 12 לכתב התביעה שלה בתביעה הרכושית). לטענתה הצדדים מכרו את הדירה הראשונה בת ...החדרים משום היותה קטנה עבורם ועבור 3 הילדים ורכשו דירה בת ... חדרים לרווחתם ולרווחת הילדים, כל אחד בחדר נפרד. הורי הנתבע מנגד בכתב תביעתם טענו כי דירת המגורים נרכשה מיוזמתם: "בשנת 2013 , יצאה התובעת לפנסיה וקבלה לידיה כספי פנסיה ממקום עבודתה. עקב כך, החליטו התובעים להחליף את דירת המגורים הראשונה בדירת מגורים גדולה יותר, על מנת שבכך תגדל השקעתם, מאחר שכספיהם המופקדים בבנק לא צברו ריביות כלל. כמו כן רצו התובעים לאפשר לנתבע ולבני משפחתו מגורים בדירה מרווחת יותר מקודמתה" ( סע 13). עו"ד ... בחקירתה אישרה כי ההתנהלות למול הקבלן נעשתה רק ע"י אם הנתבע ועד אז לא הכירה את הנתבע כלל: " ש. לגבי הדירה השנייה, זו דירה שנרכשה מקבלן. ת. נכון. ת. ...פנתה אלי, לא דברתי עם בעלה , ובקשה שאייצג אותה בקניית הדירה שנמצאת בבנייה, עם הקבלן, וכל ההתייחסות בדירה הזו וכל המסמכים בתיק היו רק בין ...והקבלן. בכל המסמכים כתוב ... ובעלה ... לא נזכר שם הנתבע, לא הכרתי אותו , לא ראיתי , לא דברתי איתו, רק ראיתי אותו בזמן רכישת החוזה עם הקבלן. לא ידעתי שיש להם בן. כל המסמכים היו בנידון משפחת .... ( ר' פרו' מיום 11.4.21, עמ' 8, שו' 23-28, עמ' 9, שו' 1-2). ביום 4.2.14 חתמו ההורים על הצעה לרכישת דירת המגורים מחב' ...בע"מ, בפרויקט בניה ".... " ...., ... ... / .... ... ... ,... ... בתמורה לתשלום סך 1,410,000 ₪. ביום 5.1.15 נקבע מועד לחתימה על רכישת הדירה במשרדי ב"כ הקבלן, עו"ד .... בפגישה נכחו ההורים, הנתבע, ב"כ ההורים – עו"ד ... וב"כ הקבלן. במהלך הפגישה התברר כי ההורים חייבים בתשלום מס רכישה בשווי 8% משווי הרכישה המהווים סך של כ- 112,000 ₪. לאחר התלבטויות ובעצת ב"כ הקבלן וב"כ ההורים הוחלט כי הדירה תרשם ע"ש הנתבע , ולהורים תרשם הערת אזהרה ע"י ב"כ הקבלן. במקביל לרכישת דירת המגורים , ביום 12.3.15 התקשרו ההורים עם מר .... בהסכם למכירת הדירה הראשונה בתמורה לסך 1,270,000 ₪. קרי, רכישת דירת המגורים מכספי מכירת הדירה הראשונה ותוספת של 140,000 ₪ , כספים אשר לטענת ההורים עמדו לרשותם מכספי הפנסיה שקבלה האם בעת יציאתה לפנסיה בשנת 2013. מיותר לציין, כי מכל שהובא בפני עולה בבירור כי התובעת לא השתתפה בתשלום רכישת הדירה. התובעת לא ניהלה כל משא ומתן עם נציגי חברת ... בע"מ , וחרף טענתה כי ערכו שיפוצים בדירה עובר לכניסתם אליה לא הוכיחה בראיות כי כספים עבור השיפוץ , שיש להזכיר כי המדובר בדירה חדשה, הועברו מחשבונה הפרטי. אף הנתבע לא הוכיח תשלום עבור רכישת דירת המגורים. וכך השיבה בחקירתה בנוגע למעורבותה ברכישת דירת המגורים: " מפנה לנספח ו לתצהיר ... מיום 18.8.20 ( הצעה לרכישת דירה) , מתי ראית את ההסכם פעם ראשונה? ת. רק כשהוגשו התביעות. ש. נכון שלא נכחת בעת הצעת הרכישה? ת. נכון. ש. נכון שבכלל לא בחרת את הדירה השנייה אלא התובעים? ת. זה לא נכון. ש. האם הלכת לראות את הדירה לפני ההצעה לרכישת הדירה ת. כן, ראינו, בעלי הביא את הפרויקט זה היה עוד במהלך הבניה. ש. אז מתי ראית את הדירה פעם ראשונה? ת. רק את הפרויקט ראיתי, הוא אמר שזה הבית שאנחנו הולכים לקנות. ש. אבל לא נכחת בהצעת הרכישה. ת. נכון ( ר' פרו' מיום 10.10.21, עמ' 54, שו' 34-36, עמ' 55, שו' 1-10). בהמשך חקירתה נשאלה: ש. את היית אי פעם במשרד של הקבלן? ת. לא. ש. את יודעת איך קוראים לקבלן? ת. ...היה אצלו. ש. את יודעת שכל חשבוניות התשלום מופיעות על שם ...? ת. לא ידעתי את זה. ש. האם ידעת על שם מי נרשמה הדירה כאשר היא נרכשה? ת. הייתי בטוחה שהיא נרשמה על שם שנינו. ש. את מצפה שיאמינו לך שהדירה תרשם על שם שניכם בלי שתהיי נוכחת ותחתי על מסמכים? ת. זה נראה לי הגיוני, כך חשבתי. ש. האם נתת יפויי כוח ל... שיטפל ברכישת הדירה? ת. לא חשבתי שצריך יפויי כוח, אני לא מבינה בזה... ש. מפנה לעמ' 4 שו' 2 לפרו" הם קנו את הדירה כדי שנגור בה". על סמך מה אמרת שההורים הם אלה שקנו את הדירה, ז"א שהם שילמו עבור הדירה? ת. לא ידעתי מי שילם, אני יודעת שבעלי " ( ר' פרו' מיום 10.10.21, עמ' 64, שו' 30-36, עמ' 65, שו' ,1-8, 31-33) בכתב התביעה עתרה התובעת לרישום הדירה ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים שכן לגרסתה מדובר בדירה שנרכשה מכספים משותפים ובמהלך החיים המשותפים של הצדדים, ולפיכך וודאי שהיא שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים! ( סע 51 ). הכיצד ניתן להלום בין טענותיה בכתב התביעה לבין הדברים שאישרה בחקירתה לעיל, כי לא ידעה מי שילם, היא יודעת שזה .... התובעת לא יזמה רכישת דירה חדשה ויש להניח שאילולא הורי הנתבע היו מוכרים את הדירה הראשונה, הצדדים היו ממשיכים להתגורר בה. התובעת שלא הייתה מעורבת כלל ברכישת דירת המגורים ואף לא שילמה ולו אגורה אחת לצורך רכישתה. אין חולק כי דירת המגורים נרכשה מכספי התמורה ממכירת הדירה הראשונה בסך 1,270,000 ₪ ותוספת של 140,000 ₪. לאחר שקבעתי לעיל כי מקובלת עלי טענת ההורים כי הדירה הראשונה נקנתה מכספים שהיו שייכים להם, ונדחית טענת התובעת כי מקור הכספים היו היא והנתבע, הרי שיש לקבוע כי סך 1,270,000 ₪ ששימשו לרכישת הדירה היו שייכים להורי הנתבע. כך גם אין חולק כי תוספת 140,000 ₪ שולמו מכספי הורי הנתבע ולא מכספי התובעת ( נספחים טז'- יח' לכתב התביעה של ההורים). . " כל התשלומים היו מבוססים על הדירה ברחוב ... שהיא [... – א.ו] מתכוונת למכור" (חקירת עו"ד ... מיום 11.4.21, עמ' 9, שו' 6-7). ביום 23.8.16 נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבע על דירת המגורים ע"י ב"כ הקבלן. ביום החתימה על הסכם המכר ה- 5.1.15 הוסכם, כך לטענת ההורים כי תירשם לטובתם הערת אזהרה על הדירה, מה שלא התבצע בפועל. עו"ד ... ייצגה את ההורים במו"מ לרכישת דירת המגורים, זו הפעם השנייה, לאחר שאף טפלה ברכישת הדירה הראשונה. עו"ד ...נכחה בהסכם ביום 5.1.15 ובתצהירה אישרה כי: " בעת הפגישה לקראת החתימה על ההסכם, התוודעו התובעים לכך שיהיה עליהם לשאת במס רכישה בסכום של 8% משווי הרכישה. עקב כך, פנו התובעים אלי ואל ב"כ הקבלן, בשאלה האם ניתן לערוך את ההסכם על שמו של בנם ..., תוך שמירה על זכויותיהם בדירה. ב"כ הקבלן ענה לשאלתם של התובעים כי אין בעיה עם זה , אולם עליהם חלים מלוא התשלומים, ובבוא מועד רישום הדירה , תרשם לטובתם הערת אזהרה" ( סע 11-12). הערת אזהרה נרשמה ע"ש הנתבע בלבד. בחקירת עו"ד ...הובהר כי אף היא הבטיחה להורים כי תדאג לרישום הערת אזהרה על שמם כשיתאפשר: "ש. ...אבל אני אומר לך שחובת הנאמנות כלפיהם היא רק שלך כי את עוה"ד שלהם...איפה הערת האזהרה שמתייחסים אליה בסע' 27? למה היא לא נרשמה? האם אכן את הבטחת להם שתרשם הערת אזהרה? איפה הערת אזהרה? ת. באשר לשאלתך בעניין הערת אזהרה אני משיבה שאי אפשר היה לבצע, הדירה עדין לא רשומה בטאבו. באשר לשאלה אם הבטחת לרשום הערת אזהרה, אני משיב, הבטחתי ובלבד שתהיה אפשרות לרשום הערת אזהרה. ש. אמרת להם את זה במעמד החתימה? ת. כן, וגם ערכתי הסכם שבו כתוב ש" כשניתן יהיה לרשום הערת אזהרה" . ש. ב 08.2016 נרשמה בטאבו הערת אזהרה על שם ..., לכן ברור, שניתן היה לרשום הערת אזהרה ע"ש התובעים. גם אם אין טאבו ויש חברה משכנת... ת. לא ידעתי שב – 2016 נרשם הערת אזהרה. לא ראיתי טאבו, לא יודעת. משנת 2015 ניתקו כל היחסים. והבנתי שהכל בסדר . משנת 2015 לא הייתי איתם בקשר " ( ר' פרו' מיום 11.4.21, עמ' 11, שו' 33-36, עמ' 12, שו' 1-12). עדותה של עו"ד... אמינה עלי והיא אינה צד מעורב בהליך זה (אף כי ייצגה את התובעים במסגרת רכישת הדירה) לא מצאתי כל נימוק שלא לקבל את עדותה כאמינה וכתואמת את העובדות לאשורן. לתצהירם צרפו ההורים הודעת דוא"ל מיום 9.3.2020 ששלחה באת-כוחם לב"כ הקבלן, עו"ד .... וביקשה לקבל הסבריו לאי רישומה של הערת אזהרה לטובת ההורים, פנייה שלא נענתה, לפחות לא צורף מענה לפניית ב"כ ההורים מאת עו"ד ... ( נספח כ' לתצהיר ההורים מיום 16.8.20 שהוגש לבית המשפט ביום 18.8.20). גם אם להורים היתה החובה לוודא רישום הערת אזהרה על שמם, אין חולק כי עו"ד ... וגם ב"כ הקבלן לא עמדו בהבטחתם לרישום הערת אזהרה ע"ש ההורים. מעבר לצורך, התובעת לא טענה כי בקשה לקבל נסח טאבו ולראות מי הבעלים ומי רשום בהערת האזהרה. יתרה מכך, טענה התובעת עצמה כי רק לאחר פנייתה לעו"ד לצורך טיפול באיזון המשאבים גילתה לראשונה כי הדירה רשומה רק על שם הנתבע. קרי, כל השנים שהתגוררה בדירת המגורים לא סברה שיש לבדוק מי רשום בעלים של דירת המגורים. לא מצאתי לקבוע כי העדרה של הערת אזהרה מלמד על כי הדירה נרכשה עבור הנתבע, חרף רישומו כבעלים. כך גם סברתי בניגוד לטענת התובעת בסיכומיה ( סע' 8). כי תשלום מס בשיעור 8% בסך 112,000 ₪ הינו סכום גבוה שהצדיק מבחינת התובעים את רישום הדירה על שם הנתבע בהיותו מחוסר דירה. עו"ד ... אישרה כי ההסכם שערכה בין ההורים לנתבע ביום 13.3.15 נועד לשמור על זכויות ההורים בדירה, הסכם עליו אדון בהמשך. גם טענת התובעת, שאיני מבינה את פשרה, כי לשם מה היה נחוץ להורים לרכוש דירת ...חדרים אלא אם התכוונו לרכוש עבור הנתבע והתובעת דירה דינה להידחות ( סע' 12). מעבר לצורך, סיכומיה של התובעת מלאים השערות ותהיות ללא שהתובעת מבססת אותן על עובדות בשטח. מהאמור לעיל מצאתי לקבוע כי דירת המגורים נרכשה מכספי מכירת הדירה הראשונה שנרכשה ע"י ההורים ובתוספת 140,000 ₪ כספים ששולמו ע"י ההורים והיא שייכת להורים אף אם רשומה על שם הנתבע והתובעת והנתבע מתגוררים בה. הברחת כספים בכתב התביעה הרכושי לא עלתה טענה כי הדירות נרכשו מכספים שהנתבע העביר להוריו. ההיפך, התובעת שבה וטענה כי שתי הדירות נרכשו מכספים משותפים לה ולנתבע. אכן, הנתבע לא שיתף את התובעת בהכנסותיו החודשיות, כשם שהתובעת לא שיתפה את הנתבע בהכנסותיה החודשיות ומעדויות הצדדים שניהם עולה כי הצדדים התנהלו בהפרדה רכושית ואף לא החזיקו חשבון בנק משותף לצרכי ניהול משק הבית. כתב התביעה מייחד 3 סעיפים לדירה הראשונה, שאף שם נטען כי נרכשה מכספי התובעת והנתבע, חרף ידיעתה כבר בחודש דצמבר 2006 , בהליך לקבלת צו הגנה כי הדירה הראשונה נרכשה ע"י הורי הנתבע , שבה וטענה בכתב התביעה כי הדירה הראשונה נרכשה מכספים משותפים. כך גם אין בכתב התביעה כל טענה להשתתפות התובעת בשיפוצים שנערכו בשתי הדירות בהשתתפותה הכספית. מנגד, מרחיבה התובעת רבות באשר לאי ידיעתה מה היו ההכנסות שהופקדו בחשבון הבנק של הנתבע. לטענתה הוברחו על ידי הנתבע כספים להוריו ללא שטענה כי כספים אלו שילמו את שתי הדירות, שאחרת היתה סתירה בין שטענה בכתב התביעה כי הצדדים שילמו מכספים משותפים את שתי הדירות, אלא אם סברה התובעת כי כספי הנתבע הינם משותפים לצדדים במהלך חייהם המשותפים חרף קיומו של סע' 4 לחוק הקובע כי לכל צד האוטונומיה לעשות בכספיו ככל שיחפוץ, כפי שהתובעת נהגה. טענות אלו שבו ונטענו בתצהיריה ונוספו להם טענות על זכאותה למחצית הבעלות בדירת המגורים מכוח אי חתימת הצדדים על הסכם ממון ורכישת הדירה במהלך חיי הנישואין. לראשונה בסיכומיה עלתה הטענה על הברחת כספים לצורך רכישת שתי הדירות תוך שטענה כי הנתבע חסך מידי חודש סך 9,000 ₪ שהועברו להוריו ומכספים אלו נרכשה הדירה הראשונה בשנת 2006 ודירת המגורים בשנת 2015. שגגה נפלה מלפני התובעת. בחודש פברואר 2022 נחקר הנתבע בהליך למזונות ושם אישר כי משכורתו החודשית עומדת על סך 9,500 ₪ לחודש וכן קצבת הנכות עומדת על סך 3,500 ₪ לחודש. התובעת שיערה כי הנתבע מבזבז מידי חודש סך של כ- 4,000 ₪ ויתרה בסך 9,000 ₪ חוסך מידי חודש. סכום זה שהנתבע הרוויח בשנת 2022 הושלך על ידה לשנת 2006 וכך טענה כי אף בשנת 2006 הנתבע הצליח לחסוך סך 9,000 ₪ לחודש ומכספים אלו נרכשה הדירה הראשונה. ואולם, דפי חשבון שצירף הנתבע מלמדים כי בשנת 2005 לא עבד כלל והכנסותיו היו מטעם המוסד לביטוח לאומי. רק בשנת 2006 החל לעבוד והכנסתו החודשית כולל הקצבה החודשית לא חרגה מסך כ- 8,500 ₪ לחודש, כמפורט בטבלה שערכתי בסעיף 73 לעיל. משכך, אם היו הברחות של כספים אותם לא מצאתי שהצליחה להוכיח התובעת למעט הטענה כי הנתבע העביר את כספיו להוריו, הרי שכספים אלו, אם היו, לא שילמו את הדירה הראשונה, שכן לטענתה דירה זו שולמה על ידי הצדדים עצמם – טענה שנדחתה. אין באף לא אחד מכתבי בי-דין שהגישה התובעת כולל סיכומיה ראיות על כספים שהועברו להורי הנתבע מהנתבע. למעט טענותיה להברחות, עליהן אדון בהמשך. כך גם לא הוכיחה בראיות גובה כספים שהוברחו ומתי. ב"כ ההורים ערכה טבלה ובה פירטה כספים שהעביר הנתבע להוריו במהלך השנים החל מאמצע שנת 2006 ועד סוף שנת 2015 , בסך 489,000 ₪ וכספים שהעבירו הורי הנתבע לנתבע החל משנת 2008 ועד לסוף שנת 2015 בסך 409,000 ₪. התובעת לא התייחסה לטבלה זו שצורפה כנספח א' לסיכומי ההורים ובסיכומיה לא הפנתה לטבלה זו למעט הטענה כי הורי הנתבע אישרו שהנתבע העביר להם כספים ואולם למעט זה לא ייחסה כל חשיבות לטבלה שערכה ב"כ ההורים, לא לשלילה ולא לחיוב. המשמעות של הברחות כספים היא העברתם על ידי צד אחד ללא ידיעת משנהו, אלא שעל פי גרסת התובעת, כבר בכתב ההגנה, היה ידוע לה כי הנתבע העביר כספים להוריו ובסיכומיה אף פרטה באילו כספים המדובר, טענה שנדחתה על ידי. הדילמה הניצבת בפני ביהמ"ש הינה בשאלה מהי הנקודה ממנה יסבור בית המשפט כי הצד שהעביר כספים לצדדי ג' עבר על חובת תום הלב וחובת האמון שבין בני זוג המנהלים חיים משותפים ובכך "הבריח" כספים ובמקרה זה יהא הצד השני זכאי להשבתם. בעניינינו, חרף טענות התובעת כי היא זו ששילמה את כל הוצאות הבית, בחקירתה אישרה כי היא הייתה אמונה על הצד החינוכי של הילדים ואילו הנתבע היה אחראי על הוצאות משק הבית והמיסים. אין לתובעת טענות בדבר חוסר בצרכים החיוניים לקיומו של משק הבית וגידול הילדים, קרי, אף אם הנתבע העביר כספים לצדדי ג', כלכלת הבית וצרכי הילדים לא נפגעו. ההיפך, טענת הנתבע כי דאג וטיפל בבתה הבכורה של התובעת מנישואיה הראשונים כאילו הינה בתו לא נסתרה. מזונות בתה הבכורה של התובעת הופקדו בחשבון הבנק הפרטי של התובעת וצרכי הבת נכללו בהוצאות הבית השוטפות, כפי שטענה בחקירתה למזונות: ש. הבת ... מתגוררת בדירה מאז הנישואין מ- 2005, למעלה מגיל 18. ת. כן, בת 21. ש. היא ישנה כל יום בבית? ת. כן, פעם בשבועיים נוסעת לחבר שלה... ש. קבלת מזונות מאבא שלה בסך של 2,200 ₪. ת. כן, למשך כמה שנים, כשהיתה בגן ואז ירד ל- 2,000 ₪... ש. מכספי המזונות האלו נתת כספים לנתבע ע"מ להשתתף בהוצאות? ת. לא פיסית. .. (ר' פרו' מיום 14.2.22, עמ' 30 שו' 16-25, עמ' 31 ,שו' 4-5) חרף טענתה כי הנתבע סרב לשתפה בחשבונו הפרטי, במהלך חיי הנישואין לא פעלה התובעת למנוע העברת כספים להוריו ואולי אף עצמה עיניים נוכח העובדה כי אף היא פעלה בחשבונה כראות עיניה. אף היא הלוותה כספים לאמה ואחיה ובמהלך השנים הצליחה לחסוך כ- 200,000 ש"ח "בן זוג החושש מפני התנהלות כלכלית הפוגעת באינטרס השיתופי והשוויוני הדחוי, צריך לגלות עירנות ולא לשקוט על שמריו. החוק מקנה לו אפשרות לשמור על זכויותיו באמצעות סעדים זמניים של שמירת זכויות מכוח סעיף 11 לחוק (עיקולים, גילוי חשבונות, ערובה, כל סעד זמני אחר...). סעיף חיקוק זה והאמצעים שבו הם למעשה החוליות המקשרות בין יחסי הנישואין בהווה (במהלכם ניתנת עדיפות לכאורית לאינטרס האוטונומיה של כל אחד מבני הזוג בדמות סעיף 4 לחוק) לבין היחסים הכלכליים או האיזון הרכושי העתידי הצפוי בעת פקיעת הקשר העתידית שאמור להיות שוויוני, הוגן ומאוזן (סעיף 5). (תלהמ (נצ') 39221-03-17 א.כ נ' ט.כ - מאגר נבו 02.05.2019) אמו של הנתבע אכן אישרה בתצהירה כי הנתבע העביר להוריו מידי פעם כספים ע"ח דמי השכירות ורכבים שרכשו עבורו: " לאורך כל התקופות הנ"ל בני העביר לחשבוני כספים מעת לעת וזאת הן עבור דמי השכירות/ דמי שימוש בדירות המגורים שלי ... והן עבור רכישת רכבים עבורו. סך העברות שביצע בני ... לחשבוני עומד על סך כולל של 457,000 ₪" ( סע' 4 לתצהיר מיום 7.2.21). למול תצהירה לעיל, בחקירתו אישר הנתבע כי העביר להוריו סכומי כסף המסתכמים בסך של 489,000 ₪ וקיבל מהוריו כספים בסך של 409,000 ₪ בין השנים 2006-2015: "ש. מציגה לך את טבלת העברות ממך להוריך ומהוריך לך ב- 2006- 2015, כמו כן, מציגה לך דמי חשבון מהחשבון שלך של העברות שביצעת להורים, ודמי חשבון של ההורים והעברות שביצעו לך . האם נכון שבין 2006 ועד 2015 העברת להורים 489,000 ₪ וההורים העבירו לך 409,000 ₪ כך שהעברת להם למעשה במשך 10 שנים 80,000 ₪? ת. מה שרשום בהערות זה בוודאות, יש דברים שאני זוכר, כל מה שיש לצידם הערות אני זוכר" ( ר' פרו' מיום 30.9.21, עמ' 36, שו' 30-34). באשר לטבלת העברות, ב"כ ההורים ערכה טבלה ובה מפורטות כל העברות הכספים בשנים החל משנת 2006 , אשר בוצעו מהנתבע אל הוריו או מהוריו אליו ... מדובר על טבלה ללא משקל ראייתי, רק עושה סדר...אני שומרת לעצמי את הזכות להגיש טבלה זו במסגרת סיכומיי ( ר' פרו' מיום 30.9.21, עמ' 36, שו' 13-28). מתצהיר אם הנתבע מיום 7.2.21 ידוע כי הנתבע העביר לחשבונם בחודש יוני 2019 סכום של 200,000 ₪ שהיו בחשבונו מחשש שסכום זה יעוקל ע"י התובעת ( סע' 5). ערה אני לעובדה כי הטבלה משמשת ככלי עזר בלבד, ואולם כל הסכומים שצוינו בטבלה מגובים בדפי החשבון שצרפה האם לתצהירה מיום 7.2.21. התובעת לא סתרה טבלה זו ולא הוכיחה "הברחת כספים" מעבר למצוין בטבלה זו. מעיון בדפי חשבון הבנק של האם עולה כי מצוינים בהם סכומי הכסף שהעבירה לנתבע כמופיע בטבלה. ההורים שילמו עבור הנתבע כספים לרכישת כלי רכב שנרשמו חלקם ע"ש האם וחלקם ע"ש הנתבע. אין חולק והתובעת אישרה בחקירתה כי המשפחה כולה עשתה שימוש ברכבים אלו. כל טענה שתטען ע"י התובעת על כספים שהעביר הנתבע להוריו, חייבת הוכחה, וכזו לא הובאה בפני (למעט הטבלא כאמור לעיל). יש לזכור כי המדובר על כספים שהועברו לכאורה לפני כ- 18 שנים, אשר לא ניתן כיום לשחזר אחורנית ולטעון כי אכן המדובר מכספי משכורות שהועברו במשך השנים בין הנתבע להוריו. יפים לעניינו דברי כב' השופט סילמן שסבר כי טענה להברחות תקפה סמוך למועד הקרע ואין לביהמ"ש הכלים לבחון הברחות שנעשו שנים קודם, כנטען בעניינינו: "כי ככלל, ימשוך ביהמ"ש ידו, מבחינת זכויות הצדדים לתקופה שהינה רחוקה מהמועד לאיזון, או מועד הקרע, שכן הקושי הקיים בבחינת תנועות כספיות לתקופה זו הינו כפול – קושי ראייתי לגבי בחינת טיב ההוצאה, וקושי הסכמי, לבחינת ידיעת הצדדים והסכמתם באשר להוצאה. כאשר צדדים, או מי מהם, טוענים למועד קובע לאיזון זכויות, או מועד קרע, עליהם להביא בחשבון כי קביעת המועד תמנע טענות לגבי כספים וזכויות שהוצאו זמן רב לפני המועד הקובע, שכן תיוחס לצדדים הסכמה להתנהלות כספית לגבי מועדים רחוקים כאמור. אין בכך כדי לפגום בזכות הצדדים לטעון להברחות שאירעו סמוך לקרע, ברם, לא יעלה על הדעת לנסות ולגלגל הגלגל אחורנית שנים רבות, מבלי שתהיה ראיה יוצאת דופן שתלמד על הברחת כספים, בתקופה בה היו אמורים הצדדים לחיות יחד כזוג יונים... לפיכך, משנקבע מועד קרע, בהסכמת הצדדים, יש לבחון את התנהגותם הכלכלית סמוך למועד איזון זה; טענה כי סכום, אף נכבד, אשר הוצא לפני 5-10 שנים מהווה 'הברחה', דורשת נטל הוכחה יוצא דופן בגובהו; לא יעלה על הדעת כי בני זוג יערכו התחשבנות ופנקסנות על אשר אירע כל מהלך נישואיהם- לא יעלה על הדעת כי כל החלפת רכב תחייב שמירת קבלות ואסמכתאות וכל השקעה בני"ע תחייב הסכם ממון; חיוב כאמור יעקר מתוכן את מושג חיי הנישואין והשיתוף הכלכלי. (תמש (קריות) 1501/08 פלוני נ' אלמונית - מאגר נבו 15.09.2009) אכן, תמוה כי הנתבע רכש רכבים ורשמם על שם אמו גם לאחר שידע כי הדבר לא יסכן את קבלת קצבת הנכות. רשימת הרכבים ע"ש אמו של הנתבע הוגשה לביהמ"ש במועד חקירתה של האם , ואילו רשימת רכבים ע"ש הנתבע הוגשה לביהמ"ש בתצהיר אמו מיום 7.2.21 ( נספחים ג1-ג2). עמדה לתובעת האפשרות לסתור רשימת הרכבים ולטעון כי רכבים שרשומים ע"ש האם ו/או על שם הנתבע לא שימשו את הצדדים במהלך חייהם המשותפים. יתכן והיה בכך להוכיח הברחת כספים באמצעות רכבים שנרכשו לא עבור השימוש הביתי. אך כזאת לא עשתה. הטענה כי הנתבע "עבד בשחור" לא הוכחה ולו בבדל ראיה ע"י התובעת. משלא הוכחה עבודה בשחור אין לביהמ"ש אלא מה שעיניו רואות. מיותר לציין כי הציטוט של הנתבע מחקירתו מיום 30.9.21, שהתובעת ציטטה בסע' 24 לסיכומיה בעת שהנתבע אמר: "לא יודע לשים כסף מרוב שאני מרוויח בשחור" נאמרה בציניות ואין לראות בה הודאת בעל דין. הטבלה מפרטת כספים שהעביר הנתבע להוריו עבור רכישת רכבים במועדים מסוימים ובאותם הימים או בסמוך להם שילמו ההורים כספים משלהם ורכשו עבור הנתבע רכבים ששימשו את המשפחה, כפי שאכן אישרה התובעת בחקירתה: " ש. כל הרכבים שהיו לו שימשו גם אותך ואת המשפחה שלך? ת. נכון" ( ר' פרו' מיום 10.10.21, עמ' 57, שו' 3-4). 31.7.06 – העביר הנתבע סך 17,000 ₪ להוריו. ההורים שילמו סך 47,000 ₪ . 10.5.09 – העביר הנתבע סך 15,000 ₪ להוריו. בו ביום שילמו ההורים סך 50,000 ₪ לאוטודיל. 17.4.11 – העביר הנתבע סך 15,000 ₪ לחשבון אמו. בו ביום שילמו ההורים סך 59,000 ₪ ל... 10.12.15 – העביר הנתבע סך 40,000 ₪ להוריו. בו ביום שילמו ההורים סך 90,000 ₪ ל.... זאת ועוד, בהתאם לטבלה שערכה ב"כ ההורים, בין השנים 2006 ועד לחודש פברואר 2015 העביר הנתבע להוריו סך 489,000 ₪ בעוד הוריו העבירו לו 409,000 ש"ח. האם הפער בסך של כ- 80,000 ₪ נועד לתשלום המשכנתא או דמי שכירות אין לדעת. המדובר בהעברת כספים לפני שנים רבות , כ- 13 שנים עובר להגשת תביעת התובעת ואין לדעת למה יועדו כספים אלו שהועברו בין הנתבע להוריו, בפרט כשהתובעת אישרה כי ידעה על העברת כספים בין הצדדים ולא פעלה למנוע זאת, ובהתאם לסע' 4 לחוק עמדה לנתבע האפשרות לפעול אוטונומית בכספיו, בדומה לאוטונומיה של התובעת שעשתה בכספיה כרצונה. מאידך, אישר הנתבע בחקירתו כי אכן העביר הסכומים הנטענים בטבלה. מאחר והמדובר בסכומי כסף גבוהים שהועברו במהלך השנים, למרות שהתובעת לא טענה למחסור בצרכי הקטינים , יש בכך להוות חוסר תום לב וחוסר יושר כלפי התובעת , אשתו, אמם של ילדיו, והיה מצופה כי הנתבע ינהג בתום לב ובהגינות. מאחר והמדובר בכספים שהועברו שנים רבות אחורה ואין לדעת למה יועדו ,מצאתי להשיב לתובעת מחצית מהכספים שהעביר הנתבע להוריו, בניכוי הכספים שהעבירו הם לו קרי, התובעת זכאית למחצית מסך של 80,000 דהיינו סך של 40,000 ₪. בנוסף, אם הנתבע אישרה בתצהירה מיום 7.2.21 כי הנתבע העביר לחשבונה בחודש יוני 2019 סך 200,000 ₪ מחשבונו. לפיכך הנתבע יעביר לתובעת בנוסף לסך של 40,000 ₪ כאמור לעיל סך של 100,000 ₪. הסכם מיום 13.3.15 - הסכם "הנאמנות" ביום 13.3.15, לאחר רכישת הדירה השנייה נערך הסכם בין ההורים לבין הנתבע בפני עו"ד ... בכתב התביעה של ההורים נטען כי הסכם זה מהווה הסכם נאמנות בין הצדדים, היות והנתבע רשום בעלים של דירת המגורים באופן פורמאלי בלבד ובנאמנות עבור ההורים ( סע' 54). בתצהירה אישרה עו"ד ... כי :"ההורים פנו בבקשה להבטיח את כספי התמורה ששילמו עבור רכישת הדירה השנייה ( סע' 13). . לבקשת התובעים ערכתי עבור התובעים הסכם בינם לבין בנם , ..., לפיו מאשר מר ... .... כי בעל הזכויות האמיתי בדירה הם הוריו, התובעים, וכי הם אלה אשר שילמו בעבור רכישת הדירה וכי אין לו אלא זכות מגורים בדירה כבר רשות, אותם יכולים התובעים בכל עת להפסיק. כמו כן, התחייב הבן לחתום על יפוי כוח בלתי חוזר לפיו הוא מעביר את מלוא זכויותיו לתובעים וכן על בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת התובעים. ביום 13.3.15 חתמו התובעים ובנם על ההסכם הנ"ל" ( סע' 15). ב"הואיל השביעי" להסכם נקבע כי:" והצדדים מצהירים ומאשרים שאין לתת להסכם זה כל פירוש אחר מאשר משתמע ממנו מפורשות וכי לא יהיה הסכם זה מעולם הסכם מתנה ו/או העברת זכויות ללא תמורה". ה"הואיל" השביעי קובע באופן מפורש כי אין המדובר בהסכם מתנה אלא בהעברה בנאמנות: ניתן לומר שכאשר אדם מעביר נכס לזולתו ללא תמורה, וכאשר ההעברה אינה מיועדת לשמש מתנה, חזקה שהצדדים הסכימו ביניהם כי הנעבר יחזיק בנכס כנאמן עבור המעביר או עבור מי שהמעביר קבע כנהנה. (ע"א 3829/91 וואלס נ' נחמה גת פ"ד מח(1) 801, 813 (1994) (להלן: עניין וואלס); ע"א 4351/01 איתן ארז נ' מדינת ישראל (20.06.2005) [פורסם בנבו] ; כרם, בעמ' 179) . (בעמ 7033/15 פלוני נ' פלוני - מאגר נבו 01.09.2016) ואולם, במערכת יחסים בין הורים לילדים קיימת חזקה הפוכה לפיה העברה שלא בתמורה תחשב מתנה: "עם זאת, בפסיקה נתגבשה גם חזקה הפוכה בדבר מתנה כאשר בין נותן הכספים לבין הבעלים הרשום קיימים יחסי קירבה מיוחדים, במיוחד בין הורים לילדים, שאז חלה חזקת המתנה ומתהפכת חובת ההוכחה והיא תחול על הטוען שלא במתנה עסקינן. בעניין זה נקבע בפרשת וואלס כך: "לעומת זאת, כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה ...יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) ... והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה ...". (תמש (ת"א) 1074-11-12 ר' ע' נ' ר' פ' - מאגר נבו 11.08.2016) ההסכם נערך בין ההורים לבין בנם, הנתבע, ללא שמצאו להחתים גם את התובעת על הסכם זה חרף מספר הוראות לא מבוטל הנוגע לתובעת, כדוגמה: סע' 7 – צד א' מעניק לצד ב' , לאשתו ולילדיו בלבד ( להלן:" בני המשפחה של צד ב''") זכות מגורים בדירה לזמן בלתי מוגדר וללא תמורה. מוסכם מפורשות כי זכות המגורים בדירה של בני משפחתו הנ"ל של צד ב' היא בת תוקף אך ורק בתנאי שצד ב' מתגורר בדירה יחד איתם. מוסכם מפורשות כי במידה וצד ב' לא יתגורר בדירה בשל כל סיבה שהיא נשללת מבני משפחתו של צד ב' להתגורר בדירה מאותו רגע שצד ב' לא מתגורר בדירה, על בני משפחתו לפנות את הדירה לאלתר. סע' 8 – מודגש מפורשות כי לצד ב' או לבת זוגתו או לילדיו לא תהיה דיספוזיציה בקשר לזכויות בדירה ובכלל זה צד ב' מנוע מלמכור את הדירה ו/או להשכיר אותה ו/או להעביר אותה לאחר בתמורה או שלא בתמורה ו/או לאפשר לאחר מלבד הוא ובני משפחתו להתגורר בה. סע' 9 – צד ב' מצהיר ומאשר כי הוא ובני משפחתו יגורו בדירה בתנאים של שוכרים בשכירות חודשית בלתי מוגנת ( להלן –"השכירות"). אין חולק כי ההסכם אינו יכול להטיל חיובים על התובעת או לקבוע כל הוראה לצד ג' ללא שצד ג' היה צד לחוזה והסכים לו. התובעת לא הייתה חלק להוראות הסכם זה, הצדדים להסכם לא קיבלו את הסכמתה של התובעת להוראותיו ויתכן והתובעת לא הייתה מסכימה להוראות הסכם זה. . נקודה חשובה נוספת, שלו היו מביאים הסכם זה בפני התובעת, הייתה עומדת לתובעת האפשרות להתנגד להסכם זה בהבינה כי דירת המגורים שייכת להורים ויתכן וכבר אז הייתה נוקטת בצעדים כנגד הסכם זה ו/או בהבינה כי דירת המגורים אינה שייכת לה ולנתבע. יפים דברי כב' השופטת, הנשיאה בדימוס, אסתר חיות לעניינינו: "ככלל, הסכם מחייב אך ורק את הצדדים לו כמסמך שהוא פרי רצונם של מי שהתקשרו בהסכם ולצדדים שלישיים אין בו חלק. על כן, להוציא חוזים שהם על פי מתכונתם חוזים לטובת צד ג' (ראו סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), אין לצד ג' הזכות לדרוש מפלוני לקיים התחייבות שהתחייב לה בחוזה אותו פלוני כלפי פלמוני. זאת גם אם צד ג' יש לו אינטרס בביצוע ההתחייבות, שכן התחייבותו החוזית של פלוני לא נעשתה כלפיו (דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים כרך א 41-40 (1991) (להלן: פרידמן וכהן))" (עא 6507/11 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' ג.ד עיט חברה לשירותים בע"מ - מאגר נבו 11.03.2014) עם זאת, איני מקבלת את טענת התובעת לפיה הסכם זה יכול היה להיערך בכל עת ואין כל הוכחה כי אכן נחתם בסמוך למועד רכישת הדירה. תצהיר עו"ד ... בו הצהירה כי ערכה את ההסכם בסמוך לרכישת הדירה ועדותה אמינים עלי והתובעת לא עמדה בנטל להוכיח אחרת. כך גם סבורה אני כי יש בהסכם כדי לחזק את טענות התובעים והנתבע לכך שהיה ברור לצדדים כי הדירה אינה שייכת לנתבע אלא נרשמה על שמו מטעמי כדאיות הצדדים ומגוריו בה יחד עם משפחתו הינם כבר רשות בלבד, זאת כטענת התובעים. מכל הטעמים לעיל, גם אם נערך הסכם בין ההורים לנתבע וגם אם אין הסכם זה חל על התובעת ואין בו כדי לחייבה. לא מצאתי כי יש צורך להתייחס לטענות התובעת בסיכומיה הנוגעים להסכם ( סע' 5-8). ההסכם נחתם בין הנתבע והוריו ללא ידיעת התובעת. אין חולק כי אין יריבות בין הנתבע להוריו באשר להוראות ההסכם. מאחר והתובעת לא שותפה להסכם, למעלה מן הצורך, מצאתי לדון ביחסים בינה ובין הנתבע בלבד, בהנחה כי הנתבע קיבל את דירת המגורים במתנה, חרף שמתוכן ההסכם עולה כי מדובר בהסכם נאמנות בין הנתבע להוריו. כאמור, בבחינת למעלה מן הצורך, הרי שגם בהנחה כי דירת המגורים ניתנה לתובע במתנה, מה שאיני סבורה כך, הרי מכוח סע' 5 (א)(1) לחוק הוציא המחוקק מכלל איזון המשאבים נכסים חיצוניים שהיו לצדדים ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין. לפיכך, ככל שהנתבע קיבל את הדירה במתנה, במהלך חיי הנישואין, וחרף החרגת מתנות כאמור בחוק, יש מקום לבדוק האם כטענת התובעת היא זכאית למחצית הזכויות בדירת המגורים משום אי עריכתו של הסכם ממון וחיי נישואין בעת קבלת הדירה ומחמת שיתוף ספציפי בנכס החיצוני. שיתוף ספציפי בדירה מסגרת נורמטיבית ביהמ"ש המחוזי מרכז בעמ"ש י. ס. ל נ' ח. ח. ל סקר את הלכת השיתוף הספציפי בחוק יחסי ממון: הלכת השיתוף הספציפי התפתחה בפסיקה לאחר חקיקתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן - חוק יחסי ממון), בו הוציא המחוקק מכלל איזון המשאבים נכסים חיצוניים שהיו לצדדים ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין (סע' 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון... . לאחר חקיקתו של חוק יחסי ממון התעוררה השאלה האם הסדר איזון המשאבים הקבוע בו יכול לדור בכפיפה אחת עם חזקת השיתוף. בתחילה הובעו בעניין זה דעות שונות (וראו ע"א 1945/91 יעקובי נ' יעקובי (1992)), ואולם עד מהרה התקבעה בפסיקה עמדתה של כב' הש' ט' שטרסברג-כהן, יש להחיל על נכסים חיצוניים את הוראות "הדין הכללי", אשר יותאם להקשר הזוגי שבו הוא חל (ע"א 8672/00 אבו-רומי נ' אבו-רומי, [פורסם בנבו] (2002) (להלן - עניין אבו-רומי)), גישה המכונה על דרך הכלל בפסיקה - "הלכת השיתוף הספציפי" שעיקרה הוא כי אין מניעה מכוח הוראת סע' 4 לחוק יחסי ממון (ובלשונו - "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני") כי בן-זוג יטען מכוח דין כללי כלשהו שבידיו זכויות בנכס הרשום על שם בן-הזוג האחר ושהיה בבעלותו ערב הנישואין... 24. בצד האמור הובהר בפסיקה כי לא כל מערכת זוגית כוללת בהכרח שיתוף בנכסים חיצוניים וכי יש צורך בהוכחת "דבר מה נוסף" לצורך החלתו של שיתוף, היינו, יש להוכיח קיומן של נסיבות מסוימות מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין גם אם הם ארוכים ומתנהלים על מי מנוחות. באשר להגדרתו, מהותו והיקפו של אותו "דבר מה נוסף" הובהר בפסיקה, כי עסקינן במבחן עובדתי התלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה (בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 [פורסם בנבו] (2010); בג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 [פורסם בנבו] (‏2016); ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה 13 לחוות דעתו של השופט עמית [פורסם בנבו] (2011)). נוכח מעמדה הייחודי של דירת מגורי בני הזוג נקבע כי יש להקל במשקל הראיות החיצוניות המוכיחות את כוונת השיתוף וזאת לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג (ראו פסקה 37 לפסק דינה של הנשיאה חיות בדנג"ץ הבגידה וכן פסק דינו של השופט עמית בעניין אלמונית). (עמש (מרכז) 22552-04-23 י.ס.ל נ' ח.ח.ל – מאגר נבו 21.01.2024) בסיכומיה טענה התובעת כי דירת המגורים נרכשה במהלך חיי הנישואין ונרשמה על שם הנתבע :" במצב הקיים משלא נעשה הסכם ממון והדירה השנייה נרכשה במהלך חיי הנישואין וודאי שדינה להירשם במחציתה על שם ... ( סע' 13). לטענת התובעת אין לקבל טענת הנתבע כי לא ידע על האפשרות לעריכת הסכם ממון כאשר מדובר באדם שכבר התגרש ושהיה מיוצג ע"י עו"ד .... משלא נערך הסכם ממון, דירת המגורים שייכת לצדדים שווה בשווה. דומני כי יש לשאול אף את התובעת מדוע לא בקשה לערוך הסכם ממון עם הנתבע ביודעה כי אף דירת המגורים אינה רשומה על שמה. הטענה כי לא התעניינה לאורך כל שנות הנישואין באם דירת המגורים רשומה על שמה אם לאו דינה להידחות על אתר. לטענת התובעת הדירות נרכשו מכספים משותפים, טענה ששללתי , ואולם אם אכן טענתה לרכישת הדירות מכספים משותפים, מדוע לא מצאה לדרוש רישומה כבעלים משותפים עם הנתבע למצער על דירת המגורים משך 3 השנים לערך שהתגוררו בה עד למועד הקרע. בחקירתה נשאלה: " אם כבר בשנת 2006 את יודעת שיש פער בין מה שהוא סיפר לך לבין מה שהיה בפועל, למה בשנת 2006 לא דרשת שיחתום על הסכם יחסי ממון . ת. הוא אף פעם לא דרש ממני , גם אני לא דרשתי ממנו. לא חשבתי על זה בכלל. לא התחתנתי בשביל לרמות אותו" ( ר' פרו' מיום 10.10.21, עמ' 52, שו' 31-34). אין חולק כי בבקשה לצו הגנה בשלהי שנת 2006 היה ידוע לתובעת כי הדירה הראשונה נרשמה על שם ההורים חרף טענתה כי היא והנתבע רכשו הדירה מכספים משותפים. בסיכומיה זנחה טענה זו ובססה זכאותה למחצית דירת המגורים בטענה כי הנתבע הבריח כספים להוריו ,כספים ששילמו את הדירות. האם יעלה על הדעת כי חרף הטענה כי הדירות נרכשו מכספי הנתבע , ההורים הם אלה שנרשמו בעלים על הדירה? . התשובה לכך ברורה. היה ידוע לתובעת בזמן אמת כי הדירה אכן שייכת להורים והם ששילמו עליה. התובעת והנתבע התגוררו בדירה הראשונה משך 9 שנים ולא עלה בדעתה אף לא לרגע לבקש שינוי שמות הבעלים על הדירה הראשונה. לאחר המעבר לדירת המגורים היה מצופה כי התובעת תוודא ותדרוש להירשם בעלים משותפים עם הנתבע על דירת המגורים. וראה זה פלא, הנתבע נרשם לבדו כבעלים על הדירה , התובעת כלל לא נכחה במועד החתימה על חוזה הרכישה ביום 5.1.15 וטענתה כי בעת ההיא חלתה וסמכה על הנתבע לא תעמוד לה , הן משום העובדה כי התגוררה בדירת המגורים 3 שנים בהם יכלה לבקש שינוי הבעלים והן משום שאין כל הסבר מניח את הדעת על היעדרותה ביום החתימה על הסכם הרכישה, לו אכן נרכשה מכספם והיא זו שבחרה את הדירה ושיפצה אותה. בחקירתה נשאלה :" ידעת שהדירה ברח ... על שם ....? ת. לא ידעתי, הייתי בטוחה שהיא על שם שנינו ( ר' פרו' מיום 10.10.21, עמ' 58, שו' 21-22). הכיצד סברה התובעת כי דירת המגורים רשומה על שם שניהם לאחר שידעה כי הדירה הראשונה נרשמה על שם ההורים, מי הבטיח לה כי גם דירה זו לא תרשם על שם ההורים. יתרה מכך, דווקא משום שהדירה הראשונה נרשמה על שם ההורים , היה על התובעת לוודא משך השנים שהתגוררו בדירת המגורים על שם מי רשומה הדירה. התנהלותה של התובעת אינה מותירה ספק כי בזמן אמת היה ידוע לה כי אינה שותפה לבעלות על דירת המגורים ואף לא טרחה לשאול את הנתבע מי הבעלים של הדירה, בניגוד לטענתה כי הנתבע שילם את כספי רכישת הדירה. בסיכומיה דחתה התובעת טענות הנתבע על אי ידיעת האפשרות לעריכת הסכם ממון ואם לא נחתם הסכם ממון הרי זה, כך לטענתה משום שהדירות שייכות לשניהם במשותף. גם אם אלך לשיטת התובעת כי במועדים הרלוונטיים לא הייתה זמינה לחתום על הסכמי הרכש של שתי הדירות, הרי שהייתה באפשרותה לדרוש עריכת הסכם ממון עם הנתבע ובו לציין כי הדירות שייכות לשניהם במשותף. העובדה שהתובעת (ולא רק הנתבע...) נמנעה מעריכת הסכם ממון ולא עמדה על רישומה כבעלים משותפים של שתי הדירות מלמדת מעל לכל ספק כי התובעת ידעה בזמן אמת כי אכן הדירות לא נרכשו מכספים משותפים ואין לה כל זכות לדרוש רישומה כבעלים של הדירות. בתמ"ש פלוני נ' פלונית , הדומה לעניינינו, קבעה כב' השופטת פאני גילת כהן כי במקרים אשר הוכח בהם כי גם אם נרכשה דירת מגורים במהלך חיי הנישואין ואולם הוכח כי מרבית הכספים שלומו ע"י צד אחד מכספים לא משותפים והנכס נרשם על שמו, הרי שגם אם לא נערך הסכם ממון בין הצדדים הצד שתרם לרכישת הדירה יהיה הבעלים והצד השני לא יזכה בשיתוף ספציפי: "במקרה זה שלפנינו על נסיבותיו הספציפיות, אין בהעדרו של הסכם ממון בין הצדדים כדי לתמוך בטענות התובע ובתביעתו. יוזכר, כי עסקינן בדירה שהזכויות בה רשומות על שם הנתבעת בלבד, עת חלק הארי של התמורה בגינה מומן באמצעות משאביה הפרטיים, והיתר באמצעות משכנתא שניטלה ע"י הצדדים במשותף. החזרי המשכנתא שולמו ע"י הצדדים במשותף למשך תקופה בת 30 חודשים בלבד, שמניינה מתחיל חודשים אחדים טרם קבלת החזקה בדירה ומסתיים עם פרידת הצדדים, עת מאז ואילך – משולמים הם ע"י הנתבעת בלבד. יתר על כן, התובע העיד, כי לא פנה לנתבעת בבקשה לעריכת הסכם ביניהם אשר יעגן זכויותיו בדירה ויגן עליהן, ומכאן ששני הצדדים ראו עין בעין מצבן המשפטי של הזכויות בדירה, וראו בה קניינה של הנתבעת בלבד (ראו עמ' 19 שורות 6-7 לפרוטוקול הדיון). במצב דברים זה, עת דיני הקניין מזה וחוק יחסי ממון מזה שולטים בכיפה ומשמשים כיריעה הפרושה מעל פרשה זו שלפנינו, אין בהעדרו של הסכם ממון בין הצדדים כדי להעלות או להוריד, ואין בכך כדי לפגוע בזכויותיה הקניינית של התובעת בדירה. כל זאת מבלי להתייחס כלל למכתב, אשר לטענת הנתבעת נכתב על ידי הצדדים והוחזק בידי עו"ד ..... ראוי שנזכור, גם בעידן זה בו נדמה לעתים, שהתמימות פסה מן העולם, כי מקום בו הוראות חוק יחסי ממון מסדירות זכויותיהם הרכושיות של בני זוג, אין לבוא חשבון עמם או עם מי מהם על ההימנעות מעריכת הסכם ממון שתכליתו היא להעניק כרית בטיחות נוספת לזו שמעניק הדין. לפיכך, גם העדרו של הסכם ממון בין הצדדים אינו יכול בנסיבות המקרה דנא להוות משום "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף ספציפית של הצדדים ביחס לדירה. (תמש (ק"ג) 12648-02-15 פלוני נ' פלונית - מאגר נבו 29.04.2018) סבורה אני כי דברים אלו יפים אף לענייננו. כך באשר לטענות התובעת על עריכת שיפוצים בשתי הדירות, טענה שלא הוכחה על ידה. בתצהירה ( מיום 3.8.20) טענה כי :" כשנכנסנו לדירה שיפצנו שיפוץ יסודי ולאחר 3 שנים החלפנו צנרת במקלחת, התקנו מזגנים במהלך השנים, צבענו את הדירה מספר פעמים, החלפנו ריצוף שברנו קירות , בנינו ארון ועוד. עשינו כמה שיפוצים נרחבים בדירה ( סע' 16) . באשר לדירת המגורים: " בחרנו את הריצוף לדירה ביחד, את העיצוב לדירה, קנינו לבנים לדירה , צבענו את הדירה, שדרגנו את הסלון בעיצוב מיוחד, קנינו מטבח חדש ( לא מהקבלן) אני הייתי שותפה מלאה לעיצוב הבית" ( סע' 28). התובעת לא הוכיחה כל הוצאה כספית מחשבונה הפרטי לצורך השיפוצים. לא הוגשה מטעמה אף לא חשבונית / קבלה אחת על שיפוץ כלשהו באחת מהדירות. גם אם אכן נערכו שיפוצים בשתי הדירות, לא הוכח על ידה כי מדובר בשיפוץ משמעותי שהשביח את דירת המגורים ואת הדירה הראשונה, אלא רק אולי צביעת קירות וכד' שנעשו ע"י הנתבע עצמו, כדבריו וכדברי אמו בחקירתם. באשר לשיפוץ דירת המגורים לא מצאתי כל שיפוץ שנעשה בה. אין בידי התובעת כל הוכחה על השתתפותה בהוצאת כספים פרטיים שלה לצורך השיפוצים המתוארים על ידה להוכחת "דבר מה נוסף" הנדרש לצורך ביסוס טענה לשיתוף ספציפי. בחקירתה נשאלה האם השתתפה בשיפוצי הדירות כטענתה חרף העובדה כי בדיון בצו ההגנה מיום ...כשהנתבע השיב לה בנוגע לשיפוץ הדירה הראשונה, שם אמר: "אגיד גם דבר נוסף שאני עשיתי שיפוצים בכסף של ההורים שלי, רק כדי שנגור שם ונהיה משפחה"( ת/2 - ר' פרו' מיום ..., עמ' 4, שו' 11-13) לא העמידה אותו על טעותו כי השיפוץ נערך מכספים משותפים ולא מכספי ההורים " עמוד 4, שו' 11-13 לפרוט', ( מצטטת) ואת לא מתכחשת. הטענה ששילמתם עבור השיפוצים היא לא נכונה. ת. ראיתי באופן אישי שהוא שילם לפועלים באופן מזומן. ש. אם זה נכון מה שאת מספרת, לא ראוי שתעמידי אותו על זה ותגידי שאתם שיפצתם? ת. לא ראיתי שנתנו כסף , ראיתי בעיניים שלי שהוא נתן כסף. ש. אז למה לא העמדת אותו על הטעות? ת. הייתי בלחץ בלי עו"ד... מה לי שהדיון היה כזה קצר שגם לא היה יותר מדי זמן לדבר ( ר' פרו' מיום 10.10.21, עמ' 53, שו' 6-17). הן הנתבע והן האם דחו בחקירתם עריכת שיפוץ שיש בו להוכיח "דבר מה נוסף" באשר לתרומתה של התובעת להשבחתה של דירת המגורים ועליית שווייה בגין שיפוץ זה. עדותה של התובעת מחזקת טענות האם והנתבע כי אם נערכו שיפוצים אזי היו מכספי ההורים ו/או מכספי הנתבע בלבד. בחקירתה נשאלה האם: " נכון ש.. ו...עשו שיפוצים בדירה? ת. לא, רק ... עשה שיפוץ. ש. איזה שיפוץ? ת. לא היה ממש שיפוץ, זה היה יותר צבע קוסמטי על מנת שיהיה נעים להכנס. ש. לגבי הדירה השנייה שלהם, שהם גרים בה היום, רח' ..., הם שיפצו את הדירה? ת. זו היתה דירה חדשה, הכל היה זול, השירותים, המטבח. היינו צריכים להחליף הכל שיהיה דירה כמו שדירה אמורה להיות. אמרתי שאני רוצה להחליף שירותים, מטבח, אור, ובגלל שהקבלן חייב לתת לנו את זה, בגלל שבחרנו דברים אחרים ממה שהקבלן אמור היה לתת אז הוא נתן לנו כסף והוספנו עוד, ו... עשה את ההחלפה של המטבח. הסכמנו שכל זה יהיה על סמך שכ"ד של הדירה. ש. נכון שהוספו לבנים? צבעו את הדירה? שדרגו את הסלון? קנו מטבח חדש? עצבו את הדירה? ... ו.... ת. רק ..., הוא גם קנה את כל החומרים. גם אני נתתי לו כסף . ש. איך? ת. במזומן. היינו בחנות, אני לא אוהב צקים . נתתי מזומן ( ר' פרו' מיום 18.4.21, עמ' 18, שו' 20-34). בתמ"ש פלוני נ' פלונית, לעיל, דנה כב' השופטת פאני גילת כהן בהשקעתו של התובע ושיפוץ הדירה , הדומה עד מאד לעניינינו: "ראשית יצוין, כי העובדה שהתובע לא זכר בבירור את היקף השיפוץ ואופיו מטיל צל על מהימנותו ועל רצינות טענותיו בעניין זכויותיו בדירה. מצופה מאדם הרואה בנכס פלוני קניינו, גם אם באופן חלקי, כי ישלוט בפרטים הנוגעים לו, לרבות השקעות שבוצעו בו, וודאי במבט של פחות מארבע שנים לאחור. . שנית והוא העיקר, התובע עצמו מודה כי מדובר בשיפוץ בעלות נמוכה יחסית, ומכאן שגם לשיטתו, אין המדובר בהשבחת הדירה, בשונה, למשל, מהרחבת דירה והגדלת שטחה או משדרוג רמתה באופן המעלה את שוויה בשוק. מעדות הצדדים שניהם עולה, כי לכל היותר בוצע שינוי קוסמטי בדירה ולא בשיפוץ של ממש. כך או כך, התובע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח כי הודות להשקעה הכספית המשותפת של הצדדים בשיפוץ הדירה עלה שוויה בשוק, ולא הציג קבלות או אסמכתאות אחרות המעידות על תשלום חלקי ו/או מלא מצדו לטובת שיפוץ הדירה והשבחתה. לפיכך, אין בידי לקבל גרסתו. בעניין זה יצוין עוד, שמעדות הנתבעת עולה, כי אכן נערך שיפוץ עובר לקבלת החזקה בדירה, אך היא מעריכה את עלותו בסכומים נמוכים בהרבה מאלה בהם נקב התובע, העולים כדי אלפי שקלים בודדים. הנה כי כן, גם בהשקעות הצדדים בדירה שבוצעו על ידיהם במשותף אגב המעבר למגורים בה לא מצאתי כי יש משום "דבר מה נוסף", אשר בכוחו ללמד על כוונת שיתוף בדירה. (תמש (ק"ג) 12648-02-15 פלוני נ' פלונית - מאגר נבו 29.04.2018) בעמ"ש י. ס. ל נ' ח. ח. ל, לעיל, המדובר היה בבית מגורים שקבלה הנתבעת בירושה מסבתה ונרשמה על שמה במהלך חיי הנישואין. שם, עתר התובע כי הוא זכאי למחצית הזכויות בבית המגורים משום נטילת משכנתא על סך מיליון ₪ על שם שניהם וביצוע שיפוץ מסיבי בבית המגורים בניהולו. גם שם הצדדים לא חתמו על הסכם ממון ולטענתו הנתבעת הבטיחה לו כי הבית הינו בית מגוריהם. ביהמ"ש שם דחה עתירת התובע באשר לרישומו כבעלים על מחצית הבית ממספר טעמים: "שוכנענו, כי העובדה שהצדדים בחרו כי רק המשיבה תירשם כבעלים של הנכס מעידה על כך כי שני הצדדים ראו בה כבעלים הבלעדית של הנכס. שוכנענו כך, שכן, הצדדים נטלו הלוואת משכנתא משותפת בסכום משמעותי של כמיליון ₪, לה ערב המערער, על אף ההתחייבות המשמעותית שנטל על עצמו המערער בגין ההשקעה בנכס, הוא לא עמד על כך כי ירשם כבעלים בלשכת רישום המקרקעין ומשכך, הגענו למסקנה, כי הוא לא ראה עצמו כבעל זכות בנכס". גם שם בדומה למקרה דנן, התגוררו הצדדים בדירות שכורות וכעת נקרתה לפניהם ההזדמנות להתגורר בבית תוך תשלום החזרי משכנתא תחת תשלום דמי שכירות חודשיים, אך אין באמור לבדו - ללמד על שיתופיות בנכס בכללותו – נכס שעל פי הוראות חוק יחסי ממון הוא בגדר נכס חיצוני... יכול שקביעתנו הייתה משתנה אילו היו הצדדים מתגוררים בנכס משך שנים רבות ופורעים את מלוא חוב המשכנתא במשותף. במקרה שכזה יש ממש בטענה, כי השקעה של כמיליון ₪ בנכס היא כה משמעותית עד שהיא הופכת את הנכס המעורב לכזה שלא ניתן להבחין עוד בין החלק שאינו בר איזון לחלק שעניינו שיפוץ או השבחה וכי השנים המשותפות של המגורים בו, לצד ההשקעה הכספית המשמעותית, מגבשים יחדיו את אותו "דבר מה נוסף"... לא ניתן לטעון כי השקעה של 60,000 ₪ היא "השקעה כספית רצינית" המעידה על כוונת שיתוף, ומאידך, ניתן גם ניתן לטעון כי היא בטלה בשישים. נמצאנו למדים כי במקרים בהם אחד מבני הזוג הינו בעלים של דירה שניתנה / נרכשה במהלך החיים המשותפים בירושה ו/או במתנה, ואף כאשר הצדדים לא ערכו הסכם ממון ביניהם, יבחן ביהמ"ש מה היתה תרומתו של הצד שאינו רשום בעלים ברכישת / השבחת /שיפוץ משמעותי של הדירה לשם הוכחת " דבר מה נוסף". בסיכומיה הפנתה התובעת לתלה"מ 28407-12-19 פלונית נ' פלוני אשר לטענתה דומה לעניינינו ושם פסק ביהמ"ש מחצית מזכויות הבעלות על הדירה לתובעת חרף רישומה של הדירה על שם הנתבע. אין דעתי כדעת התובעת, ואפרט. בפסה"ד שם לא הוכיח הנתבע כי אכן הדירה נרכשה רק מכספי הוריו. לא הובאה כל ראיה באלו סכומים המדובר וכי רוב הכסף הגיע מהוריו, בשונה מעניינינו. במקרה דנן הכסף עבור רכישת הדירה הראשונה הגיע מהורי הנתבע בלבד שאף נרשמו בעליה של הדירה. בנוסף, הוכח שם, כי הדירה עברה שיפוץ יסודי והפכה מדירת 3 חדרים לדירת 5 חדרים במימונה הכמעט בלעדי של התובעת. הנתבע היה תלמיד כולל כל שנותיו והשתתפותו בפרנסת הבית שאפה לאפס, ואילו המפרנסת היחידה הייתה התובעת, זאת בשונה מעניינינו. במקרה שלפני הצדדים התחלקו בתשלומי משק הבית והתובעת לא הוכיחה כי הוצאות משק הבית נפלו על כתפיה בלבד. כך גם משך נישואי הצדדים ומגוריהם באותה דירת מגורים. שם המדובר בנישואין שנמשכו כ- 40 שנים והצדדים התגוררו בדירה משך כל שנות נישואיהם, בעוד שבעניינינו הצדדים היו נשואים כ- 14 שנים . התגוררו בשנה הראשונה לנישואיהם בדירה שכורה וכעבור שנה עברו לדירה הראשונה שנרכשה ע"י הורי הנתבע. אחרי 9 שנים בדירה הראשונה עברו לדירת המגורים וגרו בה עד מועד הקרע כשלוש שנים החל משנת 2016 ועד למועד הקרע בחודש מאי 2019. מכל הטעמים לעיל יש לאבחן בין פסה"ד לעיל לבין עניינינו. מצאתי לצטט את שאמר ביהמ"ש במקרה שם: . "כאמור, משעה שהדירה נרכשה לאחר נישואי-הצדדים על-שם הנתבע ובהעדרו של הסכם ממון, יש לראות בדירה נכס בר-איזון על פי חוק יחסי ממון בין בנה"ז, זאת כאשר לא הוכח כי היא נרכשה מאמצעים חיצוניים השייכים לנתבע בלבד. (תלהמ (ת"א) 28407-02-19 פלונית נ' פלוני - מאגר נבו 08.01.2021) יפים הדברים אף לעניינינו. הוכח כי דירת המגורים נרכשה מאמצעים חיצוניים השייכים להורי הנתבע זאת משדחיתי את חישובי התובעת שערכה בסיכומיה( סע' 20-23) לפיהם הנתבע חסך מידי חודש החל ממועד נישואיהם סך של 9,000 ₪, אותם העביר להוריו ומהם נרכשו הדירות. בראשית נישואיהם התובעת היתה חסרת הכנסה ושבה למעגל העבודה רק בשנת 2007, ואילו הנתבע שב למעגל העבודה בשנת 2006 לאחר תאונת עבודה בשנת .... בניגוד לטענת התובעת כבר בשנת 2004 הוכר ע"י המוסד לביטוח לאומי כנכה וכבר בחודש דצמבר 2004 קיבל קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. מכל הטעמים לעיל, התובעת לא הוכיחה "דבר מה נוסף" אשר מכוחו יש לקבוע כי התובעת זכאית למחצית הזכויות בדירת המגורים. הן בסיכומיה והן בחקירתה שבה וטענה כי העובדה שלא נערך הסכם ממון, ועצם רכישת הדירה במהלך חיי הנישואין ורישומה על שם הנתבע מהווים אסמכתא כי דירת המגורים שייכת לשניהם שווה בשווה: כשנשאלה בחקירתה האם רק בזכות נישואיה לנתבע מגיעה לה מחצית מהזכויות בדירה, לא הצליחה לסתור זאת: " את מסכימה איתי שאת טוענת לזכויות בדירה רק מעצם הנישואים שלך ל.... ת. לא רק. ש. בהנחה שאלה כל הסכומים שהועברו, את טוענת לזכויות אך ורק מתוך הנישואים? ת. לא רק, תרמתי את חלקי בזוגיות, הוצאתי ושילמתי כל השנים על הילדים, רכשתי מזון ואוכל, הוא חסך. ש. אנחנו רואים שכל השנים הועברו בסך הכל 80,000 ₪. ת. זה לא רק מה שהועבר, אני לא מודעת על העברות שלהם אליו, אבל בעלי ואני התחייבנו ושילמתי משכנתא כל השנים ואני גם התחייבתי לכל הוצאות הילדים ( ר' פרו' מיום 10.10.21, עמ' 56, שו' 13-20). כאמור לעיל, לא מצאתי כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה להוכיח "דבר מה נוסף" למעט חיי נישואין וגידול הילדים. הטענה כי היא שלמה את המשכנתא נדחית על ידי. התובעת לא השתתפה בתשלום המשכנתא מכספיה האישיים. כשנשאלה בחקירתה מאיזה כספים משותפים שולמה הדירה הראשונה, השיבה כי המדובר מכספים של הנתבע: "אני לא העברתי , בעלי העביר. ש. כשאת אומרת מכספים משותפים, את מדברת מכספים ש... שילם. ת. אני לא מבינה, מה התגרשנו? ש. ז"א לפי טענתך כספים משותפים הם כספים של .... ת. לא , גם הכספים שיש לי בחשבון הם כספים של ... ש. אבל כרגע אמרת שמהחשבון שלך לא שילמת שקל אחד. ת. שלמתי על דברים אחרים. על הדירה לא שילמתי מתוך החשבון שלי, ... שילם ( ר' פרו' מיום 10.10.21, עמ' 63, שו' 29-36, עמ' 64, שו' 1-4). הלכה פסוקה כי אין בחיי משפחה לכשעצמם להוות "דבר מה נוסף". יצוין כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצדו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף (ר' בע"מ 1398/11 ) מכל הטעמים לעיל יש לקבוע כי הנתבע לא הבטיח לתובעת באף שלב כי דירת המגורים הינה משותפת לשניהם. בחקירתו טען כי אף לא סיפר לה על חתימתו על הסכם הרכישה מיום 5.1.15. התובעת לא תרמה מכספים שברשותה לרכישת הדירה ולשיפוצה. חיי נישואין וגידול הילדים אין בהם להוכיח דבר מה נוסף. "לא די בקיומם של חיי נישואין, אף אם הם ממושכים, כדי לקבוע שהייתה כוונה לשיתוף בדירת מגורים שהינה "נכס חיצוני". בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, מיום 26.12.2012) נקבע, כי: "על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח- מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם הם ממושכים- קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי". להכרה בשיתוף בדירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות, מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים. בפסק הדין לעיל (בע"מ 1398/11) [פורסם בנבו] נקבע: במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף". בהמשך נקבע על ידי כב' השופט דנציגר: "כאמור, דרוש "דבר מה נוסף" מלבד חיים משותפים ונישואין ממושכים על מנת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס שרשום על שם אחד מבני הזוג בלבד". (תלהמ (נצ') 13082-11-17 ס.ר נ' א.ר – מאגר נבו 23.05.2021 ) בתמ"ש א.ה. נ' י.ה פסקה כב' השופטת אורית בן דור לייבל, בניגוד למקרה דנן, כי התובעת זכאית למחצית הזכויות בדירת המשפחה הרשומה על שם הנתבע בלבד, זאת לאחר שהתובעת הוכיחה שיפוצים משמעותיים , הפיכת הדירה מגודל של 47 מ"ר ל -100 מ"ר מכספי התובעת והנתבע יחד: "הפסיקה קבעה, כאמור, במרבית המקרים כי "דבר מה נוסף" אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, כמו במקרה דכאן, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי... אין חולק כי מדובר בסה"כ בשיפוץ מסיבי, בתוספת בניה מהותית ובהשקעה כספית מהותית. כעולה מדו"ח השמאי הדירה שהיתה בשטח רשום של 47 מ"ר, אכן הפכה בעקבות השיפוצים לדירת 5 חדרים בגודל של 100 מ"ר" . (תמש (י-ם) 30831-03-12 א' ה' נ' י' ה' - מאגר נבו 27.09.2014) מכל הטעמים לעיל, מצאתי לדחות את תביעת התובעת לשיתופה של התובעת במחצית הזכויות בדירת המגורים ולקבל את תביעת ההורים לסעד הצהרתי הקובע כי הדירה שייכת להם ויש להסיר את העיקול שהטילה עליה התובעת. הרכב ביום 31.10.17 רכש הנתבע רכב מסוג ... בסכום של 55,000 ₪. רכב זה נמכר ביום 29.7.19 תמורת סך 54,000 ₪. בהודעה וצירוף מסמכים שהגיש הנתבע ביום 26.12.22 טען הנתבע כי נאלץ למכור את רכב .... בעל כורחו ביום 29.7.19, כדי להשיב לאביו הלוואה שקיבל ממנו בשנת 2009 בסך 50,000 ₪ לפקודת אוטודיל. אין חולק כי רכב זה שימש את הצדדים במהלך חיי הנישואין ועד למועד הקרע. משכך התמורה שהתקבלה בגין מכירתו תחולק בין הצדדים שווה בשווה. שנית, בטבלה שערכה ב"כ ההורים ניתן היה להבין וכך אף נהג ביהמ"ש בפסק דין זה , עת קבע כי הנתבע השיב להוריו את אותן ההלוואות שנטל מהם עבור רכישת רכבים, כמפורט בטבלה. טענת הנתבע כיום כי הינו חב לאביו סך 50,000 ₪ סותרת את המפורט בטבלה ואת אישור הנתבע בסיכומיו, בתביעת ההורים לפיה אישר את הטבלה ממנה ניתן ללמוד כי הנתבע כבר פרע את חובותיו להוריו בגין הלוואות לרכישת כלי רכב. מכל הטעמים לעיל, על הנתבע להעביר לתובעת מחצית מהתמורה בגין רכב ...,סך 27,000 ₪. הצדדים שניהם (התובעת והנתבע בתביעה הרכושית שהגישה התובעת) זנחו במסגרת סיכומיהם (התובעת כלל לא הגישה סיכומיה בתביעתה הרכושית) כל טענה רכושית נוספת מעבר לטענות אליהן התייחסתי בפסק הדין. לפיכך מעבר לכספים שעל הנתבע להעביר לתובעת ובכפוף להוראות פסק הדין לעניין העברת כספים מהנתבע לתובעת (40,000 בגין עודפי כספים שהעביר הנתבע להוריו – בהתאם לטבלא ובנוסף 100,000 ₪ בגין 200,000 ₪ שהעביר להוריו ובנוסף 27,000 בגין תמורת הרכב כאמור לעיל ובסך הכל 167,000 ₪) לא מצאתי להתייחס לטענות כאלו אף ככל שעלו בכתבי הטענות. סוף דבר התובעת לא הוכיחה כוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירת המגורים, לפיכך עתירתה לסעד הצהרתי ביחס לזכויות בדירת המגורים נדחית. בצד זה תביעת ההורים מתקבלת. ניתן בזאת צו המורה על רישום ההורים כבעלים בחלקים שווים ביניהם על דירת המגורים ברח' ... .... ..., כפועל יוצא מכך, נקבע בזאת כי הנתבע נרשם פורמאלית ולפיכך ניתן צו המורה על ביטול הערת אזהרה שנרשמה לטובתו. כמו כן מבוטל צו העיקול הזמני מיום 29.5.19 שהוטל לטובת התובעת. התובעת זכאית למחצית מהסכומים העודפים שהנתבע העביר להוריו בהתאם לטבלא ולפיכך לסך של 40,000 ₪. בנוסף על הנתבע להשיב לתובעת סך 100,000 ₪, מחצית הכספים מחשבונו הפרטי שהעביר להוריו בשנת 2019 וכן עליו להעביר לה סך של 27,000 ₪ בגין הרכב כמפורט לעיל. בסך הכל על הנתבע להעביר לתובעת סך של 167,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה הרכושית על ידי התובעת. סכומים אלו יועברו לידי התובעת בתוך 45 יום מהיום. בשים לב לתוצאת פסק הדין ובנסיבות העניין לא מצאתי ליתן צו להוצאות וכל אחד מהצדדים לשתי התביעות יישא בהוצאותיו. פסק הדין ניתן לפרסום בהיעדר פרטים מזהים. תואיל המזכירות לשלוח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים שבכותרת. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision40261-10-19	["אפרת ונקרט"]	[{"judgment_id": "a2b3d4e5-a8d0-50bc-8134-ab0f5b728005", "file_name": "4026-10-19.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 112795, "extension": "docx", "display_name": "40261-10-19-קובץ מקורי"}]
79fee537-991c-520d-ad9b-f4b90817af6e	ביהמ"ש המחוזי נצרת, אב"ד הנשיאה אסתר הלמן, שופטת יפעת שטרית, שופטת אוסילה אבו אסעד: גז"ד לנאשם בעבירות מין בביתו החל מהיותה בת 5 (תפח"ע 60646-03-23)	60646-03-23	2024-12-18	4	2	2	4FAMILY_COURT	2Northern	2Criminal	null	decision60646-03-23	["אב\"ד הנשיאה אסתר הלמן", "שופטת יפעת שטרית", "שופטת אוסילה אבו אסעד"]	[{"judgment_id": "79fee537-991c-520d-ad9b-f4b90817af6e", "file_name": "60646-03-23.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 447488, "extension": "doc", "display_name": "60646-03-23-קובץ מקורי"}]
21e579cd-48b0-5531-ac99-d983b8709e4d	ביהמ"ש השלום בתל אביב, השופט אביים ברקאי: פס"ד בעניין עיריית בני ברק סירבה להשאיל לתובעת ספרים מסוימים מכיוון שלא התחתנה וחויבה בתשלום (תא 51672-03-23)	51672-03-23	2024-12-29	3	4	3	3MAGISTRATE_COURT	4TelAviv	3Civil	ב"כ התובעת: עו"ד בריהאן סייף, עו"ד רעות מיכאלי – מטעם הסיוע המשפטי, משרד המשפטים ב"כ הנתבעת: עו"ד יהודה ליבוביץ חלק ראשון, פתח דבר – עניינו של ההליך ותמצית טענות הצדדים עניינו של ההליך עניינו של ההליך הוא תביעה על סך של 75,000 ₪ שהוגשה כנגד עיריית בני ברק, אשר סירבה להשאיל לתובעת ספרים מסוימים בספריה העירונית הציבורית היחידה בעיר - מכיוון שזו לא התחתנה. הנתבעת אינה מכחישה שאכן סירבה להשאיל ספרים לאישה שלא נישאה לאיש. תמצית טענות התביעה התובעת היא רווקה, כבת 27 במועד הגשת התביעה ובת 26 במועד אירועי התביעה. התובעת הבהירה שהיא שייכת לאוכלוסיה החרדית, וכי הספריה העירונית אותה מפעילה הנתבעת נמצאת בעיר בני ברק. התובעת ביקשה בהזדמנויות שונות לשאול ספרים מהספריה העירונית. חלק מבקשותיה סורבו, בתואנה שהספרים המבוקשים הם "ספרים למבוגרים בלבד". בהמשך נמסר לתובעת שמכיוון שהיא אינה נשואה, הרי לא תוכל לשאול את הספרים השונים אותם ביקשה. מקרה ראשון בו סירבה הנתבעת להשאיל לתובעת ספר ביום 15/6/2022 ביקשה התובעת לשאול את הספר "חדר המתנה", ואולם ספרנית הנתבעת מסרה לה שהספר מיועד "למבוגרים בלבד". לאחר דין ודברים, הוסיפה הספרנית שהספר מיועד לנשים נשואות בלבד. התובעת מציינת שבהתאם לאמור בכריכת הספר, הרי הוא עוסק בהתמודדות של זוגות הממתינים לילד בהליכי פוריות. התובעת ציטטה מתוך כריכת הספר את המילים הבאות – "בספר זה תוכלו להציץ גם אתם לתוך אותם חדרי המתנה, לגעת בתשוקה ובדמעות ולנסות להבין מעט מזעיר, את כל הרגשות והתחושות המתערבלות שם באוויר. ספר זה אינו מיועד רק לזוגות הממתינים. גם הורים, בני משפחה, ידידים ומכרים יוכלו למצוא בו את עצמם בצמתים שונים". מקרה שני בו סירבה הנתבעת להשאיל לתובעת ספר ביום 14/11/2022 ביקשה התובעת לשאול את הספר "הרים סביב לה". הספר עוסק במפגש בין ארבעה צעירים שהגיעו מרחבי תבל לירושלים, והם מתמודדים עם הבעיות המעסיקות אותם בנושאי דיור, שידוכים ועוד. גם במקרה זה סירבה הספרנית להשאיל את הספר וטענה שזה מיועד "למבוגרים בלבד". גם במקרה זה הוסיפה הספרנית, לאחר דין ודברים, שהספר מיועד לנשים נשואות בלבד, וכן כי המונח 'מבוגרים' מכוון לבני זוג נשואים. התובעת הוסיפה שהספרים ניתנים להשאלה לנשים נשואות, וכן לגרושות או אלמנות – אך לא ניתן להשאילו לרווקות. במסגרת מקרה הסירוב השני של הנתבעת, התחוור שאין מדובר בשני מקרים בלבד, אלא קיימים ספרים נוספים, המוחזקים בארון עם דלתות זכוכית ואשר הספרים בו אסורים להשאלה לרווקות. את ההחלטה האם לאסור השאלת ספר כזה או אחר קובעת הספרנית, כאשר בפועל אין כל קריטריונים לאיסור. לענין זה, ציינה התובעת כיצד פנתה ביום 15.11.2022 בדוא"ל לספריה העירונית וביקשה לדעת באיזה גיל ניתן כבר לשאול "ספרים למבוגרים" וכן מה הקריטריונים להשאלתם. בתשובה נמסר לה בכתב בהודעת הספריה העירונית, ללא חתימת שם השולח, כך: "לפי החלטת הנהלת הספריה, זה תלוי מצב ולא גיל בהצלחה" בהמשך, פנתה התובעת פעם נוספת אל הנתבעת וביקשה "להגיע להסכמות ולהבנות באופן שיאפשר לה ולרווקות אחרות לשאול גם ספרים למבוגרים". עיריית בני ברק התעלמה מהתובעת ולא השיבה לה כלל. ביום 5/12/2022 פנתה התובעת בכתב באמצעות ב"כ הקודם מטעם האגודה לזכויות האזרח. עיריית בני ברק התעלמה מהתובעת ולא השיבה לה כלל. התובעת טוענת שהנתבעת, בהתנהלותה, הפרה את הוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א – 2000 (להלן: "חוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים"). התובעת מוסיפה וטוענת שהנתבעת הפלתה אותה מחמת מעמדה האישי כרווקה וכי "נפלה קרבן ליחס מפלה ומשפיל המהווה פגיעה ממשית בכבודה כאדם, ואשר גרם לה לחוש נבדלת ומופלית לרעה...". מכאן עותרת התובעת לפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לחוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים בסך של 65,000 ₪ וכן לפיצוי בגין עגמת נפש בסך נוסף של 10,000 ₪ ובסה"כ – 75,000 ₪(=10,000 + 65,000). תמצית טענות הנתבעת הנתבעת הדגישה ש"הספריה אינה ספריה ציבורית גרידא, אלא מוגדרת באופן ייחודי כ"ספריה תורנית" חרדית, פועלת במגזר החרדי ובאה לתת מענה לצרכיו". מכאן, לדברי הנתבעת – "כללי השימוש בה, הינם בהתאם למערכת ערכים תורנית הלכתית השונה מספריה ציבורית גרידא". הנתבעת החליטה להתייחס לטענת ההפליה, דווקא כאילו מדובר בהפליה מגדרית. וכך - הנתבעת הבהירה שלא נמנע מהתובעת לשאול ספרים, אלא רק מנעו שאילת ספרים ספציפיים. מכאן אין כאן הפליה מגדרית. עוד הוסיפה הנתבעת, שאם יש מקום לתביעה הרי זו בגין "החלטה מינהלית בלתי סבירה" ואולם התביעה לא הוגשה בגין כך. הנתבעת הוסיפה בהמשך כתב התביעה והתייחסה לכך שאין הפרדה מגדרית. עוד הוסיפה הנתבעת וציינה ש"הספריה, מעצם מהותה פועלת כהגדרתה, להתאמת התוכן לאישיות המשאיל ואין בכך כל נגיעה לנושא המגדר". הנתבעת הסבירה בהדגשה בקו תחתי שהתביעה הוגשה "בניגוד לעמדת התובעת והשקפתה". הנתבעת הוסיפה והפנתה אל "כללי ההשאלה", מבלי שאלה צורפו, ולכך ש"המומחים להגדרתה הם גדולי תורה ומנחי המגזר". עוד טענה הנתבעת שכל החפץ לעשות שימוש בספריה כפוף לכללים אלה, וכי כללים אחרים "אינם רלוונטיים" וכי אף התובעת קיבלה על עצמה "עקרונות אלו". עוד ציינה הנתבעת כך – "פסיקה עקבית קובעת כי בהמ"ש – וכל שכן צרכן בספריה - כאשר מדובר בשאלת ישות עקרונית, בהחלטות פרקטיות הנוגעות לגוף מנהלי, חלף שיקול דעת ההנהלה והחלטותיה. כך, שכל "הטיעונים" כנגד השאלת שני הספרים לוקים בהבנת המצב המשפטי הנכון". הנתבעת הסכימה "לתיאור הטכני" של שני מקרי סירוב ההשאלה וציינה שהספריה פעלה בהתאם למהותה ועקרונותיה. באשר למקרה השני טוענת הנתבעת שהספר "עוסק בשאלות של קשרי גבר ואישה שאינם מתאימים למצבה הרוחני של התובעת בשלב זה של חייה". לענין זה מפנה הנתבעת לנספח לכתב ההגנה ובו אמירות של מחברת הספר, אשר לטעמה תומכים דווקא בעמדתה. עוד מציינת הנתבעת ש"הספר 'ירושלים הרים סביב לה' – מתאר את ירושלים כיעד, את ההרים כמשוכות הנפשיות, החברתיות, בנסיבות ייחודיות של הדמויות הספרותיות המורכבות. מאבק זה – נפשי, מחשבתי, פסיכולוגי, פילוסופי, עובדתי, הינו מורכב ביותר ומכאן בסיס השיקול שתואר לעיל". הנתבעת מוסיפה ומציינת שלא היתה פגיעה בערכה העצמי של התובעת, לא היתה כל הפליה ובוודאי לא הפליה על בסיס מעמדה האישי של התובעת. טענות התובעת לענין זה – "אלו מילים שנאמרו על מנת להכניס באופן מלאכותי ולא ראוי את המקרה למסגרת חוק האפליה". באשר לטענת עגמת הנפש, מבהירה הנתבעת שמדובר בטענות סרק וכלשונה – "הדברים אמורים גם ביחס לטענת הסרק בדבר עוגמת נפש, הדברים אינם הגיוניים, אינם סבירים ואינם נכונים. כל שהוסבר לה הוא עמדת הספריה, בהתאם למהותה – מה לזה ולעוגמת נפש?". כך. הערת מעבר – אין באמור לעיל כדי להביא מלוא טענות הצדדים, אך די בכך על מנת להציב המסד להמשך פסק הדין. חלק שני – דיון והכרעה כללי – העדויות שנשמעו ומנגד העדים והראיות שחסרו; ארבע השאלות העיקריות בהן יעסוק פסק הדין שתי העדויות שנשמעו, והעדים וכן ראיות הנתבעת שכלל לא הובאו במסגרת ההליך נשמעו שתי עדויות בלבד – עדותה של התובעת, ומנגד עדותו של מר יעקב רוזן, מנהל אגף תרבות בעיריית בני ברק. הנתבעת הסתפקה בעדותו של מנהל אגף התרבות, ולא הובאה הספרנית שאסרה ההשאלות ואשר קבעה איזה ספרים ייכנסו אל הארון האסור להשאלה. בגרסתה החסרה של הנתבעת בלטו במיוחד היעדרם של עדים רלוונטיים וראיות נדרשות, וכך למשל: אין כללים - הנתבעת לא המציאה שום ראיה באשר לכללי הספריה אליה התייחסה בכתב ההגנה, כללים כאלה ככל הנראה אינם קיימים; אין קריטריונים - הנתבעת אף לא הציגה רשימת קריטריונים שעל פיה נפסלים ספרים; אין דיון פנימי והחלטה באשר לפסילת ספרים אסורים - הנתבעת לא המציאה שום פרוטוקול דיון פנימי או מערך החלטה באשר לספרים האסורים, הקריטריונים שנבחנו וכן החלטה פנימית הקובעת שספר כזה או אחר אכן אסור לקריאה למי שחלילה לא נישאה או לא נישא; אפילו הספרים האסורים עצמם לא הוצגו – הנתבעת הקפידה אפילו להסתיר את רשימת הספרים האסורים, וכן את שני הספרים האסורים בהם נתקלה התובעת. כך שלא ניתן היה בכלל להתרשם מספרים אלה. במהלך חקירתו של נציג הנתבעת, התברר שאפילו הוא, ככל הנראה, כלל לא ראה את הספרים. האמירה בדבר "גדולי התורה ומנחי המגזר" שראיה באשר אליהם כלל לא הובאה הצטמצמה להפניה סתמית אל הספרנית - הנתבעת הפנתה בכתב ההגנה אל "גדולי התורה ומנחי המגזר" ואולם איש מאלה שמיישמים את דבריהם לא הגיע. גם "דבריהם" של "מנחי המגזר" כלל לא הובהרו. יתרה מכך, בחקירה הנגדית של נציג הנתבעת התברר שאותם "גדולי התורה ומנחי המגזר" הם למעשה הספרנית בספריה; וכאמור, גם הספרנית הוסתרה ולא הובאה - ואפילו הספרנית אשר שללה את זכויותיה של התובעת הוסתרה על ידי הנתבעת ולא העידה. ארבע השאלות העיקריות בהן יעסוק פסק הדין פסק הדין יעסוק בארבע שאלות העיקריות, כאשר הדיון בהן יכלול, מטבע הדברים, גם דיון והכרעה בשאלות משנה נוספות. ארבע השאלות בהן ידון ויכריע פסק הדין הן כדלקמן: שאלה ראשונה מארבע (דיון בסעיף 5 להלן) – האם היחס אותו קיבלה התובעת, הוא יחס מבחין המבדיל אותה מכלל הציבור? שאלה שניה מארבע (דיון בסעיף 6 להלן) – ככל שהתובעת אכן קיבלה יחס מבחין המבדיל אותה מכלל הציבור, מה היו הקריטריונים לאותה הבחנה והבדלה? כיצד יושמו אותם קריטריונים ומה היה הליך הבדיקה עד להכרזה על ספרים האסורים לתובעת? שאלה שלישית מארבע (דיון בסעיף 7 להלן) – בהמשך לשתי השאלות הראשונות וככל שהתובעת קיבלה יחס מבחין המבדיל אותה מכלל הציבור – האם מדובר בהתנהלות שהיא בגדר הפליה כמשמעה בחוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים? שאלה רביעית מארבע (דיון בסעיף 8 להלן) - ככל שיתברר שמדובר בהפליה כמשמעה בחוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים - מה הסעד לו זכאית התובעת? וכן, האם יש לקבוע לתובעת סעד של פיצוי בגין עגמת נפש, וזאת בנוסף לסעדי החוק לאיסור הפליה? דיון בשאלה ראשונה מארבע - האם היחס שקיבלה התובעת, הוא יחס מבחין המבדיל אותה מכלל הציבור? בתחילתו ובסופו של יום, התובעת, בת 26 שנים במועדים הרלוונטיים לתביעה, ביקשה לשאול ספרים מסוימים המותרים לקריאה בציבור. ספרים אלה נשללו ממנה להשאלה. הספר האסור הראשון - התובעת תיארה בתצהירה, באשר לספר האסור הראשון – "חדר המתנה" כיצד מצאה את הספר ב"עגלת ההחזרות (בה עומדים ספרים שהוחזרו לספריה אך עדיין לא סודרו במקומם)" (סעיף 7 לתצהיר התובעת). עוד תיארה התובעת כיצד ניגשה אל הספרנית "עם הספר כדי לרשום את ההשאלה" וזו בתחילה "רשמה את ההשאלה" אך מיד חזרה בה מכיוון שהספר מיועד "למבוגרים בלבד". בהמשך מסרה הספרנית שהספר מיועד "לנשים נשואות בלבד". הספר האסור השני - התובעת הוסיפה ותיארה באשר לספר האסור השני – "ירושלים הרים סביב לה". לענין זה תיארה התובעת שביקשה לשוב ולקרוא את הספר, לאחר שבפעם הראשונה קראה אותו כאשר למדה בתיכון וכלשונה – "עוד כשהייתי בכיתה י'". התובעת פנתה אל הספרנית אשר בדקה במחשב ומצאה שהספר נמצא ואולם – "תוך כדי דיבור הספרנית עצרה את עצמה והתנצלה שהספר מיועד "למבוגרים בלבד"" (סעיף 15 לתצהיר התובעת). קיומו של ארון הספרים האסורים ואיחולי ה"בהצלחה" של הנתבעת התובעת ציינה שנודע לה כי בספריה קיים 'ארון הספרים האסורים'. ארון המיועד רק למי שנישא אי פעם בעברו, אפילו אם התגרש או התאלמן לאחר נישואיו. במאמר מוסגר ייאמר שבמהלך הדיון התברר שההבחנה בפועל היתה, ככל הנראה, בעיקר באשר לנשים רווקות אשר הציבור החרדי מבחין בהן בסימנים. ההבחנה קשה וככל הנראה אינה קיימת באותו אופן באשר לגברים רווקים אשר לא נושאים בחיי היום יום סימנים מזהים, לענין זה ר' הדיון בסעיף 9 להלן. התובעת פנתה אל הספריה העירונית בדוא"ל וביקשה, כאמור, לברר מה הקריטריונים להבחנה ולאיסור על השאלת ספרים. בתשובה הובהר לה שהקריטריון להבחנה הוא "תלוי מצב" ואף איחלו לה "בהצלחה" – תהא כוונת האיחול אשר תהא. וכלשון תשובת הנתבעת, אשר נשלחה על ידי מי שהקפיד לא להזדהות בשם (נספח "ד" לתצהיר התובעת, ההדגשות לא במקור): "לפי החלטת הנהלת הספריה, זה תלוי מצב ולא גיל בהצלחה" כלומר, הנתבעת אכן מבחינה בין באי הציבור וההבחנה היא "תלוי מצב". ובאשר לאותו מצב, אף נוסף האיחול – "בהצלחה". גם נציג הנתבעת הודה בהבחנת התובעת מכלל הציבור נציג הנתבעת לא הכחיש את ההבחנה לה זכתה התובעת, וכלשונו (סעיף 3 לתצהירו, ההדגשה במקור): "אני מסכים לתיאור העובדות הטכניות בדבר השאלת ספרים, מועדים תקופות והאירועים לגבי הספרים שביקשה התובעת לשאול ולהבדיל מרגשות התובעת בתגובה לאירועים" נציג הנתבעת אף התייחס במפורש ל"מעמדה" של התובעת ותוך שהתייחס לדברי התובעת ציין כך (סעיף 8 לתצהיר נציג הנתבעת, ההדגשות לא במקור) – "מן התצהיר – ואולי תובא על כך חוו"ד פסיכולוגית מקצועית – עולה תמונה של רגישות יתר של התובעת למעמדה (דבר שאיננו נכון ואיננו ראוי) והיא – לטענתה – הבלתי סבירה – הביאה אותה לראות בסירוב ההשאלה פגיעה קשה, הנמכת רמתה האינטלקטואלית, ראייתה כילדה קטנה, אישה פגומה חסרת ערך ע"י הציבור (!) וכיו"ב". עוד הוסיף נציג הנתבעת בחקירתו והבחין באשר להשאלת ספרים בין נשים נשואות לכלל הציבור. לענין זה הודה נציג הנתבעת שמלכתחילה ממוינים כלל הספרים בספריה כך שיתאימו לציבור חרדי, וכפי שנשאל והשיב (ע"מ 23 לפר', שורות 27-30): עו"ד סייף: אז הספרים שבהיותה ספריה חרדית, כפי שאתה מגדיר אותה. הספרים שנמצאים בתוך הספרייה הם מלכתחילה, כאלה שמותאמים לאוכלוסייה חרדית, נכון? העד, מר רוזן: נכון. ובהמשך התייחס להבחנה של התובעת ודומות לה מכלל הציבור וכלשונו (ע"מ 24 לפר' ש' 8-9, ההדגשות לא במקור): העד, מר רוזן: זה לכל האוכלוסייה. יש ספרים מסוימים שזה לנשואות, לאנשים שעברו תהליך בחיים שלהם, ובמילים פשוטות – גם מדברי נציג הנתבעת עולה באופן חש משמעי שהתובעת זכתה ליחס שונה המבחין אותה מהציבור. סוף דבר באשר לשאלה הראשונה מארבע – היחס לתובעת אכן הבחין אותה ודומותיה מהציבור מכל המחלוקות שעורר ההליך כאן, הרי נראה שבאשר לדבר אחד קיימת הסכמה. היחס אל התובעת אכן היה יחס המבחין אותה ודומותיה מכלל הציבור. דיון בשאלה שניה מארבע - מה היו הקריטריונים להבחנה והבדלה? כיצד יושמו אותם קריטריונים ומה היה הליך הבדיקה עד להכרזה על ספרים האסורים לתובעת? הבחנת היחיד מהציבור – המסגרת הנורמטיבית וחזקת ההפליה ספריה היא "מקום ציבורי" כהגדרתו בחוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים. לענין זה קובע סעיף 2(א) לחוק שהוא סעיף ההגדרות, כך (ההדגשות לא במקור): "מקום ציבורי" – כל מקום המיועד לשימוש הציבור, לרבות אתר תיירות, בית מלון, אכסניה, בית הארחה, גן ציבורי, מסעדה, בית קפה, אולם המשמש למופעי בידור ותרבות, מוזיאון, ספריה, דיסקוטק, אולם או מיתקן ספורט, בריכת שחיה, קניון, חנות, מוסך וכן מקום המציע שירותי תחבורה ציבורית" בהינתן העובדה שספריה היא מקום ציבורי, הרי נאסרת ההפליה בהפעלתה, וכלשון סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים (ההדגשות לא במקור) – "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי,...". איסור ההפליה נקבע בסעיף 3 לחוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים. בהמשך, קובע סעיף 6 לחוק שורה של מקרים בהם קמה חזקת הפליה אסורה, למעט אם הנתבע הוכיח אחרת. וכלשון סעיף 6 לחוק (ההדגשות לא במקור): הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה, חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת: (1) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לאחר שבירר פרטים הנוגעים לעילות ההפליה המנויות בסעיף 3; (2) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה; (3) הנתבע התנה הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, בקיום תנאי אשר לא נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה. (4) הנתבע עיכב הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא עיכב כאמור, באותן נסיבות, את מי שאינם נמנים עם אותה קבוצה. ניתן לתמצת כל האמור לעיל לכך שבמקרה של הבחנה במתן שירות ציבורי ובמקום ציבורי – הרי ברגיל על נותן השירות להוכיח שההבחנה אינה בגדר הפליה אסורה. על החשיבות במתן קריטריונים להבחנה (נושא שעלה כבר בדיון קדם המשפט) התובעת הובחנה והובדלה מהציבור. על מנת לבחון את נימוקי ההבחנה והפרדת התובעת מהציבור, ממילא יש להתייחס לקריטריונים, לשיקולים ולדרך הפעלת שיקול הדעת של הנתבעת. גם כך, יש לתהות ולברר כל מצב בו שירות ציבורי נשלל מאזרחית בשל מעמדה האישי. בוודאי יש לבחון האם שלילת אותו שירות ציבורי נעשה לאחר הפעלת שיקול דעת, או שמא נעשה בכוחנות והתעלמות מזכויות הציבור. בדיקת שיקול הדעת של הגורם המבחין, וקבלת או הפרכת טיעוני הגורם המבחין – מחייבים חשיפת הבדיקות וההחלטות של הגורם המבחין. קביעה כללית המפנה אל "מנחי המגזר" היא קביעה אותה לא ניתן להפריך, ומכאן גם לא ניתן להוכיח. לענין זה נקבע בע"פ 1620/10, ניקולאי מצגורה נ' מדינת ישראל (מיום 3/12/2013, הש' ס' ג'ובראן, י' דנציגר, נ' הנדל), תוך הפניה ל"תיאוריית ההפרכה" של המלומד קרל פופר כי "הוכחה מחייבת בדיקה. בדיקה מתורגמת לתוצאה מספרית". להרחבה ר' גם ע"פ 7939/10, רומן זדורוב נ' מדינת ישראל )מיום 23/12/2015, הש' י' דנציגר, י' עמית, צ' זילברטל - בסעיף 37 לפסק דינו של הש' י' דנציגר). גם התובעת עמדה על כך שאילו אכן היו כללי הבחנה כלשהם – ניתן היה ללמוד אותם ולהתמודד עימם. התובעת ציינה שאילו ההחלטה אכן היתה החלטה מוסדרת – הרי היא היתה יכולה לדון ביחס אליה. וכך העידה כאשר נשאלה שאלה תאורטית (ע"מ 12-13 לפרוטוקול, החל מש' 9 בע"מ 12 - ההדגשות לא במקור): עו"ד ליבוביץ: אם הרבנים יגידו לך שהספרים האלה אינם ראויים לנשים, שלא עברו בקורות חייהם אירועים מסוימים שמשתקפים באחד משני הספרים הללו, היית מצייתת להם? ... העדה, גב' ברס: כן, אני בהחלט אשמע להוראות הרבנים, רק שכרגע לא קיבלתי שום מכתב מהרבנים. ובכל מקרה אם רב היה אומר לי, תקשיבי יש בעייתיות עם הספרים האלה, יש לי כתובת למי לפנות, יש לי עם מי לדבר, יש לי עם מי לדון. כי בסופו של יום זה לא בשר בחלב, זה עניין של השקפה של תפיסת חיים שמבוססת על הפרקטיקה בשטח. ואכן במקרה כאן, לא היתה לתובעת "כתובת למי לפנות"; לא היה לתובעת "עם מי לדבר"; לא היה עם מי לדון. וגם כאשר פנתה התובעת, פעם אחר פעם וגם באמצעות בא כוחה הקודם, וביקשה לקבל רשימת קריטריונים – הרי זכתה להתעלמות מזלזלת, למעט תשובה ראשונה המתייחסת לזכות השאלת הספרים בהתאם להחלטת הנהלת הספריה. תשובה קצרה אשר מרמזת לתובעת שעליה לשנות את מעמדה האישי וכלשון ההודעה - "תלוי מצב... בהצלחה" (ר' סעיף 5.4(ב) לעיל). בעניינינו, הנתבעת הופנתה כבר בדיון קדם המשפט לחשיבות הצגת הקריטריונים ופירוט שיקול הדעת שהביא אותה לפעול כפי שפעלה. וכך, כאשר התבקשה הנתבעת, באמצעות בא כוחה, להסביר את הקשר בין נישואים לבין השאלת ספרים, ניתנה התשובה הבאה (ע"מ 2 לתמלול הפרוטוקול המוקלט, שו' 24-34, ההדגשות לא במקור): כב' הש' ברקאי: זאת אומרת, שאם התובעת תתחתן, היא תוכל להבין את הספר המורכב? עו"ד ליבוביץ: וודאי. וודאי. וודאי. אני רק אומר, הדוגמה לא מוצלחת, אבל בשביל לסבר את האוזן. אז היא תהיה בעלת רישיון נהיגה בטריטוריה הזו. שהיא מבחינת התפיסה החרדית וזו ספריה חרדית, ואין חולק עליה, חולק על כך, אין לה רישיון נהיגה עדיין. סליחה, אני לא חלילה, אני מעריך אותך. כב' הש' ברקאי: הנישואים, זאת אומרת, הקידושים, הקידושים, הנישואים הם אלה שמכשירים אותה. עו"ד ליבוביץ: (מדברים ביחד). כב' הש' ברקאי: מישהי שמתחתנת וחלילה מתאלמנת, יכולה לקרוא את זה אחר כך? עו"ד ליבוביץ: בוודאי, כי היא עברה, היא קיבלה רישיון נהיגה. לא קיבלה שלילה בהמשך. אני רק, כמשל. ובהמשך היתה התייחסות מפורשת לכללים שלא צורפו לכתב ההגנה, וכך הדבר הופיע בתמלול הפרוטוקול המוקלט (ע"מ 3 שו' 8-11, ההדגשות לא במקור): כב' הש' ברקאי: איזה עוד ספרים אסור, איזה עוד ספרים, מה הקריטריונים? איזה עוד ספרים היא לא יכולה לקרוא, לשאול סליחה? עו"ד ליבוביץ: אני לא יכול כרגע לומר את הכול. אם אדוני ירצה, אני אתן את ההנחיות שלנו. אני רק אומר, שהנושא הזה, אנחנו לא המצאנו את הגלגל, הנתבעת לא קיימה התחייבותה להמציא את "ההנחיות שלנו". אותם כללים והנחיות שמכוחם הובחנה והובדלה התובעת מהציבור. על כך בפסקה הבאה. לנתבעת אין כללים, אין בדיקה מוסדרת ומובנית של ספרים, הפגיעה בזכויות התובעת נעשתה ללא כל שיקול דעת שהוצג כאשר הגיע שלב תצהירי העדות הראשית והחקירות הנגדיות, התברר שאין לנתבעת דבר. אין לנתבעת כללים; אין לנתבעת מערך בדיקה של ספרים בטרם הוגלו אלה לארון הספרים האסורים; לא הוצג שום רישום וידיעה באשר לאותם ספרים אסורים אשר מצאו דרכם לספריה העירונית אך חלילה מלהשאילם לכל ציבור הקוראים; בוודאי אין פרוטוקול בדיקה של בעלי מקצוע, או אפילו הדיוטות, אשר הפעילו שיקול דעת בטרם ההבחנה וההבדלה של התובעת ודומותיה מכלל הציבור. הנתבעת הגישה תצהיר קצר בן 15 סעיפים גורפים של מר יעקב רוזן, מנהל אגף תרבות בעיריית בני ברק. התצהיר הקצר חף מנספחים וממילא לא צורפו אליו הספרים האסורים, לא צורפה רשימת הכללים לפיהם החליט מי שהחליט על הדרת התובעת מקריאת ספרים מסוימים. במיוחד – לא צורף פרוטוקול מסודר או מערך בדיקה שלפיו הוחלט, על ידי מאן דהוא, לפגוע בזכויות התובעת ודומותיה ולאסור על קריאת ספרים מסוימים. נציג הנתבעת טען בחקירתו הנגדית, מבלי שהכיר את הספרים "שיש לנו נוהל בספרייה שיש ספרים שלא מתאימים לכולם". בהמשך נשאל והודה נציג הנתבעת שבניגוד לדבריו הרי הוא בכלל "לא יודע אם יש איזשהו גם נוהל" וכלשונו (ע"מ 20-21 לפר', ההדגשות לא במקור): עו"ד סייף: זה נוהל שאתה כתבת? העד, מר רוזן: לא, זה נוהל שאנחנו התייעצנו עם הרבנים וזה הנוהל. עו"ד סייף: איפה הוא כתוב? איפה אני יכולה למצוא אותו הנוהל הזה? העד, מר רוזן: אם צריך אישור מהרבנים, אני אביא. אבל אני לא יודע אם יש איזשהו גם נוהל, זה שייך לנושא משפטי. אולי אפשר לשאול את העורך דין, כאשר נציג הנתבעת מגיע לדיון בו עליו להציג כללים מכוחם הבחינו בתובעת והפרידו אותה מהציבור, הרי חזקה עליו שידע שעליו להציג אותם כללים. כך גם הובטח שייעשה, בדיון קדם המשפט שהתקיים. כאשר לא מוצגים כללים – הרי בוודאי הנכון הוא שאלה כלל לא קיימים. הנתבעת גם לא הציגה פרוטוקול בדיקה של תכני הספרים האסורים. הנתבעת אפילו אינה יודעת מה הם אותם ספרים אסורים. לענין זה נשאל והשיב נציג הנתבעת (ע"מ 21, שורות 17-20, ההדגשות לא במקור): עו"ד סייף: אתה לא מכיר את הספרים, נכון? העד, מר רוזן: לא, אני רק מנהל אגף התרבות, אני לא מכיר איזה ספרים יש ואיזה לא. עו"ד סייף: ולא קראת את שני הספרים הספציפיים שהוגשה בגינם התביעה? העד, מר רוזן: לא קראתי. אין צורך, כמובן, שנציג הנתבעת יקרא ויכיר את כל ספרי הספריה. אך כאשר קיים ארון סגור ובו ספרים האסורים לנשים שאינן נשואות, וכאשר מתנהל הליך באשר לתכולת אותו ארון – הרי ניתן לצפות מהנתבעת שתספק רשימה של הספרים האסורים. הנתבעת לא עשתה כן. גם בהמשך, וכאשר ניתנה לנציג הנתבעת אפשרות להתייחס לאותם קריטריונים נטענים, הרי הוא נאלם דום וכך הדבר מופיע בפרוטוקול הדיון (ע"מ 22, שורות 7-15, ההדגשות לא במקור): עו"ד סייף: למה לא צירפת את הכללים האלה, את הקריטריונים? אתה יודע, אני עברתי על כתב ההגנה שלכם, שאני מניחה שקראת. אם כבר קראת את כתב התביעה ואת התצהיר, בטח קראת את מה שאתם הגשתם. עברתי על כתב ההגנה שלכם וספרתי אחד, אחד. ואני מוכנה להראות לך את זה, ש-15 פעמים לפחות, הזכרתם את המילים קריטריונים, כללים, מדיניות. ... העד, מר רוזן: אין לי מה לענות. נראה שכלל לא קיימים קריטריונים. האיסור על קריאת ספרים מסוימים הוא פרי החלטה כוחנית שכלל אינה מעוגנת בדבר, ובוודאי לא נעשתה כל בדיקה טרם הפעלת הכח. מכאן, נראה שלא בכדי נמנעה הנתבעת ממתן תשובות לתובעת ומפירוט הקריטריונים. לא בכדי הסתפקה הנתבעת בתשובה קצרה המרמזת לכך שעל התובעת להינשא וכלשון התשובה - "תלוי מצב... בהצלחה" (ר' סעיף 5.4(ב) לעיל), שהרי לא היתה בידי הנתבעת כל תשובה מנומקת. נציג הנתבעת, אשר כלל לא ידע מה הם אותם "ספרים אסורים" העלה לפתע טענה כ'משיח לפי תומו' לפיה האיסור הוא בשל עניינים שבינו לבינה וכלשונו (ע"מ 21, שו' 12-14): העד, מר רוזן: בדרך כלל. אז הדברים האלה שהצניעות גם יפה להם, שזה בינו לבינה, זה חלק מהדברים. לא שמים את זה בשאר הספרייה, אלא יש עמדה מיוחדת, שזה רק לנשואים. קשה לקבל טענה כללית זו, שהועלתה ללא כל בדיקה. קשה לקבל הטענה, שכן גם בתנ"ך וכבר בספר "בראשית" – אשר מותר לקריאה על ידי התובעת, נמצאים להם דברים שעל פניו מערבים גם נשים ואולי אף דברים שבינו לבינה. וכך – כבר עם סיפורי האבות ניתן ללמוד על אברהם אבינו אשר חשש לחייו בשל יופיה של שרה (עדיין שרי) אשתו ומכאן ביקש שתאמר שהיא אחותו; עוד ניתן לקרוא על יצחק אבינו, אשר עליו נאמר שאבימלך מלך פלישתים ראה כיצד "יצחק מצחק את רבקה אשתו"; עוד ניתן לקרוא על יעקב אבינו וארבע הנשים מהם קמנו אנחנו עם ישראל - לאה ורחל וכן בלהה וזלפה; עוד ניתן ללמוד על ראובן אשר שכב עם בלהה פילגש אביו יעקב; ועוד ניתן לקרוא על יהודה בנו של יעקב אבינו אשר הורה לשרוף חיים את תמר אלמנת בנו, מכיוון שזו זנתה והרתה לאחר מות הבן. למרבה המזל, ביטל יהודה את הוראתו, לאחר שהתחוור לו שתמר האלמנה הרתה לו. אותה אלמנה הרתה ליהודה עת חשב שהיא יצאנית שנקרתה בדרכו. כל אלה מותרים לקריאה על ידי התובעת. התנ"ך לא נאסר לקריאה על ידי הספרנית העלומה שכלל לא התייצבה לדיון ואשר נטען שעזבה את מקום עבודתה. אך עדיין קיים ארון הספרים האסור בספריה, שחלילה פן רווקה תקרא בו. סוף דבר באשר לשאלה השניה מארבע – אין לנתבעת כל רשימת כללים לפיהם נאסרים ספרים לקריאה, אין גם כל מערך מובנה להכנסת ספרים לארון האסור להשאלה לנשים דוגמת התובעת שלא התחתנו מכל האמור לעיל עולה בבירור שטענות הנתבעת בכתב ההגנה נותרו ריקות מתוכן וחפות מהוכחה. אין לנתבעת רשימת כללים לפיה נהגה הספרנית שהוסתרה ולא הובאה לעדות; אין שום מנגנון בדיקה של הספרים המוכרזים לאסורים לקריאה לנשים שלא נישאו לאיש; אין שום פרוטוקול המכריז על ספרים מסוימים כאסורים לקריאה. אין דבר מלבד ההחלטה הכוחנית של הספריה. דיון בשאלה שלישית מארבע - האם הבחנה ביחס אל התובעת היא בגדר הפליה כמשמעה בחוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים? כללי אי הצדק שנגרם לתובעת, אזרחית מדינת ישראל, הוא אי צדק אשר עלול לחרוג מגבולות הספריה העירונית או אף לחרוג מגבולות העיר בני ברק. ואכן, יש האומרים כי "אי צדק במקום כלשהו הוא איום על הצדק בכל מקום" (מרטין לותר קינג). לענין זה ניתן להפנות גם אל רע"א 10011/17, מי-טל הנדסה ושירותים בע"מ נ' חאלד סלמאן (מיום 19/8/2019, הש' נ' הנדל, מ' מזוז, א' שטיין) שם, בסעיף 14 לפסק דינו של כב' הש' מ' מזוז נקבע כך (ההדגשות לא במקור): "... קיימת אפוא חשיבות ציבורית-ערכית רבה לשיגור מסר חד-משמעי בגנותה של האפליה ולהעמדת כלים משפטיים אפקטיביים לרשות נפגעי האפליה לתבוע את עלבונם.... יש לחוק איסור הפליה תכלית ערכית-חינוכית שבאה לידי ביטוי בהצהרה שהפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים תהא אסורה במדינת ישראל. להצהרה זו יש חשיבות כלפי המופלה, כלפי המפלה, וכלפי החברה כולה.... ובכך שולחת מסר חשוב למפלה או למי ששוקל להפלות כי הוא פועל מחוץ לנורמה המקובלת. באותה העת ההצהרה שולחת מסר מנחם למופלה ומאשרת את תחושתו הפנימית כי האופן בו נהגו כלפיו הוא עוול, וכי הוא זכאי לתבוע את עלבונו באמצעות הכלים שהוקנו לו בחוק. הצהרה זו חשובה לא פחות אף עבור החברה הישראלית, באשר היא מעבירה מסר לפיו הפליה היא תופעה מגונה אשר אין להשלים עמה ויש לפעול למיגורה" בוודאי אין לקבל את ניסיונות הנתבעת להכריז על הספריה כאקס טריטוריה עליה לא חלים חוקי המדינה. על כך ארחיב בפסקה הבאה. בעניינינו הפלתה התובעת את הנתבעת בשל מעמדה האישי ובשל העובדה שלא נישאה לאיש. ההפליה היא הפרה של הוראות סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה במוצרים ושירותים הקובע כך (ההדגשות לא במקור): "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם" להשלמה ייאמר שסעיף 3(ד) לחוק איסור הפליה במוצרים ושירותים קובע חריגים של הבחנה מותרת אשר לא תיחשב כהפליה, וזאת למשל "כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי". החריג יכול לחול, למשל, במקרים של חדרי שירותים המבחינים בין גברים לנשים, או מקומות רחצה המופרדים בין גברים לנשים, ואם בציבור דתי ענייננו – הרי גם בבתי כנסת המפרידים בין גברים לנשים וכיו"ב. בעניינינו – ספריה עירונית אינה מחייבת הפליה ואיסור כוחני ובלתי מוסבר וללא קריטריונים של השאלת ספרים לנשים שלא התחתנו. הנתבעת ביקשה לנמק את הפלייתה של התובעת בכך שהיא מציינת שהיא "ספריה בעלת אופי חרדי תורני". אין לקבל טענה זו ולענין זה יובאו הדברים הבאים: נימוק ראשון מארבעה לכך שאין לקבל הטענה לפיה הספריה חרדית כצידוק להפליה ולפגיעה אפילו היתה טענת הנתבעת נכונה הרי עדיין הספריה, כמו הנתבעת וכן כמו התובעת – נמצאים במדינת ישראל. כולן, כמו כולנו, כפופים לחוק – וממילא לכולן, כמו לכולנו, אסור לנהוג בהפליה. נימוק שני מארבעה לכך שאין לקבל הטענה לפיה הספריה חרדית כצידוק להפליה ולפגיעה לא מצאתי כל ראיה לכך שהספריה העירונית היחידה בעיר בני ברק, היא ספריה ממנה יש להדיר מי שאינו חרדי. האמירה שנאמרה בשכנוע רב – חסרת כל בסיס וחסרת כל הוכחה. נימוק שלישי מארבעה לכך שאין לקבל הטענה לפיה הספריה חרדית כצידוק להפליה ולפגיעה אפילו היתה אמת בטענת הנתבעת, הרי עדיין הגדרתו של מקום כ"מקום דתי" לא מתירה הפליה ולא מתירה הפרת הוראות חוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים. לענין זה ר' למשל ת"צ (מחוזי מרכז) 40693-11-16‏, אריק אברוקין נ' חברת קדישא (גחש"א) פתח תקווה (מיום 20/8/2024, סג' נש' השופטת ח' קיציס) שם נקבע כך – "... המחוקק לא מצא לנכון לסייג ולקבוע כי מקום בעל אופי דתי לא יחשב למקום ציבורי וחזקה שאם חפץ להחריג מקומות בעלי אופי דתי, היה עושה זאת בצורה ברורה ומפורשת. בהתאם לחוק איסור הפליה, במקום שאינו ציבורי אסורה הפליה בעת מתן "שירות ציבורי" ואילו במקום ציבורי אסורה הפליה בעת מתן שירות בין אם אותו שירות הוא "שירות ציבורי" בהתאם לרשימה שבחוק, ובין אם זהו שירות אחר". נימוק רביעי מארבעה לכך שאין לקבל הטענה לפיה הספריה חרדית כצידוק להפליה ולפגיעה הנתבעת מבקשת להפלות בין נשים נשואות לשאינן נשואות באצטלא דתית ובכסות המבקשת להידמות למעין שמירת מצוות. כאן המקום להזכיר שבית המשפט דחה ניסיון להפלות בין נשים נשואות לשאינן נשואות – אפילו באשר לנושאים משמעותיים של הפריה מלאכותית. בית המשפט גינה פעולת הפליה של בית חולים המגדיר עצמו כמקפיד על מצוות התורה, הפליה בטיפולי הפריה מלאכותית בין נשים נשואות לבין נשים שאינן נשואות. לענין זה ר' רע"א 9128/17, מרכז רפואי צאנז בית חולים לניאדו נ' פלונית (מיום 18/7/2022, הש' י' עמית, השופטת ע' ברון, הש' (בדימוס) ג' קרא). במקרה זה לא חלו הוראות חוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים האוסרות הפליה על מעמד אישי – אלא חלו הוראות חוק זכויות החולה תשנ"ו – 1996, ולענין זה נקבע אפילו באשר להפליה הנובעת מההלכה, כך - "המניע להפליה הוא הלכתי, אך כאמור, הוא עומד בניגוד חזיתי לסעיף 4 לחוק זכויות החולה. כגוף דו-מהותי, בית החולים אינו רשאי למנוע שירות על בסיס התנגדות לאורח החיים והמעמד האישי של מבקש השירות". דיון בשאלה רביעית מארבע – הסעד לו זכאית התובעת; וכן, האם יש לקבוע לתובעת סעד של פיצוי בגין עגמת נפש וזאת בנוסף לסעדי החוק לאיסור הפליה במוצרים ושירותים פיצוי מכח החוק לאיסור הפליה במוצרים ושירותים סעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים קובע כי "בית המשפט רשאי לפסוק בשל עוולה לפי חוק זה פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח, בלא הוכחת נזק... ". הסך של 50,000 ₪ שנקבע כתקרת פיצוי ללא הוכחת נזק, מותאם מידי חודש בהתאם לשינוי במדד המחירים לצרכן – כאשר מדד הבסיס הוא מדד חודש אוקטובר 2020. חישבה סכום זה ומצאה שנכון למועד הגשת התביעה, עמדה לטעמה תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק על הסך של 65,000 ₪. להרחבה על כך שהוראות החוק כוללות "מנגנון ייחודי לזיהוי הנזק ולפיצוי בגינו במצבי פגיעה חוקתית מובהקת", אפנה אל יפעת ביטון "כאבים באזור הכבוד" – פיצוי בגין פגיעה בזכויות חוקתיות", משפט וממשל, כרך ט' (תשס"ו) 137; עוד ר' גם דפנה ברק ארז, "עוולות חוקתיות בעידן חוקי היסוד", משפט וממשל ט' (תשס"ו) בע"מ 103. על כך שייעודו של מנגנון קביעת הפיצוי ללא הוכחת נזק הוא התמודדות עם המורכבות שבהערכת הנזק הבלתי ממוני לתובע הטוען להפליה, ר' רע"א 20515/15, מאיר פלבסקי נגד חברת מקור הפורמיקה בע"מ (מיום 4/8/2016). התובעת בעניינינו הופלתה באופן גורף. הנתבעת סירבה להשאיל לה ספרים תוך הוקעתה בפועל בשל העובדה שלא נישאה לאיש. ההחלטה להפלות את התובעת ודומותיה נעשתה במחשכים, ועד עתה לא הוצגה כל החלטה מוסדרת לענין זה; לא הוצגו גם קריטריונים או כללים כלשהם שכן אלה ככל הנראה כלל אינם קיימים. הזלזול שבו התייחסה הנתבעת אל התובעת כאשר לא השיבה לפניותיה חלחל גם להליך כאן. גם בהליך כאן, ואפילו כאשר אימת הדין עומדת מול הנתבעת – הרי היא לא טרחה להביא את הספרנית שבהחלטה לא מוסברת בחרה ספרים כלשהם שיוחרמו לקריאה על ידי מי שלא התחתנה; הנתבעת אפילו לא ניסתה להציג כללים כלשהם וכך המשיכה בדרכה תוך שהיא רומסת את התובעת ודומותיה ואפילו לא מביטה מטה אל פניהן. בנסיבות אלה, ולאחר ששקלתי כל האמור לעיל – הרי יש לקבוע פיצוי ברף שבמתחם הגבוה בהוראות החוק לאיסור הפליה במוצרים ושירותים, ובסך של 60,000 ₪. אין מקום לקבוע פיצוי נוסף בגין עגמת נפש בנסיבות הענין – אין מקום לחייב בפיצוי כפול – הן פיצוי לא ממוני וללא הוכחת נזק מכח החוק לאיסור הפליה במוצרים ובשירותים והן פיצוי לא ממוני נוסף בשל עגמת הנפש שנגרמה לתובעת. לענין זה ר' למשל ע"א 10085/08, תנובה - מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל (מיום 4/12/2011, השופטת א' חיות, הש' ע' פוגלמן, הש' י' עמית). במקרה זה אמנם דובר על פיצוי בגין עגמת נפש לצד פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה – ואולם הדברים שנקבעו נכונים גם לעניינינו ולפיהם (סעיף 40 לפסק דינה של הש' א' חיות) - "אין מקום לפצל את הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה מן הפיצוי בגין עוגמת נפש ותחושות שליליות שנגרמו לנפגע בגין אותה פגיעה". להרחבה ר' גם ע"א 887/19, מלכה שמול נ' שירותי בריאות כללית (מיום 21/11/2022, המש' לנש' הש' עש פוגלמן, הש' ד' מינץ, הש' ח' כבוב) וכן ר' ת"צ (מחוזי תל אביב) 16059-04-16, נ.כ (קטינה) והוריה נ' ניאופרם בע"מ (מיום 13/12/2020, השופטת מ' אגמון-גונן). הערה לפני סיום התביעה הוגשה בגין הפליית התובעת, בשל העובדה שנותרה רווקה ולא נישאה לאיש. כתב ההגנה הרחיב, משום מה, באשר לכך שלא היתה בענייננו הפליה מגדרית, זאת למרות שהתובעת כלל לא טענה להפליה מגדרית. במהלך חקירתו הנגדית של נציג הנתבעת, התברר שעל פניו אכן גם היתה לפנינו הפליה מגדרית. בעוד התובעת, כאשה ובת העדה החרדית, נושאת סממנים חיצוניים מהם ניתן להבין שהיא רווקה – הרי לגבר בן העדה החרדית אין תמיד וברגיל סממנים דומים. לענין זה העיד נציג הנתבעת כך (ע"מ 25, החל משורה 12, ההדגשות לא במקור): העד, מר רוזן: שוב, ככה בוא אני אחדד, אני לא יודע, אני לא הייתי באותה סיטואציה. אז אני לא רוצה להיות עכשיו הדובר של המנהל. ממה שאני מבין, אצלנו הנוהל בחורה נשואה היא הולכת עם פאה, בהופעה שהיא הגיעה, זה גם מובן ואני לא מנסה לפגוע בה כרגע. מי שלא הולך עם כיסוי ראש, הוא (לא ברור) לכן היא רצתה ספר מסוים ואמרו לה שזה לא מתאים לה. לא שואלים כל אחד סתם, מנסים עם תעודות זהות ועדים ורשום נישואים ודברים כאלה. רק ההופעה של שידרה שהיא לא נשואה. זה הכל, אם תבוא אחת עם פאה יכול להיות שיתנו לה, ובהמשך: כב' הש' ברקאי: איך על גבר יודעים אם הוא לא נשוי או נשוי? העד, מר רוזן: שוב, אפשר, מי שירצה בכוח לעשות ולהביא, כב' הש' ברקאי: לא, אצלה זה לפי פאה. לגבר אין לו טבעת, אז איך איך תדע אם הוא נשוי או לא נשוי העד, מר רוזן: נכון, בהחלט אני מסכים. אני אבדוק את זה. אבל הנוהל זה שמישהו לא עבר תהליך, למען ההגינות ייאמר שנציג הנתבעת עמד על כך שהספרים האסורים לא יושאלו גם לגבר שנותר רווק, למרות שלא ידע להסביר כיצד יידעו שהגבר רווק, וכלשונו: העד, מר רוזן: לא, אני לא אמרתי שיתנו, סליחה. אמרתי אני אבדוק איך הם באמת בודקים את זה. אבל אדם שלא עבר תהליך נישואים, לא מקבל. אין הבדל בין גבר לאישה כך או כך – התביעה לא הוגשה בשל הפליה מגדרית, ומכאן אסתפק באשר נכתב עד כה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל התביעה מתקבלת בחלקה, אך ורק באשר לפיצוי מכח החוק לאיסור הפליה במוצרים ובשירותים. בהתאמה לסעיף 8.1(ג) לעיל, אני מחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 60,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21/3/2023 ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף, אני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. ניתנה היום, ב, ב, בהעדר הצדדים.	decision51672-03-23	["אביים ברקאי"]	[{"judgment_id": "21e579cd-48b0-5531-ac99-d983b8709e4d", "file_name": "51672-03-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 74136, "extension": "docx", "display_name": "51672-03-23-קובץ מקורי"}]
c620a740-361d-5e3a-a009-0d54d4be8464	בימ"ש מחוזי י-ם, אב"ד השופט יוסי טופף, השופט עודד מאור, השופטת מעין בן-ארי: גז"ד לסב שהורשע במסגרת הסדר טיעון בריבוי עבירות מין כלפי נכדתו (תפ"ח 36542-04-23)	36542-04-23	2024-12-30	2	6	2	2DISTRICT_COURT	6Jerusalem	2Criminal	עותק מותר לפרסום השופט יוסי טופף [אב"ד]: כתב האישום וההרשעה 1. ביום 16.1.2024 הורשע הנאשם על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון, בריבוי עבירות של מעשה מגונה בקטינה בת משפחה שטרם מלאו לה 16 שנים בניגוד להסכמתה החופשית, לפי סעיף 351(ג)(2) יחד עם סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). 2. מכתב האישום המתוקן עולה כי הנאשם הינו סבה של הקטינה ילידת 15.12.2002 (להלן: "הקטינה" או "נפגעת העבירה"). בתקופה שבין שנת 2013 לבין חודש יוני 2016 או בסמוך לכך (להלן: "התקופה") התגוררה הקטינה עם משפחתה ברמת גן. במהלך התקופה נהג הנאשם לבצע בקטינה מעשים מגונים במספר רב של הזדמנויות, שלא בהסכמתה החופשית, לצורך גירוי, סיפוק או ביזוי מיני, בין היתר כמפורט להלן: א. מספר פעמים במועדים שונים במהלך התקופה, הנאשם נישק את הקטינה על פיה, זאת בין היתר, בביתה, מתחת לביתה, כאשר הקטינה שהתה עמו במשאית שלו ולעיתים מאחורי המשאית. בחלק מהמקרים, שאל הנאשם את הקטינה אם זה נוח לה כשנישק אותה והקטינה השיבה לו בשלילה. בחלק מהמקרים, לאחר שהנאשם נישק את הקטינה, הוא נתן לה שטר כסף של 20 או 50 ₪. ב. במועד כלשהו, במהלך המחצית הראשונה של שנת 2016, ירדה הקטינה במדרגות ביתה על מנת לזרוק זבל. בהמשך, בחדר המדרגות, תפס הנאשם את הקטינה ונתן לה נשיקה על הפה, תוך שהכניס ידו מתחת לחולצתה ונגע בה בחזה. בהמשך, בעת שאחותה הגדולה של הקטינה קראה להם לעלות למעלה, עלו הנאשם והקטינה ונכנסו לבית. הקטינה נכנסה לחדרה, התיישבה על המיטה והנאשם התיישב לצידה והראה לה סרטון במכשיר הנייד שלו. מיד לאחר מכן, הכניס הנאשם את ידו מתחת לחולצתה של הקטינה, ליטף את גבה ונישק אותה שוב על שפתיה, עד שאחת מאחיותיה נכנסה לחדר. ג. במועד כלשהו, במהלך התקופה, שאל הנאשם את הקטינה האם היא יודעת מה זה "סקס" והאם היא רוצה לנסות. הקטינה לא ענתה לנאשם. בהמשך, ביקש הנאשם מהקטינה לגעת באיבר מינו. הקטינה נענתה לבקשתו ונגעה באיבר מינו. במעשיו המתוארים לעיל, כמפורט בכתב האישום המתוקן, ביצע הנאשם בבת משפחתו, בהיותה קטינה שטרם מלאו לה 16 שנים, שלא בהסכמתה החופשית, מעשים מגונים לצורך גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. 3. הסדר הטיעון לא כלל הסכמות לעניין העונש. הוסכם על הצדדים כי טרם הצגת טיעונים לעונש יתבקש שירות המבחן לערוך תסקירים בנוגע לנפגעת העבירה ולנאשם. כמו כן, הנאשם הפקיד בקופת בית המשפט סכום של 15,000 ₪ כחלק מדמי הפיצוי שיפסקו לטובת נפגעת העבירה. טיעוני המאשימה לעונש 4. ב"כ המאשימה, עו"ד גלי חצב, עתרה לקביעת מתחם ענישה אחד לכלל העבירות בהן הורשע הנאשם, הנע בין 4.5 לבין 7 שנות מאסר בפועל, וביקשה להשית על הנאשם מאסר בפועל ברף התחתון של המתחם, לצד מאסר על תנאי ופיצוי לנפגעת העבירה בסך של 100,000 ₪. ב"כ המאשימה עמדה בטיעוניה על הערכים החברתיים המוגנים שנפגעו כתוצאה מהמעשים המגונים הרבים שביצע הנאשם בנכדתו הקטינה, ובכללם הפגיעה בגופם ובנפשם של קטינים חסרי ישע הנפגעים מינית על ידי בן משפחתם. ב"כ המאשימה הדגישה בפרט את הפגיעה בכבודה של נפגעת העבירה כאדם, הפגיעה באוטונומיה שלה על גופה, ביכולתה לסרב למעשים שנעשו בה, בזכותה לגדול (לרבות מינית) באופן תקין והפגיעה בצנעת הפרט. ב"כ המאשימה טענה כי מידת הפגיעה בערכים המוגנים כתוצאה מהתקיפות המיניות שביצע הנאשם בנכדתו הינה גבוהה. באשר לנסיבות ביצוע העבירות, נטען כי מעובדות כתב האישום המתוקן עולה שהנאשם ביצע בקטינה מספר רב של מעשים מגונים, במשך כ-3.5 שנים, מעת שהייתה כבת 10 ועד שהגיעה לגיל 13.5, כשפער הגילים ביניהם עומד על כ-50 שנים. מעשים אלה כללו, בין היתר, מתן נשיקות לקטינה בפיה, בעודה בביתה, מתחת לביתה, במשאית של הנאשם ומאחורי המשאית. ב"כ המאשימה ציינה כי בחלק מהמקרים שאל הנאשם את הקטינה האם מעשיו נוחים לה, ועל אף שהקטינה השיבה בשלילה, הנאשם לא פסק ממעשיו. צוין כי בחלק מהמקרים, לאחר שהנאשם נישק את הקטינה הוא נתן לה שטר כסף, ונטען כי מתן הכסף מלמד על התייחסות מבזה מצד הנאשם כלפי נכדתו, בין אם מדובר בדמי אתנן ובין אם מדובר בדמי השתקה. ב"כ המאשימה טענה כי מעשי הנאשם מלמדים כי קדם להם תכנון מראש, שכן הנאשם הרחיק ובודד את הקטינה, וניצל הזדמנויות על מנת לבצע בה את המעשים המיניים במקומות שונים, לרבות בתוך ביתה וחדרה. הנאשם ניצל לרעה את קרבת הקטינה אליו, חיבתה כלפיו ומעמדו כסבא אהוב. ב"כ המאשימה התייחסה למידת הפגיעה בקטינה ולנזק שנגרם לה בשל הפרת יחסי החיבה והאמון שרחשה לנאשם, כסבה, וכן לנזק שגרמו מעשי הנאשם למשפחה, לרבות ניתוק משפחתה הגרעינית של הקטינה ונידויה מהמשפחה המורחבת. ב"כ המאשימה הפנתה לתסקיר נפגעת העבירה וציינה את תחושת האשמה שנושאת הקטינה כתוצאה מהפגיעה שנגרמה לאימה ולאחיה כתוצאה מנידוים מהמשפחה המורחבת, את אובדן האמון שחווה והערעור בעולמה שגרמו מעשיו של הנאשם. ב"כ המאשימה ציינה את הפגיעה שנגרמה לקטינה במישור הנפשי ובמישור הפיזי והפגיעה בה בתקופת ילדותה, וציינה כי בשל מצבה המורכב והקשה אין בכוחה להתמודד עם הטראומה ולעבור הליך טיפולי, כך שמירב מאמציה מוכוונים להישרדות. ב"כ המאשימה הדגישה את הצורך של הקטינה בהכרה בה כנפגעת עבירה וביקשה כי העונש שיושת על הנאשם ישקף את חומרת הפגיעה בה ואת ההשלכות הקשות עמן היא מתמודדת. באשר לעונש הראוי לנאשם, נטען כי הנאשם לא פנה לאפיק טיפולי, כך שבהעדר אופק שיקומי אין מקום לחרוג ממתחם הענישה ההולם מטעמי שיקום. עם זאת, נטען כי יש לזקוף לזכות הנאשם את הודאתו באשמה ונטילת האחריות מצדו על עבירות המין שביצע, ובשל כך שחסך את הצורך בשמיעת עדותה של הקטינה בבית המשפט. ב"כ המאשימה ציינה את חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ועד להגשת כתב האישום, אשר נבע מהקושי של הקטינה להגיש תלונה, אך גם משיהוי שנגרם בפעולות רשויות החקירה והאכיפה, וטענה כי יש לתן לכך משקל מסוים בקביעת עונשו של הנאשם. ב"כ המאשימה הפנתה לפסיקה. ראיות וטיעוני הנאשם לעונש 5. מטעם ההגנה נשמעה עדותה של בתו הבכורה של הנאשם מבין שבעת ילדיו, והיא עצמה אם לארבעה ילדים וסבתא לשני נכדים. העדה ציינה כי אביה לא השלים את לימודיו בבית הספר, אך שירת בצבא כלוחם. העדה סיפרה כי אביה גידל את ילדיו על הצד הטוב ביותר "בבית לתפארת" והוציא את ילדיו משכונת מצוקה כדי שיחיו בסביבה ללא עבריינות, דאג לילדיו והקנה להם ערכים של מוסר עבודה, כבוד להורים ואחוות אחים. העדה לא הקלה ראש במעשיו של אביה ואמרה: "מדובר בעבירה חמורה ואני לא מצדיקה שום דבר, אני אמא לילדים ונכדים ולא מצדיקה את מעשיו", והוסיפה שהנאשם קיבל "על הראש" ממשפחתו בשל מעשיו ותיארה את הבושה שהוא חש כלפי סובביו, וכך לדבריה, הוא קיבל את עונשו. העדה ביקשה להתחשב בכך שהנאשם הוא אדם טוב, אב וסב טוב, המגדל את נכדיו ונוהג לשיר להם שירים, והוא רחוק מהעולם העברייני וללא עבר פלילי. לדברי העדה, הנאשם מעולם לא ידע להתבטא ולהסביר את עצמו, ולפי עצת הסנגורית הם ניסו לפנות לגורם טיפולי, כך "שאחרי שהייתה פגישה בדקנו איך אנחנו יכולים בכל זאת לעשות משהו בעניין. אנחנו כולנו נורמטיביים ולא ידענו שזה ההליך". 6. בנוסף, ההגנה הציגה כראיות לעונש את המסמכים הבאים: א. אישור רפואי ממכבי שירותי בריאות, שנערך על ידי ד"ר גריגורייב אולגה, מיום 24.9.2024, המפרט את מצבו הרפואי של הנאשם בעקבות תאונת דרכים שבה היה מעורב במהלך עבודתו, בשלה התלונן על החמרה בכאבי גב ורגליים. צוין, בין היתר, כי מצבו הכללי של הנאשם הינו טוב ומדדיו תקינים, ללא חוסר נוירולוגי. הנאשם סובל מכאבים עזים בגב וברגליו, הגבלה בתנועות כתף, מתהלך עקום וצולע. הנאשם קיבל הנחיות לטיפול ותרופות. ב. חוות דעת מטעם גב' ענת משיח - קרימינולוגית שיקומית, מומחית לאבחון וטיפול בעברייני מין מיום 8.9.2024. עורכת חוות הדעת ציינה כי פגשה בנאשם לצורך בדיקת התאמה לטיפול בקליניקה הפרטית. היא שוחחה עם אשת הנאשם ועיינה בכתב האישום המתוקן, בהודעתו במשטרה, בפרוטוקולים ובתסקיר שירות המבחן מיום 15.8.2024. גב' משיח ציינה בחוות דעתה כי הנאשם הודה בפניה בביצוע עבירות המין כלפי נכדתו, ואף הודה במשיכתו המינית כלפיה. גב' משיח התרשמה מעיוותי חשיבה אשר אופייניים לעברייני מין וציינה כי עיוותי חשיבה אלה מהווים צורך קרימינוגני, דהיינו צורך טיפולי בעיוותי חשיבה ועבודה על הטריגרים לביצוע העבירות, דפוסי החשיבה, התכנון, הפנטזיות, המצב הרגשי לפני ואחרי ביצוע העבירות, פיתוח אמפתיה לקורבן ועוד. להערכתה, הנאשם אינו יכול להעמיק ולהבין את הדברים בעצמו ולשם כך נועד הטיפול הייעודי בעברייני מין. גב' משיח התרשמה מגמישות מחשבתית מסוימת אצל הנאשם, המאפשרת פתח רחב יחסית לעבודה טיפולית. גב' משיח ציינה כי הנאשם ביקש להבין כיצד הגיע למצב בו פגע בנכדתו וכיצד להימנע ממצבי סיכון בעתיד, וכי הדבר מחזק את התרשמותה להתאמתו לטיפול. גב' משיח התרשמה כי הנאשם מקבל ומפנים דברים ששיקפה לו, כמו גם את העובדה שניצל את קרבתו של נכדתו אליו, ייחס לה הדדיות וטעה לחשוב שהיא חושקת בו. כמו כן ציינה כי הנאשם הביע בפניה רגשות של בושה, גועל, כעס, חרטה ואכזבה מעצמו. גב' משיח התרשמה מנכונותו ומרצונו הכן והחופשי של הנאשם להתחייב לטיפול בכל הקשור לעבריינות מין ולהשלכות מעשיו על הקורבן, על בני משפחתו ועל רעייתו. להערכתה, לטיפול יהיה ערך משמעותי בהבנה מעמיקה של המעשים ובהפחתת רמת המסוכנות לטווח הנמוך ביותר. על כן הומלץ לאפשר לנאשם להשתתף בטיפול אחת לשבוע, לאחריו ניתן יהיה לבחון שוב, באמצעות שירות המבחן, את דפוסי החשיבה שלו ואת התקדמותו בטיפול. ג. סיכום ביקור רפואי במרפאת עמוד שדרה שבמרכז הרפואי שמיר מיום 13.11.2024. צוינו המגבלות מהן סובל הנאשם בשל חבלות בכתף וברגל כתוצאה ממעורבות בתאונת דרכים. לא הומלץ על טיפול ניתוחי. הופנה להמשך בדיקות ומתן טיפול תרופתי. ד. סיכום ביקור של הנאשם אצל פרופ' יוסי סמורז'יק, אורתופד מנתח עמוד שדרה, מיום 4.11.2024; ועדכון מיום 28.11.2024. צוין כי הנאשם סובל מפריצת דיסק, אך בבדיקת הדימות לא נמצא ממצא משמעותי. לא הומלץ על טיפול ניתוחי. הופנה להמשך בדיקות וניתנה המלצה לחופשת מחלה. 7. ב"כ הנאשם, עו"ד אדוה אלאב, טענה בדומה לב"כ המאשימה, כי יש לקבוע מתחם ענישה אחד לכלל עבירות המין בהן הורשע הנאשם, אך לשיטתה הרף התחתון של מתחם הענישה ההולם צריך לעמוד על מספר חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות, ולהשית על הנאשם מאסר בפועל לפרק זמן שניתן לרצותו בעבודות שירות. ב"כ הנאשם טענה כי יש לדחות את טענות ב"כ המאשימה ביחס לקיומן של נסיבות מחמירות בשל תכנון מוקדם בדרך של בידוד נפגעת העבירה והרחקתה, מתן דמי השתקה ובשל נזק שנגרם לנפגעת העבירה מנידוי משפחתה מבני המשפחה המורחבת, היות ואלה חורגות מעובדות כתב האישום המתוקן. ב"כ הנאשם הסתייגה מהטענה כי המתלוננת ומשפחתה הגרעינית נודו מהמשפחה המורחבת בשל המקרה, אך אישרה כי קיים נתק ביניהם. ב"כ הנאשם טענה כי המעשים המגונים שביצע הנאשם בקטינה הינן ברף נמוך במדרג חומרת עבירות המין. ב"כ הנאשם טענה כי הפסיקה שאליה הפנתה המאשימה לשם תמיכה בעמדתה העונשית דנה בנסיבות חמורות יותר מנסיבות המקרה דנן, כגון ביצוע מעשים מגונים תוך כדי מעשי אלימות, תוך חשיפת איבר המין של העבריין או נגיעה באיבר המין של נפגע העבירה. על כן, נטען כי אין להסיק מהפסיקה שהציגה המאשימה על גבולות מתחם העונש ההולם במקרה דנן. באשר לעונש הראוי לנאשם, נטען כי הנאשם כבן 73, אב לשבעה ילדים וסב לעשרים נכדים, ובית המשפט הופנה לנסיבותיו האישיות של הנאשם המפורטות בתסקיר שנערך בעניינו. ב"כ הנאשם ציינה כי הנאשם הגיע להכרה באשר לחומרת מעשיו, גם אם מדובר בהכרה מאוחרת, והוא חווה קשיים בשל כך, הביע נכונות לפצות את נפגעת העבירה ולקחת חלק בהליך טיפולי ובהליך של צדק מאחה. ב"כ הנאשם טענה כי בקביעת עונשו של הנאשם יש לתן משקל משמעותי לשיהוי בהגשת כתב האישום, אשר הוגש לאחר כחמש שנים מאז שהוגשה התלונה. בהקשר זה נטען כי בשל השיהוי הממושך אין מקום לטענת המאשימה לפיה הנאשם לא החל בהליך טיפולי. ב"כ הנאשם ציינה כי הנאשם מפרנס את משפחתו ותומך בילדיו. בית המשפט התבקש להתחשב גם במצבו הרפואי של הנאשם (פריצת דיסק בגבו) בעקבות תאונת דרכים, שבעקבותיה הוא סובל מכאבים וממגבלות הפוגעות ביכולתו לפרנס את עצמו ואת משפחתו (הוצגו מסמכים רפואיים). ב"כ הנאשם טענה כי הטלת מאסר מאחורי סורג ובריח הינו עונש קשה שאינו הכרחי בנסיבות המקרה, וביקשה לבחון את התאמת הנאשם לרצות מאסר בדרך של עבודות שירות. דברי הנאשם 8. הנאשם השמיע דברו בבית המשפט ונטל אחריות על המעשים המיניים שביצע בנכדתו ועל הפגיעה שנגרמה לה, לו עצמו, למשפחתם ולכל סביבתו. הנאשם מסר כי הוא מתנצל מעומק ליבו וכי מעולם לא פגע באיש, אלא הוא אוהב לעזור לאחרים ומרבה לעשות כן. הנאשם מסר כי אינו יודע כיצד הגיע לבצע את מעשיו בנכדתו והביע רצון ונזקקות לטפל בעצמו. הנאשם ביטא רצון "להמשיך הלאה", לתמוך בילדיו ובנכדיו והביע צער וחרטה גדולה על המעשים שביצע לפני "הרבה שנים". הנאשם סיפר כי לאחרונה אשתו השתתפה באירוע ברית מילה בחיק המשפחה, והוא העביר באמצעותה כסף ומתנות לנכדתו (נפגעת העבירה). הנאשם מסר שהוא מוכן לפצות את נכדתו "בכל מה שצריך". דיון והכרעה 9. בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, נדרש יחס הולם בין חומרת מעשי העבירות בנסיבות ביצוען ומידת אשמו של נאשם לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו. תחילה, אקבע את מתחם הענישה ההולם את מעשי העבירות שביצע הנאשם, על בסיס שיקולים נורמטיביים ואובייקטיבים, בהתחשב בערכים החברתיים שנפגעו, מידת הפגיעה בהם, במדיניות הענישה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירות. לאחר מכן, אקבע את העונש המתאים לנאשם, בהתחשב בנסיבותיו, בצורך בהרתעתו ואחרים כמותו, ובכלל זה אבחן האם יש מקום להחריג ענישתו ממתחם הענישה (ע"פ 2918/13 דבס נ' מדינת ישראל (18.7.2013); ע"פ 1903/13 עיאשה נ' מדינת ישראל (14.7.2013); ע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל (5.6.2013)). קביעת מתחם הענישה ההולם 10. מתחם העונש ההולם ייקבע בהתאם לעקרון ההלימה כפי שהוגדר בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין. על מנת ליישמו אביא בחשבון את הערכים החברתיים שנפגעו ומידת הפגיעה בהם; נסיבות הקשורות בביצוע העבירות, מידת אשמו של הנאשם ואת מדיניות הענישה הנהוגה (ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (5.8.2013)). 11. בבוא בית המשפט לגזור עונשו של נאשם אשר הורשע במספר עבירות, עליו לבחון תחילה האם העבירות שבוצעו מהוות אירוע אחד או שמא מספר אירועים נפרדים. ככל שמדובר במספר אירועים, יש לקבוע מתחם עונש הולם לכל אירוע בנפרד, כאשר לאחר מכן רשאי בית המשפט לקבוע עונש נפרד לכל אירוע (יחד עם הקביעה האם ירוצו העונשים בחופף או במצטבר), או לחלופין עונש כולל לכלל האירועים שבנדון (סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין; ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (5.8.2013)). ב"כ הצדדים עתרו יחדיו לקביעת מתחם ענישה אחד לכלל עבירות המין בהן הורשע הנאשם. כתב האישום מגולל מסכת של ריבוי מעשים מגונים שביצע הנאשם בנכדתו הקטינה, במהלך תקופה של כשלוש שנים וחצי, בנסיבות דומות ובשיטה דומה, באופן המלמד על זיקה עניינית ביניהם. לפיכך, מקובלת עלי עמדת הצדדים לפיה יש לראות בכלל המעשים מסכת עבריינית אחת ולקבוע בגינה מתחם ענישה אחד (ראו: ע"פ 4910/13 אחמד בני ג'אבר נ' מדינת ישראל (29.10.2014); ע"פ 2519/14 ענאד אבו קיעאן נ' מדינת ישראל (29.12.2014); סע' 40יג(א) ו-40ג(א) לחוק העונשין). 12. הנאשם הורשע בריבוי עבירות של מעשים מגונים שביצע בנכדתו בתקופה שהייתה קטינה בגילאים 10-13.5 שנים, לפי סעיף 351(ג)(2) יחד עם סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) וסעיף345(א)(1) לחוק העונשין, אשר העונש המרבי הקבוע בצדן הינו 15 שנות מאסר. 13. בקביעת מתחם הענישה ההולם יש לתן את הדעת גם לחומרה היתרה שרואה המחוקק בעבירות שביצע הנאשם, הבאה לידי ביטוי גם בהוראת סעיף 355(א) לחוק העונשין הקובעת עונש מזערי: "הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 345, 348(א), (ב) או (ג1), או 351(א), (ב) או (ג)(1) או (2), לא יפחת עונשו מרבע העונש המרבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם כן החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונשו". בהינתן האמור, העונש המזערי לעבירות בהן הורשע הנאשם של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 על ידי בן משפחה הוא - 45 חודשי מאסר. בפסיקה נקבע, כי העונש המזערי כאמור, יכול ויכלול בחובו גם מאסר מותנה (ראו לעניין זה ע"פ 1867/00 מדינת ישראל נ' גוטמן (27.6.2000); ע"פ 2751/14 פלוני נ' מדינת ישראל (20.9.2015)). בהתאם להוראת סעיף 355(ב) לחוק העונשין, עונש המאסר לא יהא כולו על תנאי, בהעדר "טעמים מיוחדים". תיקון 113 לחוק העונשין לא הגדיר את היחס בין העונש המזערי הקבוע בעבירות מסוימות לבין מתחם העונש ההולם, בדגש על הרף התחתון שלו, אשר בכללותו נדרש לשקף לצד חומרת העבירה את הערכים החברתיים שנפגעו ומידת הפגיעה בהם, את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, מידת אשמו של הנאשם ואת מדיניות הענישה הנהוגה בנסיבות דומות. בית המשפט העליון נדרש, במספר הזדמנויות, לשאלת היחס בין העונש המזערי לבין מתחם הענישה. בע"פ 4876/15 פלוני נ' מדינת ישראל (3.12.2015), סוכמה ההלכה, לאחר סקירה נרחבת של פסיקה קודמת, ולפיה אין לקבוע, ככלל, רף ענישה תחתון הנמוך מהעונש המזערי, וזאת גם כאשר קיימת הצדקה לסטות ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום. בצד זאת, יתכנו "טעמים מיוחדים" המצדיקים קביעת רף תחתון נמוך יותר, ובמקרה מעין זה על בית המשפט לפרט את אותם טעמים מיוחדים (ראו גם, ע"פ 337/13 פלוני נ' מדינת ישראל (9.9.2013); ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל (4.12.2013); ע"פ 1605/13 פלוני נ' מדינת ישראל (27.8.2014); ע"פ 1288/17 מדינת ישראל נ' שנהר (3.10.2017)). הנה כי כן, עסקינן במתחם הנוגע לרכיב המאסר בפועל, כאשר נותרה על כנה ההלכה, לפיה ניתן להטיל חלק מהעונש המזערי בדרך של מאסר מותנה. עם זאת, בע"פ 1079/16 מדינת ישראל נ' נחמן (1.8.2016) נקבע כי מתחם העונש ההולם שהרף התחתון שלו זהה לעונש המזערי (בהעדר טעמים מיוחדים לקבוע אחרת), מתייחס אך למאסר בפועל, להבדיל ממאסר מותנה. בית המשפט העליון קיבל את העמדה, כי מתחם הכולל מאסר בפועל ומאסר על תנאי הינו כוללני ורחב מדי באופן שמעקר אותו מתוכן ולמעשה, אינו קובע כלל רף תחתון למתחם. וכך נאמר: "אמנם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, הכלל הנקוט בפסיקת בית משפט זה הוא כי כאשר נקבע בחוק עונש מזערי לעבירה, מוסמך בית המשפט להטיל כולו על דרך של מאסר על תנאי, מאסר בפועל, או שילובם של השניים ... אך עם זאת, דעתי היא כי בעת קביעת מתחם העונש ההולם, על בית המשפט להפריד בין סוגי העונשים השונים, ובפרט לקבוע מהו הרף התחתון של עונש המאסר בפועל..". 14. הערכים החברתיים המוגנים שנפגעו בביצוע עבירות המין בהן הורשע הנאשם הם כבודו, שלומו וביטחונו של אדם, שלמות גופו ונפשו, שמירה על האוטונומיה לה זכאי כל אדם על גופו והזכות לפרטיות. כאשר העבירות מבוצעות כלפי קטין שהוא בן משפחה נפגע הערך של הגנה על קטינים מפני ניצולם לרעה בשל גילם, יחסי התלות והקרבה והאמון שנותן הקטין בבן המשפחה הפוגע וכן הערך של ההגנה על התפתחותו הנפשית התקינה ומניעת פגיעה בשגרת חייו, בביטחונו האישי ובמרקם המשפחתי. ראו בהקשר זה דברי בית המשפט העליון בע"פ 6690/07 פלוני נ' מדינת ישראל (10.3.2008): "על החומרה שיש בעבירות מין, לא כל שכן כאשר הן מבוצעות בקרבן קטין או קטינה, דומה כי אין צורך להכביר מילים. חילול כבוד האדם של הקרבן, ניצול התמימות האמון, חוסר האונים ואי היכולת להתנגד באופן משמעותי שמאפיינים פעמים רבות קרבנות עבירה קטינים, ניצול החשש והפחד אצל רבים מהם מחשיפת המעשים, הצלקות הנפשיות העמוקות הנחרתות בנפשם, הפגיעה בתפקודם השוטף במסגרות החיים השונות, הזוגיות, החברתיות, האישיות ואחרות – כל אלה הם אך מקצת הטעמים לחומרתן היתרה של עבירות המין המבוצעות בקטינים. הגנה על שלומם של קטינים, על שלמות גופם ונפשם הינה אינטרס חברתי מוגן על ידי דיני העונשין. על העונש הנגזר במקרים שעניינם לשקף את ההגנה על כבודם, גופם ונפשם של קטינים וקטינות ולהרחיק מן הציבור את אלו מהם נשקף להם סיכון. על העונש לשקף את הסלידה מן המעשים, את הוקעתם, ולשלוח מסר מרתיע לעבריין שעניינו נידון ולציבור העבריינים בכוח". וכן ראו: ע"פ 4713/17 פלוני נ' מדינת ישראל (18.6.2018): "עבירות מין הן מן העבירות החמורות ביותר בספר החוקים. ביצוען פוגע בערכים חברתיים מהחשובים במעלה, ובניהם הביטחון האישי של בני ושל בנות החברה, האוטונומיה של נפגעת העבירה, כבוד האדם ושלמות הגוף. עבירות מין הן לא רק עבירות חמורות, אך הן בעלות מאפיינים ייחודיים. אכן, עבירה איננה רק כותרת. המהות של העבירה עניינה טיב הפגיעה בקורבן. עבור נפגעת העבירה פעמים רבות העבירה, שבוצעה תוך זמן קצר ביותר, תשנה את חייה ללא היכר. נפגעת העבירה מאנישה את האינטרס הציבורי. הדברים נכונים ביתר שאת מקום בו מדובר בעבירת מין שבוצעה במתלוננת, ובפרט על ידי בן משפחתה". 15. מידת הפגיעה בערכים המוגנים כתוצאה מעבירות המין שביצע הנאשם בנכדתו הקטינה הינה ברף חומרה בינוני. הנאשם ביצע בנכדתו הקטינה מעשים מגונים רבים, במהלך תקופה ממושכת של כ-3.5 שנים. מרבית המעשים המגונים לא היו ברף חומרה גבוה והתבטאו בנישוק הקטינה על פיה. ברם, במקרה אחד, הנאשם לא הסתפק בנישוק הקטינה על פיה, אלא הכניס ידו מתחת לחולצתה ונגע לה בחזה, ובהמשך ליטף את גבה ונישקה שוב על שפתיה. במקרה אחר, הקטינה נענתה לבקשת הנאשם ונגעה באיבר מינו, וזאת לאחר ששאל אותה אם היא רוצה להתנסות בסקס. עם זאת, חומרה יתרה יש לתן לנסיבות ביצוע המעשים, שכן מדובר בנכדתו הקטינה של הנאשם, בעת שהייתה כבת 10 ועד הגיעה לגיל 13.5, בהזדמנויות שונות ובמקומות שונים, לרבות בביתה ובחדרה, בה בעת שהנאשם ניצל לרעה את תמימותה, חולשתה, יחסי הקרבה והאמון ששררו בניהם, ופער הגילאים שעמד על כ-50 שנים, כדי לספק את מאווייו ודחפיו המיניים המעוותים, תוך פגיעה בערכים החברתיים המוגנים, המוזכרים לעיל. 16. בבחינת נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (סעיף 40ט לחוק העונשין), הבאתי בכלל חשבון כי הנאשם ביצע מעשים מגונים רבים בנכדתו הקטינה, במהלך כ-3.5 שנים, בתקופת ילדותה עת הייתה בגילאים 10 עד 13.5, והוא כאמור מבוגר ממנה בכ-50 שנים. הנאשם ניצל את קרבתה של הקטינה אליו, את תלותה בו ואת החיבה שרחשה לו, ובהזדמנויות רבות ביצע בה מעשים מגונים בדרך של נישוקה על פיה, והמשיך במעשיו על אף שהקטינה השיבה לשאלתו שמעשיו אינם נוחים לה. בחלק מהמקרים ניצל הנאשם את תמימותה של הקטינה ולאחר שנישק אותה על פיה מסר לידה שטר כסף של 20 או 50 ₪. במקרה נוסף, בעת שהקטינה הייתה כבת 13, ניצל הנאשם מצב שבו הקטינה הייתה לבדה, עת ירדה במדרגות ביתה על מנת לזרוק זבל, תפס אותה ונישק אותה על פיה, תוך שהכניס ידו תחת חולצתה ונגע בחזה. מיד לאחר מכן, הנאשם נכנס לחדרה של הקטינה, התיישב לצדה על המיטה, הראה לה באמצעות מכשיר הפלאפון הנייד סרטון שטיבו אינו ידוע, והכניס ידו מתחת לחולצתה, ליטף את גבה ונישק אותה שוב על שפתיה. הנאשם פסק ממעשיו אלה, אך בעקבות כניסתה של אחותה של הקטינה לחדר. במקרה אחר, הנאשם שאל את הקטינה האם היא יודעת מה זה "סקס" והאם היא רוצה לנסות, אך הקטינה לא השיבה לו על כך. בהמשך ביקש הנאשם מהקטינה לגעת באיבר מינו והיא נענתה לבקשתו ונגעה באיבר מינו. הנאשם ביצע את מעשי התקיפה המינית בנכדתו הקטינה בביתה, מתחת לביתה, בחדרה, במשאיתו ומאחורי המשאית, תוך שניצל לרעה את פערי הגילאים והכוחות ביניהם, את תחושת הביטחון שחשה לצדו, כסבה, האמון והחיבה שרחשה לו, וכשהוא עצמו נישל אותה משליטה על גופה, החפיצה כאובייקט לסיפוק גחמותיו וצרכיו המיניים והתעלם מרצונותיה ותחושותיה. הנאשם הבין את אשר עשה, את הפסול במעשיו, את משמעותם ויכול היה להימנע מהם, ואולם ביצע את מעשי הפגיעה המינית בנכדתו הקטינה חסרת הישע, פעם אחר פעם, בהזדמנויות שונות על פני תקופה ממושכת, במקומות שונים, בשל דחפיו המיניים המעוותים ולצורך גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. הנאשם אינו נהנה מקרבה לסייג לאחריות פלילית. מעובדות כתב האישום המתוקן לא עולות אינדיקציות מובהקות לתכנון מוקדם, אולם ברי כי הנאשם ניצל הזדמנויות שונות בהן שהתה הקטינה בקרבתו לבדה, ללא מבוגר אחראי בסביבתם, אם בביתה ואם במשאיתו או במקומות אחרים, וביצע בה את המעשים המגונים המתוארים. מעשיו המתוארים של הנאשם לא היו מקריים או כתוצאה ממעידה רגעית חד פעמית, שכן מדובר בריבוי מקרים שחזרו על עצמם, בהזדמנויות שונות על פני תקופה של כשלוש שנים וחצי. באשר לנזק שנגרם לנפגעת העבירה כתוצאה ממעשי הנאשם, הוגש תסקיר יסודי ומפורט שערך שירות המבחן, לאחר שפגש בנפגעת העבירה, בעת שכבר מלאו לה 21 שנים, בעודה נשואה ובשלבי הריון מתקדמים. מפאת צנעת הפרט לא ארחיב בפירוט, אך יצוין כי התסקיר מתאר תמונה קשה ומורכבת של נזקים נפשיים ורגשיים שנגרמו לנפגעת העבירה כתוצאה ממעשי הפגיעה המינית שביצע בה הנאשם בהיותה קטינה בת למשפחה המקיימת אורח חיים דתי; נזקים שהחריפו עם התמשכות מעשי הפגיעה המינית ובאו לידי ביטוי בתחושות קשות של אשמה והקרבה עצמית ובפגיעה עמוקה בתהליך ההתפתחות הנפשית התקינה של נפגעת העבירה, בגיבוש זהותה העצמית ודפוסי אישיותה, ובאובדן אמון בגורמים סמכותיים. מהמתואר בתסקיר עולה שנפגעת העבירה סבלה מתסמינים פוסט-טראומטיים, נטייה להתנתקויות, התפרצויות זעם קשות ואלימות בבית הספר ובבית, קשיי שינה, סיוטי לילה ובריחת שתן, פגיעה בדימוי העצמי ומרגרסיה בתפקודה הלימודי והחברתי. נפגעת העבירה ביטאה לא אחת במהלך ילדותה כוונות אובדניות ותכניות קונקרטיות להתאבדות, לצד התנהגות של פציעה עצמית. בהמשך, לאחר ניסיון אבדני שערכה, אזרה לבסוף אומץ וחשפה את סודה בפני מורה שבה בטחה. עוד תואר נזק בולט שנגרם לנפגעת העבירה כתוצאה מתחושות אשם, עלבון, בגידה ואחריות בשל כך שבני משפחתה של אימה, לרבות סבתה ודודיה, צידדו בנאשם וניתקו קשר עמה ועם אימה. כמו כן, תוארו נזקים נרחבים הקשורים בפן הזוגי והמשפחתי, חוויות של חוסר מוגנות וחשדנות שהשתרשו ונטמעו בבסיס זהותה העצמית, חוסר שליטה ותפיסת העולם כמקום פוגעני ומאיים באופן הפוגע בתפקודה וביחסיה עם הסביבה. שירות המבחן ציין כי מאחר שהנאשם הינו סבה של נפגעת העבירה ולעולם יישאר חלק ממשפחתה ומחייה, לא תתאפשר לנפגעת העבירה התרחקות מלאה ממקור הפגיעה. נפגעת העבירה ערכה ניסיון לפנות לטיפול, אך ללא הצלחה, בשל קושי משמעותי מצדה לתן אמון בגורמי טיפול, נוכח הפגיעה הקשה ביכולתה לתת אמון בגורמי סמכות, בהינתן שסבה היווה עבורה גורם סמכות מגיל צעיר. נוכח האמור ובהינתן השפעות הפגיעה על הדינאמיקה המשפחתית, צפוי תהליך החלמתה של נפגעת העבירה להיות מורכב וקשה יותר. שירות המבחן העריך כי השלכות פגיעות הנאשם והנזקים עמם מתמודדת נפגעת העבירה, הינם ארוכי טווח ובהעדר עיבוד ומענה טיפולי, הן עלולות לבוא לידי ביטוי גם בהמשך בכל תחומי חייה ותפקודה בעתיד. כנסיבות לקולה הבאתי בחשבון את העובדה שמרבית מהמעשים המגונים באו לידי ביטוי בנישוק של הקטינה על פיה, זאת לצד שני אירועים נוספים אשר אחד כלל בנוסף לנישוק הקטינה על פיה גם הכנסת ידו מתחת לחולצתה של הקטינה, נגיעה בחזה וליטוף גבה, והשני כלל נגיעה של הקטינה באיבר מינו של הנאשם, לפי בקשתו ממנה. הבאתי בחשבון כי המעשים המגונים בוצעו על ידי הנאשם בנפגעת עבירה אחת וכל אחד מהם כשלעצמו נמשך פרק זמן קצר מאד. 17. בבחינת מדיניות הענישה הנהוגה על בית המשפט לבחון ענישה שהוטלה על נאשמים במקרים שנסיבותיהם דומות לנסיבות המקרה הנדון, תוך שימת לב להבחנות מתחייבות. בעניין זה יפים דברי בית המשפט העליון בע"פ 780/16 שושה נ' מדינת ישראל (20.2.2017): "...בבחינת מדיניות הענישה הנוהגת לא נדרש בית המשפט לאתר מקרים שיש ביניהם חפיפה מושלמת; שהרי המציאות אינה מזמנת במרבית המקרים אירועים הזהים 'אחד לאחד' זה לזה. בבואו של בית המשפט להציב מתחם ענישה הולם עבור הנאשם שבפניו, עליו לאתר מקרים שיהיו דומים דיים להשוואה". בחינת מדיניות הענישה הנהוגה ביחס לעבירות של מעשים מגונים בקטינה בת משפחה מעלה מגמת החמרה עקבית ומובהקת, כנגזרת מהחומרה היתרה שמייחס המחוקק, כמו גם הציבור בכללותו, לעבירות מין בקטינים, ובעיקר עבירות מין במשפחה, המתבטאת בהטלת עונשי מאסר משמעותיים, לשם הגנה על אינטרס שלום הציבור ובמטרה להרתיע את היחיד ואת הרבים. ראו למשל דברי בית המשפט העליון בע"פ 7880/19 פלוני נ' מדינת ישראל (2.8.2022): "בית משפט זה עמד לא אחת על חומרתן הרבה של עבירות מין במשפחה ועל החובה 'להשיב על עבירות אלו בענישה משמעותית, כגמול על מעשיו של העבריין וכביטוי לסלידתה של החברה ממעשים אלו' (ע"פ 677/09 פלוני נ' מדינת ישראל (25.10.2009); ע"פ 7461/05 דדוש נ' מדינת ישראל, פסקאות 23-22 (03.04.2006); ע"פ 8290/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (28.11.2017)). עוד הודגש, כי לא רק שאין להשלים עם פגיעה חמורה בגופן ובנפשן של נפגעות עבירות מין ואלימות, אלא שיש להוקיע מעשים אלו – בין היתר באמצעות השתת עונשים חמורים. בתוך כך נקבע, כי יש ליתן משקל משמעותי במעמד גזירת העונש לנזק שנגרם לקורבן העבירה ולצלקות שנותרו בנפשו (ע"פ 8233/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (14.08.2008))". ראו גם, ע"פ 4095/18 פלוני נ' מדינת ישראל (29.12.2020): "עבירות-המין הן מהחמורות שבספר העונשין. כאשר הן נעשות בתוך המשפחה – הן חמורות כפליים; וכאשר הן נעשות בקטינות רכות בשנים – חמורות הן שבעתיים. חילול הגוף וחירוב הנפש של ילדה רכה בשנים הוא מחריד ומזעזע; ניצול האמון, והמעילה בתפקיד 'המבוגר האחראי', כאשר הדבר נעשה בתוך המשפחה – קשים מנשוא. מדיניות הענישה בכגון דא, צריכה להיות בהתאם, ולפיכך חשוב שנקפיד לא 'להפר יראה' (ע"פ 5597/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 97 (25.11.2020))". כמו כן, ע"פ 9036/18 פלוני נ' מדינת ישראל (27.1.2020): "בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה היתרה הטמונה בביצוע עבירות מין בקטינים בתוך המשפחה – תוך ניצול לרעה של הקרבה הפיזית והנפשית, של האמון השורר באופן טבעי במסגרת התא המשפחתי, ושל פערי הכוחות האינהרנטיים בין הבגיר לקטין, וכל זאת לשם סיפוק יצריו של הפוגע (ראו: ע"פ 7661/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 8 (04.01.2016) (להלן: ע"פ 7661/18); ע"פ 1170/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 20 (11.01.2016) (להלן: ע"פ 1170/15). לכך יש להוסיף גם את הנזקים שנגרמים מעבירות אלה (בהתאם לסעיף 40ט(4) לחוק העונשין), אשר נוטים להיות חמורים ביותר, שכן מעשים אלה מצלקים את נפשם של הקטינים הנפגעים – מה שמשפיע על תפקודם לכל אורך חייהם נוכח השלב ההתפתחותי בו נמצאים הקטינים (ראו: ע"פ 6315/13 יאסר נ' מדינת ישראל, פיסקה 9 (29.02.2016); עניין וימר, פיסקה 9; ע"פ 7433/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 (17.05.2016)). על כן, גם הענישה הנוהגת בבית משפט זה, במקרים של עבירות מין בקטינים בתוך המשפחה, היא קשה ומרתיעה, באופן ההולם את חומרת המעשים ואת טיב הפגיעה בקורבנות. ענישה זו באה לשקף את סלידתה של החברה ממעשים אלה ואת האינטרס הציבורי הרב במיגור התופעה. כמו כן היא באה להעביר מסר ברור כי הנוטלים לעצמם חירות לפגוע בקטינים – צפויים לעונשים כבדים ומשמעותיים (ראו: ע"פ 6882/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 17 (11.11.2015); ע"פ 5998/14 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקאות 12-11 (02.07.2015); ע"פ 4146/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 12 (29.06.2015); ע"פ 489/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (09.12.2018); ע"פ 1605/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 20 (27.08.2014))". ראו ע"פ 2359/17 פלוני נ' מדינת ישראל (18.8.2019), פס' 15: "עבירות מין הנעברות בקטינים, בגדרי התא המשפחתי, הן מן העבירות החמורות שבספר החוקים. כל מהותן היא ניצול - של מרות ושליטה, אמון שניתן בבן משפחה, חולשה פיזית, ולעתים גם אי-הבנת טיבם של המעשים. אולם, למרבה הצער, סופו של הניצול איננו מסמן את סופה של הפגיעה. כפי שנזדמן לי להעיר לאחרונה, 'הפיכתו של 'המרחב הפנימי', שנועד ליחסי אמון והגנה, למרחב של ניצול ופגיעה, יכולה להמיט השפעה מתמשכת על נפגע העבירה' (ע"פ 9652/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (23.7.2019)). פגיעותיהן הרעות של עבירות אלו מהדהדות למשך שנים ארוכות. הן מותירות בעקבותיהן נתיב של הרס, ובו מצוי הנפגע, רווי בצלקות, קשיים ומכאובים; נושא בעל כורחו בתוצאות ניצולו. על רקע האמור, הובע בפסיקה חזור ושוב הצורך להחמיר עם מבצעי העבירות, לגמול לפוגע כעוצמת פגיעתו, לנקוט ביד קשה למען יראו וירַאו". באשר למדיניות הענישה הנהוגה, עיון בפסיקה מעלה מנעד ענישה רחב בעבירות של מעשים מגונים בבן משפחה, כך שהענישה תלויה בנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה בהתאם לאופיים של המעשים המיניים, ריבוי המעשים, חומרת העבירות, מספרן, תדירותן, משכן ומספר הקורבנות. באשר למקרים הדומים בנסיבותיהם במידת האפשר למקרה שלפנינו, תוך התחשבות בהבדלים ובשוני שבין המקרים, ובהתאמות הענישה הנדרשות למקרה הנדון, ראו למשל: א. ע"פ 1859/20 פלוני נ' מדינת ישראל ואח' (23.12.2020) - הנאשם הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות של מעשים מגונים בשלוש קטינות, במסגרת שלושה אישומים. שתיים מנפגעות העבירה הן נכדותיו של הנאשם ונפגעת העבירה השלישית הועסקה בפיצרייה שהייתה בבעלותו בעת ביצוע המעשים. על פי האישום הראשון, במהלך תקופה של כחמש שנים, ביצע הנאשם בנכדתו א' בעת שהייתה בת 11-15, בהזדמנויות רבות ושונות ובמקומות שונים, מעשים מיניים לשם גירויו וסיפוקו המיני, ובכלל זאת נגע בה וליטף אותה בכל חלקי גופה לרבות בחזה, בישבנה, ובאיבר מינה מעל ומתחת לבגדיה. בחלק מהמקרים שבהם התארחה בבית, נכנס הנאשם לחדר שבו ישנה א' וביצע את המעשים האמורים. במקרה אחד, שהו א' והנאשם בפיצרייה בבעלותו, האחרון ניגש לכיוונה ומשבדק כי איש אינו מבחין, הכניס ידו מתחת לתחתוניה ונגע באיבר מינה. במועד אחר, הניח הנאשם את ידה של א' על איבר מינו מעל ומתחת לתחתוניו. במועד נוסף, כאשר א' עמדה בחלק האחורי של הפיצרייה, התקרב אליה הנאשם מאחור כאשר איבר מינו שלוף והוריד את חצאיתה ותחתוניה. א' נבהלה והרימה את חצאיתה אך הנאשם, לאחר שהביט לצדדים ובדק שאין איש בסביבה, שב והוריד את חצאיתה ותחתוניה, נצמד אליה וחיכך את איבר מינו סמוך לפי הטבעת שלה מספר פעמים. בגין מעשיו אלה, הורשע הנאשם בריבוי עבירות של מעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים והיא בת משפחה לפי סעיף 351(ג)(2) יחד עם סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) יחד עם סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. על פי האישום השני, במועד שאינו ידוע למאשימה, התארחה נכדתו ב', קטינה בת 8-9, בבית ונותרה עם הנאשם ביחידות. לאחר שבדק כי אחיותיה וסבתה יצאו מהבית, הוביל הנאשם את ב' לחדר השינה ונעל את הדלת. הנאשם פשט את בגדיו ותחתוניו וכן את בגדיה ותחתוניה של ב' כך ששניהם היו ערומים ונשכב מעליה, זאת תוך כדי שאיבר מינו נגע בגופה. הנאשם חדל ממעשיו רק לאחר ששמע רחשים. בגין מעשיו אלה, הורשע הנאשם בעבירה של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים והיא בת משפחה לפי סעיף 351(ג)(2) יחד עם סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) יחד עם סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. על פי האישום השלישי, במספר רב של הזדמנויות, במהלך תקופה של שלוש שנים, עת עבדה ג', קטינה בת 12-14, בפיצרייה בבעלותו, נגע הנאשם בישבנה וטפח עליו לשם סיפוק וגירוי מיני. באחד המועדים שבהם עבדה ג' בפיצרייה, קרא לה הנאשם לחלק האחורי של הפיצרייה לשטוף כלים. כאשר התקדמה לכיוון הכיור, חיבק אותה הנאשם ונצמד אליה. בהמשך, לאחר שחזרה לכיוון הדלפק, חיבק אותה הנאשם מלפנים, הכניס את ידיו מתחת למכנסיה ונגע בישבנה למשך מספר שניות. במועד אחר עת הייתה ג' כבת 14, הגיעה היא יחד עם חברתה לפיצרייה. אז, קרא לה הנאשם להיכנס לחלק האחורי של הפיצרייה ושאל אותה: "מוכנה לעשות מה שגבר ואישה עושים, יהיה לך כיף". במועד אחר, שאל הנאשם את ג' אם היא "ברוגז איתו", ולאחר שהשיבה בשלילה טפח הנאשם על ישבנה פעמיים. בגין מעשיו אלה, הורשע הנאשם בריבוי עבירות של מעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) יחד עם סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם הענישה לאישום הראשון נע בין 30 ל-60 חודשי מאסר בפועל; מתחם הענישה לאישום השני נע בין 15 ל-30 חודשי מאסר בפועל; ומתחם הענישה לאישום השלישי נע בין 12 ל-30 חודשי מאסר בפועל. עונשו של הנאשם, נעדר עבר פלילי, הועמד על 6 שנות מאסר בפועל, מאסרים על תנאי ופיצוי בסך כולל של 100,000 ₪ לשלוש נפגעות העבירה. ערעור על גזר הדין - נדחה. כאמור, במקרה שלפנינו מדובר בנפגעת עבירה אחת, ורף חומרת המעשים המגונים נמוך יותר. ב. ע"פ 989/19 פלוני נ' מדינת ישראל (19.12.2019) - הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בריבוי עבירות של מעשה מגונה בקטין בן משפחה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-351(ג)(2) לחוק העונשין (למעט מקרה אחד שנטען כי אירע בשנת 2016). כתב האישום גולל מסכת אירועים שתחילתה בעת שנפגעת העבירה, בתה של בת זוגו של הנאשם, הייתה כבת 8 או 9 שנים, וסופה לאחר כארבע שנים, במהלכה ביצע הנאשם בה מעשים מגונים במספר רב של הזדמנויות. במקרים אלה, הכניס הנאשם את ידו מתחת לבגדיה של נפגעת העבירה ונגע באיבר מינה ובחלקי גופה לשם גירוי או סיפוק מיני. באחד המקרים נפגעת העבירה ביקשה מהנאשם לחדול ממעשיו, אולם הוא ביקש שתאפשר לו להמשיך לגעת באיבר מינה עד שאמה נכנסה לחדר. בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 45 חודשים לבין 7 שנות מאסר בפועל והשית על הנאשם, נעדר עבר פלילי, 47 חודשי מאסר בפועל, מאסרים מותנים ופיצוי למתלוננת בסך של 60,000 ₪. בית המשפט העליון דחה את הערעור על הכרעת הדין, תוך שקבע, בין היתר, כי הנאשם עונה להגדרת "בן משפחה" לעניין סעיף 351 לחוק העונשין, ודחה את ערעור הנאשם על גזר הדין. במקרה שלפנינו הנאשם נגע בחזה של נפגעת העבירה אך לא באיבר מינה. ג. ע"פ 6863/17 פלוני נ' מדינת ישראל ואח' (11.3.2018) - הנאשם הורשע, על יסוד הודאתו, במספר עבירות של מעשה מגונה בקטינה בת משפחה בכל אחת משלוש נכדותיו בהיותן בנות 7, 12 ו-13, במשך תקופה העולה על שנתיים. על הנאשם, כבן 78, הושתו 5 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי לשלוש המתלוננות בסכומים של 90,000 ₪, 60,000 ₪ ו- 60,000 ₪. ערעור הנאשם על רכיב הפיצוי בלבד - נדחה. כאמור, במקרה שלפנינו מדובר בנפגעת עבירה אחת. ד. ע"פ 8290/16, 8351/16 פלוני נ' מדינת ישראל (28.11.2017) - הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בשתי עבירות של מעשים מגונים בקטינה בת משפחה (בתו ואחייניתו), לפי סעיף 351(ג) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין וכן בניסיון לעבור עבירה כאמור. מלכתחילה הוגש נגד הנאשם כתב אישום שכלל 4 אישומים שייחסו לו ביצוע עבירות מין והטרדה מינית בבנות משפחה. הנאשם זוכה מהעבירות שיוחסו לו באישומים השלישי והרביעי והורשע באישומים הראשון והשני בלבד. הנאשם הוא אביה של ע' ודודהּ של ט'. שתיהן קטינות, ילידות שנת 2000. על פי האישום הראשון, בעת שהייתה הקטינה ט' כבת 11-12 התארחה היא יחד עם הנאשם בבית אמו. בעת שהשניים ישנו כל אחד מהם על מזרן נפרד בסלון הבית, ט' התלוננה על כאבי בטן. הנאשם הציע להרגיע את בטנה, הרים את חולצתה של ט' וליטף את בטנה, תוך כדי כך ניסה לגעת בחזה של ט', אך זו סירבה. הנאשם הציע ללטף את גבה ו-ט' הסכימה והתהפכה על בטנה. הנאשם התיישב על ישבנה של ט' וליטף את גבה והחל ללטף בסמוך לחזה. ט' התנגדה, הזיזה את גופה כדי למנוע מהנאשם מללטף את חזה, וביקשה ממנו לחדול ממעשיו. הנאשם עבר חזרה למזרונו וכשהוא מכוסה בשמיכה, הוריד את מכנסיו, שפשף את איבר מינו וביקש מט' "תגעי לי, תעשי כמוני" ומשך את ידה של ט', אך זו התנגדה. הנאשם נשכב לידה, הרים את שמיכתה וניסה להוריד את מכנסיה ותחתוניה. ט' התנגדה והנאשם הכניס ידו מתחת לחולצתה ונגע בבטנה והתקרב לחזה. ט' דחפה והרחיקה את הנאשם מעליה. לאחר שט' נרדמה העיר אותה הנאשם וניסה שוב להוריד את מכנסיה וחולצתה, ט' פרצה בבכי וכתוצאה מכך התעוררה אמו של הנאשם והוא חדל ממעשיו. הנאשם אמר לט' שלא תספר לאביה ושאיש לא ידע על מה שקרה ביניהם. שלושה שבועות לאחר מכן, כשט' והנאשם התארחו שוב בבית אמו, הציע הנאשם לט' "אם היא רוצה לחזור לעשות שוב". בתגובה אמרה ט' לנאשם שאם לא יניח לה תספר על כך לאביה. על פי האישום השני, בעת שהייתה הקטינה ע' כבת 9 התארחה יחד עם הנאשם בבית אמו של הנאשם. בעת שישנה הקטינה ע' יחד עם הנאשם ובנו במיטה זוגית אחת, ניצל הנאשם את ההזדמנות שבנו יצא מן החדר, כאשר ע' נרדמה ונותרה לישון במיטה לידו, חשף את איבר מינה וליקק אותו. משהתעוררה ע' חדל הנאשם ממעשיו. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בשני אירועים שונים ונפרדים שיש לקבוע בעניינם שני מתחמים נפרדים. בגין מעשה העבירה באישום הראשון שביצע הנאשם באחייניתו נקבע מתחם עונש שנע בין שנתיים מאסר לשש שנות מאסר לריצוי בפועל. בגין מעשה העבירה באישום השני שביצע הנאשם בבתו, נקבע מתחם שנע בין שלוש שנות מאסר לשבע שנות מאסר לריצוי בפועל. על הנאשם, בעל עבר פלילי, הושתו, כעונש כולל, 44 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי בסך של 15,000 ₪ לכל אחת מנפגעות העבירה. בית המשפט העליון דחה את הערעור על הכרעת הדין והחמיר את עונשו של הנאשם לכדי 64 חודשי מאסר לריצוי בפועל. כאמור, במקרה שלפנינו מדובר בנפגעת עבירה אחת. הנאשם בענייננו נגע בחזה של נפגעת העבירה אך לא באיבר מינה. ה. ע"פ 5347/15 פלוני נ' מדינת ישראל (20.4.2016) – הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בשתי עבירות של מעשים מגונים בבן משפחה, לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) וסעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין; ובעבירות רבות של מעשים מגונים, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין. כתב האישום כלל שלושה אישומים. על פי האישום הראשון והשני, הנאשם ביצע בבת אחיה של אשתו- אחייניתו, טרם מלאו לה 14 שנים, מעשים מגונים בשתי הזדמנויות בכך שליטף את גופה ונגע באיבריה המוצנעים, לרבות באיבר מינה. על פי האישום השלישי, ביצע הנאשם באימה של אשתו - החמות, מעשים מגונים בהזדמנויות רבות בכך שליטף את גופה והכניס את ידו מתחת לחצאיתה. בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש ההולם בעניינה של האחיינית נע בין 2.5 ל-4.5 שנות מאסר בפועל; וכי מתחם העונש ההולם בעניינה של החמות נע בן 6 ל-18 חודשי מאסר בפועל. עונשו של הנאשם בגין עבירות המין שבוצעו באחיינית – הועמד על שלוש שנות מאסר, ובגין המעשים המגונים שבוצעו בחמות – הועמד על שנת מאסר אחת. משום שמדובר בשתי מתלוננות נפרדות, ומכיוון שהעבירות בוצעו בנסיבות שונות, בית המשפט המחוזי קבע כי עונשי המאסר בפועל יצטברו זה לזה, תוך חפיפה חלקית ביניהם, כך שהנאשם, נעדר עבר פלילי, נדון ל-3.5 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננת באישומים הראשון והשני בסך של 40,000 ₪ ולמתלוננת באישום השלישי בסך של 25,000 ₪. ערעור על גזר הדין - נדחה. כאמור, במקרה שלפנינו מדובר בנפגעת עבירה אחת. הנאשם בענייננו נגע בחזה של נפגעת העבירה אך לא באיבר מינה. ו. ע"פ 337/13, 890/13 פלוני נ' מדינת ישראל (9.9.2013) - הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בריבוי מקרים של מעשים מגונים בבתו הקטינה לפי סעיף 351(ג)(2) בצירוף סעיף 348(ב) לחוק העונשין ובנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, וזוכה מחמת הספק מאישום נוסף שעניינו ביצוע מעשה מגונה כלפי קטינה אחרת בת משפחה. בתקופה שבה הייתה נפגעת העבירה תלמידת כיתה ג', ועד הגיעה לכיתה ה', במשך כשלוש שנים, נהג הנאשם מדי כמה ימים להגיע בשעות הלילה לחדר בו ישנה נפגעת העבירה יחד עם אחותה הבכורה וללטף את איבר מינה מעל לתחתוניה. נפגעת העבירה הייתה מתעוררת ממגע אצבעו של אביה על איבר מינה. באחד המקרים, הגיע הנאשם בשעת לילה לחדרן של בנותיו, התיישב באופן שברכיו נוגעות ברצפה, והחל ללטף באמצעות אצבעו את איבר מינה של נפגעת העבירה מעל תחתוניה. או אז התעוררה נפגעת העבירה והנאשם עזב את חדרה. בית המשפט המחוזי השית על הנאשם, נעדר עבר פלילי, עונש של שנתיים מאסר בפועל, מאסר מותנה ופיצוי לנפגעת העבירה בסך 50,000 ₪. בית המשפט העליון דחה את ערעור הנאשם על הכרעת הדין ועל גזר הדין וקיבל את ערעור המדינה על קולת גזר הדין, והעמיד את עונשו של הנאשם על 45 חודשי מאסר בפועל, חלף תקופת המאסר בפועל שקבע בית המשפט המחוזי. הנאשם בענייננו נגע בחזה של נפגעת העבירה אך לא באיבר מינה. ז. ע"פ 7899/13 פלוני נ' מדינת ישראל ואח' (24.6.2014) - הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות מין שביצע כלפי שלוש נכדותיו הקטינות: במסגרת האישום הראשון, הורשע הנאשם במספר עבירות של מעשים מגונים בקטינה בת משפחתו בעת שטרם מלאו לה ארבע-עשרה שנים לפי סעיפים 351(ג)(1), 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין ובמספר עבירות של מעשים מגונים בקטינה בת משפחה בעת שטרם מלאו לה שש-עשרה שנים שלא בהסכמתה החופשית לפי סעיפים 351(ג)(2), 348(ב) ו-345(א)(1) לחוק העונשין. במסגרת האישום השני הורשע הנאשם בשתי עבירות של מעשים מגונים בשתי קטינות בנות משפחתו בעת שטרם מלאו להן ארבע-עשרה שנים לפי סעיפים 351(ג)(1), 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, ובעבירה אחת של מגונים בקטינה בת משפחה שטרם מלאו לה שש-עשרה שנים שלא בהסכמתה החופשית לפי סעיפים 351(ג)(2), 348(ב) ו-345(א)(1) לחוק העונשין. האישום הראשון התייחס למעשים מגונים שביצע הנאשם במתלוננת מ' בהזדמנויות שונות בין השנים 1998-1990, דהיינו – בין הגילים 16-8, בעת שביקרה בביתו עם אחיותיה. במהלך הביקורים, בלמעלה מ-15 מקרים שונים, ביצע הנאשם ב-מ' מעשים מגונים בחצר ביתו או בגן משחקים סמוך. הנאשם נהג לגעת בחזה של מ', להיצמד לגופה ולהתחכך בו. לעיתים הוריד את מכנסיה ותחתוניה וחיכך את איבר מינו באיבר מינה ובישבנה. במהלך ביצוע המעשים נהג הנאשם לנשק אותה על פיה ולחש על אוזנה "אל תפחדי, אני לא עושה משהו רע, אל תגידי לאף אחד". במספר הזדמנויות ביקש ממנה הנאשם לגעת באיבר מינו, וכשסירבה, הכריח אותה לגעת בו. פעם אחת, כך נטען, ליטף הנאשם את חזה של מ' בעת שהסיע אותה ברכבו. משבגרה מ', ביקשה מהנאשם במספר הזדמנויות שיחדל ממעשיו, אך הוא כפה עצמו עליה. האישום השני התייחס למעשים מגונים שביצע הנאשם במתלוננות א' ו-ה', במספר הזדמנויות בשנים 2007 ו-2009, בעת ביקוריהן בביתו. במקרה שארע בשנת 2007 שיחק הנאשם בחצר ביתו עם המתלוננת א' שהייתה באותה העת בת 12. בעודם בחצר, תפס אותה הנאשם, ליטף את ישבנה, חיכך את איבר מינו בגופה ונישק את צווארה. כשנתיים מאוחר יותר, במקרה נוסף שארע במהלך חופשת חג בסוף שנת 2009, הגיעו המתלוננות א' ו-ה' לביקור נוסף בבית הנאשם יחד עם הוריהן. במהלך ביקור זה, יצא הנאשם לחצר בה שיחקו השתיים כדי להביא להן ממתקים ואז ביצע בהן מעשים מגונים. הנאשם נצמד לגופה של המתלוננת א', ליטף את ישבנה וחיכך את איבר מינו בגופה. א' צעקה לאביה, אך הנאשם השתיק אותה ואמר לה: "אל תפריעי לאבא", ואז המשיך להיצמד לגופה עד שהיא הרחיקה אותו ממנה. לאחר מכן, נצמד הנאשם למתלוננת ה', שהייתה באותה העת בת שבע, וחיכך את איבר מינו בגופה. בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש ההולם את העבירות בהן הורשע הנאשם באישום הראשון נע בין 12 ל-36 חודשי מאסר וכי מתחם העונש ההולם את העבירות בהן הורשע הנאשם באישום השני נע בין 5 ל-16 חודשי מאסר, והשית על הנאשם, בעל עבר פלילי בעבירות של אלימות במשפחה, 18 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת מ' בסך של 25,000 ₪. הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין- נדחה, בכפוף להפחתת המאסר המותנה כך שיעמוד על 24 חודשי מאסר (חלף 42 חודשי מאסר שקבע בית המשפט המחוזי). כאמור, במקרה שלפנינו מדובר בנפגעת עבירה אחת. הנאשם בענייננו נגע בחזה של נפגעת העבירה אך לא באיבר מינה. ח. ע"פ 5421/12 פלוני נ' מדינת ישראל (29.8.2013) - הנאשם הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות של מעשים מגונים בקטינה בת משפחה לפי סעיף 351(ג)(1) בצירוף סעיפים 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין. כתב האישום המתוקן מתאר סדרה של עבירות מין שביצע הנאשם בנכדתו, בעת שהייתה כבת 9-11. בהזדמנויות שונות, ביצע הנאשם בנפגעת העבירה מעשים מגונים, בעת שביקרה בביתו והוא נותר עמה בחדרו ביחידות. בעת שהייתה נפגעת העבירה בת 9 ושכבה עם הנאשם במיטתו, הוא ליטף ועיסה, שוב ושוב, את חזה מתחת לגופיה. בשלב כשלהו, הדפה נפגעת העבירה את ידו של הנאשם מעליה, אולם הלה המשיך במעשיו. לאחר מכן, הכניס הנאשם את ידו מתחת למכנסיה ותחתוניה של נפגעת העבירה, ליטף ועיסה את איבר מינה. לאחר ביצוע מעשים אלה, הוציא הנאשם את ידו מאיבר מינה של נפגעת העבירה, ליקק אחת מאצבעות ידו ונגע באיבר מינו, מתחת לשמיכה בה התכסה. בהמשך, עיסה הנאשם בידו את גבה של נפגעת העבירה. בתום המעשים, מסר הנאשם לקטינה סכום של 50 ₪ וביקש שלא תראה את הכסף לאיש. באחד מימי שישי, כאשר נפגעת העבירה שכבה עם הנאשם במיטתו, ביצע הנאשם במתלוננת מעשים דומים לאלו שתוארו בסעיף הקודם, בנוסף לליטוף ועיסוי ישבנה. הנאשם פסק ממעשיו לאחר שנפגעת העבירה הדפה אותו מעליה, וכאשר אחיה נכנס במפתיע לחדר. במועד נוסף, בעת שהייתה נפגעת העבירה בת 11, בשעות הערב, סעדו נפגעת העבירה ובני משפחתה בבית הנאשם, ביחד עם אשתו ואחד מבניו. הנאשם עצמו לא נכח בסעודה ונשאר בחדרו, בדירה האחרת המצויה בקומה השנייה באותו בנין. בתום הסעודה, התבקשה נפגעת העבירה על-ידי אמה לרדת לדירת הנאשם על-מנת לומר לו שלום, בטרם תשוב לביתה. נפגעת העבירה ירדה לדירתו של הנאשם ונכנסה לחדרו, שעה שהנאשם שכב במיטתו וצפה בטלוויזיה. נפגעת העבירה נשכבה עם בגדיה במיטתו של הנאשם וצפתה עמו בטלוויזיה. בשלב זה, החל הנאשם לעסות את גבה של נפגעת העבירה ולאחר מכן את חזה, מעל לבגדים, ובהמשך מתחת לחולצה ולגופיה שלבשה. לאחר מכן, הכניס הנאשם את ידו מתחת למכנסיה ותחתוניה של נפגעת העבירה וליטף ועיסה את איבר מינה. בהמשך, ליקק הנאשם אחת מאצבעותיו ונגע באיבר מינו. הנאשם לא הסתפק בכך, והמשיך ללטף ולעסות את חזה של נפגעת העבירה מעל לבגדיה. בשלב זה, נכנסה אמה של נפגעת העבירה לחדרו של הנאשם, על-מנת לאסוף את בתה, ומשהבחין בכך הנאשם הוא חדל ממעשיו ומסר לנפגעת העבירה, בנוכחות האם, סכום של 50 ₪. בכל זמן ביצוע המעשים האמורים, ניסתה נפגעת העבירה למנוע מהנאשם לבצע בה את זממו, כאשר דחפה והדפה את ידו מעליה, אך הוא התעלם מכך והמשיך בביצוע המעשים. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם, נעדר עבר פלילי, 4 שנות מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 100,000 ₪. ערעור על גזר הדין - נדחה. כאמור, במקרה שלפנינו מדובר בנפגעת עבירה אחת. כנזכר, הנאשם בענייננו נגע בחזה של נפגעת העבירה אך לא באיבר מינה. ט. ע"פ 8297/11 פלוני נ' מדינת ישראל (17.11.2013) - הנאשם הורשע, בעבירות של מעשה מגונה בקטינה וניסיון לבצע מעשה מגונה בקטינה, לפי סעיפים 351(ג)(2), 345(א)(1) ו-345(ב)(1) לחוק העונשין וכן מעשה מגונה בפני קטינה לפי סעיף 351(ד) לחוק העונשין. הנאשם היה בן זוגה של אם נפגעת העבירה הקטינה והתגורר עמן בדירת המשפחה. במועדים שונים בעת שהייתה נפגעת העבירה בת 11, ניצל הנאשם הזדמנויות שונות בהן שהה עם נפגעת העבירה ביחידות כדי לגעת בה שלא בהסכמתה דרך בגדיה בחזה שלה ובאזור איבר מינה. זאת, בין היתר, בעת שצפו יחדיו בטלוויזיה בחדר השינה בדירה ובעת שנסעו ברכבו של הנאשם. בנוסף למעשים אלו ביקש הנאשם מנפגעת העבירה שתיגע בידה באיבר מינו וכשסירבה לקח את ידה וניסה לשים אותה על איבר מינו, אולם נפגעת העבירה הצליחה להדפו ממנה. במקרה אחר נכנס הנאשם לחדר המקלחת שבדירה בעקבות נפגעת העבירה וביקש להוריד את חולצתה בכדי שיוכל לראות את החזה שלה. על אף סירוב נפגעת העבירה ובקשתה שיעזוב את החדר לא הסכים הנאשם לצאת. בהמשך נגע בידו בחזה של נפגעת העבירה שלא בהסכמתה ורק לאחר מכן נענה לבקשתה ויצא מחדר המקלחת. במועד אחר, אפשר הנאשם לנפגעת העבירה ולאחיה הקטין לצפות בסרט פורנוגרפי. בית המשפט המחוזי השית על הנאשם 6 שנות מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי וחיוב בתשלום פיצוי בסך 75,000 ₪ לנפגעת העבירה. בית המשפט העליון מצא כי רף הענישה הנוהג בנסיבות דומות לנסיבות אותו מקרה, אשר אינו נמנה על החמורים שבמקרים, נמוך במידה לא מבוטלת מהעונש שהושת על הנאשם ולכן העמיד את עונשו על 57 חודשי מאסר בפועל. כאמור, במקרה שלפנינו הנאשם בענייננו נגע בחזה של נפגעת העבירה אך לא באיבר מינה. י. ע"פ 6695/08 פלוני נ' מדינת ישראל (26.1.2009) - הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים שלא בהסכמתה, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין. נפגעת העבירה, שהייתה בעת הרלוונטית לכתב האישום קטינה, נהגה לישון מפעם לפעם בביתם של אחותה ושל הנאשם, שהינם בני זוג. נטען, כי בעת שנפגעת העבירה כבת 13.5 ישנה בסלון ביתם של אחותה והנאשם, נטל הנאשם את ידה של נפגעת העבירה, ללא הסכמתה החופשית, והצמידה לאיבר מינו תוך שהוא מבצע תנועות שפשוף עד הגיעו לפורקן מיני. בית המשפט המחוזי השית על הנאשם 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי לנפגעת העבירה בסך של 30,000 ₪. הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין - נדחה. יא. תפ"ח (מח' מרכז) 1285-08-22 מדינת ישראל נ' פלוני (27.11.2023) - הנאשם הורשע, על יסוד הודאתו, בביצוע שתי עבירות של מעשה מגונה בקטינה בת משפחה, לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב), סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. הנאשם היה נשוי לסבתה של הקטינה (ילידת 2010) והיה לה לסב חורג. במהלך שנת 2020, בעת שהקטינה הייתה כבת 10, בהיותם בבית הנאשם והסבתא, הורה הנאשם לקטינה להוריד את בגדיה, היא עשתה כן והנאשם נגע בחזהּ ובאיבר מינהּ. הקטינה ביקשה מהנאשם לחדול ממעשיו והוא עשה כן, וביקש ממנה שלא תספר לאיש על מעשיו. במועד נוסף, שהתה הקטינה עם אחיה בבית הנאשם. לבקשת אֵם הקטינה, הנאשם הסיע את הקטינה לביתה ובהיותם לבד בבית, הורה לה להוריד את בגדיה, ונגע בחזהּ ובאיבר מינה. הקטינה ביקשה מהנאשם לחדול ממעשיו והוא עשה כן, וביקש שלא תספר על מעשיו לאיש. בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה הולם שבין 3 שנים ו-9 חודשים לבין 5.5 שנות מאסר בפועל, ומצא לחרוג ממנו לקולה ביחס לנאשם בשל סיכויי שיקום ממשיים. על הנאשם, כבן 73, נעדר עבר פלילי, הושתו 27 חודשי מאסר בפועל, מאסרים מותנים ופיצוי בסך של 75,000 ₪. יב. תפ"ח (מח' ב"ש) 64930-07-20 מדינת ישראל נ' פלוני (2.5.2022) – הנאשם הורשע, על יסוד הודאתו, בריבוי עבירות של מעשים מגונים בבן משפחה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיפים 348(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין. הנאשם נשוי לדודתם של שני נפגעי העבירה. במהלך כשש שנים, במספר הזדמנויות, בבית הנאשם או במהלך נסיעה על האופנוע, ביצע הנאשם בנפגעי העבירה, שהיו באותה העת קטינים, מעשים מגונים לשם גירוי סיפוק או ביזוי מיניים. אישום ראשון: במספר הזדמנויות במהלך התקופה הרלוונטית, שהה ד.ס בבית הנאשם ולעיתים אף נותר לישון שם. במהלך שהותו בבית, ביצע הנאשם ב-נד.ס מעשים מגונים לשם גירוי סיפוק או ביזוי מיניים כמפורט להלן: בטרם הגיע ד.ס לגיל מצוות או בסמוך לכך, בשלוש הזדמנויות, עת שכב ד.ס על אחת המיטות בבית הנאשם, הגיע הנאשם למקום בו שכב ונגע באיבר מינו של ד.ס, מתחת לבגדיו, והכל לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. עת היה המתלונן ד.ס כבן 9 שנים או בסמוך לכך, בהזדמנות אחת, ישב ד.ס על אחת המיטות בחדר השינה בבית הנאשם. הנאשם שכב במיטה כשהוא מכוסה בשמיכה, חשף מתחת לשמיכה את איבר מינו, לקח את ידו של ד.ס והניחה על איבר מינו, והכל לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. במקרה אחד, לאחר שד.ס הגיע לגיל מצוות או בסמוך לכך, בסלון בית הנאשם, ניגש הנאשם אל ד.ס ונגע באיבר מינו, מעל ומתחת לבגדים שלבש. במקביל, תפס הנאשם את ידו של ד.ס, הניח אותה על איבר מינו החשוף ש"הציץ" מבעד הפתח ב"גטקס" שלבש, ושפשף באמצעותה את איבר מינו עד אשר הגיע לסיפוק מיני, והכל לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. סמוך לגיל המצוות של ד.ס, במספר הזדמנויות, הרכיב הנאשם על האופנוע את ד.ס כשהוא ישוב לפניו בין שתי רגליו המפוסקות של הנאשם, ותוך כדי הנסיעה, התחכך הנאשם עם איבר מינו בגופו של ד.ס, ובמקביל נגע באיבר מינו של ד.ס מתחת לבגדיו, ולעיתים מעל לבגדיו, וזאת לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. אישום שני, במספר הזדמנויות, במהלך נסיעה על האופנוע, ביצע הנאשם בי.ח.ס שהיה באותה העת קטין, מעשים מגונים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. בעת שהנאשם הרכיב את י.ח.ס על האופנוע, כשהוא ישוב לפניו בין שתי רגליו המפוסקות של הנאשם, הנאשם נצמד לי.ח.ס מאחור ונגע באיבר מינו, והכל לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. תוך כדי מעשיו, הורה הנאשם לי.ח.ס להסתכל קדימה אל הכביש. בית המשפט המחוזי העמיד את מתחם העונש ההולם לאישום הראשון בין 40 ל-80 חודשי מאסר בפועל ואת מתחם העונש ההולם לאישום השני בין 20 ל-50 חודשי מאסר בפועל. על הנאשם, נעדר עבר פלילי, הושתו 24 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי בסך של 55,000 ₪ לשני נפגעי העבירה יחד. יג. תפ"ח (מח' ת"א) 53534-09-22 מדינת ישראל נ' פלוני (15.10.2024) - הנאשם הורשע, על יסוד הודאתו, בשלוש עבירות של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 על ידי בן משפחה, בהתאם לסעיף 351(ג)(2) יחד עם סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין. במהלך תקופה של שנה-שנתיים ביצע הנאשם בנכדתו הקטינה מעשים מגונים, בשלוש הזדמנויות. במקרה הראשון, הגיעה הקטינה בשעות הערב לביתו של הנאשם. בעת שהקטינה שכבה על הספה בסלון, הנאשם הכניס את ידה של הקטינה אל מתחת לתחתוניו, תוך שדרש ממנה לגעת באיבר מינו, וזאת לשם גירוי או סיפוק מיני. הקטינה אחזה באיבר מינו של הנאשם לפי דרישתו ומיד לאחר מכן ביקשה ממנו לחדול מכך ומשכה ידה מתחתוניו. באירוע השני, הגיע הנאשם לביתה של הקטינה, ובעת שישבו יחדיו על הספה בסלון, הפשיל הנאשם את מכנסיו ותחתוניו והורה לקטינה להושיט לו את ידה, אך הקטינה סירבה לעשות כן. משסירבה, תפס הנאשם בידה של הקטינה בניגוד לרצונה, והניחה על איבר מינו, וזאת לשם גירוי או סיפוק מיני. בהמשך, ביקשה הקטינה מהנאשם לחדול מהמעשה, משכה ידה מאיבר מינו, ופנתה לנאשם בשאלה: "למה בחרת דווקא בי?". הנאשם השיב לה כי אחיה "הוא בן", ואחותה "קטנה מדי". באירוע השלישי, ביקשה הקטינה מהנאשם שיקנה לה גלידה, וזה השיב כי אם ברצונה לקבל גלידה עליה לגעת באיבר מינו. בתגובה, נגעה הקטינה באיבר מינו של הנאשם מעל בגדיו, לשם גירויו או סיפוקו המיני. בית משפט זה קבע מתחם ענישה הולם שבין 30 ל-54 חודשי מאסר בפועל, והשית על הנאשם 33 חודשי מאסר בפועל, מאסרים מותנים ופיצוי לנפגעת העבירה בסך של 60,000 ₪. הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר עודנו תלוי ועומד (עפ"ג 46969-11-24). המקרה שלפנינו חמור פחות, שכן כאן עסקינן באירוע אחד של מגע באיבר מינו של הנאשם, לצד מעשים מגונים רבים אחרים ברף חומרה נמוך יותר. 18. לאחר שנתתי דעתי למידת הפגיעה בערכים המוגנים, ריבוי העבירות, נסיבות ביצוען, פרק הזמן הממושך שבמהלכו בוצעו העבירות, גילה הצעיר מאד של נפגעת העבירה, פער הגילים בינה לבין הנאשם, פער הכוחות בין השניים וניצול לרעה של מעמדו וכוחו של הנאשם במסגרת המשפחתית, הנזק שנגרם לנפגעת העבירה, כמו גם מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים ככל הניתן, ובהתחשב בכך שמדובר במעשים אשר כשלעצמם נמשכו פרקי זמן קצרים ביותר, ואינם ברף גבוה של חומרה ביחס למקרים מסוג זה המובאים לפתחם של בתי המשפט, באתי למסקנה כי יש לקבוע את הרף התחתון של מתחם העונש ההולם, כך שיהיה נמוך מהעונש המזערי. אשר על כן, ממכלול השיקולים שמניתי, מתחם הענישה ההולם לכלל העבירות בהן הורשע הנאשם הינו בין 25 לבין 50 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה צופה פני עתיד וענישה כלכלית. האם יש מקום לחריגה מגבולות מתחם הענישה? 19. בהינתן מתחם הענישה ההולם, על בית המשפט לתן דעתו האם ראוי לחרוג מגבולותיו לקולה בשל שיקולי שיקום (סעיף 40ד לחוק העונשין) או לחומרה בשל הצורך להגנה על שלום הציבור (סעיף 40ה לחוק העונשין). בענייננו, לא נטען כי יש לחרוג לחומרה משיקולי הגנה על הציבור או לחרוג לקולה משיקולי שיקום, ואכן לא מצאתי כי קיימת הצדקה לחריגה כלשהי ממתחם הענישה ההולם. קביעת העונש הראוי לנאשם 20. לאחר קביעת מתחם הענישה ההולם לעבירות בהן הורשע הנאשם, יש לקבוע את העונש המתאים לו, בהתאם לסעיף 40יא לחוק העונשין. בגזירת העונש המתאים לנאשם יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות אשר אינן קשורות בביצוע העבירות. נסיבות אלה נלמדות, בין היתר, מטיעוני הצדדים לעונש, דבר הנאשם בבית המשפט, תסקירי שירות המבחן, הערכות מסוכנות מינית ומכלול הראיות והעדויות שהוצגו בבית המשפט. בדרך זו חידד תיקון 113 לחוק העונשין את הצורך בהמשך נקיטת שיטת ענישה אינדיווידואלית, הבוחנת נסיבותיו של כל מקרה ואדם והמובא לדין (ע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 170; ע"פ 5106/99 אבו ניג'מה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 350; רע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל (5.5.2009)). 21. מתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו של הנאשם עולה כי הנאשם כבן 73 שנים, נשוי, אב ל-7 ילדים וסב לנכדים ונינים. הנאשם עבד עד כחצי שנה לפני מועד עריכת התסקיר כנהג משאית עם מנוף אשר בבעלותו, אך חדל מלעבוד עקב תאונת דרכים ומתפרנס מעבודת משאית נוספת בבעלותו שעליה נוהג בנו. הנאשם נשר מבית הספר בגיל צעיר וסייע לאביו בהיותו נכה צה"ל. לדבריו, שירת כלוחם בצנחנים והיה כשנתיים בקבע, אך פסק מלשרת במילואים לאחר שנשפט בבית דין צבאי בגין אי התייצבות למילואים. הנאשם ניהל בעבר עסקים שונים ללא הצלחה וצבר חובות כספיים עד אשר פנה לשמש כנהג משאית, התקדם לתחום המנופים והקים עסק משלו. הנאשם נישא לרעייתו בעת שהיה בן 23 ולשניים 7 ילדים, נכדים ונינים. הנאשם הדגיש כי גידל את ילדיו למופת, ועד היום תומך בהם ובילדיהם, מלבד בתו, אימה של נפגעת העבירה, בה תמך באופן אינטנסיבי עד לחשיפת פגיעות המין בבתה, נפגעת העבירה, לפני כ-8 שנים, ומאז נותק עמה הקשר. הנאשם התרכז בחלקיו המיטיבים כאב משפחה תומך ודואג, לצד פגיעתו בנכדתו, אשר לדבריו הסבה פגיעה בכל המשפחה, והתקבל הרושם שהנאשם מרוכז בהשלכות מעשיו, כשתיאר כי הרס את היחסים בתוך המשפחה ומאז הוא נעדר שמחת חיים וחש בושה. הנאשם הכיר בביצוען לעבירות המין שביצע בנכדתו וביקש להדגיש כי הוא נוטל אחריות אך לצד זאת התקשה להסביר את מעשיו, מניעי התנהגותו ודפוסי חשיבתו, שלל כוונה מינית, משיכה מינית או עוררות מינית מהמגע עם נכדתו, והתקשה להצביע על נסיבות בחירתו בה כמושא לדחפיו המיניים ולהתייחס לאופי הקשר עמה. שירות המבחן ציין כי עלה רושם שהנאשם נמנע מכך וכי מעבר לתיאור טכני ושטחי של מעשיו המיניים הפוגעניים, לא הצליח להעמיק בהשלכות מעשיו על נכדתו ובמהות הפגיעה. שירות המבחן ציין כי בהקשר זה לא התרשם שהנאשם נוטל אחריות מלאה על מעשי העבירה, לרבות אמפתיה לקורבן והכרה בנזק ובעונש לו הוא ראוי. צוין כי הנאשם התמקד במחירים שהוא משלם מאז חשיפת מעשיו ומוכנותו גם אם באופן מילולי לקבל טיפול, אף שאינו יודע למקד את צרכיו בטיפול וסבור כי לא יחזור על "הטעות" שעשה נוכח המחירים שמשלם. שירות המבחן ציין כי הנאשם ביטא אמנם כאב על הנתק מבתו ומשפחתה מאז חשיפת מעשיו, אך יחד עם זאת לא הצליח להסביר מדוע שאר בני המשפחה ניתקו קשר עם משפחת נפגעת העבירה ולא נעשה דבר על מנת ליישר את ההדורים, כאשר ייתכן ולקיחת אחריות מצדו על מעשיו הייתה מאפשרת איזונים אחרים במשפחה והקלת הלחץ על נפגעת העבירה ובני משפחתה. עוד צוין כי ניסיונות שירות המבחן לשוחח עם בתו של הנאשם, אם נפגעת העבירה, לא עלו יפה. במסגרת גורמי הסיכון, ציין שירות המבחן כי הנאשם אינו לוקח אחריות מלאה על מעשיו, ואף בחלוף השנים הוא חסר אמפטיה לקורבן, התקשה לשתף פעולה באבחון, להסביר את מניעיו ולהתייחס לדחפיו המיניים ולדפוסי חשיבתו. הנאשם מתקשה להעמיק באחריותו למצב ולבחון שינוי בהתנהלותו למרות שביטא חרטה הנראית כנה, לא פעל לתיקון ושיקום מצבו ויחסיו עם בני משפחתו. הנאשם סבור שלא יחזור על מעשה העבירה למרות שלא פנה לטיפול והוא שולל כוונה או משיכה מינית פדופילית, על אף שביצע עבירות מין בקטינה. שירות המבחן התרשם מהעדר התייחסות מספקת למניע המיני ולעיוותי חשיבה. מדובר בפגיעות חוזרות שהנאשם לא הפסיקן בעצמו אלא מכוח הגבול שהציבה נפגעת העבירה עם חשיפת מעשיו. הנאשם לא לקח אחריות על נידוי נפגעת העבירה ומשפחתה, כאשר נראה שיתר בני המשפחה בחרו בצד שלו באופן שיכול ללמד על מרכזיות מעמדו המשפחתי. לצד גורמי הסיכון, ציין שירות המבחן התרשמותו מהשפעה מרתיעה של ההליך המשפטי, הבעת תחושות של חרטה ובושה מול בני המשפחה, חשש של הנאשם מתוצאות גזר הדין, נכונות שביטא לטיפול והעדר אינדיקציה לביצוע פגיעות מיניות נוספות מצדו במשך 8 שנים שחלפו מאז. שירות המבחן העריך כי הפרוגנוזה הטיפולית וסיכויי השיקום של הנאשם הינם נמוכים ונמנע מהמלצה שיקומית בעניינו. שירות המבחן המליץ על ענישה מציבת גבול אשר תדגיש את חומרת מעשיו. 22. הנאשם פגע מינית בנכדתו, תוך שניצל את תמימותה ורצונה בקרבתו כסב אהוב וכמי שתמך במשפחתה, בעודו מבוגר ממנה בכ-50 שנה, והיא עצמה הייתה בין הגילאים 10-13.5 שנים, על פני תקופה שנמשכה כשלוש שנים וחצי. לחובת הנאשם יש לזקוף אם כן את חומרת המעשים שביצע, העבירות בהן הורשע ומדיניות הענישה המחמירה, עליה עמדתי לעיל. בהקשר זה יש לתן משקל לשיקולי הרתעת הנאשם מפני הישנות ביצוע עבירות מין נוספות בעתיד בדרך של הטלת עונש מרתיע (סעיף 40ו לחוק העונשין), בעיקר משזוהו קשיי הנאשם לקבל אחריות מלאה וכנה על מעשיו ולבחון שינוי בהתנהלותו. כמו כן, נדרשת הענישה להעביר מסר מרתיע וחד משמעי לעברייני מין פוטנציאליים לבל יבצעו עבירות דומות (סעיף 40ז לחוק העונשין). ראוי שהענישה בעבירות מסוג זה תעמוד לנגד עיניהם של כל אלה המבצעים עבירות מין בקטינים, ובפרט אלה העושים שימוש לרעה ומנצלים פערי כוחות ויחסי קרבה אישיים ומשפחתיים, לשם סיפוק צרכיהם המיניים. במקרים כגון דא, יש לשיקולי הרתעה משקל משמעותי לעניין העונש, והמקרה שלפני הוא מאותם מקרים שיש בהם הצדקה לגזור עונש משמעותי בעל אפקט חינוכי והרתעתי, שהרי "חברה המקפידה על שלום חבריה, ביטחונם וכבודם האנושי נדרשת לשקוד על מניעת ביצועם של מעשים שיש בהם פגיעה כה קשה בערך האדם כאדם, תחילה דרך חינוך בניה ובנותיה וקביעת האיסורים ההולמים, ובמקרים שבהם החינוך נכשל והאיסור לא כובד, אזי דרך מערכת אכיפת החוק והענשת החוטאים" (ע"פ 3163/11 פילאלי נ' מדינת ישראל (24.4.2012)). יתר על כן, בית המשפט העליון עמד לא אחת על החשיבות שבנקיטת יד קשה כלפי עבריינים שביצעו עבירות מין במשפחה, וזאת "הן לשם הרתעתם האישית והן להרתעת הרבים, ובעיקר על מנת לשקף את מידת הפגיעה החמורה בקורבנות ובזכות היסוד של כבוד האדם, וכן במטרה להביע את הסלידה ושאט הנפש של החברה מביצוע עבירות אלו. הדבר נכון ביתר שאת, כאשר מדובר בקורבנות קטינים" (ע"פ 7015/09 ‏פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 42 (18.11.2012)). בהקשר זה ראו דברי בית המשפט העליון בע"פ 2783/22 דאבוש נ' מדינת ישראל (12.5.2023), פס' 57 ו-59 לפסק דינו של כב' השופט ד' מינץ: "אין צורך להכביר במילים על החומרה היתרה הגלומה בעבירות מין ועל ההשלכות המשמעותיות שעבירות מסוג זה טומנות בחובן על הקורבן ובני משפחתו. עבירות אלה מגלמות לא רק פגיעה פיזית, אלא גם פגיעה נפשית קשה בקורבן שתותיר צלקות עמוקות ותצריך הליכי שיקום ארוכים ומורכבים ... למרבה הצער, עבירות מין בכלל ובמשפחה בפרט הן רעה חולה שטרם חלפה מן העולם. עבירות אלה נעשות על פי רוב בחדרי חדרים, באופן המקל על ביצוען מחד גיסא ומקשה על גילויין מאידך גיסא. מציאות זו מחייבת את בית המשפט לנקוט בענישה מחמירה שתסייע בהרתעת עבריינים פוטנציאליים מפני ביצוע מעשים מעין אלו ותשדר מסר חד-משמעי בדבר סלידת החברה מהם (וראו למשל: ע"פ 4018/20 לוגסי נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (30.12.2021); ע"פ 4802/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 35 (29.1.2019); ע"פ 2454/18 שיינברג נ' מדינת ישראל, פסקאות 9-7 לפסק דינו של השופט א' שטיין (6.12.2018); ע"פ 5347/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (20.4.2016); ע"פ 4876/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (3.12.2015))". עוד ראו פסיקת בית המשפט העליון בע"פ 8153/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 46 (20.10.2020), כך: "זה שנים רבות חוזר ועומד בית משפט זה על הצורך להחמיר בענישתם של עברייני מין, ובפרט ביחס לאלו שקורבנותיהם הם קטינים. זאת, כדי שעונשם יהלום את חומרת מעשיהם וכן כדי ליצור הרתעה. פסיקה זו אף עולה בקנה אחד עם רצון המחוקק המתבטא בסעיפים הרלוונטיים בחוק העונשין (ראו לדוגמה: סעיפים 40ב, 40ז ו-355 לחוק העונשין; ע"פ 4920/01 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נו(1) 594, 607-605 (2001); ע"פ 6882/14, פסקה 17; ע"פ 3792/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 20-17 (11.11.2018); ע"פ 519/19, פסקאות 13-10). החמרת הענישה בעבירות מין, ובפרט באלו המבוצעות כלפי קטינים, נושאת עמה מסר לפיו החברה מוקיעה מתוכה את מי שרואה אדם אחר ככלי לסיפוק יצריו. החמרת הענישה אף מבטאת הכרה בכאבו של הקורבן, וזו עשויה להיות הצעד הראשון במסע המפרך לשיקומו". 23. הנאשם יליד 1952, בן 73, נשוי, אב לשבעה ילדים וסב לנכדים ונינים. הנאשם נעדר עבר פלילי. לצד זאת, יש לציין כי הנאשם הורשע בביצוע עבירות מין רבות כלפי נכדתו הקטינה, במקומות שונים ובהזדמנויות שונות במהלך תקופה שנמשכה כשלוש שנים וחצי. משכך, אין עסקינן בעבירה שהינה בגדר "מעידה חד פעמית", ועל כן יש לתן משקל מתון להעדר הרשעות ברקעו של הנאשם כנסיבה לקולה (ראו: ע"פ 6577/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 63 (28.11.2013); וע"פ 1605/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 43 (27.8.2014); ע"פ 4875/11 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 14 (26.1.2012)). ראו בהקשר זה דברי כב' השופטת וילנר בע"פ 966/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 16 (29.01.2020), כדלקמן: "בהקשר זה אציין כי לגישתי, בעת גזירת עונשו של אדם שהורשע בביצוע עבירות מין לאורך תקופה ממושכת המשתרעת על-פני מספר שנים, ספק רב אם יש מקום להתייחס אליו – לצורך הקלה בעונשו – כבעל עבר פלילי 'נקי', וראו בעניין זה דברים שנזדמן לי לכתוב בע"פ 7307/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (11.11.19): 'אמנם נכון שבית המשפט המחוזי זקף לטובת הנאשם אף את עברו הנקי, אך לדידי, קיים קושי ניכר בקביעה כי אכן בעבר 'נקי' עסקינן. אחרי ככלות הכול, במשך כחמש שנים ביצע הנאשם מעשים מיניים חמורים במתלוננת, ורק לאחר תקופת זמן ממושכת אזרה היא אומץ וכוח לחשוף את מסכת ההתעללות המינית שהעבירה הנאשם ולשים לעבירות סוף. הנה כי כן, לא מדובר במעשה בודד או במעידה חד פעמית המכתימים במעט עבר נקי ללא רבב, אלא בתקופה ארוכה בה שב הנאשם ופגע במתלוננת – שב והכתים את עברו. כשלעצמי, אפוא, ספק רב אם בעת גזירת העונש במקרים כאלה יש מקום ליתן משקל של ממש להיעדר עבר פלילי'". 24. במסגרת השיקולים לקולה, הבאתי בחשבון כי הנאשם הודה בעבירות המין שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, ובכך חסך את הצורך בשמיעת עדים ובפרט את עדותה של נפגעת העבירה ואימה. כמו כן הבאתי בחשבון את העובדה שהנאשם הפקיד סך של 15,000 ₪, על יסוד הסכמות הסדר הטיעון, כסכום שישמש לתשלום חלקי של דמי הפיצוי בהם יחויב לטובת נפגעת העבירה במטרה לתקן את תוצאות מעשיו והנזקים להם גרם. 25. הנאשם מסר לבית המשפט כי הוא נוטל אחריות על מעשי הפגיעה המינית שביצע בנכדתו ועל השלכות מעשיו אלה עליה ועל בני המשפחה והביע צער וחרטה. הנאשם ביטא נכונות ונזקקות לטיפול. מחוות דעת שהציגה ההגנה שנערכה על ידי קרימינולוגית שיקומית, המומחית לאבחון וטיפול בעברייני מין, גב' ענת משיח, עלה כי הנאשם פנה לבדיקת התאמה להליך טיפולי ייעודי לעברייני מין במסגרת פרטית ונמצא מתאים, זאת לאחר ששירות המבחן העריך כי הוא אמנם מבטא נכונות ומוטיבציה מילולית לטיפול ושיקום אולם בהעדר יכולת להתייחס למניעים מיניים ורגשיים, הפרוגנוזה הטיפולית וסיכויי השיקום בעניינו נמוכים. לעומת הערכה זו של שירות המבחן, התרשמה גב' משיח כי הגם שהנאשם מחזיק בעיוותי חשיבה הוא מגלה גמישות מחשבתית ורצון להבין את מניעי מעשיו ואת גורמי הסיכון, מביע נכונות ורצון כן להתחייב לטיפול, וכי לטיפול בעניינו סיכוי להפחית את רמת המסוכנות לטווח הנמוך ביותר. יצוין כי מדברי בתו עלה כי משפחתו של הנאשם תומכת בהליך טיפולי בעניינו. כידוע, הבעת נכונות כנה ואמיתית לטיפול מלמדת על מידת נטילת האחריות. בהינתן כי הנאשם הביע נכונות לטיפול הן בפני שירות המבחן, הן בפני גב' ענת משיח המומחית מטעמו והן בבית המשפט, יש בסיס להניח לטובתו כי עבר כברת דרך מחשבתית מסוימת שהובילה אותו ליטול אחריות על מעשיו הפוגעניים ולהכיר בנזקקות טיפולית. עם זאת, הנאשם לא החל בהליך טיפולי אף לא במסגרת פרטית אליה פנה. יש לקוות כי הנאשם ימצא מתאים להשתתף במסגרות טיפוליות מתאימות בבית הסוהר, במהלך ריצוי תקופת מאסרו, וישכיל לעשות כן. 26. כמו כן הבאתי בחשבון את נסיבות חייו האישיות של הנאשם, אשר גדל בתנאי עזובה חינוכית ורגשית במשפחת מוצאו, נשר מבית הספר בגיל צעיר כאשר לדבריו סייע לאביו בהיותו נכה צה"ל אשר התנייד באמצעות כיסא גלגלים. הבאתי בחשבון כי הנאשם ניהל אורח חיים נורמטיבי, עד לביצוע העבירות בהן הורשע, ועבד בעבודות מזדמנות ושונות במטרה לפרנס את משפחתו המונה שבעה ילדים והשיג בכוחות עצמו יציבות תעסוקתית כנהג משאית במסגרת עסק משלו. 27. בנוסף לכך, התחשבתי בהשפעת הטלת ענישה הכוללת מאסר בפועל על הנאשם, בין היתר נוכח גילו המתקדם ומצבו הבריאותי. התחשבתי בפגיעה הצפויה במשפחתו של הנאשם ובילדיו, בעקבות הטלת עונש הכולל מאסר בפועל, בהינתן השבר הקשה שחוותה המשפחה בעקבות גילוי עבירות המין שביצע הנאשם בנכדתו. אשר למצבו הבריאותי של הנאשם, עיינתי במסמכים הרפואיים שהוצגו לעיון בית המשפט, וסוגיה זו הובאה בחשבון במלוא תשומת הלב. אולם, אין בה, כשלעצמה, כדי למנוע יישום מדיניות הענישה המתחייבת מחומרת העבירות. מובן כי ענין מצבו הרפואי צריך לבוא לידי ביטוי בדרך של הבטחת טיפול רפואי נאות בעת ריצוי עונשו. בתי הכלא ערוכים כיאות לטיפול בבעיות רפואיות, ומצבו של הנאשם יישקל על-ידי הגורמים הרפואיים בשב"ס. 28. שיקול נוסף שיש בו להשפיע על קביעת עונשו של הנאשם בגדרי מתחם העונש ההולם נעוץ בחלוף הזמן ולו שני היבטים: פרק הזמן שחלף מעת שבוצעו העבירות (כ-8 שנים) ופרק הזמן שחלף מעת הגשת התלונה ועד להגשת כתב האישום לבית המשפט (כ-5 שנים). באשר לפרק הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות, הרי שלנתון זה יש לתן משקל מוגבל לקולה, בהינתן שמדובר במעשי פגיעה מינית שביצע הנאשם בנכדתו הקטינה אשר חשפה את הפגיעה בחלוף כשנתיים מהמועד שבו פסק הנאשם ממעשיו. באשר לפרק הזמן שחלף מאז שהוגשה התלונה ועד להגשת כתב האישום מדובר בשיהוי ארוך וממושך, שנסיבותיו לא הובהרו בטיעוני ב"כ המאשימה. משכך, ובשים לב למועדים הקבועים בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מספר 4.1202 בעניין משך טיפול התביעה עד להגשת כתב האישום, מדובר בשיהוי ניכר המצדיק הקלה בעונשו של הנאשם (ראו והשוו: ע"פ 8500/22, 8655/22 אביטבול נ' מדינת ישראל (10.7.2023) פסקה 15 ופסקה 20, ע"פ 3021/17 פלוני נ' מדינת ישראל (11.1.2018) פסקה 38, ע"פ 5527/07 פלוני נ' מדינת ישראל (24.10.2007)). 29. באשר לפיצוי שראוי לפסוק לנפגעת העבירה, כידוע, במסגרת ההליך הפלילי אין בידי בית המשפט להגיע לסכום פיצוי מדויק, הנותן מענה הולם לנזקים שנגרמו לנפגע העבירה. אולם, יש מקום לפסוק פיצוי גם במקרים שבהם מתעוררות שאלות הנוגעות להיקפו של הנזק המדויק. וודאי שאין בגובה הפיצוי להעיד על היקף הנזק שנגרם ואין בזה ניסיון לשער עוצמתו. תכליותיו של הפיצוי בהליך הפלילי הן, בין היתר, לתת ביטוי והכרה חברתית, במסגרת ההליך הפלילי, למעמדם ולסבלם של נפגעי העבירה, ובמקביל להעניק סעד מהיר יחסית לנפגעי העבירה, במטרה לסייע להם בשיקום חייהם. מובן הדבר שאין בכך כדי לשלול אפשרות מנפגעי העבירה לנהל הליך אזרחי בגין מלוא נזקיהם, ואולם אין בכך כדי לגרוע מתכליותיו האמורות של הפיצוי הפלילי (דנ"פ 5625/16 אסרף קארין נ' אבנר טווק בוקובזה (13.9.2017); ע"א 6925/16 מדינת ישראל נ' ג'רחי (12.5.2019)). כאמור, הפיצוי הינו רכיב עונשי אולם אופיו אזרחי ותכליתו לפצות את נפגע העבירה על הנזק והסבל שנגרמו לו, על דרך אומדן. ראו בהקשר זה דברי בית המשפט העליון בדנ"פ 3319/21 פלוני נ' פלוני (4.8.2021): "כפי שנקבע לא אחת, פסיקת הפיצוי בהליך הפלילי אינה מחייבת הוכחה מדויקת של הנזק שנגרם לנפגע העבירה, וזה נקבע על דרך האומדנא בהתאם להתרשמות בית המשפט (דנ"פ 5625/16 קארין נ' בוקובזה, פסקה 31 לחוות דעתי (13.9.2017) (להלן: עניין בוקובזה); ע"א 6925/16 מדינת ישראל נ' ג'רחי, פסקה 25 (12.5.2019)). הטעם לכך נעוץ, בין היתר, בכלים הראייתיים המוגבלים העומדים לרשותו של בית המשפט בהליך הפלילי ובאופיו של הפיצוי אשר הינו בבחינת 'עזרה ראשונה' לנפגע העבירה ואינו מיועד לפצותו בגין מלוא נזקו (עניין בוקובזה, פסקה 6 לחוות דעתו של השופט י' עמית). בהיעדר הוכחת נזק מדויק בהליך הפלילי, רשאי בית המשפט להסתייע בכלים שונים, ובכלל זה בשיעור הפיצוי שנפסק בנסיבות דומות, כאמת מידה לקביעת הפיצוי הראוי במקרה שלפניו (ראו: ע"פ 7186/19 טובי נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (8.1.2020); ע"פ 1062/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (9.7.2019))". מתסקיר נפגעת העבירה עולה כי נפגעת העבירה מתמודדת עם נזקים נפשיים קשים ומורכבים בעלי השלכות ארוכות טווח על כל תחומי חייה ותפקודה, ותהליך החלמתה צפוי להיות מורכב וקשה יותר בשל קרבתה המשפחתית לנאשם ובשל השפעת הפגיעה המינית על הדינאמיקה המשפחתית. נפגעת העבירה אינה מקבלת כיום מענה טיפולי להתמודדות עם טראומת הפגיעה המינית ולדבריה ניסיון לפנות לטיפול בעבר לא צלח בשל קושי משמעותי במתן אמון בגורמי טיפול. שירות המבחן התרשם כי בשלב זה בחייה של נפגעת העבירה שיח ישיר הנוגע לפגיעות מהווה עבורה איום ומעורר חרדה עצומה. בהביאי בחשבון את הנזקים הקשים וההרסניים שנגרמו לנפגעת העבירה מעת שהייתה ילדה כבת 10, במהלך התקופה הממושכת בה נפגעה מינית על ידי הנאשם, ואת השלכותיהם על מצבה כיום ועל תפקודה בתחומי חייה השונים, סבורני כי יש לחייב את הנאשם בסכום פיצוי נכבד שיסייע בידי נפגעת העבירה לשקם את חייה במידת האפשר. לצד זאת, והגם שלא הובאו נתונים בדבר מצבו הכלכלי של הנאשם, הרי שבהתחשב בתקופת המאסר הנגזרת עליו, מצאתי לפרוס את תשלום דמי הפיצוי לתשלומים, באופן אשר יסייע לנאשם בפירעון הפיצוי. העונש המושת על הנאשם 30. על יסוד כל הנתונים, הטעמים והשיקולים שפירטתי, אציע לחבריי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 27 חודשים. על הנאשם להתייצב ביום 16.2.2025 בשעה 9:00 בכלא ניצן, לשם ריצוי מאסרו, אלא אם יידרש להתייצב בכלא אחר, במסגרת הליכי המיון המוקדם ככל שיתבצעו. הנאשם יביא עמו ציוד אישי, תעודת זהות או דרכון ועותק מגזר דין זה. מוצע לנאשם לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ב. מאסר מותנה לתקופה של 18 חודשים. הנאשם יישא בעונש זה אם בתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר (ובכפוף להוראות סעיף 52(ג) לחוק העונשין) יעבור עבירה מסוג פשע לפי סימן ה' לפרק י' בחוק העונשין. ג. מאסר מותנה לתקופה של 8 חודשים. הנאשם יישא בעונש זה אם בתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו (ובכפוף להוראות סעיף 52(ג) לחוק העונשין) יעבור עבירה מסוג עוון לפי סימן ה' לפרק י' בחוק העונשין. ד. פיצוי לנפגעת העבירה בסך של 75,000 ₪. סכום של 15,000 ₪, אשר הופקד כחלק מהסדר הטיעון יועבר לידי נפגעת העבירה. יתרת דמי הפיצוי בסך של 60,000 תשולם ב-20 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 2.2.2025, ומדי 1 לכל חודש שלאחר מכן. אם לא ישולם תשלום כלשהו במועדו, תעמוד היתרה לפירעון מידי. המאשימה תמסור פרטי התקשרות של נפגעת העבירה למזכירות בית המשפט ולמרכז לגביית קנסות בתוך 14 יום. אשר לאופן תשלום דמי הפיצוי, החוב מועבר למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגבייה, בהתאם למועדים שנקבעו לעיל. ניתן לשלם את הפיצוי בחלוף שלושה ימים מיום מתן גזר הדין לחשבון המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגבייה באחת מהדרכים הבאות: בכרטיס אשראי - באתר המקוון של רשות האכיפה והגבייה, www.eca.gov.il; מוקד שירות טלפוני בשרות עצמי (מרכז גבייה) - בטלפון 35592* או בטלפון 073-2055000; במזומן בכל סניף של בנק הדואר - בהצגת תעודת זהות בלבד (אין צורך בשוברי תשלום). השופטת מעין בן ארי: אני מסכימה. השופט עודד מאור: קראתי את חוות דעתו של חברי, השופט י' טופף, ואינני יכול להיות שותף לה. הנאשם פגע מינית בנכדתו הקטינה במשך מספר רב של הזדמנויות לאורך 3 שנים וחצי. כללי עבירות מין במשפחה הן עבירות חמורות במיוחד, הבזויות שבבזויות, והן פוגעות לא רק בשלמות גופם ונפשם של הנפגעים, לא רק באוטונומיה שלהם על גופם, לא רק בביטחונם האישי ובכבודם כבני אדם, אלא פוגעות ומערערות את יסודות האמון וההגנה של הקשר המשפחתי ופוגעות בחברה בכללותה, משל לִסדום היינו, לְעמורה דמינו. הנאשם ניצל את מעמדו כְּסב, את קרבתו ואת האמון שנתנה בו נכדתו הקטינה על מנת לבצע בה עבירות מין לאורך שנים, ובכך הותיר בה טראומה אישית עמוקה שתיאלץ אותה להתמודד עם ההשלכות של מעשיו לאורך חייה. והדברים לא נאמרים מן השפה ואל החוץ. קולו של בית המשפט צריך שיהא ברור ובלתי מתפשר; אין די לדרוש באמירותיו של בית המשפט העליון בכל הנוגע לצורך להחמיר בענישה בעבירות מין במשפחה, אלא עלינו לקיים זאת באמצעות ענישה מחמירה שתהלום את חומרת המעשים. ענישה שתרתיע – הן את היחיד והן את הרבים. וכך, הנאשם הודה בביצוע המעשים בכתב האישום המתוקן; הנאשם הודה בפגיעה בנכדתו הקטינה במספר רב של הזדמנויות ולאורך שנים: כך הנאשם הודה שנישק את נכדתו הקטינה על פיה בהזדמנויות רבות ושונות. כך הוא הודה ששאל את נכדתו הקטינה אם זה נוח לה והודה שלא חדל גם כשהשיבה לו בשלילה. כך הנאשם הודה שבחלק מהמקרים לאחר שנישק את הנכדה הקטינה נתן לה שטר כסף של 20 ₪ או של 50 ₪. כך הנאשם הודה שתפס את נכדתו כשירדה לזרוק זבל, נתן לה נשיקה על הפה תוך שהוא הכניס ידו מתחת לחולצתה ונגע לה בחזה. כך עמד הנאשם והודה שישב לצדה של נכדתו הקטינה, הראה לה סרטון וידאו ומיד לאחר מכן הכניס יד מתחת לחולצתה, ליטף את גבה ונישק אותה שוב על שפתיה. כך הנאשם הודה ששאל את נכדתו אם היא יודעת מה זה סקס ואם היא רוצה לנסות ובהמשך ביקש ממנה לגעת באיבר מינו והיא עשתה כן. במעשים אלה הנאשם הודה. באיזה עולם מעוות מנשק סבא את נכדתו הקטינה על פיה במטרה לספק את יצריו? באיזה עולה מעוות שואל סבא את נכדתו אם היא נהנית מזה? באיזה עולם מעוות נותן סב לנכדתו כסף אחרי כן? באיזה עולם מעוות שואל סבא את נכדתו אם היא יודעת מה זה סקס ואם היא רוצה לנסות? באיזה עולם מעוות מראה סב לנכדתו סרטון ולאחריו מבקש שתיגע באיבר מינו והוא מלטף אותה בגבה ומנשק אותה על שפתיה? לא ניתן להתפשר על ענישה שלא מבטאת את חומרת המעשים בנסיבותיהם הכוללות. לצד אמירותיו הברורות של בית משפט העליון בדבר הצורך בענישה מחמירה בעבירות מין במשפחה, כביטוי הולם לאותה פגיעה, וכביטוי להוקעה החברתית של אותם מעשים, קבע המחוקק עונש מזערי לצד עבירות אלו, ש"... לא יפחת עונשו מרבע העונש המרבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונשו..." (סעיף 355(א) לחוק העונשין), ובענייננו – העונש בתיק זה לא יכול ליפול מ-45 חודשי מאסר, כפוף לטעמים מיוחדים שבשלם ניתן לסטות מעונש זה לקולה. טעמים אלה אין בנמצא. לעניין זה ייאמר שהוראות הדין קובעות שניתן לחרוג מעונש המאסר המינימאלי רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (כאשר עונש המאסר המינימאלי יכול שיינתן באופן של ריצוי בפועל ובאופן של ריצוי על תנאי), ואולם – קיימת משמעות נורמטיבית לעונש המזערי באמצעות כלי ההרתעה של מאסר בפועל. מתחם העונש ההולם הנאשם הבין את אשר עשה, ויכול היה להימנע ממעשיו הבזויים, אולם הוא בחר לנצל לרעה את פערי הכוחות בינו לבין נכדתו ואת האמון שנתנה בו, תוך שהפכה ככלי שרת לסיפוק יצריו המיניים. הנאשם ניצל הזדמנויות בהן שהה יחד אתה, ללא אדם בוגר אחר בסביבה, ובחר לבצע את המעשים המגונים בקטינה במקומות שונים, בביתה, במשאית ובמקומות אחרים, תוך שהוא אדיש לרצונותיה – וכל זאת לאורך פרק זמן של שלוש שנים וחצי. הנאשם ניצל את גילה הצעיר של הקטינה בעת הפגיעות; פרק הזמן ששהתה עמו ביחידות, האמון שנתנו לנאשם בני המשפחה שהותירו אותו יחד איתה; זמינותה למימוש יצריו המיניים, ופער משמעותי של 50 שנה בינו לבין נכדתו. באשר לנזק שגרם הנאשם לנכדתו, נפגעת העבירה, אינני מוצא לחזור על המפורט בהקשר זה בתסקיר שהונח לפנינו בעניינה וכאמור בחוות דעתו של חברי, אלא רק אציין שפגיעתו של הנאשם בנפגעת העבירה היא חמורה. התסקיר מלמד על פגיעה קשה מאד ומורכבת של נזקים נפשיים ורגשיים עמן נאלצת נפגעת העבירה להתמודד בתחומי חייה השונים, ועוד תאלץ להתמודד גם לאחר שהליך זה יסתיים. בעניין מדיניות הענישה הנהוגה, הרי מובן מאליו שאין מקרה אחד דומה למשנהו, ויש למצוא מקרים אשר יכולים, ככל הניתן, להוות אמת מידה עונשית הן מבחינת טיב הפגיעות, היקפן ושאר הנסיבות הרלוונטיות, ושיש בהן כדי לשקף את הענישה הנוהגת, במועד קרוב באופן יחסי, ככל הניתן, למועד מתן גזר הדין. להלן פסקי דין שלטעמי נסיבותיהם הכוללות, יכולות לשקף באופן מיטבי את מתחם הענישה: 1. ע"פ 2251/14 פלוני נ' מדינת ישראל (12.2.2015): המערער הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בריבוי עבירות מין במשפחה לפי סעיפים 351(ג)(2), 348(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין וכן בשיבוש הליכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן שם, המערער היה נשוי לאחות אמה של המתלוננת ומבוגר ממנה בכחמישים שנים. מאז שהייתה המתלוננת בת שבע, ובמשך כחמש שנים, נהג המערער לנצל מפגשים עם המתלוננת על מנת לגעת בה, ללטף את גופה, למשש את החזה שלה ואת איבר מינה, לנשקה על פיה וללקק ולמצוץ את החזה שלה. בחלק מן המקרים, נהג לפתוח את רוכסן מכנסיה, להכניס את ידו ולגעת באיבר מינה ובישבנה. במספר הזדמנויות, החדיר המערער את ידו לתוך מכנסיו ונגע באיבר מינו בנוכחות המתלוננת, ואחר כך נגע באיבר מינה. במקרים אחרים, אילץ את המתלוננת לשבת עליו, תוך שהוא מחכך את איבר מינו בישבנה ומסב לה כאב. זאת כאשר בני המשפחה נמצאו בחלק מהמקרים בחדר הסמוך, וחרף ניסיונותיה להתנגד ובקשתה שיחדול. המערער אף הורה למתלוננת שלא תספר לאיש על מעשיו, ואלו נפסקו עת המתלוננת בגרה וסיפרה לאמה עליהם. מתחם העונש ההולם נקבע בין 6 לבין 9 שנות מאסר בפועל. על המערער, נעדר עבר פלילי, הוטל עונש מאסר בפועל למשך 7.5 שנים בצירוף ענישה נלווית תוך שניתנה הדעת ללקיחת אחריות חלקית מצד הנאשם על מעשיו. ערעור שהוגש על גזר הדין נדחה. המקרה חמור מהמעשים בתיק זה. 2. ע"פ 2647/21 פלוני נ' מדינת ישראל (21.8.2022): המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בביצוע ריבוי עבירות של מעשה מגונה בקטינה ובעבירת איומים. המערער הוא דודה של המתלוננת וכפי העולה מהנסיבות שם, במשך כשנתיים המערער ביצע כלפיה מספר רב של מעשים מגונים ובהזדמנויות שונות ללא הסכמתה ואף איים עליה שמא תספר לאיש על מעשיו. קודם לחלק מהמקרים, המערער תפס את ידה של המתלוננת והכניס אותה לבית ולחדרים. המדובר במקרים בהם המערער ליטף את המתלוננת בגופה – ובכלל זה בגב ובחזה שלה. באחד המקרים המערער פשט את כל בגדיו, את מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת, הרים את חולצתה, השכיבה על המיטה, פיסק את רגליה, ליטף את איבר מינה, נישק אותה על פיה ונישק ומצץ את איבר מינה. לאחר מכן, המערער נשכב על המתלוננת בעודה שכובה על גבה, הצמיד את גופו לגופה ואיבר מינו לאיבר מינה ואיים על המתלוננת כי ירע לה אם תספר לאיש על מעשיו. בפעם אחרת ובנסיבות דומות, הצמיד המערער את גופו לגופה של המתלוננת עד שהגיע לפורקן. בהתחשב בערכים החברתיים המוגנים בהם פגע המערער ובחומרת נסיבות העבירות, נקבע מתחם ענישה הנע בין 6 לבין 9 שעות מאסר בפועל. על המערער, נעדר עבר פלילי, הוטל עונש מאסר בפועל למשך 7.5 שנים בצירוף ענישה נלווית, בין היתר מאחר שלא נטל אחריות על מעשיו. ערעור שהוגש על הכרעת הדין ועל גזר הדין נדחה. 3. ע"פ 1139/23 פלוני נ' מדינת ישראל (13.3.2024): המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, במספר רב של עבירות מין בקטינה בת משפחה שטרם מלאו לה 16 שנים. המערער הינו אביה החורג של המתלוננת וכפי העולה מהנסיבות שם, במהלך פרק זמן של 7 חודשים, ועת טרם מלאו למתלוננת 10 שנים, נהג המערער להיכנס בשעות לילה מאוחרות למיטתה של המתלוננת, לאחר שהורה לה לפנות לו מקום בה, ולבצע בה מעשיו מגונים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים ובכלל זה הכנסת ידו מתחת לתחתוניה ונגיעה באיבר מינה למשך מספר דקות. במספר מקרים נאלצה המתלוננת להיאבק במערער, להדוף אותו מעליה ולסגור את רגליה עד אשר הצליחה להוציא את ידו מאיבר מינה. במקרה האחרון אשר הוביל את המתלוננת לחשיפת המעשים, ניסיונות המתלוננת להרחיק את המערער ממנה בעת ביצוע מעשיו לא צלחו, שכן הוא החדיר את ידו לאיבר מינה שוב ושוב. בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, נקבע בעניינו מתחם ענישה הנע בין 4.5 לבין 7.5 שעות מאסר בפועל. על המערער, נעדר עבר פלילי, הוטל עונש מאסר בפועל למשך 6 שנים בצירוף ענישה נלווית, בין היתר מאחר שהמערער לא נטל אחריות על מעשיו ולא הביע חרטה עליהם. ערעור שהוגש על הכרעת הדין ועל גזר הדין נדחה. 4. תפח"ע (מחוזי נצרת) 43440-10-22 מדינת ישראל נ' פלוני (18.12.2023): הנאשם הורשע על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון שהושג בתום הליך גישור בביצוע עבירות מין בנכדתה של בת זוגו. בין הנסיבות שם, עת מלאו למתלוננת 11 שנים, במספר הזדמנויות ובמשך כ-5 שנים, הנאשם נגע וליטף את החזה שלה ואת איבר מינה, נישק אותה על צווארה ועל גופה, הניח את ידה על איבר מינו וליקק את איבר מינה, חשף את איבר מינו בפניה, לקח את ידה והניח אותה על איבר מינו החשוף תוך שהוא מאונן. בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירות לרבות היקף המקרים ומשך הזמן שאלו התבצעו, נקבע בעניינו מתחם ענישה הנע בין 7 לבין 12 שנות מאסר בפועל. על הנאשם, נעדר עבר פלילי, הוטל עונש מאסר בפועל למשך 8.5 שנים בצירוף ענישה נלווית, תוך שנדחו טענות להקלה בעונש על רקע קשיים רפואיים משמעותיים. 5. תפ"ח (מחוזי חיפה) 40337-06-22 מדינת ישראל נ' פלוני (27.6.2023): הנאשם הורשע על יסוד הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון בעבירות של מעשים מגונים בשלוש נכדותיו. הנאשם, בין יתר מעשיו, נגע בנכדה אחת בחזה מתחת לחולצה מספר פעמים בתקופה בה מלאו לה 6-14 שנים. בנכדה השנייה נגע בגופה מתחת לבגדיה, נישק אותה בפיה ומישש את ישבנה מתחת לבגדיה. בנכדה השלישית בהזדמנות יחידה ובתקופה בה מלאו לה 6 או 7 שנים, נגע בישבנה ובאיבר מינה מתחת לבגדיה. בית המשפט שם קבע כי טווח הענישה המוסכם על הצדדים במסגרת הסדר הטיעון, הנע בין 6 לבין 9 שנות מאסר בפועל דומה לטווח ההולם את מעשיו. על הנאשם, אשר אובחן כסובל מפדופיליה, הוטל עונש מאסר בפועל למשך 8 שנים בצירוף ענישה נלווית. 6. תפח"ע 46242-02-23 (מחוזי מרכז) מדינת ישראל נ' פלוני (11.9.2024): הנאשם הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירות מין בשתי נכדותיו הקטינות. לפי אחד האישומים בהם הורשע הנאשם, במשך כ-5 שנים ועת מלאו לנכדתו 8 שנים, במספר הזדמנויות ליטף את גופה ואת איבר מינה, חיכך אצבעותיו באיבר מינה מעל לבגדיה כאשר בחלק מהאירועים ביקשה כי יחדול ממעשיו. באחד המקרים הכניס ידו מתחת לתחתוניה וניסה לחדיר אצבע מאצבעותיו לאיבר מינה. בגין אותו אישום נקבע מתחם ענישה שנע בין 6 לבין 10 שנות מאסר בפועל. על הנאשם, נעדר עבר פלילי, הוטל עונש מאסר בפועל למשך 6.5 שנים בצירוף ענישה נלווית. 7. תפ"ח 53534-09-22 (מחוזי תל אביב) מדינת ישראל נ' פלוני (15.10.2024): הנאשם הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירות מין בנכדתו במשך כשנתיים, בשלוש הזדמנויות שונות ועת מלאו לה כ-6 שנים. לפי האישומים שם, הנאשם הכניס ידה של נכדתו אל מתחת לתחתוניו, תוך שדרש ממנה לגעת באיבר מינו לשם גירוי או סיפוק מיני, ובמקרים בהם סירבה לעשות כן, תפס בידה בניגוד לרצונה והניחה על איבר מינו. באחד המקרים, ובהמשך לבקשת נכדתו כי יקנה לה גלידה, השיב כי אם ברצונה לקבל גלידה עליה לגעת באיבר מינו. בגין אותם אישומים נקבע בדעת רוב מתחם ענישה שנע בין 30 לבין 54 חודשי מאסר בפועל. על הנאשם, נעדר עבר פלילי, הוטל עונש מאסר בפועל למשך 33 חודשים בצירוף ענישה נלווית. (יש לציין שדעת המיעוט שניתנה על ידי סברה שיש להטיל על הנאשם מאסר בפועל למשך 42 חודשים). עניין זה חומרתו פחותה מענייננו. 8. ע"פ 989/19 פלוני נ' מדינת ישראל (19.12.2019): המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בריבוי עבירות של מעשים מגונים בבתה הקטינה של בת זוגו. על פי האישומים בהם הורשע המערער, המערער הכניס ידו מתחת לבגדיה של המתלוננת ונגע באיבר מינה ובחלקי גופה לשם גירוי או סיפוק מיני. באחד מן המקרים, המתלוננת ביקשה מהנאשם לחדלות ממעשיו, אולם הוא ביקש שתאפשר לו להמשיך לגעת באיבר מינה עד שאמה נכנסה אל החדר. בגין אותם אישומים נקבע מתחם ענישה שנע בין 45 חודשים לבין 7 שנות מאסר בפועל. על המערער, נעדר עבר פלילי, הוטל עונש מאסר בפועל למשך 47 חודשים בצירוף ענישה נלווית. ערעור שהוגש על הכרעת הדין ועל גזר הדין נדחה. לסיכומו של דבר - לאחר שנתתי דעתי למידת הפגיעה בערכים המוגנים, ריבוי העבירות, נסיבות ביצוען, פרק הזמן הממושך שבמהלכו בוצעו העבירות, גילה הצעיר מאד של נפגעת העבירה, פער הגילים בינה לבין הנאשם, פער הכוחות בין השניים וניצול לרעה של מעמדו וכוחו של הנאשם במסגרת המשפחתית, הנזק שנגרם לנפגעת העבירה, כמו גם מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים ככל הניתן, באתי למסקנה שאין כל הצדקה לקבוע רף התחתון של מתחם העונש ההולם שהוא נמוך מהעונש המזערי. גם אם ייאמר שהמעשים המגונים במקרה שלפנינו נמצאים ברף הנמוך יותר של עבירות המין, הרי במקרה שלפנינו המדובר בריבוי מקרים של מעשים מגונים של סב בנכדתו הקטינה על פני ציר זמן של 3 שנים וחצי. מַעֲבָר מיחסי סב-נכדה ליחסים בעלי אופי מיני, הם מעשים שהחברה סולדת מהם גם אם היסוד המיני של המעשים אינו מן החמורים. לאור זאת, אין כל הצדקה לקבוע רף תחתון שהוא נמוך מהעונש המזערי. על בסיס כל האמור לעיל ועל רקע מדיניות הענישה הרלוונטית המשתקפת והמתחייבת לאור מגמת ההחמרה, נכון לטעמי להעמיד את מתחם הענישה בתיק זה בין 4 שנים (48 חודשים) ל- 6.5 שנות מאסר (78 חודשים) לריצוי בפועל. הנאשם הודה במעשיו והביע חרטה. גם אם אלה באו מחמת אימת הדין. כבר אמר הרב קוק שגם הרהור תשובה הוא כבר תשובה, ועל כן תבוא החרטה כשיקול לקולא. הנאשם חסך את עדותה של נפגעת העבירה, ועניין זה בעל משמעות רבה שיש להביאו במסגרת השיקולים לקולא, כמו גם את גילו המבוגר באופן יחסי של הנאשם, לרבות העובדה כי זהו מאסרו הראשון על הקושי הטבעי הכרוך בכך. בהקשר זה שמענו את בתו של הנאשם, אשר העידה בדבר אופיו הטוב כאדם וכאב ועל הפגיעה הצפויה במשפחה כתוצאה ממאסרו. עוד יש להתחשב בחלוף הזמן מאז ביצוע המעשים, לרבות את הזמן שחלף מאז חשיפת האירועים ועד להגשת כתב האישום. כן אביא בחשבון כי הנאשם נעדר עבר פלילי. עם זאת, תסקיר שירות המבחן מלמד כי הנאשם לא לוקח אחריות מלאה על מעשי העבירה, לרבות העדר אמפטיה לנפגעת העבירה, ולא הכיר בנזק ובעונש לו הוא ראוי, והתקשה לשתף פעולה עמם. בהקשר זה ראוי לציין גם שהנאשם לא לקח אחריות על נידוי נפגעת העבירה ומשפחתה, כאשר יתר בני המשפחה בחרו בצד שלו. שירות המבחן העריך את הפרוגנוזה הטיפולית וסיכויי השיקום של הנאשם כנמוכים, ובא בהמלצה על ענישה שתציב גבול ותדגיש את חומרת המעשים. אמנם הנאשם הביא מטעמו את חוות דעתה של גב' ענת משיח, מומחית לאבחון וטיפול בעברייני מין, אולם עיון בחוות דעתה מלמד שאינה שונה באופן מהותי ממסקנות שירות המבחן, אלא היא סבורה שכיום קיימת גמישות מחשבתית מסוימת אצל הנאשם, היכולה לקדם טיפול, שיוביל גם להבנה מעמיקה של המעשים ולהפחתת רמת המסוכנות, אולם הנאשם לא החל כלל בטיפול כאמור, ואני מצטרף לתקוותו של חברי, השופט י' טופף, בחוות דעתו, שיש לקוות שהנאשם יימצא מתאים להשתתף במסגרות טיפוליות מתאימות בבית הסוהר והוא ישכיל לעשות כן. בנסיבות הכוללות אני סבור שיש למקם את הנאשם מעט למטה מחלקו התיכון של המתחם, ועל כן לטעמי ראוי להטיל עליו עונש של מאסר בפועל לתקופה של 5 שנות מאסר בפועל (60 חודשים) לצד הענישה הנלווית כאמור בחוות דעתו של השופט י' טופף. סוף דבר אנו מטילים אפוא על הנאשם את העונשים המפורטים בחוות דעתו של אב"ד, השופט יוסי טופף. ניתן בזאת צו למוצגים, לפיו הם יושמדו/יחולטו/יושבו לבעליהם, לפי שיקול דעת המאשימה. אנו מסבים את תשומת לב שב"ס למצבו הרפואי של הנאשם. יש להביאו בפני רופא, מיד לאחר קליטתו למאסר, ולוודא כי יכלא בתנאים ההולמים את מצבו הרפואי. המזכירות תשלח העתק של גזר הדין לשירות המבחן ולשב"ס. זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 ימים מהיום. ניתן היום, , , במעמד הצדדים.	decision36542-04-23	["יוסי טופף"]	[{"judgment_id": "c620a740-361d-5e3a-a009-0d54d4be8464", "file_name": "36542-04-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 102396, "extension": "docx", "display_name": "536542-04-23-קובץ מקורי"}]
3ac7a769-a537-5b05-8339-0b2342b944cd	ביהמ"ש לענייני משפחה בפתח תקווה, השופטת הילה מלר-שלו: פס"ד בתביעה לקבלת סעד כספי בגין הלוואה (תמ"ש 34023-11-21)	34023-11-21	2024-08-11	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	פסק דין זה עניינו הכרעה בתביעה כספית בסך 450,000 ₪; במסגרתה עותרים התובעים לקבלת הסעד הכספי, בהיותו סכום ההחזר הנדרש, לטענתם, בגין הלוואה שניתנה על ידם לידי הנתבעים. רקע עובדתי נדרש התובעים הם בני זוג הנשואים זו לזה; הנתבעים הם הוריה של התובעת וחמיו של התובע. ביום x.x.2021, הלך הנתבע לבית עולמו, למרבה הצער; בהתאם לצו לקיום צוואתו מיום x.x.2022 הנתבעת, רעייתו, היא היורשת הבאה בנעליו (ר' החלטה מיום 21.3.22; ר' החלטה מיום 28.3.2022); בהיות הנתבעת בשני כובעים, ולנוחות העניין, ייקראו הצדדים להלן ובהתאמה: "התובעים" ו"הנתבעים". הצדדים הגדירו בהסכמה את העובדות שעליהן אין חולק, כמו גם הפלוגתא העומדת להכרעה בגדרי ההליך, כדלקמן: "ב"כ הצדדים: לשאלת ביהמ"ש להלן המוסכמות: הפלוגתא בתיק היא גובה ההלוואה וסכום ההחזר. אין מחלוקת על מחיר רכישת הדירה על ידי הנתבעת והמנוח ב-xxx בסך 516,000 ₪ (סך 441,026 ₪ בתוספת מע"מ. אין מחלוקת על מועד רכישת הדירה ב-xxx אין מחלוקת לגבי שווי הדירה ביום הגשת התביעה בסך 1.5 מליון ₪" (ר' עמ' 6 לפרוט' מיום 31.10.22 ש' 23-30). הסכמה נוספת שאליה הגיעו הצדדים, בסיום שמיעת הראיות, היא, כי ככל ותתקבל תביעת התובעים, אין מניעה מבחינתם, כי פסה"ד יכלול הוראה שמימושו יערך רק "ב-120 שנים לנתבעת", כלשונם, תוך שלצורך הבטחת המימוש תירשם הערת אזהרה בדבר אי עריכת עסקה" (ר' עמ' 32 לפרוט', ש' 13-18). מטעם התובעים העיד התובע, וכן זומנה לעדות עוה"ד ג'; מנגד נחקרה הנתבעת; בהינתן טיב יחסי הצדדים נערכו ניסיונות על ידי בית המשפט לסייע להם בגיבוש הסכמות שייתרו הצורך בהכרעה; ברם משלא צלח העניין, ניתנת בזאת ההכרעה דנא. טענות הצדדים בעיקרן התובעים במהלך שנת 1998 או בסמוך מכרו הנתבעים את דירתם; בהיעדר דיור חלופי עבורם ומטוב ליבם הציעו התובעים לנתבעים, כי יתגוררו בביתם. הלכה למעשה, התגוררו הנתבעים בבית התובעים משך 3 שנים, שבהן לא שילמו דמי שכירות או נשאו בתשלום אחר, לרבות תשלומים הנוגעים לתחזוקה שוטפת של הנכס וחיו על חשבון התובעים. ביום x.x.1999 התקשרו הנתבעים בחוזה לרכישת דירה ב-xxx בסך של 441,026 ₪, כאשר התובע מלווה אותם בכל התהליך. במהלך שנת 2001 פנו הנתבעים בבקשה לתובעים שיעמידו להם הלוואה בסך של 147,000 ₪ במטרה לשלם את מלוא התמורה לדירה. הצדדים שהיו בני משפחה מקרבה ראשונה נמנעו מלחתום על הסכם הלוואה מסודר, אולם ביניהם הוסכם על התנאים הבאים: כי קרן ההלוואה לא תישא הפרשי הצמדה או ריבית וכי מועד פירעונה יהיה ביום מכירת הדירה או פטירת הנתבעים, אזי יקבלו התובעים 1/3 משוויה. הסכמות הצדדים קיבלו ביטוי במסגרת הוראות הצוואה ההדדית שנערכה על ידי הנתבעים ביום x.x.2007. ברם, בשל מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, נוצר קרע בין הצדדים עת נותק הקשר בין הנתבעים לתובעים ולאחרונים נודע כי אלו הראשונים ערכו צוואה חדשה בה הדירו אותם מרכושם. בשנת 2019, קיבלו התובעים מכתב מטעם ב"כ הנתבעת במסגרתו היא מבקשת להשיב את סכום ההלוואה העומד לשיטתה, בתוספת הצמדה למדד, בסך של 72,629 ₪ בלבד ובניגוד לתמורה שהוסכמה בין הצדדים. בהתאם לנתונים הידועים לתובעים, שווי הדירה הינו 1,550,000 ₪, כך ששווי ההחזר הצפוי לתובעים הינו 500,000 ₪. לאור היחסים הרעועים בין הצדדים, אין ביכולתם לקבל חוות דעת שמאית. התובע איש עסקים מזה שנים רבות; אלמלא העמיד את ההלוואה הנ"ל לנתבעים, יכול היה להשקיע בנכסי נדל"ן וליהנות מתמורה ראויה מזו שאמור לקבל מהנתבעים. לאור זאת, יש להורות על חיובם של הנתבעים בסך הנתבע בתוספת הוצאות משפט. בתצהירם טענו, כי יש לתקן את סכום ההלוואה שניתן לנתבעים לסך של 172,000 ₪, זאת כאשר נשכח מן התובעים כי הסכום כלל מע"מ, בשל חלוף הזמן הרב ממועד מתן ההלוואה ועד למועד הגשת התביעה. הואיל והנתבעת היא שפנתה לצורך פירעון ההלוואה, הרי שקמה לתובעים הזכות לדרוש לקבל את כל סכום ההלוואה אף בטרם התקיימות כל תנאי ההלוואה. מעולם לא קיבלו סך של 11,000 מידי הנתבעת ואף לא גרמו לעריכתה של צוואת הנתבעים אצל עו"ד ג' זו הייתה בקשת הנתבעים בלבד. בסיכומיהם הוסיפו, כי ההלוואה ע"ס 172,000 ניתנה לנתבעים, כאשר הוסכם כי תוחזר לתובעים בעת מכירת הדירה או פטירת הנתבעים, לפי המאוחר, כאשר יקבלו בחזרה שליש משווי הדירה במועד ההשבה. הנתבעים הם שפנו לתובעים בשנת 2007, כי ברצונם לערוך צוואות הדדיות, שם יעגנו את זכויותיהם של התובעים. עדותה של עו"ד ג' שערכה את צוואות הנתבעים הוכיחה את טענותיהם הצודקות של התובעים, לפיה הנתבעים הם ששיקפו לה את רצונם אשר בא לידי ביטוי בהוראות הצוואה שערכו אצלה. עוד הוסיפה עו"ד ג', כי הנתבעת הייתה מעורה ופעילה מאוד באופן עריכת הצוואה וכי היא אישה דעתנית. מטעמה אף הוצגה תרשומת שערכה בכתב יד בדבר הסכומים שצוינו לה על ידי הנתבעים ביחס לרכישת הדירה ולסיוע הכספי שקיבלו מהתובע. מעדות התובע, עלה כי ההלוואה לנתבעים ניתנה בשיעורים בהתאם לתשלומים בהם חויבו; עוד עלה כי בעת מגורי הנתבעים בביתם, הנתבעת לא עבדה. הוא שילם את שכרה של עו"ד ג', לבקשת הנתבעים, כי לא הייתה להם אפשרות לשלם לה, אולם עו"ד ג' לא ייצגה אותו ואף לא היה מעורב בתהליך הכנת הצוואה. מעדות הנתבעת עלה, כי היא מאשרת שהנתבעים שילמו את התשלום האחרון לדירה, אולם לא ידעה להסביר כיצד שולמו שלושת התשלומים שקדמו להם, המסתכמים בסך של 133,000 ₪. אף הסכימה כי ההחזר הנטען ע"ס 11,000 ₪ אינו תואם את מועד מתן ההלוואה בחודש מרץ 2001. כן אישרה הנתבעת, כי שכר עבודתה שימש לתשלום ההוצאות השוטפות וכי לא עלה בידי הנתבעים לחסוך כסף, לצורך תשלום עבור הדירה. עוד העידה כי אינה זוכרת ששוחחה עם עו"ד ג', טרם החתימה על הצוואות וכי התובעים סייעו לה בהחזר תשלומי המשכנתא, מלבד רכישת הדירה. לטענתה, יכולה הייתה להשיב את ההלוואה מתי שהיא רוצה. בסיכומי התשובה נטען, כי אין לקבל את ניסיון הרחבת החזית של הנתבעים, עת נטען על ידם כי מדובר במתנה ולא בהלוואה. התובעים לא טענו דבר אודות הצוואה המאוחרת שנערכה ע"י הנתבעים והם אינם דורשים דבר מעזבון המנוח, מלבד החזר ההלוואה שניתן מטעמם. הצוואה המוקדמת שהוצגה מוכיחה את תנאי הסכם ההלוואה שסוכמו בין הצדדים. לאור טענותיהם הסתמיות של הנתבעים, יש להורות על קבלת התביעה. הנתבעים בעת שהות הנתבעים בבית התובעים, טיפלה הנתבעת בילדיהם- נכדיה, בישלה להם ושמרה עליהם לרבות בשהיית התובעים בחו"ל. הנתבעים היו משוכנעים, כי הסכום שהולווה להם היה 54,000 ₪ בלבד. כמו כן, ביום x/x/2001 החזירה הנתבעת לידי התובע 1 סך של 11,000 ₪ על חשבון ההלוואה שניתנה, כך שסכום העזרה שנתנו התובעים מסתכם בסך של 43,000 ₪. הנתבעים כופרים בתנאי ההלוואה להם טוענים התובעים, כאשר ביניהם הוסכם שכאשר תימכר הדירה יקבלו לידם את החזר הסכום שניתן בתוספת הצמדה מלאה למדד, בשום מקום לא סוכם כי יקבלו 1/3. אשר לצוואה שהוצגה מטעם התובעים, אזי התובע הוא שלקח את הנתבעים לעוה"ד, שילם לה את שכר הטרחה והכתיב לה את הוראות הסעיף הנ"ל. בהיות הנתבעים אנשים מבוגרים שאינם שולטים שליטה מלאה בעברית, לא שמו לב להוראת הסעיף שלא תאם את הנתונים העובדתיים. בשנת 2017 נוצר קרע משפחתי, שבעקבותיו נותק הקשר בין התובעים לבין יתר בני המשפחה מצידה של התובעת. הנתבעת מוכנה להשיב את הכסף שלוותה מטעם התובעים (על פי גרסתה) ואותם בלבד. בתצהירה הוסיפה הנתבעת, כי פנו לרכוש דירה בסך של 441,026, כאשר בחשבון הבנק היה להם סך של 410,000 ₪ (חסכונות ומכירת דירה קודמת), בסופו של דבר שילמו על הדירה סך של 532,140 ₪, עקב הצמדות ועליית המחירים. התובעים העמידו להם הלוואה, בסך של 54,000 ₪ ע"י התובע; מעבר לכך יתר התשלומים בוצעו על ידי בעלה המנוח, חלקם אף במזומן. התובע הוא שלקח אותם לעו"ד ג', שם כבר חולקה להם צוואה מוכנה ומודפסת. הנתבעת סמכה על התובע שהוא פועל בהגינות; שהיא אינה כבולה להוראות צוואה זו וביכולתה לצוות על פי רצונה. שינוי הוראות צוואתם נבעה הן בגלל התרמית שהתגלה והן בגלל היחס המחפיר של התובעים כלפיהם. בסיכומיה טענה, כי מטעם התובעים לא הוצג בדל ראיה אודות הסכומים שניתנו מטעמם לנתבעים ובאיזה מועדים, כאשר מטעמם הועלו סכומים שונים. הנתבעים מכרו את דירתם בנתניה בסך של 603,191 ₪, עליה רבצה משכנתא, כך שנותרו עם סך של 425,891 ₪. הדירה ב-xxx נרכשה בסך של 516,000 ₪, כך שנדרשו להוסיף סך של כ-120,000 ₪ כולל הוצאות שכ"ט ועו"ד. לטענת הנתבעת היא קיבלה מהתובעים סך של 43,000 ₪ בלבד, אולם לא כהלוואה. הוראות הצוואה שנערכה ע"י הנתבעים אינם מגלים כי מדובר בהלוואה, כי אם ברצונם הטוב של הנתבעים ולא מתוך התחשבנות כספית, שלאור התנהגותם המחפירה של התובעים כלפיהם, חזרו בהם וזכותם הייתה לעשות כן. התנהגות התובעים ובפרט התובע, המציג את עצמו כאיש עסקים, אינה עולה בקנה אחד מן המצופה ממנו, להראות את שוברי התשלום/העברות שביצע לטובת עסקת הרכישה של הנתבעים. שובר התשלום שעליו צוין בכתב יד "שולם ע"י התובע", נכתב בטעות על שובר מיום x.x.2001 בשעה שהשובר ששולם על ידו נעשה ביום x.x.2001, במועד בו שולם לידו בשיק סך של 11,000 ₪ מחשבון הנתבעים. התובעים לא הוכיחו מה הסכום שניתן לנתבעים וכי היה מדובר בהלוואה, הנתבעים הודו כי ניתן סך של 43,000 ₪ שאותו הם מוכנים להחזיר. דיון והכרעה הצדדים הגיעו להסכמות בנוגע למספר עובדות כמו גם לפלוגתא שבלב ההליך, כאמור ברישא להכרעה, זאת כדלהלן: התובעים נתנו לנתבעים הלוואה כספית. מטרת ההלוואה –רכישת דירת מגורים על ידי הנתבעים ובעבורם. מחיר ומועד רכישת דירת המגורים ע"י הנתבעים - מחיר רכישת הדירה על ידי הנתבעים עמד על סכום של 516,000 ₪; במועד הגשת ההליך הוערך שווי הדירה בסך 1,500,000 ₪. הפלוגתא בתיק – עניינה בשניים: 1) גובה ההלוואה שניתנה; 2) סכום ההחזר שהוסכם בין הצדדים. הגם שכך וחרף העובדות המוסכמות לעיל (כאמור בפרוט' הדיון מיום 31.10.2022) העלו הנתבעים טענה משמעותית, שונה בתכלית, שזכרה בא לראשונה בסיכומיהם, לפיה הסכום שניתן על ידי התובעים לנתבעים לא היה הלוואה, אלא עזרה סיוע או מתנה (ס' 21ד' לסיכומים); כאשר לצד אמירה זאת הוסיפה הנתבעת בסיכומיה, כי היא נכונה להחזיר לתובעים את יתרת הסכום שלטענתה נותר להחזר (43,000 ₪; ר' בס' 6 לסיכומים). מעבר לעובדה, כי טענה זו בדבר אופן סיווג העברת הכספים עומדת בסתירה מהותית לעובדות המוסכמות המוצהרות כאמור על ידי הצדדים (לעיל) היא אף עומדת בסתירה מהותית לטענות קודמות שהועלו בכתבי הטענות מצד הנתבעים, כמו גם במסמכים שצורפו להליך התומכים רובם ככולם בעובדה שלכאורה לא הייתה במחלוקת עד למועד הגשת הסיכומים - כי בהלוואה עסקינן; עוד יצוין, כי בסיכומים הועלו בזיקה לטענת הכפירה לכאורה בהיות העברת הכספים הלוואה, טענות אחרות נוספות. כל זאת כאשר, אין חולק, כי ברקע ההליך דנא עמד אף מכתב שבחרה הנתבעת לשלוח ביוזמתה, באמצעות ב"כ לתובעים ביום 7.1.2019 בו היא מבקשת להשיב את הלוואה שניתנה על ידם (ר' נספח ג' לכתב התביעה), שם נכתב בין היתר כך: הצהרת הנתבעת בדבר היות העברת הכספים בבחינת הלוואה הוצהרה על ידה מפורשות אף בתצהירה, כמפורט להלן: אף עדות הנתבעת עצמה מלמדת, כי לא זו בלבד שהיא מודה כי היתה בקיאה במכלול הפרטים הנוגעים בלב הסכסוך, אף יותר מבעלה המנוח, אלא שהיא מודה בפה מלא בדבר קיומה של ההלוואה כשהיא חולקת על סכום ההחזר, כעולה בבירור מעדותה לפניי: ר' עמ' 22 לפרוט' ש' 31-34. ר' עמ' 23 לפרוט' ש' 10-12. בהינתן האמור נהיר, כי טענות הנתבעים בסיכומיהם הינם למצער הרחבת חזית אסורה, שאין מקום להידרש אליה; זאת מעבר לנפקות היתרה שיש לדברים בראי מהימנות גרסתם. אופן הוכחת קיומה של הלוואה בסכסוכי משפחה בין קרובים דומה במהותו לאופן הוכחת הלוואה בסכסוכים כספיים שבין צדדים זרים זה לזה; כדברי כב' השופט א' זגורי: "מתן הלוואה בין קרובים ניתן להוכחה בכל אמצעי הראיה הקיימים, בדיוק כשם שניתן להוכחה בין צדדים הזרים זה לזו, ואין כל דבר חקיקה או דין ההופכים את "המסמך בכתב" לגבי הלוואה בין קרובי משפחה למסמך קונסטיטוטיבי שבלעדיו אין" (תמ"ש (נצ') 11715-04-13 א.ס נ' א.ס (פורסם במאגרים המשפטיים, 2.2.14), סעיף 9 לפסה"ד). אין חולק, כי בין הצדדים לא נחתם הסכם הלוואה; אליבא דהתובעים, לאור קשרי המשפחה ומערכת היחסים ששררה בין הצדדים, שאופיינה באמון ובעזרה הדדית, לא נערך הסכם בכתב, כי אם גובשו הסכמות בע"פ בין הצדדים, לפיהן, החזר ההלוואה יעמוד על שליש משווי דירת המגורים שנרכשה ע"י הנתבעים וסכום זה יוחזר, במועד מכירת הדירה או פטירת הנתבעים. היחסים הקרובים ששררו בין הצדדים, בהיות התובעים בתם וחתנה של הנתבעים, נכון למועד רכישת הדירה ומתן ההלוואה, באו לידי ביטוי, בין היתר, בעובדה שאינה במחלוקת, כי התובעים אפשרו לנתבעים להתגורר עמם בביתם ללא תשלום כספי, למצער במשך תקופת זמן ממושכת בת כשלוש שנים, שבה המתינו לקבלת דירתם, כעולה בבירור מעדות שני הצדדים (ר' עדות הנתבעת בעמ' 23 ש' 1-3; עדות התובע בעמ' 14 ש' 31-עמ' 15 ש' 2). אמנם במסגרת הליך זה, קרי: בדיעבד, טענה הנתבעת כי "נוצלה" על ידי בתה בחתנה במהלך תקופה זו, בין השאר, מחמת העובדה שטיפלה ושמרה על נכדיה לרבות בזמן שהות הוריהם בחו"ל וכו'; אולם דומה כי טענה זו נטענה מהשפה לחוץ, ולמצער ללא כל תימוכין. יותר מכך, דומה, כי הדברים נאמרו על רקע הקרע הקשה שנוצר במשפחה בין התובעים לבין הנתבעים. קרע שאין חולק, כי ארע מספר שנים טרם החל ההליך המשפטי; הקרע כמו גם כאבם של הצדדים השתקף אף בפרוטוקול הדיון, מפי האם והבת כאחד "העדה גב' ש' (הנתבעת-ה.מ.ש): כבוד השופטת, אני רק רוצה להגיד לך משהו. שכבר 6 שנים אין לי בת. דוברת (התובעת – ה.מ.ש): ולי אין אמא" (עמ' 31 לפרוט' ש' 27-28). מכל מקום, ובהינתן כלל המצוי לפניי בהליך דנא, לרבות ככל האמור לעיל, ברי כי בהלוואה עסקינן. לאור זאת ובהינתן המחלוקת הנטועה בין הצדדים לעניין שיעור ההלוואה שניתנה, כמו גם המכלול הראייתי שהוצג והוכח בפניי, לא מצאתי כי עלה בידי הנתבעת להוכיח את טענותיה בדבר הסכום שקיבלה. אשר לרכיבי סכום ההלוואה וסכום ההחזר הנדרש בגינה – טענות התובעים בנדון נתמכו, בין היתר, במסמכים הבאים: הסכם רכישת הדירה של הנתבעים (ר' נספח א' לכתב התביעה), והצוואה ההדדית של הנתבעים מיום x.x.2007 הכוללת הוראה לפיה בעת מכירת הנכס של הנתבעים, יינתן 1/3 משווי התמורה לתובע 1 אשר העמיד להם 1/3 מהכספים שהיו נדרשים לרכישת הבית (ר' נספח ב' לכתב התביעה); כך גם זימנו התובעים את עוה"ד ג' שערכה את הצוואות ההדדיות הנזכרות לעיל. מתוך הצוואות ההדדיות הזהות שערכו הנתבעים, מבקשים התובעים ללמד אודות ההלוואה, היקפה ותנאי החזרתה, תוך תיקוף טענותיהם בנדון; מתוך כך יובאו עיקרי הדברים בנדון: בנוסף, לצורך הוכחת תביעתם, עתרו התובעים לזימונה של עוה"ד ג' להעיד, לרבות בדבר הוראות שכללו הצוואות ההדדיות שערכו הנתבעים בזיקה לתנאי ההלוואה והחזרה, בהבדל מנפקות מסמכי הצוואות בכל מישור אחר. להשלמת התמונה בהקשר זה יודגש, שאין מחלוקת שהנתבעים ערכו צוואה אחרת תחת הצוואות שנערכו עבורם ע"י עוה"ד ג'; כך גם אין מחלוקת, כי צוואת הנתבע שהלך לעולמו הוגשה לקיום וקוימה ללא כל התנגדות מצד התובעים (ר' המסמכים שצורפו להודעה על מתן צו קיום צוואה שהוגש מטעם הנתבעים, לרבות צוואת המנוח מיום 1.1.2020 וצו לקיום הצוואה מיום 18.1.2022, וכן החלטה בנדון מיום 28.3.2022). את עדותה של עוה"ד ג' מצאתי קוהרנטית, שוטפת, בהירה ומהימנה; בתחילת עדותה, היא הציגה בפירוט ובאופן חופשי את השתלשלות הדברים, בהתאם לזיכרונה לרבות בהתאם לתרשומת שערכה בפגישה מקדימה לחתימת הצוואות שקיימה עם הנתבעת אשר הוצגה על ידה. מעדותה עולים בעיקרם הנתונים הבאים: הצוואות נערכו על ידי עוה"ד ג' לאחר קיומה של פגישה מקדימה שנערכה עם הנתבעת עצמה, טרם פגישת החתימות, ופרטי הצוואה ניתנו על ידי הנתבעת; היתה הכרות מוקדמת, בין היתר, מאחר ובתם של הנתבעים עבדה במשרדה במשך תקופה. בפגישה זו ערכה עוה"ד ג', כאמור, תרשומת ידנית של עיקרי הפרטים שנמסרו לה ע"י הנתבעת, וכך גם מסרה הנתבעת לפקידתה של עוה"ד ג' את פרטי תעודות הזהות; המדובר בשני דפים אשר הוצגו במהלך העדות והוגשו כמוצג לתיק בית המשפט, האחד עיקרי הפגישה עם הנתבעת בכתב ידה של עוה"ד ג' (ע/ 1) והנוסף פרטי שלושת ילדיהם של הנתבעים שנכתבו בכתב ידה של פקידתה של עוה"ד ג', זאת מבלי להתעלם מכך שפקידה זו לא העידה בפניי, כהערת ב"כ הנתבעת (ע/2). לנוחות הדברים להלן המקטע מתוך ע/1, תוך שיוער, כי סכום תמורת מכר הדירה בסך 516,000 ₪ תואם את העובדה המוסכמת, בהתאם להצהרות ב"כ הצדדים בפרוט' מיום 31.10.22 ש' 23-30: בנוגע לתרשומת שערכה עוה"ד בכתב ידה הוסיפה בעדותה, כי שם נכתבו סכומים בהתאם לנתונים שנמסרו לה, ולפיהם ברצון הנתבעים היה לעגן בצוואה את העובדה כי התובע נתן להם 1/3 מערך הדירה שרכשו ועל כן ברצונם לאחר פטירתם יירש כל אחד מהם את משנהו ולאחר פטירת שניהם, יינתן לתובע תחילה 1/3 מערך הדירה שהם רכשו ולאחר מכן יירשו שלושת ילדיהם, ובהם התובעת, רעיית התובע, את היתרה בחלקים שווים: "לי היא (הנתבעת – ה.מ.ש) נתנה את הפרטים של מה שהיא רוצה שיהיה כתוב בצוואה. כמובן אחר כך כשהיא באה עם בעלה בדקנו את הדברים והכל היה, כל מה שהיה כתוב היה בהתאם לרצונם. עכשיו, היה לי בתיק, גברתי, תרשים שעשיתי בכתב יד של נתונים שהם נתנו לי. אני אראה את זה לחבריי. זה כתב היד שלי. ברשות בית המשפט אני גם אגיש את זה. זה כתב היד של הפקידה שלי ושיחה טלפונית עם הגב' ש'. (הנתבעת –ה.מ.ש) זה כתב היד שלי בפגישה מקדימה לעריכת הצוואה. עכשיו, אם גברתי תראה, יש שם חישוב של ערך משולש למעלה של מספרים. לפי הנתונים שנמסרו לי, עלות הדירה שהם רכשו הייתה כמצוין למעלה נדמה לי 516 אלף וסכום ההלוואה שהם קיבלו מהתובע זה הסכום שמתחת. כב' הש' מלר שלו: 164,300? העדה, עו"ד ג': כן, והם ביקשו שאני אכתוב זה כמעט שליש מעלות הדירה, אציין בצוואה שהוא נתן להם שליש מעלות הדירה החדשה שהם הולכים לקנות או שהם קנו והסכום הזה יוחזר לו משווי, שליש משווי דירה שהם קנו. כלומר למעשה הם הצמידו פה את ההלוואה לעלות שווי הדירה שהם קנו. עכשיו, מבחינת הצוואה, הצוואה פשוטה, לא מורכבת. אני לא יודעת אם הציגו בפני גברתי את הצוואות, יש את הצוואות? אז הכל באווירה טובה, ברצון ומתוך הכרת תודה שהם קיבלו פה סכום משמעותי שאיפשר להם לדבריהם לקנות דירה. הם ידעו בדיוק מה הם כותבים ומה הם רוצים. הם נתנו את הנתונים. הצוואה הייתה לשביעות רצונם, נחתמה ובזה נגמר התפקיד שלי" (עמ' 8 לפרוט' ש' 9-22; הדגשות לא במקור). במענה לשאלת ב"כ הנתבעים, המתבקשת מטבע הדברים, בנוגע לקיומו של זיכרון פוזיטיבי של עוה"ד ג' אודות פרטי המקרה בראי חלוף הזמן מני אז, השיבה עוה"ד ג', כי פרטי המקרה זכורים לה היטב, בין היתר, בשים לב להכרות המוקדמת עם בתה של הנתבעת כמו גם בשל אופן התנהלותה של הנתבעת כאשה דעתנית אשר נטלה חלק פעיל בתהליך (עמ' 10 לפרוט' ש' 5-10; הדגשות לא במקור); וכפי שהוסיפה בהמשך: "מי שמכיר את הגב' ש' (הנתבעת-ה.מ.ש) יודע שהיא בחיים לא תחתום על משהו שמישהו אחר יגיד והיא לא קוראת והיא לא יודעת. אישה מאוד מעורה, מאוד דעתנית. יודעת בדיוק מה היא רוצה. אני לא יודעת מה היום אבל אז בוודאי ידעה מה היא רוצה. בדקה כל דבר. הרעיון של הצוואה היה שלהם, מבחינתי לפחות, ובא להבטיח שמחזירים את הכסף קודם כל למי שנתן להם" (עמ' 12 לפרוט', ש' 9-12, הדגשה לא במקור); למען הסדר הטוב ומשציינה הנתבעת בעדותה כי היא כבת 79 שנים (עמ' 24 ש' 33), אזי במועד החתימה על הצוואות היתה כבת 63 שנים. את תשובתה, לרבות בראי התרשמותי הבלתי אמצעית מאופן התנהלות הנתבעת בגדרי ההליך, מצאתי כמהימנה, באופן המוסיף נדבך של משקל נוסף לעדותה. במענה לשאלת ב"כ הנתבעים אודות הפער הנטען על ידם בין תמורת מכר דירתם הקודמת של הנתבעים לבין עלות הדירה שנרכשה תחתיה – בזיקה לסכום ההלוואה- השיבה כי הגם שאת המספרים לא זכרה אזי זכרה את "עצם זה שהם (הנתבעים – ה.מ.ש) היו והיא (הנתבעת – ה.מ.ש) זאת שהייתה הרוח החיה והיא זאת שכתבה והיא צלצלה ודיברה עם הפקידה ודיברה איתי והם בדקו את הכל" (עמ' 10 לפרוט' ש' 18-20, הדגשות לא במקור); בכך כאמור תמכה התרשומת שהוגשה כע/1, כאמור לעיל. לא נעלמה מעיני העובדה, לפיה היה זה התובע שנשא בשכר הטרחה בגין עריכת הצוואות; עובדה שאף אושרה בגילוי מלא על ידי עוה"ד ג' בעדותה, שהוסיפה, כי דבר זה לא איין מהיות תוכנן של הצוואות משקף את רצון הנתבעים, כפי שהובע מפורשות על ידי הנתבעת בפניה (ר' בעמ' 10, ש' 27-32 לפרוט'); ברם, לא מצאתי בכך כדי לאיין את תוכן עדותה, זאת ביתר שאת בהינתן הכרותה עם הצדדים, באופן שבו בתם של הנתבעים (אחותה של התובעת) עבדה במספרה במשך תקופה וכן כי אביו של התובע יוצג על ידה. הנתבעת עצמה בעדותה אישרה כי התובעים שילמו את הסכום התשלום האחרון לדירה, כאשר בעדותה, לא הצליחה הנתבעת לספק הסבר מניח את הדעת לאופן הסדרת שלושת התשלומים האחרונים של הדירה שנרכשה על ידם (בשיעור משמעותי של כ-130,00 ₪ ביחס למחיר הדירה); זאת על רקע העובדה, שדומה כי לא נטענה ע"י הנתבעים כל טענה לקבלת עזרה נוספת ברכישה מכל גורם אחר, זולת התובעים (ר' בעמ' 24 ש' 1-15); כך גם הודתה בעדותה, כי המסמכים שצורפו על ידה מאששים חוסר הלימה בין מועד הסכום שהיא טוענת שהושב על ידה לתובעים - 11,000 ₪ בינואר 2001, לעומת מסמכי הבנק שהוצגו לה מהם עולה, כי מועד התשלום שבגינו לכאורה נעשתה ההחזרה על ידה, אשר היה 21.3.2001; קרי מועד מאוחר (ר' עמ' 24 לפרוט' ש' 16-33). בזהירות המתחייבת מכבודה של הנתבעת, אציין כי לא מצאתי את עדותה כמהימנה עליי; מעבר לגרסה המתפתחת והמשתנה שהוצגה על ידה בכתבי הטענות, קיים קושי ליישב במכלול הנסיבות לרבות אופן ההתרשמות הימנה טענה כביכול היא חתמה על צוואות שתוכנן היה שלא על דעתה. לא נעלמה מעיני עובדת קיומו של פער נומינלי בין סכום ההלוואה שצוין בכתב התביעה (147,000 ₪) לבין סכום ההלוואה שצוין בתצהיר התובע (172,000 ₪); ברם מצאתי את ההסבר שניתן לכך בתצהירו כמו גם בעדותו של התובע, אשר היתה ברורה ושאותה מצאתי מהימנה עליי, כמתיישב עם מכלול הנסיבות, כמו גם עם הרציונל של שיעור ההחזר שהוסכם על הצדדים להלוואה. בהקשר זה יודגש, כי הוראות הצוואות ההדדיות, לרבות הדרך שבה גובשו ונחתמו על ידי הנתבעים נבחנים במסגרת ההליך דנא אך ורק כראיות ליסודות ההלוואה ששוקללה בין הצדדים, בדגש על היקף הסכום שניתן כמו גם היקף ההחזר שנקבע, ולא בראי דיני ירושה ועזבון; כך שאין בכך כדי להשיג על טענות הנתבעת בנדון, לרבות בעניין חופש הציווי. בהתאם וכאמור לעיל אין חולק, כי הנתבעים, ולמצער הנתבע המנוח, אכן שינו את צוואתם וכי צוואתו קוימה ללא כל התנגדות מצד התובעים. אשר על כן ובהינתן כלל המקובץ לעיל, מצאתי לקבל את התביעה הכספית שהגישו התובעים בסך של 450,000 ₪; אשר למועד התשלום, אזי בהינתן הסכמת הצדדים בראי הצעת התובעים (המבורכת), ישולם סכום זה בהתאם למתווה שהוצע ע"י התובעים במסגרת הדיון שנערך לפני, כמצוין ברישא פסק הדין (ר' בעמ' 32 לפרוט', ש' 13-18), כאשר מסורים לנתבעת בריאות שלמה ומלאה; כך גם ולאור הסכמות הצדדים (לעיל) אין מונע הגשת פסיקתא בדבר רישום הערת אזהרה בהתאם על הדירה. בהינתן תוצאת ההליך, וקביעת תקנות סדר הדין האזרחי בנדון, מצאתי להורות כי הנתבעים יישאו בהוצאות משפט בסך של 18,000 ₪ אשר ישולמו לידי התובעים בתוך 30 יום. בשים לב לכאבם של הצדדים מחמת הקרע שנוצר ביניהם, הוצעו להם מרוצת ניהול ההליך הצעות שונות שעניינן סיוע בשיקום היחסים, לרבות על דרך הפנייתם ליחידת הסיוע; צר לי כי הדבר לא הסתייע; ברם עודני סבורה, כי טוב יעשו הצדדים, לרבות בראיית הנכדים, אם יישקלו זאת בשנית, ואולי אף ישקלו להסתייע בסכום ההוצאות לצורך כך. פסק הדין יהא מותר בפרסום לאחר השלמת תהליך התממה להשמטת פרטים מזהים. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision34023-11-21	["הילה מלר-שלו"]	[{"judgment_id": "3ac7a769-a537-5b05-8339-0b2342b944cd", "file_name": "34023-11-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 314797, "extension": "docx", "display_name": "34023-11-21-קובץ מקורי"}]
a5a3cb0d-c456-5326-b6e1-23f6616f5a6e	בית המשפט לענייני משפחה בב"ש, השופטת אפרת שהם דליות: פסק דין בתביעה רכושית ותביעה למזונות קטינים (תלה"מ 35772-11-22 ואח')	35772-11-22; 53758-06-21	2024-08-19	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בעניין הקטינות: * * *. על המדוכה תביעה רכושית (תלה"מ 53758-06-21) ותביעה למזונות קטינים (תלה"מ 35772-11-21) . * ככל שלא יובהר אחרת ההפניה היא לפרוטוקולים כפי שהוזנו בתביעה הרכושית. רקע עובדתי ודיוני בתמצית הצדדים בני זוג לשעבר , נישאו זל"ז כדמו"י בשנת2006 והתגרשו בשנת 2020 והם הורים לשלוש קטינות – א' ילידת כבת 16.5 שנים, ב' ילידת כבת 15 שנים וג' ילידת כבת 10.5 שנים במועד זה. התובעת הינה בהשכלתה, עובדת כשכירה בעסק משפחתי בבעלות הוריה. הנתבע הינו בעל משרד פרטי . יחסי הצדדים עלו על שרטון והם נפרדו בפועל בחודש יוני 2020 אז התובעת עזבה את בית המגורים המשותף ב (להלן: "הנכס המשותף"). בדיון מיום 15/11/2021 נקבע כי מועד הקרע לצורך איזון המשאבים הינו ביום 1/1/2020, מונה שמאי לצורך הערכת שווי הנכס המשותף, כן מונה אקטואר לצורך הערכת הזכויות הכלכליות של הצדדים לתקופת השיתוף. חוות דעתו צורפה לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת ביום 2/12/2022 , במסגרתה נקבע כי על פי שיטה ב' על הנתבע להעביר תובעת סך של 129,054 ₪ בגין נכסים נזילים. כמו כן צורפו פסיקתאות לחלוקת נכסים שמועד פירעונם בעתיד בהתאם לחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני. ביום 1/3/2022 ניתן תוקף של פסק דין חלקי להסכמת הצדדים למתן צו לפירוק השיתוף בנכס המשותף. ביום 4/5/2022 אושר הסכם מכר שנחתם בין הצדדים לפיו התובעת רכשה את חלקו של הנתבע בנכס המשותף. הנתבע המשיך להתגורר בנכס המשותף עד לחודש יולי 2022, המועד בו התובעת שבה להתגורר בו, בהתאם להסכם המכר. לציין כי במהלך חיי הנישואין הצדדים חתמו על שני הסכמים שנועדו להסדיר סוגיות רכושיות אך לא אושרו על ידי ביהמ"ש. בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית התובעת עתרה למתן סעדים בהתבסס על אחד מאותם הסכמים. עתירה זו נזנחה על ידה בפתחו של דיון ההוכחות, כמו כן ובמעמד זה הצדדים מסרו כי הם מאמצים ככלל חוות דעת האקטואר על פי שיטה ב' ולמעט מס' השגות שהעלה הנתבע ביחס לתחשיב בגין הנכסים הנזילים כפי שיפורטו בהמשך (ר' עמ' 24-26 דיון מיום 24/1/23). קודם לכך, בדיון מיום 15/6/22, נמסר כי הצדדים הסדירו את חלוקת המטלטלין (עמ' 17 ש' 5). הצדדים נותרו חלוקים בסוגיות הרכושיות הבאות: טענת התובעת לחיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בגין מגוריו בנכס המשותף ממועד סידור הגט (28/10/20) ועד מועד פינוי הנכס (7/22) . טענת הנתבע בקשר לחלוקה ואיזון של יתרת זכות בחשבון הנתבעת בבנק במועד הקרע (1/1/20). טענת הנתבע בקשר להפחתה וקיזוז של תשלומי מיסים מיתרת הזכות בחשבון העסקי במועד הקרע ואשר לא מצאו ביטוי בדוח האקטואר. טענת הנתבע להשבה של מחצית התשלום בו נשא בגין יתרת חובה בחשבון משותף של הצדדים בבנק, בסך 21,000 ₪. טענת הנתבע בקשר לחיוב התובעת בתשלום מחצית דמי המשכנתא בגין הנכס המשותף כפי שנשא בהם בחודשים יוני 2020 עד אפריל 2022. הצדדים נותרו חלוקים גם ביחס לסוגיית המזונות. בהחלטה מיום 17/12/21 הנתבע חויב במזונות זמניים עבור הקטינות לרבות מדורן, בסך 2,700 ₪ לחודש מיום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. על החלטה זו הנתבע הגיש בר"ע אשר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. דיון הוכחות התקיים ביום 24/1/2023 במסגרתו נשמעו עדויות הצדדים וכן עדות אביה של התובעת. מנימוקים שונים אחרון הסיכומים הוגש אך בחלוף למעלה משנה ממועד דיון ההוכחות . אדרש אפוא לסוגיות שבמחלוקת על פי סדרן. דיון והכרעה תשלום דמי שימוש ראויים אין מחלוקת כי ביום 3/6/2020 התובעת עזבה את הנכס המשותף בצל סכסוך בין הצדדים ועברה להתגורר אצל הוריה, זמן מה לאחר מכן עברה להתגורר בשכירות במושב **. הצדדים התגרשו , כאמור, ביום 28/10/2020. בהתאם להסכם המכר התובעת שבה להתגורר בנכס המשותף יחד עם הקטינות ביום 31/7/2022. לטענת התובעת בתמצית, הנתבע סירב להתגרש וכן לפרק את השותפות בנכס. הנתבע סרב לעזוב את הנכס המשותף ולאפשר לה להתגורר בו עם בנותיהן הקטינות תוך שהוא השתמש בסידור הגט כמנוף ללחץ עליה. ביקוריה בנכס מעת לעת לא מהווים שימוש כמשמעותו בחוק ודי לציין כי נדרשה לקבל אישור כניסה מהנתבע. לדידה של התובעת היא זכאית לדמי שימוש החל ממועד העזיבה אך משיקולי יעילות נאותה לצמצם עתירתה אך לתקופה שממועד סידור הגט. לאחר מתן הגט קיימת מניעות הלכתית אשר לאורה הצדדים לא יכלו להתגורר יחדיו על כן ובהתאם לפסיקה, שעה שהנתבע לא הוכיח כי התובעת ויתרה במפורש על רכיב זה, יש לחייבו בדמי שימוש ראויים בהתאם לחוות דעת שמאי שהוגשה. לטענת הנתבע בתמצית, אין לחייבו בתשלום דמי שימוש שכן התובעת היא שמאסה בחיי הנישואין ואין להפוך אותו לשוכר בעל כורחו בשל כך. כן הוכח שהתובעת עשתה שימוש בנכס גם לאחר עזיבתה ולא נמנע ממנה להיכנס אליו. עוד ציין כי אין מקום להסתמך על חוות דעת מומחה ביחס לרכיב זה, שעה שהתובעת המציאה לידי המומחה מסמכים שלא נחשפו לנתבע או לביהמ"ש. הדין החל הבסיס המשפטי לחיוב בתשלום דמי שימוש ראויים מצוי בסע' 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969, הקובע כי "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת: "...רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים, גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים". (ר' ע"א 1492/90 נאיפה סעיד זרקא נ' סלמאן פארס מיום 20/1/93). יחד עם זאת ההלכה הפסוקה הכירה בכך שגם כאשר אחד מבני הזוג עוזב את הבית המשותף בתקופה הקשה של פירוק הקשר, אין בכך כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו מעתה ועד עולם. הגשת תביעה לפירוק שיתוף על ידי בן זוג שאינו מתגורר בדירה, מהווה גילוי דעת לכך שהוא אינו מסכים לשימוש ייחודי בדירה של בן הזוג השני וכי הוא אינו מוותר על דמי שימוש ראויים. לצד קביעה זו יש לבחון כל מקרה לגופו ולבדוק האם הנסיבות מצביעות על ויתור מצד בן הזוג שעזב את הדירה, על עיכוב מכוון בפירוק השיתוף או על עיכוב הגירושין על ידי בן הזוג שנותר בבית המגורים המשותף (ר' ע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני מיום 26.1.06 כן עמ"ש 3703-11-17 פלוני נ' פלונית מיום 03/12/18 ). בפסיקה קיימת אבחנה בין תקופה בה שבני הזוג עודם נשואים לבין תקופה שלאחר הגירושין. מאחר שמבחינה הלכתית, הצדדים מנועים מלגור יחד תחת קורת גג אחת מיום הגירושין, הכלל הוא כי החל ממועד הגט יש לפסוק לבן הזוג שאינו גר בנכס המשותף דמי שימוש ראויים, אלא אם הוכיח הצד הנתבע ויתור מפורש על דמי שימוש מצד התובע או בנסיבות בהן בן הזוג שאינו גר בדירה מאריך ומסכל את הפירוק (ר' בע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני מיום 22/10/06). מהכלל אל הפרט בסיכומי הנתבע אין כל מענה בשאלה הנוגעת לוויתור מצד התובעת לתשלום דמי שימוש בתקופה שלאחר סידור הגט. הנתבע מצא להסתפק בטיעון הכרוך אחר השאלה אם מנע מצדו את מגורי התובעת בנכס אך ללא כל התייחסות למניעה ההלכתית לאחר סידור הגט ובעוד אישר בעדותו דבר ההשלכה האפשרית של ביטול הגירושין במקרה של מגורים משותפים לאחר סידור הגט. ("ש: נכון שאם היא הייתה עוברת או גרה הגירושין היו בטלים. ת: אם משהו היה מלשין לבית הדין הרבני כן" (עמ' 63 ש' 6-7) . משעה שהתובעת צמצמה עתירתה לתקופה שלאחר סידור הגט, לא נמצא כי יש בטיעון הנתבע הכרוך אחר השאלה אם מנע א מגוריה בנכס כנימוק לסתור זכאותה של התובעת לדמי שימוש. הנתבע הוסיף להתגורר בנכס המשותף עד מועד הפינוי בחודש 7/22 , המדובר בנכס רחב ידיים שיכול היה להניב הכנסה לכל אחד מהצדדים לו הושכר לצד ג', כאשר מנגד אין חולק כי התובעת נדרה לתשלום דמי שכירות בגין נכס אחר. לא הוכח ויתור מצדה של התובעת או השלמה עם מגורי הנתבע בנכס המשותף ודי בגילוי דעתה בעניין זה עם הגשת תביעה לפירוק שיתוף. יחד עם האמור אין בידי להתעלם מדרך הילוכה של התובעת אשר האריכה במידה רבה ההליך ובכך סיכלה את פירוק השיתוף במועד מוקדם יותר. התובענה הוגשה ביום 23/6/2021. שנה לאחר מועד הפרדת המגורים ויותר מחצי שנה לאחר מועד סידור הגט. בדיון שהתקיים לפניי ביום 15/11/2021, הנתבע נתן הסכמתו לפירוק השיתוף על דרך רכישת חלקו על ידי התובעת בהתאם לבקשתה, אלא שהתובעת היא שביקשה לעכב מתן צו פירוק שיתוף בשל טענת קיזוז שביקשה לכרוך בהליכי הפירוק , טענה שזנחה לבסוף. (ר' ע' 2). בהמשך התנתה פירוק השיתוף בהותרת סך של 500,000 ₪, בנאמנות , תנאי שלא התקבל על ידי הנתבע ועל כן התובעת מסרה כי "בנסיבות הללו אין הסכמה לפירוק השיתוף בשלב זה" (ר' ע' 5 ש' 12 ). זאת ועוד, בחקירתה התובעת אישרה כי במסגרת ההליכים שהתקיימו בבית הדין הרבני הנתבע הציע כי ירכוש את חלקה בנכס מעבר לסכום השמאות אך היא סירבה לכך מאחר ורצתה לגור בנכס בעצמה הגם שנתקלה בקשיים מול הבנק הממשכן. (ר' ע' 23-24). למעשה וברקע השגות התובעת בקשר עם סוגיות רכושיות נוספות, ניתן צו לפירוק השיתוף רק ביום 1/3/22. מנגד יש אף להביא בחשבון כי קודם לנקיטת ההליכים המשפטיים הצדדים ניהלו שיג ושיח ממושך אשר לא הניב פרי ובכל אותה תקופה הנתבע התגורר בגפו בנכס .עסקינן בצדדים שניהלו ועודם מנהלים סכסוך בעצימות גבוהה המלווה בחשדנות רבה האחד כלפי האחר בגישה לעומתית נוקשה ודווקנית כפי שאף נדרש לכך בית הדין הרבני בהחלטה מיום 6/4/20 (נספח 2 לתביעה). סבורני כי בנסיבות אלה ובמכלול הנתונים כאשר מחד אכן נמנע מהתובעת להתגורר בנכס לכל הפחות ממועד סידור הגט אך גם לאור העיכוב המסוים שחל בעטיה ובאיזון המתבקש נוכח המפורט יהא זה נכון להורות על חיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש אם כי בגין מחצית התקופה בלבד ממועד סידור הגט ועד מועד הפינוי ( סה"כ 11 חודשים). גובה דמי השכירות ייקבע בהתאם לאמור בחוו"ד השמאי שמונה ע"י ביהמ"ש שלא זומן לחקירה וחוות דעתו לא נסתרה בכל דרך ואשר העמיד דמי השימוש הראויים לנכס זה על סך של 9300 ₪ לחודש (ר' נספח 2 לתצהיר עדות ראשית תובעת ). מן המקובץ נקבע אפוא, כי התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים מהנתבע בסך כולל של 51,150 ₪ (114650 ). חלוקה ואיזון של כספים בחשבון התובעת בבנק על שם התובעת נוהל חשבון מס' בבנק סניף (להלן: "חשבון התובעת"). היתרה בחשבון במועד הקרע עמדה על סך של 203,665 ₪ . סכום זה לא מצא ביטוי בחוות דעת האקטואר משעה שנטען על ידי התובעת כי מדובר בחשבון שאין להכליל באיזון . הנתבע מצא לעורר סוגיה זו לאחר שהתקבלו תוצרי צו גילוי מסמכים . הצדדים נחלקו בשאלה הכרוכה אחר איזון כספים אלה. לטענת התובעת מקור הכספים בדמי שכירות שהתקבלו מדירת מגורים שעל שמה ברח' בעיר (להלן: "הדירה") אשר בפועל והגם הרישום הפורמלי שייכת להוריה על פרותיה. דמי השכירות הופקדו משך שנים בפיקדון ייעודי בחשבון המשותף של הצדדים בבנק סניף מס' ח-ן (להלן: "החשבון המשותף") ונשמרו לטובת הורי התובעת כאשר בחודש 11/17 הועברו סך 120,000 ₪ לטובת העסק של הוריה "" בשיק שנמשך על ידי הנתבע ובידיעה כי מדובר בכספי ההורים, כמו כן ובין החודשים 12/17 ועד 7/19 הועבר סך מצטבר של 65,000 ₪ מהפיקדון לחשבון התובעת בידיעת הנתבע. לטענת הנתבע אין מקום להחריג יתרת הזכות בחשבון התובעת מאיזון המשאבים. לא הוכח בכל דרך כי המדובר בכספי השכירות דווקא, כאשר מעיון בתנועות בחשבון ניתן להיווכח כי הופקדו כספים ממקורות שונים. כך ואחרת ממילא לא הוסכם על ידי הצדדים להחריג כספי השכירות או את היתרה בחשבון התובעת ממסת הנכסים המשותפת. הצדדים פתחו פיקדון בחשבון המשותף לטובת חיסכון וללא קשר עם דמי השכירות דווקא. המדובר בכספים ששימשו את משק הבית המשותף והם ברי איזון. הנתבע לא טוען לזכות קניינית כלשהי בדירה אך מכחיש הנטען בקשר לבעלות ההורים בדירה או זכותם בפירות הדירה. הצדדים, כאמור, נישאו זל"ז בשנת 2006 ומשכך, חל עליהם משטר איזון משאבים בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). משלא נחתם הסכם ממון העומד בתוקף חל על הצדדים סעיף 5 לחוק יחסי ממון הקובע כדלקמן: "(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט – (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין; ... (3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם. אשר לחריגים המנויים בס"ק (א), הלכה פסוקה היא כי ככל שנכסים אלה נשמרו בהפרדה משאר הרכוש הם יצאו מכלל האיזון וכן כי פירותיהם של נכסים שאינם ברי איזון, אינם מהווים חלק מהרכוש המשותף, אלא אם כן שימשו לצרכים משותפים ונטמעו בקופה המשותפת . בעניינינו, חשבון התובעת אשר נפתח במהלך נישואי הצדדים וטרם מועד הקרע הוא נכס בר איזון ככל זכות אחרת של הצדדים וזאת כל עוד לא הוכח אחרת. לא מצאתי כי התובעת הרימה את הנטל הרובץ לפתחה באשר להחרגת הכספים בחשבון כערכם במועד הקרע, מאיזון המשאבים הכולל. כפי שיובהר להלן לא שוכנעתי בגרסת התובעת לפיה יתרת הכספים בחשבון שעל שמה מקורם אך בדמי השכירות שהתקבלו מהדירה ואלה שייכים להוריה ומשכך אינם ברי איזון. כנקודת מוצא אין להלום גרסת התובעת המבקשת לסמוך ידיה על הטענה לפיה עסקינן בדירה השייכת להוריה על פרותיה כאשר רישום הזכויות בדירה אינו משקף את הבעלות בה. הרישום בלשכת רישום המקרקעין מהווה ראיה חותכת לתוכנו והוא תקף כלפי כולי עלמא. ככל שהתובעת והוריה חפצים להסדיר רישום אחר יתכבדו לעשות כן. משלא מצאו לנכון לפעול בדרך זו ובעוד עולה מעדות אבי התובעת כי אופן הרישום נועד להסתיר לכאורה זכויות ההורים בדירה מפני צד ג', אל לתובעת לצפות כי בית המשפט ייתן ידו לכך. (" מה שקרה יש לי תביעה של אחד האחים בהוצל"פ הוא יודע שיש לי מלחמות עם האח..." ר' עדות אביה של התובעת בעמ' 9 ש' 4-5). למעלה מן הנדרש אציין, כי עדות אבי התובעת בהקשר זה העלתה סימני שאלה רבים . לא הובהר ההיגיון בטענה לפיה העביר לתובעת דמי השכירות כדי "שזה ישמש אותנו לעת זקנה"(עמ' 9 ש' 4), ואם כך הם פני הדברים מדוע בחשבון המשותף של הצדדים. העד לא הבהיר אם ובאיזה דרך הייתה אמורה היתרה בפיקדון לעבור לידיו ובעניין זה הסתפק בטיעון כללי לפיו "כל עוד ההורים חיים השכירות תגיע אלינו באיזה שהיא צורה" (עמ' 9 ש' 11-12). הנתבע מצדו ייחד חלק ניכר מחקירת אבי התובעת להוכחת איתנותם הכלכלית של הורי התובעת. ברם, איני נדרשת לקביעת ממצאי עובדה בשאלה זו בהעדר רלוונטיות. בגדרי ההליך כאן ובראי המחלוקת שבין הצדדים הישירים להליך אין לבית המשפט אלא הרישום המונח לפניו המלמד כי עסקינן בדירה שהיא בבעלות התובעת ולא בכדי כך גם התובעת הצהירה במסגרת טופס הצהרת הון ( ר' נספח ד' לתע"ר הנתבע). כאמור אין חולק, כפי שהנתבע אישר בעצמו, כי הוא נעדר כל זכות קניינית בדירה. לצד זאת גם אין חולק כי מאז שהצדדים חדלו מלהתגורר בדירה בשנת 2013 היא הושכרה לצד ג' כאשר דמי השכירות הופקדו בחשבון המשותף של הצדדים. הלכה היא כי הפקדת כספים בחשבון משותף מהווה חזקה בדבר כוונת שיתוף ולעיתים אף די "בקופה רעיונית משותפת" כדי להצביע על כוונת כזו. (ר' עמ"ש 9102-01-14 , פלונית נ' פלוני מיום 13/11/2014 ובע"מ (י-ם) 821/05 ש. א. נ' ש. ג. מיום 12/11/06 ). על פי גרסת התובעת הצדדים פתחו בחודש מרץ 2014 תכנית חסכון נפרדת ועצמאית שיועדה להפקדה ושמירה של דמי השכירות בכל 20 לחודש לטובת הוריה (ר' ס' 37 לתצהיר התובעת). התובעת לא נתנה הסבר מבורר לשאלה מדוע כספי השכירות לא הופקדו לחשבון נפרד על שמה מלכתחילה ככל שביקשה להחריגם, ואם ביקשה להחריגם מן הרגע הראשון מדוע נפתח פיקדון רק בחודש מרץ 2014 כ- 10 חודשים לאחר שדמי השכירות כבר השתלמו בחשבון המשותף. עובדה זו כשלעצמה אף סותרת חזיתית טענת התובעת כי כספי השכירות מעולם לא שימשו לטובת משק הבית המשותף (ס' 37 לתע"ר תובעת). זאת ועוד לא הונחה לפני תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בגרסת התובעת לפיה הסכום שהצטבר בפיקדון מקורו בדמי השכירות דווקא. מתוך עיון במסמכים המצורפים לתצהיר עדותה הראשית עולה, כי בין החודשים 3/14 ועד 9/19 הצטבר בפיקדון סך של 150,500 (נספח 6 לתע"ר), דהיינו הפקדה חודשית של כ- 3500 ₪ בעוד דמי השכירות החודשיים עמדו על סך 4000 ₪ לחודש כעולה מהעתקי המחאות של שוכרים וכן הסכם שכירות מחודש יוני 2020 (נספח 4 לתע"ר התובעת, נספח 1 לתע"ר הנתבע נספח 1 לתצהיר רכושי מיום 9/6/22 ). קיימת על פניו אי התאמה בין דמי השכירות ששולמו לבין הסכום החודשי שהופקד בפיקדון מה שעומד בסתירה לגרסתה היסודית של התובעת בדבר החרגת דמי השכירות על דרך הפקדתם המלאה באותו פיקדון נזכר. בנוסף, יש ממש בטענת הנתבע בסיכומיו כי קיימת אי התאמה בין גרסת התובעת בדבר שיעור העברת הכספים מהפיקדון לחשבונה לבין יתרת הזכות בחשבון התובעת במועד הקרע. בעדותה התובעת מסרה, כי עשתה תחשיב של 3.5 שנות שכירות וכספים אלו הועברו מהחשבון המשותף לחשבון שפתחה. בהמשך טענה כי מתוך הפיקדון הועברו סך של 120,000 ₪ לעסק של אביה לתשלום משכורות לעובדים (עמ' 17 ש' 10-15). ואמנם אם יש ממש בגרסת התובעת לפיה מתוך דמי השכירות בגין 3.5שנים (147,000 ₪) נותבו סך 120,000 ₪ לתשלום שכר עובדים לא הובהר כיצד נותרה בחשבונה האישי יתרה שמקורה בדמי שכירות בסך של 203,000 ₪. גם לא ניתן ליישב ההסבר האפשרי שמציעה התובעת בס' 40 לתצהירה בדבר המחאות שנמסרו לה על ידי הוריה כנגד השיק שהועבר מהפיקדון. לא הובהרה התכלית בהשבת 120,000 ₪ לחשבון התובעת אם מדובר בכספים שממילא שייכים להורים. טענה זו בדבר הפקדת שקים של הוריה בחשבונה גם לא נתמכה בכל ראשית ראיה. לא נסתרו מעיני התמיהות בגרסת הנתבע בכל הקשור לסוגית הפיקדון בחשבון המשותף. בין היתר הנתבע לא סיפק הסבר המניח את הדעת בשאלה הנוגעת להעברת סך של 120,000 ₪ מאותו פיקדון נזכר להורי התובעת בחודש נובמבר שנת 2017 בשיק שכתב בעצמו (מוצג ת' 8), כך גם לא מצאתי כי הנתבע סיפק הסבר ענייני בקשר לנסיבות העברת הכספים מהחשבון המשותף לחשבון התובעת במרוצת השנים 2017-2018 . עדותו בנקודה זו נמסרה באופן מיתמם ומתחמק (ר ע' 34 ש' 7-15, ע' 39 ש' 6-7 לפרוטוקול) כאשר הנימוק הכרוך אחר אפשרות כי דמי השכירות שימשו כתמורה ליעוץ משפטי שנתן לעסקים של הורי התובעת הועלתה באופן מפורש אך בסיכומיו תוך מה שנחזה להיות הרחבת חזית. ברם, אין בקשיים שהתגלעו בגרסת הנתבע, עליהם ביקשה גם התובעת להצביע בסיכומיה, כדי להוות תחליף לנטל ההוכחה הרובץ לפתחה של התובעת. הראיות החפציות לא משקפות את מצב הדברים כפי שטוענת לו התובעת. מתקבל הרושם של התנהלות כלכלית פנים משפחתית המערבת את עסקי הורי התובעת אשר לא נפרשה במלואה לפני בית המשפט, עניין הנזקף ראש ובראשונה לחובת התובעת המבקשת להחריג כספים בחשבונה. כך או אחרת, אף הייתי מגיעה למסקנה כי יש והצדדים ביקשו להחריג כספי השכירות ממסת הנכסים המשותפת, הרי שלא הוכחה השתלשלות העניינים מאז בוצעו העברות מהפיקדון לחשבון התובעת ועד מועד הקרע. רוצה לומר כי אין בידי "לצבוע" יתרת הכספים בחשבון התובעת במועד הקרע ככספי שכירות דווקא משהוכח על ידי הנתבע כי לחשבון התובעת הופקדו כספים גם ממקורות אחרים בתקופת השיתוף (ר' נספח ט"ו לתצהיר הנתבע). בהינתן האמור ושעה שאין מחלוקת כי מדובר בחשבון שנפתח במהלך החיים המשותפים ובהתאם לשיתוף שחל בין הצדדים, אין לי אלא לקבוע כי דין יתרת הכספים בחשבון התובעת נכון למועד הקרע ביום 1/1/20 בסך 203,665 ש"ח להתחלק בין הצדדים בחלקים שווים כחלק בלתי נפרד מאיזון המשאבים בניהם. קיזוז תשלומי חובה במסגרת חוות דעת האקטואר בוצע איזון של יתרות זכות וחובה במועד הקרע (1/20) בחשבונות שעל שם הצדדים ובכללם חשבונות עיסקיים של הנתבע בבנק * מס' חשבון ובבנק מס' חשבון . הנתבע אינו משיג על זכותה של התובעת לקבל מחצית מהיתרה בשני החשבונות במועד הקרע (הגם שהתובעת ויתרה על הערכת שווי העסק), אם כי לדידו מיתרה זו (אשר עמדה במועד הקרע על סך של 216,207 ₪ ר' פירוט בתצהיר רכושי) יש לקזז תחילה תשלומי מיסים בהם נשא לאחר מועד הקרע אך בגין שנת המס 2019 בשיעור כולל של 46,871 ₪ ולעדכן את חוות דעת האקטואר בהתאם (ר' בקשה מיום 25/12/2022). הנתבע העביר למומחה שאלת הבהרה בעניין זה אשר השיבו כי לא נדרש לשאלה זו מקום בו לא הוסמך בצו המינוי לבצע הערכת שווי לפעילות העצמאית של העסק (ר' ע' 36 לבקשת הנתבע מיום 25/12/2022, סעיף 2 לתגובה). התובעת מתנגדת לסעד המבוקש, לדידה משלא נבחנה הפעילות הכוללת של העסק ולא נבדקה ההכנסה של הנתבע בגין שנת המס 2019 אלא רק יתרת הזכות, יכול ובמהלך השנה שבו נצבר החוב לביטוח לאומי היו כספים שנמשכו לטובתו ואשר הקטינו את יתרת הזכות אשר אוזנה בחוות הדעת. עוד נטען כי בדוח השנתי שצירף הנתבע מופיעה הכנסה לשנת המס 2019 בסך של 384,975 ₪, בעוד הסכום שאוזן במועד הקרע נמוך יותר כך שלדידה לא ניתן לחייבה לשלם מס על כל ההכנסה השנתית. עיקרון זה ביקשה להכיל גם לעניין חיוב במע"מ ובשים לב כי מדיווח שצורף עולה כי הכנסת הנתבע בגין חודשים נובמבר- דצמבר 2019 עמדה לבדה על סך של 96,144 ₪ והיא מצטרפת ליתרת זכות ליום 31/10/2019 בסך של 231,228 ₪, כך שלדידה היתרה במועד הקרע בסך 216,207 ₪ בלבד אינה משקפת מלוא ההכנסה לחלוקה (ר' תגובה מיום 13/1/23). לאחר עיון נמצא כי דין טענת הנתבע להתקבל. מועד הקרע נקבע כאמור ליום 1/1/20. נהיר כי איזון המשאבים עד מועד הקרע מתייחס לזכויות וחובות כאחד. חבות מיסים בחשבון העיסקי היא בבחינת חוב שיש להידרש לו. טענת התובעת לשימוש בכספים בחשבון העיסקי והקטנת יתרת הזכות לחלוקה אינה נהירה. ברי כי חשבון עיסקי משמש גם לתשלום הוצאות התפעול של העסק, כמו כן נטען ולא נסתר כי מהחשבון העסקי נותבו כספים גם לצרכי ניהול משק הבית המשותף. כל עוד עסקינן בחיובים הקודמים למועד הקרע ולא הוכחה הברחת כספים הרי שיש להביאם בחשבון כחלק מניהול כלכלתם השוטפת של הצדדים . כפי שהובהר על ידי ב"כ התובעת בדיון מיום 15/6/22 ולא בכדי"..ברור שבחשבון עיסקי יש גם מס. לא מדובר בהרבה כסף ואנחנו לא מתנגדים לקזז את זה מדובר בסכומים נמוכים של מקדמות מס ולא מע"מ...".(עמ' 17 ש' 11-12). ככל שהתובעת מבקשת לייחס לנתבע הברחת כספים הרי שלא הוכח כדבר הגם שניתן צו גילוי מסמכים רחב וממילא טענה זו הועלתה באופן אגבי כאשר הנתבע כלל לא נחקר אודותיה, מכאן שאין בידי להסיק כל ממצא עובדתי בעניין זה. בהינתן האמור וכאשר עולה מפורשות מתוך מסמכים שצירף הנתבע לתע"ר (נספח יג) כי נשא לאחר מועד הקרע בתשלום מיסים בגין שנת המס 2019 בשיעור של 46,871 ₪ (הפרשי שומה בגין חיובי ביטוח לאומי בסך 17,844 ₪, תשלומי מע"מ בגין חודשים 11-12/19 בסך 14,624 , תשלום מקדמות מס הכנסה בגין חודש 12/19 בסך 5,740 ₪ , הפרשי שומה בגין חיובי מס הכנסה בסך 8,663) אזי יש להפחית חיובים אלה מיתרת הזכות בחשבון במועד הקרע וכך אני מורה. איזון יתרת חובה בחשבון על שם הצדדים בבנק אין חולק כי במועד עזיבת התובעת את הנכס המשותף בחודש 6/20 עמדה יתרת החובה בחשבון המשותף על סך של 21,000 ₪. ממועד זה הפעילות בחשבון הוקפאה. במועד הקרע היתרה בחשבון זה עמדה על סך של 7,822 ₪ בזכות וסך של 246 ₪ בעיקול (ר' ע' 42 לחוות דעת מומחה). מומחה בית המשפט נדרש לתחשיב לפי מועד הקרע כפי שהוגדר בכתב המינוי ולא על פי מועד עזיבת התובעת את הבית. לטענת הנתבע, שלא נסתרה על ידי התובעת הוא כיסה בחודש 3/21 את מלוא החוב בחשבון המשותף ממקורותיו וזאת בשל חוסר שיתוף פעולה מצידה של התובעת ועל כן זכאי להשבה של מחצית התשלום. לטענת התובעת, אין לסטות מהתחשיב שערך האקטואר מקום בו הצדדים לא החריגו את מועד הקרע ביחס לחשבון המשותף. המדובר בטענה שהעלה הנתבע בתביעה נפרדת ואין להידרש לה בהליך כאן . עוד נטען כי גם התובעת נשאה בחובות משותפים שלא מוצאים ביטויים בדו"ח האקטואר וממילא הסעד המבוקש סותר טענת הנתבע לפיה כיסה את החוב האמור באמצעות תמורה שקיבל ממכירת רכב משותף בסך של כ- 19,500 ₪ ( ר' ס' 71 לכתב הגנה). הנתבע אכן עתר בתביעה נפרדת בעניין זה בחודש 2/22 (תלה"מ 21797-02-22). עם זאת בהחלטה מיום 4/5/2022 נקבע כי:" ..טענות התובע ככל שהן מתייחסות לחשבונות הבנק וזכויות כלכליות אחרות לאחר מועד הקרע אין מקומן להתברר במסגרת תביעה זו שכן לשם כך מונה מומחה מטעם ביהמ"ש ויש להמתין להגשת הדוח מטעמו....." (ר' ע' 4 ש' 18-20 כן ע' 5 ש' 1 להחלטה). מכאן שבית המשפט לא חסם דרכו של הנתבע לעורר סוגיה זו במסגרת ההליך כאן. בהינתן כי התובעת לא חלקה על עצם קיומה של יתרת חובה שהצטברה בחשבון המשותף לאחר מועד הקרע שמקורה בניהול משק הבית המשותף עד עזיבתה בחודש 6/20, הרי שלא יכול להיות חולק כי חבה במחצית התשלום. טענת התובעת לפיה נשאה ממקורותיה בחובות משותפים אחרים שלא נלקחו בחשבון במסגרת חוות הדעת נטענה מן השפה ולחוץ ללא צירוף כל אסמכתה וממילא המדובר בהרחבת חזית שאין להידרש לה. יחד עם האמור את חלקה של התובעת ביתרת החוב בחשבון המשותף יש אכן לקזז מתמורת מכר רכב משותף שנטל הנתבע לכיסו בהתאם להודאתו בס' 71 לכתב ההגנה תוך שביקש "..לראות את הכספים שהתקבלו ממכירת הרכב עם הכספים שהופקדו על ידי הנתבע בחשבון המשותף לאיפוס". טענת הנתבע כי יש לראות בתובעת כמי שוויתרה על חלקה בתמורת מכר הרכב המשותף זאת לאור הערת בית המשפט בדיון מיום 24/1/23 והגם שכרך בעצמו את עניין יתרת החוב בחשבון עם תמורת מכר הרכב יסודה בחוסר תם לב ואין לקבלה. נוכח האמור נקבע כי התובעת הסדירה תשלום חלקה ביתרת החוב בחשבון המשותף באמצעות חלקה בתמורת מכר הרכב המשותף שהנתבע נטל לכיסו. תשלום משכנתא לחודשים יוני 20 עד אפריל 22 על פי הנטען מעת עזיבת התובעת את הבית בחודש 6/20 ועד חודש 4/22 (כולל) הנתבע נשא לבדו וממקורותיו בתשלום המשכנתא בגין הנכס המשותף סך כ- 2100 ₪ לחודש ובתוספת ביטוח משכנתא וביטוח דירה בסך כולל של כ- 480 ₪ לחודש ובסה"כ כ- 59,000 ₪ (בעיגול). הנתבע עותר לחייב התובעת במחצית תשלום זה. לטענת התובעת אין יסוד לעתירת הנתבע. את עיקר טענתה מבקשת לסמוך על הסכם המכר שנחתם בין הצדדים ואשר על פיו , כך לגרסתה , הסדירה את החזר חלקה בתשלום משכנתא עד לחודש 5/22. עוד נטען כי נוכח השימוש הבלעדי שעשה הנתבע בנכס מאז חודש 6/20 אין מקום לחייבה . התובעת הוסיפה בסיכומיה וציינה כי הצהרת הנתבע בכתב ההגנה למזונות (ס' 89) כי הוא נושא בתשלום חלקן של הקטינות בגין מדור בסך 999 ₪ מובילה למסקנה כי היתרה בסך 1000 ₪ היא בגין מגוריו וממילא נתון זה גם שימש את בית המשפט בבואו לפסוק מזונות זמניים . עוד ולדידה של התובעת שעה שעניין המשכנתא צוין בתביעת המזונות אין להידרש לו כרכיב הוני. בנוסף, בית משפט חייב את הנתבע במזונות החל מחודש 2/21 למרות שהתובעת שכרה בית עוד בחודש 8/20 והקטינות שהו עמה יותר ממחצית הזמן, כך שבפועל הנתבע הרוויח ממגוריו בבית המשותף בסכום של 2000 ₪ לחודש בלבד. לטענת הנתבע, לא יכול להיות חולק כי מדובר ברכיב הוני בו נשא גם בעבור התובעת . טענות התובעת בסיכומיה בלתי מבוארות בעוד התובעת כלל לא חקרה את הנתבע אודות הוצאות אלו והתעלמה לחלוטין מנושא זה בתצהירה. הנתבע עתר בתביעה כספית נפרדת (תלה"מ 21797-02-22) אך נקבע כי טענות הנתבע ביחס לחשבונות הבנק וזכויות כלכליות תתבררנה במסגרת תובענה זו ויש לחייב התובעת במחצית ההוצאה. ודוק, דין טענת הנתבע להתקבל. בניגוד לנטען על ידי התובעת, הסכם המכר שנחתם בין הצדדים שותק בעניין זה. התובעת למעשה אישרה טענת הנתבע בדבר זכותו בקיזוז/ השבה של רכיב זה במסגרת תצהיר רכושי מטעמה אשר הוגש ביום 9.6.2022 ,לאחר חתימה ואישור הסכם המכר תוך שעתרה לקזז חלקה במשכנתא מאז עזיבתה את הנכס המשותף מדמי השימוש שיקבעו (ר' ס' 10). התובעת לא הבהירה כל עיקר חזרתה מהאמור בסעיף זה . כך ובנוסף, ככל שעסקינן בשאלת מגוריו של הנתבע בנכס המשותף, הרי שהתובעת עתרה לחייבו בדמי שימוש ולא ברור כפל טענתה בעניין זה. גם טענות התובעת הכרוכות אחר ההחלטה במזונות זמניים נטענו בסיכומיה באופן בלתי סדור ובלתי נהיר כלל ויש ממש בטענת הנתבע כי לא נמצא דיון ענייני בסוגיה זו בכתבי בי דין מטעם התובעת וכי לא עומת בחקירתו בעניין זה. עסקינן ברכיב הוני בו חבה התובעת בשל היותה בעלים במשותף של הנכס במועד הרלוונטי. טענת הנתבע בקשר עם היקף התשלום גובתה בראיות (ר' ס' 54 לתע"ר) וממילא לא נסתרה על ידי התובעת בכל דרך . לפיכך אני מורה על חיוב התובעת בתשלום מחצית החיוב במשכנתא מחודש 6/20 ועד 4/22 ובסך של 29,500 ₪ (בעיגול) . תלה"מ 35772-11-21: מזונות קטינים * ההפניה בפרק זה היא לפרוטוקולים כפי שהוזנו בתביעה המזונות. בכתב התביעה התובעת העמידה את הוצאות הקטינות לרבות מדור, אחזקת מדור וחינוך על הסך של 9,845 ₪ כדלקמן: סך 3,365 ₪ עבור כל אחת מהקטינות א' וב' וסך של 3,115 ₪ עבור הקטינה ג'. כמו כן עתרה לחייב הנתבע ב- 60% מהוצאות חינוך ורפואה חריגות. בתצהיר עדות ראשית האמירו הוצאות הקטינות והועמדו על סך של 16,994 ₪ כדלקמן: סך 6,005 ₪ עבור הקטינה א' , סך 5,135 ₪ עבור הקטינה ב', סך 5,854 ₪ עבור הקטינה ג'. בסיכומיה התובעת אמדה את צרכי הקטינות לרבות מדור ואחזקתו בסך של 7506 ₪. לטענת התובעת בתמצית , שכרה הממוצע עומד על כ- 8,500 ₪ נטו לחודש. הנתבע כשל מלהוכיח טענתו כי הכנסתה גבוהה מכך. שכרו הממוצע של הנתבע עומד על סך 30,000 ₪ נטו לחודש לכל הפחות כשסכום זה אינו כולל קופות גמל וקרן השתלמות. כמו"כ יש לקחת בחשבון שהנתבע מזדכה על חלק מהוצאותיו ומכאן שהכנסתו הפנויה גדולה עוד יותר, ניתן ללמוד על הכנסותיו האמתיות של הנתבע מיתרות הבנק שברשותו. הנתבע בוחר לשכור דירה בסך חודשי של 6,500 ₪ דבר המעיד על יכולתו הכלכלית האמתית. יש עוד לקחת בחשבון פוטנציאל השתכרות גבוה מהאמור. הנסיבות השתנו משמעותית מיום מתן ההחלטה למזונות זמניים שכן התובעת התגוררה עם הקטינות במדור שכור שעלותו עמדה על הסך של 4,000 ₪, ואילו היום התובעת נושאת בתשלום משכנתא בסך של 5700 ₪ לאחר שרכשה את חלקו של הנתבע בנכס המשותף. הקטינות שוהות בבית התובעת מידי יום כאשר הנתבע אוסף אותן בזמני השהות עמו רק בשעות אחר הצהרים או הערב בתם פעילויות חברתיות ויש לתן לכן ביטוי בחלוקת ההוצאות. טענות הנתבע בקשר עם הוצאותיו בגין הקטינות פורטו על דרך ההפרזה ולא הוכחו כלל. לעמדת התובעת, נוכח הפרשי השכר המשמעותיים, הפער במצבם הכלכלי של הצדדים, זמני השהות המצומצמים יש מקום לחייב את הנתבע לשאת בחלק הארי של מזונות הקטינות . לטענת הנתבע בתמצית, הכנסתו המגובה במסמכים עומדת על סך כ- 14,000 ₪ לחודש ולא עלה בידי התובעת להוכיח אחרת. לדידו שכרה של התובעת עומד לכל הפחות על כ- 12,000 ₪ בנוסף להטבות כגון דמי הבראה, חופשה ע"ח העבודה, החזר הוצאות דלק ששווים מגיע לסך של 1,000 ₪ לחודש. פוטנציאל השתכרותה אינו נופל מסך של 20,000 ₪ לחודש בהיותה * בעלת וותק של 18 שנים. התובעת עובדת בעסק המשפחתי ומבצעת מניפולציות יחד עם בני משפחתה לשם יצירת מצג שווא ביחס להכנסותיה. עוד נטען כי לתובעת מקורות הכנסה נוספים בדמות נכס מניב אשר בבעלותה המושכר תמורת 4,145 ₪ לחודש זאת מעבר לנכס המשותף שרכשה. כמו כן ברשותה כספים בקופות גמל בסך של 250,000 ₪ שלא צוינו בדו"ח האקטואר (מוצגים ת' 1 – ת'7). התובעת נהנית מתמיכה כספית של הוריה בסכומים הנעים בין 2,000 ₪ -3,000 ₪ בכל חודש המהווים חלק משכרה. הנתבע מכחיש את צרכי הקטינות כפי שפורטו על ידי התובעת בהיותם מופרזים ומוגזמים, קיים לדידו פער בלתי מוסבר בין היקף ההוצאות המפורט בכתב התביעה לזה שפורט בתצהיר עדות ראשית. זמני השהות מתקיימים בהתאם להחלטת בית הדין הרבני 43% עם הנתבע , ו- 57% עם התובעת. כיום, לאחר השינוי במגורי הצדדים, יש לקחת בחשבון את הוצאותיו בגין הסעת הקטינות הלוך ושוב מ לביתו במושב . לעמדת הנתבע ונוכח האמור אין לחייבו במזונות הקטינות כלל, יש להורות על השבת כספים ששולמו לידי התובעת בהתאם להחלטה למזונות זמניים וכן להורות על חלוקת קצבת הקטינות מהמל"ל, מענקי חינוך וכל הטבה אחרת. דיון והכרעה הדין החל על הצדדים הוא הדין העברי; קרי – חבותו של האב עד לגיל 6 היא אבסולוטית ומגיל 6 ואילך החבות היא מדין צדקה ועליה להביא בחשבון את זמני השהות עם ההורים, את יכולותיהם הכלכליות של ההורים, ואת צרכי הקטינים [השוו: בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים; 19.7.17)]. על בית המשפט לבחון את התא המשפחתי הספציפי הניצב בפניו, על מנת להבטיח את חלוקת הנטל ההולמת ביותר וכאשר בית המשפט משווה אל מול עיניו את עיקרון העל של טובת הילד. כמו כן נקבע לא פעם, כי חישוב מזונות – גם מדין צדקה – איננו בבחינת תחשיב חשבוני גרידא, שאיננו יכול להביא בחשבון נתונים שאינם ברי כימות כספי מדוייק (בהקשר זה השוו, בין היתר: בע"מ 817/18 פלוני נ' פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 31.1.18) ; עמ"ש 14612-10-16 (ת"א) פ' ב' נ' ע' פ' (מצוי במאגרים המשפטיים ; 20.12.17) ; עמ"ש (חיפה) 17309-05-17 ג.ט נ' א.ק (מצוי במאגרים המשפטיים ; 15.6.18) ; עמ"ש (מרכז) 11623-07-17 ד.ש נ' מ.ש (מצוי במאגרים המשפטיים ; 24.6.18)]. מן הכלל אל הפרט הכנסת התובעת ופוטנציאל השתכרותה בכתב התביעה נטען כי התובעת עובדת למעלה מעשור בעסק המשפחתי ומשתכרת 8,000 ₪ נטו בחודש. הוגשו תלושי שכר לחודשים 1/21 ועד 9/21 אשר העלו סימני שאלה שלא הוסרו באשר למכסת הימים ושעות העובדה בפועל אל מול השכר ששולם. בתצהירה התובעת ציינה כי שכרה עומד על סך של 8,500 ₪ נטו בחודש. צורפו שלושה תלושי שכר בלבד שלא ברצף לחודשים יולי, אוגוסט ואוקטובר 2022 מהם עולה כי שכרה הממוצע לאחר הורדות חובה ולפני הורדות רשות עמד על סך של 9900 ₪ נטו לחודש. מחקירת התובעת עולה כי בבעלות משפחתה שתי חברות – "*" ו" כאשר היא מועסקת באופן פורמלי על ידי אך לגרסתה מדובר בחברה בקשיים כלכליים שאינה פעילה וקיימת "רק על הנייר" ולכן היא מקבלת משכורת מחברת אשר משלמת עבורה גם את הפנסיה. עוד ובחקירתה התובעת הצהירה כי לאחר ששבה מחל"ת אליה יצאה בשל מגפת הקורונה, הפסיקה לקבל דמי "החזקת רכב" כאשר הוצאות הרכב בו היא משתמשת משולמות לעיתים על ידי אביה לעיתים על ידי החברה . התובעת הצהירה באופן לקוני כי החברה הנוספת, "" מצויה בקשיים גם כן, אך כי אין בכוונתה לחפש עבודה אחרת. סבורני כי התובעת לא היטיבה להבהיר אופן העסקתה על ידי החברות ודומה כי רב הנסתר על הגלוי בעניין זה וודאי בכל הקשור לאיתנותן הכלכלית של החברות. אף לא ניתן להלום ההסבר הדחוק שניתן בקשר לביטול החזקת רכב לרבות הוצאות דלק כחלק מתנאי העסקתה, הטבה שאין חולק כי נתנה לה לאורך כל השנים כפי שנלמד , בין היתר, מתלושי שכר של התובעת (ר' נספח ט לתצהיר הנתבע בתביעה הרכושית). לעניין זה יש לציין הסתירה בין עדות התובעת לפיה אביה וכן החברה משלמים לה לעיתים דלק (שורות 10-11 עמ' 26 לפרוטוקול) לבין עדות אביה אשר השיב על כך כי אין לו מושג ( עמ' 13 ש' 13-14 דיון מיום 24.1.23) זאת ועוד ובהמשך לקביעות בתביעה הרכושית, יש להביא בחשבון כי לתובעת דירה בבעלותה המניבה הכנסה בסך של כ- 4,000 ₪ לחודש מדמי שכירות, וכן יש להוסיף את קצבת הילדים המשתלמת מטעם המוסד לביטוח לאומי בסך של 376 ₪ לחודש. מנגד לא נמצא כל ממש בטענת הנתבע לפיה יש לקחת בחשבון פוטנציאל השתכרות של התובעת בשיעור 20,000 ₪ לחודש ב"היותה * בעלת וותק של 18 שנים". בחקירתה מסרה כי אמנם אין מניעה מצידה לעסוק ב* אף עושה זאת מעת לעת, אך המדובר בעיסוק שולי שגם אם יבוא לידי מימוש, יהא זה ע"ח עיסוקה הנוכחי. טענה זו לא נסתרה ואף מוצאת תימוכין בהצהרת הנתבע לפיה התובעת מאז ומעולם עבדה בעסק המשפחתי וכל זמנה הושקע בעסקים ללא זיקה למקצוע * (ר' לדוג' ס' 6 ו- 39 לתצהיר הנתבע מיום 5.1.2023) . כמו כן לא הוכחה טענת הנתבע כי לתובעת הכנסה פסיבית בסך של 2000-3000 ₪ לחודש המתקבלת מאת מי מהוריה כתוספת "בשחור" לשכרה. התובעת אישרה בחקירתה קבלת מתנות בסכומים קטנים של כמה מאות שקלים ולא מעבר. עדותה לא נסתרה. (ר' ע' 28 ש' 3-12). הנתבע לא הציג ראיות בעניין זה ונמנע מלזמן את אם התובעת לעדות. לא היה בחקירת אביה של התובעת כדי לתמוך בטענת הנתבע. הדברים נכונים גם ביחס לטענת הנתבע המבקשת לייחס לתובעת הטבות בסך של אלפי ₪ מאת מעסיקה בדמות "טיולים ברחבי העולם" המהווים לדידו חלק משכרה הקבוע (ס' 8 לתע"ר) שכן הובהר בחקירתו כי טענה זו מסתכמת בטיול חד פעמי לסיישל ונופש שנתי מעת לעת לאילת (עמ' 30 ש' 6-14). לפיכך ונוכח המפורט מצאתי להעמיד היקף הכנסתה/ פוטנציאל הכנסתה של התובעת מכלל המקורות על סך של 14,500 ₪ נטו בחודש. הכנסת הנתבע ופוטנציאל השתכרותו על פי הנטען בתביעה, הנתבע הוא * בעל משרד עצמאי והיקף הכנסתו בין השנים 2016-2021 נע בין 11,600 ₪ ל- 15,200 ₪ נטו לחודש. בתצהירו טען להכנסה ממוצעת בסך של 13,000 ₪ נטו לחודש בסיכומיו העמיד היקף הכנסתו על סך של 14,000 ₪ נטו לחודש. לטענת התובעת הכנסתו של הנתבע עומדת על הסך של 30,000 ₪ נטו לחודש לכל הפחות זאת גם ובשים לב כי הנתבע "מעמיס" על העסק הוצאות אישיות רבות כדוגמת הוצאות דלק המקטינות את היתרה החודשית. לא מצאתי כי עלה בידי התובעת לבסס הטענה בדבר היקף ההכנסה הנטען. הנתבע צירף לתצהירו אסמכתאות חלקיות בתמיכה לנטען ביחס להיקף הכנסתו בשנה שקדמה להגשת התביעה. ביחס לשנת 2021 צורף אישור הכנסות מטעם רו"ח, ביחס לשנת המס 2022 לא צורף כל מסמך או ראשית ראיה בקשר עם מחזור ההכנסות הגם שתצהירו הוגש בחודש ינואר 2023. מתוך המסמכים שצורפו עולה כי שכרו של הנתבע לאחר הורדות חובה ולפני הורדות רשות (קה"ש, פנסיה וכ') עומד על סך ממוצע של כ- 18,500 בחודש ולא כפי הנטען על ידו. בנוסף, לא שוכנעתי בגרסת הנתבע בדבר קשיים כלכליים עמם מתמודד על רקע היקף הוצאותיו אל מול הכנסותיי . הנתבע נמנע מלצרף אסמכתאות מספקות להוכחת טענתו ואך טען בחקירתו כי אם "צריך ובית המשפט ירצה מחר יהיו תדפיסים" (ע' 61 ש' 11). כמו כן סבורני כי יש קושי להלום הנטען ביחס למצבו הכלכלי עם החלטה לשכור מדור הכרוך בתשלום לא מבוטל בסך של 6500 ₪ לחודש . לא זו אף זו, הנתבע לא צלח ליישב טענתו המבקשת לייחס לתובעת פוטנציאל הכנסה בסך של 20,000 ₪ נטו בחודש בשל "השכלתה כ* בעלת וותק של 18 שנה", עם טענתו בדבר היקף הכנסתו בסך של כ- 14,000 ₪ בלבד בו בזמן שהוא עוסק כ* פעיל בעל פרקטיקה פרטית ובעל אותו ותק (ר' ע' 40 ש' 12-17 לפרוטוקול). כמו כן יש להביא בחשבון חלקו של הנתבע בתמורת מכר הדירה המשותפת. נוכח המפורט אמצא להעמיד היקף הכנסתו/ פוטנציאל הכנסתו של הנתבע על סך של 18,500 ₪ נטו לחודש. יחס הכנסות הפנויות בהעדר פירוט כדבעי בדבר הוצאותיהם האישיות של הצדדים וממילא בהעדר הוכחה, אתייחס להכנסתו הפנויה של כל אחד מהצדדים לאחר ניכוי חלקו במדור ואחזקתו. עד מועד רכישת חלקו של הנתבע בנכס המשותף התובעת נשאה בתשלום שכר דירה בסך של 4000 ₪ לחודש. עם רכישת חלקו של הנתבע החלה נושאת בתשלום משכנתא בסך של 5,300 ₪ ובצירוף ביטוח משכנתא ודירה בסך של 530 ₪. הנתבע נושא כאמור בתשלום דמי שכירות בסך של 6500 ₪ (נספח ד' לתע"ר הנתבע). הצדדים לא מכחישים הנטען ביחס להיקף המדור אלא שבפי כל אחד מהצדדים טענות ביחס לאפשרות של העמדת מדור בסכום נמוך יותר על ידי הצד האחר. הנתבע מצדו גורס כי יש בידי התובעת להשכיר את הנכס אותו רכשה בעבור דמי שכירות בסך של 9,500 ₪ ולשכור נכס בעלות מוזלת יותר כפי שצלחה להסדיר טרם חזרה לגור בנכס המשותף. טענה זו מוקשית לנוכח החשיבות שהנתבע ביקש ליחס לאורכו של כל ההליך להמשך מגורי הקטינות בנכס המשותף עניין שמצא ביטוי גם בפסק הדין החלקי עת נתנה לנתבע לבקשתו זכות ראשונים לקנות את חלקה של התובעת ובלבד שהקטינות יוסיפו להתגורר שם. כמו כן טענת הנתבע לפיה ביכולתה של התובעת להוזיל עלות המדור בדרך המוצעת כאשר הוא בעצמו בוחר לשכור דירה למגוריו בעלות גבוהה יותר תמוהה ויש בה מידה רבה של חוסר תם לב. התובעת מצדה מלינה על היקף שכר הדירה בו נושא הנתבע הגם שסכום זה אינו שונה מהותית מהסכום בו נושאת בעצמה בגין מדור. באשר לאחזקת מדור ונוכח הראיות שצורפו אמצא לזקוף לכל אחד מהצדדים הוצאה בסך 2000 ₪ לחודש. נמצא אפוא כי שיעור הכנסתה הפנויה של התובעת עומד על סך של כ- 6700 ₪ במעוגל (14,500-5830-2000) ושיעור הכנסתו הפנויה של הנתבע עומד על סך של כ- 10,000 ₪ (18,500-6500-2000). מהמקובץ לעיל עולה, כי יחס הכנסותיהם הפנויות של הצדדים הוא (במעוגל) 40% תובעת – 60% נתבע. זמני שהות של הצדדים עם הקטינות סוגיית חלוקת זמני השהות של הצדדים עם הקטינות נדונה בבית הדין הרבני . על פי החלטה מיום 6/4/20 (נספח 2 לתביעה) נקבע כי זמני שהות של הנתבע עם הקטינות יתקיימו פעמיים בשבוע כולל לינה וכל סוף שבוע שני מתום המסגרות החינוכיות ביום שישי ועד ליום ראשון בבוקר. חלוקה על בסיס מפתח שוויוני בחגים ומועדים. הצדדים כל אחד בתורו ביקש ליחס לעצמו מעורבות גדולה יותר בטיפול בקטינות . הנתבע מצדו עתר לשינוי בחלוקת נטל הנסיעה. בבואי לקצוב מזונות הקטינות ומשעולה כי זמני השהות מתקיימים כסדרם, לא מצאתי לסטות משיעור חלוקת זמני השהות כפי שנקבעה בבית הדין הרבני (6/14), כך גם לא מצאתי לדון בחלוקת נטל הנסיעות , סעד שאין לברר במסגרת זו. יחד עם זאת, לא נסתרה מעיני טענת התובעת ביחס לתשומות העודפות בהן נושאת כפועל יוצא משהות הקטינות בביתה בשעות הצהריים ואחר הצהריים גם בימי שהות של הנתבע על כל המשתמע מכך, ובשים לב לפעילויות חינוכיות שונות של הקטינות המתקיימות במקום מגורי התובעת. יחס זמני השהות עומד אפוא על 57% לתובעת – 43% לנתבע. צרכי הקטינות צרכי הקטינות כפי שהוצגו על ידי התובעת פורטו לעיל . הצדדים העלו טענות למכביר בסוגיה זו ואף סתרו עצמם מעת לעת. הצדדים כרכו, כל אחד בתורו, הוצאות שוטפות של הקטינות יחד עם הוצאות חריגות וכן הוצאות שאין מקומן בחישוב המזונות (כגון הלוואה אצל הנתבע וחסכון אצל התובעת) . נטען על ידי הנתבע כי התובעת כשלה בהוכחת ההוצאות הנטענות, בד בבד טען כי חלק מהוצאותיו עבור הקטינות גבוהות מההוצאות שפורטו על ידי התובעת הגם שחלקו בזמני השהות קטן יותר. (ר' בעניין זה טבלאות שצירפו הצדדים בתע"ר והשווה לדוג' הוצאות כלכלה, חשמל ומים). נטען על ידי התובעת כי הנתבע כשל מלהוכיח שהיא לא נושאת בהוצאות המפורטות בתביעתה (ר' ס' 5 לסיכומי התובעת), הגם שנהיר כי התובעת נדרשת להעמיד בפני ביהמ"ש תשתית ראייתית נכוחה בנוגע לצרכי הקטינות להן טוענת . בבואי אפוא לבור את המוץ מהתבן נמצא, כי היקף ההוצאות הנטען בתצהיר התובעת לרבות אחזקת מדור אך ללא הוצאות חריגות המשולמות על ידי הצדדים בחלקים שווים וללא מדור חינוך ורפואה, מגיע כדי סך של 3400 ₪ לכל קטינה כדלקמן: החזקת מדור כ- 500 ₪, דלק 200 ₪, מזון וכלכלה כ- 1000 ₪, ביגוד והנעלה 500 ₪, מפגשים חברתיים/מתנות /דמי כיס 600 ₪, בילוי משפחתי 300 ₪, תמרוקים והיגיינה 300 ₪. בכתב התביעה צוין גם תשלום בסך 50 ₪ בגין אחזקת טלפון נייד. ברם, לא צורפו אסמכתאות מלאות לתמיכה בסכומים הנטענים ולא הובהר כדבעי הפער בין היקף ההוצאות כפי שפורט בתביעה לבין זה המפורט בתצהיר עדות ראשית. לא היה בעדויות הצדדים כדי לבאר נוכחה היקף ההוצאות. כמו כן צרכי הקטינות פורטו ללא הפרדה בין צרכים תלויי שהות לצרכים שאינם תלויי שהות, הגם שהיה מקום לעשות כן בשים לב לנטל החיוב השונה הנגזר ביחס לכל אחד מהם. אעיר כי מעיון עולה כי החלק הארי של הצרכים הינם צרכים תלויי שהות. בראי הדעות שהובעו בפסיקה בקשר עם שיעור צרכיו המינימליים של קטין החי בשני בתים מרכזיים (ר' למשל עמ"ש (מרכז) 51056-09-20 מ.א. נ' י.מ. אל מול עמ"ש 59345-11-22 א' נ ב') וכן לאחר עיון בכתבי הטענות ובאסמכתאות שצורפו, בשים לב לרמת החיים הטובה אותה ניהלה המשפחה ערב הפירוד ולהכנסות הצדדים , מתוך התחשבות שמדובר במספר ילדים (עניין המפחית את עלות צרכיו של קטין כמפורט בהלכת ורד ע"א 552/87 ורד נ. ורד ) אני מוצאת להעמיד צרכיה של כל אחת מהקטינות לרבות אחזקת מדור וללא מדור, חינוך ורפואה, על סך 2300 ₪ לחודש לפי הפירוט הבא: כלכלה- 950 ₪, ביגוד והנעלה- 350 ₪, תרבות דמי כיס ובילויים- 250 ₪, היגיינה קוסמטיקה וספר-250 ₪, נסיעות- 150 ₪, נייד- 50 ₪, אחזקת מדור- 300 ₪. באשר למדור- בפסיקה הובהר כי לצורך חישוב מדורו של הקטין בשני הבתים יש לקבוע עלות מדור סבירה השווה לשני ההורים להוסיפה לסכום המזונות ולחלק אותה בהתאם לאותם פרמטרים של יכולת כלכלית וחלוקת זמני שהות (ראו לעניין זה - עמש (מרכז) 31135-07-20 - ד. ש. נ' מ. מ. ש. , (2021); עמ"ש (מרכז) 65692-11-19 ס. נ' ס. (2020)). בעניינינו, עלות המדור בבית שני ההורים עומדת על כ- 12,000 ₪ לחודש חלקה של כל קטינה 16.6%(50/3) – 2000 ₪ (בעיגול) . החיוב צרכי כל קטינה נאמדו, כאמור, על סך של 2,300 ₪ בתוספת מדור בסך 2000 ₪ . סה"כ מזונות ומדור לכל קטינה 4300 ₪. חלקו של הנתבע בסך צרכי כל קטינה לפי יחס ההשתכרות 60%: 2,580 ₪. הנתבע נושא באופן ישיר ב- 43% מצרכי הקטינות נוכח הסדרי השהות: 1850 ₪ (במעוגל). לפיכך – יתרת התשלום שעל הנתבע להעביר לתובעת: 730 ₪ עבור כל קטינה (2300-1850). כאמור, החישוב האריתמטי יכול לשמש כמתווה וכסמן דרך בעת קציבת המזונות ואולם אין בו די ויש לבחון כל מקרה לגופו ובזהירות הנדרשת על מנת שהקטינים לא יצאו בחסר. בנסיבות שלפניי, יש להביא בחשבון תשומות עודפות בהן נושאת התובעת אשר לא ניתנות בהכרח לכימות מדויק והנובעות ,כפי שהובהר לעיל, ממיקום מוסדות החינוך בקרבת הבית בXXXX, תשומות עודפות אשר הנתבע עצמו ביקש לקחת בחשבון לטובתו בעת שהתגורר בבית המשותף כשטען בתגובתו לבקשה לפסיקת מזונות זמניים כדלקמן: " הסדרי השהות של הבנות הינם: אצל המשיב הינם 6/14 ואצל המבקשת 8/14 , כך שמדובר ב – 43% אצל המשיב ו – 57% אצל המבקשת... על אף האמור ייאמר, כי מאחר והמשיב מתגורר בבית הצדדים ב* מאז עזבה המבקשת את הבית המשותף, ולנוכח העובדה, כי מוסדות החינוך של הבת ג' הינם ב*וההסעות של הבנות א' וב', מורידות אותן עם סיום הלימודים ב , כך שבכל יום הבנות נמצאות בבית ב** עד אשר המבקשת מגיעה לאסוף אותן (לעתים בשעות הערב המאוחרות), על כל המשתמע מכך (חשמל, מים, כלכלה וכד').." (ר' ס' 24-26 לתגובה למזונות זמניים מיום 2.12.21). לפיכך נוכח כלל המפורט ואף בהביאי בחשבון עתודות כלכליות של כל אחד מהצדדים אמצא להעמיד חיוב הנתבע בתשלום מזונות ומדור הקטינות בסך של 2500 ₪ לחודש (833 ₪ לכל קטינה) ובתוספת תשלום מחציות לחינוך ורפואה. 104. מכל המקובץ אני מורה כדלקמן: א. אני מחייבת את הנתבע בתשלום מזונות ומדור הקטינות בסך של 2500 ₪ לחודש (833 לכל קטינה). ב. דמי המזונות ישולמו עד 10 בכל חודש, עבור מזונות החודש השוטף ישירות לחשבון הבנק של התובעת. ג. תוקף החיוב החל מחודש 8/24 ועד הגיע כל אחד מהקטינות לגיל 18 שנים או סיום תיכון לפי המאוחר. עד מועד זה, תחול ההחלטה למזונות זמניים מיום 17/12/21. ד. בתקופת השירות הצבאי (חובה) ו/או שירות הלאומי, יעמדו דמי המזונות על שליש – כפי גובהם ערב תשלומם. התשלום יועבר ישירות לחשבון כל אחת מהבנות. לא מצאתי לערוך חישובים לתקופה הקודמת למתן פסק הדין בהינתן כי לא מדובר בהפרש גדול , בשים לב כי מצאתי להורות על חלוקה שוויונית של תשלום ההוצאות החריגות וכן בהביאי בחשבון כי עד פינוי הנכס המשותף הנתבע נשא בתשלום מדור מצומצם באופן שהכנסתו הפנויה הייתה גדולה יותר. קצבת הילדים מאת המלל תוסיף להשתלם לידי התובעת ובהינתן כי נלקחה בחשבון כחלק מהכנסתה . דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן הידוע ביום מתן פסק דין זה ויעודכנו כל שלושה חודשים ללא תשלום הפרשים בין תקופת עדכון אחת לרעותה. הצדדים יישאו, בחלקים שווים, בגין צרכים רפואיים מיוחדים ו/או הוצאות חריגות בגין בריאות פיסית ונפשית, שאינם כלולים ומכוסים ע"י הביטוח הרפואי וסל הבריאות והמתייחסים לבריאותן הפיסית ו/או הנפשית של הקטינות, ובכלל זאת טיפולי שיניים, טיפולים אורתודנטיים, משקפיים, טיפולים פסיכולוגיים, אבחונים טיפולים רגשיים / פסיכולוגיים והוראה מתקנת עד הגיעה כל קטינה לגיל 18 או עד סיום לימודי תיכון לפי המאוחר. הצדדים יידעו האחד את השני 14 יום מראש לפחות על כל הוצאה רפואית צפויה שעלותה גבוהה מ- 100 ₪, על מנת לאפשר לצד השני לבחון נחיצותה ולהציע חלופות זולות יותר, למעט במצב חירום שאינו סובל דיחוי. ככל שתתעורר מחלוקת לעניין נחיצות ההוצאה, יפנו הצדדים לרופא המשפחה או לרופא מומחה לפי העניין, ויפעלו לפי המלצתו. הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות החינוך של הקטינות בהתאם לפירוט הבא: שכר לימוד מוסדות חינוך, תשלומי הורים למוסדות חינוך וכל תשלום נדרש על ידי המערכת החינוכית ו/או למסגרת החינוכית לרבות ועד הורים, חינוך בלתי פורמלי בקיבוץ ("כחל" "מוסד" ) קייטנת קיץ , עד שני חוגים לכל קטינה בעלות ציבורית (לרבות תנועת נוער), שיעורים פרטיים על פי מפתח של שיעור אחד בשבוע לכל קטינה בהצגת המלצת גורם חינוכי ובקיזוז כל הנחה ו/או הטבה לה זכאי מי מהצדדים לרבות קיזוז מענק החינוך המשתלם לידי התובעת מאת המל"ל, ככל שמשתלם וזאת תוך 14 ימים ממועד הצגת קבלות/חשבוניות בגין התשלום. בהמשך לבקשת הנתבע אשר הוגשה לאחר הגשת הסיכומים הריני להבהיר, כי כל אחד מהצדדים זכאי לקבל מכל גורם הקשור בקטינות כל מידע אודות הטבות / הנחות /מענקים וכיוצ"ב להם זכאי מי מהצדדים ביחס לצרכי הקטינות. כמו כן על הצדדים לנהוג בשקיפות ולמסור האחד למשנהו (באמצעות הודעה/ מייל) כל מידע בדבר הנחה/ הטבה / זיכוי/ מענק שקיבל בגין הקטינות וזאת בתוך 7 ימים מיום קבלתם. קיזוז הוצאות לתקופה שמחודש 2/21- ועד 12/21 105. הנתבע עתר בסיכומיו להורות על קיזוז הוצאות בהן נשא לכאורה עבור הקטינות לתקופה שמחודש 2/21 ועד 12/21 תוך שהוא מבקש להסתמך על החלטה שנתנה ביום 4/5/22 בתלה"מ 21797-02-22 במסגרתה נקבע כי עניין זה מקומו להתברר במסגרת הליך מזונות זאת ".. בשים לב להוראות סע' ה' להחלטתי במזונות זמניים לפיה התובע זכאי לנכות כל סכום ששילם עבור מזונות הקטינות לתקופה שמיום הגשת הבקשה לי"ס ועד מתן ההחלטה (12/21)"(ר' ע' 4 ש' 22-26). לטענת התובעת אין להידרש כלל לסוגיה זו שלא מצאה ביטוי בתצהיר עדות ראשית של הנתבע. 106. מעיון עולה כי אף שנתנה לנתבע זכות להעלות טענותיו בעניין האמור במסגרת הליך זה הנתבע לא צירף ולא ביקש לצרף אסמכתאות כנדרש גם לא על דרך הפנייה. הנתבע למעשה לא תחם את חזית המחלוקת ולא העלה העניין במסגרת תצהיר עדותו הראשית בהתאם גם לא נחקר אודות טענה זו ועל כן אין בידי להידרש לכך. כך ובנוסף ונוכח הנטען בסיכומי הנתבע אבהיר אין מקום לדון ברכיב שעניינו ביטוח בריאות ששולם לכאורה על ידו עבור התובעת במסגרת הליך זה. סיכום אופרטיבי 107. בתביעה הרכושית קבעתי כדלקמן: א. התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים מהנתבע בסך כולל של 51,150 ₪ . ב. יתרת הכספים בחשבון התובעת נכון למועד הקרע ביום 1/1/20 בסך 203,665 ₪ תתחלק בין הצדדים כחלק בלתי נפרד מאיזון המשאבים בניהם. ג. מיתרת הזכות בחשבון הנתבע במועד הקרע יופחתו סך של 46,840 ₪ בשל תשלום מיסים בגין שנת המס 2019 . ד. נקבע כי התובעת הסדירה תשלום חלקה ביתרת החוב בחשבון המשותף באמצעות חלקה בתמורת מכר הרכב המשותף שנטל הנתבע לכיסו. ה. התובעת תישא בתשלום מחצית החיוב במשכנתא מחודש 6/20 ועד 4/22 בסך של 29,000 ₪ (בעיגול) . ו. איזון המשאבים שבין הצדדים יערך בהתאם לשיטה ב' בחוות דעת האקטואר ובכפוף להוראות שלעיל. פסיקתאות שצורפו לחוות הדעת תחתמנה כמבוקש. ז. ההתחשבנות הכספית ברכיבים המפורטים לעיל תבוצע בתוך 14 ימים. ככל שתתגלע מחלוקת בדבר אופן החישוב הצדדים יפנו למומחה בית המשפט מר אבי יחזקאל, לעדכון חוות הדעת בהתאם לאמור . הצדדים יישאו בתשלום שכר טרחתו בחלקים שווים. 108. בתביעת המזונות אני מורה כמפורט בס' 104 לעיל. 109. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ובנסיבות שלפניי אינני מוצאת לעשות צו להוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו. 110. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים, תסרוק בתיק הקשור ותסגור את התיקים שבכותרת. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים. אפרת שהם- דליות, שופטת	decision35772-11-22	["אפרת שהם דליות"]	[{"judgment_id": "a5a3cb0d-c456-5326-b6e1-23f6616f5a6e", "file_name": "35772-11-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 92330, "extension": "docx", "display_name": "2024-08-20-קובץ מקורי"}]
3985b29c-a2bf-5c27-8bb2-31c6f4dbb2ae	ביהמ"ש לענייני משפחה בפתח תקווה, השופטת הילה מלר-שלו: פס"ד בתביעת האב להשבת הקטינה לארצות הברית (תמ"ש 29941-08-24)	29941-08-24	2024-09-24	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	פסק דין זה עניינו הכרעה בתביעה שהוגשה על ידי התובע בהתאם לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א – 1991, שבמסגרתה עתר להשבת בתם המשותפת היחידה של הצדדים, ילידת שנת 2022, למקום מושבה בארצות הברית. העובדות הנדרשות התובע (להלן גם "האב") והנתבעת (להלן גם "האם") הכירו בשנת 2016 בהיות הנתבעת בחופשה בניו יורק; לאחר ששבה הנתבעת ארצה מאותה חופשה, החל מתרקם קשר זוגי בין הצדדים, כשהתובע הגיע אף לישראל; לאחר מכן עברה הנתבעת להתגורר עמו בארצות הברית. בשנת 2017 נישאו הצדדים אזרחית בארה"ב (ר' תעודת נישואין, נספח 5 לכתב התביעה). לתובע, אלו נישואיו השניים; מנישואיו הראשונים יש לו x ילדים בגירים כולם מתגוררים בארה"ב, נשואים ולחלקם אף ילדים; לנתבעת דומה כי אלו נישואיה הראשונים ומכל מקום אין חולק, כי אין לה ילדים מקשרים קודמים, למעט בתם המשותפת של הצדדים. לאחר שנישאו הצדדים ומאחר והנתבעת לא הצליחה להרות, הם החלו בטיפולי פוריות בארה"ב, שבסופם נולדה להם בתם היחידה, היא הקטינה העומדת בלב הסכסוך דנא. מאז נישואי הצדדים בשנת 2017 ועד לנסיעת האם לישראל במרץ 2024 התגוררו הצדדים בארצות הברית באופן רציף. לקטינה אזרחות אמריקאית בלבד. האב בעל אזרחות אמריקאית וישראלית, ואילו האם בעלת אזרחות ישראלית; ובאחרונה אף קיבלה אזרחות אמריקאית. מסגרת דיונית ביום 13.8.2024 הגיש התובע את התביעה שבכותרת שעניינה השבת הקטינה למקום מגוריה הרגיל בארצות הברית, כנטען על ידו; ובמצורף לה בקשה לקביעת דיון בהול במהלך פגרת בתי המשפט; לאחר קבלת תגובת הנתבעת נקבע מועד דיון וכן ניתנה בהמשך הוראה להגשת כתב תשובה מטעמה. בפני בית המשפט התקיימו שלושה דיונים. בדיון הראשון מיום 27.8.2024 טענו ב"כ הצדדים ואף הצדדים נשמעו בעצמם; לעניין עדיהם הצהיר כל צד כי הוא המצהיר היחיד מטעמו; ולצורך חקירותיהם התבקש דיון. כך גם עתרה הנתבעת, במסגרת הדיון, למינוי אפוטרופוס לדין וכן למינוי מומחה לאור טענתה בדבר התקיימותו של חריג "הנזק", בהתאם לסעיף 13(ב) לאמנה (כפי שיפורט להלן); התובע התנגד למינויים המבוקשים. באותו היום ולאחר קיומו של הדיון ניתנה החלטה משלימה, במסגרתה נעתרתי לבקשה למינויו מומחה מטעם ביהמ"ש ובהתאם מונה ד"ר דניאל גוטליב, אשר התבקש ליתן את חוות דעתו בראי טענות הנתבעת כאמור לעיל, בדבר קיומו של חשש חמור שהחזרת הקטינה לארה"ב תחשוף אותה לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד אותה בדרך אחרת במצב בלתי נסבל; כך גם נקבע מועד לשמיעת חקירות הצדדים. יוער, כי בהינתן גילה של הקטינה שטרם מלאו לה שנתיים ימים, לא מצאתי הצדקה למינויו של אפוטרופוס לדין. ביום 2.9.2024 התקיים דיון ובו נחקרו הצדדים; ובין היתר אף הסכימו דיונית על צירוף תכתובות וואטסאפ ומסרונים ביניהם החל משנת 2021 ועד למועד פתיחת ההליך, זאת בתוך סד זמנים קצוב שנקבע בהינתן טיב ההליך דנא, כאמור. יצוין, כי הצדדים הגישו תכתובות אלקטרוניות ביניהם, בהתאם להחלטה כאמור מיום 2.9.2024 בהיקף נרחב, המונה קרוב ל- 2,000 עמודים בגדרי ההליך. חוות דעת המומחה הוגשה ביום 9.9.2024 והיא מחזיקה 14 עמודים; ובסופה המלצות המומחה כדלקמן: לאחר קבלת חוות דעת המומחה עתרה הנתבעת לחקירתו; התובע התנגד וחרף התנגדותו נעתרתי למבוקש ונקבע דיון ליום 15.9.2024 לצורך חקירתו; בתום הדיון ניתן צו לסיכומים בסד זמנים קצר, בהינתן טיב ההליך, ומשאלו הוגשו, ניתנת בזאת הכרעתי. להשלמת התמונה הדיונית, יצוין, כי טרם פתיחתו של הליך זה ועוד בחודש אפריל 2024 הגישה הנתבעת לבית המשפט דכאן מספר הליכים, ובהם בקשה לקביעת פורום נאות במסגרת תמ"ש 8278-04-24 מיום 3.4.2024, הליך י"ס מס' 22131-04-24 שנפתח ביום 9.4.2024 ובו הוגשה בשנית בקשתה לקביעת פורום נאות, הליך בעניין קטין שהוגש ביום 11.4.2024 (תלה"מ 28314-04-24), במסגרתו עתרה לקביעת משמורת הקטינה בידיה. כמו כן, הוגש הליך בעניין הגירה מיום 11.4.2024 (תלה"מ 28277-04-24), במסגרתו עתרה למתן צו המאפשר את הגירת הקטינה והנתבעת לישראל. הנתבעת עתרה לקבלת היתר להמצאה מחוץ לתחום ובהתאם להחלטה מיום 3.7.2024, פעלה להמצאת כתבי הטענות לידיו של התובע. במסגרת ההליכים שפתחה הנתבעת כנגד התובע, הגיש התובע בקשה להשהיית הליכים ולמתן ארכה להגשת כתבי הגנה מטעמו ואלו טרם הוגשו לתיק. טענות הצדדים בעיקרן התובע יש להורות על העברת הקטינה לרשותו לשם החזרתה למקום מגוריה בארה"ב. בתוך כך, יש לקבוע, כי הרחקת הקטינה ע"י הנתבעת נעשתה שלא כדין, ולחייב את הנתבעת בכל ההוצאות המשפטיות שנגרמו לתובע בגין הרחקת הקטינה ממנו. הצדדים הכירו בשנת 2016 בניו יורק; לאחר כשנה, החליטו כי הנתבעת תעתיק את מגוריה לארה"ב, שם נישאו אחרי תקופה קצרה. עוד טרם נישואיהם, סייע התובע לנתבעת בתהליך להנפקת גרין כארד ולשם כך נשא בתשלום של 1,460$. לאחר הנישואין נודע, כי לנתבעת בעיות פוריות חמורות ועל כן פנו הצדדים לקבלת תרומת ביצית; כאשר לאחר x ניסיונות של החזרת עוברים, הרתה הנתבעת והקטינה נולדה בשעה טובה בניתוח קיסרי. התובע נטל חלק בלתי נפרד מהתהליך אשר היה כרוך בסכומי עתק, כ-200,000$ עד להולדתה של הקטינה, וזאת כביטוי לרצונו העז להקים בית עם הנתבעת. לתובע -- ילדים בגירים ונשואים מנישואיו הראשונים ולו אף נכדים. מיום הולדת הקטינה נטל חלק פעיל בגידולה. בשל חוסר ניסיונה של הנתבעת, נאלץ לשכור את שירותיה של אחות מוסמכת שנהגה להגיע לבית הצדדים במשך כחודשיים לערך. לתובע התגלה, כי מצבה הנפשי של הנתבעת אינו יציב, ולאחר שנחשף ליומנים שניהלה בשנים האחרונות גילה, כי כל צעדיה היו מתוכננים בקפידה. כך גם נהגה לעשות שימוש בקמעות ולפעול לפי הנחיות של מגדת או נשים המייחסות לעצמן כוחות כישוף כדי לקדם את רצונותיה. בשנת 2022 ניסתה הנתבעת לגזול ממנו כספים במרמה, כאשר זייפה את חתימותיו על שיקים בסכומים גבוהים, אולם אלו לא התקבלו בבנק. במהלך חודש מרץ 2024 הודיעה הנתבעת בהודעת SMS, כי היא טסה לחו"ל. התובע הבהיר לה כי אין בעיה שתטוס, אולם על הקטינה להישאר בארה"ב. בדיעבד נודע לו, כי ההודעה נשלחה לאחר שהנתבעת כבר הייתה על המטוס. הנתבע ציין בפני הנתבעת, כי מדובר בחטיפת הקטינה אולם זו לא שעתה לפניותיו. הנתבעת השלתה אותו, כי בכל רגע היא תשוב לארה"ב, וזאת במטרה "להרדים" אותו ואפילו ביקשה את פרטי האשראי שלו לצורך רישום הקטינה למסגרת חינוכית בארה"ב; אולם התברר, כי המדובר בשקר גס. בביקורו בישראל במהלך חודש אפריל 2024 סירבה הנתבעת לאפשר לו לפגוש את הקטינה, בטענה כי הוא יכול להגיע רק בליווי שוטרים. התובע חי את חייו בארה"ב מזה כ-30 שנה, שם נישא והוליד את ילדיו, מנהל עסק נדל"ן ושם מתגוררים אמו ואחיו. אין לו כוונה להעתיק את מגוריו לישראל או לנתק את הקשר בינו לבין הקטינה, עת יתגוררו במדינות שונות. לאחר עזיבת הנתבעת התברר, כי גנבה תכשיטים בשווי של 350,000$. לא ניתן להתעלם .מהתנהלותה האגרסיבית של הנתבעת שבאופן חד צדדי חטפה את הקטינה לישראל, ומאז הגישה תביעה לקביעת משמורת וכן תביעת הגירה לשלילת הורותו של התובע ולניתוקו מהקטינה. התובע פעל נמרצות להשבת הקטינה מעת שהבין, כי אין בכוונת הנתבעת להשיב אותה לארה"ב. בשל העובדה, כי חלפו רק חודשים מספר מעת הרחקתה של הקטינה ע"י הנתבעת, יש להורות כמבוקש על החזרתה מכוח חוק אמנת האג. אם תחליט הנתבעת, כי היא שבה לארה"ב עם הקטינה, ינהלו הצדדים שם הליכים בהתאם לחוק הקיים במקום. בסיכומיו הוסיף, כי הנתבעת תכננה את חטיפת הקטינה באופן בוטה ותוך תכנון מראש. לאחר מאמצים כבירים לחיפוש עו"ד, הוא נטל ייצוג משפטי ואז הגיש את התביעה הנ"ל. למרבה הצער, התובע פגש בקטינה רק בחלוף חמישה חודשים, ביום 27.8.2024, לאחר שניתנה החלטה שיפוטית המורה על כך. ניסיון הנתבעת להשלות את התובע באה לידי ביטוי גם בחוות דעת המומחה, שם צוין, כי הנתבעת אמרה לו שבכוונתה לחזור לארה"ב וכי מטרת הביקור הייתה רק לבקר את הוריה החולים בישראל. כלל טענות הנתבעת אודות התנהגותו האלימה של התובע וכן נטילת סמים על ידו הופרכו במסגרת דיון ההוכחות שהתנהל, עת הובהר כי הוא נוטל כדורים נגד חרדה בשל הניתוח הקשה שעבר. כך גם ניסיון הנתבעת להציג את עצמה כמי שסובלת מסינדרום "האישה המוכה" כשל, כאשר הובהר כי במשך חיי הנישואין חיה הנתבעת על חשבון התובע ועשתה שימוש קבוע ב-4 כרטיסי אשראי בסכומים מופרזים העולים על סך של כ-8,000$ בחודש. הצדדים נהגו אף לטוס לחופשות בחו"ל ושהו בבתי מלון יקרים, הנתבעת נהגה על רכב יוקרה מסוג x. הנתבעת אישרה, כי לא שיתפה את הסביבה אודות טענותיה על האלימות שחוותה ואף לא פעלה להגשת צו הגנה או תלונה במשטרה. כך או כך, לא הועלו מצידה טענות לאלימות מצד התובע כלפי הקטינה. בחוות דעת המומחה הוכח, כי בין האב לקטינה קשר טוב ואוהב, מכאן כי אין כל מקום לטענה, כי הוא מהווה סכנה לקטינה. בהתאם לכך, קבע המומחה, כי אין כל מניעה בהחזרתה של הקטינה לארה"ב. בהינתן אופייה של מערכת היחסים שהתנהלה בין הצדדים, לשניהם פרק ב', בגילאים המדוברים ולאור ההשקעה המרובה שנעשתה לצורך הבאת הקטינה לעולם, ברי כי לנתבעת עמדו אפשרויות רבות להביא לסיומה של מערכת היחסים, אולם הדבר מלמד כי טענותיה כנגד התובע הינן תולדה של הליכים אלו בלבד. הנתבעת הרבתה לטעון כי היא לבד בארה"ב, אולם גם כאן התגלה השקר מצידה, כשזו לא פירטה את העובדה, כי אחיה וגיסתה גרים שם עם ילדיהם. מחוות דעת המומחה עולות אנקדוטות בדבר חוסר מהימנותה וכן היעדר יציבות מזגה של האם. לעניין טענות הנתבעת אודות מעברי המגורים התכופים שהיו מנת חלקם של הצדדים, ברי כי המדובר בדבר מקובל וידוע בארה"ב, וכאשר גם לנתבעת היה חלק בזה ואף אין בכך לסכן את הקטינה, ככל והצדדים יגורו בנפרד. התובע מסכים לדאוג למימון מדורה של הקטינה באופן מלא, משך 9 חודשים, כאשר מציע שהיא תגור עם הנתבעת באחת מדירותיו בניו יורק. לאור זאת יש להורות על החזרתה המיידית של הקטינה עם הנתבעת לארה"ב או להורות כי יקבל את הקטינה לחזקתו וישוב אותה למקום מגוריהם. הנתבעת אין המדובר בחטיפה בהתאם לאמנת האג ויש להורות על דחיית התובענה. התובע לא עמד בדרישה הראשונית העומדת לו והיא הצגת זכויות משמורת לפי ס' 3 לאמנה. אף אם נתגבר על משוכה זו, הרי במקרה דנן מתקיימים החריגים הקבועים בס' 13 ובס' 12 לחוק אמנת האג, לפיהם השלים התובע עם הגעת הקטינה לארץ וכאשר החזרתה של הקטינה לחו"ל כרוכה בסיכון רב ותסב לה נזקים חמורים. הנתבעת והקטינה עברו בארה"ב התעללות והיו חשופות לאלימות מצדו של התובע, אשר מכור לסמים מסוכנים, אינו יציב מבחינה נפשית, הסתבך בפלילים ונגדו מתנהלים אף הליכים אזרחיים כדוגמת תביעות פינוי. הנתבעת נדרשה להתחנן בפניו על מנת שיביא לה כסף לסיפוק צרכיה הבסיסיים. כמו כן, הוא דאג לבודד אותה חברתית והיה מותיר אותה עם התינוקת ימים כלילות אף בסופי שבוע וחגים. כל משפחתה של הנתבעת בישראל, כך שרק כאן היא תצליח להשתקם ולגדל את הקטינה בכבוד. התובע לא נקט בשום פעולה משך חצי שנה, מכאן שהוא השלים עם מגוריה של הקטינה בישראל. התובע קיבל לידיו את כתבי בי הדין של תביעת ההגירה והמשמורת שהגישה הנתבעת, במייל כבר בחודש אפריל, אולם לא עשה דבר. גם בביקורו בארץ בחודש אפריל, לא טרח לבוא לבקר את הקטינה. לאחר הולדת הקטינה, החלה הנתבעת לסבול מאלימות נפשית ופיזית מצד התובע. גם בני משפחתו של התובע, נהגו להכפיש אותה וסרבו לכל קשר איתה. הנתבעת, אשר פעלה להוצאת רישיון xx בארה"ב, התקשתה מאוד להתפרנס וכך מצאה את עצמה נתונה לרחמיו של התובע ומתחננת אליו שיביא לה כסף לסיפוק צרכיה וצרכי הקטינה. התובע שמכור לסמים קשים, נהג להיעדר מהבית שעות רבות ואחר כך המשיך לעשן בשירותים וכך הייתה הנתבעת מוצאת אותו בבוקר יום המחרת. הסתבר לנתבעת כי הוא שהה מספר פעמים במרכזי גמילה. עוד נודע לנתבעת, כי התובע הואשם בגניבה מספר פעמים וכי הוא אינו יציב נפשית, ונוטל כדורים פסיכיאטריים. התובע אף בגד בנתבעת במספר הזדמנויות, כאשר הוא איים עליה שהוא לא יסייע בגידולה של הקטינה. הנתבעת חיה בארה"ב בבדידות נוראה, ללא משפחה, כאשר בני משפחתו של התובע מתנכרים אליה. כך היה גם לאחר לידת הקטינה כשהיא נותרה מאושפזת בבית החולים מבלי שהתובע בא לבקרה. לצדדים לא היה מקום מגורים קבוע, עת עברו דירה x פעמים ובכל פעם סולקו מהדירה הקודמת בשל התנהלותו הבעייתית של התובע. כך שאין חולק בדבר המצב המסוכן הטמון לקטינה, שכן אין לה בית מגורים לחזור אליו. הנתבעת היא שגידלה את הקטינה וטיפלה בה 24/7 ועל כך אין חולק. התובע מצידו נהג לקלל, לתקוף את הנתבעת ולזרוק עליה חפצים, אפילו בקרבת הקטינה. אין לקבל את טענותיו המופרכות של התובע בדבר היקף עלות טיפולי הפוריות שעברו הצדדים, כאשר תרומת הביציות עלתה 10,000$ ואילו הטיפולים להחזרת העוברים עלו כ-5,795$ בלבד. כך גם אין לקבל טענותיו ההזויות של התובע אודות פעילותה המיסטית של הנתבעת, באשר היא אדם מאמין ומסורתי. התובע הוא שנהג לגנוב מחפציה של הנתבעת, כך גנב את שעון הרולקס שלה ואת תכשיטיה. הנתבעת עדכנה את התובע אודות מצבו של אביה שעבר ניתוח y ועל רצונה ללכת לבקרו, זה היה ברור לצדדים כי נסיעתה ארצה תהיה עם הקטינה, שכן היא הייתה הגורם הבלעדי שטיפל בה. בפרט כאשר התובע נהג לטוס לחו"ל מבלי להודיע לה, כרווק הולל. בסוף חודש מרץ הגיע התובע ארצה, לחתונת חברו, אולם לא עשה דבר כדי לבקר את הקטינה או לפעול להחזרתה. לאור האיומים הרבים שהשמיע באוזניה, משך שהותה בישראל, התקבלה אצלה החלטה שלא לשוב לארה"ב בגין הנזק הרב הטמון שם לה ולקטינה. בשל חששה מהתובע, ציינה הנתבעת כי יוכל לראות את הקטינה בליווי שוטר בלבד. מיד עם הגשת התביעות בעניינה של הקטינה לבית משפט זה, ביום 17.4.2024, המציאה הנתבעת את המסמכים לכתובת המייל של התובע; ברם, זה המתין רק לאחר קבלת ההמצאה מחוץ לתחום כדי להגיש הליך זה, בחודש אוגוסט 2024. לאור כל האמור לעיל, ברי כי אין המדובר בחטיפה לפי אמנת האג ועל כי יש להורות על דחיית התיק. התנהלות התובע עולה כדי שיהוי וויתור על העזרה הראשונה הניתנת מכוח אמנת האג וזו אף מלמדת על השלמה מכללא עם מגוריה של הקטינה בישראל. כך גם הבינה הנתבעת ועל כן החלה לפעול לבניית חייה עם הקטינה בישראל. בתוך כך, רשמה אותה למעון ואף החלה לעבוד. החזרת הקטינה לארה"ב תסב לה נזק פיזי, נפשי ותעמיד אותה במצב בלתי נסבל, כאשר זו תחזור למעגל האלימות הכלכלית, הפיזית והנפשית ובהיעדר מקום מגורים. לאור האמור, יש לדחות את התובענה. בסיכומיה הוסיפה, כי יש לדחות את התביעה ולהתיר לה להישאר בארץ בשל 4 טעמים: כי אין המדובר בחטיפה; מאחר והתובע לא הציג זכויות משמורת; ומשום תחולת החריגים הקבועים בס' 13 (א) ו-13(ב) לחוק אמנת האג. הנתבעת הוכיחה, כי לא תוכל לשרוד בארה"ב עם הקטינה, כאשר אין לה מקום מגורים, עבודה וכן תמיכה משפחתית שם. החזרתן לארה"ב יכולה להעמיד אותן בסכנה גדולה, כדי סכנת חיים. הובהר, כי רק לאחר שהתובע הגיע ארצה ולא ראה את הקטינה ואף הגביר את האיומים כלפי הנתבעת, התקבלה אצלה ההחלטה שאין ביכולתה לשוב לארה"ב. או אז פעלה באופן מידי להגשת הליכים בעניינה של הקטינה. התובע הודה, כי אינו מעוניין לשמש כמשמורן לקטינה ולכך נמצאה אף תמיכה בחוות דעת המומחה, מכאן כי אין ספק בדבר היות האם המשמורנית של הקטינה וכאשר מצד האב לא ננקטה שום פעולה להפעלת זכויות המשמורת שלו. הוכח, כי התובע וויתר על העזרה הראשונה המוגשת מכוח האמנה, בעת שהשלים והסכים עם מגורי הקטינה בארץ, כך שכעת מנוע מלטעון אחרת. התובע לא נימק מדוע לקח לו שבוע ימים ליצור קשר עם הנתבעת מעת הגעתו ארצה ואף לא ביאר כיצד אחר כך חזר לארה"ב בלא כלום. גם לאחר חזרתו לארה"ב , לא עשה דבר משך 5 חוד' ורק לאחר שהומצאו לו כתבי בי הדין בהמצאה מחוץ לתחום, ביום 30.7.2024, פעל להגשת תביעה זו. כך שמהתנהגותו נלמדת הסכמתו/השלמתו עם המצב. הנתבעת שאף היא הבינה מהתנהגות התובע אודות השלמתו, החלה לבנות לה ולקטינה את חייהן בישראל, כך רשמה אותה למעון ואף עברה להתגורר עימה בדירה שכורה. כך גם מתקיים במקרה הנ"ל ס' 13 ב, לפיו קיים חשש חמור כי החזרת האם והקטינה לארה"ב תהיה כרוכה בגרימת נזק לקטינה ותעמידה במצב בלתי נסבל. אף המומחה אישר זאת בחקירתו, עת טען כי מצבה של האם שהיא המשמורנית בהכרח ישפיע על הקטינה. אף כיום התובע נמנע מהעברת תשלומי מזונות עבור בת הקטינה, על אחת כמה וכמה, כי לא יעשה כן, אם ישובו לארה"ב, זאת אל מול ניסיונו של התובע המציג את עצמו כאיש עסקים, עשיר ובעל נכסים. בחוות דעתו נמנע המומחה להשיב על השאלה המהותית הנידונה והיא האם החזרת הקטינה לארה"ב תעמיד אותה במצב מסוכן ולא האם התובע מהווה סכנה לקטינה. בחקירתו טען כי אין לו את הכלים להשיב על כך. המומחה אף לא הסביר את הסתירה בין מסקנתו בדבר החשש לטובתה של הקטינה בהמשך חייה לבין תוצאת מסקנתו השוללת את תחולת ס' 13(ב). עוד נמצא כי חוות הדעת נגועה בהיעדר אובייקטיביות של המומחה, תוך ניסיון להציג את הנתבעת כשקרנית, כאשר בדיעבד התברר כי דבריה אמת. מסגרת נורמטיבית תכלית האמנה וגדרי תפקידו של בית המשפט בהכרעה על פיה חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א -1991 (להלן "חוק אמנת האג" או "החוק") מקנה לאמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים שנחתמה בהאג ביום 25.10.1980 (כהגדרתה בסעיף 1 לחוק; להלן: "אמנת האג להחזרת ילדים חטופים" או "אמנת האג") מעמד נורמטיבי מחייב. תכלית החוק והאמנה הם לאפשר קיומה של פעולה מיידית ודחופה להשבת קטין למקום מגוריו הרגיל, תוך שבכך יימנע שינוי הסטטוס קוו על ידי מי מהורי הקטין באמצעות אקט חד צדדי של הרחקה שלא כדין (ר' ע"א 1372/95 לויד סטגמן נ' דבורה בורק, פ"ד מט(2), 431, 437 (1995)1 להלן "פרשת לויד סטגמן" ). טיב תפקידו של בית המשפט הפועל בגדרי החוק והאמנה הושווה בפסיקה לתפקידו של בית המשפט העליון ביושבו כבג"צ ודן בסוגיית החזרת ילדים, והומשג כ"'כיבוי דלקה' או 'עזרה ראשונה' לשם החזרת המצב לקדמותו" (ר' בש"א 1648/92 פנינה טורנה נ' דניאל צ'רלס משולם, פ"ד מו(3) 38, 45 (1992) סעיף 8 לפסה"ד של כב' השופטת ש' נתניהו, הדגשות לא במקור; להלן "פרשת טורנה"). בהינתן האמור לעיל וכאמור בפסיקה, הליך בהתאם לאמנת האג אין תכליתו הכרעה בממשק מערך הזכויות והחובות ההוריות בזיקה לקטין, אלא בסוגיית הפורום המוסמך להכרעה בסוגיות אלה, כאשר סוגיית המשמורת על גווניה תונח לפתחו של בית המשפט המוסמך (ר', למשל בע"מ 2270/13 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 30.5.2013), בע"מ 1930/14 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 5.6.2014)). בחינת מקום המגורים הרגיל של הקטין לשם בחינת השאלה האם בוצעה הרחקת קטין שלא כדין, יש להידרש תחילה לקביעת מקום מגוריו "הרגיל" של הקטין, בהתאם לקביעת סעיף 4 לאמנה. בהעדר הגדרת "מקום מגורים "רגיל"" של קטין (Habitual Residence) בגדרי האמנה, מסורה מלאכת ההכרעה לבית המשפט, העושה כן על יסוד הנסיבות הקונקרטיות העומדות בפניו. במרוצת התפתחות הפסיקה בסוגיה זו נקבע, כי המדובר במבחן עובדתי "טהור" ("Pure Fact"), שבמסגרתו נדרש בית המשפט לערוך בחינה מקיפה ומעמיקה, הכוללת, בין היתר, את כוונת ההורים, לרבות בראי מארג החלטותיהם, אך זאת בפריזמה עובדתית ולא כרכיב החיצוני לה; כדברי כב' השופט הנדל: "העמדה לפיה Habitual Residence ("מקום המגורים הרגיל") הינה סוגיה של "Pure Fact", עובדה טהורה, משמעה שעל הבדיקה להיות מקיפה ומעמיקה. התוצאה של הבירור העובדתי הטהור היא שלעיתים עובדה מסוימת תזכה למשקל רב בשקלול הסופי של כלל הנתונים ולעיתים עובדה אחרת תזכה בבכורה. בדיקה עובדתית טהורה חייבת להיות רחבה וכוללנית. מארג העובדות בהחלט יכלול את כוונות ההורים ואת ההחלטות שקיבלו, אך אין ליתן לכוונותיהם משקל עצמאי וחיצוני לבחינה העובדתית. הכוונה אף היא חלק מהתמונה העובדתית. מטבע הדברים, נתון הכוונה מפנה את הבדיקה להורים. אף כאן יש לתת את המשקל הממשי למונח המדויק Habitual Residence of the Child – "מקום מגוריו הרגיל של הילד" השם את הזרקור על הילד. במובן זה יש לשמוע את קולו של הילד. זאת לא במובן בו בית המשפט ישאל אותו למקום מגוריו הרגיל שהרי אין אנו עוסקים בסוגיה סובייקטיבית, אלא במובן האובייקטיבי המופשט במידת מה. על פי ראייה זו חשוב לבחון את חיי הילד כפי שהם, אך המסקנה עשויה לכלול את כוונת ההורים שאף היא רלוונטית בתור עובדה. כמובן, יש חשיבות לשיקולים אחרים כגון מטרת הנסיעה למדינה אחרת, תחימת הנסיעה בזמן ואף גילו של הילד. ודוק, יש לבחון לא את מקום מגוריו של הילד כי אם את מקום מגוריו הרגיל על המשתמע מכך. התמקדות בעובדות, להבדיל משילוב בין מבחן עובדתי למבחן כוונתי, תביא לתוצאות שונות שלא על בסיס קיומן של אסכולות משפטיות מתחרות, כי אם על בסיס המארג העובדתי הייחודי לכל מקרה ומקרה. יודגש אף כי גם בחינת העובדות לא נעשית מנקודת המבט של ההורים אלא מנקודת מבטו של הילד, בבחינה אובייקטיבית של נקודת מבט זו. רוצה לומר, בבוא בית המשפט להניח את אצבעו על מפת העולם, להצביע על אחת המדינות ולקבוע "כאן מקום מגוריו הרגיל של הקטין", עליו לשוות לנגד עיניו את מפת עולמו של הקטין, על פסיפס העובדות המרכיבות אותה" בע"מ 7784/12 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 28.7.2013, עמ' 18-19 לפסה"ד, הדגשות לא במקור). קיום זכויות משמורת והפרתן כך גם יש לבחון, בהתאם להוראות החוק והאמנה דבר קיומן של זכויות משמורת והפרתן. אופן סיווג פעולה כהרחקה או אי החזרת קטין שלא כדין קבוע בהוראת סעיף 3 לאמנה, לפיה: "הרחקתו או אי החזרתו של ילד תיחשב לא כדין כאשר – (א) יש בהן הפרת זכויות המשמורת המוענקות לאדם, למוסד או לכל גוף אחר, בין במאוחד ובין בנפרד, על פי דין המדינה שבה היה מקום מגוריו הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו, וכן (ב) בעת ההרחקה או אי ההחזרה הופעלו אותן זכויות בפועל, בין במאוחד ובין בנפרד, או שהיו מופעלות כך אלמלא ההרחקה או אי ההחזרה. זכויות המשמורת הנזכרות בסעיף קטן (א) יכול שינבעו במיוחד מכוח דין, החלטה שיפוטית או מינהלית או הסכם בעל תוקף משפטי על פי דין אותה מדינה". הוראת סעיף 5(א) לאמנה מגדירה מהן זכויות המשמורת וזכויות הביקור: "זכויות משמורת" - "לרבות זכויות המתייחסות לגוף הילד ובפרט הזכות לקבוע את מקום מגוריו של הילד"; ובהשלמה קובע סעיף 14 לאמנה, כי "בבואן לברר אם היתה הרחקה או אי החזרה, שלא כדין, כמשמעותן בסעיף 3, רשאיות הרשויות השיפוטיות או המינהליות של המדינה המתבקשת להתייחס ישירות לדין המדינה שבה נמצא מקום מגוריו הרגיל של הילד, וכן להחלטות שיפוטיות או מינהליות של אותה מדינה בין אם הוכרו פורמלית באותה מדינה ובין אם לאו, זאת מבלי להזדקק להליכים מיוחדים להוכחת אותו דין או להכרה בהחלטות זרות, שהיו נדרשים לולא הוראה זו". הדיבור "זכויות משמורת" שבאמנה פורש באופן מרחיב בפסיקת בית המשפט העליון, בין היתר, על מנת שלא לרוקן מתוכן את תכלית האמנה ויעדיה, כעולה בבירור מפסק הדין בעניין פוקסמן: "מקובל עלינו שלצורך האמנה והחוק יש לפרש את הדיבור "זכויות משמורת" על דרך ההרחבה, כך שיחול על כל מקרה שבו יש צורך בהסכמת אחד ההורים להוצאת ילדים מארץ אחת לארץ אחרת וכחטיפה יחשב כל מקרה של העברת ילדים ממדינה למדינה בניגוד להסכמתו של ההורה שלו הזכות להסכים או שלא להסכים לכך והסכמתו לא ניתנה (ראה סעיף 5לאמנה)" ע"א 5271/92 מצא סואן פוקסמן נ' סטפן פוקסמן (פורסם במאגרים המשפטיים, 19.11.1992, סעיף 3 ד' לפסה"ד של כב' השופט ש' לוין; הדגשה לא במקור). פסק הדין בעניין פוקסמן (לעיל) אוזכר אף בפסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית, זאת בזיקה לקביעתו שם כי הגדרת משמורת על קטין לצרכי אמנת האג צריכה להגזר מכללי המדינות החתומות על האמנה (ר' Abbott v. Abbott, 560 U.S. 1 (2010) באופן שבו הובא ע"י כב' השופט א' שטיין בבע"מ 67/21 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 7.1.2021, ס' 10 לפסה"ד). בהקשר זה הפנה בית המשפט לסעיף 11 לאמנה המורה על דחיפות בירור ההליך, כמו גם לסעיף 14 לאמנה, אשר מכוחו רשאית הערכאה המבררת עפ"י האמנה להתייחס במישרין לדין הזר; באופן זה התייחס לכך כב' הנשיא (כתוארו אז) א' ברק: "במישור הדיוני נקבע (בסעיף 11 לאמנת האג) כי "הרשויות השיפוטיות... של המדינות המתקשרות יפעלו בהליכיהן בדחיפות להחזרתם של הילדים". לעתים קרובות ייזקק בית-המשפט לדין זר. בעניין זה נקבע הסדר מיוחד, ולפיו בית-המשפט בישראל רשאי "להתייחס ישירות לדין המדינה שבה נמצא מקום מגוריו הרגיל של הילד, וכן להחלטות שיפוטיות... של אותה מדינה... זאת מבלי להזדקק להליכים מיוחדים להוכחת אותו דין או להכרה בהחלטות זרות..." (סעיף 14 לאמנת האג)" ע"א 7206/93 אפרת גבאי נ' רוני ארמנד גבאי, פ"ד נא(2) 241, 250 (1997); להלן "פרשת גבאי"). זאת כאשר בהמשכו של פסה"ד בעניין גבאי, לעיל, קיימת התייחסות ישירה לקביעת הדין האמריקני בסוגיית משמורת קטינים; אותו הדין הנדרש בנסיבותינו לפיו:"זכויות המשמורת על-פי הדין האמריקני הן של ההורים. אי-החזרת הקטין על-ידי אביו, שעה שהאם ביקשה לחזור עמו לארצות-הברית, מהווה הפרה של זכות המשמורת של האם. על-פי אמנת האג חייב בית-המשפט לצוות על החזרת הקטין לאלתר, אלא אם כן האב יוכל להכניס עצמו לאחד החריגים (או הסייגים או ההגנות) הקבועים באמנת האג" (פרשת גבאי, לעיל, בעמ' 255, הדגשה לא במקור). חריגי האמנה לחובת השבת הילד לצד האמור לעיל, קובעת האמנה, בהוראת סעיף 13, תנאים שככל ויוכחו על ידי המתנגד להחזרת הקטין, לא תהא הרשות השיפוטית או המנהלית של המדינה מחוייבת להורות כן, כלשון הסעיף: "על אף האמור בסעיף הקודם, אין הרשות השיפוטית או המינהלית של המדינה המתבקשת חייבת להורות על החזרת הילד, אם הוכיחו האדם, המוסד או גוף אחר המתנגדים להחזרתו כי – (א) האדם, המוסד או הגוף האחר שבידיו מופקדת ההשגחה על גוף הילד לא הפעיל בפועל את זכויות המשמורת בעת ההרחקה או אי ההחזרה, או הסכים עמן או השלים עמן לאחר מעשה, או (ב) קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל. הרשות השיפוטית או המינהלית רשאית כמו כן לסרב לצוות על החזרת הילד אם התברר לה כי הילד מתנגד להחזרתו וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו. בבואן לשקול את הנסיבות הנזכרות בסעיף זה, יביאו הרשויות השיפוטיות והמינהליות בחשבון את המידע בדבר רקעו החברתי של הילד, כפי שהומצא על ידי הרשות המרכזית או רשות מוסמכת אחרת שבמקום מגוריו הרגיל של הילד." בהוראת סעיף 13 מגולמים למעשה מספר חריגים; ולאור טענותיה של הנתבעת במקרה דכאן אתמקד בשלושה פרמטרים מהם - הצורך בהפעלת זכות המשמורת בעת ההרחקה או אי ההחזרה – סעיף 13(א) רישא; הסכמה והשלמה – סעיף 13(א) סיפא; וכן קיומו של "חשש חמור" שהחזרת הקטין תחשוף אותו ל"נזק פיזי או פסיכולוגי" או תעמיד את הקטין "בדרך אחרת במצב בלתי נסבל". זאת כאשר, להשלמת התמונה הנורמטיבית לעניין חריגי האמנה, יש לציין אף את הוראת סעיף 12 לאמנה, הקובע כי ככל וחלפה שנה ממועד ההרחקה והוכחה השתלבות הקטין בסביבתו החדשה אין חובה על החזרתו; לצד הוראת סעיף 20 לפיה ניתן לסרב להחזיר קטין היה וההחזרה אינה מותרת בהתאם לעקרונות היסוד של המדינה המתבקשת בנוגע להגנה על זכויות אדם וחירויות יסוד (ר' בעניין זה רע"א 7994/98 טירן דגן נ' שירלי דגן, פ"ד נג(3) 254, 268, סעיף 9 לפסה"ד של כב' הנשיאה (כתוארה אז) ד' בייניש; להלן "פרשת דגן"). אי הפעלת זכות המשמורת בעת ההרחקה או אי ההחזרה חריג זה מתכתב עם הוראת סעיף 3 לאמנה, כמפורט לעיל; הווה אומר, כי פעולת ההרחקה תסווג כפעולה שלא כדין בשעה שמגולמת בה הפרה של זכויות משמורת אשר הופעלו הלכה למעשה. חריגי ההסכמה והשלמה כאן קיימת הבחנה בין "הסכמה" ל"השלמה" בראי מישור הזמן; בעוד שההסכמה צריכה להנתן מבעוד מועד, ההשלמה נעשית בדיעבד; זאת כאשר מושאן של ההסכמה וההשלמה אחד הוא – זכויות המשמורת; במילים אחרות – הסכמה או השלמה של ההורה עם המצב העובדתי שנוצר דה פקטו ביחס לזכויות המשמורת על הקטין (ר' "פרשת גבאי", לעיל, סעיף 20 לפסה"ד של כב' הנשיא (כתוארו אז) א' ברק). במסגרת דיון בחריגים אלה ולאחר מיקום הנסיבות על פני ציר הזמן – קרי האם בהסכמה או בהשלמה עסקינן, שומה על בית המשפט לבחון האם ההורה שזכויותיו נפגעו פעל כשם שהיה פועל הורה שמטרתו היא השבת המצב לקדמותו לאלתר או שמא פעל באופן המעיד על השלמתו עם המצב? תוך שבכל מגולם ויתור על סעד "העזרה הראשונה" שמעניקה האמנה. מענה חיובי לשאלה לעיל – משמעה כי השבת הקטין למקום מגוריו הרגיל, תחת נסיבות אלו, אינה עוד חובה מיידית המוטלת על בית המשפט (ר' ע"א 473/93 טלי ליבוביץ' נ' מיכאל ליבוביץ, פ"ד מז(כ) 63, 73 (1993), להלן "פרשת ליבוביץ"; פרשת דגן, לעיל, בעמ' 275). מתוך הפסיקה אנו למדים על המבחנים והפריזמות דרכן יש להדרש לבירור תחולתם של חריגים אלה; זאת כאשר נקודת המוצא הפרשנית לבחינתם היא איזון עדין בין הצורך בבחינה נסיבתית של כל מקרה לגופו (אמת מידה מרחיבה) לבין הצורך בבחינה לאור תכליות האמנה (אמת מידה מצמצמת); זאת כאשר הפסיקה קבעה, כי ככל ויוכחו קיומן של הסכמה או השלמה – לא ניתן לבטלן למפרע (כאמור בפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל בבע"מ 741/11 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטים, 17.5.2011) סעיפים 20, 24 לפסה"ד; להלן "פרשת בע"מ 741/11"). שלוש הקוראורדינטות המרכזיות, היוצרות את המרחב הפרשני המסייע בבחינת החריגים, אשר הותוו בפרשת בע"מ 741/11 (לעיל) הינם: אופי וטיב ההסכמה או ההשלמה תחולת דיני החוזים המשקל שיש ליתן לסיבות ההסכמה או ההשלמה כמו גם למשך הזמן שחלף. ובפירוט יתר; בחינת ההסכמה או ההשלמה – המבחן הוא אינטגרטיבי והוא בודק את התנהלות ההורה במכלול הנסיבות, ולא כבחינה מובחנת של צעדים נפרדים; ניתן כי הדבר ילמד ממעשה מפורש כמו גם מהתנהגות משתמעת ואף ממחדל. מבחן זה הוא אובייקטיבי בעיקרו, זאת תוך שהלך הרוח הסובייקטיבי של ההורה הטוען לחטיפה ייבחן רק באופן שבו יתבטא בהתנהלות חיצונית אובייקטיבית; על אופן ההתנהלות של אותו הורה ניתן להסיק אף ממודעותו לפגיעה בזכויותיו ודי כי הוא הבין באופן כללי כי זכויותיו כהורה נפגעו או כי הן עתידות להפגע כדי ללמד על קיומה של מודעות מצידו; דוגמא לכך הוא מצב שבו הורה ידע שנעשה מעשה שלא כדין והגם שכך לא פעל לקבלת ייעוץ משפטי (ר' פרשת בע"מ 741/11 (לעיל) סעיף 21 לפסה"ד של כב' השופטת ארבל). תחולת דיני החוזים – פעולת הסכמה או השלמה מסווגות כפעולות חוזיות בטיבן; משכך פעולה חד צדדית הנעשית על ידי מי מההורים משתכללת אצל משנהו ויוצרת אינטרס הסתמכות באשר לשנוי הסטאטוס קוו; בהתאם נפסק, כי : "כך למשל, דינה של הסכמה או השלמה שנעשתה תוך טעות, הטעייה, כפיה או עושק, כדין חוזה שנעשה בנסיבות דומות וניתן לביטול. כמו כן, אם ההורה החוטף היה מודע לכך שההורה הנחטף אינו מוותר על שינוי הסטאטוס קוו, הרי שטענה מטעמו לתחולת החריגים תעמוד בניגוד לעקרון תום הלב" (בע"מ 741/11 (לעיל) שם). המשקל הראוי לסיבות מתן הסכמה או השלמה וחלוף הזמן – נפסק, כי בבחינת טיב ההסכמה או ההשלמה, אין להביא בחשבון את הסיבות לכך: "יהיו סיבותיו אשר יהיו, באם התנהגות ההורה מלמדת על הסכמה או השלמה עם מעשה החטיפה, יש להסיק מכך כי הוא וויתר על הסעד המהיר והמיידי המוענק באמנה, ונכון לפתור את הסכסוך בדרכים אלטרנטיביות" (פרשת ליבוביץ' לעיל, בעמ' 70). רכיב חלוף הזמן, כאמור, מהווה אף הוא שיקול; שיקול שיש להתחשב בו במסגרת הבחינה; כאשר יש להידרש לשאלה האם אופן התנהלות ההורה במהלך התקופה שחלפה עולה בקנה אחד עם דרישתו להשבת הקטין, והאם מתוך כך, ותוך התחשבות ביתר הנסיבות הפרטיקולריות העומדות בפני בית המשפט, יש כדי להוביל למסקנת קיומה של השלמה מצידו. בהבדל מחריג ההשלמה, בבחינת חריג ההסכמה – רכיב הזמן משמעותי פחות וייתכנו גם מקרים שבהם יעברו פרקי זמן קצרים או ארוכים מועד החטיפה ועד להגשת התביעה, ברם ברובם לא תהא לכך נפקות – זאת, בין היתר, בראי העובדה כי הסכמה צריך שתינתן מראש: "לפיכך, תחת חריג ההסכמה השאלה המרכזית הינה שאלה של משקל, היינו, מהן הנסיבות המלמדות על ההסכמה, ועד כמה מעידות הן ברחל בתך הקטנה על הסכמת ההורה "הנחטף" לוויתור על "העזרה הראשונה" הניתנת בחסות האמנה, וכל זאת בכפוף לגבולות החריגים" (בע"מ 741/11 (לעיל) פסקה 23 לפסה"ד). חריג "החשש החמור" כי השבת הקטין למקום מגוריו הרגיל תגרום לנזק סעיף 13(ב) לאמנה, קובע כדלקמן: "קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל. הרשות השיפוטית או המינהלית רשאית כמו כן לסרב לצוות על החזרת הילד אם התברר לה כי הילד מתנגד להחזרתו וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו. בבואן לשקול את הנסיבות הנזכרות בסעיף זה, יביאו הרשויות השיפוטיות והמינהליות בחשבון את המידע בדבר רקעו החברתי של הילד, כפי שהומצא על ידי הרשות המרכזית או רשות מוסמכת אחרת שבמקום מגוריו הרגיל של הילד". כאמור ולמקרא בהוראת סעיף 13(ב) לאמנה עולה דבר קיומם של שני חריגים נפרדים, העומדים במובחן זה מזה, לרבות על התנאים להוכחתם; הראשון ברישא לסעיף – המומשג בפסיקה כ"חריג החשש החמור", והשני בסיפא לסעיף – המומשג בפסיקה כ"חריג התנגדות הילד"; כאשר בעניין זה קובעת הפסיקה, כי יש לבחון ולהידרש לכל חריג כעילה נפרדת על יסוד התנאים לקיומה (ר', למשל, בע"מ 2808/15 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים המשפטיים, 20.5.2015 בפסקה 6 לפסה"ד של כב' השופט נ' הנדל; כן ר' עמ"ש (חיפה) 18415-12-23 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 31.3.2024), להלן "עמ"ש חיפה 2023" סעיף 26 לפסה"ד של כב' השופט ס' ג'יוסי). בהינתן טענות הנתבעת בנדון, כמו גם בהיות הקטינה שבליבת הסכסוך פעוטה שבקרוב אך ימלאו לה שנתיים ימים, רלבנטי הרישא לסעיף 13(ב) לאמנה, קרי "חריג החשש החמור"; ועל כן, בכך תתמקד סקירה נורמטיבית זו. פרשנות חריג "החשש החמור" התפתחה בפסיקה נרחבת, אשר ממנה ניתן לחלץ את המבחנים, אמות המידה והכלים להם יידרש בית המשפט במלאכת הפרשנות: יש להפעיל פרשנות דווקנית ומצמצמת – שאחרת תרוקן מתוכן תכלית האמנה (ר', למשל, ע"א 4391/96 אדם פול רו נ' דפנה רו (יעקובוביץ'), פ"ד נ(5) 338 (1997); להלן "פרשת רו"). נטל ההוכחה המוטל על הטוען לקיום החריג, כבד מאוד - נדרשת רמת הוכחה העומדת מעל לספק סביר (ר', למשל פרשת בע"מ 741/11, לעיל, סעיף 25 לפסה"ד של כב' השופטת ע' ארבל; בע"מ 1855/08 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים האלקטרוניים) סעיפים 32-33 לפסה"ד של כב' השופטת א' פרוקצ'יה). יש להוכיח קשר סיבתי בין החזרת הקטין לבין הנזק הצפוי להיגרם לו; זאת כאשר הנזק אשר מכוחו לא יוחזרו קטינים הוא "רק במקום שעלולים הם לעמוד בסיכון חמור (grave risk) או כאשר הסיכון הוא לנזק חמור בעל אופי מהותי ("severe harm of substantial nature")" (ר' פרשת רו, לעיל, בעמ' 347; כן ר' ע"א 5532/93 דוד גונזבורג נ' אלנה גייל גרינוולד, פ"ד מט(3) 282, 297-295) הנזק המצריך הוכחה הוא זה הנובע מהשבת הקטין למדינת המוצא, ולא מפאת השבתו להורה שבמדינת המוצא – זוהי אבחנה מבדלת חשובה, המשרטטת נכוחה את גבולות הגזרה של הליך עפ"י האמנה, בשונה מהליך בדבר קביעת משמורת (ר', למשל, פרשת טורנה, לעיל, בעמ' 46; פרשת בע"מ 741/11, לעיל, סעיף 25 לפסה"ד של כב' השופטת ע' ארבל); אבחנה אשר לאורה מקבלות טענות כגון העדר מסוגלות הורית ואף טענות בדבר אלימות או אלכוהוליזם לא היוו הצדקה לאי השבת קטינים, זאת כאמור בהינתן המתחם הנורמטיבי במסגרתו ניתנת הכרעת בית המשפט בהתאם לאמנה; אשר בגדרו אין ביהמ"ש רשאי לשקול בידי מי ראוי שתופקד המשמורת על הקטינים (ר' פרשת רו, לעיל; כן ר' לעניין זה אף הדגשים המופיעים בפסה"ד של כב' השופט נ' סילמן בעמ"ש חיפה 2023 (לעיל), שם בעמ' 35-27 לפסה"ד, כמו גם נסיבותיו של אותו פסק-דין). ספק בקיומו של החריג יוביל להשבת הקטין (ר', למשל, פרשת "פרשת לויד סטגמן (לעיל) בעמ' 438; פרשת רו, לעיל, בעמ' 346; בע"מ 1855/08, לעיל, סעיף 33). וליישום בנסיבותינו מקום המגורים של הקטינה בארה"ב סבורתני, כי אין ולא יכול להיות חולק בדבר היות ארה"ב מקום מגוריה הרגיל של הקטינה, זאת בראי המבחן העובדתי הטהור הקבוע בפסיקה (לעיל), ובשעה שהעובדות שאינן במחלוקת מדברות בעד עצמן ומובילות למסקנה זו: התובע גר מאז גיל -- בארצות הברית שם נישא ושם נולדו ומתגוררים ילדיו הבגירים כמו גם נכדיו; לאחר הכרות הצדדים, עברה הנתבעת להתגורר עמו בארה"ב; הצדדים נישאו בארה"ב, הנתבעת פעלה שם להוצאת רשיון xx אמריקאי לצרכי תעסוקה; הנתבעת אף קיבלה אזרחות אמריקאית במרוצת זמן מגוריה שם; והקטינה אשר נולדה בעקבות טיפולי פוריות שנערכו בארה"ב, נושאת אזרחות אמריקאית בלבד; כאשר אין מחלוקת, כי ממועד הולדתה ועד למועד עלייתה עם אמה למטוס לישראל, היא התגוררה בארצות הברית ושם בלבד. ואם בכך לא די, אז העובדה, כי הנתבעת מיוזמתה הגישה לבית המשפט דכאן תביעת הגירה, בה עתרה לקבלת צו המאשר את הגירתה והגירת הקטינה לישראל, אינה מותירה מקום לספק. בהקשר זה אוסיף, כי לא נעלמו מעיני טענות הנתבעת בדבר העדר מקום מגורים קבוע במהלך מגוריהם בארה"ב; בין היתר, בשל העובדה, כי הצדדים פעלו להעתקת מקום מגוריהם מספר פעמים, החל ממקום מגוריהם אצל אמו של הנתבע, דרך בתי מלון וכלה במספר בתים שכורים (למשל בס' 22, 26 לתשובתה לתביעה); ברם סבורתני, כי טענות מסוג זה אין בהן כדי לאיין קביעתו של מקום מגורים "רגיל" של קטין במובן האמנה Habitual Residence)); ולמצער בראי מכלול הנסיבות שלפניי; זאת תוך שאין בכך כדי להתעלם מטענותיה, שדומה כי יש מקום לשקללן בזיקה לסוגיות אחרות הנדרשות בגדרי הליך זה, כפי שיפורט להלן. משנקבע כי מקום מגורי הקטינה בארה"ב, יש להדרש עתה לשאלת הרחקה כדין אם לאו. האם ביצעה הנתבעת הרחקה שלא כדין של הקטינה ממקום מגוריה הרגיל בארה"ב? אין חולק, כי החל ממועד נישואי הצדדים, לרבות הולדת בתם, ועד למועד עלייתה עם הנתבעת על הטיסה, הם התגוררו יחד עם בתם, שהיא מקטני קטינים, בארה"ב. עובדה נוספת היא כי לקטינה, המתגוררת מהולדתה בארה"ב – אזרחות אמריקאית בלבד. כך גם אין חולק, כי ביום 4.3.2024, בעת ששהה התובע במקסיקו לצורך חתונת מי מקרובי משפחתו, עלתה הנתבעת עם הקטינה על מטוס וטסה עמה לישראל. עובדה נוספת שאינה במחלוקת היא, כי במועד בו עלתה הנתבעת על המטוס עם הקטינה לישראל, היה בידה כרטיס טיסה הלוך לישראל בלבד; זאת כאשר הנתבעת טענה מצידה כי המדובר בכרטיס שהומר וכי התכוונה לחזור (ר' עמ' 3 לפרוט', ש' 32-24; ר' עמ' 39 לפרוט' ש' 26-28). הסכמה – האמנם? כאן חלוקים הצדדים מהותית בטענותיהם. התובע טוען, כי הוא למד אודות טיסתן של השתיים לישראל, רק כאשר היה בדרכו חזרה לארה"ב ממקסיקו (לשם נסע לצורך השתתפות בחתונה משפחתית) וזאת מתוך הודעת טקסט ששלחה לו הנתבעת ביום 4.3.2024 המודיעה לו בזו הלשון: "היי. אמא שלי במצב לא טוב נסעתי לארץ"; משקיבל את ההודעה הוא הביע אי הסכמה מפורשת לכך שהנתבעת תיקח אם הקטינה עמה ותטוס וכתב לה בסיפא להודעתו: "אם את רוצה לנסוע את יכולה לעשות מה שאת רוצה. הילדה נשארת כאן"; לתמיכה בטענותיו צירף את 2 ההודעות הבאות: להלן (נספח 12, הדגשה לא במקור): התובע לא הסתפק במשלוח ההודעה לעיל, ושלח מסרונים נוספים, באנגלית ובעברית, לנתבעת, אשר מהם עולה ברורות, כי הוא אינו מסכים ליציאת הקטינה את גבולות ארה"ב (ר' נספחים בעמ' 54-47 שצורפו לכתב התביעה); כך גם צירף התובע מייל ששלח באותו היום 4.3.2024 שעה שעוד חשב שהנתבעת עם הקטינה עודן בארה"ב, ובו נכתב מפורשות, בין היתר, כי הוא אינו מסכים שהקטינה תעזוב את ארה"ב ללא רשותו, הוא מזהיר את הנתבעת לבל תעשה זאת אחרת תהא ב"צרות גדולות" כלשונו, ואף מגדיר את המעשה כ"חטיפה" (ר' המייל שצורף כנספח לכתב התביעה, עמ' 62) התכתובות שצרפה הנתבעת לתיק ביום 16.9.2024, משלימה את התמונה העובדתית ותומכת בטענות התובע, לפיהן בזמן אמת, סמוך לאחר שהודיעה לו שהיא טסה לישראל, בד בבד למשלוח המייל הוא שלח לה הודעות כתובות, מהן עולה בבירור, כי הוא כאבי הקטינה אינו מאשר לה להוציאה מחוץ לגבולות ארה"ב, זאת כאשר אין מענה מצידה של הנתבעת להודעות אלו (עמ' 1,514 להתכתבותיות הצדדים, כפי שצורפו כאמור ע"י הנתבעת, בעמ' 134 לקובץ מס' 12 למסמכים שצורפו): טוענת הנתבעת, מנגד, כי יש כאן נסיון לייצר "נרטיב של חטיפה" (ר' עמ' 3 לפרוט', ש' 27); מאחר והתובע ידע שהנתבעת צריכה להגיע לישראל ולסעוד את הוריה ונתן לה הסכמה בעל פה; כך העידה הנתבעת על נסיבות נסיעתה ארצה עם הקטינה:"לפני שנסעתי דברתי עם התובע ואמרתי לו שאני רוצה לנסוע להורים שלי. ההורים שלי לא הרגישו טוב והרבה זמן לא הייתי איתם. אימא שלי סובלת מהלב ואבא שלי עבר ניתוח y ולכן רציתי לנסוע. הוא אמר לי בע"פ שאני יכולה לנסוע. מן הסתם עם הילדה כי הילדה איתי 24/7. הוא נסע למקסיקו. אם הייתי רוצה לחטוף את הילדה, אני אגיד שכשהוא נסע למקסיקו אני הלכתי לבית משפט שם כדי לדבר עם השופטת שתיתן לנו עוד כמה ימים להיות בבית הזה, והוא נסע לאחותו בלעדיי. אם הייתי רוצה לחטוף את הילדה לא הייתי הולכת לחפש לה גנים. אם הייתי רוצה להישאר פה, הרי השארתי את כל העולם שלי שם ולקחתי משם מעט דברים. מה שהוא עשה לי זה תרגיל הפוך" (עמ' 8 ש' 1-7 לפרוט' מיום 27.8.2024; הדגשות לא במקור). לתימוכין בטענותיה בדבר הסכמת התובע, טוענת הנתבעת, כי במספר הזדמנויות הודיעה לתובע שהיא רוצה לבקר את הוריה והוא אף הסכים לכך (ס' 4); כן מפנה הנתבעת בסיכומיה לנספח 26 לכתב התשובה. יוער, כי בכתב התשובה מפנה נספח 26 למסרונים מהמועדים 12.12.2023 ומיום 17.12.2023; ברם עיון בנספחים שצורפו תחת נספח מס' 26 אינו מפנה אליהם. יחד עם זאת ומאחר והצדדים צרפו על יסוד הסכמתם הדיונית את חליפת ההודעות ביניהם, עיון במסרונים מיום 12.12.2023 שהועברו ביניהם אינו מגלה כל דיון בעניין נסיעת הנתבעת לישראל ואילו עיון במסרונים מיום 17.12.2023, שצורף ע"י הנתבעת ביום 26.8.2024 בנפרד וכהשלמה לכתב התשובה ומוספר 20 (בעמ' 18 לבקשה לצירוף מסמכים) אף הוא דומה כי אינו מעיד על הסכמה, למצער מפורשת או בזיקה ישירה לטיסתה ביום 4.3.2024 לישראל. על רקע האמור לעיל, ההודעה הלאקונית בת 8 מילים, שבאמצעותה "מבשרת" הנתבעת לתובע המצוי, למורת רוחה, מחוץ לבית כמו גם לגבולות ארה"ב, כי היא נוטלת את הקטינה וטסה לישראל, מקבלת משמעות שונה, זאת כאשר התגובות המיידיות בזמן אמת של התובע להודעה החד צדדית ששלחה לו הנתבעת אינן מותירות מקום לספק, כי לא נתן את הסכמתו לכך, ולמצער התנגד בנקודת הזמן שבה יכול היה בהינתן העדרותו כאמור לעיל. קובעת הפסיקה כאמור לעיל, כי הסכמה צריכה להנתן מבעוד מועד; בהינתן האמור לעיל בראי כלל האמור לעיל, לרבות הראיות בכתובים אל מול עדות הנתבעת בדבר קבלת הסכמת התובע בעל פה – מצאתי לקבוע, כי התובע לא נתן את הסכמתו ליציאתה של הקטינה מגבולות ארה"ב, מקום מגוריה הרגיל של הקטינה. הצגת זכות למשמורת של התובע - סעיף 3 לאמנה טוענת הנתבעת, כי התובע אינו אוחז בזכות משמורת על הקטינה, שכן מאז הולדתה היא טופלה באופן בלעדי על ידה, כדוג' אחת לכך, מני רבות הינה עובדת נסיעתו של התובע לבדו למקסיקו, בסמוך לנסיעתן של הנתבעת והקטינה ארצה, כאשר הוא מפקיד בידה את הקטינה. לעניין הפעלת זכות המשמורת – סעיפים 3, 13(א) לאמנה - מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי התובע לא הציג דבר המעיד על זכויותיו למשמורת; הוא לא פעל בארה"ב או בישראל לקביעת זכויות המשמורת שלו, בכלל זה לא הוגש מטעמו כתב הגנה בתביעת המשמורת שהגישה מטעמה בבימ"ש זה; כפי שעולה מחוו"ד של המומחה, הוא אף אינו מעוניין בזכות המשמורת על הקטינה (ר' באמור בחוו"ד המומחה בעמ' 13 וכן דברי המומחה בחקירתו בעמ' 45 לפרוט', ש' 24-32 לפרוט' מיום 15.9.2024). התובע טוען לעניין זה, כי לא יכולה להיות מחלוקת באשר להחזקת הקטינה בידי ההורים במשותף, קודם הרחקתה לישראל ע"י הנתבעת. זו האחרונה הכירה בזכות המשמורת שלו ביחס לקטינה, בהתאם לכך, עדכנה אותו אודות הוצאתה של הקטינה מארה"ב לצורך ביקור הסבים ואף טענה כי נתן לכך את הסכמתו. בהתאם לפס"ד פוקסמן שאוזכר לעיל, יש ליתן פרשנות רחבה לכל הנוגע לזכויות משמורת, כך שיחול על כל מקרה בו הורחק קטין ממקום מגוריו הרגיל שלא בהסכמת הורה לו נתונות זכויות להסכים או שלא להסכים להוצאה מסוג זה. עולה כי גם במקרה דנא, אין ספק בדבר זכות המשמורת המוקנית לתובע ביחס לקטינה, אשר הנתבעת עצמה אינה מתכחשת לה. אשר לסוגיית הפעלת זכות המשמורת של האב באופן אופרטיבי, נמצא כי לא נעשתה פנייה לערכאות השיפוטיות בארה"ב או בישראל לצורך הכרה משפטית בזכות, קודם להגשת ההליך דנא. ברם ולאור העקרונות שגובשו בפסיקה, דומה כי אין בכך כדי להוות חסם לקבלת הסעד הדחוף להשבת הקטינה מכוח אמנת האג, למצער שלא בנסיבות דנא. כמו כן וכפי שיפורט להלן, עולה כי היעדר נקיטת פעולה אקטיבית מצד התובע ביחס להכרה בזכויותיו, נעוצה, בין היתר, אף באופן התנהלותה של הנתבעת, במהלך שהותה בישראל, עת דומה, כי למצער עד לנקודת זמן מסויימת, היא יצרה בהתנהגותה מצג כביכול היא עתידה לשוב עם הקטינה לארה"ב. משנשאל התובע בחקירתו על המנעותו מפתיחת הליכים בארה"ב, השיב כך: "כשהיא עזבה התייעצתי עם עורכי דין בארה"ב. רציתי להבין מה אני צריך לעשות. עשיתי את זה מיד. אחרי שבוע, אחרי שהתחלתי להבין שמשהו לא כשורה אבל היא אמרה לי תרשום את הילדה לגן אז אמרתי אולי היא חוזרת ואולי היא באיזה מקום שהיא מבולבלת קצת והיא כן תחזור. לא ידעתי באמת את המקום שהיא נמצאת בו כרגע " (ר' בעמ' 28, ש' 11-15 לפרוט' מיום 2.9.2024). כל זאת כאשר אין לשכוח שברקע הדברים היתה אף תכתובות מסרונים בין הצדדים, שבמהלכן ובאופן רציף, במועדים שונים, וביניהם בתאריכים 16.3.2024, 18.3.2024 ו-19.3.2024, כותבת הנתבעת לתובע, כי רצונה ברישום הקטינה לגן בארה"ב ומבקשת ממנו את כרטיס האשראי לצורך כך; וכאשר מבקש התובע את הפרטים של הגן על מנת שישלם בעצמו היא מתעקשת שתעשה זאת בעצמה אם רק ייתן לה פרטי אשראי (בעמ' 251-252 למסמכי התובע מיום 9.9.2024): עוד יוטעם כי הנתבעת הגישה תביעה לקביעתה כמשמורנית על הקטינה לבית המשפט דכאן (תלה"מ 28314-04-24, ר' ס' 67 לכתב התביעה); כך שדומה כי בעצם הגשת התביעה לקבלת סעד בדמות קביעתה כהורה משמורן, כאמור, מגולמת ההבנה, כי זכות הורית זו אינה נתונה לה בהכרח, למצער בלעדית; וככל ורוצה להחזיק בה באופן זה עליה לפעול להגשת הליך. התובע אינו כופר בעובדת החזקתה של הקטינה אצל האם ודומה כי אף מעודד לכך כי תיוותר במשמורתה, זאת גם במקרה שתשוב עימה לארה"ב. אך גם בעובדה זו אין כדי לשמוט את זכויותיו ההוריות ביחס לקטינה, ונהיר כי סוגיה זו עתידה להידון בידי בית המשפט המוסמך. השלמה - האמנם? מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי התובע השלים עם הימצאה של הקטינה בישראל; דבר הניכר במעשיו ובמחדליו. אין מחלוקת, כי התובע הגיע ארצה בסוף חודש מרץ 2024; כאשר הנתבעת טוענת כי הגיע ביום 28.3.2024 ואילו התובע טען כי אינו זוכר מועד קונקרטי. כך או כך, ומבלי להתעלם מטענת הנתבעת אודות בדבר פרק הזמן שבין הגעתו לבין יצירת הקשר עמה, אין חולק כי נערכה על ידו פנייה ישירה לנתבעת בימים 3.4.2024 ו- 4.4.2024, במטרה ובבקשה ברורה לפגוש את הקטינה (ר' נספח 14 לכתב התביעה וכן דברי הנתבעת בעמ' 9, ש' 6-7 לפרוט' מיום 27.8.2024). כאשר על כך, השיבה לו הנתבעת כי יוכל לעשות כן, רק בליווי משטרה ובסופו של יום, לא נערך מפגש בין האב לקטינה והוא שב לארה"ב. בהיבט ההשלמה אציין, כי לא נעלמה מעיני טענת הנתבעת בהקשר זה, כי התובע בחר שלא לפעול משפטית לרבות לאחר שהגיע לישראל לראשונה בסוף חודש מרץ; ואכן מעורר הדבר תהייה; ברם לצד זאת וכעולה לעיל, אין חולק אודות תרומתה הפעילה של הנתבעת ביצירת מצג בדבר שהות בישראל למשך תקופה קצובה לישראל, כעולה מהדברים לעיל, לרבות בדבר רצונה ברישום הקטינה לגן בארה"ב. יתרה מכך, מההתכתבויות בין הצדדים (שצורפו על ידי מי מהם לתיק) עולה, כי התובע ממשיך ושואל ללא הרף את הנתבעת אודות מועד חזרתה לארה"ב: "מתי את חוזרת" והיא משיבה לו שהוריה מבוגרים וחולים "לא הייתי איתם שנים והם צריכים אותי, בייחוד אבא שלי ואני מודה לך (לתובע) על ההבנה כבר הרבה זמן רציתי לנסוע לישראל להיות איתם אבל זה הגיע למצב שאני לא אסלח לעצמי אם אני לא אהיה איתם" (ר' תכתובת בין הצדדים מיום 13.3.2024, במסמכי התובע מיום 9.9.2024, בעמ' 248); בהתכתבות מיום 16.3.2024 בין הצדדים כותב שוב התובע, בין היתר: "את ממשיכה להתחמק שאלתי אותך שאלה פשוטה מתי אתם חוזרים אני רוצה לראות את הילדה" ובהמשך משיבה הנתבעת וכותבת, בין השאר: "תן לי לראות מה קורה פה עם ההורים ואעדכן אותך ואצטרך שתשלם על הכרטיס חזור, כי אין לי" (שם, בעמ' 251). בעדותה אישרה הנתבעת שהתכוונה לחזור וכך גם שיקפה זאת לתובע ובתוך כך איתרה גן מתאים לרישום הקטינה בארה"ב ואף ביקשה ממנו לרכוש כרטיסי טיסה עבורה ועבור הקטינה (ר' בעמ' 40, ש' 13-31 לפרוט' מיום 2.9.2024). לדידה של הנתבעת, רק לאחר שובו של התובע לארה"ב, במהלך חודש אפריל 2024, התגבשה אצלה החלטתה הסופית בדבר הישארות בישראל עם הקטינה. אלא שעיון בהליכים שנפתחו ע"י הנתבעת בבית משפט זה, מעלה כי ביום 9.4.2024 נפתח הליך י"ס ע"י הנתבעת; ברם, עוד קודם לכן וכבר ביום 3.4.2024, פעלה הנתבעת להגשת בקשה לקביעת פורום נאות (ר' מועד פתיחת הליך בתמ"ש 8278-04-24 שהוגש ע"י הנתבעת, וכן מועד חתימת התצהיר שצורף גם לבקשה זהה שהוגשה במסגרת הליך הי"ס). במילים אחרות, עולה כי הנתבעת פעלה להכנת ההליכים המשפטיים ולהגשת חלק מהם עוד במהלך שהותו של התובע בארץ, אף לשיטתה, וכעולה בבירור מעדותה: "פעם ראשונה שהוא בא לארץ היה ב-27.3 וגם על זה הוא משקר. יש לי הודעה מ-4.4 יומיים לפני שהוא חוזר אחרי שהיה פה שבוע" (ר' בעמ' 41 ש' 35 – עמ' 42 ש' 2; הדגשה לא במקור). לא זו אף זו, עצם הגשת התובענות ע"י הנתבעת בעניין משמורת הקטינה וכן בדבר קבלת היתר להגירה לישראל, מלמדת אודות מודעותה והכרתה אשר להיעדר ההסכמה וההשלמה של התובע להמשך הישארות הקטינה בישראל כמגורי קבע; שהרי כאן נולד הצורך לנקוט בהליכים משפטיים על מנת להכשיר זאת. השתלשלות העניינים שתוארה לעיל, איפוא, עומדת לרועץ לנתבעת וחותרת תחת מהימנות טענותיה, לרבות לעניין כוונתה לשוב לארה"ב לכאורה, כמו גם בנוגע לאי גילוי כוונותיה האמיתיות בדבר רצונה להשתקע בישראל, לתובע, במהלך שהותו כאן בחודש אפריל. בחקירתה לא הצליחה הנתבעת ליישב את הסתירה בין טענתה אודות מודעות התובע לנסיעתה לישראל הקטינה ומתן הסכמתו לכך, לבין המסרון הלאקוני שבאמצעותו בחרה לעדכנו בדבר טיסתה לישראל לצורך ביקור אמה (ר' בעמ' 39, ש' 23-34 לפרוט' מיום 2.9.2024). אומר, וזאת בזהירות המתחייבת מפאת כבודה של הנתבעת, כי את עדותה מצאתי כבלתי קוהרנטית, באופן החותר תחת מהימנותה. כך גם לא מצאתי לקבל את ניסיונה של הנתבעת להיבנות מהימנעותו של התובע להגיע לפגוש את הקטינה במשך שהותו בישראל בחודש אפריל 2024 כהתנהגות משתמעת המלמדת על השלמה מצידו; שכן קשה לבסס טענה מסוג זה על רקע העובדה כי היא עצמה סרבה לאפשר לתובע להפגש עם הקטינה תוך שהיא מציבה דרישה כי הדבר ייעשה בליווי משטרה בלבד, ולאחר שזו החליפה את מקום מגוריה באופן זמני, כפי שעולה, על מנת להקשות עליו למוצאה (ר' דבריה של הנתבעת אשר הובאו במסגרת חוות דעת המומחה בעמ' 3). הוסיפה הנתבעת וטענה, כי אלמלא הגשת תביעות ההגירה והמשמורת, היה התובע ממשיך לשקוט על שמריו, וכי רק לאחר שאלו הומצאו לו בהמצאה כדין מחוץ לתחום בסוף חודש יולי 2024, התעורר זה האחרון לפעול ע"י הגשת תביעה זו ביום 13.8.2024. התובע טען בחקירתו, כי לא קיבל את כתבי הטענות שנשלחו לו במייל ביום 17.4.2024 כטענת הנתבעת (ר' בעמ' 14 לפרוט' מיום 2.9.2024), זאת הגם שאישר את כתובת המייל שאליה נשלחו, וציין שקיבל את כתבי הטענות לראשונה בדואר רשום רק בסוף חודש יולי 2024 (שם, ש' 32-35); עוד הוסיף וטען, כי לאחר ביקורו בישראל במהלך חודש אפריל 2024, ולאחר שהנתבעת סירבה לאפשר לו לפגוש את הקטינה, הבשיל אצלו החשש כי היא לא מתכוונת לשוב לארה"ב. בהתאם לכך, פנה לשכור שירותי עו"ד, לצורך הגשת תביעה לבית המשפט בישראל לפי יעוץ משפטי שקיבל. לאחר זמן מה, איתר את באת כוחו ופעל בהתאם (ר' בעמ' 28 לפרוט'). תחת מכלול הנסיבות הייחודיות להליך הזה, לא מצאתי, כי יש בהמתנת התובע כארבעה חודשים, למצער מאמצע חודש אפריל עת דומה כי נוצר אצלו הרושם בדבר אי כוונתה של הנתבעת לחזור לארה"ב, ועד להגשת התביעה הנ"ל בחודש אוגוסט, כדי לבסס את טענת הנתבעת אודות השלמתו או הסכמתו של התובע למצב החדש שנכפה עליו. בקביעה זו איני מתעלמת מפסיקות אחרות שבהן הוכרו אף פרקי זמן קצרים מארבעה חודשים ככאלה המאיינים חובת השבה; כגון, פסה"ד שבו תמכה הנתבעת עיקר יסודותיה, תמ"ש 40379-10-21 האב נ' האם (פורסם במאגרים המשפטיים, 13.12.2021); ברם, מעבר לעובדה שבהליכים עפ"י האמנה, יש מקום לבחינה קונקרטית של הנסיבות והקטין העומד לנגד עיני ביהמ"ש; אזי למקרא פסה"ד לעיל, עולה כי אין מקום להיקש שהתבקש ע"י הנתבעת תוך הפנייה רק לפרק הזמן שצוין שם (כחודש וחצי) וזאת במנותק מהמכלול הנסיבתי של אותו המקרה, השונה מהותית מנסיבות סכסוך זה. יש לזכור, כי רכיב "חלוף הזמן", הגם טיבו האובייקטיבי, זוכה למשקל יחסי כזה העומד בהלימה עם עובדות המקרה. כאשר בהתאם להוראות הפסיקה בנדון, יש לדון כל מקרה לנסיבותיו, זאת בראי תכליות אמנת האג; וכך נעשה גם במקרה דנא. התובע טען, כי מעת עזיבת הנתבעת את ארה"ב והגעתה לישראל, היא לא אפשרה לו לשוחח איתה טלפונית או לקיים שיחות וידאו עם הקטינה לצורך שמירת קשר עימה; הדבר נצפה אף בפניותיו של התובע בתכתובות בין השניים. הנתבעת אישרה כי מעת שנטלה ייצוג, כל ההתקשרות עם התובע, נעשתה ע"י בא כוחה (ר' בעמ' 39, ש' 19-22 לפרוט' מיום 2.9.2024). המומחה שמונה בתיק זה, הצביע על הבעייתיות העולה מאופן התנהלות האם כאמור לעיל, אשר לא יצרה או שמרה על קשר מינימאלי בין האב לקטינה במהלך פרק הזמן מני חודש מרץ 2024 ועד למפגש הראשון שהתקיים בין האב לקטינה ביום 27.8.2024 (ר' חוות דעת המומחה מיום 15.9.2024). בחלוף כחודש וחצי מעת הגעתה ארצה, העתיקה הנתבעת את מגוריה עם הקטינה למלון דירות בXXXX (החל מיום 11.4.2024 בהתאם לאישור שצורף לתיק מטעמה) ואף פעלה לרישום הקטינה למסגרת חינוכית ושילובה בה החל מחודש מאי 2024, כל זאת בהיעדר ידיעת התובע וללא קבלת הסכמה מצידו. מקום בו טוענת הנתבעת, כי בכוונתה הראשונית הייתה לשוב לארה"ב ואף לאחר ששינתה את עמדתה ביחס לנדון, לא נהיר מדוע לא אפשרה קשר בין האב לקטינה או שיתפה בגלוי את התובע אודות רצונותיה, למצער בזיקה לקבלת החלטה מהותית כמסגרת חינוך. זאת כאשר לא מצאתי לקבל את טענותיה כי פעלה כך מחמת פחד רב שחשה כלפי התובע, כאשר טענות אלו לא הוכחו, לרבות על דרך עדותה, כמו גם על דרך ראייה אחרת. אליבא דהתובע, התנהלות הנתבעת הייתה מתוכננת, כך יחסה כלפיו השתנה באופן מגמתי לאחר הולדת הקטינה וביתר שאת לאחר שקיבלה את האזרחות האמריקאית; או אז ניסתה להוביל מהלך של העמקת הקרע ביניהם לצורך הצדקת עזיבת ארה"ב עם הקטינה (ר' בעמ' 23 לפרוט' מיום 2.9.2024). הנתבעת טענה בחקירתה, כי חרף העליות והמורדות בזוגיות בין השניים, היא המשיכה להיאחז בתקווה כי מערכת היחסים הזוגית תשתפר, ובפרט לאחר הולדת הקטינה, בציפייה שהיא תחבר ביניהם (ר' בעמ' 37 לפרוט'). באשר להשתלבותה בלימודים ולהוצאת רישיון xx, טענה כי "אני גרתי שם והיתה לי מטרה להישאר שם ראיתי את עצמי ממשיכה לחיות איתו ומביאה איתו משפחה" (ר' בעמ' 38, ש' 11-12). לאור האמור, עולה כי אף לשיטתה של הנתבעת, מקום מגוריהם וחייהם של הצדדים הינו בארה"ב ואף היא ראתה שם את עתידה הרחוק עם התובע והקטינה; כאשר לצורך כך אף פעלה לקבלת גרין כארד. מכאן, כי לא תמוהה ציפייתו ואמונתו של התובע לשובן של הנתבעת והקטינה לארה"ב. מטענות הצדדים עולה, כי להתדרדרות היחסים בין הנתבעת לבין משפחתו המורחבת של התובע תרומה משמעותית להסלמה במשבר הזוגי בין השניים; כך לא ניתן להתעלם מתזמון מועד עזיבתה של הנתבעת את ארה"ב, במקביל לנסיעתו של התובע לבדו, לאירוע החתונה של אחותו במקסיקו; זאת כאשר אין מחלוקת בין הצדדים, כי לבקשת משפחתו, הנתבעת לא הצטרפה לנסיעה זו, תוך שהנתבעת ממשיגה זאת כ"נידוי" (ר' בעמ' 7 לפרוט' מיום 27.8.2024, ש' 30-36). מחקירתה של הנתבעת עולה, כי אף בשלב מוקדם יותר, במהלך שנת 2023, היו חיכוכים בין הצדדים סביב מקומה של הנתבעת בקרב המשפחה המורחבת (ר' דבריה של הנתבעת אודות תמונה של התובע עם נכדתו – "זה תמונה שבכלל לא... עם מי הוא נמצא בתמונה? מה שאת רואה בתמונה הראשונה, את בכלל מראה תמונה עם הנכדה שלו. לא, לא התמונה הראשונית היא תמונה של הנכדה של ולא של xxx (הקטינה – ה.מ.ש) וזאת תמונה שהבת שלו ילדה תינוקת ראשונה, נכדה ראשונה, היא גרה בלוס אנג'לס והוא הלך כמובן לבד, הוא לא לקח אותי, כמובן מי אני שאקח אותי? וזאת תמונה לו לבד הוא לא שלח לי את זה אפילו זו תמונה שהיתה אצלו במחשב. אין לי את התמונה הזאת כי מי אני בכלל במשפחה הזאת? אני כלום. " (ר' בעמ' 34, ש' 6-13 לפרוט' מיום 2.9.2024)). מן התכתובות שהומצאו מטעם הצדדים נצפה בבירור קרע משמעותי ביחסים בין השניים, עד כדי מילות נאצה והתבטאויות קשות ובלתי מכבדות, המשקפות את טיב היחסים בחודשים שקדמו למועד עזיבתה של הנתבעת לישראל, לרבות על רקע טענות התובע לבזבוזים מצד הנתבעת וטענות הנתבעת להעדר תמיכה כלכלית מספקת מצידו, לרבות בקניית מוצרי צריכה כמו גם טענות במישור היחסים הבינאישי ביניהם (ר' למשל, נספח 1 לכתב התשובה של הנתבעת; קובץ מס' 12 למסמכי הנתבעת, בעמ' 1,381 – 1,396 עמ' 1-16 לקובץ מס' 12; בעמ' 1443-11,445 (עמ' 63-65 לקובץ 12; ואלו דוגמאות בלבד); ברם, הגם דעיכתה של מערכת היחסים הזוגית בין השניים, מצאתי כי האב שב והבהיר את עמדתו לנתבעת, משך חלוף הזמן, כי הוא אינו מוותר על זכויותיו ההוריות ביחס לקטינה ועל רצונו לקיים קשר משמעותי ורציף עימה בנוכחות מלאה בחייה (ר' נספחי 12-13 לכתב התביעה). בנסיבות אלה ולאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי עלה בידי הנתבעת להוכיח את קיומו של חריגי ההסכמה או ההשלמה, כקביעת ס' 13(א) לחוק אמנת האג. בחינת קיומו של החריג בס' 13(ב) לאמנה כבר בפתח הדברים, יצוין, בנסיבותיות של הסכסוך דנא, בהתאם למבחני הפסיקה בצירוף חוות דעת המומחה שהונחה, לא מצאתי, כי עלה בידי הנתבעת להוכיח התקיימות החריג הקבוע בס' 13(ב), זאת בזיקה לטיבו של ההליך דנא ובין היתר אף בראי רף ההוכחה הנדרש. כל זאת נאמר, מבלי שיש בכך כדי לקבוע מסמרות בנוגע לטענות מי מהצדדים בזיקה לסוגיית משמורת הקטינה, אשר תבחן בידי הערכאה המוסמכת, בהתאם לכללים הנורמטיבים החלים בסוגיות מסוג זה, השונים, כאמור, מההליך דנא. יתרה מכך, נמצא, כי בזיקה לסוגיית השבת הקטינה, ניתן להתגבר על מרבית הכשלים, העומדים לכאורה, שעליהם הצביעה הנתבעת, ע"י קביעת המתווה המתאים ובו קריטריונים שנועדו להבטיח את שלומה של הקטינה לאחר החזרתה לארה"ב; כל זאת בראי נקודת המוצא, שדומה שעליה אין מחלוקת בין הצדדים בדבר שהייתה של הקטינה, למצער בשלב זה, במשמורת הנתבעת זאת תוך קביעת זמני שהות לתובע, כעולה בבירור אף מחוות דעת המומחה. דומה, כי מרבית טענותיה של הנתבעת בדבר קיומו של חשש לגרימת נזק חמור מעבר לעובדה שלא הוכחו, ולמצער ברף הנדרש, הרי שהן אינן טענות מסוג שמאיין את חובת ההשבה בהתאם לאמנה והפסיקה בעניינה. מסקנה זו מתחזקת אף לנוכח עמדת המומחה, לרבות כמשתקף בעדותו; לפיה יש לערוך הבחנה מתאימה בין הטענות השונות שהועלו ע"י האם, לרבות זיקוקן של אלו הרלוונטיות לבחינת קיומו של חשש לגרימת נזק חמור בהתאם לקבוע בחריג: "ת. אני סביר למה כן התייחסתי, הטענות של האם לגבי הסכנה שנשקפת לילדה להחזרתה לארה"ב התחלקו לשניים, האחד ביחס לסכנה שהאב מהווה לילדה... ש. ולאם. נשאלת לגבי הילדה. ת. החלק השני קשור לסכנה שהיא חושבת שהוא מהווה לה וגם לקשיים שיהיו לה בחיים בארה"ב. לגבי הסכנה שהאב מהווה לילדה, לה טוענת האם לא היה בבדיקתי כדי לאשר טענה זו. לגבי הסכנה שהאב מהווה לאם לגבי הקשיים שיהיו לאם אם תוחזר לארה"ב, אם הילדה תוחזר לארה"ב הרי שאין באמת את הכלים לדעת מה היה המצב בין ההורים בארה"ב. שניהם טוענים דברים שונים אולי הפוכים. לא היה חומר רקע ולא לדברי האם מסמכים עם אסמכתאות, עדויות של אנשים אובייקטיבים שיכולים לשפוך אור על הטענה שלה." (ר' בעמ' 44. ש' 33-36 וכן בעמ' 45, ש' 1-5 לפרוט' מיום 15.9.2024). בנוסף לכך, וכאמור לעיל ישנו הכרח בביצוע הבחנה בין טענות רלוונטיות לשאלה המונחת לפני, בירור קיומו של החריג, לבין טענות המתייחסות לסוגיית החזקת הקטינה ומשמורת ההורים, החורגות מגדרו של הליך זה ודינן להתברר במסגרת ההליך המתאים. הנתבעת העלתה מגוון טענות שנטענו רובן ככולן בצורה קיצונית (ר' לשון כתב התשובה), לרבות בדבר היות התובע מכור לסמים, נוטל כדורים פסיכיאטרים, כמו גם בנוגע לאלימות שחוותה ממנו - כלכלית, מילולית ונפשית; כאשר התובע הכחיש זאת. בנוסף הציגה את העובדה, כי הואשם בפלילים ואכן הנתבע לא הכחיש, כפי שיפורט להלן; כמו כן, הדגישה ביתר שאת את תנודות המגורים שהיו מנת חלקם של הצדדים במשך החיים המשותפים; כלל טענות אלה מבססות לדעת הנתבעת קיומו של חריג "החשש החמור", שבהתקיימו אין חובה להחזיר את הקטינה לארה"ב. מעל לכל, התרשמתי כי עיקר טענותיה של הנתבעת נסובות במהותן אודות הקשיים שעימם תידרש להתמודד במידה ותשוב לארה"ב, בכלל זה קשיי פרנסה, היעדר מקום מגורים וקשיי השתלבות; אשר לטענתה באלו יהא כדי להעיב על מצב הקטינה באופן העולה כדי הנזק הנדרש בהתאם לקביעת חריגי האמנה. אין ספק, כי צודקת הנתבעת בטענה, לפיה קיים קשר הדוק בין רווחתה של האם לבין רווחתה של הקטינה, לרבות זו הרגשית. אף המומחה ציין זאת בחקירתו כשנשאל על הסוגיה: "אין ספק כי מצב הנפשי של האם ישפיע על הילדה." (ר' בעמ' 51, ש' 24-26 לפרוט' מיום 15.9.2024); ברם לא מצאתי כי טענותיה של האם כאמור לעיל, הוכחו על ידה. זאת ועוד, מעדות המומחה, מתחדדת ההבנה הכיצד נסיבותיו הייחודיות של המקרה דנא, הובילו אותו למסקנה בדבר היעדר קיומו של חריג הנזק אף לא בהיבט זה של הקשר בין קשיי האם לרווחת הקטינה: "לדעתי צריך לזכור כי האם גרה בארה"ב לא מעט שנים, האם דווקא רצתה לגור שם ואפילו פעלה להוציא אזרחות והצליחה. אני מסכים לגבי היכולות השכליות של האם, מה שגבירתי אמרה קודם ולא צריך לחשוש כי היא לא תצליח להסתדר שם, היא למדה קורס ב-xx, ולדבריה העסק לא הצליח ואני לא יודע למה. עצם השאלה הזו, היא שאלה שנמצאת בהרבה מאוד תיקים מהסוג הזה שהורה אחד רוצה לגור פה ואחד שם. זה שאלה דומה בתיקי הגירה. מצד אחד צריך לתת משקל לזה שאחד מההורים הוא ההורה שנושא בעיקר אחריות גידול היום יומי של הילד וזה בהחלט המקרה פה שהאם היא האחראית. אין חולק על כך. אני חושב שגם הלאה אין מחלוקת על כך אבל אני לא נשאלה פה שאלה לגבי משמורת. ביהמ"ש לא שואל אותי לגבי משמורת או הסדרי שהות וגם לא שאלות של תיק הגירה, אלא אם החזרת הילדה מהווה סיכון" (ר' בעמ' 51, ש' 15-23 לפרוט'). האם ניסתה עוד לטעון כי היא חוששת לחייה ברמה הקיומית, כאשר עם חזרתה לארה"ב, יוכל התובע "להעלים" אותה באמצעות אנשים מפוקפקים עימם הוא בקשר וכי שם ניתן לעשות זאת ביתר קלות (ר' דבריה של הנתבעת בחוות דעת המומחה בעמ' 7). ברם, לא מצאתי כי טענה זו הוכחה ברף הנדרש;כך גם לא התרשמתי ממהימנות טענותיה בדבר חששה לפנות לרשויות הרווחה או לגורמי האכיפה בארה"ב; זאת בפרט על רקע טיבן הקיצוני ביותר של טענותיה אודות התנהגות התובע. יחד עם זאת, אין מקום להתעלם, מכך כי מהחומר שנפרש לפני, עולה כי הצדדים אכן העתיקו את מגוריהם מספר פעמים, במשך השנים; דבר העומד לכאורה בסתירה אל מול מצבו האיתן כלכלית של התובע, כנטען על ידו (ר' פרוט' מיום 2.9.2024, 27.8.2024). אליבא דהתובע, המדובר בנוהג מקובל באזור מגוריהם, כאשר ישנו היצע מוגבל של דירות להשכרה, שמרביתן מוצעות למגורים לפרק זמן של 12 חודשים בלבד (ר' בעמ' 19, ש' 3-5 לפרוט' מיום 2.9.2024). מנגד טענה הנתבעת כי שינוי מקום המגורים נבע מהתנהלותו הבעייתית של התובע, שכללה אי תשלום דמי השכירות במועד וגרימת נזק למבנים באופן שהוביל לפינויים מן המושכר. ביתר שאת, המחישה הנתבעת את הקשיים עימם התמודדה, במקרה בו פונתה עם הקטינה מחוץ לבית המגורים, במזג אוויר מושלג; הא לכך, הועלו מצד הצדדים טענות סותרות; ברם, מן החומר שנפרש לפני עולה, כי הצדדים אכן פונו מדירות שהושכרו להם. לעניין זה, ציין המומחה בחקירתו כי ככל ותוכח גרסתה של הנתבעת בעניין מעברי המגורים, הרי שיש בכך בעייתיות באופן ההתנהלות. ברם, אין בכך כדי לפטור את הנתבעת עצמה מאחריות, שכן הצדדים שניהם, התקשרו בחוזי השכירות כשוכרים (ר' בעמ' 48 לפרוט'). בהינתן גדרי ההכרעה הנדרשת לפני, לא מצאתי שיש בכך כדי להטות את הכף להוכחת טענות הנתבעת לעניין הנזק; זאת מבלי להתעלם מהעובדה שיש ליתן לכך משקל לאופן השבת הקטינה עם הנתבעת לארה"ב, במסגרת קביעת תנאים להשבה; עמדה אשר עלתה במובהק אף מהמלצות המומחה בדבר אופן מתן פתרון לטענות הנתבעת בנוגע להסדרת מגוריה עם הקטינה קודם החזרתה לארה"ב; עוד הוסיף המומחה, כי בית המשפט המוסמך יידרש במסגרת ההליך המתאים להבטחת שלומה וביטחונה של הקטינה בחלוקת הזמנים בין הצדדים בהתאם לקביעותיו. מכל מקום, אין חולק, והדבר עולה בבירור מעדות התובע, כי נכון לנקודת זמן זו, התובע פינה את הבית שבו גרו הצדדים עובר לטיסת הנתבעת עם הקטינה; כך שפרקטית אין בית מגורים שאליו תוכל הקטינה לשוב עם הנתבעת ויש ליתן לכך מענה, אף בגדרי ההליך דנא כתנאי מובנה אינהרנטי לסעד המבוקש בדבר השבה. להוכחת טענתה בדבר האלימות הכלכלית ממנה סבלה, צירפה הנתבעת תכתובות בין השניים, בהן נצפו בין היתר בקשות הנתבעת מן התובע להעברת תשלומים וכספים לגורמים שונים, כדוגמה עבור דמי השכירות, שירותי הניקיון והבייביסיטר (ר', למשל נספחים 2,4 לכתב תשובת הנתבעת). אכן, מהתכתובות שצורפו עולה התכתבות יתרה בין הצדדים לרבות מצד הנתבעת המבקשת מהתובע העברת כספים ואף דאגה לקניית מצרכים הביתה; זאת כאשר יצוין כי אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע היה המפרנס העיקרי וכי הוא נשא בנטל תשלומי המדור ואחזקתו וכן הוצאות המחייה. יצויין, כי הנתבעת אשר פעלה להוצאת רישיון xx, טענה כי עבדה חלקית בתחום, אולם לא עלה בידה להתבסס בו, בשל קשיים שונים. התובע טען בהקשר זה, כי הנתבעת עשתה שימוש ב-4 כרטיסי אשראי, אולם בשל בזבזנותה, הייתה פונה אליו לקבלת כספים נוספים לאחר שהגיעה לתקרת השימוש באשראי. מן החומרים שהונחו לפני, לא הוכח כי מצבם הכלכלי של הצדדים היה בכי רע ודומה אף כי נהפוך הוא, כאשר לצד זאת, מטענותיהם עולה כי אף נצברו להם חובות שונים, לרבות חוב בגין צריכת חשמל, בסכומים גבוהים. התובע טען לעניין זה בחקירתו, כי הנתבעת לא הייתה מוגבלת ברכישותיה, וכי ניסיונה לייצר מצג של הזדקקות או תחינה לקבלת צרכים בסיסיים נעשתה באופן מגמתי ופיקטיבי (ר' בעמ' 24-25 לפרוט' מיום 2.9.2024). לטענתו הנתבעת ביכרה לרכוש בכרטיסי האשראי דברים בשביל עצמה והותירה לו לשאת לבדו בעלויות של הוצאות משק הבית וכו' ("זה לא קשור אליה. הזכויות שלה והחובות שלי. אף פעם היא לא שילמה חשמל או שכירות. רק בקניות, היא היתה קונה, הכל זה כסף שלי." בעמ' 26, ש' 9-10 לפרוט'). בחקירתה אישרה הנתבעת, כי נהגה על רכב x שנתון 2024, אותו מימן התובע בליסינג וכן לא הכחישה כי הצדדים התגוררו בבית רחב ידיים (ר' בעמ' 36 לפרוט'). ברם ובהמשך לטענותיה בדבר האלימות הכלכלית, טענה כי למדה xx כדי לצאת מן התלות הכספית בתובע (ר' בעמ' 38, ש' 3-7 לפרוט'). בהיבט הכלכלי, והגם שדומה כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה הגבוה הנדרש בהליך זה להוכחת מלוא טענותיה; אזי אין ספק, כי למקרא תכתובותיהם הענפות של הצדדים, עולה כי ההיבט הכלכלי היה סלע מחלוקת ניכר ביחסי הצדדים, דבר שדומה שניכר אף באופן ההמשגה הכלכלית של הולדת הקטינה ע"י התובע (כעולה מטענותיו בדבר העלויות הכרוכות בכך); כך גם אין ספק, כי היתה קיימת תלות כלכלית אנכית בין הצדדים; כאשר התובע אמון על פרנסת הבית ודאגה לצרכים השוטפים, והנתבעת אמונה על נטל הטיפול העיקרי בקטינה, דבר שדומה כאמור שהתובע עצמו אינו מכחיש כלל ועיקר. אשר לאישומיו הפליליים של התובע, זה אישר כי אכן הסתבך בשני אירועים הנוגעים לגניבת ציוד ונשפט על כך. בחוות דעתו ובחקירתו לא התעלם המומחה מהתמיהה העולה מהתנהלותו זו של התובע (ר' בעמ' 45, ש' 9-15 לפרוט' מיום 15.9.2024 וכן בעמ' 11 לחוות הדעת); יחד עם זאת, טען כי אין בכך להוות סכנה לקטינה בהתאם לגדרו של החריג הנבחן כאן (ר' כאמור שם: "אני לא מקל ראש בעבירות, גם ציינתי שקשה לי להבין איך בן אדם במעמדו ומצבו בחיים הגיע לעבירות כאלה שהודה בכל מה שהואשם בו, אבל אני לא חושב כי זה מסוג עבירה שמעמידה את הילדה בסכנה ברמה של חוק אמנת האג."). בנוסף לכך, התובע אישר כי נוטל תרופות קבועות, הן בהמשך לניתוח z מורכב שעבר, והן להתקפי חרדה מהם הוא סובל (ר' בעמ' 22 לפרוט' מיום 2.9.2024). הנתבעת טענה מנגד כי הוא נוטל תרופות פסיכיאטריות הניתנות להפרעה xx. עוד הוסיפה וטענה כי התובע משתמש בסמים דרך קבע, ונהג לעשות כן במחיצתה ובמחיצת הקטינה. בחקירתה אישרה הנתבעת שידעה כי התובע נוטל כדורים נגד סטרס, מתח ודיכאון (ר' בעמ' 33, ש' 19) בהמשך נודע לה על השימוש בסמים, מחודש פברואר 2023 לערך, היא ראתה את התובע מרסק את הכדורים שלו ומסניף אותם, אולם לא רצתה להאמין שזה נכון (ר' בעמ' 32 ש' 17-24 לפרוט' מיום 2.9.2024). כשנשאלה מדוע המשיכה את מערכת היחסים הזוגית, חרף הגילוי הנטען, השיבה בצורה לא עניינית, המלמדת בעיקרה על התרופפות הקשר: "למה את קוראת מערכת יחסים? אני עברתי איתו דברים מאד קשים כשאני עמדתי לצידו, לא חיפשתי עכשיו יש דברים טובים ויש דברים לא, כמו היעלמויות בלילות כמו שאני מגלה שהוא בתא מעצר ואני באה לשחרר אותו" (ר' בעמ' 34, ש' 1-3 לפרוט'). לעניין טענתה אודות אבחנתו הפסיכיאטרית של התובע, עולה כי לכך לא ניתן ביסוס מטעמה (ר' בעמ' 33 לפרוט'). לאחר בדיקה טלפונית עם רופא המשפחה המטפל בתובע, ציין המומחה בחוות דעתו כי לא עלו ממצאים המבססים את טענת הנתבעת אודות מצבו הפסיכיאטרי הנטען של התובע ("מהשיחה שלי עם רופא המשפחה הבנתי כי אין לאב כל אבחנה פסיכיאטרית שאין משהו נפשי שמשפיע על חייו ואופן התנהלותו."). עוד אישר רופא המשפחה את טיב הטיפול התרופתי שמקבל התובע בהתאם לגרסתו (ר' בעמ' 46-47 וכן בעמ' 49 לפרוט' מיום 15.9.2024); כאשר לא נעלמה מעיני הערת המומחה בחקירתו, כי הדבר חורג מתחום מומחיותו (ר' בעמ' 47, ש' 9-14); כל זאת, כי גם טענות מסוג זה מקומן בגדרי הליך בענין משמורת הקטינה בהבדל מההליך דנא. המומחה טען מחד כי ככל והאב משתמש בסמים ויש בשימוש זה להעמידו במקום של חוסר הבנה ושיפוט ופגיעה בתפקוד, הרי שיש בכך להעמיד את הקטינה בסכנה, אולם מנגד הבהיר כי לא נמצאו אינדקציות לכך ואף מטעם האם לא נטען כי השימוש בסמים הביאוהו לכדי אלימות כלפי הקטינה (ר' בעמ' 50 לפרוט'). אכן, מן הראיות שהובאו לפני, לא הוכח האמור. לעניין המלצת המומחה כי תיערך לאב בדיקת סמים, אזי דומה כי זו התייתרה וביתר שאת בהתאם לעמדת הנתבעת שטענה להיעדר טעם ורלוונטיות לעריכת בדיקה חד פעמית בעת הזו (ר' מענה ב"כ הנתבעת להצעת התובע לעריכת בדיקה, "לא עתה כשהוא נקי מסמים" בעמ' 50, ש' 14-17 לפרוט' מיום 15.9.2024), וכאשר מדובר בטענות שרובן ככולן נוגעות לסוגיית המשמורת, אשר דינן להתברר כדבעי במסגרת ההליך המתאים בבית המשפט המוסמך. כפי שאזכר זאת המומחה (ר' בעמ' 4 לחוות הדעת), לא ניתן להתעלם מטיבה של מערכת היחסים הייחודית שנרקמה בין הצדדים והחלטתם המשותפת להביא לעולם את הקטינה במהלך מתוכנן, שלו נדרשו משאבים רבים, חומריים, פיזיים ורגשיים. על רקע מצב דברים זה, קשה שלא להביע תמיהה אודות עצימות הטענות הקשות שמעלה הנתבעת כנגד התובע, עד כדי השחרת דמותו, בכל רובד, אשר תחולתן קודמת להולדת הקטינה ואולי אף להורייתה ולהמשך הקשר הזוגי בין השניים עד לא מכבר; תמיהה זו, כאמור, מחלישה עד מאוד את הגרסה העובדתית של הנתבעת לעניין זה (והדברים נאמרים על דרך ההמעטה). כך או כך, לא מצאתי, כי עלה בידי הנתבעת להוכיח, את מכלול טענותיה בזיקה לטיבו של ההליך דנא ולמצער ברף הנכבד הנדרש; כאשר נפסק, כי ספק בקיומו של החריג מוביל לתוצאה בדבר השבת הקטין (ר' פרשת לויד סטגמן, לעיל). הנתבעת בעצמה אישרה כי ביקשה מהתובע להיות נוכח יותר בטיפול היומיומי בקטינה ולשהות עימה, כעולה אף מההתכתבויות הענפות בין הצדדים, וכן טענה בחקירתה לעניין כמיהתה לחיי משפחה: "ברגעים שהוא היה בא הביתה הייתי מתמוגגת רציתי שיהיה איתה אבל הוא היה בורח הוא לא רצה להיות שם בכלל." (ר' בעמ' 39, ש' 14-15 לפרוט'). ברי כי עמדה זו מצד הנתבעת עומדת בסתירה לאופן בו מוצג התובע עתה, ע"י הנתבעת, כאדם אלים וחסר יציבות באופן קיצוני כל כך שאסור שיימצא במחיצתה של הקטינה, בהיעדר פיקוח. מצג זה אף אינו מתיישב עם ממצאי בדיקת האינטרקציה בין האב לקטינה, עת ציין המומחה את אופיו ומהלכו החיובי של המפגש ביניהם; " xxx (הקטינה – ה.מ.ש) קיבלה את בשמחה, ניגשה אליו בקלות והפגינה כלפיו נעימות ונינוחות ללא כל סייג. לא היה ניתן להבחין בכך כי מדובר בפגישה שלישית בלבד שלה עם האב אותה ראה בפעם הראשונה מספר ימים קודם לכן וזאת לאחר שמזה כמעט חצי שנה לא ראתה אותו בכלל." (ר' בעמ' 9 לחוות הדעת). עוד הוסיף המומחה כי לא ניתן היה להבחין בסימן בעייתי כלשהו בהתנהלות האב עם הקטינה וכי מצד הקטינה הובעה עדיפות מסוימת כלפי האב, אף בנוכחותה של הנתבעת. יתר על כן, וחרף ניסיונה של הנתבעת ליצירת מצג של בדידות מוחלטת בארה"ב, ותוך בחינת יתר הנסיבות, יש ליתן משקל אף לעובדה, כי אחיה של הנתבעת וגיסתה מתגוררים בארה"ב; כמו גם כי קיימת מערכת משפחתית משמעותית לקטינה, בדמות אחיה למחצה וילדיהם, שהינם אחייני הקטינה, וכן סבתה של הקטינה ודודיה מצד האב; כל זאת נאמר מבלי להתעלם מהיות משפחת האם בישראל או לקבוע מסמרות לעניין שיקולי משמורת אלא אך בזיקה לטיבו של ההליך דנא בראי טענות הנתבעת. בנסיבות אלה ולאור כל שפורט לעיל, ובהינתן נטל ההוכחה הכבד המוטל על הטוען להתקיימות החריג בס' 13(ב) וכן לאור חוות דעת המומחה אשר מצאתי לקבלה, ומשזו לא נסתרה ע"י מי מהצדדים, לא מצאתי לקבל טענת הנתבעת בדבר התקיימות חריג זה והיא נדחית בזו. מכלל האמור לעיל, עולה כי יש להורות על החזרת הקטינה לארה"ב; אך זאת בכפוף לקביעת התנאים להלן, המתיישבים ברובם אף עם המלצותיו המפורשות של המומחה בחוות דעתו, כאמור לעיל. קביעת תנאים להחזרתה של הקטינה מכוח אמנת האג לאור תוצאת הכרעתי זו, בדבר דחיית טענות ההגנה של הנתבעת וכן התקיימות התנאים המורים על החזרתה של הקטינה לארה"ב ובנסיבותיו המורכבות של מקרה זה, מצאתי להורות כן כפוף לקביעת התנאים המתאימים להשבתה של הקטינה כאמור וכפי שיפורט בהרחבה להלן. אין חולק כי נכון לעת הזו אין לנתבעת מקום מגורים לשוב אליו בארה"ב. לאחר שפינה את דירת המגורים המשותפת בה התגוררו הצדדים לאחרונה, עבר התובע להתגורר בבית אמו, שם מקום מגוריו הנוכחי (ר' עדות התובע בדיון מיום 27.8.2024, בעמ' 2). עוד אין חולק כי מני עזיבת הנתבעת לישראל, התובע לא נושא במזונות הקטינה והנתבעת היא שנושאת בנטל גידולה, לרבות בהיבט הכלכלי; הגם שכך, התובע אינו מתכחש לחבותו לממן את צרכי הקטינה, כפי שנהג לעשות כן, קודם הפירוד בין הצדדים. בנוסף לכל זה, עולה כי התובע מכיר ומודע לצורך בקביעת תנאים להסדרת אופן החזרתה של הקטינה לארה"ב, לרבות הסדרת מקום מגורים עבורה ועבור הנתבעת וכן מימון צרכיה החודשיים, למצער לפרק זמן של תשעה חודשים; כך אישר במסגרת הדיון שנערך לפני ביום 27.8.2024: "יש לי דירה בבעלותי ברחוב XXXX. אני בונה בכמה מקומות. יש לי כרגע דירה פנויה שהכתובת שלה היא XXXXXXX. דירה בת 5 חדרים עם גג, דירה חדשה שאני יכול לתת לנתבעת להתגורר עם הקטינה למשך עד שנה ללא עלות. לגבי מזונות, אף פעם לא התכחשתי לזה, היא פשוט נעלמה. אני מוכן לתת לנתבעת על חשבון מזונות הקטינה סכום כסף. אני לא יודע בדיוק מה הצרכים, אני בטוח שהיא תחיה ברווחה הילדה ושיהיה לה כל מה שהיא צריכה." (ר' בעמ' 10, ש' 30-34 לפרוט' מיום 27.8.2024). לצד זאת ראוי לציין, כי מחקירתו של התובע בהמשך, בדיון מיום 2.9.2024 עלה כי הדירה שאותה הציע למגורי הקטינה והנתבעת ממוקמת באזור פחות טוב מהאזור שבו חיו בני הזוג עם הקטינה ("XXXXX. זה לא אזור יהודי כל כך. זה פחות לטעמי ולטעמה. רצינו לגור באזור יותר טוב. ש. ולשם רצית לשלוח אותה בדיון הקודם? לשם רצית שבימ"ש ישלח אותה? ת. האזור הזה הוא אזור נחמד מאד לגויים או ליהודים או למי שרוצה לגור לטעמי אני רצתי לגור באזור אחר, ליד המשפחה שלי. כשהיא שאלה אם יש לי בית שאני יכול לתת לה אמרתי שאני בעלים של בתים באזור הזה. אתה רוצה שאני אראה לך? אני אראה לך את הבתים האלה, הם בתים מאד יפים, בא תתרשם מהם, עמ' 20 לפרוט', ש' 17-22). אשר על כן ולאור המקובץ לעיל מצאתי להורות כי החזרת הקטינה לארה"ה תבוצע כפוף למילוי התנאים שלהלן: התובע יפקיד בידיהם הנאמנות של ב"כ הצדדים בתוך 20 יום סך של 60,000 דולר להבטחת אמצעי מחייה לנתבעת ולקטינה. סכום זה יהווה מקדמה על חשבון מזונות כפי שייפסקו על ידי בית המשפט המוסמך בארה"ב; זאת כאשר סך של 12,000 דולר יועברו לידי הנתבעת קודם לחזרתה לארה"ב, על מנת שישמשו בידה להתארגנות ראשונית ויתרה הסכום תועבר לידיה ע"י ב"כ הצדדים 20 יום לאחר הגעתה לארה"ב; ב"כ הצדדים יפתחו חשבון נאמנות לצורך ניהול הפקדון. התובע ישכור דירה מרוהטת למגורי הנתבעת והקטינה, למשך 12 חודשים בשכונת המגורים שבה גרו הצדדים עובר להרחקת הקטינה; דירה זו תכלול לכל הפחות שני חדרי שינה; התובע אף ידאג לרהט את הדירה בכל הריהוט והציוד של הקטינה כפי שהיה לה בבית המגורים של הצדדים, וכן ידאג להעביר לדירה את בגדי הקטינה. התובע ידאג לשלם מראש את דמי השכירות עבור הדירה למשך פרק הזמן שנקבע ויציג אסכמתא בגין הסדרת מלוא התשלום על ידו לב"כ הצדדים; ככל ואין הדבר מתאפשר לביצוע באופן זה בארה"ב, ישלם התובע מראש את מספר החודשים המקסימלי האפשרי לידי המשכיר ואת יתרת הסכום הנדרש להשלמת פרק הזמן הנקוב לעיל יפקיד בידיהם הנאמנות של ב"כ הצדדים לצורך הבטחת מילוי תנאי התשלום להבטחת המדור. התובע יציג חוזה שכירות של הדירה לידי ב"כ הצדדים; וכן אסמכתא כאמור בדבר הסדרת שכר הדירה, בהתאם למתווה האמור לעיל. התובע ידאג לפתוח הליך בעניינה של הקטינה בארה"ב ולהגיש לבית המשפט שם העתק מפסק דין זה בצירוף תצהיר חתום על ידו ומאומת כדין כי הוא מתחייב לפעול בהתאם לחיוביו בפסק דין זה; העתק הגשת המסמכים הללו יוגשו לידי ב"כ הצדדים. החזרת הקטינה לארה"ב תבוצע 14 ימים לאחר שימולאו כלל התנאים המצטברים לעיל, לרבות בדבר הפקדת הסכומים הנדרשים כמפורט לעיל בידי ב"כ הצדדים והעברה לידיהם של העתק חוזה השכי.רות ששכר התובע עבור הנתבעת והקטינה וכן הגשת אסמכתא בדבר תשלום מלוא שכר הדירה לפרק הזמן הקבוע לעיל, פתיחת הליך והגשת הצהרת התובע למילוי התחייבויותיו כפי שנפסקו בפסק זה, והכל בהתאם למפורט לעיל. התובע יישא בפועל בעלות כרטיס טיסה חזור עבור הנתבעת והקטינה; הצדדים ישמרו על טענותיהם בנוגע לחלוקת נטל ההוצאות בנדון וביהמ"ש המוסמך יכריע שם לרבות בזיקה להליכים שיתנהלו שם. כל עוד נמצא התובע בישראל ועד להשבת הקטינה לארה"ב בהתאם לאמור לעיל, יתקיימו זמני שהות בין התובע לבין הקטינה שלוש פעמים בשבוע, כהמלצת המומחה, בימים שני, רביעי מסיום המסגרת החינוכית ובהעדרה מהשעה 16:00 ועד השעה 19:00 ובימי שישי מסיום המסגרת החינוכית עד שעה לפני כניסת השבת; ובהעדר מסגרת חינוכית בימי שישי- בין השעות 8:00-12:00; האב יאסוף את הקטינה מבית האם או מהמסגרת החינוכית וישיבה לשם; כאשר לעת שובה של הקטינה לארה"ב יתקיימו זמני שהות אלה עד למתן החלטה אחרת על ידי הערכאה המוסמכת. לאור תוצאת הכרעתי זו בדבר קבלת התביעה מכוח חוק אמנת האג לפיה יש להורות על החזרתה של הקטינה לארה"ב, למקום מגוריה הרגיל, ברי כי אין מקום לדון בהליכים הנוספים שהוגשו בבית משפט זה, ע"י הנתבעת, בעניינה של הקטינה וכן להגירה ומשכך אני מורה על מחיקתן (תלה"מ XXXXXX; תלה"מ XXXXXX) תוך השבת האגרה לידי הנתבעת (התובעת בהם) בהתאם לתקנות; והמזכירות תפעל בהתאם לרבות לסגירתם. אשר לפסיקת הוצאות בגין ההליך; לאחר שהבאתי בחשבון את טיבו של ההליך, הוראת סעיף 26 לאמנה בדבר פסיקת הוצאות, לרבות הוראות הפסיקה בנדון ושקללתי בתוך כך את העובדה שאינה במחלוקת, כי עד כה לא נשא התובע כלל במזונות הקטינה, מצאתי לפסוק הוצאות ברף הנמוך בסך של 18,000 ₪. המזכירות תמציא הפסק ותפעל, כאמור בסעיף 181 לעיל, כמו גם לסגירת התיק. פסק הדין יהא מותר בפרסום לאחר השלמת תהליך התממה להשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision29941-08-24	["הילה מלר-שלו"]	[{"judgment_id": "3985b29c-a2bf-5c27-8bb2-31c6f4dbb2ae", "file_name": "29941-08-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 605784, "extension": "docx", "display_name": "29941-08-24-קובץ מקורי"}]
b915b176-1dab-5733-99df-15f133be489a	בית המשפט לענייני משפחה בב"ש, השופטת אפרת שהם דליות: החלטה בבקשה בהולה לסעד דחוף בהתאם לתקנה 12(א) (2) ו-(3) לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ו-2016 להחזרת דרכונים ולהבטחת קשר (י"ס 48458-09-24)	48458-09-24	2024-10-13	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	1. על המדוכה "בקשה בהולה לסעד דחוף בהתאם לתקנה לתקנה 12(א) (2) ו-(3) לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ו-2016 להחזרת דרכונים ולהבטחת קשר " (כך כותרת הבקשה). 2. הבקשה כרוכה אחר עתירת אם, להורות לאב להשיב לה את דרכוני בנותיהן הקטינות על מנת שתוכל לשוב עם הבנות ארצה. 3. הצדדים בני זוג אשר נישאו ביום * ולהם שלוש בנות - תאומות כבנות ובת נוספת כבת שנים במועד זה. הצדדים התגוררו בקיבוץ * וכחודשיים לפני אירועי השבעה באוקטובר עברו להתגורר בחו"ל. הצדדים חלוקים בשאלה אם המדובר במעבר זמני – "רילוקיישן" (כטענת המבקשת) או הגירה (כטענת המשיב). 4. במרוצת חודש 5/2024 יחסי הצדדים עלו על שרטון . אגב האמור ועל פי הנטען בבקשה בתמצית, המשיב הודיע לרשויות ההגירה במקום מגוריהם בחו"ל כי הצדדים נפרדו , הצר צעידה ביחס לרכוש המשותף והודיע על ביטול השכירות ועל כן ונוכח מעשיו המכוונים המבקשת מועמדת לגירוש, אין באפשרותה לעבוד או לשכור דירה במקום מגוריהם בחו"ל ועליה לשוב ארצה על אתר. לטענת המשיב בתמצית, בית משפט זה נעדר סמכות לדון בבקשה הן מהטעם כי מקום מגורי הקבע של הצדדים בחו"ל והן מהטעם כי הקדים ופנה לבית הדין הרבני בבקשה לישוב סכסוך. עוד ולעמדת המשיב לא קיימת מניעה של ממש להסדיר אשרת השהייה של המבקשת, אך זו משיקולים זרים נמנעת מלעשות כן תוך ניסיון לקבע מצב עובדתי חדש בו הקטינות חוזרות לארץ הגם שמקום המגורים הקבוע שלהן בחו"ל. המשיב , כך בתגובתו נכון לסייע בידי המבקשת במימון מחצית העלות הכרוכה בהסדרת אשרת שהייה וכן לסייע בנושא הדיור. הצדדים הכבירו בהעלאת טענות נוספות, בין היתר, ביחס לכישורי ההורות של האחר וחלקו בגידול הקטינות. הצדדים מצאו לצרף מסמכים רבים גם ולרבות חוות דעת דין הזר ביחס לשאלת הגירוש הצפוי של המבקשת. קודם להגשת הבקשה כאן המשיב פתח הליך י"ס בבית הדין הרבני . פגישת מהו"ת ראשונה התקיימה ביום 6.10.24. הצדדים האריכו בהסכמה את תקופת עיכוב ההליכים ונקבעו פגישות מהו"ת נוספות. ודוק, לאחר שעיינתי בכלל המידע הרב אשר הונח לפניי, מצאתי כי אין מקום לברר הסעד המבוקש בגדרי הליך זה ומכח תקנה 12 לתקנות להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה וכפועל יוצא דין הבקשה להידחות . הלכה ולמעשה, עתירת המבקשת על פי מהותה נוגעת לשאלה עיקרית שעניינה במקום מגורי הקבע של הקטינות, שאלה אשר מצויה בלב המחלוקת שבין הצדדים ואשר נהיר כי יש בה להשליך על היבטים רבים בחיי הקטינות והצדדים. 10. הליך של סעד דחוף לפי תקנה 12, לא נועד לברור סוגיות מורכבות העוסקות בשאלות כבדות משקל אלה על הסוגיות המשפטיות המתעוררות כפי עמדת מי מהצדדים ובכללן- פורום נאות, סמכות בינלאומית, סמכות עניינית . 11. ממילא גם אין בידי לקבוע במסגרת זו כל ממצא בשאלה הנוגעת למקום מגורי הקבע של הקטינות או לשאלות הנוגעות לסמכותם של איזה מהטריבונלים השיפוטיים להידרש לסכסוך המשפחתי. ואמנם, מתן הסעד המבוקש בנסיבות שלפניי, כמוהו כהכרעה בשאלה העיקרית של מקום מגורי הקטינות, עניין, שיש לברר במסגרת הליך מתאים ולפני הערכאה המוסמכת. אף לגופם של דברים, המסכת העובדתית המפורטת מלמדני, כי אין המדובר בסעד העוסק באופן ישיר בהבטחת קשר שבין קטין למי מהוריו בראי תקנה 12 (3) הנזכרת. כאמור עניין לנו בשאלה הנוגעת להסדרת מקום המגורים של הקטינות כמו גם בשאלות הנוגעות להסדרת מעמד. אף הייתי סבורה כי בנסיבות שלפניי יש מקום לברר הסוגיה בראי התקנה הנזכרת (ואיני סבורה שכך) הרי שמקום בו לגרסת המבקשת הצדדים לוקחים בימים אלה חלק פעיל בהליך ישוב הסכסוך ביחידת הסיוע של בית הדין הרבני אין לומר כי עסקינן במקרה בו המתנה לפגישת המהו"ת הראשונה תגרום נזק של ממש לצדדים או ילדיהם כלשון התקנה. גם אין לומר כי המדובר בהנפקת דרכון או אישור יציאתן של הקטינות לחו"ל באופן זמני ואף לא ביציאתן לפעילות חינוכית קבוצתית או לצורך שלא היה צפוי קודם כמפורט בתקנה 12(2). המדובר למעשה בבקשה להשבתן של הקטינות לארץ ומשכך אין תכולה להוראת תקנה זו על עניניינו. זאת ועוד, מטרת החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה כפי שקבע המחוקק בס'1 לחוק היא "לסייע לבני זוג להורים וילדיהם ליישב סכסוך משפחתי בניהם בהסכמה ובדרכי שלום ולצמצם את הצורך בהתדיינות משפטית מתוך התחשבות במכלול ההיבטים הנוגעים לסכסוך ובטובתם של כל ילד ולילדה". לצד הגנה על תכלית החוק האמורה המחוקק קבע שורה של עניינים ספציפיים, המהווים רשימה סגורה המנויים בתקנה 12(א) לתקנות, לגביהם רשאי כל אחד מהצדדים לעתור לקבלת סעד זמני, תוך עמידה בדרישות הדין. "בכך ביקש גם המחוקק למנוע מצב שבו הדיון בבקשה לסעדים זמניים ודחופים יהפוך לזירה העיקרית לבירור הסכסוך והטענות שיעלו הצדדים האחד כנגד משנהו בכתבי הטענות שלהם ובמסגרת הדיון בה, ויסכלו האפשרות לקיים במקביל הליך ליישוב הסכסוך בדרכי שלום" (ר' רמ"ש 35397-09-23 פלונית נ' פלוני מיום 28.11.23- פורסם בנבו). הסעד המבוקש בנדוננו לא רק שאינו עונה על דרישות הדין הן במהות והן בצורה, אלה שהוא עומד בסתירה לתכלית זו שביקש המחוקק להבטיח שעה שניתן להניח כי מתן הסעד אך יחמיר המחלוקת ויעצים אותה ובכך יסכל קיומו של דיון ענייני בדרכי שלום , במשנה תוקף כאשר הצדדים מצאו לנכון להאריך תקופת עיכוב ההליכים בהסכמה . כמו כן במצב דברים זה שלפיו הצדדים מצאו להאריך את תקופת עיכוב ההליכים על מנת להוסיף וליישב המחלוקת בהסכמה אזי אין דין שבית המשפט יידרש להכרעה בסוגיות דחופות המצויות בליבת המחלוקת שבין הצדדים. והרי בהעדר הסכמה כל אחד מהצדדים רשאי לפעול בהתאם לתקנות לרבות הוראת תקנה 8ד ולנקוט בהליכים מתאימים. לבסוף אציין, כי לא מצאתי להידרש לטענת המבקשת שעלתה לראשונה אך בתשובתה מיום 9.10.24 לפיה המדובר בסעד זמני לשמירת המצב הקיים, מה גם שהסעד המבוקש יוביל לשינוי פיזי במקום מגוריהן הנוכחי של הקטינות ובפועל לשינוי במצב הקיים. מן המקובץ נמצא כי דין הבקשה במתכונתה להידחות וכך אני מורה. לאור התוצאה אך בהביאי בחשבון כי המשיב הכביר בטענות שאינן רלוונטיות תוך הכבדה שלא לצורך על ברור הבקשה , אורה על חיוב המבקשת בהוצאות מתונות לטובת המשיב בסך של 3000 ₪ . המזכירות תשגר את ההחלטה לצדדים ללא דיחוי ותסגור את התיק. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים. אפרת שהם- דליות ,שופטת	decision48458-09-24	["אפרת שהם דליות"]	[{"judgment_id": "b915b176-1dab-5733-99df-15f133be489a", "file_name": "48458-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 56609, "extension": "docx", "display_name": "48458-09-24- קובץ מקורי"}]
bbe80bc6-bc63-5c3a-a313-cd42e8ced507	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב - יפו, שופט הרי קירש: פסק הדין בעניין ערעור מס (ע"מ 34239-12-20)	34239-12-20	2024-12-03	2	4	5	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	5Financial	מבוא המשיב, פקיד שומה גוש דן, ערך שומת ניכויים למערערת, חברת פאר הדיור בע"מ, לשנות המס 2015, 2016 ו- 2017. החברה המערערת עוסקת בביצוע עבודות גבס וצבע בפרויקטים גדולים עבור חברות בנייה (כך על פי האמור בדוחותיה הכספיים). החלק משומת הניכויים שנותר במחלוקת בין הצדדים נוגע לתשלומים מאת המערערת לידי חברה אחרת שסיפקה לה פועלים בתקופה הנדונה – חברת ד. עארף עבודות בניה בע"מ ("עארף"). מדי פעם בפעם המערערת שילמה לעארף (או למי מטעמה של עארף) סכומים שונים במזומן, בהעברות בנקאיות ובשיקים. אולם כפי שיפורט בהמשך, המערערת צברה חוב ממשי לעארף בגין אספקת פועלים, וזאת, על פי הנטען, מפני שלקוחות של המערערת אשר הזמינו את ביצוע עבודות הגבס והצבע לא שילמו למערערת את התמורה המגיעה לה במועד, וכתוצאה מכך המערערת התקשתה לשלם כנדרש לעארף. עיקר המחלוקת בערעור דנן נעוץ בהסדר שהושג בין המערערת ובין עארף בחודש מאי 2016, לפיו המערערת תמסור לעארף סדרה של 60 שיקים דחויים על חשבון פרעון החוב הנ"ל, אשר הסתכם, על פי האמור בהסדר, בסכום של 3.65 מיליון ש"ח. השיקים אמנם נמסרו אך לימים הם הוחלפו בשיקים אחרים, אשר חלקם נפרע וחלקם לא נפרע. בתקופה הנדונה ניכתה המערערת מס במקור בקשר לתשלומיה לעארף בהיקף קטן ביותר. בחלק מן התקופה היה בידי עארף אישור להקטנת שיעור הניכוי במקור (לפי 2% וכן לפי 5%), אולם במרבית התקופה הנדונה לא היה בידיה של עארף אישור כזה ועל כן מי ששילם לה תשלומים היה חייב לכאורה לנכות מס במקור בשיעורים המלאים. המשיב ערך למערערת שומת ניכויים הן ביחס לתשלומים במזומן ובהעברות בבנק, והן ביחס לשיקים שנמסרו על פי ההסדר האמור. סכום התשלומים הכולל הנטען, אליו מתייחסת שומת הניכויים, הוא 8.226 מיליון ש"ח. קרן המס (הניכויים) לחיוב בגין שלוש שנות המס הנדונות מגיעה לכדי 2.146 מיליון ש"ח. ואלה הסוגיות שלגביהן התעוררה מחלוקת: האם ככלל מוצדק היה לערוך שומת ניכויים למערערת כאשר אין לעארף חוב לרשויות מס ההכנסה בקשר לשנים הנדונות? מתי חלה חובת ניכוי המס במקור כאשר התשלום הוא באמצעות שיק דחוי (שיק מאוחר) – האם כבר בעת מסירת השיק לידי המקבל או רק בעת פרעון השיק על ידי המקבל? האם יש מקום לערוך שומת ניכויים למשלם באמצעות שיק אם לימים נודע כי שיק שנמסר למקבל לא נפרע? האם מוצדק היה בנסיבות המקרה לערוך שומת ניכויים תוך גילום סכומי התשלום, כפי שנעשה על ידי המשיב? האם חובת הניכוי במקור חלה גם על מרכיב מס הערך המוסף הכלול בתשלום למקבל? האם הטלת קנס על אי ניכוי הייתה מוצדקת במקרה זה? רקע עובדתי החברה המערערת התאגדה בשנת 2008. בעל המניות והמנהל של המערערת הוא מר גיל הררי. על פי הדוחות הכספיים של המערערת שהוצגו במסגרת הערעור, ממוצע מחזור העסקים שלה על פני התקופה משנת 2013 ועד שנת 2017 היה כ- 14.5 מיליון ש"ח לשנה. כאמור, על מנת לבצע את הזמנות העבודות שהיא קיבלה מחברות בנייה, המערערת עצמה הייתה זקוקה לעובדים שסופקו על ידי צדדים שלישיים. הוצאות המערערת בקשר לכך כלולות, כך נראה, בסעיף "עבודות החוץ" שהופיע במסגרת באור 13 או באור 14 לדוחות הכספיים שלה ("עלות המכירות והשירותים"), ועל פני התקופה הנ"ל של חמש שנים, הממוצע השנתי של סעיף הוצאות זה היה כ- 5.12 מיליון ש"ח. אחת מספקי כוח האדם הייתה חברת עארף הנ"ל. עארף, בבעלותו ובניהולו של מר פארס דרארגה, נוסדה בשנת 2014, התחילה לפעול בשנת 2015 והפסיקה לפעול במחצית הראשונה של שנת 2016. על פי הדו"ח הכספי של עארף לשנת 2015, מחזור העסקים שלה באותה שנה הגיע ל- 6.00 מיליון ש"ח, בקירוב. כמוסבר, בשל קשיים תזרימיים, המערערת לא עמדה בקצב החיובים שנוצרו בגין אספקת כוח אדם על ידי עארף. על רקע זה נכרת בחודש מאי 2016 הסכם בין המערערת ובין עארף, ובו "הסדר תשלומים עד לפירעון מלא של החוב" (ההואיל השישי)."החוב המצטבר" של המערערת כלפי עארף הועמד על 3,650,000 ש"ח (סעיף 2). בהמשך ההסכם נקבע, בין היתר, כדלקמן: "צד א' [המערערת] מתחייב לפרוע את החוב לצד ב' [עארף] לשיעורין ויעשה כן ב- 60 תשלומים חודשיים עוקבים החל מיום 5/5/2017 ובכל ה-חמישי בחודש שאחריו, כאשר כל תשלום יעמוד על סך של 60,835 ש"ח. התשלום הראשון יבוצע באמצעות שיקים דחויים עם חתימת הסכם זה, צד ב' מסכים להתחלת פירעון התשלומים במועד המוסכם: מאי 2017. במעמד חתימת הסכם זה ימסור צד א' לצד ב' מראש שיקים סחירים מעותדים על מלוא סכום החוב כאמור וזאת עד לתשלום מלוא החוב בפועל." (סעיפים 3 עד 5 להסכם) לתיק הוגשה רשימת השיקים שנמסרו במסגרת ההסכם ממאי 2016, שם אכן מנויים 60 שיקים, כל אחד על סך 60,835 ש"ח (ובסך הכל 3,650,100 ש"ח), כולם משוכים על בנק לאומי ומספריהם רציפים (ממספר 2501 עד מספר 2560). תאריכי השיקים משתרעים מחודש מאי 2017 (שנה לאחר חתימת ההסכם האמור) עד חודש אפריל 2022. אין מקום למחלוקת כי השיקים הנ"ל, המשוכים על בנק לאומי, נמסרו על ידי המערערת לעארף בעת החתימה על ההסכם במאי 2016. כך נדרש על פי ההסכם עצמו (סעיף 5, כמצוטט לעיל: "במעמד חתימת הסכם זה ימסור וכו'"); כך משתמע מתצהיר העדות הראשית של מר הררי (סעיף 11) ומהתצהיר של מר דרארגה (סעיף 6); כך עולה מן ההודעה המפרשת את נימוקי הערעור (סעיף 8.8); וכך אישר מר הררי במפורש במהלך חקירתו הנגדית (פרוטוקול הדיון, עמוד 15, שורה 30; ראו גם דברי ב"כ המערערת במהלך הדיון – עמוד 84, שורה 18). אשר לתשובותיו של מר דרארגה במהלך חקירתו הנגדית, מהן הניתן להבין אחרת, נחזור אליהן במסגרת סעיף 13 להלן. כמו כן, אין מחלוקת כי השיקים שנמסרו בעקבות הסכם מאי 2016 היו סחירים, כנדרש על פי סעיף 5 להסכם – ראו עדות הררי, עמוד 15, שורה 31 עד עמוד 16, שורה 17, וכן חקירתו הנגדית של מר דרארגה, עמוד 47, שורה 13 עד שורה 15. אוסיף כי גם אין מקום לספק שהחוב המצוין בהסכם הנ"ל (3.65 מיליון ש"ח) נבע מהיחסים המסחריים השוטפים בין המערערת ובין עארף, דהיינו, כתוצאה מאספקת פועלים על ידי עארף לצורך ביצוע הזמנות העבודה על ידי המערערת. בנושא זה ראו סעיפים 9 ו- 10 לתצהיר הררי ("במערכת יחסי העבודה ארוכת השנים, שבין פאר הדיור לד. עארף, נצבר חוב של 3.65 מ' ש"ח של פאר הדיור לד. עארף... חוב שנצבר עקב חובות של מזמיני העבודה, שקרסו, וש'נפלו' על פאר הדיור ובהתאמה התגלגלו לד. עארף."); כמו כן ראו דברים דומים מאוד בסעיפים 4 ו- 5 לתצהיר דרארגה. בחקירתו הנגדית, מר הררי אישר כי החוב נוצר בשנים 2015 ו- 2016 (עמוד 19, שורה 22 ושורה 31). השיקים שנמשכו תחילה על בנק לאומי הוחלפו לאחר מכן בשיקים אחרים המשוכים על הבנק הבינלאומי הראשון. לדברי מר הררי, "בפועל השיקים הספציפיים שניתנו לד. עארף במסגרת הסכם הפריסה לא נפרעו בבנק הואיל והחברה עברה מבנק לאומי סניף 843 לבנק הבינלאומי סניף 101" (סעיף 11 לתצהירו). ואכן השיקים שכן נפרעו בפועל נמשכו על הבנק הבינלאומי הראשון ולא על בנק לאומי, אם כי לא הוברר עד תום מתי "הוחלפו" השיקים. גם השיקים של הבנק הבינלאומי היו על סך 60,835 ש"ח כל אחד, כפי שהוסכם במאי 2016. מחומר הראיות עולה כי הראשון מסדרה זו נפרע בחודש אוגוסט 2017 (למרות שעל פי ההסכם, הפרעון הראשון היה אמור לחול בחודש מאי 2017). עד סוף שנת 2017 נפרעו בסך הכל שבעה שיקים (בסכום כולל של 425,845 ש"ח). על פי רשימה שצורפה לתיק ותוכנה לא נסתר, במהלך השנים 2018 ו- 2019 נפרעו עוד 22 שיקים המשוכים על הבנק הבינלאומי בסכום מצרפי של 1,338,370 ש"ח. לגבי שיקים נוספים אלה, מר הררי הצהיר כי "שיקים אלו אף נמסרו בפועל לד. עארף לאחר שנת 2017" (סעיף 15 לתצהיר; כך כתב גם מר דרארגה בסעיף 15 לתצהירו, וראו דברי ב"כ המערערת במהלך הדיון, בעמוד 92, שורה 20 עד שורה 22). דומה כי זה גם עשוי להיות ההסבר לדברי מר דרארגה בחקירתו הנגדית: "קיבלתי ממנו [ממר הררי] כל חודש... היה נותן לי כל חודש צ'ק... הייתי כל חודש בא אליו לפני יום בתאריך הצ'ק [והוא] היה מוסר לי את הצ'ק." (עמוד 48, שורות 8-7; עמוד 49, שורות 6-5; ראו בנוסף בעמוד 48, שורה 17; בעמוד 49, בשורה 11 ובשורה 33; ובעמוד 50, שורה 25) גרסה מאוחרת ותמוהה זו לגבי נסיעה כל חודש על מנת לקבל שיק שאמור היה להיות שיק דחוי ולהימסר מראש לידי עארף, יכולה להתאים, אם בכלל, לשיקים החלופיים המשוכים על הבנק הבינלאומי הראשון, אך לא לגבי השיקים המקוריים המשוכים על בנק לאומי. מכל מקום, עד היום נפרעו מכוח ההסכם הנ"ל 29 שיקים, בסך מצטבר של 1,764,215 ש"ח. הפרעון בפועל האחרון אירע ביום 24.10.2019. והנה מר הררי מסביר כי פרעון השיקים של הבנק הבינלאומי הראשון הופסק ביוזמת המערערת: "יתרת התשלומים לד. עארף הוקפאו על ידי פאר הדיור בשלב זה עקב הליכי השומה והערעור ועד לברור הסוגייה" (סעיף 16 לתצהיר הררי וכן ראו סעיף 10 לתצהיר דרארגה). בחקירתו הנגדית הרחיב מר הררי ואמר כי הקפאת פרעון יתר השיקים נעשתה בתיאום עם עארף: "... אמרנו ש[י]סתיים ההליך המשפטי ואני אשלים... ... ש: זה היה מהלך חד-צדדי של פאר הדיור או שזה בהסכמה עם ד. עארף? ת: זה בהסכמה עם ד. עארף" (עמוד 30, שורה 30; עמוד 31, שורה 6 עד שורה 8) נמצא כי חברת עארף החזיקה באישורי ניכוי מס במקור כלהלן (התאריכים המדויקים מפורטים בתצהירו של מר שמש מטעם המשיב): מרץ 2015 עד ספטמבר 2015: 2% ספטמבר 2015 עד נובמבר 2015: אין אישור על הקטנת השיעור נובמבר 2015 עד ינואר 2016: 5% מיום 17.1.2016 ואילך: אין אישור מכלל השלומים לעארף, מכל הסוגים ובכל התקופה הנדונה, המערערת ניכתה במקור כ- 101 אלף ש"ח. הוראות החוק אין חולק כי בתקופה הנדונה על המערערת כמשלמת חלו תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלומים בעד שירותים או נכסים), התשל"ז-1977 ("תקנות הניכוי" או "התקנות"). תקנות אלה הותקנו מכוח סעיף 164 לפקודת מס הכנסה ("חובת ניכוי במקור"), המורה כי: "כל המשלם או האחראי לתשלומה של הכנסת עבודה לרבות חלק ממענק שנתקבל עקב פרישה או מוות, שאינו פטור על פי סעיף 9(7א), של השתכרות או רווח שמקורם בהימורים, בהגרלות או בפעילות נושאת פרסים, כאמור בסעיף 2א, של סכום המתקבל עקב היוון קיצבה שאינו פטור על פי סעיפים 9א או 9ב, או של סכומים ותשלומים שחל עליהם סעיף 18(ב) והמהווים הכנסה בידי מקבלם או של הכנסה לפי סעיף 2(5), או של סכומים ותשלומים שחל עליהם סעיף 3(ה7), או של הכנסה חייבת שהעבירה קרן להשקעות במקרקעין כהגדרתה בסעיף 64א2 לבעלי מניותיה, או של תמורה כמשמעותה בסעיף 88, או של ריבית או דיבידנד או של כל הכנסה אחרת ששר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, קבעה לכך בצו, ינכה בשעת התשלום מן הסכום המשתלם מס באופן ובשיעורים שנקבעו;... הוראה זו חלה גם על המדינה." ואכן תקנה 2 לתקנות מצווה כי: "(א) משלם המשלם למקבל תשלומים בעד שירותים או נכסים ... ינכה מתשלומים אלה מס בשיעור של 20%. (ב) על אף האמור בתקנת משנה (א) אם לא הוכיח המקבל להנחת דעתו של פקיד השומה, כי ניהל לגבי הכנסתו פנקסים קבילים, וכי הגיש את כל הדו"חות שחוייב בהגשתם בהתאם להוראות הפקודה ואין בידו אישור בכתב מפקיד השומה כי ניהל פנקסים קבילים והגיש את הדו"חות האמורים, ינוכה מס בשיעור של 30%. (ג) היה התשלום האמור בתקנת משנה (א) כולו או חלקו בשווה כסף יקבע המשלם לצורך הניכוי את סכום התשלום כפי שעלה לו. פקיד השומה רשאי להגדיל או להקטין את הסכום האמור בתקנת משנה זו, והמשלם ינכה את המס לפי קביעת פקיד השומה." הגדרת המונח "תשלומים בעד שירותים או נכסים" מצויה בצו מס הכנסה (קביעת תשלומים בעד שירותים או נסים כהכנסה), התשל"ז-1977 ("צו הקביעה" או "הצו"). בהתאם לסעיף 1 לצו האמור, המונח הנ"ל מקיף, בין היתר, "סכומים המשתלמים על ידי ... חברה החייבת בחובת ניהול מערכת חשבונות כפולה ... בעד שירותים, בעד נכסים או בעד שירותים ונכסים, בין במישרין ובין בעקיפין, בין בתשלום חד-פעמי ובין בשיעורים, בין על חשבונם הם ובין מטעמו או על חשבונו של אדם אחר, והכל בין בכסף בין בשווה כסף, לרבות סכומים המהווים החזר הוצאות לרבות מס ערך מוסף על פי חוק מס ערך מוסף, למעט השתכרות או ריווח כמפורט בסעיף 2(8) לפקודה, למעט תשלומים שעליהם חלה חובת הניכוי במקור לפי דין אחר ולמעט תשלומים ששילם יחיד שלגביהם לא חלה חובת רישום בספרי העסק שלו;". אין כאן מחלוקת כי בעקרון תשלומים על ידי המערערת לידי עארף היו בבחינת "תשלומים בעד שירותים או נכסים" (פרט למחלוקת בקשר למרכיב המע"מ, כמפורט בחלק ז' להלן). בהתאם לתקנה 3 לתקנות ("תיאום ניכוי המס"), "רשאי פקיד השומה להתיר בכתב כי ניכוי המס לפי תקנות אלה יוקטן, אם היה סבור שעלול להתהוות עודף מניכוי המס לפי השיעור האמור". כפי שפורט בסעיף 15 לעיל, לפרקי זמן קצרים עארף (כמקבלת תשלומים) החזיקה אישורים להקטנת שיעור הניכוי במקור לגבי תשלומים המשולמים לידיה (2% ו- 5%, בהתאמה). לגבי כל שאר התקופות לא היה בידי עארף אישור כאמור, ומשמעות הדבר היא שהמשלמים לה, וביניהם המערערת, היו אמורים לנכות מס במקור לפי אחוזים הנקובים בתקנה 2 הנ"ל (20% או 30% לפי העניין; שומת הניכויים דנן נערכה לפי 30% וזאת בהתאם לנתוני התיק של עארף). תקנות הניכוי מתשלומים בעד שירותים או נכסים הן מערכת הוראות אחת מיני רבות שעוסקות בחובת ניכוי המס במקור. התקנות השונות שהותקנו מכוח סעיף 164 לפקודה נוגעות לסוגי תשלומים שונים ולענפים מגוונים. תקנות הניכוי מתשלומים בעד שירותים או נכסים הן מעין הוראה שיורית או הוראת עוללות, אשר תחול, באופן גורף, כאשר לא חלה תקנה ספציפית יותר (ואכן בהגדרת המונח "תשלומים בעד שירותים או נכסים" נאמר "למעט תשלומים שעליהם חלה חובת ניכוי במקור לפי דין אחר"). על תכליתה של הרשת הענפה (והצפופה) של הוראות ניכוי מס במקור נכתב רבות (ראו, למשל, ע"א 283/20 עמינח תעשיית רהיטים ומזרונים בע"מ נ' פקיד שומה רמלה, ניתן ביום 21.12.2021, בסעיף 19 לחוות דעתו של כבוד השופט מינץ: "מנגנון ניכוי המס במקור נועד לשם אכיפה יעילה, נוחה וזולה של גביית המס"). בתמצית, ניתן לציין מטרות אלה של השיטה: הבטחת אפשרות גביית המס על ידי העברתו לידי אוצר המדינה לפני הגעת הכסף לידי הנישום המקבל, והיציבות התקציבית הנובעת מכך; הקדמת גביית המס לשלב התשלום, במקום בשלב הגשת דו"ח המקבל או בשלב השומה, שנים לאחר מכן; הקטנת אפשרות השכחה או ההשתמטות, אילו האחריות לתשלום המס הייתה נותרת בידי הנישום המקבל בלבד; הבטחת דיות הסכום הנגבה כדי לכסות את מלוא חבות המס הסופית (על ידי גזירת סכום הניכוי במקור מהתשלום ברוטו ולא מההכנסה החייבת המשוערת); וכן הפחתת מידת החיכוך בין הנישומים ובין שלטונות המס (הרי בגלל מנגנוני הניכוי במקור, מרבית הנישומים בישראל אינם נדרשים להגיש דוחות שנתיים כלל). חשיבות מנגנון ניכוי המס במקור אף משתקפת בעבירות הפליליות שנקבעו בפקודת מס הכנסה בקשר לאי ניכוי מס במקור כנדרש (סעיף 218) ואי העברת מס שנוכה במקור לידי פקיד השומה (סעיף 219). מבחינתו של מקבל תשלום, ניכוי המס במקור מהווה הקדמת תשלום המס המגיע מידיו על הכנסתו החייבת. בעניין זה סעיף 165 לפקודה ("קיזוז הניכוי") מורה: "הניכוי האמור יקוזז כנגד המס שיוטל על הכנסתו החייבת של מקבל ההכנסה בשנת המס שבה נעשה הניכוי או בשנת המס שלאחריה לפי ברירת פקיד השומה בשעת השומה או לפניה." (יוער כי באותו אופן סעיף 177(א) לפקודה קובע כי "סכום שנוכה בשנת המס במקור, לפי סעיפים 161 ו-170-164, מהכנסתו של הנישום באותה שנה, יראוהו כתשלום על חשבון המקדמות שאותו נישום חייב בהן לפי סעיף 175 בשל אותה הכנסה שממנה נוכה המס וזכאי הוא לקזז ממקדמותיו סכום שנוכה במקור באותה שנת מס שלגביה משתלמות המקדמות, ובלבד שיש בידו אישור בכתב בדבר הניכוי"). עם זאת, תקנה 7 לתקנות הנ"ל מבהירה כי "האמור בתקנות אלה אינו פוטר מקבל מלכלול בדין וחשבון על הכנסתו תשלומים בעד שירותים או נכסים שקיבל." סעיף 167 לפקודת מס הכנסה, על פיו פעל המשיב במקרה דנן, מסמיך את פקיד השומה לערוך שומת ניכויים (הוראה מקבילה נמצאת בסעיף 173 לפקודה לגבי ניכויים במקור ממקבלים שהם תושבי חוץ): "(א) אדם שהוראות סעיפים 161 או 164 חלות עליו ולא ניכה מס כאמור בהם או לא מסר דו"ח כאמור בסעיפים 161 או 166, או מסר דו"ח כאמור, אך לפקיד השומה יש טעמים סבירים להניח שהדו"ח אינו נכון – רשאי פקיד השומה לשום לפי מיטב שפיטתו את סכום המס שאותו אדם היה חייב לנכותו, ואין שומה זו פוטרת אותו אדם מכל אחריות אחרת לפי פקודה זו; דין שומה לפי סעיף זה כדין שומה לפי סעיף 145..." בהמשך לכך, בא סעיף קטן 167(ב) על מנת להסיר ספק בקשר להיקף סמכות השומה של פקיד השומה: "האמור בסעיף קטן (א) יחול גם כאשר לאדם שמהכנסתו צריך היה לנכות את המס נעשתה שומה או ניתן צו שאינם ניתנים עוד להשגה או לערעור לגבי השנה שאליה מתייחס הדו"ח, אם השומה או הצו לא כללו את ההכנסה שממנה צריך היה לנכות." כאמור, המערערת חולקת על שומת הניכויים שנערכה לגבי תשלומים לעארף, וזאת משורה של נימוקים שונים (ראו רשימת הסוגיות סעיף 5 לעיל). נפנה לטיעונים אלה עתה ונדון בכל אחד מהם. העדר חוב מס חברות אצל עארף על פי חומר הראיות, חברת עארף הגישה את דו"ח המס השנתי שלה לשנת 2015 ביום 1.9.2016, ואילו הדו"ח לשנת המס 2016 הוגש רק ביום 19.10.2022, כלומר זמן רב לאחר הגשת הערעור דנן. ההפסד המדווח של עארף לשנת המס 2015 היה 108,946 ש"ח והכנסה החייבת המדווחת לשנת 2016 (לפני קיזוז) הייתה 4,117 ש"ח. לדברי מנהלה של עארף, מר דרארגה, "כל החשבוניות שהוצאו על ידי ד. עארף דווחו למע"מ ולמס הכנסה בדוחות הכספיים שלה. .... לחברת ד. עארף אין חובות פתוחים למס הכנסה ואין שומות במחלוקת" (סעיפים 2 ו-3 לתצהירו). במכתב מיום 15.3.2020 (כלומר, בזמן עריכת ביקורת הניכויים למערערת), מר דרארגה כתב למר הררי כי "כל החשבוניות שהוצאתי לך, בגין העבודות שביצעתי עבור חברת פאר הדיור באתרים, דווחו למע"מ ונכללו בדוחות הכספיים של חברת ד. עארף עבודות בנייה בע"מ ח"פ 515148401". כפי שמציין המשיב (בין היתר בסעיף 24 לסיכומיו), אין דרך לדעת על פני הדוחות הכספיים ודוחות המס של עארף כי ההכנסות שהגיעו לה מהמערערת אכן נכללו בדיווח אם לאו. מכל מקום, נמצא כי לגבי שנות המס 2015 ו- 2016 לא נערכו לעארף שומות מס חברות לפי מיטב השפיטה ולפחות לגבי שנת המס 2016 דו"ח החברה נותר במצב שומת "00" – דהיינו, הדו"ח לא נבדק על ידי פקיד השומה (וראו עדות מר שמש מטעם המשיב, בעמוד 85, שורה 8 ושורה 23, לפיה הכנסות עארף לא נבחנו). מר שמש כן יכול היה לאשר כי למיטב הבנתו לחברת עראף אין חובות מס חברות פתוחים (עמוד 82, שורה 18 ושורה 27). לגישת המערערת, היכן שלא נקבע בשומות כי עראף חייבת לרשות המסים סכומי מס חברות בגין השנים 2015 ו- 2016 אין מקום לבוא בדרישות אל המערערת, בתור לקוחה של עארף: "דבר לא מנע ואינו מונע מהמשיב לפנות לד. עארף או לבעליה ולדרוש [מהם] כל דרישה ככל שלדעתו קיים חוב, והוא לא מצא לנכון לעשות כן בשום שלב לאורך שנות הדיונים בהליך השומתי והערעור. ולא בכדי לא עשה כן, שכן לד. עארף אין חובות למס הכנסה. המשיב אינו יכול לשים עצמו כמי שפועל בחלל ריק. השומה לא יכולה להיות 'סטרילית' וחד צדדית. משמצאנו כי חברת ד. עארף קיימת, וכי קיים בעלים לחברה, הרי שמוטל על המשיב ולו נטל מינימלי, לפנות לד. עארף לבחון אם יש לו טענות כלפיה, ביחס לשנים הרלוונטיות. והרי בסופו של יום שומת הניכויים נועדה לגבות מס בגין החוב של ד. עארף. האם יש חבות מס, האם יכולה להיות חבות מס (שנת המס העיקרית, 2015, התיישנה). ואם אין חוב, וגם לא יכול להיות חוב מס, הרי שהדבר חייב להשליך גם על שומת הניכויים." (מתוך 16 לסיכומי המערערת) מבחינה משפטית, ולנוכח תכליות שיטת ניכוי המס במקור, הדין איננו עם המערערת בנושא זה. ככל שחלה על המערערת חובת ניכוי במקור לגבי תשלומים לעארף, והיא לא ניכתה מס במקור כנדרש, ניתן לערוך לה, למערערת, שומת ניכויים מכוח סעיף 167 לפקודה, ללא קשר לטיפול השומתי שנעשה, או שלא נעשה, לעארף עצמה. בהקשר זה כל מה שניתן ללמוד מן האמור בסעיף 167(ב) לפקודה (ראו סעיף 23 לעיל) הוא שאילו כן הייתה נערכת שומה לפי מיטב השפיטה לעארף, או היה מוּצא לה צו בעקבות השגה, ובשומה זו או בצו זה כן הייתה נכללת ההכנסה שהגיעה לה מהמערערת – או אז לא ניתן היה לערוך למערערת שומת ניכויים לפי סעיף 167(א). אולם אין זה המצב כאן: לעארף לא נערכו שומות כאמור (ולא ניתנו צווים) וממילא לא נכללה ההכנסה הנדונה בשומות כאלה. כאמור לעיל, דוחות המס של עארף הראו הפסד או הכנסה חייבת מזערית. על פי הדוחות הכספיים לשנים 2015 ו- 2016 יחד, הרווח התפעולי של עארף היה בסכום שלילי. לא מן הנמנע כי ביקורת מס אצלה הייתה מובילה למסקנות אחרות והייתה נמצאת חבות במס חברות. לא נעסוק בכך כאן, אך בהעדר שומות בעניינה של עארף אין לדעת אם המס שהיה צריך להיות מנוכה במקור על ידי המערערת היה מביא לעודף גבייה אם לאו. להשלמת התמונה יצויין כי שומת הניכויים הנדונה כללה במקור נושאים נוספים שלא נותרו במחלוקת. בעת עריכתה, השומה נגעה לאי ניכוי מס במקור משני ספקים: עארף וכן בלו מון חברה להנדסה בע"מ. לגבי שתי החברות האמורות ניתנה על ידיי החלטה בתום דיון מקדמי שהתקיים ביום 8.6.2022 ולפיה המשיב יערוך בדיקה שמא בשל הטיפול השומתי אצלן ניתן להימנע מעשיית שומת ניכויים אצל המערערת. והנה ביום 24.8.2022 הודע לבית המשפט כי "בנסיבות העניין, מוסכם כי החיוב במס הנובע מסכומים שלא נוכו במקור מחברת בלו מון יבוטל". משמע, המשיב כן היה מוכן להפעיל שיקול דעת נוסף בהיבט זה ולא להתעלם כליל ממצב השומתי אצל המקבלים. מר שמש העיד מטעם המשיב כי לגבי חברת בלו מון נמצאו אסמכתאות מספיקות לכך שההכנסה שהתקבלה בידיה מהמערערת כן מוסו אצלה (עמוד 83, שורות 7-6). לעומת זאת, ובעקבות הבדיקות שעשה, המשיב לא היה מוכן לבטל את שומת הניכויים בכל הקשור לעארף. והנה דרך המלך לטפל בעודף מס שנוכה במקור – מצב שלמעשה יכול להתברר רק לאחר הגשת הדו"ח השנתי של המקבל – היא ביצוע החזר מס לידי המקבל. כבר ראינו כי "הניכוי... יקוזז כנגד המס שיוטל על הכנסתו החייבת" של המקבל (סעיף 165(א)). וכאשר סכום הניכויים עולה על המס המוטל, יחולו הוראות סעיף 159א(ב) לפקודה: "שילם אדם מס לשנת מס פלונית, בין דרך ניכוי ובין בדרך אחרת, יתר על הסכום שהוא חייב בו על פי הדו"ח שהגיש לפי סעיף 131, והדו"ח היה מבוסס על פנקסי חשבונות... תוחזר לו היתרה..." (קו ההדגשה איננו במקור) דהיינו, עודף ניכוי במקור על חבות במס על פי דו"ח אצל המקבל ממילא אמור להביא לביצוע החזר מס לידי המקבל. אולם תוצאה כזו איננה מביאה לפתיחה מחדש של נושא היקף חובת הניכוי במקור שחלה מלכתחילה על המשלם. מסיבה זו אין לומר כי שיקול הדעת של המשיב במקרה הנוכחי – אשר החליט לערוך למערערת שומת ניכויים למרות שאין לדעת היום אם עארף הייתה אמורה לשלם מס חברות ואין חובות מס קיימים אצל עארף – היה בלתי סביר באופן המחייב התערבות בית המשפט. לא הייתה מניעה חוקית לערוך שומות הניכויים ובנסיבות המקרה אינני מוצא עילה מתחום המשפטי המינהלי לפסול את שומות הניכויים אך מן הסיבה שרשות המסים לא מצאה לנכון למצות את הליכי השומה האפשריים מול עארף. העדר הפעולה בתיק של עארף, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, איננו פוטר את המערערת מחובתה כמשלמת/מנכה במקור. ניכוי מס במקור מתשלום באמצעות שיק דחוי כזכור, בהתאם לסעיף 164 לפקודה (אשר מכוחו הותקנו התקנות הנדונות), "... המשלם... ינכה בשעת התשלום מן הסכום המשתלם מס באופן ובשיעורים שנקבעו" (קו ההדגשה איננו במקור). כמו כן, על פי סעיף 1 לצו הקביעה, "תשלומים בעד שירותים או נכסים" הם "סכומים המשתלמים... בין במישרין ובין בעקיפין, בין בתשלום חד-פעמי ובין בשיעורים ... והכל בין בכסף בין בשווה כסף...". ולפי תקנה 2(א) לתקנות, "משלם המשלם למקבל תשלומים... ינכה מתשלומים אלה מס...". לא יכול להיות ספק כי תשלום באמצעות שיק הוא "תשלום" לעניין חובת ניכוי המס במקור, בדיוק כפי שתשלומים במזומן (בשטרות כסף), בהעברה בנקאית או בעין (שווה כסף) הם בבחינת תשלומים שעשויים להקים חובת ניכוי מס במקור בשעת התשלום. הוראות ניכוי המס במקור שבפקודה ובתקנות מנוסחות – בכוונה – בצורה רחבה וכללית, על מנת לתפוס ברשתן תשלומים המבוצעים באמצעים שונים ומגוונים. העברת ערך כספי למוכר נכס או לנותן שירות באמצעות המחאה (שיק) היא ודאי בבחינת "תשלום" לעניין זה. יוער כי כאשר תשלום מבוצע באמצעות שיק ורשום בו סכום לפקודת המקבל (מוכר הנכס או נותן השירות), ברי כי משמעות ה"ניכוי" של המס הוא תשלום סכום כסף אחר, נפרד, לידי פקיד השומה. בחלק ח' להלן נשוב לנושא גובה הסכום הנוסף הזה, המשתלם לאוצר המדינה, ביחס לסכום השיק עצמו. כאן ניטשת מחלוקת אשר לעיתוי חובת הניכוי כאשר השיק הוא דחוי ("שיק מאוחר" בלשון פקודת השטרות). ובפרט, האם חובת ניכוי המס במקור מתגבשת כבר עם מסירת השיק הדחוי לידי המקבל, או שמא החובה חלה בתאריך העתידי הנקוב בשיק או אף לאחר מכן. בנושא זה המערערת גורסת כי : "חובת ניכוי מס במקור היא חובה המותנית בתשלום. הבסיס העומד ביסודה הוא בסיס מזומן. קרי תשלום בפועל. בסיטואציה שבה ניתן שיק דחוי לא מתקיים מרכיב התשלום. תשלום בשיק דחוי הוא התחייבות לשלם, או בטוחה שהחוב ישולם, וכל עוד השיק לא נפרע הרי שהוא לא שולם. כמו שהתשלום נדחה כך גם הניכוי." (סעיף 10 לסיכומי התגובה מטעם המערערת) לטעמי, החובה לנכות מס במקור חלה על המשלם במועד מסירת השיק לידי המקבל. על פי פקודת השטרות [נוסח חדש], "שיק הוא שטר חליפין משוך על בנקאי ובר-פרעון עם דרישה..." (סעיף 73(א)). בהתאם לסעיף 3(א) לפקודת השטרות, "שטר-חליפין הוא פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב... בה נדרש האדם שאליו ערוכה הפקודה לשלם לאדם פלוני או לפקודתו... סכום מסויים בכסף, עם דרישה או בזמן עתיד קבוע...". סעיף 73(ב) מבהיר את המובן מאליו: "שיק יכול שהתאריך הנקוב בו יהיה מאוחר מיום הוצאתו, אולם שיק כזה (שיק מאוחר) לא יהיה בר-פרעון ולא יהיה ניתן לקיבול, אלא מתאריך הנקוב בו". אשר ל"הוצאת שיק", המונח "הוצאה" מוגדר בסעיף 1 לפקודת השטרות כ"מסירה ראשונה של שטר או של שטר חוב, כשהם שלמים בצורתם, לאדם הנוטל אותם בתור אוחז". "מסירה" היא "העברת החזקה מאדם לאדם...". סעיף 20(ג) מוסיף כי "שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך... חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר" (קווי ההדגשה לעיל אינם במקור). לדעתי, עולה ממכלול הוראות אלה כי לעניין התיבה "שעת התשלום" המופיעה בסעיף 164 לפקודת מס הכנסה, תשלום באמצעות שיק – ובכלל זה אף שיק שהתאריך הנקוב בו מאוחר מיום הוצאתו – מתרחש בעת מסירת (הוצאת) השיק על ידי המושך (המשלם) לידי הנפרע (המקבל) – ובמועד זה מתגבשת חובת ניכוי המס במקור אצל המשלם. יש לזכור כי מנגנון ניכוי המס במקור מושתת על יסודות של פשטות, בהירות ומיידיוּת. חובותיו של המשלם אמורות להיות ברורות. על כן, ומעבר לניתוח המשפטי המבוסס על הדין הכללי (פקודת השטרות), אם למשל נמסר שיק למקבל ביום 1 בינואר כאשר השיק ניתן לפרעון בתאריך 1 במאי, דחיית חובת ניכוי המס במקור החלה על המשלם ליום 1 במאי עלולה לפתוח פתח לשכחה ואי ביצוע, ותדרוש מן המשלם הן מעקב רישומי והן שמירת מקורות כספיים מספיקים להעברת סכום הניכוי לידי פקיד השומה במועד העתידי. לכך יש להוסיף כי כאשר התשלום עבור נכס או שירות שכבר סופק נפרס באמצעות שיקים דחויים (כגון במקרה הנוכחי), אזי בדרך כלל זכאות המקבל להכנסה מן העסקה כבר התגבשה וחבות המקבל במס קמה על בסיס מצטבר. ויוזכר: שיטת ניכוי המס במקור איננה אלא דרך נוחה ויעילה לגביית המס המגיע על הכנסת המקבל. במבט זה, דרישת ביצוע הניכוי במקור בעת מסירת השיק (ולא בתאריך העתידי הרשום על גבי השיק) איננה חריגה: במקרים רבים ושכיחים ההכנסה החייבת במס כבר נוצרה בידי מקבל המדווח על בסיס מצטבר. יוער כי בתיק הנוכחי אין כל סימן לכך שעארף לא הייתה חייבת בדיווח על בסיס מצטבר, שהוא כידוע בבחינת הכלל. ובהמשך לאמור, עוד יצוין כי בניגוד למקרים רבים בהם סדרת שיקים דחויים נמסרת לפני אספקת הנכס או השירות (כלומר, לפני השלמת עסקת היסוד) ועוד עלולה להיווצר עילה לביטול ההמחאות על ידי המושך (למשל, בשל כשלון תמורה מצד המקבל), כאן השיקים הנדונים נמסרו לעארף לאחר מתן השירותים על ידיה למערערת, כך שביטול השיקים מסיבה כגון זו לא היה צפוי לקרות. הדברים ברורים אף יותר כאשר מדובר בשיק סחיר, דהיינו שטר הניתן (בהווה) להמחאה (הסבה) לצד שלישי – אף אם השיק עצמו דחוי (ויצוין כי לפי פקודת השטרות, ברירת המחדל היא כי שטר שהוצא הוא סחיר ורק "שטר שיש בו מלים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר, השטר כשר בין הצדדים שבו לבין עצמם, אך אין הוא סחיר" (סעיף 7(א)). במקרים בהם השיק הוא סחיר, ההנאה הכלכלית של המקבל יכולה להיות מיידית, ובכוחו לסחר את השיק (עם שיעור נכיון או בלעדיו) לאלתר. לדעתי, אפשרות זו מבליטה את ההצדקה לדרוש מן המשלם את ניכוי המס במקור בעת מסירת השיק לידי המקבל, ולא לאחר מכן (אם כי לטעמי חובה כזו קיימת, כאמור, גם לגבי שיק שסחירותו הוגבלה; בערעור הנוכחי אין צורך להכריע בסוגיה אחרונה זו). חיזוק כללי לאמור לעיל ניתן למצוא בהוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג-1973. כידוע, בהתאם לאותן הוראות, ובהתקיים תנאים שונים, על הנישום לרשום "תקבול" או "תשלום" בסוגי התיעוד וספרי החשבון המנויים שם (לדוגמה, "ספר תקבולים ותשלומים" כאמור בסעיף 12 להוראות, בו נדרש הנישום לרשום "כל תקבול וכל תשלום הנוגעים להכנסות והוצאות העסקיות"). בסעיף 1 להוראות האמורות, מוגדר המונח "תקבול" – שהוא למעשה תמונת הראי למונח "תשלום", שאיננו זוכה להגדרה נפרדת בהוראות – כדלקמן: "כל סכום במזומן, בשטר, או בשיק שהתאריך הנקוב בו מאוחר מתאריך קבלתו, או בכרטיס אשראי, שקיבל הנישום, במישרין או בעקיפין, במהלך עסקו;" סעיף 1 ממשיך ומגדיר את המנוח "מזומן" לאמור: "לרבות שיק שקיבל הנישום ושהתאריך הנקוב בו אינו מאוחר מתאריך קבלתו". ודוק: לפי ההוראות, חובות הרישום מתייחסות ל"תקבול" כהגדרתו לעיל – ולא רק ל"מזומן" (בין היתר, לגבי שובר קבלה – סעיף 5(א); לגבי ספר פדיון יומי – סעיף 6(א)(3); לגבי סרט קופה רושמת – סעיף 7(א)(1); ספר קופה – סעיף 11(ב)(1); וספר תקבולים ותשלומים – סעיף 12(ב)). נזכיר גם את סעיף 19א(א) להוראות ניהול הפנקסים, הדורש במפורש רישום מיידי של קבלת שיקים דחויים (סעיף קטן זה הוסף בעבר בתקופה בה בספר קופה ובספר תקבולים ותשלומים נדרש רישומם של תקבולים במזומן בלבד). והנה במקרה הנוכחי, נמצא כי בעת עריכת ההסכם בין המערערת ובין עארף בחודש מאי 2016 נמסרה לידי עארף, כבר אז, סידרה של 60 שיקים סחירים המשוכים על בנק לאומי, שלא הייתה מניעה להסב אותם לצדדים שלישיים. לעארף הייתה שליטה בשיקים למן מועד הוצאתם. לדעתי, התרחשות זאת כשלעצמה הקימה אצל המערערת – לאלתר – חובת ניכוי מס במקור. חובה זו לא קוימה ובגין מחדל זה (בין היתר) נערכה שומת הניכויים מושא הערעור. יתרה מזו, מנהלה של עארף, מר דרארגה, אף חזר והעיד כי בפועל הוא כן ניכה (סיחר) את השיקים: ראו בעמוד 48, שורה 8 ("הייתי פורט אותו [את השיק]"; עמוד 51, שורה 1 ("ניכיתי אותם אצל חלפן"); עמוד 51, שורה 26 עד שורה 31 ("... הייתי פורט את הצ'ק .... ש:... זה מה שעשית כל פעם? ת: כל פעם"). דהיינו, כוונת הצדדים הייתה לצייד את עארף בשיקים סחירים הניתנים לנכיון מיידי וכך נהגו הלכה למעשה – אמנם אגב החלפת השיקים של בנק לאומי בשיקים דומים מהבנק הבינלאומי הראשון. ויובהר בהקשר זה כי החלפת השיקים של בנק לאומי בשיקים של הבנק הבינלאומי הראשון איננה מעלה או מורידה: חובת הניכוי במקור כבר התגבשה עם מסירת השיקים הראשונים לידי עארף. אדרבה, השתלשלות הדברים המורכבת עליה סופר בתיק זה ממחישה את חשיבות הפשטות והבהירות בזיהוי האירוע המחולל את חובת הניכוי, ובמקרה הנוכחי, מסירת 60 השיקים המקוריים. נטען על ידי המערערת כי מרבית השיקים המשוכים על ידי הבנק הבינלאומי הראשון נמסרו לידי עארף לאחר תום שנת 2017, דהיינו מעבר לתקופה הנדונה בשומת הניכויים שנערכה למערערת (וראו סעיף 13 לעיל). אין בפני די ראיות על מנת לקבוע ממצא ברור בנושא זה. אכן יש לציין כי ככל הנראה – בניגוד למקרה של השיקים של בנק לאומי – השיקים של הבנק הבינלאומי הראשון לא נשאו 60 מספרים רציפים אלא מספרים ספורדיים, במקבצים לא סמוכים (29 השיקים של הבנק הבינלאומי הראשון שנפרעו בשנים 2017, 2018 ו- 2019 נשאו מספרים מ- 272 ועד 2361, ובין היתר היו מקבצי שיקים ממספר 1482 עד 1487, וממספר 1813 עד 1816). הדבר עשוי ללמד על כך שהשיקים של הבנק הבינלאומי הראשון לא נמסרו בחבילה אחת אלא לסירוגין, כפי שמר דרארגה אכן העיד. אולם, כאמור, הגעתי למסקנה כי חובת ניכוי המס במקור חלה על המערערת כבר עם מסירת השיקים המקוריים במעמד כריתת ההסכם עם עארף במאי 2016, כך שעניין מועדי מסירת השיקים החליפיים איננו רלבנטי ואיננו מחייב קביעת ממצא על ידיי לכאן או לכאן. בפועל, בשומה שהמשיב הוציא, הוא "מיקם" את חובת הניכוי במקור מהשיקים בשנת 2017 (ולא בשנת 2016) – ראו סעיף 9 לסיכומי המשיב. לטעמי, בכך פעל המשיב לפנים משורת הדין (או מתוך שגגה), והחיוב אמור היה להתגבש כבר במחצית שנת 2016 כמוסבר. עם זאת, אינני מוצא לנכון, בנסיבות העניין, להורות למשיב להחמיר היום עם המערערת בנקודה זו. השלכות אי פרעון חלק גדול מן השיקים אין חולק כי מכלל השיקים השונים שנמסרו לידי עארף רק שבעה נפרעו בשנת 2017 (בסכום כולל של כ- 426 אלף ש"ח) ועוד 22 שיקים נפרעו על פני השנים 2018 ו- 2019 (בסכום כולל נוסף של כ- 1,338 אלף ש"ח). לדעת המערערת, אין הצדקה לעריכת שומת ניכויים כאשר חלק הארי של השיקים שנמסרו כלל לא נפרע. כך נטען בנושא זה: "אין למסות שיק שלא נפרע ללא קשר למועד העברת הניכויים ברגיל. והרי אם החברה הייתה מנכה מס במקור במועד הוצאת השיק, ובהמשך היה מתברר כי השיק לא נפרע, רשאית הייתה החברה לדרוש לתקן את הדוח... איך ניתן לחייב במס במקור בגין שיק שלא נפרע? מדובר בחיוב במס על כלום ושום דבר..." (מתוך סעיפים 9 ו- 11 לסיכומי התגובה מטעם המערערת) כבר כאן יש להדגיש: אם חלה על משלם חובת ניכוי מס במקור בעת מסירת שיק למקבל – כפי שאכן קבעתי לעיל – אזי לעניין חובת הניכוי אין כל נפקות לפרעון או אי פרעון השיק לאחר מכן. הימנעות מפרעון השיק (או העדר אפשרות לפורעו) איננה גורעת מעצם ביצוע "התשלום" הגלום במעשה מסירת השיק; זה המעשה שמגבש את חובת ניכוי המס במקור אצל המשלם, מהטעמים שפורטו לעיל. הדברים תקפים ביתר שאת כאשר השיק הוא סחיר ובכוחו של המקבל להיפרד ממנו (כנגד קבלת תמורה מצד שלישי) ללא כל קשר לפרעון השיק בפועל על ידיו. הגשמת תכליותיו של מנגנון ניכוי המס במקור, המבוסס כאמור על גבייה מיידית ופשוטה, איננה מתיישבת עם המתנה למועד פרעון שיק – על הדחייה, אי הוודאות וקשיי המעקב הכרוכים בה. על כן, לכתחילה מתגבשת חובת הניכוי בעת מסירת השיק. שאלה נפרדת היא האם בדיעבד, אגב עריכת שומת ניכויים למשלם, על פקיד השומה להביא בחשבון את נסיבת אי פרעון השיק? במישור אחרון זה, עוסק בית המשפט בביקורת שיפוטית על סבירות שיקול הדעת המינהלי של פקיד השומה אם הוא סירב להביא בחשבון עובדת אי פרעון השיק. שקלתי את טענות המערערת בנושא זה אולם בנסיבות המקרה אינני יכול לקבלן. ראשית, העובדה שהשיקים המשוכים על בנק לאומי היו סחירים מפחיתה מנפקות עניין הפרעון ואיננה מצדיקה התחשבות מקלה במערערת לנוכח אי פרעון חלק מהשיקים. שנית, ההכנסה ממתן השירותים (אספקת הפועלים) אכן התגבשה בידי עארף. כאמור, אין כל סימן או ראיה בתיק המראה כי עארף דיווחה על הכנסותיה על בסיס מזומן. לפיכך ניכוי המס במקור על ידי המערערת, כאמצעי לגביית המס המגיע מידי עארף, נדרש בין אם עארף הציגה את שיקים לפרעון אם לאו. שלישית, הדרך להביא בחשבון אי פרעון שיק שנמסר בתמורה למכירת נכס או מתן שירות מותווית בפקודה ובתקנות. נניח כי שיק נמסר כתשלום עבור נכס או שירות ומס מנוכה במקור באותה עת ("בשעת התשלום") כנדרש. לימים השיק לא נפרע. אם מדובר במצב זמני – למשל השיק המסוים הוצג וחולל ולאחר מכן בוצע התשלום באופן אחר – אין סיבה מיוחדת להקל בנושא חובת ניכוי המס מלכתחילה לגבי השיק המקורי. ואם לעומת זאת מדובר במקרה של חוב אבוד שלעולם לא ייגבה, אזי הפתרון נמצא ביכולת המקבל (מוכר הנכס או נותן השירות) לדרוש הכרה בהוצאה בשל כך (על פי סעיף 17(4) לפקודה) וככל שנוצר עודף מס, לדרוש החזר המס שנוכה ממנו במקור (בהתאם לסעיף 159א(ב) לפקודה – ראו סעיף 31 לעיל). ואכן ברוח זו העיד מר שמש מטעם המשיב: "... אף אחד לא מונע מאותו בן-אדם [מקבל השיק – ה"ק] לבוא ולהוציא חשבונית זיכוי ולקבל את ההחזר מס שמגיע כלומר אם אחר כך יהיה מגיע לו החזר מס, הוא יוציא את התיקון של ההכנסה ויקבל את ההחזר מס." (עמוד 91, שורה 6 עד שורה 8) רביעית, וחשוב אף יותר, בנסיבות המקרה הנוכחי, ההימנעות מפרעון השיקים הייתה מכוונת וקשורה לעצם הליכי השומה והערעור אצל המערערת. יוסבר: מר הררי הצהיר, כזכור, כי פרעון השיקים הוקפא "עקב הליכי השומה והערעור ועד לברור הסוגייה" (ראו סעיף 14 לעיל). מר דרארגה הצהיר דברים זהים. בחקירתו הנגדית, מר הררי הרחיב: "ש : מתי הפסיקו [השיקים] להיפרע? ת: כשהתחיל כל העניין הזה של התיק של מס הכנסה. ש : למה לא המשכת פשוט לשלם וניכית מס במקור? ת: כי ידעתי שאם יקרה פה מצב שאני צריך לשלם, אז זה בעצם כסף שלו, שצריך לנכות מהחוב. ש : ... מה הבעיה, תנכה ותיתן לו את היתרה, תנכה את ה-30% ממה שצריך לנכות ותיתן לו את היתרה, למה להפסיק לשלם, למה שהוא לא ירצה לפחות לקבל, 70% מהכסף? ת: אם התיק הזה יסתיים ונדע שבאמת אני משלם לו ולא פעמיים את אותו סכום, אז זה מה שאני אעשה. ... ש: ... זה היה מהלך חד-צדדי של פאר הדיור או שזה בהסכמה עם ד.עארף? ת: זה בהסכמה עם ד.עארף" (עמוד 30, שורה 7 עד שורה 16; עמוד 31, שורה 6 עד שורה 8). מן העדויות הנ"ל נלמד כי פרעון השיקים יכול היה להימשך אולם הופסק ביוזמת הצדדים, משהבינו כי פקיד השומה דורש מהמערערת לנכות מס במקור. במצב כגון זה, אין סיבה לצפות מפקיד השומה להימנע מעריכת שומת ניכויים (בקשר לחובת ניכוי שקמה בעת מסירת השיקים המקוריים) אך בשל החלטתם של המשלמת והמקבלת להביא לאי פרעון השיקים לנוכח המחלוקת עם פקיד השומה בנושא הניכוי במקור עצמו (טענה שהיא מסוג bootstrapping). על כן, אינני מוצא עילה להתערב בשיקול דעתו של המשיב בעריכת שומת הניכויים בנסיבות הנתונות. האם חובת הניכוי במקור נוגעת גם למרכיב המע"מ? בחשבוניות המס שהוציאה עארף למערערת עבור אספקת פועלים נכלל מרכיב של מס ערך מוסף (בחלק מהתקופה, לפי שיעור של 18%, ולאחר מכן לפי שיעור של 17%). שומת הניכויים כפי שנערכה על ידי המשיב התייחסה לתשלומים ששילמה המערערת על חשבון השירות וזאת ללא הבחנה בין חלק סכום התשלום לפני מע"מ ובין מרכיב המע"מ המתווסף עליו. לדעת המערערת אופן זה של עשיית השומה הוא שגוי וחובת ניכוי המס במקור מכוונת רק לסכום התשלום לפני מע"מ: "ניכוי המס במקור נועד כדי להבטיח גביית מס ההכנסה ממקבל התשלום. מס הכנסה נגבה על הכנסות בניכוי הוצאות לפני מע"מ, ולכן על פניו מרכיב המע"מ לא אמור להיות רלוונטי לחובת ניכוי המס במקור. חיוב המקבל במע"מ מגדיל אפקטיבית את שיעור ניכוי המס במקור ללא טעם נראה לעין. ... ... מבחינה מהותית ותכליתית אין כל הצדקה לניכוי מס במקור ממרכיב המע"מ: אין כל קשר בין תשלום המע"מ לניכוי המס במקור מההכנסה. עוסקים הינם ניטרליים למע"מ. המע"מ נזקף לצרכן הסופי. אין שום קשר בין ניכוי מס במקור למע"מ ואין לחייב בגין מרכיב זה בשומה ולנטרל את המע"מ מכל התשלומים." (מתוך סעיפים 56 ו- 60 לסיכומי המערערת) נזכיר כי לפי צו הקביעה, ה"תשלומים" שמהם יש לנכות מס במקור הם סכומים המשתלמים: "בעד שירותים, בעד נכסים או בעד שירותים ונכסים, בין במישרין ובין בעקיפין, בין בתשלום חד-פעמי ובין בשיעורים, בין על חשבונם הם ובין מטעמו או על חשבונו של אדם אחר, והכל בין בכסף בין בשווה כסף, לרבות סכומים המהווים החזר הוצאות לרבות מס ערך מוסף על פי חוק מס ערך מוסף...". לטענת המערערת המילים "לרבות מס ערך מוסף על פי חוק מס ערך מוסף" מתייחסות אך ורק לחמש המילים הקודמות להן, קרי "לרבות סכומים המהווים החזר הוצאות", ואילו בכל מצב אחר אין חובה לנכות מס במקור ממרכיב המע"מ. לדעת המערערת מסקנה זו מתבקשת לאור פיסוק המשפט, ובפרט לאור העדר פסיק בין שתי התיבות הנ"ל. אינני מוצא כל הגיון בפרשנות זו, לפיה דווקא במקרה המסוים של תשלום שהוא "החזר הוצאות" יש לנכות במקור גם ממרכיב המע"מ ואילו בכל מקרה אחר – אין לנכות כאמור. לא מצאתי דבר שמייחד "החזר הוצאות" בהקשר זה. אכן עדיף היה אילו מתקין הצו היה שׂם פסיק גם לפני המילים "לרבות מס ערך מוסף וכו'". אולם לדעתי הכוונה ברורה וכי מוטלת חובת ניכוי במקור גם על מרכיב המע"מ בכל המצבים. כוונה זו נלמדת באופן מובהק מהשוואת צו הקביעה הנדון לחיקוקים קרובים בהם התיבה "לרבות מס ערך מוסף על פי חוק מס ערך מוסף" מופיעה בהקשר זהה כאשר היא מופרדת משאר המלל על ידי פסיקים משני הצדדים. כמו כן, בהוראות קרובות אחרות, מצויה המילה "ולרבות" – עם וו החיבור – בין נושא החזר ההוצאות ובין נושא מס הערך המוסף, באופן המראה שוב שמדובר בשני עניינים שונים. אין כל סיבה טובה לפרש את הניסוחים "לרבות", "ולרבות", ו-", לרבות" באופנים שונים, ולטעמי בכל החיקוקים הנ"ל, שדנים במטריה דומה ביותר, הכוונה היא שחובת ניכוי המס במקור תחול גם על מרכיב המע"מ בתשלום למקבל. והנה, כפי שהמשיב העיר בסיכומיו (בסעיף 50), בהגדרה המקורית של המונח "תשלומים בעד שירותים או נכסים" בצו הקביעה הנדון, נאמר "לרבות סכומים המהווים החזר הוצאות ולרבות מס ערך מוסף...", כלומר, עם וו החיבור. ככל הנראה מתוך אי תשומת לב, או מכל סיבה תמימה אחרת, וו החיבור נשמטה כאשר ההגדרה האמורה הוחלפה בשנת 1983 (קובץ התקנות 4478, תשמ"ג, בעמוד 1067). טענה אחרת בפי המערערת, שפותחה בעיקר בסיכומי התשובה מטעמה (בסעיפים 18 עד 20 שם), היא ששר האוצר כלל לא היה מוסמך לקבוע כי מרכיב המע"מ יהיה חלק מ"תשלום בעד שירותים או נכסים" אשר ממנו יש לנכות מס במקור. מדוע? מפני שסעיף 164 לפקודה מסמיך את השר להטיל חובת ניכוי במקור על "כל המשלם או האחראי לתשלומה... של כל הכנסה אחרת", ואילו מרכיב המע"מ איננו חלק מן ה"הכנסה" המשתלמת: "אין סמכות לשר, לקבוע ניכוי מס במקור, מתשלומים שאינם משקפים הכנסה. המע"מ אינו הכנסה, הוא מס עקיף, שמתגלגל בין העוסקים עד לצרכן הסופי. העוסקים אדישים (ניטרליים), למע"מ. הם פקיד גביה שמקזז ומעביר את המע"מ. המע"מ הוא לחלוטין אבל לחלוטין לא הכנסה בידם." (מתוך סעיף 19 לסיכומי התגובה) ברי כי משמעות קבלת טיעון זה תהיה כי צו הקביעה הנדון, וכן כל יתר הצווים המקבילים שנזכרו לעיל, הם בבחינת ultra vires בכל הנוגע למרכיב מס הערך המוסף וכי הדרך הנהוגה בנושא זה על פני כל השנים – לרבות על ידי המערערת עצמה – הייתה לא נכונה (וראו את ההוראות המקצועיות של רשות המסים – החב"ק – בנושא סעיף 164 לפקודה, בסעיף 2.4). לדעתי המסקנה הנ"ל איננה מתחייבת מנוסח הסמכת השר. הגדרת המונח "הכנסה" בסעיף 1 לפקודה היא "סך כל הכנסתו של אדם מן המקורות המפורשים בסעיפים 2 ו- 3 בצירוף סכומים שנקבע לגביהם בכל דין שדינם כהכנסה לענין פקודה זו". בהקשר הנוכחי (מכירת נכסים ומתן שירותים) המקור הרלבנטי הוא סעיף 2(1) לפקודה, דהיינו "השתכרות או ריווח מכל עסק או משלח יד...". ככלל, ה"השתכרות" תיגזר מתנאי ההסכם שנכרת בין המוכר ובין קונה. וכאשר המחיר החוזי מגלם (גם) מרכיב שנועד לכסות את חבות המוכר במס ערך מוסף, לכאורה ההשתכרות כוללת את מלוא החיוב החוזי המוטל על הקונה. הרי הצדדים לעסקה היו חופשיים להסכים על כל סכום תמורה אחר, אפילו סכום שאיננו משפה את המוכר בגין מלוא חיובו במע"מ. יתרה מזו, ההיקף הסופי של חיוב המוכר במע"מ איננו עניינו של הקונה שחייב לנכות מס הכנסה במקור, והאפשרות שהמוכר יגיש, למשל, דו"ח מתקן לשלטונות המע"מ ויטען לחבות נמוכה יותר – איננה אמורה להשפיע על היקף ניכוי מס ההכנסה במקור. ודוק: המחויב במע"מ הוא המוכר עצמו ודומה כי הוא איננו משמש "נאמן" עבור אוצר המדינה לגבי מרכיב המע"מ הנגבה מן הלקוח (לדוגמה, אם המוכר גבה מן הלקוח תמורה חוזית בסך 117 ש"ח, הרי כל הסכום שייך למוכר והוא יתחייב, בכפוף לדין, במע"מ בסך 17 ש"ח בשל העסקה – כאשר גם סכום זה עשוי להתקזז כנגד מס תשומות בו נשא המוכר ובפועל כל ה- 117 ש"ח יישארו בידיו). אמנם לעניין הדיווח לפקיד השומה סכום ההכנסות של נישום יירשם ללא מע"מ – ראו (לגבי חבר בני אדם) הדו"ח השנתי בטופס 1214, חלק י"ד, שם בשדה 094 על הנישום לרשום "מחזור (ללא מע"מ)". באותו אופן סכום ההוצאות בייצור ההכנסה שנתבע איננו כולל את רכיב המע"מ. על ידי כך נמנעת תוצאה של הטלת "מס על מס" (מס הכנסה על גבי מס ערך מוסף). כך גם במסגרת הדוחות הכספיים של הפירמה: בדו"ח הרווח וההפסד, שורת ההכנסה תירשם בנטרול מרכיב המע"מ (וינוהל חו"ז מע"מ נפרד המשקף מס עסקאות ומס תשומות). אולם עובדות אלה אינן מובילות בהכרח למסקנה כי במישור המשפטי מלוא התמורה החוזית איננו בבחינת "הכנסה" כמשמעות מונח זה בסעיף 1 ובסעיף 164 לפקודה. עוד נציין כי סעיף 2 לצו הקביעה מורה כי "תשלומים בעד שירותים או נכסים יהיו הכנסה לעניין סעיף 164 לפקודה", כאשר המושג "הכנסה" כמשמעותו בסעיף 1 לפקודה כולל גם "סכומים שנקבע לגביהם בכל דין שדינם כהכנסה לעניין פקודה זו" (קו ההדגשה איננו במקור). ניתן לגרוס כי סעיף 2 לצו מהווה "דין" לצורך זה. באותו הקשר השוו את דברי כבוד השופט מינץ בעניין עמינח הנ"ל (בסעיף 22 לפסק הדין), שם העיר כי "... לעניין זה אין צורך לתור אחר מקור ממקורות ההכנסה המנויים בסעיפים 2 ו- 3 לפקודה על מנת לסווג תשלומים כאמור כהכנסה לענייננו, שכן הצו מורה מפורשות כי תשלומים אלה ייחשבו כהכנסה לצורך סעיף 164 לפקודה." ואפילו אם קיים ספק לגבי היקף משמעות המונח "הכנסה" לעניין זה, אפשר לקרוא את סעיף 164 לפקודה כך שהוא בראש ובראשונה מסמיך את שר האוצר לקבוע סוגי הכנסה נוספים – מעבר לפריטי ההכנסה המוזכרים במפורש ברישא של סעיף 164, כגון הכנסה עבודה – לגביהם תחול חובת ניכוי מס במקור. סוג הכנסה אחד כאמור הוא הכנסה עסקית ממכירת נכסים או מתן שירותים. ומשנקבע סוג הכנסה כאמור, סעיף 164 סיפא ממשיך ומורה כי המשלם ינכה מס "מן הסכום המשתלם". צו הקביעה משלים הוראה זו ומפרט בהרחבה מהו הסכום המשתלם – למשל, "לרבות סכומים המהווים החזר הוצאות" ולרבות "מס ערך מוסף". על פי קריאה זו, די בכך שהתמורה בעד הנכסים או השירותים היא הכנסה לפי סעיף 2(1) לפקודה בידי המקבל כדי להכשיר ניכוי מס במקור ממנה לפי סעיף 164, ואילו נושא המע"מ מופיע כחלק מהבהרת היקף "הסכום המשתלם" המוזכר בסעיף 164 סיפא. מכל מקום, לאור זאת שתקנות הניכוי במקור השונות, רובן ככולן, מזכירות במפורש את מרכיב המע"מ כחלק מן התשלום ממנו יש לנכות, אזי גם אם קיים סימן שאלה אשר לגבולות האמתיים של המילה "הכנסה", לטעמי, יציבות הדין מחייבת זהירות במלאכת הפרשנות בהקשר זה. לפיכך, אינני מוכן להצהיר כי צו הקביעה, בהזכירו מס ערך מוסף, הותקן בחריגה מסמכות השר. עריכת שומת הניכויים תוך גילום הסכומים המשיב ערך את שומת הניכויים הנדונה בדרך של גילום כל סכומי התשלום מהם לא נוכה מס במקור. לדעת המשיב: "בפסיקה נקבע כי ככלל כאשר המשלם שילם למקבל סכום שממנו נדרש לנכות ממנו מס במקור, אך המשלם לא עשה זאת, הדרך הנכונה היא גילום הסכום... ... ... בנסיבות שבהן המשלם לא הוכיח שהמקבל דיווח על ההכנסה אזי יש סיכון שהמקבל קיבל סכום שעליו הוא לא שילם מס. אין מקום להטיל סיכון זה על רשות המיסים, בוודאי לנוכח תכלית מנגנון הניכוי במקור והקלות שבה המשלם יכול למנוע את הנזק: פשוט לנכות מס במקור כנדרש." (מתוך סעיף 44 לסיכומי המשיב) מנגד, המערערת גורסת כי: "שומה הניכויים צריכה לשקף את המס שהיה הנישום אמור לנכות מהסכום ששולם על פי החשבונית שקיבל והשיק שנתן. היא לא אמורה לשקף סכום תיאורטי שלא קשור להסכמה המסחרית, לעבודה ולשירות שניתן, לחשבונית שהוצאה ותמורה העסקית ששולמה בגינה. מדובר בחיוב שהוא בעליל חיוב ביתר חסר כל קשר למציאות. פשוט ניפוח של השומה." (מתוך סעיף 44 לסיכומי המערערת) סעיף 164 לפקודה, צו הקביעה הנדון ותקנות הניכוי הנדונות אינם מזכירים את נושא הגילום. לפי תקנה 2(א) לתקנות, מצוּוה המשלם לנכות מס, בשיעור הנקוב שם, "מתשלומים אלה". מתעוררת אפוא השאלה מהו גובה התשלום ממנו יש לנכות מס במקור? להבנתי, התשובה לשאלה זו תימצא בנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה, ובפרט לאחר בחינת כוונת הצדדים להתקשרות: האם התכוונו הצדדים לכך שסכום נטו מסוים יוותר בידי המקבל לאחר ניכוי מס במקור, או שמא הוסכם ביניהם רק על תשלום סכום ברוטו שעלול להיות מופחת כתוצאה מניכוי מס במקור? כוונה כזו – לכאן או כלאן – עשויה להתברר על פי חוזה ההתקשרות (מכר הנכס או מתן השירות), מסמכים ותכתובות נוספים מזמן העסקה, אמירות הצדדים בזמן העסקה, ממכלול הנסיבות שליוו את עשיית העסקה וגיבוש תנאיה, וגם מעדויות שנמסרו בעת בירור המחלוקת בבית המשפט. והנה אף המשיב דנן איננו טוען כי קיים עקרון גורף המחייב גילום סכומים בכל מקרה: "ויודגש, המשיב אינו שולל כי במקרה קונקרטי הנישום – שנטל הראיה והשכנוע מוטלים על כתפיו – יוכיח כי אין מקום לבצע גילום. אולם, בענייננו, המערערת לא עמדה בנטל זה." (מתוך סעיף 44 לסיכומי המשיב) אמנם ניתן לתהות אם קיימת "חזקת גילום" שעל הנישום המערער לסתור (כחלק מנטל השכנוע הכללי המוטל עליו), או שמא ברירת המחדל היא שאין מקום לגילום אלא אם פקיד השומה יכול להצביע על נסיבות שמצדיקות מסקנה אחרת. אינני צריך להכריע בנקודה זו כאן, מפני שגם אם אסבור כי נטל כלשהו מוטל על המשיב להצדיק תחשיב בגילום, הרי הוא עמד באותו נטל, לפחות לגבי חלק מן הסכומים, כמוסבר להלן. ובכן, בכל הקשור לניכוי מס במקור מסכומי השיקים, לדעתי הדין עם המשיב בנושא הגילום. בהסכם בין המערערת ובין עארף מחודש מאי 2016, החוב המצטבר של המערערת הועמד, בהסכמה, על סך 3,650,000 ש"ח. יוזכר כי באותה עת, עארף לא החזיקה (בתור מקבלת) בפטור מניכוי או באישור על הקטנת שיעור המס שאמור להיות מנוכה ממנה. ובכל זאת נמסרו לידיה 60 שיקים שהסכום הכולל שלהם היה 3.65 מיליון ש"ח. ההסכם עצמו לא הזכיר אפשרות של ניכוי מס במקור על חשבון הסכום הנ"ל. המסקנה המתבקשת היא שעארף הסכימה לחתום על ההסכם האמור מתוך ציפייה שמלוא סכום החוב המסחרי הנ"ל יגיע לידיה, תהיה חובתה של המערערת לנכות מס במקור אשר תהיה. וכידוע, סיכום מסוג זה על תשלום נטו מסוים שקול – לעניין ניכוי המס במקור – לתשלום סכום הכנסה ברוטו גבוה יותר, וניכוי המס מתוך הסכום המגולם (בשיעור ניכוי של 30%, הסכום המגולם של הכנסה נטו בגובה 100 ש"ח הוא כ- 143 ש"ח כאשר המס הוא כ- 43 ש"ח). גם מהעדות של מר הררי יש להבין כי ההסכם עם עארף נועד להביא לתשלום מלוא סכום החוב הנקוב בו לידי עארף: "ש: ... תאשר לי בבקשה... שהצ'קים נפרעו, לא ניכית במקור. ת: שהצ׳קים נפרעו, לא ניכיתי. ש : למה? ת: כי הם ניתנו במועד מאוחר יותר וזה חוב שהצטבר מתקופה קודמת ופשוט מערכת הנהלת חשבונות שלי אמרה, שאני חייב להסדיר את החוב הזה וגם הייתי צריך מולו [מול דרארגה] לדעת שסוגרים את הדבר המצטבר הגדול הזה כדי שאני אדע שאנחנו סגורים. ... ת: העניין שנתתי לו צ'קים לפי ההסכם שהרואה חשבון שלי אמר, שזה הסכם טוב, פרסתי את הצ'קים קדימה, כנראה מבלי להתייחס לניכוי מס במקור, אבל גם לא נתבקשתי להתייחס לניכוי מס במקור מהרואה חשבון שלי." (עמוד 21, שורה 27 עד שורה 34; עמוד 22, שורה 3 עד שורה 5) דברים אלה מתיישבים עם עדותו של מר דרארגה: "ת: אנחנו באנו עשינו הסכם בשביל להחזיר את הכסף שלי. ... ש: למה הוא [הררי] לא ניכה אז[,] למיטב ידיעתך למה הוא לא ניכה מס במקור מהכספים שהוא שילם לך? ת: זה חוב [,] אני לא יודע לא ניכה [,] זה חוב שלי." (עמוד 68, שורה 31; עמוד 69, שורה 24 עד שורה 26) המסקנה שהמערערת ועארף ראו בסכומי השיקים כמגיעים במלואם לעארף על חשבון החוב המסחרי מתחזקת לאור העובדה כי הן סיכמו על הקפאת פרעון השיקים כאשר נודע למערערת כי פקיד השומה עורך ביקורת ודורש את כספי הניכויים (ראו סעיף 14 לעיל וכן סעיף 46 לסיכומי המשיב). לפיכך, אינני סבור כי יש מקום להתערב בהחלטת המשיב לערוך את שומת הניכויים בגילום בקשר לכלל השיקים שנמסרו במסגרת ההסכם מחודש מאי 2016. אשר ליתר התשלומים (שלא באמצעות השיקים הנ"ל) מידי המערערת לידי עארף המצב איננו כה ברור. המשיב מצא כי בתקופת השומה (ובפרט בשנים 2015 ו- 2016) בוצעו תשלומים נוספים (מעבר לשיקים) בהיקף של 4.875 מיליון ש"ח. אמנם גם מסכומים אלה, רובם ככולם, לא נוכה מס במקור, אולם אין אינדיקציה לכך שסכומים אלה הובטחו לעארף דווקא על בסיס נטו. סעיף 167(א) לפקודה מסמיך את פקיד השומה "לשום לפי מיטב שפיטתו את סכום המס שאותו אדם [המשלם] היה חייב לנכותו...". ולכאורה אם אדם שילם סך של 100 ש"ח ונמנע מלנכות מס בשיעור של 30% כנדרש, סכום השומה יעמוד על 30 ש"ח. עצם המחדל בקיום חובת הניכוי איננה מצדיקה, כשלעצמה, ביצוע גילום התשלום, ללא ראיה או נסיבה נוספת כלשהי המעידה על כוונה לשלם ולקבל סכום נטו. כאן יש להוסיף ולהזכיר שתי עובדות: האחת, כי בשני פרקי זמן, אמנם קצרים, עארף החזיקה באישורים להקטנת שיעור הניכוי (פעם ל- 2% ופעם ל- 5%); השנייה, כי המערערת הייתה ככל הנראה בין הלקוחות הגדולים של עארף (וראו עדותו של מר הררי, עמוד 28, שורה 9: "היו לו [לדרארגה] עוד חברות שהוא עבד בהם, אבל אני הייתי דומיננטי". מר דרארגה העיד שמתוך כלל חובות הלקוחות של עארף בשנת 2016, "90 אחוז זה פאר הדיור" – (עמוד 54, שורה 3)). משמע, עארף הייתה מודעת לנושא ניכוי המס במקור, ופעלה פעמיים להקטין את שיעור הניכוי הנדרש, ועל כן ניתן לסבור כי באופן כללי היא הביאה בחשבון שתשלום פלוני שישולם לה על ידי המערערת יהיה כפוף לניכוי מס כלשהו (למרות שלגבי השיקים על פי ההסכם, הסקתי מסקנה אחרת כאמור לעיל). המערערת אף ניכתה בפועל סכומי מס מסוימים מתשלומיה לעארף, אמנם בהיקף קטן מאוד (ראו סעיף 16 לעיל). אם נוסיף לכך גם את עמימות התמונה בקשר למהות התשלומים הנוספים והיקפם המדויק (ראו חלק ט' להלן), דומה כי יהיה נכון יותר לערוך את שומת ניכויים לגבי יתר התשלומים על בסיס בלתי מגולם, בהעדר ראיה כלשהי להסדר תשלום נטו, מפורש או משתמע. מכיוון שבשומת הניכויים המשיב ייחס את כל סכומי השיקים לשנת 2017 ובאותה שנה לא היו תשלומים לעארף מסוגים אחרים, למעשה הכוונה כאן היא לסכומי התשלומים המופיעים בשומה לשנים 2015 ו- 2016, קרי 3,504,594 + 1,370,226 = 4,874,820 ש"ח. התייחסות להיקף התשלומים הכולל שעמד בבסיס השומה בסיכומיה (אך לא בכתב הערעור מטעמה), המערערת טענה לראשונה כי לא ניתן היה להוציא שומת ניכויים המתבססת על סכום כולל של תשלומים בגובה 8.226 מיליון ש"ח (מכל הסוגים: מזומן, העברות בבנק, שיקים דחויים), כאשר החשבוניות שנתקבלו מידי עארף הסתכמו בסך 4.414 מיליון ש"ח בלבד (כולל מע"מ) – ראו סעיף 35 לסיכומי המערערת. אינני יכול לקבל טיעון זה ממספר נימוקים. ראשית, יובהר כי שומת הניכויים הנדונה מבוססת על חשבון החו"ז של עארף בהנהלת החשבונות של המערערת עצמה, ולא על "מיטב השפיטה" של המשיב – דהיינו, כל מספרי הגלם סופקו על ידי המערערת, והמשיב לא הוסיף כל נתונים אחרים, פרי בדיקותיו. שנית, כאשר כותבת המערערת (בסעיף 35 לסיכומים) כי "אין מחלוקת כי אלו הן החשבוניות היחידות שהוצאו" (הכוונה ל- 14 החשבוניות שמופיעות בטבלת ריכוז שהמערערת הגישה) – הדבר איננו מדויק. בסעיף 24 לסיכומיו המשיב מתייחס לחשבוניות אלה ומסתפק באמירה "בין אם חברת עארף הוציאה חשבוניות מס נוספות בתקופה זו ובין אם לאו", וזאת מבלי להסכים כי טבלת הריכוז הנ"ל היא אכן ממצה. שלישית, ההסבר בפי המערערת בסיכומיה לא נתמך בראיות. היא גורסת כי: "החוב שנותר לד.עארף, הסדר החוב והעובדה כי קיימים... תשלומים... בסך 8,226,029 ש"ח לעומת חשבוניות בסך כולל של 4,413,617 ש"ח, נובעים מתנועות כספיות בכרטיס החו"ז כנגד חשבון הבנק של פאר הדיור עצמה (חשבון בנק לאומי...), בחובה ובזכות, שאינם משקפים תשלומים לספק... כלומר מדובר בתנועות כספיות שמקזזות את עצמן, שלא משקפות תשלומים ששולמו בפועל." (סעיף 36 לסיכומים) ובסיכומי התגובה מטעמה ממשיכה המערערת ומסבירה כי: "... מן המפורסמות היא כי צדדים מעבירים בינם לבין עצמם שיקים וכספים הלוך וחזור, כדי לייצר בינם לבין עצמם נפח של תנועות מול הבנק, כדי לאפשר ניכיון שיקים אצל הספק בשיקים של המשלם ו/או להיפך ועוד. תנועות אלו משקפות היבטי מימון..." (שם, בסעיף 6) דא עקא, במקרה הקונקרטי המונח לפניי, המערערת לא השכילה לבאר את משמעות ה"תנועות הכספיות שמקזזות את עצמן" או להראות כי תוכן החו"ז מול עארף נוצר "כדי לייצר... נפח של תנועות מול הבנק". הנטל לספק ניתוח מפורט ומגובה בראיות בנושא זה היה מוטל על המערערת והיא לא הרימה אותו כלל. (בשולי נקודה זו יוער כי סכומי התשלומים בשומה חושבו על סמך צירוף כל הפעולות שמופיעות בעמודת ה"חובה" של החו"ז מול עארף – כלומר, כל פעולה שהקטינה את יתרת החוב כלפיה – ושם רואים בין היתר בפעולות במינוס (-) שמקזזות פעולות אחרות באותם סכומים, כך שהסך הכולל שהובא בחשבון בשומה הוא לכאורה לאחר נטרול קיזוזים אלה, וכאשר התוצאה הסופית איננה מושפעת מהם). על כן, אינני יכול להסכים עם המערערת כי "הסכום המהווה תקרה עליונה לקביעת שומה, הוא סכומי החשבוניות" (סעיף 36 לסיכומים). לטעמי, נכון יותר לומר, כפי ששב המשיב והדגיש, כי "רב הנסתר על הגלוי" (ראו, בין היתר, סעיפים 25 ו- 28 לסיכומי המשיב), וזאת כאשר נטל השכנוע רובץ על המערערת, כאמור. אזכיר עוד בהקשר זה כי על רקע מצב הנתונים בתיק החלטתי לנהוג לקולא בסוגיית הגילום בכל הנוגע לתשלומים שאינם שיקים על פי הסכם מאי 2016 (ראו סעיף 80 לעיל). הקנסות שהוטלו מכוח סעיף 191א לפקודה במסגרת שומת הניכויים הוטלו על המערערת קנסות מכוח סעיף 191א לפקודה, הקובע לאמור: "מי שבלי הצדק סביר לא ניכה את המס שהיה עליו לנכות על פי סעיפים 161, 164 או 170 יהיה חייב בקנס בשיעור של 15% מן הסכומים שלא ניכה." כנגד הטלת הקנסות המערערת טוענת כי: "הסעיף כולל מרכיב של שיקול דעת בהטלת הקנס, 'הצדק סביר', ובנסיבות תיק זה אין כל הצדק סביר לחיוב נוסף בקנסות. החברה מגישה דוחות באופן מסודר. לחברה רואה חשבון ומנהל חשבונות. טעויות בנוגע לניכוי במקור הינם דברים שקורים אצל כל עסק ובניהול שוטף של עסק עלולים להיווצר, באופן סביר, סיטואציות שבהן לא ינוכה מס במקור במקום שבו הוא אמור היה להיות מנוכה." (מתוך סעיף 66 לסיכומי המערערת) לא שוכנעתי מנימוקי המערערת בנושא זה. "ההצדק הסביר" עליו צריכים להצביע הוא לאי ניכוי המס כנדרש, ולא להטלת הקנס בהתאם לסעיף. נסיבות המקרה אינן מלמדות על תקלה מקרית ותמימה אצל המערערת, אלא על התעלמות מחובת הניכוי המוטלת עליה והעדפה מודעת מצדה לפרוע חלק גדול יותר מהחוב שלה כלפי עארף על חשבון הפרשת מקצת הכספים לביצוע ניכוי המס במקור, כנדרש על פי חוק. וכפי שסיכם זאת מר הררי עצמו, "... יכול להיות שבחלק מהמקרים לא עבדתי מסודר..." (עמוד 41, שורה 13). בנסיבות אלה אינני מוצא פגם בשיקול דעת המשיב, שאיננו מסכים לביטול הקנסות. סיכום לאור כל האמור לעיל, הערעור ברובו נדחה. עם זאת, ובהמשך לאמור בסעיף 80 לעיל, המשיב יערוך תיקון לשומת הניכויים באופן שלא ייעשה תחשיב מגולם לגבי אותם תשלומים לעארף שלא היו באמצעות הסדר השיקים. לנוכח תוצאת פסק הדין, אינני מוצא צורך להידרש לשאלת קבילות מוצג מש/9 שהמשיב ביקש להגיש במהלך הדיון. המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט בסכום כולל של 15,000 ש"ח. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון בין היתר את העובדה כי במהלך ניהול הערעור הצדדים השכילו לצמצם את יריעת המחלוקת בשני נושאים מהותיים ואף ניתן בשל כך פסק דין חלקי ביום 25.8.2022. גם הבאתי בחשבון ששומת הניכויים תוקטן במידה מסוימת. סכום ההוצאות הנ"ל ישולם תוך 30 ימים. מזכירות בית המשפט תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים. ניתן לפרסם את פסק הדין ברבים. ניתן היום, ג' כסלו תשפ"ה, 4 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים. חתימה	decision34239-12-20	["הרי קירש"]	[{"judgment_id": "bbe80bc6-bc63-5c3a-a313-cd42e8ced507", "file_name": "34239-12-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 90439, "extension": "docx", "display_name": "34239-12-20-קובץ מקורי"}]
098d0740-4439-596d-afd1-ca47b20c4276	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, השופט נפתלי שילה: פס"ד בעניין פירוק שיתוף של מקרקעין (רמ"ש 42135-06-24)	42135-06-24	2024-12-26	2	4	4	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	4Family	לפני בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 22.5.24 (כב' השופטת אסתר ז'יטניצקי-רקובר בתלה"מ 4754-08-22) במסגרתה דחה ביהמ"ש את בקשת המבקש לחלוקה בעין של נכסי המקרקעין המשותפים של הצדדים. א. רקע עובדתי 1. הצדדים הינם בני זוג לשעבר. הצדדים נפרדו בראשית חודש ינואר 2022 ומועד הקרע המדויק טרם נקבע. המשיבה מתגוררת בדירה בבעלות משותפת של הצדדים ואילו המבקש מתגורר בדירה שכורה. 2. ביום 2.8.22 הגיש המבקש תביעה רכושית לאיזון משאבים, פירוק שיתוף ושכר ראוי לביהמ"ש קמא (להלן: התביעה הרכושית). 3. במהלך נישואיהם צברו הצדדים זכויות ונכסים משותפים רבים. במסגרת התביעה הרכושית מינה ביהמ"ש קמא ביום 4.12.22 את רו"ח רונן קדר כמומחה מטעם ביהמ"ש לשום את כלל הזכויות שנצברו במהלך הנישואים (להלן: המומחה) וכן מינה את מר יוסי אגסי כשמאי מטעם ביהמ"ש לצורך ביצוע הערכת שווי נכסי המקרקעין של הצדדים (להלן: השמאי). 4. בין היתר הצדדים הינם בעלים במשותף של 6 נכסי נדל"ן (להלן: הנכסים המשותפים) ששווים הוערך על ידי השמאי בחוות דעתו מיום 6.3.23 בסך של 31 מיליון ₪ בקירוב (להלן: החוו"ד השמאית). הצדדים אינם חלוקים בנוגע לשווי הנכסים המשותפים וקביעת השמאי לגבי שווים מקובלת על שניהם. נכסי המקרקעין הרשומים ע"ש הצדדים הם: א. נכס ברח' א', תל אביב – בשווי 9,650,000 ₪ (שם מתגוררת המשיבה). ב. נכס ברח' ב', תל אביב – בשווי 9,530,000 ₪. ג. נכס ברח' ג', רמת גן – בשווי 2,635,000 ₪. ד. נכס ברח' ד', תל אביב – בשווי 2,200,000 ₪. ה. נכס בניו יורק – בשווי 950,000 $. ו. נכס בניו יורק – בשווי 960,000 $. 5. ביום 27.11.23 הגיש המומחה את חוות דעתו במסגרתה העריך את שווי זכויות הצדדים והציג מספר חלופות לאיזון כלל הנכסים וההתחייבויות של הצדדים (להלן: חוו"ד המומחה). ביום 6.12.23 הגישה המשיבה בקשה לפסילת חוו"ד המומחה בשל פגמים שנפלו בה לטענתה. ביום 18.12.23 נתן ביהמ"ש קמא החלטה בבקשה לפסילת חוו"ד המומחה וקבע שבשלב מקדמי זה לא ניתן עדיין להכריע בבקשת הפסילה ולאחר הגשת שאלות הבהרה וחקירת המומחה, תהא רשאית המשיבה להעלות את הטענות בדבר פסילת חוו"ד המומחה או לבקש להגיש חוו"ד נוספת מטעמה וביהמ"ש יכריע בבקשה. המומחה החל להיחקר על חוות דעתו וצפוי להשלים את החקירה בחודש ינואר 2025. 6. ביום 10.4.24 הגיש המבקש "בקשה לחלוקה בעין של נכסי המקרקעין המשותפים" (להלן: הבקשה לחלוקה בעין) במסגרתה עתר שביהמ"ש יורה על חלוקה בעין של הנכסים המשותפים וזאת בהתאם לאמור בחוו"ד המומחה שציין שישנה עדיפות לחלוקה בעין של נכסי המקרקעין על פני מכירתם לצדדי ג'. המשיבה התנגדה לבקשה לחלוקה בעין וטענה שאין לבצע איזון חלקי ברכוש הצדדים וזאת נוכח טענות שונות בדבר שווי משרד עוה"ד של המבקש שלמבקש יש 72% מהשותפות המחזיקה בו (להלן גם: שותפות המשרד) ואם יינתן פס"ד חלקי לחלוקה בעין של הנכסים המשותפים, היא לא תוכל להיפרע מהמבקש אם יתקבלו טענותיה בנוגע לשווי שותפות המשרד. 7. ביום 22.5.24 ניתנה החלטת ביהמ"ש קמא שדחתה את הבקשה לחלוקה בעין (להלן: ההחלטה). בהחלטה נקבע כי: "1. לאור התנגדות המשיבה ונוכח קיומן של מחלוקות בין הצדדים בעניין כלל רכושם של הצדדים, ולאחר בחינת הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מעיכוב בחלוקת נכסי המקרקעין אל מול הנזק שייגרם למשיבה כתוצאה מחלוקת נכסי המקרקעין עתה ושאלת יכולתה להיפרע מהמבקש בסיום ההליך, אין מקום לתת פסק דין חלקי כמבוקש. 2. בנסיבות העניין, הבקשה נדחית ללא צו להוצאות." 8. המבקש לא השלים עם ההחלטה והגיש את בקשת רשות הערעור שלפניי. לאחר קבלת תשובת המשיבה ואף את תגובת המבקש לתשובת המשיבה, ניתנת כעת החלטתי. ב. תמצית טענות המבקש 1. ביהמ"ש קמא לא נימק את החלטתו כדבעי. חובת ההנמקה הינה עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית ואי הנמקה מהווה פגם היורד לשורש העניין. היה על ביהמ"ש לנמק את החלטתו בייחוד לאור העובדה שמדובר בבקשה שעולה בקנה אחד עם המלצת המומחה מטעם ביהמ"ש בעניין פירוק השיתוף בזכויות הצדדים בנכסי המקרקעין ועם לשון החוק בנוגע לפירוק שיתוף במקרקעין בין בני זוג ויהיה בפירוק השיתוף בכדי לקדם את סיום ההליכים בין הצדדים. 2. שגה ביהמ"ש קמא בכך שקיבל את התנגדות המשיבה לבקשה לחלוקה בעין בשל "קיומן של מחלוקות בין הצדדים בעניין כלל רכושם". שווים של נכסי הנדל"ן שפירוק השיתוף מבוקש בהם אינו שנוי במחלוקת והשווי שנקבע על ידי השמאי מקובל ומוסכם על הצדדים. 3. המשיבה ניסתה בתגובתה לביהמ"ש קמא לקשור בין הערכת השווי של שותפות המשרד לבין פירוק השיתוף בנכסי הנדל"ן. אין בין הדברים קשר. שכן, את שווי שותפות המשרד ניתן יהיה לאזן באמצעות כספים נזילים רבים של הצדדים. 4. המומחה ערך חוו"ד מקיפה במסגרתה התייחס באופן מפורט לכל סוגי הזכויות והנכסים שצברו הצדדים במהלך נישואיהם ואף ישנה התייחסות בחוות הדעת לכך שבנוגע לחלוקת נכסי הנדל"ן דרך המלך במקרה דנן היא חלוקה בעין ו"פירוק השיתוף כך ימנע דווקא נזק מיותר לשני הצדדים". חוו"ד המומחה לא נסתרה בחקירתו. 5. המשיבה מתגוררת בנכס של הצדדים ברח' א' בתל אביב והיא לא משלמת דמי שימוש ואילו המבקש נאלץ לשכור דירה. פירוק השיתוף וחלוקת הנכסים בעין, תקדם את בירור וסיום המחלוקות בעוד דחיית הבקשה "נותנת למשיבה 'רוח גבית' להמשיך להתעלל במבקש בחסות החלטה זו". 6. למשיבה אינטרס מובהק להאריך ולסרבל את ההליכים שכן היא מקבלת מזונות אישה ולראיה, היא אף הגישה בקשה לפסילת חוו"ד המומחה והמומחה נחקר כבר על חוו"ד, חקירתו טרם הסתיימה והיא תמשך בחודש ינואר 2025. על פי פסיקת בית הדין הרבני, על המבקש לשלם מזונות עד לחלוקת הרכוש. 7. ביהמ"ש קמא שגה שהתעלם מההלכה הפסוקה בעניין הקדמת מועד פירוק השיתוף במקרקעין גם בטרם ביצוע איזון רכושי כולל בין הצדדים. ביהמ"ש קמא פסק בניגוד לפסיקה שקובעת שבמקום שבו ברור שההליכים בין הצדדים יהיו מורכבים וממושכים, יש לפעול לפירוק שיתוף מהיר בנכסים שניתן לפרק את השיתוף בהם ויש להחיל את דיני פירוק שיתוף המקרקעין הרגילים כקבוע בחוק המקרקעין. במקרים דומים למקרה דנן בהם המשיבה מנסה לסרבל ולהאריך את ההתדיינות, נקבע מפורשות בפסיקה שיש להעדיף את פירוק השיתוף שעשוי דווקא לסייע לפתרון המחלוקות, שכן הוא יסייע להחליש את כוח המיקוח והסחיטה של בן הזוג האחר. 8. שגה ביהמ"ש קמא כשקבע שהנזק שייגרם למשיבה אם ייעתר לבקשה לחלוקה בעין עולה על הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מדחיית הבקשה. ביהמ"ש קמא לא פירט את נזקי הצדדים או את מאזן הנוחות עליו נשען בהחלטה. למשיבה לא ייגרם כל נזק אם יועברו על שמה באופן מידי אגב הגירושין שלושה נכסים בשלמותם, במקום שיהיו רשומים על שמה מחצית משישה נכסים. בנוסף, בניגוד לטענת המשיבה, רק על נכס אחד ששוויו מעל 9 מיליון ₪ רובצת משכנתא בסך של 1.9 מיליון ₪ בלבד. 9. למבקש נגרמים נזקים רבים נוכח השותפות הכפויה עם המשיבה בנכסי הנדל"ן ובמיוחד השימוש הבלעדי שעושה המשיבה בבית שבבעלות הצדדים וכפיית התנהלות משותפת ביחס לטיפול השוטף בנכסים המשותפים. 10. שגה ביהמ"ש קמא שדחה את הבקשה לחלוקה בעין בשל "שאלת יכולתה" של המשיבה להיפרע מהמבקש בסיום ההליך. שאלה זו כלל לא קיימת בענייננו. העיכוב בפירוק השיתוף נובע רק מרצונה של המשיבה לסרבל את ההליכים ולהרבות בהוצאות וטרחה למבקש, בתקווה שייכנע לתכתיביה ועל מנת שתמשיך לקבל דמי מזונות גבוהים. אם היה מקיים ביהמ"ש קמא דיון ענייני בבקשה, היה מתברר שאין ספק שבידי הצדדים כספים נזילים מספיקים על מנת לבצע איזון אף אם ייקבע ששותפות המשרד שווה יותר מהסכום שנקבע בחוות דעתו של המומחה. ג. תמצית טענות המשיבה 1. יש לדחות את הבקשה. הלכה היא שיש לדון באיזון המשאבים כמקשה אחת והחלטה בדבר מועד פירוק השיתוף וההתחשבנות בין הצדדים מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. 2. המבקש לא הצביע על כל נזק ממשי שיגרם לו מביצוע איזון המשאבים כמקשה אחת, שכן מדובר בנכסי מקרקעין שאינם מאבדים מערכם וערכם אף עולה עם הזמן. לעומת זאת, המשיבה הציגה נזקים משמעותיים שבהכרח ייגרמו לה, שכן ככל שטענותיה ביחס לשותפות המשרד תתקבלנה, היא תהא זכאית לבצע איזון באמצעות רובם ככולם של נכסי המקרקעין. אם המבקש יקבל לידיו כעת מחצית מנכסי הנדל"ן ויוכל לפעול בהם כרצונו, לא יהיה למשיבה בסופו של יום ממה להיפרע. 3. בניגוד לטענת המבקש, הפערים בין נתוני האמת לבין טיוטת חוו"ד המומחה הם פערים עצומים, שכן "אלמלא החריגה הקיצונית של המומחה ממינויו, המניפולציות חסרות היסוד ועיוות נתונים כלכליים שנעשו בטיוטה לבקשת המערער, הרי ששווי הפעילות האמיתית של השותפות לפי ערכי ונתוני האמת מגיעה לסך של כ-53 מיליון ₪ (!)". 4. בנוסף, למרות שעובדה זו הוסתרה מעיני ביהמ"ש זה, הרי שנכסי הנדל"ן ממונפים וכלל ההכנסות מהם מופנות להחזר המשכנתא וההלוואות השונות, כך שפירות הנדל"ן מהווים חלק בלתי נפרד מיתר הנכסים. חלוקת נכסי הנדל"ן בעין בשלב זה עלולה לגרום למשיבה לנזקים עצומים, שכן יתכן שאיזון המשאבים יבוצע באמצעות אותם נכסי מקרקעין משותפים שהמבקש רוצה לקבל לידיו כעת והם יעברו לבעלות המשיבה. ככל שטענותיה של המשיבה בדבר שווי שותפות המשרד תתקבלנה, היא תהיה זכאית להתאזן באמצעות נכסי המקרקעין, שכן בניגוד לטענת המבקש, רכושם המשותף בניכוי שווי המקרקעין אינו עולה על מחצית שווי שותפות המשרד. בנוסף, אם יחולקו נכסי המקרקעין בשלב זה תיאלץ המשיבה לשלם כספים רבים בגין שינויים בהסכמי המשכנתא, פירעונם המוקדם, שינויי רישום וכו' וכן יפגעו השקעות הצדדים הממומנות מהכנסות נכסי המקרקעין. כמו כן, בטווח הארוך יתווספו הכבדות כלכליות נוספות. לעומת זאת, למבקש שהינו אדם עשיר כקורח ושכרו החודשי עומד על כ-500,000 ₪ בחודש, לא יגרם נזק אם לא יחולקו נכסי המקרקעין כעת. מה גם, שהמבקש ממילא ממשיך להחזיק בנכס העיקרי של הצדדים שהוא שותפות המשרד, כך שלא נגרם לו כל נזק. ברור שאם תתקבל בקשתו לחלוקת נכסי המקרקעין בעין בשלב זה, הוא יבקש לעכב את ההליך הרכושי עד אין קץ במטרה לדחות את איזון המשאבים ובפרט שווי שותפות המשרד ששוויה כאמור טרם נקבע. 5. בקשת המבקש לחלוקה בעין מהווה ניסיון פסול להכשיר ולקבע את טיוטת חוות הדעת של המומחה וזאת בטרם יכריע ביהמ"ש קמא בבקשה לפסילת חוות הדעת שהגישה המשיבה ושתלויה ועומדת בפני ביהמ"ש קמא. בחוות הדעת נפלו פגמים קיצוניים ומשמעותיים היורדים לשורשו של העניין. המומחה חרג מסמכויותיו ולא התבסס על נתוני אמת. חקירת המומחה טרם הסתיימה והיא קבועה לינואר 2025 (לאחר שנדחתה לבקשת המבקש) וטרם התבררו שווים של הנכסים ובפרט שוויה של שותפות המשרד. אין מדובר בפערים מינוריים אלא פערים של מיליוני ₪, להם השפעה מכרעת על חלוקת הנכסים כולם. 6. החלטת ביהמ"ש קמא כלל אינה לאקונית והיא מבוססת על שני שיקולים. האחד, התשתית העובדתית העומדת בפני ביהמ"ש קמא בשלב הדיוני בו מצוי ההליך ובעיצומן של חקירות המומחה. השני, איזון האינטרסים של הצדדים תוך הסתכלות על ההליך המשפטי כמכלול. לא ניתן להכריע בבקשת המבקש לחלוקת נכסי המקרקעין כאילו היא עומדת בחלל ריק ולא ניתן להתערב בטענות עובדתיות שהכרעתם מסורה לערכאה הדיונית וזו טרם הכריעה בהם. 7. הבקשה דנן הוגשה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים קיצוני. המבקש מהתל בין ערכאות שונות בניסיון לנווט את ההליכים. המערער ממשיך להשיג על חיובי המזונות והוא הגיש בקשה לביה"ד הרבני לחלק לאלתר את כספי הצדדים המופקדים בחו"ל ובפני ביהמ"ש זה מבסס המבקש את בקשתו לחלוקת נכסי המקרקעין בין היתר על ההחלטה ביחס לגובה המזונות שעליו לשלם. כמו כן, המבקש מכמין מביהמ"ש עובדות מהותיות לדוגמא העובדה שבקשותיו הקודמות לחלוקת נכסים נדחו; שישנה מחלוקת בנוגע למועד הקרע אשר טרם הוכרעה ויש לה השלכות כלכליות קיצוניות המחזקות את טענות המשיבה. 8. בשלב מקדמי זה של ההליך המשפטי אין בפני ביהמ"ש תמונה מלאה אודות מלוא הכספים והזכויות של הצדדים כאשר טרם הוגשו תצהירי הצדדים, טרם הסתיימו חקירות המומחה, טרם ידוע שווי הנכסים שבמחלוקת, לרבות שווי שותפות המשרד, פערי כושר השתכרות, בקשות קיזוז כספים ע"ח הרכוש המשותף ועוד. החלוקה הסופית צריכה להיות הגיונית ולקחת בחשבון עלויות של מיסים והיטלים ושמירת ערכם של הנכסים הקיימים. 9. ככל שטענותיה של המשיבה יתקבלו בנוגע לפסילת חוו"ד המומחה, אף אם בחלקן, הרי שמדובר בפגמים מהותיים שאינם ניתנים לתיקון בדיעבד, ומשלא ניתן לאמוד את השווי האמיתי של שותפות המשרד בשלב זה, הרי שלא בשלה העת להכריע בבקשת רשות הערעור דנן. 10. הסיבה להימשכות ההליכים היא בעקבות התנהלות המבקש עצמו והוא מושתק ומנוע מלטעון שהמשיבה היא זו שמעכבת את ההליך. חלוקת נכסי המקרקעין בשלב זה תוביל למצב בו המבקש יחזיק באופן מידי בלמעלה מ-90% מהנכסים המשותפים ומצב זה יתמרץ את המבקש להאריך ולדחות את חלוקת הרכוש עד אין קץ. 11. המבקש נוקט כלפי המשיבה באלימות כלכלית לאורך ההליכים כולם, כמו גם אלימות משפטית. המבקש מנסה לפגוע בייצוגה המשפטי של המשיבה והוא אף הגיש תביעה אישית כנגד ב"כ המשיבה על סך 1,500,000 ₪ בטענה לפגיעה בפרטיותו ולשון הרע. המבקש הגיש שלל בקשות לחלוקת רכוש ב"שיטת הסלמי" ומטרתו היא ריקון התביעה מתוכן – חלוקת הרכוש המשותף מיד והותרת מלוא הרכוש הרשום על שמו בידיו. 12. הלכה פסוקה היא כי ביהמ"ש של הערעור ימעט להתערב בהחלטות בנוגע למועד פירוק השיתוף שהינה בגדר החלטה דיונית המצויה בשיקול דעתה של הערכאה המבררת והכלל הוא שפירוק השיתוף ייעשה כמקשה אחת ביחד עם איזון המשאבים הסופי. החריגים לסטייה מן הכלל הקבוע אינם מתקיימים בענייננו. ההכבדה על המשיבה בפירוק השיתוף המידי בנכסי המקרקעין, עולה על ההכבדה שתגרם למבקש בעיכוב פירוק השיתוף. אף החריג בדבר החלשת כוח המיקוח אינו חל במקרה דנן, שהרי חריג זה בא להגן על הצד החלש כלכלית שאם לא יבוצע פירוק השיתוף הוא יוותר ללא אמצעים כלכליים או במצוקה, בעוד במקרה זה המשיבה היא הצד החלש וכל האמצעים הכלכליים מצויים בידי המבקש. ד. דיון והכרעה 1. מכוח סמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור, כך שהחלטת בית המשפט קמא מיום 22.5.24 תבוטל ונכסי המקרקעין של הצדדים יחולקו בעין. זאת, לאור הפגיעה הקניינית המשמעותית שנגרמה למבקש כתוצאה מההחלטה. הבקשה לביצוע חלוקה בעין בנכסים תוחזר לביהמ"ש קמא על מנת שיכריע לגבי החלופה הראויה לחלוקת נכסי הצדדים בעין. להלן אבהיר את נימוקיי: 2. ברע"א 4358/01 אביבה בר-אל נ' יוסף בר-אל, נה(5) 856 (2001)‏‏ נדונה השאלה מהי הגישה הראויה שבה על ביהמ"ש לנקוט בבואו להכריע בסוגיה של פירוק שיתוף בדירת המגורים של צדדים המתדיינים לפניו. כב' הנשיא ברק קבע כי: "הגישה הראויה הינה כי יש לאפשר לבית-המשפט מרווח של גמישות דיונית בבואו להכריע בדבר הדרך הטובה ביותר לפתרון הסכסוך בין המתדיינים בפניו. מכאן המסקנה כי בית-המשפט לענייני משפחה יכול בנסיבות המתאימות לעכב את ההוראה על פירוק השיתוף בדירת המגורים בין בני-הזוג אם ברצונו להגיע למצב שבו כל עניינם של בני-הזוג יוסדר באופן כולל. יתרונותיה של הגישה האמורה הינם ברורים, ונראה כי אלה שימשו כיסוד לעמדתו של השופט מצא, בציינו: "אילו נוכחתי שבני הזוג מצויים לפני מהלך שיוביל, בתוך זמן לא רב, לאיזון משאביהם, נוטה הייתי להיעתר לבקשה [לעכב את פירוק השיתוף בדירת המגורים – א' ב']. לא משום סיכוייו של הערעור, שבעיניי אינם גדולים, אלא מתוך התחשבות באינטרס של המבקשת להסדר רכושי כולל. אף עליי מקובל שכל אימת שהנסיבות מאפשרות את הדבר, ראוי לדון בפירוק השיתוף בדירתם של בני זוג לא כעניין נפרד אלא במסגרת בירורן של כלל הסוגיות הרכושיות השנויות ביניהם במחלוקת" (ע"א 1692/97 גולדברג נ' גולדברג). כדי להשיג התכלית האמורה יש לאפשר לבית-המשפט לענייני משפחה לעכב את מימוש דרישת אחד מבני-הזוג לפרק את השיתוף בנסיבות המתאימות. עם זאת אין משמעות הדברים כי יש לנקוט כאן גישה דיונית נחרצת האוסרת על בית-המשפט לענייני משפחה להורות על פירוק השיתוף בדירת המגורים בשלבים מוקדמים של הדיון שלפניו. לעתים, ובמיוחד כאשר התדיינות בפני בית-המשפט עלולה להיות מורכבת וארוכה, יהיה מקום להורות על פירוק השיתוף באופן מהיר. כך, למשל, ציין הנשיא שמגר: "...ההסדר הרצוי הוא הסדר המאפשר לבן-הזוג החפץ בהפרדות זכויותיו ברכוש המשותף עוד בטרם ניתן פסק הגירושין, על-מנת להחליש את כוח המיקוח והסחיטה של בן הזוג האחר, ועל-מנת להבטיח כי שני בני הזוג מקבלים את שהם זכאים לו כתוצאה מקשר הנישואין – להשיג את מבוקשו" (פרשת יעקובי בעמ' 553). דחיית הליכי פירוק השיתוף בדירה יכולה להכביד על אחד הצדדים באופן שאינו נאות. במצב שכזה טוב יעשה בית-המשפט אם יורה לפרק את השיתוף ללא עיכובים נוספים מלבד אלה הנקובים בסעיף 40א לחוק המקרקעין. דיון מורכב שצפוי להימשך זמן רב יכול שיהווה שיקול המתנגד לעיכוב פירוק השיתוף בדירת המגורים... לפעמים יכול פירוק שיתוף מהיר יחסית בדירת המגורים להסיר "...אבן נגף להסדרת יתר הנושאים הנתונים במחלוקת..." (ע"א 736/85 לזר נ' לזר, בעמ' 669). לכן גם כשקיימת יכולת לבית-המשפט לענייני משפחה לעכב פירוק שיתוף בדירת המגורים של בני-זוג, יהיו מקרים שבהם פירוק שיתוף מהיר יהיה ראוי". 3. בבע"מ 8873/06 פלוני נ' פלוני (7.6.2007)‏‏ דן כב' השופט רובינשטיין במתח שבין החתירה והרצון להגיע להשגת פתרון אחיד וכולל לסכסוך לבין השמירה על הזכויות הקנייניות של הצדדים ונפסק כי: "ככל שקיימת אפשרות להגיע להסדר כולל וסופי של מערכת היחסים הכלכלית בין בני הזוג בתוך זמן סביר, רשאי בית המשפט לענייני משפחה לעכב את הדיון בעילות הקנייניות ולאחדו עם הדיון בתביעות על יסוד דיני המשפחה (הלכת השיתוף או יחסי ממון), מכוח אותו היגיון שאליו נדרשנו... המדובר אפוא בהשעיית זכותו הקניינית של בעל דין להשתחרר משותפות כפויה (זכות הקבועה בסעיף 37(א) לחוק המקרקעין), אך פגיעה זו נעשית לתכלית ראויה (הגעה להסדר כולל וסופי בין הצדדים), ועל בית המשפט לוודא שהיא נעשית אך במידה שאינה עולה על הנדרש, ובאופן המשרת את התכלית האמורה. השכל הישר יהא יועץ טוב בכגון דא... לא תמיד השעיית תביעותיו של אחד מבני הזוג משרתת את התכלית של חתירה להסדר סופי, כולל והוגן. במקרים רבים "ההסדר הרצוי הוא הסדר המאפשר לבן-זוג החפץ בהפרדות זכויותיו ברכוש המשותף עוד בטרם ניתן פסק הגירושין, על מנת להחליש את כוח המיקוח והסחיטה של בן הזוג האחר"... אציין, כי מסיבה זו יהיו לא אחת מקרים בהם דווקא הפרדת הדיון תסייע להגעה להסדר כולל... המציאות גם מעידה כי במקרים רבים "דחיית הליכי פירוק השיתוף בדירה יכולה להכביד על אחד הצדדים באופן שאינו נאות" ... גם כאן, נאותות הפגיעה היא עניין לבית המשפט לענות בו, בגדרי השכל הישר, הסבירות ועל כולנה ההגינות. בבואו לבחון את סבירות השעייתה של הזכות הקניינית, על בית המשפט להתחשב בשורה של משתנים, לרבות הסיכוי להגיע להסדר כולל בתוך זמן סביר; השפעת מימושן של הזכויות הקנייניות על הסיכוי האמור (לטוב או למוטב); הנזק העלול להיגרם למי מבני הזוג כתוצאה מהעיכוב; השלכות העיכוב על צדדים שלישיים, ושיקולים נוספים לפי הנסיבות הספציפיות." 4. מתחם שיקול הדעת המסור לבית המשפט בכל הנוגע למועד פירוק השיתוף הינו מתחם שיקול דעת רחב. מבחני העזר הנדרשים לביצוע האיזון כפי שפורטו בפסיקה (שאינם בגדר רשימה סגורה) הם בין היתר: הסיכוי להגיע להסדרה הגונה וכוללת של הסכסוך בתוך זמן סביר; מורכבות הסכסוך; החלשת כוח המיקוח של בן הזוג; הנזק העלול להיגרם מעיכוב פירוק השיתוף; השלכות על צדדים שלישיים והעלאת דרישת הפירוק בתום לב. 5. ההכרעה במקרה דנן תלויה בשאלה מהו הצפי להגעת הצדדים לסיום ההליכים והאם העיכוב בפירוק השיתוף יקדם את ההגעה להסדר או שמא יקשה או יכביד עליה ומה הנזק שיגרם לכל צד מהעיכוב בפירוק השיתוף. בעניינינו, הצדדים כבר פרודים שלוש שנים ואף נתון זה יש לקחת בחשבון. 6. ראשית יש לציין שבענייננו אין מדובר בפירוק שיתוף רק בדירת המגורים של הצדדים אלא בשישה נכסי מקרקעין, ביניהם גם הדירה בה התגוררו הצדדים ובה מתגוררת כעת המשיבה, ואשר רשומים על שם שני הצדדים בחלקים שווים. בתי המשפט נוטים להתייחס לבית המגורים של הצדדים כ"גולת הכותרת" של התא המשפחתי וניתן לבית המגורים מעמד מיוחד. אכן, בהתאם לפסיקה, שיקול מרכזי שיש בו כדי להטות את הכף לטובת עיכוב פירוק השיתוף, הוא הבטחת מדורם של ילדי הצדדים ושל בן הזוג המתגורר בדירת המגורים, שבה מבוקש לפרק את השיתוף. בענייננו, משבית המגורים הוא אך אחד משישה נכסים בהם מבוקש הפירוק, נראה שהנימוק הנוגע למדור הילדים והמשיבה וכן התכליות וההצדקות לדחיית פירוק השיתוף בדירת המגורים אינן מתקיימות במקרה דנן, מאחר ששת הנכסים הוערכו על ידי השמאי בסכומים גבוהים מאוד ולצדדים ילד קטין אחד ושני ילדים בגירים. יחד עם זאת, יתכן שבמסגרת חלוקת נכסי המקרקעין תילקח בחשבון העובדה שהמשיבה והילדים מתגוררים בבית המגורים שהינו אחד מהנכסים שיחולק וביהמ"ש יבחן וישקול האם יש מקום במסגרת חלוקת הנכסים להתחשב בעובדה זו. אכן, אין מדובר בשיקול יחידי אולם העובדה שלצדדים נכסים רבים שבהם תוכל המשיבה והילדים להתגורר, וכן שבידי הצדדים כספים רבים, מחזקת את הטענה שפירוק השיתוף בנכסי המקרקעין בשלב זה לא יפגע במשיבה ובקטין. אדרבא, פירוק השיתוף עשוי לסייע לסיום הסכסוך. כאמור, המשיבה מתגוררת באחד מנכסי הצדדים בעוד המבקש שוכר דירה למגוריו. מגורי המשיבה באחד הנכסים בלא שהיא משלמת דמי שימוש ראויים ואף העובדה שחיוב המזונות של המבקש צריך להיות משולם עד לחלוקת הרכוש בהתאם להחלטת בית הדין הרבני, מהווה תמריץ שלילי המעכב את סיום ההליך והדבר מהווה הצדקה נוספת לחלוקת הנכסים בעין. 7. זאת ועוד: אחד הרציונליים העומדים בבסיס השעיית פירוק השיתוף בבית המגורים עד לעריכת איזון משאבים כולל, הוא שלא ליתן בידי הצד החזק כלכלית יתרון בכך שיוכל לרכוש את חלקו של הצד השני בנכס המשותף בלא שיידרש לכספי האיזון לשם כך, בעוד הצד "החלש" לא יוכל לרכוש את חלקו של הצד השני בלא כספי האיזון (ראה בע"מ 9267/09 פלונית נ' פלוני (2.3.10)). במקרה דנן לא מדובר בבית המגורים כנכס בלעדי. מדובר בשישה נכסים בשווי כספי רב. כמו כן, אין מדובר בפירוק שיתוף על דרך של רכישת חלקו של השותף השני בבית המגורים, אלא בחלוקה בעין של הנכסים השונים. 8. במקרה דנן המבקש עתר לפירוק שיתוף בהתאם לדיני הקניין ולא מדובר באיזון משאבים כולל בהתאם לחוק יחסי ממון, תשל"ג – 1973 (להלן: חוק יחסי ממון). ההסדרים הקנייניים הנוגעים לפירוק השיתוף קבועים בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). סעיף 37(א) לחוק המקרקעין קובע שכל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף. סעיף 39(א) לחוק המקרקעין קובע את הכלל לפיו במקרקעין הניתנים לחלוקה יהיה פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין. מאחר וזה הכלל, השעיית זכותו הקניינית של בעל דין לפירוק השיתוף במקרקעין צריכה להיעשות לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, ונקבע שלעיתים דווקא פיצול חלוקת נכסי הצדדים, תוך אבחנה בין נכסים משותפים קניינית לבין איזון זכויות כולל, עשויה לסייע להגעה להסדר כולל והוגן (ראו: דנ"א 5664/07 פלוני נ' פלוני (26.11.07) – בקשה לדיון נוסף על בע"מ 8873/06 שנדחתה). 9. המשיבה טוענת שיש לדון בכל הרכוש והזכויות כמקשה אחת על מנת שניתן יהיה לערוך איזון נכון. אולם נראה שההליך אינו צפוי להסתיים בטווח הזמן הקרוב. הצדדים טרם הגישו תצהירי עדות ראשית; חקירת המומחה נמצאת בעיצומה והוא עתיד להמשיך להיחקר בחודש ינואר 2025. בנוסף, ביהמ"ש קמא קבע שלאחר חקירתו של המומחה תוכל המשיבה לטעון שוב בנוגע לפסילת חוות הדעת או לעתור להגשת חוו"ד מטעמה, מה שעשוי לפתוח פתח להימשכות ההליכים זמן רב נוסף. 10. מאחר שלאחר ביצוע פירוק השיתוף בששת הנכסים יהיו בידי המבקש נכסים וכספים בשווי ניכר, אף אם יתברר ששווי שותפות המשרד גבוה יותר מהסכום שננקב בחוות דעת רואה החשבון (שלושה מיליון ₪ עבור חלקה של המשיבה), המבקש יוכל לשלם סכום זה מתוך רכושו, לרבות מהזכויות הסוציאליות, ולא ייגרם למשיבה כל נזק. יצוין שמדובר במשרד עורכי דין המונה שבעה עורכי דין בלבד, כולל המבקש. מה גם, שאם יתברר שאכן שווי שותפות המשרד עולה בהרבה על זה שנקבע בחוות דעת המומחה, המשיבה תוכל לעתור לסעדים זמניים על מנת לוודא שהמבקש לא יתרוקן מנכסיו ויהיה לה ממה להיפרע. 11. סיכומו של דבר: הבקשה מתקבלת וההחלטה מיום 22.5.24 מבוטלת. ביהמ"ש קמא ידון בחלופה הראויה לחלוקת הנכסים המשותפים בעין. 12. משהבקשה התקבלה, המשיבה תשלם למבקש הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. 13. הערובה שהפקיד המבקש, על פירותיה, תושב לו באמצעות ב"כ. 14. פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת הפרטים המזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision42135-06-24	["נפתלי שילה"]	[{"judgment_id": "098d0740-4439-596d-afd1-ca47b20c4276", "file_name": "42135-06-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 64810, "extension": "docx", "display_name": "42135-06-24-קובץ מקורי"}]
aab2c452-cd7b-5a03-ad00-1b69cea2d28b	בית המשפט לענייני משפחה בב"ש, השופטת אפרת שהם דליות: פסק דין בעניין מזונות קטינים (תמ"ש 45117-02-24)	45117-02-24	2024-09-16	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בעניין הקטינים: א' ו-ב' על המדוכה פסיקת מזונות קטינים, ילדי הצדדים. בהתאם למתווה דיוני מוסכם, התובענה תוכרע על יסוד המצוי בתיק ללא שמיעת ראיות ולאחר שהוגשו סיכומים בכתב בצירוף אסמכתאות. רקע עובדתי ודיוני התובעת והנתבע ( להלן: "האם" ו"האב" בהתאמה) יהודים, תושבי ישראל, נישאו זל"ז כדמו"י בתאריך * יחסי הצדדים עלו על שרטון והם נפרדו . מנישואי הצדדים נולדו הקטינים מושא הדיון- א' כבן חמש שנים ב' כבן שנתיים וחצי במועד זה (להלן: "הקטינים"). ביום 13.09.2023 האם הגישה בקשה ליישוב סכסוך בד בבד עתרה בבקשה לפסיקת מזונות זמניים דחופים, האב לא הגיש תגובה לבקשה על אף מסירה כדין (ר' י"ס 29943-09-23). בהחלטת בית משפט מיום 25.10.2023 האב חויב לשלם למזונותיהם של הקטינים ומדורם כסעד דחוף סך של 3,300 ₪ לחודש (1,650 ₪ לכל קטין ) ובתוספת תשלום מחצית עלות מסגרת חינוך, צהרון ומחצית הוצאות רפואיות חריגות ממועד הגשת הבקשה לי"ס בחודש ספטמבר 2023 (להלן:" החלטה למזונות זמניים"). עובר לפרידתם, הצדדים התגוררו בבית הוריו המנוחים ז"ל של האב וזאת ללא ששילמו דמי שכירות. עת המשבר שבין הצדדים החריף, האב עזב את בית מגורי הצדדים אך שב להתגורר שם בחלוף מס' חודשים אז האם עזבה וכיום משכירה דירה בעלות חודשית בסך של 4100 ₪ בה מתגוררת עם הקטינים. (צורף לתביעה העתק הסכם שכירות לתקופה שמיום 17.09.2023 ועד ליום 17.09.2024). חלוקת זמני השהות של הצדדים עם הקטינים נקבעה בהסכמה במסגרת תלה"מ 12730-02-24 ולה ניתן תוקף של פס"ד ביום 6.5.24 (להלן: "פסק הדין"). בהתאם לפסק הדין הקטינים שוהים עם האב בכל יום ב' ו-ד' ממסגרות החינוך ועד יום המחר וכל סופ"ש שני לסירוגין ממסגרות החינוך ועד שעה לאחר צאת השבת, כמו כן חלוקה על בסיס מפתח שוויוני בחגים ובחופשת הקיץ. טענות האם בתמצית לטענת האם, מערכת היחסים של הצדדים הייתה מורכבת ולכן נאלצה לעזוב את בית הצדדים ולעבור להתגורר בשכירות יחד עם הקטינים. על פי גרסתה בסיכומיה, האב הציב לה "אולטימטום" שככל ולא תעזוב את בית הצדדים יפסיק את התשלום עבור מסגרות החינוך. האם עובדת בחברת * בבאר שבע ושכרה עומד על 7,500 ₪ נטו לחודש. לטענתה האב עובד בחברת *" ושכרו החודשי עומד על סך 9,500 ₪- 9900 ש"ח. בנוסף לאב הכנסה מעבודות פרטיות כ* אותה מעריכה בכ- 15,000 ₪ לחודש. כתימוכין לטענתה צירפה אסמכתאות לדף עסקי ותגובות של אנשים על טיב השירות של הנתבע. לאב אין הוצאה בגין מדור שכן מוסיף להתגורר בדירת הוריו המנוחים ז"ל. האם מנגד נושאת בתשלומי שכר דירה בסך של 4100 ₪ לחודש ובתוספת אחזקת מדור. בנוסף לה הלוואות שנטלה בסך 69,000 ₪ בגינן משלמת החזר חודשי בסך 1,709 ₪. האם העמידה את צורכי הקטין א' בסך 1,550 ₪ ובגין הקטין ב' בסך 1,600. בנוסף אמדה את רכיב המדור ואחזקתו בסך 5,570 ₪ ₪ לחודש . לטענת האם, הנטל הארי בגידול הקטינים מונח לפתחה שכן הגם הוראות פסק הדין בפועל האב פוגש בקטינים רק בסופ"ש לסירוגין מיום שישי מסיום המסגרת החינוכית ועד יום שבת בשעה 18:00. טענות האב בתמצית לטענת האב, על רקע התנהלות פורצת גבולות מצד האם נאלץ לעזוב את דירת הוריו בקיץ 23 וללון במכונית או אצל אחותו. עם חזרתו לדירה, האם החליטה לעזוב יחד עם הקטינים כאשר היא נוטלת עמה את הרכב המשותף. דמי השכירות המשולמים על ידי האם הנם ברף הגבוה בעוד היא נשענת על הבטחות אימה לסיוע בתשלום רכיב זה כמשתקף בתדפיסי חשבון הבנק שצורפו לכתב הטענות. עוד ולטענת האב הוא זכאי ל-1/3 מזכויות ירושה בדירת הוריו המנוחים ז"ל. בשלב זה אינו משלם דמי שימוש לאחיו אם כי לאחרונה הועלתה דרישה כזו לפניו. האב עובד בחברת * הוא במקצועו ושכרו החודשי עומד על 8,000 ₪ בממוצע לחודש, בנוסף מסייע לעיתים לחבר או קרוב משפחה בעבודות * והכנסתו מעבודה זאת לא עולה על 1,000 ₪ בחודש. בסיכומיו טען להיקף שכר בסך 8,700 ₪ לחודש לבד מעבודות . האב לומד פעמיים בשבוע לתואר * במכללה , עובד במשרה מלאה המצריכה נסיעות מרובות , ומקיים חלוקת זמני שהות רחבה, כך שלדידו בהעדר זמן פנוי אין כל היתכנות לטענת האם בדבר היקף השכר הנטען בגין עבודות פרטיות . לטענת האב שכרה של האם המשתקף בתלושי השכר עומד על כ- 10,000 ₪ נטו לחודש. האב מכחיש טענת האם בדבר צמצום זמני השהות . לגרסתו מקיים אחר הוראות פסק הדין וכן נושא בחלקים שווים בהוצאות חינוך והוצאות רפואיות של הקטינים. עוד טען כי ההוצאות שהאם פירטה מופרכות ,מוגזמות לא נתמכות באסמכתאות ואינן תואמות את המציאות בה חיו הצדדים. האם לא עשתה הפרדה בין צרכים הכרחיים לצרכים מדין צדקה ומותרות. בנוסף, הקטינים נמצאים רוב שעות היום במסגרת החינוכית ובמחצית הזמן עמו ולכן 1,000 ₪ עבור כלכלה לכל קטין זו דרישה מופרזת. לעמדת האב , נוכח פערי השכר לטובת האם ובשים לב לחלוקת זמני שהות רחבה אין מקום לחייבו במזונות כלל. דיון והכרעה הדין החל על הצדדים הוא הדין העברי; קרי – חבותו של האב עד לגיל 6 היא אבסולוטית ומגיל 6 ואילך החבות היא מדין צדקה ועליה להביא בחשבון את זמני השהות עם ההורים, את יכולותיהם הכלכליות של ההורים, ואת צרכי הקטין [השוו: בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים; 19.7.17)]. על בית המשפט לבחון את התא המשפחתי הספציפי הניצב בפניו, על מנת להבטיח את חלוקת הנטל ההולמת ביותר וכאשר בית המשפט משווה אל מול עיניו את עיקרון העל של טובת הילד. כן נקבע לא פעם, כי חישוב מזונות – גם מדין צדקה – איננו בבחינת תחשיב חשבוני גרידא, שאיננו יכול להביא בחשבון נתונים שאינם ברי כימות כספי מדוייק [בהקשר זה השוו, בין היתר: בע"מ 817/18 פלוני נ' פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 31.1.18) ; עמ"ש 14612-10-16 (ת"א) פ' ב' נ' ע' פ' (מצוי במאגרים המשפטיים ; 20.12.17) ; עמ"ש (חיפה) 17309-05-17 ג.ט נ' א.ק (מצוי במאגרים המשפטיים ; 15.6.18) ; עמ"ש (מרכז) 11623-07-17 ד.ש נ' מ.ש (מצוי במאגרים המשפטיים ; 24.6.18)]. בהתאם אדרש לענייננו. הכנסות הצדדים האם עובדת בחברת . שכרה הממוצע לאחר הורדות חובה ולפני הורדות רשות ולרבות בונוס שנתי עומד על סך של 9769 ₪. (ממוצע תלושי שכר לחודשים 08/22-08/23). לכך יש להוסיף את קצבת הילדים מהמל"ל. האם לא הציגה אסמכתא בגין רכיב זה, מעיון במצורפות קיימת הכנסה מהמל"ל של 261 ₪ בחודש, כאשר חלק מן ההכנסה מועבר לחיסכון לקטינים, ולכן הקצבה עומדת על סך 383 ₪ לחודש. לא נסתר מעיני כי בין התאריכים 17.10.2023 ועד 17.2.2024 האם הייתה מצויה בחל"ת בשל מלחמת "חרבות ברזל". הכנסות האם עומדות אפוא על סך של 10,150 ₪ נטו לחודש. האב עובד בחברת XXXX שכרו הממוצע לאחר הורדות חובה (מיסים) ולפני הורדות רשות עומד על סך 9750 ₪ בעיגול. (ממוצע תלושי שכר לחודשים 05/23-05/24). בחודשים 09/23 ו- 11/23 קיבל בונוס בסך 2,000 ₪ "חבר מביא חבר" המגולם בשכר הממוצע. בנוסף לשכרו החודשי, האב הצהיר כי לו הכנסה נוספת מעבודות פרטיות כ** בסך של 1000 ₪ לחודש בממוצע. יצוין כי, לא הוכחה טענת האם בקשר להיקף ההכנסה החודשית של האב בגין עבודות פרטיות. אכן, יש והפרסומים שצירפה האם לתביעה ולסיכומיה מעוררים תהייה בקשר עם גרסת האב בדבר ביצוע עבודות איזוטריות ל"חבר קרוב או בן משפחה". ברם משלא צורפה ראשית ראיה בקשר עם גובה ההכנסות, ובהינתן שהאב לא נחקר אין בידי להסיק מאותם פרסומים כל ממצא פוזיטיבי לעניין זה מעבר למה שהודה בו האב. הכנסות האב עומדות אפוא על סך של 10,750 ₪ נטו לחודש. הכנסות פנויות בהעדר פירוט הוצאות אישיות של הצדדים , אתייחס להכנסה הפנויה של כל אחד מהצדדים לאחר ניכוי חלקו במדור ואחזקתו. האם מתגוררת בדירה שכורה, יחד עם הקטינים, בגינה משלמת דמי שכירות בסך 4,100 ₪ לחודש (ר' נספח 6 לסיכומים). היקף הוצאות אחזקת מדור בהתאם למסמכים שהוגשו עומד על סך 1,100 ₪ לחודש. (ראה נספח 7 לכתב התביעה ; ונספח 5 לסיכומים). סה"כ הוצאות מדור ואחזקתו עומדות על 5,200 ₪ לחודש. הכנסתה הפנויה של האם עומדת אפוא על סך של 4950 ₪ . האב מתגורר בבית הוריו המנוחים ז"ל כחלק מזכויות ירושה. האב אישר כי, אינו משלם דמי שכירות, ולא הוצגה ראשית ראיה באשר לדרישת מי מאחיו לעשות כן, גם לא הוצגה כל אסמכתה לביאור היקף תשלום מדור עתידי. זאת ועוד יש להביא בחשבון התמורה שתתקבל בידי האב ממימוש אותה דירה, נתון שלא בואר גם הוא. לפיכך אין בידי להידרש לתשלום בגין מדור עתידי. בית המשפט אינו נדרש לעסוק בניחושים והשערות. אשר לאחזקת מדור- האב לא צירף אסמכתאות כדבעי , מעיון בתדפיסי עו"ש (צורף כנספח ב' לסיכומיו) נלמד כי היקף ההוצאה מגיע כדי 750 ₪ לחודש. הכנסתו הפנויה של האב עומדת אפוא על סך 10,000 ₪ נטו לחודש. יחס ההכנסות הפנויות של הצדדים עומד על 67% אב – 33% אם (במעוגל). זמני שהות בהתאם לפסק הדין הצדדים חולקים אחריות הורית משותפת לקטינים. זמני השהות הקבועים פורטו לעיל והם ביחס של 5/14, אם כי יש להביא בחשבון כי נטען ולא נסתר שמעת לעת הקטינים לנים בבית האב בימי שבת כמו כן בימי חופשה, השבתה וכיוצ"ב האב מחויב לזמני השהות מהשעה 8:00 בבוקר כך שאמצא להעמיד יחס זמני השהות לפי שיעור של 60% לאם- 40% לאב. טענות האם בדבר הפרת זמני שהות שנקבעו בפסק הדין, לא גובו באסמכתאות כדבעי. צורפו התכתבויות ללא תאריכים ונראה, לכאורה, כי מדובר במועדים הקודמים לפסק הדין. אין לי אלא להידרש לחלוקת זמני השהות בהתאם לקבוע בפסק הדין. צרכי הקטינים צרכי הקטין א' ללא רכיב מדור ואחזקתו הועמדו בכתב התביעה ובסיכומים על סך 1,550 ₪: כלכלה- 1000 ₪; ביגוד והנעלה – 200 ₪ ; דמי כיס – 200 ₪ לחיסכון ; נסיעות – 150 ₪. צרכי הקטין ב' ללא רכיב מדור ואחזקתו הועמדו בכתב התביעה ובסיכומים על סך 1,600 ₪: כלכלה – 1000 ₪ ; ביגוד והנעלה – 200 ₪ ; נסיעות – 150 ₪ ; טיטולים + מגבונים – 150 ₪ ; חיסכון – 100 ₪. היקף ההוצאה בגין אחזקת מדור עומד כאמור על סך 1,100 ₪ לחודש, חלקם של הקטינים (40%) שהם 440 ₪. בנוסף האם עתרה לחיוב האב במחצית הוצאות חינוך לרבות צהרון, קייטנות , חוגים והוצאות רפואיות. בכתב התביעה ובסיכומים מטעם האם נכללה טענה לחיוב בסך 1200 ₪ בגין כל קטין מעבר לסכומים שלעיל אשר לא בוארה כל עיקר , לא פורטה ולא הובהר טיבה ומהותה של טענה זו על כן אין בידי להידרש לה. כמו כן אעיר כי צרכי הקטינים פורטו ללא הפרדה בין צרכים תלויי שהות לצרכים שאינם תלויי שהות, הגם שהיה מקום לעשות כן בשים לב לנטל החיוב השונה הנגזר ביחס לכל אחד מהם. מעיון עולה כי החלק הארי של ההוצאות (כ- 3/4) הן הוצאות תלוית שהות. לאחר עיון בכתבי הטענות ובאסמכתאות שצורפו, בראי הדעות שהובעו בפסיקה בקשר עם שיעור צרכיו המינימליים של קטין החי בשני בתים מרכזיים (ר' למשל עמ"ש (מרכז) 51056-09-20 מ.א. נ' י.מ. אל מול עמ"ש 59345-11-22 א' נ ב') , בשים לב לרמת החיים אותה ניהלה המשפחה ערב הפירוד ולהכנסות הצדדים , מתוך התחשבות שמדובר במספר ילדים (עניין המפחית את עלות צרכיו של קטין כמפורט בהלכת ורד ע"א 552/87 ורד נ. ורד ) אני מוצאת כי שיעור המזונות המפורט הנו סביר (למעט רכיב חסכון שאין להכליל) ועל כן אני מעמידה את צרכיו של כל אחד מהקטינים לרבות אחזקת מדור (ללא מדור, חינוך ורפואה) על סך 1650 ₪ לחודש. אשר לרכיב המדור – האם כאמור נושאת בתשלום דמי שכירות בסך 4,100 ₪ לחודש. חלקם של הקטינים 40% שהם 1640 ₪ לחודש. על אף שהאב טען כי, מדובר בדמי שכירות גבוהים, לא צירף כל אסמכתא לתמיכה ולכן ובהעדר ראיה לסתור אני מוצאת כי היקף מדור בסך של 4000 ₪ לחודש לדירת 4 חדרים הוא סביר. החיוב יש לזכור, כי פסיקת מזונות לעולם לא תסמוך אך ורק על נוסחאות אריתמטיות ומספרים יבשים. כך אף הובהר בפסק דינו של ביהמ"ש העליון (כב' השופט ע.פוגלמן בבע"מ 919/15 שם פסקה 126, עמ' 74-75). ביחס לנקודת הזמן הנוכחית, עסקינן בקטינים מתחת לגיל 6. על כן, החבות במזונותיהם הבסיסיים וההכרחיים מוטלת באופן אבסולוטי על האב. יחד עם זאת, סבורני כי יש מקום לערוך הפחתה בשל חלוקת זמני השהות ועל כן, מצאתי לחייב את האב במזונות הכוללים אחזקת מדור בגין כל קטין עד הגיעו לגיל 6 שנים (לא כולל מדור, חינוך ורפואה) בסך של 1000 ₪ לחודש . לכך יש להוסיף את חלקו של כל קטין במדור – בשיעור 20% מדמי השכירות המשולמים בפועל עד תקרת מדור של 4000 ₪ שהם 800 ₪ לכל קטין וכנגד הצגת הסכם שכירות בתוקף ובקיזוז כל הטבה לה זכאית, ככל שזכאית, האם ברכיב זה. ביחס למזונות הקטינים לאחר הגיעם לגיל 6 שנים - כאמור, עפ"י הלכת בע"מ 919/15, בניגוד לדין שהיה נהוג בעבר, החל מגיל 6 ועד בגירת הקטינים וסיום שירותם הצבאי/לאומי, חבים שני ההורים במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות מכל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, זמני שהות ומכלול נסיבות המקרה. צרכי כל קטין נאמדו, כאמור, על סך של 1650 ₪ מתוכם 1250 בגין הוצאות תלויות שהות ו- 400 הוצאת שאינן תלויות שהות. בכל הנוגע להוצאות שאינן תלויות שהות החלוקה בין ההורים הינה בהתאם ליחס הכנסותיהם ומשכך על האב לשאת בסך של 270 ₪ בעיגול (400* 67%). ביחס להוצאות תלויות שהות על האב לשאת בהתאם ליחס ההכנסות של הצדדים (67%), אך לנכות מכך את ההוצאות שהוא מוציא כאשר הקטינים אצלו (40% מהזמן) ועל כן מדובר בסך של 340 ₪ בעיגול (1250* 27%). סך הכל, על האב להשתתף במזונות כל קטין כאשר הוא אצל אמו בסך של 610 ₪. לעניין מדורם של הקטינים - כאמור לעיל, חלקו של כל קטין הנו 20% מסך 4000 ₪ ובסה"כ 800 ₪. משכך, על האב להעביר לידי האם השתתפות במדור כל קטין סך של 220 ₪ בעיגול (800*27%). סך הכל, על האב לשאת במזונות ומדור הקטין לידי האם בסך של 830 ₪ (610+220), ובנסיבות העניין בהביאי בחשבון תשומות עודפות שלא ניתנות לכימות כספי בהם נושאת האם בשל מעורבות גדולה יותר בטיפול בקטינים אני מוצאת לעגל את הסכום לסך של 1,000 ₪ לחודש לכל קטין. סיכום לאור האמור לעיל, נקבע כדלקמן: עד הגיע כל קטין לגיל 6 יישא האב בתשלום מזונותיו של כל קטין לרבות חלקו במדור ואחזקתו בסך של 1800 ₪ לחודש (רכיב המדור הנכלל בדמי המזונות הוא כאמור על פי תחשיב של 20% מדמי השכירות המשולמים בפועל ועד תקרת מדור של 4,000 ₪ וכנגד הצגת הסכם שכירות בתוקף ובקיזוז כל הטבה לה זכאית האם, ככל שזכאית ברכיב זה). עם הגיעו של כל קטין לגיל 6 שנים יישא האב בתשלום מזונותיו בסך של 1000 ₪ לחודש, הכולל את חלקו של הקטין במדור ואחזקתו. דמי המזונות ישולמו מדי 10 לכל חודש, עבור מזונות החודש השוטף. החיוב הינו החל מחודש 09/24 ועד הגיעם של הקטינים לגיל 18 שנים או סיום תיכון לפי המאוחר מבניהם. עד למועד זה , תחול החלטה למזונות זמניים. בתקופת השירות הצבאי (חובה) ו/או שירות הלאומי, יעמדו דמי המזונות על שליש– כפי גובהם ערב תשלומם. התשלום יועבר ישירות לחשבון כל אחד מהילדים. לא מצאתי לערוך חישובים לתקופה הקודמת למתן פסק הדין בהינתן כי לא מדובר בהפרש גדול. קצבת הילדים מאת המל"ל תוסיף להשתלם לידי האם ובהינתן כי נלקחה בחשבון כחלק מהכנסתה . דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן הידוע ביום מתן פסק דין זה ויעודכנו כל שלושה חודשים ללא תשלום הפרשים בין תקופת עדכון אחת לרעותה. הצדדים יישאו, בחלקים שווים, בגין צרכים רפואיים מיוחדים ו/או הוצאות חריגות בגין בריאות פיסית ונפשית, שאינם כלולים ומכוסים ע"י הביטוח הרפואי וסל הבריאות והמתייחסים לבריאותם הפיסית ו/או הנפשית של הקטינים, ובכלל זאת טיפולי שיניים, טיפולים אורתודנטיים, משקפיים, טיפולים פסיכולוגיים, אבחונים טיפולים רגשיים / פסיכולוגיים והוראה מתקנת עד הגיעה כל קטינה לגיל 18 או עד סיום לימודי תיכון לפי המאוחר. הצדדים יידעו האחד את השני 14 יום מראש לפחות על כל הוצאה רפואית צפויה שעלותה גבוהה מ- 100 ₪, על מנת לאפשר לצד השני לבחון נחיצותה ולהציע חלופות זולות יותר, למעט במצב חירום שאינו סובל דיחוי. ככל שתתעורר מחלוקת לעניין נחיצות ההוצאה, יפנו הצדדים לרופא המשפחה או לרופא מומחה לפי העניין, ויפעלו לפי המלצתו. הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות החינוך של הקטינים בהתאם לפירוט הבא: שכר לימוד מוסדות חינוך, תשלומי הורים למוסדות חינוך וכל תשלום נדרש על ידי המערכת החינוכית ו/או למסגרת החינוכית לרבות ועד הורים, קייטנת קיץ , חוג לכל קטין בעלות ציבורית (לרבות תנועת נוער), שיעורים פרטיים על פי מפתח של שיעור אחד בשבוע לכל קטין בהצגת המלצת גורם חינוכי ובקיזוז כל הנחה ו/או הטבה לה זכאי מי מהצדדים לרבות קיזוז מענק החינוך המשתלם לידי התובעת מאת המל"ל, ככל שמשתלם, וזאת תוך 14 ימים ממועד הצגת קבלות/חשבוניות בגין התשלום. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו כל שלושה חודשים ללא תשלום הפרשים בין תקופת עדכון אחת לרעותה. בכך מסתיים ברור התובענה. נוכח ההסדר הדיוני אין צו להוצאות. המזכירות תשלח העתק מפסה"ד לבאי כוח הצדדים ותסגור התיק. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים. ____ אפרת שהם- דליות, שופטת	decision45117-02-24	["אפרת דהם דליות"]	[{"judgment_id": "aab2c452-cd7b-5a03-ad00-1b69cea2d28b", "file_name": "45117-02-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 62029, "extension": "docx", "display_name": "45117-02-24- קובץ מקורי"}]
e91ef8b2-c7e7-5b41-89e0-bdbe4b1de134	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב - יפו,השופטת תמר סנונית פורר: פסק דין בעניין התנגדות לצוואה של מנוחה שסבלה מפיגור שכלי ולא התקבלה חוו"ד מומחית שטענה להעדר כשירות האישה בשל כך (ת"ע 19872-07-21)	19872-07-21	2024-12-01	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	פסק דינו זה עניינו הכרעה בתביעות הבאות בעניין עיזבונה של המנוחה XXX ז"ל (להלן: "המנוחה"): ת"ע 19872-06-21 - בקשה לצו קיום צוואה מיום 19.2.2015 שהוגשה על ידי התובע (להלן: "התובע" או "המבקש"). ת"ע 21642-06-21 - התנגדות לבקשה לצו קיום צוואה מיום 19.2.2015 שהוגשה על ידי הנתבעת (להלן: "הנתבעת" או "המתנגדת"). לתובע הנוסף – אחיו של התובע, מונה אפוט' שגם ייצגה בהליך (בנפרד מהתובע) (להלן: "התובע 2"). התובע 2 הצטרף לעמדת התובע. ב"כ האפוט' הכללי הודיעה בתחילה כי היא מתערבת בהליכים. בהמשך לאור חוו"ד גניאולוגית בה נקבע כי המתנגדת היא היורשת היחידה על פי דין של המנוחה חזרה בה מההתערבות. א. רקע עובדתי וההליכים המשפטיים הצדדים להליך: התובעים – אחים, ילדיה של האפוטרופא שמונתה למנוחה. התובע 2 - אשל"א ושי אפוט' מונתה כאפוט' לענייניו. הנתבעת – בת דודתה של המנוחה, והיורשת עפ"י דין של המנוחה (בהתאם לחוו"ד גניאולוגית שהוגשה לתיק). ביום 7.6.2001 מונתה אימם של התובעים, XXX (להלן: "האפוטרופא") כאפוט' לכל ענייניה של המנוחה (תמ"ש 4760/00). ביום 4.3.2010 מונתה האפוטרופא במינוי קבוע (צורף כנספח ח' לתשובת המבקש להתנגדות). האפוטרופא הלכה לבית עולמה ביום 30.8.2.22. ביום 9.6.2002 ערכה המנוחה צוואה ראשונה בפני עדים והורישה את כל רכושה לאפוטרופא (צורף כנספח 7 לתצע"ר המתנגדת). ביום 18.1.2005 הלך לבית עולמו בעלה של המנוחה. לאחר פטירתו של בעלה של המנוחה הוגשה לקיום בין היתר צוואה שערך ביום 9.6.2002 בפני עדים ובה הוריש את עזבונו לאפוטרופא. בהליכי העזבונות שהתנהלו בעניין עזבון הבעל (ת"א 101270/05 ואח') הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 25.2.2007 על קיומה של צוואה קודמת מיום 14.3.1982 (ובה חלוקה בין המנוחה לבין אחי הבעל). בנוסף, הוסכם כי האפוטרופא תקבל סך של כ-632,000 ₪. ביום 19.2.2015 חתמה המנוחה על צוואה בפני עדים (עו"ד דלאל ועו"ד אלפסי) בביתה. המנוחה הורישה בצוואתה לתובע 2 את זכויותיה בדירה ברח' XXX בXXX, ולתובע את כל שאר רכושה לרבות דירת מגוריה ברח' XXX בXXX. ביום 3.8.2020 הלכה המנוחה לבית עולמה. למנוחה ולבעלה לא נולדו ילדים. בהסכמת הצדדים נחתמו פסיקתאות לגילוי מסמכים רחב לגבי מצבה של המנוחה לרבות למל"ל, אגף הרווחה, קופ"ח, בתי חולים, ומקומות נוספים בהם טופלה המנוחה. ביום 5.3.2023 מונתה ד"ר בן אור כמומחית מטעם בימ"ש (להלן: "המומחית") למתן חוו"ד לגבי יכולתה של המנוחה לערוך צוואה נכון למועד עריכתה (19.2.2015). כמו כן התבקשה המומחית לבחון האם בשל מצבה של המנוחה היא הייתה יכולה לעמוד בלחצים לצורך עריכת צוואה. ביום 12.7.2023 הוגשה חוות דעת המומחה (להלן: "חוו"ד"), ובה נקבע כי מאחר והמנוחה הייתה ברמת פיגור שכלי קל, היא לא הייתה כשירה לחתום על הצוואה. בהליך התקיימו 7 דיונים (3 דיוני קד"מ ו-4 דיוני הוכחות), והוגשו סיכומים בכתב. בהתאם לכך ניתן כעת פסק הדין. ב. טענות הצדדים תמצית טענות המתנגדת יש להורות על ביטול צוואתה של המנוחה מאחר והמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה, הצוואה הינה תוצאה של השפעה בלתי הוגנת ובשל מעורבות בעריכת הצוואה. המתנגדת טוענת כי המנוחה סבלה מלקות בריאותית משמעותית, ואובחנה עם פיגור שכלי, שבעקבותיו מונתה לה אפוטרופא. מצבה היה מולד והלך והחמיר עם השנים. על כן המנוחה לא הייתה יכולה להבחין בטיבה של צוואה. לטענת המתנגדת השילוב בין מצבה הקוגנטיבי של המנוחה לבין הסיטואציה של היותה אדם שמונה לו אפוטרופוס צריך להוביל למסקנה שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה. לטענת המתנגדת האפוטרופא הייתה מעורבת שלא כדין בעריכת צוואת המנוחה והייתה גם מעורבת בעריכת צוואת בעלה המנוח של המנוחה. האפוטרופא ניצלה את תפקידה ומעמדה על מנת להחתים את המנוחה על הצוואה. לטענת המתנגדת מעורבות זו הייתה גם באמצעות האפוטרופא בעצמה ו/או באמצעות המבקש ו/או מי מטעמה של האפוטרופא. לטענת המתנגדת המנוחה הייתה תלויה באפוטרופא ובבני משפחתה והם ניצלו לרעה את מעמדם ואת תפקיד האפוטרופוס על מנת לגרום למנוחה לצוות לבניה של האפוטרופא את מלוא רכושה. המנוחה פיתחה תלות מוחלטת באפוטרופא. לטענת המתנגדת, האפוטרופא פעלה בניגוד אינטרסים קיצוני תוך הפרת חובת הנאמנות המוטלת עליה מכוח מערכת היחסים שבינה לבינה המנוחה ומינויה כאפוטרופא שלה. תמצית טענות התובע התובע עותר לקיומה של הצוואה ודחיית ההתנגדות על כל חלקיה. התובע מדגיש את מערכת היחסים ארוכת השנים ששררה בין משפחתו לבין המנוחה ובעלה. לעומת זאת הוא מציין כי המתנגדת לא שמרה על כל קשר עם המנוחה למעלה מ-40 שנה. המנוחה מעולם לא ציינה את קיומה של המתנגדת. התובע טוען כי האפוטרופא שימשה אפוטרופסית של המנוחה ושל בעלה החל משנת 2000 ועד למועד פטירת כל אחד מהם. התובע מציין כי משפחתו מתוך שכנות טובה ולאור מצבה של המנוחה ובעלה החלו לסייע לבני הזוג, ומערכת היחסים התהדקה. כל בני המשפחה התגייסו לסייע למנוחה ולבעלה. התובע מציין כי הם היו עבורו סבא וסבתא לכל דבר ועניין. התובע טוען כי למרות מינוי האפוטרופא, המנוחה הייתה עצמאית וניהלה את ענייניה באופן יומיומי למעט נושאים בהם נדרשה לסיוע. הוא מדגיש עוד כי המנוחה ביקשה שהאפוטרופא היא שתהיה אחראית עליה. כמו כן מציין כי הליך מינוי האפוטרופוס לקח זמן ועד שנבדקה התאמת המינוי, רצונה של המנוחה ותרומת המינוי לטובתה. התובע עותר לדחות את הטענה כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה. הוא מציין כי למרות שהמנוחה סבלה מפיגור שכלי קל, היא ידעה לדאוג לצרכיה ולהביע את רצונותיה ולקבל החלטות עבור עצמה. התובע טוען כי יש לדחות את הטענה כי הצוואה היא תוצאה של מעורבות של האפוטרופא או שלו. הוא מציין כי המנוחה פעלה לבדה לצורך החתימה על הצוואה, לא הוא ולא האפוטרופא היו נוכחים וכל הקשור לצוואה טופל על ידי המנוחה בלבד. התובע עותר לדחיית הטענה להשפעה בלתי הוגנת. לטענתו הצוואה הינה על פי רצונה של המנוחה ומשקפת את המציאות כי הוא היה כבן למנוחה. תמצית טענות התובע 2 המבקש 2 הצטרף לתובע בטענותיו להליך אולם היה מיוצג בנפרד וסיכומיו הוגשו בנפרד. המבקש 2 מדגיש כי המנוחה סבלה מפיגור שכלי קל, אולם תפקדה באופן גבוה, נישאה וחיה בזוגיות עד שבעלה נפטר, נסעה לבדה באוטובוס, עשתה קניות בסופר וכיוצ"ב. למרות מצבה, ידעה להבחין בטיבה של צוואה. כמו כן המנוחה הביעה את רצונה בפני בימ"ש כי ברצונה להוריש לבני משפחת התובעים את רכושה ואף נימקה זאת. המנוחה עמדה בכלל המבחנים שמראים כי היא ידעה להבחין בטיבה של צוואה: המנוחה ידעה מה היקף רכושה, הבינה למי היא מורישה והסבירה מדוע והבינה את משמעות חתימתה על צוואה. המבקש 2 טוען כי יש לדחות את הטענה כי הייתה מעורבות של התובע או של האפוטרופא בעריכת הצוואה. המבקש 2 טוען כי למעט נוכחותה של האפוטרופא בבדיקה אצל ד"ר גולדריי לא הצליחה המתנגדת להוכיח כל מעורבות או השפעה של האפוטרופא או של התובע בעריכת הצוואה. ג. דיון והכרעה נטל ההוכחה – לטענת המתנגדת יש להורות על העברת נטל ההוכחה לכתפי המבקשים, הן בשל קביעת חזקה בשל היות התובעים בניה של האפוטרופא ויורשים בצוואה והן בשל פגם שנפל בתאריך הצוואה ותיקונו בכתב יד. בכל הנוגע לטענה לגבי פגם בתאריך – מדובר בתיקון בכתב יד של מועד החתימה על הצוואה. בסמוך לו מופיעה חתימת המנוחה. התיקון בכתב יד הוא למועד הנכון שבו נחתמה הצוואה. לתשובה להתנגדות (נספח י"ט) צורפו תצהירי עדי הצוואה שציינו כי שינוי המועד נעשה במועד עריכת הצוואה. רכיבי היסוד של צוואה בפני עדים (סעיף 25(ב)(2) לחוק הירושה) מתקיימים. על כן איני סבורה כי מדובר בפגם שבשלו יש להורות על העברת הנטל. העברת הנטל בשל מערכת היחסים המיוחדת שבעטייה המבקשים הם יורשי המנוחה - המבקשים הם ילדיה של האפוטרופא. לאחר בחינת טענות הצדדים סברתי כי נכון הוא להורות על העברת הנטל לכתפי התובעים להוכחת תקינות הצוואה ואי התקיימות הטענות לגבי תקפות הצוואה ושאר עילות ההתנגדות. אין מחלוקת כי המתנגדת לא הייתה בקשר עם המנוחה, כפי שיורחב להלן, שנים ארוכות מאוד טרם פטירתה. ההורשה לתובעים נבעה מקשר קרוב שחלקו בוודאי קשור גם למינויה של אימם של המבקשים כאפוטרופא של המנוחה עוד בשנת 2000. שוכנעתי כי בנסיבות הליך זה קמה חזקה שעל המבקשים לסתור כי היות אימם אפוטרופא של המנוחה לא הייתה הסיבה בלעדיה אין לעריכת הצוואה. יתרה מכך, לתובע יש את מלוא המידע לגבי מצבה של המנוחה, כשירותה, המבחנים שיש להוכיחם לגבי השפעה בלתי הוגנת, וכיוצ"ב ולמתנגדת למעשה אין כמעט כלים להוכחת טענותיה. על כן מן הראוי בנסיבות הליך זה לקבוע כי הנטל הוא על המבקשים להוכיח כי המנוחה הייתה כשירה לערוך את הצוואה, כי לא חלה השפעה בלתי הוגנת ולא הייתה מעורבות של המבקש ושל האפוטרופא בעריכת הצוואה. האם המבקש היה אפוטרופוס למעשה של המנוחה – לטענת המתנגדת, המבקש היה אפוט' למעשה של המנוחה בהתאם לסעיף 67 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ויש להחיל עליו את אותם הדינים כאפוטרופוס של המנוחה. סעיף 67 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע: "מי שפועל כאפוטרופוס, חובותיו ואחריותו כלפי אדם שמונה לו אפוטרופוס או שבית המשפט היה רשאי למנות לו אפוטרופוס יהיו לפי הוראות פרק זה, אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו." התובע נחקר האם שימש אפוט' למעשה של המנוחה ושלל זאת נחרצות הוא דחה את הטענה כי הוא היה האפוט' בפועל ולא אימו (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 77 שורות 15-16). בתשובה להתנגדות ציין המבקש כי הדומיננטיות שלו בטיפול במנוחה החלה עם פטירת אביו בחודש 10/2019. העדות הנוספות מטעם המבקש, הגב' _ב' והגב' _ג', העידו על תקופה המאוחרת במספר שנים למועד עריכת הצוואה. בחינת החקירות, בפרט של המבקש ושל העדות הנוספות, מעלה כי המבקש היה דמות דומיננטית ומשמעותית בחיי המנוחה (והיא בחייו). אולם מעורבותו בטיפול בה בצורה אינטנסיבית הייתה רק בשנים לפני פטירתה 2018-2020, ובשל מחלת אביו והתגייסות אימו -האפוטרופא לטיפול בו. או אז המבקש סייע באופן רב יותר בטיפול במנוחה. אולם למועד הרלוונטי של עריכת הצוואה בשנת 2015 לא הוכח כי המבקש פעל כאפוט' למעשה של המנוחה. תמליל החוקר הפרטי מול המתנגדת – התובע צירף תמליל של חוקר פרטי שמסר מסמכים למתנגדת והחוקר גם נחקר על הדברים (ראו פרוט' מיום 6.5.24, עמ' 133-139). זמן ארוך הוקדש לשאלה האם יש משמעות לדברים שמסרה המתנגדת לחוקר והאם החוקר פעל מולה בתום לב והבהיר לה את מעמדו (כי הוא פועל מטעם המבקש ולא מטעם בימ"ש). בחינת הדברים מעלה שאין מקום מקום לתת להם משקל, וכי הם לא נדרשים להכרעה. המתנגדת אמרה לחוקר מפורשות כי היא לא הייתה בקשר עם המנוחה. דברים אלה היא אישרה בחקירתה ועל כן אין תוספת בדברים שאמרה לחוקר. בשל הספק שהתעורר האם הבינה המתנגדת לאשורו את הסיטואציה, סברתי כי יש מקום ללכת לקראת המתנגדת ולא לתת משקל לעדותו של החוקר. ויובהר אין בכך על מנת לקבוע כי החוקר לא נהג כשורה כלפי המתנגדת או כי הטעה אותה בצורה כלשהי. בין כך ובין כך, יש להעדיף עדות ישירה וזו ניתנה וכפי שיפורט בהרחבה על ידי המתנגדת עצמה בהליך זה. בקשת המתנגדת לצו ירושה ואי התייחסותה לצוואה קודמת שערכה המנוחה משנת 2002 - המחקר הגניאולוגי מצא כי המתנגדת היא היורשת על פי דין של המנוחה. המנוחה ערכה בחייה שתי צוואות: הצוואה מיום 19.2.2015 – שנדונה כעת, וצוואה קודמת מיום 9.6.2002, שאוזכרה על ידי שני הצדדים וצורפה להליך, ועצם קיומה אינו שנוי במחלוקת. על כן גם אם הייתה מתקבלת ההתנגדות, המתנגדת לא התמודדה עם העובדה כי קיימת צוואה קודמת. כל עוד הצוואה הקודמת לא בוטלה היא לא זכאית לקבלת צו ירושה ממילא. עילות ההתנגדות בהן יש לדון הינן: א. טענת המתנגדת כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה. ב. טענת המתנגדת להשפעה בלתי הוגנת על המנוחה. ג. טענת המתנגדת למעורבות המבקש ושל האפוטרופא בעריכת הצוואה. ד. טענת המתנגדת בדבר הצורך של האפוטרופא ושל המבקש לקבל אישור מראש על פי סעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לעריכת הצוואה על ידי המנוחה. לגבי המבקש מכוח היותו אפוט' למעשה של המנוחה. א. טענת המתנגדת כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה כשרות לצוות קבועה בסעיף 26 לחוק הירושה: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה". בחינת כשרות המנוחה לצוות צריכה להיעשות נכון למועד עריכת הצוואה, קרי נכון ליום 19.2.2015, ועל הראיות להתייחס למועד זה: "ההגבלה שלעיל נוגעת למצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה, עת ערך את הצוואה, ויכולתו להבין את מהות הצוואה וההשלכות על הזוכים ברכושו, ומנגד על אלה המודרים ממנו. נקודת הזמן אותה יש לבחון היא מועד חתימת הצוואה, וכך גם על חומר הראיות המובא לפני ביהמ"ש להיות רלוונטי לאותה נקודת זמן בדיוק. נטל הוכחת קיומה של הגבלה כאמור מוטל על הטוען לה, קרי על המתנגד. מידת ההוכחה אינה עניין של מה בכך, ואין די בהעלאת ספקות [...]". (ההדגשות בקו - הוספו). ראו: שוחט, גולדברג, פלומין דיני ירושה ועזבון (מהדורה שביעית התשע"ד-2014), עמ' 121-122. לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות, שוכנעתי כי המבקשים הוכיחו כי המנוחה ידעה להבחין בטיבה של צוואה נכון למועד עריכתה, 19.2.2015. המנוחה נפטרה 5 וחצי שנים לאחר עריכת הצוואה. מלבד חוו"ד המומחית, נשמעו עדויות הצדדים, עדויות עורך הצוואה ועד נוסף, עדים נוספים מטרם התובע. כמו כן היו בפניי הליכים קודמים שהתנהלו בעניין מינוי אפוט' למנוחה ומסמכים רפואיים "מזמן אמת" בעניינה. אקדים את המאוחר ואציין כי באופן חריג אין מקום לקבל את חוו"ד המומחית ולהכריע על פיה, וכי שוכנעתי מהראיות הנוספות ומהעדויות הנוספות (בפרט של עדי הצוואה ושל המבקש), כי המנוחה ידעה להבחין בטיבה של צוואה נכון למועד עריכתה. חוו"ד המומחית הינה חלק חשוב ומשמעותי בפסיפס שנגלה בפני בימ"ש לגבי יכולתה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה. בנסיבות חייה של המנוחה ובנימוקי חוו"ד, כפי שיפורטו להלן, שוכנעתי כי מדובר בחלק אחד אך לא יחיד ולא מכריע, ויש לתת משקל מכריע לראיות ועדויות אחרות. כפי שנקבע בפסיקה חוו"ד מומחה היא דרך הסתייעות משמעותית וחשובה, אך מוגבלת בשל נתינתה לאחר המוות, ויש מצבים שבהם מן הראוי להסתייע בעדויות ובראיות נוספות: "לצורך הוכחת הטענה בדבר חוסר הכושר להבחין בטיבה של צוואה ניתן להסתייע בחוות דעת רפואית באשר למצבו של המצווה בעת שעשה את הצוואה שקיומה מתבקש. עם זאת יש לזכור, כי חוות דעת הרפואית ניתנת, על דרך הכלל, על ידי מומחה, אשר לא ראה את המנוח, ובמרבית המקרים אף לא הכירו באופן אישי. חוות דעת זו נסמכת על מסמכים רפואיים של המצווה, וכל כולה אינה אלא בבחינת "ניתוח לאחר המוות". לפיכך, על חוות הדעת להיות מדויקת ככל שניתן ומבוססת, לא רק על התרשומות המפרטות את האבחנות הרפואיות אודות המנוח אלא על בחינה וניתוח של תוצאות הבדיקות הרפואיות שביסוד האבחנות הללו בפרט מקום שיכול ויהיו לאבחנות הסברים אחדים – בבחינת אבחנה מבדלת – ולא אבחנה אחת ברורה וחד משמעית. הספק בהקשר זה, צריך וחייב לפעול, משום חזקת הכשרות, לטובת המצווה נוכח דבריו של הש' חשין בע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מט(1) 318, 398: "הוראה על בטלות של צוואה הינה מעשה חמור וכבד משקל – לכאורה נוגדת היא את דבריו האחרונים של המנוח – ועד שנהיה רשאים להסיק כי פלוני לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, נדרוש ראיות ספציפיות וחד משמעיות יותר – ליום עריכת הצוואה דווקא", ובמקום אחר, שוב מפי הש' חשין: "נקפיד היטב ולא נפסול צוואה בשל העדר כשרות, אלא אם נוכל לקבוע בבירור כי לא רצונו החופשי של המצווה הוא שהכתיב לו את דברו האחרון (ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 733). משום החיסרון האמור, רשאי בית המשפט, במקרים המתאימים, להסתייע בחומר ראיות אחר, נכון למועד עשיית הצוואה – כגון עדויותיהם של מי שהכירו את המצווה במועדים הרלבנטיים, לרבות רופאים שטיפלו בו במישרין במועדים אלה – ולהעדיפן על חוות דעתו של המומחה, כף שחוות דעת זו אינה בבחינת "כזה ראה וקדש" (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנה 'בית אהרון וישראל', פ"ד נד(2) 215 שבו העדיף בית המשפט את עדות הנוטריות שערך את הצוואה; ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק, שם ואח')." (ההדגשות בקו הוספו). ראו: עמ"ש 55336-12-14 ר' ז' נ' ר' א' סעיפים 5-6 לפסק דינו של כב' הש' שוחט (6.3.16). חוות דעת המומחית – בחוו"ד קבעה המומחית כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה. המומחית פירטה בחוו"ד את השיקולים שהובילו אותה למסקנה בדבר היעדר כשירות המנוחה: [..] סיכום ומסקנות חוו"ד: המומחית למעשה קבעה כי בשל כך שהמנוחה הייתה בעל פיגור שכלי קל אין היא יכולה להבחין בטיבה של צוואה, ולשקול את השיקולים הנדרשים לעריכתה. זאת באופן קבוע וללא הבחנה בין מועד כזה או אחר. חקירת המומחית - המומחית נחקרה ארוכות על חוו"ד. במסגרת חקירתה ציינה המומחית כי היא בעלת ניסיון רב באיבחון של פיגור, אולם לא עם צוואות (ראו: פרוט' מיום 5.6.24, עמ' 196 שורות 1-2). המומחית ציינה בהגינותה כבר בראשית חקירתה כי מרגע שהמנוחה אובחנה עם פיגור "ידייה כבולות" (עמ' 198 שורות 32-33). לאחר מכן המומחית ציינה באריכות כי לטעמה מרגע שבצוואה אין התייחסות למי שלא יירש את המנוחה כדין אין היא יכולה לבדוק את שיקול דעתה הספציפי של המנוחה (עמ' 200 שורות 1-2). לטעמה של המומחית הצוואה פשוטה מדי ואין בה ציון מי לא יורש את המנוחה, ועל כן לטענתה "ידיה כבולות" והיא איננה יכולה לקבוע האם המנוחה יכולה הייתה להבחין בטיבה של צוואה. על כן המומחית קובעת שבשל "האבחנה של הפיגור [..] ומשום כך היא לא יכולה לכתוב צוואה" (עמ' 200). בהמשך גם כאשר נשאלה על ידי בימ"ש האם נוסח הצוואה הוא שמכריע השיבה: "בעיקרון מלכתחילה לא כשירה, אפשר ללכת ולטעון לכשירות אם נבדקו כל הדברים כמו שאני אומרת" (עמ' 201 שורות 19-21). עם זאת בהמשך החקירה ציינה המומחית כי אדם שמונה לו אפוטרופוס יכול לערוך צוואה (עמ' 207 שורות 16-17). המומחית הודתה בהגינותה כי מרגע שיש הבחנה של פיגור שכלי היא לא הייתה קובעת שניתן לערוך צוואה. היא שבה וחידדה כי מבחינתה שעה שאין בצוואה באופן מפורש כי המנוחה לא מורישה למשפחתה, המנוחה אינה כשירה (עמ' 218 שורות 19-27). לשיטתה של המומחית, עליה חזרה מספר פעמים, שעה שלא עולה מהצוואה מורכבות לא ניתן לקבוע כי המנוחה הבינה מורכבות ועל כן לשיטתה, המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה (עמ' 220 שורות 1-5). המומחית לא הסתירה ייאמר לזכותה את עמדה העקרונית גם בהמשך כי "הגברת הזאת עם פיגור שכלי קל ואיך אומרים? חזקה עליה שהיא לא כשירה" (עמ' 231 שורות 11-20). המומחית נשאלה שאלות ספציפיות לגבי פעולות שביצעה המנוחה בחייה לרבות ניהול זוגיות לאורך שנים וניהול אורח חיים עצמאי בנושאים שונים (עמ/ 254, עמ' 256), ולא ידעה להשיב האם הדבר מסייע להכרעה לגבי יכולתה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה. היא חזרה והדגישה גם לקראת סוף חקירתה כי: "אני לא בדקתי ולא עשיתי וקיבלתי את זה בתור פיגור שכלי קל" (עמ' 266 שורות 9-12, עמ' 267), קרי מעת שהתוודעה המומחית כי זו האבחנה של המנוחה, מבחינתה אין המנוחה יכולה לערוך צוואה. היא חזרה גם על כך שמבחינתה יש להתייחס אל המנוחה כילדה בת 12. אולם הדברים לא גובו בניתוח המסמכים שהיו בפנייה לתמיכה בקביעה זו. המסקנה של בחינת חוו"ד וחקירת המומחית הינה כי מעת שהתוודעה המומחית לאיבחונה של המנוחה כבעלת פיגור קל, מבחינתה באותו הרגע "ידיה כבולות" (כך בלשונה בחקירתה מספר פעמים), והמנוחה אינה כשירה לערוך צוואה. למעשה ועם כל הכבוד למקצועיות של המומחית מאותו הרגע לא נבחנו לגופם המסמכים הרפואיים, לא נבחנו כישורי החיים של המנוחה, לא נבחן המידע מזמן אמת שהיה בפני המומחית, אלו פעולות ביצעה המנוחה עצמאית ואלו לא, אלו קשרים ניהלה ועוד. עובדה זו הופכת את חוו"ד לבלתי מספקת. למעשה המומחית הבהירה בחקירתה כי לא ייחסה למסמכים שבפניה משמעות ולא נתנה להם משקל מעת שראתה כי יש אבחון למנוחה עם פיגור שכלי קל. בכך למעשה התעלמה המומחית מכל המסמכים הרפואיים שהיו בתיק, שיש בהם לשפוך אור רטרוספקטיבי על מצבה של המנוחה. כך למשל המומחית לא ייחסה כל משמעות ליכולתה של המנוחה לנהל זוגיות ארוכת שנים, למרות שניהול זוגיות יכול להעיד על עצמאות ועל חשיבה עצמאית ויכולת לנהל מצבי חיים מורכבים. הנחת מוצא נוספת של המומחית כי הייתה חובה של המנוחה לכתוב בצוואה למי אינה מורישה על מנת להיווכח כי היא מבינה מורכבות, אינה נסמכת על חומר רפואי כלשהו. למעשה מדובר על מסקנה משפטית שיש להותירה לבימ"ש ולא למומחית מתחום הרפואה. אשר על כן חוו"ד המומחית אינה מספקת ואין לאמץ את מסקנותיה. על כן יש לפנות לראיות ועדויות אחרות. חוו"ד ד"ר גולדריי במועד עריכת הצוואה מיום 19.2.2015 – ד"ר גולדריי נתן חוו"ד נכון למועד עריכת הצוואה וקבע כי המנוחה כשירה לערוך צוואה. אי העדת ד"ר גולדריי – ביום 31.12.2023 ניתנה החלטה על זימון ד"ר גולדריי לעדות מטעם התובע. בדיון ביום 27.5.24 ציין ב"כ המבקש כי למרות זימונו של ד"ר גולדריי על ידם, התברר לו כי העד פרש לפנסיה והוא חולה ועל כן הוא חוזר בו מההזמנה לעדות (עמ' 173 שורות 7-23). בתגובה ציין ב"כ המתנגדת כי מבחינתו חוו"ד המומחית היא הקובעת ועל כן אין צורך להבאת ד"ר גולדריי לעדות. כמו כן ציין כי ככל ויסברו יש מקום לזמנו יגישו בקשה מתאימה (עמ' 174 שורות 15-24). בהמשך לכך ניתנה החלטה בתום הדיון ובמעמד הצדדים כי ניתן יהיה להעלות נימוקים לכך בסיכומים. לטענת המתנגדת, יש לקבוע כי אי הבאת ד"ר גולדריי לעדות צריכה לפעול לחובת המבקשים, בפרט כאשר הם אלו שביקשו להעידו בתחילה ואז חזרו מכך. כמו כן לטענתה שעה שהיא תומכת בחוו"ד המומחית לא הייתה צריכה לזמנו לעדות. לטענת התובעים, הנטל הוא על המתנגדת שלמרות שידעה שחזרו בהם מהעדתו של ד"ר גולדריי ולמרות שיכולה הייתה לזמנו לעדות נמנעה מכך. על כן הדבר פועל לחובתה ולא לחובתם. ממילא מציינים התובעים כי המתנגדת לא הביאה כל ראיה מטעמה דבר שמדבר בעד עצמו. התובע נשאל האם האפוטרופא קבעה את הביקור אצל ד"ר גולדריי והשיב תשובות סותרות (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 66-67). לגבי נוכחותה של האפוטרופא בבדיקה טען נחרצות כי אימו הייתה מגיעה איתה אבל לא הייתה בתוך הבדיקה עצמה (עמ' 67 שורות 14-17). הוא ציין בהמשך החקירה כי גם כאשר הוא בא עם המנוחה למרפאה, הוא מעולם לא נכנס איתה לתוך הבדיקה וחזר והדגיש כי הרופא לא היה מכניס את האפוטרופא לתוך הבדיקה וגם לא רופא המשפחה (עמ' 116 שורות 13-22). ד"ר גולדריי הכיר את המנוחה וטיפל בה שנים ארוכות על פי הצדדים במסגרת המרפאה לאבחון וטיפול בליקויים קוגניטיביים בעמותה לזקן בXXX. בתעודה הרפואית של ד"ר גולדריי מיום 19.12.2015 – מועד עריכת הצוואה (צורף על ידי שני הצדדים: כנספח ד' להתנגדות וכנספח ט"ו לתשובה להתנגדות) הוא ציין את הדברים הבאים, לרבות כי המנוחה הגיעה עם האפוטרופא וכי המנוחה ידעה להסביר ולנמק את רצונה בצוואה, והיא מתפקדת באופן עצמאי בכל התפקודים הפשוטים, אך זקוקה להכוונה בדברים מורכבים. בסופו של דבר ד"ר גולריי קבע כי המנוחה כשירה לערוך צוואה: [..] במסמך נוסף עליו חתם ד"ר גולדריי מיום 26.2.2015 (ובכותרת צויין כי בדק את המנוחה ביום 19.2.2015) (צורף על ידי שני הצדדים: כנספח ה' להתנגדות וכנספח ט"ז לתשובה להתנגדות) – נכתב כי המנוחה כשירה לעשיית פעולה בפני נוטריון. מדובר בתעודת רופא שנשלחה לד"ר גולדריי מעו"ד דלאל שערך את הצוואה וד"ר גולדריי מילא כפי הנראה את הפרטים המופיעים בה בכתב יד. עו"ד דלאל בעדותו ציין כי הפרטים המופיעים בכתב יד לא נכתבו על ידו. בסופו של יום ולאור אי העדתו של ד"ר גולדריי אולם מאחר ותוכן המסמך אינו במחלוקת, יש לתת למסמך זה משקל בתוך שלל הראיות אך לא משקל מכריע (בשל העדר העדות). מסמכים רפואיים נוספים – המבקש צירף בנספח ט' לתשובה להתנגדות סיכום בדיקה של ד"ר שבכר שבדקה את המנוחה ביום 12.7.2002. בדיקה זו נערכה בד בבד עם עריכת הצוואה הראשונה על ידי המנוחה. ד"ר שבכר ציינה בסיכומה של בדיקה כי המנוחה מבינה את מהות הצוואה ותוצאותיה. המבקש צירף בנספח י' לתשובה להתנגדות אישור בריאות של ד"ר דבוגובסקי מקופת חולים כללית מיום 1.8.2005 ובו צויין כי המנוחה מסוגלת לבצע מטלות יומיומיות ללא כל עזרה. המבקש צירף בנספח י"א לתשובה להתנגדות סיכום בדיקה של המנוחה מיום 7.3.2007 במרפאה לליקויים קוגנטיביים במרכז היום הגריאטרי בXXX שנערכה על ידי ד"ר שפירא, ובה צויין כי למנוחה ירידה קוגנטיבית קלה. 23/30 MMS. בוחן מציאות תקין, שיפוט קונקרטי תקין. בעלת מודעות למצבה. תקשורת ומוטיבציה תקינים. עוד צויין בסיכום ובהמלצות כי המנוחה מתפקדת באופן עצמאי, ובירידה קוגנטיבית קלה כנראה על רקע של פיגור שכלי קל. לפי יכולתה התפקודית והקוגנטיבית יכולה לשוב לביתה. המבקש צירף בנספח י"ג לתשובה להתנגדות סיכום בדיקה של המנוחה מיום 24.2.2010 במרפאה לליקויים קוגנטיביים במרכז היום הגריאטרי בXXX שנערכה על ידי ד"ר שפירא, ובה צויין כי למנוחה ירידה קוגנטיבית קלה עד בינונית. 20/30 MMS. בוחן מציאות תקין, שיפוט קונקרטי תקין. בעלת מודעות למצבה ותקשורת ומוטיבציה תקינים. צויין כי המנוחה מתפקדת באופן עצמאי והיא בירידה קוגנטיבית בינונית עד קלה כנראה על רקע של פיגור שכלי קל. ד"ר שפירא מציין כי לפי יכולתה התפקודית והקוגנטיבית המנוחה אינה זקוקה לאפוטרופסות. אשר על כן רוב המסמכים שצורפו תומכים בקביעה כי המנוחה יכולה הייתה להבחין בטיבה של צוואה. מסמכים מתיק האפוט' של המנוחה (תמ"ש 7460/00) – החל משנת 2000 התנהל הליך מינוי אפוט' למנוחה. האפוטרופא מונתה לאפוט' לגוף ולרכוש, בתחילה במינוי זמני, הוגשו מספר תסקירים, התקיימו דיונים ורצונה של המנוחה נשמע ובימ"ש התחשב ברצונה. רק לאחר הליך ארוך נקבע כי האפוטרופא תהיה במינוי קבוע. בתסקיר מיום 12.3.2001 במסגרת תמ"ש 4760/00 (נספח ג' לתצע"ר המבקש) צויין כי חל שיפור במצבה של המנוחה ובעלה, והשיפור מיוחס לטיפול של האפוטרופא בהם. צויין כי האפוטרופא מכירה את בני הזוג מזה עשור כשכנים ושנוצר בינה לביניהם קשר הדוק וחם. האפוטרופא ציינה בפני עורכת התסקיר כיצד היא ובני משפחתה לרבות ילדיה התגייסו לסיוע לבני הזוג. האפוטרופא ציינה בפני העו"ס שהיא תמשיך לתפקד באותה צורה גם אם לא תתמנה כאפוט'. בנוסף, ציינה האפוטרופא לעו"ס כי היא שואפת לרשת את דירתם של בני הזוג. צויין בתסקיר כי האפוטרופא תורמת רבות לשיפור מצבם של בני הזוג. ביום 9.9.2001 התקיים דיון בתיק תמ"ש 4760/00 בענין מינוי אפוט' למנוחה ולבעלה (צורף גם במסגרת נספח ג' לתשובה להתנגדות). במסגרת דיון זה שמע בימ"ש את המנוחה באריכות. המנוחה ציינה כך: "אני יודעת למה אני כאן בבימ"ש. באתי בגלל שאני רוצה רק שXXX תהיה אפוטרופוס שלי על כך מה שדאגה לי, אני סומכת עליה. היא דואגת לי להכל, מה שנחוץ. מה שאני צריכה היא דואגת לי, אני לא רוצה מישהו אחר את כל החיים שלי שאני אחיה, אני רוצה רק אותה. יש לי רק דירה אחת, חוץ מזה אני רוצה את כל חיי לחיות איתה ביחד. יש לי דירה בXXX. אני גרה בXXX. הדירה שאני גרה היא דירה שקניתי. קניתי מתי שהתחתנתי עם בעלי. שם אני חיה כל החיים, בXXX. זה שייך גם לxxx , זה יהיה שלה בע"ה. הדירה בXXX היא דירה שקבלתי מהורי. XXX מטפלת בבעלי. אני רוצה שהיא וילדיה ימשיכו לטפל בי. אני סומכת עליה ועל ילדיה". בהחלטת בימ"ש מאותו הדיון צויין כי המנוחה הביעה רצון ברור שהאפוטרופא תמשיך לטפל בה ובבעלה, כי המנוחה מרוצה מאוד מהטיפול ואינה מוכנה שמישהו אחר יטפל בענייניה. צויין לגבי האפוטרופא כי היא מטפלת במנוחה ובבעלה תקופה ארוכה, וכי גם לדעת העו"ס עושה זאת בדרך הטובה ביותר. יתרה מכך בימ"ש ציין מפורשות: "החשש כי תפחית מצרכי החוסים כדי להותיר יותר לעצמה לאחר אריכות חייהם ושנותיהם, זו השערה תיאורטית שבכל שנות הטיפול אין לה כל זכר ועל כן אני סבורה כי אין לתת לה משקל יתר עד כדי מינוי אפוטרופוס זר שאינו מקובל על החסויה". בהמשך מונתה האפוטרופא לאפוט' של המנוחה ובעלה במינוי זמני. ביום 6.7.2008 התקיים דיון נוסף בבימ"ש בתיק האפוט' של המנוחה (צורף כנספח ח' לתצע"ר של המבקש). במסגרת דיון זה שוחחה המנוחה ארוכות עם בימ"ש, השיבה לשאלותיו ואמרה מה רצונה: מתשובות המנוחה לבימ"ש עולה כי היא מתארת את אורחות חייה, את עצמאותה, את ידיעותיה לגבי היקף רכושה, את התנהלותה הכלכלית היומיומית. כמו כן המנוחה אינה מסתירה את רצונה ואומרת לבימ"ש בצורה מפורשת כי ברצונה להעביר את רכושה למשפחת XXX: "זה יעבור למשפחה שאני אוהבת אותה". העובדה כי המנוחה לא הסתירה את רצונה ואף ציינה אותו מפורשות לבימ"ש, מחזקת את היותו של אומד דעתה עצמאי. צוואתה הקודמת של המנוחה משנת 2002 – בשנת 2002 ערכה המנוחה צוואה קודמת ובה הורישה את כל רכושה לאפוטרופא. עובדה זו יש בה להוות ראיה נוספת מזמן אמת לגבי רצונה של המנוחה, וכן כי עריכת צוואה הייתה פעולה משפטית שהמנוחה כבר ביצעה בעבר. התובע אישר בחקירתו כי כבר בעת שנחתמה צוואה זו הייתה האפוטרופא במינוי כלפי המנוחה (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 69 שורות 24-31). אשר על כן שוכנעתי גם מהמסמכים מתיק האפוטרופסות ומעריכת הצוואה הקודמת כי הם תומכים ביכולתה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה. עדות עדי הצוואה: עו"ד דלאל - עורך הצוואה ועו"ד אלפסי - עד לצוואה – הצוואה הינה צוואה בעדים. עורך הצוואה, עו"ד דלאל והעד הנוסף עו"ד אלפסי העידו מטעם המבקש. חקירת עורך הצוואה עו"ד דלאל – עו"ד דלאל פירט ארוכות את נסיבות עריכת הצוואה. הוא ציין שהמנוחה היא שיצרה עימו קשר והסבירה לו בשיחת טלפון מה רצונה ונתנה לו פרטים מקדימים. כמו כן ביקשה שיגיע לביתה. עו"ד דלאל פירט כי המנוחה אמרה לו מפורשות כי היא רוצה להוריש למשפחת XXX, וכן הסבירה לו מדוע: "אין לי, אין לי אף אחד לא אין לי אין לי בני משפחה אין לי אף אחד אחר יש לי רק את משפחת XXX עשרות שנים" (ראו: פרוט' מיום 27.5.24, עמ' 142 שורות 4-14). הוא תיאר כי ישב איתה ארוכות והמנוחה הסבירה לו מה רצונה ומדוע. עו"ד דלאל פירט באופן מפורט כי למנוחה הייתה התלבטות לגבי אופן ההורשה בחלוקה בין שני התובעים, וחזר והדגיש כי המנוחה הסבירה לו כי בעלה נפטר לפני מספר שנים ואין לה מבחינתה משפחה (עמ' 143 שורות 18-32), וכי משפחת XXX הם המשפחה האמיתית שלה ובלשונה כפי שהוא זכר: "זה הרצון אין לי אף אחד אחר מלבדם" (עמ' 144 שורות 1-4). עו"ד דלאל היה מודע כי לא מדובר ב"צוואה רגילה" של הורשה על פי דין, ועל כן פירט בחקירתו כי ביקש לברר מול המנוחה את הרקע להורשה. הוא ציין כי המנוחה ידעה להסביר לו בצורה ברורה את רצונה וסיפרה לו כי מבחינתה משפחת XXX הם בני משפחה לכל דבר ועניין והם מטפלים בה עשרות שנים. הוא וידא כי לא מדובר במטפל של תקופה קצרה. המנוחה הדגישה בפניו כי מבחינתה "אין עוד מלבדם" (ראו: פרוט' מיום 27.5.24, עמ' 144 שורות 14-16, עמ' 146 שורות 24-27). גם בהמשך החקירה הדגיש כי המנוחה סיפרה לו כי היורשים הם מבחינתה כמו הילדים שלה, וציינה: "אין לי ילדים הם כמו הילדים שלי" (עמ' 152 שורות 27-31). עו"ד דלאל נשאל האם בעת הפגישה התעורר לו חשש לגבי יכולתה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה ושלל זאת נחרצות: "לא לא לא. היה ברור, היה ברור שהיא, היה לה קצת היא הייתה לבדה היה לה איזה היא ישבה היא הייתה לבדה בדירה היא הייתה לבד הייתה כזאת רואים שהיה לה איזה, איזה קושי מסוים אבל לא קושי בהבנה וברצון שלה להוריש להכין את הצוואה לטובת משפחת XXX למי מהם שזאת הייתה ההתלבטות הייתה אני זוכר את ההתלבטות הזאת פשוט כי היא הייתה חצי שעה רוב הרבה מהפגישה הייתה לגבי זה אם היא תוריש את זה לאחד מהאחים או לשניהם או מי למי היה חשיבה לגבי זה, מלבד זה לא הייתה התלבטות." ראו: פרוט' מיום 27.5.24, עמ' 144 שורות 26-32. ובהמשך הדגיש: "היא הבינה בצורה חד משמעית חזרה הסבירה את זה בצורה ברורה הבינה בדיוק שזה הרצון שלה. הכוונה אם הייתה עכשיו אם היה צילום סרטון של עריכת הצוואה לא היה ספק לאף אחד מהנוכחים כאן שזה ברור לה מה היא מבקשת לעשות ומה הרצון לא היה ספק." (ראו: פרוט' מיום 27.5.24, עמ' 148 שורות 5-8). יתרה מכך המנוחה היא שסיפרה לעו"ד דלאל כי יש לה אפוטרופוס והסבירה לו כיצד האפוטרופא עוזרת לה. על כן עו"ד דלאל ביקש כי תביא אישור רפואי ליתר בטחון לוודא שאין מניעה לעריכת הצוואה ולמען הסר ספק (ראו: פרוט' מיום 27.5.24, עמ' 145 שורות 3-14). עו"ד דלאל ציין כי לא ידע בזמן אמת שהאפוטרופא היא אימם של היורשים (עמ' 152 שורות 3-4). עו"ד דלאל ציין כי מבחינתו התעודה הרפואית מד"ר גולדריי סיפקה אותו (ראו: פרוט' מיום 27.5.24, עמ' 156 שורות 22-23). כמו כן נשאל לגבי כך שעולה מבחינת התעודה כי הוא שלח לד"ר גולדריי את הטופס של התעודה הרפואית, והשיב כי מבחינתו היה מדובר בפרקטיקה מקובלת (ולא התנהלות חריגה) (עמ' 157 שורות 31-32, עמ' 158 שורות 1-3). הוא ציין כי הוא שולח לרופא את התעודה עם הנוסח הקבוע בתקנות, אולם מבחינתו הרופא הוא שקובע והוא נותן את האישור אם מבחינתו אפשרי לערוך צוואה, אם לאו (עמ' 159, שורות 1-9). לגבי מסירת הפרטים לצוואה, ציין עו"ד דלאל כי היה למנוחה קלסר עם פרטי הרכוש (ראו: פרוט' מיום 27.5.24, עמ' 145 שורות 22-26). כמו כן ציין כי המנוחה ידעה לתת פירוט לגבי היקף רכושה (עמ' 146 שורות 30-32, עמ' 147 שורות 1-3). הוא הדגיש כי ההוראות בצוואה לא היו מורכבות ומבחינתו מדובר היה בצוואה פשוטה (עמ' 149 שורות 1-3). הוא לא ידע האם מישהו אחר הכין עבורה את המסמכים (עמ' 151 שורות 11-14). עו"ד דלאל לא ידע כי המנוחה ערכה צוואה קודמת (ראו: פרוט' מיום 27.5.24, עמ' 161 שורה 32, עמ' 162 שורה 1). בכל הנוגע לחתימת הצוואה בביתה של המנוחה – הדגיש עו"ד דלאל כי לא מדובר בהתנהלות חריגה מבחינתו וכי הוא נוהג להגיע ללקוחות לביתם (ראו: פרוט' מיום 27.5.24, עמ' 150 שורות 29-30). בסיום חקירתו נשאל עו"ד דלאל לגבי יכולתה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה בהתחשב בכך שאובחנה עם פיגור קל ושלל מכל וכל העדר יכולת: "עו"ד כרמל: ידעת שהיא סובלת מפיגור? העד, עו"ד דלל: לא. אני ידעתי לפי ההתרשמות שלי איתה אני לא מעריך אני לא איש מקצוע בתחום הזה ואני ידעתי להסתכל על החוות דעת שקיבלתי מהרופא שגם לפי החוות דעת היא מטופלת במרפאה וגם הוא הבין וגם הוא קבע שהיא כשירה לעריכת צוואה. וגם היא מבינה והיא נימקה את הסיבות גם כמו שמופיע שרשום שם. עו"ד כרמל: כשהיא באה עם האפוטרופוסית, העד, עו"ד דלל: היא ידעה להסביר ולנמק את רצונה בצוואה ידעה להסביר ולנמק. עו"ד כרמל: היא הגיעה לשם לאפוטרופוסית שמסתבר ואתה לא ידעת שזה האמא של שני הילדים של הנהנים נכון? העד, עו"ד דלל: שהיא מבחינתה אמרה לי שאלה שני האנשים היחידים שיש לה בחיים במשך עשרות שנים שהיא לא מכירה אף אחד אחר מלבדם והם כמו הילדים שלה." (ראו: פרוט' מיום 27.5.24, עמ' 167 שורות 14-25). חקירת עו"ד אלפסי – העד לצוואה - עו"ד אלפסי אישר כי חתם כעד על צוואת המנוחה. למרות חלוף הזמן ידע לתאר את נסיבות עריכת הצוואה (ראו: פרוט' מיום 5.6.24, עמ' 184 שורות 31-33, עמ' 185 שורות 1-2). עו"ד אלפסי הדגיש כי רצה לוודא שזהו רצונה של המנוחה וכי היא מבינה על מה היא חותמת, וכי הם התעכבו עם המנוחה ארוכות על הסוגיה הזו: "[..] ואז אני זוכר שרציתי לוודא שזה היה הרצון שלה, אז ישבנו איתה בסלון ביתה איזה, לא זוכר, רבע שעה, 20 דקות ורק התעכבנו על הסוגייה הזאת, כי רציתי לוודא שהיא לא חותמת על משהו שהיא לא מבינה על מה היא חותמת, אז לאחר שדיברנו ואני זוכר שהיא אמרה, אני לא זוכר את השם של היורש, אבל היא אמרה שהוא כמו בן שלה, היא מאוד אוהבת אותו והיא רוצה שהוא יהיה היורש ולאחר שהשתכנענו שזה מה שהיא רצתה, אז חתמנו אני ועו"ד דלאל על הצוואה, זה בגדול." (ראו: פרוט' מיום 5.6.24, עמ' 185 שורות 6-13). גם בהמשך החקירה הדגיש כי זכור לו שהמנוחה סיפרה שאמא של היורשים הייתה קרובה אליה מאוד, ושהיא אהבה אותם ותיארה במילים שלה את הקשר הקרוב ביניהם (עמ' 191 שורות 6-9). עם זאת ציין כי לא ידע שהאפוטרופא הייתה אימם של היורשים (עמ' 192 שורות 15-22). בהמשך הדגיש עו"ד אלפסי כי רצה לוודא שהמנוחה יודעת מה היא רוצה וכן וידא כי יש תעודה רפואית: "עדיין יש לי אחריות כעו"ד וגם לא רציתי לגרום לה נזק, זאת אומרת, לא רציתי לגרום לה עוול שהיא תעשה משהו שהיא לא יודעת או שלא תרצה שזו התוצאה שתקרה בסוף, אז זה היה סוג של חובה מוסרית לוודא ואני זוכר שגם ווידאתי עם עו"ד דלאל שיש לו אישור רפואי, בגלל שהיורשים, היורש היה שכן, לא זוכר בדיוק את היחסים, זה הייתה השכנה או הבן של השכנה, אז זה חשוב לוודא שבאמת גם תעודה רפואית[..]". (ראו: פרוט' מיום 5.6.24, עמ' 185 שורות 17-22). עו"ד אלפסי הדגיש כי החתימה ערכה זמן ולא מייד ועד שהשתכנע מהו רצונה של המנוחה: "[..] שדיברתי איתה סמול טוק והגעתי איתה לנושא הזה עוד פעם ודיברנו על דברים אחרים וחזרתי עוד פעם כדי לראות מבחינה קוגניטיבית שבאמת זה מה שהיא רוצה שיקרה והיא חזרה על זה כל הזמן, כל פעם היא אמרה, לא זוכר את השם שלו, אבל היא שכל הזמן אותו יורש, זה, 'אני רוצה, הוא כמו הבן שלי ואימא שלו',". (ראו: פרוט' מיום 5.6.24, עמ' 186 שורות 1-7). בהמשך החקירה חזר עו"ד אלפסי והדגיש כי לא התעורר לו כל ספק בדבר כשרות המנוחה לצוות ובדבר רצונה: "לא, בשום פנים ואופן לא. אני יכול להגיד שהיו לי מקרים שהרגשתי שהבן-אדם לא מוכן לחתום אז לא החתמתי אותו, גם כעד צוואה וגם כעורך צוואה, אז ז"א, אין בזה היגיון, כן? במיוחד שזה לא סדר הירושה הטבעי, אז אם היה לי ספק ולו הקל ביותר אז לא הייתי חותם כעד על הצוואה הזאתי והייתי מניע אותה מלחתום עליה, זאת אומרת, הייתי מזהיר אותה שמישהו פה הולך לעשות משהו בניגוד לרצונה, אבל זה לא היה המצב, היא הייתה מאוד חדה, ידעה בדיוק מה היא רוצה. מה שאני זוכר אותה שהייתה אישה מאוד, בגלל שדיברנו הרבה היא גם נכנסה איפשהו ללב, כי היא הייתה אישה כזו אמיתית, כנה, היא דיברה ישר, זאת אומרת, היא גם, אני לא זוכר בדיוק את הסיפור, אבל היא סיפרה לי על השכנה שזה בעצם האימא של האנשים פה בצוואה והיא אמרה שהיא כמו הבת שלה או כמו אחותה ויש להם קשר מצוין והיא רואה בה, זכרתי, סליחה, זכרתי ילד אחד, אבל כנראה שיש 2 אחים, אז היא רואה בהם כמו הבנים שלה, זה מה שאני זוכר במעורפל. שוב, עברו 9 שנים מאז." (ההדגשות בקו – הוספו). (ראו: פרוט' מיום 5.6.24, עמ' 186 שורות 20-32). הוא ציין כי הסביר למנוחה על מה היא חותמת, היא הייתה מודעת למה היא חותמת וכן לתוצאות החתימה (עמ' 187 שורות 8-15). עו"ד אלפסי נשאל לגבי התעודה הרפואית, אולם לא זכר את הפרטים המדוייקים, אך זכר שהייתה תעודה רפואית (ראו: פרוט' מיום 5.6.24, עמ' 190). כמו כן בחינת לשון הצוואה מעלה כי רובה ככולה הוא ניסוח פשוט ללא מנגנונים מסובכים להורשה ועיקר הצוואה הוא ההוראות להורשה לתובעים. הדבר מחזק את יכולתה של המנוחה לצוות. חקירת עדי הצוואה הייתה אחד הגורמים המכריעים לקביעה כי המנוחה ידעה להבחין בטיבה של צוואה. הרושם שהותירה חקירת שניהם היה מהימן ומפורט. עדות שניהם הייתה מנומקת ועשירה בפרטים ויש לתת לעדויותיהם משקל מלא. עדויות הצדדים המתנגדת ציינה כי אינה יודעת לגבי פעולות יומיומיות שביצעה המנוחה (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 19 שורות 1-5). המתנגדת אישרה כי לא הייתה בקשר כלל עם המנוחה משנת 1988 וכי גם משנת 1969 ועד שנת 1988 הקשר היה רופף (עמ' 21). בהמשך חקירתה אישרה כי ראתה במסמכים שהמנוחה הלכה למשל לבנק וטיפלה בענייניה לבד (עמ' 42 שורות 15-17). המתנגדת אישרה כי אינה יודעת דבר על נסיבות הצוואה מידיעתה האישית (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' שורות 6-12). התובע נשאל לגבי מצבה של המנוחה וידע לפרט ארוכות ובאופו עשיר ומעמיק על הקשר עימה. אין מדובר בגרסה לקונית או גירסה שמותירה רושם כי הוכנה מראש אלא בפרטים שההתרשמות מהם כי הינם פרטי אמת, פירוט מהימן ומלא של החיים עצמם. כך למשל פירט התובע כיצד היה רואה סדרות עם המנוחה, יושב ומשוחח עימה, תיאר כי המנוחה ידעה מספר שפות (איטלקית, יידיש, גרמנית ועברית), כי המנוחה הייתה מעירה אותו לצבא מאחר וידע שהמנוחה דייקנית, אף יותר מאימו (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 79 שורות 32-34, עמ' 80 שורות 1-12). התובע אף סיפר כיצד מילדות ידע שתפקידו לסייע למנוחה ולבעלה והיה אחראי על החלפת המצעים בדירתם (עמ' 83 שורות 6-9). התובע ציין כי המנוחה נתנה לו העתק של הצוואה במועד עריכתה. כמו כן ציין כי האפוטרופא לא ידעה שהיא לוקחת את המנוחה לבדיקה הרפואית לצורך עריכת צוואה. התובע ציין כי המנוחה נתנה לו הצוואה ואמרה לו שזו מתנה ממנה אולם לא הזכירה כי הורישה לאחיו-התובע 2. כמו כן ביקשה ממנו המנוחה שלא יפתח את הצוואה עד שהיא מגיעה לבעלה המנוח (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 89 שורות 19-29, עמ' 90 שורות 17-34). הרושם שהותירה עדותו של התובע היה מהימן ביותר. התובע ידע לפרט תשובות עשירות בפרטים לגבי מערכת היחסים עם המנוחה מאז היותו ילד וכיצד הייתה משמעותית בחייו. עדויות נוספות העדה ג', הייתה מטפלת של המנוחה בבית רבקה בתקופה של שנתיים לפני פטירתה. העדה הובאה על ידי המבקש. בתצהירה של העדה היא סיפרה כי המנוחה סיפרה לה שהתובע ומשפחתו שינו לה ולבעלה את החיים. המנוחה סיפרה לה שמאנשים בודדים שאין להם למי לפנות נהייתה להם משפחה, וסיפרה כמה הייתה קשורה לתובע ולאפוטרופא. המנוחה הדגישה בפני העדה "שהם המשפחה שלה ושאין לה משפחה אחרת". העדה סיפרה כי ראתה את התובע מגיע לבקר את המנוחה וכאשר המנוחה הייתה מבקשת ממנו משהו הוא היה מגיע מייד. העדה ציינה בתצהירה, שיש לקחת בחשבון כי נערך ביחס לתקופה מאוחרת לעריכת הצוואה, כי: "המנוחה הייתה צלולה לחלוטין, איש מבינה ומודעת. המנוחה זכרה הכל, היא ידעה להבדיל בין טוב ורע והביעה את רצונותיה תמיד בצורה ברורה." העדה ציינה כי המנוחה אמרה לה שהיא רוצה שלאחר פטירתה הבית שלה יהיה שייך לתובע, והסבירה כי רק לו מגיע וכמה הוא קרוב אליה ועוזר לה. בחקירתה העדה ציינה כי המבקש הוא ששילם לה את שכרה והוא שדאג להביא למנוחה מה שהיא ביקשה (ראו: פרוט' מיום 5.6.24, עמ' 178). היא גם ציינה שהמנוחה הייתה מתקשרת בעצמה לתובע ומבקשת שיבוא (עמ' 179 שורות 14-19). העדה נשאלה האם שוחחה עם המנוחה לגבי רכושה והשיבה בשלילה, אולם ציינה בהמשך כי המנוחה אמרה שהיא רוצה לתת למבקש את הדירה שלה (עמ' 182 שורות 23-30, עמ' 183 שורות 4-13). העדה ב' הייתה אחות במחלקה שהמנוחה הייתה מאושפזת בה כ-3 שנים טרם פטירתה. העדה הובאה על ידי המבקש. העדה ציינה בחקירתה כי בתקופה בה טיפלה במנוחה המנוחה נזקקה לעזרה רבה (ראו: פרוט' מיום 6.5.24, עמ' 125 שורות 27-28). כמו ציינה כי ידעה שלמנוחה יש אפוטרופוס וכי זו האפוטרופא שבאה באופן קבוע עם התובע ולאחר מחלת בעלה של האפוטרופא היה המבקש מגיע בקביעות (עמ' 126 שורות 8-16). העדה ציינה כי היא זוכרת שהמנוחה הייתה מזהה את הסובבים אותה ויודעת איפה היא נמצאת ואיזה יום היום (עמ' 127 שורות 26-29). העדה בחקירתה ציינה כי ידוע לה שהמנוחה ובעלה גרו ליד משפחת XXX, ושהמנוחה הייתה מספרת שהתובע הוא הבן שלה ואמרה שהיא משאירה לו את ביתה כי אין לה ילדים ואין לה משפחה (ראו: פרוט' מיום 6.5.24, עמ' 130 שורות 9-11). העדה ציינה בחקירתה כי המבקש דאג לכל מחסורה של המנוחה (עמ' 131 שורות 26-31). לאחר כל זאת - התובעים הצליחו להוכיח כי המנוחה הבחינה בטיבה של צוואה, הייתה עצמאית בהחלטה למי לצוות, ידעה את היקף רכושה, ידעה לומר כי אינה חפצה להוריש לבני משפחה אחרים וכי משפחת התובעים הם המשפחה האמיתית בחייה. המנוחה הבהירה במספר הזדמנויות לרבות לעדי הצוואה, ובבימ"ש בהליכי האפוטרופסות כי בכוונתה להוריש לבני משפחת האפוטרופא וידעה להסביר את המניע וההגיון מאחורי החלטה זו. הראיות שהובאו מזמן אמת לרבות מסמכים רפואיים תומכים בכך שהמנוחה ידעה להבחין בטיבה של צוואה. על כן טענת המתנגדת כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה – נדחית. ב. טענת המתנגדת להשפעה בלתי הוגנת על המנוחה סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת – בטלה: 30". (א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה.". פסיקת בתי המשפט ואף הספרות, פירשו את ההוראה שלעיל באופן הבא: "עניין לנו בהשפעה הבלתי הוגנת, שאינה השפעה שגרתית מעשה יום יום, אלא השפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על פי המושגים החברתיים והמוסריים שלנו (ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מט(1) 318; ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי פ"ד נד(2) 337). קיומה של השפעה בלתי הוגנת או היעדרה צריכים להיקבע על פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה. ... בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פ"ד נב(2) 813 קבע השופט מצא ארבעה מבחנים שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת". ראו: שוחט; גולדברג; פלומין דיני ירושה ועזבון 124 (מהדורה שביעית, 2014). נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו. ראו: פרופ' ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, הוצאת נבו, כרך 1, בעמ' 271. עם זאת ולאור האמור לעיל לגבי נטל ההוכחה והיפוכו בתיק זה, הנטל על התובעים להראות כי לא התקיימה השפעה בלתי הוגנת. המבחנים האמורים הם: תלות ועצמאות; תלות וסיוע; קשרי המצווה עם אחרים; נסיבות עריכת הצוואה. להלן ייבחנו בחינת מבחני הפסיקה של השפעה בלתי הוגנת בענייננו. כאשר יוזכר כי לאור האמור לעיל הנטל הוא על המבקש להוכיח כי המבחנים אינם מתקיימים. לטענת המתנגדת המנוחה הייתה תלויה לחלוטין באפוטרופא או במי מבני משפחתה והם ניצלו לרעה את מעמדתם ואת ההשפעה שהייתה להם על המנוחה על מנת להחתימה על צוואה. האפוטרופא הביעה במפורש בעבר בהליך האפוטרופסות את רצונה לרשת את המנוחה ואת בעלה. האפוטרופא שלטה במנוחה באופן מוחלט והשפעתה כלפיה הייתה גורפת וקיצונית (סעיף 15 לתצע"ר). כמו כן לטענת המתנגדת יש לראות במערכת היחסים שבין המנוחה לאפוטרופא מערכת יחסים שיוצרת חזקה חלוטה בדבר השפעה בלתי הוגנת. לטענת המתנגדת המנוחה הייתה תלויה באפוטרופא ובמבקש ולמעט הקשר עימם הייתה גם מנותקת מאנשים אחרים. לטענת התובעים יש לדחות את הטענה. המבחנים נשללים באופן מלא ונסיבות עריכת הצוואה מעלות כי מדובר בשיקוף של רצון המנוחה. למעט השתתפות האפוטרופא בבדיקה אצל ד"ר גולדריי שאין לראותה כמעורבות כלל לא הייתה האפוטרופא מעורבת בעריכת הצוואה או השפיעה על עריכתה. למתנגדת אין כל ידיעה לגבי נסיבות עריכת הצוואה וכל שטענה מהווה הערכות וסברות וטענות בעלמא שיש לדחותן. מבחן התלות והעצמאות – במבחן זה יש לבחון האם בתקופה בה ערכה המנוחה את הצוואה היא הייתה עצמאית, הן מבחינה פיזית והן מבחינה קוגניטיבית. מבחן התלות והסיוע – בעניין זה יש לבחון עד כמה נזקקה המנוחה לסיוע באופן יום-יומי ועד כמה הייתה תלויה בזולת בסיוע לה, ובפרט עד כמה הייתה תלויה ונזקקה לסיוע דווקא של האפוטרופא או של המבקש. המומחית ציינה בחקירתה כי היא סבורה כי המנוחה מאוד רצתה את הקשר עם האפוטרופא והייתה מאוד מרצה. עם זאת ציינה כי אין כל עדות לאיום או משהו כלפיה מהאפוטרופא (עמ' 275 שורות 10-12, עמ' 276 שורות 32-34). המתנגדת נשאלה כיצד היא טוענת שהאפוטרופא שלטה במנוחה והשיבה כי זו דעתם של אנשי המקצוע (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 26 שורות 23-31). אולם לא הפנתה למסמך ספציפי ממנו עולים הדברים. כאשר נשאלה האם האפוטרופא ניצלה את האפוטרופסות כדי להשפיע על תוכן הצוואה השיבה לקונית: "זה נראה ככה". אולם לא ידעה להשיב באיזו שנה מונתה האפוטרופא כאפוט' של המנוחה (עמ' 26 שורות 29-33). המתנגדת נשאלה לגבי פעולות יומיומיות שבוצעו על ידי המנוחה כגון ניקוי הבית, חיים בזוגיות והשיבה: "אני סך הכל בת דודה שלה, אני לא איש מקצוע וגם כשהייתי איתה בקשר, זה לא הקריטריונים שבדקתי" (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 36 שורות 32-34, עמ' 37 שורות 1-4). המבקש שלל כי המנוחה הייתה תלויה במשפחתם לכל דבר ועניין (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 85 שורות 19-20, עמ' 106 שורות 20-24). כמו כן פירט כיצד המנוחה הייתה מגיבה כאשר היו שואלים אותה על משפחת בעלה המנוח ועל משפחתה וכיצד לא היה עימם קשר כלל (עמ' 85 שורות 25-34). המבקש תיאר כי כלל לא ידעו על בת הדודה עד פטירת המנוחה: "לא שמענו אותה לעולם, לא את השם שלה ולא אותה, בחיים, אף טלפון, שום פעם היא לא הגיעה ולא דיברה ולא ידענו מי היא בכלל" (עמ' 86 שורות 1-2). המבקש נשאל כיצד הוא מסביר שהאפוטרופא הצהירה בשנת 2004 כי המנוחה תלויה בה תלות מלאה, והשיב כי זה מה שאימו הצהירה ולטעמו לא היה מדובר בתלות מלאה (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 109 שורות 22-34, עמ' 110 שורות 1-2). המבקש תיאר את הלווית המנוחה וכיצד המתנגדת הודתה לו בתחילה על פועלם עבור המנוחה: "[..]בהלוויה אני הייתי לבד, עם חברת קדישא, עם עוד עשר צדיקים שם, לבד, אני ואח שלי וXXX ואמא שלי, לבד עשינו את ההלוויה שם, לבד, וכשאני התקשרתי אליה להגיד לה שXXX נפטרה, אתה יודע מה היא אמרה לי? אלוהים עדי עכשיו. XXX, אני יודעת מי אתם, שמעתי עליכם הרבה, אני רוצה להודות לכם על מה שעשיתם עבור בת דודתי ואם יש, אז אמרתי לה שעורך הדין שלי רוצה לדבר איתך, היא אמרה לי במילים האלה, תפנה אותו אליי, כל מה שהוא ירצה אני אחתום לו, אין לי משהו רע להגיד,". (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 87 שורות 5-11). ביום 22.7.2003 ניתן תסקיר במסגרת תיק האפוטרופסות של שני המנוחים (צורף כנספח 2 לתצע"ר המתנגדת). במסגרת התסקיר צויינו הדברים הבאים: [...] ההמלצה בתסקיר הייתה לא חד משמעית. יש לזכור כי בסופו של יום בימ"ש לאחר שבדק את הדברים על פני זמן קבע כי האפוטרופא תמונה במינוי קבע לגופה ולרכושה של המנוחה. ביום 6.7.2008 התקיים דיון נוסף בבימ"ש בתיק האפוט' של המנוחה (צורף כנספח ח' לתצע"ר של המבקש). במסגרת דיון זה שוחחה המנוחה ארוכות עם בימ"ש, השיבה לשאלותיו, והביעה את רצונה. מתשובות המנוחה לבימ"ש עולה כי היא מתארת את אורחות חייה, את עצמאותה, את ידיעותיה לגבי היקף רכושה, את התנהלותה הכלכלית היומיומית, כמו כן המנוחה אינה מסתירה את רצונה ואומרת לבימ"ש בצורה מפורשת כי ברצונה להעביר את רכושה למשפחת XXX: "זה יעבור למשפחה שאני אוהבת אותה". העובדה כי המנוחה לא הסתירה את רצונה ואף ציינה אותו מפורשות לבימ"ש, מחזקת את היותו של אומד דעתה עצמאי. במסגרת גילוי המסמכים הנרחב מאוד שניתן בתיק צורפו גם דפי חשבון בנק משנת 1999. איש מהצדדים לא טען לאחר שהתקבל גמ"ס, כי הייתה התנהלות לא תקינה בחשבון הבנק ובפרט לא ע"י האפוטרופא או המבקש. בסיכומיה טענה המתנגדת כי העובדה שהאפוטרופא לא הגישה בשנים האחרונות דוחות כספיים והעובדה כי בשנת 2001 עלו תהיות על ידי העו"ס לגבי ההתנהלות הכספית די בה על מנת להטיל דופי על ההתנהלות הכספית של האפוטרופא. אולם המתנגדת לא הוכיחה זאת באמצעות הפניה לדפי החשבון או לראיות אחרות ולמעשה מדובר בטענות בעלמא. הטענה (סעיף 52 לסיכומים) כי: "סביר להניח כי כספי המנוחה סייעו לאורך לצאת מהליך הפש"ר" – לא הוכחה ולו בראשיתה. העדה ג', הייתה מטפלת של המנוחה בבית רבקה בתקופה של שנתיים לפני פטירתה. העדה הובאה על ידי המבקש. בתצהירה של העדה היא סיפרה כי המנוחה סיפרה לה שהתובע ומשפחתו שינו לה ולבעלה את החיים. המנוחה סיפרה לה שמאנשים בודדים שאין להם למי לפנות נהייתה להם משפחה, וסיפרה כמה הייתה קשורה לתובע ולאפוטרופא. בחקירתה העדה ציינה כי המבקש הוא ששילם לה את שכרה והוא שדאג להביא למנוחה מה שהיא ביקשה (ראו: פרוט' מיום 5.6.24, עמ' 178). היא גם ציינה שהמנוחה הייתה מתקשרת בעצמה לתובע ומבקשת שיבוא (עמ' 179 שורות 14-19). העדה נשאלה האם שוחחה עם המנוחה לגבי רכושה והשיבה בשלילה, אולם ציינה בהמשך כי המנוחה אמרה שהיא רוצה לתת למבקש את הדירה שלה (עמ' 182 שורות 23-30, עמ' 183 שורות 4-13). העדה ב' הייתה אחות במחלקה שהמנוחה הייתה מאושפזת בה כ-3 שנים טרם פטירתה. העדה הובאה על ידי המבקש. העדה ציינה בחקירתה כי בתקופה בה טיפלה במנוחה המנוחה נזקקה לעזרה רבה (ראו: פרוט' מיום 6.5.24, עמ' 125 שורות 27-28). כמו ציינה כי ידעה שלמנוחה יש אפוטרופוס וכי זו האפוטרופא שבאה באופן קבוע עם התובע ולאחר מחלת בעלה של האפוטרופא היה המבקש מגיע בקביעות (עמ' 126 שורות 8-16). העדה בחקירתה ציינה כי ידוע לה שהמנוחה ובעלה גרו ליד משפחת XXX, ושהמנוחה הייתה מספרת שהתובע הוא הבן שלה ואמרה שהיא משאירה לו את ביתה כי אין לה ילדים ואין לה משפחה (ראו: פרוט' מיום 6.5.24, עמ' 130 שורות 9-11). העדה ציינה בחקירתה כי המבקש דאג לכל מחסורה של המנוחה (עמ' 131 שורות 26-31). בסופו של יום ולאחר בחינת כלל הראיות מזמן אמת ובפרט ההתנהלות שהייתה בתיק האפוטרופסות וחקירת המבקש, שוכנעתי כי המנוחה למרות קשייה, ניהלה זוגיות ארוכת שנים, ניהלה את חייה כפי יכולתה באופן יחסית עצמאי, יצאה לבדה, ונושאים רבים טיפלה בסיוע של האפוטרופא (אך לא באמצעותה). לאור האמור לעיל, אני דוחה את הטענות בכל הנוגע למבחן התלות והסיוע ומבחן התלות והעצמאות. מבחן קשרי המצווה עם אחרים – בעניין זה יש לבחון האם המצווה הייתה מבודדת ומנותקת מסביבתה בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה כך שהתחזקה התלות של המנוחה באפוטרופא ובמבקש. המתנגדת אישרה פעמים רבות בחקירתה כי לא הייתה בקשר עם המנוחה משנת 1988 ואין לה מידע אישי לגבי האירועים או לגבי מצבה של המנוחה. בהגינותה אישרה המתנגדת כי אינה יודעת האם המנוחה הייתה רוצה לצוות לה (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 28 שורות 16-17). המתנגדת אישרה כי איש לא מנע ממנה להיות בקשר עם המנוחה וכי לא ניסתה ליזום קשר עימה (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 28 שורות 23-24). כאשר נשאלה מתי ראתה את המנוחה פעם אחרונה השיבה: "סליחה, אני לא מנהלת יומן פגישות. לא יודעת לענות לך על שנים." (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 31 שורות 23-24). בהמשך אישרה כי משנת 1988 לא ראתה את המנוחה (עמ' 32 שורות 1-2). כאשר נשאלה שוב מדוע לא יצרה קשר עם המנוחה ומדוע הייתה בנתק מוחלט שנים כה ארוכות השיבה: "יש לי חדשות בשבילך [..] יש לי עוד בני דודים שלא הרמתי טלפון" (עמ' 39 שורות 1-4). המתנגדת אישרה כי כאשר התובע עידכן אותה שהמנוחה נפטרה הודתה לו על הטיפול המסור שלו ושל משפחתו במנוחה (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 40 שורות 10-12), ובהמשך גם ציינה שידוע לה מהמסמכים כי המנוחה אהבה אותם (שורה 21). המבקש תיאר את הקשרים החברתיים של המנוחה וכי לא הייתה רק בדלת אמותיה וכיצד אפילו עת עברה לבית רבקה (שנים לאחר עריכת הצוואה) השכנים התעניינו בשלומה (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 84 שורות 13-26). לאור האמור לעיל, אני דוחה את הטענות בכל הנוגע למבחן קשרי המצווה עם אחרים. לא רק שלא הוכח שהאפוטרופא בודדה את המנוחה מאחרים אלא שהמתנגדת עצמה אישרה כי לא חפצה כלל בקשר עם המנוחה משנת 1988. התמונה שהתבררה בפני בימ"ש כי המנוחה ניהלה קשרים חברתיים גם אם לא היו רבים. לא עלתה תמונה לא של התבודדות ובטח ובטח לא תמונה של מניעת קשר של התובע או האפוטרופא של המנוחה עם אחרים. מבחן נסיבות עריכת הצוואה – יש לבחון במבחן זה האם נסיבות עריכת הצוואה מלמדות כי הצוואה היא פרי השפעה בלתי הוגנת מצד המבקש או האפוטרופא על המנוחה. כפי שפורט בחלק של כשירות המנוחה, עדויות עדי הצוואה היוו משקל מהותי להכרעה בדבר רצונה החופשי של המנוחה. עו"ד דלאל הדגיש חקירתו כי המנוחה הבינה כי מדובר בהוראות לאחר 120, ידעה לזהות את היקף רכושה, ידעה לומר למי היא רוצה להוריש והייתה נינוחה בעת עריכת הצוואה ולא הבחין בכל אי נוחות מצידה (ראו: פרוט' מיום 27.5.24, עמ' 148 שורות 19-29). עו"ד דלאל נחקר ארוכות האם יש סיכוי כי האפוטרופא הכינה עבור המנוחה את המסמכים, ולא ידע להשיב האם כך הוא (ראו: פרוט' מיום 27.5.24, עמ' 151 שורות 11-31). עו"ד אלפסי ציין כי הוא ועו"ד דלאל התעכבו אצל המנוחה בגלל שלא היה מדובר במשפחה קרוב ומאחר ורצו לוודא שאין: "מישהו מאחרי הקלעים שמה לא עושה ההשפעה בלתי הוגנת ואנחנו לא יודעים על זה באותו רגע, אז, אבל כשזה חזר על עצמו ובנינוחות, אז לא היה לי כל חשד שזה לא הרצון האמיתי שלה" (ראו: פרוט' מיום 5.6.24, עמ' 187 שורות 20-23). עו"ד אלפסי ציין מפורשות כי המנוחה לא נראתה לחוצה או תחת השפעה או שמישהו מאיים עליה וניכר היה כי זהו רצונה (ראו: פרוט' מיום 5.6.24, עמ' 193 שורות 29-33). המתנגדת אישרה כי אינה יודעת דבר על נסיבות הצוואה מידיעתה האישית (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' שורות 6-12). התובע נשאל האם פגש את עו"ד דלאל וציין כי ראה אותו יורד מהפגישה עם המנוחה מאחר והיה לו משרד מתחת לבניין של המנוחה (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 68 שורות 24-29). יודגש, שלו רצה המבקש או האפוטרופא להשפיע על המנוחה מה עליה לעשות, אין כל הגיון להשפיע על הורשה משותפת גם למבקש 2. המבקש אינו האפוט' של המבקש 2 אלא מונה לו אפוט' חיצוני ואובייקטיבי. עובדה זו מחזקת את האותנטיות של עריכת הצוואה. הוספת יורש בפרט כאשר יש לו אפוט' חיצוני יש בה פוטנציאל להקשות על מימוש הצוואה למבקש ולא להקל עליה. כמו בחינת לשון הצוואה מעלה כי רובה ככולה הוא ניסוח פשוט ללא מנגנונים מסובכים להורשה ועיקר הצוואה הוא ההוראות להורשה לתובעים. הדבר מחזק את יכולתה של המנוחה לצוות. הלכת החוטים השזורים – בסיכומיה טענה המתנגדת לראשונה כי גם אם בימ"ש ייקבע כי אין ראיות ישירות למעורבות או השפעה יש לקבוע לפי הלכת החוטים השזורים כי התקיימה השפעה בלתי הוגנת. לאחר בחינת הדברים בהרחבה כאמור לעיל לא שוכנעתי כי הלכת החוטים השזורים רלוונטית לענייננו. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל שוכנעתי כי התובעים עמדו בנטל להוכיח כי לא התקיימה השפעה בלתי הוגנת וכי יש לדחות טענה זו. ג. טענת המתנגדת למעורבות המבקש ושל האפוטרופא בעריכת הצוואה סעיף 35 לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה". בבע"מ 7049/15 מפי כב' הש' רובינשטיין נפסק, בכל הנוגע לעילת המעורבות: "...הבסיס לטענה זו מצוי בסעיף 35 לחוק הירושה, הקובע "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה". יודגש, כי החוק קובע סנקציה קשה – ביטול הצוואה – בגין מעורבות בעריכת הצוואה על-ידי הזוכים לפיה; זאת בבחינת "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו" (בבלי, חולין מ"ד, ע"ב). כדברי הנשיא זוסמן בע"א 707/76 צארום נ' גורן, פ"ד לב(3) 548, 552 (1978) "מטרת סעיף 35 היא להרחיק חשד של רמיה או השפעה לא הוגנת על המצווה מצד אלה המשתתפים בעריכת הצוואה". בית המשפט לענייני משפחה קבע כקביעה עובדתית – אשר גם בה אין מקום להתערב – כי חלקו של המשיב 1 בעריכת הצוואה הסתכם בהסעת אמו למשרד עורכי-הדין ושהיה בחדר סמוך בעת החתימה. אכן, יתכנו נסיבות שבהן יהא בכך כדי להטיל ספק בכשרות הצוואה והדבר תלוי נסיבות. במקרה דנא לא ראינו סיבה, על פי קביעתו העובדתית של בית המשפט, להידרש לזאת, שכן בית המשפט קמא קיבל את עדותו של עו"ד דמארי לגבי נסיבות החתימה על הצוואה. מעשי המשיב 1 לא הקימו עובדתית, על פי קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה, את החשש, העומד ביסוד סעיף 35 לחוק, להתערבות פסולה מצד הזוכה בירושה. יצוין, כי יש לדקדק ביישום סעיף 35 בגדרי השכל הישר ונסיון החיים (ע"א 5869/09 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3) 1, 9, פסקה 17 (2004)); אומר המלומד שילה "כתוצאה מחומרתו של סעיף 35, וכדי להקטין את נזקיו האפשריים, לא היה מנוס מלתת לסעיף פירוש מצמצם ככל האפשר. לפנינו דוגמא מובהקת למגמה המוצהרת של בית המשפט לאור התוצאות הקשות של הסעיף" (שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, 308 (1995); ראו גם בע"מ 6349/08 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה ז' (2009)).כך גם בענייננו, כאשר בית המשפט קמא התרשם עובדתית מן הנעשה ולא סבר כי היתה השפעה בלתי הוגנת. הסעיף כמובן אינו "מלה מתה" ויופעל במקרים המתאימים על פי נסיבותיהם, תוך בדיקה פרטנית". (ההדגשות בקו - הוספו). ראו: בע"מ 7049/15 פלוני נ' פלוני סעיף ט' לפסק הדין (17.12.15). כפי שנקבע בפסיקה, יש לבחון האם נסיבות עריכת הצוואה מעידות כי הייתה מעורבות פסולה של הנהנה בעריכת הצוואה. לא כל מעורבות באשר היא תביא לתוצאה של ביטול הצוואה. יש לבחון כל מקרה בצורה פרטנית, כאשר על בית המשפט להשתכנע כי מדובר במעורבות שיש בה כדי להטיל ספק בכשרות הצוואה. המתנגדת טוענת כי האפוטרופא הייתה מעורבות גם בצוואה של בעלה של המנוחה, ולא בכדי צוואתו האחרונה לא קויימה אלא צוואה קודמת ויש ללמוד מכך על היקף מעורבות האפוטרופא כלפי שני המנוחים. בנוסף טוענת כי האפוטרופא התערבה בעצמה ו/או באמצעות המבקש ו/או באמצעות מי מטעמם בעריכת הצוואה האחרונה. לטענתה מטרת האפוטרופא הייתה לטשטש (סעיף 14 לתצע"ר) את מעורבתה בעריכת הצוואה ואת ניגוד העניינים בו היא מצויה ועל כן דאגה להורשה לשניים מילדיה. לטענת התובעים יש לדחות את הטענה. לא הייתה מעורבות של האפוטרופא או של התובע בעריכת הצוואה. למעט השתתפות האפוטרופא בבדיקה אצל ד"ר גולדריי שאין לראותה כמעורבות כלל לא הייתה האפוטרופא מעורבת בעריכת הצוואה או השפיעה על עריכתה. למתנגדת אין כל ידיעה לגבי נסיבות עריכת הצוואה וכל שטענה מהווה הערכות וסברות וטענות בעלמא שיש לדחותן. המבקש מדגיש כי הצגת הדברים לגבי עזבון הבעל המנוח אינה נכונה. מאחר וניתן פסק דין בהסכמה ביום 25.2.2007 ובמסגרתו אף קיבלה האפוטרופא סכום שהוסכם על הצדדים. בכל הנוגע לצוואת הבעל המנוח – הצדדים בהליך שם (שאינם זהים לצדדים בהליך זה) הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין. אין קביעה פוזיטיבית כי הצוואה האחרונה של המנוח מבוטלת בשל מעורבותה של האפוטרופא או כל קביעה אחרת נגדה. גם אם הצוואה האחרונה לא קויימה, בסופו של יום האפוטרופא קיבלה סכום מכובד בוודאי בערכים של שנת 2007. עורך הצוואה עו"ד דלאל הדגיש כי המנוחה היא שיצרה עימו קשר והיא שפירטה בפניו מה היא רוצה ומדוע (ראו: פרוט' מיום 27.5.24, עמ' 142 שורות 4-14). הוא הדגיש כי המנוחה היא שיצרה עימו קשר טלפוני (עמ' 142 שורה 20). עו"ד דלאל הכחיש כל קשר אישי קרוב עם בני משפחת XXX וציין כי הייתה ביניהם היכרות שטחית בלבד "מהשכונה" (עמ' 142 שורות 28-32). עו"ד דלאל הכחיש נמרצות כי התובע או האפוטרופא או מי מבני משפחתם פנה אליו בנוגע לצוואה (עמ' 143 שורות 10-13). עו"ד דלאל ציין כי המנוחה היא ששילמה לו (עמ' 147 שורות 4-5). טענת המתנגדת כי "סביר יותר להניח [כי עו"ד דלאל] התבקש ע"י XXX או XXXלהגיע למנוחה" – לא הוכחה. המתנגדת אישרה בחקירתה כי אינה יודעת מידיעה אישית על מעורבות של האפוטרופא או המבקש בעריכת הצוואה. אולם לטענתה המעורבות עולה מהמסמכים (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 26 שורות 16-22). היא שבה ואישרה כי לא הייתה בקשר עם המנוחה בתקופה זו (עמ' 26 שורה 22). בחקירתה לא הצביעה לאלו מסמכים היא מתכוונת מהם עולה מעורבות בעריכת הצוואה. המתנגדת טוענת כי יש לראות במסמך של ד"ר גולדריי הוכחה ניצחת למעורבות האפוטרופא בעריכת הצוואה שעה שצויין כי האפוטרופא התלוותה למנוחה. לאחר בחינת כלל הראיות אין בידי לקבל טענה זו. התעודה של ד"ר גולדריי היא חלק ממארג הראיות אין היא ראיה מכרעת להכרעה בהליך. העובדה כי ד"ר גולדריי ציין מפורשות כי האפוטרופא נכחה מחזקת את האמינות של המסמך ואת המשקל שיש לתת לו. אין ולו ראשית ראיה כי ד"ר גולריי "המיר" את שיקול דעתו בהוראות האפוטרופא. האישור מיום 19.2.2015 הוא מפורט ונערך לאחר בדיקה של המנוחה ולא בהתבסס רק על דברי האפוטרופא או על מסמכים רפואיים. טענת המתנגדת כי האפוטרופא והמבקש הכינו עבור המנוחה את המסמכים לצורך עריכת הצוואה – בחינת הראיות מעלה כי המנוחה לא הייתה חסרת יכולת התמצאות וחסרת עצמאות לחלוטין וידעה להתנהל בכוחות עצמה ובאופן עצמאי באופן יומיומי עם סיוע ועזרה של האפוטרופא. תשובות המנוחה לבימ"ש לגבי היקף רכושה, הפעולות שהיא מבצעת באופן יומיומי, הכנסותיה ועצמאותה ומשמעות הסיוע מהאפוטרופא, מחזקים כי הצוואה הייתה שיקוף של רצונה העצמאי של המנוחה ולא של מעורבות פסולה. ייאמר עוד כי גם אם המנוחה ביקשה – והדבר לא הוכח ולו בראשית ראיה – סיוע בליקוט הפרטים אין הדבר פוסל את הצוואה שעה שהוכח ברורות כי זהו רצונה. התובע אישר כי קיבל מהמנוחה את הצוואה ביום עריכתה אולם לבקשתה לא פתח אותה והמנוחה הורתה לו לפתוח את הצוואה רק כשהיא תגיע לבעלה המנוח (קרי לאחר פטירתה). הוא ציין כי כלל לא ידע על ההורשה לתובע 2- אחיו. (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 89 שורות 19-29, עמ' 90 שורות 17-34). הוא הכחיש כל מעורבות בצוואה (עמ' 91 שורות 2-5). גם כאשר נשאל מפורשות מדוע המנוחה שינתה את צוואתה משנת 2002 לצוואתה האחרונה: "מה פתאום החלטתם לעשות את השינוי הזה?" תגובתו המיידית הייתה כי מדובר היה בהחלטה של המנוחה ולא "שלהם" (עמ' 101 שורות 29-32, עמ' 102 שורות 1-12). התובע בחקירתו ציין כי האפוטרופא לא ידעה כלל שהמנוחה ערכה צוואה וידעה רק ממנו לאחר שהמנוחה נתנה לו העתק מהצוואה במועד עריכתה. הוא ציין כי גם כאשר אימו ביקשה שיפתח את הצוואה הוא סירב מאחר וכיבד את בקשת המנוחה (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 102 שורות 4-12). ייאמר עוד כפי שצויין גם בסוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת, שלו רצה המבקש או האפוטרופא "להורות" למנוחה מה לעשות, אין כל הגיון להורות על הורשה גם למבקש 2. המבקש אינו האפוט' של המבקש 2 אלא מונה אפוט' חיצוני. עובדה זו דווקא מחזקת את האותנטיות של עריכת הצוואה, שהרי הוספת יורש בפרט כאשר יש לו אפוט' חיצוני יש בה פוטנציאל להקשות על מימוש הצוואה למבקש. אשר על כן הטענה לגבי מעורבות פסולה של המבקש או של האפוטרופא בעריכת צוואתה של המנוחה - נדחית. ד. טענת המתנגדת בדבר הצורך של האפוטרופא ושל המבקש לקבל אישור מראש לעריכת הצוואה על ידי המנוחה סעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע: "בפעולה משפטית בין האדם לבין האפוטרופוס שמונה לו או קרוביו של האפוטרופוס, זולת מתנות הניתנות לאותו אדם, ובפעולה משפטית בין שניים שמונה להם אותו אפוטרופוס, אין האפוטרופוס מוסמך לייצג אדם שהוא מונה כאפוטרופסו מבלי שבית המשפט או אפוטרופוס אחר שנתמנה למטרה זו אישרן מראש." לטענת המתנגדת על האפוטרופוס להימנע מלפעול בכל פעולה שמעמידה אותו בניגוד אינטרסים אל מול האדם שמונה כלפיו. עריכת הצוואה לטובת ילדיה של האפוטרופא מהווה פעולה שיש בה ניגוד אינטרס מובהק והפרה של חובת הנאמנות וצריכה להוביל לביטול הצוואה. לטענת התובעים יש לדחות טענה זו והפסיקה מפנה לכך יש לראות האם הצוואה משקפת את רצונו החופשי של המצווה ולא די בטענה כללית של ניגוד עניינים. לטענתם בכל המקרים אליהם הפנתה המתנגדת עולה כי יש להוכיח את הרצון החופשי והאמיתי של המצווה ולא די בטענת ניגוד עניינים עם האפוטרופוס. האם ניתן לראות בעריכת צוואה פעולה משפטית שבין האדם לבין האפוטרופוס שמונה לו או קרוביו? צוואה הינה מעשה פרטי ואישי, בין אדם לבין עצמו. אין היא פעולה בין שני אנשים או מספר צדדים. עם זאת אני נכונה לקבל את העיקרון שיש במערכת היחסים שבין האפוטרופוס לאשל"א מאפיינים יחודיים שיש לבחון האם השפיעו על אותו אדם לערוך את הצוואה לטובתו. הנסיבות הספציפיות בענייננו תומכות בקביעה כי עריכת הצוואה לא הייתה פועל יוצא של פעולות האפוטרופא. הקשר בין השתיים נרקם שנים ארוכות מאוד טרם פטירת המנוחה והוא היה חלק מהסיבות למינוי האפוטרופא כאפוטרופוסית של המנוחה ושל בעלה. בית המשפט לא נעתר בקלות ראש ולא באופן מיידי למינוי והתנהלו הליכים של מספר שנים והוגשו מספר תסקירים עד אשר אושרה האפוטרופסות. מערכת היחסים שבין המנוחה ובין האפוטרופא כפי שהוכחה בהליך בפניי ובין בני משפחת האפוטרופא למנוחה הייתה קשרי משפחה משמעותיים והיחידים בחיי המנוחה ובעלה. אין מדובר במצב של מטפל שמנצל את מצבו של המטופל ומכיר אותו זמן קצר או אפוטרופוס חיצוני המנתק את האשל"א מבני משפחתו ואז יורש אותו. אין מדובר בפערי יחסי כוחות מובנים מראשיתם. מדובר במערכת יחסים ארוכת שנים מאוד. שוכנעתי כי המנוחה ראתה במשפחת XXX – משפחתה ובפרט במבקש כבנה. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שלמנוחה לא היה עורף משפחתי ואף המתנגדת הודתה בהגינותה כי לא הייתה בקשר עם המנוחה מאז שנת 1988! במצב דברים זה אך טבעי הוא כי בהעדר קשר משפחתי משמעותי תבחר המנוחה להוריש למי שראתה כמשפחתה לכל דבר ועניין, והיא אף לא הסתירה זאת וציינה זאת מפורשות. יתרה מכך, גם המנוחה וגם האפוטרופא ציינו מספר פעמים בהליך האפוטרופסות עוד בראשית שנות ה-2000 כי יש כוונה להוריש לאפוטרופא את רכוש המנוחה. בית המשפט לכן בחן את הדברים לעומקם ולא נעתר לבקשה מיידית. העובדה כי רצונה של המנוחה להוריש לאפוטרופא ולילדיה נאמר על ידה מפורשות, לא הוסתר ולא נעשה בהיחבא מחזקת את אמינות רצונה והאותנטיות שלו. שהרי הדעת נותנת כי לו רצתה האפוטרופא להסתיר את התנהלות זו לא הייתה אומרת היא לעו"ס ולא הייתה המנוחה אומרת לעו"ס ובבימ"ש כי זו כוונתה. במצב דברים זה, הדרך היחידה של המנוחה לאור הרקע המשפחתי ולאור כך שבעלה נפטר ולא היו להם צאצאים הייתה לערוך צוואה. התובע נחקר לגבי פעולות שעשה עבור המנוחה כאפוטרופוס כגון הגשת דוחות והשיב כי היה מגיש זאת רק עבור אימו שהתקשתה להגיע לאפוט' הכללי בגלל מחלת אביו (ראו: פרוט' מיום 3.12.23, עמ' 71 שורות 1-6). התובע שלל נחרצות את הטענה כי היו אי סדרים בכספיה של המנוחה וציין כי הכל היה רק לטובתה ולרווחתה (עמ' 76 שורות 30-33). הוא דחה את הטענה כי הוא היה האפוט' בפועל ולא אימו (עמ' 77 שורות 15-16). כמו כן ציין התובע בתצהירו כי אימו לא ביקשה מעולם שכ"ט כאפוטרופוס מהמנוחה ומבעלה (סעיף 16 לתצע"ר). המבקש צירף בנספח כ' לתשובה להתנגדות מכתב מעובדת סוציאלית בבית רבקה מיום 27.7.2020 ובו צויין כי למנוחה יש אפוטרוסית קבועה לגוף ולרכוש. וכי כיום עוזר בטיפול במנוחה ויש שיתוף פעולה מלא. צויין כי האפוטרופא והמבקש ממלאים את תפקידם כנדרש. יודגש מכתב זה ניתן למעלה מ-5 שנים לאחר שהצוואה נחתמה. המתנגדת לא הוכיחה כי במועד עריכת הצוואה שהוא המועד אליו יש להתייחס שימש המבקש כאפוט' למעשה של המנוחה. אשר על כן לא שוכנעתי ממכלול הראיות והנסיבות לעיל כי נפל פגם בהתנהלות האפוטרופא וכי היה עליה לבקש אישור בית המשפט לעריכת הצוואה על ידי המנוחה. ד. סיכום אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: ת"ע 19872-06-21 - בקשה לצו קיום צוואה מיום 19.2.2015 – מתקבלת. ת"ע 21642-06-21 - התנגדות לבקשה לצו קיום צוואה מיום 19.2.2015 – נדחית. ב"כ התובע 1 יגיש פסיקתא לצו לקיום לצוואת המנוחה מיום 19.2.2015 לחתימתי. הוצאות ההליכים – לאחר בחינת ההליכים והיקפם, ותוצאת פסק הדין, על המתנגדת, לשאת בהוצאות התובעים בסך של 17,550 ₪, לכל אחד מהתובעים, אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא - ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין. המזכירות תסגור את ת"ע 19872-06-21 ואת ת"ע 21642-06-21. פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision19872-07-21	["תמר סנונית פורר"]	[{"judgment_id": "e91ef8b2-c7e7-5b41-89e0-bdbe4b1de134", "file_name": "19872-07-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 984426, "extension": "docx", "display_name": "19872-07-21- קובץ מקורי"}]
d83a3fcf-6303-513e-9579-e42af77582a7	בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, השופט שי שמואל: פסק דין בתובענה להפחתת מזונות קטינים (תלה"מ 10333-04-22)	10333-04-22	2024-01-16	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בעניין הקטינים: XXX ת"ז XXX ילידת XXX XXX ת"ז XXX יליד XXX בפניי תובענה להפחתת מזונות הקטינים אשר הוגשה על ידי התובע (להלן: "התובע" ו/או "האב") כנגד הנתבעת (להלן: "הנתבעת" ו/או "האם"). רקע ועובדות שאינן במחלוקת הצדדים, בני זוג לשעבר, יהודים, נישאו ביום XXX ומנישואיהם נולדו ילדיהם הבת, כבת 8 לערך והבן, כבן 6 לערך. לאחר לידת הקטין XXX, נישואיהם של הצדדים עלו על שרטון והתובע נאלץ בהתאם לדרישת הנתבעת, לעזוב את בית המגורים המשותף. מזונות הקטינים נקבעו בהסכמה במסגרת דיון שהתקיים בפני כב' השופט בן שלו ביום 13.03.2019 בתיק 53578-11-18, כך שמזונותיהם הזמניים של הקטינים שנקבעו בהחלטה מיום 13.12.2018 בסך 3,600 ₪ הכוללים אחזקת מדור, הפכו לקבועים. התובע טוען, כי פסה"ד ניתן על בסיס הסכמות הצדדים מבלי שנערך כל בירור עובדתי ביחס למצבם של הצדדים, כשברקע פערי השתכרות בין הצדדים וזמני שהות מועטים בין האב לקטינים. הוגשה תביעה לבית הדין הרבני על ידי הנתבעת, להעתקת מגוריה עם הקטינים למרכז הארץ, בטענה כי היא רוצה להתגורר בסמוך להוריה בקרבת XXX. לבסוף הנתבעת עברה להתגורר עם הקטינים XXX. לאור האמור, עתרה הנתבעת לביהמ"ש לתוספת בגין מדור, וביום 22.04.21 הועמדה תוספת המדור על סך 800 ₪ בגין שני הקטינים יחד, כך שסכום המזונות הוגדל לסך של 4,400 ₪ לחודש. ביום 24.08.2021 קבע בית הדין הרבני הרחבת הסדרי שהות של התובע עם הקטינים כך שמתוך 14 ימים הקטינים שוהים עם התובע 6 ימים ועם הנתבעת 8 ימים. האב הגיש תביעתו זו להפחתת מזונות הקטינים. דיון הוכחות התקיים ביום 15.06.23 במסגרתו נחקרו הצדדים, סיכומיהם הוגשו ביום 02.08.23 וביום 11.12.23. עתה אני נדרש להכריע במחלוקת וכדלקמן: טענות התובע התובע טוען כי מאז ומתמיד היה חלק בלתי נפרד מחיי הקטינים ושימש כאב למופת בגידול ילדיו. ביום 13.12.2018 נפסקו מזונותיהם הזמניים של הקטינים ע"י כב' השופט בן שלו בתיק המזונות ע"ס 3,600 ₪ לא כולל מדור כשבהתאם להחלטת ביהמ"ש צרכיהם של הקטינים נקבע בין 1,300 ל-1,400 ₪ ולכך התווספו פערי ההשתכרות שלגביהם לא נערך בירור עובדתי, ושכרו של התובע הסתכם בתלוש אחד, שכלל בונוס חתימה חד פעמי ע"ס 34,000 ₪ נטו ואילו שכרה של הנתבעת עמד ע"ס 7,000 ₪ ולא כלל בונוסים או שכר נוסף וזכויות סוציאליות שקיבלה מעבודה נוספת. בנוסף לאמור, ההחלטה כאמור התבססה על זמני שהות זמניים מועטים שנפסקו לתובע, זמני שהות של יומיים בשבוע, עבור ילד אחד, וכל שבת שניה ללא לינה. התובע טוען כי התובעת ניסתה לחבל בקשר שלו עם הקטינים ושזמני השהות נפסקו תוך שהתובעת הציגה טענות שווא כלפי היחס שלו לקטינים וכן יכולתו לגדל אותם. ביום 13.03.2019 הפכו המזונות הזמניים לקבועים, מאחר ולטענת התובע באותו המועד הסכימו הצדדים על חלוקת הרכוש ביניהם, והתובע סבר כי בדרך פשרה זו תתרכך הנתבעת ובכך יזכה לקבלת זמני שהות נרחבים עם הקטינים, הכוללים לינה ובכך יסתיימו ההליכים בין בני הזוג. אלא שלא כך היה, מאחר ומיד לאחר מתן פס"ד כאמור, פעלה הנתבעת והגישה תביעה להעתקת מגוריה ל-XXX, בטענות שווא לפיהן זקוקה היא לתמיכת הוריה. משכך, נתנה החלטה על ידי בית הדין הרבני לפיה הנתבעת רשאית לעבור להתגורר בסמוך להוריה. אולם, לבסוף עברה להתגורר בשכונת יוקרה XXX, והתובע נאלץ אף הוא לעבור להתגורר בסמוך לנתבעת XXX בשכירות על מנת לקיים זמני השהות עם ילדיו. התובע מציין, כי לאור המעבר XXX הגישה הנתבעת תביעה לתוספת מדור הקטינים, מבלי שחשפה הכנסותיה, או שכרה המלא, ולא צרפה כל דפי חשבון המעידים על הכנסותיה. ביום 22.04.21 חויב התובע בתשלום תוספת מדור בסך של 800 ₪ לחודש עבור שני הקטינים. התובע טוען כי הנתבעת פעלה ככל יכולתה על מנת למנוע ממנו להרחיב את זמני השהות שלו עם הקטינים. לאחר מאבק ארוך וממושך, כולל תסקירים של שני עו"ס שונים לבקשת האם, ניתנה ביום 24.08.21 החלטת ביד"ר המורה על הרחבת זמני השהות. זמני השהות שנקבעו בהתאם לאמור, קובעים כי הקטינים שוהים ולנים אצל התובע 6 פעמים בתוך 14 ימים. התובע מציין כי פערי ההשתכרות בין הצדדים קטנו, הן בעקבות עלייה בשכרה של הנתבעת והן בשל העובדה כי היא מצויה בשנה האחרונה לסיום התואר. בנסיבות שתוארו לעיל ולאור הלכת בע"מ 915/15 הכולל את גילם של הקטינים, הגדלת זמני השהות וצמצום פערי ההשתכרות, המהווים שינוי נסיבות עובדתי, ביקש התובע את ביהמ"ש להפחית את סכום המזונות ולהעמידם ע"ס של 711 ₪, על פי חישוב צרכיהם והכנסות הצדדים. הנתבעת דוקטורנטית שנה אחרונה לכלכלה באוניברסיטת XXX המשתכרת ממלגה ומשרה של עוזרת הוראה, בנוסף לוותק בסך המגיע לכ13,000 ₪ נטו. בנוסף, לטענת התובע הנתבעת מלמדת במספר מקומות הוראה כמרצה בין היתר במכללה לXXX, ומכאן כי שכרה כפול מן האמור. התובע מציין כי בנוסף לאמור, הנתבעת מסתירה הכנסה נוספת בסך של כ-7,000 ₪ נטו, במסגרת שירותי ייעוץ שהיא מספקת למשפחתה ואחותה, בעלת בית ספר לXXX ומשרדי XXX, ולא בכדי הנתבעת לא צרפה לתביעת המזונות ותוספת המדור מטעמה, 12 תלושי שכר, לרבות תדפיס מלא ורציף של חשבון הבנק שלה. התובע מציין, כי בנוסף לאמור, התובעת הסתירה מלגות נוספות מהם היא משתכרת, ממלגות לימוד פקולטיים ומחלקתיים, קרן השתלמות למלגאים ומקרן לכספי מחקר העולים על סך של 5,000 ₪ נטו בחודש. התובע מציין כי בסוף שנת הלימודים תהפוך הנתבעת לד"ר, ובכך שכרה יעלה באופן משמעותי ואף יעלה על שכרו. התובע ד"ר להנדסה ביו רפואית, שכיר, העובד בחברת XXX XXX בע"מ, בשכר חודשי בסך של כ- 15,000 ₪ נטו לחודש. לעניין האמור לעיל, עולה כי חלק מהתלושים שהגיש התובע בתצהיר עדותו שונים מתלושי השכר שצורפו לתיק על ידי הנתבעת ביום , 16.08.2023 לאחר שהתקבלו מן המעסיק, על כך אדון בהמשך פסק הדין. התובע טוען, כי הוא נאלץ לעקור ממקום מגוריו בעיר XXX, ועבר להתגורר XXX, בשכירות בסמוך למגורי הקטינים, כך שהוצאותיו גדלו ובשנה האחרונה שכר דירתו גדל לסך של 3,950 ₪ . התובע מציין כי מאז מתן פסק הדין שקבע את מזונותיהם של הקטינים, צרכיהם של הקטינים לא עלו מעבר לצרכים הכרחיים, כך שהוצאות האב על הקטינים השוהים עמו במחצית השבוע הנו כפול וכמפורט להלן: עבור הוצאות מדור חלקם של הקטינים הנו 40% ובסך 790 עבור כל קטין, הוצאות החזקת מדור (חשמל, מים, ארנונה, גז, טלפון, ואינטרנט) 100 ₪ עבור כל ילד, כלכלה 700 ₪ עבור כל ילד, צעצועים 50 ₪ עבור כל ילד, ביגוד והנעלה 150 ₪ עבור כל ילד, בריאות תרופות 50 ₪ עבור כל ילד, תרבות מתנות יום הולדת 50 ₪ עבור כל ילד ובסה"כ 1,890 עבור כל ילד. יוצא אפוא כי התובע משלם עבור צרכי הילדים כולל הוצאות מדור סך של 2,200 ₪, ובכל מקרה על פי פסיקת בית המשפט צרכי הקטינים, שאינם מעבר לצרכים ההכרחיים עומדים בשני הבתים על סך שאינו עולה על 4,500 ₪. בנוסף, הוצאות מדור הקטינים עומדות על סך של 3,800 ₪ (5,000 שכירות הנתבעת + 3,950 ₪ שכירות התובע – כפול 40%). התובע טוען כי על פי פסיקת ביהמ"ש העליון בבע"מ 919/15 הוצאות התובע בגין צרכי הילדים ביחס להשתכרות הצדדים עומד ע"ס : התובע – 450050% = 2250 ₪, הנתבעת – 4,500 50% = 2,250 ₪. הוצאות צרכי הילדים בהתאם להסדרי השהות הנם: התובע 3,58043% = 1,539 ₪. הנתבעת 3,580 57% = 2,041 ₪. משכך, יש לקבל התביעה ולהורות על הפחתת המזונות, כך שהתובע ישלם לנתבעת מזונות כפי חלקו בהסדרי שהות בסך של 711 ₪ {2,475 בניכוי חלקו בהוצאות שהות בסך של 1,539 ₪} עד הגיע הקטין רון לגיל 6 פרט לסכום הנ"ל משלם התובע מחצית הוצאות בריאות וחינוך . טענות הנתבעת המדובר בתביעה שדינה דחייה. ההסכמים אליהם הגיעו הצדדים, הן לעניין מזונות הקטינים והן לעניין תוספת דמי המדור נעשו בהסכמה מלאה, תוך התבססות על החלטת ביהמ"ש למזונות הזמניים וכתבי טענות שהגישו הצדדים בהליכים אלו. גם הסכמת הצדדים בעניין תוספת דמי מדור הבשילה לאחר שהצדדים הגישו כתבי טענותיהם וכן תצהירי עדות ראשית. הנתבעת, טוענת כי על התובע לעמוד בנטל הנדרש ל"הוכחת שינוי נסיבות מהותי" – נטל שהתובע אינו עומד בו. התובע צרף תלושי שכר ומסמכים מפוברקים, כפי שניתן לראות מתלושי השכר שהוגשו לתיק במסגרת צו ונמסרו על ידי מעסיקו של התובע, כך למשל תלוש ינואר 2022 התובע הגיש תלוש ע"ס 14,000 ₪ נטו בעוד תלוש שהתקבל ממעסיקו מעיד כי השכר לאותו חודש נטו עמד ע"ס 26,000 ₪, תלוש אוגוסט 22 שהגיש התובע עמד ע"ס 16,000 ₪ נטו בעוד תלוש שהוגש על ידי מעסיקו עמד ע"ס 49,000 ₪ נטו, כך גם תלוש פברואר 2022 מעיד על הפרשים כאמור וכיוצ"ב. לתובע אין כל טענה חדשה שלא הועלתה על ידו בעבר בפני ביהמ"ש, הנתבעת צירפה תצהיר עדות ראשית שהגיש התובע בהליך דמי המדור שהגישה הנתבעת, ממנו עולה כי אין חדש תחת השמש וכי הוא ממחזר את אותן טענות כך שאין בתביעה דנן כל שינוי נסיבות מהותי ויתרה מכך מאז ועד היום שכרו עלה. הצדדים לקחו בחשבון, עת כריתת ההסכמות אשר קיבלו תוקף של פס"ד, את מכלול השיקולים ואף ניתן היה לצפות מטבע את הדברים, כי הסדרי השהות ישונו כמו גם הכנסותיהם של הצדדים ואין המדובר בשינוי נסיבות אשר יכול להיחשב כלא צפוי, ושלא יכול להילקח בחשבון על ידי הצדדים. בנוסף, זמני השהות נדונו בתביעת התובע להרחבת זמני השהות, כך גם מעבר הצדדים לאזור המרכז, עניין שהוסכם על הצדדים עוד בזמן הנישואין וזו הסיבה שמשך חודשים התובע חיפש עבודה במרכז הארץ, וכאמור בהתבסס על הסכמה זו. הנתבעת מציינת כי התובע פעל בחוסר תום לב עת הגיש תביעתו זו, תוך ניסיון להסיר ממנו האחריות על מזונות ילדיו. פסק הדין למזונות ניתן במסגרת דיון, בהסכמת הצדדים ובנוכחות הצדדים ובאי כוחם. מזונות הקטינים נבחנו לגופו של עניין כבר במסגרת ההחלטה למזונות הזמניים ולאור הראיות שהוצגו על ידי הצדדים, ויש לדחות הטענה לפיה מדובר בפסק דין שניתן במחטף וללא דיון ענייני. התובע לא צרף ולו ראשית ראייה בנוגע לשוני בשכרו וככל שחל שינוי כלשהו, הרי הוא שינוי לטובה. גם טענת התובע בדבר שינוי נסיבות בעקבות מעבר דירה של הנתבעת לאזור המרכז, אין לה על מה לסמוך, שכן הוא יודע היטב שהמגורים XXX הוסכמו על ידי הצדדים כאמור לתקופה מוגבלת, כאשר התובע עובד באזור המרכז, ותכנן לעבוד שם ללא קשר למעברה של הנתבעת. יתרה מכך, בפס"ד שניתן לפני כשלוש שנים על ידי בית הדין הרבני צוין, כי האב ממילא עובר למרכז וצוין עוד כי הוא מתעתד לעבור לאזור זה בעוד שנה, כך שטענותיו כי נאלץ לעבור למרכז בעקבות הנתבעת הן חסרות תום לב. התובע ד"ר XXX, והנתבעת XXX. עת ניתנה ההחלטה למזונות זמניים וכן פס"ד למזונות, הנתבעת התגוררה עם הקטינים בדירת הצדדים, עליה לא רבצה הלוואת משכנתא ומשכך לא נפסק רכיב המדור. לאור מעברה לאזור המרכז לדירה בשכירות, היא הגישה תביעה מתאימה להתאמת המזונות לנסיבות החדשות לחיובו של האב להשתתף בחלקם של הקטינים בהוצאות המדור וכך נקבע, כי על התובע לשאת בסך של 800 ₪ בגין רכיב זה. טענות בדבר העלאה בשכר הנתבעת, הנו דבר צפוי, ובאופן ספציפי שכן כאשר הצדדים התגרשו התובע עצמו הודה כי הנתבעת בעיצומם של לימודים וברור היה שבסופו של דבר לימודיה מובילים לעיסוקה בתחום ומשכך צפה זאת מראש. הצדדים התגוררו באופן זמני ממילא XXX לרגל לימודיה של הנתבעת . הנתבעת מעולם לא ניסתה לטענתה, לחבל בקשר בין הקטינים לתובע. הנתבעת מכחישה את טענותיו של התובע ביחס להכנסותיה, וטוענת כי היא מקבלת מלגה בסך 3,696 ₪, ובחודש אוגוסט האחרון החלה בעבודה חדשה בה היא משתכרת בסך ממוצע של 17,000 ₪ נטו, הנתבעת צירפה תלושי שכר וכן טופס 106. דיון והכרעה טענותיו של האב להפחתת מזונות הקטינים התבססו על מספר טיעונים. האחד, כי מדובר בתביעה ראשונה תדון לגופו של עניין ביחס למזונות הקטינים תוך בחינת הכנסות הצדדים וכיוצ"ב, השני, כי הורחבו משמעותית זמני השהות של התובע עם הקטינים, שלישית, שכרה של הנתבעת גדל משמעותית, כך שמכל האמור, עולה כי מדובר בשינוי נסיבות המצדיק ביטול/ הפחתת המזונות. בבג"ץ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הגדול לערעורים, פ"ד סו (1) 369, חזר כבוד השופט עמית על הרציונאל הקיים בבסיס הלכה ביחס ל'תביעה ראשונית של קטינים' ולפיו: "הרציונאל שבסיס מוסד התביעה העצמאית, הוא ההנחה היא כי בלהט ההתכתשות בין ההורים, נזנח עניינו של הקטין, ועל מנת להבטיח טובתו, אל לנו להסתפק בהסכם אליו הגיעו הוריו של הקטין, ולכן נדרש בית המשפט לתהות על קנקנו של ההסכם ולוודא שהוא אכן תואם את טובת הקטין ועונה באופן ראוי לצרכיו..." אם כן, מוסד התביעה העצמאית, נועד בראש ובראשונה לדאוג לצרכי הקטין, מתוך הבנה שיכול ובמסגרת ההסכם הכולל אליו הגיעו הצדדים, נזנחו צרכי הקטין. המדובר בהלכה ביחס לתביעות ראשונית שבאה לשמור על זכויות הקטינים ובוודאי שלא לפגוע בזכויותיהם. אין זה המקרה שבפניי, אין מדובר על צרכי הקטין, אלא צרכי האב, המבקש להפחית את מזונות ילדיו הקטינים על מנת להפחית גובה המזונות אותו נדרש לשלם עבורם. משכך, ברי האב אינו רשאי לתבוע בשם הקטינים, בעת שלמעשה מבקש הוא להקטין את גובה המזונות הנפסק עבורם. למעלה מן הצורך, אף אם הייתי נדרש לטענת האב ורואה התביעה כתביעה עצמאית של הקטינים, הרי שבהתאם לפסיקה לעיל, על בית משפט לערוך מבחן דו שלבי הכולל כאמור שני שלבים, השלב הראשון, בא לבחון האם התקיים דיון במזונות הקטינים, כאשר בהיעדר אינדיקציה אחרת, נקודת המוצא היא שבית משפט בחן את עניינם של הקטינים כאשר אישר את הסכמות הצדדים. השלב השני אותו על בית המשפט לבחון, ככל שצולחים את השלב הראשון, הוא בחינה בפועל, האם אכן הקטינים קופחו בסכום המזונות. במסגרת זו על בית משפט לבחון את גילאי הקטינים, צרכיהם הבסיסיים, צרכיהם המיוחדים והכנסות ההורים. ככל שמתברר כי הקטינים לא קופחו במזונות שנקבעו, ברי כי אין טעם המצדיק שינוי גובה המזונות. בעניין הנדון, מזונות הקטינים נבחנו על ידי בית המשפט במסגרת ההחלטה למזונות זמניים שנתנה על ידי כב' השופט בן שלו מיום 13.12.2018 בתיק המזונות תלה"מ 53578-11-18, ולאחר מכן בדיון שהתקיים ביום 13.03.2019 בתביעת המזונות שהגישה האם , הפכו דמי המזונות הזמניים לקבועים בפס"ד שניתן בהסכמת הצדדים, ובו הועמדו מזונות הקטינים על סך של 3,600 ₪. לאחר מכן עת עברה הנתבעת להתגורר במרכז, ולאחר שתביעתה בעניין זה נדונה והוכרעה בביד"ר, הגישה תביעה נוספת לבית המשפט ולצורך הוספת רכיב המדור עבור שני הקטינים. ביום 22.04.21 ניתן פס"ד בתיק 19775-12-19 (לאחר ניהול הליך, הגשת בקשות, מסמכים, תגובות, וכן גילוי מסמכים), אשר נתן תוקף להסכמות הצדדים לתוספת 400 ₪ כדמי מדור עבור כל קטין ובסה"כ סכום של 800 ₪ עבור מדורם של הקטינים כך שסכום המזונות כולל מדור עומד ע"ס 3,600 ₪ + 800 ₪ ובסה"כ 4,400 ₪. משכך ושעה שמדובר בהסכם אליו הגיעו הצדדים במעורבות בית משפט ובהיעדר ראייה אחרת, ברי כי נבחנו כלל צרכי הקטינים ודי בכך בכדי לדחות הטענה לפיה לא נבחנו צרכי הקטינים. זאת ועוד, אף אם טענת האב הייתה מתקבלת, הרי שהאב לא טען דבר בדבר קיפוח צרכיהם. כל טענתו לעניין זה התמצתה בטענה לפיה המזונות וכן תוספת המדור לא נדונו לגופו של עניין. משכך ובהיעדר טענה בדבר קיפוח צרכי הקטינים, הרי שדין הטענה לתביעה ראשונית להידחות, שעה שלא עמד האב בהוכחת השלב השני הנדרש לצורף בחינת עילת התביעה העצמאית. משדין הטענה לפיה המדובר בתביעה ראשונית של הקטינים להידחות, אפנה לבירור טענתו הנוספת של האב, לפיה המדובר בשינוי נסיבות מהותי המצדיק הפחתת/ביטול המזונות. הלכה פסוקה היא כי פסקי דין למזונות הינם בגדר החריג לעיקרון סופיות הדיון ובמקרים בהם יוכח שינוי נסיבות מהותי ביחס למצב שהיה בעבר, תתאפשר התדיינות חוזרת בענייני המזונות. בבע"מ 7670/18 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים משפטיים) (להלן: "הלכת פלונית") נקבע כי הלכת בע"מ 919/15 כשלעצמה אין בה עילה לפתיחת פסקי דין חלוטים בענייני מזונות ויש להותיר על כנו את המבחן המחמיר שהוחל ערב פסיקתו של בע"מ 919/15 ולפיו, יש להוכיח שינוי נסיבות מהותי לשם דיון מחודש בענייני מזונות קטינים. כן נקבע כי : "אין בהלכת בע"מ 919/15 כדי לשנות, לרכך או להשפיע על מבחן שינוי הנסיבות המהותי בתביעה להפחתת מזונות שנקבעו...". ג. עוד נקבע בהלכת פלונית, שגם כאשר יוכח כי חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק דיון מחודש במזונות, הרי שעל בית משפט לשקול בזהירות את היקף הפתיחה של הרכיב בו חל שינוי נסיבות מהותי וביחס אליו בלבד, יש לפסוק בהתאם לתנאים שנקבעו בהלכת בע"מ 919/15. ד. בעניין הנדון, עסקינן במזונות זמניים שקיבלו תוקף של פסק דין בהסכמת הצדדים במהלך דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם והפכו למזונות קבועים. לאחר תחולתו של בע"מ 919/15 וככל שייקבע כי קיים שינוי נסיבות מהותי, יש לקחת בחשבון את ההלכה שנקבעה בו, ועל פיה על התובע להוכיח שינוי מהותי שחל בנסיבות לצורך קבלת טענותיו ובחינה מחודשת של מזונות הקטינים. ה. מה ייחשב אם כן כשינוי נסיבות מהותי? בהתאם לפסיקה , הצורך "בשינוי נסיבות מהותי", חל הן כאשר מדובר בפסק דין שניתן לאחר הליך משפטי והן במקרה שמדובר בפסק דין שאישר את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים ואין להבחין ביניהם, ראו הלכת פלונית לעיל. אם כן, על התובע הפחתת מזונות להוכיח שינוי נסיבות מהותי שלא ניתן היה לצפותו מראש בעת שניתן פסק הדין למזונות. הנסיבות החדשות צריכות להצביע על שינוי מהותי היורד לשורשו של פסק הדין שניתן ואין די בשינוי כשלעצמו (ראו למשל: ע"א 177/81 גלעדי נ' גלעדי, פ"ד לו (3) 179; ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד לו (3) 187; בג"ץ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד סו (1) 369). בית משפט יידרש לשינוי שיעור המזונות בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: אין זה צודק להותיר את פסק הדין על כנו לאור שינוי הנסיבות המהותי שחל; הצדדים הותירו מראש פתח לשנות את פסק הדין ככל שיחול שינוי נסיבות מהותי, אם במפורש ואם מכללא; על מבקש שינוי הנסיבות לפעול בתום לב ובניקיון כפיים (ראו ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח (1) )767. מן הכלל אל הפרט כאמור לעיל, טענותיו של האב בדבר שינוי נסיבות מתייחסות ומגלמות מספר טיעונים: הרחבת זמני השהות כתוצאה ממעברה של האם XXX, הוצאות כתוצאה מכך; שכרה של הנתבעת גדל משמעותית כך שאין ביניהם פערי השתכרות ויש לבצע איזונים. הרחבת זמני השהות עם הקטינים החיים הם דינאמיים ומשכך, כל קביעה הנוגעת למשמורת ילדים, אינה יכולה להיות אבסולוטית. בית המשפט ער לכך כי לא כל שינוי ניתן לצפות מראש ועל כן קיימת אפשרות לשנות את הסדר המשמורת ואף את זמני השהות שנקבעו. יחד עם זאת, חשוב להבהיר כי בית המשפט אינו נעתר בקלות לבקשות מסוג זה והוא בוחן היטב האם השינוי המבוקש לא יפגע יתר על המידה בשגרת חייו של הילד. האב טען כי, חל שינוי מהותי בזמני השהות, שכן זמני השהות כלל לא נלקחו בחשבון עת פסיקת מזונות הקבועים. ביום 24.08.21 לאחר מאבק עיקש לטענת האב, התקבלה החלטת בית הדין להרחבת זמני השהות בין האב לקטינים מיומיים לשישה ימים בשבועיים הכוללים לינה, זאת לאחר שהקטין XXX הפסיק לינוק. לאחר שפסק הדין בדבר המזונות הפך קבוע, טוען האב כי האם החליטה לעבור XXX חרף התנגדותו. האב עקר מגוריו גם הוא XXX כדי להרחיב זמני השהות עם הקטינים, תוך שהאם עושה מאמצים רבים על מנת לסכל את זמני השהות בינו לבין הקטינים לרבות הגשת בקשות רבות בין היתר לתסקירים וכיוצ"ב. לאחר מאבק עיקש הצליח האב להרחיב את זמני השהות כפי טענתו, כך שיש לקחת זאת בחשבון ולהפחית המזונות לאור שינוי בזמני השהות ערב ההחלטה והרחבתם כיום ומשכך הנטל הכלכלי עליו עלה לרבות דמי השכירות עת עבר גם הוא להתגורר XXX. האם מצידה טוענת, כי הצדדים ניהלו הליך משפטי בנוגע למעבר המגורים שלה ושל הקטינים, כך שאין מדובר במעבר מפתיע או שינוי נסיבות מהותי בעניין זה. כמו כן האב לא נאלץ להעתיק מגוריו למרכז והדבר היה מתוכנן כך שטענתו מעין זו היא חסרת תו"ל. מגורי הצדדים XXX היו זמניים לכתחילה תוך שהנתבעת הגיעה לשם לצרכי לימודיה. התובע החל עבודה במרכז הארץ ביום 01.08.2018 בעיר XXX, וכל תהליך מיון וחיפוש עבודה מצדו התבצעו באזור המרכז לאור הסכמת הצדדים לעניין המעבר למרכז הארץ. מעברה של הנתבעת לא הווה ולא היה הגורם למעברו של התובע, שהתגורר אצל הוריו, כשבמסגרת הליך המזונות הראשון גם טען כי הוא משלם להם שכ"ד והוצאות כך שאין זה ברור מהו השינוי נסיבות המהותי כפי טענת האב. יתרה מכך, בפס"ד שניתן בביד"ר לפני כשלוש שנים לעניין המעבר צוין כי האב ממילא עובר למרכז, דבר המעיד על חוסר תום ליבו של התובע בהתבססו על שינוי נסיבות מהותי בטענה זו. לאור האמור, נפסק בתביעת האם לתוספת מדור, כי על האב לשאת בסך של 800 ₪ בגין מדורם של שני הקטינים, המדור בזמנו עמד ע"ס 5,000 ₪ כך שברור שבעת פסיקת תוספת המדור הייתה התחשבות בזמני השהות שכן 800 ₪ לא מהווים 40% מהמדור. דירת הצדדים נמכרה, המעבר למרכז בוצע חודשים לפני כן, לאחר מכן הגיש התובע תביעה בביד"ר להרחבת זמני השהות, ואלו הורחבו ללינה נוספת בשבוע ולינה במוצ"ש כל שבועיים, המסקנה המתבקשת הינה כי עניין הרחבת זמני השהות היה צפוי ולו מפאת העובדה כי התובענה להרחבת זמני השהות הוגשה ונדונה בזמן מתן פסק הדין למזונות הקטינים. יתרה מכך, העובדה כי הקטין XXX עדיין ינק הקשתה על קיום זמני שהות נרחבים ובוודאי שניתן היה לצפות כי הקטינים יגדלו וניתן יהיה להרחיב את זמני השהות במועד שהקטין XXX חדל לינוק. העובדה שהקטינים יגדלו בוודאי הייתה כזו שניתן לצפותה מראש. זמני השהות נדונו בתביעת התובע להרחבת זמני השהות ואין כל שינוי נסיבות לעניין זה. האם אחראית על הוצאות הילדים כשהם אצלה, והאב אחראי על ההוצאות כשהילדים אצלו. הצדדים הגיעו להסכמות. אין מדובר בתביעת מזונות ראשונה. זמני השהות שהורחבו נדונו והוכרעו בידי ביד"ר כאשר כלל הטענות אותן הציג התובע ניתן היה לצפות מראש, לרבות, שינוי מקום המגורים והרחבת זמני השהות, כך שאין המדובר בשינוי נסיבות מהותי לעניין זה, כך שלא עלה בידי האב להרים את הנטל ולהוכיח שינוי נסיבות מהותי ממועד מתן פס"ד למזונות. מכלל המקובץ לעיל, אני דוחה טענות האב לעניין שינוי נסיבות מהותי בגין הרחבת זמני השהות. שכרה של האם עלה ויש לבצע איזונים התובע טען כי שכרה של הנתבעת עלה, בהסתמך על הצהרותיה של הנתבעת במעמד הדיון וכן סיכומיה עת ציינה כי היא החלה לעבוד במקצועה ושכרה כיום עומד ע"ס 17,000 ₪ מבלי להוסיף מלגות אותם מקבלת. (ראו עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 23-30). עיון בתלושי השכר שצרפה הנתבעת מלמד כי אכן שכרה עשוי להגיע לסך של 17,000 ₪, ללא תוספות כאלה ואחרות, אך גם דבר זה היה צפוי כי תתחיל להרוויח שכרה האמיתי עם סיום לימודיה וכי זה יאמיר ויגדל מזה שהיה ערב פסיקת המזונות, ולא ניתן לומר כי האב לא יכול היה לצפות זאת. הנתבעת טענה כי העלאה בשכרה היה צפוי, העובדה שסטודנטית תסיים לימודיה ושכרה יעלה הוא הגיוני, צפוי ואינו בגדר "שינוי נסיבות". התובע בעצמו הודה בכך (ראו עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 6-7). התובע נתן הסכמתו למזונות הקטינים על אף שידע נתון זה, לתוספת המדור, כאשר בבסיס טענותיו הייתה הטענה כי הנתבעת משתכרת כ- 15,000 ₪ (ר' עדות הנתבעת עמ' 13 לפרוטוקול ש' 14). הנתבעת מציינת שכיום שכרה נע בין 15,000-17,000 ₪ נטו, וכי עם סיום לימודיה כבר אינה זכאית ואינה מקבלת כל מלגה שהיא ( ר' עמ' 14 לפרוטוקול). למעלה מן הצורך, ולאחר שעיינתי בתלושי השכר שצורפו לכתב תביעתה הקודם, מצאתי כי שכרה נטו של הנתבעת במועד הגשת תביעתה למזונות הקטינים בנובמבר 2018 היה כ- 7,000 ₪. אומנם, מדובר בגידול של כ- 10,000 ₪, אולם יש לזכור כי חלפו כשש שנים מאז שהוגשה תביעת המזונות (ביום 22/11/2018), עת הייתה הנתבעת סטודנטית וכבר אז היה צפוי כי שכרה יעלה בהתאם, ולא מצאתי כי מדובר בפער משמעותי בשכרה אלא בגידול טבעי במהלך השנים שחלפו מאז שהוגשה תביעתה למזונות הקטינים וכן בשל סיום לימודיה. אני מקבל הטענה כי שכרה של האם עלה מערב מתן פס"ד למזונות, אך יחד עם זאת מדובר בעניין אותו ניתן היה לצפות ודי ברור כי עם התכנסות הנתבעת לסיום לימודיה שכרה יעלה. לעניין זה אוסיף אציין כי בעת הדיון בתובענה להוספת רכיב המדור נטען ע"י התובע כי שכרה של התובעת הינו כ- 15,000 ₪ לחודש ולטעמי די בכך כדי לסתום הגולל על טענה זו. לא נעלם מעיני ביהמ"ש ההבדלים המשמעותיים בין תלושי השכר אותם הגיש התובע לביהמ"ש ואשר צורפו לכתב התביעה ולתצהיר עדותו הראשית לבין תלושי השכר שהתקבלו ישירות ממעסיקו ובאמצעות צו שניתן לבקשת ב"כ הנתבעת, כך למשל, בתלושי שכר חודש אוגוסט 22 ופברואר 2022, התלושים שהוגשו על ידי התובע הצביעו ששכרו בסך 17,000 ₪ לערך, בעוד שהתלושים שהתקבלו ישירות ממעסיקו הראו נתונים שונים, כי שכרו נטו לחודש עומד בהפרש של פי 2 מהתלושים אותם הוא הציג, כשהגבוה מבניהם עומד ע"ס 53,000 ₪. בהחלטותיי (מיום 11.12.23, 17.12.23 ו- 24.12.23), טרם מתן פסק הדין, נדרשה התייחסות ספציפית מטעם הנתבע לעניין ההבדלים המשמעותיים שבין תלושי השכר שהציג לבין אלו שהתקבלו ישירות ממעסיקו, אך ביהמ"ש לא זכה להסבר ראוי, אלא לחזרה על טענותיו האחרות, על-כך ביהמ"ש הביע את מורת רוחו ובהחלטה ברורה, כך שבהיעדר התייחסות ספציפית מטעם התובע לא נותר לי אלא להסיק כי תלושי השכר שצורפו ע"י התובע בהליך זה אינם אותנטיים ואין בהם כדי לשקף את שכרו, אלא שכר נמוך מהשכר בפועל וכפי שפורט לעיל. מצאתי לציין, כי לו הייתי בוחר לפתוח פסק הדין בעניין זה הייתי מורה על דחיית התובענה כבר בתחילתו, וזאת נוכח חוסר תום ליבו של וחוסר ניקיון כפיו של התובע עת פנה לביהמ"ש בבקשה לסעד תוך הצגת נתונים ומסמכים (תלושי שכר ודפי בנק), שלמצער אינם נכונים, אינם אותנטיים, המצביעים על שכר נמוך מזה המשולם לו ע"י המעסיק, והדברים ברורים. דין טענות התובע, כי אלו התלושים שקיבל ממעסיקו ואין בתלושים ראיה לאמיתות תוכנם וכי מדובר בחזקה הניתנת לסתירה להידחות ושבתי ידיים. מדובר במסמכים שצורפו על ידו לתיק ביהמ"ש כאשר הוא מצהיר על שכרו ומגבה הצהרתו זו במסמכים כאמור. אין ולא מתקבלת על ביהמ"ש הטענה כי אלו התלושים שקיבל ממעסיקו שכן התובע מודע היטב לשכר אותו מרוויח בכל חודש, שכר המופקד לחשבונו האישי, והיה עליו להצהיר בדיוק גמור להכנסותיו! מעיון בתלושי השכר שנמסרו ממעסיקו של התובע, עולה כי על אף שהכנסות הנתבעת עלו, הרי שגם שכרו של התובע עלה, כך שגם ביחס ההפרש בין הכנסות הצדדים אין כדי להראות שינוי נסיבות מהותי שיש בו כדי להפחית המזונות . לאחר שבחנתי את כלל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי דין טענה זו של התובע להידחות. סוף דבר אם כן, כלל העובדות אליהן מפנה התובע, אין בהן בכדי להוות שינוי נסיבות מהותי המצדיק קבלת תביעת התובע. יתרה מכך, התובע פעל בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים עת בחר לנהל ההליך באמצעות מסירת הצהרות שאינן נכונות בקשר לגובה השתכרותו ולגבותם במסמכים שאינם תואמים את שכרו האמיתי כפי שנמסר ישירות ממעסיקו והכל על מנת לצייר תמונה עובדתית שאינה אמת ולצורך תמיכה בטענותיו. בנסיבות אלו, אין להידרש כלל לטענתו בדבר תחולת הפסיקה בהתאם להוראות בע"מ 919/15. משכך, דין תביעתו להידחות וכך הנני מורה. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בגין ניהול ההליך, ובפרט בשל דרך ניהול ההליך כמפורט בפסק הדין, בסך של 40,000 ₪. ההוצאות ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור התיק. ניתן היום, ז' שבט תשפ"ד, 17 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.	decision10333-04-22b	["שי שמואל"]	[{"judgment_id": "d83a3fcf-6303-513e-9579-e42af77582a7", "file_name": "10333-04-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 65474, "extension": "docx", "display_name": "10333-04-22- קובץ מקורי"}]
4d90db62-a747-5535-b8d4-80bc46d742f3	בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, השופט שי שמואל: פס"ד בשני תיקים בעניין קיום צוואה (ת"ע 12529-04-21 ואח')	12529-04-21	2024-06-30	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בעניין המנוח XXX ת"ז XXX עניינו של פסק דין זה, הכרעה בשני התיקים שבכותרת, האחד, תיק ת"ע 12529-04-21 העוסק בבקשה שהוגשה על ידי המבקשת לביטול צו ירושה שניתן ביום 16.12.2020 בעניין המנוח ז"ל, לפיו המשיבים הנם יורשיו הטבעיים והיחידים של המנוח, וזאת נוכח צוואה מיום 14.07.2011 במסגרתה ציווה המנוח את רכושו לתובעת. השני, תיק 23619-19-21 במסגרתו נדונה התנגדות המשיבים (ילדיו של המנוח), לקיום הצוואה כאמור וכן התנגדותם לביטול צו הירושה שניתן. רקע עובדתי: המנוח הלך לעולמו ביום 23.09.2020, כשהוא כבן 94 שנים. המנוח היה נשוי בעבר פעמיים, לו שני ילדים, המשיבים, מנישואיו הראשונים. למבקשת ילדים משל עצמה מנישואיה הקודמים. המשיבים הינם שני ילדיו של המנוח מאשתו הראשונה, בגירים ויורשיו הטבעיים של המנוח וזאת על פי צו הירושה שניתן ביום 16.12.2020. לטענת המבקשת, היתה היא בקשר זוגי קרוב עם המשיב משנת 2005. לטענת המשיבים ההכרות בין המבקשת למנוח נוצרה בשנת 2004, ארכה כעשור תוך שהמבקשת סייעה למנוח בניהול משק הבית, אך לא היתה בת זוגו וכן לא ידועתו בציבור. יצוין כי המבקשת והמנוח התגוררו כל אחד בביתו, והיו מתראים ונפגשים מספר פעמים בשבוע. המבקשת מציינת , כי לאורך השנים המנוח והתובעת חיו בזוגיות טובה וקרובה. גם כשמצבו הבריאותי של המנוח התדרדר, התובעת דאגה למנוח במסירות רבה עד ליומו האחרון. זאת כאשר שישמשה כמשפחתו היחידה תוך שילדיו מתנכלים לו ולטענתה אינם במערכת יחסים טובה כלל עם אביהם עד כי נטשו אותו. בשנת 2010 המנוח והמבקשת חתמו על הסכם מתנה בפני עו"ד ברזילי, במסגרת הסכם זה העביר המנוח את דירתו ברח' XXX, במתנה למבקשת. בשנת 2015 בוטל הסכם המתנה בהליך שהתנהל במסגרת תיק ה"פ 20117-11-15 בבית המשפט השלום. ביום 23.09.2020 הלך המנוח לעולמו. ביום 16.12.20 ניתן צו ירושה בעניין המנוח במסגרתו כלל עזבונו יחולק לילדיו בחלקים שווים. ביום 15.02.2021 הגישה המבקשת בקשה לביטול צו הירושה בטענה כי המנוח הותיר אחריו צוואה מיום 14.07.2011, צוואה המנשלת את ילדיו לחלוטין מעזבון המנוח בטענה כי התכחשו לקיומו ונתקו עמו כל קשר. כאמור, המנוח ערך המנוח צוואה בעדים בפני עו"ד פיני ברזילי (להלן: "עורך הצוואה") וגב' רויטל מזרחי (להלן: "העדה הנוספת לצוואה"). להלן לשון הצוואה בה עניין לנו: צוואה אחרונה היות ואין אדם יודע את מועדו ומידת ימיו ומתי תגיע עת פקודתו ורצוי לו בעודו בחיים ובהכרתו המלאה והמוחלטת לצוות מה יעשה ברכושו ובנכסיו לאחר אריכות ימים ושנים. לכן אני הח"מ XXX ת.ז. XXX רח' XXX, בהיותי בדעת צלולה שפוי ומיושב בדעתי ומוכשר מכל הבחינות הדרושות על פי הדת וחוקי מדינת ישראל, מצווה בזה מרצוני הטוב והחופשי ולל אאונס הכרח ולחץ כדלקמן: אני מצהיר כי אני שומר לעצמי את הזכות לחזור בי מצוואה זו מעת לעת, לשנותה, לגרוע ממנה, או להוסיף עליה אך כל עוד לא עשיתי זאת, תהא צוואתי זו תקפה ותעמוד בעינה. כל מה שאני נותן ליורשי ולשאר הזוכים על פי צוואה זו, אני נותן להם מהיום ולאחר מיתה, ויורשי ושאר הזוכים יזכו בנכסי העיזבון בהתאם לשטר צוואה זה שעה אחת קודם פטירתי, ובלבד שבמשך כל ימי חיי רשאי אני לעשות בנכסי כטוב בעיני כאשר נהגתי עד היום. אני מצווה כי מתוך הכספים המזומנים שאשאיר אחר פטירתי יופרשו בראש ובראשונה הסכומים שיוצאו לכבודי האחרון: הלוויה, קבורה, הקמת מצבה על קברי וכן יופרשו הסכומים לכיסוי כל החובות אשר יתברר כי מגיעים ממני. א. ל XXX, ת.ז. XXX אני ומצווה ומוריש את דירתי XXX, הנמצאת בחלקה XXX בגוש XXX וכן את החניות ברח' XXX הידועים כגוש XXX חלקה XXX חנות מס' ו 2 [להלן-"החנויות"] ב. כל יתר רכושי מכל סוג ומין שהוא הן בנכסי דלא ניידי והן בנכסי דניידי, כספים, מזומנים, חשבונות בנק תכניות חיסכון, מטבע זר וכל רכוש אחר, לרבות כל דבר ערך, אני מצווה ומוריש ל XXX , ת.ז XXX צוואתי זו הינה היחידה והבלעדית וזהו רצוני המוחלט, ואם איזה שהוא יורש מיורשי יערער ו/או יתבע בין בערכאות ובין ע"י בוררות את עשיית צוואה זו הוא ינושל מעיזבוני וחלקו יחולק שווה בשווה בין יתר יורשי. 5.1 אני מצווה שבכל מקרה ילדיי הביולוגים לא ירשו אותי ולא יהיה להם כל חלק בעיזבוני היות והתכחשו לקיומו ונתקו עמי כל קשר. כל הכתוב לעיל עשיתי מרצוני הטוב והגמור, בדעה צלולה ומיושבת, בצוואת בריא הקיימת לעולם, שתחול שעה אחת קודם פטירתי והקניתי לכל אחד ואחד מהנזכרים כל השייך לו ולחלקו בכתיבה ומסירה וקג"ש אגב קרקע כל דבר בקניינו באופן יותר מועיל עפ"י דתה"ק ותקון חז"ל ועל פי הוראות החוק ודיני ישראל והכל נעשה באופן היותר מועיל שלא ישאר שום פקפוק וערעור ליורשי ולא לשום אדם מעולם. גם נעשה קנין אגב סודר שקנו מידי את כל הנזכר, בלי שום טענת אסמכתא, ושטר זה נעשה בפרסום ולא כמילתא טמירתא ובאופן היותר מועיל עפ"י דתה"ק וחוקי מדינת ישראל, וכל זה עשיתי בדעה צלולה ומיושבת, כצוואת בריא מעתה שתחול שעה אחת קודם מותי, ואתם יורשי קבלו את דברי ואל תתנגדו להם כי זה רצוני האחרון. ולראיה באתי על החתום XXX, היום 14 בחודש יולי שנת 2011 . הצוואה נחתמה על ידי המנוח בפני עורך הצוואה והעדה הנוספת לצוואה אשר אישרו בחתימתם כי המנוח חתם בפניהם על הצוואה והצהיר שזו צוואתו האחרונה. ביום 07.04.21 הגישו המשיבים תגובתם לבקשה לביטול צו ירושה שהוגשה מטעם המבקשת, במסגרתה שטחו טענותיהם בדבר התנגדותם לאישור הצוואה שהוגשה מטעם המבקשת. במסגרת תגובתם טענו המשיבים, כי ביום 26.02.2019 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש השלום XXX במסגרת תיק ה"פ 20117-11-15 תיק שעסק בביטול עסקת מתנה בין המנוח למבקשת, על דירת מגורי המנוח ברחוב XXX, הדירה שבין היתר נזכרת בצוואה אותה הגישה המתנגדת, זאת לאחר שהמנוח הקנה לה הזכויות בדירה בשנת 2010 ובמתנה. במסגרת התיק הנ"ל נקבע כי המנוח והמבקשת אינם בני זוג, אלא ניהלו ככל הנראה מערכת יחסים רומנטית ותו לאו. כן נקבע כי עסקת המתנה בטלה. משכך, בין היתר, טוענים המשיבים, כי יש לדחות הבקשה לביטול צו ירושה וכי יש להותיר צו הירושה על כנו באופן הקובע כי המשיבים הם יורשי המנוח ולא המבקשת כאמור בצוואה אותה ברצונה להכשיר, וכפי שיפורט בהמשך בהרחבה. במסגרת התיק הנ"ל, צוטטה עדותו של המנוח ובעודו בחיים, באומרו כי המבקשת ניצלה ועשקה אותו וכי לא ניהל עמה כל יחסי זוגיות וכיוצ"ב : "בכל התקופה היא ניצלה אותי, את הבדידות שלי, נתתי לה בלי שום כוונה, בלי שום דבר, היה לי כסף שעבדתי בשבילו 70 שנה וחסכתי, לא הייתי מעולם איש מליין... מה שהיא עשתה זה היה באמת עושק. מילה מתאימה". כבר בשלב זה מצאתי להעיר ולציין כי מדובר בעדות אותנטית של מנוח שנמסרה בחייו ובמסגרת ניהולו של הליך משפטי בבית המשפט השלום, הליך אותו המנוח יזם לביטול הסכם המתנה. עדותו של המנוח יש כדי להשליך בין היתר על הסוגיה לה נדרש ביהמ"ש כעת ולאחר מותו, עדות אשר יש בה כדי להשליך על ניהול ההליך לגופו בהיותה ראיה חזקה המביעה את רצון המנוח שנמסרה על ידו ובלשונו בזמנים בהם היה צלול לחלוטין, ובה התייחסות ספציפית ליחסים שבין המנוח למבקשת ואשר יש בה כדי לשפוך אור על מערכת היחסים שבין המבקשת למנוח. ביום 15.06.2021 הגישה המבקשת במסגרת תיק זה בקשה לביטול צו הירושה. ביום 05.08.2021 הגישו המשיבים את תגובתם, וביום 10.08.2021 הגישו המשיבים את תגובתם המתוקנת לביטול צו הירושה ובמסגרתה העלו טעמים להתנגדותם לצוואה כגון: בטלות צוואה שאינה במקור, השפעה בלתי הוגנת של המבקשת על המנוח וכן כי מדובר בצוואה שנשתכחה. ביום 09.11.2021 הגישו המשיבים בקשה לדחיית הבקשה לביטול צו ירושה יום 3.1.22 . ביום 09.12.2021 הגישה המבקשת את תגובתה לבקשת המשיבים, וביום 20.12.2021 הגישו המשיבים את התנגדותם לקיום הצוואה לה טוענת המבקשת. ביום 13.06.2023 התקיים דיון הוכחות במהלכו נחקרו העדים הבאים: התובעת, הנתבעים 1 ו-2 ועו"ד פיני ברזילי. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, אני נדרש להכריע בתיקים שבפניי ובמסגרת פסק דין זה וכמפורט להלן. עילות ההתנגדות לצוואה וכן עילות להתנגות לביטול צו הירושה: סעיף 27 לתקנות הירושה התשנ"ח-1998 וסעיף 72 לחוק הירושה התשכ"ה-1965 מאפשרים לבטל צו ירושה לאחר שהצו ניתן אם יש עובדות או טענות המצדיקות את ביטול צו הירושה, שלא היו בידי המבקש לבטל את הצו, בטרם ניתן צו הירושה. עילות הביטול יכולות לכלול קיומה של צוואה, השמטת יורש, הוספה של יורש שלא זכאי לרשת, טעות בעובדות הנוגעות ליורשים או טעויות בצו הירושה, למשל טעות בנכס, בתיאור אדם וכיו"ב. בקשה לביטול צו ירושה מורכבת יותר מהתנגדות למתן צו ירושה, שכן בנוסף לעילות ההתנגדות למתן צו הירושה, יש גם להסביר את השיהוי בהגשת הבקשה לביטול ולהראות שישנן עובדות שלא היו בידי מבקש הביטול טרם ניתן הצו. המבקשת הגישה בקשה להארכת מועד להגשת בקשתה לביטול צו הירושה ונימקה זאת בטענה כי בשל אימת הטילים, המצב המתוח השורר ובשל היותה מטפלת כמשפחת אומנה בשתי נכדיה לא הספיקה היא להידרש לבקשה לצו ירושה שהוגשה למנוח על ידי ילדיו, ובהזדמנות הראשונה שיכלה היא נדרשה לכך. בנוסף, הגישה המבקשת בקשתה לביטול צו ירושה, בטענה כי המנוח הותיר אחריו צוואה ובהתאם להוראותיה מוריש לה המנוח את כלל רכושו תוך שאינו מוריש דבר לילדיו בטענה כי התנכרו לו בעודו בחייו. הצוואה המקורית לא נמסרה לרשם, וכאמור לעיל המשיבים התנגדו לבקשה כשלטענתם בשנת 2015 התנהל הליך משפטי בין המנוח למבקשת במסגרתו בוטלה המתנה אותה העניק המנוח למבקשת כשהיה כשיר, וטענו כי מדובר בצוואה שנשתכחה. בהתאם לתקנה 27 לתקנות הירושה התיק הועבר לפתחו של ביהמ"ש זה. המשיבים הגישו כתב תשובה לבקשה לביטול צו הירושה, במסגרתו התבססו על כך שאביהם המנוח, עוד בחייו, ביטל הסכם המתנה באשר לדירה אותה לטענת המבקשת בחר להוריש לה בהתאם לצוואה וכי המנוח עוד בחייו הביע את סלידתו מהמבקשת בהליך שניהל מולה לבטלות הסכם המתנה. המשיבים הסתמכו על בטלות צוואה שאינה במקור וביססו בכך בין היתר, את טענותיהם להתנגדות לצוואה. למעשה לטענת המשיבים המבקשת לא הסתמכה על צוואה מקורית, שהוגשה לרשם לענייני ירושה, המשיבים סבורים כי אין בידי המבקשת צוואה מקורית ובמכלול הנסיבות לרבות ההיתכנות שהצוואה בוטלה על ידי המנוח בדרך של השמדת המקור שהינה בסבירות גבוהה, כך שעל המבקשת רובץ הנטל להוכיח אחרת. הנתבעים הגישו התנגדות לקיום הצוואה בטענה לקיומה של טעות בצוואה בהתאם לסעיף 30 (ב) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה"), וכן בשל קיומה של השפעה בלתי הוגנת של התובעת על מנוח לערוך צוואה אשר מנשלת אותם מהעזבון בהתאם לסעיף 30 (א) לחוק הירושה. עוד ביססו המשיבים את התנגדותם על הטענה בדבר "צוואה שנשתכחה". נטל ההוכחה: כאמור, עסקינן בביטול צו ירושה בטענה כי קיימת צוואה שהותיר המנוח, צוואה בעדים לפי סעיף 20 לחוק הירושה. עיון בצוואה מלמד כי לא נפל בה פגם מבחינת צורתה, ועל-כן נטל השכנוע להוכחת אי אמיתותה מוטל על שכמם של המשיבים ועליהם לשכנע בדבר התקיימותם של אחד או יותר מהפגמים המהותיים המפורטים בכתב התנגדותם. כללי: כבר עתה ייאמר כי בהליך זה מתעורר קושי במידה מסוימת מאחר וקיימות בו סתירות העולות מטענות המבקשת, שכן לטענת המבקשת המנוח הותיר אחריו צוואה ועל פי הוראותיה מוריש לה, בין היתר, את דירתו XXX, ומנגד המנוח ביטל את הסכם המתנה בשנת 2015, הסכם שעל-פיו הורה כי הוא מעביר את דירתו XXX במתנה למבקשת. במסגרת ההליך שהתקיים בתיק ה"פ 20117-11-15 פעל המנוח עד שהצליח לבטל את הסכם המתנה. במסגרת התיק הנ"ל שטח המנוח את כלל טענותיו ביחס לטיב היחסים בינו לבין המבקשת וטען כי היא עשקה וניצלה אותו ומסר את גרסתו בעודו בחיים. המבקשת טוענת כי המנוח נישל ילדיו מעזבונו מאחר ולא שמרו איתו כלל על קשר וכי נטשו אותו, ביהמ"ש לראיות כי המנוח כתב מכתבים לבתו וכן ניסה לשמור על סוג של קשר עם ילדיו גם עם על פניו לא מדובר בקשר רציף, המביא עד כדי נישולם מעזבונו. עוד טוענת המבקשת כי המנוח לא שוחח איתה מעולם על ענייני צוואות וירושות ולא אמר לה כי הוא עשה צוואה בטרם עריכתה אלא מציינת המבקשת כי נודע לה דבר עריכת הצוואה רק לאחר מעשה. לטענתה המנוח סיפר לה שלבקשתו נפגש עם עו"ד ברזילי וערך צוואה לטובתה ומסר לה עותק מהצוואה. המשיבים לא ידעו כלל על קיומה של צוואה רק להאחר הגשת תביעה זו. עו"ד ברזילי ערך עבור המנוח והמבקשת שלושה הסכמים: הסכם ממון, צוואה וכן תצהיר מתנה כששלושת ההסכמים סותרים במידה כזו או אחרת אחד את השני מבחינת רצון המנוח וכפי שיפורט בהמשך. בנוסף יצויין, כי עת ניהל המנוח ההליך בביהמ"ש השלום לביטול הסכם המתנה, ידע הוא היטב את משמעות מעשיו והוא פעל לביטול הסכם המתנה ועשה כן כשהוא צלול ובהכרה מלאה. כאמור לעיל, עדות המנוח באשר למחלוקת המונחת בפני דבר יש בה לסייע רבות להתחקות אודות כוונות המנוח גם לאחר מותו ביחס להורשת רכושו למבקשת. במצב דברים זה, כאשר המנוח מסר את עדותו טרם מותו ביחס לרכושו וביחס לטיב היחסים שלו עם המבקשת, יש לתת לעדות זו את משקלה הראוי. על כן, נוכח הקשיים שתוארו, וביחס לראיות שהוצגו בפני ובשים לב לאמור בצוואה, יש לבחון את טענות המשיבים וכן טענות המבקשת וכפי שיפורט להלן: השפעה בלתי הוגנת: סעיף 30 לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה". כידוע, ההשפעה הבלתי הוגנת הינה אחד מאותם פגמים רעים שיש בהם כדי להביא לפסלות צוואה שערך המנוח, משום שפגימתו הרעה שללה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח באופן שתוכנה לא מהווה ביטוי לרצונו אלא לרצונו של המשפיע. בע"א 4902/91 גודמן ואח' נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות על שם הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט (2) 441 מבחין בית המשפט העליון בין השפעה כשאלה עובדתית לבין אי ההגינות שבהשפעה כשאלה ערכית נורמטיבית. השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות שעל פי מושגים של מוסר אישי וחברתי יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה. הלכה זו מכוונת לכך שמעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב. נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה (ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג (1) 772, 778) וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום. כמות הראיות שתידרש לעניין זה הינה משמעותית (ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי, פ"ד נד (2) 337, 342). בע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ (3) 338, 344 קובעת השופטת בייניש כי על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים: מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים. כל אלה יש בהם, לדבריה, כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה של המצווה או על חשש מפני קיומו של מצב שכזה. השופט מצא בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 813 (להלן: "פרשת מרום") מסכם את אבני בוחן שיש בהן לדעתו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואלו הם: תלות ועצמאות – האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מהבחינה השכלית-הכרתית והן מהבחינה הפיזית. ככל שהמצווה היה עצמאי יותר באותה תקופה מכל אחת משתי הבחינות האמורות תתחזק הנטייה לשלול את קיומה של תלות המצווה בנהנה ולהיפך. הדגש הוא על העצמאות השכלית-הכרתית; תלות וסיוע – מקום בו מתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. ככל שהתשובה חיובית, תגבר הנטייה לסבור כי מדובר בהשפעה בלתי הוגנת; קשרי המצווה עם אחרים – ככל שיתברר כי בתקופה הרלבנטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה; נסיבות עריכת הצוואה – היה הנהנה מעורב בעשיית הצוואה, בנסיבות בהן המעורבות לא עלתה כדי זו הנדרשת להפעלתו של סעיף 35 לחוק הירושה יהיה במעורבות זו כדי להוות ראיה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת או למצער שיקול רלבנטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו. נקבע כי בהתקיים המאפיינים של המבחנים הנ"ל במקרה נתון, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של "אי ההגינות" בהשפעה חרף קיומם של אותם מאפיינים. עוד נקבע כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים לעיל ודי בקיומם של חלק מהמבחנים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור כאשר במקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו. ודוק, נטל השכנוע בסופו של דבר מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד. הוא זה שצריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו לא מתוך רצון חופשי; אלא על ידי השפעה בלתי הוגנת והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש הקיום ב'הבאת ראיותיו לסתור', נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה (פרשת מרום, שם). מן הכלל אל הפרט, לענייננו: כפי שציינתי לעיל, המנוח בעודו בחיים מסר גרסתו באשר לטיב היחסים עם המבקשת ובמסגרת תובענה שהגיש כנגד המבקשת לביטול הסכם מתנה שהתנהל בבית משפט השלום בשנת 2015, באמרו : " בכל התקופה היא ניצלה אותי, את הבדידות שלי.... מה שהיא עשתה זה היה באמת עושק. מילה מתאימה". עוד הוסיף המנוח בעדותו ואמר: " הנתבעת נצלה את מצוקתי הנפשית והפיסית הייתי לבד והייתי שמח לשוחח עם משהו לכן. לאט לאט הנתבעת רכשה את אמונתי ונתנה לי לחשוב כי אין כל בעיה להעניק לה את הדירה במתנה וכי מתנה זו תבוטל כל אימת שארצה בכך. הנתבעת גזלה את כל כספי ורכושי ונשארתי חסר כל". עוד טען המנוח בעדותו בהליך כאמור כי לא היו כל יחסי זוגיות או פועל יוצא מכך בינו לבין המבקשת. אין זה שכיח כי עדותו של מנוח מונחת נמצאת בפני בית המשפט וביחס למבקשת קיום הצוואה, בה מוסר המנוח גרסתו, בעודו בחיים, במסגרתה שוטח ומפרט כיצד רכשה את אמונו, ניצלה את מצוקתו ולדבריו גזלה את רכושו, עדות שיש בה להשליך על המקרה שבפני. אני סבור כי דבריו של המנוח כפי שהובאו מפיו במסגרת ההליך שניהל כנגד המבקשת די והותר בהם על מנת לשקף את רצונו האמיתי והכן של המנוח, וכן על מנת לעמוד ולהבין את מערכת היחסים בין המבקשת למנוח על מנת להביא בסופו של יום להכיר בטענה של השפעה בלתי הוגנת בעת עריכת הצוואה, אך אין בכך כדי להתעלם מהמבחנים שעליי לבחון בטרם קביעתי אחר השפעה בלתי הוגנת. בפועל, עולה כי הטענה ל"השפעה לא הוגנת" נטענה אך בשל העובדה כי המנוח הוריש את כל רכושו בהתאם לצוואה למבקשת, ולא לילדיו וכי המשיבים נושלו מהעזבון בטענה כי ניתקו עמו קשר. עם זאת, נפסק לא אחת כי לא תוכנה של הצוואה הוא אשר קובע את קיומה של אי הגינות ההשפעה, אלא הליכי עריכתה. על כן, ידיעתה של המבקשת אחר הצוואה, או לחילופין טיב היחסים הנטען בין המנוח לילדיו אין בהם די כדי להסיק השפעה בלתי הוגנת ממה שכתוב בצוואה עצמה (ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, פ"ד מה (1) 498, 502). המבקשת טוענת באשר לטיב היחסים של המנוח עם המשיבים ר' ס' 6 וס' 15 לתצהירה אך לא מבססת טיעוניה אלה בראיות. במהלך ניהול ההליך הובאו בפני ראיות בכתב ידו של המנוח המעידים על טיב יחסיו עם ילדיו. עו"ד ברזילי העיד כי המנוח הגיע אליו בשנת 2004 על ידי מכר. לדבריו המנוח קנה בית ברח' XXX אבל לא היה הרוכש אלא בנו. לטענת המשיבים הדבר נעשה על מנת שהמשיב 1 ידאג לאביו לקורת גג. באשר לטיב היחסים של המנוח עם בתו וביחס לטענה כי לא היה ביחסים טובים עם ילדיו, הוצג מכתב בו כתב המנוח דברים לבתו XXX המעלים סתירה לטענות אלו. על פני שנה ושלושה חודשים חתם המנוח על שלושה מסמכים מהותיים: הסכם ממון, תצהיר מתנה וצוואה, בין אפריל 2010 – יולי 2011. בין המסמכים קיימת סתירה במידה מסוימת מאחר ומחד ערך המנוח תצהיר מתנה במסגרתו הורה כי הדירה ברחוב XXX תעבור לבעלותה, ומאידך ערך צוואה במסגרתה הוריש למבקשת את אותה הדירה, דירה שאינה בבעלותו עוד נוכח מתן המתנה, ומכאן הסתירה. נראה כי יש באמור כדי להוכיח את תרומתה של המבקשת בחתימת המנוח אחר המסמכים כאמור מבלי שהמנוח ער ומבין את האמור וכן אינו מבין משמעות המסמכים עליהם חתם והכל תוך שהמבקשת מבטיחה זכויותיה. מעדות המנוח עולה בבירור, כי המנוח נוצל ונעשק על ידי המבקשת, וכי לא בהכרח הבין על מה חתם עת חתם על שלושת המסמכים כאמור והיה נתון באותם זמנים תחת השפעתה של המבקשת (ר' עמ' 10 שורות 10-14 בפרוטוקול הדיון שהתקיים בביהמ"ש השלום ושצורף לכתבי הטענות). במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט השלום לביטול הסכם המתנה, ניהל המנוח "מלחמה" עם המבקשת כדי להביא בסופו של יום לביטול הסכם המתנה. במסגרת ההסכם נקבע כי המנוח העניק את דירת מגוריו לתובעת במתנה בתנאי שתאפשר לו להתגורר שם עד יום מותו, הסכם מתנה כמעין צוואה שמימושה יחול לאחר מותו. המנוח לבסוף ביטל את הסכם המתנה כאמור בפסק הדין שניתן בהליך בביהמ"ש בשלום, ומשכך ולדידי יש לתוצאת פסק הדין השפעה שאינה מבוטלת בהליך זה על הצוואה שלטענת המשיבים דינה להתבטל נוכח האמור. במכלול הנסיבות ובשים לב למבחנים שהותוו בפרשת מרום אשר כאמור מסייעים לבית המשפט לעמוד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת בהעדר ראיות חותכות – מצאתי כי הנתבעים הצליחו להרים את הנטל בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואפרט: האמנם מצבו הקוגניטיבי של המנוח לעת עריכת הצוואה היה תקין, המנוח היה כשיר הן מההיבט הפיזי והן מההיבט השכלי, אך אין ולא ניתן להתעלם מגילו במועד עריכת הצוואה, ומהעובדה כי בשנת 2015 פעל רבות לביטול הסכם מתנה במסגרתו העביר במתנה למבקשת את הדירה שאותה גם הוריש לה בצוואה, ולא מן הנמנע כי בשל גילו של המנוח עת ניהל ההליכים שכח מקיומה של הצוואה משנת 2011, שאם לא כן היה פועל, וכשם שפעל לביטול הסכם המתנה, לביטול הצוואה. המנוח תיאר את המבקשת כמי שניצלה ועשקה אותו, וכמי שניצלה את מצוקתו הנפשית בהיותו לבד תוך שהיא רוכשת את אמונו ונותנת לו להרגיש כי זה נכון להעביר לרשותה את רכושו, משכך מצאתי כי מתקיימים במקרה דנן מבחני התלות והעצמאות ו/או התלות והסיוע מצד המבקשת אחר המנוח. בנוסף, אין חולק כי בין המנוח לבין ילדיו שררו לאורך כל השנים יחסים מעורפלים, והמנוח לא היה בקשר רצוף ותמידי עם ילדיו. למעט טענות המבקשת ביחס לעריכת הצוואה וכן גילויה כלאחר מעשה, כאשר לטענתה המנוח הוא שמסר לה העתק מהצוואה וכן אמר לה שערך אותה אצל עו"ד פיני ברזילי על מנת להבטיח את עתידה, לא נטענו טענות נוספות. המשיבים טוענים כי בעניינם מתקיים התנאי השלישי מבחן קשרי המצווה עם אחרים, תוך שהם טוענים כי בידודו וניתוקו של המצווה מאחרים מגבירים את התלות שלו בנהנה, הסיבה לניתוק ולבידוד לא רלוונטית. המשיבים טוענים למעורבות מטעם עו"ד ברזילי עורך הצוואה והסכם הממון ומי שטיפל גם בעסקת המתנה. בהתאם לפרוטוקול עמ' 26 שורות 23-24 העיד עו"ד ברזילאי כי היכרותו את המבקשת והמנוח החלה בשנים 2004-2005 טווח הזמנים בהם החלו המנוח והמבקשת את מערכת היחסים ביניהם. עו"ד ברזילי טיפל בכלל ההסכמים שנערכו בין המנוח למבקשת וכפי עדותו בפרוטוקול עמ' 21 שורות 35-36, ובהתאם לחקירתו בהליך שהתנהל בביהמ"ש השלום ביחס לעריכת הצוואה והסכם הממון), תוך שהוא עורך את המסמכים הנ"ל שיש בהם סתירות וכלל אינו מסביר אותם למנוח. כשנשאל על ידי ביהמ"ש באשר להתנהלותו השיב " שאין לו הסבר לעניין ביטול המתנה ולא ביטול הצוואה שנותנת את אותה הדירה לאחר מותו, ואמר כי הוא משער שהמנוח רצה לתת את הדירה לגברת או למישהו אחר והיה לו חשוב שזה יבוצע באותו רגע. מעדותו של עוה"ד ברזילי עולה כי המבקשת נכחה במשרדו הרבה פעמים, גם לאחר החתימה על הצוואה (ר' פרוטוקול עמ' 24 שורות 25-27), כך שאין חולק כי למבקשת היה קשר עם עו"ד ברזילי גם ללא נוכחות המנוח ובעיקר ביחס להסכמים של המנוח עם המבקשת. באשר למסירת הצוואה למבקשת, העידו עו"ד ברזילי והמבקשת עדויות שונות. עו"ד ברזילי טוען כי לא מסר את הצוואה למבקשת, כשהמבקשת טוענת בתצהירה כי אחרי שהמנוח כתב את הצוואה אצל עו"ד ברזילי הם (עוה"ד והמנוח), התקשרו אליה להגיע למשרד והיא באה וכך ידעה על הצוואה. האמנם המנוח הכתיב את תוכן הצוואה אך איני שולל נוכח כל האמור עד כה, מעורבות או השפעה של עו"ד ברזילי בשת"פ עם המבקשת, כדי להביא המנוח לערוך שלושה הסכמים לרבות הצוואה, ומבלי מתן הסבר בדבר הסתירות בין אלו וכאמור לעיל. אשר למבחן הגיונה של הצוואה – המבקשת מבקשת קיום עותק של צוואה שמעולם לא הוגשה לרשם, בעמ"ש 3773-01-15 נקבע דבר נחיצות הצוואה המקורית להוכחת קיומה ותכנה. אין ספק כי המנוח ניהל הליכים בעודו צלול ויודע היטב את רצונו, הליכים שבסופם בוטל הסכם מתנה שבמסגרתו העביר המנוח במתנה את הדירה אותה ציווה במסגרת צוואתו שקדמה לביטול הסכם המתנה, ומשכך ככל הנראה שכח את דבר צוואתו, שכן אינני מוצא כל הגיון שהמנוח יפעל במרץ לביטול הסכם המתנה אך לא יעשה דבר ולא יבטל את הצוואה במסגרתה ציווה את אותה דירה למבקשת. הנסיבות מצביעות כי קיימת נחיצות במקרה דנן להצגת הצוואה המקורית אותה לא הציגה המבקשת ויש בדבר כדי להעיד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי דין הטענה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת – להתקבל. הטענה ל"צוואה שנשתכחה": כאמור, בכתב ההתנגדות שהתבסס על תשובת המשיבים לבקשת המבקשת, העלו הנתבעים גם את טענת "צוואה שנשכחה". .יצוין כי טענה זו נדונה בהרחבה בעמ"ש (מחוזי ת"א) 55729-10-21 פלוני 1 נ' אלמוני (18.7.22) בו סקר כב' הש' שילה את פסיקת בתי המשפט בסוגייה זו וקבע כי אין להכיר בעילה זו כעילה לביטול צוואה, ואביא מתוך דבריו: "8. במקרים בודדים מאוד, קבעו ערכאות דיוניות שמאחר שהוכח לפניהם שהצוואה נשתכחה, יש לפרש את הצוואה בניגוד ללשונה הברור, על מנת לקיים את רצון המצווה במועד פטירתו. לדוגמא, בת"ע (חיפה) 32072-10-13 פלונים נ' אלמונים (16.5.2017) נקבע שלמרות שבצוואה נכתב שרק שני הילדים הקטנים של המצווה זוכים בעיזבון, הדבר נעשה בתקופה שבה נותרו בבית רק שני הילדים הקטנים וכל יתר הילדים עזבו כבר את הבית ואולם לאחר שגם שני הילדים הקטנים עזבו את הבית, רצון המנוחה היה לחלק את עיזבונה לכל ילדיה בחלקים שווים. באותו מקרה נעשה שימוש בסעיף 44 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק הירושה) ונקבע שלמעשה קיים תנאי מפסיק לפיו כאשר שני הילדים הקטנים יעזבו אף הם את הבית, תפקע ההוראה בצוואה שלפיה רק הם יירשו את מלוא העיזבון וכל הילדים יירשו באופן שווה. 9. בת"ע (פ"ת) 2640-06-18 פלונים נ' אלמונים (6.3.2020) נדון מקרה שבו אדם ערך צוואה בעת שהיה בהליכי גירושין מאשתו הראשונה ובמסגרתה הוא העניק את עיזבונו לאחיו ואחייניו. כעבור כמה שנים הוא נישא לאישה אחרת ונולדו להם ילדים. אולם, המנוח לא ערך צוואה אחרת ונטען ע"י אלמנתו וילדיהם שהצוואה נשתכחה ממנו בחלוף יותר מארבעים שנה מאז שהוא ערך אותה. באותו מקרה נקבע שהוכח באופן חד משמעי שרצונו של המנוח באחרית ימיו היה שאשתו וילדיו יירשו אותו ולא אחייניו ולכן יש לקבל את ההתנגדות ולקבוע שפרשנות הצוואה היא שהצוואה לא תקוים אם המנוח יתגרש מאשתו הראשונה ויקים משפחה חדשה ולכן יש ליתן צו ירושה על פי דין. ראו גם: ת"ע (טבריה) 948-02-09 עלימי נ' עלימי (12.5.2011) שערעור עליו התקבל בבית המשפט המחוזי בעמ"ש 27285-06-11 (14.4.2012) ופסק דינו של בית המשפט המחוזי אושר בבע"מ 4064/12 פלונים נ' עמותת הצדקה האורטודוקסית נצרת (7.6.2012). וכן: ת"ע (כפ"ס) 2852/03 ת.י. נ' ב.י. (29.1.2012), ת"ע (ת"א) 13972-04-16 א.ש. נ' א.א. (26.3.2017). 10. חוק הירושה קובע את עילות הבטלות של צוואה. שכחת צוואה לא נמנית עם עילות הבטלות ולא ניתן להוסיף עילות בטלות שהמחוקק לא קבע. עילות הבטלות מתייחסות כולם לאירועים או מצבים שקדמו לעריכת הצוואה או שהם אירעו במועד עריכת הצוואה עצמה. לא קיימת בדין עילה שנוצרה לאחר שהצוואה נחתמה. 11. יש לזכור כי: "מצווה רשאי לפעול בחוסר סבירות. מצווה רשאי לפזר רכושו לכל עבר ללא כל היגיון. בצדק הודגש כי "אין כאן מקום לפנות אל האדם הסביר מדיני הנזיקין"...יש להגשים את רצונו האינדיווידואלי של המצווה, יהא מוזר כאשר יהא" (אהרן ברק, פרשנות צוואה, 283). 12. העובדה שביום 10.5.21 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית ע"י חברת הכנסת קרן ברק (הצעת חוק הירושה (תיקון – בטלות צוואה ישנה) התשפ"א – 2021) שמטרתה להוסיף את עילת הביטול של צוואה שנשתכחה בחוק הירושה, מלמדת שהמצב המשפטי כיום לא מאפשר לראות במצב שבו הצוואה נשכחה עילת ביטול, גם אם מוכח שהאמור בצוואה לא משקף כלל את רצון המצווה בעת פטירתו. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי: "על פי החוק הקיים, צוואה מבוטלת במצב בו המצווה פעל באופן אקטיבי לצורך ביטולה, אם על ידי מסמך ביטול, אם על ידי השמדת הצוואה ואם על ידי עריכת צוואה חדשה... הוראות החוק הקיימות בישראל כיום – אינן כוללות הוראות בדבר בטלות צוואה בנסיבות בהן המצווה לא נקט בפעולה אקטיבית לביטולה". מכאן, שיש צורך בתיקון החוק על מנת להכיר בעילת ביטול של צוואה שנשתכחה. 13. לא ניתן לבטל צוואה ברורה שלא נפל בה כל פגם, באמצעות דוקטרינה שלא מעוגנת בדין. אכן, יהיו מקרים שבהם תהיה תחושה קשה מאוד שרצונו האמיתי של המנוח לא מומש. ברם, אין הדבר נדיר אף בגדרי דיני הירושה ואין אנו בני חורין לפעול על פי תחושת הצדק שלנו, כשהדבר לא אפשרי מבחינת הוראות הדין. לא תמיד צדק ומשפט נפגשים. לדוגמא, טול מקרה שבו אדם פנה לעורך דין ומבקש לשנות את צוואתו ואף הוכנה כבר על ידי עורך דינו טיוטת צוואה המשקפת את רצון המצווה. ברם, אם המצווה נפטר בטרם שהספיק לחתום על הצוואה החדשה, לא ניתן יהיה לקיים את טיוטת הצוואה אף שאין ספק שצוואתו הקודמת לא משקפת כלל את רצונו במועד שנפטר. שהרי, אם לא קיים "מרכיב היסוד בצוואה" בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה, לא ניתן לקיימה. כמו כן, אדם שפורמאלית נשוי ואולם הוא פרוד מאשתו כבר עשרות שנים ולא ערך צוואה, אף אם יוכח שאין ספק שהוא לא היה מעוניין להוריש לאשתו דבר והוא שנא אותה, היא תירש אותו כיורשת על פי דין (עמ"ש 28845-10-12 פלונית נ' ל.א. (7.1.2015). דוגמאות אלו מלמדות שלמרות הכלל ש"מצווה לקיים דברי המת", קיימות מסגרות משפטיות שהמחוקק קבע ולעיתים מי שלא פעל כנדרש בחוק, לא ניתן יהיה להגשים את רצונו האחרון. 14. כפי שציין א"מ פרופ' שמואל שילה ז"ל בספרו "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה -1965", כרך ראשון, (1992) 459: "לנגד עיני הפרשן צריכה תמיד להיות המודעות לעובדה שהוא פרשן של מסמך ולא יוצר מסמך. לכן, אם בסופו של דבר הראיות החיצוניות אינן עולות בקנה אחד עם הכתוב בצוואה, אין להעדיף את הדברים בעל פה, אפילו אם בית המשפט סבור שכך רצה המוריש להנחיל את נכסיו. אפשר לפעמים לתת פירושים מפירושים שונים, לעיתים דחוקים במידת מה, כדי להגיע למסקנה העולה בקנה אחד עם רצונו של המצווה. אולם יש לכך גבול ואין לעברו ואין ליצור מצב בו השופט הופך למצווה. אין לשכוח שמצווה לקיים את דברי המת – היינו דברי המת כפי שהם עולים, בראש וראשונה מהצוואה". מן הכלל אל הפרט, לענייננו: במקרה דנן ובנסיבות שפורטו לעיל, הוכח בפני כי המנוח שכח אודות דבר קיומה של הצוואה, ואפרט טעמיי לכך: ראשית, לא ניתן להתעלם מכך שטענה זו לא קיימת בדין, הטענה נטענה על ידי המשיבים לא כעובדה ידועה אלא כהשערה, וזאת כתמיכה לחיזוק הטענות באשר להשפעה בלתי הוגנת. שנית, בניגוד למשיבים שהודו כי לא ידעו דבר אודות עצם קיומה של הצוואה, העידה המבקשת כי המנוח עדכן אותה על קיום הצוואה משנת 2011, ואף הפקיד בידיה עותק מהצוואה (ר' תצהיר המבקשת שצורף לבקשתה לביטול צו הירושה). שלישית, במסגרת חקירתה נשאלה המבקשת, באשר לאזכור הצוואה בהליך בביהמ"ש השלום שביטל הסכם מתנה לדירה המצויינת גם בצוואת המנוח אותה לטענה מתכוון להוריש לה, וזו ענתה כדלקמן: " לשאלת ביהמ"ש בהליך של ביטול המתנה הזכרת את הצוואה? אני משיבה שהזכרתי בזמן שלא נרשם לפרוטוקול ואמרו לי למה להזכיר את זה הוא לא מת. XXX דיבר את זה אני אמרתי". ובהמשך "לשאלת ביהמ"ש האם בכתבי הטענות בתצהירים או בכל מסמך אחר שהוגש לביהמ"ש בהליך הביטול הועלה עניין הצוואה, אני משיבה שבגישור שהיינו בעומר גם שם הצוואה וההסכם ממון דיברנו בינינו, בכתבי הטענות לא היה כתוב אני הייתי בלי עו"ד בגישור". רביעית, יתכן והמנוח בגילו המופלג עת החל בהליך ביטול הסכם המתנה מול המבקשת, עת היה בן 89 שנים, שכח מהצוואה אותה ערך בשנת 2011, שכן לו היה הדבר עולה במסגרת ההליך המשפטי כשהוא צלול ולנוכח היריבות בינו לבין המבקשת, היה מבטלה ככל וידע שלא עשה כן לפני, ואם זכר דבר עריכת הצוואה. לטעמי אין זה משנה אם המנוח שכח או לא שכח בדבר עריכת הצוואה שהרי בהליך שנוהל בשנת 2015 הביע סלידתו המוגמרת מיחסיו עם המנוחה, תיארה כאחת שניצלה אותו וכמי שעשקה את רכושו, ופעל בכל תוקף לביטול הסכם המתנה שבמסגרתו העביר למבקשת את הדירה שברחוב XXX. אני סבור כי, המנוח אשר פעל בכל תוקף לביטול הסכם המתנה במסגרתו העביר למבקשת את הדירה לא ירצה להוריש לה את אותה הדירה אותה כפי שציווה להוריש לה במסגרת צוואה שנערכה 4 שנים לפני כן, כך שהסבירות כי שכח מהצוואה היא גבוהה במכלול הנסיבות שהונחו בפני. אוסיף ואומר, כי דברי המנוח עצמו כפי שהובאו המסגרת פרוטוקול הדיון בבית המשפט השלום במסגרת ההליך שניהל המנוח לביטל הסכם המתנה למול המבקשת, מהווים בעיני ראיה חזקה ושופכים אור באשר לכוונות המנוח באשר שיעשה בדירתו וכן באשר ליחסיו עם המבקשת. משכך בין היתר אני נוטה לקבל את התנגדות המשיבים לצוואה וכן לאשר את צו הירושה בעניינם. כאמור בעמ"ש (ת"א) 55729-10-12, המקרים הבודדים מאד בהם בתי המשפט נטו לקבל את טענת הצוואה שנשתכחה היו מקרים בהם אדם ערך צוואה וברבות השנים חל שינוי מהותי בחייו ובמצבו המשפחתי, כך הם פני הדברים בענייננו. במקרה דנן, המנוח ערך את הצוואה כ-4 שנים בטרם פעל לביטול הסכם המתנה בה אוזכרה דירתו. אין חולק כי יחסיו של המנוח עם המבקשת לה ציווה את רכושו במסגרת הצוואה היו כפי גרסתו בשנת 2015 יחסים עכורים בעוד שלדברי המנוח המבקשת ניצלה ועשקה אותו, וטען כי כלל לא היו בני זוג או פועל יוצא מכך. "בכל התקופה היא ניצלה אותי, את הבדידות שלי, נתתי לה בלי שום כוונה, בלי שום דבר, היה לי כסף שעבדתי בשבילו 70 שנה וחסכתי, לא הייתי מעולם איש מליין... מה שהיא עשתה זה היה באמת עושק. מילה מתאימה". לשונה הפשוטה של הצוואה אינה עונה על רצון ואומד דעת המנוח למרות שלכאורה הוראותיה ברורות, כך אני למד מההליך שנוהל בשנת 2015 ומתוצאות ההליך. אין זה משנה אם הצוואה נשתכחה או אם לאו. אין כל הגיון כי המנוח יצווה את כלל רכושו למבקשת ומספר שנים לאחר מכם ינהל מלחמת חורמה כנגדה לעניין רכושו שהעביר לה במתנה, עניין אשר היה כרוך במשאבים ותשומות רבות, ולא ינקוט בפעולה פשוטה כגון ביטול צוואה, עניין אשר לא כרוך באותן התשומות אותן הקדיש המנוח לביטול הסכם המתנה. התעלמות מדברי המנוח כפי שהובאו במסגרת ההליך בבית המשפט השלום וכפי שפורטו בפסק דין זה, מהנסיבות המיוחדות במסגרתן נקבע כי המנוח והמבקשת כלל לא היו בני זוג, כי המנוח היה בגיל גבורות עת ניהל ההליך למול המבקשת כאשר בסופו של ההליך איבד את כשירותו המשפטית ומונה לו אפוטרופוס לדין, תביא בעיני לעיוות בלתי סביר של רצון המנוח ולתחושה של פגיעה קשה בתחושת הצדק, וכי אלו בדיוק המקרים שעל בית המשפט לבחון הדברים לעומקם וליתן לדברי המנוח ורצונו הביטוי וכפי שאלו עולים מהעובדות שבפני בית המשפט. סוף דבר: אשר על כן, מכל הטעמים שפורטו לעיל – אני מורה כדלקמן: ההתנגדות שהוגשה לקיום צוואת המנוח– מתקבלת; הבקשה לביטול צו הירושה שהוגשה על ידי המבקשת – נדחית. ניתן בזאת תוקף לצו ירושה שניתן בעניין עזבון המנוח. ניתן להגיש פסיקתא לחתימתי. לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מורה כי המבקשת תשלם למשיבים את הוצאות ההליך בסך 30,000 ₪ בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיה שאם לא כן – יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד החיוב ועד התשלום בפועל. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את כל התיקים. ניתן היום, כ"ה סיוון תשפ"ד, 01 יולי 2024, בהעדר הצדדים.	decision12529-04-21	["שי שמואל"]	[{"judgment_id": "4d90db62-a747-5535-b8d4-80bc46d742f3", "file_name": "12529-04-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 73274, "extension": "docx", "display_name": "12529-04-21- קובץ מקורי"}]
d22617f3-bdaf-5132-9ca3-70c03750bdaa	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, ש' פליקס גורודצקי: החלטה בעניין תביעה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף (תמ"ש 58197-02-24)	58197-02-24	2024-12-16	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	לפניי תביעה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף. רקע עובדתי רלוונטי התובע והנתבעת (להלן: "הצדדים") נישאו זל"ז כדמו"י ביום 4.11.1980. כנובע מקשר הנישואין, נולדו לצדדים 4 ילדים, שכיום כבר בגירים. הצדדים הם בני 70 לערך. התובע פרש לגמלאות מעבודתו כxxxxx והוא עוסק היום בxxxxx והנתבעת עסקה בעבר בתחום xxxxx ופרשה לגמלאות. הצדדים טרם התגרשו. הליכים קודמים בעניינם של הצדדים ביום 24.10.2021 הגיש התובע תביעה רכושית כנגד הנתבעת במסגרת תלה"מ 56660-10-21. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק על הסף אשר בגדרה טענה, בין היתר, כי בין הצדדים נחתם ביום 10.5.2001 הסכם גירושין שאושר וקיבל בו ביום תוקף של פסק דין (להלן: "ההסכם משנת 2001"). בקשתה התקבלה במסגרת פסק דין מיום 15.3.2022. ביום 3.7.2022 במסגרת תה"ס 881-07-22, הגיש התובע תביעה לביטול ההסכם משנת 2001 (להלן: "ההליך הקודם"). לאחר ניהול ישיבת הוכחות בהליך הקודם, הצדדים הגיעו להסכמות כדלהלן: "הצדדים: מוסכם בינינו כי ייקבע שההסכם מיום 18.5.2001 [צ.ל. 10.5.2001 – פ"ג] שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 10.5.2021 בתמ"ש 7631-01 מבוטל כאשר אין בביטול ההסכם כדי למנוע מי מהצדדים לטעון לשיתוף כלכלי שהמשיך להתקיים לאחר אישור ההסכם או להפרדה כלכלית שהתחוללה בין הצדדים לאחר אישור ההסכם. אין בהסכמה זו כדי למנוי [צ.ל. למנוע – פ"ג] מי מהצדדים לטעון בעניין מועד הקרע כאשר שאלת הוצאות משפט בגין הליך זה תדון בהליך רכושי חדש ככל שזה ייפתח על ידי מי מהצדדים. הפרוטוקול בהליך זה יהווה אחת הראיות בהליך רכושי חדש ככל שזה ייפתח על ידי מי מהצדדים". ביום 25.2.24 הגיש התובע תביעה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף – היא התביעה שלפניי. עיקרי טענות התובע התובע הקדיש את כל מרצו לטובת התא המשפחתי, כאשר במשך 40 שנות הנישואין, הפקיד את הכנסותיו לחשבון הבנק המשותף (להלן: "החשבון המשותף"), אשר ממנו שולמו הוצאות המשפחה, כגון משכנתה, מזון, ביגוד והנעלה, חשמל, תקשורת, בריאות, רכישת רכב לנתבעת ומיטלטלין, או שמסר את ההכנסות לנתבעת במזומן. מנגד, הנתבעת הפקידה את הכנסתה לחשבונה הפרטי והשתתפה במעט מהוצאות הבית, כגון מים, מסי ישוב, ארנונה וחינוך. לאחר כ-20 שנות נישואין, הצדדים חתמו על ההסכם משנת 2001 אשר בוטל בהתנהגות, כשהצדדים כלל לא התגרשו, והמשיכו להתגורר יחד במשך 20 שנים נוספות, אשר במהלכן ניהלו משק בית משותף וגידלו יחד את ילדיהם המשותפים. בשנת 2009 הצדדים מכרו דירה שרכשו להשקעה (להלן: "דירת ההשקעה") תמורת סך של 900,000 ₪, אשר הופקד לחשבון המשותף ואשר שימש את הצדדים להוצאותיהם עד למועד פרידתם בשנת 2020. הכנסות שהתקבלו הן מהשכרת דירת ההשקעה בטרם נמכרה והן מיחידת הדיור (להלן: יחידת הדיור") הנמצאת בבית הצדדים (להלן: "הבית"), הופקדו לחשבון המשותף. ביום 5.5.2020 הנתבעת עזבה את הבית. בעת הפרידה, נותר בחשבון המשותף פיקדון בסך של 130,000 ₪, המהווה את יתרת כספי מכר דירת ההשקעה, אותו החליטו הצדדים לחלק ביניהם. ביום 26.7.2020 נפגשו הצדדים בסניף הבנק, שבו התנהל החשבון המשותף במטרה לממש את ההסכמה שהושגה ביניהם. במהלך הפגישה, חתמו על "פתק" (להלן: "ההסכם משנת 2020"). ההסכם משנת 2020 נחתם על-פי דרישת הנתבעת, אשר ביקשה לקבל אישור כי כל האחריות לגבי החשבון המשותף תחול מאותו היום על התובע בלבד, וכן כי לא תהא יותר התחשבנות בין הצדדים בנוגע לכספי מכר דירת ההשקעה. כמו כן הוסכם כי הבית לא יימכר אלא יושכר ודמי השכירות יחולקו בחלקים שווים בין הצדדים. ההסכם משנת 2020 לא אושר על ידי בית המשפט ואין לו תוקף של הסכם ממון. לתובע לא הייתה כל כוונה במסגרת ההסכם משנת 2020 לערוך איזון משאבים כולל, או לוותר על חלקו בזכויותיה הפנסיוניות והכספים של הנתבעת. במהלך חיי הנישואין, התובע פדה את זכויות הפנסיה ממקום עבודתו לצרכי הבית ולשם גידול הילדים, מה שגרם לכך שקצבת הגמלה שהוא מקבל כיום אינה גבוהה. לעומת זאת, הנתבעת נהנית מפנסיה תקציבית מכובדת, הגבוהה באופן ניכר מפנסיית התובע. ביום 17.8.2023 הצדדים השכירו את הבית עד ליום 15.8.2025, תמורת דמי שכירות בסך של 7,500 ₪, אשר מתחלקים ביניהם בחלקים שווים. התובע מתגורר בחלקו התחתון של הבית, ביחידת דיור. על הבית רובצת משכנתה שנטלו הצדדים לצורך רכישת דירת ההשקעה, וכן משכנתה שנטלו הנתבעת ובנם של הצדדים לצורך רכישת דירה עבורו. תשלומי המשכנתה בסך של כ-3,000 ₪ לחודש, משולמים על ידי התובע בלבד, בעוד שהנתבעת מסרבת להשתתף בתשלומים אלה, אף שהיא נהנית ממחצית דמי השכירות, שמתקבלים בגין השכרת הבית. התובע עתר לסעדים כדלהלן: לפירוק השיתוף בבית ולחלוקת תמורת כספי המכר בחלקים שווים, תוך השבת הכספים ששילם התובע בגין המשכנתה ממועד הקרע. לאיזון יתרת הזכות שהייתה בחשבון המשותף ובחשבון הבנק של הנתבעת במועד הקרע. לאיזון שווי של כלי הרכב של הצדדים. לאיזון זכויות סוציאליות, מכל מין וסוג, שנצברו במועד הקרע. עיקר טענות הנתבעת התביעה מוגשת בניגוד להסכם משנת 2020 אשר עליו חתמו הצדדים על-פי דרישת התובע, ובו הוסכם כי כל המחלוקות בנוגע לכספים ולזכויות משותפים, מכל מין וסוג, הסתיימו, למעט עניין הבית. מזה כ-20 שנים, הצדדים חיים בהפרדה מוחלטת, הן זוגית והן כלכלית, ללא יחסי אישות, ביחד אך לחוד. הצדדים המשיכו להתגורר תחת קורת גג אחת לאור המציאות שכפה התובע על הנתבעת, כאשר סירב בתוקף לעזוב את הבית, בניגוד להסכם משנת 2001, תוך שעמד על סירובו לקיימו חרף בקשותיה החוזרות של הנתבעת. התובע ניצל את הנתבעת וכפה עליה את המשך המגורים עמו תחת קורת גג אחת, תוך שהוא נהנה מטיפולה המסור בבית ובילדים, בעוד שהוא חי כאדם רווק, המנהל קשרים עם נשים אחרות, ללא כל מחויבות כלפי הנתבעת והמשפחה. הנתבעת נאלצה להסכים להסדר כלכלי, שבו משתתף התובע בהוצאות הבית והילדים, במקום תשלומי המזונות ובתמורה להמשך מגוריו בבית. התובע התנהל בחשבון המשותף כאילו היה זה חשבונו הפרטי, תוך השתתפות בהוצאות בלבד, בעוד שיתר הוצאות הבית מומנו על-ידי הנתבעת בהתנהלות כלכלית נפרדת לחלוטין. התובע הסתיר הסכם נוסף, אשר עליו חתמו הצדדים בשנת 2009 (להלן: "ההסכם משנת 2009"). לאחר שילדי הצדדים בגרו, הנתבעת סירבה להמשיך ולחיות תחת חיי הכפייה ועזבה את הבית. זמן קצר לאחר עזיבתה של הנתבעת את הבית, התובע דרש ממנה להסתלק באופן פורמאלי מהחשבון המשותף, וכתנאי לכך, חתמו הצדדים על ההסכם משנת 2020 שלפיו, הסרת הנתבעת מחשבון הבנק המשותף נעשית כנגד סיום כל המחלוקות בין הצדדים בנוגע לכספים וזכויות משותפים, למעט הבית. התובע עמד לקבל סכומי כסף בסך מאות אלפי שקלים בגין החזרי מס, ולכן ביקש לסלק את הנתבעת מהחשבון המשותף. הסתמכות התובע על ההסכם משנת 2020 מהווה הודאת בעל דין לגבי תוקפו המלא של ההסכם. חתימה על ההסכם משנת 2020 אשר מכיל הוראות זהות לאלה שבהסכם משנת 2009, מוביל למסקנה כי התובע חתם על ההסכם משנת 2020 מתוך הבנה מוחלטת. ההסכם משנת 2020 אינו הסכם ממון הצופה פני העתיד, אלא הסכם הנוגע ליחסים שוטפים או לעסקה רגילה, והוא תקף אף ללא אישור על פי חוק יחסי ממון. התובע העלים את כספי התמורה של דירת ההשקעה ועשה בהם שימוש חד צדדי, ללא ידיעת הנתבעת. כספי המכר של דירת ההשקעה, בסך של 900,000 ₪, אכן הופקדו לחשבון המשותף, שנוהל על ידי התובע באופן בלעדי. הצדדים השתמשו בסך של כ-200,000 ₪ מתוך כספי התמורה לצורך פירעון חובות ותיקון ליקויים בבית, בעוד שביתרת הכספים התובע עשה שימוש באורח חד צדדי, ללא ידיעת הנתבעת. הדבר נודע לנתבעת כאשר פקיד הבנק עדכן אותה כי החשבון המשותף מתרוקן. ההסכם משנת 2020 הוא הסכם מחייב בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), ולחלופין מכוח עיקרון תום הלב, דיני עשיית עושר, השתק ומניעות. כל המחלוקות הרכושיות הסתיימו עם יציאת הנתבעת מהחשבון המשותף, וכל שנותר הוא פירוק השיתוף בבית. יש לדחות את טענת התובע כי מועד הקרע הוא מועד עזיבת הנתבעת את הבית, ולקבוע כי מועד הקרע הוא מועד אישור ההסכם משנת 2001. התובע בגד בנתבעת וניהל מערכות יחסים עם נשים אחרות במשך שנים. התנהגותו היא שהובילה לקרע עמוק בין הצדדים ולחתימה על ההסכם משנת 2001. לאחר שאושר ההסכם משנת 2001, הצדדים לא שבו לחיות יחד. התובע חי כגבר פנוי, תוך שניהל מערכות יחסים עם נשים אחרות, ללא כל מחויבות כלפי הנתבעת. התובע פעל למניעת הסדרת גט ולמניעת ביצועו של ההסכם משנת 2001 מן הכוח אל הפועל. הנתבעת התנהלה מחשבונה הפרטי ומימנה את מרבית הוצאות הבית והילדים, בעוד שהתובע השתמש בחשבון המשותף כאילו היה זה חשבונו הפרטי כאמור לעיל, תוך השתתפות חלקית בהוצאות הבית. מרבית הכנסותיו שימשו אותו להוצאות אישיות ולניהול מערכות עם נשים אחרות. ההסכם משנת 2009 כולל הסדרה של איזון המשאבים, גירושין וגט, וחתימתו התבצעה במקביל להליך מו"מ שניהלו הצדדים למכירת דירת ההשקעה. הסכמים יש לכבד, ודי בהסתרת ההסכם משנת 2009 כדי לשמש בסיס לדחיית התביעה. הנתבעת הסכימה, מטוב לבה ובאופן זמני, למגורים משותפים תחת הפרדת חדרים, והתובע ניצל זאת והפך את ההסדר הזמני לקבוע. במהלך המגורים המשותפים, לא התקיים שיתוף כלכלי בין הצדדים, אלא חלוקה בהוצאות, במקום תשלומי מזונות. הנתבעת החזיקה בכרטיס אשראי ייעודי של רשת רמי לוי מהחשבון המשותף, אשר שימש אותה לצורך מימון רכישת מזון והוצאות כלכלת הבית. מעבר לכך, התובע לבדו עשה שימוש בלעדי בחשבון המשותף. הוצאות משמעותיות מומנו על-ידי הצדדים בחלקים שווים, כמו שני שותפים זרים. ככל שנטלו הלוואות מהחשבון המשותף, הדבר נעשה על-ידי תובע בלבד, ללא ידיעת הנתבעת. התובע התעקש להמשיך לנהל את עסק xxxxx ההפסדי, בניגוד לרצונה של הנתבעת וחרף התנגדותה. באופן קבוע הופקדו כספי השכירות בגין השכרת יחידת הדיור לחשבון המשותף, ממנו שולמו תשלומי המשכנתה, כך שכספי השכירות שימשו לכיסוי תשלומי המשכנתה. הצדדים שיעבדו את הבית כבטוחה למשכנתה שנטל הבן, והוסכם בין הצדדים לדחות את מועד מכירת הבית עד לסילוק המשכנתה של הבן. לאחר עזיבת הנתבעת את הבית, הוסכם על השכרתו וחלוקת כספי השכירות בחלקים שווים. ההסכם משנת 2020 הוא הסכם תקף ומחייב, ונוכח הסתלקות הצדדים מהטענות הרכושיות, התביעה נטולה כל יסוד. לחלופין, מועד הקרע הוא מועד אישור ההסכם משנת 2001. הסכמה דיונית בקדם משפט שהתקיים ביום 15.7.2024 הסכימו הצדדים כי: "הצדדים: לאחר שיח נוסף, מוסכם בינינו שבית המשפט יקבע מהו מועד הקרע דהיינו שנת 2001 לשיטתה הנתבעת או 5.5.2020 לטענת התובע ואיזון המשאבים יבוצע במועד בו זה תוך שתינתן התייחסות במסגרת פסק הדין לתוקף של ההסכם משנת 2020, כאשר לטענת הנתבעת ההסכם משנת 2020 הוא הסכם תקף שמסיים את כל המחלוקת בעוד שטענת התובע אין להסכם הזה שום תוקף מכיוון שלא אושר כדין" (להלן: "ההסכמה הדיונית"). כפועל יוצא מההסכמה הדיונית, החלטה זו תעסוק בשתי סוגיות כדלהלן: קביעת מועד הקרע וכפועל יוצא, קביעת תקופת השיתוף – לשיטת התובע, מועד הקרע חל ביום 5.5.2020 – המועד שבו הנתבעת עזבה את הבית ראו: ס' 45 לכתב התביעה. לשיטת הנתבעת, מועד הקרע חל ביום 10.5.2021 – המועד שבו אושר ההסכם משנת 2001 ראו: ס' 10, 58 ו-86 לכתב ההגנה. תוקפו של ההסכם משנת 2020 – לשיטת התובע, להסכם משנת 2020 אין תוקף מחייב, שכן הוא לא אושר כדין על-ידי בית המשפט ראו: פרוט' הדיון (להלן: "פרוט'") עמ' 20 ש' 8-10, 29-30, התובע לא התכוון במסגרתו לוותר על חלקו בזכויות הנתבעת ראו: פרוט' עמ' 20 ש' 30-32. לשיטת הנתבעת, מדובר בהסכם מחייב, אף שההסכם לא אושר כדין וזאת מכוח ס' 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון, ולחלופין מכוח עקרון תום הלב, דיני עשיית עושר השתק ומניעות ראו: ס' 7 לכתב ההגנה, פרוט' עמ' 25 ש' 12-13, אשר במסגרתו וויתר התובע "ויתור מפורש" על זכויות הנתבעת ראו: ס' 1 לכתב ההגנה. דיון מיום 9.12.2024 בדיון שהתקיים ביום 9.12.2024 (להלן: "הדיון"), נחקרו הצדדים, ובאי כוח הצדדים סיכמו את טיעוניהם בעל-פה. בתום הדיון נעשה ניסיון להביא את הצדדים להסכמות והוצעו הצעות לסיום ההליך, תוך הבעת דעה לגבי סיכויו, ואולם ניסיון זה לא נשא פרי. הכרעה לאחר עיון במלוא התשתית העובדתית והראייתית, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את עמדת התובע ביחס לשתי הסוגיות שבמחלוקת. קביעת מועד הקרע על-פי הפסיקה, "מועד זה הוא המועד שבו מפסיקים בני-זוג לנהל קופה משותפת ושממנו ואילך הם נוהגים לפי הכלל של "שלי-שלי ושלך-שלך" – ראו: ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1) 602 (1992) (להלן: "פסק דין לידאי"). יצוין כי פסק דין לידאי דן בבני זוג, שלגביהם לא חל חוק יחסי ממון, ואולם העיקרון שנקבע בו יפה ונכון גם ביחס לבני זוג שעליהם חלות הוראות חוק יחסי ממון – ראו: תלה"מ 39735-12-19 פלונית נ' פלוני (14.10.2022). בעת קביעת מועד הקרע, המטרה היא לאתר את נקודת הזמן, שבה הפסיקו בני הזוג לנהל קופה משותפת, ומועד זה הוא הקובע כי תמו יחסי השיתוף בין הצדדים – ראו: תלה"מ 34713-04-20 א.ב. נ' ש.ב. (7.2.2023). הנתבעת טענה בסיכומים כי ייתכנו מספר מישורים למועד הקרע: " ... קרע זוגי , כלכלי, וקרע פיזי וזה היה היציאה מהבית. לבית משפט יש את השיקול לבחון את הדברים לכל מקרה וגופו" – ראו: פרוט' עמ' 22 ש' 12-14. אכן, על-פי הפסיקה, ניתן לאבחן את מועד הקרע "במספר מישורים: קרע פיזי – ובכלל זה יציאה מבית המגורים, הפרדת מגורים, נקיטה בהליכים משפטיים. קרע כלכלי – ובכלל זה הפסקת ניהול משק הבית במשותף. קרע זוגי – ובכלל זה הפרת נאמנות מצד בן הזוג, אלימות בין בני הזוג, הגשת תלונה במשטרה על אלימות ועוד. לבית המשפט שיקול דעת בנדון, בהתאם לנסיבות המקרה שבפניו". [ההדגשה לא במקור – פ"ג] ראו: עמ"ש 23541-01-17 פלונית נ' פלוני (9.8.2017); רמ"ש 51249-10-21 מ.י נ' כ.י (15.11.2021). עיון בתשתית הראייתית מוביל למסקנה כי השיתוף הכלכלי בין הצדדים נמשך עד לשנת 2020 – המועד שבו עזבה הנתבעת את הבית ויצאה מהחשבון המשותף. עובדות אלה מוצגות, בין היתר, בסיכומי התובע ראו: פרוט' עמ' 21 ש' 9 עד לפרוט' עמ' 22 ש' 4, כדלהלן: הצדדים המשיכו להיות שותפים בחשבון המשותף עד ליציאת הנתבעת ממנו ביום 26.7.2020 – ראו: ס' 12 לכתב התביעה, ס' 32-33 לכתב ההגנה, פרוט' עמ' 15 ש' 3-4. הנתבעת הודתה כי לא יצאה מהחשבון המשותף בשנת 2001, משום שהייתה צריכה למשוך כספים בעבור ילדי הצדדים – ראו: פרוט' עמ' 15 ש' 35 עד עמ' 16 ש' 2. התובע המשיך להפקיד את הכנסותיו לחשבון המשותף, עד לעזיבת הנתבעת את הבית – ראו: פרוט' עמ' 15 ש' 7-8, וליתן לה כספים במזומן, שהתקבלו מהכנסותיו כעצמאי – ראו: ס' 4 ו-9 לכתב התביעה, פרוט' עמ' 15 ש' 7-12, פרוט' בהליך הקודם עמ' 6 ש' 9-10. כספים אלה הופקדו על ידי הנתבעת לחשבונה, לצורך כלכלה ומחייה – ראו: פרוט' עמ' 17 ש' 8-9, פרוט' בהליך הקודם עמ' 7 ש' 16-17. התובע פדה את זכויותיו הפנסיוניות אשר הופקדו לחשבון המשותף – ראו: ס' 18 לכתב התביעה, פרוט' עמ' 15 ש' 14-15. התובע טען כי כספי הפנסיה שימשו את הצדדים, בתקופת הנישואין, לצרכי המשפחה ולגידול הקטינים – ראו: ס' 18 לכתב התביעה. התובע לא נחקר מטעם הנתבעת ביחס לטענה זו, וההנחה היא שהנתבעת אינה חולקת על דבריו – ראו: ת"ע 30541-10-21 פלוני ואלמוני נ' האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים (8.5.2024) וההפניות שבו. הנתבעת החזיקה כרטיס אשראי, אשר חייב את החשבון המשותף ובאמצעותו ביצעה רכישת מזון והוצאות כלכלת הבית – ראו: ס' 26 לכתב ההגנה, פרוט' עמ' 15 ש' 5-6, פרוט' בהליך הקודם עמ' 9 ש' 31-33, עמ' 17 ש' 4-11. הנתבעת טענה כי השימוש בכרטיס האשראי נעשה על-ידה, במקום תשלום דמי מזונות – ראו: ס' 3, 23 ו- 26 לכתב ההגנה, פרוט' עמ' 23 ש' 15, ש' 18-19. הנתבעת הודתה בהליך הקודם כי גם לאחר שהסתיים חיוב התובע במזונות, היא המשיכה לעשות שימוש בכרטיס האשראי – ראו: פרוט' בהליך הקודם עמ' 16 ש' 33-35. משכך, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת כי השימוש בכרטיס האשראי נעשה במקום תשלום המזונות. דירת ההשקעה נמכרה בשנת 2009 ועד למועד מכירתה, כספי השכירות הופקדו לחשבון המשותף – ראו: ס' 10 לכתב התביעה (שלא הוכחש ראו: ס' 28 לכתב ההגנה), פרוט' עמ' 15 ש' 18-19, פרוט' בהליך הקודם עמ' 17 ש' 14-19, ש' 28-31. כספי מכר דירת ההשקעה הופקדו אף הם לחשבון המשותף, ושימשו את המשפחה עד לפרידת הצדדים בשנת 2020 – ראו: ס' 8 לכתב התביעה. כספים אלה שימשו, בין היתר, גם לצורך ביצוע שיפוצים בבית ס' 28 לכתב ההגנה, רכישת רכב לנתבעת – ראו: פרוט' בהליך הקודם עמ' 18 ש' 10-12 וכו'. כספי מכר דירת ההשקעה, שהופקדו לחשבון המשותף כאמור, שימשו את הצדדים גם לצורך פירעון החובות – ראו: ס' 24 ו-28 לכתב ההגנה, פרוט' עמ' 14 ש' 1-5, פרוט' בהליך הקודם עמ' 18 ש' 4-9. יתרת הכספים בסך של 130,000 ₪ חולקה בין הצדדים אגב סגירת החשבון המשותף – ראו: ס' 12 לכתב התביעה. סך של 275,000 ₪ מתוך כספי מכר דירת ההשקעה הופקד לפיקדון, והפיקדון, על פירותיו, הופקד אף הוא לחשבון המשותף – ראו: פרוט' עמ' 14 ש' 8-11, 29-30. המשכנתה שנטלו הצדדים יחד, נפרעה מהחשבון המשותף – ראו: ס' 10 לכתב התביעה, ס' 28 ו-65 לכתב ההגנה, פרוט' עמ' 15 ש' 20-22, פרוט' בהליך הקודם עמ' 9 ש' 10-11. כספי השכירות של הבית הופקדו אף הם לחשבון המשותף – ראו: ס' 10 לכתב התביעה, ס' 28 לכתב ההגנה, פרוט' עמ' 15 ש' 20-22, וכך גם נעשה בעניין כספי השכירות ששולמו בעד השכרת יחידת הדיור – ראו: ס' 65 לכתב ההגנה. הצדדים מימנו במשותף את הוצאות המחייה של המשפחה – ראו: ס' 4 לכתב התביעה, ס' 3 ו-13 לכתב ההגנה, פרוט' עמ' 15 ש' 23-24, זאת לרבות הוצאות משמעותיות – ראו: ס' 27 לכתב ההגנה, תוך הסכמה אילו הוצאות משולמות על-ידי כל אחד מהם – ראו: פרוט' עמ' 15 ש' 33-34. הצדדים שיפצו במשותף את יחידת הדיור ועלויות השיפוץ שולמו על-ידי הצדדים יחד – ראו: פרוט' בהליך הקודם עמ' 16 ש' 10-11. סיכומם של דברים – הצדדים המשיכו לנהל את ענייניהם הרכושיים יחד עד לשנת 2020 - המועד שבו יצאה הנתבעת מהחשבון המשותף. גם אם הייתי מקבל את טענת הנתבעת כי היא נאלצה להסכים להסדר כלכלי של השותפות עם התובע – ראו: ס' 3 לכתב ההגנה – ואינני מקבל טענה זו, שכן על הטוען טענת אילוץ, מוטל נטל כבד להראות כי יריבו פעל כלפיו "בכוח או באיום" – ראו: ת"א 49239-10-10 ג'נטרג בע"מ נ' אזקטלן (14.10.2012) - הרי שבסופו של דבר, עד לשנת 2020 התקיים בין הצדדים משטר של שיתוף כלכלי ולא משטר של הפרדה רכושית מוחלטת, כפי שטענה הנתבעת – ראו: ס' 2 לכתב ההגנה. פועל יוצא הוא, אפוא, כי "קרע כלכלי" שחל עם יצאת הנתבעת מהחשבון המשותף ו"קרע פיזי", שחל במועד שבו הנתבעת עזבה את הבית, התרחשו בשנת 2020. שנה זו היא השנה שבה הופסק השיתוף הכלכלי בין הצדדים. ער אני לטענת הנתבעת כי "קרע זוגי" התרחש בשנת 2001 כאשר התובע החל לנהל קשרים עם נשים אחרות והתנהל כגרוש, ללא מחויבות לנתבעת ולמשפחה – ראו: ס' 3, 11-13, 19 לכתב ההגנה. אכן, בגידה יכולה אף להוות נסיבה המשמיטה את הקרקע מתחת לקיומה של חזקת השיתוף הקיימת בין בני זוג – ראו: ע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829 (1978); בג"ץ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (18.11.2018). יחד עם זאת, טענת בגידה יש להוכיח בדרך כלשהי. במקרה שלפניי, טענת הבגידה נטענה על-ידי הנתבעת בעלמא, מבלי שפורטה כדבעי בכתב ההגנה ומבלי שהוכחה. ער אני לטענת הנתבעת כי משנת 2001 הצדדים התרחקו זה מזו במישור הרגשי והפיזי וגרו באותו בית, אך בנפרד לחלוטין – ראו: ס' 20 לכתב התביעה, פרוט' עמ' 23 ש' 7, עמ' 24 ש' 10-11. יחד עם זאת, לצורך בחינת מועד הקרע, לא די בפירוד פיזי ורגשי בלבד, אלא נדרשת אינדיקציה ברורה לנקודת זמן אשר בה למעשה גילו הצדדים את דעתם שאין ביניהם עוד שיתוף כלכלי – ראו: תמ"ש 8265-07-16 ר' נ' א' (2.10.2022). למותר לציין כי בהליך הקודם הודתה הנתבעת כי בשנת 2013 הצדדים נסעו יחד למרוקו וישנו במלון באותו החדר – ראו: פרוט' בהליך הקודם ש' 14 ש' 25-28. עוד הודתה נתבעת במסגרת ההליך הקודם, כי בשנת 2017, כאשר התובע חלה, הנתבעת ליוותה אותו במשך 3 חודשים לכל הטיפולים הרפואיים – ראו: פרוט' בהליך הקודם עמ' 14 ש' 33 עד עמ' 15 ש' 3. כמו-כן הודתה נתבעת בהליך הקודם כי בשנת 2019, הצדדים נסעו לבנם שמתגורר בארה"ב – ראו: פרוט' בהליך הקודם עמ' 14 ש' 29-32 ראו גם את עדות התובע בעניין זה עמ' 6 ש' 1-4, כך שלא ניתן לראות בצדדים שני זרים או שני שותפים בלבד לדירה אחת, כפי שטענה הנתבעת. הנתבעת טענה בסיכומיה כי קיומו של ההסכם משנת 2009 מחזק את טענתה כי מועד הקרע חל בשנת 2001 – ראו: פרוט' עמ' 23 ש' 20-22. לטענתה, אף שההסכם משנת 2009 לא אושר, הבקשה לאישור הסכם, אינה טעונה אישור, וחתימת הצדדים על-גביה מצביע על רצון הצדדים ועל הקרע שנמשך בין השנים 2001-2009 – ראו: פרוט' עמ' 23 ש' 31-34. לא ניתן לקבל את טענתה זו של הנתבעת. לא זו בלבד שההסכם משנת 2009 לא אושר כדין על-ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת, אלא שהוא מעולם לא הוגש לאישורה, ועובדה זו הפכה את הבקשה לאישור הסכם לחסרת כל ערך. נוסף על כך, ההסכם משנת 2009 כותרתו "הסכם גירושין" והוא כולל, בין היתר, פרק "גירושין". ממועד עריכת ההסכם משנת 2009 ועד הלום חלפו כ-15 שנים, שבמהלכן הצדדים טרם התגרשו – ראו: פרוט' עמ' 2 ש' 35 עד עמ' 3 ש' 7, כך ש"גולת הכותרת" של ההסכם כלל לא קוימה. זאת ועוד, התובע העיד כי לא זכר את קיומו של ההסכם משנת 2009 – ראו: פרוט' עמ' 7 ש' 16-17. באופן דומה העידה הנתבעת כי בהליך הקודם היא לא הזכירה את ההסכם משנת 2009 משום שהוא לא היה ברשותה – ראו: פרוט' עמ' 13 ש' 19-23, וכי היא מצאה אותו במחסן, כשחיפשה מסמכים אחרים – ראו: פרוט' עמ' 17 ש' 21-26. לשון אחר, שני הצדדים לא ייחסו חשיבות מיוחדת להסכם משנת 2009 על-אף שחתמו עליו, ולא ניתן לראות בהסכם משנת 2009 כהסכם אשר מלמד על הקרע ביחסי הצדדים, שנמשך בין השנים 2001-2009. לאור האמור לעיל, אני מקבל את טענת התובע וקובע כי מועד הקרע הוא מועד עזיבת הנתבעת את הבית, ותקופת השיתוף היא מיום הנישואין כדין – ראו: תלה"מ 34569-12-21 ע.י.ח נ' א.ח (3.9.2023) – הוא יום 4.11.1980, ועד למועד הקרע ביום 5.5.2020, ובהתאם להסכמה הדיונית, איזון המשאבים יבוצע ביחס לתקופה זו. תוקפו של ההסכם משנת 2020 הסכם משנת 2020 הוא מסמך הערוך בכתב יד וזו לשונו: "אני מאשר שעם יציאתך מחשבון הבנק המשותף שלנו כל האחריות לחשבון זה תהיה עלי בלבד. וכמו כן לא יהיו לנו טענות הדדיות כל שהן בקשר לכספים או זכויות משותפות מכל סוג למעט בקשר לבית שלנו. * אני אמשיך לשלם את הוראת הקבע עבור XXXXX - חתימות - הנתבעת התובע". אין מחלוקת כי ההסכם משנת 2020 נערך במעמד יציאת הנתבעת מהחשבון המשותף, מול פקידת הבנק – ראו: פרוט' עמ' 16 ש' 13-14, וכי הוא לא אושר כדין על-ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת. בתוך כך נשאלת אפוא השאלה, מה תוקפו של ההסכם משנת 2020. על-מנת לענות לשאלה זו, יש לקבוע תחילה האם עסקינן בהסכם ממון, או שמא בהסכם רגיל. עקרונית, המבחן לקביעת סוג ההסכם, אם הוא הסכם בין בני זוג – הוא הסכם ממון, אם לאו, טמון במטרתו. אם ההסכם צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות וגירושין, הרי שלפנינו הסכם ממון – בין אם מימדיו רחבים ובין אם צרים. לעומת זאת, אם ההסכם עוסק ביחסים השוטפים או בעסקה רגילה בין בני אדם, כגון בדיני חוזים או קניין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות, לפנינו הסכם רגיל, שעליו חלים דיני החוזים הכלליים – ראו: ע"א 169/83 שי נ' שי פדי לט (3) 776 (1985); עמ"ש 49264-10-21 א. נ' ב. (2.3.2022); תמ"ש 3517-08-11 א. נ' א. (14.3.2013); תלה"מ 15293-03-20 אלמוני נ' פלונית (9.2.2022). ביחס להסכם משנת 2020 טענה הנתבעת בסיכומיה כי "אין המדובר בהסכם צופה פני עתיד כפי שנקבע בפסיקה ביחס להסכם ממון אלא עיניינו של הסכם זה ביחסים כלכלים השוטפים שהיו בין הצדדים ..." – ראו: פרוט' עמ' 25 ש' 35 עד עמ' 26 ש' 1. טענה זו של הנתבעת ניתן לקבל באופן חלקי בלבד. בהסכם משנת 2009 קיימים 3 הסדרים כדלהלן: הסדר ראשון – אשר בו מתחייב התובע כי עם יציאת הנתבעת מהחשבון המשותף, כל האחריות לחשבון זה תהא עליו (להלן: "ההסדר הראשון"); הסדר שני – ויתור הדדי על טענות הצדדים בקשר לכספים או זכויות משותפות, למעט בקשר לבית (להלן: "ההסדר השני"); הסדר שלישי – אשר בו התחייב התובע להמשיך ולשלם הוראת קבע עבור הבן XXXXX (להלן: "ההסדר השלישי"). לטעמי, ההסדר הראשון וההסדר השלישי עוסקים ביחסים השוטפים בין הצדדים, ומשכך הם מהווים בבחינת הסכם רגיל שאינו טעון אישור של ערכאה שיפוטית מוסמכת. לעומת זאת, ההסדר השני, אשר נוגע לוויתור על זכויות רכושיות, וצופה פני איזון המשאבים, הוא הסכם הטעון אישור של ערכאה שיפוטית מוסמכת, כתנאי הכרחי לתוקפו – ראו: ס' 2 (א) לחוק יחסי ממון. בעניין זה בפסיקה הובהר כי: " נוכח היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים הקיימים בין בעל לאישה, קבע המחוקק, שלא יהא תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שהוא נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ וכששני הצדדים הבינו בדיוק את תוכנו ואת התוצאות האפשריות של חתימתם עליו (ראו למשל: ע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו(3)421)" ראו: תלה"מ 58830-06-18 פלונית נ' פלוני (26.12.2021). בתוך כך נקבע בפסיקה כי דרישות אלה, בדבר אימות ואישור, הן דרישות מהותיות – ראו: עמ"ש 17125-03-19 ל' נ' ר' (31.10.2019). ער אני לקיומה של גישה בפסיקה אשר לפיה ניתן להכיר, במקרים מסוימים, בתוקפו של הסכם ממון אף אם לא אושר, אך הצדדים נהגו על פיו "ככתבו וכלשונו" – ראו: עמ"ש 14738-06-22 ר. נ' ר. (2.3.2023). יחד עם זאת, אפשרות זו שמורה למקרים חריגים בלבד. בעניין זה הובהר בעמ"ש 17125-03-19 נ.ל. נ' ס.ר. (31.10.2019) כי: "מדיניות משפטית ראויה, צריכה להגביל את האפשרות של מתן תוקף להסכם שלא אושר למקרים נדירים שבהם 'זעקת ההגינות' וכן דיני תום הלב והמניעות מצדיקים סטייה מהוראת חוק מפורשת. ...אולם כפי שנקבע בפסיקה, סטייה מהוראת חוק מפורשת בשל 'זעקת ההגינות' הינה החריג ויש להישמר ולהיזהר מפני מדרון חלקלק שירוקן מתוכן את הוראת החוק". ראו גם: תלה"מ 26729-06-21 א נ' א (23.8.2023). בעניין זה הבהיר בית המשפט העליון כי השאלה האם אכן נהגו הצדדים בהתאם לאמור בהסכם היא שאלה עובדתית מובהקת – ראו: בע"מ 7734/08 פלוני נ' פלונית (27.4.2010); בג"ץ 7900/22 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (29.6.2023). במקרה שלפניי, לא זו בלבד שהצדדים לא נהגו על פי ההסכם משנת 2020, אלא שבשנת 2021 הגיש התובע כנגד הנתבעת תביעה רכושית במסגרת תלה"מ 56660-10-21. תביעה זו אומנם סולקה על הסף בשל קיומו של ההסכם משנת 2001 (שטרם בוטל באותה העת), אולם, עצם הגשת התביעה מלמדת כי הצדדים לא נהגו על-פי ההסכם משנת 2020. אינני מתעלם מטענת הנתבעת כי ההסכם משנת 2020 תקף מכוח ס' 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון, הקובע כי: "(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט – ... (3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם". אכן, בחוק יחסי ממון ובפסיקה נערכה הבחנה בין הסכם ממון לבין "סתם" הסכם, אשר נערך על-ידי בני זוג בכתב לגבי נכס ספציפי. על-פי הפסיקה, הסכמת בני זוג ששווי נכס מסוים לא יאוזן ביניהם על פי הסעיף הנ"ל, יכולה להיעשות בהסכם ביניהם, לאו דווקא בהסכם ממון כהגדרתו בחוק – ראו: בג"צ 10605/02 גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 529 (2003); תמ"ש 19912-01-16 ג.פ. נ' מ.פ. (1.6.2021). יחד עם זאת, לטעמי, על-מנת שהסכם בכתב יהיה תקף מכוח ס' 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון, אין להסתפק בוויתור הדדי "כללי", כפי שהסכימו הצדדים במקרה שלפניי, ויש צורך בפירוט הנכסים, שלגביהם הסכימו הצדדים ששווים לא יאוזן. דרישה זו עולה במפורש מלשון הסעיף 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון – "נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם" [הדגשה לא במקור – פ"ג]. על הצורך בפירוט אודות הנכסים ניתן ללמוד גם מסעיפים 5 (א) לחוק יחסי ממון (הקובע כי עם התרת הנישואין או עם פקיעתם, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של "כלל נכסי בני הזוג" השני), ו-5 (ג) לחוק יחסי ממון (אשר בו ניתן פירוט ל"כלל נכסי בני הזוג" - לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות). הצורך והחשיבות בפירוט הנכסים בהסכם מכוח ס' 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון מקבל משנה תוקף לנוכח העובדה שהסכם זה אינו עובר את "המסננת" של בית המשפט – ראו: עמ"ש 1015-08 פלוני נ' פלונית (26.5.2013), ויש בפירוט הנכסים כדי להצביע על גמירות הדעת הצדדים שלא לאזן שווים של נכסים המפורטים בהסכם ומצביע על הבנתם כי שווי נכסים אלה לא יאוזן במסגרת איזון המשאבים. במקרה שלפניי, בהסכם משנת 2020 לא ניתן כל פירוט על אודות הנכסים ששווים לא יאוזן, אלא הוסכם באופן כלל על וויתור גורף על כלל הכספים והזכויות, ואין לראות בהסכם זה הסכם תקף מכוח ס' 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון. זאת ועוד, לוויתור שנעשה בהסכם משנת 2020 לא ניתן ליתן כל תוקף. ההסכם משנת 2020 לא כולל כאמור כל פירוט של נכסים לגביהם חל הוויתור וכש"אין אזכור – אין ויתור" ראו: עמ"ש 18968-06-16 פלונית נ' פלוני (27.4.2017). נפסק כי "יש ליתן את הדעת לוויתור בלתי מפורש בהסכם על זכויותיו של כל אחד מהצדדים, שמא נעשה שלא בגמירות דעתו המלאה של הצד המוותר, וייתכן שהיה מקום לשקול יצירת חזקה לפיה וויתור בלתי מפורש יעביר את הנטל להוכחת גמירות הדעת לצד הטוען לוויתור" – ראו: בג"ץ 7947/06 איילה קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול (24.12.2006); עמ"ש 12430-10-18 ג' נ' ג' (2.1.2020). עוד נפסק כי בן זוג הטוען לוויתור של בן הזוג האחר על זכות ממונית, נדרש להצביע על ויתור מפורש ואין די בוויתור משתמע וכללי – ראו: עמ"ש 39641-05-10 פלונית נ' פלוני (2.4.2012); עמ"ש 33417-06-20 ס. נ' א.נ (4.8.2021). בתוך כך, על הנתבעת להוכיח כי התובע ידע שיש לו זכות מסוימת ובכל זאת וויתר עליה – ראו: ע"מ (מחוזי ירושלים) 222/08 ש' א' נ' ש' ד' (2.2.2010); עמ"ש 39641-05-10 פלונית נ' פלוני (4.2.2012); תלה"מ 51776-11-21 פלוני נ' פלונית (15.12.2022). התובע העיד כי לא הייתה לו כל כוונה לוותר על זכויות הנתבעת "בתמורה" ליציאתה מהחשבון המשותף – ראו: פרוט' עמ' 10 ש' 2-3, וכן טען כי במעמד החתימה על גבי ההסכם משנת 2020, הוא כלל לא ידע אילו זכויות נצברו על שם הנתבעת – ראו: פרוט' עמ' 8 ש' 4-5. הנתבעת העידה כי מעולם לא גילתה לתובע מה גובה הסכומים שנצברו בחשבון הבנק שלה – ראו: פרוט' עמ' 18 ש' 15-19, ואילו סכומים נצברו על שמה בקרן ההשתלמות – ראו: פרוט' עמ' 16 ש' 20-21. לשון אחר, לתובע לא היה כל מידע אילו הכספים והזכויות נצברו על ידי הנתבעת בתקופת השיתוף ובהעדר מידע זה, לא ניתן לראות בהסכם משנת 2020 וויתור התובע על זכויות הנתבעת. הנתבעת טענה כי בתמורה לוויתור התובע על כספיה וזכויותיה, הנתבעת וויתרה על כספים שהיו בחשבון המשותף, לרבות כספים בגין החזרי מס – ראו: ס' 32-33 לכתב ההגנה. התובע טען בעניין זה, במסגרת חקירה ראשית משלימה, כי החזרי מס הועברו לבנם המשותף של הצדדים כדי לסייע לו ברכישת דירה – ראו: פרוט' עמ' 8 ש' 3-4, וגרסתו זו לא נסתרה בחקירה הנגדית – ראו: פרוט' עמ' 11 ש' 10-11. המשמעות היא כי הנתבעת לא הוכיחה את הטענה כי מדובר בוויתור הדדי, אשר בגדרו מוותר התובע על זכויות הנתבעת מכל מין וסוג שהוא, ובתמורה מוותרת הנתבעת לטובת התובע על הכספים שהיו בחשבון המשותף, בעת יציאת הנתבעת מהחשבון המשותף, ובכך לא עמדה בנטל להוכיח ויתור על הזכויות הרכושיות – ראו: תמ"ש 33832-02-13 פלוני נ' אלמונית (4.4.2016) וההפניות שבו. לאור האמור, אני קובע כי בהסכם משנת 2020 לא נעשה וויתר על הטענות הרכושיות והסכם זה לא סיים את המחלוקות הרכושיות בין הצדדים. הוצאות משפט תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018 (להלן: "התקנות"), קובעת כי: "בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור". לאור תוצאת שני ההליכים – והסכמת הצדדים בהליך הקודם אשר לפיה " ... שאלת הוצאות משפט בגין הליך זה תדון בהליך רכושי חדש ככל שזה ייפתח על ידי מי מהצדדים" ראו: פרוט' בהליך הקודם עמ' 28 ש' 6-7, משעה שלא מצאתי כי קיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט – ראו: ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ (24.2.2022); רע"א 1689/24 ינקילוב נ' נחשונוב שמחייב (21.3.2024), יש לפעול כמצוות תקנה 152 לתקנות. לאחרונה הבהיר בית המשפט העליון במסגרת רע"א 2507/24 לבון נ' ד"ר שרון (14.4.2024), כי "בשונה מן ההסדר שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי הישנות, בתקנות החדשות ברירת המחדל היא חיוב בהוצאות, כאשר נדרשים טעמים מיוחדים על מנת שלא לעשות כן". בתוך כך, "פסיקת הוצאות נועדה לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך, וזאת בהתחשב, בין היתר, בתוצאות ההליך, במורכבותו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין – כך על פי הקבוע בתקנות 151(א) ו-153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות)). ההוצאות נדרשות להיות סבירות והוגנות, ועל שיעורן לבטא איזון ראוי בין הבטחת זכות הגישה לערכאות ובין הגנה על זכות הקניין של הפרט, תוך שמירה על שוויון בין בעלי הדין (תקנות 152 ו-151(ב) לתקנות)". תקנה 155 (א) לתקנות קובעת כי: "בית המשפט יפסוק הוצאות משפט, ובלבד שבעל הדין פירט בסיכומי טענותיו באופן מפורש ומפורט את הוצאות המשפט כפי שנדרשו לצורך ההליך וצירף מסמכים התומכים בכך". במסגרת הסיכומים ביקש התובע להטיל על הנתבעת הוצאות משפט מוגברות – ראו: פרוט' עמ' 18 ש' 11-14, בשים לב להתנהלות אשר הוגדרה על-ידו כהתנהלות חסרת תום לב. יחד עם זאת, תובע לא פירט את שיעור ההוצאות ולא צירף אסמכתאות בתמיכה לעתירה זו, ויש לראות בו כמי שהותיר עניין זה לשיקול דעת בית המשפט – ראו: תלה"מ 42974-05-22 פלוני נ' פלונית (10.11.2024). לאור האמור, כאשר אני מביא בחשבון כי התנהלו שני הליכים משפטיים אשר כללו, בין היתר, ישיבות קדם משפט וישיבות הוכחות, כאשר עמדות התובע התקבלו ועמדות הנתבעת נדחו בשני ההליכים, אני מחייב את הנתבעת בהוצאות משפט בסך של 30,000 ₪. זכות ערעור כדין. המזכירות תסגור את התיק. ניתן לפרסם החלטה זו בכפוף להשמטת כל הפרטים המזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision58197-02-24	["פליקס גורודצקי"]	[{"judgment_id": "d22617f3-bdaf-5132-9ca3-70c03750bdaa", "file_name": "58197-02-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 57137, "extension": "docx", "display_name": "58197-02-24- קובץ מקורי"}]
0a19783f-eb26-5fbd-9b75-bc404dfe000c	בית המשפט לענייני משפחה בב"ש, השופט שי שמואל: פסק דין בתביעת בתובעת לחיוב הנתבע במזונות שני קטינים (51597-12-20)	51597-12-20	2024-10-02	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בעניינם של הקטינים: 1. XXX ת"ז XXX יליד XXXX XXX ת"ז XXX יליד XXXX במסגרת פסק-דין זה אדרש לבחינת תביעת התובעת לחיוב הנתבע במזונות שני הקטינים. רקע עובדתי הצדדים שבפני הם בני-זוג לשעבר אשר נישאו כדמו"י ביום 29.05.17 והתגרשו זה מזה כדמו"י ביום 15.03.21. מהנישואים נולד לצדדים שני ילדים, הם הקטינים מושא פסק-דין זה. ביום 23.12.2020 הוגשה התובענה שבפני במסגרתה עתרה התובעת לחייב את הנתבע במזונות הקטינים לרבות הוצאות מדורם, בגובה של 5,069 ₪ בחודש וזאת החל ממועד הגשת התובענה ליישוב סכסוך בחודש נובמבר 2020 וכן לחייבו לשאת במחצית הוצאות הקטינים שפורטו בתובענה, לרבות, אך לא רק, הוצאות רפואיות חריגות; שיעורי עזר והוראה מתקנת; אבחונים; חינוך; צהרון; מועדונית; קייטנה ועזרי לימוד. כן עתרה התובעת לחייב את הנתבע בתשלום מזונות הקטינים גם בתקופה לאחר הגיעם לגיל 18 שנים ועד לשחררם משירות חובה בצה"ל/שירות לאומי/ כל שירות התנדבותי אחר. ביום 23.12.2020 הגישה התובעת בקשה לפסיקת מזונותיהם הזמניים של הקטינים, וביום 21.01.21 נתנה החלטה בבקשה זו על ידי כב' השו' רות אטדגי, בה נקבע בין היתר כי הנתבע יישא בתשלום דמי מזונות זמניים כולל מדור ואחזקתו עבור הקטינים בסך של 3,400 ₪ (1,700 ₪ עבור כל קטין, בתוספת מחציות חינוך ורפואיות חריגות החל מיום 10.11.20 המועד בו הצדדים הפרידו חשבונותיהם. להלן: 'ההחלטה למזונות זמניים'. בישיבת קדם משפט, שהתקיימה בפני כב' השו' רות אטדגי פריאנטה, ביום 12.07.21, ביקשה התובעת להגדיל את סכום המזונות בשל פערי ההשתכרות בין הצדדים, הצדדים לאחר ניהול מו"מ הודיעו כי הם מבקשים שהות בת 20 יום על מנת לנסות ולהגיע להסכמות מחוץ לכותלי ביהמ"ש. ביום 21.07.21 הודיעו הצדדים כי לא הצליחו לגבש הסכמות וביום 08.08.21 נקבע התיק לישיבת קדם משפט מסכם . ביום 12.05.22 התקיים קדם משפט מסכם בפני, במסגרת קדם המשפט הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות ומשכך נקבע התיק להוכחות. הצדדים כולם יהודים וחבות הנתבע במזונות הקטין הינה עפ"י הדין הדתי וברוח ההלכה אשר נפסקה בבע"מ 919/15. טענות הצדדים טענות התובעת הצדדים התגוררו תחת קורת גג אחת עד ליום 11/2020, אז עזב הנתבע את דירת המגורים. הסכומים שפורטו בתובענה פורטו על דרך הצמצום ובפועל זקוקים הקטינים לסכומים העולים על אלה שפורטו במיוחד נוכח העובדה שהיא זו הנושאת ברוב נטל גידול הקטינים שעה שהאב כמעט אינו שותף פעיל בחייהם וכמעט ולא מקיים עמם זמני שהות. עד לעזיבת הנתבע את בית הצדדים, הפקיד הנתבע את משכורתו בחשבון הבנק ומשותף, ממנו בוצעו כל תשלומי הבית ולאחר עזיבתו חדל מלעשות כן. הנתבע מתגורר בבית הוריו, אין לו כל הוצאה עבור מדור או כלכלה, שכן בבית הוריו מסופקים מלוא צרכיו. הנתבע לא שותף כלל בחיי הקטינים, מלוא נטל גידול ודאגה לקטינים רובץ על כתפיה, גם בזמני השהות המצומצמים שנקבעו בתיק הקשור, והנתבע כמעט ולא עומד ולא תמיד לוקח את הקטינים בזמני השהות. לנתבע לפוטנציאל השתכרות גבוה יותר, שעה שאינו מממש את מלוא פוטנציאל השתכרותו עת מרבית מהחודש נעדר מהעבודה ולעיתים ללא כל סיבה מוצדקת שעה שנצפה בחופשות וטיולים. הנתבע במקום לדאוג לקטינים, נצפה עם אופנוע חדש, מבלה, מסתובב עם מותגים ורוכש לעצמו מוצרים חדשים. טענות הנתבע לקבוע את מזונות הקטינים על הרף הנמוך ובהתאם להכנסתו הפנויה, לדחות הדרישה למזונות מנופחים ומוגזמים כמפורט בכתב התביעה, לדחות הבקשה לחיוב בדמי טיפול בקטינים ולחייבו במחצית הוצאות החינוך ומחצית הוצאות חריגות בעניינם. הוא מתגורר בחוסר נוחות של ממש בבית הוריו ובכוונתו לצאת מבית הוריו ולשכור דירה עבורו ועבור הקטין, שם יוכלו לשהות בנוחות. הוא מממש את מלוא פוטנציאל ההשתכרות שלו בשלב זה, וכל משכורתו מנותבת לטובת תשלום מזונות הקטינים והחזר חובות ולא נותר לו די על מנת להתקיים בכבוד. כן נטען כי הנתבע עושה ככל יכולתו להשתכר וללמוד וגם להימצא במחיצת ילדי, וכי קיים פער השתכרות גדול בין התובעת ובינו. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית כידוע, בהתאם להוראות סעיף 3 (א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט- 1958 הרי שאדם חייב במזונות ילדיו הקטינים בהתאם להוראות הדין האישי החל עליו ובמקרה דנן, שעה ששני הצדדים יהודים, חלות הוראות הדין העברי. בעניין הנדון עסקינן בשני קטינים, הבכור יליד 10.5.18 בן ארבע וחצי שנים, והשני יליד 14.12.19 בן שנתיים ותשעה חודשים לערך. ביום 19/07/2017 נפל דבר בישראל באשר לאופן חיוב הורים במזונות ילדיהם לאחר גיל 6 במסגרת בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] שם נקבע כי החל מגיל 6 ועד 15 ולא מגיל 15, כפי שהיה עד מועד זה, חבים שני ההורים לשאת במזונות ילדיהם הקטינים. על פי הדין החל כאמור, חיובו של האב במזונות ילדיו שגילם עד 6 שנים הוא אבסולוטי לגבי כלל צרכיהם ההכרחיים. בכל הנוגע לילדים שגילם מעל שש שנים החיוב הוא מדין צדקה, ובמסגרתו יש להביא בחשבון את צרכי הקטין, היחס בין הכנסותיהם של הורי הקטין והיקף זמני השהות של הקטין עם כל אחד הוריו. באשר לאופן החיוב מגיל 6 נקבע שיש לקחת בחשבון את הפרמטרים הבאים: צרכי הקטינים, יכולות כלכליות של שני ההורים, קביעת יחסיות של יכולת כלכלית של ההורים, חלוקת משמורת בפועל וכיו"ב (ראו לעניין זה עמ"ש 14612-10-16 [פורסם בנבו] (פורסם ב- 20/12/2017). מן הכלל אל הפרט יכולתם הכלכלית של הצדדים יכולתה הכלכלית של התובעת החל מחודש ספטמבר 2018 עובדת התובעת בחב' XXX בע"מ. מתלוש שכר לחודשים 08/21-07/2022, שצורפו לתצהירה כנספח ו' עולה כי הכנסתה החודשית הממוצעת של התובעת מעבודתה אצל 'חברת XXX בע"מ' בחודשים הללו עמדה ע"ס של כ-9,000 ₪. הנתבע בסיכומיו טוען כי הכנסות התובעת מגיעות לסך של 11,000 ₪. בבעלות התובעת רכב מסוג יונדאי i30 שנקנה לאחר מועד הקרע בין הצדדים המשמש אותה ואת הקטינים. התובעת מקבלת לידיה את קצבת הילדים של הקטינים בגובה של 342 ₪ (בהתאם למופיע באתר הביטוח הלאומי) . ע"ש התובעת נצברו זכויות סוציאליות. הכנסות הנתבע התובע עובד החל מחודש דצמבר 2015 בחברת XXX ומשתכר את הסך של 6,000 ₪ בחודש, בהתאם לתלושי שכר לחודשים 03/2021-04/2022, אותם צרף הנתבע לכתב הגנתו. התובעת טענה בפרוטוקול מיום 21.09.22 כי פוטנציאל השתכרותו של המשיב גבוה מהשתכרותו בפועל וכי אינו מנצל את מלוא פוטנציאל השתכרותו. נכון למועד בכתב התביעה טענה התובעת כי הכנסות הנתבע בחברת XXX עמדו ע"ס של 10,000 ₪. בחודש ומנגד, טוען הנתבע כי הכנסתו מעבודתו הינה בסך של כ- 6,000 ₪ לחודש. נכון למועד כתב הגנתו טען הנתבע כי הוא סטודנט לשנה ב' להנדסה אזרחית ומשכך הכנסתו עמדה על הסך כאמור. תלושי שכר לחודשים 04/2020-03/2021, אשר צורפו לכתב ההגנה, עולה כי מעבודתו XXX בע"מ' השתכר הנתבע את הסך של 6,000 ₪ בממוצע בחודש . במסגרת שמיעת הראיות העיד הנתבע כי הוא עדיין סטודנט ואמור לסיים לימודיו בעוד כשנתיים לימודי תואר הנדסאי – שורה 4 עמוד 8 לפרוטוקול . הנתבע העיד כי הוא נעדר רבות ממקום עבודתו כשנשאל על ידי ב"כ התובעת, וכי אינו עובד באופן רצוף ובכך לא מנצל את מלוא פוטנציאל השתכרותו לדוג': 6 ימים בחודש 04/20, 9 ימים בחודש 2/21, 11 ימים בחודש 05/22 וכיוצ"ב, וזאת מפאת סיבות שונות אשר לא פורטו בתצהירו ובכתבי הטענות. כן טען הנתבע כי חלק מההיעדרויות והסיבה לכך שלא מקיים את מלוא פוטנציאל השתכרותו זה מאחר ויש ימים בהם הוא לומד, ס' 5-17 בעמוד 8 לפרוטוקול. כשהנתבע נשאל על ידי ביהמ"ש מדוע לא עובד משמרות ושעות נוספות, השיב כי הדבר תלוי בזמני הטיסות, וכי הוא עובד XXX ובמחלקתו 12 אנשים נוספים ביניהם מתחלקות שעות נוספות, ס' 19-21 בעמ' 8 לפרוטוקול. לנתבע רכב מסוג הונדה סיוויק המשמש אותו. התובעת טענה בתצהירה כי לנתבע גם אופנוע בבעלותו, אך בחקירתו העיד הנתבע כי האופנוע לא בבעלותו וכי יש לו הרבה חברים עם אופנועים ס' 20 בעמ' 11 לפרוטוקול . לנתבע אין מדור עצמאי משלו ומהעדויות שהובאו בפניי, נראה כי הנתבע שוהה בבית הוריו וחרף טענותיו כי משלם סך של 1,500 ₪ בכל חודש להוריו בגין מגוריו אלו לא עלה בידו להראות כי אכן נעשה הדבר וטוען כי אינו משלם הסכום האמור להוריו מפאת חוסר יכולת כלכלית. ע"ש הנתבע נצברו זכויות סוציאליות. צרכי הקטינים צרכי הקטינים כאמור פורטו בכתב התביעה וסכום התביעה הועמד ע"ס של 5,069 ₪ בחודש. התובעת צרפה אסמכתאות חלקיות בתמיכה לצרכים שנתבעו בכתב התביעה. הוצאות 'מדור ואחזקתו' הקטינים מתגוררים בבית אמם בדירה המשותפת האחרונה של הצדדים ברחוב XXX עליה היא משלמת דמי שכירות בגובה 2,800 ₪ לחודש. הצדדים רכשו שטח אדמה XXX שנרשם על שמם, לעניין השטח הוגשה תביעה רכושית במסגרת תלה"מ 51725-12-20, כשטרם הרכישה נלקחה הלוואה מהורי הנתבע, ואלה הגישו תביעה כנגד התובעת בהליך 12344-12-20 בעניין השטח. במסגרת ניהול ההליך הרכושי, אשר התנהל בין הצדדים במסגרת תלה"מ 51725-12-20, אושר הסכם בפני ביהמ"ש בין כלל הצדדים ולפיו השטח יימכר לצד ג' ומחלקה של התובעת יועברו להורי הנתבע סך של 94,942 ₪. הוצאות 'מדור ואחזקתו' פורטו בכתב התביעה והועמדו ע"ס כולל של 3598 ₪ בחודש (שכירות – 2,800 ₪ ; ארנונה – 335 ₪ לחודש; חשמל – 181 ₪; ₪; כבלים ואינטרנט – 190 ₪; מים וביוב – 92 ₪). לאחר שעיינתי בסכומים הנתבעים, באסמכתאות שצורפו בתמיכה לחלקן, בתצהיר התובעת ובסיכומיה –אני מעמיד את הוצאות 'מדור ואחזקתו' ע"ס כולל של 3,598 ₪ (כמפורט לעיל) . חלקם של הקטינים בהוצאות אלה הוא בשיעור 40% ובסך של 1,439 בחודש. יתר צרכי הקטינים: יתר צרכי הקטינים פורטו בכתב התביעה והועמדו ע"ס כולל של 3,521 ₪ (כלכלה – 2,000 ₪; שכר לימוד 167 ₪ ועוד 234 ₪ (רעיוני); הוצאות לימוד - 60 ₪ ; ביגוד והנעלה – 500 ₪; בריאות ותרופות – 160 ₪; בילוי ובידור – 400 ₪). התובעת העידה בחקירתה כי לאחרונה הקטינים חולים הרבה והיא נאלצת לרכוש עבורם יותר תרופות מבדרך כלל. ביחס לכלל הוצאות הקטינים ציינה התובעת בסיכומיה כי היא נושאת בהם לבדה מאחר והאב כמעט ואינו שותף בחייהם לנוכח העובדה כי הקטינים נמצאים במחיצתו למספר שעות בודדות במשך השבוע בזמני השהות, וליתר דיוק כארבע וחצי שעות שבועיות בלבד. הנתבע, מעבר להכחשה כללית בנוגע לחבותו העקרונית לשאת במזונות ילדיו הקטינים בנסיבות העניין, הכחיש את הצרכים שפורטו בצורה כוללנית וגורפת וטען בסיכומיו כי ההכנסה הפנויה הנותרת בידו לאחר תשלום מזונות הנו כ- 3,400 ₪ דבר שאינו מאפשר לו לסיים את החודש בכבוד. לטענתו בשלב זה בחייו הוא ממש את מלוא פוטנציאל השתכרותו ואין סיבה לשינוי נסיבות מהותי אשר יוביל להגדלת דמי המזונות. ניתן להסיק כי כוונת הנתבע בטענה זו הינה כי אין מקום להגדלת סכום המזונות הזמניים שנקבעו שכן אין מדובר בפסק דין למזונות ובוודאי שאין כל דרישה לשינוי נסיבות כלשהו שעה טרם הסתיים בירור ההליך. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכל אשר הובא בפני, ומאחר והתרשמתי כי הנתבע אינו מממש את מלוא פוטנציאל השתכרותו אף לעת זו, מצאתי להעמיד את צרכיהם של הקטינים, לא כולל מדור ואחזקתו ולא כולל מחצית הוצאות חינוך והוצאות רפואיות, ע"ס של 1,250 ₪ בחודש עבור כל קטין (כלכלה – 800 ₪; היגיינה – 100 ₪; הנעלה והלבשה – 200 ₪; תרבות – 100 ₪; ביטוח רפואי – 50 ₪). הוצאות הקטינים, כולל חלקם בהוצאות מדור ואחזקתו (1,408 ₪ בחודש וכאמור לעיל) עומדות ע"ס כולל של 3,908 ₪ בחודש. חלוקת זמני השהות בפסק-דין אשר ניתן ביום 12.05.22, במסגרת תלה"מ 51650-12-20, אומצו הסכמות הצדדים אליהם הגיעו ביחס לזמני השהות של האב עם הקטינים. זמני השהות של הנתבע עם הקטינים נקבעו לימים שני בין השעות 17:00-19:30 ושישי בין השעות 14:00-16:00 , לא כולל לינה. כמו כן הסמיכו הצדדים את העו"ס לסדרי דין לפי ס' 19 ו-68 לחוד למשך שנתיים לבחינת בקשות האב להרחבת זמני שהות ככל ויוגשו. בתשובה לשאלת בית המשפט הבהיר הנתבע כי הוא אינו מעורב בחיי היום יום של הקטינים ( שורות 28-30 בעמוד 7 לפרוטוקול) . אם כך, הרי שאין כל חולק כי האחריות ההורית כולה נופלת על כתפי האם והאב נוטל חלק מינורי בזמני השהות ובשעות בודדות אצלו שוהים הקטינים, ואף לדבריו אינו מעורב בחיי היום יום של הקטינים. בנסיבות אלו וכאשר הנתבע אינו לוקח חלק פעיל בחיי הקטינים, ואף אינו רוכש להם דבר כפי דבריו, לא מצאתי לערוך ולקבוע חיוב שונה של דמי מזונות הקטינים ממועד בו יגיע כל קטין לגיל שש וזאת חרף כי החיוב מגיל זה הינו מדין צדקה. הלכה למעשה וכפי שהובהר מפי הנתבע הוא אינו מעורב בחיי הקטינים, אינו לוקח חלק פעיל בהם ואינו רוכש להם דבר, וכתוצאה מכך כל נטל גידול הקטינים על כל המשתמע מכך נופל על כתפיי התובעת על כל המשתמע מכך. זאת ועוד, אין חולק כי בשלב זה הנתבע סטודנט ומשתכר, לדבריו, שכר נמוך כתוצאה מכך. עם סיום לימודיו בעוד כשנתיים לערך יסיים את לימודיו ויעלה בידו לממש את פוטנציאל השתכרותו באופן מלא, כאשר עם סיום לימודיו פוטנציאל זה יאמיר נוכח העובדה כי יחזיק בידו בתואר הנדסאי. סוף דבר, לאחר שעיינתי בחומר הראיות המונח בפני; נוכח גילם של הקטינים והדין החל על מזונותיו; נוכח העובדה כי האב אינו מעורב בחיי הקטינים וכל נטל גידול הקטינים נופל על כתפי האם לרבות בחלוקת זמני השהות המתקיימת בין הקטינים לבין כל אחד מהוריהם ולאור הפערים שבהכנסות הצדדים ולכך שהמשיב לא מממש את מלוא פוטנציאל השתכרותו נכון לעת זו (סך של 9,000 ₪ לאם לעומת סך של 6,000 ₪ לאב), נפסק כדלקמן: הנתבע יישא בתשלום עבור מזונות הקטינים כולל מדור ואחזקת מדור בסך של 3,908 ₪ (עבור הקטין 1 1,250 ₪ בתוספת חלקו במדור ואחזקת מדור בסך של 704 ₪ ובסה"כ בסך של 1,954 ₪ עבור הקטין 1. עבור הקטין 2 1,250 ₪ בתוספת חלקו במדור ואחזקת מדור בסך של 704 ₪ ובסה"כ בסך של 1,954 ש"ח עבור הקטין 2.) זאת החל מיום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך קרי מיום 02.11.2020 ובכל 10 לחודש. הצדדים יישאו בחלוקה שווה ביניהם בתשלום מחצית הוצאות חינוך, באופן שהנתבע יעביר לתובעת את מחצית התשלום, בכפוף להצגת קבלות התשלום בפועל או בהצגת מכתבי דרישה ממסגרות החינוך, בקיזוז כל הנחה, הטבה או מענק המגיעים למשפחה בגין הרכיב הנדרש ובתוך 15 יום ממועד הצגתו. 'הוצאות חינוך' לרבות, אך לא רק, צהרון; מועדונית; הסעות למסגרת החינוכית; תלבושות אחידה; טיולים; מסע לפולין; דמי שכלול; שכר לימוד; ספרי לימוד; קייטנות; חוג אחד לכל קטין בעלות מתנ"ס; שיעורי עזר; הוראה מתקנת ואבחונים; וועד הכיתה; רכישת מתנות ימי הולדת לילדי הכיתה ועד לסך של 50 ₪ עבור כל מתנה. כן יישאו הצדדים בחלוקה שווה ביניהם בתשלום מחצית הוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות ע"י הביטוח הרפואי, באופן שהנתבע יעביר לתובעת מחצית התשלום וזאת בכפוף להצגת קבלות התשלום בפועל בקיזוז כל הנחה, הטבה או מענק לו זכאית התובעת ובתוך 15 יום ממועד הצגתם. 'הוצאות רפואיות חריגות', לרבות אך לא רק, טיפולי שיניים; טיפולים אורתודנטיים; משקפיים; עדשות וכיו"ב. דין החיובים שפורטו בסעיפים 40 ו-41 לפסק-הדין, כדין חיוב במזונות לצורך גבייתם. קצבת הילדים של המל"ל עבור הקטנים וכן כל קצבה, הנחה או הטבה אחרת ישולמו לידי התובעת, ויתווספו לדמי המזונות שנקבעו לעיל. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן שפורסם ביום 15.09.22 ויעודכנו כל שלושה חודשים ללא תשלום הפרשים בין תקופת עדכון אחת לרעותה. כל תשלום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שנקבע לתשלומו ועד התשלום בפועל. הנתבע יהא זכאי לנכות כל סכום ששילם לידי האם כמזונות עבור הקטינים בהתאם להחלטה לפסיקת מזונות זמניים מיום 21.01.21, בגין תקופת החיוב לשעבר וכן להציג פסק דין זה בפני לשכת ההוצאה לפועל לצורך עדכון סכומי חוב מזונות עבר. פסק-דין זה מסיים את בירורה של התובענה. המזכירות מתבקשת לשלוח עותק מפסק-הדין לב"כ הצדדים ולסגור את ההליך. ניתן היום, ח' תשרי תשפ"ג, 03 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.	decision51597-12-20	["שי שמואל"]	[{"judgment_id": "0a19783f-eb26-5fbd-9b75-bc404dfe000c", "file_name": "51597-12-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 50595, "extension": "docx", "display_name": "51597-12-20- קובץ מקורי"}]
52af57de-5cb1-5083-984b-187ab5da2335	בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, השופטת דיאנה פסו ואגו: החלטה בבקשה למזונות זמניים (תלה"מ 17142-09-24)	17142-09-24	2024-11-03	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בפניי בקשת האם, להורות על חיוב האב, במזונות זמניים של הקטינים: א.ד. כבן 17 יליד ---, י. כבן 15 יליד ---- וא. כבן 11 יליד ------ (להלן:" הקטינים"), ילדיהם המשותפים של הצדדים, יהודים, שנישאו ביום 28.11.2005. הבקשה הומצאה לידי המשיב, כדין ותגובה לא הוגשה. בקשה ליישוב סכסוך הוגשה, אך הצדדים לא התייצבו לפגישת מהו"ת ובחלוף תקופת עיכוב ההליכים התיק נסגר בתאריך 20.8.2024. לטענת המבקשת, בתמצית, הצדדים נפרדו והמשיב עבר להתגורר בבית אחותו ב XX. היא עובדת כסייעת בגן ילדים בעיריית XX ושכרה החודשי 7,600 ₪ והמשיב לא עובד ואינה יודעת מהי הכנסתו החודשית. לדברי המבקשת, משלמת דמי שכירות חודשית למגוריה עם הקטינים, בסך 3,000 ₪, כן משלמת הוצאות אחזקת דירה בהם ארנונה 420 ₪ , חשמל 500 ₪ , כבלים ואינטרנט 420 ₪, מים 165 ₪, גז 436 ₪, טלפונים ניידים: 240 ₪. המשיבה עותרת לחייב המשיב בדמי מזונות בסך 6,945 ₪ לחודש. עבור הקטין א.ד., סך 2,415 ₪ , עבור הקטין י. , סך 2,215 ₪ ועבור הקטין א., סך 2,315 ₪. כן עותרת לחייב המשיב בדמי מדור ואחזקתו בסך 1,800 ₪ לחודש ובנוסף מחצית הוצאות חינוך ורפואה. הכרעה הלכה היא, כי הדיון במזונות זמניים נערך בשלב ראשוני בו טרם נשמעו ראיות וכי מדובר בסעד זמני המבוסס על ראיות לכאוריות בלבד (ראו: ע"א 2398/97 אייל נ' אייל (פורסם בנבו, 17.12.97) עמ' 608; בע"מ 1326/12 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 28.3.12)). בית המשפט אינו נכנס בעובי הקורה, ואינו מנתח באופן מקיף את הראיות שבפניו וקביעותיו "שנקבעו בשלב זה אינן מחייבות כאשר התובענה תתברר לגופה" [ראה: ע"א 542/68 בן סירה נ' בן סירה, פ"ד כג(1) 169 (1969)]. צרכי הקטינים כמו גם הכנסות הצדדים ופוטנציאל השתכרותם, יתבררו בהמשך ההליך, לרבות בשלב שמיעת הראיות ככל וידרשו לכך. הכנסות הצדדים: המבקשת צרפה הסכם שכירות בסך 3,000 ₪, תלושי שכר עבור חודשים 01-07/24 כאשר תלושי שכר עבור חודשים 1,2,6,7/24 - אינם קריאים. עבור חודשים 3-5/24 (תלוש שכר עבור חודש 5/24 התקבל דמי הבראה) עולה כי שכרה החודשי בסך 10,397 ₪ לחודש (בקיזוז ניכויי חובה בלבד). בנוסף, צורפו קבלות המעידות על הוצאות וכן תדפיס עו"ש עבור חודשים 8/23-8/24. המבקשת לא צרפה טופס הרצאת פרטים, ומהמסמכים שצורפו לא ניתן לגזור מהם צורכי הקטינים. כאמור בעניינו, לא הוגשה תגובת המשיב ומסמכים המעידים על הכנסותיו, כאשר לכאורה, לדברי המבקשת, המשיב אינו עובד ולא ברור מדוע. זמני שהות: המבקשת לא ציינה בבקשתה מהם זמני השהות של הקטינים עם המשיב ו/או עימה, כאשר הנטל לבסס הנטען בבקשה מוטל על המבקש, ועת עניין זה בעל משקל לצורך ההכרעה בבקשה שלפני. המבקשת פרטה הוצאות הקטינים בהם כלכלה, ביגוד והנעלה, חינוך, טלפון, כבלים, תרבות, נופשים, משחקים, היגיינה, ביטוח רפואי וקופת חולים והכל כפי גובה החיובים, בגין כל קטין, כמובא לעיל. בעניינו הקטינים מעל גיל 6, כאשר ההלכה קבעה, כי שני ההורים חבים מדין צדקה, בסיפוק צרכיהם עד כדי רמת חיים בה הורגלו הקטינים ערב הפירוד באופן יחסי להכנסות ההורים מכל מקור, כאשר בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.17) נקבע, כי על מנת לקבוע מזונות הקטינים, יש לבחון את צרכי הקטינים, יחס הכנסות הצדדים ויחסי הסדרי שהות. וראו בעניין זה עמ"ש (מחוזי מרכז) 65692-11-19 ד.ס נ' ל.צ.ס (22.9.20) הקובע כי "על פי פסק דינו של בית המשפט העליון, חיוב המזונות יעשה בהתחשבות בצרכי הקטינים, יכולותיהם הכלכליות של כל אחד מההורים, חלוקת זמני השהות ואופי האחריות בפועל של כל אחד מההורים ביחס לקטינים." לנוכח האמור, עת רב הנסתר על הגלוי, כאשר המשיב לא מסר תגובתו והמבקשת לא הציגה כלל המסמכים הנדרשים לבסס בקשתה - אני קובעת כדלקמן: המשיב ישלם לידי המבקשת עבור דמי מזונות זמניים של הקטינים הכוללים מדור ואחזקתו בסך של 3,400 ₪. הצדדים יישאו, כל אחד, במחצית הוצאות החינוך של הקטין, הם: שכר לימוד בעלות ציבורית, תשלומי חובה לבי"ס, שיעורים פרטיים (בהסכמה, ובהעדר הסכמה לפי המלצת המחנך או המורה המקצועי הרלוונטי), על בסיס של שיעור אחד בשבוע, חוג אחד, בעלות מתנ"ס, ומחזור אחד של קייטנה בחודשי הקיץ בעלות של קייטנת מתנ"ס. התשלום יבוצע בקיזוז כל הטבה לה זכאית המבקשת. קצבת המל"ל שתשולם עבור חינוך בגין הקטינים, בתחילת שנה תשמש עבור צרכי החינוך (כולל ציוד לימודי) של הקטינים ויתרת ההוצאות תחולק בין הצדדים כאמור. הצדדים ישאו, כל אחד, במחצית הוצאות הרפואיות החריגות של הקטינים, אשר אינן מכוסות על-ידי הביטוח הרפואי הממלכתי או הביטוח הרפואי המשלים שבו הם מבוטחים, לרבות אבחונים, טיפולים רגשיים, פסיכולוגיים או אחרים, משקפיים, טיפולי שיניים לרבות אורתודנט וכיו"ב. בהעדר הסכמה אודות הוצאה רפואית, יפעלו בהתאם להמלצת רופא ילדים או מומחה מקצועי רלוונטי. תוקף החיוב החל מיום הגשת התביעה, 8.9.2024. הפרישי העבר שנצברו, ממועד הגשת התביעה ( 8.9.2024) ועד לחודש אוקטובר 2024 כולל, ועד למתן החלטה אחרת, בניכוי תשלומים ששילם המשיב לאחר מועד תחילת החיוב בקבוע לעיל, ישולמו ב-5 תשלומים חודשיים שווים ורצופים ויצטרפו לתשלומי המזונות השוטפים. התשלומים יבוצעו ביום ה - 10 לכל חודש עבור כל חודש מראש, ויהיו צמודים למדד שבסיסו המדד הידוע ביום מתן החלטה זו. חישובי הצמדה ייערכו אחת ל - 3 חודשים, ללא תשלום הפרשים למפרע. תשלום ראשון של דמי המזונות השוטפים, ישולם ביום 10.11.2024. קצבת הילדים המשולמת מטעם המל"ל תתווסף לדמי המזונות ותשולם לידי אם הקטין. תוקף ההחלטה יכנס לתוקף ממועד המסירה כדין, ב"כ המבקשת תבצע מסירה כדין. מובהר כי, החלטה זו היא החלטה זמנית אשר ניתנה על סמך החומר שבפניי ומבלי שנכנסתי לעובי הקורה, ואין בה כדי לקבוע מסמרות בדבר גובה המזונות שיפסקו בסופו של ההליך. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision17142-09-24	["דיאנה פאסו ואגו"]	[{"judgment_id": "52af57de-5cb1-5083-984b-187ab5da2335", "file_name": "17142-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 58218, "extension": "docx", "display_name": "17142-09-24- קובץ מקורי"}]
da95ee43-0e89-5534-aca7-10556652b222	בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, השופטת דיאנה פסו ואגו: החלטה בבקשת אם לחיוב אב במזונות זמניים לקטין (תלה"מ 28196-09-24)	28196-09-24	2024-10-27	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בפניי בקשת האם, להורות על חיוב, האב, במזונות זמניים של הקטין, נ.מ. , כבן 12, יליד ---- (להלן: "הקטין"), ילדם המשותף של הצדדים, שאינם יהודים, שנישאו בנישואים אזרחיים, בפ., בתאריך _____. המבקשת פנתה בהליך יישוב סכסוך, התקיימה פגישת מהו"ת ביום 13.6.24, הצדדים ביקשו להאריך את תקופת עיכוב ההליכים, עד ליום 30.8.24 וביום 3.9.24 נסגר התיק, כאשר הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות. לטענת המבקשת, הצדדים נפרדו בחודש 10/23, עת עזב המשיב את בית הצדדים ועבר להתגורר בעיר XX. המבקשת טוענת, כי היא עובדת במשרה חלקית, בתחום החינוך ושכרה החודשי 4,200 ₪. בנוסף לומדת לתואר ראשון בהוראה וחינוך מיוחד. המבקשת מוסיפה, כי אובחנה עם מחלת סרטן ובגינה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי, כבעלת נכות רפואית ואי כושר עבודה ונמצאה זכאית לקצבה, אשר משמשת אותה לצרכיה הרפואיים. לטענת המבקשת, המשיב עובד בשירות בתי הסוהר ושכרו החודשי 18,812 ₪ ברוטו. כבנוסף נטען, כי לצדדים חשבון בנק משותף אולם ממועד הפרידה הצדדים מתנהלים בחשבונות בנק נפרדים, כאשר המשיב מעביר את שכרו החודשי לחשבון הנפרד ומשתתף בתשלום מחצית משכנתא בלבד, ללא שנושא בהוצאות הקטין. המבקשת טוענת כי, הקטין מתגורר עימה וזמני השהות עם המשיב מתקיימים למספר שעות ללא לינה ואין מדובר בזמנים קבועים. עוד הוסיפה כי בנם השני של הצדדים, קטין גם הוא, מקסים, עבר להתגורר בבית המשיב. המבקשת עותרת לחייב את המשיב בסך 1,700 ₪ לחודש, עבור צרכיו הבסיסים של הקטין, בתוספת מדור רעיוני, בסך 2,200 ₪ (כתשלום מחצית המשכנתא) ובתוספת אחזקת מדור בסך 774 ₪. כן, עותרת לחייב את המשיב במחצית הוצאות רפואיות חריגות ומחצית הוצאות חינוך. המשיב בתגובתו טען, כי המבקשת סילקה אותו מבית הצדדים לאחר מערכת היחסים שלהם עלתה על שרטון והוסיף, כי עם פרידת הצדדים, בנם מ., עבר להתגורר עימו, בדירה שכורה בעיר XX (דמי השכירות חודשיים של 4,300 ₪), כך שבפועל מצוי הוא "במשמורת" הבלעדית שלו, עת המבקשת כלל לא יוצרת עימו קשר ו/או דואגת לשלומו, אילולא הקטין יוזם זאת. לטענת המשיב, הקטין, מושא הבקשה, מתגורר עם המבקשת אולם לן בביתו והוא שוהה עימו דרך קבע ואף שהה עימו חודש שלם לאחרונה. כן הוסיף שרצונו של הקטין לעבור להתגורר בבית האב, אך המבקשת מסכלת זאת. המשיב פרט, כי זמני השהות שלו עם הקטין, הם מידי יום, כאשר המשיב אוסף את הקטין בשעה 18:00 מבית המבקשת ומשיבו לבית בשעה 22:00 וזאת לאחר שדואג לארוחת ערב. בנוסף הקטין לן בבית האב פעמיים בשבוע וכל סופ"ש שני לסירוגין ,לא זאת ועוד, המשיב דואג לכלל צורכיו של הקטין רוכש עבורו בגדים ודואג למחסורו. המשיב הוסיף וטען, כי עד לחודש 7/24 היה מעביר את שכרו החודשי לחשבון המשותף של הצדדים ומשכורתו שימשה לטובת הוצאות שוטפות של בית הצדדים, בו נותרה להתגורר המבקשת, כגון: מים, ארנונה, הלוואות וכו. בחודש 06/24 בנוסף למשכורתו העביר לחשבון המשותף עוד 9,000 ₪ עבור חריגה בחשבון. מנגד המבקשת העבירה לחשבון המשותף רק את קצבת הנכות מהמל"ל, ולהפתעתו גילה, עם הגשת התביעה בתיק זה, כי המבקשת מקבלת שכר ממשרד החינוך עבור ההתצחות, כאשר שכרה מופקד לחשבונה הפרטי. לדברי המשיב, שכרו החודשי עומד 12,000 ₪ נטו. ולדבריו המבקשת מקבלת מהמוסד לביטוח לאומי קצבה חודשית בסך 6,500 ₪. בחודש 7/24 קיבלה 28,000 ₪ ובוצע העברה לחשבון שאינו מוכר למשיב. בנוסף מקבלת ממשרד החינוך שכר בסך 4,500 ₪ לחודש, כך שלמבקשת הכנסות בסך 11,000 ₪ לחודש. המשיב מבקש לדחות הבקשה עת לדבריו הסכומים הנטענים מופרזים שאינם תואמים את המציאות בה חיו הצדדים וזאת בנוסף לכך שבנם, מ. מתגורר עימו והוא נושא בכל צרכיו ונטל גידולו על כתפיו בלבד. הכרעה הלכה היא, כי הדיון במזונות זמניים נערך בשלב ראשוני בו טרם נשמעו ראיות וכי מדובר בסעד זמני המבוסס על ראיות לכאוריות בלבד (ראו: ע"א 2398/97 אייל נ' אייל (פורסם בנבו, 17.12.97) עמ' 608; בע"מ 1326/12 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 28.3.12)). בית המשפט אינו נכנס בעובי הקורה, ואינו מנתח באופן מקיף את הראיות שבפניו וקביעותיו "שנקבעו בשלב זה אינן מחייבות כאשר התובענה תתברר לגופה" [ראה: ע"א 542/68 בן סירה נ' בן סירה, פ"ד כג(1) 169 (1969)]. צרכי הקטין כמו גם הכנסות הצדדים ופוטנציאל השתכרותם, יתבררו בהמשך ההליך, לרבות בשלב שמיעת הראיות ככל וידרשו לכך. אציין כי בעניינו של מ., המתגורר עם המשיב, לא הוגשה בקשה על ידי מי מהצדדים והבקשה שלפני אינה עוסקת בעניינו, כאשר בחנתי גם הטענה כי האב נושא בנטל גידולו לבדו, בשלב זה. עוד יצויין כי האם הגישה בקשה לזמני שהות עם בנם הקטין, מ.. הכנסות הצדדים: המבקשת צירפה אישור זכאות מאת המוסד לביטוח לאומי לפיו הגמלה עומדת על סך 6,503 ₪ לחודש, תלושי שכר עבור חודשים 1-8/24 מהם עולה כי שכרה החודשי 4,000 ₪ בעיגול (בקיזוז ניכויי חובה בלבד), חשבון חשמל וח"ן בנק בינלאומי עבור חודשים 12/23-9/24. מהאמור נמצא כי הכנסתה החודשית 10,500 ₪ לערך. המבקשת לא צירפה טופס הרצאת פרטים, ומהמסמכים שצורפו לא ניתן לגזור מהם צורכי הקטין. המשיב צירף הסכם שכירות בסך 4,300 ₪ (שתוקפו עד לחודש 10/24) ודו"ח עו"ש מבנק יהב עבור חודשים 9/23-9/24 המעידים על הוצאות. מתלושי שכר של המשיב (שצורפו לבקשה למזונות זמניים של המבקשת) עבור חודשים 8/23-7/24 עולה כי שכרו החודשי 16,700 ₪ בעיגול (בקיזוז ניכויי חובה בלבד). זמני שהות: קיים פער בגרסאות הצדדים, כאשר המבקשת טוענת למספר שעות בודדות ללא לינה ואילו המשיב לזמני שהות נרחבים, מידי יום , פעמיים לינה וכל סופ"ש לסירוגין. לא נטען באילו ימים הקטין שוהה עם מי מהצדדים. בעניין זה אבהיר כי במקביל ניתנה החלטה נוספת בה נקבעו זמני השהות באופן מוסדר, לפיהם הקטין ישהה עם האב פעמיים בשבוע כולל לינה וכל סופ"ש שני ובהתאם להחלטתי זו תוכרע הבקשה שלפני. המבקשת פרטה את הוצאותיו של הקטין: מזון - 1,200 ₪, ביגוד והנעלה - 250 ₪ , היגיינה - 180 ₪, תספורת - 70 ₪ ובסך הכל 1,700 ₪. בנוסף מדור רעיוני בסך 2,200 ₪ ואחזקת מדור בסך 774 ₪ וכן מחצית הוצאות חינוך ורפואה. כאמורה עניין לנו בבני זוג שאינם יהודים, כך שלא חל עליהם הדין העברי ועניין לנו בסעיף 3 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), הקובע חובת מזונות של האם והאב, מבלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק הקטין, תוך בחינת השיעור היחסי של הכנסות ההורים, מכל מקור שהוא. כיום, בהתאם להלכה החלה, יש מקום להתחשב בזמני השהות והכל בשלבים הנבחנים כפי עקבון "הקופה המשותפת" (ראה ע"מ (ת"א) 1098/07 פלוני נגד אלמוני, מיום 31.08.08). לנוכח האמור, לאחר שבחנתי טענות הצדדים, בנוסף ובין היתר, בחנתי יחסי ההכנסות בין הצדדים, צרכי הקטין, בהינתן שיעור הצרכים המינימאלי שאינו מחייב הוכחה על פי הפסיקה ובנוסף זמני השהות אני קובעת כדלקמן: המשיב ישלם לידי המבקשת עבור מזונותיו הזמניים של הקטין, סך של 1,200 ₪, כולל מדור ואחזקתו. בנוסף הצדדים יישאו, כל אחד, במחצית הוצאות החינוך של הקטין, הם: שכר לימוד בעלות ציבורית, תשלומי חובה לבי"ס, שיעורים פרטיים (בהסכמה, ובהעדר הסכמה לפי המלצת המחנך או המורה המקצועי הרלוונטי), על בסיס של שיעור אחד בשבוע, חוג אחד, בעלות מתנ"ס, ומחזור אחד של קייטנה בחודשי הקיץ בעלות של קייטנת מתנ"ס. התשלום יבוצע בקיזוז כל הטבה לה זכאית המבקשת. קצבת המל"ל שתשולם עבור חינוך בגין הקטין, בתחילת שנה תשמש עבור צרכי החינוך (כולל ציוד לימודי) של הקטין ויתרת ההוצאות תחולק בין הצדדים כאמור. הצדדים ישאו, כל אחד, במחצית הוצאות הרפואיות החריגות של הקטין, אשר אינן מכוסות על-ידי הביטוח הרפואי הממלכתי או הביטוח הרפואי המשלים שבו הם מבוטחים, לרבות אבחונים, טיפולים רגשיים, פסיכולוגיים או אחרים, משקפיים, טיפולי שיניים לרבות אורתודנט וכיו"ב. בהעדר הסכמה אודות הוצאה רפואית, יפעלו בהתאם להמלצת רופא ילדים או מומחה מקצועי רלוונטי. תוקף החיוב מיום הגשת התביעה 10.9.24. הפרשי העבר שנצברו, ממועד הגשת התביעה, 10.9.24, ועד חודש נובמבר 2024, כולל, ישולמו בארבעה תשלומים שווים ורצופים ויצטרפו לתשלומי המזונות השוטפים. התשלומים יבוצעו ביום ה - 10 לכל חודש עבור כל חודש מראש, ויהיו צמודים למדד שבסיסו המדד הידוע ביום מתן החלטה זו. חישובי הצמדה ייערכו אחת ל - 3 חודשים, ללא תשלום הפרשים למפרע. תשלום ראשון של דמי המזונות השוטפים, בצירוף ההפרשים המפורטים בס"ק ו' לעיל, ישולם ביום 10.11.2024. קצבת הילדים המשולמת מטעם המל"ל תתווסף לדמי המזונות ותשולם לידי אם הקטין. מובהר כי החלטה זו היא החלטה זמנית אשר ניתנה על סמך החומר שבפניי ומבלי שנכנסתי לעובי הקורה, ואין בה כדי לקבוע מסמרות בדבר גובה המזונות שיפסקו בסופו של ההליך. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision28196-09-24	["דיאנה פאסו ואגו"]	[{"judgment_id": "da95ee43-0e89-5534-aca7-10556652b222", "file_name": "28196-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 59120, "extension": "docx", "display_name": "28196-09-24- קובץ מקורי"}]
2280513c-6434-5960-8403-0da63af090be	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופט רמי בז'ה: פסק דין בשלוש תביעות בין בני זוג לשעבר ובין אביו של הבעל (תמ"ש 18646-01-21 ואח')	18646-01-21	2024-05-25	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	; לפניי שלוש תביעות שהגישו הצדדים: תמ"ש 18646-01-21– תביעה רכושית שהגישה התובעת כנגד הנתבעים 1-2 ביום 11/1/2021, במסגרתה עתרה לקבלת פסק דין הצהרתי בקשר לזכויות בדירת מגורים בXXX הידועה כגוש --- חלקה --- (להלן: "הדירה" ו/או "דירת המגורים"). בנוסף עתרה התובעת להורות גם על ביטול הסכם העברה ללא תמורה מיום 1/2/2011 במסגרתו התחייבו התובעת והנתבע 1 להעביר את זכויותיהם בדירת המגורים ללא תמורה לנתבע 2 (להלן: "הסכם ההעברה"). תמ"ש 5405-01-21– תביעה לפינוי מושכר שהגיש הנתבע 2 כנגד התובעת והנתבע 1 ביום 4/7/2021, במסגרתה עתר להורות על פינויים של התובעת והנתבע 1 מדירת המגורים. תמ"ש 48495-03-22– תביעה כספית שהגיש הנתבע 2 כנגד התובעת ביום 22/3/2022 במסגרתה עתר לחייב את התובעת בתשלום דמי שכירות בגין מגוריה בדירה החל מחודש ינואר 2021 ועד ליום מתן פסק הדין. למען הנוחות התובעת תכונה להלן "האישה", הנתבע 1 יכונה להלן "הבעל", והנתבע 2 יכונה להלן "האב". תמצית הרקע העובדתי האישה והבעל (להלן: "בני הזוג") נישאו זל"ז ביום 9/9/2009 והתגרשו זמ"ז ביום 14/7/2021. הנתבע 2 הוא אביו של הנתבע 1 וחמה לשעבר של התובעת. בשנת 2009 חתמו בני הזוג על טופס הצטרפות לקבוצת רכישה לצורך רכישת דירת המגורים. במעמד החתימה שילמו בני הזוג דמי הצטרפות בסך של 2,000 ₪, ובהמשך שילמו גם סך של 18,000 ₪ ע"ח הרכישה. לצורך מימון רכישת הדירה פנו בני הזוג לבנק למשכנתאות לצורך קבלת הלוואת משכנתא בסך של 687,685 ₪. ביום 19/11/2010 קיבלו בני הזוג אישור עקרוני לקבלת המשכנתא כנ"ל, ברם, בהמשך הבנק למשכנתאות חזר בו וסירב לאשר נטילת המשכנתא ע"י בני הזוג. ביום 1/2/2021 חתמו בני הזוג על הסכם העברת הזכויות בדירת המגורים ללא תמורה במסגרתו הם התחייבו להעביר ולהמחות באופן סופי ובלתי חוזר את מלוא זכויותיהם וחובותיהם בדירה, ללא תמורה, לאב. האב מצדו התחייב לשאת בכל התשלומים החלים בגין רכישת הזכויות בדירה וכן התחייב לחתום על המסמכים הנדרשים. (ההסכם צורף כנספח ז' לתצהיר העדות הראשית של האישה). לאחר שהושלמה רכישת הדירה, ומאז מחודש פברואר 2013, בני הזוג הם שהתגוררו בדירה. בחודש יוני 2020, בעקבות משבר שפרץ בנישואיהם, עזב הבעל את הדירה, והאישה המשיכה להתגורר בדירה עם ארבעת ילדיהם המשותפים של בני הזוג. האישה מתגוררת בדירה גם כיום. לאור טענות שהעלתה האישה בדבר זיוף חתימתה על גבי הסכמי שכירות שצורפו ע"י האב לתביעת הפינוי שהגיש, ניתנה ביום 15/2/2022 החלטת המותב הקודם, כב' השופט א. ממן (במסגרת תמ"ש 5405-01-21), בדבר מינויו של מר מרדכי שרם כמומחה מטעם בית המשפט לצורך בחינת טענת הזיוף ביחס לחתימת האישה על הסכם השכירות מיום 1/6/2016 (להלן: "הסכם השכירות המאוחר"). חוות דעתו של המומחה הנ"ל הוגשה ביום 7/4/2022. המומחה קבע בחוות דעתו בסבירות גבוהה שהחתימות על גבי הסכם השכירות המאוחר אינן חתימותיה של האישה. בראשית ההליכים הציגו הנתבעים 1-2 עמדה מאוחדת והגישו כתב הגנה משותף, במסגרתו הכחישו את כלל טענות האישה. ברם, בהמשך, דרכיהם של הנתבעים נפרדו, וכ"א מהם הגיש תצהיר עדות ראשית נפרד מטעמו. לעניין זה יצוין שגרסת תצהיר עדותו הראשית של הבעל סותרת באופן חזיתי הן את תצהירו של האב, והן את גרסת כתב ההגנה המשותף הנ"ל. דיון ההוכחות התקיים בפני ביום 22/6/2023 במהלכו נחקרו הצדדים. בהתאם להחלטה שניתנה בתום דיון זה, הצדדים הגישו סיכומיהם- ומכאן פסק דין זה. תמצית טענות האישה לטענת האישה, בני הזוג רכשו את דירת המגורים תמורת סך של כ-900,000 ₪ במסגרת קבוצת רכישה "---" (להלן: "קבוצת הרכישה") ולצורך כך שילמו התשלומים הבאים: ביום 27/10/2009 שולם סך של 2,000 ₪ לצורך הצטרפות לקבוצת הרכישה. ביום 24/11/2009 שולם סך של 18,000 ₪ לצורך הצטרפות לקבוצת הרכישה. ביום 18/3/2010 שולם סך של 300,000 ₪ לקבוצת הרכישה בגין הדירה, מתוכם סך של כ-150,000 ₪ שהאב העניק לבני הזוג במתנה. בחודשים יוני ויולי 2010 שילמו בני הזוג לשעבר תשלומים נוספים בעבור שכר טרחת עורך דין בסך כולל של כ-3,976 ₪ כאשר החשבוניות נרשמו על שם בני הזוג. את יתרת התשלום לרכישת הדירה היו אמורים בני הזוג לשלם מכספי הלוואה משכנתא בסך של 687,685 ₪ לאחר שניתן אישור עקרוני לקבלתה. ברם, בני הזוג נקלעו לקשיים כלכליים בשל ניהול כושל של עסק, ובסופו של דבר הבנק לא אישר את נטילת המשכנתא. על כן, ונוכח קשייהם הכלכליים של בני הזוג, הוסכם בין הצדדים שהאב ייקח הלוואת משכנתא, ובני הזוג הם שיישאו בתשלומי ההחזרים החודשיים בגינה. לצורך זה נחתם ביום 1/2/2011 הסכם העברת זכויות בני הזוג בדירה ללא תמורה לאב. האישה, שהייתה אז צעירה כבת 23 שנה, התבקשה לחתום על הסכם העברה ללא תמורה הנ"ל, מתוך הנחה שהאב ישלים את סכום הרכישה בסך של 600,000 ₪, ובני הזוג ישלמו לו סך של 3,500 ₪ לחודש בהתאם לגובה החזר המשכנתא החודשי בו היו אמורים לשאת לכתחילה. לטענת האישה ההסכם הנ"ל הובא לחתימתה בדירה, והיא נדרשה לחתום עליו ללא נוכחות עורך דין, לאחר שהוסבר לה שהחתימה על ההסכם נדרשת על מנת להציל את הדירה מפני הנושים. עפ"י הנטען, הוסכם שבני הזוג יעבירו לאב סך של 3,500 ₪ לחודש בהתאם לגובה החזר המשכנתא שהיה אמור להיות משולם על ידם, וזאת לתקופת ביניים עד אשר יעלה בידיהם לקבל הלוואת משכנתא והדירה תעבור לבעלותם. עוד טענה האישה שגם הוריה סייעו כלכלית לבני הזוג עת נטלו בשנת 2017 הלוואה בסך של כ-100,000 ₪ לצורך סילוק חוב לו ערבו לבעל, אשר החזריה החודשיים בסך של כ- 1,050 ₪ הינם לתקופה של 10 שנים. עפ"י הנטען, הוריי האישה לא דרשו החזר בגין סכום זה, נוכח ההסכמות שהיו בין בני הזוג לאב בעניין הדירה, ותוך התחשבות בסך של 150,000 ₪ שהאב העניק לבני הזוג לצורך רכישת הדירה כמפורט לעיל. בנוסף טענה האישה שהבעל פתח בהליכי פש"ר בעקבות החובות שצבר כתוצאה מניהול כושל של עסקיו, ולבקשתו, גם האישה פתחה בהליך פשיטת רגל מבלי להבין את פשר ההליך ומבלי שהייתה שותפה להתנהלותו הכלכלית של הבעל. עוד פורט שבמסגרת הליך הפש"ר, ולצורך קבלת הפטר, הוסכם שהאישה תישא בתשלום של 650 ₪ למשך 60 חודשים, וכן, תעביר את כספי קרן ההשתלמות שלה, בעוד, שלגבי הבעל נקבע בהליכי הפש"ר כנ"ל שהוא ישלם סך של 1,000 ₪ לחודש לתקופה של 60 חודשים. עפ"י הנטען בכתב התביעה, לאחר פרוץ המשבר בנישואיהם של בני הזוג ועזיבת הבעל בחודש יוני 2020, האב והבעל עשו יד אחת כנגדה והתכחשו להסכמות שבין הצדדים. כלל הניסיונות שנעשו לגבש הסדר כולל העלו חרס, ובנוסף ביום 27/12/2020 אף נשלח לאישה מכתב התראה מטעם האב במסגרתו נדרש ממנה לפנות את הדירה, ועל כן הוגשה תביעתה כנגד הנתבעים. לטענת האישה, הסכם ההעברה הינו הסכם למראית עין אשר נחתם תחת הטעיה ומצג שווא בדבר גובה חובותיו של הבעל, ומטרת ההסכם כפי שהוצגה לה טרם חתימתה הייתה לשמור על הדירה מפני נושיו וחובותיו של הבעל. מטעם זה, טענה האישה שיש להורות על ביטולו ועל רישום הזכויות בדירה ע"ש בני הזוג בחלקים שווים ביניהם. לעניין תביעתו של האב לפינוי דירת המגורים (תמ"ש 5405-01-21)- האישה חזרה על טענותיה גם במסגרת כתב ההגנה שהוגש מטעמה בתביעה זו, ועתרה להורות על דחיית תביעה זו. לטענתה התביעה הוגשה רק בעקבות המשבר בין בני הזוג ובהמשך לתביעה שהוגשה מטעמה, והנתבעים 1-2, חברו יחדיו בניסיון לפגוע בזכויותיה ולהשליכה לרחוב עם ארבעת ילדיה. האישה הדגישה שהסכם השכירות שצורף לכתב התביעה הינו מזויף ולטענתה הוגשה בשל כך תלונה למשטרה. לעניין תביעתו של האב לתשלום דמי שימוש (תמ"ש 48495-03-22)- גם בכתב ההגנה שהוגש מטעמה בתביעה זו האישה חזרה על טענותיה כמפורט לעיל. האישה הפנתה בנוסף לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, מר מרדכי שרם, הקובעת שהחתימה על הסכם השכירות המאוחר אינה חתימת האישה, ועתרה להורות על דחיית תביעה זו תוך חיוב בהוצאות. תמצית טענות הבעל גרסת כתב ההגנה- כפי שפורט לעיל, כתב ההגנה הוגש מטעם הבעל והאב במאוחד ביום 11/3/2021. בכתב ההגנה הנ"ל נטען שהאב הוא שרכש את דירת המגורים מכספו מקבוצת הרכישה, ונשא בתשלום כולל בסך של 1,172,000 ₪, ועל כן הזכויות גם נרשמו על שמו. בני הזוג לא השתתפו בתשלום התמורה הן בגין רכישת הקרקע והן בגין התשלומים ששולמו אח"כ לקבוצת הרכישה עפ"י הסכם השיתוף. עוד נטען שבמקור בני הזוג הם שהיו אמורים לרכוש את הדירה, ברם לאחר שהתברר שאין באפשרותם לרכוש את הדירה בשל מצבם הכלכלי, הם חזרו בהם מכוונתם לרכוש את הדירה והתכוונו לבטל את הרכישה. בשלב זה הוצע להם להמחות את זכותם לרכישת הדירה לצד ג' מטעמם, ובדרך זו להימנע מתשלום קנסות והפסדים. ובסופו של דבר, ומשלא נמצא צד ג' אחר כנ"ל, האב החליט להיכנס בנעליהם של בני הזוג ולרכוש את הדירה במקומם, ולצורך כך נחתם בין הצדדים הסכם ההעברה ללא תמורה מיום 1/2/2011. בנוסף פורט בכתב ההגנה שבשנת 2013, לאחר תשלום מלוא התמורה כנ"ל, האב קיבל את החזקה בדירה והסכים להשכיר את הדירה לבני הזוג בהתאם להסכם שכירות שנחתם. גרסת תצהיר העדות הראשית- במסגרת תצהיר עדותו הראשית מיום 28/12/2022 העלה הבעל גרסה עובדתית שונה בתכלית ומנוגדת לגרסת כתב ההגנה שפורטה לעיל, תוך שהוא מפרט שהאב שכנע אותו לעשות יד אחת כנגד האישה ולמסור גרסה שקרית בכתב ההגנה. לטענת הבעל, מצפונו ייסר אותו, ועל כן החליט לחזור בו מגרסתו הקודמת. בתצהירו הנ"ל נטען שבני הזוג החליטו לרכוש את דירת המגורים, אשר עלותה הצפויה הוערכה אז בסך של כמיליון ₪, כאשר ההון העצמי שעמד לרשותם הסתכם בסך של 100,000 ₪ בלבד. על כן, ניסו בני הזוג לגייס כספים מכל מקור אפשרי לרבות מהאב, אשר הציע להשלים את התשלום הנדרש (30% מעלות הפרויקט) וזאת בדרך של מתנה כספית שיעניק לבני הזוג. בני הזוג שילמו הוצאות התחלתיות שונות בסך של כ- 20,000 ₪ מכספים שהיו ברשותם, ואת יתרת הכספים שנותרו העבירו לאב, אשר השלים את התשלום הנדרש ליזם (בסך 300,000 ₪). הבעל הכחיש את טענות האב לפיהן הסך של 84,000 ₪ ששילמו בני הזוג לאב היווה החזר הלוואה בגין רכישת טרקטורון. עוד טען הבעל שאת יתרת התמורה בני הזוג התכוונו לממן באמצעות הלוואת משכנתא. אלא שלאחר בירורים שונים שערכו בבנקים שונים, הציע האב לממן את התשלום הנדרש ובדרך זו לסייע בהורדת תשלומי הריבית הגבוהים שבני הזוג היו אמורים לשאת בהם עפ"י המשכנתא שכבר אושרה להם. הבעל ציין שהאב הינו בעלים של שישה נכסים שונים והוא סייע כספית גם לאחיו בסכומים משמעותיים, ועל כן בני הזוג סמכו על דבריו. עפ"י טענת הבעל, לאחר דברים אלה האב הודיע כי על מנת שיוכל להעמיד לרשותם את המימון הנדרש, יש להעביר את הזכויות בנכס על שמו. הבעל פירט בתצהירו שנערכה פגישה קצרה במשרדו של עו"ד ----, שהינו עורך הדין של הפרויקט, בה נכחו האב והוא עצמו, ובפגישה זו נחתם הסכם העברת הזכויות לאחר שהוסבר לבעל שחתימתו נדרשת על מנת שבני הזוג לא יפרו את ההסכם, ועל מנת לקבל את המימון מטעם האב יש להעביר את הזכויות בדירה על שמו. עוד טען הבעל שבני הזוג נשאו בתשלום החודשי הנדרש לאב באמצעות העברות בנקאיות, אך לאחר מכן לבקשת האב החלו לשלם את התשלומים החודשיים במזומן. לטענת הבעל בני הזוג הם שנשאו בדרך זו בתשלומי המשכנתא החודשיים, וכך התנהלו הצדדים במשך כ-7 שנים עד לפרוץ המשבר בנישואיהם של בני הזוג. עפ"י הנטען, בחודש דצמבר 21' נקלע הבעל לקשיים כלכליים, וממועד זה חדל מלהעביר את התשלומים לאב. נוכח הגרסאות הסותרות שמסר הבעל, הן בהליך שבפני והן במסגרת הליך הפש"ר שהתנהל בעניינו בבית המשפט המחוזי, לא מצאתי ליתן כל משקל לאיזה מגרסאותיו של הבעל כמו גם לעדותו בפני. תמצית טענות האב גרסת האב זהה לגרסת כתב ההגנה שמסר הבעל אשר פורטה לעיל. על גרסה זו חזר האב בהרחבה גם במסגרת תצהיר עדותו הראשית מיום 17/8/2022. האב פירט שהמחאת הזכויות ביחס לרכישת הדירה נדרשה לאור הקשיים הכלכליים אליהם נקלעו בני הזוג לאחר שבקשתם לקבלת משכנתא סורבה, ומשהתברר שלא יוכלו להשיב לו את כספי הלוואה בסך 300,000 ₪ אשר שולמו על ידו עד לאותה עת בגין רכישת הדירה. האב הבהיר שגם ההמחאות שמסרו בני הזוג לעו"ד המטפל בפרויקט חוללו, והוא נאלץ לשאת גם בתשלומים אלה. עוד פירט האב כי הוא פנה לעו"ד ---, אשר ייצג באותה עת את קבוצת הרכישה, על מנת לבטל את הסכם הרכישה, ועו"ד --- הבהיר לו שככל שכך יהיה הדירה תימכר לצד ג' ובני הזוג יישאו בתשלום קנס כספי משמעותי ובנוסף הכספים ששולמו יחולטו עפ"י הוראות הסכם השיתוף. מטעם זה הציע עו"ד --- שבני הזוג יאתרו רוכש חלופי אשר ייכנס בנעליהם- אלא שלא עלה בידיהם לאתר רוכש כנ"ל. על כן, ועל מנת לסייע לבני הזוג בצמצום נזקיהם, וכן על מנת "להציל" את הכספים ששילם האב בגין רכישת הדירה עד לאותה עת, הוא החליט לרכוש את הדירה במקום בני הזוג- וזאת באמצעות נטילת משכנתא מחשבון הפרויקט בבנק מזרחי. לצורך זה נחתם בין הצדדים ביום 1/2/2021 הסכם העברת הזכויות בדירה ללא תמורה. האב פירט עוד כי בניגוד לטענותיה המיתממות של האישה, היא הייתה שותפה מלאה להליך כולו, וחתימתה על ההסכם נעשתה לאחר שהיא קיבלה הסבר טלפוני מעו"ד ---. האב טען עוד כי לאחר חתימת הסכם העברת הזכויות, הוא התקבל כחבר בעמותה וחתם על הסכם השיתוף תוך שהוא מתחייב לשאת במלוא התשלומים הנדרשים לקבוצת הרכישה. ממועד זה ואילך בני הזוג כלל "לא היו בתמונה", והאב לבדו התנהל מול העמותה וקבוצת הרכישה, נטל הלוואה לצורך מימון התשלומים הנדרשים תוך שהוא נושא בריביות גבוהות, ואף ערך שינויים בדירה בגינם נשא בתשלומים נוספים לקבלן. האב עמד על כך שהאישה לא שילמה ולו אגורה שחוקה בגין הדירה, ובפועל לאור מצבם הכלכלי הקשה לא הייתה לבני הזוג כל אפשרות לרכוש את הדירה. עוד פורט כי האב מיחזר בהמשך את ההלוואה שנטל על מנת לשפר את תנאיה, ונשא בתשלום נוסף בסך של 111,040 ₪. לאחר קבלת החזקה בדירה, בני הזוג ביקשו לשכור מהאב את הדירה לצורך מגוריהם שם, והאב הסכים לכך. בין הצדדים נחתם ביום 15/1/2013 הסכם שכירות לתקופה של שנה, אשר הוארך משנה לשנה. האב הבהיר כי התשלומים שבני הזוג שילמו לידיו הינם תשלומי שכירות ולא החזרי משכנתא. עוד פירט האב שבני הזוג לא עמדו באופן רציף בתשלומים והוא הבליג על כך, ובנוסף גם שילם עבור בני הזוג תשלומים רבים נוספים אותם הבטיחו להשיב לו, אך בפועל לא כך היה. האישה ממשיכה להתגורר בדירה עד היום שלא כדין ומבלי לשלם לאב שכר דירה בגין מגוריה שם. עוד טען האב כי מכח כללי ההשתק השיפוטי האישה מנועה מלטעון כעת לזכויות כלשהן בדירה, וזאת לאחר שבהליכי הפש"ר שהתנהלו בעניינם של בני הזוג היא הצהירה שאין בבעלותה נכסי מקרקעין ו/או זכויות עתידיות בנכסים כנ"ל, ובנוסף הצהירה שהיא משלמת תשלומי שכר דירה בסך של 4,000 ₪ לחודש. האב הגיש כנגד האישה תביעת פינוי ותביעה כספית לתשלום שכר דירה ראוי, ועתר לחייב את האישה בתשלום שכר דירה בגין מגוריה בדירה בסך של 6,000 ₪ לחודש החל מחודש ינואר 2021 ועד למועד הפינוי בפועל. האב חזר על טענותיו כי הינו המחזיק והבעלים הרשום של דירת המגורים כאשר משנת 2013, מועד בו נמסרה החזקה בדירה התגוררו בני הזוג לשעבר בעבור דמי שכירות. עוד נטען שבהתאם לחוזה השכירות היה על בני הזוג לפנות את דירת המגורים ביום 21/12/2020 אולם האישה סירבה לעשות כן, ועל כן, לטענתו הדבר מהווה הפרה יסודית בגינה יש להורות על פינויה מדירת המגורים והחזרת החזקה בה לידי האב. דיון והכרעה ההכרעה בתביעתה של האישה למתן פסק דין הצהרתי ביחס לזכויותיהם הנטענות של בני הזוג בדירת המגורים, יש בה להשליך גם על ההכרעה הנדרשת בשתי התובענות הנוספות שהוגשו מטעם האב כמפורט לעיל. מטעם זה, אדון ואכריע בתחילה בתביעת האישה הנ"ל. תביעת האישה למתן פסק דין הצהרתי (תמ"ש 18646-01-21) אין מחלוקת שהזכויות בדירה נרשמו מעת רכישתה על שם האב ובהמשך להסכם העברה ללא תמורה מיום 1/2/2011, האב חתם על ההסכם השיתוף בקשר לרכישת הזכויות בדירה והתקבל בחבר בעמותת --- (להלן: "העמותה"). אין גם מחלוקת שהאישה מתגוררת בדירה בסמוך לאחר שהתקבלה החזקה בדירה- זאת לאחר שבני הזוג נפרדו והבעל עזב את הדירה בחודש יוני 2020. לצורך ההכרעה בתובענה זו יש להכריע, בין היתר, בשאלות הבאות: מי רכש את הזכויות בדירת המגורים? האם הדירה נרכשה ע"י בני הזוג כטענת האישה? או שמדובר בדירה שנרכשה ע"י האב כנטען על ידו? האם יש להורות על ביטולו של הסכם העברת הזכויות ללא תמורה שנחתם בין הצדדים ביום 1/2/2011? האם התשלומים החודשיים שהעבירו בני הזוג לאב היו בגין החזרי המשכנתא או בגין שכר דירה? האם יש ליתן פסק דין הצהרתי הקובע שהדירה הינה רכושם של בני הזוג כטענת האישה? או שמא יש לדחות את תביעתה על כל חלקיה כטענת האב. האם חל השתק שיפוטי בענייננו לאור טענות סותרות בקשר לדירת המגורים אשר העלתה האישה בהליך פש"ר שהתקיים בעניינה בבית המשפט המחוזי. להלן אדון בהרחבה בשאלות שהונחו לפתחי ואשר דורשות הכרעה במסגרת פסק דין זה. א.1 מי רכש את דירת המגורים? כפי שיפורט להלן בהרחבה, לאחר שעיינתי בכלל הראיות שהובאו בפני, לרבות חקירות הצדדים, מצאתי להעדיף ולקבל את גרסת האב לפיה הוא שרכש את הדירה בסופו של דבר, ולא בני הזוג. הנטל להוכחת הטענה לפיה הדירה נרכשה ע"י בני הזוג, חרף העובדה שהזכויות בה נרשמו ע"ש האב ממועד רכישתה (ראו אישורי הזכויות שצורפו כנספח 1 למוצגי הנתבע), מוטל במלואו על התובעת, והיא לא עמדה בנטל זה במאום. פרט למספר חשבוניות שצורפו לתצהירה, וטופס הצטרפות לקבוצת הרכישה, התובעת לא צירפה כל ראיה שיהא בה כדי להוכיח את הטענה לפיה הדירה נרכשה ע"י בני הזוג. אמנם הבעל בתצהיר עדותו הראשית תמך בטענות האישה, ברם גרסתו זו מנוגדת ניגוד חזיתי לגרסה שמסר בכתב ההגנה שהוגש מטעמו בצוותא עם האב אשר נתמך בתצהירו, ובנסיבות העניין לא מצאתי ליתן משקל ראייתי כלשהו לאיזה מגרסאותיו, לרבות לעדותו. מנגד, האב הוכיח בראיות מוצקות, שהזכויות לרכישת הדירה הומחו/הועברו לו ללא תמורה ע"י בני הזוג, והוא שנשא בכלל התשלומים שנדרשו לצורך רכישתה וכן בתשלומים נוספים. אמנם, במקור בני הזוג הם שהיו אמורים לרכוש את הדירה במסגרת קבוצת הרכישה ולא האב. ברם, וכפי שהוכח בפני, הדבר לא עלה בידיהם מפאת מצבם הכלכלי, בהיעדר יכולת כלכלית לעמוד בתשלומים הנדרשים לאחר שבקשתם לקבלת משכנתא סורבה (ראו עדות התובעת בעמ' 36 לחקירתה בשורות 22-24). על כן, ועל מנת למנוע חילוט ואובדן של הכספים ששולמו עד לאותה עת מחד, וכן וויתור על הזכות להצטרף לקבוצת הרכישה מאידך, נחתם בין הצדדים ביום 1/2/2011 הסכם העברת הזכויות ללא תמורה לאב (נספח 6 לתיק מוצגי הנתבע)- ובעניין הסכם זה ארחיב בהמשך. האישה העידה לעניין זה בחקירתה כהאי לישנא: " כשנכנסנו לפרוייקט היה לנו את הסכום הראשוני וכשהיינו צריכים להעביר בתוך 8 חודשים נכנסו למצוקה כלכלית וחמי ובעלי היו אצל עו"ד --- ואמר לנו לא לוותר על הנכס ושבעתיד שנקבל את המשכנתא לאחר שנצא מהמצב הזה נחזיר מהמשכנתא שנקבל בתשלומים. היה לנו אישור עקרוני בהמשך." (עמ' 39 שורות 19-22). אין חולק שבני הזוג לא נטלו כל משכנתא ולא השיבו לאב את הכספים ששולמו על ידו (ראו עדות האישה בעמ' 39, שורה 12). בהמשך חקירתה אישרה האישה מפורשות שהסכם ההעברה ללא תמורה נחתם על מנת שלא "לאבד" את הנכס, וכלהלן: " ש: ... אז נכון שהסכם המתנה זו הייתה הברירה היחידה כדי להציל את הנכס? ת. לא הבנתי את השאלה. לאחר שהוסבר לי אני משיבה שכן." (עמ' 41 שורות 7-9) בעדותה בפני כב' הרשמת צ. אביטן כהן (כתוארה דאז), בדיון שהתקיים בפניה ביום 28/2/2021, העידה האישה שהסכם ההעברת הזכויות בדירה לאב נחתם לאור הקשיים הכלכליים אליהם נקלעו בני הזוג, וכהאי לישנא: " הוא (האב- ר.ב) לקח הלוואה כדי לתת לנו עזרה, נתנו לאבא את הנכס מתנה כי לא יכולנו לקחת את הנכס לעצמנו, כי נכנסנו לקשיים כלכליים." (שם, בעמ' 5 שורות 1-2) בניגוד לגרסה המקורית של האישה לפיה הדירה נרכשה תמורת סך של 900,000 ₪ בלבד, בחקירתה הנגדית האישה הודתה שהדירה נרכשה תמורת סך של 1,180,000 ₪ (ראו עמ' 37 שורות 7-8). כן הודתה שבעת שבני הזוג הצטרפו לקבוצת הרכישה הסכום היחיד שעמד לרשותם היה סך של 150,000 ₪ שקיבל הבעל כפיצוי בגין תאונה שעבר (עמ' 35, שורות 28-31), ולטענתה סכום זה הועבר לאב כחלק מהסך של 300,000 ₪ ששולם על ידו בגין רכיב הקרקע בחודש מרץ 2010. טענה זו הופרכה ונסתרה, מיניה וביה, במהלך חקירתה של האישה. בדיון מיום 28/2/2021 האישה העידה שבני הזוג העבירו לאב סך של 84,000 ₪ בלבד (ראו עמ' 3 לפרוטוקול מיום 28/2/2021 בשורות 17-19 וכן בעמ' 5 שורות 3-4), וכן הודתה שגם סכום זה הועבר ביום 22/3/2010, לאחר שהאב כבר שילם את הסך של 300,000 ₪ לקבוצת הרכישה מכספי הלוואה שנטל לצורך כך (עמ' 4 לפרטיכל הנ"ל בשורות 14-16, וכן שורות 26-30). בהמשך חקירתה בדיון הנ"ל העידה האישה כלהלן: " לשאלת ביהמ"ש– שילמנו על הדירה בערך כ –100,000 עד 110,000 פרט לסכומים האלה לא שילמנו דבר. היום אני גרה שם משנת 2013 ושכירות שילמנו." (שם, עמ' 5 שורות 5-7) ובהמשך: " ש. שילמת כסף לקבוצת הרכישה? ת. שילמנו לאבא שלו כי הוא העביר הכל בפעימה אחת לקבוצת הרכישה. ש. אחרי זה? ת. לא, כי סורבנו בגלל הצ'קים שחזרו." (שם בעמ' 8, שורות 6-9) גם הבעל אישר דברים אלה בחקירתו הנגדית (עמ' 56 לפרוטוקול מיום 22/6/2023 בשורות 18-20). במקרה בו בני הזוג לא היו משלמים את התשלומים הנדרשים לקבוצת הרכישה, עיקר הכספים שהיו מחולטים עפ"י הסכם השיתוף ומסמך ההצטרפות, היו הכספים שהעביר האב. דהיינו: לאב היה אינטרס ממשי במניעת ביטול האפשרות לרכישת הדירה, ונוכח מצבם הכלכלי הקשה של בני הזוג באותה עת כפי שהעידה האישה, הרי שבמקרה של הפרת ההתחייבות וביטול זכות הרכישה, כספו של האב (ומדובר למצער בסך של כ- 220,000 ₪ נכון לאותה עת), הוא שהיה יורד לטימיון, על כל המשתמע מכך. בנוסף, האישה אישרה בחקירתה הנגדית, בניגוד לגרסת כתב התביעה ותצהיר עדותה הראשית, שבפועל האב נשא גם בתשלומי שכ"ט לעו"ד והתשלומים הראשוניים שהעבירו בני הזוג בעת הצטרופותם לקבוצת הרכישה, וזאת לאחר שההמחאות שמסרו בני הזוג לא כובדו (ראו עמ' 36 לפרטיכל הדיון מיום 22/6/2023 בשורות 15-21). כן העידה שהיא לא נשאה גם בתשלומים לקבלן בגין תוספות לדירה, ולא זכרה באם היא נשאה בתשלום מס רכישה (עמ' 39, שורות 6-12). כאשר האישה התבקשה להציג בחקירתה הסכם ממנו יעלה שהדירה אכן שייכת לה השיבה: "לצערי אין הסכם ופה אני נפלתי" (עמ' 5 לפרטיכל מיום 28/2/2021 שורות 35-36). אין בידי לקבל גם את טענת האישה בסיכומיה לפיה הסך של 84,000 ₪ שולם ע"י בני הזוג לצורך רכישת הדירה, ואין מדובר בהתחשבנות כספית בין האב לבעל כפי שטען האב: ראשית : גרסתה המקורית של האישה הייתה שבני הזוג העבירו לאב סך של כ-150,000 ₪ (ראו סע' 7 לתצהירה של האישה). גרסה זו הופרכה מיניה וביה במהלך חקירתה הנגדית, והוכח שבפועל בני הזוג לא העבירו לאב את הסכום הנ"ל, אלא לכל היותר סך של 84,000 ₪, שגם הוא הועבר לאחר שהאב כבר שילם לקבוצת הרכישה את הסך של 300,000 ₪ מכספי הלוואה שנטל. שנית : האישה לא הסבירה מדוע מלכתחילה היה צורך להעביר את הסך של 84,000 ₪ לחשבונו של האב, במקום להעבירו ישירות לחשבון קבוצת הרכישה. שלישית: הוכח בפני שהסך של 84,000 ₪ הועבר ע"י בני הזוג לחשבונו של האב, רק לאחר שהאב העביר לקבוצת הרכישה סך של 300,000 ₪ וזאת מכספי הלוואה שנטל, וזאת על אף שכספי הביטוח כבר היו בחשבונם של בני הזוג במועד זה. האישה לא סיפקה כל הסבר מדוע, ככל שאכן הוסכם שבני הזוג ישלמו ממקורותיהם סך של 84,000 ₪, האב נדרש ליטול הלוואה בסכום המלא שנדרש בגין רכיב הקרקע עפ"י הסכם השיתוף. הלוואה, אשר כעולה מעדות האב והמסמכים שצורפו, הייתה כרוכה בתשלומי ריבית גבוהים וחריגים- כך שלא היה כל היגיון לעשות כן אף מטעם זה. רביעית: האישה העידה בחקירתה שבפועל האב שילם תשלומים רבים נוספים במקום בני הזוג, וסייע להם כלכלית באופן נרחב, כך שעל פני הדברים הסכומים ששולמו ע"י האב עולים על הסך של 84,000 ₪ שהעבירו לו בני הזוג. בכלל נסיבות העניין, ובשים לב לגרסאות הסותרות שמסרה האישה בהליך שבפני וכן בהליך הפש"ר שהתנהל בעניינם של בני הזוג, לא מצאתי ליתן אמון בגרסתה זו של האישה ביחס לנסיבות העברת הסך של 84,000 ₪ הנ"ל. לכך יש להוסיף כי האב צירף לתצהירו אסמכתאות רבות בגין התשלומים ששולמו על ידו, בנוסף לסכומים שהעביר לקבוצת הרכישה, והוכיח בראיות מוצקות שממועד חתימת הסכם העברת הזכויות הוא שנשא בכלל התשלומים הנדרשים הן לקבוצת הרכישה בהתאם להסכם השיתוף עליו חתם (נספח 3 למוצגי הנתבע), והן לצורך ביצוע תשלומים נלווים לרכישת הדירה, לרבות תשלום מיסים/תוספות/שדרוגים/וכיו"ב. האב הוכיח שהוא שהשלים את רכישת הדירה והוא שנשא בכלל התשלומים שנדרשו לקבוצת הרכישה, וזאת באמצעות הלוואת משכנתא שנטל (נספח 8 למוצגי הנתבע). כמו כן הוכח שהאב נשא גם בתשלומי המסים הנדרשים וכן בהוצאות ותשלומים נוספים בגין תוספות/שדרוגים שנעשו בדירה (נספחים 7- 8 למוצגי הנתבע). האישה הודתה בכל אלה מפורשות בחקירתה, ומנגד לא עלה בידיה לסתור את עדותו וגרסתו של האב ביחס לסכומים ששולמו על ידו לרכישת הדירה. לכך יש להוסיף כי במסגרת הליך הפש"ר שהתנהל בעניינה של האישה בבית משפט המחוזי בבאר שבע (פש"ר ---), האישה כלל לא הצהירה שיש לה זכויות כלשהן בדירת המגורים, אלא טענה שהיא מתגוררת בשכירות ונושאת בתשלום שכר דירה בסך של 4,000 ₪ לחודש (ראו נספח 11 למוצגי הנתבע). גרסה שהינה הפוכה בתכלית מזו שמסרה בהליכים שבפני. אשר על כן, ולאחר שעיינתי בכלל הראיות שהובאו בפני לרבות חקירות הצדדים, מצאתי להעדיף ולקבל את גרסת האב לפיה הוא שרכש את הדירה, והנני דוחה את טענת האישה לפיה בני הזוג הם שרכשו את הדירה. א.2 האם יש מקום להורות על ביטול הסכם העברת הזכויות ללא תמורה מיום 1/2/2011 כפי שפורט ונקבע לעיל, הסכם ההעברה מיום 1/2/2011 נחתם בעקבות הקשיים הכלכליים אליהם נקלעו בני הזוג, ולאחר שבקשתם לקבלת הלוואת משכנתא סורבה. האישה עתרה להורות על ביטולו של הסכם זה, וזאת מהטעם לפיו מדובר בהסכם למראית עין הנושא עמוד אחד אשר כותרתו לא כללה אותה, ואשר לא נחתם בפני עורך דין. לטענתה היא חתמה על ההסכם לאחר שנאמר לה שעליה לחתום על מנת להציל את הדירה מפני נושאים (כך במקור-ר.ב) עתידיים נוכח הסתבכות הבעל (ראו סע' 12 לכתב התביעה וכן סע' 12 לתצהיר עדותה הראשית של האישה). עוד טענה האישה כי היא הייתה באותה עת כבת 23 בלבד ובתמימותה פעלה תמיד עפ"י רצונו של הבעל וחתמה על ההסכם לבקשתו מתוך הסתמכות עליו שהדברים "נעשים לטובת המשפחה" (סע' 11 לתצהיר האישה). בתצהיר עדותה הראשית נטען שמדובר בהסכם למראית עין שנחתם תוך הטעיה ומצג שווא (סעיף 31 לתצהיר הנ"ל), וזאת מבלי לפרט לעניין ההטעיה ומצג השווא הנטען. בסיכומיה חזרה האישה על טענות אלה. סעיף 13 לחוק החוזים קובע: " חוזה למראית עין חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל. אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה." חוזה למראית עין הינו חוזה אשר קיימת לגביו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לעיסקה, לבין רצונם וכוונותיהם האמיתיות. בעוד שכלפי חוץ, מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מסוים שיחול ביניהם, כוונתם האמיתית היא שונה, וקיים פער בין המצג החיצוני המשקף את רצונם, לבין כוונתם האמיתית הכמוסה. פער זה נועד להשיג תכלית מסוימת. היסוד העיקרי בחוזה למראית עין הוא, אפוא, "קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין" (ראו לעניין זה גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 255 (2005) (להלן: שלו); ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 581 (1979); ע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב(2) 625, 632 (1988)). דהיינו: על בית המשפט להתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים בעת כריתת החוזה וכן עליו לברר האם כוונה זו היא המשתקפת בחוזה שנחתם, או שמא החוזה משקף מצג שונה. שאלה זו היא שאלה שבעובדה, והתשובה לה נלמדת ממכלול נסיבות המקרה. הנטל להוכיח שההסכם שנכרת הינו אכן למראית עין וכוונתם המוצהרת של הצדדים בהשתקפותה בהסכם אינה משקפת את כוונתם האמיתית, מוטל על שכמו של הטוען טענה זו (שלו, שם בעמ' 257; ע"א 8567/02 גליק נ' מיוסט, פ"ד נז(6) 514, 525 (2003); ע"א 623/85 סלהוב נ' גליה, פ"ד מג(2) 214, 218 (1989); ע"א 6295/95 בוחסירה נ' בוחסירה, פ"ד נ(1) 259, 262 (1996); ע"א 545/79 בראונר נ' דיאמסלס, פ"ד לח(2) 191, 198 (1984); ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ. פ"ד נ(1) 238, 244 (1996); ע"א 1780/93 בנק המזרחי נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 43 (1994); ע"א 7497/07 רינגל נ' לינדאור, פסקה 11 (לא פורסם, 22.2.2010) [פורסם בנבו] ; וכן ראו גד טדסקי "חוזה למראית עין ודבר פסלותו" משפטים כח 507, 509-10 (1978)). בנדוננו מוטל נטל זה במלואו על התובעת- האישה, והיה עליה להוכיח את הטענה לפיה חרף החתימה על ההסכם ההעברת הזכויות ללא תמורה ביום 1/02/2011, בפועל הוסכם בין הצדדים שבני הזוג ימשיכו להיות בעלי הזכויות בדירה והם שירכשו את הדירה מקבוצת הרכישה, והכספים שישלם האב מהווים למעשה "מימון ביניים" עד אשר יעלה בידי בני הזוג לקבל הלוואת משכנתא, אשר נכון למועד חתימת ההסכם (ביום 1/2/2011) לא אושרה. בחינת כלל הראיות שהובאו בפני, לרבות חקירות הצדדים, מביאה למסקנה לפיה האישה לא עמדה בנטל המוטל עליה, ולא עלה בידיה להוכיח שהסכם ההעברה ללא תמורה שנכרת בין הצדדים ביום 1/02/2011 הינו אכן הסכם למראית עין. גרסתה המקורית של האישה הופרכה מיניה וביה במהלך חקירתה לרבות בדיון שהתקיים בפני כב' הרשמת (כתוארה דאז) צ. אביטן ביום 28/2/2021, עת האישה העידה, 'כמשיח לפי תומו', שבני הזוג נתנו את הדירה במתנה לאב משום שלא התאפשר להם לרכוש את הדירה בעצמם, מבלי להעלות כל טענה בדבר קיומו של הסכם למראית עין או טענת הטעיה ו/או כל פגם אחר שיש בו להביא לביטול ההסכם: " הוא לקח הלוואה כדי לתת לנו עזרה, נתנו לאבא את הנכס מתנה כי לא יכולנו לקחת את הנכס לעצמנו, כי נכנסנו לקשיים כלכליים." (שם בעמ' 5, שורות 1-3) האישה נשאלה בחקירתה על נסיבות החתימה על ההסכם מיום 1/2/2011, ברם לא טענה שמדובר בהסכם למראית עין, אלא השיבה שהיא חתמה על ההסכם בתמימותה על מנת להציל את הנכס (עמ' 40 שורות 27-32), ובהמשך חקירתה אישרה שהחתימה על ההסכם הייתה האפשרות היחידה שנותרה להצלת הנכס: "ש. ההסכם היה בשנת 2011 והרכישה הייתה בשנת 2009 ואת אומרת לאורך כל העדות שלך שהתכוונתם ולא הייתה לך כוונה להעביר וחלפו להם שנתיים וגם בחלוף שנתיים אין לך את היכולת הכלכלית לעמוד בהתחייבויות. אז נכון שהסכם המתנה זו הייתה הברירה היחידה כדי להציל את הנכס? ת. לא הבנתי את השאלה. לאחר שהוסבר לי אני משיבה שכן." (עמ' 41, 5-9)- (ההדגשה שלי- ר.ב) לא רק שלא עלה בידי התובעת להוכיח קיומה של ההסכמה החיצונית הנטענת הנ"ל לפיה בני הזוג נותרו מהותית בעלי הזכויות בדירה גם לאחר חתימת הסכם ההעברה ללא תמורה, אלא שממכלול הראיות שהוצגו בפני, לרבות חקירת האישה, עולה שבני הזוג ראו את עצמם כבעלי מעמד של דיירים המתגוררים בדירה בשכירות ולא כבעלי הזכויות, ובני הזוג עצמם הגדירו את התשלומים ששולמו על ידם לאב, כתשלומי שכר דירה (ראו לעניין זה פרק א3 להלן). זאת ועוד; מהראיות שהונחו בפני עולה שהצדדים פעלו על פי ההסכם מיום 1/2/2011 ככתבו וכלשונו, תוך הסתמכות על הוראותיו. מחד, בני הזוג המחו בפועל את זכויותיהם לרכישת דירת מגורים במסגרת קבוצת הרכישה לאב, ומאידך האב מצדו חתם על הסכם השיתוף ויתר המסמכים הנדרשים, התקבל כחבר בעמותה, נטל משכנתא ושילם באמצעותה את כלל התשלומים הנדרשים לקבוצת הרכישה עפ"י השיתוף, וכן נשא גם בהוצאות נלוות כגון תשלום המסים בגין עסקת הרכישה, וכן תשלומים נוספים בגין שדרוגים ותוספות לדירה. האישה לא ידעה לפרט דבר וחצי דבר בדבר התשלומים ששולמו לאחר החתימה על ההסכם מיום 1/2/2011, לא ידעה לפרט דבר בעניין תשלומים נוספים ששולמו, לרבות המיסים, וכן העידה כי היא עצמה מודרה לחלוטין ע"י האב מכלל העניינים הקשורים בדירה. לא זו אף זו; אף אם היה עולה בידי האישה להוכיח את טענותיה בדבר היותו של הסכם 'למראית עין' (וכאמור לא כך היה ובפועל האישה לא הוכיחה קיומה של 'הסכמה חיצונית'), אזי מטענות האישה עצמה עולה שככל שהייתה 'הסכמה חיצונית' כנ"ל אזי בני הזוג כלל לא עמדו בה. מטענות האישה עולה שבמהותה ההסכמה "החיצונית" הנטענת הייתה שעד אשר יעלה בידי בני הזוג ליטול הלוואת משכנתא, הם יישאו בתשלום החזרי המשכנתא שנטל האב, ולאחר שיעלה בידיהם ליטול משכנתא, יועברו הזכויות בדירה על שמם, ובני הזוג ישיבו לאב את הכספים ששילם במקומם. וכך העידה האישה לעניין זה בחקירתה הנגדית: "אני לא בדיוק זוכרת, אני אמרתי שאנחנו משלמים בינתיים את התשלומים לשלמה, ובעתיד שיתאפשר לנו לקבל את המשכנתא נעביר על שמנו." (עמ' 38 שורות 23-24) וכן בהמשך: "כשנכנסנו לפרוייקט היה לנו את הסכום הראשוני וכשהיינו צריכים להעביר בתוך 8 חודשים נכנסו למצוקה כלכלית וחמי ובעלי היו אצל עו"ד --- ואמר לנו לא לוותר על הנכס ושבעתיד שנקבל את המשכנתא לאחר שנצא מהמצב הזה נחזיר מהמשכנתא שנקבל בתשלומים. היה לנו אישור עקרוני בהמשך" (עמ' 39, 19-22) (ההדגשה אינה במקור- ר.ב) ברם, מחקירת האישה עלה ברורות ומפורשות שבני הזוג חדלו מלשלם את התשלומים החודשיים לאב מחד, ומאידך גם לא עלה בידיהם לקבל הלוואת משכנתא, והם כלל לא השיבו לאב את הסכומים ששילם 'במקומם' לרכישת הדירה! לעניין אי תשלום דמי השכירות החודשיים באופן שוטף העידה האישה כלהלן: "ש. תאשרי לי שבינכם הסכמה להמשיך להתגורר בדירה למרות שלא הקפדתם לשלם את שכר דירה? ת. היתה תקופה שהיתה לנו בעיה כאשר נולדו לנו התאומים והוא לא עשה עם זה בלאגן זו עזרה כפי שהורים עוזרים לילדים כפי שהוריי עזרו לנו, והיתה העברה בנקאית בהמשך ואף כספים במזומן שהוצאנו. היו גם כמה פעמים שבהם לא היו תשלומים." (עמ' 37, שורות 31-35) ולעניין הפסקת תשלום דמי השכירות העידה האישה כלהלן: "ש. החל מיוני 2020, הפסקת לשלם לגמרי את דמי השכירות? ת. אני אאשר לך והוא המשיך לשלם עד 12/2021. ש. גם לפני כן לא שילמתם באופן תדיר, האם יש לכם אסמכתאות על תשלום? ת. אין לי לאחר יוני. הוא רשם לי "אני אשלם את השכירות" עד דצמבר 2021 וזה רשום גם בתצהיר שלו. ש. עד מתי הוא שילם? ת. עד דצמבר 2021. ש. מה התאריך היום? ת. אני אומרת שאני כיום לא משלמת." (עמ' 40 , 4-12)- (ההדגשות שלי- ר.ב) האישה העידה מפורשות שבני הזוג לא נטלו משכנתא בחקירתה מיום 28/2/2021, וכלהלן: "ש. את רכשת את הבית את יכולה להגיד לי מתי לקחת משכנתא? ת. לא הצלחנו לקחת משכנתא. ש. הבית שלך, לא ? ת. לא יכולנו לקחת משכנתא! " (שם, בעמ' 5, שורות 13-16) ובכל הקשור לאי השבת הסכומים הנדרשים לאב, העידה האישה בחקירתה מיום 12/6/2023: "ת. הוא משלם ואנו מחזירים שמקבלים את המשכנתא. לשאלת ביהמ"ש, האם בפועל החזרתם אני משיבה שלא הוחזר." (עמ' 39, שורות 11-12)- (ההדגשה שלי- ר.ב) דהיינו: לשיטת האישה עצמה גם ההסכמה החיצונית הנטענת (שלא הוכחה) לא קוימה, כך שגם אם היה עולה בידיה להוכיח קיום הסכמה כנ"ל (ובפועל לא כך היה), אזי בהינתן שבני הזוג לא נטלו כל משכנתא ולא השיבו לאב את הכספים ששילם, וגם לא עמדו בתשלום דמי השכירות החודשיים, ממילא גם לא קמה כל עילה להעביר את הזכויות בדירה לבני הזוג. נוכח כלל הראיות שהוצגו בפני מצאתי לקבל את גרסת האב לפיה ההסכם שנחתם בין הצדדים לא היה למראית עין, ובפועל הצדדים נהגו על פי ההסכם וביצעו את הוראותיו ככתבן וכלשונן. האב מצדו ביצע את המתחייב מההסכם, חתם על הסכם השיתוף ונשא בכלל התשלומים לקבוצת הרכישה מכספי משכנתא שנטל וכן בתשלומים נוספים. בני הזוג לא נשאו בתשלומים לרכישת הדירה ו/או בתשלומים הנלווים כגון תשלומי מס רכישה ותשלומים ששולמו בגין "שדרוגים" לדירה (עמ' 39, 6-12). האישה הודתה גם שהאב נהג מנהג בעלים בדירה בכל הקשור לבחירת ריצוף ואביזרים, והיא עצמה כלל לא הייתה מעורבת בעניין השדרוגים שבוצעו בדירה (עמ' 37, 9-10), וכן בכל הקשור לבחירת ריצוף וכלים סניטריים בדירה שכן האב אסר על מעורבותה (שם, שורות 11-16 וכן עמ' 7 לפרטיכל מיום 28/2/2021 בשורות 28-29). גם העובדה שכותרת ההסכם אינה מזכירה את האישה, אין בה כדי להביא לביטולו. עיון בהסכם גופו (נספח ז' לתצהיר התובעת) מעלה ששמה של האישה ופרטיה המלאים צוינו מפורשות ליד שמו של הבעל, ושני בני הזוג הוגדרו כ"המעביר", ושניהם גם חתמו שניהם על ההסכם במקום המיועד לכך. ההסכם הינו קצר וברור, וצוין בו מפורשות כבר בסעיף 1 כי "המעביר (בני הזוג-ר.ב) מעביר וממחה באופן סופי ובלתי חוזר את מלוא זכויותיו וחובותיו בדירה לנעבר (האב-ר.ב) וזאת ללא כל תמורה וללא כל התחייבויות נוספת מצד הנעבר ובכפוף לכך" (ההדגשה שלי-ר.ב). הטענה לפיה האישה טעתה/הוטעתה לסבור שהדירה אמורה להישאר בבעלותה אינה עולה בקנה אחד עם הוראותיו הברורות של ההסכם עליו חתמה. ההסכם קובע מפורשות שבני הזוג מעבירים ללא תמורה ובאופן סופי בלתי חוזר את מלוא זכויותיהם וחובותיהם בדירה לאב. בפסיקה נקבע הכלל לפיו חזקה על אדם החותם על מסמך כי הוא קרא והבין את תוכנו (ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [8]; ע"א 6645/00 עו"ד ערד נ' אבן [9]). עוד נקבע בפסיקה שאדם החותם על מסמך בלי שטרח לעיין בו לא יישמע, בדרך-כלל, בטענת Non Est Factum או בטענה דומה (וראו ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, נד(2) 559 (2000), ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שרה רייז, נח(3) 934 (2004)). במקרה שבנדוננו, לא עלה בידי האישה לסתור חזקות אלה במאום, והעובדה שההסכם לא נחתם בפני עורך דין אין בה כשלעצמה כדי להביא לביטולו. זאת ועוד; האישה לא ביקשה לזמן את עורך הדין או עדים אחרים כלשהם לחקירה, וגם הימנעות זו פועלת לחובתה. עיקר טענותיה של האישה לעניין "ביטול ההסכם", יוחדו לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, הקובעת שהחתימה על הסכם השכירות המאוחר איננה חתימתה. בכל הכבוד גם בכך אין כדי להועיל לאישה בכל הקשור לטענה לפיה יש להורות על ביטול הסכם העברת הזכויות: ראשית : אין מחלוקת שהחתימה על הסכם העברת הזכויות לאב הינה חתימתה של האישה, והאישה הודתה מפורשות בחקירתה שהיא חתמה על הסכם זה. שנית : האב הבהיר בחקירתו שהסכם השכירות המאוחר הועבר לידיו ע"י הבעל כהסכם שנחתם ע"י בני הזוג, ואין מדובר בהסכם שזויף על ידו. עוד העיד האב שבני הזוג הם שיזמו את חתימת הסכמי השכירות (עמ' 52 שורות 31-33, וכן עמ' 53 שורות 3-9). שלישית : בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט לא נקבע שהאב הוא שזייף את חתימתה של האישה, וכאמור האב הכחיש טענות אלה. רביעית: האישה עצמה העידה בחקירתה הנגדית שהסכם השכירות המאוחר נעשה בידיעתה, והיא עצמה הציגה הסכם זה לנאמנת בהליכי הפש"ר שהתנהלו בעניינה בבית המשפט המחוזי (עמ' 38, שורות 16-20). כאמור, הוכח בפני שהצדדים פעלו בהתאם להסכם ההעברה ללא תמורה שנחתם ביניהם ביום 1/2/2011. האב חתם על כלל המסמכים מול קבוצת הרכישה, ונשא בכלל התשלומים הנדרשים בהתאם להסכם השיתוף, וכן בכלל התשלומים הנלווים (לרבות תשלומי מסים ותשלומים בגין תוספות/שדרוגים לדירה), ולא שוכנעתי שמדובר בהסכם למראית עין ו/או בהסכם שנחתם תוך מצג שווא/הטעיית האישה. בכלל נסיבות העניין מצאתי לקבל את גרסת האב וטענותיו בקשר לנסיבות חתימת ההסכם והוראותיו, ולדחות את גרסתה וטענותיה של האישה בהקשר זה. אשר על כן, ולאור כל שפורט לעיל, הטענה לפיה יש להורות על ביטול הסכם ההעברה ללא תמורה מיום 1/2/2011, נדחית בזאת. א.3 מה דינם של התשלומים החודשיים שהעבירו בני הזוג לאב? המחלוקת בין הצדדים בסוגייה זו הינה האם התשלומים החודשיים שהעבירו בני הזוג לאב עד לחודש דצמבר 2021 הינם תשלומי שכר דירה- כטענת האב, או שמדובר בהחזר תשלומי המשכנתא- כטענת האישה. בני הזוג התגוררו בדירה מאז קבלת החזקה, בחודש פברואר 2013 (ראו סע' 13 לכתב התביעה). האב צירף לכתב ההגנה שהוגש מטעמו עותק מהסכם שכירות שנחתם בין הצדדים ביום 15/1/2013 (נספח 16 לכתב ההגנה- להלן ולעיל: "הסכם השכירות הראשון"), במסגרתו הוצהר שהאב הינו בעל הזכויות בדירה, ובני הזוג יתגוררו בדירה בשכירות תמורת תשלום שכר דירה בסך של 3,200 ₪ לחודש. כן צורף הסכם שכירות נוסף מיום 1/1/2016 (להלן ולעיל: "הסכם השכירות המאוחר"). האישה אישרה בחקירתה שבני הזוג חתמו על הסכם השכירות הראשון בסמוך לתחילת מגוריהם בדירה (עמ' 37, 29-30), וכן אישרה שמגוריה בדירה עד היום הינם מתוקף הסכם השכירות (38, 1-2). ויודגש; האישה לא טענה בחקירתה שמגוריה בדירה הינם מכח החזר תשלומי המשכנתא לידי האב, אלא טענה שמדובר בדמי שכירות. בסיכומיה מיקדה האישה את טענותיה בקביעת המומחה מטעם ביהמ"ש, מר שרם, במסגרת חוות דעתו מיום 7/4/2022, לפיה חתימתה על הסכם השכירות המאוחר זויפה. לשיטתה זיוף זה מלמד על חוסר אמינותו של האב. לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים ובכלל חומר הראיות שהונח בפני, לא מצאתי לקבל את טענות האישה לעניין התשלומים הנ"ל, ומצאתי ליתן אמון ולקבל את גרסת האב לפיה התשלומים ששולמו לו על ידי בני הזוג בתקופת מגוריהם בדירה היו תשלומי שכר דירה ואין מדובר בתשלומי משכנתא. להלן הנימוקים לקביעה זו: ראשית : כפי שפורט לעיל, התובעת אישרה מפורשות בחקירתה את חתימתה על הסכם השכירות הראשון, וברי כי הסכם זה אינו "מזויף". כן העידה כי בני הזוג שילמו לאב דמי שכירות (עמ' 5 לפרטיכל מיום 28/2/21 בשורות 7-9). שנית: האישה העידה בחקירתה שהסיבה בגינה לא נחתם הסכם שכירות נוסף בין הצדדים הייתה שהאב סמך על בני הזוג (עמ' 38, שורות 5-8, וכן 16-18). דהיינו: האב סמך על כך שבני הזוג ישלמו לידיו את תשלומי השכירות גם ללא הסכם, ומטעם זה לא עמד על חתימת הסכם נוסף. שלישית: התובעת העידה בהמשך שההסכם המאוחר נוצר ע"י בני הזוג לצורך הצגתו לנאמנת בהליך הפש"ר של בני הזוג על מנת להוכיח את טענתם בדבר גובה דמי השכירות המשולמים על ידם, וכן אישרה שהיא עצמה עשתה שימוש בהסכם המאוחר והציגה אותו בפני הנאמנת! (שם, שורות 19-20). דהיינו: ברור לחלוטין שאין מדובר מסמך שזויף ע"י האב, אלא ע"י בני הזוג, והאישה בעצמה עשתה שימוש במסמך זה לצרכיה. רביעית: האישה עצמה התייחסה לתשלומים ששולמו לאב במהלך חקירתה כאל דמי שכירות ולא כאל תשלומי משכנתא, וכן אישרה במהלך חקירתה הנגדית שמגוריה בדירה היו מכח הסכם השכירות (עמ' 38, 1-2). חמישית: האישה הפנתה בחקירתה להודעת טקסט ששלח לה הבעל, לאחר פרוץ הסכסוך בין בני הזוג, בה הודיע לה שהוא ישא בתשלומי השכירות, ואף טענה שהבעל אכן נשא בתשלומים אלה עד לחודש דצמבר 21' (עמ' 40 שורות 7-10). דהיינו: גם מהתכתבות פנימית בין בני הזוג עולה ששניהם סברו בזמן אמת שהתשלומים המשולמים על ידם לאב הינם תשלומי שכירות ולא החזרי משכנתא. שישית: האב העיד בחקירתו הנגדית שההסכם המאוחר לא זויף על ידו, ועותק ההסכם המזויף נמסר לידיו ע"י הבעל, והאב כלל לא ידע שההסכם זויף (עמ' 52 שורות 28-33). האישה לא הוכיחה ידיעה פוזיטיבית כנ"ל, ולא עלה בידיה להפריך את טענות האב בהקשר זה. שביעית: במסגרת הליכי הפש"ר שהתנהלו בעניינם של בני הזוג בבית המשפט המחוזי (פש"ר ---), האישה טענה מחד שהיא נושאת בתשלומי שכר דירה בגובה 4,000 ₪ לחודש, ומאידך לא טענה שיש לה זכויות בדירה ו/או שיהיו לה כאלה בעתיד וכן לא הצהירה על קיומן של זכויות אשר הועברו לצד ג' בעשר השנים האחרונות (ראו נספח 11 לתצהיר עדותו הראשית של האב). בנסיבות אלה אני קובע שהתשלומים החודשיים אשר שולמו מטעם בני הזוג או מי מהם לידי האב, היו תשלומי שכר דירה כטענת האב, וטענות האישה בהקשר זה נדחות. א.4 השתק שיפוטי דין הוא כי בעל דין מנוע מלטעון טענות עובדתיות סותרות בשני הליכים משפטיים שונים, קל וחומר באותו הליך ממש וזאת מכח כללי ההשתק השיפוטי. ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ [פורסם בנבו] (8.3.05)‏‏ נקבע לעניין זה כהאי לישנא: " הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל דין בכתב טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי; האיסור קבוע בתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט". (ראו גם: ע"א 1445/11 אברהם מרטינז נ' איתן רילוב [פורסם בנבו] (25.1.12)‏; ע"א 5315/12 יוסף בדיחי ואח' נ' רפאל מיוסט ואח' [פורסם בנבו] (17.2.15)). במקרה שבפני, התובעת מסרה, במסגרת הליך פש"ר שהתקיים בעניינה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (פש"ר ---), גרסה עובדתית הסותרת, מיניה וביה, את גרסתה הנוכחית. כפי העולה מהראיות שהוצגו בפני, לרבות מחקירת האישה, התובעת הגישה במסגרת הליך הפש"ר הנ"ל תצהיר מטעמה (מיום 14/11/2017- נספח 11 למוצגי הנתבע) ולא טענה במסגרתו שיש בבעלותה זכויות כלשהן בדירה (לרבות עתידיות) וכן לא טענה שהיו לה זכויות כאלה אשר הועברו לצד ג'. כן עולה שהאישה הצהירה מפורשות שהיא מתגוררת בשכירות ומשלמת שכר דירה בגובה 4,000 ₪ לחודש- זאת בזמן שהתגוררה בדירה נשוא ההליך שבפני. האישה נשאלה בחקירתה מיום 28/2/2021 על הפערים בין גרסתאותיה בהליך זה ובהליך הפש"ר שהתנהל בעניינה, והשיבה שגרסתה בהליך הפש"ר (לפיה אין לה זכויות בדירה) הייתה גרסת אמת, ובהמשך נשאלה מדוע מסרה גרסה כוזבת בהליך שבפני וכעת טוענת כי היא רכשה את הנכס, והשיבה כהאי לישנא: "ש. אני מקריאה מתוך הבקשה שלה לפשיטת רגל. לא רק שאת מצהירה שאין לך נכס ולא היה לך, אז הצהרת אמת שם? ת. נכון. ש. אז למה פה את משקרת ואומרת שרכשת את הנכס? ת. אחרי ששולחים לי מכתב שאני צריכה לפנות את הנכס מבעלי, אני מתעוררת לא ילדה בת 22, אלא אמא בת 34 ושרוצה להגן על ילדיה ופותחת את כל הארכיון ואני היום פה ודורשת את הנכס שלי." (שם, בעמ' 8 שורות 24-30) אין להלום מצב דברים שבו האישה לא הזכירה את זכויותיה הנטענות לגבי דירת המגורים במסגרת הליכי פשיטת רגל שהתנהלו בעניינה, ובנוסף טענה שהיא נושאת בתשלום שכר דירה בגובה 4,000 ₪ לחודש בגין דירת המגורים הנוכחית תוך הצגת הסכמי השכירות דלעיל, ועל יסוד הצהרותיה הנ"ל ניתן לה הפטר מחובותיה כפי שעתרה בהתאם להסדר הנושים שאושר, ובמקביל היא הגישה את התובענה שבפני במסגרתה עתרה לקבלת פסק דין הצהרתי בקשר לזכויות בדירה, והעלתה במסגרתה טענות הפוכות וסותרות לטענות שנטענו על ידה בהליך הפש"ר. לא זו אף זו; גם הבעל, על עדותו מבקשת האישה להסתמך, טען טענות זהות בהליך הפש"ר שהתנהל בעניינו, העומדות בסתירה לעדותו ותצהירו. התנהלות כגון דא מקימה כנגד האישה מחסום דיוני בדמות השתק שיפוטי ומניעות, שדי בו, לבדו, כדי לדחות את תביעתה (וראו לעניין זה פסק דינה של כב' השופטת ג. לוין בתמ"ש (ב"ש) 47859-07-11 ל' נ' ל' (פורסם בנבו, 27.1.2015)). לסיכום- אשר על כן, ונוכח כל שפורט לעיל, מצאתי להורות על דחיית תביעתה של האישה על כל חלקיה. תביעת האב לפינוי מושכר (תמ"ש 5405-01-21) משתביעתה של האישה למתן פסק דין הצהרתי נדחתה על כל חלקיה כמפורט לעיל, יש להידרש לתביעתו של האב לפינויה של האישה מהדירה. לאחר עיון בטענות ההגנה שהעלתה האישה כנגד תביעה זו, ומשתביעתה לפסק דין הצהרתי בקשר לדירה נדחתה כמפורט לעיל, לא יוכלו טענות אלה לשמש כטענות הגנה ראויות בתביעה לפינוי מושכר שבפני. אין בידי לקבל גם את טענת ההגנה הנוספת שהעלתה האישה, לפיה דינה של התביעה להידחות נוכח חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, מר מרדכי שרם, מיום 7/4/2022. כפי שפורט לעיל, האישה העצמה הודתה בחקירתה כי היא עצמה עשתה שימוש בהסכם השכירות המאוחר נשוא חוות הדעת, והציגה הסכם זה במסגרת הליכי הפש"ר שהתנהלו בעניינה בבית המשפט המחוזי (עמ' 38, שורות 19-20). כמו כן, המומחה לא קבע בחוות דעת שהאב הוא שזייף את חתימת האישה, ומחקירת האב עלה כי מדובר בהסכם שנמסר לידיו ע"י הבעל. במצב דברים זה, גם אם אכן האישה לא חתמה על הסכם השכירות המאוחר, אין בכך כדי לאפשר את המשך מגוריה בדירתו של האב מבלי שהיא תשלם דמי שכירות כלשהם בגין מגוריה שם. כאמור, האישה הודתה בחקירתה שבני הזוג שילמו דמי שכירות בתקופת מגוריהם בדירה, וחדלו מלעשות כן. כן הודתה שהאב סמך על בני הזוג, ולאחר שנחתם הסכם השכירות המוקדם בסמוך למועד קבלת החזקה בדירה, האב לא דרש שבני הזוג ייחתמו על הסכם שכירות נוסף, שכן לדבריה "סמך עלינו ולא היה שום חוזה" (עמ' 38 שורות 7-8, וכן 16-18). האישה הודתה בחקירתה מפורשות שמגוריה בדירה היו כפופים להסכם שכירות שנחתם בין בני הזוג לאב סמוך למועד קבלת החזקה בדירה. עוד הודתה האישה שהיא עצמה אינה נושאת בתשלום דמי שכירות כלשהם לאב מאז חודש יוני 2020 (עמ' 40 לפרוטוקול מיום 22/6/2023 בשורות 4-5), ובפועל אין משולמים כלל דמי שכירות מאז חודש דצמבר 2021 (שם, שורות 10-11). במצב דברים זה, ומשאין חולק שהאישה אינה נושאת בתשלום דמי שכירות כלשהם לאב בגין מגוריה בדירתו, ונוכח קביעתי לפיה דינה של תביעת האישה למתן פסק דין הצהרתי להידחות, מצאתי כי יש להיעתר לתביעת האב ולהורות על פינויה מהדירה. אשר על כן, תביעת הפינוי שהגיש האב כנגד האישה מתקבלת, ועל האישה לפנות את הדירה בתוך 30 יום מהיום, וכן להחזיר את החזקה בדירה לאב בתוך המועד הנ"ל כשהדירה פנויה מכל אדם וחפץ. תביעתו הכספית של האב (תמ"ש 48495-03-22) במסגרת תביעה זו עתר האב לחייב את האישה לשלם לו שכר דירה בגובה 6,000 ₪ לחודש החל מחודש ינואר 2021 ועד למועד הפינוי בפועל. טענות ההגנה שהעלתה האישה נדחו נוכח קביעותיי כמפורט לעיל. יחד עם זאת, לא עלה בידי האב לבסס את טענתו לפיה יש לחייב את האישה בתשלום שכר דירה בגובה 6,000 ₪ לחודש- וזאת נוכח גובה דמי השכירות ששולמו על ידי בני הזוג עד לחודש דצמבר 2021. כפי שעלה מחקירת האישה בדיון מיום 28/2/2021, בתחילה הוסכם בין הצדדים על תשלום שכר דירה בסך 3,200 ₪ לחודש, ולאחר מכן עודכנו דמי השכירות לסך של 3,400 ₪ וכן לסך של 3,600 ₪, ובעת הגשת התביעה עמד גובה שכר הדירה על הסך של 4,000 ₪ לחודש (שם, בעמ' 5 שורות 8-12). במצב דברים זה, ונוכח טענת האב לקיומו של הסכם שכירות מתמשך בסיכומיו, לא מצאתי לקבל את הטענה לפיה יש להעמיד את גובה דמי השכירות על הסך של 6,000 ₪ לחודש, ומצאתי כי טענה זו לא הוכחה- בשים לב גם שהאב לא עתר למינוי מומחה לצורך הוכחת דמי השכירות הנטענים. אשר על כן, מצאתי להעמיד את דמי השכירות על הסך של 4,000 ₪ לחודש- בהתאם להסכמות שהיו בין הצדדים ערב הגשת התביעה. נוכח כל שנקבע לעיל, ובשים לב שהאישה הודתה שלא שולמו על ידה לידי האב דמי שכירות מאז חודש יוני 2021, ומשאין חולק כי האישה התגוררה בדירה במשך כל התקופה הרלוונטית וכך גם כיום, מצאתי לקבל את התביעה ולחייב את האישה לשלם לידי האב סך של 4,000 ₪ לחודש בגין מגוריה בדירה בתקופה החל מחודש יוני 2021, ועד למועד פינוי הדירה בפועל. חוב העבר שנצבר מחודש יוני 2021 ועד היום ישולם ב-6 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 1/6/2024. כל סכום שלא ישולם במועדו יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין. סוף דבר תביעתה הרכושית של האישה כנגד הנתבעים 1-2 בתלה"מ 18646-01-21 נדחית על כל חלקיה. התביעה לפינוי מושכר שהגיש האב כנגד האישה מתקבלת. על האישה לפנות את דירת התובע ברח' --- הידועה כחלקה --- בגוש ---, וזאת בתוך 30 יום מהיום. על האישה להשיב את החזקה בדירה הנ"ל לידי לאב- בתוך המועד שנקבע לעיל- כשהדירה פנויה מכל אדם וחפץ. התביעה הכספית שהגיש האב כנגד האישה מתקבלת באופן חלקי. על האישה לשלם לאב סך של 4,000 ₪ לחודש בגין מגוריה בדירה החל מחודש יוני 2021 ועד למועד הפינוי בפועל. חוב העבר שנצבר החל מחודש יוני 2021 ועד היום, ישולם ע"י האישה לידי האב ב-6 תשלומים שווים ורצופים אשר ישולמו החל מיום 1/6/2024 ואילך. כל סכום שלא ישולם במועדו יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין. נוכח התוצאה אליה הגעתי, ובשים לב לכך שטענות האב התקבלו בחלקן הארי, ותביעת האישה נדחתה במלואה, אני קובע כי האישה תשא בהוצאות האב בגין שלושת ההליכים שבפני בסך של 30,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוק. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את שלושת התיקים שבכותרת. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים ובכפוף לשינויי עריכה. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision18646-01-21	["רמי בז'ה"]	[{"judgment_id": "2280513c-6434-5960-8403-0da63af090be", "file_name": "18646-01-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 101663, "extension": "docx", "display_name": "18646-01-21- קובץ מקורי"}]
f45de904-a998-5453-b9ba-cf69aed6fed3	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופט רמי בז'ה: החלטה בבקשת אם למתן סעד זמני בעניין רישום קטין למסגרת חינוך בעיר אחרת (תלה"מ 21854-10-24)	21854-10-24	2024-11-06	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בפני בקשת המבקשת (להלן: "המבקשת" ו/או "האם") לרישום הקטין במוסד החינוך בעיר ר., וזאת ללא צורך בחתימת המשיב (להלן: "המשיב" ו/או "האב"). רקע עובדתי בתמצית הצדדים נישאו זל"ז בשנת 2019 והתגרשו בשנת 2022, ומנישואין אלה נולד בנם הקטין אשר פרטיו לעיל. בין הצדדים התנהלו תובענות קודמות (במסגרת תלה"מ 35439-02-22, ותלה"מ 33116-02-22). ביום 29.6.2022 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות בין הצדדים במסגרת התובענות הנ"ל. בין היתר נקבע שהקטין יהיה באחריות הורית משותפת של הצדדים, נקבעו זמני שהות קבועים בעניינו, וכן נקבעו חיובי המזונות בגינו- ובכך הסתיימו ההליכים בין הצדדים. לאחר דברים אלה, ביום 1.8.2024, הגישה המבקשת בקשה לישוב סכסוך (י"ס 2602-08-24). במסגרת הליך זה הוגשו מטעם המבקשת בקשות לסעדים דחופים שעניינן בפועל העתקת מקום מגוריו של הקטין עם המבקש מהעיר XXX (בה התגוררו הצדדים במשך שנות נישואיהם) לעיר ר. בקשות אלה נדחו בהחלטות מיום 9.9.24 (בבקשה מס' 3) ומיום 19.9.24 (בבקשה מס' 4). הליך ישוב הסכסוך נסגר בהתאם להחלטה נוספת מיום 9.10.24. ביום 10.10.24 הגישה המבקשת את התובענה שבכותרת שעניינה מתן היתר להעתקת מקום מגוריו של הקטין לעיר ר., וביום 14.10.24 הגישה המבקשת את הבקשה שבפני למתן סעד זמני המתיר את רישומו של הקטין למערכת החינוך בעיר ר. המשיב הגיש את תגובתו לבקשה ביום 27.10.24 והתנגד נחרצות לסעד המבוקש. בהתאם להחלטה מיום 27.10.24 נקבע דיון בבקשה זו בפני. הדיון כנ"ל התקיים ביום 7.11.24, ובמהלכו חזרו הצדדים על טענותיהם, נחקרו על תצהיריהם, ובאי כח הצדדים אף סיכמו את טענותיהם בעל פה- ומכאן החלטה זו. תמצית טענות המבקשת האם הפנתה בבקשתה לזמני השהות שנקבעו בהליכים הקודמים, וטענה כי ביום 2.6.24 היא העתיקה את מקום מגוריה ומגורי הקטין וזאת בהסכמת האב. עוד טענה האם בבקשתה כי הקטין היה אמור להתחיל את לימודיו בחודש ספטמבר 24' בגן טרום חובה ממ"ד, אך נוכח סירובו של המשיב לרישומו למסגרת חינוך בעיר ר., הקטין אינו שוהה כיום בכל מסגרת חינוכית. כן נטען כי טובת הקטין מחייבת שילובו המידי במסגרת חינוכית מתאימה, ובנסיבות העניין לא ניתן להמתין עד לקיום קדם המשפט הקבוע בתובענה לחודש פברואר 25' בשים לב כי הקטין אינו שוהה בכל מסגרת חינוך כיום. לטענת האם, היעתרות לבקשה אינו בגדר "קביעת עובדות בשטח" אלא מדובר בסעד זמני שיינתן עד להכרעה בתובענה העיקרית בעניין מעבר מקום המגורים. המבקשת הצהירה בבקשתה כי היא מתחייבת לשמור על זמני השהות הקיימים ולאפשר לאב קשר רציף עם הקטין ועם מסגרת החינוך. בבקשה הועלו טענות אף ביחס למינוי מומחה לצורך בחינת טובת הקטין בסוגיית מעבר מקום המגורים, ברם בהחלטתי מיום 14.10.24 נקבע כי ככל שהמבקשת עומדת על מתן סעד כנ"ל עליה להגיש בקשה נפרדת בעניין זה. בקשה כזו לא הוגשה עד למועד זה. תמצית טענות המשיב המשיב התנגד נחרצות לרישום הקטין למסגרת חינוך בעיר ר., ופירט כי הקטין רשום למסגרת חינוך ממ"ד בXXX, וזאת לאחר שהמבקשת עצמה היא שרשמה את הקטין למסגרת זו. המשיב הדגיש כי בניגוד לנטען הוא לא נתן את הסכמתו למעברו של הקטין לעיר ר., ומדובר בפעולות חד צדדיות שננקטו ע"י המבקשת המנסה לקבוע "עובדות בשטח". לתמיכה בטענותיו הפנה המשיב להתכתבויות בין הצדדים באפליקציית ווטסאפ מחודש יוני 24' אשר לאחריה- בתקופת חופשת הקיץ- המבקשת לא העלתה את סוגיית רישום הקטין למסגרת חינוך בעיר ר. והוסכם כי מרכז חייו של הקטין הוא בXXX, והוא אף נרשם ע"י המבקשת למסגרת חינוך בXXX. ברם, חרף דברים אלה, בפתח שנת הלימודים התחוור למשיב כי אין בכוונתה של המבקשת לאפשר לקטין לשהות בגן הילדים אליו נרשם בXXX, ולטענתו הוא המתין בבוקר יום הלימודים הראשון למבקשת ולקטין בגן, ונדהם לגלות שאין בכוונתה של המבקשת להגיע עם הקטין לשם וחרף פניותיו אל המבקשת בעניין זה, היא עומדת בסירובה לאפשר את לימודיו של הקטין בגן העירוני אליו הוא רשום בעיר XXX. המשיב מדגיש כי כל חבריו של הקטין משנים קודמות לומדים בגן זה ומדובר בסביבתו המוכרת והתומכת של הקטין אליה הוא משתוקק לשוב. בפועל, במקום לשהות בגן הילדים עם בני גילו, המשיב נמצא עם המבקשת בעבודתה ו/או בבית אמה (בXXX- שם שוהה המבקשת עפ"י הנטען פעמיים באמצע השבוע), ובכך המבקשת פוגעת בקטין ופועלת בניגוד לטובתו. על כן עתר המשיב להורות על דחיית הבקשה, תוך שהקטין יחל את לימודיו בגן העירוני "XXX" בXXX אליו נרשם. דיון והכרעה השיקול הבלעדי המנחה את בית המשפט בדונו בסוגיית הנוגעות לקטינים הינו עיקרון טובתם של הקטינים, וכדלקמן: " טובתם של הילדים היא המגדלור לאורו יש ליתן את ההכרעה, והיא הגורם בלעדיו אין. לפיכך, ראשיתה ואחריתה של ההכרעה שעומדת בפניי נטועה בסוגיה אחת – טובתם של הילדים" (רמ"ש 18033-10-21 א' נ' ב' (פורסם בנבו)(10/11/2021)). "מגדלור" זה בא לידי ביטוי בפסיקה בפסקי דין רבים, וכן בהוראות המחוקק (ראו סעיף 8(א) לחוק חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, וכן סעיף 2 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדר דין), תשפ"א-2020). בפתח הדברים מצאתי להדגיש כי המצב הנוכחי, בו הקטין אינו פוקד את גן הילדים מזה למעלה מחודשיים ימים, מנוגד לחלוטין לטובתו. גם אם התגלעה מחלוקת בין הצדדים בסוגיית שינוי מסגרת חינוך, אזי התנהלות הורית אחראית מחייבת כי הקטין יחל את לימודיו במסגרת הלימודים שתוכננה במקור (בעיר XXX), ובמקביל היה ניתן לברר את המחלוקת בפני עד להכרעה בה. הבחירה להותיר את הקטין ללא מסגרת חינוך, כבן ערובה, בוודאי אינה עולה בקנה אחד עם טובתו. לגופו של עניין, ולאחר עיון בכלל החומר המונח בפני לעת הזו, ולאחר ששמעתי את חקירות הצדדים וסיכומיהם, ולאחר ששקלתי את כלל השיקולים הנוגעים לטובת הקטין, לא שוכנעתי שטובת הקטין מצדיקה היעתרות לבקשה שבפני בעניין רישומו של הקטין למסגרת חינוך בעיר ר. היעתרות לבקשה משמעותה בפועל שינוי המצב הקיים ביחס למקום לימודיו של הקטין, וזאת עוד בטרם החל בירורה של התובענה. במצב דברים זה, ונוכח כל שפורט והובא לעיל, לא מצאתי כי טובתו של הקטין מחייבת היעתרות לבקשה בעניין רישומו למסגרת חינוך בעיר ר. להלן אפרט טעמיי לקביעה זו. מטענות האם עצמה עולה שמעברה לעיר ר. נעשה טרם הגשת התביעה והבקשה שבפני. היינו: התובענה נועדה להכשיר, בדיעבד, מעשה עשוי- מעבר מקום מגורים שנעשה על ידה עוד קודם לכן. בין הצדדים מחלוקת לעניין זה, שעיקרה האם האב אכן נתן את הסכמתו למעבר מקום מגוריו של הקטין (כטענת האם) או אם לאו (כטענת האב). לעת הזו, מצאתי להעדיף את גרסתו של האב בעניין זה. לא עלה בידי האם להוכיח את טענותיה בדבר קיומה של הסכמה כנ"ל, ומחומר הראיות שהונח בפני עולה מסקנה הפוכה. פרט לטענה כללית ועמומה לעניין זה בבקשה (אשר הוכחשה ע"י המשיב), האם לא צירפה לבקשתה כל ראיה שיש בה לתמוך בטענה זו. זאת ועוד; מהראיות שצורפו ע"י המשיב (תכתובות ווטסאפ שהוחלפו בין הצדדים בסמוך למעברה של האם לעיר ר. בחודש יוני 24') לא עולה קיומה של הסכמה כנ"ל, אלא ההפך הגמור מכך. כך, בהודעה שנשלחה ע"י המשיב למבקשת ביום 5.6.24- שלושה ימים בלבד לאחר המעבר "המוסכם"- (ראו העתק ההודעה בעמ' 2 לתגובת המשיב), נכתב כהאי לישנא: " אין לנו על מה להתלכלך. אני מתנהג רק בהיגיון וע"פ חוק בלבד. את החלטת לעשות צעדים חד צדדים! בלי לקבל את הסכמתי ואני לא מוכן לזה." (ההדגשה אינה במקור- ר.ב) דהיינו: לא רק שלא עולה מהודעה זו קיומה של ההסכמה הנטענת, אלא שעולה כי האב סבור שהאם פעלה באופן חד צדדי בניגוד לדעתו ועמדתו ומבלי לקבל את הסכמתו. גם במסגרת הדיון שהתקיים בפני ביום 7.11.2024 לא עלה בידי המבקשת לסתור דברים אלה ו/או להוכיח את טענותיה. המשיב נשאל בחקירתו באם נתן הסכמתו למעבר הקטין לעיר ר. השיב על כך בשלילה, והבהיר כי הוא עמד על כך שמקום מושבו של הקטין יישאר בXXX (ראו עמ' 6 לפרוטוקול שורות 19-20). על אף שהמבקשת טענה שברשותה הודעות (אשר לא צורפו על ידה) שיש בהן לתמוך בטענותיה בעניין ההסכמות שגובשו בין הצדדים, אזי בפועל המשיב כלל לא נחקר על כך, וההודעות הנטענות לא הוצגו לו במהלך חקירתו הנגדית. זאת ועוד; בכתב התביעה נטען מפי המבקשת כי ההסכמה הנטענת גובשה עוד במהלך חודש מאי 23' (ראו סעיף 6.1 לכתב התביעה). ברם, בחקירתה העידה המבקשת שבמהלך חודש ינואר 24' הקטין נרשם לגן ילדים בעיר XXX (ראו עמ' 4 שורה 20 לפרוטוקול מיום 7.11.2024). העובדה שהצדדים רשמו את הקטין למסגרת חינוך בעיר XXX בחודש ינואר 24', יש בה כדי להפריך, מיניה וביה, את טענת המבקשת בדבר הסכמה קודמת מחודש מאי 23'. בהליך שבפני לא ניתן ע"י המבקשת כל הסבר ראוי לרישומו של הקטין לגן בXXX כנ"ל, וכיצד רישום זה מתיישב עם טענתה בדבר הסכמה שגובשה בחודש מאי 23'. כפי שיפורט להלן, אזי גם שיקולים נוספים הנוגעים לטובת הקטין מביאים למסקנה לפיה דין הבקשה שבפני להידחות. המבקשת העידה בחקירתה הנגדית כי ישנה אפשרות לפיה היא תשוב בהמשך להתגורר בXXX, גם אם הדבר לא יהיה במהלך השנה הקרובה (וראו לעניין זה עמ' 4 שורות 30-32, וכן עמ' 5 שורה 1). היינו: גם לשיטתה ייתכן כי הקטין ישוב להתגורר בהמשך בXXX, וכפועל יוצא גם ישולב במסגרות החינוך בעיר. ברי כי על רקע זה, העברתו החוזרת ונשנית של הקטין בין מסגרות חינוך בהתאם לשיקוליה האישיים של המבקשת אינה עולה בקנה אחד עם טובתו. מטענות המפורטות בכתב התביעה עולה כי נסיבות מעברה של המבקשת לעיר ר. קשורות קשר עז גם לשיקולים הנוגעים לטובתה האישית, והזרים לטובתו של הקטין. בין היתר התייחסה המבקשת לטענות כספיות הנוגעות לסיוע שהיא מקבלת מאביה בתשלום שכר דירה בעיר ר. (סע' 6.5 לכתב התביעה), תוספת לשכרה הקשורה בהגדלת שעות עבודתה בשל קרבתה למקום עבודתה (סע' 6.6 לכתב התביעה). טענות האם ביחס לצורך בשילובו המידי של הקטין במסגרת חינוך מתאימה, אינן מתייחסות באופן ספציפי למסגרת החינוך בעיר ר. דווקא, וכוחן יפה אף ביחס לשילובו של הקטין במסגרת חינוך בXXX (אליה נרשם ע"י הצדדים קודם לפתיחת ההליך שבפני). אכן, טובתו של הקטין מחייבת שילובו המידי למסגרת חינוך והמציאות הנוכחות בה הקטין אינו פוקד את גן הילדים מנוגדת לחלוטין לטובתו, ברם אין פירושו של דבר כי במחלוקת שהתגלע בין הצדדים במקרה דנן, יש להעדיף את רישומו של הקטין למסגרת חינוך בעיר ר., על פני מסגרת דומה בXXX. גם הטענות בגין הנזקים העלולים להיגרם לקטין כתוצאה מהיעדרותו ממסגרת חינוכית אין בהן כדי לתמוך בטענת המבקשת לפיה טובת הקטין מחייבת העדפת רישומו למסגרת החינוך בעיר ר. דווקא, קל וחומר לעשות כן עוד בטרם החל בירור התובענה לגופה, ובטרם התבקש מינויה של עו"ס לסדרי דין לצורך הגשת תסקיר בסוגיה שבמחלוקת. גם בשיקולי הביטחון שהועלו בבקשה לא מצאתי טעם ראוי המצדיק היעתרות לבקשה. ככל שהמבקשת אכן התגוררה בדירה ללא ממ"ד (וכאמור בכתב התביעה הצהירה כי היא התגוררה בדירה ברח' XXX בעיר XXX אשר התברר כי היא כוללת ממ"ד), אזי ניתן היה לעבור לדירה שכורה אחרת בXXX הכוללת ממ"ד, ואין בעניין זה כדי להצדיק מעבר מקום המגורים לעיר ר. ורישומו של הקטין למסגרת חינוך שם. זאת ועוד; לעת הזו לא שוכנעתי כי טובתו של הקטין מחייבת העדפת ניתוקו מסביבתו המוכרת בXXX ומהמעגל החברתי והמשפחתי המוכר לו, וכי יש להעדיף את העברתו למסגרת חינוך בעיר ר. על כל הקשיים הכרוכים בשילובו במסגרת חדשה. המבקשת לא פירטה בבקשתה די הצורך בדבר מסגרת החינוך הספציפית המוצעת בעיר ר., ולא עלה בידיה להוכיח כי בשקלול טובת הקטין יש להעדיפה על פני מסגרת החינוך בXXX. גם אם אכן דודה של המבקשת מתגורר עם משפחתו בעיר ר., אזי לא הוכח בפני כי יש להעדיף קרבה לקרובי משפחה אלה, על פני מגורים בסמוך לאב ומשפחתו, וכן לאמה של המבקשת המתגוררת אף היא בXXX, וכן לסביבתו הקרובה והמוכרת של הקטין. בשים לב כי הקטין רשום למסגרת חינוך בעיר XXX, סירובה של המבקשת לאפשר את לימודיו שם עד להכרעה בבקשתה מעלה טעם לפגם, ועל פני הדברים המבקשת העדיפה שיקולים הנוגעים לטובתה האישית על פני טובתו של הקטין ופעלה בניגוד לטובתו. לשיטתה, באם לא תינתן הסכמת המשיב ללימודי הקטין בעיר ר., אזי הקטין לא ילמד בכל מסגרת חינוך אחרת, וכתוצאה מגישה זו שוהה הקטין כבר מזה למעלה מחודשיים ימים מחוץ למסגרת חינוכית. אשר על כן, מצאתי להורות כדלקמן: הבקשה להתיר רישום הקטין למסגרת חינוך בעיר ר. נדחית בזאת. הקטין, XXX ת"ז XXX, יחל ביום א' 00.00.2024 את לימודיו בגן ממ"ד "XXX" בXXX. נוכח התוצאה אליה הגעתי, מצאתי לחייב את המבקשת בהוצאות הבקשה בסך של 3,500 ₪. סכום זה ישולם למשיב בתוך 30 יום מהיום אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision21854-10-24	["רמי בז'ה"]	[{"judgment_id": "f45de904-a998-5453-b9ba-cf69aed6fed3", "file_name": "21854-10-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 65359, "extension": "docx", "display_name": "21854-10-24- קובץ מקורי"}]
50da71a8-baf9-5aa8-adce-275da7f4820d	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, סגנית הנשיא השופטת ענת אלפסי: פסק דין שעניינו פירוק שיתוף בין יורשים חלף הליכי בזיון בימ"ש (תמ"ש 20293-07-24)	20293-07-24	2024-12-24	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	<#1#> <#3#> פסק דין הדיון נקבע לבירור עתירת המבקשים למתן צו לפי פקודת ביזיון בית המשפט בגין שימוש שלא כדין בדירה שהיא עיזבון אביהם המנוח של הצדדים. בין הצדדים התנהלו בעבר הליכים רבות של בקשות לצווי הגנה לפחי החוק למניעת אלימות במשפחה. במהלך הדיון הוסבר לצדדים כי קיים קושי משפטי בבירור התובענה כפי שהוגשה. עוד הוסבר כי קיים פתרון משפטי אשר יאפשר לצדדים לסיים את המחלוקות ביניהם בהסכמה ובאופן שבו כל אחד יקבל את המגיע לו. על יסוד דברים אלה הגיעו הצדדים להסכמה האמורה בפרוטוקול ולכן נפסק כדלקמן: ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירה ברחוב א' בעיר ב', הידועה כחלקה 111 בגוש 222. לצורך הערכת שווי הדירה, הערכת שווי שכר הדירה והערכת שווי השיפוץ, אני ממנה כמומחית מטעם בית המשפט את השמאית.... הצדדים ישלמו שכר טרחתה שווה בשווה (כל אחד מארבעת היורשים ישלם 1/4). חוות הדעת תוגש תוך 45 יום וככל הניתן קודם לכן. בתוך 30 יום ממועד קבלת חוות דעת השמאי, האחות תודיע לאחים האם מעוניינת ומסוגלת לרכוש את הדירה תמורת 3/4 מהסכום הקבוע בחוות דעת השמאי בצירוף ההפרש בין דמי השכירות הראויים לבין דמי השיפוץ. להודעתה תצרף אסמכתא לגבי מקור המימון לרבות מכתב כוונות מטעם הבנק למשכנתאות. במידה ולא תודיע כי מעוניינת ומסוגלת לרכוש את חלקם של האחים בדירה, כל אחד מהם יוכל להציע תוך 30 יום מאותו מועד רכישת הדירה בעצמו בצירוף אסמכתא למקור המימון. במידה ואף אחד מהיורשים לא יהיה מעוניין או מסוגל לרכוש את חלקם של האחרים, כי אז תוצע הדירה למכירה למרבה במחיר ובמקרה זה ב"כ הצדדים ימונו ככונסי נכסים. המכירה תתבצע תוך שלושה חודשים למי שיציע את הסכום הגבוה ביותר ויציע את הבטוחות הטובות ביותר. במקרה זה הדירה תפונה תוך שלושה חודשים החובות בגין אחזקת הבית מיום 01.04.23 ואילך ימומנו על ידי האחות שהתגוררה בבית. לגבי התקופה שעד 01.04.23 החובות בגין אחזקת הבית ימומנו על ידי ארבעת היורשים בחלקים שווים ביניהם. במידה והרשויות יידרשו תשלום קנס בגין חריגת בנייה, האחות תישא בהוצאה זו. למען הסדר הטוב מובהר כי כלל ההתכתבויות בין הצדדים יעשו באמצעות עורכי הדין. בכך מסתיים בירור ההליך ולכן ייסגר התיק. פסק הדין ניתן לפרסום במאגרים המשפטיים לאטור הכללים בעניין זה. <#4#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים.	decision20293-07-24	["ענת אלפסי"]	[{"judgment_id": "50da71a8-baf9-5aa8-adce-275da7f4820d", "file_name": "20293-07-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 47877, "extension": "docx", "display_name": "20293-07-24- קובץ מקורי"}]
dad7bc36-dbde-5534-a681-cddd4c795e09	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופט רמי בז'ה: החלטה בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט בעניין אכיפת פס"ד (תלה"מ 36475-04-18)	36475-04-18	2024-02-14	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בפני בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט אשר הגיש המבקש כנגד המשיבה ביום 26/12/2022 בעניין אכיפת פסק הדין אשר ניתן ביום 6/7/2020 ע"י סה"נ כב' השופטת קודלר עיאש במסגרת התיק שבכותרת (להלן: "פסק הדין"). תמצית העובדות הרלוונטיות הצדדים הינם בני זוג לשעבר אשר נישאו זל"ז בתאריך 23/3/1999, והתגרשו בשנת 2002. לצדדים בן משותף, אשר כיום הינו בגיר. ביום 21/10/2002 נחתם בין הצדדים הסכם גירושין שהסדיר את כלל העניינים האישיים והרכושיים ביניהם אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 21/1/2003 בתמ"ש 8520/01 (להלן: "הסכם הגירושין"). במסגרת הסכם הגירושין הועברו למשיבה, ללא תמורה, זכויות המבקש בדירת מגוריהם של הצדדים בXXX (להלן: "הדירה"). מנגד, במסגרת סעיף 6 ב' להסכם הגירושין התחייבה המשיבה להפטיר את המבקש מרישומי ותשלומי המשכנתא שרבצה על הדירה. ביום 22/4/2018, למעלה מ-15 שנה לאחר אישור הסכם הגירושין, הגיש המבקש את התובענה שבכותרת לאכיפת הוראות סעיף 6 ב' להסכם הגירושין במסגרתה טען שהמשיבה לא קיימה את התחייבותה להפטיר אותו מתשלומי ורישומי המשכנתא ועתר לאכיפתה. המשיבה התנגדה לסעד המבוקש, וטענה בין היתר כי המבקש הוא שהפר את ההסכם, לא חתם על המסמכים הנדרשים לצורך העברת הזכויות בדירה ולא שילם את תשלומי המזונות שהושתו עליו, ובשל כך הדירה נמכרה בהליכי כינוס נכסים, ובסופו של דבר המשיבה נותרה ללא הכספים וללא הדירה. ביום 6/7/2020 ניתן ע"י המותב הקודם, כב' סה"נ השופטת קודלר עיאש, פסק דין המקבל את התביעה והדוחה את כלל טענות המשיבה (להלן: "פסק הדין"). בסעיף 14 לפסק הדין נקבע כהאי לישנא: " על הנתבעת למלא אחר הוראות פסה"ד מיום 21.1.2003 ככתבו ולשונו ובכלל זה לדאוג למחיקת שמו של התובע מרישומי המשכנתא בהתאם להתחייבותה ע"פ סעיף 6 ב' להסכם הגירושין ולפסה"ד המאשר את ההסכם... הנתבעת לא יכולה להסתתר כיום מאחורי הטענה כי לא ניתן לבצע את הוראת סעיף 6 ב' להסכם, בנסיבות בהן הנכס נמכר ע"י הבנק הממשכן בהליך של כינוס נכסים ועליה לדאוג למחיקת שמו של התובע מרישומי המשכנתא, בכל דרך, בין אם על דרך של סילוק החוב כלפי הבנק הממשכן ובין אם באמצעות הסדר עם הבנק לתשלום החוב. " ובסעיף 16 לפסק הדין נקבע כלהלן: "לאור כל האמור, התביעה מתקבלת. התובעת תפעל בתוך 60 ימים להסדרת מחיקת שמו של התובע מרישומי המשכנתא בבנק מזרחי טפחות." המשיבה לא השלימה עם תוצאות פסק הדין והגישה ערעור לבית משפט המחוזי (במסגרת עמ"ש 18179-09-20). ערעור זה נדחה בפסק דינו של בית משפט המחוזי ביום 6/1/2021. ביום 26/12/2022 הגיש המבקש את הבקשה שבפני לפי פקודת ביזיון בית המשפט. תגובת המשיבה לבקשה זו הוגשה ביום 23/5/2023. התקיימו בפני שני דיונים בבקשה בתאריכים 28/5/2023 וכן 18/1/2024- במהלכו נשמעו סיכומי הצדדים. להשלמת התמונה יצוין עוד כי בהחלטתי מיום 1/6/2023 ניתנה למשיבה ארכה של 90 יום נוספים לביצוע פסק הדין, תוך שנקבע כי ככל שהמשיבה לא תעשה כן המבקש יהא רשאי לעתור בבקשה מתאימה לחידוש ההליכים בבקשתו לפי פקודת בזיון בית המשפט- ובקשה כנ"ל אכן הוגשה על ידו ביום 6/9/2023 (במסגרת בקשה מס' 25). תמצית טענות הצדדים לטענת המבקש, גם בחלוף למעלה משנתיים ממתן פסק הדין, המשיבה לא קיימה את הוראותיו, ולא פעלה למחיקת שמו מרישומי המשכנתא בבנק מזרחי טפחות, ומטעם זה יש לאכוף אותה לעשות כן בקנס או במאסר בהתאם להוראות סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט. בתגובת המשיבה נטען כי על המבקש לפנות לבית המשפט המחוזי הדן בהליך הפש"ר המתנהל בעניינו, על מנת לקבל היתר לניהול ההליך (ולעניין זה יוער כי אישור כנ"ל הוגש לתיק ביום 31/1/2024 במסגרת בקשה מס' 29). עוד נטען כי יש לדחות את הבקשה אשר כל מטרתה הינה לגרום נזק למשיבה. המשיבה טענה שהדירה נמכרה בהליך כינוס נכסים לאחר שלא יכלה לעמוד בתשלומי המשכנתא מחמת העובדה שהמבקש לא שילם לידיה את דמי המזונות בהם חויב, ואף לאחר מימוש הנכס ע"י הבנק נותרה יתרת חוב בגין המשכנתא שהמשיבה מודה בקיומה ולטענתה חוב זה רשום על שמה. עוד נטען כי המשיבה פועלת לסגירת החוב בסיוע עורך דין מטעמה. מטעמים אלה טענה המשיבה שאין לנקוט כנגדה בהליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט. בסיום תגובתה טענה המשיבה כי יש לאפשר לה שהות נוספות על מנת לפעול לקיום פסק דין. בסיכומיה חזרה המשיבה על טענות אלה, והדגישה כי לטענתה נכון להיום פסק הדין בוצע, ואין חוב של המבקש בתיק ההוצאה לפועל. דיון והכרעה פקודת בזיון בית משפט נועדה לאפשר לבית המשפט לאכוף החלטות שאינן ברות ביצוע באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, וזאת על ידי חיוב בקנס או אף במאסר, עד לציות לצו שניתן (ראו הוראות סעיף 6(1) לפקודה). מטרת הפקודה הינה אכיפת צווים שיפוטיים והוצאתם מן הכוח אל הפועל. תכלית האכיפה הינה צופה פני עתיד והיא לא נועדה "להעניש" את בעל הדין המפר את הצו השיפוטי או לצורך פסיקת פיצוי לצד שכנגד, אלא נועדה להביא לקיום ההחלטות השיפוטיות. על מנת לפעול בהתאם להוראות פקודת בזיון בית המשפט יש להוכיח קיומם של שני תנאים אלה: קיומה של הוראה שיפוטית מחייבת. הפרתה של ההוראה השיפוטית הנ"ל. כפי שיפורט להלן, שוכנעתי כי במקרה שבפני התקיימו התנאים הנדרשים לצורך שימוש בפקודה: בכל הקשור לקיומה של הוראה שיפוטית מחייבת- הוראת פסק הדין הינן ברורות וחד משמעיות, ובמסגרת סעיף 16 לפסק הדין, המשיבה חויבה לפעול בתוך 60 ימים להסדרת מחיקת שמו של המבקש מרישומי המשכנתא בבנק מזרחי טפחות. בכל הקשור להפרתה ההוראה השיפוטית הנ"ל- אין מחלוקת גם כי המשיבה לא פעלה למחיקת שמו של המבקש מרישומי המשכנתא בבנק מזרחי טפחות בתוך 60 יום, כפי שחויבה לעשות בפסק הדין מיום 6/7/2020, וגם כיום בחלוף כשלוש וחצי שנים מאז ניתן פסק הדין, היא טרם פעלה להפטרת המבקש מחוב המשכנתא. כפי שפורט לעיל, בהחלטה מיום 1/6/2023 ניתנה למשיבה ארכה של 90 יום נוספים לצורך ביצוע הוראות פסק הדין. ברם, גם בחלוף ארכה זו המשיבה לא עשתה כן. דהיינו: ההכרעה בבקשה זו נעשית לאחר שהאפשרויות שניתנו למשיבה על ידי בית המשפט ועל ידי המבקש לקיים את ההסכם, לא צלחו. המשיבה טענה בסיכומיה כי יש לראותה כמי שביצעה את התחייבותה עפ"י פסק הדין, בכך שעלה בידיה להגיע להסדר פשרה עם הבנק למשכנתאות במסגרת הליכי הגבייה בלשכת ההוצאה לפועל (ההסכם הוגש לתיק ביום 20/11/2023 במסגרת בקשה מס' 26- להלן: "הסכם הפשרה"). כפי שיפורט להלן, דין טענה זו להידחות. עיון בסכם הפשרה מעלה ששני הצדדים להליך שבפני הינם החייבים בתיק ההוצאה לפועל שפתח כנגדם הבנק למשכנתאות (תיק מס' XXX המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל בXXX). המבקש הינו החייב מס' 1 בתיק הנ"ל, והמשיבה הינה החייבת מס' 2 (ראו האמור בס' 1 להסכם הפשרה). זאת ועוד; מהסכם הפשרה עולה עוד שניתנה הסכמת הבנק למשכנתאות להעמיד את סכום החוב הכולל על הסך של 180,000 ₪, וכן הוסכם שסכום זה ישולם ע"י המשיבה ב-90 תשלומים שווים ורצופים. עפ"י הוראות הסכם הפשרה שהוצג, המשיבה תסיים לפרוע את החוב רק בעוד כ-7.5 שנים. בסעיף 6 להסכם הפשרה נקבע מפורשות כי רק תשלום מלוא סכום הפשרה (בתום 7.5 שנים כנ"ל) יהווה פירעון סופי ומוחלט של חובם של הצדדים, ורק בכפוף לביצוע התשלום המלא תיק ההוצאה לפועל ייסגר. דהיינו: עד לפירעון החוב המוסכם במלואו (הסך של 180,000 ₪ הנ"ל), המבקש ימשיך להופיע כחייב מס' 1 בתיק ההוצאה לפועל הנ"ל, והחוב כנגדו יימחק רק בתום ביצוע 90 התשלומים כנ"ל- בעוד כ- 7.5 שנים. בנסיבות אלה אני קובע שלא ניתן לראות בהסכם הפשרה שהוצג בגדר ביצוע הוראות פסק הדין כיום, והנכון הוא כי נכון להיום קיים תיק הוצאה לפועל פתוח כנגד המבקש בגין חוב המשכנתא. במסגרת סיכומיה טענה המשיבה בנוסף כי בפסק הדין נקבע שעליה למחוק את שמו של המבקש מרישומי המשכנתא, ברם היות והדירה נמכרה בהליכי כינוס נכסים, אין כל משכנתא אלא תיק הוצאה לפועל שפתח הבנק לגביית יתרת החוב שנותרה לאחר מימוש הנכס. עוד נטען כי הנכס מומש בשל הפרת ההסכם ע"י המבקש בכך שלא שילם את תשלומי המזונות. טענות דומות נדחו ע"י המותב הקודם במסגרת פסק הדין, ולא ניתן לשוב ולהעלותה כעת במסגרת הבקשה שבפני. בית המשפט קבע מפורשות בסעיף 14 לפסק הדין שאין לקבל את טענת המשיבה לפיה לא ניתן לבצע את הוראות פסק הדין מחמת מימוש הדירה בהליכי כינוס נכסים, וכן קבע כי על המשיבה למחוק את שמו של המבקש מרישומי המשכנתא, וזאת לרבות באופן בו המשיבה תסלק את חוב לבנק, או תגיע להסדר עם הבנק לתשלום החוב, וכהאי לישנא: "הנתבעת לא יכולה להסתתר כיום מאחורי הטענה כי לא ניתן לבצע את הוראת סעיף 6 ב' להסכם, בנסיבות בהן הנכס נמכר ע"י הבנק הממשכן בהליך של כינוס נכסים ועליה לדאוג למחיקת שמו של התובע מרישומי המשכנתא, בכל דרך, בין אם על דרך של סילוק החוב כלפי הבנק הממשכן ובין אם באמצעות הסדר עם הבנק לתשלום החוב. " ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור שהגישה המשיבה על פסק הדין נקבע כלהלן: " בית המשפט לענייני משפחה דחה אחת לאחת את הטענות שהעלתה המערערת כנגד אכיפת סעיף זה שבהסכם עליה ולא נמצא כי יש בפיה נימוק משכנע מדוע לא לקיים את התחייבויותיה. אין בהסכם תנאי המשלב את חובות המשיב לשלם מזונות לילד של בני הזוג עם החובה הבלתי מותנית של המערערת להסיר את המשיב מהמשכנתא. יוער גם שסכום המזונות נפסק בפועל כשנתיים לאחר אישור ההסכם כאשר אותה עת בכל אמת מידה סבירה כבר הייתה צריכה המערערת לקיים את חיובה היא ולא יכלה לאחר שנים להעלות טענה שלא עשתה כן משום שהמשיב פיגר או חדל בתשלום המזונות. יתר טענות המערערת קיבלו ביטוי ודיון בפסק הדין מושא הערעור ולא נמצא כי יש בהן ממש. כאשר לא הוצגה הגנה משכנעת כנגד הטענה כי יש לאכוף קיומו של סעיף ברור ומפורש בהסכם שאושר וקיבל תוקף בדין קבע בית המשפט כי יש לאוכפו על המערערת." בנסיבות אלה מצאתי לדחות גם טענות אלה. לאחר עיון בכלל החומר המונח בפני שוכנעתי כי ללא נקיטת סעדים על פי פקודת בזיון בית משפט לא ניתן יהיה לאכוף את התחייבויותיה של המשיבה כלפי המבקש, וכי ללא נקיטת הליכים אלה, יימצא המבקש בפני שוקת שבורה ופסק הדין לא יקוים. מאז אושר הסכם הגירושין המקורי בו נקבע כי על המשיבה להפטיר את המבקש מחיובי המשכנתא חלפו למעלה מ-21 שנה. מאז ניתן פסק הדין בתביעה לביצוע ההסכם הנ"ל חלפו עוד כשלוש וחצי שנים. גם הארכה הנוספת שניתנה למשיבה לצורך ביצוע פסק הדין בהחלטתי מיום 1/6/2023 לא הועילה, ובפועל המשיבה לא ביצעה את המוטל עליה עד למועד כתיבת שורות אלה. אשר על כן ומכל הנימוקים לעיל, דין הבקשה להתקבל. ברם, בכך לא די, אלא יש לקבוע את הסנקציה שתוטל על המשיבה ע"פ הוראות פקודת בזיון בית המשפט. לעניין זה נקבע בפסיקה כי כאשר ביהמ"ש בוחן את הסנקציה שתקבע כנ"ל עליו: "..."לתפור" את הסנקציה בזהירות הראויה בהתחשב בנסיבות שעל הפרק. כמו כל החלטה שיפוטית אחרת, גם בעניין התגובה השיפוטית במסגרת הליכי ביזיון, הסנקציה צריכה להיות סבירה ומידתית (ראו גולדשטיין, דרכי אכיפת הוראות לא כספיות, בעמ' 183). על בית המשפט לבחון האם הטלת סנקציה "על תנאי" די יהיה בה, בנסיבות העניין, להשיג את מטרות האכיפה. עליו לציית להוראותיו של חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו, ולעמוד על המשמר מפני פגיעה לא נאותה בקניינו של מפר פסק הדין לצד שמירה נאותה על זכויותיו של הנהנה ממנו ..." (ע"פ 5177/03 שמואל מור נ' דנציגר-משק פרחים "דן" ואח', פ"ד נח(4), 184)) לטעמי, השתת קנס כספי לקופת אוצר המדינה בסכום גבוה מהראוי, עלולה להביא למצב בו המשיבה לא תעמוד בתשלומים שעליה לשלם לבנק למשכנתאות בהתאם להסכם הפשרה, ועניין זה בוודאי אינו עולה בקנה אחד עם אכיפתו וביצועו של פסק הדין וכן עם האינטרסים של המבקש כי החוב הנ"ל ייפרע במלואו. על כן, אני סבור כי איזון ראוי ומידתי של כל האינטרסים הקיימים בנדון יבוא על פתרונו באם המשיבה תחויב בתשלום קנס חודשי בסך של 350 ₪ בגין כל חודש נוסף בו היא לא תקיים את הוראות פסק הדין בכל הקשור להפטרתו של המבקש מחוב המשכנתא. אשר על כן, מצאתי לקבל את בקשתו של המבקש והנני קובע כי כל הפרה עתידית של המשיבה, החל מיום 1/3/2024 ואילך, ואי פעולתה להפטיר את המבקש מחוב המשכנתא כפי שנקבע בפסק הדין, תחייב את המשיבה בתשלום הוצאות לקופת אוצר המדינה בסך של 350 ₪ לחודש, וזאת עד אשר המשיבה תפעל למילוי כלל התחייבויותיה על פי פסק הדין וכנ"ל. באשר להוצאות ההליך- הליך בזיון בימ"ש דרש משאבים מרובים הן מבית המשפט והן מהצדדים. הוגשו בפני כתבי טענות וכן מספר לא מבוטל של בקשות, התקיימו בפני שני דיונים ונשמעו סיכומים בעל פה. בנסיבות הללו המבקש זכאי להוצאותיו ובאופן שישקף את היקפו של ההליך הנ"ל. על כן המשיבה תישא בהוצאותיו של המבקש בהליך זה בסך של 7,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. המזכירות תמציא החלטתי לצדדים ותסגור את הבקשה. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision36475-04-18b	["רמי בז'ה"]	[{"judgment_id": "dad7bc36-dbde-5534-a681-cddd4c795e09", "file_name": "36475-04-18.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 66362, "extension": "docx", "display_name": "36475-04-18- קובץ מקורי"}]
581db895-e53e-55c1-9192-f7bf6e7e57b3	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופט רמי בז'ה: החלטה בעניין מינוי אפוטרופוס (א"פ 5803-05-22)	05803-05-22	2024-03-21	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	לפני בקשה למינוי המבקש, מר מ.ס (להלן: "המבקש") כאפוטרופוס על ענייניו הרכושיים של אחיו, י.ס (להלן: " מר י.ס"). רקע ועובדות שאינן במחלוקת מר י.ס, יליד 1964, נשוי למשיבה 1, הגב' ר.ס (להלן: "הגב' ר.ס או/ו "האישה"") ולהם שלושה ילדים כאשר הבת הגדולה, המשיבה 2, בגירה (להלן: "הבת הבגירה"), ושני ילדים קטינים נוספים אשר שוהים במסגרות חוץ ביתיות על פי צו חוק נוער. מר י.ס מוכר למוסד לביטוח הלאומי כנכה על רקע מוגבלות שכלית וקשיי תפקוד ועל פי הערכה פסיכיאטרית מאובחן עם ירידה קוגניטיבית ותפקוד חלקי. ביום 3/5/22 הגיש המבקש בקשה למנותו כאפוטרופוס על ענייניו הרכושיים של מר י.ס. תסקיר עו"ס לסדרי דין הוגש לתיק ביום 31/10/22. מהתסקיר עולה שהמשפחה מוכרת לשירותי הרווחה וכן קיימת מורכבות משפחתית בכל הנוגע לניהול הכספים והעניינים הכלכליים כאשר ישנם קשיים ביחסים בין מר י.ס לאשתו, אף היא בעלת נכות נפשית, ומורכבות ביחסיו עם בתו הגדולה. כן עולה כי המבקש אשר מונה כמנהל עזבון על פי צוואת אביהם שעל פיה מר י.ס הינו יורש ביחד עם אח נוסף (שגם הוא מתמודד עם מוגבלות שכלית), וכעת ישנו הצורך בטיפול בענייני הירושה. עוד עולה מהתסקיר כי למר י.ס ולאשתו הכנסות בסך של כ -20,500 ₪ נטו לחודש כאשר לאורך השנים לגב' ר.ס שליטה בלעדית בכספים אלו והיא אחראית הבלעדית לניהול ענייניהם הכלכליים של בני הזוג. מהתסקיר עלה שהתנהלותה זו הינה כושלת וכתוצאה מכך המשפחה צברה חובות רבים ואף ננקטו כנגדם הליכי גבייה בלשכת הוצאה לפועל. כן ציין העו"ס שהגב' ר.ס פועלת בחוסר שקיפות אודות העניינים הכלכליים של הזוג ועולה חשש כבד לניצול כספי של מר י.ס בידיה. עוד תואר כי מר י.ס הביע את הסכמתו למינוי המבוקש וצוין כי הוא סומך על המבקש שיטפל בענייניו. אשר על כן, המליץ העו"ס, על מינוי המבקש כאפוטרופוס על ענייניו הרכושיים של מר י.ס. ביום 7/12/22 הוגשה עמדת ב"כ היועמ"ש (לאחר ששוחחה עם עורך התסקיר וניתנה הסכמתו) המאמצת ההמלצה בדבר מינוי המבקש כאפוטרופוס זמני על ענייניו הרכושיים של מר י.ס לתקופה של שנה וכן על מינוי אפוטרופוס לדין שיחקור לעומק את ענייניו של מר י.ס ולאחר מכן, יישקל הצורך בקיום הדיון. ביום 28/2/23, לאחר שהמשיבות 1-2 לא הגישו התייחסותם לתסקיר ולתגובת ב"כ היועמ"ש במועד, הוריתי על קביעת דיון במעמד הצדדים. ביום 22/3/23 התקיים דיון במעמד הצדדים, העו"ס לסדרי וכן בנוכחותו של מר י.ס בעצמו. במסגרת הדיון טען בא כח המבקש כי יש להידרש גם לעניין מינוי אפוטרופוס לעניינים הרפואיים והאישיים של מר י.ס בשל מצבו כעולה מהתסקיר שהונח בפני. העו"ס עורך התסקיר, מר אלכס פודוליץ', חזר במהלך הדיון על המפורט בתסקירו כאשר ציין בנוסף כי הוא סבור שבמקרה זה נכון למנות את המבקש כתומך בקבלת החלטות לעניינים הרפואיים והאישיים של מר י.ס. ב"כ היועמ"ש תמכה בעמדת העו"ס לפיה לאור המורכבות המשפחתית והניצול הכלכלי על ידי גב' ר.ס יש למנות את המבקש כאפוטרופוס לענייניים הרכושיים, וכתומך בקבלת החלטות בענייניו הרפואיים של מר י.ס. מר י.ס שיתף בדיון שהכנסותיו מופקדות בחשבון האישה וכאשר הוא נדרש לכספים הוא פונה אליה וכך לדבריו "הכסף שיש לי נותנת לי ר.ס, כדי שיהיה לי כסף אני פונה אליה, אם יש לה כסף היא נותנת לי". עוד השיב מר י.ס לשאלת בית המשפט כי הוא אינו מרגיש שיש לו את כל מה שהוא צריך ונזקק. בנוגע לבקשת אחיו למינוי האפוטרופוס השיב כלהלן : "...אם אעשה את הדבר הזה, אני מפחד מדבר אחד, לאבד את ר.ס, היא כבר אמרה לי את זה, שזה יקרה... אין לי מה לחיות אם כך". מנגד, טענה האישה, כי היא מתנגדת לבקשה והכחישה המתואר בתסקיר העו"ס שעה שלדבריה היא דואגת לעניינים הכלכליים והמשפחתיים וכן כפי שתיארה כלשונה.ף "אני מביאה לי.ס מדי פעם כסף" . דיון והכרעה סעיף 33 (א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות") קובע את המקרים בהם בית משפט רשאי למנות אפוטרופוס בין היתר "...לאדם אחר שאינו יכול , דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לענייניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו...". במינוי אפוטרופוס לאדם קיימת פגיעה משמעותית בכבודו ובחירותו של האדם, באופן השולל ומצמצם את זכותו לממש את רצונו החופשי. לנוכח הפגיעה המובנית בזכותו הבסיסית של האדם, על בית המשפט לנהוג ברגישות ובכובד ראש בבואו לבחון מינוי האפוטרופוס בתוך רגישות, ובחינה של אלטרנטיבות פוגעניות פחות. על בית המשפט לאזן בין זכויות היסוד של האדם לו מבקשים למנות אפוטרופוס, הן הזכות לכבוד וחירות לאפשר לאדם לנהוג על פי חירותו וללא התערבות של המדינה, ומנגד, חובת המדינה להגן על האדם ולשמור על בריאותו ושלמות גופו. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכלל החומר המצוי בפני, ולאחר ששמעתי באריכות עמדותיהם של הצדדים בדיון שהתקיים בפני, לרבות שמיעתו של מר י.ס עצמו וכן עמדתה של אשתו הגב' ר.ס, השתכנעתי כי מצבו של מר י.ס אכן מצדיק מינוי אפוטרופוס לענייניו הרכושיים והן למינוי תומך בקבלת החלטות לענייניו הרפואיים והאישיים, ומנגד לא מצאתי כי יש ממש בטעמי ההתנגדות שהעלתה הגב' ר.ס. מהתשתית העובדתית שהונחה בפניי, התרשמתי כאמור בתסקיר העו"ס שמצבו של מר י.ס כיום אכן הינו בכי רע, והוא נתון לניצול, הזנחה ואף למניפולציות מצד אשתו, עד לכדי מצב הפוגע בזכויות יסוד בסיסיות שלו, לרבות הזכות לכבוד והזכות לחירות ולהתנהלות תקינה של חייו. גם בדיון שהתקיים בפני היום התרשמתי שמר י.ס אכן נתון למרותה של אשתו המנהלת את כלל ענייניהם הכספיים של בני הזוג באופן בלעדי אשר אינו מאפשר למר י.ס ולו קיום מינימלי. שוכנעתי כי מפאת מצבו של מר י.ס, יכולתו הקוגניטיבית המוגבלת כעולה מהמסמכים והאסמכתאות שהוצגו בפני, וצירוף הנסיבות הקיימות, אין לו את היכולת והכלים להתמודד עם הגב' ר.ס, דרישותיה ותכתיביה. כתוצאה מכך לא מתאפשר לו להתקיים באופן בסיסי ובכבוד וזאת שעה שענייניו הרכושיים מטופלים באופן שלא מיטיב עימו (בלשון המעטה). דברים אלה אוששו גם מדבריה של הגב' ר.ס עצמה אשר אישרה במהלך הדיון כי היא אכן מנהלת לבדה את העניינים הכספיים וכראות עיניה, לרבות הכנסותיו של מר י.ס, ומעבירה לו כספים רק ככל ויש לה אפשרות לעשות כן וכדבריה: "אם אין לי ביד כסף גם לו אין כסף" (ראו: פרוטוקול הדיון בעמ' 4 שורות 8-9). לא מצאתי כי טעמי ההתנגדות שהעלתה הגב' ר.ס יש בהם ממש באופן המצדיק דחיית הבקשה. עיקר טענותיה היו כי לצדדים יש שני ילדים קטינים וילד נוסף על סף הבגרות, ולטענתה באם המבקש ימונה כאפוטרופוס על מר י.ס "לא יראה שקל", וכן טענה כי משפחתו של מר י.ס "לא סבלו אותה" ואף מטעם זה התנגדה למינוי. הגב' ר.ס לא חלקה על מצבו של מר י.ס ולא טענה שאין צורך במינוי במקרה זה. עיקר טענותיה נסובו סביב היחסים המשפחתיים בינה ובין אחיו של מר י.ס, וכן בעניין הצורך לממן הוצאות של ילדיהם הקטינים של הצדדים. בכלל נסיבות העניין לא מצאתי ממש בטענות אלה : ראשית : בכל הכבוד, היחסים המשפחתיים בין הגב' ר.ס ובין אחיו של מר י.ס אינם מעלים ואינם מורידים לעניין הצורך במינוי האפוטרופוס. שנית : הטענות לפיהן המבקש לא יעביר למר י.ס כספים ויפעל בניגוד לטובתו נאמרו מן הפה ולחוץ והן לא נתמכו בכל אסמכתא או ראיה. לא זו אף זו , מכלל החומר המצוי בפני לרבות תסקיר העו"ס ומפגשי עם הצדדים במהלך הדיון שהתקיים בפני היום, התרשמתי לטובה ממחויבותם ומסירותם של האחים ביחס לי.ס, ולא עולה כל חשש שהמבקש לא יפעל כמצופה במסגרת תפקידו- ההפך הוא הנכון. שלישית: כעולה מתסקיר העו"ס, ילדיהם הקטינים של בני הזוג הוצאו למסגרות חוץ ביתיות בצו עפ"י חוק הנוער טיפול והשגחה, וזאת מפאת חוסר תפקוד של בני הזוג והזנחה קשה. הגב' ר.ס לא הציגה כל אסמכתאות בגין הוצאות שבני הזוג נדרשים לשלם בגין הקטינים כיום, ובכל מקרה, עניין זה אינו יכול להוות שיקול לצורך ההכרעה בבקשה שבפני, שעה שאין מחלוקת שמר י.ס אכן אינו מסוגל לטפל בענייניו הרכושיים בעצמו והוא זקוק למינוי אפוטרופוס. רביעית : גם הטענה לקיומם של חובות, בכל הכבוד, אינה יכולה להוות שיקול רלוונטי אלא ההפך מכך. החובות נוצרו כתוצאה מהתנהלות כלכלית כושלת של הצדדים, וזאת בשים לב לגובה הכנסותיהם החודשיות ביחס להוצאות הצפויות- התנהלות אשר אין מחלוקת שמר י.ס לא נטל בה חלק פעיל. כחלק מחובותיו יהא על האפוטרופוס להידרש גם לסוגיית החובות והתשלומים השוטפים, ברם הדבר אינו מהווה עילה אשר יש בה לייתר את המינוי. המשיבה 2, הגב' ד.ס לא טרחה להתייצב לדיון שהתקיים בפני היום חרף האמור בהחלטתי מיום 28/2/23, ובנסיבות אלה, ובהיעדר כל עמדה מטעמה, לא מצאתי להידרש לעמדתה שהובאה מפיה של אמה- הגב' ר.ס. כפי שפורט לעיל, בתסקיר העו"ס אשר הונח בפני צוין מפורשות כי מר י.ס מסכים למינויו של המבקש כאפוטרופוס על ענייניו הרכושיים. במהלך הדיון שהתקיים בפני היום, מר י.ס אישר כי אכן כספו והכנסותיו מעוברים לידי אשתו הגב' ר.ס ולדבריו "היא משלמת כל מה שצריך" (שם בעמ' 6 שורה 33). כמו כן אישר מר י.ס כי אין לו גישה עצמאית לכספו וכי הוא תלוי לחלוטין בגב' ר.ס לעניין זה, וכי בעת שהוא פונה אליה לקבל כסף נאמר לו שעליו לחכות "וכאשר יהיה לה היא תיתן" (שם בעמ' 7 שורות 14-15). מדבריו עולה כי הוא אכן חושש מפניה של הגב' ר.ס ומהשלכות המינוי על יחסיהם הזוגיים לאור דברים מפורשים שאמרה לו הגב' ר.ס בהקשר זה, ברם לטעמי דבריו אלו רק מחזקים את הצורך במינוי. אשר על כן, ועל יסוד כלל החומר המצוי בפני, ולאחר ששמעתי גם את מר י.ס בעצמו והתרשמתי כי הוא מסוגל להבין בדבר וניתן לברר את דעתו, מצאתי להיעתר לבקשה ולהורות על מינויו של המבקש כאפוטרופוס על ענייניו הרכושיים של המבקש כמבוקש. צו המינוי הקבוע ייחתם בנפרד. כמו כן, ובשים לב להוראות סעיף 67(ב) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, מצאתי להיעתר לבקשת ב"כ היועמ"ש למינויו של המבקש כתומך בקבלת החלטות למר י.ס, בכל הקשור לענייניו האישיים והרפואיים, וזאת לתקופה של שנה מהיום. תפקידיו של המבקש כתומך בקבלת החלטות למבקש בעניינים אלו יהיו כלהלן: לסייע למר י.ס לקבל מידע מכל גוף. לסייע למר י.ס בהבנת המידע הנדרש לו לשם קבלת החלטות, לרבות החלופות האפשריות והשלכותיהן ולהסביר לו את כל אלה בשפה פשוטה וברורה המובנת לו ותוך שימוש באמצעי עזר שברשותו ובכל דרך אפשרית הסבירה בנסיבות העניין. לסייע למר י.ס במימוש החלטותיו ובמיצוי זכויותיו, לרבות סיוע בביטוי החלטותיו כלפי צדדים שלישיים. לשם ביצוע תפקידיו כמפורט לעיל, סמכויותיו של המבקש כתומך בקבלת החלטות כנ"ל יהיו כלהלן: לפנות לכל גורם ולקבל מידע בשמו של מר י.ס. לסייע למר י.ס בביטוי רצונותיו והחלטותיו כלפי צדדים שלישיים. לבצע בשמו של מר י.ס, לבקשתו, פעולות לשם מימוש החלטותיו ומיצוי זכויותיו. בכך מסתיים בירורה של הבקשה שבכותרת. המזכירות תמציא העתק החלטתי לצדדים ותסגור את התיק. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision5803-05-22	["רמי בז'ה"]	[{"judgment_id": "581db895-e53e-55c1-9192-f7bf6e7e57b3", "file_name": "5803-05-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 55963, "extension": "docx", "display_name": "5803-05-22- קובץ מקורי"}]
155e0ad9-cff5-5797-aa76-1d208c202cb0	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופט רמי בז'ה: החלטה בבקשה לסילוק על הסף של תביעת התנגדות שהגיש משיב לקיום צוואה (ת"ע 47272-05-23)	47272-05-23	2025-01-25	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בעניין: עזבון המנוחה XXX ז"ל (להלן: "המנוחה") בפני בקשה לסילוק על הסף של תביעת ההתנגדות שהגיש המשיב לקיום צוואת המנוחה מיום 1/12/2016. לטענת המבקשת מדינת ישראל אינה הפורום הנאות לקיום הדיון בהתנגדות הנ"ל, ולשיטתה הסמכות לדון בה אינה נתונה לבית המשפט זה אלא לבית המשפט בדנמרק. המנוחה הייתה בעת פטירתה אלמנה ותושבת העיר XXX בדנמרק. המנוחה השאירה אחריה שתי צוואות: צוואה ראשונה מיום 28/1/16 (להלן: "הצוואה המוקדמת"), וצוואה שנייה מיום 1/12/16 (להלן: "הצוואה המאוחרת"). המשיב, אחיינה של המנוחה המתגורר בישראל, הגיש לרשם לענייני ירושה בקשה לקיום הצוואה המוקדמת (ת"ע 55639-03-21). בהמשך לכך, המבקשת, בתה המאומצת של המנוחה המתגוררת בדנמרק, הגישה בבית המשפט בדנמרק בקשה לקיום הצוואה המאוחרת, ולטענתה הצוואה קוימה ע"י הרשויות בדנמרק ואף מונה מנהל עיזבון. כמו כן הגישה המבקשת, לרשם לענייני ירושה בבאר שבע, בקשה לקיום הצוואה המאוחרת (ת"ע 53297-08-22) וכן בקשה למינוי מנהל עיזבון (ת"ע 53318-08-22). בנוסף הגישה המבקשת גם התנגדות מטעמה לבקשה לקיום הצוואה המוקדמת שהגיש המשיב (ת"ע 61755-02-23). עד כה התקיימו בפני שלושה קדמי משפט בהליכים השונים שבין הצדדים (בתאריכים 22/3/23, 5/7/23, וכן 24/12/23). ביום 24/1/24 (כחודש לאחר קיום קדם המשפט השלישי כנ"ל) הגישה המבקשת את הבקשה שבנדוננו, במסגרתה עתרה להורות על סילוקה על הסף של ההתנגדות שהגיש המשיב לקיום הצוואה המאוחרת, וזאת מחמת פורום לא נאות. תגובת המשיב לבקשה זו הוגשה ביום 7/2/24, ותשובת המבקשת הוגשה ביום 22/2/24- ומכאן החלטה זו. לטענת המבקשת יש להורות על סילוקה על הסף של ההתנגדות לקיום צוואה המאוחרת שהגיש המשיב, וזאת מחמת טענת פורום לא נאות שהעלתה, ולפיה בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בהתנגדות שהגיש המשיב לקיום הצוואה המאוחרת, אלא בית המשפט בדנמרק. לטענתה יישום מבחן מירב הזיקות שנקבע בפסיקה וכן נוכח קיומו של הליך תלוי ועומד בדנמרק, יש להיעתר לבקשה ולהורות על סילוק על הסף של ההתנגדות שהוגשה מטעם המשיב לקיום הצוואה המאוחרת. לטענת המשיב דין הבקשה להידחות. זאת הן מחמת השיהוי שחל בהגשתה לטענתו, והן מחמת העובדה שלא רק שהמבקשת לא כפרה בסמכותו של בית המשפט בישראל/הרשם לענייני ירושה, אלא שהיא עצמה הגישה בישראל בקשה לקיום הצוואה המאוחרת ובכך העניקה בעצמה סמכות לבית המשפט בישראל, ובנוסף גם עתרה למנות את באת כוחה כמנהלת עיזבונה של המנוחה וכן ביקשה למנות מומחה לדין הזר וקבלת סעדים נוספים. סעיף 136 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, שעניינו סמכות השיפוט של בתי משפט בישראל בענייני ירושה, קובע שבית בית משפט בישראל מוסמך לדון בירושתו של כל אדם שמקום מושבו בעת מותו היה בישראל, או שהתגורר מחוץ לגבולות ישראל ברם הניח נכסים בישראל. בנדוננו אין חולק שהמנוחה ניהלה חשבונות בסניפי בנקים בישראל מזה שנים רבות- כך שבהתאם להוראות סעיף 136 הנ"ל, בית משפט זה מוסמך לדון בענייני הירושה של המנוחה. משנקבע כי בית המשפט מוסמך לדון בתובענות שהונחו לפתחו, קמה לו חובה לעשות שימוש בסמכות זו. יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם רשאי בית המשפט שלא להפעיל את סמכותו זו. בין המקרים הללו נמנית דוקטרינת הפורום הלא נאות אליה הפנתה המבקשת, על פיה בית המשפט רשאי לקבוע כי הוא אינו הפורום המתאים לדון בתובענה וקיים פורום זר המתאים לעשות כן. בתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, נקבע שטענת פורום לא נאות יש להעלות בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת כתב התביעה, ומקום בו לא העלה בעל דין טענות אלה במועד כאמור, רשאי בית המשפט לפסוק הוצאות לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה. לעניין זה יצוין כי עוד קודם להתקנת תקנות אלו, התחזקה בפסיקה המגמה שלא להיזקק לטענת העדר סמכות עניינית הנטענת באיחור. אין ולא יכולה להיות מחלוקת שבמקרה שבפני המבקשת העלתה את טענת הפורום הלא נאות רק ביום 24/1/24, שעה שהתנגדות המבקש לקיום הצוואה המאוחרת הוגשה ביום 18/5/23, ולאחר שהתקיימו בבית המשפט שני קדמי משפט (מעבר לדיון שהתקיים קודם להגשת ההתנגדות הנ"ל). המבקשת עצמה הפנתה בבקשתה להוראות תקנה 29 הנ"ל, ברם הוסיפה וטענה שכעולה מספרו של המלומד השופט א. גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה 13, 2020 בעמ' 88, ניתן להעלות טענת פורום לא נאות עד לישיבה הראשונה של שמיעת הראיות- מועד שטרם חלף במקרה זה, ועל כן לשיטתה לא חל שיהוי בהגשת בקשתה. ברם, הנכון הוא שההחרגה שהוזכרה בספרו של המלומד השופט גורן הנ"ל, מתייחסת להעלאת טענת חוסר סמכות עניינית במקרה שבו קיימת סמכות ייחודית של ערכאה שיפוטית מחוץ למערכת בתי המשפט- ורק במקרה כזה ניתן להעלות טענת פורום לא נאות עד לישיבת ההוכחות, וכהאי לישנא: " העלאת טענת "פורום לא נאות"- הוראות תקנה 29 לתקנות התשע"ט (התקנות החדשות)- בעל דין יעלה טענת חוסר סמכות או פורום בלתי נאות בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת כתב התביעה; אם טענת חוסר הסמכות העניינית נוגעת לסמכות ייחודית של ערכאה או טריבונל מחוץ למערכת בתי המשפט, ניתן להעלות טענה כאמור עד לישיבה הראשונה של שמיעת הראיות." (שם, בעמ' 88) במקרה שבפני כלל אין מדובר בבקשה לסילוק על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, אלא בבקשה לסילוק על הסף בשל טענת פורום לא נאות. המבקשת כלל לא טענה (קל וחומר הוכיחה) שקיימת סמכות ייחודית לערכאה או טריבונל מחוץ למערכת בתי המשפט כנ"ל. דהיינו: הנכון הוא שהיה על המבקשת להעלות את טענת הפורום הלא נאות בהזדמנות הראשונה, וזאת לא עשתה. זאת ועוד; בסעיף 46 לתגובה שהוגשה מטעמה ביום 1/6/23 להתנגדות לקיום הצוואה המאוחרת, העלתה המבקשת אפשרות שההתנגדות לקיום הצוואה המאוחרת תתברר בבית משפט זה. המסקנה העולה מכך הינה שהבקשה לסילוק על הסף שבפני הוגשה באיחור, וניתן להורות על דחייתה כבר מטעם זה. למעלה מן הצורך אתייחס גם לטענות שהעלתה המבקשת לגופן. הנטל להוכיח שבית המשפט אינו הפורום הנאות לדון בתביעה שהונחה בפניו מוטל על שכמו של הנתבע, ועליו לשכנע את בית המשפט, שהמאזן נוטה בבירור ובאופן משמעותי לעבר הפורום הזר (ראו לעניין זה: 45/90 עבאדה נ' עבאדה, פ"ד מח(2) 77, 84-82 (1994)). עוד נקבע בפסיקה שכיום, בעקבות הקידמה והתפתחות אמצעי התחבורה והתקשורת המודרניים והפחתת חוסר הנוחות הכרוך בניהול הליך משפטי במדינה מרוחקת עקב כך, יש לצמצם את המקרים בהם ייעתר בית המשפט לטענת פורום לא נאות (ראו לעניין זה רע"א 2737/08 אורי ארבל נ' TUI AG. [פורסם בנבו] ( ניתן ביום 29.1.09), ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכניות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics ltd, [פורסם בנבו] 4/9/07, רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co ואח', פ"ד נב(1) 109). במקרה הנדון, המבקשת בעצמה הגישה את הבקשה לקיום הצוואה המאוחרת, נשוא ההתנגדות שהגיש המשיב, לרשם לענייני ירושה בישראל. במצב דברים זה, ומשהמבקשת עצמה פנתה לערכאה שיפוטית בישראל בקשר לצוואתה המאוחרת של המנוחה, היא מנועה ומושתקת מלהעלות כל טענה לפיה בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בענייני הצוואה המאוחרת. משהמבקשת סברה שטענת הפורום הלא נאות אינה מונעת ממנה מלהגיש בקשה לקיום צוואתה המאוחרת של המנוחה לרשם לענייני ירושה בישראל, אזי ברי גם כי אין מניעה שהמשיב יגיש התנגדות מטעמו לבקשה זו במסגרת ההליכים המתנהלים בישראל. יש להפעיל ולעשות שימוש בטענה של פורום לא נאות בתום לב ובניקיון כפיים (ראו תמ"ש 17716-06-11 ש.מ ואח' נ' נ.ק ואח' [פורסם בנבו]), וזאת בהיותו של עקרון תום הלב עקרון יסוד בשיטת משפטנו אשר ממנו נגזרת חובת תום הלב הדיונית האוסרת על שימוש לרעה בהליכי משפט. סבורני כי בנסיבות נדוננו, כאשר המבקשת עצמה פנתה בבקשה לקיום הצוואה המאוחרת לטריבונל שיפוטי בישראל, הטענה שהעלתה לפיה הפורום הנאות לדון בהתנגדות לקיום צוואה זו הינו בית המשפט בדנמרק, הינה בכלל נסיבות העניין, מחוסרת תום לב. המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הפורום אינו נאות ושהמאזן נוטה בבירור ובמובהק לפורום הזר. זאת משהמשיב הינו תושב ישראל, ובשים לב שלמנוחה היתה זיקה לישראל כאשר היו לה כספים נכבדים בארץ בחשבונות בבנקים שנפתחו לפני שנים רבות, ובנוסף היא גם ערכה את צוואתה המוקדמת בישראל. גם לעובדה שעיזבון המנוחה כולל נכסים המצויים בישראל (חשבונות הבנק כאמור לעיל) השלכה נוספת על הפורום הנאות שכן, את פסק הדין שיינתן בסוגיית הצוואה שתקוים, יהיה על הצדדים לאכוף בישראל וכבר נקבע בפסיקה שאפשרות אכיפת פסק הדין מהווה שיקול לגיטימי בבחירת הפורום הנאות (ראו לעניין זה ע"א 74/83 חיים סארפסאדה ראד נ' יעקב חי, פ"ד מ(2) 141). לעניין זה יצוין עוד כי המבקשת לא פירטה דבר לגבי נכסי העיזבון המצויים בדנמרק והיקפם ביחס לנכסי העיזבון המצויים בישראל, וגם הימנעות זו פועלת לחובתה. לא ניתן להתעלם מכך שגם הדין החל על התיק יכול להיות שיקול בקביעת הפורום הנאות. ברם, במקרה דנן אין מחלוקת שהדין החל על ירושת המנוחה הינו הדין הדני, כך שהדיון בסוגיית קיום הצוואה המאוחרת ו/או ביטולה ייעשה בהתאם לדין הזר הנ"ל על כל המשתמע מכך. ברי שאין בעצם מתן צו קיום צוואה, שהינו צו הצהרתי, משום התערבות בריבונותה של מדינת דנמרק או כל מדינה אחת שבה מצויים נכסי עזבון המנוחה. גם ביחס לצפיות הצדדים נדמה כי בית המשפט הישראלי הוא פורום נאות וכי לא עלה בידי המבקשת להוכיח כי המאזן נוטה בבירור ובאופן משמעותי לעבר בית המשפט בדנמרק. לא שוכנעתי שבחינת ציפיותיהם הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות ביניהם, והשיקולים הציבוריים בהקשר זה, יש בהם כדי להכריע את הכף לטובת המבקשת, וגם עניינים אלו לא הוכחו. מקובלות עלי בהקשר זה טענות המשיב, לרבות הטענה לפיה בהליכים אחרים בין הצדדים בעניין עיזבון אביה של המבקשת (המתנהלים בפני כב' השופטת כ. חדד) לא העלתה ב"כ המבקשת טענת פורום לא נאות, אלא אף הגישה בישראל בקשה למתן צו ירושה בעניינו (אשר גם לגביו אין חולק שחל הדין הדני בהתאם לברירת הדין הקבועה בסעיף 137 לחוק). העובדה שבעניינו מדובר בבקשה והתנגדות לקיום צוואה ולא במתן צו ירושה, אין בה כשלעצמה כדי לשלול את סמכותו של בית משפט זה. לכך יש להוסיף כי המבקשת פתחה בהליכי קיום הצוואה בדנמרק רק לאחר שהמשיב הגיש לרשם לענייני ירושה את בקשתו לקיום הצוואה המוקדמת על כל המשתמע מכך, וממילא הליך קיום הצוואה המאוחרת בדנמרק התנהל מבלי שהתקיים דיון ו/או בירור עובדתי לגופן של הטענות וענין זה כלל לא הוכח ולא פורט ע"י המבקשת. זאת ועוד; כך או כך ממילא יתקיים בפני דיון בבקשה לקיום הצוואה המוקדמת שהגיש המשיב וכן בהתנגדות לקיום צוואה זו שהוגשה מטעם המבקשת, והנכון הוא שלא מצאתי כל טעם "לפצל" את הדיון בסוגיות אלה בין שני טריבונלים שיפוטיים שונים במדינות שונות. לטעמי, המבקשת אינה יכולה "לאחוז במקל משני קצותיו", לנהל מחד הליכים בארץ, כפורום נאות להליכים מסוימים שהעלתה, ומאידך לטעון שבית המשפט הישראלי הינו פורום בלתי נאות לדון בטענות אחרות שהעלה המשיב, זאת, ביחד עם הזיקות הקיימות לפורום הישראלי, מטים את הכף לכך שלא הוכח שפורום זה אינו הפורום הנאות. מטעם זה גם לא מצאתי לקבל את טענת המבקשת בעניין הליך תלוי ועומד, שעה שטענותיה מתמקדות אך ורק בהתנגדות לקיום הצוואה המאוחרת שהגיש המשיב, ברם המבקשת אינה עותרת להעברת כלל התובענות שבין הצדדים, לרבות הדיון בבקשה לקיום הצוואה המוקדמת וההתנגדות שהוגשה לקיומה, להכרעה בפורום הזר. לסיכום, לא עלה בידי המבקשת להוכיח כי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בהתנגדות לקיום הצוואה המאוחרת וכי המאזן נוטה בבירור ובאופן משמעותי לעבר הפורום הזר בדנמרק. שקילת כל המבחנים שהותוו בפסיקה, בצירוף השיהוי שחל בהעלאת הטענה בעניין הפורום הנאות כמפורט לעיל, מובילים למסקנה כי הפורום הנאות לדון בתביעה הוא בית המשפט בישראל, ודין הבקשה להידחות. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך של 3,500 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד התשלום בפועל. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision47272-05-23	["רמי בז'ה"]	[{"judgment_id": "155e0ad9-cff5-5797-aa76-1d208c202cb0", "file_name": "47272-05-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 63433, "extension": "docx", "display_name": "47272-05-23- קובץ מקורי"}]
f4b9f61f-230c-5c00-8f38-f90d6b804240	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופטת כרמית חדד: החלטה בבקשה למתן צו על פי החוק למניעת אלימות במשפחה התשנ"א – 1991 ובמסגרתו להורות על הרחקת משיבה מהקטינים בשל אלימות כלפיהם (ה"ט 27904-12-24)	27904-12-24	2024-12-23	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בעניין הקטינים: י' ס' ש' מ' א' ע' הצדדים הם הורי הקטינים שפרטיהם בכותרת החלטה זו (להלן:"הקטינים"). בתובענה זו עותר המבקש למתן צו על פי החוק למניעת אלימות במשפחה התשנ"א – 1991 ובמסגרתו להורות על הרחקת המשיבה מהקטינים בשל מעשי אלימות של המשיבה כלפיהם. התובענה נקבעה לדיון במעמד הצדדים אשר התקיים ביום 22.12.2024, במהלכו ועקב תקלת מחשוב ניתנה הוראה בדבר הגשת סיכומים בכתב. הסיכומים הוגשו ומכאן החלטה זו. רקע: 1. כאמור, המבקש מר א' (להלן:"המבקש" או "האב") הוא אבי הקטינים והמשיבה גב' ח' (להלן:"המשיבה" או "האם") היא אם הקטינים. 2. ברקע הדברים יצויין כי ביום 24.09.2024 הגיש האב בקשה קודמת לפי החוק למניעת אלימות במשפחה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (ה"ט 64053-09-24). ביום 24.09.2024 ניתנה החלטה במעמד צד אחד במסגרתה הורתה כבוד השופטת לורן אקוקה על הרחקת האם מהקטינים ושהות הקטינים בבית האב. כמו כן הורתה כבוד השופטת אקוקה על העברת הדיון בתובענה שם לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד. לאחר שהצדדים השמיעו טיעונים בדיון שהתקיים ביום 30.09.2024 ניתנה החלטה מנומקת בסיומה הורה בית המשפט כי המפגשים בין הקטינים לבין האם יתקיימו מהלך 30 ימים במרכז קשר או באמצעות יחידת הסיוע או במסגרת המוסד החינוכי בו שוהים הקטינים (כפוף לתיאום מראש ולשיקול דעת המוסד החינוכי), ועו"ס לסדרי דין הוסמכה לשנות זמני השהות לפרק הזמן בו הצו עומד בתוקפו. עוד נקבע כי במקום בו מי מהצדדים מבקש לשנות מזמני השהות מעבר לתקופה הנקובה לעיל או בעניין כל בקשה אחרת בהקשר לקטינים יש לעתור בתובענה מתאימה במסגרת ערכאה מוסמכת. לאחר שניתנה החלטה כאמור לעיל הוגש לתיק דיווח עו"ס לחוק הנוער גב' אליה מירי ממנו עלה כי ביום 24.09.2024 התקבל עדכון מעו"ס חוק הנוער אודות אירוע המתייחס למשפחה מושא תובענה זו. צויין כי כשלושה חודשים קודם לכן הוגשה תלונה במשטרה על אלימות האם כלפי הקטינה שיינא וכי ביום 16.07.2024 הועבר דוח עם המלצה לחקירת הקטינים בהתאם לשיקול גורמי המשטרה מאחר שלא היתה מעורבות קודמת של גורמי הרווחה בעניין המשפחה בעבר. עוד צויין כי ביום 25.09.2024 התקיימה פגישה עם האב במהלכה לקח האב אחריות על הקטינים והצהיר כי בכוונתו לדאוג לצרכיהם וכן שיתף בקושי הטכני של הבאת הקטינים למסגרות החינוכיות לביתו ובחזרה בשל המרחק בין מגוריו בXXX למגורי הקטינים בXXX אולם התחייב להתארגן לכך. עוד צויין כי מבדיקה מול המשטרה עלה כי התיק עדיין בטיפול משטרתי שטרם הסתיים. 3. בנוסף יש לציין כי ביום 08.12.2024 הגיש האב בקשה ליישוב סכסוך (י"ס 20211-12-24) לבית המשפט לענייני משפחה. ביום 19.12.2024 התקיימה פגישת מהו"ת ולאחריה הגישה יחידת הסיוע המלצה לקיצור תקופת עיכוב ההליכים "מאחר וקיים עירוב קיצוני של הילדים בקונפליקט ההורי, המעמיד את הילדים במצוקה. כמו כן, על רקע טענות הדדיות קשות מצד ההורים ודיווחים אודות תפקודם ההורי ומצבם של הקטינים, קיים חשש לפגיעה בשלומם הנפשה והגופני של הקטינים...". 4. הבקשה דנן הוגשה ביום 10.12.2024 במתייחס לאירוע נטען מיום 08.12.2024. ביום הגשת הבקשה ניתנה החלטה לפיה התובענה נקבעה לדיון במעמד הצדדים ונקבע כי לא יתקיימו מפגשים בין האם לבין הקטינים עד למועד הדיון. המבקש הגיש בקשה למתן החלטה משלימה לפיה הקטינים יוצאו לחזקת האב המבקש ועל הצורך במעורבות עו"ס ומשטרת ישראל בביצוע ההחלטה. בהחלטה נוספת שניתנה ביום 10.12.2024 צויין כי ההחלטה הקודמת ניתנה תחת ההנחה לפיה הקטינים מצויים בפועל בחזקת האב וכי משעולה כי מאז ההליך הקודם הקטינים שבו להתגורר בבית האם בוטלה ההחלטה הקודמת בכל הנוגע לקיום המפגשים ונקבע כי הקטינים לא יוצאו מחזקת האם בשלב מתן ההחלטה ובמעמד צד אחד וכן ניתנה הוראה למעורבות מיידים של עו"ס לחוק הנוער אשר תבחן עוד באותו יום מצבם של הקטינים והצורך בנקיטת אמצעי חירום ביחס אליהם לנוכח הטענות לאלימות קשה. ביום 11.12.2024 הוגש דיווח עו"ס לחוק הנוער גב' מ' על יסוד ביקור בית שנערך על ידי הגב' ט' ראש צוות במחלקה והגב' ב' עו"ס אינטק. על פי בקשת העו"ס ובהחלטה שניתנה עם הגשת הדיווח נקבע כי הדיווח יהיה חסוי מפני הצדדים וב"כ וכן נקבע כי לאחר עיון בדיווח תיבחנה טענות המבקש בדיון הקבוע. 5. כאמור לעיל ביום 22.12.2024 התקיים דיון במעמד הצדדים במהלכו התקיימה חקירה קצרה של הצדדים עצמם ולאחריו הוגשו סיכומי הצדדים. טענות הצדדים: 6. המבקש טוען במסגרת הבקשה כי ביום 08.12.2024 בשעות אחר הצהריים התקשרו אליו הקטינים מהרחוב ואמרו לו כי האם הרביצה להם שוב. צויין כי היו להם סימנים בפנים ומכות יבשות. לטענת המבקש הילדים התקשרו אליו מטלפון אחר והוגשה תלונה במשטרה. המבקש ציין כי פגש את הבן שהיה עם סימנים בפנים של מכות יבשות ואמר לו שהאם התעללה בכולם. המבקש גם הפנה לכך שבהליך הקודם הוצגו לבית המשפט תמונות וסרטונים בהקשר לאירוע האלימות שנדון בו. בעקבות שתי ההחלטות שניתנו ביום 10.12.2024 הגיש המבקש בקשה נוספת ובקש להבהיר כי לא היה שיהוי מצידו, כי הגיע ביום 08.12.2024 בשעה 18:30 לאשדוד לאחר שקיבל את הודעת הבן, האב נסע עם הבן לתחנת המשטרה ונותר שם עד לשעה 01:30 לפנות בוקר וביום למחרת (09.12.2024) ברצון האב היה לקבל ליווי משפטי ובשל נסיבות הקשורות בב"כ האב הגיע ב"כ האב יחד איתו ביום 10.12.2024 להגיש את הבקשה. לבקשה צורפו תמונות המציגות ריהוט הפוך בבית האם כשהקטין מצוי במקום בשתי תמונות לבדו ובשתי תמונות נוספות יחד עם שניים מאחיו. 7. האם הגישה תגובה לבקשה במסגרתה טענה כי התמונות שצורפו על ידי המבקש נשלחו על ידי האם עצמה בצירוף סרטון בו הסבירה לאב כי הקטין בן ה – 10 התפרץ כלפיה השתולל והפך דברים בבית וזאת בכדי לשתף את האב במצבו הנפשי. האם טוענת כי לאחר שהקטינה בת ה – 9 התקשרה לאב על מנת שירגיע את הקטין האב אמר לקטין להמשיך לשבור דברים בבית ואז אמר לו לצאת לרחוב ולבקש טלפון מעובר אורח ולהתקשר אליו על מנת שיורה לו מה לעשות וכך עשה הקטין. המשיבה טוענת כי להתפרצותו של הקטין כלפיה קדמה הסתה פרועה של האב נגדה תוך יצירת ניכור הורי ביחס לכלל הקטינים וביחס לקטין בן העשר בפרט. המשיבה טוענת כי חרף טענות האב ביום 09.12.2024 האב עדכן שהוא מגיע באיחור לאסוף את הקטינות ולפיכך האם היא שאספה אותן וכאשר הגיע האב הוא קילל את האם וזאת חרף טענתה לקיומו של צו הרחקה ממנה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בהתאם לזמני השהות הקטינים שהוא עמה עד ליום 10.12.2024. האם מוסיפה וטוענת כי למרות טענותיו האב לא הגיע לקחת את הקטינים ביום רביעי 11.12.2024 וביום שני 16.12.2024. האם מוסיפה וטוענת כי המדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט לאור העובדה שהאם נקטה בהליכים לגביית מזונות וזאת לאחר שהאב לטענתה פוצץ שיחה שהתקיימה ביניהם לבקשתו במסגרתה ביקש מהם הקלות בהליכים ההוצאה לפועל ויום לאחר שהאם הגישה ללשכת ההוצאה לפועל בקשה להוציא צו מאסר כנגד האב. כמו כן טוענת האם, כי ביום 11.12.2024 הגישה בקשה לבית הדין הרבני לאכיפת זמני השהות בשל טענתה להפרות חוזרות ונשנות של האב את זמני השהות שנקבעו. בכל הנוגע להחלטה מיום 30.09.2024 טוענת האם כי פגשה בקטינים במוסד החינוכי בנוכחות מורה/גננת או יועצת בתיאום מראש מאחר שלא היתה זמינות במרכז הקשר ומשחלף פרק הזמן שנקבע בהחלטה שהו הקטינים רוב הזמן עם האם לרבות במועדים בהם האב היה אמור לשהות עם הקטינים. בנוסף טוענת האם כי בעקבות דין ודברים בין האב לבין הקטינה י' ובשל איומים שלטענת האם השמיע האב כלפי הקטינה ניתן צו הרחקה כנגד האב לפרק זמן של 15 יום מן האם ומהקטינה. דיון והכרעה: 8. בהתאם להוראות ס' 3 לחוק בית המשפט רשאי לתת צו הגנה מפני אדם אם ראה כי נתקיים אחד מאלה: (1) בסמוך לפני הגשת הבקשה נהג באלימות בבן משפחתו, ביצע בו עבירת מין או כלא אותו שלא כדין; (2) התנהגותו נונת בסיס סביר להניח כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית לבן משפחתו או שהוא עלול לבצע בו עבירת מין; (3) התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו. 9. יודגש, כי בשים לב להחלטה שניתנה ביום 30.09.2024 בתיק ה"ט 64053-09-24 האב אינו יכול לשוב ולעתור למתן סעד על יסוד האירוע שנדון במסגרת ההליך שם. עם זאת בית המשפט לא יתעלם מן ההליך הקודם ומן העובדות שעלו במהלכו בבואו לבחון כלל הנסיבות הנדרשות לשם הכרעה בתובענה דנן ובמקרה הנדון בה. 10. כאמור לעיל האב והאם מציגים באופן שונה את האירועים שאירעו ביום 08.12.2024. בהקשר לכך יצויין כי טענות האב מובאות מכח הדברים שנאמרו לו על ידי הקטין והתמונות שצורפו על ידו ולא מכח ידיעה אישית שלו. עוד ראוי לציין כי האב אישר באופן חלקי טענות האם לפיהן היא זו ששלחה לו את התיעוד מיום 08.12.2024 אלא שלטענתו תחילה נשלח לו התיעוד מהבן ולאחר מכן נשלח תיעוד מהאם "להוכיח לי שזה כביכול לא קרה" (עמ' 1 ש' 21-22 לפרוטוקול הדיון מיום 22.12.2024). כאן המקום לציין כי על פי עדות האם היא שלחה לאב את התיעוד מהטלפון של הקטין המוחזק בידיה (עמ' 5 ש' 10-13 לפרוטוקול הדיון מיום 22.12.2024). בהקשר לכך יש לציין בנוסף כי אכן כפי טענת האם היא אישרה באופן מפורש במסגרת ה"ט 64053-09-24 כי נקטה באלימות חמורה כלפי הקטינים וגם על יסוד הודאתה ניתנה ההחלטה מיום 30.09.2024, ואילו בהליך דנן האם מכחישה כי נקטה אלימות והציגה גרסה סדורה של השתלשלות העניינים באותו יום. 11. מן הדיווח החסוי שהוגש לתיק על ידי עו"ס חוק הנוער ביום 11.12.2024 ניתן להסיק המורכבות הקשה בה נתונים הקטינים והעובדה שהם מצויים בסיכון רגשי ולעיתים אף סיכון פיזי. עולה באופן ברור הצורך של הקטינים להימצא מחוץ למחלוקת של הוריהם ולהיות בקשר מיטיב עם שני ההורים. עוד עלה מן הדיווח כי ביום 08.12.2024 הגיעה האם למחלקת הרווחה לפגישה עם עו"ס שתלווה אותה כעו"ס משפחה, שיתפה פעולה, הודתה באירועים שאירעו קודם לכן, בקשיים שהיא חווה בהתמודדות עם הילדים ובכך שהיא מטופלת באופן פרטי מיום 23.09.2024. עו"ס לחוק הנוער ציינה כי האם זקוקה להדרכה ולליווי שהיא הביעה רצון להשתלב בטיפול עבורה ועבור ילדיה. בהקשר לטיפול הפרטני טוען ב"כ האב כי זה אינו טיפול הקשור באם אלא בקטין וכי טענתה של האם היא שקרית, אלא שבשים לב לתוצאות החלטה זו יש לבחון גם עניין זה במסגרת הליך מתאים שיוגש, אם יוגש. עוד יש לציין כי מן הדיווח עולים סימני שאלה ביחס להשתלשלות האירועים ביום 08.12.2024 באופן בו לא ניתן לקבוע ברף הנדרש כי אכן האם נקטה אלימות כלפי הקטינים או מי מהם במועד זה. מסקנת העו"ס היא כי קיים סכסוך בעצימות גבוהה בין הצדדים, כי הקטינים קרועים בין הוריהם בתוך סכסוך הגירושין ומשלמים על כך מחירים כבדים ולפיכך יש לשקול מעורבות של עו"ס לסדרי דין. יצויין כי עו"ס לחוק הנוער לא מצאה מקום לנקוט באמצעי חירום לשם הגנה על הקטינים ולא ציינה כי יש להוציאם מחזקת מי מהוריהם. 12. כאן המקום לציין כי במקום בו סבר המבקש כי האירועים אשר נדונו בה"ט 64053-09-24 מצדיקים שינו בזמני השהות או במקום הימצאות הקטינים מצופה היה כי ינקוט בהליכים מתאימים מאז מתן ההחלטה. העובדה כי אלו לא ננקטו והקטינים חזרו להתגורר בפועל עם האם מעלה כי חרף הצורך לברר מצבם של הקטינים טובתם וצרכיהם במסגרת הליך מתאים, הרי שהאב לא סבר עד כה כי מגורי הקטינים עם האם מעמיד אותם בסכנה מיידית המצדיקה הרחקתם מהאם, שאם לא כן חזקה כי היה עותר לכך בסמוך למתן ההחלטה או לתום תוקפו של הצו בהליך הקודם. כאמור לעיל משלא ניתן לקבוע ברף הנדרש כי האם נקטה אלימות כלפי הקטינים או מי מהם ביום 08.12.2024, עניין שהנטל להוכחתו מונח לפתחו של המבקש/ האב, הרי שלא ניתן לקבוע כי מתקיימת עילה להרחקת המשיבה מהקטינים בהליך זה. אין בכך כדי למעט מן האמור לעיל ביחס לסיכון בו מצויים הקטינים בשל מעורבותם בסכסוך ההורי אולם עניין זה אינו מצדיק בשלב זה הרחקתם מהאם או מהאב אלא נקיטת הליכים מתאימים לשם בירור צרכיהם, לרבות הרגשיים, וטובתם של הקטינים. 13. בכל הנוגע לעתירה ב"כ האב להעמיד האם על הצהרתה כי אינה מתנגדת לבדיקת פוליגרף, להפנות את הצדדים לבדיקה כזו ועל יסוד תוצאותיה לקבוע כי הקטינים יפגשו עם ההורה שאינו דובר אמת תחת פיקוח, הרי שלא מצאתי להיעתר לכך חרף הצהרת האם, וזאת בין היתר בראי טובת הקטינים כאשר בשלב זה לא עולה כי קיום מפגשים עם מי מההורים תחת פיקוח ממלא אחר טובתם. 14. מכל המקובץ לעיל לא מצאתי ליתן צו הגנה כמבוקש. בנסיבות העניין כמפורט לעיל, יישא כל צד בהוצאותיו. ההחלטה מותרת בפרסום ללא פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision27904-12-24	["כרמית חדד"]	[{"judgment_id": "f4b9f61f-230c-5c00-8f38-f90d6b804240", "file_name": "27904-12-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 48803, "extension": "docx", "display_name": "27904-12-24- קובץ מקורי"}]
566609a7-b17a-5ae5-8e6d-b2ad2e974ea9	בית המשפט לענייני משפחה בב"ש, השופטת שני כ"ץ: החלטה בבקשה לפסילת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט (ת"ע 8855-12-21)	08855-12-21	2024-04-15	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	לפני עתירת המבקשת לפסילת המומחה מטעם בית המשפט ופסילת חוות דעתו שהוגשה ביום 9.1.2024 ומינוי מומחה אחר תחתיו. לחלופין, ככל שלא תתקבל הבקשה, עותרת המבקשת, למתן ארכה למשלוח שאלות הבהרה למומחה. לטענת המבקשת, חוות דעת המומחה הוגשה מבלי שעלה בידה להעביר לידי המומחה מסמכים רפואיים מטעמה ביחס למצבו של המנוח, זאת על אף שפעלה לעדכן המומחה, באופן טלפוני, כך על פי טענתה, כי ימתין עם חוות הדעת עד אשר תשלים המסמכים מטעמה; כי המומחה לא התייחס בחוות דעתו למסמך מהותי בדמות הערכה גריאטרית שבוצעה למנוח ביום 14.5.2021, זאת חרף טענת ב"כ המשיבים כי המסמך הועבר למומחה בצירוף כלל המסמכים האחרים; כי המבקשת ממתינה לאיתורם של מסמכים רפואיים נוספים מהמוסדות הרפואיים השונים ונדרשת לה שהות קצרה נוספת לשם איסופם; כי פגם זה הינו פגם מהותי המחייב הן את פסילת חוות הדעת והן את פסילת המומחה, קל וחומר בשים לב למהות ההליך דנן שעיקרו נסוב אחר שאלת יכולתו של המנוח לערוך צוואה ובכשירותו לצוות את רצונו. המשיבים, מתנגדים לבקשה לפסילת המומחה ופסילת חוות דעתו ומסכימים לסעד החלופי המבוקש. לטענתם, פעלו להעברת כלל המסמכים שהתקבלו מן המוסדות הרפואיים השונים למומחה, "ללא כל סינון או השמטה", לרבות המסמך הרפואי שצורף לבקשה לפסילת חוות הדעת (קרי, מסמך הערכה גריאטרית מיום 14.5.2021); כי למשיבה עמד פרק זמן זהה שעמד למשיבים לקבלת כלל המסמכים הרפואיים (החל ביום 21.9.2023 ועד ליום 9.1.2024) וכי בסבירות כמעט מוחלטת לא הייתה מקבלת מסמכים אחרים ו/או נוספים מאלו שהועברו למומחה; כי ממילא ההערכה הגריאטרית שנערכה למנוח ביום 14.5.2021 אינה רלוונטית, שכן על חוות דעת בעניין כשירות להינתן סמוך ככל הניתן למועד חתימת המסמך המשפטי ורצוי באותו היום, קל וחומר בנדוננו, עת המנוח השתחרר מבית החולים שעות ספורות טרם חתימת הצוואה. אחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובכל אשר מונח לפני בהליך דנן ובהתאם להוראות הדין והפסיקה, מצאתי לדחות עתירת המבקשת לפסילת חוות הדעת ופסילת המומחה מטעם בית המשפט, מנימוקי הבקשה במתכונתה, ולהתיר למבקשת לשלוח שאלות הבהרה למומחה ולעתור לזימונו להיחקר על חוות דעתו. בפסיקה נקבע, כי פסילת חוות מומחה מהווה סעד קיצוני, אשר יינקט אך ורק במקרים חריגים בהם הפגם שנפל בהתנהלות המומחה או בחוות דעתו יורד לשורש העניין ועלול לגרום לעיוות דין לבעלי הדין (ע"א 1834/18 שירותי בריאות כללית נ' פלונית [פורסם בנבו] (2018); רע"א 7098/10 טביבזדה נ' שירותי בריאות כללית, [פורסם בנבו] (2011); רע"א 4102/15 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' אזברגה, [פורסם בנבו] (2015)). בעת אחיזה בסעד של פסילת מומחה יבחן בית המשפט, בין השאר, את מהות ההפרה מצד המומחה, היעילות הדיונית ומניעת ניצול לרעה של ההליך המשפטי, שמירה על כבוד המומחה כגורם מקצועי שבא לסייע לבית המשפט וכיוצ"ב. כך נפסק שלא כל שגגה תביא לפסילתו של המומחה וההחלטה אם לפסול את חוות הדעת תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ובין היתר "בשאלה אם פעל בתום לב ובשאלה אם השגגה ניתנת לתיקון" (ראו: רע"א (מחוזי מרכז) 22887-01-24 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (11.02.2024)‏. ברע"א 6116/97 ד"ר אברהם שוחט נ' ציון, חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (28.11.1997)‏‏ קבע בית משפט העליון (כב' השופט ת' אור), כי אין מקום לפסילת חוות הדעת משהמומחה קבע לאחר שעיין במסמכים הרפואיים מטעם הצד שכנגד, אשר לא היו לפניו בעת מתן חוות דעתו, שאין בהם לשנות מחוות דעתו וכי אין בכך פגיעה מהותית בצדק כטענת המבקשת. לצד זאת, הורה בית המשפט העליון, כי למבקשת עומדת הזכות לחקירת המומחה. בענייננו, המבקשת לא נתנה כל הסבר, לא כל שכן הסבר ענייני, למחדלה בדבר העיכוב בהעברת המסמכים הרפואיים למומחה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף עת צו מינוי המומחה ניתן ביום 21.9.2023 וצווי גילוי המסמכים הרפואיים נחתמו ביום 30.9.2023 ובפרט עת בית המשפט ביקש לקבל עידכון בדבר הצפי להגשת חוות הדעת (ר' החלטות מיום 4.12.2023 ומיום 26.12.2023). בהודעתו מיום 28.12.2023 הבהיר ב"כ המשיבים כי כלל החומרים הועברו למומחה, עם העתק לב"כ המבקשת וכי המומחה עידכן, כי "יוכל להגיש את חוות הדעת בתוך כשבועיים" מהמועד בו ישולם שכר טרחתו. ככל שהמבקשת ביקשה שהות להציג למומחה מסמכים רפואיים מטעמה, לא נהיר על שום מה לא מצאה לפנות אף היא בבקשה מתאימה לבית המשפט, קל וחומר בראי הודעת ב"כ המשיבים כאמור. ממילא, קשה להלום פנייה למומחה בדרך טלפונית, מקום בו פנייה כזו איננה מתועדת ותוכנה איננו חשוף לצד שכנגד. אילו היתה המבקשת פועלת מבעוד מועד לפנות למומחה בכתב, ניתן היה לעמוד על היקף הדרישה, על המועד בו נשלחה ועל פרק הזמן שהתבקש להשהות הכנת חוות הדעת. משלא עשתה כן, בדין פעל המומחה עת הגיש חוות דעתו בהתאם להחלטות בית המשפט. יתרה מזו. לאור תשובת המשיבים, כי "המסמכים שהועברו למומחה הועברו בשלמותם, ללא כל סינון או השמטה, ממש כפי שהתקבלו מן המוסדות הרפואיים השונים", לרבות ההערכה הגריאטרית מיום 14.5.2021 שצירפה המבקשת לבקשתה לפסילת חוות הדעת (ר' סעיפים 5-4 לתגובה), הרי שלא מחוור היקפו ומהותו של התיעוד הרפואי הנוסף שביקשה המבקשת להעביר למומחה. המבקשת לא פירטה בבקשתה אלו מסמכים רפואיים נוספים היה בכוחה להמציא למומחה עובר להגשת חוות דעתו וכל טרונייתה מתמצית בכך כי חוות הדעת הוגשה בטרם עלה בידה להמציא התיעוד הרפואי מטעמה. בנסיבות אלו, משלא פירטה המבקשת אילו מסמכים רפואיים התכוונה להמציא למומחה מעבר לאלה אשר הומצאו לו על ידי המשיבים, אין אלא להסיק כי אין בידה מסמכים מהותיים נוספים שבכוחם לשנות ממסקנות חוות הדעת. אשר למסמך הערכה גריאטרית שנערך למנוח מיום 14.5.2021 – הרי שטענת המבקשת כי המסמך לא הומצא למומחה ולא עמד לנגד עיניו עובר לכתיבת חוות הדעת, נסמכת על "הצהרת המומחה בעניין המסמכים שעמדו לפניו כפי שמפורטים בעמ' 2 לחוות דעתו" (ר' סעיף 8 לבקשה), כאשר מן העבר השני, ניצבת טענת ב"כ המשיבים כי מסמך זה הועבר למומחה יחד עם כלל המסמכים האחרים. טוב היתה עושה המבקשת אילו היתה פונה תחילה למומחה לברר האם מסמך זה מונח לפניו. מכל מקום, מבלי להידרש בשלב זה לשאלה מדוע לא המציאה המבקשת מסמך זה למומחה במועד, הרי שככל שנפלה תקלה בעניין זה – ניתן לרפאה. בהקשר זה ייאמר, מעבר לדרוש, המבקשת לא הבהירה כיצד יש במסמך זה כדי להשפיע על מסקנות חוות הדעת, בשים לב לכך כי המנוח השתחרר מאשפוז בבית החולים שעות ספורות טרם החתימה על הצוואה. לאור המקובץ לעיל, מצאתי להורות כדלקמן: המומחה מטעם בית המשפט יבהיר, תוך 7 ימים, האם המסמך הרפואי "הערכה גריאטרית" שנערכה למנוח ביום 14.5.2021 עמד לפניו טרם הגשת חוות דעתו, אם לאו. המבקשת רשאית לשלוח למומחה שאלות הבהרה, בתוך 14 יום, בצירוף התיעוד הרפואי שנטען שלא עמד שלפני המומחה טרם מתן חוות הדעת. המומחה ימסור תשובותיו לשאלות ההבהרה, תוך 14 יום מיום קבלתן. ככל שתוגש בקשה לזימון המומחה להיחקר על חוות דעתו – הבקשה תיבחן בהתאם להוראות הדין הרלוונטיות ולפי שיקול דעתו של בית המשפט. שאלת הוצאות הבקשה, תידון במסגרת פסק הדין שיינתן. המזכירות תמציא ההחלטה לב"כ הצדדים ולמומחה מטעם בית המשפט. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision8855-12-21	["שני כ\"ץ"]	[{"judgment_id": "566609a7-b17a-5ae5-8e6d-b2ad2e974ea9", "file_name": "8855-12-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 62375, "extension": "docx", "display_name": "8855-12-21- קובץ מקורי"}]
d335f0d0-f715-5f68-9c2b-a6d6399a1c92	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב-יפו, ש' יעקב שקד: פסק דין בעניין תביעה נגד איש עסקים בגין הלוואה שלא הוחזרה (ת"א 47689-03-23)	47689-03-23	2024-11-25	2	4	3	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	3Civil	null	decision47689-03-23	["יעקב שקד"]	[{"judgment_id": "d335f0d0-f715-5f68-9c2b-a6d6399a1c92", "file_name": "47689-03-23.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 619848, "extension": "pdf", "display_name": "47689-03-23- קובץ מקורי"}]
4d1cfc7d-60d2-5354-aa5c-e2bd23b64fa8	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב-יפו, אב"ד ש' יונה אטדגי, ש' עידית ברקוביץ, ש' טל לוי-מיכאלי: פסק דין בעניין ערעור על פסק דין אשר הורה על פינוי המערערים מדירה (ע"א 19558-04-24)	19558-04-24	2024-11-30	2	4	3	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	3Civil	השופטת ע. ברקוביץ: ערעור על פסק דין שניתן ביום 8.2.2024 בבית משפט קמא (כב' השופט אודי הקר, להלן: "פסק הדין"), אשר נעתר לתביעת המשיבה והורה על פינוי המערערים מדירה ברחוב יפת 211 תל אביב (להלן: "הדירה"). המשיבה (להלן: "המשיבה" או "חלמיש") היא חברה לדיור ציבורי הפועלת בין היתר לאכלוס דירות בדיור הציבורי לזכאי משרד הבינוי והשיכון. ביום 19.7.94 השכירה חלמיש לגב' חתון אליהו ז"ל (להלן: "המנוחה") את הדירה מושא ההליך. ביום 28.11.20 הלכה המנוחה לבית עולמה. המערער 1 הוא בנה של המנוחה והמערערת 2 היא בתו, נכדתה של המנוחה. המשיבה הגישה תביעה כנגד המערערים במסגרתה עתרה לפינויים מהדירה, מאחר שלטענתה, הם אינם עומדים בתנאים הקבועים בדין המזכים אותם להמשיך לגור בה (להלן: "התביעה"). בית משפט קמא קבל את התביעה. ראשית נקבע כי המערער קיבל את יומו בבית המשפט, עת עתר נגד החלטת הועדה העליונה במשרד הבינוי והשיכון אשר דחתה את בקשתו להכרה בזכויותיו הנטענות בדירה, בתקיפה ישירה, בבית המשפט לעניינים מנהליים. בנסיבות אלה נקבע, כי בהיעדר קביעה אחרת של בית המשפט המוסמך, קביעת הוועדה העליונה בעניינם של המערערים בעינה עומדת. חרף האמור, בית משפט קמא הוסיף וערך דיון מקיף לגופו של עניין. וזו התשתית הנורמטיבית כפי שהותוותה בבית משפט קמא: " סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן – חוק הדיור הציבורי), בנוסחו הנוכחי, לאחר תיקון מס' 3 משנת 2009, קובע כדלקמן: "(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים. (ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין; ואולם היתה לדייר ממשיך כאמור זכות לדירה ציבורית בשטח אחר מהדירה הציבורית שבה התגורר הזכאי – יפנה את הדירה הציבורית שבה התגורר, לדירה הציבורית שהוקצתה לו לפי הכללים." ילדו של זכאי שנפטר, וכך גם נכדו, מוגדרים בסעיף 1 לחוק כ"דייר ממשיך" "ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי". מכאן, שבהתאם להוראות סעיף 3(ב) לחוק הדיור הציבורי, על-מנת שמי מהנתבעים יהיה רשאי להוסיף ולהתגורר בדירה, עליו לעמוד בשני תנאים מצטברים: האחד – מגורים משותפים עם המנוחה בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירתה; השני – הכרה כזכאי לדיור ציבורי לפי הכללים. אין מחלוקת כי התנאי השני אינו מתקיים בעניינם של הנתבעים. הם לא הוכרו כזכאים לדיור ציבורי והם אף אינם חולקים על כך. מכל מקום, הכרה כאמור אינה באה בגדרו של ההליך המשפטי הנוכחי. עם זאת, בתיקון לחוק משנת 2009, תיקון שנעשה בחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, נקבעו בסעיף 70 לחוק האמור סייג לתחולה והוראות מעבר, כדלקמן: "(א) הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, בנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך", במהלך התקופה האמורה. (ב) הוראות סעיף 3(א) לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כנוסחו בסעיף 69(2) לחוק זה, יחולו גם על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009) היה דייר ממשיך ולא מוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, אלא אם כן עד המועד האמור התגורר ברציפות בדירה הציבורית, עם הזכאי או כדייר ממשיך, במשך ארבע שנים לפחות." התיקון הוטמע בחוק הדיור הציבורי, כך שבהתאם לסעיף 3(ב) לחוק הדיור הציבורי, "הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים". "הכללים", כהגדרתם בסעיף 1 לחוק, הם כללי משרד הבינוי והשיכון לעניין זכאות לדיור ציבורי". בהינתן התשתית הנורמטיבית האמורה, זו השאלה שהציב בית משפט קמא כטעונה הכרעה: "לאור האמור, אם יימצא כי הנתבעים התגוררו עם המנוחה ביום 1.8.2009 (להלן – המועד הקובע) ובמשך ארבע שנים ברציפות, לכל הפחות – הם יהיו זכאים להוסיף ולהתגורר בדירה, אף אם הם עצמם לא הוכרו, באופן עצמאי, כמי שזכאים להימנות על זכאי הדיור הציבורי". לאחר סקירה יסודית של התשתית הראייתית, קבע בית משפט קמא כי המערערים לא עמדו בתנאים הנדרשים על פי חוק על מנת להוסיף ולהתגורר בדירה: הם לא התגוררו בדירה עם המנוחה במועד הקובע ולא הוכיחו באופן מספק כי התגוררו עימה ברציפות במשך ארבע שנים קודם לפטירתה. על כן, הם אינם זכאים בפני עצמם לדיור ציבורי. משכך, התקבלה התביעה ובית משפט קמא הורה על פינוי הדירה עד ליום 8.5.2024. המערערים הגישו ערעור ובצידו עתרו בבקשה לעיכוב ביצוע עד הכרעה בערעור. הבקשה נעתרה בהחלטה מיום 6.5.2024. הטענות בהודעת הערעור לא מתייחסות לקביעות ולמסקנות בפסק הדין, אלא מתמקדות בשתיים בלבד : האחת- טענה כי המשיבה הפרה את הוראות תקנה 2 לתקנות האגרות, בכך שלא שילמה אגרת תביעה כנדרש, ואף נקטה במצג שווא בטענה כי היא פטורה מתשלום אגרה, באופן המהווה הפרה של חובת תום הלב וההגינות הדיונית (להלן: "טענת האגרה"). השניה- טענה כי התביעה וניהול ההליך בוצעו על ידי עורך דין שאינו מורשה ומוסמך לייצג את המשיבה, תוך הפרה והטעייה מכוונת של בית המשפט, כאשר התנהלות זו מהווה פגיעה אנושה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט (להלן: "טענת היעדר סמכות ב"כ המשיבה לניהול ההליך"). לאחר עיון בהודעת הערעור ובתשובה ולאחר הדיון שהתקיים, הריני סבורה כי דין הערעור להידחות. הגם שהמערערים בחרו לפתוח בטענת האגרה, אתייחס תחילה לטענת היעדר סמכות ב"כ המשיבה לניהול התביעה. לעמדת ב"כ המערערים, חלמיש היא חברה מעורבת כהגדרתה בסעיף 1 לחוק החברות הממשלתיות התשל"ה-1975, וכפופה להוראותיו, לרבות לסעיף 47 הקובע כי מינוי יועץ משפטי חיצוני לחברה ממשלתית מחייב אישור מטעם רשות החברות הממשלתיות ובהתאם להמלצת ועדה מייעצת סטטוטורית שהוקמה לשם כך (להלן:"סעיף 47"). בהודעת הערעור נטען כי עורך הדין שהגיש את התביעה מטעם המשיבה לא קיבל מינוי כיועץ משפטי חיצוני מאת רשות החברות הממשלתיות ולא עבר את תהליך הבחירה בפני הוועדה המייעצת. משכך, לפי הנטען, לב"כ המשיבה לא הייתה סמכות ייצוג חוקית להגשת התביעה בבית משפט קמא. ב"כ המערערים ציין כי העובדה בדבר חוסר הסמכות התגלתה למערערים רק לאחר פרסומה של העתירה לבג"ץ 5494/23 (להלן: "בג"ץ 5494/23" ). לא מצאתי כי יש ממש בטענות אלה. ראשית, לא ניתן טעם של ממש מדוע לא הועלתה טענת חוסר הסמכות בבית משפט קמא. הנסיון לטעון כאילו טענת חוסר הסמכות התגלתה למערערים רק לאחר הגשת העתירה לבג"צ אין די בה, שכן לא נטען ולא הובהר כי לא הייתה אפשרות להעלות את הטענה בפני הערכאה הדיונית, מה עוד שמדובר בטענה המצריכה בירור עובדתי אשר אין מקומו בערכאת הערעור. זאת ועוד. העתירה בבג"ץ 5494/23 כלל לא הוגשה כנגד המשיבה אלא כנגד "עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל" (להלן: "עמידר"). המשיבה בתשובתה הדגישה כי מעמדה אינו דומה למעמד של עמידר, ולו מחמת כך שהיא, בהבדל מעמידר, זכאית להירשם כבעלים של הדירה ומשכך אין היא זקוקה להסמכה נוספת. ב"כ המשיבה הוסיפה וציינה כי מינויה אושר בעבר על ידי רשות החברות הממשלתיות ועם התכנסות הוועדה היא תדון בהמשך התקשרותה. בהינתן כי המשיבה לא היתה צד לעתירה בבג"ץ, מחובת המערערים היה להראות כי חרף כך יש להחיל עליה את החלטת בג"ץ וזאת לא נעשה. נוכח ההבחנה הנטענת בין המשיבה לבין עמידר (אשר אין מקום לבררה במסגרת הערעור), לא ניתן לקבל את עמדת ב"כ המערער המבקש להחיל על המשיבה את צו הביניים שניתן בבג"צ ביחס לעמידר, ולא ביחס למשיבה. מעבר לכך. צו הביניים שניתן בבג"ץ 5494/23 ביום 14.4.2024 קבע כי: "לא יוגשו הליכים חדשים על ידי עורכי דין שלא קבלו את אישור הוועדה" (להלן: "צו הביניים"). הנה כי כן, צו הביניים צופה פני עתיד ולא מתייחס להליכים שקדמו להוצאתו, ובכללם התביעה נגד המערערים שהוגשה בספטמבר 2021. עוד יצויין, כי בסופו של יום העתירה בבג"ץ 5494/23 נמחקה, כך שממילא אין להתבסס על צו הביניים כפי שבקש ב"כ המערערים. על כן, הטענה נדחית. אשר לטענת האגרה- טענה זו מקומה היה, במובהק, בבית משפט קמא ולא ניתן כל טעם להימנעות מהעלאתה שם. מעבר לכך, מאחר שבמענה לטענת המערער, השיבה המשיבה תשובה הנסמכת על עובדות (ניהול הדירה עבור המדינה מכוח הסכם ניהול, באופן שניתן לה פטור "מערכתי" מתשלום אגרה בהתאם לתקנה 19(א)(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות) אשר תחולתו היא על "המדינה וכל מי שהורשה לייצגה כשהוא מביא הליך מכוח הרשאתו;..." ), ברי כי אין מקום לעריכת הבירור העובדתי בפני ערכאת הערעור. על כן, הטענה נדחית. משנדחו שתי הטענות שהועלו בערעור (אשר כאמור, במסגרתו לא הועלו טענות כנגד הקביעות והמסקנות בפסק הדין של בית משפט קמא) , דין הערעור להידחות. ובסיום, שתי הערות: קיימת אי בהירות בשאלה אם הערעור הוגש רק על ידי המערער 1 או גם על ידי מערערת 2. בהודעת הערעור צוינו שני המערערים ואולם לדיון התייצב המערער בלבד כשהוא מיוצג על ידי עו"ד דרעי, כשזה האחרון לא הציג יפוי כח מטעם המערערת 2. בנסיבות העניין, ולמניעת ספק, יובהר כי פסק הדין מחייב גם את המערערת 2. בסמיכות לאחר הדיון, פנה המערער בעצמו בהודעה לבית משפט והודיע כי הוא מסכים למשיכת הערעור ופינוי הדירה תוך 3 חודשים. בהינתן כי פניית המערער נעשתה על ידו ולא באמצעות בא כוחו, הופנתה הבקשה להתייחסות ב"כ המערער, ובהמשך ניתנו מספר החלטות בנסיון להביא את הצדדים להסכמה. משלא ניתנה עמדת ב"כ המערער להצעה האחרונה שהועלתה, ניתן פסק הדין. בנסיבות אלה, נוכח עמדת המערער שניתנה מיד בסמוך לאחר הדיון, ובהינתן מצבו הכלכלי הדחוק (כפי שבא לידי ביטוי במתן פטור מאגרה והפקדת ערבון) אציע שלא לחייבו בהוצאות. סוף דבר- לו תישמע דעתי, הערעור יידחה ללא חיוב בהוצאות. השופט י. אטדגי, אב"ד: אני מסכים. השופטת ט. לוי-מיכאלי: אני מסכימה. תוצאה הערעור נדחה. אין צו להוצאות. המזכירות תשיב למערערים, באמצעות ב"כ, את העירבון. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision19558-04-24a	["יונה אטדגי", "עידית ברקוביץ", "טל לוי מיכאלי"]	[{"judgment_id": "4d1cfc7d-60d2-5354-aa5c-e2bd23b64fa8", "file_name": "19558-04-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 65309, "extension": "docx", "display_name": "19558-04-24- קובץ מקורי"}]
9e20051e-31c0-56ab-b32f-234d937f85c5	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב - יפו, אב"ד ש' עמית רענן בן-יוסף, ש' עמית אברהם הימן, ש' אורלי מור-אל: גזר דין בתיק בו הוגש נגד הנאשם כתב אישום ובו יוחסו לו שמונה עבירות מין חמורות במשפחה (תפח"ע 7212-11-23)	07212-11-23	2024-10-28	2	4	2	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	2Criminal	הדיונים בתיק זה התקיימו בדלתיים סגורות. אנו אוסרים פרסום כל פרט או מידע שיש בו להביא לזיהוי המתלוננת, לרבות פרטיה, פרטי הנאשם, ובני משפחותיהם. כמו כן, אנו אוסרים פרסום תוכן תסקיר נפגעת העבירות, פרסום פסק הדין מותר בכפוף לכך. רקע דיוני בתאריך 5.11.23 הוגש נגד הנאשם כתב אישום, אשר בו יוחסו לו שמונה עבירות: אינוס קטינה בת משפחה (ריבוי עבירות). עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות של סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), אינוס קטינה בת משפחה (ריבוי עבירות) עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות של סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), אינוס קטינה בת משפחה, עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות של סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, מעשה סדום בקטינה בת משפחה (ריבוי עבירות) עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות של סעיף 347(ב) לחוק העונשין, מעשה מגונה בקטינה בת משפחה שטרם מלאו לה 16 שנים בידי אחראי (ריבוי מקרים) עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) ביחד עם סעיף 348(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, איומים עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, הדחת קטין לסמים מסוכנים (ריבוי עבירות) עבירה לפי סעיף 21(א)(1) סעיף 21(א)(2) וסעיף 21(א)(3) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים המסוכנים") עבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין ותקיפה בנסיבות מחמירות (קטין על ידי אחראי) (ריבוי עבירות) עבירה לפי סעיף 379 יחד עם סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצר הנאשם עד תום הליכים, אשר בעקבותיה נעצר הנאשם ומשפטו התקיים בעודו עצור. הדיונים בתיק זה נדחו מעת לעת עד אשר בדיון שהתקיים ביום 12.5.24 לפני הרכב שופטים בראשות סגן הנשיא כב' השופט ב' שגיא, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון. על פי הצהרתם, כתב האישום יתוקן, הנאשם יודה בעובדות כתב האישום המתוקן ויורשע על פי הודאתו. הצדדים הודיעו כי אין ביניהם הסכמה באשר לעונש. עיון והשוואה בין שני כתבי האישום, מגלה כי כתב האישום המתוקן תוקן במידה מסוימת, שמא ייאמר כי במידה מצומצמת בכך שעבירת הסחיטה באיומים, אשר יוחסה לנאשם, כמצויין לעיל – נמחקה. כאן המקום לפרט עובדות כתב האישום המתוקן. בנסיבות המקרה שלפנינו ולנוכח מהות המעשים בהם הודה ובגינם הורשע הנאשם, מצאנו להביא כתב האישום כלשונו בשינויים קלים חסרי משמעות. על פי כתב האישום YY (להלן: "המתלוננת") ילידת 2008XX הינה בתה של XX הנאשם וXX היו בעת הרלבנטית לכתב האישום, בני זוג מזה 10 שנים. עד לחודש יולי 2022, התגוררו המתלוננת, אמה והנאשם בכתובת המצוינת בכתב האישום בעיר XXX, אשר מכונה בכתב האישום "הדירה הישנה". אחר כך, עברו להתגורר בדירה שבכתובת אחרת בעיר XXX המכונה בכתב האישום "הדירה החדשה". במועד בלתי ידוע במדויק, עת היתה המתלוננת כבת 9, חזר הנאשם לדירה הישנה בשעת ערב, בעודו שרוי בגילופין, אותה עת, שכבה המתלוננת על מיטת אמה בסלון הדירה. הנאשם התקרב למתלוננת נשכב לצידה, הוריד את מכנסיה ותחתוניה, פיסק את רגליה בכוח וליקק את איבר מינה כשהוא נוגע ברגליה ובבטנה, בלא הסכמתה. סמוך לאחר מכן, איים הנאשם על המתלוננת כי אם תספר על שאירע, אחרים יפגעו בכך. כחצי שנה לאחר מכן, במועד בלתי ידוע במדויק למאשימה, חזר הנאשם לדירה הישנה כשהוא שרוי בגילופין. אותה עת שהתה המתלוננת לבדה בחדרה. הנאשם ניגש למתלוננת, התפשט והציג לה שני סרטוני "פורנו" בהם מבצעות נשים מין אוראלי בגברים, הנאשם הורה למתלוננת למצוץ את איבר מינו אך, המתלוננת סירבה לכך. הנאשם תפס את ידה של המתלוננת והורה לה לשפשף את איבר מינו, המתלוננת נאלצה לעשות כן. בנקודת זמן שאינה ידועה במדויק, כאשר המתלוננת היתה כבת 12.5, שהו הנאשם והמתלוננת לבדם בדירה הישנה. הנאשם קרא למתלוננת להתיישב לצדו במיטת האם בסלון, וכאשר הגיעה המתלוננת לצידו הורה לה: "תסתמי ואל תזוזי", תוך שהוא מתקרב אליה. המתלוננת ניסתה להתנגד פיזית להתקרבותו של הנאשם ולדחוף אותו, אך, הנאשם אחז את ידיה והפשיט אותה מבגדיה. בהמשך, הנאשם הסיר את בגדיו, ובתגובה לניסיון המתלוננת לעזוב את המיטה, הוא מנע זאת ממנה תוך שדוחף אותה חזרה למיטה. הנאשם נישק את המתלוננת בחזה ובגופה, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, וזאת בניגוד להסכמתה. סמוך לאירוע זה ועד לחודש ספטמבר 2023, התרחשה סדרת אירועים בתדירות של כפעמיים בחודש, במועדים שאינם ידועים במדויק למאשימה, האירועים התרחשו הן בדירה הישנה והן בדירה החדשה. במהלך אירועים אלו החדיר הנאשם את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, ליקק את איבר מינה ודרש ממנה למצוץ את איבר מינו, והמתלוננת נאלצה לעשות כן. הנאשם, תוך שימוש באמצעי לחץ, הסביר למתלוננת לא לספר על הדברים הנעשים, ולשתף עמו פעולה, מאחר ואם תספר "יהיה רע לכולם". החל מהיות המתלוננת בת 9 ועד היותה בת 15, במספר רב של הזדמנויות ובתדירות יום-יומית, במועדים שאינם ידועים במדויק למאשימה, ובעודם בדירה הן הישנה והן החדשה, נהג הנאשם לגשת למתלוננת ולמשש את איבר מינה, ללטף את ישבנה, חזה, ידיה ורגליה והכל לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני, וללא הסכמתה. ביום 13.5.2023 רכש הנאשם איבר מין מסוג ויברטור, ונתן אותו למתלוננת. בכשלוש הזדמנויות, בין החודשים מאי 2023 ועד ספטמבר 2023, במועדים שאינם ידועים במדויק למאשימה, השתמש הנאשם באיבר המין, והחדיר אותו לאיבר מינה של המתלוננת, בניגוד להסכמתה. החל מחודש ספטמבר 2023, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, סיפק הנאשם למתלוננת סם מסוכן מסוג מתאמפטמין, המכונה "קריסטל", והכריח אותה לעשן עמו את הסם בתדירות יום-יומית. מתאמפטמין, הינו סם מסוכן כהגדרתו בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. ביום 29.9.2023, נסע הנאשם יחד עם המתלוננת לכנרת, והשניים ישנו באוהל בחוף. בעת שהותם שם, השקה הנאשם את המתלוננת במשקה משכר וכן, סיפק לה "קריסטל". בעודה תחת השפעת סמים ואלכוהול, ביצע הנאשם במתלוננת מעשה אינוס בכך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, כאשר המתלוננת שרויה במצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית. בין החודשים ספטמבר – אוקטובר 2023, או סמוך לכך, במועדים שאינם ידועים במדויק למאשימה, בדירה הישנה, תקף הנאשם את המתלוננת כשהיא עירומה, וכן, צילם סרטונים של המעשים, וזאת באמצעות הטלפון הנייד שלו. החל מיום 17.10.2023, לנה המתלוננת בדירת סבה וסבתה בXXX. ביום 20.10.2023 בשעת לילה מאוחרת, שלח הנאשם לאמה של המתלוננת, באמצעות הטלפון הנייד, תמונות עירום של המתלוננת וכן סרטון של המתלוננת שצילם. מיד לאחר מכן, כתב הנאשם למתלוננת כי עליה להגיע עד השעה 07:00 לדירה החדשה ולנקות אותה, וכן איים עליה כי לא ייתן לה לצאת ממנה למשך חצי שנה. ביום 20.10.2023 סמוך לשעה 01:00, איים הנאשם על המתלוננת בכוונה להפחידה בכך שאמר לה כי אם לא תשוב לדירה החדשה עד לשעה 07:00, ישלח תמונות וסרטונים לסבתה ולאחרים. וכן, יפרסם הסרטונים והתמונות ברשתות החברתיות. במעשיו המתוארים הנאשם ביצע במתלוננת בת משפחה, מעשי אינוס ללא הסכמתה החופשית, וכן, מעשה אינוס כשהיא במצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית, מעשי סדום ומעשים מגונים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני, והכל שלא בהסכמתה. בנוסף, תקף הנאשם את המתלוננת, בת משפחתו, בעודו אחראי עליה, איים עליה בפגיעה שלא כדין בגופה ובשמה הטוב, והדיח אותה להשתמש בסמים מסוכנים. ראיות לעונש במסגרת הראיות לעונש, ביקשה המתלוננת להשמיע את דברה, המתלוננת שטרם מלאו לה 16 שנים תיארה באומץ רב ובפירוט רב את המעשים שנעשו בה וכיצד הנאשם שלט בחייה ועשה בה כשלו באופן מניפולטיבי ואלים. כמו כן, הוגש בעניינה של המתלוננת תסקיר נפגעת עבירה, XXXXXXXXXXXXXXXXXX XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX מסקנות עורכות התסקיר הייתה, שהמתלוננת עם השלכות נפשיות משמעותיות בכל היבטי חייה, משינוי מקום מגוריה, התקפי חרדה, חוסר אמון בסביבתה הקרובה, השפעה על ערכה העצמי, דימויה הגופני ועל רצונה לחיות. השלכות הפגיעה מהדהדות בכל תפקודי חייה. אף כי המתלוננת מפגינה כוחות, הועלה החשש, כי כוחות אלה מסתמכים על מנגנוני הגנה אשם אינם אדפטיביים ואף עלולים להיות בסכנת התפרקות בהמשך, דבר שעלול להוות סכנה להצלחתה בחייה הבוגרים. לנאשם שלוש הרשעות קודמות בדין, אך כולן התיישנו. טיעוני באת כוח המאשימה לעונש: באת כוח המאשימה, בטיעוניה לעונש, עמדה על חומרת מעשיו של הנאשם, ונסיבות ביצוע העבירה, תוך תיאור רגשותיה של המתלוננת והדגשת חוסר האונים שחוותה בביתה מצד דמות המהווה עבורה "דמות אב". באת כוח המאשימה הפנתה לעובדות כתב האישום המתוקן שבהן הודה הנאשם, והדגישה החומרה בביצוע העבירות מין בתוך המשפחה, ועל האמון הבסיסי שנפגע. לתמיכה בעמדתה העונשית הגישה באת כוח המאשימה מספר פסקי דין המשקפים, לשיטתה, חומרה זו. באשר לקביעת מתחם העונש ההולם, ציינה באת כוח המאשימה, בטיעוניה את בקשתה להדגיש הנסיבות השונות, לפני קביעת מתחם הענישה ביניהן: מהות המעשים, גילה של המתלוננת, משך התקופה בה ביצע את העבירות ותדירות ביצוען, הפגיעה בבת משפחה ומקום ביצוע העבירות, פער הגילאים, התכנון שקדם למעשים, קיומן של נקודות יציאה רבות והיפסקות המעשים לא על ידי חרטה אלא על ידי עזיבה אקטיבית של המתלוננת את ביתה אל בית סבתה. לתמיכה בטיעוניה באשר למתחם העונש ההולם, כמו גם לעונש בתוך המתחם, הגישה באת כוח המאשימה, כאמור, לשיטתה, אסופה של פסיקה במקרים דומים, אשר מהם ניתן לגזור מתחם ענישה. באת כוח המאשימה עתרה למתחם עונש שבין 20 שנות מאסר לבין 25 שנות מאסר בפועל. כמו כן, עתרה לפיצוי מקסימלי לצד מאסר על תנאי. באת כוח המאשימה, ביקשה להעדיף את שיקולי הגמול וההרתעה על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם. טיעוני בא כח הנאשם לעונש: בטיעוניו להקלה בעונש, נסמך בא כוח הנאשם על הנאמר מדבריה של המתלוננת קודם לטיעוניו. בא כוח הנאשם התייחס לעובדה כי למתלוננת זוגיות, ומסוגלת לתת אמון באופן שמראה על "ניצני שיקום", ליחס הטוב שהעניק הנאשם למתלוננת בדאגה ללימודיה, וביקש לתת משקל משמעותי להודאתו המהירה של הנאשם שחסכה הליכים שיפוטיים, כמו גם ההקלה למתלוננת באי העדתה לרבות בחקירתה הנגדית. בנוסף, הוסיף בא כוח הנאשם כי יש לתת מקום ללקיחת האחריות והבעת החרטה שהביע הנאשם. בא כוח הנאשם, בתמיכה לגישתו, הציג מספר פסקי דין, ומהם לשיטתו יש לקבוע מתחם ענישה שבין 11 שנות מאסר לבין 18 שנות מאסר בפועל. הסניגור ביקש כי עונשו של הנאשם, בתוך המתחם, יהיה מצוי בתחתיתו לנוכח נסיבות חייו, גילו, ונטילת האחריות על ידו. דבר הנאשם הנאשם מסר לבית המשפט מכתב בו פירט נסיבות חייו, ובו מציג כי הגיע לארץ בגיל צעיר ונקלע למעגל של התמכרות. הנאשם מכיר במכתבו באחריות למעשיו והביע רצון לטיפול. בדבריו האחרונים של הנאשם ביקש במילים אלה: "אני במצבי הנוכחי מצטער על מעשיי ולוקח אחריות ומבין את מעשיי." וכן: "מבקש בכל ליבי תעזרו לי בבקשה אני זקוק לטיפול והכוונה שיוכלו לעזור לי להשתקם ולחזור לתלם." דיון והכרעה בהתאם להוראות חוק העונשין, נקבע מתווה תלת-שלבי להבניית הענישה: בשלב הראשון ובהתאם לאמור בסעיף 40ג. לחוק העונשין, על בית המשפט לקבוע מתחם עונש הולם בהתאם לעקרון המנחה הקבוע בסעיף 40ב. לחוק, דהיינו: "קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו". במקרה בו הורשע הנאשם במספר עבירות, יש לקבוע האם העבירות מהוות אירוע אחד או כמה אירועים. ככל ומדובר במספר אירועים, יש לקבוע מתחם עונש הולם לכל אירוע ומעשה העבירה בנפרד. ועוד באשר למתווה הענישה על פי החוק, קובע סעיף 40 ט. לחוק העונשין כי בקביעת מתחם העונש ההולם יש להתחשב במידת הפגיעה בערך החברתי שנפגע כתוצאה מביצוע העבירה, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה - על פי סעיפיו הקטנים של סעיף זה, שיש בהם, בין היתר, להפחתה בחומרת מעשי העבירות ואשמו של הנאשם כמו גם להגברת חומרת מעשי העבירות ואשמו של הנאשם. באשר לסטייה ממתחם העונש ההולם, לאחר שזה נקבע, הרי שבשלב השני ראוי לבחון אם יש מקום בנסיבות המקרה לסטות לקולה מהמתחם שנקבע מטעמי שיקום בהתאם לאמור בסעיף 40ד. לחוק העונשין, או לסטות לחומרה מהמתחם מטעמי הגנה על שלום הציבור בהתאם לאמור בסעיף 40ה. לחוק העונשין. בשלב השלישי, ואם נמצא שאין מקום לסטות ממתחם העונש ההולם, יגזור בית המשפט את דינו של הנאשם בתוך המתחם, בין היתר בהתחשב בשיקולי הרתעה אישית והרתעת הרבים, כאמור בסעיפים 40ו. ו-40ז. לחוק העונשין, ובהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, כמפורט בסעיף 40 יא. לחוק העונשין. באשר למתווה הענישה הנשקל על פי הרשעה בכמה עבירות ובשאלה האם מהוות הן אירוע אחד או כמה אירועים, הרי שבקביעת מתחם עונש הולם יש ללכת אחר האמור בסעיף 40יג על סעיפיו הקטנים כמו גם בהתאם להלכת בית המשפט בעניין זה (ע''פ 4910/13 אחמד בני ג'אבר ני מדינת ישראל (29.10.14)). מן הכלל אל הפרט הנאשם הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירה של אינוס מתלוננת בת משפחה (ריבוי עבירות), מעשה סדום במתלוננת בת משפחה (ריבוי עבירות), מעשה מגונה במתלוננת בת משפחה שטרם מלאו לה 16 שנים בידי אחראי, הדחת קטין לסמים מסוכנים, תקיפה בנסיבות מחמירות (קטין על ידי אחראי) ואיומים. מדובר בשרשרת ארוכה של מעשים חמורים אשר ביצע הנאשם במתלוננת. אלא שעל פי המבחנים שנקבעו בהלכות בית המשפט העליון, כמו גם על פי הסכמת הצדדים, ראוי להתייחס אל המעשים הללו, לצורך גזירת העונש כאירוע אחד אשר העונש ההולם יהיה בגין כל המעשים. מתחם העונש ההולם השלב הראשון בקביעת העונש כפי המתווה של החוק הוא כאמור בשאלה: מהו מתחם העונש ההולם? וכפי שקובע סעיף 40 ג. (א) לחוק יש להתחשב בין היתר במדיניות הענישה הנהוגה. לשם כך, מן הדין לבחון מהי פסיקת בתי המשפט במקרים דומים למקרה שלפנינו. נקדים ונציין, שהיה קושי למצוא פסיקה רלוונטית הכוללת את כל קשת העבירות שעבר הנאשם במקרה דנן ובכלל זה עבירות המין החמורות, משכן של העבירות ועבירות של ההדחה החמורה של הקטינה לסמים ותקיפה בנסיבות מחמירות, הכל כפי שיפורט להלן. ע"פ 5815/22 פלוני נ' מדינת ישראל (31.5.2023)- הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של מעשים מגונים בבת משפחה וריבוי עבירות מין בבת משפחה בידי אחראי על חסר ישע שמלאו לו 14 שנים. הנאשם נשוי לבת דודתה של אם המתלוננת, והתגורר עם המתלוננת ואמה באותה הדירה. במשך תקופה של כעשר שנים, ביצע הנאשם במתלוננת מאות עבירות מין בדירה- אונן בנוכחותה, גרם לה לשפשף את איבר מינו עד הגיעו לפורקן מיני ונגע בישבנה כשהוא חשוף. כמו כן, הנאשם ביצע במתלוננת מעשי סדום באופן שביקש ממנה להחדיר את איבר מינו לפיה, והיא עשתה כן עד שהגיע לפורקן מיני מחוץ לפיה. הנאשם אף ביצע במתלוננת בעילה אסורה כשהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, עד שהגיע לפורקן מיני מחוץ לגופה. בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש הולם שנע בין 12 ל-18 שנות מאסר בפועל, והשית על הנאשם, נעדר עבר פלילי, 16 שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה ופיצוי לנפגעת העבירה בסך של 60,000 ₪. ערעור שהגיש הנאשם נדחה על ידי בית המשפט העליון, שאף קיבל את ערעור המדינה והחמיר את עונש המאסר כך, שעל הנאשם הוטלו 18 שנות מאסר בפועל לצד יתר מרכיבי הענישה. בית המשפט העליון עמד במקרה זה חומרת העבירות, על פגיעתן הרבה, אף שלטענת הנאשם (ובניגוד לענייננו) נעדרו אופי אלים ועמד על כך, שבהינתן נסיבות המקרה, השוואת העונש הנגזר למדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות מלמדת כי היה מקום להחמיר בעונשו של המערער שם. בית המשפט העליון הפנה לפסיקה המשקפת את מדיניות הענישה הנוהגת ובכלל זה הפנה לפסקי הדין הבאים: ע"פ 6602/13 פלוני נ' מדינת ישראל (11.5.2015), שם הורשע המערער שם במאות עבירות מין בבתו החורגת, לרבות אינוס ומעשים מגונים, שבוצעו במשך כשבע שנים, מאז שהייתה בת 6. בית המשפט המחוזי גזר עליו עונש של 28 שנות מאסר בפועל ועונשים נלווים, ובית המשפט העליון הפחית את עונשו ל-24 שנות מאסר בפועל, אך לנוכח עקרון האחידות בענישה; ע"פ 7951/12 פלוני נ' מדינת ישראל (7.4.2014) הנאשם הורשע, על יסוד הודאתו, בשורה ארוכה של עבירות ביניהם מעשה סדום בבת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים, מעשי סדום שביצע במתלוננת לאחר הגיעה לגיל 14 ובמעשים מגונים. כמו כן, הורשע הנאשם בהדחת קטין לסם מסוכן ובעבירה של הדחה בחקירה. הנאשם ומשפחתו, אשתו, בתו המתלוננת ובנו עלו ארצה והתגוררו בחולון. במהלך מספר שנים, ביצע המערער בבתו מעשי סדום כמעט מדי יום, בהחדירו את איבר מינו לתוך פיה עד שהגיע לפורקנו המיני תוך כשהוא אוחז בשערות ראשה וסוטר לה על פניה, תוחב את ידיו מתחת לחולצתה וחזייתה, נוגע לה בחזה ומביט בה במקלחת כשהיא עירומה. הנאשם אף הדיח את המתלוננת להשתמש בסם מסוכן מסוג חשיש וניצל את חולשתה לביצוע המעשים המתוארים. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם, נעדר עבר פלילי, 32 שנות מאסר בפועל, מאסרים על תנאי ופיצוי לנפגעת העבירה בסך 258,000 ₪. ערעור שהגיש הנאשם לבית המשפט העליון התקבל באופן שהוסכם על הפחתה בעונש המאסר, כך שעל הנאשם 26 שנות מאסר בפועל לצד יתר מרכיבי הענישה. ע"פ 7880/19 פלוני נ' מדינת ישראל (2.8.2022) הורשע המערער שם, בין היתר, במאות עבירות של אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים שביצע בבתו במשך כעשור, מאז שהייתה בת 8, ונגזרו עליו 25 שנות מאסר בפועל. פסק דין בע"פ 5815/22, שניתן בעת האחרונה, הדן בערעור המדינה והמפנה לפסיקה מנחה נוספת כפי שפורטה לעיל, מהווה אמת מידה מן המעלה הראשונה, למדיניות הענישה הראויה בעבירות כבענייננו, ובכל זאת, נעדרות מכל אותם מקרים העבירות החמורות כשלעצמן של הדחת הקטינה לסמים למעט ע"פ 7951/12 שם נגזרו על הנאשם לבסוף 26 שנות מאסר. בכל יתר פסקי הדין שנפרט מכאן ואילך כבפסקי הדין אליהם הפנה הסניגור בטיעוניו לעונש, שבחלקם רמת הענישה היא פחותה, אין המדובר במקרים בהם בנוסף לעבירות מין, נעברו כלפי אותה קטינה גם עבירות של הדחה לסם כמו כן מדובר בפסקי הקודמים לע"פ 5815/22 שיש בו אמת מידה מנחה ואף מחייבת. ע"פ 966/19 פלוני נ' מדינת ישראל (29.1.2020)- הנאשם הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות של מעשה מגונה במתלוננת שטרם מלאו לה 14 שנים, מעשה סדום במתלוננת שטרם מלאו לה 14 שנים, ניסיון למעשה סדום במתלוננת שטרם מלאו לה 14 שנים ופרסום והצגת תועבה. הנאשם היה חברם הקרוב של הורי המתלוננת, מתלוננת, ונהג לפקוד את ביתם לעיתים קרובות. על פי תסקיר נפגעת עבירה, המתלוננת הייתה מכנה את הנאשם כ"אבא 2". הנאשם ביצע במתלוננת עבירות מין חמורות במשך תקופה ממושכת של כשש שנים. מעשי הסדום שביצע במתלוננת כללו מעשי אינוס, שורה של מעשים מגונים וכן, ניסיון למעשה סדום וניסיון אינוס. מרבית המקרים התרחשו בחדרה הסגור של המתלוננת. בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה הולם שבין 12 ל-16 שנות מאסר בפועל, והשית על הנאשם, נעדר עבר פלילי, 14 שנות מאסר בפועל, מאסרים על תנאי ותשלום פיצוי למתלוננת בסך של 200,000 ₪. בית המשפט העליון דחה את הערעור על גזר הדין וחומרת העונש. ע"פ 252/16 פלוני נ' מדינת ישראל (21.12.2017)- הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של מעשה סדום בבת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים, כשהיא שרויה במצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית, ניסיון לבצע מעשה סדום בבת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים, כשהיא שרויה במצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית, מעשה מגונה בבת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים כשהיא שרויה במצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית וגרם מעשה מגונה בבת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים, כשהיא שרויה במצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית. הנאשם הוא בן זוגה של אם המתלוננת, המתלוננת, והינם ביחד מזה כשש שנים. במשך תקופה של כשש שנים, במספר רב של הזדמנויות ביצע הנאשם במתלוננת מעשי סדום בכך שהחדיר את אצבעותיו לתוך פי הטבעת שלה והחדיר את איבר מינו לתוך פיה. בנוסף, ניסה הנאשם להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת. עוד נטען כי הנאשם היה מנשק את המתלוננת על פיה, מחדיר את לשונו לתוך פיה, מישש את שדיה, ליקק את איבר מינה של המתלוננת באמצעות לשונו, וכן, גרם לכך שהמתלוננת תמשש את איבר מינו. בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה הולם שבין 12-16 שנות מאסר בפועל, והשית על הנאשם 15 שנות מאסר בפועל, מאסרים על תנאי ופיצוי לנפגעת העבירה על סך 100,000 ₪. בית המשפט העליון דחה את הערעור על גזר הדין וחומרת העונש. ע"פ 2524/14 פלוני נ' מדינת ישראל (11.10.2015)- הנאשם הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות רבות של מעשים מגונים במתלוננת בת משפחה ואינוס מתלוננת בת משפחה. הנאשם, היגר בילדותו לדרום אפריקה, שם התחתן ונולדו שלושת ילדיו, המתלוננת, מתלוננת, אחותה ואחיה קטינים גם הם. לאחר מות האם, עלו המשפחה לארץ וילדי הנאשם הוצאו מחזקתו ושובצו בפנימייה. במשך כשלוש שנים ברציפות, ביצע הנאשם במתלוננת מעשים מגונים. בשעת לילה, לאחר שהנאשם שתה אלכוהול סייעה לו המתלוננת ללכת לכיוון מיטתו, שכבה לצידו ואז חיבק אותה הנאשם מאחור, הפשיט אותה וליטף אותה בחזה ובכל גופה. הנאשם שפשף את איבר מינו באיבר מינה של המתלוננת, ובפי הטבעת שלה, וגרם לה לכאב עד שבא על סיפוקו. במספר רב של הזדמנויות, נהג הנאשם לבצע במתלוננת עבירות מין בשובה מן הפנימייה לחופשה, תוך שהיה נכנס למיטתה בשעת לילה, נוגע בה, מפשיט אותה, משתפשף ומתחכך בה עד שהיה בא על סיפוקו חרף התנגדותה והפצרותיה. יתר על כן, במקרה אחר המתלוננת שהייתה אותה עת בתקופת המחזור החודשי ואף התריעה על כך בפני הנאשם, התעלם מדבריה והחדיר את איבר מינו אל איבר מינה עד שבא על סיפוקו. כך במקרה נוסף כאשר הנאשם ניגש אל מיטת המתלוננת בשעת לילה מאוחרת וחרף התנגדותה החדיר את איבר מינו אל איבר מינה ובעל אותה עד שבא על סיפוקו. בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה הולם שבין 10-16 שנות מאסר בפועל והשית על הנאשם, נעדר עבר פלילי, 13 שנות מאסר בפועל, מאסרים על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 75,000 ₪. בית המשפט העליון דחה את הערעור על גזר הדין וחומרת העונש. ע"פ 3536/12 פלוני נ' מדינת ישראל (22.3.2016)- הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של אינוס בת משפחה, ניסיון אינוס בת משפחה, מעשה סדום בבת משפחה, מעשים מגונים בבת משפחה, תקיפה בנסיבות מחמירות ובעבירת האיומים. במשך תקופה של כארבע שנים, הנאשם נהג לבצע עבירות מין בבתו המתלוננת. הנאשם הכריח את המתלוננת להיכנס לחדר השינה, הקרין סרטים פורנוגרפיים, חשף את איבר מינו ונגע באבריה. הנאשם נישק את המתלוננת בניגוד לרצונה, החדיר את אצבעו לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה, תוך שגורם לה לכאב עז ולדימום. בית המשפט המחוזי השית על הנאשם, נעדר עבר פלילי, 22 שנות מאסר בפועל, מאסרים על תנאי ופיצוי למתלוננת בשיעור של 25,000 ₪. בית המשפט העליון דחה את הערעור על גזר הדין. ע"פ 8080/11 פלוני נ' מדינת ישראל (31.12.2013)- הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של אינוס מתלוננת בת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים, מעשי סדום במתלוננת בת משפחה שלא בהסכמתה החופשית, מעשים מגונים במתלוננת בת משפחה ובעילה בת משפחה שמלאו לה 14 שנים וטרם מלאו לה 21 שנים. הנאשם היה נשוי לאם הקטינות. במשך תקופה של כשבע שנים נהג הנאשם לבצע במתלוננות עבירות מין רבות בכך שאנס אותן בהזדמנויות רבות, בנפרד, בכוח ושלא בהסכמתן החופשית תוך שמקיים יחסי מין מלאים, הפשיט אותן, נישק אותן בכוח, החדיר את אצבעותיו אל תוך איבר המין שלהן, ואף באחת הקטינות נהג להחדיר את איבר מינו אל תוך פי הטבעת שלה עד שהגיע לפורקנו המיני. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם, נעדר עבר פלילי, 15 שנות מאסר בפועל, מאסרים על תנאי ופיצוי לאחת המתלוננות על סך 30,000 ₪. בית המשפט העליון דחה את ערעור הנאשם על הכרעת הדין וגזר הדין. ע"פ 5205/06 מדינת ישראל נ' פלוני (31.7.2006)- הנאשם הורשע, לאחר שמיעת הראיות, בעבירות של ביצוע מעשים מגונים במתלוננת מתחת לגיל 14, אינוס, ביצוע מעשי סדום ואיומים. הנאשם ורעייתו, שהיו חשוכי ילדים, אימצו את המתלוננת, מתלוננת, ואת אחיה קטן אף הוא. חודשים ספורים לאחר האימוץ, החל המערער מבצע במתלוננת מעשים מגונים, ליטף את אבריה המוצנעים ונישק אותה על פיה. לאחר שנה הסלימו מעשיו עוד יותר כאשר אנס את המתלוננת והיא כבת 7 שנים. עוד נטען כי מאז ובמשך כ-12 שנים, קיים הנאשם עם המתלוננת יחסי מין מלאים וביצע בה מעשי סדום, תוך שהוא מאיים עליה במטרה למנוע ממנה את חשיפת סוד היחסים ביניהם. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם 16 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 30,000 ₪. ערעורה של המאשימה על גזר הדין בבית המשפט העליון התקבל, והוטלו על הנאשם 20 שנות מאסר בפועל לצד יתר רכיבי הענישה. תפ"ח 1447-04-22 מדינת ישראל נ' פלוני (20.7.2023)- הנאשם הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות אינוס ומעשים מגונים בקטינות בנות משפחה. הנאשם היה בעלה של אם המתלוננות, אביהן החורג. לאורך תקופה ממושכת של כחמש שנים ביצע הנאשם עבירות מין רבות במתלוננות. כתב האישום הראשון גולל מקרים של מקרי אינוס במתלוננת הראשונה, כדרך שהחדיר את איבר מינו אל איבר מינה של המתלוננת, הגיע לסיפוקו המיני על בגדיה וגופה, ביקש מהמתלוננת שתלקק את איבר מינו ותיגע באיבר מינו. כתב האישום השני מתאר כיצד ביצע הנאשם במתלוננת השנייה, מתלוננת גם כן, עבירות מין בכך שהיה מרים את חצאיתה ומלטף את ישבנה ורגליה, מתחכך בה תוך הנעת גופו בגופה, הניח את ידיה על איבר מינו החשוף ושפשף באמצעות ידה עד אשר הגיע לסיפוק מיני. בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש הולם לכתב האישום הראשון שנע בין 15-23 שנות מאסר בפועל, ולכתב האישום השני מתחם ענישה שנע בין 4-7 שנות מאסר בפועל. בית המשפט השית על הנאשם, נעדר עבר פלילי, 20 שנות מאסר בפועל, מאסרים על תנאי ותשלום למתלוננת הראשונה על סך 130,000 ₪ ולמתלוננת השנייה 60,000 ₪. לא הוגש ערעור לבית המשפט העליון. יצוין כי במקרה זה מדובר, אמנם בכתב אישום הכולל בחובו שני אישומים, אך עיון בהם מגלה כי על פי המכלול יש בגזר הדין שניתן בקשר לאישומים הללו כדי להוות בסיס למדיניות הענישה. תפ"ח 18830-12-15 מדינת ישראל נ' פלוני (6.12.2017)- הנאשם הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות של תקיפה מינית, עבירות מין במשפחה, עבירות אינוס במשפחה, מעשי סדום בבת משפחה ומעשים מגונים בבת משפחה. הנאשם דודה של המתלוננת, נהג במשך 12 שנים לבצע בה עבירות מין רבות הכוללות החדרת איבר מינו אל תוך איבר מינה, החדרת איבר מינו אל פי הטבעת שלה, לנשק אותה על פיה כשהוא מחדיר את לשונו, לגעת בה בגופה ואונן בנוכחותה כאשר ביקש ממנה להוריד את בגדיה. בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה הולם שבין 11 ל-18 שנות מאסר בפועל והשית על הנאשם, נעדר עבר פלילי, 13 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננת על סך 200,000 ₪. לא הוגש ערעור לבית המשפט העליון. ראוי לציין כי בית המשפט מצא להקל עם הנאשם משום שהובא בחשבון מסוכנותו הנמוכה, ובשונה המקרה שלפנינו, חלף זמן רב ביותר מאז בוצע העבירות ועד להגשת כתב האישום (פיסקה 46 לגזר הדין ברי כי בנסיבות אחרות גזר הדין היה חמור יותר. תפ''ח 9379-06-14 מדינת ישראל נ' פלוני (30.6.2016). הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של אינוס מתלוננת, בת משפחה, שטרם מלאו לה 14 שנים. מעשי סדום במתלוננת בת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים, ניסיון אינוס מתלוננת בת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים וניסיון מעשה סדום במתלוננת בת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים. הנאשם היה אביה החורג של המתלוננת. במשך תקופה ממושכת של כשלוש וחצי שנים, ביצע הנאשם, בהזדמנויות רבות מדי שבוע, עבירות מין במתלוננת. הנאשם היה מחדיר אצבעותיו לאיבר מינה ולפי הטבעת של המתלוננת, החדרת איבר מינו לפיה, וכן, ניסיונות רבים להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת. כל זאת ועוד עם מספר מעשים מגונים שביצע ביניהם- נהג לגלח את שיערה באזור הצנוע, מקלחת משותפת, עיסויים כאשר המתלוננת עירומה וצפייה בסרטים פורנוגרפיים. בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה הולם הנע בין 15 ל-22 שנות מאסר בפועל והשית על הנאשם, נעדר עבר פלילי, 19 שנות מאסר בפועל, מאסרים על תנאי ופיצוי למתלוננת על סך 200,000 ₪. ערעור שהגיש הנאשם לבית המשפט העליון [ע"פ 6124/16 פלוני נ' מדינת ישראל (28.1.2019)] התקבל באופן מצומצם ביותר, לפי שנפסק על הפחתת שנת מאסר בלבד באופן שעל הנאשם הוטלו 18 שנות מאסר בפועל לצד יתר מרכיבי הענישה. כפי העולה מעובדות כתב האישום אשר פורטו בהרחבת מה לעיל, הנאשם בענייננו הורשע גם במעשים הקשורים בפגיעות המיניות במתלוננת, דהיינו: עבירות אלימות של תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים וכן עבירות של הדחת קטין לסמים. לא מצאנו להרחיב הדיבור באשר למדיניות הענישה בעבירות אלה, אלא אך לציין כי לעבירות הללו, משקל לא פעוט בבואנו לקבוע מתחם העונש ההולם כמו גם בעונש בתוך המתחם. במיוחד ראוי להדגיש החומרה שבמעשי הנאשם לפיהן הדיח את המתלוננת לשימוש בסמים. ראוי בעניין זה להפנות לסעיף 21 לפקודת הסמים המסוכנים על סעיפיו הקטנים, ולעונש הקבוע בצד העבירות הללו דהיינו 25 שנות מאסר. עונש זה, כידוע, הוא מבין העונשים החמורים ביותר עלי ספר החוקים, ובכך אמר לנו המחוקק כוונתו באשר לחומרת העבירה. לא זו בלבד, אלא שעל פי סעיף 25 לפקודת הסמים המסוכנים נקבע כי העונש בגין ביצוע עבירות אלה הוא מאסר בפועל חובה, ונקבע במפורש ובאופן נחרץ כי אין להסתפק בעונש של מאסר על תנאי בלבד. כך, במקרים בהם דובר בהדחת קטינים לסם מבלי שנלוו לכך עבירות מין, השית בית המשפט עונשי מאסר של מספר שנות מאסר. ראו לדוגמא: עפ"ג 14844-02-22 ארסן סאידוב נ' מדינת ישראל (22/6/22) שם הורשע הנאשם ב-17 עבירות של מכירת סם מסוכם מסוג קנאבוס במשקלים נמוכים לקטינים ובעבירות נוספות, גזר בית המשפט השלום את דינו של הנאשם, בין היתר, לעונש של 25 חודשי מאסר בפועל. ערעור על חומרת העונש נדחה תוך שבית המשפט עמד על חומרתן של העבירות. כן ראו ת"פ (מחוזי נצרת) 1218/02 מדינת ישראל נ' אברהם בן שטרית (25/2/2002), שם נהג הנאשם להיפגש עם קטינים ולעשות עמם שימוש בסם, ונגזרו עליו בין היתר 30 חודשי מאסר בפועל. הערך החברתי שנפגע ומידת הפגיעה בו עד כאן, מדיניות הענישה במקרים הדומים למקרה שלפנינו. כידוע, בכך לא תמה המלאכה, בקביעת מתחם העונש ההולם יש לבחון נסיבות הקשורות בביצוע העבירות כפי המורה אותנו סעיף 40 ט. לחוק העונשין. הנאשם הוא בבחינת אביה של המתלוננת אף כי אינו אביה הביולוגי. בעיניה היה הוא דמות האב המגן והשומר עליה מפני הרוע. אלא שתחת אשר יעשה כן, פעל רבות לפגוע במתלוננת. למקרא עובדות כתב האישום, נראה כי הנאשם מצא במתלוננת האומללה מקור לגחמותיו המיניות השפלות ביותר. הפגיעות שפגע הנאשם במתלוננת איומות וקשות. בעניין זה הוגש תסקיר קורבן עבירה. עיון בתסקיר יגלה באופן חד וכואב הנזק האדיר אשר נגרם למתלוננת כמעט בכל תחומי חייה: החברתיים הלימודיים, הזוגיים בפגיעה לבניית יחסים בין אישיים וזוגיים, הפגיעה הקשה הבאה כזיכרון טראומה החודר שוב ושוב למודעות, עד כדי פלשבקים המקשים המסבים לה סבל רב - עד כדי פגיעה עצמית, ועוד נזקים שמן הראוי אך להפנות אל תסקיר המתייחס לנפגעת העבירה – המתלוננת, שמא תהיה בכך פגיעה נוספת בה. בין מרכיבי הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות ראוי לשים אל לב לסיבות אשר הביאו את הנאשם לבצע העבירות. בגדר עניין זה, עולה באופן בולט אכזריות הנאשם, שמא ייאמר שיפלותו. לעיתים, והן רבות לצערנו, אנו היושבים בדין, חוזים במחזות קשים של אכזריות האדם. תוהים אנו פעם אחר פעם, עד כדי אילו תהומות יגיע אדם במעשיו הרעים. לפנינו נגלה באופן כואב, אדם, אשר מצא לפגוע באופן קשה ביותר בילדה תמימה, רכה בשנים, המצויה תחת אחריותו, אשר בתחילת המעשים, לא הבינה פשר הפגיעות המיניות הקשות בה ורק בשלבים מאוחרים עם התבגרותה, הבינה פשר המעשים ובכך הכתה בה עוצמת הפגיעה בה. מעשיו הרעים והאכזריים של הנאשם, לא באו אלא משום גחמות מיניות פוגעניות ובוטות. במעשיו, גילה הנאשם כי גחמות אלה הן העיקר ואילו נפשה הפגועה והמצולקת של המתלוננת היא הטפל. הנאשם אף הגדיל לעשות בפגיעה הקשה במתלוננת בכך שמצא לשלב גם עבירות חמורות נוספות, לרבות שידולה להשתמש בסמים קשים כמו גם עבירות אלימות של תקיפה ואיומים. ועל כל אלה מצא הנאשם להגדיל בחומרת המעשים בכך שצילם את המתלוננת צילומי עירום וצילומי המעשים המיניים החמורים שביצע בה. ועוד ומעבר לכך, מצא הנאשם לאיים כי יפיץ תמונות אלה. האם ראוי להכביר מילים על גודל האכזריות והרוע ובכך גם הפגיעה החמורה במתלוננת שגילה הנאשם? שאלה רטורית שהתשובה עליה ברורה. באשר לקביעת מתחם העונש על פי או בשים לב למדיניות הענישה כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקה שמצאנו לציין לעיל כידוע, אין כמעט בנמצא מקרים זהים שאירעו בעבר למקרה הנדון. כל שיש לפנינו וביכולתנו הוא לאתר מקרים דומים, ומתוך כך, בבחינת השוואה ושיקול דעת לאתר ולקבוע מתחם עונש הולם. כפי המצוין בפסיקה שהובאה לעיל, העונשים שהושתו במקרים דומים, כמו גם המגמה העונשית המסתמנת היא החמרה בענישה. בעניין זה נביא מתוך דברי בית המשפט העליון בפסק הדין שבע''פ 5815/22 המוזכר לעיל, וכך נאמר: "נקודת המוצא לדיוננו היא פסיקתו הענפה של בית משפט זה, אשר הדגישה את החומרה הרבה שנודעת לעבירות מין, במיוחד לכאלה המבוצעות בקטינים, וביתר שאת – בתוך המסגרת המשפחתית. אכן, עבירות המין "חודרות לנימי הנפש, גורמות לתחושה קשה של אובדן שליטה ופגיעה בכבוד ובאוטונומיה, הופכות על פיו את עולמו של הקורבן ועלולות לגרום למגוון רחב של תופעות נפשיות וגופניות, המצריכות תהליכי שיקום מורכבים. הדברים נכונים ביתר שאת במקרה שבו קורבן העבירה הוא קטין, שטרם השלים את התפתחותו הגופנית, הנפשית והשכלית. או אז הפגיעה עלולה להיות חמורה במיוחד ולהעמיד בסיכון את סיכוייו לגדול להיות אדם שלם ומאושר" (ע"פ 8153/19 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 45 לפסק דיני [פורסם בנבו] (20.10.2020)). חומרת עבירות המין בקטינים והשלכותיהן הקשות, מקבלות משנה תוקף כשהעבירות מבוצעות במסגרת המשפחתית, לא כל שכן בביתו-מבצרו של הקורבן, תוך שהפוגע מנצל את האמון שרוכש לו הקטין ומערער מן היסוד את תחושת הביטחון הבסיסית ביותר שלו (ראו מני רבים: ע"פ 5167/22 הנ"ל, בפס' 31; ע"פ 6098/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 15 [פורסם בנבו] (24.7.2018); ע"פ 9058/16 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 39 [פורסם בנבו] (7.3.2018); ע"פ 1859/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 18 [פורסם בנבו] (8.6.2022)). לנוכח האמור, הפסיקה שבה והדגישה את הצורך להחמיר בענישה של עברייני מין, במיוחד אלו שביצעו את זממם בקורבן קטין בן משפחה. ענישה מחמירה כאמור נחוצה, בין היתר, על-מנת להלום את חומרת המעשים; להרתיע עבריינים פוטנציאליים מפני ביצוע עבירות כאמור; לבטא הכרה בסבלם ובכאבם העצום של הקורבנות; ולהעביר מסר שלפיו החברה מוקיעה את מי שרואה באדם אחר – ובמיוחד בקטין בן משפחה, על כל הנגזר מכך – ככלי לסיפוק צרכיו (ראו, למשל: ע"פ 4018/20 לוגסי נ' מדינת ישראל, פס' 20 [פורסם בנבו] (30.12.2021); ע"פ 5839/22 הנ"ל, בפס' 10; ע"פ 1831/21 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 15 [פורסם בנבו] (30.1.2022)." ואשר לעבירות של הדחת קטין לסם, עמד בית המשפט העליון על כך, שמטרת הסעיף הייתה לקבוע עונשים חמורים ומכאיבים ביותר בעבור כל אדם המסבך קטין במערכת הבזויה והמסוכנת של השימוש בסמים, כאשר תכליתו של סעיף 21 לפקודת הסמים המסוכנים הייתה החמרה ניכרת ומשמעותית בעונש המירבי תוך הטלת חובת זהירות מיוחדת על מי שהם אחראים לקטין בכל הקשור לשימוש בסם מסוכן (ראו הדברים שנאמרו בת"פ 1218/02 שאוזכר לעיל והפסיקה אליו מפנה פסק הדין). לא למותר לשוב ולציין את עובדות כתב האישום בהם הודה הנאשם, כאשר סיפק לקטינה סם מסוכן מסוג מתאמפטמין המכונה קריסטל והכריח אותה לעשן עמו בתדירות יום-יומית ואף ביצע בה מעשה אונס שעה שהיא תחת השפעת סמים. דברי הפסיקה המפורטים לעיל נכונים הם: הן בקביעת מתחם העונש ההולם כמו גם בקביעת העונש בתוך המתחם. כאמור לעיל, אנו מוצאים כי ראוי לקבוע מתחם עונש הולם לכל מעשיו של הנאשם. בחנו בחון היטב מכלול מעשיו של הנאשם במקרה זה כמו גם לנוכח שיקולי מתווה העונש ההולם. לאחר שכך עשינו, באנו לכלל מסקנה כי מתחם העונש ההולם הוא מאסר בפועל שיש בו משום ביטוי לעונש המקסימלי של כל אחת מן העבירות שעבר הנאשם ונע בין 20 שנות מאסר לבין 25 שנים, הכל גם בהתחשב לפסיקת בית המשפט העליון המחייבת כפי שפורטה לעיל. השאלה העולה כעת היא מה העונש ההולם לנאשם בתוך המתחם שקבענו כקבוע בסעיף 40יא.? בתוך ריבוי הנסיבות החמורות שציינו לעיל, ובבואנו לשקול הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות, אזי נראה כי לזכותו של הנאשם, יש לזקוף הודאתו בביצוע העבירות, ובכך ניתן במידה מסוימת לראות הפנמת המעשה האסור. אכן, הודיית הנאשם בביצוע המעשים, חסכה עדותה של המתלוננת, ומשום כך, חסכה גם סבל נוסף על זה אשר נגרם לה. בבואנו לקבוע העונש בתוך המתחם שקבענו, שקלנו מיקום העונש במתחם. אנו סבורים שבשים לב למדיניות הענישה אשר צוינה לעיל, ואשר יש בה כדי לקבוע המתחם, וממילא יש בה כדי למקם את העונש באמצעו של המתחם. ציינו לעיל, מעשיו החמורים והאכזריים של הנאשם כמו גם הפגיעה הקשה במתלוננת, כפי שבאה לידי ביטוי נחרץ בתסקיר קורבן העבירה. פיצויים פגיעתו הקשה של הנאשם במתלוננת, כעולה וכמומלץ בתסקיר נפגעת העבירה, מצדיקים פסיקת פיצוי על פי סעיף 77(א) לחוק העונשין. כפי שנקבע ברע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל, סב(2) 802 (2007): "לסמכות הפיצוי לפי סעיף 77 תכליות חשובות נוספות, ובהן: מתן סעד מיידי לנפגע מבלי שייאלץ להמתין עד לסיומם של ההליכים האזרחיים בעניינו, אשר עלולים להתמשך על פני שנים ארוכות; הכרה חברתית בסבלו של הנפגע ושיתופו, במידת מה, בהליך הפלילי המתנהל נגד תוקפו; ואף קיים בו יסוד של היטהרות לעבריין עצמו, שכן חיובו בפיצוי לטובת קורבנו עשוי לתרום לשיקומו (ראו פרשת אסף, בעמ' 465). תכלית נוספת אותה משרת הדיון בפיצוי האזרחי לנפגע אגב הכרעת הדין בנושא הפלילי, הינה העלאת מעמדו של קורבן העבירה בהליך הפלילי...". באשר לשיעור הפיצוי נפסק, כי אינו קשור ואינו מושפע בשום היבט מיכולתו הכלכלית של הנאשם ועליו לשאת בו גם אם מצבו הכלכלי של הנאשם לא משופר ועליו לשאת בו גם אם מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לשאת בו (ע"פ 2661/12 פלוני נ' מדינת ישראל (19.11.12) נקב בע"פ 2104/18 פלוני נ' מדינת ישראל (20.03.2019). "כבר נפסק כי שיעור הפיצוי שנפסק לטובת נפגע עבירה אינו נקבע בהתחשב ביכולתו הכלכלית של הנאשם (ראו: ע"פ 10102/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 81 (7.9.2005) [פורסם בנבו]; ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל, פסקה ט' (24.7.2006) [פורסם בנבו], וכן לא נועד, בהכרח, לבטא את השיפוי הדרוש לנפגע העבירה לשם כיסוי ההוצאות הנובעות מן הפגיעה שנגרמה לו (ראו: ע"פ 5518/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (17.6.2018)". לאחר שכאמור שקלנו מכלול השיקולים הצריכים לעניין לרבות מתחם העונש ומיקומו של העונש ההולם במקרה זה לנאשם הרי אלה העונשים שאנו משיתים על הנאשם: 22.5 (עשרים ושתיים שנים ושישה חודשים) שנות מאסר בפועל. עונש המאסר ירוצה מיום מעצרו של הנאשם 22.10.2023. 18 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים לא יעבור הנאשם עבירות פשע לפי סימנים ה' וח' לפרק י' לחוק העונשין לרבות ניסיון. 9 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר לא יעבור הנאשם עבירה עוון לפי סימנים ה' וח' לפרק י' לחוק העונשין לרבות ניסיון. 12 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרור הנאשם ממאסר לא יעבור הנאשם עבירת פשע על פקודת הסמים המסוכנים. פיצוי בסך 200,000 ש''ח למתלוננת שישולם עד ליום 1.1.2025. צו למוצגים ייעשה בהם על פי שיקול דעת הממונה על החקירה. זכות ערעור כחוק. ניתן והודע היום , במעמד הנוכחים.	decision7212-11-23	["רענן בן יוסף", "אברהם הימן", "אורלי מור אל"]	[{"judgment_id": "9e20051e-31c0-56ab-b32f-234d937f85c5", "file_name": "7212-11-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 61810, "extension": "docx", "display_name": "7212-11-23- קובץ מקורי"}]
c108bced-a69d-55d6-b80d-dbc6af956254	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב - יפו, ש' תמר סנונית פורר: פסק דין בעניין הכרעה בשתי תביעות שהוגשו על ידי התובעים, האחת תביעה לפינוי וסילוק יד והשניה תביעה לדמי שימוש ראויים ( תמ"ש 68565-02-23)	68565-02-23	2024-09-02	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	עניינו של פסק דין זה הוא הכרעה בשתי תביעות שהוגשו על ידי התובעים: תמ"ש 68565-02-23 – תביעה לפינוי וסילוק יד. תמ"ש 18526-03-23 – תביעה לדמי שימוש ראויים. רקע עובדתי וההליכים המשפטיים הצדדים להליך: התובעים הם הוריו של הנתבע וחמיה של הנתבעת. הנתבעת בתמ"ש 68565-02-23 הינה נכדתם של התובעים, בתם של הנתבעים 1-2. הסכסוך קשור לנכס ברח' * ב* בו מתגוררים כל הצדדים (להלן: "הנכס"). הנתבעים 1-2 היו נשואים והתגוררו בנכס החל משנת 2000, ממועד נישואיהם. נולדו להם 3 ילדים. הם התגרשו בחודש 1/2023. בסמוך למועד זה הוגשו התביעות דנן. הנתבעים אינם מתגוררים יחדיו אך נותרו שניהם להתגורר בנכס. לטענת הנתבעת, הנתבע ממשיך לגור בנכס אך במיקום אחר במתחם וכן שוהה תקופות ארוכות בכלא. הנתבעת ציינה בסעיף 7 לכתב ההגנה כי היא מתגוררת בדירה בקומת קרקע והנתבע בקומה מעל והתובעים דאגו לארגן לו כניסה נפרדת ויחידה ונפרדת. ביום 13.7.23 התקיים קד"מ בתיק. במסגרת הקד"מ הוריתי על הגשת אישור מסירה של התביעות לנתבע. כמו כן הוריתי לאחר שמיעת הטיעונים של ב"כ הצדדים כי יש מקום לקבלת טיעון בכתב לגבי מקור הזכויות המשפטית של שני התובעים בהגשת שתי התביעות (ובהפרדה לגבי כל תביעה ותביעה). וצוין כי המסמכים שצורפו בעת הזאת לכתבי התביעות אינם מספיקים די הצורך. ביום 12.9.23 לאחר שהוגשו טיעוני ב"כ הצדדים לגבי טיב זכויות התובעים בנכס הוריתי כי לאחר בחינת טענות שני הצדים עולה כי יש טענות מהותיות ועובדתיות אותן יש לברר ואין רק טענות משפטיות. בנסיבות הללו נקבעו שני התיקים במאוחד להוכחות. יצוין כי נעשה ניסיון להביא את הצדדים להסכמות כוללות בשל הרגישות המשפחתית והאנושית אולם הדבר לא צלח. בתיק התקיים דיון קד"מ ודיון הוכחות. לאחר שהוגשו סיכומים בכתב בתביעות במאוחד ניתן כעת פסק הדין. פסק דין ביחס לתובעת בשתי התביעות - התובעת לא התייצבה לאף דיון בבימ"ש. היא לא חתמה על תצהירים לתמיכה בתביעות. היא חתמה על תצהיר עדות ראשית אולם לא התייצבה לדיון ההוכחות. בראשית דיון ההוכחות ביום 6.3.24 שמעתי טיעונים של ב"כ הצדדים לגבי היעדרותה. לאחר שמיעת טיעוני ב"כ הצדדים הוריתי כך: 1. שתי התביעות הוגשו לפני שנה. 2. ביום 07/12/2023 חתמה התובעת על תצהיר עדות ראשית. לדיון היום התובעת לא התייצבה. 3. המסמך הרפואי שצורף אתמול, הכותרת שלו הינה סיכום מידע רפואי. אין במסמך כל פירוט שתומך בטענה שהתובעת איננה יכולה להתייצב בדיון. על פי תקנות סדר הדין האזרחי מדובר בבעל דין שלא התייצב לדיון הוכחות ובהעדר ראיות גם לא נתן טעם סביר לאי ההתייצבות. יש גם לקחת בחשבון, מאחר שמדובר בשני תובעים, שיש משמעות רבה לכך שאחד התובעים למעשה לא מתייצב, לא מאפשר לחקור על תצהירו וחוזר בו. 4. מדובר מבחינת הנתבעים במשמעות רבה להעדר ההתייצבות ולהעדר הנוכחות. שהרי יכול היה להיות מצב שבו אם התובעת מלכתחילה לא הייתה מגישה את התביעה יחד עם התובע, ייתכן כי הנתבעות היו חפצות לזמן אותה לעדות ובכל מקרה לקבל את גרסתה. 5. על כן, לא ניתן להציב את בית המשפט ואת הצד השני בפני עובדות גם של העדר התייצבות, גם של משיכת התצהיר וגם למעשה של מחיקת התובעת וזאת בשלב המתקדם וכאשר התיק קבוע היום להוכחות. 6. לאחר כל זאת ומאחר וקיים ספק בכל זאת שמתעורר לאור הטענות לגבי מצבה הרפואי של התובעת, אאפשר בתוך 7 ימים להגיש מסמך רפואי על-כך ע"י התובעים. זאת מבלי להמעיט בכל זכות של הנתבעות להעלות כל טענה לגבי העדר ההתייצבות, העדר התצהיר וככל וגם לא תהיה אפשרות, לחקור את התובעת בהמשך. [..] 8. אינני רואה סיבה לדחיית הדיון ואני סבורה שטובת הצדדים הינה המשך קיומו של הדיון היום, זאת למרות האמור לעיל לגבי התובעת. המשך דיון ההוכחות יימשך כסדרו. זאת כאשר לנתבעות יישמר כל הזכות להעלות את כל הטענות לגבי התנהלות התובעים בכל הנוגע לתובעת והמשמעות הראייתית והמשפטית להתנהלות זו.". (ההדגשות בקו – הוספו). למרות החלטה זו לא הוגש כל מסמך רפואי נלווה ונוסף לאחר דיון ההוכחות ובהתאם להחלטה. שתי ב"כ הצדדים לא התייחסו למעמדה של התובעת בסיכומיהן. התובעים בסיכומיהם נקטו בלשון רבים: "תובעים", אולם התעלמו מההחלטה שניתנה בעניין זה ולא סיפקו כל ראשית הסבר להעדרה המהותי והדיוני של התובעת מההליך. גם הנתבעת נקטה בלשון רבים: "תובעים", ולא נימקה לגבי מעמדה של התובעת בהעדרה מההליך והמשמעות המשפטית של היעדרות זו. הנתבעת גם לא טענה כי נגרם לה נזק ראייתי בהעדרה של התובעת. בנסיבות הללו מדובר בתובעת שלא לקחה חלק בהליך לא דיונית ולא מהותית – לא התייצבה לאף דיון, חתמה על תצהיר עדות ראשית בלבד ולא על תצהיר לתמיכה בתביעה כנדרש בבימ"ש למשפחה, לא נחקרה בהעדר התייצבות ולא סיפקה כל טעם להעדרה. בנסיבות הללו וכאשר אין בפני בימ"ש מסמך רפואי תקף המצדיק את ההיעדרות, מדובר בבעלת דין שלא התייצבה לדיון הוכחות ולא סיפקה טעם סביר לאי ההתייצבות. עם זאת ומאחר ושתי ב"כ הצדדים לא התייחסו למשמעות של היעדרותה של התובעת מההליך, אני קובעת כי התביעות כלפי התובעת נמחקות (ולא נדחות). פסק דין ביחס לנתבע 1 בשתי התביעות – שתי התביעות הוגשו נגד הנתבע, בנם של התובעים. ביום 13.7.23 התקיים קד"מ בתיק. במסגרת הקד"מ הוריתי על הגשת אישור מסירה של התביעות לנתבע. לא הוגש אישור מסירה לנתבע 1 של אף אחת מהתביעות. כמו כן הנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיונים. בהמשך הודיעה ב"כ התובעים כי אין בידיה אישור מסירה של התביעות לנתבע. התובעים (וגם הנתבעת) גם לא ביקשו לזמנו למתן עדות. בסיכומים לא התבקש סעד נגדו אישית. עם זאת התובעים נקטו בלשון רבים: "נתבעים" מבלי להתייחס להבדל בינו לבין הנתבעות 2-3. לטענת הנתבעת, הנתבע מתגורר בנכס ויודע על התביעות. התובעים ביקשו בהמשך למחוק את התביעה כלפי הנתבע. בנסיבות הללו וכאשר התובעים לא הוכיחו כי התביעות הומצאו לנתבע 1 ולא הבחינו בינו לבין הנתבעות בסיכומיהם ולא ביססו ונימקו את התביעות לגביו אישית– אני מורה על מחיקת שתי התביעות כלפי הנתבע 1. בנסיבות הללו אין צו להוצאות. פסק דין בתמ"ש 68565-02-23 – התביעה לפינוי וסילוק יד התובעים עותרים לפינוי וסילוק יד של הנתבעים מהנכס. לטענתם בתביעה, הנכס מוחזק על ידי שלושת הנתבעים יחד ולחוד והנתבעים הפרו את הסכם השכירות ועל כן יש לפנותם. לטענת התובע יש לו זכויות בנכס (על כך בהרחבה בהמשך) והוא זכאי להגיש את התביעה לפינוי הנתבעים. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") עותרת לדחיית התביעה. לטענתה של הנתבעת לתובעים אין כל עילה משפטית או קניינית ואין להם זכויות המקנות להם זכות בעלות או זכות קניינית בנכס. על כן אין להם עילה כלל להגשת תביעה זו נגדה. לטענת הנתבעת לאור הסתבכותו בפלילים של הנתבע והיותו מאוים – לה אין יכולת להעתיק את מקום מגוריה מהנכס מאחר ובשל כך גם היא וגם ילדיה מאויימים בשל מעשי הנתבע (סעיף 21 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעת אין לה יכולת להעתיק את מקום מגוריה, ותמיד הרגישה שהנכס הוא מקום בטוח עבורה ועבור הילדים מאחר והוא ממוקם בשטח בני המשפחה (כך בלשונה). הנתבעת מפרטת בכתב ההגנה כי התובעים הפכו את חייה מאז גירושיה מהנתבע לבלתי נסבלים לרבות שינוי המצב בנכס, ניתוק מים והתעמרות בה ובילדים עד שחייהם במתחם בלתי נסבלים וניתנו גם צווי הגנה הדדיים. הנתבעת מדגישה כי היא מתגוררת בנכס מזה 20 שנה. הנתבעת 3 – הנכדה – הנכדה לא הגישה כתב הגנה, לא תצע"ר ולא נחקרה. עם זאת היא נכחה בכל הדיונים שהתקיימו. בקד"מ ביום 13.7.23 ציינתי כי מוצע כי יישקל האם יש מקום להמשיך בתביעה כלפי הנתבעת 3. משמיעת הצדדים מעמדה שונה משל הוריה ויש מקום לשקול אם הסבים רוצים לתבוע את הנכדה. בתום דיון ההוכחות ביום 6.3.24 הוריתי לגבי הנכדה כי: "בכל הנוגע לנתבעת הנכדה אשר התייצבה לדיונים השונים אך לא הגישה תצהיר וגם כעת היא נוכחת ולאור המורכבות לא מצאתי כי יש מקום להורות על פינויה בזה הרגע מהמתחם. הנסיבות המשפחתיות מורכבות. לבא כוח התובעים הזכות לטעון לעניין מעמדה של הנתבעת והתנהלותה בהליך זה במסגרת הסיכומים." בסיכומי התובעים לא נעשתה הבחנה לגבי מעמדה של הנתבעת 3 – הנכדה. לא נומק ולא פורט לגביה דבר אישית. ההתייחסות לכל הנתבעים הייתה בלשון רבים: "נתבעים". באותו האופן גם הנתבעת לא התייחסה למעמדה של הנתבעת 3 בנפרד אלא התייחסה במאוחד לילדיה. לא הייתה התייחסות נפרדת לגילה (אין מחלוקת כי היא בגירה), מצבה ומגוריה במתחם. אשר על כן ולאחר שהנתבעת 3 לא הגישה כתב הגנה ולא הציגה עמדה מבוססת, אין מנוס מקבלת התביעה כלפיה. על כן אני מורה על פינויה מהנכס. עם זאת ולאור פרק זמן מגוריה מלידתה בנכס מועד פינויה יהיה בהתאם לנקבע להלן לגבי הנתבעת 1. טיב הזכויות של התובעים בנכס – עניינו של פסק הדין אינו הכרעה או מתן פסק דין הצהרתי או אחר מה בדיוק טיב הזכויות של התובעים בנכס. אולם מאחר וחלק מטענת ההגנה של הנתבעת הוא כי התובעים לא זכאים כלל להגיש את התביעה מאחר ולא הוכיחו את זכויותיהם בנכס יש להתייחס לכך גם אם רק אגב אורחא. אין מחלוקת כי התובעים אינם בעלי הזכויות בנכס והנכס אינו רשום על שמם. עם זאת, הדבר אין משמעו כי הם נטולי זכויות בנכס או חסרי עילה להגשת ההליך לגביו, כפי שיפורט להלן. בכתב התביעה טען התובע לגבי זכויותיו בנכס (סעיף 10) כי הוא רכש את הזכויות מהבעלים של הדירה לפני כשישה עשורים ומאז הוא מחזיק בנכס. הוא הדגיש כי הגיש בקשות לקבלת היתר בניה וכי הוא קיבל מעיריית --- היתרי בניה והיתר שיפוץ והחלפת הגג. בנספח א' לכתב התביעה צורף אישור היתר בבקשה שהגיש התובע לעיריה להיתר שיפוץ מחודש 6/2005. בהמשך כתב התביעה הדגיש התובע כי הינו בעל הזכויות בכנס (סעיף 16, כך בלשונו) והוא זה שעושה שימוש בנכס מאז בניית הבניין ולאף אחד מילדיו אין זכות קניית בנכס. מעבר למסמך היתר הבניה לא צורפו מסמכים נוספים להוכחת זכויות התובע בנכס לכתב התביעה. בכתב התביעה לדמי שימוש צורף בנספח ב' אישורים על תשלומי אחזקת הנכס המופיעים כולם על שמו של התובע במסמכים הרשמיים של הגופים השונים לרבות עיריה – ארנונה ומים וחברת חשמל. במסמכי טיעון הזכויות שהגיש התובע הוא טען כי הוא מתגורר בנכס משנת 1969 וכי הנכס היה שייך לסבתו. התובע הדגיש כי כל ילדיו נולדו בנכס וכי במהלך השנים התובעים השקיעו ממיטב כספם בנכס, בנו ושיפצו אותו בכפוף להיתרים שקיבלו מעיריית --- כדין, ולאחר שהוכיח לעיריה את החזקתו כדין בנכס. התובע חזר על הטענה כי הוא ומשפחתו מתגוררים בנכס עשרות שנים לעומת הנתבעת שמתגוררת בנכס רק מנישואיה לנתבע משנת 2000. בהמשך הדגיש שוב התובע כי הוא מחזיק בנכס כדין משנת 1969. לכתב טענות זה צורפו על ידי התובע מסמכים המעידים על קבלת היתר מהעיריה וכן הסכמי השכירות מול הנתבע וכן תשלומי חשבונות של אחזקת הנכס על ידו. בתצע"ר טען התובע לגבי זכויותיו בנכס את אותן הטענות שכבר העלה בכתבי הטענות הקודמים וצורפו אותם מסמכים שוב. התובע הדגיש כי התביעה הוגשה בשל הגירושין והתערערות במערכת היחסים שלהם מול הנתבעת. בחקירתו טען התובע לגבי זכויותיו בנכס כי הוא מחזיק בנכס עשרות שנים (מעל ל-50 שנה) וכי הוא מטפל בהסדרת זכויותיו מול הגורמים השונים לרבות קבלת היתר בניה מהעירייה, תשלום קנסות ועוד (ראו: פרוט' מיום 6.3.24, עמ' 14 שורות 2-16, עמ' 37 שורות 9-12). בהמשך החקירה אמר כי הוא בשלבי הסדרת הזכויות בנכס מול עירית * והדגיש את העובדה כי קיבל מהעירייה על שמו היתר בניה בנכס בצורה מסודרת (עמ' 25). עם זאת יצויין כי בהמשך החקירה התחמק וביקש לא להסביר כיצד קיבל את ההחזקה בנכס ושינה את גרסתו מהאמור בטענותיו הקודמות (עמ' 26-28). לקראת סוף החקירה אישר כי הנכס לא רשום עדיין על שמו (עמ' 32 שורה 21). לאחר מכן ציין כי כל החשבונות על שמו וכי הוא בהליכים מול המינהל להסדרת הזכויות (עמ' 35, שורות 1-10). בסיכומי התובע הוא חזר על טענותיו כי הוא מחזיק כדין בנכס והוא זה שאיפשר לנתבעת להתגורר בנכס ועל כן הוא עותר לסילוקה כעת מהנכס עם תום הקשר המשפחתי. בנוסף הדגיש התובע כי גם אם ייקבע כי הוא פלש לנכס אזי מעמדו הוא של פולש ראשון ושל הנתבעת של פולשת שניה שבאה אחריו – ובכל מצב שהוא קיימת לו זכות לעתור לפינויה מהנכס. כמו כן הדגיש כי התובעים הם אלה שנושאים בכל הוצאות הנכס והנתבעת אינה נושאת לא בשכירות ולא בכל הוצאה שהיא. בין כך ובין כך החזקת הנכס על ידי התובעים היא של למעלה מ-50 שנה לעומת שהותה של הנתבעת בנכס של למעלה מ-20 שנה אולם רק בשל הרשות שניתנה לה על ידם. בהמשך הסיכומים של התובעים הועלתה טענה חדשה כי התובעים הינם בעלי זכויות מכוח זיקת הנאה בנכס לאור החזקתם בנכס לאורך השנים. מאחר וטענה זו לא נטענה קודם לכן ויש בה רכיב עובדתי ומשפטי אין מקום להידרש לה. הנתבעת טענה בכתב ההגנה לגבי זכויות התובעים כי אין להם זכות קניינית בנכס וכי מדובר בפולשים בנכס מזה עשרות שנים שהרשו לנתבעים להתגורר בדירה ולגדל בה את ילדיהם אולם אין להם כל זכות או אישור המוכיח את בעלותם בנכס (סעיף 14 לכתב ההגנה). בהמשך טענה הנתבעת (סעיף 15) כי לעולם לא בדקה או שאלה למי שייך הנכס ועל שם מי רשומות הזכויות בנכס. הנתבעת הדגישה בכתב ההגנה כי היא מתגוררת בנכס מזה 20 שנה. הנתבעת לא צירפה כל מסמך לתמיכה בטענותיה לכתב ההגנה. במסמכי טיעון הזכויות שהגישה הנתבעת לא צורפו על ידה כל מסמכים. היא שבה וטענה כי היא מתגוררת בנכס עשרות שנים ולתובעים אין זכות בעלות שמקנה להם זכות לסלקה מהנכס (גם אם הם מחזיקים בו). בכל הנוגע למסמכים שצורפו על ידי התובעים הפחיתה הנתבעת מחשיבותם וציינה כי מדובר בהיתר לתיקון מצב מסוכן בנכס רק לצורכי מגורים ולא מעבר לכך. בהמשך טענה כי אם התובעים יוכרו כמחזיקים בנכס יש לראות גם בה כמחזיקה בנכס לאור מספר השנים בהם היא מתגוררת בו (סעיף 12), ועל כן אין הצדקה לסילוקה מהנכס, ועובדת גירושי הנתבעים אינה עילה להגשת התביעה נגדה. בתצע"ר של הנתבעת הופיעה גרסה חדשה נוספת במישור הזכויות בינה לבין הנתבע: עם זאת כאמור לבימ"ש לא הוגשה תביעה בעניין הנכס על ידי הנתבעת. הנתבעת נשאלה בחקירתה האם בחנה את המסמכים שצורפו על ידי התובע והשיבה כי לא הסתכלה עליהם (ראו: פרוט' מיום 6.3.24, עמ' 42 שורות 15-16). בשל כך לא ידעה להשיב על השאלות שנשאלה לאחר מכן לגבי טענתה כי הנתבע הוא בעל זכויות בנכס ולא ידעה להשיב אם כך הדבר כיצד כל המסמכים מול הגורמים הרשמיים הם ע"ש התובע בלבד (עמ' 42 שורות 29-33). בהמשך החקירה שינתה את עמדתה וטענה כי מעמדם של התובעים הוא של "פולשים" (עמ' 50 שורות 31-32). לאחר מכן אישרה כי משפחת התובעים חייתה בנכס לפני שהיא "הצטרפה" למשפחה עם נישואיה לנתבע (עמ' 51 שורות 3-9). בהמשך החקירה אמרה כי אם התובע הוא פולש אז גם היא פולשת כמוהו, וכולם הם פולשים (עמ' 52 שורות 19-28). לקראת תום חקירתה אישרה הנתבעת כי היא זוכרת כי התובע ניהל הליכים מול עירית * לצורך קבלת היתר בניה (ראו: פרוט' מיום 6.3.24, עמ' 56 שורות 2-13). בהמשך גם אישרה כי התובעים ביצעו את העבודות בנכס בהתאם להיתר שביקשו (עמ' 56 שורות 22-26). בתום חקירתה עלתה גירסה חדשה של הנתבעת לגבי מצב הזכויות בנכס. לטענתה הנכס הינו של הנתבע והכל רק "משחק ביניהם" – בין התובע לנתבע (ראו: פרוט' מיום 6.3.24, עמ' 57 שורות 1-19). לטענתה בשל כך המסמכים שצורפו הם על שם התובע ולא על שם הנתבע (עמ' 57 שורות 28-30). יצויין כי גרסאות שני הצדדים לגבי טיב הזכויות השתנו במהלך ההליך. על כן סברתי כי המשקל אינו צריך להיות לגרסאות המתפתחות של שניהם אלא למסמכים שהוצגו מגורמים חיצוניים אובייקטיביים לצדדים. ממסמכים אלה – שהוגשו אך ורק על ידי התובע - ניתן ללמוד כי לתובע לכל הפחות זכויות החזקה כלשהן בנכס ומעמדו מוסדר מול הגורמים השונים לפחות בהיבטי ההחזקה ותשלומי האחזקה של הנכס. בסופו של יום התובע הוכיח כי קיבל היתר בניה מהעיריה, פנה להסדרת זכויותיו בנכס, הוא שנושא בתשלומי אחזקת הנכס והחשבונות מול הגורמים השונים הם על שמו. התובע הוכיח כי הוא נשא בתשלומים השונים הקשורים לנכס לאורך השנים. אשר על כן אני קובעת כי התובע מחזיק בנכס עשרות שנים. התובע הציג באופן בהיר וברור (יותר מהנתבעת) את מצב זכויותיו בנכס והנתבעת לא הצליחה לסתור את גרסתו. יתרה מכך, בין אם התובע מחזיק כדין בנכס ובין אם הוא פולש בנכס (אופציה שהעלה במהלך ההליך והנתבעת הסכימה לה מבחינת קונסטרוקציה משפטית), איני סבורה כי הדבר משנה מיסודו את מצבה המשפטי של הנתבעת ביחס לתביעה זו. על כן התובע היה רשאי וזכאי להגיש את התביעה לפינוי הנתבעת מהנכס. כעת יש לבחון האם יש לתובע עילת תביעה לפינויה של הנתבעת מהנכס – יצויין כבר בראשית הדברים כי למרות שהנתבעת טענה טענות שונות לגבי זכויות המגיעות לה בנכס (זכויות הנובעות מקשר הנישואין, זכות מדור, הבטחה שניתנה לה למגורים לכל חייה, חיוב מגורים לילדים ועוד) היא לא הגישה כל תביעה נפרדת בעניין זה לבימ"ש. אין מחלוקת כי הנתבעת מתגוררת בנכס החל משנת 2000 עם נישואיה לנתבע והיא ממשיכה להתגורר בנכס גם עתה לאחר גירושיהם בחודש 1/2023. אין גם מחלוקת כי התובעים התגוררו בנכס טרם לנישואי הנתבעים, ולמעשה הנתבעים הורשו על ידם להתגורר בנכס במהלך השנים. אין מדובר במצב הפוך למשל של נכס של הנתבעים שהתובעים עברו להתגורר בו. בהיבט זה המצב העובדתי ברור: בשל נישואי הנתבעת היא עברה להתגורר בנכס בו מחזיקים התובעים - עם הנתבע. התובע נשאל בחקירתו לגבי מגוריה של הנתבעת בנכס ואישר כי היא מתגוררת בנכס בשל נישואיה לנתבע וכי מדובר בפרק זמן ארוך ומשמעותי (ראו: פרוט' מיום 6.3.24, עמ' 15 שורות 6-20). התובע, לא בלי קושי, אישר כי כתובתה של הנתבעת במשרד הפנים היא בנכס תקופה של מעל ל-20 שנה וכי ילדיהם של הנתבעים נולדו בנכס. עם זאת הוסיף וטען כי תקופות ארוכות בהן הנתבע היה במאסר הנתבעת לא התגוררה בנכס אלא אצל אימה (עמ' 16 שורות 11-18). התובע נשאל מדוע הגיש את התביעה בעיתוי בה הוגשה והשיב כי התביעה הוגשה לאחר גירושי הנתבעים (ראו: פרוט' מיום 6.3.24, עמ' 20 שורה 1). התובע התחמק מלהשיב היכן מתגורר הנתבע כעת (עמ' 20-21). כאשר התובע נשאל האם באמת הוא חפץ לפנות את נכדיו מהנכס השיב כי אינו יוכל להחזיק את הקטינים אצלו ועליהם להיות עם אימם-הנתבעת (ראו: פרוט' מיום 6.3.24, עמ' 22 שורות 17-22). בחקירתה הנתבעת ציינה כי היא מתגוררת בנכס ממועד נישואיה בשנת 2000 ועד עתה (ראו: פרוט' מיום 6.3.24, עמ' 37 שורות 30-33). גם בהמשך חזרה על כך כי היא מתגוררת בנכס 23 שנה וכי כל ילדיה נולדו שם (עמ' 41 שורות 2-4). התובע נשאל בחקירתו האם ניתנה הבטחה לנתבעת למגורים לכל ימי חייה בנכס עם נישואי הצדדים והכחיש נמרצות. התובע הסביר כי היה מדובר מבחינתו בסידור זמני. הוא ציין כי הסכים למגורים באופן זמני וברבות השנים כאשר גם הסתכסך עם הנתבע התכוון כי הנתבעים ישלמו לו שכירות על מגוריהם (ראו: פרוט' מיום 6.3.24, עמ' 24 שורות 12-30). הנתבעת טוענת כי התובעים הבטיחו לה טרם נישואיה לנתבע כי זה יהיה בית מגוריה לכל ימי חייה. הנתבעת לא הביאה מי מהוריה להעיד על הבטחה זו או כל ראיה אחרת לתמיכה בטענה זו. בחקירתה של הנתבעת היא חזרה על הטענה כי הנכס הובטח לה (ראו: פרוט' מיום 6.3.24, עמ' 38 שורות 5-12). עם זאת בהמשך החקירה הדגישה כי ההבטחה נגעה לכך שהיא יכולה לבחור את כל הריהוט בתוך הבית (עמ' 38 שורות 18-26). כאשר נשאלה מה הראיות שיש לה להבטחה למגורים לכל החיים אישרה כי אין לה מסמך או ראיות המעידות על כך (עמ' 39 שורות 3-10). בהמשך נשאלה האם יש לה ראיה המעידה כי הנתבע בנה את הנכס והשיבה כי זה הסדר שסוכם בין הגברים במשפחה (עמ' 39 שורות 24-29). הנתבעת נשאלה בחקירה מדוע לא הביאה לעדות את הוריה על מנת להעיד על טענתה להבטחה זו שניתנה בין ההורים טרם הנישואים, ותשובתה היתה לקונית ולא משכנעת. היא תלתה זאת – לראשונה – במצבם הבריאותי של הוריה (ראו: פרוט' מיום 6.3.24, עמ' 47-48). הנתבעת נשאלה בחקירה על טענתה כי נשקפת לה ולילדיה סכנה היה ותפונה מהנכס, היא חזרה על כך. אולם לאחר מכן כאשר נשאלה לגבי חיי היום יום שלה לאחר הגירושים אישרה כי אין לה מניעה בהתנהלותה היומיומית (ראו: פרוט' מיום 6.3.24, עמ' 40 שורות 16-33). הנתבעת נשאלה האם פנתה לעזרה של עו"ס ואישרה כי פנתה, אולם בתשובה השיבה כי לא ביקשה סיוע בנוגע למגורים כי מבחינתה היא מתגוררת בנכס (עמ' 40 שורות 30-33). בתצע"ר ציינה הנתבעת באריכות כי חייה כיום בנכס קשים בשל התנהלות התובעים כלפיה מאז הגירושין: הנתבעת נשאלה בחקירה על כך שהמצב המשפחתי השתנה לאור הגירושין ואישרה כי המצב השתנה, אך היא סבורה כי זו זכותם של ילדיה להתגורר בנכס (ראו: פרוט' מיום 6.3.24, עמ' 42 שורות 1-2). יתרה מכך, בהמשך החקירה תיארה כי מצב המגורים והיחסים מול התובעים מאז הגירושין בנכס הוא בלתי נסבל ותיארה באריכות כי חייה בנכס אינם חיים (עמ' 54 שורות 24-33). היא נשאלה אם זהו המצב מדוע היא ממשיכה להתעקש להתגורר באותו הנכס, והשיבה כי זהו ביתה (עמ' 54 שורה 28). בסופו של יום שוכנעתי כי מגוריה של הנתבעת בנכס היו ברשות על ידי התובעים במשך תקופת נישואיה. התובעים זכאים היו להגיש התביעה ולבקש פינויה מהנכס עם תום נישואי הנתבעת לבנם. בעמ"ש 33064-10-14 מחדד בימ"ש המחוזי כי רשות למגורים שניתנת מהורים לכלתם ניתנת לה מכוח הנישואים ההרמוניים בינה לבין בנם, ואין היא זכות עצמאית שלה בלבד. על כן על דרך הכלל עם פירוד הצדדים תמה גם זכות זו: "תנאי שכזה, אף אם הינו בגדר תנאי מכללא, הינו בבחינת המובן מאליו ואך מתבקש להסיק אותו מההיגיון הבריא והשכל הישר. הדעת נותנת שרשות מגורים הניתנת ע"י הורים לכלתם, ניתנת לה מכוח היותה אשת בנם החיה עמו בשלום ובהרמוניה, היא ניתנת לכלה ביחד עם בנם, לא לבד ולא מכוח היותה היא עצמה. בהינתן שבני הזוג מצויים בהליך גירושין ונפרדים זה מזה, אך טבעי הדבר שהרשות שניתנה לכלה, היונקת את חיותה, כאמור, מהיותה אשת בנם, תעבור מן העולם, משאין לה, בדרך כלל, כוח חיים משל עצמה. אין מניעה, אפוא, לקבוע כי התובעת ובעלה אכן ביקשו ליתן למשיבה ולמערער זכות מגורים בדירה לכל ימי חייהם, אך זכות זו הייתה מותנית וכפופה להתקיימותו של תנאי לפיו הרשות ניתנת כל עוד השניים עודם נשואים וחיים ביחד, וכי הרשות תגיע לקיצה בהינתן גירושין. לו היה האדם הסביר המתבונן מהצד נדרש לשאלה האם בנותנה את הרשות, נתכוונה התובעת כי המשיבה תוסיף להתגורר בדירה יחד עם המערער גם לאחר שהמערער ימאס בה והשניים יתגרשו - אין ספק כי היה משיב בשלילה." (ההדגשות בקו – הוספו). ראו: עמ"ש (ת"א) 33064-10-14 א' ע' נ' א' ע' (26.1.2016) סעיף 14 לפסק הדין. הנתבעת לא הוכיחה כי יש לה זכות בלתי הדירה למגוריה בנכס – לא מכוח הבטחה, הסכם או התנהגות של התובעים. ההתרשמות מחקירות שני הצדדים שהמגורים גם אם היו שנים ארוכות מאוד היו קשורים קשר בל ינותק לנישואי הנתבעת לנתבע. הנתבעת לא הוכיחה כי הייתה הבטחה אחרת למגורים וספק גם כיצד הייתה ניתנת הבטחה זו כאשר המגורים הם תלויי הנישואין. התובעים לא השתהו עם הגשת התביעה והיא הוגשה מייד עם גירושי הנתבעים. בכך הביעו התובעים את עמדתם החד משמעית כי הרשות שניתנה בטלה והם מבקשים לפנות את הנתבעת וכדין מהנכס. בפסיקה נקבע כי הזכות שניתנה למגורים בלתי הדירה היא חריג שבחריגים והכלל הוא שיש זכות לביטול הרשות למגורים בכל עת: "1. ככלל, הענקת רשות בלתי הדירה טעונה הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין ויש לצמצם את ההכרה בזכות זו [רע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (7.5.06), תמ"ש 52666-11-10 א.ל. נ' א.ל. [פורסם בנבו] (23.6.13), תמ"ש 2690-10-10 [פורסם בנבו] (1.3.13), תמ"ש 5591-09-13 [פורסם בנבו] (24.8.15), ע"א 3846/13 מדינת ישראל נ' היפר חלף [פורסם בנבו] (21.7.15)]. בית המשפט קבע בע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.8.15 - להלן: "פס"ד נחום") כי: "ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי הדירה וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן". 2. כפי שציין חברי, כב' סגן הנשיא השופט זגורי בתמ"ש 36750-02-14 ע.פ. נ' ג.פ. [פורסם בנבו] (26.7.15): "רישיון חינם שהינו בלתי הדיר משתייך לקשת המקרים הנדירים שכמותם קשה למצוא במקומותינו ובזמננו... בפסיקה מאוחרת יותר נפסק מפורשות שרשות חינם אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה וכי היא ניתנת לביטול בכל עת. עוד נקבע.... שהמגמה צריכה להיות צמצום מופעיה של רשות בלתי הדירה ולא הרחבתם". [...] כידוע, ניתן לבטל בכל עת את זכותו של בר הרשות ואפילו "כהרף עין" (ע"א 602/84 ריבוא נ' גל, פ"ד לט (3) 693 וסעיף 47 לסיכומי התובעת). כפי שציינה הפרופ' זלצמן במאמרה "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב, 24 בעמ' 57: "עקרונית, רשות שנלמדת מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה. זו היא רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע, כל עוד לא פעל בעל המקרקעין לסילוקו של פלוני". ראו: תמ"ש (ת"א) 9933-02-15 ר' נ' א' ואח' (10.11.2015) סעיפים ב(1-2), 7 לפסק הדין. אשר על כן ולאחר כל זאת זכאים התובעים לפינויה של הנתבעת 1 ו-3 מהנכס. הנתבעת לא הוכיחה כי יש לה הגנה מספקת מפני פינויה מהנכס לאחר הגירושין. עם זאת לקחתי בחשבון את פרק הזמן של מגורי הנתבעת בנכס, את המורכבות האישית-משפחתית-רגשית ועל כן סברתי כי יש לתת לנתבעת 1 ו-3 פרק זמן משמעותי לפינוי ולא פינוי "מהיום להיום". על כן אני מורה כי הן תתפננה מהנכס עד ליום 1.12.2024. האם יש מקום לפיצוי לנתבעת – בסיפת סיכומיה עתרה הנתבעת כי במידה ובימ"ש יחליט לקבל את התביעה יש לפצותה על העוול, ההשקעה והפסדיה מפינויה מהנכס. היא לא נקבה בסכום כלשהו. הפסיקה קבעה כי במקרים מסוג זה ככל ונדרש לפסוק פיצוי או סכום כספי עבור הפסקת המגורים יש לבחון פרמטרים אובייקטיבים. ראו: עמ"ש (ת"א) 33064-10-14 (סעיף 17 לפסק הדין), וכן בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (10.5.2017) סעיפים 11-12 לפסק הדין שם הדגיש בית המשפט העליון כי יש לבצע בחינה של חוו"ד מקצועית, הליך חישוב ברור ומדויק וקבלת ראיות מוצקות. הנתבעת לא טענה זאת ולא ענתה על תנאים אלה בהליך זה. מאחר והנתבעת לא עתרה לכך והדבר לא נדון אין מקום במסגרת פסק דין זה להדרש לסוגיה זו. ככל ותעמוד הנתבעת על זכות זו יהיה עליה להגיש תביעה חדשה כספית נוספת. אולם לא יהיה בכך על מנת לעכב את מועד הפינוי. הוצאות ההליך – בהתחשב בתוצאות ההליך ועם זאת במצבה של הנתבעת וייצוגה על ידי הסיוע המשפטי, הנתבעת תשא בהוצאות משפט מופחתות בסך של 7,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא – יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין. המזכירות תסגור את תמ"ש 68565-02-23. פסק דין בתמ"ש 18526-03-23 – התביעה לדמי שימוש ראויים התובעים עותרים לחיובם של הנתבעים בסך של 95,000 ₪ עבור דמי שכירות בסך של 5,000 ₪ לחודש וכן תשלום עבור חשמל, מים וארנונה מחודש 9/2021 ועד למועד הגשת התביעה. כמו כן ציינו בתביעה כי הם עותרים לפיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט. לטענת התובעים בכתב התביעה הנתבעים התגוררו עימם לאחר שהנתבע לא עמד בתשלומי שכירות ולכן עבר לגור עם הוריו התובעים. לטענת התובעים בהתאם הם חתמו על הסכם שכירות וסכום כי הנתבעים ישלמו דמי שכירות חודשיים. לטענתם מאחר והנתבעים חדלו לשלם את השכירות הוגשה התביעה. הנתבעת עותרת לדחיית התביעה. לטענת הנתבעת (סעיף 8 לכתב ההגנה) היא מעולם לא חתמה על כל הסכם שכירות, לא ידעה על תשלום דמי שכירות וההסכמים גם מעולם לא הוצגו בפניה (בהתייחס להסכמים לשנת 2018-2019 שצורפו לכתב התביעה). הנתבעת מדגישה כי ממועד נישואיה לנתבע היא לא נדרשה לשלם עבור שכירות או דמי שכירות למגורים בנכס. לטענתה הובטח לה ולבני משפחתה כי זו ביתה יחד עם הנתבע ועל בסיס הבטחה זו התגוררו בו במשך 23 שנות נישואים. הנתבעת מדגישה כי התובעים הגישו לבימ"ש רק 2 הסכמים למועדים יחסים סמוכים ולא הציגו כל הוכחה שהועברו להם אי פעם כספים מדי חודש על ידי הנתבעים. לטענתה ההסכמים נכרתו בסמוך למועד הגשת התביעה ותוארכו למועדי עבר (סעיף 17 לכתב ההגנה). לכתב התביעה צורף בנספח א' העתקי הסכמי שכירות משנת 2018 ו-2019 חתומים על ידי הנתבע בלבד (שמה של הנתבעת כלל לא מופיע והיא לא חתומה גם) ובהם שכירות בסך של 3,700 ₪ לחודש בשנת 2019 ו-3,000 ₪ בשנת 2018. כמו כן צויין בחוזה כי ישאו גם בתשלומי ועד בית, ארנונה, מים, חשמל וגז. אין הסבר מדוע רק הנתבע חתם על הסכמי השכירות. אין הסבר מאחר והנתבעים התגוררו בנכס מאז שנת 2000 מדוע ההסכמים הינם בשנים כה מאוחרות. אישורי התשלומים עבור אחזקת הנכס שצורפו בנספח ב' לכתב התביעה מצביעים על תשלום על ידי התובע ולא על ידי מי מהנתבעים. אין גם כל אסמכתא מזמן אמת על דרישה לחתימה על הסכם שכירות. התובעים לא הוכיחו כי הנתבעים שילמו להם אי פעם שכירות/ תשלומים עבור מגוריהם בנכס. לא צורפו אישורי תשלום, העברות בנקאות או ראיות אחרות שיש בהן להעיד על התשלומים. לא הובאו עדים נוספים שיוכלו להעיד על תשלום זה. כאשר נשאל התובע בחקירתו על 2 הסכמי השכירות שצירף, השיב כי החתים את הנתבע על הסכמי השכירות בגלל סכסוך שהתעורר ביניהם (ראו: פרוט' מיום 6.3.24, עמ' 18 שורות 31-32). הנתבעת השיבה בחקירתה כי עד להליכים המשפטיים לא ראתה את הסכמי השכירות (ראו: פרוט' מיום 6.3.24, עמ' 46 שורות 16-20). בהמשך הדגישה כי מעולם היא והנתבע לא שילמו שכירות לתובעים, אך לטענתה שילמו חשמל ומים (עמ' 48). עם זאת לא הובאה לכך כל ראיה על ידה. התובעים לא צירפו ולו ראשית ראיה כי הנתבעים שילמו את הוצאות אחזקת הנכס. כמו כן המועד בו התבקש להתחיל את החיוב מחודש 9/2021 (כך נדרש בכתב התביעה) לא נומק כלל מדוע דווקא הוא נבחר בהתחשב בכך שגירושי הנתבעים היו בחודש 1/2023 והתביעה הוגשה בחודש 3/2023. לא הובאה גם כל ראיה מזמן אמת ובה דרישה לתשלום שכירות ודרישה לתשלום הוצאות אחזקת הנכס. בסופו של דבר התביעה לדמי שימוש לא הוכחה ולא נומקה ולו במעט. הנתבעת 3- הנכדה - בכל הנוגע לנכדה התביעה לא בוססה ולא נומקה. על כן אני מורה על דחיית התביעה כלפיה. בסיכומי התובעים הם גם לא חזרו על דרישתם לדמי שימוש ראויים. גם על הדרישה לפיצוי לא חזרו. למעשה לא פירטו דבר לגבי תביעה זו. בנסיבות הללו – כאשר התובעים לא פירטו דבר לגבי תביעה זו בסיכומיהם ולאור האמור לעיל שלא הוכחה גם התביעה בפועל - אני מורה על דחיית התביעה. הוצאות ההליך – התובעים ישאו בהוצאות הנתבעת בהליך זה בסך של 4,000 ש"ח אשר ישולם באופן הבא: 2,500 ₪ לסיוע המשפטי, 1,500 ₪ אישית לנתבעת – אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא – ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין. המזכירות תסגור את תמ"ש 18526-03-23. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים. פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים בהחלטה מיום 02 בדצמבר 2024.	decision68565-02-23	["תמר סנונית פורר"]	[{"judgment_id": "c108bced-a69d-55d6-b80d-dbc6af956254", "file_name": "68565-02-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 151331, "extension": "docx", "display_name": "68565-02-23- קובץ מקורי"}]
e1179fa4-48bc-55b3-a43f-2190c039abd5	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב - יפו, ש' תמר סנונית פורר: פסק הדין בעניין תביעה במסגרתה עותר התובע להורות על פירוק שיתוף בדירת מגורים (תמ"ש 28302-12-22)	28302-12-22	2024-12-29	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	בפניי תביעה במסגרתה עותר התובע להורות על פירוק שיתוף בדירת מגורים המצויה ברחוב *, * (להלן: "הדירה"). רקע עובדתי וההליכים המשפטיים התובע (להלן: "התובע" או "הבן") הוא בנה של נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת" או "האם") ואחיה של נתבעת 2 (להלן: "הבת"). המנוח --- (להלן: "המנוח") היה בעלה של הנתבעת ואביהם של הבן ושל הבת. ביום 2.10.2012 נפטר המנוח בלא שהותיר אחריו צוואה. ביום 6.10.22 ניתן צו ירושה אחר המנוח מאת הרשם לענייני ירושה בת"א (תיק מס' 343567) (להלן: "צו הירושה") ולפיו הצדדים בהליך זה הינם יורשיו בחלקים כדלהלן: הבן - 1/4. הבת - 1/4. האם - 2/4. בצו נרשמה הערה בדבר הליכי פשט"ר של תובע 1 ומינוי נאמן לנכסיו. (צורף כנספח 3 לתצע"ר תובע). הנכס נשוא הליך זה הינה דירת מגורים של הנתבעת ושל המנוח אשר הייתה רשומה על שמם בחלקים שווים ואשר בעקבות צו הירושה הינה בבעלות משותפת לצדדים בחלקים כדלהלן: (צורף נסח טאבו עדכני ביום 30.5.23) הבן - 1/8. הבת - 1/8. האם – 3/4. ביום 13.12.22 הגיש התובע תביעה זו במסגרתה עתר לפירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה לכל המרבה במחיר. כמו כן עתר התובע למינוי בא-כוחו ככונס נכסים לצורך מכירת הדירה ולמינוי שמאי מקרקעין שיישום את שוויה. לתובע ניתן היתר להגיש את התביעה מבית משפט של תיק הפש"ר. בהחלטה מיום 13.6.23 קבעתי כי לאור טיבן של טענות ההגנה נטל ההוכחה הינו על הנתבעות, והתיק נקבע להוכחות בהתאם. כך גם הוגשו הסיכומים. יודגש כי הנתבעות הציעו לשלם לתובע דמי שכירות עבור חלקו לפי שווי שכ"ד חודשי של 8,000-9,000 ₪ לחודש, אולם התובע סירב. בהחלטה מיום 13.6.23 קבעתי כי החל ממועד הגשת התביעה בחודש 12/2022 ישלמו הנתבעות לתובע עבור חלקו בדירה סך של 1,125 ₪ לחודש מדי 10 לחודש. סכום זה מגלם שווי שכירות של 9,000 ₪ ובהתאם חלקו של התובע 1/8 - 1,125 ₪. איש מהצדדים לא התייחס להחלטה זו בסיכומיהם. בתיק נעשו מאמצים רבים ע"י בית המשפט וב"כ הצדדים להביא את הצדדים להסכמות, אולם הדבר לא צלח. בהליך התקיימו שני דיוני קדם משפט ודיון הוכחות. הוגשו סיכומים בכתב ובהתאם לכך ניתן כעת פסק הדין. טענות הצדדים התובע עתר למתן צו לפירוק שיתוף בדירה בהתאם לזכותו ע"פ חוק המקרקעין בדרך של מכירת הדירה לכל המרבה במחיר לאור זכותו כבעלים של 1/8 מהדירה בהתאם לצו הירושה. הנתבעות עותרות לדחיית התביעה ולחילופין לקבוע כי האם היא דיירת מוגנת ו/או זכאית להגנת סעיף 115 לחוק הירושה ולקבוע את היקף זכאותה. יוער כי הבת לא הגישה תצע"ר מטעמה ולא נחקרה. כמו כן בכתב ההגנה ובסיכומים שהוגשו מטעם הנתבעות במאוחד, לא טענה הבת טענות משל עצמה אלא הצטרפה לטענות האם. להלן תמצית טענות הצדדים ולאור החלטתי כי על הנתבעות נטל ההוכחה יובאו תחילה עיקרי טענותיהן. הנתבעות טענו בכתב ההגנה בתצע"ר ובסיכומים מספר טענות חלופיות: לטענת האם יש לה זכות להמשיך להתגורר בדירה במשך כל ימי חייה לאור סעיף 115 לחוק הירושה אשר גוברת על הזכות לפירוק שיתוף תוך חיובה לשלם לידי התובע שכר דירה ראוי. זאת לאחר שהוכיחה קיומם של שני תנאים מצטברים: הדירה הייתה ערב מותו של המוריש בבעלותו ובן הזוג הדורש את הזכות גר בדירה ערב מותו של המוריש ביחד עמו. בסיכומיה טענה האם כי בהתאם לפסיקה יש לאפשר לה להמשיך להתגורר בדירה במשך 5 שנים נוספות החל ממועד הגשת הסיכומים ולחייבה בדמי שכירות מופחתים אשר בשיעורם לא נקבה, בהתאם לחלקו של התובע בדירה (1/8) ותוך ניכוי או למצער התחשבות בסכומים שהיא והמנוח העבירו לידי התובע ברבות השנים. לחילופין לטענת האם היא בבחינת דיירת מוגנת למשך כל ימי חייה ביחס לחלקו של התובע בדירה (1/8) מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וככל שתתקבל טענת פירוק השיתוף, הדירה צריכה להימכר כתפוסה ולא כדירה פנויה. לטענת האם היא נכנסת לגדר הגנת סעיף 33 לאחר שעמדה בנטל להוכיח כדלהלן: היא החזיקה חזקה ייחודית בדירה, בהסכמתו הפוזיטיבית של התובע אשר הסכים למגורי האם ובן זוגה בדירה בעשור שחלף מאז מות האב וזאת עד למועד פירוק השיתוף העתידי וכן שדרישתה לחסות תחת הגנת הסעיף אינה חסרת תום לב. כמו כן לטענת הנתבעות בין הצדדים הייתה הסכמה בע"פ ובהתנהגות לחלוקת העיזבון/ הסדר ירושה בע"פ אשר הצדדים נהגו לפיה. בהתאם זכויותיו של התובע בדירה נפדו בדרך של קבלת כספים בסך של למעלה מ-1.5 מיליון ש"ח שקיבל התובע מהנתבעת ומהמנוח במשך השנים על חשבון חלקו בדירת הירושה. על כן אין לתובע זכות נוספת לקבלת כספים לגבי הדירה ותביעה זו הוגשה על ידי התובע בחוסר תום לב. כמו כן לטענת הנתבעות, הצדדים הסכימו כי האם תמשיך להתגורר בדירה במשך כל ימי חייה ללא הגבלה. לטענת הנתבעות הצדדים נהגו בהתאם להסכם והסתמכו עליו והוא מחייב את התובע אשר מנוע ומושתק מלטעון כנגדו. לטענת האם היא הסתמכה על ההסכם בין הצדדים ושינתה מצבה לרעה שכן העבירה לתובע את כל כספה וחסכונותיה וכאשר אלו אזלו נטלה הלוואה שגם אותה העבירה לתובע תוך הסתמכות על ההסכם ביניהם, ועל כן כעת התובע מושתק ומנוע מלהפר או לחזור בו מההסכם שבין היורשים. לטענת הבת גם היא הסתמכה על הסכמות הצדדים לגבי חלוקת העיזבון ועל כך שאחיה התובע יבוא עימה חשבון על כל הכספים שקיבל על חשבון חלקו בעיזבון אביהם. לטענת האם השיהוי הרב בהגשת התביעה ע"י התובע בחלוף עשור ממות האב היה לאור הסכמת הצדדים לגבי חלוקת העיזבון וכיום התובע מושתק מלדרוש את חלקו בדירה. בתצע"ר טענה האם כי היא בת מעל ל-80 וכבר כילתה את כספה לאחר שהעבירה לתובע שהסתבך בחובות את כל כספם וחסכונותיהם שלה ושל בעלה מתוך הסכמה שתיערך התחשבנות כספית וחלוקה בין כל היורשים לאחר מותו של האב, ומסיבה זו ובידיעה שהצדדים יערכו הסכם בין יורשים שיישקף את חלוקת העיזבון ביניהם תוך התחשבות בכספים שהועברו לתובע, אף לא הוציאה צו ירושה לאחר מותו של בעלה. לטענת האם היא לקתה בשבץ מוחי קל ומתגוררת בדירה עם בן זוגה שהינו בן 81 וסובל ממחלת פרקינסון חמורה, חייה אינם פשוטים ואין באפשרותה בגילה ובמצבה הבריאותי למכור את הדירה ולהעתיק את מקום מגוריה. כמו כן לטענת הנתבעות המשך מגורי האם בדירה מחויב גם מצד קיום רצון המת – האב אשר סמך על ילדיו שיאפשרו את המשך מגורי האם בדירה ללא הגבלה. האם והאחות לא צירפו ראיות להוכחת טענותיהן למעט לגבי הלוואה ע"ס 30,000 ₪ שנטלה האם בשנת 2012 כמו כן לא צורפו תצהירים של עדים מטעמן. התובע טען והשיב בתצע"ר ובסיכומיו כדלהלן: לטענת התובע יש לדחות את הטענה לדיירות מוגנת של האם בדירה. לטענתו, אמו לא הוכיחה חזקה ייחודית בדירה ואף העידה בחקירתה כי ככל שהתובע ירצה הוא רשאי להתגורר בדירה ביחד עמה. כמו כן לטענת התובע אין לאם הוכחה פוזיטיבית לחזקה ייחודית בדירה. לטענת התובע, האם אינה עונה על דרישות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר אשר פורש בפסיקה באופן מצמצם ואינה בבחינת דיירת-מוגנת בהתאם לחוק. לטענת התובע זכות חזקה ייחודית פורשה בפסיקה כזכות שניתנה בהסכמת כלל השותפים במקרקעין לרבות היעדרה של התנגדות מאוחרת, מה שאין כן במקרה זה. לטענת התובע גם רשות חינם שניתנת במקרקעין אינה בלתי הדירה ואינה יוצרת דיירות מוגנת וכן חזקה נוגדת של יורש מחזיק אינה מקנה לו זכות עדיפה על פני מחוסרי החזקה. כמו כן לטענת התובע הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר אינן חלות לגבי מי שהיה שותף בדירה שבימ"ש החליט על פירוק שיתוף בה. לטענת התובע לאם גם לא עומדת הגנת סעיף 115 לחוק הירושה שכן בהתאם לפסיקה מדובר בזכות שניתנת למשך תקופה סבירה בלבד בהיעדר הסכמה מצד כלל היורשים. בענייננו האם מתגוררת בדירה כעשור מאז פטירת המנוח והזמן הסביר להמשך מגוריה בדירה - חלף. כמו כן הגנת סעיף 115 אינה חלה שכן האם אינה עומדת בדרישת תום הלב לאור אי תשלום דמי שכירות ראויים לתובע בגין מגוריה בדירה. לטענת התובע היעתרות לתביעה לא תותיר את האם ללא מקום מגורים. שווי הדירה הינו כ-6 מיליון ש"ח וככל ותימכר ולאחר שישולם לו חלקו יוותר לאם די והותר לשם רכישת דירה חלופית למגוריה. לטענת התובע הוא קיבל מהוריו סכומי כסף ברבות השנים אולם הם ניתנו לו במתנה ולא על חשבון חלקו בדירה או בירושה. לטענת התובע אביו היה איש מחושב אשר בחר מרצונו שלא לערוך צוואה ומתוך כוונה להוריש לתובע חלק בדירה ללא כל תנאי ובנוסף לכספים שקיבל מהוריו. לטענת התובע סכומי הכסף שנתנו לו הוריו נמוכים מהנטען ע"י הנתבעות וכן שיעורם לא הוכח. לטענת התובע בסיכומיו ככל שתביעתו תידחה הנאמן שמונה לנכסיו יפעל למימוש הדירה במסגרת הפש"ר ולאור העלויות הגבוהות ייתכן והאם לא תוכל לרכוש דירה חלופית למגוריה. לטענת התובע הוא שרוי במצוקה כלכלית והכסף ממכירת חלקו בדירה נדרש לו בין היתר לשם טיפול שיניים לאשתו ואלמלא הקושי הכלכלי בו הוא נתון לא היה מגיש תביעה זו. לטענת התובע בסיכומיו משלא עתרה אמו לסעד הצהרתי של חזקה בלעדית בדירה אין מקום להעניק לה סעד זה במסגרת תביעה לפירוק שיתוף. דיון והכרעה התובע ואמו הגישו תצע"ר מטעמם ונחקרו על תצהיריהם חקירות קצרות וממוקדות. האחות לא הגישה תצע"ר ולא נחקרה. היא הצטרפה בכתבי הטענות לעמדת האם. מאחר שהחקירות הן הבסיס לקביעות המשפטיות שיובאו להלן, הן מובאות בראשית פסק הדין. התובע אישר בחקירתו כי קיבל מהוריו כספים בסכום מצטבר של קרוב ל-1.5 מיליון ₪: "עו״ד יפה: אתה יכול להעריך כמה כסף קיבלת? העד, התובע: בהערכה גסה, קיבלתי סכום לא מעט כשקניתי את הבית ב--- בשנת 2009, זה היה עזרה לבית בזמנו ואחרי מספר שנים היו לי תקופות שההורים קצת עזרו כשלא הייתה לי עבודה, גם כן סכומים לא גדולים אבל היו סכומים שהצטברו להערכתי, אני לא יכול לתת לך סכום מוגדר אבל מעל למיליון, יותר ממיליון. עו״ד יפה: יותר ממיליון שקל. העד, התובע: כן, במצטבר. עו״ד יפה: במצטבר. אמא שלך טוענת שהיא הביאה לך קרוב ל-1.5 מיליון שקל. יכול להיות? העד, התובע: במצטבר אולי. עו״ד יפה: יכול להיות. העד, התובע: הערכה גסה, אולי קרוב לזה, אבל לא יכול להגיד לך במדויק." (ההדגשות בקו – הוספו). (ראו: פרוטוקול מיום 25.1.24 עמ' 9 שורות 4-16) כמו כן אישר התובע בחקירתו כי הסכים ועודנו מסכים למגורי האם בדירה מאז פטירת האב: "עו״ד יפה: תגיד לי, וכשאבא נפטר ב-2012, ביקשת מאמא שלך את החלק שלך בדירה? העד, התובע: לא. עו״ד יפה: לא ביקשת, נכון? העד, התובע: לא. עו״ד יפה: האם אי פעם התנגדת למגורים של אמא שלך בדירה? העד, התובע: לא. עו״ד יפה: היה מוסכם עליך כל השנים, מאז שאבא נפטר, אפילו עד היום, שאימא שלך תמשיך להתגורר בדירה, נכון? העד, התובע: כן, ברור. עו״ד יפה: ברור. ואתה מסכים שגם היום היא תגור בדירה, נכון? העד, התובע: כן, בטח." (ההדגשות בקו – הוספו). (ראו: פרוטוקול מיום 25.1.24 עמ' 10 שורות 9-19). התובע אישר בחקירתו כי רצונו של אביו המנוח היה שהאם תמשיך להתגורר בדירה, וכי הוא והבת יאפשרו את המשך מגורי האם בדירה: "עו״ד יפה: אבל בעצם מאז שאבא שלך נפטר, אני מבין ממך, קודם לכן אמרת את זה, לא ביקשת לקבל את החלק שלך בדירה, נכון? לא ביקשת. העד, התובע: לא, אף פעם לא ביקשתי. עו״ד יפה: אף פעם ביקשת. עכשיו, תגיד לי רגע, למה לא פנית להוציא צו ירושה אחרי שאבא נפטר? העד, התובע: לא ראיתי טעם, אתה יודע, אמא שלי גרה בדירה, הכסף שלה, תיארתי לעצמי שאבא שלי השאיר את הכול כמו שהוא ולא הבנתי שהוא לא עשה צוואה. לא דיברנו על זה. עו״ד יפה: אבל אבא שלך, כמו שאתה חושב, מה הוא התכוון? שאמא שלך תישאר לגור בדירה, נכון? העד, התובע: זה מובן מאליו שהיא תגור בדירה. עו״ד יפה: שזה מה שהוא רצה, זה מה שאבא שלך רצה. העד, התובע: ברור שזה מה שהוא רצה. עו״ד יפה: נכון. זה מה שהוא רצה. והוא סמך עליך וגם על --- שתיתנו לאמא להמשיך לגור בדירה, נכון? הגיוני. העד, התובע: כן, הגיוני." (ההדגשות בקו – הוספו). (ראו: פרוטוקול מיום 25.1.24 עמ' 12 שורות 25-34 ועמ' 13 שורות 1-6) וכן:- "עו״ד יפה: אתה אומר בעצמך שאבא שלך רצה שאימא תישאר בדירה עד 120, אתה אומר את זה בעצמך. אתה אמרת את זה. העד, התובע: נכון." (ראו: פרוטוקול מיום 25.1.24 עמ' 20 שורות 24-26) וכן:- "עו״ד יפה: אבא שלך לא חשב שאתה ואחותך תתנו לאמא שלך לגור בדירה כל החיים? הוא לא חשב את זה? העד, התובע: זה היה דבר מובן מאליו שהיא תגור כל החיים בדירה. זה לא משהו שבכלל עלה על הפרק." (ההדגשה בקו – הוספה). (ראו: פרוטוקול מיום 25.1.24 עמ' 26 שורות 29-32) התובע אישר בחקירתו כי אמר לבת-לאחותו שבכוונתו לבוא עמה בחשבון לגבי סכומי הכסף שקיבל מהוריהם כעזרה: "העד, התובע: תשמע, יש דברים שהם מתפתחים עם השנים, אני גם לא חלמתי שאני אגיע למצב כמו שאני נמצא היום, לא חלמתי שאני אגיע למהלך כזה בחיים שלי, אני גם אמרתי לאחותי שההורים עזרו לי ובעתיד אני אבוא איתך בחשבון על הדברים האלה. זה ביני לבין אחותי, זה לא משהו שאתה צריך להוציא ממני. עו״ד יפה: מתי אמרת לה את זה? העד, התובע: אמרתי לה את זה הרבה פעמים. עו״ד יפה: שמה? העד, התובע: גם לפני המשפט הזה אמרתי לה. עו״ד יפה: שמה? העד, התובע: שההורים עזרו לי ובעתיד אני מקווה להתחשבן איתך על החלק. עו״ד יפה: מה? על הדירה כאילו? העד, התובע: בכלל, בכל מה שיישאר. עו״ד יפה: גם מהדירה? העד, התובע: גם, כן." (ראו: פרוטוקול מיום 25.1.24 עמ' 21 שורות 1-14) האם בחקירתה חזרה על גרסתה כי היא ובעלה המנוח נתנו לתובע כספים רבים מתוך הבנה והסכמה שתיערך ביניהם התחשבנות מתוך כספי הירושה: "עו״ד רענן: זה הכול? את כותבת בסעיף 15 שאת נתת כסף בסכומי כסף נכבדים לXXX, בהרבה כסף. העדה, הנתבעת: נכון. עו״ד רענן: ואת כותבת בהמשך של הסעיף שהכול היה מתוך הבנה והסכמה שאתם תערכו התחשבנות. נכון? העדה, הנתבעת: כן. עו״ד רענן: איזו התחשבנות? העדה, הנתבעת: אני מקבלת את הירושה." (ההדגשות בקו – הוספו). (ראו: פרוטוקול מיום 25.1.24 עמ' 26 שורות 29-32) בחקירתה חזרה האם על גרסתה כי היא ובעלה המנוח נתנו לתובע את כל כספי חסכונותיהם ע"ס כ-2 מיליון ש"ח אולם לא סיפקה הסבר מניח את הדעת להיעדר מסמכים המעידים על גובה הסכומים שהועברו (ראו: פרוטוקול מיום 25.1.24 עמ' 30 שורות 11-25). יחד עם זאת לאור עדותו המפורשת של התובע שאישר כי הוריו העניקו לו סכומי כסף ע"ס כ-1.5 מיליון ש"ח אין בחסר הראייתי בכדי לערער את גרסת האם אלא רק את גובה הסכומים שהועברו. כשנשאלה האם לגבי היעדרה של צוואה מצד האב השיבה כי הם לא חשבו על האפשרות ולא התייעצו בעניין זה: עו״ד רענן: אם הייתה התחשבנות, למה בעלך לא אמר ׳אני רוצה לעשות צוואה ולהגיד ככה׳? העדה, הנתבעת: בעלי היה חולה. עו״ד רענן: במה הוא היה חולה? העדה, הנתבעת: היה חולה, היה בבית חולים. עו״ד רענן: אבל לפני, כשהוא נתן לXXX את הכסף הוא היה בריא, נכון? העדה, הנתבעת: ככה. עו״ד רענן: ככה. אבל בזמן שהוא היה בריא ככה, הוא יכול היה לעשות צוואה ולרשום ׳נתתי לתובע 200,000 שקל, להוריד את זה מהחלק שלו בירושה׳. יכול היה? העדה, הנתבעת: יכול היה אבל לא חשבנו על זה." (ראו: פרוטוקול מיום 25.1.24 עמ' 29 שורות 31-34 ועמ' 30 שורות 1-6). יוער כי גם התובע בחקירתו השיב כי מעולם לא העלה על דעתו שיימצא במצב בו נמצא כיום (ראו: פרוטוקול מיום 25.1.24 עמ' 21 שורות 1-4). עדויות שני הצדדים מהימנות עליי ושוכנעתי כי תשובותיהם משקפות את מצב הדברים כפי שהוא. מעדויות שני הצדדים עולים הדברים הבאים: התובע אישר בחקירתו כי קיבל מהוריו כספים בסכום מצטבר של קרוב ל-1.5 מיליון ₪. התובע אישר בחקירתו כי מאז פטירת האב ועד עתה הוא הסכים ועודנו מסכים למגורי האם ובן זוגה בדירה. התובע גם לא הגיש תביעה לסילוק ידה של האם מהדירה. האם חזרה בחקירתה על גרסתה כי היא והמנוח נתנו לתובע כספים רבים שלגביהם תיערך התחשבנות מתוך כספי הירושה. התובע מצידו אמנם טען בחקירתו כי הכספים ניתנו לו כמתנה. אולם טען מפורשות בחקירתו כי חזר ואמר לבת-לאחותו שבכוונתו להתחשבן עמה לגבי סכומי הכסף שקיבל מהוריהם כעזרה. אין מחלוקת כי לאם ולבת יש את רוב הזכויות בדירה. לאם: 3/4 מהזכויות, לבת 1/8 ולבן בהתאמה 1/8. בין האם לבת הסכמה כי יש להורות על דחיית התביעה ולקבל את אחת מטענות ההגנה שהועלו לחילופין על ידן. סעיף 37 לחוק המקרקעין קובע כדלהלן: "זכות לתבוע פירוק השיתוף "37. (א) כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף. (ב) היתה בהסכם שיתוף תניה השוללת או מגבילה את הזכות לדרוש פירוק השיתוף לתקופה העולה על שלוש שנים, רשאי בית המשפט, כעבור שלוש שנים, לצוות על פירוק השיתוף, על אף התניה, אם נראה לו הדבר צודק בנסיבות הענין." על פניו בהתאם לחוק המקרקעין זכאי הבן לעתור לפירוק השיתוף בדירה (כאשר אין מחלוקת כי הדירה לא ניתנת לחלוקה בעין וניתנת רק לפירוק שיתוף באמצעות מכירתה). בהתאם על הנתבעות לשכנע כי מתקיימת אחת מטענות ההגנה שהעלו טענת הנתבעות לקיומו של הסכם בין יורשים בע"פ המונע את פירוק השיתוף – הנתבעות לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש לקיומו של הסכם בין יורשים. לא הובאה כל ראיה שיכולה ללמד על קיומו של הסכם בין יורשים או על התחייבות בלתי חוזרת מצד התובע שלא לפרק את השיתוף בדירה. הוכח שהייתה הסכמה ארוכת טווח למגורי האם בדירה. התובע אישר זאת מפורשות בחקירתו. אולם לא הוכח כי הייתה הסכמה קטגורית למניעת פירוק השיתוף מעת שהאב נפטר. הבן אישר בחקירתו כי אמר לבת שבכוונתו לבוא עמה בחשבון לגבי סכומים שקיבל מהוריהם באופן בלעדי (ראו: פרוטוקול מיום 25.1.24 עמ' 21 שורות 1-14). אולם לא הוכח כי כוונת הצדדים הבשילה לכדי הסכם מחייב בין הצדדים. כמו כן קיומו של הסכם נטען בכלליות ע"י הנתבעות בלא שצוינו פרטיו ובכלל זה שיעור הסכומים אותם עליו להשיב, תנאי התשלום ומועדם. גם טענת הנתבעות כי משתיקתו של התובע במשך עשור ניתן ללמוד על קיומו של הסכם כאמור דינה להידחות. התובע טען והעיד בחקירתו כי הסכים למגורי אמו ובן זוגה בדירה ובהיעדר צורך מצדו לא התנה את המשך מגורי האם בתשלום דמי שימוש או בקבלת תמורה בגין חלקו ולא ביקש מהאם לפנות את הדירה (ראו: פרוטוקול מיום 25.1.24 עמ' 10 שורות 9-19). בעצם הגשת תביעה לבית המשפט אין משום שימוש בזכות בחוסר תום לב. התובע הסביר בכתב התביעה, בחקירתו ובסיכומיו כי הצורך קם בשל מצבו הכלכלי ולולא מצבו הכלכלי לא היה מגיש תביעה זו. דווקא עמדה זו מחזקת את תום ליבו של התובע בהגשת התביעה. עם זאת ייאמר כי "ההערה" בסיכומים כי לו בימ"ש לא ייעתר לתביעה מובטח לאם כי הנאמן יפעל לפירוק שיתוף ובלשונו בסעיף 8 לסיכומים: "[..] הרי ברור כי לו תדחה תביעה – מיד תוגש בקשה למימוש הנכס ע"י הנאמן בפש"ר של התובע [...] נהיר ברור ומוחלט כי הנאמן לא יישב בחיבוק ידיים ומיד יחל בהליכי מימוש הנכס במסגרת הפש"ר ומסגרת הידיעה שיפוטית והניסיון המשפטי ידוע כי הליכי המימוש הינם אלימים ביותר שיותירו את הנתבעת 1 עם הרבה פחות כסף ואפשרות לרכוש דירה חליפית". הינה אמירה החורגת מניסוח סביר, תם לב ומצופה מבעל דין המבקש סעד מבימ"ש. התובע הוא שבחר לפנות לבימ"ש, הוא שבחר לבקש סעד. אמירה שכזו כלפי האם (ובהיבטים מסויימים גם כלפי בימ"ש לו לא ייעתר למבוקש), ובה הבטחה לניהול הליך מימוש חלופי תוך ציון שהליכי המימוש יהיו "אלימים ביותר", ראויה לגנאי הרבה מעבר למערכת היחסים בין הבן התובע לאימו הנתבעת. יצויין עוד כי כאשר הוצא צו הירושה לא התבקש לאשר הסכם בין יורשים ואין בצו כל התניה או אישור הסכמה שהיא. הנתבעות גם לא פנו מיוזמתן טרם הגשת התביעה בטענה כי יש הסכם בין יורשים, דבר המפחית מהמשקל שיש לתת לטענתן זו. ניכר כי היא הועלתה רק בשל הגשת התביעה. אשר על כן הנתבעות לא הוכיחו קיומו של הסכם בין יורשים שיש בו לגבור על זכותו של התובע לעתור לפירוק השיתוף. אשר על כן הטענה לגבי קיומו של הסדר בין יורשים נדחית. טענת הנתבעת כי לאורך השנים שילמה לתובע עבור זכותו בדירה ועל כן יש להורות על דחיית התביעה - לטענת הנתבעת לאורך השנים כילתה את כספה וחסכונותיה ושילמה לתובע בין 1.5 ל-2 מיליון ₪ שיש לראותם תשלום עבור חלקו בדירה. התובע ציין בחקירתו כי יש לדחות טענה זו מאחר ומדובר היה במתנה שניתנה על ידי הוריו ולאחר פטירת אביו על ידי אימו ולא במקום זכויותיו בדירה. לאחר בחינת טענה זו דינה להידחות. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת העבירה לאורך השנים סכומי כסף בסכומים גבוהים ביותר לתובע. שני הצדדים אישרו זאת בחקירה. עם זאת הנתבעת לא הביאה הוכחות ישירות לכספים ששולמו, שיעורם, מועדיהם ומטרתם. אולם הנתבעת לא הוכיחה כי כאשר הכספים ניתנו לתובע סוכם כי הם יהיו עבור חלקו בדירה. גם הסכומים הנטענים השתנו בכתבי טענותיה של הנתבעת ונעו בין 1.5 ל-2 מיליון ₪. הנתבעת סייעה לתובע באופן מעורר התפעלות. אולם אין בין כך לבין יצירת זכות משפטית בדיעבד. זכות שלא הוסכם עליה – לא בעל פה ולא בכתב. שלילת זכותו הקניינית של אדם דורשת יותר מטענות כעת בעל פה ובהגנה בלבד לתביעה שהגיש. הטענה כי זכויותיו בדירה נפרדו לאורך השנים לא הועלתה כאשר הוצא צו הירושה של האב והקנה לו זכויות בדירה והועלה לראשונה כהגנה מפני התביעה לפירוק שיתוף. גם בעובדה שהתובע אישר כי סיכם עם אחותו כי יערכו התחשבנות בעתיד על הכספים אין בינה לבין שלילת זכויותיו בדירה. מדובר במישור אחר של הסכמה בין האחים. ויוזכר כי האחות לא העידה ולא הגישה תצע"ר. הדירה רשומה בהתאם לצו הירושה ובהתאם לרישום זכותו של התובע היא 1/8. הנתבעת לא טענה כנגד צו הירושה ולא כנגד רישומו והשימוש בטענה על "צביעת הכספים" לפידיון הזכויות נולדה כמגן ולא כחרב בעת הגשת תביעה זו. על כן דינה להידחות. הנתבעת לא עמדה בנטל הכבד של הוכחה לרכישת זכויות התובע בדירה. טענת הנתבעות כי יש לקיים את רצון המנוח ולהורות על דחיית התביעה – לטענת הנתבעות כוונת המנוח הייתה לאפשר לאם להתגורר בדירה למשך כל חייה, לפיכך יש לקיים את רצונו ולדחות את העתירה לפירוק השיתוף. לאחר בחינת טענות הצדדים בעניין זה, דין טענה זו להידחות. הנתבעות לא הביאו ראיה כלשהי לכוונת המנוח. אדרבא המנוח לא הותיר אחריו צוואה בה הביע את רצונו והנתבעות לא הביאו עדים וראיות לעניין זה. אין מחלוקת כי צו הירושה שניתן ביום 6.10.22 ניתן ללא התנגדויות. האם נשאלה בעניין זה אך לא העלתה טעם מניח את הדעת מדוע לא ערך המנוח צוואה בה פירט את הסכמות הצדדים לגבי חלוקת עזבונו. בין כך ובין כך הנתבעות לא הוכיחו לא את רצון המנוח ולא נימקו די הצורך. גם אם אלך לשיטתן כי כך היה, כיצד אותו רצון והעדרו באמצעות צוואה או הסכם בין יורשים, יש מקום לאוכפו. על כן הטענה נדחית. טענת הנתבעות להתקיימות תנאי סעיף 115 לחוק הירושה - לטענת הנתבעות מתקיים סעיף 115 לחוק הירושה ועל כן האם זכאית להמשיך ולהתגורר בדירה. בסיכומים עתרו להמשך מגוריה בדירה לעוד 5 שנים ובסיכומי התשובה עתרו ל"מספר שנים ראוי" לפי החלטת בימ"ש. סעיף 115 (א) ו- (ב) לחוק הירושה קובע כדלקמן: "115. דירת המגורים (א) דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה, רשאים בן-זוגו, ילדיו והוריו שהיו גרים בה אותה שעה עם המוריש, להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה; דמי השכירות, תקופתה ותנאיה ייקבעו בהסכם בין הנשארים בדירה לבין אותם היורשים, ובאין הסכם ביניהם - על-ידי בית המשפט. (ב) בית המשפט רשאי לקבוע, לפי בקשת היורשים האמורים: (1) שיוסיפו לגור בדירה רק אלה שאין להם דירה אחרת למגורים; (2) שהנשארים בדירה יוסיפו לגור רק בחלק מן הדירה, ובלבד שחלק זה יכלול את המטבח וחדרי-השירות, אם ישנם." סעיף 115 לחוק הירושה קובע כי דירה שהמוריש דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה – כפי שהיה בענייננו לגבי המנוח, רשאי בן הזוג שגר עימו באותה העת – בענייננו הנתבעת - להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה. שני התנאים הראשונים והמהותיים הקבועים בסעיף 115 לחוק הירושה מתקיימים בענייננו. האם והמנוח היו נשואים זה לזה במהלך נישואיהם ומאז שנת 1967 התגוררו יחד בדירה. בעת פטירת המנוח הייתה הדירה בבעלותם המשותפת של המנוח ושל האם בחלקים שווים. לאחר רישום צו הירושה (ורק לאחר פתיחת הליך זה) האם הינה בעלת 3/4 מהזכויות בה וכ"א מילדיה בעל 1/8 מהזכויות. בהתאם לסעיף 115 לחוק הירושה בנסיבות הללו זכאית האם להוסיף ולגור בדירה כשוכרת של היורשים שבחלקם נפלה הדירה, בענייננו התובע והנתבעת 2. הנתבעת 2 אינה מבקשת את חלקה מהאם. מאחר ודמי השכירות, תקופתה ותנאיה לא נקבעו על ידי הצדדים – על בית המשפט לקבוע את התנאים הללו. יצויין כי בסיכומי שני הצדדים לא הייתה התייחסות ישירה לשווי דמי השכירות המבוקש/ הנדרש בהתקיימות תנאי סעיף 115 לחוק הירושה. גם בבקשה שהגיש התובע (בקשה 6) הוא ביקש מינוי שמאי לצורכי מו"מ ולצורך שווי כלל הדירה ולא שכירות. לטענת הנתבעות בפרוט' הדיון מיום 3.4.23 (עמ' 3 שורות 13-16) שכירות עבור חלקו של התובע היא בסך של כ-1,000 ₪ לחודש, כאשר ציינו כי להערכתן ששכ"ד הוא בין 8,000-9,000 ₪ לחודש. התובע לא חלק על נתונים אלה. למעשה מאחר והוא טוען כי סעיף 115 לחוק הירושה אינו מתקיים ולכל היותר יש לראות כבר בתקופת המגורים כעונה על הסעיף, לא הרחיב בנימוקיו את התקיימות או העדר התקיימות תנאי הסעיף. בהחלטה מיום 13.6.2023 נקבע כי הנתבעת תשלם לתובע עבור חלקו בדירה סך של 1,125 ₪. איש מהצדדים לא התייחס להחלטה זו מעת שניתנה וגם לא בסיכומים. בתצע"ר של הנתבעת היא פירטה על ניסיונותיה ורצונה להמשיך להתגורר בדירה: הצעות אלה כולן לא הבשילו להסכמות והן מובאות כאן על מנת להראות לא חלק ממו"מ בין הצדדים, מדובר בהצעה מפורשת של האם מציגה ולא חלק ממו"מ. הדברים מובאים על מנת להראות את ניסיונה של הנתבעת כמעט בכל מחיר להישאר בדירת מגוריה. הדירה היא בגודל של 62 מ"ר. מתגוררים בה כעת הנתבעת ובן זוגה מזה שנים ארוכות – לגבי שניהם חזר התובע שוב ושוב בחקירתו כי אינו מבקש לפנותם. אין מדובר בגודל דירה שניתן לחלקו בעין ולאפשר לתובע עם משפחתו מגורים עם הנתבעת. התובע גם לא ביקש זאת. דירת המגורים היא דירת המגורים היחידה של הנתבעת. אין לנתבעת נכס אחר שיכול לשמש למגוריה. הנתבעת גם שכנעה בחקירתה ובתצע"ר כי אין לה נכסים אחרים שאותם היא יכולה לפדות והמגורים בדירה מהווים עבורה חלק מזכויות האדם הבסיסיות שלה בגילה, במצבה הרפואי, בכך שמדובר בנכס העיקרי והיחיד של הנתבעת ושל המנוח ומגוריה בדירה משנת 1967. התובע במקום להתמודד עם טענות אלה השיב להן שוב ושוב כי מדובר ב"טענות אווירה", טענות שנועדו ליצור אמפתיה של בימ"ש אך חסרות תוקף משפטי. אין בידי לקבל טענה זו. חלק מהשיקולים שעל בית המשפט לשקול בהתאם לסעיף 115 לחוק הירושה נוגעים ישירות למצב בן הזוג המתגורר בדירה, האם יש לו מדור חלופי, מה מצב המדור, מה מצבו, מה יכולתו הכלכלית, שיעור זכויותיו בנכס – שאחרת כיצד יוכל בימ"ש לקבוע את כל הנדרש בהתאם לסעיף? התובע לא השיב על כל לעומקם של דברים. בסיכומיו ההתייחסות לסעיף 115 לא הייתה מספקת. הנתבעת אישה קשישה שכל חייה הבוגרים חיה בדירה זו, גם מאז פטירת בן זוגה בשנת 2012, זו דירת מגוריה היחידה, אין לה משאבים כספיים נוספים להתקיים מהם באופן נזיל במקום זאת. מצבה הרפואי אינו משופר. יש לכך משמעות רבה כאשר עותר התובע כי הדירה תימכר "כאן ועכשיו", ובימ"ש יסב פניו ממצבה של אימו, לא יביט במצבה אלא יבחר להביט רק במצבו ולתת בכורה לטענותיו בלבד. לתובע יש זכות ואיש לא ביקש למנוע ממנו או לשלול ממנו את זכותו. אולם זכותו אינה יחידה וסעיף 115 לחוק הירושה קובע את האיזונים הנדרשים גם בהינתן יורשים אחרים, תוך שהוא נותן זכות מפורשת קודמת לפירוק שיתוף באופן זמני לבן משפחה קרוב שהוגדר בסעיף. המלומדים שוחט, גולדברג ופלומין עמדו על מטרת ההוראה בסעיף 115 לחוק הירושה כמטרה סוציאלית חשובה אולם זמנית ולא כזו המקנה זכות לכל החיים (ולא כזו המקנה זכות לדיירות מוגנת): "מטרת הוראה זו למצוא פתרון זמני למגוריהם של בני משפחה קרובים אשר התגוררו בביתו של המוריש ערב מותו, כדי שלא ימצאו עצמם פתאום מחוסרי קורת גג בסמוך לפטירה, ולמנוע על ידי כך את אי הנוחות ואת הסבל שהדבר עלול לגרום להם [...]. אין כל בסיס לטענה שסעיף 115 לחוק מקנה לבן המשפחה הזכאי על פיו זכות חזקה ייחודית לכל החיים. כל שמעניק סעיף 115 לבן המשפחה, היא הזכות להוסיף ולגור בדירה כשוכר של היורשים שבחלקם נפלה הדירה באותם דמי שכירות ולאותה תקופה בתנאים שייקבעו בהסכם, ובאין הסכם – על ידי בית המשפט". ראו: שוחט, גולדברג, פלומין "דיני ירושה ועיזבון" מהדורה שישית, עמ' 199. שני הצדדים ובפרט הנתבעת התייחסו לתקופת השכירות המבוקשת על פי סעיף 115 לחוק הירושה. תקופת השכירות נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט והיא נטועה במקרה הספציפי שלפנינו. לטעמו של התובע הסעיף לא חל כלל ועל כן אין לאם כל זכות נוספת למגורים בדירה גם אם לא הגיש תביעה לפינוי. לטענתה הנתבעת יש לאפשר לה על פי סיכומיה עוד 5 שנים מעת פסק הדין או מספר שנים ראוי על פי שיקול דעת בית המשפט. בענייננו אני סבורה לאור דבריו הנכוחים של התובע בחקירתו כי לא הייתה לו כוונה לפנות את האם, כי לא ביקש לעשות זאת מאז נפטר האב וכי אין בכוונתו לפנותה לרבות את בן זוגה, וכי יש לתת משקל לעובדה כי התובע לא הגיש את התביעה מייד עם הפטירה אלא המתין עם הגשת התביעה לחודש 12/2022, כאשר האב נפטר בחודש 10/2012. התנהלות זו גם אם אינה יוצרת הסכם בין יורשים במובנו של החוק היא בעלת משמעות עבור האם, מצבה הבריאותי, מצבה הכלכלי ויכולתה לקבל מדור המתאים לצרכיה כעת. היא שיקול משמעותי שיש לקחת אותו בחשבון בפסיקה על פי סעיף 115 לחוק. התובע הדגיש בפני בימ"ש בחקירתו מספר רב של פעמים ובאופן משכנע כי אביו סמך עליו ועל אחותו שהאם תשאר להתגורר בדירה (ראו: פרוטוקול מיום 25.1.24 עמ' 12 שורות 25-34 ועמ' 13 שורות 1-6). הוא הדגיש שהאב רצה שהאם תשאר להתגורר בדירה עד 120 (ראו: פרוטוקול מיום 25.1.24 עמ' 20 שורות 24-26). התובע אמר במילותיו – שאיש לא הכתיב לו ומיוזמתו – "זה היה דבר מובן מאליו שהיא תגור כל החיים בדירה. זה לא משהו שבכלל עלה על הפרק." (ראו: פרוטוקול מיום 25.1.24 עמ' 26 שורות 29-32). התובע חזר וציין בפני בימ"ש כי מעולם לא התנגד למגורים של האם בדירה, והיה מוסכם עליו כי תתגורר בה. כאשר נשאר התובע מפורשות בחקירה האם הוא מסכים שגם היום האם תתגורר בדירה השיב: "כן, בטח" (ראו: פרוטוקול מיום 25.1.24 עמ' 10 שורות 9-19). הסכמה זו מהווה הסכמה משמעותית וגם אין היא מגיעה כדי הסכם בין יורשים או זכות בלתי הדירה של האם היא הסכמה שיש לקחתה בחשבון משמעותי בקביעת זמן השכירות בהתאם לסעיף 115 לחוק. יתרה מכך, מאחר והדברים הם לכאורה בניגוד לאינטרס של התובע יש לתת לכך אף משקל רב יותר. הטענה עליה חזר התובע שוב ושוב באמצעות ב"כ כי לנתבעת יהיה די והותר לרכוש דירה מתאימה לצרכיה לאחר פירוק השיתוף, לא לוותה בכל ראיה ולא התייחסה למצב הדירה הנוכחי ומצבה של האם, לפרק זמן המגורים בדירה מאז שנת 1967, היות הדירה דירת המגורים היחידה והנכס היחידי למגורי האם ומשמעות פירוק השיתוף מיידית על מצבה של האם. היא גם הייתה בהתעלם מהסכמתו הנמשכת, הנוכחית של התובע למגורים בדירה עליה חזר בחקירתו. שוכנעתי כי מתקיימים התנאים על פי סעיף 115 לחוק במלואם. בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט ולאור הנסיבות שפורטו לעיל אני קובעת כי האם זכאית להתגורר בדירה תקופה נוספת החל מחודש 8/2024 עד לחודש 1/2029 (כולל). זכות זו תפוג ככל והאם תדרש לסידור חוץ ביתי או תבקש לעבור למקום מגורים אחר והיא תפוג חלילה ובאיחולי בריאות טובה ואיתנה עם פטירת האם. בכל הנוגע לשכירות הראויה – על האם לשלם לתובע עבור חלקו בלבד 1/8 מהדירה ולא עבור כלל מגוריה בדירה. כאמור לעיל ניתנה החלטה לתשלום בסך של 1,125 ₪ המגלם סך כולל של 9,000 ₪ דמי שכירות עבור הדירה. התובע לא חלק על סכום זה ואף לא התייחס אליו כלל. האם כפי שצויין לעיל הייתה מוכנה לתשלום גבוה אף יותר. שקלתי האם יש מקום להכניס את הצדדים כעת למינוי שמאי/ חוו"ד והתנהלות נוספת ואני סבורה כי הדבר לא רק שאינו בטובתם אלא אין בו לסייע להם לשים את הסכסוך מאחוריהם. אני מוכנה להניח מאחר והתובע לא חלק על הנתונים שהוצגו על ידי הנתבעת לגבי סכום השכירות כי השכירות אף עלתה. מאחר וגובה השכירות הוא בשיקול דעת בימ"ש על פי הסעיף ולאור נכונותה של האם אף לתשלום גבוה יותר, אני קובעת כי האם תשלם לבן החל ממועד הגשת התביעה עבור חלקו (1/8) סך של 1,250 ₪ לחודש המגלמים שכירות כוללת של 10,000 ₪ לחודש. סכום זה ישולם עד ליום 1/2029 (כולל) מדי חודש בחודש כל 1 לחודש. ויוזכר עוד לגבי גובה השכירות שנקבע שבספרם של המלומדים שוחט, גולדברג, פלומין צויין כי: "מאחר שהשכירות שבה מדבר סעיף 115 לחוק אינה שכירות מוגנת, מחיר הדירה יפחת כדי 30% ממחירה של דירה פנויה שעה שבן הזוג מתגורר בדירה ולא כדי 60% כנהוג לגבי דירה מוגנת לפי חוק הגנת הדייר [..]. מדובר בהערכה בלבד וללא שומה של ממש". ראו: שוחט, גולדברג, פלומין "דיני ירושה ועיזבון" מהדורה שישית, עמ' 201. קרי ניתן לקבוע שכירות נמוכה אף יותר. אשר על כן לאור כל הנימוקים לעיל שוכנעתי כי מתקיימים התנאים על פי סעיף 115 לחוק במלואם. בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט ולאור הנסיבות שפורטו לעיל אני קובעת כי האם זכאית להתגורר בדירה תקופה נוספת החל מחודש 8/2024 עד לחודש 1/2029 (כולל). זכות זו תפוג ככל והאם תידרש לסידור חוץ ביתי או תבקש לעבור למקום מגורים אחר והיא תפוג חלילה ובאיחולי בריאות טובה ואיתנה עם פטירת האם. אני קובעת כי האם תשלם לבן החל ממועד הגשת התביעה עבור חלקו (1/8) סך של 1,250 ₪ לחודש המגלמים שכירות כוללת של 10,000 ₪ לחודש. סכום זה ישולם עד ליום 1/2029 (כולל) מדי חודש בחודש כל 1 לחודש. זכות השכירות המוקנית לאם הינה אישית ואינה ניתנת להעברה ככל שלפי האמור לעיל תפוג הזכות, יעדכנו על כך הנתבעות את התובע באופן מידי ויפעלו לאלתר למכירת הדירה בשוק החופשי כדירה פנויה לאלתר, ללא צורך בפניה נוספת לבית המשפט. החל מחודש 2/2029 יפורק השיתוף בדירה באמצעות מכירתה בשוק החופשי לכל המרבה במחיר. ניתן יהיה להתחיל בהליכי המכר החל מחודש 10/2028. ככל והצדדים לא יצליחו למכור את הדירה בכוחות עצמם, ניתן יהיה לפנות לבימ"ש למינוי כונס נכסים. טענת הנתבעות להתקיימות תנאי 33 סעיף 33 לחוק הגנת הדייר – לטענת הנתבעות לחילופין יש לקבוע כי האם הינה דיירת מוגנת בדירה למשך כל ימי חייה ויש להורות על מכירת הדירה כדירה תפוסה. התובע עותר לדחיית טענה זו. סעיף 33 לחוק הגנת הדייר קובע כדלהלן: "בעל בית שהיה לדייר (א) החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 – יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של [...] (ד) החזיק אדם בנכס כשהוא אחד מבעליו או מחוכריו-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירת חלקו של שותפו, בין מרצון ובין בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל – יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של חוכרו-לדורות החדש, לפי הענין. " לאחר בחינת טענות הצדדים דין טענת האם לדיירות מוגנת להידחות. בהתאם לסעיף 33(א) ו-(ד) לחוק הגנת הדייר במקרה של פירוק שיתוף בנכס אשר בגינו פוקעת זכותו של בעל נכס או אחד מבעליו המחזיק בנכס, אזי המחזיק בנכס יהיה לדייר של בעלו החדש של הנכס. הפסיקה העניקה פרשנות מצמצמת לתחולת סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר. ראו: רמ"ש (חי') 36410-01-24 ה' נ' ה' (3.4.2024). תמ"ש (נצ') 36750-02-14 ע.פ נ' ג.פ (26.7.15). בענייננו עמדתי בהרחבה על הסכמת התובע למגוריה של הנתבעת. אולם זכות זו אינה זכות בלתי הדירה והנתבעת לא הוכיחה כי הסכמתו זו הייתה לא מסוייגת לכל ימי חייה. להסכמתו של התובע למגורים ניתן משקל ניכר בסעיף 115. איני סבורה כי ההסכמה שהייתה הינה באופן המשפיע על שוויו זכותו של התובע לפירוק שיתוף, הקניית זכות לכל ימי חייה של הנתבעת ומכירת הדירה כתפוסה. זאת לא דובר מעולם בין הצדדים והנתבעת לא הביאה כל הוכחה לכך. הגשת התביעה לפירוק שיתוף מהווה הבעת עמדה מובהקת לפירוק השיתוף. אמנם קבעתי לעיל כי מתקיימים תנאי סעיף 115 לחוק הירושה. אולם מטרות הסעיפים והיחס ביניהם שונה. סעיף 115 לחוק הירושה נועד להוות פתרון זמני לתקופה קצובה. סעיף 33 לחוק הגנת הדייר מהווה זכות קבועה המשפיעה ישירות על ביצוע פירוק השיתוף ושוויו. לא שוכנעתי מנימוקי הנתבעת כי היא עומדת בפרשנות המצמצמת של הפסיקה לתחולת הסעיף לגביה. על כן אני מורה על דחיית טענה זו. סיכום אשר על כן אני מורה על דחיית כלל טענות הנתבעות למעט קבלת הטענה כי מתקיים הנדרש בהתאם לסעיף 115 לחוק הירושה. תקופת שהותה של הנתבעת בדירה, התשלום לתובע, והמועד בו ייכנס פירוק השיתוף לתוקף יהיו בהתאם לאמור בסעיף 79 לעיל. הוצאות ההליך – לאור התוצאה אליה, היקפו של הליך זה והצורך שלא להסלים את היחסים בין הצדדים והיותם יחסים נמשכים, סברתי כי אין מקום ליתן צו להוצאות. יש לציין עוד כי האם והבת בסיכומיהן ביקשו כי גם אם טענותיהן תתקבלנה לא יחוייב התובע בהוצאות בשל מצבו הכלכלי. על כן כ"א מהצדדים יישא בהוצאותיו (ראו: ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ ואח' נ' תפן מדיקל בע"מ (24.2.2022) סעיף 7 לפסק דינו של כב' השופט עמית). המזכירות תסגור את תלה"מ 28302-12-22. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים. פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים בהחלטה מיום 02 בדצמבר 2024.	decision28302-12-22	["תמר סנונית פורר"]	[{"judgment_id": "e1179fa4-48bc-55b3-a43f-2190c039abd5", "file_name": "28302-12-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 302415, "extension": "docx", "display_name": "28302-12-22- קובץ מקורי"}]

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.