Split (1)

judgments · 10.6k rows

judgment_id stringlengths 36 36	title stringlengths 0 255 ⌀	name_number stringlengths 0 173 ⌀	doc_create_date stringlengths 0 10	court_type_code int32 0 10	district_code int32 0 7	publication_subject_code int32 0 11	court_type_label class label 11 classes	district_label class label 8 classes	publication_subject_label class label 12 classes	document_text stringlengths 0 559k ⌀	url_name stringlengths 7 27	judges_str stringlengths 2 213	files_str stringlengths 2 1.95k
879a0df9-c236-56fa-a450-5f4c40f87a37	ביהמ"ש המחוזי בנצרת, השופט ערפאת טאהא: פס"ד תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף (ת"א 5091-03-23)	05091-03-23	2024-08-17	2	2	3	2DISTRICT_COURT	2Northern	3Civil	לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למנוח בתאונת דרכים שאירעה ביום 12.9.2022, שבה הוא קיפח את חייו. רקע עובדתי המנוח נפגע בתאונת דרכים עת נדרס על ידי רכב שהיה נהוג בידי הנתבעת מס' 1 ומבוטח אצל הנתבעת מס' 2. בעקבות התאונה נפטר המנוח והשאיר אחריו אלמנה (התובעת מס' 1) ושני קטינים – התובעים 2 ו- 3. התביעה הוגשה על ידי האלמנה והקטינים בהיותם יורשי המנוח ומי שהיו תלויים בו ערב פטירתו. המנוח יליד xx. xx.xx ובמועד התאונה היה בן כ- 24 שנים. כשנה וחצי לאחר התאונה התחתנה האלמנה מחדש עם בחור בשם ש.ל., שבמועד שמיעת הראיות טרם מלאו לו 25 שנים. לפי דברי האלמנה בעדותה בן הזוג החדש הוא בן "עשרים וחמש או-טו-טו". אין מחלוקת בין הצדדים בדבר אחריותם של הנתבעים לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם ולמנוח עקב התאונה, והמחלוקת התמקדה בשאלת גובה הנזק בלבד. המחלוקת בסוגיית גובה הנזק מתמקדת בשני נושאים: הראשון, בסיס השכר לחישוב נזקי העיזבון והתלויים בגין הפסדי התמיכה וההפסד בשנים האבודות נוכח טענת התובעים כי למנוח הייתה הכנסה לא מדווחת מעיסוקו כספר; השנייה, סמוך לפני ישיבת ההוכחות האלמנה התחתנה, והצדדים נחלקו בהשפעת נישואיה השניים על גובה הפיצוי. בסוגיות אלה בעיקר נעסוק להלן. בסיס השכר אין מחלוקת כי עובר לאירוע התאונה עבד המנוח כמשגיח כשרות. בהתאם לתלושי שכר שצירפו התובעים לתצהיריהם, שכרו של המנוח ערב התאונה עמד בממוצע על סך 8,247 ₪ לחודש. סכום זה משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד על סך 8,742 ₪. בנוסף לכך שירת המנוח שירות אזרחי וקיבל סכום של 1,219 ₪ לחודש. סכום זה משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד על סך 1,292 ₪. בנוסף להכנסות אלה טענו התובעים להכנסה נוספת לא מדווחת בסכום של 5,000 ₪ לחודש מעסק ספרות שהוא ניהל. סכום זה משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד על סך 5,300 ₪. התובעים לא שערכו את ההכנסה והעמידו אותה על סך כולל של 14,486 ₪ לחודש. נוכח גילו הצעיר של המנוח במועד הפטירה ביקשו התובעים לקבוע כי אילולא התאונה הוא היה מגדיל את הכנסתו ועל כן, ביקשו להעמיד את השכר לצורך חישוב הנזק על סך 15,000 ₪. הנתבעת לא חלקה על שכרו של המנוח כמשגיח כשרות אם כי טענה כי שכרו הממוצע מעבודה זו עמד על סך 7,800 ₪ לחודש. חישוב זה אינו נכון. מעיון בנתוני השכר המצטבר של חודש 8/2022 (חודש לפני התאונה) עולה כי שכרו המצטבר של המנוח בשמונת החודשים שקדמו לתאונה עמד על סך 65,976 ₪ עבור שמונה חודשים. בהתאם לכך, שכרו החודשי הממוצע של המנוח ערב התאונה עמד סך 8,247 ₪ נכון ליום התאונה. אשר להכנסת המנוח בתקופת השירות הלאומי-אזרחי יש לקבל את טענת הנתבעת, כי אין להביא בחשבון הכנסה זו בחישוב הפיצויים. מעיון באישור רשות השירות הלאומי-אזרחי שצירפו התובעים לתצהירים מטעמם עולה, כי תקופת השירות מוגבלת ל- 3 שנים וכי המנוח סיים שירות מלא כמתחייב בחוק, כך שבמועד הפטירה הוא לא היה זכאי להמשיך את השירות. האמור באישור עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 7 לחוק שירות לאומי-אזרחי, תשע"ד-2014 הקובע כי "משרת בשירות אזרחי-חברתי ישרת 30 שעות שבועיות בממוצע במשך שנתיים או 20 שעות בממוצע במשך שלוש שנים". מאחר שבמועד אירוע התאונה המנוח "סיים שירות מלא כמתחייב בחוק" כאמור באישור הרשמי, אין הוא עוד זכאי לדמי כלכלה המפורטים באישור ועל כן, אין להביא הכנסה זו בחישוב הפיצויים. הכנסה לא מדווחת כאמור, המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לטענת התובעים בדבר קיומה של הכנסה נוספת לא מדווחת בסכום של 5,000 ₪ שהייתה למנוח מעיסוקו בספרות. להוכחת טענה זו ביקשו התובעים לזמן 21 עדים שעל פי הנטען היו לקוחות של המנוח ערב פטירתו והסתפרו אצלו. בהחלטה מיום 24.3.2024 קבעתי כי אין הצדקה לזימון מספר כה רב של עדים, והתרתי זימון 10 עדים. בהמשך לאותה החלטה הגישו התובעים בקשה לזימון 10 עדים שהם בחרו מתוך אותם 21 עדים, כאמור לצורך הוכחת טענתם בדבר הכנסתו של המנוח מעיסוקו בספרות. ביום 21.5.2024 שמעתי את העדים מטעם התובעים, לרבות אותם עדים שעל פי הנטען היו לקוחותיו של המנוח. על סמך עדויות אלה והתצהירים שהגישו טענו התובעים, כי עלה בידם להוכיח כי למנוח הייתה הכנסה נוספת לא מדווחת מעיסוקו בספרות בסכום של 5,000 ₪ לחודש והכנסה זו יש להוסיף להכנסות מעבודתו כמשגיח כשרות ומההכנסה שקיבל משירותו הלאומי אזרחי. בפסיקת בית המשפט העליון נקבעו מספר "כללי אצבע" שיש להביאם בחשבון עת בא בית המשפט לפסוק פיצויים במצב שבו הניזוק טוען להכנסה לא מדווחת ואלה הם: "(-) על הניזוק-התובע נטל הוכחה מוגבר להוכחת גובה השתכרותו הלא מדווחת. (-) אין מקום להשתמש בנקודת מוצא כמו שכר מינימום או שכר ממוצע במשק לצורך הערכת גובה ההכנסה הלא מדווחת. (-) גם משהוכחה ההכנסה הלא מדווחת, יש להפחיתה לצורך חישוב הפיצויים, ולו במעט.. (-) ...... (-) יש להתייחס בחומרה רבה יותר לאי דיווח של עצמאי מאשר לאי דיווח של שכיר שמעבידו לא הנפיק לו תלוש משכורת. (-) יש להתייחס בחומרה רבה יותר לניזוק החי מאשר לתביעת אלמנה ותלויים". (ע"א 4816/20 יאן לסקוב נ' פלונית (10.3.2021)) לענייננו, מקובלת עליי טענת התובעים, ועל כך הנתבעים אינם חולקים, כי בנוסף לעבודתו כמשגיח כשרות היה למנוח עסק עצמאי של ספרות וכי מעסק זה הייתה לו הכנסה מסוימת נוספת. ברם, אין בידי לקבל את טענת התובעים כי הוכחה הכנסה נוספת בסכום של 5,000 ₪ לחודש. הטענה להכנסה נוספת בסכום של 5,000 ₪ לחודש נטענה באופן סתמי ומבלי שהתובעים פירטו כיצד הגיעו לסכום זה. כך למשל, בסעיף 8 לתצהירה של האלמנה נטען באופן סתמי וללא כל פירוט כי המנוח "עבד כספר עצמאי במספרה בביתנו וכן סיפר אנשים בבתיהם אך עבודת הספרות לא הייתה מדווחת. המנוח הרוויח מעסק המספרה סך חודשי של כ- 5,000 ₪". בתצהיר אביו של המנוח נטען כדלקמן: "למיטב ידיעתי בהתאם למה שבני סיפר לי, הוא השתכר מהספרות סך חודשי של כ- 5,000 ₪". מלבד טיעון סתמי זה לא נטען ולא פורט דבר בתצהירי התובעים. אין בתצהירים פירוט של ההכנסות החודשיות שהיו למנוח מאותו עיסוק, לא צורפו רישומים בדבר מספר הלקוחות שהוא סיפר בחודש, לא צורף יומן שבו נרשמו התורים של הלקוחות, לא צורפו הפקדות לבנק שמקורן באותה הכנסה ולא הובאו בחשבון ההוצאות שהיו למנוח באותו עיסוק, כגון הוצאות נסיעות ללקוחות, תשלומי ארנונה בגין המספרה שניהל בביתו, הוצאות רכישת ציוד כגון מספריים, מכונות גילוח, חומרים מתכלים אחרים ועוד. למעשה, ניתן למחוק את המספר 5,000 ₪ שנרשם בתצהירים ולרשום תחתיו כל מספר אחר באופן שרירותי וכל מספר שהיה נרשם היה מתאים לטיעון שהובא בתצהיר. זאת ועוד, הנטען בתצהיר האלמנה ואביו של המנוח להכנסה נוספת בסכום של 5,000 ₪ מעיסוקו בספרות אינו מתיישב עם טענת התובעים בכתב התביעה, שם הם טענו כי הכנסתו של המנוח מעיסוקו בספרות עמדה על סך 3,000 ₪. בחקירתה הנגדית נשאלה האלמנה כיצד סכום ההכנסה הלא מדווחת גדל מסכום של 3,000 ₪ בכתב התביעה לסכום של 5,000 ₪ בתצהיר ותשובתה הייתה: "כי אחר כך כשיושבת חושבת מה עוד, איפה, בנתיבות, בעפולה, יכול להיות שזה משהו שהיה עושה רק בבית, לא יודעת" (עמ' 126, שורות 1-3). תשובה שאינה מניחה את הדעת בלשון המעטה. גם אביו של המנוח לא ידע לתת הסבר לפער בין הסכום שנרשם בכתב התביעה לעניין גובה ההכנסה הלא מדווחת (3,000) לעומת הסכום שנרשם בתצהיר שלו (5,000 ₪). הוא לא ידע להסביר את הפער בין הסכומים ולא ידע לתת הסבר מדוע לבא כוח התובעים הוא סיפר כי המנוח הרוויח 3,000 ₪ מעבודתו בספרות (עמ' 153 לפרוטוקול שכולו עוסק בפער בין הסכומים). לכך יש להוסיף כי בתצהיר התשובות לשאלון שהפנו אליה הנתבעים, טענה האלמנה להכנסה לא מדווחת מעיסוקו של המנוח בספרות בסכום הנע בין 5,000 ₪ ל- 8,000 ₪ (תשובה 6 לתצהיר התשובות לשאלון שסומן כנספח א' לתיק המוצגים של הנתבעת). קיומן של 3 גרסאות בדבר גובה הכנסתו של המנוח מעיסוקו בספרות והעדר פירוט של דרך החישוב שהובילה להכנסה חודשית לא מדווחת בסכום של 5,000 ₪ כנטען בתצהיר מלמדים, כי התובעים נקבו בהכנסה בלתי מדווחת בסכום של 5,000 ₪ באופן סתמי וללא כל ביסוס. כאמור, מלבד הטיעון הסתמי שהובא בתצהירי האלמנה ואביו של המנוח לעניין הכנסתו הבלתי מדווחת של המנוח, צירפו התובעים אישורים בכתב מאנשים שונים שנטען כי היו לקוחות של המנוח וכן זומנו 10 עדים שעל פי הנטען היו לקוחות של המנוח. על סמך אישורים ועדויות אלה ביקשו התובעים לקבוע כי הוכחה הכנסה בלתי מדווחת של המנוח, בסכום של 5,000 ₪ לחודש. טענה זו דינה להידחות. אתייחס תחילה למצג השווא שהציגו התובעים ובא כוחם בעניין אי הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם אותם עדים שחתמו על אישורים. בתצהיר העדות הראשית טענו האלמנה ואביו של המנוח, כי הם הצליחו לאתר מספר לקוחות שהסתפרו אצל המנוח "ואלו הסכימו לכתוב בעבורנו 'הצהרה' והתחייבו כי אם יקבלו זימון מבית המשפט הם יגיעו להעיד. רובם ככולם לא הסכימו לחתום על תצהיר מסודר אך 'ההצהרה', שכתבו היא למעשה תמצית עדות". זאת ועוד, בישיבת יום 23.1.2024 ולשאלת בית המשפט מדוע לא הוגשו תצהירים של אותם לקוחות שהוא מתכוון לזמן לעדות טען ב"כ התובעים, כי הוא פנה לאותם עדים טלפונית, אך הם לא שיתפו עמו פעולה ולא הסכימו "לתת לי את אותם תצהירים כמו שאני מבקש". במהלך שמיעת העדויות של אותם לקוחות התברר כי להצהרות אלה אין בסיס וכי למעשה מדובר במצג שווא שהציגו התובעים ובא כוחם במטרה לפטור אותם מהגשת תצהירי עדות ראשית. עדים אלה העידו בצורה מפורשת כי אף אחד לא פנה אליהם וביקש מהם לחתום על תצהיר עדות ראשית. נוכח תשובות העדים בחקירה הנגדית שלפיהן, אף אחד לא פנה אליהם וביקש מהם לחתום על תצהירים ביקשתי מבא כוח התובעים להסביר כיצד תשובות העדים מתיישבת עם הצהרתו לפרוטוקול הדיון מיום 23.1.2024 שלפיה הוא פנה לעדים והם סרבו לחתום על תצהירים. בתשובתו אישר בא כוח התובעים כי הוא לא פנה לעדים וכי הוא מעולם לא שוחח עמם אם כי טען כי כוונתו הייתה שהוא פנה לעדים באמצעות התובעים. התנהלות זו לא ניתן לקבל. יש להניח כי עו"ד מדייק בהצהרותיו לפרוטוקול ועל כן, כאשר הצהיר בא כוח התובעים כי הוא פנה לעדים והם סרבו לשתף עמו פעולה ולחתום על תצהירים, הכוונה היא שהוא אישית פנה לאותם עדים. אילו התכוון שהוא פנה לעדים באמצעות האלמנה ואביו של המנוח היה עליו לציין זאת במפורש. זאת ועוד, התברר מחקירת העדים כי אף אחד לא פנה אליהם וביקש מהם לחתום על תצהיר, לא בא כוח התובעים, לא האלמנה ולא אביו של המנוח. עולה, אם כן, כי אף אם אקבל את הסבריו של בא כוח התובעים שהוא התכוון שהתובעים פנו לעדים וביקשו מהם לחתום על תצהירים, הרי התברר כי גם הצהרה זו אינה הצהרת אמת. לגוף העניין, מעיון באישורים שהוגשו עולה, כי מדובר באישורים סתמיים שאין בהם פירוט המאפשר לבית המשפט לבסס על פיהם ממצא בדבר גובה הכנסתו של המנוח מעיסוקו בספרות. כך למשל, באישור עליו חתום מר י.ש. הצהיר האחרון כי המנוח היה מספר אותו אחת לשלושה שבועות תמורת סכום של 50 ₪. אין באישור זה התייחסות לתקופה שבה הסתפר העד אצל המנוח והאם הדבר נמשך עד ערב פטירתו. העדר פירוט כאמור קיים בכל עשרות האישורים שצורפו. קיימת חשיבות לפירוט התקופות שבהן הסתפר כל לקוח שכן אין הכרח כי כל הלקוחות שמהם נגבו אישורים כאמור היו לקוחות של המנוח בו זמנית. על כן, על מנת שניתן יהא לערוך חישוב של גובה ההכנסה הבלתי מדווחת של המנוח, ולו באופן גס, היה על הלקוחות לפרט באישורים את התקופות שבהן הם הסתפרו אצל המנוח. זאת ועוד, לפירוט התקופות קיימת חשיבות רבה נוכח העובדה כי צורפו אישורים מלקוחות שגרים בנתיבות, מלקוחות שגרים בעפולה ומלקוחות שגרים בעכו. לא יעלה על הדעת כי המנוח סיפר בו זמנית לקוחות מעכו, מעפולה ומנתיבות. בעניין זה אישרה האלמנה, כי בשנתיים הסמוכות לאחר הנישואין הם התגוררו בנתיבות וכי בתקופה זו המנוח לא יכול היה לספר לקוחות מעכו, אלא רק בזמנים שבהם הם ביקרו את המשפחה בעכו. זאת ועוד, מאחר שבתקופה זו המשפחה לא התגוררה בעפולה ולא הייתה להם מספרה בעפולה, למנוח לא היו לקוחות בעפולה. על כן, בהעדר פירוט של התקופות, לא ניתן לבסס דבר על אותם אישורים. אשר לעדים – משום מה כל העדים שזומנו לעדות מתגוררים בעכו והם קרובי משפחה של המנוח או חברי משפחתו הקרובים. התובעים לא נתנו הסבר מניח את הדעת מדוע לא זומנו עדים מעפולה ומנתיבות אף שלטענתם היו למנוח לקוחות מערים אלו ערב פטירתו. זאת ועוד, בחינת עדותם של העדים והשוואתם לאישורים בכתב עליהם הם חתמו מלמד, כי קיימות סתירות מהותיות בעדויות שאינן מאפשרות לבסס על אותם עדים ממצא בדבר גובה הכנסתו של המנוח מעיסוקו בספרות. להלן אתייחס לעדויות של חלק מהעדים ואראה את המגמתיות וחוסר האמינות העולה מעדויותיהם. מאחר שמגמה זו נכונה לגבי כל העדים, אינני רואה צורך להתייחס לכל עד ועד ואסתפק במספר עדים שיכולים לתת אינדיקציה לגבי היתר. העד י.ד. שהיה חברו הטוב והקרוב של המנוח הצהיר באישור בכתב כי הוא היה מסתפר אצל המנוח אחת לשבועיים תמורת סכום של 50 ₪. בחקירתו הנגדית טען כי אמנם הוא כתב באישור בכתב שהיה מסתפר אצל המנוח אחת לשבועיים אך ייתכן שהיה מסתפר אצלו אחת ל"שבועיים, שלוש, לא יודע". בהמשך חזר על אותה גרסה וטען, כי "תדירות של שבועיים רשמתי על דעת עצמי, אבל יכול להיות שזה גם היה פעם בשלוש לפעמים, אני לא, שלוש שבועות, אני לא..". לעניין התמורה טען כי שילם למנוח סכום של 50 ₪ לתספורת כבר מהשלב שבו התחיל המנוח לגבות תשלום. גרסה זו נשמעה לא הגיונית שכן מרבית הלקוחות שהעידו ציינו כי המנוח גבה מהם סכום של 40 ₪ לתספורת וגם זאת בתקופה הסמוכה לפטירתו. אין זה הגיוני כי מלקוחות זרים יגבה המנוח 40 ₪ לתספורת ודווקא מחברו הטוב והקרוב ביותר שגדל עמו באותה שכונה, הוא יגבה מחיר גבוה יותר במשך שנים קודם לפטירה. בשורה התחתונה, העד עשה רושם שלילי ביותר, לא נתתי אימון בגרסתו לא לעניין התדירות שבה הסתפר אצל המנוח ולא לעניין התמורה ששילם, אם בכלל. העד ש.א. כתב באישור בכתב שמסר לתובעים, כי המנוח היה מספר אותו ואת שלושת ילדיו אחת לחודש תמורת סכום של 50 ₪ לתספורת. בניגוד לגרסה זו טען העד בעדותו לפניי, כי הוא נהג להסתפר אצל המנוח אחת לשבועיים-שלושה תמורת סכום של 100 ₪ לתספורת. לטענתו, הוא שילם סכום גבוה יותר מאחרים מיוזמתו ומאחר שיחסיו עם המנוח היו מאוד קרובים כמו יחסי אב לבנו. עוד התברר בחקירה הנגדית כי לטענה כי הוא ושלושת ילדיו היו מסתפרים אצל המנוח בקביעות אין רגליים ולשיטתו הוא התכוון לנכדים ולחתן שלו. כדי להתרשם מחוסר העקביות והאמינות של העדות, חשוב להביא את הדברים מהפרוטוקול כפי שהם: " ש. רגע, וכשעברת אליו אמרת אני מפרגן לו, אתה מסתפר ושלושה ילדים מסתפרים, אתה נותן לכל אחד מאה, ארבע מאות שקל? ת. לא, לא, לא. ש. ככה אתה אמרת, שאתה נתת תמיד יותר, מאה שקל. ת. אני כשהייתי מסתפר הייתי נותן לו עליי מאה שקל, ככה אם הייתי מביא עוד את הנכדים שלי, אם מישהו היה מסתפר, החתן שלי גם היה מסתפר, גם החתן שלי היה מסתפר, אז לפעמים מאה על שנינו, לפעמים מאה ועשרים, כל פעם מה שבא לי". מאחר שלגרסה זו הנוגעת לנכדים לא היה זכר באישור בכתב שבו הצהיר העד על עצמו ועל שלושת ילדיו, שאלתי את העד מה הקשר של הנכדים למנוח ותשובותיו היו בלתי סדירות ובלתי אמינות בלשון המעטה. להלן קטע הממחיש את הדברים: "ש. מה, מה הנכדים, לא הבנתי, מה הנכדים, מה הקשר לנכדים? ת. הנכדים שלי גם היו מסתפרים, יש לי (שני נכדים) ש. אז למה לא כתבת את זה בפתק הזה? ת. תשמע, אני לא בעניין של בית משפט, מבין את החוקים. ש. מה זה לא בעניין של בית משפט? ת. מה צריך להגיד, מה לא צריך להגיד, אתה יודע. ש. ..... ש. כשבאו אליך ואמרו לך אני רוצה פתק כזה, לא סיפר לך למה, למה הוא צריך את זה? ת. תשמע, הוא סיפר לי. ש. מה הוא סיפר לך? ת. אני צריך שתבוא לבית המשפט, שתעיד שהמנוח באמת היה ספר והיה מספר אותך וזה, אמרתי לו, אין בעיה. ש. לא כשבא לבקש ממך לבוא לבית המשפט, כשהוא ביקש ממך את הפתק הזה. ת. לא הבנתי את השאלה, כבוד השופט. ש. הוא בא אליך, אמר לך אני צריך פתק? ת. כן, אני רוצה שתחתום לי על משהו. ש. כן, לצורך מה? ת. שזה בגלל התאונה של המנוח וזה, אמרתי לו אין בעיה. ש. ...... ש. למה ציינת שלושת ילדיך בפתק? ת. לא שלושת ילדיי. ש. ואת שלוש ילדיי בסכום של ..., מה? ת. שנייה, רגע, אני, החתן שלי ונכדים ...". הבלבול, חוסר העקביות וחוסר האמינות בעדות העד ניכר. בפתק הוא ציין את שלושת ילדיו כאשר על פי עדותו הוא התכוון לשני נכדיו ולחתנו. בהמשך כאשר נשאל מדוע ציין את שלושת ילדיו כמי שהסתפרו אצל המנוח טען כי גם הילדים שלו אולי הסתפרו אצל המנוח, אם כי הוא יודע בוודאות שאחד משלושת ילדיו, בוודאות לא הסתפר אצל המנוח. העד מ.נ. הוא קרוב משפחה של המנוח, שהיה אחיינה של אשתו. העד נצמד בעדותו לכתוב בפתק וטען כי המנוח סיפר אותו ואת שלושת ילדיו בסכום של 40 ₪ לאחד. בחקירתו הנגדית טען כי את התעריף שהוא שילם לתספורת (40 ₪ למבוגר ולילד) קבע המנוח. ברם, גרסה זו אינה מתיישבת עם הכתוב באישורים בכתב שמסרו לקוחות אחרים ושלפיהם, המנוח לא גבה תעריף אחיד למבוגר ולילד. לא ניתן הסבר כלשהו מדוע דווקא מקרוב משפחתו הנשוי לדודתו הוא גבה תעריף יקר יותר בגין ילדיו. לעניין המקום שבו הוא וילדיו הסתפרו טען העד כי לפעמים המנוח הגיע אליהם הביתה שם הוא סיפר אותם ולפעמים הוא (העד) וילדיו היו מגיעים לבית הוריו של המנוח והיו מסתפרים או במרפסת או במקלחת, גרסה תמוהה בלשון המעטה. גם הטענה כי המנוח סידר "משהו נחמד" כדבריו שבו הוא סיפר את לקוחותיו בעכו, לא נשמעה מפי מי מבין העדים למעט מפיו של עד זה. אף עד זה עשה רושם שלילי ונראה כי עדותו מונעת מהרצון שלו לסייע לתובעים אף במחיר של מסירת עדות שאינה אמת. העד מ.ד. סיפר בעדותו הראשית כי הוא הסתפר אצל המנוח אחת לשבועיים וכי הוא שילם 40 או 50 ₪ לתספורת. לדבריו, "כל פעם שם לו סכום אחר". באישור בכתב שמסר לתובעים טען העד כי הוא נהג להסתפר אצל המנוח אחת לשבועיים בסכום של 40 ₪. אין בפתק אזכור לטענה כי הוא לפעמים היה משלם 50 ₪ לתספורת וכי "כל פעם שם לו סכום אחר". העד לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע באישור בכתב לא ציין כי לפעמים היה משלם למנוח 50 ₪ לתספורת וכי "כל פעם שם לו סכום אחר". על אף סתירה זו עדותו של עד זה הייתה מקובלת עליי ואני נותן בה אמון מלא. אינני רואה צורך לפרט את כל העדויות של כל העדים שהעידו לפניי ואת כל האישורים שצורפו לתצהירי התובעים מטעם הלקוחות של המנוח. התמונה העולה מאישורים ועדויות אלה היא שהמנוח נהג לספר חברים וקרובי משפחה שלו ושל אשתו בימי שישי בשבוע בעיקר וכי עבור כל תספורת הוא נהג לגבות סכום של כ- 40 ₪. ברם, לא ניתן לקבוע במדויק, על סמך האישורים שצורפו ועל סמך העדים שהעידו, מה היה מספר הלקוחות של המנוח שהסתפרו אצלו בו זמנית ולא ניתן לקבוע על סמך עדויות ואישורים אלה מה היה גובה הכנסתו של המנוח מעיסוקו בספרות. בוודאי שלא ניתן לקבוע במדויק, על סמך העדויות והאישורים שצורפו, מה הייתה הכנסתו החייבת של המנוח לאחר ניכוי ההוצאות הכרוכות בניהול העסק. יחד עם זאת, ניתן לומר בהסתברות די גבוהה כי למנוח היו עשרות בודדות של לקוחות שנהגו להסתפר אצלו אחת לחודש בממוצע. בהתחשב במספר האישורים שצורפו ובהינתן העובדה כי לא ניתן לקבוע על סמך העדויות והאישורים, כי כלל הלקוחות היו לקוחות של המנוח בו זמנית ויש להניח כי חלקם היו לקוחות של המנוח בזמנים שונים, אני מעריך את מספר הלקוחות של המנוח עובר לאירוע התאונה ב- 60 לקוחות. לפי עלות של 40 ₪ לתספורת, הכנסתו ברוטו של המנוח מעיסוקו בספרות עמדה, לפני ניכוי הוצאות, על סך כ- 2,400 ₪ לחודש. בהתחשב בהוצאות הכרוכות בקיום העסק ונוכח ההלכה הקובעת כי יש להפחית ולו במעט את ההכנסה המוכחת, אני מעמיד את הכנסתו הלא מדווחת של המנוח לצורך חישוב הפיצויים על סך 2,000 ₪ לחודש, נכון להיום. בסיס השכר – סיכום צירוף ההכנסה הלא מדווחת של המנוח לשכרו כמשגיח כשרות מעמיד את השכר לצורך חישוב הפסד התמיכה וההפסד בשנים האבודות על סך 10,742 ₪ נכון להיום. על בסיס שכר זה יחושבו הפיצויים המגיעים לתובעים בעבר ובעתיד. אין מחלוקת כי הכנסת האישה עובר לאירוע התאונה עמדה על סך 5,200 ₪ לחודש. סכום זה משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד על סך 5,512 ₪. חישוב ההפסד בשנים האבודות חישוב ההפסד בשנים האבודות ייעשה לפי תקופות בהתאם לשיטת הידות תוך הוספת ידת חיסכון וידת משק בית. אף שתביעת העיזבון "בולעת" את תביעת התלויים וגבוהה ממנה ואף שקיימת זהות בין היורשים והתלויים, קיים צורך לערוך חישוב נפרד של תביעת התלויים ותביעת העיזבון נוכח נישואיה של האלמנה מחדש ואפשרות השפעת הנישואין על תביעת התלויים. מיום התאונה ועד היום תביעת העיזבון מאז התאונה חלפו 23 חודשים – קופה משותפת 16,254 ₪, 6 ידות, שווי כל ידה 2,709 ₪, הפסד לחודש 8,033 ש"ח. הפסד לתקופה: 184,759 ש"ח = 8,033 X 23. סכום זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה עומד על סך 188,000 ₪ (במעוגל). תביעת התלויים חמש ידות, שווי כל ידה 3,251 ₪. הפסד לחודש 7,491 ₪. הפסד לתקופה: 172,293 ₪. בצירוף ריבית מאמצע התקופה עומד הפסד התלויים על סך 175,000 ₪ (במעוגל). מהיום ועד שהבת תגיע לגיל 18 תביעת העיזבון מדובר בתקופה בת 13 שנים וחמישה חודשים, 6 ידות, שווי כל ידה 2,709 ₪, הפסד לחודש 8,033 ש"ח. הפסד לתקופה בהיוון לפי 3% נותן: 1,061,000 ₪ (במעוגל) = 132.07 X 8,033 תביעת התלויים חמש ידות, שווי כל ידה 3,251 ₪. הפסד לחודש 7,491 ₪. הפסד לתקופה עומד על סך 989,000 ₪ (במעוגל). מיום 11.1.2038 ועד מועד סיום הגיוס של הבת תביעת העיזבון מדובר בתקופה בת 24 חודשים, 5.33 ידה, שווי כל ידה 3,048 ₪, הפסד לחודש 7,694 ₪. הפסד לתקופה בהיוון כפול: 120,000 ₪ = 23.266 X 0.67 X 7,694 תביעת התלויים ארבע ידות ושליש, שווי כל ידה 3,751 ₪, הפסד לחודש 6,991 ₪. הפסד לתקופה עומד על סך 109,000 ₪ (במעוגל). מיום 11.1.2040 ועד שהבן יגיע לגיל 18 תביעת העיזבון מדובר בתקופה בת 7 חודשים ו- 9 ימים, 5 ידות, שווי כל ידה 3,251 ₪, הפסד לחודש 7,491 ₪. הפסד לתקופה בהיוון כפול: 36,000 ₪ (במעוגל) = 7.22 X 0.661 X 7,491 תביעת התלויים ארבע ידות, שווי כל ידה 4,063.5 ₪, הפסד לחודש 6,678.5 ₪. הפסד לתקופה עומד על סך 32,000 ₪ (במעוגל). מיום 20.8.2040 ועד שהבן יסיים את השירות הצבאי תביעת העיזבון מדובר בתקופה בת 3 שנים, 4.33 ידה, שווי כל ידה 3,751 ₪. הפסד לחודש 6,991 ₪. הפסד לתקופה בהיוון כפול: 150,000 ₪ (במעוגל) = 34.386 X 0.62317 X 6,991 תביעת התלויים שלוש ידות ושליש, שווי כל ידה 4,876 ₪, הפסד לחודש 5,866 ₪. הפסד לתקופה עומד על סך 126,000 ₪ (במעוגל). מיום 20.8.2043 ועד שהמנוח היה מגיע לגיל 67 תביעת העיזבון מדובר בתקופה בת 260 חודשים, 4 ידות, שווי כל ידה 4,063.5, הפסד לחודש 6,678.5 ₪. הפסד לתקופה בהיוון כפול: 726,000 ₪ (במעוגל) = 190.7495 X 0.57 X 6,678.5 תביעת תלויים שלוש ידות, שווי כל ידה 5,418 ₪. הפסד לחודש 5,324 ₪. הפסד לתקופה עומד על סך 579,000 ₪. תביעת העיזבון עומדת על סך 2,281,000 ₪. ואילו תביעת התלויים עומדת על סך 2,010,000 ₪. ניכוי תביעת התלויים מתביעת העיזבון מעמיד את תביעת העיזבון על סך 271,000 ₪. הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים בהתאם לפסיקה יש לפסוק הפסד בגין פנסיה ותנאים סוציאליים סכום השווה ל- 12.5% מההפסד, קרי סכום של 251,000 ₪ בתביעת התלויים וסכום של 34,000 ₪ בתביעת העיזבון. קצבת זקנה מאחר שהאלמנה התחתנה, היא צפויה לקבל קצבת זקנה זוגית, ועל כן לא נגרם לה נזק בשל הפסד קצבת הזקנה. מכל מקום, החישוב שערך בא כוח התובעים בעניין זה שגוי, שכן אילו האלמנה לא הייתה מתחתנת, היא הייתה צפויה לקבל קצבת זקנה של יחיד ועל כן, מההפסד החודשי שהוא ערך לפי שיטת הידות על בסיס קצבה זוגית, יש לנכות לא רק את ידת המנוח, אלא גם את קצבת היחיד שהאלמנה תהיה זכאית לקבל בהגיעה לגיל הפרישה. הפסד שירותי אב ובעל המנוח הלך לעולמו והשאיר אחריו אלמנה ושני ילדים קטינים, קטינה בת כ- 4 שנים היום וקטין בן כשנתיים. אין ספק כי בשל פטירתו של המנוח עול גידול הילדים ירבוץ על האלמנה לבדה. על כן, זכאים התובעים לפיצוי בגין הפסד שירותי אב ובעל על אף העובדה כי האלמנה התחתנה. נישואי האלמנה מחדש אינם יכולים למלא את החלל שהשאיר המנוח כאב לשני ילדים קטינים. בהתחשב באמור ובהתחשב בעובדת נישואיה של האלמנה מחדש, אני מעריך את נזקי התובעים, בסכום של 250,000 ₪. נזק לא ממוני בגין נזק לא ממוני מגיע לתובעים בהיותם יורשי המנוח סכום של 50,000 ₪ (במעוגל). הוצאות קבורה ומצבה נטען בתצהיר האלמנה להוצאות בסכום של 22,000 ₪. צורפה חשבונית בגין מצבה על סך 12,000 ₪. בהינתן העובדה כי הוצאות קבורה אינן כוללות רק הוצאות מצבה, נראה לי כי הסכום הנטען בתצהיר הוא סביר. השפעת נישואי האלמנה על תביעת התלויים בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, לנישואי האלמנה יכולה להיות השפעה על תביעת התלויים בלבד, בראש הנזק שעניינו הפסד תמיכה, וזאת אם הוכח כי התלויים נתמכים כלכלית על ידי בן הזוג החדש. ברם, אין לנכות את התמיכה של בן הזוג החדש מתביעת העיזבון (רע"א 3535/09 שוקרון נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ (6.9.2011) (להלן: "פס"ד שוקרון")). לעניין תביעת התלויים נקבע בפסק דין שוקרון, כי הוא לא בא לשנות את ההלכות הקודמות שלפיהן מתביעת התלויים יש לנכות את התמיכה של בן הזוג החדש אם הוכחה. עוד נקבע, כי "ההלכה המקובלת היום היא כי יש לנכות את תמיכתו של בן-הזוג החדש מתביעת התלויים בגין הפסדי תמיכה. אי ניכוי תמית בן-הזוג החדש, כך נפסק, יהא בבחינת 'חיוב בפיצוי על נזק, שלא נגרם בפועל'... הלכה זו, אותה לא מצאנו לשנות, תשמש נקודת מוצא לדיון בשאלה אם יש לנכות את שווי תמיכת בן הזוג החדש גם מתביעת העיזבון" (ההדגשה במקור). בע"א 7244/97 חכמי נ' רותם, חברה לביטוח בע"מ פ"ד נד(2), עמ' 30 נקבע, כי "כל עוד גישתו של המשפט הישראלי היא כי יש להתחשב בנישואין מחדש, הרי שכרוכה בכך גם התחשבות בהפרש האמור (בין כושר השתכרותו של בן הזוג המת לכושר השתכרותו של בן-הזוג החדש – ע.ט.), הפרש אשר יש לו חשיבות בקביעת נזק הממון של האלמנה לאמיתו". בסעיף 8 לפסק הדין נקבע עוד: "מסקנתי היא, אפוא, שיש חשיבות לעניין קביעת גובה הפיצויים לאלמנה לשאלה אם ובכמה נופל כושר השתכרותו של שמעיה מזה של המנוח". מאחר שבית המשפט המחוזי לא דן בכושר השתכרותו של בן הזוג החדש, הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי "על מנת שיחליט מחדש על הפיצוי המגיע לאלמנה בהתחשב, בין היתר, בנתון של הפער בין כושר ההשתכרות של המנוח לזה של שמעיה" (בן-הזוג החדש – ע.ט.). לא צריכה להיות מחלוקת, אם כי, יש להתחשב בנישואי האלמנה עת באים לחשב את נזקיה כתלויה וכי בחישוב הנזק יש להתחשב בפער בכושר ההשתכרות של המנוח לעומת כושר ההשתכרות של בן-הזוג החדש. שאלה נוספת היא, האם יש להתחשב בנישואי האלמנה מחדש בתביעת הקטינים. התובעים טענו כי אין להתחשב בנישואי האלמנה בקביעת נזקי הקטינים ואילו הנתבעת טענה כי נישואי האלמנה משפיעים אף על תביעת הקטינים. לטעמי, אין להתחשב בנישואין מחדש של האלמנה בקביעת הפיצוי המגיע לקטינים. בעניין חכמי שהובא לעיל, בית המשפט המחוזי פסק לילדים פיצוי מבלי שהתחשב בנישואי האלמנה וקבע כי מיום נישואי האלמנה אין היא זכאית לפיצוי בתור תלויה. במסגרת הערעור הגיעו הצדדים להסכמה בנוגע לערעור הילדים ולמערערת השנייה שם (לימור) נפסק סכום נוסף של 100,000 ₪ ונותרה במחלוקת תביעת האלמנה בלבד. יש בכך כדי ללמד כי הגישה היא שאין להתחשב בחישוב הפיצויים המגיעים לקטינים בנישואין החדשים של האלמנה. זאת ועוד, מקובלת עליי טענת התובעים, כי בן-הזוג החדש אינו חייב לכלכל את הקטינים, הוא אינו חב במזונותיהם ואין כל ערובה כי הוא יתמוך בהם כלכלית. בנסיבות אלה, אינני סבור כי יש להתחשב בפיצוי המגיע לקטינים בנישואי האלמנה. שונים פני הדברים בנוגע לאלמנה, שכן וכפי שהובא לעיל, יש להתחשב בנישואי האלמנה מחדש ויש לתחשב בפערי ההכנסות של המנוח ושל בן הזוג החדש. מחקירתה הנגדית של האלמנה עולה, כי עד הנישואין מחדש, בן הזוג החדש למד בכולל ולאחר הנישואין הוא עבר להתגורר עמה ומאז הם "מחפשים את עצמם" כדבריה. להלן החלק הרלבנטי בעדותה בעניין זה: "ש. הוא (בן הזוג החדש)? מה עושה, מה עושה בחיים? ת. אז זה, את האמת, עוד לא. הוא עוד לא בעבודה עכשיו, כאילו עוד לא מצאנו את עצמנו כ"כ, לאט לאט, אז מחפשים. לאט לאט, כן". עדותה של האלמנה הייתה מקובלת עליי. לאורך כל העדות היא נתנה תשובות כנות ומדויקות לשאלות שהופנו אליה, לא ניסתה להתחמק ממתן תשובות או להתחכם במתן תשובות וכל מי שנכח באולם יכול היה להתרשם מן הכנות והפשטות שבהן היא השיבה לשאלות. מעדותה של האלמנה עולות שתי עובדות חשובות: הראשונה, לבן-הזוג החדש אין הכשרה מקצועית כלשהי ועד נישואיו הוא למד בכולל; השנייה, לא נטען ולא נאמר כי הוא סובל ממגבלה כלשהי המונעת ממנו לעבוד. אדרבה, בן הזוג החדש מתכוון להשתלב בשוק העבודה ומאז הנישואין הוא מחפש עבודה. בהינתן עובדות אלה, אני סבור כי יש להעמיד את כושר השתכרותו של בן-הזוג החדש על שכר המינימום ובהתאם לכך לחשב את התמיכה שלו באלמנה. שכר המינימום עומד נכון להיום על סך 5,880 ₪ לחודש. לגבי העבר אין שינוי בחישוב הפיצויים, שכן וכאמור לעיל, בן הזוג החדש טרם מצא עבודה מתאימה, לפחות עד מועד מסירת העדות בבית המשפט. מהיום ועד שהמנוח היה מגיע לגיל הפרישה (476 חודשים), יש לחשב את תמיכת בן הזוג החדש בהתאם לשיטת הידות: קופה משותפת 11,392 ₪, 3 ידות, שווי כל ידה 3,797 ₪. תמיכה בחודש 2,083 ₪. בהתאם לכך, ס"כ התמיכה לה תזכה האלמנה מבן הזוג החדש תעמוד על סך: 579,000 ₪ (במעוגל) = 277.978 X 2,082 לסכום זה יש להוסיף 12.5% בגין פנסיה ותנאים סוציאליים, כך שסכום התמיכה הכולל של בן-הזוג החדש באלמנה יעמוד על סך 651,000 ₪. סכום זה יש לנכות מתביעת האלמנה כתלויה בלבד. ניכויים בהתאם לחוות דעת אקטוארית המתחשבת במות המנוח, קיבלו ועתידים התלויים לקבל מהמוסד לביטוח לאומי קצבת תלויים, בסכום כולל של 1,178,000 ₪ במעוגל. סכום זה יש לנכות מתביעת התלויים. סיכום הנזקים תביעת התלויים עומדת על הסכומים שלהלן: הפסד תמיכה של המנוח בניכוי 1,610,000 ₪ בניכוי תמיכת בן-הזוג החדש אובדן שירותי אב 250,000 ₪ ------------------------------------------------------------------------ סה"כ 1,860,000 ₪ מסכום זה יש לנכות את קצבת התלויים שהתובעים קיבלו ועתידים לקבל, בסכום של 1,178,000 ₪ והיתרה לפיצוי תעמוד על סך 682,000 ₪. תביעת העיזבון מסתכמת בסכומים שלהלן: הפסד ידת החיסון לרבות הפסדי פנסיה 305,000 ₪ נזק לא ממוני 50,000 ₪ הוצאות קבורה ומצבה 22,000 ₪ --------------------------------------------------------------------- סה"כ 377,000 ₪ מאחר שקיימת זהות בין היורשים והתלויים, יש לחבר את הסכומים הנ"ל, כך שבסה"כ מגיע לתובעים פיצוי בסכום כולל של 1,059,000 ₪ לאחר ניכוי קצבת התלויים ותמיכת בן הזוג החדש. סוף דבר אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים יחד סכום של 1,059,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסכום של 6,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 161,000 ₪. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפעול. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים. ניתנן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision5091-03-23	["ערפאת טהאה"]	[{"judgment_id": "879a0df9-c236-56fa-a450-5f4c40f87a37", "file_name": "5091-03-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 76153, "extension": "docx", "display_name": "5091-03-23- קובץ מקורי"}]
e8b5911d-df73-5864-ba2b-1ea011f72d33	ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ש' אריה נאמן: החלטה בעניין מזונות זמניים (רמ"ש 28255-12-25)	28255-12-25	2024-12-10	2	3	4	2DISTRICT_COURT	3Haifa	4Family	0. לפני כבוד השופט אריה נאמן בעניין הקטינים: א' ש' ב' ש' המערער: מ' ש' ע"י ב"כ עוה"ד שי שמחיוב נגד המשיבה א' ל' בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש קמא מיום 10.11.24 (כב' השופטת יפעת שקדי שץ) במסגרתה נפסקו מזונות זמניים לטובת המבקש בגין שני הקטינים המצויים עימו, כשלטענת המבקש מדובר במזונות זמניים נמוכים עד מאד בשים לב לנתוני התיק. הערה מקדימה כללית כל ההדגשות בציטוטים שיצוטטו, אינן במקור אלא אם צוין אחרת. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, ומכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, אשר הוחלו גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020, שוכנעתי לדחות את הבקשה אף ללא צורך בתשובה, וזאת בכפוף לקביעתי בדבר הדיון הקרוב הקבוע לצדדים, מהטעמים שיפורטו. מדובר בשני קטינים, כבני 13 ו- 11, השוהים עם המבקש ונמצאים במשמורתו בפועל, כשבשלב זה אין כל הסדרי שהות עם המשיבה מפאת סירובם של הקטינים. בית המשפט בהחלטתו מושא הערעור, מפרט את הנתונים שעמדו בפניו לצורך קביעת המזונות הזמניים, לרבות את חוסר המידע שלא עמד בפניו: הכנסות המבקש: שכר ממוצע של כ-10,800 ₪ לחודש, בתוספת הכנסה צדדית מהעברת אימוני כושר בסך של כ-1,500 ₪, בתוספת קצבת נכות לגביה המבקש לא טרח לפרט מהו גובהה, על אף שהתבקש בהחלטה מפורשת לצרף אישור כאמור. דהיינו, הכנסות המבקש כפי שעמדו לפני בית המשפט הינן בסך של כ-12,300 ₪ + קצבת נכות לא ידועה שהמבקש בחר שלא להבהיר את גובהה. הכנסות המשיבה: שכר ממוצע של כ-17,500 ₪. הוצאות מדור: המבקש נושא בתשלום דמי שכירות בסך 5,000 ₪, לעומת המשיבה שלא פירטה דבר בעניין זה. המבקש הינו נשוי ולפיכך חולק את נטל הוצאות הבית עם רעייתו, לעומת המשיבה שהינה גרושה ללא זוגיות אם כי קיימת אי בהירות בעניין זה לאור הנטען בתגובתה. צרכי הקטינים: לטענת המבקש: הוצאות אחזקת הבית = כ-1,500 ₪; כלכלת הבית = כ-1,500 ₪; הוצאות שוטפות של הקטינים = כ-3,000 ₪; דהיינו: סך ההוצאות הנ"ל עומד על כ-6,000 ₪, כאשר העובדה שהמבקש הינו נשוי ומתגורר עם רעייתו בבית יש לה השלכה לעניין הוצאות אחזקת הבית וכלכלת הבית (כ-3,000 ₪) ויש לקחת זאת בחשבון ולזקוף את חלקה של הרעייה בהוצאות אלו. זמני שהות: הקטינים אינם שוהים עם המשיבה כלל. לטענת המשיבה מדובר בסרבנות קשר שהמבקש הוא הגורם לה ואילו המבקש טוען כי סרבנות הקשר הינה בעטיה של המשיבה בלבד. לאחר שבית המשפט קמא מפרט את כל הנתונים הנ"ל, מציין בית המשפט קמא בסעיף 14 להחלטתו, שהביא בחשבון את המשמעות של השהייה המלאה של הקטינים בבית המבקש, מנגד הביא בחשבון את הספק בשלב מקדמי זה בעניין שיעור תרומתו של כל צד לסרבנות הקשר של הקטינים עם המשיבה, ולאחר שקלול כלל הנתונים מצא לנכון לחייב את המשיבה בהוצאות הקטינים בסך של 500 ₪ לכל ילד, קרי, 1,000 ₪ לשני הקטינים. אך זאת יש להדגיש: בית משפט קמא בעצמו קובע באופן מפורש בסיפא של החלטתו, "כי הסכום נקבע בהתחשב בכל הנסיבות, לרבות העדר הקשר והמשמעות של העדר הקשר, ותוך תחימת החיוב בצרכים מינימליים ביותר. מודגש כי החלטה זו היא זמנית והיא מבוססת על החומר המצוי בפני כעת, על המצב הקיים כעת, ותוך הבהרה כי אין בפני מידע לגבי היקף הוצאות המדור של המשיבה, היקף הכנסותיה מהעסק החדש והאם היא חולקת משק בית עם בן זוג (לאור המידע הקודם המצוי בתיק והנטען בכתב ההגנה), משכך, סוגיית המזונות תשוב ותיבחן עם התבהרות התמונה והבהרת מידע נוסף". הנה כי כן בית משפט קמא מודע לכך שמדובר במזונות מינימליים ביותר ("תחימת החיוב בצרכים מינימליים ביותר"), תוך הבהרה כי יש בפניו מידע חסר, ועל כן בית המשפט קובע במפורש ש"סוגיית המזונות תשוב ותיבחן עם התבהרות התמונה והבהרת מידע נוסף". לא זו אף זו, אלא שבהחלטה מאוחרת יותר, מיום 17.11.24, חוזר בית המשפט ומציין כי אכן היו בפניו נתונים חסרים וכי מדובר בהחלטה זמנית כפי שצויין "ובמידת הצורך היא תשוב ותיבחן". המבקש משיג על החלטתו של בית משפט קמא וטוען בעיקר כי מדובר בסכום מזונות נמוך ביותר לאור פער ההכנסות בצירוף זמני השהות המלאים של הקטינים עימו בלבד, כמו"כ טוען המבקש כי מעיון בהליכים הקודמים ניתן ללמוד שהאחריות לסרבנות הקשר נופלת על המשיבה בלבד. ראשית אציין כי לא ברורה לי תלונתו של המבקש לעניין הכנסות הצדדים, כשהוא מצידו לא ראה לנכון לפרט לבית משפט קמא את גובה קצבת הנכות שהינו מקבל, כשעיון בתיק קמא מעלה שעוד ביום 19.9.24 ניתנה החלטה המורה למבקש לצרף אישור על גובה הקצבה אותה הוא מקבל, למרות החלטה זו המבקש לא צירף אישור כאמור ותחת זאת צירף דפי חשבון בנק תוך הפנייה: "יובהר שאת גובה קצבת הנכות ניתן לראות בתדפיסי החשבונות", אלא שעיון בדפי החשבון מעלה שהתשלומים המתקבלים ממשרד הביטחון אינם קבועים כלל ועיקר ומשתנים מחודש לחודש, בחודש אוגוסט הקצבה עמדה על כ-4,000 ₪, בחודש יולי הקצבה עמדה על כ-4,600 ₪, בחודש יוני הקצבה עמדה על כ-6,200 ₪, בחודש מאי על כ-5,000 ₪, וכן על זה הדרך. במקום לצרף אישור כדבעי או לפחות לפרט במילים את גובה הקצבה ולספק הסבר לתשלומים המשתנים, הסתפק המבקש בהנחת דפי החשבון לעיני ביהמ"ש, מתוך ציפייה שביהמ"ש יהיה "הפקיד" שלו וינסה לדלות נתונים מדפי החשבון... לא זו אף זו, אלא שאף בבקשת רשות הערעור לא טורח המבקש לתקן האמור, ובמקום לציין באופן מפורש מה גובה קצבת הנכות, הוא מסתפק במילים הבאות: "כמו כן המבקש מקבל קצבת נכות מהמדינה בשל היותו נכה צה"ל אשר נפצע אנושות בשנת 2001" (סעיף 47 לרמ"ש) – ברם כמה קצבת נכות הינו מקבל? אין כל פירוט... אציין כבר עתה, כי ניסיונו זה של המבקש להתחמק מהבהרה ברורה באשר לגובה קצבת הנכות תוך צירוף אסמכתאות, בהחלט עלול להעלות חשד כזה או אחר, ורק בשל כך היה מקום לדחות את בקשת רשות הערעור. מאידך, לא יכולה להיות מחלוקת כי פסיקת מזונות זמניים, הגם שהינה זמנית, צריכה להיות פסיקה ראויה, ולא "תוך תחימת החיוב לצרכים מינימליים ביותר" כלשונו של בית משפט קמא. מזונות זמניים אינם אמורים להיות מזונות "מינימליים ביותר" אלא מזונות ראויים ותואמים, תוך ראיית התמונה הרחבה ככל האפשר בנסיבות התיק והצדדים, תוך שמנגד יש להביא בחשבון כי הליך פסיקת מזונות זמניים הינו מהיר ונשען מלכתחילה על תמונה חלקית בלבד. אלא שבנידונינו לא היה מנוס לבימ"ש קמא מלהסתפק בשלב זה במזונות מינימליים - לאור חוסר המידע המהותי שלא עמד בפניו. יתכן כי טוב היה עושה בימ"ש קמא, אם במקרים מסוג זה של חוסר במידע מהותי היה קובע דיון בבקשה למזונות זמניים, מאידך לא ניתן להתעלם מיומנם העמוס של שופטי המשפחה ובצורך לתעדף קביעת דיוני ביניים. על כן מצד אחד בימ"ש לא קבע דיון לצורך השלמת המידע ותחת זאת קבע מזונות מינימליים "תוך תחימת החיוב לצרכים מינימליים ביותר", ומאידך ראה לנכון להדגיש - אף פעמיים - כי סוגיית המזונות תשוב ותיבחן עם התבהרות התמונה והבאת מידע נוסף. המבקש עותר בערעורו שאקבע שיעור אחר של מזונות זמניים, אך כאמור אותו חוסר מידע שעמד בפני בית משפט קמא, עומד גם בפניי, ואינני סבור שיש ביכולתי לקבוע שיעור מזונות תואם כזה או אחר כשקיים חוסר במידע מהותי. על כן, בשים לב לכך שבית משפט קמא עצמו היה מודע לכך שמדובר בפסיקת מזונות מינימלית ביותר וזאת לאור חוסר המידע מצד הצדדים, לרבות חוסר המידע מצד המבקש לעניין קצבת הנכות שעל פניו מדפי החשבון עולה כי היא איננה נמוכה כלל ועיקר, ובשים לב לכך שבית משפט קמא עצמו ציין, הן בהחלטה מושא הערעור והן בהחלטה מאוחרת יותר כי סוגיית המזונות תשוב ותיבחן עם התבהרות התמונה והבאת מידע נוסף, ובשים לב לכך שקבוע לצדדים דיון קדם משפט ביום 5.2.25 דהיינו בעוד פחות מחודשיים, אינני מוצא לנכון להתערב בשלב זה בהחלטתו של בית משפט קמא, תוך קביעה כי במועד הדיון הקרוב יהיו רשאים הצדדים להעלות את טענותיהם לעניין המזונות הזמניים, תוך השלמת כל המידע הנדרש, וככל שבית משפט קמא יראה לנכון להידרש ולשנות את גובה החיוב, לכאן או לכאן, יעשה זאת כמיטב שיפוטו ובהתאם לסמכותו. סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור, וזאת בכפוף לכך כי בקדם המשפט הקרוב יידרש בית משפט קמא לעניין המזונות הזמניים לאחר השלמת התמונה מצד הצדדים ויחליט בהתאם להשלמת המידע שיונח בפניו, האם יש מקום לשנות את גובה החיוב של המזונות הזמניים. משלא נדרשה תשובה אין צו להוצאות והעירבון ככל שהופקד יוחזר למפקיד באמצעות ב"כ. פסק דין זה מותר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision28255-12-25	["אריה נאמן"]	[{"judgment_id": "e8b5911d-df73-5864-ba2b-1ea011f72d33", "file_name": "28255-12-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 79792, "extension": "docx", "display_name": "28255-12-25- קובץ מקורי"}]
df770be6-8975-5baa-8972-d74ceee13bfd	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, סגנית הנשיאה השופטת שירי היימן: פס"ד בתיק תלה"מ 38483-03-22	38483-03-22	2024-12-08	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	מונחות לפני שתי תביעות: תלה"מ 38483-03-22 - תביעה להשבת כספים על סך 178,000 ₪ שהגיש התובע (להלן: "התובע") נגד הנתבעת (להלן: "הנתבעת") ביום 17.3.2022. תלה"מ 12692-08-22- תביעה כספית בגין דמי שימוש ראויים על סך 420,000 ₪ שהגישה הנתבעת נגד התובע ביום 4.8.2022. הצדדים ניהלו חיים משותפים החל מחודש 12/2003. לצדדים אין ילדים משותפים. ביום 23.12.2004 חתמו הצדדים על הסכם ממון בפני נוטריון (להלן: "הסכם הממון"). בהסכם הממון הוסדר עניין הבעלות בנכסים, רכוש וכספי הצדדים. הצדדים הסכימו כי כל צד יישאר הבעלים של רכושו הוא וכן הסכימו כי כל רכישה של פריט תתואם מראש: "4. כמו כן, מוסכם בין הצדדים – שהחל מתאריך הסכם זה, כל רכישה של פריט (כגון – מוצרי חשמל, מכונית, ריהוט וכו") יהיה מתואם מראש (אופן הרכישה ועל חשבון מי ישולם הפריט), כך – שחלילה, במידת הצורך! כיצד יחולקו הפריטים שירכשו במשותף". הצדדים חיו יחדיו עד ליום 31.5.2021 (להלן: "יום הפרידה"), דהיינו במשך כ- 17.5 שנים (סעיף 6 לכתב התביעה). ביום 29.11.2021 נפתח הליך יישוב סכסוך (י"ס 68621-11-21), ההליך לא נשא פרי והתיק נסגר ביום 12.1.2022. תלה"מ 38483-03-22- התביעה הכספית טענות התובע: התובע טוען כי הצדדים ניהלו מערכת יחסים ממושכת ואוהבת במשך 17.5 שנים בהן התגוררו יחדיו בדירת הנתבעת. במהלך השנים קנה לה מתנות ושילם כמעט את מלוא הוצאות הבית והמחיה. התובע טוען כי בחודש 01/2010 העמיד לרשות הנתבעת סך של 40,000 ₪ עבור שיפוץ הדירה, ובחודש 02/2019 העמיד סך נוסף של 178,000 ₪ בגין שיפוץ נוסף בדירה. שיפוץ גדול שהחל ב 2/2019 והסתיים ב – 12/2019. כיום עותר התובע להשבת הסך של 178,000 ₪ בלבד שהשקיע בשיפוץ בשנת 2019. בתביעתו טען כי על הנתבעת להשיב לו גם את סכום שיפוץ 2010, אך במהלך הדיונים חזר בו ובסיכומים עתר להשבת השקעתו בשיפוץ 2019 בלבד. (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 20-21 ועמ' 16 לפרוטוקול שורות 22-28). התובע טוען כי מימן את השיפוץ מהלוואות שנטל מבני משפחה ומהבנק. התובע טוען כי בהסכם הממון צוין בסעיף 4 כי רכישות של פריטים תהיה מתואמת בין הצדדים כדי שבמידת הצורך ייקבע כיצד יחולקו ביניהם. בסעיף 4 נקבע כי כל אחד מהצדדים זכאי להשבת כספים שהשקיע במהלך הזוגיות ומכאן זכאי התובע להחזר הכספים שהשקיע בשיפוץ. התובע טוען כי טרם השיפוץ שנערך בשנת 2019 הסכימו הצדדים כי יערכו הסכם נוסף ביניהם וצוואה במסגרתם יובטחו מגוריו בדירת הנתבעת עד שארית חייו במקרה של פטירת הנתבעת, או השבת הכספים שהשקיע בשיפוץ במקרה של פרידה. על סמך הבטחה זו השקיע התובע את הכספים. עוד טוען כי אף לאחר שנטל את ההלוואות לשיפוץ חזר וביקש פעמים רבות מהנתבעת לערוך הסכם וצוואה, כפי שהסכימו, אך הנתבעת דחתה את בקשותיו בתירוצים ומניפולציות רגשיות שונות. התובע מכחיש את טענת הנתבעת כי העניק לה את הכספים עבור השיפוץ כמתנה. טוען כי מתחילת פרוץ הקורונה החל לחוות קשיים כלכליים קשים, התקשה לעמוד בהלוואות ובתשלומי כלכלת הבית ונאלץ לקחת הלוואות נוספים מחברת אשראי ובני משפחה. טוען כי לאור הלחץ הכלכלי ביקש מהנתבעת להעמיד את ביתה כבטוחה עבור ההלוואות שנטל, אך היא סירבה לבקשתו. עוד טוען התובע כי לאור הלחץ הכלכלי בו היה נתון ולאחר שהתעקש כי הנתבעת תערוך איתו הסכם נוסף וצוואה כפי שסיכמו, הנתבעת הודיעה לו על סיום היחסים וביקשה שיצא מדירתה. חודשיים לאחר הודעת הנתבעת על סיום היחסים ארזה את מזוודותיו וסירבה להשיב לו את הכסף ששילם עבור השיפוץ. לסיכום, התובע עותר להשבת כספים בסך של 178,000 ₪ בגין שיפוצים שמימן בדירת הנתבעת בשנת 2019 בהתבסס על הסכם הממון ביניהם, הסכם בעל פה, דיני ההלוואה, דיני עשיית עושר ולא במשפט ותום הלב. טענות הנתבעת: הנתבעת טוענת כי הסכם הממון מבהיר כי הצדדים גמרו בדעתם להחיל הפרדה רכושית במקרה של פרידה ואין כל התייחסות לשיפוץ כמו שאין בו התייחסות לתשלום דמי שימוש. הנתבעת טוענת כי במהלך שנות הזוגיות תמיד פעלה למלא את בקשותיו ורצונותיו של התובע והוא שלט בה ובכספה. עוד טוענת כי במסגרת שליטתו על כספיה וחשבונה, עשה שימוש בפנקס ההמחאות שלה, לקח ממנה ירושה שקיבלה מאמה המנוחה, פיצויי פיטורים שקיבלה ממקום עבודתה, קצבה משלימה שקיבלה מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 1500-2,000 ₪ בחודש, וכן כספים שהרוויחה כשהפעילה צהרון בביתה כ- 10,000 ₪ בחודש. התובעת טוענת כי החליטה לערוך שיפוץ בביתה, פנתה לקבלן וקיבלה הצעת מחיר של כ – 45,000 ₪. התובעת החלה בשיפוץ, אך התובע השתלט על השיפוץ והגדיל את היקפו באופן משמעותי. הנתבעת סירבה לחתום על כל הסכם נוסף בינה לבין התובע והשיפוץ בוצע ללא הסכם, כשההסכם היחידי המחייב הוא הסכם הממון הקובע הפרדה רכושית מוחלטת. התובע ידע שהנתבעת אינה מוכנה לכל הסכם ועל כן השקעתו של התובע בשיפוץ היא בגדר מתנה. התובע לא שילם דמי שימוש עבור מגוריו בדירת הנתבעת ובתמורה תרם בעבודתו כבעל מקצוע שמבין בבנייה ובשיפוצים. הנתבעת טוענת שהתובע לא הוכיח את היקף השקעתו, טוענת שסכומים גדולים ניתנו במזומן ללא כל אסמכתא שקושרת את התובע לסכומים הנטענים ולא הוכיח קשר בינה לבין המסמכים שהציג בדיון, התובע מודה כי עשה שימוש בשיקים ובכרטיסי אשראי שלה ושילם לעצמו תשלומים בגין חשבוניות שלכאורה הוציא לה עבור השיפוצים. עוד טוענת כי הפרידה בין הצדדים התרחשה לאור התנגדותה ללחציו של התובע שדרש כי תמשכן את ביתה או תעביר אליו חלק מהזכויות בנכס. הנתבעת מכחישה כי הבטיחה לתובע זכות מגורים בביתה לאחרית ימיו וכן מכחישה כי הסכימה לערוך הסכם ממון נוסף. לעניין טענותיו של התובע למצוקה כלכלית, טוענת הנתבעת כי התובע הינו איש עסקים בעל חברה פרטית לעבודות חשמל ובעת חתימת הסכם הממון החזיק בשני נכסים, ומאחר מדובר באדם מבוגר ובעל ניסיון קשה לקבל טענותיו למצוקה כלכלית ולכך שאין קורת גג מעל ראשו. טוענת כי אם תתקבל תביעתו יש לקזז דמי שימוש ראויים אשר לא שילם התובע במשך 17.5 שנים שחי בדירתה. דיון והכרעה השאלות שבמחלוקת: תחילה יש להכריע בשאלה: האם התובע זכאי להחזר הכספים שהשקיע בשיפוץ ביתה שהנתבעת? ככל והתשובה לשאלה זו תהיה חיובית יש לקבוע את היקף ההשקעה וגובה ההחזר לו הוא זכאי. האם זכאי התובע להחזר כספים שהשקיע בשיפוץ ביתה של הנתבעת? התובע טוען כי זכותו להשבת הכספים נובעת מכמה מקורות: הסכם הממון, הסכם בעל פה בין הצדדים, הכספים היוו הלוואה שעל הנתבעת להחזירה, דיני עשיית עושר ולא במשפט. הסכם הממון אין חולק שהצדדים חתמו על הסכם ממון ביום 23.12.2004, בו נקבעה הפרדה רכושית מלאה. הצדדים התגוררו יחדיו בדירת הנתבעת השייכת לה בלבד בהתאם להסכם הממון. אין חולק כי בשנת 2019 נערך שיפוץ משמעותי בדירת הנתבעת ואין חולק שהתובע השקיע כספים בשיפוץ זה, הנתבעת העידה: "ש. תאשרי שמ.א. נשא בחלק ניכר בעלויות השיפוץ ב- 2019? ת. שילמנו ביחד. היה לי יותר כסף. הכסף שלי היה אצלו הכל. לא יודעת מה יצא. בשיפוץ כל הכסף היה אצלו. היה מבקש את הלב הייתי נותנת לו. אהבתי אותו. חשבתי שלא יהיה לי אף פעם גבר, לא היה לי גבר מגיל 21 ופתאום בא אלי גבר ורציתי לדעת מה זה גבר בבית." (עמ' 34 לפרוטוקול שורה 3 ואילך). בסעיף 4 להסכם נקבע: "4. כמו כן, מוסכם בין הצדדים – שהחל מתאריך הסכם זה, כל רכישה של פריט (כגון – מוצרי חשמל, מכונית, ריהוט וכו") יהיה מתואם מראש (אופן הרכישה ועל חשבון מי ישולם הפריט), כך – שחלילה, במידת הצורך! כיצד יחולקו הפריטים שירכשו במשותף." התובע העיד לגבי פרשנות הסעיף לטעמו: ש. מפנה לסעיף 4 בהסכם הממון, למה התכוונתם בסעיף הזה? ת. התכוונו כמו שהוא כתוב, חד משמעית. אם חלילה נפרדים מאיזו סיבה כלשהי, אמרתי שלמען הסדר הטוב שאם אני קונה רכב למשפחה ואני שילמתי את הרכב אז אני לוקח את הרכב והולך איתו. ש. איך הסעיף מתקשר לשיפוץ? ת. הכל. כולל מה שעושים בבית. לקחתי בחשבון שאם אי פעם נקנה דירה משותפת או רכב משותף או כל דבר שנעשה במסגרת עצמה. (עמ' 15 לפרוטוקול שורה 9 ואילך). פרשנותו של התובע אינה מקובלת עלי והיא נדחית. לשון הסעיף ברורה ופשוטה, הסעיף מתייחס למיטלטלין – פריטים. מיטלטלין יירכשו בתיאום בין הצדדים, על מנת שבמידת הצורך ניתן יהיה לחלקם בין הצדדים. התובע מבקש לפרש את הסעיף פרשנות מרחיבה הכוללת גם השקעה כספית ברכוש הנפרד של הנתבעת, בדרך של תיקונים או שיפוצים, אך פרשנות זו אינה מתיישבת עם לשון הסעיף שאף נוקטת בדוגמאות (מוצרי חשמל, מכונית, ריהוט וכו'). מסעיף זה לא ניתן ללמוד כי השקעה כספית בשיפוץ הדירה מקנה לתובע זכות להשבה. מכאן שככל והתובע יוכיח כי רכש פריטי ריהוט/מוצרי חשמל וכד' הסעיף מקנה לו את הזכות לדרוש את הפריטים עצמם וייתכן וגם את שווים. הסכם בעל פה בין הצדדים האם ניתן ללמוד מהתנהלות הצדדים על הסכם בעל פה המקנה לתובע זכות השבה של הכספים אותם השקיע? הצדדים אינם נשואים וניהלו ביניהם מערכת יחסים כידועים בציבור, כך שלא חלה עליהם חובה לערוך הסכם ממון ולאשרו בבית המשפט על מנת שישמש כהסכם מחייב. גם בין זוגות נשואים נקבע כי לעיתים הסכם ממון שלא נחתם ולא אושר אך הצדדים נהגו על פיו, יחייב אותם מכוח עיקרון תום הלב. (ראה: בע"מ 7734/08 פלוני נ. פלונית (ניתן ביום 15.3.2010 – פורסם במאגרים). ככל והצדדים גיבשו ביניהם הסכם, בין בעל פה ובין בכתב בעניין הכספים שהשקיע התובע בשיפוץ, הרי שהסכם זה מחייב ומכאן שיש לבחון האם הוסכם בין הצדדים על השבת כספי השיפוץ שהשקיע התובע. בעדותו תאר התובע כיצד נולד רעיון השיפוץ וכיצד התגלגל: "ש. איך נולד הרעיון לגבי השיפוץ? מה דובר על השיפוץ? למה הסכמת לשפץ לה את הבית? ת. בהתחלה לא היה מדובר על שיפוץ אלא מכירה וקנייה של דירה חדשה בשכונה החדשה באפקה. פרסמנו את הדירה, הכנתי שלט למכירה בשבילה, הבן פרסם ביד 2. באו מתווכים, ביקשו 1,150,000 ₪ והמתווך האחרון אמר שזה לא יותר מ- 950,000 ₪. בדקנו במקביל עם עוד מתווך שאמר שזה באמת הסכום ששווה. אמרתי לד.ט. בסכום של 950,000 ₪ מה נקבל? לא תוכלי לקבל משכנתא מעל גיל 60 וגם לי לא יתנו, אין לי כסף בכיס מיותר להשקיע ואז היא אמרה שנשפץ את הבית. אמרתי שאין בעיה, אם את יכולה ויש לך כסף. היא הביאה קבלן שיפוצים, נתן לה הערכה ראשונית, לא זוכר את הסכום ואז באתי ואמרתי מה אנחנו הולכים לעשות? לאיזה כיוון? אתה לא יכול להתחיל בלי לדעת מה הולכים לעשות, מה המטרה, מה היעדים ומה ההוצאה הכספית. הוחלט להחליף ריצוף, מקלחת הורים ומטבח. כשביקשתי לא לזרוק ולא להשמיד ולא לחלק את הרהוט הישן עד שנסיים את השיפוץ ונגיע לצומת ונחשוב איך לחצות אותה אח"כ. סוכם גם דבר חשוב, כי ידענו שאנחנו הולכים לשיפוץ גדול, אמרתי לה שאין לי כסף ובשביל להשתתף איתך בשיפוץ אני חייב לקחת הלוואות גם במישור האישי ואולי גם במישור העסקי אבל יש לי רק בקשה אחת, אני מבקש לפנות איתך לנוטריון ולעשות צוואה שאומר שזה תוספת להסכם ממון מ- 2004 וביקשתי שכל עוד אנחנו ביחד והכל בסדר, אני חי איתך כמו בעלך. אם חלילה קורה לי משהו והלכתי לעולם האמת, את אותם כספים שאמרתי לך בהתחלה, כל מה שיש לי כולל בחב' ביטוח אני עושה צוואה שזה עובר אלייך. אם חלילה נפרדים אז כל אחד לפי הסכם ממון לוקח את הכסף שהשקיע, כי ההשקעה תהפוך אוטו' להלוואה כי הבית לא שלי ואם את תלכי לעולמך שאף אחד לא יוכל להוציא אותך עד 120. היא הסכימה להכל ואמרתי שלפני שמתחילים את השיפוץ וגם אמרתי לה שאם לי יקרה משהו אני מוותר לה על הכל שיהיה לה לבריאות. הסכימה לאורך כל הדרך. אמרתי שלא מתחילים את השיפוץ לפני שהולכים לעו"ד. עוברים יומיים, שבוע, אני אומר לה בואי לעו"ד והיא אומרת לי למה אתה בלחץ? אני אברח לך? אני בא הביתה ורואה ערימה של קרטונים שהחתן שלה הביא, שאלתי מה זה והיא אמרה שהיא רוצה להתחיל את השיפוץ. אמרתי לה אבל אמרנו שקודם נהיה אצל עורך דין והיא אמרה מה אתה דואג. מאהבה ואמון כלפיה הסכמתי, לא האמנתי שאגיע לביהמ"ש." (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 11 ואילך). וכן: "ש. כשאתה השקעת כספים בשיפוץ של הבית של ד.ט. השקעת מהלוואות ואילו היית יודע שבסיום השיפוץ תצא בעצם לרחוב, היית משקיע? ת. חס וחלילה. אם אני יודע שמבחן התוצאה כזה הייתי נותן כסף? ועוד זה הלוואה ולא כסף נזיל. אם היה לי כסף נזיל הייתי הולך לקנות לי דירה במקום שאני אגור בשכירות ואשלם כל חודש 3,500 ₪. אם הייתי יודע שזה מה שיהיה, לא הייתי מתחיל שיפוץ ואולי הייתי אפילו עוזב אותה. היא עבדה עלי בעיניים. ש. אתה אומר שלא התכוונת לתת לה מתנה את הכספים לשיפוץ? ת. חלילה. אמרתי שאם אנחנו ממשיכים לגור יחד והיא היתה מסכימה שאקח משכנתא והיא תרשום הערת אזהרה הייתי נשאר איתה. "המתנה" זה שאם אני הולך לעולם האמת הכל נשאר לה." (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 28 ואילך). התובע העיד שלא קיים הסכם בכתב וההסכמות להן הוא טוען היו בעל פה בלבד: "ש. בסעיף 14 , 15 לכתב התביעה וגם מה שסיפרת לביהמ"ש, אתה רושם שיש הסכם שד.ט. סירבה לחתום עליו? ת. נכון, הסכם שסוכם בע"פ. ש. אמרת שהכנת מסמך שד.ט. סירבה לחתום עליו? ת. אמרתי "ייערכו הסכם..". ש. אין הסכם חתום? אין הסכם בכלל? ת. אין. ש. זו מילה שלך מול מילה שלה? ת. חד משמעית." (עמ' 17 שורה 16 ואילך). התובע טוען כי ביקש לעגן את ההסכם בכתב בפני עו"ד, אולם בסופו של דבר החל בשיפוץ ללא הסכם וללא צוואה על בסיס "אמון": "ש. לפני שהתחיל השיפוץ הגדול, מה סיכמתם ביניכם? ת. סיכמנו שלפני שנכנסים להשקעה כספית אני רוצה להגן על מה שאני הולך להשקיע, הבקשה שלי היתה שנלך לעורך דין נוטריון, נעשה בינינו צו צוואה שאומר שאני כל עוד אני בחיים ואת בחיים והכל בסדר, חיים ביחד, זורמים כמו שלא ביקשתי שקל עד היום, במידה וחס חלילה קורה לי משהו והלכתי לעולם האמת לפניך אני מוותר על הכל, אבל אם חס וחלילה את תלכי לפני אני לא רוצה שמישהו יזרוק אותי מהבית ואני רוצה להישאר פה ולהשתמש בדירה, היא הסכימה. ש. מה סיכמתם לפני השיפוץ במידה ואתם נפרדים? ת. זה הופך להיות סוג של "הלוואה" אם במידה ונפרדים. ש. בסוף התחלתם את השיפוץ בלי הסכם ממון וצוואה למה? ת. על סמך אמון. ש. למה שילמת לה כספים במזומן? ממה היא חששה? ת. אם ביטוח לאומי היה יודע על הזוגיות שלה, היא חותמת כל שנה תצהיר ואני שותף לתצהיר הזה, היא חותמת עליו שהיא חיה לבד, יש לה בן זוג שמכלכל אותה ונותן לה רכב צמוד 24/7. מפקיד לה כספים ונותן לה לקנות מה שהיא רוצה. ש. האם היית משקיע כסף בשיפוץ אם היית יודע שככה מערכת היחסים תגמר? ת. לא." (עמ' 7 לפרוטוקול שורה 16 ואילך). הנתבעת מתארת כי תכננה לערוך שיפוץ בסדר גודל מצומצם והתובע מיוזמתו הרחיב את השיפוץ על דעת עצמו: "ת. רציתי למכור את הבית, לא נתנו לי הלוואה. הוא אמר שבמקום למכור נעשה שיפוץ. התחלנו לעשות שיפוץ. הבאתי קודם קבלן, הקבלן רצה 40 אלף ₪. הוא שמע את הכל. לא הבאתי קבלן בלי שהיה בבית. אין כזה דבר. הוא היה בבית הזמנתי קבלן שאמר לי 40-50 אלף ₪. ש. מה רצית לעשות? ת. לשפץ את הבית לעשות שקעים במטבח פתאום הוא שבר. הוא התחיל לשבור הביא את הפועלים שלו ועשה והוא לא שאל בכלל מה אני רוצה. התחיל לשבור קירות ואמרתי בסדר אם אתה רוצה תעשה יש לי חשמל בבית כמו בית מלון אני לא צריכה את זה. ש. לפני שהתחלתם הוא שאל אותך על הסכם? ת. לא. הוא התחיל שיפוץ. הוא רצה לעשות שיפוץ כמו זה הבית שלו." (עמ' 28 לפרוטוקול שורה 28 ואילך). וכן: "ש. בסופו של יום את מאשרת לי שמ.א. הוציא כסף על השיפוץ בבית שלך? ת. הוא הוציא כסף שהוא רצה לעשות, אני לא רציתי. אני לא רציתי את הדברים שרצה לעשות. אני רציתי שקעים, קרמיקה, שירותים, מטבח. את כל השאר הוא רצה לעשות. ש. אבל את נהנית מזה? ת. הוא זה שנהנה. הוא עובד לעבוד. אני 8 חודשים סבלתי מהשיפוץ הזה. הוא בינתיים היה גר במשרד שלו. אני הייתי מתקלחת אצל השכנה או הבן. הייתי מתביישת כבר. ש. הוא השקיע כסף בבית שלך שלא רצית? ת. נכון. ש. נראה לך הגיוני שאדם שהשקיע בבית שהוא רק שלך... ת. אבל הוא רצה." (עמ' 36 לפרוטוקול שורה 29 ואילך). כן העידה כי מעולם לא ביקש ממנה התובע לערוך צוואה. (עמ' 29 לפרוטוקול שורה 24) והכחישה את הטענה שהתובע ביקש ממנה "כל הזמן" כי יערכו הסכם בעניין השיפוץ. (עמ' 34 לפרוטוקול שורה 25 ואילך). וכן: "ש. מ.א. גם ביקש ממך שכל הזמן תעשו הסכם על הכסף שהשקיע בשיפוץ? ת. לא נכון. ש. ככה בכיף נתן כ- 180 אלף ₪? ת. קודם כל לא ידעתי כמה עלה השיפוץ, הוא אמר שזה עלה ככה. אני לא רציתי את השיפוץ הגדול הזה. רציתי שיפוץ קטן. הוא אמר נעשה את זה ואת זה. הוא רצה. הייתי מקשיבה לו." (עמ' 34 לפרוטוקול שורה 25 ואילך). התובע מאשר שהנתבעת התכוונה להתחיל בשיפוץ ללא תיאום עמו וללא הסכם: ת. אני לא רוצה לפגוע בה, אני מגיע ב 2/19 ורואה ערימה של קרטונים בסלון, היא התחילה לפרק את הדברים מהארונות, שאלתי מה היא עושה, אמרתי לה שהיא קובעת לי עובדה ולא עשינו חוזה ביננו, החתן שלה הביא לה קרטונים, היא קבעה לי עובדה להתחיל את השיפוץ בלי לתאם איתי. ש. היתה לה הצעת מחיר? ת. זה מה שהיא אמרה. (עמ' 5 לפרוטוקול שורה 17 ואילך). התובע אף העיד שהרעיון לשפץ את הבית היה של הנתבעת והכוונה הייתה שתממן את השיפוץ בעצמה: "....ואז היא אמרה שנשפץ את הבית. אמרתי שאין בעיה, אם את יכולה ויש לך כסף. היא הביאה קבלן שיפוצים, נתן לה הערכה ראשונית, לא זוכר את הסכום ואז באתי ואמרתי מה אנחנו הולכים לעשות? לאיזה כיוון?..."(עמ' 13 לפרוטוקול שורה 16 ואילך) וכי למרות ש"הוחלט להחליף ריצוף, מקלחת הורים ומטבח" (שורה 20) ולמרות שהנתבעת הסכימה לעגן את ההסכמות באשר לכספי השיפוצים בהסכם שייחתם בפני עו"ד: "אמרתי שלא מתחילים את השיפוץ לפני שהולכים לעו"ד" (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 1) הנתבעת פעלה על דעת עצמה: "אני בא הביתה ורואה ערימה של קרטונים שהחתן שלה הביא, שאלתי מה זה והיא אמרה שהיא רוצה להתחיל את השיפוץ. אמרתי לה אבל אמרנו שקודם נהיה אצל עורך דין והיא אמרה מה אתה דואג. מאהבה ואמון כלפיה הסכמתי, לא האמנתי שאגיע לביהמ"ש." (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 3 ואילך). לאחר שהנתבעת הבינה שלא תוכל לרכוש בית אחר באמצעים הכספיים העומדים לרשותה החליטה לשפץ את ביתה, הכול בידיעת התובע. הנתבעת התכוונה לערוך שיפוץ מוגבל בהיקפו בסדר גודל של כ – 50,000 ₪, קיבלה הצעת מחיר מקבלן ואף החלה בפעולות לתחילת השיפוץ, ארזה ארגזים בעזרת חתנה. לתובע נודע לאחר מעשה שהנתבעת החלה לשפץ ללא ידיעתו וללא שגיבשו הסכמות ביניהם והחליט, מסיבותיו הוא, כפי שיפורט בהמשך, לערוך בעצמו את השיפוץ ואף להגדיל את היקפו. התובע מתאר כי למרות השיחות ביניהם אודות הצורך לערוך הסכם ממון וצוואה טרם השיפוץ, הנתבעת פעלה על דעת עצמה, פנתה באופן עצמאי לקבלן, קיבלה הצעת מחיר ואף החלה לארוז את תכולת הבית בארגזים. מכאן, שהנתבעת לא הסכימה לתנאי התובע וגילתה דעתה שאין היא מעוניינת בהסכם שהציע. למרות זאת התובע החליט לערוך בעצמו את השיפוץ ובהיקף נרחב מתכנון הנתבעת, מבלי שנערך כל הסכם בין הצדדים לא בכתב ולא בעל פה. לאחר ששמעתי את הצדדים והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי הגעתי למסקנה כי לא נכרת כל הסכם ביניהם באשר לכספי השיפוץ, בוודאי שלא בכתב אך גם לא הסכם בעל פה וגם לא הסכם ג'נטלמני. מתנה או הלוואה משקבעתי שבין הצדדים לא קיים הסכם בעניין השבת כספי השיפוץ יש לבחון האם ניתן לראות בהשקעה כהלוואה שהלווה התובע לנתבעת שעליה להשיבה או מתנה כטענת הנתבעת. לא אחת נפסק, כי כאשר מדובר בהעברת כספים בין קרובי משפחה ובמיוחד מדרגה ראשונה החזקה היא כי הכספים ניתנו במתנה ועל הטוען כי המדובר בהלוואה הנטל להוכיח זאת. יפים לענייננו דברי כב' הש' שמגר בע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, פ"ד מח(1) 801, 811: "לעומת זאת, כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה ,hayton and marshall, supra 271bogert, suprat, at; 434at). יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) ([4] (1955) scanlon v. Scanlon), והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה". עניין זה נפסק בתמ"ש 7630/06 (ראשון לציון) י.פ. נ' ר.פ.ה מיום 11.12.06 (פורסם במאגרים המשפטיים המקוונים), כי: "מציאות החיים מלמדת כי יש להפעיל את החזקה ההפוכה כל אימת שמוכח כי בין קרובי המשפחה שוררת מערכת יחסים המקימה מטיבה ומטבעה את ההנחה שהנתינה מצד אחד למשנהו עשויה להיות מסווגת כמתנה". בתמ"ש 29550/04 פ.מ ואח' נ' ע.ד [פורסם בנבו] (ניתן ביום 29.8.06) קבע כב' השופט שוחט כי: "על מנת שתקום "חזקת המתנה" נדרש כי הצדדים יהיו "קרובים קרובים" וכי התקיימה ביניהם מערכת יחסים כזאת שיש בה כדי להעיד על היות הנתינה מתנה". יפים לענייננו דברי כב' השופט איתן אורנשטיין בת"א (ראשל"צ) 1782/05 בוריס קיגנזון ואח' נ' נטלי טרומבפימובסקי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 26.11.06), שבו דן בית המשפט במקרה דומה וקבע כי: "שעה שאין מחלוקת על עצם מתן הכסף, נותרה פלוגתא אחת להכרעה והיא מטרת נתינתו. על התובע הנטל להוכיח את מטרת ההלוואה, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. לא התעלמתי מהפניית בא כוח התובעים לע"א 4396/90 חנה ואברהם רוזנמן נ' ד"ר גורג' קריגר, פ"ד מו (3), 254, באשר לנטל הראיה החל כרגיל על מקבל המתנה להוכחת מתנה. ברם, בענייננו מדובר בבני זוג אשר אין חולק כי קיימו קשר רומנטי הדוק, אם כי רק במשך מספר חודשים, ולכן יש בקשר האמור כדי להקים את החריג לחזקה לפיה על מקבל המתנה להוכיח שהמדובר במתנה, ובאופן שהנטל בדבר סיבת המתנה, רובץ לפתחי הנותן, ובמקרה שלפני – התובע". הנטל להוכיח כי הכספים שהשקיע בשיפוץ הם בגדר הלוואה מוטל אם כן על הנתבע, שכן מערכת היחסים הזוגית בין הצדדים מובילה לחזקה כי המדובר במתנה ועל התובע להוכיח ההיפך. כדי להוכיח שההשקעה בשיפוץ הייתה בגדר הלוואה על התובע להוכיח כי הוסכם בין הצדדים שהמדובר בהלוואה וכי הוסכם מתי ואיך תחזיר הנתבעת את ההלוואה לתובע. התובע העיד: "ת. כנראה הלקוחה שלך לא עדכנה אותך, לפני שעזבתי אמרתי בבית , שאם היא רוצה שאלך אלך, אני מוכן את הכסף שהשקעתי בשיפוץ, אמרנו שאם תהיה פרידה זה יהיה הלוואה, ושתחזיר לי את הכסף ב 1,000 ₪ לכל חודש. זה לא כתוב אני אמרתי שאני אגיד את זה בבית משפט, אני מוכן לוותר, לא רציתי מלחמות. רציתי שנשאר חברים. בלי מלחמה." (עמ' 3 לפרוטוקול שורה 24 ואילך). וכן: ש. מה סיכמתם לפני השיפוץ במידה ואתם נפרדים? ת. זה הופך להיות סוג של "הלוואה" אם במידה ונפרדים. (עמ' 7 לפרוטוקול שורה 16 ואילך). ועוד הסביר: "המתנה" זה שאם אני הולך לעולם האמת הכל נשאר לה." (עמ' 15 לפרוטוקול שורה 5 ואילך). התובעת מכחישה גם הסכמה זו וטוענת שרק בדיעבד לאחר שהשיפוץ הסתיים דרש ממנה כי תמשכן את ביתה על מנת שהתובע יוכל ליטול הלוואה: "כן. הכל היה טוב. ופתאום הוא רוצה עוד כסף והוא אמר לי... גם אחים שלי נתנו לי עוד כסף. אז קודם כל הוא הלך לבן שלו את הבית שישקיע לבנק לקבל הלוואה הם לא קיבלו והוא בא אלי וביקש למשכן את הבית שלי ושאני אקח חובות. אמרתי לו לא. יש לי בית אחד. 4 קירות ואיך אעשה דבר כזה והוא התחיל להתפרץ בבית. ואמרתי שאני לא רוצה לתת את הבית שלי. אז התחיל להיות ברוגז לא מדבר איתי לא בוקר טוב." (עמ' 29 שורה 18 לפרוטוקול). כן העידה שרק לאחר שעזב את הבית דרש התובע את כספי השיפוץ: "ש. הדרישה שלו להחזיר לך את הכספים מתי זה היה? ת. הוא עזב את הבית ואמר שלא מגיע לו כלום. אחרי זה אחותו נפטרה ואני קיבלתי בית המשפט. הייתי בהתמוטטות עצבים. אני לא יודעת מה זה משטרה ומאד פחדתי מבית המשפט. אני לא יודעת לריב או לצעוק." (עמ' 30 לפרוטוקול שורה 8 ואילך). לאחר ששמעתי את הצדדים מסקנתי היא שהתובע לא הוכיח כי הוסכם בין הצדדים שככל וייפרדו השקעתו בשיפוץ תהפוך להלוואה שעל הנתבעת להשיבה. עשיית עושר ולא במשפט התובע טוען כי על הנתבעת להשיב לו את כספי השיפוץ מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט (תשל"ט – 1979) קובע כדלקמן: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". סעיף 2 (א) לחוק קובע כי: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". בת"א 13349-08-17 ברוכאל סגנון רהיטים בע"מ נ' "מולטיפרס" ייצור ושרותים תעשיתיים בע"מ, (פורסם במאגרים) קבע השופט עלי בכל הנוגע לשימוש בסעיף 2: "סעיף 2 לחוק מאפשר פטור מחובת השבה או הפחתת סכום ההשבה לפי שתי אמות מידה כלליות: הראשונה, מקום בו "הזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה"; והשניה, "נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". אמות מידה אלה הן כלליות ביותר ולבית המשפט שיקול דעת רחב ביותר בהפעלתם לשם הגשמת צדק יחסי בין הצדדים (ע"א 580/17 מדינת ישראל נ' המועצה המקומית בית דגן (פורסם בנבו, 31.5.2018); ע"א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה (פורסם בנבו, 24.8.2015); להלן: עניין דמרי)). שיקול הדעת הרחב שניתן לבית המשפט לא היה תוצאה של יד המקרה, שכן זו הייתה תכליתו של סע' 2 לחוק עשיית עושר, תכלית שנגזרת מהאיזון הנדרש אל מול תחולתה הרחבה של הזכות הקבועה בסע' 1 לחוק עשיית עושר (עניין כהן). ובהמשך: "במכלול השיקולים להפעלת הסמכות שבסע' 2 נמנים בין היתר השיקולים הבאים: תום ליבם של שני הצדדים; שינוי נסיבות שחל במצבו של הזוכה שבגינו תהיה ההשבה בלתי צודקת; ו"מאזן הנזק", קרי: השאלה אם הנזק שבחיוב הזוכה בהשבת הזכייה עולה על הנזק שייגרם למזכה אם לא תושב לו זכייתו (דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך ב) 1369-1391 (2015) (להלן: פרידמן ושפירא); דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 56 (פורסם בנבו, 14.4.2015); ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 18 (פורסם בנבו, 11.10.2012); דנ"א 10901/08 בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פסקה 45 (פורסם בנבו, 17.7.2011); ע"א 9631/05 ארד נ' מדינת ישראל, פסקה 56 (פורסם בנבו, 16.12.2010) (להלן: עניין ארד)). אין צורך לומר כי את סמכות הפטור יש להפעיל בזהירות ובמקרים הראויים בהם חיובו של נתבע בהשבה יביא לתוצאה קשה ובלתי צודקת (עניין ארד, פסקה 56); אך בדיוק מאותו חשש, אין לקפוץ את היד בהפעלת הסמכות במקרים המתאימים כדי לא לרוקן אותה מכל תוכן". אין מחלוקת שבביתה של הנתבעת בוצע שיפוץ נרחב שהשביח את ערכו ושהנתבעת נהנית ממנו כיום, אולם אין די בכך על מנת להטיל עליה חובת השבה מכוח דיני עשיית העושר. לשם כך יש להוכיח כי הנתבעת זכתה בכך שלא כדין ולא חל החריג הקבוע בסעיף 2(א) לחוק. מהנסיבות והעדויות עולה שהתובע בחר להשקיע בשיפוץ, מעבר לרצונה ותכנונה הראשוני של הנתבעת, מבלי שהתנה תנאים ומבלי שגיבש הסכם עם הנתבעת, ומבלי שציפה שהנתבעת תשיב לו את ההשקעות שהשקיע מסיבותיו הוא שיפורטו להלן: הצדדים התגוררו יחדיו 15 שנים טרם התחלת השיפוץ והתכוונו להמשיך ולהתגורר יחדיו בביתה של הנתבעת. התובע ראה בביתה של הנתבעת את ביתו שלו, ממנו נהנה מדי יום ולאורך השנים נהג להשתתף בשיפוץ ואחזקת הבית, על מנת להיטיב את תנאי המגורים הן שלו והן של הנתבעת. התובע מתאר כי בתחילת חייהם המשותפים לא השתתף בהוצאות הבית והנתבעת תמכה בו באופן מלא נוכח מצבו הכלכלי, אך בשנת 2005-2006 חזר לעבוד והתחיל והשקיע בבית כולל השקעה בשיפוץ הבית בשנת 2009 (עמ' 16 לפרוטוקול שורה 10 ואילך) וכן שיפוץ נוסף בשנת 2010: "עשינו שיפוץ נוסף ב- 2010 שאת רובו אני שילמתי ומצורפים הקבלות. היא בנתה מרפסת חדשה ששילמה מהפיצויים שלה. אני השתתפתי בתריסים חשמליים, מערכת חשמל, חלק מהגגון." (עמ' 16 לפרוטוקול שורה 19 ואילך). דהיינו, במהלך השנים התובע נהג להשקיע בשיפוץ הבית מבלי שהצדדים סיכמו על החזר השקעותיו. השיפוץ הסתיים ב – 12/2019- 10 (התובע העיד שחזרו לגור בבית בסביבות 10/2019 – עמ' 18 לפרוטוקול שורה 23) והצדדים נפרדו ב – 31.5.2021, התובע נהנה מתוצאות השיפוץ במשך שנה וחצי. התובע ביקש להשקיע ולשפר את תנאי המגורים שלו ושל הנתבעת והיה מוכן להשקיע לשם כך גם מכספו שלו. השיפוץ החל ב- 1/2019 והסתיים ב 12/2019 ביום 29.11.2021 פתח בהליך יישוב סכסוך ורק ביום 8.5.22 הגיש התובע תביעה להשבת דמי השיפוץ, דהיינו בחלוף כשנתיים מסיום השיפוץ. לתובע עסק של עבודות חשמל והוא מתמצא בתחום הבנייה והשיפוצים ולכן החליט לקחת על עצמו את תהליך השיפוץ והעסיק הרבה מהעובדים שלו בתהליך השיפוץ (עמ' 25 שורה 11 ואילך) ואף מבקש החזר על הזמן שהשקיע בשיפוץ :"דמי ניהול זה על הזמן שלי וזה היה ההסכם" (עמ' 27 לפרוטוקול שורה 12). כפי שהעידה הנתבעת: "הוא זה שנהנה. הוא עובד לעבוד. אני 8 חודשים סבלתי מהשיפוץ הזה." (עמ' 37 לפרוטוקול שורה 29 ואילך). התובע קבע לעצמו ובעצמו את עלות השיפוץ והתובעת למעשה שילמה לו על עבודתו. התובע הוציא לנתבעת חשבוניות מהעסק אותו הוא מנהל: "מ.א. –***" כשהוא קובע את שכר העובדים ושכרו שלו כמנהל. בעמ' 115 לתיק המוצגים של התובע מצוין כי הנתבעת שילמה לתובע עבור עבודות השיפוץ שערך בביתה סך של 66,775 ₪ - עבודות חוזה על פי סיכום, אך לא הוכיח שאכן היה סיכום כזה (עמ' 112 לתיק המוצגים של התובע). התרשמתי כי ככל והנתבעת הייתה יודעת עת נערך השיפוץ כי מצופה ממנה להשיב לתובע את הכספים שהשקיע בשיפוץ הייתה מסרבת לשיפוץ הנרחב ומסתפקת בשיפוץ המצומצם שתכננה לערוך מכספיה שלה בסך של כ – 50,000 ₪ בלבד. הנתבעת העידה: "ש. אנחנו אומרים שהשיפוץ עלה מעל 376 אלף ₪? ת. נכון. מאיפה? ש. בלי מ.א. יכולת לשלם 376 אלף ₪? ת. היה לי. עבדתי. כל חודש קיבלתי 10 אלף ₪ ויכולתי לקחת קבלן ומשלמת הכל בתשלומים אבל לא רציתי את כל השיפוץ הזה. הוא עשה כאילו מובן שזה הבית שלי." (עמ' 34 לפרוטוקול שורה 10 ואילך). וכן: ש. מ.א. גם ביקש ממך שכל הזמן תעשו הסכם על הכסף שהשקיע בשיפוץ? ת. לא נכון. ש. ככה בכיף נתן כ- 180 אלף ₪? ת. קודם כל לא ידעתי כמה עלה השיפוץ, הוא אמר שזה עלה ככה. אני לא רציתי את השיפוץ הגדול הזה. רציתי שיפוץ קטן. הוא אמר נעשה את זה ואת זה. הוא רצה. הייתי מקשיבה לו. (עמ' 34 שורה 25 ואילך). וכן: ש. בסופו של יום את מאשרת לי שמ.א. הוציא כסף על השיפוץ בבית שלך? ת. הוא הוציא כסף שהוא רצה לעשות, אני לא רציתי. אני לא רציתי את הדברים שרצה לעשות. אני רציתי שקעים, קרמיקה, שירותים, מטבח. את כל השאר הוא רצה לעשות. ש. אבל את נהנית מזה? ת. הוא זה שנהנה. הוא עובד לעבוד. אני 8 חודשים סבלתי מהשיפוץ הזה. הוא בינתיים היה גר במשרד שלו. אני הייתי מתקלחת אצל השכנה או הבן. הייתי מתביישת כבר. ש. הוא השקיע כסף בבית שלך שלא רצית? ת. נכון. ש. נראה לך הגיוני שאדם שהשקיע בבית שהוא רק שלך... ת. אבל הוא רצה. (עמ' 37 שורה 29 ואילך). התובע לא תכנן לבקש מהנתבעת את החזר הכספים והתביעה נולדה לאור המשבר שפרץ ביניהם שהוביל לפרידה. התובע טוען כי בתום השיפוץ, לאחר שהנתבעת סירבה למשכן את ביתה על מנת לסייע לו לעמוד בהוצאות השיפוץ, סילקה אותו מהבית, הנתבעת גם היא מתארת שסירבה למשכן את ביתה, אך טוענת שאין קשר בין הוצאות השיפוץ לבקשה זו וכי לאחר שסירבה היחסים הידרדרו עד שלא ניתן היה להמשיך לחיות יחד. ש. למה נפרדת ממנו? ת. כי רצה שאמשכן את הבית. 4 , 5 חודשים היה תשעה באב בבית. אין בוקר טוב ואין ערב טוב. ישבתי, באתי ואמרתי שנשב ונדבר. שאלתי מה יהיה בזוגיות שלנו, לא מדבר איתי, אין בינינו כלום, אתה בטלוויזיה מתקלח ויוצא. ש. אז אמרת לו לך? ת. לא אמרתי לו לך. אחרי שדיברתי איתו על הפרידה, חודש היה גר אצלי. נתתי לו לגור, נתתי לו סדינים, כריות, ציפיות. הכל נתתי. מזוודה שלמה מילאתי לו . (עמ' 35 לפרוטוקול שורה 5 ואילך). עדות התובע מחזקת את גרסת הנתבעת, המשבר בין הצדדים ארע לאחר שהסתיים השיפוץ וללא קשר להוצאות השיפוץ. התובע ביקש שהנתבעת תמשכן את דירתה כביטחון להלוואות שנטל, בקשה שהציג בפניה לאחר שהסתיים השיפוץ, סירוב הנתבעת לבקשה הוביל למשבר שלאחריו הצדדים נפרדו: "ש. ואז היא אומרת שלא הסכימה למשכן את הבית, החמצת לה פנים חצי שנה... ת. לא נכון. חודש אחד אחרון, פניתי אליה כגלגל הצלה אחרון, הייתי בשוק שהיא סירבה לי. באיזה צורה היא דיברה אלי. ש. אז למעשה התביעה זה לא בגלל שלא החזירה את הכספים לשיפוץ אלא שהיא לא הסכימה למשכן את הבית שלה לטובתה? ת. לא רלוונטי. לא קשור בכלל. הקשר שלי היה, אם היתה מסכימה בכל זאת לתת את הדירה כהערת אזהרה, זה לא כל הדירה אלא חלק, עם הביטחונות שנתתי גיבוי, זה היה מתממש לא היינו פה היום. ש. את זה ביקשת אחרי שסיימתם את השיפוץ? ת. בוודאי. לא ידעתי שזה יהיה. לא ידעתי שתזרוק אותי מהבית." (עמ' 23 לפרוטוקול שורה 17 ואילך). התובע אף הבהיר מדוע החליט להגיש את התביעה: "ש. אתה טוען שכתוצאה מהיחס שהיא התנהגה אליך שביקשה ממך לעזוב את ביתה ביום 31.5 כתוצאה מזה הגשת את תביעתך? ת. אם היתה מבקשת לעזוב את הבית בצורה אחרת ולא כמו כלב, שאצא מהבית כמו כלב, עם מזוודות בדלת, שאצא מהבית, הגשתי את התביעה כעונש. עין תחת עין, שתחזיר לי את הכסף שהשקעתי." (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 8 ואילך). המסקנה היא אם כן שהנתבעת לא קיבלה שירות או טובת הנאה שלא כדין. התובע השקיע מכספו וממרצו בשיפוץ ביתה מרצונו, מכלל הסיבות שפורטו לעיל ולא התכוון לתבוע החזר מהנתבעת. לאחר שנפרדו וכאקט של "ענישה" הוגשה תביעה זו. מעבר לכך שהנתבעת לא זכתה בטובת הנאה שלא כדין, ההשבה במקרה זה אינה צודקת ויש להפעיל את סעיף 2 לחוק. התובע אינו יכול לכפות על הנתבעת שיפוץ נרחב שלא חפצה בו מלכתחילה ולצפות כי תשיב את השקעותיו. לסיכום מכל האמור לעיל נותרנו עם ההסכם עליו חתמו הצדדים הכולל את סעיף 4 המתייחס למיטלטלין. ככל ויעלה בידי התובע להוכיח כי שילם עבור ריהוט ומיטלטלין בעת השיפוץ, יהא על הנתבעת להשיב לתובע כספים אלו, שכן המיטלטלין נשארו ברשותה. היקף השקעות התובע בריהוט ומיטלטלין בעמ' 23 לתיק המוצגים מופיע דף ריכוז עלויות שערך התובע בכתב ידו. לטענתו עלות השיפוץ והקניות עמד על סך של 376,058 ₪ כשהנתבעת נשאה בסך של 198,335 ₪ והתובע בסך של 177,723 ₪, כ – 47% מסך ההוצאה. כלומר, לטענת התובע הצדדים נשאו בחלקים כמעט שווים של השיפוץ והקניות, כשכל אחד משלם חלק מההוצאה כך שבסיכומו של דבר גובה ההוצאה יהא כמעט שווה. משום כך אתייחס באותו האופן לתשלומים עבור הריהוט, נקודת ההנחה היא שהצדדים נשאו בחלקים שווים בהוצאות הריהוט גם אם בפועל אחד מהם שילם יותר עבור הריהוט והאחר שילם יותר עבור עבודות וחומרים. על הנתבעת אם כן להשיב לתובע מחצית מעלות הקניות. אני דוחה את טענת הנתבעת כי כל הכספים אותם שילם התובע מחשבונו היו למעשה כספיה שלה, שכן לא הוכיחה זאת ואף העידה שהתובע השקיע מכספו בשיפוץ (עמ' 34 לפרוטוקול שורה 3 ואילך, עמ' 36 לפרוטוקול שורה 29 ואילך). במסגרת ההגדרה של "ריהוט, מיטלטלין" וכו' אתייחס גם לריהוט ומוצרי חשמל המחוברים חיבור של קבע כמו מטבח (אך ללא השיש למטבח שאינו בגדר ריהוט או מיטלטלין) ארונות קיר ומזגנים. התובע הגיש תיק מוצגים שבו אסמכתאות וקבלות. לאחר עיון מעמיק בקבלות, להלן אלו העונות על הגדרת "מיטלטלין" ושהתובע צרף הוכחות כי הצדדים שילמו בעבורם (ההפניות הן לעמודים בתיק המוצגים של התובע): ארונות נעליים פיזה (עמ' 28-27) 5,220 ₪ דלת מקרר (עמ' 29) 1,800 ₪ מטבח (עמ' 32) 51,000 ₪ רקפת ספיר -מראות (עמ' 43) 9,420 ₪ ארונות כרמל דיזיין (עמ' 59) 9,030 ₪ ספה – נייט סליפ (עמ' 67) 3,450 ₪ עיצובים בעץ (עמ' 72) 6,000 ₪ רהיטי בוקובזה (עמ' 74) 6,734 ₪. מזגני אלסקה קור (עמ' 79) 10,400 ₪ מיקס דיזיין (עמ' 84 ) 2,650 ₪ סלון, פינת אוכל , שולחנות – דולצ'ה דיבאני (עמ' 89) 31,300 ₪ מחסני חשמל - מוצרי חשמל (עמ' 96) 3,398 ₪ וילונות (עמ' 101) 3,600 ₪ סה"כ השקיעו הצדדים בריהוט ומיטלטלין סך של 144,002 ₪ וכפי שכבר קבעתי יש להתייחס להשקעה במיטלטלין כהשקעה בחלקים שווים. מאחר והמיטלטלין נשארו ברשותה של הנתבעת עליה להשיב לתובע את מחצית הסכום, סך של 72,001 ₪. איני מורה על הצמדת הסכום למועד התשלום, שכן התובע נהנה מהמיטלטלין במשך שנה וחצי עד מועד הפרידה ושווי המיטלטלין פחת עד ליום הפרידה. אשר על כן אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 72,001 ₪ בתוך 30 יום מהיום. תמ"ש 26019-01-16 - התביעה לדמי שימוש ראויים טענות האישה (התובעת בתביעה זו) האישה טוענת כי הצדדים הכירו בשנת 2004 וניהלו מערכת יחסים במשך 17.5 שנים בהם חיו בדירתה והיא עותרת לתשלום דמי שימוש ראויים עבור מגוריו של האיש בדירתה במשך כל שנות הזוגיות והחיים המשותפים. טוענת כי האיש היה בעלים של שני נכסים וכן בעל עסק לעבודות חשמל ונהנה מפירות נכסיו ללא שיתופה, בזמן שמהכנסתה המועטה שילמה על המחייה השוטפת ובילויים משותפים של הצדדים. לה לא היו כל נכסים מלבד דירתה. עוד טוענת כי על אף הפער הכלכלי ביניהם, לא שילם האיש מאומה ואף מרבית ההוצאות שולמו מהכנסתה. האישה טוענת כי לאיש היתה שליטה מלאה בכל כספיה ועשה שימוש בלעדי בהמחאותיה ובכרטיס האשראי שלה, שלט בכספי הירושה שקיבלה, בפיצויי הפיטורין, בקצבאות ביטוח לאומי ובהכנסות הצהרון שהפעילה בביתה. טוענת כי הקשר בין הצדדים התאפיין בניצול כלכלי ממושך מצד הנתבע ובמגורים על חשבונה. התובעת עותרת לקבלת תביעתה לדמי שימוש בסך של 420,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה. טענות האיש (הנתבע בתביעה זו) האיש טוען כי לצדדים הסכם ממון שלא צוין בו דבר בעניין תשלום דמי שימוש, אך הוסדר נושא ההנאה מפירות נכסים של כל צד. כמו כן טוען האיש כי סוכם בין הצדדים בעל פה ועל סמך אמון כי כל עוד האישה עובדת ומשכורתה מאפשרת זאת היא תשלם 1/3 מהוצאות הבית והוא ישלם 2/3 מהוצאות הבית. כל תשלום ההוצאות לבית ולמחייה נעשתה בתיאום מלא ובידיעה מבוקרת של שניהם. האיש טוען שכספי הפיצויים שקיבלה האישה הופקדו בחשבונה הפרטי ומעולם לא לקח או גזל שקל אחד ממנה. כן טוען האיש כי מדי חודש הפקיד לחשבונה של האישה סך של כ-600 ₪ וכי החל מיום 1.1.2010 שילם לבדו את כלל התשלומים לכלכלה ותחזוקת הבית, מחייה יום-יומית, אחזקת רכב עבור האישה, בילויים ומתנות, למעט תשלומים זעירים ששילמה האישה. האיש טוען כי לאחר כ-10 שנות זוגיות רכש רכב מסוג מאזדה 2 שעמד לשימושה של האישה ולאחר הפרידה העביר את הרכב על שם חתנה של האישה ללא כל תמורה מצידה. לאור האמור לעיל, עותר הנתבע לדחיית התביעה אגב חיוב התובעת בהוצאות משפט ושכ"ט בתוספת מע"מ. דיון והכרעה הצדדים התגוררו יחדיו במשך 17.5 שנים, כשמעולם לא ביקשה האישה דמי שימוש מהאיש עבור מגוריו. הצדדים הגיעו להסכמות שונות במהלך השנים בעניין חלוקת נטל הוצאות הבית ביניהם. האיש התגורר בבית האישה כבר רשות, וכשהתבקש לעזוב את הבית עשה זאת. האישה לא הוכיחה שהאיש לא השתתף כלל בהוצאות הבית וניתן לראות כי לאיש הוראות קבע מכרטיס האשראי שלו המעידות על תשלומי מחייה כגון: כבלים HOT, בזק אינטרנט, נביעות מים, בתי מלון, תשלומי ארנונה וקניות בסופר. בחקירתו מיום 8.5.2022 טען הנתבע כי עד 2009 שילמו במשותף: "ש. האם בהסכם הממון רשום שלא תשלם דמי שימוש בדירה של ד.ט.? ת. שילמתי עד סוף 2009 , במשותף את כל מה שקשור בהוצאות הבית כולל תשלום שוטף. אתה תקרא לזה שכ"ד אני קורא לזה תשלום הוצאות. כל התיקים והמסמכים מסודרים אצלה בבית. אני שמרתי את כל הפתקיות שהוצאתי כסף מהכספומט הכל אצלה בבית." (עמוד 4 לפרוטוקול שורות 14-17). בע"א 1492/90 זרקא נ' פארס תק-על 93(1), 258 (להלן: "הלכת זרקא") נקבע כי החובה לתשלום דמי שימוש ראויים קיימת: "רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים". בהתאם להלכת זרקא הנ"ל נקבע כי מקום בו מי מבני הזוג עוזב את הדירה מרצונו החופשי, אין בן הזוג השני חייב בתשלום דמי שימוש, שכן הוא לא מנע את השימוש בנכס והוא לא "הופך באחת לשוכר בעל כורחו" (ראה ע"מ (ירושלים) 320/02 עפל-רפאלי נ' עפל [פורסם בנבו]). (להלן: "הלכת עפל"). אמנם הלכת זרקא מתייחסת לשותפים בקרקע ובענייננו מדובר בדירה שבבעלות האישה בעוד האיש הוא בר רשות בלבד, אך הרציונל שנקבע בהלכת זרקא נכון גם לענייננו. האיש אינו יכול להפוך בדיעבד לשוכר בעל כורחו ,כשבמהלך כל שנות החיים המשותפים הסכימו הצדדים כי האיש יתגורר בדירת האישה ללא תשלום דמי שימוש. אשר על כן התביעה לדמי שימוש נדחית. במכלול השיקולים ומאחר וקיבלתי רק חלק מטענות האיש בתביעה הכספית איני עושה צו להוצאות בשתי התביעות. המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיקים. פסק הדין ניתן לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision38483-03-22	["שירי היימן"]	[{"judgment_id": "df770be6-8975-5baa-8972-d74ceee13bfd", "file_name": "38483-03-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 66927, "extension": "docx", "display_name": "38483-03-22- קובץ מקורי"}]
b10de7bf-0e45-5ecc-907f-554cc79bcb54	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, סגנית הנשיאה השופטת שירי היימן: החלטה בעניין מזונות זמניים (תלה"מ 30825-08-24)	30825-08-24	2024-12-09	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	לפני בקשה לפסיקת מזונות זמניים לקטין בן 8.3 שנים (יליד 7.9.2016). הבקשה הוגשה על ידי המבקשת (להלן: "האם") נגד המשיב (להלן: "האב") במסגרת תביעה למזונות שהגישה האם ביום 12.8.24. הצדדים נישאו בנישואים אזרחיים ביום 22.4.2012 בקפריסין ומנישואין אלו נולד הקטין נשוא הבקשה. נישואי הצדדים עלו על שירטון והאיש עזב את דירת הצדדים ביום 15.4.2023. בין הצדדים מתנהל הליך בעניין זמני השהות (תלה"מ 41111-08-24 ) שהגישה האם כנגד האב ביום 16.8.2024. טענות המבקשת המבקשת והקטין מתגוררים בדירה שכורה ב * בשכירות של 3,600 ₪ בחודש (הסכם שכירות, נספח ב') . המבקשת שכירה במשרת אם במפעל ב * ומשתכרת 3,600 ₪ בחודש ומקבלת קצבת קטין בסך של 156 ₪.(תלושי שכר נספח א'). המשיב עבד בחברה להתקנה סולרית והשתכר כ-7,500 ₪ בחודש, כיום המשיב עובד בגינון ומשתכר היטב אין לו הוצאות מדור והא מתגורר בבית אמו. המשיב רתך במקצועו. המשיב פוגש בקטין בשבוע הראשון פעמיים בשבוע בימים שלישי וחמישי עד שעות הערב עת משיבו לבית האם. בשבוע לאחר מכן פוגש המשיב את הקטין ביום שלישי מהמוסד החינוכי עד שעות הערב. בכל סופ"ש שני מיום שישי מבית האם ועד למוצ"ש. המשיב אינו שוהה עם הקטין בימי מחלתו, אינו מקלח אותו וכל נטל הסעות הקטין מפעילויות מוטל על כתפי המבקשת, גם כשהקטין שוהה עם האב, שכן אין לאב רישיון נהיגה. הצדדים ניהלו חשבון בנק וחילקו ביניהם יתרת החובה בהסכמת הבנק.(נספח ג'). המשיב משלם מזונות זמניים בסך של 1,500 ₪ לסירוגין המבקשת העמידה את צרכי הקטין על סך של 3,753 ₪ (כלכלה 950, קופ"ח 190, ביגוד והנעלה 350, משחקים וספרים 100, דמי כיס לקטין 20, מרכזון 381, ועד הורים 86, פסיכולוג 1000, חוג טניס וגיטרה 306, חוג כדורגל 270, מתנות לחברים 100). המבקשת העמידה את הוצאות מדור ואחזקת מדור על סך של 4,427 ₪ (שכירות 3600,חשמל 300, מים 16, ביוב 21, ארנונה 422, אינטרנט 68) (נספח ד'). המבקשת מבקשת לחייב את המשיב במזונות ומדור הקטין על סך של 2,700 ₪ החל מחודש 5/2023. טענות המשיב המשיב טוען כי, דמי השכירות בדירה בה התגוררו הצדדים עומדים על 3,560 ₪ דמי השכירות מומנו על ידי הורי המבקשת. הורי האישה נהגו להתערב בחיי הצדדים ובכך פגעו בפרטיותם. המבקשת עובדת במשרת אם ומשתכרת סך של 3,600 ₪, משכורתו של המשיב עומדת על סך של 5,500 ₪ בחברת ** אשר נמצאת בעיר * המפונה והחל מחודש 11/2023 יצא המשיב לחל"ת ושכרו צומצם ב-50% . המשיב קיבל דמי אבטלה עד לחודש 10/2024 וכעת הוא ללא הכנסה כלל. בשל מצבו הכלכלי משך המשיב 50,000 ₪ מקופת הפנסיה שבבעלותו וכספים אלו אזלו. המשיב מתגורר בבית הוריו ובשלב זה אינו יכול להלין את הקטין במהלך השבוע, המשיב דואג לכל צרכי הקטין בימים בהם הוא שוהה עמו. המשיב נושא בהחזר חודשי של הלוואה משותפת בסך של 1,500 ₪ בחודש ובנוסף מעביר דמי מזונות הקטין מידי חודש בסך של 1,500 ₪. דיון והכרעה האישה: עובדת במפעל ב***, שכרה הממוצע עומד על כ- 5,400 ₪ בחודש (נספח א'), (בהתאם לתלושי שכר לחודשים 1/2023-6/2024 בניכוי ניכויי חובה וקופות גמל בהסכם). האישה נושאת בתשלום שכר דירה בסך של 3,560 ₪ (נספח ד') צרפה מספר קבלות בעניין אחזקת מדור, חשמל כ – 300 ₪ בחודש, ארנונה ומים כ – 330 ₪ בחודש, סה"כ כ- 630 ₪ בחודש. האיש: האיש המציא תלושי שכר לחודשים 11/2022-12/2023 (נספח 2, כתב התביעה), ממוצע הכנסותיו עמד על כ- 5,400 ₪ ( בניכוי ניכויי חובה וקופות גמל בהסכם נספח 3, כתב התביעה).כיום האיש אינו עובד, קיבל דמי אבטלה עד לחודש 10/24. זמני שהות: האיש פוגש בקטין בשבוע אחד פעמיים בשבוע ללא לינה, בשבוע לאחר מכן פעם בשבוע ללא לינה ובכל סופ"ש שני מיום שישי ועד מוצאי שבת. צרכים מיוחדים של הקטין: הקטין מטופל אצל פסיכולוג. רכוש משותף: לצדדים היה חשבון משותף שנסגר לאחר כיסוי יתרת החובה. לאחר שעיינתי בחומר לפניי, נוכח גיל הקטין, הכנסות ההורים וזמני השהות אני קובעת כדלקמן: האב יישא במזונות הקטין בסכום של 1,500 ₪. דמי המזונות ישולמו מידי חודש בחודשו, החל מיום הגשת בקשה לי"ס – 16.5.2024, כאשר בחודש הראשון החיוב יהיה בשיעור יחסי, בהתאם למועד הגשת התביעה. דמי המזונות ישולמו ישירות לחשבון הבנק של האם. הסכום הנקוב בס"ק א' לעיל יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן על בסיס המדד הידוע היום ויעודכן פעם בשנה, במזונות חודש ינואר של כל שנה, ללא הפרשים לתקופות הביניים וללא מדד שלילי. קצבה ומענק המשולמים על ידי המוסד לביטוח לאומי בגין הקטין, ישולמו בנוסף לדמי המזונות. הוצאות רפואה החל מיום הגשת הבקשה לי"ס יישאו הצדדים בחלקים שווים ביניהם בהוצאות רפואיות חריגות מכל מין וסוג שהוא, לרבות רפואת שיניים, כולל אורתודנטיה, משקפיים/עדשות מגע, טיפולים פסיכולוגיים/רגשיים, אבחונים בכלל זה, אבחונים בגין לקות למידה, וכל הוצאה רפואית אחרת חריגה אשר אינה מכוסה (במלואה או בחלקה) על ידי קופת החולים. בתוך כך גם הפרשים בגין אותה הוצאה חריגה לאחר קבלת החזר מכל מקור, אלא אם ההחזר מתקבל מביטוח פרטי הממומן על ידי הורה אחד בלבד, או אז רק ההורה המממן ייהנה מהחזר זה. בכל צורך רפואי על הצדדים לפנות לרפואה הציבורית בלבד, אלא אם קיימת מניעה לעשות כן. פנייה לרפואה פרטית מבלי שקיימת מניעה לקבלת הטיפול ברפואה הציבורית, לא תחייב את הצד השני אלא עד לגובה העלות ברפואה הציבורית. כל הוצאה רפואית חריגה כאמור לעיל, תעשה על יסוד אסמכתה מגורם רלוונטי המאשר את נחיצות ההוצאה, אשר תועבר מהורה אחד לשני בתקשורת המתועדת טרם הוצאת ההוצאה/קבלת הטיפול, על מנת לאפשר להורה השני לבדוק עלויות ונחיצות בתוך 10 ימים ממועד משלוח האסמכתה. הוראה זו אינה חלה במקרה שבו יתעורר צורך רפואי דחוף. במקרה של מחלוקת לגבי עלות ו/או נחיצות ההוצאה הרפואית החריגה, יכריע במחלוקת רופא המשפחה או רופא הילדים המטפל בקטינים או רופא מומחה רלוונטי. במחלוקת בעניין הטיפול הרגשי, תכריע יועצת בית הספר. לחלופין, יוצאו ההוצאות בהתאם להמלצת מומחה בתחום הדרוש המוסכם על הצדדים. הוצאות חינוך החל מיום הגשת הבקשה לי"ס יישאו הצדדים בחלקים שווים ביניהם בהוצאות החינוך על פי דרישת מערכת החינוך ו/או המסגרת החינוכית ובכלל זה, אגרות חינוך, שכר לימוד, סל תרבות, ועד כיתה, ועד הורים וכל תשלום אחר הנדרש לתשלום ישירות למערכת החינוך ו/או למסגרת החינוכית, בקיזוז מענק חינוך, ככל שישולם כזה, ולאחר מיצוי כל הנחה. הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות מעון וצהרון (עד סוף כתה ב' בהתאם לתעריף צהרון ציבורי), חוגים (עד שני חוגים בעלות מתנ"ס ובכל מקרה עלות שני החוגים לא תעלה על 400 ₪. הוצאה זו בגין החוגים כוללת ביגוד מיוחד, ציוד, מימון תחרויות ואירועים וכל אשר נדרש במסגרת החוג), שיעורי עזר (באופן המוגבל לשלושה שיעורים פרטיים לקטין בשבוע. התשלום יהיה על בסיס רישום מהמורה הפרטי אשר יישלח לצדדים אחת לחודש), תנועת נוער (ההוצאה תכלול תשלום שנתי, ביגוד, מחנות, טיולים וכל אשר נדרש), קייטנות (מחזור אחד בקיץ בעלות קייטנת עירייה / מתנ"ס ציבורי) ואבחונים דידקטיים. כל החלטה על הוצאה חינוכית מהותית תתקבל תוך שיתוף והיוועצות בין ההורים ובהסכמתם. במקרה של מחלוקת לגבי עלות ו/או נחיצות ההוצאה, תכריע במחלוקת יועצת בית הספר או מחנכת הכיתה או גורם חינוכי אחר המוסכם על הצדדים. כל הוצאה חריגה אחרת שלא נכללת בס"ק ח'-ט' לעיל, יישאו בה שני ההורים בחלקים שווים ובלבד ששניהם הסכימו להוצאה זו בכתה באמצעות תקשורת מתועדת. הוראות כלליות כל הודעה ו/או מידע לרבות מסמכים, בכל הקשור לחיובי המזונות, שעל הורה אחד להעביר להורה השני, יועבר באחד מאופני התקשורת הבאים (להלן-תקשורת מתועדת): תקשורת סלולרית (כגון: WhatsApp) / דוא"ל / דואר רשום. ההורה השולח אינו מחויב להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את ההודעה אלא כי שלח לו באחד מאופני התקשורת המפורטים לעיל. כל העברה באופן אחר, תחייב את ההורה השולח להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את המידע/מסמכים. הורה אשר יישא במלוא הסכומים בגין ההוצאות המפורטות לעיל (להלן-ההורה המשלם) יקבל מהורה השני (להלן-ההורה החייב) את חלקו כאמור וזאת בתוך 10 ימים מיום שההורה המשלם שלח להורה החייב בתקשורת מתועדת דרישה בצירוף האסמכתה הרלוונטית בדבר התשלום הנדרש, ובתנאי שהמשלוח ייעשה לא יאוחר מחצי שנה לאחר ההוצאה. לחלופין, רשאי ההורה החייב להודיע להורה המשלם בתקשורת מתועדת בתוך עשרת הימים דלעיל, כי הוא ישלם את חלקו ישירות לגורם נותן השירות. חיוב המזונות המפורט בכל הסעיפים לעיל, כולל את השתתפותו של האב בכל צרכי הקטינים, מכל מין וסוג שהוא, לרבות מדור. על כן, מתחייבת האם להשלים את כל יתר צרכי הקטינים, מכל מין וסוג שהוא, לרבות – ולא למעט: מזון, כלכלה שוטפת, ביגוד והנעלה, רכישת ציוד למסגרת החינוכית, הוצאות רפואיות שוטפות ועוד. סכומים שהאב שילם עבור המזונות השוטפים (להבדיל מתשלומים עבור הוצאות בריאות וחינוך) יקוזזו מסכום המזונות שנקבע לפי החלטה זו. הצדדים ישלימו בתוך 21 יום תלושי שכר לשנת 2024. החלטה זו היא החלטה זמנית ותעמוד בתוקפה עד למתן החלטה אחרת. ת.מ. ההחלטה ניתנת לפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision30825-08-24	["שירי היימן"]	[{"judgment_id": "b10de7bf-0e45-5ecc-907f-554cc79bcb54", "file_name": "30825-08-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 52606, "extension": "docx", "display_name": "30825-08-24- קובץ מקורי"}]
12da71a6-66f5-5c7f-bad8-fdb9726142bd	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופטת ענבל וקנין הרנשטיין: החלטה בעניין מזונות זמניים (תלה"מ 51146-11-24)	51146-11-24	2024-12-11	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	הונחה בפניי בקשה למזונות זמניים בעניין שני ילדיהם המשותפים של הצדדים: ד., כבת 4 שנים. ה. , כבן שנה ו-11 חודשים. רקע וטענות הצדדים: הצדדים הינם בני זוג ידועים בציבור שניהלו מערכת יחסים זוגית זה עם זו משנת 2015; מזוגיות זו נולדו לצדדים 4 ילדים משותפים. יודגש, כי מזונות שתי הבנות הגדולות של הצדדים, הקטינה ---- (כבת 7 וחצי שנים) והקטינה ---- (כבת 5 וחצי שנים), הוסדרו בהסכם שנחתם בין הצדדים ביום 18.02.2020, עוד בטרם נולדו שני הקטינים נשוא בקשה זו, ואשר קיבל ביום 01.03.2020 תוקף של פסק דין (תה"ס 52042-02-20) (להלן: "ההסכם"). ביום 15.09.2024 נפרדו הצדדים זה מזו ואינם מתגוררים עוד יחדיו. יצוין, כי עד לפרידה התגוררו הצדדים, ביחד עם ילדיהם המשותפים, בביתו של האב בהרצליה פיתוח. ביום 23.09.2024 הגישה המבקשת בקשה ליישוב סכסוך וביום 05.11.2024, עוד בטרם התקיימה לצדדים ולו פגישת המהו"ת הראשונה (הפגישה הייתה קבועה ליום 11.11.2024), משלא הצליחו הצדדים להגיע להסכמות ביניהם, נסגר הליך יישוב הסכסוך. ביום 20.11.2024 הגישה המבקשת תביעה לפסיקת מזונות שני הקטינים נשוא הבקשה, במסגרתה הוגשה הבקשה למזונות זמניים. יובהר, כי הצדדים מקיימים חלוקת זמני שהות שווה עם כל ארבעת הילדים, כאשר הקטינים שוהים אצל כל אחד מהצדדים זמן שווה לאחר, זולת הקטין ה. שהינו יונק לטענת האם ועל כן אינו לן בבית האב אלא נאסף בימי הביקור אצל האב, על ידי האם סביב השעה 19:00 בערב. לטענת המבקשת, עם הפירוד שילם לה המשיב מזונות ע"ס 18,000 ₪ בגין ארבעת הקטינים (מזונות חודש ספטמבר), ורק לאחר שהמבקשת הגישה ביום 23.09.2024 בקשת יישוב הסכסוך מטעמה, המשיב 'העניש' אותה וקיצץ את סכום המזונות ל-12,500 ₪ לחודש, המשולמים לקטינים עד היום (הם מזונות הקטינים המשולמים מאז חודש אוקטובר). המבקשת טענה כי לאור הצהרות המשיב והסכמות הצדדים, מתקיים ביחס למזונות שני הקטינים נשוא הבקשה השתק שיפוטי, המונע מהמשיב לטעון כנגד סכום המזונות המבוקש בעבור שני הקטינים. כך למשל, ביום 26.09.2024 ובמסגרת הליך יישוב הסכסוך הצהיר המשיב בפני בית המשפט בלשון ברורה וחד משמעית שיש להחיל את הוראות ההסכם על שני הקטינים שנולדו לצדדים לאחר חתימתו. נוסף לכל אלו, לטענת המבקשת, אף הצהרת המשיב בהודעת ווטסאפ ששלח לה ביום 01.08.2024 מדברת בעד עצמה ומהווה, הלכה למעשה, התחייבותו של המשיב לשלם למבקשת סכום מזונות בסך של 18,000 ₪ בעבור ארבעת ילדיהם המשותפים (נספח 6 לבקשת המבקשת לפסיקת מזונות זמניים). לטענת המשיב, הוא הורה מעורב ופעיל בחיי היום יום של הקטינים ונמצא בקשר עם כל הגורמים הרלבנטיים, הנוגעים לקטינים, לרבות בית ספר, אסיפות הורים, חוגים, טיפולים רפואיים וכיוצ"ב. מוסיף המשיב, כי הוא אינו עובד ומתמקד בגידול ארבעת הילדים. המשיב נוהג לבלות עם הקטינים באופן קבוע , לקיים איתם פעילויות, טיולים, לקלחם, לקרוא להם סיפורים, משחקים, להכין לקטינים ארוחות שהם אוהבים, ארוחות למסגרת החינוך ועוד. לגופן של טענות המבקשת, טען המשיב כי אלו מופרכות וכי הטענה בדבר קיומו של השתק שיפוטי הינה חסרת יסוד מכל בחינה. כך למשל, מבהיר המשיב, כי אין בהסכמתו במסגרת ההסכם לתשלום סכום מזונות מסוים, המשולם לשתי בנותיו הגדולות, כדי להקים השתק שיפוטי ולחייב את המשיב לשלם סכום דומה אף לשני הקטינים הנוספים שנולדו לצדדים לאחר חתימתו של ההסכם. הכנסות והוצאות הצדדים: לטענת המבקשת, החל משנת 2015 וכל תקופת הקשר הזוגי המבקשת לא עבדה. האחרונה עסקה בגידול 4 ילדים, גרה בדירתו של המשיב והתקיימה באמצעותו, כאשר כל הוצאות המבקשת והקטינים הושתו על המשיב. המבקשת הדגישה, כי הקטינים הורגלו לרמת חיים גבוהה, הכוללת מותגי לבוש והנעלה, אוכל בחוץ, בילויים, הזמנות "וולט", קניות מעדני עולם הביתה ועוד. המבקשת הדגישה כי אינה עובדת אף כיום ואין לה כל הכנסה, אך החלה ללמוד קורס שיווק דיגיטלי אותו עתידה לסיים בעוד חצי שנה. באשר למשיב, טוענת המבקשת, כי המשיב הינו מולטי מיליונר, בבעלותו רכוש רב (אשר חלקו מפורט בהסכם), המושכר ע"י המשיב ומניב הכנסות גבוהות. המבקשת שוכרת דירה למגוריה ומגורי ארבעת הקטינים בעלות שכירות בסך 7,500 ₪ לחודש; כמו כן מוציאה המבקשת סך 2,526 ₪ בגין הוצאות החזקת הדירה השכורה (ארנונה 650 ₪, ועד 300 ₪, חשמל 800 ₪, אינטרנט 98 ₪, יס 143 ₪, הוט מובייל 35 ₪, גז 200 ₪ ומים 300 ₪). לטענת המבקשת, על אף רמת החיים הגבוהה לה הורגלו הקטינים, אשר התגוררו כל השנים בהרצליה פיתוח, נאלצת המבקשת ביחד עם הקטינים להתגורר בשכונת "----" שהיא 'ההיפך' מהרצליה פיתוח וברמה נמוכה ביחס אליה. לטענת המבקשת עלות דירת מגורים 'ראויה' לקטינים, בהתאמה למגורי המשיב היא כ-16,400 ₪ דמי שכירות חודשיים. בנסיבות אלו, לטענת המבקשת, יש לחשב את דמי המדור של הקטינים בהתייחס ל"שכ"ד הדירה הראויה", העומד פוטנציאלית ע"ס 16,400 ₪. לטענת המשיב, הוא אינו עובד מזה שנים רבות, מתגורר בבית שירש לפני כשנה וחצי מאביו בהרצליה הפיתוח ומתרכז בגידול ילדיו. המשיב טען, כי כל הכנסותיו הינם מדמי שכירות מכלל נכסיו ועומדות ע"ס כ-36,000 ₪ ברוטו לחודש, לפני מס בשיעור 10%. לטענתו, בגין כלל נכסיו המושכרים הוא נושא בהוצאות תחזוקה בסך ממוצע של 3,000 ₪ לחודש, קרי ההכנסה הפנויה הממוצעת לחודש של המשיב, לאחר תשלומי מיסים והוצאות תחזוקה שונות, עומדת כהצהרתו על כ-30,000 ₪ לחודש. נוסף לאלו, למשיב הוצאות אחזקת מדורו שלו ושל הקטינים ע"ס כ-3,700 ₪ (ארנונה בסך 2,700 ₪ לחודש וחשמל בסך כ-1,000 ₪ לחודש). באשר למבקשת, טען כי הינה עו"ד במקצועה, המשלמת כל שנה דמי חבר בלשכת עורכי הדין, ואשר אינה ממצה את יכולת השתכרותה, העומד לדידו של המשיב על סך של 12,000 ₪ נטו לחודש. הוסיף המשיב , כי עד לפטירת אביו נאלץ הוא לקחת הלוואות בסך של כ-700,000 ₪ על מנת לכלכל את משפחתו; יצוין כי סך ההלוואות, המוכח במסמכים שהגיש עומד ע"ס כ-434,000 ₪ בלבד: הלוואה אחת ע"ס 100,000 אשר המשיב התחייב להשיב עד ליום 30.07.2022, כך שזו סביר כי הוחזרה וכן שתי ההלוואות נוספות ע"ס כ- 334,000 ₪, עדכניות אך לשנת 2023. הוצאות הקטינים: המבקשת העמידה את בקשתה לפסיקת מזונות ע"ס 9,000 ₪ עבור שני הקטינים (סך של 4,500 ₪ בגין כל אחד מהם) וכן סך של 7,432 ₪ לחודש (סך של 3,716 ₪ בגין כל אחד מהקטינים) בגין חיוב המדור והוצאות משק הבית. יודגש, כי חישוב דמי המדור של שני הקטינים נעשה בהתייחס ל"דמי השכירות הראויים" אותם עתידה לשלם המבקשת לטענתה, וזאת עת תשכיר (בעתיד) דירת מגורים בהרצליה פיתוח ותשלם עליה כ-16,400 ₪ לחודש. המבקשת אף עותרת לחייב את המשיב בתשלום סך של 96,247 ₪ בגין הוצאות המעבר של המבקשת, אשר נועדו לרכישת הציוד לדירה השכורה שנאלצה לרכוש לטענתה למדור הילדים ומחייתם, וזאת מקום בו המשיב שמר בביתו את כל הציוד והלבוש של הילדים. מנגד ועל כך אין חולק, החל מחודש אוקטובר 2024 משלם המשיב סך של 2,307 ₪ בגין שני הקטינים נשוא הבקשה (1,115 ₪ בגין כל אחד מהם) וכן סך של 500 ₪ עבור השתתפות המשיב בהוצאות חינוך הקטינים. הלכה למעשה וכאמור לעיל, החל מחודש אוקטובר 2024 משלם המשיב סך של 12,500 ₪ בעבור ארבעת הקטינים (סך מזונות של 5,196 ₪ בגין שתי הקטינות הגדולות, סך מדור של 4,500 ₪ בגין שתי הקטינות הגדולות, מזונות של 2,307 ₪ בגין שני הקטינים נשוא הבקשה והוצאות חינוך בסך 500 ₪). לטענת המשיב, נאות הוא לשלם 2,000 ₪ מדי חודש לצורכי שני הקטינים נשוא הבקשה (1,000 ₪ בגין כל אחד מהקטינים), וכי לאור דמי המדור שכבר משולמים למבקשת בגין שתי הקטינות הגדולות (סך כולל של 4,500 ₪), המהווים 60% מכלל הוצאות המדור ואחזקתו (שכירות ע"ס 7,500 ₪), אין לפסוק דמי מדור והוצאות אחזקת מדור נוספים. דיון והכרעה: סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) התשי"ט-1959, קובע כי אדם חייב במזונות ילדיו לפי הדין האישי החל עליו. בשים לב לכך שעסקינן בשני קטינים מתחת לגיל 6 (קטינה כבת 4 שנים וקטין כבן שנה ו-11 חודשים) אזי האב מחויב על פי הדין העברי לזון את הקטינים ולממן את מלוא צרכיהם ההכרחיים ומעבר לצרכים אלו מדין צדקה בלבד. בעת פסיקת מזונות זמניים, בית המשפט אינו נדרש להיכנס לעובי הקורה או לקבוע מסמרות לגבי העובדות הנדונות. כמו כן, כבכל דיון בבקשה לסעד זמני, אין בית המשפט נדרש לניתוח מעמיק של הראיות, ורשאי הוא להחליט בסוגיה המונחת לפניו על סמך ראיות לכאוריות, אשר הובאו לפניו עד לאותו שלב (בע"א 201/72 יהודה אילן נ' רעיה אילן, (08.10.72); ע"א 542/68 יצחק בן סירה נ' אסתר, מיכל ושמעון בן סירה (22.01.69). הפסיקה מורה כי מזונות זמניים הם סוג מיוחד של סעד זמני אשר נועד להבטיח את קיומם של הזכאים למזונות עד לבירור המשפטי. משכך, על השופט היושב לדין לבחון בזהירות רבה את טענות הצדדים והנתונים שהוצגו, תוך שימת דגש על העובדה כי מדובר בסעד זמני המתבסס על ראיות לכאוריות בלבד (רע"א 324/88 אדר נ' אדר, (22.09.88) וע"א 2398/97 אייל נ' אייל, (17.12.97). אשר להיקף המזונות הזמניים, נקבע כי אלו כל אותם כספים הדרושים לצורך מחייתם של הזכאים לכך, עד לסיום ההליך לפי שיקול דעתו של בית המשפט. על פי הפסיקה הרווחת, כובד המשקל ומלאכת האיזון בין כל השיקולים הרלוונטיים, אינם שמים עוד את הדגש על מניעת "חרפת רעב", אלא על "שמירה על המצב הקיים כפי שזה היה ערב הקרע בין הצדדים" (ראה בהקשר לפסיקת מזונות אישה וצמצום פער כלכלי רציני בין הצדדים בדברי כב' השופט דרורי בבר"ע (י-ם) 1081/05 פלוני נ' אלמונית (8.8.2006)). יש הסוברים כי כיום סכום המזונות המינימלי לילדים בגין הצרכים הבסיסיים בלבד צריך לעמוד על סכום מינימום של בין 1,600 - 1,800 ₪. כך לדוגמה, כב' השופט י. שנלר מציין בעמ"ש 1057/09 ש.ת. נ' ד.ג. (17.10.17), כי לאור השינויים שחלו במשך השנים בשערוך אותן הוצאות מינימליות וכן לאור הצרכים שהתווספו עם השנים, כגון בכל הקשור באמצעי התקשורת השונים ובמחשוב, אשר ניתן לראות בהם כיום, כצרכים הכרחיים יש להגדיל את הסכום לסכום של כ – 1,700 ₪ וראה עמ"ש (ת"א) 1971-12-16 פלוני נ' פלונית (2019); עמ"ש (חיפה) 26409-10-18 מ.ש. נ' ק.ש. (2019); עמ"ש (מרכז) 21704-03-18 א.ו. נ' א.ו. (2019); רמ"ש (מרכז) 59188-10-18 י.נ. נ' א.נ. (2018). סכום זה הינו ללא הוצאות מדור וללא הוצאות חינוך (עמ"ש 46291-01-16 פלונית נ' פלוני (9.10.17). יחד עם זאת, על פי הפסיקה אין לפסוק את צרכי הילדים כמכפלה של מספר הילדים (ראה ע"א 552/87 ורד נ. ורד, (13.10.88). נוסף לאלו, ובהתייחס להיקף המזונות מקום בו לצדדים כבר קיים הסכם, המסדיר מזונות חלק מהקטינים, נקבע בע"א 259/75 רקפת שטראוס נ' מיכאל שטראוס [פורסם בנבו], 11.03.76 כדלקמן: "העובדה שהאב התחייב בהסכם לשלם סכום מסויים לאם עבור הוצאות החזקת הילדים מהווה הודאה מצדו שהילדים זקוקים לסכום זה לשם סיפוק צרכיהם ועל-כן, אם ברצונו של האב להראות שצרכי הילדים אינם מצדיקים תשלום אותו הסכום, עליו להביא על כך ראיות בעלות משקל רב". אשר על כן במקרה דנן, הסכום בו התחייב האב לתשלום מזונות שני הילדים הגדולים, מהווה אינדיקציה לגובה צרכי הילדים וניתן לעשות שימוש בנתון זה עת באים אנו לקבוע את מזונות שני הקטינים הנוספים. לעניין הוצאות המדור והחזקתו, הפסיקה נוהגת להעמיד את שיעור השתתפות האב בהוצאות אלו בין שליש למחצית (לפי מספר הילדים) מהוצאות המדור והחזקתו (ע"א 52/87 הראל נ' הראל, (12.10.89); ע"א 764/87 אוהר נ' אוהר (31.12.87); תמ"ש (ת"א) 104840/00 ב.א. נ' ב.א., (21.07.03). נקודת המוצא הינה כי צרכיו של קטין המתגורר בבית אחד נמוכים מצרכיו של קטין המחלק שהייתו בשני בתים, שכן מטבע הדברים חלק מצרכיו נרכש באופן כפול על ידי כל אחד מההורים בשל השימוש בצרכים אלו בכל אחד מהבתים. לצורך בחינת היקף החיוב במזונות, יש לבחון את צרכי הקטינים, יכולותיהם הכלכליות של כ"א מההורים - מכלל המקורות העומדים לרשותם, קביעת היחס בין יכולותיהם הכלכליות של ההורים, וכמובן זמני השהות בפועל כאמור בקריטריונים שנקבעו במסגרת פסק הדין בעניין בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.2017) (להלן - "הלכת בע"מ 919/15"). הגם שביהמ"ש העליון שב והבהיר כי בע"מ 919/15 אינו מתייחס לסוגיית חלוקת נטל המזונות ביחס לילדים מתחת לגיל 6 שנים (ראו למשל בע"מ פלוני נ' פלונית 4637/18 (10.07.18)) אין חולק כי העקרונות המנחים אשר השתרשו קודם בפסיקה ונקבעו מפורשות בבע"מ 919/15, מהווים מטריה נורמטיבית אף לקביעות בהתייחס לקטני קטנים וראה עמ"ש (מחוזי ת"א) 1180-05-14 א' א' נ. מ' א' ( 26.3.15). משעה שעסקינן בפסיקת מזונות זמניים בלבד – אין מקום לערוך "תחשיב מתמטי דקדקני ודווקני" (עמ"ש (מרכז) 11623-07-17 ד. ש נ' מ.ש (24.6.2018)). גם בהלכה שנפסקה בבע"מ 919/15 נפסק ש"אין מדובר בקביעת נוסחאות אריתמטיות נוקשות הקושרות בין הכנסות ההורים והיקף המשמורת הפיזית המסורה לכל אחד מהם לבין שיעור המזונות. ההכרעה: אין חולק כי המבקשת אינה עובדת מזה שנים רבות (לכל הפחות משנת 2015). הלכה היא כי לצורך חיוב המזונות ראוי לבחון את כושר השתכרותו של ההורה ולאו דווקא את השתכרותו בפועל (וכך היא הלשון אף בבע"מ 919/15 לפיה יש לבחון את היכולות הכלכליות של כל אחד מההורים) דא עקא, במקרה דנן הכנסתה של המבקשת הינה אפסית מזה שנים והיא עסקה בגידול 4 הילדים בשנים אלו ומשכך לא מצאתי מקום לייחס למבקשת אף הכנסה פוטנציאלית בשלב זה של מזונות זמניים וחרף הכשרתה כעו"ד. מנגד, הכנסותיו של המשיב וכהצהרתו עומדים על סך של כ-30,000 ₪ לחודש, קרי יחס הכנסות הצדדים עומד על שיעור 0%-100% לטובת המשיב. עוד וכאמור לעיל, מתקיימים בעניינם של הצדדים זמני שהות שווים עם כל ארבעת הקטינים, לא מצאתי רבותא לעובדה כי הקטין לואי שב לישון בבית אימו ונוכח היותו עולל יונק וכהפצרתה של המבקשת אשר עתרה בעניין. יוצא אפוא כי יחס זמני השהות עומד ע"ס של 50%-50%. ודוק, לא ניתן להתעלם מהעובדה, כי ביום 18.02.2020 חתמו הצדדים על הסכם, במסגרתו הוסדרו מזונותיהן ומדורן של שתי הקטינות הגדולות של הצדדים (סעיף 32.א. להסכם), מזונות כל קטינה הועמדו על סך 2,250 ש"ח לכל קטינה בצירוף הפרשי הצמדה ותשלום עבור מדור שתי הקטינות הועמד על 4,500 ₪ לחודש. כמפורט לעיל נקבע בפסיקה כי המדובר באינדיקציה הראויה להתייחסות ולעת באים אנו לקבוע את צרכי הקטינים נשוא הבקשה. לא זו אף זו, אף המשיב בעצמו הביע עמדה זהה וזאת בבקשתו מיום 26.09.2024 (בקשה לסעד דחוף להבטחת קשר של קטינים עם הוריהם) במסגרת הליך יישוב הסכסוך שהתנהל בין הצדדים (י"ס 61469-09-24), וכלשון המשיב בסעיף 12 דשם: "ברור שהוראות ההסכם ו-"רוח ההסכם" חלה גם במקרה של הולדת ילדים נוספים, ומכאן גם על הקטינים לני ולואי". בנסיבות אלו, נחה דעתי לראות בגובה המזונות המשולם לשתי הבנות הגדולות של הצדדים (סך של 2,250 ₪ לכל קטינה), מכוח ההסכמות שבין הצדדים, אבן בוחן לגובה הצרכים של שני הקטינים הנוספים נשוא הבקשה דנן. כאמור, בהתאם לסעיף 32.ב. להסכם, משולמים למבקשת סך של 4,500 ₪ בגין מדורן של שתי הבנות הגדולות של הצדדים; דמי מדור אלו מהווים הלכה למעשה, כ-60% מסך דמי השכירות שמשלמת המבקשת כיום בגין הדירה השכורה (דמי שכירות 7,500 ₪). המדובר בשיעור גבוה מסך דמי המדור הכוללים להם זכאית המבקשת בגין ארבעה קטינים יחד והעומדים על כ 50% מעלות מדורה בפועל. יודגש, כי עתירת המבקשת, כי החישוב של דמי המדור ייעשה בהתייחס לדירה פוטנציאלית שתשכור בעתיד, אין לה בנסיבות העניין כל אחיזה בדין. יוער כי בשלב זה של מזונות זמניים, לא מצאתי מקום לחייב המשיב בהוצאות המעבר של המבקשת, אשר נועדו לרכישת הציוד לדירה השכורה , מקומן של הוצאות אלו במסגרת האיזון הכולל בין הצדדים. בנסיבות המפורטות לעיל, לאחר שקלול מלוא הנתונים ובשלב זה של מזונות זמניים, נוכח הפערים הנטענים בהכנסות הצדדים ובשים לב שמדובר בשני קטינים מתחת לגיל 6, אשר האב מחויב בצרכיהם ההכרחיים באופן אבסולוטי, ובשים לב לכך שמתקיימים בין הצדדים זמני שהות שווים וכבר משולמים למבקשת דמי מדור בשיעור של כ- 60% מסך דמי השכירות בפועל, אני מורה כדלקמן: החל מחודש אוקטובר 2024 ואילך ועד למתן החלטה אחרת – יישא האב וישלם בגין צרכיהם השוטפים של שני הקטינים נשוא הבקשה סך של 4,000 ₪ לחודש (2,000 ₪ לכל קטין). בעבור החודשים בהם בוצע תשלום בגין מזונות הקטינים (כנטען ע"י המבקשת החל מחודש אוקטובר 2024), יקזז האב את סך המזונות שכבר שולמו ובסך של 1,115 לכל קטין לחודש , מהתשלום בו חויב דלעיל, כך שישולם למבקשת בגין חודשים אלו, ההפרש לסך הקבוע בהחלטתי. האב לא יחויב בתשלום נוסף בגין דמי המדור של הקטינים, על זה המשולם על ידו כיום. לאחר בחינת מכלול הנתונים ואף בהמשך להוראות סעיף 32.ח. להסכם מיום 18.02.2020, יישא האב במלוא הוצאות הקטינים אשר אינן מכוסות על ידי סל בריאות או ביטוח בריאות אחר, ובכלל כך טיפולי שיניים, טיפולים אורתודנטים, משקפיים, טיפולים פסיכולוגיים, אבחונים, אביזרים וטיפולים רפואיים בהתאם להמלצת הרופא המטפל, וכיו"ב – הכל כנגד הצגת קבלות. כמו כן, ובהמשך להוראות סעיף 32.ט. להסכם מיום 18.02.2020, הצדדים יישאו בחלקים שווים ביניהם בהוצאות הבאות: הוצאות חינוכיות כולל כלל הוצאות בית הספר לרבות ספרים, מחברות, ציוד בראשית שנה, תשלומים לבית הספר ולפי דרישתו וזאת בקיזוז המענק המגיע לקטינים מאת המל"ל. כמו כן יישאו בהוצאות עבור חוג אחד עבור כל קטין, הוצאות עבור מחזור אחד של קייטנות בקיץ (לפי עלות מתנ"ס/עירייה), שיעורים פרטיים לקטינים בהתאם להמלצת מורה מחנכת או מורה מקצועית והכל כנגד קבלות. עלות גן ו/או מעון– כנגד הצגת קבלות. ככל שיתקבלו הנחות ו/או החזרים מול הגופים הרלוונטיים יחושב חלקו של האב בהתאם. במקרה של מחלוקת בין הצדדים בדבר נחיצות ההוצאה, עלותה או ביצועה שלא באמצעות הביטוח הרפואי תכריע עמדת הרופא המטפל בקטינים דרך קבע. דמי המזונות ישולמו בכל 01 לחודש עבור אותו חודש ומראש. מזונות עבר ישולמו בשני תשלומים שווים ועוקבים אשר יצטרפו לתשלום השוטף. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן, ויעודכנו כל שלושה חודשים, ללא תשלום הפרשים למפרע. המדד לחישוב ההצמדה כאמור יהא המדד הידוע במועד החלטתי זו. קצבת הילדים ו/או כל קצבה אחרת המתקבלת לקטינים מאת המל"ל תשולם לידי האם ותיתוסף על דמי המזונות הזמניים דלעיל. מובהר בזאת, כי אין באמור כדי לקבוע מסמרות לעניין סכום המזונות הסופי שייפסק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision51146-11-24	["ענבל וקנין הרשנטיין"]	[{"judgment_id": "12da71a6-66f5-5c7f-bad8-fdb9726142bd", "file_name": "51146-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 48401, "extension": "docx", "display_name": "51146-11-24- קובץ מקורי"}]
0f38fda0-a372-5d72-ab12-e5479770c505	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת מורן ואלך ניסן: החלטה בבקשת אם לפסיקת מזונות זמניים עבור ארבעה ילדים מתוכם אחד בגיר (תלה"מ 24813-08-24)	24813-08-24	2024-12-12	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	לפני בקשת האם לפסיקת מזונות זמניים עבור ארבעת ילדיהם המשותפים של הצדדים, מתוכם אחד בגיר. רקע עובדתי: 1. הצדדים נישאו זה לזו ב______ ולאחר עלייתם לארץ עברו הליך גיור ונישאו כדמו"י. הצדדים התברכו בארבעה ילדים משותפים: ל' יליד דצמבר 2007 בגיר כבן 20 שנה; ב' יליד אוקטובר 2012 כבן 12 שנים; נ' יליד מאי 2015 כבן 9.5 שנים וא' יליד יולי 2020 כבן ארבע שנים. 2. האם הגישה בקשה ליישוב סכסוך לבית הדין הרבני ביום 16.05.24. הצדדים התגרשו ביום 24.11.24, ובמועד זה חתמו על הסכם גירושין שאושר ע"י כב' בית הדין הרבני. במסגרת הסכם הגירושין הסדירו הצדדים את חלוקת זמני השהות עם הילדים ואת הנושאים הרכושיים, אולם נושא המזונות נותר להכרעתו של בית המשפט. טענות האם 3. האם הייתה המטפלת העיקרית בבית ובקטינים. מאז הפירוד בין הצדדים, האב זנח את הקטינים, אינו מתראה עמם ואינו זן אותם. 4. הקטין א' בעל צרכים מיוחדים, מצוי על רצף האוטיזם, בגינו מתקבלת קצבת מל"ל בסך חודשי של 3,200 ₪. קצבה זו משמשת את הקטין וצרכיו בלבד. 5. האם משתכרת סך חודשי של 10,000-9,000 ש"ח מעבודתה ככח עזר בשירותי בריאות כללית. האב עובד ב-X ומשתכר למעלה מ-11,000 ₪ לחודש, ובכל מקרה מדובר באדם בריא בנפשו בעל פוטנציאל השתכרות גבוה. 6. האם עותרת לחיוב האב במזונות, מדור ואחזקת מדור הקטינים ממועד עזיבתו את הבית ביום 04.03.24 ולכל המאוחר ממועד פתיחת הבקשה לישוב סכסוך, 16.05.24. האם העמידה את מזונות הילדים בסך כולל של 8,080 ₪, קרי 2,020 ₪ לכל אחד מהילדים (לרבות הבגיר). האם העמידה את הוצאות המדור בסך חודשי ממוצע של 5,300 ₪ (כולל חיוב משכנתא בסך 2,700 ₪) וביקשה לחייב את האב במחצית הוצאות המדור, כך שסכום המזונות והמדור הכולל יעמוד על 10,730 ₪ לחודש, וזאת בצירוף מחצית הוצאות חינוך ורפואה של הילדים. טענות האב 7. הסכומים הנטענים מופרזים ואינם נתמכים באסמכתאות. הבן הבגיר מסיים השנה לימודים על תיכוניים ועובד במקביל, כך שאין חובה על האב לפרנסו. הקטין א' מקבל קצבת נכות בסך של 3,500 ₪ למרות שלא נזקק לכל טיפול או תרופה, וגם הטיפול בקלינאית תקשורת נעשה במסגרת קופת חולים. קצבת הנכות של א' יכולה להספיק לכלל הילדים, עוד בטרם בוחנים את חבות האב במזונות הילדים מדין צדקה. 8. האם הגישה כנגד האב תלונת שווא בגינה הורשע ונגזר עליו עונש מאסר על דרך של עבודות שירות. נוסף על כך, האב היה עצור מאחורי סורג ובריח לתקופה של חודשיים ולאחר מכן חודש וחצי במעצר בית עם פיקוח, כך שבפועל הוא אינו יכול לעבוד מעל שנה ועד לתחילת שנת 2025. האב מתגורר בבית אביו ב-Y וסמוך על שולחנו של אביו. האב השתכר בעבר סך חודשי של 6,500-5,500 ₪, אולם כל תלושי השכר והמסמכים לעניין זה מצויים בביתה של האם. בשל המעצרים ועובדות השירות, לאב אין הכנסות מזה כשנה למעט קצבה מהמוסד לביטוח לאומי בסך חודשי של 1,800 ₪ אותו מנצל לנסיעות לילדיו ורכישת פינוקים דוגמת פיצה. 9. לאב הוצאות צפויות של 3,600 ₪ עבור שכירות לכשיעזוב את בית אביו וכן הוצאות החזקת מדור בבית אביו והלוואות שנטל מבני משפחתו. בשלב זה הוצאותיו משולמות על ידי אביו, והאב משתתף כמיטב יכולתו תוך שימוש בפיצויי הפיטורין שקיבל. 10. האב פוגש בקטינים פעמיים בשבוע, בימים שני ורביעי ושוהה עמם 4-3 שעות בכל פעם. 11. האם מסתירה פרטים מהותיים ביחס לגובה הכנסותיה, שכן מהרצאת הפרטים שצירפה עולה שהכנסותיה נעות בין 15,000 ₪ ל- 20,000 ₪, ולכך יש להוסיף את קצבת הנכות של א', קצבת ילדים בסך 500 ש"ח לחודש והנחות בחשמל, מים וארנונה. הוצאות המדור של האם מסתכמות בסך חודשי של 3,000 ₪ (וועד בית בסך חודשי של 300 ₪ ותשלום משכנתא חודשי של 2,700 ₪). לפיכך לאחר הפחתת הוצאות המדור נותרת לאם הכנסה פנויה בגובה של 17,000 ₪ לחודש. 12. האב טוען, כי יש להעמיד את צורכי הקטינים בסך חודשי של 1,300 ₪ לכל אחד. מכאן שקצבתו של הקטין א' יחד עם קצבת הילדים מכסות את כל הוצאותיהם של הקטינים, ואין מחלוקת כי הכנסתה הפנויה של האם עולה על זו של האב. האב טוען כי בשלב זה אין לחייבו במזונות זמניים בשל היותו נעדר הכנסות. עם סיום ריצוי עבודות השירות בתחילת שנת 2025 יש לחייב את האב בסכום של 400 ₪ לכל קטין ובסך הכל 1,200 ₪ לחודש עבור שלושת הקטינים. תשובת האם 13. במסגרת הסכמות הצדדים בבית הדין הרבני עמד האב על פירוק השיתוף בדירה לאלתר. האב מעריך את שווי הדירה המשותפת בסך של 2,600,000 ₪, כך שהאב עתיד לקבל לידו סך של 1,300,000 ₪. טרם למעצרו השתכר האב סך של 12,000 ₪, ויש בידיו די כספים לזון את ילדיו; האב עובד בעבודות שעליהן אינו מדווח והשכר בגינן נכנס ישירות לכיסו. לאב אין הוצאות מדור שעה שמתגורר בבית אביו. קצבת הקטין משמשת את הקטין ואינה בגדר תחליף לתשלום מזונות; במסגרת הסכם הגירושין עמד האב על כך שהוא מוכן להתראות עם הילדים רק פעם אחת בחודש וגם זאת למספר מצומצם של שעות. דיון והכרעה הפן המשפטי 14. לצורך פסיקת מזונות זמניים, אין בית המשפט נכנס לעובי הקורה. המזונות הזמניים נפסקים לאחר הגשת כתבי טענות ולפני בירור העובדות ובחינת ראיות הצדדים (ראה: ע"א 542/68 בן סירה נ' בן סירה פ"ד כד(1), 169, 170; ע"א 637/68 והב נ' והב פ"ד כג(1), 183-182). 15. חובת האב במזונות ילדיו עד גיל 6 שנים- בהתאם לסעיף 3(א) בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, על האב חל הדין האישי, הוא הדין העברי. לפיכך חייב האב במזונותיהם ההכרחיים של ילדיו מעיקר הדין. חובה זו לא שונתה בפרשת פלונית בבע"מ 919/15. [בע"מ 919/15, 1709/15 פלונית נ' פלוני ואח' (19.7.17) להלן: "בע"מ 919/15"] שיעור מזונות הכרחיים מינימאליים לקטין הועמד בפסיקה מנחה של בתי המשפט המחוזיים על סך 1,600 ואף למעלה מכך, לא כולל הוצאות מדור והחזקתו ולא כולל הוצאות חינוך ורפואה. (השוו: רמ"ש (מרכז) 59188-10-18 י.נ נ' א.נ. (25.10.18), עמ"ש (ת"א) 46291-01-16 פלונית נ' פלוני (9.10.17)). 16. באשר לילדים מעל גיל 6 שנים – ההלכה בבע"מ 919/15 השוותה את המצב המשפטי וחובת האב במזונות קטינים בגילאי 15-6 שנים, לסיפוק צרכי קטינים שהנם למעלה מגיל 15. כיום שני ההורים חבים מדין צדקה, בסיפוק צרכיהם עד כדי רמת החיים בה הורגלו הקטינים ערב הפירוד באופן יחסי להכנסות ההורים מכל מקור. צרכי קטין בכללותם (צרכים הכרחיים ושאינם הכרחיים) נאמדו בפסיקה המנחה לאחר בע"מ 919/15 על-סך 2,250 ₪ לחודש לקטין, למצער. סכום זה על-פי אותה פסיקה אינו כולל הוצאות מדור והוצאות חינוך ורפואה של הקטין. ראו לעניין זה: רמ"ש 59188-10-18 נ. נ' נ. (25.10.18). יצוין, כי במסגרת עמ"ש 5121-05-20 ג. נ' ג., הובהר, כי סכומים אלו כוללים את חלקו של הקטין בהחזקת מדור, להבדיל מחלקו בעלות דמי המדור. סכום זה נפסק עבור קטין החולק זמנו בין בתי הוריו. הסכום נמוך יותר עבור צרכי קטין המתגורר מרבית הזמן (או כולו) עם אחד מהוריו. 17. על פי הלכת ורד, אם לילד אחד במשפחה קובעים סכום מסוים של מזונות, הרי ביחס למספר הילדים, סכום המזונות אינו שווה למכפלת הילדים הנקבע לילד אחד ראה: ע"א 552/87 ורד נ' ורד פ"ד מב(3), 599. בחינת מזונותיו של הבן הבגיר 18. לא מצאתי לנכון להידרש למזונותיו של הבן הבגיר. ראשית, תביעת המזונות הוגשה בעת שהבן כבר בגיר כך שהאפוטרופוסות הטבעית של ההורים פקעה ולאם אין עוד סמכות לתבוע בשמו. שנית, מקור חיוב אב במזונות ילדו הבגיר בתקופת לימודי הבן בכיתות י"ג-י"ד מצוי בסעיפים 5-4 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט-1959. כדי לחייב את האב לשאת במזונות בנו הבגיר, יש צורך בהתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים: א) יש בידי האב לכלכל את בנו הבגיר לאחר סיפוק הצרכים של עצמו ושל ילדיו הקטינים ב) הבן אינו יכול לספק את צרכיו מעבודתו, מנכסיו או ממקור אחר על אף מאמציו לעשות כן ג) הבן אינו יכול לקבל מזונות מבן משפחה הקודם לאב לפי הסדר שנקבע בחוק. במקרה דנן, לאב אין יכולת בשלב זה לכלכל את בנו הבגיר, שכן הכנסותיו הנוכחיות מצומצמות ואינן מספיקות אף לצרכיו ולצרכי ילדיו הקטינים. בנוסף, האב טען כי הבן עובד במקביל ללימודיו, והאם לא הכחישה טענה זו במסגרת תשובתה לתגובת האב. בחינת צרכי הקטינים 19. האם עתרה לפסיקת סך של 2,020 ₪ לכל ילד, קרי 8,080 ₪ לארבעת הילדים, מבלי שהציגה ולו אסמכתא אחת להוכחת הצרכים הנטענים לרבות הוצאות המדור הנטענות. יצוין, כי במקרה דנן לא ניתן להעמיד את צרכיו של כל ילד בסכומים הנטענים מכוח ידיעה שיפוטית, הן לאור הלכת ורד והן לאור העובדה שהילדים אינם מחלקים את זמנם בין שני בתי ההורים אלא שוהים מרבית הזמן בבית האם, כך שהוצאותיהם מופחתות. יתרה מכך, סבורני כי דרישת האם לחייב את האב במזונות ומדור זמניים בסך של 10,730 ₪ לחודש לא כולל מחצית הוצאות חינוך ורפואה היא דרישה מוגזמת שאינה יכולה לעמוד, שכן גם במידה ותתקבל טענת האם שהאב מרוויח כ-11,000 ₪ לחודש, דרישה זו מותירה את האב ללא כל יכולת לכלכל את עצמו, בזמן שהאם נהנת ממשכורת נאה ומקבלת קצבאות הילדים לידיה. בנסיבות אלו, אני מעמידה את צרכיהם ההכרחיים והלא הכרחיים של שלושת הקטינים בסך כולל של 5,400 ₪ לחודש כולל חלקם בהוצאות החזקת המדור, קרי 1,800 ₪ לכל ילד (יצוין כי לצרכי נוחות נקבע סך ממוצע של 1,800 ₪ לילד במקום לקבוע סך של 2,000 ₪ לילד הראשון, סך של 1,800 ₪ לילד השני וסך של 1,600 ₪ לילד השלישי). חלוקת זמני השהות 20. מעמדות הצדדים עולה כי האם היא המטפלת העיקרית בילדים, שכן גם לטענת האב הוא שוהה עם הילדים פעמיים בשבוע למספר שעות מצומצם. האם טענה בתשובתה כי גם במסגרת הסכם הגירושין האב הסכים להתראות עם הקטינים רק פעם בחודש למספר שעות מצומצם, אולם עיון בהסכם הגירושין מעלה כי זמני השהות בין האב לקטינים נקבעו לימי רביעי בין השעות 19:00-17:00, וכל סוף שבוע שני, מיום שישי בשעה 14:00 ועד שעתיים לאחר צאת השבת. לפיכך, אני מעמידה בשלב זה את חלוקת זמני השהות לפי יחס של 20% - 80% לטובת האם. הכנסותיה של האם 21. האם טענה כי שכרה הממוצע עומד על 10,000-9,000 ₪ לחודש, אולם עיון בתלושי השכר שצירפה מלמד על הכנסה ממוצעת בגובה 13,500 ₪ נטו לחודש. גם עיון בפירוט חשבון הבנק של האם מלמד על יתרת זכות של עשרות אלפי ₪ לרבות הפקדה לחסכונות. נוסף על כך, יש בחשבון הבנק של האם משיכות תכופות של אלפי ₪ שלא ניתן לגביהן הסבר. על פי הנטען, האם נושאת בהחזר משכנתא בסך 2,700 ₪. האם לא צירפה אסמכתאות בגין הוצאות החזקת המדור וזאת גם לאחר שהאב טען כי היא זכאית להנחות בהוצאות חשמל, ארנונה ומים. לפיכך, אני מעמידה את הכנסתה הפנויה של האם לאחר תשלום הוצאות המדור על סך של 10,000 ₪ לחודש. הכנסותיו של האב 22. האם טענה כי האב עובד ב-X ומרוויח למעלה מ-11,000 ₪, מבלי לציין את העובדה שהאב היה במעצר ומבצע כיום עבודות שירות, דבר המשליך על יכולת השתכרותו הנוכחית. האב צירף את גזר הדין להוכחת העונש שהוטל עליו. מעיון בפרוטוקול הדיון בתיק הפלילי עולה כי האב הציג מכתב פיטורין מחברת X. עוד טענה האם כי האב עובד בעבודות שעליהן אינו מדווח, אולם הטענה נטענה בעלמא מבלי לפרט באילו עבודות מדובר ומה גובה הכנסות האב מעבודות אלו, כך שבשלב מקדמי זה לא ניתן להסתמך על טענה זו. האב צירף לכתב ההגנה אישור על זכאות לקצבת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי ממנו עולה כי החל מחודש יולי 2024 האב זכאי לקצבה בסך של 1,845 ₪ (לאחר ניכוי ביטוח בריאות). האב לא צירף תלושי שכר מהתקופה שקדמה לפיטוריו, בטענה שהמסמכים מצויים בבית האם. גם האם לא צירפה מסמכים להוכחת הטענה כי האב הרוויח ב-X סך של 11,000 ₪ לחודש. כמו כן, האב לא צירף דפי בנק להוכחת מצבו הכלכלי. לאור העובדה שהאב מבצע עבודות שירות ונמצא זכאי להבטחת הכנסה, ניתן להניח כי בשלב זה הכנסתו נמוכה והוא אינו יכול לממש את פוטנציאל השתכרותו. עם זאת, האב צפוי לסיים את עבודות השירות בתחילת שנת 2025 ואז יוכל לשוב ולהשתלב בשוק העבודה. בנוסף על כך, הקטינים אינם צריכים להיוותר ללא מזונות בגין מעשיו הפליליים של האב שבגינם הורשע. בשלב זה, לאור טענות האב כי הכנסותיו טרם פיטוריו לא עלו על 6,500 ₪ לחודש ומשלא הוצגו אסמכתאות לגובה הכנסותיו דאז ומשאין לאב הוצאות מדור כיום, אני מעמידה את פוטנציאל השתכרותו של האב בשלב זה על 7,000 ₪ לחודש, מבלי לגרוע מזכותה של האם להוכיח בהמשך כי הכנסותיו של האב גבוהות יותר. עוד יש לקחת בחשבון, כי הצדדים הסכימו על פירוק השיתוף של הדירה המשותפת, כך שהאב צפוי לקבל מחצית שווי הדירה. על פי הפסיקה, בעת פסיקת מזונות, יש להתחשב לא רק בהכנסות מיגיע כפיים, אלא גם ממקורות אחרים, כגון רכוש. ראה: ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס. קצבת הנכות של הקטין 23. עיון בדפי הבנק של האם מלמד כי הקצבה בגין הקטין א' עומדת על 3,479 ₪ לחודש. האם טענה כי הקצבה משמשת לצרכיו המיוחדים של הקטין אולם לא הוצגה ולו אסמכתא אחת להוצאות מיוחדות אלו. עוד עולה מאישור קבלת הקצבאות שצירף האב, כי בשנת 2023 האם קיבלה גם תשלום רטרואקטיבי עבור קצבת הנכות של א' לתקופה 07/23-08/22 בסך של 38,065 ₪. בנסיבות אלו, שבהן גובה הקצבה עולה משמעותית על הוצאותיו הנטענות של הקטין ולא הוצגו כל אסמכתאות להוצאות מיוחדות של הקטין, לא מצאתי לנכון לחייב את האב במזונות הקטין בשלב מקדמי זה ובשים לב לגובה הכנסותיו הנוכחי של האב. עם זאת, לא מן הנמנע כי בהמשך ההליך ייבחן הנושא מחדש לאחר שהאב ישתלב בשוק העבודה ובמידה ויוכח כי הקצבה משמשת למימון הוצאות מיוחדות של הקטין. לסיכום 24. לאור כל האמור לעיל, בשלב זה מצאתי לנכון לחייב את האב במזונות זמניים עבור ב' ונ' בלבד. עם זאת, בשים לב לכך שבפועל ארבעת הילדים מתגוררים עם האם, מצאתי לנכון לחייב את האב במחצית החזר המשכנתא, הן לאור הצורך להבטיח את מדורם של הילדים הסמוכים על שולחנה של האם, והן לאור העובדה שלאב מחצית הזכויות בדירה ותשלום המשכנתא מגדיל את הונו בדירה. בהקשר זה יוזכר, כי בשלב של מזונות זמניים אין מקום לחישוב אריתמטי קר על יסוד נוסחאות בלבד אלא יש מקום לראיה כוללת של התיק. 25. לפיכך, במכלול הנסיבות שלפניי, כאשר אני מביאה בחשבון השיקולים, בין היתר, את גילאי הקטינים וצרכיהם, יחס הכנסות הפנויות של הצדדים כפי שהונח לפני בשלב זה וחלוקת זמני השהות הקיימת, נקבע כדלקמן: א. האב ישלם לידי האם עבור מזונותיהם הזמניים של הקטינים ב' ונ' סך כולל של 1,000 ₪ בחודש (500 ₪ לכל קטין). ב. כל עוד האם מתגוררת בדירה המשותפת, האב יישא במחצית החזר המשכנתא. לאחר מכירת הדירה, ניתן יהיה לשוב ולבחון את נושא המדור, בהתאם להוצאות המדור של האם בפועל. ג. הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות חינוך הקטינים, לרבות גן בעלות גן עירייה, צהרון עד תום כתה ג', תשלומי חובה לבי"ס, שיעורים פרטיים (בהסכמה, ובהעדר הסכמה לפי המלצת המחנך או המורה המקצועי הרלוונטי), חוג אחד ומחזור אחד של קייטנה בחודשי הקיץ בעלות של קייטנת מתנ"ס. קצבת המל"ל המשולמת עבור חינוך בגין כל קטין בתחילת שנה תשמש עבור צרכי החינוך (כולל ציוד לימודי) של אותו קטין ויתרת ההוצאות תחולק בין הצדדים כאמור. ד. הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות רפואיות אשר אינן מכוסות על ידי ביטוח בריאות ממלכתי, לרבות אבחונים, טיפולים רגשיים, פסיכולוגיים או אחרים, משקפיים, טיפולי שיניים לרבות אורתודנט וכיו"ב. בהעדר הסכמה אודות הוצאה רפואית, יפעלו בהתאם להמלצת רופא ילדים או מומחה מקצועי רלוונטי. באשר לקטין א', הרי שצרכיו המיוחדים ישולמו מתוך הקצבה ורק היתרה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים. ה. בהתאם לתקנה 15 (ב) לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה תשע"ו 2016, תוקף החיוב בתשלום המזונות הזמניים הינו ממועד הגשת הבקשה לישוב סכסוך, 16.05.24, והם ישולמו ב-15 לכל חודש, החל מיום 15.12.24. סכומים ששילם האב על חשבון מזונות הקטינים החל מיום 16.05.24 יקוזזו מהסכומים שהצטברו לחובתו, ויתרתם תשולם ב-5 תשלומים שווים ורצופים אשר יתווספו לתשלומי המזונות. ו. סכום המזונות הזמניים צמוד למדד המחירים לצרכן הידוע היום והוא יעודכן כל שלושה חודשים ללא תשלום הפרשים למפרע. ז. קצבת הילדים מהמוסד לביטוח לאומי וקצבת הנכות של א' תשולמנה לידי האם בנוסף לסכום המזונות שנפסק. ח. סכום המזונות ישולם ישירות לחשבון הבנק של האם. האם תמסור לאב מספר חשבון בנק בכתב לצורך העברת המזונות עם קבלת החלטה זו. 26. מובהר כי החלטה זו היא החלטה זמנית אשר ניתנה על סמך החומר שבפניי ומבלי שנכנסתי לעובי הקורה, ואין בה כדי לקבוע מסמרות בדבר גובה המזונות שיפסקו בסופו של ההליך. 27. יצוין, כי רק לפנים משורת הדין לא נפסקו הוצאות משפט לחובת האישה בשים לב לפער הגדול בין המזונות שהתבקשו למזונות שנפסקו, וזאת מתוך התחשבות בנטל הטיפול בילדים המוטל רובו ככולו על האישה, לרבות הטיפול בקטין בעל צרכים מיוחדים. 28. החלטתי זו מותרת לפרסום, בהעדר פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision24813-08-24	["מורן ואלך ניסן"]	[{"judgment_id": "0f38fda0-a372-5d72-ab12-e5479770c505", "file_name": "24813-08-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 61938, "extension": "docx", "display_name": "24813-08-24- קובץ מקורי"}]
1fe53f88-8424-5483-be96-6df910e8669e	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופטת כרמית חדד: פסק דין בבקשת תובעים למתן צו לקיום צוואת מנוחה ובהתנגדות הנתבעים למתן צו (ת"ע 61180-07-20 ואח')	61180-07-20	2024-12-08	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בעניין עיזבון המנוחה ר' עניינו של פסק דין זה בבקשת התובעים למתן צו לקיום צוואת המנוחה מיום 29.05.2005 בתיק ת"ע 61180-07-20 ובהתנגדות המתנגדים/ הנתבעים למתן הצו (ת"ע 61436-07-20). רקע: 1. המנוחה ילידת 08.05.1927 הלכה לעולמה ביום 21.02.2020. 2. התובעים, מר א' (להלן:"התובע") וגב' ד' (להלן:"התובעת") הם שניים מילדיה של המנוחה. המתנגדת 4 גב' ב' (להלן:"המתנגדת") אף היא בתה של המנוחה. למנוחה בן נוסף ר' שנפטר קודם פטירתה של המנוחה (להלן:"הבן המנוח"). המתנגדים 1-3, מר ל' (להלן:"המתנגד") מר ו' ומר ר' כולם ילדיו של הבן המנוח ולפיכך הם יורשיה על פי דין של המנוחה. 3. ביום 29.05.2005 ערכה המנוחה צוואה נוטריונית (להלן:"הצוואה") בפני הנוטריון עו"ד י' (להלן:"הנוטריון") במסגרתה הורישה את מלוא עיזבונה לתובעים בחלקים שווים תוך הדרתם של המתנגדת והבן המנוח. טענות הצדדים: טענות המתנגדים: 4. על פי החלטה מיום 01.03.2022 הגישו המתנגדים כתב התנגדות מתוקן במסגרתו העלו את הטענות כדלקמן: המנוחה לא דיברה עברית ולפיכך לא יכולה היתה לערוך צוואה בשפה העברית – המתנגדים טוענים כי שפת האם של המנוחה היתה פולנית וכי היא דיברה גם יידיש, וכן מפנים לכך שבמסגרת הצוואה צויין כי המנוחה "קראה" בפני הנוטריון את דבר הצוואה וכן שהנוטריון שוכנע כי המנוחה שומעת את השפה העברית וזאת חרף העובדה שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בעברית. לטענת המתנגדים המנוחה אומנם דיברה עברית במובן הפשוט של המילה אולם הבנתה היתה כה קלושה כך שבכל פעם שנדרשה לקרוא מסמכים בעברית נעזרה בצדדי ג' על מנת להבין תוכנם. המתנגדים גם טענו כי קיים ספק רב בדבר אמיתות חתימתה של המנוחה על גבי הצוואה. המנוחה היתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת – המתנגדים טוענים כי לתובע היתה השפעה גדולה מאוד על המנוחה וכי התלות של המנוחה בתובע גרמה למנוחה לחשוש מן התובע. לטענתם המנוחה לא היתה עצמאית, חרדה מעזיבתו של התובע וצייתה לו ציות עיוור. המתנגדים טוענים כי בעקבות סכסוך כספי בין התובע לבין הבן המנוח השפיע התובע על המנוחה כנגד הבן המנוח ובסמוך לכך נערכה הצוואה. בהקשר לכך טוענים המתנגדים כי שיח על אודות רכושה של המנוחה לא אפיין את המנוחה והיה חריג ביחס אליה. התובע היה מעורב בעריכת הצוואה – התובע גר בסמוך לנוטריון שהיה חבר ילדות שלו והוא שהפנה את המנוחה אליו. התובע הסיע את המנוחה למשרד הנוטריון והוא שהשיב את המנוחה לביתה בתום הפגישה. בנוסף טוענים המתנגדים כי לא בוצעה להם המצאה כדין על פי תקנה 14ב(4)(ב) לתקנות הירושה תשנ"ח – 1988. המתנגדים טוענים לקיומם של פגמים בצוואה כדלקמן: היעדר מספר סידורי לאישור הנוטריוני, אי רישום הצוואה בפנקס הצוואות ואי ציון התשלום עבור עריכת הצוואה הנוטריונית. עוד טוענים המתנגדים כי המנוחה לא קראה עברית והצוואה לא הוקראה לה. המתנגדים טוענים כי המדובר בפגמים שאינם ניתנים לתיקון על פי ס' 25 לחוק הירושה וכי המדובר במסמך שאינו משקף נאמנה את רצונה של המנוחה. כאן המקום לציין כי בתחילת כתב ההתנגדות צויין כי המתנגדים מתכוונים לטעון לעניין "כשרותה של המנוחה בהבנת הצוואה במועד עריכתה ..". המתנגדים פרטו בהמשך את טענותיהם לעניין הבנת המנוחה את תוכן הצוואה אולם לא הועלתה טענה מפורטת ומנומקת לעניין כשרותה של המנוחה במועד עריכת הצוואה. טענות התובעים: 5. בכל הנוגע לכשרות המנוחה טוענים התובעים כי הטענה הועלתה באופן כללי וסתמי וכי על המתנגדים הנטל להוכחת הטענה. המתנגדים נמנעו מהצגת כל נתון אודות מצבה הגופני או הנפשי של המנוחה במועד החתימה על הצוואה, ולטענתם אישור הנוטריון מלמד על כשרותה. 6. ביחס לחתימת המנוחה על הצוואה נטען כי בצוואה בפני רשות אין כל חובה כי המצווה יחתום על הצוואה וכי טענת הזיוף היא טענה לעבירה פלילית של הנוטריון שיש להוכיחה ברמה הנדרשת להוכחת עבירה פלילית. 7. ביחס להבנת המנוחה נטען כי המנוחה דיברה הבינה קראה וכתבה בעברית וכי אף הנטל להוכיח כי המנוחה לא "שמעה" עברית מוטל על המתנגדים. 8. ביחס לטענות בדבר תלות של המנוחה טענו התובעים כי המנוחה היתה עצמאית לחלוטין ותפקדה בדירתה באורח עצמאי, וכי הגם שלא היתה ניידת למרחקים כי לא נהגה הרי שהיא לא היתה מרותקת למיטתה או מוגבלת ביציאה מדירתה בה תפקדה לחלוטין באורח עצמאי. לטענתם, ילדי המנוחה ובעיקר התובע נהגו להסיע את המנוחה ולהתלוות אליה כמקובל ביחסים בין הורים לילדים. 9. בנוסף נטען כי הנתק בין המנוחה לבין הבן המנוח נגרם בשל דרישה של הבן המנוח כי המנוחה תערוך צוואה ותוריש לו את כל רכושה. התובעים טוענים כי המנוחה השיבה לבן המנוח כי היא אינה מוכנה לעשות כן ולא תגיע אליו יותר. התובעים מכחישים כי הסכסוך בין התובע לבן המנוח היה המניע לעריכת הצוואה וטענו כי המנוחה לא נקטה עמדה בסכסוך זה הגם שידעה עליו. עוד נטען כי לא היתה כל מניעה כי המנוחה תשנה את צוואתה מהלך השנים ובוודאי לאחר פטירת הבן המנוח. התובע טען כי המנוחה היתה דעתנית בעלת רצונות ברורים ולא היתה עליה כל השפעה מצד כלשהו. התובע לא שלט בה אלא סייע לה כפי שסייע גם לאביו ז"ל בעיקר בנסיעות. 10. לעניין הנוטריון נטען כי זה הכיר את המנוחה מאז ילדותו כשהיה חבר של הבן המנוח. המנוחה הכירה את הנוטריון ואת הוריו משך שנים רבות ולימים הוא שמש גם כעוה"ד של הבן המנוח. התובעים טוענים כי אכן התובע הוא שהסיע את המנוחה אולם מטרת הנסיעה היתה צירופו של התובע כשותף לשני החשבונות של המנוחה וכי טרם ביצוע הפעולה אמרה המנוחה לתובע כי היא מבקשת לעלות למשרדו של הנוטריון ושהוא ימתין לה ברכבו או בבית קפה סמוך. המנוחה עלתה לבדה למשרד הנוטריון ולאחר סיום הפגישה והסידורים בבנק החזיר התובע את המנוחה לביתה. התובע טוען כי המנוחה לא סיפרה לו על מטרת הפגישה. דיון והכרעה: כשרות המנוחה וחתימתה על הצוואה 11. תחילה ובכל הנוגע לטענות לעניין כשרות המנוחה ואמיתות החתימה על הצוואה, כאמור לעיל המדובר בטענות שנטענו באופן כללי וסתמי ולא הועלתה בהתנגדות כל טענה מפורטת לעניין מצבה הגופני של המנוחה או לעניין השוואות בין חתימתה של המנוחה על הצוואה לבין חתימות אחרות של המנוחה. בהמשך לכך גם לא באה עתירה למינוי מומחה לבחינת כשרותה של המנוחה במועד עריכת הצוואה או לשם השוואת חתימתה על הצוואה לחתימות אחרות. רק במסגרת חקירה נגדית העיד המתנגד כי הוא מטיל ספק באמיתות החתימה בשל העובדה שהחתימה היא בעברית (עמ' 29 ש' 3-5 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022) אולם טענתו זו נסתרה בעדות המתנגדת אשר העידה שהמנוחה חתמה בעברית "בגלל שהיא ידעה יידיש זה אותם אותיות..." (עמ' 51 ש' 28-31 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). 12. הלכה היא כי "... חזקה על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – וחזקה על מצווה כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה – עליו הנטל להוכיח טענתו..." "רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה של הצוואה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן את רכושו ולמי הוא נותנו; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ועל אלה שהוא מדיר מצוואתו. הביטוי 'לא ידע להבחין בטיבה של צוואה' הוא איפוא הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם. ואכן, נפסק, כי בהקשר זה ניתן להביא בחשבון את מודעותו של המצווה לכך שערך צוואה, את ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה כלפי יורשיו". "כאמור נטל השכנוע בדבר העדר כשרותו של המנוח לערוך צוואה מוטל על שכמו של הטוען לכך, ולא די בהעלאת ספקות גרידא אלא יש צורך בראיות ממשיות וברורות ...ודוקו, בחינת השאלה אם ידע מצוה – או לא ידע – להבחין בטיבה של צוואה, היא לעולם בחינה עובדתית בנסיבותיו של כל מקרה..." [ראו בעמ 3539/17 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 11.06.2017) על האסמכתאות המובאות שם וכן ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל פ"ד מג(1) 760, 762]. משהועלו טענות כלליות בלבד שאינן מגובות ולו בראשית ראיה או בתיאור עובדתי כלשהו לעניין כשרותה של המנוחה ויכולתה להבחין בטיבה של צוואה או לעניין צורת החתימה על הצוואה בהשוואה לחתימות אחרות של המנוחה הרי שיש לדחות טענות המתנגדים לעניין כשרותה של המנוחה וחתימתה על הצוואה. למעלה מן הדרוש יצויין כי כפי שיפורט להלן ומכלל הנסיבות כפי שהוכחו מן הראיות שהוצגו לא נסתרה חזקת הכשרות הקבועה בדין ביחס למנוחה וכן הוכח כי המנוחה היא שחתמה בעצמה על הצוואה. נטל ההוכחה – פגמים בצוואה: 13. בהעדר פגמים צורניים בצוואה מוטל נטל ההוכחה על המתנגד לקיומה של הצוואה. "הלכה פסוקה בידינו, כי 'צוואה שאין בה פגם מבחינת הצורה, חזקה עליה שצוואת אמת היא, והטוען שאין לה תוקף – עליו הראיה...והוא הדין להיפך: צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה, אינה בחזקת עומדת, והטוען שיש לקיימה – עליו הראיה תחילה שצוואת אמת היא'...נטל ההוכחה המוטל על המבקשת אינו רק לעניין אמיתותה של הצוואה אלא גם לעניין גמירות דעתו של המצווה, שהמסמך ישמש כצוואה בדבר חלוקת רכושו לאחר מותו". (ע"א 493/83 אבו סנינה נ' טהא פ"ד ל"ט(4) 639, 643) ס' 25 לחוק הירושה קובע בזו הלשון: "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, לפי העניין, ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה רשאי הוא בהחלטה מנומקת לקיימה אף אם נפל פרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22, או 23 או בכשרות העדים או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור" ניתן לעשות צוואה במספר דרכים הקבועות בחוק הירושה ובכל אחת מן הדרכים נקבעו בחוק מרכיבי הצוואה. מרכיבי הצוואה מתחלקים למרכיבי יסוד שבלעדיהם המסמך אינו בגדר צוואה ומרכיבים נוספים שבלעדיהם או במקום בו נפל בהם פגם ניתן לקיים את הצוואה על פי הוראות ס' 25 לחוק הירושה תוך שנטל השכנוע להוכחה כי זו משקפת את "רצונו החופשי והאמיתי של המצווה" מוטל על מי שמבקש לקיים את הצוואה (ולא על המתנגד לקיומה). בהקשר לכך יש לציין כי במהלך השנים נוספו בפסיקה מרכיבים נוספים שהיעדרם או במקום בו נפל בהם פגם מביא הדבר להיפוך נטל ההוכחה. 14. בענייננו, הצוואה מושא התובענות היא צוואה בפני רשות בהתאם לס' 22 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965. המתנגדים טענו כי נפלו פגמים צורניים בצוואה בגינם יש לדחות הבקשה למתן צו לקיום הצוואה וביניהם העדר ציון מס' סידורי על גבי האישור הנוטריוני, היעדר ציון הסכום ששולם עבור הפעולה ואי הקראת הצוואה למנוחה. ס' 22 לחוק הירושה קובע מהם מרכיבי צוואה בפני רשות וזו לשונו: "22(א) צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל פה בפני שופט, רשם של בית המשפט או רשם לעניני ירושה, ....או בהגשת דברי הצוואה בכתב על ידי המצווה עצמו לידי שופט או רשם של בית משפט... (ב) דברי הצוואה כפי שנרשמו על ידי השופט ...ייקראו בפני המצווה הוא יצהיר שזו צוואתו והשופט ...יאשר בחתימתו על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה ושהמצווה הצהיר כאמור. (ג) נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תיקרא בפניו בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה. (ד) במקום קריאת הצוואה או תרגומה בפני המצווה יכולה לבוא קריאתה או קריאת תרגומה על ידי המצווה עצמו... (ז) לעניין סעיף זה דין נוטריון כדין שופט" ס' 25 לחוק הירושה מורה כי מרכיבי היסוד בצוואה בפני רשות הם "הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות על ידי המצווה עצמו..." 15. בכל הנוגע לצוואה דנן לא נטען כי נפל פגם במרכיבי היסוד לצוואה אלא בציון פרטי האישור הנוטריוני וכן בכך שנרשם שהמצווה קראה את דברי הצוואה למרות שלא עשתה כן שכאמור אינם חלק ממרכיבי היסוד. לפיכך יש לדחות טענות המתנגדים כי המדובר בפגמים שאינם ניתנים לתיקון לפי ס' 25 לחוק וגם אם תתקבלנה טענות המתנגדים לקיומם של פגמים הרי שניתן לקיים את הצוואה אם השתכנע בית המשפט כי הצוואה משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה. כאן המקום לציין כי ב"כ המתנגדים מפנה בסיכומיו לפסק הדין בעניין ת"ע (חיפה) 51414-06-16 פלוני נ' האח (פורסם בנבו, 28.01.2021) אלא שבניגוד לטענות ב"כ המתנגדים במסגרת פסק הדין שם לא נקבע כי המדובר בפגמים שלא ניתן לתקנם מכח הוראות ס' 25 לחוק הירושה, ההיפך הוא הנכון, כבוד השופטת מירז שם בחנה את הראיות בהתאם להוראות ס' 25 לחוק (ראו ס' 18 לפסק הדין) ומצאה כי לא הוכח שהצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. בהקשר לכך ראוי גם לציין כי במקרה שם הפגמים הצורניים הצטרפו למסקנת בית המשפט כי הנוטריון שם תיקן את תאריך הצוואה בדיעבד, השחיר את המספרים הסידוריים הרלוונטיים שבספר הנוטריון ולנסיבות עובדתיות נוספות שהוכחו שם בנוסף לקביעה בדבר הרושם השלילי לגבי מהימנותו מקצועיותו של הנוטריון שם, כך שהמדובר במקרה שנסיבותיו שונות משמעותית מאלו נשוא פסק הדין דנן. 16. "...על צוואה הנעשית בפני נוטריון כרשות חלות אפוא הן דרישות הצורה המפורטות בס' 22 לחוק הירושה הן דרכי הפעולה המיוחדות לנוטריון בחוק הנוטריונים ובתקנותיו. הפסיקה אשר החילה על הנוטריון דרכי פעולה מיוחדות אלו ראתה בהן דרישות צורה דינמיות, הליכים שניתן להתעלם מפגם שנפל בהם או מהיעדרם ולקיים את הצוואה מכח סעיף 25 לחוק הירושה..." (שוחט, פגמים בצוואות, התשע"ו – 2016, עמ' 105 ואילן על האסמכאות המובאות שם). בענייננו ובנוסף לפגמים שנפלו בעריכת הצוואה מכח חוק הנוטריונים ותקנותיו נפל פגם נוסף בצוואה שכן על אף שבאישור עשיית הצוואה צויין "המצווה קראה בפני את דברי הצוואה" הרי שבפועל המנוחה לא קראה את הצוואה אלא הנוטריון הוא שהקריא הצוואה למנוחה (ראו עדות הנוטריון עמ' 6 ש' 12-14 לפרוטוקול הדיון מיום 18.10.2021). אמנם, הוראות ס' 22 קובעות כי הדרך לעשיית צוואה בפני רשות היא בין היתר בהקראת אשר נרשם בצוואה (ס' 22 (ב) לחוק הירושה) וכי קריאתה על ידי המצווה היא דרך חלופית לכך (ס' 22(ד) לחוק הירושה) אולם אין חולק כי במקרה דנן אישור עשיית הצוואה כפי שנוסח אינו מבטא את האופן בו נערכה הצוואה, על פי עדות הנוטריון, ואף עניין זה הוא בגדר פגם שניתן לתקנו מכח הוראות סעיף 25 לחוק הירושה. כאן המקום לציין כי בעניין הקראת צוואה למצווה נקבע בפסיקה כי בצוואה בעדים הנערכת על ידי מצווה עיוור יש לציין על פני הצוואה כי זו הוקראה לו בשפה מובנת לו שאם לא כן יהא על המבקש את קיום הצוואה להוכיח בראיות כי המצווה ידע שזו צוואתו (ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין פ"ד מט(2) 77, 86 וכן ראו פסק דינו של כבוד השופט שוחט בעניין ת"ע 4280/00 ב.ש נ' א.ז (פורסם בנבו, 03.12.20226) שם מדייק כבוד השופט שוחט כי במקרה כזה לא מועבר כלל נטל השכנוע במובן ס' 25 לחוק הירושה אלא הנטל לעניין הבנת המצווה את הוראות הצוואה ולעניין זה בלבד. לצד זאת יש לציין כי עניין הקראת הצוואה נקבע בס' 22 כחלק ממרכיבי צוואה בפני רשות ואינו מצויין כחלק ממרכיבי צוואה בעדים (שם הוא נקבע על ידי הפסיקה כרכיב שיש לציינו במקרים מסויימים). 17. בכל הנוגע להיקף הנטל המגמה בפסיקת בתי המשפט היא להבחין בין סוגי הפגמים ולהתאים את הרף הנדרש בנטל השכנוע לאופיו ולחומרתו של הפגם. הדברים הובאו באופן נרחב בפסק הדין בעניין עמ"ש (מחוזי ת"א) 38138-09-11 א'נ'ש' נ' א'מ'ק' ואח' (פרסם בנבו, 14.04.2013) כדלקמן: "הוראת סעיף 25 לחוק הירושה ...איננה מבחינה בין פגם לפגם מבחינת טיבו, אופיו ועוצמת פגימתו בצוואה..... על קביעה זו נמתחה ביקורת קשה בספרות המשפטית ובפסיקה מאוחרת יותר נוכח הדרישה למידת שכנוע ברמה של 'לא היה לבית המשפט ספק' ...מידת שכנוע זו, שהפסיקה העמידה אותה בדרגה שווה אם לא גבוהה יותר מזו הנדרשת במשפט הפלילי, מכבידה ומקשה על מבקש הקיום, אשר עלול למצוא עצמו גם בשל פגם קל, פגם של מה בכך, מתמודד עם נטל שכנוע כבד להוכיח את אמיתותה של הצוואה מבחינה מהותית. מידת הוכחה כה גבוהה עלולה, איפוא, במקרים רבים לסכל את רצונו של המצווה ...." ובהמשך: "...ראוי שבתי המשפט יאמצו מגמה זו עת מפעילים הם את שיקול הדעת שנמסר להם בסעיף 25(א) לחוק הירושה לקיים צוואה חרף פגם או חסר צורני שנפל בה. הדרישות הצורניות אותן העמיד המחוקק אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שנועד לתת ביטוי לגמירת דעתו של המצווה. פרשנות לפיה יש להבדיל בין פגם לפגם מבחינת חומרת פגימתו הרעה תוך בחינת חומרתה בהתייחס לסוג הצוואה בה נפל אותו פגם – בכל הנוגע למידת השכנוע הנדרשת בסעיף 25 לחוק הירושה והפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בהפעלתו – הינה פרשות ראויה ומתונה יותר המתאימה עצמה לנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. פרשנות זו תשמר בצורה נאותה יותר את האיזון העדין בין כבוד המת וכבודם של החיים – אלה הטוענים לפסילת הצוואה – תוך מתן כבוד לרצונו של המת שעל קיומו אנו מצווים..." הגם שיכול שניתן לערוך הבחנה בין רף השכנוע הנדרש ביחס לכל אחד מן הפגמים הנטענים, חלקם ביחס לעבודת הנוטריון וסדריה וטענה אחרת מתייחסת לאופן אימות הצוואה ותוכנה, הרי שבפועל מצאתי כי לאחר עיון בכלל אשר הוגש ולאחר ששמעתי עדויות הצדדים והעדים אין לי ספק כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה ועל כן עניין זה הוכח ממילא ברף הנדרש על פי סעיף 25. הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה: 18. הנוטריון, תאר בעדותו כיצד הגיעה אליו המנוחה, כיצד מסרה לו את רצונה וכיצד נערכה הצוואה. אכן, כאמור לעיל אין חולק כי נפל פגם בנוסח האישור הנוטריוני לצוואה, אלא שהנוטריון התייחס בעדותו לפגמים אלו באופן ישיר, אישר את הפגמים והסביר אותם. בכל הנוגע להקראת הצוואה, עוד קודם תחילה חקירתו ביקש הנוטריון לומר לפרוטוקול כי לאחר שעיין בצוואה בערב קודם לדיון מצא כי נפלה טעות סופר בס' 4 לאישור הצוואה והעיד "המצווה לא קראה בפני, אני קראתי בפניה" (עמ' 6 ש' 12-14 לפרוטוקול הדיון מיום 18.10.2021). בהמשך אישר הנוטריון קיומם של פגמים נוספים. כך העיד הוא שהסכום ששולם עבור האישור הנוטריוני לא צויין הגם שהנוטריון אישר שצריך לרושמו (עמ' 8 ש' 26-29 לפרוטוקול הדיון מיום 18.10.2021). כמו כן אישר הנוטריון שהוא לא ניהל רישום ספר נוטריוני מתחילת עבודתו כנוטריון אלא בהמשך ולא ידע לציין את התאריך שממנו החל לנהל ספר כאמור וכן אישר כי על גבי הצוואה לא צויין מס' סידורי ולא יכול היה לענות מה המס' הרישומי של הצוואה בפנקס הצוואות (עמ' 9 ש' 1-23 לפרוטוקול הדיון מיום 18.10.2021). הנוטריון התבקש להסביר מדוע מבין כלל הפגמים בחר לתקן בראשית עדותו ומיוזמתו דווקא את עניין הקראת הצוואה והשיב "מפני שראיתי אתמול שיש פה טעות. לקחתי אתמול את הצוואה הזאת אחרי 17 שנים ליד". "לשאלת בית המשפט מדוע בחרתי לציין את הטעות הספציפית הזאת ולא את יתר החוסרים כפי שעלו מעדותי אני משיב, לזה שמתי לב, וזהו." (עמ' 9 ש'31-32 עמ' 10 ש' 1-2). הסבר הנוטריון הוא סביר והגיוני. כאמור לעיל ניתן לערוך הבחנה בין הפגמים הנובעים מדרישות החלות על נוטריון בלבד לבין פגמים במרכיבי הצוואה המפורטים בחוק הירושה, ולפיכך הגיוני וסביר כי פגם זה הוא שלכד את תשומת לבו של הנוטריון עת עיין בצוואה קודם למועד הדיון ואין בכך כדי לפגוע במהימנות או משקל עדותו שלא נסתרה. 19. חרף האמור יודגש כי הנוטריון, כמו גם התובעים, לא אישרו בשום שלב טענות המתנגדים כי המנוחה לא ידעה לקרוא עברית. הנוטריון הכחיש שהוא יודע כי המנוחה לא יודעת לקרוא והעיד כי המנוחה "קיבלה אצלי עוד כמה שירותים משפטיים לפני זה ואחרי זה. לשאלת בית המשפט מדוע סברתי אתמול שהיתה טעות והיא לא קראה את זה אני משיב: אני לא יודע שהיא יודעת לקרוא ואני גם לא יודע שהיא לא יודעת לקרוא, שאלתי האם את רוצה שתקראי את הצוואה או שאקריא לך? אמרה תקרא לי את הצוואה". (עמ' 10 ש' 3-10 וכן ראה עמ' 10 ש' 30-32 לפרוטוקול הדיון מיום 18.10.2021). כאן המקום להדגיש כי התובעים טענו כי המנוחה ידעה לקרוא עברית ולא העלו טענה ביחס לאופן אימות הצוואה בתגובתם, כך שלא נסתרה עדות הנוטריון לפיה התיקון בראשית עדותו היה ספונטני לאחר שעיין בצוואה ערב הדיון. 20. הנוטריון תיאר באופן ברור וקוהרנטי את האופן בו הגיעה אליו המנוחה וכיצד מסרה לו רצונה: "מס' ימים לפני זה היא היתה אצלי בבית ביום שבת. ישבתי איתה בגינה והיא דיברה איתי שהיא רוצה לעשות צוואה. היא היתה לבד. אם אני יכול להסביר מה פתאום היא באה אלי ביום שבת, אפשר להסביר? ... זה לא שהיא באה ואמרה שהיא רוצה לעשות צוואה, היא מסרה לי כל מה שהיא רוצה שיהיה בצוואה, זה היה אחרת, התקשרה אלי, אמרה שהיא רוצה לבוא למשרד לעשות צוואה, אמרתי אני רוצה לפני שאת באה למשרד אני רוצה לעשות איתך פגישה מקדימה שתאמרי מה את רוצה שיהיה בצוואה ואחסוך לך לבוא אלי פעמיים, את הולכת לביקור כל יום שבת אצל הבנים שלך, את עוברת ליד ביתי, תבואי, נשב בגינה ותאמרי מה את רוצה..." (עמ' 8 ש' 1-10 לפרוטוקול הדיון מיום 18.10.2021). בכל הנוגע למהלך הפגישה העיד הנוטריון כי "היא באה אלי אומרת לי יושב לי הרבה זמן על הלב ועל הראש, אני רוצה לעשות צוואה. מה את רוצה? היא אומרת אני רוצה להשאיר את כל הרכוש שלי לאילן ולדבורה. שאלתי אותה הרי אני מכיר את המשפחה אני יודע שיש עוד 2 ילדים. שאלתי למה רק הם, היא אמרה לי יפה מסודרת, הילדים שלה בוגרים, ראובן מסודר מבחינה כלכלית, יש לו עסק מצליח מאוד, אילן יש לא מסודר, יחסית מבחינה כלכלית, יש לו 3 ילדים בגיל בית ספר ודבורה גרושה עם 2 בנות אז אני רוצה לדאוג לשניהם, שאלתי אותה את רוצה לרשום בצוואה, היא שאלה האם אני חייבת, אמרתי לה שהיא לא חייבת היא אמרה אני עושה עם הרכוש שלי מה שאני רוצה...אחרי שהקראתי לה את הצוואה היא ספגה (צ"ל ספקה – הערת הח"מ) כפיה ואמרה אלוהים ישמור חס וחלילה חס וחלילה מה קורה אם אילן או דבורה מתים, שאלתי מה את רוצה שיהיה, אמרה אני רוצה שזה ילך לילדים שלהם, אמרתי זה מה שהחוק אומר." (עמ' 12 ש' 29-33 עמ' 13 ש' 1-10 לפרוטוקול הדיון מיום 18.10.2021). ראוי לציין כי המנוחה הכירה את הנוטריון וכי הנוטריון מכיר את המשפחה כולה שנים רבות ייצג את התובע וכן את הבן המנוח, הנוטריון גם נכח בלוויה וכן הגיע לשבעה (עמ' 10 ש' 33 עמ' 11 ש' 1-7 לפרוטוקול הדיון מיום 18.10.2021) עניין התומך בהצהרתו על היכרות שמעבר ליחסי עו"ד לקוח. העובדה שהמנוחה היתה שכנה של הנוטריון אושרה גם על ידי המתנגד בעדותו (עמ' 28 ש' 20-23 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022) ועל ידי המתנגדת (שם עמ' 41 ש' 10-12). הנוטריון גם העיד כי המנוחה היתה במשרדו מספר פעמים לאחר עריכת הצוואה ועל פי עדותו "היא התקשרה אלי בשניים שלושה עניינים לאחר עשיית הצוואה, בשום שיחה הצוואה לא הוזכרה דובר על הדברים שבגינם התקשרה" (עמ' 13 ש' 11-13 לפרוטוקול הדיון מיום 18.10.2021). המתנגדת לא יכולה היתה לשלול גרסת הנוטריון כי המנוחה נפגשה עמו בגינה קודם עריכת הצוואה (עמ' 62 ש' 2325 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). רק בשלב זה העידה המתנגדת לראשונה שהמנוחה אמרה לה שהתובע בא "והחתים אותי על משהו ואני לא יודעת על מה " (עמ' 63 ש' 9-10 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). מדובר בגרסה מאוחרת שהיא בבחינת עדות כבושה, על כל המשתמע מכך, ועל כל פנים היא אינה עולה בקנה אחד עם עדות הנוטריון שלא נסתרה. 21. מכלל המקובץ לעיל עולה כי עדות הנוטריון לא נסתרה ובחלקים משמעותיים ממנה קיבלה תימוכין מעדות המתנגדים או מי מהם. המדובר בעדות היחידה שמקורה אינו בבני משפחה של הצדדים ואף עולה כאמור לעיל כי הנוטריון הכיר את כלל בני המשפחה לרבות המתנגדת והבן המנוח ולו על רקע יחסי שכנות. לפיכך מצאתי כי עדות הנוטריון היא בעלת משקל משמעותי בנסיבות. מעדות הנוטריון עולה כאמור כי המנוחה מיוזמתה ובאופן עצמאי הביעה את רצונה לערוך צוואה והביעה את רצונה ביחס לתוכן הצוואה, תחילה בשיחת טלפון עם הנוטריון לאחר מכן בפגישה שנערכה בחצר ביתו של הנוטריון ופעם נוספת במשרדו עת נחתמה הצוואה לאחר שהוקראה למנוחה. די בעדות מפורטת זו על מנת לעמוד ברף הנדרש להוכיח מעל לכל ספק כי הצוואה משקפת את רצון המנוחה. 22. למעלה מן הדרוש מצאתי לציין כי המתנגדים ביקשו לתלות טענות של חוסר מהימנות בהבדלים בין עדויות הנוטריון והמתנגד ביחס למועד בו פנה התובע לראשונה לנוטריון לאחר פטירת המנוחה. הנוטריון העיד כי התובע פנה אליו לאחר אזכרת השלושים למנוחה (עמ' 11 ש' 32-33). הנוטריון ציין כי גם המתנגדת פנתה אליו "בסמוך, אני מניח אחרי השלושים" אולם לא יכול היה להגיד האם השיחה היתה לפני או אחרי השיחה עם התובע (עמ' 12 ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון מיום 18.10.2021). התובע העיד בתחילה כי השיחה עם הנוטריון התקיימה לאחר השבעה ולא זכר אם זה היה לפני או אחרי השלושים (עמ' 106 ש' 10-15 לפרוטוקול הדיון 29.12.2022). כשעומת עם כך שהנוטריון העיד כי השיחה התקיימה אחרי השלושים השיב "אני גם עכשיו אמרתי שזה היה כנראה אחרי השלושים" (עמ' 108 ש' 8-9 לפוטוקול הדיון מיום 29.12.2022). בהמשך העיד "כנראה שזה היה בסביבות השלושים " (עמ' 109 ש' 17-19 לפרוטוקול הדיון מיום 29.12.2022). בתצהירו העיד התובע כי המתנגדת שוחחה עמו בעניין העליה לקבר בתום ימי השלושים וכי הוא כבר ידע על הצוואה בעקבות שיחה שקיים מספר ימים קודם לכן עם הנוטריון (ס' 12 לתצהיר התובע מיום 25.08.2021). המדובר בעובדה שולית לעניין מושא התובענה שבתיק זה. עדויות התובע והנוטריון גם אם אינן זהות ביחס למועד הפניה מתייחסות כולן לנקודת הזמן של אזכרת השלושים ביחס לאותה שיחה ואיני מוצאת כי הפערים הנטענים בעדויות יש בהן כדי לפגוע במהימנות עדותו של הנוטריון. המנוחה הבינה תוכן הצוואה שהוקראה לה בעברית: 23. המתנגדים כאמור לעיל טענו כי המנוחה לא ידעה לקרוא ולכתוב בעברית ודיברה עברית פשוטה בלבד. לאחר עדותו של הנוטריון כי המנוחה לא הקריאה לו את הצוואה אלא הוא שהקריא את הצוואה הרי ששאלת ידיעת המנוחה לקרוא ולכתוב בעברית אינה משליכה על הקביעה אודות הבנת המנוחה את הצוואה ויש לבחון יכולתה של המנוחה להבין תוכן הצוואה שהוקרא לה על ידי הנוטריון בשפה העברית. 24. הנוטריון העיד כי שוחח עם המנוחה בעברית ומידי פעם מילים בודדות באידיש (עמ' 10 ש' 11-12 לפרוטוקול הדיון מיום 18.10.2021). המתנגד העיד כי שוחח עם המנוחה בעברית וכי רק בשנים האחרונות לחייה היא לא הבינה ולא דיברה איתו עברית בכלל (עמ' 29 ש' 26-28 עמ' 29 ש' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). המתנגדת העידה כי המנוחה לא ידעה לקרוא עברית אולם ידעה לקרוא אידיש "ואם זה דומה אז היא יכלה לפרש את זה לעצמה" והבהירה כי האותיות ביידיש ובעברית הן אותן אותיות "לא היא לא ידעה עברית היא ידעה היא יכלה לחבר את זה נניח כמו שלפעמים להבין, לפעמים לא אבל יידיש היא ידעה, אבל פולנית היא ידעה טוב מאוד. מה שהיא הייתה כותבת הייתה כותבת בפולנית ושואלת וקוראת לועזית ..." (עמ' 49 ש' 8-25 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). עוד העידה המתנגדת כי המנוחה חתמה על מסמכים רק לאחר שהסבירו לה על מה מדובר (עמ' 50 ש' 9-30 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). המתנגדת העידה גם שעם הנכדים דיברה המנוחה בעברית "לא כזאת ברורה אז 'סבתא מה אמרת? מה מה בדיוק?' אז אם מישהו היה מאיתנו אז הסביר לה גם. ..." (עמ' 52 ש' 14-17 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.202). העדה גב' ק' אחייניתה של המנוחה העידה כי המנוחה לא דיברה טוב עברית אולם דיברה עברית יומיומית בסיסית ולא קראה בעברית (עמ' 74 ש' 11-22 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). כן העידה הגב' ק' כי היא עצמה דיברה עם המנוחה בעיקר ביידיש ולפעמים היתה מדברת איתה בעברית והמנוחה השיבה לה ביידיש (עמ' 75 ש' 12-16 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). בעלה של המתנגדת העיד כי המנוחה לא קראה עברית וכי הוא היה קורא עבורה מסמכים ומסביר לה אותם בעברית והוא התרשם שהיא מבינה את ההסבר ובכל אופן הוא לא תרגם עבורה את המסמכים (עמ' 79 ש' 30-32 עמ' 80 ש' 5-14 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022) ואף הוא אישר כי המנוחה חתמה בעברית באותיות שמשמשות גם לשפה היידיש (עמ' 81 ש' 15-17 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). המטפלת של המנוחה העידה כי היא שמעה רדיו וטלויזיה בעברית (עמ' 94 ש' 12-15 לפרוטוקול הדיון מיום 29.12.2022). 25. מכלל האמור לעיל עולה כי המנוחה הבינה עברית באופן המספק לצורך הבנתה את תוכן הצוואה. המדובר בצוואה קצרה שאינה מנוסחת באופן מורכב ואם המנוחה יכולה היתה להבין מסמכים שהקריא לה בעלה של המתנגדת ללא תרגום איני רואה סיבה שהמנוחה לא תבין תוכן הצוואה שהוקרא לה בעברית על ידי הנוטריון. כאמור לעיל מעת שנקבע כי בפועל הצוואה הוקראה למנוחה ולא היא שהקריאה את תוכנה לא מצאתי להידרש לשאלת מידת יכולתה של המנוחה לקרוא ולכתוב בעברית הגם שכאמור לעיל מעדות המתנגדת ובעלה עולה כי המנוחה היתה מסוגלת לקרוא עברית ברמה מסויימת לנוכח העובדה שידעה לקרוא באידיש, שהיא שפה בה נעשה שימוש באותיות בעברית לצד ידיעתה את השפה העברית. מעורבות בעריכת הצוואה: 26. ס' 35 לחוק הירושה מורה כי "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה, או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה את בן זוגו של אחד מאלה – בטלה". עילת הפסלות השלישית "לקח באופן אחר חלק בעריכתה", נוקטת בביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על פי הנסיבות המיוחדות של המקרה הספציפי ויישומו נעשה על פי ההיגיון והשכל הישר. לפיכך נוכחות הנהנה בעת עריכת הצוואה שאינה עולה כדי היותו עד או כדי עריכת הצוואה על פי שתי החלופות הראשונות שבסעיף יכולה להיחשב כלקיחת חלק באופן אחר בעריכת הצוואה (ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו פ"ד נד(1) 19, 29). כאמור לעיל לא כל פעולה הקשורה בעריכת הצוואה עולה כדי מעורבות בעריכתה במובן ס' 35 לחוק הירושה "פעולה מצומצמת כלשהי של הנהנה, אינה הופכת אותו בהכרח למי שלקח חלק בעריכתה של הצוואה. יש שהצטברותן של מספר פעולות שונות היא שתבסס את המסקנה כי הנהנה לקח חלק בעריכת הצוואה. בהתאם להלכה הפסוקה, יש לבחון במבט רחב את מכלול האירועים, הנסיבות והזיקות" [עמש (ב"ש) 756-06-20 א.ד נ' ד.ח (פורסם בנבו, 21.01.2021] בפסק הדין האמור נקבע כי הצטברות של מספר פעולות צריכה להצטבר לכדי "מאסה קריטית" על מנת שהדבר יעלה כדי מעורבות בעריכת הצוואה . בפסק הדין בעניין ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו לעיל נקבע כאמור כי נוכחות הנהנה כשלעצמה אינה פוגעת בכשרות הצוואה ויש לבחון את יתר נסיבות המקרה. כך צויין כי נהנה שמשוחח עם המצווה על דא ועל הא אינו כנהנה הנותן הוראות והנחיות בדבר תוכן הצוואה. עוד נקבע שם כי גם במקום בו הנהנה הזמין את עורך הדין שילם את שכר טרחתו וכן העובדה שהנהנה מסר את תוכן הצוואה לעורך הדין אין בה משום נטילת חלק פסול בעריכתה. גם ביצוע שליחות מטעם המצווה אשר ביקש כי עורך הדין יסור אליו לשם עשיית הצוואה אינה חלק מעריכת הצוואה. עוד נקבע כי גם במקום בו עורך הדין שערך את הצוואה טיפל בעבר בענייני הנהנית והיא אף סייעה לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך עריכת הצוואה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכתה. בפסק הדין הנ"ל נקבע כי "פעולת השלוח אינה נחשבת בהכרח לנטילת חלק בעריכת הצוואה אלא אם השלוח מגלה פעילות רבה מידי... כאשר פעילותו אינה מצטמצמת לפעולה מכאנית של העברת רצון המנוח כאשר "הוא המוציא והמביא הוא המלבן והמסביר והוא מקיים מעורבות מתמדת ורצופה מרגע ההתקשרות עם עורך הדין ועד לחתימת המנוח הרי זו פעילות יתרה החורגת מגבולות המותר ...'המבחן הינו בסופו של דבר מבחן השכל הישר'" (שם עמ' 30). במקרה אחר נפסק כי אין בעובדה שהנהנה הביא את המנוח למשרדו של עוה"ד עורך הצוואה אשר טיפל בעבר בענייניו משום נטילת חלק בעריכת הצוואה (ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של עולי מרכז אירופה (פ"ד נ(3) 338). בהקשר לכך ראוי לציין כי אם המצווה נזקק לסיוע של אחרים על מנת לערוך את הצוואה לרבות לצורך הסעתו למשרד עורך הדין סביר להניח כי מי שיסייע לו יהיו אלו הקרובים אליו לרבות אלו שלהם הוא מבקש לצוות את עיזבונו או חלקו מתוך אותה קרבה (ע"א 142/80 מירסקי נ' מירסקי פ"ד לה(2) 155). 27. בענייננו המעורבות הנטענת היחידה של המתנגד היא בכך שהסיע את המנוחה למשרדו של הנוטריון. הנוטריון העיד כי בכל השיחות והמפגשים שלו עם המנוחה היתה המנוחה לבדה ולא צויין כי לוותה על ידי אדם נוסף. כאמור לעיל הסעת המצווה למשרד עורך הצוואה אינה עולה כדי מעורבות בעריכתה. התובע העיד כי המנוחה נסעה איתו לבנק כדי להוסיף אותו לחשבונות שלה וכי היא אמרה לו שהיא נכנסת רגע לנוטריון שמשרדו מצוי בסמוך (עמ' 122 ש' 12-16 לפרוטוקול הדיון מיום 29.12.2022). מעדויות אלו עולה כי ספק באם התובע ידע כלל על מטרת הפגישה של המנוחה עם הנוטריון אולם גם אם ידע הוא לא נכח בפגישה עצמה ואף ההסעה של המנוחה לפגישה היתה לצד סידורים נוספים ולא נעשתה כנסיעה ספציפית שיוחדה למפגש עם הנוטריון בלבד. 28. לאמור לעיל יש להוסיף כי הוכח שכלל פרטי הצוואה נמסרו לנוטריון על ידי המנוחה ועל ידה בלבד. הנוטריון העיד כי המנוחה היא שמסרה לו את מספר הזהות שלה ושל התובעים והסביר שמספרי תעודת הזהות של המתנגדים לא צויינו מפני שהוא עצמו לא ביקש אותם מן המנוחה (עמ' 10 ש' 20-29 לפרוטוקול הדיון מיום 18.10.2021). 29. בכל הנוגע להיכרות הנוטריון עם התובע, הנוטריון העיד כי ייצג את התובע בעבר, כי התובע היה במשרדו 5-6 פעמים והוא ייצג אותו בשני מקרים כשקנה מגרש לביתו לפני 20 שנה והפעם האחרת לאחר עריכת הצוואה (עמ' 12 ש' 17-24 לפרוטוקול הדיון מיום 18.10.2021). בהקשר לכך יש לציין כי התובע לא הכחיש היכרותו עם הנוטריון גם על רקע מקצועי והעיד כי התייעץ איתו טלפונית ועד כמה שהוא זוכר הנוטריון לא ייצג אותו (עמ' 132 ש' 16-20), בניגוד לטענות ב"כ המתנגדים בסיכומיו לא מצאתי כי פער לכאורי זה בין עדות התובע לעדות הנוטריון פוגמת במשקל עדותו המפורטת של הנוטריון. בכל הנוגע למשקל עדותו של התובע הרי שממילא פסק הדין אינו נסמך על עדות התובע בלבד ונשען בעיקר על עדויות המתנגדים ועדות הנוטריון. כאמור לעיל העובדה שהנוטריון טיפל בעבר בעניינים משפטיים של הנהנים או מי מהם כשלעצמה אינה מעידה על קיומה של מעורבות בעריכתה. בענייננו עלה כי הגם שהנוטריון אכן טיפל בענייניו של התובע הוא טיפל גם בענייניה של המנוחה ושל הבן המנוח ולכל הפחות היתה לו היכרות עם כלל בני המשפחה על רקע היותם שכנים בילדותו ובמועד עריכת הצוואה. המתנגד אישר בעדותו כי המנוחה הכירה קודם לכן את הנוטריון (עמ' 28 ש' 7-8 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). הנוטריון העיד כי היה חבר ילדות של הבן המנוח מהלך 4-5 שנים שהמשפחות התגוררו בשכנות ולאחר שחזרו ונפגשו הנוטריון כבר היה עו"ד והוא שימש כעורך דינו של הבן המנוח משך עשרות שנים. הנוטריון גם תאר כי הוא הבן המנוח והתובע גרים מרחק של כ – 100 מטר האחד מהשני והמנוחה התגוררה מרחק של 10 דקות הליכה. הנוטריון תאר כי המנוחה נהגה לבקר את בניה בכל יום שבת, תוך כדי חלפה בסמוך לגינה של הנוטריון ודי הרבה פעמים הנוטריון פגש באופן זה את המנוחה ושוחח עמה (עמ' 13 ש' 26-33 לפרוטוקול הדיון מיום 18.10.2021). המתנגד העיד כי הנוטריון היה שכן של המנוחה (עמ' 28 ש' 20-23 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022) ואף המתנגדת אישרה זאת בעדותה (עמ' 41 ש' 10-12 לפרוטוקול הדיון מיום פ09.06.2022). כאן המקום לציין כי המתנגד העיד כי הנוטריון ייצג את אביו, הבן המנוח, פעם אחת בלבד וכי ממועד בו הוא חבר לעסקו של אביו (הבן המנוח) הנוטריון לא ייצג את הבן המנוח ולא נתן לו שירותים משפטיים (עמ' 37 ש' 6-7 לפרוטוקול הדיון מיום 18.06.2022). די בייצוג הבן המנוח ולו פעם אחת ובקיום יחסי שכנות והיכרות חברית של הנוטריון עם כלל בני המשפחה על מנת לשלול קיומו של אינטרס עודף של הנוטריון כלפי הנהנים או מי מהם על פני יתר היורשים ובוודאי לא על פני האינטרס של המנוחה שניכר כי הכירה את הנוטריון וסמכה עליו. 30. מכל המקובץ לעיל עולה כי לא היתה מעורבות של התובעים או מי מהם בעריכת הצוואה ולפיכך טענות המתנגדים בעניין זה נדחות. השפעה בלתי הוגנת: 31. ס' 30(א) לחוק הירושה קובע בזו הלשון: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום השפעה בלתי הוגנת תחבולה או תרמית – בטלה". הנטל להוכיח כי הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטלת על הטוען להשפעה כזו אלא אם כן "הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית, שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לאמר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של האחר, היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר" (ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר פ"ד לא(1) 372). נקבע כי בעניין זה אין די בחשד גרידא להקמת החזקה. יש צורך בראיות משמעותיות להקמת תשתית עובדתית בדבר קיומה של החזקה. עם זה, באשר לתוכנן של הראיות, די בראיות נסיבתיות מהן עולה מסקנה מבוססת וממשית לקיומה של חזקה להשפעה בלתי הוגנת. 32. בפסק הדין בעניין דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נב(2) 813) הובאה רשימה, לא סגורה, של מבחנים לסיוע בהכרעה בשאלה האם מתקיימת החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת וכדלקמן: א. מבחן התלות והעצמאות – האם במועד הרלוונטי היה המצווה עצמאי בפן הפיזי ובפן השכלי ועד כמה כך. ב. מבחן התלות והסיוע – במקום בו המצווה נזקק לעזרת הזולת יש לבחון את טיב הסיוע שניתן לו, את היקפו ואת מידת התלות של המצווה באותו סיוע, ובמי שהעניק לו אותו. ג. מבחן הקשרים עם אחרים – מבחן זה הוא מבחן משנה למבחן התלות והסיוע. במצב בו המצווה היה מבודד ומנותק מאחרים יש בכך כדי להגביר את התלות של המצווה בנהנה. הסיבה לניתוק אינה רלוונטית ואם היה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים יש בכך כדי לחזק את ההנחה שהמצווה היה תלוי בנהנה. ד. מבחן נסיבות עריכת הצוואה ומעורבות בהכנתה – גם אם מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה אינה מגעת עד כדי עילה לפסילתה מכח ס' 35 לחוק הירושה הרי שיכול שהיא תהווה אינדיקציה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. מבחנים אלו כאמור אינם מהווים רשימה סגורה; אין הכרח שהם יתקיימו כולם וניתן לעשות שימוש במבחנים נוספים על פי נסיבות העניין הספציפי הנדון. בכל הנוגע ליישום המבחנים נקבע כי יש לעשות כן בזהירות רבה "תוך הבנה שבתלות כשלעצמה אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. מהיותו של המצווה בלתי-עצמאי (מבחן העצמאות) ניתן להסיק תלותו באחר, אך בהיותו תלוי באחר, אין להסיק כי את צוואתו לטובת האחר עשה מתוך השפעה בלתי הוגנת. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה. הוא הדין בכל המבחנים האחרים. תלותו של המצווה בסיועו של האחר אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך הוא גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים, ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה" (ע"מ (ת"א) 1100/05 פלוני נ' אלמונית (פורסם בנבו, 06.04.2009). במקום בו תקום החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת עובר נטל הבאת הראיות למבקש קיום הצוואה. בפרשת מרום הוצעו מבחני עזר נוספים כדלקמן: מבחן הקרבה הרגשית – מהו היחס של המצווה כלפי הנהנה. קיומו של רגש חיובי מחליש את האפשרות לתלות ולהשפעה בלתי הוגנת. מבחן הנישול – הרקע לנישול או המניע לו יכול להיות בעל משמעות והעדר קיומו יכול לתמוך באפשרות שהצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת. מבחן השימוש לרעה בתלות – האם הנהנה ניצל את חולשתו של המצווה במטרה להשפיע עליו. מבחן ההשפעה המותרת – הבחנה בין השפעה לגיטימית וטבעית של הנהנה על רצונו של המצווה או על התנהגות של הנהנה שגרמה להכרת טובה של המצווה כלפיו לבין השפעה בלתי הוגנת שיש בה מימד של פגיעה ברצון החופשי של המצווה אשר תביא לביטול הצוואה; מבחן הגיונה של הצוואה – האם הצוואה סבירה על פי הבנת בית המשפט את הגיונו של המצווה. ראו גם שוחט פינברג פלומין דיני ירושה ועיזבון (2014) עמ' 124-125). בהקשר לסיטואציה מעין זו נקבע כי "העובדה שפלוני הוא היורש היחיד על פי הצוואה אין בה בלבד כדי ליצור הנחה עובדתית שהוא השפיע השפעה בלתי הוגנת על המנוח במטרה שינחיל לו את כל נכסיו. נהפוך הוא, במקרים רבים יש בחומר הראיות תימוכין לסברה שהצוואה משקפת רגשות חיבה וקרבה ששררה ביניהם, וזו הסיבה לכך שהוריש לאותו אדם, ולו בלבד, את כל רכושו עלי אדמות...קרבה או עזרה כאלה אינן פסולות, ואף שיש בהן כדי להשפיע על תוכנה של הצוואה, אין בהן משום "השפעה בלתי הוגנת" שהרי לא כל השפעה אפשרית היא פסולה, לא ראויה ובלתי הוגנת" (ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני פ"ד מז(4) 785, 794). 33. מבחן התלות והעצמאות – כאמור וכמפורט לעיל המנוחה היתה עצמאית כמעט לחלוטין מבחינה פיזית במועד עריכת הצוואה ונעזרה בכלל ילדיה בעיקר לצורך הסעתה ברכב לצרכי סידורים, טיפול בחשבונות ובטפסים וכיו"ב. מבחינה מחשבתית המנוחה היתה עצמאית לחלוטין במועד עריכת הצוואה. יצויין כי חרף טענתה של המתנגדת כי המנוחה עשתה כל מה שהתובע הורה לה לעשות העידה המתנגדת שהתובע אמר למנוחה לעבור לגור עמו ולמכור את ביתה אולם המנוחה סירבה לכך וגם שיתפה בכך את המתנגדת (עמ' 66 ש' 8-15 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). עדות זו מלמדת כי המנוחה היתה עצמאית בהחלטותיה באופן מוחלט וכי במקום בו לא רצתה לעשות דבר היא לא עשתה אותו גם אם התובע או התובעת או מי אחר מילדיה אמר לה לעשות זאת. העובדה שהמנוחה בחרה לשתף דווקא את המתנגדת בעניין שומטת את הטענה לפיה המנוחה נשלטה או הושפעה על ידי התובע שכן סביר כי לו היה הדבר כך היתה המנוחה מסתירה את פעולות התובע מיתר ילדיה. עוד ובהקשר לעמידתה של המנוחה על רצונה, המתנגד העיד על שיחה בין המנוחה לבנה המנוח שהתקיימה בנוכחותו לאחר עריכת הצוואה באופן הבא: "הייתה שיחה נעימה עד לנקודה שבה אבא שלי בעצם ביקש ממנה דבר אחד פשוט, לא כמו שהם כותבים ולא כמו שהם אומרים, אני נכחתי ואני שמעתי, משפט ממש קצר משפט ממש לגיטימי שהוא רוצה רק לדעת לא מה יש לה למי היא נותנת את מה שיש לה לאיך שהיא תמות. זה הדבר הכי, הכי בסיסי. לא כפה עליה ללכת ולא כפה עליה לעשות ירושה, לא שום דבר. לסבתא שלי צריך לבוא לאחת כזאתי של פעם ממש, אישה קצת קשה, כן? ואין לה כל כך הרבה רגשות אז היא אמרה לו ש... ש... וזה היה כבר אחרי הצוואה עכשיו מסתבר. היא אמרה לו שהיא לא, לא עושה ולא אומרת כלום, אז הוא אמר לה 'אימא אחרי שאת תלכי לעולמך יהיה קרבות סכינים' אני לא אשכח את המשפט הזה, אז היא אמרה ככה ועם היד 'שתעשו סכינים ותילחמו', זה מה שהיה בשיחה הזאתי אחד לאחד וזהו. זה היה בשיחה הזאתי מאותו רגע זה היה מאד, מאד פגע באבא שלי, מאד מאד פגע בו, והנתק התחיל בעצם, אז נוצר הנתק..." (עמ' 31 ש' 22-32 עמ' 32 ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). המתנגד העיד כי לאחר מכן המנוחה לא דיברה עם אביו הבן המנוח ולא איתו עצמו (שם עמ' 34 ש' 22-23) הגם שבהמשך העיד כי הקשר בינו לבין המנוחה נותק רק עם מותה וכי הוא האחרון שראה אותה קודם פטירתה לאחר שלטענתו אף אחד מילדיה לא טרח לבקר אותה (עמ' 38 ש' 30-32 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). תיאור השיחה על ידי המתנגד תומך באופן בו מצטיירת דמותה של המנוחה כאמור לעיל כאשה דעתנית מאוד ועצמאית מאוד בוודאי מן הבחינה המחשבתית במועד עריכת הצוואה ולאחריה. 34. כאמור היקף הסיוע שקיבלה המנוחה היה מצומצם בעיקר להסעתה או לצורך טיפול בעניינים ומסמכים בירוקרטיים. יתרה מכך מעדות המתנגדת עולה כי העזרה והסיוע שניתן למנוחה ניתן על ידי כלל ילדיה, כך שאם היה סיוע כלשהו או תלות כלשהי הרי שהיא היתה בכלל ילדי המנוחה ולא בתובעים או מי מהם דווקא. כך המתנגדת העידה שכלל ילדיה של המנוחה סייעו לה בשלבים שונים של חייה. המתנגדת העידה שלכל ילדיה של המנוחה היתה השפעה על המנוחה (עמ' 59 ש' 25-26 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). המתנגדת העידה שהיא עצמה סייעה למנוחה בעניינים רפואיים הבן המנוח מימן עבור המנוחה מוניות עד לתקופה מסויימת וכי הגם שלטענתה המנוחה היתה תלויה בתובע היא לא היתה תלויה בו כלכלית אלא לטענתה הדבר נבע מכך שהתובע קרוי על שם אביה של המנוחה והמתנגדת קרויה בשם אמה של המנוחה (עמ' 43 ש' 21-22, 32 עמ' 44 ש' 1-11 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). המתנגדת העידה שהתובע נהג ללכת עם המנוחה לבנק וכי גם היא עצמה ליוותה אותה לבנק פעם לסגור כספים על פי עצתה (עמ' 45 ש' 17-19 עמ' 47 ש' 25-32 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). מעדויות אלו עולה קשר רגשי הן לתובע והן למתנגדת וסיוע של התובע ושל המתנגדת כמו גם של הבן המנוח ללא שהונח בסיס עובדתי לקיומה של תלות בתובע דווקא. בנוסף העידה המתנגדת כי המנוחה הלכה עם התובע לסופר ו"הייתה קונה לחוד והוא לחוד, הוא היה בא לקחת אותה" (עמ' 52 שק 21-24 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022), עניין המעיד על עצמאות המנוחה שמלבד הסעתה לצורך הקניות ביצעה את הקניות עצמן לבדה. כמו כן העידה המתנגדת שהמנוחה נהגה למשוך את הרנטה שקיבלה והחזיקה את הכסף בבית (עמ' 48 ש' 4-5 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022) עדות הסותרת שליטה של התובע או מי אחר במקורות הכלכליים של המנוחה. כמו כן העידה המתנגדת שהמנוחה נהגה לספר לה על דברים שעשתה עם התובעת (שם ש' 11-18) שהמנוחה סיפרה לה שהתובע מיופה כח בחשבונה של המנוחה (עמ' 56 ש' 12-14 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022) שהתובע לקח אליו את התכשיטים של המנוחה אשר אמרה למתנגדת לפנות לתובע שייתן לה מהתכשיטים (עמ' 57 ש' 23-29 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). שלל העדויות האמורות מלמדות כי המנוחה היתה מודעת לכלל אשר התרחש לא חששה לספר על הקשרים והפעולות של התובע וסותרות את עדות המתנגדת לפיה המנוחה חששה מהתובע ש"לא הייתה מוציאה מילה לא הוציאה, בדרך שבדרך כלל היא הייתה מספרת לי כל הדברים...פחדה בגלל שהוא לא יבוא לעזור לה. ואחרי שהוא, שהוא הולך לבנק, לחשבון והוא ייקח לה כסף". (שם עמ' 58 ש' 25-32). המתנגדת עצמה הוסיפה והעידה שהרגיעה לטענתה את המנוחה ואמרה לה שהתובע נאמן ועוזר לה (שם עמ' 58 ש' 1-2). גם המתנגד העיד כי עד לניתוק בין המנוחה לבן המנוח אביו (הבן המנוח) תמך במנוחה ועזר לה (עמ' 32 ש' 30-32 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). ניכר כי רק תוצאת הצוואה שלא נשאה חן בעיני המתנגדים הובילה להעלאת טענותיהם שהן בגדר מסקנות בדיעבד ללא בסיס עובדתי איתן לטענות. המתנגדת עצמה העידה שטענותיה בדבר השפעה או איומים של התובע כלפי המנוחה הם בגדר השערה שלה ואף ציינה "...היא לא רצתה לגלות פחדה כנראה היא רצתה אולי לשנות יכול להיות אני סתם מדמיינת לי עכשיו" (עמ' 64 ש' 2-6 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022) ובהמשך כשהתבקשה לדייק האם הפחד של המנוחה שהתובע לא יהיה איתה בקשר היה בגדר איום השיבה "לא יודעת" (עמ' 64 ש' 26-30 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). המתנגדת למעשה לא העמידה גרסה ברורה ביחס להשפעה של התובע על המנוחה לשם עריכת הצוואה והעידה כי היא לא יודעת כיצד נערכה הצוואה עם התובע "...עובדה אם היא שתקה כל הזמן סימן שזה היה כבר מתוכנן ..." (עמ' 67 ש' 3-9 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). במאמר מוסגר ראוי לציין כי הצוואה נערכה כאמור בשנת 2005 כ – 15 שנה קודם פטירת המנוחה, ולפני שהבן המנוח הלך לעולמו ובשלב שבו ניכר כי המנוחה היתה עצמאית באופן יחסי בתפקודה היומיומי (הלכה ברגל לבקר את בניה, הגיעה לביתו של הנוטריון בשבת לבדה ברגל וכיו"ב). המתנגדים בתצהיריהם וכן בעדותם מעלים טענות כלליות מבלי לציין תאריכים ומועדים, כך שבכל מקרה טענותיהם אינן מתייחסות למועד עריכת הצוואה דווקא שהוא המועד הרלוונטי להוכחת טענות ההתנגדות. לכך יש להוסיף שמבין ילדיו של הבן המנוח העיד רק המתנגד, הגם שההתנגדות המתוקנת הוגשה לכאורה גם בשמם של שני ילדים נוספים של המנוח. המדובר על פני הדברים בחוסר ראייתי בולט שיש לזקוף לחובת המתנגדים. הנה כי כן, מכלל האמור לעיל עולה כי במועד עריכת הצוואה לא היתה תלות של המנוחה דווקא בתובע או בתובעת וניכר קשר משמעותי של המנוחה עם כלל ילדיה (למצער עד לניתוק הקשר עם הבן המנוח שאירע לאחר עריכת הצוואה), שסייעו לה כל אחד בתחום הרלוונטי ליכולותיו, קרבתו הפיזית קשריו וידיעותיו. 35. מכלל העדויות המפורטות לעיל גם עולה כי במועד עריכת הצוואה המנוחה היתה בקשר עם כלל ילדיה וכן עם אחרים לרבות אחייניתה הגב' ק' שהעידה אף היא מטעם המתנגדים, ולרבות עם שכנות בבניין בו התגוררה (עמ' 32 ש' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). לא נטען וכאמור לעיל גם לא עולה כי המנוחה היתה מבודדת באופן כלשהו או כי מי מהתובעים מנע ממנה להיות בקשר עם אחרים או מנע מאחרים להיות עימה בקשר בוודאי לא במועד עריכת הצוואה. 36. לכלל האמור לעיל יש להוסיף כי הנוטריון גם הניח בעדותו את הנימוק לכך שהמנוחה בחרה לנשל את המתנגדת והבן המנוח ולהוריש את כל עיזבונה לתובעים בכך שהמנוחה סברה כי מצבם של התובעים מצדיק את הסיוע בעוד הבן המנוח והמתנגדת "מסודרים". בניגוד לטענת המתנגדים לפיה התובע השפיע על המנוחה בשל הסכסוך שלו עם הבן המנוח, העיד הנוטריון כי הגם שהמנוחה ידעה על הסכסוך לא היה לכך קשר עם הוראות הצוואה אשר קשורה על פי עדות הנוטריון אך ורק למצבם הכלכלי של ילדי המנוחה. הנוטריון העיד כי ידוע לו על הנתק בין הבן המנוח למנוחה וכן ידע פרטים על מערכת היחסים שבין המתנגדת למנוחה אולם טען כי הוא מנוע מלציינו שכן המדובר בפרטים החוסים תחת חסיון עו"ד לקוח. (עמ' 14 ש' 4-26 לפרוטוקול הדיון מיום 18.10.2021). בהקשר לכך ראוי לציין כי הטענה בדבר המניע להשפעה בלתי הוגנת הנעוץ בסכסוך שבין התובע לבין הבן המנוח אינו מסביר מדוע נושלה המתנגדת. בנוסף הטענה להשפעה בלתי הוגנת הועלתה כאמור כלפי התובע דווקא ואין הסבר מדוע בעקבות אותה השפעה בלתי הוגנת לא נושלה גם התובעת. הותרת עיזבונה של המנוחה לתובעים דווקא תומכת בעדות הנוטריון כי המניע של המנוחה היה בצורך לסייע לתובעים למול המתנגדת והבן המנוח שלדעת המנוחה לא נצרכו לסיוע דומה. עדות הנוטריון נתמכה גם בעדות המתנגד שאישר שהמנוחה ראתה את התובעים כ"מסכנים" ולדבריו "היא בכלל ראתה את הסכסוך עם אבא שלי בתור משהו שהוא גוואלד בשביל דוד שלי, כאילו סוף העולם הגיע, גם שלו וגם של (התובעת). היום כשאתה חושב על זה, מסתכל על זה אחורה ...סתם (התובע) מסכן, (התובע) עזב את מקום עבודה, אבא שלי תמיד היה אחד זה שיש לו עסק גדול, ברוך ה' הוא תמיד הסתדר, יש לו 3 ילדים ברוך השם, אני מתגאה להגיד את זה, שלושה ילדים מוצלחים כולם, (המתנגדת) על אותו מנדט גם כן....הבעל שלה עובד ב...., מהנדס, הילדים שלו מאוד מוצלחים יש את שני המסכנים שצריך לדאוג להם. (התובעת) שהבעל שלה עזב אותה וברח אותה ועזב אותה את הכל רק ברח ברח ממנה בגיל 18 ויום היום הסימבולי ביותר בחיים שהבת שלו השניה היתה בגיל 18 ויום ברח כמו טיל, השאיר בית ב....אין לו מה לאכול צריך לדאוג להם...תמיד זה המסכן תמיד הם המסכנים" (עמ' 33 ש' 5-21 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). למרות שהמתנגדת הכחישה שהמנוחה התייחסה לתובעים כאל מסכנים הרי שציינה בעדותה בהקשר לכך כי "עשו לה שטיפת מוח..." (עמ' 65 ש' 7-29 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022). אלא שלמרות עדותה זו העידה המתנגדת שהיא עצמה רצתה לתת לתובע את חלקה בירושה וכן העידה שגם בעלה דאג לתובע (עמ' 66 ש' 1-4 לפרוטוקול הדיון מיום 09.06.2022), עניין המלמד על פני הדברים על צורך בסיוע לתובע ואשר תומך אף הוא בכך שהמנוחה ראתה אף היא את הצורך לסייע לתובע. 37. מכל המקובץ לעיל הוכח כי לא קמה חזקה על אודות השפעה בלתי הוגנת ומכל מקום הוכח כי הצוואה לא נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת של התובעים או מי מהם. 38. משנדחו כלל טענות המתנגדים ולאחר ששוכנעתי ללא ספק כי הצוואה משקפת באופן מלא ברור את רצונה של המנוחה מצאתי להודות על דחיית ההתנגדות. סוף דבר: 39. ההתנגדות נדחית. הבקשה למתן צו לקיום הצוואה מתקבלת. צו קיום צוואה יינתן במסמך נפרד. המתנגדים יישאו בהוצאות התובעים ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪. בכך מסתיים בירור שתי התובענות שבכותרת פסק דין זה והמזכירות תסגור את שני התיקים. פסק הדין מותר בפרסום במאגרים משפטיים ללא פרטים מזהים מסוג כלשהו. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision61180-07-20	["כרמית חדד"]	[{"judgment_id": "1fe53f88-8424-5483-be96-6df910e8669e", "file_name": "61180-07-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 75583, "extension": "docx", "display_name": "61180-07-20- קובץ מקורי"}]
05633ecd-d72a-59e0-b104-69fd734cdb5e	בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת, השופט בן שלו: החלטה שניתנה בדבר חשיבותו של קיום דיון מקדמי והגשת דיווחו על תוצאותיו לבית המשפט טרם קיום דיון (תלה"מ 33149-05-24)	33149-05-24	2024-11-18	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	נוכחים: התובעת בעצמה ובא כוחה עו"ד עוז עזריה ועו"ד שמשון דוידי (בהעדר) הנתבע בעצמו ובאת כוחו עו"ד מורן גוהר <#1#> פרוטוקול ... ... ... <#2#> החלטה התנהלות הצדדים בתיק זה שבו על פני הדברים דומה שניתן היה להגיע להבנות פשוטות, יעילות ומהירות, מעלה סימני שאלה של ממש. הדברים יפים מקום בו לכאורה הסוגיות העיקריות שעל הפרק אינן במחלוקת, קרי פירוק השיתוף בזכויות בדירת המגורים, איזון המשאבים בזכויות הכספיות והסוציאליות ודומה שהמחלוקות הנחזות, הן לכל היותר אינצידנטליות. ביטוי מובהק לכך נעוצה במחלוקת בת ימים ספורים על מועד הקרע, שמקורה בכלל בחשד נטען של האב שיכול ובסמוך לפירוד בין הצדדים, עד כדי חודשיים שלושה קודם לכן, הבריחה האם שלא כדין נכסים ממסת הנכסים המשותפת. גם אם חשד זה יתברר בהמשך כחשד מבוסס וגם אם לאו, הרי שבין החשד ובין המחלוקת בדבר מועד הקרע אין ולא היה צריך להיות דבר. שכן מה לי לכאורה מחלוקת בת ימים ספורים בחודש פברואר 2024, אם על פי החשד גם בחודש דצמבר 2023 אולי הבריח איזה מן הצדדים נכסים. ומה לי המחלוקת בת אותה ימים ספורים אם לכאורה, גם אם מועד הקרע היה מועמד על יום ספציפי כזה או אחר, חזקה היא שככל שמועד העברות נכסים סמוך למועד זה, קל יותר לטעון ולהוכיח עובדתית זיקה של נכסים שכאלה למסת הנכסים ברי האיזון. אם לא די בכך, הרי שלא ראיתי מה מנע מהאב לפעול בהתאם לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) התשפ"א-2020 ותקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018, ולהגיש בתיק זה רשימת בקשות או אולי אפילו להגיש בקשה מוסכמת למתן צו הדדי לגילוי מידע פיננסי, שיכול היה להאיר פינות מוצנעות במארג האינטרסים הכלכלי של הצדדים, וכן אולי להסיר מסדר היום חשדות שאולי היו מתבררים נוכח הצו כחשדות גרידא. מנגד, גם האם חדלה מחדלים דיוניים באי הגשת דיווח על אודות דיון מקדמי בטופס 4 הייעודי לכך אשר יענה ככלל על התכליות הניצבות בבסיס החובה להגיש דיווח על אודות דיון מקדמי כמפורט בתקנה 35 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 [בהקשר זה השוו: תה"ס (קריית גת) 20376-05-23 (מצוי במאגרים המשפטיים;4.6.24)]. גם חלקו של האב בכך לא נפקד הגם שבדוחק ייתכן וניתן לראות ברשימת הפלוגתאות שהגיש משום דיווח- דה פקטו. התחלתי בכך שדומני שהתנהלות הצדדים מעוררת סימני שאלה מאחר שעל נקלה נראה שניתן היה להביא את ההליך שלפניי לכלל סיום מוסכם בשים לב למחלוקות הזוטא שעיקרן לפחות תואר לעיל. גם אם לא ניתן היה להביאן לכלל סיום מוסכם, הרי שלו היו בעלי הדין פועלים כפי המצופה מהם וכפי שהדין חייבם, הרי מלאכתו של בית המשפט לבטח הייתה יעילה יותר בניסיון להביאם לכלל סיום מוסכם כזה מבלי שעובדות היסוד שהן לב המחלוקת המינורית שלפני היו עדיין נותרות בערפל גם בעת ניהול קדם המשפט. לא בכדי ציינתי בהחלטה שנזכרה לעיל את ההשפעה שיש להוראות הדין בעניינים אלה גם על מתדיינים אחרים. שכן למעשה כאשר נמנע גם מבית המשפט לנהל דיון ענייני ויעיל במחלוקות המינוריות הניצבות לפתח הצדדים – בכלל זה בהעדר מידע שניתן היה לבקשו ולקבלו זמן רב קודם לכן – גם אינטרס הציבור נגרר, שכן יכול ויהיה צורך להקצות תשומות שיפוט ומנהל נוספות על חשבונם של מתדיינים נוספים ל"מקצה" שני של תשומות שיפוטיות לאחר שהמידע יונח לפני הצדדים. מטעם זה, יש בכך משום הכברה מיותרת של תשומות שיפוט ומנהל שלא לצורך. לאור האמור ובין היתר, בשים לב גם לאור תקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ברגיל בהחלט ייתכן שהיה מקום לחייב את הצדדים שניהם בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה גלל ניהול ההליך עד כה. אלא שבמידה רבה מאוד לפנים משורת הדין, ולאור העובדה שבעיקר הסוגיות המונחות על המדוכה יש בין הצדדים הסכמה, לעת הזו איני עושה צו להוצאות, אולם לצד זאת אני מורה כדלקמן: א. לאור הסכמת הצדדים, ניתן בזה צו לפירוק השיתוף בזכויותיהם בבית שברחוב XXX XXX, הידוע כגוש XXX חלקה XXX. פירוק השיתוף בדירה ייעשה בדרך של מכירתה לכל המרבה במחיר, כשאין מניעה לכך שמי מהצדדים יהא בגדר מי שיעלה את ההצעה הגבוהה ביותר שאז הוא ירכוש את זכויות הצד שכנגד בדירה. התמורה אשר תיוותר ממכירת הדירה, לאחר סילוק המשכנתא הרובצת עליה ולאחר סילוק הוצאות המכירה ושכר טרחת כונסי הנכסים, תחולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם. שמאי להערכת שווי הזכויות בבית ימונה בהחלטה נפרדת. ככל שעד ליום 20.1.25 לא יודיעו הצדדים שהוסדר פירוק השיתוף, לבקשת איזה מהם אדרש למינוי כונס נכסים להשלמת פירוק השיתוף וכבר עתה במיוחד נוכח המחלוקות המינוריות שבין הצדדים, והצורך להותיר את ניהול ההליך ללא ניגוד האינטרסים הפוטנציאליים הנובעים "מכובעיהם" השונים של המייצגים, ככל שיהא בכך צורך ימנה בית המשפט כונס נכסים חיצוני מטעמו. ב. בכל הנוגע לזכויות הסוציאליות והפיננסיות, ימנה בית המשפט מומחה מטעמו לאור ההסכמה גם בהקשר זה. שעה שגם בדיון לא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה על אודות מועד הקרע, ועת אין כל הצדקה לערוך "משפט זוטא" בשאלה זו בשלב דיוני זה, יתבקש המומחה להגיש שתי חוות דעת, האחת למועד הקרע לו טוענת האם והשנייה למועד הקרע לו טוען האב. ככל שהמומחה יסבור שיש צורך בהגשת בקשות בכל הנוגע עם גילוי מידע פיננסי זה או אחר, כמובן שאין מניעה שיעשה כן. ככל שהצדדים יבקשו מתן צו גילוי מידע פיננסי הדדי, אין מניעה שיגישו בקשה מוסכמת לכך, חרף חלוף מועד הגשת הבקשות. הצדדים יודיעו לא יאוחר מיום 20.12.24 שפנו למומחים שימונו בנפרד עוד היום. ג. החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים שלה צדדים ובני משפחתם. תזכורת מזכירות בחלוף המועד שנקצב בסעיף ב' לעיל. <#3#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים. ... ... ... <#4#> החלטה בית המשפט סיים את הדיון בתובענה שבכותרת. ההחלטה ניתנה. היא ברורה דיה, ואין מניעה כי כל צד יפעל כהבנתו. <#5#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים. הוקלד על ידי לילך קסטו	decision33149-05-24	["בן שלו"]	[{"judgment_id": "05633ecd-d72a-59e0-b104-69fd734cdb5e", "file_name": "33149-05-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 51100, "extension": "docx", "display_name": "33149-05-24- קובץ מקורי"}]
7314deaa-34d6-5cab-a1fb-77aeccae6b90	בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת, השופט בן שלו: פסק דין שניתן בתביעה למתן אישור להגדלת חוב בתיק מזונות קטינים שמנהלת התובעת כנגד הנתבע ברשות האכיפה והגבייה (תמ"ש 15336-04-24)	15336-04-24	2024-10-29	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	תביעה למתן אישור להגדלת חוב בתיקי מזונות קטינים שמנהלת התובעת כנגד התובע. התובעת מנהלת תיק מזונות ברשות האכיפה והגבייה לאכיפת חיוב מזונות כנגד התובע. במועדים הרלוונטיים להגדלת החוב שביקשה התובעת בלשכת ההוצאה לפועל עמד חיוב המזונות היסודי על סך 6,000 ש"ח לחודש (3,000 ש"ח לכל קטין), וזאת על פי הסכם גירושין כולל שקיבל תוקף שיפוטי בתיק תה"ס 19232-09-18 ביום 9.10.18 (להלן: "ההסכם"). הנתבע ניהל הליכי פשיטת רגל, במסגרתם קצב בית המשפט של פשיטת רגל את המזונות לתקופת ניהולו של הליך פשיטת הרגל על סך כולל של 3000 ש"ח לחודש, וזאת בהחלטה מיום 21.8.19 (פש"ר XXXX). בחודש ינואר 2023 ניתן לנתבע צו הפטר בהליך פשיטת הרגל, אשר אין מחלוקת כי לא פטר את הנתבע מחיוב המזונות עצמו. בשנת 2023 ניהלו הצדדים הליך להפחתת מזונות בפני, שבמסגרתו הופחת ביום 7.9.23 באופן צופה פני עתיד סכום המזונות היסודי לסך של 4,400 ש"ח לחודש לשני הקטינים, תוך שיתר הוראות ההסכם נותרו על כנן (תלה"מ 45568-01-23). אין מחלוקת שהפחתת סכום המזונות איננה רלוונטית למועדים בגינם ביקשה התובעת להגדיל את החוב בשל הפרשי החיוב היסודי במזונות הקטינים. ביום 19.12.23 פנתה התובעת והגישה בקשה בלשכת ההוצאה לפועל להגדלת חוב בסך 81,000 ש"ח נומינלי בגין הפרשי חיוב בין סכום המזונות היסודי כפי שנפסק בהסכם הגירושים (6000 ש"ח לחודש) ובין הסכום ששילם הנתבע בפועל במהלך ניהול הליכי פשיטת הרגל לאור קציבת המזונות על סך 3000 ש"ח לחודש. זאת, בגין חיובים לתקופה שמיום 10.7.19 עד ליום 10.9.21. בהחלטתה של כבוד רשמת ההוצאה לפועל מיום 7.2.24 לא אושרה הבקשה והתובעת הופנתה לבקש את אישור בית המשפט לאכיפת חיובים אלה, בהתחשב בהוראות סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט – 1959 (להלן: "חוק המזונות"). מכאן התביעה שלפניי, במסגרתה עותרת התובעת לקבלת אישור שיפוטי לבקש את הגדלת החוב. מאותו הרציונל אף עותרת התובעת לקבל אישור מוקדם לבקש הגדלת חוב נוספת בסכום של 102,900 ₪ וזאת מכוח הוראות סעיף 5(טו) להסכם, ובו התחייב הנתבע כי בגין כל הפרה של הסדרי שהות שלו עם הקטינים הוא ישלם לתובעת סכום של 300 ש"ח עבור כל מפגש. אכיפתו של רכיב זה התבקשה בגין התקופות שמחודש ינואר 2020 ועד לחודש מרס 2024 , בהתאם לטבלה שצירפה התובעת. בכתב ההגנה התנגד הנתבע לתובענה. בין היתר טען הנתבע טענות לגופם של דברים על אודות אופי התקשורת בין הצדדים וטען כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר בחלוף שנה ושלושה חודשים מעת ניתן צו ההפטר. כן טען הנתבע כי בית המשפט של פשיטת רגל קצב את המזונות על סך 3,000 ₪ לחודש ולפיכך לשיטתו יכולה היתה הנתבעת לעתור לסכום מקסימלי של 72,000 ש"ח ממועד קציבת המזונות בלבד ולא קודם לכן. הנתבע הלין על כך שהתביעה הוגשה כאמור רק בחודש אפריל 2024 ולפיכך אין לשיטתו מקום לחיוב בהפרשי ריבית והצמדה. במשתמע מטיעוניו, מתן היתר לגביית הפרשי המזונות יסתור את החלטת קציבת המזונות. הנתבע טען כי התובעת חיה חיי מותרות ולא בכדי אף בית המשפט הפחית בהליך הנוסף חיוב המזונות לנוכח מצבו הכלכלי. באשר לעתירה להתיר הגדלת חוב בגין אי קיום זמני שהות לאור הסנקציה הכספית הכרוכה בכך על פי פסק הדין, טען הנתבע כי עתירת התובעת לא נתמכה בכל ראיה שכן הטבלה עצמה איננה בבחינת ראיה שכזו ולעומת זאת התובעת היא שמנעה מן הנתבע לקיים את זמני השהות. לפיכך עתר התובע לדחות את התביעה. קיימתי היום דיון בתביעה במסגרתו חזרו הצדדים על טענותיהם בקצרה, ומשהצעה שניתנה לצדדים לא הסתייעה, הסכימו כי התביעה תוכרע על יסוד המצוי בתיק וטיעוניהם בדיון. בכל הנוגע לעתירה לאפשר לתובעת להגיש בקשה להגדלת החוב בגין תקופות מוקדמות למועד הנקוב בסעיף 11(ב) לחוק המזונות, ומבלי להידרש לקביעת מסמרות בכל הנוגע לעצם ההגדלה לגופה, אני מוצא שיש לאפשר לתובעת את הגשת הבקשה ובכך לחצות את סיפו של הליך האכיפה. ראשית, קיים ספק האם אמנם הוראות סעיף 11(ב) לחוק המזונות חלות על מי שהדין האישי חל בעניינו, כבמקרה שלפניי, שכן הפסיקה לעניין זה איננה אחידה [השוו: ע"ר (ראשל"צ) 39415-05-24 מ.ל נ' ש.ל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 13.10.24) והאסמכתאות שם]. שנית, וגם לו אניח, כי הוראות חוק המזונות בהקשר זה חלות גם על מי שהדין האישי חל בעניינו, לא מצאתי כי יש הצדקה של ממש למנוע מהתובעת את עצם הגשת הבקשה להגדלת חוב. הטענה בדבר שיהוי בהגשת הבקשה מתייחסת בעיקרה לפער הזמנים שבין מועד מתן צו ההפטר בחודש ינואר 2023 ובין מועד הגשת התובענה שלפניי בחודש אפריל 2024. אלא שטענה זו איננה מביאה בחשבון הן את העובדה שבמהלך שנת 2023 ניהלו הצדדים שלפניי תביעה שהנתבע עצמו הגיש בעניין המזונות במסגרתה גם הביעה התובעת מפורשות דעתה על עצם החיוב החלקי לו היא זוכה גלל הליך פשיטת הרגל (ראו למשל תגובתה מיום 7.6.23 ודבריה בדיון מיום 14.6.23); והן את העובדה שאת השיהוי הנטען יש לבחון מעת שהוגשה בקשה להגדלת חוב בלשכת ההוצאה לפועל בחודש דצמבר 2023 ולא מעת שהוגשה התביעה שלפניי, שכן בעצם הבקשה בלשכת ההוצאה לפועל גילתה התובעת דעתה שיש לנקוט בהליכי אכיפה בגין חיובי עבר נטענים. ממילא, פרק הזמן לו טען הנתבע, גם בהתעלם מניהול ההליך הנוסף בשנת 2023 בעניין המזונות, ספק אם יכול להיחשב כשיהוי משמעותי שיש בו כדי להוביל לדחיית הבקשה כשלעצמה. כאשר מביאים בחשבון את העובדה שבמהלך פרק זמן זה היו הצדדים בעיצומו של ניהול סכסוך מזונות חדש גלל תביעת הנתבע, ספק של ממש אם ניתן לראות בו בבחינת שיהוי שישמש מכוחו הוא כמחסום מפני בחינת בקשה להגדלת חוב. מושכלות יסוד הן גם שקציבת המזונות בהליך פשיטת הרגל לא נועדה להמיר את חיוב המזונות היסודי או להפחיתו, כי אם לקבוע סכום שאותו ישלם הנתבע בתקופת ניהול הליכי פשיטת הרגל, על מנת לאפשר גם התחשבות בעניינם של נושים אחרים. ואמנם לא בכדי, אישר גם הנתבע כי צו ההפטר לא כלל הפטר מחוב מזונות. קרי, מקום בו קציבת המזונות לא החליפה את חיוב המזונות הפסוק, על פניו נותרה יתרת חוב ברת אכיפה. כפי הנראה לא בכדי גם לא טען הנתבע מפורשות כי יש להחשיב בגדריו של השיהוי הנטען גם את משך ניהולו של הליך פשיטת הרגל, מאחר שברי כי בזמן שמנוהלים כנגד אדם הליכי פשיטת רגל ונכסיו מוקנים לנאמן, אין תועלת ותוחלת אמיתית לנקיטה בהליכי אכיפה בלשכת ההוצאה לפועל מחוץ לגדרי הליך פשיטת הרגל. בכל הנוגע לבקשה המקדימה להגדלת חוב בגין הפרה של זמני שהות אף טענה התובעת בדיון כי ברשותה ראיות של ממש להפרת זמני השהות בדמות תיעוד הקשור עם מסגרות החינוך. בדומה למשל לכל הוצאה שבגינה מבוקש להגדיל חוב מזונות, ככל שבידי התובעת ראיות לכאורה שכאלה, ספק של ממש אם יש מקום למנוע ממנה להגיש בקשה להגדלת חוב בנסיבות שלפני אך מן הטעם שסעיף 11(ב) לחוק המזונות אינו מאפשר אכיפה לפרק זמן העולה על שנתיים ממועד הגשת הבקשה. מנגד כמובן שהנתבע יוכל להגיב נקודתית לעתירות להגדלת חוב מכל נימוק מוכר שבדין. אולם את חציית ספו של הליך ההוצאה לפועל, אין מקום למנוע מן התובעת רק מטעם נקודתי זה. בנסיבות אלה, אין הצדקה למנוע מהמבקשת את הגשת הבקשה להגדלת חוב כפי שהוגשה לפני אך ורק נוכח הוראותיו של סעיף 11(ב) לחוק המזונות, והיא רשאית להגיש את הבקשה לתיק ההוצאה לפועל, שתיתמך במכלול האסמכתאות הרלוונטיות לשם כך. מנגד כאמור, אין בהכרעתי זו כדי למנוע מהמשיב לטעון טענות מכל נימוק מוכר בדין למשל כנגד הגדלת החוב, שיעורה, או ההצדקה לה וחזקה שתינתן לו זכות טיעון בקשר עם ההגדלה המבוקשת ושכב' רשמת ההוצאה לפועל תידרש להכרעה מושכלת בבקשה ובטענות הנתבע, לכשתוגשנה, לגופן. שעה שהצדדים שניהם לא היו מיוצגים לפני, ומקום בו שניהם ככלל ייעלו את ההליך, איני עושה צו להוצאות. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחתם. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision15336-04-24	["בן שלו"]	[{"judgment_id": "7314deaa-34d6-5cab-a1fb-77aeccae6b90", "file_name": "15336-04-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 43409, "extension": "docx", "display_name": "15336-04-24- קובץ מקורי"}]
3911c01b-ac58-5d1c-a14a-8e4ae1370392	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופט ארז שני: פס"ד בתובענה לצווים לביצוע רישום מקרקעין מכוח העברת הזכויות ע"י הורים (תמ"ש 66384-05-22)	66384-05-22	2024-12-11	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	ההליך עניין לי בתובענה שהגישה התובעת, אחותם של הנתבעים ובה עתרה כך: "1.1 כב' ביהמ"ש יתבקש ליתן צווים לביצוע רישום בלשכת רישום מקרקעיו ובספרי רשות מקרקעי ישראל (להלן בהתאמה: "רשם המקרקעין", "רמ"י") של זכויות כ.ע ת"ז 00 כבעלת זכות החכירה לדורות בחלקה 111 בגוש, 1111 ברח' ח.ר.ש (להלן בהתאמה: "הנכס" ו "רישום זכויות"), וזאת מכוח העברת הזכויות שנעשתה על פיה, הועברו אליה ע"י הוריה המנוחים מ.מ ו-י.מ (להלן: "ההורים") בחייהם, בתצהירי העברה ללא תמורה, באופן בלתי חוזר וסופי. 1.2 כבי ביהמ"ש יתבקש ליתן צו לאחים להימנע מסיכול הרישום, להימנע משעבוד הנכס וצו להסרת עיקולים המוטלים על הנכס. 1.3 בנוסף, יתבקש כב' ביהמ"ש, ליתן פס"ד הקובע כי הנכס איננו מנכסי עיזבון הורי הצדדים, ולפיכך, יורה על פינוי הנכס ויבטל את עיכוב הביצוע שניתן לפס"ד הפינוי, (בתמ"ש 59587-12-71) (להלן: "פס"ד הפינוי")". מכאן גזרה התובעת סעדים כאמור בתביעתה וכך: "1. לקבוע כי לנתבעים או מי מהם, אין זכות מכל מין וסוג שהוא בנכס או בחלק ממנו, וכי הנכס איננו מנכסי עיזבון ההורים. 2. 2.1. ליתן צו המורה לקק"ל באמצעות רמ"י, לרשום את זכות החכירה לדורות בנכס ע"ש התובעת, כאשר הזכות נקיה מכל שעבוד, עיקול, משכון משכנתא או זכויות צד ג' כלשהוא ולהימנע מהעברת זכויות ההורים בנכס לנתבעים או לצד ג' כלשהוא. 2.2. ליתן צו המורה לרשם המקרקעין, לרשום את זכות החכירה לדורות בנכס ע"ש התובעת, בלשכת רישום המקרקעין כאשר הזכות נקיה מכל שיעבוד, עיקול, משכנתא, או זכויות צד ג' כלשהוא, ולהימנע מרישום זכויות בנכס על שם צד ג' כלשהוא, למעט על שם התובעת. 3. ליתן צו המורה לאחים, להסיר כל רישום המונע או מעכב, את רישום זכויות ע"ש כ.ע התובעת, בלשכת רישום המקרקעין, כולל צו להסרת רישום העיקולים המפורטים בנסח הרישום, נספח 1 לתביעה זו. 4. עד למתן הסעדים המפורטים בס' 1, 2, 3,להורות לנתבעים 1 ו-2, לשניהם יחדיו ולכל אחד מהם לחוד, להימנע מכל פעולה המסכלת או עלולה לסכל את רישום הזכויות ע"ש התובעת, אצל רמ"י, אצל רשם המקרקעין, אצל עיריית רמת השרון או כל גוף אחר, שאמור ליתן אישור לרשם המקרקעין או לרמ"י, לצורך ביצוע רישום הזכויות בפועל ע"ש התובעת, כולל צו המונע מהנתבעים 1 ו- 2 לפעול בדרך כלשהי במישרין או בעקיפין למכור, להעביר, לשעבד לעקל או לאפשר עיקול זכויות כלשהן בנכס, לרבות בדרך של רישום צו הירושה בגין פטירת ההורים. 5. להורות על ביטול עיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש נכבד זה בתמ"ש 59582-12-21 (להלן: '"פס"ד הפינוי"), ולהורות לנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת דמי שימוש בגין השימוש בנכס, מיום פטירת האם 21.11.20 ועד ליום מסירת החזקה בו בפועל לתובעת, כאשר בגין כל חודש ישולמו דמי שימוש ראויים בסך שלא יפחת מ- 7,000 ₪". 3. כבר בפרוטוקול ביום 06.10.2022 הפכו צדדים שלישיים כלשהם בבחינת מי שנמחקו מכתב התביעה. תמצית טענות התובעת את טיעוניה העובדתיים כתבה התובעת מסעיף 1 לסיכומיה וכך: "1. התובעת קיבלה מהוריה ביום 10.8.2003, בהעברה ללא תמורה באמצעות תצהירים את זכויות החכירה בבית ההורים. נרשמה לטובתה הערת אזהרה ביום 31.8.2003, ונערך דיווח כדין למיסוי מקרקעין ביום 17.7.2003 . שולם מס הרכישה, ניתן פטור ממס שבח וניתנו האישורים הנדרשים לרישום פנקסי המקרקעין (כמפורט בנספח 4 לתצהירה הכולל את הדיווח ואת אישורי המיסים לצורך רישום המקרקעין – מס שבח ומס רכישה). אישור רמ"י התעכב מחמת חובות דמי חכירה ודמי שימוש בשל השכרה של חלק מהנכס, ובסופו של יום שולמו ע"י התובעת לרמ''י כל תשלומי החובה שרמ''י דרשה לצורך אישור ורישום העברה ללא תמורה. תשלומים אלו מיום 20.3.2022 מפורטים בנספח 11 לתצהירה של התובעת. העיכוב נבע בעיקר נוכח מחדליו של עוה"ד דאז, עו''ד קלס אשר בסופו של יום גם הושעה מלשכת עוה"ד, מחמת מעלליו .עוה"ד רואש שהחליפו קיבל ביום 18.4.2012 ייפוי כוח בלתי חוזר, מ.מ ו-י.מ, הורי התובעת ואלה חתמו בפניו על שטר העברת זכות שכירות ובקשה להעברת זכויות וכל זאת כמפורט בנספחים 20-19 לתצהיר התובעת. רמ"י נמנעה מרישום הזכויות מחמת בקשת עיכוב ביצוע של ב"כ הנתבעים. בין לבין התובעת שילמה תשלומי ארנונה באופן סדיר ורצוף (כמפורט בסעיף 10.4.2 לתצהירה)". משך 19 שנה לא הסתייגו הנתבעים מבעלות התובעת בנכס והמתינו לפטירת הוריהם על מנת שלא ימצא מצדיק ומעיד לדרישת התובעת. יש להפעיל על הנתבעים את הכלל שנקבע בע"א 765/18 לפיו "המשקר ביודעין בעניין אחד נתפס כמשקר בכל עדותו" – (להלן: "חזקת השקר"). הנכס הועבר לתובעת לאור רצון ההורים המנוחים להבטיח מגוריהם בנכס עד ערוב ימיהם שעה שהנתבעים גרמו להם עגמת נפש וסיכנו רכושם גם לאור כישלונותיהם העסקיים. "טענת המשכנתא" הועלתה לראשונה רק בחקירה הנגדית ואין לה ידיים, רגליים או צידוק כלכלי. עיקולים שנרשמו על הנכס מקורם בכשל עסקי והם חובותיו של הנתבע ח.מ, ואין להם זיקה להורים המנוחים שלא ידעו ולא הבינו בתפקידם הרשום כ"דירקטורים". מתן הנכס לתובעת הוא מתנה. יש לזכור כי גם 9 שנים לאחר חתימת תצהירי העברה ללא תמורה שוב חתמו ההורים על ייפוי כוח בלתי חוזר ובקשה להעברת הזכויות לתובעת. להתחייבות ההורים לתובעת ולעניין המתנה יש משמעות משפטית. לא הוכח שום זיוף או היעדר כשירות של האב המנוח. עיכוב הרישום נבע ממעשי וכשלי עו"ד קלס ולא בעטיה של התובעת. המתנה לא ניתנה רק למראית עין והתנהלות הנתבעים היא במובהק חוסר תום לב. ההורים מעולם לא ויתרו על כוונתם לתת מתנה לתובעת, ההיפך הוא הנכון. בכאן טוענים הנתבעים בעל פה נגד עסקה בכתב המקנה לתובעת זכות מעין קניינית. טיעוני הנתבעים בתמצית הנכס צריך להיות רשום וזכויותיו מתחלקות על פי צו ירושה. מה שניתן לתובעת ככל שניתן, הוא מתנה לאחר המוות ולכן יש לדחות את התובענה. דין התביעה להידחות כי התובעת זגזגה בין ראיית העסקה כמתנה, מכר מסווה ומתנה בתמורה, וכל הגרסאות אינן נכונות. אין היגיון בגרסת התובעת שהרי ההורים פגעו באינטרסים של עצמם. אם מדובר בנכס של התובעת מה טעם המשיכו הנתבעים לשפץ הבית ויחידת הדיור והיו מעורבים בהשכרה. גרסת התובעת לתשלום משכנתא מצידה לפרוע חובות ההורים היא בגדר גרסה כבושה. כל מה שנעשה עם התובעת הוא הסכם למראית עין ולכן בטל. התובעת נתנה תמורה ולכן לא מדובר במתנה. התובענה הוגשה בשיהוי ונגרם נזק ראייתי. על התובעת רובץ נטל ראייתי מוגבר. הערת האזהרה כשלעצמה הנובעת מהסכמי העברה, אינה מפצה על היות ההסכם הסכם למראית עין. דיון והכרעה הערות ראשונות עיקרון הצורך בתום לב משתרע כמעט על פני כל התחומי המשפט האזרחי ודיני המקרקעין, דיני המתנה ודיני המשפחה בכלל זאת (וראה רע"א 6339-97 משה רוקר נ' משה סלומון , פ"ד נה(1) 199). מאליו ברור כי גם טענה לשיהוי נבחנת במבחן ההגינות (וראה ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה (נבו, 2.07.2003). ולבסוף אזכיר כי כבר בעבר הסברתי שוב ושוב שביחסי משפחה נדרשת חובת תום לב מוגברת המכונה – הגינות ( תלה"מ (תל אביב-יפו) 46821-09-19 ד. ל נ' חי (נבו, 19.04.2021). במילים אחרות, אם שינתה התובעת מצבה לרעה, בין השאר על דרך נטילת משכנתא על מי מנכסיה לטובת פירעון חובות המנוחים, נכנסת היא בין השאר לתחומה של זעקת ההגינות על משמעותה המשפטי (וראה ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185)). אין עורר כי התובעת אוחזת בשורת מסמכים כפי שפורט לעיל התומכת בטענתה לזכות לבעלות בנכס והוצאתו מכלל עיזבון המנוחים. נצעד איפה בנתיב בדיקת טענות הנתבעים. האם מדובר במתנה לאחר מיתה וכך גרסו הנתבעים מסעיף 1 (עמ' 2) לסיכומיהם: "א .סילוק על הסף - מתנה לאחר מיתה 1. התובעת הגישה לבית המשפט הנכבד תביעה לסעד הצהרתי לפיו היא זכאית להירשם כבעלים של המקרקעין הידועים כגוש 6551 חלקה 182 ברח' חשמונאים 15 ברמת השרון (להלן: "הנכס"), וזאת בהתאם להסכמי מתנה מיום 10.7.2003 בין מר מ.מ ז"ל לבין התובעת, ובין גבי י.מ ז"ל ובין התובעת (מר מ.מ וגב' י.מ יכונו להלן: "ההורים"). 2. אלא שלטענת התובעת ההסכמה הייתה שההורים המנוחים ימשיכו להחזיק בנכס עד למותר חייהם והנכס יועבר לחזקתה רק לאחר אורך ימיהם. כלומר, אף אילו אכן היה ממש בטענה כי רצונם של ההורים היה להעניק לתובעת את הנכס (ולא היא!), הרי שכוונתם הייתה לעשות כן רק לאחר מותם. ובלשון התובעת: "כלומר להעביר לי ללא תמורה את אותן 2/3 מהזכויות אשר היו אמורים "ליפול" בחלקם של האחים לאחר אריכות ימיהם של הוריי ... " (סע' 10.1 ו 10.3 לתצהיר התובעת). 3. בית המשפט הנכבד הבחין בקושי המהותי הניצב בפני התובעת ושאל את התובעת בדיון (עמ' 14 שו' 5 -14): ש .לבית המשפט: לשיטתך לפחות, את אומרת שהרעיון היה שאת זוכה במתנה אחרי 120 של שני ההורים? ת. כן .השארתי את ההורים עד יום מותם. ש. לבית המשפט: נבדיל בין הישארות ההורים בנכס לבין העברת הבעלות הרשומה בנכס. מה שאת מתארת שח' עשה, זה שהוא התייחס לנכס שהוא של ההורים כל עוד הם או מי מהם איתנו. זה היה המצב שכולכם הבנתם? ת. כן. 4. בנסיבות אלה, כך גרסו הנתבעים, כל עוד לא הועברה זכות החזקה בנכס, ובייחוד כאשר לא הועברו הזכויות ברישום, לא מדובר במתנה בחיים אלא במתנה מחמת מיתה. בע"א 879/14 נחשון נ' יהודה (נבו, 5.5.16 ) נפסק: "המקרה הטיפוסי שבו מתעוררת הסוגיה בדבר מתנה מחמת מיתה הוא עסקה שבה כוונת הנותן היא ברורה - רצונו כי דבר המתנה יועבר לרשות המקבל רק לאחר מותו. במקרים אלה תיפסל עסקת המתנה בהיותה מתנה מחמת מיתה". בתמ"ש (ת"א) 17560/97 כובשי נ' שרעבי (נבו, 9.9.02) אמר בית המשפט כי ניתן לראות את המתנה כמוקנית לאחר המוות, כאשר נאמר ע"י נותן המתנה במפורש, כי "הרשות "על הנכס עוברת למקבלים רק לאחר מות נותן המתנה (ע"א 524/84 צברי נ' שוקרי פד"י ל"ט (2), 710) או כאשר נותן המתנה הותיר בידיו את מלוא השליטה על הנכס, כגון מגורים, ואף מכירתו וקבלת התמורה (ע"א 763/88 פילובסקי ני רו"ח עובדיה בלס, פד"י מ"ה (4), 521), (עניין פילובסקי) או כאשר מהראיות (עדויות) עלתה ראיה למתנה לאחר המוות בד בבד עם העובדה, כי המקבל לא עשה בנכס מנהג בעלים, ואף חתם על חוזה שכירות עם נותן המתנה, לאחר שכבר נחתם הסכם המתנה (ע"א 6277/95 התאחדות עולי רומניה נ' אלי קרן, פד"י נ"ג (1), 817). 5. זאת ועוד, בענייננו לא מדובר בהקניית בעלות לתובעת עוד בחיי ההורים, שכן עסקינן במתנה שלא הושלמה וזכויות הבעלות או החכירה מעולם לא נרשמו ע"ש התובעת ומדובר בעסקה במקרקעין שלא נגמרה ברישום (ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ (נבו, 2.2.86)). 6. יתרה מכך, אף אילו הייתה התובעת משלימה את רישום הבעלות בדירה במהלך חייהם של ההורים, הרי שכל עוד הנכס הוחזק בפועל ידי האחרונים - אין המדובר בהקניית המתנה עוד בחייהם. ר' לעניין זה למשל את שנקבע בעניין פילובסקי : "אין מקום לטענה כי המתנה הוקנתה עוד בחיי המנוחה, משום שהבעלות בדירה נרשמה על שם המערער, עוד בחיי המנוחה. כל שקיבלו המערערים בחיי המנוחה היה רישום הבעלות בדירה, אך הבעלות עצמה נותרה בידי המנוחה שכן בעלות הוגדרה בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 סעיף 2 כ" זכות להחזיק במקרקעין להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה.... ' [...]". 7. והנה כי כן, אף אילו הייתה טענתה של התובעת נכונה וההוכים התכוונו להקנות לה את הזכויות בנכס לאחר מותר חייהם, הרי שעסקינן בעסקה מחמת מיתה (וישנה הודאת בעל דין שכן הם הדברים) ועל כן דינה בטלות, מטעם זה בלבד יש לדחות את התביעה". לטעמי, מדובר בטענה של הנתבעים שאין בה ממש. אכן, מדובר במתת הניתן למכירה לאחר מיתה במובנו של חוק הירושה ואין מדובר במתת לאחר מיתה. לטעמי, אי השלמת הרישום לא נבעה מכוונה לבצע את הרישום רק לאחר פטירת ההורים, אלא מטעמים של עלות כלכלית, ייצוג משפטי משונה ויחסי המשפחה עצמה. המעיין בחקירתה הנגדית של התובעת, למשל מעמ' 8, ילמד כי סביר יותר שמבחינת המנוחים נתנו הם את הבעלות לאלתר מבלי שבזכות מגוריהם, בנכס, לא יחול שינוי מיידי. הענקת מתנה בחיים תוך שימור מגורי הורה בנכס בבחינת חיזוק צוואה או תחליף צוואה, אינה נדירה במקומותינו ואין היא מתן מתנה לאחר מיתה. וכך ובצדק כתבה התובעת בסעיף 3 לסיכומי תשובתה וכדלהלן: "3.1 טענה זו היא טענה סותרת את טענת הנתבעים להסכם 'למראית עין', כאמור לעיל. יתרה מכך, הם אלה שטוענים שכביכול ההורים נתנו להם מתנה לאחר מיתה! כמובן שטענתם טענת סרק, המוכיחה כי הנתבעים רואים בהליך השיפוטי "זירה למניפולציות ..." ומנסים לנצל את ביהמ''ש לרעה ולגרום ל"פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון שהציבור רוכש למערכת המשפט". ראה אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, בע"מ 73-72 (מהדורה עשירית, תשס" ט -2009); ראה גם ע"א 513/89 lines bros S.a. - exin 1 S interlego מח(4) 133 (1994); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, נט (6) 625 (2005). 3.2. למעשה, הועברו זכויות הבעלות - החכירה לדורות - לתובעת ,ונותקה הזיקה הקניינית בין ההורים לבין הנכס עם מתן ייפוי הכוח הבלתי חוזר, כפי שפורט לעיל. מה שנותר בידי ההורים הינו רשות שנתנה התובעת (ללא תמורה) לשימוש בנכס למגוריהם בערוב ימיהם, אולם לא היה במתן רשות זו כדי לצמצם את זכות הבעלות שהועברה, ובגינה נרשמה הערת אזהרה ועליה דווח למיסוי מקרקעין. ההורים לא ערכו צוואה, ואין ראייה להבעת דעה שונה או סותרת את ההעברה ללא תמורה. כך מוכח באופן חד משמעי בתצהירה של התובעת (ס' 10.1). היעדר תום ליבם של הנתבעים בא לידי ביטוי גם בניסיון חמור (!) לעיוות ציטוט מתוך תצהיר התובעת. הם טרחו להשמיט את המילים: "היא להעביר לי את מלוא זכויותיהם בבית המגורים, כלומר "ואת מילה "לכאורה", המתייחסת לזכויות הנטענות של התובעים. כמו"כ השמיטו את הציטוט מאותו סעיף "ולמעשה להעביר אלי ולבעלותי את מלוא זכויותיהם בבית המגורים במתנה - העברה ללא תמורה" 3.3. ניסיון עיוות עדותה של התובעת בתצהירה, ס' 10.1, אל מול ס' 2 בעמ' 2 לסיכומי הנתבעים מצביע על ניסיון של גיבוש מבנה תזה רעוע של מתנה לאחר מיתה, תוך התעלמות מייפויי הכוח הבלתי חוזרים, מהערת האזהרה וממחדליו של עו"ד קלס שעיכבו את רישום הזכויות. 3.4. עדות התובעת בס' 10.1 חד משמעית: עיזבונם של ההורים לאחר 120, לא יכלול את זכויות הבעלות – החכירה לדורות בנכס. מה שנותר להם זו רק הרשות להשתמש בנכס למגוריהם. לא הוכחה כוונת ההורים ע"ה להעברה לאחר מיתה, מה גם שכוונה שכזו צריכה להתפרש בצמצום ובזהירות, לאור פרשנות הפסיקה ביחס לס' 8 (ב) לחוק הירושה, וזאת בשל מעמדו של חופש החוזים. ראה ע"א 879/14 עמוס נחשון נ' יהודה נחשון (נבו 5.5.2016) (להלן: "עניין נחשון") (פס' 11 לפס"ד של הש' ע' ברון ופסה"ד הנזכרים שם). 3.5. זה המקום להדגיש כי הגדרת הבעלות בחוק המקרקעין, ולעניינו - חכירה לדורות כמוה כבעלות, מורכבת מזכות החזקה והזכות לעשות בזכויות בנכס כל דבר העולה על דעתו של הבעלים. ברור שזכות זו נשללה עם מתן תצהירי העברה ללא תמורה, ובעיקר עם מתן ייפויי הכוח הבלתי חוזרים לרישום הערת האזהרה. בכך קורסת למעשה, טענת הנתבעים לעניין העובדה שלא הועברה בעלות מחמת ניסיון הסיכול שלהם. אין ספק, כי העובדה שלא הוטלה מגבלה בהעברה ללא תמורה, מוכיחה את האמון שנתנו ההורים בתובעת, שגם ללא מגבלה או הוראה בדבר רשות המגורים הם סמכו על התובעת שתאפשר להם את רשות המגורים, וברור לחלוטין שלא סמכו על הנתבעים אשר עוללו להם סבל ועוגמת - נפש תוצאות הכשל המסחרי של פעילותיהם של האחים. (ראה פסקה לפס"ד הש' ע' ברון 13 בעניין נחשון). 3.6. ברור, כי התובעת נהגה ונוהגת בנכס מנהג בעלים: היא זו שקיבלה דמי שכירות משוכרים כשההורים עוד בחיים, היא זו שדאגה להריסת חריגות הבנייה לדרישת רמ"י, היא זו שמשלמת תשלומים שוטפים לרשויות, לרבות תשלומי ארנונה, גז, חשמל, מים, כבלים וטלפון. (תצהיר התובעת, ס' 10.4.1-10.4.2, חקירת התובעת, עמ' 14 ש' 32-15). 3.7 . טועים הנתבעים, בהסתמכם על עניין שוקרי ועניין פילובסקי לשאלת השליטה בנכס, שכן השליטה בנכס משמעותה אפשרות למכור אותו, לשעבד אותו ולעשות בו כל דבר ועניין בכפוף לרשות שניתנה. ברור לחלוטין, שהוריה המנוחים, לא התכוונו לשלוט בנכס, אלא רצו אך ורק להתגורר ברגיעה וללא איום מצדם של האחים הבלתי מהימנים. ברור היה, שההורים לא התכוונו לשמור על שליטה בנכס מכל היבט שהוא או להגביל את זכויות התובעת שהעניקו לה". אם תרצה תאמר שלו מדובר היה במתנה לאחר מיתה, לא היית מצפה מהתובעת לבצע תשלומים לטפל בשכירות ושאר מנהג בעלים כפי שתואר לעיל. כל אלו היו נותרים, אם היו הנתבעים צודקים, למנוחים לטפל בהם ולא כך אירע. הוסף לכך תשלומי משכנתא ותשלומים נוספים שביצעה התובעת לשם קידום העסקה ותמצא שדין טענת "מתנה לאחר מיתה" להידחות. למה לא תמה העסקה מאז שנת 2003 לשיטת התובעת יש לראות את ההסבר בין השאר כפי שהאמור בס' 19 לכתב תביעתה וכך: "19. העברת הזכויות ברמ"י ובלשכת רישום המקרקעין, ע"ש כ.ע, נתעכבה מחמת סיבות שלא היו תלויות בכ.ע וביניהן הסיבות הבאות: 19.1 ביוזמת האחים נעשו פיצול בנכס ותוספת בניה בנכס, ע"מ להשכיר חלקים ממנו וזאת ללא היתרי בנייה וללא קבלת הסכמת רמ"י. 19.2 כתנאי לביצוע הרישום ע"ש כ.ע, רמ"י דרשה הריסה של כל מה שנבנה ללא היתר, וכמו- כן דרשה תשלומי דמי שכירות, בקשר עם החלקים שהושכרו בנכס ללא הסכמתה. 19.3 רמ"י דרשה תשלומי חוב של דמי חכירה ודמי היוון שחבו בו ההורים בסך של 103,275.85 ₪. 19.4 עוה"ד שטיפל בהעברה, עו"ד קלס, פעל באופן שלא קידם כראוי את ביצוע הוראות רמ"י, וזאת יאמר על דרך ההמעטה ולבסוף, וכפי שנודע בדיעבד, חדל מלשמש כעו"ד, מחמת הליכים בלשכת עוה"ד (לתקופה משמעותית). הוסיפה התובעת וכתבה בסעיף 8.1 לסיכומיה כי על הנכס הוטלו עיקולים בשל כשל עסקי של הנתבעים מיום 26.05.2015, 05.12.2021 ו- 20.09.2022. טיעון עובדתי זה לא נסתר. למעשה, טענה התובעת כי שנים רבות לא נרשם הנכס על שמה בעטיו של עו"ד קלס שהיה זה שצריך היה לרשום את הזכויות על שמה. וכך מצאנו בחקירתו של עו"ד עידו קלס מעמ' 19: "ש. אתה עורך דין כיום, החזירו לך את הרישיון? ת. כן. ש. כמה זמן היית מושהה? ת. אני התנהלתי לא נכון עם לקוח, כתוצאה מכך הושהיתי מהלשכה ל- 7 שנים, נפסקו לי 8 חודשים בפועל¬. ש. גזר הדין ניתן מתי? ת. בסוף 2011, נדמה לי. ש. ההתרחשות שאתה מספר מתי היתה? ת. 2009-2012. ש. זו היתה תקופת ההשהיה? ת. תקופת ההשהיה היתה מחולקת ל- 2 חלקים מאחר והייתי מפרק של כמה חברות נדל"ן ובהסכמת הרשמת לענייני מקרקעין של הלשכה המשכתי לעסוק בעניינים שלהם גם בתקופת ההשהיה, תוך החרגת הנושא הזה כדי לא לפגוע בלקוחות. ההשהיה שלי הסתיימה ב- 2016 או 2017 ותקופת המאסר החלה מספטמבר 2011 עד פברואר 2012. ש. אציג לך את גזר הדין, תאשר שזה גזר הדין. ת. (מעיין) לא ראיתי את זה כמעט 12 שנה. אני מודה לך על כך שרעננת את זכרוני. ש. אתה אומר בתצהירך שהיית חייל של אדון ח' בשירות הצבאי. אני אומר לך שהיית גם חייל באזרחי ועשית כל מה שהוא אמר לך, בלי לשקול. ת. תציג לי מה היה ואגיד לך. ש. יש הרבה מאוד דברים בתצהירך שהם עדות שמועה, אז אחזור מבלי לוותר על הטענות. אתה אומר בסעיף 3 לתצהירך, אתה מספר לנו שהאב מ. הוכשל על-ידי איש השוק האפור שרימה את בנו מ' זה עדות שמיעה, אתה לא יודע על זה פרטים בכלל, נכון?". ומעמ' 22 מצאנו כך: "ש. מתי הסתיימו "עוללות" הנושים למיניהם? באיזו נקודת זמן הפסיקו הנושים "לנשום בעורף"? ת. אני לא יכול לתת תאריך מדויק. ש. היתה נקודת זמן כזו? ת. כן. ש. באותה נקודת זמן שהיתה, נניח ב- 2006-7, מתי נכנסת לכלא? ת. ב- 2009. סליחה, ב- 2011. ש. עד 2011 היתה איזושהי נקודת זמן מ- 2003? לא היתה נקודת זמן שהסתיימה "דפיקת הדלת" של הנושים ואפשר היה באמצעות ייפוי הכוח שבידך למחוק את הערת האזהרה ולהגיד לכ.ע "שלום, תשכחי מכל העניין"?". אמור מעתה כי עורך הדין שהיה אמור לטפל בעסקה לא יכול ולא עסק בכך לפחות עד שנת 2017. נמצא איפה יותר מאשר הסבר הגיוני לעיכוב הרישום ובהינתן שבינתיים נוצרו קשיים כספיים ואחרים נוספים. שאלת השיהוי הסברתי כבר בעבר כי התיישנות מסיימת באופן מנדטורי את ההליך בעוד שיהוי הוא עניין שבשיקול דעתי, ונסמך על שיקולי הגינות. אגב תמ"ש (ת"א) 45953-08-16 (פמ"מ) כתבתי בין השאר כך: "טענת השיהוי (מחילת המנוחה) 54. למעשה פרק זה עניינו בשאלה האם יכולה התובעת לתבוע את שבחרו המנוחה תחילה והאפוטרופא לה, אחר כך, שלא לתבוע. 55. ככלל ניתן להתיר ליורשי בני זוג לטעון ולהוכיח גם את הנטען בכאן גם כאשר חלף זמן רב מיום פטירת המנוחה (וראה למשל: ה"פ (י-ם) 76/91 , שריג נ' מדינת ישראל, תשנ(2) 289 {פמ"מ – 30/12/1991}, לעניין חזקת שיתוף). אלא שלשם כך, צריך אדם להפוך יורש או לפחות להיות יורש פוטנציאלי שאין מחלוקת על זכויותיו העתידיות בעיזבון. 56. כאשר הלך אחד מבני הזוג לעולמו מבלי שעמד במועד כלשהו בחייו על זכויותיו ובלי שנתן ביטוי לרצונו לממשן, וזאת על אף הזדמנות סבירה שהיתה לו לעשות כן, כי אז יש לראות את אותו בן זוג כמוותר על זכותו. פועל יוצא מכך, לא יוכלו גם יורשיו לטעון במקומו (וראה: ע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, מח(3) 372 {פמ"מ – 2/6/1994}היא הלכת יהלום). 57. וכך נאמר בהלכת יהלום, בעמ' 377 מפי כב' השופט לוין: "אקדים ואומר כבר עתה, כי לגישתי, כאשר הלך אחד מבני הזוג לעולמו, בלי שעמד במועד כלשהו בחייו על זכויותיו על פי חזקת השיתוף בנכסים, ובלי שנתן ביטוי לרצונו לממשן, וזאת על אף הזדמנות סבירה שהיתה לו לעשות כן, כי אז יש לראותו כמוותר על זכותו לבקש להחיל עליו את חזקת השיתוף ולהכיר פורמאלית בזכויותיו על פיה, על כל המשתמע מכך". ראה: ע"א 4696/90 פישלר נ' שיין (פמ"מ – 26/7/1994). ועוד מהלכת יהלום : "...הזכויות המשותפות בנכסים וכן גם הזכות לטעון לקיומן הן, בראש ובראשונה, זכויותיו של בן הזוג עצמו. בידיו איפוא נתונה גם הזכות לבחור שלא לממשן ולא לטעון בעניין זה. אין מקום איפוא, שעה שבן הזוג בחר שלא לנצל את ההזדמנות שעמדה לפניו ולא טען לשיתוף, לאפשר ליורשיו לטעון לשיתוף בשמו, שהרי בכך, אנו מעבירים את זכות הבחירה האמורה לידיהם ומתעלמים מכך שבן הזוג עצמו בחר שלא לעמוד על זכויותיו הנטענות". 58. אמר ביהמ"ש העליון אגב ע"א 592/79 שצקי נ' סייד, לה(4) 402 (פמ"מ – 27/9/1981) כי: "כאשר התביעה היא בין שני בני-זוג, שאחד מהם הלך לבית-עולמו, מקלים בעניין הסיוע, אך יחד עם זאת נדרשת זהירות מעבר לרגיל בתביעה בין אנשים חיים. הנסיבות במקרה דנן, בהן תובעים יורשיה של האם את עיזבונו של האב, מחייבות זהירות גדולה עוד יותר מאשר במקרה של תביעה של בן-זוג נגד עיזבונו של הזוג האחר". 59. אם נשוב להלכת יהלום ימצא בה אמירה נוספת ולפיה: "הפעלת החזקה, כשלעצמה, אינה יוצרת או מקנה לבן הזוג התובע את זכויותיו. בית המשפט, בהפעילו את החזקה, אינו אלא נותן גושפנקה לחלוקת הזכויות כפי שהיא עולה מתוך ההסכמה שבין בני הזוג, המשתמעת מנסיבות חייהם המשותפים, כפי שהוכחו לפניו". 60. ואם עסקינן למעשה בזכויות שביושר אזי, כאשר מטרת "הזעקה לשיתוף" או כמו בכאן זעקת העמידה על זכויות הנשמעת מפי הבת הינה לחתור להכרזה שתביא לחוסר שיתוף, טוב יעשה בימ"ש אם יזהיר עצמו שבעתיים טרם ייעתר לתובענה. 61. אגב ע"מ (י-ם) 814/05 פלונים נ' פלונית (פמ"מ – 21/5/2006) נקבע, כי על מנת שאדם לא יחשב כמוותר על זכות התביעה הרכושית, צריך הוא לא רק לפעול כשיש לו הזדמנות סבירה, אלא שצריך הוא לפעול אקטיבית באותה הזדמנות ואין הוא יכול להסתפק בטענה, כי לא ידע את זכאותו לתבוע או נמנע מלתבוע. 63. סוגיה זו עניינה בשאלה, האם יש לראות את התובענה כמי שהוגשה בשיהוי? 64. כידוע לכל, שיהוי אינו אלא שיהוי בנסיבות העניין. במקרים מסוימים שיהוי בן חודשים ייתפס כבלתי סביר, באחרים שיהוי גדול יותר ייתפס כסביר (וראה: בג"צ 3421/05 אנדראוס נ' שר האוצר {פמ"מ – 18/6/2009}). 65. הבה נתהה איפה על מושגי השיהוי וההתיישנות ומה שביניהם, שכן כבר אמרנו בעבר כי שיהוי אינו אלא ביטוי של התיישנות מהותית דה פקטו, בעוד "התיישנות" אינה אלא תחום גדור טכני, מעבר לו אין לתבוע. 66. שני המושגים הם למעשה חלק מפניו של עקרון סופיות הדיון. 67. אביא מעט מדברי, אגב תמ"ש (ת"א) 10246-12-09 ד.ל.נ' נ.ב. (פמ"מ – 6/2/2013), וכך כתבתי שם בנסותי להסביר את הממשק שבין התיישנות לשיהוי: "ככלל, יעדיף בית המשפט, שסכסוכים בין בעלי הדין יוכרעו לגופו של עניין ולא יסתיימו בפתרון דיוני פורמליסטי (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין ואח', פ"ד מ(2) 668, 671-672 [1986]); ע"א 2452/01 אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 582 [2002]). התיישנות בהביאי מעט מדברי חברי כב' השופט יחזקאל אליהו אגב תמ"ש (ת"א) 2080-02-12 על האסמכתאות המובאות שם אומר: סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (פורסם במאגרים משפטיים) [פורסם בנבו] ניתן ביום 24.3.2008). מנגד, על בית המשפט לשקול את התכלית ואת הטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (פורסם במאגרים משפטיים) [פורסם בנבו] ניתן ביום 22.6.2008). כב' השופט עמית ניתח ותמצת בע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (לא פורסם) [פורסם בנבו] ניתן ביום 19.9.10) להלן: "עניין גיא ליפל") את הטעמים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית. וכך באו לידי ביטוי הדברים בס' 30 לפסה"ד: "א. טעם ראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן. מטבע הדברים, במהלך השנים מסמכים וראיות אובדים, עדים הולכים לעולמם או מאבדים את זכרונם, מה שעלול לפגוע בהגנתו של הנתבע ולהקשות על בירור האמת העובדתית. ב. אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לול כלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו 'רזרבה כספית' שמא ייתבע בגין שנים עברו. ג. ההנחה היא כי תובע אשר "יישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו, ועם חלוף הזמן הולכת ומתבססת הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע. ד. מנקודת מבט המערכת המשפטית, ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח. קציבת תקופת ההתיישנות תמרצת תובעים לא לישון על זכויותיהם ולהגיש תביעתם ללא עיכוב. ה. להסדרי ההתיישנות יש השפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות, במיוחד על המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים. כך, לדוגמה, הארכת תקופת ההתיישנות עשויה להשפיע על גובה הפרמיה בחוזה ביטוח ועל מחירי מצרכים ושירותים ומכאן שלהסדרי ההתיישנות השלכה על רווחתם של פרטים רבים בחברה". בסעיף 29 לפסה"ד גיא ליפל הנ"ל קבע כב' השופט עמית: "בפסיקה ניתן להבחין בנטייה לפרש בצמצום את תחולה של טענת ההתיישנות, לפחות ברטוריקה של הדברים, כיוון שההתיישנות פוגעת בזכות החוקתית של הגישה לערכאות ומונעת מהניזוק לממש את זכותו המהותית (ראו: ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד ([פורסם בנבו] 18.7.2005); ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ([פורסם בנבו], 31.8.2008) (להלן: "עניין טבע תעשיות"); עניין פלונית, בפסקה ו' והאסמכתאות שם, עניין אלנקווה). עם זאת, יש הגורסים כי את חוק ההתיישנות, כמו כל חוק אחר, אין לפרס לא באופן מצמצם ולא באופן מרחיב, אלא על פי תכליתו (הנשיא ברק בע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ פ"ד נו(3) 345 (2002)). גישת הביניים גורסת כי יש לפרש את הסדרי ההתיישנות באופן מצמצם נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות, אך זאת בנסיבות המתאימות: מקום בו היה הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה, לא נפגעה זכותו של הנתבע להתגונן ואין בכך פגיעה באינטרס הציבורי לסיים מחלוקות (ראו דברי השופטת (כתוארה אז) בייניש ברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון [פורסם בנבו], 16.8.2005). הצעת החוק נקטה גישה מאוזנת בין התובעים לנתבעים, כפי שעולה מהמבוא להצעת החוק (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת ([פורסם בנבו, 20.6.10) (להלן: "נסייר")". 68. לדברי לעיל מצטרף גם שיקול של מדיניות משפטית ראויה, כזו המשתקפת ונובעת גם מהלכת גיא-ליפל שהבאתי לעיל. 69. מדיניות שכזו אינה חפצה לעודד התעוררותם מחדש של סכסוכים, שנים רבות אחרי שקמה עילת התביעה, מבלי שכל אחד ואחד מיחידיו ידע לאחר שנים מה עוד יתבע ממנו ומי ידע אימתי וראה גם תמ"ש (ת"א) 14157-02-15). 70. למסקנה המובילה לדחיית התובענה מביאה שאלת השיהוי. לטעמי, חוסר הגינות בסיסי טמון בכך שאדם ניעור לתבוע שנים רבות לאחר הארוע המכונן. ודוק, אין דומה תביעת יורש לתביעה בין בני זוג נשואים. נטל ראייתי מוגבר הקיים כאן, מחזיר גם הוא את התובעת לחובתה שלא להשתהות בהגשת תביעתה שמא תראה כמי שמחלה על תביעתה או – תיצור מצג ולפיו ויתרה גם היא על הזכות. 71. אנו רגילים לומר כי טענת השיהוי, כח' הנושא עצמו, תשמש לדחיית תובענה רק במקרים חריגים ומטעמים של צדק והגינות, כמו גם שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה להליך שיפוטי תקין. 72. כאמור, נפסק כי השימוש בדוקטרינה של שיהוי לצורך דחיית תובענה ייעשה רק במקרים חריגים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאג לקיום הליך שיפוטי תקין (ראה: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נ"ז(5) 433 {פמ"מ – 2/7/2003}). עפ"י הפסיקה, חלוף הזמן כשלעצמו, אין בו די כדי להביא לקבלת טענת השיהוי ויש צורך ב"דבר מה נוסף" (ע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליברמן נ' לאה יונגר, פ"ד מ"ה(3) 749, 756 {פמ"מ – 18/3/1991}). על הנתבע להוכיח שהיה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו ובשל כך הוא שינה את מצבו לרעה במשך הזמן. יש הגורסים כי נדרש תנאי שלישי שלפיו השיהוי נגרם בחוסר תום לב (רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עיריית נתניה (לא פורסם) (פמ"מ). להבדיל מהסדר ההתיישנות, הרי שבנושא השיהוי מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב לגבי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זו ישקול בית המשפט, על דרך האיזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם, תוך התחשבות במהות התביעה ובסעד המבוקש במסגרתה. נטל ההוכחה להתקיימותם של התנאים מוטל על הטוען לכך, היינו, על הטוען לשיהוי (ע"א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל {פמ"מ – 26/10/2009}). 73. הסברתי קודם לכן כי לדעתי מדיניות שיפוטית רצויה לא תעודד הגשת תובענה שנים לאחר אירוע המאפשר תובענה והדברים נלמדים דרך אנלוגיה אפילו מן המועדים שננקבו להתיישנות בדין הישראלי. 74. אם תרצה תאמר בלשונו של כב' השופט עמית בהלכת גיא-ליפל כי מדיניות שיפוטית רצויה לא תעודד הכבדה על הנתבע וקיום קושי ראייתי בחלוף שנים רבות, אם תרצה תאמר במילותיי כי הסכסוך המשפחתי צריך לסופיות אפילו יותר מסכסוך אזרחי "רגיל", ואין לתור אחר עילות תביעה שלא נוצלו שנים רבות לאחור. 75. אמר כב' השופט עמית אגב הלכת גיא-ליפל כי ככל שנמנע תובע מלעמוד על זכויותיו, מקים הוא כנגדו חזקה ולפיה מחל על אותן זכויות או ויתר עליהן וכי לנתבע אינטרס לגיטימי שלא לעמוד ב"כוננות" שנים על שנים שמא ברבות השנים יתבע פתאום בגין עילה "עתיקה". בהשתהות ארוכה יש מצג כלפי הנתבע ולפיו לא יתבע הוא. 76. ברור לכל כי שינוי מצב לרעה לא יצור צדק או הגינות כלפי הנתבע ודי בו כשלעצמו על מנת לדחות את התובענה, עת נופל שיהוי בלתי סביר בהגשתה. 77. בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית נט(1) 665 (פמ"מ – 8/9/2004) נאמר ע"י כב' השופט אליקים רובינשטיין: "בעיני, בצד כל אלה יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום לב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשווה סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), בבחינת "אדם לאדם – אדם" (הנשיא ברק, רע"T6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1)199). זו גם תמציתו הערכית של הכלל "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח)". 78. משמעות דברי היא כי גם לעניין השיהוי חלה על התובעת חובת זהירות והגינות שלא להופיע פתע פתאום לאחר שנים ולומר לנתבע יש לי תביעה לעניין עליו בחרה האפוטרופא שלא לתבוע ו-8 שנים לאחור. 79. הבה נפנה לפסק-הדין אשר ניתן בבש"א (ת"א) 12603/06 ד.ש נ' מ.פ (פמ"מ – 6/8/2008). אמרה כב' סגה"נ סיון ז"ל (כתוארה דאז), בין השאר שם: "גם טענות השיהוי, מניעות וויתור מטעמם של המבקשים מהותיות בעיניי לצורך ההכרעה בדבר סילוקה של תביעת התובעת על הסף ומהטעמים שכבר פורטו: תביעתה של התובעת למתן פסק דין הצהרתי במאובחן מתביעה כספית כנגד הזוכים – הינה תביעה מן היושר, והיא כפופה גם לדיני השהוי. תביעה שביושר מתיישנת עכשיו כבדרך שתביעה שבדין מתיישנת, אך תביעה שביושר יכול שתידחה גם מחמת שיהוי, אף אם תקופת השיהוי הייתה קצרה מתקופת ההתיישנות: תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק היא עכשיו "הגבול העליון" של תקופת השיהוי". (י. זוסמן בספרו, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 568)". 81. מרבית דיוני לעיל הן לעניין ההתיישנות והן לעניין השיהוי עסק באינטרס הציבור ובאי ההגינות שבתובענה. 82. סברתי לעניין אי ההגינות שבהתנהגות התובעת שעונה גם על תפיסתי ולפיה, כאשר הופך אדם כשיר להתדיינות בהליכי בית המשפט לענייני משפחה ו/או בית דין דתי, נשוי כגרוש, ידוע בציבור כזר כמעט מוחלט, יש לקרוא עליו ועל בן זוגו או יריבו להליכים המתנהלים בפני הטריבונלים לעיל, חוזה יחודי לאותם יחסים. 83. ולעניין חובת ההגינות, נשיאת ביהמ"ש העליון כב' הנשיאה ד' ביניש, בבג"צ 518/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (פמ"מ – 14/5/2009), בפס' 38-39: "תחולתו של עקרון תום-הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חלק עקרון תום-הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים. מהותה של חובת תום-הלב בתחום הדיוני הינה כי על בעלי-הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ותוך הגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים "יריבים" (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה כרך ב 550 (1993) (להלן: ברק – פרשנות החקיקה; דודי שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות 73 ואילך (תשס"ז)). על בעלי-הדין לפעול בסבירות ובהגינות במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין (ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 15.1.2007), פס' 4 והאסמכתאות המובאות שם)... ככלל, התפיסה המנחה בהקשר זה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-דין כלפי בית-המשפט. יוער כי בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-דין והשאלה האם פעל בזדון עשויה להשליך על המסקנה האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, אמת-המידה המרכזית בהקשר זה הינה סבירות והגינות, קרי – כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות המקרה". ככל שהבנתי משגת, נכנסת התובעת לגדר "זעקת ההגינות" כמובן, של מושג זה בפסיקה ושיקול ההגינות נוטה לדחות את טענת השיהוי ולומר כי התובעת שינתה מצבה לרעה אף נתנה תמורה על דרך נטילת משכנתא, פירעונה, פירעון חובות ועוד. דין טענת השיהוי – דחייה. מה הייתה העסקה כאשר הולך אדם לבית עולמו, נוטה בית המשפט שלא לשים שיקול דעתו במקום שיקול דעת המנוח שנבצר ממנו להתייצב ולומר את דברו ( וראה ע"ז (ירושלים) 1482-95 כוכבה וידר נ' ב"כ היועץ המשפטי לממשלה (נבו, 25.01.1998)). סבור אני שמטעמיהם בחרו המנוחים ליתן את הדירה במתנה לתובעת כנגד שחרורם מדאגה לחובות שלא הם יצרו אותם והמשך מגוריהם בנכס. כל רישום כמתנה ללא תמורה, נעשה ככל הנראה על מנת להקטין מיסוי. טענת הנתבעים לפיה, כל פעם הגדירה התובעת אחרת את העסקה, פעם מתנה ללא תמורה, פעם עסקת מכר מותנה ופעם מתנה לאחר תשלומים, אינה הופכת את שהתרחש, לאין. לטעמי פשיטא, ואולי בציניות חפצים הנתבעים לומר לתובעת, מה שהשקעת בכסף – הפסדת ואנו נרוויח מכך. אפילו הצעת השבה ממשית לא מצאתי בטענותיהם. לטעמי, באין גמר לרישום אמנם מדובר בהתחייבות ליתן מתנה ממנה לא חזרו בהם המנוחים מעולם. ההסברים לאשר אירע אינם יוצרים באמת סתירה המאפשרת קבלת עמדת הנתבעים. הסכם למראית עין? הבה נבין ראשית כי היותו של הסכם לכאורה שלא למטרה הכתובה בו והיותו מכיל מניע לא כתוב – כגון רצון למנוע מנושים ליטול רכוש, אינו בהכרח הסכם למראית עין (וראה ע"א 127-06 בנק הפועלים בע"מ - משכן נ' לאה נגר (נבו, 19.02.2009). לשיטת הנתבעים יש לראות את הסיטואציה כאמור מסעיף 34 לסיכומיהם וכך: " 34. סעיף 13 לחוק החוזים קובע, כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל. אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה". בע"א 3725/08 חזן נ' חזן (נבו 3.2.2011) קבע בית המשפט העליון כי "חוזה למראית עין הינו חוזה שקיימת לגביו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לעסקה, לבין רצונם וכוונותיהם האמיתיות בעוד שכלפי חוץ, מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מסוים שיחול ביניהם, כוונתם האמיתית היא שונה, וקיים פער בין המצג החיצוני המשקף את רצונם, לבין כוונתם האמיתית הכמוסה. פער זה נועד להשיג תכלית מסוימת. היסוד העיקרי בחוזה למראית עין הוא, אפוא, "קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה ,שהיא אך למראית עין. חוזה למראית עין, שאינו אלא חוזה בדוי, בטל מעיקרא, וממילא אינו אוצר כח להעביר זכויות ואף קנין" ור ג' שלו, דיני חוזים מהדורה שניה, עמודים 168-167; ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג (576 (2). 35. במקרה דנא עסקינן בהסכם מתנה שתכליתו להבריח נושים ולכן דינו בטלות. כך עולה מנסיבות עריכות הסכם המתנה, שנעשה בזמן שמעניקי המתנה במצב כלכלי קשה וכשנושים מתדפקים על דלתי ביתם, וכך גם עולה מניסיונות הצדדים, לרבות התובעת עצמה, לערוך הסכם פיקטיבי להברחת הנכס (הלא הוא הסכם פרץ). בעניין ע"א 2610/23 מאי אזוגי נ' שפירא ואח' (נבו, 3.7.2023) נקבע כי כאשר עסקינן בחוזה למראית עין שתכליתו תרמית והונאה של נושים, יש לקבוע כי המערכת ההסכמית כולה, לרבות החוזה הנסתר, בטלה מדעיקרא בהיותה מנוגדת לתקנת הציבור (ור' ע"א 813/22 אריאל נ' חברת אי.בי.בי.ג'י בע"מ, פסקה 30 [פורסם בנבו] (10.3.2022). 36. אולם, גם לטענת התובעת דין הסכמי המתנה להתבטל, הן לאור העובדה כי בהסכם המתנה הוצהר כי לא נתקבלה כל תמורה ובפועל התקבלה תמורה, והן לאור העובדה כי הסכמי המתנה לא הסתיימו ברישום. 37. אין מחלוקת כי במקביל לעריכת הסכם המתנה (10.7.2023) לקחה התובעת משכנתא על ביתה בכרמי יוסף ופרעה את חובות ההורים (ר' סע' 8.1 לתצהיר עדות התובעת). גם אם מדובר בתמורה עקיפה הרי שעדיין יש תמורה. ודוק, הסכם המתנה נחתם בחודש יולי 2003, המשכנתא לכיסוי החובות נטלה ביוני 2003 (ר' נספח ח' לתצהיר ח.מ, תצלום השיק ע"ס 1,050,000 מיום 3.6.2003). 38. אשר על כן, הסכמי המתנה שנחתמו הינם הסכמים למראית עין. בהסכמי המתנה (נספח 3 לתצהיר התובעת) נכתב כי "הזכויות בדירה הועברו ללא תמורה ומבלי שקיבלתי כל תמורה מבתי בעבור הזכויות". ברם, שאין חולק כי מדובר בהצהרה לא נכונה, ובחוזה למראית עין, שכן התובעת העבירה להורים תמורה - המשכנתא שנטלה, המשכנתא מהווה לכל הפחות תמורה עקיפה. משכך דין הסכמי המתנה - להתבטל. ר' בעניין זה ת"א (מחוזי נצ') 5990-07-17 דארושה נ' דראושה (נבו 16.9.2020): "בנסיבות המקרה עסקינן, על יסוד גרסתה של הנתבעת וכלל הראיות שהוצגו בפני, אני קובע כי הסכם המתנה הגלוי הנו חוזה פיקטיבי כוזב, שנכרת למראית עין בלבד, בגדרו הסכימו שני הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים (מתנה) בעוד שכוונתם האמיתית שונה (מכר). תוצאתו של הסכם פיקטיבי כזה היא בטלות". 39. בפסיקת בתי המשפט נקבע זה מכבר כי אי השלמת הרישום, והעובדה כי מעבירי הזכויות המשיכו לגור בנכס מהווה אינדיקציה לכך שמדובר בחוזה למראית עין ויש להורות על בטלותו. ר' ה"פ (מחוזי תל אביב -יפו) 1547/06 ניצה גבסו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (נבו 4.9.2007) "כאמור, החזקה בבית נותרה בידי ההורים גם לאחר עריכת הסכם המכר, המבקשים לא פעלו לרישום זכויותיהם הנטענות בסמוך לעריכת הסכם המכר ומלבד הסכום שהתקבל מבנק טפחות לא שילמו המבקשים סכום כלשהו על חשבון תמורת הזכויות בבית. יתר על כן, המבקשים הודו כי הוסכם על תנאים שונים מאלה שנקבעו בהסכם המכר. משכך, אני קובע כי הסכם המכר הוא הסכם למראית עין ובהתאם להוראות סעיף 13 לחוק החוזים, בטל". על כך השיבה התובעת בין השאר בס' 2 לסיכומי תשובתה: "2.1. הוכח, כי לא מדובר בהסכם למראית עין, אלא במסמכי העברה אותנטיים ואמיתיים. נחתמו תצהירי העברה ללא תמורה, בפני עו"ד, נרשמה הערת אזהרה מכוח תצהירי העברה ונחתמו שני ייפויי כוח בלתי חוזרים בפני עו"ד ייפוי כוח אחד נחתם בפני עו"ד קלס, אשר מעל באמון ההורים ע"ה, כאשר לא פעל על פיו, ולא רשם את הזכויות על שם התובעת. ייפויי כוח נוסף נחתם בפני עו"ד רואש, אשר פעל לקידום העברה ללא תמורה, אולם הוכשל מחמת הודעת הנתבעים לרמ"י על זכויותיהם", הודעה אשר גרמה לסירוב רמ"י לרישום זכויות התובעת. 2.2. הטוען לחוזה למראית עין, חייב לבסס קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, או אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לעסקה לבין רצונם וכוונותיהם האמיתיות. נזכיר, כי הצדדים הם התובעת והוריה ע"ה, וככל שרצו הנתבעים או ההורים, לוודא קיומן של "כוונות אחרות" מאלה שבאו לידי ביטוי בתצהירי המתנה, ברישום הערת אזהרה, במתן ייפויי כוח, בדיווח למיסוי מקרקעין ובדיווח לרמ"י – היה עליהם לגבש עמדתם במסמך או ראייה מוצקה בדבר ההסכמה "הסמויה" הסותרת את המתנה –- העברה ללא תמורה. לא קיימים מסמך או ראייה בדבר "הסכמה סמויה", ולא נערכה צוואה, שהייתה יכולה לתת ביטוי לרצון אחר של 36, וע' 32 ש', 34, 15, המנוחים, באופן שסותר את מתן המתנה. (פרוטוקול בימ"ש, עמ' 31 ש' 12 ;( 2-1 ); ולעניין מבחני ההסכמה למראית עין': ע"א 3589/23 שרה קדוש נ' יפים גנדלר (נבו 1.8.2023); (ע"א 3725/08 ניסים חזן נ' אריק חזן (נבו 3.2.11); ע"א 10/17 גיל באשה נ' סמי גרדג'י (נבו 31.10.18). 2.3. נטל הוכחת הסכם למראית עין הוא מוגבר, והנתבעים לא עמדו בו (ראה ת"א) מחוזי חיפה 7455-03-21 סיאט - ביודיאגנוסטיקה בע"מ נ' שלמה ביטרמן (נבו 19.6.2024); ע"א 3642/11 הדר כהן נ' סמיר גטאס (נבו 3.3.2014). הנתבעים לא נקטו פעולה כלשהיא משך 19 שנה באופן שהיה יכול להעיד לכאורה על הסכם למראית עין', או על הסכמה שונה. בעדותם המתפתלת, לא הציגו הסבר כלשהוא למראית עין' - עדויותיהם מוכיחות שיהוי בטיעון זה וניסיון עיגון טענה שקרית ונטולת בסיס - שמצאו לנכון להעלותה רק לאחר שהעדים המרכזיים להוכחתה – ההורים ע"ה, הלכו לעולמם עדותו של יוסף באשר לתצהירו שניתן ב 20.12.200 -(פרוטקול בימ"ש, עמ' 31) ותגובת ח' לנאמר באותו תצהיר (פרוטוקול בימ"ש, עמ' 50 ) מוכיחים כאלף עדים את דבר השקר 35-29). וראוי להדגיש: לא בכדי לא טרחו הנתבעים, המתמשך (פרוטוקול בימ"ש, עמ' 51 ש' 4-1, 35-29). וראוי להדגיש: לא בכדי לא טרחו הנתבעים להתייחס לעדותם הפתלתלה, נטולת אחיזה באמת, של עו"ד קלס וח.מ ,שהיטיבו לא לומר אמת כפי שפורט בסיכומי התובעת. סבור אני, למרות המשפטנות הטובה שגילה בא כוחם, כי שוגים הנתבעים ומן היסוד. בפועל כפי שנגלה לי, יש ראשית לראות בתובעת צד ג' אשר נתן תמורה ולו חלקית ובכך יוצאת היא מגדר סעיף 13 לחוק החוזים. לא דומה הברחה מובהקת של רכוש, רק כדי לחמוק מנושים ומתוך כוונה שחייב יישאר בעלים אמיתי בנכס ויחזור להיות בעלים עם חלוף סכנת הנשייה למצב בו הורים מבוגרים מחליטים, גם אם זה בניגוד לאינטרס הכלכלי הפשוט שלהם, להעביר את הנכס לתובעת. השארת הורה מבוגר בביתו גם לאחר נתינת מתנה בבעלות, נפוצה היא בבחינת מעין צוואה שלא ניתן לחזור ממנה. הוסף על כך מתן תמורה נוספת על זכות המגורים להורה, השלמת הנתבעים עם המציאות והעברת הבעלות, עשרות בשנים, עריכת מסמכים נוספים לאחר תצהירי העברה ללא תמורה וטיפול התובעת בנכס ותמצא כי אין מדובר בחוזה למראית עין. אי השלמת הרישום כאן נבע מנסיבות חיצוניות כפי שהוכח, ולא מתוך כוונה לירוק חוזה למראית עין. די בכך לדחות טענות הנתבעים בעניין זה. האם מעורבות הנתבעים בניהול הנכס היא מהותית סבורני כי התשובה היא בלאו, רבתי. כך כתבו הנתבעים מסעיף 24 לסיכומיהם: " 24. הוכח כי הנתבעים היו מעורבים בניהול הבית. ח.מ שילם כספים עבור שיפוץ הבית ויחידות הדיור, בכתב ההגנה ובתצהיר הוצגו חשבוניות על סך של כ- 90,150 ₪ על הוצאות שהוציא לטובת בניית יחידות הדיור (נספח ט"ו לתצהיר), ועל סך 125,680₪ עבור תחזוקה שוטפת של הבית במשך השנים (נספח ט"ז) התובעת לא ספקה כל הסבר להוצאות כספיות גבוהות אלו של הנתבעים. 25. ח' התנהל מול השוכרים (נספחים י"ז – י"ט), הוא היה מעורב במחלוקת עם השכנים לגבי בניית גדר (נספח כ'). מכל פעולות אלה נראה כי ח' פעל בהתאם למוסכם ודאג לתשלומי המשכנתא מהכנסות מיחידות הדיור בהתאם למוסכם. 26. במהלך הדיון אמרה התובעת כי היא לא הרסה את תוספות הבנייה ״כי הייתה התנגדות מאוד גדולה של ח'״ (עמ׳ 13 , שו׳ 20) התובעת נשאלה באיזה זכות ח' יכול להתנגד אם זה אכן שלה? התובעת טענה ״בזכות זה שהוא אלים" (שם, שו׳ 29) לשאלת בית המשפט מתי ח' ״איים״ עליה היא השיבה כי זה היה בשנת 2012. התובעת מודה אפוא כי לא יכלה להרוס את תוספת הבנייה בגלל התנגדות של הנתבעים, אם הנכס אכן של התובעת והכל נעשה בהסכמת ההורים מדוע התובעת לא הורסת הבנייה? מדוע היא מתחשבת בדעתו של ח'? מדוע היא לא מגישה את התביעה אז, במהלך 2012? 27 . התובעת מודה כי קבלה את דמי השכירות בהסכמת הנתבעים וההורים, ר' עמ' 14 שו' 24-27 : ש. בסעיף 10.4.1 שלך את כותבת שקיבלת את דמי השכירות בהסכמת שני אחייך ואמא שלך ואחייך הסכימו לכך באופן חד משמעי. למה צריך שהם יסכימו? הרי הם לא בעלים, רק את הבעלים. למה היית צריכה לקבל את הסכמתם לקבל את דמי השכירות, בחיים? ת. (מעיינת) אין לי מה להסביר יותר מזה. מעורבות, בין כוחנית, בין מרתיעה ובין כזו שאין רצון להתווכח עימה ובכלל זאת בנייה בניגוד לדין, אין בה לשנות את המהות ולפיה, ניתן הנכס לתובעת, הנתבעים, ככל שהשקיעו כסף (ואף פדו לעצמם דמי שכירות), לא הייתה השקעתם אלא הנחת כספם על קרן הצבי. הלכת ואלס נעיר כי מתת של הורה למי מילדיו, גם כעולה מהלכת ואלס נ' גת (וראה ע"א 3829/91 ‎ ‎אבינועם וואלס‎ ‎נ' נחמה גת, פ"ד מח(1) 801 ), הוא מעשה צפוי ומטיל נטל מופחת על התובעת. הלכה דומה – עמ"ש (ת"א) 51794-12-23 בעניין דומה לשלנו כתב מכובדי, כב' השופט נפתלי שילה (בהסכמת חבריו כב' השופטים ג. הס ו- ס. יעקבי) בין השאר כך: "לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 4.9.23 (כב' השופט ארז שני בתמ"ש 37280-02-20) שקיבל את תביעת המשיבה 1 וקבע שהיא הבעלים של מקרקעין בגדרה. א. רקע עובדתי 1. המשיבה 1 (להלן גם: ע) היא בתו של המנוח י.ג ז"ל (להלן: המנוח) והמערערת 1 (להלן גם: האם) היא אלמנתו של המנוח ואמה של ע. המערער 2 (להלן גם: א.) והמשיבים 2-5 הם אחיה ואחותה של ע. 2. ביום 1.10.96 חתם המנוח על תצהיר מתנה שבמסגרתו הצהיר שהוא התחייב להעביר במתנה לע. מקרקעין בגדרה (להלן: המקרקעין) וע. חתמה על תצהיר לפיו היא קיבלה במתנה מאביה את המקרקעין. בו ביום, חתם המנוח על ייפוי כוח בלתי חוזר המייפה את כוחו של עו"ד מרקמן להעביר את המקרקעין לע.. 3. ביום 20.10.96 חתם המנוח על מכתב שבו הוא מצהיר בהמשך לחתימה על התצהיר הנ"ל, שאת כל הזכויות במקרקעין הוא מעביר במתנה לע. 4. העסקה דווחה לרשויות המס ושולם מס רכישה. בנוסף, ניתן אישור ללשכת רישום המקרקעין ע"י המועצה המקומית לתכנון ולבנייה זמורה שבשטחה מצויים המקרקעין, לפיו אין לה התנגדות להעברת הנכס ללא תמורה מהמנוח לע. 5. המנוח נפטר ביום 10.4.11 ועד לפטירתו לא הועברו המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין ע"ש ע. על פי צו ירושה שניתן ביום 22.5.12, האם ירשה מחצית מעיזבון המנוח וששת ילדיו ירשו כל אחד 1/12 מעיזבונו. במשך כמה שנים לאחר פטירת המנוח ניסתה המערערת לרשום את הזכויות במקרקעין על שמה ואולם עקב דרישות שונות של רשם המקרקעין, לא עלה הדבר בידה והיא הצליחה רק לרשום הערת אזהרה לטובתה ביום 16.10.13. לפיכך, ע הגישה תביעה לפס"ד הצהרתי שבמסגרתו עתרה לכך שיוצהר שהמקרקעין בבעלותה ויינתן צו לרשום אותם על שמה בלשכת רישום המקרקעין. ע התבססה בין היתר על המסמכים הנ"ל שעליהם חתם המנוח והיא טענה גם, שהאם ויתר האחים מנועים ומושתקים לטעון נגד המתנה, מאחר שבהליכים אחרים הם הצהירו שהמנוח לא השאיר אחריו דבר ולא היו לו שום נכסים וכי המקרקעין שייכים לה. 6. האם וחלק מאחיה של ע, ביניהם א, התנגדו לתביעה וטענו שהמקרקעין שייכים למנוח והעסקה נערכה לצורכי תכנון מס והיא אינה אמיתית ולא משקפת את רצון המנוח. לטענתם, העובדה שבמשך שנים כה רבות ע לא רשמה את המקרקעין על שמה ובמשך כל חיי המנוח דמי השכירות מהבית שנבנה על המקרקעין הועברו למנוח ולאחר פטירתו לאם, מלמדת שאין תוקף למסמכי המתנה ויש לדחות את התביעה גם מחמת שיהוי והתיישנות. הנתבעים טענו גם, שלאם מחצית מהזכויות במקרקעין מכוח חזקת השיתוף והמנוח לא יכול היה להעביר לע יותר ממחצית המקרקעין. המשיב 2 (להלן: מ) תמך בעמדת ע וטען שהמתנה תקפה ולאורך השנים הייתה הסכמה מלאה שהם שייכים לע וכך טען גם המשיב 4. 2. חתימת המנוח על מסמכי המתנה – המנוח חתם על תצהיר מתנה ביום 1.10.96 וביום 20.10.96 הוא חתם על מכתב המאשרר את המתנה שוב. בנוסף, המנוח חתם ביום 1.10.96 על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת ע לצורך העברת הזכויות. המנוח מעולם לא חזר בו מהמתנה ולא הוכחה כל עילה לביטול התחייבותו זו ולכן בצדק נקבע שהמתנה שרירה וקיימת. הטענה כי המתנה ניתנה "לצורכי מס" נטענה בעלמא ואף אחד מהמערערים לא הסביר את פשרה של טענה זו ולא הוכיח אותה. המילים "לצורכי מס" אינן "מילות קסם" ומי שטוען טענה זו, שמשמעותה היא שמדובר בעסקה למראית עין, חייב להביא ראיות להוכחת טענה זו. כידוע, הנטל להוכחת הסכם למראית עין הוא כבד, מאחר שלמעשה מדובר בטענה שבוצע הסכם שיש בו רכיב של תרמית והמערערים לא עמדו בנטל זה כלל (ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.2011); ע"א 1629/11 יצחקי נ' וכטר (4.11.2012)). חתימת המערערת על שטר מכר – המערערת חתמה על שטר מכר ביום 23.4.17 לצורך הסדרת העברת הזכויות במקרקעין ע"ש ע וחתימה זו, שאושרה ע"י עו"ד רויטל דואני, מלמדת שהמערערת הסכימה שאין לה זכויות במקרקעין. שטר זה אף מלמד שהמערערת וויתרה על טענת שיתוף במקרקעין אלו מכוח חזקת השיתוף. שהרי, אם היא סברה שמחצית מהמקרקעין שלה מכוח חזקת השיתוף, כיצד היא חתמה על שטר מכר לצורך העברת מלוא הזכויות במקרקעין לע? 5. מכתבו של עו"ד כהן ממשרד מיתר מיום 7.1.99 – במכתב זה, שנשלח לאגף מס רכוש וקרן פיצויים בשם "בני משפחת ג." לאחר שהתקבלה דרישה לתשלום מס רכוש, נאמר כי המקרקעין: "בבעלותה של גב' ע.ג, לאחר שקיבלה את הזכויות בה מאביה, מר י.ג, בהעברה ללא תמורה...". 6. ההשתק השיפוטי של המערערת לאור הצהרתה בתביעה למל"ל להשלמת הכנסה – המערערת הצהירה ביום 8.1.12, במסגרת בקשה לקצבת השלמת הכנסה מהמל"ל, שאין לה כל רכוש פרט לבית המגורים. המערערת הצהירה שכל הפרטים בבקשה שהגישה הם "נכונים ומלאים" והיא לא יכולה לטעון כיום טענה סותרת, במיוחד לאחר שקיבלה "טובת הנאה" מהצהרה זו. שהרי "ההליך השיפוטי אינו 'תכנית כבקשתך', ובעל דין אינו רשאי לטעון דבר והיפוכו בהליכים שונים, בבחינת "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ" (קהלת ז, יח)" (רע"א 2401/21 סאמי ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ (1.3.2022)‏‏). מהפסיקה עולה כי דוקטרינת ההשתק השיפוטי תחול לא רק כאשר נטענות על ידי אדם טענות סותרות בפני ערכאות משפטיות שונות, אלא ההשתק השיפוטי יחול גם אם יטענו טענות סותרות בפני רשויות מנהליות. בבר"מ 8689/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ' מבני תעשיה בע"מ (4.5.15)‏‏ קבע כב' השופט עמית כי: "במקרה דנן התקבלה אפוא טובת הנאה בהליך אחר, לאו דווקא הליך משפטי, ולטעמי אין מניעה להרחיב את דוקטרינת ההשתק השיפוטי גם להליכים מחוץ לבית המשפט (כגון דיווח לרשויות המס או בהליך מינהלי)". בת"א (מחוזי חי') 1072-04 פרחאן זייד נ' הדר חברה לביטוח בע"מ גבעתיים (10.1.10)‏‏ קבעה כב' השופטת וילנר כי: "כאמור, חובת תום הלב העומדת בבסיס ההשתק השיפוטי, מחייבת בעל דין לנהוג בהגינות, ובתום לב, בין אם מדובר בשני הליכים שיפוטיים ובין אם מדובר בהליך המתנהל לפני רשות ציבורית... לאור כל האמור, אני סבורה כי אין מניעה להחיל את דוקטרינת ההשתק השיפוטי על המקרה שלפנינו, על אף היות ההליך הראשון הליך שאינו שיפוטי. תקנת הציבור, חובת תום הלב, ההגינות, ההוגנות וטוהר ההליך, מחייבים לדחות את גרסתו המאוחרת של התובע ולו מחמת שהיא סותרת באופן קיצוני את גרסתו הראשונה שנמסרה בהליך שהתנהל לפני המל"ל". 7. ההשתק השיפוטי לאור התצהיר שניתן במסגרת תביעת עיריית אשדוד - עיריית אשדוד הגישה תביעה כספית כנגד יורשי המנוח בעקבות חוב שהיה לחברה שבבעלות המנוח ולא נפרע. על מנת להתגונן בפני אותה תביעה (תא"ק 28548-06-12), המערערת וכן כל ילדיה, לרבות אמנון, הצהירו ביום 4.6.13 כי: "במועד פטירתו של אבינו המנוח, לא היה בעיזבונו כספים ו/או נכסים... ולפיכך לא ירשנו למעשה דבר... היות והעיזבון חסר זכויות, אין למעשה להטיל עלינו כיורשים חיוב כלשהו". בנוסף, במסגרת אותו הליך טענו המערערת וכל ילדיה כי: "הוצאת צו הירושה של האב המנוח התחייבה מהטעם הפשוט, שלפני עשרות שנים היה המנוח בעלים של קרקע... הקרקע הועברה לבתו ע, נתבעת מס' 6, ללא תמורה וזאת ביום ה – 1.10.96, המצוין בעותק תצהירי ההעברה ללא תמורה ובאישורי המיסים והוועדה המקומית המצורפים... הואיל והרישום והפרצלציה טרם הוסדרו, נדרשה חתימת היורשים על מסמכי הרישום והעברת הזכויות על שם בתו. מטעם זה בלבד התבקשה הוצאת צו ירושה... המנוח לא הותיר רכוש כלשהו ששייך לעיזבונו". דוקטרינת ההשתק השיפוטי נגזרת בראש ובראשונה מעקרון תום הלב והיא מציבה מחסום דיוני בפני בעל דין מלהעלות טענה דיונית, אפילו נכונה היא, שיש בה דופי של חוסר תום לב. (רע"א 3640/03 יקירה דקל נ' שוקי (יהושע) דקל (16.12.2007)‏. כפי שציינה כב' השופטת וילנר בבע"מ 8943/22 פלוני נ' פלונית (15.3.2023)‏: ‏ "כידוע, כלל ההשתק השיפוטי מונע מבעל דין להעלות טענות סותרות בהליכים שונים. זאת, גם כאשר בעלי הדין בשני ההליכים אינם זהים... כלל זה נועד, בעיקרו של דבר, לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט... לתכלית זו שני פנים: מבחינה מוסרית, הכלל מתמקד בתום-לבם של בעלי הדין ונועד למנוע ניצול לרעה של ההליך השיפוטי; מבחינה מעשית, הכלל מבקש למנוע הכרעות סותרות של טריבונלים שונים. בעבר, תחולתו של כלל ההשתק השיפוטי הותנתה בכך שטענתו הרלוונטית של בעל הדין התקבלה במסגרת ההליך האחר...במרוצת השנים רוכך תנאי זה, לכדי דרישה שלבעל הדין צמחה "הנאה" כלשהי כתוצאה מהעלאת הטענה שעל הפרק... ואף ביחס לנחיצותה של דרישה מרוככת זו ניתן למצוא עמדות שונות בפסיקתו של בית משפט זה... אציין כי לגישתי, צמיחתה של "הנאה" כלשהי כתוצאה מהעלאת טענה מסוימת, איננה, ככלל, תנאי לקביעה כי בעל דין מושתק מלטעון את היפוכה. זאת, בעיקרו של דבר, לנוכח רציונל ההשתק שעניינו הגינות ותום-לב, שאינו מתמקד בתוצאת ההליך כי אם בהתנהלות בעל הדין, וממילא, תחולתו אינה מותנית בקיומה של "הנאה" כזו או אחרת". ראו עוד: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, נט(6) 625 (2005); ע"א 4401/21 יהודה אמיתי נ' רחל קרויז (15.11.2023); ע"א 9056/12 יעל קינג נ' פקיד השומה ירושלים (4.8.2014); י' רוזן-צבי ההליך האזרחי (2015) עמ' 261-266. פסק הדין שם אשר דחה את הערעור, עוסק בסוגיות דומות לשלנו, גם שם השלימו הנתבעים עשרות בשנים עם העברה שלא נשלמה. דמי שימוש סבורני, שעניין דמי השימוש לא הוכח בפני, נזנח בסיכומי הצדדים ולכל היותר ראוי הוא לתובענה נפרדת. סוף דבר התובענה מתקבלת במובן זה שאני קובע כי מלוא הזכויות והחובות בנכס הן לתובעת בלבד. ניתן צו כמבוקש בסעיפים 3 ו- 4 לכתב התביעה. כל עתירה לביטול פסק הדין או החלטה בתיק אחר מקומה אינו בכאן. הנתבעים יישאו יחד ולחוד בהוצאות התובעת בסך 80,000 ₪. ניתן היתר לפרסם פסק דין זה בהשמטת כל פרט אודות הצדדים. המזכירות תסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision66384-05-22a	["ארז שני"]	[{"judgment_id": "3911c01b-ac58-5d1c-a14a-8e4ae1370392", "file_name": "66384-05-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 75513, "extension": "docx", "display_name": "66384-05-22- קובץ מקורי"}]
c8abfc91-5561-503d-94e0-d77a6029f4d9	ביהמ"ש לענייני משפחה בנוף הגליל נצרת, השופטת רונית גורביץ: פס"ד דוחה תביעה לשיתוף ספציפי בדירת מגורים שהיא נכס חיצוני (תלה"מ 53612-02-21)	53612-02-21	2024-12-09	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	התובע עותר להחלת הלכת השיתוף וכוונת השיתוף הספציפי על דירה שנרכשה על ידי האישה בגירושיה מבעלה הקודם, לאור חיי זוגיות ממושכים החל מהשנים שחיו כידועים בציבור עד לנישואיהם וכלה במועד הקרע. א- רקע הצדדים יהודים אשר נישאו ביום 6.3.2014. עוד לפני שנשאו נולדה הקטינה המשותפת ביתם היחידה ילידת 4.11.11. הנתבעת נפרדה מבעלה הקודם ב- 8/10 ומועד הגירושין היה ביום 3.6.11. במסגרת הסכם הגירושין שאושר ביום 13.10.10 רכשה הנתבעת את מחצית זכויותיו בדירה בXXX, XXXהידועה כגוש XX חלקה XX תת חלקה X ולשם כך נטלה על עצמה את מלוא המשכנתא (להלן" הדירה"). הדירה נרשמה על שם הנתבעת. בחודש מאי 2012 עבר התובע לגור עם הנתבעת והקטינה בדירה. בחודש דצמבר 2018 יצאה הנתבעת עם הקטינה מהדירה לבית הוריה, התובע נותר לגור בה עד למכירתה ביום 28.10.20. הנתבעת והקטינה עברו לגור בבית שכור בחודש דצמבר שנת 2019. הצדדים התגרשו בסוף שנת 2021. המחלוקת העובדתית ביחס למועדי תקופת החיים המשותפים, תחילתה וסיומה. התובע טוען לתקופת שיתוף בת 15 שנים תחילה כידועים בציבור משנת 2005 (עוד בהיותה נשואה לאחר) ולכל הפחות 10 שנים מתקופת גירושי הנתבעת מבעלה הקודם, ובהמשך כזוג נשוי משנת 2014 ועד למועד הקרע במועד פתיחת הליך י"ס ה-15.11.20. הנתבעת טוענת כי החלו לגור יחדיו בדירתה ב- 5/12 ומועד הקרע חל במחצית שנת 2015 לקראת שנת 2016 כאשר הפסיק לקיים עמה חיי אישות ועבר לישון בסלון. בתביעה לאיזון משאבים שהגיש התובע ביום 24.2.21 עתר להורות על ביצוע איזון בכלל הרכוש והנכסים השייכים לצדדים ואשר נרכשו על ידם במהלך חייהם המשותפים ובמאמץ משותף כשעיקר יהבו הופנה לגבי הדירה. יצוין כי בין הצדדים התנהלו הליכים נוספים בענייני הקטינה לגבי חלוקת זמני שהות ומזונותיה שהם יידונו בנפרד. באשר לבקשת הנתבעת למחיקת נספחי הסיכומים, אפנה לשלוש החלטות שיצאו תחת ידי האחרונה מיום 7.4.23, בה נדחו בקשות שהגיש התובע לצירוף מסמכים נוספים כראיות מטעמו לאחר שלא צורפו לתצהיריו, והפניתי להחלטות קודמות מנומקות שנתנו בעניין זה עוד ביום 20.2.23 : "בנותני את דעתי לעקרונות שהותוו בהלכה הפסוקה – סיום חקירת התובע, צירוף ראיות נוספות...העדר הסבר מדוע לא צורפו הראיות לתצהירי התובע, הגם שמועד דיון ההוכחות נדחה מספר פעמים על פני תקופה של שנה ומחצה והיה סיפק בידו להמציאם, העדר הסבר לחשיבות צירופם של המסמכים להכרעה שבמחלוקת, אזי אני דוחה את הבקשה ומורה על הוצאת המסמכים מהתיק. לא יהא זה למותר לציין, כי אין בהחלטתי זו למנוע מהתובע לעשות שימוש במסמך זה או אחר מתוך 115 המסמכים שצורפו במסגרת הבאת ראיות הזמה". בקשת רשות ערעור שהוגשה נדחתה מן הטעם כי לא מדובר במקרה הבא בגדר החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור על החלטת ביניים של הערכאה קמא. "זאת בפרט, עת שבהמ"ש קמא בהחלטתו עוד מיום 20.2.23 לא סגר את הדלת בפני המבקש להגיש בקשה להבאת ראיות הזמה" (רמ"ש (נצ') 26090-05-23). כשבועיים לאחר הגשת סיכומי התובע, הגישה הנתבעת בקשה למחיקת הנספחים שצורפו לסיכומיו בצורה גורפת. התובע טען כי אין להסכים עם דרישה כוללנית למחיקה גורפת של כלל הסיכומים כאשר ברור שאף לשיטת הנתבעת ישנם נספחים רלוונטיים שמותרת הגשתם. בהחלטתי מיום 11.10.23 קבעתי כי בסיכומיה תציין הנתבעת אלו מסמכים צורפו שלא כדין. בסיכומי הנתבעת לא פורטה הבעייתיות ביחס לכל מסמך אלא נדרש לפסול באופן גורף את כל נספחי התובע שאינם החלטות בית משפט או תסקירי עו"ס. התובע בסיכומי התשובה צירף התייחסות לנספחים שלצירופם התנגדה הנתבעת, והסביר את הלגיטימיות בהגשתם בטעמים הבאים: אסמכתאות שהוצגו בדיון ההוכחות והנתבעת אישרה את העובדות, אסמכתאות מזימות שהוצגו בחקירת הנתבעת, ראיות שאושרה הגשתן על ידי בית משפט בדיון ההוכחות או שהנתבעת לא התנגדה להגשתן, מסמכים שצורפו לכתבי בי דין לאורך ההליך. כאמור בהחלטות צוין כי הדלת לא נסגרה בפני התובע וכי עומדת לו הזכות להציג ראיותיו שהינן ראיות הזמה. לאחר שעיינתי במסמכים שצורפו כנספחים לסיכומי התובע, הריני מתירה את חלקם הואיל ונדרשה התייחסות הנתבעת אליהם בחקירתה הנגדית והינם רלוונטיים ובחלקם ניתן לראות ראיות הזמה שהותרה הגשתן בהחלטתי מיום 20.2.23. לא מתירה הגשת נספחים ערוכים (ס-18), מסמכים המוצגים לראשונה ולא בזמן חקירתה הנגדית ו/או מסמכים שאינם רלוונטיים ו/או כל אותם נספחים שאינם בגדר ראיות הזמה (ס-1, ס-9, ס-17, ס-19, ס-25, ס- 27 וס-29) ואלו לא יהוו חלק ממסכת הראיות בתיק. אציין כי נקטתי בגישה מרחיבה מעבר למגבלות הפסיקה, כדי למנוע כל טענה של מניעת חקר בירור האמת ועשיית דין צדק. ב- טענות התובע לגרסתו, מערכת היחסים בין הצדדים החלה בשנת 2005, בעוד האישה הייתה נשואה והתובע היווה עבורה משענת בשעות משבר בינה לבין בעלה הראשון. בשנת 2007 החלו לנהל מערכת יחסים זוגית. ב-2011 נולדה הקטינה וב-2012 עבר להתגורר בדירתה של הנתבעת והם התנהלו כמשפחה לכל דבר. בשנת 2014 נישאו ובשנת 2018 עזבה הנתבעת את בית המגורים המשותף ועברה להתגורר בבית הוריה יחד עם הקטינה. למעשה, לאחר 5 שנים בהם ניהלו מערכת יחסים, במהלכם התגרשה מבעלה הראשון ובמסגרת פירוק השיתוף ביניהם, החליטו הצדדים לרכוש יחד את חלקו בדירת המגורים. לטענתו, לצורך כך, שולמו 80,000 ₪ שהם חלקה של הנתבעת בדירה כאשר 50% מסכום זה היה הון עצמי של התובע ו-50% הנותרים נלקחה כהלוואה ממקום עבודתה של הנתבעת והחזריה שולמו על-ידי שני הצדדים. לדידו, העובדה שהבית רשום על שם הנתבעת אינה מעלה ואינה מורידה מזכותו לשותפות בו, הסביר כי הרישום על שם הנתבעת בלבד נעשה מתוקף הנאמנות כבני זוג. התובע טוען כי הראיה לכך שהיה שותף להליך רכישת בית המגורים הינה כי ביום 14.10.10 נטל הלוואה בסך של כ-25,000 ₪, אשר לא נעשה בה שימוש עד ליום 6.1.2011, בו משך את מלוא הסכום, ו-5 ימים לאחר מכן חתם בעלה הראשון של הנתבעת על קבלת תשלום בסך של 35,000 ₪. לגרסתו, סמיכות הזמנים בין משיכת ההלוואה לחתימת הגרוש על קבלת התשלום מהווה ראיה כי היה שותף לרכישה. עוד טוען כי גם לאחר הרכישה, ביצעו הצדדים שיפוץ ששולם מכיסו וכלל עבודות חשמל, סיוד וצבע, אינסטלציה, מזגנים, הובלה וכו'. לגרסתו, הדירה נזקקה להשבחה ואילולא השיפוץ שערך מכספו, לא הייתה נמכרת בסכום כה גבוה. הוסיף כי במהלך השנים ולאחר נישואיהם נערכו עוד מספר שיפוצים בבית המגורים אותם מימן בעצמו. לטענתו, גם את תשלומי האחזקה השוטפים כגון חשמל, מים ארנונה, כלכלה, בילוי ופנאי הוא שילם בגפו וזאת בנוסף לתשלום המשכנתא שנטלו יחדיו ושילמו במשותף במשך השנים. לטענת התובע, גילה להפתעתו כי הנתבעת מכרה את בית המגורים ללא ידיעתו וביקשה ממנו להתפנות, ומשכך נאלץ לשכור דירה עבורו ועבור הקטינה. התובע טוען כי שווי בית המגורים היה בסך של 400,000 ₪ ביום רכישתו, ואילו היום הדירה הושבחה ושוויה הינו 950,000 ₪. עוד הוסיף כי ביולי 2011 אף רכש לנתבעת רכב לשימושה הפרטי בסך של כ- 85,000 ₪ ולאחר תאונת דרכים שעברה הנתבעת (ציין כי כספי התביעה הועברו לחשבונה) רכש עבורה רכב נוסף בסך של 140,000 ₪ לשימושה הבלעדי שנלקחו כהלוואה אשר משולמת על ידו עד היום. לטענת התובע, בתחילת 2011 הם התחילו לנהל חיי משפחה ביחד בתוך הבית. קודם לכן, ניהלו מערכת יחסים כחמש שנים לפני גירושיה כידועים בציבור, החל משנת 2005, אז נהגו לבלות בצימרים ובבתי מלון והסביבה כולה ידעה אודות הקשר ביניהם. בשנת 2020 ביקשה ממנו הנתבעת לחתום על הסכם ממון, ולאחר שהלה סירב, הבהירה לו כי היא מעוניינת להתגרש. עד אז לטענתו, ניהלו משק בית משותף לכל דבר ועניין וכלל הנכסים שצברו ברבות השנים הם במשותף תוך כוונת שיתוף, ומשכך יש לחלק את הרכוש בחלקים שווים ביניהם. התובע עותר לקביעות כי תחילת תקופת השיתוף ביניהם עוד בטרם הנישואין סמוך לגירושי הנתבעת מבעלה הראשון אשר נמשכה עד למועד הליך י"ס. עוד עותר לכך כי במסגרת איזון המשאבים תיכלל מלוא התמורה של הדירה בשל העובדה כי הוכחה כוונת שיתוף בה, שכן הוא שילם מכספו חלק מהתשלום לבעלה הראשון, נשא יחד עמה בהוצאות המשפחתיות ובכללם החזר המשכנתא, השקיע מכספו ומרצו באחזקת ושיפוץ הדירה לאורך השנים, וכי הנתבעת לא הציגה לו מעולם כוונה לשימור הדירה כנכס חיצוני לנישואיהם. בנוסף, למינוי אקטואר לצורך חלוקת הזכויות הסוציאליות פנסיות וביטוחים שצברו הצדדים. ג- טענות הנתבעת לטענת הנתבעת, הצדדים התנהלו בהפרדה רכושית מוחלטת ולא הייתה כל כוונת שיתוף בנכסים שהיו להם לפני ובמהלך החיים המשותפים. לגרסתה, לכל היותר הם חיו ביחד שלוש שנים, ממאי 2012 ועד יוני 2015 שאז התובע זנח את הזוגיות, חדל לקיים עמה יחסי אישות ונהג לישון בסלון והנישואין הפכו לחסרי משמעות, כאשר התובע הפך לדייר בביתה הנהנה משירותי אוכל חם וכביסות. עוד טוענת כי מעולם לא היה להם חשבון בנק משותף ולא שיתפו בהכנסותיהם, זכויותיהם וחובותיהם. כל מה שאיחד ביניהם היה ההורות המשותפת לקטינה. כשהרתה התגוררו הצדדים בנפרד בערים שונות בצפון ובמרכז, ולאחר לידת הקטינה עברה להתגורר בבית הוריה כשהתובע המשיך להתגורר במרכז ולהגיע לביקורים. רק כאשר הייתה הקטינה בת 8 חודשים עבר להתגורר עמה בדירתה, כאשר המשבר ביחסים ביניהם החל מאמצע שנת 2015 תחילת 2016. ביחס לדירה טענה הנתבעת, כי מדובר ברכושה הפרטי מנישואיה הראשונים וחלק מהרכוש המשותף שהיה לה עם בעלה הקודם אותה רכשו בעמל משותף. גם לצורך מימון רכישתה, נטלה משכנתא יחד עם בעלה הקודם בסיוע של אביה. לאחר גירושיה, קנתה את חלקו בדירה ואף נאלצה לעשות ויתורים רבים על זכויותיה כמו למשל על חלקה ברכב המשותף ועל מזונות אישה. הנתבעת נטלה על עצמה לשאת בהחזר המשכנתא ולתובע לא היה כל קשר להליך פירוק השיתוף מנישואיה הראשונים. הנתבעת דחתה את טענותיו של התובע לביצוע שיפוצים בדירה. לדבריה, התובע מעולם לא השקיע כספים בשיפוץ ובאחזקת הדירה, למעט שינויים קוסמטיים מזעריים כמו התקנת מזגן, בניית גדר ופרגולה ותיקוני צבע, והצדדים אף לא קבלו עזרה מהוריו. לגרסתה, גם כאשר ביקשה מהתובע סיוע כלכלי בשל עול ההלוואות עקב גירושיה, הלה דחה את בקשתה. באשר לרכבים, טענה כי הוכח שבמהלך החיים המשותפים התובע רכש לעצמו רכבים ומכר אותם בתמורות ששולשלו לכיסו, וכי בתקופה בה עשתה שימוש ברכב האחרון היא שילמה עבור ביטוחים, טסטים ודלק. הנתבעת עותרת לדחיית התביעה להסדר איזון משאבים ולקביעה כי הצדדים התנהלו תוך הפרדה רכושית מוחלטת מתוך כוונה ברורה שכל צד לא ישתף את האחר בנכסיו ובזכויותיו. ובפרט לקבוע כי הדירה אינה בת איזון. בנוסף, לחייב את הנתבע בהוצאות חריגות ושכ"ט עו"ד בשים לב לנזק שנגרם לה בשל עליית מחירי הדיור, בהיותה מנועה מאז מכירת הדירה בשנת 2020 לרכוש בית אחר בשל עיקול שהוטל לבקשת התובע, ולאור העובדה כי התובע צירף לסיכומיו מסמכים רבים חדשים המשתרעים על פני 179 עמודים שלא היו חלק מהראיות ולא הוגשו במהלך המשפט בניגוד להחלטות בית משפט שאסרו על צירוף מסמכים חדשים, ובניגוד להלכה הפסוקה שאף ראתה בכך מנהג פסול שיש להרתיע מעשות כן ע"י הטלת הוצאות מתאימות. ד- הסוגיות שבמחלוקת הצדדים ניהלו חיים משותפים עוד טרם נישואיהם. יש לקבוע מהו מועד תחילת הקשר המחייב ביניהם כידועים בציבור ומהו מועד הקרע לאחר נישואיהם, כדי לדעת את משך השנים שחיו בזוגיות. יש לקבוע האם לגבי הדירה שהינה נכס חיצוני הוכחה כוונת שיתוף וכך גם לגבי נכסים אחרים או שמא הצדדים התנהלו בהפרדה רכושית. על תקופת היותם ידועים בציבור חל המשטר הרכושי של הלכת השיתוף. לפי הלכת השיתוף, בני זוג שחיים יחד ומקיימים משק בית משותף, מתקיימת לגביהם חזקה שרכוש שנצבר מהלך החיים המשותפים, הוא רכוש משותף לשניהם בחלקים שווים - כל עוד לא הוצגו ראיות שכוונתם הייתה אחרת ושהם שמרו על הפרדה (בע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 20 לפסה"ד של השופטת וילנר מיום 10/08/2023; בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י מח (2) 221, )252. הלכת השיתוף עניינה שותפות קניינית, שוויונית ומיידית בנכסים שבהם לפי הדין הכללי הזכות שייכת רק לאחד מבני הזוג. הזכות שייכת במחציתה, כבר במהלך החיים המשותפים לבן הזוג השני (פסקה 25 לפסה"ד בבע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית, שאוזכר לעיל). ואולם, הצדדים מסדו את הקשר ביניהם בנישואין, על כן נשללת טענת ארעיות הקשר ביניהם או היות הקשר בלתי מחייב, באופן שמצריך בחינת "כוונת שיתוף רכושית". למעשה בחינת מועד היותם ידועים בציבור רלוונטית למספר השנים שהצדדים התגוררו בדירה, כפרמטר מתוך שלל עניינים, להוכחת אותו "דבר נוסף" שעשוי להוכיח כוונת שיתוף ספציפי. הואיל והצדדים נשאו לאחר ה- 1.1.74 הם יכולים לתבוע זכויות ברכוש הן מכוח הלכת איזון המשאבים והן מכוח טענתם לשותפות בנכס או בנכסים ספציפיים כאשר שתי התביעות יכולות לדור בכפיפה אחת. בענייננו, על התובע שאינו רשום, להוכיח מכח הדין הכללי שיש לו זכויות בדירת המגורים שהינה "נכס חיצוני" לפי דוקטרינת "כוונת השיתוף הספציפי". ה- ההלכה לעניין קביעת מערכת יחסים של ידועים בציבור שני תנאי סף לקיומה של מערכת יחסים של ידועים בציבור: האחד – חיי משפחה והשני – ניהול משק בית משותף (ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1)617; ע"א 79/83 היועמ"ש נ' שוקרן, פ"ד לט(2)690). אחד המבחנים המרכזיים שנקבע בפסיקה לצורך בחינת קיומו של התנאי הראשון, "חיי משפחה", הוא תקופת חיים משמעותית. תקופת חיים משמעותית מהווה אינדיקציה לאומד דעתם של הצדדים לקיים קשר קבוע ארוך טווח נושא חובות וזכויות הדדיות, ולפיכך היא נדבך בעל משקל רב בבחינת קיומם של "חיי משפחה". התנאי השני ניהול, "משק בית משותף", הוא פועל יוצא מחיי המשפחה המשותפים כמקובל בין בעל ואשה הדבקים זה בזה בקשר של גורל חיים. לעניין זה יש להתחקות אחר מאפיינים הקיימים בניהול משק בית ע"י בני זוג נשואים, כגון מגורים תחת קורת גג אחת, ניהול חשבון בנק משותף וכיו"ב. (פרשת פלונית הנ"ל; רע"א 9755/04 ביטון נ' קצין התגמולים (פורסם במאגרים). הפרמטרים שנקבעו בפסיקה לצורך ההכרעה בשאלה זו: "מגורים משך שנים ארוכות תחת קורת גג אחת המשמשת להם מעון משותף, בה הם מעבירים עתותיהם; יציאות ובילויים יחד, לבד ועם אחרים; דאגה האחד למשנהו מי במימון ומי בביצוע מטלות הבית; מבחן סובייקטיבי ודינמי – "אין לך מתכונת אחת של 'חיי משפחה' ב'משק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים. שונים הדברים מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וגורמים אחרים שלא נצליח למנותם ולמצותם". תמ"ש (קריית גת)40302-06-17, 65209-12-15 (פורסם במאגרים ביום 3/06/2019). בעניין נטל ההוכחה לקיומם של יחסי "ידועים בציבור" נקבע בפסיקה, כי בשלב הראשוני נטל ההוכחה רובץ לפתחו של הטוען למעמד של "ידוע בציבור". (ע"א 714/88 נירה שנצר נ' יובל ריבלין, פ"ד מה(2)89). נוכח המשקל הרב שהוענק בפסיקה לתפיסה הסובייקטיבית של יחסי בני הזוג בינם לבין עצמם, ניתן לבסס כמובן הממצאים על עדותם של בני הזוג בכל הנוגע לתפיסתם את מערכת היחסים ביניהם, אך יש לעשות כן בזהירות ולהתייחס בחשדנות מסוימת כלפי עדותו של מי מהם המבקש לשלול קיומה של מערכת היחסים הנטענת. (תמ"ש (טב') 234-01-11 ס.ע. נ' נ.א., פורסם במאגרים). מכאן שישנה גם חשיבות כיצד קרוביהם של בני הזוג רואים את מערכת היחסים של בני הזוג.: אם למשל חבריהם ומשפחותיהם של שני בני הזוג כלל לא הכירו את בן או בת הזוג האחר, אזי זה עשוי להוות אינדיקציה לכך שמדובר בבני זוג שאינם בהכרח ידועים בציבור אשר קשרו את גורלם איש עם רעותו. ו- הקשר בין הצדדים בין השנים 2005 עד 2012 להצהרת התובע מערכת היחסים ביניהם החלה בשנת 2005 בעוד הנתבעת נשואה, ובשנת 2010 התגרשה מבעלה הראשון. הם התגוררו החל מסוף 2011 בדירה. החל מיום ההיכרות הראשון שלהם ובמהלך שנות נישואיהם חיו חיים טובים ומאושרים. בילו בטיולים משותפים בארץ ובעולם (סעיפים 1-5 לתצהיר). להצהרת הנתבעת, הכירה את התובע כשעבד כשליח בחברה והוביל סחורה לחנות שבה עבדה. מדובר בהיכרות שאין לה שום משמעות מלבד היכרות רגילה בין שני אנשים. הקשר ביניהם החל בסמוך לאחר גירושיה מבעלה הראשון. היא התגוררה עם בעלה הראשון בדירתם עד לחודש 11/2010 ולתובע לא היה מעמד כלשהוא. להצהרתה, התובע לא היה שותף להחלטה להתגרש מבעלה הראשון ולא לרכישת חלקו בדירה. הקשר עם התובע התחיל לאחר גירושיה מבעלה הראשון ב- 10/2011, והיא הרתה את הקטינה בסמוך לאחר מכן, ממש בתחילת הקשר עם התובע. בתקופת ההיריון התובע התגורר ועבד במרכז בעוד היא התגוררה בבית הוריה והייתה סמוכה על שולחנם. הקטינה נולדה ב- 11/2011 כשהייתה עוד בבית הוריה. כשהקטינה הייתה בת 8 חודשים, עזב התובע את דירתו השכורה במרכז והם עברו עם הקטינה לגור בדירתה בצפון. כך שלגרסתה רק בשנת 2012 נכנס התובע לחייהן כשהתחילו שלושתם לגור בדירה. (סעיפים 7-16 לתצהירה). התובע בסיכומיו מייחס לצדדים קשר של ידועים בציבור בשנים 2005-2010 בתקופה כאמור בה הייתה נשואה לבעלה הראשון שעמו חלקה משק בית משותף בדירה. כהוכחה לטענתו, מפנה לתמונה שהוצגה בדיון ההוכחות בו נראים הצדדים בשנת 2007 ביחד בג'קוזי. הנתבעת נשאלה על כך, והשיבה כי לא היה כל קשר אינטימי עם התובע בשנת 2007 ושללה כל הסקת מסקנה אחרת (עמ' 33 ש' 2-11). התובע מצידו לא הביא כל ראייה לניהול חיי משפחה ומשק בית משותף עם הנתבעת עד למועד עזיבתו של בעלה הראשון את הדירה, אירוע שחל בין החודשים 8-11 לשנת 2011, וגם לא לאחר מכן, וזאת עד לתחילת מגוריו המשותפים בדירה עם הנתבעת והקטינה. התובע נשאל על כך בחקירתו, ואישר כי נכון לאותה תקופה הם נפגשו וטיילו אך לא ניהלו משק בית משותף. "ש. אני מראה לך את התגובה שנתת לבקשה לביטול העיקול. סעיף 2 לבקשה אתה אומר שחלקת עם האישה חיים משותפים של 15 שנה. איך? ת. מה איך? ש. איך חלקתם 15 שנה כאשר עברתם לגור בדירה שלה בשנת 2012 ת. ידועים בציבור, תקופה של חיים ביחד סך הכל פחות או יותר. לשאלת בית משפט ש. איך היית ידוע בציבור כאשר היא נשואה? ... ש. בעלה ידע שאתה איתה? ת. אין לי מושג מה ידע. אולי היה בחו"ל המשך: ש. ניהלת משק בית משותף כאשר היתה נשואה לבעלה? ת. נפגשנו, טיילנו. לשאלת בית משפט ש. חיית איתה באותו בית? ישנת איתה באותה מיטה שישנה עם בעלה? איך היא נשואה ואתה מנהל איתה משק בית? בישלת לה ארוחות ת. לא בישלתי ארוחות ש. ישנת באותה מיטה שחלקה עם בעלה ת. קרה. המשך: ש. אמרת שחלקת איתה חיים משנת 2005. אתה אומר שכן? ת. כן ש. בעודה אישה נשואה? ת. כל אחד רואה את זה בזוית אחרת. ש. גרתם יחד משנת 2005 ת. טיילנו ביחד, אכלנו ביחד, ישנו ביחד. לשאלת בית משפט ש. יש הבדל בין לטייל לבין לחיות ביחד. זה שהיה לכם כיף ביחד זה בסדר גמור. ת. אני רואה את זה ככה וזכותי לראות את זה. עם כל הכבוד זה תקופה די ארוכה". (עמ' 11 עד עמ' 12 ש' 9)". התובע גם לא הביא עדים מטעמו שיעידו כיצד הם ראו את מערכת היחסים של בני הזוג. "ש. בקרבו של איזה ציבור אתם ידועים? ת. עשינו פגישות ביחד, המשפחה שלה לפחות אמה ידעה. זה מספיק? או אתה רוצה לפתוח הכל? ש. היא הייתה נשואה והייתה ידועה בציבור שלך? ת. כן ש. כל הציבור ידע? ת. מה זה ציבור? (עמ' 8 ש' 9-19). התובע טען כי בסוף חודש 12/10 כחצי שנה טרם גירושיה, מימן עבור שניהם חופשה זוגית בחו"ל בעלות של 5376 ₪, ובחקירתה אישרה הנתבעת כי הייתה בחו"ל עמו, אך לא אישרה את התאריך (עמ' 32 ש' 17-31). עוד טוען כי ביום 24.6.11 רכש לשימושה רכב מסוג הונדה אותו רשם על שמה והוצג לעיונה רישיון רכב (נ/1). הנתבעת טענה בעדותה כי לא ידעה שהרכב נרכש על שמה ואחר כך אמרה שרשום גם על שם הנתבע (עמ' 33 ש' 4 עמ' 36 ש' 5). בחודש 2/2011 הרתה הנתבעת. התובע הפנה לאסמכתאות על רכישות שלו לטובת הקטינה המשותפת בזמן בו התגורר בעיר אחרת, ואף טען בסיכומיו כי אותה תקופה הייתה לנה המשפחה לסירוגין במרכז ובעיר מגורי הנתבעת בצפון. לעניין זה העידה הנתבעת כי הקשר ביניהם עד למגורים המשותפים בדירה בחודש 5/12 היה : "כל סוף שבוע סוג של שותפים על בסיס רומנטי. ובשנת 2012 הוא נכנס לבית". (עמ' 32 ש' 17). ובהמשך : "מחודש מאי 2012 זה נקרא מערכת יחסים שרואים אחד את השנייה יום יום" (עמ' 36 ש' 1-2). לעניין השימוש ברכב, העידה כי אין בכך כדי להעיד על חיים משותפים, כי היא שילמה בגין השימוש ברכב עלות טסט ודמי ביטוח, ובהמשך הרכב נמכר ותמורתו הועברה לתובע (עמ' 36 ש' 3-8). הנתבעת העידה כי עד שמלאו לקטינה שמונה חודשים, התובע לא טיפל בקטינה שכן הוא גר בעיר אחרת במרכז והיא גרה אצל הוריה בצפון. והוא זה שביקר אותן בסופ"ש.(עמ' 37 ש' 6-7). הנתבעת הופנתה לרכישות של התובע בסופרמרקטים ובבית קפה בשנת 2010, ולקבלות על רכישות בחנות צעצועים, כראייה לכך שנכח גם במהלך השבוע, ובתגובה לכך העידה שאין לכך קשר אליה, שכן במסגרת עבודתו סיפק פעמיים בשבוע סחורה לחנות בעיר מגוריה (עמ' 37 ש' 15-16). אני סבורה כי לא די ברכישת רכב על שמה של הנתבעת (שבסופו של דבר נמכר והתמורה הועברה לכיסו של התובע) ומספר קבלות על רכישות בסופרמרקטים וחנות צעצועים, כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על התובע למתן הצהרה על היות הצדדים ידועים בציבור. גם רכישת מתנות, תשלומים עבור שלוש טיסות לחו"ל וטיולים אינם מעידים על קשר מחייב, שהרי מדובר בהוצאות שהן חלק בלתי נפרד מהליך חיזור ובניית קשר. אני מוצאת כי הקשר בין הצדדים בתקופת הביניים החל מ- 12/10 ועד לחודש 5/12 היה רומנטי ולא כשל ידועים בציבור, שכן הוא נעדר סממן של קשירת גורל וניהול משק בית משותף. הצדדים לא גרו תחת קורת גג אחת המשמשת להם מעון משותף, הצדדים לא דאגו האחד למשנהו מי במימון ומי בביצוע מטלות הבית והתובע לא סייע בגידול הקטינה לאחר לידתה אלא בכלל גר בעיר אחרת במרכז. התובע אישר בחקירתו כי עבר לגור עם הנתבעת בדירה רק לאחר שהדירה התפנתה מהשוכרים בה (עמ' 9 ש' 13-17). עפ"י הסכם השכירות (מוצג נ' 1) השכירות הסתיימה ביום 10.5.12 וסמוך לכך עבר התובע לגור בדירה. המפנה ביחסים של הצדדים חל בחודש מאי 2012 אז נכנס התובע לחייהן של הנתבעת והקטינה כששלושתם גרו יחד תחת אותה קורת גג והתנהלו כמשפחה אחת. לאור האמור, אני קובעת כי החל מחודש 05/2012 הצדדים הינם "ידועים בציבור" עד לנישואיהם בשנת 2014. ז- האם הוכחה כוונת שיתוף ספציפי האם הוכחה כוונת שיתוף ספציפי בדירה הרשומה על שם הנתבעת שנקנתה על ידה מהגרוש במסגרת הסכם הגירושין שאושר ביום 13.10.10. הלכת השיתוף הספציפי התפתחה בפסיקה לאחר חקיקתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, בו הוציא המחוקק מכלל איזון המשאבים נכסים חיצוניים שהיו לצדדים ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין (סע' 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון). עיקרה של "הלכת השיתוף הספציפי" הוא כי אין מניעה מכוח הוראת סע' 4 לחוק יחסי ממון הקובע ש"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני", כי בן-זוג יטען מכוח דין כללי כלשהו שבידיו זכויות בנכס הרשום על שם בן-הזוג האחר ושהיה בבעלותו ערב הנישואין. בצד האמור הובהר בפסיקה כי לא כל מערכת זוגית כוללת בהכרח שיתוף בנכסים חיצוניים וכי יש צורך בהוכחת "דבר מה נוסף" לצורך החלתו של שיתוף. דהיינו, יש להוכיח קיומן של נסיבות מסוימות מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין גם אם הם ארוכים ומתנהלים על מי מנוחות. (דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2021). בעמ"ש (מרכז –לוד) 22552-04-23 מיום 21.1.24 סוכמו עיקרי כללי השיתופיות שהתוו בפסיקה כדלקמן: באשר להגדרתו, מהותו והיקפו של אותו "דבר מה נוסף" הובהר בפסיקה, כי עסקינן במבחן עובדתי התלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה (בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (2010); בג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 (‏2016); ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה 13 לחוות דעתו של השופט עמית (2011)). לצד זאת, הובהר בפסיקה כי ביסודה של הלכת השיתוף הספציפי עומדת מידה מסוימת של "עמימות אינהרנטית" וכי גבולותיה, היקפה ומבחניה אינם חדים והם משתנים מנסיבה לנסיבה (בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה ח' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (‏2011)). על אף שכך, ניתן לומר כי בעקרון הקריטריונים והמבחנים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות, האחת מתייחסת לנכס עצמו (טיבו של הנכס, עלות ומידת ההשקעה המשותפת בו), והאחרת לבני הזוג (האם מדובר בנישואים ראשונים, אורך הנשואים, טיב מערכת היחסים, קיומם של ילדים וכיו"ב וראו, כדוגמה, חוות דעתו של כב' הש' עמית בעניין בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (2012) (להלן – עניין אלמונית). ביחס לנסיבות הקשורות בנכס ניתנה חשיבות רבה בפסיקה להיות הנכס הספציפי בית המגורים של בני הזוג, מתוך תפישה לפיה בית המגורים אינו נכס ככל הנכסים והוא מהווה גולת הכותרת של תא המשפחתי (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, (1994); רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, (2006); בעמ 5939/04 - פלוני נ' פלונית, (2004)). נוכח מעמדה הייחודי של דירת מגורי בני הזוג נקבע כי יש להקל במשקל הראיות החיצוניות המוכיחות את כוונת השיתוף וזאת לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג (ראו פסקה 37 לפסק דינה של הנשיאה חיות בדנג"ץ וכן פסק דינו של השופט עמית בעניין אלמונית). גם באשר למועד התגבשות הזכות מכוח הלכת השיתוף הספציפי, התקשתה הפסיקה למצוא מועד מסוים קבוע, וקבעה כי זכות זו מתגבשת בשלב מסוים על ציר חיי הנישואין (עניין בן גיאת הנ"ל, פסקה 24 לפסק דינו של השופט עמית), כאשר לא פעם יידרש חלוף הזמן לצורך קביעה כי אכן התגבשה הזכות הנזכרת. בבע"מ 1398/11, אלמונית נ' אלמוני, פורסם בנבו מיום 26.12.12, כב' השופט עמית מציע שורת מבחנים, שאינם מהווים רשימה סגורה, לבחינת קיומה של כוונת שיתוף ספציפית. ובכללם – סוג הנכס, היינו - האם מדובר בדירת מגורי בני הזוג או נכס אחר, האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין, האם הדירה התקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה, והדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה. האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו. אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה), אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה), האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף, האם בוצע שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג, התנהגות הצדדים - אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף ונסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני. ח- האם היו מצגים והבטחות מצד הנתבעת שהדירה שייכת גם לתובע התובע לא טען וגם לא הוכיח כי הנתבעת הקנתה לו זכויות כלשהן בדירה. "לשאלת בית משפט.... ש. היא אמרה לך שהיא נותנת לך חצי מהזכויות שלה בבית. ת. לא דיברנו על זה. הכל משפחה. זה תוכניות. ש. אמרה שתיתן לך חצי מהדירה? ת. לא דיברנו על זה .יש דברים בבטן שאנשים לא מעלים בכלל". (עמ' 9 ש' 34 עד עמ' 10 ש' 1). בחקירתו הנגדית נשאל מכוח מה הוא סבור כי יש לו זכויות בדירה, והשיב על כך שהשקיע בדירה, לקח הלוואה והעביר לנתבעת, חיו בדירה חיי משפחה עם תכניות . " ש. תסביר לי ולבית המשפט, מכח מה מתי גילית שמכח מה אתה טוען שיש לך זכויות בדירה של האישה? מכח מה. למה אתה סבור שיש לך זכות בדירה שלה שהיא קנתה לפני הנישואין? ת. השקעתי בבית הזה, גרנו כמשפחה המון שנים. התחלנו להשקיע ולחיות שם. המון שנים, זה משנת 2010. לשאלת בית משפט ש. נכנסת לדירה רק בשנת 2012. ת. ההחלטה הייתה של שנינו להשכיר את זה והשכרתי דירה איתה ביחד עשיתי שיפוץ כדי שהבית יהיה ראוי להשכרה כי היה מוזנח מאוד מאז אני לוקח את התקופה כביכול כי חיינו חיי משפחה, תכנונים, בחודש ינואר פב 2011 נכנסה להריון, היו תוכניות היתה השקעה, גם לקחת חלק של הבית, לקחתי הלוואה כמה שהייתי יכול העברתי לה, כל הזמן זה השקעה חיים משותפים זה תוכניות". (עמ' 9 ש' 21-33). התובע הודה בחקירתו כי סוגיית הזכויות בדירה כלל לא עלתה בשיחות ביניהם : ש. עניין הדירה לא עלה בשיחות ביניכם נכון? ת. נכון. .... ש. היו לך טענות על זכויות בדירה אז? ת. לא דיברנו על הזכויות בכלל, או על הבית בכלל". (עמ' 13 ש' 21-22 וש' 31-32). וזאת הגם שהוא חשב בזמנו שיש לו זכויות בדירה שלה : מכוח : "שאני חי, אני משקיע, אני מפרנס את המשפחה. ש. משקיע במה? ת. בהכל. מא' עד ת'". גם אביה של הנתבעת בתצהירו הצהיר כי התובע מעולם לא אמר לו כי יש לו זכויות בדירה, אדרבא כשהוא שאל אותו ישירות האם לטענתו יש לו חלק בדירה שלה, השיב לו התובע : "מה פתאום זאת הדירה שלה". בעניינו לא הוכח באופן פוזיטיבי הסכמת הצדדים לעניין קיומו של השיתוף הספציפי בדירה. מעדותו עולה כי הנתבעת אף בקשה ממנו לחתום על הסכם ממון, כשהתערערו היחסים ביניהם ואז הוא החליט לפתוח בהליך כנגדה (עמ' 12 ש' 23-26). הנתבעת מצידה נשאלה האם לא חשבה להחתים אותו על הסכם ממון לפני שעברו לגור ביחד בדירה והשיבה : "לא. כי לא ידעתי. כי קניתי את הרכוש עם בעלי הראשון וברגע שהתגרשנו יש ניירת שאני שילמתי לו עבור הנכס ואני המשכתי לחיות ולשלם משכנתא. וסילקתי את המשכנתא" (עמ' 53 ש' 33-35). והסבירה בהמשך כי ביקשה שיחתום על הסכם ממון בשנת 2020 בזמן מכירת הדירה הואיל ובקשה אישור עקרוני מהבנק ליטול משכנתא לרכישת בית אחר, ואכן התובע חתם על מסמכים בבנק בחודש יולי והדירה נמכרה בחודש נובמבר (עמ' 54 ש' 17 עד ש' 36). זאת ועוד בבקשה שהגיש התובע בהליך י"ס להטלת עיקולים זמניים לא טען דבר לכוונת שיתוף מצידה של הנתבעת, רק בכתב תשובתו לבקשתה לביטול העקולים טען לראשונה כי שיפץ את הדירה שלוש פעמים, נתן לה סכום של כסף לרכישת חלקו של הגרוש בדירה וכי נטל יחד עמה משכנתא אותה שילמו ביחד כל השנים. כבוד הרשמת שדנה בבקשה לביטול העיקול קבעה בהחלטתה מיום 3.1.23 כי : "המבקש לא טען בבקשתו לצו עיקול וכן, בתגובה לבקשה לביטול צו העיקול לכוונת שיתוף ספציפית בנכס חיצוני זה – הדירה. מה גם שהנטל על המבקש להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בדירה זה וכן להביא ראשית ראייה לדבר מה נוסף, מכוחו נוצר מצג או כוונת שיתוף ספציפית בדירה מטעם המשיבה, והמהווה תנאי לשיתוף ספציפי בנכס חיצוני זה, כאשר אין די בחיים המשותפים ובעצם הנישואין על מנת לייצר זכויות בעלות. הגם שהטענה לכוונת שיתוף ספציפית לא נטענה בבקשה לצו עיקול ובתגובה לבקשה לביטול הצו, כאמור לעיל, הרי גם לאחר שעיינתי במסמכים שהוגשו לתיק וכן, לאחר שהצדדים נחקרו בפני , הגעתי למסקנה כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו ומלבד טענתו הכללית כי בני הצדדים חיו חיים משותפים, לא הביא ראשית ראייה כלשהי ל"דבר מה נוסף" להוכחת כוונת השיתוף הספציפית. בעניין זה מפנה לעדותו (עמ' 2 שורה 30-32 לפרוטוקול הדיון)". נתתי אמון בעדות הנתבעת, כי לא יצרה מצג בפני התובע שיש לה כוונה לשתף אותו בדירה, וגם התובע אישר בעדותו כי לא היה כל שיג ושיח ביניהם בעניין זה. מעדותה עולה כי חשבה שהואיל וקנתה מהגרוש את חלקו בדירה, סברה כי הדירה שלה. בקשתה מהתובע לחתום על הסכם ממון נולדה רק בעקבות דרישת הבנק. עם זאת, יש לבחון האם השיתוף הספציפי יוכח במבחנים שיביאו אותנו למסקנה באשר לשיתוף אובייקטיבי ולאו דווקא סובייקטיבי של אותם בני זוג, כאשר הנטל להוכחת השיתוף הספציפי מוטל על התובע. ט- האם התובע השתתף ברכישת חלקו של הגרוש בדירה התובע טוען בסיכומיו כי הוצגה על ידו תשתית ראיות נסיבתיות המרכיבות יחד תמונה שלמה לפיה המסקנה היחידה המתבקשת היא כי היה שותף וסייע בתשלום עבור רכישת חלקו של הגרוש, כך שלמעשה הצדדים רכשו יחדיו את הדירה אשר לימים נרשם על שמה של הנתבעת מתוקף הנאמנות ביניהם כבני זוג. התובע נסמך על ההשתלשלות האירועים שלגרסתו ניתן להסיק ממנה כי ההלוואה שנטל אותה עת היא לטובת רכישת חלקו של הגרוש בדירה. בסיכומיו מפנה לעובדות הבאות: למחרת אישור הסכם הגירושין, ביום 14.10.10 נטל הלוואה בסך של 25,000 ₪ מחשבונו (נספח ס-11), ביום נטילת ההלוואה היה מצוי ביתרת זכות של כ- 7000 ₪ (נספח ס- 12) ובמשך 3 חודשים לא עשה כל שימוש בכספי ההלוואה והיא נותרה בחשבונו (נספח ס-13), וביום 6.1.11 משך את מלוא סכום ההלוואה 25,000 ₪ (נספח ס-14). לטענתו, 5 ימים לאחר מכן, ביום 11.1.11 חתם הגרוש על קבלת תשלום מהנתבעת על סך של 35,000 ₪ (נספח ס-15). לגישתו לא צירפה הנתבעת ולו בדל של ראייה מהיכן נטלה את מלוא הכספים לטובת הרכישה. בתצהירו מסר התובע גרסה שונה לעניין הסכום שהעביר לה, שתפח ליותר מכפליים לסך של 40,000 ש"ח: "במסגרת הגירושין החלטנו לרכוש את הדירה שבה התגוררה הנתבעת עם בעלה הראשון ושילמנו סך של 80,000 ₪ חלקה של הנתבעת בבית כאשר כ- 50% מהסכום שולמו מהון עצמי שאני הבאתי ו- 50% היא לקחה הלוואה מהעבודה שלה והיא שולמה בתשלומים במהלך החיים המשותפים שלנו" (סעיף 14 לתצהיר). ובחקירתו בבקשה למתן צו עיקול העיד כי העביר לתובעת 35,000 ₪ (פרוטוקול מיום 7.3.21 עמ' 10ש' 35-36). " נאמר לי שהיא צריכה לשלם 80,000 ₪ לבעלה הקודם לטובת הגירושין. באותו רגע אמרתי שאני אעזור לה ונתתי לה 35,000 ₪". התובע לא ידע להסביר מדוע לא ציין בבקשה לצו עיקול כי העביר לתובעת סכום של 40,000 ₪ (פרוטוקול מיום 3.1.23 עמ' 10 ש' 30-36). הנתבעת הצהירה בתצהירה כי לרכישת חלקו של הגרוש בדירה שילמה מיגיעה אישית שלה וגם בוויתורים על חלקה ברכוש משותף, כך למשל על הרכב, על מזונות אישה ונטלה על עצמה את החזרי המשכנתא כמו גם תשלום מלוא ההוצאות של שניהם עד ליום הגירושין (נספח 6) ובחקירה הנגדית חזרה על כך "שוויתרה על רכב ועל הוויזות שמשיכה לשלם" (פרוטוקול מיום 28.5.23 עמ' 56 ש' 7-8). ובהמשך הצהירה כי טענת התובע שנתן לה כספים לרכישת חלקו של הגרוש היא שקרית, ונטענה מאוחר יותר (סעיף 64). הנתבעת צירפה לתצהירה שני אישורים מהגרוש שקיבל כספים עבור רכישת חלקו בדירה, ביום 13.10.10 סך של 50,000 ₪ וביום 11.1.11 סך של 35,000 ₪ (נספח 5). בעדותה אישרה כי הדירה נרכשה על ידה ועל ידי הגרוש בשנת 2005 בסכום של 390,000 ₪ דאז וניטלה על ידם משכנתא בסך של 250,000 ש"ח, ובנוסף סכום של 100,000 ₪ מומן על ידי הוריה (עמ' 56 ש' 23-35 ועמ' 57 ש' 7). גם אביה הצהיר בתצהירו כי העבירו שיקים בנקאיים בסכום של כ- 82,814 ₪ למוכר לצורך רכישת הדירה לראשונה. עוד העידה כי הכספים בגין חלקו של הגרוש בדירה הועברו לו במזומן שהוחזק בכספת אצל הוריה (עמ' 58 ש' 15-24). יצוין כי אביה של הנתבעת שהיה עד מטעמה, לא נשאל בחקירתו הנגדית מאומה בעניין הכספת ע"י ב"כ התובע. גם לא לעניין הצהרתו כי מעולם לא שמע מפיו טענה כי יש לו זכויות בדירה. בעדותה של הנתבעת הופרכה הטענה של התובע כי יש קשר בין משיכת כספי ההלוואה שנטל ביום 6.1.11 בסך של 25,000 ₪ אל מול העובדה כי הנתבעת העבירה סך של 35,000 ₪ ביום 11.1.11 לגרוש שלה. אני קובעת כי גרסתו של התובע שהעביר לנתבעת כספים כדי לרכוש את חלקו של הגרוש בדירה אינה עקבית לגבי הסכומים, אינה נתמכת בראיות ממשיות על העברת הכספים בפועל לידיה ו/או לחשבונה, וכי מדובר בגרסה מתפתחת, משמדובר בטענה מהותית שלא צוינה בבקשה להטלת עיקול אלא עלתה לראשונה רק בחקירתו. משכך, אינני נותנת אמון בגרסתו כי העביר לנתבעת כספים לצורך רכישת חלקו של הגרוש בדירה. י- האם התובע השקיע באחזקת הדירה ושיפוצה גרסתו של התובע ביחס להשקעותיו המשמעותיות בדירה ושיפוצה הצטמקה לענייני אחזקה והוספת גדר קלה ופרגולה, שבטלים בשישים לנוכח שווי הדירה. במסגרת הליך העיקול שהוגש על ידו בתיק י"ס טען לראשונה בתשובתו לבקשת הנתבעת לביטול העיקול כי שיפץ את הדירה שלוש פעמים וכי יחד עמה נטל משכנתא אותה "שילמו יחד כל השנים". ואלו טענותיו להשקעותיו בדירה בהליך העיקול: "במהלך שנות הנישואין משפץ הבעל פעמים רבות את הדירה המשותפת, החליף מטבח קומפלט בעלות של 22,000 ₪ בנה פרגולה בסכום של למעלה מ- 10,000 ₪, גדר מעל 5000 ₪, גינה שלמה בסכום של 30,000 ₪ וכל הנדרש ולא חסך בעלויות הכול מכיסו" (סעיף 21 לתגובה). "לא זו בלבד ברבות השנים "שכחה" המבקשת "בהגינותה" הרבה לרשום כי המשיב הוא זה שהשקיע עשרות אם לא מאות אלפי שקלים לרבות השנים בדירת הצדדים...מטבח קומפלט בסך של 22,000 ₪...פרגולה מעל 10,000 ₪, גדר מעל 5000 ₪...גינה מעל 30,000 ש"ח (סעיף 39 לתגובה). "..הוא זה אשר שיפץ את הדירה מא' עד ת' 3 פעמים לבדו ומחשבונו בלבד" (סעיף 41 לתגובה) פעם ראשונה כאשר רכשו את הדירה מבעלה הראשון לטובת השכרת הבית, הפעם השנייה כשהשוכרים עזבו ובפעם השלישית בשנה האחרונה לבקשתה של האישה (סעיף 42 לתגובה). רק בשיפוץ הראשון המשיב ביצע עבודות חשמל מקיפות...סייד וצבע, החליף אינסטלציה שלמה, רכש מזגנים באלפי שקלים (סעיף 43 לתגובה). כבוד הרשמת שדנה בבקשה לביטול העיקול על הדירה שהוטל לבקשת התובע קבעה כי : "גם טענת המבקש כי בנה, השקיע ושיבח את הדירה לא נתמכה בראשית ראייה שכן, כל שצורף היה הצעות מחיר בלבד מה גם שטענה זו נסתרה בחקירה הנגדית (כאשר כאמור טענה זו עלתה רק בתגובה לבקשה לביטול הצו) . המבקש נשאל איפה הראיות לשיפוצים שעשה בדירה והשיב כי יש דברים שניתן להוכיח ויש דברים שלא, עת נשאל כי השיפוצים היו צבע השיב כי "לגבי המטבח צודק" וכי לגבי הטענה כי החליף מטבח קומפלט, השיב כי "גם הטובים טועים". טענותיו להשקעותיו ושיפוצים שערך בדירה בסך מאות אלפי שקלים הצטמקו עד מאוד במסגרת ההליך הרכושי, בבחינת מה שהתחיל בקול תרועה רמה הסתיים בקול ענות חלושה. בתצהירו לא אוזכרו טענות אלה לשיפוצים מקיפים ולא הוצגו ראיות ואסמכתאות לטענתו להשקעתו בסך "עשרות אם לא מאות אלפי שקלים" בדירה. וכך בסעיף 19 לתצהירו : " נשאתי במשך השנים בכל התשלומים לתיקונים שנדרשו לדירה שלנו, בניתי פרגולה וגדר, השבחתי את הגינה, החלפתי צנרת מים ואינסטלציה, רכשתי מזגן, צבע ושיפוץ של הבית עד כי בזמן מכירת הבית היה שוויו 950,000 ₪ כאשר ערכו ביום הקנייה כ- 400,000 ₪". בחקירתו הנגדית אישר כי מספר מסמכים שצירף לתגובתו לבקשה של הנתבעת לביטול העיקול זמני המעידים לכאורה על שיפוצים, לא צורפו בשנית לתצהיר עדותו הראשית, כי זה הוכח כלא אקטואלי (עמ' 10 ש' 8-10). ובהמשך העיד כי מדובר ב "דברים כמו תיקון בידוד של הגג, איטום של הבית המון דברים זה בשוטף". על דעת עצמו ובניגוד להוראות בית משפט צירף האיש 30 מסמכים (דפי אשראי) לסיכומיו (נספח ס 21), אשר לטענתו מעידים על עבודות אחזקה ושיפוץ שעשה בבית לאורך השנים ובכך חסך עשרות אלפי שקלים לצדדים. כימות כל הסכומים שמרקר שנרכשו בחנויות בנייה ומשתלות לפרק זמן של שנתיים מחודש 7/12 עד 7/14 מביאנו לסכום של 10,018 ₪ בלבד. הנתבעת העידה כי התובע לא עשה שיפוץ בדירה אלא תיקוני צבע בלבד, בנה פרגולה וגדר על דעת עצמו התקנת מזגן והחלפת ברז (עמ' 60 עד 61 לפרוטוקול מיום 28.5.23). וכי שיפוץ כללי לבית נערך בשנת 2005 יחד עם בעלה הראשון (עמ' 61 ש' 30) גם מעדותה של העדה, מכרה של הנתבעת עוד ממועד נישואיה משנת 2002, עולה כי בשנת 2005 הנתבעת ובעלה הראשון רכשו דירה יחד, שיפצו והשקיעו בה. לטענתה בשנת 2012 התובע נכנס לגור עם הנתבעת בדירה והיא העידה כי כשהתארחה אצלם לא ראתה שום שינוי שנעשה בדירה ומחוצה לה מאז התקופה שהייתה נשואה (עמ' 3 ש' 17-18, ש' 32 ועמ' 4 ש' 16-19). אני קובעת כי התובע לא הוכיח שביצע שיפוצים של ממש בדירה אלא מדובר בעזרה בתחזוקה שוטפת. כל בני זוג שחיים יחד בדירה תורמים תרומה מסוימת לבית, אך כל עוד מדובר בתרומה זניחה לעומת שווי הבית אין בכך כדי ליצור את כוונת השיתוף הספציפי. זאת ועוד, היה ונכיר בשיפוץ קוסמטי בדמות בבניית פרגולה, תיקוני צבע, החלפת ברז והתקנת מזגן כמקימים כוונת שיתוף ספציפי בדירה, אזי לא ניתן יהיה לשמור על הפרדה רכושית. בנוסף, יש לזכור כי אל מול התרומה הלא משמעותית מבחינה כלכלית עשה התובע שימוש חינם בדירה ללא תשלום דמי שימוש, ועל כן אין מדובר בנסיבות המקימות שיתוף. יא- התנהלות הכלכלית של הצדדים – הפרדה רכושית בין הצדדים נשמרה הפרדה רכושית מוחלטת במהלך כל שנות יחסיהם המשותפים ממועד היותם ידועים בציבור וגם לאחר נישואיהם. כל צד הפקיד הכנסותיו לחשבון בנק נפרד. לא היה שימוש של צד מסוים באמצעי תשלום של הצד האחר. כל צד שילם את הוצאותיו האישיות וההלוואות שנטל. לא היה דיווח של צד למשנהו על מצבו הכלכלי. הנתבעת שילמה לבדה את החזרי המשכנתא. מדובר במשכנתא שניטלה על ידי הנתבעת ובעלה הקודם בשנת 2005, ולאחר גירושיה המשיכה לשלמה לבד מחשבונה. אמנם, בתחילה טען התובע כי נטל משכנתא יחד עמה ששולמה על ידם במשותף, אך לאחר מכן חזר בו מטענתו זו. "ש. אני אומר לך מה טענת. טענת בהליכים שהתנהלו במסגרת העיקולים שהטלת על הדירה של האישה, טענת כי שניכם לקחתם משכנתא בסך של 250,000 ₪. וכי שניכם שילמתם אותה. כי שניכם רכשתם את הבית. את הטענה הזאת לא רואה בתצהיר שלך. אתה חוזר בך מהטענה הזאת? ת. כן. ש. אז לא לקחת משכנתא עם האישה? ת. פיזית לא הייתי רשום. ש.אז היית איתה בבנק ולקחת משכנתא? ת. לא הייתי איתה בבנק". ... ש. אתה שילמת משכנתא עם האישה ת. אנו משפחה ש. מאיזה חשבון היא ירדה. ת. חשבון שלה .... ש. המשכנתא נלקחה על ידה ועל ידי בעלה הראשון. ת. במקור". (עמ' 15 ש' 33-36, עמ' 16 ש' 4-5, 11-18). מרבית הוצאות הקטינה והכלכלה שולמו על ידי הנתבעת כפי שעולה מאסמכתאות שצורפו על ידה בהליך המזונות ובנספחים לתצהיריה. התובע שילם רק הוצאות החזקת הבית הכוללים ארנונה, מים וחשמל וכן חלק מהוצאות הרפואיות והחינוכיות של הקטינה ( ראה עדות הנתבעת עמ' 46 ש' 35 ועמ' 51 ש' 19-23). לתצהירו צירף אסמכתאות רק על תשלומי הוצאות החזקת הבית הללו. בסיכומיו טען התובע כי שילם עבור שלוש נסיעות לחו"ל משותפות, וניסה להיתלות בחודש ספציפי בו בחר בשנה מסוימת כדי להוכיח שנשא בהוצאות המשפחה. שוב אחזור על קביעותיי כי אין בכך כדי להצביע על כל זיקה לזכויות בדירה. אמנם המשכנתא שולמה על ידי הנתבעת במהלך חייהם המשותפים בדירה. ואולם, הנתבעת העידה כי הבהירה לתובע שעליו לתרום למגוריו חינם בדירתה. "הוצאות הארנונה וחשמל שולמו על ידי התובע כי זה הבית שלי ושנינו ידענו כי זאת תהיה תרומתו קטנה ככל שתהיה. היה ברור לתובע כי אם לא היה בית הוא יצטרך לשלם גם מחצית מדמי השכירות של בית סביר וגם הוצאות האחזקה שלו לכן הוא היה שבע רצון מההסדר" (סעיף 24). בתצהירה הוסברה ההתנהלות: "מהר מאוד התובע הבהיר את עצמו לגמרי ואמר במילים אלה או אחרות כי אין הוא יכול או מוכן לכל סיוע וכי כל אחד ידאג לעצמו או כל אחד עם שלו, ואכן כל התנהלנו מאז ועד הפירוד. לשנינו היה מאוד ברור כי רכושי הוא רכושי ורכושו הוא רכושו, וברור שאין שותפות האחד ברכושו של השני..." (סעיפים 20-21). התובע לא הוכיח כי ישנה הסכמה בדבר התנהלות כלכלית לפיה יש לראות את תשלומי המשכנתא על ידי הנתבעת כחלק מתחשיב פנימי ביניהם ביחס להוצאותיהם. הצדדים לא התייחסו לשכרו של כל אחד מהם כהכנסה משותפת שנצטברה במאמץ משותף, אדרבא התרשמתי כי הייתה חלוקה ברורה מה התובע משלם עבור מגוריו ללא תמורה בדירת הנתבעת. חיזוק לכך גם נלמד מהעובדה כי התובע לא הביע כל התנגדות למכירת הדירה על ידי הנתבעת, ואף הושיט לה עזרה, בכך שחתם לה על מסמכים שיסייעו בידה לקבל משכנתא כדי לרכוש עבורה בית אחר, ואף הציג הדירה לקונים פוטנציאליים. אמנם, במסגרת תגובתו לבקשת הנתבעת לביטול עיקולים ובסעיף 31 לכתב תביעתו, טען כי הנתבעת מכרה את הדירה ללא שיתופו וללא ידיעתו והודיעה לו במפתיע כי :"מכרה את ביתם המשותף ועליו לפנותו", אלא שמעשיו והתנהלותו מעידים כי שלא כגרסתו הייתה השתלשלות האירועים. עוד מסתבר כי בניגוד לעדותו כי הנתבעת עזבה את הדירה ועברה לגור עם הקטינה ביישוב אחר, והוא נותר שם כדי לסדר את הדירה ולעשות תיקונים קוסמטיים שתהיה ראויה להשכרה (עמ' 13 ש' 24-25) הקונה של הדירה הצהירה כי הבית היה הרוס וב"כ התובע ויתרה על חקירתה הנגדית (ש' 27-32) : "קבענו מול התובע שידע על מכירת הבית ונתן לנו אפשרות לסייר בבית וכיו"ב עד לקנייתו ...מאוחר יותר אני ובעלי קנינו את הבית מהנתבעת ואחר כך לאור מצבו הפיסי עשינו בו את השיפוץ שהיה בכוונתנו לעשות". יב- האם הייתה עזרה מההורים של התובע התובע הצהיר כי במהלך השנים, הם קבלו כספים לטובת החיים המשותפים שלהם ולצורך שיפוץ הדירה מאביו (סעיף 22). בתגובתו לבקשה לעיקול טען כי שנשא ב- 90% מהוצאות הבית בעזרה של 400,000 ₪ מהוריו" (סעיף 47). צורף תצהיר מאביו כי : "לצורך עבודות שיפוצים בדירה העביר לצדדים במהלך השנים מספר פעמים כסף כהלוואה שהוחזר לו ואפילו העברתי בפעם האחרונה 150,000 ₪ בהעברה בנקאית לצורך בניית תוספת לבית שתוכננה והוחזרה לי כשלא בוצעה הבנייה" (סעיף 4). התובע לא התייחס לעזרת אביו בסיכומיו וזנח את טענתו. יצוין כי לא הוצגו ראיות על ידי התובע ואביו על העברת כספים במזומן לנתבעת, ובעדותו התובע לא היה עקבי לגבי הגורם שעזר הוריו או אביו, הסכומים שנתנו והמועדים (עמ' 18-17). בנסיבות אני קובעת כי לא הוכחה קבלת עזרה כספית מהורי התובע. יג- זוגיות קצרת מועד ויחסים דיסהרמוניים בשלוש שנים האחרונות בבע"מ 1398-11 (מיום 26.12.12) קיימת מחלוקת האם יש לתת משקל במסגרת הדיון בשאלת השיתוף הספציפי בדירת המגורים, לנישואין טובים יותר או פחות, בהתאם למידת השיתוף הרגשי ששרר בין בני הזוג. בעוד כבוד השופט דנציגר סובר כי : "ניסיון החיים מלמדנו כי חיי הנישואין אינם עשויים מקשה אחת וכל זוג מעצב את החיים המשותפים בדרכו. בוחנים אנו בהקשר זה רק אם חיי הנישואין היו "נישואין הרמוניים 'סבירים'" [כדברי השופט א' רובינשטיין בבע"מ 5939/04...ולפיכך סבורני כי אין מקום לקבוע שבכל מקרה שבו שרר נתק רגשי בין בני הזוג תוסק המסקנה שחיי הנישואין לא התאפיינו באווירת שיתוף. ראוי לשמור על הבחנה בין שיתוף רגשי לבין שיתוף כלכלי. סבורני כי רק במקרים חריגים שבהם התאפיינו הנישואין בדיסהרמוניה מוחלטת מתחילתם ועד סופם - ולא די בתחושת בדידות של מי מבני הזוג לעניין זה - יהיה מקום לרף ראייתי מחמיר כפי שמציע חברי". הרי שכבוד השופט זילברטל החזיק בדיעה שונה: "נוכח האופן בו תיארה המבקשת עצמה את חיי הנישואין, שהתאפיינו בחוסר שיתוף קיצוני, ברמה הבין-אישית הבסיסית, המסקנה בדבר קיום שיתוף כלכלי בדירת המגורים יכולה לנבוע, אם בכלל, אך ורק מראיות ישירות ובעלות משקל המצביעות על שיתוף כאמור". בכתבי טענותיו טען התובע כי היחסים בינו לבין הנתבעת היו "מורעלים", לא תקינים, מנותקים, מלאי איבה ושנאה, האשמות בבגידות ועוד. בכתב התביעה טען כי : "אישה שמעולם לא דאגה לתובע כרעייה דואגת ואוהבת...לא הכינה אוכל, לא ערכה קניות...לא אישה שניתן להגדירה כאשת בית...העדיפה לשבת במרפסת לעשן...ולדבר בנייד" (סעיף 77 לתביעה הרכושית). בתגובה לבקשה לביטול העיקול טען כי: "אישה שתלטנית המסרסת את הגברים שלצידה" (סעיף 3), "אישה שמאז ומתמיד צרכה סמים אך בשנה החולפת למיטב ידיעת המשיב צורכת סמים וכדורים מסוג "קלונקס" במקביל ומאבדת שליטה ולא אחת אף את הכרתה" (סעיף 76), "מדובר באישה חזקה ושתלטנית מאוד כך במידה והמשיב היה מתנגד למילה כלשהי הייתה תוקפת אותו מילולית, מקטינה ומסרסת אותו עד שיתרצה למבוקשה מעת לעת" (סעיף 14). ואף טען להיותה אישה לא נאמנה שמתרועעת עם גברים אחרים בזמן שהיא איתו: "...חרף העובדה כי המבקשת בגדה בו ואף ניהלה רומן עם בחור המתגורר באיטליה (המדובר על רומן אחד עליו יודע, לגבי קשרים נוספים מאמין שקיימים אך אין לו כל הוכחה אליהם אך לא יופתע אם יגלה עוד כי מבין ומכיר כי כפי שאשתו לא הייתה נאמנה לבעלה הראשון כך גם לא תהיה נאמנה לו" (סעיף 22). בתצהירו שינה התובע את גרסתו וטען כי היו להם "יחסים טובים ומאושרים". "החל מיום ההיכרות הראשון שלנו ובמהלך שנות הנישואין שלנו, חיינו חיים טובים ומאושרים. בילינו בטיולים משותפים בארץ ובעולם..."(סעיף 5). בעדותו נשאל כיצד טוען דבר והיפוכו על מערכת היחסים עם הנתבעת, והשיב על כך :"אין קשר אחד לשני" (עמ' 12 ש' 18). בנוסף אישר כי היה לה מאהב בזמן שהייתה עמו (עמוד 14-15). בסיכומיו טען כי השיתוף הכלכלי ביניהם נמשך שנים רבות, אף לאחר שהנתבעת עברה להתגורר ביישוב אחר בלעדיו. התובע מאשר כי הקרע והפירוד הכלכלי ביניהם החל עוד קודם לגירושיהם, ורק עם ניסיונה של הנתבעת להחתימו על הסכם ממון וניסיונותיה למכירת הדירה מאחורי גבו, אשר בעקבותיהם הוגשה בקשה להליך י"ס. לגרסתו, טענותיה כי כבר בסמוך לנישואין נפסק השיתוף, הוכחו כשקריות, הואיל והמשיכו להתנהל בשיתוף כלכלי זמן רב לאחר מכן, בילו חופשות משותפות בחו"ל, רכשו מתנות אחד לשני, ואף לאחר עזיבתה לבית הוריה ולאחר מכן ליישוב קרוב, המשיכו לראות ביחסיהם יחסי שיתוף. התובע מבקש לקבוע את מועד הקרע ליום פתיחת הליך י"ס ה- 15.11.20. הנתבעת טענה באופן עקבי בכל כתבי טענותיה כי היחסים ביניהם החלו מתדרדרים בשנת 2015-16 כשנה וחצי אחרי נישואיהם. לטענתה הקשר ביניהם נמשך ממאי 2012 ועד אמצע שנת 2015 תחילת 2016, מועד הקרע חל בתקופה זו כאשר התובע לגרסתה הפסיק לקיים עמה יחסי אישות. בתצהירה טענה כי :"בשנת 2015-2016 שנה וחצי אחרי החתונה התובע ניתק כל קשר פיסי עימי. לא יחסי אישות ולא אחרים ולקח את עצמו לישון בסלון. בסוף שנת 2018 קרסתי וברחתי לאמא שלי- לבית ההורים שלי" (סעיף 25) וכן : "הנישואין ...הפכו לנטולי משמעות ונפסקו בפועל כבר בתקופה של 2015-16" (סעיף 27). בעדותה חזרה על כך שבשנת 2015 הופסקו יחסי אישות : "הוא עבר לגור בסלון ואני נשארתי בחדר". (עמ' 42 ש' 6). יצוין כי האיש לכל אורך כתבי טענותיו, תצהירו, עדותו וסיכומיו לא התייחס לטענה של הנתבעת בדבר הריחוק הפיסי ביניהם. עם זאת, למרות טענותיו ליחסים "מורעלים" וטענותיה ל"ניתוק רגשי ופיסי", המשיכו לגור תחת אותה קורת גג עד לשנת 2018. בסוף שנת 2015 רכש לה התובע שרשרת בסך של 2000 ₪ והיא רכשה לו צמיד. הנתבעת אישרה בעדותה את רכישת התכשיטים ההדדית ובאותו המשפט הוסיפה על הריחוק הפיזי (עמ' 43 ש' 1-10). "ש. אדם שמרגיש שאין לו שום המשך זוגי יקנה לך בסך של 2000 ₪? ת. לי כן" כך גם היו שלוש נסיעות משותפות לחו"ל (בשנים 2015, 2018 ו- 2019 האחרונה לטובת טיפול לקטינה במימון הנתבעת ) הנתבעת עשתה שימוש ברכב שרכש התובע עד לשנת 2021, אם כי שילמה עבור ביטוחים, טסטים ודלק והרכב נמסר לתובע בתחילת ההליך ונמכר על ידו ותמורתו נשארה אצלו. בחודש נובמבר לשנת 2018 הנתבעת עברה עם הקטינה לבית הוריה ובחודש יוני 2019 היא שכרה דירה נפרדת ביישוב. חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 קובע בסעיף 5 א כדלקמן: "5.א (א) הזכות לאיזון משאבים לפי סעיף 5 תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין אם הוגשה בקשה לביצועו של הסדר איזון משאבים לפי פרק זה והתקיים אחד מהתנאים המפורטים להלן: (1) חלפה שנה מיום שנפתח אחד מההליכים האלה: (א) הליך להתרת נישואין; (ב) תביעה לחלוקת רכוש בין בני הזוג, לרבות תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין המשותפים לבני הזוג לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר זכויות בני הזוג ברכוש, בקשה לביצוע הסדר איזון משאבים לפי פרק זה או בקשה לפי סעיף 11; (2) קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה; בית המשפט או בית הדין רשאי לקצר את התקופה האמורה בפסקה זו אם ניתנה החלטה שיפוטית המעידה על קיומו של קרע בין בני הזוג". דהיינו, החוק קבע שלושה מצבים המאפשרים הקדמת מועד האיזון - חלוף שנה מיום שהוגשו סוגים שונים של תביעות משפטיות בין בני הזוג, קרע ביחסים הזוגיים, ו/או תקופת פירוד של תשעה חודשים מתוך שנה. בענייננו המחלוקת היא לגבי המועד שבו קיים קרע בין בני הזוג לפי סעיף 5א (א) (2) לחוק. ככלל צד המבקש לקבוע מועד מוקדם יותר שעל פיו יבוצע איזון המשאבים, הוא הנושא בנטל להצביע על נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. ב-תמ"ש (פ"ת) 38559-05-11 ת.ס נ' ד.ס (פורסם במאגרים) (2013) סיכם כב' השופט צ' ויצמן את פסיקות בתי המשפט בכל הנוגע לקביעת מועד הקרע בין בני זוג, כדלקמן: "כך נקבע שעל בית המשפט לבחון, בין השאר, מתי חל שבר בלתי ניתן לאיחוי ביחסי הצדדים או מתי הגיעו הנישואין לסיומם "דה פקטו"? מהו המועד בו החלו בני הזוג בפועל להפריד רכושם ולהתנהל התנהלות כלכלית עצמאית ללא קשר לבן הזוג האחר? האם החל להתפתח קשר זוגי בין מי מבני הזוג עם צד שלישי המלמד על ריקון חיי הנישואין מתוכן? וכיוצ"ב...ודוק, אותו "מועד" אחריו אנו תרים צריך שיצביע באופן ברור על "קרע שאינו ניתן לאיחוי", על "שבירת כלים" מוחלטת, רגע ממנו אין חזרה ותקומה למערכת הזוגית של הצדדים, רגע אשר ממנו והלאה יהא ברור כי בני הזוג נוהגים בניהם כמו זרים – "שלי שלי ושלך שלך"". ובעמ"ש (חי') 23541-01-17 פלונית נ' פלוני (9.8.17), הובהר כי הקרע ייתכן במספר מישורים: "קרע פיזי – ובכלל זה יציאה מבית המגורים, הפרדת מגורים, נקיטה בהליכים משפטיים. קרע כלכלי – ובכלל זה הפסקת ניהול משק הבית במשותף. קרע זוגי – ובכלל זה הפרת נאמנות מצד בן הזוג, אלימות בין בני הזוג, הגשת תלונה במשטרה על אלימות ועוד. לבית המשפט שיקול דעת בנדון, בהתאם לנסיבות המקרה שבפניו". כעיקרון, עזיבת אחד הצדדים את הדירה המשותפת, לא בהכרח מהווה מועד קרע לצורך חישוב איזון משאבים. קרע פיזי לבדו אינו מספיק, לפי הפסיקה, מועד הקרע נקבע במקום בו לא הייתה כל תקווה לחידוש מערכת היחסים בין הצדדים והשכנת שלום בית. לדעתי, צריכה להיות גמירות דעת, לקיומו של קרע סופי שאינו ניתן לאיחוי, רגע ממנו אין חזרה ותקומה למערכת הזוגית של הצדדים. לאחר שבחנתי את גרסאות הצדדים, התרשמתי כי מערכת היחסים בין הצדדים הייתה דיסהרמונית החל משנת 2016, חל ריחוק פיסי ונתק רגשי ביניהם, התובע חשד בבגידתה בו, והם חלקו חדרי לינה נפרדים. אך הם המשיכו להתנהל ביחד כמשפחה בשביל הקטינה המשותפת. אף כשעזבה הנתבעת את הדירה לבית הוריה, עדיין סבר התובע כי הסיבה לכך הוא רצונה לנוח שם ולהסתייע בעזרתם לגידול הקטינה, רק עם בקשתה של הנתבעת לעבור לגור בדירה שכורה לבד עם הקטינה בלעדיו, הבין שהיא חותרת לכיוון פרידה. מועד הקרע נקבע על פי הבנתם של שני הצדדים כי קשר הנישואין לא יהיה עוד. אני פוסקת כי מועד הקרע חל ביום 1.6.19. יוצא אפוא כי החל מחודש 05/2012 הצדדים הינם "ידועים בציבור" עד לנישואיהם בשנת 2014 וחיו ביחד עד ליום 1.6.19. סה"כ 7 שנים, כאשר בשלוש השנים האחרונות מצויים בנתק רגשי ופיסי. יד- אחרית דבר קביעותיי העובדתיות הינן כי : הייתה הפרדה רכושית מוחלטת במהלך כל שנות יחסיהם המשותפים ממועד היותם ידועים בציבור וגם לאחר נישואיהם, משך חיי הזוגיות 7 שנים, כאשר בשלוש השנים האחרונות, היו מצויים בנתק רגשי ופיסי. התובע לא הוכיח שביצע שיפוצים של ממש בדירה אלא מדובר בעזרה בתחזוקה שוטפת ובנייה קלה של פרגולה וגדר, תרומה זניחה לעומת שווי הבית, לא הוכח כי התובע העביר לנתבעת כספים לצורך רכישת חלקו של הגרוש בדירה, ולא הוכח סובייקטיבית ואובייקטיבית כי הנתבעת יצרה מצג בפני התובע שיש לה כוונה לשתף אותו בדירה. לאור כל המכלול, אני פוסקת כי לא הוכח בפני כוונת שיתוף ספציפי בדירה. אני קובעת כי הצדדים התנהלו מתוך הפרדה רכושית מתוך כוונה שכל צד לא ישתף את האחר בנכסיו, בזכויותיו ובחובותיו. על כן, אני מורה על דחיית התביעה לאיזון משאבים. לאור דחיית התביעה, אני מורה כי הנתבע יישא בהוצאות התובעת ושכ"ט עוה"ד בסך של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ אשר ישולמו תוך 60 יום ממתן פסק הדין, ולא יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למלוא פירעונם. להמציא לצדדים ולסגור ההליך. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision53612-02-21	["רונית גורביץ"]	[{"judgment_id": "c8abfc91-5561-503d-94e0-d77a6029f4d9", "file_name": "53612-02-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 74498, "extension": "docx", "display_name": "53612-02-21- קובץ מקורי"}]
c73643dc-5b72-5178-8d91-b3e73c4ee4b1	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, השופטת נועה גרוסמן: פס"ד בעניין מעמדם ובאחריותם של חברי קבוצת רכישה (עחד"ת 28929-05-24)	28929-05-24	2024-12-11	2	4	5	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	5Financial	null	decision28929-05-24	["נועה גרוסמן"]	[{"judgment_id": "c73643dc-5b72-5178-8d91-b3e73c4ee4b1", "file_name": "28929-05-24.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 347470, "extension": "pdf", "display_name": "28929-05-24-קובץ מקורי"}]
9ad249cf-213d-59f3-877c-608ad41147d7	ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, השופט יובל ליבדרו: גז"ד למורשע בביצוע עבירה של הפקרה אחרי פגיעה (ת"פ 32879-08-23)	32879-08-23	2024-12-11	2	7	2	2DISTRICT_COURT	7Southern	2Criminal	מבוא 1. הנאשם הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן (להלן: "כתב האישום") בביצוע עבירה של הפקרה אחרי פגיעה, עבירה לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"). 2. במסגרת ההסדר הצדדים לא הגיעו להסכמות עונשיות, וכל צד טען לעונש באופן חופשי. כתב האישום 3. מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 20.12.2022 סמוך לשעה 17:46, הנאשם נהג ברכב "טויוטה קורולה" בכביש 31 מערד לכוון צומת שוקת בנתיב הימני מבין שני הנתיבים שהיו בכוון נסיעתו, כשאמו יושבת לצדו. תוך כדי הנסיעה, הנאשם הגיע עם רכבו לצומת מרומזר, שבין כביש 31 לבין רחוב שמיר בכניסה לאזור התעשייה בערד כשדלק ברמזור אור ירוק. באותה עת המנוח ה' י' ז"ל, קטין יליד דצמבר 2013, התקרב אל כביש 31 מהמדרכה שבצדו הצפוני כשהוא רוכב על קורקינט. המנוח התכוון להמשיך בחציית כביש 31 מימין לשמאל כיוון הנסיעה של הנאשם. במועד הנ"ל, הנאשם עבר עם רכבו בצומת וביציאה ממנו פגע עם חזית צד ימין של רכבו במנוח, אשר אותה עת חצה את הכביש מימין לשמאל כיוון הנסיעה של הנאשם תוך כדי הרכיבה על הקורקינט. כתוצאה מכך המנוח הועף אל מכסה המנוע של הרכב ולאחר מכן נהדף קדימה ונפל על הכביש. לאחר התאונה, הנאשם שידע כי פגע עם רכבו במנוח, המשיך בנסיעה, ועצר את רכבו בתחנת האוטובוס שממוקמת כ-100 מטר לאחר הצומת. הנאשם המתין בתוך רכבו, מבלי לצאת ממנו, וכעבור פרק זמן קצר המשיך בנסיעה ועזב את המקום עם רכבו. הנאשם בשום שלב לא יצא מרכבו, לא ניגש למנוח ולא הזעיק עזרה עבורו. כתוצאה מהתאונה נגרמו למנוח חבלות קשות. בעודו שוכב על הכביש כאמור, תוך פרק זמן קצר הגיע למקום באופן אקראי רופא, אשר החל לטפל במנוח ולבצע בו החייאה עד להגעת ניידת מד"א, והוא פונה תוך כדי החייאה לבית החולים, שם נקבע מותו לאחר הגעתו. בסמוך לשעה 19:00 במשטרת ישראל התקבל דיווח על מקום הימצאות הנאשם, והשוטרים החלו בחיפוש אחריו. בסמוך לתחנת הדלק בכניסה לכסייפה, השוטרים הבחינו ברכבו של הנאשם והחלו בנסיעה אחריו, תוך שהם מפעילים אור כחול, ובשלב מסוים כרזו לנאשם לעצור. הנאשם שהבחין בניידת, ברח עם רכבו לשטח, ובהמשך ברח רגלית לעבר בתי היישוב. בסמוך לשעה 20:00 הנאשם התייצב בתחנת המשטרה בערוער לאחר שדודו ביקש ממנו להסגיר את עצמו. ראיות לעונש 4. בעניינו של הנאשם התקבל תסקיר של שירות המבחן ממנו עלה כי זה בן 29, נשוי, בן להורים גרושים, גדל במציאות כלכלית קשה, חווה כילד אלימות פיזית, סיים 7 שנת לימוד, נשר מהלימודים על רקע שימוש בסמים ואלכוהול, לא עבד למעט תקופה קצרה בבית מלון, אובחן עם הפרעת הסתגלות ומחלת סוכרת, הוכר כבעל 60% נכות, מתקיים מקצבת נכות, מקבל טיפול תרופתי, מתמודד עם קשיי שינה, נמצא במעקב פסיכיאטרי. עוד נמסר כי קשייו הרגשיים והנפשיים של הנאשם הועמקו לאחר האירוע. הנאשם החל להשתמש בסמים ובאלכוהול כשהיה בן 13. תחילה השתמש בסם מסוכן מסוג קאנביס ובהמשך בסמים נוספים דוגמת קוקאין ואקסטזי. רק במהלך מאסר במסגרת תיק אחר עבר הוא טיפול בתחום ההתמכרויות ולדבריו מזה חמש שנים אינו משתמש כלל בסמים ובאלכוהול והוא שלל נזקקות טיפולית בתחום ההתמכרויות. יצוין, כי בבדיקות ששירות המבחן ערך לנאשם לא נמצאו שרידי סם בתוצאות בדיקות שתן שביצע. באשר לעבירה מסר הנאשם כי לא הבין שרכבו פגע בילד. הנאשם הוסיף וטען כי נסע לביתו מאחר שהרגיש כי הסוכר בדמו היה גבוה והוא נאלץ לקבל טיפול. שירות המבחן התרשם שהנאשם חווה כאב ומצוקה בעקבות מות המנוח, וכי ההליך המשפטי והמחירים שעלו לשלם בעטיו מהווים עבורו גורם משמעותי והרתעתי. לצד זאת, שירות המבחן התרשם כי הנאשם גדל תחת חשיפה לאלימות וסמים ופיתח בעצמו דפוסי התמכרות, כי הוא בעל יכולות תפקודיות נמוכות, כי הוא לא לוקח אחריות ומתייחס בטשטוש לפרטי האירוע, מגלה עמדות קורבניות ומשליך את מעשיו ובחירותיו על מצבו הרפואי, פעל לצורך מימוש צרכיו והתעלם מצרכי המנוח, מתקשה לערוך התבוננות בדפוסי חשיבותו שהביאו אותו לביצוע העבירה ולא ביטא נזקקות טיפולית. בסופו של תסקיר, שירות המבחן המליץ להטיל על הנאשם עונש מוחשי בדמות מאסר לריצוי בעבודות שירות. יצוין, כי במהלך הדיון שהתקיים לאחר קבלת התסקיר ב"כ הנאשם הבהירה שהנאשם לא חזר בו מהודאתו בכתב האישום וכי זה מסר לה שהוא שב ומודה בכל עובדות כתב האישום, והנאשם אף עשה כן בעצמו במהלך הדיון. הנאשם צירף מסמכים רפואיים (נ/1). מסמכים אלו מאמתים הדברים שנמסרו לשירות המבחן על אודות כך שהנאשם סובל מקשיים הסתגלותיים ומטופל תרופתית, ועל אודות כך שמצבו הרגשי – נפשי הוחמר לאחר האירוע מושא תיק זה, וכאשר דווח על תסמינים של דיכאון וחרדה. כן צורפו מסמכים הקשורים במחלת הסוכרת ממנה סובל. לאחר דיון הטיעונים לעונש, צירפה ב"כ הנאשם מסמכים רפואיים נוספים, ביניהם אישור על ביקור אצל פסיכיאטר אשר אבחן פוסט-טראומה בעקבות האירוע מושא תיק זה בעטיו הומלץ על טיפול רפואי. כן צורף מסמך הקשור למצבו הפסיכו-סוציאלי של הנאשם המתייחס אף הוא למצבו הנפשי של הנאשם לאחר האירוע מושא התיק, וכן למצב הכלכלי של המשפחה. 5. המאשימה העידה לעונש את גב' א' י', אמו של המנוח. זו מסרה כי בנה, המנוח, היה ילד מקסים; כי גם בחלוף שנתיים מאז האירוע היא מתקשה לדבר עליו בלשון עבר; כי היא שמה את ילדיה במרכז והשקיעה בהם; וכי לא ניתן לאמוד את הנזק שנגרם לכל המשפחה שנמצאת בפוסט טראומה. בהמשך הוסיפה כי אף שאין עונש או פיצוי שינחם אותם או יחזיר להם את בנם, היא מצפה שבית המשפט יטיל על הנאשם את העונש המקסימאלי הקבוע בחוק בנוסף לשלילת רישיון נהיגה לתקופה ממושכת. טיעונים לעונש 6. המאשימה טענה לעונש בכתב והשלימה טיעוניה על-פה. המאשימה טענה כי מתחם העונש ההולם נע בין שתי שנות מאסר וחצי לחמש שנות מאסר, ועתרה לעונש של שתי שנות מאסר וחצי, פסילת רישיון נהיגה בפועל לתקופה שנמצאת ברף אמצעי של מתחם שבין 6 ל- 8 שנות פסילה, מאסר על תנאי, פסילת רישיון נהיגה על תנאי, קנס ופיצוי למשפחתו של המנוח בהיקף של עשרות אלפי שקלים. המאשימה הפנתה בטיעוניה לערכים המוגנים שנפגעו, למידת הפגיעה הגבוהה בהם, לענישה הנוהגת ולנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. המאשימה עמדה על הסלידה החברתית ממעשיו של הנאשם, על כך שהנאשם הורשע בחלופה החמורה של עבירת ההפקרה שלצדה נקבע עונש של 14 שנות מאסר, לתכלית של הנורמה הפלילית להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע תאונת דרכים ולהגן על חייו ובריאותו. באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה הפנתה המאשימה לחלקו הבלעדי של הנאשם בביצוע העבירה, לנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה ולסיבה בגינה ביצע הנאשם את העבירה. המאשימה הפנתה לעברו הפלילי והתעבורתי של הנאשם, לכך שאין בנסיבות חייו כדי להביא להקלה בעונשו ולכך שלא נגרם לו כל נזק מביצוע העבירות. המאשימה הפנתה לאמור בתסקיר שירות המבחן על אודות כך שהנאשם לא ביטא נזקקות טיפולית. כן ציינה כי שירות המבחן סבר שיש להטיל עונש מוחשי אך המליץ להסתפק בעונש מאסר לריצוי בעבודות שירות בשל מצבו הרפואי, המלצה אותה ביקשה לדחות משום שזו אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה בעבירה דנן. המאשימה הפנתה לפסיקה לתמיכה בעמדתה העונשית. 7. ב"כ הנאשם טענה כי מתחם העונש ההולם נע בין 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ל-18 חודשי מאסר, ועתרה לעונש של מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי, פסילת רישיון נהיגה בפועל לתקופה קצרה, פסילת רישיון נהיגה על תנאי לתקופה ממושכת כרכיב מאזן ופיצוי סמלי שלא יעלה על 10,000 ₪ בשל מצבו הכלכלי והנפשי המורכב. בפתח טיעוניה הביעה ב"כ הנאשם, בשמה ובשם הנאשם, את צערה בפני משפחת המנוח על מותו של המנוח. ב"כ הנאשם התייחסה בטיעוניה לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, והדגישה את העובדה שאינה נתונה במחלוקת לפיה הנאשם לא נמצא אחראי לתאונה ולמותו של המנוח; כי לא מדובר בעבירה שקדם לה תכנון מוקדם; כי אין מדובר במי שנהג ללא רישיון או בזמן פסילה או בשכרות או במהירות, כפי שלא פעם קורה בעניינם של נאשמים שביצעו גם עבירת הפקרה; כי הנאשם נהג בדרך נכונה ורגילה ומבחינתנו התאונה הייתה בלתי נמנעת; כי לאחר הפגיעה במנוח הנאשם עצר את רכבו במרחק של כמאה מטר לאחר הצומת והבחין במספר רב של אנשים שניגשו לטפל במנוח בתוך פרק זמן קצר; כי הנאשם היה במצוקה נפשית וחש בלחץ ואלו הגבילו את יכולתו להבין את מעשיו; כי מותו של המנוח היה נקבע בבית החולים גם ללא הפקרת הנאשם בשל החבלות שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה; וכן שהנאשם הסגיר את עצמו למשטרה כעבור שעתיים בלבד. ב"כ הנאשם התייחסה לפסיקה שצרפה המאשימה וטענה כי זו מתייחסת למקרים שבהם נסיבות ביצוע עבירת ההפקרה היו חמורות יותר, כשאל עבירה זו נלוו עבירות נוספות. בהתאם לכך טענה כי המתחם שלו טענה המאשימה אינו מתכתב עם הפסיקה שהמאשימה עצמה הגישה. ביחס לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה הפנתה ב"כ הנאשם להודאת הנאשם, לאחריות שלקח על מעשיו בהזדמנות הראשונה, לשיתוף הפעולה שלו עם הרשויות, לחלוף הזמן מאז נעברה העבירה, לנסיבות חייו האישיות והמשפחתיות הקשות, למצוקה שחש בעקבות מותו של המנוח, לפגיעה של האירוע בו ובמשפחתו ולאמפטיה שגילה למותו של המנוח. ב"כ הנאשם הוסיפה כי עברו הפלילי של הנאשם לא קשור לעבירות דומות וכי עברו התעבורתי הוא דל חרף כך שהוא אוחז ברישיון נהיגה שנים ארוכות. ב"כ הנאשם ביקשה בסיום טיעוניה לשקול האפשרות לקבל תסקיר משלים מטעם שירות המבחן וזאת לנוכח הרצון שהביע הנאשם בפניה להשתלב בהליך טיפולי בשירות המבחן, הליך שיוכל לסייע להגנה לבסס את "אלמנט השיקום של הנאשם". 8. הנאשם אמר את דברו. הנאשם פנה לבני משפחת המנוח וביקש מהם סליחה, הביע השתתפותו בכאבם ובצערם, מסר שהוא מבין את הקושי של המשפחה, מסר כי הוא פגוע מאוד מעצמו והוסיף כי לא התכוון חלילה לפגוע ולברוח ולכן עצר בצד הדרך. הנאשם הוסיף כי הוא נשוי חמש שנים, כי הוא רוצה גם ילד משלו וכי הוא חולה בסוכרת. הכרעה ודיון 9. סבורני כי מתחם העונש ההולם ביחס לרכיב המאסר נע בין 12 חודשי מאסר ל-36 חודשי מאסר ואילו ביחס לרכיב פסילת הרישיון נהיגה נע מתחם העונש ההולם בין 36 חודשי פסילה ל-60 חודשי פסילה. בקביעת מתחמי העונש התחשבתי בערכים המוגנים שנפגעו, במידת הפגיעה בהם, בענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירות כפי שאפרט להלן. 10. במעשיו פגע הנאשם בערכים המוגנים של קדושת החיים, ערבות הדדית וסולידריות חברתית, מתן עזרה לזולת בשעת צרה ושמירה על הסדר הציבורי. 11. החובה המוסרית להגיש עזרה לנפגע אחרי תאונה ובכלל, ולהזעיק את שירותי ההצלה, נובעת מן הכלל "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא, פרק י"ט פסוק ט"ז). כלל זה עוגן עלי חוק בשנת 1998 (חוק "לא תעמוד על דם רעך", התשנ"ח-1998), כאשר בהתאם לסעיף 1 לחוק זה מחויב כל אדם להושיט עזרה ולסייע למי שמצוי בסכנת חיים. העובר על חוק זה עובר למעשה עבירה פלילית, בכפוף לסייגים שונים. תקנה 146 לתקנות התעבורה מחילה חובה זו על כל נוהג רכב העובר במקום בו התרחשה תאונת דרכים עם נפגעים, קל וחומר אם הנוהג ברכב עצמו היה מעורב בתאונה שכזו. בית המשפט העליון התייחס ברע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.3.2002), פסקה 13 לחומרה שבהפקרת נפגע בצד הדרך בהאי לישנא: "עבירת ההפקרה אחרי פגיעה עבירה קשה היא; לא עוד אלא שעבירה היא הפוקדת עצמה עם העבירות שיש בהן כיעור. הנה זה שרוע על הכביש, מתבוסס בדמו, אדם שזה עתה נפגע בתאונה שהנהג היה מעורב בה – אדם שאפשר ניתן לעזור לו, אפשר ניתן להצילו – ותחת אשר יעצור ויושיט עזרה לפגוע, לוחץ הנהג על דוושת ההאצה ובורח מן הזירה למלט נפשו מחיוב בעונשין [...]". וראו בהקשר זה גם ע"פ 7224/03 חסון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 20.11.2003). הצורך בהחמרת הענישה בעבירת ההפקרה הביא לתיקון 101 לפקודת התעבורה (התשע"ב-2011) אשר קבע מדרג חומרה המבוסס על שלוש חלופות שונות של הפקרה (הפקרה ברשלנות, הפקרה במודעות והפקרה בנסיבות מחמירות). בענייננו, הורשע הנאשם בחלופה המחמירה של עבירת ההפקרה, שהעונש המרבי שנקבע לצידה הוא של 14 שנות מאסר ובהתאם לסעיף 40 לפקודת התעבורה קיימת תקופה מזערית של פסילת רישיון נהיגה לצד של עבירה זו העומדת על שלוש שנים. לצד זאת, יש להזהר מפני "פאניקה מוסרית" שעלולה להוביל להחמרת יתר בענישה בעבירה זו. זאת, הן בשל אופייה המחדלי של העבירה והן בשל היותה נטולה אותה "נחישות עבריינית" המאפיינת עבירות מתוכננות. בעניין זה ראו מאמרה של פרופ' מ' גור-אריה "המשפט הפלילי בפסיקת בית המשפט העליון בשנת תשע"א- מגמה של הרחבת האחריות הפלילית ושל החמרת הענישה", דין ודברים ז' תשע"ג, 59, 89-91. 12. מידת הפגיעה בערכים המוגנים בענייננו היא משמעותית. הנאשם היה מעורב בתאונה בה נהרג ילד בן 9 שרכב על הקורקינט שלו. הנאשם פגע עם חזית צד ימין של רכבו במנוח אשר הועף כתוצאה מכך אל מכסה המנוע של הרכב ומשם אל הכביש. הנאשם המשיך בנסיעה ועצר את רכבו רק כעבור כ- 100 מטרים, אך גם זאת לפרק זמן קצר, כשהוא לא יורד מרכבו כדי לעמוד על תוצאות התאונה ולבדוק את מצבו של המנוח. הנאשם הותיר את המנוח מוטל על הכביש מבלי להחיש לו עזרה או סיוע ומבלי להזעיק ולהמתין להגעת כוחות ההצלה למקום התאונה, פעולה אנושית נדרשת. חומרה נוספת בהתנהלותו של הנאשם מקורה בכך שהנאשם הסגיר את עצמו למשטרה רק לאחר שדודו ביקש ממנו לעשות כן, ולא לפני שנמלט רכוב ורגלית מניידת משטרה שביקשה ממנו לעצור לאחר שהבחינה ברכבו. לצד זאת, יש לתת משקל מה, לכך שלא יוחסה לנאשם אחריות לתאונה וכנגזר מכך למותו של המנוח. 13. באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, נתתי דעתי לתוצאות הטראגיות של האירוע ולנזק שנגרם למשפחת המנוח, אף שהנאשם לא אחראי כאמור למותו של המנוח; לכך שהנאשם עזב את המקום מבלי לבדוק את תוצאות התאונה ולהושיט עזרה למנוח הקטין או להמתין לשירותי ההצלה למרות שיכול היה לעשות כן בנקל; לכך שגם לאחר שהנאשם מצא לעצור את הרכב בחלוף כ- 100 מטרים לא ראה לנכון לצאת מהרכב או לגשת לראות מה מצבו של המנוח ולכך שבהמשך נמלט באופן רכוב ורגלי מניידת משטרה שהבחינה ברכבו וכרזה לו לעצור. מנגד נתתי דעתי לכך שלא יוחסה לנאשם אחריות לגרימת התאונה ולתוצאותיה (ראו ע"פ 3754/14 גורמזנו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו, 11.11.2014], פסקה 8 וההפניות שם). כן נתתי דעתי לכך שבחלוף זמן קצר מהתאונה הגיע באקראי רופא אל המנוח שהחל לטפל בו ולבצע בו החייאה עד להגעת ניידת מד"א, וחרף האמור מותו של המנוח נקבע בסמוך להגעתו אל בית החולים. נתתי דעתי גם לכך שהנאשם הסגיר עצמו למשטרה בתוך פרק זמן קצר יחסית, של כשעתיים ורבע מאז התאונה, אף שהוא עשה כן לאחר שכאמור נמלט מהמשטרה ולאחר שדודו ביקש ממנו לעשות כן. עוד נתתי דעתי לכך שלהבדיל ממקרים דומים ורבים, כפי שניתן ללמוד גם מסקירת הפסיקה שתעשה להלן, הנאשם לא ביצע כל עבירה, פלילית או תעבורתית, לצד העבירה שבה הורשע. לא מצאתי לתת משקל של ממש לטענת ב"כ הנאשם באשר להבנתו המוגבלת של הנאשם את מעשיו בשל תחושת הלחץ והמצוקה שחש בעת האירוע. טענה זו נשענת על הנסיבה המנויה בסעיף 40 ט(א)(6) לחוק העונשין. דא עקא, שבכתב האישום שגובש במסגרת ההסדר אין כל זכר לנסיבה זו, וככלל, בהתאם לסעיף 40י(ד) לחוק העונשין, נסיבות הקשורות בביצוע העבירה צריכות להיות כלולות בכתב אישום שבו מודה נאשם. אך לא בכך העיקר. תכליתה של עבירת ההפקרה היא הכוונת הפעולה של נהגים במצבים קיצוניים מעין אלו כדי להתגבר על אותה נטייה טבעית לכאורה, באופן שיכול להביא במקרים המתאימים להצלת חיים של ממש. בע"פ 4311/14 אבוטבול נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו,20.5.2015), פסקה 17 נאמר כי: "לא אכחד כי יש בסיס לטענה לפיה התנהגותו של אדם שונה במצבי לחץ וטראומה לעומת התנהגותו בשגרה [...] עם זאת, משקבע המחוקק, כי בגין נטישת זירת תאונה יש להשית על הנוהג ברכב עונש משמעותי, נקבעה גם הנחת יסוד לפיה המעשים הם בני ענישה. על כן, גם אם תתקבל הטענה כי תגובתו הראשונית הטבעית של אדם היא לחמוק מזירת האירוע, ההתחשבות בטבעיותה הלכאורית של התנהגות זו כנסיבה לאי הטלת אחריות, או כנסיבה בעלת משקל מכריע להקל בעונש, עלולה לרוקן מתוכן את סעיף העבירה. יתרה מכך, מטרת החוק היא להכווין את התנהגותו של הנהג בסמוך לקרות התאונה ולהבטיח כי לנפגע התאונה תוגש עזרה ראשונה בהקדם האפשרי, ולצורך כך יש להטיל עונש הולם ומרתיע, שישמש כמשקל נגד אל מול תגובה ראשונית אפשרית של בריחה מזירת האירוע [...]". מעבר לאמור אציין, כי קשה להלום טענת ב"כ הנאשם בעניין גם משום שהנאשם לא נמלט באופן מיידי מהמקום אלא כן מצא לעצור את רכבו בחלוף כ-100 מטרים, וכן מצא להמתין במקום פרק זמן קצר, ובכל זאת נמנע מלגשת ולסייע למנוח או להזעיק עזרה. הווה אומר, הנאשם לא נמלט מהמקום מתוך החלטה רגעית, היסטרית וחפוזה אלא לאחר שהיה בידו זמן, אף אם קצר, לכלכל צעדיו. על כך יש להוסיף שהנאשם נמלט מהמשטרה שכרזה לו לעצור והפעילה אור כחול על גג הניידת, התנהלות המלמדת על הבנתו ומודעותו של הנאשם לחומרת מעשיו קודם להימלטותו מן המשטרה. בכך גם החמיר הנאשם את נסיבות ביצוע העבירה משידענו שאחת התכליות שעומדות בבסיס עבירה זו הוא מתן מידע לגורמי האכיפה על אופן קרות התאונה. 14. הענישה הנוהגת בעבירת ההפקרה היא מגוונת ותלויה בנסיבות ה"מעשה", לרבות בזירת האירוע, במשכו של האירוע, בזיקה לגרימת התאונה ובעבירות הנלוות לעבירה זו (אם היו), בנזק שנגרם במהלך האירוע, לגוף ולרכוש וכיוצ"ב נסיבות המשפיעות על חומרת האירוע, כמו גם בנסיבות ה"עושה", לרבות גילו של הנאשם, עברו הפלילי והתעבורתי ובשאלת שיקומו. בע"פ 10990/03 אלהרוש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 19.1.2005) דחה בית המשפט את ערעורו של נאשם צעיר ללא עבר פלילי שהורשע בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה ללא רישיון, שיבוש מהלכי משפט ועבירות נוספות והותיר על כנו עונש של 36 חודשי מאסר ופסילת רישיון נהיגה לתקופה של 8 שנים. במקרה זה הנאשם שנהג ברכב ללא שהורשה לכך, פגע במנוח שרכב על אופניו בשולי הדרך וגרם למותו. הנאשם שלא הואשם בגרימת התאונה לא עצר כדי להושיט עזרה למנוח או להזעיק את כוחות ההצלה. בע"פ 7936/13 לוי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 16.12.2014) דחה בית המשפט העליון את ערעורו של נהג משאית, על הכרעת הדין, שהורשע בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה לאחר שנקבע כי אינו אחראי לקרות התאונה. בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של הנאשם ואת ערעור המדינה באשר לגזר הדין. במקרה זה הורשע הנאשם בהפקרה של שני הולכי רגל (איש ואשתו) שנדרסו למוות תחת גלגלי משאיתו לאחר שלא הצליח לבלום בזמן. הנאשם שהבחין כי פגע בהם עצר במרחק 100 מטר ממקום התאונה אך לאחר מכן המשיך בנסיעתו ועזב את המקום. בית המשפט העליון כאמור קיבל את ערעור הנאשם על חומרת עונש המאסר והעמידו, בהתאם לענישה המקובלת שהייתה נהוגה טרם תחולתו של תיקון 101 לפקודה בעבירת ההפקרה, על 26 חודשי מאסר חלף 36 חודשי מאסר שהשית עליו בית המשפט המחוזי. במקביל קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה ופסל את רישיונו של הנאשם למשך 3 שנים בנוסף לפסילה על תנאי למשך 12 חודשים שגזר עליו בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון ציין כי העונש ניתן גם בהתחשב במגמת ההחמרה בעבירת ההפקרה. בע"פ 12039/04 אשר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 16.06.2005) בית המשפט העליון דחה את ערעורו של נאשם שהורשע בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה, שיבוש מהלכי משפט ועבירות נלוות והותיר על כנו עונש של 24 חודשי מאסר ופסילת רישיון נהיגה לתקופה של 5 שנים. במקרה זה המשיך הנאשם בנסיעתו לאחר שפגע עם רכבו בהולכת רגל וגרם למותה. בע"פ 3258/16 וולקוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.01.2017) (להלן: "עניין וולקוב") דחה בית המשפט העליון את ערעורו של נאשם שהורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה והותיר על כנו עונש של 15 חודשי מאסר ופסילה בפועל של רישיונו למשך 5 שנים. במקרה זה פגע הנאשם, שלא הואשם בגרימת התאונה, ואשר נהג ברכב משא, ברוכב אופניים וגרם לו לחבלות חמורות. הנאשם המשיך בנסיעתו אך עצר לאחר מכן בקרבת מקום, ניגש אל מקום התאונה, הבחין בנפגע כשהוא חבול ושמע קריאות של אנשים להזמין שירותי הצלה, עזב את המקום ולמחרת הסגיר את עצמו. בענייננו כאמור גרמה התאונה למותו של המנוח. יצוין, כי ישנם גם מקרים שבהם מטעמי שיקום ובנסיבות מיוחדות וחריגות הסתיימו ההליכים בעונש של מאסר לריצוי בעבודות שירות. ראו למשל ע"פ 6321/18 קריאף נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.12.2019). אציין כי עיינתי בפסיקה שהגישו הצדדים. מטבע הדברים כל צד הגיש פסיקה התומכת בעמדתו העונשית. המאשימה צרפה למשל את ע"פ 2496/15 אל סייד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.9.2015) בו הקל בית המשפט העליון בהסכמת הצדדים בעונשו של נאשם שהורשע בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה ושיבוש מהלכי משפט ל-36 חודשי מאסר חלף 42 חודשי מאסר שהשית בית המשפט המחוזי בעקבות עברו הנקי, התסקיר החיובי והפיצוי ששולם למשפחת המנוח. בית המשפט העליון הותיר על כנו עונש של 3 שנות פסילת רישיון נהיגה וביטל את עונש המאסר על תנאי שהשית בית המשפט המחוזי כהוראת החוק. במקרה זה הנאשם פגע עם רכבו בהולך רגל בכביש בין עירוני. כתוצאה מהתאונה נחבט המנוח בשמשה הקדמית, נהדף לשול השמאלי של הכביש ומצא את מותו; את ע"פ 774/17 חטאב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 37.3.2019) בו קיבל בית המשפט את ערעור המדינה ודחה את ערעור הנאשם שהורשע בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה ועבירות נוספות וגזר עליו עונש של 15 חודשי מאסר חלף 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות שגזר עליו בית המשפט המחוזי. לצד זאת ועל מנת לא לפגוע באיזון שבין רכיבי הענישה הקל בית המשפט העליון ברכיב של פסילת רישיון נהיגה והעמיד את תקופתו על 5 שנים חלף 7 שנים כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי. במקרה זה פגע הנאשם בהולך רגל שחצה את הכביש. כתוצאה מהפגיעה המנוח הוטח על שמשת הרכב ונפל אל הכביש בעודו בחיים כשהנאשם עזב את המקום מבלי לעצור ולהושיט עזרה והמנוח נפגע מכלי רכב אחרים ונהרג. בקשה לדיון נוסף שהוגשה בעניינו נדחתה (דנ"פ 2562/19 חטאב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו, 2.5.2019]); את ע"פ 1964/20 אספה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.8.2020) בו קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של נאשם שהורשע בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה ושיבוש מהלכי משפט לאחר שזוכה מעבירות של נהיגה בשכרות ונהיגה במהירות מעל המותר וקיצר את עונשו ל-36 חודשי מאסר חלף 54 חודשי מאסר שהשית עליו בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון קבע כי מדובר בעונש מחמיר נוכח מדיניות הענישה הנוהגת, והוסיף כי על אף הצורך במגמת החמרה בעבירות אלו אין מקום לעשות זאת "באבחה אחת". במקרה זה פגע הנאשם שלא הואשם בגרימת התאונה באופניים חשמליים עליהם רכבו שני רוכבים. כתוצאה מהתאונה הועף אחד מרוכבי האופניים והוטל אל מעבר החציה, איבד את ההכרה ולאחר מספר ימים נקבע מותו בעוד הרוכב השני סבל מחבלות. הנאשם עזב את מקום התאונה מבלי לברר את תוצאותיה ומבלי להושיט לנפגעים עזרה או להזעיק את כוחות ההצלה. בנוסף הורשע אותו נאשם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. ב"כ הנאשם צרפה למשל את ע"פ 847/23 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.6.2023) בו קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של נאשם שהורשע בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה והפחית את עונשו ל-9 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות חלף 14 חודשי מאסר בפועל לצד פסילת רישיון נהיגה למשך 3 שנים שהטיל עליו בית המשפט המחוזי לאחר שהוצג לפניו "הסדר טווח" במסגרתו המאשימה הגבילה את טיעוניה לעונש ל- 18 חודשי מאסר. בית המשפט העליון מצא להקל בעונשו של הנאשם בין היתר בשל הקרבה המשפחתית של הנאשם למנוח, השתלבותו בהליך טיפולי ומצבו הנפשי לאחר התאונה. במקרה זה פגע הנאשם שנסע על השול במנוח שרכב על אופניים חשמליים והמשיך בנסיעה מבלי לעצור; את ת"פ (מחוזי-ת"א) 65828-06-20 מדינת ישראל נ' אבגן (פורסם בנבו, 4.4.2022) בו גזר בית המשפט על נאשם שהורשע בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64(א)(ב) לפקודת התעבורה ועבירות נלוות עונש של 9 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ועונשים נלווים וזאת משיקולי שיקום ולאחר קיום הליך של "צדק מאחה" בין הנאשם לרוכב האופנוע, ולאחר ששילם מבעוד מועד, בהליך אזרחי ובמסגרת הליך הצדק המאחה פיצוי כולל של 70,000 ש"ח. במקרה זה צרך הנאשם לפני התאונה סם מסוכן ופגע לאחר שחצה את הצומת באור אדום ברוכב אופנוע. נפגע העבירה לא נהרג כתוצאה מהתאונה אלא הוא נזקק לאשפוז בעקבות שברים וחבלות שנגרמו לו; ואת ת"פ (מחוזי-מרכז-לוד) 29874-07-21 מדינת ישראל נ' עאזם (פורסם בנבו, 19.9.2023) בו גזר בית המשפט המחוזי על נאשם שהורשע בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה עונש של 9 חדשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ופסילה של רישיון נהיגה למשך 5 שנים בשל הנסיבות המקלות הקשורות בביצוע העבירה (הנאשם עזב את המקום עת ידע כי אחר מסייע לנפגע, והוא עזב את המקום, על מנת להזעיק את בני משפחתו). במקרה זה פגע הנאשם בהולך רגל שחצה את הכביש שלא במעבר חציה והטיחו לכביש. הנאשם עצר את הרכב, ניגש למתלונן שהיה מחוסר הכרה החל לצעוק וכשהגיע אדם למקום נכנס לרכבו ונמלט מהמקום. נפגע העבירה לא נהרג כתוצאה מהתאונה אלא נחבל בראשו באורח אנוש ואושפז בבית החולים עד לשחרורו. 15. באשר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה מצאתי לתת משקל להודאת הנאשם וללקיחת האחריות על-ידו, לנסיבותיו האישיות-משפחתיות לרבות למצבו הנפשי (והפיזי) שקדם לביצוע העבירה ואשר החמיר לאחר ביצוע העבירה, לחרטה ולבקשת הסליחה ממשפחת המנוח ולפגיעה של העונש בו ובמשפחתו. נתתי משקל גם לעברו הפלילי של הנאשם. הנאשם ריצה כבר שני מאסרים בגין שתי הרשעות קודמות, ועונשים אלה לא הרתיעו אותו מלחזור ולבצע עבירה חמורה. האחת בעבירה של הפרת הוראה חוקית בעטיה נדון לחודש מאסר, והשנייה בעבירת מין בעטיה נדון לארבע שנות מאסר וחצי. אציין עוד כי עברו התעבורתי מאידך אינו מכביד. חומרת העבירה שעבר הנאשם, העובדה שזה לא ביטא נזקקות טיפולית בפני השירות ועברו הפלילי של הנאשם מלמדים על הצורך לתת ביטוי גם לשיקול הרתעת היחיד. זאת, לצד שיקול הרתעת הרבים היפה לגזרה זו של עבירות. לא מצאתי לקבל את ההמלצה העונשית של שירות המבחן. המלצת שירות המבחן להסתפק במאסר לריצוי בעבודות שירות לא מתכתבת עם תוכן התסקיר שהגיש שירות המבחן ואף עם מסקנתו בדבר הצורך בענישה מוחשית. כזכור, בתסקיר צוין כי הנאשם לא לוקח אחריות מלאה על מעשיו, מתייחס בטשטוש לפרטי האירוע, מגלה עמדות קורבניות ומשליך את מעשיו ובחירותיו על מצבו הרפואי, פעל לצורך מימוש צרכיו והתעלם מצרכי המנוח, מתקשה לערוך התבוננות בדפוסי חשיבותו שהביאו אותו לביצוע העבירה ולא ביטא נזקקות טיפולית. אציין, כי לנוכח התרשמות זו של שירות המבחן ולנוכח העונש שמצאתי להטיל על הנאשם, לא ראיתי לנכון לקבל בקשת ב"כ הנאשם להפנות הנאשם פעם נוספת אל שירות המבחן. לא מצאתי לקבל את ההמלצה העונשית של שירות המבחן גם לנוכח העובדה שזה מתמקד בשיקול השיקום של הנאשם בעוד שבית המשפט אמון על בחינת שיקולים נוספים דוגמת גמול והרתעה, שוודאי נדרשים בסוג זה של עבירות. 16. בקביעת המתחם של פסילת רישיון הנהיגה כמפורט לעיל התחשבתי כאמור בערכים המוגנים שנפגעו, במידת הפגיעה בהם, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירות ובענישה הנוהגת. בקביעת המתחם ביחס לתקופת הפסילה נתתי משקל ממשי גם לאמור בסעיף 40 לפקודת התעבורה לפיו לא תפחת תקופת הפסילה, בגין עבירה לפי סעיף 64א' לפקודת התעבורה, מ-3 שנות פסילה אלא בנסיבות מיוחדות. בעניין זה של זיקת עונש מזערי של העבירה בה הורשע הנאשם לרף התחתון של מתחם העונש ההולם ראו למשל ע"פ 4876/15 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 03.12.2015) פסקה 31. אכן, פסיקה זו התייחסה לרכיב של מאסר בפועל ואולם כוחה יפה לטעמי אף ביחס לרכיב של פסילת רישיון נהיגה, באשר בשני המקרים יש לתת משקל לעמדת המחוקק ביחס לחומרת העבירה וחשיבות הערכים המוגנים. בענייננו, בהינתן שהנאשם לא אחראי לגרימת התאונה ולתוצאה הטראגית ובהינתן שעברו התעבורתי אינו מכביד סבורני כי יש להעמיד את עונש פסילת רישיון הנהיגה ברף הנמוך של מתחם עונש הפסילה שקבעתי. 17. באשר לרכיב המאסר המותנה לו עתרה המאשימה, יש לתת את הדעת לסעיף 64א(ד) לפקודת התעבורה הקובע כי: "החליט בית המשפט להטיל על אדם עונש מאסר לפי סעיף קטן (ב) או (ג), לא ייתן עליו צו מבחן, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, ולא יטיל עליו מאסר על-תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף". משבכוונתי להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל, לא ניתן להטיל עליו גם עונש של מאסר על תנאי כעתירת המאשימה על אף שנראה שהיה לכך מקום. גם אני לא מצאתי טעם טוב למגבלה זו שבדין, הפוגעת ביכולת להרתיע הנאשם מלשוב ולבצע עבירה דומה, דווקא בעבירה שכזו. בעניין וולקוב, פסקה 7 התייחס בית המשפט העליון לעניין זה בהאי לישנא: "המשיבה מסכימה לביטול רכיב המאסר המותנה שבגזר הדין, לנוכח לשונו הברורה של סעיף 64א(ד) הנ"ל. בנסיבות אלה, אין לנו אלא להיענות לבקשה ולבטל את המאסר המותנה שהושת על המערער, הגם שלא הובהר לנו מה הרציונל העומד מאחורי ההוראה המונעת הטלת עונש מאסר מותנה בנוסף לעונש מאסר מאחורי סורג ובריח. הבהרנו, במהלך הדיון, כי יש מקום לחשיבה נוספת בעניין זה, ובמידת הצורך לשקול את תיקון החקיקה הרלבנטית". קרוב ל-8 שנים חלפו מאז הערת בית המשפט העליון ונראה כי התיקון הנדרש בחקיקה טרם נעשה. סבורני שראוי שהמאשימה תשוב ותבחן את קריאת בית המשפט העליון לחשיבה נוספת בעניין. 18. לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: א. 18 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצר. ב. אני פוסל את הנאשם לקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 42 חודשים החל מיום השחרור מהמאסר. על הנאשם להפקיד את רישיון הנהיגה במזכירות בית המשפט ולחלופין למלא תצהיר מתאים במזכירות בית המשפט לצורך תחילת מניין תקופת הפסילה. הפסילה תהיה במצטבר לכל פסילה אחרת, אם קיימת. ג. אני פוסל את הנאשם מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 12 חודשים על תנאי שלא יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו, עבירה של נהיגה בזמן פסילה או עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה או עבירה של הפקרה אחרי פגיעה. ד. הנאשם ישלם פיצוי בסך של 20,000 ₪ למשפחת המנוח. הפיצוי ישולם בתוך 3 חודשים מהיום. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision32879-08-23	["יובל ליבדרו"]	[{"judgment_id": "9ad249cf-213d-59f3-877c-608ad41147d7", "file_name": "32879-08-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 55021, "extension": "docx", "display_name": "32879-08-23-קובץ מקורי"}]
b658401f-5b01-5147-9b1c-05c1ee6260bc	ביהמ"ש השלום ראשל"צ, השופט רפי ארניה: אישור תובענה ייצוגית בגין הפרת חוק הטכנאים כנגד "ניצת הדובדבן כנפי נשרים בע"מ" (ת"צ 52196-09-23)	52196-09-23- קובץ מקורי	2024-12-11	3	5	3	3MAGISTRATE_COURT	5Central	3Civil	null	decision52196-09-23	["רפי ארניה"]	[{"judgment_id": "b658401f-5b01-5147-9b1c-05c1ee6260bc", "file_name": "52196-09-23.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 253814, "extension": "pdf", "display_name": "52196-09-23-קובץ מקורי"}]
51b59136-1656-5d70-bd9f-15a0db05db81	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופט ארז שני: פס"ד בתובענה לצווים לביצוע רישום מקרקעין מכוח העברת הזכויות ע"י הורים (תמ"ש 66384-05-22)	66384-05-22	2024-12-11	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	ההליך עניין לי בתובענה שהגישה התובעת, אחותם של הנתבעים ובה עתרה כך: "1.1 כבי ביהמ"ש יתבקש ליתן צווים לביצוע רישום בלשכת רישום מקרקעיו ובספרי רשות מקרקעי ישראל (להלן בהתאמה: "רשם המקרקעין", "רמ"י") של זכויות כ.ע ת"ז 00 כבעלת זכות החכירה לדורות בחלקה 111 בגוש, 1111 ברח' ח.ר.ש (להלן בהתאמה: "הנכס" ו "רישום זכויות"), וזאת מכוח העברת הזכויות שנעשתה על פיה, הועברו אליה ע"י הוריה המנוחים מ.מ ו-י.מ (להלן: "ההורים") בחייהם, בתצהירי העברה ללא תמורה, באופן בלתי חוזר וסופי. 1.2 כבי ביהמ"ש יתבקש ליתן צו לאחים להימנע מסיכול הרישום, להימנע משעבוד הנכס וצו להסרת עיקולים המוטלים על הנכס. 1.3 בנוסף, יתבקש כב' ביהמ"ש, ליתן פס"ד הקובע כי הנכס איננו מנכסי עיזבון הורי הצדדים, ולפיכך, יורה על פינוי הנכס ויבטל את עיכוב הביצוע שניתן לפס"ד הפינוי, (בתמ"ש 59587-12-71) (להלן: "פס"ד הפינוי")". מכאן גזרה התובעת סעדים כאמור בתביעתה וכך: "1. לקבוע כי לנתבעים או מי מהם, אין זכות מכל מין וסוג שהוא בנכס או בחלק ממנו, וכי הנכס איננו מנכסי עיזבון ההורים. 2. 2.1. ליתן צו המורה לקק"ל באמצעות רמ"י, לרשום את זכות החכירה לדורות בנכס ע"ש התובעת, כאשר הזכות נקיה מכל שעבוד, עיקול, משכון משכנתא או זכויות צד ג' כלשהוא ולהימנע מהעברת זכויות ההורים בנכס לנתבעים או לצד ג' כלשהוא. 2.2. ליתן צו המורה לרשם המקרקעין, לרשום את זכות החכירה לדורות בנכס ע"ש התובעת, בלשכת רישום המקרקעין כאשר הזכות נקיה מכל שיעבוד, עיקול, משכנתא, או זכויות צד ג' כלשהוא, ולהימנע מרישום זכויות בנכס על שם צד ג' כלשהוא, למעט על שם התובעת. 3. ליתן צו המורה לאחים, להסיר כל רישום המונע או מעכב, את רישום זכויות ע"ש כ.ע התובעת, בלשכת רישום המקרקעין, כולל צו להסרת רישום העיקולים המפורטים בנסח הרישום, נספח 1 לתביעה זו. 4. עד למתן הסעדים המפורטים בס' 1, 2, 3,להורות לנתבעים 1 ו-2, לשניהם יחדיו ולכל אחד מהם לחוד, להימנע מכל פעולה המסכלת או עלולה לסכל את רישום הזכויות ע"ש התובעת, אצל רמ"י, אצל רשם המקרקעין, אצל עיריית רמת השרון או כל גוף אחר, שאמור ליתן אישור לרשם המקרקעין או לרמ"י, לצורך ביצוע רישום הזכויות בפועל ע"ש התובעת, כולל צו המונע מהנתבעים 1 ו- 2 לפעול בדרך כלשהי במישרין או בעקיפין למכור, להעביר, לשעבד לעקל או לאפשר עיקול זכויות כלשהן בנכס, לרבות בדרך של רישום צו הירושה בגין פטירת ההורים. 5. להורות על ביטול עיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש נכבד זה בתמ"ש 59582-12-21 (להלן: '"פס"ד הפינוי"), ולהורות לנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת דמי שימוש בגין השימוש בנכס, מיום פטירת האם 21.11.20 ועד ליום מסירת החזקה בו בפועל לתובעת, כאשר בגין כל חודש ישולמו דמי שימוש ראויים בסך שלא יפחת מ- 7,000 ₪". 3. כבר בפרוטוקול ביום 06.10.2022 הפכו צדדים שלישיים כלשהם בבחינת מי שנמחקו מכתב התביעה. תמצית טענות התובעת את טיעוניה העובדתיים כתבה התובעת מסעיף 1 לסיכומיה וכך: "1. התובעת קיבלה מהוריה ביום 10.8.2003, בהעברה ללא תמורה באמצעות תצהירים את זכויות החכירה בבית ההורים. נרשמה לטובתה הערת אזהרה ביום 31.8.2003, ונערך דיווח כדין למיסוי מקרקעין ביום 17.7.2003 . שולם מס הרכישה, ניתן פטור ממס שבח וניתנו האישורים הנדרשים לרישום פנקסי המקרקעין (כמפורט בנספח 4 לתצהירה הכולל את הדיווח ואת אישורי המיסים לצורך רישום המקרקעין – מס שבח ומס רכישה). אישור רמ"י התעכב מחמת חובות דמי חכירה ודמי שימוש בשל השכרה של חלק מהנכס, ובסופו של יום שולמו ע"י התובעת לרמ''י כל תשלומי החובה שרמ''י דרשה לצורך אישור ורישום העברה ללא תמורה. תשלומים אלו מיום 20.3.2022 מפורטים בנספח 11 לתצהירה של התובעת. העיכוב נבע בעיקר נוכח מחדליו של עוה"ד דאז, עו''ד קלס אשר בסופו של יום גם הושעה מלשכת עוה"ד, מחמת מעלליו .עוה"ד רואש שהחליפו קיבל ביום 18.4.2012 ייפוי כוח בלתי חוזר, מ.מ ו-י.מ, הורי התובעת ואלה חתמו בפניו על שטר העברת זכות שכירות ובקשה להעברת זכויות וכל זאת כמפורט בנספחים 20-19 לתצהיר התובעת. רמ"י נמנעה מרישום הזכויות מחמת בקשת עיכוב ביצוע של ב"כ הנתבעים. בין לבין התובעת שילמה תשלומי ארנונה באופן סדיר ורצוף (כמפורט בסעיף 10.4.2 לתצהירה)". משך 19 שנה לא הסתייגו הנתבעים מבעלות התובעת בנכס והמתינו לפטירת הוריהם על מנת שלא ימצא מצדיק ומעיד לדרישת התובעת. יש להפעיל על הנתבעים את הכלל שנקבע בע"א 765/18 לפיו "המשקר ביודעין בעניין אחד נתפס כמשקר בכל עדותו" – (להלן: "חזקת השקר"). הנכס הועבר לתובעת לאור רצון ההורים המנוחים להבטיח מגוריהם בנכס עד ערוב ימיהם שעה שהנתבעים גרמו להם עגמת נפש וסיכנו רכושם גם לאור כישלונותיהם העסקיים. "טענת המשכנתא" הועלתה לראשונה רק בחקירה הנגדית ואין לה ידיים, רגליים או צידוק כלכלי. עיקולים שנרשמו על הנכס מקורם בכשל עסקי והם חובותיו של הנתבע ח.מ, ואין להם זיקה להורים המנוחים שלא ידעו ולא הבינו בתפקידם הרשום כ"דירקטורים". מתן הנכס לתובעת הוא מתנה. יש לזכור כי גם 9 שנים לאחר חתימת תצהירי העברה ללא תמורה שוב חתמו ההורים על ייפוי כוח בלתי חוזר ובקשה להעברת הזכויות לתובעת. להתחייבות ההורים לתובעת ולעניין המתנה יש משמעות משפטית. לא הוכח שום זיוף או היעדר כשירות של האב המנוח. עיכוב הרישום נבע ממעשי וכשלי עו"ד קלס ולא בעטיה של התובעת. המתנה לא ניתנה רק למראית עין והתנהלות הנתבעים היא במובהק חוסר תום לב. ההורים מעולם לא ויתרו על כוונתם לתת מתנה לתובעת, ההיפך הוא הנכון. בכאן טוענים הנתבעים בעל פה נגד עסקה בכתב המקנה לתובעת זכות מעין קניינית. טיעוני הנתבעים בתמצית הנכס צריך להיות רשום וזכויותיו מתחלקות על פי צו ירושה. מה שניתן לתובעת ככל שניתן, הוא מתנה לאחר המוות ולכן יש לדחות את התובענה. דין התביעה להידחות כי התובעת זגזגה בין ראיית העסקה כמתנה, מכר מסווה ומתנה בתמורה, וכל הגרסאות אינן נכונות. אין היגיון בגרסת התובעת שהרי ההורים פגעו באינטרסים של עצמם. אם מדובר בנכס של התובעת מה טעם המשיכו הנתבעים לשפץ הבית ויחידת הדיור והיו מעורבים בהשכרה. גרסת התובעת לתשלום משכנתא מצידה לפרוע חובות ההורים היא בגדר גרסה כבושה. כל מה שנעשה עם התובעת הוא הסכם למראית עין ולכן בטל. התובעת נתנה תמורה ולכן לא מדובר במתנה. התובענה הוגשה בשיהוי ונגרם נזק ראייתי. על התובעת רובץ נטל ראייתי מוגבר. הערת האזהרה כשלעצמה הנובעת מהסכמי העברה, אינה מפצה על היות ההסכם הסכם למראית עין. דיון והכרעה הערות ראשונות עיקרון הצורך בתום לב משתרע כמעט על פני כל התחומי המשפט האזרחי ודיני המקרקעין, דיני המתנה ודיני המשפחה בכלל זאת (וראה רע"א 6339-97 משה רוקר נ' משה סלומון , פ"ד נה(1) 199). מאליו ברור כי גם טענה לשיהוי נבחנת במבחן ההגינות (וראה ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה (נבו, 2.07.2003). ולבסוף אזכיר כי כבר בעבר הסברתי שוב ושוב שביחסי משפחה נדרשת חובת תום לב מוגברת המכונה – הגינות ( תלה"מ (תל אביב-יפו) 46821-09-19 ד. ל נ' חי (נבו, 19.04.2021). במילים אחרות, אם שינתה התובעת מצבה לרעה, בין השאר על דרך נטילת משכנתא על מי מנכסיה לטובת פירעון חובות המנוחים, נכנסת היא בין השאר לתחומה של זעקת ההגינות על משמעותה המשפטי (וראה ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185)). אין עורר כי התובעת אוחזת בשורת מסמכים כפי שפורט לעיל התומכת בטענתה לזכות לבעלות בנכס והוצאתו מכלל עיזבון המנוחים. נצעד איפה בנתיב בדיקת טענות הנתבעים. האם מדובר במתנה לאחר מיתה וכך גרסו הנתבעים מסעיף 1 (עמ' 2) לסיכומיהם: "א .סילוק על הסף - מתנה לאחר מיתה 1. התובעת הגישה לבית המשפט הנכבד תביעה לסעד הצהרתי לפיו היא זכאית להירשם כבעלים של המקרקעין הידועים כגוש 6551 חלקה 182 ברח' חשמונאים 15 ברמת השרון (להלן: "הנכס"), וזאת בהתאם להסכמי מתנה מיום 10.7.2003 בין מר מ.מ ז"ל לבין התובעת, ובין גבי י.מ ז"ל ובין התובעת (מר מ.מ וגב' י.מ יכונו להלן: "ההורים"). 2. אלא שלטענת התובעת ההסכמה הייתה שההורים המנוחים ימשיכו להחזיק בנכס עד למותר חייהם והנכס יועבר לחזקתה רק לאחר אורך ימיהם. כלומר, אף אילו אכן היה ממש בטענה כי רצונם של ההורים היה להעניק לתובעת את הנכס (ולא היא!), הרי שכוונתם הייתה לעשות כן רק לאחר מותם. ובלשון התובעת: "כלומר להעביר לי ללא תמורה את אותן 2/3 מהזכויות אשר היו אמורים "ליפול" בחלקם של האחים לאחר אריכות ימיהם של הוריי ... " (סע' 10.1 ו 10.3 לתצהיר התובעת). 3. בית המשפט הנכבד הבחין בקושי המהותי הניצב בפני התובעת ושאל את התובעת בדיון (עמ' 14 שו' 5 -14): ש .לבית המשפט: לשיטתך לפחות, את אומרת שהרעיון היה שאת זוכה במתנה אחרי 120 של שני ההורים? ת. כן .השארתי את ההורים עד יום מותם. ש. לבית המשפט: נבדיל בין הישארות ההורים בנכס לבין העברת הבעלות הרשומה בנכס. מה שאת מתארת שחי עשה, זה שהוא התייחס לנכס שהוא של ההורים כל עוד הם או מי מהם איתנו. זה היה המצב שכולכם הבנתם? ת. כן. 4. בנסיבות אלה, כך גרסו הנתבעים, כל עוד לא הועברה זכות החזקה בנכס, ובייחוד כאשר לא הועברו הזכויות ברישום, לא מדובר במתנה בחיים אלא במתנה מחמת מיתה. בע"א 879/14 נחשון נ' יהודה (נבו, 5.5.16 ) נפסק: "המקרה הטיפוסי שבו מתעוררת הסוגיה בדבר מתנה מחמת מיתה הוא עסקה שבה כוונת הנותן היא ברורה - רצונו כי דבר המתנה יועבר לרשות המקבל רק לאחר מותו. במקרים אלה תיפסל עסקת המתנה בהיותה מתנה מחמת מיתה". בתמ"ש (ת"א) 17560/97 כובשי נ' שרעבי (נבו, 9.9.02) אמר בית המשפט כי ניתן לראות את המתנה כמוקנית לאחר המוות, כאשר נאמר ע"י נותן המתנה במפורש, כי "הרשות "על הנכס עוברת למקבלים רק לאחר מות נותן המתנה (ע"א 524/84 צברי נ' שוקרי פד"י ל"ט (2), 710) או כאשר נותן המתנה הותיר בידיו את מלוא השליטה על הנכס, כגון מגורים, ואף מכירתו וקבלת התמורה (ע"א 763/88 פילובסקי ני רו"ח עובדיה בלס, פד"י מ"ה (4), 521), (עניין פילובסקי) או כאשר מהראיות (עדויות) עלתה ראיה למתנה לאחר המוות בד בבד עם העובדה, כי המקבל לא עשה בנכס מנהג בעלים, ואף חתם על חוזה שכירות עם נותן המתנה, לאחר שכבר נחתם הסכם המתנה (ע"א 6277/95 התאחדות עולי רומניה נ' אלי קרן, פד"י נ"ג (1), 817). 5. זאת ועוד, בענייננו לא מדובר בהקניית בעלות לתובעת עוד בחיי ההורים, שכן עסקינן במתנה שלא הושלמה וזכויות הבעלות או החכירה מעולם לא נרשמו ע"ש התובעת ומדובר בעסקה במקרקעין שלא נגמרה ברישום (ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ (נבו, 2.2.86)). 6. יתרה מכך, אף אילו הייתה התובעת משלימה את רישום הבעלות בדירה במהלך חייהם של ההורים, הרי שכל עוד הנכס הוחזק בפועל ידי האחרונים - אין המדובר בהקניית המתנה עוד בחייהם. ר' לעניין זה למשל את שנקבע בעניין פילובסקי : "אין מקום לטענה כי המתנה הוקנתה עוד בחיי המנוחה, משום שהבעלות בדירה נרשמה על שם המערער, עוד בחיי המנוחה. כל שקיבלו המערערים בחיי המנוחה היה רישום הבעלות בדירה, אך הבעלות עצמה נותרה בידי המנוחה שכן בעלות הוגדרה בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 סעיף 2 כ" זכות להחזיק במקרקעין להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה.... ' [...]". 7. והנה כי כן, אף אילו הייתה טענתה של התובעת נכונה וההוכים התכוונו להקנות לה את הזכויות בנכס לאחר מותר חייהם, הרי שעסקינן בעסקה מחמת מיתה (וישנה הודאת בעל דין שכן הם הדברים) ועל כן דינה בטלות, מטעם זה בלבד יש לדחות את התביעה". לטעמי, מדובר בטענה של הנתבעים שאין בה ממש. אכן, מדובר במתת הניתן למכירה לאחר מיתה במובנו של חוק הירושה ואין מדובר במתת לאחר מיתה. לטעמי, אי השלמת הרישום לא נבעה מכוונה לבצע את הרישום רק לאחר פטירת ההורים, אלא מטעמים של עלות כלכלית, ייצוג משפטי משונה ויחסי המשפחה עצמה. המעיין בחקירתה הנגדית של התובעת, למשל מעמ' 8, ילמד כי סביר יותר שמבחינת המנוחים נתנו הם את הבעלות לאלתר מבלי שבזכות מגוריהם, בנכס, לא יחול שינוי מיידי. הענקת מתנה בחיים תוך שימור מגורי הורה בנכס בבחינת חיזוק צוואה או תחליף צוואה, אינה נדירה במקומותינו ואין היא מתן מתנה לאחר מיתה. וכך ובצדק כתבה התובעת בסעיף 3 לסיכומי תשובתה וכדלהלן: "3.1 טענה זו היא טענה סותרת את טענת הנתבעים להסכם 'למראית עין', כאמור לעיל. יתרה מכך, הם אלה שטוענים שכביכול ההורים נתנו להם מתנה לאחר מיתה! כמובן שטענתם טענת סרק, המוכיחה כי הנתבעים רואים בהליך השיפוטי "זירה למניפולציות ..." ומנסים לנצל את ביהמ''ש לרעה ולגרום ל"פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון שהציבור רוכש למערכת המשפט". ראה אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, בע"מ 73-72 (מהדורה עשירית, תשס" ט -2009); ראה גם ע"א 513/89 lines bros S.a. - exin 1 S interlego מח(4) 133 (1994); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, נט (6) 625 (2005). 3.2. למעשה, הועברו זכויות הבעלות - החכירה לדורות - לתובעת ,ונותקה הזיקה הקניינית בין ההורים לבין הנכס עם מתן ייפוי הכוח הבלתי חוזר, כפי שפורט לעיל. מה שנותר בידי ההורים הינו רשות שנתנה התובעת (ללא תמורה) לשימוש בנכס למגוריהם בערוב ימיהם, אולם לא היה במתן רשות זו כדי לצמצם את זכות הבעלות שהועברה, ובגינה נרשמה הערת אזהרה ועליה דווח למיסוי מקרקעין. ההורים לא ערכו צוואה, ואין ראייה להבעת דעה שונה או סותרת את ההעברה ללא תמורה. כך מוכח באופן חד משמעי בתצהירה של התובעת (ס' 10.1). היעדר תום ליבם של הנתבעים בא לידי ביטוי גם בניסיון חמור (!) לעיוות ציטוט מתוך תצהיר התובעת. הם טרחו להשמיט את המילים: "היא להעביר לי את מלוא זכויותיהם בבית המגורים, כלומר "ואת מילה "לכאורה", המתייחסת לזכויות הנטענות של התובעים. כמו"כ השמיטו את הציטוט מאותו סעיף "ולמעשה להעביר אלי ולבעלותי את מלוא זכויותיהם בבית המגורים במתנה - העברה ללא תמורה" 3.3. ניסיון עיוות עדותה של התובעת בתצהירה, ס' 10.1, אל מול ס' 2 בעמ' 2 לסיכומי הנתבעים מצביע על ניסיון של גיבוש מבנה תזה רעוע של מתנה לאחר מיתה, תוך התעלמות מייפויי הכוח הבלתי חוזרים, מהערת האזהרה וממחדליו של עו"ד קלס שעיכבו את רישום הזכויות. 3.4. עדות התובעת בס' 10.1 חד משמעית: עיזבונם של ההורים לאחר 120, לא יכלול את זכויות הבעלות – החכירה לדורות בנכס. מה שנותר להם זו רק הרשות להשתמש בנכס למגוריהם. לא הוכחה כוונת ההורים ע"ה להעברה לאחר מיתה, מה גם שכוונה שכזו צריכה להתפרש בצמצום ובזהירות, לאור פרשנות הפסיקה ביחס לס' 8 (ב) לחוק הירושה, וזאת בשל מעמדו של חופש החוזים. ראה ע"א 879/14 עמוס נחשון נ' יהודה נחשון (נבו 5.5.2016) (להלן: "עניין נחשון") (פס' 11 לפס"ד של הש' ע' ברון ופסה"ד הנזכרים שם). 3.5. זה המקום להדגיש כי הגדרת הבעלות בחוק המקרקעין, ולעניינו - חכירה לדורות כמוה כבעלות, מורכבת מזכות החזקה והזכות לעשות בזכויות בנכס כל דבר העולה על דעתו של הבעלים. ברור שזכות זו נשללה עם מתן תצהירי העברה ללא תמורה, ובעיקר עם מתן ייפויי הכוח הבלתי חוזרים לרישום הערת האזהרה. בכך קורסת למעשה, טענת הנתבעים לעניין העובדה שלא הועברה בעלות מחמת ניסיון הסיכול שלהם. אין ספק, כי העובדה שלא הוטלה מגבלה בהעברה ללא תמורה, מוכיחה את האמון שנתנו ההורים בתובעת, שגם ללא מגבלה או הוראה בדבר רשות המגורים הם סמכו על התובעת שתאפשר להם את רשות המגורים, וברור לחלוטין שלא סמכו על הנתבעים אשר עוללו להם סבל ועוגמת - נפש תוצאות הכשל המסחרי של פעילותיהם של האחים. (ראה פסקה לפס"ד הש' ע' ברון 13 בעניין נחשון). 3.6. ברור, כי התובעת נהגה ונוהגת בנכס מנהג בעלים: היא זו שקיבלה דמי שכירות משוכרים כשההורים עוד בחיים, היא זו שדאגה להריסת חריגות הבנייה לדרישת רמ"י, היא זו שמשלמת תשלומים שוטפים לרשויות, לרבות תשלומי ארנונה, גז, חשמל, מים, כבלים וטלפון. (תצהיר התובעת, ס' 10.4.1-10.4.2, חקירת התובעת, עמ' 14 ש' 32-15). 3.7 . טועים הנתבעים, בהסתמכם על עניין שוקרי ועניין פילובסקי לשאלת השליטה בנכס, שכן השליטה בנכס משמעותה אפשרות למכור אותו, לשעבד אותו ולעשות בו כל דבר ועניין בכפוף לרשות שניתנה. ברור לחלוטין, שהוריה המנוחים, לא התכוונו לשלוט בנכס, אלא רצו אך ורק להתגורר ברגיעה וללא איום מצדם של האחים הבלתי מהימנים. ברור היה, שההורים לא התכוונו לשמור על שליטה בנכס מכל היבט שהוא או להגביל את זכויות התובעת שהעניקו לה". אם תרצה תאמר שלו מדובר היה במתנה לאחר מיתה, לא היית מצפה מהתובעת לבצע תשלומים לטפל בשכירות ושאר מנהג בעלים כפי שתואר לעיל. כל אלו היו נותרים, אם היו הנתבעים צודקים, למנוחים לטפל בהם ולא כך אירע. הוסף לכך תשלומי משכנתא ותשלומים נוספים שביצעה התובעת לשם קידום העסקה ותמצא שדין טענת "מתנה לאחר מיתה" להידחות. למה לא תמה העסקה מאז שנת 2003 לשיטת התובעת יש לראות את ההסבר בין השאר כפי שהאמור בס' 19 לכתב תביעתה וכך: "19. העברת הזכויות ברמ"י ובלשכת רישום המקרקעין, ע"ש כ.ע, נתעכבה מחמת סיבות שלא היו תלויות בכ.ע וביניהן הסיבות הבאות: 19.1 ביוזמת האחים נעשו פיצול בנכס ותוספת בניה בנכס, ע"מ להשכיר חלקים ממנו וזאת ללא היתרי בנייה וללא קבלת הסכמת רמ"י. 19.2 כתנאי לביצוע הרישום ע"ש כ.ע, רמ"י דרשה הריסה של כל מה שנבנה ללא היתר, וכמו- כן דרשה תשלומי דמי שכירות, בקשר עם החלקים שהושכרו בנכס ללא הסכמתה. 19.3 רמ"י דרשה תשלומי חוב של דמי חכירה ודמי היוון שחבו בו ההורים בסך של 103,275.85 ₪. 19.4 עוה"ד שטיפל בהעברה, עו"ד קלס, פעל באופן שלא קידם כראוי את ביצוע הוראות רמ"י, וזאת יאמר על דרך ההמעטה ולבסוף, וכפי שנודע בדיעבד, חדל מלשמש כעו"ד, מחמת הליכים בלשכת עוה"ד (לתקופה משמעותית). הוסיפה התובעת וכתבה בסעיף 8.1 לסיכומיה כי על הנכס הוטלו עיקולים בשל כשל עסקי של הנתבעים מיום 26.05.2015, 05.12.2021 ו- 20.09.2022. טיעון עובדתי זה לא נסתר. למעשה, טענה התובעת כי שנים רבות לא נרשם הנכס על שמה בעטיו של עו"ד קלס שהיה זה שצריך היה לרשום את הזכויות על שמה. וכך מצאנו בחקירתו של עו"ד עידו קלס מעמ' 19: "ש. אתה עורך דין כיום, החזירו לך את הרישיון? ת. כן. ש. כמה זמן היית מושהה? ת. אני התנהלתי לא נכון עם לקוח, כתוצאה מכך הושהיתי מהלשכה ל- 7 שנים, נפסקו לי 8 חודשים בפועל¬. ש. גזר הדין ניתן מתי? ת. בסוף 2011, נדמה לי. ש. ההתרחשות שאתה מספר מתי היתה? ת. 2009-2012. ש. זו היתה תקופת ההשהיה? ת. תקופת ההשהיה היתה מחולקת ל- 2 חלקים מאחר והייתי מפרק של כמה חברות נדל"ן ובהסכמת הרשמת לענייני מקרקעין של הלשכה המשכתי לעסוק בעניינים שלהם גם בתקופת ההשהיה, תוך החרגת הנושא הזה כדי לא לפגוע בלקוחות. ההשהיה שלי הסתיימה ב- 2016 או 2017 ותקופת המאסר החלה מספטמבר 2011 עד פברואר 2012. ש. אציג לך את גזר הדין, תאשר שזה גזר הדין. ת. (מעיין) לא ראיתי את זה כמעט 12 שנה. אני מודה לך על כך שרעננת את זכרוני. ש. אתה אומר בתצהירך שהיית חייל של אדון חי בשירות הצבאי. אני אומר לך שהיית גם חייל באזרחי ועשית כל מה שהוא אמר לך, בלי לשקול. ת. תציג לי מה היה ואגיד לך. ש. יש הרבה מאוד דברים בתצהירך שהם עדות שמועה, אז אחזור מבלי לוותר על הטענות. אתה אומר בסעיף 3 לתצהירך, אתה מספר לנו שהאב מ. הוכשל על-ידי איש השוק האפור שרימה את בנו מורג. זה עדות שמיעה, אתה לא יודע על זה פרטים בכלל, נכון?". ומעמ' 22 מצאנו כך: "ש. מתי הסתיימו "עוללות" הנושים למיניהם? באיזו נקודת זמן הפסיקו הנושים "לנשום בעורף"? ת. אני לא יכול לתת תאריך מדויק. ש. היתה נקודת זמן כזו? ת. כן. ש. באותה נקודת זמן שהיתה, נניח ב- 2006-7, מתי נכנסת לכלא? ת. ב- 2009. סליחה, ב- 2011. ש. עד 2011 היתה איזושהי נקודת זמן מ- 2003? לא היתה נקודת זמן שהסתיימה "דפיקת הדלת" של הנושים ואפשר היה באמצעות ייפוי הכוח שבידך למחוק את הערת האזהרה ולהגיד לכ.ע "שלום, תשכחי מכל העניין"?". אמור מעתה כי עוך הדין שהיה אמור לטפל בעסקה לא יכול ולא עסק בכך לפחות עד שנת 2017. נמצא איפה יותר מאשר הסבר הגיוני לעיכוב הרישום ובהינתן שבינתיים נוצרו קשיים כספיים ואחרים נוספים. שאלת השיהוי הסברתי כבר בעבר כי התיישנות מסיימת באופן מנדטורי את ההליך בעוד שיהוי הוא עניין שבשיקול דעתי, ונסמך על שיקולי הגינות. אגב תמ"ש (ת"א) 45953-08-16 (פמ"מ) כתבתי בין השאר כך: "טענת השיהוי (מחילת המנוחה) 54. למעשה פרק זה עניינו בשאלה האם יכולה התובעת לתבוע את שבחרו המנוחה תחילה והאפוטרופא לה, אחר כך, שלא לתבוע. 55. ככלל ניתן להתיר ליורשי בני זוג לטעון ולהוכיח גם את הנטען בכאן גם כאשר חלף זמן רב מיום פטירת המנוחה (וראה למשל: ה"פ (י-ם) 76/91 , שריג נ' מדינת ישראל, תשנ(2) 289 {פמ"מ – 30/12/1991}, לעניין חזקת שיתוף). אלא שלשם כך, צריך אדם להפוך יורש או לפחות להיות יורש פוטנציאלי שאין מחלוקת על זכויותיו העתידיות בעיזבון. 56. כאשר הלך אחד מבני הזוג לעולמו מבלי שעמד במועד כלשהו בחייו על זכויותיו ובלי שנתן ביטוי לרצונו לממשן, וזאת על אף הזדמנות סבירה שהיתה לו לעשות כן, כי אז יש לראות את אותו בן זוג כמוותר על זכותו. פועל יוצא מכך, לא יוכלו גם יורשיו לטעון במקומו (וראה: ע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, מח(3) 372 {פמ"מ – 2/6/1994}היא הלכת יהלום). 57. וכך נאמר בהלכת יהלום, בעמ' 377 מפי כב' השופט לוין: "אקדים ואומר כבר עתה, כי לגישתי, כאשר הלך אחד מבני הזוג לעולמו, בלי שעמד במועד כלשהו בחייו על זכויותיו על פי חזקת השיתוף בנכסים, ובלי שנתן ביטוי לרצונו לממשן, וזאת על אף הזדמנות סבירה שהיתה לו לעשות כן, כי אז יש לראותו כמוותר על זכותו לבקש להחיל עליו את חזקת השיתוף ולהכיר פורמאלית בזכויותיו על פיה, על כל המשתמע מכך". ראה: ע"א 4696/90 פישלר נ' שיין (פמ"מ – 26/7/1994). ועוד מהלכת יהלום : "...הזכויות המשותפות בנכסים וכן גם הזכות לטעון לקיומן הן, בראש ובראשונה, זכויותיו של בן הזוג עצמו. בידיו איפוא נתונה גם הזכות לבחור שלא לממשן ולא לטעון בעניין זה. אין מקום איפוא, שעה שבן הזוג בחר שלא לנצל את ההזדמנות שעמדה לפניו ולא טען לשיתוף, לאפשר ליורשיו לטעון לשיתוף בשמו, שהרי בכך, אנו מעבירים את זכות הבחירה האמורה לידיהם ומתעלמים מכך שבן הזוג עצמו בחר שלא לעמוד על זכויותיו הנטענות". 58. אמר ביהמ"ש העליון אגב ע"א 592/79 שצקי נ' סייד, לה(4) 402 (פמ"מ – 27/9/1981) כי: "כאשר התביעה היא בין שני בני-זוג, שאחד מהם הלך לבית-עולמו, מקלים בעניין הסיוע, אך יחד עם זאת נדרשת זהירות מעבר לרגיל בתביעה בין אנשים חיים. הנסיבות במקרה דנן, בהן תובעים יורשיה של האם את עיזבונו של האב, מחייבות זהירות גדולה עוד יותר מאשר במקרה של תביעה של בן-זוג נגד עיזבונו של הזוג האחר". 59. אם נשוב להלכת יהלום ימצא בה אמירה נוספת ולפיה: "הפעלת החזקה, כשלעצמה, אינה יוצרת או מקנה לבן הזוג התובע את זכויותיו. בית המשפט, בהפעילו את החזקה, אינו אלא נותן גושפנקה לחלוקת הזכויות כפי שהיא עולה מתוך ההסכמה שבין בני הזוג, המשתמעת מנסיבות חייהם המשותפים, כפי שהוכחו לפניו". 60. ואם עסקינן למעשה בזכויות שביושר אזי, כאשר מטרת "הזעקה לשיתוף" או כמו בכאן זעקת העמידה על זכויות הנשמעת מפי הבת הינה לחתור להכרזה שתביא לחוסר שיתוף, טוב יעשה בימ"ש אם יזהיר עצמו שבעתיים טרם ייעתר לתובענה. 61. אגב ע"מ (י-ם) 814/05 פלונים נ' פלונית (פמ"מ – 21/5/2006) נקבע, כי על מנת שאדם לא יחשב כמוותר על זכות התביעה הרכושית, צריך הוא לא רק לפעול כשיש לו הזדמנות סבירה, אלא שצריך הוא לפעול אקטיבית באותה הזדמנות ואין הוא יכול להסתפק בטענה, כי לא ידע את זכאותו לתבוע או נמנע מלתבוע. 63. סוגיה זו עניינה בשאלה, האם יש לראות את התובענה כמי שהוגשה בשיהוי? 64. כידוע לכל, שיהוי אינו אלא שיהוי בנסיבות העניין. במקרים מסוימים שיהוי בן חודשים ייתפס כבלתי סביר, באחרים שיהוי גדול יותר ייתפס כסביר (וראה: בג"צ 3421/05 אנדראוס נ' שר האוצר {פמ"מ – 18/6/2009}). 65. הבה נתהה איפה על מושגי השיהוי וההתיישנות ומה שביניהם, שכן כבר אמרנו בעבר כי שיהוי אינו אלא ביטוי של התיישנות מהותית דה פקטו, בעוד "התיישנות" אינה אלא תחום גדור טכני, מעבר לו אין לתבוע. 66. שני המושגים הם למעשה חלק מפניו של עקרון סופיות הדיון. 67. אביא מעט מדברי, אגב תמ"ש (ת"א) 10246-12-09 ד.ל.נ' נ.ב. (פמ"מ – 6/2/2013), וכך כתבתי שם בנסותי להסביר את הממשק שבין התיישנות לשיהוי: "ככלל, יעדיף בית המשפט, שסכסוכים בין בעלי הדין יוכרעו לגופו של עניין ולא יסתיימו בפתרון דיוני פורמליסטי (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין ואח', פ"ד מ(2) 668, 671-672 [1986]); ע"א 2452/01 אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 582 [2002]). התיישנות בהביאי מעט מדברי חברי כב' השופט יחזקאל אליהו אגב תמ"ש (ת"א) 2080-02-12 על האסמכתאות המובאות שם אומר: סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (פורסם במאגרים משפטיים) [פורסם בנבו] ניתן ביום 24.3.2008). מנגד, על בית המשפט לשקול את התכלית ואת הטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (פורסם במאגרים משפטיים) [פורסם בנבו] ניתן ביום 22.6.2008). כב' השופט עמית ניתח ותמצת בע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (לא פורסם) [פורסם בנבו] ניתן ביום 19.9.10) להלן: "עניין גיא ליפל") את הטעמים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית. וכך באו לידי ביטוי הדברים בס' 30 לפסה"ד: "א. טעם ראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן. מטבע הדברים, במהלך השנים מסמכים וראיות אובדים, עדים הולכים לעולמם או מאבדים את זכרונם, מה שעלול לפגוע בהגנתו של הנתבע ולהקשות על בירור האמת העובדתית. ב. אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לול כלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו 'רזרבה כספית' שמא ייתבע בגין שנים עברו. ג. ההנחה היא כי תובע אשר "יישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו, ועם חלוף הזמן הולכת ומתבססת הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע. ד. מנקודת מבט המערכת המשפטית, ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח. קציבת תקופת ההתיישנות תמרצת תובעים לא לישון על זכויותיהם ולהגיש תביעתם ללא עיכוב. ה. להסדרי ההתיישנות יש השפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות, במיוחד על המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים. כך, לדוגמה, הארכת תקופת ההתיישנות עשויה להשפיע על גובה הפרמיה בחוזה ביטוח ועל מחירי מצרכים ושירותים ומכאן שלהסדרי ההתיישנות השלכה על רווחתם של פרטים רבים בחברה". בסעיף 29 לפסה"ד גיא ליפל הנ"ל קבע כב' השופט עמית: "בפסיקה ניתן להבחין בנטייה לפרש בצמצום את תחולה של טענת ההתיישנות, לפחות ברטוריקה של הדברים, כיוון שההתיישנות פוגעת בזכות החוקתית של הגישה לערכאות ומונעת מהניזוק לממש את זכותו המהותית (ראו: ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד ([פורסם בנבו] 18.7.2005); ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ([פורסם בנבו], 31.8.2008) (להלן: "עניין טבע תעשיות"); עניין פלונית, בפסקה ו' והאסמכתאות שם, עניין אלנקווה). עם זאת, יש הגורסים כי את חוק ההתיישנות, כמו כל חוק אחר, אין לפרס לא באופן מצמצם ולא באופן מרחיב, אלא על פי תכליתו (הנשיא ברק בע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ פ"ד נו(3) 345 (2002)). גישת הביניים גורסת כי יש לפרש את הסדרי ההתיישנות באופן מצמצם נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות, אך זאת בנסיבות המתאימות: מקום בו היה הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה, לא נפגעה זכותו של הנתבע להתגונן ואין בכך פגיעה באינטרס הציבורי לסיים מחלוקות (ראו דברי השופטת (כתוארה אז) בייניש ברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון [פורסם בנבו], 16.8.2005). הצעת החוק נקטה גישה מאוזנת בין התובעים לנתבעים, כפי שעולה מהמבוא להצעת החוק (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת ([פורסם בנבו, 20.6.10) (להלן: "נסייר")". 68. לדברי לעיל מצטרף גם שיקול של מדיניות משפטית ראויה, כזו המשתקפת ונובעת גם מהלכת גיא-ליפל שהבאתי לעיל. 69. מדיניות שכזו אינה חפצה לעודד התעוררותם מחדש של סכסוכים, שנים רבות אחרי שקמה עילת התביעה, מבלי שכל אחד ואחד מיחידיו ידע לאחר שנים מה עוד יתבע ממנו ומי ידע אימתי וראה גם תמ"ש (ת"א) 14157-02-15). 70. למסקנה המובילה לדחיית התובענה מביאה שאלת השיהוי. לטעמי, חוסר הגינות בסיסי טמון בכך שאדם ניעור לתבוע שנים רבות לאחר הארוע המכונן. ודוק, אין דומה תביעת יורש לתביעה בין בני זוג נשואים. נטל ראייתי מוגבר הקיים כאן, מחזיר גם הוא את התובעת לחובתה שלא להשתהות בהגשת תביעתה שמא תראה כמי שמחלה על תביעתה או – תיצור מצג ולפיו ויתרה גם היא על הזכות. 71. אנו רגילים לומר כי טענת השיהוי, כחי הנושא עצמו, תשמש לדחיית תובענה רק במקרים חריגים ומטעמים של צדק והגינות, כמו גם שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה להליך שיפוטי תקין. 72. כאמור, נפסק כי השימוש בדוקטרינה של שיהוי לצורך דחיית תובענה ייעשה רק במקרים חריגים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאג לקיום הליך שיפוטי תקין (ראה: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נ"ז(5) 433 {פמ"מ – 2/7/2003}). עפ"י הפסיקה, חלוף הזמן כשלעצמו, אין בו די כדי להביא לקבלת טענת השיהוי ויש צורך ב"דבר מה נוסף" (ע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליברמן נ' לאה יונגר, פ"ד מ"ה(3) 749, 756 {פמ"מ – 18/3/1991}). על הנתבע להוכיח שהיה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו ובשל כך הוא שינה את מצבו לרעה במשך הזמן. יש הגורסים כי נדרש תנאי שלישי שלפיו השיהוי נגרם בחוסר תום לב (רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עיריית נתניה (לא פורסם) (פמ"מ). להבדיל מהסדר ההתיישנות, הרי שבנושא השיהוי מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב לגבי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זו ישקול בית המשפט, על דרך האיזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם, תוך התחשבות במהות התביעה ובסעד המבוקש במסגרתה. נטל ההוכחה להתקיימותם של התנאים מוטל על הטוען לכך, היינו, על הטוען לשיהוי (ע"א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל {פמ"מ – 26/10/2009}). 73. הסברתי קודם לכן כי לדעתי מדיניות שיפוטית רצויה לא תעודד הגשת תובענה שנים לאחר אירוע המאפשר תובענה והדברים נלמדים דרך אנלוגיה אפילו מן המועדים שננקבו להתיישנות בדין הישראלי. 74. אם תרצה תאמר בלשונו של כב' השופט עמית בהלכת גיא-ליפל כי מדיניות שיפוטית רצויה לא תעודד הכבדה על הנתבע וקיום קושי ראייתי בחלוף שנים רבות, אם תרצה תאמר במילותיי כי הסכסוך המשפחתי צריך לסופיות אפילו יותר מסכסוך אזרחי "רגיל", ואין לתור אחר עילות תביעה שלא נוצלו שנים רבות לאחור. 75. אמר כב' השופט עמית אגב הלכת גיא-ליפל כי ככל שנמנע תובע מלעמוד על זכויותיו, מקים הוא כנגדו חזקה ולפיה מחל על אותן זכויות או ויתר עליהן וכי לנתבע אינטרס לגיטימי שלא לעמוד ב"כוננות" שנים על שנים שמא ברבות השנים יתבע פתאום בגין עילה "עתיקה". בהשתהות ארוכה יש מצג כלפי הנתבע ולפיו לא יתבע הוא. 76. ברור לכל כי שינוי מצב לרעה לא יצור צדק או הגינות כלפי הנתבע ודי בו כשלעצמו על מנת לדחות את התובענה, עת נופל שיהוי בלתי סביר בהגשתה. 77. בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית נט(1) 665 (פמ"מ – 8/9/2004) נאמר ע"י כב' השופט אליקים רובינשטיין: "בעיני, בצד כל אלה יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום לב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשווה סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), בבחינת "אדם לאדם – אדם" (הנשיא ברק, רע"T6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1)199). זו גם תמציתו הערכית של הכלל "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח)". 78. משמעות דברי היא כי גם לעניין השיהוי חלה על התובעת חובת זהירות והגינות שלא להופיע פתע פתאום לאחר שנים ולומר לנתבע יש לי תביעה לעניין עליו בחרה האפוטרופא שלא לתבוע ו-8 שנים לאחור. 79. הבה נפנה לפסק-הדין אשר ניתן בבש"א (ת"א) 12603/06 ד.ש נ' מ.פ (פמ"מ – 6/8/2008). אמרה כב' סגה"נ סיון ז"ל (כתוארה דאז), בין השאר שם: "גם טענות השיהוי, מניעות וויתור מטעמם של המבקשים מהותיות בעיניי לצורך ההכרעה בדבר סילוקה של תביעת התובעת על הסף ומהטעמים שכבר פורטו: תביעתה של התובעת למתן פסק דין הצהרתי במאובחן מתביעה כספית כנגד הזוכים – הינה תביעה מן היושר, והיא כפופה גם לדיני השהוי. תביעה שביושר מתיישנת עכשיו כבדרך שתביעה שבדין מתיישנת, אך תביעה שביושר יכול שתידחה גם מחמת שיהוי, אף אם תקופת השיהוי הייתה קצרה מתקופת ההתיישנות: תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק היא עכשיו "הגבול העליון" של תקופת השיהוי". (י. זוסמן בספרו, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 568)". 81. מרבית דיוני לעיל הן לעניין ההתיישנות והן לעניין השיהוי עסק באינטרס הציבור ובאי ההגינות שבתובענה. 82. סברתי לעניין אי ההגינות שבהתנהגות התובעת שעונה גם על תפיסתי ולפיה, כאשר הופך אדם כשיר להתדיינות בהליכי בית המשפט לענייני משפחה ו/או בית דין דתי, נשוי כגרוש, ידוע בציבור כזר כמעט מוחלט, יש לקרוא עליו ועל בן זוגו או יריבו להליכים המתנהלים בפני הטריבונלים לעיל, חוזה יחודי לאותם יחסים. 83. ולעניין חובת ההגינות, נשיאת ביהמ"ש העליון כב' הנשיאה ד' ביניש, בבג"צ 518/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (פמ"מ – 14/5/2009), בפס' 38-39: "תחולתו של עקרון תום-הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חלק עקרון תום-הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים. מהותה של חובת תום-הלב בתחום הדיוני הינה כי על בעלי-הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ותוך הגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים "יריבים" (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה כרך ב 550 (1993) (להלן: ברק – פרשנות החקיקה; דודי שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות 73 ואילך (תשס"ז)). על בעלי-הדין לפעול בסבירות ובהגינות במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין (ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 15.1.2007), פס' 4 והאסמכתאות המובאות שם)... ככלל, התפיסה המנחה בהקשר זה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-דין כלפי בית-המשפט. יוער כי בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-דין והשאלה האם פעל בזדון עשויה להשליך על המסקנה האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, אמת-המידה המרכזית בהקשר זה הינה סבירות והגינות, קרי – כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות המקרה". ככל שהבנתי משגת, נכנסת התובעת לגדר "זעקת ההגינות" כמובן, של מושג זה בפסיקה ושיקול ההגינות נוטה לדחות את טענת השיהוי ולומר כי התובעת שינתה מצבה לרעה אף נתנה תמורה על דרך נטילת משכנתא, פירעונה, פירעון חובות ועוד. דין טענת השיהוי – דחייה. מה הייתה העסקה כאשר הולך אדם לבית עולמו, נוטה בית המשפט שלא לשים שיקול דעתו במקום שיקול דעת המנוח שנבצר ממנו להתייצב ולומר את דברו ( וראה ע"ז (ירושלים) 1482-95 כוכבה וידר נ' ב"כ היועץ המשפטי לממשלה (נבו, 25.01.1998)). סבור אני שמטעמיהם בחרו המנוחים ליתן את הדירה במתנה לתובעת כנגד שחרורם מדאגה לחובות שלא הם יצרו אותם והמשך מגוריהם בנכס. כל רישום כמתנה ללא תמורה, נעשה ככל הנראה על מנת להקטין מיסוי. טענת הנתבעים לפיה, כל פעם הגדירה התובעת אחרת את העסקה, פעם מתנה ללא תמורה, פעם עסקת מכר מותנה ופעם מתנה לאחר תשלומים, אינה הופכת את שהתרחש, לאין. לטעמי פשיטא, ואולי בציניות חפצים הנתבעים לומר לתובעת, מה שהשקעת בכסף – הפסדת ואנו נרוויח מכך. אפילו הצעת השבה ממשית לא מצאתי בטענותיהם. לטעמי, באין גמר לרישום אמנם מדובר בהתחייבות ליתן מתנה ממנה לא חזרו בהם המנוחים מעולם. ההסברים לאשר אירע אינם יוצרים באמת סתירה המאפשרת קבלת עמדת הנתבעים. הסכם למראית עין? הבה נבין ראשית כי היותו של הסכם לכאורה שלא למטרה הכתובה בו והיותו מכיל מניע לא כתוב – כגון רצון למנוע מנושים ליטול רכוש, אינו בהכרח הסכם למראית עין (וראה ע"א 127-06 בנק הפועלים בע"מ - משכן נ' לאה נגר (נבו, 19.02.2009). לשיטת הנתבעים יש לראות את הסיטואציה כאמור מסעיף 34 לסיכומיהם וכך: " 34. סעיף 13 לחוק החוזים קובע, כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל. אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה". בע"א 3725/08 חזן נ' חזן (נבו 3.2.2011) קבע בית המשפט העליון כי "חוזה למראית עין הינו חוזה שקיימת לגביו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לעסקה, לבין רצונם וכוונותיהם האמיתיות בעוד שכלפי חוץ, מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מסוים שיחול ביניהם, כוונתם האמיתית היא שונה, וקיים פער בין המצג החיצוני המשקף את רצונם, לבין כוונתם האמיתית הכמוסה. פער זה נועד להשיג תכלית מסוימת. היסוד העיקרי בחוזה למראית עין הוא, אפוא, "קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה ,שהיא אך למראית עין. חוזה למראית עין, שאינו אלא חוזה בדוי, בטל מעיקרא, וממילא אינו אוצר כח להעביר זכויות ואף קנין" ור ג' שלו, דיני חוזים מהדורה שניה, עמודים 168-167; ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג (576 (2). 35. במקרה דנא עסקינן בהסכם מתנה שתכליתו להבריח נושים ולכן דינו בטלות. כך עולה מנסיבות עריכות הסכם המתנה, שנעשה בזמן שמעניקי המתנה במצב כלכלי קשה וכשנושים מתדפקים על דלתי ביתם, וכך גם עולה מניסיונות הצדדים, לרבות התובעת עצמה, לערוך הסכם פיקטיבי להברחת הנכס (הלא הוא הסכם פרץ). בעניין ע"א 2610/23 מאי אזוגי נ' שפירא ואח' (נבו, 3.7.2023) נקבע כי כאשר עסקינן בחוזה למראית עין שתכליתו תרמית והונאה של נושים, יש לקבוע כי המערכת ההסכמית כולה, לרבות החוזה הנסתר, בטלה מדעיקרא בהיותה מנוגדת לתקנת הציבור (ור' ע"א 813/22 אריאל נ' חברת אי.בי.בי.ג'י בע"מ, פסקה 30 [פורסם בנבו] (10.3.2022). 36. אולם, גם לטענת התובעת דין הסכמי המתנה להתבטל, הן לאור העובדה כי בהסכם המתנה הוצהר כי לא נתקבלה כל תמורה ובפועל התקבלה תמורה, והן לאור העובדה כי הסכמי המתנה לא הסתיימו ברישום. 37. אין מחלוקת כי במקביל לעריכת הסכם המתנה (10.7.2023) לקחה התובעת משכנתא על ביתה בכרמי יוסף ופרעה את חובות ההורים (ר' סע' 8.1 לתצהיר עדות התובעת). גם אם מדובר בתמורה עקיפה הרי שעדיין יש תמורה. ודוק, הסכם המתנה נחתם בחודש יולי 2003, המשכנתא לכיסוי החובות נטלה ביוני 2003 (ר' נספח ח' לתצהיר ח.מ, תצלום השיק ע"ס 1,050,000 מיום 3.6.2003). 38. אשר על כן, הסכמי המתנה שנחתמו הינם הסכמים למראית עין. בהסכמי המתנה (נספח 3 לתצהיר התובעת) נכתב כי "הזכויות בדירה הועברו ללא תמורה ומבלי שקיבלתי כל תמורה מבתי בעבור הזכויות". ברם, שאין חולק כי מדובר בהצהרה לא נכונה, ובחוזה למראית עין, שכן התובעת העבירה להורים תמורה - המשכנתא שנטלה, המשכנתא מהווה לכל הפחות תמורה עקיפה. משכך דין הסכמי המתנה - להתבטל. ר' בעניין זה ת"א (מחוזי נצ') 5990-07-17 דארושה נ' דראושה (נבו 16.9.2020): "בנסיבות המקרה עסקינן, על יסוד גרסתה של הנתבעת וכלל הראיות שהוצגו בפני, אני קובע כי הסכם המתנה הגלוי הנו חוזה פיקטיבי כוזב, שנכרת למראית עין בלבד, בגדרו הסכימו שני הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים (מתנה) בעוד שכוונתם האמיתית שונה (מכר). תוצאתו של הסכם פיקטיבי כזה היא בטלות". 39. בפסיקת בתי המשפט נקבע זה מכבר כי אי השלמת הרישום, והעובדה כי מעבירי הזכויות המשיכו לגור בנכס מהווה אינדיקציה לכך שמדובר בחוזה למראית עין ויש להורות על בטלותו. ר' ה"פ (מחוזי תל אביב -יפו) 1547/06 ניצה גבסו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (נבו 4.9.2007) "כאמור, החזקה בבית נותרה בידי ההורים גם לאחר עריכת הסכם המכר, המבקשים לא פעלו לרישום זכויותיהם הנטענות בסמוך לעריכת הסכם המכר ומלבד הסכום שהתקבל מבנק טפחות לא שילמו המבקשים סכום כלשהו על חשבון תמורת הזכויות בבית. יתר על כן, המבקשים הודו כי הוסכם על תנאים שונים מאלה שנקבעו בהסכם המכר. משכך, אני קובע כי הסכם המכר הוא הסכם למראית עין ובהתאם להוראות סעיף 13 לחוק החוזים, בטל". על כך השיבה התובעת בין השאר בס' 2 לסיכומי תשובתה: "2.1. הוכח, כי לא מדובר בהסכם למראית עין, אלא במסמכי העברה אותנטיים ואמיתיים. נחתמו תצהירי העברה ללא תמורה, בפני עו"ד, נרשמה הערת אזהרה מכוח תצהירי העברה ונחתמו שני ייפויי כוח בלתי חוזרים בפני עו"ד ייפוי כוח אחד נחתם בפני עו"ד קלס, אשר מעל באמון ההורים ע"ה, כאשר לא פעל על פיו, ולא רשם את הזכויות על שם התובעת. ייפויי כוח נוסף נחתם בפני עו"ד רואש, אשר פעל לקידום העברה ללא תמורה, אולם הוכשל מחמת הודעת הנתבעים לרמ"י על זכויותיהם", הודעה אשר גרמה לסירוב רמ"י לרישום זכויות התובעת. 2.2. הטוען לחוזה למראית עין, חייב לבסס קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, או אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לעסקה לבין רצונם וכוונותיהם האמיתיות. נזכיר, כי הצדדים הם התובעת והוריה ע"ה, וככל שרצו הנתבעים או ההורים, לוודא קיומן של "כוונות אחרות" מאלה שבאו לידי ביטוי בתצהירי המתנה, ברישום הערת אזהרה, במתן ייפויי כוח, בדיווח למיסוי מקרקעין ובדיווח לרמ"י – היה עליהם לגבש עמדתם במסמך או ראייה מוצקה בדבר ההסכמה "הסמויה" הסותרת את המתנה –- העברה ללא תמורה. לא קיימים מסמך או ראייה בדבר "הסכמה סמויה", ולא נערכה צוואה, שהייתה יכולה לתת ביטוי לרצון אחר של 36, וע' 32 ש', 34, 15, המנוחים, באופן שסותר את מתן המתנה. (פרוטוקול בימ"ש, עמ' 31 ש' 12 ;( 2-1 ); ולעניין מבחני ההסכמה למראית עין': ע"א 3589/23 שרה קדוש נ' יפים גנדלר (נבו 1.8.2023); (ע"א 3725/08 ניסים חזן נ' אריק חזן (נבו 3.2.11); ע"א 10/17 גיל באשה נ' סמי גרדג'י (נבו 31.10.18). 2.3. נטל הוכחת הסכם למראית עין הוא מוגבר, והנתבעים לא עמדו בו (ראה ת"א) מחוזי חיפה 7455-03-21 סיאט - ביודיאגנוסטיקה בע"מ נ' שלמה ביטרמן (נבו 19.6.2024); ע"א 3642/11 הדר כהן נ' סמיר גטאס (נבו 3.3.2014). הנתבעים לא נקטו פעולה כלשהיא משך 19 שנה באופן שהיה יכול להעיד לכאורה על הסכם למראית עין', או על הסכמה שונה. בעדותם המתפתלת, לא הציגו הסבר כלשהוא למראית עין' - עדויותיהם מוכיחות שיהוי בטיעון זה וניסיון עיגון טענה שקרית ונטולת בסיס - שמצאו לנכון להעלותה רק לאחר שהעדים המרכזיים להוכחתה – ההורים ע"ה, הלכו לעולמם עדותו של יוסף באשר לתצהירו שניתן ב 20.12.200 -(פרוטקול בימ"ש, עמ' 31) ותגובת חי לנאמר באותו תצהיר (פרוטוקול בימ"ש, עמ' 50 ) מוכיחים כאלף עדים את דבר השקר 35-29). וראוי להדגיש: לא בכדי לא טרחו הנתבעים, המתמשך (פרוטוקול בימ"ש, עמ' 51 ש' 4-1, 35-29). וראוי להדגיש: לא בכדי לא טרחו הנתבעים להתייחס לעדותם הפתלתלה, נטולת אחיזה באמת, של עו"ד קלס וח.מ ,שהיטיבו לא לומר אמת כפי שפורט בסיכומי התובעת. סבור אני, למרות המשפטנות הטובה שגילה בא כוחם, כי שוגים הנתבעים ומן היסוד. בפועל כפי שנגלה לי, יש ראשית לראות בתובעת צד ג' אשר נתן תמורה ולו חלקית ובכך יוצאת היא מגדר סעיף 13 לחוק החוזים. לא דומה הברחה מובהקת של רכוש, רק כדי לחמוק מנושים ומתוך כוונה שחייב יישאר בעלים אמיתי בנכס ויחזור להיות בעלים עם חלוף סכנת הנשייה למצב בו הורים מבוגרים מחליטים, גם אם זה בניגוד לאינטרס הכלכלי הפשוט שלהם, להעביר את הנכס לתובעת. השארת הורה מבוגר בביתו גם לאחר נתינת מתנה בבעלות, נפוצה היא בבחינת מעין צוואה שלא ניתן לחזור ממנה. הוסף על כך מתן תמורה נוספת על זכות המגורים להורה, השלמת הנתבעים עם המציאות והעברת הבעלות, עשרות בשנים, עריכת מסמכים נוספים לאחר תצהירי העברה ללא תמורה וטיפול התובעת בנכס ותמצא כי אין מדובר בחוזה למראית עין. אי השלמת הרישום כאן נבע מנסיבות חיצוניות כפי שהוכח, ולא מתוך כוונה לירוק חוזה למראית עין. די בכך לדחות טענות הנתבעים בעניין זה. האם מעורבות הנתבעים בניהול הנכס היא מהותית סבורני כי התשובה היא בלאו, רבתי. כך כתבו הנתבעים מסעיף 24 לסיכומיהם: " 24. הוכח כי הנתבעים היו מעורבים בניהול הבית. ח.מ שילם כספים עבור שיפוץ הבית ויחידות הדיור, בכתב ההגנה ובתצהיר הוצגו חשבוניות על סך של כ- 90,150 ₪ על הוצאות שהוציא לטובת בניית יחידות הדיור (נספח ט"ו לתצהיר), ועל סך 125,680₪ עבור תחזוקה שוטפת של הבית במשך השנים (נספח ט"ז) התובעת לא ספקה כל הסבר להוצאות כספיות גבוהות אלו של הנתבעים. 25. חי התנהל מול השוכרים (נספחים י"ז – י"ט), הוא היה מעורב במחלוקת עם השכנים לגבי בניית גדר (נספח כ'). מכל פעולות אלה נראה כי חי פעל בהתאם למוסכם ודאג לתשלומי המשכנתא מהכנסות מיחידות הדיור בהתאם למוסכם. 26. במהלך הדיון אמרה התובעת כי היא לא הרסה את תוספות הבנייה ״כי הייתה התנגדות מאוד גדולה של חי״ (עמ׳ 13 , שו׳ 20) התובעת נשאלה באיזה זכות חי יכול להתנגד אם זה אכן שלה? התובעת טענה ״בזכות זה שהוא אלים" (שם, שו׳ 29) לשאלת בית המשפט מתי חי ״איים״ עליה היא השיבה כי זה היה בשנת 2012. התובעת מודה אפוא כי לא יכלה להרוס את תוספת הבנייה בגלל התנגדות של הנתבעים, אם הנכס אכן של התובעת והכל נעשה בהסכמת ההורים מדוע התובעת לא הורסת הבנייה? מדוע היא מתחשבת בדעתו של חי? מדוע היא לא מגישה את התביעה אז, במהלך 2012? 27 . התובעת מודה כי קבלה את דמי השכירות בהסכמת הנתבעים וההורים, ר' עמ' 14 שו' 24-27 : ש. בסעיף 10.4.1 שלך את כותבת שקיבלת את דמי השכירות בהסכמת שני אחייך ואמא שלך ואחייך הסכימו לכך באופן חד משמעי. למה צריך שהם יסכימו? הרי הם לא בעלים, רק את הבעלים. למה היית צריכה לקבל את הסכמתם לקבל את דמי השכירות, בחיים? ת. (מעיינת) אין לי מה להסביר יותר מזה. מעורבות, בין כוחנית, בין מרתיעה ובין כזו שאין רצון להתווכח עימה ובכלל זאת בנייה בניגוד לדין, אין בה לשנות את המהות ולפיה, ניתן הנכס לתובעת, הנתבעים, ככל שהשקיעו כסף (ואף פדו לעצמם דמי שכירות), לא הייתה השקעתם אלא הנחת כספם על קרן הצבי. הלכת ואלס נעיר כי מתת של הורה למי מילדיו, גם כעולה מהלכת ואלס נ' גת (וראה ע"א 3829/91 ‎ ‎אבינועם וואלס‎ ‎נ' נחמה גת, פ"ד מח(1) 801 ), הוא מעשה צפוי ומטיל נטל מופחת על התובעת. הלכה דומה – עמ"ש (ת"א) 51794-12-23 בעניין דומה לשלנו כתב מכובדי, כב' השופט נפתלי שילה (בהסכמת חבריו כב' השופטים ג. הס ו- ס. יעקבי) בין השאר כך: "לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 4.9.23 (כב' השופט ארז שני בתמ"ש 37280-02-20) שקיבל את תביעת המשיבה 1 וקבע שהיא הבעלים של מקרקעין בגדרה. א. רקע עובדתי 1. המשיבה 1 (להלן גם: ע) היא בתו של המנוח י.ג ז"ל (להלן: המנוח) והמערערת 1 (להלן גם: האם) היא אלמנתו של המנוח ואמה של ע. המערער 2 (להלן גם: א.) והמשיבים 2-5 הם אחיה ואחותה של ע. 2. ביום 1.10.96 חתם המנוח על תצהיר מתנה שבמסגרתו הצהיר שהוא התחייב להעביר במתנה לע. מקרקעין בגדרה (להלן: המקרקעין) וע. חתמה על תצהיר לפיו היא קיבלה במתנה מאביה את המקרקעין. בו ביום, חתם המנוח על ייפוי כוח בלתי חוזר המייפה את כוחו של עו"ד מרקמן להעביר את המקרקעין לע.. 3. ביום 20.10.96 חתם המנוח על מכתב שבו הוא מצהיר בהמשך לחתימה על התצהיר הנ"ל, שאת כל הזכויות במקרקעין הוא מעביר במתנה לע. 4. העסקה דווחה לרשויות המס ושולם מס רכישה. בנוסף, ניתן אישור ללשכת רישום המקרקעין ע"י המועצה המקומית לתכנון ולבנייה זמורה שבשטחה מצויים המקרקעין, לפיו אין לה התנגדות להעברת הנכס ללא תמורה מהמנוח לע. 5. המנוח נפטר ביום 10.4.11 ועד לפטירתו לא הועברו המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין ע"ש ע. על פי צו ירושה שניתן ביום 22.5.12, האם ירשה מחצית מעיזבון המנוח וששת ילדיו ירשו כל אחד 1/12 מעיזבונו. במשך כמה שנים לאחר פטירת המנוח ניסתה המערערת לרשום את הזכויות במקרקעין על שמה ואולם עקב דרישות שונות של רשם המקרקעין, לא עלה הדבר בידה והיא הצליחה רק לרשום הערת אזהרה לטובתה ביום 16.10.13. לפיכך, ע הגישה תביעה לפס"ד הצהרתי שבמסגרתו עתרה לכך שיוצהר שהמקרקעין בבעלותה ויינתן צו לרשום אותם על שמה בלשכת רישום המקרקעין. ע התבססה בין היתר על המסמכים הנ"ל שעליהם חתם המנוח והיא טענה גם, שהאם ויתר האחים מנועים ומושתקים לטעון נגד המתנה, מאחר שבהליכים אחרים הם הצהירו שהמנוח לא השאיר אחריו דבר ולא היו לו שום נכסים וכי המקרקעין שייכים לה. 6. האם וחלק מאחיה של ע, ביניהם א, התנגדו לתביעה וטענו שהמקרקעין שייכים למנוח והעסקה נערכה לצורכי תכנון מס והיא אינה אמיתית ולא משקפת את רצון המנוח. לטענתם, העובדה שבמשך שנים כה רבות ע לא רשמה את המקרקעין על שמה ובמשך כל חיי המנוח דמי השכירות מהבית שנבנה על המקרקעין הועברו למנוח ולאחר פטירתו לאם, מלמדת שאין תוקף למסמכי המתנה ויש לדחות את התביעה גם מחמת שיהוי והתיישנות. הנתבעים טענו גם, שלאם מחצית מהזכויות במקרקעין מכוח חזקת השיתוף והמנוח לא יכול היה להעביר לע יותר ממחצית המקרקעין. המשיב 2 (להלן: מ) תמך בעמדת ע וטען שהמתנה תקפה ולאורך השנים הייתה הסכמה מלאה שהם שייכים לע וכך טען גם המשיב 4. 2. חתימת המנוח על מסמכי המתנה – המנוח חתם על תצהיר מתנה ביום 1.10.96 וביום 20.10.96 הוא חתם על מכתב המאשרר את המתנה שוב. בנוסף, המנוח חתם ביום 1.10.96 על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת ע לצורך העברת הזכויות. המנוח מעולם לא חזר בו מהמתנה ולא הוכחה כל עילה לביטול התחייבותו זו ולכן בצדק נקבע שהמתנה שרירה וקיימת. הטענה כי המתנה ניתנה "לצורכי מס" נטענה בעלמא ואף אחד מהמערערים לא הסביר את פשרה של טענה זו ולא הוכיח אותה. המילים "לצורכי מס" אינן "מילות קסם" ומי שטוען טענה זו, שמשמעותה היא שמדובר בעסקה למראית עין, חייב להביא ראיות להוכחת טענה זו. כידוע, הנטל להוכחת הסכם למראית עין הוא כבד, מאחר שלמעשה מדובר בטענה שבוצע הסכם שיש בו רכיב של תרמית והמערערים לא עמדו בנטל זה כלל (ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.2011); ע"א 1629/11 יצחקי נ' וכטר (4.11.2012)). חתימת המערערת על שטר מכר – המערערת חתמה על שטר מכר ביום 23.4.17 לצורך הסדרת העברת הזכויות במקרקעין ע"ש ע וחתימה זו, שאושרה ע"י עו"ד רויטל דואני, מלמדת שהמערערת הסכימה שאין לה זכויות במקרקעין. שטר זה אף מלמד שהמערערת וויתרה על טענת שיתוף במקרקעין אלו מכוח חזקת השיתוף. שהרי, אם היא סברה שמחצית מהמקרקעין שלה מכוח חזקת השיתוף, כיצד היא חתמה על שטר מכר לצורך העברת מלוא הזכויות במקרקעין לע? 5. מכתבו של עו"ד כהן ממשרד מיתר מיום 7.1.99 – במכתב זה, שנשלח לאגף מס רכוש וקרן פיצויים בשם "בני משפחת ג." לאחר שהתקבלה דרישה לתשלום מס רכוש, נאמר כי המקרקעין: "בבעלותה של גב' ע.ג, לאחר שקיבלה את הזכויות בה מאביה, מר י.ג, בהעברה ללא תמורה...". 6. ההשתק השיפוטי של המערערת לאור הצהרתה בתביעה למל"ל להשלמת הכנסה – המערערת הצהירה ביום 8.1.12, במסגרת בקשה לקצבת השלמת הכנסה מהמל"ל, שאין לה כל רכוש פרט לבית המגורים. המערערת הצהירה שכל הפרטים בבקשה שהגישה הם "נכונים ומלאים" והיא לא יכולה לטעון כיום טענה סותרת, במיוחד לאחר שקיבלה "טובת הנאה" מהצהרה זו. שהרי "ההליך השיפוטי אינו 'תכנית כבקשתך', ובעל דין אינו רשאי לטעון דבר והיפוכו בהליכים שונים, בבחינת "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ" (קהלת ז, יח)" (רע"א 2401/21 סאמי ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ (1.3.2022)‏‏). מהפסיקה עולה כי דוקטרינת ההשתק השיפוטי תחול לא רק כאשר נטענות על ידי אדם טענות סותרות בפני ערכאות משפטיות שונות, אלא ההשתק השיפוטי יחול גם אם יטענו טענות סותרות בפני רשויות מנהליות. בבר"מ 8689/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ' מבני תעשיה בע"מ (4.5.15)‏‏ קבע כב' השופט עמית כי: "במקרה דנן התקבלה אפוא טובת הנאה בהליך אחר, לאו דווקא הליך משפטי, ולטעמי אין מניעה להרחיב את דוקטרינת ההשתק השיפוטי גם להליכים מחוץ לבית המשפט (כגון דיווח לרשויות המס או בהליך מינהלי)". בת"א (מחוזי חי') 1072-04 פרחאן זייד נ' הדר חברה לביטוח בע"מ גבעתיים (10.1.10)‏‏ קבעה כב' השופטת וילנר כי: "כאמור, חובת תום הלב העומדת בבסיס ההשתק השיפוטי, מחייבת בעל דין לנהוג בהגינות, ובתום לב, בין אם מדובר בשני הליכים שיפוטיים ובין אם מדובר בהליך המתנהל לפני רשות ציבורית... לאור כל האמור, אני סבורה כי אין מניעה להחיל את דוקטרינת ההשתק השיפוטי על המקרה שלפנינו, על אף היות ההליך הראשון הליך שאינו שיפוטי. תקנת הציבור, חובת תום הלב, ההגינות, ההוגנות וטוהר ההליך, מחייבים לדחות את גרסתו המאוחרת של התובע ולו מחמת שהיא סותרת באופן קיצוני את גרסתו הראשונה שנמסרה בהליך שהתנהל לפני המל"ל". 7. ההשתק השיפוטי לאור התצהיר שניתן במסגרת תביעת עיריית אשדוד - עיריית אשדוד הגישה תביעה כספית כנגד יורשי המנוח בעקבות חוב שהיה לחברה שבבעלות המנוח ולא נפרע. על מנת להתגונן בפני אותה תביעה (תא"ק 28548-06-12), המערערת וכן כל ילדיה, לרבות אמנון, הצהירו ביום 4.6.13 כי: "במועד פטירתו של אבינו המנוח, לא היה בעיזבונו כספים ו/או נכסים... ולפיכך לא ירשנו למעשה דבר... היות והעיזבון חסר זכויות, אין למעשה להטיל עלינו כיורשים חיוב כלשהו". בנוסף, במסגרת אותו הליך טענו המערערת וכל ילדיה כי: "הוצאת צו הירושה של האב המנוח התחייבה מהטעם הפשוט, שלפני עשרות שנים היה המנוח בעלים של קרקע... הקרקע הועברה לבתו ע, נתבעת מס' 6, ללא תמורה וזאת ביום ה – 1.10.96, המצוין בעותק תצהירי ההעברה ללא תמורה ובאישורי המיסים והוועדה המקומית המצורפים... הואיל והרישום והפרצלציה טרם הוסדרו, נדרשה חתימת היורשים על מסמכי הרישום והעברת הזכויות על שם בתו. מטעם זה בלבד התבקשה הוצאת צו ירושה... המנוח לא הותיר רכוש כלשהו ששייך לעיזבונו". דוקטרינת ההשתק השיפוטי נגזרת בראש ובראשונה מעקרון תום הלב והיא מציבה מחסום דיוני בפני בעל דין מלהעלות טענה דיונית, אפילו נכונה היא, שיש בה דופי של חוסר תום לב. (רע"א 3640/03 יקירה דקל נ' שוקי (יהושע) דקל (16.12.2007)‏. כפי שציינה כב' השופטת וילנר בבע"מ 8943/22 פלוני נ' פלונית (15.3.2023)‏: ‏ "כידוע, כלל ההשתק השיפוטי מונע מבעל דין להעלות טענות סותרות בהליכים שונים. זאת, גם כאשר בעלי הדין בשני ההליכים אינם זהים... כלל זה נועד, בעיקרו של דבר, לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט... לתכלית זו שני פנים: מבחינה מוסרית, הכלל מתמקד בתום-לבם של בעלי הדין ונועד למנוע ניצול לרעה של ההליך השיפוטי; מבחינה מעשית, הכלל מבקש למנוע הכרעות סותרות של טריבונלים שונים. בעבר, תחולתו של כלל ההשתק השיפוטי הותנתה בכך שטענתו הרלוונטית של בעל הדין התקבלה במסגרת ההליך האחר...במרוצת השנים רוכך תנאי זה, לכדי דרישה שלבעל הדין צמחה "הנאה" כלשהי כתוצאה מהעלאת הטענה שעל הפרק... ואף ביחס לנחיצותה של דרישה מרוככת זו ניתן למצוא עמדות שונות בפסיקתו של בית משפט זה... אציין כי לגישתי, צמיחתה של "הנאה" כלשהי כתוצאה מהעלאת טענה מסוימת, איננה, ככלל, תנאי לקביעה כי בעל דין מושתק מלטעון את היפוכה. זאת, בעיקרו של דבר, לנוכח רציונל ההשתק שעניינו הגינות ותום-לב, שאינו מתמקד בתוצאת ההליך כי אם בהתנהלות בעל הדין, וממילא, תחולתו אינה מותנית בקיומה של "הנאה" כזו או אחרת". ראו עוד: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, נט(6) 625 (2005); ע"א 4401/21 יהודה אמיתי נ' רחל קרויז (15.11.2023); ע"א 9056/12 יעל קינג נ' פקיד השומה ירושלים (4.8.2014); י' רוזן-צבי ההליך האזרחי (2015) עמ' 261-266. פסק הדין שם אשר דחה את הערעור, עוסק בסוגיות דומות לשלנו, גם שם השלימו הנתבעים עשרות בשנים עם העברה שלא נשלמה. דמי שימוש סבורני, שעניין דמי השימוש לא הוכח בפני, נזנח בסיכומי הצדדים ולכל היותר ראוי הוא לתובענה נפרדת. סוף דבר התובענה מתקבלת במובן זה שאני קובע כי מלוא הזכויות והחובות בנכס הן לתובעת בלבד. ניתן צו כמבוקש בסעיפים 3 ו- 4 לכתב התביעה. כל עתירה לביטול פסק הדין או החלטה בתיק אחר מקומה אינו בכאן. הנתבעים יישאו יחד ולחוד בהוצאות התובעת בסך 80,000 ₪. ניתן היתר לפרסם פסק דין זה בהשמטת כל פרט אודות הצדדים. המזכירות תסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision66384-05-22	["ארז שני"]	[{"judgment_id": "51b59136-1656-5d70-bd9f-15a0db05db81", "file_name": "66384-05-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 75242, "extension": "docx", "display_name": "66384-05-22- קובץ מקורי"}]
71433298-e9ff-5a96-85b0-38309c850710	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת אפרת ונקרט: פס"ד בארבע עתירות שעניינן בקשות לקיום שתי צוואות במועדים שונים וההתנגדות להן (ת"ע 47278-05-19 ועוד)	47278-05-19	2024-08-13	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	ארבע העתירות שלפני עניינן בקשות לקיום שתי צוואות במועדים שונים וההתנגדות להן. נכדו של המנוח, המתנגד – ... הגיש בקשה לקיום צוואה משנת ...10 ביום ...וביום .... הגישה הגב' ... , אלמנתו של המנוח, בקשה לקיום צוואה שנערכה בשנת ...17. על שתי הבקשות הגישו הצדדים התנגדויות. רקע דיוני מר ... ז"ל ( להלן:" המנוח") הלך לבית עולמו ביום .... המנוח היה נשוי שלוש פעמים. מנישואיו הראשונים נולדה בתו ... ( להלן:" המתנגדת"), אמו של המתנגד, .... ( להלן:" המתנגד") . בפעם השנייה נישא המנוח לגב' .... ( ר' פרו' מיום 24.10.19, עמ' 1, שו' 15-16) שהלכה לבית עולמה ביום... ( ר' הודעה לביהמ"ש מיום 5.11.19) . מנישואיו השניים נולד למנוח בן , .... ז"ל אשר נהרג .... המנוח ו..., הוריו של .... ז"ל הקימו בחצר הבית בית כנסת לזכרו הקרוי" .... המנוח נישא בשלישית בשנת... ל.... , המשיבה ( להלן:" המשיבה"). ביום.... ערך המנוח צוואה בעדים בה הוריש את ביתו ברח' ..., .... הידועה גם כגוש...., חלקה .., ... ( להלן:" הבית") למתנגד ובתנאי שהבית לא יימכר לעולם ויישאר בבעלות המתנגד כל ימי חייו, זאת בכפוף למתן זכות מגורים למשיבה לכל ימי חייה בדירה שבקומת הקרקע ובמחסן הצמוד אליה, לרבות שימוש בשטח החצר הקדמית. כמו כן ציווה למשיבה את מכוניתו וסך של 50,000 ₪.יתרת רכושו ציווה לבתו המתנגדת ( נספח א' לתצהיר המתנגד מיום 30.7.20 ,סע' 2-3, 5). לאחר שנים, ביום... חתם המנוח על צוואה חדשה שערך ..., דאז, ... ז"ל ( להלן:" הרב .... ז"ל") בה הוריש את הבית וכל נכסיו למשיבה, ..., למעט 100 ₪ שקבע שיש לתת במתנה לבתו, המתנגדת (מצורף לבקשה לקיום צוואה מיום 21.5.19 – ת"ע 43707-05-19). ביום... הגיש המתנגד בקשה לקיום הצוואה מיום ....10 ( ת"ע 47278-05-19). המשיבה הגישה התנגדות ביום... ( ת"ע 47350-05-19), ובו ביום הגישה בקשה לקיום צוואה מיום ...17 ( ת"ע 47307-05-17). המתנגד הגיש בקשת התנגדות ביום... ( ת"ע 47378-05-19). ביום 28.3.19 הודיע ב"כ היועמ"ש באפוטרופוס הכללי על כוונתו להתערב בהליכים, היות ומקום בו קיים הקדש יש למנות מנהל עיזבון. ביום 16.4.19 העבירה כב' הרשמת, ציפי סולומון- דרמר את שתי הבקשות ושתי ההתנגדויות לביהמ"ש בראשל"צ. ביום 21.5.19 נפתחו 4 תיקים בביהמ"ש למשפחה בפתח תקווה. בהחלטה מיום 28.5.19 קבע ביהמ"ש כי הגב' ..., אמו של המתנגד ובתו של המנוח תצורף כצד נוסף להליכים. ביום 4.6.19 הודיעה הגב' ... על הצטרפותה לבקשת בנה, המתנגד למתן צו קיום צוואה לצוואה מיום ....10 והתנגדותה לצוואה מיום...17. ביום 19.12.19 מינה ביהמ"ש את עו"ד איתן ליפסקר – כמנהל עיזבון המנוח לעניין ההקדש ( ר' פרו' הדיון מיום 19.12.19 עמ' 6 , שו' 17-19). ביום 14.5.20 עדכן מנהל העיזבון כי בלשכת רישום מקרקעין לא רשומות הזכויות על שם המנוח אלא ע"ש רשות הפיתוח. יתר על כן, פרטי הבית אינם מופיעים כלל במרשם המקרקעין. בעבר הופיעו פרטי רישום הבית במרשם המקרקעין כזכות...של ... ז"ל, אשתו השנייה של המנוח. בצד זכותה זו צוין ברישום הגבלה בהעברה והגבלה בירושה. טענות הצדדים טענות המתנגדים טענות המתנגדים לבטלות הצוואה מיום ...17 מתבססות על תצהיר המתנגד ותצהיריהם של אחותו הגב' ... ( להלן:" א....") , ושל שכניו וחבריו של המנוח: מר .... ומר... ( להלן:" נ...") שרכש מהמנוח ומאשתו השנייה, הגב' ..., חלק מהמקרקעין עליו בנה את ביתו, משכך הינו מתגורר בסמוך למנוח, חברו ופקיד הבנק בו ניהל המנוח את חשבונו. לטענת המתנגדים, ביום... נפגשו המתנגדת (....), אחותו (א...) והמתנגד עם הרב ... ז"ל לאחר שנודע על קיומה של צוואה נוספת משנת ...17, הייתה זו פגישה שארגן נ.... בפגישה טען הרב ... ז"ל כי הצוואה נערכה במעורבותה האישית של המשיבה שאף ביקשה לערוך בה שינויים והייתה מעורבת בקביעת העדים לצוואה. השיחה בין הרב ... ז"ל לבין יתר המשתתפים בה הוקלטה באמצעות הטלפון הנייד של א... ותומללה ביום 10.5.18. התמליל הוגש לביהמ"ש וצורף לכתב ההתנגדות ( להלן:" התמליל"). מטעם זה, לטענת המתנגדים יש לבטל הצוואה מכוח סע' 30 ו- 35 לחוק הירושה. לטענת המתנגדים המנוח היה נתון לשליטתה הבלעדית של המשיבה אשר הרחיקה אותו מבני המשפחה, ושלטה בו. כך לדוגמא, בשנת... התבקש המתנגד ע"י המנוח להיות שותף בחשבונו הפרטי , וביום... התבקש ע"י המנוח להגיע בבהילות לבנק ע"מ לצאת מהחשבון המשותף, זאת בהוראת המשיבה. מכל הטעמים הללו יש לטענת המתנגדים להורות על ביטול הצוואה מיום....17. טענות המשיבה לטענת המשיבה היא לא השתתפה בעריכת הצוואה. הצוואה נחתמה בפני שני עדים כשרים ובנוכחות רבה .... כך לטענתה הצוואה הגיונית, המנוח והיא היו נשואים שנים רבות, ואף בצוואות הקודמות נתן לה המנוח זכות מגורים בביתו למשך כל ימי חייה. הטעם לשינוי הצוואה, כך לטענת המשיבה, היה עקב ניתוק הקשר של המתנגדים עם המנוח והפסקת ביקוריהם אצלו. אין ליתן משקל לתמליל בשעה שהרב הלך לבית עולמו ואין יכולת לזמנו לעדות. אין מחלוקת כי המנוח היה צלול במועד עריכת צוואתו והיא נעשתה תוך שהמנוח הבין משמעותה של הצוואה. הצוואה תקינה על פניה ללא פגם צורני. הראיות המתנגד והמשיבה הגישו תצהירים עליהם נחקרו בחקירה נגדית. המתנגדת שצורפה להליך ביום 28.5.19 לא הגישה תצהיר ולא נחקרה בחקירה נגדית. מטעם המתנגדים הגישו תצהירים והעידו: הגב' א..., אחות המתנגד, מר נ... ומר .... העידו ללא תצהיר: מר ..., מר ... ומר..... מטעם המשיבה הגישו תצהירים והעידו: מר ... ומר .... דיון והכרעה עיקרון העל בדיני הצוואות הוא כי מצווה לקיים את רצון המת ((עא 869/75 רבקה בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה האפוטרופוס הכללי, פ"ד לב(1) 098, 102 (1977). לפיכך קבעה ההלכה הפסוקה כי יש להעדיף קיום צוואה על ביטולה, זאת כאשר הצוואה משקפת את רצונו החופשי של המצווה (עא 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, פ"ד מח(1) 022, 29 (1993); עא 7506/95שוורץ נ' בית אולפנא בית א. ישראל, פ"ד נד(2) 215 (2000) אקדים ואומר כי צוואתו של המנוח מיום ...17 אינה צוואתו הראשונה . בחייו ערך המנוח מספר לא מועט של צוואות, בין... ל-.... צוואות, כפי שהעיד העד .... ( ר' פרו' מיום 3.1.21, עמ' 37, שו' 27) הן בפני עורכי דין , כדוגמת הצוואה משנת ...10 והן בפני הרב ... ז"ל, ..., דאז. כמי שערך לא צוואה אחת ולא שתיים , יש להניח כי המנוח ידע את הכללים לעריכת צוואה. העד נ... בפגישה עם הרב .... ז"ל אישר זאת:" הוא עשה כמה צוואות" ( ר' תמלול עמ' 10, שו' 10). העד ... אישר בחקירתו כי בסביבות שנת ... ערכו המנוח ו...ז"ל צוואה לטובת בנו: "הבן שלי הראשון, לבן שלי קוראים ..., הוא הראשון .... כתבו צוואה לזכותו , בצוואה הזאת היה כתוב ככה וכהה, לא זוכר את הניסוח, ... מי שנפטר ביניהם ראשון מוריש לבן זוג השני והפוך ואחרי שניהם הבן שלי יורש את שניהם...הבן שלי היה צעיר מאד, נדמה לי היה בן ..., זה היה סביבות .... ש. מה קרה עם הצוואה, צוואה היא לכל החיים? ת. כי אני מחזיק ביד צוואה נוספת שהיא לזכותם של ..., ואני מחזיק צוואה נוספת לזכות ... ( ר' פרו' מיום 26.10.20, עמ' 22, שו' 3-14). ההליך דנן עניינו בשתי צוואות שערך המנוח. האחת – מיום...10 , עורך הצוואה עו"ד ... בה הוריש את ביתו לנכדו המתנגד בכפוף למתן זכות מגורים למשיבה עד סוף ימיה בקומת הקרקע ובמחסן הצמוד וכן שימוש בחצר הקדמית, וכל כספיו הנותרים הוריש למתנגדת - בתו: הנני מצווה את כל זכויותיי בבית הנמצא ברח' ... לרבות החלק מהרכוש המשותף, והידוע כחלקה... (להלן:" הבית"), אך למעט האמור בסע' 4 להלן, לנכדי .... הנני מורה ומצווה את נכדי כי הבית לא ימכר לעולם, וישאר בבעלותו כל ימי חייו. כן הנני מצווה את נכדי ליתן זכות מעבר להולכי רגל לבאי בית הכנסת...( סע' 3 לצוואה) הנני מצווה לאשתי הגב' .... סך של 50,000 ₪ מעזבוני, וכן את המכונית שבבעלותי מסוג ... על אף האמור בסעיף זה ( סע' 3) הנני מצווה כי לאשתי הגב' ... תהיה זכות מגורים בלבד , כל ימי חייה, בדירה שבקומת הקרקע ובמחסן הצמוד לה, לרבות השימוש בשטח החצר הקדמית הגובל עם הדירה שבדירת הקרקע. לאחר פטירתה של אשתי הגב' ..., הנני מצווה כי החזקה והשימוש לרבות הבעלות יועברו חזרה לנכדי..., כפי האמור לעיל ( סע' 2,3 לצוואה)... הנני מצווה בזה את כל יתרת רכושי , למעט האמור בסע' 2,3,4 לעיל, לרבות נכסי דניידי ודלא ניידי, וכן כל הכספים ... לביתי – .... ( סע' 5 לצוואה). השנייה – מיום ...( ....17) , עורך הצוואה הרב ... ז"ל, בה ציווה את ביתו וכל נכסיו למשיבה למעט 100 ₪ לבתו – המתנגדת: הנני נותן במתנה גמורה לאשתי .... את כל הדירה שבבעלותי באשר רשומה על שמי בטאבו, בגוש ובחלקה הנ"ל. לבתי ... הנני נותן לה במתנה 100 ₪ ( סע' ג-ד לצוואה). לראשונה בחקירת המשיבה מיום 6.1.21 התגלתה צוואה נוספת שציווה המנוח משנת ...15 (...) עורך הצוואה הרב.... ז"ל, בה ציווה המנוח את מחצית ביתו למשיבה והמחצית השנייה למישהו: הנני נותן במתנה גמורה לאשתי ....את מחצית הדירה שבבעלותי ואשר רשומה על שמי בטאבו, בגוש וחלק הנ"ל ( ומחצית הדירה נתתי למישהו אחר) וזאת בתנאי שתחזיר לי חוב שחייבת לי בסך .... ₪. לביתי .... הנני נותן לה במתנה סך 50 אלף ₪ ( סע' ג-ד לצוואה) בשלושת הצוואות לעיל, הקים הקדש לעניין בית הכנסת על שם בנו שנפטר .... ז"ל (סע' 4 לצוואת ...10, סע' ה' לצוואת ....15 וסע' ו' לצוואת ....17). הצדדים לא ביקשו קיומה של צוואת ...15 ומשכך איני נדרשת לה לאור הוראת סע' 39 לחוק הירושה, ואולם מצאתי לציינה לנוכח הגשת תמליל שיחה שערכו המתנגדים וא... עם הרב ... ז"ל ביום ....עורך שתי הצוואות משנים ...15 ו- ..17. נסיבות קבלת הצוואה משנת ...15 אפופות מסתורין ורב הנסתר על הגלוי. מדברי ב"כ המתנגדים הצוואה ניתנה למתנגד במסגרת ההליך ולא הייתה כל כוונה לעשות בה שימוש למעט הניסיון להוכיח כי המשיבה אינה דוברת אמת. האם הצוואה הייתה בידי המתנגדים עובר להגשת ההתנגדות? לטעמי אין לשלול זאת, ואולם המתנגדים לא מצאו להגישה לביהמ"ש מאחר והצוואה אינה מצווה מאומה למתנגד. על כן ביקשו לבטל הצוואה משנת ...17 ולקיים הצוואה משנת ...10. בצוואה משנת ...15 ציווה המנוח למשיבה מחצית הבית בתנאי ותפרע הלוואה שנתן לה על סך .... ומחצית הבית הנותר נתן למישהו אחר, ששמו לא צוין ע"ג הצוואה ( ר' סע' ג' לצוואה משנת ...15- ת/1 – צורפה ביום 29.7.24). למותר לציין כי המתנגד לא ביקש קיומה של צוואה זו מאחר והמנוח לא ציווה לו מאומה. טענת המתנגדים בסיכומי התשובה ( סע' 24) כי הצוואה אינה ברורה כלל ולא נמצאה המקורית, על כן לא ניתנת בכל מקרה לקיימה אינה סוף דבר. לא ארחיב בעניין ואולם דעתי היא שלו המתנגד היה זוכה בצוואה משנת 2015, אף אם לא הייתה ברורה, יש להניח כי היה מבקש קיומה. לגבי הטענה על הצוואה המקורית, אין לדעת מה התקבל לידי המתנגד, שהרי מספר הגרסאות שניתנו ע"י המתנגדים וב"כ לעניין המצאת הצוואה לידיהם הייתה יותר מאחת. הסברי ב"כ המתנגדים מתי הצוואה הגיעה לידיו התפתחו עם הזמן ומספר הגרסאות שנתן מלמדים על ניסיון למזער כל קשר לצוואה , זאת לאחר שהם אלה שהביאו לידיעת ביהמ"ש על קיומה של הצוואה משנת ...15. בדיון מיום 6.1.21 טען ב"כ המתנגדים מיד לאחר חשיפת הצוואה : " בשבוע האחרון קבלתי אותו . אבקש להגיש את המסמך הזה" ( עמ' 53, שו' 33).בהמשך הדיון ולאחר שב"כ המשיבה התעקשה לברר מועד קבלת הצוואה ומדוע לא צורפה קודם השיב ב"כ המתנגדים:" קבלנו את זה מאחד העדים, אולי נ..., לפני כמה חודשים. עומדים בפני ביהמ"ש 2 צוואות , האחד שהמנוח הגיש ואחד של ... לשאלת ביהמ"ש, הגשתי בקשה לקיום צוואה " ( עמ' 54, שו' 20-21). צא ולמד לסתירה בין הטענה כי הצוואה הגיעה לידיו בשבוע האחרון לבין העובדה כי הצוואה הייתה ברשות המתנגדים כבר מספר חודשים. בהחלטת ביהמ"ש בדיון לעיל, מיום 6.1.21 התבקש ב"כ המתנגדים לפרט כיצד ומתי הגיעה הצוואה לרשותו וע"י מי. בתצהירו מיום 11.2.21 טען ב"כ המתנגדים : " מבדיקה שערכתי עולה כי העתק הצוואה לא הגיע למשרדנו באמצעות פקסימיליה או באמצעות דוא"ל. על מנת לברר נסיבות הגעת הצוואה למשרדנו, שוחחתי עם מר ..., גב' ... , גב' ... , העד ... , וכן עם עו"ד ... אשר הועסק במשרדי לפני כשנתיים ואשר טיפל בתיק באופן ישיר . מהבירור הנ"ל עולה כי העתק הצוואה הגיע למשרדנו ע"י מר ... לצערי לא הצלחתי להגיע למסקנה חד משמעית לתאריך המדויק בה הגיע המסמך למשרדנו, אך כן עלה כי העתק הצוואה הועבר למשרדנו זמן רב לאחר שרשם הירושה העביר את ההתנגדויות לבית משפט נכבד זה" ( סע' 3-6). מהאמור לעיל, אין ידיעה ברורה מתי הגיעה צוואת ...15 לידי המתנגד ולידי ב"כ המתנגדים והאם הייתה זו הצוואה המקורית או העתק. כאמור, המנוח היה נשוי שלוש פעמים. מנישואיו הראשונים נולדה למנוח בתו ..., המתנגדת, אמו של המתנגד. למעט עובדה זו אין כל פרטים אודות אשתו הראשונה, סבתו של המתנגד. עובדת גירושיו של המנוח מאשתו הראשונה נודע דרך אגב, מתצהיר אחות המתנגד א:" ...על נישואיו וגירושיו מסבתי" ( סע' 8). למעט זאת אין כל מידע נוסף בנוגע לאשתו הראשונה של המנוח. המנוח נישא בשנית ל... ז"ל במועד לא ידוע. מנישואיו השניים נולד לזוג בן, ..., שנהרג .... המנוח הקים בחצר הבית בית כנסת לזכרו של הבן, ... ז"ל , הקרוי "...." ( סע' 5 לתצהיר מר ....). ביתו של המנוח, נשוא הצוואות היה רשום על שמה של .... ויש להניח כי המנוח עם נישואיו ל... עבר להתגורר בביתה. העדים, .... של המנוח הכירו את .... כבר משנות ה-... המוקדמות אם לא קודם, כאשר כבר הייתה נשואה למנוח. ... נפטרה ביום... עשר שנים לאחר פטירתה הגיש המנוח בקשה לצו ירושה. ביום ... ניתן צו ירושה לפיו הינו יורשה היחיד של ... ז"ל ( נספח ג' להודעה לבית המשפט מיום 5.11.19). משערת אני כי הבקשה לצו ירושה הוגשה בהמשך לצוואה שערך ביום ...17. זאת ועוד, המנוח ציווה את ביתו למתנגד רק בשנת ...10, שלוש שנים לאחר לכתה של ..., אשתו השנייה של המנוח, ומי שהבית היה רשום על שמה, לבית עולמה. מצאתי לציין זאת מאחר ויש להניח, כך סבורה אני כי בימי חייה של המנוחה ...ז"ל, לא התכוונו המנוח והמנוחה ... ז"ל לצוות את הבית למתנגד, זאת לאור קיומן של צוואות שערכו השניים, לאחר מותו של בנם ... ז"ל, לילדי העדים ... ו..., כאשר המתנגד כבר היה בחיים. בפגישה עם הרב ... ז"ל אישר נ... כי בשנת 2005 ערך המנוח צוואה לטובתו:"ב- 2005 הוא עשה לי..." (ראה תמלול עמ' 10 שו' 12). בשנת 2005 המתנגד כבר היה בן 26 שנה, בוגר מספיק להבין משמעותה של צוואה, וחרף זאת, לא נערכה צוואה לטובתו. העד ..., שאף הוא אישר בחקירתו כי בסביבות שנת 1990 ערכו המנוח ו... צוואה לטובת בנו, נשאל למה לדעתך .... ציוו את הבית לבן שלך? ת. הם היו זוג בודדים, ללא ילדים, הבן שלהם נהרג. הבן שלי צעיר, היה כמו ילד מאומץ שלהם. עזר להם, תמך בהם. אפילו את המכוניות שלו שהוא קנה מהחברה ... לא קנה בלי אישור מהבן שלי. הכוונה לאישור ברכת הדרך" ( ר' פרו' מיום 26.10.20, עמ' 22, שו' 28-31). אין חולק כי במועד עריכת הצוואה לטובת בנו של העד, ..., בדומה לבנו של ..., היה למנוח נכד, המתנגד, ששמו ניתן לו על שם בנו של המנוח ( סע' 4 לסיכומי המתנגדים), ועדין לא מצאו המנוח ו... לצוות את הבית לטובת המתנגד. המנוח נישא בשלישית למבקשת בשנת.... הצדדים התגוררו בביתו של המנוח, הבית שניתן למשיבה בצוואתו מיום ....17. ההתנגדות לקיום צוואת המנוח מיום ....17 הוגשה ע"י המתנגד ביום... מכוח סע' 30 ו-35 לחוק הירושה, לטענת המתנגדים המנוח היה תחת השפעתה הבלתי הוגנת של המשיבה והמשיבה הייתה מעורבת בעריכת הצוואה. המתנגד ביסס טענותיו אלו על הקלטת שיחה בין המתנגדים, א.. ונ... לבין הרב .... ז"ל , עורך שתי הצוואות משנת ..15 ו- ...17 שא... הקליטה באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלה, ביום..., זה היום בו קמו המתנגדת והמשיבה מהשבעה. כן ביסס טענותיו משיחות שניהל עם עדיו, במהלך השבעה, שהכירו את המנוח והמשיבה. בדיון מיום 24.10.19 ביקש ב"כ המתנגדים צו שיאפשר בדיקת התיקים הרפואיים של המנוח ולטענתו:" נכון שאין לנו טענה להעדר כשרות אך מצבו הרפואי רלוונטי להוכחת הטענה שלנו בעניין התלות " ( ר' עמ' 1, שו' 19-20). בדיון מיום 19.12.19 שב ב"כ המתנגדים וביקש לעיין בתיקים הרפואיים בהסכמת ב"כ המשיבה. ביהמ"ש בהחלטתו בדיון הורה כי:" בהסכמת הצדדים , תוגש פסיקתא מוסכמת לחתימתי לעניין הגשת המסמכים הרפואיים בעניינו של המנוח מחודש ינואר ...15, דהיינו ... לפני עריכת הצוואה ( עמ' 5, שו' 20-21). בדיון מיום 14.5.20 הודיע ב"כ המתנגדים כי :"לא הוגשה פסיקתא כי זה לא הכיוון. הטענה היא טענה מרכזית שהצוואה היא לא חוקית מהטעם של השתתפות של האלמנה בעריכתה, אני מפנה את ביהמ"ש לסעיף 35 לחוק הירושה" ( עמ' 8, שו' 18-19). נדמה היה כי המתנגד ויתר על טענתו בעילת השפעה בלתי הוגנת, ואולם בסיכומיו שב וטען גם בעילת השפעה בלתי הוגנת (סע' 2). ויתורם של המתנגדים על קבלת מסמכים רפואיים על מצבו של המנוח משנת ..15, ... עובר לעריכת הצוואה, מלמדת כי המתנגדים הבינו כי מצבו הבריאותי והקוגניטיבי של המנוח היה תקין, לא נדרש לעזרה טיפולית ולהשגחה צמודה והבין פשר עריכת הצוואות מהבחינה הקוגניטיבית. לטענת המשיבה צוואת ...17 נערכה לאחר שהמתנגדים ניתקו קשר עם המנוח במשך שנים ארוכות . משכך מצא לערוך צוואה חדשה ולצוות את נכסיו למשיבה, אשתו ב-... האחרונות לחייו ולא למתנגד: : " אף פעם הם לא היו בקשר. אני הייתי מרחמת עליה, אני אמרתי לה למה את לא מתקשרת, היא אמרה:" אני לא אוהבת שמלחיצים אותי". לשאלת בית המשפט, אני משיבה שזה אחרי שהתחתנו. אחרי החתונה היו באים. ...הייתי נשואה איתו ויכול להיות הוא היה אומר תבוא תביאי לי ,ואני מכבדת אותם והם באים אלי לשתות קפה. אחר כך... שנים לא ראיתי את ... והמנוח היה רק איתי, הוא לא דיבר איתם , אולי מאחורי גבי. אני לא עודדתי אותו להיות בקשר איתם אף פעם לא. ..אני ריחמתי אותה והוא אמר לי אל תזמיני אותה ואל תביאי אותה" ( ר' פרו' מיום 19.12.19, עמ' 7, שו' 11-18). המתנגדים שללו טענת המשיבה ולשיטתם ביקרו את המנוח מידי שבוע. המתנגד ביקר לטענתו אצל המנוח מידי שישי והחל משנת... , עת שהחל לעבוד החל לבקרו בימים אחרים. ואולם בניגוד לטענת המתנגדים, העדים אישרו כי לא הכירו את המתנגדים. העד ... שהשתתף בחתונת המנוח והמשיבה לא זכר כי המתנגדים נכחו בעת החתונה ,ידע כי למנוח יש בת ואולם לראשונה בשבעה פגש את המתנגדת 2, בתו של המנוח בחקירתו נשאל: האם הזכיר אי פעם את הבת שלו? ת. אמר שיש לו בת אחת. ש. ונכדים? ת. אני חושב שהיא ( הבת שלו ...) אמרה לי , בשבעה רק, שיש לה ... ילדים, והכרתי אותם רק באבל. ש. לא ידעת שיש לו נכדים? ת. ידעתי רק בשבעה. ש. ולפני זה? ת. לא. ש. זוכר אם הנכדים היו בחתונה? ת. אף אחד. ש. הוא ( מצביע על ...) היה? ת. לא יודע אם להגיד כן או לא. ( ר' פרו' מיום 26.10.20, עמ' 16, שו' 7-18). העד .... , שהכיר את המנוח כל חייו בהיותם ... , ואף מונה כאחד ... בצוואה משנת ...10 , העיד בתצהירו כי רק לאחר מותה של ... הכיר את המתנגדים: את הבת ואת הנכד ראיתי פעמים בודדות לאחר פטירת אשתו השניה ( סע' 10). נ... בעדותו סיפר על היכרותו הקרובה עם המתנגדת ומתוך ההן שומעים על הלאו: " ש. איך שיחה כזו עולה בין .... של המנוח? ת. הגב' ... היא הבת של המנוח , היא ישנה אצלו משך ... בערך לפני שהם התחתנו ( ...), זאת אומרת היתה אינטראקציה ביניהם לבינינו, היא היתה מגיעה אלינו בערבים אחרי ש... היה רואה טלוויזיה, היא היתה יושבת איתנו , החצר שלנו ושלהם זו אותה חצר, זה צמודים אחד לשני ( ר' פרו' מיום 26.10.20, עמ' 29, שו' 32-36). זיכרונות נ... מהמתנגדת הינם מלפני נישואי המנוח והמשיבה. ע"מ להסביר קשריו עם המתנגדת , חזר נ... אחורה לפני שנת..., השנה בה נישאו המנוח ומשיבה. אך תמהה אני - האם זיכרון זה מלמד על תדירות ביקוריה של המתנגדת אצל המנוח? תמוה כי המתנגדת שהצטרפה להתנגדות לקיום צוואת 17..., לא מצאה להגיש תצהיר מטעמה ולעמוד לחקירה נגדית, חרף כי המדובר בזוכה בצוואת אביה משנת ...10. השפעה בלתי הוגנת מסגרת נורמטיבית השפעה בלתי הוגנת סעיף 30 (א) לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה". השפעה בלתי הוגנת היא אותה השפעה אשר יש בה כדי לשנות או להסיט את רצונו החופשי של המצווה. אין זה משנה אם המשפיע נהנה משיבוש זה ברצונו של המצווה אם לאו (ע"א 4902/91 גודמן נ' מוסאייף פ"ד מט(2) 441, 448-450). כך יש להבחין בין דברים שנאמרים למצווה ומתקבלים על דעתו, לבין השפעה בלתי הוגנת שמשמעה הוא שהמוריש ביטל דעתו ורצונו ועשה כרצון המשפיע. הנטל להוכיח השפעה בלתי הוגנת מונח לפתחו של הטוען לקיומה של השפעה כזו: "על המתנגד לקיום הצוואה להוכיח קיומן של נסיבות מיוחדות היוצרות חזקה עובדתית בדבר השפעה בלתי הוגנת, או אז עובר אל המבקש את קיום הצוואה נטל השכנוע לסתור את החזקה העובדתית כי הייתה השפעה בלתי הוגנת שפעלה לעריכת הצוואה, ואם אין הוא מרים נטל זה כי אז נותרת החזקה העובדתית בעינה, והכף מוכרעת לטובת המתנגד". (כב' השופט שאול שוחט פגמים בצוואות (מהדורה שלישית -2016) בדנ"א 95/1516 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) (1998) פרט כב' השופט מצא את מבחני המשנה שבהם יש כדי לסייע לבית המשפט לקבוע אם בעת כתיבת הצוואה היה המצווה נתון להשפעה בלתי הוגנת. המבחנים העיקריים אותם יש לבחון הינם מבחן התלות והעצמאות, מבחן התלות והסיוע, מבחן קשרי המצווה עם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה. בהתקיים המאפיינים של המבחנים האמורים במקרה נתון, קמה חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. עם זאת, אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים לעיל ודי בקיומם של חלק מהמבחנים כדי להצביע על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (ניתן ביום 15.5.2016) קבע בית המשפט העליון כי ראוי לבחון את סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. אמנם הנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה אולם לא פעם הראיות הן נסיבתיות. לעיתים "חוטים שונים" של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחו של כל אחד מהם לבסס עילה עצמאית יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים קיומה של השפעה בלתי הוגנת העולה לשלילת רצונו החופשי של המצווה. מדובר במבחן דינמי ורחב כקשת החיים. על כן, בבוא בית המשפט לבחון קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת, עליו להידרש לכך מתוך בחינה כוללת ורחבה של מכלול הנתונים. (תע (פ"ת) 71624-11-17 אלמוני נ' אלמונית - מאגר נבו 01.06.2021). מבחן התלות והעצמאות – המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות הוא מבחן העצמאות. זהו מבחן של מידה, המיוסד על היותן של "עצמאות" ו"תלות" שני מושגים הפכיים. השאלה שבית-המשפט מציג לעצמו היא, כלום בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה "עצמאי" - מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית. מהראיות ומהעדויות עולה כי המנוח הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה השכלית הכרתית היה כשיר ועצמאי. המתנגדים ויתרו על הגשת מסמכים רפואיים ,שלו היו מסמכים המעידים על כשל רפואי ו/או קוגניטיבי חזקה כי היו מצרפים אותם לתיק. מבחן התלות והסיוע- מקום שמתברר, כי המצווה לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון את הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק. כעולה ממבחן התלות והעצמאות , לעיל, המתנגדים לא הביאו כל ראיה ו/או העידו מי מעדיהם כי המנוח לא היה עצמאי ונזקק לטיפולה הצמוד של המשיבה , כל שכן לא באופן בלעדי ולא הוכחה תלות מהותית של המנוח במשיבה הן ברמה הפיזית והן ברמה ההכרתית. ההיפך, העד ... שיבח את מסירותה של המשיבה בטיפולה במנוח:" עד יום מותו היא טפלה בו...היא היתה מסורה אליו, מטפלת בו, שאתה לא מתאר לך אם היית מרגיש מה זה טיפול של אישה...( ר' פרו' מיום 26.10.20, עמ' 14, שו' 28-29, עמ' 15, שו' 16-18) מבחן קשרי המצווה עם אחרים – ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה וממידתם. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה. כפי שעולה מגרסת המתנגדים עצמם היה להם קשר רציף עם המנוח. לטענת המתנגד כל השנים ביקר את המנוח מידי יום שישי , ולאחר שהחל לעבוד בימי שישי בשנת ... , החל לבקרו בימים אחרים. אחותו, א... העידה כי ביקרה את המנוח עד לשנת ... באופן רציף בימי חמישי ושישי בבוקר , ולאחר שנת ... בשל בעיות רפואיות לא התאפשר לה להמשיך לבקרו ואולם ידוע לה כי המתנגדים המשיכו לבקרו ( ר' פרו' מיום 3.1.21, עמ' 39, שו' 28-29) זאת ועוד, בשנת ... בתה של א... במסגרת עבודת שורשים בבית הספר ביקרה את המנוח ושיתפה אותו בעבודתה ואף נעזרה בו לצורך עריכת העבודה ( סע' 7-9 לתצהיר א... מיום 30.7.20). כך לטענת א... בשנת ... השתתפו המנוח והמשיבה במסיבת ברית המילה לאחיינה, בנה של אחותה הבכורה ( סע' 6 לתצהיר א.... מיום 30.7.20). טענת המתנגדים הינה תרתי דסתרי. מחד מודים כי ביקרו את המנוח כל השנים ולא היה כל נתק בינם לבינו, כפי שטען המתנגד בחקירתו כי הקשר עם המנוח היה קשר מעולה וכשביקר אותו היה משחק רמי אתו ועם המשיבה ( ר' פרו' מיום 3.1.21, עמ' 44, שו' 2-6), זאת על מנת לשלול טענת המשיבה לפיה המנוח שינה צוואתו לאור הנתק עם המתנגד , ומאידך טענו כי המשיבה פעלה לבידודו של המנוח לצורך הוכחת השפעתה הבלתי הוגנת על המנוח. עדי הצדדים אישרו בחקירתם כי היו מבקרים את המנוח לעיתים קרובות והמשיבה אף הייתה מכבדת אותם ולכל הפחות שואלת אם מישהו רוצה משהו. בסיכומי תשובה שבו וטענו כי המשיכו לבקר את המנוח חרף ניסיונות המשיבה למנוע ביקוריהם, טענה שלא הוכחה. זאת בניגוד לטענות העדים והמשיבה כי מיעטו בביקורים אם בכלל. השאלה בסע' 2 לסיכומיהם מדוע הדיר את בתו מהצוואה, יתכן ונעוצה במיעוט הביקורים אצל המנוח. הטענות אם הרב ... ז"ל הכיר את המתנגדת או לאו, אינן רלוונטיות, ואין חולק כי הרב ... ז"ל בשיחה עם המתנגדים טען מחד כי לא ידע שלמנוח יש בת ומאידך זכר כי המנוח ציווה לבתו סך 50,000 ₪. משכך , יש לקחת את דברי הרב ... ז"ל בזהירות רבה באשר להיכרותו עם משפחת המנוח, לרבות המתנגד. ידוע מפי העדים כי המנוח היה מתפלל בבית הכנסת אם לא כל השבוע הרי שבוודאי בימי שבת . העד מר ... של המנוח והמשיבה העיד כי: "אני מתפלל שם 30 שנה...בשנים האחרונות רק שישי שבת...היינו נפגשים כמעט כל שבת. ש. מה זה כמעט? ת. נגיד יוצא פעם ב 3 שבועות לא להיפגש, היינו יושבים על ג'עלה . 30 שנה. ש. נגיד ניקח 10 שנים אחורה, 30 שנה ג'עלה, כמה אנשים היו? ת. 6 חברה , 7, לפעמים 10... אני,... ש. כמה פעמים , אם בכלל, נפגשים בג'עלה, גם תפילות ושמחות...האם היית מבקר בבית אצל המנוח? ת. כן, שהיינו הולכים בבוקר שבת להתפלל- אשתו ..., היינו עולים אליה, עושה לנו תרמוס עם קפה ולסיס. לכל הציבור בבית הכנסת, בכל שבת. ( ר' פרו' מיום 26.10.20, עמ' 13, שו' 25, עמ' 14, שו' 3 – 14). העד נ... בחקירתו אישר כי היה מבקר את המנוח בימי שישי, ולפעמים גם בערב. כשנשאל האם המשיבה היתה מכבדת אותו בפעמים שהיה בא, גם אם בקושי רב אישר שאכן כן: " אבל כן היתה שואלת אם אני רוצה לשתות..." ( שם, עמ' 31, שו' 29-30). העד ... אישר אף הוא בחקירתו כי היה מבקר את המנוח בביתו שלוש פעמים בשבוע (ר' פרו' מיום 3.1.21, עמ' 37, שו' 1). לנוכח כל האמור מצאתי כי המנוח לא היה מנותק מהמתנגדים או מחברים ושכנים. נהג לפקוד את בית הכנסת ולא ניכר כל ניסיון מצד המשיבה לנתקו מהסביבה, כטענת המתנגדים. אין בהתנהגות המשיבה להוכיח השפעה בלתי הוגנת על המנוח . מעורבות בצוואה – האם לקחה המשיבה חלק בעריכת הצוואה באופן הפוסל את הצוואה? סעיף 35 לחוק הירושה קובע כדלקמן: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה". בפס"ד בוטו מפרש כב' השופט א. ריבלין את הוראת 35 לחוק הירושה: "הוראת סעיף 35 לחוק מונה, כאמור, שלושה סוגים של זוכים על-פי צוואה, שהוראת צוואה המזכה אותם או את בני-זוגם – בטלה: מי שהיה עד לעשייתה של הצוואה, מי שערך אותה או מי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה. גדריהן של שתי עילות הבטלות הראשונות זכו, כאמור, לפרשנות דווקנית. גדריה של השלישית – נותרו גמישים." (עא 6496/98 מופק בוטו נ' סאמי בוטו, פ"ד נד(1) 19, 27 - מאגר נבו) אין חולק כי עניינינו בעילת הבטלות השלישית – מי שלקח חלק אחר בעריכתה. המשיבה לא ערכה את הצוואה ולא היתה עדה לצוואה – לא חתמה על הצוואה כאחד העדים. וכך ממשיך כב' השופט ריבלין וקובע: "הביטוי "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" של הצוואה – כך נפסק – הוא ביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה (השופט ברק בע"א 433/77 הררי נ. הררי פ"ד לד(1) עמ' 780 ). מטבעו אין הוא סובל מסמרות קבועים (השופט ברק שם, המשנה לנשיא ש' לוין בע"א 148/96 בקשי נ. מסעודה) [פורסם בנבו]... אכן נוכחות הנהנה עצמו בעת עשיית הצוואה אינה מלמדת בהכרח על מעורבות העולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה. עם זאת, נוכחות זו עשויה להיות חוליה בשרשרת עריכתה של הצוואה (ג' טדסקי "צוואה משותפת" [23]). ככלל אין בנוכחות בלבד, של נהנה מן הצוואה בעת חתימתה, כדי לפגוע בכשרותה (השופט טל בע"א 4305/91 הנ"ל [11]). יש לבחון את יתר נסיבות המקרה. עמד על כך השופט ברק בע"א 433/77 הנ"ל [2], בעמ' 780: "...טול את המקרה בו נוכח הנהנה פיזית בעת עריכת הצוואה. היש לומר כי הוא נטל חלק בעריכתה? אף התשובה על שאלה זו תלויה בנסיבות האופפות את הנוכחות. לא הרי נהנה הנוכח לבדו בעת עריכת צוואה – לעניין צוואה בכתב – כהרי נהנה הנוכח במקום יחד עם אחרים, כגון עורך-דין. לא הרי נהנה המשוחח עם המצווה על דא ועל הא, כהרי נהנה הנותן הנחיות והוראות בדבר תוכן הצוואה (ע"א 746/70)". כך בשלב החתימה, וכך בשלבים שקדמו לעריכת הצוואה. מעורבותו של הנהנה נבחנת על-פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. [עניין בוטו לעיל] ולעניינינו עילת ההתנגדות המרכזית עניינה מעורבותה של המשיבה בעריכת הצוואה. המתנגדים סומכים טענתם זו , בעיקר, משיחה שערכו עם הרב ... ז"ל ביום הקימה מהשבעה, ה- .... לאחר שנ... תיאם הפגישה בשיחה שערך עם הרב .... ז"ל , מהיכרותו איתו ונכחו בשיחה המתנגדים, א... נ... והרב ... ז"ל. הפגישה מיום ... המנוח נפטר ביום... במהלך השבעה , כך לטענת המתנגדים , נודע להם מפי נ... כי המנוח ערך צוואה חדשה בפני הרב ... ז"ל והוריש הכל למשיבה. המתנגדים ביקשו מנ.... להיפגש עם הרב ... ז"ל ואכן בתיווכו של נ... התקיימה פגישה בין הרב .... ז"ל לבין המתנגדים וא... בהשתתפותו הפעילה עד מאד של נ..., ביום השביעי לשבעה , בעת שהסתיימה השבעה ביום ... . את הפגישה הקליטה א.... במכשיר הנייד שברשותה. שיחה זו תומללה ביום... ע"י הגב' ....- שירותי הקלטה בע"מ וצורפה לכתב ההתנגדות (נספח ב') ( להלן:" התמליל"). ביום 17.12.19 השיבה המשיבה להתנגדות ובסע' 5 בקשה לא לתת כל משקל לתמליל שצורף להתנגדות: " התובעת תטען בקשר לתמליל שהוגש לביהמ"ש הנכבד, כי לא ניתן להסיק מסקנות ממנו, שכן התמליל הוא נייטלי. מעבר לכך, הרב הלך לעולמו ומכאן שבהתאם לדיני הראיות אין כל משקל לתמליל זה, נוכח העדר היכולת להזמין את הרב ליתן עדותו". למעט טענתה בתגובתה מיום 17.12.19, לעיל, ובסיכומיה כי הקלטות לא הוגשו לביהמ"ש והדבר עומד לחובת המתנגדים ,לא פעלה המשיבה לפסילת התמליל. כבר בתגובתה להתנגדות היה על המשיבה לבקש פסילת התמליל, ולכל המאוחר במועד חקירתה של א... זאת ועוד, בסע' 11 לסיכומיה מפנה המשיבה לתמליל לצורך הוכחת הנתק בין המתנגדים לבין המנוח ואילו בסע' 12 לסיכומיה טענה כי הקלטות לא הוגשו לביהמ"ש ולא למשיבה , על כן המתנגדים לא פעלו בהתאם להוראות החוק והפסיקה. לא ניתן מחד להפנות לתמליל לצורך ביסוס טענותיה ומאידך לטעון כי הקלטות עליהן מבוסס התמליל לא הוגשו לביהמ"ש ולמשיבה, ומשכך אין ליחס לתמליל כל משקל. ברמ"ש פלונית נ' אלמונית נטענה טענה לפסילת תמלול ללא שהמבקשת הגישה בקשה לפסילת התמלול. ביהמ"ש של ערעור סבר כי "בשעה שלא הוגשה בקשה לפסילת התמליל, להגשת תמליל חלופי או חקירת עורך התמלול, בית המשפט קמא לא נדרש וממילא לא הכריע בסוגיה. כן הבהירה המשיבה כי לא הוגשה כל בקשה בתיק קמא, למינוי מומחה מטעם בית משפט קמא, שיערוך תמלול "ניטרלי". (רמש (חי') 40167-02-20 פלונית נ' אלמונית - מאגר נבו 10.03.2020) מעבר לנדרש, הקלטה באמצעות מכשיר נייד הינה הקלטה בקובץ דיגיטלי ולא הקלטה על גבי קלטת. טענות המתנגדים בסע' 8-13 לסיכומי התשובה לפיהן המשיבה נהגה בעזות מצח עת טענה כי הקלטות והסרט של החוקר לא הוגשו לביהמ"ש ולידיה , אינן רחוקות ממה שארע בפועל. אין חולק כי ב"כ המתנגדים שינה לא אחת את גרסאותיו הן באשר לצוואת המנוח משנת ...15 והן באשר לסרט שצילם החוקר, כאשר תחילה בעת חקירת החוקר ביום 3.1.21 טען כי הסרט הוגש לביהמ"ש :" למיטב ידיעתי זה הוגש לביהמ"ש"( ר' עמ' 35, שו' 14 ) ואולם בהמשך הדיון חזר בו ואמר:" מבקש לתקן את מה שאמרתי קודם לכן. מרשיי אומרים לי כעת שהסרטון לא הוגש לתיק בית ביהמ"ש ( עמ' 36, שו'11). יבדקו המתנגדים האם הגישו את הקובץ הדיגיטלי ו/או את הסרט שצילם החוקר לביהמ"ש, גם אם לא התבקשו לכך, טרם שיטענו כנגד המשיבה. המתנגדים מבססים התנגדותם לקיומה של הצוואה משנת ...17 על בסיס תמליל, שם, לטענתם, הרב... ז"ל אישר כי המשיבה הייתה פעילה ומעורבת בתוכנה של הצוואה ואף נכחה בשעת החתימה על הצוואה. משכך דינה של הצוואה להתבטל מכוח סע' 30 ו-35 לחוק הירושה. א... בתצהירה מיום 25.7.18 (צורף לכתב ההתנגדות) טענה כי הפגישה עם הרב ... ז"ל התקיימה לאחר שבמהלך השבעה מספר נשים נגשו אליה ובקשו ממנה ל"הילחם". כשפנתה לנ... לפשר העניין, על מה להילחם נודע לה ממנו כי הרב ... ז"ל ערך צוואה מאוחרת ( סע' 3). נ... בתצהירו אישר כי הוא זה שהודיע למתנגדת, ביום הקימה מהשבעה כי הרב ... ז"ל ערך למנוח צוואה חדשה. יש להתפעל מ" מהמהירות" בה פעלו המתנגדים ונ... לקביעת הפגישה. לשיטת נ... בבוקר בו המתנגדת קמה מהשבעה נודע לה מפיו כי הרב ... ז"ל ערך צוואה נוספת למנוח . מיד עם היוודע דבר הצוואה מ- ...17 בקשו מנ... והנכדים לקבוע להם פגישה אצל רב ... ( סע 12) לתצהיר). המשיך נ... וטען כי הפגישה עם הרב ... ז"ל נערכה בו ביום שבו המתנגדת קמה מהשבעה בשעה ... ( סע' 13) וזאת לאחר שהמשפחה עלתה לקברו של המנוח, כטענת א... בתצהירה ( סע' 5 לתצהירה מיום 25.7.18 שצורף להתנגדות). בחקירתו אישר נ... כי הוא שסיפר למתנגדים במהלך השבעה על הימצאותה של צוואה נוספת, ולא כטענתו בתצהירו כי הודיע ל... ביום שקמה מהשבעה: "...לא אמרתי להם בואו נלך לרב. אני אמרתי להם ודברנו גם בשבעה, כשאת יושבת בשבעה, מדברת על הרבה נושאים , ואחד הדברים שעלו זה היה נושא הצוואה..." ( ר' פרו' מיום 26.10.20, עמ' 29, שו' 19-20). א... הקליטה את השיחה באמצעות הטלפון הנייד שלה , ומתוכנה של השיחה למדו המתנגדים כי הצוואה נערכה שלא על פי החוק ויש לבטלה, כך לטענתם. בקשת המתנגדים בפגישתם עם הרב ... ז"ל לעיין בהעתק הצוואה ו/או טיוטה שערך הושבה ריקם מאחר והרב ... ז"ל לא מצא את הצוואה ואם בכלל שמר עליה: " ... אני אראה, אני, אם אני אמצא עכשיו,...אני אראה ב-, ב-, אם יש משהו...נ...:" ... הנה הוא מחפש...( עמ' 1, שו' 7-8, 10 – 19) הרב: אני אחפש במשך הזמן, אני לא יכול ברגע אחד. לא זוכר איפה שמתי . אם היה טיוטה אולי אפשר, אפילו את הטיוטה אני, אני לא זרקתי. אני את הטיוטות,... לא, צריך עבודת נמלים.אני...אני לא מוצא לעת עתה, יכול להיות שלא השארתי, אני לא, אבל אני אחפש. . ( עמ' 2, שו' 25-26, עמ' 3, 1-2, 5). יש לתת הדעת כי המדובר בפרק זמן של שנה וחודשיים ממועד עריכת הצוואה מיום ...17 ועד ליום הפגישה, ה- ..., והרב לא זכר מה עשה עם הצוואה , אם בכלל שמר הצוואה או טיוטה ממנה. אי מציאת הצוואה מעוררת חשש באשר לדברי הרב ... ז"ל בנוגע לצוואה, האם זכר את פרטי האירוע. הרב ... ז"ל דיבר על הצוואה שאינה מונחת בפניו , בשעה שידוע כי הרב ... ז"ל ערך שנתיים קודם צוואה נוספת למנוח. כשם שלא זכר היכן הניח את הצוואה בביתו , והאם בכלל שמר עליה, עולה החשש האם את שייחס לצוואה משנת ...17 אולי קרה בפועל בעת עריכת הצוואה משנת ...15 , אין לדעת. בעמ' 3 לתמליל אישר הרב ... ז"ל כי :" היא תמיד באה " והמשיך ואמר:"לא שהוא אה, יתרה מזאת , אני שמעתי שהוא היה לו איזה אה הבטחה שהוא, חצי או משהו כזה , לא יודע מה, שמעתי את זה לפני ש- שהם אה, אה, שאני ערכתי להם את הצוואה. אמרתי חכו, דברתי איתו. נכון או לא? ....: כן, כן. הרב: חיכיתי לו, אמר חכה. עכבתי אותם שבועיים. נו, נו, אמרתי לו חכו, עד שהוא אמר די. אני ניסיתי לדבר איתו, ניסיתי לשכנע אותו, לא רצה. אז עשיתי. נ...: זה היה בש- , לפני כמה זמן זה היה? הרב: אתה זוכר, אני לא יודע, שנה שנה וחצי. נ... : ש- , הרב: שנתיים? נ...: נראה לי פחות. הרב: אחר כך עשו עוד... ( נשמעות התלחשויות ברקע) נ...: אה, עוד? יש לי צוואה, הרב: היתה צוואה, נ...:כן? הרב: שהוא כתב שהוא נותן בה כי היא חייב -, ב-, בתנאי שהיא תשלם לו 200, 200 אלף. ...: כן. הרב: שהיא היתה , הלוותה לו. אחרי כמה חודשים בא אמר אני מוותר על זה ו... בסדר, מה אני. ( עמ' 3, שו' 13, 18- 26, עמ' 4, שו' 1-14). הציטוט לעיל, אינו חייב להיות מופנה דווקא לצוואה משנת ...17. ההיפך, נדמה כי המדובר בצוואה משנת ...15. ואפרט. הטענה כי שניהם באו תמיד יחד יכולה להתאים לשתי הצוואות. בהמשך התייחס הרב ... ז"ל לדבר מה שהוא שמע על הבטחה של המנוח לחצי של משהו ולכן כשהוא ערך את הצוואה, ביקש מהם לחכות , סיפור שהמתנגד השיב בחיוב עליו. על מה ביקש לחכות? אין לדעת: "... אני שמעתי שהוא היה לו איזה אה הבטחה שהוא, חצי או משהו כזה, לא יודע מה, שמעתי את זה לפני ש-, שהם אה, שאני ערכתי להם את הצוואה. אמרתי חכו, דברתי איתו. נכון או לא? " מתחבר למחצית הדירה שהוריש למשיבה ומחצית למישהו אחר. האם יתכן והמישהו האחר היה המתנגד שקיבל צוואה נפרדת גם בשנת ...15 ? זאת נוכח שאלת הרב :"דברתי איתו, נכון או לא?" ועל כך משיב המתנגד: "כן, כן." לו המתנגד לא ידע במה המדובר מדוע אישר את דברי הרב. מצופה היה כי לא תהיה כל תגובה לדברי הרב. עיון בצוואה משנת ...15 מלמד כי המנוח חילק את הבית בין שני יורשים: חצי הוריש למשיבה וחצי למישהו אחר ששמו לא צוין בצוואה: "הנני נותן במתנה גמורה לאשתי .... את מחצית הדירה שבעלותי ואשר רשומה על שמי בטאבו, בגוש וחלקה הנ"ל ( ומחצית הדירה נתתי למישהו אחר) וזאת בתנאי שתחזיר לי חוב שחייבת לי בסך מאה אלף ₪" ( סע' ג'). עיון בצוואה משנת ...15 מורה כי המנוח אכן ציווה למשיבה מחצית הבית בתנאי ותשיב לו הלוואה בסך 100 אלף ₪ והמחצית השנייה נתן למישהו שאת שמו לא נקב, זאת להבדיל מסך 50,000 ₪ שציווה למתנגדת , בתו, ואיחל למשפחתו , לרבות ... ונכדיו בריאות ואריכות ימים. קרי, לו המנוח רצה לצוות את מחצית הבית למתנגד, היה נוקב בשמו כפי שנקב בשמה של ... את ציווה לה 50 אלף ₪. האם יתכן ובקשת הרב .... ז"ל לעכב את עריכת הצוואה היתה כדי לאפשר למנוח לשקול מחדש למי יצווה את מחצית הבית הנוסף , או האם לוותר למשיבה על פרעון ההלוואה , אין לדעת. אולם תמוהה הדבר בעיני כי המתנגד השיב בחיוב על שאלת הרב כאילו ידוע לו על מה מדובר. הרב ... ז"ל אישר כי אחרי האירוע עליו דיבר, אחר כך עשו עוד צוואה. לזיכרונו האירוע אירע כשנה וחצי –שנתיים אחורה. נשוב לדברי הרב: "שהוא כתב שהוא נותן בה כי היא חייב -, ב-, בתנאי שהיא תשלם לו 200, 200 אלף. שהיא היתה , הלוותה לו. אחרי כמה חודשים בא אמר אני מוותר על זה ו... בסדר, מה אני." פרשנות דברי הרב ... ז"ל, להבנתי, מדברים על צוואה שנערכה בשנת ...15, שם דרש המנוח כי המשיבה תפרע הלוואה בסך 100 אלף ₪ ובה גם ציווה המנוח מחצית הדירה למשיבה, כפי שסיפר כי שמע. אחר כך שב המנוח אל הרב ואמר לו כי הוא מוותר, ככל הנראה על ההלוואה, ומאוחר יותר ערך את צוואת ...17 ללא דרישה לפירעון ההלוואה. פרשנות דברי הרב ... ז"ל מהי הצוואה אליה התכוון, סכום ההלוואה ואישור המתנגד לדברי הרב מקשים עד מאד לקבוע האם אכן דברי הרב .... ז"ל כוונו לצוואה משנת ...17 או שמא לצוואת ...15. . לזאת יש להוסיף את העובדה כי הרב ... ז"ל טען כי לא ידע כלל כי למנוח יש בת ונכדים: "אני לא ידעתי שיש לו בת בכלל. למה לא ראינו אותה פה..."( עמ' 4, שו' 18) , ואולם בהמשך השיחה אישר כי המנוח ציווה למתנגדת 50 אלף ₪ : "אם בהתחלה נתנו ל- 50 אלף, לא זוכר...אלף, בשביל הבת 50 אלף...ואחר כך אמר לו אולי שקל" ( עמ' 8, שו' 24-26, עמ' 9, שו' 2).זאת ציווה בצוואה משנת ...15. גם טען כי ביקש מהמנוח בעת עריכת הצוואה לצוות לבתו את רכושו ולא למשיבה : "חוץ מזה, אני אמרתי לו , אמרתי לו תשמע מה אתה יש לך בת, הבת היא יורשת , לא האישה... זהו, לא, מה אכפת לך?" ( עמ' 14, שו' 1-3). מכל הטעמים לעיל, חוסר היכולת להבין דברי הרב לאשורם, כאשר אין ספק כי הרב הזכיר עובדות הרלבנטיות אך לצוואת ...15 , שלא לומר כי לא ציין כלל תאריכים על כל שסיפר בשיחה , מחזקים את הרציונאל לפיו אין לקבל תצהיר ללא שהמצהיר נחקר בחקירה נגדית, כמפורט בהמשך. באשר לתמליל עצמו אציין מס' נקודות: א. אין ספק כי א... החלה להקליט את השיחה לא מראשיתה. אצטט את הרישא לתמליל: הרב:... נ...: אה-אה הרב: ...אני לא זוכר אם מי היתה , היתה נדמה לי או מישהו אחר, לא זוכר, אבל בסדר. אני אראה, אני, אם אני אמצע עכשיו,...( עמ' 1, שו' 4-8 ). ב. פעמיים נכתב בתמליל כי ברקע נשמעו התלחשויות : עמ' 3, שו' 4, עמ' 4, שו' 6. ג. עיון בציטוטים המכוונים לדברי הרב מלאים ב- 3 נקודות (...) .הדבר מלמד על איכות הקלטה הירודה של הקובץ, אשר ממנו לא ניתן לשמוע את דברי הרב במלואם. משוכנעת אני כי השיחה לא החלה במישהי שהרב אינו זוכר, האם אותן התלחשויות נעשו על מנת שלא ירשמו ? ובדברי הרב המצוטטים , רב החסר על המלא. מכל מקום , נקודות אלו מערערות על שלמות התמליל ומקשות על הבנתו. בתצהירה לא הרחיבה המשיבה כמה פעמים נפגשו עם הרב ... ז"ל עובר לחתימה על הצוואה אם כלל. בחקירתה פירטה לראשונה כי בתחילה פנתה לרב ... לשם עריכת הצוואה ואולם הרב .... לא הסכים מאחר ואינו "רשות" ומשכך פנתה לרב ... ז"ל עמו נפגשו ,עובר למועד החתימה על הצוואה , פעם או פעמיים נוספות: ש. הרי דברתם ביניכם? הלכתם שניכם... נכון? ת. אחרי ארוחת בוקר הוא אמר שאלך לרב ... כי הוא רוצה לעשות לי צוואה. הלכתי לרב ..., הוא אמר שאין לו רשות, הלכנו לרב ..., הוא אמר לי בתימנית אוח'ריג'י ( צאי) , יצאתי, ... אמר שהרב אמר לבוא עוד שבועיים שלושה, אחרי זה באנו , נכנסתי עם ..., הרב הקריא את הצוואה , הרב הוציא מטפחת , צעיף כזה, הרב תפס בקצה ו... בקצה השני , וקניין, כך הרב אמר, הייתי נוכחת . מה שהרב אמר עשיתי . ש. כשהלכתם אל הרב, את ידעת מה הוא יכתוב לך? ת. לא, לא, לא ידעתי כלום, לא ידעתי כלום. ש. מתי נודע לך לראשונה על תוכן הצוואה. ת. כשהיה קניין עם המטפחת הוא אמר " ... זו צוואה שלך אל תדאגי". ש. כמה פעמים הייתם אצל הרב ...? ת. פעמיים או שלוש. ש. ביחד? ת. כן, כשנכנסנו הרב אמר לי לצאת. ש. אף פעם לא דברתם שניכם עם הרב ...? ת. לא, רק בקניין כשהוא הקריא את הצוואה. ש. נכון שהרב הדפיס צוואה וראיתם טיוטה? ת. לא ראיתי, ראיתי רק בקניין. לראשונה בחקירתה אשרה המשיבה כי נפגשו עם הרב ... ז"ל פעמיים נוספות בהן לא נכחה בחדר עובר לחתימת המנוח על הצוואה ,שם נכחה אף היא בחדר בעת החתימה על הצוואה ועריכת טקס הקניין. המתנגדים לא סתרו טענתה זו , ובשיחתם עם הרב ...ז"ל לא ניתן היה להבין כי המנוח והמשיבה נפגשו עמו פעמיים עובר לחתימה על הצוואה. בהמשך חקירתה נשאלה, על בסיס דברי הרב ... ז"ל, האם במעמד עריכת הצוואה דרשה לבטל רצונו של המנוח לפרוע את ההלוואה שהינה חייבת לו בסך 200,000 ₪ : ש. את אמרת להם , ל..., שניהם תמיד היו ביחד, ונכון מה שאמרת שפעם התקשרת ל..., למועצה הדתית הרב אומר עשינו שינויים בצוואה, הרב אומר בעמ' 13 ( בתמליל) , אבל באו שניהם, והיא גם דברה ואמרת , את אמרת לרב אני רוצה שלא יהיו לי בעיות , שלא יתבעו אותי, אני לא רוצה 200,000 תמחקו , תמחקו – מצטט. זה מה שהוא אומר שהיה ביניהם. ת. בהתחלה. ש. אנו מדברים עכשו על הצוואה שנחתמה ביום ... כשאת אומרת בהתחלה, מה הכוונה בהתחלה, שנת 2000?שנה לפני הצוואה?. ת. לא זוכרת. ש. בערך חצי שנה לפני הצוואה? ת. יותר. ש. אם זה יותר למה הצוואה לא נעשתה אחורה? למה המתנתם עד ... והוא נחתם ב... ת. זה מה שבעלי רצה. בבוקר אחד אמר לי לכי לרב ... , הלכתי, הוא אמר לי אני לא רשות , לכי תעשי צוואה. ש. הרב ... אמר ששניכם באתם. ת. זה לפני הצוואה הזאת. ש. מתי ? חודש , חודשיים שלושה לא יתכן שזה היה שנה?הרי ברגע שהוא הסכים הלכתם ל..., הוא לא רצה, אם הוא רצה לתת לך מתנה זה היה קרוב ליום ... ברגע שהוא הסכים הלכתם לרב ..... ת. כן, הוא ויתר לי. ש. האם זה נכון שמיד אחרי שהוא ויתר לך על ההלוואה הלכתם לעשות את הצוואה? ת. אחרי שויתר לי נכון הוא אמר את לא חייבת לי את אשתי, הוא לקח אותי לכל העולם אני מוותר לך בואי נעשה צוואה אחרת את לא חייבת לי ( ר' פרו' מיום 6.1.21, עמ' 56, שו' 14 -33, עמ 57, שו' 1-21). הארכתי בציטוט חקירתה של המשיבה היות וזו סלע המחלוקת, האם אכן התערבה בעריכת הצוואה ודרשה כי הצוואה לא תדרוש השבת 200 אלף ₪, זאת מתוך השיחה אשר תומללה. מאשרת המשיבה כי אכן התבקשה בתחילה להשיב את ההלוואה ואכן בקשה מהמנוח לא לחייבה בהשבת ההלוואה , ואולם לדבריה אין המדובר בצוואה האחרונה. היות ושתי הצוואות הן של שנת ...15 והן של שנת ...17 נערכו שתיהן בפני הרב ...ז"ל לא ניתן לטעמי לשלול על הסף את האפשרות שבקשת המשיבה מהמנוח לוותר על ההלוואה התקיימה עובר לצוואה משנת ...15. אין חולק כי בצוואה משנת ...15 המנוח התנה את מחצית הדירה למשיבה בהחזר הלוואה בסך 100,000 ₪ ולא 200,000 ₪ כטענת הרב .... ז"ל בשיחתו עם המתנגדים. בחקירתה אישרה המשיבה כי המנוח הלווה לה ולבתה סך 200,000 ₪ , ומתוכם 100,000 ₪ שהלווה לבתה. לימים וויתר המנוח על הכסף והעניק לבתה מתנה :"... מגיע לך מתנה" ( ר' פרו' מיום 6.1.21, עמ' 53, שו' 15). משכך היה רק על המשיבה להשיב סך 100,000 ₪ למנוח, אותם 100,000 ₪ שציווה בצוואה משנת ...15 להשיב בתמורה לקבלת מחצית הבית. ניתן לשער שאם המשיבה בקשה או למצער דרשה כי המנוח יוותר לה על אותם 200,000 ₪ שהלווה לה ולבתה , הרי הדבר נדרש עובר לצוואת ...15. אין כל היגיון כי עובר לצוואת ...17 יבקש המנוח לפרוע את אותם 200,000 ₪ , שמתוכם וויתר על 100,000 ₪ שהלווה לבתה והראיה כי בצוואת ...15 אכן ציווה כי המשיבה תפרע 100,000 ₪ בלבד. המתנגדים משליכים יהבם על דברי הרב ... ז"ל בשיחתם היחידה עמו מיום .... לטעמי קיים קושי משמעותי עם דברי הרב באשר לזיכרונו ולהשתלשלות האירועים בין הצוואה משנת ...15 לצוואה משנת ...17. בסע' 38 לסיכומי המתנגדים טוענים הם כי המשיבה לא דברה אמת עת טענה כי הרב אמר "צריך 100 שקל" בעוד הרב לא ידע כלל כי למנוח יש בת. אכן בעמ' 4 לתמליל ( שו' 18) אמר הרב : אני לא ידעתי שיש לו בת בכלל. למה לא ראינו אותה פה, לא תבואי תבקרי או ל- משהו. בהמשך השיחה אמר הרב ... ז"ל: אם בהתחלה נתנו ל- 50 אלף, לא זוכר... אלף, בשביל הבת 50 אלף ( עמ' 8, שו' 24-26), הרי שהרב .... ז"ל ידע גם ידע כבר מהצוואה בשנת ...15 כי המנוח הוריש לבתו סך 50 אלף שח ( סע ד' לצוואה משנת ...15 ) ולא זו אלא שבהמשך השיחה אמר הרב ... ז"ל: חוץ מזה, אני אמרתי לו , אמרתי לו תשמע, מה אתה יש לך בת, הבת היא יורשת, לא האישה...זהו, לא, מה אכפת לך ( עמ' 14, שו' 1-3). המתנגדים בסיכומיהם ציטטו את הרב ... ז"ל כמי שהתייחס למנוח ולמשיבה כעורכי הצוואה בצוותא: "כשאני ערכתי להם ( ההדגשה במקור)את הצוואה...עכבתי אותם ( ההדגשה במקור) שבועיים"( סע' 48 ). למול טענתם זו ציטטתי מדברי הרב ... ז"ל שהתייחס למנוח בלבד כעורך הצוואה: "חיכיתי לו, אמר חכה. עכבתי אותם שבועיים. נו, נו, אמרתי לו חכו, עד שהוא אמר די. אני ניסיתי לדבר איתו, ניסיתי לשכנע אותו, לא רצה. אז עשיתי ( ההדגשות שלי). באותו המשפט ממנו ציטטו המתנגדים את האמירה עכבתי אותם, בהמשכו התייחס הרב ... ז"ל למנוח עצמו. נדמה כי המתנגדים משליכים יהבם על זוטי דברים ולא על העיקר. באשר לטענה כי דרישת המשיבה לעדים ספציפיים מעידה על מעורבותה בעריכת הצוואה (סע' 52 לסיכומים) -דינה להידחות. הרב ... ז"ל אכן אמר כי המשיבה בקשה שני עדים ספציפיים והוא לא נענה לבקשתה מהטעם כי אחד העדים שהתבקשו על ידה היה חתנו של הרב ... ז"ל. העד השני היה הרב ...: " פעם הם, היא התקשרה ואמרה שהיא רוצה שהרב ... יהיה עד, הוא ו- , ..., החתן שלי...אמרתי אני לא יכול לעשות שהחתן שלי יהיה ערב...מפני שהוא יהיה קרוב -, לאורך הצוואה , וזה לא טוב." ( עמ' 8, שו' 1-6). גם אם בקשה המשיבה עדים ספציפיים, וזאת לא עשתה בעת שביקרו אצל הרב אלא בשיחה טלפונית עם הרב, הפעיל הרב ... ז"ל שיקול דעת וקבע כי חתנו אינו יכול לשמש עד כאשר הוא עורך הצוואה. גם הרב ... לא שימש בסוף עד לצוואה. סבורה אני כי אין לראות בכך התערבות בתוכנה של הצוואה. גם אם הייתה התערבות, מה שאיני סבורה כך היא הסתיימה עובר לחתימה על הצוואה. מכל האמור לעיל, הריני לקבוע כי דברי הרב ... ז"ל לא ביססו את טענת המתנגדים כי המשיבה הייתה מעורבת בעריכת הצוואה משנת ....17. משכך, ומן הטעמים האחרים שפורטו (העובדה שניכר שהתמליל מתחיל מאמצע שיחה, ההתלחשויות ברקע, איכות השמע הירודה וחוסר הקוהרנטיות בדברי הרב שעה לא ברור על איזו משתי הצוואות (...15 או ...17 ) הוא מדבר, סבורני כי הגם שהתמליל מהווה חלק מחומר הראיות הרי שיש ליתן לתמליל משקל נמוך עד מאד. נוכחות המשיבה בחתימה על הצוואה כך גם באשר לטענה כי המשיבה נכחה בעריכת הטיוטות שקדמו לצוואה ואף בחתימתה , היא אשר" צוותה לעצמה " את עיזבון המנוח, תוך נישול בני המשפחה מן העיזבון, ובטוב לבה העניקה לבת ... ( אמו של המתנגד ) 100 ₪ בלבד ( סע' 3ג' לכתב ההתנגדות) . בחקירתה דחתה המשיבה את הטענה כי נכחה בשעת עריכת הצוואה עם המנוח בחדר. לטענתה בפעמיים עובר לחתימה על הצוואה התבקשה ע"י הרב ... ז"ל לא להיות נוכחת בחדר וכך עשתה. טענה זו לא נסתרה ע"י המתנגדים ואין בדברי הרב ... ז"ל לסתור טענתה זו. במועד החתימה על הצוואה אכן נכחה בחדר , והמשיבה אף מאשרת זאת. החתימה על הצוואה נערכה בפגישה השלישית בין הרב ... ז"ל לבין המנוח , כאשר הצוואה הייתה מוכנה ונדרשו החתימות בלבד. הלכה פסוקה היא כי בעת החתימה על הצוואה, אין בנוכחות הנהנה במעמד החתימה כדי להגיע לכדי מעורבות בעשיית הצוואה. בדיון מיום 19.12.19 דחה ב"כ המשיבה הטענה בדבר נוכחות המשיבה בעת עריכת הצוואה: " חברי טען בהתנגדות שיש מעורבות בעריכת הצוואה, האישה לא נכחה בעת החתימה ובעת העריכה אלא רק בעת הקניין, זה הקניין שהתבצע וזו הנוכחות היחידה שהיתה של הלקוחה שלי בהקשר הצוואה" ( עמ' 6, שו' 2-4). יפים דברי השופטת שפרה גליק לעניינינו: "גם בעצם הנוכחות בחדר (ולא בתור עד לצוואה במשמעות הדין), אין בה, בנסיבות העניין, משום לקיחת חלק בעריכת הצוואה." בעניין זה ראה פסק הדין בעניין ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נ"ד (1) 19, ובו נקבע : "נוכחותו של הנהנה מן הצוואה במעמד עשייתה, כשלעצמה, אינה מביאה לבטלותה. הדבר תלוי בנסיבות האופפות את הנוכחות (השופט ברק בע"א 433/77 הנ"ל (2) בעמוד 780). אכן, בנסיבות מסוימות עשויה הנוכחות לשמש סימן וראיה לנטילת חלק בעריכת הצוואה – אולם העובדה שהזוכה על פי הצוואה נוכח בשעת עריכתה של הצוואה ובעת שנחתמה אינה הופכת אותו להיות עד לעשייתה (ע"א 681/77 הנ"ל (3).." כך גם קבע כבוד השופט מנחם הכהן בת"ע (י-ם) 40180/05 עז' המנוח ר.כ. ז"ל נ' ב.כ. (12.2.07) (פורסם במאגר "נבו"). "בנסיבות המקרה שבפני, כאשר המנוח ואלמנתו ערכו צוואות הדדיות (אמנם בשני מסמכים נפרדים), אין כדי להצביע שהיה בכך כדי "לקיחת חלק" בעריכת הצוואה. המנוח והאלמנה, על פי עדות אלמנת המנוח, נכחה בחדר פיזית יחד עם עורך הדין שערך את הצוואה." ראה בעניין זה גם ע"א 433/77 הררי נ' הררי פ"ד ל"ד (1) 776 ; ע"א 746/70 השכל נ' שומלו פ"ד כ"ה (2) 654. (תע (ת"א) 11722-12-15 י.כ נ' ע.כ - מאגר נבו 02.11.2017) המתנגדים הביאו לעדות את העדים לצוואה במטרה להוכיח כי אכן המשיבה נכחה בעת החתימה על הצוואה. המשיבה אישרה כי אכן נכחה בעת החתימה על הצוואה, ואולם חשוב היה לשאול את העדים האם יתכן כי הצוואה נערכה באותו המועד בו נחתמה, שאילו רק נכחו בעת שנחתמה והיתה מוכנה עוד קודם, אין בכך לקבוע על מעורבות המשיבה בעריכת הצוואה. העד ... אחד העדים לצוואה משנת ...17, לא זכר כלל אם המשיבה נכחה בעת החתימה על הצוואה. לאחר שב"כ המתנגדים הזכיר לעד כי שנה לאחר החתימה על הצוואה ביקר אותו חוקר מטעמם ושם אישר כי המשיבה נכחה ,לא הכחיש את דברי החוקר ואולם כיום אינו זוכר אם אכן המשיבה נכחה בעת החתימה על הצוואה : ש.אתה רוצה לומר שמתאריך ... שאז הזכרון שלך היה זכרון ועכשו לא? ת. זה היה יותר קרוב, עכשו אני לא זוכר, אני לא יודע מה להגיד לך...יכול להיות שערבבתי בין אנשים או התבלבלתי בין אנשים, כי היה עוד זוג. באמת שאני לא זוכר ( ר' פרו' מיום 26.10.20, עמ' 19, שו' 13- 16). העד ... העד השני לצוואה זכר כי המשיבה ישבה בחדר בעת החתימה על הצוואה. אישר העד כי : " נכנסנו, ראינו את הזוג ... אשתו. הרב הקריא את הכל , החתים את העדים... לשאלת ביהמ"ש , האם המנוח חתם על הצוואה על הצוואה בפניי או שמא אני נכנסתי וחתמתי על הצוואה לאחר שהיא כבר היתה חתומה על ידו ולא נחתמה בפני, אני משיב שאני לא זוכר (ר' פרו' מיום 6.1.21, עמ' 49, שו' 18, 31-32). לשאלת ב"כ המשיבה: אני מתנצלת על השאלה, יכול להיות שזה יזעזע, האם יתכן שהרב ...היה מכשיל אדם שבא לערוך לפניו צוואה ונותן לו הנחיות מכשילות? ת. חס ושלום, לא יתכן ממש. לשאלת ב"כ המתנגדים ...מה זה דבר "מכשיל"? ת. הרב לא היה מכשיל, הוא היה בקי בהלכה וגם במשפט האזרחי... ש. אמרת שהוא לא היה מכשיל ע"פ הדין הדתי ולא על פי החוק במדינה, האם הוא אמר כדי שלא להכשיל אותם שהצוואה בסדר רק על פי הדין הדתי בלבד? ת. אני לא יודע. כן, על פי הדין ההלכתי. אני לא יודע באמת מה היה אומר להם, בגדול הרבה היה אומר הלכתי ( שם, עמ' 50, שו' 16-18, עמ' 51, שו' 5-17). העד אינו עד מומחה ואין לתת משקל לתשובות העד בתחום המשפטי ומה ההבדל בין ההלכתי לאזרחי. העד לא אמור היה לדעת על כך ואף אם שמע את הרב ... ז"ל נוהג לומר כי פעל על פי ההלכה, במקרה דנן , דנתי לעיל וקבעתי כי לא מצאתי פסול בפעולת עריכת הצוואה הן על פי ההלכה והן על פי החוק. גם המתנגדים לא טענו לפגם צורני. מכל האמור לעיל, ולאחר שהעדים לא סתרו טענת המשיבה כי בעת החתימה הרב ... ז"ל לא ערך את הצוואה אלא החתים את המנוח והם חתמו על הצוואה כעדי הצוואה, אין לקבוע כי נוכחות המשיבה בחדר בעת החתימה מגיעה לכדי מעורבות בעשיית הצוואה. המתנגדים העידו את מר ..., מי שהסיע את המנוח והמשיבה למשרדו של הרב ... ז"ל במועצה הדתית והיה עד לצוואה משנת ...15. העד אישר כי :"הרב.. הקריא לנו את המסמך הזה. ש. מי היה בחדר? ת. אני, ... ו.... הוא הקריא את הכל, ואז חתמנו על זה, אם אני לא טועה ממה שזכור לי – אני ועוד אחד שעובד שם" ( ר' פרו' מיום 17.11.21, עמ' 66, שו' 36, עמ' 67, שו' 1-3). כמובהר לעיל, אין בנוכחותה של המשיבה בחדר בעת החתימה על הצוואה כדי לקבוע מעורבות בעריכת הצוואה. העד אישר כי נכנסו לחדר, הרב הקריא את הצוואה וכולם חתמו. עדות מפי השמועה למרבה הצער הרב ... ז"ל נפטר במהלך שנים... או ...,לפני קדם המשפט הראשון בתיק וללא שנחקר בחקירה נגדית. בדיון מיום 24.10.19 אישר ב"כ המתנגדים כי הרב ... ז"ל הלך לבית עולמו ( ר' עמ' 1, שו' 21). המתנגדים סבורים כי יש לקבל את התמליל , חרף פטירתו של הרב ... ז"ל. בסע' 53 לסיכומיהם טענו המתנגדים כי הרב ... ז"ל ידע היטב כי אופן עריכת הצוואה מנוגד לחוק הישראלי ( שם, ש' 13) ואולם "בהלכה זה לא מפריע" ( שם, שו' 17) והפנה את התובעים לבימ"ש נכבד זה ( שם, שו' 5). בסע' 56 לסיכומיהם טענו המתנגדים "מכיוון שלא ניתן היה להביא את הרב ... ( שנפטר) לעדות, מכיוון שאמירת הרב בקשר לפעולתו בניגוד לחוק הישראלי הינה בניגוד לאינטרס שלו ומכיוון שנחקרו בחקירה נגדית מי ששמע את האמירה מפי האיש שמסר אותה , יש לקבל את אמירת החוץ של הרב ... כעדות בתיק זה וזאת מכוח החריג,"רס גסטה". דעתי לא כדעת המתנגדים. הן על פי החריג "רס גסטה" והן על פי החריג "אמירת נפטר בניגוד לאינטרס ממוני שלו", התמליל לא עומד בדרישות החריגים. ואפרט. עדות מפי השמועה הינה יציר הפסיקה והרציונל העומד ביסודה הינו כי תצהיר ללא חקירה נגדית מהווה עדות מפי השמועה ולא ניתן לקבלה. כב' השופט ריבלין בפרשת פילבר קבע כי עושה תצהיר שלא עמד לחקירה נגדית , תצהירו מהווה עדות מפי השמועה ואינו קביל, אלא אם עמד באחד החריגים: "מאחר שלא עמד עושה התצהיר לחקירה נגדית, ולא העיד בחקירה ראשית, אין התצהיר יוצא מגדר עדות מפי השמועה ככל שהוא מובא להוכחת אמיתותו ולפיכך אין הוא קביל, אלא אם עונה הוא על אחד מן החריגים המוכרים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה (ע"א 642/87 הסתדרות אגודת ישראל העולמית הועד הפועל, עמותה רשומה נ' חברת חזקיהו בע"מ [2]; רע"א 1540/91 שלייפר נ' גבאי [3] מפי השופט אור. וראו י' קדמי על הראיות (כרך א) [6], בעמ' 294). (רעא 7953/99 גלעד פילבר נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פ"ד נד(2) 529, 533 - מאגר נבו) פרופ' יניב ואקי בספרו דיני ראיות מסביר את הרציונל לכלל הפוסל עדות שמיעה: "הכלל הפוסל עדות שמועה משתייך לקבוצת הכללים הבוחנים את קבילות הראיות במשפט. הכלל קובע כי ראיות שאינן נמסרות מכלי ראשון תיפסלנה כראיה לאמיתות תוכנן. זאת, בין היתר, משום שבראיה כזו גלומים קשיים ניכרים בעניין מהימנותה. בהיעדר נוכחותו בפועל של העד המקורי, הרי שבלתי אפשרי לאמת את תוכן האמרה או להפריכה בלי לפגוע בבירור העובדות החיוניות להכרעה המשפטית... הכלל במשפט הארץ קובע כי עדות שמועה זו תיפסל כראיה, ואחד הטעמים העיקריים לפסילתה נעוץ בכך שאותה עדות נמסרת בנסיבות שבהן אין לצד שכנגד הזדמנות לבחון את אמיתותה בדרך של חקירה נגדית... הכלל הפוסל עדות שמועה חל הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי, ותחולתו נפרשת על כל שלבי חקירתם של העדים: חקירה ראשית, חקירה שכנגד וחקירה חוזרת. ויודגש, הכלל האוסר על עדות שמועה אינו מתייחס לעדות בעל פה בלבד. הוא חל אף על ראיות חפציות וראיות בכתב, כמו מסמכים . כך, למשל, אם תדפיסי חשבון בנק מוגשים כראיה שלא באמצעות עד המסוגל להעיד על נכונות תוכנם, הרי שעסקינן בעדות שמועה שהוגשה בכתב. הדברים נכונים אף בעניין תצהיר המוגש במהלך המשפט כתחליף לעדות ראשית. בלי שמתקיימת חקירה נגדית של המצהיר בידי הצד שכנגד – נחשב תוכנו של התצהיר לעדות שמועה. דוגמה לכך היא קבלתו של תצהיר בבית המשפט שעורכו נפטר בטרם נחקר על תצהירו. תצהיר שניתן מפי עד שנפטר בטרם נחקר – תצהירו נותר בגדר עדות שמועה, אלא אם כן הוא עונה על אחד החריגים המוכרים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה [ההדגשה לא במקור- א.ו] (יניב ואקי דיני ראיות 1259, 1262 (כרך ג, 2021) לעניין זה יפים גם דברי כב' השופט תומר אורינובה המתמצת את החריגים הרלוונטים לעניינינו: "משל למה הדבר דומה? - לחריגים הרבים שנוצרו לכלל האוסר עדות מפי השמועה. חריגים אלו חולקים את אותו רציונל שעניינו חשש מופחת לחוסר מהימנותה של העדות חרף העובדה שלא ניתן לחקור נגדית את מי שקלט בחושיו את האירוע נושא העדות. משהגיעו המחוקק ו/או בית המשפט למסקנה שהחשש בדבר חוסר המהימנות של סוג מסויים של עדויות שמיעה אינו רב, הם מצאו להחריג עדויות אלו מהאיסור הגורף על עדות מפי השמועה. בכך אפשרו כניסתן של ראיות נוספות, בעלות פוטנציאל למהימנות גבוהה, לתוך ההליך המשפטי, דבר שמגביר את היכולת של בית המשפט להגיע לחקר האמת. כך למשל, אחת מקבוצות החריגים לכלל האוסר עדות מפי השמועה הוא קבוצת ראיות הרס גסטא, שעניינן אמרות ספונטאניות שנאמרות אגב אירוע מרגש, או אירוע מסעיר, או מעשה עבירה (ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (5) 460). ההנחה היא כי מסירה ספונטאנית של אימרה מפחיתה את החשש כי מוסר האמרה אינו מהימן וכי הייתה לו שהות לארגן את גרסתו ולסלף את אמרתו. לפיכך, נקבע כי קבוצת ראיות זו תהווה חריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה. כך גם לגבי חחריג שעניינו אמרת נפטר בניגוד לאינטרס ממוני (ע"א 601/68 ביידר נ' לוי, פ"ד כג (1) 594). ההנחה היא כי אין זה מתקבל על הדעת, שאדם לא ידבר את האמת, כשהדברים שהוא אומר – לרעתו. (תא (ב"ש) 65191-12-18 פלוני נ' יקטרינה טרפזניקובה - מאגר נבו 28.10.2020) רס גסטה –חריג לעדות מפי השמועה מצאתי להביא מדברי השופטת דורנר בפס"ד ז'אפר נ' מ"י , אליו הפנו המתנגדים בסיכומיהם, בנוגע לחריג "רס גסטה": "אחד מן החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה, שמקורו במשפט המקובל האנגלי, מכונה "רס גסטה" (Res Gestae). כלל זה מאגד בתוכו חריגים מספר, שהקשר העיוני ביניהם אינו הדוק. ראו J.H. Wigmore Evidence in Trials at Common Law (vol. VI) (להלן – וויגמור [28]), בעמ' 191. החריג הרלוונטי לענייננו מקבוצת הרס גסטה הוא זה המאפשר קבלתה של עדות בדבר אימרה ספונטנית. עדות כזו מתקבלת בדרך-כלל כראיה על-אף היותה עדות שמיעה, שכן ההנחה היא כי מסירה ספונטנית של אימרה מפחיתה את החשש כי מוסר האימרה אינו מהימן וכי הייתה לו שהות לארגן את גירסתו ולסלף את אימרתו. כן מופחת החשש, כי תוכן האימרה אינו מדויק הואיל וזיכרונו של מוסר האימרה בגד בו. ראו, למשל, וויגמור [28], בעמ' 199; R. Cross, C. Tapper On Evidence [29], at p. 732. ספונטניות האימרה נבחנת על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ההלכה הפסוקה בעניין זה מדגישה שתי נסיבות עיקריות: האחת, מסירת האימרה בו-זמנית או בסמוך לאירוע שאליו היא מתייחסת, והשנייה, היותו של האירוע שאליו מתייחסת האימרה מרגש ומסעיר. בפקודת הראיות נדון חריג האימרה הספונטנית לכלל הפוסל עדות שמיעה בסעיף 9, הקובע: "עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט" (ההדגשה שלי – ד' ד'). התנאת קבילותה של אימרה ספונטנית בהיותו של מוסר האימרה עד במשפט גובשה במשפט המקובל האנגלי. הוסבר כי העדות דרושה על-מנת לשלול אפשרות לאי-דיוק במסירת האימרה וטעות אפשרית של מוסרה. ראו, למשל: Nye and Loan (1978) [22]; R. v. Andrews (1987) [23]; Tobi v. Nicholas (1988) [24], at pp. 333-335. ברם, חובה זו לא חלה במקום שאין אפשרות להביא את מוסר האימרה לבית-המשפט, בין משום שאינו בחיים ובין משום שלא ניתן למוצאו בשקידה סבירה. בפסיקה הוסבר כי החשש לאי-דיוק אינו משפיע על הקבילות, אלא על המשקל וכי על-כל-פנים, מי ששמע את האימרה מפי האיש שמסר אותה עומד לחקירה נגדית ואף הנאשם עצמו חופשי למסור את גירסתו, אם חולק הוא על תוכן האימרה... יש לפרש אפוא את התנאי בדבר העדת מוסר האימרה כחל רק במקרים שבהם ניתן להעיד את מוסר האימרה בבית-המשפט. לעומת זאת, יש להכשיר קבילות אמרות ספונטניות כאשר מטעמים אובייקטיביים לא ניתן להעיד את מוסר האימרה, וזאת בדומה להסדר הקבוע כאמור במשפט האנגלי המקובל. ראו א' הרנון דיני ראיות (כרך ב) [26], בעמ' 206.(עפ 7293/97 עאמר ז'אפר נ' מדינת ישראל [17 עמ'], פ"ד נב(5) 460, 469 - מאגר נבו) בעניינינו אין חולק כי לא ניתן היה להעיד את הרב ... ז"ל . השופטת דורנר , לעיל, קבעה כי במקרים בהם לא ניתן להעיד את מוסר האמרה, ניתן להעיד את מי ששמע את מוסר האמרה. אלא מאי? אמרת הרב ... ז"ל לא עומדת בתנאי סע' 9 בדבר הספונטניות שלה, וכדברי השופטת דורנר: ספונטניות האמרה נבחנת על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ההלכה הפסוקה בעניין זה מדגישה שתי נסיבות עיקריות: האחת, מסירת האימרה בו-זמנית או בסמוך לאירוע שאליו היא מתייחסת, והשנייה, היותו של האירוע שאליו מתייחסת האמרה מרגש ומסעיר. השיחה שערכו המתנגדים עם הרב .... ז"ל ביום ... הייתה שנה וחודשים לאחר עריכת הצוואה מיום ...17 או כשלוש שנים לאחר עריכת הצוואה משנת ...15. ההנחה היא כי מסירה ספונטנית של אמרה מפחיתה את החשש כי מוסר האמרה אינו מהימן וכי הייתה לו שהות לארגן את גרסתו ולסלף את אמרתו. כן מופחת החשש, כי תוכן האמרה אינו מדויק הואיל וזיכרונו של מוסר האמרה בגד בו. החששות שהבעתי לעיל בדבר זכרונו של הרב ... ז"ל , האם המדובר בצוואה משנת ...17 או בצוואה משנת ...15, האם זכר כי למנוח יש בת אם לאו, אי מציאת הצוואה בביתו והאם מדובר באחת או שתיים. גם השיחה שניהל נ... עם הרב ... ז"ל לקביעת הפגישה , שאין לדעת תוכנה מעוררים חשש כי לא ניתן לאחר זמן כה ממושך ממועד עריכתה של הצוואה מיום ...17 לסמוך על אמרת הרב .... ז"ל. התנאים לקיומו של החריג : הספונטניות והאמרה שנאמרת בו זמנית במהלך האירוע, קרי, בעת החתימה על הצוואה או בסמוך לו אינם מתקיימים בעניינינו, ומשכך יש לדחות קבלת עדות מפי השמועה מכוח החריג "רס גסטה". אמרת נפטר בניגוד לאינטרס ממוני שלו טענה נוספת למתנגדים כי אמירת הרב ... ז"ל כי עריכת הצוואה נעשתה בניגוד לחוק הישראלי , הינה בניגוד לאינטרס רכושי שלו. המתנגדים בסיכומיהם לא הפנו לחריג זה באופן מפורש ואף לא ציינו פס"ד הנוגע אליו. מצאתי לצטט את דברי הרב ... ז"ל שאף צוטטו בסיכומי המתנגדים מהם גזרו כי הרב ... ז"ל ידע באופן וודאי כי ערך את הצוואה בניגוד לדין: " בית הדין ובית המשפט פתוח ... הם באו שניהם תמיד, על החוק...אסור...אני יודע אבל אני מה שכתוב בהלכה זה לא מפריע. מכירים את ההלכה?... תבוא עם 20, מה אכפת לי? אבל אם יש לך ... פעם עשה ככה ופעם..."( עמ' 12, שו' 5- 23). מרובות שלוש הנקודות בתמליל מאשר אמירות ברורות של הרב ... ז"ל כי אכן הצוואה מנוגדת לחוק. הצוואה האמורה נחתמה בנוכחות 2 עדים ,אשר חתומים עליה ואין כל מניעה כי עורך הצוואה יהיה רב .... המתנגדים לא טענו לפגם צורני בצוואה. קרי, הצוואה הינה כשירה לפי מראיה. המתנגדים סבורים כי המשיבה הייתה מעורבת הן בתוכנה של הצוואה והן בנוכחותה בעריכת הצוואה. השופטת ארבל בפרשת וינברג סיכמה את החריג לעדות מפי השמועה מקום ששם אמרת הנפטר עמדה בניגוד לאינטרס ממוני שלו: " אמרת נפטר הנוגדת את האינטרס הממוני שלו הינה אחד מן החריגים לכלל בדבר אי-קבילותה של עדות מפי השמועה, המתאפיינים בכך ש"מקורם בנסיבות מיוחדות המקנות מהימנות א-פריורית לתוכן אמרות שניתנו בנסיבות אלו, או שהן בגדר ביטוי להכרח בל-יגונה" (ד"נ 23/85 מדינת ישראל נ' טובול, פ"ד מב(4) 309, 331 (1988)), ובכך ש"קיימת מידה גבוהה של הסתברות בדבר נכונות העובדות הנכללות בהן" (ע"א 601/68 ביידר נ' לוי, פ"ד כג(1) 594, 597 (1969), להלן: עניין ביידר). באופן ספציפי, הוסבר הטעם העומד ביסודו של החריג שעניינו אמרת נפטר בניגוד לאינטרס באופן הבא: "אין זה מתקבל על הדעת, שאדם לא ידבר את האמת, כשהדברים שהוא אומר – לרעתו הם. שיקול זה נתקבל על-ידי המשפט המקובל כתחליף לשבועתו של אדם, אשר אינו עוד בחיים ואינו יכול, משום כך, להיחקר בשבועה בחקירת שתי וערב" (ע"א 6/51 קירשבאום נ' קרויניק, פ"ד ח(1) 562, 565 (1954), להלן: עניין קירשבאום). "כפי שסוכם בעניין ביידר, שלושה תנאים נדרשים על מנת להכשיר אמרת נפטר כאמור: ראשית, על-פני הדברים, על ההודעה לעמוד בניגוד לאינטרס הממוני או הרכושי של המנוח בעת מסירתה; שנית, בשעת מתן ההודעה, על המנוח לדעת כי ההודעה עלולה לפגוע באינטרס שלו כאמור; ושלישית, למנוח צריכה היתה להיות ידיעה אישית על העובדות הנכללות בהודעתו " (שם, בעמ' 597-598; אליהו הרנון דיני ראיות חלק ב' 157-159 (1977), להלן: הרנון). עוד יש לציין כי אמרה שהתקבלה מכוח החריג מהווה ראיה לכאורה לכל האמור בה, ולא רק לחלק "הנוגד" את האינטרס הרכושי של אומרה בלבד (קדמי, חלק ראשון, בעמ' 502). בעניין זה כבר נפסק כי: "דבריו של אדם נפטר, שנאמרו באמירה אחת, אלה העלולים להזיק לו ואלה הפועלים לטובתו, יש לראותם כיחידה אחת, הגם שהערובה למהימנותו של אותו אדם מצויה באותו חלק העלול לגרום לו נזק" (עניין קירשבאום, בעמ' 565; ראו גם: ע"א 373/54 אהרונסט נ' נוימן (וישומרסקי), פ"ד י(2) 1121, 1141-1142 (1956), להלן: עניין אהרונסט; ע"א 124/60 לאואר ושות' נ' רובנה, פ"ד טו(2) 1108, 1111-1113 (1961)). (עא 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים - מאגר נבו 21.02.2007) לא מצאתי הבדל, למצער בצוואה האמורה בין עריכתה ע"י הרב ... ז"ל מהפן ההלכתי לבין הפן החוקי. הרב ... ז"ל נפגש עם המנוח והמשיבה מספר פעמים , לטענת המשיבה הרב ... ז"ל ביקש כי תמתין בחוץ בעת ששוחח עם המנוח, במועד החתימה הורשתה המשיבה להשתתף הן בחתימה והן בטקס הקניין, השתתפות שהפסיקה מצאה כי אין בה להגיע עד כדי מעורבות בעריכת הצוואה. בעת החתימה הרב אישר כי הקריא למנוח את הצוואה ושני עדים, עובדי ... , דאז, חתמו על הצוואה. מלאכת עריכת הצוואה והחתימה עליה נעשתה בהתאם לחוק הירושה, ולא היה בפן ההלכתי פסול ואסור למול דרישות החוק. בניגוד לטענת המתנגדים כי דברי הרב ... ז"ל: "בית הדין ובית המשפט פתוח" ( עמ' 12, שו' 5) מעידים כי הרב עצמו סבר שהצוואה אינה כשרה ועל כן שערי בית המשפט פתוחים בפניהם, דעתי כי לא לצוואה אותה ערך למנוח התכוון הרב ... ז"ל בדבריו. ואפרט. עובר לאמירת הרב ... ז"ל כי בית המשפט פתוח התנהלה שיחה בינו לבין נ.. באשר לבעלות על הדירה: " הרב: עכשו , לי נאמר, לפני שעשיתי את הצוואה , מאנשים, שבכלל היא לא רשומה החלקה על שמו... נ...: ... לא רשום בחלקה. הרב: נו, אז איך הוא יכול? אז הכל... נ...: השאלה האם ברגע שהוא לא העביר בעלות זה נחשב או לא נחשב. זה כבר אנחנו לא יודעים, אני לא יודע. אני צריך לשאול. כי אם לא העביר בעלות ולא שום דבר, הכל ...זה לא שווה שום דבר. הרב: זה ... העורך דין... נ...: נכון. גם, גם הצוואה שלי, שהוא נתן לי לפניו, זה אצל העורך דין הזה. הרב: טוב. תראה. נ...:בסדר,... הרב:... בית הדין ובית המשפט פתוח ( עמ' 11, שו' 3-11, 19- 23, עמ' 12, 1-5) מהשיחה בין הרב ונ... עולה כי דברי הרב ששערי בית המשפט פתוחים כוונה לשאלת היקף העיזבון, האם בכלל יכול היה המנוח לצוות את הבית למשיבה או למתנגד בעת שהבית עצמו לא רשום על שמו. הרב ... ז"ל אף ציין שמו של עורך דין המטפל בסוגיות משפטיות אלו , המוכר אף לנ... כמי שיכול לטפל בסוגיית הבעלות על הבית. על בסיס הסוגיה הזו נאמרו דברי הרב כי שערי בית הדין או בית המשפט פתוחים למתנגדים לליבון הסוגיה, ולא באשר לכשרות הצוואה שערך. מכל מקום, הפרשנות שהצעתי לאמירת הרב .... ז"ל כי שערי בית המשפט פתוחים למול הפרשנות של המתנגדים , מעידה עד כמה חשוב היה הצורך להעיד את הרב ... ז"ל בנוגע לשיחה שניהל עם המתנגדים, והכל בכפוף לעובדה כי השיחה התנהלה לאחר שנה וחודשים ממועד עריכת הצוואה ולא בסמיכות ואף לא בספונטניות... טענת המתנגדים כי הדברים נאמרו בניגוד לאינטרס הרכושי של הרב ... ז"ל לא הוכחו על ידם. הרב ... ז"ל שימש בעת ההיא ... הרב ... ז"ל נאות לערוך צוואות למי שביקש בהתאם להלכה היהודית, ו/או לחסוך בהוצאות כספיות. להערכתי הרב ... ז"ל לא נטל תמורה בעד עריכת הצוואות, לפחות המתנגדים לא טענו לכך. המשיבה בחקירתה אישרה כי המנוח רצה לתת לרב ... ז"ל כסף והוא אמר :"חס ושלום" (ר' פרו' מיום 6.1.21, עמ' 58, שו' 9) העד ...ששימש בעת ההיא מנהל ... אישר כי הרב ערך הרבה מאד צוואות:"חתמנו על עוד הרבה צוואות, וליווינו את הרב בעוד הרבה עניינים..." ( ר' פרו' מיום 6.1.21, עמ' 49, שו' 5). מכל הטעמים לעיל יש לדחות קבלת התמליל מתוקף החריג כי אמרת הרב ...ז"ל הייתה בניגוד לאינטרס הממוני שלו. לפני סיום הליך זה עניינו בהתנגדות לקיום צוואה, ואולם לא נעלמה מעיני סוגית הבעלות על הבית, נשוא הצוואות ובקשת ב"כ היועמ"ש להתערב בהליך. בדיון מיום 24.10.19 השתתף ב"כ היועמ"ש, אשר הודיע כי ברצונו להתערב בהליכים היות ובחצר הבית בנה המנוח בית כנסת לזכרו של בנו , ... ז"ל אשר נפטר. שתי הצוואות, העומדות לדיון הן הצוואה משנת ...10, שם הוריש המנוח את הבית לנכדו, המתנגד, והצוואה משנת ...17 שם הוריש את הבית לאשתו, המשיבה. בשתי הצוואות חזר המנוח על ההוראה כי בית הכנסת על שם בנו , ספרי התורה והסידורים יהיו קודש לה'. לפיכך שתי הצוואות מקימות הקדש. משכך, סבר ב"כ היועמ"ש כי יש למנות מנהל עיזבון. בנוסף, בדיון מיום 24.10.19 עדכן ב"כ המתנגדים כי הבית רשום ע"ש אשתו השנייה של המנוח, .... משכך, הורה ביהמ"ש לב"כ הנתבעים לצרף נסח טאבו עדכני של נכס המקרקעין המלמד כי ... הינה השוכרת של הבית. ביום 5.11.19 הודיע ב"כ המתנגדים לביהמ"ש כי על פי נסח טאבו עדכני הבית רשום ע"ש צד ג' – רשות הפיתוח ולא ע"ש ... ב"כ המתנגדים סבר כי: "ככל הנראה במסגרת ביטול הבית המשותף ( 3.8.05) נמחקה המנוחה שכן לא היתה בנמצא יחידת משנה לשייך את זכויותיה כשוכרת" ( סע' 3). ביום 19.12.19 מינה ביהמ"ש את עו"ד איתן ליפסקר למנהל עיזבונו של המנוח, וזאת לענין ההקדש. ביום 14.5.20 בירר ומצא מנהל העיזבון כי הנכס רשום כיום בלשכת רישום המקרקעין ע"ש רשות הפיתוח. תת החלקה עליה בנוי הבית כלל אינה רשומה במרשם המקרקעין. בעבר הייתה רשומה תת החלקה ע"ש ... ז"ל כזכות שכירות עם הגבלה בהעברה והגבלה בירושה. ההליך דנן, עניינו התנגדות שהגישו הן המתנגדים והן המשיבה לבקשות לקיום צוואות. האחת מיום ...10 שהגיש המתנגד לקיומה, והשנייה מיום ....17 שהגישה המשיבה לקיומה. לאחר הכרעת ביהמ"ש כי יש לקיים את הצוואה מיום ...17, עומדת לזוכה הזכות לפתוח בתיק חדש לניהול עיזבון המנוח לרבות בשאלת הבעלות על הבית. עם מתן פסק הדין מסתיים מינויו של מנהל העיזבון – עו"ד איתן ליפסקר. סיכום וסוף דבר עניינו של הליך זה צוואה משנת ...17 שערך המנוח ובה ציווה את ביתו ורכושו לרעייתו, המשיבה, אותה ביקשו המתנגדים לבטל. המתנגדים ביקשו לקיים צוואה משנת ...10 בה ציווה המנוח את ביתו ורכושו למתנגד. המתנגדים סמכו בקשתם בעיקר על שיחה שניהלו ביום ..., שבוע לאחר פטירת המנוח עם הרב ... ז"ל , עורך הצוואה משנת ...17, אותה הקליטו וממנה טענו כי המשיבה הייתה מעורבת בעריכת הצוואה והשפיעה על המנוח השפעה בלתי הוגנת. היות והרב ...ז"ל הלך לבית עולמו עובר לחקירתו על השיחה עם המתנגדים , ביקשו המתנגדים לקבל את התמליל מכוח החריגים רס גסטה ואמרת נפטר בניגוד לאינטרס הממוני שלו. אמירת הרב ... ז"ל (השיחה שהוקלטה) לא עמדה בדרישות שני החריגים אליהם הפנו המתנגדים. משום כך לא נתתי משקל לשיחה עצמה בין הרב ... ז"ל לבין המתנגדים באשר לא ניתן היה באשר לא ניתן היה לקבוע , אפילו ברמה של מאזן ההסתברויות כי אמירות הרב ... ז"ל על מעורבות המשיבה בצוואה כוונו לצוואה משנת ...17. משכך, אני קובעת כי דין ההתנגדות להידחות ויש ליתן צו קיום צוואה לצוואה מיום ....17. ניתן להגיש פסיקתא בהתאם לתקנות הירושה. משנדחתה ההתנגדות ביחס לצוואת ...17 ויש לקיימה מצאתי להטיל על המתנגדים הוצאות לטובת המשיבה בסך של 30,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 60 יום. פסק הדין ניתן לפרסום בהיעדר פרטים מזהים. תואיל המזכירות לשלוח את פסק הידן לצדדים, למנהל העיזבון ולב"כ היועמ"ש ותסגור את כלל התיקים הפתוחים בין הצדדים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision47278-05-19	["אפרת ונקרט"]	[{"judgment_id": "71433298-e9ff-5a96-85b0-38309c850710", "file_name": "47278-05-19.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 102856, "extension": "docx", "display_name": "47278-05-19- קובץ מקורי"}]
d86cc0a8-a405-53ab-9db3-56d11691c9b4	ביהמ"ש השלום בבית שמש, השופט אלעד לנג: פסק דין בתביעה בעניין פיצוי מכח חוק שירותי התעופה (ת"א 51381-07-22)	51381-07-22	2024-12-09	3	6	3	3MAGISTRATE_COURT	6Jerusalem	3Civil	לפני תביעה לפיצוי מכח חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע"ב-2012, בגין טיסה שתוכננה לצאת ביום 9.5.22 בשעה 13:20 מלונדון לישראל אך לאחר דחיית שעת יציאתה, פעמיים, היא בוטלה. העובדות הרלוונטיות והמהלך הדיוני התובעים הם 103 נוסעים אשר רכשו כרטיסים לטיסה מס' W9-5751 אשר תוכננה להמריא משדה התעופה "גטוויק" בלונדון לישראל ביום 9.5.22 בשעה 13:20 (להלן: "הטיסה"). בסמוך לשעת היציאה המתוכננת של הטיסה היא נדחתה פעמיים (בכ-2 שעות בכל פעם) וזאת "בשל סיבות מבצעיות" (ס' 3.3 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2) כאשר בשעה 17:00 לערך ביום 9.5.22 הודיעה מפעילת הטיסה לנוסעים כי הטיסה מבוטלת. ביום 25.7.22 הוגשה התביעה שלפניי ובה עתרו התובעים לחייב את הנתבעות לפצות כל אחד מהם בסך של 2,120 ש"ח בגין הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 6(א)(3) לחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע"ב-2012 (להלן: "החוק") עקב ביטול הטיסה ובשים לב למרחק הטיסה (להלן יכונה: "הפיצוי הסטטוטורי"); בגין פיצוי לדוגמה הקבוע בסעיף 11(א) לחוק עקב הפרת חובות הנתבעות על פי החוק (סך של 10,590 ש"ח לכל תובע) (להלן יכונה: "הפיצוי לדוגמה") וכן בגין הוצאות ונזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מביטול הטיסה (להלן יכונו: "הנזקים הממוניים"). סך הסעד לו עתרו התובעים על פי "ראשי נזק" אלה מגיע כדי 1,557,771 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה. הנתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה בהליך. תחת זאת, הנתבעת 2 הגישה כתב הגנה ובו טענה כי היא זו אשר הפעילה את הטיסה וכי אין כל יריבות בין התובעים לבין הנתבעת 1. את הטענות שהעלתה הנתבעת 2 להגנתה לגוף התביעה אביא בהמשך הדברים ואולם אבהיר כבר עתה כי הנתבעת 2 לא כפרה בכתב הגנתה בחובתה לשלם לתובעים את הפיצוי הסטטוטורי ואת נזקיהם הממוניים על פי החוק, אלא שטענה כי היא לא יכולה לעשות כן לאור כך שלכתב התביעה לא צורפו מסמכי הזמנת כרטיסי הטיסה וקבלות בגין הוצאות שאת החזריהם ביקשו התובעים (ר' ס' 2.3 ו-4.1.3 לכתב ההגנה). בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 19.7.23 ניתן על יסוד הסכמת הצדדים פסק-דין חלקי בתובענה לפיו חויבו הנתבעות לשלם לתובעים את הפיצוי הסטטוטורי בגין ביטול הטיסה (סך של 2,120 ש"ח לתובע) וכן את החזר ההוצאות בגין הנזקים הממוניים שנגרמו לתובעים בגין "שירותי סיוע" שלא ניתנו להם מכח ס' 3 לחוק, כל זאת בכפוף לבדיקה שיערכו הנתבעות בדבר תשלומים שכבר בוצעו על ידן למי מהתובעים בגין רכיבים אלה. בתוך כך נקבע כי התשלומים האמורים יבוצעו עד ליום 3.9.23, כאשר בית המשפט נמנע מלפסוק את הוצאות התובעים עד אותו שלב לנוכח היוותרותה של מחלוקת הטעונה הכרעה בין הצדדים (ר עמ' 7 לפרוטוקול, להלן: "פסק-הדין החלקי"). יוער כי ביום 5.3.24 נחתמה על ידי בית המשפט פסיקתא בגין פסק-הדין החלקי, על רקע טענת התובעים כי הנתבעות נמנעו מלשלם להם את הסכומים שנפסקו לחובתם. כמו כן, בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 17.3.24 טענו הצדדים לעניין אי-תשלום הנתבעות את הסכומים שנפסקו לחובתם חרף הארכה הנדיבה שניתנה לנתבעות לעשות כן בפסק-הדין החלקי. עוד יוער כי בתיק ניתנו החלטות בבקשות שהוגשו מטעם התובעים לחייב את הנתבעות למסור מידע מפורט אודות סכומי כספים וזהות תובעים להם שולמו כספים אשר הועברו על ידי הנתבעות לחשבון ב"כ התובעים מכח פסק-הדין החלקי, בגין בקשות אלה אף חויבו הנתבעות בתשלום הוצאות (ר' בפרט החלטה מיום 10.6.24). ביום 23.11.23 הגישו התובעים תצהירי עדות ראשית מטעם 8 נציגים מטעמם (להלן: "מצהירי התובעים"). הנתבעות, מאידך, נמנעו מהגשת תצהירי עדות ראשית מטעמן או אף מהגשת בקשה להארכת מועד להגשתן ורק בישיבת קדם המשפט המסכם שהתקיימה ביום 17.3.24 עתרו, לראשונה, להארכת המועד להגשת תצהיריהן בטענה כי טרם הצליחו לקבל תצהירים מהגורמים שנתנו שירותי סיוע לנתבעות (ש. 10-24 בעמ' 2 לפרוטוקול). בהחלטה שניתנה בתום ישיבת קדם המשפט המסכם כאמור, נעתר בית המשפט לבקשת הנתבעות להאריך את המועד להגשת תצהירי העדות הראשית מטעמן, תוך שחייב את הנתבעות בתשלום הוצאות לתובעים כתנאי להארכת מועד זה. ברם, חרף כך שהנתבעות שילמו לתובעים את ההוצאות בהן חויבו - הן נמנעו מהגשת תצהירי עדות ראשית מטעמן וביום 23.5.24 הודיעו לבית המשפט כי לנוכח "קושי אובייקטיבי באשר להגשת תצהיריה של הנתבעות" הן אינן מתנגדות לכך שיקבע מועד לשמיעת ראיות הצדדים, ללא הגשת תצהירים מטעמן. נוכח האמור, נקבע בהחלטת בית המשפט מיום 26.5.24 כי הראיות בהליך יהיו אלה אשר הוגשו מטעם התובעים בלבד. ביום 23.6.24 הגישו הצדדים לבית המשפט הסדר דיוני, לו ניתן תוקף של החלטה, לפיו וויתרו הצדדים על קיום ישיבות נוספות בתיק וביקשו כי בית המשפט ייתן את פסק-דינו על יסוד סיכומים בכתב שיוגשו מטעם הצדדים, במועדים ובהיקפים שסוכמו בין הצדדים. בהתאם לכך, ביום 22.8.24 הגישו התובעים את סיכומיהם; ביום 11.11.24 הגישו הנתבעות את סיכומיהן וביום 5.12.24 הגישו התובעים סיכומי תשובה. כעת, משהוגשו סיכומי הצדדים לתיק, הגיעה העת להכריע במחלוקות שנותרו ביניהם. טענות הצדדים התובעים טוענים כי יש לחייב את הנתבעות לשלם להם את הפיצוי לדוגמה בשיעור המקסימלי הנקוב בחוק (סך של 10,590 ש"ח לתובע) אשר יהווה נקודת מוצא לפסיקת הפיצוי וזאת בגין כך שהנתבעות הפרו את החובות המוטלות עליהן על פי החוק ממניעים כלכליים גרידא. בתוך כך נטען כי הנתבעות נמנעו, ללא כל הצדקה, מלשלם לתובעים את הפיצויים הסטטוטוריים לאחר הגשת התביעה ואף בהתאם למועד שנקבע לתשלומם בפסק-הדין החלקי; כי הנתבעות לא הציעו לתובעים כל חלופת טיסה חלף הטיסה שבוטלה, תחת זאת "הפקירו" (כלשון התובעים) אותם בנמל התעופה בלונדון ואילצו אותם למצוא את דרכם חזרה לישראל בכוחות עצמם (בניגוד לחובתם לפי ס' 3(א)(3) לחוק); כי הנתבעות לא אפשרו לתובעים לבחור אם לקבל כרטיס טיסה חלופי או לקבל השבה של עלות הטיסה (בהתאם לס' 6(א)(2) לחוק); כי הנתבעות לא הציעו לתובעים אירוח בבית מלון או שירותי הסעה אל המלון וממנו (בהתאם לס' 3(א)(1)(ב) ו-3(א)(1)(ג) לחוק); כי לא הוצעו לתובעים שירותי מזון ומשקאות בהתאם לזמן ההמתנה של התובעים לטיסתם (בהתאם לסעיף 3(א)(1)(א) לחוק) - תחת זאת ניסו הנתבעות להעביר אל התובעים את הנטל לדאוג לשירותי סיוע לעצמם ולדרוש לאחר מכן החזר של הוצאותיהם. כן נטען כי הנתבעות שיקרו לתובעים שפנו אליהם עת מסרו להם כי הם אינם זכאים לקבלת פיצוי נוכח כך שהטיסה בוטלה בנסיבות מיוחדות שאין בשליטת הנתבעות. עוד עותרים התובעים לחייב את הנתבעות בתשלום מלוא הנזקים הממוניים שנגרמו להם אשר חורגים מגדר החוק וזאת מכח עוולת הרשלנות והפרת ההסכם שנכרת בין הצדדים וכן לחייב את הנתבעות להשיב לתובעים כספים במקום פיצוי כספי בדמות זיכוי ("קרדיט") שניתן לחלק מהתובעים לרכישת טיסות עתידיות אצל הנתבעות. לתמיכה בטענותיהם הגישו התובעים, כאמור לעיל, תצהירי עדות ראשית מטעם 8 נוסעים, אשר, לנוכח הסכמת הצדדים האמורה, לא נחקרו על תצהיריהם. אל תצהירי התובעים והמסמכים שצורפו אליה אתייחס בהמשך. הנתבעות כופרות בטענות התובעים. לטענתן, הנתבעת 2 בלבד היא מפעילת הטיסה נשוא התביעה והיא קיימה את כל דרישות החוק ובכלל כך שילמה לתובעים את הפיצוי הסטטוטורי ואת החזר ההוצאות בגין נזקיהם הממוניים מעת שהוגשה דרישת התובעים לעשות כן (טרם הגשת התביעה) וביחס לאחרים מעת שהוגשה מטעמם התביעה לבית המשפט ולאחר שהתבררה זהותם של כל אחד מהתובעים. בתוך כך הנתבעות מתרעמות על הימנעות חלק מהתובעים מלציין בכתב תביעתם כי כבר קיבלו פיצוי מטעם הנתבעות עובר להגשת התביעה. עוד נטען כי הנתבעת 2 הגדילה לעשות ושילמה לתובעים גם את ההפרש שבין עלות כרטיסי הטיסה שבוטלו לכרטיסים יקרים יותר שנרכשו על ידי חלקם מחברות אחרות, על אף שהיא לא הייתה מחויבת לעשות כן על פי החוק. כן טוענת הנתבעת 2 כי מסרה לכל התובעים הודעה מפורטת אודות הזכויות המגיעות להם מכח החוק באמצעות הודעת דוא"ל שנשלחה לכתובת שמולאה על ידם בעת הזמנת הטיסה (צורפה כנספח א' לכתב ההגנה, להלן: "הודעת הדוא"ל") וכן באמצעות נציג מטעמה שהיה בנמל התעופה, כמו גם סיפקה בפועל שירותי מלון לנוסעים שביקשו להתפנות למלון ושוברים לשירותי מזון ושתייה (אסמכתאות לשירותי מלון צורפו כנספח ב' לכתב ההגנה). עוד טוענות הנתבעות כי בשל עקרון ייחוד העילה לא ניתן לתבוע מהן פיצויים בראשי נזק החורגים מהפיצויים הקבועים בחוק וכי בהתאם לתניית ברירת הדין שבתנאי ההובלה של הנתבעת 2 יש להחיל על מערכת היחסים בין הצדדים את דין מדינת הונגריה (תנאי ההובלה צורפו כנספח ג' לכתב ההגנה). כן נטען כי התובעים שקיבלו החזר עלות כרטיס הטיסה שלהם באמצעות זיכוי מוגדל (בשיעור של 120% משווי הכרטיס) לרכישת טיסות עתידיות - עשו כן על פי רצונם ואף מימשו את הזיכוי המוגדל להזמנת טיסות. כמבואר לעיל, הנתבעות ויתרו על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמן, חרף ארכה ממושכת שניתנה להן לעשות כן וכן ויתרו על קיום ישיבת הוכחות בהליך ובתוך כך על חקירת מצהירי התובעים. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את כל מסמכי התיק ושקלתי את טענות הצדדים, אני סבור כי דין התביעה להתקבל ברובה. להלן אבאר החלטתי זו. ג.1. התביעה נגד הנתבעת 1 בפתח הדברים יש להידרש לטענת התובעים לפיה הם זכאים לקבל פסק-דין כנגד שתי הנתבעות, ביחד ולחוד, ולא רק כנגד הנתבעת 2 אשר הייתה מפעילת הטיסה. טענה זו אין בידי לקבל מהטעמים הבאים: אמנם, הנתבעת 1 נמנעה מלהגיש כתב הגנה בהליך וטענת היעדר היריבות בין התובעים לנתבעת 1 הועלתה רק בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת 2, שם הבהירה כי בכל מקום בו יצוין בכתב הגנתה המונח "הנתבעת" - הכוונה היא לנתבעת 2 בלבד (ר' הפסקה השלישית לפתיח כתב ההגנה). ואולם, התובעים לא עתרו בכל שלב של ההליך לקבל פסק-דין בהיעדר הגנה נגד הנתבעת 1 על יסוד כתב התביעה בלבד, כך שבפועל נדרשו התובעים להוכיח את תביעתם גם כנגד הנתבעת 1 כתנאי לקבלת פסק-דין בהליך (ר' והשווה לעניין זה תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018). והנה, בכל הראיות שהציגו התובעים בתביעתם - ובכללן המסמכים שצורפו לכתב התביעה, תצהירי התובעים והמסמכים שצורפו לתצהיריהם - לא נמצאה כל ראיה לכך כי הטיסה הוזמנה על ידי התובעים מהנתבעת 1 או כי שירותי התעופה ניתנו בפועל על ידי הנתבעת 1 (לעניין ס' 4 לחוק). מנגד, הנתבעת 2 טענה במפורש כבר בכתב הגנתה כי הטיסה הופעלה על ידה ולא על ידי הנתבעת 1 והבהירה בסיכומיה כי מדובר בשתי חברות תעופה שונות אשר מקום מושבן במדינות שונות, הן נמצאו בבעלות שונה ולהן צי מטוסים שונה וקווי תעופה שונים, תוך שהפנתה לסימון מספר הטיסה המתחיל ב-W9 המופיע על כרטיסי הטיסה של התובעים המלמד על כך שמדובר בטיסה המופעלת על ידי הנתבעת 2, ולא על ידי הנתבעת 1 אשר סימון טיסות מטעמה מתחיל ב-W6 (ר' ס' 33-35 לסיכומי הנתבעת 2). התובעים, מצדם, לא התמודדו עם טענות אלה באופן ענייני בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמם, אלא הסתפקו בטענה כי תשלום הוצאות התובעת 20 (הגב' נטלי שי) מכח פסק-הדין החלקי שולם מחשבון הנתבעת 1 (ס' 17 לסיכומי התשובה) וזאת תוך התעלמות מופגנת מהעובדה כי הנתבעת 2 הודתה בפה מלא כי היא "מפעיל הטיסה" הרלוונטי לעניין, כך שאין מקום "לחפש" מפעיל טיסה אחרים או נוספים עליו יש להטיל אחריות מכח החוק - כאשר זהות הגורם מחשבונו הועבר תשלום כזה או אחר לתובעת ספציפית אינה מעידה בהכרח על כך כי גורם זה הנו "מפעיל הטיסה" לעניין החוק. נוכח האמור, אני קובע כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל על כתפיהם להוכיח קיומה של יריבות בינם לבין הנתבעת 1 - במובחן מהנתבעת 2 שהודתה באחריותה כלפיהם. לפיכך תביעת התובעים נגד הנתבעת 1 נדחית בזאת. ג.2. הדרישה לקבלת פיצויים לדוגמה החלק הארי של המחלוקת שנותרה בין הצדדים בהליך שלפניי עוסקת בשאלה האם יש להטיל על הנתבעת 2 חובה לתשלום פיצויים לדוגמה, ואם כן- באיזה שיעור. כידוע, סעיף 11 לחוק מסמיך את בית המשפט לפסוק לנוסע פיצוי לדוגמה, ללא הוכחת נזק, עד לסכום תקרה מקסימלי של 11,540 ש"ח (נכון להיום), במקרים בהם נקבע שמפעיל טיסה לא נתן ביודעין הטבות לנוסע, לרבות מכח סעיף 6 לחוק, היינו "שירותי סיוע"; "השבת התמורה או כרטיס טיסה חלופי, לפי בחירת הנוסע" ו"פיצוי כספי" סטטוטורי, התלוי במרחק הטיסה (ס' 6(א)(1-3) לחוק, בהתאמה). בענייננו, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני רואה לנכון לקבוע כי התובעים הוכיחו, ולו במאזן הסתברויות, כי הנתבעת 2 לא ידעה אותם כנדרש אודות הזכויות המגיעות להם כתוצאה מביטול הטיסה; היא לא סיפקה לתובעים "שירותי סיוע" כנדרש ממנה (ברוב מוחלט של המקרים אף נמנעה מלהשיב לתובעים החזר של עלויות שירותי סיוע שהוצאו על ידם); היא לא נתנה לתובעים את אפשרות הבחירה בין קבלת החזר מלא של עלות כרטיס הטיסה לבין קבלת כרטיסים לטיסה חלופית - ובכלל כך היא לא הציעה לתובעים לקבל כרטיסים לטיסה חלופית, אלא הותירה אותם להסתדר בעצמם בשדה התעופה בלונדון, כל זאת ביודעין. מסקנתי זו מבוססת על האמור להלן: להוכחת טענות התובעים הם הגישו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים 1 (רוני דרוקר בן-שטרית), 4 (מיכאל אזולאי), 10 (רנין דלי פרח), 17 (מאי מלצר), 29 (דניאל אמילי יניב וינברג), 35 (יעל בן שמחון), 40 (מיכל עוקשי) ו-58 (אלכס בורטניק), המהווים נציגים של יתר התובעים ובכללם של בני משפחה וחברים אשר טסו ביחד עמם בטיסה. מצהירי התובעים פירטו בתצהירם את "סיפור המעשה" שהוביל לביטול הטיסה והבהירו כי חלקם כלל לא קיבל מהנתבעת 2 הודעה בכתב (הודעת הדוא"ל או בדרך אחרת) המפרטת את זכויותיהם על פי החוק וכי הודעת הדוא"ל שהנתבעת 2 טוענת ששלחה לתובעים (נספח א' לכתב ההגנה) מעולם לא הגיעה אליהם (ר', למשל, ס' 3.1 לתצהיר אלכס בורטניק וס' 3.1 לתצהיר רנן דלי פרח); חלקם אישרו שקיבלו את הודעת הדוא"ל האמורה מהנתבעות אך הסבירו שלא יכלו לפעול על פיה שכן, מעבר להיותה כתובה ב"שפה משפטית" מורכבת להבנה (קל וחומר בסיטואציה המלחיצה בה נמצאו בעת ביטול הטיסה) לא נמצא בשדה התעופה נציג מטעם הנתבעות אליו ניתן היה לפנות על מנת לממש את האמור בה (ר', למשל, ס' 3.1 לתצהיר רוני דרוקר בן-שטרית, ס' 3.1 לתצהיר יעל בן שמחון ו-ס' 2.1 לתצהיר דניאל אמילי יניב וינברג) וחלקם גילו את דבר קיומה של הודעת הדוא"ל רק בשלב מאוחר יותר - עת כבר חזרו לישראל (ר', למשל, סעיף 3.1 לתצהיר מאיר מלצר). עוד הדגישו כל מצהירי התובעים כי בשדה התעופה לא היה נציג מטעם הנתבעות אשר הגיע אליהם מיוזמתו וסיפק להם מידע אודות זכויותיהם וכן "שירותי סיוע" הכוללים מזון, משקאות, אירוח בבית מלון, הסעה לבית מלון, כמו גם הצעה לטיסה חלופית לישראל (ר', למשל, סעיפים 3.3. לתצהירי בורטניק ומלצר וכן ר', למשל, סעיף 20 לתצהיר מלצר בו הצהירה כי היא טרחה וחיפשה במשך זמן רב נציג של הנתבעות בשדה התעופה ולא מצאה כזה). בהקשר אחרון זה יצוין כי המצהירות רנין דלי פרח ומיכל עוקשי עמדו על כך שלא היה בשדה התעופה נציג של הנתבעות אשר ניגש אליהן והציע להן שירותי סיוע אך הבהירו כי לאחר חיפוש ממושך זמן שערכו בשדה התעופה הופנו על ידי אדם אקראי ועל ידי שוטר אליו פנו אל דוכן שנמצא בקצה שדה התעופה - שם מצאו נציג של הנתבעות אשר סיפק להן, לבקשתן, שירותי סיוע בדמות תלושים למזון ושתיה (בסך זעום של 5 פאונד בלבד) וכן אירוח ללילה אחד בלבד בבית מלון (ס' 18-21 לתצהיר רנין דלי פרח וס' 26-21 לתצהיר מיכל עוקשי). בנוסף, כל מצהירי התובעים הבהירו כי הנתבעת 2 לא הציגה בפניהם את האפשרות לבחור לקבל החזר של עלות כרטיס הטיסה או לעלות על טיסה חלופית (וממילא לא הציעו להם כל טיסה חלופית עליה יכלו לעלות) וכן לא השיבה להם את עלות כרטיסי הטיסה שבוטלו. חלק מהמצהירים אף טענו כי בפניות שנערכו על ידם לנתבעת 2 נמסר להם בכזב שהם לא זכאים לכל פיצוי שכן ביטול הטיסה מהווה "Extraordinary Circumstances" שלא מזכות אותם בפיצוי (ר' סעיף 29 לתצהיר דרוקר בן שטרית; ס' 3.4 לתצהיר רנין דלי פרח; ס' 2.3 לתצהיר דניאל וינברג וס' 3.4 לתצהיר אלכס בורטניק). הנתבעת 2 מצדה, ויתרה, כאמור לעיל, על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמה בהליך - לרבות מטעם גורם כלשהו אשר יכול היה להעיד על כך שהודעת הדוא"ל נשלחה על ידה כמו גם על כך שניתנו לתובעים מידע ושירותי סיוע באמצעות נציג של הנתבעות אשר הציע לתובעים, מיוזמתו, את שירותי הסיוע המגיעים להם וכן הציע להם לבחור בין החזר של עלות כרטיס הטיסה לקבלת טיסה חלופית. בנוסף, בהתאם להסדר הדיוני שהושג על ידי הצדדים, ויתרה הנתבעת 2 על חקירת מצהירי התובעים, כך שהאמור בהם מהווה ראיה לנכונות הדברים שנאמרו בהם. תחת זאת, הסתפקה הנתבעת 2 בהפניה בסיכומיה אל הודעת הדוא"ל שצורפה לכתב הגנתה כהוכחה לכך שיידעה את התובעים על זכויותיהם ואל ה"אסמכתאות החתומות" (כלשונה) שצורפו על ידה לכתב הגנתה המוכיחות, לטענתה, כי כן ניתנו על ידי שירותי סיוע לתובעים (ר' ס' 3 לסיכומי הנתבעת 2 ונספח ב' לכתב ההגנה). ברם, במצב דברים זה ניתן לקבוע כי הנתבעת 2 כלל לא ניסתה (קל וחומר הצליחה) להתמודד עם הטענות העובדתיות שביססו התובעים היטב בתצהיריהם, באמצעות העמדת גרסה עובדתית התומכת בטענות הנתבעת 2, או למצער, בדרך של עימות מצהירי התובעים עם הטענות והמסמכים שהיו בידי הנתבעת 2. והנה, אף המסמכים שצרפה הנתבעת 2 לכתב הגנתה (אלה כלל לא הוגשו כ"ראיה" בהליך באמצעות עורכם או באמצעות עד אחר) עוסקים אך ורק בטענות הנתבעת 2 באשר ליידוע התובעים על זכויותיהם באמצעות הודעת הדוא"ל ובכך שכביכול ניתנו לתובעים שירותי אירוח במלון (בלבד) ללילה אחד (אף זאת בלבד), כאשר לא נמצאה באלה כל התייחסות לטענות התובעים בדבר כך שנציג הנתבעת 2 לא יידע אותם אודות זכויותיהם בשדה התעופה; לכך שלא הוצעה להם הבחירה בין קבלת החזר מלא של שווי כרטיס הטיסה או קבלת טיסה חלופית, כמו גם ביחס לכך שהנתבעת 2 לא שילמה פיצוי לתובעים בגין ביטול הטיסה, ואף ניסתה להתנער מחובתה לפצות את התובעים בטענה כי מדובר באירוע שאינו מזכה אותם בפיצוי. טענות אלה שהעלו התובעים בתצהיריהם ולא זכו לכל התמודדות ראייתית מצד הנתבעת 2 לרבות באמצעות הפנייה למסמכים שצורפו לכתב הגנתה - מתקבלים כראיה לנכונותם ללא עוררין. יתרה מכך, גם בחינת המסמכים שצורפו על ידי הנתבעת 2 לכתב הגנתה אינם מבססים דיה את טענות הנתבעת 2, משהודעת הדוא"ל שצורפה לכתב ההגנה אינה מלמדת למי היא נשלחה, מתי נשלחה, האם היא התקבלה על ידי כל התובעים ומתי נקראה על ידם. תחת זאת, מדובר במסמך "סתום" אשר אינו כולל כל מידע אודות נסיבות שליחתו ובו מידע כללי המציין את זכויות נוסעים שטיסתם בוטלה בשפה אנגלית "משפטית", מבלי שהובאה בפני בית המשפט כל טענה, קל וחומר ראיה, לכך שזכויות אלה הגיעו לידיעת כל התובעים, ושזכויות אלה הוסברו להם על ידי נציג של הנתבעת 2 שהיה במקום בסמוך למועד ביטול הטיסה. בהקשר זה יוטעם כי החוק קובע את חובת מפעיל הטיסה להוכיח את דבר מתן ההודעה לנוסע על טיסה שבוטלה (ר' ס' 6(ז) לחוק) ומקום בו לא רק שהנתבעת לא הוכיחה כי מסרה לנוסעים באופן אקטיבי וודאי את הודעה המפרטת את זכויותיהם, אלא שהוכח על ידי רוב התובעים כי הודעה שכזו לא נמסרה להם, וגם באשר לתובעים אשר קיבלו את ההודעה היא לא הייתה נהירה להם והם לא יכלו לעשות בה כל שימוש בהיעדר נציג של הנתבעת 2 במקום - אין לי אלה לקבוע כי הנתבעת 2 לא מסרה הודעה שכזו כנדרש על פי החוק (לעניין חובת היידוע האקטיבית של מפעיל הטיסה בדבר זכויות נוסעים, לרבות בעקבות ביטול טיסה, ראה והשווה ס' 14 לחוק וכן ת"צ (מחוזי מרכז) 46233-02-17 ברק ואח' נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ (15.5.22) בפסקאות 91-94 ו-ת"א (שלום ת"א) 25168-04-18 אורי אשר ורדי נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (16.12.20) בפסקה 59). כך הדבר גם ביחס למסמכים שצרפה הנתבעת 2 לכתב הגנתה להוכחת הטענה כי נתנה לתובעים שירותי אירוח במלון (בלבד). המדובר במסמכים בודדים בהם מופיעים שמותיהם של 6 קבוצות אנשים (על פניו בני אותן משפחות) עליהם נמנים בסך הכל 32 אנשים (רק 9 מתוכם הם תובעים בהליך שלפניי) להם, לכאורה, ניתנו שירותי אירוח במלון ללילה אחד בלבד (עמ' 16- 21 לכתב ההגנה). ראיות אלה, לא רק שאינן מוכיחות את טענות הנתבעת 2, אלא יש בהן אף כדי לתמוך בטענות התובעים שכן מיעוט הנוסעים אשר קיבלו מהנתבעת 2 אירוח במלון מלמדנו כי לרובם המוחלט של נוסעי הטיסה (ו-94 התובעים מביניהם) לא הוצעו שירותי אירוח במלון - לו היו מוצעים היה סביר מאוד להניח כי רובם, אם לא כולם, היו נעתרים להצעה זו בשמחה, בפרט משהם מצאו עצמם במפתיע ללא טיסה חזרה לישראל, בנמל תעופה זר בעיר לונדון. מעבר לכך, העובדה שבסך הכל 32 אנשים מכלל נוסעי הטיסה (רק 9 מהם כאמור מתוך 103 התובעים) זכו לקבל מהנתבעת 2 אירוח במלון ללילה אחד בלבד (למרות שבתצהירי התובעים הובהר כי חלקם מצאו טיסות חלופיות שיצאו לישראל רק בחלוף 3 ימים ממועד הביטול) אינה עומדת בסתירה לטענות חלק מהתובעים לפיהם בודדים מהם זכו לקבל מהנתבעת 2 שירותי סיוע רק לאחר שהגיעו באקראי אל דלפק של הנתבעת 2 שנמצא בקצה שדה התעופה - כאשר הובהר היטב שלנוסעי הטיסה שבוטלה לא ניגש מיוזמתו כל נציג מטעם הנתבעת 2, לא הסביר להם את זכויותיהם ולא הציע להם דבר על מנת לממש את זכויותיהם (אף זאת ביחס לתובעים אשר קיבלו וקראו את הדוא"ל ששלחה הנתבעת 2). בהקשר זה אזכיר את הוראת סעיף 14(ג) לחוק הקובעת את חובת מפעיל טיסה למסור לנוסעים פרטים ברורים בדבר מקום הימצאו של נציג מסייע לצורך מימוש זכויות הנוסעים - הוראה שאף היא לא קוימה על ידי הנתבעת 2 כעולה מהאמור לעיל. מכאן אני קובע כי התובעים הוכיחו שהנתבעת 2 לא עמדה בחובתה לספק לתובעים שירותי סיוע כנדרש וכמצופה ממנה, וכי התובעים הבודדים שכן קיבלו מהנתבעת 2 אירוח ללילה אחד במלון, קיבלו זאת למרות התנהלותה של הנתבעת ולא בזכותה. גם באשר לתשלום הפיצוי הסטטוטורי לתובעים נמצא כי הנתבעת 2 לא עמדה בתנאים הקבועים בחוק לתשלום זה, וזאת משסעיף 3(א)(4) לחוק קובע את חובתו של מפעיל הטיסה לשלם לנוסע את הפיצוי הסטטוטורי בתוך 45 ימים מהיום שהנוסע פנה אליו בכתב. בענייננו, הגם שרוב התובעים לא הקדימו פנייה בכתב אל הנתבעת 2 טרם הגשת התביעה, הרי שניתן לראות במועד הגשת התביעה בענייננו (25.7.22) כמועד הפניית הדרישה לתשלום הפיצוי הסטטוטורי, חרף כך נמנעה הנתבעת 2 מלשלם את הפיצוי לתובעים בחלוף 45 ימים ממועד זה ואף נמנעה מלעשות כן עד למועד בו חייב בית המשפט את הנתבעת 2 לשלמו (עד ליום 3.9.23) על פי פסק הדין החלקי שניתן ביום 19.7.23. למען הסדר הטוב יובהר כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת 2 לפיה היא לא יכולה הייתה לשלם את הפיצוי הסטטוטורי במועד הגשת התביעה בשל כך שלא צורפו לתביעה הזמנות הטיסה של התובעים - זאת מקום בו כל פרטי הזהות הרלוונטיים של התובעים הופיעו בכותרת כתב התביעה, פרטי הטיסה הופיעו אף הם בכתב התביעה - וכל אלו מצויים היו ממילא בידי הנתבעת 2 - משהיא - היא - "מארגן הטיסה". למען הזהירות אוסיף בעניין זה כי ממילא הנתבעת 2 לא הציגה בפני בית המשפט כל ראיה לכך שהיו חסרים לה פרטים כאלה או אחרים לצורך זיהוי התובעים, או שניסתה לברר פרט כזה או אחר בעניינם ללא הצלחה - כך שנלמד כי למעשה הנתבעת 2 לא עשתה דבר על מנת לשלם לתובעים את הפיצוי הסטטוטורי, עד שניתן נגדה פסק-דין חלקי המחייב אותה לעשות כן, ואף לאחר חלוף המועד שנקבע לתשלום זה בפסק-הדין החלקי. שונה הדבר באשר לתשלום שביצעה הנתבעת 2 בקשר עם ההוצאות שהוציאו התובעים ביחס לנזקים הממוניים. בעניין זה, מקובלת עלי טענת הנתבעת 2 לפיה לא יכולה הייתה להשיב לתובעים את ההוצאות שהוצאו על ידם, משהקבלות בגין אלה לא צורפו על ידי התובעים לכתב תביעתם, אלא התובעים הסתפקו בציון רשימת הוצאותיהם בלבד בכתב התביעה. עם זאת, כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 19.7.23, העתקי הקבלות הומצאו לנתבעת 2 על ידי ב"כ התובעים (על פניו במסגרת הליך גילוי המסמכים שנערך בין הצדדים) או אז נדרשה הנתבעת 2 להשיב לתובעים את הוצאותיהם, כפי שנקבע בפסק-הדין החלקי מיום 19.7.23, תשלום במועדו לא עמדה כמפורט לעיל, באופן שהצריך את התובעים להגיש לבית המשפט בקשה, בעטיה אף חויבה הנתבעת 2 בתשלום הוצאות לתובעים. אשר לטענות הצדדים בעניין השבת עלות הטיסה לתובעים באמצעות מתן זיכוי ("קרדיט") לרכישת טיסות עתידיות, אזכיר כי חובתו של מפעיל טיסה על פי החוק היא לאפשר לנוסעי טיסה שבוטלה לבחור בין השבת עלות מחיר הטיסה, או קבלת טיסה חלופית תחתיו, כאשר לא מן הנמנע כי כרטיס הטיסה החלופי יהיה "...במועד מאוחר יותר בתיאום עם הנוסע" (ס' 3(א)(3) לחוק). בתוך כך איני מוצא פסול בכך שמפעיל טיסה יציע לנוסעים "תמריץ" לבחור בכרטיס טיסה חלופי עתידי (על-ידי מתן זיכוי) באמצעות הגדלת שווי עלות כרטיס זה, כפי שטוענת שעשתה הנתבעת 2 בענייננו (שווי של 120% מעלות כרטיס הטיסה). ואולם, הוראות החוק מחייבות כי הבחירה בין אפשרויות אלה תהיה נתונה בידי הנוסע ואין היא מאפשרת למפעיל הטיסה "להכתיב" לנוסע כי הוא לא יקבל החזר של שווי הכרטיס שבוטל אלא רק זיכוי לטיסה עתידית, בין באותו שווי ובין בשווי מוגדל. מכאן, כי בכל המקרים בהם החליטה הנתבעת 2 עבור התובעים כי הם יקבלו זיכוי לטיסה עתידית והתובעים לא בחרו באופציה זו מראש או בדיעבד (כלומר כבר מימשו את הזיכוי שניתן להם לטיסה עתידית) - הרי שהנתבעת 2 מחויבת להשיב לתובעים אלה את שווי עלות כרטיס הטיסה שבוטלה, ולבטל את הזיכוי שניתן לתובע. סיכומם של דברים - התובעים הרימו את הנטל להוכיח כי הנתבעת 2 הפרה את הוראות החוק בכך שלא נתנה להם מידע מספק אודות הזכויות המגיעות להן מכח החוק, לא נתנה לתובעים שירותי סיוע כנדרש, לא נתנה בידיהם את האפשרות לבחור בין השבת התמורה לכרטיס טיסה חלופי ואף איחרה משמעותית במועד תשלום הפיצוי הכספי הסטטוטורי, כמו גם איחרה, בפרק זמן קצר יותר, בהשבת הוצאות התובעים בגין הנזקים הממוניים. כן הפרה הנתבעת 2 את הוראות החוק בכל המקרים בהם החליטה עבור התובעים כי הם יקבלו זיכוי לרכישת כרטיס טיסה עתידי מקום בו הדבר לא נבחר על ידי התובעים או לא אושר על ידם בדיעבד באמצעות מימוש הזיכוי שניתן להם. נוכח האמור, יש להידרש לשאלת שיעור הפיצוי לדוגמה בו יש לחייב את הנתבעת 2 בגין הפרותיה את הוראות החוק. ג.3. שיעור הפיצוי לדוגמה בפסק-דין שניתן על ידי בית משפט זה לאחרונה, ביום 4.7.24, בתביעה שהוגשה על ידי על ידי מר יעקב איתמר כהן ו-25 נוסעים נוספים נגד אותן נתבעות בדיוק (Wizz air Hungary ltd ו- Wizz air UK ltd) נדונו ביסודן אותן מחלוקות המועלות בהליך שלפניי, על ידי אותם עורכי-דין מייצגים, בעניין של טיסה אשר תוכננה לצאת מישראל ללונדון ביום 30.5.22 ונדחתה לפרק זמן העולה כדי הגדרת הטיסה כמבוטלת (ת"א 15880-08-22, להלן תכונה: "תביעת כהן"). בתביעת כהן, דחה בית משפט זה את טענת התובעים לפיה יש לחייב את הנתבעות לפצות אותם בפיצויים לדוגמה בשיעור המקסימלי הנקוב בחוק, או למצער, שהסכום המקסימלי הקבוע בחוק יהווה נקודת מוצא לפסיקת הפיצויים לדוגמה, ועמד על ההלכות שנקבעו בפסיקת בתי המשפט לפיהן יש לפסוק את הפיצוי לדוגמה. להלן אביא את עיקרי הדברים שנקבעו בעניין זה: סעיף 11 לחוק קובע כי בקביעת גובה הפיצויים לדוגמה יתחשב בית המשפט, בין היתר בשיקולים הבאים: אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו, עידוד הנוסע למימוש זכויותיו, היות ההפרה הפרה חוזרת, חומרת ההפרה ושוויה הכספי של העסקה שבקשר אליה נעשתה ההפרה (ר', למשל, ת"ק 59381-10-17 חורב נ' נתיבי אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (22.5.18); רת"ק 43761-05-15 השטיח המעופף בע"מ נ' קורדובה (25.10.15)). סקירת פסיקת בתי המשפט בה חויבו מפעילי טיסה לשלם פיצויים לדוגמה מכח סעיף 11 לחוק מעלה כי זו נעה במנעד שבין סך של 2,000 ש"ח ל-7,000 ש"ח, בתלוי בנסיבות המקרה, כך שאין לקבל את טענת התובעים לפיה יש לפסוק לזכותם את הפיצוי בשיעור המקסימלי הקבוע בחוק, או כי זה ישמש כנקודת מוצא לפסיקת הפיצוי. כך, למשל, נפסק פיצוי לדוגמה בסך של 2,000 ש"ח בשל אי מתן שירותי סיוע לנוסעי טיסה שהמריאה 18 שעות לאחר מועד הטיסה המתוכנן תוך שבית המשפט הדגיש את הצורך להרתיע את הנתבעות מפני אי-קיום הוראות החוק "כרוחו וכלשונו" (ת"א (י-ם) 5017-09-16 אבידן נ' Small Planet Airlines 4000 (8.8.2019) בפסקה 41; וראה פיצוי בסכום זהה שנפסק ב-ת"א (י-ם) 45532-11-19 מולכו ואח' נ' אסטרא איירליינס Astra Airlines ואח' (16.3.23)); בעניין אחר נפסק פיצוי לדוגמה בסך של 2,250 ש"ח בגין אי מתן שירותי סיוע ואי תשלום פיצוי סטטוטורי בטיסה שהתעכבה משך 20 שעות ממועד הטיסה המתוכנן (תא"מ (ת"א) 44006-02-17 מוז'ייבה נ' Aeroflot Russian Airlines (17.1.18)); במקרה אחר נפסקו פיצויים בסכומים של 3,000 ו-4,000 ש"ח בגין אי מתן שירותי סיוע ואי תשלום פיצוי סטטוטורי בנסיבות בהן טיסת החזרה של התובעים לישראל התעכבה משך מספר ימים (תא"מ (ת"א) 24393-01-17‏ ‏אברהם דגני נ' איבריה נתיבי אוויר ספרדיים (21.12.17)); במקרה נוסף נפסק פיצוי לדוגמה בסך של 4,000 ש"ח בשל אי אספקת שירותי סיוע ופיצוי סטטוטורי לנוסעי טיסה שהמריאה יותר מ-24 שעות לאחר המועד המתוכנן בנסיבות בהן מדובר היה בהפרה חוזרת של החוק על ידי אותה חברת תעופה (תא"מ (י-ם) 38107-07-17‏‏ קרפציו נ' ‏Iberia‏ נתיבי אוויר ספרדיים (11.2.2019)); במקרה אחר נפסק פיצוי לדוגמה בגובה של כ-5,000 ש"ח בגין אי מתן שירותי סיוע באופן מלא, ואי תשלום הפיצוי הסטטוטורי בנסיבות בהן טיסת התובעים התעכבה משך כ-12 שעות ועלות הכרטיסים הייתה גבוהה (ת"ק 59381-10-17 הנ"ל); בעניין אחר נפסק פיצוי לדוגמה בסך של 6,000 ש"ח בגין אי-מתן שירותי סיוע בנסיבות בהן נאלצו הנוסעים להמתין משך 16 שעות לטיסה שהתעכבה בנמל תעופה זר (ת"א 25168-04-18 הנ"ל) ובעניין נוסף, נפסק פיצוי בסך של 7,000 ש"ח בגין הפרת חובת היידוע של חברת התעופה בטיסה שהתעכבה מעל 5 שעות, בנסיבות בהן הנתבעת הפרה את הוראות החוק באופן "סדרתי", וזאת מתוך מטרה מוצהרת להרתיע את הנתבעת מפני אי-כדאיותה הכלכלית של ההפרה (תא"מ 47505-05-17 סיזוב ואח' נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (26.12.17)). בתביעת כהן חייב בית משפט זה את הנתבעת 2 שם בתשלום פיצוי לדוגמה בסך של 4,500 ש"ח לאחר שהובאה בחשבון העובדה כי חרף עיכוב של כ-19.5 שעות לא יודעו התובעים שם על זכויותיהם לפי החוק, לא ניתנו להם שירותי סיוע או הוצעה להם ברירה לבטל את הטיסה או לבחור בחלופה קרובה אחרת וכן חל עיכוב משמעותי בתשלום הפיצוי הסטטוטורי כמו גם בהשבת הוצאותיהם, אך מנגד - לא הוכח כי הנתבעת 2 שם היא "מפרה סדרתית" ושוויה של העסקה שבקשר אליה נעשתה ההפרה הנו נמוך יחסית (טיסת חסך מישראל ללונדון). התובעים בתביעת כהן לא השלימו על קביעת בית המשפט זה בעניין שיעור הפיצוי לדוגמה שנפסק לזכותם והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי במסגרתו העמידו לדיון את הטענה כי על בית המשפט לפסוק לזכות תובעים פיצוי בשיעור המקסימלי הקבוע בחוק, או שסכום זה יהווה נקודת המוצא לפסיקת הפיצויים לדוגמה (ע"א 44711-08-24 כהן ואח' נ' Wizz Air UK Ltd). ביום 8.9.24 ניתן פסק-דין בערעור שהוגש מטעם התובעים בתביעת כהן (מפי כב' השופטים ע' שחם, א' רובין ונ' פלקס) במסגרתו נדחתה טענת המערערים ואושרה קביעת בית משפט זה לפיה אין לפסוק לזכות התובעים בתביעת כהן את הפיצוי בשיעור המקסימלי הקבוע בחוק וכי סכום זה אינו מהווה נקודת מוצא לפסיקת פיצוי לנוסעים על פי החוק (ר' בפרט פסקה 16 לפסק-הדין). למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי בהתבסס על ניתוח של לשון החוק, מבנהו, תכליתו וההיסטוריה החקיקתית שלו, כמו גם ניתוח ואבחון של ההבדלים בין החוק לבין חוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב- 1982 גם בו נקבע פיצוי לדוגמה שאינו תלוי בנזק, לרבות תוך ניתוח פסיקת בתי המשפט ביחס לחקיקה זו (ר' פסקאות 5-15 לפסק-הדין). בתוך כך, אישר בית המשפט המחוזי את השיקולים ששקל בית משפט זה לצורך קביעת שיעור הפיצוי לדוגמה, כפי שפורטו בתביעת כהן ואוזכרו לעיל (ר' פסקאות 17-18 לפסק-הדין). יצוין, כי בקשת רשות ערעור שהוגשה מטעם המערערים בתביעת כהן על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי נדחתה בהחלטת בית המשפט העליון (מפי כב' השופט א' שטיין) ביום 28.10.24 שם נקבע כי הכרעות בית המשפט אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראויים להתברר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" וכי מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין (רע"א 6142-10-24). פסיקת בית המשפט המחוזי בתביעת כהן - בה נערך דיון ממוקד ומפורט בטענת התובעים כאמור - היא פסיקה המנחה את בתי המשפט דלמטה, ובפרט את בית משפט זה (ר' סעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה). פסיקות בתי המשפט בעניין הכללים לקביעת שיעור הפיצוי לדוגמה, אשר אוזכרו בהרחבה לעיל, אינן עומדות בסתירה להלכה שנקבעה בבית המשפט העליון והן, בכל הכבוד, אינן שגויות (כטענות התובעים בס' 16(א) לסיכומיהם). לפיכך, אין בידי לקבל את טענות התובעים בסיכומיהם (אשר הוגשו לאחר מועד מתן פסק-דין בערעור על תביעת כהן) לפיהם על בית משפט זה לשקול מחדש את עמדתו בעניין וכי בית משפט זה הוא אינו כבול בקביעות שנעשו על ידו בפסק-הדין בעניין כהן (ר' ס' 16 לסיכומי התובעים). נוכח האמור, פסיקת שיעור הפיצוי לדוגמה תעשה בהתאם לאמות המידה שהותוו לעיל ולא מתוך נקודת מוצא לפיה שיעור הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק מהווה את נקודת המוצא לפסיקת הפיצוי לדוגמה. לענייננו, לאחר שהבאתי בחשבון את שיעור הפיצוי הנהוג בפסיקת בתי המשפט ובהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים לנסיבות ענייננו, ובכלל כך מן העבר הראשון - את העובדה כי טיסת התובעים בוטלה לחלוטין לאחר שתי דחיות בנות כ-2 כל אחת של שעת הטיסה; כי הנתבעת 2 לא ידעה את התובעים על זכויותיהם לפי החוק; כי לא ניתנו לרוב המוחלט של התובעים שירותי סיוע או הוצעה להם ברירה לבטל את הטיסה או לבחור בחלופה קרובה אחרת; כי הנתבעת 2 ניסתה להתחמק מתשלום פיצוי לחלק מהתובעים בטענה שהיא אינה מחויבת לעשות כן על פי החוק וכי חל עיכוב משמעותי בתשלום הפיצוי הסטטוטורי כמו גם בהשבת הוצאותיהם, ומן העבר השני - שוויה של העסקה שבקשר אליה נעשתה ההפרה הנו נמוך יחסית (טיסת חסך מלונדון לישראל) ולא הוכח בפני כי הנתבעת 2 היא "מפרה סדרתית", אך עולה כי מדובר במקרה שני בו נמצא כי נתבעת זו הפרה זכויות נוסעים כאשר פסק-הדין בתביעת כהן ניתן כשנתיים לאחר התרחשות האירוע נשוא תביעה זו - אני מעמיד את שיעור הפיצוי לדוגמה בו תחוב הנתבעת 2 כלפי כל אחד מהתובעים על סך של 5,000 ש"ח. ג.4. תביעה התובעים לפיצוי מכח הפרת הסכם והתרשלות בתביעתם עותרים התובעים לחייב את הנתבעות בתשלום פיצוי נוסף בסך כולל של 61,371 ש"ח בגין נזקים נוספים שנגרמו לתובעים כתוצאה מביטול הטיסה - נזקים אשר אינם מזכים אותם בפיצוי לפי החוק - וזאת על יסוד טענתם כי החוק אינו מונע תביעת פיצוי גם מכח הפרת הסכם ההתקשרות בין הצדדים והתרשלות הנתבעות. בתוך כך עותרים התובעים לפצותם בגין הפסד של ימי עבודה לתובעים, עלות הוספת ימי ביטוח נסיעות, תשלום בגין חנייה בנמל התעופה, ביגוד, אובדן ימי עבודה ועמלת ארגון לינה והסעות (ר' הטבלה שצורפה לסיכומי התובעים). לתמיכה בטענה זו מפנים התובעים להוראת סעיף 16 לחוק ולשני פסק-דין שניתנו בבית המשפט לתביעות קטנות בהן דנו בתי המשפט בנזקי נוסעים שאינם מזכים בפיצוי מכח החוק (ת"ק (י-ם) 7215-03-22‏‏ יהודה עמיר נ' ‏Turkish Airlines‎ (14.9.22) ו-ת"ק (ת"א) 18499-02-18 דני אריס נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ (6.8.18)). הנתבעת 2 מבקשת לדחות טענות אלה של התובעים ומפנה להוראות ייחוד העילה שנקבעו בחוק שירותי תעופה ואמנת מונטריאול (האמנה בדבר איחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באוויר, 28.5.99, להלן: "אמנת מונטריאול") כמו גם לפסיקת בתי המשפט אשר לא התירה לפסוק פיצוי בעילה בלתי ממונית, ללא הוכחת נזק, מכח שני דינים שונים (ר' ס' 36-39 לסיכומי הנתבעת 2). לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני רואה לנכון לדחות את טענות התובעים בעניין זה ולקבוע כי הם אינם זכאים לקבל מהנתבעת 2 פיצוי בגין נזקים החורגים מגדר הפיצוי המגיע להם מכח החוק - זאת אף לו התובעים היו מוכיחים כי הנתבעת 2 הפרה תנייה כלשהי בהסכם ההתקשרות שנערך בין הצדדים (טענה אשר הועלתה על ידי התובעים בעלמא, ללא כל פירוט והוכחה) או התרשלה כלפיהם (טענה שגם אם הוכחה על ידי התובעים אינה מספקת לצורך הקמת עילת תביעה מכח עוולת הרשלנות הקבועה בס' 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). אבאר: בהתאם להלכות שנקבעו בבתי המשפט המחוזיים (חלקם אושרו בבית המשפט העליון) להם תוקף מנחה ומחייב, בהתאמה, כלפי בית משפט זה (במובחן מפסקי-הדין שאוזכרו בסיכומי התובעים) - עקרון ייחוד העילה הקבוע בהוראות אמנת מונטריאול (וכן בחוק התובלה האווירית, תש"ם- 1980) מוסיף לחול גם לאחר כניסתו לתוקף של החוק באופן שאינו מאפשר לתת לנוסעים זכויות נוספות או בעילות תביעה נוספות על אלה הקבועות בהוראות אמנת מונטריאול והחוק (ר' ת"צ (מרכז) 2767-08-16 עינב ועקנין נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ (16.3.23) בפסקאות 58-67 וכן: ת"צ (מחוזי מרכז) 24969-06-15 לוין נ' ישראייר תעופה ותיירות בע"מ (9.1.2018); ת"צ (מחוזי מרכז) 60667-01-19 גולן נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (18.8.20) ו-ת"צ (מרכז) 46233-02-17 ברק נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ (15.5.22)). ודוק: סעיף 16 לחוק, עליו מבקשים התובעים להסתמך, פורש, ככותרתו, כסעיף העוסק בשמירת דינים, היינו ככזה אשר שומר על הזכויות שהיו מוקנות לנפגעים מכח אמנת מונטריאול או חוק התובלה האוירית (לפי העניין) טרם חקיקת החוק, אך לא כסעיף המקים לנפגעים זכות שלא הייתה קיימת קודם לכן או המתיימר לפגוע בייחוד העילה הקבוע בהם, ובפרט לא ככזה המקים לנוסעי טיסה שבוטלה עילת תביעה מכח דיני הנזיקין (ר' ת"צ (מחוזי מרכז) 24969-06-15 ואלריה לוין נ' ישראייר תעופה ותיירות בע"מ (9.1.18) בפסקאות 10-13; ת"צ (מרכז) 2767-08-16 הנ"ל בעמ' 13 וכן: ת"צ (מחוזי ת"א) 16448-05-11 יפרח נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (2.6.15) ו-ת"צ (מרכז) 46233-02-17 הנ"ל בפסקה 69). הנה כי כן, תביעת התובעים לקבלת פיצוי מכל עילות (שאף לא הוכחו) שאינן מכח החוק, נדחות בזאת. סוף דבר התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית. התביעה נגד הנתבעת 2 מתקבלת ברובה. הנתבעת 2 תשלם לכל אחד מהתובעים פיצוי לדוגמה בסך של 5,000 ש"ח, בתוספת הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. הנתבעת 2 תשיב לכל תובע שקיבל זיכוי ("קרדיט") אצל הנתבעות ולא מימש אותו או הודיע על רצונו המפורש בו - החזר מלא של שווי כרטיס הטיסה שבוטל, כשוויו בתוספת הצמדה וריבית ממועד ביטול הטיסה ועד למועד התשלום בפועל. כן אני מחייב את הנתבעת 2 בתשלום הוצאות התובעים בסך של 37,410 ש"ח בגין אגרת הליך עבור ראשי הנזק שהתקבלו ובשכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ש"ח (סכומים אלה כוללים את סכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד גם בגין פסק-הדין החלקי שניתן בתיק). כן אני מורה לתובעים לשלם במזכירות בית המשפט את המחצית השנייה של אגרת ההליך, אשר טרם שולמה על ידם. זכות ערעור כדין. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision51381-07-22	["אלעד לנג"]	[{"judgment_id": "d86cc0a8-a405-53ab-9db3-56d11691c9b4", "file_name": "51381-07-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 67140, "extension": "docx", "display_name": "51381-07-22- קובץ מקורי"}]
76efd08c-0c29-59c3-83f4-fbe7daf22fe9	ועדת שחרורים במקום מושבה בבית הסוהר דמון, השופטת בדימוס רונית בש: החלטה בעניין בקשתה של אסירה לשחרור מוקדם (וש"ר 35076-09-24)	35076-09-24	2024-12-09	10	2	9	10PAROLE_BOARD	2Northern	9Parole	null	decision35076-09-24	["רונית בש"]	[{"judgment_id": "76efd08c-0c29-59c3-83f4-fbe7daf22fe9", "file_name": "35076-09-24.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 266818, "extension": "pdf", "display_name": "35076-09-24- קובץ מקורי"}]
43e9c31b-ef0c-5e5b-9e5e-006d79b6622f	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופט ארז שני: פס"ד בתובענה של אב בעניין חידוש הקשר שבינו לבין בתו (תלה"מ 22111-05-24)	22111-05-24	2024-12-14	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	<#1#> נוכחים: התובע וב"כ עו"ד אדי שגיא, הגב' נורית ממשרדו של עו"ד שגיא הנתבעת וב"כ עו"ד לורי גייזלר האפוט' לדין פסק דין ביום 08.05.2024, הניח בפני אב תובענה שעסקה למעשה בחידוש הקשר שבינו לבין בתו, ילידת 24.12.2012. אין עורר שהתובענה כשלעצמה מוצדקת, שהרי אכן נותק הקשר בין הקטינה לבין אביה, כאשר הבעיות המרכזיות התחילו עוד בסופה של שנת 2020 ובפרוץ מלחמת חרבות ברזל, נותק הקשר. בין הצדדים עוד 27 תיקים קשורים, תיק הנייר הנוכחי מונה 185 מסמכים, 30 בקשות הוגשו, נדמה לי שדי בכך בצירוף 12 מסמכים שרשומים כחוות דעת, כדי להסביר כי הסכסוך שבין ההורים הוא מה שאנחנו קוראים הורות פתולוגית. נדמה לי שראשיתה של התובענה בהתנהגות שאינני יודע אם היא צינית או ילדותית, או שילוב של השניים מצד האם. הנתק בתקשורת אירוע על רקע אי השלמתה של האם עם שיעור הערבויות שנקבעו כדי להבטיח את חזרת הקטינה מחו"ל בצאתה עם מי מההורים. לשם כך הגישה האם שוב ושוב הליכים, כאילו לא ניתנו החלטות קודמות ולשם כך גם הפעילה את מה שהפך להיות "נשק יום הדין" קרי, הקשר של הקטינה עם האב והסתכלותה עליו. זהו הפרוטוקול החמישי בהליכים המתבררים רק בתיק הזה. ביום 31.10.2024, באו הצדדים בפני ולמעשה, נרשמה התקדמות כפי שדיווחה המוחית אשר מיניתי וכפי שסיפרה גם האפוטרופה לדין. כל הדיון עסק בשאלה האם הקשר שבין הקטינה לאב מתפתח לאט מידי שמא בקצב הראוי. ההחלטה שנתתי באותו מועד, הפנתה זרקור לקוצר רוחו של האב, גם להתמדתה של האם בכך שלא השלימה עם גובה הערבויות. מן הערבויות יצאנו אל הדרך ומן הערבויות כנראה לא נפטר. ביום 17.11.2024, לאמור, כחודש לפני הדיון שקבעתי להיום, נסרקה לתיק בית המשפט חוות דעת של המומחית, אביא מעט ממנה. המומחית כותבת כי האב הפכפך בחדר הטיפולים, אימפולסיבי, גורם לתחושת עוינות לגיטימית מצד הקטינה, מזלזל בקטינה ועוד. כל אחד משני ההורים כך כותבת המומחית, מותקף על ידי כל אחד מן ההורים אם דבריה של זו האחרונה, אינם משרתים את אחד ההורים בהתקפתו על ההורה האחר. רוצה תאמר כי שני ההורים שבפני, לא רק שהם לא נוהגים כהורה מיטיב, אלא שהקטינה איננה אלא שדה קרב ביניהם. המומחית כותבת כי אמרה לאב מפורשות שאם לא ישנה את אופן התקשורת והשיח שלו עם הקטינה, למעשה, לא ייפתרו הבעיות, אך האב בשלו, מטיח את כל האשמה רק באם וטחו עיניו מלראות את חלקו שלו. שני ההורים כפי שמספרת המומחית ולמרות הוראותיה של המומחית, המשיכו להימנע מתקשורת הדדית, המשיכו שלא לשאת באחריות למצבה של הבת ולשיפור המצב. שוב נושא היציאות לחו"ל הפך לנושא מרכזי, שוב שני ההורים בעצם התעלמו מהוראות המומחית. כתבתי כבר בעבר, כי בקשה של הורה להיות בקשר עם ילדו יוצא חלציו, היא עניין לגיטימי לחלוטין ומוטל על ביהמ"ש לעזור בכלים העומדים לרשותו. ואולם, הורה המבקש חידוש קשר, אך דורש לעשות זאת בתנאיו, בלוח הזמנים שהוא יקבע ומבלי שיעזור, הוא הורה שלא יקבל סעד. נזיפה במומחית כפי שנקט האב במקום שיתוף פעולה והאמור בחוות הדעת, היא בעצם הצבעה על כך שהאב החליט שהוא רוצה בחידוש הקשר בקצב שלו, לאמור כאן ועכשיו, באכיפה כוחנית ומבלי למלא אחר המלצות המומחית. בית המשפט הוא אולי אביהם של קטינים, אך הוא לא ההורה של הקטינים. ולטעמי, שני הצדדים התפרקו מחובתם ההורית, לנהוג כדרך שהורה מסור היה נוהג, משל בשני מתבגרים ששנאת עולם ביניהם אני עוסק ולא בשניים החייבים על פי דין לגלות אחריות. צר לי, אך איני רואה בהורים שלפני הורים מיטיבים וכאשר מספרת לי האפוטרופא לדין כי נשמעו מפי הקטינה אמירות אובדניות, הופך אני מודאג שבעתיים. סליחה שאני חוזר על עצמי, אבל אינני מצליח להבין את האובססיה של האם לעניין הערבויות והנסיעות לחו"ל ואינני מצליח להבין את סרבנותה לתקשר, בה במידה אינני מבין את סרבנותו של האב לתקשר ואת התעלמותו מהמציאות ומאופייה של הבת, בבחינת הוא והוראותיו חזות כל. הפתרון הקל שבחר האב על דרך האמירה, רק האם היא אשמה, הוא בבחינת עצימת עיניים מוחלטת מתרומתו שלו, וזו כבדה וניכרת, תוך שהסיפא לחוות הדעת מסבירה כי האב לא הפנים שיש לו חלק ונחלה במצב אליו הגענו. אנו מגיעים בעצם למצב, שבו יכולה האם לומר בשמחה לעצמה כי אופיו של האב הכשיל את הטיפול, מה שרצתה היא להגיע אליו כנראה מלכתחילה והאב יכול באותה הזדמנות לבוא בטרוניה אל עצמו, כי לא השכיל להשתמש בכלים שניתנו לו. התובענה היא כאמור תביעתו של אב לחידוש הקשר וכאשר מתנהג האב כפי שהוא מתנהג, ביהמ"ש אינו יכול לעזור לו. ברור לי שצריך לשמר את מינויה של האפוטרופא לדין, גם את הטיפול הפרטני שמקבלת הקטינה, וזאת לתקופה של שנה נוספת וכך אני מורה. צר לי, אך דין התביעה להידחות וצודקת עו"ד גייזלר כאשר היא אומרת שיש לתת את הדעת על סוגיית ההוצאות. טעותה של עו"ד גייזלר מתחילה בסברה שאם מרשתה שילמה הוצאות, כך צריך לעשות גם הצד שכנגד, אלא שהוצאות נפסקות כל פעם כפי העניין ולא לצורך "השוואת נזקים". קבע כבר ביהמ"ש בעליון בשעתו, שיכול גם יכול להיות מצב בו צד שזוכה ישלם הוצאות לצד שכנגד בגין התנהלותו. אני סבור שתרומתה המכרעת של האם לתוצאה, לא צריכה לזכות אותה בפסיקת הוצאות לטובתה וסבור אני כי התנהגותו המכרעת של האב מחייבת בפסיקת הוצאות. הואיל וכך, יישא האב בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 10,000 ₪ ואילו האם תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 10,000 ₪ נוספים. המזכירות תסגור התיק. ניתן היתר לפרסום פסק דין זה, בלא פרט מזהה אודות הצדדים. לאור התוצאה אליה הגענו, אזי בסך כל מימון המומחית צריכים הצדדים לשאת בשווה ומיום פתיחת ההליך. <#3#> ניתן והודע היום , במעמד הנוכחים. הוקלד על ידי אביטל בונבידה	decision22111-05-24	["ארז שני"]	[{"judgment_id": "43e9c31b-ef0c-5e5b-9e5e-006d79b6622f", "file_name": "22111-05-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 37264, "extension": "docx", "display_name": "22111-05-24- קובץ מקורי"}]
7f8a6e94-6c04-5d60-8554-cd24c6c8feec	ביהמ"ש השלום בת"א, השופט רון גולדשטיין: פס"ד בתביעה לפי חוק זכות יוצרים בשאלה האם להקנות הגנה של זכויות יוצרים על יצירות אמנות רחוב (ת"א 39402-10-19)	39402-10-19	2024-12-08	3	4	3	3MAGISTRATE_COURT	4TelAviv	3Civil	1. תביעה לפי חוק זכות יוצרים, התשס״ח-2007 (להלן: החוק) בסך 400,000 ש״ח. במוקד התביעה עומדת השאלה האם יש להקנות הגנה של זכויות יוצרים על יצירות של אמנות רחוב (street art). רקע הדברים 2. התביעה דנא הוגשה בשעתו על-ידי שני אמני רחוב: מר יונתן כוכבא (להלן: כוכבא), הוא התובע 1, ומר דמיאן טבק ז״ל (להלן: טבק), הנמנים על פי המתואר בכתב התביעה עם אמני הרחוב המובילים בישראל. על פי הנטען, כוכבא נוהג ליצור ולחתום את יצירות אמנות הרחוב שלו תחת השם Mas/mas972. טבק נהג ליצור ולחתום את יצירותיו תחת השם Damian Tab. יצוין כבר עתה, כי למרבה הצער, לאחר הגשת כתב התביעה, הלך מר טבק לבית עולמו - בטרם עת – והוא בן 35 בלבד, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. על כן, לבקשת התובעים ובהיעדר התנגדות מטעם הנתבעת, ובשים לב לצו הירושה שהוצג, הוחלט ביום 28.11.2022 כי תחת מר טבק ז"ל תבוא אלמנתו, גב' מירב טבק, כתובעת 2 בהליך. 3. בבסיס כתב התביעה עומדת טענת התובעים כי הנתבעת, העוסקת בצילום, עשתה לעצמה ״מנהג לצלם יצירות אמנות רחוב ולנצל אותן כאילו היו האמנות שלה״ (סעיף 5 לכתב התביעה) וכך פעלה גם ביחס ליצירותיהם של כוכבא ושל טבק ז"ל. 4. כתב התביעה הוגש ביחס לארבע יצירות שיצר כוכבא ולארבע יצירות שיצר טבק ז"ל, אשר את הזכויות בהם הפרה לטענתם הנתבעת. מאחר שאין טוב כמראה עיניים יובאו להלן גם צילומים של היצירות כפי שצורפו לכתב התביעה, בצירוף תיאור מילולי קצר של כל יצירה. אציין כי ער אני לכך כי תיאור מילולי של יצירת אמנות, מעצם טיבו, כרוך בפרשנות סובייקטיבית. לפיכך, תיאור היצירות המובא להלן אינו מתיימר להיות התיאור היחיד האפשרי, וייתכנו פרשנויות נוספות, שונות ואף מנוגדות. יצירותיו של כוכבא מושא כתב התביעה 5. היצירה הראשונה של כוכבא המכונה ״ינשוף עם יד״ (תכונה מעתה למען הנוחות גם: כוכבא1), מציגה יד צהובה גדולה אוחזת בציפור בצבע טורקיז. הציפור נראית מבוהלת (או מבועתת), עם עיניים פעורות לרווחה ומקור פתוח כאילו היא צועקת. מעל לראשה מופיעה בועת דיבור עם הכיתוב “GRAAA MAS!” באותיות שחורות גדולות. הציפור מתוארת בסגנון קריקטוריסטי עם עיניים גדולות ונוצות מוגזמות. הרקע של הציור הוא קיר בטון אפור עם כתובות גרפיטי נוספות בצבעים שונים. לטענת כוכבא, היצירה צוירה על-ידו ביום 29.7.2013 ברחוב בן עטר בתל אביב-יפו. להלן צילום היצירה כפי שצורף כנספח 2א לכתב התביעה (הערה: המעיין בפסק-דין זה בגרסה שהועלתה למאגר משפטי מסחרי באופן שאינו מאפשר צפייה גם בתמונות ששולבו בפסק-הדין, מוזמן לעיין בגרסת ה-Word או ה-PDF של פסק-הדין על מנת לצפות בתמונות): 6. היצירה השנייה של כוכבא, המכונה ״פנדה״ (להלן גם: כוכבא2), מציגה פנדה ענקית וצבעונית, בדמות די.ג׳יי, הנשענת על שולחן מיקס גדול. לפנדה פרווה שחורה ולבנה ומעין כתם צהוב על ראשה. היא מוציאה לשון ארוכה בצבע אדום, כאילו נהנית מהמוזיקה שהיא מנגנת. שולחן המיקסר אפור ומפורט, עם כפתורים וחוגות רבות. ברקע, על הקיר המתכתי האפור שעליו צוירה הפנדה, ישנם כתמי צבע ורודים וכתובות גרפיטי נוספות. בצד ימין למעלה מופיע הכיתוב ״FOR MORE Pics WWW.FACEBOOK.COM/MAS972 PEACE״, ולצד ראשה של הפנדה אף מופיע הכיתוב MAS. לטענת כוכבא, הוא יצר את היצירה ביום 19.5.2013 ברחוב קומפורט בתל אביב-יפו. צילום היצירה צורף לכתב התביעה, כנספח 2ב: 7. היצירה השלישית של כוכבא, המכונה ״ינשוף על ורוד״ (להלן: כוכבא3), מציגה ינשוף קטן על רקע ורוד עז. לינשוף עיניים גדולות וצהובות, מקור ורוד ופרווה שחורה ולבנה. במיקום שבו צויר המקור ממוקם על גבי הקיר צינור כלשהו (אפשר שמדובר במרזב). השילוב בין האיור לאלמנט הפיזי שנוכח במקום מגבש מעין מימד נוסף ליצירה שכן נחזה שהינשוף מעשן סיגריה. הינשוף מצויר בסגנון קריקטוריסטי, עם הבעה תמימה וסקרנית. משמאל לינשוף מופיע ציור גרפיטי מופשט בצבע ירוק זוהר, עם אותיות וצורות גיאומטריות המרכיבות את המילה MAS. מעל הגרפיטי הירוק אף מופיע הכיתוב MAS 972 בצבע ירוק ובצד ימין למטה ״2014״. לטענת כוכבא, הוא יצר את היצירה ביום 12.5.2014 בגינת בן עטר שבשכונת פלורנטין בתל אביב-יפו. צילום היצירה צורף לכתב התביעה, כנספח 2ג: 8. היצירה הרביעית של כוכבא שבגינה הוגש כתב התביעה, המכונה ״דוב״ (להלן גם: כוכבא4), מציגה דב פנדה לבן גדול עם הבעה זועפת משהו. הדב פוער את פיו לרווחה וחושף שיניים חדות ולשון אדומה ארוכה. עיניו עצומות למחצה והוא מרים אצבע כלפי מעלה. מעל ראשו מופיעה בועת דיבור עם הכיתוב “SORRY BUT I MAS״ באנגלית, כאילו מתנצל על התנהגותו. גם ביצירה זו מצויר הדב בסגנון קריקטוריסטי, עם קווים עבים וצבעים פשוטים. מתחתיו מופיע ציור גרפיטי גדול בצבעים אדום, שחור ולבן, עם האותיות MAS בולטות במרכז. ברקע - קיר אפור-חום עם כתמי צבע ומרקם מחוספס. בפינה השמאלית העליונה של הקיר ישנו שלט רחוב כחול עם שם הרחוב ומספר הבית (רחוב חיים בן עטר 32). לטענת כוכבא, הוא יצר יצירה זו ביום 23.7.2013 ברחוב בן עטר בתל אביב-יפו. צילום היצירה צורף לכתב התביעה, כנספח 2ד: יצירותיו של טבק ז"ל מושא כתב התביעה 9. יצירתו הראשונה של טבק ז"ל מושא כתב התביעה, המכונה ״איש לבן״ (להלן גם: טבק1), מציגה שני יצורים מופשטים, אחד - איש לבן - והשני ציפור, עומדים זה לצד זה, כשביניהם מופיעים ייצוגים של השמש ושל לב בוהק אדום. היצור הלבן דומה לדמות אנושית פשוטה (עם ראש עגול, עיניים שחורות ריקות וחיוך רחב). ידיו שלובות על חזהו ומעל לראשו מרחפת הילה קטנה כמעין סממן לתמימות או לטוהר. הציפור, לעומת זאת, הינה בעלת צורה לא מוגדרת, עם קווים זורמים ודינמיים. כתמי צבע אדומים וקווים שחורים נוזלים ממנה כלפי מטה, כמו דם או דמעות. הלב האדום עשוי לסמל את האהבה, החמלה, או האנרגיה המחברת בין השניים. הרקע של הציור הוא קיר מלוכלך עם כתובות גרפיטי רבות, דבר המוסיף לאווירה האורבנית של היצירה. מצד שמאל למטה ניתן גם לזהות את חתימתו של היוצר המהווה מעין שילוב בין האותיות T ו- D (ונראה כי מדובר באותיות הראשונות של שמו של טבק ז"ל). על-פי האמור בכתב התביעה, טבק ז״ל יצר את היצירה ביום 21.12.2014, ברחוב פלורנטין 16 בתל אביב-יפו. צילום היצירה צורף לכתב התביעה, כנספח 3א: 10. יצירתו השנייה של טבק ז"ל מושא כתב התביעה - המכונה ״איש עם קרטיב״ (להלן גם: טבק2), מציגה דמות משעשעת שמזכירה שילוב בין הדמות ״pac-man״ לאסטרונאוט. ראשה של הדמות צבוע בצהוב, עם פה פעור לרווחה וחצי ראש שנראה כמו קסדה פתוחה. היא לובשת חליפה לבנה עם פסים אדומים על הגרביים ונעליים אפורות גדולות. בידה היא אוחזת ארטיק קרח צהוב. הדמות עומדת בתנוחה משועשעת, רגל אחת כפופה לאחור, כאילו היא רוקדת או מחליקה. ברקע נראה קיר בטון אפור עם כתמים ומרקם מחוספס. בצד שמאל ישנו ברז כיבוי אש אדום ומתחת לאחת מרגליו של הדמות ניצב (פיזית) ארון חשמל ירוק. היחס בין היצירה לארון החשמל הפיזי משדר מסר של ניגודיות צורנית, היינו דמות מצוירת אורגנית, דינמית וזורמת, המונחת מעל קופסה ירוקה, סטטית ומוצקה, ואפשר כי היצירה נוצרה על-מנת לקיים ״דיאלוג״ בין האיור לבין האלמנט הפיזי - קופסת החשמל. גם כאן, מצד שמאל למטה ניתן לזהות את חתימתו של היוצר המהווה מעין שילוב בין האותיות T ו- D (ונראה כי מדובר באותיות הראשונות של שמו של טבק ז"ל). על-פי הנטען בכתב התביעה, טבק ז״ל יצר את היצירה ביום 24.8.2014 ברחוב בן עטר/רבינו חננאל בתל אביב-יפו. צילום היצירה צורף לכתב התביעה, כנספח 3ב: 11. יצירתו השלישית של טבק ז״ל מושא כתב התביעה - המכונה ״תולעת״ (להלן גם: טבק3), מציגה סצנה סוריאליסטית של מעין תולעת ענקית בצבע בז׳ שגופה מתפתל ומתעקל לאורך הקיר. מהגוף יוצאים שני ראשים עם קסדת ״אסטרונאוט״ ולידם יצורים קטנים דמויי רובוט עם ראשים אדומים עגולים. התולעת נראית כאילו היא נעה במרחב, מותירה אחריה שובל של קווים שחורים דקים. סביבה מרחפות מזוודות. בצד ימין למטה מופיע יצור רובוטי קטן שנראה כאילו מנסה לתקשר עם התולעת. ברקע נראה קיר לבן עם כתמי צבע ומרקם מחוספס. בצד שמאל למעלה מופיע מספר 61 שחור גדול, ובצד שמאל למטה חתימת האמן המהווה מעין שילוב בין האותיות T ו- D (ונראה כי מדובר באותיות הראשונות של שמו של טבק ז"ל). בחלקו הימני התחתון של הקיר שעליו צוירה היצירה, קיים צינור מים כחול. בכך אפשר שגם יצירה זו ביקשה לבטא יחסי גומלין בינה לאלמנטים פיזיים שהיו קיימים במקום. על-פי הנטען בכתב התביעה, את יצירה זו יצר טבק ז״ל ביום 15.11.2014 ברחוב דרך שלמה (סלמה) 59 בתל אביב-יפו. עוד נטען בכתב התביעה, כי עד להריסת המבנה בשנת 2018 ״הציור הפך לחלק בלתי נפרד מהנוף והיה נקודה אייקונית בסיורי אמנות רחוב ותיירות הנערכים במקום״. צילום היצירה צורף לכתב התביעה, כנספח 3ג: 12. היצירה הרביעית שיצר טבק ז״ל שבגינה הוגש כתב התביעה - המכונה ״תפוח״ (להלן גם: טבק 4), מציגה תפוח אדום, עטוף בסרט לבן מתפתל (כמעין נייר עטיפה שעטף את התפוח עד שנפרס), ואשר ממנו מציצות עיניים רבות. העיניים פקוחות לרווחה, מביטות לכל הכיוונים, כאילו התפוח עצמו צופה בסביבתו. התפוח מצויר בצורה ריאליסטית עם גוונים אדומים בוהקים. הסרט הלבן לעומת זאת מצויר בקווים דקים ועדינים. הקיר שעליו צוירה היצירה הוא קיר בטון אפור, עם כתבי צבע ומרקם מחוספס. מצד שמאל לקיר שעל גביו יצר טבק ז״ל את היצירה, עומדת גדר מתכת חומה. מצד שמאל למטה ניתן גם לזהות את חתימתו של היוצר המהווה מעין שילוב בין האותיות T ו- D (ונראה כי מדובר באותיות הראשונות של שמו של טבק ז"ל). היצירה עשויה לעורר אצל הצופה מסר על חטא קדמון ועל הדרך שבה תופס האדם את העולם מסביבו. על-פי הנטען בכתב התביעה, היצירה נוצרה על-ידי טבק ז״ל ביום 9.1.2014 ברחוב דרך שלמה (סלמה) 46 בתל אביב-יפו ונדרשו יומיים על מנת להשלימה. עוד נטען, כי היצירה הייתה קיימת מיום השלמתה ועד להריסת המבנה בחודש ספטמבר 2019. צילום היצירה צורף לכתב התביעה, כנספח 3ד: ההפרות הנטענות וטענות התובעים 13. לטענת התובעים, הנתבעת נהגה לצלם את יצירותיהם של כוכבא ושל טבק ז״ל, ליצור מהם עותקים אותם הדפיסה בשלמותם או באופן חלקי על פוסטרים, לוחות קנבס, בטון או חומרים אחרים. את כל אלה, כך נטען, פרסמה הנתבעת, העמידה לרשות הציבור, הציעה למכירה, ומכרה באופן מסחרי, לרבות בדרך של הפצה ללקוחות פרטיים ועסקיים. הודגש בכתב התביעה בהקשר זה, כי העותקים המפרים היו העתקים ״נאמנים״ (slavish copies), קרי העתקים של היצירות עצמן, להבדיל מתמונות נוף אורבניות, שכל תכליתן היא ניצול היצירה ״נטו״ (סעיף 8 לכתב התביעה). עוד עמדו התובעים בכתב התביעה על כך שאת חלק מהעותקים המפרים הפיצה הנתבעת באמצעות חברה מסחרית בשם Wall. 14. ביתר פירוט נטען, בנוגע ליצירה ״ינשוף עם יד״ (כוכבא1), כי הנתבעת יצרה עותקים מיצירה זו ומכרה אותם במכירות פומביות. עותקים אף הועברו לבית המלון ״Shenkin Hotel״ בתל אביב-יפו והועמדו שם על קירות בית המלון ובאתר האינטרנט שלו. היצירה אף הוצגה, כך נטען, על-ידי הנתבעת בכתבה טלוויזיונית ששודרה בערוץ 12 והועמדו לרשות הציבור באתר האינטרנט mako. בנוסף נטען, כי הנתבעת שיתפה פעולה עם חברה אמריקאית ששמה NYKB KITCHEN & BATH, וכחלק מאותו שיתוף פעולה השתמשה אותה חברה בסרטון תדמית של הנתבעת שבו ניתן לחזות ביצירה הנ״ל. 15. עוד נטען כי במקרים מסוימים לא רק שהנתבעת לא ציינה את שם היוצר, היא אף חתכה ומחקה את החתימה של כוכבא או של טבק ז״ל מהיצירה, כך שהייחוס של היצירה ״נשלל לחלוטין״, ובמקרים מסוימים אף ניכסה לעצמה הנתבעת, לטענת התובעים, את הקרדיט עבור היצירה. הנתבעת אף העלתה חלק מהיצירות לעמודים השונים שהיא מפעילה ברשתות חברתיות והציגה אותן כאילו נוצרו על ידיה (בצירוף הכיתוב my graffiti). בהקשר זה מציינים התובעים כי באחד הפרסומים חתכה הנתבעת את החלק התחתון של היד ביצירה ״ינשוף עם יד״ (כוכבא1); חתכה חלקים משמעותיים מצדדי היצירה ״פנדה״ (כוכבא2); חתכה באופן מסיבי את היצירה ״ינשוף על ורוד״ והשמיטה ממנה את חתימתו של כוכבא (כוכבא3); חתכה את היצירה ״דב״ ואת החתימה שהופיעה על גביה (כוכבא4); חתכה את החלק התחתון (לרבות חתימת טבק ז״ל) מהיצירה ״איש עם קרטיב״ (טבק2); חתכה את צידי היצירה ״תולעת״ (טבק 3); חתכה את החלק העליון והחלק התחתון של היצירה ״תפוח״ (טבק 4), ובכתבה בערוץ 12 ובאתר mako הגדילה לעשות וטענה ״באופן חצוף ושקרי״ כי הוסיפה את רכיב היד ביצירה ״ינשוף עם יד״ (כוכבא1). 16. לטענת התובעים מעשים אלה שביצעה הנתבעת עולים כדי העתקה והעמדה לרשות הציבור של יצירות התובעים בניגוד לסעיפים 11, 12, 15 ו-47 לחוק זכות יוצרים, וזאת ביחס לארבע יצירות שיצר כוכבא וארבע יצירות שיצר טבק ז״ל, והכל כמתואר בכתב התביעה. עוד נטען, כי ההפצה, המכירה, ההעמדה לרשות הציבור וההחזקה לצרכים מסחריים ועסקיים של העותקים המפרים, מהוות הפרה של זכויותיהם של כוכבא ושל טבק ז״ל, בניגוד לסעיף 48 לחוק זכות יוצרים. נטען עוד, כי השמטת החתימות של כוכבא ושל טבק ז״ל, ואי-מתן קרדיט, כמו גם ייחוס חלק מיצירותיהם לנתבעת, מהווים הפרה של הזכויות המוסריות של השניים לפי סעיפים 45 ו-46(ב) לחוק. מעשיה של הנתבעת בהקשר זה, כך נטען, סילפו את היצירות, פגמו בהן ושינו את צורתם. בנוסף פגעו מעשיה של הנתבעת, על פי הנטען, בכבודם ובשמותיהם של כוכבא ושל טבק ז״ל. בנוסף לכך סבורים התובעים כי הנתבעת התעשרה שלא כדין מעמלם ומיצירותיהם של כוכבא ושל טבק ז״ל, בחוסר תום לב ותוך הפרה של הלכות המסחר ההוגנים, באופן המקים חובת השבה בהתאם לסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל״ט-1977. 17. בגין מעשיה אלה של הנתבעת סבורים התובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעים פיצויים ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, בגין כל הפרה של זכות היוצרים ובגין כל הפרה של הזכות המוסרית, וזאת כדי סך של 100,000 ש״ח לכל הפרה. בשל מכלול הנסיבות ולצרכי אגרה העמידו עם זאת התובעים את תביעתם על סך של 200,000 ש״ח לכל אחד מהיוצרים ובסך הכל 400,000 ש״ח. עוד עתרו התובעים לכל שהנתבעת תעביר לתובעים דו״ח מלא ומדויק של כמויות ההדפסות וייצור העותקים המפרים של יצירות התובעים וכל פרסום מפר ועל המכירות שביצעה וההכנסות שהתקבלו בגין מכירות אלה, כאשר הדו״ח יכלול פירוט מלא ומדויק של כל יצירה שהודפסה או הועתקה וכל פרסום של כמויות ומחירי מכירה ועליו להיות מאומת בידי רואה חשבון. כן עתרו התובעים להסרת כל הפרסומים המפרים. יוער, כי הסעדים הלא-כספיים נזנחו בסופו של דבר בשלב הסיכומים ולכן לא אידרש להם. טענות הנתבעת 18. הנתבעת מצידה סבורה כי מדובר בתביעה מופרכת וחסרת כל שחר. לטענתה, היא מעריכה ואוהבת אמנות רחוב ובטיוליה בדרום תל אביב נתקלה מדי פעם בציורי קיר וצילמה אותם. לאחר שצילמה את התמונות היא פירסמה אותן בדף ה״פייסבוק״ שלה מתוך אהבת האמנות, כך לטענתה. במסגרת אותם ״פוסטים״, הנתבעת לא פרסמה לטענתה כי התמונות הינן למכירה. אמנם, בחלק מהפרסומים בדף ה״פייסבוק״ צילמה גם צילומים של היצירות כאשר הן תלויות בדירות שונות. ברם, לטענתה בפועל מדובר בתמונות שהדפיסה ונתנה במתנה לחבריה ללא כל תמורה, היינו אין מדובר בתמונות שנמכרו באופן עסקי. הנתבעת מדגישה עוד כי אכן פרסמה כי היא עומדת להוציא ״ליין של טפטים״ אלא שהפרויקט לא קרם עור וגידים ומדובר ב״פרסומים שאין מאחוריהם דבר״ וכי בפועל האקט הפרסומי שאותו נקטה ״כשל ולא צלח והנתבעת לא התחילה בשום פעילות עסקית הקשורה למכירת התמונות״. מכל מקום הנתבעת מדגישה כי מעולם לא מכרה את התמונות מושא כתב התביעה. הוא הדין לעניין התמונות שצולמו במלון שינקין ובהקשר זה מבהירה הנתבעת כי לא קיבלה עבורן כל תמורה וכי הבעלים של בית המלון הינו גרושה אשר ביקש ממנה שתדפיס עבורו שתי תמונות. בית המלון הוא ששילם לטענתה לבית הדפוס על הדפסת התמונות, והנתבעת לא קיבלה עבורן אגורה שחוקה. 19. בנוסף, הנתבעת מדגשיה כי לא ציינה בפרסומיה כי היצירות צוירו על-ידי כוכבא וטבק ז״ל, מן הטעם הפשוט שלא ידעה מי יצר את היצירות וגם לא הייתה לה כל דרך לדעת, שכן ״בסך הכל מדובר בגרפיטי ברחוב, ואשר לא היה לו כל פרט מזהה״ (סעיף 25 לכתב ההגנה). בניגוד לטענות הנתבעים סבורה עוד הנתבעת כי ״לא מדובר ביצירות אמנות״ אלא בסך הכל ב״קשקושי גרפיטי חביבים״. לטענת הנתבעת הצילומים של היצירות שצורפו לכתב התביעה נערכו בצורה מגמתית מתוך ניסיון לשוות להם נפח ״גרנדיוזי ובומבסטי״, כאשר בפועל מדובר ב״ציורים חובבניים אשר כמעט כולם כבר לא קיימים בשטח, ואלו שכן קיימים דהו ו/או הושחתו ו/או נמחקו כליל״ (סעיף 31 לכתב ההגנה). לעניין זה צירפה הנתבעת לכתב ההגנה (סעיף 31) צילומים של היצירות השונות כפי שהן צולמו בפועל, בעת הגשת כתב ההגנה. למשל, צורף צילום (סעיף 31.1) שלפיו היצירה ״ינשוף על ורוד״ (כוכבא3) נמחקה כליל וכוסתה בגרפיטי חדש, וכך גם צורף צילום (סעיף 31.4 לכתב ההגנה) של המקום שבו צוירה היצירה ״דב״ (כוכבא4), וגם מצילום זה ניתן ללמוד כי היצירה הנ״ל נמחקה לחלוטין וכוסתה על-ידי ציור חדש. בהקשר זה מלינה הנתבעת על כך שהתובעים בחרו שלא לתבוע את מי שמחק את היצירות שיצרו וכן את מי שאחראי להרס המבנים שבהם נוצרו היצירות שנהרסו. לטענת הנתבעת התשובה לכך ברורה: התובעים יודעים היטב כי ״מדובר בגרפיטי חביב ותו לא. וודאי שלא מדובר ביצירות מופת, וההשוואה שעושים התובעים בינם לבין אמן בסדר גודל של בנקסי היא מגוחכת״ (סעיף 32 לכתב ההגנה). בהקשר זה תוהה הנתבעת (שם) אם ״היעלה על הדעת כי כל אזרח מן השורה אשר ישרבב ציור על קיר יטען כי מדובר באומנות ייחודית ויגיש תביעות חדשות לבקרים״. 20. לטענת הנתבעת, הצילומים שבגינם הוגש כתב התביעה והשימוש שעשתה בהם הינו מותר על-פי הוראות חוק זכות יוצרים וזאת לנוכח סעיף 23 לאותו חוק הקובע כי ״שידור או העתקה בדרך של צילום, ציור, שרטוט או תיאור חזותי דומה, של יצירה אדריכלית, יצירת פיסול או יצירת אמנות שימושית, מותרים אם היצירה ממוקמת בקביעות במקום ציבורי״. לשיטת הנתבעת, עסקינן בענייננו בצילומים של ציורי קיר הממוקמים בקביעות במקום ציבורי, ולכן הנתבעת לא ביצעה הפרה כלשהי של הוראות החוק. 21. בהקשר זה מוסיפה הנתבעת וטוענת כי ״ציור גרפיטי היא פעולה בלתי חוקית של ונדליזם״, וכי גם אמני גרפיטי לא מבקשים רשות מבעל הנכס לפני שהם מציירים עליו ולמעשה ״מודעים לעובדה כי ציור גרפיטי במרחב ציבורי הופך אותו לנחלת הכלל״ (סעיף 14 לכתב ההגנה). עסקינן אפוא לשיטת הנתבעת בתובעים חסרי תום לב, אשר שמו לעצמם מטרה להתעשר שלא כדין על חשבונה של הנתבעת. הנתבעת מוסיפה ומדגישה כי בניגוד לאופן שבו הציגו עצמם התובעים בכתב התביעה, אין מדובר כלל ועיקר באמנים ידועי שם, אלא לכל היותר באמנים ״חובבים״ אשר ״התלבשו״ על הנתבעת ומבקשים להתעשר על חשבונה (סעיף 17 לכתב ההגנה). בהקשר זה מתארת הנתבעת כי חיפוש שנערך ברשת האינטרנט עם שמם של כוכבא ושל טבק ז״ל מלמד על ״פעילות דלה ביותר״. עוד עולה לטענת הנתבעת, כי מחומר הראיות שצירפו התובעים עצמם עולה כי הם עוסקים באמנות רחוב כ״תחביב ולא כעיסוק מרכזי״, הם אינם מתפרנסים מאמנות זו, ולא מדובר במשלח ידם. הדיון בתביעה 22. תיק זה טופל תחילה על-ידי מותב אחר (כב' השופטת א' גזית). מספר שנים לאחר שהוגש כתב התביעה הועבר התיק לטיפול מותב זה, עקב פרישת המותב הקודם לגמלאות. בחודש נובמבר 2021 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים: תצהיר מטעם כוכבא, תצהיר מטעם טבק ז"ל, ותצהיר מטעם גב' טל לניר, אוצרת פרויקטים מיוחדים במוזיאון תל אביב לאמנות (להלן: לניר). ביום 4.5.2022 הוגשה לתיק בית המשפט הודעה בדבר פטירתו של מר טבק ז"ל. לעניין זה נמסר כי אלמנתו של טבק, גב' מירב טבק, מבקשת להמשיך בהליכים במקומו, והוריו של טבק ז"ל, שהינם יורשיו במשותף, מסכימים לכך. לאחר מכן (ביום 9.11.2022) הועבר התיק לטיפול מותב זה. בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 28.11.2022 נקבע כי לבקשת התובעים ובהיעדר התנגדות מטעם הנתבעת, ובשים לב לצו הירושה שהוגש ולתצהירים מטעם הוריו של המנוח, תבוא בהליך זה תחת מר טבק ז"ל, אלמנתו, גב' מירב טבק, כתובעת 2. בנוסף, לנוכח פטירתו של מר טבק ז"ל, ניתן לתובעים היתר, כפי בקשתם ובהיעדר התנגדות, להגשת תצהירי עדות ראשית נוספים בתיק. 23. במקביל נדונה בישיבת קדם המשפט בקשת התובעים להותיר בתיק את תצהיר עדות הראשית שהגיש טבק ז"ל, בטרם פטירתו. בהחלטה מיום 30.11.2022 נקבע, כי חרף הנסיבות המצערות הרי שאין מקום בנסיבות העניין לחרוג מן הכללים המעוגנים בדיני הראיות ולאפשר את הותרת תצהירו של טבק ז"ל בתיק. צוין, בהקשר זה, כי בהתאם לדין, בעל דין המבקש להכשיר תצהיר עדות ראשית של המצהיר שנפטר, כחריג לכלל הפוסל עדות מפי שמועה, נדרש להצביע על כך שבמקרה ולא יוכשר התצהיר כראיה קבילה, יימנע ממנו לחלוטין להוכיח את עילותיו וטענותיו. אלא שבנסיבות העניין נמצא, כי אין בהוצאת תצהירו של טבק ז"ל מהתיק כדי לגרום עיוות דין למי מהצדדים. בהקשר זה הובהר, כי לתובעים ממילא ניתן היתר להגיש תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת 2 ומטעם גורמים נוספים. 24. בהמשך לכך הגישו אפוא התובעים תצהירי עדות ראשית משלימים: מטעם התובעת 2 (גב' טבק); מטעם מר איתי ונטורה (צלם במקצועו, וחברו של טבק ז"ל, אשר תיעד אותו יוצר את היצירה "תפוח" - "טבק4"; להלן: ונטורה); ומטעם מר דני גורדצקי (חבר קרוב נוסף של טבק ז"ל אשר היה עמו בעת שיצר את הציור "איש עם קרטיב" ("טבק2") ואת הציור "תולעת" ("טבק3"; להלן: גורדצקי). בהמשך הגישה הנתבעת תצהיר עדות ראשית מטעמה שלה. בישיבת ההוכחות שהתקיימה נחקרו העדים מטעם הצדדים שהגישו תצהירי עדות ראשית, קרי מן הצד האחד התובע 1 (כוכבא), התובעת 2 (גב' טבק, אלמנתו של טבק ז"ל), גב' לניר, מר ונטורה ומר גורדצקי, ומן העבר השני – הנתבעת. דיון והכרעה 25. במוקד הדיון בהליך זה עומדת השאלה אם יש להכיר בהגנה מכוח חוק זכות יוצרים על אמנות רחוב. סוגיית ההגנה על זכויות יוצרים ביצירות אמנות רחוב מעוררת שאלות משפטיות שונות. אך בטרם בחינתן, מן הראוי להתחקות תחילה אחר מאפייניה הייחודיים של אמנות הרחוב כתופעה אמנותית-תרבותית, ולעמוד על היבטיה המהותיים. המסגרת המושגית – "אמנות רחוב" מהי? 26. אמנות הרחוב, על צורותיה המגוונות, מהווה במידה רבה את התגלמותו הקדומה ביותר של הדחף האנושי להטבעת חותם ולביטוי עצמי במרחב הציבורי. למעשה, הגרפיטי הראשון המוכר לנו הם ציורי המערות הפרהיסטוריים אשר שימשו בעיקר כסוג של תקשורת והעברת מסר, ואשר העתיקים מהם, כפי הידוע לנו, צוירו לפני למעלה מ-50,000 שנה. בהמשך דברי ימי האנושות החלו ציורי הקיר לבטא אמנות לכל דבר ועניין, וכבר ברומא העתיקה נמצאו כתובות וציורים על קירות או פסלים שכינוין היה "graffito" (ראו, בועז ברזילי "גרפיטי במרחב העירוני" מקרקעין יט/2, 1 (אפריל 2020) (להלן: ברזילי)). 27. בצורתה המודרנית ידעה אמנות הרחוב תמורות רבות. אמנות הגרפיטי המודרנית, אשר התפתחה בראשית שנות השבעים של המאה העשרים בערים פילדלפיה וניו יורק, מתאפיינת במספר זרמים מובחנים הראויים להכרה ולהבחנה משפטית (ראו,Ronald Kramer "Graffiti and Street Art: Creative Practices Amid 'Corporatization' and 'Corporate Appropriation'" in: Enrico Bonadio (ed.) The Cambridge Handbook of Copyright in Street Art and Graffiti (2019), p.27 (להלן: Kramer)). במאמרו מצביע Kramer על שני זרמים מרכזיים של אמנות הגרפיטי: הגרפיטי המסורתי (Graffiti) ואמנות הרחוב (Street Art), אשר נבדלים זה מזה הן במאפייניהם הצורניים הן במקורותיהם החברתיים-תרבותיים (שם, בעמ' 27-28). כך, הגרפיטי המסורתי, המזוהה היסטורית עם אוכלוסיות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, מתאפיין בשלושה סוגי ביטוי עיקריים: "tag" - חתימה מהירה של שם האמן; "throw-up" - אותיות פשוטות בשני צבעים; ו-"piece" - יצירה מורכבת וצבעונית. לעומתו, אמנות הרחוב, המזוהה לרוב עם אמנים בעלי רקע אמנותי פורמלי, מתאפיינת בשימוש במגוון טכניקות ובדגש על העברת מסרים חברתיים-פוליטיים (שם, עמ' 28). התפתחותה ההיסטורית של אמנות הגרפיטי מעידה אם כן על תהליך הדרגתי של מיסוד והכרה. בעוד שבשנות השבעים והשמונים התמקדה האמנות בפעילות בלתי חוקית על רכבות תחתית תוך השפעה רבה מתרבות הפופ והקומיקס (שם, עמ' 29), הרי שבשנות התשעים החלה להתפתח תעשייה מקצועית סביב אמנות זו, לרבות התפתחות תעשיית צבעי התרסיס המיועדים לגרפיטי; תחילת המעבר לגרפיטי חוקי; שיפורים טכנולוגיית בכלי הציור והצבעים; ועוד (שם, עמ' 30). בתחילת שנות האלפיים, עם התפתחות רשת האינטרנט והקמת פלטפורמות דיגיטליות, החלה להתגבש הכרה ציבורית רחבה יותר באמנות הרחוב ומאמצע שנות האלפיים ואילך, אמנים כמו Banksy הפכו לשמות מוכרים בינלאומית; עוד ועוד ערים החלו להקצות קירות חוקיים לגרפיטי; התפתח הקשר בין גרפיטי לאמנות ממוסדות, והחלה גם – ועל כך יורחב בהמשך – הכרה משפטית גוברת בזכויות אמני גרפיטי (שם, עמ' 29). כיום נהוג לומר כי חל טשטוש גבולות בין הגרפיטי המסורתי לאמנות הרחוב וניתן לזהות מגמות של מסחור והתמקצעות של אמני גרפיטי; שימוש ברשתות חברתיות לקידום ותיעוד; ודיון משפטי הולך וגובר סביב זכויות היוצרים וקניין רוחני. זאת ועוד, מחקרים עדכניים מצביעים על כך שיצירות של אמנות רחוב מעלות את מחירי הנכסים באזורים סמוכים, תופעה שהובילה ליוזמות של אנשי נדל"ן להשקיע בציורי קיר במטרה להעלות ערכי נכסים ולמשוך תיירות לערים (Emma C. Peplow, "Note, Paint on Any Other Canvas: Closing a Copyright Loophole for Street Art on the Exterior of an Architectural Work", 70 DUKE L.J. 885, 899-900 (2021)). 28. לצד האמור, חשוב להדגיש כי ההתפתחות המתוארת לעיל אינה בהכרח ליניארית, וכיום מתקיימים במקביל הן גרפיטי מסורתי לא חוקי הן צורות חוקיות ומסחריות של אמנות רחוב (שם, עמ' 30). על רקע זה מדגיש ברזילי במאמרו, כי גם היום מקובל להבחין לעתים בין "אומני כיתוב" שעבודתם מבוססת על כתובות הריסוס, לבין "אומני רחוב" שעבודתם מבוססת על ציורי קיר. סוגי אומנים אלה פועלים, לדבריו, לעתים, לבדל עצמם זה מזה, והמפגש ביניהם תואר לא אחת כ"רווי מתח וחשדנות". כך, במקרים רבים "נתפסים אומני הכיתוב על-ידי אומני הרחוב כפעילי מחאה שאפיינו את שלביה הראשונים של אומנות הגרפיטי וכסמני טריטוריה והנכחה. בכך הרשות ואומני הרחוב מתייחסים לאומנות הגרפיטי של הכיתוב כמעשה של הפרת הסדר (וונדליזם)" (ברזילי, בעמ' 7-6). 29. כאמור, במקרה דנא טוענים שני אמני רחוב, אשר אחד מהם הלך למרבה הצער לבית עולמו לאחר הגשת התביעה, כי הנתבעת צילמה את יצירותיהם במרחב הציבורי, העתיקה אותם, העמידה אותם לרשות הציבור ואף ניסתה לעשות בהם שימוש מסחרי. השאלה הראשונה הטעונה, אפוא, התייחסות, הינה האם יש להקנות כלל הגנה משפטית בזכות יוצרים ליצירות דוגמת אלו שצייר כוכבא ושצייר טבק ז"ל על גבי קירות במרחב הציבורי, קרי על אמנות רחוב. זכויות יוצרים על אמנות רחוב 30. האם חוק זכויות יוצרים מכיר בהגנה משפטית מכוח החוק על אמנות שנוצרה כאמנות רחוב? דעתי היא כי יצירות אמנות המבוצעות כאמנות רחוב עשויות בהחלט לעמוד, במישור העקרוני, בדרישות המינימליות של מקוריות ויצירתיות הקבועות בחוק זכות יוצרים. ודוקו, סעיף 4(א)(1) לחוק זכות יוצרים קובע כי זכות יוצרים תהא ב-"יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי". בהתאם לסעיף זה, "יצירה" יכולה להיות מושא זכות יוצרים, אם היא עומדת במבחני החוק המציבים דרישה מינימלית של מקוריות ושל יצירתיות כתנאי להגנה (ראו, רע"א 7774/09 ויינברג נ' ויסהוף, פיסקה 10 (28.8.2012) והאסמכתאות שם). בהקשר זה מוסיף סעיף 1 לחוק זכות יוצרים וקובע כי "יצירה אמנותית" לצורך הוראות החוק תוגדר כ-"לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית, ובכלל זה גופן (Typeface)". דומה, כי עצם ביצוע יצירת אמנות במרחב הציבורי, להבדיל מביצועה על גבי "קנבס" או במסגרת דיגיטלית, אינו גורע מערכה האמנותי או ממעמדה כיצירה מקורית. אכן, אמנות רחוב, בדומה לכל צורת אמנות אחרת, עשויה בהחלטה לגלם השקעה יצירתית משמעותית, מיומנות טכנית גבוהה, וביטוי אישי ייחודי של האמן. העובדה כי היצירה ממוקמת במרחב הציבורי, להבדיל ממוזיאון או גלריה, אינה מפחיתה מערכה האמנותי או מהצורך להגן על זכויותיו של היוצר. למעשה, אמנות הרחוב אך משקפת ונתפסת כיום כשלב של התפתחותה של האמנות מעבר לגבולות המסורתיים של המוזיאון והגלריה אל המרחב הציבורי החי והדינמי. אכן, אמנות רחוב, ככל צורת ביטוי אמנותית אחרת, טומנת בחובה מרכיבים של חדשנות, מיומנות וביטוי אישי, אשר מקנים לה את ההגנה שמעניק חוק זכות יוצרים (ראו, Enrico Bonadio "Introduction" in: Enrico Bonadio (ed.) The Cambridge Handbook of Copyright in Street Art and Graffiti (2019), pp. 3-4 (להלן: Bondaio)), שם מציין המחבר כי התפתחות אמנות הרחוב והגרפיטי מתנועת מחאה אנטי-ממסדית לצורת אמנות מוכרת ומסחרית חידדה את הצורך בבחינה מעמיקה של סוגיית ההגנה של זכות יוצרים על אמנות רחוב. בהקשר זה הודגש, שם, בעמ' 7-6, כי זכויות יוצרים עשויות דווקא לסייע בשימור האופי החתרני של אמנות הרחוב על ידי מתן שליטה לאמנים על אופן השימוש ביצירותיהם). 31. היטיבה לבטא גישה זו גם גב' טל לניר, אוצרת פרויקטים מיוחדים במוזיאון תל אביב לאמנות, בתצהיר העדות הראשית שהגישה מטעם התובעים, שבמסגרתו טענה כי "אומנות רחוב, הידועה גם בשמות גרפיטי ואומנות אורבנית נחשבת כיום כאסכולה אומנותית מקובלת והיא נושא לספרים, תערוכות וסיורי אומנות בערים שונות בעולם" (סעיף 6 לתצהיר). גב' לניר הוסיפה והדגישה כי היא באופן אישי אצרה בשנת 2011 את התערוכה "בפנים: אמנות רחוב בתל אביב", וזאת לאחר שהנהלת המוזיאון מצאה את הנושא ראוי לתערוכה (סעיף 7 לתצהיר; תמונות מהתערוכה צורפו כנספח א' לתצהיר). לטענת גב' לניר, תערוכה זו "תרמה להטמעת המודעות לאומנות הרחוב כאסכולה אומנותית בארץ אשר עם השנים נהפכה ליותר ויותר פופולארית וללגיטימיות שלה בעיני החברה. כיום אף מתקיימים סיורי אומנות רחוב בתל אביב, בין היתר בשכונת פלורנטין ובקריית המלאכה [...] תערוכות של אמנות רחוב הן דבר מקובל וגם מחירי אומנות הרחוב עלו בהתאם" (סעיף 9 לתצהירה). תצהירה של גב' לניר נתמך בספרה 'אמנות רחוב בישראל', המתעד לאורך 170 עמודים מגוון רחב של יצירות בתל אביב-יפו ובערים נוספות בישראל. פרסום הספר והיקפו מעידים על המעמד האמנותי המוכר והמבוסס של אמנות הרחוב. יפים לעניין זה גם דבריה של גב' לניר בעדותה, בחקירה נגדית: בדומה, מדגיש ברזילי במאמרו (עמ' 1) כי "כיום השתנתה התפיסה, ואומנות הגרפיטי הפכה לאומנות מקובלת ולתופעה אורבנית גלובלית – מקומות המוכרים בשלל עבודות הגרפיטי מושכים קהל מבקרים ותיירים ואומנים מבקשים לקבל דרכה הכרה" [ההדגשות שלי – ר' ג']. 32. גישה זו שלפיה יש להכיר במישור העקרוני בכך שיצירות של אמנות רחוב ראויות להגנה מכוח חוק זכות יוצרים, בהיותן יצירות אמנות לכל דבר ועניין – מקובלת גם בשיטת משפט אחרות. כך, בארצות הברית, בפרשה שזכתה לכינוי "5Pointz", דן בית המשפט הפדראלי לערעורים של ה-Second Circuit בשאלה האם יש להגן על אמנות רחוב תחת הדין הפדראלי ובפרט תחת ה-Visual Artists Rights Act of 1990 (VARA). באותו הליך הוגשה התביעה על-ידי קבוצת אמנים שיצרו עבודות אמנות רחוב על קירות של מתחם פרטי. הבעלים של הבניינים החליט להורסם על מנת לבנות דירות יוקרה, והאמנים תבעו אותו בטענה כי הרס את יצירות האמנות, בניגוד לדין. בית המשפט הפדראלי לערעורים קבע, בין היתר, כי גם יצירות אמנות רחוב זמניות יכולות לקבל מעמד מוכר בדין של יצירות אומנות ובכך להיות מוגנות מפני הרס על יסוד דיני זכות היוצרים. ואכן, בפרשה זו נקבע כי יצירות האמנות מושא כתב התביעה היו בעלות איכות אמנותית גבוהה וזכו להכרה משמעותית, ולכן הן מוגנות תחת הדין האמריקאי. בפסק-הדין נקבע, אפוא, כי אמנות רחוב יכולה להיות מוגנת תחת חוק זכויות יוצרים וכי יש לראות בה אמנות לכל דבר ועניין (Castillo v. G&M Realty L.P., 950 F.3d 155 (3rd Cir. 2020) (להלן: עניין 5Pointz)). מעניין לציין כי בפסיקה שניתנה במדינת קליפורניה בשנת 2012, נדון הצד השני של המטבע - האפשרות שיצירות אמנות רחוב יפרו זכויות יוצרים של אחרים. באותו מקרה, אמן רחוב יצר עבודות המבוססות על צילום של צלם-יוצר אחר. בית המשפט קבע כי השימוש בצילום אינו עומד בתנאי ה'שימוש ההוגן', תוך שהוא מדגיש את חשיבות ההגנה על זכויות היוצרים של הצלם גם בהקשר של אמנות רחוב (ראו, Dennis Morris v. Thierry Guetta, et al., No. LA CV12-00684). בפסק-דין שניתן באנגליה, אשר עסק ביצירה של אומן הרחוב הידוע Banksy, דן בית המשפט במקרה שבו שוכר של בניין הסיר ציור גרפיטי של Banksy מקיר חיצוני של הבניין. נפסק שם, בין היתר, כי ציור הקיר היה רכושו של המשכיר ולכן השוכר הפר את חוזה השכירות בכך שהסיר אותו. אף שהדיון התמקד בשאלת הבעלות הפיזית בציור ולא בסוגיית זכויות היוצרים, ציין בית המשפט (באמרת אגב אמנם) כי זכויות אלו שייכות, ככל הנראה, ל-Banksy (Creative Foundation v. Dreamland Leisure [2015] EWHC 2556 (Ch)). בדומה, בגרמניה ניתן בשנת 1995 פסק-דין של בית המשפט הפדרלי שבו נדונו תמונות של פנים על חומת ברלין ואלמנטים המחברים תמונות אלה. בית המשפט קבע, כי ציורי קיר אלה ייחשבו כיצירות המוגנות בזכויות יוצרים, שכן הם מהווים "יצירה אישית של ביטוי אינדיבידואלי". פסק דין זה קבע כי אמנות רחוב בצורותיה השונות תזכה להגנה במסגרת החוק הגרמני (Mauer-Bilder GRUR 673 (BGH) (1995)). בפסק-דין נוסף משנת 2007 שניתן בגרמניה, אשר עסק בציור קיר על חומר ברלין שהוסר ונמכר, נקבע כי לאמני רחוב יש זכות להתנגד לשימוש מסחרי ביצירותיהם ללא אישורם, גם אם היצירות נוצרו באופן לא חוקי על רכוש שאינו שלהם (Bemalung von Teilen der Berliner Mauer (2007) GRUR 691 [25] (BGH); לסקירה נרחבת של הדין הגרמני ראו, Marc Mimler, "Street Art, Graffiti and Copyright: A German Perspective" in: Enrico Bonadio (ed.) The Cambridge Handbook of Copyright in Street Art and Graffiti (2019), p.188). 33. בהמשך לדברים האמורים יודגש, כי אין לקבל את הטענה העקרונית שהועלתה על-ידי הנתבעת בהליך זה, שלפיה שימוש ביצירות של אמנות רחוב הינו "שימוש מותר" המוגן על-ידי סעיף 23 לחוק זכות יוצרים. סעיף חוק זה קובע כי: סעיף 23 לחוק מאפשר אפוא לעשות שימוש ביצירות המוגנות לפי החוק מקום בו אלה ממוקמות בקביעות במקום ציבורי. תכליתה של הוראת דין זו הינה, לאפשר לציבור לבצע פעולות שגרתיות במרחב הציבורי בו מוצגות יצירות מסוג אדריכלות, פיסול או אמנות שימושית באופן קבוע, מבלי להפר את הוראות חוק זכויות יוצרים ומבלי לבקש את הסכמת היוצר או לשלם לו תמורה על כך. יצירות אלו, המוצגות במרחב הציבורי מהוות, במילים אחרות, "חלק מהנוף" (ראו, (טוני גרינמן זכויות יוצרים 117 (מהדורה שלישית, 2023) (להלן: גרינמן); הדברים נכתבו על-ידי המחבר ככובעו כמלומד בתחום ולא בא-כוח מייצג בהליך דנא). הציבור מפיק הנאה אסתטית מיצירות אלו ולכן מוצדק לאפשר לו להפיק הנאה מהן גם באמצעים בלתי ישירים (ראו לעניין זה גם את דברי הסבר לסעיף 23 להצעת חוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007, ה"ח 1127). יחד עם זאת, על מנת להראות כי עסקינן בשימוש מותר לפי סעיף 23 לחוק, לא די להראות כי מדובר ביצירה הממוקמת בקביעות במקום ציבור אלא יש להראות, בנוסף, כי עסקינן באחד משלושת סוגי היצירות הבאות: "יצירה אדריכלית, יצירת פיסול או יצירת אמנות שימושית". כך עולה מלשונו הברורה והמפורשת של סעיף 23 לחוק. ברי, כי יצירות אמנות רחוב במובנן המקובל, אינן בגדר יצירת פיסול. אף לא ניתן לומר כי מדובר ביצירה אדריכלית (יצירה מסוג זה מוגדרת בסעיף 1 לחוק כ"בניין או מבנה אחר, וכן מודל לבניין או למבנה כאמור"). נשאלת אפוא השאלה האם ניתן לסווג יצירות אלה כ"יצירת אמנות שימושית". המחוקק לא מצא להגדיר בסעיף 1 לחוק "אמנות שימושית" – מהי, וגם בדברי ההסבר לחוק לא ניתן למצוא הגדרה לכך. הגדרה אפשרית לביטוי ניתן למצוא בשפה האנגלית. על פי מילון אוקספורד למונחים מתחום האמנות (The Concise Oxford Dictionary of Art Terms (2 ED, (2010)), מוגדרת אמנות שימושית (Applied Arts) באופן הבא: "Art that is created for useful objects and remains subservient to the functions of those objects. The broad range of the applied arts includes ceramics, furniture, glass, leather, metalwork, textiles, arms and armour, clocks, and jewellery". ובתרגום חופשי, אמנות שימושית היא אמנות פונקציונלית, המיועדת לחפצים שימושיים, והיא נותרת כפופה לפונקציות של אותם חפצים. תחומה הרחב של האמנות השימושית כולל קרמיקה, רהיטים, זכוכית, עור, עבודות מתכת, טקסטיל, כלי נשק. אוסיף, כי בשים לב לכך שסעיף 23 לחוק מתמקד באמנות שימושית הממוקמת בקביעות במקום ציבורי, דומה כי אמנות שימושית שכזו יכולה להיות, למשל תאורת רחוב אומנתית, שערים דקורטיביים, מתקני הצללה מעוצבים, מתקני ישיבה (ספסלים) מעוצבים, ועוד. גם הפסיקה בישראל התייחסה למאפיין פונקציונלי זה של אמנות שימושית אשר הינה בת הגנה מכוח חוק זכות יוצרים, וראו לעניין זה דברי כב' הנשיא מ' שמגר בפרשת ע"א 513/89 S/interlego a נ' lines bros. S.a-exin, פ"ד מח(4)1, 146(1994)), לפיהם: "בערעור זה נבקש להצביע על כך שבנוסף על מנגנון החלוקה בין החוקים קיים מנגנון נוסף להתמודדות עם הנושא של מוצרים פונקציונליים. מנגנון זה מתבטא בכך שחוק יוצרים עצמו מכיל בתוכו איזון מיוחד לצרכי יצירות פונקציונליות, שנועד להתמודד עם הקשיים המיוחדים שמציבים מוצרים אלה. איזון זה חשוב, שכן אף שככלל דיני המדגמים מותאמים יותר לטיפול ביצירות פונקציונליות, עדיין קיים סוג של יצירתיות אשר מן הראוי לתמרץ אותו, אך הוא אינו זוכה להגנה במסגרת דיני המדגמים, ושלילה מוחלטת של הגנת חוק יוצרים מיצירות פונקציונליות, פירושה הסרת ההגנה על יצירתיות זו. ... נקודת המוצא היא כי אין הצדקה לשלילה אפריורית של הגנת זכות יוצרים ממוצרים פונקציונליים 34. מן הדברים האמורים עולה בבירור כי תנאי בסיסי לסיווגה של יצירה כלשהי כ"יצירת אמנות שימושית" הינו כי מתקיים מימד פונקציונלי כלשהו ליצירה; וכפי שצוין לעניין זה גם בספרות, "יצירת אמנות שימושית אינה מוגדרת בחוק, אך במרבית המקרים מדובר בחפץ או במוצר שמתבקשת הגנה על רכיבים חזותיים (דו או תלת-מימדיים) שלו שיש להם היבטים מבטאים שעשויים להיות מוגנים בזכות יוצרים. דוגמות לכך יכולות להיות תכשיטים, ריהוט, כלי משחק, בובות צעצוע וכלי בית מעוצבים" (עמרי רחום-טוויג "פונקציה של יצירתיות: הגנת זכות יוצרים על יצירות פונקציונליות ואמנות שימושית" ספר יורם דנציגר 617, 639 (לימור זר-גוטמן ועידו באום עורכים, 2019)) ברי, כי בכל הנוגע ליצירות רחוב במובנן המקובל, לא מתקיים בהן כל תפקיד פונקציונלי כאמור. על כן לא ניתן לסווגן ככלל כ"יצירות אמנות שימושית". מסקנת הדברים היא כי אין רלוונטיות, ככלל, להגנת השימוש המותר המעוגנת בסעיף 23 לחוק, בכל הנוגע להפרת זכות יוצרים באמנות רחוב שאינן בגדר יצירת פיסול או יצירת אמנות פונקציונלית. 35. מסקנת הדברים היא כי יש להכיר במישור העקרוני בהגנה של זכויות יוצרים על יצירות של אמנות רחוב. שיקולים ייחודיים 36. לצד הדברים האמורים ובהמשך למסקנה כי יש מקום להכיר, במישור העקרוני, בכך שיצירות אמנות רחוב מקנות ליוצריהן זכויות יוצרים הניתנות לאכיפה משפטית, אין להתעלם מן המאפיינים הייחודיים לצורת אמנות זו, אשר עשויים להשליך על אפשרות והיקף האכיפה של זכות היוצרים. על מאפיינים אלה אעמוד עתה. 37. מאפיין ראשון - אי חוקיות אפשרית בביצוע היצירה: כידוע, מאפיין שכיח דומיננטי של אמנות רחוב הינו כי זו מבוצעת לעתים באופן לא חוקי. כוונתי היא לאי-חוקיות לכאורית הנובעת מאופן הצבת היצירה, למשל בדרך של ונדליזם או של הסגת גבול, ובלא קבלת היתר או אישור מבעל הנכס שעליו נוצרה היצירה. לדעתי אין במאפיין אפשרי זה כדי לשלול את עצם קיומה של זכות יוצרים, הנבחנת כאמור על בסיס מבחן המקוריות ומבחן היצירתיות. אדגיש, כי מדובר במאפיין אפשרי, שהרי יצירות אמנות רחוב מבוצעות לעתים גם בהסכמת בעל הזכויות בנכס. ואכן, בחוק זכות יוצרים לא קיימת כל הוראה השוללת זכות יוצרים ביצירה מטעמי חוק ומוסר, תקנת הציבור או מטעמים של מדיניות משפטית ראויה. כך למשל הוסבר בספרות כי: "ראוי להפריד בין שאלת חוקיות המעשה ובין שאלת תוקף זכויות היוצרים ביצירה. אי-חוקיות המעשה אינה צריכה לגרוע מזכות היוצרים ביצירה, בייחוד כאשר אין קשר בין המעשה הבלתי חוקי ובין מי שמעתיק או עושה פעולה אחרת ביצירה, ופעמים רבות מבקש גם להפיק ממנה רווחים. לא יהיה צודק במקרים כאלה למנוע יכולת אכיפה של זכות יוצרים מהיוצר, ובה בעת לאפשר למעתיק ליהנות מפרי יצירתו" (גרינמן, בעמ' 117). גישה זו הגיונה עמה. ניתן להמחישה גם באמצעות דוגמה: נניח שאמן גנב בדי-ציור מסטודיו ויצר עליהם יצירות מרהיבות, ולאחר מכן צד שלישי העתיק את היצירות הללו. האם ניתן לקבל כי הצד השלישי רשאי להעתיק את היצירות רק בשל המעשה הבלתי חוקי של האמן? דעתי היא כי התשובה לכך הינה בשלילה. שהרי, אין קשר סיבתי בין גניבת בד-הציור לבין פעולת ההעתקה של היצירה שנוצרה עליו, ועל כן אי-חוקיות בהשגת חומרי הגלם אינה שוללת או גורעת מזכויות היוצרים ביצירה עצמה (אך ראו לעומת זאת את עמדת בית משפט השלום בהרצליה שבו סירב בית המשפט לאכוף הפרת זכויות יוצרים בסרט פורנוגרפי; ת"א (שלום הרצ') 38541-08-17 סקס סטייל בע"מ נ' אבוטבול (7.8.2018); יובהר כי פסק-הדין בוטל בערכאת הערעור בהסכמת הצדדים; כן השוו, ת"א (מחוזי ת"א) 1395/05 מוזיאון תל אביב לאמנות נ' ספרוקט, פיסקאות 23-22 (31.12.2007)). יודגש, כי עמדה זו, שלפיה אין מקום שלא לאכוף זכות יוצרים ביצירה בלתי חוקית, מקובלת גם בשיטות משפט נוספות (לסקירה מקיפה של הדין הזר בהקשר זה ראו Paula Westenberger, "Copyright Protection of Illegal Street and Graffiti Artworks" in: Enrico Bonadio (ed.) The Cambridge Handbook of Copyright in Street Art and Graffiti (2019), pp 55 (להלן: Westenberger)). כך מציינת Westenberger, בין היתר, כי אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואמנותיות מעניקה הגנה רחבה ליצירות, מבלי להתייחס לחוקיות אופן יצירתן (שם, בעמ' 62). עוד מדגישה המלומדת Westenberger כי הכרה בזכויות היוצרים אינה מכשירה את אי-החוקיות שבמעשה היצירה, אלא מבטאת איזון ראוי בין האינטרס לעודד יצירה והבעה אמנותית לבין הצורך להגן על זכויות קנייניות של צדדים שלישיים. לשיטתה, גישה זו מאפשרת להעניק הגנה בסיסית ליוצרים מפני ניצול מסחרי בלתי הוגן של יצירותיהם, תוך שמירה על האפשרות להגביל את היקף ההגנה במקרים המצדיקים זאת (שם, בעמ' 70-69). מסקנת הדברים היא כי אין בעצם העובדה כי יצירת אמנות רחוב נוצרה במהלך ביצוע עבירה, שאינה קשורה לתוכן היצירה, כדי למנוע את אכיפת זכות היוצרים של היוצר בה. יש לדחות אפוא את טענות הנתבעת בהקשר זה. 38. בהמשך לדברים האמורים ראוי עוד להדגיש, כי סוגיית זכויות היוצרים ביחס לאמנות רחוב מתעוררת בדרך בכלל בשני הקשרים בולטים, המעלים שאלות משפטיות שונות באופיין. ההקשר הראשון נוגע להפרות מצד צדדים שלישיים, המצלמים או מעתיקים את היצירה ועושים בה שימוש מסחרי או שימוש אחר ללא הרשאת האמן. במקרים אלה, מתעורר המתח המוכר בדיני זכויות יוצרים בין זכותו של היוצר לבין האינטרס הציבורי בגישה חופשית ליצירות המוצגות במרחב הציבורי (וזהו גם למעשה ההקשר הרלוונטי לסכסוך דנא בין התובעים לנתבעת). ההקשר השני, השונה במהותו, נוגע ליחסים המשפטיים בין האמן לבין בעל המקרקעין שעליהם מוצגת היצירה, בעיקר כאשר האחרון מבקש להרוס את היצירה או לשנותה. בהקשר זה מתעורר מתח בין זכויות הקניין המסורתיות של בעל המקרקעין לבין הזכות המוסרית של האמן ביצירתו. מתח זה התעורר בעניין 5pointz הנזכר לעיל, שבו דן בית המשפט במקרה שבו בעל הנכס התיר במשך כעשור לאמני גרפיטי ליצור על קירות המבנה שבבעלותו, אשר הפך למוקד תרבותי משמעותי בניו יורק. כאשר החליט הבעלים להרוס את המבנה לטובת פרויקט נדל"ן, הוא צבע את היצירות בלבן ללא התראה מוקדמת. בית המשפט קבע שם כי על בעל המקרקעין לפצות את האמנים בסכום כולל של כ-6.75 מיליון דולר ארה"ב. זאת, לאחר שנקבע כי כאשר קיימת הסכמה ראשונית של בעל המקרקעין ליצירת אמנות על נכסיו, עליו לכבד את זכויותיהם המוסריות של האמנים ולפעול בהתאם להוראות החוק האמריקאי הרלוונטי, המחייבות מתן התראה מוקדמת של 90 ימים בטרם הסרת היצירה. יוער, כי מקרה דומה להפליא נדון גם בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א (מחוזי חי') 50172-01-13 קניספל נ' עיריית חיפה (3.2.2016)), ביחס ליצירה של תבליט קיר שיצר אמן עבור עיריית חיפה בשנת 1965. בחלוף עשורים רבים השמידה העירייה את היצירה מבלי ליידע את האמן. בית המשפט קבע כי על העירייה לשלם לאמן פיצויים של למעלה מחצי מיליון ש"ח בגין שווי התבליט עצמו אך גם בגין הפרת הזכות המוסרית, בשל השמדת היצירה ללא הסכמתו וידיעתו של האמן ומבלי שניתנה לו שהות להיערך להסרת היצירה (השוו גם למקרה דומה שנדון ב-ת"א (מחוזי ב"ש) 5211/08 בר חמא נ' עיריית קרית גת (7.6.2012)). 39. שיקול ייחודי שני - קושי אפשרי בזיהוי היוצר: לעתים, יש קושי אפשרי וממשי לזהות את בעל זכות היוצרים. במקרה שכזה מקובל לומר כי מדובר ביצירה "יתומה", קרי ביצירות שנוצרו על-ידי אמן שזהותו אינו ידועה או שלא ניתן לאתרו. אבהיר כי קושי בזיהוי היוצר מתקיים כמובן גם ביצירות שאינן אמנות רחוב בהכרח, ובעידן הרשתות החברתיות, תופעת ה"יצירות היתומות" אך הולכת והופכת שכיחה יותר ויותר. יחד עם זאת בהחלט ניתן לומר, כי מאפיין זה עשוי להיות שכיח יותר ביצירות אמנות רחוב, לנוכח אופיין וטיבן. כך, אמנות רחוב נוצרת לעיתים ללא היתר, מה שמוביל אמנים להסתיר את זהותם כדי להימנע מהשלכות משפטיות; קהילת אמנות הרחוב מתאפיינת במסורת של שימוש בכינויים וזהויות חלופיות כחלק מהאתוס התרבותי; חלק מהאמנים רואים באנונימיות ערך אמנותי וחברתי; ולעיתים היצירות נוצרות באופן הדרגתי על ידי מספר אמנים, מה שמקשה על זיהוי יוצר יחיד. מכל מקום, סוגיה זו – של "יצירות יתומות" – מוסדרת כיום בסעיף 27א לחוק זכות יוצרים, הקובע כי שימוש ביצירה שבעל זכות היוצרים בה אינו ידוע או לא אותר, מותר רק אם המשתמש "פעל בשקידה סבירה לגילוי או לאיתור בעל זכות היוצרים ביצירה, לפי העניין, לפני השימוש" (סעיף 27א(א)(1) לחוק; בהקשר זה נקבע בסעיף 27א(ג) לחוק כי "שקידה ראויה" כאמור תיבחן בין השאר בהתחשב באופי היצירה ובמועד יצירתה). כמו כן השימוש הוא מותר אם המשתמש "ציין באופן ברור באותה דרך שבה הוא עושה שימוש ביצירה, כי השימוש נעשה על פי סעיף זה וכי בעל זכות יוצרים זכאי לבקש שהמשתמש יחדל מהשימוש וכן פרטים ליצירת קשר עמו" (סעיף 27א(א)(2) לחוק). זאת ועוד, אם מדובר בשימוש מסחרי, כי אז נדרש המשתמש לפרסם "הודעה באינטרנט או בעיתון יומי זמן סביר לפני השימוש" וכן לשלם לבעל זכות היוצרים "תמלוג ראוי לאחר שקיבל הודעה מבעל זכות היוצרים" (סעיף 27א(ב) לחוק). הוראת דין זו נותנת אפוא מענה לאותם מקרים בהם אכן מדובר ביצירת אמנות רחוב שלא ניתן לגלות או לאתר את בעל זכות היוצרים בה בשקידה סבירה, והוא מעגן למעשה היתר לשימוש ביצירה "יתומה" כאמור (ראו גם גרינמן, בעמ' 460-459). חשוב לציין, כי הכוונה היא בעיקר ליצירות שאינן חתומות (גם לא על-ידי שם בדוי או כינוי) ואשר אין בהן מאפיין בולט ודומיננטי המאפשר, בשקידה סבירה, לדעת מי היוצר שלה. 40. מאפיין שלישי - שימוש אגבי ביצירת אמנות רחוב: מאפיין אפשרי שכיח נוסף של שימוש ביצירות אמנות רחוב הזוכות להגנה מכוח חוק זכות יוצרים, הינו שימוש אגבי באותן יצירות. כוונת הדברים היא לשימוש ביצירה במסגרת צילום אורבני או צילום פנורמי, קרי שלא בדרך של צילום היצירה עצמה בתקריב, אלא שילובה בתמונה רחבה המתעדת ממרחק מסוים פינת רחוב, בניין אחד או "בלוק" של בניינים, שכונה וכיו"ב. סעיף 22 לחוק קובע כי במקרה כזה קיים היתר לעשות שימוש ביצירה המוגנת בזכות היוצרים, כל עוד השימוש בו הוא "אגבי", וכך נקבע בסעיף זה: כפי שצוין בספרות, שימוש אגבי מותר, לעניין זה, הוא בראש ובראשונה, אך לא רק, שימוש אקראי; לכן, למשל, ניתן לעשות שימוש ביצירה כאשר ניתן לראותה בסרט שהוסרט באתר שבו תלוי הציור או הצילון, כגון ברחוב שבו מוצב שלט פרסומת (גרינמן, בעמ' 340), או לענייננו, ברחוב שבו צוירה אמנות רחוב. המבחן הקובע, לעניין זה, כפי שצוין בספרות, הוא כי השימוש האגבי לא יתמקד ביצירה באופן שהשימוש יאבד מאופיו האגבי והיצירה תהפוך למעשה לנושא הצילום (שם, בעמ' 341). בהקשר זה ממש נדונה במדינת ניו-יורק שבארצות הברית, תביעה שהוגשה על-ידי אמן רחוב, נגד ערוץ הטלוויזיה HBO, בטענה כי הערוץ השתמש ביצירתו בסדרת טלוויזיה ללא רשותו (Gayle v. HBO, Inc., 2018 U.S. Dist. LEXIS 73254). ברקע המקרה, פרק של סדרה שבמהלכו צעדה אחת הדמויות ברחובות ניו יורק וחלפה לפני המילים "Art we all", שנכתבו על-ידי האומן בסגנון גרפיטי. בית המשפט פסק לטובת ערוץ HBO וקבע, בהתבסס על הדוקטרינה של "זוטי דברים" (המקבילה בדין האמריקאי לדוקטרינת השימוש האגבי), כי השימוש ביצירה היה בגדר זוטי דברים (de minimis) ולכן אינו מהווה הפרה, שכן הגרפיטי הופיע באופן חולף, ברקע, בזווית אלכסונית ובתאורה חלשה שהקשתה על זיהויו, כשהמצלמה מתמקדת בשחקנית בקדמת הפריים. בית המשפט דחה את טענת התובע כי העובדה שהגרפיטי נבחר במכוון על ידי צוות ההפקה מונעת העלאת טענה של זוטי דברים וקבע כי גם שימוש מכוון עשוי לעלות כדי זוטי דברים, מקום בו השימוש הוא כה חולף ושולי (לסקירה נוספת של פסק-הדין ראו גם, Enrico Bonadio, "Street Art, Graffiti and Copyright: A US Perspective" in: Enrico Bonadio (ed.) The Cambridge Handbook of Copyright in Street Art and Graffiti (2019), pp 110-113). 41. מאפיין רביעי - אופייה של תרבות אמנות הרחוב המבוססת על שיתוף והשראה הדדית: מאפיין אפשרי נוסף נוגע לאופייה הייחודי של תרבות אמנות הרחוב המבוססת, במקרים רבים, על רעיונות של שיתוף והשראה הדדית. בהקשר זה עומד המלומד Bonadio על כך שאמנות הרחוב מאופיינת במספר תכונות ייחודיות המצדיקות התאמה של דיני זכויות היוצרים למאפייניה המיוחדים; מדובר לגישתו בתת-תרבות המבוססת על שיתוף, השראה הדדית והתפתחות אבולוציונית של סגנונות אמנותיים. בנוסף, אמנות זו מתקיימת לצד מערכת מפותחת של נורמות חברתיות המסדירות את היחסים בין האמנים ואת האופן שבו הם יכולים להשתמש ביצירות של אחרים. לאור מאפיינים אלה, המחבר מציע מודל של "זכויות יוצרים דקות ומרוככות" המבחין בין שימושים מסחריים ולא מסחריים (שם, בעמ' 6-5). בכל הנוגע לשימושים מסחריים, Bonadio תומך בהגנה משפטית משמעותית, במיוחד מפני ניצול על-ידי תאגידים וביתר פירוט – לגישתו - בקמפיינים פרסומיים של חברות אופנה. הגנה זו חשובה במיוחד לשמירה על המסר האנטי-ממסדי של האמנות ולמניעת אסוציאציה לא רצויה בין האמן לבין מסרים מסחריים (שם, עמ' 4-3). לעומת זאת, ביחס לשימושים לא מסחריים, המחבר מציע הגנה משפטית מרוככת יותר על יצירות אמנות הרחוב. זאת, בדרך של הרחבת דוקטרינת השימוש ההוגן (שתאפשר לאמנים אחרים להשתמש ביצירות קיימות לצורך יצירת אמנות חדשה), והרחבת הכלל בדבר שימוש אגבי מותר (שם, עמ' 7-6) באופן אשר יאפשר לציבור הרחב לצלם ולשתף יצירות אמנות רחוב במדיה חברתית. דומה כי מודל זה מבקש ליצור מסגרת משפטית גמישה שתגן על אמני רחוב מפני ניצול מסחרי תוך שמירה על המאפיינים הייחודיים של תת-התרבות ועל יכולתה להתפתח באופן אורגני. סיכום ביניים 42. לסיכום הדברים עד כה: אמנות הרחוב, על צורותיה המגוונות, מהווה ביטוי אמנותי-תרבותי בעל היסטוריה ארוכה. כיום, התגבשה ההכרה כי יצירות אמנות רחוב עשויות לעמוד בדרישות המינימליות של מקוריות ויצירתיות הקבועות בחוק זכות יוצרים. גישה זו מקובלת גם בשיטות משפט מרכזיות בעולם, ובהן ארצות הברית, אנגליה וגרמניה. לצד זאת, ניתן לזהות מאפיינים שונים של אמנות הרחוב המחייבים התייחסות מיוחדת: האחד, סוגיית אי-החוקיות האפשרית בביצוע היצירה, אשר כשלעצמה אינה שוללת את עצם קיומה של זכות היוצרים; השני, הקושי האפשרי בזיהוי היוצר, אשר מקבל מענה בהסדר הקבוע בסעיף 27א לחוק בעניין "יצירות יתומות"; השלישי, סוגיית השימוש האגבי ביצירות אמנות רחוב, המוסדרת בסעיף 22 לחוק; והרביעי, אופייה של תרבות אמנות הרחוב המבוססת על שיתוף והשראה הדדית, אשר עשויה אולי להצדיק הגנה מרוככת יותר על היצירות, בעיקר בהקשרים שאינם מסחריים. יש לפנות עתה ליישומן של מסקנות אלה על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנא. מן הכלל אל הפרט 43. עתה יש לבחון האם לתובעים הוקנתה זכות יוצרים ביצירות; וככל שכן, כיצד הפרה הנתבעת את זכות היוצרים הן בפן של הפרת הזכות הכלכלית, הן בפן של הפרת הזכות המוסרית, ומהו הסעד שלו זכאים הנתבעים עקב הפרות אלו. לתובעים מוקנית זכות יוצרים ביצירות 44. לאחר בחינת מכלול טענות הצדדים אני סבור כי לתובעים זכות יוצרים מוגנת בכל היצירות מושא כתב התביעה. תחילה, יש לדחות לעניין זה את טענת הנתבעת כי אין לראות ביצירות שיצרו הנתבעים משום יצירות שיש להגן עליהן לפי חוק זכות יוצרים, הן משום אופי היצירות, הן משום שאין מדובר ביוצרים מוכרים (וכפי שנטען בעניין זה בסיכומי הנתבעת, "אין מדובר בציורי קיר של אמנים מובילים. מדובר בציורי גרפיטי חביבים, אשר כמותם מצויים בכל רחבי תל-אביב, ברם בכל הכבוד אין עסקינן באמנות מהשורה הראשונה"). 45. אין בידי לקבל טענה זו. חוק זכות יוצרים, כפי שבואר בהרחבה לעיל (ראו פיסקה 30 לעיל), קובע כי יצירה יכולה להיות מושא זכות יוצרים אם היא עומדת במבחן ה"מקוריות" ובמבחן ה"יצירתיות". די לעיין ביצירות מושא כתב התביעה, גם שלא ממבט של מבקר אמנות, על-מנת להתרשם כי אלה עומדות גם עומדות בתנאים אלה. בהקשר זה מקובלת עליי טענת התובעים כי גם כוכבא וגם טבק ז"ל השקיעו יצירתיות, מחשבה ודמיון עצמי בעיצוב היצירות ובביצוען, ובוודאי שגם הושקע עמל רב וזמן באופן העולה על הרף המינימלי הדרוש להכרה ולהגנה על יצירת אמנות בהתאם להוראות חוק זכות יוצרים. על כך ניתן היה ללמוד למשל מעדותו של מר גורדצקי (חברו של טבק ז"ל) אשר סיפר כיצד היה טבק ז"ל מצייר את יצירותיו ("שיטת העבודה של דמיאן היא כזו שהוא מצייר לפי סקיצה שהוכנה על ידו מראש. הוא היה מתחיל עם הקווים העיקריים של הדמות אותה מצייר לאחר מכן צובע ולבסוף מוסיף את הפרטים הקטנים [...] משך העבודה על כל ציור ארך מספר שעות" (סעיפים 10-9 לתצהיר גורדצקי). 46. אכן, אין כל הבדל מבחינת מידת ההשקעה, המקוריות והיצירתיות, בין יצירות של אמנים מסורתיים המוצגות במוזיאון, לבין היצירות שיצרו כוכבא וטבק ז"ל, למעט העובדה שיצירותיהם של אלה האחרונים צוירו ברחוב, ולא בבד-ציור בסטודיו. בהקשר זה אין לי אלא להפנות לעדותו של כוכבא, אותה ראיתי לאמץ, עת התבקש להסביר מהו "אמן רחוב", והשיב כי "אמן גרפיטי זה אמן שמצייר את האומנות של ברחוב וחושף את האומנות של לעיני הציבור" (תמליל, עמ' 11, ש' 34-33). עוד התבקש מר כוכבא להסביר מה קו הגבול, לשיטתו, בין ציור "סתם" המצויר על גבי קיר, לבין יצירת אמנות רחוב, והוא השיב כי: תשובתו-זו של כוכבא, לפיה גם ציור של "איש" בידי פעוט בגן ילדים, עשוי לעלות כדי אמנות רחוב, מלמדת לטענת הנתבעת על "גישת התובעים המופרכת לפיה כל ציור על קיר הוא 'אומנות' המקימה זכות לפיצוי". אלא שגישה זו אינה מופרכת כלל ועיקר, והיא משקפת היטב את הדין הקיים שלפיו יצירה יכולה להיות מושא זכות יוצרים, אם היא עומדת במבחני החוק הרגילים המציבים דרישה מינימלית של מקוריות ושל יצירתיות כתנאי להגנה (ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340 (1985)). לעניין זה נדרשת יצירתיות במידה מינימלית ביותר; שהרי כפי שצוין בספרות, דיני זכויות יוצרים אינם "אליטיסטים" ואין מקום במסגרתם ל"מבחני איכות"; לכן, גם "ציוריו של ילד בגן חובה זכאים להגנה זהה לזו שהחוק מעניק ליצירתם של שאגאל ושל דאלי" (גרינמן, עמ' 103). אכן, הנתבעת צודקת בטענתה (סעיף 20 לסיכומים) כי "לא כל ציור על קיר הינו אומנות המוגנת תחת החוק". ואכן, גם בחוק קיים "גבול תחתון" לדרישת היצירתיות, וכפי שציין בית המשפט העליון בפרשת סטרוסקי, "פשטות היצירה לא תמנע הגנת זכות יוצרים, אלא אם היא קיצונית, כגון סתם קו ישר או עגול [...] כדי לבחון אם היצירה ראויה להגנה יש לראותה בכללותה, כשלמות אחת [...]" (שם, בעמ' 346, מפי כב' השופטת ש' נתניהו; [ההדגשה שלי – ר' ג']). אלא שברור מאליו כי יצירותיהם המקוריות, המושקעות והיצירתיות של כוכבא ושל טבק ז"ל, צולחות בקלות את הרף האמור. אציין, כי הראיה הטובה לכך הינה בחירתה של הנתבעת עצמה לצלם את אותן יצירות ולעשות בהן שימוש. וכפי שהסכימה למעשה גם הנתבעת בעדותה – מדובר ביצירות שאהבה, ולכן צילמה אותן; הנתבעת גם הסכימה – למעשה – עם הטענה כי מדובר באמנות: 47. הנתבעת טענה בנוסף, כאמור, כי אין לאכוף זכות יוצרים ביצירות משום שאין מדובר ביצירות שנוצרו על-ידי "אמנים מוכרים". דין הטענה להידחות. כפי שהוסבר לעיל, אין כל נפקות לשאלה אם מדובר ביוצר מוכר אם לאו, לצורך הכרה ביצירה כמוגנת לפי חוק זכות יוצרים. בבחינת למעלה מן הדרוש אציין, כי מחומר הראיות שהוצג בהליך מסתברת יותר גרסת התובעים שלפיה גם כוכבא וגם טבק ז"ל הינם אמנים מוכרים וידועים בתחום של אמנות רחוב. כך למשל, ציינה התובעת 2 בעדותה על בן זוגה, טבק ז"ל: "אני חושבת מכיוון שהחשיפה לעבודות שלו הייתה מאוד גבוהה, אני יודעת מכיוון שברגע שהיה תערוכות ישר רצו להזמין אותו הוא כרגע מופיע והקדישו לו חדר פרטי בתערוכה במוזיאון באר-שבע לאומנות, בית עסק בית השקעות עשה תערוכה לזכרו 'חלאסרטן' הצטרפו בשביל לגייס כסף כספים לעמותה לזכרו, ברגע שהם מחפשים את השם שלו ישר עולות רשומות, אז כן זה מה שגורם לי לחשוב שהוא אחד מהמובילים בתחום. אני יודעת שהרבה מדריכים שבסיורים של אומנות רחוב מזכירים אותו מדברים עליו, יש לעמוד שלו באינסטגרם ולאפליקציה שהוא יצר הרבה טראפיק אז זה כל מה שגורם לי לחשוב שהוא אחד מהמובילים בתחום בישראל" (תמליל, עמ' 33, ש' 32-24). אשר לכוכבא, הלה העיד כי "אני אחד מהוותיקים קודם כל מ-2001 אני מצייר ברחוב, אני ארגנתי תערוכות לשיתופי פעולה עם אמנים מכל העולם, ייצגתי את ישראל באנגליה פולין גרמניה יכול להיות שאני שוכח עוד איזה מקום, אני אחד מהאנשים שקיבלו אייטמים ראשונים בתחום כבר ב-2007 בעיתונות, ואם את מחפשת מס 972 בגוגל אז יש 9 דפים של תוצאות רלוונטיות לגביי, אז אני מאמין שאני די נודע בתחום הנעשות סדנאות עשיתי מ-2007 סדנאות בתחום בתיכון אלון בכפר הירוק" (תמליל, עמ' 12, ש' 10-4). גרסאות אלה מתיישבות היטב עם חומר הראיות שהוצג לפיו יצירותיהם של כוכבא ושל טבק ז"ל הוצגו בתערוכות שונות (ראו אסמכתאות בנספחים 2 (קורות חיים) ו-9 (צילומים מתערוכה) לתצהיר כוכבא, ובנספחים 1 (קורות חיים) 2 (כתבות ופרסומים על טבק ז"ל) ו-11 (פרסומים על תערוכות של טבק ז"ל) לתצהירה של התובעת 2), בספרים העוסקים בתחום (ראו נספח 3 לתצהיר כוכבא ונספח 4 לתצהיר התובעת 2), ואף בסרטים ותוכנית טלוויזיה (ראו, נספח 4 לתצהיר כוכבא ונספח 5 לתצהיר התובעת 2). לא נעלם מעיניי כי כוכבא לא צירף מסמך בכתב המלמד כי אכן נכרת הסכם כלשהו שלפיו התיר שימוש ביצירה שיצר בסדרה ששודרה ב"נטפליקס" (ראו, תמליל, עמ' 27, ש' 31-10), ואף לא צירף מסמך בכתב התומך בטענתו כי אכן צייר בהזמנה עבודות במסעדה בתל אביב (ראו, תמליל עמ' 28, ש' 5-4) או בדבר התערוכות שבהן הציג (שם, ש' 36-35; אך יצוין כי כוכבא כן צירף תמונות שצולמו בתערוכה). יחד עם זאת אין בעובדה שראיות אלה לא הוצגו כדי לקעקע מן הגרסה שלפיה עסקינן בשני אמנים מוכרים. ואוסיף כי ממילא גם אם לא היה מוכח כי מדובר באמנים מוכרים, אין בכך כדי לגרוע מזכות היוצרים המוקנית להם ביצירות שיצרו. 48. הנתבעת הוסיפה וטענה כי אין לאכוף את זכות היוצרים מן הטעם שעסקינן ביצירות שנוצרו ללא היתר. גם טענה זו דינה להידחות. ראשית, משום שבהיבט העקרוני אין בטענה זו כדי לשלול את זכות היוצרים, כפי שהוסבר בפיסקאות 38-37 לעיל. מכל מקום, ובבחינת למעלה מן הדרוש, גם אם היה מקום ליתן לשיקול זה משקל, סבורני כי די בראיות שהוצגו על-ידי התובעים כדי ללמד כי הטענה שהעלתה הנתבעת (בדבר אי-החוקיות) לא הוכחה – ואציין כי הנטל להוכיח טענה זו מוטל על הנתבעת ולא על התובעים. כך, בכל הנוגע ליצירה "איש עם קרטיב" ("טבק2") מר גורדצקי ציין בתצהירו כי היה נוכח עם טבק ז"ל ביום 24.8.2024 במשך מספר שעות עת יצר טבק ז"ל את היצירה. גורדצקי אף היה מי שתיעד את ביצוע היצירה. הוא טען בתצהירו, כי הציור נוצר במיקום שבו העירייה התירה זאת (סעיפים 6-5 לתצהיר). ביחס ליצירה "תולעת" ("טבק3") טען גורדצקי כי זו צוירה בהסכמת בעלי המחסן שעליו בוצעה היצירה (סעיפים 8-7 לתצהירו). הוא הוסיף והעיד כי טבק ז"ל "תמיד היה מבקש רשות במקומות שהוא היה מצייר, תמיד תמיד הוא היה מבקש מהבעלים של המבנה והיינו באים לפני זה למוסך או מה שזה יהיה כשזה פתוח בשעות העבודה ומבקשים לצייר, בדרך כלל זה מבנים מאוד כאלה לא בניינים חדשים או משהו מבנים ישנים מוסכים דברים כאלה אז כאילו היה להם בכיף כי זה כאילו זה יצירה זה מצלם את המקום יפה" (תמליל, עמ' 10, ש' 38-33). אף שגורדצקי לא הציג אסמכתאות בכתב התומכות בטענותיו אלה, דומני כי די בעדותו המהימנה כדי ללמד כי אין ממש בטענה כי טבק ז"ל יצר את יצירותיו בניגוד להוראות כל דין. אוסיף כי גם מר ונטורה העיד בתצהירו ביחס ליצירה "תפוח" ("טבק 4") – אשר תהליך יצירתה תועד על-ידו בוידאו – כי למיטב ידיעתו הציור נוצר במיקום מותר על-ידי עיריית תל אביב. מר ונטורה אף הוא לא צירף אסמכתה לביסוס טענה זו, אך הוא העיד – בעדות שלא מצאתי כל טעם לפקפק בה – כי הוא וטבק ז"ל היו מקיימים שיחות עם פקחי העירייה, אשר מעולם לא התנגדו לביצוע היצירות (תמליל, עמ' 8, ש' 39-37). כוכבא הדגיש אף הוא בעדותו כי יצר את כל היצירות מושא כתב התביעה במקומות שבהן עיריית תל אביב התירה לאמנים כדוגמתו לצייר אמנות רחוב, וכדבריו בעדותו – "מחלקת תרבות ואומנות [של עיריית תל-אביב – ר' ג'] שפרסמו רשימה ב-2013 עד 2017 שהייתה קיימת אונליין למי שרוצה למצוא את זה באתר שלהם [...] הי[ית]ה רשימה של מחלקת תרבות ואומנות שהיה 4 או 5 רחובות באזור פלורנטין שהיה מותר לצייר בהם" (תמליל, עמ' 20, ש' 14-13, ש' 21-20). כשנשאל מדוע לדעתו העירייה תיתן אישור כללי לאמנים ליצור על שטחים פרטיים שאינם בבעלותה, השיב כי "יש אזורים שהם רצו לשפר מבחינת חיי קהילה ונתנו אישור לאנשים כמוני שגורמים לחיי קהילה לעשות אומנות במרחב הציבורי, זה אחד מהרחובות האלה" (תמליל, עמ' 23, ש' 33-31). כוכבא אומנם לא טען בעדותו כי יצירותיו נוצרו לאחר שביקש אישור מבעל המקרקעין (ראו בתמליל, עמ' 20, ביחס ליצירה "כוכבא1"; עמ' 15, ש' 36 ביחס ליצירה "כוכבא 3"; עמ' 23, ש' 22, ביחס ליצירה "כוכבא4"). הוא טען כי היצירה "פנדה" ("כוכבא2") צוירה בהזמנה אך לא ידע להפנות להזמנה לביצוע העבודה (שם). יחד עם זאת, אין בחוסרים ראייתיים אלה כדי ללמד כי היצירות בוצעו בניגוד לדין, ומכל מקום וכפי שהובהר לעיל, אפילו הייתה הנתבעת מוכיחה כי היצירות נוצרו בניגוד לדין – אין בכך כדי לגרוע מזכות היוצרים. אחזור ואציין כי המחלוקת בענייננו ממילא אינה בין היוצרים לבין בעלי הנכסים שעליהם בוצעו היצירות, כי אם בין היוצרים לבין צד שלישי (הנתבעת) שהגיע למקום ביצוע היצירה והעתיק אותה. אפשר שהמתח האפשרי בין בעל זכות הקניין לבין בעל זכות היוצרים עשוי במקרים מסוימים להצדיק תוצאה אחרת (ולהרחבה בעניין זה ראו הדיון בפיסקה 38 לעיל). ברם, ענייננו אינו נופל בגדר מקרים אלה. 49. לטענת הנתבעת אין להכיר בזכות היוצרים גם משום שמדובר ביצירות שנהרסו או נמחקו. אכן, אין ספק כי חלק מהיצירות נהרסו (כך למשל מר גורדצקי העיד כי היצירה "תולעת" ("טבק3") נהרסה עם הבניין בפרויקט "פינוי בינוי"; תמליל, עמ' 10, ש' 29-26; וראו גם נספח 1 לסיכומי הנתבעת המלמד כי עם חלוף השנים גם היצירות שלא נהרסו נמחקו – חלקן – על-ידי יצירות אחרות). ברם, אין בטענה זו כדי לגרוע מזכות היוצרים המוקנית לתובעים, ובהקשר זה אין לי אלא להביא את דבריו של מר כוכבא בעדותו שהתייחסה ליצירה "ינשוף על ורוד" ("כוכבא3") אשר לימים נמחקה על-ידי יוצר אחר, שביקש אף את רשותו של כוכבא, אשר נתן את הסכמתו לכך: אכן, יצירות אמנות רחוב מעצם טיבן ומהותן הן יצירות ארעיות וגלומה בהן ההנחה, כי בבוא היום יימחקו, יהרסו או אף יושחתו. יחד עם זאת, עצם העובדה כי מדובר לעתים רבות ביצירות זמניות אינה גורעת מזכות היוצרים. על-פי סעיף 4(א)(1) לחוק, זכות יוצרים חלה על יצירה "המקובעת בצורה כלשהי". אין ספק כי כל היצירות שנוצרו היו מקובעות עם יצירתן על הקיר בו צוירו. די בכך כדי לקיים את דרישת הקיבוע. אין משמעותה של דרישת הקיבוע כי העותק המקורי של היצירה חייב לשרוד את כל תקופת קיום זכות היוצרים (וכך גם נפסק בארצות-הברית בפרשת 5pointz; וראו גם, גרינמן, בעמ' 110). טענה זו של הנתבעת – נדחית אפוא. 50. לטענת הנתבעת, אין לקבל את טענות התובעים אף משום שהיה קושי בזיהוים. אין בידי לקבל טענה זו. אמנם, ככל שעסקינן באמנות רחוב, אפשר ויש מקום להגמשה מסוימת של הכללים המעוגנים בסעיף 27א לחוק זכות יוצרים, בדבר שימוש ביצירה שבעל זכות היוצרים בה אינו ידוע או לא אותר (אם לא ניתן היה לזהותו או לגלות את היוצר לאחר "שקידה סבירה"; וראו הדיון בפיסקה 39 לעיל). אלא שבענייננו כל היצירות מושא כתב התביעה נחתמו בידי כוכבא או בידי טבק ז"ל, לפי העניין. כך, כוכבא חתם את כל יצירותיו בחתימה MAS 972 (כוכבא אף הסביר בעדותו באריכות מדוע בחר דווקא בכינוי זה; ראו תמליל, עמ' 26, ש' 10-1). זאת ועוד, באחת היצירות - פנדה ("כוכבא2") – אף רשם כוכבא לצד היצירה את כתובת האתר האינטרנט שלו, כאמצעי ליצירת קשר. טבק ז"ל מצידו חתם את כל יצירותיו מושא כתב התביעה בראשי תיבות של שמות (DT). בנסיבות אלה בדיקה ב"שקידה סבירה" – דווקא מצד מי שעוסקת באמנות בעצמה (כצלמת), יכולה הייתה לאפשר את זיהוי היוצרים. אלא שהנתבעת העידה כי לא עשתה ולו מאמץ כלשהו בהקשר זה (תמליל, עמ' 50, ש' 39-34). מכל מקום גם אם היה מקום לקבוע כי לא היה ניתן לאתר את היוצרים "בשקידה סבירה" כפי דרישת סעיף 27א לחוק, עדיין היה על הנתבעת, בהתאם לאותו סעיף (וראו הדיון בפיסקה 39 לעיל), להבהיר באופן ברור בפרסומיה "כי השימוש נעשה על פי סעיף זה וכי בעל זכות יוצרים זכאי לבקש שהמשתמש יחדל מהשימוש וכן פרטים ליצירת קשר עמו" (סעיף 27א(א)(2) לחוק). חובה זו מוטלת גם על מי שלא עושה שימוש כאמור למטרה מסחרית. הנתבעת לא פעלה כך ולא פרסמה כל הבהרה כאמור. לכן, אין מקום לקבל את טענתה כי יש לדחות את התביעה משום שלא ניתן היה לזהות את התובעים. הפרות זכות היוצרים 51. על רקע קביעות אלה יש לבחון את ההפרות הנטענות. סעיף 11 לחוק זכות יוצרים קובע כי "זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה"; בין הפעולות שמונה הסעיף – "העתקה" (סעיף 11(1) וראו ההגדרה ל"העתקה" בסעיף 12 לחוק); "פרסום" (סעיף 11(2); ו"העמדת היצירה לרשות הציבור" (סעיפים 11(5) ו-15 לחוק). סעיף 47(א) לחוק מוסיף וקובע, כי "העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'". בהקשר זה קובע סעיף 48 לחוק רשימה של פעולות המהוות בגדר "הפרה עקיפה של זכות היוצרים להעתקה", כגון "מכירה או השכרה, לרבות הצעה או העמדה למכירה או להשכרה" (סעיף 48(א)(1)). 52. בהתאם לאמור ובהתחשב בחומר הראיות, סבורני כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובעים בכל היצירות מושא כתב התביעה. 53. היצירה "ינשוף עם יד" ("כוכבא1") – כפי העולה מנספח 4א לכתב התביעה (עמ' 40), ביום 17.4.2017 העלתה הנתבעת לדף ה"פייסבוק" שלה פוסט שבו כתבה "סביוני רמת אביב In". לפוסט צורף צילום המציג עיצוב פנים של סלון מודרני ומרווח, כאשר על הקיר תלויה תמונה בגודל ענק המציגה צילום של היצירה "ינשוף עם יד". צילום היצירה והדפסתה על בד הציור נעשה בדרך של רפרודוקציה של היצירה, קרי כאשר היצירה צולמה ללא סביבתה (כלומר, אין מדובר בצילום פנורמי של הרחוב שבו צוירה היצירה או בשימוש "אגבי" כלשהו). הפוסט זכה ל-38 לייקים. עוד צורף בעמ' 40 לנספחי כתב התביעה פוסט שהעלתה הנתבעת ביום 28.4.2018 לדף ה"פייסבוק" שלה ובו כתבה "בקרוב השקת ליין הטפטים החדש שלי – Wall by Merav Dahan". לפוסט צורפו שלוש תמונות: התמונה הראשית מציגה סלון מודרני עם קיר גדול וצבעוני שעליו מופיעה בהעתק ענק חלקה העליון של היצירה "ינשוף עם יד" (גם כאן – עסקינן ברפרודוקוציה של היצירה שצולמה ללא סביבתה מבלי שהדבר היווה משום "שימוש אגבי"). בחזית הקיר, בסלון, מופיעה ספה לבנה, שולחן קפה לבן ושולחן אוכל מעץ עם כיסאות. שתי התמונות הקטנות יותר מציגות תקריב של קטע מסוים מהיצירה "ינשוף עם יד" ושל מרקם הקיר. פוסט זה זכה ל-181 סימוני "לייק" והגיבו לו 24 גולשים. עוד צורף בעמ' 41 לנספחי כתב התביעה פוסט שהעלתה הנתבעת לדף ה"פייסבוק" ביום 17.5.2018 ובו כתבה "צילום הגרפיטי שלי... בין האהובים עליי ועל לקוחותיי". לפוסט צורף צילום של סלון או של חדר כלשהו, ושל צילום היצירה "ינשוף עם יד", כשהיא תלויה על הקיר בגודל ענק. גם כאן – עסקינן ברפרודוקוציה של היצירה שצולמה ללא סביבתה ומבלי שהדבר היווה משום "שימוש אגבי". פוסט זה זכה ל-62 סימוני "לייק" והגיבו לו 11 גולשים. בנוסף צורף בעמ' 41 לנספחי כתב התביעה, פוסט נוסף של הנתבעת שהועלה לדף ה"פייסבוק" שלה ביום 18.4.2016. בפוסט כתבה הנתבעת: "מתחם ה BLUE... צילום שלי". לפוסט צורף צילום של חדר ובו היצירה "ינשוף עם יד" כשהיא תלויה בגודל ענק על הקיר לאחר שהודפסה. וגם כאן - עסקינן ברפרודוקוציה של היצירה שצולמה ללא סביבתה ומבלי שהדבר היווה משום "שימוש אגבי". פוסט זה זכה ל-62 סימוני "לייק" והגיבו לו 7 גולשים. אחד הגולשים אף שיתף אותו. בהמשך לכך, בעמ' 42 לנספחי כתב התביעה צורף שוב צילום של היצירה "ינשוף על יד", הפעם כשהיא תלויה במשרדי "קנדה ישראל" (הפוסט פורסם ביום 13.8.2015). הפעם כתבה הנתבעת בפוסט – "מצילומי הגרפיטי שלי". פוסט זה זכה ל-102 סימוני "לייק", 11 תגובות ושיתוף אחד. גם כאן – מדובר באותו צילום, היינו ברפרודוקציה. בהמשך, בעמ' 43 לנספחי כתב התביעה – פרסום נוסף של הנתבעת בדף ה"פייסבוק", הפעם מיום 17.2.2017, שבו כתבה – "זה הסיפוק העצום בעבודתי... לקשט ולתלות את צילומיי בבית הלקוח. במגוון מקומות בביתו". גם הפעם צורפה לפוסט תמונה של סלון ביתי מרווח, ובגב הספה, על הקיר, מודפסת בגודל ענק היצירה "ינשוף עם יד". בעמ' 44 לנספחי כתב התביעה צירפו התובעים, בנוסף לכל האמור, פוסט נוסף שהעלתה הנתבעת (במועד שאינו ידוע) לדף ה"פייסבוק" אשר אליו צורף צילום של מגזין "דירה נאה" – "40 הנבחרים" לשנת 2017. הגיליון מצולם כשהוא פתוח בעמוד שבו מופיעה תמונתה של הנתבעת לצד שמה, ובתחתית העמוד שצולם במגזין – מופיעה שוב היצירה "ינשוף עם יד". פוסט זה של הנתבעת – שבו כתבה "שבוע טוב.. כיף לקבל את מגזין 40 הנבחרים של מגזין דירה נאה ובו כתבה עלי לאחר זכייתי בצל... [ההמשך קטוע – ר' ג']" – זכה ללא פחות מ-246 סימוני "לייק" ו-23 תגובות. בנוסף, בעמ' 45 לנספחי כתב התביעה צירפו התובעים פוסט של הנתבעת בדף ה"פייסבוק" מיום 15.8.2017, שבו כתבה – "במלון Shenkin Hotel נתלו בכול חדרי המלון הצילומים שלי.. בסרטון טעימה מכמה צילומים שנתלו יחד עם מוצגים אומנותיים של אומנים נוספים". לפוסט צורף סרטון וידאו. הסרטון עצמו לא צורף לכתב התביעה אלא רק צילום מסך ובו ניתן לראות את היצירה "ינשוף עם יד" (גם כאן, כמו בכל יתר הפרסומים, כרפרודוקוציה של היצירה כשהיא מנותקת מסביבתה במיקום בו צוירה). היצירה תלויה בגודל ענק ליד גרם מדרגות (ככל הנראה בבית המלון). פוסט זה, על-פי צילום המסך, ל-226 סימוני "לייק", 23 תגובות. על פי המתואר בצילום המסך שצורף לכתב התביעה, צפו בסרטון 918 גולשים. התובעים צירפו בנוסף לכך, כנספח 7 לכתב התביעה, קטע מריאיון שהתקיים עם הנתבעת בתכנית הטלוויזיה "עיצוב בע"מ" בערוץ 12. הריאיון שותף על-ידי הנתבעת עצמה בדף ה"פייסבוק" שלה ביום 16.12.2018 (השיתוף צורף כנספח 6א לכתב התביעה). לטענת התובעים, קטע הוידאו הופיע גם באתר Mako (להלן: הריאיון לערוץ 12). בתכנית תיארה הנתבעת כי היא מסתובבת בארץ ובעולם, מצלמת צילומי גרפיטי, "ובעצם מוסיפה לטוב הזה מוטיבים שלי" (דקה 00:46 לסרטון). בדקה 00:48 לסרטון ניתן לראות את היצירה "ינשוף עם יד" כאשר היא תלויה בחלל כלשהו, בגודל ענק. בהמשך מציינת הנתבעת כי אין זכויות יוצרים על יצירות מסוג זה (המראיינת שואלת את הנתבעת: "כי למעשה ציורי פופ-אפ על הרחוב אין עליהם זכויות יוצרים"; והנתבעת משיבה: "אין להם זכויות יוצרים בגלל זה אני מצלמת ודווקא על הצילומים האלה אני מוסיפה מוטיבים שאני חושבת שיתאימו"). בנקודה זו בראיון מצביעה הנתבעת על הצילום של היצירה "ינשוף עם יד" ואומרת – "מה פה, אנחנו רואים את הנשר, הוספתי את היד שמחזיקה, הוספתי את המסביב, הוספתי את הכתום בצד ימין, את משיכת המכחול, את הכיתוב שהוא לא ברור אפילו". בהמשך הריאיון תיארה הנתבעת כיצד היא מדפיסה את היצירות ואף תיארה כי לאחרונה החלה לשתף פעולה עם חברת "טאפטים"; כי היא מייצרת את העבודות לפי הזמנה; כי החלה לעבוד בניו יורק; כי היא משתפת פעולה עם גורמים מברלין; ועוד ועוד ועוד. לבסוף צירפו התובעים סרטון שאותר על-ידם לטענתם באתר אינטרנט של חברת שיפוצים אמריקאית ששמה NYKB Kitchen & Bath, שבו מופיע אדם כלשהו תולה את היצירה "ינשוף עם יד" על הקיר (צורף כנספח 6 לכתב התביעה). 54. היצירה "פנדה" ("כוכבא2") – כפי העולה מנספח 4ב לכתב התביעה (עמ' 47), ביום 19 בפברואר (שנת הפרסום לא צוינה) העלתה הנתבעת לדף ה"פייסבוק" שלה פוסט שבו כתבה " Wall by Merav Dahan ". לפוסט צורף צילום המציג עיצוב פנים של חדר שינה מודרני, כאשר על הקיר תלויה תמונה בגודל ענק המציגה צילום של היצירה "פנדה". צילום היצירה והדפסתה על בד הציור נעשה בדרך של רפרודוקציה של היצירה, קרי כאשר היצירה צולמה ללא סביבתה (כלומר, אין מדובר בצילום פנורמי של הרחוב שבו צוירה היצירה או בשימוש "אגבי" כלשהו). הפוסט זכה ל-226 סימוני "לייק" ו-15 תגובות. לאותו נספח צירפו התובעים פוסט נוסף של הנתבעת, מיום 20.8.2015 שבו כתבה הנתבעת: "מוכנים לתליית צילום שלי בדירת צעירים ב BLUE". לפוסט צורף צילום המציג מיטה שמעליה מודפסת בענק היצירה "פנדה" גם כאן כרפרודוקציה. הפוסט זכה ל-74 סימוני "לייק" ו-9 תגובות. 55. היצירה "ינשוף על ורוד" ("כוכבא3") – כפי העולה מנספח 4ג לכתב התביעה (עמ' 49), ביום 31.7.2016 העלתה הנתבעת לדף ה"פייסבוק" שלה פוסט שבו כתבה "מהגרפיטי החדש...". לפוסט צורף צילום חלקי של היצירה "ינשוף", הצילום מתמקד בפניו של הינשוף, ו"נחתך" ממנו חלקו השמאלי של היצירה שבה מופיע השם MAS באופן מופשט – קרי הנתבעת הסירה מהיצירה את חתימתו של כוכבא. הפוסט זכה ל-140 סימוני "לייק". 56. היצירה "דוב" ("כוכבא4") – כפי העולה מנספח 4ד לכתב התביעה (עמ' 51), ביום 3.1.2016 העלתה הנתבעת לדף ה"פייסבוק" שלה פוסט שבו כתבה "בקרוב התערוכה...". לפוסט צורף צילום חלקי של היצירה "דוב", הצילום מתמקד בפניו של הדוב, ו"נחתך" ממנו חלקו התחתון של היצירה שבה מופיע השם MAS באופן מופשט – קרי הנתבעת הסירה מהיצירה את חתימתו של כוכבא. הפוסט זכה ל-44 סימוני "לייק" ול-7 תגובות. 57. היצירה "איש לבן" ("טבק1") – כפי העולה מנספח 5א לכתב התביעה (עמ' 53), ביום 21 בינואר (השנה לא פורסמה) הועלה לדף הפייסבוק של מלון "שינקין הוטל" פוסט שבו צולם חדר שינה במלון שבו תלויה היצירה "איש לבן". צילום היצירה והדפסתה על בד הציור נעשה בדרך של רפרודוקציה של היצירה, קרי כאשר היצירה צולמה ללא סביבתה (כלומר, אין מדובר בצילום פנורמי של הרחוב שבו צוירה היצירה או בשימוש "אגבי" כלשהו). הפוסט זכה ל-8 סימוני "לייק". יוער, כי צילומי מסך מהאתר של מלון שינקין ובהם ניתן לראות את היצירה "איש לבן" תלויה בחדר שינה במלון, צורפו גם כנספח 7 לכתב התביעה (עמ' 66 לכרך הנספחים). 58. היצירה "איש עם קרטיב" ("טבק2") – כפי העולה מנספח 5ב לכתב התביעה (עמ' 55), ביום 2.6.2015 העלתה הנתבעת לדף ה"פייסבוק" שלה פוסט שבו כתבה "MY WORK.. TNX. ". לפוסט צורף צילום של ספה בסלון דירה ומעליה מודפס צילום של היצירה "איש עם קרטיב". היצירה "חתוכה" ומופיע בה רק חלקה העליון. החלק התחתון של היצירה ובו חתימת האמן – "נחתך" קרי הנתבעת הסירה מהיצירה את חתימתו של טבק ז"ל. הפוסט זכה ל-56 סימוני "לייק" ול-12 תגובות. 59. היצירה "תולעת" ("טבק3") – כפי העולה מנספח 5ג לכתב התביעה (עמ' 57), ביום שבעה במאי (השנה לא צוינה) העלתה הנתבעת לדף ה"פייסבוק" שלה פוסט שבו כתבה "אחד מצילומי שמקשטים את חלל מלון שנקין הוטל". לפוסט צורף צילום של גרם מדרגות גדול, כאשר לצד גרם המדרגות תלויה הדפסה ענקית – המורכבת משלושה חלקים נפרדים, היוצרים יחד קומפוזיציה של היצירה "תולעת". נחזה מהתמונה שצורפה כנספח 5ג, כי החלק השמאלי של היצירה ובו חתימת האמן – "נחתך" קרי הנתבעת הסירה מהיצירה את חתימתו של טבק ז"ל. הפוסט זכה ל-76 סימוני "לייק" ול-31 תגובות. 60. היצירה "תפוח" ("טבק4") – כפי העולה מנספח 5ד לכתב התביעה (עמ' 59), ביום 28.11.2014 העלתה הנתבעת לדף ה"פייסבוק" שלה פוסט שבו כתבה "מצילומי הגרפיטי..". לפוסט צורף צילום של קטע מהיצירה "תפוח" המתמקד בתפוח שבצורת לב. התמונה "חתוכה" ולא מופיע בה חלקה השמאלי התחתון ובו חתימת האמן – קרי הנתבעת הסירה מהיצירה את חתימתו של טבק ז"ל. הפוסט זכה ל-30 סימוני "לייק" ול-6 תגובות. 61. כל השימושים הללו עולים כדי העתקה אסורה של יצירותיהם של כוכבא ושל טבק ז"ל, במשמעות סעיף 12(1) לחוק ("אחסון של היצירה באמצעי אלקטרוני או באמצעי טכנולוגי אחר"), וכן העמדה של היצירות לרשות הציבור במשמעות סעיף 15 לחוק ("העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם"). ער אני לכך כי הנתבעת לא העלתה לדף הפייסבוק שלה את היצירה "איש לבן" (אלא מלון שינקין שכלפיו לא הוגשה התביעה; ראו תיאור הפוסט של בית המלון בפיסקה 57 לעיל). יחד עם זאת, הפוסט מתאר העתקה של היצירה שבוצעה על-ידי הנתבעת ואשר הוצבה בבית המלון (הנתבעת לא הכחישה טענה זו), על כן, גם לגבי יצירה זו הוכחה הפרה של זכות היוצרים בידי הנתבעת עצמה. 62. שימושים אלה אף עולים כדי הפרה של הזכות המוסרית. לעניין הזכות המוסרית של הבעלים בזכות היוצרים נקבע בסעיפים 45 ו-46 לחוק זכות יוצרים כדלקמן: הנה-כי-כן, הזכות המוסרית מקנה ליוצר שתי זכויות: האחת – היא "זכות הייחוס", היא כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; השנייה – "הזכות לשלמות היצירה" – היא כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, שיש בהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר (ראו, רע"א 12/17 שריר נ' נירית זרעים בע"מ, פיסקה יד (28.3.2017) (להלן: עניין שריר)). 63. אין ספק כי ההפרה הבוטה ביותר של הזכות המוסרית בענייננו נעשתה ביחס ליצירה "ינשוף עם יד" ("כוכבא1") – שהרי במסגרת הריאיון לערוץ 12 "התרברבה" הנתבעת בכך שסיפרה כי היא הוסיפה אלמנטים ליצירה, כגון את כף היד האוחזת ב"נשר" (ראו פיסקה 53 לעיל). ברור, כי דברים אלה שנאמרו מפיה של הנתבעת בריאיון התבררו כלא נכונים, ואפנה לעניין זה לעדותה של הנתבעת בחקירה נגדית: בכך הפרה הנתבעת את הזכות לשלמות היצירה המוקנית לכוכבא, תוך פגיעה ממשית בכבודו, בכך שייחסה לעצמה אלמנטים אינהרנטיים ביצירה, אשר נוצרו על-ידי כוכבא ולא על-ידה. הדברים מקבלים חומרה יתרה משנאמרו בתכנית טלוויזיה ששודרה באחד הערוצים הנצפים בישראל. 64. זאת ועוד, גם הזכות לייחוס הופרה פעם אחר פעם. מכל יצירותיו של טבק ז"ל הסירה הנתבעת למעשה את חתימתו, וכך עשתה גם ביחס לשתיים מארבע יצירותיו של כוכבא מושא כתב התביעה. זאת ועוד, את היצירה "ינשוף עם יד" ("כוכבא1") פירסמה הנתבעת בדף ה"פייסבוק" שלה פעמים רבות ביותר, ומן הפוסטים שפורסמו עשוי היה להתעורר הרושם כאילו מדובר ביצירה שלה ולא של אמן אחר ("Wall by Merav Dahan", פרסום מיום 28.4.2018; "MY WORK.. TNX", פרסום מיום 2.6.2015; "מהגרפיטי החדש...", פרסום מיום 3.1.2016). בנוסף, בפרסומים השונים "חתכה" הנתבעת חלקים שונים מהיצירות (החלק התחתון של היד ביצירה "ינשוף עם יד" ("כוכבא1") – נחתך; חלקים משמעותיים מהיצירה "פנדה" ("כוכבא2") נחתכו אף הם וכך גם חלקים מהיצירה "ינשוף על ורוד" תוך השמטת החתימה ("כוכבא3") וכך גם ביצירה "דוב" ("כוכבא4") אשר גם ממנה הושמטה החתימה; החלק התחתון והחתימה הושמטו מהיצירה "איש עם קרטיב" ("טבק2"); אחד מצידי היצירה "תולעת" נחתך אף הוא ("טבק3"), והחלק התחתון של היצירה "תפוח" – אף הוא "נחתך". 65. מקובלת עליי אפוא טענת התובעים כי השמטת החתימות של כוכבא ושל טבק ז"ל מיצירותיהם, אי מתן קרדיט, וייחוס חלק מיצירותיהם לנתבעת, מהווים הפרה של הזכות המוסרית לייחוס של כוכבא ושל טבק ז"ל. אני ער לכך שהנתבעת טוענת כי לא התכוונה לטעון כי היא זו שציירה את הציורים עצמם, אלא כי היא זו שצילמה אותם (ראו למשל סעיף 28 לסיכומי הנתבעת). ברם, השאלה היא לא למה התכוונה הנתבעת, אלא מה הרושם שנוצר מהפרסום. יש בהתנהלות הנתבעת כי להפר את הזכות המוסרית. יפים לעניין זה דברי כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בעניין שריר (פיסקה טו): "זכות הייחוס היא הזכות להיות מוכר כיוצר היצירה [...] היא נובעת מן ההיגיון ומן ההגינות, ולא בכדי זוכה היא להכרה כמעט בכל שיטות המשפט [...] מכבר כתב השופט טירקל כי 'אדם זכאי ששמו ייקרא על 'ילדי רוחו'. זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו' (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, נד(3) 817, 841 (2000)). מתן 'קרדיט' ליוצר ביחס ליצירתו חשוב לא רק מפאת כיבוד הקשר בינו לבין יצירתו, אלא גם מן הטעם שיש בכך 'דחיפה' לבניית המוניטין שלו ולהשתכרותו העתידית [...]". הסעד 66. משנקבע כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובעים, מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 56 לחוק לעניין זכאותם לפיצויים. בהתאם לסעיף זה רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בלא הוכחת נזק, גם בשל הפרת זכות היוצרים וגם בשל הפרת הזכות המוסרית, בסכום שלא יעלה על 100,000 ש"ח ובקביעת הפיצויים נדרש בית המשפט לשקול, בין היתר, את היקף ההפרה; משך הזמן שבו בוצעה; חומרתה; הנזק הממשי שנגרם לתובע; הרווח שצמח לנתבע; מאפייני פעילות הנתבע; טיב היחסים שבין הנתבעת לתובע; ושיקולי תום לב של הצד המפר. 67. תחילה אציין כי התרשמותי מהנתבעת כי העתיקה את היצירות והעמידה אותן לציבור, תחת ההנחה הכנה, לשיטתה, כי יצירות של אמנות רחוב אינן מוגנות בזכות יוצרים (ויעידו על כך דברי הנתבעת כמו גם דברי המראיינת בראיון לערוץ 12; נקודת המוצא של שתיהן בריאיון הייתה כי אין הגנה בזכות יוצרים). יחד עם זאת, בכך לא די כמובן, שכן מצופה היה דווקא מהנתבעת, כמי שעוסקת בצילום, כי תהיה מודעת ורגישה לסוגיה של זכויות יוצרים על היצירות שצילמה והעתיקה. לכן בשקלול הנתונים הנ"ל אינני סבור כי שיקולי תום לב מטים את הכף לכאן או לכאן בקביעת גובה הפיצוי. בבחינת היקף ההפרה ומשך זמן ההפרה יש ליתן את הדעת לכך שמדובר בהפרות בודדות, חד פעמיות אולי, של מרבית היצירות משא התביעה. זאת, מלבד היצירה "ינשוף עם יד" ("כוכבא1"), שהופצה על-ידי הנתבעת בפוסטים רבים בפייסבוק, לאורך שנים. אותם פוסטים שבהם תועדה היצירה בדירות מגורים ובמשרדים שונים, נצפו על ידי עשרות אם לא מאות גולשים, וזכו לתגובות רבות. את יתר היצירות מושא כתב התביעה שיתפה הנתבעת פעם אחת בלבד (למעט היצירה "פנדה" ("כוכבא2") ששותפה על-ידה פעמיים וכן היצירה "איש לבן" ששותפה ב"פייסבוק" על-ידי מלון שינקין ולא על-ידי הנתבעת בעצמה). כן יש ליתן את הדעת לכך שהנתבעת הסירה את הפרסומים מדף ה"פייסבוק" כחודשיים לאחר שקיבלה את מכתב ההתראה מטעם התובעים. בבחינת חומרת ההפרה רואה אני ליתן משקל רב לאופן שבו הפרה הנתבעת את הזכות המוסרית של כוכבא ושל טבק ז"ל. הפרה זו הייתה שיטתית. כמעט כל היצירות הועתקו על-ידה לאחר ש"חתכה" מקטעים שונים מהיצירות. הנתבעת אף "חתכה" את חתימותיו של טבק ז"ל מכל היצירות שיצר, וכן את חתימתו של כוכבא משתי יצירות שיצר ("ינשוף על ורוד" ו-"דוב"). חומרה יתרה יש לייחס לאופן שבו הפרה הנתבעת את הזכות המוסרית ביצירה "ינשוף עם יד" לגביה טענה הנתבעת, ללא כל ביסוס, כי היא עצמה הוסיפה אלמנטים ליצירה, ובפרט את אלמנט ה"יד"; התברר כי לא דובים ולא יער, וכי מדובר באלמנט שנכלל ביצירה המקורית. בכך ייחסה לעצמה הנתבעת מרכיב מרכזי ביצירה. 68. לעניין קביעת הסעד יש גם ליתן משקל מאפייני הפעילות של הנתבעת. אני דוחה את טענת הנתבעת, לענין זה, כאילו לא פעלה למטרה מסחרית. חומר הראיות מלמד בבירור כי הנתבעת פעלה למטרה מסחרית. הנתבעת הזכירה פעם אחר פעם בדף ה"פייסבוק" שלה את "לקוחותיה"; סיפרה כי היא משיקה בקרוב "ליין טפטים", הפיצה צילומים רבים של יצירותיהם של כוכבא ושל טבק ז"ל כשהם מעטרים דירות מגורים, משרדים ואף בית-מלון בתל אביב, שיתפה פרסום על אודותיה במגזין "דירה נאה" העוסק בתחום העיצוב (שם נמנתה הנתבעת עם רשימת "40 הנבחרים") ואף התראיינה לערוץ 12 במטרה לקדם את עצמה בתחום עיצוב הדירות. הסבריה של הנתבעת כאילו אין מדובר בפעילות מסחרית – קלושים ואינם משכנעים. כך, טענתה של הנתבעת כי כלל לא ניסתה לעסוק בצילום באופן מסחרי (תמליל, עמ' 41, ש' 21-20) – אינה מתיישבת עם חומר הראיות כאמור. כך גם טענתה כי רק "השתעשעה" (תמליל, עמ' 32, ש' 6-5) עת החלה לפרסם כי בקרוב תשיק "ליין טפטים". הנתבעת טענה בעדותה, בין היתר, לעניין זה, כי "כמו שזה עלה ככה הרעיון הזה נגנז זה היה סתם כאילו קטע של השתעשעות ברעיון כמו שזה עלה ככה זה נגנז" (תמליל, עמ' 44, ש' 14-13; וראו גם שם, בש' 24-18, ובפרט טענת הנתבעת כי רק ביקשה "להשוויץ" ו-"להתרברב" אף שבסופו של דבר "פייסבוק זה הרי לא מציאותי" וכי בסך הכל פרסמה "גוזמה"). אלא שטענה זו אינה מתיישבת עם העובדה כי אפילו הנתבעת לא השיקה בפועל "ליין טפטים" הרי שהיא עסקה באופן מסחרי בהפצת העתקים של היצירות תוך הפקת תועלות מכך. זאת ועוד, על השימוש בדיבור "לקוחותיי" בחלק מהפוסטים ציינה הנתבעת כי התכוונה למעשה לחברים שלה ולא ללקוחות ("התבטאתי כלקוחות בעצם חברים זה ההתבטאות שלי הייתה בפייסבוק, שוב הכל עניין של איך לוקחים את פייסבוק ואת האינסטגרם זה הכל"; תמליל, עמ' 45, ש' 8-6). טענה זו אינה משתלב במאגר החומר הראייתי – הכולל גם את הפרסום במגזין וגם את הראיון לערוץ 12 - המלמד כי הנתבעת אכן ניסתה לגייס לקוחות באמצעות הפרסומים השונים מושא כתב התביעה. הנתבעת אף לא נתנה הסבר מבורר לפוסט מיום 15.8.2017 (ראו פיסקה 53 לעיל) שבו כתבה כי "במלון Shenkin Hotel נתלו בכול חדרי המלון הצילומים שלי". אומנם, בעדותה טענה הנתבעת כי גם כאן לא היה מדובר בהקשר מסחרי (תמליל, עמ' 45, ש' 26) ואף הסבירה כי "ההמלון של האקס שלי הוא ביקש ממני צילומים הוא בעצם שילם רק על הפיתוח ישר ישירות לבית הדפוס זה כל הסיפור פה" (שם, עמ' 45 ש' 29-28). הסבר זה אף הוא לא משכנע ומכל מקום גם אם עבור התמונות שנתלו בבית המלון לא קיבלה הנתבעת תשלום כלשהו, הרי שבפרסומיה בדף ה"פייסבוק" שבהם עשתה שימוש בצילומים של היצירות כאשר הן מוצבות בבית המלון, פעלה הנתבעת למטרה מסחרית מובהקת. אציין כי ההסבר שנתנה הנתבעת לדברים שאמרה בראיון לערוץ 12 אף הוא אינו חף מקשיים ולא מצאתי לאמצו משאינו משתלב מחומר הראיות ומהתרשמותי מעדויות הצדדים (הנתבעת טענה כי אמרה את דבריה בראיון לערוץ 12 תחת לחץ – "זה היה מלחץ ולא מכוונה זה הכל." (תמליל, עמ' 46, ש' 8-7). מתקשה אני להבין כיצד גם "תחת לחץ" ניתן להצדיק פגיעה כה ממשית בזכות היוצרים, ובפרט בזכות המוסרית כמפורט בהרחבה לעיל. 69. בבחינת הסעד הראוי יש לבחון גם את הנזק הממשי שנגרם לתובעים. לעניין זה אציין כי אף שכוכבא סיפר בעדותו כי הוא מתמחר את יצירותיו בסכומים הנעים בין אלפי שקלים בודדים לעשרות אלפי שקלים (תמליל, עמ' 14, ש' 34) – וכך הוא ציין למשל כי עבור אחת היצירות שיצר בהזמנה קיבל תשלום של 27,000 ש"ח (שם, עמ' 15, ש' 7), הרי שלא הוצגו כל ראיות מבוררות בעניין זה. כאשר נשאל על אודות הסכום שקיבל עבור היצירה שבוצעה בהזמנה מושא כתב התביעה ("פנדה") ציין כי גבה עליה סך של 6,500 ש"ח (תמליל, עמ' 18, ש' 31-16). התובעת 2 לא ידעה לומר בביטחון אם טבק ז"ל קיבל כלל תשלום על יצירות של אמנות קיר שיצר (תמליל, עמ' 35, ש' 22-21), וכן מה הסכומים המדויקים שאותם הרוויח טבק ז"ל על יצירותיו, לרבות משום שבחמש שנות חייו האחרונות, התמודד עם מחלת הסרטן והתקיים מקצבה (שם, עמ' 33, ש' 38-34). התובעת 2 ציינה, עם זאת, כי יצירותיו של טבק ז"ל תומחרו בסכומים גבוהים (שם, עמ' 34, ש' 2-1), וכי כאשר הוצגו עבודותיו, לימים, במוזיאון בבאר-שבע, הן בוטחו באלפי דולרים (שם, ש' 11-10). מכל מקום בבחינת הנזק הממשי שנגרם לתובעים אני סבור כי יש ליתן משקל ממשי גם למרכיב עוגמת הנפש לרבות בשל הפגיעה הממשית בזכות המוסרית והכל כמתואר בפסק-הדין. 70. בשקלול כל הנתונים הנ"ל נקבע בזאת כדלקמן: 70.1. בכל הנוגע להפרת זכות היוצרים ביצירה "ינשוף עם יד" ("כוכבא1"), על הנתבעת לשלם לתובע 1 פיצוי בסך של 35,000 ש"ח. סכום זה משקף את היקף ההפרות הרב, ואת חומרת הפגיעה היתרה בזכות המוסרית שנעשתה ביחס ליצירה זו לרבות לנוכח הדברים שנאמרו על-ידי הנתבעת בראיון לערוץ 12; 70.2. בכל הנוגע להפרת זכות היוצרים ביצירה "פנדה" ("כוכבא2"), על הנתבעת לשלם לתובע 1 פיצוי בסך 15,000 ש"ח, המשקף את העובדה שביחס ליצירה זו העלתה הנתבעת לדף ה"פייסבוק" שני פרסומים מפרים. 70.3. בכל הנוגע להפרת זכות היוצרים ביצירה "ינשוף על ורוד" ("כוכבא3"), על הנתבעת לשלם לתובע 1 פיצוי בסך 12,500 ש"ח, המשקף את העובדה שביחס ליצירה זו "חתכה" הנתבעת את היצירה תוך השמטת חתימת התובע 1; 70.4. בכל הנוגע להפרת זכות היוצרים ביצירה "דוב" ("כוכבא4"), על הנתבעת לשלם לתובע 1 פיצוי בסך 12,500 ש"ח, המשקף את העובדה שביחס ליצירה זו "חתכה" הנתבעת את היצירה תוך השמטת חתימת התובע 1; 70.5. בכל הנוגע להפרת זכות היוצרים ביצירה "איש על לבן" ("טבק1"), על הנתבעת לשלם לתובעת 2 פיצוי בסך 10,000 ש"ח. סכום זה משקף את העובדה שהתובעים הסתמכו בהקשר זה על פרסום של בית המלון "שינקין הוטל", ולא על פרסום של התובעת עצמה ב"פייסבוק; ומן העבר השני גם את העובדה שלא הוכחשה שלפיה הצילום המפר הפיזי הוצב בבית המלון על ידי הנתבעת; 70.6. בכל הנוגע להפרת זכות היוצרים ביצירות "איש עם קרטיב" ("טבק 2"), "תולעת ("טבק 3") ו-"תפוח ("טבק 4"), על הנתבעת לשלם לתובעת 2 פיצוי בסך 15,000 ש"ח עבור כל הפרה, ובסך הכל 45,000 ש"ח; סכום המשקף את העובדה שביחס ליצירות אלה "חתכה" הנתבעת חלקים נרחבים ביצירות, תוך השמטת חתימת טבק ז"ל. לפני סיום 71. בטרם חתימה מצאתי להדגיש כי הסוגיה של הפרת זכות יוצרים באמנות רחוב מעוררת שורה ארוכה של שאלות וסוגיות שההכרעה בכולן לא נדרשה בהליך דנא. בסופו של דבר ההכרעה בהליך דנא מתבססת על נתוניו הקונקרטיים של ההליך שבפניי – עסקינן בנתבעת אשר פעלה במטרה מסחרית מובהקת (אף אם לא רחבת היקף) להעתיק, להפיץ ולהעמיד לרשות הציבור יצירות מקוריות של אמנות רחוב, שנוצרו לאחר השקעת יצירתיות רבה, ובכישרון יוצא דופן. ההעתקות בוצעו כרפרודוקציה, שזוקקו מהסביבה שבה נוצרו והועתקו כיצירות "נטו", היינו אין מדובר בצילומים פנורמיים של פינת רחוב, בלוק בניינים או שכונה, אלא בתמונת "תקריב" שכל כולה מכוונת כלפי יצירת אמנות הרחוב. בנוסף, אין מדובר בענייננו בסכסוך בין בעל הקניין הפרטי שעליו נוצרה היצירה לבין היוצר. סכסוך מעין זה עשוי לעורר שאלות שונות שאינן מתעוררות עת מדובר בסכסוך בין יוצר היצירה לבין צד שלישי שהגיע למקום היצירה והעתיק אותה, כדוגמת המקרה דנא. 72. אכן, אפשר כי יש ממש בעמדתו של המלומד Bonadio (ראו הדיון בפיסקה 41 לעיל) לפיה נכון אולי לקבוע ביחס להפרת זכות יוצרים באמנות רחוב, מודל של "זכויות יוצרים דקות ומרוככות" המבחין בין שימושים מסחריים ולא מסחריים (כגון הרחבת כלל השימוש האגבי והרחבת דוקטרינת השימוש ההוגן כאשר מדובר בשימוש שאינו מסחרי). אכן, לצד הכרה בזכויות היוצרים המוקנות ליוצרים של אמנות רחוב, יש להיזהר ממצב שבו כל צילום תמים של פינת רחוב, באזור הרווי בצילומי גרפיטי, ושיתוף הצילום ברשתות החברתיות או בכל דרך אחרת, עשוי להיות מושא לתביעה משפטית לפי חוק זכות יוצרים. מכל מקום, כפי שציינתי, במקרה דנא אין צורך לטעת מסמרות במכלול סוגיות אלו וניתן להותירן לעת מצוא. סוף דבר 73. פסק-דין זה נכתב ונחתם בהיכל בית משפט השלום האזרחי-מסחרי של מחוז תל אביב השוכן במתחם קרית המלאכה שבדרום תל אביב. כל המהלך ברחובותיו ובסמטאותיו של מתחם מיוחד זה, נחשף למוזיאון אורבני חי ונושם. הבניינים הברוטליסטיים משנות ה-60, שנועדו במקור למלאכה ותעשייה זעירה, משמשים כקנבס ענק ליצירות אמנות רחוב. לצד בתי המלאכה המסורתיים, בתי הקפה המשובחים, המסעדות המחתרתיות והגלריות המגוונות, נוצר מרחב המשלב באופן ייחודי את הישן עם החדש ואת האמנות הממוסדת עם אמנות הרחוב. על קירות הבניינים מתקיים דיאלוג אמנותי מתמשך - ציורי קיר עצומים משתרעים מהקרקע ועד לקומה הרביעית, דמויות צבעוניות מתמזגות עם כתובות גרפיטי, ויצירה חדשה צומחת מתוך יצירה ישנה בתהליך אורגני מתמיד. בכל סיור במתחם נגלה לעין פסיפס מרהיב של יצירות - כאן דיוקן של רבש"צית, גיבורת עוטף עזה המגינה על ביתה, שם מיצג טקסטואלי המשלב אותיות בשפות שונות, ובפינה אחרת קומפוזיציה סוריאליסטית המשתרעת על פני קיר שלם. תהליך ההתחדשות העירונית המתרחש במתחם זה, המונע על ידי יצירה אמנותית מתפתחת, ממחיש היטב את ההצדקה להכיר בזכויותיהם של היוצרים על פרי רוחם - גם כשהוא מתנוסס על קירות העיר. ובאופן סימבולי, לצדן של מאות יצירות רחוב אלה שוכן כאמור בניין בית משפט זה, שאליו הגיעו התובעים בבקשה למתן סעד המכיר בזכויותיהם ביצירות שיצרו. בשל מכלול הטעמים האמורים, מסקנתי היא כי התובעים אכן זכאים לאכיפת זכויותיהם ולקבלת סעד בגין הפגיעה בהן. 74. התביעה מתקבלת אפוא. בשל הפרת זכות היוצרים של התובע 1 ביצירותיו, תשלם הנתבעת לתובע 1 סך של 75,000 ש"ח. בשל הפרת זכות היוצרים של מר דמיאן טבק ז"ל ביצירותיו, כמפורט, תשלם הנתבעת לתובעת 2, אלמנתו, סך של 55,000 ש"ח. נוסף לכך תשלם הנתבעת לתובעים (ביחד) שכר טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח (כולל מע"מ) והוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח המשקפות את החלק היחסי של האגרה והוצאות התייצבות העדים ובעלי הדין לדיונים. כל הסכומים ישולמו בתוך 21 ימים. איחור בתשלום יוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום החיוב האמור ועד למועד התשלום בפועל. המזכירות תמציא לצדדים את פסק-הדין ותסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision39402-10-19	["רון גולדשטיין"]	[{"judgment_id": "7f8a6e94-6c04-5d60-8554-cd24c6c8feec", "file_name": "39402-10-19.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 6509517, "extension": "docx", "display_name": "39402-10-19-קובץ מקורי"}]
de007cb8-38d2-5cee-bf97-1c112e0073b0	null	null		0	0	0	0UNKNOWN	0UNKNOWN	0UNKNOWN		decision35588-3-23	[]	[]
ba1efb7a-e397-50cb-a35e-ef44bec11ab8	ביהמ"ש לענייני משפחה בטבריה, שופט ארנון קימלמן: פס"ד שעניינו התמודדות עם ניכור הורי (תלה"מ 24291-12-20)	4291-12-20	2024-06-20	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision4291-12-20	["ארנון קימלמן"]	[{"judgment_id": "ba1efb7a-e397-50cb-a35e-ef44bec11ab8", "file_name": "24291-12-20.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 225792, "extension": "doc", "display_name": "4291-12-20-קובץ מקורי"}]
afb036b7-a129-59b1-9d27-4150c00aaee9	ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה, השופטת אלה פטל: פס"ד בעניין ניהול עזבון (ת"ע 21596-08-22)	21596-08-22	2024-11-27	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	רקע רלוונטי ופעולות ניהול העיזבון: המנוח, י. ז"ל, הלך לבית עולמו ביום 14.XX.XX (להלן: "המנוח"). עיקר נכסי העיזבון לעת ההיא כללו : דירה ברח' XXX בח' הידועה כגוש XXX חלקה XXX - אשר הזכויות בה לא היו רשומות לעת ההיא על שם המנוח (להלן: "הדירה"). מגרש ברח' XXX בח' הידוע כגוש XXX חלקה XX (להלן: "המגרש") טרקטור. כספים בסך של כ- 29,000 ₪ בחשבון בנק מזרחי טפחות ומיטלטלין שונים. ביום 07.10.15 (במסגרת ת"ע 6263-03-15) ניתן צו למינויה של עוה"ד Y כמנהלת עיזבון זמנית (להלן: "עוה"ד Y"). ביום 17.10.17 (במסגרת ת"ע 37609-05-16) ניתן צו ירושה למנוח ועוה"ד Y מונתה למנהלת עיזבון קבועה. על פי צו הירושה, חלקם של המשיבים 1 ,2 ו- 4 שהנם ילדי המנוח הינו 1/6 כל אחד וחלקה של המשיבה 3, שהיתה בת זוגו של המנוח ואמו של המשיב 4, הינו 1/2. ביום 31.01.18 ניתן פסק דין (במסגרת ת"ע 18099-11-17) במסגרתו נפסק לעוה"ד Y שכ"ט ע"ח שכר הטרחה הכולל בשיעור של 1.5% + מע"מ משווי העיזבון אשר הוערך אז בסך של 1,930,000 ₪ (שווי המגרש והדירה והטרקטור שנמכר בסך של 34,000 ₪). עד למועד זה בוצעו ע"י עוה"ד Y פעולות כדלקמן: סגירת חשבון בנק המנוח ופתיחת חשבון נאמנות, בירור בדבר זכויות שונות של המנוח בבנקים ובגופים השונים, הסדרת חובות המנוח- לרבות מול המוסד לביטוח לאומי, מכירת הטרקטור והעברת הבעלות בו, בקשות לרישום עו"ד Y כמנהלת עיזבון על נכסי המקרקעין, תחילת פעולות להסדרת רישום הדירה ע"ש המנוח, קבלת דו"ח שמאי למגרש, קיום ישיבה עם היורשים הפוטנציאלים, הכנת פרטה, עריכת טיוטת הסכם לחלוקת עיזבון המנוח והגשת בקשות לאישור פעולות. מאז נפסק שכר הטרחה החלקי של עוה"ד Y, ננקטו על ידה בעיקר פעולות כדלקמן- הוגשה בקשה למתן הוראות בסוגיית מימוש המגרש וחלוקתו עד להכרעה בתביעת צו העשה שהוגשה ביחס לדירה, הושלם רישום הדירה ע"ש המנוח לאחר קבלת פס"ד הצהרתי (אשר ניתן בהיעדר הגנה על ידי בית המשפט המחוזי), נערכה ישיבה לצורך ניסוח הסכם עיזבון (שלא צלחה) והוגשה בקשה מיום 15.10.19 למתן הוראות לעניין מימוש העיזבון בדרך של מכירה וליתן אישור לעריכת שמאות מעודכנת. בתום דיון בבקשה שנערך ביום 23.1.20 הגיעו הצדדים להסכמות לפיהן – עוה"ד Y תגיש פרטה מעודכנת, תפעל לעדכון חוות הדעת השמאיות בגין המגרש והדירה ולאחר מכן תערוך התמחרות תוך הענקת זכות ראשונים למי מהיורשים. בהחלטה מיום 10.6.20 הוארך מינויה של עוה"ד Y כמנהלת עיזבון עד ליום 31.12.20. כעולה מחוות דעת שמאיות עדכניות שהוגשו- שווי הדירה הוערך ע"ס של 620,000 ₪ נכון ליום 20.3.20 ושווי המגרש הוערך ע"ס של 1,300,000 ש"ח נכון ליום 20.3.20. ביום 6.12.20 הגישה עוה"ד Y בקשה לאישור עסקאות מכר של הדירה והמגרש (ללא טיוטות הסכם מכר). ביום 9.3.21- הוגשה פרטה. משך כשנתיים מאז הדיון בחודש 1/20 לא התקדם הליך ניהל העיזבון בשל מחלוקת לגביי אופן מימוש העיזבון ובקשת המשיבה 3 להתיר לה לרכוש את הדירה בתמורה לסך של 410,000 ₪ שהנו נמוך משמעותית משווי הדירה על פי הערכת השמאי (620,000 ₪). על רקע תמיכת עוה"ד Y בבקשת המשיבה 3 (אותה ייצגה טרם מינויה ואף הגישה בשמה וכב"כ בקשות לרבות העדכון מיום 16.1.22) ואי ביצוע התמחרות עדכנית לדירה מאז חודש 11/20, נקבע בהחלטת המותב הקודם מיום 16.2.22 כי: "מנהלת העיזבון מונתה ביום 7.10.15 – לפני למעלה מ-6 שנים! הגם החלטות שניתנו, לרבות בדיון שהתקיים בעניינם של הצדדים ביום 23.1.20 בכל הנוגע לפועלה של מנהלת העיזבון, לא מצאתי כי הושלמו הליכי מכר כנדרש וזאת מטעמים שאינם ברורים. זאת ועוד, יש צדק מסוים בטענות ב"כ המשיבות 1 ו-2 בדבר אי שמירה על "ניטרליות" של מנהלת העיזבון נוכח טענותיה המפורטות בתגובות באשר על מנהלת העיזבון, כפועל יוצא מתפקידה - למקסם את שווי העיזבון, לחלקו בהקדם האפשרי והיא אינה מייצגת צד ו/או יורש בתפקידה זה. נדמה כי לכאורה מנהלת העיזבון נתונה בניגוד עניינים, בין תפקידה כמנהלת עיזבון לבין ייצוגה את המשיבה 3 . בנסיבות אלו, מה גם כי לכאורה פג מינויה של מנהלת העיזבון – בהעדר עמדה אחרת עד ליום 23.2.22 אורה על סיום תפקידה של מנהלת העיזבון ומינוי מנהל עיזבון אשר זהותו תקבע על ידי בית המשפט...". (ההדגשות במקור). הגם שבית המשפט העניק לבקשת עוה"ד Y אורכה להציג הסכם חלוקה בעין - הסכם כאמור לא הושג וביום 29.3.22 הורה בית המשפט (במסגרת ת"ע 18099-11-17) על מינוי עו"ד X כמנהל עיזבון (להלן: "עו"ד X"). עו"ד X הודיע על הסכמתו למינוי ביום 23.6.22. מעיון בתיק עולה כי מאז מינויו נקט עוה"ד X, בין היתר, פעולות כדלקמן: ביום 9.8.22 הגיש עו"ד X בקשה למתן הוראות להזמנת חוות דעת שמאיות מעודכנות, לאישור אופן חלוקת העיזבון (בדרך של התמחרות), למתן הוראות לעוה"ד Y (להמציא כלל מסמכי ניהול העיזבון לידיו, לאחר שלא עשתה כן חרף אורכה שנתנה לה) ולמתן הוראות לעניין אופן תשלומים מן העיזבון בהיעדר כספים בקופת העיזבון. הוגשה תשובת עו"ד X לתגובות הצדדים לבקשה במסגרתה הודיע על הגשת פרטה חלקית בהיעדר מסמכי ניהול העיזבון מעוה"ד Y, חרף פניות חוזרות ונשנות אליה לצורך קבלת המסמכים. הוגשו כתבי טענות לרבות- תגובת עו"ד X לטענות ביחס לחוות דעת השמאי ובקשה נוספת להורות לעוה"ד Y להעביר לידיו מסמכי ניהול העיזבון (מיום 4.12.22), תגובה לטענות צד ג' בעניין זכייתו במגרש (מיום 15.12.22), בקשה למתן הוראות לעניין חלוקת נכסי העיזבון בדרך של התמחרות פנימית לאחר שפנה במכתב מפורט ליורשים ביחס לחלופות האפשריות ונמסרו תגובותיהם ובהיעדר הסכמה של כלל היורשים לחלוקה בעין (בקשה מיום 20.4.23). ביום 31.7.23 ולאחר שבפועל כלל היורשים הסכימו לבסוף על חלוקת העיזבון בעין, הגיש עו"ד X בקשה לאישור חלוקת העיזבון, למתן הוראות בעניין חובות העיזבון, לפסיקת שכ"ט ולהחזר הוצאות. נטען כי שווי העיזבון מוערך בסך של כ- 3,025,000 ₪ (שווי זכויות המנוח במגרש ובדירה על פי חוות דעת עדכניות, ללא זכויות כספיות והטרקטור). עו"ד X ביקש לפסוק לו 4% משווי העיזבון- סך של 121,000 ₪ בתוספת מע"מ. כן נטען כי מדובר בשכ"ט סופי – לרבות בגין פעולות שתבוצענה לאחר הגשת הבקשה. ביום 14.03.24, לאחר דיון במעמד הצדדים - אושר הסכם חלוקת עיזבון בעין תוך תשלום תשלומי איזון בין היורשים (להלן: "ההסכם"). בהמשך הגיש עו"ד X בקשה לאשר פעולות לצורך מתן הלוואה למשיבה 2 לצורך קיום ההסכם (בקשה מיום 4.6.24) ובקשות ותגובות בעניין יישום הסכם חלוקת העיזבון ופסיקת שכ"ט מנהלי העיזבון. ביום 06.06.24 התקיים דיון במעמד הצדדים, עו"ד Y ועו"ד X. בדיון אושרה בהסכמה הארכת תוקף מינוי עו"ד X לחצי שנה נוספת, אושר פירעון חובות העיזבון כמפורט בבקשה מיום 31.07.23 למעט הסכום לעו"ד Y בסך של 12,520 ₪ שעדיין נותר שנוי במחלוקת. עו"ד Y נדרשה להגיש אסמכתאות תומכות לצורך דיון בבקשתה לפסיקת שכר טרחה נוסף כמו גם בתביעת החוב שהוגשה מטעמה ונקבע כי כלל העניינים ידונו במאוחד במסגרת פסיקת שכר הטרחה הסופי בתיק, על יסוד דו"ח ואסמכתאות שיגיש עוה"ד X בסיום ההליך. ביום 06.08.24 הגישה עוה"ד Y בקשה מטעמה ובה פרטה אודות פעולותיה כמנהלת עיזבון בין השנים 2017-2022, צרפה פרטת עיזבון וכן תביעת חוב בגין ניהול הליכים משפטיים בטרם פטירת המנוח בסך 12,520 ₪. ביום 07.10.24 הגיש עו"ד X דו"ח סופי והשלמת טיעונים לעניין פסיקת שכ"ט וכן תגובה מטעמו לבקשת עו"ד Y. כלל היורשים הגיבו וב"כ היועמ"ש הודיע כי אין לו כוונה להתערב במבוקש. כעת בשלה העת להכריע. תביעת החוב של עוה"ד Y לטענת עוה"ד Y, למנוח חוב כלפיה בסך כולל של 12,520 ₪ בגין הסכם זוגיות והסדרת מעמד בת זוג שערכה עבורו. הוצג הסכם שכ"ט וסיכום עם המנוח לגבי הסכום שנותר לתשלום והמועד לתשלומו, העתק אחד השיקים שלא כובד (ונטען כי לאחריו לא הופקדו השיקים הנוספים שהפקיד המנוח בידי עוה"ד). המשיבות 1-2 טענו כי טרם פטירת המנוח ערכה עו"ד Y הסכם חיים משותפים לפיו המנוח הדיר את המשיבה 3 מכל זכות בנכסיו. מאחר שלא ערכה צוואה תואמת להסכם שנחתם, נגרמו למשיבות 1-2 נזקים בסך של 1,000,000 ₪ שכן ככל שהייתה צוואה תואמת, הירושה הייתה מתחלקת ל-3 ילדיו של המנוח ללא המשיבה 3. המשיבים 3-4 טענו כי אינם מתנגדים לתביעת החוב. עו"ד X, בכובעו כמנהל העיזבון טען כי הוא סבור שיש לאשר את תביעת החוב בסך 12,520 ₪. דיון: לאחר עיון בתביעת החוב של עו"ד Y, המבוססת על אסמכתאות, בעמדת מנהל העיזבון הנוכחי, עוה"ד X, בהיעדר התנגדות המשיבים 3-4 ולאחר עיון בטענות המשיבות 1-2, שאינן מקימות כשלעצמן עילה לשלילת שכ"ט עוה"ד Y בגין ההסכם שערכה ומשב"כ המשיבות 1-2 לא עמד על ניהול חקירות בעניין זה- אני נעתרת לתביעת החוב ומורה כי החוב ישולם מכספי העיזבון . תמצית טענות הצדדים בעניין פסיקת שכר טרחה למנהלי העיזבון תמצית טענות עו"ד Y לעניין שכר טרחתה: בימ"ש פסק שכ"ט חלקי על בסיס פעולות שביצעה עוה"ד Y עד לחודש 11/17 (מועד הגשת הבקשה) כאשר צוין במפורש כי מדובר בשכ"ט חלקי על חשבון השכר הכולל הסופי. מחודש 11/17 ועד לחודש 03/22 בו הסתיים תפקידה, לא קיבלה עו"ד Y שכ"ט עבור מגוון רחב של פעולות והליכים משפטיים שנקטה בהם, ודרשו למעלה מ-800 שעות עבודה. בכלל זה ננקטו פעולות כדלקמן: רישום בעלות המנוח על הדירה ביום 25.07.19, תשלום חוב ארנונה, פגישות ברשויות כמו המוסד לביטוח לאומי ועריכת הסדר חוב העיזבון למוסד לביטוח לאומי שעמד על כ- 579,000 ₪ לסך של 64,581 ₪, הגשת בקשה להורות על חלוקת העיזבון בדרך של מכירת הנכסים, הוצאת נסח טאבו, הגשת 2 פרטות, קבלת שני דו"חות שמאות, קיום התמחרות כדי למקסם התמורה, הגשת בקשה לאשר את מכירות הנכסים בהתאם להצעות שהתקבלו (תחילה הצדדים הסכימו למכר ולאחר מכן הביעו הסתייגויות אשר הביאו בסופו של דבר לסיום תפקידה כמנהלת עיזבון), גיבוש הסדר חלוקה בעין (שלבסוף על בסיסו נחתם ההסכם בין היורשים). יש לפסוק לעו"ד Y שכ"ט נוסף ונפרד בגין ניהול תביעה לצו עשה שהוגש לבימ"ש המחוזי בחיפה בחודש 12/17 לצורך רישום זכויות המנוח בדירת המגורים. בין היתר, במסגרת הליך זה נדרש היה לבצע שתי העברות- אחת מהבעלים הרשום למנוח ולגרושתו והשנייה מגרושתו למנוח. לולא פעולה זו לא היה ניתן לממש את נכסי העיזבון ובוודאי שלא להגיע להסכם החלוקה שכן הרישום היה תנאי לניהול מו"מ בין הצדדים- בגין פעולות אלו ביקשה לפסוק סך של 31,930 ₪+ מע"מ בהתאם לדין ובהתאם לשווי הדירה. אין בניסיונות הלא ראויים להטיל דופי בשמה הטוב כדי למנוע ממנה שכר טרחתה בגין פעולות אלו. למעלה מ-6 שנים פעלה כמנהלת עיזבון במסירות ובמקצועיות לטובת העיזבון ותיק העיזבון הועבר למנהל העיזבון החדש כאשר הוא בשל ברובו. עו"ד X המשיך מאותה הנקודה בה סיימה עו"ד Y והביא את הצדדים לאותו הסכם חלוקת עיזבון אותו הציעה היא עצמה לצדדים. תמצית טענות המשיבות 1-2 לעניין שכ"ט עוה"ד Y: עו"ד Y הודחה מתפקידה בשל ניגוד עניינים לאחר שכבר קיבלה שכ"ט בשיעור 1.5% + מע"מ. עו"ד Y התנהלה ברשלנות ובמשך 6 שנים התישה את המשיבות ואף גרמה להם לנזקים כבדים. כך - המשיבות נאלצו לשלם עבור שתי הערכות שמאי (השלישית נערכה ע"י עו"ד X) ולמשיבה 2 נגרם נזק של למעלה מ-750,000 ₪ (בגין הפער בין הערכות השמאי שבוצעו לאורך השנים – בגינו שילמה סכומים גבוהים יותר בגין הדירה). כן נטען לעניין רשלנות של עוה"ד Y בעת ניסוח הסכם הזוגיות בין המנוח לבין המשיבה 3 טרם פטירתו. בנסיבות לא רק שאין מקום לפסוק לעוה"ד Y שכ"ט בנסיבות הקשות של התנהלותה בתיק אלא שיש להורות לה להשיב את שכר הטרחה שקיבלה. תמצית טענות המשיבים 3-4 לעניין שכ"ט עוה"ד Y: המשיבים 3 ו-4 טענו כי אין הצדקה לפסוק שכ"ט נוסף ונפרד לעוה"ד Y והותירו ההחלטה לעניין שכר הטרחה לשיקול דעת ביהמ"ש (ובלבד ששכ"ט הכולל של שני מנהלי העיזבון לא יעלה על הרף המקסימלי הקבוע בדין). תמצית טענות עו"ד X לעניין שכ"ט עוה"ד Y: עו"ד X שב על טענות המשיבות 1-2 לעניין התנהלות עוה"ד Y והן על בקשתן בדבר השבת שכ"ט שכבר שולם לה. בקשת עוה"ד Y לפסוק לה שכ"ט נוסף הוגשה בשיהוי ניכר ולאחר שהודחה מתפקידה (מבלי שהגישה ערעור בעניין). מדובר בבקשה שאינה ראויה ומטרתה לפגוע בשכ"ט של מנהל העיזבון. אף בדיון שהתקיים ביום 14.3.24 הומלץ לעוה"ד Y ע"י המותב הקודם לוותר על בקשתה. יש לדחות בקשה עו"ד Y לשכ"ט נוסף ולחייבה בהוצאות. תמצית טענות עוה"ד X לעניין שכר טרחתו: עוה"ד X נדרש ללמוד תיק שנמשך כ-6 שנים ולאחר שנים של מחלוקות רבות הצליח לערוך הסכם חלוקת עיזבון מורכב ולחלק הנכסים בהתאם. עד להגשת הבקשה הראשונית, הושקעו 230 שעות עבודה ע"י עו"ד X ועל ידי עובדי משרדו, הושקעו שעות עבודה רבות בין היתר בענייני מיסוי, מול הבנק המלווה, נושים ועוד, כך שבסה"כ הושקעו 408 שעות עבודה, משך 28 חודשים- ששווין מגיע לסך של כ-244,800 ₪ + מע"מ (לפי תעריף של 600 ש"ח לשעה). המשיבה 2 התעכבה בהעברת כספים בהתאם להסכם חלוקת העיזבון לאור דרישות הבנק המלווה - דבר אשר הוביל לצורך לשלוח בקשות ותגובות רבות. ביום 01.10.24 שולמו יתר החובות שאושרו. שווי העיזבון בהתאם לחוות דעת עדכניות שהוגשו הינו בסך של 3,025,000 ₪ המורכב משווי זכויות המנוח במגרש ודירת המגורים. לאור הפעולות שבוצעו בתיק והמאמץ בניהולו, מבוקש לפסוק שכ"ט בשיעור 4% משווי העיזבון, בסך של 121,000 ₪ + מע"מ, המשקף שווי נמוך לעומת שווי שעות העבודה שהושקעו בפועל. כן מבקש עוה"ד X לפסוק שכ"ט נפרד בסך 50,000 ₪ + מע"מ בגין עריכת הסכם חלוקת העיזבון שארכה זמן רב ולאור ייעוץ מס שניתן במסגרתו ולצורך יישומו. ככל שביהמ"ש סבור כי יש לקזז שכ"ט שקיבלה עוה"ד Y, הרי שיש לפסוק שכ"ט בסך 142,050 ₪ + מע"מ לאחר ניכוי הסכום ששולם לעוה"ד Y. בהתאם לדו"ח הוצאות, מבוקש לאשר הוצאות ניהול עיזבון בסך כולל של 3,229.66 ₪. טענות המשיבות 1-2 לעניין שכ"ט עוה"ד X: חלק גדול מן העבודה נעשה על ידי עו"ד Y ובגינה כבר קיבלה שכר בשיעור 1.5% + מע"מ. מלאכתו של עוה"ד X הייתה קלה ולמעשה הוא נכנס לתפקיד כשהצדדים כבר הגיעו להסכמות, הייתה הסכמה לחלוקה בעין ולא היה כל צורך בהתמחרות. נטען כי פועלו של עוה"ד X הסתכם בעריכת הסכם חלוקת עיזבון לאחר הערכת שמאי שלישית ותשלום החובות שהיו כבר ידועים. עוה"ד X סירב לטפל בשאלת המיסוי ואף צוין בהסכם במפורש כי הצדדים מתחייבים לטפל בכך בעצמם לצורך ביצוע הדיווח לרשויות המס וכך היה. על כן, לא ברורה טענת X לעניין מעורבותו בענייני המיסוי. משכך, יש לקבוע את שכ"ט לפי ההפרש שבין שכ"ט שקיבלה עו"ד Y לבין 3% הקבוע בתקנות היינו 1.5%. פסיקת שכ"ט בשיעור 4% הינה בנסיבות חריגות. החישובים שביצע עו"ד X משוללים כל יסוד ושרירותיים ואף אין מקום לפסוק לו שכ"ט נפרד מלאכת המיסוי נעשתה על ידי הצדדים ועל ידי מומחים מטעמם (כפי שמפורט בהסכם במפורש). מאחר שהמשיבה 2 שילמה עבור המשיבים 3-4 את מס השבח, יש להורות לעו"ד X להשיב מכספי העיזבון את הסכומים ששולמו לאחר ניכוי חלקה בחובות העיזבון. טענות המשיבים 3-4 לעניין שכ"ט עוה"ד X: המשיבים 3 ו-4 אינם חולקים על זכאות עו"ד X להחזר הוצאות ומותירים את נושא שכר טרחתו לשיקול דעת בית המשפט (ובלבד שלא יחרוג מתקרת הסכומים הקבועה בדין). בקשתו של עוה"ד X לפסוק שכ"ט נוסף ונפרד סותרת את בקשתו הקודמת מיום 31.7.23 ואף מנוגדת להלכה הפסוקה לפיה מכירת נכס כשלעצמה אינה מהווה שירות מקצועי החורג מתפקיד של מנהל העיזבון המצדיקה פסיקת שכ"ט נפרד/גבוה יותר. יתירה מכך, בהיעדר הסכם חלוקת עיזבון הרי שהיו ננקטות פעולות למכירת הנכסים ועל כן למעשה הכנת ההסכם חסכה זמן עבודה רב למנהל העיזבון. באשר למעורבותו של עוה"ד X בסוגיות המיסוי וסוגיות מול הבנק המלווה- מדובר בעניינים בלעדיים של המשיבה 2 לצרכי הלוואת מימון תשלומי האיזון שהיה עליה להעביר לקופת ניהול העיזבון והועברו באיחור בניגוד להסכם. משכך, ממילא אין הצדקה לחייב המשיבים 3-4 בשכ"ט נטען נוסף בגין עניינים אלו. בסעיף 25 לבקשה נפלה טעות ביחס לטענה כי הסך של 88,948 ₪ ששולם למס שבח הוא סכום ששולם "ע"ח תשלום שהיורשים 3 ו-4 מ. וש. היו צריכים לשלם" שכן מדובר במס שבח ששולם בגין מכירת זכויותיה של המשיבה 1 במגרש ולפי הסכם חלוקת העיזבון הוא חל על המשיבים 3-4 באופן חלקי בלבד. בתשובתו מיום 31.10.24 טען עוה"ד X בתמצית כי : די לעיין בדו"ח שהוגש וכמות השעות שהושקעה על מנת לדחות טענות המשיבות 1-2 אשר טענו כי עבודתו הייתה פשוטה. אין כל סתירה בין הבקשה הראשונה לשכ"ט לבין הבקשה השנייה וזאת בשים לב לשעות עבודה נוספות שנדרשו לאחר הגשת הבקשה כמו גם הייעוץ שנתן בסוגיות המיסוי. טענות המשיבות 1-2 ביחס להיקף העבודה שבצעה עוה"ד Y סותרות את שנטען על ידן ביחס לבקשת שכר הטרחה מאת עוה"ד Y ואף אינן נתמכות באסמכתאות. במסגרת ניהול העיזבון הועלו שאלות על מס שבח והיטל השבחה והמשיבות 3-4 אף הודו בתגובתן כי מנהל העיזבון עסק בסוגיות מס השבח ובסוגיות מול הבנק המלווה (אולם טענו כי יש להשית עלות שכר הטרחה על המשיבה 2). הכנת הסכם חלוקת העיזבון והטיפול בסוגיית המיסוי אינם מהווים פעולה טבעית של מנהל עיזבון. לחילופין נטען כי יש לפסוק לשני מנהלי העיזבון סך של 4% משווי העיזבון, גם אם לא בוצעו פעולות חריגות בהפנותו לספרו של ש.שילה פירוש לחוק הירושה התשכ"ה – 1965 בעניין זה. פעולות ניהול העיזבון אינן מצדיקות פסיקת שכ"ט מוגדל או נפרד, אולם מצדיקות פסיקת שכ"ט ברף הגבוה (3%). שיקול דעתו של בית המשפט בבואו לפסוק שכ"ט מנהלי עיזבון, מוסדר בתקנה 45ב לתקנות הירושה התשנ"ח – 1998 (להלן: "התקנות"): " (א) בית המשפט יקבע למנהל העיזבון שכר בעד מילוי תפקידיו כמנהל עיזבון ועשיית הפעולות שבסמכותו, שלא יעלה על 3% משווי העיזבון; השכר ייקבע בהתחשב, בין השאר, בשווי הכולל של נכסי העיזבון, בסוג הנכסים שבעיזבון, בטיב הפעולות שביצע מנהל העיזבון ובהיקפן, וכן בהתחשב בפעולות שביצע מנהל העיזבון שקדם לו, אם היה כזה, ובשכר שנפסק לו. (ב) כלל ניהול העיזבון פעולות חריגות או שנדרש מאמץ מיוחד לביצוע תפקידיו הרגילים של מנהל העיזבון, רשאי בית המשפט להגדיל את שכרו ובלבד שהשכר שייקבע לא יעלה על 4% משווי העיזבון. (ג) לשכר הטרחה שיקבע בית המשפט לפי תקנות אלה ייווסף מס ערך מוסף". כן נקבע בתקנה 45ו לתקנות כי: "מינה בית המשפט מנהל עיזבון, במקום מנהל עיזבון קודם, קבוע או זמני, או לאחר תום כהונת מנהל עיזבון קודם שנפסק שכרו, לא יעלה שכרם הכולל של מנהלי העיזבון על השכר האמור בתקנה 45ב(ב)". בענייננו, לא מצאתי כי פעולות מי ממנהלי העיזבון חרגו מפעולות שהן חלק "טבעי" מניהול העיזבון ומשכך לא ראיתי לפסוק שכ"ט העולה על התקרה המקסימאלית הקבועה בתקנה 45ב(א) לתקנות וגם לא ראיתי לפסוק שכ"ט נפרד בגינן. הלכה פסוקה היא כי השיקולים העיקריים בעת פסיקת שכ"ט מנהל העיזבון הם שניים: שווי הכולל של נכסי העיזבון וטיב הפעולות שביצע מנהל העיזבון ומורכבותן. ראה שוחט גולדברג פלומין דיני ירושה ועיזבון (הוצאת סדן, מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת (2014)) 178: "בקביעת שכרו של מנהל העיזבון יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשווי הכולל של נכסי העיזבון, בסוג הנכסים שבעיזבון, בטיב הפעולות שביצע מנהל העיזבון ובהיקף פעולות אלה (תקנה 45ב(א) לתקנות הירושה). שיטת קביעת השכר מבוססת, אם כן, גם על שווי העיזבון וגם על היקף העבודה בפועל שהשקיע מנהל העיזבון בתפקידו... רק החיבור בין שני המרכיבים, במינונים הנכונים, נותן את מלוא התמונה של עבודת מנהל העיזבון הראויה לתגמול..." בבע"מ (ת"א) 1243/07 אלמוני, עו"ד נ' פלוני (ניתן ביום 6.9.09) נקבע כי יש להעדיף את מורכבות ניהול העיזבון וטיב הפעולות אותן ביצעו מנהלי העיזבון: "לשונה של התקנה שהובאה לעיל ברורה. אחד מן השיקולים אותם יש לשקול הינו שווי העיזבון אך אין זה שיקול בודד או שיקול מכריע אשר אך לפיו יש לפסוק. צודק בית משפט קמא בדבריו כי שיקול מרכזי נוסף הוא מורכבות הניהול, היינו היקף וטיב הפעולות אותן ביצע מנהל העיזבון [...] בין שני השיקולים 'שווי העיזבון' ו'מורכבות הניהול', ניכר כי יש להעדיף את האחרון". כן נפסק כי שכר טרחה בגובה של 3% משווי העיזבון ישולם רק כאשר השילוב בין שווי העיזבון להיקף פעולות הניהול, הינו כזה המצדיק שכר טרחה מקסימלי. ההנחה היא כי השיעור המקובל נע בין 1.5% לבין 2% משווי העיזבון, בעוד שיעור של 3% יפסק במקרים בהם ניכר מאמץ שאינו רגיל. כך למשל במקרים בהם מנהל העיזבון שהוא גם עו"ד טיפל במכירת דירה (ראה למשל עמ"ש (חיפה) 48322-02-20 עיזבון המנוחים ל' ד' ו- ל' י' זל נ' היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי ( ניתן ביום 4.10.2020)). ראה גם בבש"א 1568/07 תע 105990/03 ד.א. ז"ל נ' י. (ג) א. (ניתן ביום 22.7.2007) שם נקבע כי: "המשמעות היא כי אין זה מובן מאליו שמנהל העיזבון יזכה לאישור שכר טרחה בגבול העליון הקבוע בתקנה. ההיפך הוא הנכון, סביר להניח שה'ממוצע' בקביעת שכר טרחה של מנהל העיזבון יתקרב יותר לאמצע, היינו % 2- % ½ 1. שכר טרחה גבוה של 3% משווי העיזבון אמנם ישולם במקרים המתאימים, אבל רק כאשר השילוב בין שווי העיזבון להיקף פעולות הניהול, הינו כזה המצדיק שכר טרחה מקסימאלי [...] יחד עם זאת, בית-המשפט רשאי לחרוג משכר זה ולהגדיל אותו לכדי 4% משווי העיזבון אם כלל ניהול העיזבון פעולות חריגות או שנדרש מאמץ מיוחד לביצוע תפקידיו הרגילים של מנהל העיזבון ". דברים אלו הובאו גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"מ (ת"א) 1243/07 אלמוני עו"ד נ' פלוני (ניתן ביום 6.9.09). כן ראה דברים דומים שנאמרו בעמ"ש 22352-05-20 י.א נ' ח.ו מנהלת עיזבון (ניתן ביום 11.3.21). ביחס לפסיקת שכ"ט חריג בהיקף של 4% משווי העיזבון נפסק כאמור כי הנ"ל ייעשה רק במקרים בהם ניהול העיזבון כלל ביצוע פעולות חריגות או מאמץ מיוחד שהנו מעבר לשירותים הניתנים על ידי עו"ד, שכאמור ניתן להם מענה בדרך של פסיקת שכר הטרחה בצד הגבוה של שלושת האחוזים (עמ"ש (חיפה) 48322-02-20 עיזבון המנוחים ל' ד' ו- ל' י' ז"ל נ' היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי ( ניתן ביום 4.10.2020). הדברים סוכמו בספרם של השופט שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון (מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת (2014)) בעמ' 224-223: " שכר מנהל העיזבון כולל שכר בעד כל הפעולות הרגילות הכרוכות בניהול העיזבון, בין פעולות שאופיין שיפוטי מובהק ובין פעולות שאופיין מנהלי – ביצועי, לרבות כינוס נכסי העיזבון, תשלום החובות וחלוקת העיזבון. פעולות אלה הן חלק "טבעי" של תפקידיו כמנהל עיזבון...בגדר פעולות שהן חלק "טבעי" מפעולות ניהול העיזבון נכללים גם שירותים מקצועיים שנותן מנהל עיזבון שהוא עורך דין במקצועו, כגון מכירה של דירה הכלולה בנכסי העיזבון. מנהל עיזבון שהנו עורך דין לא יקבל שכר נפרד בגין השירות המקצועי שנתן לשם מכירת דירה הכלולה בנכסי העיזבון, אלא שירות זה ייחשב לחלק מהפעולות הרגילות הטבעיות של ניהול עיזבון...עם זאת, אם נתן עורך דין שהנו מנהל העיזבון שירותים מקצועיים כעורך דין שהם חלק טבעי מפעולות ניהול עיזבון, יימנה הדבר עם השיקולים לקביעת שכרו כמנהל עיזבון עד כדי 3% משווי העיזבון" באשר לעוה"דY - עיקר עיסוקה היה בכינוס נכסי העיזבון, תשלום החובות, והעברת הזכויות בדירה ע"ש המנוח באמצעות הגשת תביעה לסעד הצהרתי לבית המשפט המחוזי שהתקבלה ללא הגנה וללא צורך בקיום דיונים של ממש. מדובר בפעולות הכרוכות בניהול העיזבון ואינן חורגות ממנו. ראה והשווה בענין זה גם פסק דינו של כב' השופט פפרני בת"ע (חי') 10422-06-14 פלוני (המנוח) נ' פלוני (27.7.21). באשר לעוה"ד X- הרי שעריכת הסכם חלוקה בין היורשים הנו לב ליבו של הליך ניהול העיזבון. במסגרת סעיפים 8 ו-9 להסכם חלוקת העיזבון נקבע במפורש כי בירור סוגיות המיסוי הכרוכות בו לא יוטלו על מנהל העיזבון, אלא על הצדדים. גם אם יש ממש בטענת עו"ד X לענין מתן ייעוץ מיסים בניגוד להסכם שהוצג בכתב- הרי שממילא ספק אם יש בכך כדי להוות פעולה החורגת מניהול סביר של העיזבון (ראה למשל שוחט, פינברג ופלומין דיני ירושה ועיזבון מהדורה שביעית התשע"ד- 2014 ע' 223, עמ"ש (חיפה) 48322-02-20 עו"ד משה לבנת נ 'יועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי- מחוז חיפה והצפון (11.10.20) תמ"ש (י-ם )50515/02 עו"ד משה בזק, מנהל עיזבון נ' האפוטרופוס הכללי (11.8.2002). לאור כל האמור, לא ראיתי כאמור לפסוק למנהלי העיזבון שכ"ט גבוה או נפרד מזה הקבוע בתקנות. עם זאת- יש בהתנהלות שני מנהלי העיזבון גם יחד כדי להצדיק פסיקת שכר טרחה ברף הגבוה של הסקאלה עבור כלל פעולות ניהול העיזבון– סך של 3% משווי העיזבון שנוהל על ידו (ראה בעניין זה בהמשך). אציין כי לא נעלמה מעיניי טענת עוה"ד X לעניין פרשנות הוראת תקנה 45ו לתקנות- כך שניתן לפסוק לשני מנהלי העיזבון, שמונו זה אחר זה, סך של 4% משווי העיזבון, גם אם לא בוצעו פעולות חריגות. אלא שלא ראיתי להטיל על העזבון שכר טרחה גבוה יותר כאמור וזאת בשים לב להתנהלות עוה"ד Y עליה נמתחה ביקורת על ידי המותב הקודם, אשר ממילא גרמה להשאת שכר טרחתו של עוה"ד X בשל עלייה משמעותית של שווי נכסי העיזבון לאורך השנים (ראה פירוט בסע' 43-45). אופן חלוקת שכר הטרחה בין שני מנהלי העיזבון- באשר לעוה"ד Y- מחד גיסא, שקלתי את העובדה שמירב עבודת כינוס נכסי העיזבון, שמירתם, העברת הזכויות בדירה ע"ש המנוח, בירור החובות וכד' בוצעו על ידי עוה"ד Y, כפי שאף ציינו המשיבות 1 ו-2. כאן המקום לציין שככל שקיימות טענות נזיקיות למי מהצדדים כנגד התנהלותה (בפרט אלו הנטענות לפני פטירת המנוח) הרי שיש לבררן בהליך המתאים (ואינני מביעה כל עמדה בעניין). בשלב זה, אין מקום לשלול מעוה"ד Y שכ"ט בגין עבודות שבוצעו על ידה ו/או להורות על השבת כספים שנפסקו לה. מאידך גיסא, שקלתי את התנהלות עוה"ד Y, אשר תרמה תרומה להתמשכות הליך ניהול העיזבון. התנהלות עוה"ד Y אף הובילה בסופו של יום לצורך למנות מנהל עיזבון חלופי במקומה, תוך הבעת מורת רוחו של המותב הקודם בתיק מאופן ניהול העיזבון על ידה. כן שקלתי את העובדה שגם לאחר החלפתה ולאורך זמן ממושך לא העבירה מנהלת העיזבון את כלל מסמכי ניהול העיזבון כנדרש ממנה (חרף מס' רב של פניות עוה"ד X והחלטות בית משפט שנתנו בעניין). כאמור, לעוה"ד Y נפסק זה מכבר שכ"ט על חשבון שכר הטרחה הכולל בתיק. עוה"ד Y ביקשה לראות בשכ"ט הנ"ל משום שכ"ט שנפסק בגין עבודתה עד למועד הנ"ל ולפסוק לה שכ"ט נוסף בגין פעולותיה מאז. אלא שלא ראיתי כי יש לעשות כן. אנמק טעמיי. בתקנה 45ד(ב) לתקנות נקבע כי: "נמשך ניהול העיזבון זמן רב או שהוא כרוך בהשקעת עבודה מרובה, רשאי בית המשפט לפסוק למנהל עיזבון שכר חלקי, על חשבון השכר הכולל, שלא יעלה על 2% משווי נכסי העיזבון, על פי הפרטה ותוספת הפרטה, אם הוגשה" . כבר נפסק כי פסיקת שכר ביניים הנה מעין סעד זמני, אשר ניתן על מנת למנוע חיסרון כיס למנהל העיזבון בעת ניהול ממושך של העיזבון (ראה למשל פסק דינו של כב' השופט זגורי בת"ע (טבריה) 14335-03-09 אלמונית ז"ל נ' פלונית (26.7.11)). כן נפסק כי: "לנוכח אופיו הזמני של שכר ביניים, הכרעה בו נעשית על בסיס לכאורי. זאת, הן בנוגע לשאלה האם ראוי לפסוק שכר ביניים מעיקרו, והן בנוגע לשיעורו. בית המשפט לא אמור להיכנס לעובי הקורה ולדקדק בקלה כחמורה, אלא מדובר באומדן סביר וזהיר". (תמ"ש 48495-05-21 פ' ואח' נ' ת' ואח' (21.5.23)). שכ"ט מנהל העיזבון נקבע ככלל בסופו של הליך, אז מתבררת התמונה המלאה ביחס למורכבות המלאכה של ניהול העיזבון, תקופת המשכה, שווי עדכני של העיזבון, הצורך לפסוק שכ"ט לגורמים נוספים, לרבות למנהל עיזבון חלופי (ובשים לב לתקרת השכ"ט הקבועה לכלל מנהלי העיזבון גם יחד בתקנות). משכך, אין מקום לקבוע כי שכ"ט חלקי הנו שכ"ט שנפסק אך ורק בגין פעולות שננקטו עד למועד פסיקתו, אלא יש לראות בו כשכר שנפסק ע"ח השכר הסופי. משכך, לא מן הנמנע כי שכ"ט שנפסק ע"ח השכר הסופי, יישאר על כנו גם במקרה של ניהול הליכים נוספים ולאורך זמן לאחר פסיקתו, מבלי שייפסק שכ"ט נוסף. ראה בעניין זה למשל בעמ"ש (מחוזי תל אביב יפו) 9661-06-19 פלוני נ' אלמוני (המנוח) (27.2.20) בו לא נפסק למנהל העיזבון, שנדרש למנות בעל תפקיד במקומו, שכ"ט נוסף מעבר לשכר הטרחה החלקי/הזמני שנפסק לו. זאת, חרף העובדה שהמשיך מנהל העיזבון לנקוט פעולות לניהול העיזבון משך 5 שנים לאחר פסיקת שכר טרחתו הנ"ל. לאור האמור- לא ראיתי לשנות את אחוז שכר הטרחה שנפסק לעוה"ד Y והוא יוותר על גובה של 1.5%, אולם הוא ייגזר משווי כלל העיזבון שנוהל על ידה בסמוך למועד שחרורה מהתפקיד (ראה לעניין זה בהמשך). באשר לעוה"ד X- במסגרת פסיקת שכר טרחתו של עוה"ד X שקלתי את העובדה שנותר בידו למעשה לנהל בעיקר חלוקת שני נכסי מקרקעין, אשר בסופו של יום חולקו בהסכמה בין היורשים. כאמור, לא סברתי כי מדובר בניהול עיזבון מורכב או חריג- לא בהיקפו, לא במורכבותו, לא בתקופת המשכו ולא בשוויו. סברתי כי לעובדה שעוה"ד X הצליח לסיים המחלוקות ארוכות השנים בהסכם שנערך תוך תקופה קצרה יחסית, למורכבות ההסכם ולקשיים בהם נתקל לאורך ניהול ההליך- ניתן לתת ביטוי בפסיקת שכר טרחתו בסך של 1.5% משווי הנכסים בעת מימושם (שווי שהאמיר משמעותית בעת ניהול העיזבון על ידי עוה"ד X), וכך אני מורה. לאור האמור- ראיתי לפסוק לעוה"ד X סך של 1.5% משווי העיזבון שנוהל על ידו בעת מימושו. חישוב שכר טרחת מנהלי העיזבון בשים לב לשווי העיזבון- לבית המשפט סמכות לקבוע שכ"ט מנהל העיזבון בדרכים שונות. כך למשל אין מניעה כי בית המשפט יקבע את שכר הטרחה לפי שעות העבודה שהשקיע מנהל העיזבון, או יפצל את השכר בשים לב לכל נכס ונכס ובלבד שהשכר הכולל שייפסק לא יעלה על גובה השכ"ט שנקבע באחוזים בתקנות (ראה בספרם של השופט שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון 224-223 (מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת (2014), עמ' 224). בנסיבות התיק שלפניי ראיתי לגזור שכר טרחת של כל מנהל עיזבון משווי העיזבון שנוהל על ידו וזאת על מנת למנוע עיוות דין או תוצאה שאינה צודקת. אפרט ואבהיר: שכ"ט עוה"ד Y- במסגרת בקשתה לפסיקת שכר טרחה זמני שהוגשה בשלהי שנת 2017, עוה"ד Y העמידה את שווי העיזבון ע"ס של 1,930,000 ₪ (שווי המגרש עפ"י חוות דעת שמאי לשנת 2017- 1,250,000 ₪ ושווי מוערך של הדירה לעת ההיא (ללא שמאי)- 650,000 ₪ והטרקטור שנמכר בסך של 34,000 ₪). שכר טרחתה הזמני /החלקי נפסק כאמור על שווי 1.5% משווי העיזבון כפי שפורט לעיל (סך כולל של 28,950 ₪ + מע"מ). עפ"י חוות דעת שמאי מיום 20.3.20 שהוגשו על ידי עוה"ד Y בחודש 6/20- שווי הדירה עמד על סך של 620,000 ₪ ושווי המגרש עמד על סך של 1,300,000 ₪ (סה"כ 1,920,000 ₪). כאמור- מחודש 1/20 אז הוסכם בדיון על קבלת חוות דעת עדכניות ועריכת התמחרות, לא התקדם הליך ניהול העיזבון והמותב הקודם בתיק מתח ביקורת על התנהלות מנהלת העיזבון בהקשר זה. בתקופה זו, שווי נכסי המקרקעין עלה משמעותית- בהתאם לחוות דעת מעודכנות שהוגשו ע"י עוה"ד X, שווי המגרש נכון ליום 12.12.22 עמד ע"ס של 2,100,000 ₪ ושווי הדירה נכון ליום 21.2.23 עמד ע"ס של 925,000 ₪. המשיבות 1 ו-2 אף טענו כי לאור גרירת ההליכים ע"י מנהלת העיזבון נאלצו לשלם תשלומי איזון גבוהים בהרבה במסגרת הסכם חלוקת העיזבון. משכך, לא ראיתי לזקוף לטובת מנהלת העיזבון את עליית שווי נכסי המקרקעין מאז עריכת חוות הדעת מטעמה בשנת 2020 ועד להגשת חוות הדעת העדכניות ע"י עוה"ד X (ראה והשווה למשל האמור בעמ"ש (מחוזי תל אביב יפו) 9661-06-19 פלוני נ' אלמוני(המנוח) (27.2.20)). עם זאת, ואגב איזון בין הצדדים ובשים לב להוראות תקנות 45ז(א) ו-45ז(ב) לתקנות והעובדה שכאמור יש לחשב את שכר הטרחה הכולל בסוף ההליך, ובשים לב לכלל הנכסים שנוהלו על ידי מנהלת העיזבון – ראיתי לפסוק את שכר טרחתה של עוה"ד Y ע"ס של 1.5% + מע"מ משווי הנכסים הבאים: המגרש והדירה על פי חוות הדעת שהוגשו על ידה בחודש 6/20 (1,920,000 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה בשיעור עליית המדד שפורסם בעת חוות הדעת ועד למועד המימוש. שווי הטרקטור בעת מכירתו (34,000 ₪) שווי הכספים בסך של כ- 29,000 ₪ בחשבון בנק מזרחי טפחות (שדומה שחולקו זה מכבר). מתוך סכום זה ינוכה התשלום שהועבר למנהל העיזבון על חשבון שכרה והיתרה תשולם מנכסי העיזבון. שכ"ט עו"ד X עוה"ד X כלל בשווי העיזבון את נכסי המקרקעין בלבד, שכן, למעשה בהם בעיקר נותר לו לעסוק, וזאת בהתאם לחוו"ד עדכניות שהוגשו על ידו - סך של 3,025,000 ₪. משכך, יועמד שכר טרחתו של עוה"ד X ע"ס של 1.5% + מע"מ מסכום זה נכון לשווי המימוש. סוף דבר: תביעת חוב ע"ס של 12,520 ₪ לעוה"ד Y בגין הסכם שערכה למנוח- מאושרת. התשלום ישולם מקופת העיזבון. הוצאות בסך של 3229.66 ₪ כמפורט בסעיף 59.2 לבקשת עוה"ד X מיום 7.10.24 מאושרות והן תשולמנה מקופת העיזבון (יש לציין כי הוצאות בסך של 254 ₪ ובסך של 260 ₪ בגין תשלומי אגרות במועדים 21.6.23 ו- 31.7.23- כבר אושרו בדיון מיום 6.6.24 ואין לשלמן/להפחיתן בכפל). שכר הטרחה של עוה"ד Y יעמוד ע"ס של 1.5% + מע"מ משווי הנכסים כמפורט בסעיף 50 לעיל. מתוך סכום זה ינוכה התשלום שהועבר למנהל העיזבון על חשבון שכרה והיתרה תשולם מנכסי העיזבון. שכר טרחתו של עוה"ד X יועמד ע"ס של 1.5% + מע"מ מהסך של 3,025,000 ש"ח נכון לשווי המימוש וישולם מכספי העיזבון. מנהל העיזבון יחלק את יתרת הכספים המצויים בקופת העיזבון ליורשים ויסגור החשבון. ככל וקיימת מחלוקת בעניין תשלומי מס השבח (בשים לב לטענות המשיבים בהקשר זה)- על מנהל העיזבון להגיש בקשה למתן הוראות בעניין מבעוד מועד. לאחר ביצוע האמור לעיל, מנהל העיזבון משוחרר בזאת מתפקידו. בנסיבות, איני פוסקת הוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים, למנהל העיזבון ולעוה"ד Y. פסק הדין יותר לפרסום בעוד 10 ימים, בהשמטת כל פרט מזהה של מי מהצדדים/מנהלי העיזבון, תיקוני עריכה והגהה. מובהר כי הפרסום יבוצע אך ורק באמצעות בית המשפט על ידי מערך הדוברות וההסברה של הרשות השופטת בישראל. אף אחד מהצדדים אינו רשאי לפרסם את פסק הדין בעצמו. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision21596-08-22	["אלה פטל"]	[{"judgment_id": "afb036b7-a129-59b1-9d27-4150c00aaee9", "file_name": "21596-08-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 67269, "extension": "docx", "display_name": "21596-08-22-קובץ מקורי"}]
dfe9d016-6f59-5e44-b3be-425634c392c6	בית המשפט המחוזי בבאר שבע, השופט אלון גביזון: גזר דין לנאשם שהורשע על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן במעשה מגונה בכוח בקטינה (תפ"ע 42796-10-23)	42796-10-23	2024-11-25	2	7	2	2DISTRICT_COURT	7Southern	2Criminal	1. הנאשם הורשע, על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, במעשה מגונה בכוח – עבירה לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"). האישום והסדר הטיעון: 2. על פי עובדות כתב האישום המתוקן בין הנאשם לבין XXX, קטינה ילידת 2006.X.X (להלן: "המתלוננת") הייתה קיימת היכרות קודמת לאירועים המתוארים להלן. מספר ימים לפני התאריך 16.10.23 פנתה המתלוננת אל הנאשם וביקשה ממנו שילווה לה כסף. הנאשם הסכים, ואף הבטיח למתלוננת שייתן לה את הכסף, אף מבלי שתצטרך להחזיר לו. בהמשך לאמור, המשיכה המתלוננת וביקשה שוב ושוב מהנאשם כי ילווה לה כסף, עד שלבסוף בתאריך 16.10.23 קבעו המתלוננת והנאשם, להיפגש במקלט שנמצא מאחורי קיוסק XXX, בשכונה XXX בבאר שבע (להלן: "המקלט"), על מנת שהנאשם ייתן לה כסף, מבלי שתצטרך לתת לו תמורה. במועד הנ"ל, סמוך לשעה 12:18 הגיעה המתלוננת אל המקלט, וחיכתה לנאשם בכניסה למקלט. לאחר מספר דקות הגיע הנאשם למקלט, ושניהם ירדו נכנסו אל המקלט. מיד לאחר שנכנסו למקלט, נצמד הנאשם אליה לקיר, ניסה לנשק אותה והם נפלו על הרצפה כשהמתלוננת על ביטנה, נישכב עליה, וביצע בה מעשים מגונים בכח בכך שחיכך בה את איבר מינו, ונגע באמצעות ידו באיבר מינה מעל הבגדים. תוך כדי האמור החלה המתלוננת לצעוק, התקשרה למשטרה לעזרה. בעקבות האמור הנאשם עזב את המתלוננת, יצא מן המקלט. כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו למתלוננת שריטות בידיה, שריטה מאחורי האוזן. 3. הנאשם הודה בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון אשר לא כלל הסכמה לעונש. 4. טרם גזירת עונשו של הנאשם, עתר בא כוחו בהסכמת המאשימה לקבל תסקיר לעונש משירות המבחן והמאשימה עתרה לקבלת תסקיר נפגעת עבירה. 5. בהמשך לעדכון שירות המבחן כי הנאשם נעצר במסגרת תיק אחר ויתרה ההגנה על הגשת תסקיר לעונש. בנוסף ולבקשת המתלוננת, ויתרה המאשימה על קבלת תסקיר נפגעת עבירה. ראיות וטיעונים לעונש: 6. ב"כ המאשימה הגישה תדפיס מידע פלילי של הנאשם (ת/1) ממנו עולה כי ביום 06.10.22 ובמסגרת ת.פ (נוער ב"ש) 33719-04-17 הועמד הנאשם בצו מבחן, ללא הרשעה, לתקופה של שנה בגין עבירות מין. עוד עולה כי הרישום התיישן. ב"כ הנאשם הגיש תיעוד רפואי של הנאשם (נ/2) ממנו עולה כי הנאשם סובל מאבנים בכליות ומכליה היפופלסטית. 7. ב"כ המאשימה עתרה לקביעת מתחם ענישה שנע בין שנה לשלוש שנות מאסר וביקשה להטיל על הנאשם 18 חודשי מאסר בפועל לצד מאסר מותנה ופיצוי למתלוננת. נטען כי במעשיו פגע הנאשם בערכים המוגנים של כבוד האדם, כאשר בעבירות המין הפגיעה פולשת לגופו ולנפשו של הקורבן ומבזה אותו. הגם שמדובר באירוע בודד, נטען כי מדובר בפגיעה קשה בערכים המוגנים וזאת בשל ביצוע העבירה בקטינה בת 17 שנים על ידי נאשם בגיר, כבן 22, כשהיא לבדה ובזמן שהנאשם שוכב מעליה, נוגע בה בכוח כדי לספק צרכיו ומנצל את כוחו. נטען כי על הענישה להיות משמעותית על מנת שתבטא את הסלידה מן המעשים. ב"כ המאשימה הוסיפה כי בעבירות מסוג זה קבע המחוקק עונש מזערי של 21 חודשים (כולל המאסר המותנה), ובמקרה שבענייננו אין טעמים מיוחדים המצדיקים להסתפק בעונש המזערי. המאשימה ציינה כי עסקינן בצעיר שהודה, חסך זמן שיפוטי ואת העדת הקטינה בבית המשפט. מנגד לא מדובר במעידה ראשונה של הנאשם, ולחובתו רישום שהתיישן בעבירות מין מבית המשפט לנוער. צוין כי הנאשם היה עצור במסגרת תיק זה מיום 16.10.23 ועד ליום 30.11.23, שוחרר ובהמשך נעצר בתיק אחר. המאשימה הגישה פסיקה (ת/2) התומכת במתחם העונש לו טענה. 8. ב"כ הנאשם עתר לקביעת מתחם ענישה שנע סביב 9 חודשי עבודות שירות וביקש להסתפק בתקופת מעצרו של הנאשם בתיק זה. הסנגור טען כי על הענישה להלום את נסיבות המעשים, אשר בענייננו כוללים היכרות מוקדמת בין הנאשם והמתלוננת, העדר תכנון, והפעלת כוח רגעית וברף התחתון שהופסקה ברגע שהמתלוננת צעקה. ביחס להיותה של המתלוננת קטינה נטען כי יש לתת את הדעת לפער הגילאים הקטן בין הנאשם והמתלוננת וכי קטינותה אינה חלק מהעבירה. ב"כ הנאשם טען כי תיקון כתב האישום הוא משמעותי המלמד על קשיים ראייתיים ולאחר התיקון עסקינן בעבירה אשר היתה צריכה להתברר בבית משפט השלום. עוד נטען כי אין להביא בחשבון את הרישום הפלילי שהציגה המאשימה בעניינו של הנאשם שכן עסקינן באירוע שהסתיים ללא הרשעה והתיישן זה מכבר. הסניגור הוסיף כי בשל מצבו הרפואי של הנאשם ובעיית הכליות ממנה הוא סובל יש לסטות מטעמי צדק ולקולא בגזירת עונשו. ב"כ הנאשם סקר הפסיקה שהגישה המאשימה וטען כי זו עוסקת במעשים חמורים מהמעשים אותם ביצע הנאשם ועל כן אין להסיק ממנה לענייננו. ההגנה הגישה פסיקה רלוונטית (נ/1) התומכת בענישה לה טענה. 9. הנאשם אמר כי הוא מצטער ולא יחזור על מעשיו. דיון והכרעה: 10. הנאשם יליד 2002, הורשע בעבירת מעשה מגונה בכוח לאחר שנשכב על המתלוננת, קטינה כבת 17, חיכך בה את איבר מינו ונגע באמצעות ידו באיבר מינה מעל הבגדים. קביעת מתחם העונש ההולם 11. בהתאם לסעיף 40ב לחוק העונשין, עיקרון ההלימה הינו העיקרון המנחה בענישה, ויש לבחון קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשי העבירות, בנסיבותיהם ובמידת אשמתו של הנאשם ובין העונש המוטל עליו. 12. לצורך קביעת מתחם העונש ההולם, אדרש לערכים החברתיים שנפגעו מהעבירה ומידת הפגיעה בהם, מדיניות הענישה הנוהגת והנסיבות הקשורות לביצוע העבירה. הערכים החברתיים 13. בביצוע העבירה בנסיבותיה, פגע הנאשם באופן ממשי במספר ערכים מוגנים, בכללם הגנה על שלמות גופו ונפשו, כבודו, בטחונו וחופש בחירתו של הפרט. כמו כן פגע הנאשם בתחושת הביטחון האישית של קטינות ונערות וזכותן לצנעת גופן. מדיניות הענישה 14. בית המשפט העליון השמיע דעתו ביחס לחומרתן הרבה של עבירות מין המתבצעות באדם בניגוד לרצונו החופשי והצורך בהתערבות בתי המשפט לצורך מיגורן, ולעניין זה ראה ע"פ 9994/07 פלוני נ' מדינת ישראל (11.8.08): "הניצול המיני של הזולת בדרך של כפייה, או תוך אי התחשבות בהעדר הסכמה היא אחת התופעות הקשות והפוגעניות ביותר בביטחונו הגופני והנפשי של הפרט, ובשלום הציבור בכלל. הפגיעה המינית העבריינית פולשת לגופו ולנפשו של הקורבן, והורסת בו כל חלקה טובה. היא מבזה את עצמיותו, ופוגעת באינטימיות המקודשת של גופו. היא משקפת השתלטות החזק והברוטאלי על החלש וחסר אונים. היא מצריכה התערבות ממשית של מערכות החוק והמשפט כדי להגן על קורבנות עבריינות המין בפועל ובפוטנציה". עוד הדגישו בתי המשפט החומרה היתרה בעבירות מין המבוצעות כלפי קטינים ותפקידו של בית המשפט להעביר מסר ברור כי החוטא בעבירות מין, בוודאי כלפי קטינים, ימצא עצמו מאחורי סורג ובריח. ראה לעניין זה ע"פ 6882/14 פלוני נ' מדינת ישראל (11.11.2015): "חומרה יתרה נודעת לעבירות מין המבוצעות בקטינים, המתאפיינות בניצול פערי הכוחות האינהרנטיים בין קטין לבגיר ובניצול תמימותו הטבעית של הקטין לסיפוק יצריו של הפוגע. אף הנזקים הנגרמים מעבירות אלו נוטים להיות חמורים יותר, משום שהן פוגעות בנפשו של הקטין בשלב בו טרם התגבשה אישיותו באופן סופי, ומותירות בו צלקות עמוקות ... . על כן, הכלל הנוהג בפסיקת בית משפט זה הוא כי במקרים של עבירות מין בקטינים יש להעביר "מסר ברור וחד-משמעי כי הנוטלים לעצמם חירות לפגוע בקטינים צפויים לעונשים כבדים ומשמעותיים". וראה גם ע"פ 6690/07 פלוני נ' מדינת ישראל (10.03.08): "פסיקתו של בית המשפט העליון הינה עקבית וחד-משמעית, כי יש להעניש בכל חומרת הדין עברייני מין בכלל, ואלה המבצעים זממם בקטינים בפרט. על בית המשפט לשמש מגן לקטינים מפני אלה שרק תאוותם עומדת לנגד עיניהם, תוך ניצול ופגיעה בכבודם וברווחתם של הקטינים הזכאים לילדות תקינה, מבלי שיפגעו גופנית ונפשית... בית המשפט העליון קבע בשורה ארוכה של פסקי דין, כי כאשר מדובר בעבירות מין המבוצעות בקטינים, גוברים שיקולי הגמול וההרתעה על פני שיקולים אישיים או נסיבות מקלות". 15. בזיקה לאמור, אדרש למתחם של הפסיקה הנוהגת בעבירות בהן הורשע הנאשם תוך שאציין כי בהבניית שיקול הדעת, אין הכוונה לעריכת ממוצע סטטיסטי של טווחי הענישה. קשת הענישה בפסיקה רחבה ותלויה בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי ובפרמטרים שונים, ובכללם אופי הפגיעה והתמשכותה, המקום והזמן שבו בוצעה העבירה, מידת התכנון, התחכום והתעוזה שבמעשים, מידת הכוח שהופעל, פערי הגילאים בין הפוגע והנפגע, קיומן של עבירות נלוות, ובענייננו יש לבצע את ההבחנה הנדרשת לקולא ולחומרא: א. בע"פ 8529/11 גוסיין אטקישייב נ' מדינת ישראל (24.05.2012), נדחה ערעורו של נאשם על הכרעת הדין וגזר הדין לאחר שהורשע בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין ובעבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק. הנאשם עקב אחר קטינה ילידת 1995 ולא נעתר להפצרותיה להניח לה. הנאשם עלה בעקבות הקטינה לאוטובוס, התיישב לצידה ושאל אותה שאלות אישיות, ירד בעקבותיה מהאוטובוס וליווה אותה לביתה חרף בקשותיה שיעזוב. כשנכנסה הקטינה לבניין מגוריה נכנס הנאשם אחריה, תפס אותה בידו, גרר אותה בכוח במורד המדרגות ומישש ישבנה ואיבר מינה מעל לבגדיה. הקטינה צעקה לעזרה. הנאשם סתם את פיה בידו ודחף אותה לעבר קיר מקלט הבניין שם הכניס את ידו מתחת למכנסיה ותחתוניה, מישש את ישבנה, ליטף את מותניה, נגע בחוזקה באיבר מינה ובחזה מעל לבגדיה ותפס את שערה ונישק את צווארה. עם שמיעת דלת נפתחת עזב את הקטינה וזו נפלה על הקרקע. הנאשם בעט בבטנה בחוזקה ואמר לה "כלבה אני עוד אחזור". על הנאשם הוטלו 20 חודשי מאסר בפועל, 15 חודשי מאסר מותנה ופיצוי למתלוננת בסך 10,000 ₪. ב. בע"פ (מחוזי מרכז) 20993-05-18 אבו מטיר נ' מדינת ישראל (9.10.2018) נדחה ערעורו של נאשם אשר הורשע בעבירה של מעשה מגונה בכוח. הנאשם עבד כנהג מונית כאשר הגיעה קטינה לתחנה המרכזית בנתניה על מנת לנסוע במונית שירות לכפר סבא עיר מגוריה. הקטינה הייתה מלווה בחבר, קטין, ועלתה למונית של הנאשם אשר ייעדה היה תל אביב. הקטין אמר לנאשם במועד עליית הקטינה למונית כי עליה להגיע לכפר סבא ואף שילם על נסיעתה. משהגיע הנאשם לתל אביב הוא הפציר בקטינה שלא לרדת מהמונית והמשיך בנסיעה עד כפר סבא. בהגיעם לכפר סבא ביקש הנאשם מהקטינה לבצע בו מין אוראלי כתנאי לירידתה מהמונית וזו סירבה והחלה לבכות. בהמשך עצר הנאשם את המונית סמוך למושב נווה ימין שם נגע בשתי ידיו בחוזקה בחזה של הקטינה, זו הזיזה את ידו ובכתה. אז פתח הנאשם את דלת המונית והקטינה נמלטה מהמקום. בת"פ (שלום כ"ס) 37918-05-16 נקבע מתחם ענישה הנע בין 21 לבין 30 חודשי מאסר בפועל. על הנאשם, נעדר הרשעות קודמות (בהיותו בן 18 יוחסה לו עבירה של מעשה מגונה בקטין אשר נקבע כי ביצע את העבירה אך ההליך הסתיים ללא הרשעה), הוטלו 15 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה בן 12 חודשים, פיצוי בסך 10,000 ₪ לנפגעת העבירה, ופסילת רישיון נהיגה. ג. בת"פ (שלום נתניה) 36888-03-17 מדינת ישראל נ' סולומון (11.04.2018), הורשע נאשם על יסוד הודאתו בעבירה של מעשה מגונה בכוח לפי סעיף 348(ג1)לחוק העונשין ובעבירה של הסגת גבול כדי לבצע עבירה. בין הנאשם למתלוננת הקטינה היכרות מוקדמת על רקע עבודתו במכולת השכונתית. עובר לביצוע המעשים ליווה הנאשם את המתלוננת מהמכולת לביתה וזו סיפרה לו שהיא בת 16. במועד מאוחר יותר בשעת לילה מאוחרת נכנס הנאשם לביתה של המתלוננת דרך חלון בסלון כשהוא שרוי בגילופין, נכנס לחדרה של הקטינה שעה שישנה, כיסה ראשו בצעיף והתיישב על מיטתה. הנאשם נגע בחזה של המתלוננת מעל בגדיה והקטינה התעוררה מבוהלת. בהמשך התפתח בין השניים מאבק, הקטינה התנגדה וצעקה, נפלה ארצה והנאשם שלח ידו לכיוון איבר מינה אך המתלוננת הזיזה את האגן. הקטינה צעקה להוריה שיסיעו לה ומנעה מהנאשם להימלט עד להגעת אביה שאחז בנאשם עד להגעת המשטרה. נקבע מתחם ענישה שנע בין 15 לבין 36 חודשי מאסר בפועל לצד מאסר מותנה ופיצוי למתלוננת. על הנאשם, צעיר נעדר עבר פלילי, הוטלו 18 חודשי מאסר בפועל ו-10 חודשי מאסר נוספים מתיק שצורף (חלקו במצטבר) כך שסה"כ נגזר על הנאשם 23 חודשי מאסר בפועל, לצד מאסר מותנה ופיצוי למתלוננת על סך 12,000 ₪. ד. בת"פ (שלום אשקלון) 62857-11-14 מדינת ישראל נ' ילמה (14.07.2015) הורשע נאשם על יסוד הודאתו בשתי עבירות של מעשה מגונה בכוח לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין. הנאשם נכנס לבית כנסת שם שהה המתלונן, חשף איבר מינו בפני המתלונן, אחז בכתפו של המתלונן, הפיל אותו לרצפה והכניס ידו לתוך מכנסיו של המתלונן. נקבע מתחם ענישה הנע בין 10 לבין 24 חודשי מאסר בפועל. על הנאשם צעיר בעל הרשעות קודמות ורלוונטיות מבית המשפט לנוער הוטלו 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל והופעל מאסר מותנה בן 7 חודשים, 5 מתוכם במצטבר כך שסה"כ נגזר על הנאשם 20 חודשי מאסר בפועל לצד 8 חודשי מאסר מותנה פיצוי בסך 5,000 ₪ למתלונן וחתימה על התחייבות כספית. ה. בת"פ (שלום ת"א) 15294-02-14 מדינת ישראל נ' ליאור פורד (2.11.2014) הורשע נאשם על יסוד הודאתו בעבירה של מעשה מגונה בכוח לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין ובעבירה של הפרת צו פיקוח. הנאשם הפר צו פיקוח לפי חוק ההגנה אשר אסר עליו בין היתר לשהות ביחידות עם קטינים, בכך שניגש לקטינה בת כ-14.5 אשר שהתה לבדה בקומה השנייה של בית הכנסת, התיישב לצידה על הרצפה והחל לשוחח עמה. כשקמה הקטינה ללכת חיבק אותה הנאשם בחוזקה, מנע ממנה ללכת וסרב להניח לה חרף בקשותיה. הנאשם תפס את סנטרה של הקטינה בידו סובב את ראשה לעברו ונישק אותה. הקטינה נחלצה מאחיזתו ונמלטה מהמקום. נקבע מתחם ענישה כולל הנע בין 10 לבין 24 חודשי מאסר. על הנאשם, בעל עבר פלילי רלוונטי, הוטלו 17 חודשי מאסר בפועל והופעל מאסר מותנה בן 10 חודשים במצטבר כך שסה"כ נגזרו על הנאשם 27 חודשי מאסר בפועל לצד מאסרים מותנים ופיצוי למתלוננת בסך 3,000 ₪. 16. יוער כי מרבית הפסיקה שהגיש ב"כ הנאשם מתייחסת לעבירה של מעשה מגונה ללא שימוש בכוח כבענייננו ולעונשים שהוטלו במסגרת הסדרי טיעון הכוללים ענישה מוסכמת, ומשכך לא ניתן ללמוד ממנה למקרה שבפני. נסיבות ביצוע העבירה 17. נסיבות ביצוע העבירה בענייננו חמורות שכן מיד לאחר שהשניים נכנסו למקלט, נצמד הנאשם אל המתלוננת, ניסה לנשקה ולאחר שנפלו על הרצפה כשהמתלוננת על בטנה, נשכב עליה, וביצע בה מעשים מגונים בכוח בכך שחיכך את בה את איבר מינו, ונגע באמצעות ידו באיבר מינה מעל הבגדים. עסקינן ברצף של מספר מעשים כוחניים ופסולים (1.נצמד אליה 2.ניסה לנשקה 3.נשכב עליה 4.חיכך בה את איבר מינו 5. נגע בידו באיבר מינה) ובוודאי שלא במעשה יחיד ורגעי, וברי כי אין לקבל את טענת ההגנה כי בענייננו לא נעשה שימוש של ממש בכוח וכי מדובר במעשה מגונה בכוח ברף הנמוך. יתרה מכך, הנאשם יכול היה לחדול ממעשיו לאחר שניסה לנשק את המתלוננת והשניים נפלו ארצה, אך לא חדל ממעשיו והסלימם. כמתואר בכתב האישום, הנאשם חדל ממעשיו רק לאחר שהמתלוננת החלה לצעוק והתקשרה למשטרה לעזרה. 18. זאת ועוד, חומרת מעשיו של הנאשם בולטת על רקע היות המתלוננת קטינה. אכן, צודק הסניגור כי קטינותה של המתלוננת אינה מיסודות העבירה בה הורשע הנאשם, ואולם במסגרת נסיבות ביצוע העבירה על בית המשפט להביא בחשבון את גילו של נפגע העבירה ופער הגילאים בינו לבין התוקף. בענייננו עסקינן בקטינה כבת 17 שנים ובנאשם כבן 22 שנים, וברי כי פער הגילאים סייע לנאשם בביצוע זממו. 19. את מעשיו המבזים והמכוערים ביצע הנאשם בשעות צהריים ללא מורא תוך שניצל את המקלט אליו נכנסו השניים. בהקשר זה אוסיף כי אינני מקבל את טענתו של הסניגור כי המעשה בוצע ללא תכנון ותחכום ולראיה העובדה כי "מיד לאחר שנכנסו למקלט נצמד הנאשם אליה לקיר, ניסה לנשק אותה..." (ההדגשה לא במקור-א.ג). 20. כמפורט בכתב האישום נגרמו למתלוננת שריטות בידיה ושריטה מאחורי האוזן. ברי כי פוטנציאל הנזק יכול היה להיות רב עוד יותר לולא פעלה הקטינה בתושייה, גרמה לנאשם לחדול ממעשיו ולעזוב את המקום. בהקשר לנזקי המתלוננת מצאתי להוסיף כי גם בהעדר תסקיר קורבן עבירה יש להניח שמעשיו של הנאשם פגעו בנפשה של המתלוננת, שכן בעבירות מין המבוצעות בקטין הנחת היסוד היא כי הפגיעה מותירה צלקות בנפשו. ראה בהקשר זה, אם כי בעבירת מין שונה מענייננו, ע"פ 1976/13 גדה בורסאי אנדריאס נ' מדינת ישראל (‏17.2.2014). גם בהעדר תסקיר נפגע עבירה יש להניח כי המתלוננת חוותה פחד עת הנאשם נשכב עליה כשהיא מבודדת בתוך מקלט ואין בסביבתה מי שיענה לעזרתה. 21. מכל המקובץ לעיל, ולאחר שעיינתי בפסיקה אליה הפנו ב"כ הצדדים, הנני קובע כי מתחם העונש ההולם בגין העבירה בה הורשע הנאשם בנסיבותיה, נע בין 16 חודשי מאסר לבין ל-36 חודשי מאסר בפועל לצד מאסר מותנה ופיצוי. אני ער לכך כי תחתית המתחם לו עתרה המאשימה נמוך יותר, 12 חודשים, אך סבורני כי היא איננה הולמת את חומרת נסיבות העבירה שבענייננו כפי שפרטתי לעיל ובוודאי שאין בה כדי לבטא את מידת סלידתו של בית המשפט ממעשים כגון דא. באשר לגובה הפיצוי מצאתי לחייב הנאשם לפצות המתלוננת בסך של 8,000 ₪, ובאופן שיהא בכך משום פיצוי, ולו חלקי, לסבלה. גזירת העונש בגדרי המתחם: 22. בגזירת העונש המתאים לנאשם, בגדרי מתחם העונש ההולם, יש להתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירות. כידוע הענישה הינה אינדיבידואלית ובמסגרתה יש לתן את הדעת לנסיבותיו האישיות של הנאשם. 23. לקולת עונשו של הנאשם נתתי דעתי להיותו יליד 2002, להודאתו ולחסכון בזמנו של ביהמ"ש. כן נתתי דעתי לכך כי הנאשם שהה במעצר בגין הליך זה מיום 16.10.23 ועד ליום 30.11.23. לא מצאתי לתן משקל למצבו הרפואי של הנאשם כעולה מהמסמכים הרפואיים שהגישה ההגנה שכן אין ללמוד מהם כי מדובר במצב רפואי קשה וחזקה כי הנאשם יזכה לטיפול רפואי הולם בין כתלי הכלא, ככל שיזדקק לכך. יתרה מכך, מצבו הרפואי הנטען לא מנע ממנו לבצע את העבירה שבענייננו ודומה כי כוחו במותנו. 24. בגדרי שיקולי הענישה בתוך המתחם נתתי דעתי לשיקולי הרתעת היחיד. הנאשם אומנם הביע צער על ביצוע העבירה אך לא הוצג לפני כל אפיק טיפולי- שיקומי וכאמור ויתר על הגשת תסקיר שירות מבחן בעניינו. בהעדר אופק טיפולי- שיקומי סדור וברור נותר הנאשם עם דפוסיו הפסולים. המסוכנות הנלמדת מהעבירה בה הורשע ובנסיבותיה נותרה בעינה בהעדר הליך טיפולי. 25. עוד נתתי דעתי לשיקולי הרתעת הרבים ולצורך בהעברת המסר כי עבירות מין יענו בחומרה ובענישה מוחשית מאחורי סורג ובריח וזאת כדי להרתיע עברייני מין בפועל ובפוטנציה. 26. לאחר ששקלתי השיקולים לקולא ולחומרא בגדרי המתחם שקבעתי לעיל, היה מקום לגזור על הנאשם 22 חודשי מאסר בפועל. אולם משהמאשימה עתרה לעונש בן 18 חודשי מאסר, לא אגזור על הנאשם את העונש הראוי לו. 27. אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: א. 18 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו בתיק זה בלבד (מיום 16.10.23 ועד ליום 30.11.23). ב. 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים מיום שחרורו, שלא יעבור עבירת מין מסוג פשע. ג. 8 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים מיום שחרורו שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע. ד. פיצוי לנפגעת העבירה, ע.ת.1, על סך 8,000 ש"ח. הפיצוי ישולם לא יאוחר מיום 01.05.25. לידיעת הנאשם, ניתן יהיה לשלם את הפיצוי לחשבון המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגבייה באחת מהדרכים הבאות: בכרטיס אשראי – באתר המקוון של רשות האכיפה והגבייה, www.eca.gov.il מוקד שירות טלפוני בשרות עצמי (מרכז גבייה) – בטלפון 35592* או בטלפון 073-2055000 במזומן בכל סניף של בנק הדואר – בהצגת תעודת זהות בלבד (אין צורך בשוברי תשלום). הנני מתיר פרסום גזר הדין תוך השמטת פרטי המתלוננת ופרטים מזהים אחרים אודותיה. זכות ערעור תוך 45 ימים לבית המשפט העליון. ניתן היום, , , במעמד הצדדים.	decision42796-10-23	["אלון גביזון"]	[{"judgment_id": "dfe9d016-6f59-5e44-b3be-425634c392c6", "file_name": "42796-10-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 91651, "extension": "docx", "display_name": "42796-10-23- קובץ מקורי"}]
da473a73-ea8e-5915-87a7-1187f6f366a7	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, השופט ניר זיתוני: החלטה בבקשת האב להעברת הקטין מגן תקשורת אחד לגן תקשורת אחר במהלך שנת הלימודים (תלה"מ 59128-10-24)	59128-10-24	2024-12-04	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	לפני בקשת האב מיום 10.11.24 להעביר את הקטין מגן תקשורת בקריה אחת בה גרה האם , בו הקטין שוהה מחודש 9.24 , לגן תקשורת בקריה אחרת בה גר האב . הבקשה מוגשת במסגרת תביעה מיום 30.10.24 בה נתבקש סעד זהה . האב טוען כי האם עצמה כתבה לו ביום 2.9.24 שהקטין פחות מתאים לגן . ביום 4.11.24 הביאה האם את הקטין לגן בשעה 11:00 וביקשה מהאב לאסוף אותו בשעה 14:00 ומכאן עמדתה לפיה עדיף לקטין לשהות כמה שפחות בגן. עוד נטען כי מבנה הגן הוא מבנה ישן שהוסב לגן תקשורת ואין בו חללי טיפול כנדרש . ביום 18.9.24 נאמר להורים כי לא צפויה להיות בגן קלינאית תקשורת . הקטין מקבל שני טיפולים בשבוע של קלינאית תקשורת בקריה בה לא גר מי מההורים . באותו יום נמסר להורים כי עו"ס , המטפלת הרגשית , יצאה לחופשת לידה בחודש 10.24 וטרם נמצאה לה מחליפה . הסיבה העיקרית שבית המשפט החליט כי הקטין ילמד בגן תקשורת היא שהקטין יוכל לקבל מכלול הטיפולים במסגרת הגן . עוד נטען כי הקטין לא רוצה ללכת לגן . ביום 20.9.24 הקטין סירב להיכנס לגן . ביום 8.11.24 האם לא לקחה את הקטין לגן . פנייה מקדימה נענתה בסירוב . לבקשה צורפה התכתבות בין הצדדים מיום 4.11.24 בה האם מסבירה את בקשתה לאיסוף מוקדם של הקטין מהגן בחשש מפני תקיפה איראנית באותו יום . לכתב התביעה צורף דו"ח של מתי"א מיום 6.10.24 לפיו הקטין יקבל בגן ריפוי בעיסוק , עשוי לקבל פיזיותרפיה קבוצתית ויקבל טיפול רגשי יחידתני וקבוצתי מהמטפלת הרגשית . עוד צורפה התכתבות בין ההורים מיום 2.9.24 במסגרתה האם כותבת לאב שמנהלת המתי"א , אמרה שהקטין פחות מתאים לגן הנוכחי והיא יכולה לבדוק אופציות מתאימות יותר בעיר בה גרה האם . האם הציעה לאב שילכו יחד לבדוק מקום בגני תקשורת במקום מגורי האב . עוד צורף מייל של רכזת החינוך המיוחד במקום מגורי האב מיום 17.9.24 לפיו ניתן יהיה לבדוק אפשרות לשיבוץ הקטין במקום מגורי האב אם תשונה כתובת מגורי הקטין מהעיר בה גרה האם לעיר בה גר האב . כמו כן צורפו פנייה המקדימה מיום 13.10.24 והתגובה לפנייה מיום 28.10.24 . ביום 28.11.24 הוגשה תגובת האם במסגרת כתב הגנה בו מבוקש לראות גם כתגובה . נטען כי הקטין התרגל לגן והצוות מדווח על התקדמות . האב פנה לבית המשפט כדי לקרב את הגן של הקטין למקום מגורי הוריו , כיוון שהאב אינו זמין לאסוף את הקטין מהגן . לקטין יש קלינאית תקשורת בגן הנוכחי . אין הבדל מהותי בין הגן הנוכחי לבין גנים במקום מגורי האב . האב לא הציע ולא בדק גן ספציפי . לאם היו חששות בתחילת השנה והיא שיתפה בהם את האב . האם דאגה להבאת ציוד לגן וזכתה להוקרה על כך מצוות הגן . במקום מושבו של האב יש חמישה גני תקשורת וכולם מלאים . מבנה הגן אושר ע"י משרד החינוך . האם בדקה גני תקשורת אחרים וראתה כי אינם עדיפים על הגן הקיים . האב שוטף את מוחו של הקטין נגד הגן מתחילת השנה . הקטין ממשיך לקבל טיפול רגשי אצל המטפלת שמלווה אותו מחודש 11.23 . נמסר להורים כי הטיפול יתחדש בטיפת חלב בעיר בה גר האב . בעקבות מכתב המתי"א , האם חיפשה חלופות בנושא קלינאית תקשורת , אך האב לא שיתף פעולה . האב מנצל את זכותו לא לאשר טיפולים כדי לאלץ את האם להיכנע לתכתיביו בנושאים אחרים . מבוקש לדחות את התביעה על הסף . לאחר עיון בבקשה , בתגובה ובתיק החלטתי לדחות את הבקשה תוך חיוב בהוצאות ולהורות לאב להגיש כתב תשובה , בטרם אשקול למחוק את התביעה , מהטעמים שיפורטו להלן . ראשית , הבקשה לוקה בכך שנתבקש סעד שאין לו כל תשתית לפי מצורפי התביעה . בנספח 3 של כתב התביעה הוסבר לאב ע"י הגורם המוסמך כי לא ניתן לרשום את הקטין לגן במקום מגורי האב כיוון שהקטין מתגורר במקום מגורי האם . כמו כן , האב לא ציין פרטים של גן תקשורת ספציפי במקום מגוריו , ולא טען כי יש מקום בגן שכזה במהלך שנת הלימודים . שנית, אין כל התייחסות במישור המשפטי לקושי הנעוץ בקבלת צו עשה זמני המשנה את המצב הקיים וזהה בתוכנו לסעד העיקרי . כך בפרט כאשר מבוקש להורות על שינוי מסגרת חינוך לקטין במהלך שנת הלימודים . שלישית , לא הונחה תשתית המאפשרת לקבוע ולו לכאורה כי הקשיים עליהם הצביע האב קיימים לאורך זמן ולא יתקיימו בגן החלופי המוצע . רביעית , לאור נספח 3 של כתב ההגנה אין מקום לקלוט את הקטין בגן תקשורת במקום מושבו של האב . בהתאם , לא ברור מה הטעם להמשיך בבירור התביעה , לפחות בכל הנוגע לשנת הלימודים הנוכחית . חמישית , התשובה לפנייה המקדימה צורפה לתביעה כנדרש , אך לא ניתן לה מענה שלם במסגרת התביעה והבקשה . אין כל התייחסות לטענה בדבר מחסור בקלינאיות תקשורת בגני תקשורת בכל הארץ . אין מענה לטענה לפיה הדבר החשוב ביותר הוא טיפול רגשי , הדרכת הורים וטיפול בהתקפי זעם . אין התייחסות לטענה לפיה המניע האמיתי מאחורי התביעה הוא הרצון להעביר את הקטין למקום בו גרים הורי האב כדי שימלאו את תפקיד האב במקומו . על כן , אני דוחה את הבקשה ומחייב את המבקש לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל . הנתבע יגיש כתב תשובה לכתב ההגנה לא יאוחר מיום 29.12.24 . בנסיבות הענין , אי הגשת כתב תשובה יכולה להוביל למחיקת התביעה על הסף כתביעה שאינה מגלה עילה , נוכח האמור בהחלטה זו . החלטה זו מותרת לפרסום לאחר השמטת כל פרט מזהה . נוסח מותר לפרסום של ההחלטה יוכן בתיק ביום 5.12.24 או בסמוך לאחר מכן . ההחלטה המקורית ניתנה ביום 28.11.24 . ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision59128-10-24	["ניר זיתוני"]	[{"judgment_id": "da473a73-ea8e-5915-87a7-1187f6f366a7", "file_name": "59128-10-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 48847, "extension": "docx", "display_name": "59128-10-24- קובץ מקורי"}]
c8629f67-a606-5e47-ba23-0c833b1ed050	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת נאוה גדיש: החלטה בקשת הנתבעת לחיוב התובעת בהוצאות משפט לאחר שהתביעה נמחקה לבקשת התובעת (תמ"ש 36076-12-21)	36076-12-21	2024-12-03	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	לפניי בקשת הנתבעת לחיוב התובעת בהוצאות משפט, לאחר שהתביעה נמחקה, לבקשת התובעת. רקע ביום 16.12.21 הגישה התובעת תביעה לביטול מתנה כספית שנתנה, לטענתה, לבנה ולכלתה. לא מיותר לציין כי השניים מצויים בסכסוך בינם לבין עצמם ומנהלים מספר רב של הליכים לפניי. בחודש מאי 2024 הגישה התובעת (בפעם השנייה) בקשה לתקן את כתב התביעה. הבקשה נדחתה, מהנימוקים שפורטו בהחלטה מיום 6.8.24. במסגרת ההחלטה האמורה הבהרתי לתובעת כי אין בה כדי למנוע ממנה לעתור למחיקת התביעה והגשת תביעה חדשה, ככל שתמצא לנכון. בנסיבות אלו עתרה התובעת ביום 1.10.24 למחיקת התביעה וזו נמחקה ביום 8.10.24, תוך מתן זכות לנתבעים לעתור לחיוב התובעת בהוצאות. טענות הצדדים הנתבעת 1 בקשה לחייב את התובעת בהוצאות בסך של 20,000 ₪ שמהווים, לטענתה, את ההוצאות שנגרמו לה בגין ההליך. הנתבעת 1 ציינה כי התביעה הוגשה מלכתחילה בחוסר תום לב וכי כל מטרת התובעת הייתה להתישה ולנשל אותה מזכויותיה, תוך שהתובעת עשתה, לשם כך, יד אחת עם בנה, הנתבע 2. התובעת בקשה שלא לחייבה בהוצאות כלל, או לחילופין להתנות את החיוב בכך שתגיש תביעה חדשה. התובעת הזכירה כי במסגרת ההליך נפסקו לחובתה כבר הוצאות משפט, כך שלטעמה, אין סיבה להוסיף ולחייבה כעת בהוצאות נוספות. עוד הוסיפה התובעת כי ביחס להליך זה התקיים רק דיון אחד (לאחר שהנתבעת קיבלה ארכה להגשת כתב ההגנה ומספר דיונים נדחו בשל אילוצים שונים) וכי הנתבעת הייתה מיוצגת בהליך זה, על ידי אותם עורכי דין שמייצגים אותה בסכסוך שמתנהל בין הנתבעים לבין עצמם. הכרעה לאחר שבנחתי את טענות הצדדים מצאתי לחייב את התובעת לשלם לנתבעת 1 סך כולל של 12,000 ₪, כאשר 6,000 ₪, ישולמו בתוך 30 יום מהיום ו- 6,000 ₪ נוספים ישולמו, רק אם תוגש ע"י התובעת (או מי מטעמה) תביעה חדשה כנגד הנתבעת וכתנאי להגשתה. להלן אבהיר נימוקיי: אכן, חיובו של בעל דין בהוצאות נועד לפצות את בעל הדין השני בגין הנזקים שנגרמו לו בעקבות ההליך. אין בעובדה שהנתבעת מיוצגת על ידי אותם עורכי דין בהליכים שהיא מנהלת מול הנתבע 2, כדי להביא לביטול החיוב בשכר טרחה בגין הליך זה. יש להניח שבגין התביעה החדשה שהוגשה נגדה, על ידי אמו של הנתבע, היא נדרשה לשלם שכר טרחה נוסף. מעיון בפרק י"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, עולה כי מחוקק המשנה מצא לנכון לתת לבית המשפט כלים, לשם קביעת גובה החיוב בהוצאות. לפיכך, יש מקום להתחשב בתוצאות ההליך, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין. החיוב בהוצאות נועד, בין היתר, להגן על זכותה של הנתבעת, שנגררה להליך משפטי נוסף, בעקבות החלטת חמותה לשעבר, לפתוח נגדה חזית נוספת לזו שמתנהלת בינה לבין הנתבע (אף שלשניים יש תשעה ילדים משותפים). הנתבעת הגישה כתב הגנה, נאלצה להגיב לבקשות שונות שהגישה התובעת, להתייצב לדיון ולהיגרר להליך שבפועל נמשך שלוש שנים, לעיתים בשל התנהלות איטית מצד התובעת, לאור גילה. על גובה ההוצאות לשקף גם את ההוצאות בעין שבעל הדין נדרש לשלם, תוך התחשבות גם בתעריף המינימלי המומלץ בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין. אין בעובדה שהתובעת חויבה לאורך ההליך בהוצאות, בגין בקשות שנדחו, כדי לפגוע בחובתה לשלם גם עבור עצם הגשת התביעה. כאמור, התביעה הוגדרה על ידי התובעת כתביעה לביטול מתנה כספית. סכום המתנה שהתובעת בקשה לבטל עמד על סך של 3,300,000 ₪, כאשר סכום זה נתבע משני הנתבעים. לפיכך, מצאתי להעמיד את סכום התביעה, בכל הנוגע לנתבעת 1 על סך של 1,650,000 ₪. השכר המינימלי במקרה כזה, לא יפחת מסך של 54,924 ₪. בהתחשב בכך שהנתבעת ציינה ששילמה סכום העומד על פחות ממחצית הסכום האמור, ובכך שאכן התקיים רק דיון אחד והתביעה נמחקה, קבעתי את סכום ההוצאות על 12,000 ₪, כאשר, כאמור, מחציתו תשולם, רק אם וכאשר תוגש תביעה נוספת וכתנאי להגשתה. החלטה זו, כמו גם ההחלטה מיום 6.8.24, תועברנה לפרסום, ללא פרטים מזהים, ביום 9.12.24. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision36076-12-21a	["נאוה גדיש"]	[{"judgment_id": "c8629f67-a606-5e47-ba23-0c833b1ed050", "file_name": "36076-12-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 49826, "extension": "docx", "display_name": "36076-12-21- קובץ מקורי"}]
ae0d34ca-e386-5325-8898-57cfdd22d33f	בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, השופטת שני כ"ץ: פסק דין בתביעת אב לקבלת משמורת על ילדיו הקטינים (תלה"מ 13252-05-21)	13252-05-21	2024-12-08	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	פסק דין זה כרוך אחר תביעת התובע (להלן גם: "האב") ל-"משמורת" הקטינים, בגדרה עתר להעברת החזקת הקטינים מידי הנתבעת (להלן גם: האם") לידי האב, תוך קביעת זמני שהות של הקטינים עם אמם. בפתח הדברים יאמר, כי ענייננו בצדדים המצויים בסכסוך הורי בעצימות גבוהה ולהם טענות הדדיות ביחס למסוגלותו ההורית של ההורה האחר ויכולתו לשמש כהורה "משמורן" לקטינים, לרבות טענות קשות על אלימות, הזנחה, אלכוהוליזם וחוסר תפקוד הורי. מראשיתם של ההליכים, ליוו שירותי הרווחה את הצדדים, לרבות מעורבות עו"ס לחוק הנוער, כאשר בגדרי ההליך דנן הוגשו, למצער, חמישה תסקירים ודיווחים שונים מטעם שירותי הרווחה (זאת, נוסף על התסקירים שהוגשו בהליך יישוב הסכסוך ובבקשה לצו הגנה, עובר לניהול ההליך שבכותרת). במרוצת השנים כלל גורמי הטיפול התרשמו, כי מסוגלותם ההורית של מי מהצדדים נמוכה, על רקע קשיים והתמודדות של כל אחד מהם, וכי ניכרת ביניהם מערכת יחסים מורכבת שאינה בטובת ילדיהם. רקע עובדתי ודיוני: הצדדים שניהם ילידי ואזרחי ארה"ב, חסרי דת, נישאו זה לזו בנישואים אזרחיים בארה"ב בשנת 2012. בשנת 2015 היגרו הצדדים לישראל ועברו להתגורר בעיר ע', בסמוך לאם התובע ובן זוגה. לצדדים נולדו שני קטינים, שפרטיהם בכותרת, בני כ-8 וחצי שנים וכ-7 וחצי שנים, נכון לעת מתן פסק הדין. ביום 8.4.2024 ניתן פסק דין להתרת נישואיהם של הצדדים (תה"ן 28160-05-21). יחסיהם של הצדדים עלו על שרטון ובחודש מרץ 2021, עזבה האם את דירת הצדדים בע' ועברה עם הקטינים למקלט לנשים נפגעות אלימות באזור ח' לנוכח טענותיה לאלימות מצד התובע. בסמוך לכך, החלו הצדדים לנהל הליכים אינטנסיביים ביחס לקטינים, לרבות בגדרי התובענה דנן, במסגרתה נדונו הליכי ביניים רבים, שהוגשו, רובם ככולם, על ידי התובע. עיקרי ההליכים, יובאו להלן. ביום 22.4.2021 פתח האב בהליך יישוב סכסוך (י"ס 47920-04-21). בהחלטה מיום 9.5.2021, קוצרה תקופת עיכוב ההליכים, לאור שהותה של האם במקלט לנשים נפגעות אלימות. ביום 27.4.2021 עתרו התובע ואימו (סבתם של הקטינים) בבקשה למתן צו הגנה, לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א- 1991, כנגד הנתבעת, בטענות למסוכנות של הנתבעת ולהתנהגות אלימה ולא נורמטיבית מצידה, לרבות ביחס לקטינים. לאחר שמיעת הראיות – דחה בית המשפט (במותבו הקודם) הבקשה. ערעור שהוגש על החלטה זו - נדחה אף הוא (עמ"ש 62628-06-21). ביום 18.4.2021 עזבה הנתבעת את המקלט לנשים נפגעות אלימות ועברה להתגורר עם הקטינים בעיר ק'. לאור האמור ובשים לב למקום מגורי התובע בעיר ע', נקבע בהחלטה מיום 21.6.2021, כי המפגשים בין האב לקטינים יתקיימו במרכז קשר בעיר ה'. ביום 5.10.2021 עתר התובע להשבת הקטינים מק' לע'. לאור עצימות הקונפליקט ההורי ולצורך בירור מעמיק של טענות הצדדים, ניתנה החלטה בדבר מינוי אפוטרופוס לדין לקטינים מטעם הלשכה לסיוע משפטי לצורך ייצוג האינטרסים של הקטינים באופן ניטרלי ובמנותק מהאינטרסים של הוריהם; על מינוי מומחה לשם הערכת טובת הקטינים ועל מתן סמכויות לעו"ס לסדרי דין לפקח על קיום המפגשים שבין האב לקטינים לפי סעיפים 19 ו-68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות"), למשך ארבעה חודשים. בהתאם לכך, מונתה ד"ר ללי גרשנזון כמומחית מטעם בית המשפט (להלן: "המומחית"), אשר נתבקשה לחוות דעתה באשר לשאלות מתחום האחריות ההורית וזמני השהות; מקום שהותם של הקטינים ויכולת ההורה האחד לשמר קשר בין הקטינים ובין ההורה השני. התיק הועבר לטיפולי ביום 10.3.2022, נוכח שינויים ארגוניים בבתי המשפט למשפחה במחוז דרום, ובהנחיית הנשיא דאז, כב' השופט אלון גביזון. בהחלטה מיום 19.4.2022 דחיתי עתירת האב להרחבת זמני השהות עם הקטינים והוצאתם ממרכז הקשר ואימצתי המלצות תסקיר העו"ס מיום 28.2.2022, לרבות בדבר מתן סמכויות לעו"ס לסדרי דין בהתאם לסעיפים 19 ו-68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות למשך שלושה חודשים נוספים. ביום 23.6.2022 התקיים לפני דיון במעמד הצדדים והאפוטרופסה לדין. לאחר ששמעתי טענות הצדדים והואיל ולאותה העת טרם הוגשה חוות דעת המומחית, דחיתי בקשתו הנוספת של האב לשינוי מקום מגוריהם של הקטינים (למרחק שלא יעלה על 50 ק"מ מהעיר ע'). כמו כן, הוריתי על שילובו של האב בתוכנית להדרכה הורית. חוות דעת המומחית הוגשה ביום 6.11.2022. דיון נוסף בעניינם של הצדדים התקיים לפני ביום 12.12.2022. בתומו, עלה בידי בית המשפט להביא הצדדים להסכמות, בין היתר, בדבר מעבר האם והקטינים לטווח שלא יעלה על 50 ק"מ מהעיר ע'. כן, ניתן תוקף של הסכמות להמלצות התסקיר מיום 30.10.2022 לעניין הוצאת המפגשים בין האב לקטינים אל מחוץ למרכז הקשר. על יסוד הסכמות הצדדים לעיל, עברה האם להתגורר עם הקטינים בעיר ב'. בעקבות המעבר, התעורר קושי עם רישום הקטינים למסגרות חינוכיות באופן שמספר חודשים הקטינים לא פקדו מסגרת חינוכית. בין לבין, ביום 15.1.2023 ניתן גזר דין בעניינו של התובע לאחר שהורשע בעבירות של אספקת סמים מסוכנים וגידול סמים, בגינן נגזרו עליו מספר עונשים, ביניהם 150 שעות למען הציבור. תסקיר אחרון בעניינם של הצדדים הוגש ביום 27.9.2023, בגדרו המליצה העו"ס לסדרי דין על אחריות הורית משותפת; על מגוריהם של הקטינים בבית האם כבית עיקרי; על חלוקת זמני השהות של הקטינים עם האב בימי שלישי באמצע השבוע (ללא לינה) ובכל סוף שבוע שני (כולל לינה); ועל חלוקת זמני השהות עם הקטינים בחגים ובחופשות. העו"ס הדגישה, כי המלצותיה גובשו על יסוד שביעות רצונם של הצדדים מזמני השהות הנוהגים והסכמתם כי זמני השהות ימשיכו במתכונתם וכי שניהם הביעו הסכמתם להמלצות התסקיר. ואולם, ביום 21.1.2024, כ-4 חודשים לאחר הגשת התסקיר, הודיע האב באמצעות באת כוחו כי הוא מתנגד להמלצות התסקיר ועומד על עתירתו על העברת הקטינים לחזקתו ועל קביעת הסדרי שהות עם האם. בהעדר הסכמת האב להמלצות התסקיר, נשמעו ראיות הצדדים בדיון ביום 26.2.2024, בגדרו נחקרו הצדדים והעו"ס לסדרי דין. לציין, כי מי מהצדדים לא עתר לזימון עדים לדיון ההוכחות, לרבות המומחית. לאחר הדיון, הגישו הצדדים והאפוטרופסה לדין סיכום טענותיהם בכתב. יצוין, כי סיכומי התובע הוגשו בחלוף המועד שנקבע להגשתם ובחלוף הארכה שניתנה ולאחר שהנתבעת עתרה למתן פסק דין בתובענה על יסוד התסקירים וחוות הדעת שהוגשו. למען שלמות התמונה יצוין, כי בעניינם של הצדדים תלויים ועומדים הליכים נוספים: תביעת האם למזונות הקטינים (תלה"מ 1472-07-22) ותביעת האב "להסדרת אזרחות ישראלית" (תלה"מ 61516-06-24). תמצית טענות התובע: האב, אשר מגדיר עצמו כמי "שאינו אב השנה" (סעיף 1 לסיכומי התובע), מעלה טענות למכביר באשר למסוגלותה ההורית של האם וכשירותה להחזיק בקטינים. לטענתו, האם נוקטת באלימות כלפי הקטינים, צורכת סמים בנוכחותם, מטילה על הקטינים את האחריות לדאוג לגידולם וטיפולם ומבכרת את צרכיה על פני צרכיהם של הקטינים. לשיטתו, התנהלותה ההורית של האם לקויה ומוצאת ביטוי, בין היתר, בקשיי שפה של הקטינים; שיהוי בהסדרת מעמדם של הקטינים והבטחת זכויותיהם; פגיעה מינית שעבר הקטין ע' על ידי ילד אחר בעת מגוריהם בעיר ק'; העובדה שהקטינים אינם פוקדים המסגרות החינוכיות באופן סדיר ונעדרים מהם לפרקי זמן ממושכים וכן ולאור כוונתה הנטענת של האם לסחור בקטינים. לטענת האב, התנהלות האם והעובדה שהקטינים מצויים בחזקתה הובילה לכך שהקטינים אינם יציבים, אימצו לעצמם התנהגויות פוגעניות, איבדו את שפת העברית והרגישו בודדים עת איבדו את מעגל החברים שלהם במעברם מהעיר ע' לעיר ק'. ואולם, לדידו של האב, מאז מעברם של הקטינים לעיר ב' והתערבות האב, מצבם החל להתייצב "מהבחינה הרוחנית". האב מוסיף, כי האם נוקטת ב"ניכור הורי ומשפחתי", באופן שהיא מקשה על קיום קשר תקין בין התובע ואמו (סבתם של הקטינים) לבין הקטינים. האב הביע לאורך ההליך אי אמון בשירותי הרווחה ואף ייחד לכך פרק נפרד בסיכומיו. לדידו של האב, תסקירי העו"ס אינם משקפים נכוחה את טענותיו ונסמכים בעיקר על דבריה של האם. התובע סבור כי הוא ומשפחתו המורחבת, יכולים להוות מסגרת יציבה, תומכת ועוטפת לקטינים וכי באפשרותו לפעול לשימור הקשר שבין הנתבעת עם הקטינים באופן טוב יותר מאשר הנתבעת. תמצית טענות הנתבעת: האם טוענת, כי שיתפה פעולה באופן מלא לאורך ניהול ההליך, לרבות עם כלל גורמי הטיפול והרווחה ועשתה כל שנדרש הימנה, בהתאם למסוגלותה, תוך שאף הסכימה לעבור לעיר ב', בהתאם לבקשת האב והמלצת המומחית. לטענת האם, היא מעולם לא הסיתה את הקטינים כנגד אביהם. לעומת זאת, האב לא בחל באמצעים להטיל רפש על האם, תוך הטחת האשמות קשות כנגדה, הגם שאלו נשללו על ידי כלל גורמי המקצוע. מעבר לכך, לאב טענות מן היקב ומן הגורן כלפי כל גורם שהיה מעורב בהליכים והאב פעל להתשת המערכת באמצעות הגשת עשרות בקשות בהליך, לרבות צווי הגנה, בקשות לפסילת שופט, בקשה להחלפת אפוטרופסה לדין וכיוצ"ב. לדידה, האב נעדר מסוגלות הורית לחלוטין, בהיותו בעל מאפיינים אישיים מוגבלים ונרקיסיסטיים; אינו אדם עצמאי ותלוי תלות מוחלטת באמו; האב לא מחזיק בעבודה קבועה; אינו דובר את השפה העברית; אינו יציב נפשית ונמנע מטיפול תרופתי, תוך שעולה חשש שיהווה סכנה לילדיו. האם טוענת, כי בעוד שהאב נוטה להטיח האשמות כלפי כולי עלמא ביחס לקשר שלו עם ילדיו, בפועל הוא לא שותף בגידולם וחינוכם, כאשר אף לאחר מעבר האם והקטינים לעיר ב', זמני שהותו עם הקטינים לא השתנו באופן ניכר, על אף שהאם לא התנגדה להרחבתם. לטענתה, לבד מדרישתו של האב "לקבל משמורת מלאה" עם הקטינים, הלכה למעשה אין לו תכנית סדורה ביחס לזמני השהות שהוא מבקש לקיים עמם ואינו יודע להסביר מה הם רצונותיו בקשר עם הקטינים וכיצד הוא רואה את אופן גידולם וחינוכם ומקומה של האם בחייהם. תמצית טענות האפוטרופסה לדין: האפוטרופסה לדין משמשת כאפוטרופסה לדין לקטינים מזה כשלוש שנים, הייתה מעורבת לכל אורך ניהול ההליך ועניינם של הקטינים מוכר לה היטב. האפוטרופסה לדין מתארת את התובע כאב אוהב ודואג לילדיו ולצד זאת, נעדר הבשלות והעצמאות הנדרשת מהורה לקטינים. באופן דומה, גם את האם, מתארת האפוטרופסה לדין כאם אוהבת ודואגת לקטינים, הגם שאף היא מתקשה בכישוריה ההוריים. האפוטרופסה לדין מוסיפה, כי בעוד שלאב יש עורף משפחתי ותומך בארץ, האם מתמודדת עם בדידות קשה. האפוטרופסה לדין מדגישה, כי עצימות הקונפליקט ויחסיהם העכורים בין הצדדים, המאופיינים בהאשמות הדדיות בלתי פוסקות ביניהם ותקשורת לקויה בעניינם של הקטינים, הם בניגוד גמור לטובתם של הקטינים. האפוטרופסה לדין מצרפת עמדתה להמלצות המומחית והעו"ס לסדרי דין וסבורה כי טובת הקטינים מחייבת "שילוב כוחות" של הצדדים, כך שהחזקת הקטינים תיוותר בידי האם וזמני השהות יישארו במתכונם הנוכחית. האפוטרופסה לדין מוסיפה, כי ככל שהאב ירצה להרחיב את זמני השהות, על פניו לא תהא מניעה לעשות כן, נוכח הסכמת האם. כן סבורה האפוטרופסה לדין, כי יש להפנות הצדדים להדרכה הורית. דיון והכרעה: בפתח הדיון, בטרם אדרש לגופן טענות הצדדים ושעה שהאב שב ועתר לקביעת 'משמורתם' של הקטינים אצלו, מצאתי להעמיד על מכונם את מונחי היסוד בתביעות בענייני קטינים, והן אלה אשר יתוו את מסגרת הדיון בענייננו. כידוע, על פי הפסיקה, השיח על אודות "משמורת" כמעט ואיננו נוהג עוד בהכרעה במחלוקות מתחום האחריות ההורית. בפסק דינו של כב' השופט שאול שוחט, נקבע כי ראוי להימנע מקביעת הורה זה או אחר כמשמורן, וכי יש לשאוף שההסדרים שנקבעים על ידי בית המשפט בכל הנוגע לאחריות ההורית ולהסדרי השהות יהיו כאלה שיאפשרו את מימוש האחריות ההורית של שני ההורים, בצורה המטיבה ביותר, מבחינת טובת הקטין. קביעה זו העבירה את מרכז הכובד ושימת הלב לחלוקת זמני השהות, מתוך הנחה כי כך תירגענה הרוחות כאשר ההורים יודעים שאין צורך להילחם על הגדרת המשמורת (ראו: עמ"ש (ת"א) 13008-02-21 א.ק. נ' מ.ע.ק. פורסם בנבו 19.5.21). מגמה זו מצאה ביטויה גם בחקיקת המשנה, עת נזנח המונח "זכויות משמורת" שהופיע בתקנה 258ז לתקנות הישנות והוחלף ב-"תובענה בעניין קטין לרבות בקשה להסדר שנושאה זמני שהות, חינוך... וכו'" בתקנות החדשות (ר' תקנה 15(א)(3) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א – 2020). המקרה שלפנינו ממחיש, ואולי ביתר שאת, את חשיבות המגמה במעבר משיח על "משמורת" לשיח על אחריות הורית וזמני שהות, שכן הורתו ולידתו של ההליך בדרישת האב לקבל ה"משמורת" על הקטינים, בלא שהוא מבין אל-נכון את נפקות הסעד לו הוא עותר ומשתמש בערבוביה בין עניינים מתחום האפוטרופסות על הקטינים לעניינים מתחום האחריות ההורית וחלוקת זמני השהות ובאופן אשר העמיק את המחלוקות בין הצדדים, העצים הקונפליקט, האריך ההתדיינות המשפטית שלא לצורך ומנע אפשרות לגבש הסכמות בעניין זמני השהות של מי מהצדדים עם הקטינים בראי טובתם. מעבר לבקשות האב שהוגשו מעת לעת במהלך ההליך להעברת המשמורת / ההחזקה בקטינים – בקשות אשר נדחו בהחלטות שיפוטיות, הרי שבחקירת האב בדיון ההוכחות התחדדה במשנה תוקף תפיסתו המוטעית את עתירתו לקבלת משמורת הקטינים. כך, כשנשאל האב על ידי בית המשפט באשר למתכונת זמני השהות שהוא מבקש לקיים, וזאת במנותק משאלת החזקת הקטינים, הוא התבצר בעמדתו כי מבקש "משמורת מלאה", בלא שידע לעמוד על משמעות דרישתו לקבלת "משמורת" כאמור. "כ.ה. שני כ"ץ: כן אדוני, אדוני ישיב לי בבקשה מה המתכונת של זמני השהות שאדוני רוצה היום? בין אם לאם ובין אם לאדוני מה המתכונת שאדוני מבקש היום הרי צריך להיקבע (לקבוע – ש.כ) מתכונת של הסדרי שהות לא משנה איפה יהיו הקטינים אז מה המתכונת של זמני השהות שאדוני מבקש היום? ת: אני הייתי רוצה משמורת מלאה אבל לפחות בינתיים כל סוף שבוע. ... כ.ה. שני כ"ץ: אז, כן אדוני אבל גם ב- full custody גם במשמורת מלאה יש זמני שהות עם ההורה האחר, אז מה המתכונת שאדוני מציע? [...] ת: אני מתקשה להבין את השאלה, אני רוצה משמורת מלאה לא רק ביקורים, ושהצד השני יקבל הסדרי שהות. אני אין לי מושג איזה ביקורים היא הייתה רוצה אם בכלל היא הייתה רוצה. כ.ה. שני כ"ץ: טוב, ובהנחה שאני לא אקבע שהמשמורת עוברת לאדוני כמו שאדוני מכנה אותה שאחזקת הקטינים לא עוברת לאדוני. אז איזה הרחבה של הסדרי שהות במהלך השבוע במהלך סופי השבוע אדוני מבקש? ... ת: בלי משמורת מלאה אני לא יודע להגיד כי המצב הנוכחי כל כך גרוע, אם פוקדים בבית ספר או לא והם לא הולכים באופן סדיר זה מקשה עליי." [ר' עמודים עמ' 34, ש' 32 – עמ' 35, ש' 15 לפרוטוקול דיון ההוכחות, ההדגשה נוספה – ש.כ). בנדוננו, התרשמתי, כי מאבקו של האב על "תווית המשמורת", חרף המלצות גורמי המקצוע, תרם תרומה משמעותית להעצמת הסכסוך בין הצדדים והעמקת המחלוקות שביניהם, שלא בטובתם של ההורים ובעיקר שלא בטובתם של הקטינים ומשכך לא זו בלבד שאין מקום להכריע מישהו ההורה המשמורן על הקטינים, אלא דווקא יש חשיבות יתרה להימנע מ"להכתיר" הורה זה או אחר כמשמורן. לאור האמור לעיל, אדרש בגדרי הדיון וההכרעה בתובענה דנן לשאלת האחריות ההורית וחלוקת זמני השהות של הקטינים. השיקול הבלעדי המנחה את בית המשפט בדונו בסוגיית הנוגעות לקטינים הינו עיקרון טובתם של הקטינים, אשר מהווה את המגדלור לאורו יש ליתן את ההכרעה והוא הגורם בלעדיו אין (רמ"ש (מחוזי חיפה) 18033-10-21 א' נ' ב' (פורסם בנבו, 10.11.2021). כידוע, המונח "טובת הקטין" הוא מופשט ורחב ועשוי לקבל משמעויות ופרשנויות שונות בהקשרים שונים. משכך, בית המשפט יפעיל שיקול דעת ויצוק תוכן לתוכו בשים לב לנסיבות הספציפיות של כל מקרה שבא בשעריו (ר' בע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים האלקטרוניים [פורסם בנבו] וההלכות המוזכרות שם, וכן פ' שיפמן דיני המשפחה בישראל (כרך ב', התשמ"ט), עמ' 220-221). בבואו של בית המשפט להכריע בסוגיה הקשורה בטובת הילד – הכרעה קרדינלית שיש בה לחרוץ גורלו של קטין – אין בית המשפט מסתפק בהתרשמותו מהצדדים ובניסיונו וכישוריו הנטועים בשדה המשפט, אלה פונה לקבלת חוות דעת מידי מומחים מקצועיים ותסקירים של עו"ס לסדרי דין. זאת, על מנת שתיפרס בפני בית המשפט תמונה רחבה ומלאה ככל שניתן בעניין טובת הקטין. הלכה מושרשת וידועה היא, כי הגם ששיקול הדעת מסור לעולם בידי בית המשפט וחוות הדעת היא כלי נוסף בארגז הכלים העומד לרשותו, בבואו להכריע במחלוקת שלפניו הוא יטה לאמץ מסקנות חוות הדעת של מומחה אשר מונה על ידו, המהווה זרועו הארוכה, אלא אם קיימים טעמים כבדי משקל שיש בהם להצדיק סטייה מהן, שכן "המומחים הינם ברי הסמכא באשר לקביעת טובתו של הילד במישור הרפואי, הפסיכולוגי, או בכל תחום אחר לגביו מונו. הם בעלי הכלים, הניסיון והמומחיות המקצועיים" (בע"מ 27/06 פלוני נ' פלוני פסקה 15 [פורסם בנבו] (1.5.2006), וכי "רק לעיתים נדירות ובנסיבות יוצאות-דופן נמצא בית-המשפט פוסק – בעניינים של בריאותו הנפשית והגופנית של ילד – בניגוד לחוות-דעת מומחים; לא כל שכן במקום שלפני בית-המשפט הונחו חוות-דעת אחדות ומסקנת כולן אחת היא. יתר-על-כן, באותם מקרים נדירים וחריגים, נצפה לשמוע מן השופט שהכריע בניגוד לחוות-הדעת – ובאורח מפורט ומדוקדק – מה טעם הכריע כפי שהכריע, ומדוע ראה לדחות את המלצת המומחים. חובה זו חובה כבדה היא" (בג"ץ 5227/97 דויד נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נה(1)453, 463; ההדגשה נוספה – ש.כ). בהליך דנן הוגשה חוות דעת מקיפה ומנומקת (המחזיקה 22 עמודים) על-ידי המומחית מטעם בית המשפט, הפסיכולוגית הקלינית, הד"ר ללי גרשנזון, במסגרתה פורטה בהרחבה עמדתה המקצועית בשאלת האחריות ההורית, זמני השהות, מקום שהותם של הקטינים ויכולת ההורה האחד לשמר קשר בין הקטינים להורה השני. לצורך הכנת חוות דעתה, המומחית וצוותה - המונה שני פסיכולוגים קליניים נוספים - נפגשו עם הצדדים ונערך להם ראיון קליני מורחב; נערכו לצדדים מבחנים פסיכודיאגנוסטיים; התקיימו מפגשי תצפית לבחינת האינטראקציה בין הצדדים לקטינים, לרבות בהשתתפות הסבתא (אם התובע); המומחית שוחחה עם העו"סיות לסדרי דין הן מהעיר ב' והן מהעיר ק' ולאחר מכן, עיינה בחומר שנמסר לה על ידי התובע. בחוות הדעת תואר, כי "עולה תמונה של משפחה רב בעייתית כאשר התפקוד ההורי של שני ההורים לוקה בחסר. ממצאי הבדיקה מצביעים על הורים שלא מצליחים לספק את צרכי הילדים בצורה מספקת, הן צרכים פיזיים והן צרכיהם הרגשיים, ההתפתחותיים והחברתיים. זמינות ההורים לאיתותי הילדים בעת מצוקה ויכולת ההורים להבין את הסימנים ולהיענות להם באופן מידי ומותאם, חסרה אצל שני ההורים. הקושי משותף לשני ההורים, גם כאשר הביטוי אצל כל אחד מהם שונה" (עמ' 18-19 לחוות הדעת). בהתייחס לאם – פורט בחוות הדעת, בין היתר, כי היא "נמצאת במצוקה, סובלת מקשיי הסתגלות נרחבים, המחריפים את העומס הרגשי והראשוני הקיים אצלה. העומס הרגשי משפיע על בהירות המחשבה, על יכולת הוויסות הרגשי ועל הריסון ההתנהגותי של הגב' ד.א.ו יתכנו מצבים של שיקול דעת לקוי. הזמינות של הגב' ד.א.ו לילדיה והיכולת לראות את מצוקת הילדים ולתת לה מענה, נמצאה לקויה. היכולת הרפלקטיבית של הגב' ד.א.ו, כלומר היכולת לזהות מצבים מנטליים שלה עצמה כמו גם של ילדיה, להפריד ביניהם ולהבין את הקשר בין השניים, נמצאה חסרה. עושה רושם כי יכולת המנטליזציה שלה נמוכה, מה שמאפיין הורים דלים, או במצבי דיכאון וניתוק רגשי. הרושם הוא כי מסוגלותה ההורית של הגב' ד.א.ו נמוכה והיא לא מצליחה לבדה לתת מענה לצרכים המורכבים של ילדיה, בשל מבנה אישיותה, קשיי ההסתגלות שלה והקושי לספק סביבה מטפחת ומעשירה עבור הילדים" (ההדגשה נוספה – ש.כ; עמ' 19-20 לחוות הדעת). בהתייחס לאב - פורט בחוות הדעת, בין היתר, כי קיימת אצלו "התמודדות ארוכה שנים עם ההיסטוריה האישית, הזוגית והמשפחתית, הגורמת למצוקה רגשית, גם אם המצוקה אינה תמיד נראית לעין. לצד האיפוק בביטוי הרגשות, נמצאו סימנים לחוסר בשלות, קווים נרקיסיסטיים באישיותו, דימוי עצמי פגוע אל מול תחושת עליונות שבאה להסתיר את המצוקה והפגיעות. בנוסף, יש באבחון סימנים לקיום מצב רוח ירוד ואף אפיזודות של דיכאון וחרדה. לכל אלה השפעה על עולמו הפנימי, על צורת החשיבה שלו ועל הסתכלותו על העולם. בצל המצב המורכב, תתכן הנמכה מסוימת באיכות תפקודו הכללי, ביחס לפוטנציאל הקוגניטיבי הקיים. מר ב.ל לא די בשל ועדיין לא השלים את תהליך ההיפרדות מאמו. הוא מתקשה להיות זמין לאיתותי מצוקה של ילדיו ומתקשה להעדיף את תפקידו כהורה על מקומו כבן. הוא מתקשה לזהות מצבים מנטליים של עצמו, כמו גם של ילדיו. הוא לא מצליח להבין מה חלקו במצוקה של הילדים ושפת הרגש קשה עבורו מאוד. אי לכך ניתן להגיד כי מנטליזציה ההורית שלו נמוכה, וטעונת שיפור. הרושם הוא כי מסוגלות ההורית של מר ב.ל נמוכה, בשל חוסר הבשלות, קשר סימביוטי עם אימו, היעדר עצמאות מספקת וקושי להתמודד על מצבים מורכבים בצורה הולמת". (ההדגשה נוספה – ש.כ; עמ' 21 לחוות הדעת). נכון למועד עריכת חוות הדעת, האם והקטינים התגוררו בעיר ק', בעוד שהאב נותר להתגורר בעיר ע' וזמני השהות בינו לבין הקטינים התקיימו במרכז הקשר בעיר ה' אחת לשבוע. המומחית התרשמה שמרחק המגורים בין הצדדים אינו בטובת הקטינים: "אף אחד מההורים לא יכול לבד (ללא סיוע של ההורה השני) לגדל את הילדים ולתת מענה מספק לצרכיהם הפיזיים, הרגשיים וההתפתחותיים של ל' ו-ע'. כיום הילדים נמצאים בתת תפקוד ולא ממצים יכולות ופוטנציאל שקיימים אצלם". המומחית הדגישה את חשיבות האב בחיי ילדיהם, באופן שמרחק המגורים ביניהם אינו בטובתם וציינה כי באם סביבת הגידול של הילדים תשתנה, והאב יוכל להיות נוכח יותר ולתרום את חלקו, סביר להניח שבליווי טיפולי מערכתי, מצב הקטינים ישתפר בהרבה והיכולת ההוריות של שני ההורים, תשתפרנה גם כן (עמ' 21 – 22 לחוות הדעת). לפיכך המליצה המומחית, כי "האחריות ההורית תהיינה משותפת תוך צורך לקצר את המרחק בין הבתים כך שהילדים יחלקו את השבוע בין שני הבתים ולא יידרשו לנסיעות מאוד ארוכות, כדי לפגוש את אביהם". המומחית סברה שהפתרון האידיאלי עבור הקטינים יהא בכך שיעברו להתגורר עם אמם באזור העיר ב', כך גם יוכלו להתקיים זמני שהות באופן מאוזן יותר. המומחית הוסיפה, כי הקטינים גם זקוקים למעטפת החמה שסבתם מקנה להם, היות שהיא מהווה דמות חמה, יציבה וחשובה נוספת עבור הקטינים (עמ' 21 לחוות הדעת). אשר לחלוקת זמני השהות בין ההורים, המליצה המומחית כי במידה והאם תעבור להתגורר בסביבת העיר ב', הקטינים ישהו עם האב פעמיים בשבוע כולל לינה, כאשר לאחר כחודשיים יתווספו מפגשים בסופי שבוע ולאחר כחודשיים נוספים, יתווספו מחצית חגים. כן המליצה המומחית, לשילוב המשפחה בתוכנית טיפולית לשיפור ההורות והדגישה, כי הצדדים והקטינים זקוקים למעטפת טיפולית מערכתית, בהקדם האפשרי. ממצאי חוות הדעת מדברים בעד עצמם. מי מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחית ומכאן שמסקנות המומחית לא נסתרו ומצאתי לקבל את חוות דעתה על כלל רבדיה. למעשה, עיקר המלצתה של המומחית בעניין מעבר האם והקטינים לעיר ב', כבר יושם על ידי האם. יתר ממצאי חוות הדעת בעניין מסוגלותם ההורית של מי מהצדדים והמלצות המומחית בעניין זה, מלמדים על משפחה מורכבת ודיספונקציונלית, כשבליבה הקטינים שלשאלת טובתם בנסיבות מורכבות אלו שבנדוננו, אני נדרשת בהכרעתי זו. לאחר מעברם של האם והקטינים לעיר ב' הוגש ביום 27.9.2023 תסקיר משלים מטעם העו"ס לסדרי דין (להלן: "התסקיר"), במסגרתו המליצה העו"ס לסדרי דין, כי תקבע אחריות הורית משותפת, כי הקטינים ימשיכו במגוריהם בבית האם, תוך קביעת זמני שהות עם האב פעם אחת באמצע השבוע, ללא לינה, ובכל סוף שבוע שני לרבות לינה. בדיון ההוכחות הוסיפה העו"ס המלצתה, כי הצדדים יפנו להדרכה הורית משותפת "לטובת הילדים שלהם שיוכלו ביחד לשתף פעולה ולתקשר ביניהם לטובת הילדים" (עמ' 102, ש' 11-12 לפרוטוקול). אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר ששמעתי הצדדים, העו"ס לסדרי דין והאפוטרופסה לדין ולאחר שעיינתי בכל אשר מונח לפני, מצאתי לקבל את המלצות העו"ס לסדרי דין בעניין האחריות ההורית, חלוקת זמני השהות והפניית הצדדים להדרכה הורית, לאחר שנוכחתי שהמלצות העו"ס עולות בקנה אחד עם טובתם של הקטינים. לא מצאתי כי קיים כל טעם מבורר, וודאי שלא טעמים כבדים ובעלי משקל, המצדיקים סטייה מהן, וכפי שיפורט להלן. מעמדו של התסקיר הוכר פעמים רבות כשווה ערך לחוות דעת מומחה זאת מהטעם שהעו"ס נחשב כגורם אובייקטיבי וניטראלי, הממלא חובתו ובית המשפט יטה לאמץ את המלצותיו בהעדר נימוקים כבדי משקל לסתירתן. הלכה היא, כי תסקירים מהווים כלי מרכזי, חשוב ומשמעותי במסכת הראיות המובאות בפני בית המשפט, והם בבחינת חוות דעת ההופכות את המונח "טובת הילד" ממושג ערטילאי לבעל משמעות ותוכן (ר' תלה"מ (משפחה חדרה) 20040-05-22 ת. ל נ' נ. ו (פורסם בנבו, 28.9.2022) וההפניות הרבות שם). מכלל החומרים שהונחו לפני בגדרי ההליך דנן, לרבות חוות הדעת, תסקירים ועדכונים מטעם העו"ס לסדרי דין ודיווחים מטעם האפוטרופסה לדין, עולה תמונה של משפחה מרובת קשיים ומורכבות רבה במערך המשפחתי – הן במישור התפקודים ההוריים של כל אחד מההורים ומבנה אישיותם והן במצבם הרגשי והתפקודי של הקטינים. אין חולק, כי מסוגלותם ההורית של שני ההורים – נמוכה וכי הקטינים חווים קשיים ומורכבויות בתחומים שונים. זוהי נקודת המוצא לדיון שלפנינו. כאמור, במקרה דנא, העו"ס וגורמי הרווחה מלווים את המשפחה ואת הקטינים באופן עקבי ואינטנסיבי מזה מעל לשלוש וחצי שנים. המלצת העו"ס מבוססת על היכרות מעמיקה של בני המשפחה ומעקב אחר התנהלות ההורים ומצבם העדכני של הקטינים מעת לעת. המלצות העו"ס כפי שפורטו בתסקיר המשלים מיום 27.9.2023 גובשו על בסיס התשתית הרחבה שהונחה לפניה והיכרותה הבלתי אמצעית את הצדדים והקטינים, ולאחר שטענות מי מהצדדים ביחס לתפקודו של ההורה האחר ומצבם של הקטינים הוצגו לפני העו"ס ולאור המפגשים שקיימה עם ההורים עובר לגיבוש המלצותיה ועמדתם (ולמעשה הסכמתם) כפי שיפורט להלן – ביחס למתווה זמני השהות והאחריות ההורית. המלצת העו"ס ביחס לקביעת האחריות ההורית המשותפת עולה בקנה אחד עם המלצת המומחית מטעם בית המשפט, אשר המליצה, כאמור לעיל, על אחריות הורית משותפת שעה שמי מההורים אינו מסוגל לבדו ליתן מענה לצורכי הקטינים, נוכח מסוגלותם ההורית הנמוכה. האפוטרופסה לדין צירפה עמדתה להמלצות העו"ס כי החזקת הקטינים תיוותר בידי האם וכי זמני השהות יישארו במתכונתם הנוכחית והדגישה את חשיבות "שילוב הכוחות" של ההורים בטיפול בילדיהם ולנוכח הקשיים במסוגלותם ההורית של כל אחד מהם ו-"כדי שאחד ישלים את השני בנסיבות המורכבות של ההורים..." (עמ' 34, ש' 8-10 לפרוטוקול). בכתב סיכומיה, הדגישה האפוטרופסה לדין, כי האם מתפקדת היטב כאמם של הקטינים ויודעת לפנות לגורמים המתאימים בבקשת עזרה כשהיא נדרשת לכך. מעבר לכך שבהעדר טעמים לסתור, קביעת אחריות הורית משותפת הינה ברירת המחדל, הרי שסבורני כי דווקא בנסיבות מורכבות כבמקרה דנן, שעה ששני ההורים הינם בעלי מסוגלות הורית נמוכה; בשים לב לכך שאף אחד מההורים לא מסוגל לבדו ליתן מענה לצרכי הילדים; ועל מנת להשיא טובתם של הקטינים, נדרשת מעורבות פעילה של כל אחד מההורים בגידולם של הקטינים, חינוכם, התפתחותם ורווחתם. במכלול השיקולים לעיל יש להוסיף, כי נכון לנקודת הזמן הנוכחית - הקטינים לא התגוררו עם האב מזה למעלה משנתיים, שכן מעת מעברה של האם למעון לנשים לנפגעות אלימות בצפון ועד למעברה לעיר ב', האב והקטינים נפגשו אחת לשבוע במרכז קשר. בטרם העברת ההחזקה בקטינים מהורה אחד להורה האחר, יש ליתן משקל לגילם הצעיר של הקטינים ולנפשם העדינה. הטלטלות שחוו הקטינים בשנים האחרונות הן רבות – אם לא די בקונפליקט העצים בין הוריהם, אשר כבר נתנו אותותיהם בקטינים, הרי שהקטינים עברו מספר מעברי מגורים והם חווים קשיי הסתגלות, תקשורת ושפה כפי העולה מדיווחי העו"ס לסדרי דין והאפוטרופסה לדין. בעת הזו, הקטינים דרושים ליציבות וששני הוריהם יהיו נוכחים בחייהם. טובתם טמונה בכך שהסכסוך ההורי יִשְׁכַּךְ והוריהם יפעלו במשותף לגידולם, ללא מאבקי כוחות. לאור האמור לעיל, מצאתי לקבוע כי הצדדים ישאו באחריות הורית משותפת על הקטינים. מכאן, נפנה לדון בשאלת חלוקת זמני השהות של ההורים עם הקטינים. כאמור לעיל, בתסקיר העו"ס לסדרי דין הומלצו זמני שהות עם האב במתכונת של פעם אחת באמצע השבוע, ללא לינה, ובכל סוף שבוע שני לרבות לינה וכדלקמן: "זמני השהייה בין הילדים לאב יתקיימו בימי אמצע השבוע בימי שישי (הכוונה לימי שלישי –ש.כ), האב יקח את הילדים מהמסגרת הלימודית ויחזירם בשעה 18:00 לבית האם ובכל סוף שבוע שני מהמסגרת הלימודית עד ליום שבת בשעה 18:00. בחגים ההורים יתחלקו בניהם מחצית מחופשות החגים כך שבכל שנה החגים יתחלפו בין ההורים. בחופשת הקיץ זמני השהייה בין הילדים לאב יכללו לינה, האב יקח את הילדים ביום שלישי מבית האם בשעה 9:00 בבוקר או ממסגרת הקייטנה ויחזירם ביום רביעי בשעה 16:00 לבית האם". ייאמר מיד, כי המלצות העו"ס בעניין חלוקת זמני השהות ניתנו בעיקר על יסוד הסכמות הצדדים ובתוך כך רצונו של האב בקיום זמני שהות במתכונת זו ולא להרחיבה אל מעבר לכך. כפי שפורט בתסקיר, לאחר מעבר האם והקטינים לעיר ב', נקבעו זמני שהות בין האב לקטינים באמצע שבוע ובסופי שבוע, הגם שבפועל זמני השהות התקיימו רק בסופי השבוע לאור טענת האב כי בשל השל"צ שהוא מבצע, אינו יכול לפגוש את הקטינים באמצע השבוע (עמ' 2 לתסקיר). הצדדים שניהם, הביעו הסכמתם לזמני השהות שהציעה העו"ס ואלה גובשו למעשה בשים לב לרצונם. כך נכתב בתסקיר: "האב טען כי אין ביכולתו לקחתם באמצע השבוע. לאב, כאמור, טענות רבות בעניין תפקודה של האם. הצענו לו כי בשלב ראשון ייקח את הילדים לזמני שהייה נרחבים יותר. רק לאחר שיחות עמו הסכים האב לקחת את הילדים לביקורים באמצע השבוע. סוכם עם ההורים כי בחופשת הקיץ האב ייקח את הילדים לביקור הכולל לינה ויחזירם לבית האם למחרת ולאחר תחילת הלימודים האב ייקח את הילדים לביקור באמצע שבוע ללא לינה. בשיחה נוספת עם שני ההורים, לאחר תחילת שנת הלימודים, שני ההורים מספרים כי האב לוקח את הילדים בימי שלישי מהמסגרת הלימודים עד השעה 18:00 ובכל סוף שבוע שני. שניהם מביעים שביעות רצון מזמני שהייה אלו...הצענו לאב לקחת את הילדים לביקור נוסף או לביקור הכולל לינה. האב סרב בטענה כי הילדים עייפים. האם הציעה שהאב ייקח את הילדים בימי חמישי, יום בו הם מסיימים בשעה מוקדמת את יום הלימודים, האב סרב. שני ההורים הסכימו בניהם כי זמני השהות בין האב לילדים ישארו על כנם, בימי שלישי מהמסגרת הלימודית עד לשעה 18:00 ובכל סוף שבוע שני" (עמ' 3 לתסקיר, ההדגשה נוספה – ש.כ). ובהמשך: "...האב ביקש כי הילדים יועברו למשמורתו. בפועל, גם כאשר נקבעו זמני שהייה שלו עם הילדים הוא התקשה לממשם ולא קיים את זמני השהייה כפי שנקבעו בטענות שונות. הוא נפגש עם הילדים רק בסופי שבוע למרות כי הילדים היו בבית תקופה ארוכה ללא מסגרת. האם אפשרה לו לקחת את הילדים אף מעבר לזמני השהייה אך האב לא עשה כן. רק לאחר שיחות עם האב והצעתנו להרחיב את זמני השהייה נאות האב להסכים וזמני השהייה שלו עם הילדים הורחבו. בפגישותינו עם שני ההורים, שניהם הביעו שביעות רצונם לזמני השהייה שהוסדרו בין האב לילדים והסכמתם כי זמני השהייה ימשיכו במתכונתם" (עמ' 4 לתסקיר, ההדגשה נוספה – ש.כ). אם כן, לאור עמדת האב כפי שהובעה בתסקיר וסירובו להרחבת זמני השהות, לא ברור כלל ועיקר מדוע האב חזר בו מהסכמתו להמלצות התסקיר (ר' תגובת האב מיום 21.1.2024). יתרה מזאת. הכיצד ניתן לעתור ל"משמורת מלאה" ובו בעת לא לרצות לקיים זמני שהות נרחבים עם הקטינים? דברים אלו אך מחזקים את מסקנתי שהובאה בפתחו של הדיון, כי דומה שדבריו של האב מובאים מן השפה אל החוץ בלא שעומדת מאחוריהם הבנה אמיתית של בקשתו לקבלת "משמורת מלאה". האם אב שמעוניין באמת ובתמים כי החזקת הקטינים תהייה בידו, יסרב להרחבת זמני השהות עמם? ועוד – מדוע נדרשת עו"ס לשכנעו להרחיב את זמני השהות, בפרט כאשר האם מצידה לא מביעה כל התנגדות להרחבת זמני השהות? כך סיכמה העו"ס התרשמותה מהצדדים וטובת הקטינים בענייננו בחקירתה על ידי ב"כ האם. מפאת חשיבות הדברים לצורך ההכרעה שבפני, מצאתי להביא הדברים במלואם: "ההתרשמות שלי זה ששתי (שני – ש.כ) ההורים עסוקים במאבקים ביניהם, אין תקשורת בין ההורים, ניסינו ליצור תקשורת בין ההורים...ויש פער עצום בין מה שהאבא מצהיר לבין מה שהוא אומר שפועל. האבא מדבר על זה שהוא רוצה משמורת וכשניסינו להבהיר לו מה פירוש המילה משמורת זה אומר להיות עם הילדים יותר זמן וניסינו להרחיב את זמני השהייה ולתת לו יותר ימים ויותר שעות ושיבלה זמן יותר רב עם הילדים בפועל הוא לא עמד בזה, הגענו למצב שאפילו אנחנו מנסים לאלץ אותו או או לדחוק בו לעשות את זה אבל הוא...הצהיר שהוא לא יכול וכל פעם זה היה מסיבה כזו או אחרת, פעם אחת זה מכיוון שהוא עושה עבודות שירות ופעם שנייה זה היה מכיוון שהוא שהילדים עייפים, אבל גם בקיץ בחופש הגדול שהילדים היו כל הזמן ללא מסגרת, וגם אחר כך הם היו ללא מסגרת של בית ספר והסברנו לאבא שהוא יכול לקחת אותם ליותר ימים ליותר שעות שיבלה איתם זמן רב יותר בפועל הוא לא עשה את זה וכל פעם הטיל את האחריות על מישהו אחר והוא גם לא יכל לקחת הוא לא ראה את מה האחריות שלו לכל המצב שנוצר עכשיו זה כמובן שיש כאן שתי (שני – ש.כ) הורים שלשניהם יש קשיים כמו שכתוב בחוות הדעת, זה שני הורים עם המון המון קשיים כאלו ואחרים אבל ניסינו להגיע למצב שהם ישלבו ידיים שניהם ויצליחו לעזור לילדים שלהם להתרומם קצת אבל לצערי זה לא צלח, עכשיו גם המלצות התזכיר (התסקיר – ש.כ.) זה בהסכמות ההורים האבא הסכים לזה הוא ישב איתנו ביחד בשיחה משותפת שלו ושל האמא ושאלתי ושוב שאלתי אתה רוצה עוד ימים עוד שעה מה, הוא אמר לא מספיק לי הימים האלה זה טוב לי הימים האלה והוא מסכים והוא הסכים לזה אז לפיכך מאוד תמהתי שאחר כך היו דיונים ועוד דיונים, ..." (עמ' 100, ש' 31 – עמ' 101 ש' 24 לפרוטוקול). לא מצאתי כי עלה בידי ב"כ התובע לסתור עדותה של העו"ס. העו"ס חזרה על עמדתה מספר פעמים והבהירה שוב ושוב כי נעשו על ידה ניסיונות רבים לשכנע את האב להרחיב את זמני השהות, בעוד שהוא עמד איתן בסירובו (עמ' 106, ש' 23 – עמ' 107 ש' 24 לפרוטוקול). כפי שפורט בתסקיר, העו"ס הדגישה גם בחקירתה, כי האב סרב לכל הצעה שהיא להרחבת זמני השהות, גם בתקופה בה הקטינים לא פקדו מסגרות חינוכיות בסמוך למעבר לעיר ב' עד שהוסדר רישומם (עמ' 119, ש' 32 – עמ' 120, ש' 1, ההדגשה נוספה – ש.כ). על אף שהמלצות העו"ס בתסקיר, ניתנו בין היתר על יסוד רצונו והסכמתו של האב, אשר שינה עמדתו מאז, העו"ס גיבשה המלצותיה על מכלול שלם של נתונים, לרבות חוות דעת המומחית, שיחות עם הילדים, שיחות עם גורמי החינוך, פגישות עם הצדדים עצמם, תסקירים קודמים שהוגשו בגדרי ההליך וכו' (עמ' 126, ש' 4-8 לפרוטוקול הדיון; ר' גם תשובת העו"ס בעמ' 116, ש' 26-28 לפרוטוקול הדיון). לא מצאתי לקבל טענות האב ביחס להזנחת הקטינים על ידי האם או לפגיעה מינית כלשהי בקטינים בבית האם. מדובר בטענות שנטענו בעלמא וממילא, לא הוכחו על ידו. בתסקיר, העו"ס התייחסה לטענות האב בנדון כדלקמן: "מדיווחי בית לין, מרכז הגנה לילד, עו"ד של האב פנתה לבית לין ב 5/2023 בטענה כי הילדים מוזנחים בבית האם. בנוסף, טענה העו"ד כי האב הגיש תלונה על חשד לפגיעה מינית על ידי בן הזוג של האם וכן חשיפת הילדים לפורנו. הילדים הגיעו לחקירה בליווי האב והסבתא (אמו של האב). בעדותם הילדים שללו פגיעה מינית ישירה או עקיפה, כלומר, חשיפה לתכנים פורנוגרפיים, על ידי האם או בן זוגה. ל' דיווחה כי כאשר היא ו-ע' התקלחו ביחד, ע' צחק על גופה. היא סיפרה זאת לאימה והאם בתגובה הציבה גבול לאח והפסיקה את המקלחות המשותפות" (עמ' 2 לתסקיר; ההדגשה נוספה – ש.כ). העו"ס לסדרי דין הציגה בפניי במעמד דיון ההוכחות דיווח חסוי מ"בית לין – מרכז הגנה לילדים ולנוער" מיום 1.6.2023, שהכתוב בו עולה בקנה אחד עם המובא בתסקיר העו"ס לעיל. אשר לעובדה, כי הקטינים לא פקדו מסגרות חינוך מספר חודשים לאחר מעברם לעיר ב' – וודאי שאין הדבר בטובתם וברי שבית המשפט רואה זאת בחומרה רבה. ואולם, לא ניתן להטיל מלוא "האשם" לפתחה של האם בלבד, כפי שביקשה באת כוח האב לטעון. גם בידי האב, כאפוטרופוס על הקטינים, היו הכלים לקדם רישומם למסגרות חינוכיות (כפי שנטען על ידי באת כוחו שאף עשה כן). ממילא, כעולה מעדותה של האם ונתמך בחקירתה של העו"ס, רישומם של הקטינים למסגרות חינוכיות בעיר ב' התעכב בשל קשיים בירוקרטיים ולא בשל העדר רצון האם לשלוח את הקטינים למסגרות חינוכיות. כך גם בעניין קשיי השפה של הקטינים. אין מחלוקת כי הקטינים, אשר הינם בני כ-7 וחצי ו-8 וחצי שנים, ילידי הארץ, אינם דוברים את השפה העברית ונעדרי יכולת לנהל ולו שיח בסיסי בין ילדים. אין מדובר בעניין שולי וזניח, אלא בעניין מהותי המהווה פגיעה קשה בטובתם של הקטינים, אשר על פי דיווחי האפוטרופסה לדין אף חווים בדידות בשל כך. ואולם גם בעניין זה, לא ניתן להלום שלל טרוניותיו של האב בנדון ביחס להתנהלות האם. האב – גם הוא אביהם של הקטינים וככל ששליטת הקטינים בשפה העברית כה חשובה עבורו, כפי שניסה לטעון, הרי שהיה עליו לפעול לקידומם ברכישת השפה ולא להותיר המלאכה והאחריות לכך בידי האם בלבד. כמו כן, לא מצאתי כי יש בטענותיו הנוספות של האב ביחס לכשירותה של האם להחזיק בקטינים והתנהלותה הלקויה לדידו, לרבות טענותיו על אלימות מצד האם; צריכת אלכוהול וסמים על ידה; עברה הפלילי של האם וכיוצ"ב, כדי לשנות ממסקנות התסקיר. חקירת האם על ידי באת כוח האב התמקדה בטענות המופנית כלפי האם בגין שימוש בסמים ומעורבות בביצוע עבירות פליליות בתקופת חייהם המשותפים, בעוד שאף לאב עצמו עבר פלילי והלה הורשע בארבע עבירות של אספקת סמים מסוכנים ובעבירה של גידול סמים (ר' עמ' 1 לגזר הדין בת"פ 56691-03-21 שצורף על ידי התובע). חרף הרשעתו, התרשמתי כי האב ניסה להתנער מאחריותו בגין העבירות שעבר ולהקטין את חומרת מעשיו (בגינם נשפט והורשע), תוך הפניית תשומת הלב לטענות שהעלה כנגד האם. גם טענות האב ביחס לתנאי מגורי הקטינים בבית האם דינן להידחות. בניגוד לטענת האב, הרי שבביקור העו"ס בבית האם נמצא כי ביתה "נקי, מסודר ומאורגן. הילדים שיחקו ברחבי הבית, צפו בטבלט ושיחקו עם החתולים שהם מגדלים. בבית יש להם חדר משלהם מאורגן ומצויד עבורם. לאם ובן זוגה חדר נפרד. האווירה בבית הייתה נעימה ורגועה, הילדים פנו לאמא כאשר היו זקוקים לעזרה או שאלה והאם הגיבה בסבלנות רבה ובנעימות..." (עמ' 3 לתסקיר). לאור המקובץ לעיל, מצאתי שטובתם של הקטינים מחייבת אימוץ המלצות העו"ס לסדרי דין בעניין זמני השהות של האב עם הקטינים, וכך אני מורה. ככל שהאב יחפוץ בהרחבתם של זמני השהות ובשים לב לעמדת האם, אין מניעה כי זמני השהות יורחבו בהסכמה ובתיאום מראש. בטרם חתימה מצאתי לשוב ולהבהיר לצדדים, כי טובתם של הקטינים תהא בשיתוף פעולה מלא של הוריהם בגידולם. ככל שהצדדים ישכילו לפעול בשיתוף פעולה, יחזקו ויגבו האחד את השנייה בטיפול בענייני הקטינים ו"ישלבו כוחות" - תוגשם טובתם של הקטינים. על הצדדים להפנים שניהם ההורים של ילדיהם, שניהם האפוטרופוסים של ילדיהם ושניהם בעלי אחריות הורית משותפת לגידולם, טיפולם, חינוכם ודאגה לרווחתם של ילדיהם. סוף דבר: לאור המקובץ לעיל, תביעת האב נדחית. ניתן בזאת תוקף של פסק דין להמלצות תסקיר העו"ס לסדרי דין מיום 27.9.2024 במלואן, כמפורט בסעיפים 51 ו-62 לפסק הדין. כן מצאתי להפנות הצדדים להדרכה הורית וללא כל דיחוי. העו"ס מתבקשת להפנות הצדדים לגורם הרלוונטי ולסייע לצדדים בכל הכרוך בכך. נוכח תוצאת ההליך; בשים לב להיקף ההליכים שהתנהלו לפניי; לאור דרך הילוכו של התובע והתנהלותו, לרבות "הצפת" בית המשפט והצד שכנגד בבקשות, לרבות בבקשות לסעדים דחופים; לנוכח תשומות השיפוט הרבות שהושקעו בניהול ההליך ובשים לב לכך שייצוגם של הנתבעת והקטינים (באמצעות האפוטרופסה לדין) מונה מטעם הלשכה לסיוע משפטי, הריני מחייבת התובע בהוצאות משפט בסך 15,000 ₪ לטובת אוצר המדינה. ההוצאות ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל. בכך מסתיים בירור התובענה. המזכירות מתבקשת להמציא פסק הדין לצדדים, לאפוטרופסה לדין, לעו"ס לסדרי דין ולסגור את התיק. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision13252-05-21a	["שני כ\"ץ"]	[{"judgment_id": "ae0d34ca-e386-5325-8898-57cfdd22d33f", "file_name": "13252-05-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 66620, "extension": "docx", "display_name": "13252-05-21- קובץ מקורי"}]
07c9d20f-e123-5099-ada0-3713ba98f211	בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, סגנית הנשיא השופטת רותם קודלר עיאש: פס"ד בערעור על קביעת רשמת הוצל"פ ביחס לסיווג גן כגן פרטי ולא כגן בעלות ציבורית (ע"ר 18482-01-24)	18482-01-24	2024-12-06	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	המערערת הגישה בקשה ביחס להחלטת כב' רשמת הוצל"פ בבאר שבע, הגב' יעל ממן. הערעור מתייחס להחלטה מיום 31.12.2023 בענין קביעת רשמת ההוצל"פ ביחס לסיווג הגן נשוא הסכסוך, כגן פרטי ולא כגן בעלות ציבורית. לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובאסמכתאות שצורפו, אני מוצאת לדחות את הערעור. יובהר כי מדובר בגלגול שני של מחלוקת בשאלת סיווג המסגרת החינוכית שבה משתתף בנם של הצדדים, כאשר גם בחודש יולי 2023 נדרש בית המשפט להבהרת פסק הדין. המערערת סברה שיש לה אפשרות לגבות סכומים גבוהים יותר ולבקשת המבקש הבהיר בית המשפט בהחלטה מיום 11.7.2023 כי הוצאות החינוך מתייחסות להוצאות בעלות ציבורית. מסמכי עיריית באר שבע במחלוקת שבאה שוב לפתחו של בית המשפט, מדברים בעד עצמם. עולה כי תשובת העירייה היא כי מדובר בגן פרטי אשר איננו בפיקוח או באחריות העירייה וכן יוזכר מעבר לכך כי הסוגייה איננה האם הגן הוא גן פרטי אלא ההתייחסות היא לשאלת היקף העלות ונקבע בפסק הדין כי העלות בה השתתף האב, תהיה עלות ציבורית. משכך, גם אם הקטין ישתתף בפעילות עירייה שהיקף העלות הינו בדומה למסגרות פרטיות ולא בעלות ציבורית, גם אז תוכל האם לגבות אך ורק בהתאם להיקף של עלות ציבורית ללא קשר לגורם שאחראי על תפעול פורמלי של הגן. יתרה מכך, בענייננו עירית באר שבע הבהירה למערערת כי מדובר בגן תאגיד שהינו גן פרטי והוא איננו בפיקוח או באחריות העירייה. כאמור ממילא השאלה הרלוונטית היא שאלת היקף העלות, ולא היקף הפיקוח. מכל האמור לעיל, סבורני כי החלטת כב' רשמת ההוצל"פ מבוססת ומנומקת, ולא נפל בה כל פגם. משכך, הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיב הוצאות ההליך בסך 2,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים כשהסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל. בכך מסתיים בירור התובענה. המזכירות תשלח פסק הדין לצדים ותסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision18482-01-24	["רותם קודלר עיאש"]	[{"judgment_id": "07c9d20f-e123-5099-ada0-3713ba98f211", "file_name": "18482-01-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 50492, "extension": "docx", "display_name": "18482-01-24- קובץ מקורי"}]
0800076b-26ca-5136-be77-9b59e5c596ea	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת נאוה גדיש: החלטה בבקשת התובעת לתקן את כתב התביעה שהגישה כנגד בנה ורעייתו (תמ"ש 36076-12-21)	36076-12-21	2024-08-05	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	לפניי בקשת התובעת לתקן את כתב התביעה שהגישה כנגד בנה ורעייתו (המצויים בסכסוך בינם לבין עצמם). במסגרת כתב התביעה עתרה המבקשת לבטל את המתנה שנתנה לבנה ולכלתה ולחייבם להשיבה לידיה (כשלטענתה מדובר במתנה כספית שניתנה במספר פעימות, בסכום כולל של 2,850,000 ₪). בדיון הראשון שהתקיים ביום 01.02.23, נשאלה התובעת מספר שאלות על ידי בית המשפט ובתום הדיון אפשרתי לה לצרף מסמכים נדרשים (אף שהיה מקום לצרפם לכתב התביעה). תחת צירוף המסמכים, הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה במסגרתה בקשה לאפשר לה "לדייק" את כתב התביעה ולתמוך אותו במסמכים (בקשה מס' 4). לאחר שקבלתי את תגובת המשיבה 2 ובהיעדר תגובה מטעם המשיב 1 (שהוא בנה של המבקשת), הוריתי על מחיקת הבקשה, מהטעמים שפורטו בהחלטה. בהמשך, ביום 02.11.23, נחתמה, בהסכמת הצדדים, פסיקתה שאפשרה לתובעת לקבל תדפיסים, מחשבונות הבנק שלה ושל בעלה המנוח במשך כשני עשורים. ניתן היה להניח (ולקוות) שעם קבלת המסמכים האמורים תפעל המבקשת כפי שהוריתי לה בדיון הראשון. במקום זאת, לאחר שהמבקשת החליפה ייצוג, הוגשה בקשה זו, פחות מחודש לפני מועד הדיון שנקבע – דבר שגרר דחייתו. המבקשת טענה כי לאחר שהבקשה הקודמת שהגישה נמחקה, כעת "הבשילו התנאים" להגיש את הבקשה מחדש, כשהיא מפורטת וערוכה כדין. בבקשתה התייחסה המבקשת גם לנסיבות שגרמו לכך שהבקשה המתוקנת הוגשה למעלה משנה לאחר הדיון ולאחר מחיקת הבקשה הקודמת. בבקשתה פירטה המבקשת כי היא מבקשת להגיש כתב תביעה מתוקן, בו תעתור לקבלת סעד הצהרתי, כאשר הסעד הכספי נותר כסעד חלופי וציינה שיהיה בכך כדי "לחדד" את העובדות שתומכות לטעמה בעילת התביעה, תוך הוספת טענות בדבר מתן סכומי כסף בנאמנות לבנה, המשיב 2. המשיבה 1 התנגדה לבקשה, הן בשל השיהוי בהגשתה והן משום שלטעמה לא מדובר ב"תיקון" כתב התביעה אלא בהגשת תביעה חדשה. המשיב 2 הסכים למבוקש. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי לדחות את הבקשה. מצאתי שיש ב"כתב התביעה המתוקן" משום תביעה חדשה לחלוטין, שלא יכולה לעמוד לצד התביעה שהוגשה. להלן אבהיר נימוקיי: לטענת המבקשת, היא מעוניינת כעת לקבל סעד הצהרתי לפיו הדירות שרשומות בבעלות המשיבים שייכות לילדי המשיבים, היות ולטענתה, דירות אלו נרכשו מכספים שניתנו למשיבים במתנה על תנאי או למשיב 2, בנאמנות. טענה זו, אם יש בה ממש, אפשר ותעמיד סעד לילדי המשיבים להגיש תביעה כנגד הוריהם ואין בה כדי להתיישב עם עילת התביעה של התביעה המקורית (בה נתבעו המשיבים להשיב למבקשת את הסכומים שהיא ובעלה המנוח נתנו במתנה). בתביעה המתוקנת, המבקשת למעשה מפרטת מסד עובדתי חדש ומבקשת סעד חדש וכן סעד חלופי, כאשר היא מפרטת עובדות חדשות שעומדות בניגוד לעובדות שפורטו בתביעה המקורית. המבקשת הוסיפה והעלתה טענה כי כספים שניתנו על ידי בעלה המנוח למשיבים ניתנו למעשה בנאמנות, לבנם, המשיב 2. היות והמשיב 2 מסכים כאמור לתיקון המבוקש וכן נתן את הסכמתו לסעד המבוקש בתביעה המקורית, אין מקום ואין צורך לנהל הליך זה, כנגד המשיבה 1. ניהול הליך כזה, יכביד שלא לצורך, גם על המשיבה שתהפוך להיות בעלת דין, ביחס לטענות שלא נוגעות לה. התביעה המתוקנת מהווה תביעה חדשה, בה מבוקשים סעדים שונים מאלו שהתבקשו בכתב התביעה המקורית, על בסיס מסד עובדתי שונה ואף בעלי הדין הדרושים לבירורה, הם אחרים. ההליך שלפניי מתנהל כבר למעלה משנתיים. אף שהתקיים רק דיון אחד, תיקון כתב התביעה כעת, ישיב את הדיון לתחילת בירורו, כשלוש שנים לאחר שהוגשה התביעה. בירור תביעה זו כעת, כאשר עוד בטרם החל בירור ענייני שלה, היא כבר נחשבת "תביעה ישנה", יפגע בהליכים אחרים המתבררים בבית המשפט, אשר יידחקו לאחור, עד שתתברר "התביעה הישנה". זאת ועוד, אותם מתדיינים חדשים שיבואו בשעריו של בית המשפט ויבקשו לקבל סעד, יאלצו להמתין עד שתתבררנה שאלות, שבחלקן כלל אינן במחלוקת. לא הייתה למבקשת כל מניעה לקבל את כל המידע הנדרש להגשת התביעה "המתוקנת", להחליט מהו הסעד המבוקש על ידה וממי היא מבקשת את הסעד האמור ולשקול את מי לצרף להליך מטעמה, כבר במועד הגשת התביעה. במצב דברים זה, מצאתי כי שיקולי יעילות ומידתיות מצדיקים גם הם את דחיית הבקשה. במסגרת שיקולים אלו, בחנתי גם את אי הנוחות שתיגרם לצד השני כתוצאה מהתיקון. כאשר חלק ניכר מהטענות בכתב התביעה המתוקן הועלו כנגד המשיב 2 שמסכים להן, הרי שגרירת המשיבה 1 לאותו הליך היא מיותרת ומכבידה עליה שלא לצורך. נוסף לאמור, מצאתי כי היעילות הדיונית מחייבת שטענות אלו של המבקשת, ככל שישנן, תתבררנה במסגרת הליך נפרד, שיוגש על ידי בעלי הדין הנכונים וכנגד בעלי הדין הנכונים ולא במסגרת תובענה זו. לאור האמור, אני דוחה את הבקשה לתיקון התביעה. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה 1 בסך כולל של 3,000 ₪. המבקשת תפעל עד ליום 16.9.24 כפי שהוריתי בדיון ואז ייקבע המשך ההליך. למען הסר ספק, אין בהחלטה זו כדי למנוע מהמבקשת לעתור למחיקת התביעה והגשת כל תביעה חדשה שתמצא לנכון. ת"פ 18.9.24 ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision36076-12-21	["נאוה גדיש"]	[{"judgment_id": "0800076b-26ca-5136-be77-9b59e5c596ea", "file_name": "36076-12-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 61103, "extension": "docx", "display_name": "36076-12-21- קובץ מקורי"}]
6c9a4004-f721-5b64-8ae3-7ba93dc81f2f	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, ש' הילה גלבוע: פסק דין בעניין תביעה לסעד הצהרתי (תמ"ש 7841-06-20)	7841-06-20	2024-11-09	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	תביעה לסעד הצהרתי לפיו הדירה ברח' .... ב..... (להלן - "הדירה") שייכת לעיזבון סבתם המנוחה של התובעים - ולהורות על העברת הרישום בדירה בלשכת רישום המקרקעין על שם המנוחה או עיזבונה. רקע עובדתי הגב' מ.ל. ז"ל, ילידת שנת 1934, הלכה לבית עולמה ביום 9.4.2020 (להלן - "המנוחה"). התובעים הם ילדיה של הנתבעת, ונכדיה של המנוחה – אמה של הנתבעת. הנתבעת התגרשה מאבי התובעים בשנת 2000, עת הנתבעים היו כבני 6 ו-12 (ראו סעיף 2 לתביעה וסעיפים 17 ו-27 לכתב ההגנה). הנתבעת נישאה בשנית בשנת 2010. בשנת 2012 או בסמוך לכך התובעים עברו להתגורר עם סבתם המנוחה. (ראו סעיף 6 לתביעה וסעיפים 134 ו-137 לבקשת הנתבעת מיום 13.5.21), ולגרסתם ניתקו קשר עם אימם, הנתבעת. (הנתבעת טענה כי הבן א.ד.כ המשיך להיות אתה בקשר מסויים). כעשרים שנה קודם לפטירת המנוחה, בהיותה כבת 66 שנים, נערכו בין המנוחה לנתבעת מספר הסכמים, כולם מיום 28.3.2000, במסגרתם הועברה הדירה על שם הנתבעת: תצהירי מתנה – שנחתמו במקביל על ידי המנוחה והנתבעת (להלן - "תצהירי המתנה"), ולפיהם הוצהר על ידי המנוחה: "אני נותנת ללא תמורה את כל זכויותי בדירה הנ"ל לבתי....ומבקשת להעביר את בעלותי וכל זכויותי בדירה הנ"ל לבתי הנ"ל" (סעיף 2 לתצהיר); "העברה זו כפופה לזכותי למגורים בדירה במשך כל ימי חיי" (סעיף 3 לתצהיר) ; במקביל הצהירה הנתבעת: "אני מקבלת במתנה וללא תמורה את כל זכויותיה של אימי בדירה הנמצאת ברחוב ..." (סעיף 2 לתצהיר); "אני מסכימה לקבל את ההעברה בכפוף לזכות אימי לגור בדירה במשך כל חייה" (סעיף 3 לתצהיר). הסכם שכותרתו "הסכם על תצהיר שנחתם ביום כ"א אדר ב' תשס 28.3.00" (להלן– "ההסכם הנוסף" או "הראיה") בו נרשם, בכתב יד, כדלקמן: "במידה וביתי... תנשא ותקים בית יבוצע שינוי על תצהיר הנל שנחתם בתאריך שינוי וביטול תצהיר יבוצע אך ורק כאשר הבת תנשא בשנית וכן שינוי וביטול תצהיר הנ"ל יבוצע במידה שהאם מוכרת את הדירה [הנכס] או תשכיר לא יהיה מניע ביד הבת לעכבה ולמחות בידה והיה בעת מכירה לא תוכל הבת לבקש מאמא ממון כספי בעד המכירה בהחלטת האם וכן לא תוכל לתבוע כל תביעה שהיא הבת אינה יכולה להשכיר את הבית או למוכרו בלי רצון האם" הן תצהירי המתנה והן ההסכם הנוסף (להלן יקראו יחד – "הסכמי המתנה"), אשר כאמור נערכו כולם באותו היום (28.3.2000), נחתמו על ידי המנוחה והנתבעת, כאשר החתימות של תצהירי המתנה אומתו על ידי עו"ד יצחק מינא, ואילו חתימותיהן של השתיים על ההסכם הנוסף, אומתו בפני עורך דין ממשרדו – עוה"ד אברהם משה סגל. המנוחה המשיכה להתגורר בדירה עד למעברה לבית אבות בחודש מרץ 2018 (ראו סעיף 37 לבקשה מיום 13.5.21). התובע 2 התגורר עם המנוחה בדירה בחייה והמשיך להתגורר בה אף לאחר פטירתה (ראו סעיף 6 לתביעה). בצוואתה מיום 3.3.2014 (להלן - "הצוואה") הורישה המנוחה את כל עיזבונה לשני נכדיה – התובעים, תוך שהדירה מפורשות את בתה הנתבעת מעיזבונה, וזהו לשונה של המנוחה בצוואה לעניין זה: "5. אני מדירה ומסלקת בזאת מצוואתי ומכל רכושי ועזבוני עלי אדמות את בתי הגב' פ.א. (אימם של היורשים לעיל), אשר הוליכה אותי בדרכי כחש ומרמה, והוציאה ממני בערמה את בעלותי על דירתי היחידה בה אני מתגוררת כיום ברח'... 6. בדעתי כיום לתבוע את בתי בבית משפט על מנת לנסות ולקבל בחזרה את בעלותי על הדירה הנ"ל. 7. ככל שאקבל בחזרה את הבעלות על דירתי הנ"ל הרי שגם היא תיכלל בעזבוני, ותחולק בין נכדי היורשים הנ"ל בסעיף 4". ביום 18.6.2020 ניתן תוקף לצוואת המנוחה על ידי הרשם לענייני ירושה. לאחר עריכת הצוואה האמורה, עתרה המנוחה (בחייה) בשלוש תביעות כנגד הנתבעת, במסגרתן עתרה להשבת הדירה לבעלותה: תמ"ש 55742-10-15 מיום 27.10.15, תביעה אשר נמחקה מחוסר מעש (בהחלטה מיום 1.12.2016); תמ"ש 42665-03-19 מיום 18.3.19 , תביעה שהוגשה מטעם המנוחה ביחד עם שני נכדיה (התובעים בהליך זה) ונמחקה אף היא מחוסר מעש לאחר שניתנו הוראות לתיקון התביעה (בהחלטה מיום 19.3.19); תמ"ש 6270-02-20 מיום 3.2.20, אשר נמחקה בשל היעדר תשלום אגרה במועד שנקצב (ראו החלטה מיום 13.2.2020). פירוט ההליכים שלפני בסמוך לאחר פטירת המנוחה, עתרו התובעים בתביעה דנן למתן סעד הצהרתי ולהורות כי הדירה שייכת לעיזבון המנוחה. משלא הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת, ניתן פסק דין בהיעדר הגנה מיום 2.8.20 הנעתר לתביעה, אשר מכוחו נרשמה הדירה על שם התובעים 1-2 . לאחר מתן פס"ד בהיעדר ההגנה, ביום 9.11.2020 נערך הסכם מכר בין שני התובעים לפיו מכר התובע 1 את חלקו בדירה לתובע 2 ולרעייתו (שאינה צד להליך זה) (להלן – "עסקת המכר"), מכוחו נרשמה הערת אזהרה לטובת התובע 2 ורעייתו. לימים בוטל פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה (ראו החלטה מיום: 8.8.21) אולם הרישום נותר על כנו. ביום 14.6.21 עתרה הנתבעת בתביעה מטעמה בתמ"ש 31702-06-21, בה עתרה לסילוק יד של הנתבעים מהדירה וחיובם בדמי שימוש בגין שימושם הבלעדי בדירה לאחר יציאת המנוחה לבית אבות (החל מחודש 3/2018) ולאחר פטירתה (4/2020), ולאחר מכן השכרתה לצדדים שלישיים ונטילת דמי השכירות לידיהם. בנוסף, עתרה הנתבעת ביום 22.6.21 בתביעה נוספת - בתמ"ש 49093-12-21 - ובה עתרה לסעד הצהרתי המורה על ביטול עסקת המכר שנערכה בין התובעים; וכפועל יוצא מכך להורות על ביטול הרישום שנעשה על שם התובעים 1-2 בחלקים שווים מכוח צו קיום צוואת המנוחה, וכן להורות על ביטול הערות האזהרה שנרשמו על מחצית הזכויות הרשומות על שם התובע 1 במרשם המקרקעין לטובת התובע 2 ורעייתו; ולחייב הנתבעים לסלק את המשכנתא שהוטלה על הדירה - תביעה זו נמחקה על פי החלטת המותב הקודם מיום 18.1.22 בשים לב לאפשרות שניתנה לנתבעת לתקן את כתב תביעתה הנוסף בתמ"ש 31702-06-21, ולאחד במסגרתו את כלל הסעדים מטעמה המבוססים על אותה מסכת עובדתית. בהחלטה מיום 8.2.22 נקבע כי התביעה המתוקנת (אשר תכלול את כלל הסעדים מטעם הנתבעת בשתי התביעות שהוגשו מטעמה) תידון לאחר שתוכרע תביעת התובעים דנן, וכפועל יוצא מההכרעה בה. להשלמת התמונה, כיום הדירה מושכרת לצדדים שלישיים כאשר דמי השכירות מופקדים לקופת ביהמ"ש על פי הסכמתם הדיונית של הצדדים לה ניתן תוקף של פסק דין. ראו: פסק דין מיום 23.11.21 בה"ט 35487-11-21; אשר תוקפו הוארך בהחלטותיי מיום 6.12.22 , מיום 18.12.23 מיום 17.6.24 ובהחלטתי האחרונה מיום 31.10.24. עיקר המחלוקת בהליך דנן נסובה אודות הבעלות המהותית בדירה. טענות התובעים לטענת התובעים, המנוחה חתמה על המסמכים להעברת הדירה כביכול לטובת הנתבעת בהיעדר גמירות דעת ותחת לחץ, כאשר על פי הבנתה הם נועדו אך לצורך נטילת הנתבעת משכנתא על הדירה בכדי לאפשר לנתבעת לרכוש דירה אחרת (רכישת חלקו של בן זוגה לשעבר בדירת המגורים לנוכח גירושיהם), ולא לשם העברת הבעלות המהותית. לטענתם, ההסכם הנוסף היה למעשה ההסכם האמיתי בין הצדדים, המשקף את אומד דעת הצדדים. (סעיף 42 לסיכומים) כך העיד גם מר ח' שהוא שערך את המסמך בכתב ידו. (עמ' 162 ש' 25-27). הנתבעת ידעה זאת ואף הצהירה על כך מפורשות בשלל הליכים קודמים ומתקיים השתק שיפוטי המונע ממנה לטעון אחרת במסגרת ההליך דנן. לשיטתם, העסקה המקורית בין המנוחה לנתבעת הייתה עסקת מתנה על תנאי מפסיק, והעברת הזכויות נעשתה לזמן קצוב, עד להתקיים התנאי שנקבע – נישואי הנתבעת. משהתקיים התנאי המפסיק- עם נישואי הנתבעת – חדל הסכם המתנה להתקיים ועל הנתבעת להשיב את המתנה למנוחה. כמו כן, מאחר ומטרת המתנה הייתה העמדת בטוחה לטובת הבנק שמימן לנתבעת בשנת 2000 הלוואה, הרי מרגע שהלוואת המשכנתא האמורה נפרעה על ידי התובעים (ראו עדות התובע 2 בעמ' 16 ש' 30) – הדירה אמורה לשוב לבעליה המקוריים- המנוחה – באמצעות עיזבונה ויורשיה. אף לנוכח התנהגותה המחפירה של הנתבעת, ומכוח עקרון תום הלב ו"זעקת ההגינות" יש להורות על ביטול המתנה בנסיבות דנן. לאור כל האמור עתרו התובעים לקבל את תביעתם ולהצהיר כי הדירה שייכת להם מכוח היותם יורשי המנוחה, ולחייב הנתבעת בהוצאות משפט גבוהות. טענות הנתבעת יש לדחות התביעה מפאת מעשה בית דין או היעדר יריבות, בנסיבות בהן המנוחה בעצמה (או התובעים בשם המנוחה) עתרה בחייה בשלוש תביעות, אשר נמחקו כולן או נדחו, באופן המלמד על ויתור או מחילה של המנוחה על עילת תביעתה, וכן מלמד על כך שהמנוחה מימשה את זכות התביעה, כך שאין בידי יורשיה אפשרות לעתור בתביעה שמומשה על ידה זה מכבר עוד בחייה, ונזנחה על ידה כאמור (פרק ו' לסיכומים); כמו כן יש לדחות התביעה לנוכח השיהוי הניכר, בהגשת תביעתם רק לאחר פטירת המנוחה, לאחר שהמנוחה עצמה זנחה את תביעתה לעניין זה בעודה בחיים; אף לו הייתה בידם עילת תביעה, הרי לנוכח טענת התובעים לפיה כאשר הנתבעת תינשא עליה להשיב את הדירה למנוחה (טענה מוכחשת וחסרת היגיון וסבירות) הרי שעילת התביעה קמה לכאורה בשנת 2010 בעת נישואיה השניים ולפיכך יש מקום למחוק התביעה גם מטעם של התיישנות. לטענת הנתבעת ההסכמים מדברים בעד עצמם ותקפים, ועל פיהם הדירה הוענקה לה במתנה על ידי אמה המנוחה, על פי רצונה החופשי, מתוך רצון לסייע כלכלית לבתה היחידה, כך שלנתבעת ולילדיה התובעים תהיה דירת מגורים לאחר שהתגרשה מאביהם של התובעים; על פי עדויות עורכי ההסכמים האם הייתה צלולה הבינה את משמעות חתימתה ולא הייתה נתונה לכל השפעה או לחץ מצד הנתבעת. מאחר שעסקינן במתנה תקפה, הרי שרק הצד שהתקשר בחוזה רשאי לבטלו בשל פגם בכריתתו; כך שלתובעים אין כל מעמד בתביעה דנן והם אינם יכולים לטעון כי ההסכמים נערכו תחת לחץ או בהיעדר גמירות דעת. ממילא, מדובר במתנה שהושלמה ולא ניתן להורות על ביטולה כעת. התנאי היחיד בו הותנתה המתנה היה- זכות מגורים לכל חייה של המנוחה בדירה, והוא התקיים כדבעי. לעניין זה טענה כי ממילא הפרת התנאי הצמוד למתנה אינו מפקיע את המתנה אלא מעניק אך סעדים הנוגעים לאותו תנאי בהיותו חיוב עצמאי שאינו קשור בעסקת המתנה שהושלמה. בכל מקרה, בשלב מסוים הנתבעת נתנה למנוחה להתגורר בדירה שהושכרה על ידה (וקיבלה מדודתה – אחות של המנוחה( ובעצם שינוי במגורי המנוחה על פי הסכמתה, היא למעשה ביטלה את התנאי למגוריה בדירה והתנאי פקע. המסמך שנערך בכתב יד על ידי העד ח', לטענתה, אינו מהווה "הסכם" בעל תוקף משפטי, ואין לייחס מכוחו כל תנאי נוסף בו הותנתה כביכול המתנה; ממילא לא ניתן בידי התובעים לבסס עילת תביעה לאכיפת אותו הסכם כביכול עת המנוחה טוענת לפגמים ברצון בגינו. המנוחה ויתרה על זכותה לחזור בה מהמתנה בעצם חתימתה על ייפוי כוח בלתי חוזר שמהווה תחליף להשלמת רישום המתנה במרשם. אף לו הייתה למנוחה זכות לחזור בה ממתנתה, הרי שמדובר בזכות אישית ובמידה והיא לא מומשה במהלך חייה הרי שהיא פקעה עם פטירתה (סעיף 41 לסיכומים והאזכורים שם – 2215/00 וע"א 11/75). התובעים לא עתרו לביטול המתנה ולכל היותר עתרו ל"אכיפת ההסכם" שערך ח', אולם לשיטתה כאמור אין כל תוקף מחייב להסכם זה, וממילא לא נכתב במסמך שהמתנה תבוטל ויש לרשום את האפשרות לביטול המתנה במפורש ולא בדרך של פרשנות. (סעיף 56 לסיכומים). המבקשת הפנתה לעניין זה לע"א 5997/92 דוד מלק נ' מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, נא(5) 1 (1997)‏‏. בכל הנוגע להצהרתה בבקשה לדיור חלוף אליה הפנו התובעים טענה הנתבעת כי היא ציינה באותה בקשה כי על אף שהדירה רשומה על שמה ולמעשה בבעלותה הבלעדית בפועל היא שייכת לאמה בשל הזכות להתגורר בדירה. לדבריה היא מעולם לא טענה כי הבעלות בדירה שייכת לאמה, להיפך היא ציינה כי הדירה רשומה על שמה, היא הבעלים של הדירה מכוח רישום, והדירה בשימוש בלעדי של אמה (זכות מגורים בלתי הדירה). מכאן לטענתה אין להסיק כי הנתבעת סברה שהדירה בבעלות האם, וכל טענה אחרת חוטאת לאמת. לדבריה, התובעים הם אלה שהפעילו על המנוחה לחצים ואלמלא היו מסיתים אותה נגדה, היא לא הייתה מעלה בדעתה לבטל ההעברה של הדירה שממילא הייתה מיועדת להוריש לה בתור בתה היחידה; תוך שהכחישה הטענות בדבר התנהגות מחפירה כלפי המנוחה, הפנתה לתמונות שצירפה כראיה לקשר חם ואוהב בינה לבין אמה, וטענה כי אין לטענה זו כל רלוונטיות להליך זה שהרי התביעה אינה לביטול המתנה אלא לאכיפת המסמך שערך ח'. לאור כל האמור, עתרה לדחות התביעה ולהורות לתובעים להסיר המשכנתא שרשמו עליה בתוך 15 יום; וכן ליתן פסק דין הצהרתי לפיו היא הבעלים היחיד של הדירה, הזכאית לחזקה בה ולרשום אותה על שמה חזרה. טענות מקדמיות אסקור תחילה את הטענות המקדמיות שהעלתה הנתבעת ולאחר מכן אדון בטענות לגופן. שיהוי והתיישנות בפתח הדברים יובהר כי טענת ההתיישנות הועלתה ע"י הנתבעת לראשונה רק בסיכומיה. הנתבעת לא העלתה טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה (היא למעשה בקשתה לביטול פסק דין בהיעדר הגנה מיום 13.5.21 - המסמך הראשון בו שטחה את גרסתה העובדתית והגנתה כנגד התביעה). אף במסגרת כתב הגנתה שהוגש לאחר מכן (ביום 9.8.21) היא לא העלתה כל טענת התיישנות (להבדיל משיהוי) - די בכך על מנת לדחות טענה זו. למעלה מן הצורך אציין כי ככל שלשיטת הנתבעת עצמה עילת התביעה דנן קמה לכאורה בעת נישואיה מחדש- בשנת 2010 – הרי שגם אז לא חלפה תקופת ההתיישנות (לא ביחס לעילת התביעה של המנוחה עצמה שתביעתה הראשונה הוגשה כאמור בשנת 2015, ולא ביחס לתביעת יורשיה – התובעים, שעתרו בתביעתם דנן בשנת 2020), עת עסקינן בתביעה במקרקעין – אשר תקופת ההתיישנות בגינה היא 15 שנים (ביחס למקרקעין שאינם מוסדרים), ו- 25 שנים (ביחס למקרקעין מוסדרים). ראו סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958; וסעיף 6 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ולא 7 שנים, כפי שניסתה הנתבעת לטעון בסעיף 9 לסיכומיה, הרלוונטית לתביעה שאינה במקרקעין, שלא כבעניינינו אנו. לעניין השיהוי בהגשת התביעה - סבורתני כי יש לדחות גם טענה זו. קודם לפטירה לכאורה לא היה לתובעים מעמד לעתור בשם המנוחה או להצטרף לתביעה, למצער ביחס לברירת ביטול ההסכם מחמת פגמים ברצון, מאחר והם אינם צד להסכמים נשוא עסקת המתנה העומדת בבסיס התביעה. הנתבעת עצמה טענה כי "התובעים שאינם צד לעסקת המתנה לבת, אינם יכולים מחד להעלות טענות בדבר פגם שנפל ברצון המנוחה ליתן הדירה במתנה...". עם זאת, על פי הפסיקה ברירת הביטול מחמת פגמים ברצון עוברת ליורשים בתור חליפיו של המוריש, והם למעשה נכנסים בנעליו של המוריש. ראו: תלה"מ (משפחה ירושלים) 35186-04-17 נ.מ.ז. נ' נ.ש.ז (12.8.2021)‏‏, פסקה 50 לפסק הדין; ע"א 92/89 ראובן עובדיה נ' שולמית סיבהי, פ"ד מה(5) 113 (1991)‏; והשוו לתמ"ש 24826-06-18 א.פ נ' ס.פ (2020); וכך אף ביחס לזכות לביטול של מתנה מחמת פגם ברצון הנותן. ראו: מרדכי אלפרדו ראבילו, פירוש לחוקי החוזים, "חוק המתנה, תשכ"ח-1968", מהדורה שנייה (תשל"ט), ע"מ 52 (להלן – "ראבילו"); אלא אם כן ניתן ללמוד על ויתורו של המנוח על זכות התביעה בחייו, אז זכות זו לא תעמוד עוד ליורשיו. ראו: עמ"ש (מחוזי מרכז) 5174-09-15 א. ג נ' א. מ (19.2.2017)‏‏; ע"א 5774/91 יהלום נ. מס שבח (1994). גם הפסיקה אליה הפנתה הנתבעת תומכת במסקנה כי יש מעמד ליורשים לעתור לביטול המתנה לאחר פטירת נותן המתנה, שהרי תמ"ש (משפחה נצרת) 2187-04-18 א.ק נ' ז.ק (29.6.2022)‏ אליו הפנתה בסעיף 44 לסיכומיה, דן לגופה של תביעה (להבדיל מדחייתה על הסף בשל טיעון של היעדר יריבות) שהוגשה על ידי אחד משני בניה של המנוחה שהעניקה את דירתה במתנה לגרושתו של בנה השני, כאשר התביעה הוגשה שנים לאחר פטירתה. בנוגע לברירת הביטול שהייתה מצויה בידי המנוחה, דומה כי הן בצוואתה והן בתביעותיה היא אכן הפעילה אותה ועמדה על רצונה בהקשר זה, אלא שכאמור התביעות נמחקו בנסיבות האמורות לעיל, וכפי שיבואר להלן לא ראיתי בכך משום ויתור או על זניחתה של המנוחה את עילת תביעתה. משעה שלאחר הפטירה יורשי המנוחה זכאים לבוא בנעליה לעניין התביעה דנן, ולאחר שהובהר כאמור כי עילת התביעה של המנוחה לא התיישנה בחייה, בנסיבות בהן התביעה דנן הוגשה ביום 3.6.2020 (כחודשיים לאחר פטירת המנוחה), הרי שאין מקום לטענה כי התביעה הוגשה ב"שיהוי ניכר". למעלה מן הצורך, בפסיקה עמדו על כך שהשימוש בדוקטרינה של שיהוי לצורך דחיית התביעה ייעשה אך במקרים חריגים בלבד, כאשר הדבר יתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע; ובהתקיים כל התנאים לקיומו של שיהוי – השתהות בפנייה לביהמ"ש שיש בה משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – המגיעה לכדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי, ועת הוכח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, ובמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003)‏‏ (להלן- "עניין תלמוד תורה"). עוד נקבע כי במסגרתו של דיון בטענת שיהוי אין להתעלם מעקרון תום הלב, כאשר יש רלוונטיות בהקשר זה גם לתום ליבו של התובע וגם לתום ליבו של הנתבע. יפים לעניין זה דברי כבוד השופטת פרוקצ'ה בעניין תלמוד תורה, לפיהם: "...במסגרת בחינת תום-הלב של התובע עשויה להיבחן גם שאלת תום-לבו של הנתבע, למשל אם פעל בשקידה סבירה במסגרת משא ומתן שניהל עם התובע לפתרון הסכסוך מחוץ לערכאות, ואם אפשר שהתנהגותו תרמה לשיהוי ולשינוי מצבו לרעה". בכל הנוגע לעילת התביעה שבידי המנוחה לא נטענה באופן ישיר כל טענת שיהוי, אולם לו נראה בדבריה של הנתבעת בסיכומיה לפיהם המתנה בת 20 שנים מעת שנרשמה הדירה על שמה מהווה שיהוי ניכר (סעיף 1 לסיכומיה), או בטענתה לפיה המנוחה ידעה במשך שנים כי הדירה הייתה רשומה על שמה בהמשך לתצהירי המתנה ואלמלא התובעים היו מסיתים אותה לא הייתה מעלה על דעתה לבטל את ההעברה (סעיף 74 לסיכומיה), כמכוונת לכך, הרי בנסיבות בהן עילת התביעה אליה התייחסה הנתבעת בסיכומיה – מועד נישואיה בשנת 2010, ובהינתן טענות התובעים אודות קיומו של תנאי מפסיק בו הותנתה המתנה – המתייחס לנישואי הנתבעת, הרי תביעה שהוגשה על ידי המנוחה כעבור כ- 5 שנים ממועד הנישואין של הנתבעת, לא עולה לדעתי כדי שיהוי ניכר שהיה בו להביא לדחיית התביעה של המנוחה על הסף. לעניין זה לא ניתן להתעלם אף מדברי המנוחה בעצמה בתביעתה הראשונה משנת 2015, לפיהם "...החתום מטה פנה כבר לפני שנה לבא כוח הבת עת שנישאה ומכרה דירותיה, אך זו מתברר מכרה נכסיה ומסתתרת במושב ב... וממתינה בשקט. היא הבת אינה בקשר עם האם או קרובי משפחתה גם לא בניה כך לפי עדות האם מזה שנים ..."(סעיפים 49-50 לכתב התביעה) ; וכי "...האמת היא שבפועל לא הסבירו לאם ושני האחיינים כי המדובר בהעברת בעלות מלאה של הדירה בשם הבת והדברים התבררו רק בשנים האחרונות ומאז הבת מסתתרת במושב ולא מגלה כי התמלאו כל תנאי ההסכם התחתנה מכרה את הבית שלה" (סעיף 7 לתביעה). התובעים הבהירו אף הם כי "במשך מספר שנים פנתה המנוחה אל הנתבעת על מנת לברר מה קורה עם הדירה אולם הנ"ל ניתקה אתה כל קשר, "נעלמה" ובאותם הפעמים בהם הסכימה לומר למנוחה משהו אמרה לה כי "אין לך מה לדאוג הדירה שלך". המנוחה שהייתה אישה פשוטה וחסרת כל הבנה משפטית אמנם חשה כי הנתבעת מסובבת אותה בכחש, אולם בלא ייעוץ משפטי הולם לא היה לה מושג מה באמת ארע...בעקבות הפגישות של המנוחה עם עו"ד לוק...הבינה המנוחה לראשונה בעזרת עו"ד לוק כי נפלה קורבן לרמאויות של בתה. המנוחה לא המתינה דקה ועוד בחייה היא פנתה ביום 16.9.2014 אל מחלקת פניות הציבור בבנק מזרחי טפחות בע"מ וביקשה מהבנק.... לא לאשר [לבתה]... כל עסקה בנכס זה היות וזה נכס שלי" (ראו סעיפים 80-84 לתביעה דנן). הנתבעת לא הוכיחה שינוי לרעה במצבה, עת עולה מהראיות כי עלה בידה ליטול משכנתא על דירת המנוחה לצורך רכישת חלקו של בעלה לשעבר בדירה בה נותרה להתגורר לאחר הגירושין, והיא אף נישאה מחדש בשנת 2010. אף טענותיה להשקעות או השבחות שביצעה בדירה בהסתמך על זכות הבעלות בה לא הוכחו על ידה כדבעי. לא עלה בידה להוכיח את טיב השיפוצים וההשבחות שנעשו לאורך השנים או את גובה הסכומים שהשקיעה בגינם. כך לא הוכח על ידה כי היא זו שמימנה את ההשקעות מכספה שלה. העד ח' העיד בהקשר זה כי הוא זה ששיפץ את הדירה "אני עשיתי אז בזמנו את המטבח ואת השיפוץ" (עמ' 180 ש' 31), לבקשת הנתבעת והמנוחה (עמ' 181 ש' 5-6), ולא לקח על כך תשלום – "עשיתי את זה במתנה" (עמ' 181 ש' 10). אף לו הייתי מקבלת את הטענה כי נערכו אי אלו שיפוצים בדירה במימונה של הנתבעת, דומה כי לכל היותר מדובר בתיקונים מינוריים, כפי שהודתה הנתבעת עצמה בנוגע לשיפוץ בשנת 2011 - "זה לא מדובר בשיפוץ, זה היה סדקים שנוצרו בדירה שאמרו שהמבנה מסוכן..." (עמ' 155 ש' 29), אשר הנתבעת עצמה העריכה את עלותו בסדר גודל של "נראה לי 15,000 של היום 15,000" (עמ' 156 ש' 16) כך שלא התרשמתי מטענות אלה של הנתבעת שלא עוגנו בראיות כלשהן ואף נסתרו בעדותו של העד מטעמה- מר ח', ולא מצאתי כי יש בהם כדי לבסס טענה של שינוי מצב לרעה והסתמכות. אף טענתה לקיומו של נזק ראייתי כביכול שנגרם לה בגין השיהוי בהגשת התביעה דנן לא פורשה כדבעי (ראו סעיף 23 לסיכומיה; וסעיף 8 סיפא לתביעתה). ככל שכוונתה באשר לטענת הנזק הראייתי שנגרם לה כביכול נעוצה בכך שהתביעה הוגשה לאחר פטירת המנוחה, הרי מעבר למובהר לעיל לפיו לא היה בידי התובעים לעתור לסעדים של ביטול המתנה או לאכיפת ההסכם הנוסף בחייה של המנוחה; הרי שלא ניתן להתעלם בהקשר זה אף מחלקה של הנתבעת עצמה בשיהוי זה, עת לטענת המנוחה עצמה כפי שפירטה בתביעותיה, היא סירבה לשתף עמה פעולה ו"הסתתרה" מפניה, באופן שלא היה ניתן להמציא לה את תביעותיה ולקדמן עוד בחייה. המנוחה הצהירה לעניין זה במסגרת תביעתה השלישית כי "...הנתבעת עונה לטלפונים. אך מסרבת לקבל התביעה מסתתרת ממתינה לתום חייה של האימא..." (סע' 17-18 לתמ"ש 6270-02-20); "במשך שנים ניסו לתפוס את הבת שלי ולמסור לה את המסמכים אך היא מסתתרת" (סעיף 29 לתצהיר המנוחה שצורף כתמיכה לתביעתה בתמ"ש 6270-02-20). לעניין זה יוער כי גם בחקירתה בהליך זה, התחמקה הנתבעת לתת כתובת מדויקת להמצאת כתבי בית דין (ראו עמ' 105-107 לפרוט'); והודתה כי לא עדכנה את כתובתה הנוכחית במשרד הפנים (עמ' 109 ש' 1 ו-13). לאור כלל האמור לא מצאתי לדחות התביעה בטענת סף של שיהוי או התיישנות (טענה שממילא יש לדחותה לנוכח השלב בו נטענה), וטענותיה המקדמיות של הנתבעת בעניין זה נדחות. מעשה בית דין העובדה כי תביעות המנוחה שהוגשו בחייה נמחקו בהיעדר עילה או בשל חוסר מעש, אינה מהווה מעשה בית דין או השתק (ראו תקנה 41(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). הדוקטרינה של מעשה בית דין נחלקת לשני כללים עיקריים: האחד - "השתק עילה" ולפיו אין לחזור ולהיזקק לתביעה שהוכרעה לגוף העניין, אם זו מבוססת על אותה עילה אשר נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך ומשכך מוצתה בהליך הקודם. בהקשר זה ניתנה למושג "עילת תביעה" משמעות רחבה מעבר למשמעות המקובלת, במטרה להגשים את תכלית הכלל ולמנוע את הטרדת הנתבע בתביעות חוזרות בשל אותו מעשה. ראו: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פד"י כב(2), 561; השני - "השתק פלוגתא", ולפיו כאשר פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, הוכרעה באופן פוזיטיבי בפסק דין סופי (במפורש או מכללא), ההכרעה הייתה חיונית לתוצאה הסופית, ולבעלי הדין "היה יומם" ביחס לאותה פלוגתה, יהיו בעלי הדין (או חליפיהם) מושתקים מלהתדיין לגביה שוב. ראו: נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א), עמ' 137-141; ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (2005); ע"א 246/66 שמואל ו-רחל קלוז'נר נ' רנה שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968)‏. מטרתו של הכלל בדבר מעשה-בית-דין היא למנוע הטרדה חוזרת של בעל-דין בגין אותה עילה ולמנוע מבית-המשפט את הצורך לברר ולהכריע שוב בעילה או באחת מהפלוגתות שעלו בה, פעמים מספר. התנאי לכך הוא, כמובן, שלבעל-הדין שנגדו נטענת טענת מעשה-בית-דין הייתה הזדמנות להעלות את טענותיו בהליך הקודם. ראו: ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, 23-24 (2001); ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511 (2004). במקרה דנן לא נערך כל דיון מהותי ולא הוכרעו המחלוקות בין הנתבעת למנוחה (בחייה) באופן פוזיטיבי, עת על פי הנטען המנוחה התקשתה להמציא לידי הנתבעת את תביעותיה, וממילא היא לא הגישה עמדתה בתביעות אלו אשר לטענת הנתבעת היא כלל לא ידעה עליהן. (ראו טענת התובעים לעניין זה בסעיף 2ז' לתשובתם לסיכומי הנתבעת; וכן טענות התובעת עצמה בתביעות שהגישה בחייה); לפיכך לא ניתן לטעון לקיומו של מעשה בית דין מעצם הגשת תביעות שנמחקו בסופו של יום בנסיבות האמורות; וכפי שקובעת במפורש לעניין זה תקנה 41(ב) לתקסד"א - הרי ש"מחיקת כתב תביעה לפי תקנות אלה אינה מהווה מעשה בית דין". זניחה או וויתור של המנוחה בחייה על תביעותיה בעניין הדירה זאת ועוד, בנסיבות המקרה דנן, לא מצאתי בעובדה כי התביעות נמחקו בנסיבות של חוסר מעש כדי ללמד על מחילה, זניחה או ויתור מצד המנוחה על זכות התביעה מטעמה; זאת, בפרט לנוכח גילה המתקדם של המנוחה והקושי שהעלתה המנוחה בניהול הליכים כנגד הנתבעת, כמו גם העובדה שהמנוחה עיגנה את רצונה זה אף בצוואה שערכה בסמוך להגשת תביעותיה, אשר נועדה לדבריה - "ועל מנת להבטיח את בעלות הנכדים בדירה השייכת לתובעת ערכה התובעת צוואה ברורה כי הבת מתברר מושכת את האימא כבר שנים של סירוב..." ראו: סעיף י"ט(יב) לתביעה בתמ"ש 55742-10-15. עינינו הרואות, המנוחה התריעה על התנהלותה של הנתבעת, שנועדה, לשיטתה, לגרום לסחבת בהליכים המשפטיים עד לפטירתה – "הנתבעת תעשה כל מה שניתן לעשות בכדי להיוותר בעליה של הדירה דבר שהאם בצער על כך מספר שנים רב ולכן האם מבקשת מזה שנים לתכנן את זקנתה ללא הבת אך זו חוסמת את דרכה" (סעיף 58 לתביעתה הראשונה); ולפיכך עתרה במסגרת תביעתה כי "בית המשפט מתבקש לזמן התובעת מוקדם ככל האפשר – במעמד צד אחד – ולהכשיר את הצוואה כל זאת בשל גילה המתקדם של התובעת אישה צלולה בדעתה מאוד וכן לאור העובדה כי לאור מסמך הבעלות המאומת בידי בא כוח הצדדים אין כל מעמד לנתבעת בעניין הבעלות בדירה..." (סעיף י"ט(יד) לתביעתה הראשונה); גם בתביעתה השלישית משנת 2020, טענה כי "הנתבעת מסרבת לקיים התחייבויותיה כלפי התובעת באמתלות שונות וככל שהשנים נוקפות היא מעלה טענות אודות צרכי סיעודה של האם בעל פה באוזני החתום מטה. היא לא יוצרת קשר עם שום גורם ממלכתי מחשש שהדירה תילקח ממנה כרכוש האם. לצערו של החתום מטה ולאור הידיעה כי יקח זמן עד שבית המשפט ידון בהליך ....מצ"ב כמסמך בתיק עותק מצוואת התובעת שתיבדל לחיים ארוכים....בית המשפט מתבקש לזמן את התובעת מוקדם ככל האפשר..." (סעיפים 39-41 לתביעה בתמ"ש 6270-02-20). ודוק, אף לו הסעד לו עתרה המנוחה כאמור בתביעתה הראשונה – "להכשיר הצוואה כל זאת בשל גילה המתקדם..." לא היה אפשרי בעודה בחיים, הרי שיש בדברים אלה ללמד כי הלך רוחה של המנוחה היה כי הצוואה שערכה במקביל להגשת תביעותיה, מגבה את זכותה לעמוד על זכות תביעה זו גם לאחר פטירתה באמצעות יורשיה על פי הצוואה שערכה – הם התובעים דנן, שכן עולה כי על פי הייעוץ המשפטי שקיבלה, הצוואה שערכה נועדה לחזק את עמידתה על זכות תביעה זו וללמד על היעדר זניחתה או וויתורה עליה. לעניין זה לא ניתן להתעלם מהודאת הנתבעת בחקירתה הנגדית כי המנוחה ביקשה ממנה עוד בחייה לתת את הדירה לתובעים (עמ' 148 ש' 3-9; עמ' 148 ש' 35-36). זאת ועוד, בתסקיר שהוגש ע"י העו"ס בתיק האפוטרופסות ביום 18.8.19 נאמר על ידי העו"ס, כי: "גב' ל' [המנוחה] אימתה את הדברים שא.כ., נכדה, אמר לי בפגישתנו לגבי דירתה ולגבי פ' [הנתבעת]. ידעה לומר לי שיש תביעה משפטית ושעו"ד לוק מטפל בתביעה. כמו כן סיפרה לי כי פנתה בעבר, כשגילתה שבתה העבירה את הבית על שמה, לעורכת דין מעמותת "יד ריבה" לייעוץ משפטי והיא ייעצה לה לקחת עורך דין שייצג אותה"; "התרשמתי כי מצבה הקוגניטיבי של גב' ל' מאפשר לה לקבל החלטות בנוגע לגופה ולרכושה...". בנסיבות אלה לא ניתן אפוא ללמוד על וויתור או זניחת המנוחה את עילת תביעתה כנגד הנתבעת, אף לאחר שתביעותיה נמחקו על ידי בית המשפט בעטיים של קשיי המצאה, עת המנוחה כאמור כבר הייתה מצויה בבית אבות ובמצב סיעודי (ראו סעיפים 4, 28, 80-83 לתביעה; תסקיר העו"ס מיום 18.8.2019 בתיק האפוטרופסות), ותלויה בבא כוחה לצורך ניהול התביעות שהגישה כנגד בתה לשם עמידה על טענתה בדבר היותה הבעלים הבלעדי בדירה, ובנסיבות בהן לפי כוונתה היא ביקשה להותיר בידי נכדיה התובעים זכות תביעה זו לאחר פטירתה מכוח צוואתה. לאור האמור לעיל, ומשהובהר כי התובעים - יורשי המנוחה - באים בנעלי המנוחה לצורך ביטול עסקת המתנה שנכרתה בינה לבין הנתבעת (ראו סעיף 131 ו-151 לתביעה) או בטלותה לנוכח קיומו של תנאי מפסיק (ראו סעיף 2א' לסיכומי התשובה); סעד לו על פניו עתרה המנוחה מפורשות עוד בחייה (ראו סעיפים 24-25 ו-37 לתביעת המנוחה בתמ"ש 55742-10-15; סעיפים 32-34 לתביעה בתמ"ש 6270-02-2020), ומשעה שבנסיבות דנן לא ניתן ללמוד ממחיקת התביעות על זניחתה את זכות תביעתה לעניין זה, הרי שאין מקום לטענות הנתבעת בכל הנוגע למעמדם של התובעים מכוח צוואת המנוחה (ראו פרק ו' לסיכומי הנתבעת). מעמד התובעים בתביעה דנן כפי שהובהר לעיל, הוא מכוח היותם באים בנעלי המנוחה לממש את זכות התביעה לה עתרה עוד בחייה כנגד הנתבעת. לאור האמור הרי שאף טענתה המקדמית של הנתבעת לעניין זה – נדחית. לאחר שמצאתי לדחות כאמור שלל הטענות המקדמיות שבפי הנתבעת, אפנה להלן להכריע בתביעה לגופה, ולבחון את טיב העסקה שנערכה בינה לבין המנוחה. דיון לגופם של דברים בפתח הדברים אציין כי בעניינו לא נטען כי המנוחה לא הייתה כשירה בעת עריכת הסכמי המתנה; התובעים אף טענו לעניין זה כי "המנוחה הייתה אמנם "צלולה"..." (סעיף 124 לתביעה). בנסיבות בהן כעבור כעשרים שנה לאחר עריכת הסכמי המתנה התרשמה גם העו"ס בתסקיר שהוגש מטעמה ביום 18.8.2019 לתיק האפוטרופסות הקשור מצלילותה וכשרותה המשפטית של המנוחה, בהתבסס על הערכת גריאטרית של רופא מטעם בית האבות בו שהתה המנוחה (ראו תסקיר העו"ס מיום 18.8.2019 שהוגש לתיק האפוטרופסות א"פ 42629-03-19 שהתנהל בעניינה), דומה כי לא יכול להיות חולק לעניין כשרותה של המנוחה במועד עריכת הסכמי המתנה בשנת 2000. למען השלמת התמונה יוער כי במסגרת תביעתם, העלו התובעים (כמו גם המנוחה בחייה) שלל טענות אודות פגמים שנפלו כביכול ברצון המנוחה בעת כריתת הסכם המתנה- כגון: הטעייה (סעיף 105 לתביעה), עושק (סעיף 137 לתביעה), היעדר גמירות דעת (סעיפים 133-136 לתביעה), שעולה אף כדי טענת אפסות – "לא נעשה דבר" (סעיף 116 לתביעה), ניצול והשפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעת (סעיפים 124-125 לתביעה). אולם דומה כי בסיכומיהם הם זנחו מרבית הטענות הנוגעות לפגמים ברצון המנוחה, כגון עושק או כפייה, השפעה בלתי הוגנת, או טענת האפסות "לא נעשה דבר". גם לגופם של דברים, טענות אלה לא הוכחו כדבעי, והן אף אינן עולות בקנה אחד עם הראיות שהובאו לפני. מהראיות והעדויות שהובאו לפני עולה כי מעמד החתימה על מסמכי המתנה נערך בנוכחות בני משפחה נוספים שהמנוחה סמכה עליהם. כך למשל העד ח'- אחיינה של המנוחה, מונה על ידי המנוחה בצוואתה מיום 3.3.2014 כמנהל עיזבון חלופי ככל שלא יעלה בידי התובעים להגיע להסכמות בדבר חלוקת העיזבון ביניהם (סעיף 11(ב) לצוואה), באופן המלמד על האמון שרכשה בו. עד זה, הוא שערך את ההסכם הנוסף שנחתם על ידי הצדדים למתנה (עמ' 159 ש' 19-20 לפרוט'), ואשר לטענת התובעים הוא ההסכם האמיתי שנערך בין המנוחה לנתבעת ושיקף את אומד דעתה האמיתי של המנוחה בכל הנוגע לעסקה שנכרתה באותו היום. ודוק, עצם העובדה כי נכחו באותו מעמד בני משפחה נוספים יש בה להסיר חשש בדבר ניצול כפייה או עושק שבעטיו חתמה המנוחה על מסמכי המתנה; והרי, המנוחה עצמה סמכה את תביעתה לביטול המתנה על ההסכם הנוסף שערך העד ח' וטענה לעניין זה בתביעתה הראשונה כי ההסכם הנוסף, אותו ערכו "נציגיה", נועד לגשר על הפער בין תצהירי המתנה לבין כוונתה האמיתית שלא להעביר את הדירה במלואה לידי הנתבעת ללא אפשרות חזרה, אלא אך לסייע לה לצורך רכישת דירת המגורים מהגרוש שלה. (ראו סעיף ד' בעמ' 2 לתמ"ש 55742-10-15) ; כך עולה גם מטענת התובעים עצמם בסיכומיהם, לפיה: "...א.כ. העיד כי המנוחה סיפרה שח' ואחיו מ', הגיעו במיוחד לפגישה כדי לוודא שהסיכום המלא בין הצדדים יועלה על הכתב וכדי שלא תעשה לה את שעשתה לאחותה, ב.כ. ....- ר' עדותו בעמ' 79 ש' 36 לפר' ובעמ' 90 עמ' 6" (סעיף 42 לסיכומים; ההדגשה שלי-ה.ג). בנסיבות בהן נטען כי ההסכם הנוסף נועד למעשה לעגן את כוונתה האמיתית של המנוחה ולהגן עליה ונערך מטעם נציגיה של האם – הרי שישנו קושי לקבל הטענה כי היא לא הבינה על מה היא חתמה באותו מעמד, או כי לחצו עליה לחתום על מסמכי המתנה באותו מעמד. בנוסף, לא הוכחה על ידי התובעים כדבעי הטענה בדבר קיומה של תלות מקיפה ויסודית של המנוחה בנתבעת באופן בו היא הייתה לטענתם -"כלי שרת בידי הנתבעת-בתה, למילוי מטרותיה והיא עשתה ברכוש המנוחה כרצונה והניעה אותה כבובה לצורכה, ועל כן ניתן לראותם כשוללים מהמנוחה את יכולת הבחירה" (סעיף 124 לתביעה), ולפיכך לא מצאתי כי הוכחה כדבעי טענת התובעים בדבר השפעה בלתי הוגנת. (לעניין התנאים להקמת החזקה האמורה, לרבות הלכת החוטים השזורים, ראו: עניין א.ב.ז., פסקאות 14-18 לפסק הדין). זאת ועוד, לא השתכנעתי אף מטענות הנתבעת לפיהן המנוחה הייתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת מצד התובעים, וערכה את צוואתה או הגישה את תביעותיה כנגדה בערוב ימיה, אך בשל לחצים פסולים או השפעה בלתי הוגנת מצד התובעים. כאן המקום לומר כי לא הוגשה מטעם הנתבעת כל התנגדות לצוואת המנוחה ולפיכך לא היה כל מקום לטענותיה בהקשר זה כפי שנטענו בסיכומיה. התובעים בסיכומיהם התמקדו בטענות העיקריות הבאות, להן אדרש להלן: קיומו של פער בין גמירות דעתה של המנוחה כפי שמשתקף מתצהירי המתנה (מבחינה אובייקטיבית) לבין כוונתה האמיתית (הסובייקטיבית) – המשתקפת בהסכם הנוסף, המכונה על ידי התובעים "ההסכם המשלים", אשר לשיטתם, הוא ההסכם האמיתי בין המנוחה והנתבעת, פער ממנו ניתן ללמוד כי עסקינן במתנה על תנאי מפסיק – נישואי הנתבעת ופירעון ההלוואה – אשר בהתקיימם בטלה המתנה ועל הנתבעת להשיב את הדירה לידי המנוחה או עיזבונה. השתק שיפוטי - מצד הנתבעת שהצהירה מפורשות בשלל הליכים והודעות מטעמה לאורך השנים לאחר עסקת המתנה כי הדירה שייכת לאמה, הצהרות התומכות לשיטתם בכוונה האמיתית של הצדדים למתנה ובטענתם כי ההסכם האמיתי שנכתב אותה עת בין הצדדים היה – ההסכם הנוסף (פרקים ב'-ג' לסיכומים). התנהגות מחפירה או זעקת ההגינות מכוח עקרון תום הלב, לאורם יש מקום להורות על ביטול המתנה (ראו סעיפים 58, 64-66 לסיכומים). המסגרת המשפטית - מתנה מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה. (סעיף 1(א) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן – "חוק המתנה" או "החוק"). סעיף 2 לחוק, קובע כי: "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה"; מכאן שלשם שכלולו של חוזה המתנה דרושים שני אלמנטים הכרחיים: הסכמת הצדדים כי הדבר ניתן במתנה, והקניית דבר המתנה. המתנה כמוה כחוזה לכל דבר - מדרישת ההסכמה האמורה בסעיף 2 לחוק עולה אפוא כי החוק רואה במתנה עסקה משפטית דו-צדדית (להבדיל מפעולה משפטית חד צדדית כגון צוואה או שליחות), הדורשת מפגש רצונות ומשתכללת על ידי הצעה (בדרך כלל מצד הנותן) וקיבול (בדרך כלל מצד המקבל). פועל יוצא של הגדרת המתנה כחוזה הוא כי בעניינים שאין חוק המתנה דן בהם ישירות, יחולו דיני החוזים הכלליים. ראו: ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4) 057 (1982)‏ (להלן – "עניין ברקוביץ"); מרדכי אלפרדו ראבילו, פירוש לחוקי החוזים, "חוק המתנה, תשכ"ח-1968", מהדורה שנייה (תשל"ט), עמ' 30 ו-33 (להלן – "ראבילו"). כבכל חוזה, גם בחוזה מתנה אבן היסוד העיקרית לשם השתכללותו היא גמירות הדעת. ראו: ע"א 6296/05 פ.כ. נ' עזבון המנוחה ב.כ. ז"ל (5.8.2007)‏ (להלן – "עניין המנוחה כ'"). במאמר מוסגר יצוין כי עניין המנוחה כ' קשור למקרה שלפנינו עת הוא עסק בתוקפה של עסקת מתנה שכרתה הנתבעת דנן עם דודתה המנוחה – ב.כ. ז"ל (שהייתה אחותה של המנוחה שלפנינו) ביחס לדירתה, כאשר גם במקרה זה נערכו תצהירי מתנה לפני עו"ד יצחק מינא. ככלל, המבחן לגמירות דעת אצל צדדים המתקשרים בחוזה הוא אובייקטיבי, והדגש מושם על גילויה החיצוני של ההסכמה, ולא על הכוונות או המחשבות המלוות אותה. פירוש הדבר, כי גמירות דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות מידה של האדם הסביר, על פי מכלול הנסיבות החיצוניות והתנהגות הצדדים. כאשר "קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני, זר להתקשרות, אלא של המתקשרים עצמם, שאת מעשיהם, דבריהם, התנהגותם, יש להעביר במשקפת הסבירות, ולשאול אם מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם, כי הם אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה". ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך א', מהדורה שנייה (2018), עמ' 167 (להלן – "פרידמן וכהן"); עמ"ש (מחוזי מרכז) 62373-11-15 ר. י נ' א.י (22.07.2016)‏ (להלן – "עניין ר.י."); ועניין המנוחה כ' הנ"ל. המבחן האובייקטיבי האמור חל אף ביחס להסכם מתנה, אלא שבחוזה המתנה ישנה הקפדה יתרה ומשקל מוגבר על גמירות דעתו של נותן המתנה. ראו: ראבילו עמ' 271-272; ועניין המנוחה כ', פסקה ח(5) לפסק הדין. כלשונה של כב' השופטת דורנר בע"א 5187/91 יוסף מקסימוב נ' תמרה מקסימוב , מז(3) 177 (22.6.93): "אכן, מקור המתנה הוא רצונו של נותן המתנה להעניק מרכושו למקבל, ומבחינה חברתית לרצונו משקל מכריע. אף מבחינה משפטית אין מייחסים משקל שווה לרצון המקבל ולרצון הנותן". כפי שהובהר לעניין זה בעניין ר.י : "מכיוון שמדובר בחוזה חד צדדי, שביצועו מוטל על צד אחד בלבד והוא אינו יוצר חיובים הדדיים של המתקשרים בו- הרי שאין מייחסים משקל שווה לרצון המקבל ולרצון הנותן, והדגש הוא על רצון הנותן ועל גמירות דעתו בזמן יצירת החוזה. לפיכך, יש לוודא מעל לכל ספק, כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף את כוונתו הסובייקטיבית, כי אכן התכוון המעניק לתת מתנה מתוך רצון חופשי, וכי אין ליקוי דעת הפוגם בגמירות דעתו. אינטרס ההסתמכות של הניצע - מקבל המתנה - מפנה את מקומו במידה מסוימת למתן משקל מוגבר לרצונו של נותן המתנה וההגנה על אינטרס המקבל פוחתת (עניין בראשי הנ"ל וכן מ' ראבילו, "המתנה", הוצאת נבו, מהדורה שנייה, תשנ"ז- 1996, בעמ' 37). ובדומה מצאנו אצל המלומדים פרידמן וכהן בספרם הנזכר בעמ' 494 – "יודגש: אף שהחוק מדבר על הסכמה (בין הנותן למקבל) שהדבר ניתן במתנה, הרי כמו במקרים אחרים בהם מתעוררת שאלה של כוונה בהקשר לעסקת חסד, היסוד המכריע הוא כוונתו של הצד הנותן" (פרידמן וכהן, לעיל, בעמ' 494). במקום בו מתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק, יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד משמעי והנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה..." (ההדגשות שלי – ה.ג.). הדגש הוא כאמור על רצון נותן המתנה, כאשר "לנוכח אופייה של העסקה כעסקה ללא תמורה, צריך מקבל המתנה, לוודא כי הגילוי החיצוני של רצון המנוחה משקף נאמנה את כוונתה הסובייקטיבית". ראו: עמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 12174-10-11 פלונית נ' עזבון המנוחה ד.ל ז"ל (26.1.2014) (להלן "עניין פלונית"); בתמ"ש (משפחה חיפה) 30847-03-16 ר.ד נ' א.ב.י (18.3.2019)‏‏, אף הובהר כי: "בהתייחס לחוזי מתנה שהם במערכת משפחתית, נפסק כי הדרישה לגמירות דעת לובשת צביון מיוחד שכן המערכת המשפחתית יכולה להטעות ולטשטש ולכן יש להקפיד על הדרישה לגמירות הדעת והבנת משמעויותיה, שכן "הסכם במסגרת אישית – משפחתית המתייחס לטובת הנאה רכושית [הוא] בעייתי יותר" דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך א ירושלים 1992 סעיף 9.54 בעמוד 371. ראו גם השופט אוקון בת"א (י-ם) 5240/03 ב.כ. נ' כ.פ. [פורסם בנבו] מיום 22.5.05, סעיף 13 לפסה"ד." על רקע האמור יש לבחון את גמירות דעתה של המנוחה בשים לב ובקפדנות, ולפיכך אפנה להלן לתור ולבחון מה הייתה כוונתה האמיתית של המנוחה בכל הנוגע לעסקה שנערכה בינה לבין הנתבעת, והאם כנטען, היה פער בין הגילוי החיצוני של רצונה על פי תצהירי המתנה שנערכו בינה לבין הנתבעת, לבין כוונתה הסובייקטיבית והבנתה באותה עת, אם לאו. מן הכלל אל הפרט - טיבה של העסקה בעניינו במקרה דנן דומה כי אין חולק אודות הקניית הדירה לנתבעת, עת דירת המנוחה נרשמה על שמה מכוח תצהירי המתנה. ראו: נסח טאבו שצורף כנספח 2 לתביעה; וכן סעיף 6 לחוק המתנה, בשילוב עם הוראת סעיף 7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. בכל הנוגע לרכיב ההסכמה הנדרש – אמנם "חתימתו של מתקשר מהווה בדרך-כלל אינדיקציה מכרעת לגמירת-דעת מצדו". ראו: ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582 (1998) (להלן – "עניין בראשי")‏; כך שלכאורה, על פי המבחן האובייקטיבי, לנוכח חתימת המנוחה והנתבעת על תצהירי מתנה ברורים בפני עו"ד, ועדותו של עו"ד מינא כי הבהיר לצדדים את משמעות התצהירים והעסקה טרם חתימתם (ראו עדותו בעמ' 59 ש' 17-25 ובעמ' 68 ש' 33 לפרוט'), הרי שלפנינו עסקת מתנה שהושלמה ברישום ולפיה הזכות שהוענקה לנתבעת היא הבעלות על דירת המגורים של המנוחה. לכאורה מאי? על שום שבנסיבות דנן התובעים טענו לקיומו של פער בכוונת הצדדים לעסקה, בין הגילוי האובייקטיבי הבא לידי ביטוי בתצהירי המתנה, לבין הכוונה הסובייקטיבית של המנוחה כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם הנוסף שנערך בסמוך לתצהירי המתנה ובהתנהלותה של המנוחה לאחר שהבינה, לדבריה, שהזכויות בדירה הועברו בפועל על שם הנתבעת. עיקר המחלוקת בהליך זה נעוצה אם כן בסוגית אומד דעתה של המנוחה- נותנת המתנה –בכל הנוגע לשאלת המתנה שהוענקה לידי הנתבעת - האם המנוחה אכן התכוונה להעביר הבעלות המהותית בדירה לידי הנתבעת - כטענת הנתבעת; שמא כוונתה הייתה אך לסייע לנתבעת לצורך נטילת הלוואת משכנתא על הדירה, ללא העברת הבעלות בדירה (ראו סעיפים 11-25 לתביעה; סעיף ד' לתביעת המנוחה בתמ"ש 55742-10-15) – כטענת התובעים, וככל שהועברה הבעלות הרי שהדבר נעשה באופן פורמאלי מבלי שהיתה כוונה בידי המנוחה להעביר את הבעלות המהותית לידי הנתבעת והדירה למעשה הוחזקה בידיה אך בנאמנות, לשם מתן אפשרות ליטול משכנתא ותו לא; האם מדובר במתנה ובצידה חיוב – זכות מגורים למנוחה בדירה לכל חייה בלבד, שמא במתנה ותנאי מפסיק בצידה – ולפיו נישואי הנתבעת מחדש ו/או פירעון ההלוואה לשמה ניתנה הדירה כבטוחה- מביאים לבטלות המתנה והשבת הדירה למנוחה. קיומו של פער בין הגילוי החיצוני לבין כוונתה הסובייקטיבית של המנוחה טענתם העיקרית של התובעים נוגעת כאמור לאומד דעתה של המנוחה. לטענתם, כוונת המנוחה בשעת עריכת ההסכמים בינה לבין הנתבעת, הייתה למעשה שונה מזו המוצהרת על ידה בתצהירי המתנה עליהם חתמה בפני עו"ד מינא, וכי לא הייתה לה גמירות דעת ליתן את הדירה במתנה גמורה לידי הנתבעת ללא כל זכות חזרה, והיא קבעה בצד המתנה תנאים מפסיקים בהסכם נוסף, אותו יש לראות כמקשה אחת עם תצהירי המתנה; משהתקיימו התנאים המפסיקים - המתנה בטלה. הנתבעת מצידה טענה, כי מדובר בעסקת מתנה ובצידה חיוב- זכות מגורים למנוחה לכל החיים – אשר הושלמה ברישום וכי המנוחה אף ויתרה על זכות החזרה ממנה בעצם חתימתה על ייפוי כוח בלתי חוזר לצורך העברת הרישום על שמה, ומכאן שלא ניתן בידי המנוחה (או התובעים בנעליה) לחזור בה ממתנתה שהושלמה כאמור; בכל הנוגע להסכם הנוסף טענה כי אין לו כל תוקף משפטי מחייב והוא מהווה אך "מסמך אישי" של מר ח', שנועד להוות ראיה על היותו עד למעמד עסקת המתנה. לאחר ששקלתי טענות הצדדים העדויות והראיות שהובאו לפני, שוכנעתי אודות קיומו של פער בין כוונתה של המנוחה כפי שמשתקפת מתצהירי המתנה, לבין כוונתה האמיתית כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם הנוסף, שנחתם בסמוך לחתימות המנוחה ובתה על תצהירי המתנה, ואשר על פי כותרתו קושר עצמו באופן מפורש לאותם תצהירי מתנה שנערכו קודם לכן על ידי המנוחה ובתה, באופן בו יש לראות את תצהירי המתנה וההסכם הנוסף – כמקשה אחת. להלן אעמוד בהרחבה על השיקולים והראיות שהובילוני למסקנה זו. מטרת העברת הדירה ע"ש הנתבעת עוד בכתב הגנתה הצהירה הנתבעת על גרסתה אודות המטרה שעמדה ביסוד העברת הדירה על שמה: "הדירה ניתנה לה במתנה על מנת לסייע לה כלכלית עקב הגירושין הלוואת המשכנתא נשארה על שמה..." (סעיף 21 לכתב ההגנה; ההדגשה שלי-ה.ג.). הנתבעת תיארה בכתב הגנתה מה הוביל אותה לבקש מאמה את עזרתה, והבהירה כי היא זו שלמעשה יזמה את העסקה הנדונה. לדברי הנתבעת, היא סבלה מאיומים ומאלימות בחיי הנישואין וכאשר ביקשה להתגרש מבעלה, אבי התובעים, הוא דרש ממנה - "...הרבה מאוד כסף, וגם שהדירה שרכשו במשותף ב..., תישאר בבעלותה. והמשכנתא של בנק טפחות....שרבצה על הדירה תרשם על שמה בלבד. על כן, פנתה לאמה המנוחה ובקשה ממנה שתסייע לה כלכלית על ידי העברת הדירה על שמה, כדי שהיא תוכל להתגרש, ולה ולילדיה הקטנים (התובעים כאן), תהיה דירת מגורים לאחר הגירושין. המנוחה הסכימה להעביר את הדירה לבתה היחידה שהיא היורשת היחידה שלה. והמנוחה שהייתה אז בגיל 65 שנים, פחדה שרשויות המדינה ייקחו את הדירה למימון אשפוז בבית אבות סיעודי כאשר היא תזדקק לכך" (סעיפים 24-25 לכתב ההגנה; ההדגשה שלי- ה.ג.). גרסת הנתבעת תואמת את גרסת המנוחה, כפי שהובאה בתביעות שהגישה בחייה, שם טענה המנוחה כי הנתבעת היא שיזמה את עסקת המתנה – "...בשנת 2000 הבת היא שגררה את האם ואת שני אחייניה של האם, אל משרד עורכי דין מטעמה..." (סעיף 3 בעמ' 6 לתמ"ש 55742-10-15); "שם הסביר לאחיינים ולאם עורך הדין מטעמה של הנתבעת 1 במעמד ההחתמה כי אין מדובר אלא ברצון להשתמש בדירה לצורכי קנייה של הדירה ב..." (סעיף 4 לתביעה בתמ"ש 55742-10-15); "על יסוד ההצהרה של הנתבעת כי היא זקוקה בדחיפות לסיוע בטוחה על מנת לקנות דירה מגירושיה וכי לא מדובר בבעלות אלא רק כהצגה של נכס כערובה בפניי בנק טפחות. כך נחתם הסכם מפורש מאומת בידי עורך דין..." (סעיפים 22-23 לתמ"ש 55742-10-15). גם בחקירתה, אישרה הנתבעת לבסוף כי לאחר גירושיה הייתה צריכה כסף "למטרה שיהיה לי מגורים, לי ולילדים, כי מכרתי בית, לא היה לי מגורים" (עמ' 113 ש' 11-13) ; וכי "...אני שילמתי את חלקו בהסכם הגירושין" (עמ' 112 ש' 4) ותמורת תשלום חלקו של בעלה לשעבר במסגרת הסכם הגירושין הוא ויתר לטובתה בהעברה אגב גירושין על זכויותיו בדירה ב... - "כן" (עמ' 112 ש' 9-11). אלא שכאשר נשאלה בחקירתה "ואת הכסף שהיית צריכה לתת לו לא היה לך מאיפה לקחת ולכן פנית לאמא שלך וביקשת ממנה שתסכים שתשעבדי את הדירה ברחוב ה... כדי שתוכלי לקחת משכנתה ולשלם לו?" – הכחישה זאת - "לא, לא" "ממש לא" (עמ' 112 ש' 12-17); ובהמשך עדותה אף העידה כי "אני לא זוכרת מה אמרתי לה, אני לא זוכרת..." (עמ' 121 ש' 33-34); באופן מנוגד לגרסתה שלה כפי ששטחה אותה בכתב הגנתה, כאמור לעיל. מעיתוי העברת הזכויות בדירה, כמו גם מגרסאות הנתבעת והמנוחה, עולה בירור כי מטרת העברת הזכויות בדירה הייתה לאפשר לנתבעת למשכן את הדירה בכדי שתוכל לממן את חלקו של בן זוגה בדירה לאחר גירושיה. ההסכם הנוסף ככל שמטרת המתנה אכן הייתה כטענת הנתבעת להעביר לידיה את הבעלות הדירה במתנה גמורה לאור הבנתה של המנוחה כי ממילא תוריש לה אותה בבוא העת כבתה היחידה – כגרסת הנתבעת; הרי ניתן היה להסתפק בתצהירי המתנה שנערכו בפני עו"ד מינא. אם כך הוא- יש לתמוה מדוע אפוא נערך ההסכם הנוסף ומהי מטרתו. בנסיבות דנן עצם קיומו של ההסכם הנוסף מלמד כי תצהירי המתנה, לבדם, ככל הנראה לא שיקפו את אומד דעתם של הצדדים למתנה באופן מלא, אחרת - לא היה כל צורך לערוך הסכם זה בנוסף להם. עיון בהסכם הנוסף מלמד בבירור כי הוא נועד להוות המשך או השלמה לתצהירי המתנה, כנטען על ידי התובעים, ולמעשה ללמד על כוונת הצדדים האמיתית שעמדה ביסוד תצהירי המתנה שנערכו קודם לו. כך עולה אף מעדותו של העד ח' שהעיד מטעם הנתבעת - כאשר נשאל בחקירתו האם המסמך הזה להבנתו שיקף את ההבנות שהצדדים הגיעו אליהם באותו מעמד? - הוא אישר זאת – "באותו מעמד, כן" (עמ' 162 ש' 25-27). בהסכם הנוסף נקבע באופן מפורש כי המנוחה תוכל למכור את הדירה או להשכירה על פי רצונה ולא תהיה לנתבעת כל אפשרות "לעכבה ולמחות בידה" או "לבקש ממון כספי בעד המכירה"; כן, ההסכם הנוסף הגביל את הנתבעת לערוך פעולות משפטיות בנוגע לדירה ללא הסכמת המנוחה – "הבת אינה יכולה להשכיר את הבית או למוכרו בלי רצון האם" - באופן המלמד על הותרת הזכות הקניינית לקבל החלטות בנוגע לדירה בידי המנוחה- כבעלת הדירה המהותית. כך פירשה את הדברים המנוחה אשר טענה לעניין זה בתביעותיה כי "ההסכם- נוסח כך במיוחד ובאופן חד משמעי הקובע כי הבת אינה הבעלים של הדירה..." (סעיף ו' בעמ' 2 לתמ"ש 55742-10-15); "...קיים הסכם מפורש בין האם לנתבעת באשר לבעלות המוחלטת של האם על דירת מגוריה וזכותה ללא מגבלה לבצע כל פעולה שתחפוץ בה" (סעיף 20 לתמ"ש 6270-02-20); המנוחה עמדה על כך שכוונתה האמיתית, כפי שהובהרה לה באותו מעמד, נוסחה על ידי נציגיה באותה פגישה במשרדו של עו"ד מינא- באמצעות ההסכם הנוסף שנערך באותו מעמד: "...הנתבעת 1 באמצעות בא-כוחה במשרדו שכנעו את התובעת במשרדו אז בשנת 2000 כי הבת זקוקה בדחיפות בהולה לסיוע נקודתי מפני כינוס נכס דירה מגירושיה שלה....הסיוע נועד בכדי לרכוש בדחיפות כך הוסבר על ידי בא כוח נתבעת 1 מבנק טפחות הדירה השייכת לה מגירושיה ב.... אך האם סירבה מאז ומתמיד להעניק בעלות לנתבעת 1 על הדירה היחידה רכושה היחיד למרות נסיונות אין ספור ללא קשר לסיוע לקבל הבעלות בכוח מהאם. על כן נערך הסכם בכתב מפורש בנוכחות שני אחיינים בוגרים של התובעת הרב ח' והרב מ', באמצעות מסמך המסומן להלן הסכם ת2 והמאומת בידיו של עורך דין ממשרד עורכי דין.....התגברו כביכול משרד עורכי הדין על הבדלי המשמעויות המשפטיות בהן אחזו האם ונציגיה לעומת עמדה חד משמעית של האם שבכלל לא הבינה מה רוצים ממנה אך רצתה לעזור לבת ללא העברת בעלות על דירתה" (סעיפים ב-ד' בעמ' 2 לתביעת המנוחה בתמ"ש 55742-10-15 שאומתה בתצהיר מטעם המנוחה; ההדגשות שלי-ה.ג.). בכתב התביעה דנן נטען ע"י התובעים באופן דומה כי "באותו המעמד ועל מנת להבטיח את זכויות המנוחה בדירה ולהרגיע אותה כי כוונת הנתבעת היא אך ורק לצורך קבלת ההלוואה מהבנק, נערך ביום 28.3.2000 בכתב יד הסכם וזאת במסמך נוסף.....די בהסכם הנ"ל ....על מנת לקבוע כי היה ידוע וברור לצדדים כי הדירה ה"מועברת" היא הדירה של המנוחה וכי המנוחה יכולה לנהוג בה מנהג בעלים למכור את הדירה או להשכיר את הדירה בלא שלנתבעת יהא מניע לעכב אותה או לבוא אל המנוחה בדרישה כספית כלשהיא". (סעיפים 12-13 לתביעה; ההדגשה שלי-ה.ג.). כפי שהובהר בפסיקה שלעיל "נוכח אופייה של העיסקה החד-צדדית של מתנה, ישנה ציפייה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית. והיה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד-משמעי". ראו: עניין בראשי. במקרה דנן לשונו של ההסכם הנוסף ונסיבות עריכתו, מלמד בבירור על כוונה סובייקטיבית שונה של המנוחה מזו העולה מהגילוי החיצוני שהובע על ידה בתצהיר המתנה מטעמה וכי בפועל המנוחה חשבה והתכוונה כי המהלך נועד אך לצורך נטילת הלוואת משכנתא וסיוע לנתבעת לרכוש את דירת המגורים מבעלה הגרוש, וכי היא עדיין נותרה בעלת הדירה. מההסכם הנוסף עולה כי המנוחה לא התכוונה להעביר את זכויות הבעלות במלואן לידי הנתבעת, וכי לכל היותר, העברת הדירה על שם בתה הנתבעת נעשתה בבחינת נאמנות; ולחילופין ההסכם הנוסף נועד לאפשר למנוחה לחזור בה ממתנתה כל אימת שתחפוץ בדירה לצרכיה היא- כמי שנותרה הבעלים של הדירה, חרף העברת הרישום בה על שמה של הנתבעת, תוך התניית עסקת המתנה בתנאים מפסיקים. תוקפו של ההסכם הנוסף טרם אפנה לבחינת לשונו של ההסכם הנוסף ופרשנותו, יובהר תחילה, כי בכל הנוגע לסוגיית תוקפו של הסכם זה – מצאתי כי מדובר בהסכם תקף ומחייב שלא עלה בידי הנתבעת לסתור את תוקפו, וממילא אין בטענה כי הוא נועד לשמש אך כראיה בלבד על מנת לשלול ממנו את תוקפו המשפטי. טענות הנתבעת לפיהן אין מדובר בהסכם כלל אלא אך במסמך אישי של מר ח', או כי אין להסכם זה תוקף משפטי מחייב - נדחות, ומוטב היה לולא נטענו כלל, אולם משנטענו, אבהיר כי ההסכם האמור נערך באותו מעמד ונחתם על ידי הנתבעת והמנוחה שתיהן, במשרדו של עו"ד מינא, ואף עו"ד ממשרדו של עו"ד מינא אימת את חתימת הצדדים עליו. התובעים לא העידו את עוה"ד סגל- אשר אימת את החתימה על ההסכם הנוסף, אולם משעו"ד מינא אישר כי מדובר בעו"ד שעבד באותה עת במשרדו (ראו: עמ' 63 ש' 36; עמ' 64 ש' 4-6), הרי שיש באימות החתימה על ידי עוה"ד סגל לחזק ולתמוך במעמדו המחייב של ההסכם, באשר הוא נועד למנוע טענה לזיוף או לכפירת מי מהצדדים לו על חתימתו עליו. דומה כי לא בכדי הנתבעת לא ידעה להסביר בחקירתה את העובדה שעו"ד סגל חתום על המסמך - "אין לי הסבר" (עמ' 131 ש' 3), והעידה כי היא "לא זוכרת" מה הסיבה שדווקא עו"ד סגל אימת את החתימה ולא עו"ד מינא (עמ' 128 ש' 23-24); וכשנשאלה "למה עו"ד סגל היה צריך לחתום על המסמך הזה?" השיבה כי היא "לא יודעת". (עמ' 129 ש' 6-7 לפרוט'); ואף ניסתה להכחיש בהמשך חקירתה את נוכחותו של עו"ד סגל באותו מעמד- "...אני לא ראיתי את עו"ד סגל". (עמ' 129 ש' 8-15). גם העד מטעמה של הנתבעת- מר ח'- העיד באופן תמוה כאשר נשאל למה הוא ביקש מעו"ד סגל לחתום על התצהיר והשיב: "אני לא זוכר" (עמ' 164 ש' 17-18).; אולם כאשר נשאל קודם לכן מדוע היה צורך בחתימת המנוחה והנתבעת ואף בחתימתו של עו"ד סגל על ההסכם הנוסף לו אכן כטענתו היה זה אך בגדר "תרשומת פנימית" שלו, הוא העיד מפורשות כי המטרה הייתה לחייב את הצדדים שלא יוכלו להתכחש לחתימותיהם. וכך העיד מר ח' - "יפה, הראיה בשבילי לפעמים אתה רואה שדברים משתנים, וחתימות ולא מודים בהם...לכן אני עשיתי לעצמי את הדבר הזה שאם בבוא העת יבוא יום, אז אני אוכל להעיד שכן היה הדבר הזה....לכן החתמתי....ולא יוכלו להתכחש שהדודה נתנה לה חתימה על הבית" (עמ' 164 ש' 1-12 לפרוט'). הנה כי כן, עדויות הנתבעת והעד מטעמה לעניין זה, אשר התחמקו שניהם להסביר את פשר אימות החתימה של עו"ד ממשרדו של עו"ד מינא על ההסכם הנוסף, לא נמצאו מהימנות, ולא היה בהן להפריך את תוקפו של ההסכם הנוסף ומשמעות אימות החתימה של עוה"ד עליו. פרשנות ההסכם הנוסף משעסקינן בהסכם תקף כאמור, אשר לשיטת העד ח' שערך אותו אף שיקף את ההסכמות האמיתיות שהיו בין הצדדים באותה עת; ועת שוכנעתי כי ההסכם הנוסף היווה חלק בלתי נפרד מעסקת המתנה בכללותה, ונועד להוות השלמה או תוספת לתצהירי המתנה, כך שיש לקרוא את ההסכמים כמקשה אחת – על מנת לבחון את העסקה שנכרתה בפועל בין השתיים; הרי שיש להידרש למחלוקת שנפלה בין הצדדים בנוגע לפרשנותו של ההסכם הנוסף, בכל הנוגע למטרת עריכתו – האם ההסכם הנוסף נועד לשמש כראיה בלבד על עצם מעמד עריכת הסכמי המתנה - כנטען על ידי הנתבעת והעד מטעמה, מר ח' (שערך את המסמך בכתב ידו); שמא הוא מעיד על תוכנה של העסקה שנכרתה בין המנוחה לנתבעת (כטענת התובעים) - ומלמד על נאמנות ולחילופין מתנה על תנאי. אציין כבר עתה, כי לא מצאתי לקבל את גרסת הנתבעת בכתב הגנתה, כמו גם את עדותו של מר ח'- שערך את המסמך האמור, לפיה מטרת המסמך נועדה לשמש כביכול אך כראיה על היותו של מר ח' עד למעמד עריכת הסכם המתנה בין הנתבעת למנוחה באותו יום. מדובר בטענות בעל פה כנגד מסמך בכתב. ידועה ההלכה לפיה אין להתיר עדות בעל פה "כנגד תוכנו" של מסמך בכתב, שמקורה בהוראת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית. הטעם העומד בבסיס הכלל האמור הוא שכאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב, יש להניח שבכך באו לסכם כל משא ומתן שהתנהל ביניהם בעל פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב כל מה שהוסכם ביניהם. לפיכך אין אנו אלא נותנים תוקף לכוונת הצדדים, בדחותנו כל הוכחה המוצעת לסתירת המסמך, כי למסמך יש ערך קונקלוסיבי, ודברים שאינם כלולים בו אינם נשוא להוכחה בבית המשפט, מפני שאינם לעניין. ראו: ע"א 138/56 יעקב דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, י"ח 1484 (1957). טענות הנתבעת אינן עולות כלל מתוכנו של המסמך, שהתיימר על פי לשונו להגדיר אי אלו תנאים, אשר בהתקיימם יערך "שינוי וביטול תצהיר"; להגביל את כוחה של הנתבעת למכור או להשכיר את הדירה, אלא על פי רצונה של המנוחה; וכן הורה כי למנוחה יש זכות למכור את הדירה או להשכירה ולנתבעת לא תהיה אפשרות למנוע ממנה לעשות כן או לדרוש ממנה כספים ממכירת הדירה, ומלמד למעשה על בעלותה המהותית של המנוחה בדירה. ודוק, לו אכן מטרת ההסכם נועדה אך לשמש כראיה להיותו של מר ח' עד לחתימת המנוחה והנתבעת על תצהירי המתנה בלבד – כפי שניסו השניים לטעון- מצופה היה כי תוכנו של המסמך אכן ישקף עובדה זו, ודי היה בחתימת העד בעצמו עליו. מכל מקום לא מצאתי היגיון בטענה זו, עת תצהירי המתנה לא נערכו במחשכים או במסגרת המשפחתית גרידא, אלא נערכו ונחתמו במשרד עורך דין שערך עבור הצדדים את התצהירים והחתימן עליהם, כך שלא נדרשה "ראיה" להעיד שמר ח' היה "עד" (נוסף) לאותו מעמד בכדי ליתן תוקף להסכם– בנסיבות בהן עורך הדין שערך את התצהירים עבור השתיים יכול להעיד על מעמד זה ועל חתימת הצדדים למתנה לפניו. בשולי הדברים יוער כי עוה"ד מינא אכן העיד על תצהירי המתנה שנערכו לפניו, אולם מאחר ועו"ד מינא העיד כי הוא לא מכיר את ההסכם הנוסף וטען כי לא ידע עליו (ראו: עמ' 76 ש' 16 ועמ' 82 ש' 1-5 לפרוט') הרי שעדותו אינה יכולה לשפוך אור על כוונות הצדדים בכל הנוגע להסכם הנוסף ופרשנותו. הנתבעת טענה כאמור, כי יש לפרש את ההסכם הנוסף לפי כוונת המנסח – מר ח' שהעיד מטעמה. לפיכך אפנה לבחון את גרסת העד ח' אודות ההסכם שערך בכתב ידו. אקדים ואומר כי התרשמתי מהיעדר מהימנות הגרסאות ששטח העד ח' בהליך זה ומעדותו של עד זה בחקירתו הנגדית; ניתן היה להיווכח כי עדותו של העד אינה קוהרנטית, סותרת, וכי עד זה, שהודה בחקירתו כי הוא אהב את הנתבעת ואף רצה להתחתן אתה בזמנו (ראו: עמ' 191 ש' 13 ו-33 לפרוט' מיום 23.5.23) – מוטה באופן מובהק לטובתה, ונראה היה כי גרסאותיו בהליך זה ופרשנותו שניתנה בדיעבד למסמך שערך בעצמו לפני כשני עשורים, נועדה לסייע בידי הנתבעת בטענות ההגנה שנטענו על ידה כנגד הנתבעים, תוך שהוא ניסה בגרסתו ליישב את הפערים שישנם לגשר עליהם לשם כך. בהקשר זה לא ניתן להתעלם מהשוני בין שני התצהירים שהוגשו מטעם עד זה, שהעיד מחד גיסא כי "אף אחד לא ביקש ממני" לשנות את התצהיר הראשון (עמ' 172 ש' 17); גם לא הנתבעת (עמ' 178 ש' 35-36; עמ' 179 ש' 4); ומאידך גיסא העיד מנגד כי "זה נעשה ביוזמתי על ידה גם", והבהיר "שהיא [הנתבעת] עזרה לי" (עמ' 179 ש' 6-8); כאשר מיד לאחר מכן הנתבעת הצהירה לפרוטוקול כי "אני ביקשתי" (עמ' 179 ש' 9-10); בכך יש ללמד על היעדר מהימנות של העד ח'- שאף הודה בראשית חקירתו כי הנתבעת- "...יש דברים שאמרתי, והיא הוסיפה מעצמה מילים מאותם סעיפים, אבל זה מה שאני אמרתי" (עמ' 158 ש' 27-28); בהמשך עדותו עולה כי העד ח' אף נזקק להתייעץ עם חבר עורך דין (שסירב למסור את שמו) על מנת שיסייע בידו לטעון בהליך זה "ואז הסברתי לו שיש לי בעיה עם הדבר הזה שהם נתנו את המסמך של הזה, אז הוא הסביר" (עמ' 186 ש' 24-27 לפרוט'); הבדלים אלו בגרסת העד ח', כמו גם הצורך שלו לפרש בדיעבד את המסמך שהוא עצמו ערך, לגביו מצא לנכון להתייעץ עם עו"ד כאמור, מעלים תמיהות ביחס לגרסתו ומהימנותה. בידי העד ח' שניסח את ההסכם לא עלה להבהיר כדבעי את גרסתו בדבר פרשנות ההסכם שהוא עצמו ניסח וגרסאותיו בנוגע לפרשנות שיש ליתן למסמך זה אינן מתיישבות לא עם לשון הפשט של ההסכם ואף לא עם נסיבות עריכתו ומטרת נוכחותו במעמד עריכת הסכמי המתנה – כנציג של המנוחה שאמור היה להגן על האינטרסים שלה באותה עסקה, כפי שטען. העד ח' שטח לראשונה את גרסתו בכל הנוגע למטרת ההסכם הנוסף בתצהירו השני מיום 17.7.22: "מה שהיה זה שאני התגרשתי בתקופה שפ' התגרשה, ורציתי להתחתן עם פ', ולגור איתה בדירה שדודתי נתנה לה, ושדודתי תגור בדירה האחרת של פ', על מנת להיות קרוב להורים שלי שאוכל לטפל בהם כי הם לא היו בריאים והיו זקוקים לעזרה שלי. לכן כשהבת מתחתנת האמא מבטלת את זכותה לגור בדירה, כפי שכתוב: "במידה וביתי פ' תנשא ותקים בית יבוצע שינוי על תצהיר הנל שנחתם בתאריך... שינוי וביטול תצהיר יבוצע אך רק כאשר הבת תנשא ותקים בית יבוצע שינוי על תצהיר הנל" "(סעיף 16 לתצהירו השני). לפי פרשנות זו של העד ח' דומה לכאורה כי התנאי האמור נועד להגן עליו ועל הנתבעת (מקבלת המתנה) ככל שיינשאו (כפי שייחל באותה עת), באופן שניתן יהיה לבטל את התנאי בו הותנתה המתנה- של זכות מגורים של האם בדירה. דא עקא, מעבר לעובדה כי גרסה זו לא עולה כלל מלשון ההסכם הנוסף ומנוגדת לטענתו של מר ח' עצמו לפיה המסמך נועד אך לשמש כראיה שהוא עצמו היה עד לעסקת המתנה; היא אף אינה עולה בקנה אחד עם עדותו בחקירתו הנגדית, שם העיד כי המטרה הייתה דווקא כי - "שהבת לא תוכל להשאיר את הדודה בחוץ, מחוץ לבית"; "לכן כתבתי אז בזמנו, שינוי וביטול. אבל הנקודה הזאת, לא ידעתי שזה יתפרש כל כך...." (עמ' 173 ש' 3, 5-6) – כאשר לפי עדותו זו מטרת ההסכם הנוסף הייתה להגן דווקא על המנוחה (נותנת המתנה). יתרה מזאת, ככל ואכן מטרת העד ח' הייתה לשיטתו להגן על זכות המגורים של המנוחה בדירה (להבדיל מזכות הבעלות של המנוחה), הרי כאמור לעיל, לא ברור מה הטעם שהיה בהוראות המצויות בהסכם הנוסף ובעריכתו, עת התנאי הנוגע לזכות המגורים לכל חייה בדירה הוזכר מפורשות בתצהירי המתנה שנערכו בין השתיים. (ראו בהקשר זה עדותו בעמ' 174 ש' 30-34). העד הצהיר בנוסף בתצהירו השני כי "במצב שהאמא מחליטה למכור את הדירה, בתמורה של המכירה הבת יכולה לרכוש לעצמה דירה אחרת שזהו ממון רכושי ולא ממון כספי, ככתוב: "והיה בעת מכירה לא תוכל הבת לבקש מאמא ממון כספי בעד המכירה בהחלטת האם וכן לא תוכל לתבוע כל תביעה שהיא הבת אינה יכולה להשכיר את הבית או למוכרו בלי רצון האם". (סעיף 19 לתצהיר). אלא שאף הצהרה זו סותרת את לשון ההסכם הנוסף, שנועד על פי פשט לשונו להגן על המנוחה- וכי מלבד זכות השימוש (מגורים לכל החיים) שעוגנה בתצהירי המתנה במפורש, הוא נועד להותיר בידה זכויות נוספות בדירה - שהרי עצם ההוראות המורות כי המנוחה (נותנת המתנה) תוכל (למרות המתנה) להחליט שהיא רוצה למכור את הדירה (מבלי לשלם לנתבעת תמורתה) או להשכירה וקבע מפורשות כי לנתבעת "לא יהא מניע ביד הבת לעכבה ולמחות בידה" - מלמדות כי נעשה פה ניסיון לשמור על זכותה הקניינית של המנוחה בדירתה, ולהותיר בידה הזכות להחליט האם למכור או להשכיר את הדירה ומתי, כמנהג בעלים. בהקשר זה יוער כי הנתבעת עצמה העידה כי "...המשפחה הייתה מעורבת בכל העניין הזה שהיא הייתה אמורה לתת לי. אבא שלו היה צריך לבוא..." (עמ' 130 ש' 20-21). במעורבות משפחתה של המנוחה בעסקת המתנה שבין המנוחה לבתה יש לכשעצמה, לתמוך ולחזק את טענת המנוחה כי אחייניה (ילדיו של אחיה שהיה אמור להיות נוכח באותו מעמד) שימשו באותה עת כנציגיה וההסכם שנערך מטעמם על ידי אחיינה מר ח' נועד להגן עליה. הדברים אמורים אף ביתר שאת על רקע נסיבות עריכת ההסכם הנוסף- בסמוך לתצהירי המתנה, באותו מעמד ממש, כאשר כותרת המסמך מלמדת בבירור כי הוא קשור באופן ישיר לתצהירי המתנה, שהרי נאמר במפורש בכותרת המסמך כי מדובר ב"הסכם על תצהיר" ואף צוין התאריך בו נערך התצהיר אליו מתייחס הסכם זה. נאמנות סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן- חוק הנאמנות) מגדיר נאמנות כ"זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". בסעיף 2 לחוק נקבע כי "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש". החוק אינו דורש צורה מסוימת; חוזה נאמנות, ככל חוזה אחר, יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת. (ש' כרם, נאמנות, מהדורה רביעית מעודכנת (2004) עמ' 184). (להלן – "ש' כרם"). את הסכם הנאמנות יש לבחון בכלים הפרשניים המקובלים בדיני חוזים. מטבע הדברים, חוזה נאמנות נכרת לעיתים קרובות ללא פורמליות או פירוט תנאי הנאמנות, לנוכח יחסי האמון שיוצר הנאמנות רוחש לנאמן (ראו: ש' כרם, עמ' 185-178); לפיכך, הסכם נאמנות, ובכלל זה גם חוזה בעל-פה, ניתן לפירוש בהתאם להוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: " ... לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". על אומד דעת הצדדים ניתן ללמוד גם מהתנהגותם, מנסיבות חיצוניות וכן מחזקות פרשניות. הפסיקה הכירה אף "בנאמנות משתמעת", בפרט כאשר עסקינן ביחסי משפחה, כפי שנקבע בע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, פ"ד מח(1) 801 (1994)‏ (להלן- "עניין וואלס"): " Lmplied trust נוצר במשפט האנגלי כדי לענות על מקרים שבהם עולה מהתנהגות הצדדים ומפעולותיהם כי הייתה כוונה ליצור נאמנות, אך מסיבה זו או אחרת כוונה זו לא הובעה במפורש ... כך למשל, כאשר נכס מועבר לגורם כלשהו לצורך מטרה שלא יצאה אל הפועל, או כאשר הנכס מועבר לנאמן ללא ציון מטרת ההעברה, או כאשר א' רוכש נכס בעבור ב' אך רושם אותו, כפתרון זמני או קבוע, על שמו. בכל המקרים האלה, אף שכוונת הצדדים לא הובעה במפורש, משתמע ממערכת היחסים שביניהם ומהתנהגותם, כי למרות זאת שהנכס רשום על שם אדם אחד, "הזכויות שביושר" בו שייכת לאדם אחר." ראו גם דבריו של כב' השופט עמית בע"א 9555/10 עמי הופמן נ' איל יפה ואח' (15.07.2013)‏‏, לפיהם: "...ספק אם השותפים השתמשו במילה "נאמנות" ביחסים ביניהם. מכל מקום, הראיות דלעיל מקימות גם את "חזקת הנאמנות" אשר שואבת את השראתה מדיני היושר, אם כי פרטיה ודקדוקיה לא זכו לפיתוח בפסיקה. על פי חזקה זו, מקום בו כסף לרכישת נכס ניתן על ידי ראובן אך הבעלות נרשמה על שמו של שמעון, אזי – בהיעדר אינדיקציה לכך שהכסף ניתן בהלוואה או במתנה נוכח יחסי קרבה מיוחדים בין הצדדים – קמה חזקה לטובת ראובן כי הוא הבעלים של הנכס ואילו שמעון הינו נאמן בלבד ...במקרה דנן, כל אחד משלושת השותפים שילם עבור הקמת הבניין שעל המגרש, אך המגרש נרשם על שם יפה בלבד. מכאן, שניתן להחיל לטובת ריגר והופמן את חזקת הנאמנות.". במקרה שלפני ההסכם הנוסף שנערך בסמוך לחתימת תצהירי המתנה, כחלק מהעסקה שנערכה בין המנוחה לנתבעת, מלמד על נאמנות משתמעת ביחסים שבין המנוחה לנתבעת. לעניין זה יובהר כי על אף שטענה משפטית זו לא נטענה במפורש על ידי התובעים, הרי היא עולה מהעובדות שהוכחו לפני בהליך דנן. הדין הנוהג הוא, כי ככל שלפני ביהמ"ש עומדת מערכת עובדתית מסוימת, רשאי הוא לפסוק על פי נימוקים משפטיים שונים מאלה שהועלו על ידי הצדדים, ובלבד שהתמונה נובעת מהראיות שהייתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהן. השוו: ע"א 7183/13 אסתר ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ (12.7.2015)‏, פסקה 16 לפסק הדין; ע"א 69/98 נהאד מחמד אסעד מחאג'נה נ' לביבה מחאג'נה (8.6.2005)‏, פסקה 12 לפסק הדין; ע"א 8854/06 חיים קורפו, עו"ד נ' משה סורוצקין (20.3.2008), פסקה 22 לפסק הדין; ודומה כי הדברים אמורים אף ביתר שאת בבימ"ש למשפחה, לנוכח הוראת סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995. ראו: תלה"מ (משפחה ירושלים) 59064-02-20 ד.א.ב.ב נ' ק.ב (17.6.2022)‏‏, פסקה 37 לפסק דינו של כב' השופט נמרוד פלקס. בתצהיר שצורף כתמיכה לתביעתה הראשונה (צורף כנספח 20 לתביעה דנן) הצהירה המנוחה כי "לא הביאו לידיעתי כי הבעלות עוברת לבת כן אמרו זה יעזור לבת לקנות את דירתה שלה" (סעיף 10 לתצהיר המנוחה מיום 22.6.2015). גם תמליל השיחה שהתקיימה בין המנוחה לבין בא כוחה דאז – עו"ד לוק, ביום 14.4.2014, והוגשה כנספח 22 לכתב התביעה תומך בגרסת המנוחה וכי זה היה אומד דעתה. בכל הנוגע למשקלו של התמליל האמור - יוער כי בדיווח המקדמי שהוגש מטעם ב"כ התובעים ביום 28.10.21 נאמר במפורש כי "הוסכם כי כל המסמכים שצורפו עד כה לכתבי בי"ד הינם אותנטיים ואין לאף צד טענת זיוף ביחס למסמך כלשהו, למעט העמ' האחרון של נספח 21 לתביעת התובעים...שאינו מאומת על ידי עו"ד"; בכתב ההגנה לא הועלתה כל טענה מפורשת ביחס לקבילותו או משקלו של התמליל והנתבעת אך הכחישה באופן כללי את הנטען בסעיף 94 לכתב התביעה (ראו סעיף 82 לכתב ההגנה); גם בקד"מ לא הועלתה כל טענה כנגד קבילותו או משקלו של התמליל שצורף כנספח 22 לתביעה, ולראשונה נשאלו התובעים מדוע לא צירפו הקלטה שלתמליל השיחה בדיון ההוכחות מיום 23.5.23, והתובעים הבהירו כי לא הגישו דיסק של התמליל מאחר ולא התבקשו (ראו עמ' 122-123 לפרוט'). דבריה אלה של המנוחה מלמדים כי המנוחה לא התכוונה מעולם להעביר את מלוא הזכויות ואת הבעלות המהותית בדירה לידי הנתבעת, כפי שמשתקף מההסכם הנוסף שנערך בסמוך לתצהירי המתנה, ונועד כנטען, להבטיח את זכויות המנוחה בדירה למרות העברת הבעלות הפורמאלית לידי הנתבעת בהתאם לתצהירי המתנה. מהראיות שהובאו לפני עולה כי המנוחה אכן הייתה מעוניינת לסייע לבתה ליטול משכנתא באמצעות הדירה שבבעלותה (על כך ניתן ללמוד אף מטענותיה של הנתבעת עצמה, כפי שיפורט להלן); אולם המנוחה לא התכוונה לוותר על זכויותיה הקנייניות בדירתה היחידה, כמתנה גמורה, אלא לשמר את זכויותיה בידה, או למצער להותיר בידה את זכות הביטול של המתנה (על כך מעיד יותר מכל – עצם קיומו של ההסכם הנוסף). עינינו הרואות, למרות שהדירה נרשמה פורמלית על שם הנתבעת, הרי שמבחינה מהותית היא נותרה בבעלות המנוחה- כך שהלכה למעשה הדירה הועברה לידי הנתבעת בנאמנות עבור אמה המנוחה. מתנה על תנאי לחילופין, לשון ההסכם הנוסף מלמדת על כך שהמנוחה (באמצעות הנציגים מטעמה) ביקשה במעמד עריכת המתנה להותיר בידה זכות חזרה מן המתנה – ככל שיחול שינוי במצבה של הנתבעת והיא תינשא מחדש - וקבעה תנאי בהסכם לפיו "במידה ובתי פ' תנשא ותקים בית יבוצע שינוי על תצהיר הנל..."; וככל שתבקש למכור את הדירה או להשכירה - "וכן שינוי וביטול תצהיר הנ"ל יבוצע במידה שהאם מוכרת את הדירה [הנכס] או תשכיר...". יפים לעניין זה דברי לדברי פרופ' מ.א. ראבילו בספרו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים בעריכת פרופ' ג. טדסקי, לפיהם: "אדם נותן בשל מניעים שונים. לעתים נשארים מניעים אלה נסתרים, ואין להם חלק בתוכנה של העסקה; אך במקרים אחרים מעניקים הצדדים חשיבות משפטית גם למניעים. הנותן יכול לעשות זאת על ידי התנאי והנטל" (עמ' 303). גרסת התובעים הלומדים על קיומם של תנאים מפסיקים או למצער על זכות חזרה של המנוחה מהמתנה - תואמת למעשה את מובנו של פשט הלשון בה נוסח ההסכם, בהתאם לחזקה הפרשנית, לפיה תכלית החוזה תוגשם, אם תינתן ללשונו המשמעות הרגילה, הנודעת לו בלשון בה נקטו הצדדים; הנטל מוטל על הצד הטוען למשמעות מיוחדת. ראו: ד"נ 32/84 וויליאמס נ' בנק ישראל בריטניה, פ"ד מד(2) 265, 277 (1990). ניסיונות הנתבעת לנמק את התנאים שנקבעו בהסכם הנוסף לא היו משכנעים. הנתבעת העידה לעניין זה כי: "...הנקודה היא שאמא שלי הרי קיבלה אפשרות לגור בדירה לכל החיים, אוקיי?....עכשיו פה מה שאני הבנתי שאני בעצם קיבלתי את הדירה, אוקיי? אני אסור לי להוציא אותה מהדירה ללא רצונה, כי אני התחייבתי לתת לה את הדירה, אוקיי? וכל העניין של השינוי וביטול תצהיר, זה בעצם לגבי זכות המגורים שלה, וזה בעצם מה שקרה בפועל". (עמ' 136 ש' 14-21; עמ' 137 ש' 23-24).). כאשר נשאלה הנתבעת מדוע היתה התייחסות למצב בו היא מתחתנת, השיבה באופן לא ענייני "אני, הראש שלי לא היה בראש של ח' שבא כמו שהוא אומר "אני רציתי לגור בדירה", אני הראש שלי, הילדים הם קטנים, אוקיי? סידרתי להם בית, שיהיה להם בית, כאילו סידרתי כי זה בית שתכננתי אותו כמה שנים, זה בית שבבנייה, יש היום חדרים וזה, שאם אני מתחתנת, בעזרת השם, וגם זה התכנון שלי" (עמ' 136 ש' 28-31). בהמשך המשיכה והעידה באופן לא ענייני לגבי חשיבתה העתידית שאמה המנוחה תגור עם ילדיה בדירה כאשר היא תגור עם בן זוגה העתידי שיעשה פוסט דוקטורט בארה"ב (עמ' 136 ש' 33-34, עמ' 137 ש' 6-18), תיאוריות והסברים היפותטיים, אשר אינם מתיישבים עם התנאים הקבועים מפורשות בהסכם הנוסף. הנה כי כן, בידי הנתבעת לא עלה להסביר את פשר התנאים שנקבעו בהסכם הנוסף, וטענתה כי התנאים היו קשורים לזכות השימוש של האם בדירה בלבד (להבדיל מהבעלות), אינה מתיישבת עם פשט הלשון כפי שהובהר לעיל, ואף לא עם הצהרותיה שלה בהליכים אחרים לאורך השנים, ויידונו להלן. הנתבעת הפנתה לפסיקה בה נדחתה לטענתה טענת תנאי מפסיק בהסכם משלים להסכם מתנה בנכס מקרקעין שלפי הסכם המתנה נרשם על שם מקבל המתנה (סעיף 83 לסיכומיה); וטענה כי ממילא תנאי מפסיק אמור להיות מפורש וברור ובמקרה דנן אין כל תנאי לפיו נישואי הנתבעת מבטלים את המתנה (סעיפים 56 ו- 86 לסיכומיה). בע"א 5997/92 דוד מלק נ' מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, פ"ד נא(5) 1 (1997)‏, אליו הפנתה הנתבעת בהקשר זה, דן ביהמ"ש העליון בשאלה - אם הוכחה במידה הנדרשת גמירת-דעתם של הצדדים להתנות את הסכם המתנה בתנאי מפסיק נוסף, אשר לא נזכר בהסכם המתנה. באותו מקרה טען נותן המתנה (דוד מלק) כי מתנתו לרב דויטש ז"ל הותנתה בתנאי מפסיק לפיו עם מותו של הרב תוקנה הדירה לו. בית המשפט הדגיש שם כי באותו מקרה דובר על טענה לתנאי מפסיק בקשר למתנה בנכס מקרקעין אשר על פי תנאי הסכם המתנה נרשם על שמו של מקבל המתנה, ולפיכך מן הראוי כי תנאי מפסיק שלא מצא ביטויו על הכתב יוכח באופן ברור ומשכנע, כפי שנפסק בע"א 343/87 דפנה פרי נ' משה פרי, פ"ד מד(2) 154 (1990)‏‏: "מי שמבקש להתנות מתנה בתנאי מתלה או בתנאי מפסיק... צריך לעשות זאת בצורה ברורה, הניתנת לזיהוי... צריך להיות מדובר בעניין שניתן לגלותו תוך בחינה של אומד דעת הצדדים או תוך שמיעת ראיות על דברים שהוחלפו ביניהם בעל-פה או בכתב. בהיעדר ראיות, אין מקום לטעון לקיומו של תנאי, ואין ליצור חיוב שלא גובש מעיקרו בעת מתן המתנה." באותן נסיבות שנידונו בפרשת מלק התרשם בית המשפט העליון במכלול הנסיבות כי לו הייתה משתכללת הסכמה בעלת תוקף משפטי מחייב לעניין החזרת הדירה לידיו של מלק, "...ניתן היה לצפות כי בעת כריתת הסכם המתנה ייעשה מעשה, אשר יבטיח כי לאחר שמקבל המתנה ואשתו ילכו לעולמם, יהיה בכוחו של מלק לגרום להחזרת הדירה לידיו". ביהמ"ש קבע שם כי לא עלה בידי המערער לעמוד בנטל הראיה המוגבר המוטל עליו לעניין זה בנסיבות בהן התנאי המפסיק לא הוזכר מפורשות בהסכם על תנאי שנערך בינו לבין מקבלי המתנה ולנוכח התנהלות נותן המתנה לאורך השנים. דא עקא, עניינינו אנו שונה לחלוטין שהרי במקרה שלפנינו כאמור, נקבעו תנאים מפורשים בהסכם הנוסף – שנוסח בכתב ונציגיה של המנוחה באותו מעמד אף דאגו להחתים עליו את הצדדים להסכם המתנה ולאמת את חתימתן באמצעות עו"ד ממשרד עוה"ד בו נערכו תצהירי המתנה. אמנם, התנאי שביקשו התובעים להסיק לפיו עם פירעון הלוואת המשכנתא היה על הנתבעת להשיב את הדירה למנוחה –אכן לא מפורש ולא עולה כלל מלשון ההסכם הנוסף ואף לשיטתם מוסק ונלמד אך מכללא, לנוכח המסקנה בדבר מטרת הענקת המתנה (ראו סעיפים 4-5 ו- 57 לסיכומיהם); אולם, התנאי של נישואין בשנית של הנתבעת - הוזכר גם הוזכר מפורשות בהסכם הנוסף, ובידי הנתבעת לא ניתן להתכחש לו, עת היא חתומה על המסמך והמסמך הוסבר לה לדברי העד מטעמה, קודם לחתימתה. טענת התובעים מתבססת על ראיה בכתב– ההסכם הנוסף –שנוסח במעמד עריכת תצהירי המתנה על ידי נציג של המנוחה ונחתם ע"י עו"ד סגל, מהווה כאמור חלק מעסקת המתנה, ומלמד בבירור על אומד דעת הצדדים לו- ועל התנאים המפסיקים בהם הותנתה המתנה. בנסיבות אלה, אף לו נפרש את העסקה שנכרתה בין המנוחה לנתבעת כעסקת מתנה על תנאי- סבורתני כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה המוגבר המוטל לפתחם באשר לקיומו של תנאי מפסיק כאמור, אשר בהתקיימו- בטלה המתנה ויש להורות על השבתה. הנתבעת הודתה כי נישאה בשנית בשנת 2010, ולפיכך אין חולק כי אירע התנאי הקבוע בהסכם הנוסף והגיע המועד בו – "יבוצע שינוי על תצהיר הנ"ל", דהיינו נישואי הנתבעת מהווים משום תנאי מפסיק, אשר בהתקיימו בטלה עסקת המתנה, ועל מקבלת המתנה – הנתבעת במקרה דנן - להשיב את 'דבר המתנה', קרי – הדירה, לידי המנוחה ובמקרה זה לידי עיזבונה. אף לו ניתן להסיק מהמילה "שינוי" על אפשרות ביטול שנותרה בידי המנוחה (להבדיל מבטלות העסקה עם קיום התנאי המפסיק), הרי גם אז, בעצם הגשת תביעותיה של המנוחה בחייה יש לראות משום "הודעת ביטול" וללמד על אומד דעתה ורצונה לביטול העיסקה. סיכומם של דברים, לאור כלל האמור מצאתי כי גרסת התובעים מסתברת יותר, ולפיכך אני מקבלת טענתם לפיה ההסכם הנוסף מעיד על כך שבין המנוחה לבין הנתבעת נערכה למעשה עסקת נאמנות; ולחילופין עסקת מתנה על תנאי, וכי יש בהסכם הנוסף להעיד על כך שמנוחה הותירה בידה זכות חזרה ממתנתה – זכות אותה מימשה בפועל עם הגשת תביעותיה בחייה לביטול המתנה. הצהרות הנתבעת בהליכים אחרים – השתק שיפוטי המסקנות האמורות לעיל – לפיה כוונת המנוחה הייתה להותיר בידה את הבעלות המהותית בדירה חרף החתימה על תצהירי המתנה – נתמכות בהצהרות הנתבעת עצמה בהליכים אחרים, אשר מלמדות על כך שאף הנתבעת סברה כך. על כך ניתן ללמוד בבירור מהצהרותיה של הנתבעת עצמה לאורך השנים בהליכים משפטיים שהתנהלו לאחר עריכת ההסכמים. התובעים הפנו בתביעתם למספר מסמכים ותצהירים שהוגשו מטעם הנתבעת במסגרת הליכי פינוי שננקטו כנגדה מטעם בנק מזרחי טפחות ממנו נטלה כאמור הלוואת משכנתא על הדירה. כך למשל הצהירה הנתבעת כי הדירה בפועל שייכת לאמה- "כמו כן, יצוין כי יש גם דירה נוספת הרשומה על שמי, ואולם בפועל דירה זו שייכת לאימי. הסיבה היחידה שהדירה רשומה על שמי זה רק כי הייתי צריכה להעביר אותה על שמי לשם לקיחת המשכנתא, ואולם כאמור בפועל הדירה שייכת לאימי, ולמעט המשכנתא אימי היא זו שמשלמת את כל הוצאות הדירה" (סעיף 52 לתצהירה מיום 12.12.11 המצורף כנספח 7 לתביעה; ההדגשות שלי- ה.ג). כאשר עומתה הנתבעת בחקירתה עם הצהרתה זו, היא נמנעה תחילה להשיב לשאלות עניינית (ראו עמ' 116-117 לפרוט'); ולבסוף, השיבה: "לקחתי משכנתה, זה השימוש שיכלתי לעשות בדירה. אני לא גרתי בדירה, זה השימוש שעשיתי בדירה. פה אני עומדת במצב של פינוי עם שני הילדים." (עמ' 118 ש' 30-31); "מחר אני צריכה להיות מפונה מהבית, הבנק טוען יש לך דירת מגורים אחרת, אני אומרת אין לי עוד דירה. " (עמ' 118 ש' 33-34); "הדירה היא לא שלי, היא דירת מגורים של האמא. היא שייכת לאמי למגורים. זהו. היא שייכת לאמי" (עמ' 119 ש' 1-2). מהמשך עדותה ניתן ללמוד כי להבנתה של הנתבעת עצמה, במועד עריכת העסקה, היא סברה כי הדירה שייכת לאמה והיא אינה שלה בפועל, ורק אחר כך (לאחר שלמדה לימודי משפטים), היא הבינה כי ניתנה לאם המנוחה "רק" זכות מגורים לכל החיים בדירה, כברת רשות: " זה מה שהבנתי אחר כך, אבל כשהייתי שם, אומרים לי יש לך דירת מגורים אחרת, אז אני אומרת להם, לא, אין לי דירה בפועל". (עמ' 119-ש' 21-33; ההדגשה שלי-ה.ג.). בהמשך חקירתה ניסתה הנתבעת לפרש את הצהרתה האמורה לפיה "הדירה שייכת לאימי" – במובן של שימוש ולא של בעלות - "זה לא תצהיר רגיל, זה תצהיר העברה, זה לא התצהיר שהוגש בבקשה לדיור חלוף אוקיי? ...זה על תצהיר העברה אחרי שהבנק בא וטען שאני משקרת כביכול שיש לי דירות מגורים אחרות, אוקיי? ואז אם תשימו לב בכותרת שמדובר כאן, בתצהיר שמדובר כאן על העברה, שאני באה ומבהירה, נכון, יש דירות שלי, יש דירות בבעלותי, אבל הדירה הזאת אני לא יכולה להשתמש בה למגורים זה בשימוש של האמא." (עמ' 120 ש' 6-17); אולם, הסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם לשון התצהיר האמור בו טענה הנתבעת: "בפועל דירה זו שייכת לאימי". פרשנות זו אף אינה עולה בקנה אחד עם חלקה השני של הצהרתה האמורה, לפיה - "הסיבה היחידה שהדירה רשומה על שמי זה רק כי הייתי צריכה להעביר אותה על שמי לשם לקיחת המשכנתא". כאשר נשאלה בחקירתה על ידי בית המשפט מדוע המשפט נכתב באופן הזה? השיבה הנתבעת שוב באופן מתחמק וניסתה להשליך זאת על עוה"ד שניסחה את תצהירה- "אני לא ניסחתי, מי שהייתה שם, ישב פה עו"ד מעמותת ידיד, היא ניסחה את זה". (עמ' 120 ש' 22; ראו גם עדותה בעמ' 119 ש' 8); מבלי להסביר עניינית את הסתירה העולה מדבריה אלה לגרסתה בהליך זה לפיה הבעלות בדירה ניתנה לה כמתנה, ללא קשר לנטילת המשכנתא כביכול. בהמשך חקירתה, הנתבעת טענה כי הדברים נוסחו באופן זה לשם הגנה מהליך הפינוי שנקט נגדה הבנק – "בסדר, אני לא מבינה בניסוח, היא ניסחה את זה, היא רצתה שלא נפונה מהבית, באותו יום, והעברה זה ביום של הפינוי, זה היום של הפינוי, היא באה להראות שבעצם אין לנו דירת מגורים אחרת שלא נזרק לרחוב, היא נסחה את זה טוב, לא טוב, אני במצב, תחשבי שאת עם שני ילדים צריכה להיזרק מהבית, אומרים לך לחתום, את חותמת". (עמ' 120 ש' 24-28); תשובה זו מותירה רושם של היעדר מהימנות וחוסר תום לב. בנוסף, הפנו התובעים בתביעתם לנספח 15 - החלטה שיפוטית של כב' השופט ארנברג מיום 3.3.14 אשר ניתנה במסגרת ערעור שהוגש מטעם הנתבעת לביהמ"ש השלום, על החלטת רשם ההוצל"פ שדחה את בקשתה לביטול הליך מכר דירתה שאושר במסגרת הליך כינוס נכסים. בהחלטה זו צוין במפורש כי הנתבעת טענה במסגרת הערעור, בין היתר, כי "כב' הרשם קבע בהחלטתו שלמבקשת דירה נוספת ואולם בפועל אין לה דירה כזו, מדובר בדירת אימה שנרשמה על שמה רק כדי שתוכל למשכן אותה" (עמ' 8 להחלטה שצורפה כנספח 15 לתביעה; ההדגשה אינה במקור). גם בהחלטה מיום 26.1.12 שצורפה כנספח 12 לתביעה וניתנה במסגרת ערעור שהוגש מטעם הנתבעת (ובעלה) על החלטת רשם ההוצל"פ הדוחה את בקשתם למתן דיור חלוף, נאמר במפורש כי הנתבעת (ובעלה) טענו בין היתר כי "לגבי הדירות הנוספות הרשומות בבעלות המבקשים טענו הם כי דירה אחת מושכרת...הדירה השניה אמנם רשומה על שמם אך משמשת בפועל למגורי אם המבקשת ושייכת לאם. הדירה הועברה על שם המבקשת רק כדי שתוכל לקחת משכנתה...". הנתבעת לא הצליחה להסביר כראוי את פשר הסתירה בין הצהרותיה אלה לבין גרסתה בהליך זה. בכתב הגנתה היא אך הכחישה הנטען בהקשר זה בסעיפים 29-79 לתביעה באופן גורף וטענה כי "האמור בסעיפים אלו אינו רלוונטי, מדובר באנדרלמוסיה, בבליל של דברים זרים מוזרים וחריגים..." תוך שהפנתה שוב לתצהירי המתנה לפיהם לדבריה – "הדירה שייכת למנוחה למגורים במשך כל חייה ותו לא!" (ראו סעיף 81 לכתב ההגנה). עדותה לעניין זה הייתה מתחמקת ולא מהימנה, ובסופו של יום ניסתה הנתבעת כאמור להשליך את ניסוח הצהרותיה על באת כוחה שייצגה אותה בהליך הפינוי. אלא שהתובעים הפנו את הנתבעת בחקירתה הנגדית למסמך הערוך בכתב ידה והוגש לתיק במהלך הדיון כמוצג, ובו רשמה הנתבעת בכתב ידה (ראו הודאת הנתבעת לעניין זה בעמ' 113 ש' 14-16), כי: "הבנק התייחס אלי כאל עשירה שיש לה הרבה נכסים ולכן לא אכפת לו לפגוע בי ובילדי. למרות שהסברתי להם והבנק יודע שהנכס שאימי היה זה הבית שלה ומשמש אך ורק כבטחון כערובה לגבי הדירה של דודתי שנפטרה זכרה לברכה...". גם לעניין זה השיבה הנתבעת באופן לא ענייני (עמ' 113-114 לפרוט') ולא ידעה להסביר את פשר הסתירה העולה מהצהרתה המפורשת לבין טענותיה בהליך זה והיא אך טענה כי "זה גנבו לי מהבית...זה גנבו לי מהבית של אמא שלי, זה שמרתי מסמכים, תעודות, דברים..." (עמק 113 ש' 22, 24 לפרוט'); "זה גניבה....זה כתב ידי שהוא גנוב" (עמ' 114 ש' 35). בסופם של דברים, לא עלה בידי הנתבעת לנמק את הסתירה בין הגרסאות וליתן הסבר בדבר הצהרותיה בשורה של ההליכים הקודמים שסותרים את גרסתה בהליך דנן. כלל ההשתק השיפוטי, יוצר השתק כלפי טענה עובדתית או משפטית מסוימת שנשמעת מפיו של בעל דין, באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים, עת בהליך קודם נטענה על-ידו טענה הפוכה, וזאת אף אם ההליך הקודם התנהל מול בעל דין אחר, שכן ההשתק השיפוטי חל במישור היחסים שבין בעל דין לבין בית המשפט, ועל כן אין נפקות לזהותם של המתדיינים בהליכים השונים. ביסודו של ההשתק השיפוטי ניצבות תכליות של תום הלב ושמירה על טוהר ההליך השיפוטי, ומניעת הכרעות סותרות בין הערכאות. ראו: ע"א 5315/12 יוסף בדיחי נ' רפאל מיוסט (17.02.2015)‏, פסקה 35 לפסק הדין של כב' השופט א' שוהם; רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ (08.03.2005)‏‏. ההלכה בנוגע לאופיו ותנאי תחולתו של ההשתק השיפוטי אמנם טרם גובשה עד תומה, והיא מצויה בשלבי התפתחות ודיון. כך למשל ישנן גישות שונות באשר לשאלה האם נדרש שבעל הדין הצליח בהליך הראשון, או שמא מספיק שטענתו התקבלה, ואף ייתכן שההשתק יחול אף אם נדחתה. ראו: בע"מ 8203/17 פלוני נ' פלוני (14.06.2018), שם הבהיר כב' השופט הנדל כי: "...לגישתי השימוש בהשתק השיפוטי צריך להיעשות במשורה, ורק במקרים בהם הדבר הכרחי לצורך שמירה על טוהר ההליך השיפוטי ומניעת הכרעות סותרות. השתקת בעל דין מלטעון טענותיו מהווה פגיעה קשה בזכותו לקבל את יומו בבית המשפט. ...". לעניין זה יפים אף דברי בית המשפט המחוזי בעמ"ש 64867-06-20 פלונית נ' אלמוני, "ההשתק יחול רק כשבכל הליך טען האדם טענה עובדתית או משפטית פוזיטיבית או ברורה, והטענות סותרות זאת את זאת סתירה של ממש.... כל מקרה אחר, ואפילו יש לנו ספק בדבר (לדוגמא עמימות מסויימת שאינה עולה כדי סתירה ברורה בין טענות) מחייבת זהירות רבה, עד כדי אי החלת כלל ההשתק השיפוטי". במקרה דנן, מצאתי כי הצהרותיה של הנתבעת לעיל - כי הדירה שייכת למנוחה על אף הרישום על שמה (שנועד כאמור לדבריה אך לשם משכון הדירה) - מהוות הצהרות פוזיטיביות חד משמעיות הסותרות את גרסתה בהליך זה. הצהרות אלה אף נתמכות במסמך בכתב - ההסכם הנוסף - שמהווה לכשעצמו ראיה אובייקטיבית לאומד דעתן המשותף (הסובייקטיבי) של המנוחה והנתבעת - בעת עריכת העסקה ביניהן. לא עלה בידי הנתבעת לנמק כדבעי את פשר הסתירה בינן לבין גרסתה בהליך זה. ובנסיבות אלה ההצהרות האמורות מהוות משום הודאת בעל דין והנתבעת מנועה ומושתקת לטעון אחרת – באופן המאיין את גרסתה בהליך דנן. הצהרות אלה שניתנו על ידי הנתבעת במסגרת הליכים אחרים, תומכות אפוא באופן מפורש במסקנה כי אומד דעתן של הנתבעת ושל המנוחה והבנתן הסובייקטיבית את העסקה שנערכה במועד עריכת הסכמי המתנה - הייתה לשמר ולהותיר בידי המנוחה את זכות הבעלות המהותית בדירה, באופן המלמד על עסקת נאמנות; ומחזקות את גרסתה של המנוחה לפיה ההסכם הנוסף נועד לשקף כוונתה זו, להגן עליה, ולמצער, להותיר בידה את האפשרות לחזור בה ממתנתה בתנאים כפי שנקבעו בהסכמים. התנהגות מחפירה, זעקת ההגינות, חוסר תום לב התובעים הפנו לפסיקה בה נקבע אף ביחס למתנה שהושלמה, כי בנסיבות מסוימות, ניתן ללמוד על "תנאי מפסיק מכללא", בדמות חובת כיבוד אב ואם, אשר תוצאת הפרתו עלולה להיות במקרים המתאימים ביטול המתנה כולה; זאת, מכוח דיני תום הלב, חוש הצדק וזעקת ההגינות. ראו: תה"ס (משפחה נצרת) 47590-04-13 ש.נ נ' א.נ.ב.מ (11.5.2014)‏‏; תמ"ש (משפחה ירושלים) 43715-02-16 י.ט נ' ש.ט (18.9.2018)‏; עניין פלונית (המוזכר בסעיף 88 לעיל). כב' השופט זגורי החיל זאת על מתנה ביחס למשק חקלאי, וקבע בעניין ש.נ, כי: " אמנם כן, מקום שאין הסכם מתנה מפורש הקובע חיובים ו/או תנאים לביטולו (בין הנותנים למקבלים) ובית המשפט קובע מכללא תנאים אלו, אינה קביעה פשוטה או שכיחה. זאת בייחוד שעה שעל פי דיני המתנה, התניית מתנה בתנאי מחייבת התניה מפורשת, הגלויה גם למקבל המתנה (ראו: ראבילו בעמ' 299 לספרו). אך מנגד, סבורני שלא יימצא חולק על כך שבן המקבל בחיי הוריו את משקם החקלאי (שהוא בדרך כלל כל או רוב רכושם), מחויב לכבדם ולהימנע מלנהוג כלפיהם התנהגות מחפירה... ברור איפוא לכל הצדדים להסכם המתנה, כי היא ניתנה לאותו בן משפחה בהנחה שיתמוך בהוריו וילווה אותם לעת זיקנה ובוודאי שיכבד אותם. אינטרס הציפייה וההסתמכות של ההורים הוא האינטרס המשמעותי שיש לדאוג שיוגן. בהקשר זה מקבל המתנה ייצא ידי חובה באם יכבד את הוריו ולא ינהג בהם התנהגות מחפירה. האם זו דרישה מוגזמת? בוודאי שלא. היא מובלעת בכל מתנה מכוח הוראת סעיף 5(ג) לחוק המתנה. היא אינהרנטית ביחסי מתנה בין קרובים שמתגוררים זה לצד זה בעקבות המתנה. היא מחוייבת המציאות כדי להגן על ציפיותיהם הסבירות של נותני המתנה. דברים אלה מלמדים, כי יכול וצריך בית המשפט לקבוע בהסכמי מתנה מסוג אלה תנאי מפסיק מכללא בדבר כיבוד הורים, בבחינת "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על הנחלה החקלאית שקיבלת מהם במתנה". הסכם מתנה בין הורה למי מילדיו ביחס למשק חקלאי נופל לסוג המקרים והנסיבות שמהן ניתן ללמוד על קיום תנאי מפסיק מכללא". (הדגשה שלי- ה.ג.). באופן דומה נקבע על ידי חברי, כב' השופט גורדצקי בעניין י.ט, כי יש מקום להורות על ביטול מתנה של דירת ההורים לבנם, גם מכוחה של "זעקת ההגינות", והבהיר לעניין זה כי: "... בענייננו – תוצאת הענקת המתנה מדברת בעד עצמה. בעקבות הענקת המתנה, נשארים ההורים, לעת זקנתם, ללא קורת הגג, והם מחויבים במשכנתא בשיעור ניכר. ההורים חשופים לפינויים מהדירה ולחיוב כספי גבוהה. תוצאה עגומה זו מחייבת עשיית שימוש בכלל "זעקת ההגינות" גם במקרה בו חתם האב על מסמכי העברה בידיעתו. זאת משעה שקשה לקבל תרחיש על פיו הסכים האב למתווה, בו ההורים נשארים לעת זיקנתם עם שוקת שבורה. בתוך כך ניתן לבטל את עסקת המתנה מכוח "זעקת הגינות"." לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל בדבר קיומו של תנאי מפסיק מפורש וברור שנערך בכתב והוסכם על הצדדים למתנה, אשר בהתקיימו – המתנה בטלה, דומה כי מתייתר הצורך לדון בטענות התובעים אודות התנהגותה המחפירה של הנתבעת בגינה זעקת ההגינות והסקת תנאי מכללא מפסיק; יחד עם זאת, למען השלמת הדברים, אציין במאמר מוסגר ולמעלה מן הצורך, כי יש טעם בדברי התובעים לעניין זה. התרשמתי מהעדויות כי הנתבעת אכן ניתקה קשר עם אמה במהלך השנים לאחר שהדירה הועברה על שמה. אמנם הנתבעת הציגה תמונות של ביקוריה את המנוחה בבית האבות יחד עם ילדיה הקטנים מנישואיהם השניים, המלמדים לשיטתה על טיפולה באם וקיום קשר תקין עמה. אולם מנגד, העד מטעמה –מר ח' – העיד מפורשות בחקירתו כי היחסים בין הנתבעת לבין אמה המנוחה "התנתקו במשך הזמן" (עמ' 171 ש' 9); "אחרי שהיא חתמה.." (עמ' 171 ש' 23);"...אני לא יודע להגיד לך זמן שאני זוכר אבל שנים טובות, למעלה מ-8 שנים אחרי" (עמ' 171 ש' 20-21). גם טענות המנוחה בתביעותיה ובתמליל השיחה שצורף כנספח 22 לתביעה דנן, מלמדות על התנהגותה המחפירה של הנתבעת כלפי אמה המנוחה, שהתחמקה מקבלת התביעות לידיה ומיצירת קשר עמה, וסירבה להשיב לה את הדירה. כפי שנאמר בסעיף י' בעמ' 3 לתמ"ש 55742-10-15 "למרות כל הפניות לנתבעת 1 ובמשך השנים מאז התגלה העניין בשנת 2009 עומדת הנתבעת בסירובה בטענות שונות"; ובסעיף י"ד בעמ' 3 לאותה תביעה " למרות שיש לבת כיום כספים ממכר שתי דירות שהיו בבעלותה היא מסרבת להסיר המשכנתא אשר נטלה ורשמה על הדירה למרות שהתמלאו כל תנאי ההסכם עד תום לפניי שנים רבות מאוד"; ובסעיף 25 בעמ' 8 לתביעה "חלפו להם השנים מאז נחתם ההסכם בשנת 2000 ותנאי ההסכם כולם מולאו כולם עד תום מחד מכרה הבת את שתי דירותיה הנוספות וכן התחתנה אך היא מבקשת למשוך את התחייבותה בטענות כי עתה האם סיעודית והיא האחראית על רפואתה הדבר מרתיח את האם ומצער אותה מאוד היא הבת לא הופיעה שנים בחייה וטענה זו חמורה"; "ולצורך הנושא הסיעודי מבקשת האם כי הנכדים האם אשר יטפלו בה....הם כפופים לסיעודה ומתחייבים לכך כפי שעושים שנים והאימא רק מציצה לאחרונה בבתי החולים לוודא המצב אך בשום אופן האימא לא מטופלת בידי הבת" (סעיף 26 לתביעה). גם בתסקיר העו"ס שהוגש בתיק הא"פ 42629-03-19 מיום 18.8.2019 נאמר בין היתר כי "גב' ל' אימתה את הדברים שא', נכדה, אמר לי בפגישתנו לגבי דירתה ולגבי בתה פ'. ידעה לומר שיש תביעה משפטית ושעו"ד לוק מטפל בתביעה. כמו כן סיפרה לי כי פנתה בעבר, כשגילתה שבתה העבירה את הבית על שמה, לעורכת דין מעמותת "יד ריבה" לייעוץ משפטי והיא ייעצה לה לקחת עורך דין שייצג אותה....גב' ל' אמרה לי כי בתה, פ', הגיעה לבקר אותה לאחרונה ביחד עם ילדיה הקטנים. גב' ל' אמרה שהיו לה הרבה בעיות עם בתה, אבל היא מסכימה שהיא תגיע לבקר אותה, אבל היא לא רוצה שיהיו בעיות וריבים. אמרה שגם אם הבת תבקש ממנה לחתום על טופס כלשהו היא לא תחתום לה כיוון שאינה סומכת עליה. לשאלתי על מי היא סומכת, גב' ל' ענתה שהיא סומכת על נכדיה, א.כ. וא.ד.כ . גב' ל' אמרה שהם מטפלים בה ודואגים לה"; כמו כן הצהירה המנוחה בתצהירה מיום 13.12.2020 שצורף לתמ"ש 6270-02-20, כי: "כאמור ניסיתי שנים לבקש הדירה בחזרה וזה לא עזר" (סעיף 11 לתצהיר); "מה שהיא עושה לי עכשיו עשתה לאחותי אני בבית אבות זועקת על עוול זה ואיש לא שומע לי הבת שלי הסתתרה ועדיים [צ"ל- עדיין] מסתתרת שנים ממני היא מגיחה אלי לבית חולים ולבית האבות במטרה לצלם אותי וחלץ [צ"ל-ולחלץ] ראיות כי הדירה תישאר בבעלותה" (סעיף 13 לתצהיר); "כל הניסיונות שלי לקבל טובה תחת הטובה שהונתה אותי לחשוב כי זו לא העברת בעלות לא הואילה התוכנית היא לחכות למותי" (סעיף 18 לתצהיר); "הבת שלי הונתה אותי שזו לא בעלות הראייה שהיא לא רוצה להחזיר לי הדירה" (סעיף 22 לתצהיר). בתמ"ש (משפחה ירושלים) 53133-03-19 נ.א נ' מ.ח (6.2.2020)‏, עמד כב' השופט נמרוד פלקס על הפרשנות הרחבה שניתנה בפסיקה ביחס ל"התנהגות מחפירה", לאור אופייה המיוחד של המתנה ולאור חובת תום-הלב של המקבל, והבהיר כי: "למעשה די בהתנהגות בלתי ראויה כלשהי כדי להקים את עילת החזרה". בעמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 12174-10-11 פלונית נ' עזבון המנוחה ד.ל ז"ל (26.1.2014)‏‏, נקבע: "ובנוסף, עצם התעקשותה לדבוק במתנה, חרף תחינות המנוחה כי תסכים לבטל את המתנה, עולה כדי התנהגות מחפירה ועמידה על זכות בחוסר תום לב." לעניין זה לא ניתן להתעלם כי הנתבעת עצמה הודתה כי המנוחה ביקשה ממנה עוד בחייה להשיב לה את הדירה על מנת שתוכל להעבירה לנכדיה- התובעים; ואף ערכה לשם כך צוואה בה הצהירה מפורשות כי "אני מדירה ומסלקת בזאת מצוואתי ומכל רכושי ועזבוני עלי אדמות את בתי הגב' פ' (אמם של היורשים לעיל), אשר הוליכה אותי בדרכי כחש ומרמה, והוציאה ממני בערמה את בעלותי על דירתי היחידה בה אני מתגוררת כיום....בדעתי כיום לתבוע את בתי בבית משפט על מנת לנסות ולקבל חזרה את בעלותי על הדירה הנ"ל. ככל שאקבל בחזרה את הבעלות על דירתי הנ"ל הרי שגם היא תיכלל בעזבוני, ותחולק בין נכדי היורשים הנ"ל..." (סעיפים 5-7 לצוואה המנוחה מיום 3.3.2014). הנתבעת העידה לעניין זה כי: "....עכשיו אמא שלי, ריחמה עליהם, אמרה לי "פ', מסכנים, אין להם אבא, תתני להם את הדירה", אמרתי לה "אמא, את בחיים, אני בחיים, אני צריכה לדאוג לך, איך היום אני אקח את הדירה ואעביר אותה אליהם?" היא עוד לא הייתה בבית אבות, היא הייתה בבית ב-2015, אז אמרתי לה "בואי, הנה יש פה בית דין" היא גרה ב...., הבית דין ב...., ממש עניין של 100 צעדים, בואי עם המט"בית שלך, הייתה לה מט"בית, "בואי קחי כמה צעדים תבואי עם המטב"ית, נבדוק את העניינים", בית הדין של הרב עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה, יושבים שם דיינים, שיסבירו לך שאני לא יכולה לתת את הדירה לילדים." (עמ' 148 ש' 3-9); "היא ביקשה ממני" (עמ' 148 ש' 27) ; "רגע, היא כמו שהיא נתנה לי את הדירה, אוקיי? אמרה לי עכשיו את תתני את הדירה לילדים, אמרתי לה כל עוד היא חיה אני לא עושה את זה, וכל עוד שאני חיה אני לא אעשה את זה, זה הכל" (עמ' 148 ש' 35-36). בהקשר זה יוער כי עדותה זו של זה הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם טענותיה לפיהן "...היא [הכוונה למנוחה] מעולם לא אמרה לי דברים כאלה, היה לה מספיק הזדמנויות עד שהיא נפטרה....נשמתה בגן עדן, להגיד את מה שהיא רצתה, היא הייתה איתי בבית..." (עמ' 122 ש' 27-31). גם בנוגע לסיבה עליה העידה הנתבעת, מדוע סירבה לבקשת אמה בחייה - התגלו סתירות, כאשר מחד גיסא היא העידה כי "אמא, את בחיים, אני בחיים, אני צריכה לדאוג לך, איך היום אני אקח את הדירה ואעביר אותה אליהם?" היא עוד לא הייתה בבית אבות, היא הייתה בבית ב-2015, (עמ' 148 ש' 4-5); ומנגד העידה כאמור כי " ... אמרתי לה כל עוד היא חיה אני לא עושה את זה, וכל עוד שאני חיה אני לא אעשה את זה, זה הכל". (עמ' 148 ש' 35-36); והרי, ככל שהנתבעת אכן דאגה למקור כספי עבור האמא ושהדירה תשמש לצרכי המנוחה (בחייה), הדבר לא מתיישב עם עדותה לפיה היא אמרה לבניה כי גם בשלב שלאחר פטירת המנוחה היא לא תשיב את הדירה - " לא, אחרי שאני אמות. אמרתי שהם יחכו עד שאני אמות, ושאני אחיה עד 120." (עמ' 149 ש' 1-2,6 לפרוט'). לעניין זה יוער עוד כי בפועל המנוחה בערוב ימיה שהתה בבית אבות ציבורי, ובתסקיר העו"ס שהוגש בתיק האפוטרופסות הקשור, נאמר בין היתר כי המנוחה "...ידעה לומר שנמצאת בבית אבות דרך משרד הבריאות כי אין לה אפשרות כלכלית אחרת". (נספח 24 לכתב התביעה). התובעים טענו לעניין זה כי ככל שהמטרה של הנתבעת היה לדאוג לאמה המנוחה איך ייתכן שהיא סיימה את חייה בבית אבות ציבורי בתנאים ירודים כאשר הדירה שלה לא יכלה לשמש לה כמקור למימון אשפוז במוסד פרטי נאות (סעיף 31 לסיכומיהם); לעניין זה העיד התובע 1 בנוגע לחילופי הדברים שלשיטתו היו בינו לבין הנתבעת בזמנו - "...אני לא רוצה בית, אני רק רוצה שתחזירי את הבית על השם של סבתא שנוכל לקחת אותה לבית אבות..." (עמ' 75 ש' 21-22). מכל מקום, לאור המסקנה אליה הגעתי, דיון זה בדבר התנהגות מחפירה הינו למעלה מן הצורך. סיכום והכרעה לאור כלל האמור, בחינת כלל הנסיבות והעדויות שנשמעו לפני מלמדים בבירור כי העסקה האמתית שנכרתה בין הצדדים לא נועדה להקנות לנתבעת זכות בעלות בדירה אלא אך להעמיד לרשותה את הדירה כבטוחה למשכנתא, וזכויות בדירה הועברו על שם הנתבעת בנאמנות בלבד, ולחילופין המתנה הותנתה בתנאי מפסיק, שהתקיימותו נישואיה מחדש של הנתבעת) מובילה לבטלות המתנה, ואפשרות המנוחה לחזור בה מהמתנה, כפי שביקשה לעשות עוד בחייה. בנסיבות אלו, מצאתי להיעתר לתביעה שלפני ואני מצהירה בזאת על הדירה ברח' .... גוש ...., חלקה ....., כדירה השייכת למנוחה ומהווה חלק מעיזבונה. כפועל יוצא מהכרעה זו, דמי השכירות המופקדים בקופת בית המשפט, יועברו לידי התובעים בתוך 7 ימים. לאור תוצאת פסק הדין, מתייתר הצורך להידרש לתביעות שהוגשו מטעם הנתבעת בהליכים הקשורים –תמ"ש 31702-06-21 ותמ"ש 49093-12-21; ולפיכך, ככל לא תוגש התנגדות בתוך 7 ימים, אורה על סגירת ההליכים הקשורים הנ"ל. הוצאות משפט משתמה ההכרעה בתובענה - יש להידרש לשאלת ההוצאות. לשיטת התובעים, התנהלות הנתבעת והסחבת בה נקטה בהליכים דנן גרמו להם נזק עצום ולפיכך עתרו לחייב הנתבעת בהוצאות ניהול ההליכים דנן בסך של 150,000 ₪. הנתבעת טענה מנגד כי יש להתחשב במהות התביעה בה שני ילדים תובעים את אמם מכוח צוואה שכפו על סבתם ולאחר שביצעו מחטף לגזול ממנה את הדירה. יש להוסיף להוצאותיה הוצאות שלא נפסקו בהחלטה מיום 3.4.23 ולבטל הוצאות שנפסקו לה לפני צירוף אישור על ניתוח בהחלטה מיום 26.3.23. תכליתן של ההוצאות, כפי שבאה לידי ביטוי בתקנה 151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, (להלן- התקנות) היא: "(א) חיוב בעל דין בתשלום הוצאות נועד לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין. (ב) החלטת בית המשפט בעניין פסיקת ההוצאות ושיעורן תבטא את האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין." נקודת המוצא היא כי בעל דין שאינו זוכה בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד שזכה. כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. הדבר נועד למנוע חיסרון כיס של הצד הזוכה; להרתיע תובעים בכוח מנקיטת הליכי סרק; ולעודד נתבעים בכוח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה. ראו: רע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (28.12.2020)‏; ע"א 9648/16 אורהייטק GIS בע"מ נ' חן אביטן משרד עורכי דין (28.2.2018), פסקה 67 לפסק הדין. יחד עם זאת "זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן אפוא נתון רלבנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי ... הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך ... פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו." ע"א 2617/00 מחצבות כנרת נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה של נצרת עילית (6.12.2001)‏‏; ותקנה 152 לתקנות. פסיקת הוצאות משפט מיועדת אפוא לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין שיקולים מוסדיים, ובהם מניעת תביעות סרק, שאיפה למניעת ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליך שלא בתום לב. על כן, ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ולמהותו, שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות-יתר על המפסיד להליך ולעודד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה. שיעור ההוצאות הראוי נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, תוך התחשבות במספר שיקולים: "בין גורמים אלה יש למנות את אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. הדרך שבה פועל בעל דין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות. בעל דין שאינו נוהג באופן יעיל וגורם להארכה שלא לצורך של ההליך, עלול למצוא עצמו נושא בשכר טרחה בשיעור גבוה מן המקובל, אם הפסיד בסופו של יום."... ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005). בכל הנוגע להתנהלותו הדיונית של בעל דין בהליך המשפטי, ראוי אף להפנות להוראת סעיף 156 לתקנות, אשר קובעת במפורש כי: "סבר בית המשפט כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, באמצעות טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, ובלא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה"; ולחובת תום הלב שהוטלה על בעלי הדין לשם קידומו של הליך ראוי והוגן (סעיפים 1-5 לתקנות). במקרה דנן התנהלותה הדיונית של הנתבעת לאורך ההליך דנן מצדיקה פסיקת הוצאות על הצד הגבוה. הנתבעת הביאה לדחיית דיוני הוכחות בסמוך למועד שנקבעו. תחילה נקבע דיון ליום 20.11.22 אשר לנוכח בקשת הנתבעת בסמוך לו נדחה (ראו החלטות מיום 16.11.22, מיום 17.11.22 ומיום 6.12.22); גם הדיון שנקבע ליום 22.1.23 (בהחלטה מיום 6.12.22);נדחה לאחר שהוגשה בסמוך לדיון בקשה נוספת מטעם הנתבעת (ראו בקשה מיום 8.1.23, והחלטות מיום 9.1.23 , 15.1.23, 18.1.23); בהחלטתי מיום 29.1.23 נקבע בפעם השלישית מועד נוסף להוכחות – ליום 9.3.23, וזאת לאחר שהנתבעת לא הגישה מועדים מוסכמים מטעמה כפי שנדרשה בהחלטה מיום 18.1.23 (ראו החלטה מיום 29.1.23); אלא שגם דיון זה נדחה שוב לבקשת הנתבעת מיום 5.3.23 (ראו החלטה מיום 7.3.23). הנתבעת שלא הייתה מיוצגת לאורך כל ההליך, הציפה את בית המשפט בשלל בקשות, נקטה בהליכים מקבילים נוספים שהיוו משום כפל תביעות (ראו החלטה מיום 8.2.22), והתנהלותה הקשתה על יעילות הדיון. ראו למשל החלטות מיום 9.1.22, 30.11.22, 30.11.22, 15.1.23. בנסיבות אלה מצאתי כי יש מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט ברף הגבוה. יחד עם זאת, התובעים לא תמכו טענותיהם להוצאות שכר טרחה בשיעור של 150,000 ₪ שהוזכר בסיכומיהם, ומכל מקום דומה כי סכום זה אינו סביר ומידתי בנסיבות העניין. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, לרבות מהות ההליך והיקפו, מספר הדיונים שהתקיימו, משך ניהול ההליך וההליכים הקשורים, התנהלות הנתבעת לאורך ניהול ההליך, נחה דעתי כי הסכום הסביר והמידתי שיש לפסוק בנסיבות העניין כשכר טרחה כולל, והוצאות עבור התובעים הינו סך של 60,000 ₪. הנתבעת תשלם את סכום ההוצאות הנ"ל בסך של 60,000 ₪ לידי הנתבעים בתוך 30 יום. פסק הדין הותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision7841-06-20	["הילה גלבוע"]	[{"judgment_id": "6c9a4004-f721-5b64-8ae3-7ba93dc81f2f", "file_name": "7841-06-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 132569, "extension": "docx", "display_name": "7841-06-20-קובץ מקורי"}]
b883be64-d365-5116-a88c-1c3c40df491b	ביהמ"ש המחוזי בירושלים, השופטת תמר בר אשר: החלטה בבקשה לביטול פס"ד לאחר חיוב להפקדת ערובה להבטחת הוצאות שלא הופקדה (ת"א 51522-01-24)	51522-01-24	2024-12-08	2	6	3	2DISTRICT_COURT	6Jerusalem	3Civil	המבקש חויב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים (על-פי תקנה 157(א) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן – התקנות)). משלא הופקדה הערובה במועד ואף לא לאחר אורכה להפקדתה, ניתן ביום 26.11.2024 פסק-דין, המורה על מחיקת תביעת המבקש (על-פי תקנה 157(ב)). עוד באותו יום (26.11.2024) הוגשה בקשת המבקש לביטול פסק הדין ותגובת המשיבים, המתנגדים לבקשה, הוגשה ביום 8.12.2024. מכאן החלטה זו הדוחה את בקשת המבקש. תמצית העובדות הדרושות 2. תביעת המבקש, אזרח ותושב ארצות הברית, למתן פסק-דין הצהרתי בעניין זכויות במקרקעין ולמתן צו לפינוי המקרקעין, הוגש נגד המשיבים ביום 22.11.2024. כתב הגנה מטעם המשיבים 17-2 (להלן – המשיבים), הוגש ביום 11.9.2024 ובמסגרתו עתרו בין השאר, לסילוק התביעה נגדם על הסף. כמו כן עתרו המשיבים לחיוב המבקש בהפקדת ערובה שלא תפחת מסך 100,000 ₪ להבטחת הוצאותיהם, בהתאם לתקנה 157 בתקנות. לאחר שחרף ארכה שניתנה למבקש להגשת תגובתו הוא לא הגיש דבר, ניתנה ביום 6.11.2024 החלטה הקובעת כי עליו להפקיד ערובה בסך 70,000 ₪ וזאת עד יום 18.11.2024. 3. לבקשת המבקש, ניתנה לו ביום 18.11.2024 ארכה להפקדת הערובה, כך שתופקד עד יום 21.11.2024, כפי שביקש. במועד זה הוא ביקש ארכה נוספת עד יום 25.11.2024 ובהמשך לבקשה זו הוגשו מטעמו עוד באותו יום עוד שתי בקשות, שבהן נטען כי ישנן תקלות שונות בהעברת הכסף מארצות הברית. בפועל, לא ניתנה כל ארכה נוספת להפקדת הערובה וזאת מהטעם שבשתי ההחלטות מאותו יום (21.11.2024) נקבע כי על המבקש לצרף את תגובת המשיבים ואסמכתאות לטענותיו בעניין התקלות שבעטיין, כך לטענתו, לא יכול היה להפקיד את סכום הערובה במועד. ביום 25.11.2024 הודיעו המשיבים כי הם מתנגדים לארכה שהתבקשה וכן ביקשו להגיש תגובה מסודרת לבקשת המבקש. אף שלא ניתנה ארכה להפקדת הערובה, לאחר חלוף המועד שעד אליו ביקש המבקש להפקיד זאת וחרף זאת לא הייתה כל הפקדה, ניתן ביום 26.11.2024 פסק דין המוחק את התביעה (על-פי תקנה 157(ב) בתקנות), תוך חיוב המבקש בהוצאות המשיבים בסך 15,000 ₪. 4. עוד באותו יום הוגשה בקשת המבקש לביטול פסק הדין, אשר נומקה באותה תקלה שבעטיה, כך נטען, נמנעה ממנו האפשרות להפקיד את סכום הערובה במועד. ביום 8.12.2024 הוגשה הודעת בא-כוחו של המבקש כי ברשותו המחאה בנקאית המאפשרת את הפקדת הסכום שנקבע. 5. בתגובתם מיום 8.12.2024 הודיעו המשיבים על התנגדותם לביטול פסק הדין. המשיבים טענו כי בכל הודעותיו הרבות של המבקש הוא תעתע בבית המשפט, בלי לתמוך דבר מטענותיו בתצהיר או במסמכים המאמתים את טענותיו. לגופם של דברים נטען, כי ניתן היה למחוק את תביעת המבקש גם על-פי הוראת תקנה 41(א)(3) בתקנות, שלפיה ניתן למחוק תביעה התובע מתמיד בהימנעותו מלקיים את הוראות התקנות או החלטות של בית המשפט. לגופם של דברים נטען, כי בקשה לביטול פסק-דין לפי תקנה 130 בתקנות ניתן להגיש רק אם פסק הדין או ההחלטה ניתנו בהיעדר הגנה או במעמד צד אחד. בנסיבות הנדונות לא מדובר במצב זה ולפיכך כלל לא ניתן לבקש את ביטול מחיקת התביעה. דיון והכרעה 6. תקנה 157(א) בתקנות מסמיכה את בית המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע. על-פי תקנה 157(ב), "לא ניתנה הערובה בתוך המועד שהורה, יימחק כתב התביעה". תקנה זו בשונה מהוראות אחרות, אינה קובעת מנגנון לביטול מחיקת התביעה. כך למשל, תקנה 45(ג) בתקנות קובעת כי אם תביעה נמחקה בדרך של מחיקה מינהלית על-פי תקנה 45(א), כי אז ניתן לבקש לבטל את המחיקה תוך ארבעה-עשר יום. בדומה קובעת תקנה 131 כי אם ניתנה החלטה או ניתן פסק-דין במעמד צד אחד על-פי תקנה 130, כי אז ניתן לבקש את ביטולם תוך שלושים יום. בהיעדר הוראה כי ניתן לעתור לביטול מחיקת תביעה על-פי תקנה 157(ב) בשל אי הפקדת ערובה, ממילא לא ניתן לבקש את ביטול מחיקת התביעה. כבר נפסק בעבר כי ניתן לעתור לביטול פסק-דין או החלטה שניתנו במעמד צד אחד בהתאם לתקנה 131 בתקנות (תקנה 201 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות הישנות)), רק אם "בעל הדין ה'נמחק' היה בחינת 'נפקד' בתיק, מה שאין כן מקום שבו 'היה לו יומו' במובן הדיוני" (רע"א 2373/17 אוריון נ' טולציס (27.4.2017)‏‏, כבוד השופט א' רובינשטיין, פסקה י (להלן – עניין אוריון)). 7. בהתאם לכלל האמור, שלפיו ניתן לעתור לביטול פסק-דין רק מחמת "נפקדות" בהליך, נקבע לא אחת כי ישנן נסיבות אשר אם יובילו למחיקת תביעה, לא ניתן יהיה לעתור לביטול המחיקה. כך למשל, אם תביעה נמחקה בשל אחת הנסיבות הקבועות בתקנה 41(א)(1), (2) או (4), שעניינן היעדר עילה, תביעה טרדנית או קנטרנית או כל נימוק המצדיק מחיקה; מחיקה על-פי תקנה 41(א)(3) בשל אי קיום הוראות התקנות או אי קיום החלטות בית המשפט מצד התובע; מחיקה על-פי תקנה 42 בשל שימוש לרעה בהליכי משפט; מחיקה מחמת חוסר מעש על-פי תקנה 45 (ראו גם: רע"א 4838/12 מורדוב נ' טייב (13.8.2012)‏, כבוד השופט צ' זילברטל, פסקה 8 (להלן – מורדוב)); מחיקת כתב טענות (כתב תביעה או כתב הגנה) על-פי תקנה 60(ג) בשל אי גילוי מסמכים או אי מתן תשובות לשאלון. מעת שתביעה נמחקה בין השאר באחת הנסיבות האמורות, שבהן בפועל היה לתובע יומו בבית המשפט אך הוא לא פעל על-פי הוראת תקנה בתקנות או על-פי החלטת בית המשפט, אין במחיקה כדי להקים מעשה בית-דין החוסם תביעה נוספת (תקנה 41(ב) בתקנות). לפיכך הדרך לחידוש הדיון בתביעה שנמחקה כאמור, היא בהגשת תביעה חדשה, שהדיון בה יימשך מהשלב שבו הייתה התביעה שנמחקה (תקנה 41(ג)(1)), ואף ניתן להתנות את חידושה בתנאים (תקנה 41(ג)(2)). כלל זה שעוגן בתקנות החדשות, היה בעבר כלל פסיקתי, אשר קבע במפורש כי ניתן לעתור לביטול מחיקת תביעה רק אם פסק הדין המורה על מחיקתה ניתן בהיעדר הגנה, כלומר, אם כאמור בעניין אוריון, מבקש הביטול "נפקד" מן ההליך. אולם אפשרות זו אינה עומדת במצב שבו מחיקת התביעה נבעה ממחדלו של התובע (ראו למשל: רע"א 8566/14 גרבלי נ' עיריית אשדוד (5.5.2015)‏‏, כבוד השופט מ' מזוז, פסקה 6; ע"א 2452/01 אורון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, נח(1) 577 (2003)‏‏, כבוד השופט א' ריבלין, פסקה 4; רע"א 2643/17 אבו טהה נ' רשות מקרקעי ישראל (20.7.2017)‏‏, נ' הנדל, פסקה 4; עניין מורדוב, שם). 8. לנוכח האמור, לא ניתן להורות על ביטול פסק הדין, אשר מחק את תביעת המבקש בשל אי הפקדת הערובה. אם המבקש יראה לנכון להגיש תביעה חדשה, כי אז בהתאם להוראות תקנה 41(ג) בתקנות, התביעה החדשה תימשך מהשלב שבו מצויה התביעה הנדונה ובכפוף להפקדת סך 70,000 ₪ (בהתאם להחלטה מיום 6.11.2024) ולתשלום הוצאות המשיבים בסך 15,000 ₪ (בהתאם לפסק הדין מיום 26.11.2024). הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, לא נמצא מקום לחיוב נוסף בתשלום הוצאות. אין מניעה בפרסום ההחלטה. ניתנה היום, ח' בכסלו התשפ"ה, 9 בדצמבר 2024, בהיעדר הצדדים.	decision51522-01-24	["תמר בר אשר"]	[{"judgment_id": "b883be64-d365-5116-a88c-1c3c40df491b", "file_name": "51522-01-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 48604, "extension": "docx", "display_name": "51522-01-24-קובץ מקורי"}]
7ecfed44-c63a-5aad-9da7-f50146fa39a5	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופטת אורית בן דור ליבל: החלטה שעניינה פסיקת שכר טרחת כונס נכסים (תמ"ש 30128-09-24)	30128-09-24	2024-11-02	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	בפני בקשת כונס הנכסים (להלן: "הכונס") לפסיקת שכר טרחתו. כונס הנכסים מונה ביום 26.9.23 לשם ביצוע פסק דין שניתן בתמ"ש 53380-04-23 לפירוק שיתוף זכויות הצדדים בבית מגורים הבנוי בנחלה במושב Z (ולהלן: "הנכס"). הצדדים השהו את כניסת מינויו לתוקף עד ליום 7.11.23 בעקבות מו"מ שניהלו. לאחר שנכשל המו"מ החל הכונס בתפקידו, אך מינויו הופסק ביום 11.7.24, ובטרם ממוש הנכס, אז ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפירוק השיתוף בנכס והפסקת הליך הכינוס (ולהלן: "פסק הדין"). הכונס עותר לפסיקת שכרו בסך של 40,000 ₪ והחזר תשלום האגרה בעד הבקשה. לדבריו עד שהופסק מינויו, ונוכח מורכבות הנכס הן מבחינת משפטית והן מבחינת מצבו הפיסי, נדרש לערוך בירורים וביקורים בנכס, לקיים פגישות ברמ"י, עם האדריכלית, עם שמאי ועם גורמים שונים, ולקבל הצעות מחיר מהאדריכלית להליכי התכנון ולהליכי הרישוי, וכן לקבל הצעת מחיר משמאי מקרקעין. מורכבות זו לא אפשרה את מכירת הנכס למרבה במחיר ועל כן, ובהסכמת המשיבים, הרחיב בית המשפט ביום 8.1.24 את סמכויותיו להשכיר את הנכס. המבקש השכיר את הנכס, טיפל בתיקון צנרת המים, טיפל בהפרת הסכם השכירות על ידי השוכרים (גם מול הערבים) בגין שימוש בנכס שלא למטרת השכירות ובתשלומים שלא נפרעו במועד. לדבריו שווי הנכס לאחר שיושלמו הליכי התכנון והפיצול מוערך (באופן גס) בסך של 4-5 מיליון ₪ ועל כן פעל למציאת מתווה למכירת הנכס בזמן סביר ובמחיר ראוי על אף המורכבות המשפטית. לטענת המשיב 1 גובה השכר המבוקש מופרז ביחס לפעולות שנעשו על ידי הכונס ויש להעמידו על סך של 10,000 ₪. לדבריו הכונס ביצע שש פעולות בלבד: חתם על הסכם שכירות אך מי שמצאה את השוכרים הייתה פלונית שפנתה אליו; שילם את תשלום תיקון הנזילה לאחר שהשוכרים התקשרו בעצמם עם בעל המקצוע; כתב מכתב התראה לשוכרים בגין הפרת הסכם השכירות רק לאחר שפנו אליו פעמים רבות ביחס להפרת הסכם השכירות; קיבל הצעת מחיר "מופקעת" בגין הליכי הפיצול שבעה חודשים לאחר המינוי; ניסח "לכאורה" מתווה למכירת הנכס, שכן המתווה הוצע על ידיו; קיבל הצעת מחיר "מופקעת" לשמאות 9 חודשים לאחר המינוי ושילם אותה. לדבריו כינוס הנכסים גרם נזק למשיבים, שהפרוטה לא מצויה בכיסם, אשר השכילו להגיע להסכמות שייתרו את המשך הליך הכינוס. לטענת המשיבה 2 יש לדחות את הבקשה, "לפסוק שעל הכונס לשאת באחריות אישית על הנזקים אשר נגרמו מרשלנותו בנכס", לחייב את הכונס להמשיך ולפעול מול השוכרים עד תום תקופת השכירות (31.12.24), לגבות את דמי השכירות ולהעבירם למשיבים וכן לוודא שהם יחזירו את הנכס במצב תקין. לדבריה הכונס לא ביצע את עבודתו כמצופה מכונס נכסים וכזרועו הארוכה של בית המשפט, הוא לא פעל למקסם את הרווחים לצדדים, פעל באיטיות והשכיר את הנכס אך בחודש 1/24 הגם שמינויו נכנס לתוקף כבר בחודש 8/11, ופעל בחוסר אחריות כלפי הצדדים שעה שהשכיר את הנכס לשוכרים שלימים נמצאו "מפוקפקים", ולא פיקח על השוכרים שחרגו ממטרת השכירות בשימוש שעשו בנכס וגרמו לנזקים בנכס, ולא התערב באופן מידי אלא לאחר שהפנתה את תשומת לבו לכך. בתשובתו עמד הכונס על חוסר הדיוק בתגובות המשיבים ועל חוסר ההגינות בטענותיהם בניסיון למזער את פעולותיו על מנת להימנע מתשלום שכרו. הכונס הדגיש שגיבש את מתווה מכירת הנכס בעצמו במטרה להשיג את התשואה המקסימאלית לצדדים. כן לדבריו השכיר את הנכס בעצמו ולאחר שערך ביקורים במקום, ושהעבודה מול השוכרים הייתה בעייתית ודרשה תשומות רבות שכן השוכרים הפרו את הסכם השכירות וביקשו לעשות בו שימוש אחר (השכרתו לאירועים) ולא פרעו את התשלומים במועד. לדבריו פעולותיו הפסיקו את ההפרה והביאו לכך שמלוא דמי השכירות שולמו (גם אם באיחור). לטענתו פניה ראשונה נעשתה אליו ביחס להפרת הסכם השכירות ביום 6.3.24 וכבר ביום 11.3.24, ולאחר בדיקות שביצע, פנה לשוכרים במכתב התראה. לאחר שנעשתה אליו פניה נוספת ביחס לכך ביום 2.4.24 ביקר בנכס ובעקבות כך נפסקה ההפרה וכבר במחצית השנייה של חודש 4/24 נמחקו כל הפרסומים של השוכרים להשכרת הנכס לאירועים. כן הדגיש שמצב התחזוקה של הנכס היה ירוד ועל כן בין היתר נקבע סכום השכירות הנמוך, וכי בביקור שערך בנכס עם השמאי זמן קצר לפני פסק הדין מצא שמצב התחזוקה בנכס טוב משמעותית מזה שהיה עובר להשכרתו ולא נצפתה כל נזילה או תקלה בנכס כנטען על ידי המשיבה. ראשית, יש לדחות את טענות המשיבה 2 לדחיית הבקשה. נקודת המוצא היא שכונס נכסים שהשקיע מזמנו, ממרצו ומכישוריו במילוי תפקידו זכאי לתמורה נאותה עבור טרחתו [ע"א 9355/03 עו"ד צבי הדסי כונס נכסים נ' קואופ צפון אגודה שיתופית לשרותים בע"מ, (פורסם בנבו, 23.12.2004)]. אמנם בסופו של דבר הסכימו המשיבים על אופן פירוק השיתוף באופן שייתר את המשך עבודת הכונס, ואולם לכתחילה מינויו היה הכרחי לאור העדר שיתוף הפעולה והמחלוקות המרובות ביניהם. ניכר שאף המשיבה 2 סברה שהכונס זכאי לתמורה בעד טרחתו שכן בסעיף 2(ה) להסכם שקיבל תוקף של פסק הדין הסכימו המשיבים "הליכי כינוס הנכסים אשר החלו יעצרו ויבוטלו. שכר הטרחה של כונס הנכסים והוצאותיו ישולמו שווה בשווה על ידי הצדדים. הסכום שנצבר בקופת הכינוס ככל ונצבר יועבר תחילה לכונס הנכסים עבור כיסוי שכר טרחתו והוצאותיו ואילו יתר הסכומים ככל שיוותרו יועברו שווה בשווה לידי הצדדים". יש לדחות גם את טענת המשיבה 2 "לפסוק שעל הכונס לשאת באחריות אישית על הנזקים אשר נגרמו מרשלנותו בנכס". לא שוכנעתי בטענות המשיבה שהכונס התרשל באופן כלשהו במילוי תפקידו, או שנגרמו למשיבים נזקים כלשהם. זאת אף מבלי להידרש לכך שספק אם בכגון דא ניתן להסתפק בכריכת טענות כבדות משקל אלו במסגרת תגובה לבקשה לפסיקת שכר טרחת כונס הנכסים. כך גם יש לדחות את טענת המשיבה 2 להמשך אחריות הכונס להשכרת הנכס וקבלת החזקה בו מידי השוכרים בתום תקופת השכירות, טענה המנוגדת לפסק הדין לביטול הליכי הכינוס שמשמעותם למעשה הפסקת מינויו ממועד פסק הדין. אשר לגובה השכר שיפסק. תקנה 36(ב) לתקנות בית המשפט לעניני משפחה (סדרי דין) התשפ"א-2020 קובעת ששכר כונס נכסים "לא יעלה על 4 אחוזים מתקבולי מימוש בדרך של מכירה, ולגבי ניהול נכס אחר, שאינו כרוך במכירה, לא יעלה על 2 אחוזים מתקבולי הכנסה". לבית המשפט ניתנה סמכות ושיקול דעת לקבוע את השכר ובפסיקה נקבע שהקריטריונים שינחו את בית המשפט בבואו לפסוק את שכר הכונס הם ערך המקרקעין שנמכרו; תקופת פעילות הכונס; הפעולות שנעשו ע"י הכונס; היקף הפעולות ומידת המאמץ והטרחה של הכונס; ההוצאות שהוציא הכונס במהלך מילוי תפקידו; התוצאות הכלכליות שהושגו בהליך הכינוס וכן המומחיות והמוניטין של הכונס [תמ"ש (ת"א) 5680/98 עו"ד הנריק נ' אביהו שחר (פורסם בנבו, 14.6.99) והשווה ע"א 778/81 עו"ד סלומון וולף נ' בנג'מין פ"ד מ(1) 365]. בענייננו הופסק הליך הכינוס 9 חודשים לאחר שהחל למעשה. כעולה מהבקשה והתשובה על צורפותיהן, הכונס החל בביצוע פעולות וגיבוש מתווה שיאפשרו את מימוש הנכס בדרך של מכירה אך מינויו הופסק בטרם נעשה כן. בנוסף, פעל הכונס להשכרת הנכס, ופעל מול השוכרים על מנת להשיא את התמורה מהנכס עד למימושו. בנסיבות אלו גובה השכר שיפסק ייגזר מהיקף הפעולות שנעשו, היקף הזמן והיקף מעורבות הכונס בביצוען. קרי, היקף העבודה בפועל שהשקיע הכונס בתפקידו, תוך התחשבות בשווי הנכס כביטוי להיקף האחריות שהוטלה על שכמו. הכונס פירט את המאפיינים המיוחדים של הנכס, המורכבות המשפטית ומצב התחזוקה הירוד שהצריכו נקיטת פעולות מצדו שפורטו על ידיו בבקשה. אינני מקבלת את טענות המשיבים בתגובותיהם שניסו לגמד פעולות אלו ואת היקף העבודה שהשקיע הכונס ביחס אליהן על מנת להקטין את גובה השכר. לא הובאה כל ראיה לכך שהנכס הושכר על ידי פלונית ולא על ידי הכונס, וכך גם לא הוכחה הטענה שהכונס אינו מי שגיבש את מתווה המכר. גם טענות הכונס ביחס לפגישות שקיים עם גורמים שונים, לביקורים שערך בנכס ולפעולות שנעשו על ידיו אל מול השוכרים לא הופרכו ולא נסתרו. גם בטענת המשיבה לפיה פעל הכונס באיטיות להשכרת הנכס לא מצאתי ממש. מינוי הכונס נכנס לתוקפו למעשה רק ביום 8.11.23, וכבר בחודש 1/24 הושכר הנכס לאחר שלמד הכונס את המורכבות והמאפיינים המיוחדים של הנכס ואת משך הזמן והעלויות שיידרשו לצורך מימושו בדרך של מכר, ולאחר שהשיג את הסכמת הצדדים להשכרתו בתקופת הביניים ובית המשפט אישר את הרחבת סמכויותיו בצו המינוי. טענות המשיב לפיהן קיבל הכונס הצעות מחיר מהאדריכלית רק בחלוף שבעה חודשים ממועד מינויו לא נמצאה מדויקת, שכן מינוי הכונס נכס למעשה לתוקף רק בחודש 11/23 והצעת המחיר מהאדריכלית התקבלה כבר בחודש 3/23. גם הצגת הדברים כאילו הצעת המחיר מהשמאי התקבלה רק בחלוף 9 חודשים מהמינוי אינה משקפת את הדברים כהווייתם, ומתעלמת מהעובדה שהצעת המחיר נדרשה רק לאחר שאישרו המשיבים את מתווה המכר המוצע בחודש 5/24. השתכנעתי אפוא שהכונס ביצע מלאכתו נאמנה ופעל במקצועיות וביעילות, הן לגיבוש מתווה לצורך מימוש הנכס בדרך של מכירה והן בהשכרתו בתקופת הביניים על מנת להשיא את התשואה למשיבים. הכונס לא פירט את אופן חישוב השכר המבוקש, ואת היקף שעות העבודה שנדרשו לעבודת הכינוס באופן שיכל להקל על בירור גובה השכר. מאידך, קביעת שכר בסך של 10,000 ₪, כפי שמציע המשיב 1, אינו ריאלי ביחס להיקף הפעולות שנעשו על ידי הכונס, ומורכבות כינוס הנכסים בנכס הנדון, ואינו משקף את אותו צורך של תגמול הולם של בעל תפקידו בשכרו. יש לזכור שעל בית המשפט לוודא שבעל תפקיד לא ימצא מקופח בשכרו, לתמרץ עורכי דין מוכשרים ומיומנים לכהן בתפקיד זה ולתגמלם בהתאם למילוי תפקידם כהלכה. אין בידי גם לקבל את הטענה (המרומזת) של המשיב לפיה מצבם הכלכלי של המשיבים מצדיק פסיקת שכר מופחת לכונס. גם אם היה מוכח שמצבם הכלכלי קשה כנטען (ולא הוכח) הרי שלא הונחה תשתית למסקנה שמצבם הכלכלי של בעלי הזכויות נמנה על השיקולים שעל בית המשפט לשקול לצורך קביעת גובה שכר הטרחה של כונס הנכסים. הליך הכינוס ארך כתשעה חודשים והסתיים בטרם מומש הנכס בדרך של מכר. עם זאת, לאור המאפיינים המיוחדים של הנכס במשך תקופה זו עשה כונס הנכסים פעולות לצורך קביעת מתווה שיאפשר את מימוש הנכס בדרך של מכר תוך השאת התמורה לצדדים, וכן השכיר את הנכס לצורך קבלת פירות עד למימושו. בנסיבות העניין המוכרות לי היטב, בהתחשב בשווי המוערך של הנכס, בעובדה שהמשך ניהול הנכס אל מול השוכרים מאז פסק הדין הוא באחריות המשיבים כנטען על ידי הכונס, ובמכלול השיקולים שפורטו לעיל הגעתי לכלל מסקנה שהכונס זכאי לשכר טרחה בסך של 35,000 ₪ בתוספת מע"מ, ולהחזר בגין האגרה ששילם בעד הגשת הבקשה. בהתחשב בכך ששכר הכונס ישולם מכספי השכירות המוחזקים בידיו ובעובדה שתקופת השכירות צפויה להסתיים בחודש הבא, אני מורה שתשלומי השכירות ימשיכו להיות מופקדים לקופת השכירות עד לחודש 12/24. לאחר שיופקד התשלום בעד חודש 12/24 ויגבה תשלום שכר הכונס תועבר היתרה, אם תהיה, לידי המשיבים בחלקים שווים. סופם של דברים הוא: המבקש זכאי לשכרו בסך של 35,000 ₪ (בתוספת מע"מ), וכן להחזר הוצאות בסך של 543 ₪ שישולמו על ידי המשיבים בחלקים שווים. המבקש רשאי לגבות את שכר הטרחה והחזר ההוצאות מתוך כספי המשיבים בתמורת השכירות המוחזקים בידיו. ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision30128-09-24	["אורית בן דור ליבל"]	[{"judgment_id": "7ecfed44-c63a-5aad-9da7-f50146fa39a5", "file_name": "30128-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 52986, "extension": "docx", "display_name": "30128-09-24- קובץ מקורי"}]
9e141e92-1952-5932-8969-f7d3e7344f68	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופטת אורית בן דור ליבל: פס"ד בעניין מניעת העתקת מקום מגורים של קטינות כאשר הסכם הגירושין מתיר לכאורה את המעבר (תלה"מ 40569-02-24)	40569-02-24	2024-12-07	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	לפני תובענה לצו מניעה קבוע במסגרתה ביקש התובע לאסור על הנתבעת להעתיק את מקום מגורי בנותיהם הקטינות לעיר Z או מחוץ לירושלים. הרקע הצריך לעניין: הצדדים הם בני זוג לשעבר שמנישואיהם נולדו להם שתי בנות: X, ילידת שנת 2011 ו-Y, ילידת שנת 2015 (להלן: "הבנות" או "הקטינות"). ביום 25.9.17 אושר וניתן תוקף של פסק דין להסכם גירושין שערכו הצדדים במסגרתו הסכימו בין היתר שהמשמורת על הקטינות תקבע בידי הנתבעת ועל חלוקת זמני השהות שלהן ביניהם (להלן: "ההסכם"). אותה עת התגורר התובע בבית הוריו (סעיף 5 להסכם) והוסכם שהקטינות ישהו עמו בכל יום שלישי ללא לינה ובכל סוף שבוע שני ללא לינה במוצאי שבת. קרי, לילה אחד מתוך 14 במחזוריות של שבועיים. כן הוסכם שבתוך 3 חודשים מעת שיעבור לגור בנפרד ישהו עמו הקטינות גם במוצאי שבת בסוף השבוע שבו הן עמו, ושבתוך 3 חודשים לאחר מכן ילונו אצלו בימי שלישי. קרי, הרחבה שתתבצע בתוך 6 חודשים מעת שיעבור להתגורר בגפו ובסופה ישהו עמו הקטינות ארבעה לילות מתוך 14 במחזוריות של שבועיים (פרק ה סעיף 1 להסכם). בסעיפים 1, 3 ו- 4 להסכם הסכימו הצדדים ש"כל דבר מרכזי וחשוב הקשור לקטינות יתואם בין הצדדים", ושינוי מסגרת חינוכן ממלכתי דתי תעשה רק בהסכמה משותפת, וכי "אם מדובר בעניין החורג מהשגרה יחתום ההורה הרלוונטי רק לאחר הסכמת ההורה האחר". עם זאת, בסעיף 10(א) להסכם נקבע: "הצדדים מסכימים כי לטובת הילדות הם יתגוררו בעיר ירושלים, ואולם אם יחליט אחד הצדדים על שינוי מקום מגוריו אזי מקום מגוריו החדש יהיה במרחק של עד 40 ק"מ מירושלים וזאת עד הגיע הילדות לגיל 18. שינוי מקום המגורים בתנאים אלה יבוצע בהתראה מראש של לפחות שבועיים מראש ובהתחשבות בהורה השני, אך לא יהיה טעון את אישורו". בפרוטוקול הדיון שקדם לאישור ההסכם הבהירו הצדדים ביחס לסעיף זה: "אשר לסעיף 10א' מוסכם כי הכוונה היא לעיר ירושלים". בשלהי שנת 2018 שכר התובע דירה למגוריו בסמוך למקום מגורי הנתבעת והקטינות. עם זאת, התנגדה הנתבעת להרחבת זמני השהות של הקטינות עמו כפי שהוסכם בהסכם ועוד קודם לכן עתרה בבקשה לצו הגנה (ה"ט 8557-10-18) במסגרתה ביקשה למנוע מהתובע לפגוש את הקטינות (פרוטוקול הדיון במעמד צד אחד מיום 4.10.18). בדיון במעמד שני הצדדים (ביום 16.10.18) עלה שכבר בחודש אוגוסט אותה שנה (2018) התגלעו ביניהם מחלוקות בנוגע למימוש חלוקת זמני השהות שנקבעה בהסכם, ובסופו ניתן פסק דין על יסוד הסכמת הצדדים שהבקשה תמחק, חלוקת זמני השהות תתבצע כקבוע בהסכם ושהצדדים יפנו לטיפול משפחתי אצל ד"ר Q. ביום 10.7.19 עתרה הנתבעת בתובענה לשינוי הסדרי השהות הקבועים בהסכם וביקשה למנות את ד"ר Q כמומחה בית המשפט לצורך המלצה על זמני השהות של הקטינות עם התובע לפי טובתן (תלה"מ 25432-07-19). התובע (הנתבע באותה תביעה) טען לדחייתה ושהיא מהווה נדבך נוסף בניסיונות הנתבעת למנוע את שהות הקטינות עמו כקבוע בהסכם. בהחלטה מיום 13.11.19 נקבע על יסוד הסכמת הצדדים שהם ימשיכו בהליך הטיפולי אצל ד"ר Qאשר גם ימליץ על חלוקת זמני השהות של הקטינות ביניהם. במהלך תקופת הטיפול אצל ד"ר Q ועל יסוד המלצותיו הורחבו מעת לעת זמני השהות של הקטינות עם התובע, עד שהתקיימו הלכה למעשה בחלוקה של 5 לילות מתוך 14. ד"ר Q המליץ על הרחבה נוספת בזמני השהות אך הנתבעת התנגדה לכך ואף התנגדה למתן תוקף מחייב לחלוקת זמני השהות שהתקיימה למעשה. הטיפול אצל ד"ר Q הופסק בעקבות דרישת התובע, ובהחלטה מיום 10.9.20 הופנו הצדדים לתיאום הורי במחלקת מעברים, ונקבע שבתוך 30 יום לאחר התחלת התיאום ההורי ישהו הקטינות עם התובע פעמיים בשבוע כולל לינה וכן בכל סוף שבוע שני כולל לינה במוצ"ש. לפי הדיווח שהתקבל ביום 22.11.22 החל התיאום ההורי בחודש 7/22. למצער מאז שוהות הקטינות עם התובע פעמיים באמצע שבוע כולל לינה, וכן בכל סוף שבוע שני, כולל לינה במוצאי שבת. קרי, 6 לילות במחזוריות של 14. שני הצדדים מתגוררים באותה שכונה בירושלים במרחק של מאות מטרים זו מזה. הקטינות לומדות במסגרות חינוכיות סמוכות למקום מגורי הצדדים, ומשתתפות בתנועת נוער ובחוגים בסמוך למקום מגוריהן ושם גם מצויים חיי החברה שלהן. שני הצדדים מעורבים מאוד בחיי הקטינות, במסגרת בתי הספר, בתחביבים שלהן, בחוגים ובחיי החברה. ביום 9.6.23 הודיעה הנתבעת לתובע שהיא הרה ושבכוונתה לעבור להתגורר עם הקטינות בבית בן זוגה (לו נישאה מאז) בעיר Z. במסגרת הליך י"ס התקבלה ביום 31.7.23 בקשת התובע למנוע את מעבר הקטינות (י"ס 7222-07-23). ערעור שהגישה הנתבעת על ההחלטה התקבל בפסק דין מיום 8.2.24 במובן זה שצו המניעה שניתן "יהפוך לארעי ותוקפו מותנה בהגשת הליך עיקרי" (עמ"ש 17694-08-23). בעקבות פסק דין זה עתר התובע ביום 19.2.24 בתובענה דכאן. בהחלטה מיום 27.3.24 התקבלה בקשת התובע למתן צו מניעה זמני ובה פורטו, בין היתר, הנימוקים למסקנה שיש לבחון את טובת הקטינות במעבר המבוקש בעזרת תסקיר עו"ס לסדרי דין (שהוזמן מיד עם הגשת התובענה; ולהלן: "ההחלטה"). בר"ע שהגישה הנתבעת על ההחלטה נדחתה בהחלטה מיום 30.4.24 (רמ"ש 45072-04-24). בתסקיר מיום 15.8.24 המליצה העו"ס לסדרי דין שהקטינות ימשיכו להתגורר בירושלים שכן "נראה כי מעבר של האם והבנות ל-Z יערער את תחושת היציבות והביטחון של הבנות, כאשר הן תתרחקנה פיזית מהמסגרות החינוכיות שלהן, מתנועת הנוער ובכלל זה מפעילויותיה המתקיימות בימים שלישי ושבת, מהחוגים ומהחברות הטובות המתגוררות בסמיכות למקום מגוריהן כיום. בנוסף, קיים חשש כי בטווח הרחוק המעבר ישפיע על הקשר של הבנות עם האב לאחר שהוא ירחיק אותן באופן פיזי ממקום מגוריו". כן המליצה העו"ס לשלב את הקטינות בטיפול רגשי "כדי לאפשר להן לעבד את חוויותיהם בצל הקונפליקט בין ההורים ובמנותק ממנו" (עמ' 13). הנתבעת לא השלימה עם המלצות העו"ס וביום 14.10.24 התקיים לפני דיון בו נחקרה העו"ס באריכות על תסקירה. טרם נכנס לעובייה של קורה ולאור נסיבות העניין נפרט את מצב הדברים כיום. תחילה הודיעה הנתבעת על החלטתה לעבור להתגורר בעיר Z עם הקטינות לאחר שהרתה מבן זוגה. למרבה הצער אותו הריון לא התפתח, אך לאחר מכן הרתה שוב ומאז גם נישאה לבן זוגה ונולדה להם בת משותפת. הנתבעת מחלקת למעשה את זמנה בין בית בעלה ב-Z לבין דירתה בירושלים, בה היא שוהה עם הקטינות (ובתה התינוקת) בימים שהן עמה. כמו כן, בסופי שבוע, בחגים ובחופשות כשהקטינות עמה הן שוהות יחד ב-Z. לבעלה הנוכחי של הנתבעת בנות מנישואיו הקודמים, השוהות עמו מחצית מזמנן, ובינן לבין הקטינות נרקם קשר חברי. בנסיבות אלו עשה בית המשפט מאמצים ממושכים לסייע לצדדים להגיע להסכמה לטובת בנותיהם הקטינות, אשר נפגעות מעצם ההליכים המתנהלים משך השנים בין הצדדים בעניינן, ועוד יותר בשל חוסר הוודאות במקום מגוריהן עם אמן בעקבות הסכסוך דכאן (סעיף 4 בעמ' 3 לתסקיר). למרבה הצער כל הניסיונות לא עלו יפה, ולאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב בשלה העת להכרעה. תמצית טענות הצדדים: לטענת התובע יש לפרש את ההוראה בהסכם כמאפשרת העתקת מקום מגורי הקטינות בעיר ירושלים בלבד, פרשנות המתיישבת עם ההסכמה שטובת הקטינות לגור בעיר ירושלים וכן עם הבהרת הצדדים בפרוטוקול הדיון ועם יתר הוראות ההסכם. כן לדבריו יש לבחון את טובת הקטינות במנותק מההסכם לאור שינוי הנסיבות המהותי שחל בחלוקת זמני השהות שלהן עמו, כאשר במועד ההסכם שהו עמו לילה במחזוריות של שבועיים וכיום הן מחלקות את זמנן באופן שווה בין הצדדים, ולאור מצבן הרגשי של הקטינות והקושי שלהן להסתגל לשינויים, וכן לאור שורת הדין לפיה שאלה הנוגעת לקטינים תוכרע בהתאם לטובתם. לטענתו לקטינות קושי לבצע את המעבר וכל שינוי מערער את מצבן, והתרת המעבר עלולה לגרום לפגיעה בקשר שלהן עמו. כמו כן טובתן אינה בהתרת המעבר כפי שעולה מהמלצת העו"ס. לפיכך לדבריו בין אם נבחן את הסוגיה לפי גישת המעשה העשוי, ובין אם נבחן את הסוגיה לפי טובת הקטינות טרם המעבר תהא המסקנה זהה לקבלת התביעה. לטענת הנתבעת הפרשנות היחידה של ההסכם היא המאפשרת את העתקת מקום מגורי הקטינות מרחק של 40 ק"מ מהעיר ירושלים ללא צורך באישור התובע או בחינת טובתן בתסקיר. המעבר המבוקש לעיר Z תואם את ההסכם ואין מקום להתערב בו ולשנות מהסכמת הצדדים שנעשתה לאחר בחינת טובת הקטינות לאחר הליך גישור ממושך ותוך התחשבות באפשרות שיחול שינוי נסיבות. לפיכך לטענתה כלל אין מקום לבחון את טובת הקטינות, או לשנות מהסכמות הצדדים תוך פגיעה במארג הכולל של הסכמותיהם ופגיעה חמורה באוטונומיה שלה, בזכותה היסודית להמשיך בחייה ולגדל את בתה התינוקת עם בעלה הנוכחי ותוך פגיעה בטובתה. לטענתה גם לא חל שינוי בנסיבות חלוקת זמני השהות של הקטינות עם התובע, שכן ההסכם צפה את הרחבת זמני השהות שלהן עמו, וכי ההרחבה שנעשתה בהליכים שהתנהלו בין הצדדים לאחר ההסכם היא תוספת של לילה אחד בלבד בכל שבוע אשר אינה עולה כדי שינוי נסיבות מהותי. עוד נאמר על ידיה שהקטינות מעוניינות במעבר שיטיב עמהן, לא ישנה את חלוקת זמני השהות שלהן בין הצדדים או את מסגרות חינוכן, יטיב את תנאי מגוריהן, ויאפשר להם לחוות תא משפחתי "חם אוהב ושמח" עם בעלה הנוכחי, בתם המשותפת ובנותיו מנישואיו הקודמים. בהקשר טובת הקטינות והשאלה אם המעבר יפגע בקשר שלהן עם התובע יודגש שאין מחלוקת בין הצדדים שהוראות ההסכם אינן מתירות למי מהם לשנות את מסגרת החינוך של הקטינות בהעדר הסכמה של ההורה השני. בסיכומים טענה הנתבעת כאמור שהמעבר לא יפגע בקשר של הקטינות עם התובע שכן הוא לא ישנה את חלוקת זמני השהות של הקטינות בין הצדדים או את מסגרות חינוכן, וכי הקרבה של מסגרות החינוך למקום מגורי התובע דווקא תחזק את הקשר ביניהם (סעיף 97). ברם, בתגובתה לבקשה לצו מניעה הדגישה הנתבעת שהמעבר לעיר Z עם הקטינות מתוכנן להיעשות על ידיה בשני שלבים. בשלב הראשון יוותרו הקטינות במסגרות חינוך בירושלים, ואז לא יהיו שינויים בהסדרי השהות שלהן עם התובע אשר ממילא אוסף ומחזיר את הקטינות ממסגרות החינוך ולא מביתה. "רק בשלב השני שאינו רלוונטי לעת עתה: יבחן שינוי מסגרות החינוך של הבנות שיעשה בהתאם לטובת הקטינות וצרכיהן" (סעיף 26 לתגובה; וראו גם טענותיה בדיון שהתקיים בעמ"ש 17694-08-23). במסגרת סיכומי הבקשה לצו מניעה הסכימה הנתבעת להתחייב שלא יעשה שינוי במסגרת החינוך של הקטינות בשנת הלימודים הקודמת (תשפ"ד) והנוכחית (תשפ"ה) באופן הנותן אינדיקציה שהחל משנת הלימודים הבאה כבר אפשר ש"השלב השני" בתכניתה יהפוך רלוונטי מבחינתה. עולה מכך בבירור שלנתבעת "תכנית על" להעתיק את חיי הקטינות לעיר Z. לאחר שיקבע מקום מגוריהן בZ- תבקש הנתבעת להעתיק גם את מסגרת חינוכן. עם זאת, הנתבעת לא עתרה בשום שלב בהליך הנוכחי לאפשר את שינוי מסגרת החינוך של הקטינות (כעת או בהמשך) ולמעשה לא הביאה סוגיה זו להכרעה. על אף שבהחלטה התייחס לכך בית המשפט במפורש והדגיש שניכר שהמדובר בפיצול מלאכותי של הסוגיה הנתבעת אף לא התייחסה לכך בתצהיר עדותה הראשית או בסיכומיה, אלא הדגישה שהמעבר לא יפגע בקשר של הקטינות עם התובע תוך התעלמות מוחלטת מתכניתה האמורה. דיון והכרעה המחלוקת בין הצדדים נוגעת למעשה בשלוש שאלות: האם המעבר מקיים את תנאי ההסכם ואינו דורש את הסכמת התובע? האם קיימת עילה לעיין מחדש בהסכם? האם טובת הקטינות היא במעבר? נקודת המוצא לדיון מצויה בהסכם בין הצדדים אשר קיבל תוקף של פסק דין. שהרי ברירת המחדל בכל הנוגע למקום מגוריו של קטין שהוריו חיים בנפרד היא הסכמת הוריו. זאת בהתאם להוראת סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, ולפיה מעת שאושר ההסכם על ידי בית המשפט דינו כדין החלטת בית המשפט. עם זאת, בהתאם לסעיף 74 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות רשאי בית המשפט לשנות או לבטל החלטות קודמות עם שינוי הנסיבות או גילוי עובדות נוספות. במקרה כזה אין ההסכם מחייב עוד, כפי שנפסק לאחרונה על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ: "אכן, הסכם בין הורים אינו מחייב כאשר חל שינוי נסיבות מהותי או כאשר מוגשת תביעה עצמאית של הקטין" [בג"צ 3972/23 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 2.8.23)]. בשאלה מהו טיב השינוי בנסיבות המצדיק בחינה מחדש של ההחלטה נחלקו הדעות בפסיקה בין גישה מחמירה לפיה על מבקש השינוי מוטל נטל מוגבר להוכיח שינוי נסיבות מהותי [עמ"ש (חיפה) 1472-02-17 י.כ נ' א.כ (פורסם בנבו, 31.8.17)], לבין גישה מקלה לפיה בהתאם להוראת סעיף 74 לחוק "קביעות המשמורת נתונות לשינוי בכל עת, על פי הנסיבות ובהתאם לטובת הילד" שמשמועתה שכל אימת שההסדר הקיים מזיק לקטין או שחלה התפתחות בחייו רשאי מי מהוריו לעתור לשינוי ההחלטה [עמ"ש 24680-05-16 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 30.3.17)]. להשלמת התמונה יודגש שבר"ע על עמ"ש 1472-02-17 (בין היתר בשאלת טיב השינוי הנדרש כדי לבחון את טובת הקטינים) נדחתה על ידי בית המשפט העליון ונקבע שאין השאלה מגלה עילה למתן רשות ערעור: "שכן השאלה בדבר חלוקת זמני שהייה של ילדים עם הוריהם היא שאלה שיש להכריע בה על פי נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה מקרה" [בע"מ 8741/17 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 21.11.17) פסקה 7]. בענייננו חלוקים הצדדים בשאלת פרשנותו של ההסכם והאם המעבר המבוקש מקיים את תנאיו. לטענת התובע יש לפרש את ההוראה בהסכם כמאפשרת העתקת מקום מגורי הקטינות בעיר ירושלים בלבד, פרשנות המתיישבת עם הבהרת הצדדים בפרוטוקול הדיון שאישר את ההסכם ועם יתר הוראות ההסכם, ולפיכך אין המעבר מקיים את תנאי ההסכם ויש לבחון את המעבר המבוקש כתובענה להעתקת מקום מגורים המחייבת בחינת טובת הקטינות. לעומתו טוענת הנתבעת שהפרשנות היחידה של ההסכם היא המאפשרת את העתקת מקום מגורי הקטינות מרחק של 40 ק"מ מהעיר ירושלים ולפיכך המעבר המבוקש מקיים את תנאי ההסכם המחייב, שהוא תולדה של הליך גישור ארוך אשר מביא לידי ביטוי את עמדות שני הצדדים והסכמותיהם ביחס לטובת הקטינות, ועל כן אין להתערב בהסכמות ואין מקום לבחון שוב את טובת הקטינות. כפי שנקבע בהחלטה, וכפי שיפורט עוד בהרחבה להלן, סבורתני שחל שינוי נסיבות מהותי המצדיק את בחינת טובת הקטינות ביחס למעבר, ומשכך לא נדרשת הכרעה סופית בשאלת הפרשנות שיש ליתן להסכמת הצדדים אשר גם לאחר ההבהרה לפרוטוקול הדיון שקדם לאישור ההסכם נותרה עמומה וסובלת לכאורה את שתי הפרשנויות שמציעים הצדדים. ודוק. אישור ההסכם הוא בכפוף להבהרות הצדדים בפרוטוקול. הצדדים נשאלו בדיון שקדם לאישור ההסכם לפשר כוונתם והשיבו "בירושלים". גם בסעיף 10א להסכם קבוע שהצדדים מסכימים שטובת קטינות להתגורר בעיר ירושלים. ניכר על פניו שהבהרת הצדדים מלמדת שההסכמה היא שהמעבר אפשרי ללא הסכמת הצד השני כל עוד הוא בירושלים (ואז אין משמעות למעשה למרחק 40 ק"מ שפורט בהסכם). אחזור בהקשר זה על האמור בסעיף 9 להחלטה: "מבלי לקבוע מסמרות ניכר על פניו שהעתקת מקום מגורים למרחק של 40 ק"מ מצריך גם שינוי מסגרת חינוכית אשר דורש את הסכמת הצדדים תוך בחינת טובת הקטינות, ובאופן שמתיישב דווקא עם הפרשנות של המבקש ולפיה מעבר בתוך העיר ירושלים לא יצריך את אישור ההורה השני (שאז לא נדרש גם שינוי של המסגרת החינוכית) ואילו במעבר לעיר אחרת נדרש גם שינוי מסגרת חינוכית וממילא מצריך את בחינת טובת הקטינות ואישור ההורה השני". עם זאת, לצורך הדיון אניח לטובת הנתבעת (מבלי שיהיה בכך משום קביעה) שההסכם מאפשר את העתקת מקום מגורי הקטינות מרחק של 40 ק"מ מהעיר ירושלים וכי המעבר המבוקש ממלא אחר תנאיו. ברם, כפי שנאמר גם בהחלטה סבורתני שנדרש לבחון אם טובת הקטינות היא במעבר. כפועל יוצא הרי גם אם הייתה המסקנה שהמעבר אינו עונה על תנאי ההסכם אך נמצא שהוא מטיב עם הקטינות היה בית המשפט מאפשר אותו. לטענת הנתבעת לא חל שינוי נסיבות המצדיק סטייה מההסכם בו בחנו הצדדים את טובת הקטינות, ועל כן אל לבית המשפט להתערב בו תוך פגיעה בעיקרון הוודאות וההסתמכות. על מנת להגביר את "הציפיות והוודאות כמו גם את ההסתמכות על אינטרס הסופיות" שבהסכם הציע חברי כב' השופט זגורי "קווים מנחים" להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בבחינת שינוי הנסיבות הנדרש בתביעה לשינוי חלוקת זמני שהות או העתקת מקום מגורים לאחר שזו הוסכמה על ידי הצדדים במסגרת הסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין [תלה"מ 22342-05-17 ל.ט נ' ר.ע (פורסם בנבו, 23.7.17)]. ביניהם מנה את משך הזמן שחלף ממועד אישור ההסכם, תום הלב של מבקש המעבר, האם ההסכם הוא עצמאי (בעניין הקטינים) או הסכם כולל בין הצדדים, האם נבחנה במסגרתו טובת הקטינים בעזרת מומחה והאם נשקל רצון הקטינים, והאם במסגרת ההסכם נלקחה בחשבון האפשרות של שינוי נסיבות. בהתייחס לקווים מנחים אלו יודגש שבענייננו ההסכם לקח בחשבון אפשרות של העתקת מקום מגורים ואף לקח בחשבון אפשרות של הרחבת זמני השהות של הקטינות עם התובע. עם זאת, הסכמות הצדדים התגבשו במסגרת הסכם גירושין כולל (להבדיל מהסדר אך ורק בענייני הקטינות) מבלי שנבחנה טובתן על ידי גורם מומחה, ומבלי שנלקחו בחשבון עמדותיהן ורצונותיהן (שהיו אז בנות ארבע ושנתיים), ומאז אישורו חלפו למעלה משבע שנים. כמו כן, וכפי שיפורט להלן, ההסכם אמנם צפה את הרחבת זמני השהות ואולם זמני השהות הורחבו מעבר להסכמת הצדדים על ידי בית המשפט ובעזרת מומחה ולא בדרך של מימוש ההסכם, ונמצא יותר מקורטוב של חוסר תום לב בהתנהלות הנתבעת. כפי שנראה להלן בחינת ענייננו גם בראי קווים מנחים מוצעים אלו מצדיקה דיון מחדש בעניין מעבר מגורי הקטינות. לטענת הנתבעת חלוקת זמני השהות הקיימת היום אינה עולה כדי שינוי נסיבות מהותי משום שנצפתה על ידי הצדדים בהסכם ומשום שהוספת לילה אחד באמצע השבוע אינה משנה מהאמור בהסכם. טענה זו, על שני ראשיה, אין בידי לקבל. ראשית, בהסכם הסכימו הצדדים שהמשמורת על הקטינות תהיה בידי הנתבעת. אותה עת שהו הקטינות עם התובע לילה אחד במחזוריות של שבועיים והוסכם שמעת שיעבור התובע להתגורר בגפו, ובתוך תקופה של 6 חודשים, יורחבו זמני השהות בהדרגה עד שישהו עמו בכל יום שלישי כולל לינה ובכל סוף שבוע שני כולל לינה במוצ"ש. קרי, 4 לילות מתוך 14 במחזוריות של שבועיים. הצדדים צפו אפוא חלוקת זמני שהות לפיה ישהו הקטינות עם התובע לכל היותר ארבעה לילות במחזוריות של שבועיים. הרחבת זמני השהות לששה לילות במחזוריות של שבועיים, ומעבר למה שהוסכם, אינה שינוי מינורי אלא שינוי משמעותי כשלעצמו. הרחבה כזו מחלקת למעשה את זמני השהות של הקטינות כמעט באופן שווה בין הצדדים וכפועל יוצא תופסות הקטינות את ביתם של שני הצדדים כבית מרכזי בחייהן. התוספת של יום בשבוע כולל לינה (עוד שני לילות במחזוריות של שבועיים) היא משמעותית ומטה את הכף לאחריות הורית משותפת (או משמורת משותפת). ודוק. בעקבות שינוי משמעותי זה הסכימו הצדדים ביום 17.2.21 גם על שינוי גובה החיוב במזונות שנקבע בהסכם (תלה"מ 50936-03-20). שנית, מעבר לעובדה שזמני השהות של הקטינות עם התובע כיום רחבים באופן משמעותי מזה שהוסכם על הצדדים בהסכם, ועולים כדי אחריות הורית משותפת, הם אינם תוצאה של מימוש הוראות ההסכם שצפו את הרחבת זמני השהות כי אם קביעה של בית המשפט בעקבות הליכים בהם פתחה הנתבעת במסגרתם ביקשה למנוע את מימוש חלוקת זמני השהות שנקבעה בהסכם, ועמדה על קביעת זמני השהות לאחר שמומחה יבחן את טובת הקטינות. כפי שפורט לעיל, הנתבעת התנגדה בכל מאודה למימוש הוראות ההסכם ביחס להרחבת זמני השהות של הקטינות עם התובע וביקשה למנוע אותם בצו הגנה (בקשה שנמחקה בהסכמה ובפסק הדין נקבע שזמני השהות יתקיימו כקבוע בהסכם). על אף האמור עתרה הנתבעת לבית המשפט בתובענה נוספת ודרשה שזמני השהות לא יתקיימו כפי שהוסכם אלא שיקבעו זמני שהות לאחר בחינת טובת הקטינות בעזרת מומחה. והנה, רק במסגרת הליך משפטי ממושך ומעורבות מומחה מטעם בית המשפט, הליך שכלל גם תהליך טיפולי לצדדים, הורחבו זמני השהות של הקטינות עם התובע (אף מעבר לקבוע בהסכם) וכעת שוהות הן עמו 6 לילות מתוך 14 במחזוריות של שבועיים. ודוק. הגם שהתובע עבר לדירה משלו כבר בשלהי שנת 2018 ובהתאם להסכם הסדרי השהות המורחבים היו צריכים להיכנס לתוקפם בתוך 6 חודשים לאחר מכן, הם נקבעו על ידי בית המשפט (באופן רחב יותר מההסכם) רק ביום 10.9.20 ונכנסו לתוקפם מאוחר יותר. הנה כי כן, הרחבת זמני השהות של הקטינות עם התובע אינה תוצאה של יישום הוראות ההסכם אלא תוצאה של הכרעה שיפוטית לאחר בחינת טובתן בעזרת מומחה (כפי שדרשה הנתבעת) ובעקבותיה מחלקות הקטינות את זמנן באופן שווה בין הצדדים. עוד יודגש שמאז אישור ההסכם "זרמו הרבה מים בנהר" והצדדים אינם מצויים באותו המקום, אף לא באותו המקום שצפו בעת אישור ההסכם. אין המדובר בצדדים שאישרו הסכם ביחס לילדיהם הקטינים ונפגשו שוב כעבור 7 שנים במחלוקת בסוגיה הנוגעת לקטינים ואשר לכאורה הוסדרה בהסכם. מדובר בצדדים שביסוד הדברים מאז אישור ההסכם ניהלו הליכים מורכבים בבית המשפט בנוגע לקטינות וחלוקת זמני השהות שלהן עמהם, מהם עלה שהתקשורת ביניהם רעועה, שהקטינות מצויות בלבת המאבק המתנהל על גביהן ושנדרש טיפול משפחתי וכן טיפול רגשי לקטינות. מאז אישור ההסכם גם חל שינוי במצבן הרגשי של הקטינות בעקבות קשיים שגילו משך השנים בחלוקת זמני השהות עם הצדדים ובתמורות שחלו בכך, ונוכח המאבקים בין הצדדים שהתנהלו על גביהן. אחת מהטענות שהעלתה הנתבעת בשעתו, כטעם המצדיק שלא לקיים את הוראות ההסכם ביחס להרחבת זמני השהות של הקטינות עם התובע מבלי לבחון את טובתן, הייתה שהקטינות מגלות קשיים בשהותן עם התובע ובמעברים ביניהם, וכי במיוחד לקטינה X יש קשיים רגשיים המחייבים טיפול. אין מקום להיכנס במסגרת ההכרעה דכאן האם לטענות אלו מצד הנתבעת היה יסוד (כטענתה) או שהן נבעו מקשיים שלה לאפשר את שהות הקטינות עם התובע (כטענתו). דומה שלא יתכן חולק שבמסגרת ההסכם לא צפו הצדדים את הקשיים הרגשיים הנטענים שחוו הקטינות בהרחבת זמני השהות ובמעברים בין הצדדים. אין זה מן הנמנע שקשיים אלו נוצרו או למצער החריפו בעקבות המאבקים המתנהלים בין הוריהם על גביהן למעשה כמעט באופן רצוף מאז אישור ההסכם בשנת 2017 ועד כה. גם בתסקיר פירטה העו"ס ששני הצדדים הדגישו את ההחרפה במצבה הרגשי של הקטינה X (עמ' 24 שורות 1-4 לפרוטוקול), וכי הקונפליקט גורם גם לקטינה Y מתח והיא מגלה רגישות גבוהה ועל כן המליצה ששתי הקטינות יקבלו טיפול רגשי. המלצה ששני הצדדים מסכימים לה. הנה כי כן, מאז אישור ההסכם ועל אף ההסכם לא שקטו הצדדים ומשך השנים התדיינו בעניינן של הקטינות, ובעקבות התדיינות ממושכת זו נקבע שהקטינות יחלקו את זמנן באופן כמעט שווה ביניהם. חלוקת זמני השהות שנקבעה רחבה יותר מזמני השהות שהוסכמו, והיא תוצאה של הכרעה שיפוטית בעקבות התדיינות ממושכת שקיימו הצדדים בעניינן ולא של מימוש ההסכם, וכפועל יוצא ממנה למעשה שותפים הצדדים באחריות ההורית כלפי הקטינות. כמו כן, חל שינוי גם במצבן הרגשי של הקטינות המתקשות להסתגל למעברים ולשינויים והמצריך טיפול רגשי. בנסיבות האמורות, עת התנגדה הנתבעת לביצוע ההסכם ועמדה על בחינת טובת הקטינות בעזרת מומחה לצורך קביעת זמני השהות שלהן עם התובע, יש מי שיאמר שהיא מושתקת מלהעלות טענה שאין מקום לבחון כעת את טובת הקטינות ביחס למעבר המבוקש. ניתן אף למצוא יותר מקורטוב של חוסר תום לב בטענתה כעת שבחינת טובת הקטינות אינה נדרשת ביחס למעבר לעיר אחרת למגורים עם בן זוגה וילדיו מנישואיו הקודמים, אשר לכל הדעות מהווה שינוי מטלטל בחיי הקטינות, ובוודאי עת לשיטתה מעבר זה הוא רק שלב ראשון ב"תכנית על" שלאחריה יתבקש גם שינוי המסגרת החינוכית של הקטינות ובאופן שמרכז חיי הקטינות יועתק לעיר Z. דומה שלא יתכן חולק שספק אם לאחריו ניתן עוד יהיה לקיים את חלוקת זמני השהות שלהן באופן שווה בין הצדדים כפי שהיא מתקיימת כיום. סבורתני שכל אחד משינויים אלו (ובוודאי במשקלם המצטבר) עולים כדי שינוי נסיבות מהותי. במצב דברים זה, גם אם נאמר שהמעבר מקיים את הוראות ההסכם, על בית המשפט להכריע בתובענה אם למנוע את המעבר "כפי שייראה לו לטובת הקטין..." [הוראת סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית]. זה מכבר נאמר שהכרעה בקביעת מקום מגורי קטין שהוריו נפרדו היא "בבחינת הרע במיעוטו" [רע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני, פ"ד נה(2) 321, 330, פסקה 11; עמ"ש (י-ם) 516/09 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 20.5.10) פסקה 8]. כן נקבע שהמונח "טובת הילד" הוא "מושג רחב ועמום, אשר עשוי לקבל משמעויות ופירושים שונים בהקשרים שונים, בהתאם למצב העובדתי בכל מקרה ומקרה ובתי המשפט נדרשים לצקת לתוכו תוכן בהתאם למקרה הפרטני העומד להכרעתם" [בעמ 10060/07 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 1.10.08) פסקה 30]. עוד נאמר שטובת הילד אינו מושג ערטילאי אלא "הוא פרי של איזונים בין אינטרסים שונים של כל אחד מההורים ושל הילד. הילד אינו עומד בחלל ריק, קיימים גם להוריו זכויות.." [ע"מ (מחוזי באר שבע) 119/08 פלוני נ' פלונית, פורסם בנבו, 13.8.08 עמ' 7, (להלן: "עניין פלוני")]. כן נפסק שלצורך הכרעה בהעתקת מקום מגוריו של קטין על בית המשפט לאזן בין שלוש זכויות: הראשונה, זכות הילד לקיים קשר יציב, רצוף, משמעותי ותקין עם שני הוריו; השנייה, זכות ההורה המבקש את המעבר לעצב את תמונת חייו; השלישית, זכות ההורה האחר לקיים קשר משמעותי עם ילדו [בע"מ 27/06 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 1.5.06); תלה"מ (צפת) 10308-03-17 פלוני נ' אלמונית (פורסם בנבו, 9.7.17)]. קיימות שתי גישות בפסיקה בהכרעה בסוגיית העתקת מקום מגוריו של קטין. הראשונה היא גישת 'המעשה העשוי' לפיה בהינתן זכות ההורים לשנות מקום מגוריהם יש לבחון את מצב הדברים כאילו כבר העתיק ההורה מקום מגוריו [עמ"ש (נצרת) 9963-06-11 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 10.8.11)]. ולפיה תבחן תביעה להעתקת מקום מגורי הקטין בשני מעגלים: האחד, יכולת הקטין לבצע את המעבר; השני, האם המעבר יגרום לפגיעה בקשר של הקטין עם ההורה השני או לניתוקו מההורה השני [עמ"ש 25108-05-20 צ' נ' נ' (פורסם בנבו, 30.8.20)]. האחרת היא גישה הבוחנת את טובת הקטין טרם המעבר. קרי, על ההורה המבקש לשנות מקום מגוריו להוכיח שהמעבר המבוקש עולה בקנה אחד עם טובת הילד, וכי התועלת מן המעבר גדולה מן הנזק [עמ"ש (י-ם) 35652-07-12 א.ב.ח. נ' מ.ב.ח. (פורסם בנבו, 9.12.12)]. במחלוקת בין הגישות עדיפה עלי הגישה השנייה ולפיה תבחן התביעה לאור עיקרון טובת הקטין בלבד [רע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני, פ"ד נה (2) 321 (2001); (עמ"ש (ת"א) 59552-06-20‏‏ פלונית נ' פלוני (7.1.21)] ומצטרפת אני לשיקולים שפירט כבוד השופט סילמן בתמ"ש 8958-11-16 ל.א נ' ב.א (פורסם בנבו, 25.7.17). מכל מקום, הקו העולה מהפסיקה הוא ברור ולפיו אל מול הזכות של הנתבעת להעתיק את מקום מגוריה לעיר Z יש לבחון את השפעת המעבר על הקטינות ועל היקף וטיב הקשר האפשרי בין התובע לבין הקטינות. בבחינת "טובת הילד" ראש וראשון יש לפנות לנתונים המקצועיים. עו"ס לסדרי דין פועלת בבחינת מומחית לעניין טובת הקטין [לעניין מעמדו של תסקיר בדומה לחוות דעת מומחה ראו בע"מ 5072/10 פלוני נ' פלוני, (פורסם בנבו,26.10.10)]. בית המשפט הוא הקובע גם בשאלות שבמומחיות, ואף אם מוגשת חוות דעת מומחה, אין השופט פטור מהפעלת שיקול דעת שיפוטי עצמאי עת שנדרש הוא להכריע בעניין קטין. כבר נפסק כי אכן חוות הדעת משמשת כלי עזר חיוני אשר תזכה למשקל נכבד, אך לא מכריע, שכן בית המשפט אינו "חותמת הגומי" לעמדתו של המומחה המקצועי [ראו למשל בע"מ 27/07 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 1.5.06), שאומץ בדנ"א 1892/11 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (פורסם בנבו, 22.5.11)]. עם זאת, בהתאם לפסיקה בית המשפט יסטה מהמלצות העו"ס בתסקיר רק אם "קיימים טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי, המצדיקים סטייה מאותה המלצה" [בע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 2.5.05); בע"מ 4259/06‏ פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 13.7.06)]. דהיינו, ככלל, בהעדר נימוק משכנע לקביעה שונה, מן הראוי כי בית המשפט יאמץ את המלצת המומחים לדבר. בענייננו, העו"ס לסדרי דין שבחנה את טובת הקטינות הקונקרטיות העומדות לדיון, התרשמה שטובתן היא בדחיית התביעה משום "שהמעבר לא יעלה בקנה אחד עם טובת הבנות וצרכיהן". העו"ס מצאה שלקטינות יהיה קושי לבצע את המעבר לאור מצבן הרגשי והקושי שלהן להתמודד עם שינויים. כן מצאה העו"ס שהמעבר "עשוי לגרום לפגיעה משמעותית באיכות חייהן", ירחיק אותן ממרכז חייהן, מחברותיהן ומפעילויות חברתיות, ויאלץ אותן לבלות מידי יום שעות רבות בנסיעה למסגרת החינוכית ו"ישפיע על תחושת הביטחון והיציבות שלהן". כן מצאה העו"ס שהמעבר "עשוי גם לפגוע בזכותן של הבנות לממש קשר רציף, יציב ועקבי עם האב" (עמד 12 לחוות הדעת). לאחר העיון בתסקיר וההתרשמות הישירה מתשובותיה של העו"ס לשאלות התובעת בדיון סבורתני כי לא רק שלא הוצגו "טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי" המצדיקים לסטות מההמלצות (וזוהי אמת המידה המשפטית), אלא שגם מדובר בהמלצות ראויות ומסתברות בנסיבות, המשקפות כראוי את טובת הקטינות ויש לאמצן לגופן. הצדדים מתגוררים מרחק של מאות מטרים זמ"ז, והקטינות מחלקות את זמנן ביניהם באופן שווה. כעולה מהתסקיר סמיכות המגורים מאפשרת לקטינות לעבור בין בתי הצדדים (על מנת ליטול חפצים) גם בימים שהן עם ההורה האחר (עמ' 5 לתסקיר). חלוקת זמני השהות של הקטינות בין הצדדים כפי שהיא מתקיימת כיום מטיבה מאוד עם הקטינות ומאפשרת להן קשר משמעותי ואיכותי עם שני הוריהן. שני הצדדים לוקחים חלק משמעותי ושווה בחיי הקטינות, שניהם מעורבים מאוד בחייהן, בגידולן ובחינוכן ומהווים דמויות יציבות ומשמעותיות בחייהן והקטינות חוות אותם ככאלה ונהנות מהסדר זה. העו"ס הדגישה את הרגישות של הבנות והקושי (במיוחד של הקטינה X) להתמודד עם פרידות ושינויים, וכי לאור לידת האחות (מבן זוגה של האם) ממילא נדרשות הבנות להסתגל למערך המשפחתי שהשתנה. העו"ס פירטה את מצבן הרגשי של הקטינות המצריך טיפול והדגישה את התרומה של סמיכות מקום מגורי הצדדים על מצבן ועל "האיזון העדין שנוצר במרקם חייהן": "מעבר לכך, ניכר כי שתי הבנות לרוב מצליחות להכיל בתוכן באופן תקין ובריא את היות הוריהן גרושים ואת העובדה שחולקות זמני שהות בשני בתים. לאורך התהליך עלה כי כיום הבנות מקיימות קשר רציף, עקבי ויציב עם שני ההורים ונהנות ונתרמות מזמני שהות עם כל אחד מהם. בולט כי לשני ההורים חלק בכך. קיימת סבירות כי האיזון העדין שנוצר במרקם חייהן, התאפשר לאור העובדה שכיום שני ההורים מתגוררים בסמיכות אחד לשני ולמרכז חייהן של הבנות – בכללו – המסגרות החינוכיות, תנועות הנוער, החוגים והחברות" (עמ' 11). בחקירתה הבהירה העו"ס שמצב דברים זה מאפשר לקטינות להחזיק את מציאות חייהן, מקל עליהן ומשפר את איכות חייהן (עמ' 53 שורות 10-13 לפרוטוקול). המדובר בלבת המומחיות של העו"ס שלא מצאתי כל סיבה לסטות ממנה. הדברים גם מתיישבים עם הדינאמיקה הרעועה של יחסי הצדדים לאורך השנים שנתנה אותותיה על מצבן הרגשי של הקטינות והבנתם שזקוקים הם לטיפול משפחתי ושהקטינות זקוקות לטיפול רגשי. כן מצאה העו"ס שהנסיעות הכרוכות במעבר יפגעו באיכות החיים של הקטינות. המרחק הגיאוגרפי בין מקום מגורי הצדדים כיום (הסמוך למסגרות החינוך של הקטינות) לבין מקום המגורים אליו מבקשת הנתבעת לעבור עומד על 37 ק"מ בקירוב. המחלוקת בין הצדדים נוגעת למשך הנסיעה מנקודה לנקודה. לטענת הנתבעת משך הנסיעה אינו עולה על 35-45 דקות לכל כיוון (משך הזמן שלוקח לדבריה לנסוע ביום א' מ-Z למסגרות החינוך בתום סופ"ש שבילו בבית בן זוגה; סעיפים 111 ו- 129 לתצהיר עדותה הראשית). לעומתה טוען התובע שמשך הנסיעה עולה כדי למעלה משעה ורבע ועד שעה וארבעים בשעות הרלוונטיות שהן שעות העומס (סעיפים 61-63 לתצהיר עדותו הראשית). העו"ס פירטה בתסקיר שבדקה באפליקציות שונות את משך הנסיעה "בתאריכים שונים ובנקודות זמן שונות" ומצאה שהוא "נע בטווח של בין 40 דק' לשעה ומעלה" (עמ' 10) והבהירה בחקירתה שהתבססה על הבדיקות שערכה (עמ' 22 שורות 14, ו- 29 לפרוטוקול). העו"ס מצאה שהמעבר יפגע באופן משמעותי באיכות חייהן: "בהתחשב בכך שהבנות לומדות בשתי מסגרות חינוכיות שונות וככל הנראה תתווספנה נקודות עצירה שונות בהתאם ללו"ז הבנות (תנועת הנוער, מפגשים עם חברות, חוגים ועוד). המשמעות היא שהבנות תבלינה זמן רב במשך השבוע בנסיעות מביתן לירושלים וחזרה ממנה, כאשר מדובר על מעבר בין שתי ערים על כל הכרוך בכך (מפגעי דרך, כבישים חסומים, מחסום וכו'). הדבר עשוי לגרום לפגיעה משמעותית באיכות חייהן". הנתבעת חזרה על הטענה שישנם ילדים שגרים בשכונה אחת בירושלים ולומדים בשכונה אחרת והמרחק בין שני המקומות אינו נופל מהמרחק בין העיר Z לבית הספר. העו"ס התייחסה לכך בתסקיר והסבירה שככלל כך נעשה בלית ברירה אחרת "ולרוב לא בטווח גילאי ביה"ס היסודי בדומה לגילה של Y" (עמ' 12). כן הבהירה בחקירתה: "אני חושבת שילדה בת תשע שצריכה לנסוע מדי יום מ-Z לירושלים למסגרת חינוכית, זה דבר שבהכרח יפגע לה באיכות חיים, כך גם לאחותה בת ה- 13" (עמ' 30 שורות 14-15 לפרוטוקול). עוד הדגישה: "ואני מדברת על בנות שהתרגלו מגיל, מגיל ממש קטן, שכל מרכז חייהן נמצא במרחק הליכה. זה לא ילד שמגיל קטן התרגל לקום ולנסוע ואלה, זאת מציאות חייו, יש פה מציאות שהבנות התרגלו אליה, ואליה היא תצטרכנה להסתגל... בעיניי זאת פגיעה באיכות החיים שלהן" (עמ' 30 שורות 24-28 לפרוטוקול). המעבר יאלץ את הקטינות להשכים קום ולנסוע מ-Z לירושלים לפני תחילת יום לימודים (בימים בהם ילונו אצל הנתבעת), או לשוב מירושלים ל-Z בתום יום לימודים, ולאחר סיום החוגים ותנועות הנוער. המדובר בשבע נסיעות בשבוע (פעם בשבוע שתי נסיעות (הלוך ושוב) באותו היום וביתר השבוע נסיעה בכיוון אחד בכל יום). מלבד זמני הנסיעה יידרשו הקטינות להמתין אחת לשנייה בהתחשב במסגרות החינוך השונות ובשעות הלימוד השונות, בחוגים ובפעילויות החברתיות והאחרות השונות. בצדק ראתה בכך העו"ס מכשול שיגרום למעמסה וקושי על הקטינות ויפגע באיכות חייהן. בוודאי הדברים אמורים בגילאי הקטינות, ובעובדה שהמדובר בקטינות שהתרגלו למגורים בשני בתים בסמיכות רבה זל"ז ולמסגרות החינוך, וכי מצב דברים זה מקל עליהן להחזיק ולהכיל את מציאות חייהן. הנתבעת טענה שהמעבר לא יפגע בהשתתפות הקטינות בתנועת הנוער (אם יוחלף יום השהות אצל התובע כפי שהציעה), בחוגים המתקיימים מיד לאחר תום המסגרת החינוכית (וממילא הם ברי שינוי) ובקשרים החברתיים של הקטינות (והדגישה שיש להן חברות המתגוררות בשכונות מרוחקות מהמסגרת החינוכית). גם בהתייחס לטענות אלו עמדה העו"ס על עמדתה והבהירה "מספיק שיש כמה ימים שהן לא גומרות באותו שעה, או שאחת הבנות נשארת עם חברה, או איזשהו פעילות מבית הספר, או תנועת נוער שלא תיגמר באותו זמן, הן בעצם, זה בעצם משהו שאמור להאריך את זמן ההמתנה שלהן, ואת זמן הנסיעה שלהן" (עמ' 38 שורות 19-21 לפרוטוקול), והדגישה שמגורים במרחק כל כך משמעותי ממרכז חייהן אינו עולה בקנה אחד עם טובתן "אני אגיד שבאופן כללי, כל המצב הזה, שהבנות יהיו במרבית השבוע, רחוקות ממרכז חייהן, על כל מה שכרוך בזה, גם אם נשנה את הימים, בעיניי זה דבר שלא מיטיב עם הבנות, ולא עולה בקנה אחד עם טובתן" (שם, שורות 31-33; עמ' 39 שורות 6-7 לפרוטוקול). עמדת העו"ס מסתברת בעיני. מציאות שבה ילדים לומדים בעיר אחת וגרים בעיר אחרת היא חריגה, ובמיוחד בגילאי הקטינות ועוד יותר בגיל בית ספר יסודי של הקטינה Y. כפי שנאמר כבר בהחלטה העובדה שהנתבעת סבורה שבשלב שני יש לבחון את שינוי מסגרת החינוך לעיר Z מלמדת כשלעצמה שגם גבי דידה טובת הקטינות אינה בהמשך הלימודים במסגרת חינוכית וחברתית בעיר אחרת. כן מצאה העו"ס ש"קיים חשש כי בטווח הרחוק המעבר ישפיע על הקשר של הבנות עם האב לאחר שהוא ירחיק אותן באופן פיזי ממקום מגוריו" (עמ' 10 לתסקיר; עמ' 30 שורות 15-18 לפרוטוקול). "אני אגיד שכמו שאמרתי התלבטנו. זאת לא הייתה החלטה קלה, לדיני נפשות, וכמובן שלקחנו בחשבון את העובדה שהאמא בונה תא משפחתי חדש, והיא לקראת לידה, וניסינו לחשוב על כל מיני קונסטלציות, שאולי המעבר כן יתאפשר. אחת הקונסטלציות שעלתה ,זה באמת הרחבת זמני השהות עם האב, על חשבון זמני השהות שלהן עם האם, ואני בהסתכלות על הקשר של הבנות עם האמא, אמרתי גם הקונסטלציה הזאת, לא רואה את טובת הבנות, כי בעצם הטובה של הבנות, היא המשך קשר רציף עם שני ההורים שלהן, ששניהם הורים טובים דיים, כבודה יודעת שיש לנו פה הרבה סוגים של משפחות, ובחלק מהמשפחות זו יכלה להיות הכרעה יותר קלה, אבל פה באמת ראינו מציאות שהתחושה הייתה, רק לא להרוס. כי אנחנו יודעים כמה קשה אחר כך לתקן, אנחנו מקבלים אחר כך הרבה פעמים משפחות עם מרחקים גאוגרפיים ופגיעות בקשר, ואז הרבה יותר קשה לתקן ולחבר, זה, בהרבה מהמקרים זה משפיע על הקשר, על האיכות שלו, על התדירות שלו, כפי שכתבתי בפרט שמדובר על מעבר בין שתי ערים, ועל נערה מתבגרת, שנמצאת כאן" (עמ' 33 שורות 9-19 לפרוטוקול). העו"ס הדגישה שהחשש בפגיעה בקשר הוא בהתייחס לטווח הרחוק "אני אגיד שקודם כל התייחסתי לטווח הרחוק, כי גם אני יודעת שבעצם בטווח הקרוב מדובר על המשך לימודים במסגרת חינוכיות קרובות, בעצם איפה שהבנות לומדות היום. בטווח הרחוק אנחנו לא יודעות, לא יודעים אם הן תישארנה במסגרות החינוכיות האלו, אם Yלמשל, תשרוד את הנסיעות שלוש פעמים בשבוע, מ-Z לירושלים הלוך וחזור, ואם לא, ומעבר לכך כמו שציינתי, הנושא של ילדה מתבגרת בגילה של X, כאשר שני ההורים גרים במרחק של שני ערים, הרבה פעמים אנחנו נראה בהמשך פגיעה בקשר עם ההורה, כשקיים מרחק גאוגרפי ממנו". כן הבהירה שהחשש קיים גם אם הקטינות ימשיכו להתחנך בירושלים: "אני אגיד שאני אומרת את זה מניסיון ומתיקים אני טיפלתי בהם, שקיים מרחק גאוגרפי בין מגורי ההורים. בטווח הרחוק, כמו שכתבתי והדגשתי, בטווח הרחוק, זה הרבה פעמים גורם לפגיעה בקשר בין הילדים" (עמ' 45 שורות 10-15; 25-27 לפרוטוקול). יוער שהדברים האחרונים נאמרו על ידי העו"ס במענה לשאלת הנתבעת בהתייחס להתחייבות מצדה שלא לשנות את מסגרת החינוך של הקטינות. ברם, לשאלת בית המשפט אם ניתנה התחייבות כזו השיבה הנתבעת מפי באת כוחה בשלילה (שם, שורה 35). העו"ס הדגישה "היה מקרים שמסגרת החינוך באמת בהתחלה נשארה כפי שהיא, ואחר כך אני אגיד שאנחנו קיבלנו את זה לא בבקשה למעבר דירה, אלא בבקשה להעתקת מסגרת חינוכית, בראי של טובת הבנות שלא יצטרכו לעשות את הנסיעות ולא יהיה מרחק גאוגרפי כל כך גדול" (עמ' 46 שורות 18-20 לפרוטוקול). על האמור יש להוסיף את הנטל והמעמסה שייפלו על כתפי הנתבעת בהסעת הקטינות, אשר מעוררים תהיות עד כמה היא תהיה ישימה לטווח ארוך ואם לא ייגרמו לנתבעת לנסות ולהתנער מהם. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שהנתבעת מטופלת בתינוקת נוספת, וכי היא עובדת כאחות במשמרות בבית חולים (ראו סעיפים 104 ו- 108 לתצהיר עדותה הראשית). בהחלטה הודגש שהנתבעת לא פירטה "תשתית מספיקה שתסביר הכיצד יגיעו הקטינות מ-Z למסגרת החינוכית, מי יסיע אותן, באיזו שעה ידרשו לצאת בבוקר כדי להגיע בזמן למסגרת, מה לגבי השתתפותן בפעילויות בשעות אחר הצהריים או הערב בימים שהן עמה, האם יוותרו על הפעילות או שמא ייסעו הלוך ושוב פעמיים באותו היום". חרף האמור, גם בתצהיר עדותה הראשית שהוגש לאחר ההחלטה לא מצאה הנתבעת לפרט מתווה אלא הסתפקה בטענה שהמעבר לא יטיל על התובע נטל של נסיעות (סעיף 51 לתצהיר עדותה הראשית). כמו כן, בהינתן העומס שיטיל פתרון כזה על הנתבעת ספק אם יהיה ישים, לא כל שכן לאורך זמן. והנה, הנתבעת בעצמה למעשה הבהירה שלכל היותר המדובר על פתרון זמני ועל כן הציגה בתגובתה לבקשה לצו המניעה את משנתה להשלים את העתקת מרכז החיים של הקטינות ל-Z (גם את מקום מגוריהן וגם את מסגרת חינוכן) בשני שלבים. כך גם התרשמה העו"ס מדברי הנתבעת: "האם מבקשת להעתיק את מקום מגוריה ומגורי הבנות בזמני השהות עמה לעיר Z, תוך שהיא מצהירה כי הבנות תמשכנה ללמוד בשנה"ל הבאה במסגרות החינוכיות בירושלים והיא תהיה אחראית על הבאתן ועל החזרתן" (עמ' 11 לתסקיר). כן הדגישה העו"ס שהנתבעת הציגה טיעונים איך הבנות יסתדרו עם המעבר כאשר מרכז חייהן יישאר בירושלים "ואולם אין ספק כי מדובר בברירת מחדל" (עמ' 12) וניכר שהמילה "בלית ברירה" (תחת המילה "ברירת מחדל") קולעת יותר לכוונתה. גם בדיון בחלופה של דחיית התביעה פירטה העו"ס את הזמניות שבהמשך הלימודים של הקטינות בירושלים: "האם והבנות תעבורנה להתגורר ב-Z. זמני השהות בין הבנות לאב ימשיכו להתקיים כסדרם וכן הבנות תמשכנה בשלב זה ללמוד במסגרות החינוכיות בירושלים בהן הן לומדות כיום" (ההדגשה שלי – א.ב.ד; עמ' 10 תחת הדיון ב"חלופה 1" (שנפסלה)). העו"ס הבהירה בחקירתה שלא שמעה מהנתבעת על כך שהיא מתכוונת לעתור בהמשך לשינוי מסגרת החינוך אך היא כן הסבירה ש"עכשיו זה מסתדר יותר, לקחת ולהחזיר את הבנות או לדאוג שיהיה מישהו שיקח ויחזיר את הבנות, לאורך השנה, בזמן שהם ילמדו בירושלים" (עמ' 52 שורות 11-12 לפרוטוקול). בהחלטה התייחסתי לתכנית הנתבעת ואין אלא לחזור על האמור בה: "14. "רצון העל" של המשיבה הוא להעתיק את מקום המגורים ואת מסגרות החינוך של הקטינות לעיר Z. ניכר שבשל "נסיבות דיוניות" (העובדה שההסכם מתיר לה לשיטתה לקבוע את מקום מגוריהן ללא צורך באישור המבקש) התפצל הדיון למעשה לשניים כאשר בשלב זה מונחת לפני רק תביעה מצד המבקש למנוע באופן זמני וקבוע את מעבר הקטינות להתגורר עם המשיבה בעיר Z. אין חולק כאמור שהמשיבה לא יכולה להעביר את מסגרת החינוך של הקטינות לעיר Z ללא הסכמת המבקש או בקבלת אישור בית המשפט לכך. המשיבה גם לא עתרה בתביעה להתיר את שינוי מסגרת חינוכן של הקטינות לעיר Z ואינה טוענת שזוהי טובתן. על פני הדברים ניכר שהפיצול הזה הוא מלאכותי וגם המשיבה סבורה שטובת הקטינות ללמוד בסמוך למקום מגוריהן ועל כן חושבת על הגשת תביעה בשלב השני. ניכר גם שהסכמת הצדדים בהסכם לא לקחה בחשבון אפשרות שקטינות בגיל בית ספר יסודי יגורו בעיר אחת וילמדו בעיר אחרת שם גם יהא מרכז חייהן. המשיבה הדגישה שהנסיעה מ-Z לירושלים לא ארוכה יותר מנסיעה משכונה אחת לאחרת בקצוות ירושלים, וכי המדובר בשש נסיעות בשבוע בלבד. המשיבה אמדה מרחק אווירי (שאינו רלוונטי בבחינת מרחק) וטענה שמשך הנסיעה לא ארוך יותר מ-45 דקות לכל כיוון (בדיון טענה אף שמשך הנסיעה קצר יותר). לעומתה טוען המבקש שהנסיעה אורכת בין שעה ורבע לשעה וארבעים לכל כיוון, וייתכן שאף למעלה מכך בשעות העומס. מתקשה אני לראות הכיצד התרת המעבר של הקטינות ל-Z בשלב זה משרת את טובתן, כאשר הן לומדות במוסדות חינוך בירושלים ובה נמצאת גם כל פעילותן בשעות הפנאי (תנועת נוער, חוגים וחברים). המשיבה לא פירטה תשתית מספיקה שתסביר הכיצד יגיעו הקטינות מ-Z למסגרת החינוכית, מי יסיע אותן, באיזו שעה ידרשו לצאת בבוקר כדי להגיע בזמן למסגרת, מה לגבי השתתפותן בפעילויות בשעות אחר הצהריים או הערב בימים שהן עמה, האם יוותרו על הפעילות או שמא ייסעו הלוך ושוב פעמיים באותו היום. המשיבה עובדת במשמרות כאחות בבית החולים ולא ניתנה כל תשתית מי יסיע את הקטינות כשהיא במשמרת בעבודה או כשתהיה בעתיד בחופשת הלידה הצפויה. על פני הדברים המציאות הזו של מגורים ב-Z ומרכז חיים בירושלים (מסגרות חינוכיות וחברתיות) בגילאי הקטינות היא חריגה ומחייבת את בחינת טובתן קודם המעבר. העובדה שהמשיבה בעצמה סבורה שבשלב שני יש לבחון את שינוי מסגרת החינוך לעיר Z מלמדת שגם גבי דידה טובתן אינה בהמשך הלימודים במסגרת חינוכית וחברתית בעיר אחרת.. 16. ... במיוחד הדברים אמורים כאשר המטרה המוצהרת (והמובנת מאליה) של המשיבה היא גם שינוי מסגרתן החינוכית בהמשך, ומתחייבת הבחינה מה יהיו השלכות המעבר על טובת הקטינות ועל המשך זמני השהות עם המבקש, כאשר ברור על פניו שיהיה קשה להמשיך ולקיים חלוקת זמני שהות כמעט שווה עם המבקש בירושלים אם יתגוררו הקטינות ויתחנכו בעיר Z... 18... שעה שהיא מעוניינת בסופו של דבר גם בשינוי מסגרות החינוך (בהליך דו שלבי כטענתה) ניכר שחובת תום הלב הייתה בהגשת תביעה הכוללת את בחינת טובת הקטינות בשני השלבים, ולייתר פיצול מלאכותי. קשה להתעלם מהרושם שפיצול זה מבקש למעשה לקבוע עובדות בשטח לגבי תביעה שלא הוגשה. קרי, להעתיק את מקום מגורי הקטינות על מנת להכשיר תביעה עתידית לשינוי מסגרת חינוך שעוד לא באה אל העולם...". הנתבעת הצהירה שתכניתה הסופית היא לשנות את מרכז חייהן של הקטינות לעיר Z ועולה בבירור מטענותיה שגם גבי דידה אין זה סביר לטווח ארוך בגילאי הקטינות לגור בעיר אחת וללמוד בעיר אחרת. דומה שלא יתכן חולק שקשה יהיה לקיים חלוקת זמני שהות שווה אם יעתיקו הקטינות את מרכז חייהן ל-Z. בהתחשב בחלוקת זמני השהות השווה ובהכרח לבחון את טובת הקטינות ביחס למעבר הכולל שינוי מסגרת חינוכית (גם לשיטת הנתבעת) לא ניתן לשלול את האפשרות שהנתבעת סברה שמעבר כזה, שספק אם יאפשר המשך חלוקת זמני שהות שווה, לא יותר. ועל כן, הגם שהנתבעת הצהירה שכוונתה לשנות בהמשך גם את מסגרת החינוך של הקטינות היא לא עתרה בתביעה מתאימה. ניכר אפוא שחלוקת תכנית העתקת מרכז החיים של הקטינות לשני שלבים נועדה כדי ליצור מציאות בשטח, כאשר השלב הראשון – העתקת מקום מגורי הקטינות ל-Z - יכשיר את התנאים לשלב השני. הגם שהנתבעת לא העלתה את הסוגיה לדיון קשה להתעלם מכך שהמדובר בתוצאה מתחייבת מהמציאות שהיא מבקשת ליצור בעולם המעשה ולכן לא ניתן לבחון את המעבר רק מנקודת המבט המצומצמת אותה היא מדגישה בטיעוניה. ניכר מטענות הנתבעת, וכך גם התרשמה העו"ס מדבריה, שהמשך הלימודים של הקטינות בירושלים הוא אילוץ זמני כיוון שלעת הזאת אין בידיה אפשרות אחרת. הסעת הקטינות לירושלים מידי יום בהתחשב בלוח הזמנים של הקטינות והמתנה לסיום הפעילויות (השונות) של כל אחת מהן בירושלים תטיל מעמסה רבה על כתפי הנתבעת ותהיה כרוכה מטבע הדברים בסבל וטרחה כה גדולים שעלולים כאמור לגרום לה לנסות ולהתנער מהם. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שגבי דידה המדובר באילוץ המתחייב על מנת להמשיך ולקיים את זמני השהות השווים עם התובע הנוהגים כיום, וכאשר ספק אם היא מכירה בחשיבותם. טענת התובע לפיה הנתבעת אינה מכירה במקומו בחיי הקטינות כשווה למקומה בחייהן קיבלה חיזוק מהעו"ס שמצאה שהנתבעת נותנת פחות חשיבות לקשר של התובע עם הקטינות (עמ' 51 שורות 16-17 לפרוטוקול), וכי בשיח על המעבר הרגישה "שהיא רואה את הבנייה של התא המשפחתי שלה בחשיבות גבוהה יותר מאשר המימוש של הקשר" (שם, שורות 21-22). תמיכה בהתרשמות זו ניתן למצוא בהתרשמות המומחה בהליך הקודם (ראו למשל דיווח מיום 7.6.20). כמו גם בעובדה שלכתחילה הודיעה הנתבעת לתובע על החלטתה לעבור ל-Z כעובדה מוגמרת וסירבה בנחרצות לבקשותיו להיפגש ולדון בכך והתנתה את הפגישה עמו בהשתתפות בעלה (ועוד טרם נישואיהם; עמ' 4 שורה 23 לפרוטוקול מיום 14.3.24). אף אם סברה הנתבעת שהוראות ההסכם מתירות לה לעשות כן, גם לפיהן נדרשת היא להתחשב בתובע ובטובת הקטינות, וגם לשיטתה המעבר הצריך שיתוף פעולה מצדו בהחלפת ימי השהות על מנת לאפשר לקטינות להמשיך להשתתף בתנועת הנוער. הנתבעת גם לא חלקה על כך שביקשה מהתובע לא לשוחח על המעבר עם הבנות (שידעה שהוא מתנגד אליו), אך עשתה כן בעצמה ו"לא הספיקה" לעדכן אותו (נספח 10 לתצהיר התובע). הנתבעת גם פנתה עם בעלה להתייעצות עם גורמי טיפול לבחינת המגורים המשותפים על ילדיהם, אך לא מצאה לנכון בנסיבות לבחון בעזרת גורמי טיפול את השפעת המעבר על הקטינות טרם קבלת החלטה לעשות כן. התרשמות זו עולה בקנה אחד גם עם התנגדות הנתבעת משך השנים לקיום זמני השהות של הקטינות עם התובע כפי שנקבעו בהסכם; עם ניסיונה לצמצם את זמני השהות של הקטינות עם התובע במהלך חופשות הקיץ (בשנים 2018-2020); ועם הודאתה שביקשה לצמצם את זמני השהות של הקטינות עם התובע גם בקיץ 2023 משום שכעסה על צו המניעה שניתן בהליך זה (עמ' 5 שורות 9-12 לפרוטוקול מיום 14.3.24). הנתבעת הצהירה שרואה היא בהמשך לימודי הקטינות בירושלים כפתרון זמני, ובנסיבות שפורטו קשה לסמוך עליה כמי שתחזיק קשר בין עירוני ולא כל שכן לאורך זמן. כמו כן, המעבר יצור תלות קבועה בנתבעת ובהמשך הסעת הקטינות לירושלים למסגרת החינוכית ולפעילות החברתית. יצירת תלות קבועה בנתבעת בעניין כה משמעותי לטובת הקטינות של המשך חלוקת זמני השהות השווה בין הצדדים אינה מצב נכון. במיוחד הדברים אמורים, כפי שהסבירה העו"ס, עת לצדדים קושי להגיע להידברות בסוגיות שונות שקשורות בקטינות (קושי המוכר לבית המשפט מהליכים קודמים). לסברת העו"ס המרחק הגיאוגרפי עשוי להשפיע לרעה על חוסר התקשורת שביניהם וגם בכך תפגע טובת הקטינות. העו"ס הזכירה בחקירתה גם את חוסר הגמישות והנוקשות מצד התובע, כמו גם את העובדה שהנתבעת נותנת פחות חשיבות למקום של התובע בחיי הבנות. מעבר מגורים לעיר אחרת יחייב – מטבע הדברים – יותר תקשורת ויותר גמישות. דפוסי ההתנהלות של הצדדים וקשיי התקשורת ביניהם מקשים עוד יותר על שקילת אפשרות המעבר. העו"ס המליצה למנוע את המעבר ל-Z למרות שהקטינות ימשיכו להתחנך בירושלים ומרכז חייהן יימשך בירושלים. בהתחשב במצבן הרגשי של הקטינות שהמגורים הסמוכים של הצדדים מסייעים להחזיק אותו, הקושי שלהן בהתמודדות עם פרידות ושינויים, בעומס שיטיל עליהן המעבר ובריחוק ממרכז חייהן המלצת העו"ס מסתברת בעיני. כן מסתברת בעיני מסקנתה שגם במצב דברים זה ואף ללא שינוי במסגרת החינוך עלול להיפגע הקשר של הקטינות עם התובע. קל וחומר שהמעבר יפגע בקשר של הקטינות עם התובע אם תשלים הנתבעת את השלב השני של תכניתה ומרכז החיים של הקטינות יועתק לעיר Z שיחייב מטבע הדברים את צמצום זמני השהות של הקטינות עם התובע ביחס להסדר הקיים היום וירחיקו את הקטינות ממנו באופן העלול לפגוע בהורותו. מאב המעורב ברמה היומיומית בחיי הקטינות יהפוך התובע לאב שזמני השהות עמו מצומצמים יותר, המתגורר בעיר אחרת ושיתקשה להיות מעורב במסגרות החינוך, באירועים חברתיים ובחיי היום יום של בנותיו, כפי שמתקיים כיום [ראו בהקשר זה: תלה"מ (ת"א) 17292-05-19‏ ‏א. ח נ' י. ח (פורסם בנבו, 7.12.20); תמ"ש (י-ם) 6415-11-11 האב נ' האם (פורסם בנבו, 11.7.12)]. הנתבעת הדגישה את רצון הקטינות במעבר ל-Z וטענה שהעו"ס ביטלה אותו בתסקירה. כבר נקבע זה מכבר שרצון הילד אינו שיקול יחיד אלא אחד מהשיקולים מתוך מכלול נרחב יותר של גורמים שמטרתם להכריע מה באמת ראוי ורצוי מבחינת טובתו של הקטין והתפתחותו (ובהקשר זה מיותר להדגיש שרצונו של קטין לא תמיד מתיישב עם טובתו) [ע"א 740/87 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 27.4.89)]. המשקל שיינתן לרצון הקטין תלוי בגילו, במידת בגרותו, בנחרצותו, בנסיבות, בהשפעות חיצוניות וכדומה [בע"מ 672/06 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 15.10.06)]. העו"ס שמעה את הקטינות והטתה אוזן לרצונן אך הביעה ספק במידת הבנת הקטינות את מצב הדברים בו הן נתונות, וכן הביעה ספק אם הן מבטאות רצון עצמאי ובלתי תלוי. העו"ס התרשמה שרצון הקטינות אינו רב משמעות ובעל עצמה ניכרת וכי הוא משקף את רצון הנתבעת אשר "הסלילה" אותן אליו. בהתחשב באמור, בגילן של הקטינות ובעובדה שהן מצויות בתווך בקונפליקט בין הוריהם לא מצאה ליתן לרצונן משקל רב. העו"ס הדגישה "ילדה בת 13 וחצי היא עדיין קטינה, כמו שאנחנו לא ניתן לה להכריע בסוגיות אחרות שהן משמעותיות, בפרט פה, שבעצם היא נמצאת בתווך בקונפליקט בין ההורים, משמעותי במיוחד. אנחנו לא ניתן לה את כל כובד המשקל, אנחנו נשמע את הדברים שלה, נתייחס אליהם, גם נשמע מה עומד מאחוריהם, אני אגיד ששכמו שכתבתי, אחד הטענות המרכזיות שהיא העלתה זה באמת חדר פרטי. זה היה טענה שככה היא חזרה עליה, וחדר פרטי הוא לא סיבה למעבר בין ערים" (עמ' 42 שורה 36 – עמ' 43 שורה 5 לפרוטוקול). אשר לרצון הקטינות הדגישה העו"ס גם בתסקיר וגם בחקירתה "שהיה איזשהו תהליך הסללה לכיוון המעבר הזה, כמו למשל העובדה שX בוחרת פריטים לחדר שלה ב-Z, או הבנות, דיברו על המעבר הזה" (עמ' 50 שורות 3-5 לפרוטוקול). כן הדגישה שהבקשה המרכזית של הקטינות הייתה "שקט וודאות בסוגיה זה משהו שעלה גם מ-Y שטענה שהיא לא אכפת לה אם נעבור או לא, זה היה ממש ציטוט שלה, היא טענה שאמא הכי רוצה לעבור, אבל היא לא אכפת לה אם לעבור או לא, ול-X שטענה, שאמרה לי בסוף השיחה איתה, שהיא רוצה כבר שתהיה החלטה כי קשה לה עם המתח שכרוך באי הידיעה, בעצם מה יהיה" (שם, שורות 23-26 לפרוטוקול). המדובר בלבת שיקול הדעת המקצועי של העו"ס ולא מצאתי להתערב בו. העו"ס אמדה נכון את השיקולים השונים ביחס לבחינת המשקל שיינתן לרצון הקטינות ומקובלת עלי מסקנתה שלא ניתן להכריע על יסודו את התביעה. סיכומו של דבר הוא שטובת הקטינות מחייבת את קבלת התביעה. בית המשפט מבין ללבה של התובעת ולרצונה להעתיק את מקום מגוריה לאלתר לבית בעלה בעיר Z ולגדל עמו את בתם המשותפת ולכתוב בעצמה את סיפור חייה. מאליו מובן שזוג שנישא והביא לעולם בת משותפת מבקש את החיים בצוותא כמשפחה תחת קורת גג משותפת בכל ימות השבוע וכי למגורים בנפרד השלכות על כל אחד מיחידי המשפחה. זאת אף מבלי להתייחס להכבדה הכלכלית המשמעותית של החזקת שני בתים. נדמה גם שאין חולק שיש להתחשב בכך שרווחת הנתבעת ומגוריה במקום שבו היא מאושרת וזוכה לתמיכה רגשית וכלכלית של משפחה וחברים משפיעה באופן ישיר על רווחת הקטינות [רמ"ש 63553-08-21 ע' א' א' ואח' (פורסם בנבו, 4.10.21); עמ"ש 9963-06-11 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 11.08.11)]. ברם, מנגד עומדת טובת הקטינות אשר נמצא שהמעבר לא יטיב עמהן. עוד יש להדגיש בהקשר זה שבתא המשפחתי שבחרה הנתבעת ליצור עם בעלה הנוכחי הם בחרו שאם מישהו מהם צריך לעבור עיר זו דווקא הנתבעת ולא בעלה. הנתבעת "כלאה" את עצמה בסיטואציה קשה אך כמו שהתרשמה העו"ס מסופקני אם בנסיבות ענייננו המדובר בהחלטה מושכלת שראתה את טובת הקטינות. המדובר בצדדים שניהלו מאבק משפטי בעניין בנותיהן הקטינות ביסוד הדברים מאז שאושר ההסכם. התקשורת ביניהם לקויה והם העמידו מאז אישור ההסכם את בנותיהם הקטינות בתווך ביניהם וההשפעות השליליות של כך עליהן לא איחרו לבוא, ונדרשו הליכים טיפוליים משפחתיים ואישיים לקטינות להן קושי עם מעברים ושינויים. כשסוף סוף באה מנוחה ליגע, והקטינות מצאו את מקומן בבתים של שני הצדדים, אותם הן תופסות כבית מרכזי, ובחלוקה שווה ביניהם, בחרו הנתבעת ובעלה שדווקא היא תעתיק את מקום מגורי בנותיה. והרי, גם בעלה של הנתבעת יכול היה להגיש תביעה דומה. ערה אני לטענת הנתבעת שההסכם של בעלה עם גרושתו אינו מאפשר לו להעתיק את מקום מגורי בנותיו מעבר ל- 20 ק"מ מ-Z ואולם כידוע לא די במשתנה זה. שכן, גם ביחס להסכם שלו יש לבחון אם חל שינוי נסיבות, את טובת בנותיו הקטינות, את מצב היחסים עם אמן מאז אישור ההסכם ועוד. כמו כן, ספק אם נבחנה על ידיהם אפשרות שתעלה בקנה אחד הן עם ההסכם שלו והן עם טובת הקטינות ושמירת זמני השהות שלהן והקשר שלהן עם התובע. בהקשר הפגיעה בזכות ההורה לבחור את מקום מגוריו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב: "בקשה להעתקת מקום מגוריו של הקטין, הן בארץ והן לחו"ל, צריכה להיבחן לאור עקרון טובת הילד בלבד... אכן, זכותו של כל הורה לקבוע את מהלך חייו ולבחור את מקום מגוריו... ואולם, כפי שהיטיב לנסח זאת כב' השופט ניצן סילמן בתמ"ש (קריות) 6832/01/13 פלוני נ' פלונית (1.9.13) שעה שהוא דן בוויתור שמצופה מהורים לעשות לטובת ילדיהם בכל הנוגע למקום המגורים: 'חירות התנועה, זכות השיקום, הזכות לקבוע גורל קטין - כל אלו זכויות הוריות; אלו מתגמדות למול טובתו של ד'. כאשר מביאים אנו, כהורים, ילדים לעולם, 'מוותרים' אנו על זכויות רבות - נשללת מאתנו פרטיות, חופש מסוים, שלווה מסוימת, וזוכים אנו בהנאות רבות; הוויתור הינו מודע, כחלק מאחריותנו ההורית, יכולת השיקום, וניהול החיים לא נשללים אוטומטית, אלא שכפופים הם לטובת הקטין..." [עמ"ש (מחוזי תל אביב) 59552-06-20‏‏ פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 7.1.21)]. על אף המלצת העו"ס, ועל אף שבחקירתה הדגישה ששינוי חלוקת זמני השהות של הקטינות בין הצדדים לא יטיב עמהן, העלה בית המשפט הצעות בניסיון להביא את הצדדים להסכמות. הנתבעת מצדה סירבה לכל הצעה שתפחית את זמני השהות של הקטינות עמה (עמ' 5 שורה 26 לפרוטוקול מיום 14.3.24), עמדה מובנת נוכח כוונתה הסופית להעתיק את חיי הקטינות ל-Z. התובע מצדו סירב לחלוקה שונה של ימי השהות (שיוותרו באותה כמות אצל כל צד) באופן שיכביד פחות על טלטלת הקטינות בדרכים, עמדה מובנת לאור עמדתו שעצם המעבר לא יטיב עמהן ולאור חששו מפני קביעת עובדות בשטח שיכתיבו בסופו של דבר את השלב השני בתכנית והפגיעה בהורותו. עם כל ההבנה לרצונה של התובעת, ומבלי להקל ראש בזכותה לקבוע את מקום מגוריה בעצמה, בבחינת מכלול הנסיבות "האיזון המשולש" שבבסיסו טובת הקטינות אינו נוטה בשלב זה לטובת המעבר. משמעות פסק דין זה היא, שיש להיעתר לתביעה לצו מניעה המבוקש שכן טובת הקטינות אינה במעבר מגורים לעיר Z. כמובן שאין באמור כדי למנוע מהצדדים להמשיך להידבר ולנסות למצוא פתרונות נוספים, או אף לקבוע מסמרות בשאלה האמורה מעתה ועד שימלאו לקטינות 18 שנים. פסק הדין מתייחס לנתונים הקיימים כיום ולנקודת האיזון הראויה בין השיקולים השונים. יתכן שאותו מרחק וזמן נסיעה יביא - בנסיבות שונות - לנקודת איזון שונה. לאור האמור התביעה מתקבלת ואני מורה שלא יועתק מקום מגורי הקטינות לעיר אחרת אלא בהסכמת הצדדים בכתב או באישור בית המשפט לעשות כן. בהתחשב בתוצאה והיקף ההתדיינות תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 20,000 ₪. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision40569-02-24	["אורית בן דור ליבל"]	[{"judgment_id": "9e141e92-1952-5932-8969-f7d3e7344f68", "file_name": "40569-02-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 64747, "extension": "docx", "display_name": "40569-02-24- קובץ מקורי"}]
2af54e81-c6ad-52cc-96a8-42781d540ea0	ועדת שחרורים במקום מושבה בבית הסוהר דמון, ש' בדימוס רונית בש: החלטה בעניין בקשתה של אסירה לשחרור מוקדם (וש"ר 46445-07-24)	46445-07-24	2024-12-09	10	3	9	10PAROLE_BOARD	3Haifa	9Parole	null	decision46445-07-24	["רונית בש"]	[{"judgment_id": "2af54e81-c6ad-52cc-96a8-42781d540ea0", "file_name": "46445-07-24.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 258964, "extension": "pdf", "display_name": "46445-07-24- קובץ מקורי"}]
a79a76bf-511f-5531-8d9e-423e5994b5fa	ועדת שחרורים במקום מושבה בבית הסוהר דמון, ש' בדימוס רונית בש: החלטה בעניין בקשתה של אסירה לשחרור מוקדם (18562-11-24)	18562-11-24	2024-12-09	10	3	9	10PAROLE_BOARD	3Haifa	9Parole	null	decision18562-11-24	["רונית בש"]	[{"judgment_id": "a79a76bf-511f-5531-8d9e-423e5994b5fa", "file_name": "18562-11-24.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 254502, "extension": "pdf", "display_name": "18562-11-24- קובץ מקורי"}]
ce524e1a-817a-5e50-819d-cfc9abfd3538	ועדת שחרורים במקום מושבה בבית הסוהר דמון, ש' בדימוס רונית בש: החלטה בעניין בקשת אסיר לשחרור מוקדם (וש"ר 22671-05-24)	22671-05-24	2024-12-09	10	3	9	10PAROLE_BOARD	3Haifa	9Parole	null	decision22671-05-24	["רונית בש"]	[{"judgment_id": "ce524e1a-817a-5e50-819d-cfc9abfd3538", "file_name": "22671-05-24.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 266309, "extension": "pdf", "display_name": "22671-05-24- קובץ מקורי"}]
fa29ac0c-8193-5147-83bc-0078b1ec0fd1	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל-נצרת, שופטת גלית מרגלית ביטון: החלטה בבקשה למתן צו מניעה זמני חלוקת מקרקעין (תמ"ש 44516-10-24)	44516-10-24	2024-12-05	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision44516-10-24	["גלית מרגלית ביטון"]	[{"judgment_id": "fa29ac0c-8193-5147-83bc-0078b1ec0fd1", "file_name": "44516-10-24 .doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 96768, "extension": "doc", "display_name": "44516-10-24- קובץ מקורי"}]
117d673a-da0b-577c-8794-2a1016f05772	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת אפרת ונקרט: החלטה המורה לאם להשיב לישראל לאלתר את שתי הקטינות בנותיהן המשותפות של הצדדים ופסיקת הוצאות לטובת האב (תלה"מ 62234-06-24)	62234-06-24	2024-12-09	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	תביעה זו עניינה הקטינות ... ו... בנותיהן הקטינות של הצדדים השוהות כיום עם האם ב... ללא הסכמת האב, ויתירה מכך, אף לנוכח התנגדותו לשהותן ב... ודרישתו כי ישובו ארצה ואף לנוכח מספר החלטות בית המשפט שניתנו בעניין זה והורו לאם להשיב ארצה את הקטינות. ביום 15.9.24 ניתנה החלטתי בה הוריתי לאם להשיב את הקטינות ארצה לא יאוחר מיום 17.11.24 וזאת לאחר שהתנהל בפני דיון ארוך ביום 14.8.24 (האם השתתפה באמצעות היוועדות חזותית) והונחו בפני כלל טענות הצדדים ועמדת האפוט' לדין אשר מונה לקטינות ופגש אותן בהיוועדות חזותית. יובהר כי לאחר החלטה זו, ניתנה ביום 16.10.24 החלטה נוספת ומפורטת כדלקמן: 4. "ברי כי ככל שלא יושבו הקטינות מ... לישראל עד ליום 17.10.24 יהווה הדבר הפרה של החלטתי מיום 15.9.24 והפרה של הדין וקל וחומר "אי השבה שלא כדין" בהתאם להוראות סעיף 3 לאמנת האג. ככל שלא יושבו הקטינות לישראל עד ליום 17.10.24 סבורני כי ניתן גם לקבוע שלנוכח אי עמידת האם (הנתבעת) בהחלטת בית המשפט הרי שניתן אף להקדים ולראות את מועד אי השבת הקטינות שלא כדין כאילו ארע מיד לאחר יום 21.5.24, מועד בו לטענת האב היה עליה להחזיר את הקטינות בהתאם להסכמות הצדדים. טוב תעשה האם באם תפעל בהתאם להחלטתי ותשיב את הקטינות לישראל לא יאוחר מיום 17.10.24. 5. אשר לבקשת האב כי אקבע שישראל אינה מקום מסוכן לקטינות מסכימה אני לחלוטין עם האפוטרופוס לדין אשר בתגובתו עוד מיום 30.9.24 כתב: 6.ערה אני למצב המיוחד בו נתונה כעת מדינת ישראל. עם זאת, ההורים ניהלו עד למועד עזיבת האם את חייהם בישראל, ילדו וגידלו את בנותיהם בישראל וקבעתי כבר בהחלטה קודמת כי אין מחלוקת בין הצדדים שישראל היא מקום מגוריהן הקבוע של הקטינות והיא ביתן. סיכונים היו קיימים בישראל מאז ומעולם, וחרף זאת קבעו בה ההורים את מקום מושבם יחד עם הקטינות. 7. ישראל, ולא בפעם הראשונה, מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים, כך הוא מרקם החיים בישראל מאז ומעולם. חזקה על הורים המביאים לעולם את ילדיהם בישראל ומגדלים את ילדיהם בישראל כי הם ערים לאתגרים אלו וחרף זאת בוחרים יחד להביא ילדיהם לעולם בישראל ולגדל ילדיהם בישראל, כפי שעשו אף הצדדים שלפני. היציבות המשפחתית, תחושת השייכות, הבית, המשפחה ביה"ס והחברים הינם גורמים מיטיבים עבור הקטינות ואינן מסכנים אותן, אלא להפך, תורמים ליציבותן. 8. ככל שמבקשים ההורים לערוך שינוי בהתנהלות המשפחתית ובמקום מגורי הקטינות, עליהם לעשות זאת בהסכמה, כפי שפעלו בהסכמה במהלך החיים המשותפים עד למועד עזיבת האם, זאת חרף האתגרים שמזמנים החיים בישראל כמפורט לעיל. ככל שאין ההורים מסוגלים להגיע להסכמה, פתוחה תמיד הדרך בפני כל אחד מהם לפנות לבית המשפט ולבקש סעד. עם זאת אין למי מההורים זכות לעשיית סעד עצמית וחד צדדית, אף אם הוא חרד לגורל ילדיו. הילדים אינם נכסו הבלעדי של מי מההורים ועל הורים להתנהל בשיתוף ותוך הסכמה או בהתאם להחלטות שיפוטיות. 9. פעולה חד צדדית של מי מההורים, תוך גרירת הקטינות לעין הסערה ולמרכז המחלוקת בין ההורים, היא היא הדבר הפוגעני, המזיק והמסוכן לקטינות. כך גם עקירת הקטינות, שלא בהסכמה, ממקום מושבן הרגיל, מסביבת חייהן המוכרת – אבא, חברים, ביה"ס, משפחה, שפה, תרבות וכיוצ"ב. סבורה אני כי הסיטואציה הנוכחית ועקירת הקטינות ממקום מושבן והרחקתן מהאב, שנגרמה על ידי האם, מסכנת את בריאותן הנפשית של הקטינות ופוגעת בהן קשות. ראיה לקושי שחוות הקטינות ניתן אף למצוא בדבריהן לאפוט' לדין כפי שדווחו על ידו עובר לדיון ובדיון עצמו. הקטינות חזרו והביעו את געגועיהן לבית, לחברים ולסביבתן הטבעית. לא עלתה מצוקה כלשהי מדברי הקטינות. השהות בישראל, בה רגילות הקטנות מאז היוולדן, על מורכבותה ואתגריה כפי שפורט לעיל, אינה הגורם העיקרי המסכן את הקטינות. המצב כיום, בו עשתה האם דין לעצמה ועקרה את הקטינות ממקום מושבן ללא הסכמת האב, הוא גורם הסיכון העיקרי עבור הקטינות. לנוכח כל האמור אני חוזרת ומורה לאם להשיב את הקטינות לישראל עד ליום 17.10.24 ולקיים את כל ההחלטות שניתנו על ידי בית המשפט ובכך לפעול לטובת הקטינות ולצמצם את הנזק שנגרם להן עד כה." החלטתי מיום 16.10.24 מדברת בעד עצמה וסבורני כי אין להוסיף עליה דבר. מכל שהונח בפני עולה כי אף עובר להחלטתי כעת טרם השיבה האם את הקטינות לישראל ולפיכך אני קובעת כי האם מפירה בריש גלי את החלטות בית המשפט. יתירה מכך, האם במסגרת תגובתה בעניין ההוצאות, מבקשת כי חרף הפרת החלטותיי אתיר לה להישאר עם הקטינות עד לסוף שנת הלימודים ב..., דבר שהוא לדעתה, לטובתן. וכן מלינה על כך שהיא מצויה בקשיים כלכליים והטלת הוצאות תקשה עליה מאד. משהיה לעיני כל המצוי בתיק לרבות התנהלותה של האם תוך כדי הפרה בוטה ומתמשכת של החלטות מפורשות של בית המשפט מצאתי להורות כדלקמן: האם תשיב את הקטינות לישראל לאלתר ולא יאוחר מבתוך 7 ימים מהיום, בין אם היא בוחרת להתלוות אליהן ובין אם היא בוחרת להישאר ב..., שאז ישובו הקטינות ארצה עם האב. האם תמסור לאב את דרכוני הקטינות וככל שלא תעשה כן רשאי האב להגיש פסיקתא לצורך הנפקת דרכונים נוספים בישראל (בהתאם להחלטה קודמת). הקטינות יחזרו להתחנך לאלתר במסגרות החינוכיות המתאימות ב... וככל שהאם לא תשוב עם הקטינות ארצה, האב רשאי לרשום אותן למסגרות אלו בחתימתו בלבד. מתירה הגשת פסיקתא בעניין זה. ההורים שניהם ידאגו לתחילת טיפול לקטינות לאלתר, בהתאם להחלטות קודמות שניתנו. כמו כן ההורים שניהם יחלו בהדרכה הורית על מנת לתווך לקטינות את המצב ואת השינויים בשגרת חייהן בהתאם להחלטות בית המשפט. בעניין זה יפנו הצדדים לעו"ס לסדרי דין מהמחלקה לשירותים חברתיים ב... על מנת שתסייע להם. לא מצאתי להידרש לבקשת האם שהוגשה במסגרת תגובתה כי אתיר לבנות לסיים את שנה"ל ב..., אך החלטתי זו מדברת בעד עצמה. אשר לבקשה להטלת הוצאות על האם – לאחר שעיינתי בכל המונח בפני מצאתי לקבוע כי האם תשלם לאב הוצאות בסך של 75,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 14 יום. לעניין גובה ההוצאות היו לעיני ההוצאות הרבות שנצבו לפתחו של האב בהליך זה לרבות הצורך לשהות משך חודשים ב..., לרכוש כרטיסי טיסה, לקחת חופשה מעבודתו, וכן תשלום הוצאות משפטיות הן בישראל והן ב... וכיוצ"ב. כך גם הייתה לעיני התנהלותה של האם לאורך ההליך תוך הפרה מתמשכת של החלטות בית משפט. לפנים משורת הדין, לא מצאתי בשלב זה להטיל על האם הוצאות לטובת אוצר המדינה, על אף שסבורה אני כי בנסיבותיו הייחודיות של המקרה והתנהגותה המתמשכת של האם תוך כדי הפרת החלטות בית משפט, היה מקום לשקול הטלת הוצאות כאלו. עם זאת, ככל שהאם תמלא אחר החלטתי זו והבנות ישובו לישראל בתוך 7 ימים. אשקול להתיר להגיש בקשה בעניין ההוצאות שנפסקו בהחלטתי. מתירה פרסום החלטתי ללא פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision62234-06-24a	["אפרת ונקרט"]	[{"judgment_id": "117d673a-da0b-577c-8794-2a1016f05772", "file_name": "62234-06-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 72042, "extension": "docx", "display_name": "62234-06-24- קובץ מקורי"}]
c7481c37-e696-5ffd-872e-7b899b79e47a	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריית גת, השופט הבכיר מרדכי לוי: החלטה בבקשות לצווי הגנה שהוגשו על ידי פלגים שונים באותה משפחה (ה"ט 54869-10-24, 61245-10-24)	54869-10-24	2024-12-01	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	1. לפני שתי בקשות לצווי הגנה אשר הוגשו על ידי פלגים שונים באותה משפחה כשכל מגיש בקשה מבקש להרחיק חלק אחר של המשפחה מהבית השכור בו מתגוררת המשפחה ברח' --------- קריית גת (להלן-הבית). הבקשה האחת, הוגשה ביום 29.10.24 על ידי אבי המשפחה, ה"ט 54869-10-24, (להלן-י.) בה עתר להרחיק מהבית את בנו הבכור, המשיב, בגיר בן 29 (להלן- א.). (בקשה זו תיקרא להלן-הבקשה הראשונה). הבקשה השנייה, ה"ט 61245-10-24, הוגשה ביום 31.10.24 על ידי אם המשפחה (להלן- האם, ל.) וא. בה עתרו להרחיק מהבית את ילדיה הנוספים ואחיו של א., בגירים הלומדים בישיבה בירושלים (להלן- רא. ו- יו. ). (בקשה זו תיקרא להלן-הבקשה השנייה). לבד מבני המשפחה המוזכרים לעיל מתגוררות בבית עוד שתי בנות קטינות תלמידות תיכון. הבקשה הראשונה: 2. בבקשתו טען י. שא. מתגורר בבית הוא תלותי, תובעני לקבל את כל ההחלטות בבית ומסכסך בינו לבין האם "...ומשפיע לרעה על אשתי ועל ילדיי. מבזה אותי מולם ואינו נוהג בכבוד אב. הילדים למדו בעקבות התנהגותו של הבן הבכור יע. א.צ. להתנהג כמותו ונוצרו תגרות ביניהם. מספר פעמים המשטרה התערבה והונחיתי להוציא עבורו צו הרחקה מהבית. " . טען שהבקשה הוגשה בעקבות המלצת המשטרה "...ובהמלצת הרב". 3. בהחלטה מיום 29.10.24 ניתן צו במעמד צד אחד בו הורתי: 2.1 אני אוסר על המשיב להיכנס לבית בכתובת: ----בקריית גת או להימצא מרחק של מהבית והדירה הנ"ל. כן אני אוסר על המשיב לעשות שימוש ברכבו של המבקש או להימצא מרחק של 200 מטר ממנו. 2.2 אני אוסר על המשיב הנ"ל להטריד את המבקש בכל דרך שהיא לרבות בכתב במישרין או בעקיפין, לרבות באמצעות צד ג' או בטלפון, ברשתות חברתיות ובפלטפורמות אחרות במרשתת (אינטרנט) ובכל מקום, לרבות בביתו, או בכל מקום אחר. " 4. הבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים ליום 5.11.24. 5. א. הגיש תגובה לבקשת י.. בתגובתו המגובה בתצהיר תיאר שמדובר במשפחה המנהלת אורח חיים חרדי. טען שי. מטיל שלטון של פילוג וסכסוך בתוך המשפחה ויצר פילוג לשני מחנות כשמצד אחד ניצ.ם י., רא. ויו. ומצד שני האם ל., הוא ושתי הקטינות. א., תיאר אלימות שננקטה על ידי הבן יו. כלפי אחת הקטינות על דרך הטחת כיסא ושבירת אצבעה. הקטינה העלימה את סיבת השבר מהגורמים המטפלים. אותה קטינה הותקפה שוב וי. והאחים רא. ויו. הורחקו על ידי המשטרה ל-5 ימים מהבית. בכל פעם שהאחים רא. ויו. מגיעים הביתה מהישיבה "הבית עובר למשטר של פחד וציות. בני המשפחה נוהגים במשטר פחד, לא משוחחים, הקטינות כמעט ולא נמצאות במהלך השבת בבית זולת שעת הארוחה ואף המשיב מסתגר בחדרו חרף גילו המתבגר ...בתווך פועלת תדיר האמא להרגיע את הרוחות, בסוף יש לה "לב של אמא" ואחריות לשלמות המשפחה בשונה מהמבקש" . א. המשיך ותיאר את הקורה בבית איך ארוחת שישי הפכה להיות מקור להסלמה ו"כזירה" לחימום הסכסוך כאשר המבקש והאחים יו. ורא. מוציאים את דיבתם רעה והאשמות שווא כלפי המשיב ולעיתים מטילים אשמה על האמא" . תיאר שבאחד המקרים כאשר הוא הותקף על ידי אחיו רא., והאם ניסתה להזעיק עזרה חטף יו. את הטלפון מידה "...והלה ניסתה לקחת חזרה את הטלפון שלה, בשלב זה יו. בעט במשיב כאשר רא. חונק את המשיב בצווארו תוך הטלת אגרופים בראשו. זאת כאשר המבקש מביט מהצד בתקיפת המשיב והאמא. ... ואז יו. ניגש לאימו והחל לתקוף את האמא, חנק את האמא על מנת שלא תיקח את הטלפון ששיך לה. האמא אמרה ליו. "אני לא יכולה לנשום. לנוכח הצעקות והתחנונים של האמא בשארית האוויר בראותיה, יו. שחרר את חניקתו את האם וניגש לחדור של במשיב (כך במקור) ...היה רעש של השחתה והשמדת ציוד מן החדר, התברר כי יו. הרס והשמיד מיטלטלין יקר השייך למשיב כמו מחשב נייד, רמקולים של המחשב, מסך מחשב...עוד יאמר כי יו. הרס את מכשיר הטלפון הסלולרי של האמא לאובדן סופי כשי שלא תזעיק עזרה...האמא יצאה מהבית וצעקה "משטרה", "הצילו משטרה". ניידת הגיעה לבית הצדדים הגיעו לתחנת המשטרה האחים רא. ויו. הגישו תלונה נגד א.. הדגיש שי., האב, צפה בכל האירוע מהצד, לא נקט פעולה למנוע אותו או לסיימו וכאמור לאחר הבדיקה המשטרתית הורחקו י. רא. ויו. מהבית למשך 5 ימים. עוד טען א. בתגובתו לבקשה שביום הגשת התגובה ביום 31.10.24 התקשרו הקטינות לל., האם, והתחננו שתגיע מהר הביתה כי רא. ויו. הגיעו הבית מהישיבה. טען ש"...ניגש למבקש וביקש כי ירגיע את הרוחות. הלה החל לצעוק על המשיב אתה לא מוותר", "אתה רוצה לריב", "אתה אשם" וכיוב' האשמות." עוד תיאר שבשל מחלוקת בינו לבין האח רא. (על מיקומו של אורגן) ניסתה ל. להפריד "...ועמדה חוצץ בין רא. למשיב, ואז רא. החל לצעוק על האמא, ירק עליה בפניה, יו. זרק ארטיק שהחזיק בידו על המשיב". הבקשה השנייה: 6. תיאוריו של א. את הקורות במשפחה ובעת האחרונה כפי שהובאו לעיל הם התיאור אותו תיארו הוא ול. בבקשתם ואין מקום לשוב על כך. 7. ביום 31.10.24 התקיים דיון במעמד צד אחד. לאחר ששמעתי את המבקשים באמצעות בא כוחם ניתן צו במעמד צד אחד המורה: " 2.1 אני אוסר על המשיבים להיכנס לבית בכתובת: רחוב ---- בקריית גת, או להימצא מרחק של מהבית והדירה הנ"ל. 2.2 אני אוסר על המשיבים הנ"ל להטריד את המבקשים בכל דרך שהיא לרבות בכתב במישרין או בעקיפין, ולרבות באמצעות צד ג' או בטלפון, בכל מקום, לרבות בביתם, במקום עבודתם או בכל מקום אחר. " הדיון במעמד הצדדים נקבע אף הוא ליום 5.11.24 עם הבקשה הראשונה. הדיון במעמד הצדדים ביום 5.11.24: 8. לדיון לא התייצבו המשיבים בבקשה השנייה, הבנים רא. ויו. . הסברו של האב היה שקשה להם לעמוד בסיטואציה מול אמם. למען הסר ספק לא הוגשה כל בקשה בעניין זה. יתרה מכך, ומבלי להקדים את המאוחר הסבר זה מתמיה לאור המשך דבריו של י. בדיון בהקשר זה "...ואני מבקש שייקבע דיון נוסף ואני אבוא עם ייצוג משפטי וגם לילדים המורחקים יהיו עם ייצוג משפטי... אני מבקש עוד דיון ואני אקח ייצוג גם בגלל הילדים. שהוא יהיה מורחק וגם הילדים הקטנים יהיו מורחקים. ....". 9. י. שב על דבריו בקשר לא. כפי שאלה עלו בבקשה הראשונה. ראה בו כמי שחיבל בזוגיות שלו עם ל. והציע עזרה כספית לבן על מנת שיצא את הבית "... הוא חייב למצוא מסגרת ואני אמרתי שאני מוכן לעוזר לו להשכיר דירה ולהשכיר חדר ולעזור מבחינה כספית והוא הרחיק את האמא מהילדים והם צועקים כל הזמן". י. הכחיש שרא. ויו. פגעו בל. וטען במענה "לשאלת בימ"ש שהאמא עמדה כאן ואמרה לבימ"ש שהמשיבים תקפו אותה אני משיב: הם לא נגעו בה." 10. ל. האם הציגה את האירוע הקשור בבנות גם מהיבט נוסף שקשור בי. ואמרה :"הבנות מפחדות מאבא. אם לא היה את א. שם בשתים עשרה בלילה יום אחד אם הוא לא היה שם, אולי היה שובר לה את השיניים בגלל האבא. הן מפחדות מזה. לא רציתי לעשות את זה והן מפחדות גם כן והן אומרים בד"כ זה בסדר ואם אומרים משהו אולי הוא יתעצבן ויעשה משהו אני מפחדת להשאיר אותם לבד ואני אומרת להם להישאר בחדר ובלילה." 11. י. הסכים לעזוב את הבית וביקש לקבוע לדיון נוסף אליו יתייצב, כאמור עם ייצוג משפטי. 12. בתום הדיון ניתנה החלטתי: "נקבע לדיון המשך ליום 25.11.24 בשעה 14:00. מר י. יע. יעזוב את הבית עוד היום ויקח את המיטלטלין האישיים שלו, מחשב אישי, בגדים, ספרים. הצו שניתן כלפי המשיבים רא. יא יע. ויו. אל. יע. יוארך בזאת עד למתן החלטה אחרת. לאמור, אינם רשאים להיכנס לבית בו מתגוררת המשפחה. כל הוצאת רכוש נוסף מהבית ייעשה בתיאום עם עו"ד כהן. " הדיון מיום 25.11.24 : 13. בשל חשיבות הדברים שנאמרו וסגנונם יובאו חלקם מתוך הפרוטוקול. 14. בפתח הדיון הודיע בא כוחם של ל. וא. שהסכם השכירות של הבית תם. עוד טען שהמבקשת מבקשת להמשיך ולהתגורר בבית. י. התנגד. טען "זה נכון שהסכם השכירות הסתיים, אנו מחדשים אותו. אני רוצה להישאר בבית, יש לי זכויות בבית. זו דירה שכורה. אני רוצה להישאר בבית. אני בעל הבית כל עוד שאני שוכר את הדירה." 15. י. טען: "הדיון פה על הבן הגדול. הגשתי תביעה. המבקשת לא הגישה על המשיבים הבנים כי הוא הגיש והיא הצטרפה. אשתי היקרה לא תגיד שהיא לא רוצה את המשיבים בבית." "פונה למבקשת את לא רוצה את המשיבים בבית?" וזו השיבה "יש אלימות אני רוצה להגן על הבנות שלי." ... " מר י.: אני מכבד את אשתי ורציתי להבין מה היא רוצה. זו זכותה וכמו שזו זכותה זו זכותי. את לא רוצה לגור איתי? המבקשת: בינתיים כשיש אלימות אני לא רוצה לגור איתך. לשאלת בית המשפט האם אני ומר י. הולכים לרכוש דירה ביחד, משיבה בינתיים יש לנו בעיה. יש אלימות וזה מחמיר. אני לא מוכנה לזה. לשאלת בית המשפט מה זה אומר, את תשכרי לעצמך דירה לבד, משיבה אם צריך כן. אני אשכור. שהבנות שלי יהיו בטוחות בבית ולא יהיה אלימות, אני אשכור דירה בשביל הבנות ובשבילי. מר י.: שתצא ותשכור דירה, אני אשאר בדירה. המבקשת: אני לא רוצה להעביר אותן הבנות שלי בבגרות היא צריכה לימודים, השניה גם כן, היא בכיתה י' היא צריכה להמשיך וללמוד. עוד מעט בעזרת השם נמשיך ונראה מה קורה. אך בינתיים שישה חודשים הקרובים אני רוצה להישאר בבית הזה ולהמשיך עם זה. מר י.: ".... אני רוצה לגור בבית שלי לחזור אליו, אני יצאתי כי בית מ שפט אמר לי ככה, כיבדתי את בית המשפט. זה גם לטובה. אני רוצה לחזור לביתי. דיברתי עם בעל הנכס הוא רוצה להמשיך את החוזה. אם אשתי רוצה לעזוב את הבית, שתוכל לקחת זמן. הבית הוא גדול. אוכל להישאר למטה ביחידת דיור היא למעלה ונחליט מה לעשות. הילדים הקטנים כרגע בחוץ. אבקש שהבן הגדול יהיה גם בחוץ. אוכל לתת לו כמה ימים להתארגן ולעזור לו כלכלית. פונה לשופט: אתה מכניס לה מילים לפה? בגלל זה היא אומרת שלא רוצה. פונה למבקשת: את רוצה לגור איתי? למה בית המשפט חושב שאני צריך להיות מחוץ לבית שלי. יש לי חוזה בעל פה עם בעל הדירה עד לאוקטובר הבא. חוזה בעל פה. ... עו"ד כהן: מגיש לבית המשפט את ההודעה שנשלחה למבקשת באמצעות הווטס אפ בה כתוב :"שלום ל. אני מודיע לבעל הדירה שאני מסיים את החוזה של הבית שכבר הסתיים". מר י.: בינתיים החלטתי שאני רוצה להישאר בדירה, זה בית שלי, זכותי. אני שוכר אותו. עו"ד כהן: נבקש כי המבקשת תישאר בבית יחד עם הבנות שצריכות קביעות. מר י.: אני אמרתי שהבנות יישארו בחוץ גם הבנים ואני ואשתי נחליט מה אנו רוצים לעשות. בהגשת כתב הגנה שלה להוציא את הילדים מהבית, היא לא העלתה את הנושא, אין לה איתי, יש לה חיים טובים 34 שנים, היא לא העלתה את זה, לא רצתה אותי בחוץ. הבן מסכסך ועושה את כל הבלגן הזה. לפני שהגעתי בפני בית המשפט, הייתי בבית הדין הרבני לפני שלושה חודשים חיכיתי שם לפתור את הבעיה עם הבן הגדול, שם נאמר לי שהם לא דנים בצווי הגנה של בנים. לכן הגעתי לפה. כל רצוני לטובת בני היקר שיגדל ויצמח. אשתי לא ביקשה את הצו הוצאה והרחקה. אתה אמרת לי כמה דברים של אריסטו ושכנעת אותי. זה היה פסק זמן טוב לחשוב על זה. אם אשתי תגיש שהיא לא רוצה אותי בבית. המבקשת: כרגע אני לא רוצה אותו בבית. הבנות צריכות הגנה וגם יציבות בבית ורוגע. אז אני צריכה את זה בשביל הבנות כרגע. מר י.: אני רוצה להבין מה היא רוצה? אני חושב שהקטנים גם כך בחוץ. נוציא את הבן הגדול החוצה כפי שביקשתי שזו זכותי המלאה לבקש שהוא יצא מהבית הוא בן 29 וקצת. אני ואשתי נגור בחדרים נפרדים בבית, עד שנחליט לגבי השכירות. זה סך הכל כסף שלי ושלה. היא אשת נעורי מגיל 21 וחצי אני מכיר את אשתי. זה התגלע לכל מיני סכסוכים בגלל המצב עם הילדים, גם במצב הכלכלי השפיע. אנו לא רוצים לפגוע אחד בשני כלכלית. אנו יכולים להגיע להבנה. אני בעל חזות דתית אך אני בוגר חיל הים. אשתי אישה אקדמאית אנו שני אנשים שיודעים על מה מדברים ורוצים. אני חושב שאני והיא נוכל להגיע לעמק השווה בצורה טובה ובריאה, כשהבן הגדול לא יהיה בבית וגם לא הקטנים. לגבי הבנות הקטנות הן לא כל כך קטנות. אני לא חושב שיש סמכות לבית המשפט להחליט מי יעזוב ומי לא יעזוב. היא לא ביקשה צו מניעה. על מה אני נמצא בבית? השוכר אני גר בבית יש לי חוזה שכירות. יש לי חוזה שכירות בעל פה. נתקשר לבעל הדירה. לשאלת בית המשפט האם אני יכול להראות כרגע חוזה שכירות? משיב יש חוזה שכירות בעל פה. לשאלת בית המשפט האם אני רוצה שארחיק את הבנות שלי משיב לא. אני רוצה להישאר בבית. אתה לא צריך להרחיק את הבנות ואשתי בבית, אין אלימות בבית. המבקשת: לשאלת בית המשפט, האם אני מוכנה לגור איתו ועם הבנות בבית עכשיו. משיבה שלא. האלימות שהייתה יש כמה מקרים של אלימות בבית, פעם האחרונה לפני זה, זה מחמיר כלפי הבנות. אז אני לא רוצה שזה ימשיך, זה למה אני עוצרת את זה פה ואומרת שלא. ... מר י.: אני חושב בעזרת השם שאם הבן הגדול לא יהיה בבית תקופה מסוימת וגם הקטנים לא, נוכל אני ואשתי להגיע להבנות ולקיים שותפות, שאנו סך הכל חיים משנת 1989 ביחד. לא היה לנו מחלוקות, חיינו טוב ביחד. אני עדיין אוהב את אשתי ויודע שהיא אוהבת איתי ולא רוצה להתגרש, אלא אם כן היא תגיד את זה. פונה למבקשת: את רוצה להתגרש? " דיון והחלטה: 16. על אתר יאמר שצודק י. שאיני יכול להחליט מי ישכור את הבית מבעליו ואין בדעתי להתערב בכך. עם זאת שמורה לי הסמכות לקבוע הגבלות על י., רא. ויו. בקשר עם מקום מגוריה של ל. והבנות. יובהר שהבקשה השנייה הוגשה כנגד הילדים רא. ויו. , אולם למשמע עמדתה הנחרצת של האם שבשל הצורך להגן על הבנות הקטינות היא מבקשת שלא להתגורר לעת הזו עם י. מקימה לי את הזכות להורות גם ביחס לכך. דבריה של האם בדיון תוך הבנתה את משמעותם במארג האישי מעידה על הצורך במניעת שובו של י. למגורים משותפים עם האם אלא בכפוף לרצונה החופשי, המפורש וביוזמתה. עוד מצאתי להעיר שהתעקשותו של י. לשוב להתגורר בבית לאחר תום תקופת השכירות בידיעה על הקושי הכבד שיוטל על ל. בחיפוש אחר בית חלופי, הפגיעה בניתוקן של הבנות מהמסגרת והכנסת אי שקט לחייהן כשאחת מהן לפני בחינות בגרות מעידה על אלימות שקטה, חבויה תחת מעטה של דאגה והערכה – אותה מלכודת דבש. "אני מכבד את אשתי ורציתי להבין מה היא רוצה" אולם לאחר שהבין (עמ' 10 ש' 11) בפועל ביקש אחרת "שתצא ותשכור דירה אני אשאר בדירה" (שם ש' 22) והדברים מובאים בהרחבה מתוך הפרוטוקול לעיל. 17. המשיבים בבקשה השנייה רא. ויו. לא התייצבו גם לא לדיון השני. אני דוחה את הסברו של י. שקשה להם. התנהלותם יותר מתיישבת עם זלזול בבית המשפט ובאמם. קשה לקבל שמי שפוגע באמו כמתואר בחומר שלפני מתקשה להגיע לדיון מקל וחומר שזרועם הארוכה, י., ביקש לקיים דיון כשהם מיוצגים ע"י עורך דין. במערכת היחסים של רא., יו. והאם מי שחווה את הקושי זו האם. הקושי שלה הוא כפול ומכופל: יוצאי חלציה פוגעים בה ומשפילים אותה, אלימים כלפי הקטינות (יודגש שהמשיבים רא. ויו. לא טרחו להגיש עמדה כלשהי למיוחס להם) ובעלה, י., מי שאמור להגן עליה ועל הבנות ממלא פיו מים ואינו יוצא לעזרתה ויתרה מכך מתכחש לאלימות שננקטה כנגדה והתייצב לצד רא. ויו. כל זאת על מנת להצדיק יציאתו של א.. הקורא את אופן דיבורו של י. אל האם באולם בית המשפט יכול להבין את שהיא עוברת בדלת אמות. למשמע דבריו, צפייה בשפת הגוף שלו חשתי שהקמפיין הטלוויזיוני כנגד אלימות גברים כלפי נשים לאו דווקא על דרך של הפעלת כוח ואלימות פיסית (מה שכיניתי באחת מהחלטותיי "אלימות לטנטית") הומחזה לצורך הצגתה בתיק זה. 18. לאור האמור משעה שהמשיבים רא. ויו. לא התייצבו פעמיים לדיון ובשים לב לדברי האם אני מורה על הרחקתם מכל מקום בו תתגורר האם בבית או בכתובת אחרת שתיאלץ לעבור אליה לאור התנהלותו של י. אל מול משכיר הבית. במובן זה הצו שניתן ביום 31.10.24 מוארך בזאת למשך 90 יום מהיום. ככל שתשכור האם בית או דירה אחרת יעמוד הצו בתוקפו בשינויים המחויבים, כאמור, ביחס לכתובת האחרת. 19. כך, לאור דברי האם בדיון השני מיום 25.11.24, משעה שתם חוזה השכירות של הבית והאם אינה מעוניינת להתגורר עם י. לעת הזו כדי להבטיח את שלומן של הבנות, הרי ששיקול דעתה של האם מי יגור עמה הוא שלה בלבד ועל כן הבקשה של י. להרחיק את א. מהבית, שאינו ביתו עוד ביחד עם האם, נדחית. כך, שמורה לאם הזכות לקבוע שבשלב זה י. לא יתגורר עמה ומגורים משותפים ביניהם , לאור האלימות, יתאפשרו רק על פי רצונה המפורש של ל. ועל פי העקרונות שתקבע . 20. טרם נעילה מצאתי להדגיש שפניותיו של י. בדיון אל האם בנוסחן, סגנונן ובחירת המלל נועדו ככל הנראה למטרת הליך אחר שאמנם אינו מתנהל לפני אך לא נעלם מעיני. אחרית דבר: 21. הבקשה הראשונה זו בתיק ה"ט 54869-10-24 נדחית. הבקשה השנייה זו בתיק ה"ט 61245-10-24 מתקבלת בשינויים המחויבים כקבוע בסעיף 18 לעיל. 22. אין צו להוצאות. 23. מתיר פרסום ההחלטה בהשמטת פרטים מזהים. 24. תואיל המזכירות לסרוק גם בתיק הקשור ה"ט 61245-10-24 ,לשלוח לצדדים ולסגור את שני התיקים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision54869-10-24	["מרדכי (מוטי) לוי"]	[{"judgment_id": "c7481c37-e696-5ffd-872e-7b899b79e47a", "file_name": "54869-10-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 43044, "extension": "docx", "display_name": "54869-10-24-קובץ מקורי"}]
19c34a6d-a9d6-53c5-8389-57b350bb6935	FW: ביהמ"ש לענייני משפחה בראשל"צ, השופטת מיכל ברגר בלום: פס"ד בתביעה למתן פסק דין בעניין הסכם פשרה שנחתם לאחר שניתן פסק דין גובר על הוראות פסק הדין (תמ"ש 5002-02-23)	05002-02-23	2024-12-08	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	לפניי תביעה למתן פסק דין המצהיר כי הסכם פשרה בין הצדדים, שנחתם לאחר שניתן פסק דין המחייב את התובע בתשלום חוב לנתבע, גובר על הוראות פסק הדין וכי הוראות הסכם הפשרה בוצעו. עיקרי העובדות הצריכות לעניין הצדדים הם אחים אשר לאורך השנים היו קשורים זה עם זה בקשרים עסקיים שונים. ביום 1.9.2008 ניתן כנגד התובע ובהסכמתו פסק דין חלקי המחייב את התובע לשלם לנתבע סכום של 1,775,808 ₪ בתוספת ריבית חודשית בשיעור של 2% ממועד הגשת התביעה ועד התשל.ום בפועל (ת.א 564/06 בבית משפט השלום בראשון לציון). מאז המשיכו ההליכים להתנהל גם כנגד הנתבעים הנוספים וגם כנגדם ניתנו פסקי דין. ביום 18.4.2017 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה בו נכתב, בכתב יד: "500,000 ₪ התקבלו מבית המשפט. 350,000 ₪ יועברו ע"י ...(התובע) ל... (נתבע). 250,000 ₪ יועברו עם סיום המשפט של בנק הפועלים. 250,000 ₪ יועברו עם סיום המשפט של בנק לאומי". ביום 6.6.22 הגיש הנתבע את פסק הדין מ – 2008 לביצוע בהוצאה לפועל (תיק הוצל"פ מס' 504482-06-22). ביום 21.8.22 הגיש התובע בקשה בטענת פרעתי אליה צירף את הסכם הפשרה מיום 18.4.2017 תוך שהוא טוען כי הוראות ההסכם בין הצדדים אשר קויימו על ידו גוברות על פסק הדין שהוגש לביצוע. דיון לפני רשמת ההוצאה לפועל בטענת פרעתי הנ"ל התקיים ביום 22.1.23 ובו קבעה הרשמת כי היא אינה רשאית לדון בכל טענה שעולה בהקשר להסכם שנכרת בין צדדים, שכן יש לבחון לא רק את עצם קיומו של ההסכם, אלא גם האם ההסכם הופר. עוד על פי החלטת הרשמת, יש לבדוק התקיימותם של שני תנאים: האם פסק הדין חדל להתקיים על פי ההסכם הנטען והאם ההסכם הופר. בנסיבות אלה הפנתה הרשמת את הצדדים לבית המשפט וזהו מקורה של התביעה שלפניי. תמצית טענות התובע הסכם הפשרה נחתם על ידי הצדדים כדין לאחר שכל אחד מהצדדים בחן היטב טענותיו בסיוע בני משפחתם של הצדדים וחבר משותף, לרבות אחותם של הצדדים אשר שימשה כמנהלת החשבונות שלהם. הסכם זה גובר על הוראות פסק הדין ועל כן הנתבע היה מנוע מלהגיש את פסק הדין לביצוע. התובע קיים את הוראות הסכם הפשרה וכיוון שהתביעות שהגיש נגד הבנקים נדחו, הוא לא חייב בכל תשלום לנתבע. לטענתו, בנוסף לאמור בהסכם הפשרה הוא שילם עבור אחיו הנתבע חובות נוספים. כך למשל ביום 20.2.17 שילם במקום הנתבע סכום של 665,000 ש"ח עבור החזר הלוואה של הנתבע ממ'. כמו כן, לאורך השנים פעל בהליכים משפטיים שונים על מנת לגבות חובות משותפים של צדדי ג' לצדדים מבלי שהנתבע נשא בהוצאות הכרוכות בהליכים אלה. התובע טוען עוד כי מאז נחתם הסכם הפשרה, הנתבע לא פנה אליו ולא דרש דבר. אל נוכח השיהוי בו נקט הנתבע בהגשת פסק הדין לביצוע, הוא מתקשה להציג ראיות ואסמכתאות התומכות בטענותיו ביחס להתחשבנות שנערכה בין הצדדים במועד מוקדם לחתימה על הסדר הפשרה. כן הוסיף כי מאחר שהם אחים וניהלו עסקים משותפים, היה ביניהם אמון מלא כך שמעולם לא נחתמו ביניהם הסכמים והם סמכו על אחותם שערכה את ההתחשבנות ביניהם. תמצית טענות הנתבע הנתבע היה איש צבא ולאחר שחרורו עבד בתחום הגגנות. הוא עבד אצל התובע שמחזיק במחסן עצים וציוד לבנייה. חוץ מזה הוא עבד כעובד כללי וקניין באולם אירועים שהפעיל התובע לאורך השנים. הנתבע לטענתו הוא איש פשוט שהלך שבי, משך שנים אחרי אחיו, התובע, שהוא איש עסקים ממולח, ערמומי ומניפולטיבי. לטענת הנתבע הסכם הפשרה איננו קשור לפסק הדין מ – 2008, שכן פסק הדין מקורו בחוב אחר של התובע אל הנתבע. חוב בו התובע הכיר במהלך הדיון שהתנהלו במסגרת התביעה. לעניין זה מפנה הנתבע לטענת פרעתי של התובע בתיק ההוצאה לפועל שם הוא טוען בעצמו שאין קשר בין הסכם הפשרה לפסק הדין, שכן שם נטען שלכולם היה ברור שהוא אינו צריך לבצע את פסק הדין. עוד הוא טוען כי לא ידע מהו היקף החובות של התובע כלפיו וכי הגיע למפגש בו נחתם ההסכם שלא מיוזמתו, מבלי שהיה מיוצג, ללא הגנה ולא עמד במסגרת הפגישה על כלל זכויותיו והיקף החוב כלפיו. הוא חתם על ההסכם כאשר הוא מאמין שהוא מגלם את סך החובות של התובע כלפיו וכי מה שכתוב בו חסר אחיזה במציאות. הסכם הפשרה נחתם תוך פערי כוחות בין הנתבע, החלש, לבין התובע, פטרונו ותוך ניצול תמימותו. בסיכומיו טוען הנתבע כי ההסכם נחתם ללא גמירות דעת מצידו. תוך הטעיה וטעות. לא ניתנה לו האפשרות להכניס את בנו, הוא לא ראה את ההסכם קודם לכן והוא לא ידע את זכאותו האמיתית אשר בגינה נדרש הוא לפשרה. לטענת הנתבע במעמד חתימה על ההסכם הוא עמד על כך כי ככל שהחוב לא ישולם לו תוך חודשיים שלושה, הוא יגבה את החוב בכללותו. הוא מעולם לא קיבל העתק מההסכם וראה אותו לראשונה רק כאשר אחיו הגיש להוצאה לפועל את טענת פרעתי. עוד לטענת הנתבע, ההסכם לא הגיוני גם במובן הזה שלו אין כל קשר להליכים שהתנהלו מול הבנקים ועל כן אין כל סיבה לכך שהוא יסכים שהחוב של התובע כלפיו יהיה מותנה בתוצאות ההליכים המשפטיים הללו ובפרט כאשר התובע הוא אדם אמיד. הוא הוסיף כי לפי פסק הבוררות בהליך נגד בנק הפועלים התובע זכה ב – 50,000 ₪, אותו, לכל הפחות עליו להעביר לנתבע. הנתבע טוען שהסכם הפשרה לא בוצע עובדה השומטת כל הסכמה בעניינו ועל כן על התובע לשלם ולפרוע את פסק הדין ככתבו וכלשונו. הנתבע טוען כי התובע מעולם לא נשא עבורו בכל הלוואה שניטלה ממר מ' וכי לא היה שותף באולם האירועים או במפעל של התובע. את השיהוי בהגשת פסק הדין לביצוע בהוצאה לפועל מסביר הנתבע בכך שלאורך השנים התובע ביקש ממנו לחכות בגלל קשיים כלכליים שהיה נתון בהם לאורך השנים. דיון והכרעה גדר המחלוקת במהלך דיון ההוכחות עלה כי חרף האמור בכתב ההגנה, הנתבע אינו מכחיש כי קיבל לידיו 350,000 ₪ ישירות מן התובע ועוד כ – 500,000 ₪ דרך הליכי גבייה בהוצאה לפועל שהוגשו בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי שניתן כנגד יתר הצדדים. לעניין זה אפנה לדברי ב"כ הנתבע עמ' 38 שורות 12-15 , שם אחרי שיח ארוך שתועד בפרוטוקול הסכים ב"כ הנתבע כי מדובר בסכום שהתקבל אצל הנתבע על חשבון החוב של פסק הדין. למעלה מן הנדרש אציין כי הוכח לפניי כי הנתבע קיבל לידיו סכום של 350,000 ₪ ישירות מהתובע וכי קיבל סכום של 480,000 ₪ דרך ההוצאה לפועל על חשבון החוב לפי פסק הדין. בנסיבות אלה עולה כי לא נדרשת הכרעה לעניין קבלת הסכומים הנ"ל אצל הנתבע על חשבון פסק הדין. אדון בטענות הצדדים ביחס ליתר העניינים השנויים במחלוקת. האם יש מקום לבטל את הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים? ראשית אציין כי במהלך דיון ההוכחות העלה הנתבע טענה כי ההסכם זוייף. בכל הכבוד, מדובר בטענה שלא ניתן לקבל. עסקינן בטענה שהועלתה לראשונה תוך כדי דיון ההוכחות ולא הוזכרה בכתב ההגנה או בתצהיר הנתבע. זאת ועוד, טענה זו אינה מתיישבת עם דבריו של הנתבע בתצהירו וביתר עדותו, במסגרתם הוא לא כפר בכך שהתקיימה פגישה ובה נחתם ההסכם. כאמור לעיל, הנתבע טוען כי ההסכם נחתם ללא שהייתה מצדו גמירות דעת מתוך פערי כוחות משמעותיים בינו לבין אחיו ומבלי שהבין את מלוא החובות שהתובע חייב כלפיו. לא מצאתי מקום לקבל טענותיו אלה של הנתבע. העדים שהעידו במסגרת דיון ההוכחות תיארו את מעמד החתימה על ההסכם. העד ו' סיפר שהגיע למעמד החתימה לבקשתו של הנתבע, כעד מטעמו ולבקשתו והוא אף זה שהעלה את ההסכם על הכתב (עמ' 7 שורות 8-19). הוא הוסיף כי רישומיה של אחות הצדדים ששימשה כמנהלת חשבונות של שניהם הוצגו בפגישה והנתבע אמר שהוא סומך על הדברים. כן ציין העד כי נדונו כלל החובות בין הצדדים (עמ' 8 שורות 19-20). על נסיבות הפגישה העיד העד ו' וציין כי הצדדים שניהם החליטו לפנות למר ח' כדי ליישר את ההדורים ביניהם לאור חילוקי הדעות שהתגלעו ביניהם ביחס לכספים שהועברו ביניהם (עמ' 12 שורות 2-15). העדויות של כלל העדים מלמדות כי מדובר בחבר משותף ששניהם סמכו עליו. לשאלת בית המשפט את העד ו' האם הנתבע הבין על מה הוא חותם השיב העד שהוא מניח שכן (עמ' 12 שורות 18-19, עמ' 13 שורות 6-10, שורה 13). גם העד מ', אחיהם של הצדדים, העיד כי הגיע למעמד החתימה לבקשת הנתבע. הנה כי כן, לנתבע היתה תמיכה של שני אנשים מטעמו במעמד חתימת ההסכם. מצידו של הנתבע העיד בנו ש'. האמור בתצהירו ובעדותו הם בעיקרם עדות מפי השמועה, שכן הוא לא נכח במעמד החתימה ועל כן לא ניתן לתת לה משקל משמעותי. הצדדים שניהם לא הזמינו את מר ח' אשר ניהל לדברי הצדדים את הפגישה. יצויין כי הנתבע יכול היה להזמינו לעדות לאחר שהבין כי הוא אינו כלול בין עדיו של התובע, אולם בחר שלא לעשות כן. האם הסכם הפשרה נוגע לפסק הדין או מתייחס לחובות אחרים בין הצדדים? כאמור לעיל, הנתבע טוען כי הסכם הפשרה כלל אינו נוגע לפסק הדין שהגיש להוצאה לפועל, כי אם לחובות אחרים של הצדדים זה לזה. לצורך כך מסתמך הנתבע, בין היתר, על הדברים שאמר התובע במסגרת הליכי ההוצאה לפועל בהם לשיטתו יש בבחינת הודאה בדברים. גם טיעון זה של הנתבע לא ניתן לקבל. ראשית, עצם העובדה כי הנתבע הגיש את ההסכם בתמיכה לטענת פרעתי שהגיש להוצאה לפועל מלמד כי לשיטתו ההסכם נוגע לפסק הדין ובא במקומו. שנית, טענת הנתבע נסתרה בעדותו שלו, בה ציין כי במעמד החתימה על הסכם הפשרה הוא אמר לתובע כי אם לא יסכים לפשרה הוא יפנה למימוש פסק הדין (עמ' 79 שורות 14-15). על העובדה כי ההסכם התייחס גם לחוב בגין פסק הדין ניתן ללמוד גם מעדותו של העד ו', בה הוא מציין כי במעמד החתימה אמר הנתבע כי אם הוא יקבל את הכספים הנקובים בהסכם המחלוקות בין הצדדים נגמרות והם חוזרים להיות אחים. הפגישה לדבריו נגמרה בכך שהצדדים התחבקו והתנשקו (עמ' 11 שורות 4-7). העד מ' העיד כי לאחר חתימת הצדדים על ההסכם לא שמע מהנתבע כי התובע חייב לו כסף (עמ' 51 שורות 12-13). חזקה על הנתבע כי לו סבר שעל אף הסכם הפשרה יש לתובע חוב של למעלה ממיליון ₪ כלפיו היה משתף את אחיו בעניין. מה דינם של התשלומים מהבנקים המוזכרים בהסכם הפשרה? לאחר שקבעתי כי ההסכם נחתם וכי אין עילה לבטלו וכי הוא מתייחס גם לפסק הדין שהוגש למימוש להוצאה לפועל נותרה טענת הנתבע כי התובע נותר חייב לו סכום של 500,000 ₪ בהתאם לאמור בשתי השורות האחרונות להסכם לפיהן הנתבע יקבל 250,000 ₪ עם סיום המשפט נגד בנק הפועלים ו – 250,000 ₪ עם סיום המשפט נגד בנק לאומי. הצדדים חלוקים ביניהם האם התשלום של הסכומים הנ"ל היה מותנה בתוצאות המשפטים שניהל התובע מול הבנקים אם לאו. ראשית, לא מצאתי מקום לקבל את טענת הנתבע כי מדובר במשפטים שהוספו לאחר חתימת ההסכם ותוך זיוף. לא ניתן, מחד, לטעון כי מדובר בסכום שנקבע ללא כל תנאי ביחס לתוצאות המשפטים ומנגד לטעון כי המשפטים הללו כלל לא נכתבו בהסכם. בנוסף, השמטת משפטים אלה אינה מסתדרת עם כלל החוב שרבץ בין הצדדים שעמד בהתאם לעדותו של הנתבע על סכום של 1,350,000 ₪. לעניין טענת הנתבע כי על התובע לשלם לו 500,000 ₪ ללא תלות בזכיית התובע במשפטים שניהל מול הבנקים, הרי שאין בטענה זו כל היגיון. אם אין תלות בתוצאות המשפט, מדוע אלה הוזכרו ביחס לסכומים אלה? ההיגיון מחייב כי אלה הוזכרו רק כמקור אפשרי לתשלומים של התובע לנתבע ובהיעדר מקור זה לא יוכל להוסיף על מה ששולם בהתאם לסעיפים שפורטו קודם לכן בהסכם. הדברים גם עולים מעדותו של העד ו' בה ציין כי הסכומים הנגזרים מההליכים נגד הבנקים הם תוצאה של לחץ שהופעל על התובע לשלם לנתבע עוד והוא אמר שאין לו מנין לשלם, אלא אם יקבל כספים מהתביעות (עמ' 9 שורות 5-13). גם עדותו של העד מ' תומכת במסקנה זו (עמ' 43 שורות 21-22). נוכח כל האמור לעיל מצאתי מקום לקבוע כי הסכומים המצויינים בשני המשפטים האחרונים להסכם היו תלויים בקבלת תביעות התובע כלפי הבנקים. התביעה כנגד בנק לאומי נדחתה בעוד שבמסגרת התביעה כנגד בנק הפועלים זכה התובע בסכום של 50,000 ₪. לאור הוראות ההסכם על התובע להעביר סכום זה לנתבע. התנהלות הנתבע כתב ההגנה מטעמו של הנתבע מגלה טפח ומסתיר טפחיים. הנתבע לא ציין במסגרת ההליך בהוצאה לפועל את הסכם פשרה. הוא העלים את העובדה כי קיבל במסגרת הליכים אחרים כ - 500,000 ₪ והדבר הוסכם לראשונה רק בעדותו בבית המשפט, לאחר קדם המשפט, הגשת התצהירים ושמיעת יתר העדויות. לא ניתן להתעלם גם מן השיהוי הניכר בהגשת פסק הדין לביצוע שהקשה על התגוננות הנתבע מפני טענות התובע. יוזכר כי מדובר בפסק דין שניתן כבר בשנת 2008. סיכומם של דברים תביעתו של התובע להצהיר כי הסכם הפשרה בין הצדדים, שנחתם לאחר שניתן פסק דין המחייב את התובע בתשלום חוב לנתבע, גובר על הוראות פסק הדין וכי הוראות הסכם הפשרה בוצעו, למעט תשלום של 50,000 ₪ בו זכה התובע במסגרת תביעתו נגד בנק הפועלים ואותו עליו לשלם לנתבע. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי המקבלת בעיקרה את טענות התובע ולהתנהלות הנתבע כמפורט לעיל, מצאתי מקום לחייב את הנתבע בהוצאות התובע בסכום של 15,000 ₪. פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision5002-02-23	["מיכל ברגר בלום"]	[{"judgment_id": "19c34a6d-a9d6-53c5-8389-57b350bb6935", "file_name": "5002-02-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 45838, "extension": "docx", "display_name": "5002-02-23- קובץ מקורי"}]
accd8810-2d1e-54b4-ad23-c3940e559427	ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה, השופט אפרים צ'יזיק: פס"ד בעניין התנגדויות לקיום שתי צווי צוואת של מנוחה על ידי בנותיה (ת"ע 27404-01-23)	27404-01-23	2024-12-07	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	בפניי התנגדויות הדדיות מטעם בנותיה של המנוחה, הגב' ב' ז"ל, אשר נולדה ברומניה בתאריך 5.3.1926, לקיומן של שתי צוואות שונות אשר נערכו על ידה בשנים 2012 ו – 2020. רקע עובדתי : בתאריך 20.1.1985 ערכה המנוחה צוואה, בה ציינה כי הינה מורישה את כל רכושה לבעלה המנוח, וכי ככל שהאחרון לא יהיה בחיים במועד פטירתה או אז הינה מצווה על חלוקה שוויונית של רכושה בין שתי בנותיה. בתאריך 11.3.1997 ערכה המנוחה צוואה חדשה, בה ציינה כי הינה מורישה את רכושה לשתי בנותיה באופן שווה. בתאריך 29.3.2012 הגישה המנוחה באמצעות ב"כ, עוה"ד ברק לסרי, בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד בתה של פנינה, הגב' ל', וכנגד בעלה, ד', לאחר שהמנוחה הוחתמה בתאריכים 14.9.2011 ו – 21.9.2011 על גבי מסמכים משפטיים, מכוחם כל זכויותיה בדירת מגוריה בחיפה הועברו לנכדתה ולבעלה במתנה, בעקבות שריפה אשר התרחשה בדירתה כחודש ימים לפני כן (בהקשר זה התנהל הליך משפטי, תמ"ש 54480-03-12). בתאריך 10.4.2012 נערכה על ידי עוה"ד לסרי "צוואה בעדים" לפי הוראת סעיף 20 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, כאשר הליך אישורה של הצוואה תועד באמצעות הקלטת ווידיאו (ראה : מוצג שהועבר באמצעות אמצעי אחסון נייד מיום 9.5.2024). במסגרת צוואה זאת הורישה המנוחה את כל רכושה (כספים, מטלטלין ודירת מגורים בחיפה) לאחת משתי בנותיה, הגב' ח', בעוד שלבתה השנייה, הגב' פ' (אמא של הגב' ל' הנזכרת לעיל), הורישה שקל אחד בלבד. בתאריך 6.7.2014 קבע בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת – כתוארה דאז - שלי אייזנברג) כי מסמכי ההעברה בטלים (תוך חיובה של נכדתה ובעלה בהוצאות משפט לטובת המנוחה). בתאריך 3.12.2014 הורה בית המשפט על עדכון רישום ביטול עסקת המתנה בלשכת רישום המקרקעין, בנימוק שהנכדה ובעלה ניצלו לרעה את מצוקתה הנפשית והכלכלית של המנוחה, כתוצאה משריפת דירתה ואשפוזו של בן זוגה דאז עקב השריפה, וכי במקרה זה מתקיימות כלל עילותיה של עילת העושק בהתאם להוראת סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973. מפסה"ד אף עולה כי המנוחה, שהינה ניצולת שואה, אובחנה בשנת 1980 כמי שסובלת מדיכאון מג'ורי ובשנת 2004 כמי שסובלת מהפרעה פוסט טראומטית. בשל אותן הפרעות נפשיות המנוחה אף קיבלה טיפול תרופתי מסיבי ובנוסף לכך עברה טיפולים פסיכולוגיים רבים במסגרת עמותה אשר מעניקה תמיכה נפשית וחברתית לניצולי שואה. בתאריך 5.2.2015 הגישה ל', בתה של פ', ביחד עם בעלה, תביעה כספית כנגד המנוחה ע"ס 181,955 ₪ בנימוק שהמנוחה חבה להם את הסכום האמור בשל שיפוצים שאותם ביצעו בדירתה לאחר אירוע השריפה אשר התרחש בתאריך 12.8.2011 (תמ"ש 14027-02-15). בתאריך 7.6.2018 קיבל בית המשפט לענייני משפחה בחיפה את התביעה באופן חלקי וחייב את המנוחה לשלם לנכדתה ולבעלה סך של 49,971 ₪ בגין השיפוצים שאותם ביצעו בדירתה לאחר אירוע השריפה. במהלך חודש יולי 2017 הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בקשה מטעמה של פ' למנותה כאפוטרופוס לגוף ולרכוש על אימה, בטענה שהמנוחה סבלה מהתדרדרות קוגניטיבית חמורה, מירידה בזיכרון ומדמנציה (א"פ 59831-07-17). בתאריכים 27.10.17 ו – 29.11.2017 מינה בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת רויטל באום) באמצעות הלשכה לסיוע משפטי בחיפה את עוה"ד רפאל עמר כאפוטרופוס לדין לחסויה. לבקשה צורפה חוות דעת מטעמה של מומחית בתחום הפסיכיאטריה והפסיכוגריאטריה (דר' איזבלה גרינברג) מיום 5.12.2014, בה צוין כי במהלך בדיקתה של המנוחה התברר שהמנוחה נזקקה לסיוע ולהשגחה טיפולית צמודה במשך 24 שעות ביממה בשל מגוון בעיות רפואיות חמורות שבכללן אי שליטה בסוגרים, שבר בעמוד השדרה, סחרחורות שגרמו לנפילות וכו' וקשיים קוגניטיביים חמורים שבכללם בלבול, קשיים בזיהוי אנשים והזיות. פ' אף צירפה לתיק בית המשפט חוות דעת נוספת לאחר שהמנוחה נבדקה בתאריך 23.8.2017 על ידי מומחה נוסף בתחום הפסיכיאטריה, דר' איזידור ברטהולץ, אשר ציין בחוות דעתו כדלקמן : "בבדיקה : נראית כפי גילה עם עודף משקל בהכרה מלאה. משתפת פעולה באופן מלא עם הבודק. הבדיקה נעשתה ברומנית. לציין שהנבדקת ידעה שמדובר בבדיקה פסיכיאטרית. לא מתמצאת בזמן. מתמצאת במקום ואנשים. הדיבור ספונטאני צירקומסטנציאלי אך מסוגלת להסביר את עצמה. רוצה להמשיך להיות בביתה ולא אצל בנותיה או מסגרת מוסדית. קונקרטית בחשיבתה. ריכוז וזיכרון לטווח קצר לקויים. זיכרון לטווח ארוך שמור יחסית. זיכרון חוויתי לטווח ארוך ער (זוכרת בפרטי פרטים חוויות קשות מעברה. שיפוט ושיקול לקויים . יש תובנה חלקית למצבה ומגבלותיה . אפקט מותאם לתוכן השיחה ומגיבה טוב לגירויים שונים. אציין שקיימות מחשבות קשורות למוות. בדיקה 13/30 (MINI MENTAL STATE EXAMUNATION) MMSE סיכום : מדובר באשה בת 91 ניצולת שואה שסובלת מ : DEMATIA MIXED TYPE MODERATE ( HOLOCAUST SURVIVOR )STRESS DISORDER SEVERE POSTTRAUMATIC הנ"ל אינה מסוגלת לדאוג לעניינינה, ולטפל בהם זקוקה למינוי אפוטרופוס. גב' ב' אינה מסוגלת לדאוג לעניינינה ולטפל בהם זקוקה למינוי אפוטרופוס על גופה ורכושה. האם מסוגלת או אינה מסוגלת מבחינת מצבה להביע דעתה בעניין מינוי אפוטרופוס עליה ? גב' ב' אינה מסוגלת מבחינת מצבה להביע דעתה בעניין מינוי אפוטרופוס עליה". בתאריך 5.9.2017 נערכה על ידי דר' גרינברג חוות דעת נוספת שבה קבעה כי המנוחה סבלה מהפרעת PTSD וכן גם מ – ( 18/19 MMSE) MILD DIMENTIA IN WITH LATE ONSET. בנוסף לכך ציינה דר' גרינברג בנוגע למצבה הקוגניטיבי של המנוחה כדלקמן : "בבדיקה פסיכוגריאטרית, הנ"ל דיברה לעניין, סיפרה בפרטי פרטים על חוויות שלה במהלך השנים האחרונות שגרמו לסבל רב ודיכאון – שריפה, מות בעלה והתהליך המשפטי כשהוחתמה במרמה על ידי הבת והחתן של פ' על מסירת הבית שלה במתנה ללא ידיעתה והסכמתה... כמו כן, יש לציין שבבדיקה הנוכחית שנערכה במהלך 2 פגישות ממושכות, בתאריכים 25.8.2017 ו – 1.9.2017, ניכר שיפור משמעותי במצבה של ב' מבחינה נפשית וקוגניטיבית בהשוואה לבדיקה שערכתי בשנת 2014, שאז ב' הייתה שרויה בדיכאון ובאבל על מות בעלה סמי ז"ל, והיא הייתה אז ללא עזרה סיעודית ומאוד מוגבלת בתפקודה. בעקבות חוות דעתי מדצמבר 2014, ב' החלה לקבל עזרה והשגחה ביתית מביטוח לאומי וכן טיפול תרופתי מתאים ותודות לאלה, בנוסף להצלחתה במשפט, חל אצל ב' שיפור משמעותי מבחינה נפשית וקוגניטיבית. לאור האמור לעיל ולדעתי המקצועית הנ"ל מסוגלת לדאוג לקבל החלטות בקשר לגופה ורכושה ואולם, רק בשל מגבולתיה הגופניים וגילה המופלג (91) שב' זקוקה לתומך בלבד. ב' מסוגלת להביע את דעתה בעניין מינוי אפוטרופוס ומעוניינת שבתה גב' ח' תמשיך לשמש תומך לה אפוטרופוס על גופה ורכושה אני ממליצה שבתה של הנ"ל גב' ח' תהיה אפוטרופוס על גופה ורכושה של אמה גב' ב'; כי היא מטפלת בה במסירות רבה במהלך שנים רבות ודואגת לכל צרכיה ועל פי בקשתה". במסגרת הליך האפוטרופסות (א"פ 59831-07-17) ניתן בתאריך 18.12.2017 תסקיר מטעם העוס"ית לסדרי דין של עיריית חיפה (גב' ליזי אפריאט), בה צוין כי הן פ' והן ח' מעלות האחת כנגד רעותה טענות קשות בנוגע לביצוע מעשי מרמה ברכושה של אימה המנוחה, ובשל כך הומלץ על הפניית המנוחה לבדיקה קוגניטיבית בבית החולים רמב"ם בחיפה, או לחילופין על מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט. בתאריך 10.8.2018 מינה בית המשפט (כב' השופטת רויטל באום) את הצדדים כאפוטרופסים על ענייניה האישיים, הרפואיים והרכושיים של המנוחה. בתאריך 29.1.2020 הגישה פ' בקשה למינויו של צד שלישי כאפוטרופוס על ענייניה האישיים, הרפואיים והרכושיים של החסויה בנימוק שח' פעלה בדרכי מרמה בכך שהבריחה לטובתה נכסים אשר היו שייכים למנוחה (א"פ 68917-01-20). בתאריך 1.2.2020 הורה בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת באום) על מינוי אפוטרופוס לדין לחסויה, ובעקבות כך מינתה הלשכה לסיוע משפטי בחיפה בתאריך 9.2.2020 את עוה"ד רפאל עמר כאפוטרופוס לדין על החסויה. בתאריך 28.5.2020 ערכה המנוחה צוואה בכתב יד בהתאם להוראת סעיף 19 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 שבמסגרתה ציינה כי הינה מורישה את כל רכושה לשתי בנותיה באופן שוויוני. הוראות הצוואה, אשר נכתבה בשפה הרומנית, תורגמו לשפה העברית באמצעות הנוטריונית עוה"ד לודמילה נגדימוב אשר אימתה את המסמך באמצעות אישור תרגום נוטריוני בתאריך 8.9.2022 בזו הלשון : " הרצון שלי אני ב' , רוצה שביתי וכל שיישאר לאחר פטירתי יחולק לבנותיי, ח' פ' זהו רצוני האחרון. (-) חתימה ב' 14/01/2020 (-) חתימה ב'". ביום עריכת הצוואה (28.5.2020) המנוחה נבדקה על ידי מומחה בתחום הפסיכיאטריה (דר' איזידור ברטהולץ) אשר ציין בחוות דעתו מיום 3.6.2020 כי המנוחה סבלה ממספר רב של בעיות גופניות ונפשיות שבכללן דמנציה, PTSD, הפרעת חרדה ואגרופוביה וכן גם מדסטימיה (הפרעת דיכאון מתמשכת). בכל הנוגע למצבה הנפשי העריך דר' ברטהולץ כך : "בבדיקה פסיכיאטרית : הבדיקה נעשתה ברומנית ועברית. משתפת פעולה מלא בזמן הבדיקה. נראית כפי גילה. בהכרה מלאה. לא מתמצאת בזמן. מתמצאת במקום ואנשים. הדיבור ספונטאני צירקומסטנציאלי אך מסוגלת להסביר את עצמה ורצונותיה היטב. יודעת מה רכושה ומיהם היורשים הפוטנציאליים שלה. רוצה שרכושה תתחלק בצורה שוועה (כך במקור - הערה שלי א. צ'יזיק) בין הבנות שלה. קונקרטית בחשיבתה. ריכוז וזיכרון לטווח קצר לקויים. יש תובנה למצבה ומגבלותיה. אפקט מותאם לתוכן השיחה עם תגובות לגירויים שונים. אין תכנים דיכאוניים בחשיבתה ומגיבה טוב לגירויים שונים. אבחנה : MODERATE DEMENTIA MIXED TYPE POSTTRAUMATIC DISORDER (HOLOCAUST SURVIVOR סיכום : מדובר באישה בת 94 כשירה לערוך צוואה היא יודעת מה רכושה ומיהם היורשים הפוטנציאליים". בתאריך 17.6.2020 הוגשה לבית המשפט חוות דעת מטעמו של האפוטרופוס לדין, אשר ציין בחוות דעתו כי מביקור אשר התבצע באותו יום בביתה של המנוחה הוא התרשם מכך שהמנוחה הייתה נינוחה ורגועה, וכי היא ציינה בפניו שהינה מודעת למתח העז אשר שורר בין בנותיה וכי הינה מייחלת לשיתוף פעולה הדדי ביניהן. בתאריך 23.7.2020 צוין בתסקיר מטעם העו"סית לסדרי דין, כי בשל אופיו של הסכסוך בין שתי האחיות, ולאור האמור בחוות דעתו של האפוטרופוס לדין, יש מקום למינויה של עמותת "גג לחוסה ולנזקק" כאפוטרופוס לרכושה של החסויה. לאור המלצת העו"סית לסדרי דין וכן גם לאור המלצתו של עו"ד עמר ניתן על ידי בית המשפט בתאריך 9.9.2020 צו/פס"ד אשר החליף את הצו מיום 10.8.2018, במסגרתו נקבע כי שתי האחיות מונו כאפוטרופסות על ענייניה האישיים והרפואיים של המנוחה בעוד שעמותת "גג לנזקק ולחוסה" תשמש כאפוטרופא על ענייניה הרכושיים של המנוחה. בתאריך 16.9.2020 הגישה פ' תביעה כספית כנגד ח' וילדיה בסכום של 1,548,498 ₪ בטענה שח' וילדיה מעלו בכספי המנוחה ואף נטלו מחזקתה תכשיטים בשווי של 100,000 ₪. בעקבות פטירת המנוחה בתאריך 3.8.2022 בוטל מינויה של עמותת "גג לחוסה" כאפוטרופא על רכוש המנוחה (פס"ד מיום 6.9.2022), ולבקשת פ', התובענה הכספית אשר הוגשה כנגד ח' וילדיה נמחקה. במהלך חודש אוקטובר 2022 הוגשה לרשם לענייני ירושה בחיפה בקשה מטעמה של פ' לקיום צוואת המנוחה מיום 28.5.2020, בעוד שח' הגישה במהלך חודש זה בקשה מטעמה למתן צו קיום צוואת המנוחה מיום 10.4.2012. דיון והכרעה : האם יש מקום להורות על קיום הצוואה משנת 2020 ? טענות הצדדים : לטענת פ', הוראות סעיפים 33א(3) ו(א(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962 וכן גם הוראת סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 מבחינות באופן ברור בין מי שאובחן כ "חסוי" לבין מי שאובחן כ"פסול דין", ולכן, בהינתן העובדה שבענייננו המנוחה לא הוכרזה כפסולת דין מצביעה על כך שכושרה הקוגנטיבי של המנוחה בכל הנוגע להבנת הוראות הצוואה לא נפגע עובר למועד עריכתה, בשל יכולה להבחין בטיבה של הצוואה. לטענת פ', מעדותה של הגב' לריסה מיברוק, אשר שימשה כמטפלת האישית של המנוחה במשך שש שנים, עלה כי המנוחה כתבה את הצוואה בכתב ידה במהלך חודש ינואר 2020, ולאחר מכן חתמה על גבי המסמך פעם נוספת בתאריך 28.5.2020 בנוכחותו של דר' ברטהולץ. פ' מוסיפה ומציינת כי לא הייתה מודעת לעצם עריכת הצוואה במהלך שנת 2012, וכי מעדותו של דר' ברטהולץ עולה שהמנוחה הייתה מודעת להיקף רכושה ולמתווה חלוקתו הצפוי, דהיינו חלוקה שוויונית בין שתי בנותיה, וכי סוג מחלת הדמנציה שממנה סבלה התאפיינה בעליות וירידות של יכולותיה הקוגניטיבית. לטענת פ' בסיכומיה, על בית המשפט להורות על קיום הצוואה משנת 2020, אשר מורה על חלוקה שווה של רכושה בין שתי בנותיה, בעיקר לאור עדותיהם האובייקטיביות של המטפלת ושל דר' ברטהולץ. מנגד, ח' טוענת בסיכומיה כי הצוואה משנת 2020 נערכה ללא נוכחות עדים וללא תיעוד מוקלט, ולאחר שהמנוחה הוכרזה כפסולת דין כבר בשנת 2018 עקב מחלת הדמנציה אשר החלה להתפתח אצלה כבר במהלך שנת 2017. ח' אף מציינת בסיכומיה כי מעדותיהם של שני המומחים הרפואיים עלה בבירור שמצב קוגנטיבי ודמנציה אינם משתפרים, אלא מחמירים עם חלוף הזמן, ולכן ברי כי מצבה הקוגנטיבי של המנוחה החמיר בשנת 2020, באופן שלא מאפשר לערוך צוואה בכתב יד. לטענת ח', פ' השפיעה על המנוחה לכתוב את הצוואה השנייה בתאריך 14.1.2020 ולאחר כארבעה חודשים שילמה לדר' ברטהולץ את שכרו באמצעות כסף מזומן וללא תיעוד, על מנת ש"ייעגן" את כשירותה הרפואית-המנטלית של המנוחה באמצעות חוות דעת "מוזמנת" מטעמם של פ' ובעלה. ח' אף מציינת בסיכומיה כי דר' ברטהולץ שב וחזר על מרביתן המכריע של קביעותיו משנת 2017, ולא ביצע למנוחה בדיקה פסיכוגריאטרית ובדיקת "מינימנטל" אשר היו מחויבות המציאות, ואף לא טרח להקליט את הבדיקה משום שהיה מודע למצבה הקוגניטיבי הבעייתי של המנוחה בשנת 2020. לטענת ח', דר' ברטהולץ התקשה להסביר את הפערים שבין שתי חוות הדעת שאותן נתן בהפרש של שלוש שנים, ובעיקר כיצד קשישה נטולת כשרות משפטית, אשר מונה לה אפוטרופוס, ואף סובלת מדמנציה חריפה, כשירה לצוות את רכושה לצדדים שלישיים, ובנוסף לכך גם לא זכר מה היו דברי ההסבר של המנוחה בכל הנוגע לרצונה בעת שערכה את חווה"ד השנייה. עוד נטען על ידי חיה, כי דר' ברטהולץ לא נתן הסבר המניח את הדעת מדוע לא ביצע למנוחה בשנת 2020 בדיקת MMSE, למרות שהניקוד בבדיקה זו יורד עם חלוף השנים, ומדוע לא בדק עמה האם הבינה מה היה היקף רכושה בעת מועד ביצוע הבדיקה ,למרות שטען כי התרשם שהמנוחה ידעה לפרט את היקף רכושה וכן גם את יורשיה הפוטנציאליים. בכל הנוגע לעדותו של האפוטרופוס לדין, עוה"ד רפאל עמר, נטען כי מעדותו עלה שעד לשנת 2017 ח' הייתה הבת הדומיננטית בטיפול במנוחה, וכי הוא ייצג את המנוחה בחלק מההליכים המשפטיים אשר התנהלו בין בתה של פ' הגישה לבין המנוחה. ח' אף טוענת כי פ' ובתה ניצלו לרעה את ההתדרדרות במצבה הבריאותי, הנפשי והקוגניטיבי של המנוחה על מנת להשתלט על רכושה באמצעות הגשת מספר תביעות משפטיות שאותן הגישה בתה, ל', כנגד המנוחה, ובאמצעות מאמצי שכנוע סמויים מצד פ' ובני משפחתה לערוך את הצוואה שאותה כתבה בשנת 2020 אשר משמעותה ביטול הצוואה משנת 2012. ח' אף מדגישה בסיכומיה כי עו"ד עמר ציין בעדותו שהמנוחה לא הייתה במצב בריאותי תקין במהלך שנת 2020, בשל ניתוחים שאותם עברה כחצי שנה לפני עריכת הצוואה. בכל הנוגע לעדותה של המטפלת של המנוחה, לריסה, נטען על ידי ח' כי מדובר בעדה מוטה ומגמתית, בשל חששה מכך שתביא לפיטוריה שעה שפ' ובעלה, עשו כל שביכולתם על מנת להותירה כמטפלת של המנוחה, וכי לריסה כלל לא זכרה את תאריך עריכת הצוואה, ומדוע מצוינים בה שני תאריכים שונים. בכל הנוגע לבעלה של פ', נטען כי מדובר באדם אשר פעל לסכסך בין משפחותיהן של שתי האחיות מתוך רצון להשתלט על רכושה של המנוחה, וכי מעדותו עלה שהוא התחמק בנוגע לסירובו להעביר לב"כ היועמ"ש את שמותיהם של האנשים אשר נכחו לצידה של המנוחה בשעת עריכת הצוואה, וכן גם פרטים נוספים, כגון: האם הצוואה נערכה בכתב ידה של המנוחה, מדוע לא מצוינים על גבי הצוואה פרטי המנוחה ומהם שמותיהם של האפוטרופוסים אשר מונו על ידי בית המשפט לענייני משפחה. עוד נטען כי מתשובתו של י' עלה שהוא לא ידע כלל שדר' ברטהולץ ערך שתי חוות דעת שונות לאחר שבדק את המנוחה בתאריך 28.5.2020 (בתאריכים 1.6.2020 ו – 3.6.2020), וכי מעדותו עלה שדר' ברטהולץ היה מודע לכך שמונה למנוחה אפוטרופוס ושהיא לא כשירה מבחינה משפטית לערוך צוואה. עוד נטען כי מעדותו של י' עלה שהוא ורעייתו הקליטו את המנוחה בשנת 2019 וכי הוא ופ' השפיעו על המנוחה לומר את אשר אמרה לדר' גרינברג בסרטון אשר הוקלט בשנת 2019. הכרעה לעניין התנגדותה של פ' לקיום הצוואה משנת 2020 : בענייננו, יש להידרש לשאלה איזה צוואה מבין השתיים משקפת בפועל את רצונה וגמירות דעתה של המנוחה, ולכן מטבע הדברים יש לבחון האם יש לקיים את צוואת המנוחה משנת 2020, אשר בשל מועד עריכתה מבטלת את הצוואה הראשונה משנת 2012, אולם ככל שמסקנת בית המשפט תהא כי לא ניתן לקיים את הצוואה השנייה משנת 2020, הרי שעל בית המשפט להכריע האם יש מקום לקיים את צוואתה הראשונה של המנוחה משנת 2012. בהתאם להוראת סעיף 36(ב) לחוק הירושה צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, מבטלת את קודמתה במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, למעט במקרים שבהם הצוואה החדשה מהווה תוספת לאמור בצוואה הקודמת. סעיף 19 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כי על צוואה אשר נערכת בכתב יד להיכתב כולה ביד המצווה, וכן גם לשאת תאריך כתוב ולהיחתם בידו של המצווה. עם זאת, בהתאם ללשון הפסיקה, בחינת תוקפה של צוואה אשר נערכה בכתב יד להיבחן לאור השאלה האם מדובר במסמך שהשתכלל לכדי צוואה, או שמא מדובר במסמך שנכתב ללא כוונה לצוות בפועל. בנוסף לכך, בעת בחינת מסמך לקיום צוואה אשר נכתב בכתב יד, יש לבחון את כתב היד ולהידרש לשאלה האם מדובר בכתב ידו של המצווה, ולצורך כך לעניין צורת הצוואה הפסיקה מבחינה בין מרכיבים "סטאטיים" לבין מרכיבים "קונסטיטוטיביים" המהווים את אותם מרכיבי יסוד בצוואה שבלעדיהם לא יוכל ביהמ"ש לקיים את הצוואה לבין מרכיבים "דינמיים" צורניים הניתנים לתיקון. שילוב הוראת סעיף 19 וסעיף 25 לחוק הירושה, אשר דן בקיום על אף חסר בצורתה, מאפשר ללמוד על מרכיבי היסוד הצורניים של צוואה שנערכה בכתב יד – על הצוואה לכלול תאריך אשר ייכתב בכתב ידו של המצווה, על הצוואה להיכתב בכתב ידו של המצווה ועל הצוואה להיחתם בכתב ידו של המצווה. עם זאת, תכלית החקיקה בענייני צוואה הינה שיש לקיים את רצון המנוח, ומאידך לשמור גם על ההסדרים פורמליים הצורניים על מנת להתחקות אחר רצון המצווה, ללא חשיפתו להשפעות בלתי הוגנות וכן גם לצורך אמיתות הצוואה וגמירות דעתו של המצווה. נטל ההוכחה הנדרש לצורך הוכחת גמירות דעת בצוואה אשר נערכת בכתב יד הוא נטל הוכחה כבד יותר מאשר בצוואות אחרות, משום שבשונה מצוואה בעדים ובצוואה בפני רשות וצוואה שבעל-פה, שיש בעשייתן מידה של טקסיות ורשמיות המעידה על רצינותו של המעמד ועל גמירת-דעתו של המצווה, הרי שצוואה בכתב יד נעשית מטבע הדברים בין האדם לבין עצמו, ואינה נערכת במעמד טקסי ורשמי, כך שנטל הוכחתה כבד יותר מאשר ביתר צורות עריכת הצוואה (ראה : ת"ע (משפחה ראשון-לציון) פלונית נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב מיום 1.2.2021 והאסמכתאות דשם). סעיף 26 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, תשכ"ב – 1962 קובע כי צוואה אשר נעשתה על ידי קטין או מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה. הגבלת הכשרות אשר נובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה אינה עוסקת בסטטוס של המצווה, אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה, כאשר סטטוס של קטינות או פסלות דין מביאה לבטלות הצוואה גם אם הקטין או פסול הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. עם זאת, במרביתם המכריע של המקרים הצוואה תהא בטלה רק אם יוכח באמצעות עדות רפואית (או אחרת) כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה במועד עריכת הצוואה, כאשר במקרים מעין אלה נטל השכנוע מוטל על הטוען לכך, ולכן, צוואה אשר נעשתה במהלך התקופה שבה המנוח ידע להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה מצבו, תהא תקפה. מהותה של טענת אי כשרות המצווה לפי הוראת סעיף 26 לחוק הירושה הינה בחינת מצבו הנפשי/המנטלי והגופני של המצווה עובר למועד עריכת הצוואה, כאשר המונח "שעת עשייתה של הצוואה" מתייחס לנקודת הזמן המסוימת אשר רלוונטית לבחינת כושרו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה, וכן גם לכושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו, ליכולתו לגבש כוונה ורצון וליכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון. לפיכך, צוואה תקוים אך ורק אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המנוח להבחין בטיבה של צוואה, גם אם טרם עריכתה או לאחריה השתנה מצבו, דהיינו, האם המצווה היה בעל כושר להבחין בטיבה של צוואה במועד עשייתה אף אם קודם למועד זה או לאחריו דעתו של המצווה התערפלה. בפסיקה נקבע, כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולהתייחס למציאות הסובבת אותו כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש וממחשבות שווא, ולגבש רצון חופשי, והאם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם ובעיקר למודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו להשלכות תוצאות עשיית הצוואה על יורשיו. המשקל אשר יינתן לשיקולים אלה ואחרים משתנה מעניין לעניין על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, תוך ההסתייעות במסמכים רפואיים אודות המצווה נכון למועד עריכת הצוואה או בסמוך לאותו מועד, בחוות דעת רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה לעת עשיית הצוואה ואף בעדויות של מי שערך את הצוואה ו/או מי ששימש כעד לה וכן בעדויות אחרות כאשר ככלל נטל הראיה והשכנוע להוכחת הטענה כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה מוטל על המתנגדים לקיומה (ת"ע (משפחה תל-אביב) 21509-05-21 מ.נ. נ' ו.ד.-ד מיום 2.3.2023 והאסמכתאות דשם). אשר לענייננו, בפן הצורני מדובר במסמך אשר נכתב בכתב ידה של המנוחה בשפה הרומנית כאשר בחלקו התחתון מופיעים התאריכים 14.1.2020 ו - 28.5.2020 כשלצידם מופיעות פעמיים גם חתימות ידה של המנוחה אשר נכתבו בשפה העברית. בכל הנוגע לנסיבות עריכת הצוואה הוצגו בפני בית המשפט שלוש עדויות רלוונטיות כאשר העיקרית מהם הינה עדותה של המטפלת הזרה אשר טיפלה במנוחה, הגב' לריסה בירוק, אשר ציינה בתצהירה מיום 2.4.2024, שאומת באמצעות אפוסטיל/אישור נוטריוני משום שהמטפלת מתגוררת נכון להיום במולדובה, כדלקמן : " - בתחילת שנת 2020 נוכחתי לבד כאשר המנוחה ביקשה ממני דף נייר וכלי כתיבה, נתתי לה דף שהיה על השולחן במטבח והיא התחילה לכתוב את רצונה, את הצוואה שלה. מנוחה כתבה ברומנית, מסרתי את הפתק לפ' ולבעלה י', כאשר הם כעבור כמה ימים הגיעו לבקר והביאו מוצרי מזון". בעדותה בבית המשפט ציינה המטפלת הזרה כי הצוואה נכתבה לאחר שהמנוחה ביקשה להעביר לה דף נייר, ואף שאלה אותה מה היה התאריך שחל באותו יום. עוד עלה מעדותה של המטפלת כי היא לא זכרה את המועד שבו הצוואה נכתבה על ידי המנוחה, אולם לדבריה היא קראה את תוכן הצוואה. עוד עלה מעדותה של המטפלת הזרה כי המנוחה ביקשה ממנה להעביר את המסמך לפ' בשל חששה של המנוחה מכך שהמסמך יושמד על ידי ח' (ראה : עמוד 36 שורות 1-30 לפרוטוקול). מעדותו של מר י' בבית המשפט עלה כי רק במהלך בשנת 2019 נודע לו ולרעייתו, פ', שהמנוחה ציוותה את כל רכושה לח' כשבע שנים לפני כן, וכי המנוחה נהגה לציין בפניהם כי הינה מעוניינת בחלוקה שוויונית של רכושה כפי שעולה באופן ברור מהקלטת ווידיאו משנת 2019 שאותה צירפו לתיק בית המשפט. בכל הנוגע לנסיבות עריכת הצוואה מציין י' בסעיף 15 לתצהירו כדלקמן : "... לימים בתחילת שנת 2020 באחד הביקורים שלנו אצל המנוחה ניגשה לפ' המטפלת של המנוחה ומסרה לה נייר שנכתב בכתב יד ע"י המנוחה בשפה הרומנית ובו היא מביעה את רצונה שכל רכושה יועבר לאחר מותה באופן שווה בין שתי בנויה. ערכתי מספר בדיקות האם זה תקין כי הרי המנוחה הייתה תחת מינוי אפוטרופוס באותה עת ואני הבנתי כי יש להביא פסיכיאטר ע"מ שיבדוק אם אכן היא יכולה למסור כך את רצונה. לאחר זמן, הגיע ד"ר ברטהולץ לבדוק את המנוחה והתרשם כפי שהתרשם, באופן בלתי תלוי ומבלי שאנו היינו מעורבים או נוכחים בבדיקה, כי זהו אכן רצונה של המנוחה". ודוק, מעדותו של י' וכן גם משיחה מוקלטת אשר נערכה בין המנוחה לבין פ' וי' בתאריך 27.6.2019 עולה כי המנוחה הוקלטה על ידי השניים, כשהיא מביעה רצון לחלוקה שוויונית של רכושה בין שתי בנותיה וזאת לאחר שי' ופ' בפניה כי ח' ובא-כוחה, עו"ד ברק לסרי, השפיעו על המנוחה להכין צוואה אשר הוראותיה כוללות תניות שמכוחן הינה מחויבת להוריש את כל רכושה לחיה, וכי יש בכוונתם לנקוט בהליכים משפטיים בעניין זה. בכל הנוגע לנסיבות הגעתו של דר' ברטהולץ לבדיקה אשר התבצעה בתאריך 28.5.2020 מציין י' כי לאחר שהמנוחה חתמה על גבי הצוואה, הוא ורעייתו הגיעו לביתה של המנוחה והתרשמו מכך שחלוקת הרכוש אשר מתוארת בצוואה משנת 2020 עולה בקנה אחד עם הכוונות הברורות אשר עולות מהקלטת הווידיאו משנת 2019. לדבריו, הוא ביצע חיפושים ברשת האינטרנט באמצעות שימוש ב"מנוע החיפוש" GOOGLE, ובמקביל גם נועץ בעו"ד אשר המליץ בפניו לקבל חוות דעת פסיכיאטרית לפיה המנוחה הייתה כשירה לחתום על גבי הצוואה משום שמונה לה אפוטרופוס. עוד עולה מעדותו כי הוא ורעייתו פנו בתחילה לדר' גרינברג, אולם זו המליצה על קבלת חוות דעת מטעמו של דר' ברטהולץ אשר בדק את המנוחה בשנת 2017 וכי הוא לא ציין בפני דר' ברטהולץ שמונה למנוחה אפוטרופוס (ראה : עמוד 45 שורה 13 – עמוד 46 שורה 18 לפרוטוקול). דר' ברטהולץ ציין בעדותו כי הוא הוזמן לחוות את דעתו בעניין כשירותה של המנוחה לערוך צוואה, אולם הבהיר בעדותו כי הינו מתקשה לזכור מה היה גובה שכה"ט ששולם לו לצורך עריכת חווה"ד ומי היה הגורם המזמין אולם ככל הנראה מדובר בי' (ראה : עמוד 18 שורות 30-32 ; עמ' 20 שורות 23-26 ; עמוד 23 שורות 23-33 לפרוטוקול). אשר לפן הצורני, הצוואה אמנם נכתבה בשפה הרומנית, אולם בענייננו אין כל מניעה להגיש בקשה לקיומה משום שבהתאם להוראת סעיף 54א' לתקנות הירושה, תשנ"ח – 1998 די בכך שלצוואה יצורף תרגום לשפה העברית אשר אושר על ידי נוטריון כפי שנעשה במקרה זה. סעיף 25 לחוק הירושה מקנה לבית המשפט את הכוח לקיים צוואה חרף פגמים צורניים מסוימים שנפלו בה בכדי לקיים דברי המת ולממש את רצונו האמיתי יתקיים (ראה : ע"א 580/84 היועמ"ש נ' שמואל פיק, מב(2) 703), ולכן יש לבחון בענייננו האם שתי החתימות ושני התאריכים אשר כתובים בסיפת הצוואה מהווים בנסיבות עניינו פגמים צורניים מהותיים אשר בהיעדר הסברים משכנעים לא ניתן להורות על ריפויים, וליתן צו לקיום הצוואה משום שאינם משקפים באופן אותנטי את רצון המצווה. בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהצוואה נערכה בכתב ידה של המנוחה וכי שתי החתימות אשר מופיעות בתחתית המסמך לצד התאריכים 14.1.2020 ו – 28.5.2020 הינן חתימות ידה של המנוחה, ולכן על פניו מתקיימת הוראת סעיף 25(ב)(1) לחוק הירושה אשר קובעת כי מרכיב היסוד של צוואה בכתב יד מתקיים בעניינו, משום שהצוואה כולה נכתבה בכתב ידה של המצווה. עם זאת, מאחר ובהוראת סעיף 19 לחוק הירושה מצוין כי על גבי הצוואה צריך להופיע תאריך אחד בלבד אשר מציין את היום שבו נערכה הצוואה, וחתימה אחת בלבד, הרי שבענייננו יש לבחון האם ניתן לקיים את הצוואה חרף הפגם אשר התגלע בה, דהיינו, רישומם של שני תאריכים שונים ושתי חתימות יד שונות והאם יש לראות בהם בבחינת פגמים טכניים בלבד או שמא מדובר בפגם מהותי שאינו מאפשר את קיום הצוואה. מעדותה של המטפלת הזרה, לריסה, עלה כי לאחר שמסרה למנוחה את הנייר שעליו נכתבה הצוואה היא נשאלה על ידי המנוחה מהו התאריך שבו נערכה הצוואה אולם בחקירתה הנגדית בבית המשפט לא ידעה לציין באיזה תאריך מדובר (ראה : עמוד 36 שורות 14-24 לפרוטוקול). כפי שצוין מעלה, נטל ההוכחה אשר מוטל על המבקש לקיים צוואה אשר נערכה בכתב יד הינו נטל ראייתי מכביד, אולם חרף זאת י' וכן גם דר' ברטהולץ לא נתנו הסברים המניחים את הדעת בכל הנוגע לסיבה שבגינה נכתבו בחלקה התחתון של הצוואה שני תאריכים ושתי חתימות יד. ממכלול העדויות והראיות אשר הובאו בפני בית המשפט עולה כי קיימת סבירות לא מבוטלת לכך שפ' וי' היו מודעים לכך שהמנוחה ערכה את צוואתה הראשונה כבר במהלך שנת 2012, לאחר שהמנוחה העידה על כך בבית המשפט במסגרת התביעה הכספית שאותה נכדתה הגישה כנגדה (ראה : עדות יצחק בעמוד 39 שורה 29 – עמוד 40 שורה 23 לפרוטוקול). עוד עולה מאותן ראיות ועדויות כי לאחר שהמטפלת הזרה מסרה לי' ולפ' את צוואתה השנייה של המנוחה, אשר נערכה בחודש ינואר 2020, י' שכר את שירותיו של דר' ברטהולץ על מנת שיחווה את דעתו בעניין כשירותה המנטאלית של המנוחה לערוך צוואה, וכי ככל הנראה י' ו/או דר' ברטהולץ הנחו את המנוחה להוסיף על גבי הצוואה את התאריך 28.5.2020. מבחן ההשפעה על עריכת הצוואה הינו מבחן גמיש, בהתאם לנסיבות המקרה ולשכל הישר ועל פי מידת המעורבות של הנהנה ואופייה ולכן ככל שמעורבותו של הנהנה גדולה יותר תגדל הנטייה לפסול את הצוואה, גם אם התבצעה בשלבים מקדימים לעריכת הצוואה בהתאם לנסיבות המקרה תוך בחינת מכלול האירועים והזיקות של הנהנה שצירופם יוצר את אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול את הצוואה (ראה : ת"ע (פתח-תקווה) 26634-09-15 + 26083-09-15 פלונית ואח' נ' פלונית מיום 4.4.2021 והאסמכתאות דשם). מחוות דעתו ומעדותו של דר' ברטהולץ עולה כי הבדיקה, אשר לאחריה ערך את חווה"ד, התקיימה בביתה של המנוחה בתאריך 28.5.2020 (ראה : עמוד 20 שורות 13-18 לפרוטוקול; תת סעיף 5 לראש הפרק "החומר שעמד לרשותי" בחוות דעתו מיום 3.6.2020) וכי מטרת הבדיקה הייתה להתחקות אחר כשירותה המנטאלית של המנוחה לערוך את צוואתה השנייה. דר' ברטהולץ אמנם ציין בחקירתו בבית המשפט כי הינו נוהג לתשאל את הנבדקים ללא נוכחות של אדם נוסף זולתו, וכי לפי מיטב זכרונו כך גם היה במקרה זה אולם במקרים חריגים הינו לערוך תרשומת בעניין (ראה : עמוד 19 שורה 34 – עמוד 20 שורה 1). הוראת סעיף 35 לחוק הירושה נועדה למנוע השפעה בלתי ראויה על המצווה, ולכן, בין אם הנהנה השפיע על המצווה באופן ישיר לנסח את הצוואה לטובתו או באופן עקיף באמצעות אדם אחר, הרי שהצוואה תיפסל ככל שיוכח שלא נעשתה לפי החלטה עצמאית ובלתי תלויה של המצווה. לפיכך, הפגמים הללו אינם רק צורניים, אלא גם מהותיים, בשל מעורבותם הישירה של פ' וי' בעריכת הצוואה משנת 2020, וסמיכות הזמנים שבין מועד הגשת הבקשה למינוי צד שלישי כאפוטרופוס לחסויה, שאותה הגישה פ' בתאריך 29.1.2020, לבין מועד כתיבת הצוואה (14.1.2020) ומועדי מינויו השני של עו"ד עמר לשמש כאפוטרופוס לדין לחסויה (בתאריכים 1.2.2020 ו - 9.2.2020). לצבר הנתונים הללו וכן גם לכך שמונו למנוחה מספר אפוטרופוסים, מתווספת גם עובדת הימנעותם של פ' ובעלה מהגשת דיווח לבית המשפט על כך שהמנוחה ערכה צוואה בכתב יד על מנת שישקול האם בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962 המנוחה הייתה פסולת דין בשעת כתיבת הצוואה אשר נכתבה על ידה בשנת 2020. לחילופין, היה מקום לפנות לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שישקול מינוי מומחה רפואי בלתי תלוי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה במקומו של דר' ברטהולץ, אשר חיווה את דעתו בעניינה של המנוחה באופן שונה לחלוטין במהלך שנת 2017, בהתאם להוראת סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, בעניין כשירותה המנטאלית והקוגניטיבית של המנוחה להבין את טיבה של הצוואה שאותה כתבה בשנת 2020 ובעיקר להתחקות אחר מידת רצונה לבטל את צוואתה הקודמת משנת 2012 ולשנות לחלוטין את דרך חלוקת רכושה לאחר פטירתה. מעדותה של דר' גרינברג עולה כי עד לשנת 2017 מצבה הקוגניטיבי של המנוחה איפשר בידה להביע את דעתה ולקבל החלטות מושכלות בנוגע לניהול רכושה בעבר ואף בעתיד ולהביע את רצונותיה באופן רהוט ובביטחון (ראה : עמוד 25 שורות 8-11 ובשורות 18-20 לפרוטוקול), אולם להערכתה מצבה של המנוחה החמיר בסמוך למועד שבו מונה לה אפוטרופוס במהלך שנת 2018 בשל החמרת מחלת הדמנציה שממנה סבלה בשילוב השפעתה הבלתי הוגנת של פ'עליה לאחר שמונתה לשמש כאפוטרופא (ראה : עדות דר' גרינברג בעמוד 27 שורות 11-25 ; עמוד 31 שורות 11-35 לפרוטוקול). מעדותו של עו"ד עמר עולה כי האחרון התרשם בשיחתו עם המנוחה מיום 17.6.2020 (כשבועיים לאחר הבדיקה אשר נערכה על ידי דר' ברטהולץ) מכך שהמנוחה הייתה ערה למתיחות אשר התגלעה בין שתי בנותיה (ראה : סעיף 4 לחוות דעתו של עו"ד עמר ; עמוד 13 שורות 7-24 לפרוטוקול). עם זאת, מעדותו של דר' ברטהולץ עולה כי למרות שלהערכתו בשנת 2020 המנוחה הייתה מודעת לזהות יורשיה ולסכסוך ארוך השנים שהתגלע בין שתי בנותיה, וכן גם ולהיקף רכושה, הרי שהיא התקשתה להסביר באיזה אופן היא הייתה מעוניינת לחלק מחדש את רכושה בין השתיים, ואף לא ידעה לציין בפניו נושאים רבים שעליהם נשאלה (ראה : עמוד 18 שורה 34 – עמוד 19 שורה 23). מעבר לכך שמשמעות עריכתה של הצוואה בשנת 2020 הינה ביטולה המוחלט של הצוואה משנת 2012, כפי שפ' ובעלה ציינו בפני המנוחה בשיחתם המוקלטת עם המנוחה במהלך שנת 2019, הרי שמהשיחה המוקלטת משנת 2019 שבין המנוחה לפ' ובעלה עולה כי המנוחה לא זכרה כלל את עצם עריכתה של הצוואה הראשונה (ראה גם : סעיף 34 לסיכומי פ'), כשלכך מתווספת גם העובדה שחוות דעתו של דר' ברטהולץ משנת 2020 נערכה מבלי שהיה מודע לכך שמונה למנוחה אפוטרופוס מטעם בית המשפט לענייני משפחה. בנוסף לכך, לא ניתן על ידי דר' ברטהולץ הסבר המניח את הדעת מדוע בדיקת ה MMSE אשר התבצעה על ידו במהלך שנת 2017 ואשר העלתה ממצאים בעייתיים מאוד (13 מתוך 30) לא התבצעה על ידו גם במהלך הבדיקה אשר התבצעה בשנת 2020, למרות שמעדותו עלה בבירור כי חלוף הזמן משפיע לרעה על תוצאות הבדיקה (ראה : עמוד 21 שורה 17 – עמוד 22 שורה 4 ; עמוד 22 שורות 30 – 39 לפרוטוקול). ובראש ובראשונה: לכל אלו מתווספת העובדה שהבדיקה שאותה ביצע דר' ברטהולץ בשנת 2017 העלתה כי המנוחה לא הייתה מסוגלת לדאוג לענייניה ולכן נזקקה למינוי של אפוטרופוס לגוף ולרכוש - בעוד שאחרי שלוש שנים, בשנת 2020 דר' ברטהולץ הגיע למסקנה שונה לחלוטין – מסקנה הפוכה - לפיה המנוחה הייתה מודעת להיקף רכושה וכן גם לזהותם של יורשיה ולכן לשיטתו הייתה כשירה לערוך צוואה בשנת 2020 ובפרט לאחר שהביעה את רצונה לחלוקה שווה של רכושה בין שתי בנותיה (ראה : עמוד 18 שורה 34 – עמוד 19 שורה 23 לפרוטוקול) . זאת ועוד, בשתי חוות הדעת השונות אשר נערכו בתאריכים 1.6.2020 ו – 3.6.2020 נרשם בסעיף ה"סיכום" של חוות הדעת מיום 1.6.2020 צין כי המנוחה זקוקה לטיפול והשגחה במשך 24 שעות ביממה בעוד שבחווה"ד מיום 3.6.2020 צין כי "מדובר באישה בת 94 כשירה לערוך צוואה היא יודעת מה רכושה ומיהם היורשים הפוטנציאליים" מבלי שנתן בחקירתו בבית המשפט הסבר המניח את הדעת לעניין סיבת השוני שבין שתי חווה"ד אשר נערכו בהפרש של יומיים זמ"ז (ראה : עמוד 20 שורות 8- 16 לפרוטוקול). בנוסף, דר' ברטהולץ לא ידע לציין במהלך חקירתו בבית המשפט מדוע לא פירט בשתי חוות הדעת שאותן ערך מה היה היקף הרכוש שאותו פירטה בפניו המנוחה, ואף לא ידע לפרט מדוע לא צירף את אותן תרשומות שאותן ערך במהלך שיחתו עם המנוחה (ראה : עמוד 20 שורות 2-7 ; עמוד 22 שורות 11-22 ; עמוד 23 שורות 13-16 לפרוטוקול) . יודגש גם, כי פ' עצמה ציינה בבקשתה למינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש, שאותה הגישה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בתאריך 26.7.2017 (א"פ 59831-07-17), כי המנוחה סבלה באותה עת מהתדרדרות קוגניטיבית אשר מתבטאת בירידה בזיכרון, משכחה ומתהליך דמנציה אשר נמצא בשלב מתקדם. כראייה לכך צורפה לבקשתה של פ' למינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש חוות דעת מטעמה של דר' גרינברג מיום 5.12.2014, אשר הועברה למחלקת הסיעוד של המוסד לביטוח לאומי, שבה צוין כי המנוחה נמצאת בתהליך דמנציה מתקדם, וכי המנוחה אף סבלה לעיתים מבלבול אשר מנע ממנה לזהות את הסובבים אותה וכן גם מהזיות וכי בבדיקה MMSE אשר בוצעה לה היא צברה 16/30 נקודות. ובנוסף, צורפה על ידה במסגרת אותו הליך (בתאריך 29.8.2017) חוות דעת מטעמו של דר' ברטהולץ מיום 23.8.2017 שממנה עולה כי המנוחה לא הייתה מסוגלת לדאוג לענייניה ואף אינה מסוגלת להביע דעה בנוגע למינוי אפוטרופוס עליה ובנוסף לכך גם סובלת משיפוט ושיקול לקויים ומהבנה חלקית של מצב ומגבלותיה כאשר בבדיקת ה MMSE נקבעה תוצאה של 13/30. קשה מאוד לבית המשפט לקבל מצב בו רופא מומחה מציין חוסר יכולת לדאוג לעניינים האישיים בשנת 2017, ומעניק חוות דעת הפוכה לחלוטין בחלוף 3 שנים, כאשר אין עדות לשיפור במצבה הקוגניטיבי של המנוחה. למעשה, חוות הדעת כמעט זהה, עם מסקנה הפוכה, כאשר חוות הדעת השנייה ניתנה לאחר שבית המשפט התרשם שאין ביכולתה של המנוחה להבין תוצאות פעולות כלכליות או משפטיות, ומינה לה אפוטרופוס. לכל הפחות, היה על המנוחה לבקש פנייה לבית המשפט אשר יאשר (או לפחות יבחן אם) ביכולתה לערוך צוואה, שכן צו מינוי האפוטרופוס, גם אם אינו "הכרזה בעניין פסלות דין", מטיל צל כבד על כל פעולה משפטית או כלכלית הנלקחת על ידי החסוי (כהגדרת המונח אז) לאחר שמונה לו אפוטרופוס. מהעדויות אשר נשמעו עלה כי פ' ובעלה, אשר היו מודעים להתדרדרות שחלה במצבה הקוגניטיבי והבריאותי של המנוחה, עשו כל אשר לאל ידם על מנת להשפיע עליה לבטל את צוואתה הקודמת משנת 2012, ולקחו חלק פעיל בהשלמת צוואה שנערכה לאחר שמונה אפוטרופוס, ולפיכך בשל מכלול הפגמים הללו והעובדה כי לא הוסר הספק בדבר יכולתה של המנוחה להבין את המשמעות המשפטית של עריכת צוואה בנסיבות אשר פורטו, אין הצדקה לקיים את הצוואה משנת 2020. האם יש לקיים את הצוואה משנת 2012 ? טענות הצדדים לעניין הצוואה משנת 2012 : פ' מציינת בסיכומיה כי במהלך שנת 2017 המנוחה הציגה בפניה טיוטת חוות דעת רפואית וכן גם התכתבות מיום 21.8.2012 אשר נערכה כשלושה שבועות טרם הכנת הצוואה בין עוה"ד לסרי לבין מומחית בתחום הפסיכיאטריה (דר' יעל קולסקי) לצורך הגשתה לבית המשפט. אליבא דטענתה של פ', ניתן להסיק בבירור כי חווה"ד נערכה באופן מגמתי אשר נועד להציג את ח' כ"בת המועדפת" על המנוחהל תוך הצגתה של פ' כמי שחברה לבתה בעניין ההליכים המשפטיים אשר התנהלו בין המנוחה לבין נכדתה על מנת לנשל את המנוחה מכל זכויותיה הקנייניות בדירתה. פ' אף מוסיפה ומציינת בסיכומיה כי הצוואה משנת 2012 נערכה באמצעות עו"ד לסרי, לאחר שח' ובני משפחתה השפיעו עליה לערוך צוואה אשר הוראותיה מטיבות עימם, ובעת שח' ובני משפחתה נכחו במשרדו של עוה"ד לסרי בשעת עריכת הצוואה. לטענת פ', ח' ובני משפחתה הפעילו על המנוחה לחץ רב על מנת שתתייצב במשרדו של עו"ד לסרי בתאריך 10.4.2012 לצורך החתימה על הצוואה, למרות שיומיים לפני כן בן זוגה הלך לעולמו. עוד נטען כי גם דר' גרינברג ציינה בעדותה שחתימה על גבי צוואה בסמוך לפטירת בן זוג מהווה אירוע לא רגיל, וכי צוואה זו עומדת בניגוד גמור לשתי צוואות קודמות, שאותן ערכה לפני כן בשנים 1985 ו – 1997, שבהן המנוחה הביעה את רצונה הברור לחלוקה שוויונית של רכושה בין שתי בנותיה. מנגד, ח' טוענת בסיכומיה כי פ' לא התייחסה בסיכומיה לפגמים צורניים או מהותיים בדרך הכנת הצוואה, וכי אין כל מחלוקת על כך שבמועד עריכת הצוואה המנוחה הייתה כשירה מבחינה משפטית לעריכתה. עוד נטען כי מהסרטון אשר מתעד את הליך הקראת הצוואה ניתן ללמוד כי הינו משקף את רצונה של המנוחה להעניק את הבית לחיה, כפי שהשתקף בשלבים מאוחרים יותר במסגרת ההליכים המשפטיים אשר התנהלו מול בתה של פ' וכפי שעלה מחוות דעתה של דר' גרינברג וכן גם מתיעוד הווידאו של השיחה עימה משנת 2017. כמו כן, נטען כי סמיכות הזמנים שבין מועד מותו של בן זוגה של המנוחה לבין מועד חתימתה על גבי הצוואה לא השפיעה עליה, וכי מהשיחה השתקף שרצונה להוריש את כל רכושה לח' הובע על ידה בצורה הברורה ביותר. במקרה דנן פ' אינה טוענת לפגמים צורניים בדרך צוואה, אלא להשפעה בלתי הוגנת מצידם של ח' ובני משפחתה על המנוחה על מנת שתערוך צוואה אשר תיטיב עימם, ולכן הוראת הדין הרלוונטית לענייננו הינה הוראת סעיף 54(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, אשר כותרתה "פירוש צוואה", ואשר קובעת כי יש לפרש צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. סעיף זה מעגן בחובו את תורת "שני השלבים" בפרשנות צוואה אשר התפתחה בפסיקת בתי המשפט, ואשר מטרתה התחקות אחר רצון המוריש, כאשר בשלב ראשון יש לפרש ולבחון את אומד דעתו של המצווה מתוך הצוואה (פרשנות "פנימית"), ורק אם לא ניתן לעמוד על אומד דעתו מתוך הצוואה יש לפנות בשלב שני לנסיבות החיצוניות. גישה זו מניחה כי בבואו של המצווה לנסח צוואה הוא שקל היטב את דבריו וניסח את כוונתו בזהירות ובקפידה, ומשכך על בית המשפט להיזהר במלאכת הפרשנות תוך מתן משקל ניכר ללשון הצוואה לעומת הנסיבות החיצוניות אשר סובבות את עריכתה ולכן ככלל על בית המשפט להימנע מפרשנות אשר מתרחקת מלשונה הברורה באופן אשר עלול בפועל להוביל לעריכתה בדיעבד מחדש (ראה : ע"א 7631/12 ישראל אמסטר נ' קרן קיימת לישראל מיום (12.8.2015. ככלל, בית המשפט מצווה לקיים את דבר המוריש ולהגשים את רצונו ואומד דעתו, ובלבד שלא נפל פגם ברצונו, ואין זה מתפקידו להכריע בסכסוכי ירושה ולבחון את תוקפה של הצוואה, או להעמיד תחת ביקורתו את שיקול דעתו של המוריש, אלא לבחון האם הצוואה משקפת ומבטאת את רצונו האמיתי של המצווה, והאם רצונו היה חופשי ומלא כשהוא נקי מלחצים ומהשפעות כאשר החובה היא לשאוף לקיים רצון המצווה. על פי מבחן "הגיונה של הצוואה" יש לקבוע האם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, האם הצוואה סבירה על פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה והאם מן הראיות אשר הובאו לפני בית-המשפט עולה כי הצוואה משקפת את קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו עובר לעריכת הצוואה והאם הצוואה נראית הגיונית מנקודת מבטו של המצווה ומשקפת את רצונו (ת"ע (משפחה תל-אביב) 21509-05-21 מ.נ. נ' ו.ד.-ד מיום 2.3.2023 והאסמכתאות דשם). זאת ועוד, למרות עיקרון העל אשר ניצב בבסיס דיני הירושה הינו קיום רצונו של המצווה וכיבוד רצונו, הרי שלא אחת קיים קושי מובנה בהתחקות אחר רצונו של המצווה בשל פטירת המנוח ולכן על בית המשפט לאתר את ולממש ולכבד את רצונו כפי שמשתקף מהצוואה (ראה : בע"מ 1857/24 פלונית נ' פלונית ואח' מיום 2.12.2024 והאסמכתאות דשם). במקרה דנן אין כל מחלוקת כי נוסח הצוואה משנת 2012 ברור מאוד ומשקף את רצון המנוחה להוריש לח' את כל הכספים אשר יצטברו לאחר פטירתה בחשבון הבנק שלה (בקיזוז חובותיה והוצאות הקבורה) וכן גם את דירתה (על מטלטליה), אולם במידה וח' תלך לעולמה במועד פטירתה או אז הרכוש יועבר לילדיה בעוד שלפ' הורישה שקל אחד בלבד (סעיפים 3-5 לצוואה). בנוסף לכך, הוראות הצוואה הסמיכו את ח', כיורשת העיקרית של המנוחה, לשמש כחליף משפטי שלה בתיק התביעה כנגד בתה של פ' בעניין דירת מגוריה (תמ"ש 54480-03-12). זאת ועוד, מעבר ללשונה הברורה של הצוואה הרי שגם מכלול הנסיבות החיצוניות לצוואה מחזקות את העובדה שרצונה החופשי והאמיתי של המנוחה להוריש את כל רכושה לח' ואת חוסר רצונה המוחלט להוריש מאומה לפ' (למעט שקל אחד בלבד) באו לידי ביטוי ברור ביותר בהקלטת הווידיאו של הליך אישור הצוואה משנת 2017 (ראה : שניות 28-47 לצוואה ; דקה 2:45 ; דקה 3:1 ; דקה 3:35; דקות 15:00-15:20) ואף בשיחה עם דר' גרינברג משנת 2017 שבה תיארה את היחס המנוכר מצד פ' כלפיה אל מול היחס המיוחד מצד חיה, שאותו הגדירה כיחס אימהי, וכן גם מצד ילדיה ובעיקר מצד נכדה (דקות 2:46, 3:45, 10:15, 13:00-13:10, 13:31, 15:00-15:20). כך גם משתקף בבירור גם מתצהירה מיום 21.7.2013 במסגרת תביעתה כנגד נכדתה (תמ"ש 54480-03-12) שבו ציינה בנוגע למערכת יחסיה העכורה והמנוכרת של פ' כלפיה בזו הלשון : "17. לצערי הרב, מאז ומתמיד היחס מצד ביתי פ' לא היה חם, לא היה מכל הלב ופעמים רבות הרגשתי מנוצלת כאשר רק דבר אחד עניין את פ' ומשפחתה – כסף. לפ'לא היה באמת אכפת ממני ומבעלי המנוח. פ' עברה לגור בחדרה בזמן שבעלי המנוח היה חולה ומאז המעבר הקשר והיחסים הלכו והתמעטו". כמו כן, עולה מפסה"ד בהליך זה כי המנוחה ציינה בטיעוניה במסגרת אותו הליך שלאחר שריפת דירתה התגלע סכסוך בינה לבין פ' בנוגע לעלות שיפוץ הבית וכי מאותה עת הקשר שבין השניים ניתק לחלוטין (ראה : סעיף 5 לפסה"ד מיום 6.7.2014) בעוד שמחקירתה הנגדית ואף מחקירתה החוזרת של המנוחה במסגרת התביעה שאותה הגישה נכדתה במהלך שנת 2015 עלה כי הבית נרשם ע"ש ח' וכי היא אף ציוותה לה את דירת מגוריה לאחר מותה (ראה : עמוד 26 שורה 30 – עמוד 27 שורה 19 לפרוטוקול). ויש להדגיש ביתר שאת, את מכלול הנסיבות אשר אופפות את תהליך עריכת הצוואה בשנת 2012; המנוחה הייתה עסוקה מאוד בסכסוך המשפטי הטעון והקשה מול נכדתה אשר ניסתה – יחד עם אמה פ' ובתמיכתה – להביא לנישולה של המנוחה מדירתה; עד כדי כך טעונה הייתה המנוחה, שביקשה להוריש גם את הזכות להמשיך לנהל את ההליך המשפטי בגין אותן פעולות משפטיות משנת 2011 של נכדתה; הסתכלות שכזאת, מלמדת כי להבדיל מבשנת 2020 – שלוש שנים לאחר ירידה קוגניטיבית ועמוק בתוך הליכי אפוטרופסות, הצוואה מבטאת התייחסות להליך משפטי עדכני ולסכסוך מתמשך אשר נמשך שנים קדימה, עד אובדן עצמאותה של המנוחה. ייאמר כי המנוחה העידה בפני כב' הש' אייזנברג במסגרת ההליך, ואז לא הוטל ספק בכשרותה המשפטית (להבדיל ממועד שלאחר חווה"ד הראשונה משנת 2017 של ד"ר ברטהולץ. כמו כן, לא הוצגו על ידי פ' ראיות להשפעה בלתי הוגנת על המנוחה טרם עריכת הצוואה בשנת 2012 כפי שנטען בסיכומיה של פנינה, ולראייה הימנעותה של פ' לזמן לחקירה את דר' קולסקי, אשר טיפלה במנוחה ושבה עו"ד לסרי נועץ טרם עריכת הצוואה, וכן גם הימנעותה מלדרוש לחקור את עוה"ד לסרי בכל הנוגע לטענות אשר יוחסו לו על ידה בעניין מעורבותו האישית בהפעלת לחץ על המנוחה ובניסוח מוטה של הצוואה. יתר על כן – עו"ד לסרי היה בא כוחה הקבוע של המנוחה באותה תקופה, וייצג אותה בהליכים המשפטיים, משמע, אין מדובר בעו"ד מטעם צדדי ג' (כפי שלעתים יוצא), אלא מי שייצג את המנוחה עצמה. ממכלול הראיות אשר הובאו בפני בית המשפט וכן גם מלשון הצוואה ומנסיבותיה החיצוניות עולה כי לא הוצגו על ידי פ' ראיות לכך שהופעלה על המנוחה השפעה בלתי הוגנת מצד מאן דהוא טרם עריכת הצוואה וכי הצוואה משקפת את רצונה הכן והאמיתי של המנוחה להוריש את כל רכושה לח' בשל מערכת יחסיה העכורה עם פ' ובתה (ראה גם עדות דר' גרינברג בעמוד 32 שורות 22-24 לפרוטוקול) ומכאן שיש לדחות את התנגדותה של פ' לקיום צוואת המנוחה משנת 2012. סוף דבר בנסיבות העניין הנני מורה כדלקמן: ההתנגדות אשר הוגשה על ידי ח' לצוואת המנוחה משנת 2020 מתקבלת. ההתנגדות אשר הוגשה על ידי פ' לצוואת המנוחה משנת 2012 נדחית. ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוחה מיום 10.4.2012. ניתן להגיש פסיקתא לקיום צוואת המנוחה על פי תקנה 5 לתקנות הירושה, תשנ"ח – 1998. פ' תישא בהוצאותיה של ח' (אגרות משפט) בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision27404-01-23	["אפרים צ'יזיק"]	[{"judgment_id": "accd8810-2d1e-54b4-ad23-c3940e559427", "file_name": "27404-01-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 77526, "extension": "docx", "display_name": "27404-01-23- קובץ מקורי"}]
bd08d88d-2ff3-542b-8b59-2e07f5293c7e	ביהמ"ש לענייני משפחה בראשל"צ, השופטת מירה רום פלאי: פס"ד בשאלת דינו של אב שעותר לצמצום זמני השהות שלו עם ילדיו כשהוא מפר פסק דין שניתן בהסכמה ולא נפגש עם ילדיו (תלה"מ 33835-05-24)	33835-05-24	2024-12-01	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	<#4#> פסק דין זוהי תביעה לצמצום זמני שהות בין אב לשלושת ילדיו הקטינים, כולם עם צרכים מיוחדים. על פי הסכם שקיבל תוקף של פסק דין האב אמור היה לשהות עם ילדיו בימי ב' משעה 14:00 – 20:00 ובימי ד' משעה 14:00 – 18:00 ובסוף שבוע מיום שישי עד מוצ"ש בשעה 20:00 וכן בחגים. בפועל מתברר כי מעולם האב לא שהה עם הקטינים בהתאם לפסק הדין ומחודש אפריל 2024 אינו שוהה עימם ואינו רואה אותם בכלל. הדיון נקבע לצורך קדם משפט וב"כ האב כלל לא התייצב לדיון, אף לא הגיש כל בקשה לשינוי מועד הדיון. לטענת האב הוא נמצא במילואים אולם כאמור לא הוגש כל מסמך ואף לא הוגשה כל בקשה, ומדובר בזלזול מוחלט בזמן הציבור. לא ייתכן כי פרקליט יעשה דין לעצמו, לא יתייצב לדיון ויורה ללקוחו להורות לבית המשפט להעלות אותו על קו הטלפון על מנת לקיים דיון דרך הטלפון. לגופו של עניין, אין לאפשר לבעל דין לפנות אל בית המשפט בבקשה לסעדים כאשר הוא עצמו איננו מקיים פסק דין, בפרט שמדובר בפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים. האב אינו רואה את טובת הקטינים, אלא אך ורק את טובתו עצמו, אינו לוקח חלק בגידולם ובדאגה להם ובעצם מפר את חובתו המוסרית, כמו גם את חובתו על פי דין, כאב. בית המשפט נדהם לשמוע כי לאב אין זמן ואין כסף לטענתו על מנת להעניק משאבים אלה לילדיו, אולם על פי דבריו, יש באמתחתו כספים על מנת לשלם לעורך דין פרטי וכן עבור כל דיון בבית המשפט. גם בשלב מקדמי זה בית המשפט שוכנע כי טובתם של הקטינים איננה צמצום זמני השהות של האב עימם, ועל כן יש למחוק את התביעה כבר כעת. בנסיבות אלה, אני מחייבת את האב בהוצאות לטובת קופת אוצר המדינה, שכן האם מיוצגת ע"י הלשכה לסיוע משפטי בסך של 2,500 ₪, וכן בהוצאות עבורה על הצורך להגיע לדיון היום בזמן שהיא זו שמטפלת בשלושת הקטינים בעלי הצרכים המיוחדים, 24 שעות ביממה, בסך של 600 ₪. ההוצאות ישולמו עד לתאריך 1.1.2025. משתם ההליך, התיק יסגר. פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים. <#5#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים.	decision33835-05-24	["מירה רום פלאי"]	[{"judgment_id": "bd08d88d-2ff3-542b-8b59-2e07f5293c7e", "file_name": "33835-05-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 79654, "extension": "docx", "display_name": "33835-05-24- קובץ מקורי"}]
6fafdb16-c86f-5cf5-bbfc-6e9a5d7f47a4	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופט דניאל שרז: החלטה בעניין עיכוב ביצוע של פרוק השיתוף בדירת המגורים עד לאיזון המשאבים הכולל (תלה"מ 38673-03-24)	38673-03-24	2024-12-02	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	הבקשה המונחת בפניי הינה לפירוק שיתוף מיידי בבית הצדדים שהינו בית פרטי ברח' XXXXX XXX מושב XXXX הידוע גם כגוש XXXX חלקה XX (להלן – "בית המגורים", "הבית"). תמצית טענות המבקש: הצדדים נישאו זל"ז בשנת 1986. הצדדים נשואים על הנייר ומחודש אפריל 2012 חל ביניהם קרע בלתי ניתן לאיחוי. המשיבה הגישה תביעה לאיזון משאבים בתלה"מ 30281-05-23 במסגרתה הסכימה לפירוק השיתוף בבית, אולם ביקשה לדחות את פירוק השיתוף. באפריל 23 המבקש עזב את הבית ולרשות האישה נותרה דירה רחבת ידיים בשטח של 939 מ"ר. המשיבה מתנגדת לפירוק השיתוף כאמצעי סחיטה והפעלת לחץ פסול. הכלל הוא פירוק השיתוף במקרקעין קל וחומר בענייננו וזאת בהתאם לסעיף 37(א) לחוק המקרקעין ( להלן-"חוק המקרקעין"). לצדדים אין ילדים קטינים ואין לעכב את הפירוק בהתאם לסייג המפורט בסעיף 40 א(א) לחוק המקרקעין. המבקש הפנה לפסיקה המפורטת בבקשתו ועל פיה אין ענייננו בגדר המקרים בהם בית המשפט יורה על עיכוב ביצוע פירוק השיתוף. המבקש עותר לפירוק שיתוף מיידי, לחילופין לפינוי המשיבה והשכרת הבית. תמצית טענות המשיבה: הבקשה עומדת בניגוד מוחלט לדין ולהלכה, לפיהם איזון משאבים נעשה כמקשה אחת קל וחומר כשהמבקש מחזיק ברובו של הרכוש, בשווי של לפחות 150 מיליון ₪. המבקש מנסה להוביל לסילוקה של האישה מהבית המשותף אותו עזב מרצון. מטרת הבקשה הינה הפעלת לחץ כלכלי. המשיבה אינה מתנגדת לפירוק השיתוף בכלל נכסי הצדדים, אלא מתנגדת לפירוק השיתוף בשיטת "הסלמי". בהתאם לדין ולאור חשיבותו הרבה של בית המגורים, ככלל בית המשפט לא יורה על פירוק השיתוף של בית המגורים בנפרד מהאיזון הרכושי הכולל ומפנה לפסיקה אותה פרטה בתגובתה. המשיבה מעוניינת לרכוש את בית המגורים כחלק מהאיזון הכולל. דיון והכרעה: בית המשפט הציע במסגרת הדיון שהתקיים בפניו ביום 10.10.24, שיינתן צו פירוק שיתוף לבית המגורים, אך הפירוק בפועל יעוכב עד לאיזון המשאבים בפועל של כלל הנכסים. המשיבה הסכימה. המבקש ביקש להגיש תשובתו לאחר הדיון וזו הוגשה והוא כאמור מבקש לפרק את השיתוף באופן מיידי. בקשתו הועברה לתגובת המשיבה וזו הוגשה. כל אחד מן הצדדים מפנה לפסיקה רחבה המצדדת בעמדתו. סעיף 37(א) לחוק המקרקעין קובע: "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף". בענייננו לא מדובר בשני שותפים הזרים זה לזו אלא בבני זוג והשאלה האם בהיותם בני זוג נשואים כדי לשלול או לעכב את זכויותיהם זה כלפי זו לפי הדין הכללי. לשאלה זו ניתנה תשובה בשורה של פסקי דין. בפסיקה נקבע: "פירוק השיתוף של בני זוג בדירת מגוריהם, שאינו כרוך בתביעת גירושין, כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין, וגם על פירוקו של שיתוף כזה יחולו הוראותיו של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. רוצה לומר, כשישנם שני שותפים בלבד לנכס, ואחד מהם דורש את פירוק השיתוף, על-פי זכותו לפי סעיף 37(א) של החוק, 'במקרה כזה השותף האחד אינו יכול לדרוש שהשיתוף יקויים למרות רצון שותפו לפרקו' (ע"א 288/71 מרדכי נ' מרדכי, פ"ד כ"ו(1) 393, 398)" (ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3) 205, 210 – השופט גולדברג). עוד נקבע: "בכפוף לאספקטים מסוימים הקשורים לדיני המשפחה, כגון חובת המדור – סוגיה שאינה מתעוררת במקרה שלפנינו, פירוק שיתוף בדירה של בני זוג כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין, וגם על פירוקו של שיתוף כזה יחולו הוראותיו של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969" (בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (לא פורסם); ראו גם רע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל, פ"ד נה(5) 856 – להלן פרשת בר אל; ע"מ (ירושלים) 643/01 גדלוב נ' גדלוב (לא פורסם); ע"א (נצרת) 298/956 דוד נ' דוד (לא פורסם) לכאורה צריך היה בית המשפט להידרש לבקשת המבקש ולהורות על פירוק השיתוף בבית המגורים, אך ישנם סייגים לגישה זו. בהתאם לסייגים אלו, נקבע שפרוק השיתוף בדירת המגורים של בני זוג שכל אימת שהנסיבות מאפשרות את הדבר, ראוי לדון לא כעניין נפרד אלא במסגרת בירורן של כלל הסוגיות הרכושיות השנויות ביניהם במחלוקת (ע"א 1692/97 גולדברג נ' גולדברג (לא פורסם) – השופט, כתארו אז, מצא; להלן לפרשת גולדברג; ראו גם תמ"ש (תל אביב) 6740/04 פ.א. נ' פ.ע. (לא פורסם)). דהיינו בית המשפט לא יידרש באופן מיידי לתביעת פירוק שיתוף מקום שיש לברר את כלל הסוגיות הרכושיות. בבע"מ 8873/06 פלוני נ. פלוני נקבע כיצד ליישב פתרון אחיד וכולל עם שמירה על זכויותיהם הקנייניות הכלליות של בני הזוג כשותפים בנכס. "כדי להשיג התכלית האמורה (חתירה לפתרון אחיד – א"ר), יש לאפשר לבית המשפט לענייני משפחה לעכב את מימוש דרישת אחד מבני הזוג לפרק את השיתוף בנסיבות המתאימות. יחד עם זאת, אין משמעות הדברים כי יש לנקוט כאן גישה דיונית נחרצת, האוסרת על בית המשפט לענייני משפחה להורות על פירוק השיתוף בדירת המגורים בשלבים מוקדמים של הדיון שלפניו. לעיתים, ובמיוחד כאשר התדיינות בפני בית המשפט עלולה להיות מורכבת וארוכה, יהיה מקום להורות על פירוק השיתוף באופן מהיר" (פרשת בר אל, 863 – הנשיא ברק). דהיינו ככל שקיימת אפשרות להגיע להסדר כולל וסופי של מערכת היחסים הכלכלית בין בני הזוג בתוך זמן סביר, רשאי בית המשפט לענייני משפחה לעכב את הדיון בעילות הקנייניות ולאחדו עם הדיון בתביעות על יסוד דיני המשפחה (הלכת השיתוף או יחסי ממון), מכוח אותו הדיון שאליו נדרשנו". בענייננו לצדדים רכוש נוסף מעבר לדירת המגורים. לדידה של המשיבה מדובר במאות מיליונים שהינם משותפים ולדידו של המבקש הרכוש המשותף הינו זה שנצבר עד לשנת 2012. המבקש עותר למועד קרע מוקדם כ-10 שנים בטרם הוגשה תביעתו, לעומת המשיבה הטוענת למועד קרע במועד הגשת התביעה בהליכים אלו. מחלוקת זו אמורה להיות מוכרעת בהקדם, לאחר קיום ישיבת הוכחות שנקבעה לצורך סוגיה זו בלבד, בגדר "משפט זוטא" שיוחד לסוגיית מועד הקרע, שניכר שהפערים הכלכליים בין מועדי הקרע הינם משמעותיים ומדובר בממון רב. יצוין זכותו הלגיטימית של המבקש לטעון למועד קרע מוקדם ובית המשפט נדרש לטענה כאמור והשאלה תוכרע, אך אין להתעלם שמחלוקת זו מעצבת את איזון המשאבים ואת היקפם. המבקש אינו יכול לבוא לפתחו של בית המשפט מחד, לדרוש הכרעה במועד קרע מוקדם, סוגיה המעצבת את איזון המשאבים ומאידך "להתקדם" רק בנכס המשותף שלגביו אין מחלוקת. בנוסף המשיבה ציינה שהיא חפצה לרכוש את זכויות המבקש בבית המגורים. בשלב זה בטרם הוכרעה הסוגיה מה חלקה באיזון הכולל, אין היא יכולה בשלב כה מוקדם לרכוש את חלקו של המבקש, והרכישה יכול ותהיה במסגרת האיזון הכולל. מהאמור עולה שהמשיבה אינה מעכבת את פירוק השיתוף אלא הכרעה בסוגיית מועד הקרע בהתאם לבקשת המבקש היא זו המעכבת את איזון המשאבים הכולל. מכלל האמור, המסקנה היא שיש לדחות את בקשת המבקש לפירוק שיתוף מיידי בבית המגורים. יחד עם זאת, לאור הסכמת הצדדים ניתן צו לפירוק שיתוף בדירה המגורים ואולם הפירוק בפועל יעוכב בשלב זה עד לביצוע איזון המשאבים הכולל בין לאור התוצאה אליה הגעתי המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסכום של 1,000 ₪. ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision38673-03-24	["דניאל שרז"]	[{"judgment_id": "6fafdb16-c86f-5cf5-bbfc-6e9a5d7f47a4", "file_name": "38673-03-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 52631, "extension": "docx", "display_name": "38673-03-24- קובץ מקורי"}]
0b1e1750-5620-5b47-82fa-fe95f7f18d26	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופט דניאל שרז: החלטה בעניין העדר סמכות עניינית לבית המשפט לדון בתביעה לאחריות הורית (תלה"מ 12461-03-24)	12461-03-24	2024-10-05	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	בפניי בקשת המבקשת לסילוק על הסף של תביעת המשיב לאחריות הורית, מחמת חוסר סמכות עניינית. רקע: 1. המשיב הגיש תביעה לאחריות הורית לבית המשפט לענייני משפחה בקרית גת בעניין ביתם קטינה של הצדדים, XXXX XXX XXXX ילידת 21.9.18 ת.ז XXXXXXXXX, (להלן-"הקטינה"). 2. בית המשפט הורה למשיב להגיש עמדתו מדוע לבית המשפט בקרית גת סמכות מקומית לדון בתביעה. 3. לאחר הגשת עמדת התובע החליט בית המשפט בקריית גת כב' השופט מוטי לוי, על העברת התובענה לבית המשפט לענייני משפחה במחוז מרכז. 4. לאחר העברת התובענה לבית המשפט לענייני משפחה במחוז מרכז, הוגשה בקשה לסילוק על הסף של התביעה, מחמת חוסר סמכות עניינית של בית המשפט לדון בתובענה. 5. בית המשפט כב' השופטת מיכל סער הורתה למשיב להגיש תגובה. 6. המשיב הגיש תגובתו וטען שהסמכות מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה ודין הבקשה להידחות. 7. בית המשפט הורה למבקשת להגיש סיכום של כלל ההליכים שהתנהלו בבית הדין ולצרף את כתבי בי דין שהוגשו בעניינם של הצדדים ולאחר מכן תהא זכות תגובה למשיב. 8. המבקשת הגישה תגובתה וכן החלטות ופרוטוקולים של בית הדין הרבני. התגובה הועברה לעיון המשיב, אשר הגיש התייחסותו וחזר על האמור בתגובתו לבקשה לסילוק על הסף. טענות המבקשת: 9. בין הצדדים התנהלו הליכים ממושכים ומורכבים בבית הדין הרבני באשקלון. 10. במהלך הדיונים הוגשו מס' תסקירים בעניין הקטינה ותפקוד ההורים. האב הופנה להדרכה הורית, הצדדים הופנו לתיאום הורי. 11. לטענת המבקשת ממקבץ ההחלטות עולה שבית הדין דן בעומק הסכסוך שבין הצדדים. בית הדין אף העניק לאם סמכות בלעדית לחתום בענייני חינוך הקטינה ובעניין זה נקבע שכל מחלוקת תידון בבית הדין הרבני. ( החלטת בית הדין מיום 4.7.22). 12. לבית הדין סמכות נמשכת לדון בתובענה בעניין הקטינה בשל ניהול הליכים בבית הדין, אשר התנהלו אף לאחר הגירושין בשנת 2019. 13. לטענת המבקשת הדיון שהתנהל בבית המשפט בקריית גת, שם קיבלו הסכמות הצדדים תוקף של פס"ד לעניין זמני השהות, ניתנו במסגרת הליכים שהוגשו בין המשיב למבקשת והוריה – תביעה נזיקית. 14. לאור האמור עותרת המבקשת לדחייה על הסף של התביעה מחוסר סמכות עניינית. טענות המשיב: 15. המשיב הגיש תגובתו לבקשה לדחייה על הסף, וטען שהמבקשת לא שללה את סמכותו של בית המשפט. יצוין שלא הייתה התייחסות לתגובת המבקשת, אשר סקרה את ההליכים בבית הדין הרבני וצרפה החלטות ופרוטוקולים. 16. לטענת המשיב התקיים דיון בבית המשפט לענייני משפחה בקריית גת שם הגיעו הצדדים להסכמות בנוגע לזמני השהות. 17. בניגוד לטענות המבקשת לא הוגש תסקיר לבית הדין הרבני. 18. בית הדין התרה במבקשת שתביעות נוספות יגררו הוצאות לקופת המדינה. 19. לאור כלל האמור, יש לדחות הבקשה ולהותיר הסמכות לבית המשפט. דיון והכרעה: 20. כלל ידוע שערכאה שיפוטית, אשר החלה לדון בענייני הילדים לגופו של עניין, תהא מוסמכת להמשיך ולדון, וכלל זה מכונה "כלל ההמשכיות". (ר' בג"ץ 6103-93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים; ו-בג"ץ 8638 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים). 21. דיון לגופו של עניין אין משמעו שהערכאה המשפטית אישרה הסכם בין הצדדים בכל הקשור לילדים, אלא שהערכאה המשפטית ניהלה דיון לגופו של עניין, שמעה את הצדדים, הזמינה תסקירים והכריעה במחלוקת, ר' בג"ץ 2621/11 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים, פסקה 16 (27.12.2011). בבג"ץ 2621/11 צויין שהתנאי הראשון לקניית "סמכות נמשכת", מכונה בפסיקתנו בצמד המילים "דן ופסק", או מילים בעלות משמעות דומה. משמעותו של תנאי זה בקצרה היא "במקום בו דנה ופסקה אחת הערכאות מכוח סמכות שיפוט מקורית, לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, אותה ערכאה תמשיך להחזיק בסמכות שיפוט כלפי התדיינות נוספת בסוגיה". זהו כלל ידוע ומושרש בדיני המשפחה, (ראו, מבין רבים: ע"א 359/75 יהלומי נ' יהלומי, פ"ד לא(2) 25, 26 (1977); פרשת פלמן, בעמ' 136; בג"ץ 2898/03 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 550, 563 (2004); בג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני). מן הכלל אל הפרט: 22. בענייננו המבקשת צירפה פרוטוקולים והחלטות של הליכים שהתנהלו בבית הדין הרבני, מהם עולה שבית הדין הרבני "דן ופסק", להלן יוצגו ההליכים וההחלטות; ביום 7.4.22 ניתן פסק דין בו הסמיך בית הדין את האם בסמכויות בלעדיות להשתתפות הילדה בטיולים במסגרת הגן, וזאת מיום פסק הדין ועם סוף שנה"ל תשפ"ג. כותרת פסק הדין "החזקת ילדים – הסדרי שהות". ב"כ האם מבקשת הרחבת סמכויות העו"ס. בית הדין הכתיב הסכמות ועוד ציין שכל מחלוקת בין הצדדים תידון בבית הדין. לא ברור האם זה רק בעניין האפוטרופסות או בכל עניין שקשור לילדה, אך מובן שלא ניתן לפצל בין ערכאות משפטיות שדנות בעניין הילדה. ביום 3.7.22 התקיים דיון וב"כ האם מציין שהתביעה היא לאפוטרופסות על הילדה (כך במקור ד.ש.). ביום 31.10.22 ניתנה החלטה, בה נימק בית הדין הרבני את סמכותו מכח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב – 1962. כותרת ההחלטה "החזקת ילדים - הסדרי שהות". ביום 5.12.22 נתן בית הדין החלטה בעניין זמני שהות. כמו כן הוגשו תסקירים לבית הדין הרבני. תסקיר מיום 19.5.19, תסקיר מיום 18.11.20, תסקיר מיום 26.8.21, מיום 2.9.21, ומיום 19.4.23. - ביום 26.2.23 ניתנה החלטת בית הדין בעניין זמני השהות. 23. הפירוט האמור מבהיר שבית הדין דן לגופו של עניין בנושא הילדה, זמני שהות, אפוטרופסות, נתן החלטות ואף פסק בעניין. בנוסף בית הדין קיבל מס' רב של תסקירים בעניין הילדה, וזה מחזק את הטענה שבפני בית הדין התקיים דיון לגופו של עניין. 24. טוען המשיב שהתנהלו הליכים בבית המשפט לענייני משפחה בקרית גת ולכן הוא קנה סמכות. עיון בהליכים שהתנהלו בבית המשפט מעלה, כי לא היו הליכים בעניין הקטינה אלא תביעות כספיות נזיקיות בין הצדדים. תיק 12528-03-21 הינו תביעה נזיקית שהאיש הגיש נגד המבקשת והוריה, ותיק 8192-05-21 זוהי תביעה נזיקית ולשון הרע שהגישה המבקשת נגד המשיב. במסגרת דיון בתביעות אלו, הגיעו הצדדים להסכמה בנוגע לזמני השהות, אך כאמור לא היתה מונחת בפני בית המשפט תביעה בעניין זמני השהות. בבית המשפט הצדדים הגיעו להסכמה נוספת, שככל שמי מהצדדים יגיש תביעה בעניינים שנדונו בבית המשפט ונמחקו, יידרש להפקיד ערובה של 50,000 ₪. תנאי זה לא היה מאושר ע"י בית המשפט לו הוא היה מתייחס לילדה, והוא התייחס רק לתביעות שנמחקו, אשר כאמור היו תביעות כספיות. תנאי זה מחזק את טענת המבקשת שלא נדונו עניינים שקשורים לילדה, אלא מדובר בהסכמות שאליהם הגיעו הצדדים במסגרת התביעה הרכושית ובית המשפט אישר אותם. 25. אשר ע"כ הבקשה לדחייה על הסף מתקבלת ועל כן בית המשפט אינו מוסמך לדון בתביעה זו שעניינה אחריות הורית בעניין הקטינה וככל שהמשיב חפץ להגיש תביעה בעניין האחריות ההורית עליו להגישה לבית הדין הרבני. 26. לאור התוצאה אליה הגעתי, המשיב ישלם למבקשת הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪. 27. ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision12461-03-24	["דניאל שרז"]	[{"judgment_id": "0b1e1750-5620-5b47-82fa-fe95f7f18d26", "file_name": "12461-03-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 62887, "extension": "docx", "display_name": "12461-03-24- קובץ מקורי"}]
58811365-91fd-5a4c-9178-5dd3918133db	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופט דניאל שרז: החלטה בבקשה לצו הגנה באמצעות פיקוח אלקטרוני (ה"ט 34157-11-24)	34157-11-24	2024-12-07	4	5	2	4FAMILY_COURT	5Central	2Criminal	הבקשה המונחת בפניי היא בקשת המבקשת לצו הגנה באמצעות פיקוח אלקטרוני. רקע והליכים: המבקשת והמשיב הינם בני זוג לשעבר. לאחר גירושיהם המבקשת נישאה ומתגוררת בXXXXX והמשיב הינו אסיר, אשר אמור להשתחרר ביום 9.12.24. המשיב מרצה עונש מאסר של 7 חודשים בגין פגיעה בפרטיותה של המבקשת. ביום 14.11.24 הגישה המבקשת בקשה לצו הגנה עם תנאי פיקוח אלקטרוני. לטענתה המשיב נקט באלימות נגדה ואף כיום ממשיך להטרידה. לטענתה בשל החשש לפגיעה בה היא נמצאת במעטפת של הגנה ממשטרת XXXXX וממשטרת XXXX ואגודת מיכל סלע. עוד ציינה שבעוד המשיב נתון במאסר תכנן לרצוח אותה באמצעות מטען חבלה. בדיון שהתקיים בפניי ניתן צו הגנה במעמד צד אחד האוסר על המשיב להיכנס לדירה בה מתגוררת המבקשת בבית ברחוב XXXX XX 11 דירה 4 XXXX או להימצא בקרבתה במרחק של 2 קילומטר. כמו כן, ניתן צו האוסר על המשיב להטריד את המבקשת במקום עבודתה ברחוב XXXX 10 XXX XXX, וברחוב XXXXX 11 XXXX או להימצא במרחק של 2 קילומטר ממקומות אלה. בדיון זה ניתן למבקשת הסבר על משמעות צו פיקוח אלקטרוני והמבקשת נתנה הסכמתה בעניין. אשר לבקשה לצו ההגנה באמצעות פיקוח אלקטרוני, התבקשה יחידת הפיקוח להגיש דו"ח בהתאם לחוק למניעת אלימות במשפחה לסעיף 3ב(ו) תיקון מס' 19 – הוראת שעה התשפ"ג – 2023, (להלן- "החוק") לרבות התכנות טכנולוגית בהמלצת משטרת ישראל בעניין טווח הפרה וטווח אזהרה. הבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים ליום 19.11.24. ביום 14.11.24 התקבל תדפיס מידע פלילי. ביום 18.11.24 התקבל דיווח ממצאי בדיקת התכנות על ידי יחידת משגב – פיקוח טכנולוגי למניעת אלימות במשפחה. ועל פי חוות הדעת הטווחים שצוינו ע"י משטרת ישראל עבור המוגנת הם כדלקמן; טווח אזהרה – 20 קילומטר, טווח הפרה – 10 קילומטר. ביום 19.11.24 התקיים דיון במעמד הצדדים, הצדדים לא היו מיוצגים. המשיב לא הגיש תגובה, אלא שלח מכתב ולטענתו התיק שנפתח נגדו בגין תכנון לרצח נסגר ע"י הפרקליטות. בדיון בית המשפט הסביר למשיב משמעות הבקשה למתן צו לפיקוח אלקטרוני, ושאל לתגובתו, המשיב התנגד לבקשה. משכך, אפשרתי חקירות הצדדים ולאחר מכן כל אחד מן הצדדים סיכם טענותיו. לאחר שמיעת הצדדים וסיכומיהם ניתנה החלטה וע"פ הוארך צו ההגנה שניתן במעמד צד אחד ב-3 חודשים וזאת עד ליום 19.2.25. אשר לבקשה לצו הגנה בפיקוח אלקטרוני, התרשמתי כי קיימת מסוכנות ממשית וחשש ממשי למוגנות המבקשת וע"כ התבקשה הערכת מסוכנות של המשיב כלפי המבקשת על פי סעיף 6(א) לחוק, וזאת בתוך 7 ימים. ביום 27.11.24 משלא התקבלה בדיקת המסוכנות ניתנה החלטה ועל פיה בית המשפט ממתין לקבל את בדיקת המסוכנות. ביום 27.11.24 התקבלה הודעת יחידת משגב משירות בתי הסוהר בדבר התכנות ביצוע הפיקוח האלקטרוני של המשיב ותוצאות הבדיקה העלו כי היא ישימה לביצוע. ביום 27.11.24 הודיעה עו"ס מעריכת המסוכנות, כי החלטת בית המשפט התקבלה רק ביום 26.11.24. וביקשה להגיש את הערכת המסוכנות עד ליום 6.12.24. בית המשפט הורה כי בדיקת המסוכנות תוגש עד ליום 5.12.24 בשעה 14:00 וזאת נוכח שחרורו של המשיב ביום 9.12.24.. ביום 5.12.24 התקבלה הערכת בדיקת המסוכנות והיא הועברה לקבלת עמדת הצדדים עד ליום 8.12.24 בשעה 12:00. זאת בשל העובדה שהמשיב אמור להשתחרר ממאסר ביום 9.12.24. תגובות הצדדים להערכת המסוכנות: ביום 8.12.24 הגישו הצדדים את תגובותיהם. המבקשת בתגובתה מתארת את מסכת האלימות שעברה במחיצת המשיב ואף לאחר שנפרדו. לדבריה המשיב מפר פעם אחר פעם את צווי ההגנה ובחודש אוגוסט 2024 פנה לאסיר בכלא וביקש ממנו לרצוח את המבקשת.. לדבריה התיק עבר לפרקליטות ונסגר בשל חוסר ראיות מספקות ולא בשל העדר אשמה פלילית. המבקשת עותרת ליתן לה מענה מציל חיים ע"מ שתוכל להמשיך את חייה בביטחון. המבקשת חוזרת על בקשתה ליתן לה סעד ולקבל את בקשתה לצו הגנה באזוק אלקטרוני. המשיב הגיש תגובתו באמצעות בנו. בתגובה צויין כי היא הוקראה לבן באמצעות הטלפון, אך בשל מצב חרום הקשר נותק ולא חודש עד כה, מבקש ארכה להגשת מסמכים. לדברי המשיב המבקשת מציגה מצג שווא ומציגה אותו באור שלילי. לטענתו שולב " בבית נועם" ובמהלך הטיפול רכש כלים להתמודדות לשליטה בכעסים והוא מיישם זאת ביום יום. עוד הוסיף שבמהלך השנה מאז תחילת התיק אישרו לו לצאת לחתונת הבן וכן לרופאים ולא היה כל סימן להתנכלות כנגד המבקשת. לדבריו המבקשת אובססיבית לשחרורו. דיון והכרעה: צו ההגנה ניתן והוארך למשך 3 חודשים, השאלה העומדת להכרעה האם יש עילה למתן צו בפיקוח אלקטרוני. החוק למניעת אלימות במשפחה תשנ"א-1991 בסעיף 3ב (א) קובע: " בצו הגנה לפי סעיף 2(א)(1) רשאי בית המשפט לכלול הוראה בדבר שימוש באמצעי פיקוח טכנולוגי, אם מתקיימים התנאים לפי סעיף קטן (ג); צו הגנה כאמור יינתן לאחר שניתנה הסכמתו של בן המשפחה שלהגנתו ניתן הצו לשימוש באמצעי הפיקוח והוא קיבל הסבר על אמצעי הפיקוח ויעילותו ואיסוף המידע על אודותיו..." בענייננו המבקשת נתנה הסכמתה ואילו המשיב מתנגד. לאור התנגדותו של המשיב יש לבחון האם התקיימו התנאים בהתאם לסעיף קטן (ג). סעיף 3ב( ג) לחוק קובע:" ואלה התנאים למתן צו הגנה הכולל הוראה לשימוש באמצעי פיקוח טכנולוגי, כאמור בסעיף קטן (א) או (ב) (בחוק זה – צו הגנה בתנאי פיקוח טכנולוגי): (1) בית המשפט שוכנע כי שימוש באמצעי פיקוח טכנולוגי נדרש, בנסיבות העניין, לשם הגנה על בן המשפחה, בשל חשש ממשי להפרה של צו ההגנה או בשל סכנה גבוהה הנשקפת מהאדם שכלפיו ניתן או מתבקש הצו, כלפי בן המשפחה שלהגנתו ניתן או מתבקש הצו; (2) האדם שכלפיו מתבקש צו בתנאי פיקוח טכנולוגי הורשע בעבר בעבירת אלימות או בעבירה שמפאת מהותה, חומרתה ונסיבותיה יש הצדקה להטלת הפיקוח, והוגש נגדו כתב אישום בעבירות כאמור או שהופר צו הגנה קודם שניתן כלפיו; לעניין זה יראו גם מי שהוגש נגדו כתב אישום והתקיימו נסיבות סעיף 15(א) או (ב) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991; (3) התקבלה הערכת מסוכנות לפי סעיף 6א או שהובאה בפני בית המשפט הערכת מסוכנות קודמת בעניינו של מי שכלפיו ניתן או מבוקש צו ההגנה; ואולם, לא תובא בפני בית המשפט הערכת מסוכנות שנערכה ביוזמת מי מהצדדים או מי מטעמם, לפי בחירתם. לאחר עיון בבקשה, בבדיקות ההתכנות, תדפיס מידע פלילי וכן הערכת המסוכנות עולה שהתקיימו התנאים למתן צו הגנה הכולל שימוש בפיקוח אלקטרוני ואנמק. תדפיס המידע הפלילי: עיון בתדפיס המידע הפלילי מעלה שהמשיב הואשם בפגיעה בפרטיות של המבקשת, בילוש והטרדה אחרת ונגזרו עליו 7 חודשים של מאסר בפועל. המשיב עוד הורשע בבית המשפט השלום בXXXX בגין הטרדות באמצעות מתקן בזק וכן הפרת צו של בית המשפט שנועד להגן על אדם. בנוסף, נפתח כנגד המשיב תיק חקירה ביום 15.8.24, בגין שידול לרצח לאחר תכנון וכן פגיעה בפרטיות, איומים וקשירת קשר לעשות פשע. המשיב אומנם טען בפני בית המשפט שהתיק נסגר והציג מסמך מהפרקליטות שאכן לטענתו התיק סגור, אך לא ברור שאכן כך וזאת לאור תדפיס המידע הפלילי ממנו עולה שהעניין הינו מצוי במב"ד. הדיון במעמד הצדדים: בדיון במעמד הצדדים אפשרתי חקירות הצדדים ובמהלכן התרשמתי שהמבקשת חוששת חשש ממשי מהמשיב וממש פוחדת ממנו. המבקשת שאלה שאלות את המשיב, אך לא היתה מסוגלת להפנות את מבטה לכיוונו. היא שאלה שאלות בקול רם תוך שהיא מפנה מבטה לכיוונו של בית המשפט בלבד. ההתרשמות היא שהמבקשת פוחדת מאוד מהמשיב. המשיב לעומת זאת הביט לכיוונה ושאל אותה שאלות בצורה ישירה. בדיקת המסוכנות: ביום 5.12.24 התקבלה בדיקת המסוכנות ועל פיה קיימת רמת סיכון גבוהה. על פי בדיקת המסוכנות המשיב לא השתלב בהליך טיפולי כלשהו במהלך המאסר והוא לא הביע נזקקות לכך. כמו כן, בחוו"ד צוין שקיימים גורמי סיכון בשל היסטוריה של הפרת צווי הגנה והמסקנה שאינו נרתע מגורמי החוק והאכיפה. בנוסף, קיים קונפליקט בעצימות גבוהה בין הצדדים סביב נושאים כספיים וסביב הקשר עם הילדים. מעריכת המסוכנות קיימת הערכת מסוכנות גבוהה עם שחרורו ממאסר. על פי התרשמות המעריכה קיימת רמת סיכון גבוהה (הדגשה לא במקור ד.ש). 18.6 תגובת המשיב: המשיב טוען שבמהלך הטיפול "בבית נועם" רכש כלים להתמודדות עם כעסים. הטיפול "בבית נועם" היה בשנת 2019 ולמרות שטען שהוא שולט בכעסים ורכש כלים הוא הורשע בגין אירועים שבוצעו בשנת 2023 לפני כשנה. המסקנה המתבקשת לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בחומרים שהתקבלו בין היתר הערכת המסוכנות, למבקשת נשקפת סכנה גבוהה וממשית לחייה וע"כ יש להיעתר לבקשה לצו הגנה בפיקוח אלקטרוני. בהתאם לסמכותי על פי סעיף 3ב(ג)(2) וכן 3ב(ג)(3) לחוק ניתן צו הגנה בתנאי פיקוח אלקטרוני למשך 3 חודשים, טווח אזהרה – 20 קילומטר; טווח הפרה – 10 קילומטר. לא נעלם מעיני שהמשיב מתגורר בעיר XXXX והמבקשת עובדת בעיר XXXX, אך לנוכח החשש הממשי לחייה של המבקשת יש להיעתר לסעד, אף במחיר פגיעה בחופש התנועה של המשיב. המזכירות תעביר החלטתי זו עוד היום לצדדים ולשב"ס-יחידת משגב, על מנת שעם שחרורו של המשיב ממאסר יפעלו לביצוע אמצעי פיקוח טכנולוגי. ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision34157-11-24	["דניאל שרז"]	[{"judgment_id": "58811365-91fd-5a4c-9178-5dd3918133db", "file_name": "34157-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 54774, "extension": "docx", "display_name": "34157-11-24- קובץ מקורי"}]
2c1dd68d-9b49-53a1-99c2-62cd1baeb810	ביהמ"ש לענייני משפחה בראשל"צ, השופטת מירית פולוס: פס"ד לעניין מתן צו הורות פסיקתי ( תמ"ש 58601-05-23)	58601-05-23	2024-12-07	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	בפני בקשת המבקשים למתן צו הורות פסיקתי למבקשת כלפי הקטין ***, יליד 3.23. (להלן: "הקטין"). ב"כ היועמ"ש מתנגדת לבקשה, נוכח קשיים שהתגלו בתפקוד ההורי של המבקשת כלפי הקטין. רקע כללי: המבקשים הינם זוג נשוי משנת ****. המבקש הינו כבן 58 והמבקשת כבת 61. הקטין נולד בעקבות הליך פונדקאות שביצעו המבקשים בגאורגיה. ההפריה בוצעה מזרעו של המבקש ומתרומת ביצית, דהיינו, המבקש הינו אביו הביולוגי של הקטין והמבקשת איננה בעלת קשר גנטי לקטין. ביום 25.4.23, לאחר שהוכחה הזיקה הגנטית של המבקש כלפי הקטין, ניתן פסק-דין הצהרתי ובו נקבעה אבהותו של המבקש על הקטין (תמ"ש 8108-02-23). ביום 23.5.23 הגישו המבקשים את ההליך דנא, בו עתרו למתן צו הורות פסיקתי למבקשת כלפי הקטין. ב"כ היועמ"ר מתנגדת למתן צו ההורות הפסיקתי, בשל קשיים שנתגלו בתפקוד ההורי של המבקשת כלפי הקטין, כעולה ממספר תסקירים שהוגשו לתיק. בהתאם למידע שהונח בפני בית המשפט, בסמוך ללידת הקטין הגיעו המבקשים לבית החולים, שם התרשמו מהתנהלות הורית מדאיגה, הן שיתוף פעולה חלקי בביצוע בדיקות לקטין והן קושי בתפקוד הבסיסי כהורים. בוצעה פניה לעו"ס לחוק הנוער. דיווחים מבית החולים הוגשו באופן חסוי לבית המשפט. לתיק בית המשפט הוגשו מספר תסקירים על ידי העובדים הסוציאלים. בתסקיר מיום 11.9.23 פורט כי להתרשמות גורמי הרווחה מדובר בקטין המצוי בסיכון על רקע קשיים משמעותיים בתפקוד ההורי, בעיקר של המבקשת, והתנגדות האב והמבקשת למתן מענה רפואי ופרא – רפואי מותאם לקטין. עו"ס חוק האימוץ ביקשה לדחות את מתן ההמלצה לעניין צו ההורות הפסיקתי בשנה, על מנת לאפשר זמן לטיפול והדרכה הורית על ידי המחלקה לשירותים חברתיים בקרית עקרון ושיתוף פעולה עם הגורמים הרלוונטים בתחום הרפואה והתפתחות הילד. ביום 15.1.24 הוגש לבית המשפט תסקיר ובו צויין כי הוגש הליך לבית המשפט לנוער בבקשת ביניים. ההליך נסגר לאחר שבית המשפט לנוער התרשם כי בהתאם למסמכים עדכניים ישנו מעקב וטיפול בקטין וכן לאחר שהאפוטרופא לדין שמונתה לקטין התרשמה כי אין צורך בהתערבות לאור מצבו של הקטין והממצאים שעלו מביקור הבית שערכה. עו"ס חוק האימוץ ציינה, לאחר ביקור בית, כי דאגותיה לגבי הקטין נותרו כפי שהיו, שהורות המבקשים מעוררת דאגה. יחד עם זאת, ציינה כי היא מבינה שהדמות ההורית האימהית בפועל היא המבקשת ונכון שהמעמד החוקי של ההורה הפסיכולוגי יוסדר. העו"ס ציינה כי היא מצויה בדילמה בשאלת ההורות וסברה שטרם בשלו התנאים לגיבוש המלצה. ביום 30.1.24 התקיים דיון. בסיום הדיון ניתנה בהחלטה שהות בת שישה חודשים לרשויות הרווחה לצורך העמקת הבחינה וגיבוש עמדה לעניין הבקשה למתן צו הורות. ביום 30.7.24 הוגש תסקיר לבית המשפט בו ניתנה המלצה שלא לכונן הורות. פורט בהרחבה על המשך הקשיים בהורות כפי שנצפו על ידי רשויות הרווחה, לרבות הבנת צרכי הילד לעיתים תוך סיכון התפתחותו התקינה, בידודו, הסתגרותו וחסימת אפיקים לבירורים רפואיים שעשויים לעודד התפתחותו התקינה. צויין כי גם האב זקוק להדרכה הורית ויתכן והיה נענה אליה, אלמלא התנגדות המבקשת. צויין כי בנוסף לחריגות הגיל של המבקשת, עלו סימני שאלה מדאיגים מאוד ביחס למסוגלות ההורית של המבקשת. ניכר כי היא מתקשה בפעולות הוריות פשוטות ונזקקת לעזרה מתמדת. קיימת תובנה מוגבלת ביחס לקשיים של הקטין וצרכיו. ההתרשמות היא שהמבקשת אינה מסוגלת לדאוג לצרכיו ההתפתחותיים של הקטין, אינה מזהה ומבינה את צרכיו ואינה קשובה להנחיות גורמי הטיפול. בהתאם תגובת היועמ"ש מיום 28.8.24 שלא להמליץ על צו הורות במקרה זה. ביום 30.9.24 הוגש תסקיר נוסף לאחר כינוס וועדת תכנון טיפול. המבקשים לא התייצבו לוועדה והמבקשת אף סרבה להגיע לשיחה ולקבל את ההמלצות. צויין כי חל שיפור בקשר של האם והתינוק והתפתחותו תקינה יחסית ויחד עם זאת עלו דאגות בנוגע לטיפול בקטין ומתן מענה לצרכיו הפיזיים והרגשיים כפי שעלו מהגורמים הישירים שהיו באינטראקציה עם המשפחה. ניתנו המלצות, בין היתר לגבי פניה בהליך נזקקות. ביום 9.10.24 אכן נפתח הליך נזקקות בענין הקטין (תנ"ז 21207-10-24). צויין כי ההורים מתנגדים להתערבות גורמי הטיפול, מתנגדים למרבית ההמלצות הרפואיות, מתקשים להבין את צרכי הקטין, בעיקר הרגשיים וההתפתחותיים. צורף דו"ח ועדת תכנון טיפול ובו המלצות להשמת הקטין במסגרת מעון/משפחתון במסגרת חוק פעוטות בסיכון, מעקב והדרכה התפתחותית של ההורים והתינוק במסגרת טיפת חלב, שילוב שירותי סומכת להדרכה וליווי ופניה לבית המשפט בבקשה לצו נזקקות ועיגון דרכי הטיפול בצו השגחה בקהילה. ביום 18.11.24, התקיים דיון נוסף בהליך, בו נשמעו טענות המבקשים והיועמ"ר וכן נכחו עו"ס השירות למען הילד, מרכזת השירות למען הילד, עו"ס חוק הנוער ועו"ס המשפחה. טענות המבקשים בקצרה: המבקשים עומדים על עתירתם להעניק להם צו הורות פסיקתי, טוענים כי רשויות הרווחה לוקות בחוסר הבנה של המנטליות ואורח החיים של המבקשים, והם נותנים הסברים שונים לקשיים שעולים בתסקירים, תוך שלטענתם מטפלים בקטין היטב. המבקשים חוזרים על חוסר רצונם והסכמתם לשיתוף פעולה עם רשויות הרווחה. טענות ב"כ היועמ"ר בקצרה: ב"כ היועמ"ר סבורה כי מקום בו קיימים קשיים כה רבים בהורות, בגינם מדובר בקטין המצוי בסיכון, אין מקום למתן צו הורות פסיקתי. ב"כ היועמ"ר מציינת את המלצות הצוות המקצועי אשר מונה בשנת 2018 על ידי שר העבודה הרווחה והשירותים החברתיים, לבחינת תנאים למתן צו הורות פסיקתי. המלצות הצוות אומצו על ידי השר ועמדת המדינה משקפת המלצות אלו. צויין כי תסקיר בהליכי צו הורות פסיקתי נדרש מקום בו המבקשים לא עמדו באחד התנאים הנדרשים לצו הורות, ובכלל זה מקרים הנוגעים לחשש בדבר טובת הקטין נוכח רישום פלילי בעבירות חמורות או שהוצאו מהמבקש/ת ילדים קודמים וכן כי המדינה שומרת על הזכות לבחון כל מקרה לגופו ולדרוש תסקיר כאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת. המבקשים חרגו מתאי הגיל שנקבע בהמלצות, לפיהן גיל 54 הוא הגיל המקסימלי לחתימה על הסכם פונדקאות. כמו כן, התקבל מידע בדבר התפקוד הלקוי של המבקשים. הרף להמלצה על כינון הורות בצו הורות פסיקתי הוא טובת הקטין, קרי – המבקש להיות הורה צריך להרים את נטל הראיה ולהראות שטובת הקטין בכינון ההורות. בחינת טובת הקטין מחייבת בדיקה מהותית, הן בפן המשפטי והן בפן הטיפולי. תוכן הבדיקה לא נקבע בחקיקה או בפסיקה ומהמלצות הצוות המקצועי עולה כי היא מתייחסת להתנהלות המבקשת ביחס לקטין על מנת להסיק ממנה על טיב ההורות שהיא מציעה לקטין. המבקשת אינה יכולה לקיים את הדרישות להורות כפי שהן מופיעות בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, סעיפים 15 ו 17, המחייבים דאגה לצרכי הקטין וקובעים את החובה לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין. התסקירים מגלים פער גדול בין תפקוד המבקשת לבין תפקידים חשובים ומשמעותיים המוטלים על הורה, לרבות סירוב של המבקשים לקבל סיוע, הדרכה והכוונה מהגורמים הרפואיים והסוציאליים. ב"כ היועמ"ר התנגדה איפא לכינון ההורות ומתן הצו. דיון והכרעה: עסקינן בבקשה לצו להורות פסיקתי, על מנת לכונן הורות מכוח "זיקה לזיקה", כלומר, הורות של המבקשת שנעדרת קשר ביולוגי-גנטי לקטין אך מקיימת קשר זוגי עם המשיב שהינו ההורה הביולוגי, וכן מתפקדת בחיי היום-יום כאמו של הקטין. ביום 22.4.2018 מינה שר הרווחה את הצוות המקצועי לבחינת התנאים לצו הורות פסיקתי. המלצותיו של צוות זה אומצו על ידי שר הרווחה, והיועץ המשפטי לממשלה הבהיר כי התנאים שנקבעו בו למתן צו הורות פסיקתי ישקפו את עמדת המדינה (להלן: "מתווה משרד הרווחה"). המתווה פורסם ביום 14.10.21 ועודכן ביום 13.8.24 ובו נקבע: "צו הורות פסיקתי נועד לשרת, בראש ובראשונה, את טובת הילד. בבסיסו ההבנה כי טובתו של ילד, שהובא לעולם מתוך תכנון משותף והסכמה של בני זוג להביא ילד לעולם, שתובטח קיומה של התאמה, ככל האפשר, בין מציאות חייו של הילד לבין הסטטוס המשפטי של שני המגדלים אותו וזאת בשלב מוקדם ככל האפשר של חייו" (ראו באתר: https://www.gov.il/he/pages/molsa-foster-adoption-and-surrogacy-parenting-order-outline). אין לכחד, כי התסקירים שהוגשו לבית המשפט מעלים קושי ממשי בהורות המבקשים שניהם והמבקשת בפרט, כלפי הקטין. חרף האמור, לטעמו של בית המשפט, בנסיבות העניין מחייבת טובת הקטין את כינון ההורות בדרך של מתן צו הורות פסיקתי למבקשת. בעניין טובת הקטין בכינון ההורות ראה בדנ"א 1297/20 פלוני נגד היועמ"ש, פורסם בנבו, עמוד 24 לפסק הדין: "...על כל האמור יש להוסיף כי גם מנקודת המבט של טובת הילד יש משמעות רבה להכרה בהורותו של ההורה הלא ביולוגי: היא יוצרת התאמה בין הסטטוס המשפטי לבין מציאות חייו בפועל, שבה מטפלים בו שני הורים שווים לכל דבר ועניין; היא מעניקה לילד קביעות ויציבות בחייו; והיא מבטיחה את המשך קיום הקשר ההורי גם במקרה של פרידת בני הזוג.." לטעמו של בית המשפט, חרף הקשיים המשמעותיים בהורות המבקשת כפי שעולים מהתסקירים שהוגשו, טובת הקטין היא שהמצב המשפטי יהיה בהלימה למצב העובדתי בפועל. מקום בו המצב בפועל הוא שהמבקשים כבני זוג מגדלים יחד את הקטין, לאחר שפעלו יחד למען הבאתו לעולם, והמבקשת משמשת בפועל כאמו (גם אם התעוררו קשיים בהורות זו), אין מקום למנוע את ההכרה המשפטית בהורות והדבר לא יועיל לקטין במאום. ודוק – יש להדגיש – במסגרת הליכים לפי חוק הנוער, יכול בית המשפט להידרש למכלול הטענות בעניין קשיים בהורות, לבחון את הדברים ולתת את המענה הנדרש עבור הקטין. מתן צו הורות פסיקתי אינו סותם את הגולל על האפשרות של בית המשפט להתערב בהליכים מכח חוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך - 1960. הקטין לא יוותר מול שוקת שבורה אם יכונן בית המשפט את ההורות מול המבקשת ויכיר בה. בית המשפט יוכל לתת מענה לקטין, במסגרת הליכים לפי חוק הנוער, ממש כפי שהיה המענה ניתן לו היו מתעוררים קשיים בהורות ביולוגית. צו הורות פסיקתי, איננו "פרס" על הורות טובה, אלא הוא מיועד למתן תוקף משפטי להורות המתקיימת בפועל, מקום בו תנאי הבסיס להכרה בהורות מתקיימים (ובמקרה זה היות המבקשת בת הזוג של ההורה הביולוגי, המטפלת בקטין ביום היוולדו). ההכרה המשפטית בהורות מחויבת מכח טובת הקטין. ודוק – פסק הדין איננו יוצר את המציאות ולפיה המבקשת היא המשמשת בפועל כהורה של הקטין. כל שעושה בית המשפט במקרה זה, הוא כינון ההורות המשפטית, כאשר ההורות העובדתית כבר קיימת בפועל. תהא ההורות טובה ומיטיבה, תהא ההורות מחייבת התערבות, אין בכך בכדי לשנות את העובדות המתקיימות בפועל – היות המבקשת משמשת כדמות אם לקטין. יצוין כי במרבית המקרים בהם מתבקש צו הורות פסיקתי, לא מוזמן תסקיר והיועמ"ש מסתפק בבחינת תנאי הבסיס בלבד. דהיינו – במרבית המקרים, עת ניתן צו ההורות הפסיקתי, אין כל ידיעה לרשויות הרווחה ולבית המשפט, אם מדובר בהורות מיטיבה אם לאו, ולמרות זאת ניתנת הסכמה מצד היועמ"ש למתן הצו. העובדה שבמקרה זה הגיע לידי רשויות הרווחה מידע על קשיים, שאולי קיימים גם במקרים אחרים אך הדבר כלל לא נבדק, איננה מספיקה בכדי להבחין בין מקרה זה למקרים אחרים, בכל הנוגע למתן הצו. במתווה משרד הרווחה נקבע: "מקרים בהם שני בני הזוג אינם עומדים בגיל המקסימאלי – מחייבים בדיקה באמצעות תסקיר עובד סוציאלי לפי חוק מטעם השירות למען הילד". לצד זאת נקבע גם כי: "במקרים המתאימים על פי התסקיר, גורמי טיפול יוכלו להציע מקורות תמיכה וטיפול". במתווה משרד הרווחה, לא נקבע כי המלצות התסקיר יש בהן כדי לסתום את הגולל על הסכמת המדינה למתן צו ההורות הפסיקתי. לכל היותר, יש בתסקיר על מנת להצביע על הצורך של בני הזוג בקבלת מקורות תמיכה וטיפול והצעת רשויות הרווחה בסיפוק התמיכה הנדרשת. כאמור, בחינה מעמיקה של הקשיים והצורך בהגנה על הקטין, ומתן מענים כפי הנדרש, ניתן לבצע במסגרת הליכים לפי חוק הנוער, ואלו אכן תלויים ועומדים. אין כל חולק כי המבקשים הם המגדלים בפועל את הקטין, המבקש מכח היותו אביו הביולוגי והמבקשת מכל היותה בת זוגו, שיחד עמו התקשרה בהסכם הפונדקאות במטרה להביא ילד משותף לעולם. זו מציאות חייו של הקטין, ושלילת צו ההורות הפסיקתי, לא תביא לשינוי המצב העובדתי הנ"ל ובוודאי לא תשפר את מציאות חייו של הקטין. יתרה מכך – כאמור מעלה, בעניין הקטין נפתח הליך לפי חוק הנוער, כאשר בהתאם להמלצות וועדת תכנון טיפול, הומלץ על מתן מענים לקטין ולמבקשים בקהילה, דהיינו – ללא הוצאת הקטין מחזקת המבקשים. צא ולמד – חרף הקשיים, רשויות הרווחה סבורות כי ניתן יהיה לספק לקטין את הנדרש עבורו תוך הותרתו בידי המבקשים המגדלים אותו, במקביל למתן תמיכה וסיוע מצד רשויות הרווחה. דהיינו – רשויות הרווחה אינן מבקשות (בעת הזו) לעשות שינוי ולקבוע את מקום הימצאו של הקטין מחוץ לבית המבקשים. מקום בו, למצער בשלב זה, אין כל צפי לשינוי מקום הימצאו של הקטין, אין מקום לשלול מהמבקשת צו הורות פסיקתי מהטעם שתפקודה לוקה בחסר. זאת כאשר אין לקטין כל גורם אחר המשמש עבורו כ"דמות אם" לבד מהמבקשת. הקטין, יליד מרץ 23, כבר מכיר את המבקשת כאמו, ובדיון אמרה: "הוא קורא לי אמא". המבקשת היא המשמשת כאמו של הקטין בפועל, הקטין מזהה אותה כאמו, ואין בלתה. טובתו של הקטין מחייבת לטעמי את כינון ההורות, למען יוסדרו זכויותיו של הקטין כלפי המבקשת ולמען יוסדרו חובות המבקשת, המטפלת בפועל בקטין, כלפי הקטין. בדיון שהתקיים ביום 18.11.24, טען ב"כ המבקשים כי אם לא יינתן הצו, יוותר הקטין חסר זכויות משפטיות כלפי המבקשת. טענה זו מקובלת עלי. הסדרת מעמד המבקשת תסדיר גם את הזכויות המשפטיות של הקטין כלפי המבקשת כאמו, וזו טובתו. ראה בהקשר זה בדנ"א 1297/20 הנ"ל , בעמוד 23 לפסק הדין: "ההכרה בהורות מעניקה כשירויות וסמכויות יחודיות, מבססת את החובות כלפי הילד ומשפיעה על היבטים כמו זכות למזונות, ירושה וזכויות כלכליות נוספות...". לא נעלם מעיני כי הפסיקה קבעה את צו ההורות כמכונן את ההורות ולא כצו המצהיר על ההורות הקיימת. על אף האמור, מקום בו אין בשלב זה כוונה מצד המדינה לעתור להוצאת הקטין מחזקת המבקשים המגדלים אותו, יש מקום לכונן ההורות בדרך של מתן הצו, באופן שמציאות חייו של הקטין תקבל גם את המסגרת וההכרה המשפטית המתאימה. נוכח כל שפורט, מצאתי להיעתר לתביעה, וליתן צו הורות פסיקתי למבקשת כלפי הקטין. ב"כ המבקשים יגיש פסיקתא לחתימה. נדחית עמדת המשיבה ולפיה החששות שעלו בדבר קשים בהורות המבקשים כלפי הקטין מובילים למסקנה שיש להימנע ממתן צו הורות פסיקתי. מענה לקשיים במשפחה ינתן במסגרת הליכים לפי חוק הנוער. הליך כאמור תלוי ועומד. התיק יסגר. בנסיבות העניין ובשים לב כי המבקשים מיוצגים בייצוג מטעם הסיוע המשפטי, אין צו להוצאות. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision58601-05-23	["מירית פולוס"]	[{"judgment_id": "2c1dd68d-9b49-53a1-99c2-62cd1baeb810", "file_name": "58601-05-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 54664, "extension": "docx", "display_name": "58601-05-23- קובץ מקורי"}]
fdec71eb-a9cc-5332-a4d5-058199dcdfbe	ביהמ"ש המחוזי בחיפה, השופט חננאל שרעבי: החלטה בבקשת רשות ערעור על החלטות דיוניות (רמ"ש 4263-12-24)	04263-12-24	2024-12-01	2	3	4	2DISTRICT_COURT	3Haifa	4Family	1. לפניי בקשת רשות ערעור על שבע החלטות בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת שושנה ברגר) מימים: 3.11.2024; 7.11.2024 (שתי החלטות); 12.11.2024; 14.11.2024; 18.11.2024 ו- 27.11.2024. ההחלטות קמא הנ"ל ניתנו בתיק תלה"מ 18879-01-23 (להלן: "התיק קמא"), וענייניהן יפורטו להלן. רקע בזעיר אנפין וההחלטות קמא 2. המבקש והמשיבה (להלן גם: "הצדדים") נישאו בשנת 2019 ובשנת 2020 נולדה בתם, א' (להלן: "הקטינה"). נישואי הצדדים עלו על שרטון, והם נפרדו במחצית שנת 2022. ביום 11.8.2022 פתח המבקש בהליך יישוב סכסוך. 3. המשיב הגיש את התובענה קמא ביום 8.1.2023, במסגרתה תבע, בין היתר, סעדים בעניין משמורת הקטינה וקביעת זמני שהות עמו. לטענת המבקש, הצדדים התגוררו ועבדו בעיר X, והמשיבה עברה עם הקטינה לעיר Y, ורשמה את הקטינה לגן שם. 4. מעיון בתיק קמא עולה, כי זמני השהות של המבקש עם הקטינה היו פעמיים בשבוע בשעות 16:00-19:00 ובכל שבת שנייה, בשעות 10:00-17:00. בהחלטה מיום 21.7.24 הורחבו שעות השהות של הקטינה עם אביה, כך שאסף אותה ישירות מסיום המסגרת בשעה 13:00, והשיבה לבית האם עד שעה 20:00 (לאחר מקלחת וארוחת ערב). 5. ביום 6.6.2023, ניתן פסק דין בתיק קמא, לפיו נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעת משמורת הקטינה, לבית הדין השרעי. המבקש ערער על פסק הדין קמא, וביום 5.2.2024, ניתן פסק דין בערעור (עמ"ש 41308-07-23), שקיבל את הערעור, והורה כי הסמכות העניינית לדון בתביעת המשמורת על הקטינה תהא בבית משפט לענייני משפחה. 6. ביום 20.2.2024 נקבע בהודעת מחלקת הרווחה, כי מחלקת הרווחה של העיר Y תטפל בענייני סדרי הדין של הצדדים והקטינה. בתסקיר שהוגש יום למחרת (21.2.2024) צוין כי בהתאם להחלטת בית הדין השרעי מיום 27.9.2023, הקטינה רשומה ולומדת בגן בעיר Y. 7. בהחלטה מיום 7.4.2024 מונה בהסכמה, מומחה מטעם בית המשפט, הפסיכולוג נימר סעיד (להלן: "המומחה"). המומחה התבקש להגיש חוות דעתו בעניין מסוגלותם ההורית של הצדדים, וכן בחינת העתקת מקום מגורי הקטינה בראי טובתה. 8. בהחלטה בתיק קמא מיום 14.6.24, נקבע במענה לבקשת המבקש, כי אין מקום להאציל למומחה סמכות להתייחס לזמני שהות המבקש עם הקטינה, ובכך לייתר את עבודת העו"ס. עוד נומק בהחלטה, כי מינוי המומחה והמלצותיו אינן יכולות להוות תחליף למינוי עו"ס והגשת תסקירים מטעמה. במקרה דנן, כך נקבע, עבודת עו"ס תיעשה בשילוב עם המומחה והמלצותיו, כאשר, בין היתר, עו"ס תעדכן את בית המשפט אודות יישום המלצות המומחה בפועל, בעוד המומחה יסיים את תפקידו עם הגשת חוות דעתו והמלצותיו לבית המשפט. יצויין כי בית משפט קמא חזר על האמור לעיל אף בהחלטתו מיום 21.7.2024. 9. בהחלטה מיום 14.8.2024, חודדו הנחיות בית משפט קמא למומחה, והתווספו שאלות ותחומים נוספים שעל המומחה לכלול בחוות דעתו, כגון מקום לימודי הקטינה, שאלת ניכור הורי (כלפי האב) ומשמורת הקטינה. 10. ביום 28.8.2024 הוגשה חוות דעת המומחה לתיק קמא. במסגרת המלצותיו, נכתב בין היתר: א. אין כל בעייתיות במסוגלות ההורית של מי מהצדדים. כן נשללה כל אפשרות לניכור הורי מצד כל הורה כלפי מקבילו. ב. יש לקיים זמני שהות שווים של הקטינה עם כל אחד מהוריה, לרבות לינה. ג. אין מניעה כי הקטינה תתגורר ב-X, על מנת להבטיח את מסלול המעבר בין האב לאם, ובפרט שמסגרת החינוך תתקיים בעיר X גם כן. על הקטינה להתחנך במסגרת ששני הוריה מסכימים לה. הקטינה תוכל להסתגל למסגרת חדשה ב-X. מאחר שהאם עובדת ב-X, תוכל להסיע את הקטינה למסגרת בימי השהות איתה. ד. יש להקפיד על הרחקת הקטינה מכל עניין או תוכן הנוגע לסכסוך בין הוריה. ככל שהתקשורת בין ההורים לא תשתפר, יש להפנות את הקטינה לטיפול רגשי או פסיכולוגי. 11. שני הצדדים, המבקש והמשיבה, וכן האפוט' לדין של הקטינה, שלחו למומחה שאלות הבהרה בקשר לחוות דעתו; המומחה השיב לכל שאלות ההבהרה שנשלחו אליו. 12. כאמור לעיל, במסגרת בקשת הרשות דנן, ביקש המבקש לערער על שבע החלטות שונות שניתנו בתיק קמא לאורך חודש נובמבר 2024. למען הפשטות והבהירות, נתאר להלן כל אחת מההחלטות והרקע המסוים להן, בנפרד. החלטה מיום 3.11.2024 13. ביום 11.8.2024, הגיש המבקש בקשה בתיק קמא, במסגרתה עתר להתיר לו להקליט את מפגשיו עם העו"ס. העו"ס ציינה בתגובתה כי צר לה שהאב מביע חוסר אמון בעבודתה, וכי אין מקום להקלטות העו"ס במסגרת הליך טיפולי. בתגובתה, אף המשיבה התנגדה להקלטה. 14. ביום 25.9.2024, הגיש המבקש כאן, בקשה בתיק קמא, להורות על פסילת או ביטול מינויה של האפוט' לדין של הקטינה, בטענה כי מתנהלת באופן שלא לטובת הקטינה, מעלימה עובדות חיוניות מבית משפט קמא ונוקטת עמדה לטובת המשיבה בהליך קמא. 15. המשיבה התנגדה לבקשת המבקש ועתרה להורות על דחייתה; האפוט' לדין אף היא התנגדה למבוקש, וטענה בתגובתה כי עמדתה השלילית ביחס למעבר הקטינה לגן ב-X היתה עקבית. אין באפשרותה להמליץ על שינוי המצב הקיים טרם הגשת תסקיר או המלצות המומחה. 16. בקשות המבקש הנ"ל נדחו בהחלטה קמא מיום 3.11.2024 (יצוין כי החלטה זו עסקה במספר בקשות של המבקש, אולם להלן יובאו רק החלקים עליהם מבקש המבקש לערער); בכל הקשור לבקשה להקליט את מפגשי המבקש עם העו"ס, צוין הכלל שבפסיקה לאמור, כי הגם שתסקיר אינו בגדר חוות דעת מומחה, יש לו מעמד שווה ערך לחוות דעת מומחה. כן צוין כי בהתאם לכללים שהתווה בית המשפט העליון בעניין גליצנשטיין [רע"א 2948/10 יואב גליצנשטיין נ' מדינת ישראל (1.2.2012)], אין לאפשר הקלטה של בדיקת מומחה הנתבע בתביעות לפי פק' הנזיקין, ככל שהמומחה או הנתבע מתנגדים לכך, למעט במקרים קיצוניים; נקבע כי במקרה דנן אין מדובר במקרה קיצוני, ויש לפעול בהתאם לכללי עניין גליצנשטיין. הן המשיבה והן העו"ס התנגדו להקלטה, לכן נקבע כי אין הצדקה להיעתר לבקשת המבקש להקליט את מפגשיו עם העו"ס. אף בקשת המבקש לפסול את מינוי האפוט' לדין נדחתה; בין נימוקי הדחייה, פירט בית משפט קמא כי לא מצא בנימוקי הבקשה כל נימוק ענייני שיש בו הצדקה להורות על פסילת האפוט' לדין או ביטול מינויה. בית משפט קמא התרשם כי האפוט' לדין גילתה מחויבות ומסירות לעניין הקטינה; האפוט' לדין מייצגת את הקטינה על הצד הטוב ביותר ותרומתה להליך רבה, בשמירת זכויות הקטינה. עוד פורט בהחלטה קמא, כי אין ממש בטענת המבקש, לפיהן יש בהתנהלות האפוט' לדין הפרה של חובותיה כלפי הקטינה, או מעילה באמון בעניין ייצוג הקטינה, אלא ההיפך הוא הנכון. בקשת רשות הערעור דנן הוגשה בגין החלטה זו, על שני רכיביה. שתי החלטות מיום 7.11.2024 17. ההחלטה הראשונה שניתנה ביום 7.11.24, ניתנה בזיקה לבקשת המבקש, והורתה, בין היתר, כדלקמן: "לענין עירוב לשכת הרווחה ב-X - עו"ס מתבקשת לשקול מעורבות לשכת הרווחה ב-X בהכנת התסקיר, והדבר ייעשה בהתאם לנהלי לשכת הרווחה ובהתאם לשיקול דעתה המקצועי. לעניין מינוי מתאם הורי - בשלב זה, משהתיק תלוי ועומד, ובצל מעורבות שירותי הרווחה, אין מקום למינוי מתאם הורי. הדבר יישקל בהמשך. ...". 18. ההחלטה השנייה מיום 7.11.24, עסקה במתן הוראות לעו"ס, להגשת תסקיר בהתאם לנהלי עבודת לשכת הרווחה, במסגרתו תפרט בין היתר, את רקע המשפחה ומאפייניה ופרטי הקטינה; משמורת וזמני שהות- מצב נוכחי, וחלופות מוצעות; מקורות איסוף המדיע וגורמי טיפולי נוספים מעורבים שטיפלו במשפחה (עו"ס תערוך ביקורי בית וכן תקבל אינפורמציה ודיווח גם מהגננת של הקטינה); הערכת מצב הקטינה וטובתה; תיאור והערכת הקשר של הילד עם כל אחד מן ההורים ועם המשפחה; תמונת מצב הורית; הערכה מסכמת של עו"ס סדרי דין והמלצות. הודגש כי העו"ס מתבקשת ליתן המלצותיה לעניין זמני השהות בין האב לקטינה, העתקת מקום המגורים וזהות מסגרת החינוך של הקטינה, והכל בראי טובת הקטינה. בקשת רשות הערעור דנן הוגשה אף בגין שתי החלטות אלו. החלטה מיום 12.11.24 19. בהמשך להחלטה קמא מיום 7.11.24, בדבר הכנת תסקיר הרווחה, הגישה העו"ס הודעה לתיק. במסגרתה ציינה כי המבקש זומן לפגישה על ידי העו"ס ליום 11.11.2024. בפגישה זו טען המבקש, כי אין לעו"ס לסדרי דין סמכות להמליץ בשאלת המסגרת החינוכית של הקטינה, לאחר שהמומחה נתן כבר המלצותיו בסוגיה. כן ציין המבקש, כי ביקש תסקיר שייתן מענה לשאלות הפתוחות שנותרו לאחר חוות דעת המומחה; דהיינו בהתאם לחוות דעת המומחה, הקטינה תלמד ב-X ועו"ס לסדרי דין תגיש המלצותיה לעניין סידורי ההיסעים בין הצדדים בלבד. במצב זה ציינה העו"ס בפנייתה לבית המשפט, לא ניתן להתקדם בהכנת התסקיר כפי שהתבקשה. 20. בית משפט קמא נתן החלטתו כהאי לישנא: "עו"ס מתבקשת להגיש התסקיר שהוזמן בהתאם להנחיות אשר פורטו בהחלטתי מיום 7.11.24. לצורך כך, עו"ס תתאם פגישה עם האב. ככל והאב לא יתייצב לפגישה, הוא יחויב בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 1,000 ש"ח. עו"ס מתבקשת לדווח אודות ביצוע החלטתי זו". בקשת רשות הערעור דנן הוגשה אף בגין החלטה זו. החלטה מיום 14.11.24 21. ביום 13.11.24, הגיש המבקש "בקשה לעיון חוזר" בתיק קמא. במסגרת בקשתו, ביקש לערוך עיון חוזר בהחלטה מיום 7.11.24, בענין ההנחיות שניתנו למשרד הרווחה וכן בהענקת הסמכות להכרעה בענין עירוב לשכת רווחה X, לעו"ס מלשכת רווחה Y. בית המשפט התבקש להכריע בעצמו בענין סעד זה בהתבסס על ההמלצות של המומחה מטעם ביהמ"ש. לחילופין, התבקש בית המשפט להבהיר את החלטתו מיום 7.11.24 בענין אותן הנחיות, באופן שלא יתנגש עם כל החלטותיו שניתנו עד היום. לרבות החלטותיו בענין הסמכויות שהוענקו למומחה מטעם ביהמ"ש, באופן שלא משתמע לשני פנים, כי על לשכת הרווחה לפעול בהתאם להמלצות המומחה ולא בניגוד להן. לחילופי חילופין, התבקש בית משפט קמא לפסול את לשכת רווחה Y מהמשך הטיפול בתיק ועריכת תסקיר, ולהטיל זאת על לשכת רווחה X בהתאם להמלצות המומחה מטעם ביהמ"ש. 22. בית משפט קמא נתן החלטתו ביום 14.11.24 כאמור, כדלקמן: "לאחר עיון בבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות. ואלו טעמיי. ראשית, לא מצאתי כי הבקשה לעיון חוזר מתבססת על נסיבות חדשות אשר התרחשו לאחר מתן החלטתי מיום 7.11.24 שיש בהן כדי להביא לשינוי החלטתי (ראו: רמ"ש 37447-08-17 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] 14.9.17). שנית, אציין כי החלטתי המנומקת מיום 7.11.24 (במסגרתה הפניתי להחלטות קודמות שניתנו בתיק) ניתנה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והחומר שבתיק, ושקלתי את מכלול השיקולים הנדרשים בטרם מתן החלטתי האמורה. הבקשה, איפוא, נדחית. הצדדים יפעלו על פי החלטתי מיום 7.11.24 ככתבה וכלשונה". בקשת רשות הערעור דנן הוגשה אף בגין החלטה זו. החלטה מיום 18.11.24 23. ביום 17.11.24 הגיש המבקש "בקשה למתן החלטה בבקשת המבקש למתן הבהרה". בקשת ההבהרה היא ביחס להחלטה מיום 7.11.24, במסגרתה הורה בית המשפט ללשכת הרווחה ב-Y, לערוך תסקיר לקטינה ולצדדים (ראו סעיף 18 לעיל). לטענת המבקש, ההבהרה נדרשת מקום שעובדי הרווחה הבהירו למבקש, כי בכוונתם לערוך התסקיר במנותק מהמלצות המומחה, וייתכן שאף בניגוד אליהן. 24. בית משפט קמא נתן החלטתו בבקשה הנ"ל, לפיה בהחלטה מיום 14.11.24 בקשת המבקש נדחתה, על כל חלקיה; וכי ההחלטה מיום 7.11.14 ברורה ואינה מצריכה כל הבהרה. בקשת רשות הערעור דנן הוגשה אף בגין החלטה זו. החלטה מיום 27.11.24 25. בפניית לשכת הרווחה Y מיום 27.11.24, הודגש אי שיתוף הפעולה מצד המבקש, שעה שהוזמן למפגש עם העו"ס, אך במקום לעסוק בדברים מהותיים, חזר המבקש וטען כי על העו"ס ליתן המלצותיה בהתבסס על דברי המומחה בלבד. המבקש אף פנה לבית המשפט בבקשה חוזרת זו ביום 20.11.24, והיא עודנה תלויה ועומדת. במסגרת הפנייה לבית המשפט, הודגשה חשיבות שיתוף הפעולה בהתאם להוראות בית המשפט, והוצעו מועדים נוספים למפגש עם המבקש. 26. בית משפט קמא נתן החלטתו בעניין: "1. עיינתי בתגובת עו"ס. החלטה בבקשת האב תינתן לאחר שיוגשו תגובות האם והאפוט' לדין, כמתחייב מהחלטתי מיום 25.11.24. 2. האב יודיע לעו"ס לאלתר מהו המועד המתאים לו מבין המועדים המפורטים בעדכון המצ"ב, ויגיע למפגש במועד זה. האב ישתף פעולה עם עו"ס על מנת שתסקיר עו"ס יוגש לבית המשפט במועד כמתחייב מהחלטתי מיום 3.11.24. ..." בקשת רשות הערעור דנן הוגשה אף בגין החלטה זו. תמצית טענות המבקש בבקשת רשות הערעור 27. המבקש טען בבקשתו כדלקמן: א. בעניין ההקלטות – טעה בית משפט קמא בפרשנותו בעניין גליצנשטיין, תוך שהתעלם ממעמד ההקלטות כראייה, ואיזון בין הזכות לפרטיות לבין האינטרס הציבורי. המבקש ביקש להקליט את המפגשים, במטרה לחשוף את האמת ולמען טובת הקטינה, בתום לב ואופן ענייני. ההחלטה קמא פוגעת באופן מהותי בזכויותיו הדיוניות ובטובת הקטינה. ב. בעניין פסילת האפוט' לדין – המבקש הצביע על ליקויים מהותיים לכאורה בעבודת האפוט' לדין, אשר פוגעים בניהול התקין של ההליך המשפטי, כפי שפירט בבקשתו קמא (ראו סעיף 14 לעיל). בכל הקשור להחלטות קמא מיום 7.11.2024 - ג. בעניין עירוב לשכת הרווחה ב-X ומינוי מתאם הורי – שגה בית משפט קמא בהתעלמו מהמלצת המומחה מיום 4.10.24, בדבר הצורך בעירוב לשכת הרווחה X, ובהעברת הסמכות להכריע בבקשת המבקש בעניין זה לעו"ס מלשכת Y. ד. שגה בית משפט קמא עת לא מינה מתאם הורי כהמלצת המומחה; חרף טענת האפוט' לדין בדבר היעדר שיתוף פעולה בין הצדדים, באחריות המשיבה. שגה בית משפט קמא עת נמנע מהכרעה בסוגיה זו, תוך הסתמכות בלתי מבוססת על מקצועיות והגינות העו"ס, בניגוד לטובת הקטינה. ה. בעניין מתן ההנחיות ללשכת הרווחה – שגה בית משפט קמא, משלא הבהיר ללשכת הרווחה כי הנחיותיו לא מהוות הזמנת תסקיר חדש העומד בניגוד לחוות דעת המומחה, אלא נועדו ליישום המלצות המומחה. בכל הקשור להחלטה קמא מיום 12.11.2024 - ו. שגה בית משפט קמא, באיומו להשית על המבקש קנס, מבלי לבקש את תגובתו להודעת לשכת הרווחה. הודעה זו מוכחשת ומנוגדת לעובדות שפורטו בבקשת המבקש מיום 13.11.24. כן החלטה זו מהווה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, ומעידה על דעה קדומה המונעת בחינה אובייקטיבית של התנהלות לשכת הרווחה ב-Y, באופן הפוגע בזכויות המבקש ובטובת הקטינה. בכל הקשור להחלטה קמא מיום 14.11.2024 – ז. שגה בית משפט קמא בקביעתו, כי לא התקיימו נסיבות חדשות המצדיקות עיון חוזר, בהתעלמו מהאירועים שהתרחשו בפגישה עם לשכת הרווחה ביום 12.11.24 ושפורטו בבקשתו לעיון חוזר. ארועים אלה מהווים נסיבות חדשות ומצדיקים את פסילת לשכת רווחה Y. בכל הקשור להחלטה קמא מיום 18.11.2024 – ח. שגה בית משפט קמא בהחלטתו, כאשר התייחס רק לסעד של עיון חוזר, תוך התעלמות מהסעד שהתבקש בעניין ההבהרה. החלטות בית המשפט קמא לא ברורות דיין למבקש וללשכת הרווחה, שהפנתה את המבקש לבית המשפט בשאלת ההבהרה. העמימות הנובעת מהחלטת בית משפט קמא מובילה להמשך המחלוקת בעניין עבודת לשכת הרווחה, תוך פגיעה קשה בזכויות המבקש ובטובת הקטינה. בכל הקשור להחלטה קמא מיום 27.11.2024 – ט. שגה בית משפט קמא, עת נתן ההחלטה קמא מבלי לבקש את תגובת המבקש, חרף בקשה תלויה ועומדת בעניין זה. ההחלטה משקפת דעה קדומה והסתמכות בלתי מבוססת על טענות לשכת רווחה Y, תוך פגיעה קשה בזכויות המבקש ובטובת הקטינה. דיון והכרעה 28. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, שוכנעתי לדחות את בקשת רשות הערעור אף ללא תשובה, בכל שבע ההחלטות בגינן הוגשה בקשת רשות ערעור זו, מכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(2) + (5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. להלן אנמק את החלטתי. 29. בכל הקשור להחלטה קמא מיום 7.11.24, עסקינן במתן הנחיות לתסקיר עו"ס בדבר הסוגיות בהן מתבקשת חוות דעתה של העו"ס. ידועה הפסיקה לפיה, לתסקיר עו"ס מעמד דומה למעמד של חוות דעת מומחה. בתי המשפט שבו וחזרו על הלכה לפיה לצורך בחינת טובת הקטין, על ביהמ"ש להסתייע באנשי מקצוע, ועו"ס בכללם. ראו לעניין זה: בע"מ 4259/06 פלוני נ' היועמ"ש (13.7.2006); ע"מ 5072/10 פלוני נ' אלמונית (26.10.2010); עמ"ש (ת"א) 62520-07-24‏ פלוני נ' המחלקה לשירותים חברתיים (27.8.2024). 30. בית משפט קמא חזר וקבע בהחלטותיו, כי על העו"ס ליתן חוות דעתה בראי טובת הקטינה, בכל הסוגיות העומדות על הפרק – זמני שהות הקטינה עם המבקש, מקום מגורי הקטינה והמסגרת בה תתחנך. החלטות אלה שזורות כחוט השני בתיק קמא (נפנה להחלטות מימים 18.2.24; 14.6.24 (שאף צוינה בסעיף 8 לעיל); 21.7.24 וכמובן 7.11.24). ודוק – חוות דעתה של העו"ס מתווספת לחוות דעת המומחה, ולא באה במקומו או כפופה לו. כך עולה מפורשות מההחלטה מיום 14.6.24, במסגרתה צוין כי מינוי המומחה והמלצותיו אינן יכולות להוות תחליף למינוי עו"ס והגשת תסקירים מטעמה. במקרה דנן, כך נקבע, עבודת עו"ס תיעשה בשילוב עם המומחה והמלצותיו, כאשר, בין היתר, עו"ס תעדכן את בית המשפט אודות יישום המלצות המומחה בפועל, בעוד המומחה אמור לסיים את תפקידו עם הגשת חוות דעתו והמלצותיו לבית המשפט. 31. החלטה כאמור, העוסקת במתן הוראות לעו"ס או מומחה בקשר לנושאי חוות דעתם ותוכנה, היא בגדר החלטה דיונית מובהקת המצויה בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, בה לא תתערב ערכאת הערעור אלא במקרים חריגים בלבד. ראו לענין זה: רע"א 1657/23 קורוצ'קין נ' המרכז הרפואי ברזילי ואח', פסקה 4 (15.3.23); רמ"ש (חי') 55826-01-23 ח' נ' ח' ואח' (16.3.2023); רמ"ש (חי') 40232-09-21 פלוני ז"ל נ' מ.מ, פסקה 16 (3.10.2021). לא מצאתי כי ההחלטה קמא נופלת לגדר אותם מקרים חריגים. 32. על כל גורם בתיק קמא, בין אם פסיכולוג ובין אם עו"ס, להגיש חוות דעת מקצועית ועצמאית מטעמו. תפקידו של בית המשפט, בתום הליך הוכחות מסודר, לקבוע איזה מההמלצות המונחות לפניו יאומצו במקרה הנדון, או את השילוב ביניהן, תוך שינמק קביעותיו. בשלב זה, ובטרם נשמעו הוכחות בתיק קמא, לא ניתנת עדיפות למי מחוות הדעת ו/או המסקנות וההמלצות הנובעות ממנה. ראו לעניין זה: בע"מ 27/06 פלוני נ' פלוני (1.5.06) פסקה 15; בע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני (2.5.05). 33. לנוכח האמור לעיל, לא מצאתי להתערב בהחלטה קמא, ואני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור ברכיב זה של ההחלטה מיום 7.11.24. 34. בכל הקשור להחלטות האחרות לגביהן התבקשה רשות ערעור – אי פסילת האפטורופא לדין של הקטינה; אי מתן אפשרות למבקש להקליט את מפגשיו עם רשויות הרווחה; הסירוב לערב בשלב זה את מחלקת הרווחה בעיריית X; אי מינוי מתאם הורי לעת זו; השתת קנס על המבקש ככל שלא יגיע למפגש שנקבע עמו במחלקת הרווחה ב-Y; דחיית בקשתו לעיון חוזר ובקשת ההבהרה – כל אלו הן החלטות דיוניות, אשר מצויות בליבת שיקול הדעת של בית משפט קמא (כדברינו בסעיף 31 לעיל), ולא מצאתי מקום או הצדקה להתערב בהן. 35. בכל הקשור להחלטה מיום 27.11.24, לא ירדתי לסוף דעתו של המבקש בעניין זה. מלשון ההחלטה קמא עולה ברורות כי "החלטה בבקשת האב תינתן לאחר שיוגשו תגובות האם והאפוט' לדין, כמתחייב מהחלטתי מיום 25.11.24...". המבקש טען בבקשת רשות הערעור, כי ניתנה החלטה מבלי לבקש את תגובתו, אולם כאמור לא כך היא. בחלקה השני של אותה החלטה, התבקש המבקש להודיע לעו"ס מהו המועד המתאים לו, מבין המועדים המפורטים בעדכון העו"ס, להגיע למפגש ולשתף פעולה עם העו"ס, על מנת שהתסקיר יהיה מוכן לפני הדיון הקבוע בתיק קמא, ביום 22.1.25. אינני רואה הצדקה אף להתערב בחלק זה של ההחלטה קמא (ככל שלכך התכוון המבקש בבקשתו), מאחר שמצופה מצד להליך, כל שכן תובע (כבמקרה דנן), לשתף פעולה עם הגורמים השונים, על מנת לזרז את הטיפול בעניינו ולהגיע מוכן לדיון ההוכחות הקבוע בתיק. סוף דבר 36. דין בקשת רשות הערעור לעניין שבע ההחלטות בגינן הוגשה בקשת רשות הערעור – להידחות. 37. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות. המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים. החלטה זו מותרת לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision4263-12-24	["חננאל שרעבי"]	[{"judgment_id": "fdec71eb-a9cc-5332-a4d5-058199dcdfbe", "file_name": "4263-12-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 69020, "extension": "docx", "display_name": "4263-12-24- קובץ מקורי"}]
f2a908a3-afae-57be-8a5c-c9922633d686	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת מורן ואלך ניסן: פס"ד בתביעה נזיקית בגין לשון הרע פגיעה בפרטיות והפרת התחייבות בצו הגנה (תמ"ש 43080-03-22 ועוד)	43080-03-22	2024-11-11	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	לפניי הכרעה בארבעה הליכים תלויים ועומדים בין הצדדים: תביעה לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות שהגישה האישה כנגד האיש; תביעה כספית של האישה כנגד האיש בגין הפרה נטענת של צו שיפוטי שניתן בהליך ה"ט 63434-02-22; תביעה כספית של האישה כנגד האיש בגין הפרה נטענת של סעיף 18 להסכם שלום בית ולחילופין גירושין שנחתם בין הצדדים ואושר בבית המשפט; תביעה של האיש כנגד האישה לצו עשה להשבת התכשיטים והשעונים השייכים לו, ולחילופין חיוב האישה בשווים המוערך בסך של 65,000 ₪. תמצית רקע עובדתי 1. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 13.03.17 והתגרשו זמ"ז ביום 18.02.21; לצדדים אין ילדים משותפים. לאישה יש בן מנישואיה הראשונים, ולאיש יש שני בנים מנישואיו הראשונים (כולם בגירים כיום). 2. בין הצדדים נחתמו שני הסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין בבית משפט זה: ההסכם הראשון נושא כותרת 'הסכם ממון', לו ניתן תוקף של פסק דין ביום 13.06.19 במסגרת תה"ס 62664-05-19 בפני כבוד השופט עמית שמואל בוקובסקי (להלן: "הסכם הממון"); ההסכם השני נושא כותרת 'הסכם שלום בית לחילופין גירושין', לו ניתן תוקף של פסק דין ביום 19.07.20 במסגרת תה"ס 14185-07-20 בפני כבוד השופטת מירב אליהו, המותב הקודם בתיק (להלן: "ההסכם"). 3. בנוסף לשני ההליכים שנועדו לצורך אישור הסכמים בין הצדדים, התקיים בין הצדדים הליך יישוב סכסוך שלא צלח, וכן הוגשו ע"י האישה שלוש בקשות למתן צווי הגנה / צווי מניעת הטרדה מאיימת כנגד האיש (ה"ט 7832-10-21; ה"ט 63434-02-22; ה"ט 1642-11-22), וזאת מלבד ארבעת ההליכים שבכותרת העומדים עתה להכרעה. יצוין, כי הצדדים הגישו תצהירים נפרדים בכל תביעה ותביעה, כך שבמסגרת פסק הדין אפנה לנספחים שהוגשו במסגרת ההליך הרלוונטיי. האישה לא הביאה עדים מטעמה, בעוד האיש הביא שלושה עדים מטעמו. האיש בחר להעיד אחרון ולשבת באולם בזמן שמיעת העדויות האחרות מטעמו. ראה: מעמ' 37 לפרוטוקול מיום 11.09.23 (להלן: "הפרוטוקול") ש' 26 ועד עמ' 38 ש' 5. תמ"ש 43080-03-22:תביעה בגין לשון הרע, פגעה בפרטיות ופיצוי בגין עוגמת נפש טענות האישה 4. מאחר ולצדדים אין ילדים משותפים, הקשר ביניהם היה אמור להתנתק לאחר הגירושין, אולם האיש אינו מרפה מהאישה ולאחר הגירושין הוא מפרסם אודותיה ברשתות החברתיות פרסומים הכוללים השמצות והכפשות לרבות פרטים אישיים ואינטימיים הנוגעים לה. במסגרת התביעה פירטה האישה אודות ארבעה פרסומים העולים לטענתה כדי פרסום לשון הרע ופגיעה בפרטיותה. 5. מדובר בפרסומים שנעשו ברוע ובזדון מתוך ידיעה ברורה שדבריו יגרמו לפגיעה בשמה הטוב של האישה. 6. האישה העמידה את תביעתה על סך של 130,000 ₪ (קרן) המורכב מסך של 50,000 ₪ פיצוי סטטוטורי מכוח חוק איסור לשון הרע, סך של 50,000 ₪ פיצוי סטטוטורי מכוח חוק הגנת הפרטיות וסך של 30,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש, שכן התנהגותו של האיש היא התנהגות טורדנית, פוגענית ומדירה שלווה מחייה של האישה. טענות האיש 7. יש לסלק את התביעה על הסף, שכן כתב התביעה אינו מפורט כדין ועל האישה לציין בכתב התביעה את פירוט המילים, בכתב או בעל פה, בהן השתמש האיש אשר מולידות לטענתה את עילת התביעה. בדומה, האישה לא ציינה את המועדים או הזמנים או הנסיבות של הפרסומים מושא התביעה ולכל הפחות את תחום הזמן בו בוצעו הפרסומים והמועד בו הוסרו ביוזמת האיש. 8. לחילופין, יש לסלק את התביעה בכל הנוגע לפרסומים שצורפו כנספחים ג' וד' לכתב התביעה היות ואין בהם ולו מילה אחת היכולה להוות לשון הרע, אלא מדובר בפרסומים על רגשות אישיים של האיש ואין בהם משום הוצאת דיבה רעה של האישה. האישה העמידה את תביעתה בעילת לשון הרע בסך של 50,000 ₪, קרי, 12,500 ₪ עבור כל פרסום נטען. בדומה, העמידה את תביעתה בעילת פגיעה בפרטיות בסך של 12,500 ₪ עבור כל פרסום. מאחר והפרסומים שצורפו כנספחים ג' ו- ד' לתביעה אינם בגדר לשון הרע אלא מדובר בכינויי חיבה שהיו בינו לבין האישה, הרי שלכל היותר יש להעמיד את תביעת האישה על סך של 50,000 ₪, בגין הפרסומים שצורפו כנספחים א' ו- ב' לתביעתה (12,500 ₪ לכל אחד משני הפרסומים, במכפלת שתי העילות). 9. יש לדחות את הדרישה לפיצוי בגין עוגמת נפש, שכן לא ניתן לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק כפי שתבעה האישה ובנוסף לתבוע בגין עוגמת נפש. בנוסף, בהתאם לדיני הנזיקין, לא ניתן לעתור לכפל פיצוי בגין אותו הנזק. 10. במהלך שנות הזוגיות של הצדדים, האיש נתן את כל הונו, ממונו ורכושו לטובת האישה, תוך התרסקותו הכלכלית על מנת להציל את האישה מהליכי חדלות פירעון, אלא שהאישה שיטתה באיש וניצלה אותו עד תום. 11. ההתגרויות של האישה באיש, המניפולציות, ההשמצות, הגידופים וההשפלות מצדה הביאו לכך שהאיש נקלע למצב נפשי ירוד, דיכאון ולתסכול רב, ולפיכך האיש "פרק" את רגשותיו וגולל את סיפור חייו בפרופיל האישי שלו ברשת החברתית פייסבוק, אשר סגור בפני אנשים חיצוניים ופתוח רק לפני חבריו של האיש בפייסבוק. הפוסטים עלו למספר דקות/שעות בודדות, והוסרו על ידי האיש מיוזמתו, מבלי שהאישה או מי מטעמה דרשו זאת. 12. האישה לא התריעה באיש טרם הגשת התובענה אלא המתינה לפרסום ארבעה פרסומים עד אשר הגישה את תביעתה, הכל במטרה "לצבור" כלשונו, הפרות כביכול כנגדו ו"לנפח את תביעתה". 13. ביום 28.03.22 האיש העלה מיוזמתו 'פוסט' התנצלות, בו הבהיר והדגיש כי לא הייתה לו כוונה לפגוע באישה, וזו הוציאה דברים מהקשרם. 14. אין בפרסומים משום פגיעה בפרטיות שכן התמונות שהועלו הן תמונות שנשלחו לאיש על ידי האישה מיוזמתה, באמצעות אפליקציית הממסרים 'טלגרם' או תמונה שהועתקה מתמונת הפרופיל של האישה באפליקציית 'Whatsaap', הגלויה לכולי עלמא. מכאן שאין מדובר ב"צילום אדם כשהוא ברשות היחיד", לא מדובר בצילום משפיל או מבזה שכן התובעת צילמה בעצמה ולא הייתה מטרת "רווח" מצד האיש. 15. הצדדים נהגו לכנות אחד את השנייה בכינויי חיבה: "קופיף", "קופיפה", "אורנג אוטנג" ועוד, כך שלא מדובר בהוצאת דיבה ולכל היותר מדובר ב"קללות רחוב" שהם בגדר מעשה של מה בכך. 16. לאיש עומדת הגנת "אמת דיברתי" שכן הפרסומים היו בגדר תחושות / רגשות / מחשבות שלו על חיי נישואיו עם האישה. כמו כן, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בטרם יכניס את דיני העוולות הנזיקיות לפתחו של המרחב המשפחתי. דיון והכרעה בתמ"ש 43080-03-22 17. כבר עתה ייאמר, כי מצאתי לנכון לקבל את תביעת האישה בחלקה, לאחר שהגעתי למסקנה כי האיש פרסם לשון הרע אודות האישה ופגע בפרטיותה, ולא עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק, כפי שיפורט להלן. 18. בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע (להלן: "החוק"), לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; 19. סעיף 2 לחוק מגדיר מה עולה כדי "פרסום" בהגדרתו, ולהלן: פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות – (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע. 20. בעניין ע"א 751/10 פלוני נ' דר אילנה דיין –אורבך [פורסם בנבו, 2012], עמד כב' השופט עמית על המתווה או, כלשונו, על "תרשים הזרימה" בבחינת תביעות לשון הרע, כדלקמן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי הוא בגדר פרסום מותר, בהיותו נהנה מאחת החסינויות המוחלטות הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק, דהיינו: אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16 לחוק. היה והתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים. האם ארבעת הפוסטים מושא התביעה הם בגדר הוצאת לשון הרע? 21. האיש הפנה בכתבי טענותיו לפסיקה הקובעת, כי בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, על התובע לפרט את המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש הנתבע ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה. ראה לעניין זה: ע"א 594/66 אהרוני נ' בנק י' ל' פויכטונגר בע"מ פ"ד כא (1) 160 בעמ' 163; רע"א 2291/12 הלפרין נ' איצקוביץ [פורסם בנבו, 25.06.12, להלן: "פרשת הלפרין"]. בפרשת הלפרין נקבע, כי כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב, מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי" שעל התובע לצרף לכתב התביעה, אלא שאין בצירוף הפרסום כשלעצמו כדי להקים פלוגתא בין הצדדים בגין כל ביטוי וביטוי המופיעים בפרסום, שכן אדם רשאי לתבוע את עלבונו בשל ביטוי מעליב אחד הכלול בפרסום ולהתעלם מן היתר. עוד צוין, מבלי לקבוע מסמרות, כי ייתכנו מצבים בהם התובע יוכל לבסס את תביעתו על פרסום שצורף כולו, וזאת כאשר ציין מפורשות בכתב התביעה כי הוא תובע בגין כל הביטויים בפרסום, כך שהנתבע יידע להתגונן בפני הפרסום כולו, והדבר מתאים למקרים בהם הפרסום הוא קצר ומתוחם. 22. במקרה דנן, האישה צירפה את ארבעת הפוסטים מושא התביעה, אולם לא פירטה בכתב התביעה מהן המילים המולידות לטענתה את עילת התביעה, אלא ביחס לכל פוסט השתמשה במילים "כאן נמצא השמצות, הכפשות ופרסום פרטים אישיים ואינטימיים". גם במסגרת תצהיר עדותה הראשית האישה טענה כי הפוסטים מדברים בעד עצמם ואין צורך לחזור על הדברים הפוגעניים שפרסם האיש. עם זאת, במסגרת נספחי תצהיר עדותה הראשית האישה סימנה בכתב יד בסמוך לכל פוסט אילו ביטויים הם בבחינת השמצות ואילו כוללים פרטים אישיים שלה ומהווים פגיעה בפרטיותה. בנסיבות אלו, לא מצאתי לדחות את התביעה בגין אי פירוט הביטויים הספציפיים בכתב התביעה, הן לאור סימון המילים הרלוונטיות במסגרת נספחי תצהירה של האישה, והן לאור העובדה שהאיש נחקר באופן ספציפי בגין אותם ביטויים שסומנו ע"י האישה. 23. הבחינה האם ביטוי הוא משפיל, פוגע או מבזה מבוצעת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר. ראה: ע"א 7380/06 חטר-ישי נ' גילת [פורסם בנבו, 02.03.2011]. עוד יצוין, כי די בכך שהפרסום היה עלול לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיף 1 לחוק כדי לבסס אחריות בגין עוולת לשון הרע ראה: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' נח (3) 558, בעמ' 567. 24. לעניין הפוסט הראשון (נספח א' לתצהיר האישה)– לפוסט צורפו שתי תמונות של האישה, והפוסט נפתח במילים הבאות, אשר הוגדרו ע"י האישה כהשמצות (המילים המודגשות סומנו ע"י האישה – מ"ו): " אתה מכיר אישה, מתלהב, רואה אותה יפה כמו בתמונה השמאלית, עושה את הטעות, מתחתן איתה, מקבל ביום יום את הקופה החמוצה בתמונה השמאלית...". בהמשך הפוסט ממשיך האיש במילים שהוגדרו ע"י האישה כ"פרטים אישיים" אודותיה: "לפני הגירושים הגברת משפצת את עצמה לחלוטין ע"ח הספונסר, מיישרת שיניים, בוטוקוס, רוכשת משקפיים באלפי ₪...". ולבסוף: "...ואז לפתע מוצאת זין חדש נעלמת ומתנתקת לחלוטין...". משפט שהוגדר ע"י האישה כ"ביטוי מעליב בעליל". 25. סבורני, כי הביטוי "קופה חמוצה" הוא בגדר ביטוי שמעצם טיבו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או לעז מצדם. טענת האיש, כי במהלך חיי הזוגיות הצדדים כינו זה את זו בכינויי חיבה כגון: "אורנג אוטנג שלי", "קופיפה שלי", "גורילה" וכו' לא נתמכה בראשית ראיה. האיש לא צירף התכתבויות בין הצדדים מהם עולה כי אלו היו כינויי החיבה של הצדדים. כאשר האיש נשאל על כך בחקירתו, הודה שאין לביטויי החיבה הנטענים ביטוי בכתב, אלא לדבריו כך נהג לכנות את האישה בעל פה בשיחות ביניהם. ראה: עמ' 69 לפרוטוקול מיום 11.09.23 ש' 27-5. בנוסף, על אף טענת האיש בסעיף 34 לתצהירו, כי כל מכריהם המשותפים של הצדדים מכירים את כינויי החיבה הללו, האיש לא זימן לעדות מכר אחד שיעיד על כך. גם האישה העידה כי כינויי החיבה בהם השתמשו הצדים היו "כפרוש" ו"מאמוש" ותו לא. ראה: עמ' 11 לפרוטוקול ש' 23-18. יתרה מכך, אין ספק שהשימוש בתואר "חמוצה" אינו מתיישב עם הטענה כי מדובר בכינוי חיבה, מה גם שהאיש דאג להדגיש את הניגוד בין "האישה היפה" שהכיר לבין "הקופה החמוצה" שקיבל. 26. לעניין המשך הפוסט, האיש נשאל האם מה שהאישה עושה בגופה הוא עניינה הפרטי והשיב (ראה: עמ' 63 לפרוטוקול ש' 10-2): "לא כשאני משלם אז לא, כשאני הספונסר לזה וכשאני משלם על רפואת השיניים ועל ד"ר ש' הדרמטולוג ועל הרופא שיניים ועל הבוטוקוס זה לא עניינה פרטי כשאני הספונסר. שתעשה על חשבונה הכל בסדר שאני משלם זה לא עניין פרטי ...במיוחד שהייתי בעלה אז. היא הכינה את גופה יפה מאוד לגירושין על חשבוני". 27. סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א -1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") קובע: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מגדיר מהי פגיעה בפרטיות, כאשר האישה התמקדה בתביעתה בשני תתי סעיפים של סעיף 2 הנ"ל כדלקמן: (9)" שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה; . (11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד". 28. סבורני כי העובדה שהאישה "שיפצה את עצמה" כדברי האיש, עברה יישור שיניים וטיפולי בוטוקס היא אכן בגדר עניין פרטי של האישה, הנוגע לצנעת חייה. חקירת האיש בעניין זה מלמדת על הלך הרוח של האיש, אשר סבור כי לאישה כלל לא עומדת הזכות לפרטיות ככל שהוא מימן עבורה הוצאה רפואית כזו או אחרת, כאילו בכספו קנה האיש את גופה של האישה ואת פרטיותה. 29. האיש נחקר גם לגבי הביטוי בשלהי הפוסט ("מוצאת זין חדש") וטען כי לא מדובר בכינוי בוטה אלא בכינוי ל"גבר חדש". עוד טען האיש, כי האישה עצמה אינה עדינת נפש ומשתמשת במילים בוטות, אלא שהאישה לא העלתה פוסטים עם מילים בוטות כנגד האיש, אלא לכל היותר השתמשה בשפה בוטה כלפי האיש עצמו בשיחה ביניהם. ראה: מעמ' 63 לפרוטוקול ש' 11 ועד עמ' 64 ש' 30. 30. גם בעניין זה איני מקבלת את טענתו המיתממת של האיש כי הביטוי "זין חדש" הוא שווה ערך לביטוי "גבר חדש". סבורני כי האיש בחר במכוון במילים בוטות שיהא בהם כדי להציג את האישה בצורה מבזה ומשפילה. 31. לעניין הפוסט השני (נספח ב' לתצהיר האישה)– לפוסט השני צורפו שתי תמונות: תמונה אחת של האישה ותמונה שנייה של כלבו של האיש. בפוסט הנ"ל כותב האיש, בין היתר, כדלקמן: " ...פעם הייתי הולך למיטה, רואה מה נמצא שם וחוזר למקרר מהשיעמום...". "היום...מסתדר נהדר בלי עלוקה שמצצה את לשדי 11 שנים". "תראו את האהבה בעיניים של ***** הנשמה שלי בהשוואה למבט של האורנג אוטנג משמאלו". לגבי המשפט הראשון, רשמה האישה בכתב יד: "את מי מעניין חיי המין של ק.ש", ואילו לגבי שני המשפטים האחרים רשמה האישה: "השמצות, עלוקה אורנג אוטנג". 32. גם בעניין זה - הצדק עם האישה, שכן השוואת האישה ל"עלוקה" ול"אורנג אוטנג" יש בה כדי להשפיל את האישה בעיני הבריות ולעשותה מטרה לשנאה, לבוז וללעג מצדם. גם הצגת האישה כ"משעממת במיטה" נועדה להשפילה, כמו גם מהווה פירוט הנוגע לצנעת חייה של האישה. 33. אף טענת האיש, כי התמונות שצירף נשלחו אליו ע"י האישה או הועתקו מהפרופיל שלה בווטס אפ אינה יכולה להועיל לאיש, שכן מדובר בשימוש לרעה שהאיש עשה בתמונות אלו, ללא רשותה של האישה, לצורך השוואתה ל"קופה חמוצה" ול"אורנג אוטנג". 34. לעניין הפוסט השלישי (נספח ג' לתצהיר האישה) – במסגרת הפוסט השלישי האיש מספר על חיי הנישואין עם אשתו השנייה, קרי התובעת, ובין היתר כותב את הדברים הבאים, אשר הודגשו ע"י האישה ולצדם נרשם בכתב יד "את מי מעניין חיי המין של ק.ש": " היינו בעיקר חברים ושותפים לדירה ללא אינטימיות ורגש". " ...בתקופה בה אישתי כלל לא תיפקדה כאישה....וכמה האישה השנייה לא מתפקדת ומספקת כאישה ולמעשה מהווה מקור הוצאה בלבד". גם כאן סבורני, כי מלבד השיתוף של הזולת בחיי המין של הצדדים, קרי בעניין אינטימי ופרטי, מדובר בניסיון להשפיל את האישה באמצעות הצגתה כמי שאינה מתפקדת ומספקת כאישה. 35. לעניין הפוסט הרביעי (נספח ד' לתצהיר האישה)– נושא הפוסט הוא "על צביעות של נשים ואנשים", והפוסט מתחיל במילים: "בואו ואספר לכם איך נגמרו נישואי לאשתי השנייה ק.ש", כאשר ליד מילים אלו ציינה האישה בכתב יד: "את מי זה מעניין פגיעה בפרטיות בעליל". בהמשך הפוסט כותב האיש: " באותה התקופה ק.ש ואני היינו בתקופה לא טובה בינינו – כלל לא ישנו ביחד אלא בחדרים נפרדים ללא כל אינטימיות. נגמר לי ממנה לגמרי כאישה והיינו דה פקטו לא יותר משותפים לדירה". גם ליד שורות אלו, רשמה האישה: "את מי זה מעניין חיי המין של ק.ש". לאחר מכן, סימנה האישה את המשפט: "בתקופה שק.ש כלל לא תיפקדה כאישה". בשלהי הפוסט, סיימנה האישה את המשפט: "זהו פרקתי...מרגיש טוב יותר". 36. הפוסט הרביעי, בדומה לפוסט השלישי, עוסק בחיי המין של הצדדים או יותר נכון לומר בהעדרם ומדגיש אף הוא את העובדה כי האישה היא זו שלא תפקדה כאישה. גם כאן מדובר בפרסום פרטים הנוגעים לצנעת חייה של האישה, כמו כן ניסיון להשפילה. 37. מכל האמור לעיל עולה כי יש בפוסטים שפורסמו ע"י האיש הן הוצאת דיבתה של האישה והן פגיעה בפרטיותה. האם מתקיים יסוד הפרסום? 38. במקרה דנן, מדובר בפרסומים שבוצעו בכתב והועלו לרשת החברתית פייסבוק, כך שבהחלט התקיים בהם מרכיב הפרסום. לעניין זה חלה התפתחות בגרסתו של האיש, בניסיון למזער את רכיב הפרסום. בכתב ההגנה טען האיש, כי הוא העלה את הפוסטים בפרופיל האישי שלו בפייסבוק הסגור בפני אנשים חיצוניים ופתוח רק בפני החברים של האיש בפייסבוק. עוד טען האיש, כי האישה אינה "חברה" של האיש ברשת הפייסבוק אלא היא חסומה על ידו. מנגד, בתצהיר עדותו הראשית כבר טען האיש כי למיטב זכרונו הפוסטים הועלו עבורו בלבד והיו חסומים לצפייה ע"י משתמשי הפייסבוק. לטענתו, לא ברור כיצד הגיעו הפוסטים לעיונה של האישה, והאפשרות היחידה שעולה לראשו היא שלאישה הייתה הסיסמה לעמוד הפייסבוק הפרטי שלו והיא פרצה לפייסבוק והוציאה משם את הפוסטים שרק הוא יכול היה לצפות בהם. לא זו בלבד שמדובר בטענה חדשה ובשינוי חזית, אלא שטענה זו גם אינה מתיישבת עם נוסח הפוסטים הפונים לציבור באופן ברור. כך למשל, הפוסט השני מתחיל במילים: "מציין שנה לגירושין דה פקטו ברבנות... חברים...לא נשארים במקום שלא טוב לכם..." ובהמשך: "רוצים אהבת אמת? תביאו כלב...תראו את האהבה בעיניים של * הנשמה שלי בהשוואה למבט של האורנג אוטנג משמאלו". קרי, האיש פונה מפורשות ל"חברים" ומדבר אליהם בלשון רבים, כך שבוודאי לא מדובר בפוסט שהאיש כותב לעצמו. גם הפוסט הרביעי מתחיל במילים: "בואו ואספר לכם איך נגמרו נישואי לאשתי השנייה ק.ש", בהמשך האיש מחלק עצות: "אל תישארו במקום שלא טוב לכם בכלוב של זהב..." ולבסוף: "זהו פרקתי...מרגיש טוב יותר. חג שמח לכולכם ותודה שהשקעתם את הזמן בקריאה". גם הפוסט הנ"ל פונה באופן מפורש לציבור הקוראים, כך שהטענה כי מדובר בפוסט המיועד לעיני האיש בלבד אינה יכולה לעמוד. לא למותר לציין, כי האיש לא הגיש תלונה למשטרה בגין פריצה לפייסבוק שלו ואף לא חקר את האישה על טענה זו. עצם העובדה שהאישה אינה חברה של האיש בפייסבוק וקיבלה לידיה את הארבעת הפוסטים מושא התביעה מדברת בעד עצמה, ומעידה כי הפוסטים הגיעו לצדדים שלישיים שהעבירו אותם לאישה. יתרה מכך, גם מ"פוסט ההתנצלות" שהעלה האיש ביום 28.03.22 (נספח 3 לתצהיר האיש) עולה בבירור כי האיש מודע לכך כי הפוסטים לא היו חסומים לצפייה כנטען על ידו, שאחרת לא היה צורך בהבהרה מטעם האיש ("אין לי ספק שאם למישהו מחבריי ייצא לראות את הפוסטים במהלך הדקות שהם היו עוד בקיר שלי..."). 39. בחקירתו בבית המשפט האיש העיד, כי הפוסטים היו חשופים לפניי חבריו בפייסבוק וטען כי יש לו 276 חברים בפייסבוק, לרבות חברים משותפים לו ולאישה. ראה: מעמ' 57 לפרוטוקול ש' 22 ועד עמ' 59 ש' 9. האיש הוסיף וטען, כי יש חופש הדיבור בישראל ומותר לו לפרוק את רגשותיו בפני חבריו ברשת הפייסבוק שכן "בשביל זה נועד פייסבוק". ראה: עמ' 75 לפרוטוקול ש' 34-21. יצוין, כי האיש בחר שלא להציג אסמכתאות מחשבון הפייסבוק שלו לעניין מספר החברים והגדרות הפרטיות שלו, כך שלמעשה לא הוצגה אסמכתא לכך שהפוסטים לא היו חשופים לעיני כולי עלמא, ומכל מקום גם חשיפה פוטנציאלית ל-276 חברים היא בוודאי בגדר פרסום. יתרה מכך, האיש העיד כי הוא פעיל ברשתות החברתיות ומנהל מועדון חסד במסגרתו הוא מסייע לאלפי אנשים באמצעות הפייסבוק. ראה: עמ' 57 לפרוטוקול ש' 4-3. 40. טענה נוספת שהועלתה ע"י האיש היא שהפוסטים נמחקו על ידו לאחר מספר דקות/שעות מרגע שהועלו על ידו. בסעיף 51 לכתב ההגנה פירט האיש את הזמנים בהם נמחקו הפוסטים כדלקמן: הפרסום שצורף כנספח א' לתביעה נמחק והוסר כשעתיים לאחר פרסומו; הפרסום שצורף כנספח ב' לתביעה נמחק והוסר לאחר פחות מעשר דקות; הפרסום שצורף כנספח ג' לתביעה נמחק והוסר לאחר שש שעות; הפרסום שצורף כנספח ד' לתביעה נמחק והוסר לאחר פחות מרבע שעה. דא עקא, שהאיש לא צירף אסמכתא לטענה בדבר מחיקת הפוסטים ומועד הסרתם. העובדה כי האיש מציין מועדים מדויקים בהם נמחקו הפוסטים מעידה לכאורה כי האיש ערך בדיקה לעניין זה. האיש אף העיד כי ישב במשרדו של בא כוחו והם בדקו יחד את מועד העלאת הפוסטים ומועד מחיקתם. אולם, כאשר נשאל מדוע לא הגיש ראיות אלו, טען שבא כוחו הוא זה שמחליט לפי שיקול דעתו המקצועי מה להגיש ומה לא. ראה: עמ' 87 לפרוטוקול ש' 25-3. 41. בע"א 548/78 פלונית נ' פלוני פ"ד לה (1) 736 נפסק כדלקמן: "דרך זו שנקט אותה המחוקק מקורה בכלל הנקוט על ידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעלי דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". דברים אלו יפים לעניינו, שכן מדובר במידע שהיה מצוי בידי האיש והיה יכול לשמש אותו כטענת הגנה, אולם הוא בחר שלא להציגו לפני בית המשפט, דבר המעמיד בספק רב את המועדים הנטענים לעניין מחיקת הפוסטים. 42. למעשה נראה כי האיש התאים את המועדים הנטענים של מחיקת הפוסטים למועדים בהם הפוסטים הועברו לידיעת האישה. כך למשל, הפוסט הראשון הועבר לידיעת האישה שעתיים ממועד פרסומו (ניתן לראות בראש הפוסט את המילים "2 שעות") ולפיכך האיש טען כי הוא הוסר כעבור שעתים בדיוק, וזאת על אף שאין כל ראיה לכך שהפוסט נמחק מיד עם העברתו לידיעת האישה ובפרט שהאיש לא ידע בזמן אמת כי הפוסט מועבר לעיון האישה (שהרי לטענת האיש, האישה אינה חברה שלו בפייסבוק והאישה אף לא התריעה בפניו בזמן אמת כי עליו לחדול מהפרסומים). כך גם הפוסט השני הועבר לידיעת האישה כעבור 6 דקות ממועד פרסומו, ולפיכך האיש טען כי הוא הוסר לאחר פחות מ-10 דקות. יתרה מכך, בחקירתו בבית המשפט טען האיש כי הפוסט השלישי נמחק על ידו לאחר שש דקות ולאחר מכן טען שהוא זוכר שהפוסט ירד כעבור 20-6 דקות, בעוד שבכתבי טענותיו טען כי הפוסט השלישי נמחק כעבור שש שעות. ראה: מעמ' 69 לפרוטוקול ש' 30 ועד עמ' 70 ש' 35. 43. האיש הוסיף וטען, כי האישה לא ציינה את מועדי הפרסום ואת מועדי ההסרה, אלא שמידע זה כאמור אינו מצוי בידיעת האישה אלא בידי האיש. כמו כן, האיש לא הכחיש את עצם הפרסום וטען כי תקופת הפרסום השתרעה על פני כחודשיים-שלושה (ראה: סעיף 52 לכתב ההגנה). נוסף על כך, מנוסח הפוסטים ניתן ללמוד כי פורסמו לאחר גירושי הצדדים (האיש מתייחס מפורשות בפוסטים לגירושי הצדדים ובפוסט השני אף מציין שנה לגירושין דה פקטו ברבנות). גם במסגרת "פוסט ההתנצלות" מיום 28.03.22 האיש רושם: "לפני כחודש-חודשיים העליתי 2 פוסטים...". אגב, רק במסגרת סיכומיו העלה האיש כבדרך אגב ובתוך סוגריים את השאלה "אולי עילת התביעה התיישנה?!" אלא שטענת התיישנות יש להעלות כטענה מקדמית, וסבורני שהאיש מודע היטב לתאריכים בהם הועלו הפוסטים ולכך שעילת התביעה טרם התיישנה שאחרת היה מוכיח את מועד הפרסום. עוד טען האיש בסיכומיו, כי האישה חתמה על כתב ויתור תביעות במסגרת הסכם שלום הבית ולחילופין גירושין שאושר ע"י בית המשפט ביום 19.07.2020, אלא שלא הוכח כי הפוסטים או חלקם פורסמו טרם אישור ההסכם בחודש יולי 2020, ומנוסח הפוסטים עולה כאמור כי הם פורסמו לאחר פרידתם של הצדדים וגירושיהם. 44. זאת ועוד, האיש טען, כי בחר להסיר את הפוסטים מיוזמתו מאחר והבין כי הפוסטים אינם מכבדים אותו. ראה: עמ' 86 לפרוטוקול ש' 33-27. עצם הודאת האיש כי הפוסטים אינם מכבדים אותו מחזקת את טענת האישה, שכן אילו היה מדובר בפוסטים תמימים העוסקים בחשיפת רגשות בלבד לא היה בהם משום פגיעה בכבוד. לא ניתן אלא להצר על כך שהאיש בחר לטעון כי הפוסטים אינם מכבדים אותו, תוך התעלמות מוחלטת מהפגיעה בכבודה של האישה. יתרה מכך, ככל שהאיש הגיע למסקנה כי הפוסטים אינם לכבודו, מדוע בחר להעלות פרסומים נוספים לאחר הסרת הפרסומים הקודמים?! 45. עוד טען האיש, כי האישה לא התריעה לפניו בזמן אמת אלא ישבה בחיבוק ידיים במטרה "לצבור הפרות", ואילו הייתה מתרה בפניו היה מפסיק עם הפרסומים. ראה: עמ' 88 לפרוטוקול ש' 24-18. אולם, טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שגם לאחר הגשת התביעה דנן, האיש המשיך להעלות פרסומים מכפישים כנגד האישה. כך למשל, האיש הודה בחקירתו כי הפוסט השלישי הועלה על ידו לאחר מועד הגשת התביעות לבית המשפט. ראה: עמ' 75 לפרוטוקול ש' 3-2. 46. בהקשר זה יצוין, כי האישה הגישה שתי בקשות להוספת ראיות לתיק לעניין פוסטים שהועלו ע"י האיש לאחר מועד הגשת התביעה. הבקשה הראשונה להוספת ראיה נדחתה בהחלטתי מיום 27.04.23 לאחר שנקבע, בין היתר, שהפוסט מושא הבקשה נרשם באופן גורף וכללי ללא התייחסות ספציפית לאישה. מנגד, הבקשה השנייה להוספת ראיה התקבלה בהחלטתי מיום 26.08.23 וצורף לתיק פוסט שהעלה האיש על פי הנטען בחודש יולי 2023 שם נרשם בין היתר כדלקמן: " כשהתגוררתי עם גרושתי שלא אהבתי, עם הפרצופים החמוצים שלה, בחיי הנישואין האומללים ונטולי האהבה והתשוקה שלנו שהיא לכדה אותי בהם, יחד עם בנה המעיק והנצלן שהביאה כגיבנת מנישואיה הראשונים והמישפחה ההזויה שלה שהקיפה אותי באותו הבניין בקומות __ ו-___...." ובהמשך: "הרגשתי כספונסר לפארסה אדירה, לניצול מטורף של אישה רעה שלא אהבתי, ש-11 שנים מצצה את לשדי...". וכן: "מנקים אנרגיות רעות מהבית מהשטן שישנה על המיטה הישנה...". 47. יצוין, כי האישה לא עתרה לתיקון כתב התביעה לצורך צירוף הפוסט הנ"ל כעילה לפיצוי נוסף, אלא רק לצורך חיזוק התביעה הקיימת. ואכן, יש בהעלאת הפוסט הנוסף כדי לחזק את עילות התביעה ולהוכיח כי האיש לא חדל מהעלאת הפוסטים גם לאחר שהיה ברור לו כי האישה נפגעה מהפוסטים ומעוניינת בהפסקת הפצתם. 48. לאחר שקבעתי כי מדובר בלשון הרע והתקיים יסוד הפרסום כמפורט לעיל, יש לבחון האם עומדת לנתבע הגנה לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע (בשים לב שלא נטען כי מדובר בפרסום מותר הנהנה מאחת החסינויות המוחלטות הקבועות בסעיף 13 לחוק). האם עומדת לנתבע ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע? 49. ההגנה על פי סעיף 14 לחוק כוללת שני יסודות: היסוד הראשון עניינו מידת האמיתות של הפרסום המהווה לשון הרע, והיסוד השני כולל את מידת "העניין הציבורי" שבאותו פרסום. האיש העיד, כי כל הכתוב בפוסטים הוא אמת לאמיתה והוא עומד מאחורי כל מילה שכתובה בפוסטים. ראה: עמ' 57 לפרוטוקול ש' 14. עוד טען האיש, כי הפרסומים הם בגדר "תחושות ו/או רגשות ו/או מחשבות של הנתבע על חיי נישואיו עם התובעת ולכן לא יכול להיות בהם משום הוצאת דיבה" (ראה: סעיף 63 לכתב ההגנה, וכן עמ' 59 לפרוטוקול ש' 25-11). 50. עצם הטענה כי מדובר ב"תחושות / רגשות / מחשבות" של האיש מלמדת כי לא מדובר ב"אמת אובייקטיבית" או ב"עובדות", אלא בתחושות אישיות של האיש. האיש לא הוכיח בראיות חיצוניות כי האישה היא "קופה חמוצה" או "עלוקה" או שלא תפקדה כאישה, אלא מדובר בדעותיו ובמסקנותיו בלבד. 51. זאת ועוד, גם אילו הייתה אמת בחלק מהפרסום (כגון בטענה שהאיש מימן לאישה יישור שיניים, בוטוקס ועוד), לא די בכך שהייתה אמת בפרסום, אלא שיש צורך להוכיח כי היה בפרסום עניין ציבורי. 52. בהתאם לפסיקה, יש להבחין בין המושג "עניין ציבורי" לבין "התעניינות הציבור". כך למשל, העובדה שהציבור מתעניין ברכילות על חייהם של עובדי ונבחרי הציבור, אין פירושה כי לפרסום הרכילות נודע עניין ציבורי. עניין ציבורי הוא מושג שנקבע ע"י בית המשפט כחלק ממדיניות שיפוטית. ראה: ע"פ (ת"א) 989/79 בורוכוב נ' יפת פ"מ תשמ"ג (ב) 521. על פי הפסיקה, עניין ציבורי הוא "עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו ...". ראה: עמ"ש (ת"א) 47311-10-13 פלוני נ' פלמונית [פורסם בנבו, 19.05.14]. 53. סבורני, כי כמדיניות משפטית לא ניתן להכשיר את הצגת האישה כקופה / עלוקה ואת פירוט חיי המין של הצדדים או העדרם כדבר בעל "עניין ציבורי". 54. בעמ"ש (ת"א) 47311-10-13 פלוני נ' פלמונית [פורסם בנבו, 19.05.14] נידון מקרה שבו המערערים פרסמו בפני בני משפחתה, מכריה ומעבידיה של המשיבה כי היא בגדה כביכול בבעלה. כב' בית המשפט המחוזי הביע דעתו לעניין זה כדלקמן: "איזו תועלת היתה יכולה לצמוח למי מהם בעקבות קבלת הידיעה? באיזה אופן יכול היה מי מהם לשפר את אורחות חייו בעקבות קבלת המידע? לו למשל היו המערערים מוכיחים כי ביצעו את הפרסום על מנת לנסות ולשקם את הנישואין, באמצעות מסירת דיווח להוריה של המשיבה על בגידתה של המשיבה, על מנת שאלה ינסו להשפיע על המשיבה לחזור בה מדרכה, ניחא, אלא שבמקרה דנן ברור כי הפרסום לא נועד אלא לצרכי נקם, השפלה והבאשת ריחה של המשיבה בקרב חוג מכריה. פרסום מסוג כזה איננו מצביע על אינטרס ציבורי כלשהו שראוי להגן עליו... ...האינטרס הציבורי בפרסום צריך להתקיים אצל השומע, ולא אצל המפרסם, מה גם שאפילו מבחינתם האישית של המערערים אינני רואה כיצד זעמם על מה שנתפס אצלם כבגידה של המשיבה, הקנה להם אינטרס ראוי להגנה בביצוע הפרסום, פרסום שאין לו כל תכלית זולת הבאשת שמה הטוב של המשיבה, בבחינת "זה חסר וזה לא נהנה". דברים אלו יפים גם לענייננו, שכן לא הוכח כי התקיים אינטרס ציבורי בפרסום בקרב חבריו של האיש ברשת הפייסבוק, אלא מדובר היה באינטרס אישי של האיש עצמו (ראה גם הצהרתו בפוסט הרביעי: "זהו פרקתי...מרגיש טוב יותר"). האיש טען, כי עבר תהליך טיפולי אצל המנטור ר.ד אשר ייעץ לו כחלק מהטיפול "לפרוק את רגשותיו" ו"לא לשמור בבטן", אלא שלא מדובר ביומן אישי שבו האיש פרק את רגשותיו ואף לא בשיחה פרטית עם מי מבני משפחתו וחבריו, אלא בפרסום שנעשה במכוון ברשתות החברתיות, כאשר האיש מרגיש טוב יותר עם עצמו לאחר שבחר "להקטין" את האישה. לא למותר לציין, כי האיש צירף גם תצהיר מטעם המנטור שלו, מר ר.ד (להלן: "מר ד.") שאין בו זכר להמלצה לפרוק את רגשותיו של האיש בפני הזולת, אלא להפך, מר ד. מציין כי הוא משמש מנטור על פי "תורת החסד" וכי הוא ייעץ לאיש שלא להיגרר למלחמה עם האישה ולא להפוך אותה לאויבת. ברי כי הפוסטים שהעלה האיש אינם משרתים מטרה זו. האם מתקיימת הגנת תום הלב? 55. משלא מצאתי כי הפרסום נהנה מהגנת אמת הפרסום, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16 לחוק. 56. סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע את נטל ההוכחה כדלקמן: "(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15." 57. האיש העלה בכתבי טענותיו טענה כללית כי פעל בתום לב, אולם לא פירט את אחת החלופות המנויות בסעיף 15 לחוק, ולפיכך האיש לא הוכיח שעשה את הפרסום באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק ולא מתקיימת חזקה כי הפרסום נעשה בתום לב. 58. לטענת האיש, תום ליבו בא לידי ביטוי בכך שהסיר את הפרסומים בתוך מספר דקות/שעות ממועד פרסומם וכי לאחר שהבין שהאישה נפגעה מהפרסומים, פרסם פוסט התנצלות ושלח לאישה מייל התנצלות. עם זאת, כפי שפורט לעיל, האיש לא הוכיח את מועד הסרת הפרסומים על ידו על אף שהיה ביכולתו לעשות כן. נוסף על כך, גם "פוסט ההתנצלות" אינו כולל התנצלות של ממש, ואלו מילותיו (נספח 3 לתצהיר האיש): "לפני כחודש-חודשיים העליתי 2 פוסטים (שאת הראשון מחקתי לאחר פחות מ-10 דקות ואת השני מחקתי לאחר כשעתיים וחצי) בהם "פרקתי" את רגשותיי ביחס לחיי הנישואין שלי ומה שהוביל לפירוקם. בפוסטים השתמשתי בכינויי חיבה שאני וגרושתי היינו מכנים האחד את השניה במהלך נישואינו (קופה/קופיפה/אורנגוטונג). אין לי ספק שאם למישהו מחבריי יצא לראות את הפוסטים במהלך הדקות שהם היו עוד בקיר שלי, הרי שהיה לו ברור שאלו שמות חיבה שביני לבינה, אך יש כאלו (מישהי) שלקחה את זה למקום קיצוני וציני, למרות שלא הייתה לי כוונה להעליב. המשך יום רגוע לכולם". ניתן לראות כי האיש מסתפק באמירה שלא הייתה לו כוונה להעליב, אולם בפועל אינו מתנצל על דבריו ואינו מבקש סליחה, אלא להפך מציג את מי שנעלבה מהפוסט כמי שלקחה את זה "למקום קיצוני וציני". 59. יתרה מכך, גם לאחר שהאיש פרסם "פוסט התנצלות" בגין שני הפרסומים הראשונים, הוא בחר לעלות עוד פוסטים. האיש נשאל בחקירתו על מה התנצל, וטען כי הבין שהפוסטים עלולים להתפרש בצורה של פגיעה וניסה להנמיך את הלהבות. ראה: עמ' 88 לפרוטוקול ש' 10-4. אולם, העובדה כי הפוסטים עלולים להתפרש בצורה של פגיעה לא גרמה לאיש לחדול מהעלאת פוסטים נוספים, דבר המעמיד בספק רב את "התנצלותו". האיש אף העיד, כי בחר להעלות את הפוסטים על מנת לפרוק את התסכול שלו מהתנהלותה כפוית הטובה והבוגדנית של האישה, דבר המלמד על מניעיו האמיתיים. ראה: עמ' 77 לפרוטוקול ש' 33-26. 60. מאחר והתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, כמפורט לעיל, אזי יש לבחון את הסעד המבוקש. שאלת הפיצוי 61. סעיף 7א (ב) לחוק קובע, כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. סעיף 7א.(ג) לחוק קובע, כי אם הוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל התשלום כאמור בסעיף קטן (ב) ללא הוכחת נזק. יצוין, כי בהתאם לסעיף 7א.(ה) לחוק, סכומים אלו צמודים למדד המחירים לצרכן, כך שכיום מדובר בסכומים העולים על הסכומים המפורטים בחוק. 62. בהתאם לפסיקה, סעיף 7א (ב) לחוק איסור לשון הרע קובע רף עליון לפיצוי במקרה שבו לא הוכח כל נזק, אך הוא אינו מגביל את הפיצוי בגין נזק בלתי ממוני, שהוא נזק כללי המחושב על דרך האומדן ועל פי הערכה של בית המשפט. ראה: רע"א 3832/11 פישביין נ' בומבך [פורסם בנבו, 18.01.12]. 63. על פי הפסיקה, דרישת הנזק אין משמעות דווקא "נזק ממון", אלא גם נזק כללי, וניתן להיעזר בחזקה עובדתית על פיה פרסום לשון הרע מעצם טיבו גורם נזק, אלא אם הוכח אחרת. ראה: ע"א 89/04 נולדמן נ' שרנסקי [להלן: "פרשת שרנסקי", פורסם בנבו 04.08.08]. עוד נקבע בפרשת שרנסקי, כי לפיצוי יש מספר תכליות: התכלית התרופתית (שמטרתה לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע, לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם הטוב); התכלית העונשי שמטרתה לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק; וכן המטרה החינוכית-הרתעתית שמטרתה להעביר מסר חינוכי מרתיע לציבור כולו מפני מעשי פגיעה בכבודו של האדם. ראה גם: ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי מה (2) 489. 64. הפסיקה הכירה בחשיבות הרבה שיש לייחס לשמו הטוב של אדם. ראה: דברי כב' הנשיא ברק בבג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור נג (3) 817 עמ' 832 כדלקמן: "הגוזל את רכושי עשוי לפצות אותי בממון. הגוזל את שמי הטוב גוזל את טעם קיומי. שמו הטוב של האדם קובע את התייחסותו שלו לעצמו ואת ההתייחסות של חבריו אליו. הוא קובע את יחסה של החברה אליו. הנכס היחיד שיש לרבים – בין המכהנים ברשויות השלטון ובין הפועלים במגזר הפרטי – הוא שמם הטוב. הוא יקר להם כחיים עצמם". 65. בהקשר זה יצוין, בעת קביעת הפיצוי רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנתבע אם הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע, וכן האם הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע, וזאת בהתאם לסעיף 19 לחוק. כפי שפורט לעיל לא התרשמתי כי ההתנצלות הנטענת הייתה אמיתית וכי האיש הפנים את גודל הפגיעה באישה, ולראיה – המשך העלאת הפרסומים על ידו גם לאחר פרסום "פוסט ההתנצלות". יתרה מכך, האיש צירף כנספח 4 לתצהירו "מייל התנצלות" שנשלח לאישה, אלא שעיון במייל שנשלח לאישה ביום 04.04.22 עם צילום של "פוסט ההתנצלות" מעלה כי כתובת המייל של האישה הוגדרה ע"י האיש במילים: "ק.ש שרמוטה מסריחה מחרא". הלכך ייקרא התנצלות?! 66. באשר לשכנוע בדבר אמיתותה של לשון הרע - על פניו, בעת העלאת הפוסטים האיש היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע, אולם גם את השכנוע האמור יש לקחת בערבון מוגבל, שכן מהחומר שמצוי לפניי עולה כי תפיסת האיש את תכונותיה של האישה נעה מקיצוניות לקיצוניות. לאחר הפירוד בין הצדדים האיש, מחד, הביע געגוע לאישה תוך הכרה בתכונותיה הטובות, ומאידך בשעות של כעס ותסכול ראה בה את מקור הרוע והניצול. כך למשל, האישה צירפה כנספח ה' לתצהירה התכתבות בין האיש לבין בנה של האישה. מההתכתבות עולה כי בתאריך 19.02.22 האיש מביע געגועים לאישה וטוען כי אינו כועס על האישה ומבין שהיא איבדה בו אמון ואף מציין: "היא באמת אישה מדהימה ואני הפסדתי אותה". לעומת זאת, בתאריך 21.05.22, לאחר שהאישה הגישה את תביעותיה נגד האיש לבית המשפט, האיש כותב לבנה של האישה מילים קשות אודותיה כדלקמן: "נוכח ההתנהגות השקרית, העבריינית, המטונפת, הנצלנית וכפוית הטובה של אימך שחייה על גבי וניצלה אותי במשך 11 שנים ארוכות ועכשיו מנסה ללא בושה ב-3 תביעות סרק בבית המשפט ותלונות שווא במשטרה לגזול ממני במירמה מאות אלפי שקלים שכלל לא מגיעים לה, אני מנתק מגע עם כל המשפחה שלכם..המזל הגדול שלי שאימך הפילה את התינוקת המשותפת שלנו ואין לי ילדים מהמטורללת הבזויה הזאת". בתאריך 30.09.22 האיש מוסיף וכותב לבנה של האישה: "...כנראה שכפיות טובה זה מה שרץ אצלכם ב-DNA במישפחה. אנחנו קרובים ליום הכיפורים ולמרות שאני יודע שיש לך נשמה של גוי אוכל חזירים מצד המישפחה של סבתך הגרמניה, מאחל לכל אחד מעימנו שהקב"ה יתן לו כגמולו...". 67. כך גם האישה צירפה כנספח ג' לבקשה לצו הגנה שהגישה בתיק ה"ט 63434-02-22 מיילים רבים שהאיש שלח לה בחודשים ינואר-פברואר 2022, מהם ניתן ללמוד כי האיש נע מאהבה לשנאה לאישה במהירות האור, ובהתאם לכך משתנים הדברים שהוא כותב על האישה. כך בתאריך 16.01.22 האיש כותב לאישה: "לא מצליח לשנוא אותך – מתגעגע אלייך נורא...פינטזתי חודשים שיום אחד פשוט תדפקי לי בדלת של הבית שלנו...תגידי שאת אוהבת אותי..", ולמחרת בתאריך 17.01.22 האיש כותב לאישה: "איך את נהנית לסנן אותי נשמה של פרוצה". כך, בתאריך 18.01.22 האיש כותב לאישה: "לחשוב כמה שנים נשארתי עם פסולת כמוך מתוך רחמים והכרת הטוב כשבכלל לא תיפקדת כאישה אלא רק כמקור הוצאות את והבן הקוף שלך...", ולמחרת בתאריך 19.01.22 האיש כותב לאישה: "סליחה-האמת-נתת לנו מיליון צ'אנסים ואיכזבתי...מצטער על כל מה שפגעתי בך...אניח לך לנפשך". 68. האישה אף צירפה כנספח ז' לתצהירה הודעה ששלח האיש לבן זוגה של האישה בתאריך 17.10.22 שם הוא כותב לו בין היתר כדלקמן: "אתה לא מבין איזה נחש צפע הכנסת אליך הביתה...פיזית – לא אהבתי את ק.ש כאישה ואף נגעלתי ממנה גופנית...האמן לי שק.ש רק משדרת איכות והיא "מישענת קנה רצוץ", בשעת אמת וצרה, היא לא תהיה שם בשבילך, כפי שלא היתה שם בשבילי, ק.ש נאמנה רק לאינטרסים של ק.ש ושל בנה...". 69. אמנם, ההודעות המכפישות שנשלחו לבנה של האישה ולבן זוגה הן לא בגדר הפרסומים עליהם מושתת התביעה, אולם יש בהם כדי ללמד על הלך רוחו של האיש ועל רצונו לפגוע באישה, לרבות באמצעות פנייה לבנה ולבן זוגה, וזאת גם לאחר שכבר הוגשה התביעה דנן, כך שמצופה היה כי האיש יחשוב פעמיים בטרם יתיר חרצובות לשונו. 70. כך גם לא מצאתי לנכון לקבל את טענת האיש כי מדובר ב"קללות רחוב" שהינם לכל היותר מעשה של מה בכך. איני סבורה כי הצגתה של האישה בצורה משפילה בעיני הציבור ("קופה חמוצה", "עלוקה", "לא מתפקדת ומספקת כאישה") היא דבר של מה בכך. שמה הטוב של האישה ופרטיותה אינם הפקר. יש מקום להעברת המסר לפיו גם במסגרת סכסוך גירושין יש גבולות שלא חוצים. ראה גם: דבריו של כב' השופט עמית במסגרת רע"א 6187/22 פלוני נ' אלמונית [פורסם בנבו, 21.09.22] לפיהם: " הליכי גירושין אינם "כרטיס ירוק" לפריצת גבולות ולחציית גבולות". 71. יצוין, כי כשם שלא עומדות לאיש ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, כך גם לא עומדות לו ההגנות במסגרת חוק הגנת הפרטיות, שכן לא התרשמתי כי האיש עשה את הפגיעה בתום לב, או שהיה בפגיעה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין. ראה: סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות. האיש נשאל בחקירתו בבית המשפט מדוע ענייניה האישיים של האישה צריכים לעניין את העוקבים שלו בפייסבוק והשיב: "...זה בא בעקבות כל הרוע והנזק שהיא ניסתה לעשות לי במשטרה... כמה חזיר אפשר להיות?...". ראה: עמ' 62 לפרוטוקול ש' 35-22, דבר שיכול ללמד על הלך הרוח של האיש ורצונו להשיב לאישה כגמולה. 72. על פי סעיף 29א. לחוק הגנת הפרטיות, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי בסך של יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, ובמידה והוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייה את הנתבע בכפל פיצוי ללא הוכחת נזק. 73. בתמ"ש (טבריה) 70299-11-17 פלוני נ' אלמוני [פורסם בנבו, 11.02.20] חייב כב' השופט ארנון קימלמן את הנתבעים בפיצוי התובע המשתייך לקהילה חרדית מצומצמת בפיצוי בסך 30,000 ₪ בגין הפצת לשון הרע ופיצוי נוסף בסך 10,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיות, בגין פרסום כרזות בצירוף תמונתו של התובע שעל גביהן נכתב: "נואף רשע צא מקהילתנו". כב' השופט קימלמן פוסק כדלקמן: "שימוש בתמונת התובע מבלי שניתנה רשותו והסכמתו להשתמש בתמונה מהווה פגיעה בפרטיותו. בענין זה יש להתייחס גם, כמובן, לטענת התובע כי על גבי תמונתו נכתב "נואף רשע צא מקהילתנו" המייחס לו מעשה בגידה אשר נכתבו מתוך מטרה לבזותו ולהשפילו. אין חולק כי הכיתוב על גבי הכרזה מציג את חייו האישיים של התובע הקשורים לענייני אישות באור שלילי ." דברים אלו יפים לענייננו, בשינויים המחויבים. 74. בשלהי הדברים יצוין, כי האיש ניסה לבסס את הגנתו גם על הטענה שהאישה פועלת בשיטתיות כנגד בני זוג לשעבר תוך הרס שמם הטוב, הגשת תלונות שווא במשטרה וכו'. לצורך כך, צירף האיש כנספח 6 לתצהירו מסמכים רבים תחת הכותרת: "עותק אסמכתאות על התנהלות התובעת כנגד הגרוש הראשון שלה, עו"ד א.ש". האישה הגישה בקשה להוצאת נספחים אלו מהתיק בטענה שאינם רלוונטיים להליך דנן, ולא ברור כיצד הגיעו לידיו של האיש בהעדר שיתוף פעולה מצד הגרוש שלה. בהחלטתי מיום 27.03.23 התקבלה בקשת האישה להסרת הנספחים הללו מהתיק, תוך שנקבע כי טענה ל"שיטתיות" אינה בגדר אחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, ומדובר במסמכים רגישים ואישיים הנוגעים גם לצד ג' (הגרוש של האישה) שהוגשו ללא רשותו ותוך פגיעה בפרטיותו. 75. טענה נוספת שהועלתה ע"י האיש היא שיש לנקוט משנה זהירות בכל הנודע לאמירות בין בני זוג בהליכים משפטיים, תוך הפנייה לפסק דין שניתן ע"י כב' בית המשפט המחוזי בעמ"ש (ת"א) 47311-10-13 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו, 19.05.14]. עיון בפסק הדין האמור מעלה כי אכן נקבע כעניין שבמדיניות, שאין לעודד צדדים לסכסוך משפחתי להגיש תביעות לשון הרע בגין כל ביטוי פוגע שנאמר על ידי הצד שכנגד, שאם לא כן, בתי המשפט לענייני משפחה יוצפו בתביעות לשון הרע לרוב. עם זאת, באותו פסק דין נקבע שלכלל הזה ישנם יוצאים מהכלל, וזאת כאשר לא מדובר בפרסום אקראי ובלתי מכוון של לשון הרע מתוך סערת רגשות, שראוי לנהוג בסלחנות ביחס אליו, אלא במסכת שיטתית, עקבית ומרושעת של פרסומים, שכל תכליתם הייתה לפגוע במשיבה ובשמה הטוב בקרב בני משפחתה, חבריה וכן מעבידה. גם במקרה דנן, לא מדובר בפרסום בודד שבוצע מתוך סערת רגשות, אלא בפרסומים חוזרים ונשנים ברשתות החברתיות, לרבות המשך הטרדה של האישה הן בפניות ישירות אליה והן בפניות לבנה ולבן זוגה (כפי שעולה גם מצווי ההגנה שהאישה נאלצה להגיש פעם אחר פעם כנגד האיש), כך שלא מדובר במקרה שבו יש להתייחס להתנהגותו של האיש בסלחנות. 76. האישה תבעה פיצוי בסך 130,000 ₪ המורכב מ-50,000 ₪ מכוח חוק איסור לשון הרע, 50,000 ₪ מכוח חוק הגנת הפרטיות ו-30,000 בגין עגמת נפש. לעניין זה, צודק האיש בטענתו כי מסלולי הפיצוי הם חלופיים: פיצוי ללא הוכחת נזק עד לסכום הקבוע בחוק, או פיצוי על פי הוכחת נזק שעשוי להיות הן בגין נזק ממוני והן בגין נזק לא ממוני, ואין המדובר בסכומים מצטברים. ראה לעניין זה: ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל [פורסם בנבו, 14.03.16]. האישה בחרה שלא להוכיח את נזקיה, בין ממוני ובין לא ממוני, ולפיכך אין מקום לפסוק פיצוי בסך 30,000 ₪ בגין עגמת נפש מעבר לסכומים שנדרשו ללא רכיב ההוכחה. 77. לאור כל האמור לעיל, אני מוצאת לנכון לחייב את האיש לפצות את האישה בגין הפוסט הראשון והפוסט השני שכוללים גם השמצות וגם פגיעה בפרטיות בסך של 25,000 ₪ כל אחד ובגין הפוסט השלישי והרביעי שכוללים בעיקר פגיעה בפרטיות בסך של 10,000 ₪ כל אחד, קרי סך כולל של 70,000 ₪. 78. בנוסף, האיש יישא בהוצאות המשפט של האישה ובשכ"ט עו"ד בהליך דנן בסך של 30,000 ₪. תמ"ש 50844-04-22: הפרת צו שיפוטי בהליך ה"ט 63434-02-22 טענות האישה 79. ביום 10.03.22 ניתן צו שיפוטי כנגד האיש במסגרת תיק ה"ט 63434-02-22, הכולל איסורים שונים לתקופה של שנה. האיש הסכים לתת מיוזמתו התחייבות אישית בסך 20,000 ₪ והסכים כי הפרת הצו תגרור את הפעלת הסנקציה הכספית. 80. עוד בטרם יבשה הדיו על ההחלטה, האיש הפר את הצו בכל דרך אפשרית לרבות בדואר אלקטרוני, בפייסבוק, פנייה לבני משפחה של האישה ושימוש בצד שלישי. ביום 29.03.22 שלח לקוח של האיש לאישה מסרון ובו איום מרומז, והוגשה תלונה למשטרה בגין כך; ביום 04.04.22 נשלח מייל לחשבונה של האישה הנושא את הכותרת "ק.ש שרמוטה מסריחה מחרא" אליו צורף פוסט שהועלה בדף הפייסבוק של האיש; ביום 09.04.22 נשלח מייל נוסף לאישה. 81. היות שהאיש התעלם ממכתב ההתראה שנשלח אליו ביום 11.04.22, הוגשה התביעה. מאחר והאיש ביצע שלוש הפרות של הצו, עליו לשלם לאישה סך מצטבר של 60,000 ₪ בגין הפרות אלו, וזאת נוסף על סך של 1,170 ₪ בגין הוצאת מכתב ההתראה. טענות האיש 82. האיש הסכים ליתן התחייבות עצמית בסך 20,000 ₪ בגין הפרת הצו, אך התחייבות כזו לא ניתנה מעולם לא בעל פה ולא בכתב, שכן האישה או מי מטעמה לא פעלו להחתמת האיש על התחייבות אישית שכזו. 83. גם אילו הייתה ניתנת התחייבות אישית ע"י האיש (דבר המוכחש), אזי כדי לממשה יש צורך להוכיח נזקים, אולם האישה לא פירטה את נזקיה ולא תבעה ולו נזק אחד בכתב התביעה. 84. גם אילו הייתה ניתנת התחייבות אישית (דבר המוכחש), אזי זו ניתנה על סך 20,000 ₪ בלבד ואין נפקא מינה למספר הפעמים בו הופרה ההתחייבות. 85. גם אם האיש הפר את צו ההטרדה המאיימת, הרי שהפרה זו נעשתה בתום לב מתוך בורות משפטית ועל מנת להשכין שלום וללבן את העניינים. כמו כן, הסנקציה על הפרת צו למניעת הטרדה מאיימת היא הגשת תלונה במשטרה, אלא שהאישה לא הגישה תלונה למשטרה שכן תכננה במכוון את הגשת תביעתה על סך עשרות אלפי ₪ כנגד האיש, על מנת להוציא ממנו כספים שלא כדין. דיון והכרעה בתמ"ש 50844-04-22 86. לאחר עיון בחומר המצוי בתיק, מצאתי לקבל את התביעה ולחייב את האיש בתשלום בסך 20,000 ₪ בגין הפרת הצו שניתן 10.03.22, וזאת מהנימוקים שלהלן. 87. ביום 28.02.22 הגישה האישה בקשה לצו הגנה / צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד האיש בתיק ה"ט 63434-02-22, במסגרתה נטען כי האיש מטריד את האישה בכל דרך אפשרית. יצוין, כי מדובר היה בבקשה שנייה במספר, לאחר שבחודש אוקטובר 2021 הגישה האישה בקשה לצו הגנה בתיק ה"ט 7832-10-21 במסגרתה ניתן צו למניעת הטרדה מאיימת במעמד צד אחד ביום 05.10.21. בדיון במעמד שני הצדדים ביום 14.10.21 ניתן בהסכמה ומבלי להודות בטענות צו הדדי למשך 3 חודשים האוסר על הצדדים ליצור קשר האחד עם השנייה בכל דרך. כבר במסגרת הבקשה לצו הגנה מיום 28.02.22 נטען כי האיש הפר את הצו הקודם שעמד בתוקפו עד ליום 14.01.22. האישה צירפה לבקשתה העתק חלקי מהמיילים שהאיש שלח לאישה בין התאריכים 20.02.22-05.01.22 (98 מיילים!), מהם עולה בבירור כי האיש שלח לאישה מיילים גם בתקופה שבה הצו הקודם עמד בתוקפו וכי ההודעות מטעמו נושאות אופי מטריד ומאיים. כך למשל, בתאריך 05.01.22 האיש רושם לאישה: "תמותי". בתאריך 09.01.22 האיש רושם לאישה: "מתפלל כל יום לאלוהים שיעצור את הלב הבוגדני שלך נשמה של זונה בוגדנית". בתאריך 12.01.22 האיש רושם לאישה: "איחולים – על כפיות הטובה שלך, על הניצול המחפיר במשך 11 שנה, על הרוע והיעדר החברות מאחל לך ולזין החדש שלך למות בייסורים קשים..." ועוד כהנה וכהנה הודעות הנשלחות מספר פעמים ביום באופן אובססיבי שאינו מרפה מהאישה. 88. על בסיס בקשת האישה, ניתן צו הגנה במעמד צד אחד ביום 28.02.22, הכולל את האיסורים הבאים: א. להטריד את המבקשת בכל דרך ובכל מקום. ב. לאיים על המבקשת. ג. לבלוש אחר המבקשת, לארוב להן ולהתחקות אחר תנועותיה ו/או מעשיה או לפגוע בפרטיותה בכל דרך אחרת, לרבות באמצעות רשתות חברתיות וכל אמצעי אלקטרוני אחר , דואר אלקטרוני וכד'. ד. ליצור עם המבקש/ות כל קשר בע"פ, בכתב ו/או בכל דרך אחרת. ה. לפגוע ברכוש המבקשת. בד בבד, נקבע דיון במעמד שני הצדדים ליום 07.03.22. הדיון נדחה בהסכמה ותוך הארכת הצו ליום 13.03.22. ביום 10.03.22 הודיע האיש כי אין לו התנגדות לקבל על עצמו את האיסורים הכתובים בבקשה הכתובה ובצו הגנה על כל חלקיו מיום 28.02.22, מבלי להודות בטענות נגדו, ולפיכך מבוקש להחיל עליו את האיסורים ולבטל את הדיון הקבוע ליום 13.03.22. הודעתו הועברה לתגובת האישה, וביום 10.03.22 הוגשה תגובת האישה ממנה עולה כי ב"כ הצדדים שוחחו ביניהם והגיעו להסכמות כדלקמן: "א. הצו יעמוד בתוקפו על כל סעיפיו. ב. בנוסף לאמור בצו, יוכנס גם סעיף 4 כאמור בבקשת המשיב, א. ו (מדובר בסעיף בו התחייב האיש למלא אחר הצו ואחר האיסורים הקבועים בו גם אם ייתקל באישה בעת שתגיע לבקר את הוריה המתגוררים בבניין בו מתגורר האיש – מ"ו). ג. תוקף הצו יעמוד על תקופה של שנה. ד. המשיב מסכים לתת התחייבות אישית בסך 20,000 ₪ (להלן: "הסנקציה"). ה. המשיב א.ו מסכים כי הפרת הצו על ידו תגרור אחריה הפעלת הסנקציה כנגדו". בית המשפט התבקש ליתן צו בהתאם להסכמות הצדדים ולבטל את הדיון הקבוע לצדדים. ביום 10.03.22 נקבע ע"י כב' השופטת אליהו כדלקמן: "ניתן תוקף של החלטה שיפוטית להסכמות הצדדים. הדיון הקבוע ליום 13.03.22 מבוטל. המזכירות תסגור את התיק" (ראה: נספח א' לתצהיר האישה בתיק מס' 50844-04-22). 89. מהסכמות אלו עולה, כי נאסר על האיש להטריד את האישה וליצור עמה קשר בעל פה, בכתב ובכל דרך אחרת למשך שנה. האישה צירפה כנספח ב' לתצהירה הודעה שנשלחה אליה ביום 29.03.22 ממספר טלפון **** במסגרתה נרשם: "בטוחה שאת רוצה לצאת למילחמה?". לטענת האישה, מדובר במסרון שנשלח מלקוח של האיש הכולל איום מרומז ובגינו הוגשה תלונה למשטרה. האישה צירפה כנספח ג' לתצהירה מייל שנשלח מהאיש ביום 04.04.22 אליו צורף "פוסט ההתנצלות" הנטען וכתובת המייל של האישה מוגדרת בשם: "ק.ש שרמוטה מסריחה מחרא". כמו כן, צירפה האישה כנספח ד' לתצהירה מייל נוסף שנשלח אליה מהאיש ביום 09.04.22 שנושאו "הושטת יד לשלום ולסיום הסכסוך". מייל זה נפתח במילים: "אני כותב לך את המייל היחיד והבודד הזה ללא ידיעת עוה"ד שלי, מאז קיבלתי על עצמי חד צדדית להתנתק ממך ואני ממלא את ההתנתקות הזאת במלואה...". 90. האישה נחקרה לגבי ההודעה מיום 29.03.22 ונשאלה על סמך מה היא מייחסת את ההודעה האמורה לאיש, והשיבה כי מדובר בלקוח של האיש שאף היא מכירה אותו, וכי המלל בהודעה ("רוצה לצאת למלחמה") יכול להתייחס רק לבן אדם אחד בעולם הזה – לאיש. יצוין, כי האישה לא פירטה את שמו של אותו לקוח ולא זימנה אותו לעדות. ראה: עמ' 23 לפרוטוקול ש' 31-1. האישה טענה בסיכומיה כי טרם ידוע מה עלה בגורל התלונה למשטרה, וזאת על אף שחלפו למעלה משנתיים ממועד הגשתה וכבר היה אמור להיות בידיה מידע על כך. יצוין, כי בהודעה מיום 29.03.22 נרשם "בטוחה שאת רוצה לצאת למילחמה?", כאשר המילה "מלחמה" נרשמה עם האות י', וגם במייל שהאיש שולח לאישה ביום 09.04.22 נרשם: "המשיכי נא בחייך ואני בחיי – הסירי את התביעה הקנטרנית הזאת ואני לא אתחיל מסע מילחמה בבתי מישפט נגדך...". קרי, נעשה שימוש באותם מונחים והמילה "מלחמה" נרשמה באותו אופן בדיוק, דבר שמחזק את טענת האישה כי האיש הוא זה שעומד מאחורי ההודעה מיום 29.03.22, בין בעצמו ובין באמצעות צד ג' מטעמו. עם זאת, משהאישה לא פירטה מי הוא אותו לקוח נטען ולא ביקשה לזמנו לעדות, לא מצאתי לנכון לבסס את הכרעתי בתיק דנן על ההודעה האמורה. 91. מנגד, שני המיילים הנוספים מיום 04.04.22 ו-09.04.22 נשלחו ישירות ע"י האיש. המייל הראשון כולל בתוכו מלל מבזה ומשפיל. המייל השני אמנם אינו כולל כינויי גנאי, אולם עדיין מהווה הפרה של התחייבות האיש שלא ליצור קשר עם האישה בכל דרך. אגב, תמוה בעיניי כיצד במסגרת המייל מיום 09.04.22 כותב האיש לאישה, כי הוא קיבל על עצמו להתנתק ממנה וממלא את ההתנתקות במלואה, תוך כדי שהוא מפר את התחייבותו ויוצר עמה קשר במקום להתנתק לחלוטין. גם האישה העידה כי שני המיילים הללו נשלחו אליה בזמן שנאסר על האיש ליצור עמה קשר. ראה: עמ' 18 לפרוטוקול ש' 17-10. קרי, האיש התחייב שלא ליצור קשר עם האישה למשך שנה, אולם בטרם חלף חודש אחד כבר מצא לנכון לשלוח לה שני מיילים, תוך הפרה ברורה של התחייבותו. 92. סבורני, כי טענת האיש לפיה הסכים לתת התחייבות אישית בסך 20,000 ₪ במידה ויפר את הצו אך התחייבות כזו לא ניתנה מעולם הואיל והאישה לא פעלה להחתמתו על התחייבות אישית, היא טענה המהווה זלזול באינטליגנציה של הצד השני ושל בית המשפט. האיש אינו מכחיש כי הגיש הודעה בכתב באמצעות בא כוחו לפיה התחייב לקחת על עצמו את כל האיסורים הקבועים בצו ההגנה וכן התחייב לפצות את האישה בסך של 20,000 ₪ בגין הפרת הצו. לא ניתן להתייחס להתחייבות בכתב המוגשת לתיק בית המשפט במסגרת הליך משפטי של צו הגנה כדבר חסר משמעות. האיש אינו מכחיש, כי נוסח ההסכמות שהוגש ע"י ב"כ האישה היה מקובל גם על בא כוחו (ראה: סעיף 44 לתצהיר האיש בתיק דנן). בהסכמות אלו לא נרשם, כי יש צורך להחתים את האיש על כתב התחייבות אישית, או כי התחייבותו תיכנס לפועל רק לאחר שיחתום על כתב התחייבות אישית. על סמך התחייבות זו, בוטל הדיון במעמד שני הצדדים כפי שביקש האיש ונסגר התיק. אילו היה צורך בפעולות נוספות, הרי שהיה נקבע מפורשות כי תוגש התחייבות אישית חתומה ע"י האיש בטרם ייסגר התיק. גם הטענה כי לא נרשמה המילה "מימוש" ולא נקבע שההתחייבות עצמית תחולט או תמומש, אלא הסנקציה היא מתן ההתחייבות עצמה אינה יכולה לעמוד. בהסכמות הצדדים נרשם מפורשות שהאיש מסכים, כי הפרת הצו על ידו תגרור אחריה הפעלת הסנקציה כנגדו. ברי כי הפעלת הסנקציה פירושה חיוב האיש בסך לו התחייב. לא מן הנמנע כי אלמלא אותה התחייבות כספית, האישה לא הייתה מסכימה לוותר על הדיון במעמד שני הצדדים, לאור חששה שהאיש לא יעמוד בהתחייבותו שלא להטרידה ולא ליצור עמה קשר, ובפרט לאור טענתה שצו ההגנה הקודם כבר הופר ע"י האיש. 93. גם טענת האיש כי במידה והפר את הצו, הדבר נעשה מתוך בורות משפטית ומתוך מטרה להשכין שלום אינה תואמת את המציאות. ראשית, האיש הבין היטב את משמעות הצו, שהרי במייל מיום 09.04.22 הוא כותב לאישה ללא ידיעת בא כוחו (משמע הוא בחר שלא לקבל ייעוץ משפטי האם ניתן לשלוח את המייל האמור) ומציין מפורשות כי קיבל על עצמו התנתקות מלאה ממנה. שנית, המייל מיום 04.04.22 כולל מלל מבזה ובוודאי אינו יכול להיחשב כהודעה שנועדה להשכין שלום. 94. טענה נוספת שהעלה האיש היא ששני הצדדים הפרו את צו ההגנה הקודם שניתן ביום 14.10.21 למשך שלושה חודשים, טענה שלא הוכחשה ע"י האישה. האישה העידה במשטרה כי שני הצדדים הפרו את הצו ההדדי שניתן לאור המלצת המטפל הזוגי שלהם להמשיך לנהל ביניהם תקשורת בענייני הרכוש והמיטלטלין (ראה: חקירת האישה במשטרה מיום 24.02.22 כפי שצורפה כנספח 6 לתצהיר האיש). עם זאת, התביעה דנן אינה עוסקת בהפרת הצו הראשון שניתן כצו הדדי בתיק ה"ט 7832-10-21, אלא בהפרת הצו השני שניתן כנגד האיש בלבד בתיק ה"ט 63434-02-22 ובמסגרתו האיש בלבד התחייב לשלם 20,000 ₪ לאישה ככל ויפר את הצו. 95. עוד טען האיש, כי האישה היא זו שביקשה ממנו לפנות אליה באמצעות המיילים, אלא שהאישה העידה כי הדבר נאמר על ידה לאחר שהאיש הופיע במפתיע במקום עבודתה והיא אמרה כל מה שנדרש על מנת שיפסיק להטרידה. ראה: עמ' 18 לפרוטוקול ש' 24-18 וכן בעמ' 20 לפרוטוקול ש' 13-2. דברים אלו נלמדים גם מתוך חקירות הצדדים במשטרה מיום 21.02.22 ו-22.02.22, שצורפו כנספח 6 לתצהיר האיש. דא עקא, שהאירוע שבו האישה ביקשה מהאיש לשלוח לה מייל התרחש ביום 21.02.22, קרי בטרם הגיש האיש את התחייבותו שלא ליצור קשר עם האישה למשך שנה. משהתחייב האיש ביום 10.03.22 שלא ליצור שום קשר עם האישה, היה עליו לעמוד מאחורי התחייבותו הנ"ל ולא לתלות את הפרת הצו בדברים שנאמרו לו ע"י האישה טרם מתן התחייבותו. 96. יתרה מכך, עיון בתיק מעלה כי ביום 02.11.22 נאלצה האישה להגיש בקשה שלישית במספר למתן צו למניעת הטרדה מאיימת בתיק ה"ט 1642-11-22, לאחר שהאיש המשיך להטרידה באמצעות פניות לבנה ולבן זוגה והמשך הכפשתה. דברים אלו מלמדים כי גם לאחר שהאיש הסכים למתן צו נגדו למשך שנה, הסכים להפעלת סנקציה ככל שיפר את הצו ואף נתבע בגין הפרת הסנקציה, הוא המשיך בהתנהגותו המטרידה (ראה גם: החלטתי מיום 15.12.22 בתיק ה"ט 1642-11-22). על רקע זה, ברי כי אין מקום לאפשר לאיש להתחמק מהתחייבותו לשלם לאישה כספים בגין הפרת התחייבותו, שכן מורא הדין כשלעצמו אינו משפיע על התנהלות האיש. 97. גם טענת האיש כי האישה לא הוכיחה את נזקיה אינה רלוונטית, שכן האיש הסכים לכך שהפרת הצו על ידו תגרור אחריה הפעלת הסנקציה כנגדו, מבלי שנרשם תנאי כלשהו לפיו יש צורך להוכיח את הנזקים שנגרמו לאישה בגין הפרת הצו. הסנקציה לה הסכים האיש נועדה להבטיח את שלוות חייה של האישה, כך שהאיש ימנע מליצור עמה קשר למשך שנה שלמה, דבר שהאיש כשל בו בטרם חלף כאמור חודש אחד ממתן התחייבותו. 98. מנגד, איני מקבלת את דרישת האישה לקבל סך של 60,000 ₪ מאחר והצו הופר שלוש פעמים. ראשית, נוסח ההתחייבות קובע: "המשיב א.ו מסכים כי הפרת הצו על ידו תגרור אחריה הפעלת הסנקציה כנגדו". קרי, לא נאמר כי כל הפרה תגרור אחריה את הפעלת הסנקציה ולא נקבע שמדובר בתשלום מצטבר של 20,000 ₪ בגין כל הפרה והפרה. שנית, עיון במכתב ההתראה ששלחה האישה וצורף כנספח ה' לתצהירה מעלה כי ביום 11.04.22 נשלח לאיש מכתב התראה במסגרתו פורטו שלוש ההפרות הנטענות של הצו, והאיש התבקש לשלם לאישה סך של 20,000 ₪ בצירוף 1,000 ₪ + מע"מ בגין מכתב ההתראה, קרי 21,170 ₪. הדבר מלמד, כי בזמן אמת גם האישה לא סברה כי מדובר בסכומים מצטברים ולכן ביקשה לקבל 20,000 ₪, וזאת על אף שפירטה שלוש הפרות מצד האיש. 99. לפיכך, אני מחייבת את האיש לשלם לאישה סך של 20,000 ₪ בגין הפרת התחייבותו בתיק ה"ט 63434-02-22. כמו כן, בגין הליך זה יישא האיש בהוצאות המשפט של האישה ובשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ (כאשר בסכום הנ"ל נלקח בחשבון גם מכתב ההתראה שנשלח לאיש במטרה לייתר את הצורך בהגשת התביעה). תלה"מ 11194-05-22 : הפרת סעיף 18 להסכם שלום בית ולחילופין גירושין טענות האישה 100. במסגרת סעיף 18 להסכם שקיבל תוקף של פסק דין נקבע, כי האיש ישלם לאישה סך של 10,000 ₪ מדי חודש בחודשו למשך 12 חודשים, החל מהמועד בו ייפרדו הצדדים, כאמור "הודעת פרידה" ולאחר שיחל להתגורר לבדו בדירה של האישה. 101. הצדדים לא ערכו "הודעת פרידה" ולמרות שנפרדו זמן רב טרם הגירושין, המועד היחיד הקיים בכתב לעניין מועד הפרידה הוא תעודת הגירושין, קרי 18.02.21. בפועל, האיש (בשם בנו) רכש את חלקה של האישה בדירה ונותר להתגורר שם. 102. האיש היה אמור לשלם 10,000 ₪ לחודש מחודש פברואר 2021 ועד ינואר 2022 אולם לא שילם תשלומים אלו, כך שנותר חוב בסך 120,000 ₪ בתוספת ריבית מיום 18.02.22. טענות האיש 103. הצדדים נפרדו כשמונה/תשעה חודשים טרם מועד הגירושין, שכן האישה עזבה את דירת המגורים המשותפת כבר בחודש מאי 2020 ולא פעלה לקידום שלום בית, אלא כל מטרתה הייתה להניע את האיש לחתום על "הסכם שלום בית ולחילופין גירושין". 104. האיש התחייב לשלם לאישה 10,000 ₪ לחודש החל ממועד הפרידה ולמשך 12 חודשים, כאשר במועד חתימת ההסכם הצדדים כבר היו פרודים והאישה כבר קיימה זוגיות חדשה. 105. לא בכדי דורשת האישה תשלומים ממועד הגט, שכן במהלך התקופה שממועד חתימת ההסכם ועד למועד הגט (ואף לאחר מכן) האיש העביר לאישה כספים בהתאם להסכם והאישה אף השתמשה ללא רשות ברכבו הפרטי של האיש במשך כ-16 חודשים. כמו כן, יש לקזז את שווי התכשיטים שהאיש קיבל מאמו המנוחה ז"ל והאישה מחזיקה בהם שלא כדין ומסרבת להשיבם. לפיכך, האיש שילם את מלוא הסך של 120,000 ₪ כקבוע בהסכם ואף מעבר לכך. 106. מטרת התשלום החודשי בסך 10,000 ₪ הייתה להגשים את חלומה של האישה ל"צאת לעצמאות" בתחום העיצוב. האיש הוסיף את התשלום הנ"ל להסכם מטוב ליבו כדי לתת לאישה "מטריית ביטחון" ליציאה לעצמאות, מעין "שכר עבודה" לשנה שלמה. בפועל, האישה לא ניסתה לפתח עסק עצמאי ומצאה עבודה משרדית שאין לה כל קשר לתחום העיצוב. למעשה מדובר במעשה של גזל, שכן האישה נטלה את הכסף שהיה מיועד לעסק עצמאי, שלבסוף לא נפתח, ועתה דורשת לחייב את האיש לשלם לה שוב את הכספים שממילא שולמו ביתר. 107. האיש פירט בכתב ההגנה את הסכומים ששילם לאישה לאחר הפירוד ביניהם, כאשר לטענתו מחודש ספטמבר 2020 ועד אוגוסט 2021 העביר לאישה באמצעות אביו ובאמצעות שתי המחאות של הגב' י. ש. סך כולל של 71,000 ₪. בנוסף, שילם לאישה עשרות אלפי ₪ במזומן (כ-30,000 ₪ לכל הפחות). 108. כמו כן, האישה השתמשה שלא כדין ברכב של האיש במשך תקופה של 16 חודשים, מיולי 2030 ועד נובמבר 2021, כאשר שווי השימוש ברכב לתקופה זו עומד על 50,500 ₪ אותם יש לקזז מסכום התביעה (ככל שייקבע כי האישה זכאית לסכום כלשהו). 109. ככל שקיזוז הסכומים המפורטים לעיל לא עולה כדי סכום התביעה במלואה, אזי יש לקזז את זכות התביעה שעומדת לאיש כנגד האישה בגין עוולת לשון הרע, שכן ביום 24.05.2022 זומן האיש לחקירה במשטרה בגין תלונת שווא של האישה על כך שכביכול שבר מראת צד ברכבה של האישה. לפיכך, יש לקזז סך נוסף של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין (סכום הקבוע בחוק לשון הרע בגין עוולה אזרחית) ככל שייקבע שהאישה זכאית לסכום כלשהו. 110. זאת ועוד, במהלך החיים המשותפים האיש הרשה לאישה להשתמש בתכשיטים שיירש מאמו המנוחה ז"ל, אך מעולם לא נתן אותם במתנה לאישה. ממועד הפירוד בין הצדדים בחודש מאי 2020 דרש האיש מהאישה להשיב לו את התכשיטים אך האישה מסרבת, ולפיכך יש לקזז את סכום התכשיטים בסך של כ-25,000 ₪ (מדובר בשש טבעות זהב עם אבני חן ועוד טבעת זהב עם יהלום גדול). דיון והכרעה בתלה"מ 11194-05-22 111. האיש אינו חולק על כך שהיה עליו לשלם לאישה 10,000 ₪ לחודש למשך 12 חודשים כאמור בהסכם ביניהם, אלא שלטענתו הוא שילם את הסכום האמור ואף ביתר. לפיכך, יש לבחון את התשלומים שבוצעו ע"י האיש על פי הנטען. בהקשר זה יצוין, כי אין משמעות לטענת האיש כי הסכמתו לביצוע התשלומים הללו נבעה מרצונו לסייע לאישה לצאת לעצמאות בתחום העיצוב, שכן הדבר לא בא לידי ביטוי בהוראות ההסכם, והצדדים אף הצהירו לפרוטוקול מיום 19.07.2020 כי התשלומים הללו הם בגדר תשלומי איזון ולא תשלומי מזונות (ראה: נספח א' לתצהיר האישה). 112. אין מחלוקת כי הצדדים התגרשו פורמאלית בתאריך 18.02.21 (ראה: נספח ב' לתצהיר האישה), אלא שלטענת האיש, האישה עזבה את הבית כבר בחודש מאי 2020 ולכן יש לבחון את התשלומים שבוצעו על ידו מחודש מאי 2020 ואילך, ולכל המאוחר מועד הפרידה הוא ממועד אישור ההסכם בתאריך 19.07.2020. גם האישה לא הכחישה כי הצדדים נפרדו זמן רב טרם הגירושין (ראה למשל: סעיף 6 לכתב התביעה), אלא שלטענתה בהעדר הודעת פרידה בכתב יש להתייחס למועד סידור הגט. במסגרת נספח ג' לתצהירה צירפה האישה התכתבות של האיש עם כב' בית הדין הרבני, על מנת להוכיח שרק ביום 07.02.21 האיש הודיע לבית הדין כי הניסיונות לשלום בית כשלו ויש לקבוע מועד לסידור הגט. 113. עיון בסעיף 18 להסכם, כמו גם בפרוטוקול אישור ההסכם, מלמד כי במעמד אישור ההסכם הצדדים טרם נפרדו, שכן מדובר בהסכם שלום בית ולחילופין גירושין ונושא הפירוד צופה פני עתיד בלבד. כך בסעיף 18 להסכם נרשם כי התשלום יבוצע "החל מהחודש בו ייפרדו הצדדים". גם בפרוטוקול מיום 19.07.2020 נרשם כי הצדדים מצויים בטיפול זוגי ומתכוונים להמשיך בו, וכן הובהר כי "במקרה של פירוד המבקשת תצא מהדירה והמבקש יישאר להתגורר עד 6 חודשים בדירה", קרי לא הוצהר שהצדדים כבר פרודים. גם האישה הכחישה את הטענה שבחודש מאי 2020 עזבה את הבית. לטענתה, גם בהמשך כאשר הצדדים הפרידו כוחות זה היה במסגרת ניסיון לשקם את היחסים ראה: עמ' 12 לפרוטוקול ש' 21-12. לדבריה, הצדדים הגיעו לטיפול אצל מר ד. כזוג, יצאו יחדיו מהבית לטיפול אצלו וחזרו יחדיו הביתה. ראה: עמ' 13 לפרוטוקול ש' 36-22. גם במסגרת התצהיר של מר ד. נרשם, כי הצדדים קיימו אצלו 12 מפגשים זוגיים, הראשון בתאריך 12.05.2020 והאחרון ביום 22.09.2020, ואף העיד בבית המשפט, כי מבחינתו בחודש 09/2020 הצדדים עדיין היו זוג. ראה: עמ' 44 לפרוטוקול ש' 10-1. 114. בתצהיר האישה נרשם, כי כל התשלומים אותם מבקש האיש לקזז במסגרת סעיף 53 לכתב ההגנה הם תשלומים שבוצעו על ידו בתקופה שבה הצדדים היו עדיין יחד ושולמו בגין הוצאות כלכליות והוצאות החזקת הדירה, לרבות תשלום חוב ארנונה בהתאם לסעיף 22 להסכם. 115. בסעיף 21 להסכם נרשם: "מוסכם על הצדדים כי א.ו יישא בכל התשלומים השוטפים בעת מגוריו בדירה הכוללים חשמל, מים, ארנונה, כבלים, אנטרנט, גז ועד בית". בסעיף 22 להסכם נקבע: "א.ו מתחייב לשלם את חוב הארנונה הרובץ על הדירה אשר הצטבר במשך השנים, וזאת עד ליום פינוי הדירה. כל חוב הארנונה ישולם על ידי א.ו בלבד". 116. האיש צירף כנספח 4 לתצהירו אסמכתאות על התשלומים שהעביר לאישה בסך כולל של 71,000 ₪ וזאת מתאריך 16.09.2020 ועד לתאריך 25.08.21. האיש טען כי מתוך הסך של 71,000 ₪, סך של 20,000 ₪ שולם לאישה באמצעות שתי המחאות של בנק הדואר על סך 10,000 ₪ כל אחת מתאריכים 13.09.2020 ו-22.09.2020 שהמושך בהן היא גב' י.ש. האיש טען בתצהירו, כי אין בידיו צילום של המחאות אלו, אולם במסגרת כתב ההגנה ביקש לחייב את האישה לחשוף דפי בנק לתקופה הרלבנטית כדי להוכיח שההמחאות הופקדו לחשבונה של האישה. אולם, מלבד העלאת הדרישה לצירוף דפי בנק במסגרת כתב ההגנה, האיש לא הגיש בקשה לגילוי מסמכים או בקשה לצירוף דפי הבנק של האישה לתקופה הרלבנטית, וזאת גם לאחר שהאישה הגישה תצהיריה ולא צירפה דפי בנק מטעמה. יתרה מכך, האישה לא הכחישה את עצם הפקדת הכספים השונים בחשבונה, כך שגם אילו היה מוכח כי שני השיקים המשוכים ע"ש הגב' י.ש הופקדו בחשבון האישה, עדיין היה צורך להוכיח כי מדובר בתשלומים שבוצעו בהתאם לסעיף 18 להסכם. בהקשר זה יצוין, כי אילו הייתה מתקבלת טענת האיש כי הסך של 10,000 ₪ ששולם ביום 13.09.2020 באמצעות המחאה מהווה תשלום ראשון בהתאם לסעיף 18 להסכם, הרי שלא ניתן הסבר לכך שבאותו החודש העביר לאישה סכומים נוספים (5,000 ₪ ביום 16.09.2020 ו-10,000 ₪ נוספים ביום 22.09.2020). 117. האיש צירף אסמכתאות לשאר ההעברות הנטענות בסך כולל של 51,000 ₪ לידי האישה באמצעות חשבון הבנק של אביו, מר אפ.ו, אולם באף אחת מההעברות הללו לא מופיעה הערה כי מדובר בתשלומים על חשבון האיזון הרכושי שנקבע בהסכם בין הצדדים. יתרה מכך, סכומי ההעברות ומועדי ההעברות אינם תואמים את הקבוע בסעיף 18 להסכם, שכן בסעיף 18 להסכם נקבע כי מדובר בתשלומים בסך של 10,000 ₪ כל אחד מדי חודש בחודשו למשך 12 חודשים, ואילו ההעברות הנטענות היו ברובן בסכומים פחותים יותר, כגון: העברות בסך 5,000 ₪ ו-6,000 ₪. כמו כן, לא בוצע תשלום מדי חודש בחודשו, אלא היו חודשים בהם בוצעה יותר מהעברה אחת (כגון שלוש העברות בחודש ספטמבר 2020), והיו חודשים בהם לא בוצע כל תשלום (כגון בחודש נובמבר 2020, פברואר 2021, אפריל 2021, מאי 2021, יוני 2021 ויולי 2021). יתרה מכך, בהעברה האחרונה על סך 25,000 ₪ מתאריך 25.08.21 נרשם מפורשות כי מדובר בתשלום "עבור ארנונה", דבר שאף תואם את טענת האישה ואת ההתכתבות בין הצדדים שצורפה כנספח ד' לתצהיר האישה. העובדה כי קיימת אסמכתא ברורה לכך שהסך של 25,000 ₪ מהווה תשלום חוב ארנונה, אולם האיש בחר לטעון כי מדובר בסכומים אותם יש לקזז מסכום האיזון שנקבע בסעיף 18 להסכם מעידה כי לא ניתן לתת אמון בטענת האיש, כי התשלומים ששולמו באמצעות אביו בסכומים שונים ובמועדים שונים מהווים את התשלומים הקבועים בסעיף 18 להסכם. האישה אף העידה כי האיש היה "מסובך עם בנקים" ולכן לעיתים העביר כספים באמצעות אביו או באמצעותה. ראה: עמ' 27 לפרוטוקול ש' 6-3. 118. בהקשר זה יצוין, כי אין מחלוקת שהאיש נותר להתגורר בדירה ברחוב ____ ב_____ גם לאחר עזיבת האישה, ובהמשך אף רכש את זכויותיה של האישה בדירה האמורה באמצעות בנו, מר או.ו, בהתאם להסכם מכר מיום 17.03.21 (ראה: חוזה המכר שצורף ע"י האישה במסגרת בקשתה להוצאת המיטלטלין מהדירה בתיק י"ס 41412-10-21). עוד העידה האישה כי לא מן הנמנע שחלק מההעברות הכספיות קשורות למכירת הדירה לידי האיש. ראה: עמ' 28 לפרוטוקול ש' 35-24. האיש צירף כנספח 14 לתצהירו העתק חשבונות ארנונה, חשמל, מים ודמי ניהול, על מנת להוכיח שהוצאות החזקת הבית מסתכמות ב-1,500 ₪ לחודש, קרי 16,500 ₪ לתקופה של 11 חודשים ולא 71,000 ₪ כמפורט בהעברות הבנקאיות שהוצגו על ידו, אלא שבהתאם להסכם היה על האיש לשאת גם בחוב העבר בגין ארנונה, אשר כשלעצמו עמד על כ-25,000 ₪. יצוין, כי האיש בחר שלא להגיש תצהיר מטעם אביו ולא לזמנו לעדות, על אף שהעברות הכספים לאישה בוצעו מחשבון האב וניתן היה לקבל את גרסת האב לעניין טיב הכספים שהועברו לידי האישה. גם לעניין זה חל הכלל הראייתי לפיו הימנעות בעל דין מהבאת ראיה רלוונטית המצויה בהישג ידו מובילה למסקנה כי אילו הובאה הראייה הייתה פועלת כנגדו. לפיכך, במכלול הראיות, גרסתה של האישה, כי מדובר בתשלומים שבוצעו לצורך תשלום הוצאות החזקת הדירה בה התגורר האיש, לרבות הוצאות מחייה בתקופה בה הצדדים טרם נפרדו סופית, מסתברת יותר מגרסת האיש כי מדובר בתשלומי האיזון הקבועים בסעיף 18 להסכם. 118. טענה נוספת שהעלה האיש היא כי יש לקזז עשרות אלפי ₪ ששילם לאישה במזומן, כ-30,000 ₪ לכל הפחות, וזאת בתקופה שבה הצדדים כבר היו פרודים ואף לאחר מועד אישור ההסכם. בדיון מיום 19.09.22 טען ב"כ האישה, כי האישה אינה מכחישה שקיבלה מהאיש 30,000 ₪ במזומן, אולם אין לכך קשר לתשלום הקבוע בסעיף 18 להסכם. האישה טענה כי התשלום בסך 30,000 ₪ במזומן ניתן לה לפני מספר שנים לצורך פירעון חוב שצברה, בעת שהצדדים חיו יחדיו בדירה הקודמת. האיש טען כי מדובר בהודאה והדחה, ולכן על האישה מוטל נטל הראיה להראות כי ה-30,000 ₪ במזומן ניתנו ל"משהו אחר". עוד טוען האיש כי נספח ד' לתצהיר האישה מדבר בעד עצמו. עיון בנספח ד' מעלה כי צורפה התכתבות בין הצדדים לעניין חוב הארנונה בסך 25,000 ש"ח, במסגרתה האיש כותב לאישה: "וה-30 אש"ח זה מטוב ליבי ומרצוני החופשי כמו המישקפיים לא מותנה בדבר כפרוש... תחזרי הביתה". מהודעה זו ניתן ללמוד כי מחד, לא מדובר בתשלום שניתן לפני מספר שנים אלא ככל הנראה מדובר בתשלום שניתן בסמוך למועד ההתכתבות בין הצדדים. מאידך, האיש אינו מציין כי מדובר בתשלום על חשבון התשלומים הקבועים בהסכם בין הצדדים אלא להפך, מדגיש כי מדובר בתשלום מטוב ליבו ורצונו החופשי. לפיכך גם תשלום זה אינו חלק מהתשלומים הקבועים בהסכם בין הצדדים. 119. באשר לטענה בדבר קיזוז שווי שימוש ברכב – לטענת האיש בהסכם נקבע, כי כלי הרכב יועברו לבעלותו הבלעדית וזאת ממועד הפרידה במאי 2020 או לכל המאוחר במועד אישור ההסכם ביולי 2020, אולם האישה סירבה להשיב לידיו את הרכב מסוג "####" מס' רישוי ----- (ראה: צילום רישיון הרכב שצורף כנספח 5 לתצהיר האיש). לפיכך, יש לחייב את האישה בדמי שימוש ברכב מחודש יולי 2020 ועד נובמבר 2021. 120. בסעיף 34 להסכם נרשם, כי במידה ובני הזוג יתגרשו הרכבים הרשומים ע"ש האישה יעברו על שם האיש תוך 7 ימים. סעיף 36 להסכם מפרט כי מדובר בשני רכבים כדלקמן: #### 2015 מס' רישוי ---- ו- ^^^^^^ מס' רישוי ----- . דהיינו, הרכב אליו מתייחס האיש כלל אינו מופיע כאחד הרכבים המצוינים בהסכם. יתרה מכך, גם לפי ההסכם, על האישה להעביר את הרכבים לאיש "במידה ובני הזוג יתגרשו", כלומר החיוב הוא בתוך 7 ימים ממועד הגירושין ולא מחודש יולי 2020 כפי שטוען האיש. 121. זאת ועוד, מהחומר המצוי לפניי, לרבות במסגרת התיקים הקשורים, עולה כי האיש הצהיר שהותיר את הרכב לשימושה של האישה גם לאחר הגירושין מטוב ליבו. כך למשל, בפרוטוקול הדיון מיום 14.10.21 במסגרת תיק ה"ט 7832-10-21 הצהיר האיש כדלקמן (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 5-2): "לגבי הרכב, זה חוצפה, הרכב שלי, בהסכם שמותב כאן אישר רשום שהרכבים הם רכושי, בהסכם של כב' ה שופטת אישרה. מטוב ליבי, השארתי את הרכב 8 חודשים אחרי שהתגרשנו, רציתי שתגיע לעבודה, אני משלם על הרכב הכל, והיא לא רצתה". גם במסגרת תיק ה"ט 1642-11-22 צירפה האישה העתק הודעה שהאיש שולח לבן זוגה בתאריך 17.10.22 במסגרתה הוא רושם כדלקמן: "...תמכתי בה בכל, השארתי לה את הרכב שנה וחצי לאחר הפרידה...". האיש חזר על דברים אלו גם במהלך הדיון מיום 23.11.22 כדלקמן: "השארתי לה רכב לאחר הגירושין, שנה וחצי". ראה: עמ' 5 לפרוטוקול מיום 23.11.22 ש' 16. קרי, קיימות מספר הודאות בעל דין מטעם האיש, כי הוא הותיר את הרכב לשימושה של האישה מרצונו החופשי גם לאחר הפירוד והגירושין, ובזמן אמת לא עלתה דרישה לתשלום דמי שימוש. 122. כמו כן, האיש טוען, כי פנה לאישה "אין ספור פעמים" בדרישה להשבת הרכב, וכי הרכב הושב אליו רק בחודש נובמבר 2021 לאחר שהזהיר את האישה כי יפנה למשטרה, אלא שהאיש לא צירף אסמכתאות לאותן "אין ספור פעמים" בהן פנה לאישה בעניין הרכב ואף לא מציג אסמכתא לכך שהרכב הושב אליו רק בחודש נובמבר 2021. האסמכתא היחידה המצורפת לעניין זה היא התכתבות בין הצדדים מחודש יוני 2021 (ראה: נספח 6 לתצהיר האיש). במייל שהאישה שולחת לאיש בתאריך 20.06.21 נרשם כדלקמן (הדגשה במקור – מ"ו): "לאחר הבהרת כל הנושאים עליהם היו לך השגות, נותר נושא הרכב. את רכב ה ^^^^^^ 2017 הענקת לי מספר רב של פעמים כמתנה, בהדגשה ברורה שכל העלויות (יתרת התשלום בגינו לחברת הליסינג, תשלומי הביטוחים, הטסט והטיפולים השוטפים) יהיו על חשבונך וישולמו באופן מלא ושוטף ויעידו על כך כל הסמסים, ההודעות הקוליות והאימיילים שלך, כמו גם התחייבותך בפני העו"ד. אני מבינה שאתה רוצה לחזור בך מהחלטתך והיות ואני, בניגוד אליך, לא בנויה למלחמות ואיומים ולמרות שיכולתי לדרוש את הרכב שניתן לי כמתנה, אני מוכנה לרכוש אותו ממך. במידה ולא תסכים להציע לי מחיר עבור רכישת הרכב, הרכב יוחזר אליך תוך 45 ימי עבודה". בתגובה משיב האיש לאישה לעניין הרכב כדלקמן: "ק.ש – לאחר 11 שנות זוגיות ומתוך אהבתי אלייך, הסכמתי שתשתמשי ברכב כדי שתבני את חייך מחדש כפי שעזרתי לך תמיד בכל תקופת חיינו המשותפת לעמוד על רגלייך... ...גם לאחר גירושינו, עזרתי בכל – רכישת מישקפיים..מתן מזומנים ברבבות שקלים, החזקת ריכבו של בנך והחזקת הרכב בו את נוסעת. חשבתי וקיוויתי כי המשבר בינינו הינו זמני ונצליח להיבנות ממנו ולחזור להיות זוג אוהב כמו שהיינו בהתחלה ולכן גם החזקתי לך את הרכב עם תשלום כל הוצאותיו עלי בנדיבותי הרגילה שאין חולק עליה. ...השימוש ברכב ניתן לך מנדיבות ליבי ע"פ שיקול דעתי הבלעדי – ע"פ החוזה שנחתם בבי"ד לענייני המישפחה וע"פ חוזה מכירת הבית – הרכב אינו חלק מהסכם מכירת הבית אלא היה ונשאר רכושי הפרטי. לאור כל האמור לעיל ובייחוד לאחר שעשית דין לעצמך וגנבת את הרכב הבוקר עם הג'ק שלי בניגוד גמור לבקשתי התקיפה כי לא תשתמשי ברכב וזאת לאחר שעל דעת עצמך גנבת לחזקתך את 2 מפתחות של הרכב ללא בקשת רשות ממני ומה שיותר מכאיב לי זה שינוי הגישה כלפי, הניכור והקור, לאור כל האמור לעיל, איני רואה שום סיבה להעניק לך עוד מתנות...אני מבקש את הרכב לאלתר...איני מעוניין להתנצח עימך ואיני מעוניין לתת לך 45 ימי חסד. מבקש שתחזירי לי את ריכבי היום עם 2 המפתחות שלו בבקשה....לא מעוניין למכור לך את הרכב". גם מהתכתבות זו ניתן ללמוד על הצהרת האיש, כי הרכב נותר אצל האישה מתוך נדיבותו ועל פי שיקול דעתו הבלעדי, וכי הדרישה להשבתו היא מחודש יוני 2021 ולא קודם לכן. 123. האישה אף העידה, כי האיש התחייב בכתב להעמיד את הרכב לרשותה ולשימושה, כל עוד היא חפצה בכך. האישה אמנם לא צירפה לתצהיר מטעמה אסמכתא בכתב לתמיכה בטענה זו, אולם מחקירתה במשטרה ביום 24.02.22 עולה כי האישה הציגה לפני חוקר המשטרה מייל שבו האיש רשם לה שהיא יכולה להשתמש ברכב כרצונה (ראה: סעיפים 18-16 לחקירת האישה מיום 24.02.22 כפי שצורפה כנספח 15 לתצהיר האיש). האישה העידה בבית המשפט, כי היא השיבה את הרכב לאיש בתאריך 28.06.21 לאחר שבאחד הימים הרכב היה על ג'ק והיא הורידה אותו מהג'ק ונסעה עמו, והאיש התקשר לומר לה שהוא הוציא ברגים מהגלגלים ברכב והיא לא יכולה לנסוע על הרכב במצב זה, שכן מדובר בסכנת חיים. ראה: מעמ' 25 לפרוטוקול ש' 1 ועד עמ' 26 ש' 13. עדות זו של האישה עולה בקנה אחד עם חקירת האיש במשטרה מיום 22.02.22, במסגרתה האיש מודה כי העמיד את הרכב בחנייה ופירק שלושה ברגים והאישה הורידה את הרכב מהג'ק ונסעה עמו לעבודה. לטענת האיש, לאחר שהוא נסע אחריה והרכיב את שלושת הברגים החסרים, האישה הבטיחה להשיב את הרכב "ובאמת יום אחרי החזירה את הרכב עם המפתחות". ראה: סעיפים 42-41 לחקירת האיש במשטרה מיום 22.02.22, המצורפת כנספח 15 לתצהיר האיש. 124. מכל האמור לעיל עולה, כי האיש הותיר את הרכב לשימוש האישה מרצונו הטוב, ולאחר שעמד על השבתו לידיו, האישה השיבה את הרכב. גם העובדה שהרכב שבמחלוקת כלל לא מוזכר בהסכם בין הצדדים כרכב שיש להשיב לידי האיש מדברת בעד עצמה. 125. בנסיבות אלו, איני מוצאת מקום לקזז את דמי השימוש הנטענים ברכב מהסכומים שהיה על האיש לשלם בהתאם לסעיף 18 להסכם בין הצדדים. 126. גם הדרישה לקזז מסכום התביעה את זכות התביעה שעומדת לאיש בגין עוולת לשון הרע בשל תלונת שווא נטענת למשטרה בגין שבירת מראת צד ברכבה של האישה - אינה יכולה לעמוד. ככל שהאיש סבור כי עומדת לו עילת תביעה בגין לשון הרע, היה רשאי להגיש תובענה לעניין זה ולא לעלות את העניין באופן כללי וסתמי כטענת קיזוז. לא למותר לציין, כי האיש בחר לצרף כנספח 8 לתצהירו אסמכתא לכך שהוגשה נגדו לתלונה במשטרה בגין היזק לרכוש במזיד והוא נדרש לחתום על כתב ערובה בשל חשש לשיבוש הליכי חקירה/משפט, אולם לא צירף העתק מחקירתו במשטרה לעניין זה ואף לא צירף אסמכתא לכך שהתלונה למשטרה נסגרה ומה עילת הסגירה. יצוין, כי האישה העידה שלא תמיד המשטרה מצליחה להגיע לחקר האמת בשל העדר ראיות, וכי כנגד האיש אף מתנהל הליך פלילי בגין שליחת המיילים המטרידים אליה. ראה: מעמ' 28 לפרוטוקול ש' 36 ועד עמ' 29 ש' 16. 127. טענת קיזוז נוספת נוגעת לתכשיטים שעל פי הנטען האישה נטלה ללא רשות. האיש טען כי מדובר ב-7 טבעות המוערכות על ידו בסך כולל של 25,000 ₪. האיש צירף תמונות של הטבעות כנספח 9 לתצהירו, אולם לא ניתן לדעת מה התאריך שבו צולמה התמונה (האישה טוענת בתצהירה כי האיש מציג את הטבעות שהוחזרו לו על ידה). לטענת האיש, במהלך החיים המשותפים הוא הרשה לאישה להשתמש בטבעות שירש / קיבל מאמו המנוחה אולם מעולם לא נתן לה את הטבעות הללו במתנה. לדבריו, החל מחודש מאי 2020, דרש מהאישה "אין ספור פעמים" להשיב את התכשיטים הללו, אך היא סירבה בתוקף. האיש לא צירף לתצהירו אסמכתאות לאותן "אין ספור" פעמים בהן דרש לקבל את הטבעות מחודש מאי 2020 ואילך. יתרה מכך, בסעיף 29 להסכם בין הצדדים נרשם כדלקמן: "תכשיטים – ק.ש מתחייבת כי במועד הפרידה/גירושין היא תחזיר את הטבעת שקיבלה מא.ו (טבעת מזכרת מאמא של א.ו)". דהיינו, בהסכם שאושר ע"י בית המשפט ביום 19.07.2020 מוזכרת טבעת אחת ויחידה שעל האישה להשיב לידי האיש. האיש לא סיפק הסבר לכך שבהסכם לא מוזכרות טבעות נוספות, ובפרט שלטענתו ביקש מהאישה להשיבן עוד טרם אישור ההסכם. 128. גם מעיון בחקירת האישה במשטרה מיום 21.02.22 עולה, כי האישה הודתה שנותרו בידיה טבעות שהיו שייכות בזמנו לאמו המנוחה של האיש. לטענתה, היא התכוונה להשיב לאיש את הטבעות, על אף שלא הייתה חייבת לעשות כן מאחר ולא הופיע חיוב לעניין זה בהסכם בין הצדדים. לדבריה, האיש תקף אותה במעמד המפגש ביניהם וניסה לדחוף את ידיו לתוך בגדיה מאחר והיא שמה את הטבעות בחזייה. לאחר שהשכנים יצאו מבתיהם והתערבו, היא נכנסה למעלית וירדה לדירת הוריה המתגוררים באותו בניין. ראה: סעיף 37 לחקירת האישה מיום 21.02.22, כפי שצורפה כנספח 15 לתצהיר האיש. גם במהלך חקירתה בבית המשפט העידה האישה, כי קיבלה במתנה מהאיש צמיד ומספר טבעות, וכי התחייבה להשיב רק טבעת אחת במסגרת ההסכם בין הצדדים. לדבריה, במועד שבו הגיעה לדירת האיש כדי לאסוף את חפציה, האיש התנה את השבת חפציה בכך שהיא תשיב את הטבעות ולכן היא החליטה להשיב לו את הטבעות, אולם האיש ניסה לקחת את הטבעות בכוח ולבסוף היא זרקה את השקית עם הטבעות הרחק ממנה ונמלטה מהאיש. ראה: מעמ' 29 לפרוטוקול ש' 27 ועד עמ' 33 לפרוטוקול ש' 7. האיש טען כי העובדה שהאישה לא ציינה בחקירתה במשטרה כי השיבה את הטבעות לידי האיש מלמדת כי הטבעות נותרו ברשותה. דא עקא, שהאיש עצמו צירף כנספח 1 לתצהירו בתיק מס' 27048-12-22 התכתבות של האישה עם מר ד. (העד מטעמו של הנתבע) מיום 03.12.2021 במסגרתה האישה מספרת למר ד. על התקרית עם הטבעות ומציינת מפורשות, כי האיש ניסה להוציא את השקית עם הטבעות מהחזייה שלה, עד שלבסוף היא שלפה את השקית וזרקה אותה הרחק ממנה, ורק אז האיש הרפה ממנה. מהתכתבות זו עולה כי מדובר בגרסה של התובעת מזמן אמת, עוד בטרם הוגשו התביעות הכספיות מטעמה לבית המשפט ובטרם הועלתה טענת הקיזוז מטעם האיש לעניין הטבעות. כמו כן, בחקירתו בבית המשפט טען האיש שהאישה זרקה לעברו טבעת אחת בזמן הריב ביניהם, אלא שלטענתו מדובר בטבעת המוזכרת בהסכם. ראה: עמ' 101 לפרוטוקול ש' 33-25. אולם, טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהטבעת המוזכרת בהסכם הושבה לאיש על מנת שימסור אותה לבנו תמיר כמתנת נישואין ולא במסגרת הריב בין הצדדים שבגינו הוגשה תלונה למשטרה. ראה: התכתבות בין הצדדים לעניין הטבעת הזו מיום 12.06.21 שצורפה כנספח ב' לתצהירה של האישה בתיק מס' 27048-12-22. ראה גם: הודאתו של האיש לעניין השבת הטבעת המוזכרת בהסכם בעמ' 100 לפרוטוקול ש' 35-32. משלא הוכח כי נותרו טבעות בידי האישה, ומשהאישה ממילא לא התחייבה להשיב טבעות נוספות, הרי שלא ניתן לקזז כספים בגין חיוב שלא הוכח. 129. עוד טוען האיש, כי בדיון המקדמי שהתקיים בבית משפט זה ביום 19.09.22 האישה התייצבה כשהיא עונדת את אותן טבעות מושא טענת הקיזוז בתיק זה, אולם אין לכך זכר בפרוטוקול הדיון מיום 19.09.22. מעיון בפרוטוקול עולה, כי ב"כ האיש טען שהאישה טרם השיבה לאיש תכשיטים בשווי 25,000 ₪ (ראה: עמ' 4 לפרוטוקול מיום 19.09.22 ש' 10-9), אולם לא נטען כי האישה עונדת את הטבעות במעמד הדיון, האישה לא עומתה עם טענה זו במהלך הדיון ובית המשפט לא התבקש להתרשם במו עיניו מהטבעות הנטענות, על מנת לדעת בכמה טבעות מדובר והאם הטבעות שהאישה עונדת תואמות את צילום הטבעות שצורף כנספח 9 לתצהיר האיש. גם האישה נחקרה לעניין זה והעידה, כי אין ברשותה טבעות וממילא לא התייצבה לדיון כשהיא עונדת תכשיטים שהיו שייכים לאמו של האיש. ראה: מעמ' 33 לפרוטוקול ש' 8 ועד עמ' 34 ש' 3. 130. לא למותר לציין, כי גם השווי הנטען של הטבעות אינו נתמך בראשית ראיה אלא מבוסס על הערכה בלתי מקצועית של האיש, מבלי שצורפה אסמכתא לכך כגון: פוליסת ביטוח דירה המתייחסת לשווי תכשיטים, הערכת שמאי מטעם חברת הביטוח ועוד. 131. בנסיבות אלו, איני מוצאת לנכון לקזז את הסך הנטען של 25,000 ₪ מהתשלומים הקבועים בסעיף 18 להסכם. 132. סעיף 53 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 קובע כדלקמן: "חיובים כספיים שהצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים". האיש טוען בסיכומיו, כי במקרה דנן מדובר ב"מערכת יחסית אחת, דהיינו "עסקה אחת" הנובעת כל כולה מההסכם, וכחלק מהתחשבנות כספית בין בני זוג שנפרדו", אלא שבהסכם בין הצדדים אין כל חיוב על האישה לשלם לאיש דמי שימוש בגין הרכב מסוג "######" מס' רישוי ------- (שכאמור כלל לא מוזכר בהסכם), אין כל חיוב על האישה להשיב תכשיטים נוספים מלבד הטבעת המוזכרת בהסכם ואין כל חיוב של האישה לשלם לאיש פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין עוולת לשון רע נטענת שכלל לא הוכחה. 133. בשלהי הדברים יצוין, כי האיש עתר לזימון עוה"ד פלונית שערכה את ההסכם בין הצדדים למתן עדות, בטענה שיש לאיש טענות הנוגעות להסכם. עוה"ד פלונית ביקשה לפטור אותה ממתן עדות בטענה שהיא פעלה כמגשרת בין הצדדים, וחיסיון מגשר הוא חיסיון מוחלט שאין לבית המשפט שיקול דעתו להסירו. אמנם, שני הצדדים הסכימו להסרת החיסיון כלקוחותיה של עוה"ד פלונית, אולם עוה"ד עמדה על סירובה להעיד מתוקף תפקידה כמגשרת. בהחלטתי מיום 18.04.23 נדחתה הבקשה לזימון עוה"ד פלונית לעדות, הן לאור התנגדותה של המגשרת והן לאור העובדה שהאיש לא הבהיר כיצד עדותה תואיל לניהול ההליך ואף הותיר את ההחלטה בדבר זימונה לשיקול דעת בית המשפט. בהקשר זה יובהר כי הצדדים אינם חולקים על קיומו של ההסכם ונפקותו המשפטית, כמו גם על החיוב לשלם 120,000 ₪ בהתאם לסעיף 18 להסכם, אלא המחלוקת היא בשאלה האם האיש פרע את חובו בהתאם לסעיף האמור או לא. ממילא, המגשרת אינה יכולה להעיד על התנהלות הצדדים לאחר עריכת ההסכם ואינה יכולה לאשר או לשלול האם התשלומים שבוצעו ע"י האיש היו על חשבון סעיף 18 להסכם או לא. 134. טענה נוספת שהעלה האיש היא שהאישה אישרה במסגרת חקירתה במשטרה שאין לה ולאיש חובות האחד כלפי השני, אולם עיון בחקירת האישה במשטרה מעלה כי הדברים הוצאו מהקשרם. להלן החלק הרלוונטי מחקירת האישה במשטרה מיום 24.02.22 אשר צורף כנספח 15 לתצהיר האיש: "שאלה: אוקי, א.ו טוען שלאחר הזוגיות שלכם ושנפרדתם הוא עזר לך בכסף והוא הגיע לעבודתך בכדי שיסדר איתך שני חובות שאת חייבת לו? של 18 אלף ושל 20 אלף שקל, ידוע לך על זה? תשובה: הוא נתן לי תלושים כי אני עבדתי בחברה אני הייתי עובדת של החברה 5 שנים, אין לי חובות כלפיו ממש לא. יש בהסכם גירושים שנינו שאין חובות אחד כלפי שני (ה.ל מעבירה לי את ההסכם גירושים ביניהם נספח א') מצרף אותו לתיק החקירה. אני מפנה אותכם לסעיפים 38 עד 43. כל חוב מהעסק ישולמו על ידי א.ו ועל הוצאות ישלמו על ידי א.ו". מעיון בתשובה זו ניתן ללמוד כי האישה מפנה את החוקר להסכם הגירושין בין הצדדים, על מנת להוכיח שהחובות הנוספים הנטענים ע"י האיש כלפיה אינם מופיעים בהסכם בין הצדדים, אולם אין בכך כדי לבטל התחייבות מפורשת של האיש לבצע תשלומים לידי האישה בהתאם לסעיף 18 להסכם האמור. 135. לאור כל האמור לעיל, משלא הוכח לפניי כי התשלומים שבוצעו ע"י האיש היו כנגד הסכומים הקבועים בסעיף 18 להסכם ומשדחיתי את טענות הקיזוז של האיש, אני נעתרת לסעד המבוקש ומחייבת את האיש לשלם לאישה סך של 120,000 ₪ כקבוע בסעיף 18 להסכם שקיבל תוקף של פסק דין. 136. יצוין כי האישה עתרה לתשלום הסכום האמור כשהוא נושא ריבית מתאריך 18.02.22 (קרי 12 חודשים ממועד סידור הגט בין הצדדים). אולם, יש לקחת בחשבון שהתביעה הוגשה ביום 08.05.22 והאישה לא פעלה לגביית הסכום החל ממועד התשלום הראשון (קרי בסמוך למועד הגירושין) ואף לא נקטה בהליכי הוצל"פ לגביית הסכום, על אף שהיה בידיה התחייבות כספית שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 19.07.2020. כמו כן, התרשמתי כי האיש אכן המשיך לממן הוצאות שונות של האישה גם לאחר הפירוד ביניהם (שלא כנגד הסכום הקבוע בסעיף 18 להסכם אלא מתוך רצונו הטוב), ולפיכך האישה לא מיהרה לנקוט בהליכים לגביית התשלומים הקבועים בסעיף 18 להסכם. 137. בנסיבות אלו, אני מוצאת לנכון לקבוע כי הסך של 120,000 ₪ יוצמד למדד בלבד מיום הגשת התביעה ויישא הצמדה וריבית כחוק רק ממועד מתן פסק הדין דנן. כמו כן, בגין הליך זה יישא האיש בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. הוצאות אלו נפסקו על הצד הנמוך, לאור התרשמותי כי האישה נהנתה מתשלומים נוספים ששולמו ע"י האיש מעבר להסכם, מרצונו הטוב. על אף שאין מקום לקזז תשלומים וולנטריים אלו כנגד החיוב המפורש הקבוע בהסכם, אני מוצאת לנכון להתחשב בכך בראיה הכוללת של התיק. תלה"מ 27048-12-22: צו עשה להשבת תכשיטים ולחילופין חיוב בשווים המוערך טענות האיש 138. התכשיטים מושא התובענה דנן אינם אותם תכשיטים שבגינם נטענה טענת קיזוז בתיק מס' 11194-05-22, אלא מדובר בתכשיטים נוספים שנלקחו ע"י האישה ללא רשות ועצם הגניבה נודע לאיש רק ביום 17.10.22. 139. ביום 17.10.22 חברים משותפים של הצדדים שלחו לאיש תמונה של האישה, מתוך עמוד הפייסבוק שלה, כשהאישה עונדת על ידה צמיד זהב יקר מאוד שהיה שייך לאמו ז"ל של האיש. האיש היה בטוח שהצמיד מצוי בכספת המותקנת בביתו, אולם כאשר ניגש לפתוח את הכספת הזדעזע לגלות כי הכספת ריקה לחלוטין, וכי האישה רוקנה את הכספת מכל הפריטים שהיו בה, לרבות קופסה מלאה בתכשיטים שהאיש ירש מאמו ז"ל ולרבות שני שעונים יקרי ערך שהיו שייכים לאיש. 140. רק לאישה ולאיש היה את הקוד לכספת ולא היו על הכספת סימני פריצה כלשהם, מה גם הייתה נעולה ותקינה במועד שבו פתח האיש את הכספת כדי לראות אם התכשיט אותה ענדה האישה בתמונה מצוי בכספת או לא. 141. האיש הרגיש שחייו מתהפכים עליו ומתוך צער, כאב והשפלה שלח הודעת ווטס-אפ לבן הזוג של האישה במטרה שבן הזוג יגרום לאישה להשיב את כל התכשיטים הגנובים היקרים לליבו. 142. במסגרת סעיף 29 להסכם התחייבה האישה להחזיר את הטבעת שקיבלה מהאיש (טבעת מזכרת מאמו של האיש), אולם גם טבעת זו לא הושבה כמתחייב בהסכם. 143. האיש פירט את התכשיטים / השעונים שנגנבו על פי הנטען ע"י האישה מהכספת בביתו: א. צמיד זהב גדול שירש מאמו ז"ל, שהוערך על ידו בסך של 15,000 ₪ לפחות. ב. שעון "שפהאוזן שוויץ" מזהב בן 80 שנה לפחות, שהוברח ע"י סבו של האיש מפולין בתקופת השואה. מדובר בפריט אספנות שהוערך ע"י האיש בסך של 20,000 ₪ לפחות. ג. שעון טיסוט שוויצרי שעלה לאיש בזמן רכישתו סך של 2,500 ₪. ד. קופסה מלאה בתכשיטים שהיו שייכים לאמו ז"ל של האיש ובה שעוני זהב לנשים, לפחות כעשרה צמידים מזהב (שאחד מהם נראה על ידה של האישה), שרשראות עם תליונים מזהב צהוב /לבן וכן מספר רב של טבעות. הקופסה הוערכה ע"י האיש בסך של כ-25,000 ₪ לפחות. 144. האיש הבהיר, כי עתירתו לחיוב בשווי הכספי של התכשיטים/השעונים היא רק בגדר סעד חלופי, שכן הוא מעוניין בהשבה של התכשיטים והשעונים בהיותם בעלי ערך סנטימנטלי רב עבורו. לטענת האיש, הסכומים הנדרשים הם על דרך המיעוט וללא הערכה מקצועית, הן משום שהתכשיטים / שעונים אינם מצויים בידי האיש והן משום שהערך הסנטימנטלי גבוה יותר מערכם הכספי ומדובר במזכרות שקיבל/ירש האיש מאמו ז"ל וממשפחתו המורחבת. 145. לפיכך, יש להורות על השבת התכשיטים / השעונים שנלקחו ללא רשות ע"י האישה, ולחילופין בלבד לחייב את האישה לשלם לאיש את שווים בסך של כ-65,000 ₪. טענות האישה 146. האיש הגיש תובענה לצו עשה ושילם אגרה בהתאם, כך שיש לדחות את דרישתו לפיצוי כספי עבור התכשיטים מושא התביעה. 147. האישה מצהירה, כי בכל התקופה שבה התגוררה בדירה לא הותקנה כספת בדירה. לטענתה, כל התכשיטים שלה, הדרכונים, השיקים וכל דבר בעל ערך הוחזקו בשידת האיפור בחדר השינה, כך שלאיש הייתה גישה חופשית לכל דבר בעל ערך. 148. על מנת שניתן יהיה להתייחס לדרישת האיש לפיצוי כספי עבור התכשיטים, חובה על האיש לצרף הערכת שמאי תכשיטים או רשימת תכולה בפוליסת ביטוח עבור הכספת הנטענת בדירת האיש. 149. בעת שהצדדים היו נשואים, האיש נתן לאישה במתנה טבעות וצמידים שלדבריו היו שייכים לאמו ז"ל. לא היה כל סוג של שעונים. כל הטבעות שהיו ברשות האישה הוחזרו לאיש במהלך ויכוח שהתרחש בין הצדדים. האישה פנתה למטפל הזוגי של הצדדים ביום 03.12.21 ותיארה בפניו את שהתרחש לרבות העלאת נושא הטבעות. 150. בהסכם יש התייחסות רק לטבעת ולא ליתר התכשיטים אליהם מתייחס האיש. הטבעת נמסרה לאיש בחזרה ע"י האישה, על מנת שימסור אותה לבנו ת. כמתנת נישואין. 151. בדיון מיום 19.09.22 האישה ענדה צמיד שקיבלה במתנה מהאיש, וצמיד זה שייך לה על כל המשתמע מכך. 152. האיש אכן שלח הודעה לבן הזוג של האישה מתוך מניעים פסולים של נקמנות, ובמסגרת ההודעה נזכר בשורה אחת נושא גניבת התכשיטים אך לא מוזכר הרצון של האיש להשיב לידיו את התכשיטים, אלא נרשם: "עשה עם המידע הזה כרצונך – מבחינתי זאת אחוות גברים גרושים". ברי כי האישה אינה יכולה להשיב פריטים שאינם ברשותה, מאחר והושבו לאיש. דיון והכרעה בתיק 27048-12-22 153. לאחר עיון בחומר המצוי לפניי הגעתי למסקנה כי האיש לא הוכיח את תביעתו להשבת התכשיטים או לחילופין תשלום שווים. 154. ראשית, האיש כלל לא הוכיח את עצם קיומם של התכשיטים הנטענים, למעט צמיד אחד שהאישה הודתה בקיומו וטענה שניתן לה במתנה (ראה גם: התמונה שצירפה כנספח 5 לתצהיר האיש וכן עמ' 33 לפרוטוקול ש' 35). האיש לא הוכיח את קיומם של שני השעונים הנטענים (כאשר לטענת האישה לא היה כל סוג של שעונים), לא הציג תמונות שלהם או פירוט שלהם במסגרת פוליסת ביטוח, וגם הטענה ל"קופסא מלאה בתכשיטים" נטענה בעלמא. ככל שמדובר בתכשיטים יקרי ערך כנטען, מצופה היה כי האיש יחזיק בתיעוד של תכשיטים אלו ואף מצופה היה כי ידאג לבטח תכשיטים אלו במסגרת פוליסת ביטוח דירה, כדי להבטיח את שווים למקרה של גניבה / אובדן. האיש אף הצהיר בחקירתו שיש לו פוליסת ביטוח דירה וכי הכספת מוזכרת בפוליסת ביטוח הדירה, אלא שלטענתו אינו זוכר בעל פה מה נכלל בפוליסה ועליו לשוחח עם סוכן הביטוח שלו . ראה: עמ' 106 לפרוטוקול ש' 35-20. האיש אף טען בחקירתו כי העריך את שווי התכשיטים על סמך הערכה של סוכן ביטוח אליו פנה בזמנו, אלא שכאמור לא צורפה כל הערכת שווי או פוליסת ביטוח. ראה: עמ' 96 לפרוטוקול ש' 34-30. 155. שנית, מלבד הצמיד אותו ענדה האישה, האיש לא הוכיח כי האישה נטלה תכשיטים נוספים מעבר לטבעות שפורטו במסגרת כתב ההגנה בתיק מס' 11194-05-22 ואליהן כבר התייחסתי בפסק דיני. האיש אף לא הציג אסמכתא לכך שהוגשה תלונה במשטרה בגין גניבת תכשיטים על ידי האישה, ככל שהוגשה. 156. למעשה, תביעתו של האיש להשבת התכשיטים מבוססת על דבריו בלבד, לרבות הדברים שסיפר בעצמו לצדדים שלישיים. כך למשל, מר ד. מציין בסעיף 7 לתצהירו אודות הדברים "ששמעתי מא.ו", ובכלל זה הטענה שהאישה מחזיקה בתכשיטים שהיו שייכים לאמו המנוחה של האיש. דהיינו, מר ד. אינו יודע בעצמו האם האישה מחזיקה בתכשיטים שהיו שייכים לאמו של האיש או לא, אלא הוא רק שמע על כך מפי האיש, ראה גם: עמ' 45 לפרוטוקול ש' 31-27. גם בנו של האיש, מר או.ו, הצהיר כי ידוע לו שאביו החזיק כספת בדירתו, אולם אין בתצהירו כל התייחסות לתכולת הכספת או לטענה שהאישה נטלה את תכולת הכספת ללא רשות. מר או.ו הבהיר בחקירתו כי הוא אינו יודע מה הייתה תכולת הכספת. ראה: עמ' 50 לפרוטוקול ש' 28-1. העד, מר ר.ר.י (להלן: "מר י.") ציין בתצהירו (הדגשה שלי – מ"ו) כי "נודע לי מא.ו שלאחרונה גילה שק.ש לקחה ממנו תכשיטים נוספים, שא.ו היה בטוח כי הם מצויים בכספת ביתו ועל כך הוא הגיש תביעה לבית המשפט נגד ק.ש". קרי, העד מסתמך על דבריו של האיש עצמו. מר י. אף הבהיר בעדותו כי הוא נסמך על דברי הצדדים וכי אינו צריך לראות במו עיניו שהאישה נטלה תכשיטים מהכספת. ראה: עמ' 42 לפרוטוקול ש' 23-15. בהמשך מציין העד בתצהירו: "פניתי לק.ש בנוגע לתכשיטי אימו ז"ל של א.ו ו- ק.ש לא הכחישה שאלו התכשיטים שלך (טעות סופר במקור – מ"ו) אימו ז"ל של א.ו, אך היא טענה שא.ו נתן לה אותם במתנה". קרי, גם בעניין זה אין פירוט באילו תכשיטים מדובר, מתי נעשתה הפנייה לאישה ולגבי אילו תכשיטים נעשתה הפנייה (האם מדובר בפנייה לגבי הטבעות מושא טענת הקיזוז בתיק מס' 11194-05-22 או שמא לגבי התכשיטים הנוספים שהתגלו לאיש לפי הנטען ביום 17.10.22). יתרה מכך, מר י. העיד כי שוחח עם האישה שיחה ארוכה לגבי התכשיטים והשיחה הוקלטה על ידו, אלא שתמלול השיחה לא צורף לתצהירו של מר י. בטענה שהוא עדיין שומר על כבודה של האישה. ראה: עמ' 40 לפרוטוקול ש' 31-1. סבורני כי במידה והייתה בידי האיש הודאה ברורה של האישה כי היא נטלה את התכשיטים ללא רשות, היה עומד על הגשתה לבית המשפט. יתרה מכך, גם מעדותו של מר י. עולה כי לצדדים היו גרסות מנוגדות לעניין התכשיטים, שכן האיש טען בפניו שהאישה נטלה תכשיטים ללא רשות, בעוד האישה טענה שהיא נטלה אותם ברשות ראה: עמ' 40 לפרוטוקול ש' 27-10. יתרה מכך, מר י. מתייחס לתכשיטים שהיו שייכים לאמו המנוחה של האיש, בעוד האיש הכליל בתביעתו גם שני שעונים שאותם לא קיבל מאמו המנוחה (שעון שרכש לעצמו ושעון שקיבל מסבו המנוח), ולאף אחד מהעדים אין ידיעה לגבי השעונים הנטענים הללו. 157. יצוין, כי במעמד הגשת התצהירים, האיש צירף לתיק גם תצהיר מטעם אחותו, הגב' ט.ח.ד וכן תצהיר מטעם בת זוגו לשעבר, הגב' ע.ט, כאשר לפי הנטען האחות הייתה יכולה להעיד בנושא התכשיטים ובת הזוג לשעבר הייתה נוכחת בסיטואציה שבה נודע לאיש לראשונה שהכספת ריקה. ראה: עמ' 111 לפרוטוקול ש' 18-11. אולם, שתי העדות הללו בחרו שלא להתייצב למתן עדות במועד שנקבע להוכחות, והאיש בחר לוותר על זימונן לדיון נוסף כך שתצהיריהן הוצאו מהתיק (ראה: החלטתי מיום 19.09.23 בתיק מס' 43080-03-22). 158. עוד יצוין, כי האישה הכחישה את טענת האיש כי הייתה כספת בביתו במועד החיים המשותפים, וגם התמונות שצירף האיש של הכספת (נספחים 6 ו-12 לתצהיר האיש) אינן יכולות להעיד על המועד שבו הותקנה הכספת. האיש אף הודה בחקירתו, כי התמונות צולמו בעת הגשת התביעה ולא בזמן אמת (ראה: עמ' 104 פרוטוקול ש' 10-7). אולם, גם אם אקבל את טענת האיש כי התכשיטים היו בכספת בביתו, גרסתו של האיש לעניין המועד שבו גילה האיש אודות הגניבה הנטענת של שאר התכשיטים מעלה תמיהות. לטענת האיש, רק ביום 17.10.22 פתח את הכספת וגילה שהיא ריקה וזאת לאחר שחברים משותפים שלחו לו תמונה שהועלתה לרשת הפייסבוק במסגרתה האישה עונדת את הצמיד שהיה שייך לאמו. גרסה זו אינה מתיישבת עם טענת האיש בסעיף 28 לתצהירו לפיה, החל מחודש מאי 2020 בו נפרדו הצדדים הוא דרש מהאישה אינספור פעמים להשיב את התכשיטים שהיו בשימושה ותכשיטים נוספים שהיו שמורים בכספת המצויה בדירתו. אין זה סביר בעיניי, כי במשך למעלה משנתיים ממועד הפרוד הנטען האיש אינו פותח את הכספת בביתו ולו פעם אחת, ובפרט שהוא מודע לכך שהאישה עשתה שימוש בתכשיטים המצויים בכספת ולטענתו אף דרש ממנה להשיבם. כמו כן, אין זה סביר בעיניי שלאחר שהצדדים כבר מצויים בהליכים משפטיים המתנהלים בעצימות גבוהה והאיש כבר מעלה טענת קיזוז ביחס לטבעות בתיק מס' 11194-05-22, הוא לא יערוך בדיקה האם האישה נטלה לכאורה תכשיטים נוספים, ובפרט שלדבריו האישה מחזיקה בקוד לכספת. סביר יותר בעיניי כי התמונה שבגינה החליט האיש לפעול להגשת התביעה דנן (נספח 5 לתצהירו) העלתה את חמתו של האיש, שכן האישה מצולמת שם לצידו של גבר אחר, בעודה עונדת את הצמיד שהיה שייך בזמנו לאיש. מסקנה זו מתיישבת גם עם ההודעה המכפישה ששלח האיש לבן זוגה של האישה ביום 17.10.22 שם הוא מציין, כי האישה גנבה ממנו את התכשיטים של אמו המנוחה שהיו בבית ומסיים במילים: "עשה עם המידע הזה כרצונך – מבחינתי זאת אחוות גברים גרושים" (ראה: ההודעה שצורפה לבקשה לצו הגנה בתיק ה"ט 1642-11-22). 159. האיש אינו מכחיש, כי אפשר לאישה להשתמש בתכשיטים שהיו שייכים לאמו המנוחה ז"ל במהלך חייהם המשותפים, אלא שלטענתו מעולם לא נתן אותם במתנה. לטענתו, הוא אף רכש לאישה המון תכשיטים במתנה במהלך החיים המשותפים, אך לא נתן במתנה את התכשיטים המפורטים בתביעתו. ראה: עמ' 98 לפרוטוקול ש' 27-3. דא עקא, שבמסגרת ההסכם בין הצדדים אין כל אזכור לתכשיטים נוספים שעל האישה להשיב לאיש, על אף שהאיש טוען כי נושא התכשיטים שקיבל מאמו ז"ל היה קריטי עבורו. האיש נשאל בחקירתו מדוע לא ציין בהסכם כי על האישה להשיב את שאר התכשיטים וטען, כי לא היה טעם להזכירם מאחר והם ממילא היו בכספת. ראה: עמ' 100 לפרוטוקול ש' 29-7. מאחר והאיש הודה בתצהירו כי האישה עשתה שימוש גם בתכשיטים שהיו בכספת, הרי שההסבר שניתן על ידו לעניין אי הכללת תכשיטים נוספים בהסכם בין הצדדים אינו מניח את הדעת. משבחר האיש שלא לציין בהסכם כי על האישה להשיב לידיו תכשיטים נוספים, על אף שהאישה עשתה שימוש בתכשיטים נוספים ולא רק בטבעת שהוזכרה בהסכם, הרי שהדבר נזקף לחובתו. 160. מכל האמור לעיל עולה, כי האיש לא עמד בנטל הראיה ולא הוכיח את תביעתו לעניין השבת התכשיטים או תשלום שווים הנטען. לפיכך, התביעה נדחית. האיש יישא בהוצאות האישה בגין תביעה זו בסך של 10,000 ₪. לסיכום 161. בגין ההליך בתיק מס' 43080-03-22, האיש ישלם לאישה פיצוי בסך 70,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪. בגין ההליך בתיק מס' 50844-04-22, האיש ישלם לאישה סך של 20,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. בגין ההליך בתיק מס' 11194-05-22, האיש ישלם לאישה סך של 120,000 ₪ כשהוא צמוד למדד מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. בגין ההליך בתיק מס' 27048-12-22, ישלם האיש לאישה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. מאחר והאיש הפקיד ערובה בסך 3,000 ₪ במסגרת ההליך דנן (ראה: החלטת כב' הרשמת שלי פרקש מיום 16.03.23), אזי הערובה תועבר לאישה ע"י המזכירות על חשבון ההוצאות שנפסקו לאישה בגין ההליך דנן, והיתרה תשולם ע"י האיש. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. 163. המזכירות מתבקשת להמציא את פסק הדין לצדדים ולסגור את כל התיקים התלויים ועומדים. פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision43080-03-22	["מורן ואלך ניסן"]	[{"judgment_id": "f2a908a3-afae-57be-8a5c-c9922633d686", "file_name": "43080-03-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 111969, "extension": "docx", "display_name": "43080-03-22- קובץ מקורי"}]
6044a2f6-3e3e-5dd0-8a23-379c804b026c	ביהמ"ש המחוזי בירושלים, השופט אביגדור דורות: פס"ד האם המערערת זכאית הייתה למע"מ בשיעור אפס, ביחס לעבודות שביצעה במסגרת הקמת שדה התעופה רמון באילת (ע"מ 58543-12-20)	58543-12-20	2024-12-04	2	6	5	2DISTRICT_COURT	6Jerusalem	5Financial	לפניי ערעור על החלטת המשיב מיום 8.11.2020 בגדרה נדחתה השגת המערערת על שומת מע"מ שהוציא המשיב למערערת בסך 1,295,771 ₪, כולל ריבית והצמדה, לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו- 1975 (להלן: "חוק המע"מ"), בגין עבודות שביצעה המערערת באזור סחר חופשי באילת (שדה התעופה אילן רמון) עבור חברת "דניה סיבוס" (להלן: "דניה סיבוס"). תשתית עובדתית חברת ברכת הנדסת חשמל, היא המערערת, מתמחה בביצוע עבודות חשמל ותשתיות חשמל, חלקן במובן הקלאסי של עבודות חשמל וחלקן כחלק מעבודות הקשורות למערכות שונות, המופעלות במעגלים שונים ממערכת החשמל הרגילה, כדוגמת תשתיות חשמל לתקשורת, למעליות ולמערכות מיזוג. חברת דניה סיבוס היא החברה אשר נבחרה כדי לבצע את עבודות בניית והקמת שדה התעופה רמון באילת, כאשר עבודות הבנייה וההכנה בפרויקט נעשו, בין היתר, באמצעות קבלני משנה (להלן: "הפרויקט"). ביום 1.11.2017 נחתם בין המערערת לבין דניה סיבוס הסכם לביצוע עבודות בשדה התעופה רמון (להלן: "ההסכם"). הסכם זה הינו ההסכם היחיד בין המערערת לבין דניה סיבוס ביחס לאתר העבודה המדובר. לפי ההסכם, העבודות שנדרשה המערערת לבצע מפורטות בנספח א-1 ובנספח א-2 להסכם. יצוין, כי המערערת ביצעה עבודות אחרות שהועברו אליה דרך קבלני משנה אחרים. עבודות אלו היו עבודות חשמל שבוצעו על ידי המערערת ושולם בגינן מע"מ כדין ועל כן אינם נכללים בגדר המחלוקת שנדונה בערעור דנן. מביקורת שערך המשיב בדוחות ובכרטסת הנהלת החשבונות של המערערת, נמצא כי המערערת דיווחה על העסקאות שביצעה עבור דניה סיבוס בשיעור מס אפס בגין מתן שירותים לתושב אילת (על פי חיובי השומה לתקופה 4/2017-12/2018). המשיב גבה עדות מבעל השליטה במערערת, רישק ברקאת ביום 23.2.2020 ופעם נוספת ביום 9.3.2020. ביום 31.5.2020 התקיים דיון במחלקת ביקורת חשבונות של המשיב, בנוכחות נציגי מע"מ, מנהל המערערת רישק ברקאת, מייצגו חמדי נבולסי ובא כוחו עו"ד ראמי רישק. ביום 7.6.2020 מסר המשיב למערערת את החלטתו לדחות את הדיווח בשיעור מס אפס ולהוציא למערערת שומת עסקאות לשנים 2017-2018 בסכום מס כולל של 1,166,274 ₪ (סכום הקרן). על פי החלטת המשיב, המערערת אינה זכאית להוצאת חשבונית בשיעור מס אפס באשר העבודות שביצעה במסגרת הפרויקט אינן עולות כדי התקנה, הפעלה, תחזוקה או הבטחת תקינותם של מערכות מיזוג אוויר. נקבע, כי השירותים שסיפקה המערערת לתושב אילת הינם שירותי אינסטלציה חשמלית בלבד, אשר בגינם יש לשלם את שיעור המס המלא הואיל ושירותים אלה אינם נכללים בגדר תקנה 20א לתקנות אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים) התשמ"ו- 1985 (להלן: "תקנה 20א" ו-"תקנות אס"ח" בהתאמה). ביום 22.7.2020 הוגשה השגת המערערת על שומת העסקאות האמורה, במסגרתה נטען, בין היתר, כי המערערת סיפקה שירות של התקנת מערכות מיזוג אוויר בשדה התעופה רמון. ביום 4.8.2020 נשלחה מטעם המערערת "השלמת נתונים להשגה שהוגשה ביום 20.7.2020", במסגרתה נטען בשנית כי המערערת סיפקה שירותי עבודת מיזוג אוויר אינסטלציה חשמלית. לאחר בחינת השגת המערערת ועל מנת לבחון טענותיה, זימן המשיב גורמים שונים הקשורים לפרויקט לחקירה וגביית עדויות נוספות. ביום 8.11.20 ניתנה ההחלטה בהשגה, בגדרה נדחתה ההשגה ונקבעה שומה בסך 1,295,771 ₪, כולל ריבית והצמדה. החלטה זו התבססה על כלל המידע שהובא בפני המשיב ובין היתר, על עדותו של בעל החברה מיום 23.2.2020 ומיום 9.3.2020; על בדיקה מדגמית של חשבוניות החברה בפרויקטים נוספים בהן תוארו עבודות החברה כ"עבודות חשמל"; על עדות שנגבתה מנפתלי נאה, המהנדס הראשי בחברת דניה סיבוס (להלן: "נאה") ועל עדות שנגבתה מציון גרסי, מנכ"ל חברת מנוליד (להלן: "גרסי"). תמצית טענות הצדדים טענות המערערת: לטענת המערערת, נספחים א-1 ו- א-2 להסכם בינה לבין דניה סיבוס, אשר מפרטים את העבודה שנדרשה לבצע במסגרת הפרויקט, מגדירים בבירור את העבודה כעבודת אינסטלציה חשמלית למיזוג אוויר, אשר לגישתה נכללת בתקנה 20א לתקנות אס"ח. לפי המערערת, עוד בטרם החלו העבודות היא התייעצה עם בעלי מקצוע אשר הודיעו לה כי שיעור מע"מ על העסקה הוא 0% לפי סעיף 20א(2)(ב) לתקנות. בהתאם, טענה המערערת, כי עבודות אחרות שביצעה בפרויקט דרך קבלני משנה אחרים היו עבודות חשמל, שעליהן שולם מע"מ כדין. לטענת המערערת, היא הציגה למשיב את כל המסמכים הרלוונטיים המוכיחים כי מדובר בביצוע עבודות התקנת מערכות מיזוג אוויר ובניהם את הסכם הזמנת העבודה שנכרת מול דניה סיבוס, לרבות נספח א-2, לפיו פירוט העבודה שהוזמנה היא אינסטלציה חשמלית להתקנת מערכות מיזוג אוויר, וזאת בכפוף לחברת מנוליד שחיברה והפעילה את המזגנים. לבסוף, טענה המערערת, כי החלטת המשיב בהשגה נתקבלה בלי שטענות המערערת נדונו ונבדקו בכובד ראש ובלי שניתנה למערערת אפשרות למסור מידע בתגובה לטענות שהושמעו בעדויות הגורמים המעורבים. כך טענה המערערת, כי התנהלות המשיב לאורך החקירה ובמשך מתן ההחלטה הייתה רשלנית ולא מקצועית לכל הפחות. טענות המשיב: לטענת המשיב, לאור מכלול ראיות רחב ומבוסס, הכולל את עדותו של בעל השליטה במערערת עצמו, נמצא כי המערערת ביצעה עבור דניה סיבוס עבודות תשתית של חשמל ולא עבודות של התקנת, הפעלת, תחזוקת או הבטחת תקינותן של מערכות מיזוג אוויר- כנדרש לפי תקנה 20א. לטענת המשיב, העבודות אותן ביצעה המערערת היוו אך בסיס והכנה לגורם אחר שיבצע לאחר מכן את התקנת מערכות מיזוג האוויר, בעוד למערערת עצמה, אין כל ידע, הסמכה או אישורים לעסוק בתחום מיזוג האוויר. נטען כי בעדותו ציין בעל השליטה במערערת עצמו, כי החברה אינה מספק את אחד מהשירותים המנויים בסעיף 20א לתקנות אס"ח. לטענת המשיב, החוזה שנחתם בין המערערת לבין דניה סיבוס הינו למתן שירותים מסוג "אינסטלציה חשמלית" ולא לשירותי מיזוג אוויר במובנם בתקנות אס"ח. עולה מההסכם כי המערערת תספק "כל עבודות אינסטלציה חשמלית של הפרויקט שדה תעופה תמנע במבנה הטרמינל, כפוף לתכניות הביצוע ולהנחיות חברת מנוליד וחברת דניה סיבוס". תשתית נורמטיבית שירותים שחל עליהם מע"מ בשיעור אפס הדיון להלן נוגע לתקנות אס"ח ובפרט לתקנה 20א(2)(ב) אשר קובעת כי עסקאות למתן שירותים שהם התקנה, הפעלה, תחזוקה או הבטחת תקינות של מערכות מיזוג אוויר חבות במס בשיעור אפס, כהאי לישנא: "20א. שירותים שיחול עליהם מס ערך מוסף בשיעור אפס (תיקון: תשמ"ו, תשמ"ז, תשנ"ז). על סוגי השירותים המפורטים להלן הניתנים בידי עוסק שאינו תושב אזור אילת לעוסק תושב אזור אילת, לצורך עסקו אילת, יחול מס ערך מוסף בשיעור אפס, אם על גבי המקור וההעתקים של החשבוניות נשוא השירות נרשמו שמו ומספר הרישום במשרד מס ערך מוסף של העוסק תושב אזור אילת אשר לו ניתן השירות: הובלת טובין לאילת; שירות שהוא התקנה, הפעלה, תחזוקה או הבטחת תקינותם של טובין אלה: מעליות; מערכות מיזוג אוויר; מקרר תעשייתי; מכונה אוטומטית לעיבוד נתונים; רכב; שירותי טכנאות שיניים; שירותי ניהול לבתי מלון שאישר המנהל; רכישת שירותי מלון; שירותי אדריכלות לבתי- מלון". (ההדגשות אינן במקור) יצוין כי התקנות הותקנו מכוח חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים), התשמ"ו- 1985. חוק זה מונה שורה של פטורים והקלות וכן קובע כי שר האוצר מוסמך לקבוע פטורים והקלות בתקנות, באישור ועדת הכספים של הכנסת [ראו ע"ש (מחוזי חיפה) 5257/97 בוחבוט מאיר נ' מנהל המכס ומע"מ חיפה (2000) (להלן: "עניין בוחבוט")]. הרציונל של סעיף 20א הינו מתן הטבה בדמות מע"מ בשיעור אפס לנותני שירותים בעלי מומחיות ספציפית בתחומים מיוחדים שאינם מצויים בשפע באזור אילת. מדובר בגדר חריג להוראות החוק כיוון שהוא מעניק הטבות מס לעוסקים שאינם תושבי אילת. בתור שכזה, יש לפרשו בצמצום ולא לאפשר את תחולת החריג על נותני שירותים אחרים, שאין להם מומחיות מיוחדת הקשורה לתחומים הראויים לעידוד. יפים בהקשר זה דברי כב' השופט ד. ביין בעניין בוחבוט על תכלית החקיקה והמשמעויות הנגזרות ממנה לעניין המומחיות הנדרשת ממבצע העבודה: "לצורך פתרון המחלוקת שבין הצדדים, אין מנוס אלא לעמוד על תכלית החקיקה. ראשית, יש להסביר כי שיעור מס אפס הינה דרך לעידוד סקטור יצרני ע"י מתן פטור ממס עיסקאות ועם זאת, התרת ניכוי תשומות ששימשו לרכישת מוצרים או שירותים לצורך העסק או לשימוש בו. הדבר נעשה ע"י מתן האפשרות לניכוי מס תשומות למרות הוראת סעיף 41 שאינה מתירה ניכוי מס תשומות בגין עיסקה שאינה חייבת במע"מ. לפיכך, נקבע שהעיסקה חייבת במע"מ, אך גובה החבות הינו בשיעור אפס. [...] בדברי ההסבר להצעת חוק אזור סחר חופשי באילת (ה"ח 1747 מיום 23.7.85 ע' 261) נאמר שהקמת אזור סחר חופשי, יביא לשיפור בשלושה תחומים: שיפור במישור הסחר הבינלאומי והיצור המקומי בתעשיות קלות שיושג כתוצאה מהפחתת העליות, שיפור בענף התיירות הבינלאומי ותיירות הפנים ע"י הוזלת שירותי התיירות, עידוד עובדים לעבור לגור באילת. החוק המקורי לא כלל אפשרות לקבוע מס בשיעור אפס על שירותים הניתנים ע"י אנשים שאינם תושבי אילת. אפשרות זו ניתנה רק ע"י תיקון סעיף 6 בחוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים) תיקון התשמ"ו- 1985 (ס"ח 1611 מיום 3.11.85 ע' 42). בדברי ההסבר שניתנו ע"י יו"ר ועדת הכספים בקריאה השניה והשלישית של תיקון זה (דבה"כ ישיבה מיום 30.10.85 ע' 235-6) נאמר, כי ניתנת סמכות לקבוע מס בשיעור אפס: "גם לגבי סוגי שירותים לצורך עסק שבאזור אילת, שנותן עוסק שאינו תושב איזור אילת; מדובר בשירותי עזר לעסק שאינם מצויים בשפע אילת ---". ואכן, מעיון ברשימת השירותים בתקנה 20א לתקנות, נראה שמדובר בשירותים שיש בהם איזו מומחיות ספציפית בתחומים מיוחדים הקשורים במישרין או בעקיפין למלונאות כגון שירותי ניהול לבתי מלון (נראה שגם מערכות המיזוג והמעליות זוכות לעידוד בשל זיקתן המיוחדת למלונאות)." (פסקה 4, ההדגשות אינן במקור). בבדיקתו האם מתקיימים התנאים להחלת התקנה, על המשיב לבחון מבחינה מהותית מהי העבודה שבוצעה בפועל. לפיכך, השאלה העיקרית אליה יש להידרש היא, אפוא, האם השירותים אותם סיפקה המערערת בשדה התעופה רמון עולים כדי שירותים אלו ואזי שיעור המס החל על פי התקנה הוא אפס, או שמא מדובר במתן שירותים אחרים בפועל, החייבים במע"מ בשיעור מלא. דיון והכרעה לשם ביסוס טענותיהם, עמדו הצדדים על ממצאים שונים שלדעתם עולים מהחקירות, העדויות וחוות הדעת שנגבו לאורך ההליך. אבקש לעמוד בנפרד על ממצאים אלו והמסקנות העולות מהם על מנת לאפיין את השירות אותו סיפקה המערערת במסגרת הפרויקט ולהכריע בשאלת החיוב הראוי במס. לאחר מכן אדרש גם לטענות המערערת בדבר התנהלות המשיב לאורך הליך השומה. נפתח בתיאור מערכת מיזוג האוויר כפי שפירט המומחה מטעם המשיב- שמואל גרנות בחוות דעתו (להלן: "גרנות"): "מערכות מיזוג אוויר לסוגיהן השונים, הינן מערכות אלקטרומכניות המשלבות בתוכן מספר דיסציפלינות והכוללות בין היתר יחידות קירור מסוגים שונים, יחידות טיפול באוויר, יחידות עיבוי ואידוי, מפוחים לרבות מפוחי סילוק עשן, מדחסים ועוד ציודים שונים כגון ווסתי מהירות, רגשים, תעלות ומפזרי אוויר, חומרי בידוד אקוסטיים, צנרות מים וניקוז ובנוסף מערכות חשמל, בקרה ופיקוד." (ראו עמוד 4 לחוות הדעת מטעם שמואל גרנות). ביחס למערכת חשמל למיזוג אוויר, הסביר גרנות כי מערכת המיזוג "מכילה בתוכה גם את מתקן החשמל הדרוש להפעלת המערכת, שהרי ברור שללא מתקן החשמל אין כל אפשרות להפעיל את מתקן מיזוג האויר" (שם). לפי גרנות, תשתית המיועדת להזנת חשמל למערכת מיזוג אוויר כוללת בין היתר: "הנחת תעלות פח ו/או סולמות מתכת ו/או תעלות פלסטיק ו/או צינורות חשמל, לצורך הנחת והשחלת כבלי חשמל המיועדים לחיבור חשמל בין הצד המזין חשמל למערכת (שנאים ו/או לוחות) וחיבורם בקצה השני ללוח ראשי של מיזוג האויר [...] חלק זה בעבודת החשמל למיזוג אויר [...] תכונה לשם הפשטות בחוות דעת זו בשם "תשתית"." (שם). בדבריו על הפעלת מערכות מיזוג אוויר גדולות, דוגמת מערכת המיזוג שהותקנה בשדה התעופה רמון, התייחס גרנות לכך שנדרשים אנשי הפעלה בעלי ידע ומיומנות מקצועית בתחומי הדיסציפלינות השונות של מערכות מיזוג אוויר: "בעלי ידע בתחום לוחות חשמל, בבקרות, בטיפול ברגשים, מכירים את יחידות השטח השונות כגון מפוחים, בקרי מהירות, ומיומנים בטיפול ביחידות הקירור המרכזיות שבמערכת." (שם, עמוד 5). כדוגמה למומחיות הנדרשת ממפעיל מערכות מיזוג אוויר, הציג גרנות את נוהל מערכות מיזוג אוויר של מנהל תכנון פיתוח ובינוי מוסדות רפואה של משרד הבריאות. בפרק 17 לנוהל, מפורט כי תכנון מערכות חשמל עבור מיזוג אוויר "יעשה ע"י מתכנן מורשה של הקבלן, בכפיפות לחוק החשמל והתקנים הישראליים הרלבנטיים [...] אישור מערכות החשמל יבוצע ע"י יועץ מיזוג האוויר ומהנדס החשמל [...] לוחות החשמל יבדקו ע"י מהנדס בודק מוסמך". ויוטעם, כי הדרישות שפורטו בנוהל משרד הבריאות, נכונות לכל מתקן המיועד להקמת מערכות מיזוג אוויר. סעיף 6 לחוק החשמל, התשי"ד-1954 אוסר לעסוק בעבודות חשמל אלא אם בידי העוסק "רישיון מאת המנהל למתן רישיונות לעבודת חשמל המתיר לו ביצוע עבודה מסוג זה ובהתאם לתנאי הרישיון" (ר' ס"ק (א)). המנהל יעניק את הרישיון "אם נוכח שיש למבקש הרישיון הכשרה מקצועית וראויה וניסיון מעשי מניח את הדעת בכל הנוגע לדרגי השימוש ברישיון" (ר' ס"ק (ב)). סעיף 6(ד) לחוק קובע כי דרכי מתן הרישיונות, ביטולם והגבלתם ייקבעו בתקנות ואכן התנאים נקבעו בתקנות, ביחס ל-12 סוגי רישיונות ברמה מקצועית עולה (עוזר, מעשי, מוסמך, ראשי, טכנאי, הנדסאי, מהנדס, בודק סוג 1, בודק סוג 2, בודק סוג 3, מסוייג, שירות). התקנות קובעות את התנאים למתן רישיון בכל אחד מהסוגים האמורים, ומגדירות את תחומי העבודה המותרים לכל רישיון. לא יכולה להיות מחלוקת כי אסדרת עיסוק של חשמלאים, ככל אסדרת עיסוק סטטוטורית, נועדה לשמור על רמה מקצועית הולמת של העוסקים בתחומים אלה. יסודה של האסדרה בצורך להגן על שלום הציבור ועל איכות השירותים שיסופקו לו. לפי גרנות בחוות דעתו, בשנת 2021 אגף בכיר לאסדרת עיסוקים במשרד הכלכלה והתעשייה- זרוע עבודה, הפיק מסמך המתייחס, בין היתר, לאסדרה הקיימת בתחום ההתקנה והאחזקה של מערכות קירור ומיזוג אוויר: "בסעיף 4 למסמך זה, תחת הכותרת "מסגרת רגולטורית נוכחית" מובהר בסעיף 4.1 כי לשם קבלת רישיון "חשמלאי שירות בתחום הקירור ומיזוג האויר", נדרש מעבר קורס "מתקין ונותן שירות בתחום הקירור והמיזוג", אשר ניתן במכללות שונות, תחת פיקוח האגף להכשרה מקצועית. על פי האמור בסעיף 4.3, קבלנים העוסקים בתחום הקירור והמיזוג נדרשים להיות רשומים בפנקס הקבלנים של משרד הבינוי והשיכון [...] מבדיקה שעשיתי לחברת ברכת אין רישוי להיות רשומה בפנקס הקבלנים של משרד הבינוי והשיכון בענף קבלנות למיזוג אויר." (שם, עמוד 9, ההדגשות אינן במקור). ביום 23.2.2020 גבתה המשיבה את עדותו של בעל השליטה במערערת- רישק ברקאת (להלן: "ברקאת"). לטענת המשיבה, מעדות ברקאת עולה כי החברה איננה עוסקת בהתקנת, הפעלת, תחזוקת או הבטחת תקינות מזגנים, אלא בעבודת אינסטלציה חשמלית. במענה לשאלה במה עוסקת החברה שבבעלותו, השיב ברקאת כי היא עוסקת: "באינסטלציה חשמלית, אני עובד בתחום של החשמל בפרויקטים שהם מבקשים שאכין אינסטלציה לחשמל, אינסטלציה היא כבל חשמלי הכנה לחשמלאי שיבוא אחרי" (שורות 8-9 להודעת רישק ברקאת מיום 23.2.2020, נספח 1 לתצהיר מטעם המשיב). כן מסר ברקאת כי העבודות שביצעה המערערת עבור דניה סיבוס בפרויקט הן: "עבודות חשמל- אינסטלציה חשמלית בשדה התעופה שכוללת הכנות לחשמל תעלות והעברת כבלים ומיקום של הכבלים" (שם, שורות 26-27). במענה לשאלה איזו השכלה יש לעובדי המערערת, השיב ברקאת כי הכשרתם היא של חשמלאים או עוזרי חשמלאים (שם, שורה 45). וכשנשאל האם יש לעובדיו השכלה בתחום מערכות מיזוג אוויר השיב כי: "גם אני לא מבין במיזוג אוויר. אין צורך בזה, יכול להיות שהם מבינים אבל אין צורך בזה, הם מבינים בחשמל, אנחנו מבצעים אינסטלציה חשמלית" (שם, שורות 47-48). דברים דומים, עלו גם בחקירה הנגדית של מראג'ה זיד- מנהל הפרויקט מטעם המערערת שהעיד כי: "ש. איזה רישיונות היו לעובדים? ת. כולם היו בעלי מקצוע. ש. איזה רישיון, מטעם מי? ת. איזה רישיון, לא צריך רישיון אלו בעלי מקצוע. בית המשפט: האם אתה יכול להגיד איזה סוגי רישיון היו לעובדים? ת. חלק מהם היו מוסמכים. 3 כפול 80 אמפר זה בנאדם מוסמך. ש. חלק לא היו להם? ת. כן, חלק היו בעלי מקצוע." (עמוד 10 לפרוטוקול מיום 14.2.2023, שורות 8-15). כפי שצוין לעיל, על פי ההסכם, המערערת כפופה לחברת מנוליד שהוזמנה לבצע את התקנת המזגנים. כשנשאל ברקאת מי היא חברת מנוליד השיב כי היא: "מבצעת את עבודות החשמל אני עושה הכנה לעבודה מכין תעלה וממקם כבלים לפי דרישות מנהל העבודה מנוליד מביאים את לוחות החשמל היא קבלן החשמל של דניה סיבוס אין לי קשר אליה. אני קבלן אינסטלציה חשמלית והיא קבלן החשמל הכללי" (שם, שורות 53-55). כמו כן, כשנשאל ברקאת מי מתקין בפועל את מערכות מיזוג האוויר בפרויקט השיב כך: "אין לי מושג, אני מבצע את העבודה של ההכנה לחשמל והשאר זה כבר לא קשור אלי" (שם, שורות 56-57). ביום 9.3.2020 נגבתה הודעתו של ברקאת פעם נוספת. לפי המשיב, בעדות זו חזר ברקאת על כך שהוא ביצע בשדה התעופה עבודות של אינסטלציה חשמלית בלבד (שורה 13 להודעת רישק ברקאת מיום 9.3.2020, נספח 2 לתצהיר מטעם המשיב). עוד לפי ברקאת בהודעתו "הוא עושה עבודות אינסטלציה חשמלית, אני רק שם את צינורות החשמל" (שם, שורה 20). כמו כן, ברקאת ציין במפורש כי שירותי המערערת במסגרת הפרויקט לא נוגעים למיזוג אוויר: "אני לא מבין במיזוג אוויר, לא התקנתי את המזגן, לא הפעלתי אותו ולא תחזקתי, כמו כן במידה והייתה תקלה במערכות המיזוג לא אני זה שמטפל בה, אני עשיתי עבודות חשמל" (שם, שורות 22-23). כשעומת עם כך שהשירות שסיפקה המערערת לא נכלל בתקנה 20א לתקנות אס"ח, השיב כי "התייעצתי עם חמדי נבולסי ועם מע"מ אילת וזה מה שאמרו לי", אולם לא זכר עם מי התייעץ כביכול במע"מ והשיב כי אין לו מסמך כתוב בנושא. כאמור, לצד האסדרה הרגולטורית ביחס לרישיונות עבודה בתחום מערכות החשמל, בפסיקה נקבע כי נוכח תכלית חוק אס"ח, יש לפרש את הפטור כך שהוא ניתן רק לעוסקים ספציפיים בעלי מומחיות מיוחדת. על מנת ליהנות ממע"מ בשיעור אפס הקבוע בתקנה 20א על המערערת היה להוכיח כי עובדיה הם בעלי מומחיות ספציפית. בענייננו נראה כי עובדי המערערת למעשה כלל אינם בעלי מומחיות במערכות מיזוג אוויר, אלא רק בחשמל וכי בעל המערערת עצמו כלל אינו יודע מי מתקין את מערכות מיזוג האוויר, אלא רק מבצע את עבודת ההכנה לחשמל. בהתאם לכך, גם לא ניתן לקבל את טענתה כי היא נכללת בחלופה לפיה היא ביצעה עבודות הדרושות להבטחת תקינותם של מערכות מיזוג אוויר. המשיב החליט לזמן לגביית עדות את מנכ"ל חברת מנוליד- ציון גרסי ביום 16.8.2020, בכדי לבחון את הטענות שהעלתה המערערת בהשגה. לפי המשיב, בעדותו מסר גרסי כי רק חברת מנוליד נתנה שירותים של הפעלה, אחזקה והתקנה של מיזוג אוויר בשדה התעופה רמון וכן כי היא ביצעה עבודות של אינסטלציה חשמלית למיזוג האוויר הכוללות "כבילה, חיבורים של מערכות מיזוג אוויר, תכנון" (שורה 14 לעדותו של ציון גרסי, נספח 6 לתצהיר מטעם המשיב). כן מסר גרסי כי לצורך ביצוע אינסטלציה חשמלית למיזוג אוויר נדרש: "רישיון קבלן חשמל ורישיון קבלן מיזוג אוויר בהתאם להיקף הכספי הנדרש, צריך ניסיון בתחום כדי לבצע עבודה מורכבת כפי שהייתה בשדה תעופה רמון שהוא שדה תעופה בינלאומי, לא הגיוני לבצע עבודה כזאת מורכבת ללא ניסיון או ליווי מקצועי". (שם, שורות 21-23). בעדותו מסר גרסי כי לא יתכן שהמערערת עבדה בתחום של אינסטלציה חשמלית למיזוג האוויר, מאחר והוא עצמו וכן כלל הגורמים הרלוונטיים שעסקו בהתקנת מערכות מיזוג האוויר ובאינסטלציה החשמלית של מיזוג האוויר בפרויקט לא הכירו את המערערת או את בעליה ולא עבדו מולה בעניין זה. לפי המשיב, גרסי אף התקשר במהלך החקירה לקבלן של מנוליד באתר, גיל טובל, שביצע עבורם את עבודות האינסטלציה החשמלית למיזוג אוויר וכן למנהל העבודה בשטח הפרויקט, דורון ריכליס ושניהם השיבו כי אינם מכירים את ברקאת או את המערערת. גם אם אקבל את טענת המערערת כי סביר להניח שמנכ"לי חברות גדולות לא נוהגים להסתובב באתר העבודה ולהכיר כל עובד, מצופה כי כן יתקיים קשר מינימלי עם הקבלנים מולם הם מתנהלים בפרויקט בסדר גודל שכזה. כאשר עומת עם החוזה בין דניה סיבוס לבין המערערת, ממנו עולה כי המערערת כפופה כביכול לחברת מנוליד מבחינת התכניות ומבחינת קבלת החומרים לביצוע העבודה, מסר גרסי כי: "אני לא מכיר את החוזה ואני לא מכיר את הקבלן, הוא לא עשה שום דבר בשיתוף עם חברת מנוליד ובררתי גם עם האנשים של מנוליד בשטח הם לא מכירים את הקבלן הזה" (שם, שורות 34-35). בהקשר זה יצוין, כי העובדה שהמערערת עבדה כביכול בתיאום ובכפיפות לחברת מנוליד, שהייתה אמונה על התקנת מערכות מיזוג האוויר, איננה מספיקה לצורך סיווג המערערת כמתקינת מזגנים. כמו כן, גרסי העיד כי "רק מנוליד וקבלני המשנה שלה ביצעו את כל עבודות האינסטלציה חשמלית למיזוג אוויר בפרויקט של דניה סיבוס בשדה התעופה רמון" חוץ משני מבנים, האחד מבנה שהעבודה בו בוצעה על ידי חברת "שניר מערכות", והאחר על ידי תחנת דלק (שם, שורות 37-39). עוד לפי גרסי, רק חברת מנוליד ערכה את התכניות של העבודה לאינסטלציה חשמלית למיזוג אוויר וכל מי שעבד בפרויקט היה חייב להיות בקשר עם חברת מנוליד. חקירה נוספת שביצע המשיב ביום 16.8.2020, כללה גביית הודעה מהמהנדס הראשי של חברת דניה סיבוס- נפתלי נאה, אשר במועד הקמת שדה התעופה רמון, שימש כמנהל ההקמה מטעם דניה סיבוס. במענה לשאלה האם המערערת התקינה, הפעילה והחזיקה את מיזוג האוויר במסגרת הפרויקט, השיב נאה כי: "הם היו חלק מהחיווטים של חוטי החשמל. הפעלה ואחזקה הם בכלל לא עשו, גם התקנה הם לא עשו אלא רק עבודה של תעלות חשמל" (שורות 16-18 להודעת נפתלי נאה מיום 16.8.2020, נספח 7 לתצהיר מטעם המשיב). בהמשך הודעתו מסר נאה כי המערערת ביצעה עבודות לאינסטלציה חשמלית ובעיקר עבודות חשמל וכן עבודות של תעלות חשמל למיזוג אוויר. במענה לשאלה האם הגיעה חברה נוספת להמשיך את עבודתה של המערערת השיב נאה כי: "הגיע צוות של מפעילים ובודקים מטעם חברת מנוליד והם אלו שהתקינו, הפעילו ומתחזקים את המערכת" (שם, שורות 19-21). דברים אלו, מחזקים ומוסיפים על הצהרת בעל השליטה במערערת, לפיה המערערת לא ביצעה פעולות התקנה, הפעלה או החזקה של מערכות מיזוג אוויר. כך, בתצהיר עדותו ציין ברקאת "הפעלת המזגנים ע"י חברה אחרת בשם חב' מנוליד אשר חיברה והפעילה את המזגנים" (ראו סעיף 16 לתצהיר עדות ראשית מטעם רישק ברקאת). לטענת המערערת, בחקירתה הציגה מכתב חתום מיום 11.5.2020 על ידי נאה, בו הבהיר כי המערערת ביצעה עבודות התקנת מערכות מיזוג אוויר בפרויקט. על אף האמור, נכון יותר יהיה לקבוע כי העבודות שביצעה המערערת במסגרת הפרויקט, הן לכל היותר עבודות הכנה הקשורות לעבודות התקנת מערכות מיזוג אוויר. מהממצאים והעדויות האחרות שבידי המשיב מתבררת תמונה ברורה, לפיה לא ניתן לראות בעבודות שביצעה המערערת כעבודות התקנת מיזוג אוויר כהגדרתן בתקנה 20א. במצב דברים זה, גם בהנחה וכטענת המערערת היה על המשיב להטיל ספק בעדות גרסי, אין הדבר מוביל לקבלת עמדתה, לנוכח התמונה הכוללת של מהות העבודה שביצעה במסגרת הפרויקט. בהקשר זה, ניתן לעמוד גם על דבריו של המומחה מטעם המשיב- שמואל גרנות (להלן: "גרנות"). בחקירתו הנגדית התייחס גרנות באריכות לסתירה בין דבריו של נאה בהודעתו לבין דבריו במכתב ששלח למערערת: "ש. אתה, ברשימת המסמכים התייחסת למסמכים שכללו את המכתבים שהראיתי לך. למה בחרת להסתמך דווקא על החקירה והתעלמת מהמכתב הזה? ת. אני לא נדרשתי לתת חוו"ד האם חב' ברקת עשתה עבודה טובה וכולי, אני התבקשתי לתת תשובה לשאלה אחת בלבד, והשאלה הייתה כזאת: האם החברה עמדה בסעיף של תקנה 20א והאם היא עמדה במשפט המרכזי שקשור לעניינו שהוא התקנה, הפעלה, תחזוקה או הבטחת תקינותם של מערכות מיזוג האוויר. אני חיפשתי תשובה לשאלה הזאת. מאחר והפעלת תחזוקה או הבטחת תקינותם של מערכות מיזוג האוויר לא נרשמו בשום מסמך, השאלה היחידה שנשאלה לפניי היא לענות האם השירות הזה כלל התקנה של מערכת חשמל מיזוג אוויר, לכן לא התפרסתי לתשובות על שאלות של מישהו אחר, אלא הסתמכתי רק על זה. ש. אתה מוציא דברים מעדותו של מר נאה שהוא מי שחתם וכתב את המכתבים האלה וקובע בהסתמך על הדברים האלה שברקת עשו רק עבודות תשתית של תעלות ופריסות כבלים בלבד ומתעלם פה ממש מהמכתב הזה ואומר שאתה לא מכיר אותו. [...] ת. זה שאני משוכנע כולל עכשיו שסוג העבודה שהוצהר במסמכים, היה התקנת תעלות וכבלים, שאגב חד משמעית ברור שהוא גם לא סופק ע"י ברקת – זה כתוב במסמכים, רואים את זה גם לפי דרך התשלום שזה עבודה בלבד, נסמכת גם על עדות שקראתי של מר ברכאת. בעדות הזאת נכתב במפורש שמה שהם ביצעו זה התקנת תעלות והנחת כבלים. אין בשום מקום אחר בחומר שהיה מונח בפני עדות לכך שבוצעה עבודת חשמל אחרת ושונה מהתקנת תעלות והתקנת כבלים. קראתי בעיון רב את כל המסמכים שהיו בפניי, ובשום מקום זה לא נכתב. ש. שוב, לעניין זה. אתה לא מוצא שום פגם בסתירה הזו לבין מה שכתוב בחוזה שמדובר בעבודות אינסטלציה חשמל מיזוג אוויר, שלפי ההסבר שלך, כאשר משתמשים במושג הזה זה כולל בתוכו את כל המרכיבים שציינת בחוות הדעת שלך. ת. [...] הכותרת שנכתבת בשם של הפרויקט לא מעידה על תוכן ביצוע העבודה. מה שמעיד ממש לעומק על תוכן ביצוע העבודה, זהו נספח לחוזים, שקוראים לו "מפרט טכני". המפרט הטכני, ולעיתים גם כתב הכמויות שמפרט, מפרט בצורה מפורטת מהי העבודה שמבוצעת בפרויקט. במידה ואין מפרט טכני או כתב כמויות מפורט, ואני צריך להסתמך אך ורק על השם שמופיע למעלה ומציין "אינסטלציה חשמלית למיזוג אוויר" אין בזה שום הוכחה לאמירה שאמרת שהיא ביצוע כלל העבודות שציינתי." (עמודים 16-17 לפרוטוקול מיום 14.2.2023, שורות 26-23 בהתאמה, ההדגשות אינן במקור). לבסוף, לאחר שנמסרו לו העדויות של גרסי ונאה מיום 16.8.2020, ביום 20.9.2020 פנה רואה חשבון של המערערת בדואר אלקטרוני שכותרתו "ברכת הנדסה המשך השגה" לאגף המכס והמע"מ בירושלים. רואה החשבון צירף מכתב במסגרתו טען כי המערערת "ביצעה את מערכות מיזוג האוויר (אינסטלציה חשמלית)". עוד צירף תכתובות דואר אלקטרוני כביכול "בין חברת מנוליד לבין חברת ברכת הנדסה ומנהל העבודה של בשטח", במטרה להראות כי הן סותרות את עדותו של גרסי לפיה הוא לא מכיר את המערערת- כאשר הן מעידות כביכול כי נציגי חברת מנוליד היו מבקשים ביצוע עבודות אינסטלציה חשמלית מאת מנהל העבודה של המערערת, זיד מראגה. על אף האמור, המשיב הטיב להראות כי תכתובות אלו כלל אינן תכתובות בין חברת מנוליד לבין המערערת, אלא המדובר בהודעות דואר אלקטרוני שנשלחו מאת נאה, מהנדס חברת דניה סיבוס, בתפוצה רחבה למספר גורמים. על כן, התכתובות אינן סותרות את עדותו של גרסי כי לא הכיר את המערערת או את מנהל העבודה שלה. ניתן אף לומר כי תכתובות אלו נוגדות את עמדת המערערת, מאחר וניתן להסיק מהן כי חברת מנוליד ולא המערערת, היא שעסקה בהתקנת מיזוג אוויר בפרויקט, מאחר שהן כלל אינן מכילות תוכן אשר נוגע באופן ספציפי למערערת או לעובדיה. בהקשר זה, ראו דברי המשיב בסעיף 15 לכתב התשובה: "15. [...] הודעת דואר אלקטרוני ששלח מר נפתלי נאה ביום 31.7.2018 לרשימת תפוצה רחבה הכוללת את "זייד חשמל חסונה תמנע", מנהל העבודה בשטח של המערערת, בנושא כבילה חשמלית (ולא מיזוג אוויר); הודעת דוא"ל מאת מר נפתלי נאה מיום 1.8.2018 שנשלחה אף היא בתפוצה רחבה הכוללת את חברת מנוליד ואת זייד מראגה שעניינה הנחיות להמשך ביצוע העבודות באתר ולפיה על זיד מראגה ואדם בשם חסן להסדיר תשתיות בתקרה מבחינה קוסמטית; הודעת דוא"ל מאת עמית שלתיאל, עובד חברת מנוליד, לזייד מראגה, מיום 13.5.2019, שאליה מצורפת תכנית הטרמינל. למייל לא צורף כל מלל ולא ברור מה טיבו, אולם יודגש כי הוא ממילא איננו כולל התייחסות לנושא מיזוג האוויר- אלא כאמור רק מצרף את תכנית הפרויקט [...] אין בהודעה כאמור שנשלחה על- ידי אחד מעובדי חברת מנוליד, שיתכן שהייתה לו היכרות עם מר זייד מראגה, כדי ללמד על ביצוע עבודות משותפות בכלל ובוודאי שבתחום מיזוג האוויר בפרט." עוד הטעים המשיב, כי לפי בדיקת פעילות ועסקאות המערערת ובהתאם לעדות בעל השליטה במערערת, רישק ברקאת, נמצא כי המערערת כלל איננה עוסקת בהתקנת מזגנים אלא באינסטלציה חשמלית. עוד עלה כי העבודות שסיפקה המערערת בשדה התעופה רמון הן עבודות "חשמל" ו"אינסטלציה חשמלית" ולא התקנת מערכות אוויר. בנוסף, מבדיקה מדגמית של חשבוניות החברה בפרויקטים נוספים עלה כי השירות שניתן תואר כ"עבודות חשמל". המערערת אינה חולקת על כך שהיא חברה העוסקת בחשמל ולא במערכות מיזוג אוויר, אך לטענתה, היא "עבדה בהתקנת מערכות חשמל שנועדו להפעיל את המזגנים ולתחזקם" (ראו סעיף 27 לערעור). ברם, טענה זו נדחתה בעניין בוחבוט, שם נקבע כי עבודות הקשורות בעקיפין לעבודות המנויות בסעיף 20א לא יוכרו כעבודות המזכות בהטבה. גם בעניינו, יש להבחין בין עבודות התקנה של מערכות מיזוג אוויר לבין עבודות אחרות בתחום החשמל, שהרי מערכות מיזוג אוויר מופעלות בחשמל, אולם הן עדיין לא מהוות התקנת מזגנים. לפי המערערת, גודלו של שדה התעופה הצריך התקנת מערכת מיזוג אוויר ענקית הכוללת צי'לרים. מרכיביו העיקריים של הצי'לר הם מעבה מים, יחידת הקפאה, צנרת, משאבות ומאגר ייעודי של נוזלי קירור. לפיכך, טענה המערערת, כי המערכת מתפקדת תוך שימוש במעגלים חשמליים ותשתיות שמורכבות ומחוברות עבורה באופן ספציפי והן תשתיות נפרדות מתשתיות החשמל הרגילות. לתמיכה בטענותיה צירפה המערערת חוות דעת מומחה- מרק זלצר (להלן: "זלצר"). מחוות הדעת עולה כי עבודות אינסטלציה חשמלית המיועדת להפעלת מערכות מיזוג אוויר, הן חלק מהעבודות הנוגעות למערכות מיזוג אוויר ונפרדות מעבודות חשמל רגילות (נספח ג לערעור). כמו כן, נתנה התייחסות לכך שאינסטלציה חשמלית אף מתוכננת ונמצאת בסעיפי עבודה ובמכרזים לביצוע עבודות מערכות מיזוג אוויר. כך נטען, כי ללא עבודות אלו לא ניתן להפעיל או להתקין מערכות מיזוג אוויר. מעיון בחוות הדעת האמורה, לא התרשמתי כי יש בה כדי להטות את הכף ולחזק את טענת המערערת כאילו ביצעה עבודות מיזוג אוויר. העולה מהכתוב בחוות הדעת הוא כי העבודות הנדרשות לאינסטלציה של מערכות מיזוג אוויר, הן ככלל עבודות חשמל: "עבודות אינסטלציה מערכות מיזוג אוויר כוללות אספקת חשמל ללוחות חלוקה ראשיים ומשניים מערכות מ"א, התקנת מובילים ותעלות עבור כבלים, התקנת מערכות הארקה ומערכות פיקוד ובקרה נפרדות משאר המערכות החשמליות." בנוסף, בניגוד לדברי המערערת, בחוות הדעת מטעם המשיב נכתב כי: "אני מסכים שנעשו ע"י ברכת צינורות וגם תעלות וכבלים שהיו מיועדים להפעלת מערכות כגון צ'ילרים למיזוג אויר. עבודה זו מהווה עבודת תשתית ברמת מורכבות מאד פשוטה, וממש אין בה משום "התקנת מערכות מיזוג אויר" רק משום שנעשתה לצורך הפעלה של מיזוג אויר." (ראו עמוד 7 לחוות הדעת מטעם שמואל גרנות). כמו כן, בעניין בוחבוט נקבע כי העבודות שביצעו המערערים, עבודות ניסור וקידוח שנועדו לקדיחת פתחים לצורך התקנת מעליות ומערכות מיזוג אוויר, לא עולות כדי חלק מתהליך ההתקנה: "[...] בשימו אל לב שמחד, מדובר בהקלה מרחיקת לכת המתבטאת בשיעור מס אפס ולא בפטור ומצד שני, מדובר בעידוד נותני שירותים מיוחדים שהם מומחים בתחומים המתרכזים מטבע הדברים באזור המרכז ולא בפריפריה, יש לפרש את הפטור כך שהוא יחול רק על אותם מומחים ספציפיים ולא על נותני שירותים אחרים שאין להם איזו מומחיות מיוחדת הקשורה בתחום הראוי לעידוד. אמנם עבודת המערערים היא "תנאי בלעדו אין" לעבודות ההתקנה של מערכות מיזוג אויר ומעליות, אך כזו היא גם עבודת בוני שלד הבנין בו מותקנות מערכות אלה ואיש לא יטען שהם זכאים לאותו פטור, שכן הם בונים גם שלדים שאין בהם מערכות מהסוגים דנן ואין להם הכשרה ספציפית כזו שלא ניתן למצוא כמותה אצל נותני שירות כאלה המתגוררים באילת. כיו"ב גם עבודת המערערים אינה ספציפית למעליות ולמיזוג אויר. קידוח וניסור בטון הם שירותים שניתן להזקק להם למטרות רבות ושונות ואין זה מעלה או מוריד שבפועל מוזמנים המערערים ברוב המקרים לבצע עבודתם דוקא לצורכי המערכות של מיזוג אויר ומעליות. "האדם ברחוב" שעל פיו ישק הפירוש הטבעי של מילים, לא היה מגדיר את המערערים שאין להם כל ידע ומומחיות בנושאים של מעליות ומיזוג אויר כנותני שירותים בתחום זה. גם המערערים עצמם בעת שנרשמו במע"מ לא הגדירו עצמם כמתקיני מזגנים ומעליות, אלא כקודחים ומנסרים, ורישום זה מצביע כיצד ראו המערערים עצמם את תחום עיסוקם. לפיכך, צדק המשיב בסרבו להכיר במע"מ בשיעור אפס לגבי עיסקאות אלה." (פסקה 4 לפסק הדין, ההדגשות אינן במקור). כמפורט בעניין בוחבוט, משמעות אימוץ פרשנות המערערת היא כי גם עבודות לבניית שלד בניין או עבודות מקדמיות כגון אלו, יחשבו כעבודות התקנה של מערכות מיזוג האוויר, מאחר וקיומן של אלו הכרחי טרם התקנת מערכות מיזוג אוויר בתוך המבנה. ברי כי פרשנות כזאת איננה סבירה והיא חורגת מהמשמעות הטבעית של המושג 'התקנה' כמצוות סעיף 20א לתקנות אס"ח. ויוטעם, כי לצד מערכות מיזוג אוויר, מונה תקנה 20א מערכות נוספות הזוכות למע"מ בשיעור אפס. כך, למשל, תקנה 20א(2)(ד) מחילה את ההטבה לגבי "מכונה אוטומטית לעיבוד נתונים", היינו מערכות מחשב. לא ניתן להלום כי קבלן משנה שהועסק על מנת להניח את כבלי החשמל בתעלות לשם חיבור החשמל למערכות המחשוב בשדה התעופה רמון, יזכה למע"מ בשיעור אפס, מאחר והשירות שנתן איננו התקנה, הפעלה, תחזוקה או הבטחת תקינותם של מערכות המחשוב. מה גם, שכפי שצוין קודם, עבודתה של המערערת אינה ספציפית להתקנת מזגנים משהמערערת עצמה הגדירה את עיסוקה כביצוע "עבודות חשמל". דברים דומים גם נאמרו על ידי ב"כ המשיב בדיון מיום 26.5.2023, עמוד 4, שורות 11-24 לפרוטוקול: "בית המשפט: אבקש מן המשיב להתייחס לדוגמא ההיפותטית הבאה: נניח שהוראת החוק שקובעת מס בשיעור - 0 הייתה מתייחסת להקמת בניין. עוד נניח, שהמערערת הייתה מבצעת את חפירת הבור בנכס שעליו הוקם הבניין ע"י חברה קבלנית. האם בדוגמא המשיב היה טוען, כי המערערת לא עומדת בתנאי החוק? עו"ד פש: המקרה ההיפותטי הוא מאוד דומה ומזכיר לי את הפס"ד בעניין קידוחי הצפון שמוזכר בכתב התשובה, שם מדובר על פועל שמכין תעלות והכנה למעלית. והשאלה המשפטית ופסה"ד קבע, האם העבודה של ההכנה למעלית נכללת בתקנות או לא, הייתה לפי השאלה האם עבודת ההכנה הייתה נדרשת מומחיות מיוחדת להכנה של מעליות ולא הכנה בעלמא. בהתאם, התשובה לשאלת בית המשפט במקרה שביהמ"ש הציג, היא האם עבודת ההכנה לבניין דורשת מומחיות מיוחדת של חפירה דווקא לבניינים? התשובה היא שזה תלוי במומחיות. היינו מביאים מומחה לחפירה בבניינים, והוא היה משיב אם נדרשת מומחיות או לא. הייתי מצפה מאותו מערער שטוען שעבודת הכנה כזו, דורשת מומחיות, שיציג לי אסמכתאות לקורסים שעבר. כמו כן, הייתי מצפה שיגיש לי רשימה של אתרים שבהם הוא עשה עבודה דומה. עליו ההוכחה כי נדרשת מומחיות לחפירה בבניינים." העבודה שביצעה המערערת בפועל היא עבודת חשמל ולא עבודה של התקנת מערכות מיזוג אוויר, שאין לה ידע או הכשרה בו. המערערת מבקשת להיבנות, בין היתר, מכך שההסכם בינה לבין דניה סיבוס מתאר את העבודות שנדרשה לבצע במסגרת הפרויקט כעבודות "אינסטלציה למיזוג אוויר" ולחילופין "מז"א- אינסטלציה חשמלית". אולם, בכך אין כדי לשנות מן העובדה כי מבחינה מהותית סיפקה המערערת עבודות חשמל או בלשונה "אינסטלציה חשמלית", שכאמור הן אינן בבחינת עבודות התקנת מיזוג אוויר לגביהן קבע המחוקק מע"מ בשיעור אפס. תמוהה טענת המערערת, לפיה לא ברור על מה הסתמך המשיב בקביעתו כי העבודות שביצעה המערערת היוו בסיס והכנה לחשמלאי שיבצע עבודות נוספות אחריה, שהרי בעדותו בעל השליטה במערערת הוא מסר כי החברה עוסקת "באינסטלציה חשמלית, אני עובד בתחום של החשמל בפרויקטים שהם מבקשים שאכין אינסטלציה לחשמל, אינסטלציה היא כבל חשמלי הכנה לחשמלאי שיבוא אחרי" (שורות 8-9 להודעה רישק ברקאת מיום 23.2.2020, נספח 1 לתצהיר מטעם המשיב, ההדגשות אינן במקור). גם מבחינת תכלית החיקוק, קשה לקבל פרשנות לפיה המערערת, שהיא חסרת כל מומחיות בנושאים של מיזוג אוויר, תזכה במס בשיעור אפס. בצדק טען המשיב כי ככל שמטרת מתקין התקנות הייתה להעניק הטבה של מע"מ בשיעור אפס להתקנת מערכות חשמל, היה קובע זאת. חקירות המומחים בבית המשפט ביחס לחוות הדעת מטעם המערערת, בחקירתו הנגדית נשאל זלצר לגבי טיב והיקף העבודות שביצעה המערערת, לעומת עבודות של קבלנים אחרים במסגרת הפרויקט, וכך השיב: "ש. נכון שבחווה"ד אתה לא כותב אילו עבודות עשתה או לא עשתה המערערת בפרויקט בשדה התעופה? ת. אם לא פירטתי משהו, אז לא נשאלתי עליו וראיתי את זה כמובן מאליו. בית המשפט: בפרויקט היו כמה קבלנים וכמה קבלני משנה, והמערערת היא קבלן משנה אחד מתוך כמה שטיפלו במיזוג אויר. לכן, חשוב מאוד לדעת, מה המערערת עשתה ומה עשו קבלני משנה אחרים. קשה להבין מחווה"ד שלך, לא מה עושים כדי שיהיה מערכת מיזוג אויר, אלא מה עשתה המערערת ומה עשו קבלני משנה אחרים. ת. [...] אם קבלן עשה אינסטלציה, הביא כבלים, הניח כבלים מקצה לקצה, ז"א מארונות חשמל עד ליח' מיזוג אויר, מפוחים, אין שיטה אחרת ולא יכול להיות, כי זה קשור לאחריות, שהוא לא יחבר את קצוות הכבלים. זה לא נהוג ומקובל בארץ שקבלן אחד מביא ומניח כבלים, וקבלן שני בא ומחבר אותם בקצוות. אין דבר כזה! [...] ש. אתה ראית את ההסכם, הראו לך את ההסכם? ת. אני לא צריך לראות הסכם. יש דבר שמובן מאליו. אם קבלן הניח כבלים, שהוא יהיה אחראי על הכבלים, הוא חייב לחבר אותם, לחשמל אותם ולמסור לאחזקה דרך הרצה, להפעלות." (פרוטוקול מיום 14.2.2023 עמודים 8-9, שורות 22-9 בהתאמה, ההדגשות אינן במקור). על אף הדברים האמורים, מצאתי כי בחקירתו הנגדית של המומחה מטעם המשיב, הוא הצליח לסתור את דברי זלצר המובאים לעיל. כך הסביר גרנות כי שיטת עבודה לפיה קבלן המומחה באלמנטים של מיזוג אוויר הוא זה שיחבר את מערכות המיזוג בפועל, היא שיטה מקובלת: "ש. בתור מומחה ומקצוען בתחום של חשמל, ובין היתר חשמל שקשור למיזוג אוויר, בדרך כלל קבלן שעושה את כל החיווט והתיעול של המערכת שאמורה לספק את החשמל למערכות מיזוג אוויר וכל מערכות הבקרה וכו', האם לא נהוג שהוא יחבר את המערכות האלו לחוטים של מערכות מיזוג האוויר? ת. [...] יש אפשרות שיתנו לקבלן משנה, מקבלן ראשי, להתקין כבלים גם בלי אספקה והוא ידרוש ממנו שיעשה את החיבורים של הכבלים האלו אל היחידות השונות, ויש מקרים שלא. אקח אותך לעבר שלי באלקטרה, שבו ידענו שיש קבלן שהוא טוב מאוד בהנחת כבלים, הוא לא היה עושה את החיבורים. הוא היה מניח את הכבלים, זוהי עבודה קשה פיזית. קבלן אחר בשטח היה עושה את החיבורים. יש בזה היגיון גם לעבוד בשיטה זו. כשקבלן מחבר אלמנטים של מיזוג אוויר, רצוי מאוד שהוא ידע ויבין את המערכות שהוא פועל ועושה אותם, ולא קבלן שאין לו קשר למקצוע הזה ולכן הגיוני שבאים ומישהו מנחה אותו לגבי הנחת הכבלים מאיפה עד איפה וכו'. פה נתתי לך תשובה לאפשרויות הקיימות. בית המשפט: המומחה מטעם המערערת אמר היום שאותו קבלן אינסטלציה למיזוג אוויר, או שהוא עושה את כל העבודה או שהוא לא עושה אותה בכלל. אחרת, יש חשש מבחינת האחריות למכלול העבודה. מהי התייחסותך ? ת. לחלוטין איני מסכים עם האמירה שלו. באותו הרגע כתבתי הערה לעורך דין שלנו שאיני מסכים אתו ואסביר למה. אקח דוגמא של כבל/ים שצריכים להגיע למתקן מיזוג אוויר כמו שיש ברמון, שקוראים לו צ'ילר. כדי לחבר צ'ילר - ותלוי איזה צ'ילר ותלוי כמה כבלים מגיעים אליו בתכנון ובאיזה חתכים הכבלים - לא כל קבלן שמניח כבלים יעשה את החיבור הזה. צריך להיות בעל ידע, מיומנות וניסיון, מפני שהכבל עצמו, לאורכו, סביר שלא יקרה לו כלום. תקלות קורות בנקודות החיבור. זו הייתה דוגמא כדי להמחיש מדוע אני לא מסכים עם האמירה של המהנדס שהעיד פה." (פרוטוקול מיום 14.2.2023 עמוד 18, שורות 2-24, ההדגשות אינן במקור). ניתן להתרשם כי חוות הדעת מטעם המערערת שנכתבה בידי מרק זלצר, היא כללית, לאקונית ומנוסחת בלשון תיאורטית שמקשה לאפיין את טיב השירות שסיפקה המערערת לדניה סיבוס בשטח. לעומתה, חוות הדעת מטעם המשיב שנכתבה בידי שמואל גרנות הינה מפורטת, מקצועית ומאפשרת לקורא שאינו מומחה במערכות חשמל או מיזוג אוויר, להבין את הממשק בין התחומים והמשמעויות הנלוות לכך. בחוות הדעת מטעם המשיב, נעשתה הבחנה מדוקדקת וברורה בין שני התחומים- עבודות חשמל ועבודות מיזוג אוויר. בתוך כך, חוות הדעת מפרטת מהן העבודות הנכללות במערכות חשמל למיזוג אוויר והאם יש בהן כדי לחסות תחת תיאור תקנה 20א את המושג 'שירות'- "התקנה, הפעלה, תחזוקה או הבטחת תקינותם של מערכות מיזוג אויר" (ראו עמודים 4-5 לחוות הדעת מטעם שמואל גרנות). בהמשך חוות הדעת התייחס גרנות לעדויות השונות של הגורמים המעורבים בפרויקט וכן לחוות הדעת שניתנה מטעם המערערת. בתמצית, גרנות הסביר כי המונח שהוגדר בהסכם בין המערערת לבין דניה סיבוס- "עבודת מיזוג אויר- אינסטלציה חשמלית", עשוי להכיל בתוכו אפשרויות הרחבת עבודות חשמל נוספות, אך ייתכן ומתכוון להכנת תשתית בלבד. לדברי גרנות, "המונח לא מסביר מהן אותן עבודות שנכללו בעבודות בפועל של ברכת, למעט העובדה שיש לעבודות אלו קשר למערכת מיזוג האוויר [...] " (שם, עמוד 6). עוד ציין גרנות, כי מהמסמכים שהונחו בפניו נראה כי העבודה שביצעה המערערת נדמת יותר לעבודת תשתית אשר "לא כללה ביצוע לוחות חשמל של מערכת מיזוג האויר, עבודות מפעילים והתקנת מערכת בקרה ופיקוד" (שם). גרנות אף הציג אבחנה ברורה בין העבודה שביצעה המערערת לבין העבודה של שאר הקבלנים בפרויקט, כך לפי דבריו: "ניתן לקבוע כי העבודות שביצעה ברכת היו עבודות חשמל פשוטות יחסית של הכנת הזנות חשמל עבור מתקן מיזוג האויר. המשכן של עבודות החשמל נעשו ע"י חברת מנוליד, ולחברת ברכת לא היה שום קשר לכך" (שם). בהתייחסותו לחוות הדעת של המומחה מטעם המערערת כתב גרנות בחוות דעתו כך: "אני מסכים עם מהנדס זלצר, שאינסטלציה חשמלית למערכות מיזוג אויר הינו חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מעבודות התקנת מערכות מיזוג אויר וללא עבודות אלו לא ניתן להפעיל את מערכות מיזוג האויר [...] יחד עם זאת, לחלוטין אינני מסכים עם מהנדס זלצר, לפיו עבודות אינסטלציה חשמלית למערכות מיזוג אויר הינו דבר שונה ומופרד מאינסטלציה של מערכות חשמל אחרות [...] אילו היה מהנדס זלצר נסמך על עובדות כלשהן והיה טוען בחוות דעתו כי ברכת ביצעה בשדה התעופה את קווי הזנת החשמל למיזוג אויר, את לוחות החשמל של מיזוג האויר, את תשתיות כבלי הבקרה והתקשורת שנועדו למיזוג אויר, את הפעלת תתי המערכות לרבות הפעלת מערכת בקרת המבנה ועוד, הרי שיכול הייתי להסכים איתו שיש כאן משום עבודות חשמל שהן שונות ממערכות חשמל אחרות". (שם, עמוד 8). בסוף חוות דעתו פירט גרנות את מסקנותיו לפיהן מצא כי המערערת לא עונה לתנאי תקנה 20א לתקנות אס"ח. בין המסקנות האמורות עלה כי: המערערת ביצעה רק עבודות תשתית לטובת מערכות מיזוג אוויר בפרויקט; המערערת עסקה בכבילה אך לא בחיבור לחשמל או לציודים אחרים שבמערכת מיזוג האוויר; במערערת אין אף מומחה בתחום הקמת מערכות מיזוג אוויר; המערערת לא ביצעה התקנה של מערכות מיזוג אוויר אלא ביצעה תשתיות פשוטות המשמשות אחרים לחיבור מערכת מיזוג האוויר אל מערכת הזנת החשמל (שם, עמוד 9). יצוין כי הגם שנכונה טענת המערערת לפיה היא אינה מרוויחה מאי תשלום מע"מ, שכן תשלום המע"מ היה חל על מזמינת העבודות, אין בטענה זו כדי לסייע למערערת כנישומה בכל הנוגע לעבודות אותן ביצעה המערערת במסגרת הפרויקט, המחייבות מס בשיעור מלא כפי שקבע המשיב בהחלטתו. לפיכך מצאתי, כי הוראת תקנה 20א לא חלה על המערערת משזו ביצעה עבודות תשתית של חשמל שהיוו, לכל היותר, בסיס והכנה לגורם אחר ונפרד, שיבצע אחריה התקנת מערכות מיזוג אוויר בפרויקט רמון. התנהלות המשיב טענה נוספת שהעלתה המערערת הייתה כי החלטת המשיב בהשגה נתקבלה בלי שטענות המערערת נדונו ונבדקו בכובד ראש ובלי שניתנה למערערת אפשרות למסור מידע בתגובה לטענות שהושמעו בעדויות הגורמים המעורבים. לגישת המערערת, המשיב קיבל החלטה מראש לחייב את המערערת בתשלום המע"מ והתנהלותו לאורך החקירה ובמשך מתן ההחלטה הייתה רשלנית ולא מקצועית לכל הפחות. מקריאת כלל החומרים והראיות שהוצגו בפניי, מצאתי כי טענות אלו של המערערת חסרות ביסוס ממשי ודינן להידחות. כפי שפורט בהרחבה לעיל, העדויות, הבדיקות והחקירות בתיק, אשר עמדו לנגד עיניו של המשיב עת בחן את עניינה של המערערת, הספיקו כדי לברר איזה עבודות בוצעו בפועל כדי שיתן המשיב את החלטתו בהשגה. החלטת המשיב התבססה על מספר מקורות וחקירות, לאחר שניתנו למערערת הזדמנויות שונות להשמיע את טענותיה. הזדמנויות אלו אף נוצלו על ידי המערערת במסגרת שתי חקירות של מנהל המערערת- ברקאת, דיון בהשתתפות נציגי המערערת מיום 31.5.2020, ההשגה שהגישה המערערת וההתייחסות בכתב שהעביר ב"כ המערערת בעניין חקירותיהם של גרסי ונאה. לסיכומו של עניין, דיווח המערערת וכן השגתה על השומה, נדחו על ידי המשיב לאור מכלול ראיות רחב ומבוסס שגיבש, לפיו המערערת ביצעה עבור דניה סיבוס בשדה התעופה רמון עבודות תשתית של חשמל ולא עבודות של התקנה, הפעלה, תחזוקה או הבטחת תקינות של מערכות מיזוג אוויר. כמו כן, לא עלה בידי המערערת להוכיח כי יש לה מומחיות בתחום הקשור למערכות מיזוג אוויר. במצב דברים זה, לא יכולה המערערת להיבנות מסעיף 20א(2)(ב) לתקנות אס"ח ועליה לשלם מע"מ בשיעור מלא בגין השירותים אותם סיפקה לחברת דניה סיבוס באילת. סוף דבר בנסיבות אלו, בהן תקנה 20א לתקנות אס"ח אינה מתקיימת בעניינה, המערערת אינה יכולה ליהנות ממע"מ בשיעור אפס ולפיכך, הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪, אשר ישולם תוך 45 ימים מהיום. לאחר מועד זה יתווספו לסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן לפרסם את פסק הדין. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision58543-12-20	["אביגדור דורות"]	[{"judgment_id": "6044a2f6-3e3e-5dd0-8a23-379c804b026c", "file_name": "58543-12-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 59137, "extension": "docx", "display_name": "58543-12-20- קובץ מקורי"}]
1717cbc7-cda3-598a-8120-c5200742a31f	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופטת מיכל דבירי רוזנבלט: פס"ד בתביעת אישה לחייב בפיצויים את בעלה לשעבר בגין סירובו המתמשך לתת לה גט (תלה"מ 29191-05-19)	29191-05-19	2024-02-05	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	לפניי תביעת אישה לחייב בפיצויים את הנתבע, בעלה לשעבר, בגין סירובו המתמשך לתת לה גט ולהתגרש ממנה, אלא בחלוף כארבע שנים לאחר שהגישה לבית הדין הרבני תביעת גירושין. אקדים כבר עתה ואבהיר כי הגט כבר ניתן, והצדדים גרושים זה מזה מאז שנת 2017. להלן יכונו הצדדים האישה ו- האיש. מרבית העובדות הצריכות לענייננו למעשה אינן שנויות במחלוקת. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2001, ומנישואיהם נולדו להם 5 ילדים. ההליכים המשפטיים בין הצדדים החלו כבר בשנת 2013 ומאז נמשכים, לסירוגין, עד היום, בנושאי מחלוקת שונים, הן בפני בית המשפט והן בפני בית הדין הרבני. ביום 13.06.2013 האישה עזבה את בית המגורים המשותף בעיר X, ועברה לגור בY מאותו מועד ואילך שוב לא שבו הצדדים לגור יחד תחת קורת גג אחת. ביום 20.6.2013 הגישה האישה לבית המשפט לעניני משפחה בקשה לצו הגנה כנגד האיש והביעה רצון לסיים את הנישואים. ביום 30.09.2013 האישה הגישה תביעת גירושין מטעמה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים, ובסמוך ועוד קודם לכך האיש הגיש מטעמו תביעה לשלום-בית לבית הדין הרבני. בחודש 9.2013 האישה הגישה תביעה למזונות ובחודש 11.2013 הגישה תביעה לחלוקת הרכוש. שתי התביעות הוגשו לבית המשפט לענייני משפחה. 15.8.2014 בקשה נוספת מטעם האישה לצו הגנה כנגד האיש, ההליכים לוו בהמשך אף בהגשת תלונות למשטרה כנגד האיש בגין איומים והטרדות לכאורה. 24.3.2014 דיון בפני בית הדין הרבני. בית הדין מינה מומחה לבחון סיכוי לשלום בית. בהמשך הוגשה חוות דעתו של המומחה אשר העריך כי אין סיכוי לשלום בית ("סיכוי אפסי"). 17.2.2015 – פסק דין של בית הדין הרבני שבו הומלץ לצדדים להתגרש זה מזה בהקדם, ואם לא יגיעו להסכמה על כך בתוך 30 ימים, "ישקול בית הדין להפוך את ההמלצה לחיוב הבעל בגירושין". 1.2.2016 – בית הדין הרבני הגדול דחה פה אחד ערעור האיש על פסק הדין הנ"ל הממליץ על גירושי הצדדים, בקובעו: "הקרע בין הצדדים הוא עמוק וקוטבי, ואין שום סיכוי להשיב את שלום הבית ביניהם... בית הדין קורא לבעל לראות נכוחה את המציאות ובית הדין ממליץ לבעל לגרש את אשתו...". 30.4.2017 – פסק דין של בית הדין הרבני האזורי המחייב את האיש לתת גט לאישה "בנדון דידן המאיסות מבוררת, שהרי התנהגותו האגרסיבית בבית הדין, וצורת דיבורו והתייחסותו לאישה מעידים לטובת האישה, למרות שבפניו אומר שאינו רואה כל סיבה לעזיבתה אותו. כך גם עולה בבירור מחוות דעתו של ד"ר Z שאבחן את שני בני הזוג.... היות שיש פירוד ממושך, וגם טענת מאיסות מבוררת, בית הדין פוסק שהבעל חייב לגרש את אשתו..." 6.7.2017 – בני הזוג התגרשו בבית הדין הרבני. תביעה זו הוגשה ביום 14.5.2019, כחודשיים לאחר שהאיש הגיש תביעה כספית ע"ס 1.5 מיליון ₪ כנגד האישה ונתבעות נוספות, תביעה שנדונה בנפרד. עיקר טענות האישה האישה עזבה את בית המגורים המשותף בשנת 2013, נוכח מצוקה גדולה שחוותה בנישואיה לאיש, שנבעה מאיומיו, מהתנהגותו האגרסיבית והמתעללת כלפיה וכלפיה הילדים, תוך פגיעה בחירותה ורצון לשלוט בה. מאז שעזבה לא חדלה להשמיע את רצונה הברור והמפורש להתגרש מהאיש ולהשתחרר מקשר הנישואין, ואף התנהגה באופן התואם להצהרותיה ולרצונה: מלבד עזיבת הבית, גם הגישה בקשות לצווי הגנה כנגד האיש, תביעת גירושין, תביעה לחלוקת רכוש, ובדיונים רבים מאוד הביעה במפורש את רצונה הנחוש להתגרש. מכאן שהאיש ידע על רצון האישה להתגרש מאז חודש 6.2013 ואילך. למרות זאת האיש סרב לשחרר את האישה מכבלי הנישואין ולתת לה גטה, תוך משיכה והארכה מטעמו של ההליכים בפני בית הדין הרבני בחוסר תום לב, ותוך היאחזות בטענת "שלום בית" הגם שהיה ברור שאין כל סיכוי לשלום בית, והטענה לא היתה כנה אלא נבעה ממניעים של כעס ורצון להשיג יתרונות כלכליים. על רצונה להתגרש האיש אף שמע ממכרים משותפים של הצדדים, חלקם העידו בהליך, ואף משופטי בית המשפט לעניני משפחה והמחוזי בהליכים השונים. גם הפסיכולוג שטיפל באיש באותה עת העיד כי התרשם שהאיש מבין שלא יוכל לכפות על האישה שלום בית (סעיף 26 לסיכומי האישה בכתב). האישה הגישה לבית הדין הרבני לא פחות מארבע בקשות לחיוב האיש במתן גט. רק בחלוף 4 שנים של התעמרות מצד האיש באישה, נאות האיש, סוף סוף, לתת לה את גטה. בנסיבות המתוארות עולה ההתנהגות של האיש כדי עוולת רשלנות, שגרמה לה נזקים נפשיים, עגמת נפש, צער והשפלה, פגיעה בחירותה וביכולתה לנהל את חייה כרצונה, פגעה ביכולתה לפתוח דף חדש ולשקם את חייה, ואף גרמה לה נזקים כלכליים בשל ניהול הליכים משפטיים ארוכים, והפסד ימי עבודה רבים. אדם סביר ונבון היה נותן לאישה את גטה כבר עם הגשת תביעת הגירושין, ומשעה שהזוג כבר חי בנפרד באותה עת. בנוסף אי מתן גט לאחר שבית הדין הרבני חייב את האיש במתן גט הינה עוולה של הפרת חובה חקוקה בהתייחס לסעיף 287 לחוק העונשין. כמו כן, סירוב ליתן גט הוא הפרה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומהווה הפרה של חובות תום הלב במסגרת החוזה המשפחתי. בנסיבות המקרה יש לחייב בפיצויים בגין התקופה שתחילתה בהגשת התביעה לגירושין, היות שכבר אז היה ברור שאין עתיד לנישואים. נזקי האישה עומדים ע"ס של 270,000 ₪, במועד הגשת התביעה: 50,000 ₪ מתוכם בגין נזקי ממון בשל ניהול ההליכים המשפטיים, ועוד 220,000 ₪ בגין נזק שאינו ממוני, בשיעור של 5000 ₪ לחודש החל מחודש 10.2013 – חודש לאחר הגשת תביעת הגירושין – ועד סידור הגט ב- 7.2017. עיקר טענות האיש הגשת התביעה נובעת מרצון של האישה להלך אימים על האיש, בעקבות הגשת כתב התביעה מטעמו כנגד האישה חודשיים קודם לכך, ורק על מנת להפעיל עליו לחץ לסלק את תביעתו כנגדה. התיק בבית הדין הרבני התנהל לפי יומנו של בית הדין, והאיש לא ביקש כל דחיות אלא פעם אחת בלבד ומטעם מוצדק. על כן, התארכות ההליך לא היתה תלויה בו כי אם בעומס שהיה בבית הדין הרבני. בית הדין רבני סבר שיש מקום לשלום בית ואין עילה לגירושין, ולא בכדי שלח את הצדדים לניסיונות שלום בית. פסק הדין הממליץ על מתן גט ניתן ברוב דעות, והיתה דעת מיעוט לפיה האישה מורדת, מכאן שהפסיקה לא היתה חד-משמעית, ויתכן שלבסוף בית הדין היה מאמץ את דעת המיעוט. יתר על כן, המלצה של בית הדין איננה מטילה חובה על האיש לגרש את אשתו. לאחר שבית הדין הרבני נתן פסק דין לחיוב בגט, וערכאת הערעור לא קיבלה את טענתו, אזי האיש פעל כמצוות בית הדין ונתן גט. רק לבית הדין סמכות לקבוע כי האיש הוא "סרבן גט", ובמקרה הנדון – בית הדין לא קבע בשום שלב שהאיש הינו "סרבן גט", ודי בכך כדי לשלול כל פיצוי מהאישה. בכדי שיוכרז סרבן גט היה בית הדין צריך להכריזו ככזה לפחות שלושה חודשים לאחר שיטיל עליו סנקציות שונות וללא תועלת בהן. כזאת לא אירע במקרה הנדון, הדברים לא הגיעו לשלב זה, לא הוטלו כל סנקציות על האיש והוא כאמור לא הוכרז על ידי בית הדין הרבני כסרבן גט. העובדה שהאיש פתח בהליכי ערעור על החלטות בית הדין הרבני האזורי, אינה מלמדת אלא על שימוש חוקי בזכויותיו המשפטיות, וכיוון שסבר שבית הדין האזורי שוגה. האיש חפץ בכל ליבו בשלום-בית על מנת להימנע מפירוק התא המשפחתי ולמען טובת ילדיו, זו היתה מטרתו הכנה ומתוך אמונה שיצליח והדבר אפשרי לטובת המשפחה. לא היה כל ניסיון מצידו להציב תנאים כלכליים או סחטנות, והטענה לא הוכחה. אף לא הוכחו שלל טענות האישה בנוגע להתעללות או אלימות, וכל תלונותיה למשטרה נסגרו. לא נגרם לאישה נזק כלשהו מהתנהגות האיש, והאישה לא נישאה לבן זוג אחר עד היום, גם לאחר שניתן לה גט. מאחר שהאיש לא הוכרז סרבן גט, אזי ממילא יש לדחות את כתב התביעה ההזוי (כך כלשון ב"כ האיש, סעיף 90 לסיכומי האיש), על כל העוולות השונות שנכללו בגדרו. עדויות שהובאו בפניי מלבד עדויותיהם של הצדדים עצמם, הונחו לפני גם עדויותיהם של ארבעה עדים – מטעם האישה מר x (בעל של חברה של האישה אשר העיד על נסיונות האיש לשכנע את האישה לעשות ניסיונות לשלום בית, וסירובה מנגד, עדות הנוגעת לשנים 2013-2015) , ומר x גיסה של האישה (האיש ויתר על חקירתו) אשר בתצהירו אף הוא העיד על ניסיונות האיש לשכנע את האישה לשוב לשלום בית וסירובה הנחרץ. מטעם האיש העיד מר x, פסיכולוג קליני אשר טיפל באיש, והעיד על התהליך שעבר האיש נוכח רצונה של האישה בגירושין, תחושותיו כתוצאה מהניתוק מילדיו והנטל הכלכלי ועוד; וכן העיד מר x שהאיש פנה אליו על מנת שיגשר בין הצדדים, אולם לא הצליח להגיע לכדי טיפול בצדדים נוכח סירובה העיקש של האישה. דיון והכרעה בבע"מ 997/15 קרא בית המשפט העליון "טוב ייעשה המחוקק אם יידרש לסוגיה של פיצויים בגין סרבנות גט, המעוררת כאמור שורה של סוגיות מורכבות ורגישות." סוגיה זו הנוגעת להיבטים האזרחיים-הנזיקיים שעשויים לצמוח מסירוב לתת גט טרם הוסדרה על ידי המחוקק, יש לצפות ולקוות כי כך ייעשה, אך עד בוא העת ההיא, תיבחן השאלה המונחת לפתחנו בהליך זה לאורה של פסיקה ענפה שניתנה עד כה בבתי המשפט למשפחה ובתי המשפט המחוזיים מזה כעשרים שנים (ור' למשל תמ"ש (י-ם) 19270/03 מיום 21.2.2004 מאת כב' השופט מנחם הכהן), ואשר מכירה בהשלכות שיש במישור האזרחי לסירובו של אדם, גבר או אישה, לתת לבן הזוג השני גט ומונע בכך שחרורו של בן הזוג מקשר הנישואין, וזאת לצד ההיבטים ההלכתיים שיש להתנהגות זו שמקומם להתברר בבית הדין הרבני. אציין כי בית המשפט העליון טרם נדרש לסוגיה זו במישרין. פסק הדין המקיף האחרון בנושא ניתן לפני כשנה (12.2020) בבית המשפט המחוזי מרכז עמ"ש 63059-02-20 ואף הוא ינחה ערכאה זו בעת מתן הכרעתו בתיק דנן. בפסק הדין סוקר כב' השופט ויצמן את הרקע המשפטי שעל בסיסו נבנתה וצמחה הפסיקה שמקנה פיצויים בגין סירוב לתת גט, אין לי אלא להפנות לפסק הדין המקיף הנזכר, ולהביא בפסק דיני זה את עיקרי הדברים מתוכו בלבד. שתי מלכויות עם נקודות השקה זו לזו – זו ההלכתית, שעניינה גירושין וסידור הגט בהיבטים הדתיים המצויים תחת סמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני – מזה; וזו האזרחית, שעניינה עוולות נזיקיות המקנות לנפגע זכאות לפיצויי מקום שבו מעוול אדם כנגדו באופן העולה כדי עוולה הקבועה בדין - מזה. לאורך השנים מוקדו תביעות לפיצויים בגין סירוב לתת גט בשתי עוולות מרכזיות – העיקרית שבהן עוולת הרשלנות, עוולת מסגרת שנמצא כי ראויה היא לקלוט לתוכה התנהגות של פגיעה כתוצאה מסירוב לתת גט: בגין נזק שנגרם כתוצאה מהפרת חובות זהירות שנוצרו מקשר הנישואין כלפי הנפגע, ותוך סטייה מאמת המידה הראויה לאדם סביר באותן נסיבות; וככל שמדובר אף בהפרת הוראת שיפוטית של בית הדין הרבני המורה לסרבן לתת גט – אף כעוולה של הפרת חובה חקוקה. מורכבות נוצרת כתוצאה מאותן נקודות השקה בין הדין הדתי לבין זה האזרחי ביחס לשאלות של סירוב במתן גט, במספר היבטים, ולרבות בשאלה האם יש קשר הכרחי בין פסק דין לגירושין שיצא תחת ידיו של בית הדין הרבני לבין זכאות לפיצוי בגין הגשת תביעה אזרחית כאמור, והפסיקה שניתנה עד היום מתחלקת לכדי שלוש גישות עיקריות ביחס לשאלה זו: זו הקושרת בין התביעה האזרחית לבין פסק דין של בית הדין הרבני המחייב או אף כופה גירושין; זו המסתפקת בפסק דין רבני הממליץ על גירושין; וזו שאינה קושרת כלל בין ההליך האזרחי להליך בבית הדין הרבני, ובוחן את ההתנהגות ב"משקפיים" אזרחיות בלבד, המונחות על פי אמות מידה של סבירות ותום לב. לאחר סקירה והנמקה, הגיע בית המשפט המחוזי, בפסק הדין הנזכר, למסקנה כי ראוי שככלל לא תנותק לחלוטין העוולה האזרחית מן ההליך בבית הדין הרבני, ויש מקום ללכת בדרך שבה יש כיבוד הערכאה הדתית וקביעותיה בענייני הגירושין, אך זאת לצד ההכרה בכך שהעוולה האזרחית הינה עצמאית. כתוצאה מכך: "לטעמי ראוי כלל כי לפסיקה המכירה בעוולת רשלנות בשל סרבנות גט תעמוד כעוגן תומך פסיקת בית הדין הרבני המורה לסרבן, בלשון כזו או אחרת, לתת גט לבן זוגו, שאם לא תאמר כן עקרת את ליבו של הדין החל בהלכות הגירושין." [ההדגשה שלי – מ.ד.ר] ולצד הכלל, החריג לכלל: "הגם שבמקרים חריגים, יכול ובית המשפט ימצא לנכון להורות בניגוד לאותה הוראה של בית הדין, וזאת כאמור, במקרים בהם קיימת "זעקה" בנושא הסרבנות, שאין להתעלם הימנה". "פסק דין לגירושין בלשון כזו או אחרת" – סבורתני שמשמעו גם פסק דין שבו בית הדין ממליץ לצדדים להתגרש זה מזה, ולא בהכרח פסק דין המחייב או כופה בסנקציות לשם מתן גירושין, וכל עוד קיים קשר בין ההליך האזרחי לכך שבית הדין הרבני מצא, בהחלטה או פסק דין שיצאו מטעמו, שיש להפסיק את קשר הנישואין גם בפן ההלכתי. להשלמת התמונה אציין, כי באותו מקרה ספציפי שנדון בפני בית המשפט המחוזי בפסק דינו הנזכר, סבר ההרכב כי אכן יש מקום להחיל את החריג, ולפסוק פיצויי בגין סרבנות גט, הגם שבבית הדין הרבני כלל לא ניתן פסק דין לגירושין, אף לא המלצה לגירושין, ואפילו לא היה באותה העת הליך תלוי ועומד בפני בית הדין הרבני, ותוך התחשבות בנסיבות המיוחדות של אותו מקרה (שעיקרו היה פירוד ממושך בין הצדדים ומנגד אף מתן צו למדור ספציפי המונע פירוק שיתוף בנכס המשותף). עם זאת, מרבית השיקולים שעמדו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי, הם שיקולים רלבנטיים גם במקרה הנדון בפניי, ועל כן אזכיר כמה מהם: בית הדין הרבני סיים מלאכתו, משכך קביעת בית המשפט בתביעה שלפניו לא תקדים ותקבע מסמרות בסוגיה עוד טרם שבית הדין נדרש לעניין; פרק הזמן הארוך שבו חיים הצדדים בנתק זה מזה; כנות ותום לב, או העדרם, בבקשה לשלום בית מצד בן הזוג שמסרב לתת גט; העדר הצדקה חיצונית כגון טעם כלכלי או אחר למניעת הגט; התרשמות הערכאה הרבנית כי חיי הנישואים של הצדדים תמו וחסרי סיכוי לשלום בית. על רקע זה, נשוב למקרה של הצדדים בפניי. בהתאם למתווה המנחה המפורט לעיל של בית המשפט המחוזי, מצאתי כי יש לייחס לאיש אחריות נזיקית כלפי האישה בגין עוולת הרשלנות עקב נזקיה שנגרמו לה כתוצאה מסירובו לתת לה גט, החל מיום 17.2.2015 – הוא המועד שבו ניתן פסק דין של בית הדין הרבני הממליץ על גירושי הצדדים זה מזה, ועד ליום סידור הגט – 6.7.2017. בנסיבות המקרה הנדון לא מצאתי לקבל את תביעת האישה לחיוב בפיצוי בגין התקופה שהחלה חודש לאחר הגשת תביעת הגירושין (10.2013); ומאידך לא מצאתי לקבל טענת האיש כי כל עוד לא הוכרז האיש "סרבן גט" בידי בית הדין הרבני, כי אז אין עילת תביעה כלל. אנמק. כאמור, נפסק לא אחת כי סרבנות-גט היא מעשה העולה כדי עוולת רשלנות, תוך קביעה שבן-זוג הממאן להתגרש, ללא סיבה ראויה ולגיטימית לסירובו זה, עלול להיות מי שמפר את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית כלפי בן זוגו. על פי עוולת הרשלנות, אדם חב חובת זהירות כלפי משנהו "כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של הדברים להיפגע מהתנהגותו" (סעיף 36 לפקודת הנזיקין). בגדרה של עוולה זו, על-פי הגדרתה, נופלים אפוא מעשים החורגים מסטנדרט ההתנהגות של "אדם סביר": ויש להשיב על השאלה האם אדם סביר יכול היה, וצריך היה, לצפות, בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, את התרחשות הנזק, כאשר מבחן זה משלב היבטים פיזיים ונורמטיביים כאחד, תוך התחשבות במזיק הספציפי, בניזוק הספציפי, בנזק הספציפי ובהתנהגות הספציפית. למעשה, אין חולק כי האיש סרב במשך תקופה של 4 שנים לתת גט לאישה, אלא שלא די בקביעה זו לבדה, ויש לבחון האם בנסיבות המקרה הסירוב היה מוצדק או חרג מהתנהגות סבירה, ועולה על כן כדי רשלנות. עיקר טענתו של האיש הינה כי האמין בכל ליבו שיוכל להציל את הנישואין עם האישה ועל כן סירב ליתן גט מנימוקים של שלום בית. עולה אפוא השאלה האם סירוב מטעם זה הינו סירוב סביר ולגיטימי, כפי שניתן לצפות מאדם סביר בנעליו, בנסיבות שתוארו, מכאן שהבחינה היא אובייקטיבית. על כך תשובתי, כי יתכן שסירובו להתגרש מנימוק של שלום בית היה לגיטימי בתחילתו, ואף בית הדין הרבני בירר את העניין ומינה מומחה לבחינת הנושא באופן מקצועי, אך החל מנקודת זמן מסויימת איבד הנימוק של "שלום בית" מן הלגיטימיות שלו עד אשר הפך לבלתי סביר וחסר תום לב. בענייננו, האישה הביעה התנגדות עקבית ונחרצת להישאר כבולה בקשר הנישואין, והביעה שוב ושוב, ושוב, רצונה בגירושין וחוסר רצונה בשלום בית עם האיש. התנגדותה המילולית לוותה במעשים – עזבה את הבית, הגישה תביעה לגירושין, נאלצה לעזוב את עבודתה ועיר מגוריה כדי להתרחק מן האיש, הגישה בקשות לצווי הגנה ותלונות במשטרה כנגד האיש (ולעניין שבפנינו אין זה משנה שהתלונות נסגרו, היות שאנו בוחנים את מעשיה של האישה והבעת רצונה), הצהירה מפורשות בדיונים הרבים בערכאות השונות על רצונה להתגרש, הסבירה את רצונה הברור בסבל הרב שסבלה מקשר הנישואין עם האיש ולא שיתפה כל פעולה עם ניסיונות גישור ופיוס בין בני הזוג מטעם מר x. יתר על כן, מונה כאמור מטעם בית הדין הרבני מומחה בדיוק לשם בחינת ההיתכנות לשלום בית, והוא סבר, בחוות דעתו כבר משנת 2014, כי הסיכוי לכך אפסי. נוכח כל אלו היה על האיש להימנע מאטימת אזניו לזעקת האישה המבקשת להשתחרר מכבלי נישואיה אליו, ולהבין כי הסיכוי להשכין שלום בינו לבינה אינו קיים. אלא שהאיש אטם אזניו, והתמקד אך ורק באמונתו שלו כי הדבר אפשרי ואף רצוי. הנקודה שבה חדלה האמונה העיקשת של האיש להיות סבירה ולגיטימית על פי אמת מידה אובייקטיבית, היא במתן פסק דינו המנומק של בית הדין הרבני מיום 17.2.2015, הדוחה את תביעת האיש לחייב את האישה בשלום בית וממליץ על גירושי הצדדים, ובפרט כאשר פסק דין זה ניתן לאחר פרידה ממושכת של קרוב לשנתיים, וכשנה וחצי לאחר הגשת תביעת הגירושין. החל ממועד זה ואילך, שוב אין לגיטימיות אובייקטיבית לאמונתו הסובייקטיבית של האיש כי יש להמשיך לאחוז בקשר הנישואין, אף אם המשיך להאמין בכך בכל ליבו. השאלה אינה נבחנה על פי אמונתו האישית, אלא על פי האופן שבו אדם סביר היה נוהג בנסיבות אלו. נוכח כל האמור לעיל, הרי שהמשך סירובו ליתן לאישה גט לאחר פסק הדין של בית הדין הרבני, בהינתן הפרידה הממושכת בין הצדדים באותה עת, ועל רקע כל יתר הנסיבות שתוארו, ותוך התעלמות מבקשת האישה לחירותה – איננו סביר ועולה מנקודה זו ואילך כדי התנהגות פוגענית ורשלנית כלפי האישה. "סירוב להתגרש בדרישה לשלום בית עשוי, אולי, להיחשב לסביר ומקובל בפרק זמן מסויים, על רקע נסיבות מסויימות, כמו גם סירוב לגט שעה שמתנהל משא ומתן כן, תם-לב וענייני לקראת הסכם גירושין לתקופת המשא ומתן; אך ככל שחולפים ונוקפים הימים, שעה שבן הזוג השני מביע חוסר רצון עקבי לנסות ולשקם את המשפחה, ... ושעה שברור כי קשר הנישואין הפך בינתיים לקליפה ריקה חסרת תוכן אמיתי – או אז עמידה בנסיבות כאלו על סירוב להתגרש עלולה להפוך לחסרת תום לב, ולבלתי סבירה" (תמ"ש (י-ם) 39371-09-12 ב.ע. נ' ב.ע. (10.12.2013) סעיף 31 לפסה"ד). באשר לטענות האישה כי טענת שלום הבית של האיש מלכתחילה לא היתה כנה, אלא היתה מן הפה ואל החוץ ומנימוקים של נקמנות, פגיעה באגו וכעס כלפי האישה בעוזבה אותו, לא אוכל שלא להביע תמיהה על כמה מהתנהגויותיו של האיש אשר לא עלו בקנה אחד עם בקשתו לשלום בית, ואשר אכן מעמידות בסימן שאלה את כנותו להתפייס עם האישה ממקום תם וכן. כך למשל, התנהגותו האגרסיבית כלפי האישה בדיונים בבית הדין, עד כי בית הדין עצמו מצא לנכון להעיר לו על כך, והדבר אף הוזכר בפסק הדין מיום 17.2.2015, כן הוזכרה שם תביעה כספית שהגיש באותה תקופה כנגד האישה בגין הוצאת דיבה – פעולות שעל פניהן אינן מתיישבות עם רצון אמיתי להשכין שלום. ועם זאת, ומנגד, כן הוזכרו ניסיונות רבים אף לוחצים, של האיש אצל מול מכריהם המשותפים של הצדדים על מנת שיסייעו לו לדבר על ליבה של האישה, חלקם העידו בהליך זה, כך שנעשה ניסיון אינטנסיבי מצד האיש לפעול להשבת האישה אל חיקו. כך או כך, אינני מוצאת כי עליי להכריע בכך - סוגיה זו עמדה לפתחו של בית הדין הרבני שדן בתביעת האיש לשלום בית, והתמקדותנו הינה בנקודת הזמן שבה דחה בית הדין את התביעה לשלום בית לאחר שבחן אותה, ואשר ממנה ואילך, כאמור, לא מצאתי עוד סבירות אובייקטיבית בסירובו של האיש ליתן גט מנימוק זה, וזאת אפילו אם אניח – לצורך העניין – שרצונו הסובייקטיבי של האיש בשלום בית היה כן ותם לב לכל אורך ההליכים. טענות האיש כי פסק הדין הנזכר של בית הדין הרבני לא היה חלוט, והאיש הגיש עליו ערעור, או כי פסק הדין ניתן "רק" ברוב דעות ולא פה אחד או כי מבחינה הלכתית "המלצה" אין דינה כ"חיוב", ומשכך הוא לא היה חייב לתת לאישה גט גם לאחר שמיעת ההמלצה – כל אלו אין בהם לשנות מסקנתי. בנקודה זו אשוב ואזכיר את המתווה הנזכר בעמ"ש 63059-02-20, ועל פיו בית המשפט בוחן את התנהגות האיש על פי אמת מידה אזרחית, על סמך עוולה עצמאית מתוך פקודת הנזיקין, שאינה תלויה באופן מלא בהליך ההלכתי בפני בית הדין הרבני, אלא משיקה להליך ההלכתי ומתוך כיבוד ערכאות. לפיכך, משעה שמצא בית הדין הרבני כי אין מקום לשלום בית וכי יש להמליץ על גירושין, אזי מנקודת המבט האזרחית ובאספקלריה של עוולת הרשלנות הקבועה בפקודת הנזיקין– הרי שאדם סביר היה פועל בהתאם להמלצה ומבין כי מנקודה זו אין מקום להמשיך בסירוב הגט, וזאת אף אם מבחינה הלכתית עוד ניתן לערור על פסק הדין או שעדיין אין בו חיוב כדי כפייה בסנקציות. יתר על כן, הערעור שהגיש על פסק הדין של בית הדין האזורי ממילא נדחה, וגם אז נותר האיש בסירובו, כך שהטענה שפסק הדין הממליץ על גירושין לא היה חלוט או ניתן עם דעת מיעוט – הינה טענה הגובלת בחוסר תום לב. אף אינני מקבלת טענת האיש כי כל עוד לא הוכרז האיש כסרבן גט מבחינה הלכתית בידי בית הדין הרבני, ועל פי הכללים ההלכתיים, אזי אין מקום לתביעה אזרחית בגין סרבנות גט, ועמדתי על הדברים לעיל, לצורך בחינת האחריות בעוולת הרשלנות בנזיקין אין חפיפה מלאה והדוקה בין ההליך ההלכתי לבין ההליך האזרחי - הליכים נפרדים אך תוך כיבוד ערכאות ובהתאם להערותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד בעמ"ש 63059-02-20. בנסיבות ענייננו קיים "עוגן" ברור בפסיקתו של בית הדין הרבני הממליץ על גירושין, בפסק דין מנומק, לשם ביסוס תביעה אזרחית בגין רשלנות בשל סירוב במתן גט, אף אם מבחינה הלכתית טרם ננקטו מלוא הצעדים והכלים העומדים לרשות בית הדין הרבני על מנת להגיע לתוצאה המיוחלת של עצם מתן הגט. אעיר, כי לעיתים מוגשת תביעה בעניין סירוב לתת גט במקביל לניהול הליך הגירושין בבית הדין הרבני, ואו אז מתעורר חשש שמא התביעה האזרחית תשמש אמצעי לחץ במתן הגט וחשש לגט מעושה ופסול. שיקול זה אינו מתקיים בענייננו נוכח העובדה כי התביעה הוגשה לאחר שכבר ניתן הגט, משכך אין כל חשש שיהיה בהליך זה כדי להשפיע על כשרות הגט. אשר לטענת האיש כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב וכאמצעי לחץ על האיש על מנת שלא ימשיך בתביעה הנגדית שהגיש מטעמו – יתכן כי הגשת התביעה מטעם האיש היא זו שדרבנה את האישה מטעמה להגיש תביעה זו, "טריגר" שהניע את האישה לפעולה, כפי שהיא עצמה הסבירה מיוזמתה את שיקוליה ברישה לכתב תביעתה; ברם לא מצאתי כי התביעה איננה כנה, או כי האישה ניהלה את התביעה בחוסר תום לב, ומעבר לכך, מצאתי את התביעה מוצדקת לגופה. משכך, העובדה שהאישה מחלה למשך תקופה על זכותה לברר את טענותיה ולא יזמה הגשת תביעה לפיצויים במטרה להמשיך בחייה – לא תעמוד בעוכריה. לא מצאתי לקבל את דרישת האישה כי החיוב בפיצוי יחול עוד קודם לכן, למן הגשת התביעה לגירושין, בין היתר מנימוק כי האיש "משך הליכים" בבית הדין הרבני בחוסר תום לב. ראשית, ובהתאם למתווה שנקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בעמ"ש 63059-02-20 ראוי כי ככלל קביעה אזרחית בדבר סרבנות גט תלווה בפסק דין של בית הדין הרבני שסבור שעל הצדדים להתגרש, כעוגן, ומן הנימוקים שפורטו לעיל. משכך, בהעדר נסיבות יוצאות דופן, לא מצאתי כי ראוי במקרה הנדון לקבוע סרבנות גט ביחס לתקופה שקדמה לפסק הדין הממליץ על גירושי הצדדים. באשר ל"משיכת ההליכים", אכן ראיתי בקשות רבות מטעם האיש לדחיית מועדים (צורפו לתצהיר האישה) אך רובן ביחס לתקופה שלאחר פסק הדין משנת 2015, וגם לא נעלמה מעיניי טענת התובעת עצמה, בסעיף 41 לכתב התביעה, על התמשכות ההליכים כתוצאה מהתנהלות בית הדין עצמו, אף ללא קשר להתנהלות האיש, ומשכך אין בידי לקבוע כי עד למתן פסק הדין הנזכר התנהלותו של האיש חרגה ממתחם הסבירות והלגיטימיות באופן המקים לו אחריות בנזיקין כבר בתקופה זו. טרם שאעבור לשאלת הנזק, אוסיף כי לא מצאתי לקבל את תביעת האישה ביחס לעוולה של הפרת חובה חקוקה. להבדיל ובשונה מעוולת הרשלנות, החובה החקוקה קשורה בהוראה מחייבת של בית הדין הרבני, והתובעת עצמה מתייחסת לפסק הדין של בית הדין הרבני המחייב את האיש במתן גט (סעיף 68 לכתב התביעה). לצורך התקיימות כל יסודותיה של עוולה זו לא די, כך לפי סברתי, בפסק הדין הממליץ על מתן הגט, ואכן נדרשת הוראה מחייבת. פסק הדין של בית הדין הרבני הכולל חיוב ניתן ביום 30.4.2017, והגט סודר ביום 6.7.2017, משמע כחודשיים ושבוע לאחר מכן, שבהם ניסה האיש לערור על הפסיקה, אין מדובר בעיכוב משמעותי, ובנסיבות אלו לא מצאתי התקיימותה של העוולה. למען הסר ספק, אין בכך לגרוע מתחולתה של עוולה הרשלנות בענייננו, אשר יסודותיה שונים ומהותה אחרת. הנזק ושיעורו תמהתי על טענת האיש כי לא נגרם לאישה כל נזק היות שממילא אינה בזוגיות ולא נישאה עד היום, גם לאחר שניתן לה גטה. טענה זו נובעת מראיה צרה-מאוד המתעלמת מן העיקר שבעיקרים: הפגיעה בחירותה הבסיסית של האישה, כאדם, לחופש, לכבוד, לאוטונומיה וזכותה שלא להיות כבולה בקשר נישואין שהיא איננה חפצה בו, ואשר הפך למסגרת ריקה וחלולה ללא כל תוכן אמיתי. כשנתיים וחצי חלפו מאז המליץ בית הדין הרבני על גירושי הצדדים תוך דחיית תביעת האיש לחייב את האישה בהליך לשלום בית (2.2015), ועד אשר סודר לבסוף הגט המיוחל (7.2017), תקופה שבה נמנעה מן האישה האפשרות לפתוח דף חדש, להתוות את דרכה ולעצב את חייה, וכשהיא נאלצת להיות תלויה בהסכמתו של אדם אחר, ולהיות כשבויה בכבלי הנישואין עמו בניגוד לרצונה, תוך שהיא נאלצת להאבק בהליכים משפטיים על זכותה להיות אדם חופשי. "תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה ... בתוך כך נפגעת גם זכותה של האישה לאוטונומיה, זכותה של האישה להגשים עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה - להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור עצמה בקשר כזה בשנית" (בג"צ 2123/08, 6.7.2008 פסקה 17 לפסק הדין). לא זו בלבד, בתקופה זו נאלצה האישה לחיות תחת עננה של הליכים משפטיים ממושכים, בין דיון אחד למשנהו, על כל המשתמע מכך. לא הונחו בפניי ראיות על נזקים ממוניים בגין הוצאותיה של האישה בהליכים בפני בית הדין הרבני, והתביעה נדחית ביחס לראש נזק זה (ואף נראה כי הטענות בכיוון זה ננטשו במהלך ההליך). באשר לתביעת האישה לפיצוי בסך 5,000 ₪ לחודש בגין נזקיה הבלתי ממוניים, פגיעה בכבודה, באיכות חייה, עוגמת נפש, ומניעת חירותה סבורתני כי הינה בשיעור סביר והולם את נסיבות המקרה, בין היתר בהתחשב בכך שמדובר בסרבנות של גבר כלפי אישה (ומאחר שאין אישה, בניגוד לגבר, יכולה ליטול היתר מאה רבנים מבית הדין הרבני) ואף בהיותה אישה דתיה. "מקום בו האיש עתר לנזק בלתי ממוני כללי ולא טען לנזקים ממוניים שנגרמו לו, הרי שיש להעריך את הנזק על פי אומדנה; בשל טיבו וטבעו של נזק כללי שאינו ממוני, קשה הוא לכימות. פסיקות בתי המשפט בתביעות בגין סרבנות גט יישמו את ההלכה שנקבעה בע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה (1995), לפיה אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו עולים מעצם הפרת החובה על ידי המזיק. משכך - אף בהעדר ראיות על נזק ממשי, יש מקום לפסוק לאיש פיצוי בגין נזק כללי בשל היותו מסורב גט - זאת נוכח הטעמים להם טען, המלמדים על פגיעה בזכותו לעצב את סיפור חייו, לקשור זוגיות אחרת ולסיים נישואין בהם אינו מעוניין. הערכת הפיצויים בגין נזק לא ממוני משימה קשה היא, הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה והן בשל הקושי לתרגם לערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה. ראו: ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו 1242, 1254 (1952); ע"א 6978/96 עמר נ' כללית, פ"ד נה (1) 920, 930 (1999); ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 1, 27 (2003). בה בעת, העיקרון של החזרת המצב לקדמותו, חולש גם על ראש נזק זה ומחייב, על כן, פיצוי הולם בגינו. ראו: ע"א 1081/00 אבנעל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206 (2005)." (ר' תלהמ (י-ם) 50420-02-20‏ ר.א נ' מ.א (3.1.2022)) בעמש (חי') 23464-10-09‏ ‏ א' ש' נ' ד' ש'‏ סקר בית המשפט את פסיקת בית המשפט בסוגיות הנוגעות לשיעור הפיצוי. אמנם, מדובר בפסק דין שניתן זה מכבר, אך יכול לשמש אותנו כאבן בוחן: ". בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה נפסקו סכומים שונים, תלויי נסיבות - אורך התקופה, היות המסורב גבר או אשה, פגיעה בסיכויי האשה להנשא וללדת ילדים ועוד. היתה העדפה ברורה ומובנת של מסורבת הגט לעומת מסורב הגט. הפיצוי הניתן בפסיקה אינו אחיד. קיים חשש של בתי המשפט מפסיקת פיצויים גבוהים מדי שיביאו לפסילתו של הגט כגט מעושה. אזכיר מספר פסקי דין בהם ניתנו פיצויים: השופט מנחם הכהן פסק בתמ"ש 19270/03 לסרבן גט סך של 200,000 ₪ לכל שנת עגינות ובנוסף 100,000 ₪ פיצויים מוגברים. לעומתו, השופט ויצמן בתמ"ש 19480/05 הביע את דעתו, שיש לאמץ פסיקה סבירה ואחידה בעניין זה, ופסק סך של 3,000 ₪ לחודש (36,000 ₪ לשנה) במקרה קשה של אשה שהיתה עגונה 237 חודשים מיום שחייב בית הדין הרבני את הבעל ליתן גט, ועד לפטירתו. השופט גרינברגר בתמ"ש 6743/02 פסק פיצוי למסורבת גט במשך 8 שנים, בסך של 450,000 ₪ (כ- 56,000 ₪ לשנה) ובנוסף 100,000 ₪ פיצוים מוגברים. השופטת ט' סיון בתמ"ש 24782/98 אימצה את גישתו של השופט ויצמן, וכינתה אותה "פתרון ביניים", עת שחייבה סרבן גט לשלם לאשה סכום של 60,000 ₪ לשנה ובסה"כ 600,000 ₪, ובנוסף פיצויים מוגברים בסך של 100,000 ₪." כאמור, בנסיבות העניין, סבורתני כי סכום הפיצוי הנתבע הינו סביר, ובפרט מאחר שמדובר בסרבנות של גבר כלפי אשתו. מצאתי אפוא להורות על הפיצוי בשיעור המבוקש במלואו, 5000 ₪ לחודש. התקופה הרלבנטית בענייננו הינה מחודש 2.2015 ועד 7.2017 – מדובר בכ-29 חודשים, ומכאן ועל פי סכום התביעה התוצאה היא חיובו של האיש בפיצוי האישה בסך 145,000 ₪ בסה"כ. סוף דבר התביעה מתקבלת על פי כל האמור לעיל ומן הנימוקים שפורטו. האיש מחוייב לשלם לאישה פיצוי בסך 145,000 ₪, שישולמו לה במלואם בתוך 60 ימים ממועד המצאת פסק דין זה, ולאחר מועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בנוסף אני מוצאת לחייב את האיש בהוצאות משפט בסך 15,000 ₪, שישולמו לאישה בתוך 30 ימי ממועד המצאת פסק דין זה, ולאחר מועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיק. פסק הדין מותר בפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision29191-05-19	["מיכל דבירי רוזנבלט"]	[{"judgment_id": "1717cbc7-cda3-598a-8120-c5200742a31f", "file_name": "29191-05-19.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 47141, "extension": "docx", "display_name": "29191-05-19-קובץ מקורי"}]
d36c052a-217a-5fd9-acb1-e65661919d90	ביהמ"ש המחוזי בת"א, השופטת נועה גרוסמן: החלטה בעניין תמ"א 38 והעדיפות שיש ליתן לבעל השעבוד הקבוע או הגורם המימוני מול נושי רוכשי דירות (פר"ק 30215-07-24 ועוד)	30215-07-24	2024-12-08	2	4	5	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	5Financial	כללי: ראשיתו של ההליך בתיק פר"ק 30215-07-24 (להלן: "תיק הפר"ק") שהגישו גורמי המימון עוד ביום 11.7.2024 לאכיפה ומימוש שעבודים קבועים ומינוי כונס נכסים בקשר עם פרויקט ביצוע עבודות חיזוק ושיפוץ (תמ"א 38/1) בנכס המצוי ברח' קורקידי 20 ו- 22 תל-אביב (להלן: "הפרויקט"). המשכו של ההליך בדיון במעמד הצדדים שהתקיים ביום 6.10.2024 (להלן: "הדיון הקודם") ובו נעשו ניסיונות להגיע להבנות על דעת כל הצדדים. להסכמות שהושגו בדיון ניתן תוקף של החלטה, אך משההחלטה לא מומשה והמצב נותר בעינו נקבע דיון נוסף במעמד הצדדים ליום 2.12.2024. בסמוך לכך החליטו רוכשי הדירות בפרויקט, שהתייצבו גם לדיון הקודם, להגיש בקשה נפרדת מטעמם לפתיחת הליכים בעניינה של החברה ולמינוי נאמן אובייקטיבי וזהו תיק חדל"ת 57578-11-22 (להלן: "תיק החדל"ת"). זוהי המסגרת הדיונית שלפני. תיק הפר"ק: 2. כמפורט בבקשה הפותחת, ביום 21.8.2017 נחתם בין גורמי המימון ובין החברה הסכם למתן שירותי מימון לפוליסות חוק מכר בקשר עם הפרויקט, זאת לאחר שביום 5.7.2012 נחתמו הסכמתי התמ"א בין החברה לבין בעלי הזכויות במקרקעין. העתק הסכם הליווי הבנקאי צורף כנספח 1. שעבוד קבוע לטובת גורמי המימון נוצר ביום 21.8.2017 ונרשם אצל רשם החברות ביום 24.9.2017, צורף כנספח 2. הפרויקט אמור לכלול עבודות שיפוץ וחיזוק במבנה הקיים בין שני אגפים בעלי 16 יחידות דיור בכל אגף ובסה"כ 32 יחידות , וכן תוספת של 22 יחידות חדשות ובכלל זה הוספת 23 חניות שיוצמדו ליחידות החדשות וכן 36 מחסנים, מהם 32 יוצמדו ליחידות הקיימות ו- 4 ליחידות החדשות וכן מרחבים מוגנים ומרפסות שמש לכל אחת מהיחידות הקיימות. על פי הסכם הליווי, העבודה הייתה אמורה להסתיים עד קבלת טופס 4 - יום 15.5.2019. 3. 100% מהדירות החדשות, דהיינו 22 דירות כבר נמכרו לרוכשים. לפי גורמי המימון, רוכשי הדירות טרם שילמו את מלוא התמורה לפי הסכמי המכר ונכון למועד הגשת תיק הפר"ק הם חייבים סך כולל של 13.5 מיליון ₪. 4. על פי דוחות הפיקוח הרי נכון למועד הגשת תיק הפר"ק, הפרויקט מצוי בשלבים מתקדמים של 82.3% ביצוע. ברם, מזה תקופה ארוכה שהפרויקט סובל מעיכובים ופיגורים משמעותיים בלוחות הזמנים. בין היתר טוענים גורמי המימון, כי הדבר נובע מסכסוך חריף בין בעלי המניות בחברה מר אביה בן אלחנן מצד אחד ומר אהרון כהן מצד שני. בעלי המניות בחברה לא ראו עין בעין. רוכשי הדירות לא שילמו את יתרת התמורה. בנסיבות אלה אין מקורות מימון להשלמת הבנייה ועבודות הבנייה נעצרו לחלוטין. 5. הפיגורים המשמעותיים בלוח הזמנים, החריגה נטענת מתקציב הפרויקט והסכסוך בין בעלי המניות הוביל לטענת גורמי המימון לעצירה מוחלטת של עבודות הבניה והעדר מקורות מימון מספיקים להשלמתה. 6. כמפורט בבקשה הפותחת של תיק הפר"ק, מאחר והחברה ובעלי מניותיה לא עמדו בהתחייבויות, הפרויקט תקוע. הבניה לא התקדמה. לכך יש להוסיף את חובות החברה לבנק בסך של 300,000 ₪ בגין העמדת אשראי, את החשיפה לפוליסות חוק המכר שהעמידה איילון ואת דרישת מימוש מותנה של ערבות ביצוע ששיגרו בעלי הזכויות. ביו לבין אף פקע תוקפו של היתר הבנייה בפרויקט. 7. כל זה הביא את גורמי המימון להגשת תיק הפר"ק במסגרתו גורמי המימון עותרים להורות על אכיפה ומימוש השעבודים הקבועים מדרגה ראשונה שנוצרו לטובתם ביום 26.9.2017 ונרשמו כדין בקשר עם הפרויקט. גורמי המימון מציעים שתי חלופות: א. מימוש הנכסים המשועבדים ע"י כונס הנכסים מטעם גורמי המימון בדרך של מכירת כל זכויות הבנייה הנוספות בפרויקט לצד שלישי שישלים את הבנייה וימכור את יחידות הדיור. במהלך זה יושבו הכספים ששילמו בעלי הדירות המובטחים בפוליסות ביטוח. ב. השלמת הפרויקט ע"י כונס נכסים מטעם גורמי המימון בדרך של התקשרות עם קבלן בנייה לצורך השלמת הפרויקט. גורמי המימון מתנים חלופה זו בכך שרוכשי הדירות יפקידו בקופה סך של 13.5 מיליון ₪ שישמשו למימון השלמת הבנייה ומדגישים כי רוכשי הדירות לא יוכלו לקזז מן התשלומים שהם חייבים בגין איחור במסירה. 8. גורמי המימון הציעו תחילה כי כי עו"ד ד"ר וקסלמן בא כוחם ב"כ גורמי המימון הוא זה שישמש ככונס נכסים על הפרויקט. בישיבת יום 2.12.2024 הציע עו"ד ד"ר וקסלמן חלופה נוספת והיא עו"ד יניב דינוביץ ממשרדו, אשר נמנה על רשימת הנאמנים המוצעים ע"י הממונה בתיקים אחרים. תיק החדל"ת: 9. רוכשי הדירות בחרו לפתוח תיק חדל"ת ביום 24.11.2024 ממש בסמוך למועד הדיון השני שנקבע בתיק הפר"ק, ליום 2.12.2024 . עובר לפתיחת תיק החדל"ת פעלו רוכשי הדירות במסגרת תיק הפר"ק. כבר ביום 8.8.2024 הגישו הרוכשים את עמדתם לתיק הפר"ק, כאשר במסגרת זו התנגדו לבקשת גורמי המימון לאכיפה ומימוש שעבודים קבועים ומינוי כונס נכסים, ועתרו לחילופין למנות כונס נכסים זמני מכוח תקנה 111 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018 .לצורך השלמת הפרויקט, אשר גם לפי עמדתם מצוי לקראת סופו. רוכשי הדירות התייצבו גם לדיון הקודם שנקבע בתיק הפר"ק והשמיעו שם את דברם. 10. כאמור, לקראת הישיבה ביום 2.12.2024 פעלו הרוכשים להגשת תיק החדל"ת ובו העלו בלבוש המתאים לבקשה לצו פתיחת הליכים את טענותיהם מול החברה, גורמי המימון, מר אביה בן-אלחנן וכלל הנוגעים בסיטואציה. הם חזרו על הטענות כי החברה לא עמדה בלוח הזמנים לביצוע העבודות ומסירת הדירות, כי הקבלן המבצע בפרויקט וכן מנהלי העבודה והספקים התחלפו כמה וכמה פעמים עד שתוקף היתר הבנייה לפרויקט פג. לטענתם, פעלו לטענתם למצוא פתרונות להשלמת הפרויקט ע"י קבלנים שונים ואף הציגו לגורמי המימון מחיר להשלמת הפרויקט, אך נדחו. 11. רוכשי הדירות מפרטים פסקי דין שניתנו כנגד החברה בעניינם של כלל הרוכשים ובהם יצחק ובלה מיכאלוב, טלי ומשה מורדו, אילנה ומשיח פריוב. פסקי הדין הללו צורפו כנספחים לבקשה לפתיחת הליכים ועולה מהם כי ניתנו כנגד החברה, כאשר כנגד מר בן אלחנן ניתן פס"ד בהעדר הגנה (במאמר מוסגר יוער כי מר בן אלחנן היה בשירות מילואים פעיל בתפקיד של סמח"ט חטיבת אלכסנדרוני בעזה ולאחר מכן בלבנון החל מיום 7.10.2023). פסקי הדין נסובים בעיקר על איחורים בביצוע העבודות ומסירת הדירות. פסקי הדין מהווים את התשתית לטענות הרוכשים בתיק החדל"ת, כי הם מהווים נושים לגיטימיים של החברה ואף של מר בן אלחנן בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק. 12. בישיבת יום 2.12.2024 הביעו הרוכשים חוסר אמון ביכולתו של מר בן אלחנן להשלים את הבנייה ואף העלו הביעו חוסר אמון כלפי גורמי המימון, כאשר לעמדתם אין למנות בעל תפקיד מטעמם (ראו דברי עו"ד בר-ניר בעמ' 17 לפרוטוקול ש' 12 – 27). הרוכשים עותרים צו לפתיחת הליכים ומינוי בעל תפקיד אובייקטיבי שיבחן גם את התנהלות גורמי המימון. כאמור, בדיון הקודם בתיק הפר"ק עתרו למינוי כונס נכסים שלא מטעם גורמי המימון. אז השליכו יהבם על תקנה 111 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018 ועתה השליכו יהבם על מנגנון פתיחת הליכים הקבוע בחוק חדלות פירעון. 13. יצוין, כי הרוכשים לא השלימו את מלוא התמורה בגין הדירות החדשות שרכשו ולפי עמדת גורמי המימון עליהם להוסיף סך של 13.5 מיליון ₪. גורמי המימון ציינו, כי סכום זה ישמש לצורך השלמת הבנייה. הרוכשים לעומת זאת, מתנגדים לעמדת גורמי המימון כי עליהם להוסיף סכום זה לקופת הפרויקט לאלתר וסבורים, כי גורמי המימון הם אלה שצריכים להציע את המימון הראשוני לצורך התנעת הליכי הבנייה. בעלי הדירות: 14. בעלי הדירות תיארו מצב קשה של מגורים באתר בנייה המהווה סכנה של ממש. אכן, באתר פרצה שריפה ביום 26.1.2024 לאחר הדיון הקודם. מדו"ח הכבאות שצורף לעיוני למדתי, כי השריפה פרצה משום שיש דירות ריקות כתוצאה מהליכי השיפוץ המתמשכים ואנשים שונים נכנסים לשם ומעשנים חומרים שונים, תוך שימוש ב"אש גלויה". עוד עלה מדו"ח הכבאות כי הדליקה התפשטה במהירות "בחסות חומר בעירה של משטחי עץ הפיגומים". מכאן, יש ממש בעמדתם של בעלי הדירות כי המצב בבנייני הפרויקט אינו תקין. 15. בעלי הדירות טוענים, כי החברה מצויה בהפרה יסודית כלפיהם. החברה איחרה שנים רבות במועד המוסכם לסיום הפרויקט, לא פיצתה אותם בגין האיחור ועוד. לבעלי הדירות גם טענות רבות כנגד גורמי המימון בגין התנהלותם בפרויקט. הכל כפי שפורט על ידם בעמדות אותן הגישו לבית המשפט החל מיום 16.7.2024 ואילך. בעלי הדירות מבקשים למצוא פתרון במצב הקיים בו הם מתגוררים באתר בנייה מסכן חיים, כך לשיטתם. דבר שהתגלה כתואם למציאות עקב השריפה מיום 26.10.2024. בעלי הדירות טוענים כי ניסו להגיע למתווה מוסכם אך הדבר כשל, גם עקב התנהלותם של גורמי המימון וגם עקב התנהלותם של רוכשי הדירות החדשות. מאמציהם של בעלי הדירות מול גורמי המימון ומול בן אלחנן שפעל כנציג החברה - לא צלחו. בעלי הדירות מבקשים לנקוט בדרך היעילה והמהירה ביותר לקדם את הפרויקט לסיומו, למנות קבלן חלופי לפי ההצעות שקיבלו גורמי המימון, לחדש את הביטוח על המבנה ולקדם את הבנייה. לעמדתם, הגורם היחיד שנהנה מדחיות הפרויקט הם גורמי המימון הממשיכים לחייב את קופת הפרויקט בריביות ועמלות בלתי סבירות וזאת אף על פי שהם אחד הגורמים להתארכות הבנייה. בה בשעה, הם סובלים לטענתם קשות מהמצב בשטח ובין השאר מבעיות בטיחות חמורות, ערמות זבל ופסלות, מזיקים, ביוב פתוח ועוד מרעין בישין הממררים את חייהם. 16. בעלי הדירות אינם מתנגדים עקרונית לעצם הבקשה ולצורך במינוי כונס נכסים להשלמת הפרויקט. אולם, הם מצביעים על כך שמכירת הזכויות בפרויקט לגורם אחר כלומר ליזם חלופי כמוצע בחלופה הראשונה בבקשת גורמי המימון, לא תוכל לעמוד ותיצור סרבול ועיכוב נוסף בהליכי הבנייה. בעלי הדירות הסכימו עקרונית לחלופה השנייה של מינוי כונס נכסים אשר ישלים את הפרויקט, אך זאת גם בתנאי כי בשלב הראשון ולפני כל פעולה אחרת יקציבו ויממנו גורמי המימון את המימון הנדרש לצורך ניקוי האתר והשלמת כל העבודות הנדרשות בדירות של בעלי הדירות באופן שיאפשר להם חיים ראויים. 17. עוד הביעו בעלי הדירות, התנגדות למינוי של עו"ד וקסלמן ב"כ גורמי המימון ככונס הנכסים בפרויקט. הם מדגישים, כי ההתנגדות אינה לגופו של איש, אלא מחמת שהוא מייצג את גורמי המימון. לטעמם של בעלי הדירות, סיום הפרויקט אינו בראש מעייניהם של גורמי המימון ולא מצבם של בעלי הדירות אשר חיים במשך שנים באתר בנייה מסכן חיים. 18. בעלי הדירות מוסיפים, כי נכון להיום אין די מקורות בחשבון הליווי לצורך מימון והשלמת הפרויקט, אולם הם תולים את האחריות לכך בגורמי המימון עצמם. בעלי הדירות כמו הרוכשים החדשים נאלצו לתבוע את החברה לקבלת פיצוי בגין האיחורים בהשלמת העבודות בדירות ומסירת הדירות החדשות, אך לאור מצבה של החברה לא ידוע האם יזכו לקבל את הפיצוי המגיע להם בפועל. אמנם, לפי עמדת גורמי המימון על הרוכשים להוסיף סך של 13.5 מיליון ₪ וסכום זה אמור לשמש להשלמת הפרויקט. מעבר לכך שהרוכשים כרגע אינם מעוניינים להוסיף כספים, הרי בעלי הדירות מטילים ספק בכך שהסכום של 13.5 מיליון ₪ יספיק להשלמת הבנייה. 19. בעלי הדירות עותרים לכך שגורמי המימון יפסיקו לחייב את קופת הליווי בעמלות וריביות או בהוצאות הנוגעות לבעלי התפקידים מטעמם. עמדת בעל המניות מר בן-אלחנן: 20. מר בן אלחנן נמצא בשירות מילואים בתפקיד בכיר בצבא מאז יום 7.10.2023. בישיבת יום 6.10.2024 היה מיוצג בהתנדבות מטעם חברת אלכסנדרוני שם שירת מר בן אלחנן (ראו עמ' 2 לפרוטוקול ש' 11- 17). לישיבת יום 2.12.2024 התייצב מר בן אלחנן בעצמו. דיבר מדם ליבו והסביר, כי ביצע את העבודות באתר כקבלן ולדבריו עשה הכל כמו שצריך למרות שאיש לא שיתף עמו פעולה (ראו עמ' 12 לפרוטוקול ש' 27 עד עמ' 13 ש' 28). שם תיאר את הפעולות שביצע עבור הפרויקט, תוך שהוא מוותר על שכרו ואף מגיע להפסדים בגין הפרויקט. מר בן אלחנן הביע נכונות לעבוד בפרויקט למען השלמתו. עמדת בעל המניות מר אהרון כהן: 21. מר אהרון כהן בעל המניות השני בחברה הודיע עוד ביום 4.8.2024, כי למרבה הצער קיימים חילוקי דעות שלא ניתנים לגישור בינו לבין מר בן אלחנן. עוד הביע מר כהן הסכמה למינוי כונס נכסים, ולא התנגד למינוי של ב"כ גורמי המימון עו"ד וקסלמן, אך ציין כי יש לבחון את מהלכי גורמי המימון עצמם ולפיכך יש למנות כונס נכסים ניטרלי נוסף יחד עמו. הכרעה: שלילת חלופה א' שהציעו גורמי המימון : 22. לאחר שנשמעו עמדות כלל הצדדים בשתי ישיבות, המסקנה המתבקשת היא כי הפרויקט תקוע. זמן רב שאינו מקודם. ניסיונות להגיע להבנות ולקדם אותו בעקבות ישיבת יום 6.10.2024 לא צלחו. גורמי המימון בחרו שלא לקדם את ההסכמות ונתלו בשריפה שפרצה במקום כתירוץ לכך. גורמי המימון כאמור הציעו שתי חלופות, האחת מכירת הפרויקט ליזם צד ג' והשנייה מינוי בעל תפקיד מטעמן שיקדם את הפרויקט. חלופה א' לא באה בחשבון, באופן מעשי לאחר שכל הדירות בפרויקט כבר נמכרו, הרי אף צד ג' בר דעת לא יכניס את ראשו לפרויקט כושל, כאשר אין סיכוי לרווח ולמכר הדירות. החלופה היחידה שנותרה היא אפוא חלופה ב' – מינוי בעל תפקיד שיסייע לקידום הפרויקט. הצורך במימון : 23. כדי להניע את הפרויקט מחדש, דרוש בראש ובראשונה מימון. כל בעל תפקיד שיתמנה לא יוכל לעשות קסמים בהעדר תשתית כלכלית. מנין יגיע המימון? האם גורמי המימון יכניסו יד לכיס כפי שביקשו בעלי הדירות ורוכשי הדירות? האם יעצרו את הריביות שהן ממשיכות לגבות על הפרויקט? (כאן המקום לציין כי נראה שזו זכותן על פי מערך ההסכמים שנחתם). האם רוכשי הדירות יעתרו להוסיף סך של 13.5 מיליון ₪ כפי שביקשו גורמי המימון? כאשר יש לקחת בחשבון שרוכשי הדירות כבר שמו כספם על "קרן הצבי" וקשה לדרוש מהם להוסיף כסף לפרויקט כושל. אכיפת שעבוד או צו פתיחת הליכים? 24. הבקשות המונחות לפני הן : בקשה אחת לאכיפת שעבודים – במסגרת תיק הפר"ק, כאשר במקרה זה יש למנות בעל תפקיד מטעם בעלות השעבוד. בקשה שניה לצו פתיחת הליכים - מטעם רוכשי הדירות הטוענים להיות נושי החברה כאשר במקרה זה יש למנות בעל תפקיד אובייקטיבי שיוצע ע"י הממונה. הדרישה למינוי בעל תפקיד אובייקטיבי משתלבת עם עמדות הגורמים המעורבים כי יש לבחון גם את התנהלות גורמי המימון בתיק זה. 25. אבהיר לאלתר, כי כל בעל תפקיד שיתמנה לא יוכל להוציא את העגלה מן הבוץ ללא מימון. מינוי בעל תפקיד כשלעצמו לא יקים את הבניין. על הצדדים להיות מודעים לכך. בית המשפט יכול להעניק לצדדים סעד משפטי. אך את הסעד המעשי, קרי את המימון, עליהם להשיג בכוחות עצמם. 26. לאחר שאני בוחנת את המצב, אני מחליטה להעניק את הבכורה לגורמי המימון ולמנות כונס נכסים מטעמן לאכיפת השעבודים הקבועים. זוהי דרך המלך ואין לסטות ממנה. זכותם של בעלי השעבוד הקבוע גוברת. ההסכם הליווי הבנקאי צורף נספח 1 לבקשה בתיק הפר"ק. נספח 2 לאותה בקשה הינו הסכם השעבוד הקבוע אשר נוצר ביום 21.8.2017 ונרשם במישרין אצל רשם החברות ביום 24.9.2017. נספחים אלה מעגנים את מעמדם של גורמי המימון על פני בעלי עניין אחרים בפרויקט. אעיר, כי גם מנספח 1 לבקשה בתיק החדל"ת לפתיחת הליכים, הלוא הוא נסח הרישום של החברה, עולה כי גורמי המימון מחזיקות בשעבוד קבוע הרשום לטובתן אצל רשם החברות. 27. אשר לטענות רוכשי הדירות כפי שמצאו ביטוי בתיק החדל"ת, להיותם נושים של החברה לפי פסקי דין, הזכאים למתן צו לפתיחת הליכים ובדרך זו למנות כונס נכסים אובייקטיבי מטעמם, בנפרד או אולי לצד כונס הנכסים מטעמי המימון - אני מוצאת כי טענות אלה לא תוכלנה לעמוד מול השעבוד הקבוע בו מחזיקות גורמי המימון. 28. טענות רוכשי הדירות, בכל הכבוד, לא תוכלנה להחליף את מעמד העל שיש לבעלות שעבוד בפרויקט תמ"א שכשל. אם לא נאמר כן, ימצאו גורמי המימון בכל פרויקט תמ"א שהוא את עצמם נסוגים מפני טענות של רוכשי דירות. והרי, בכל פרויקט תמ"א שכשל ישנם רוכשים שלהם טענות כרימון כלפי החברה שנכשלה ולא עמדה בהתחייבויות כלפיה. אם נפרוץ את הגדר ונתיר לאותם רוכשים לגבור על זכויות גורמי מימון, כך שימונה בעל תפקיד מטעמם של הרוכשים במקום או בצד בעל תפקיד מטעם גורמי המימון, הדבר עלול להשפיע באופן ישיר על שוק האשראי ועל נכונות של גורמי מימון להעמיד אשראי לפרויקטים מסוג זה. בעצם הנכונות של כל גורם מימוני באשר הוא להעמיד אשראי לפרויקט מסוג זה, טבוע רצונו של הגורם המימוני לשלוט על התהליך ולהבטיח את השקעתו. גם כאשר העניינים צולחים והפרויקט מושלם ללא דופי אך בעיקר כאשר העניינים מסתבכים ויש צורך במינוי בעל תפקיד. הרוכשים בענייננו ביקשו לפעול תחילה בדרך של מינוי כונס נכסים לפי תקנה 111 לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט-2018, מאוחר יותר פנו לדרך של מינוי נאמן בצו פתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון. בשתי הדרכים אין לאפשר לרוכשים להלך. גם אם אין מחלוקת על מעמדם כנושים של החברה (וכפי שטען מר בן-אלחנן בענייננו עשויה להתעורר מחלוקת כזו, לפחות לגבי פסק הדין האישי נגדו). בכל אופן מעמדם הינו כשל נושים רגילים וככאלה הם נסוגים מפני גורמי המימון האוחזות בשעבוד קבוע לטובתן. לעניין זה ראו והשוו : פר"ק (מחוזי תל-אביב) 9307-10-22 בנק לאומי לישראל נ' גיבוי איתן בע"מ (סג"נ השופט ברנר מיום 22.10.2022) שם פסקאות 24 – 25. 29. אציין כי לא מעט היסוס מלווה מסקנה זו, שכן כאמור על התנהלותן של גורמי המימון נמתחה ביקורת הן ע"י הרוכשים והן ע"י בעלי הדירות. אף אנוכי סברתי כי התנהלותן לאחר הדיון הקודם אינה מיטבית. כאשר התכחשו להסכמות שהושגו ביגע באותו מעמד, ונתלו בשריפה שפרצה במקום כאמתלה לכך. גם הביטוח על המבנה לא חודש לאחר הדיון הקודם ועד עצם היום הזה. יחד עם זאת, גורמי המימון הן המחזיקות בשעבוד קבוע. 30. הפרויקט תקוע זמן רב בין השאר עקב חילוקי דעות. שני בעלי תפקיד שיתנגחו ביניהם וישרתו אינטרסים שונים, לא יועילו לשיקום הפרויקט. אמירה זו היא כמובן משנית לזכותן המשפטית העודפת של בעלות השעבוד הקבוע, גורמי המימון. אולם, ברמה המעשית גם לכך יש חשיבות. 31. זאת ועוד, כפי שציינתי בפתח הכרעתי, כל בעל תפקיד שהוא ולא משנה מי, לא יוכל לקדם את הפרויקט ללא אמצעי מימון. אחת היא מטעם מי ימונה בעל התפקיד. המפתח לשיקום הפרויקט והשלמת הבנייה הוא המימון ולא זהותו של בעל התפקיד. בהקשר זה לא ראיתי להפוך ולטלטל את סדרי הדין ואת העדיפות המשפטית הנוגעת לבעל השעבוד הקבוע, במינויו של בעל תפקיד נוסף. 32. לסיכום פרק זה, אני קובעת, כי בקשתם של רוכשי הדירות למתן צו פתיחת הליכים בתיק החדל"ת נדחית. אני מעניקה את הבכורה לבקשתן של גורמי המימון בתיק הפר"ק ומחליטה להורות על אכיפה ומימוש השעבודים הקבועים העומדים לטובתם במסגרת תיק זה. זהותו של בעל התפקיד: 33. כפועל יוצא מן האמור בפרק הקודם, בעל התפקיד שימונה יהא כמקובל, מי שפועל מטעם גורמי המימון בעלות השעבוד הקבוע. יוער, כי גם מר בן-אלחנן וגם רוכשי הדירות, ובעלי הדירות הקיימים, לא שללו באופן אישי את מינויו של עו"ד ד"ר וקסלמן אשר ייצג את בעלות השעבוד בהליך שלפני. השלילה נבעה מכך שהוא מייצג את גורמי המימון. אולם, משהוענקה הבכורה בהליך הנוכחי לגורמי המימון, אני רואה לנכון כי בעל התפקיד יהיה מי שהומלץ על ידם. ראו לעניין זה: החלטתי בפר"ק (מחוזי תל אביב) 9823-10-22 מגדלור קרן השקעות בעסקים נ' טי. סי. אם סחר בינלאומי בע"מ (23.11.2022) שם פסקאות 35 -36. 34. עוד יצוין כי ב"כ הממונה נכחה בישיבת יום 2.12.2024 (בעקבות הבקשה לצו פתיחת הליכים) היא לא ראתה לנכון להמליץ על מינוי בעל תפקיד מטעם הממונה וסברה, שיש לקדם את ההליך במישור של אכיפת שעבודים. למען הסדר, נקבה בשמות של בעלי תפקיד פוטנציאליים מטעם הממונה (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 2 – 6). 35. באותה ישיבה ציין עו"ד ד"ר וקסלמן כי עו"ד יניב דינוביץ ממשרדו, אותו משרד המייצג את גורמי המימון, משמש גם כבעל תפקיד מומלץ אצל הממונה (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 32 – 33). 36. אם כך, לאחר ששקלתי וכדי להפיס את דעתם של כלל המעורבים, כך שהגורם שימונה יהא מי שנמצא כשיר להתמנות כנאמן ומופיע ברשימה של הפרקליטים המומלצים ע"י הממונה מצד אחד, אך לשמור על הסדר הנכון והוא כי בעל התפקיד שימונה יהא מטעם גורמי המימון מצד שני, אני מחליטה למנות כבעל תפקיד בתיק זה את עו"ד יניב דינוביץ. אין ספק בליבי, כי בעל התפקיד שימונה ידאג לשמור על כלל האינטרסים של הצדדים המעורבים ביושרה ובהוגנות כמצופה מבעל תפקיד. אני חוזרת ומזכירה, כי גם בעל התפקיד לא יוכל לעשות קסמים בהעדר מימון כספי. 37. בעל התפקיד יפקיד התחייבות עצמית לכל נזק בסך של 200,000 ₪ ולאחר מכן ייכנס המינוי לתוקף. סיכום: 38. מן המקובץ לעיל, אני קובעת כדלקמן: א. אין חולק כי הפרויקט תקוע זמן רב. ב. כדי לקדמו אני בוחרת בחלופה של מינוי בעל תפקיד מטעם גורמי המימון, הלא היא חלופה ב' בבקשה שהוגשה בתיק הפר"ק. חלופה א' שם אינה ישימה ונדחית בזה. ג. אני דוחה את הבקשה בתיק החדל"ת למתן צו פתיחת הליכים כנגד החברה בשלב הנוכחי. אני מוצאת כי מדובר בבקשה מלאכותית שנועדה להביא למינוי גורם מטעם הטוענים לנשיה, כדי לשלוט בזהות בעל התפקיד שימונה בפרויקט. הבקשה לצו פתיחת הליכים שהוגשה לצורך מטרה זו אינה מקובלת עלי ומזווית זו אני מורה על דחייתה. עם זאת יודגש כי אין באמור כדי למנוע מנושי החברה להגיש תביעות חוב כנגד החברה בבוא העת, במידה והם אוחזים בפסקי דין חלוטים. עם זאת, יובהר כי החברה המטרה העליונה היא השלמת הפרויקט. זכויות הנושים כמובן אינן מאוינות, אך זכויות גורמי המימון בעלות השעבוד הקבוע הן הגוברות. ד. אני מחליטה למנות כבעל תפקיד את עו"ד יניב דינוביץ' ממשרד הרצוג פוקס נאמן, המשרד המייצג גם את גורמי המימון. עם זאת עו"ד יניב דינוביץ' נמצא ברשימת הנאמנים של הממונה על כל המשתמע מזה. הנאמן יפקיד התחייבות עצמית בסך של 200,000 ₪. ה. בעל התפקיד ייקח בחשבון את הצורך הדחוף בביטוח המבנה. עוד ייקח בחשבון את בקשתם של בעלי הדירות הקיימות כפי שמצא ביטוי בפרוטוקול ישיבת יום 2.12.2024 (עמ' 19 ש' 26 – 29) לנקות את השטח ולמנוע סכנה לדיירים המתגוררים במקום. יצוין כי ההסכמות שגובשו בדיון הקודם מיום 6.10.2024 כללו רכיב זה אגב חילוט מתוך ערבות הביצוע (ראו עמ' 9 לפרוטוקול ש' 18 – 24). ו. לא ראיתי מקום לפסוק הוצאות בהליך זה לחובת מי מן הצדדים. אני ערה למצב העגום שנקלעו כלל הנוגעים בדבר ומביעה תקווה כי מינוי בעל התפקיד והשגת מימון ראוי יועילו להשלמת הפרויקט. ז. הנאמן עו"ד דינוביץ יגיש דו"ח ראשוני תוך 30 יום. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision30215-07-24	["נועה גרוסמן"]	[{"judgment_id": "d36c052a-217a-5fd9-acb1-e65661919d90", "file_name": "30215.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 60885, "extension": "docx", "display_name": "30215-07-24-קובץ מקורי"}]
6fba0ae0-a70d-5f1c-94b6-2a6a8ff5245f	ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א, השופטת ענת הלר כריש: פס"ד בתביעה לחיוב תשלום כספים בהתאם להסכם בכתב (תמ"ש 68830-06-23)	68830-06-23	2024-12-02	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	תביעה לחיוב הנתבעים לשלם לתובעת כספים בהתאם להסכם בכתב שהתובעת והנתבעים הם צדדים לו. א. רקע עובדתי: התובעת ילידת שנת 1940 בת כ- 84 שנים כיום, ולה שני בנים: הנתבע 2 ו- י'. הנתבעת 3 היא רעייתו של הנתבע 2. הנתבעת 1 היא חברה בבעלות הנתבעים 2 ו- 3. בעלה של התובעת, הוא אביהם של שני בניה, ש' ז"ל, נפטר בשנת 2021. בפסק הדין יכונו הנתבעים 1, 2 ו- 3 בהתאמה: החברה, הנתבע והנתבעת; ש' ז"ל יכונה: האב; התובעת והאב יחד יכונו: ההורים; י' יכונה: האח. ההורים היו בעליה של חברת ד' אשר עסקה ביבוא והפצה של מוצרי ---. ביום 8.11.2009 נחתם הסכם בין ההורים וחברת ד' מצד אחד לבין הנתבעים מצד שני, במסגרתו רכשו הנתבעים זכויות הפצה למוצרי --- (להלן: ההסכם). בהסכם נקבע, בין היתר, כי הנתבע והנתבעת חבים באופן אישי ביחד ולחוד בכל התחייבויות הקונה לחברת ד' ולהורים שבסעיפים 5 ו- 7 להסכם. בסעיף 7 להסכם אשר כותרתו "תשלום ל--- [תובעת]" נכתב כדלקמן: "7.1 הקונה מתחייבת לשלם לגב' --- [התובעת], בגין שירותי ייעוץ סך השווה ל 11,138 ₪ לחודש ברוטו וזאת למשך כל ימי חייה. 7.2 ככל שחו"ח --- [התובעת] תלך לעולמה ישולם סך של 11,138 ₪ ברוטו לחודש למר --- [האב] ממועד פטירתה של --- [התובעת], ועד סוף ימי חייו. 7.3 מבלי לפגוע באמור לעיל, מוסכם כי רק במקרה בו פעילות הקונה להפצת הזכויות תיקלע למצב של הליכי פירוק ו/או כינוס נכסים ו/או הקפאת הליכים יופסקו תשלומי דמי הייעוץ כאמור לעיל. 7.4 ככל ש--- [הנתבע] ו --- [הנתבעת], ימכרו את מניותיהם בחברה הקונה, ברווח, יופסקו תשלומי דמי הייעוץ כאמור לעיל ו--- [הנתבע] ו --- [הנתבעת] ישלמו ל--- [תובעת] סכום חד פעמי לפי המפורט בנספח ג' להסכם זה. תשלום זה ישולם במועד בו תשולם התמורה או חלקה לקונה ו/או ל--- [נתבע] ו --- [נתבעת]". בסעיף 9 להסכם, אשר כותרתו "כללי והודעות", נכתב בין היתר כדלקמן: "... 9.9 הסכם זה מבטא את מלוא המוסכם בין הצדדים והוא מחליף ומבטל כל מצג והסכמה, בכתב או בעל-פה, ששררו, אם שררו, בין הצדדים בעניינים האמורים בו קודם לחתימתו. 9.10 שום ויתור, ארכה, הנחה או הימנעות מפעולה במועדה מצד מי מהצדדים לא ייחשבו כוויתור על איזו מזכויותיהם ולא ישמשו מניעה לכל תביעה. 9.11 כל שינוי בהסכם זה או ויתור של צד על זכות מזכויותיו לא יהיו בני תוקף, אלא אם נעשו בכתב ונחתמו על-ידי כל הצדדים. ...". לאחר שנחתם ההסכם, שילמה החברה לתובעת את הסכום שנקבע בסעיף 7.1 להסכם. יצוין כי הסכום ששולם בפועל לידיה של התובעת היה 10,000 ₪ נטו בחודש, כאשר בהסכם צוין כאמור הסך של 11,138 ₪ בערכי ברוטו. עוד יצוין, כי אין מחלוקת בין הצדדים שחרף המצוין בסעיף 7.1 להסכם, התובעת מעולם לא נתנה לנתבעים שירותי ייעוץ ולכתחילה לא הייתה כוונה כי היא תעניק שירותי ייעוץ כתנאי לקבלת התשלום שנקבע בסעיף 7.1 להסכם. התובעת טוענת, כי "במשך השנים האחרונות", החלו הנתבעים להפחית מעת לעת סכומים שונים מהתשלום החודשי שעליהם לשלם לה לפי ההסכם (סעיף 13 לכתב התביעה). אולם, לדבריה, מאחר שהיא רצתה להימנע מריב במשפחה, היא לא עמדה על השלמת הסכומים החסרים. בעניין זה טענו הנתבעים, כי עד חודש אפריל 2021 הם הקפידו על תשלום מלוא הסכומים על פי ההסכם, "למעט מספר תשלומים מצומצם בתקופת הקורונה אשר הופחת בידיעתה מראש ובהסכמתה מראש של התובעת, בשל מצבה הכלכלי של החברה בתקופת הקורונה ובשעה שעובדי החברה הוצאו לחל"ת ולא קיבלו תשלום כלל" (סעיף 63 לכתב ההגנה). אין מחלוקת כי בחודש אפריל 2021 חדלו הנתבעים להעביר לתובעת את התשלומים החודשיים להם התחייבו בהסכם. ביום 30.11.2021 הגישה התובעת תביעה נגד הנתבעים בגין הפסקת התשלום החודשי (להלן: התביעה הקודמת). לטענת התובעת, לאחר הגשת התביעה הקודמת החלו הנתבע והנתבעת להפעיל עליה לחץ, באמצעות ילדיהם שהם נכדיה, ומשום כך היא החליטה למחוק את התביעה. בעקבות בקשה שהגישה התובעת, בהחלטה מיום 13.12.2021 התביעה הקודמת נמחקה. בחודש דצמבר 2021 החלו הנתבעים לשלם לתובעת סך של 2,000 ₪ לחודש. כפי שיפורט להלן, הנתבעים טוענים כי בביקור שערך הנתבע בדירת התובעת בחודש דצמבר 2021, נכרת הסכם בעל פה לפיו הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 2,000 ₪ לחודש במקום הסכום החודשי אשר נקבע בהסכם. התובעת מכחישה טענה זו. ביום 28.6.2023 הגישה התובעת נגד הנתבעים את התביעה שלפניי כעת, בה עתרה למתן הסעדים הבאים: צו עשה המורה לנתבעים, ביחד ולחוד, להמשיך לשלם את התשלום החודשי לפי ההסכם במלואו למשך כל חייה של התובעת. סעד כספי בסך של 338,897 ₪, הכולל את הרכיבים הבאים: 59,024 ₪ בגין סכומים שלא שולמו במלואם לפי ההסכם משנת 2014 עד שנת 2020 (3,653 ₪ בשנת 2014, 3,636 ₪ בשנת 2015, 3,436 ₪ בשנת 2016, 4,285 ₪ בשנת 2017, 4,365 ₪ בשנת 2018, 4,205 ₪ בשנת 2019, 35,444 ₪ בשנת 2020) בצירוף הצמדה וריבית בסך של 3,285 ₪. 251,855 ₪ בגין החודשים אפריל 2021 עד מועד הגשת התביעה, בניכוי 2,000 ₪ ששולמו בכל חודש מחודש דצמבר 2021. כן עתרה התובעת כי בית המשפט יחייב את הנתבעים לשלם לה גם עבור חודשים שיחלפו ממועד הגשת התביעה ועד מתן פסק הדין. 25,000 ₪ פיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לתובעת והסתת ילדיהם נגדה בשל עמידתה על כך שעליהם לקיים את ההסכם. ב. טענות הצדדים: תמצית טענות התובעת: הנתבעים הפרו את ההסכם ברגל גסה עת הפסיקו לשלם לתובעת באופן חד צדדי את המגיע לה לפי ההסכם. בשנים 2020-2014 שילמו הנתבעים לתובעת חלק מהתשלומים לפי ההסכם, וסך הכל בתקופה זו החסירו ממנה סך של 59,024 ₪; מחודש אפריל 2021 עד חודש דצמבר 2021, משך 8 חודשים, לא שילמו הנתבעים לתובעת כלל; ומחודש אפריל משלמים הנתבעים לתובעת סך של 2,000 ₪ בחודש בלבד. טענת הנתבעים כי בין התובעת לבין הנתבע נכרת הסכם בעל פה לפיו ישולם לתובעת סכום של 2,000 ₪ בלבד, אינה נכונה. ממילא לפי ההסכם, שינויו יכול להיעשות בכתב בלבד ולא ניתן היה לשנותו בעל פה. הנתבעים לא שילמו לתובעת את הסכום החודשי שנקבע בהסכם במשך תקופה ארוכה ביותר, הרבה לפני המועד בו לטענתם נכרת הסכם בעל פה. הטעם לכך שהנתבעים הפרו את ההסכם והפסיקו את התשלומים לתובעת היה הכעס שהם פיתחו כלפי האח בעקבות גילוי צוואתם ההדדית של ההורים לאחר פטירת בעלה של התובעת. תמצית טענות הנתבעים: לאחר שנחתם ההסכם, הוא קוים במשך 12 שנים. אולם, בחודש מרץ 2021 נפתחה צוואתם ההדדית של ההורים, והנתבע גילה כי הוא הופלה לרעה לעומת האח וכי ההורים אף ציינו בצוואה בניגוד למציאות כי הנתבע קיבל את החברה לרשותו ללא תמורה. באותו זמן הבינו הנתבעים כי הסכום המועבר לתובעת אינו משמש לצרכיה אלא את האח. בנסיבות אלה, בחודש אפריל 2021 החליט הנתבע להפסיק להעביר לתובעת את הסכום החודשי שנקבע בהסכם. ציפייתה של התובעת הייתה לקבל את הסכום החודשי לפי ההסכם למשך 10 שנים בלבד, עד לשנת 2020. התובעת כבר קיבלה סך של 1.4 מיליון ₪ לפי ההסכם, ציפייתה מולאה וההסכם קוים במלואו. הנתבע עדכן את התובעת בדבר הפסקת התשלום, התובעת הבינה והסכימה עם העוול שגרמה לנתבע, התנצלה, הציעה לשנות את צוואתה ושלחה לנתבע טיוטה של צוואה מתוקנת בה הורתה על חלוקה שווה של עיזבונה בין הנתבע לבין האח. לאחר מכן התנהל בין התובעת לבין הנתבע ומשפחתו קשר תקין, אולם ביום 30.11.2021 הגישה התובעת את התביעה הקודמת נגד הנתבעים. עם קבלת כתב התביעה חש הנתבע מזועזע, ובנו שוחח עם התובעת ושכנע אותה למשוך את התביעה ולפתור את המחלוקות בדרכי נועם מחוץ לכתלי בית המשפט. בהתאם, התובעת ביקשה למחוק את התביעה הקודמת. ימים ספורים לאחר שנמחקה התביעה הקודמת, ביקר הנתבע את התובעת בדירתה, והשניים סיכמו כי מחלוקות העבר ביניהם הונחו בצד, וכי התובעת תתקן את צוואתה כך שהנתבע והאח יירשו את עיזבונה לאחר אריכות ימים בחלקים שווים וכן כי היא תקבל מהנתבעים מידי חודש סך של 2,000 ₪ במקום הסכום שנקבע בהסכם. מדובר בהסכם חדש שנערך בעל פה בחודש דצמבר 2021, המבטל ומשנה את הסכום שנקבע בהסכם, ועל פיו התובעת מקבלת מאז מידי חודש סך של 2,000 ₪. התובעת סתרה את עצמה, עת בכתב התביעה טענה כי הנתבע שכנע אותה לקבל סך של 2,000 ₪ לחודש והיא הסכימה מחוסר ברירה, לאחר מכן טענה שכלל לא הסכימה ובחקירתה הנגדית העידה כי הסכימה מתוך בושה. התובעת ויתרה בכתב על זכותה לקבל את הסכום החודשי שנקבע בהסכם, עת הודיעה ביום 13.12.2021 לבית המשפט כי היא מוחקת את התביעה הקודמת אשר תוכנה זהה לתביעתה הנוכחית. בחודש פברואר 2023 ללא התראה מוקדמת הגישה התובעת את התביעה בה עוסק הליך זה, אף שהיא מנוגדת להסכם בעל פה בין הצדדים. התובעת לא ידעה להעיד בחקירתה הנגדית אודות הכספים ששולמו לה בחסר בשנים 2020-2014 ומכאן שהיא לא הוכיחה את טענתה בעניין זה ויש לדחותה. ג. דיון והכרעה: התביעה שלפניי הוגשה מכוחו של הסכם אשר נחתם בשנת 2009 בין ההורים והחברה שהייתה בבעלותם לבין הנתבעים. אף אחד מהצדדים אינו חולק על תוקפו של ההסכם בעת חתימתו. בסעיף 7.1 להסכם התחייבו הנתבעים לשלם לתובעת "סך השווה ל 11,138 ₪ לחודש ברוטו וזאת למשך כל ימי חייה". גם על ההתחייבות זו של הנתבעים כלפי התובעת אף אחד מהצדדים אינו חולק, כשלטעת כל הצדדים שלפניי לאחר שנחתם ההסכם שילמו הנתבעים לתובעת את הסכום החודשי עליו הוסכם. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא בשאלה, האם החיוב שנקבע בסעיף 7.1 להסכם עודו תקף כטענת התובעת, או שהחיוב בוטל או שונה כטענת הנתבעים. מלבד זאת טוענת התובעת כי הנתבעים חייבים לה כספים בגין תשלומים חודשיים שלא שולמו במלואם בשנים 2020-2014. מחלוקות אלה וטענות נוספות שהועלו תוכרענה להלן. אין לקבל את טענת הנתבעים, כי ציפיית התובעת על פי ההסכם הייתה לקבל את התשלום החודשי שנקבע בסעיף 7.1 להסכם למשך 10 שנים בלבד. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשונו המפורשת של ההסכם ואף לא נמצא לה כל עיגון בחומר הראיות החיצוני להסכם. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), מורה כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". על פי הוראת החוק האמורה ופסיקת בית המשפט העליון אשר באה אחריה, בעת פרשנות חוזה ובחינת אומדת דעת הצדדים, מקום בו לשון החוזה ברורה היא תוחמת את גבולות הפרשנות (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (11.5.2006); ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.2019)). כדברי כב' השופט מ' מזוז בע"א 8080/16 עמודי שחף בע"מ נ' לברינצ'וק (8.8.2018) פסקה 12: "הודגשו והוטמעו בפסיקה שני כללים פרשניים: האחד, כי לשון החוזה היא "כלי הקיבול" של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו ... השני, כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב, היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה על רקע הקשרו הכללי ... לשון אחר - במקרים בהם לשון החוזה היא ברורה על פניה, קיימת חזקה שהיא משקפת את אומדת דעת הצדדים". במקרה שלפניי, לשון החוזה ברורה. הצדדים קבעו במפורש בסעיף 7.1 להסכם כי התשלום החודשי שנקבע בו ישולם לתובעת "למשך כל ימי חייה". לא זו בלבד שתקופת התשלום לא הוגבלה בהסכם למשך 10 שנים בלבד כפי שמבקשים הנתבעים לטעון, אף נקבע בהסכם במפורש אחרת. יתר על כן, בסעיף 9.9 להסכם נכתב כי ההסכם מבטא את מלוא המוסכם בין הצדדים והוא מחליף ומבטל כל מצג והסכמה, בכתב או בעל פה, ששררו אם שררו בין הצדדים בעניינים האמורים בו קודם לחתימתו. בהוראה זו יש כדי להדגיש כי לא יתכן שבמועד החתימה על ההסכם הייתה בין הצדדים הסכמה שונה מזו שמצאה ביטויה בסעיף 7.1 להסכם בעניין תקופת החיוב שנקבעה בו. אמנם בסעיף 7.4 להסכם נקבע כי ככל שהנתבע והנתבעת ימכרו את החברה ברווח, יופסקו התשלומים החודשיים שנקבעו בסעיף 7.1 וישולם סכום חד פעמי לפי המפורט בנספח להסכם; ואמנם באותו נספח להסכם נקבע כי ככל שהחברה תימכר משנת 2020 ואילך לא תקבל התובעת תשלום כלשהו. אולם, בפועל החברה לא נמכרה, התנאים שנקבעו בהסכם להפסקת התשלום לא התקיימו ואין כל רלבנטיות לנספח ולתקופות שנקבעו בו. מאחר שטענת הנתבעים בעניין ציפיית התובעת עומדת בסתירה ללשונו המפורשת של ההסכם, אין לקבלה. מעבר לכך, הנתבעים לא הצביעו על כל ראיה חיצונית להסכם היכולה לתמוך בטענתם כי בעת החתימה על ההסכם לא הייתה לתובעת ציפייה לקבל את התשלום החודשי שנקבע בסעיף 7.1 להסכם תקופה העולה על 10 שנים. לפיכך, טענת הנתבעים בעניין זה נדחית. עוד טוענים הנתבעים, כי בין התובעת לבין הנתבע נכרת בחודש דצמבר 2021 הסכם בעל פה, בו נקבע כי תחת הסכום שנקבע בסעיף 7.1 להסכם – 11,138 ₪ ברוטו לחודש שהוא על פי הנטען שווה לסך של 10,000 ₪ נטו לחודש – ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 2,000 ₪ לחודש בלבד. ברם, גם טענה זו אינה יכולה להתקבל, שכן הצדדים קבעו במפורש בהסכם שלא ניתן יהיה לשנותו או לוותר על זכות מהזכויות הקבועות בו, אלא בכתב ובחתימת כל הצדדים. כלשון סעיף 9.11 להסכם: "כל שינוי בהסכם זה או ויתור של צד על זכות מזכויותיו לא יהיו בני תוקף, אלא אם נעשו בכתב ונחתמו על-ידי כל הצדדים". סעיף 23 לחוק החוזים קובע כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". כאמור, במקרה שלפניי, בהסכם קבעו הצדדים כי תנאי לתוקפו של שינוי בהסכם או ויתור על זכות הקבועה בו הוא קיומו של מסמך בכתב ובחתימת כל הצדדים. מסמך בכתב ובחתימת כל הצדדים המשנה את החיוב שבסעיף 7.1 להסכם – אין. לנוכח קביעת הצדדים בהסכם, הסכמה מאוחרת בעל פה, ככל שקיימת, אין בה כדי לשנות את החיוב בסעיף 7.1 להסכם. בסיכומיהם טענו הנתבעים, כי ניתן להכיר בתוקפו של שינוי שנעשה בעל פה בתנאי בחוזה, אף מקום בו בחוזה נקבע כי שינויו ייעשה בכתב בלבד. הנתבעים הפנו לפסק הדין שניתן בת"א (מחוזי ירושלים) 49879-01-12 נחמיה נ' גורסד (5.2.2014). באותו פסק דין נכתב, כי קיימות דעות שונות בקרב המלומדים בנוגע לשאלה – האם במצב בו כובלים הצדדים את עצמם לשינויים עתידיים בדרך של חוזה בכתב בלבד, הם יכולים לחזור בהם מקביעה זו ולהסכים בעל פה על שינויה. עוד נכתב כי "דעה רווחת היא כי כחלק מעיקרון חופש החוזים, רצוי לאפשר לצדדים, במידה כזו או אחרת, גם לשנות בעל פה חוזה מסוג זה, בחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". על פי גישה זו, שינוי חוזה שנערך בעל פה בהסכמת הצדדים, מהווה למעשה גם שינויה של התניה שהגבילה במקור את חופש הצורה. הקושי בגישה זו הוא שלכאורה היא מרוקנת מתוכנה את הוראת סעיף 23 לחוק החוזים ואת הסכמתם המקורית של הצדדים. לפיכך, על מנת לקבוע כי הצדדים אכן החליטו לשנות את דרישת הכתב המקורית יצירת כפיהם, יש לנסות ולהתחקות אחר כוונת הצדדים בכל הנוגע לאופיה של דרישה זו, וכן לבדוק את נסיבותיו של שינוי החוזה ... הבדיקה הראשונה עניינה כאמור ביחס לאופיה ומשמעותה המשפטית של דרישת הכתב – האם דרישה זו הינה מהותית-קונסטיטוטיבית, או שמא הינה ראייתית בלבד ... במקרה הראשון העסקה לא תתקיים כלל במידה ולא תתקיים הדרישה הצורנית, ואילו במקרה השני לעסקה יינתן תוקף עצמאי, אולם הצד הטוען לה ייאלץ לעבור משוכה ראייתית משמעותית יותר, על מנת להוכיח את שכלולו של החוזה". כלומר, גם לפי הגישה המקלה, המכירה באפשרות שינוי בעל פה של הוראת חוזה אשר נקבע בו כי שינויו ייעשה בכתב בלבד, מקום בו דרישת הכתב בחוזה היא מהותית – לא ניתן להכיר בשינוי ההסכם בעל פה, ומקום בו דרישת הכתב היא ראייתית – ניתן יהיה להכיר בהסכם בעל פה הכולל ויתור על דרישת הכתב, אולם הצד הטוען לכך נדרש לעבור משוכה ראייתית משמעותית. במקרה שנדון בפסק הדין שצוטט לעיל, הגיע בית המשפט למסקנה שדרישת הכתב שקבעו הצדדים בחוזה הייתה ראייתית ולא מהותית וכי היא שונתה בהסכמה בעל פה בין הצדדים. אולם, במקרה שלפניי, להבדיל מהמקרה שנדון שם, הנתבעים לא הצביעו על כל שינוי, תיקון, התאמה או ויתור שנעשו בעל פה בהסכם לאורך השנים מלבד טענתם לשינוי שנערך בחודש דצמבר 2021. במצב דברים זה, הנתבעים אינם יכולים לטעון כי סברו שדרישת הכתב אינה הכרחית, והם אינם יכולים לטעון כי הסתמכו על סברה שכזו. הנתבעת אף העידה כי ידעה בזמן אמת שנדרש הסכם בכתב לשם שינוי החיוב שנקבע בהסכם (עמ' 68). לא ניתן להגיע במקרה שלפניי למסקנה כי הדרישה שקבעו הצדדים בהסכם לפיה – כל שינוי בהסכם או ויתור של צד על זכות מזכויותיו לא יהיו בני תוקף, אלא אם נעשו בכתב ונחתמו על-ידי כל הצדדים – היא ראייתית בלבד ולא מהותית. זאת ועוד, במקרה שלפניי, גם פנייה לעקרונות תום הלב, הסתמכות והשתק אינה תומכת בקבלת טענת הנתבעים לפיה יש להכיר באפשרות שינויו בעל פה של ההסכם. הרי, אותו שינוי שנערך לטענת הנתבעים בעל פה, אינו אלא ויתור חד צדדי של התובעת על חלק מהתשלום החודשי המגיע לה על פי ההסכם. תוכנו הנטען של ההסכם בעל פה אינו בעל אופי של "תן וקח" במסגרתו כל אחד מהצדדים להסכם מוותר על זכות ומקבל זכות. אלא התובעת בלבד היא שוויתרה על פי טענת הנתבעים על קבלת חלק מהסכום לו היא זכאית לפי סעיף 7.1 להסכם והסתפקה בסך של 2,000 ₪ לחודש בלבד, כשכנגד ויתור זה היא לא קיבלה תמורה כלשהי. העובדה שבפועל מחודש דצמבר 2021 שילמו הנתבעים לתובעת סך של 2,000 ₪ לחודש, ודאי אינה בבחינת שינוי לרעה במצבם, שהרי לפי ההסכם היה עליהם לשלם סכום גבוה יותר. מכאן שהנתבעים אינם יכולים לטעון להסתמכות והשתק, הם אינם יכולים לטעון כי שינו מצבם לרעה על יסוד ההסכם הנטען בעל פה, ועקרון תום הלב אינו פועל לטובתם. מעבר לכך ואף שדי באמור לעיל כדי להביא לדחיית טענת הנתבעים, גם אילו היה מקום לראות בדרישת הכתב שקבעו הצדדים במסגרת ההסכם כראייתית בלבד, ואף אלמלא קבעו הצדדים דרישת כתב בהסכם וכלל לא הייתה מניעה לשנות בעל פה את תנאי ההסכם – לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי במקרה זה נכרת בין הצדדים הסכם מאוחר בעל פה המשנה את החיוב החודשי שנקבע בסעיף 7.1 להסכם. חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול (סעיף 1 לחוק החוזים). קיבול יהיה בהודעה שבה מוסר הניצע למציע על גמירת דעתו להתקשר בחוזה לפי ההצעה (סעיף 5 לחוק החוזים). הקיבול יכול גם שיהיה בהתנהגות (סעיף 6(א) לחוק החוזים). ברם, גם קיבול בדרך של התנהגות צריך להעיד על גמירות דעתו של הניצע (ע"א 9294/16 אושרת שמעון נ' חברת איי די איי חברה לביטוח בע"מ (4.2.2020)). העיקר הוא בבחינת גמירות דעת הצדדים לחוזה הנטען וקיומו של מפגש רצונות ביניהם. יסוד "גמירות הדעת" הוא תנאי עיקרי ויסודי ליצירת חוזה, ובהיעדרו לא משתכלל בין הצדדים הסכם מחייב. המבחן לקיומה של גמירת דעת הוא ככלל אובייקטיבי-חיצוני, כך שהדגש מושם על הגילוי החיצוני של ההסכמה באופן שהיא מובנת לאדם הסביר, וכפי שהיא נלמדת ממכלול נסיבות העניין, לרבות התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחריו. זאת בין היתר על מנת להעניק הגנה להסתמכות המתקשר ולקיים את הוודאות העסקית והביטחון המסחרי (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 163-159 (מהדורה רביעית 2019)). במקרה שלפניי, כפי שיפורט להלן, הנתבעים לא הוכיחו קיומה של אותה גמירת דעת נדרשת מצד התובעת לקבל מהם סך של 2,000 ₪ לחודש במקום הסכום שנקבע בהסכם (סך של 11,138 ₪ לחודש בערכי ברוטו). תחילה ולהבנת הרקע במלואו, ראוי להזכיר, כי אין מחלוקת שהנתבעים חדלו לשלם לתובעת את הסכום החודשי שהתחייבו לשלם בסעיף 7.1 להסכם, עוד כ- 8 חודשים קודם למועד בו לטענתם נכרת ביניהם הסכם בעל פה. שהרי, כאמור, בחודש אפריל 2021 הפסיקו הנתבעים לשלם לתובעת סכום כלשהו, בעוד לטענתם ההסכם בעל פה נכרת רק בחודש דצמבר 2021. הטעם להפסקת התשלום, לטענת הנתבעים, הוא חשיפת צוואתם ההדדית של ההורים בעקבות פטירת האב, והעלבון והכעס שחשו הנתבעים מכך שההורים ציוו לאח חלק גדול יותר בעיזבון מהחלק שציוו לנתבע כשבכך לדברי הנתבעים ההורים "הפרו את השקט המשפחתי" (חקירתו הנגדית של הנתבע עמ' 36, עמ' 40 ש' 35-34, עמ' 41 ש' 26-19, עמ' 42 ש' 13-6; וראו גם דברי הנתבעת בסעיף 11 לתצהיר עדותה הראשית, כי בעקבות גילוי צוואת האב "ראינו שהתובעת הפרה למעשה את אותו איזון משפחתי, שלשם שמירתו הסכמנו לשלם את אותו סכום קבוע מידי חודש ללא כל תמורה ... ובראשית חודש אפריל 2021 החליט --- [הנתבע] להפסיק להעביר לתובעת את הסך של 10,000 ש"ח", וכן דברי הנתבעת בחקירתה הנגדית בעמ' 63 ש' 26-25). עוד טענו הנתבעים, כי הפסיקו לשלם את התשלום החודשי לתובעת לאחר שהבינו שהסכומים אינם משמשים את התובעת אלא את האח ואת רעייתו. אולם, הנתבעים כלל לא פרטו כיצד הגיעו למסקנה האמורה אלא אך טענו כי הבינו זאת לאחר שנחשפה צוואתם ההדדית של ההורים. מעבר לכך שטענה זו לא הוכחה, היא אינה רלבנטית ואין בה כדי להצדיק את הפסקת התשלום. אילו חששו הנתבעים שהאח מנצל לרעה את התובעת, היה עליהם לפעול בדרך אחרת ולא להפסיק את התשלומים החודשיים שהתחייבו לשלם לתובעת לכל ימי חייה. מהאמור לעיל עולה כי, בחודש אפריל 2021 הפסיקו הנתבעים לשלם לתובעת תשלומים חודשיים, למרות התחייבותם בסעיף 7.1 להסכם, וזאת מבלי שהם מצביעים על כל עילה לכאורית המוכרת בדין היכולה להצדיק זאת. אחר זאת, בחודש נובמבר 2021 הגישה התובעת נגד הנתבעים את התביעה הקודמת. התובעת טענה בכתב התביעה כי מייד לאחר שהגישה את התביעה הקודמת החלו הנתבע והנתבעת להפעיל עליה "לחץ משפחתי אמוציונלי ... באמצעות ילדיהם (נכדיה של התובעת)". לדבריה, בנם של הנתבע ושל הנתבעת עמד לסיים אותה עת קורס --- והיא חששה שאם לא תמשוך את תביעתה, לא תוכל להגיע לטקס סיום הקורס של הנכד. התובעת הסבירה את מחיקת התביעה ברצונה לנסות "לפתוח מסלול לליבם" של הנתבע ושל הנתבעת, "דבר שיאפשר לקבל את המשך הכספים שהם מחויבים לשלם לה ע"פ ההסכם, תוך שמירה על שלום המשפחה" (סעיף 16 לכתב התביעה). גם בתצהיר עדותה הראשית שבה התובעת על האמור ופרטה, כי הנתבע והנתבעת שלחו אליה את נכדיה כדי ללחוץ עליה לוותר על התביעה, והם התנו את הקשר עמה בהסרת התביעה. הנתבעים עצמם טענו בכתב ההגנה, כי לאחר שהוגשה התביעה הקודמת שוחח בנם עם התובעת וביקש ממנה למשוך את התביעה על מנת לפתור את המחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט (בעניין מעורבות ילדיהם של הנתבע ושל הנתבעת במחלוקות בין הצדדים ופנייתם אל התובעת על מנת שתמחק את התביעה הקודמת ראו גם חקירתו הנגדית של הנתבע בעמ' 45 - 46). בנסיבות אלה, בעקבות בקשת התובעת, ביום 13.12.2021 נמחקה התביעה הקודמת זמן קצר לאחר שהוגשה ועוד לפני שהוגש כתב הגנה. לאחר האירועים האמורים, וכאשר משך כ- 8 חודשים הנתבעים אינם משלמים לתובעת סכום חודשי כלשהו למרות התחייבותם בהסכם, בחודש דצמבר 2021 הגיע הנתבע לביקור בדירתה של התובעת ואז לטענתו נכרת ביניהם הסכם בעל פה לפיו הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 2,000 ₪ לחודש במקום הסכום החודשי שנקבע בהסכם (11,138 ₪ בערכי ברוטו). כך על פי גרסת הנתבעים בסעיף 42 לכתב ההגנה: "ימים ספורים לאחר מכן (לאחר מחיקת התביעה הקודמת, עה"כ), הנתבע ביקר את התובעת בדירתה במתחם הדיור המוגן --- והשניים שוחחו ארוכות והחליטו לטובת שלום המשפחה להותיר את מחלוקות העבר מאחור. התובעת והנתבע סיכמו כי התובעת תתקן את צוואתה בהתאם לטיוטת הצוואה ... וכי התובעת תקבל מהנתבעים מעתה ואילך מידי חודש בחודשו את הסך של 2,000 ש"ח, במקום 10,000 ש"ח. התובעת אמרה לנתבע באותו מעמד כי בפועל היא לא צריכה תשלום כלשהו עבור מחייתה, אך הנתבע עמד על כך שלפחות סכום מסוים ימשיך להיות משולם לה, וכך סוכם באופן הדדי על הסך של 2,000 ש"ח. התובעת אף מסרה לנתבע את מספר חשבון הבנק החדש שלה בבנק ---, אליו עברה מבנק ---, על מנת שלשם יועברו הכספים". בקדם המשפט עת התבקש הנתבע על ידי בית המשפט לספר על האופן בו נכרת אותו הסכם נטען בעל פה, סיפר על צוואת האב ועל הפגיעה הקשה שחש בעקבות גילוי תוכנה. לאחר מכן השיב: "ישבנו שנינו אצלה בסלון בבית, דיברנו, רק אני ואמי, היתה שיחה מאוד נינוחה, דיברנו על החיים, מה קורה אחרי שאבא נפטר ואמרתי לה "אמא, בקשר ל 10 אלפים שקלים אנו רוצים לשלם לך 2000 שקלים, להוריד את הסכום של 2000 שקלים". אמרה לי "--- [הנתבע], לא צריך את זה, יש לי מספיק כסף". התעקשנו. מיד לאחר מכן אמרה לי סגרתי את החשבון בבנק --- ..., הוציאה מהתיק כרטיס אשראי, צילמתי אותו וביקשה שאעביר לה "לפה" את הכסף ..." (עמ' 4 ש' 32 - עמ' 5 ש' 1, ראו גם חקירתו הנגדית בעמ' 47). הנתבעת מצדה, סיפרה גם היא על ביקור הנתבע אצלה בחודש דצמבר 2021, ואף לדבריה במהלכו ביקש הנתבע לשלם לה סך של 2,000 ₪ לחודש במקום הסכום שהתחייב לשלם בסעיף 7.1 להסכם. ברם, לטענתה, היא לא הסכימה לשינוי הסכום שנקבע בהסכם. כך, בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבע "שכנע אותה להסכים לקבל רק 2,000 ₪ לחודש במקום הסכום של 11,138 ₪ ...", וכי היא "הסכימה מחוסר ברירה לקבל רק 2,000 ₪, אך הבהירה שהיא לא מסכימה להחלטה החד צדדית שלא לקיים את ההסכם" (סעיף 17 לכתב התביעה). בקדם המשפט, עת נשאלה התובעת על ידי בית המשפט לעניין טענת הנתבעים כי נכרת הסכם בעל פה בשנת 2021, השיבה: "לא היה דבר כזה. כי אין לי ממה לחיות ..." (פרוטוקול דיון מיום 21.12.2023, עמ' 3 ש' 28-25). בתצהיר עדותה הראשית טענה: "הבהרתי שאני לא מסכימה להחלטה החד צדדית שלא לקיים את ההסכם, ואני מצפה לקבל את כל מה שמגיע לי. --- [הנתבע] אמר לי שזה מה שהם החליטו, וזה מה שיהיה, אחרת לא אקבל כלום. הוא לחץ עלי, ואני הסכמתי מחוסר ברירה לקבל לפחות את הסכום של ה- 2,000 ₪ מבלי לוותר על זכויותיי לפי ההסכם ... ברור שבעמדת החולשה בו הייתי מולו, עדיף היה לקבל משהוא כל חודש, מאשר לקבל אפס ₪. מעולם לא היה סיכום בינינו שאני מוותרת על מה שמגיע לי, ובטח לא היה כל "הסכם חדש" שביטל את ההסכם בכתב שהיה בינינו ..." (סעיפים 13 - 14 לתצהיר). בניגוד לטענת הנתבעים, טענות התובעת בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית אינן עומדות בסתירה להכחשתה המוחלטת את טענת הנתבעים כי נכרת ביניהם הסכם מחייב בעל פה. כחוט השני טענה התובעת, כי לא הסכימה לשינוי ההסכם. גם בחקירתה הנגדית העידה התובעת מספר פעמים כי לא הסכימה לוותר על מלוא התשלום החודשי המגיע לה לפי ההסכם ולהסתפק בסך של 2,000 ₪ לחודש בלבד (עמ' 22 ש' 18, עמ' 26 ש' 11). הנתבעים מנסים להיבנות מכך שבחקירתה הנגדית אמרה התובעת את המילים הבאות: "אני לא הסכמתי, ואם הסכמתי כי התביישתי", ולראות בכך עדות להסכמה מצדה לשינוי הסכום שנקבע בהסכם. אין לקבל ניסיון זה. לא ניתן לבודד מילים אחדות שאמרה התובעת מתוך ההקשר בו נאמרו ולנסות להעניק להן משמעות במנותק מהקשרן. להבנת כוונת התובעת יובא להלן החלק מחקירת התובעת בו נאמרו הדברים: "ש. יכול להיות שבהתחלה למשך מספר חודשים את הסכמת לקבל את ה-2,000 ש"ח ולאחר מכן התחרטת? ת. תקשיב, אני מתביישת כי את הכסף מגיע לי, אז אני צריכה לבקש? ש. אני שואל האם יכול להיות, ת. אני מתביישת לדבר, לדבר על זה בכלל, זה בושה וחרפה. ש. בסדר גמור, אני מבין מה שאת אומרת, אני מבקש שתשיבי לי על השאלה. האם יכול להיות שאת הסכמת לקבל את ה-2,000 שקל למשך מספר חודשים ולאחר מכן התחרטת? ת. אני לא הסכמתי, ואם הסכמתי כי התביישתי" (עמ' 27 ש' 17-9). בדברים אלה לא ניתן לראות הודאה מצד התובעת בקיומה של הסכמה לשינוי הסכום החודשי שנקבע בסעיף 7.1 להסכם. התובעת העידה על הבושה שחשה מעצם השיג והשיח שניהל עמה בנה-הנתבע בניסיון להפחית את סכום התשלום החודשי שעל הנתבעים לשלם לה לפי ההסכם. עדות התובעת בעניין חוסר הנוחות הרבה שחשה מתיישבת עם ההיגיון. שהרי הנתבעים הפסיקו אותה עת לחלוטין לשלם לה את התשלומים החודשיים עליהם התחייבו בעקבות גילוי צוואת האב, ולאחר מכן פנו אליה בעניין גובה התשלום החודשי וניסו להפחיתו ולהעמידו על 2,000 ₪ בלבד במקום 11,138 ₪ בערכי ברוטו. עדות התובעת בעניין זה אינה מעידה על גמירת דעת מצדה בעת ביקור הנתבע אצלה בחודש דצמבר 2021 לוותר על קבלת הסכום החודשי לו היא זכאית לפי ההסכם. ראוי לציין בהקשר זה, כי ביום 9.6.2024, לאחר שהוגשה התביעה ולאחר שאף הוגש תצהיר עדותה הראשית של התובעת ולפני שהתובעת נחקרה בחקירה נגדית, הופעל ייפוי כוח מתמשך עליו חתמה התובעת ביום 20.2.2023. התובעת צרפה לבקשה שהגישה ביום 10.6.2024, תשובת יועץ חתומה על ידי רופאה מומחית ברפואת משפחה וגריאטריה, בה נרשם: "בביקור בתאריך 16/04/2024 ... עירנית, חיונית, תקשורתית, מנהלת שיחה קוהרנטית, דיבור ספונטני שוטף, הבנה תקינה. נראית כפי גילה הכרונולוגי, מטופחת. מתמצאת בסיטואציה. קיבלה הסבר על האבחון ועל מטרתו ונראה כי הבינה אותו. משתפת פעולה באבחון. אפקט מגוון ותואם לתכנים. במהלך הבדיקה שקטה מבחינה פסיכומוטורית מסרה פרטים אנמנסטים באופן מפורט וכרונולוגי. זיכרון ביוגרפי שמור ... אבחון 16/30 - MMSE נורמה לפי גיל והשכלה - 27/30. התמצאות בזמן - לקויה 0/5. התמצאות במקום - לקויה 3/5. זיכרון מיידי - תקין 3/3. זיכרון לטווח קצר - חסרה 0/3. זיכרון עבור, יכולת חישוב וקשב - חסרה 1/5. יכולת שפתית - תקינה. הבנת הוראות - מלאה. מיומנויות גרפומוטוריות - תקינות ... מטופלת עם דמנציה ... בבדיקתה כעת קיים ליקוי בשיפוט. יש מקום להפעלת יפוי הכח המתמשך...". אין במסמך שצורף כדי ללמד שבמעמד חקירתה הנגדית לא הייתה התובעת כשירה להעיד ולא הוצג מסמך אחר המוביל למסקנה כאמור. אך בעת ניתוח עדותה ראוי להתחשב במצבה הקוגניטיבי כפי שהובא במסמך הרפואי שצוטט לעיל שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. גם ההתרשמות מהתובעת בעת חקירתה הנגדית הייתה כי לא נשלל כושרה להעיד, אך לחלק לא מבוטל מהשאלות שנשאלה השיבה שאינה זוכרת. התובעת הרשימה כמעידה בכנות, דיברה בשטף, לחלק מהשאלות שנשאלה ידעה להשיב ובחלק מהנושאים ניכר כי העידה בכאב, למשל עת העידה על כך שהנתבע הקליט שיחה שקיים עמה ועת העידה על הבושה שחשה מפניית הנתבע אליה לשם הפחתת הסכום החודשי המשולם לה. גם מטעם זה אין מקום להעניק למילים בודדות שאמרה התובעת מתוך מכלול עדותה משקל כה נכבד כפי שמבקשים הנתבעים. העובדה שלנוכח מצבה הקוגניטיבי לא זכרה התובעת בעת חקירתה חלק מהעובדות עליהן נשאלה, אינה צריכה לעמוד לה לרועץ ולשלול ממנה זכויות המגיעות לה. יש לזכור כי הנטל להוכיח כי נכרת הסכם בעל פה מוטל על הנתבעים הטוענים זאת, ולא התובעת היא שצריכה להוכיח שלא נכרת הסכם בעל פה. לא זו אף זו, כאשר בוחנים אם התקיימה ביחס לחילופי דברים בעל פה אותה גמירת דעת הנדרשת לשם כריתתו של הסכם, יש להביא בחשבון גם את המעמד בו על פי הנטען נכרת אותו הסכם ואת הנסיבות בכללותן. משמעות מילה שנאמרת מושפעת גם מההקשר בו היא נאמרת, מהמעמד בו היא נאמרת, מאופי יחסי הצדדים ומיחסי הכוחות ביניהם. במקרה שלפניי, יש להביא בחשבון שהיחסים בין הצדדים אינם עסקיים, אלא מדובר ביחסים משפחתיים של אם מבוגרת ובנה, ובכך יש להשפיע על ניתוח השיח ביניהם. בעבר, כאשר חפצו התובעת והנתבעים להתקשר בהסכם מחייב, הם כרתו הסכם בכתב. הפגישה בה על פי הנטען נכרת הסכם בעל פה לא הייתה בעלת אופי עסקי ולא היה זה מעמד טקסי של חתימה על הסכם, אלא דובר בביקור של בן אצל אמו המבוגרת בדירתה בדיור המוגן (ראו פירוט לעניין האופי המשפחתי-אישי של השיחה בחקירתו הנגדית של הנתבע בעמ' 47). אותה פגישה התקיימה לאחר שמשך כ- 8 חודשים לא שולם לתובעת כלל התשלום החודשי שהיא הייתה זכאית לקבל מהנתבעים לפי ההסכם. ברקע הדברים עמד גם חששה של התובעת מניתוק היחסים עם הנתבע ועם ילדיו שהם נכדיה, וזאת לאחר השיחות שהתקיימו כאמור בעקבות הגשת התביעה הקודמת ואשר הביאו את התובעת לבקש את מחיקתה. בפועל, אכן, לאחר שהתובעת החליטה לעמוד על זכותה לקבל את מלוא התשלום החודשי לפי ההסכם והגישה את התביעה בה ניתן פסק דין זה, נותקו היחסים בינה לבין נכדיה ילדיו של הנתבע (ראו דברי הנכדה בחקירתה הנגדית בעמ' 33 לעניין בחירתה שלא לשמור עם סבתה על קשר כבעבר בעקבות הגשת התביעה, ודברי הנתבע בעמ' 46 ש' 36-29). גם אם באותו ביקור שערך הנתבע אצל התובעת בחודש דצמבר 2021, בתגובה לדברי הנתבע כי מעתה ישלמו לה התובעים סך על 2,000 ₪ בלבד, השיבה התובעת שבמצב כזה מוטב שלא ישלמו לה דבר (כדבריה בחקירתה הנגדית, עמ' 26 ש' 21: "כי זה בושה לקבל גרושים ולהיות מרוצה", ובעמ' 24 ש' 16-14: "זה בכלל מצחיק אותי שילד יכול לשאול אם זה מספיק לי ... 2,000 שקל אפשר להיחנק"); וגם אם בהמשך הסכימה בלית ברירה לקבל סך של 2,000 ₪ לאחר שלא שולם לה תשלום חודשי כלל ומסרה לנתבע את פרטי חשבון הבנק החדש שלה לשם ביצוע התשלום – אין בכך די כדי ללמד שהתובעת גמרה בדעתה לוותר על קבלת התשלום שנקבע בסעיף 7.1 להסכם במלואו ולא ניתן לראות בחילופי דברים נטענים אלה מעמד של כריתת הסכם. כדברי כב' השופט ע' גרוסקופף בע"א 4933/17 גרין (איבגי) נ' פרידמן (11.10.2020) פסקה 38: "לא כל אמירה שנאמרה, ואפילו לא כל הבנה שהתלבנה, מגבשות הסכם שהמשפט מעניק לו תוקף מחייב. על מנת שיתגבש חוזה צריכים להתקיים התנאים החיוניים לכריתת חוזה, כפי שהוגדרו בפרק א' לחוק החוזים". זאת ועוד, מאחר שתוכן ההסכם הנטען בעל פה הוא, כאמור, חד צדדי, בו על פי טענת הנתבעים ויתרה התובעת על זכותה לקבל את מלוא התשלומים החודשיים שנקבעו בהסכם מבלי שהיא קיבלה תמורת זאת דבר, יש להקפיד בעת בחינת גמירת דעתה של התובעת ביחס לתוכן ההסכם בעל פה הקפדה יתרה. כפי שנקבע בפסיקה ביחס לעסקאות מתנה, "בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין, חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירות דעתו של הנותן קפדנית במיוחד" (ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג (20.7.1995)). ראו דברי כב' השופטת ע' ברון בע"א 3354/18 פלונית נ' פלונית (23.3.2020): "המבחן האובייקטיבי כוחו יפה גם מקום שמדובר בעסקת מתנה, אולם מאחר שמתנה היא במהותה חוזה חד צדדי – אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחת אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה ... במובן זה, נראה כי בעסקת מתנה מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת דעת – כך שנדרש לוודא כי המתנה ניתנה ברצון חופשי ומתוך הבנה מלאה ... ויוער כי אין באמור כדי להמעיט מן הכלל שלפיו כל אדם מוחזק ככשר להתקשר בחוזה בהתאם לסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית; אלא אך להבהיר כי כאשר מדובר בחוזה מתנה, הבחינה של יסוד גמירת הדעת צריך שתהא קפדנית יותר. דברים אלה אמורים במיוחד בהינתן שבהתקשרות חד-צדדית מסוג מתנה, ספק אם הכלי ה"רגיל" של בחינת הגילוי החיצוני-אובייקטיבי של גמירת הדעת הוא כלי מספק שכן "בדרך כלל, הליך ההתקשרות בחוזה מתנה אינו עובר את השלבים המורכבים של עיסקה דו-צדדית; נעדרים ממנו המשא ומתן וההתמקחות האופייניים לעיסקאות מסחריות, הגילויים החיצוניים של תנאי העיסקה בעייתיים יותר, לפיכך גם קשה יותר לעמוד על רצונותיו וכוונותיו של המעניק על-פי המבחן האובייקטיבי" (עניין בראשי, עמ' 598)". יודגש, כי גם אלמלא הייתה נדרשת אותה הקפדה יתירה, לא מצאתי כי עלה בידי הנתבעים להוכיח כי התקיים אצל התובעת יסוד גמירת הדעת להתקשר בהסכם בעל פה כנטען על ידם. את טענתם כי בחודש דצמבר 2021 נכרת הסכם בעל פה, מבקשים הנתבעים לבסס על עדותו של הנתבע, על עדותה של הנתבעת, על עדות בתו של הנתבע, ע' (להלן: הנכדה) ועל דברים שאמרה התובעת בפגישה שהתקיימה ביום 10.8.2022 בינה, בין הנתבע ובין הנכדה ואשר הוקלטו ללא ידיעת התובעת (להלן: הפגישה שהוקלטה). אולם, הנתבע, הנתבעת והנכדה הם בעלי דין ובתם ומשכך משקלן של עדויותיהם כעדויות יחידות מוגבל (ראו גם סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). ממילא לא מצאתי כל טעם להעדיף את עדויות הנתבע, הנתבעת והנכדה על פני עדותה של התובעת. זאת ועוד, עדויות הנתבעת והנכדה בנוגע לחילופי הדברים בביקור הנתבע אצל התובעת בדצמבר 2021, הן עדויות מפי השמועה. שהרי הפגישה בה נכרת לטענת הנתבעים הסכם בעל פה, התקיימה במעמד התובעת והנתבע בלבד, הנתבעת והנכדה לא נכחו בה, הן לא יכולות להעיד מכלי ראשון על דברים שנאמרו בה ולערוב לאמיתות תוכן המידע ועל כן לא ניתן לייחס לעדויותיהן בנוגע לתוכנה של פגישה משקל (יעקב קדמי, על הראיות - חלק שני - הדין בראי הפסיקה (נבו 2009) 552-551). הנתבע, הנתבעת והנכדה העידו שבהזדמנויות נוספות אמרה התובעת שהנתבעים אינם צריכים לשלם לה תשלום חודשי כלל, וטענו כי בכך יש כדי ללמד על הסכמתה לקבל סך של 2,000 ₪ לחודש בלבד (סעיפים 44 ו- 51 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, סעיף 14 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת, סעיף 5 לתצהיר עדותה הראשית של הנכדה, חקירתה הנגדית של הנכדה בעמ' 30 - 31). אולם, גם טענה זו לא נתמכה בכל אסמכתה, היא לא הוכחה ולא מצאתי לקבלה. אשר לפגישה שהוקלטה – הרקע לפגישה אשר התקיימה כאמור ביום 10.8.2022, הוא הודעות שנשלחו מהטלפון הנייד של התובעת אל הנתבע וכן פניית בא כוחה של התובעת אל הנתבע בתביעה לקבל את מלוא התשלום החודשי שנקבע בהסכם. ביום הפגישה הגיעו הנתבע והנכדה אל התובעת אשר התגוררה אותה עת ביחידת דיור בביתו של האח, נסעו עמה לבית קפה ושם ניהלו שיחה אותה הקליט הנתבע. חשוב להדגיש כי השיחה הוקלטה על ידי הנתבע ללא ידיעתה של התובעת. בעוד הנתבע והנכדה ידעו שהם מוקלטים ונזהרו בדבריהם, התובעת לא ידעה שהיא מוקלטת, מבחינתה דובר בשיחה שנוהלה במפגש משפחתי והיא לא ידעה שלאחר השיחה הנתבעים ינסו ליחס משקל רב לכל מילה שהיא אומרת. מדובר בפער משמעותי בין הנתבע והנכדה לבין התובעת שלא ניתן להתעלם ממנו. זאת ועוד, עיון בתמליל מראה כי הנתבע הוא שהוליך את השיחה וניתב אותה למחוזות בהם הוא חפץ. לאורכה של השיחה הנתבע היה הדובר העיקרי ואף כמעט היחיד, לעומת התובעת אשר על פי רוב דבריה התמצו בתגובות לקוניות לדברים שהשמיע הנתבע. הנתבע שוחח עם התובעת על פניית בא כוחה אליו זמן קצר קודם לכן בנוגע לדרישתה לתשלום הסכום החודשי שנקבע בהסכם, דיבר על צוואת האב, על ההסכם ועל טענותיו בעניין התשלומים שביצעו הנתבעים מכוחו ובעניין היחס של ההורים אליו ואל האח, וכן טען כי התובעת מושפעת ומוסתת על ידי האח. בהמשך הן הנתבע והן הנכדה שבו מספר פעמים וטענו כלפי התובעת כי הרצון לתבוע את זכויותיה לפי ההסכם איננו רצונה האותנטי, תוך שהם אף התנו את המשך יחסי התובעת עמם בכך שהיא לא תעמוד על זכויותיה לפי ההסכם, לחצו עליה והפעילו עליה מניפולציה רגשית. הנתבע אף הציע לתובעת שתתקשר אל בא כוחה באותו מעמד ותודיע לו שהיא אינה מעוניינת לתבוע את זכויותיה לפי ההסכם, ואכן לקראת סיום הפגישה התקשרה התובעת אל בא כוחה. עדות הנתבע והנכדה בחקירותיהם הנגדיות כי הפגישה שהוקלטה נועדה לברר מה שלום התובעת ולהפיס את דאגתם לתובעת, וכי ההקלטה נועדה על מנת שניתן יהיה "לגשת עם זה לרווחה" (חקירתה הנגדית של הנכדה בעמ' 31 ש' 27-22 וראו גם חקירתו הנגדית של הנתבע בעמ' 49 ש' 34-24), אינה מתיישבת כלל עם תוכן התמליל שהוגש. הנתבע אף העיד בחקירתו הנגדית כי הפגישה התקיימה לאחר שהיה "המום מההודעות" שנשלחו אליו מהתובעת ומבא כוחה (עמ' 54 ש' 4). הנתבע העיד גם שבפגישה שהוקלטה ניסה "למשוך" את התובעת מעמידה על התשלום החודשי לפי ההסכם כשלדבריו מה שהיה חשוב לתובעת זה "שקט משפחתי ... יחסים ואהבה" (עמ' 51 ש' 26 - עמ' 52 ש' 2). מכל מקום, לא נמצאה בתמליל כל הודאה של התובעת כי היא ויתרה על זכותה לקבל את הסכום החודשי שנקבע בסעיף 7.1 להסכם. בסיכומיהם מפנים הנתבעים לדברים שנכתבו בעמודים 12-11 לתמליל, וטוענים כי שם אישרה התובעת שהיא זוכרת את הסכמתה להסכם החדש (סעיף 26 לסיכומים). אולם בחינת התמליל מעלה כי התובעת כלל לא אישרה שהיא הסכימה לקבל סך של 2,000 ₪ לחודש במקום מלוא התשלום החודשי שנקבע בהסכם. וכך מתוך התמליל: "הנתבע: ... ישבתי אצלך בבית לפי חודש את אמרת לי אני, אני מצטערת איזה מטומטמת אני את אמרת לי אני יודעת שאני עושה רע לאנשים אני יודעת שאני פוגעת באנשים. את ככה אמרת לי.. ביקשת ממני להתקשר אליך כל יום, אני בת 80 אני רוצה שתתייחסו אלי אני רוצה, אני מבקשת שתדבר איתי כל יום. למה אני צריך לדבר איתך דרך עו"ד אני לא מצליח להבין את זה. ואז אמרת לי אני לא צריכה כסף. בדצמבר שנה שעברה. אמרתי לך אין דבר כזה ... בסדר? .. אמרת לי אני לא צריכה כסף אני מסתדרת אמרתי לך לא אמא. זה לא יהיה 10 אלפים, מקשיבה? זה לא יהיה 10 אלפים אבל זה יהיה 2000. את זוכרת את זה? את מודעת לזה? אה? התובעת: כן. הנתבע: זוכרת את זה? אה? התובעת: כן. הנתבע: מדצמבר 2021 עוד מעט כבר 9 חודשים, 9 חודשים את מקבלת כל חודש מה שסיכמנו. אני ואת סיכמנו נכון? גם סיכמנו שזה לא יהיה במשכורת סיכמתי איתך שאני הולך לאופיס דיפו, קונים מחברת כזאת של קבלות אמרתי לך שאני עושה חותמת נכון? זה לא יהיה במשכורת זה יהיה בחשבונית כאילו על זה נכון? על, את מקבלת כל חודש 2000 שקל. אוקי? נכון? התובעת: כן". בדברים אלה ניתן לראות לכל היותר אישור של התובעת לכך שהנתבע אמר לה בחודש דצמבר 2021 שהוא משלם לה 2,000 ₪ לחודש במקום התשלום החודשי שנקבע בהסכם, אך אין בכך הודאה של התובעת כי היא הסכימה מתוך גמירת דעת לוותר על מלוא התשלום החודשי לפי ההסכם. גם ההודעות הכתובות ששלחה התובעת לנתבע ולנכדה לאחר אותה פגישה ואשר צורפו לתצהיריהם, אינן מלמדות שהתגבשה הסכמה מצדה לוותר על קבלת מלוא הסכום לפי ההסכם, אלא על כך שהתובעת שיוועה לקשר עם בנה ועם נכדתה. הינה כי כן, אין בעדות הנתבע, בעדות הנתבעת, בעדותה הנכדה או בתמליל שהוגש לתיק כדי להוכיח שבין הנתבעים לבין התובעת נכרת הסכם בעל פה המבטל או משנה את החיוב בתשלום החודשי שנקבע בסעיף 7.1 להסכם. לא למותר להעיר, כי בתצהירי העדות הראשית שלהם טענו הן הנתבע והן הנתבעת כי בחודש אוקטובר 2021, היינו כאשר הם כבר חדלו מלשלם לתובעת את התשלום החודשי שנקבע בסעיף 7.1 להסכם ולפני שלטענתם נכרת ההסכם בעל פה, הם נפגשו עם התובעת בבית אמה של הנתבעת "והסברנו לה את הרציונל שלנו לביטול התשלום החודשי" (סעיף 13 לתצהיר הנתבעת; וראו גם סעיף 43 לתצהיר הנתבע). על פי הנטען בתצהירי הנתבע והנתבעת, באותה פגישה הם הבינו כי התובעת לא זוכרת את פרטי ההסכם. טענתם זו של הנתבעים דווקא מחזקת את המסקנה שלא ניתן לקבוע שבפגישה שהתקיימה כחודשיים לאחר מכן גמרה התובעת בדעתה להסכים להפחתת הסכום שהם חייבים לשלם לה מידי חודש לפי ההסכם. בסיכומיהם טענו הנתבעים, שהתנהגות התובעת לאחר המועד בו לטענתם נכרת הסכם בעל פה ושתיקתה משך שנה וחצי, מלמדת על הסכמתה לתנאי ההסכם בעל פה. טענה זו אין לקבל מכמה טעמים שדי בכל אחד מהם. ראשית, על פי הוראות ההסכם, "שום ויתור, ארכה או הימנעות מפעולה במועדה מצד מי מהצדדים לא ייחשבו כוויתור על איזו מזכויותיהם ולא ישמשו מניעה לכל תביעה" (סעיף 9.10 להסכם). שנית, כאמור, הנתבעים עצמם טענו כי ביום 10.8.2022 התקיימה הפגישה שהוקלטה לאחר שהתובעת שלחה לנתבע הודעות לפיהן בכוונתה לתבוע את קיום ההסכם. כלומר על פי גרסת הנתבעים, לכל המאוחר 8 חודשים לאחר שהם החלו לשלם לתובעת 2,000 ₪ לחודש, כבר הביעה התובעת את כוונתה להגיש תביעה בשל התשלום החסר. לא מדובר על המתנה של שנה וחצי, אלא על המתנה בת לכל היותר 8 חודשים בלבד. שלישית, אין בכך שהתובעת המתינה מספר חודשים ולא פנתה מייד בדרישה לקבל את מלוא הסכום המגיע לה לפי ההסכם, כדי ללמד על ויתור מצדה או להעיד על קיומו של הסכם על פה. הדברים נכונים בפרט על רקע העובדה שמדובר ביחסים משפחתיים וביתר שאת בשים לב לחרב ניתוק היחסים שהונפה כאשר התובעת עמדה על קבלת זכויותיה לפי ההסכם. הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי התובעת ויתרה בכתב על זכותה לקבל את מלוא התשלום החודשי המגיע לה לפי ההסכם, עת הודיעה ביום 13.12.2021 לבית המשפט כי היא מוחקת את התביעה הקודמת. ברור שאין לקבל טענה זו. מחיקת תביעה אינה יוצרת מעשה בית דין. אין במחיקת תביעה כדי להוות ויתור על זכות, ודאי כאשר הדבר נעשה בשלב כה ראשיתי של ההליך, תקופה קצרה מאוד לאחר הגשת התביעה ובטרם הוגשו כתבי הגנה או טיעונים כלשהם מצד הנתבעים. לא זו אף זו, הנתבעים עצמם הפנו לכך שהתובעת ביקשה למחוק את התביעה הקודמת תוך שהיא כתבה לבית המשפט שהצדדים מקיימים שיחות לפתרון המחלוקות (סעיף 16 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע). ניסיון לפתור את המחלוקות מלמד בהכרח שהמחלוקות טרם נפתרו וברור שאין בדברים אלה כדי ללמד על ויתור על זכות התביעה. זאת ועוד, טענת הנתבעים בעניין זה עומדת בסתירה לטענתם לאורך ההליך, כי רק בעת ביקור של הנתבע אצל התובעת לאחר שנמחקה תביעתה נכרת ההסכם בעל פה המשנה את החיוב בהסכם. לסיכום ביניים: בין הצדדים נכרת ההסכם בו נקבע כי על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 11,138 ₪ לחודש בערכי ברוטו למשך כל ימי חייה. בחודש אפריל 2021 הפסיקו הנתבעים את התשלום מבלי שהם מצביעים על כל עילה המוכרת בדין המצדיקה זאת. מחודש דצמבר 2021 משלמים הנתבעים לתובעת סך של 2,000 ₪ בלבד. אין מקום לקבל את טענת הנתבעים כי החיוב בהסכם שונה בהסכם בעל פה. התחייבות הנתבעים לשלם לתובעת את הסכום החודשי שנקבע בסעיף 7.1 להסכם שרירה וקיימת ועל הנתבעים לפעול בהתאם. על כן יש לקבל את תביעת התובעת לחייב את הנתבעים להמשיך ולשלם לה את התשלום החודשי שנקבע בהסכם, וכן יש לקבל את תביעתה לחייב את הנתבעים לשלם לה את הסכומים שלא שילמו מחודש אפריל 2021 בניכוי הסכומים החלקיים ששילמו מחודש דצמבר 2021. כאמור, התובעת עתרה גם לחיוב הנתבעים בתשלום סכומים ששולמו לדבריה בחסר לאורך השנים 2020-2014. בסעיף 29 לכתב התביעה פרטה התובעת את טענתה לעניין הסכומים שהוחסרו ממנה ותמכה טענה זו באסמכתאות באופן מסודר, מדויק, ברור ופשוט (נספח 3 לכתב התביעה). הנתבעים לעומת זאת, לא התייחסו לטענותיה של התובעת בצורה מפורטת, אלא הסתפקו בהכחשה כללית, תוך שהם טענו כי שילמו לאורך השנים את מלוא התשלומים החודשיים, "למעט מספר תשלומים מצומצם בתקופת הקורונה אשר הופחת בידיעתה מראש ובהסכמתה מראש של התובעת, בשל מצבה הכלכלי של החברה בתקופת הקורונה ובשעה שעובדי החברה הוצאו לחל"ת ולא קיבלו תשלום כלל" (סעיף 63 לכתב ההגנה). גם את טענתם לעניין "תקופת הקורונה" נמנעו הנתבעים מלפרט, וכך לא טענו מתי ואילו סכומים לא שילמו במלואם. ממילא לא הוכח שהתובעת הסכימה לוותר על הכספים שלא שולמו לה גם לשיטת הנתבעים. הגם שהתובעת כאמור פרטה את טענותיה בעניין הסכומים שהוחסרו ממנה בכל שנה ושנה, הנתבעים בחרו שלא להתייחס לטענותיה בפירוט, לא להתמודד עמן ולא להציג ראיות סותרות המלמדות כי כן ביצעו את התשלומים במלואם. זאת אף שלכאורה אם הנתבעים ביצעו את כל התשלומים, בקלות היה באפשרותם להוכיח זאת, למשל באמצעות צירוף אסמכתה לביצוע התשלום. הלכה היא, כי בעוד שנטל השכנוע נותר קבוע לאורך ההליך, חובת הבאת הראיה היא חובה נלווית ומשנית לנטל השכנוע, ועל פיה נדרש בעל הדין הנושא בנטל השכנוע להביא ראיות המספיקות לצורך הרמתו של נטל זה; ככל שעמד בכך, עוברת החובה לבעל הדין השני להביא ראיות מטעמו כדי לשמוט את הבסיס מתחת לראיותיו של בעל הדין הראשון (ע"א 462/20 אטיאס נ' בובליל (12.9.2021) פסקה 27). בעוד על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (5.10.2006)). לפיכך, ובהתאם לכלל לפיו כאשר בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, הימנעותו פועלת נגדו (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ (14.11.1990)), אי הבאת ראיה מצד הנתבעים התומכת בטענתם שהם שילמו לתובעת את מלוא הסכומים בשנים 2020-2014, ללא כל הסבר להימנעות זו, פועלת לרעתם. איני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה התובעת לא פרטה בתצהירה את תחשיב הסכום הנתבע ולא היה באפשרות הנתבעים לחקור אותה על כך. כאמור, התחשיב מפורט בכתב התביעה ומדובר בחשבון מדויק, פשוט וברור המבוסס על מסמכים. עדות אינה מבחן זיכרון והעובדה שהתובעת לא ידעה להעיד איזה סכום הוחסר ממנה מתי (עמ' 15 ש' 28 - 35), אינה שוללת את נכונות הגרסה אשר כאמור נתמכה במסמכים, בעוד הנתבעים הם שבחרו לא להציג אסמכתה המלמדת כי חרף המסמכים שהציגה התובעת הם שילמו את התשלומים במלואם. לפיכך, יש לקבל גם טענה זו של התובעת. לא מצאתי להיעתר לעתירת התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום סך של 25,000 ₪ כפיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לה בשל עמידתה על כך שעליהם לקיים את ההסכם. נזקיה של התובעת במסגרת ניהול ההליך בו היא עומדת על קיום ההסכם מובאים בחשבון בעת פסיקת הוצאות. ד. לסיכום: לנוכח כל המפורט לעיל, אני מורה כדלקמן: ניתן בזה צו המורה לנתבעים להמשיך לשלם לתובעת את התשלום החודשי שנקבע בסעיף 7.1 להסכם. הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 313,897 ₪ בגין סכומים שהוחסרו ממנה עד מועד הגשת התביעה (על פי סעיפים 29.1, 29.2 ו- 29.3 לכתב התביעה), בתוספת הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. הנתבעים ישלמו לתובעת עבור התקופה שממועד הגשת התביעה ועד מועד מתן פסק הדין את הסכום החודשי שנקבע בסעיף 7.1 להסכם בניכוי הסכומים ששילמו בפועל בתקופה זו. הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪. המזכירות תסגור את התיק. פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision68830-06-23	["ענת הלר כריש"]	[{"judgment_id": "6fba0ae0-a70d-5f1c-94b6-2a6a8ff5245f", "file_name": "68830-06-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 80079, "extension": "docx", "display_name": "68830-06-23- קובץ מקורי"}]
e537a76a-4122-5331-b9a0-bcf7cf9857b1	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת נאוה גדיש: החלטה בבקשה לתיקון טעות סופר בפס"ד אף שהבקשה הוגשה באיחור (תמ"ש 23912-03-21)	23912-03-21	2024-11-17	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	לפניי בקשה לתיקון טעות בפסק הדין שניתן ביום 16.6.24. במסגרת פסק הדין חויבה המשיבה בתשלום דמי שימוש ראויים למבקש. בפסק הדין נקבע סכום החיוב החודשי והתקופה בגינה חל החיוב (סעיפים 70, 75 לפסק הדין) ונערך חישוב לפיו הועמד החיוב על סך כולל של 78,000 ₪. אין בפסק הדין התייחסות לחיוב בהפרשי הצמדה וריבית, ממועד החיוב בדמי השימוש ועד למועד שניתן פסק הדין. המבקש הגיש ביום 18.8.2024, בקשה שכותרתה "בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לתיקון טעות סופר בפסק דין ובקשה לתיקון טעות סופר לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, או כל דין אחר" ועתר להוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין לסכום שנפסק. בהתאם לסעיף 81 לחוק, בית המשפט רשאי לתקן טעות בפסק דין שנתן, בתוך 21 יום. הווה אומר, את הבקשה לתיקון טעות היה על המבקש להגיש עד ליום 7.7.24. אף שבכותרת הבקשה נכתב כאמור כי מדובר גם בבקשה להארכת מועד, לא התייחס המבקש לטעמים המצדיקים מתן ארכה, זאת אף לאחר שניתנה לו הזדמנות להשיב לתגובת המשיבה, שהתייחסה לכך בתגובתה. בתקנה 176 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, נקבע: "... נקבע בתקנות אלה או בכל חיקוק, זמן לעשיית דבר.. , יחול האמור, כל עוד בית המשפט לא הורה אחרת, מטעמים מיוחדים". ואזכיר כי בהתאם לתקנה 176(א) בית המשפט רשאי לתת כל הוראה לכל עניין שבסדרי דין אם ראה בכך צורך לשם הגשמת מטרת התקנות. בשים לב לרוח התקנות החדשות ולמטרה המוגדרת בהן, בין היתר, "למנוע שרירותיות.. ולהגיע לחקר האמת", לא מצאתי לדחות את הבקשה רק מהטעם שהוגשה באיחור של כחודש וחצי (שמתוכם כשבועיים בתקופת הפגרה), אפשרתי למבקש להבהיר מהם הטעמים המיוחדים שבעטיים הוגשה הבקשה באיחור. ב"כ המבקש הבהירה שקיבלה את התיק לטיפולה, לאחר שעוה"ד ממשרדה שטיפל בו נקרא לשירות מילואים והיא נאלצה להתמודד עם עומס רב של תיקים, בעקבות כך. בתגובתה טענה המשיבה עניינית כנגד התיקון המבוקש ולא התייחסה לטעם שהוצג. בנסיבות העניין, בשים לב לתקופה הרגישה בה מצויה מדינה ישראל כבר למעלה משנה, העובדה שרבים נאלצו לעזוב את עבודתם (וחשוב מכך, את ביתם) על מנת לשרת במילואים וההבנה הבסיסית כי כאשר עו"ד נקרא לשירות מילואים יש לכך השלכות ישירות ומשמעותיות לעורכי דין אחרים במשרדו, מצאתי לראות בטעם שהוצג כ"טעם מיוחד" ולהידרש עניינית לבקשה, חרף האיחור. אינני מקבלת את טענת המשיבה בעניין הנזק שנגרם לה כתוצאה מהעיכוב, שכן טענתה מתייחסת לנזק שנגרם לה בעקבות החיוב שהוטל עליה ולא מעצם העיכוב בהגשת הבקשה. יתירה מכך, מקובלת עליי טענת המבקש כי יש משמעות לכך שממילא התיקון התבקש, בטרם פסק הדין הפך חלוט: המחוקק בחר להגביל את המועד לתיקון פסק הדין, בין היתר על מנת לשמור על עקרון סופיות הדיון. מאחר והמועד להגשת הערעור טרם חלף, עת הוגשה הבקשה, ממילא לא נפגע עקרון סופיות הדיון, עבור מי מהצדדים. לאור אמור, אני נעתרת לבקשה להארכת המועד ומצאתי להידרש עניינית לבקשה לתיקון טעות. לגוף הבקשה, מצאתי להבהיר כי מקובלת עליי הטענה כי העובדה שלא נקבע בפסק הדין שהסכומים שנפסקו יישאו הפרשי הצמדה וריבית, היא השמטה מקרית ועומדת כדי טעות שבית המשפט רשאי לתקן. אינני מקבלת את טענת המשיבה כי מדובר בטענות בעלות אופי ערעורי. עוד בשנות ה- 80 של המאה הקודמת, הובהר כי ככלל על בית המשפט להוסיף הפרשי הצמדה ו/או ריבית (בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961) לסכומים שהוא פוסק ואם אינו עושה כן, עליו לפרט ולנמק מדוע (ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פד"י לט (2) 222), שם גם הובהר (באופן דומה לענייננו) כי אם בית המשפט לא עשה כן, הרי שמדובר בהשמטה מקרית, שניתנת לתיקון באמצעות בקשה לתיקון פסק דין. כך גם בפסק הדין שניתן בעניין ע"א 2298/21 לוי נ' אגודת מושב מצליח (פורסם במאגרים), נדרש בית המשפט העליון לעניין והבהיר "אין לפרש את אי-ההתייחסות לנושא זה (תוספת הצמדה וריבית לסכום שנפסק – נ.ג) בפסק דיננו הנ"ל, כמבטא כוונה לשלול את חובתו של לוי להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לסכום שעליו להעביר לידי האגודה." לאור האמור, אני נעתרת למבוקש ומורה כי הסכומים שנפסקו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד החיוב של כל תשלום ותשלום ועד למועד בו ניתן פסק הדין. המשיבה תישא בהוצאות המבקש בגין הבקשה בסך כולל של 3,000 ₪. החלטה זו ניתנת לפרסום, ללא פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision23912-03-21	["נאוה גדיש"]	[{"judgment_id": "e537a76a-4122-5331-b9a0-bcf7cf9857b1", "file_name": "23912-03-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 61663, "extension": "docx", "display_name": "23912-03-21- קובץ מקורי"}]
7b5f12b3-7752-5dbc-a281-f8141b6d77c8	בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת, השופט הבכיר מרדכי (מוטי) לוי: החלטה בבקשה למחיקת צד מהתיק ולדחות על הסף התנגדות לבקשה לקיום צוואה מטעמו (ת"ע 20705-03-24)	20705-03-24	2024-11-27	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	לפני בקשה "למחוק את המתנגד מס' 1 מהתיק ולדחות על הסף את ההתנגדות לבקשה לקיום הצוואה מטעמו" (להלן-הבקשה). הרקע העובדתי: 1. בקשה זו הוגשה בתיק זה שעניינו התנגדות לבקשה לצו קיום צוואתה מיום 28.5.2020 של המנוחה נ. ג. ז"ל (להלן בהתאמה- הצוואה, המנוחה, נ.). 2. הזוכה על פי הצוואה היא המבקשת בתה של המנוחה. המתנגדים לבקשה הם המתנגד 1 חתנה של המנוחה שהיה נשוי לבתה השנייה של המנוחה ד. שמה שהלכה לבית עולמה ביום 24.3.2020 (להלן-ד.). עוד מתנגדות לצוואה בנותיה של ד. (נכדותיה של המנוחה) המתנגדות 4-2. 3. ביום 12.2.2003 חתמו המנוחה נ. ובעלה י. על צוואה הדדית (להלן-הצוואה המוקדמת). הבעל, י., הלך לבית עולמו ביום 10.5.2016 וניתן תוקף לצוואתו המוקדמת ביום 17.8.2016. 4. נ. וי. היו בחייהם בעלי מלוא הזכויות במשק חקלאי --- ב ---- (להלן-המשק). 5. על פי הצוואה המוקדמת ציווה י. את מלוא רכושו לנ. וככל שלא תהא בחיים בעת פטירתו ציווה את כל רכושו ובכלל זה את המשק לבת ד. בכפוף לתשלום סך של 65,000 $ למבקשת. נ. ציוותה ציווי דומה במהופך: ציוותה את כל רכושה לי. וככל שלא יהא י. בחיים בעת פטירתה ציוותה את כל רכושה ובכלל זה את המשק לבת ד. בכפוף לתשלום סך של 65,000 $ למבקשת. 6. כאמור, נ. ערכה צוואה מאוחרת לצוואה המוקדמת, היא הצוואה, ובה ציוותה, בין היתר, את המשק למבקשת. נ. ציינה והתייחסה מפורשות בצוואתה (ס' 5.1.1 (ב)) לבית שנבנה ע"י המתנגד 1 וד. במשק בזו הלשון: "ב. הואיל ובתחומי המשק נבנה בית מגורים על ידי בתי המנוחה ד. ר. ז"ל ת"ז... ובעלה ד. ר. ת"ז... ובית זה נבנה על חשבונם [להלן: "בית ר."], אבקש מבתי ס. לפעול בתיאום עם ד. ר. על מנת לאפשר לו את פיצול בית ר. מהמשק באופן שבית ר. יישאר קניינו ויהיה רשום על שמו. למען הסר ספק אני קובעת כי מגרש המגורים עליו בנוי בית ר. בהתאם לגודל אשר יאושר ע"י רמ"י בתיאום עם ס., יעבור בירושה לד. ר. והוא לא יצטרך לרכשו מאת ס.. ג. ד. ר. וילדיו יוכלו להמשיך ולהתגורר בבית ר. ללא כל תנאי כל עוד לד. הזכות להתגורר בבית ר. על פי הוראות צוואה זו". עיקר טיעוני המבקשת: 7. הפרשנות של הביטוי "כל המעוניין בדבר" שבסעיף 67 לחוק הירושה תשכ"ה-1965 מתייחסת "...למי שעשוי ליהנות באופן ממשי מעיזבונו של המנוח, בין באופן ישיר ובין באופן עקיף אם תידחה הבקשה לקיום הצוואה...ורק מי שיש לו אינטרס ממוני אובייקטיבי עכשווי בעיזבון וזאת אף להבדיל מאינטרס עתידי". (סעיף 2 לבקשה). המשמעות על כן על פי המבקשת היא שמי "...שאינו טוען להיותו זוכה מכוח צוואה קודמת של המנוח ואינו יורש על פי דין של המנוח אינו יכול להיות "מעוניין בדבר" מכוח הוראות סעיף 67 לחוק, ובהתאם לכך לא היה זכאי להגיש את ההתנגדות לקיום הצוואה" (סעיף 3 לבקשה). דברי המבקשת כוונו כלפי המתנגד 1 (להלן-המתנגד) מי שהיה נשוי עד לפטירתה לד. והוא אבי נכדותיה של המנוחה. המתנגד אינו יורש על פי דין של נ. המנוחה מכוח החוק. כך, גם בצוואתה המוקדמת של המנוחה, זו משנת 2003, (נטען שטרם הוגשה בקשה לקיומה), המתנגד לא מוזכר בה, הוא אינו זוכה בה גם לא במשתמע שכן בסעיף 6 לצוואה המוקדמת מצוינים במפורש שמות הזוכים על פי הצוואה והוא לא ביניהם. משכך אין למתנגד מעמד או זכות להגיש את ההתנגדות ויש לסלק על הסף את ההתנגדות מטעמו. עיקר טיעוני המתנגד : 8. התנגדותו לצוואה מתבססת, בין היתר, על סעיף 34 לחוק הירושה. לאמור הענקת המשק בצוואה למבקשת נגועה בכך שהיא "...לא חוקית או מוסרית או בלתי אפשרית או נוגדת את תקנת הציבור" (סעיף 1 לתגובה). הורשת המשק למבקשת בטלה שכן הזכויות במשק שייכות למתנגדים "מכוח מתנה שהושלמה (קרי, מתנה שניתנה לד. המנוחה ולמתנגד 1 ו/או התחייבות לתת מתנה (קרי התחייבות לתת מתנה שניתנה לד. המנוחה ולמתנגד 1 ו/או מכוח הסכם פנים משפחתי (שגם המתנגד 1 היה צד לו) ו/או מכוח הוראות הצוואות ההדדיות של נ. המנוחה ושל י. המנוח ו/או מכוח הסתמכות על הוראות הצוואות ההדדיות וההסכם הפנים משפחתי (שגם המתנגד 1 הסתמך עליו). (סעיף 2 לתגובה) (הדגש בקו תחתי במקור). טיעון זה הורחב בסעיפים 6-3 לתגובה. משכך טען שיש לו אינטרס מידי וממוני בביטול הצוואה שכן צוואה זו מבטלת התחייבויות קודמות שמכוחן הוא זכאי לזכויות במשק. על כן יש לדחות את הבקשה. המתנגד הפנה לסעיפים 5.1 (ב-ג) לצוואה שנוסחם הובא לעיל ומהם נצמח לו האינטרס הנדרש. המתנגד הדגיש עוד שעל פי הצוואה המוקדמת הייתה זכאית ד. למלוא הזכויות במשק ובעקבותיה היה זכאי הוא לכך מכוח הסכם המשבצת. בצוואה זו, מושא ההתנגדות, קופחו זכויותיו אל מול הזכויות שהוענקו לו בצוואה הקודמת. משכך, הוא עשוי ליהנות מעיזבונה של המנוחה ככל שתתקבל ההתנגדות לצוואה וברי כי יש לו אינטרס ממוני עכשווי בעיזבון המנוחה. עוד טען המתנגד שבנוסף לו הוגשה ההתנגדות על ידי 3 בנותיו המשותפות עם ד.. מחיקתו שלו לא תאיין את ההתנגדות ועל כן הביע תמיהה על הבקשה זולת היותה קנטרנית, טורדנית וחסרת אפקטיביות המעידה על מגישתה. דיון והחלטה: 9. השאלה שבבסיס החלטה זו היא האם המתנגד יכול להיחשב "מעוניין בדבר" על פי חוק הירושה תשכ"ה-1965 (להלן-החוק) והפסיקה, קרי האם יש לו "...אינטרס ממוני אובייקטיבי עכשווי בעיזבון, להבדיל מאינטרס עתידי..." (ש. שוחט, נ. פיינברג ו-י. פלומין דיני ירושה ועיזבון (מהדורה 7) עמ' 189) אליו הפנה גם ב"כ המבקשת בטיעוניו. המחברים מציינים זהותם של מי שיכולים להיחשב כ"מעוניין בדבר" ומונים, בין היתר, נושה של יורש, מנהל עיזבון, המדינה ועוד. בין הגורמים המוזכרים כבעלי אינטרס עתידי, שאינם יכולים להיחשב כ-"בעל עניין" על פי החוק והפסיקה מונים המחברים, בין היתר, מי שהוא בנו של יורש פוטנציאלי, זוכה פוטנציאלי, יורש על תנאי, יורש אחר יורש, ועוד. 10. בספרו פירוש לחוק הירושה סיכם פרופ' שילה את 3 הגישות בפסיקה לפרשנות הביטוי "מעוניין בדבר" שבחוק: א. הראשונה, גישתו הליברלית של כבוד השופט אלון בפרשת משולם (בג"ץ 673/89 שולמית משולם נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד מה(5) 594 ( 10.11.1991)) לפיה "...כל המרגיש באופן סובייקטיבי, שיש לו עניין בדבר רשאי להתנגד לצוואה". ב. השנייה, גישת כבוד השופט טל בדעת מיעוט בפרשת עאסי ( ע"א 3154/94 הילאנה כאמאל עאסי נ' חביב עאסי פ"ד מט(2) 250 (9.8.1995)). כבוד השופט טל סבר שמעוניין בדבר יכול להיחשב גם מי שסובר שיש לו הנאה ממשית מהעיזבון וזו יכולה להיות גם עקיפה ולא רק וודאית. ג. הגישה השלישית, ההלכה הנוהגת, היא זו שהתקבלה על ידי דעת הרוב בעניין עאסי וגישת בית המשפט בעניין פוקס (ע"א 49/64 פוקס נ' קוסובסקי פ"ד יח(2) 438 (31.5.1964)). על פי גישה זו צריך שיהיה למתנגד אינטרס ממוני אובייקטיבי של ממש בהווה ולא בעתיד. 11. בסכמו את הגישות השונות קבע פרופ' שילה: "מוכן אני, ככלל, לקבל גישה זו, (הגישה השלישית – מ.ל) הנראית בעיני נכונה והגיונית. עם זאת כיוון שהסעיף מנוסח בלשון גורפת - "כל המעוניין בדבר" – ומכיוון שייתכנו סיטואציות שבהן למרות היעדר זיקה ממונית זיקת המתנגד היא חזקה עבורו גם בעיני בית המשפט, לא הייתי סוגר את הפתח לנגישות לבית המשפט בצורה הרמטית ונוקשה" (שמואל שילה, פרשנות לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (עמ' 41) וה"ש 22). 12. על פי החומר שלפני וההליכים המתנהלים בין הצדדים באתי לכדי מסקנה שלמתנגד אכן אותו אינטרס מידי הנדרש על פי הפסיקה ודין הבקשה למחקו להידחות. 13. הנקודה הארכימדית היא קיומו של אינטרס ממשי ועכשווי של המתנגד. קיומו של אינטרס זה עולה מהחומר בתיק: א. המתנגד הגיש תביעה נפרדת ועצמאית תמ"ש 61631-07-22 בה עתר לפסק דין הצהרתי שיקבע שהוא זכאי למלוא הזכויות במשק, ולחלופין שהמשק יפוצל ותישאר לו הזכות לקבל את הבית שבנה עם ד. והובטח לו בצוואה עם שטח אדמה מתוך המשק, או קבלת פיצוי כספי בעבור אלו. לטעמי, די בכך כדי להקים לו אינטרס ממוני אובייקטיבי וממשי לביטול הצוואה המעניקה את המשק למבקשת. ב. להתנגדות צורף אישור של המושב בו מצוי המשק (נספח 1 להתנגדות ) בו הוכרזו המתנגד ורעייתו המנוחה ד. כ"בנים ממשיכים" במשק. ברי שמסמך זה מקים למתנגד אינטרס לבטל את הצוואה. אין רבותא שמסמך זה יטה את הכף לקבלת ההתנגדות, אך הוא מקים למתנגד את האינטרס הנדרש להיות מתנגד. ג. האינטרס הנדרש עולה גם ממכתבם של נ. וי. מיום 10.10.1999 (נספח 2 להתנגדות) בתמיכה לקבלת משכנתא של ד. והמתנגד ובה הדגישו שד. והמתנגד הם בן ממשיך במשק והסכימו "...לרישום הנכס על חשבון המשכנתא". ד. המבקשת טענה ששמו של המתנגד לא מופיע בצוואה המוקדמת של המנוחה (זו משנת 2003) כך שגם אם תבוטל הצוואה (מושא ההתנגדות) לא קם למתנגד אינטרס ממשי ואובייקטיבי. המתנגד הוא היורש של ד. (פרוטוקול מיום 15.1.2023 ב-תמ"ש 61631-07-22) בצוואה המוקדמת ד. היא היורשת של המשק ועל כן לאחר הסתלקות הבנות יורשותיה של ד. הוא יורש. בשלב זה טרם הוכרעה השאלה מה מעמדו של המתנגד במאבק על הזכויות במשק ולא ניתן לשלול את זכותו להתנגד לצוואה. מעמדו אפשרי תוך כדי הדיון בהתנגדות שהמתנגד צד לה ולא לפסלו מראש ולמנוע ממנו לממש את האינטרס הקיים לו במשק לאור האמור. ה. המתנגד טען שהצוואות ההדדיות משנת 2003 הן רק חלק מהסכם משפחתי המשתרע מעבר לצוואות עצמן. המתנגד רואה עצמו כחלק מאותו הסכם (כך, למשל, ההנחיה של האם המנוחה ביחס לבית אותו בנו הוא ורעייתו במשק). טענה זו מהותית ויש לאפשר למתנגד להוכיח טענתו ועל כן גם מטעם זה יש לאפשר לו להתנגד לצוואה. 14. אחר הדברים האלו מן הראוי לבחון את הבקשה מהיבט נוסף – זכות הגישה לערכאות. זכות הגישה לערכאות היא מאבני היסוד של שיטתנו המשפטית ועולה כדי זכות חוקתית (יורם רבין, "זכות הגישה לערכאות –מזכות רגילה לזכות חוקתית (בעקבות ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ) המשפט כרך ה'); ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שניה)) . מהותה של זכות זו מקבלת ביטוי בזהירות הנדרשת טרם מחיקתו של הליך ""הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף... רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" ..." (ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית (4.6.2007) ס' י"ב). "כך, מתחזקת הזכות שעה שההליך מתנהל בבית משפט לענייני משפחה. הדברים יפים במשנה תוקף בהתחשב באופיו ובתכליתו של בית המשפט לענייני משפחה, שהוא ".. בעל אופי אינקוויזיטורי מעצם טיבו, ולא אחת נדרש הוא לרדת לחקר האמת...", מקום בו "... סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה מעביר לקדמת הבמה את 'עשיית הצדק' ודוחק לשוליים במידת מה (ובמידה הראויה) את דיני הראיות וסדרי הדין...." (שאול שוחט נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועזבון מהדורה שביעית , 192). " (ער (ב"ש) 20850-12-18 ה.א. נ' ה.ש. (26.3.2019) ס' 10 לפסק הדין). 15. לאור האמור לעיל הבקשה למחוק את המתנגד 1 נדחית. 16. המבקשת תשלם למתנגד 1 הוצאות בסך 2,000 ₪. 17. תואיל המזכירות לשלוח ההחלטה לצדדים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision20705-03-24	["מרדכי מוטי לוי"]	[{"judgment_id": "7b5f12b3-7752-5dbc-a281-f8141b6d77c8", "file_name": "20705-03-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 70261, "extension": "docx", "display_name": "20705-03-24- קובץ מקורי"}]
6767b353-fd14-5499-91d6-b11caebe4088	ביהמ"ש לענייני משפחה בקרית גת, השופט הבכיר מרדכי (מוטי) לוי: החלטה בבקשה לביטול מזונות דמי אישה (תלה"מ 1303-11-23)	1303-11-23	2024-12-02	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	לפני בקשה "לביטול חיוב במזונות המשיבה". הרקע העובדתי: 1. ביום 6.5.2024 ניתנה החלטה בבקשה לפסיקת מזונות זמניים לילדי הצדדים ולמשיבה. בהחלטה חויב המבקש לשלם למשיבה דמי מזונות זמניים בסך של 2,750 ₪ לחודש. 2. באותה עת המשיבה לא עבדה. עיקר טענות המבקש: 3. אין הצדקה להמשך חיובו במזונות המשיבה כי "מעשה ידיה תחת מזונותיה". מאז מתן ההחלטה, בחודש 09/2024, החלה המשיבה לעבוד בתחום החינוך בבית ספר "...ויש בשכרה כדי לספק כלל צרכיה" ועל כן יש לבטל את חיובו בתשלום דמי המזונות ממועד תחילת עבודתה. ביטול החיוב עולה גם על פי ההלכה הקשורה באישה נשואה. זו זכאית למזונות "...כל עוד בני הזוג נשואים, או אם הוכיח הבעל כי מתקיימת עילה לשלילת המזונות". הואיל והצדדים יהודים חיובו הוא על פי הדין האישי ומשעה שלמשיבה "מקור הכנסה" יש לבטל את חיובו. עוד טען שהמשיבה קיבלה סך של 30,720 ₪ מהמוסד לביטוח לאומי כתושבת שדרות לאור מלחמת חרבות ברזל. עיקר טענות המשיבה: 4. המשיבה התנגדה לבקשה טענה ששכרה בחודש הראשון לעבודתה עמד על סך של 2,078 ₪ לחודש. (צירפה תלוש שכר). אין בסכום זה לספק את צרכיה ולכן על המבקש להמשיך ולשלם את הסכום שנפסק. הדגישה את רמת החיים הגבוהה בה חי המבקש. הפנתה לפרסומים על נסיעותיו התכופות לחו"ל, רכישת נעליים בסך 3,290 ₪ ועל כן אין מניעה למבקש לשלם סכום זהאב . לעניין המענקים הנטענים הרי שגם הוא קיבל מענקים וזכויות כספיות מהמל"ל "...וסכומים אלו שולמו בתקופה שהקטינים שהו עמה באילת ובמשך חודשים הם היו באחריותה ובטיפולה הבלעדי שכן המבקש חזר לעיר שדרות והיא נשארה באילת עם הילדים כך שלא התקיימו זמני שהות שלו עם הקטינים". אין בסכומים אלו להוות שינוי נסיבות לפסיקת מזונות זמניים וכך גם בעבודה בשכר נמוך. המשיבה טענה עוד שהמבקש סיכל את סיום עבודת האקטואר ולא ניתן לקבל את חוות דעתו לצורך רכושם המשותף של הצדדים. הדיון מיום 2.12.2024: 5. בדיון הדגישה ב"כ המשיבה את רמת החיים הגבוהה בה הורגלו המשיבה ובני הבית לחיות "זה שהיא עובדת היום ומרוויחה 4,000 ₪ זה לא מהווה עילה להפחתת מזונות אישה". 6. מצאתי להביא מדברי הצדדים בפרוטוקול הדיון הרלוונטיים להחלטה זו ובזו הלשון "התובעת לשאלת בית משפט המשכורת של החודש הקודם שלי הייתה 4,000 ₪. ב"כ התובעת זה לא תיק רגיל של זוג רגיל אלא זוג שחיו ברמת חיים גבוהה. המשכורת שלו היא נתח קטן מההכנסות שהיו במשך שנות הנישואים שכן מקבל יותר מחצית במזומן. צורפו אסמכתאות לתחשיב שאביו עושה לו כל חודש בכתב יד לגבי מזומן. רמת החיים של הזוג מראה שזה שהיא עובדת היום ומרוויחה 4000 ₪ זה לא מהווה עילה להפחתת מזונות אישה. היא קיבלה סוג של מזונות אישה לתקופה של שנה כאשר בפערים המאוד גדולים האלה. ...הילדים הולכים עם מותגי על. היא ברמת חיים מאוד גבוהה. ההכנסה שלה של 4000 ₪ וזה תלוי בשעות, תלוש אחד 2000 ₪ ותלוש שני 4000 ₪ ואולי בתלוש הבא שוב 2000 ₪ זה תלוי בשעות. הוא חושב שהוא לא אמור. בתיק הספציפי הזה להבדיל מתיקים אחרים והוכחנו את זה ואפילו צירפתי קבלה של כפכף שקנה ב- 3100 ₪, זה האב וזו רמת החיים. זה לא זוג שקונה בגדים בפוקס אלא מותגי על. גם הילדים וגם האישה הולכים עם מותגי על. ההכנסה שלה לא משנה לגבי רמת החיים. זה משפחה שביחס לעיר המגורים שלה, האלפיון העליון. אפשר להסתכל על הרכבים, על השעון, טס יום יום לחו"ל. בנסיבות התיק, התוספת שכר שמתווספת לה שהיא ממוצע 3000 ₪ לא יכול להוות עילה לביטול מזונות.... ב"כ הנתבע ...בחודשיים האחרונים האב קנה לילד מחשב בבעלות גבוהה, ניטנדו, סוני פלייסטיישן ואופניים. המבקש בהליך הזה משלם 6,6010 ₪ לרבות מחציות. ... בהקשר למזונות זמניים, הבקשה למזונות אישה נדונה כאן, היו אסמכתאות ונאמרו הדברים ועלו טענות. אחרי כל זה בית משפט פסק 2750 ₪ לאישה. מן הטעם שעכשיו ניתן לטעון שמעשי ידיה תחת מזונותיה וזה הטיעון אין סיבה שתמשך לקבל. ההחלטה לתת את הסכום האמור לקחה בחשבון את הכל. ההחלטה ניתנה וכל טענה כנגד ההחלטה הייתה צריכה להיות אז אולי בבקשת רשות ערעור אבל לא נטען כנגד ההחלטה דבר והיא קיבלה ואלא שעכשיו היא מרוויחה סכום של 4000 ₪ שזה סכום גבוה מההחלטה. היא לא צריכה לקבל עוד. התובעת מאז אפריל הוא היה בחו"ל יותר מ- 4 פעמים וככה זה שמעבירים מזומנים הכל מסתבך. בכריתים הוא כבר היה מאז. ... התובעת היא טוענת שהבן קיבל מחשב ונינטנדו, זה מחזק את הטענות שלי, רמת החיים שלי ושל הילדים. אדם שמשתכר ב- 15,000 ₪ לא יכול לקנות מחשב ב- 12,000 ₪, הוא משכיר דירת גן ב- 5000 ₪ הכל מסריח מהשורש ואם היה אמת, היית מגיש את המסמכים מיוון. ליוון הוא טס – 12-15 לכרתים שם נימצא הבית, הבית כבר נבנה וזה לא מגרש. . ... התובע אני עובד לא בשדרות, אני כבר 14 שנים עובד עם אבא שלי. קם כל בוקר. ככה זה היה מאז ומתמיד. ... התובעת המשכורת שלך 35,000 ש"ח וזה כתוב באסמכתאות. איפה הרולקס שלך למה לא באת איתו היום? הנתבע זה עזרה שאבא שלי נותן לי. הרולקס מזויף. התובעת אתה טס 4 פעמים בחודש. כל פעם שהוא עם הילדים אני צריכה להזכיר לו מחר אתה עם הילדים והיום אתה עם הילדים. אם תראה את טובת הילדים, הכל יסתדר אבל אתה רואה רק את עצמך. כל היום בטיולים ומסעדות. כשהם אצלו הוא כן מטפל בהם. הנתבע כשאני יוצא לטיול זה לא על חשבון הילדים. " דיון והחלטה: 7. בהמשך לדיון שהתקיים היום והרחבת הטענות שהועלו בבקשה ובתגובה באתי לכדי מסקנה שדין הבקשה להידחות. אבהיר. 8. ראש וראשון יוזכר שכידוע שבמתן החלטה של מזונות זמניים בית המשפט אינו נכנס לעובי הקורה והפסיקה בהעדר מלוא הראיות נעשית על פי אומדנה. על כן לא ניתן להסיק מכך שאלה הצרכים לאחר בדיקה מעמיקה והם קנה המידה למכלול הצרכים וכדברי ב"כ הנתבע: "ההחלטה לתת את הסכום האמור לקחה בחשבון את הכל." (פרוטוקול עמ' 8 ש' 3). מזונות זמניים כשמם כן הם. כזכור, מהלך כל תקופת נישואיהם המשיבה לא עבדה אלא בעבודות זמניות עד לידת הבת הגדולה ומאז כל צרכיה היו על המבקש.(בהערת אגב יאמר שלא ברור מה יעלה במפגשה עם עולם העבודה בשלב זה לכאן או לכאן). בסעיף 32 לכתב תביעתה טענה המשיבה: "יצוין כי לפני כשנתיים עדכן הבעל את האישה כי כחלק מעליית שכרו, חלק מההכנסה שלו תרשם כהכנסה שתרשם על שם האישה בסכום של כ- 4,500 – 5,000 ₪ נטו". בהתייחסו לטענה זו בכתב הגנתו (ס' 4.34) כתב הנתבע: "בנוסף, השכר אותו קבלה האשה הינו עבור עבודתה אשר לא נעשתה. במסגרת ניסיונות של האיש לעודד מוטיבציה אצל האשה לצאת ולעבוד ולקחת חלק בכלכלת המשפחה- הוא ביקש מאביו כי ימצא לה תפקיד כללי כלשהי במפעל בבעלותו. האב הסכים לכך...והחל אף לשלם במשכורתה-אך למרות זאת, האשה לא הגיעה לעבודה". מהאמור עולות שתי תובנות: האחת, ביסוס העובדה שהמשיבה לא עבדה. השנייה, עידוד המשיבה "לסייע" לכלכלת המשפחה-תשלום חלקי צרכיה עומדת להערכת המבקש על כ- 5,000 ₪ לחודש ולעת מתן ההחלטה למזונות זמניים ייתכן וניתנה בחסר. הנה כי כן מטעם זה אין מקום לקבל את בקשת המבקש. 9. תובנה זו מקבלת חיזוק מתגובת המבקש לבקשה למזונות זמניים שהגישה המשיבה. שבתי ועיינתי בתגובת המבקש לבקשה למזונות זמניים. בסעיף 3 לתגובה כתב המבקש:"-כי היא מוציאה סכומי עתק כל חודש על מסעדות" . בסעיף 6 כתב "בחינת כרטיסי האשראי של האישה מגלה כי לגישתה, צרכים בסיסיים, כוללים – מסעדות ובגדי מעצבים בעשרות אלפי שקלים לחודש. כך לדוגמא: האשה מוציאה 2200 ₪ בפקטורי (ביגוד מעצבים), 1500 ₪ באמריקן איגל, 2,000 ₪ בזארה, 1500 ₪ נייק". מדברי המבקש עצמו ניתן ללמוד על רמת החיים שהייתה נהוגה בבית הצדדים ובה חיה המשיבה. הנה כי כן גם מטעם זה אין מקום לקבל את בקשת המבקש. 10. הגם שמדובר במושכלות יסוד שנקבעו לפי זמן רב שבמזונות האשה ... לפי הכלל שהאשה עולה עמו ואינה יורדת עמו, וכן חייב הבעל לכבדה יותר מגופו, ..." (ע"א 508/70 ורד נתוביץ קטינה, אמה אפוטורופסיתה חנה נתיב (נתוביץ) נ' יעקב נתוביץ פ"ד כ"ה(1) 603, עמ' 609) . והפסיקה העקבית לכך. 11. לאור כל האמור לעיל הבקשה נדחית. 12. המבקש ישלם למשיבה עבור הוצאות סך של 1,500 ₪. 13. מתיר פרסום ההחלטה בהשמטת פרטים מזהים. 14. תואיל המזכירות לשלוח ההחלטה לצדדים ולסגור את הבקשה. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision1303-11-23	["מרדכי (מוטי) לוי"]	[{"judgment_id": "6767b353-fd14-5499-91d6-b11caebe4088", "file_name": "1303-11-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 37792, "extension": "docx", "display_name": "1303-11-23-קובץ מקורי"}]
81a40a41-5555-5950-9b6e-cd9aba70b745	ביהמ"ש לענייני משפחה בקרית גת, השופט הבכיר מרדכי (מוטי) לוי: החלטה בעניין זימון עד (ת"ע 78707-01-23 )	78707-01-23	2024-12-07	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	לפני בקשה לזימון עד - עו"ד ונוטריון ר. פ. (להלן-העד). הבקשה הוגשה ביום 7.11.24. תגובת במשיב הוגשה ביום 13.11.24. עיקר טיעוני המבקשים: 1. להלן יובאו הדברים כפי שהועלו בבקשה כנימוקים לזימונו של העד לעת הזו וביחס לעדותו המתבקשת של העד: "1.. דרושה ונחוצה לצורך עשיית צדק בהליך זה. הכשרתו המשפטית וניסיונו המקצועי מקנים לעדותו משקל מיוחד ורלוונטי להכרעתו של כבוד בית המשפט. 2. מדובר בעד בעל מומחיות משפטית, אשר היה קשור למחלוקות המרכזיות בתיק זה. עו"ד פ. נפגש עם המנוח בשנת 2021 בנושאים הנדונים בפני מותב זה – ביטול הצוואה, ביטול התחייבות ליתן מתנה, וסילוק יד המשיב מן המשק. 3. לעד יש, ככל הנראה, ידע אותנטי בנושאים קריטיים להכרעה, ויכולת להציג מסמכים ותיעוד רלוונטיים, ככל שמצויים בידו, עשויה להאיר את הסוגיות העובדתיות שבמחלוקת באור בהיר ואמיתי. וביכולתו להאיר את העובדות הרלוונטיות בשאלות העובדתיות המהותיות השנויות במחלוקת בין הצדדים ולהציג מסמכים רלוונטיים, ככל שמצויים בידו. 4. עו"ד פ. נכח בזמן ביטול הצוואה על ידי המנוח ונחשף לרצונו המובהק של המנוח ושל הגב' ד. לבטל את התחייבות המתנה למשיב ואף לסלקו ממשקם. עדות זו צפויה לתרום תרומה מכרעת להבנת כוונותיהם ורצונם האינדיווידואלי של המנוח ושל גב' ד. זמן רב טרם פתיחת הליך זה". 3. הבקשה נתמכה בתצהירו של מר ד. א. מבקש 2 שהצהיר "כל הטענות העובדתיות בבקשה הינן אמת וידועות לי מידיעה אישית ו/או למיטב הבנתי". המבקש 2 לא יכול להצהיר על "הטענות העובדתיות" הידועות לו "למיטב הבנתי". שני אלה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. עיקר טענות המשיב: 4. הבקשה הוגשה רק ביום 7.11.24. "...עולה כי מיום 10.08.24 יודעים המבקשים על קיומו של דיון ההוכחות וקיומו של העד, אך לא מצאו להודיע עד כה לביהמ"ש על רצונם להעיד עד זה מטעמם. ומשעשו ככן, אין להם להלין אלא על עצמם בלבד. שהרי המועד לזימונם של עדים על פי התקנות חלף עבר מזמן". דרכי ביטול צוואה קבועים בחוק הרי שעדותו של העד אינה נדרשת. המנוח לא פעל על פי אחת הדרכים המנויות בדין "...לביטול צוואתו ו/או לביטול התחייבותו ליתן מתנה ו/או לסילוק יד המשיב מן המשק. לפיכך, אין כל תכלית לעדותו של העד הנ"ל." בבקשה מצוין שהעד נפגש עם המנוח בשנת 2021 ולא ציינו דבר וחצי דבר בעניין זה בבקשתם לביטול צוואת המנוח. לא ברור למשיב עניין הכשרתו המקצועית של העד וניסיונו המקצועי שהרי לא מדובר במומחה מטעם בית המשפט. התובעים לא צירפו תצהיר מטעם העד ולכן לא ברור מהי "...מידת נחיצות עדותו ו/או מידת חשיבותה ותרומתה להליך". כל העדים שנשמעו בהליך העידו ש"...אין להם כל ראיה לכך שהמנוח ביטל את צוואתו כדין". דיון והחלטה: 5. דין הבקשה להידחות. אבהיר. 6. גם אם ניתן היה לקבל את האחור הבלתי מוסבר בהגשת הבקשה, הרי שזו עצמה מניחה את התשתית לדחייתה ועל פי האמור בה עולה שאין בה ממש כדי לקבלה. צא ולמד. נטען בבקשה שהעד נכח בעת בה ביטל המנוח את צוואתו כאשר נפגש עמו בשנת 2021. לא צוין בבקשה מתי נפגש עמו זולת שהיה זה "זמן רב טרם פתיחת ההליך". לא צוין היכן נפגש עמו, באילו נסיבות? מה עשה העד עם אותה ידיעה שזה רצונו של המנוח? כך, על פי הבקשה העד נכח בפגישה גם עם המבקשת 1. משכך, הואיל ואותה פגישה לכאורה הייתה ידועה למבקשת 1 היאך לא בבקשה לביטול צו קיום הצוואה ולא בעדותה לא העידה המבקשת 1 על הליך בו ביטלו את הצוואה בנוכחותו של העד באותה פגישה. אין בבקשה כל הסבר שיכול היה לקבל ביטוי בתצהירו של העד, כיצד בוטלה הצוואה בנוכחותו, כיצד בוטלה התחייבות המבקשת 1 והתחייבות המנוח לסלק את המשיב מהמושב בנוכחותו של העד באותה פגישה עלומה. לכאורה, ניתן היה להתגבר על קשיים אלו לו עמדו במבחנים הבסיסיים של בקשה להוספת ראייה, זימון עד נוסף אך אין בבקשה את המינימום הנדרש. 7. אלא שבכך לא הסתיים הכשל. הבסיס לזימונו של העד וההסבר הוא תרתי וסתרי: נטען שיש מידע – "ככל הנראה", בידי העד היכולת להציג מסמכים ותיעוד רלוונטי "ככל שמצויים בידו" ויתמה השואל היש לעד ידיעה אישית מה שכונה מידע אותנטי או רק ככל הנראה יש לו מידע כזה מידיעתו האישית? האם יש ברשות העד תיעוד או שאין ברשותו יעוד? יש ברשותו מסמכים או אין ברשותו מסמכים? האם אותו מידע אותנטי הוא מקצועיותו של העד או שמא מקצועיותו והכשרתו המשפטית ומומחיותו המשפטית די בהם כדי להפכו לעד ראוי ולהעניק "לעדותו משקל מיוחד ורלוונטי ..." ולזמנו לעדות כבקשת המבקשים. לטעמי המענה לשאלות אלו הוא לא. הבקשה היא בקשה סתמית המגלה טפח ומכסה טפחיים וכנראה לא בכדי. יודגש שוב, מהבקשה עולה על קיום, לכאורה, של תיעוד לעניין ביטול הצוואה על ידי המנוח. טענה שלא נטענה מפורשות עד כה. על מה מתבססת טענה זו על מסמכים וראיות "ככל שמצוי בידיו של העד". העדרם של המסמכים המקנים לבקשה בסיס כלשהו אינו לבד. גם ידיעתו האישית של העד, מה ידע ומה לא, אינה וודאית. נכתב בבקשה שלעד יש "ככל הנראה ידע אותנטי", ככל הנראה? האם לא נבדק מה יודע העד? מכוח מה ידיעתו? מה הפירוש של "ככל הנראה" או שהוא יודע או שלא. על בסיס מה אמורה להינתן החלטה על זימונו? על בסיס מידע שאולי הוא יודע או על בסיס מסמכים וראיות שאולי יש בידיו? 8. זאת, ועוד. במסגרת ההליך המבקשים הגישו בקשה למינוי מומחה להעריך את כושרו הקוגניטיבי של המנוח בעת עריכת הצוואה ביום 11.1.2021. בבקשתם שכותרתה "בקשה למינוי מומחה (קביעת כשרות משפטית" (הוגשה ביום 9.7.23 ) נימקו המבקשים בקשתם והתבססו על דברי המשיב במסגרת הליך אחר (צו הגנה בין המנוח למשיב) שם טען המשיב שהמנוח "סובל מסכיזופרניה" ועל כן ביקשו לקיים בדיקה של כשרותו של המנוח בעת החתימה על הצוואה וכלשונם " בנסיבות אלו, מתבקש בית המשפט הנכבד למנות בשלב זה מומחה מטעם בית המשפט הנכבד ליתן חוות דעת בקשר לכשרותו של המנוח לצוות במועד זה (11/01/2021) על בסיס תיקו הרפואי והחומר הרפואי המצוי בידי הצדדים שיועבר לעיון המומחה וזאת בתוך פרק זמן שייקבע בית המשפט הנכבד בהתאם לשיקול דעתו". על פי הבקשה נפגש העד עם המנוח ועם המבקשת 1 בשנת 2021 זמן רב טרם פתיחת הליך זה ודן עמו בביטול הצוואה. האם היה המנוח כשיר לעת המפגש שאין תיעוד על מועדה? ואם כך, מדוע התבקש מינוי מומחה רפואי. דומה שבקשות המבקשים הן על בסיס אמת לשעתה. כזכור, בקשת המבקשים למנות מומחה רפואי שיבחן את כשרותו של המנוח הסתמכה על דברי המשיב שהמנוח סבל מסכיזופרניה. בתביעה קשורה טענו המבקשים ביחס לאמירה זו של המשיב את הדברים הבאים: "10. הגדרת האב כלא כשיר בשל סכיזופרניה היא טענה חמורה הפוגעת בכבוד המת, וללא כל השפעת מחלה כלשהי על שיקול דעתו של האב" (כתב ההגנה של המבקשים בתיק קשור (תמ"ש 68893-10-21)). 9. הנה כי כן לפני בקשה לזימונו של עד היודע מידיעה אישית ויש לו מידע אותנטי – אולי, יש לו ראיות התומכות בטענותיהם – אולי. אין בכך את התשתית הראויה לזימונו של העד. למקרא הבקשה והצגת הטיעונים בבקשה, שנחתמה בתצהירו של מבקש 2 את דעתי על הנטען בו מצאתי להביא סיפור קצר מתוך ספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב : "חובש נכנס אצל חולה, וכשפשט החולה ידו כדי שיבדוק לו את הדופק נבהל החובש וקרא: "אוי וי, אדמת!" "איזו אדמת," אמר החולה, אני בן שישים! איפה ראית אדמת אצל מבוגרים?" "הנה." אמר החובש "תראה את הכתמים האדומים האלה." "הכתמים? אמר החולה, "זה מהמקצוע, אני צבע." נרגע החובש ואמר לחולה: "מזל גדול יש לך שאתה צבע, אחרת היתה זו אדמת" (דרויאנוב, שני יהודים נוסעים ברכבת (1995) עמ' 86). 10. לאור האמור הבקשה במתכונתה נדחית. 11. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך 2,500 ₪. 12. מתיר פרסום ההחלטה בהשמטת פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision78707-01-23	["מרדכי (מוטי) לוי"]	[{"judgment_id": "81a40a41-5555-5950-9b6e-cd9aba70b745", "file_name": "78707-01-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 37107, "extension": "docx", "display_name": "78707-01-23-קובץ מקורי"}]
aff2b26d-30ae-5a38-972e-28ae4e487e1b	בית משפט השלום ב"ש, השופט אריאל ממן: החלטה בעתירה לחתום על פסיקתא למתן צווי מידע בנוסח שאינו מוסכם (ת"ע 41233-03-24)	41233-03-24	2024-11-04	3	7	4	3MAGISTRATE_COURT	7Southern	4Family	להלן אדרש לעתירת המבקשים לחתום על פסיקתא למתן צווי מידע בנוסח שאינו מוסכם. יוער, כי בפני בית המשפט מתנהלים ההליכים הבאים: בקשה לקיום צוואת המנוח מיום 24.6.2012 (ת"ע 41233-03-24); בקשה לקיום צוואת המנוח מיום 5.3.2019 (ת"ע 41557-03-24); התנגדות לצוואה מיום 5.3.2019 (ת"ע 43357-03-24). לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, לא שוכנעתי כי מתן הצו בנוסח הפסיקתא שהוגשה ע"י ב"כ המבקשים יקדם בירור העניינים הדורשים הכרעה וכי מתן הצו במתכונתו עומד בהוראות הדין. הווי ידוע כי ביהמ"ש נדרש לאזן בין זכותו של אחד מהצדדים לקבל מידע רלוונטי, הנובע מהצורך לעשות צדק ולהגיע לחקר האמת, לבין זכות המנוח לפרטיות, כאשר צריך לבחון את מידת הרלוונטיות של המידע המבוקש לבירור המחלוקת בין הצדדים. כך הוי ידוע, כי הזכות לפרטיות אינה פוקעת עם פטירת האדם ומשכך, נדרש ביהמ"ש לצמצם הפגיעה בה, למינימום ההכרחי. על כן, נדרש ביהמ"ש לבחון את המידתיות הכרוכה אחר הבקשה לחשיפת המידע, לרבות האם קיימת תשתית עובדתית לכאורית המלמדת על צורך ממשי לגילוי הפרטים שבמסמך המבוקש לשם הכרעה במחלוקת שבין הצדדים, האם ישנן חלופות לחשיפת המידע אשר עשויות לייתר או לצמצם את הפגיעה בזכות לפרטיות, כגון בירור המחלוקת באמצעות ראיות אחרות, האם הפגיעה בזכות לפרטיות היא הפגיעה המינימלית ההכרחית בנסיבות העניין והאם יש מקום לבכר את הצורך הממשי בגילוי המסמך, על פני הפגיעה בפרטיות אשר כרוכה בגילויו (ראו: בע"מ 6169/17 פלונית נ' פלוני, פסקה 13 (14.09.2017). בנסיבות אלה, אחר בחינת הרלוונטיות של המידע המבוקש ובשעה שסבורני כי נוסח הצו חורג ממבחן המידתיות המתיר פגיעה בפרטיות המנוח, בהעדר עילה למתן הצו בנוסח שהוגש ובהתחשב בהסכמת ב"כ המשיב למתן פסיקתא ביחס לחשבון הבנק של המנוח במועד הפטירה, אני מורה לב"כ המבקשים לתקן את הפסיקתא, כך שתתייחס למידע בחשבון המנוח ביום פטירתו בלבד, תוך הסרת הסעד לקבלת מידע אודות תקופות מוקדמות. בהעדר ביצוע האמור בתוך 14 יום, יונח כי המבקשים חזרו בהם מעתירתם למתן הצו המבוקש. בשעה שלא הוריתי על מתן תגובה, אין צו להוצאות. מתיר העברה למאגרים משפטיים, בהעדר פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision41233-03-24	["אריאל ממן"]	[{"judgment_id": "aff2b26d-30ae-5a38-972e-28ae4e487e1b", "file_name": "41233-03-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 83675, "extension": "docx", "display_name": "41233-03-24-קובץ מקורי"}]
2ddd9535-184c-5519-a120-99113856d103	בית המשפט לענייני משפחה בב"ש, סג"נ השופטת רותם קודלר עיאש: פסק דין בעניין מזונותיהם של שני ילדי הצדדים (תלה"מ 33146-06-21)	33146-06-21-קובץ מקורי	2024-12-02	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בעניין הקטינים: 1. אלמוני, יליד ינואר 2018 2. אלמונית ילידת אפריל 2019 עניינו של פסק הדין, פסיקת מזונותיהם של שני ילדי הצדדים, אלמוני ואלמונית קטינים כבני 6 ו- 5 (להלן: "הקטינים"). בתיק נשמעו ראיות והוגשו סיכומים בכתב. רקע עובדתי הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בתאריך 21.10.2013 ומנישואין אלה נולדו להם שני ילדים, הם הקטינים נושא הדיון. ביום 09.01.2023 ניתנה החלטה למזונות זמניים במסגרתה נקבע כי הנתבע ישלם למזונותיהם של שני הקטינים את הסך של 3,600 ₪ לחודש (1,800 ₪ לכל קטין). בנוסף, חויב לשאת במחצית הוצאות חינוך והוצאות רפואיות מיוחדות (להלן: "ההחלטה למזונות זמניים"). בתלה"מ 33155-06-21 הגיעו הצדדים להסכמות וביום 16.07.2023 ניתן פסק דין במסגרתו נקבע כי האחריות ההורית של שני ההורים ביחס לקטינים תהא שווה ומשותפת. הוסכם כי בשבוע אחד ישהו הקטינים עם האב בימים שני ורביעי, ובשבוע לאחר מכן ישהו עמו בכל יום שני באותה מתכונת והחל מיום חמישי עד יום ראשון בבוקר ברצף. עוד הוסכם כי הקטינים ישהו עם כל אחד מההורים בחלקים שווים ולסירוגין בחגי ומועדי ישראל. טענות הצדדים בסיכומיהם: טענות התובעת התביעה התנהלה 3 שנים כאשר לטענתה הנתבע פעל במכוון לגרור רגליים, לסרב להצעות בית המשפט ולהאריך את ההליכים שלא לצורך. התובעת טוענת כי כבר בשנת 2021 הסדירו הצדדים במסגרת הסכם גירושין את כלל הסוגיות הנוגעות לפרידה אך לאחר הדיון במסגרתו אושר ההסכם, החליט הנתבע לחזור בו מכל ההסכמות ולפתוח במלחמת התשה שנמשכה למעלה מ 3 שנים. התובעת טוענת כי הנתבע מתעלם מהפערים ביכולות הכלכליות שלהם, ומחלוקת זמני השהות, כאשר לטענתה הנתבע משתכר פי שניים וחצי משכרה וכן הוא זכאי להטבות כלכליות נוספות. התובעת טוענת כי יחס ההכנסות בין הצדדים הינו 75% לנתבע מול 25% לתובעת. התובעת טוענת כי חלוקת זמני השהות הינה שהקטינים שוהים עמה 60 אחוז מהזמן ועם הנתבע 40 אחוז מהזמן. התובעת טוענת כי הנתבע משתכר לכל הפחות 13,500 ₪ וזכאי להטבת מס בגין מגוריו בעיר נתיבות וכי בצירוף הטבת רכב צמוד לה הוא זכאי ממקום עבודתו עומדת הכנסתו הכוללת על סך של 20,000 ₪ נטו לחודש. התובעת טוענת כי היא מתמודדת עם מחלת הפיברומיאלגיה מזה 6 שנים, מאז לידת הקטינים. בשך כך הוכרה כבעלת נכות של 43% ע"י המל"ל ואולם אחוזי נכות כללית אלה אינם מקנים לה כל הטבה כספית. התובעת טוענת כי היא סובלת מכאבים עזים במפרקים וכפות הידיים, בגב התחתון ובשרירים, כאבים אשר מפריעים לתפקוד היומיומי שלה. התובעת אינה מכחישה כי קודם להתפרצות המחלה ניהלה עסק קוסמטיקה וקיימה עצמה בכבוד, אלא טוענת כי מאז התפרצות המחלה ספגה ירידה דרסטית בהכנסותיה לרבות בשל כך שהיא נדרשת לטיפול בקטינים ואינה פנויה לקבל לקוחות בשעות אחה"צ. התובעת טוענת כי הכנסתה החודשית מסתכמת בסך של כ 6,000 ₪ בממצע לחודש כפי שהוצג בדו"חות רווח והפסד. התובעת טוענת כי גם הנתבע הכיר בהיקף הכנסותיה כאשר בשנת 2020 במסגרת הליך הוצל"פ שניהל כנגד גרושתו הראשונה, הצהיר בעצמו כי היא עצמה משתכרת סך של 5,000 ₪ לחודש. התובעת טוענת כי לקטין בן 6 שנים משולמת קצבת נכות בסך 1,771 ₪ ואולם יש הוצאות רפואיות רבות בגינו, לרבות מזרקים, טיפות, משחות, בדיקות, רופאים מומחים ומתנות לחגים שיש להעניק לסייעת שצמודה לו בשעות הפעילות של המסגרת החינוכית. התובעת אינה מכחישה בסיכומיה כי הצרכים המיוחדים הנגרמים מנכותו של הקטין אינם עולים כדי מלוא סכום הקצבה המשולם ואף מציינת בסיכומיה כי היא הסכימה שכל עוד קצבת הנכות משולמת בעבור הקטין, לא יידרש הנתבע לשאת בדמי מזונות הקטין או בהוצאות רפואיות המשולמות עבורו. התובעת מדגישה כי בגלל שהנתבע לגישתה אינו משכיל להגיע להסדר ראוי והוגן, אזי יש לפסוק מזונות בנוסף לקצבת הנכות. ביחס למזונות הקטינה, טוענת התובעת כי נוכח גילה, בת 5 שנים, החיוב האבסולוטי מוטל על האב, ועליו לשאת בכל הוצאותיה בהתאם לסכומים הקבועים בפסיקה. התובעת עומדת על תשלום מלוא הסכום שפורט בכתב התביעה ומבקשת לפסוק תשלום מזונות בסך 7,210 ₪ ובנוסף לקבוע כי קצבת הילדים וקצבת הנכות בגין הקטין, תועבר לידיה. טענות הנתבע הנתבע טוען כי סרב לחתום על ההסכם שנערך בין הצדדים שכן היה לא מיוצג ובמהלך הדיון הבין כי מדובר בהסכם מקפח. הנתבע טוען כי משא ומתן הוא ענין הדדי וגם התובעת סירבה מצדה להצעות שהוצעו על ידו. הנתבע מדגיש כי הוא נושא במזונות הקטינים בסך 3,600 ₪ לחודש בתוספת מחצית הוצאות חינוך והוצאות רפואיות חריגות וזאת על אף שמאז מתן ההחלטה למזונות זמניים, מלאו לקטין 6 שנים וכן החלה משולמת בגינו קצבת נכות בגין אלרגיה לבוטנים בסך של 1,770 ₪ לחודש. הנתבע מדגיש כי חלוקת זמני שהות בין ההורים הינה שוויונית. עוד מציין הנתבע כי לתובעת שולם על ידי המל"ל תשלום רטרו חד פעמי בסך 26,240 ₪ בנוסף לתשלומים השוטפים אך היא מסרבת להעביר לנתבע את חלקו על אף ששולמו לה על ידו דמי מזונות מלאים לאורך כל התקופה ולמרות זמני שהות שוויוניים. הנתבע מדגיש כי זמני השהות שוויוניים, כאשר בהתאם לפסק דין שניתן בעיינם של הצדדים ביום 16.7.23 שוהים הקטינים בכל תקופה של שבועיים, שישה לילות עם הנתבע ושמונה לילות עם התובעת, כאשר לטענת הנתבע מעבר לזמני שהות שצויינו, הקטינים שוהים עמו בהזדמנויות נוספות, לעתים ביוזמת התובעת ולעתים ביוזמת הנתבע. הנתבע מכחיש את הטענה בדבר פערי השתכרות בין הצדדים וטוען כי הציג אסמכתאות לפיהן הכנסתו מגיעה לכדי 13,000 ₪ וזאת על אף טענות התובעת. עוד מציין הנתבע כי טרם קיבל אישור להטבת מס, ובכל מקרה גם אם יקבל הטבת מס, אין מדובר בתוספת משמעותית. הנתבע מציין כי הטבת הרכב אליה מתייחסת התובעת כבר כעת מגולמת בתשלום השכר שלו, על כן לא ניתן להוסיף אותה כאילו מתקבלת מעבר למשכורת המשולמת בתלוש השכר. כמו כן מציין הנתבע כי הרכב משמש אותו הן לעבודתו, הן לנסיעות של הקטינים והוא אף השאיל אותו לשימוש התובעת כאשר נסעה לחופשה עם הילדים. הנתבע מדגיש כי עקב קשייו הכלכליים נאלץ ליטול הלוואות על מנת לעמוד בתשלום דמי המזונות, זאת בעוד התובעת מקבלת לידיה גם את דמי המזונות וגם את קצבת הנכות של הקטין ראם. הנתבע מדגיש כי התובעת אומנם הציגה אישור בענין מחלתה אך לא הציגה כל אישור המעיד שאין ביכולתה לעבוד או כי ביכולתה לעבוד באופן מצומצם. הנתבע אף טוען כי לא זו בלבד שהתובעת מנהלת את חייה כרגיל, היא גם מבלה את זמנה באימונים בחדר כושר וצרף אסמכתאות בענין זה. הנתבע מציין כי התובעת משתמשת בצורה מניפולטיבית במחלתה, כך למשל הוא מציין כי התובעת דיברה תחילה בדיון ההוכחות בקול חלש, כאשר בית המשפט ביקש ממנה להגביר קולה טענה כי אינה יכולה לדבר בקול רם יותר ואולם כאשר החקירה התפתחה כך שנשאלה שאלות שלא מצאו חן בעיניה, התברר כי היא בהחלט יכולה להרים את קולה, לדבר חזק ואף לצעוק. הנתבע מכחיש כי ניסה לרמות את הרשויות במסגרת הליכי הוצל"פ בענין גובה הכנסתה של התובעת וטען כי הצהרתו שם היתה בהתאם למה שמסרה לו התובעת אשר סירבה להציג בפניו אסמכתאות. הנתבע טוען כי לכתב ההגנה שלו צורפו העתקי התכתבות בין התובעת לאמה, אשר כותבת לה : "שלא ידע שאת עובדת בבוקר. נגמר הסיפור. שידע שאת לא עובדת יותר שישלם הכל". הנתבע מדגיש כי כאשר נחשף להודעות אלו, החליט לסיים את הקשר בין הצדדים. הנתבע מדגיש כי לא זו בלבד שהתובעת משתכרת מעסק קוסמטיקה בבעלותה, היא גם מקבלת את קצבת הנכות של הקטין במלואה, את קצבת הילדים במלואה וכן זכאית לסיוע בשכר דירה בסך 1,170 ₪ לחודש. הנתבע מדגיש כי סוגית קבלת סיוע בשכר דירה, הוסתרה ע"י התובעת לאורך כל ההליך ורק בדיון ההוכחות כאשר נשאלה על כך ישירות, טרחה לציין כי אכן היא מקבלת סיוע ואף מתכוונת להגיש בקשה חדשה לצורך המשך הסיוע. הנתבע טוען כי קצבת הנכות של הקטין בגין אלרגיה לבוטנים מתקבלת בידי התובעת רק בעקבות כך שהוא עצמו עמד על כך שהקטין זכאי לכך במסגרת דיון שהתקיים בפני ביהמ"ש. כן טוען כי למעט רכישת מזרק אפיפן שעלותו 180 ₪ לשנה ומתנות לסייעת בעלות 300 ₪ לשנה, אין עלויות נוספות בגין הוצאות רפואיות לקטין ולמעשה מרבית הקצבה נותרת בידי התובעת ויש בה כדי לכסות את צרכי הקטין. ביחס לקטינה עותר הנתבע לכך שבית המשפט יתייחס לשתי תקופות חיוב נפרדות, תקופת החיוב עד גיל 6 ולאחר גיל 6. הנתבע עותר לכך שבית המשפט יורה כי כל הורה ישא בהוצאות הקטינים כאשר הם שוהים עמו, וכי שני ההורים יישאו בחלקים שווים בהוצאות חינוך ורפואה. הנתבע עותר לכך שבית המשפט יורה לתובעת להעביר לנתבע מחצית מקצבת הנכות שהועברה לידיה כתשלום רטרואקטיבי בגינו של הקטין וכן מבקש כי בית המשפט יורה על חלוקת קצבת הנכות הלאה, בחלקים שווים בין הצדדים. דיון והכרעה 6. סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 קובע כדלקמן: "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". הצדדים יהודים, על כן, המקור לחיוב הנתבע במזונות הקטינים הוא בדין העברי. 7. הוראות סעיף 6 לחוק המזונות, מלמדות אותנו כי היקף הצרכים ודרכי סיפוקם, ייקבעו לפי מחסורו של הזכאי ויכולתו של החייב והלכה פסוקה היא כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות. 8. הלכה פסוקה היא, כי על פי הדין העברי אב חייב במזונות ילדיו עד גיל 6 מן הדין ולאחר גיל 6 ועד גיל 15 – מתקנת חכמים. חיוב האב על פי הדין ועל פי התקנות הוא לצרכים ההכרחיים של הילדים. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי במסגרת צרכיהם ההכרחיים של הילדים נכללות הוצאות מזון, ביגוד ומדור (מקום מגורים והוצאות אחזקתו), חינוך בסיסי (לא כולל חוגים וכיוצ"ב) ובריאות (ראה ע"א 328/72 לנגל נ. לנגל, פ"ד כז (2) 470, 474; וע"א 2312/90 קחואר נ. קחואר, פ"ד מה (3) 33, 34-35). 9. ביחס לשאלת גובה הצרכים ההכרחיים נקבע בעמ"ש (מחוזי ת"א) 32172-11-17 בפסק דינה של כב' השופטת יהודית שבח כי גובה הסכום ההכרחי הנחוץ לסיפוק צרכי קטינים ושאינו טעון הוכחה עומד ע"ס של 1,600 – 1,700 ₪ לחודש וכאמור שם: " לגישתי, אין לדחות עוד את הגדלת הסכום, ועד שייקבע הסכום המשקף את עלות צרכיו של הקטין, בשני הבתים גם יחד, זה שאינו טעון הוכחה, באופן אמפירי ובהתבסס על חוות דעת כלכליות, אין מנוס מהפעלת שיקול הדעת השיפוטי וניסיון החיים, ומהעלאת הסכום, שלא עודכן מזה שנים, לכדי סך של 1600-1700 ₪..." עוד קבעה הפסיקה חזקה ולפיה, צרכיו המינימליים של קטין החי בשני בתים מרכזיים אינם פחותים מסכום של 2,250 ₪, בכפוף להלכת ורד ולהוצאה השולית הפוחתת בעבור מספר קטינים. ר' עמ"ש (מרכז) 51056-09-20 מ.א. נ' י.מ. (פורסם בנבו, 23.3.21). 10. מעבר לחובה מינימאלית זו, חייב האב לספק לילדיו אמצעים לשם קיום רמת החיים, אשר הם הורגלו אליה, או שהם ראויים לה. חובה זו נובעת מדיני הצדקה. לעניין החיוב מדין צדקה, שווים האב והאם, וחיובם תלוי ביכולתם, כאשר על בית המשפט לשקול בין יתר שיקוליו גם את השתכרותה של האם וגם את השתכרותו של האב (ראה ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו (3) 449 (להלן: "פרשת פורטוגז"); ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח (2) 14; ע"א 398/83 דלי נ' דלי, פ"ד לח (3) 613; ע"א 135/80 בכור נ' בכור, פ"ד לו (2) 358)); בע"מ 5750/03 אוחנה נ' אוחנה, (פורסם בנבו, 8.6.05); בע"מ 2433/04 צינובוי נ' צינובוי (פורסם בנבו, 2.10.05); ע"א 180/80 תמיר נ' תמיר, פ"ד לד (4) 499; ע"א 302/80 אגלזיאס נ' אגלזיאס, פ"ד לד (4) 529 (להלן: "פרשת אגלזיאס")). 11. אשר לגובה המזונות קובעת הפסיקה, כי שיעור המזונות ייקבע לאחר שנקבע החיוב במזונות ההכרחיים, על פי מעמדו הכלכלי של האב וכן נקבע כי חובת אב בתשלום המזונות נמדדת לא רק לפי השתכרותו אלא גם לפי יכולתו ממקורות אחרים ובעיקר תוך התחשבות בנכסים נזילים (ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס, פ"ד לח' (1) 721, 725, ע"א 230/85 עמיצור נ' עמיצור, פ"ד מ' (1) 145; 151-152. ). 12. בענייננו הנתבע הצליח להוכיח כי התובעת אכן עובדת ומפעילה את העסק לבניית ציפורניים אשר הפעילה קודם להתפרצות מחלתה. התובעת לא הצליחה להוכיח כי היקף הכנסתה הוא כפי שהיא טוענת. התרשמות בית המשפט היא כי יש פער משמעותי בין טענות התובעת בענין גובה הכנסתה ובין הראיות שהצליחה להציג והטענות שהצליחה להוכיח. התרשמות ביהמ"ש היא כי התובעת, כפי שמתאר הנתבע, עושה שימוש על פי שיקול דעתה בטיעון בענין מצבה הרפואי. כך למשל, כאשר בחלקו הראשון של דיון ההוכחות וכל עוד הדברים התנהלו על מי מנוחות, דיברה בקול חלש מאוד כך שהיה זה היה כמעט בלתי אפשרי לשמוע מה היא אומרת תוך שטוענת כי מדברת כך בשל מצבה הרפואי ואף כאשר בית המשפט ביקש ממנה להרים את קולה על מנת שניתן יהיה לשמוע מה היא אומרת טענה כי אין לה אפשרות לדבר בקול רם יותר בשל מצבה הרפואי. דקות ספורות לאחר חילופי דברים אלו בין בית המשפט לתובעת, נשאלה התובעת שאלות שגרמו לה למורת רוח, הכעיסו אותה ולפתע פתאום התגלה כי לא זו בלבד שהיא יכולה לדבר בקול תקין וניתן לשמוע אותה, אלא שהיא גם יכולה להרים את קולה, לעמוד על שלה, לדבר בתקיפות ובאסרטיביות וזאת לאורך דקות ארוכות ובאופן שהבהיר כי היא שולטת לחלוטין בטון ועוצמת הדיבור שלה בניגוד לנאמר על ידה קודם לכן. 13. כמו"כ מצאתי כי מהימנות התובעת היתה לקויה ביותר, הן ביחס למידת ההשפעה של מחלתה על גובה ההשתכרות שלה והן ביחס לניסיון שלה להסתיר את היקף שעות העבודה שלה. התובעת ניסתה (ולא הצליחה) להסתיר את העובדה שקיבלה עשרות אלפי שקלים כתשלום רטרואקטיבי מהבטל"א בגינו של הקטין, כמו"כ הסתירה עד מועד שמיעת הראיות כי היא מקבלת סיוע חודשי בשכר דירה ממשרד השיכון וניכר כי לא היססה להסתיר מידע מביהמ"ש כאשר הציגה תמונה שקרית ביחס להיקף הכנסותיה והוצאותיה. 14. הנתבע מצדו לא הסכים לדרישותיה הכספיות של התובעת, אך התרשמות ביהמ"ש היא כי הוא נהג בצורה שקופה והגונה ביחס לחשיפת נתוני ההשתכרות שלו, ובתוך תהליך המו"מ היה נכון לגבש הסכמות. 15. התרשמות בית המשפט ביחס להתנהלות הצדדים היתה כי הנתבע היה נכון להגמיש עמדותיו ככל שהתקדם ההליך, על מנת לנסות ולסיימו ואילו התובעת הסתירה נתונים ועמדה על עמדות קשוחות למרות שבמהלך דיון ההוכחות התגלו שקרים, הסתרות וסתירות בטענותיה. 16. יצוין כי גם כאשר בית המשפט הציע הצעת פשרה שהיתה מבחינתו של הנתבע גבוהה מדיי ורחוקה מעמדתו ביחס לגובה המזונות, הוא היה נכון לקבל את ההצעה על מנת לסיים את ההליכים והיתה זו התובעת שסירבה להצעה. על כן התובעת לא תוכל להישמע בטענה כי ההליכים התארכו אך ורק בגינו של הנתבע. 17. אציין כי חלוקת זמני השהות של הקטינים אצל ההורים הינה כמעט שוויונית, כאשר הקטינים נמצאים עם האב יומיים באמצע השבוע כולל לינה וכן בכל סוף שבוע שני כולל לינה ועד יום ראשון בבוקר. 18. בכתב התביעה דורשת אם הקטינים 1,000 ₪ לכלכלת כל אחד מהקטינים, מוצרי היגיינה בסך 200 ₪ לכל אחד מהקטינים, ביגוד והנעלה 300 ₪ לכל אחד מהקטינים. בכתב התביעה נדרשו טיטולים ומוצצים עבור הקטינה שהיתה אז בת שנתיים ומאז חלפו מספר שנים ואין צורך להידרש לרכיב זה. התובעת עותרת לפסיקת הוצאות הקטינים בעת שהותם אצלה, בסך של 1,500 ₪ לכל אחד מהקטינים ובנוסף בהוצאות מדור, כאשר טענה כי עלות השכירות הינה 3,200 ₪ וכן טענה כי 40% מהוצאות אחזקת המדור עומדות על סך 1,080 ₪. בענייננו יובהר כי מאז הגשת התביעה התברר כי מדור הקטינים צריך להיות מחושב לאחר קיזוז סיוע בדיור שהאם מקבלת. הכנסת האב 19. ביחס להכנסת האב, לא מצאתי כי התובעת הצליחה להוכיח כי הכנסתו היא מעבר לאמור בתלושי השכר שלו ועל כן אני מעמידה את גובה הכנסתו של האב על סך 13,000 ₪ . הכנסת האם 20. האם טוענת כי הכנסתה 6,000 ₪ לחודש שכן לטענתה אינה פנויה בשעות אחה"צ לקבל לקוחות בשל הטיפול בקטינים ואולם שעה שהקטינים נמצאים אצל אביהם פעמיים בשבוע, אזי אין כל מניעה כי לפחות פעמיים בשבוע תקבל לקוחות גם בשעות אחה"צ. 21. התובעת כאמור לעיל ניסתה להסתיר היקף הכנסותיה ונוכח כל שהוצג ע"י הנתבע לרבות ראיות בדבר תחבולות שהתובעת ניסתה לנקוט בהן על מנת להסתיר היקף הכנסותיה ממנו ומביהמ"ש, אני מוצאת להעריך את גובה הכנסתה של אם הקטינים בסך של 8,500 ₪ לפחות לחודש. 22. הפער בהכנסות ההורים הינו כך שהכנסות האב הינן 60% לעומת 40% שמשתכרת האם. החיוב נוכח הפער בהכנסות הצדדים, למרות חלוקת זמני השהות השוויונית, אני לא מוצאת לקבל את טענת האב כי יש לקבוע שכל אחד מההורים יישא בכל הוצאות הקטינים בעת שהותם עמו ואני מוצאת לחייב אותו בחלק היחסי בהוצאות הקטינים, בעת שהותם אצל האם, בהתאם לפער ההכנסות. בכל הנוגע למדור ובשים לב לסיוע שהתובעת מקבלת ממשרד השיכון (תשלום שהסתירה מביהמ"ש עד מועד שמיעת הראיות) ובהוצאות שיש לנתבע בענין זה (שכ"ד בסך 3,000 ₪ לחודש ללא כל סיוע בדיור) , למרות פערי ההשתכרות, אני מוצאת לקבוע כי כ"א מההורים ישא בהוצאות מדור הקטינים בעת שהותם עימו. לאחזקת מדור אתייחס בהמשך. מזונות הקטינה --- ביחס לקטינה ---, אני מוצאת לקבוע : ממועד הגשת התביעה ועד ליום 15/7/23 (מועד מתן פסה"ד בענין זמני השהות) תעמוד על כנה החלטתי מיום 9/1/2023 בענין המזונות הזמניים בעניינה של הקטינה . מיום 16/7/2023 ועד הגיע הקטינה לגיל 6 שנים, האב ישלם בגינה סך של 1,200 ₪ לחודש, כולל כל הוצאותיה לרבות אחזקת מדור. ממועד שימלאו לקטינה 6 שנים, ישלם האב בגינה דמי מזונות בסך של 800 ₪ לחודש וזאת עד הגיעה לגיל 18 או סיום בית ספר תיכון, על פי המאוחר. מזונות הקטין --- ביחס לקטין ----, אני מוצאת לקבוע: ממועד הגשת התביעה ועד ליום 15/7/23 (מועד מתן פסה"ד בענין זמני השהות) תעמוד על כנה החלטתי מיום 9/1/2023 בענין המזונות הזמניים בעניינו של הקטין. מיום 16/7/2023 ועד למועד בו החל המוסד לביטוח לאומי לשלם בגין הקטין קצבת נכות (המשולמת בגין אלרגיה לבוטנים) , ישלם האב בגינו סך של 1,200 ₪ לחודש, כולל כל הוצאותיו לרבות אחזקת מדור. ממועד שהקטין החל לקבל קצבת נכות בסך 1,771 ₪ וכל עוד משולמת קיצבה זו, אני מוצאת לקבוע כי קצבת הנכות של הקטין, תישאר בידי האם ותשמש להוצאותיו הרפואיות של הקטין ולהוצאות הכלליות שלו בעת שהותו אצל אמו. ככל שקיצבת המל"ל המשולמת בגין הקטין תופסק, אזי האב ישלם בגין מזונותיו של הקטין סך של 800 ₪ לחודש וזאת עד הגיעו לגיל 18 או סיום בית ספר תיכון, על פי המאוחר. מובהר כי הקטין אומנם שוהה רק כמחצית מהזמן אצל אמו ואולם בית המשפט מביא לידי ביטוי את פערי ההכנסות בין ההורים בענין זה וכן מביא בחשבון כי מעת לעת יש הוצאות רפואיות או מעין רפואיות הנובעות ממצבו הרפואי של הקטין, והאם היא שתישא במלוא הוצאות אלו מתוך הקצבה. מצאתי להעיר בענין מזונותיו של הקטין כי התובעת נתנה הסכמתה הן בדיון והן בסיכומים, כי קיצבת הקטין תבוא תחת מזונותיו שכן הכירה בכך שהקיצבה מספיקה לכיסוי כל הוצאותיו הכלליות והרפואיות ואולם בסיכומיה, טענה בחוסר תו"ל כי ככל שהאב לא יסכים לדרישותיה בענין גובה מזונות הקטינה אזי תדרוש מזונות גם בגין הקטין. יודגש כי התובעת לא ניסתה אפילו להסתיר כי דרישותיה הן דרישות אסטרטגיות ולא דרישות שיש מאחוריהן צידוק כספי שכן אין מחלוקת כי כל הוצאות הקטין מכוסות באמצעות הקיצבה המשולמת ע"י המל"ל. הוראות נוספות ביחס למזונות הקטינים סכום המזונות ישולם לידי אם הקטינים בכל 13 לחודש קלנדרי, עד הגיע כל קטין לגיל 18 שנים ו/או סיום בי"ס תיכון על פי המאוחר וממועד הגיע כל קטין לגיל 18 שנים ו/או סיום בי"ס תיכון, על פי המאוחר, ישלם האב 1/3 מסכום המזונות המשולם בגינו וזאת עד סיום שירות חובה בצה"ל או שירות לאומי, לפי העניין. בנוסף יישא הנתבע בתשלום מחצית הוצאות חינוך של הקטינים זאת בכפוף להצגת קבלות התשלום בפועל ע"י התובעת ובקיזוז מענק לימודים המתקבל מהמל"ל בתחילת שנה, ככל שמתקבל. בגדר הוצאות חינוך יבואו גם הוצאות בגין צהרון, חוג אחד לכל ילד בעלות מתנ"ס ומחזור אחד של קייטנה בכל חופשת קיץ, בעלות ציבורית ובכפוף להצגת קבלות על תשלום בפועל. בנוסף יישא הנתבע בתשלום מחצית הוצאות רפואיות חריגות בגין הקטינה --- שאינן מכוסות ע"י הביטוח הרפואי, כאשר בגדר הוצאות אלה יבואו גם הוצאות בגין אבחונים, טיפולים רגשיים ופסיכולוגיים, טיפולי שיניים ואורתודנטיה וכיוצ"ב, בכפוף להצגת קבלות התשלום בפועל ע"י התובעת ובכפוף לקבלת הסכמתו של הנתבע טרם הוצאת ההוצאה. בהעדר הסכמה בין ההורים בעניין ההוצאה הרפואית החריגה, יכריע הגורם הרפואי הרלוונטי. בגין הקטין ---, הנתבעת תישא במלוא הוצאות רפואיות חריגות, שאינן מכוסות ע"י הביטוח הרפואי וזאת מתוך קצבת הנכות של הקטין, וכל עוד משולמת קיצבה זו. ככל שקיצבת המל"ל בגין האלרגיה של הקטין לא תשולם אזי ההורים ישאו בחלקים שווים בהוצאות הרפואיות החריגות של הקטין בהתאם לאמור בסע' 13 בעניינה של הקטינה. דמי המזונות שנקבעו בפס"ד זה יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו כל שלושה חודשים ללא תשלום הפרשים בין תקופת עדכון אחת לרעותה. המדד לחישוב ההצמדה כאמור יהא המדד שיפורסם ביום 15.12.24. כל תשלום שלא ישולם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שנקבע לתשלומו ועד התשלום בפועל. קצבת הילדים של המל"ל עבור הקטינים תשולם לידי התובעת ותתווסף לדמי המזונות שנפסקו לעיל. התובעת תשיב לידי הנתבע מחצית מתשלום רטרואקטיבי ששולם לידיה ע"י המל"ל בגין הקטין --- בשל האלרגיה לבוטנים וזאת בארבעה תשלומים שווים החל מיום 13/1/2025. יודגש כי סכום זה שולם לידי האם בעת שבתקופה הרלוונטית נשא האב בתשלום מזונותיו של הקטין בהתאם לאמור בהחלטה למזונות זמניים וכאשר הקטין שוהה עימו כמחצית מהזמן בכל שבוע במהלך אותה תקופה. בכך מסתיים בירור התובענה. בנסיבות הענין, לא מצאתי לעשות צו להוצאות שכן התובעת תרמה בהתנהלותה להימשכות ההליכים וגררה את הנתבע להוצאות משפט מיותרות. המזכירות תשלח פסה"ד ותסגור את התיק. מתירה העברה למאגרי פסיקה בהשמטת פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision33146-06-21	["סג\"נ השופטת רותם קודלר עיאש:"]	[{"judgment_id": "2ddd9535-184c-5519-a120-99113856d103", "file_name": "33146-06-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 51034, "extension": "docx", "display_name": "33146-06-21-קובץ מקורי"}]
0872c1c1-273d-5a85-bcd0-b3588e5a3fce	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופטת עפרה גיא: הבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופטת עפרה גיא: החלטה בבקשה לחיוב משיב במזונות זמניים של קטין (תלה"מ 54699-11-24)חלטה בבקשה לחיוב משיב במזונות זמניים של קטין (תלה"מ 54699-11-24)	54699-11-24	2024-12-02	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בעניין הקטין: ... כבן חצי שנה לערך. להלן: 'הקטין'. במסגרת החלטה זו אדרש לחיוב המשיב במזונותיו הזמניים של בנו הקטין. 1. ביום 21.11.24 הוגשה תובענה למזונות הקטין, באמצעות אימו, המבקשת. המשיב הגיש כתב הגנה. המבקשת הגישה בקשה לפסיקת מזונות זמניים במסגרת בקשה מס' 1. המשיב הגיש תשובה לבקשה למזונות זמניים ביום 02.12.24. 2. המבקשת והמשיב נישאו זל"ז כדמו"י ביום 22.08.23 ומנישואין אלה נולד הקטין. 3. הצדדים אינם מתגוררים יחדיו מזה מספר חודשים, כאשר לטענת מבקשת מאז פרידתם הותיר אותה המשיב ללא יכולת לכלכל את עצמה ואת הקטין, שכן מידר וחסם אותה מכלל חשבונות הבנק שם נמצאים כספיה, הגם שחלקם נחסכו על ידה עוד קודם נישואיה למשיב. לפיכך, טוענת המבקשת כי היא נאלצת להסתייע כלכלית בקבלת תרומות וסיוע כלכלי מבני משפחתה. המשיב טוען מצידו כי הבקשה הוגשה תוך סילוף עובדות רבות, תוך ניסיון בזוי ליצור מצג שווא כלפי התנהלותו ומתוך מטרה לזקוף למבקשת נקודות זכות לחיובו במזונות גבוהים. מוסיף המשיב וטוען כי טענות המבקשת אינן מחוברות למציאות וכי הוא עושה כל שביכולתו על מנת לספק לקטין את החיים הטובים ביותר עבורו, כך גם נושא במחצית הוצאות המעון של הקטין (800 ₪ בחודש בגין חלקו); במלוא הוצאות הבריאות של הקטין וכן רוכש עבור הקטין מזון, ציוד וביגוד ואף העביר למבקשת כספים רבים לטובת הקטין ולא בכדי השתהתה המבקשת עם הגשת התביעה למזונות. 4. הצדדים כולם הינם יהודים וחבות המשיב במזונות הקטין הינה עפ"י דינו האישי. חבותו במזונות הקטין, לאור גילו, הינה אבסולוטית. 5. במסגרת הליך יישוב סכסוך, אשר התנהל בבית הדין הרבני, הגיעו הצדדים להסכמות ביחס לחלוקת זמני השהות עם הקטין, באופן שהמשיב פוגש בקטין בימים שני ורביעי בין השעות 16:00-19:000 ובכל סוף שבוע שני, כולל לינה. 6. המבקשת עובדת בחברת ... ומשתכרת סך של כ-6,200 ₪ נטו בממוצע לחודש, בהתאם לתלושי שכר לחודשים 10/2023-05/2024, אשר צורפו לבקשה. המבקשת שבה לאחרונה למקום עבודתה, בתום חופשת הלידה של הקטין. 7. המשיב הינו אברך ב... ולשיטתו מקבל ממשרד הדתות את הסך של 278 ₪ בחודש. עוד מוסיף המשיב וטוען כי לאחרונה הוא החל לימודים כחובש במגן דוד אדום ועתיד, לשיטתו, להשתכר את הסך של 4,000 ₪ בחודש. מנגד, טוענת המבקשת כי למשיב מספר מקורות הכנסה וכי הוא מעלים הכנסותיו על מנת להימנע מתשלום מזונות לקטין. עוד טוענת המבקשת, בנוגע ליכולתו הכלכלית של המשיב, כי מהכולל מקבל המשיב את הסך של 1,143 ₪ וכי בנוסף הוא עובד במאפייה תמורת שכר חודשי של 7,000 ₪ נטו, המתקבלים בידיו במזומן, טענות המוכחשות מכל וכל מצד המשיב. אעיר, כי עיון בדפי חשבון בנק שצרף המשיב לתגובתו מעלה כי לחשבון הבנק אותו הוא מנהל מתבצעות מידי חודש הפקדות של כספים בסכומים לא מבוטלים, בין היתר, באמצעות העברות כספים מחשבון לחשבון; זיכויים מבנק; העברות באינטרנט; העברה מעמותה רשומה; הפקדות כספים במזומן והפקדות שיקים. בהינתן כי המשיב לא נתן הסבר ליתרות הזכות בחשבון הבנק, עולה הרושם, בשלב זה, כי אכן למשיב הכנסות נוספות עליהן הוא איננו מדווח ולמצער בגובה של כ-3,500 ₪ בממוצע בחודש, כפי שעולה מדפי חשבון הבנק וכאמור. לפיכך, ולצורך החלטה זו, תועמד יכולתו הכלכלית של האב, מכלל המקורות שהובאו בפני, על סך כולל של 7,700 ₪ בחודש. 8. הקטין מתגורר עם אימו המבקשת בדירה שכורה תמורת דמי שכירות בגובה 3,000 ₪, בהתאם להסכם שכירות מיום 09.09.24 שצורף לבקשה. לטענת המבקשת בני משפחתה מסדירים תשלום מלוא הוצאות המדור, הכלכלה והוצאות אחזקת המדור. המשיב מכחיש טענת המבקשת כאילו היא מתגוררת במדור שכור, טוען כי היא מתגוררת בבית הוריה וטוען כי הסכם השכירות שצורף הינו פיקטיבי, אם כי לא הביא כל ראיה התומכת בטענותיו אלה. 9. בבקשה לפסיקת מזונות זמניים פורטו הוצאות הקטין, כולל מדור שכור והוצאות אחזקת המדור, כאשר ישנה עתירה לפסיקת מזונות זמניים בסך כולל של 3,945 ₪ לחודש. המשיב מכחיש את סכומי התביעה, טען ביחס אליהם כי הם מופרזים, נעדרי תימוכין ואסמכתאות רלוונטיות ומוסיף כי הוא מודע לחובתו לזון את הקטין, אם כי מבקש להותיר לו דמי מחייה לקיום בסיבסי ולחייבו בסכום בו יוכל לעמוד וללא התחשבות בהוצאות מדור שאינן קיימות, כך לדבריו. 10. בשלב זה של מזונות זמניים, בית המשפט אינו נכנס בעובי הקורה, ואינו מנתח באופן מקיף את הראיות שבפניו. קביעותיו "שנקבעו בשלב זה אינן מחייבות כאשר התובענה תתברר לגופה". [ע"א 542/68 בן סירה נ' בן סירה, פ"ד כג(1) 169 (1969)]. צרכי הקטין כמו גם הכנסות הצדדים ופוטנציאל השתכרותם, יתבררו בהמשך ההליך, לרבות בשלב שמיעת הראיות. 11. המשיב הגיש, ביום 18.07.24, בקשה ליישוב סכסוך בבית הדין הרבני. תקנה 15(ב) לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ו – 2016 קובעת כי "הוגשה לערכאה שיפוטית תובענה בעניין מזונות או מדור בתום תקופת עיכוב ההליכים יראו אותה כאילו הוגשה במועד הבקשה ליישוב סכסוך". בהינתן כי התובענה שבפני נפתחה ביום 21.11.24 ובהתאם להוראות תקנה 15(ב) הנ"ל, החיוב במזונות הקטין יהא החל ממועד הגשת התביעה למזונות ולא קודם לכן. 12. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, על צרופותיהן; בהכנסות הצדדים, כפי שמשתקף בפני בשלב זה; בגילו הרך של הקטין ובדין החל על מזונותיו ונוכח סכום המזונות המינימאלי הנדרש עבור קטינים, שאינו דורש ראיה בהיותו בתחום הידיעה שיפוטית של ביהמ"ש (ראה: בר"ע 1895/02 ב.י. נ' ב.נ., (לא פורסם, 20.1.03), וע"מ 1114/03 א.ש נ' א.ש, (לא פורסם, 27.1.04), מוחלט כדלקמן: א. אני מחייבת המשיב לשלם למזונותיו הזמניים של הקטין, לידי אמו, המבקשת, דמי מזונות בסך של 1,700 ₪ לחודש החל מיום הגשת התביעה ובכל 01 לחודש (להלן: "דמי המזונות הזמניים"). בנוסף ישא המשיב בתשלום מחצית הוצאות חינוך, זאת בכפוף להצגת קבלות התשלום בפועל ע"י המבקשת או בהצגת מכתבי דרישה ממסגרות החינוך, בקיזוז כל הנחה, הטבה או מענק המגיעים למבקשת בגין רכיב זה ובתוך 15 יום ממועד הצגתם. בנוסף ישא המשיב בתשלום מחצית הוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות ע"י הביטוח הרפואי, זאת בכפוף להצגת קבלות התשלום בפועל ע"י המבקשת ובתוך 7 ימים ממועד הצגתן. ב. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן שפורסם ביום 15.11.24 ויעודכנו כל שלושה חודשים ללא תשלום הפרשים בין תקופת עדכון אחת לרעותה. ג. כל תשלום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שנקבע לתשלומו ועד התשלום בפועל. ד. המשיב יהא זכאי לנכות כל סכום ששילם לידי המבקשת כמזונות עבור הקטין בגין תקופת החיוב לשעבר. ה. סכומי המזונות אשר הצטברו לחובת המשיב מיום הגשת התביעה ועד היום ישולמו ע"י המשיב בשני תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מהתשלום הראשון למזונות ויחד עמו. ו. קצבת הילדים של המל"ל עבור הקטין וכן כל קצבה, הנחה או הטבה אחרת ישולמו לידי המבקשת ויתווספו לדמי המזונות שנפסקו לעיל. 13. המזכירות תשגר העתק ההחלטה לב"כ הצדדים ותסרוק ההחלטה במסגרת בקשה 1. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים ובשינויי הגהה ונוסח בלבד. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision54699-11-24	["עפרה גיא"]	[{"judgment_id": "0872c1c1-273d-5a85-bcd0-b3588e5a3fce", "file_name": "54699-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 42279, "extension": "docx", "display_name": "54699-11-24-קובץ מקורי"}]
63540622-b7a0-57ea-aaf7-35765acc7918	בית המשפט לענייני משפחה בב"ש, סג"נ השופטת רותם קודלר עיאש: החלטה בתביעה למתן פס"ד הצהרתי בעניין זכויות חזקה ושימוש במגרש ומנגד בקשה להורות על סילוק התביעה על הסף (תמ"ש 58185-07-24)	58185-07-24	2024-12-02	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	ביום 23.7.2024 הוגשה ע"י המשיבה (להלן גם: "התובעת") תביעה שהוגדרה כתביעה ל" מתן פסק דין הצהרתי לפיו לתובעת זכויות חזקה ושימוש במגרש הידוע --, בשכונה -- ברהט" (להלן: "הנכס"). ביום 14.10.2024 הגישו המבקשים (להלן גם: "הנתבעים") בקשה להורות על סילוק התביעה על הסף בהתאם לסמכות בית המשפט לפי תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018. ביום 25.10.24 הגיבה המשיבה תגובתה לבקשה ומכאן החלטה זו. טענות המבקשים המבקשים טוענים כי שאלת הזכויות בנכס נשוא התביעה הוכרעה זה מכבר, במסגרת תמ"ש 25813-04-19 (להלן: "ההליך הקודם"). בהליך הקודם, לאחר ניהול של הליך הוכחות, בו נשמעו כל טענות המשיבה, ניתן פסק דין מכריע, במסגרתו נקבע כי עליה לפנות את הנכס עד לא יאוחר מיום 5.4.2023. המשיבה לא פעלה כאמור בפסק הדין ולא פינתה את הנכס. יחד עם זאת, המשיבה אף לא הגישה ערעור על פסק הדין ומשכך הוא הפך לחלוט. עוד טוענים המבקשים, כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, וכל מטרתה לנסות לעכב את הליכי הפינוי שנקבעו בהליך הקודם כאמור לעיל. בנוסף, מעיון בכתב התביעה עולה כי המשיבה לא העלתה טענות חדשות בכתב התביעה בהליך הנוכחי, וכי כל הטענות שהועלו בה, נבדקו זה מכבר ע"י בית המשפט בהליך הקודם. מכאן שניהול הליך זה לא יביא לתוצאה שונה מתוצאת פסק הדין, וטענותיה בהליך זה זהות לטענותיה בהליך הקודם. המבקשים אף התייחסו לטענה "החדשה" לכאורה הנטענת על ידי המשיבה בכתב התביעה, לפיה היא קיבלה רשות להתגורר בדירה ע"י בנותיה וכן ע"י בנה (המבקש מס' 1); בנוגע לטענה בדבר הרשות שניתנה על ידי המבקש מס' 1, הוא מכחיש זאת בתוקף ולבקשה לסילוק על הסף צורף גם תצהירו בעניין. בנוגע לטענה בדבר הרשות שניתנה למבקשת על ידי בנותיה, המבקשים טוענים כי המדובר בטענה מופרכת שכן לבנותיה אין זכויות בנכס. המבקשים מתייחסים בבקשתם גם לבקשות המשיבה, לעיכוב הליכי הפינוי שהוגשו על ידה הן ללשכת ההוצאה לפועל (בתיק מס' 512527-04-24 אשר נפתח ע"י המבקשים נגדה לצורך פינויה) והן בהליך הקודם. המבקשים מציינים כי הבקשות נדחו. טענות המשיבה המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי הבקשה נטענה באופן כללי, שטחי ולא מפורט, ורק מטעם זה דינה להידחות. המשיבה טוענת כי סילוק על הסף שמור למקרים חריגים וקיצוניים, שכן החלטה זו נועלת את דלתות בית המשפט בפני בעל דין. משכך, ככל שקיימת אפשרות ולו קלושה שבעל הדין יזכה בסעד המבוקש על ידו, אין למנוע ממנו את הגישה לערכאות. המשיבה אף טוענת כי הבקשה לסילוק על הסף מבוססת על טענה אחת, קיומו של מעשה בית דין. באשר לטענת מעשה בית דין, טוענת המשיבה כי אין מדובר בהליכים זהים או עילת תביעה זהה ולכן גם אין שאלות עובדתיות ומשפטיות זהות בין התביעה בהליך הקודם לתביעה הנוכחית. לטענת המשיבה, בהליך הקודם הפלוגתאות הותוו לפי הנטען בכתב התביעה ובכתב ההגנה, ובהליך זה מדובר בתביעה לסעד אחר שהנו מתן פסק דין הצהרתי, לעניין זכותה לחזקה ושימוש בדירה וזאת מכוח טענה של מתן "רשות" אשר ניתנה לה על ידי שתי בנותיה הבגירות בדירה. המשיבה טוענת כי לא הובאה ראיה שמפריכה את טענתה בדבר האישור שקיבלה מבנותיה להחזיק ולהשתמש במקרקעין, ומתן רשות להשתמש ולהחזיק במקרקעין הנה סוג של זכות במקרקעין. דיון והכרעה הדין הנוהג והפסיקה הרווחת לאחר שעיינתי עיון רב בבקשה לסילוק על הסף, בתגובה לה וכן בהליך הקודם (תמ"ש 25813-04-19) שהתנהל בפני מותב זה, מצאתי לקבל הבקשה ולהורות על דחיית התביעה מכוח תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות"), וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן. סילוק כתבי טענות מוסדר בפרק ו' לתקנות החדשות, בסעיפים 41-45, כאשר התקנה הרלוונטית לעניינו הנה תקנה 43, וזו לשונה: " 43. דחיית תביעה במקרים מיוחדים בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה". ב"כ המשיבה ציטט בבקשתו, תחת פרק "המסגרת הנורמטיבית" את הפסיקה הרווחת והנוגעת לסילוק תביעות על הסף. ואכן, שימוש באמצעי סילוק תביעות על הסף (בין אם באמצעות מחיקתן ובין אם באמצעות דחייתן) צריך להיעשות במשורה ובמקרים חריגים בלבד ואני סומכת החלטתי זו על כלל הפסיקה שהובאה בתגובת המשיבה. ודוק: אין בהחלטתי זו לפגוע ולו במעט במעמד זכות הגישה לערכאות שהנה זכות יסוד ראשונה במעלה, ומסכימה אני כי שימוש באמצעי סילוק תביעות על הסף ייעשה רק במקרים בהם בית המשפט אכן שוכנע מעבר לכל ספק, כי לא קיימת אפשרות ולו קלושה שעל פי העובדות המבססות עילת התביעה, המשיבה תזכה בסעד אליו עתרה. המקרה דנן, עונה על הקריטריונים של מקרה חריג, המצדיק שימוש באמצעי קיצוני זה, ואסביר. יישום הדין על המקרה דנן כאמור לעיל, בין הצדדים התנהל הליך קודם בעניין זהה בפני מותב זה (תמ"ש 25813-04-19) אשר הסתיים במתן פסק דין ביום 5.7.2022. המדובר בהליך אשר התנהל במשך 3.5 שנים(!), התקיימו בו 5 דיונים, ביניהם דיון הוכחות ושמיעת סיכומים בעל פה. למשיבה ניתן יומה בבית המשפט ובירור ההליך והטענות מוצו. לאחר מתן פסק הדין, לא הוגש ערעור מטעם מי מהצדדים ועל כן פסק הדין הפך לחלוט וסופי. משכך, נכונה טענת ב"כ המבקש לפיה פסק הדין שניתן בעניין הצדדים יצר מעשה בית דין מסוג השתק עילה (על כן הדיון בנוגע להשתק פלוגתא המובא בתגובת המשיבה כלל לא רלוונטי לענייננו). וראה לעניין זה את דברי בית המשפט (כב' השו' גרוסקופף) בע"א 4576/17 Air Via OOD נ' השטיח המעופף בע"מ (ניתן ביום 18.12.18): "ביסוד דוקטרינת השתק העילה עומדת התפיסה של מיצוי העילה: צד שהיה לו את יומו בבית המשפט ביחס לעילת התביעה, וזאת בין אם מימש אותה הלכה למעשה ובין אם היה צריך לממשה, אינו יכול לנהל הליך משפטי נוסף באותה עילה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 593 (1968) (להלן: "עניין קלוז'נר"); ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29, 35 (1976); ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פסקה 24 (5.10.2011); נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 30-29 (1991) (להלן: "זלצמן, מעשה בית דין")). בנסיבות המקרה הקונקרטי, המשיבה קיבלה את יומה בבית המשפט ביחס לעילת התביעה וניתן לומר בפה מלא כי כל טענותיה נטענו, נשמעו ומוצו. טענותיה "החדשות" לכאורה, עליהן סומכת המשיבה את כתב התביעה דנן, לפיהן לאחר פסק הדין בהליך הקודם, היא קיבלה "מתן רשות" להחזקה ושימוש בנכס, הן ע"י המבקש 1 והן על ידי בנותיה המתגוררות עימה, מוטב שלא היו נטענות. לגבי טענת מתן הרשות של המבקש 1- המבקש 1 עמד לאורך כל ההליך הקודם על סירובו לאפשר למשיבה להתגורר בנכס. כל אותה העת, הוא העלה אף הצעות חלופיות (הצעות שנדחו על ידי המשיבה), אך מעולם לא חזר בו מטענותיו בענין הפינוי. גם כעת, משהעלתה המשיבה את הטענה כי הוא התיר לה את השימוש, חוזר המבקש 1 באופן נוקב על סירובו והדבר מגובה בתצהיר שצורף לבקשה לסילוק על הסף. לגבי טענת מתן הרשות של בנותיה הבגירות בדירה- המדובר בטענה מופרכת ולא ברורה, משעה שבהליך הקודם הוכח כי הבעלים של הנכס הנם המבקש 1 והמבקשת 2 (סבתו של המבקש 1). לכן, ככל שאכן ניתנה לאם "רשות" על ידי בנותיה הבגירות, אין להן כל סמכות חוקית לעשות כן. סבורתני כי יש ממש בטענת המבקש לפיה, התביעה דנן הוגשה בחוסר תום לב כאשר כל מטרתה הנה לנסות ולעכב את הליכי הפינוי אשר נקבעו בפסק הדין בהליך הקודם וזאת אף יוזכר כי גם קודם לניהול ההליך הקודם סוכם בע"פ מועד פינוי והמשיבה לא עמדה בו ועל כן התובעים (שם) נאלצו להגיש את תביעת הפינוי). יובא לענין זה האמור בסע' 11 לפסה"ד מיום 5.7.2022 בתמ"ש 25813-04-19 שם נקבע : " בענייננו, אין חולק כי התובעים זכאים להירשם כבעלי הזכויות במשק נשוא המחלוקת מכוח צו קיום צוואה, בהיותם יורשיו של המנוח. הנתבעת לא מכחישה זכויות התובעים ואף מאשרת כי אין בידה מסמכים המעידים כי יש לה זכויות בנכס נשוא המחלוקת. ...... התובעת אמנם טוענת, טענות בענין ביצוע השקעות בנכס ואולם הטענות נטענות באופן כללי והנתבע לא הציגה כל אסמכתא בענין זה ואף לא פרטה מהן ההשקעות שלטענתה בוצעו על ידה בנכס. " בנסיבות אלו כאמור אני מוצאת כי יש מקום לסילוק התביעה על הסף ואף נוכח הוראות תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי לדחייתה על הסף. בכל הנוגע לפסיקת הוצאות ושעה שבהליך הקודם, ועל אף שהמשיבה התעקשה לקיימו עד תום, על אף שהובהרו לה הסיכויים גם קודם למתן פסה"ד, אז מצאתי שלא להטיל צו להוצאות, אך לא כך הפעם. נראה כי הגשת התביעה שבכותרת, הינה דוגמא קלאסית לשימוש לרעה בהליכים משפטיים, תוך בזבוז זמן שיפוטי יקר ועל חשבון מתדיינים אחרים אשר ממתינים שענייניהם יישמעו. משכך אני מורה על דחיית התביעה על הסף ועל חיוב המשיבה בהוצאות הנתבעים בסך 7,500 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים כשהסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים ותסגור את התיק. קד"מ שנקבע ביומן ביהמ"ש מבוטל. מתירה העברה למאגרי פסיקה בהשמטת פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision58185-07-24	["סג\"נ השופטת רותם קודלר עיאש"]	[{"judgment_id": "63540622-b7a0-57ea-aaf7-35765acc7918", "file_name": "58185-07-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 54855, "extension": "docx", "display_name": "58185-07-24-קובץ מקורי"}]
96594080-c3f0-5d18-9f76-e528d5df7a7d	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, השופט ניר זיתוני: פס"ד בתביעת האם לקבל מחצית מסכום שהתקבל לזכותם של הצדדים במסגרת תביעה נזיקית שהגישו בשם בתם המשותפת (תמ"ש 48086-07-22 )	48086-07-22	2024-12-01	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	עניינו של פסק דין תביעה כספית במסגרתה עותרת התובעת לקבל מחצית מסכום שהתקבל לזכותם של הצדדים במסגרת תביעה נזיקית שהגישו בשם בתם המשותפת. רקע עובדתי בקצרה, הצדדים הינם בני זוג לשעבר, אשר נישאו בנישואים אזרחיים בשנת 2013 . מנישואי הצדדים נולדו שני קטינים, הקטינה ילידת 2015 והקטין יליד 2021 . יחסי הצדדים על שרטון . קשר הנישואין הותר בשנת 2022 [ראה פסק דין בתיק תה"ן 60795-03-22]. ביום 14.4.2022 ניתן תוקף של פסק דין להסכם התרת נישואין וממון שנערך ונחתם בין הצדדים. [ראה פרוטוקול הדיון מיום 14.4.2022 בתיק תה"ס 58804-03-22]. במסגרת הדיון ארחיב בעיקרי הדברים שנקבעו בהסכם והרלוונטיים להכרעה. התביעה הנזיקית - טרם הותר קשר הנישואין בין הצדדים, הגישו הצדדים תביעה בגין רשלנות רפואית בעניינה של הקטינה . התביעה נידונה בת"א 39196-04-21 בבית משפט מחוזי מרכז. בתביעה הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין לפיו שולם לתובעים סך כולל של 2,950,000 ₪, מתוכם, סך של 200,000 ₪ הופקד בחשבון הנתבע ביום 3.1.2022. ביום 24.7.2022 הגישה התובעת כתב תביעה במסגרתה עתרה להחזרת מחצית מכספים שהופקדו בחשבון הנתבע עבור שני הצדדים בהתאם לפסק דין שניתן בתביעה נזיקית בעניינה של ילדתם המשותפת של הצדדים. כתב הגנה מטעם הנתבע הוגש ביום 19.9.2022. ביום 13.6.2023 התקיים קדם משפט. תצהירי עדות ראשית מטעם התובעת הוגשו ביום 21.8.2023 ותצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע הוגשו ביום 10.12.2023. ביום 4.4.2024 התקיים קדם משפט לאחר תצהירים . ביום 10.7.2024 התקיימה ישיבת הוכחות בה נחקרו הצדדים והעדים שזומנו מטעמם. בגמר הדיון ניתן צו להגשת סיכומים. סיכומי התובעת הוגשו ביום 10.9.2024 וסיכומי הנתבע הוגש ביום 24.11.2024. מכאן, נדרשת ההכרעה דנן. תמצית טענות התובעת, התובעת מעולם לא ויתרה על כספים אלו או הסכימה שיישארו בידי הנתבע . נהפוך הוא , היא לא חדלה לרגע מלבקש את מחצית הכסף השייכת לה כדין. ביום 25.1.2021 ניתנה החלטה ע"י בית המשפט המחוזי בלוד, במסגרת ת"א 39196-04-21 המאשרת את בקשתם של הצדדים הנוגעת לקבלת סכום בסך 200,000 ₪ בגין הוצאות טיפול בקטינה, הפסדי שכר והוצאות משפט, וכן בקשה להשקעת כספי הקטינה והפקדת הפיצוי שנתקבל עבורה בחשבון ייעודי , כאשר הכספים ישמשו לצורך רכישת נכס לטובת הקטינה. ביום 22.1.2021 , כמה ימים לפני שבית המשפט אישר את חלוקת כספי הפשרה באופן שנתבקש ע"י הצדדים בהליך הנזיקי, עלו יחסי הצדדים על שרטון . התובעת נאלצה לעזוב את ביתם המשותף יחד עם ילדיהם הקטינים ולעבור להתגורר בבית הוריה. בהקשר לכך, הנתבע כבר אישר בחקירתו כי הוא היה מעורב יותר ולמעשה התנהל מול עורכי הדין בכל הנוגע לתביעה הנזיקית. התובעת הדגישה כי אף לאורך חיי הנישואין, נהג הנתבע למדרה מכל החלטה או צעד כלכלי ומגישה לכספים ולכל הנוגע לכך. זכאות התובעת לקבלת מחצית מהכסף ובקשתה מהנתבע להעביר לה את חלקה - הכספים שהוחלט להעביר לידי ההורים שייכים לצדדים יחד ונתקבלו לחשבון הנתבע ביום 3.1.2022. הנתבע הודה בעצמו כי מדובר בהון משותף . הנתבע הודה כי אכן קיבל את הכספים במועד זה. למעשה, הנתבע לא גילה לתובעת על כך שקיבל את הסכום הנ"ל בסך 199,994 ₪ במדויק . התובעת, לאחר אינסוף פניות לנתבע, ושקרים מצדו, ראתה דרך צילום מסך ששלח הנתבע בעניין מזונות, כי כספים נתקבלו לידו . גם אז לא הייתה בטוחה באילו כספים מדובר ולא חדלה מלשאול את הנתבע על מקורם. ברור אפוא כי העובדה שהתובעת לא חדלה מלבקש מהנתבע שיעביר לה מחצית מהסכום, מעידה כי התובעת מעולם לא ויתרה או התכוונה לוותר על סכומים אלו. הנתבע לא הצליח להוכיח טענתו לפיה, התובעת ויתרה על כך. לנתבע לא הייתה שום תשובה הגיונית וישרה לשאלה, מדוע הסתיר מהתובעת את הסכום ומדוע לא רצה להעביר לה את חלקה. התובעת מפנה לקטעים אשר לשיטתה, מהווים תירוצים שסיפק הנתבע עת נשאל לגבי הכסף או מהו פשר הכסף. הנתבע באופן שיטתי ניסה להסיט את השיח ולשכנע את בית המשפט כי יש קשר בין הסכם הגירושין והסכם ויתור התביעות במשפחה לבין חלוקת כספים אלה. באשר לנוסחו של סעיף 15.3 להסכם עליו חתם הנתבע " לאמור בהסכם זה יהיה כל צד הבעלים היחידי והבלעדי של כל זכות ו/או חובה הרשומים על שמו אשר לא אוזכרו מפורשות בהסכם זה, ולצד השני לא תהיינה כל תביעות ו/או טענות בגין כל זכות ו/או בחובה הנ"ל", טענה התובעת כי לא היה ולא נברא ואין קשר בין סעיף זה כפי שטען הנתבע בחקירתו לבין כספים אלה שכלל לא הועלו במו"מ או בהסכמים בשום שלב . זאת מהסיבה הפשוטה שהנתבע תכנן מלכתחילה לשמור כספים אלו מראש, לא לאזנם כרכוש משותף ואף לא ליידע את התובעת על כך. התובעת לא מתגרשת בכל יום, הינה חסרת ניסיון בעניינים משפטיים והוזהרה על איסור פרסום של כל מה שקשור לתביעה הנזיקית עם עריכת ההסכם. התובעת לא קישרה בכלל בין הליך הגירושין והכסף שהוסתר על ידי הנתבע. זאת לצד העובדה שלא הצליחה "להוציא" מהנתבע את האמת על מהות הכסף, הביאה לכך שלא יכולה הייתה לדרוש אותו במעמד החתימה על ההסכם. אחרת, כפי שצוין בכל ההתחשבנויות ביניהם עד השקל האחרון , היה מצוין גם סכום זה. בנוסף, התובעת הוכיחה אף באמצעות עדיה כי אין שום חובות ולא היו חובות לצדדים , ואף הסכם היעדר התביעות מעיד על כך. לכן טענת הנתבע לפיה עליו להחזיר חובות , הינה שקרית ביסודה. אם הדבר היה נכון והצדדים שוחחו ביניהם אודות הסכום שהתקבל לידו והתייחסו לסעיף 15 לטענתו, אזי מדוע שיקר הוא ביחס למקור הכספים וטען שהכספים לא נמצאים אצלו או שלא מדובר בכספי ההורים מהתביעה הנזיקית. גם הורי התובעת העידו . הובהר כי כל החובות והזכויות שביניהם הוסדרו בהסכם שכותרתו " הסכם על וויתור כספים והיעדר תביעות בין בני משפחה" . מצוין במפורש בהסכם זה את כל ההתחשבנויות בין הצדדים וחלוקת הכספים . לכן לא ברורה טענת הנתבע לפיה הכסף נועד לכסות חובות. לאור האמור ברור כי הסך של 200,000 ₪ כלל לא עמד למו"מ ולא נכלל בהסכם. הנתבע איים על התובעת והסתיר ממנה כספים אלו, עד אשר הבינה במה מדובר. כספים אלה יש לאזן באופן בו הנתבע יעביר מחצית מהם לידי האישה. הנתבע לא הביא ולו עד אחד מטעמו. לסיכום, הסך של 200,000 ₪ לא נכלל בהסכמים בין הצדדים מהסיבה הפשוטה לפיה הנתבע רצה לשמור כספים אלו לעצמו בלבד ובניגוד לחוק. האישה פחדה להזכירם בפני עורך הדין שערך לצדדים את ההסכם , לאור איומי הנתבע , שנודע לה עליהם מאוחר , מאחר והנתבע עשה כל שיכולתו להסתיר כספים אלו. התובעת, שהייתה אז לאחר לידת בנה הקטין ובעודה מתגוררת לבד אצל הוריה ומטפלת בבתה החולה הקטינה , לא יכולה הייתה להתפנות ליועצים ולמלחמות בזמן שהנתבע הוא שניהל את כל התביעה הנזיקית . התובעת לא חשבה לרגע כי ישקר לה בצורה כזו. התובעת הוכיחה כי לא ויתרה על כספים אלו ואילו הנתבע לא הוכיח אחרת. התובעת אף לא יכולה הייתה לממן עו"ד נוסף באותה תקופה שיסביר לה על הקשר בין הכספים ובין ההסכם והאפשרות לציין אותם אז לא ידעה עליהם כאשר אף את התשלום בסך 5,000 ₪ למגשר עורך הדן שערך את ההסכם בין הורי הקטינים – נאלצה ללוות מהוריה. נישואי הצדדים פקעו עם מתן פסק דין להתרת נישואין שניתן על ידי בית המשפט. הכספים כאמור שהתקבלו לפני פקיעת הנישואין ואף לפני פסק הדין לאישור ההסכם ביניהם, הינם ברי איזון הן ע"פ חוק יחסי ממון והן מאחר ונתקבלו לידי הצדדים במשותף. התוצאה היא כי על הנכסים המצוינים בהסכם יש להחיל את הוראות ההסכם , בעוד שעל הנכסים שאינם מצוינים בהסכם, יש להחיל את הוראות חוק יחסי ממון. הימנעות הנתבע מלצרף תצהירי אמו ואחותו ואי זימונם לעדות באופן שהיו יכולים לצדד בטענותיו הסותרות, פוגעת בגרסתו. לאור כל האמור, מתבקש בית המשפט להורות כי התובעת זכאית למחצית מהסכום (מהסך של 200 אש"ח ) שנתקבל לידי הנתבע במסגרת התביעה הנזיקית ולהורות לנתבע להעביר לתובעת סך 100,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התביעה ועד יום התשלום בפועל . עוד מבוקש לחייב את הנתבע בהוצאות משפט מוגברות לאור התנהלותו, אי גילוי עובדות לתובעת, ניהול ההליכים לרבות ישיבת ההוכחות והתשת התובעת, וכן שכ"ט עו"ד ריאלי בצירוף מע"מ בצירוף הוצאות תרגום ואגרות ששילמה התובעת. תמצית טענות הנתבע, לאורך כל תקופת הנישואין של הצדדים, הנתבע דאג באופן מלא לפרנסת המשפחה, כאשר התובעת אינה תורמת כמעט כלל לכלכלת המשפחה ומפוטרת אחרי תקופה קצרה מכל מקום עבודה. הנתבע יטען כי 200,000 ₪ שהועברו לחשבונו היו במסגרת הסכמה לפיה האב הוא זה שמטפל בקטינה (מעבר למזונות כאמור בסעיף 7 להסכם הממון), בהסעות ועלויות פיזיותרפיה והכל כפי שעולה מסעיפים 8.5-8.6 להסכם ועד הגעת הקטינה לגיל 18. ביום 18.11.2021 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בתיק הרשלנות הרפואית . לאחר 4 ימים עזבה התובעת חד צדדית את הדירה כאשר היא לוקחת את הילדים איתה. ביום 3.1.2022 הועבר סך של 200,000 ₪ לחשבון הנתבע ובמסגרת מו"מ לוויתור על חוב הוריה של התובעת בסך של מעל 337,000 ש"ח כלפי הנתבע. הנתבע לקח הלוואה מאמו בסך 120,000 ₪ וכן הלוואה מאחותו על סך של 150,000 ש"ח לטובת הלוואה להוריה של התובעת לרכישת דירה. ובמסגרת ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין ויתר הנתבע על החזר ההלוואה מהורי התובעת, כאשר הסך של 200,000 ש"ח לטובת הקטינה נלקח בחשבון ואף נרשם בהסכם מבחינת הטיפולים שישולמו ע"י הנתבע. התובעת מנסה לבצע מקצה שיפורים מטעמה, תחת הטענה כי לא רשום בבירור בהסכם ואין התייחסות מפורשת לסכום של ה 200,000 ₪ . הן מרוח ההסכם והן מפירוט תחום האחריות של כל אחד מההורים , ברור כי זו הייתה הכוונה. ככל שהתובעת תעמוד על כך, ייאלץ התובע להגיש בקשה לביטול הסכם הממון. הנתבע צירף מסרונים המעידים כי התובעת ידעה על הסכום ועל כך שסכום זה נשאר ברשות הנתבע בלבד. ממועד העברת הסכום בינואר ועד החתימה על הסכם הגירושין עברו 3 חודשים . הטענה עולה פעם ראשונה בכתב התביעה כאשר התובעת ידעה על הסכום הן מעורכת הדין אשר ייצגה בתביעת הרשלנות הרפואית והן במסרון בו היא מודה בכך. הנתבע דיבר בשיחה וידיאו יחד עם התובעת עם עורכת הדין שמשרדה ייצג בתביעת הרשלנות ועו"ד נוספת ממשרדה בדיוק על הנושא של ה- 200,000 ₪ והתובעת אישרה זאת. התובעת מקבל קצבת נכות בשיעור של 2000 ₪ והנתבע 1000 ₪. כל הטיפולים, נסיעות, פיזיותרפיה, ביטוח בריאות משולמים על ידי הנתבע והכספים הללו מיועדים לכך וכך הוסכם. הנתבע ויתר על קצבת ילדים והנחות של ילד נכה על אף שהוא היחיד שבפועל מטפל בקטינה, כאמור בהמלצות הרופאים. הנתבע לא הסתיר ולא הכחיש קבלת הסכום . ישנן הוכחות שהתובעת ידעה על הסכום . התביעה הינה מהלך מתוכנן של התובעת לנסות לסחוט כספים מהנתבע מעבר למה שקיבלה , תוך ניצול טוב ליבו. הנתבע מפנה את בית המשפט להסכם הגירושין, שם ניתן לראות כי כל הטיפולים נופלים על הנתבע בלבד . לא בכדי סכום זה נשוא כתב התביעה משרת את הנתבע לשם כך. התובעת ממחזרת טענותיה פעם אחר פעם בכתב התביעה. מדובר במיילים שהתובעת שלחה לאחר חתימת ההסכם מתוך חשיבה שהיא יכולה לנסות לסחוט כספים מהנתבע. הוכחה נוספת לנכונות טענות הנתבע הינה העובדה כי התובעת לא הייתה מוכנה להיפגש ולדון עם הנתבע בעתידה של הקטינה. ביום חתימת ההסכם שנחתם ביום 14.4.2022 עברו 4 חודשים מאז השיחה המרובעת עם עורכות הדין המייצגות בתביעת הרשלנות . לא סתם התובעת שמרה זאת בשקט בכדי לנסות לצייר תמונה כי הסכום הוחבא ממנה. הנתבע אינו יכול לנהל את חשבון הקטינה לבד כאפוטרופוס אלא נדרשת גם מעורבות האם לניהול החשבון. הנתבע שוב חוזר על טענתו כי רצה שהתובעת תגיע איתו לבנק וזו סירבה. פסק הדין בתביעת הרשלנות ניתן ביום 14.4.2022 . הנתבע פנה לתובעת עוד באותו יום לבוא עימו בנק וסורב על ידה. הנתבע אינו מנהל יחיד ואינו יכול לקבל החלטות לגבי הכסף ללא הסכמות התובעת . על כן אין מה לנהל , כפי שהתובעת טוענת. התובעת ידעה והייתה מעורבות בתיק וקיבלה על כך עדכון , הן מהנתבע והן מעורכי הדין. בתאריך 18.11.2021 הצדדים התגוררו יחד, ידעו על ההסכם יחד, ביקשו את חלוקת הפיצוי יחד. הנתבע בהסכם הממון וויתר על החזר החובות של הוריה של התובעת כלפיו חובות בסכום של 337,000 ₪ ולו בכדי שתוכל להיעזר בהם מבלי שנטל כלכלי בהחזרת החוב יועבר אליה בעקיפין , בכך שהוריה יבקשו עזרה ממנה להחזיר החוב לנתבע. הרכב ההלוואות הינו 120,000 ₪ מאמו, 150,000 ₪ מאחותו ו 67,000 ₪ מכספי חסכון של הנתבע. כספי ההלוואה עליהם ויתר הנתבע בהסכם הממון, הינם הלוואות שלקח מאמו ואחותו ועדיין צריך להחזיר . הצדדים ביקשו מבית המשפט אישור להשקעת כספי הקטינה. סך של 200,000 ₪ יועבר לחשבון הצדדים בגין הוצאות טיפול בקטינה, הפסדי שכר של הצדדים והוצאות משפט. יתרת סכום הפיצוי לאחר קיזוז שכ"ט עו"ד יופקד בחשבון בנק אשר ייפתח על שם הקטינה לצורך רכישת נכס לטובת ועל שם הקטינה. במסגרת ההסכם , שאושר בפסק הדין הנזיקי , לאחר שחתמו הצדדים עליו , צוין סכום שכ"ט ואת הסכום המלא 295,000 ₪. כל פעולה נוספת בכספי הפיצוי עד הגיעה הקטינה לגיל 18, תעשה בהתאם לתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. הוצגו לבית המשפט הודעות על ניהול המו"מ בין הצדדים שהתובעת בעצמה רשמה שתדאג ש 200,000 ₪ יהיו לטובת הבת . הנתבע הציג הוכחות שהכל התחלק חצי חצי כולל ה 200,000 ₪ מתביעת נזיקין (חישובים מתמטיים). ההורים שהגיעו להעיד חתמו על הסכם הגירושין נוכח וויתור כספים שצוין בהסכם זה בסך 270,000 ₪ . אלו חובות לאמא ולאחות של הנתבע . חרף האמור , בדיון מספרים שלנתבע משנת 2020 אין חובות. בדיון לאישור הסכם הגירושין, התובעת העלתה רק את נושא מזונות וזאת המחלוקת היחידה שהייתה בדיון. התובעת בחוסר תום לב מוחלט טענה בתביעתה כי לא ידעה על הסכום או פחדה מהנתבע. התובעת עוד רשמה במסרון שהנתבע ידאג להעביר לבת ולא לחברתו את הסכום . כלומר , מו"מ פעיל על הסכום לקראת החתימה על הסכם הגירושין, היה. יש לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ועליו מע"מ כדין. דיון והכרעה, לאחר שעיינתי ושקלתי טענות הצדדים, ולאור התרשמותי מעדויות הצדדים והעדים שזומנו מטעם התובעת ועל יסוד התשתית העובדתית המונחת בפני, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. מיד יפורטו הנימוקים. יש לזכור כי קשר הנישואין בין הצדדים הותר וסמוך לאחר מכן , ביום 14.4.2022 נחתם הסכם גירושין וממון. הסכומים שקיבלו הצדדים לרבות הסך שבמחלוקת, התקבלו במסגרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין מיום 18.11.2021. בזיקה להסכם הפשרה , הועבר ביום 3.1.2022 הסכום שבמחלוקת לחשבונו של הנתבע. אינני מתעלם מטענותיה של הנתבעת בכל הנוגע למועד קבלת הכספים וטענותיה לפין מן הראוי ומן הדין להורות על איזון סך זה. אך נוכח התשתית העובדתית המונחת בפני ובשים לב להוראות הסכם הממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, אינני סבור כי יש בטענה זו בכדי לסייע לתובעת , שכן אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכם הממון תקף ומחייב. מכאן, יש להחיל את ההסדרים הרכושיים שנקבעו בהסכם הממון. התובעת בעצמה מאשרת את תוכן ההסכם. עוד עולה מחקירתה כי היא מודעת לכך שכל שינוי או תוספת להסכם שנערך ביניהם, מחייב שינוי בכתב [ ראה שורות 14-18 בעמ' 10]. מכאן, די בעדותה של התובעת בעניין זה בכדי לדחות את טענתה כי אין להחיל את הוראות הסכם הממון על הסך שבמחלוקת מכיוון שנושא זה לא צוין במסגרת ההסכם. לא זו אף זו, בסעיף 15.3 להסכם נקבע באופן ברור כי הוראות ההסכם חלות גם על זכויות שלא אוזכרו מפורשות בהסכם זה. להלן נוסחו של לשון 15.3 להסכם הממון "לאמור בהסכם זה יהיה כל צד הבעלים היחידי והבלעדי של כל זכות ו/או חובה הרשומים על שמו אשר לא אוזכרו מפורשות בהסכם זה, ולצד השני לא תהיינה כל תביעות ו/או טענות בגין כל זכות ו/או בחובה הנ"ל". כמו כן, אין בטענות התובעת לפיהן, הסך שבמחלוקת מהווה נכס משותף בכדי לסייע לה שעה שהצדדים הסכימו ביניהם כי כל צד יישאר הבעלים של כספים הרשומים על שמו מכל סוג ומין. די בקבוע בסעיפים 15.1-15.2 בכדי לדחות את עתירתה של התובעת. כך נקבע בסעיף 15 להסכם " חשבונות בנק, כספים, חובות והלוואות: 15.1 מוסכם על הצדדים כי, כל צד יישאר הבעלים של חשבונות הבנק הרשומים על שמו, הן הפרטיים והן העסקיים, כל צד זכאי באופן מלא ובלעדי לזכויות הכספיות המצויות בחשבונותיו מכל מין וסוג שהוא וכל צד מחויב ואחראי באופן מלא ובלעדי לגבי יתרות החובה ו/או ההלוואות ו/או החובות המצויות בחשבונותיו. 15.2 מוסכם על הצדדים כי , כל צד יישאר הבעלים של כספים הרשומים על שמו מכל סוג שהוא וכל צד מחויב ואחראי באופן מלא ובלעדי לגבי הלוואות ו/או חובות המצויות הרשומים על שמו". לא שוכנעתי כי עלה בידי התובעת להוכיח כי היא לא ידעה אודות סך זה. להיפך, התובעת בעדותה אישרה והודתה כי היא אכן ידעה לגבי הסך של 200,000 ₪ ואף נוהל בין הצדדים מו"מ בעניין זה. ער אני לטענותיה של התובעת לפיהן היא לא ידעה אודות טיב הסכום, אך גרסתה של התובעת אינה מתיישבת עם החומר המונח בפני ואף נסתרת. מחדלי התובעת בכך שהיא לא בדקה לעומק את מהותו וטיבו של סך זה על אף שנודע לה כי הנתבע קיבל סך זה, לטעמי, אינם מהווים נימוק ענייני ומשכנע . התובעת הייתה מיוצגת ע"י המגשר שפעל מטעם שני הצדדים ואף נערך הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין לאחר דיון במעמד הצדדים . בתביעת הנזיקין הצדדים היו מיוצגים יחד ע"י משרדה של עורכת הדין שטיפלה בתביעת הנזיקין . ראה גם שורות 22-23 בעמ' 12. ראה חלק נוסף מעדותה של התובעת המחליש טענותיה ומחזק את טענות הנתבע לפיהן התובעת אכן ידעה על טיב הסך שבמחלוקת " ש. הוגשה בקשה לבימ"ש במסגרת תביעת הרשלנות על 200,000 ₪. את היית מוכרחה לחתום ולאשר את זה במסגרת תביעת הרשלנות. ת. נכון. ש. את ידעת מאיפה באו 200,000 ₪ כי היית ת. נכון. ש. אז איך את באה ואומרת שאת לא יודעת על מה מדובר? ת. אני אומרת על 200,000 ₪ שאמורים להיכנס. אני לא ידעתי שה-200,000 ₪ שנכנסו, זה זה. כשהתחלתי לשאול, קיבלתי תשובות מגוונות כמו "זה קרן פנסיה שלי שהפך למניות". "זה הלוואה מבנק אחר שלקחתי להחזיר הלוואות לאמא ואחותי". הוא הפנה אליי שאלות חזרה איזה סכום נכנס לי ולא ענו לי על השאלות שלי. הכל מופיע בנספח 9, 10 לתצהיר שלי. באת כוחי מפנה אותי גם לעמ' 9,10,12. עמ' 92, 95." [ ש' 4-14 בעמ' 14]. בנסיבות, שעה שהתובעת ידעה לגבי סך זה והיא לא טרחה לבדוק לעומק נושא זה בטרם החתימה ואף לא טרחה להעלות נושא זה בפני בית המשפט בטרם אישורו של ההסכם, אזי אין לה אלא להלין על עצמה. טענות מסוג זה אינן מצדיקות אי החלת ההסכם על סך זה, שלגביו ניתנו הוראות מפורשות במסגרת סעיף 15.3 במסגרת הזכויות שלא אוזכרו במפורש. להלן חלק רלוונטי מעדותה של התובעת " ש. על 200,000 ₪ שאת תובעת מחצית ממנו, את ידעת לפני החתימה על ההסכם? ת. אני ידעתי שיש כסף כלשהו שלא היה לי ברור את מהות הכסף. במשך חודשיים מרגע שראיתי את הכסף בחשבון של הנתבע , ניסיתי לברר דרכו מה מהות הכסף כדי שאני אבין האם אני יכולה לדרוש את המחצית או לא כי לא ידעתי מה זה הכסף הזה. חששתי. נראה לי שהבנתי את זה. אבל לא ידעתי עד הסוף כי הוא לא נתן לי תשובה על מהות הכסף. " [ש' 19-23 בעמ' 10]. אינני סבור כי חששותיה של התובעת מצדיקים את מחדליה לברר את מהות הכסף שעה שהתובעת הייתה מיוצגת בטרם עריכת ההסכם. לא זו אף זו, התובעת התייצבה בפני בית המשפט ואישרה את תוכנו. גם אם הייתי מקבל טענתה של התובעת בכל הנוגע לפחד שלה מהנתבע, עדיין לא ברור מדוע לא מצאה לנכון לציין ולהעלות עניין זה בפני בית המשפט , כפי שהיא העלתה בדיון אישור ההסכם טענות לגבי המזונות. משום מה לגבי הסך שבמחלוקת היא שתקה למרות שמדובר בסכום גבוה יותר משמעותית . עיון בפרוטוקול הדיון לאישור ההסכם מיום 14.4.2022 מלמד כי הצדדים העלו טענות בעניין המזונות ואף התובעת בעצמה העלתה טענות בעניין מגוריה. מכאן, לא ברור מדוע לגבי הסך שבמחלוקת, התובעת לא טרחה לבקש הבהרה כלשהי מבית המשפט ובכל זאת חתמה על ההסכם שעל פי נוסחו ולשונו, מתייחס גם לגבי הכספים שלא אוזכרו , קרי לסך של 200,000 ₪. גרסתה של התובעת לפיה היא לא ידעה אודות טיב ומהות הכספים, אינה מתיישבת עם החומר המונח בפני שכן התובעת בעצמה חתומה על הבקשה שקיבלה תוקף של פסק דין. הסברה של התובעת אינו מניח את הדעת ואינו משכנע. "ש. בתביעת הרשלנות, חוץ מהפיצוי על פי פסק הדין שגם את מן הסתם כאפוטרופוסית חתמת על הסכם הפשרה, היה גם בקשה של 200,000 ₪ שגם שם, היית מודעת לזה. איך זה מתיישב עם מה שאת אומרת שלא ידעת מה זה ה-200,000 ₪. ת. אני חששתי שזה בדיוק אותם ה-200 אך רציתי להיות בטוחה שאכן הכסף נכנס. " [ש' 24-27 עמ' 10]. ראה גם הסבר נוסף של התובעת שאינו משכנע "ש. ז"א זה לא נראה לך סכום מיד חשוב כדי להעלות את הסכום לפני המגשר? ת. פחדתי. לא כל יום אני מתגרשת. פחדתי כי הנתבע אמר לי שיש איסור פרסום. " [ש' 7-8 בעמ' 12]. אין צורך בהשכלה משפטית כדי להבין שאיסור פרסום בתביעת רשלנות רפואית נועד להגן על הגורם לגביו נטען כי התרשל ואינו מופנה כלפי המגשר של הצדדים שסייע להם להגיע להסכם גירושין . מכל מקום , ככל שהיה לתובעת ספק בעניין זה היה באפשרותה לפנות לב"כ הצדדים בתביעת הרשלנות או למגשר או לבית המשפט בדיון אישור ההסכם . דבר מכל אלה לא נעשה ולא ניתן לכך הסבר מניח את הדעת . בעניין זה ראה גם נספח 4 לכתב ההגנה " בקשה מטעם התובעים לאישור השקעת כספי הקטינה". עיון בבקשה מלמד כי הצדדים הסכימו ביניהם לגבי העברת הסך שבמחלוקת לחשבון התובעים מס' 2 ומס' 3. הבקשה הוגשה ע"י ב"כ הצדדים שייצגה אותם במסגרת תביעת הנזיקין . שעה שהצדדים היה מיוצגים שניהם על ידי באת כוחם ומשלא טרחה התובעת לזמן את ב"כ הצדדים בתביעה הנזיקית לעדות , אזי אין לקבל כל טענה לפיה, התובעת לא ידעה אודות מהות וטיב סך זה. מכאן, אני דוחה את טענות התובעת לפיהן היא לא ידעה אודות טיב ומהות הכספים. ראה גם עדותה של התובעת בנוגע למסרון שממנו עולה כי התובעת אכן ידעה לגבי סך זה ואף היא ביקשה כי סכום זה יושקע לטובת הקטינה ולא ישמש את חברתו של הנתבע. להלן חלק רלוונטי של התובעת " ש. מופנית לתצהירך סעיף 47 - צרפת חלק מתוך מסרון שלך עם הנתבע. אני מציג בפנייך את המסרון המלא בתצהירנו בעמ' 63 נ- בתחילה כתבת "לפני שאנו חותמים על הסכם ממון שכל אחד נשאר עם הכספים שנמצאים בבעלותו בבנק, היא שואלת מה העתיד של הכסף של הקטינה שנמצאים בחשבון בנק שלי בכסף שקיבלנו עבור הקטינה להורים והיא שואלת אם אני מתכוון להחזיר אותם לחשבון בנק של הקטינה " ואז הנתבע עונה "לגבי הכסף של הקטינה אל תדאגי. אני אדאג כמו שדאגתי להכל", ועל כך את עונה "תדאג ש-200,000 יהיו למען הבת שלך ולא לחברה שלך ובילויים שלה. עם כל הכבוד לבחורה הזאת ואם אתה לא מתכוון להחזיר לחשבון בנק של הקטינה תתחלק בכסף שיהיה פייר". זה לפני החתימה. ת. נכון. " [ש' 9-17 בעמ' 12]. בנסיבות, בשים לב ללשונו של ההסכם, ולאור הודאת התובעת כי היא בעצמה ידעה על הסך שהתקבל אך בכל זאת לא טרחה לבדוק , כאשר אף טענה זו נסתרה , שכן שוכנעתי כי אכן התובעת ידעה לגבי סך זה , ולאור טענותיו של הנתבע בכל הנוגע לוויתורים ההדדיים שכן עיון בסעיף 12 להסכם מלמד כי הנתבע וויתר על כספים שנתן להוריה של התובעת בסך של 337,000 ₪, יש מקום לעדיף את גרסתו העובדתית של הנתבע לפיה, חלקה של התובעת בסך זה קוזז ושולם דרך הוויתורים ההדדיים שעוגנו בהסכם. תוצאה ומסקנה, דין התביעה להידחות. לאור התוצאה אליה הגעתי ולאור נימוקי פסק הדין אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 11,700 ₪ . סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל . זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 45 יום ממועד קבלת פסק הדין. פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת כל פרט מזהה . נוסח מותר לפרסום של פסק הדין יוכן ביום 2.12.24 או בסמוך לאחר מכן ויעמוד לעיון הצדדים . המזכירות תמציא פסק הדין ותסגור את התיק. פסק הדין המקורי ניתן ביום 25.11.24 . ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision48086-07-22	["ניר זיתוני"]	[{"judgment_id": "96594080-c3f0-5d18-9f76-e528d5df7a7d", "file_name": "48086-07-22 (002).docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 51528, "extension": "docx", "display_name": "48086-07-22-קובץ מקורי"}]
802029cb-f34b-59ee-9245-a76e48eeaf66	ביהמ"ש לענייני משפחה פתח תקווה, השופטת הילה מלר-שלו: פסק דין משלים בבקשה למתן פסק-דין הצהרתי לקביעת אימהות המבקשת לרך שנולד בהליך פונדקאות מחוץ לישראל (תמ"ש 18205-05-24)	18205-05-24	2024-12-01	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	פסק דין משלים האם יש ליתן פסק-דין הצהרתי לקביעת אימהות המבקשת ביחס לרך הנולד שבא לעולם, בהליך פונדקאות שנערך מחוץ לגבולות ישראל, שבמסגרתו הופרתה ביצית המבקשת בזרעו של המבקש? ובאותו האופן שבו ניתן, בהסכמת המשיבה, פסק-דין הצהרתי הקובע את אבהותו של המבקש? זו השאלה העומדת להכרעה בגדרי ההליך דנא. הנדרש לנדון במסגרת הליך זה עתרו המבקשים לקבלת צו לביצוע בדיקת סיווג רקמות להוכחת אבהותו של המבקש ואימהותה של המבקשת על הקטין, לעת הולדתו של בנם בהליך פונדקאות שנערך בגיאורגיה. לצורך כך עתרו למתן צו לעריכת בדיקת רקמות לעת מועד ההולדה; בהינתן, כי המדובר כאמור בעובר אשר הופרה מביצית של המבקשת וזרע של המבקש. לאחר קבלת עמדת המשיבה לבקשת ביצוע בדיקת הרקמות, אשר הותירה עניין זה תחת שיקול דעתו של בית המשפט, ניתן ביום x.x.2024 צו המורה על ביצוע בדיקת רקמות לשני ההורים. ביום x.x.2024 . ובשעה טובה נולד בנם הפעוט של הצדדים (להלן "התינוק" או "הקטין"). ביום x.x.2024 הוגשה חוות הדעת ובה תוצאות בדיקת הרקמות; אשר בהן נקבעה אבהותו ואמהותה הגנטיים של המבקשים ביחס לקטין. משכך ועל יסוד חוות הדעת והמסמכים הנוספים שהוגשו לתיק הנוגעים להליך הפונדקאות, כמקובל, עתרו המבקשים למתן פסק-דין הצהרתי הקובע את הורותם כאביו וכאמו של הקטין. עמדת המשיבה בנדון היתה, כי בהינתן החומרים המצויים בתיק – מסכימה המשיבה לקביעת אבהות המבקש על הקטין, על דרך מתן פסק-דין הצהרתי, ואילו ביחס למבקשת, אין די בכך וכי על המבקשים לפעול להגשת הליך משפטי נוסף לקביעת צו המכונן את אימהותה ביחס לקטין שנולד – על דרך מתן צו הורות פסיקתי או צו אימוץ. ביום 21.10.2024 נחתם פסק-דין חלקי הקובע את אבהותו של המבקש על הקטין ונקבע, כי תינתן הכרעה משלימה לעניין קביעת אמהותה של המבקשת. זאת תוך שבין לבין ועוד טרם נולד הקטין ניתנה החלטה לפיה יפעלו הצדדים בהתאם לעמדת היועמ"ש; ברם משהוגשה בקשתם לעיון חוזר, ושני הצדדים השלימו את טענותיהם בנדון ואף עתרו למתן ההכרעה המשלימה על יסוד המצוי בתיק ובלא צורך בקיומו של דיון, ניתנת הכרעה זו. טענות הצדדים בעיקרן המבקשים לאחר כשלון רב שנים של נשיאת עובר ברחמה, פנו המבקשים להליך פונדקאות בגיאורגיה, על מנת להביא ילד נוסף לעולם, אח לבנם הבכור. במסגרת הליך הפונדקאות נשאה הפונדקאית ברחמה עובר אשר נוצר בהליך הפרייה חוץ גופית של ביצית המבקשת שהופרתה בזרעו של המבקש; משכך ברי כי זהו ילדם הביולוגי של הצדדים. ביום x.x.2024, לאחר השלמת ההריון באמצעות הליך הפונדקאות נולד בנם הפעוט של הצדדים. מאחר והתינוק נולד בגאורגיה, ועל מנת שניתן יהא לקבוע את אבהות המבקש ואימהות המבקשת על הרך הנולד ולהכניסו למדינת ישראל, עליהם להוכיח קשרי משפחה וקביעת הורות בינם לבינו. המבקשים, כמו גם מבקשים נוספים המצויים בהליכי פונדקאות בחו"ל לרבות הריון פנו להליך פונדקאות במועד שבו המצב המשפטי בישראל איפשר ומאפשר קביעת אבהות ואימהות על סמך בדיקת רקמות לסיווג רקמות לקביעת קשר גנטי לשניהם. המשיבה כותבת במפורש, כי חוק ההסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד) התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק ההסכמים לנשיאת עוברים") אינו חל על הליך פונדקאות מחוך לישראל והגם שכך טוענת כי יש ליישם את הרציונליים הקבועים בחוק תוך שרישום אם, בין אם היא אם גנטית ובין אם היא אינה כזו – יעשה רק על דרך מתן צו הורות או הליך אימוץ. כל עוד לא הוסדר הליך פונדקאות בחו"ל בחקיקה לא ניתן להכפיף את המבקשים לדרוש להחלת הוראותיו עליהם. העובדה שהמחוקק בחר שלא לאסור הכרה בהורות בדרך של ביצוע בדיקת רקמות בחוק- מלמדת, כי המחוקק אינו מתנגד להכרה בהורות באמצעות מתן פסק דין לקביעת הורות על בסיס תוצאות של בדיקת רקמות, וודאי שלא באופן גורף לכל הליכי פונדקאות חו"ל. הדרך היחידה לקביעת אימהותה של המבקשת על התינוק הביולוגי שלה, בשר מבשרה, היא באמצעות בדיקה גנטית, המהווה את האמצעי הטוב ביותר לקביעת האמהות. בדיקת רקמות יחד עם הצהרת פונדקאית בפני נציגות ישראל בחו"ל מוכיחים כי לפונדקאית אין כל קשר לתינוק שנולד. הכנסת הקטין לישראל בלא שלמבקשת יש כל מעמד כלפיו מאיין את זכויותיה לקבלת החלטות בנוגע לפעולות רפואיות לרבות נטילתו לטיפול שוטף והיא תזדקק למבקש בכל דבר. המבקשים רוצים לפעול להסדרת דתו של הקטין ללא דיחוי. המצב כיום פוגע בטובת הילד, שהרי לתינוק יש אב ביולוגי רשום אך אין לו אם המוכרת על ידי רשויות המדינה; זהו עקרון הקבוע בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות; וזהו עקרון שהוכר כראשון במעלה אף בסעיף 3(א) לאמנה בדבר זכויות הילד. עוד קובעת האמנה בסעיף 7(א) כי הילד יירשם סמוך לאחר לידתו ותהא לו מלידתו הזכות להקרא בשם, לקבל אזרחות "וככל האפשר הזכות להכיר את הוריו ולהיות מטופל על ידם". הדבר עומד בניגוד לזכותה היסודית של המבקש להיות הורה של התינוק, קל וחומר שעה שהוא ילדה הביולוגי. הזכות לחיי משפחה ולמימוש ההורות בדרך טבעית הוכרה בפסיקה כזכות חוקתית הנגזרת מכבוד האדם וכן מהגשת הזכות לאוטונומיה אישית ולמימוש עצמי. הנחיות ועדת מור יוסף – אינן במעמד של חוק לכן אין להם תוקף מחייב ובית המשפט אינו כפוף להנחיות פנימיות של המשיבה או ב"כ. הדבר יוצר הפליה בין הסדר האבהות לבין הסדר האימהות ביולוגיים על יסוד מינם של הצדדים. ביום 1.10.2024 ניתן פסק-דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה, כב' השופטת רותם קודלר עייאש, בתמ"ש (ב"ש) 42196-10-23 אשר בו התקבלו טענות זהות לאלו של המבקשים בהליך זה; לעניין זה הוסף כי המשיבה הגישה ערעור על פסה"ד וכי בין לבין בקשתה לעיכוב ביצועו נדחתה (ר' הודעה מאת המבקשים מיום 29.11.2024). כך גם הפנו המבקשים לפסיקות והכרעות אחרונות בנדון, כפי שפורטו באריכות ואף צורפו להודעתם מיום 29.11.2024, אליהם אתייחס בהמשך. המשיבה לעמדת המשיבה, על מנת לכונן הורות בין המבקשת לבין התינוק שנולד יש להגיש הליך משפטי בנפרד וזאת בדרך של מתן צו הורות פסיקתי או צו אימוץ. המלצות הצוות המקצועי לבחינת תנאים למתן צו הורות פסיקתי, שפורסמו לציבור ביום 21.10.2021 אומצו כעמדת מדיניות ע"י שר הרווחה והבטחון החברתי ושר המשפטים, ולאחר שהובאה עמדת היועמ"ש נקבע, כי ניתן להציגן כעמדת המדינה בערכאות משפטיות (להלן: "המלצות הצוות המקצועי"). בהתאם להמלצות הצוות המקצועי ניתן יהיה להצהיר על אבהות בלבד על בסיס בדיקה גנטית ואילו ביחס לאמהות יש להגיש בקשה לכינון הורותה ביחס לקטין – בין על ידי צו אימוץ או צו הורות פסיקתי. מאחר והמלצות הצוות המקצועי פורסמו ביום 21.10.2021 כאמור נקבעה הוראת מעבר, אשר הוארכה, מעת לעת, והוחלט כי המלצה זו תבוא לידי ביטוי בעמדת היועמ"ש לממשלה בהליכים המתייחסים לליודת שיתרחשו החל מיום 1.4.2024. עפ"י עומדת היועמ"ש לממשלה לא די בתוצאות בדיקה גנטית לצורך קביעה אוטומטית של אימהות המבקשת על היילוד. מאחר והיילוד נהרה על ידי אם פונדקאית יש צורך בהליך משפטי שינתק את הקשר המשפטי בינה לבין היילוד ובמקביל ייצור את קשר האימהות המשפטי בין היילוד לבין האם הגנטית מביצית שלה נולד היילוד. ככל ותוגש בקשה לקבלת צו הורות – היא תבחן על ידי משרד הרווחה, וזאת באמצעות "תנאים מרוככים" (ר' נספח א' לתגובה מיום 8.9.2024 אודות תנאים אלו). עולה חשש ממשי לניצול התנהלות פוגענית כלפי האם הפונדקאית. במסגרת התגובה שהוגשה על ידי המבקשים לא ניתנו כל תימוכין חיצוניים לנטען שם על ידי המבקשים, כגון תצהיר הפונדקאית. חוק ההסכמים לנשיאת עוברים, הקובע כי רישומה של אם מיועדת יתאפשר רק לאחר מתן צו אימוץ או צו הורות אינו חל בעניינינו, מאחר ומדובר בפונדקאות שנערכה מחוץ לישראל. הגם שכך, יש ליישם את הרציונאליים הקבועים בחוק בהליך פונדקאות חו"ל מכוח קל וחומר. הטעמים המצדיקים יישום של החוק בהליך פונדקאות חו"ל בעיקרם הינם: 1) מורכבות תופעת הפונדקאות; לאם הפונדקאית זכויות כאדם בפני עצמו; חוק ההסכמים לנשיאת עוברים נחקק לאחר דיון מקיף ויצירת מנגנוני איזון ופיקוח; בהתאם להוראות החוק לבעלת הביצית אין מעמד ביחס לקביעת אמהות והורותה של האם המיועדת נקבעת באמצעות צו ההורו. מתן סעד הצהרתי לאימהות בנסיבות של פונדקאות על יסוד קשר גנטי עלול לפגוע בוודאות המשפטית. 2) קביעת אמהות משפטית אוטומטית על סמך הקשר הגנטי לאם המיועדת ללא הליך משפטי לניתוק הקשר ההורי עם האם הפונדקאית מעלה חשש לקיומם של שלושה הורים פוטנציאלים ליילוד בה בעת. על פי הדין בישראל –האם היולדת היא אמו של היילוד (עפ"י סעיף 6(ב)-6(ג) לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 זאת אף בסיטואציה של תרומת ביצית היוצרת פיצול בפונקציית האמהות באופן שבו אשה אחת תורמת את המטען הגנטי והאחרת נושאת את העובר ברחמה ויולדת אותו. עפ"י חוק תרומת ביציות התש"ע-2010 (להלן: "חוק תרומת ביציות")– האם המשפטית היא האם היולדת ולא האם בעלת המטען הגנטי – סעיפים 42(א)-(ב) לחוק ולכן גם לאור חוק תרומת ביציות לעמדת המדינה יש צורך בהליך משפטי לניתוק הקשר ומניעת מצב של 3 הורים. 3) קביעת אמהות משפטית אוטומטית על סך קשר גנטי לאם חושפים את היילודים בהליכי פונדקאות חו"ל לסיכון מוגבר. בקבלת הסכמת האם היולדת לאחר הלידה לוויתור על זכויותיה על היילוד והצהרתה על הסכמתה בפני נציג קונסולרי ישראלי כפי שנעשית לפי דרישת המדינה במקרים המתאימים בהליכי פונדקאות חו"ל משרתת את טובת היילודים ומונעת טענות בעתיד אשר לקביעת הורות ומעמד היילודים מצד גורמים מחוץ לישראל.4) הולדת ילדים באמצעות הליכי פונדקאות מחייבת מעורבות אקטיבית של גורמים שלישיים מעבר לבני הזוג, ולכן סוגיה זו מעצם טיבה מצריכה הסדרה חיצונית. לשלמות התמונה יצוין, כי בהמלצות ועדת מור יוסף, אשר דנה אף בסוגיית פונדקאות חו"ל, הומלץ, בין היתר, בעניין זה על הסדרה עתידית בין לאומית על דרך יצירת אמנה בינלאומית שתבטיח סטנדרטיים ראויים בביצוע הליכי פונדקאות. אשר לטענות המבקשים בנוגע לפסיקה – פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בת"א 34119-06-22 מיום 17.4.2024 הקובע כי די בהוכחת הקשר הגנטי בין בעלת הביצית לבין הקטינה, אשר נולדה על ידי בת הזוג של בעלת הביצית, מעבר לשוני העובדתי, אינו מהווה הלכה מחייבת. כך גם פסה"ד שניתן על ידי כב' השופטת קודלר-עייאש אינו מהווה תקדים מחייב ומכל מקום אינו חלוט. למען הסדר הטוב יצוין, כי ביום 9.10.2024 ניתן פסק דין בת"א 1999-03-24 אשר טרם הותר לפרסום אשר הצטרף לעמדת פסה"ד של כב' השופטת קודלר-עייאש. עם זאת, בביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים ניתן פס"ד בתמ"ש 69083-01-24 אשר קיבל בהחלטה מפורטת דווקא את עמדת המשיבה. אשר לטענת ההפליה המגדרית בין המבקשת למבקש – אזי בנוגע לאב אין חולק כי הוא האב היחיד ואילו בהליך פונדקאות ישנן שתי אמהות פוטנציאליות. לעמדת המשיבה, לא די בתצהיר חתום על ידי האם הפונדקאית ויש להביא הדברים בפני בית המשפט שיבחן את המסמכים הרלבנטיים. דיון והכרעה עיקרי המסגרת נורמטיבית בפתח הדברים ראוי לשרטט את הגבולות הנורמטיביים הנוגעים להליך פונדקאות הנערך מחוץ לגבולות המדינה, למצער לעת הזו; כאשר נקודת המוצא, שעליה אין חולק, היא העדרה של חקיקה או הלכה פסוקה מחייבת, המסדירה את הסוגיה העומדת להכרעה בהליך דנא. הדבר אף ניכר בבירור מעיון במסמך, שעליו מושתתת בעיקרה התנגדות המשיבה לסעד המבוקש (ר' נספח 1 לעמדתה מיום 8.9.2024). זהו מסמך המצוי באתר משרד הרווחה והשירותים החברתיים (כהפניית המשיבה בסעיף 3 לתגובתה) שכותרתו "צו הורות פסיקתי מתווה" (להלן: "מסמך המלצות הצוות המקצועי"), ובו אמור, בין היתר, כדלקמן: כאן אף יונח, כי במסמך המלצות הצוות המקצועי לעיל, נבחרה לשימוש המילה "ניתן" וזאת בזיקה לצורך בקיומו של צו הורות פסיקתי; מילה העומדת, לכאורה, בהיפוך להכרח הנטען כעת על ידי המשיבה, בהליך דנא, באשר לצורך בצו הורות פסיקתי לקביעת אימהות; זאת כאשר אף הודגש, כי המדובר לכתחילה במקרה בו יתבקש צו הורות בעל תנאים מרוככים (סעיף 6 לתגובת המשיבה מיום 8.9.2024). נוסף על האמור, אין חולק, כי חוק ההסכמים לנשיאת עוברים, כמו גם חוק תרומת ביציות, חרף קרבתם הנורמטיבית, אינם חלים בנסיבות שבהן המדובר בהליכי פונדקאות שנערכו מחוץ לגבולות ישראל. פרמטר נורמטיבי חשוב נוסף, שאף עליו אין חולק – הוא ההכרה בהיות הזיקה הגנטית - הבסיס המרכזי להקניית מעמד של הורות, מבין ארבעת אדני ההורות, כמפורט בפסיקת בית המשפט העליון (בע"מ 1118/14 פלונית נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים (פורסם במאגרים המשפטיים, ,1.4.2015 סעיף 8 לפסה"ד של כב' השופט נ' הנדל). הדברים ידועים אך יוזכר, כי הזיקה הגנטית המומשגת אף כ"מודל ההורות הטבעית" מצויה בדברי חקיקה נוספים (כדוגמת חוק שיווי זכויות האשה, התשי"א -1951, סעיף 3(א) וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב -1962, סעיף 14) ומוזכרת רבות בפסיקה (ר' למשל בע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגים, פ"ד ס(1), 124). בהקשרה של הזיקה הגנטית יש להדגיש את מעמדה הרם של הבדיקה הגנטית במדרג הראייתי להוכחת הורות, לצד היותה אחד האמצעים המקובלים להוכחתה (ר' למשל בג"צ 10533/04 איל ויס ואח' נ' שר הפנים ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, 28.6.2011), סעיף 23 לפסה"ד של כב' השופטת א' פרוקצ'יה, על מלוא ההפניות שם ולרבות ע"א 2558/91 פלונית נ' פלוני, פ"ד מז(2) 8, 13 (1993); רות זפרן "של מי אתה ילד? על פגמיו של ההסדר הקיים בדין הישראלי בשאלת קביעת האבהות" הפרקליט מו(ב) 311, 319-320 (2003)). בהקשר זה יש מקום לפנות אף לפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי, אשר עסק בשאלת הצורך בביצועה של בדיקה גנטית בעניין קביעת הורות בהליכי פונדקאות הנערכים בחו"ל; כאשר המשיבה היא שעתרה לקביעתה של הבדיקה כתנאי מחייב בהליכי פונדקאות אלה. בית המשפט קיבל את עמדת המשיבה, וקבע את הצורך בביצועה של בדיקה גנטית בהליכי פונדקאות הנערכים מחוץ לגבולות המדינה; בהתאם קבע, כי בהבדל ממקרים שבהם ניתן להסתפק במדרג ראייתי אחר (כבחשש ממזרות) אזי "מעת שעסקינן בשאלת הכרה בתהליך המבוסס על הסכם פרטי, ולאור החששות כפי שפורטו, דומה כי על בית המשפט לקבוע את ההורות על סמך בדיקה גנטית" (ר' עמ"ש (ת"א) 43811-11-12 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (פורסם במאגרים המשפטיים, 9.5.2013, פסקה 53 לדעת הרוב של כב' השופט י' שנלר; להלן "עמ"ש (ת"א) 43811-11-12"); לעניין חשש ממזרות בהקשר לעיל ר' בעמ"ש 24955-03-11 נ' נ' ה' (פורסם במאגרים האלקטרוניים, 28.8.12); פסה"ד עליו דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור בבע"מ 7038/12 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 16.10.2012)). נימוקי הכרעת פסק-דין זה (שלעיל) משיקים גם לעניינינו אנו, ותומכים, לעמדתי, בהיעתרות לסעד המבוקש; ובפרט שלושת אלו: עוצמת הקשר שבין הזיקה הגנטית לבין הליך הפונדקאות – "עולה כי הן המחוקק הישראלי והן הועדה בהמלצותיה, שמו את הדגש על כך כי בתהליך הפונדקאות תנאי הכרחי, הגם שיכול ואינו מספיק, קשר גנטי בין הילוד לבין אחד מההורים המיועדים" (עמ"ש (ת"א) 43811-11-12, לעיל פסקה 41 לדעת הרוב של כב' השופט שנלר; הדגשה לא במקור). השימוש בבדיקה גנטית בהליכי פונדקאות של הורים וביתר שאת של האם (בפרט כשבבני זוג יהודים עסקינן) כנגזרת מעקרון "טובת הילד" וככזו העולה בקנה אחד על שמירת "זכויות היילוד", כאמור שם: "ככל שמדובר בבדיקה גנטית של האב בלבד, הרי בדיקה זו תסיר כל ספק, ולו ספק קלוש זה או אחר, כי יכול והילד אינו נושא את המטען הגנטי של אחד מהוריו המיועדים לפחות. על אחת כמה וכמה, בעת שמדובר בבדיקה גנטית גם של האם המיועדת. בדיקה שכזו יש בה חשיבות גם לנושאים אחרים הקשורים בטובתו של הילד, כגון בשאלות הקשורות לרפואה ותורשה, על כל המשתמע מכך, וככל שמדובר ביהודים, תימנע בדיקה שכזו את הצורך אשר יכול ויתעורר בשאלת גיורו של הילד, ואין צורך, כאמור, להכביר מילים בנושא אחרון זה לרבות נוכח אשר נטען היום, אודות קושי בגיור מעת שמדובר בפונדקאות חו"ל" (שם, לעיל פסקה 51 לדעת הרוב של כב' השופט; הדגשות לא במקור). אופן בירור הקשר שבין היילוד לבין הוריו בראי עקרון השוויון – הן בין אב לאם; הן בין היילוד בפונדקאות חו"ל לבין יילוד בפונדקאות בישראל (בראי מורכבותו של ההליך בפרט מצד ההורים); כאן מציין בית המשפט, תחילה, כי "דומה כי עצם הדרישה, בעת שהאב בלבד ערך בדיקה גנטית, כי האם תנקוט בהליכי אימוץ, יש בה אף לקומם, מעת שאכן מדובר בילד הנושא את המטען הגנטי של האם, באופן ברור וחד משמעי (שם, שם); ומוסיף בסיפא להכרעתו, בבחינת למעלה מן הצורך: "למעלה מהנצרך נציין, כי נראה שיש מקום לעודד גם עריכת בדיקה גנטית על-ידי האם המיועדת, באופן שימנע את הצורך בנקיטת הליכי אימוץ על-ידי האם המיועדת, כך גם ככל שמדובר ביהודים, תימנע בדיקה שכזו את הצורך בעריכת גיור" (שם, סעיף 56 לדעת הרוב של כב' השופט שנלר; הדגשה לא במקור); ובוחר לנעול את הכרעתו בעניין השוויון בין היילודים: "אולם, סבורני כי לא די בכך (קרי בעריכת בדיקה גנטית כתנאי מוקדם בפונדקאות חו"ל – ה.מ.ש), ונראה כי יש מקום, ולו במסגרת אותו "הסדר ביניים", לדרוש אף עריכת בדיקה גנטית של האם, ובמיוחד לאור עמדתה האחרונה של המדינה. באופן זה, אותו ילד שבא לעולם, לאחר ציפייה ארוכה וטיפולים קשים של ההורים המיועדים, יזכה למעמד זהה של כל יילוד בישראל" (שם, פסקה 58 לפסה"ד, הדגשה לא במקור, ה.מ.ש) נדבך פסיקתי משמעותי נוסף במסגרת נורמטיבית זו היא הכרעתו של כב' השופט נ' שילה, ביושבו בבית המשפט לענייני משפחה; הכרעה שניתנה במקרה בו מתקיימת קרבה נסיבתית יתרה לנסיבות העומדות להכרעה בפניי בגדרי ההליך דנא (תמ"ש (ת"א) 21170-07-12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם במאגרים המשפטיים,2.3.2013; להלן: "תמ"ש (ת"א) 21170-07-12"). זהו מקרה שבו עתרו ההורים למתן פסק-דין הצהרתי הקובע את אימהות המבקשת ליילוד שנולד במסגרת הליך פונדקאות בגיאורגיה, בתהליך שבו הופרתה ביצית המבקשת בזרעו של המבקש, וזאת על יסוד בדיקת רקמות שהוכיחה את אמהותה (והכל כבנסיבותינו אנו). בית המשפט קבע, כי ניתן בנסיבות אלה ליתן פסק-דין הצהרתי הקובע את אימהותה של המבקשת בהיותה בעלת המטען הגנטי של היילוד (ביצית). בבסיס הטעמים להכרעה עמדה עובדת העדרה של חקיקה המסדירה את סוגיית הליכי הפונדקאות בחו"ל, לצד מעמדן הנורמטיבי של המלצות וועדת מור יוסף, שאין ספק כי לא עוגנו בדין, וועל כן מעבר להיותן מקור השראה אין הן בעלות תוקף: "המלצות הוועדה לא עוגנו בדין הישראלי ואין להם כל תוקף מחייב. (לעניין תוקפן של המלצות ועדה ראו עמ"ש 39526-03-12 ש. נ' ב. [פורסם בנבו] (20.9.12) וכן תמ"ש 14993-02-11 ר.ד. נ' מ.ד. [פורסם בנבו] (1.1.13)). אולם, המלצותיה של הוועדה מהוות מקור השראה. לאור ריבוי המקרים של ביצוע הליכי פונדקאות בחו"ל, טוב יעשה המחוקק אם יזדרז ויסדיר נושא חשוב זה" (שם, סעיף 21 לפסה"ד). נוסף על כך - מחדד ומדגיש בית המשפט את עקרון השוויון בעניין זה; זאת בין היתר על יסוד הסדרים במשפט משווה במדינות שונות בנוגע לייחוסו של הצאצא בהליך פונדקאות. כאשר בהקשר זה מסתמן, כי חרף קיומם של הבדלים בין ההסדרים התחיקתיים חל עקרון השוויון אשר לפרוצדורה של יסודה נקבעות אבהות ואמהות: "עיון במשפט המשווה מלמד כי לפי כל אחת משתי השיטות, קיים שוויון ביחס להתייחסות לאבהות ולאימהות. כלומר, בין אם נותנים תוקף להסכם לפני הלידה ובין אם ההורות מוקנית לאחר הליך משפטי, יש שוויון בין הפרוצדורה לקביעת אבהות לפרוצדורה לקביעת אימהות" (שם, סעיף 36 לפסה"ד). עוד מוסיף וקובע ביהמ"ש, מכוחו של עקרון השוויון ובהעדר חקיקה, כי "במצב החוקי הקיים היום, עיקרון השוויון מביא למסקנה כי ניתן להצהיר על אימהותה של התובעת בדומה להצהרה על אבהותו של התובע. בניגוד לכך, כאשר מתברר כי האם המיועדת איננה בעלת המטען הגנטי אלא אך ורק נשואה לבעל המטען הגנטי היא תתבקש לאמץ את הנולד (ראו תמ"ש 21535-09-11 ס'א' נגד ס'מ' [פורסם בנבו] (ניתן ביום 17.6.12))" (שם, סעיף 40 לפסה"ד). הנה כי כן, הטעמים שביסוד הכרעת ביהמ"ש עודם רלבנטיים גם למצב הנורמטיבי דהיום, חרף חלוף הזמן מאז מועד פסיקתם - וזאת בהעדר הסדר חקיקתי בנדון; ועל כן הולמים הם ותומכים בהיעתרות לסעד המבוקש אף בגדרי הליך זה. למען הסדר הטוב ראוי לציין בהקשרו של פסה"ד לעיל, כי המשיבה, בחרה שלא לערער על פסק-דין זה והוא הפך חלוט; משמעות לבחירה חודדה בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי (לעיל) שציין, כי "המדינה הודיעה מפורשות כי אין בכוונתה להגיש ערעור על פסק הדין. הנה כי כן, לאור פסק הדין ועמדת המדינה האמורה, פסק הדין הפך לחלוט, דהיינו אותה הסכמה של המדינה במקרה דנן, כי גם האימהות של האם המיועדת דנן, תיקבע אך ורק בהתאם לבדיקה הגנטית, וללא צורך בהליכים נוספים, חורגת עתה מהמקרה הספציפי דנן, ומשכך, מעת שאכן מתבצעת בדיקה גנטית הן על-ידי האב המיועד והן על-ידי האם המיועדת, יהיה די בכך בכל הקשור להכרה בהורים המיועדים כהורי הילד ורישומו כילדם של הוריו המיועדים, בעת שעסקינן בפונדקאות חו"ל" (עמ"ש (ת"א) 43811-11-12, לעיל, פסקאות 43-44 לדעת הרוב של כב' השופט שנלר; הדגשות לא במקור). למען הסדר הטוב, יצוין, כי במרוצת התפתחות הפסיקה, ניתן פסק-דינו של כב' השופט נ' שילה והפעם כערכאת ביהמ"ש המחוזי עמ"ש (ת"א) 34119-06-22 היועצת המשפטית לממשלה נ' ה' ל' (פורסם במאגרים המשפטיים, 17.1.2024). בערעור זה קבע ביהמ"ש, כי בצדק הכריע ביהמ"ש לענייני משפחה (כב' השופט ש' בר-יוסף, בתמ"ש 51072-12-18 פ' נ' נציג היועץ המשפטי לממשלה ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, 13.2.2020) בקובעו, כי יש ליתן פסק-דין הצהרתי לאם הגנטית של התינוקת שבאה לעולם במסגרת הליך פונדקאות חו"ל; הגם שבמקרה שדובר בבנות זוג, שאחת מהן נשאה את המטען הגנטית והעובר שהופרה בתרומת זרע אנונימית הושתל ברחמה של זוגתה – נקבע כאמור, כי אין מניעה למתן פסק-דין הצהרתי לקביעת האימהות של האם הנושאת מטען גנטי, ובכך אף לא יצר ביהמ"ש אדן הורות חדש. כן הדהד בפסיקתו את קביעת בית המשפט העליון, בלשונו של כב' השופט מ' חשין, לפיה "אכן, קול הדם קול חזק הוא, קול הוא המתגלגל מקצה הארץ ועד קצה, קול מחריש אוזניים הוא, הוא החזק בקולות" (בע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים נ' ההורים הביולוגיים (פורסם במאגרים המשפטיים, 21.4.2005), פסקה 14 לפסה"ד של כב' השופט מ' חשין). מני מועד פקיעת הנוהל - 1.4.2024 - שעל יסודו ניתנו עד לנקודת זמן זו ובאופן שוויוני פסק-דין הצהרתיים הן לאבהות, הן לאימהות באותה הדרך בהליכי פונדקאות שנערכו בחו"ל - ניתן לזהות בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה דיון ער בסוגיה זו, והדברים עולים וביתר שאת אף מהאמור בהודעת ב"כ המבקשים מיום 29.11.2024. אומר כבר עתה, כי נכון לנקודת זמן זו ניתן לאתר בקרב פסיקת בתי המשפט לענייני משפחה מגמה לפיה, בנסיבות של לידת קטין במסגרת הליכי פונדקאות חו"ל, יש מקום לקביעת אימהות באותו האופן שבה ניתן לקבוע אבהות; קרי באופן המייתר צורך בהליך משפטי נוסף בדמות צו הורות פסיקתי או צו אימוץ; ואפרט. ביום 1.10.2024 ניתן פסק דין, ע"י כב' סגנית הנשיא, השופטת רותם קודלר-עייאש, לפיו ניתן לקבוע את אמהותה של התובעת בדרך של מתן פסק-דין הצהרתי על יסוד עריכת הבדיקה הגנטית, וכך הורה. נסיבות המקרה דומות לנסיבותינו אנו; ולפיהן דובר בתינוקת הנושאת את המטען הגנטי של האב והאם ונולדה לאחר הליך פונדקאות בגיאורגיה, ונערכו בדיקות גנטיות לשני ההורים שהוכיחו את הקשר הגנטי בינם לבין התינוקת. בנימוקיו קבע ביהמ"ש, בין היתר, כי לא ניתן לקבל את עמדת המדינה לפיה אין בסיס חוקי לקביעת אימהות על יסוד זיקה גנטית, בין היתר, בהיותה סותרת את המצב העובדתי ששרר בישראל עד ליום 2.4.2024 – מועד פקיעת הנוהל, שקבע במפורש כי אבהות כמו גם אימהות ייקבעו על יסוד בדיקת רקמות והצהרת הפונדקאית. בזכות האם, כמו גם הקטינה כי לא יידרש מהן כל תנאי נוסף מעבר להוכחה מובהקת של הורות ביולוגית; העדר הסדר חוקי אין משמעו הסדר שלילי בהכרח; נכון להיום אין במשפט בישראל הסדרה כוללת לקביעת שאלת ההורות כמו גם הוראות חוק המסדירות במפורש – מונחי אבהות, אמהות או הורות; ברם לצד זאת התפיסה היא, כי הורות, קודם לכל – מוגדרת כהורות ביולוגית, כעולה אף מאדני ההורות שפורטו בפסיקת ביהמ"ש העליון; כך גם קיבל בית המשפט את טענת קיומה של אפליה וקבע בזיקה לכך, ותוך שהוא מבחין בין נסיבות מצב זה שבהן מתקיימת זיקה גנטית של שני ההורים לקטינה וקובע אף ביחס אליו שאין מקום ליצור אפליה: "עוד מצאתי שלא ליצור או לאפשר כל אפליה בין שני הורי הקטינה. שניהם הוריה הביולוגיים אשר עקב מצב פיזי לא הצליחו לשאת את ההיריון בעצמם ואולם שניהם הורים ביולוגיים של הקטינה וסבורתני כי טובתה מחייבת כי ההורות הביולוגית של שני הוריה כלפיה תקבע באותה דרך, ללא יצירת מסלול שונה לכל אחד מהוריה הביולוגיים. [...] ואולם בעניינו שעה שעובדתית אין הבדל בין ההורים, אין ליצור הבדלים משפטיים ביניהם בדרך קביעת ההורות כלפי הקטינה" (תמ"ש (ב"ש) 42196-10-23 פלוני נ' היועצת המשפטית לממשלה משרדי ממשלה (פורסם במאגרים המשפטיים, 1.10.2024; להלן: "תמ"ש (ב"ש) 42196-10-23", סעיף 32 לפסה"ד; הדגשות לא במקור). למען הסדר הטוב יצוין, כי המשיבה ציינה, שערעור מטעמה הוגש על פסק-דין זה; ב"כ המבקשים הוסיף ועדכן, כי, בשלב זה נדחתה בקשת המשיבה לעיכוב ביצוע פסק-הדין בהחלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 4.11.2024 (ר' הודעתו מיום 29.11.2024). לאותה תוצאה ובאותו האופן פסק אף בית המשפט לענייני משפחה, כב' השופט עובד אליאס ביום 9.10.2024 (תמ"ש (ראשל"צ) 1999-03-24 (טרם פורסם)); כב' השופט אליאס מציין מפורשות, כי מצא להצטרף לעמדה ולנימוקיה של כב' השופטת קודלר-עייאש, בהינתן הזהות הנסיבתית בין המקרים; ובנוסף מצא להדגיש מספר נימוקים וביניהם – ייעול וקיצור ההליך המשפטי בעניין פונדקאות כלל ופונדקאות חו"ל בפרט, אשר בה נתקלים ההורים לעיתים בקושי בהוצאת התינוק שנולד בארץ זרה והבאתו ארצה בלא פסק-דין; טובת הקטין עולה בקנה אחד עם רישומה המהיר של אמו בהתאם לתוצאות חוות הדעת הגנטית לרבות בהינתן להשלכות הכרוכות מאי הרישום, כגון בענייני אפוטרופסות וירושה היכולות להיות הרות גורל. משום כך אף במקרה זה מצא בית המשפט להעתר לסעד המבוקש וליתן פסק-דין הצהרתי בדבר האימהות באותו האופן שבו ניתן פסק-הדין בעניין האבהות. גם במקרה זה ציינה המשיבה, כי הגישה ערעור על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי (מרכז); אשר למיטב הידיעה נכון לכתיבת שורות אלה טרם הוכרע ולמצער בפס"ד שפורסם. ביום 24.11.2024 ניתן פסק-דין נוסף מאת ביהמ"ש למשפחה בת"א, כב' השופטת לורן אקוקה, בנסיבות דומות של הליך פונדקאות שנערך בגיאורגיה שבסופו נולדה תינוקת מביצית המבקשת שהופרתה בזרעו של המבקש; דבר שהוכח אף בבדיקות הגנטיות שבוצעו. ביהמ"ש מצא ליתן פסק-דין הצהרתי משלים הקובע את אמהותה של המבקשת לאחר שנקבעה ובאותה הדרך אבהותו של המבקש. בין יתר טעמיו מדגיש ביהמ"ש את עקרון השוויון הנדרש להחלה לא רק במישור היחסים שבין אב לאם, אלא גם בין האמהות שנדרשו להליכי פונדקאות במהלך התקופה שבה נהג הנוהל ולאחר פקיעתו, בפרט שעה שלא חל שינוי במצב החוקי: "באשר לאדן השוויון, אני סבורה כי הורותה של המבקשת 2 צריכה להיות זהה לזו של המבקש 1 באשר הקטינה נושאת את המטען הגנטי של שניהם. [...] עם זאת לא מצאתי להסתפק רק בהשוואת מעמדה של המבקשת 2 למבקש 1. למעשה יש להשוות מעמדה של המבקשת 2 למעמדן של אימהות אחרות אשר עברו את המסלול הדומה למבקשת 2 בדרך להפוך לאם ולהחזיק תינוק הנושא את המטען הגנטי שלה [...] ואשר המשיבה הסכימה עד לפקיעת תוקפה של הוראת המעבר ביום 1.4.2024 להכיר באימהותן במסגרת פסק דין הצהרתי. בהקשר לאמור יש לזכור כי הן הנוהל והן הוראת השעה לא שינו את המצב המשפטי שכן עסקינן בעמדה של המשיבה אשר לא הייתה מבוססת על הוראה חוקית ונועדה לספק מענה עד שהמחוקק הישראלי יידרש לסוגיה" (תמ"ש 55647-04-24 ג' ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, 24.11.2024). בפסק דין נוסף, מיום 28.11.2024, שאף עניינו בני זוג שהביאו לעולם ילד, הנושא את מטענם הגנטי, באמצעות הליכי פונדקאות בגיאורגיה, כאשר הדבר אף עולה מתוצאת הבדיקות הגנטיות שערכו, קבע בית המשפט, כב' השופטת שירלי שי, כי הוא מקבל את עתירת המבקשים וקובע את אימהותה של המבקשת כלפי הקטין על דרך מתן פסק-דין הצהרתי. מדגיש ביהמ"ש את ההבדל "שאינו אך סמנטי" בין מתן צו הורות על יסוד קשר גנטי לבין מתן צו הורות פסיקתי, זאת דרך פריזמה של שלושה היבטים: "הראשון שבהם – אפליה מגדרית. השוני בין אבהות לאימהות. משגם לתובע וגם לתובעת קשר גנטי לקטין, קביעת הורותו של התובע על פי קשר זה, אל מול קביעת הורותה של האם בדרך אחרת - על פי צו פסיקתי, מהווה אפליה מגדרית. השני שבהם – הגדרה משפטית אל מול מציאות עובדתית. אין מחלוקת כי קשר גנטי הוא קשר משפחתי. [...] הכרזת התובעת, שיש לה קשר גנטי לקטין, כאימו בצו הורות פסיקתי, במקום הכרזתה על פי הקשר הגנטי, מהווה פער גדול בין האמת העובדתית לאמת המשפטית, פער שניתן להימנע ממנו מראש, ולא צריך לתקנו בדיעבד. השלישי שבהם – טובת הקטין. בניגוד לטענת הנתבעת, ומבלי לקבוע מסמרות בסוגיה האם שלושה הורים משרתים את טובת הקטין או לאו, אין זה המקרה דנן. [...] הלכה למעשה נותקה כל זיקה בינה לבין הקטין, כך שסוגיית שלושה הורים אינה קיימת במקרה דנן. מנגד, טובת הקטין היא הכרה בשני הוריו באותו האופן, מניעת הארכת הליכים ו/או אי יציבות משפטית" (תמ"ש 49750-04-24, מיום 28.11.2024, הותר בפרסום, סעיף 23 לפסה"ד). בין לבין, ביום 5.11.2024 נתן ביהמ"ש, כב' השופטת יוכבד גרינוולד-רנד החלטה בבקשה שהוגשה מטעם המשיבה לביטול חלקי של פסק-דינה שקבע הורות שני המבקשים על יסוד תוצאות בדיקת הרקמות בזיקה לתינוקת שנולדה בהליך פונדקאות בגאורגיה; הווה אומר שבמקרה זה מצא ביהמ"ש ליתן לכתחילה פסק-דין הצהרתי לקביעת אבהות ואמהות באותו האופן. ביהמ"ש דחה את בקשת המשיבה בהחלטה; ההחלטה שהותרה בפרסום בהשמטת פרטים מזהים הובאה כלשונה ע"י ב"כ המבקשים כדלקמן: "לאחר עיון בטיעוני הצדדים – המבקשים הרו את הקטין באמצעות אם פונדקאית בגיאורגיה. אין חולק כי הזרע והביצית הם מהמבקשים. חוות דעת גנטית קבעה כי אכן המבקשים הינם הוריה הביולוגים של הקטינה. נוכח זאת, לא ברור מדוע היועמ"ש עומד על עתירה עצמאית של האם למתן צו הורות פסיקתי או צו אימוץ כלפי בתה שלה. מתן צו הורות פסיקתי, לא כל שכן צו אימוץ, כלל אינם רלוונטיים שעה שמדובר בקשר הורות ביולוגי של אם ובת, שהוכח מדעית בחוות דעת גנטית. לפיכך הבקשה לביטול פסק דין-נדחית. מסירה אישית" (תמ"ש 15339-04-24, החלטה מיום 5.11.2024; הדגשות לא במקור). מקרה נוסף שבו מצא בית המשפט למשפחה לפסוע באותו מסלול נורמטיבי ולהעניק לאם פסק-דין הצהרתי בדבר אימהות, ללא צורך בהליך נוסף כצו הורות עבור יילוד שנולד בהליך פונדקאות בחו"ל – מצוי בהכרעת כב' סגן הנשיאה, השופט טל פפרני מיום 10.11.2024. ברם, כאן, בהבדל מהמקרים הקודמים, הנסיבות שונות; כאשר מדובר באם יחידנית שביצעה הליך פונדקאות בארה"ב, על דרך הפריית ביצית שלה בזרע מתרומת זרע אנונימית; כאשר במקרה זה מציין ביהמ"ש, כי אין חשש לקיומה של הורות משולשת, ואף עולה צורך וביתר שאת במתן פסה"ד המכיר באם. בין יתר טעמיו, מדגיש ביהמ"ש כי "בלב הכרעה עומד עקרון טובת הילד המנחה מרכזי בדיני המשפחה בישראל, ובפרט בסוגיות הנוגעות להורות ולקביעת מעמדם של ילדים. בהקשר של פונדקאות חו"ל וקביעת הורות, עקרון זה בא לידי ביטוי במספר היבטים: הכרה בהורות הגנטית והמשפטית, ללא צורך בהליכים מורכבים או ממושכים; יציבות משפטית, קביעת ההורות באופן ברור ומהיר מעניקה לילד יציבות ובטחון משפטי; זכות הילד לזהות; שוויון בין ההורים" (הדגשות במקור; תמ"ש 23772-05-24 אלמונית נ' משרד המשפטים/הממונה על קשרי משפחה ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, 10.11.2024). בנוסף, מדגיש ביהמ"ש את עקרון השוויון בין ההורים הביולוגיים בזיקה לאופן קביעת ההורות בהליכי פונדקאות חו"ל, לרבות על דרך סקירת פסיקה העוסקת בכך (שם, סעיף 20 לפסה"ד). מנגד, למיטב הידיעה ולמצער ככל שפורסם או הוצג לפניי על ידי מי מהצדדים, קיים נכון לנקודת זמן זו, פסק דין אחד המקבל את עמדת המשיבה וקובע את הצורך בקיומו של הליך משפטי נוסף לקביעת אמהות בנוגע ליילוד הבא לעולם בהליכי פונדקאות חו"ל. במקרה זה עסקינן, כבמקרה שלפנינו, בתינוקת הנושאת את המטען הגנטי של האב והאם ונולדה לאחר הליך פונדקאות בגיאורגיה, כאשר לאחר עריכת בדיקות גנטיות לשני ההורים וחרף קביעותיהן המבססות את הקשר הגנטי – החליט ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, כב' השופטת אורית אביגיל יהלומי, ליתן פסק-דין הצהרתי לאב בלבד ואילו בנוגע לאם –קבע, כי יש לנקוט בהליך נפרד למתן "צו הורות פסיקתי" או "צו אימוץ לצורך כינונה של אמהות התובעת ביחס לקטינה. במסגרת הנימוקים התקבלה עמדת המדינה על טעמיה וחששותיה בנוגע לזכויות הפונדקאית כמו גם טובת הקטינה ומניעת מצב של שלושה הורים; בנוסף, הטענה לקיומה של הפליה בין אב לאם באופן הסדרה זה (כקביעת כב' השופט שילה, לעיל)) נדחתה על ידי ביהמ"ש שקבע בזיקה לכך, כי "פסיקה זו אינה מהווה תקדים או הלכה המחייבים את בית משפט זה וכי מאז אותו פסק דין, עבר למעלה מעשור וסוגיית פונדקאות חו"ל נדונה בפסקי דין נוספים ובוועדות שונות, כאמור בתגובת ב"כ היועמ"ש, והוסדרו נהלים ספציפיים לעניין זה כאמור לעיל" (תמ"ש (ירושלים) 69083-01-24 פלוני נ' פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) (פורסם במאגרים המשפטיים, 22.9.2024, סעיף 70 לפסה"ד). וליישום בנסיבות דנא לאחר שעיינתי בכלל המונח בפני והבאתי בחשבון את מכלול הטענות והשיקולים, מצאתי תחת נסיבותיו של מקרה זה להיעתר לבקשת המבקשים; ולהלן נימוקיי. אין חולק וכך עולה בבירור מבדיקת הרקמות שערכו המבקשים – כי הקטין נולד כתוצאת הליך הפונדקאות על בסיס הפרייה ביצית המבקשת בזרעו של המבקש; קרי מתקיימת זיקה גנטית בין הקטין למבקש, כמו גם בינו לבין המבקשת. אשר לניתוק הקשר שבין הפונדקאית לקטין – יצוין, כי במועד שבו החלו הצדדים בתהליך הפונדקאות, שבמסגרתו הגיע לעולם הקטין, אפשר הנוהל הנוהג בישראל את קביעת אימהותה של המבקשת באותו האופן שבו תוצהר אבהותו של המבקש; קרי על דרך ביצועה של בדיקת רקמות, הצגת מסמכים נדרשים, לרבות המעידים על ניתוק קשר הפונדקאית ומתן פסק-דין הצהרתי בהתאם הקובע קשרי הורות. יותר מכך, בגדרי ההליך דנא הוצג לפניי תצהיר הפונדקאית על ויתור זכויות בנציגות ישראל בטביליסי ביום x.x.2024, קרי שנחתם לאחר הולדת הקטין, ממנו עולה בבירור, דבר העדר זיקה או קשר לרבות ניתוק בינה לבין היילוד; זאת כאשר המבקשים ציינו בהודעתם המשלימה בנדון, כי התצהיר נוסח בעבר בהתייעצות עם מי מנציגי המשיבה (ר' תשובת המבקשים מיום 1.12.2024 על נספחיה). עובדה זו יש להביא אף בראי הדין הנוהג בגיאורגיה; שהיא מדינה שבה קובע החוק העדר זיקה בין הפונדקאית ליילוד, כעולה, בין היתר, אף מפסיקת ביהמ"ש בנדון: "על פי חוות דעת של הדין הזר שהוגשה לבית המשפט, ההסכם נעשה בהתאם לחוק בגיאורגיה שלפיו, לאחר לידת התינוק, אין לאם הפונדקאית כל זיקה לתינוק שנולד והתובעים הם האפוטרופסים הבלעדיים של התינוק" (ר' תמ"ש (ת"א) 21170-07-12, לעיל, סעיף 1 לפסה"ד של כב' השופט נ' שילה; הדגשה לא במקור). עוד יצוין, כי הגם פקיעת הנוהל נכון לנקודת זמן זו - לא שונה דבר ביחס לאופן קביעת אבהות אף מצידה של המשיבה; משכך, גם כיום אין כל מניעה לקביעת אבהותו של המבקש כלפי הרך הנולד, לרבות תחת נסיבותיו של ההליך לפניי; ובהתאם ניתן ביום 21.10.2024 פסק-דין חלקי, בהסכמתה המשיבה המצהיר והקובע בהתאם. על רקע האמור, אומר ובזהירות ובמלוא הכבוד המתחייבים, כי מתגלע קושי מובן למתן משקל לטעמיה של המשיבה בנקודת זמן שרירותית לכאורה זו, למצער לחלקם, כאשר אין לדידה בטעמים אלה כדי לגרוע מהיתכנות למתן פסק-דין הצהרתי לקביעת אבהות. שהרי לכאורה אותם חששות, למשל בנוגע למעמד וזכויות הפונדקאית רלבנטיים - הן כאשר מדובר בקביעת אבהות, הן כאשר מדובר בקביעת אמהות; והגם שכך אין כל התנגדות מצד המשיבה כאמור לקביעת האבהות תחת אותו מצב עובדתי נתון. ואדגיש וביתר שאת, כי אין באמירה זו כדי חלילה למעט מחשיבותן של טענות אלה שראוי שיקבלו מענה הולם; ברם דומה, כי המענה הראוי להן מקומו, למשל, במסגרת אמנות בינלאומיות, כעולה אף מדיוני והמלצות ועדת מור-יוסף בנדון. דומה, כי קושי זה מתחדד פי כמה על רקע העובדה - שלאחר שכבר ניתנו המלצות הצוות המקצועי בשנת 2021 על יסוד אותם טעמים – עדיין הוארך אותו נוהל מעת לעת, ולבסוף אף נקבע מתחם זמנים נרחב , בן מספר שנים, עד למועד שנקבע לפקיעתו של אותו נוהל; קרי בין יום ה- 21.10.2021 ועד ליום 1.4.2024. והדברים משתקפים נכוחה בהמלצות הצוות המקצועי: "בהתאם להמלצות הצוות, נדרש כינון הורות לבעלת הביצית, גם במצבים שבהם הוכח קשר גנטי לשני בני הזוג שהביאו ילד בפונדקאות מחוץ לישראל. נקבעה הוראת מעבר, אשר הוארכה מעת לעת, ולפיה נדחתה כניסתה לתוקף של המלצה זו, כך שהדרישה לכינון הורות במצבים אלו נכנסה לתוקף ביחס ללידות שאירעו החל מיום 1.4.2024" (ר' נספח 1 לתגובת המשיבה, עמ' 1). והינה היום על יסוד אותם טעמים שהיו ידועים אף לעת קביעת וקיום הנוהל במשך שנים, מבקשת המשיבה מבית המשפט לנהוג אחרת, בהינתן פקיעתו של הנוהל; כאשר פקיעה זו בהבדל מאקט של ביטול, מתרחשת באותה סביבה נורמטיבית שבה לא חל כל שינוי חקיקתי מחייב. דומה, כי בהינתן כלל האמור עד כה, מקבלים משנה תוקף דבריה הנכוחים של כב' סגנית הנשיא, השופטת קודלר-עייאש, הקובעת, כי "לא ניתן לקבל את טענת היועמשי"ת כי אין בסיס חוקי לקביעת אימהות על יסוד זיקה גנטית בענייננו, שכן לא זו בלבד שטענה זו אינה מבוססת אלא שהיא סותרת את המצב העובדתי ששרר במדינת ישראל עד ליום 2.4.2024 המועד בו פקע (הא ותו לא) הנוהל הפנימי שהונהג ע"י היועצת המשפטית לממשלה עד אז ובמסגרתו נקבעה האימהות המשפטית בהתאם לתוצאות הבדיקה הגנטית שבוצעה. יודגש כי הנוהל הפנימי פקע ולא בוטל ולא התקבלה כל חוו"ד משפטית או הסדר חוקי שסתר אותו" (תמ"ש (ב"ש) 42196-10-23, לעיל, סעיף 21 לפסה"ד; הדגשות לא במקור). הדבר אף עשוי לעורר שאלות לא פשוטות, כגון בדבר משמעותם של פסקי הדין שניתנו על יסוד אותו נוהל הנוהג משך שנים, והאין בכך כדי "לצבוע" פסיקות אלה לאחור באופן בעייתי; כל זאת וביתר שאת שעה שבטובתם של קטינים עסקינן; כמו גם בשיקולי יציבות וודאות משפטית. ואשוב ואדגיש בשנית, כי אין בכלל האמור לדידי, כדי לקבוע מסמרות או כדי חלילה למעט מחשיבות טענות הצדדים בנדון, לרבות טעמי המשיבה, אלא כדי לחדד יותר מכל – את הצורך בקיומו של דיון משמעותי ומהותי שעל בסיסו תוסדר נורמטיבית ובאופן בהיר הסוגיה דנא; כאשר עד אז דומה, שקשה להלום קביעה שרירותית לכאורה, לפיה החל מנקודת זמן כזו או אחרת - אין זה ראוי עוד להמשיך ולפסוק באופן זה. אשר על כן ולאור המקובץ לעיל, מצאתי לקבל את בקשת המבקשים בעניין אופן קביעת אימהותה של מבקשת כלפי הקטין, על בסיס אותו מסד שעל יסודו נקבעה זה מכבר אבהותו של המבקש בגדרי ההליך דנא; ובהתאם ליתן בזאת פסק-דין הצהרתי הקובע, כי המבקשת היא אמו של הקטין; המבקשים יגישו פסיקתא לחתימה בהתאם. בנסיבות העניין, נוכח התוצאה אליה הגעתי ותוך שהבאתי בחשבון את בקשת הצדדים למתן הכרעה על יסוד המצוי בתיק, מצאתי להורות, כי המשיבה תשלם הוצאות למבקשים, אך ברף הנמוך, בסך של 2,500 ₪. המזכירות תמציא הפסק לידי הצדדים ותסגור את התיק. פסק הדין יהא מותר בפרסום לאחר השלמת התממה להשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision18205-05-24	["הילה מלר-שלו"]	[{"judgment_id": "802029cb-f34b-59ee-9245-a76e48eeaf66", "file_name": "18205-05-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 86604, "extension": "docx", "display_name": "18205-05-24-קובץ מקורי"}]
97d5d16e-20ec-5188-89f3-abe5c18a6686	ביהמ"ש המחוזי מרכז לוד, אב"ד הנשיאה רות לורך, סגן הנשיאה עמי קובו, השופטת דבורה עטר: גז"ד למורשע במעשה מגונה בקטין בן משפחה ועבירות של גרם מעשה מגונה בקטין בן משפחה (תפ"ח 34375-09-22)	34375-09-22	2024-03-30	3	5	2	3MAGISTRATE_COURT	5Central	2Criminal	לפני כב' השופטת – נשיאה רות לורך, כב' השופטת דבורה עטר, כב' השופט, סגן נשיאה עמי קובו	decision34375-09-22	["אב\"ד הנשיאה רות לורך", "סגן הנשיאה עמי קובו"]	[{"judgment_id": "97d5d16e-20ec-5188-89f3-abe5c18a6686", "file_name": "34375-09-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 54415, "extension": "docx", "display_name": "34375-09-22- קובץ מקורי"}]
23525cd9-ae45-5630-8cb5-8a51b94a4a9b	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת שירלי שי: החלטה בשאלת סמכותו של מיופה הכוח ע"פ ייפוי כוח מתמשך לנהל הליך משפטי בשם הממנה (תמ"ש 31832-01-23)	31832-01-23-קובץ מקורי	2024-12-01	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	התביעה שבכותרת עניינה בצו מניעה האוסר על הנתבע, מר ג' א', ללון בבית התובעת או ביחידת הדיור הסמוכה לביתה, הגב' א' א' – אימו, אשה כבת 81 שנים בעת מתן החלטה זו. התביעה הוגשה באמצעות בנה הנוסף של התובעת, מר נ' א' - אחיו של הנתבע, מכוח ייפוי כח מתמשך, עליו חתמה התובעת, לטובתו, שנכנס לתוקף ביום 31.10.2022. בפניי שאלת סמכותו של מר נ' א', להגיש את התביעה בשם אימו, מכוח ייפוי כוח מתמשך. לשם הנוחות מר נ' א' יקרא בהחלטה זו "התובע" ואילו מר ג' א' יקרא "הנתבע", כאשר התובעת, אימם של הצדדים, תיקרא "האם". רקע משפטי בתמצית: ההליכים בין התובע לנתבע החלו בהליך ה"ט 46227-11-22 (להלן: "ההליך הקשור"), בו עתר התובע להרחיק את הנתבע, בטענות של מעשה אלימות כנגדו. במסגרת העתירות עתר התובע להרחיק את הנתבע גם מבית האם, נוכח היותו מיופה כוחה, הדואג לה, בין היתר בביתה, בטענה שאם הנתבע יתקרב לבית האם ו/או ישהה בו, תימנע ממנו האפשרות לדאוג לה. הנתבע הכחיש את כל הטענות לאלימות והתנגד למתן צו האוסר עליו להגיע לבית האם, ואף עמד על כך שהאם רוצה את קרבתו, מבקשת שיגור ביחידת הדיור הסמוכה לביתה, תוך שמבהירה רצונה זה במפורש. יחד עם זאת הגיעו התובע והנתבע להסכמות, שניתן להן תוקף של החלטה, לפיהן תמונה לאם אפוט' לדין, אשר תגיש עמדה בשמה לגבי המחלוקת בין האחים בראי טובתה, תוך בחינת מצבה להביע רצון חופשי, ועד להחלטה אחרת, הצו שניתן במעמד צד אחד, האוסר על הנתבע להתקרב לבית האם, יעמוד בתוקפו. בדיון נוסף שהתקיים בתיק הקשור, לאחר שהוגשה עמדת האפוט' לדין, הגיעו התובע והנתבע להסכמות נוספות, שניתן להן תוקף של החלטה, בקשר לזמנים בהם יהיה רשאי הנתבע להגיע לבית האם, ללא נוכחות התובע. זמנים אלה לא כללו אפשרות לינה של הנתבע בבית האם. ביום 24.4.24 התקיים דיון במעמד הצדדים, בתיק שבכותרת, בבקשת התובע למתן צו מניעה זמני. בסופו ניתנה החלטה המורה כי ההסכמות אליהן הגיעו התובע והנתבע, בהליך הקשור, בדבר זמני שהייתו של הנתבע בבית האם, יוותרו על כנן, תוך שתוגש עמדה עדכנית של האפוט' לדין. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 18.7.24 עתר התובע למתן פסק דין בהליך שבכותרת, ואילו הנתבע כפר בסמכותו של התובע לנהל אתהליכים המשפטיים בשם האם. לפיכך, נתבקשו הצדדים להגיש סיכומים קצרים לענין הסמכות ומכאן החלטה זו. במקביל, עומד ותלוי בין הצדדים הליך נוסף, תביעת הנתבע לביטול ייפוי הכוח המתמשך. עיקרי טענות התובע: כל מטרת ההליך הוא להגן על טובת האם ורווחתה, ולאפשר לתובע למלא את תפקידו כמיופה כוחה. הנתבע לא טען, לאורך כל הדרך, לרבות במסגרת הליך ה"ט, בו הגיעו הצדדים להסכמות, לענין חוסר הסמכות. לא זו אף זו, הנתבע, לאחר שהליך הגישור לא צלח, הגיש בקשה דחופה להסדרת ביקוריו בבית האם, במסגרתה שב והצהיר כי הוא פועל, מתחילת ההליכים, בהתאם להסכמות ולהחלטות שנתקבלו. רק בדיון שהתקיים ביום 20.3.2024 ולאחר שהחליף את באי כוחו, העלה הנתבע לראשונה את שאלת הסמכות, לפיכך, ומשתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018 (להלן: "תקנות סד"א") קובעת כי טענה של חוסר סמכות יש להעלות בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת כתב התביעה, מנוע הנתבע מלהעלות טענה זו. יתר על כן, סעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962 (להלן: "חוק הכשרות"), אליו מפנה הנתבע לשם ביסוס טענתו לחוסר סמכות, מתייחס למוסד האפוטרופסות ולא לייפוי כח מתמשך. סעיף 32ו (ז) חוק הכשרות מעניק הן לאפוט' והן למיופה הכוח, את הסמכות לנקוט בפעולה משפטית בין האדם הממנה לבין קרוביו של האפוט'/מיופה הכח, בהתאם לאישור בית המשפט, ובענייננו, כלל החלטות בית המשפט חלוטות והן מהוות למעשה אישור בית המשפט לניהול ההליך. במסגרת ההליכים מינה בית המשפט לאם אפוט' לדין אשר מייצגת את קולה כך שמינוי זה מבטל כל טענה של ניגוד עניינים שקיים לכאורה בהליך זה. טובתה של האם מהווה עיקרון על המצדיק ומחייב את ניהול ההליך, אשר משקף באופן מוחלט את טובתה ורווחתה. לגבי רצונה של האם טוען התובע כי הוכח על ידי האפוט' לדין כי האם אינה מסוגלת להביע את רצונותיה, ולראיה, כאשר יכולה הייתה להביע רצונה, בחרה בתובע להיות מיופה כוחה. בסוף סיכומיו עתר התובע ליתן פסק דין בתיק, בהתאם לחומר המצוי בפני בית המשפט, בטענה כי הוגשו כבר תסקירים, קיימות עמדות אפוט' לדין, התקיימו מספר דיונים וההליך מתנהל כמעט שנתיים. עיקרי טענות הנתבע: סעיף 48 לחוק הכשרות קובע כי אין האפוט' מוסמך לייצג אדם שהוא מונה כאפוט' מבלי שבית המשפט אישר זאת מראש. בסעיף 32ו(11)(ז) נקבע, לגבי ייפוי כוח מתמשך, כי הוראות סעיף 48 יחולו בשינויים המחויבים, לענין פעולה משפטית בין הממנה לבין מיופה הכוח, ודי בהוראה זו כדי להצביע על כך שהתובע מנהל את ההליך בחוסר סמכות ועל כן יש למחוק את תביעתו ולבטל את ההחלטות שניתנו עד כה במסגרת ההליכים שמנהל התובע בשמה. טענות התובע כאילו החלטות חלוטות שניתנו על ידי בית המשפט, גם על פי בקשותיו של הנתבע, מעידות על אישורו של בית המשפט להליך, דינן להידחות. יתר על כן, לפי דוח האפוט' לדין, שמונתה לאם במסגרת ההליכים, רצונה שהנתבע יתגורר עימה ביחידת הדיור הצמודה לבית מגוריה. גם העו"ס, שהגישה תסקיר, הביעה את רצון האם שהנתבע יבקר אותה בביתה ועל כן אף המליצה על הגעת הנתבע באופן חופשי וללא הגבלה לבית האם, לרבות בשבתות וחגים. חרף רצונה של האם, הגיש התובע את ההליך דנן, תוך שימוש לרעה בייפוי הכח המתמשך. אם לא די בחוסר הסמכות של התובע בניהול ההליך, התנהלותו לאורך כל ההליך מלמדת על שימוש לרעה בהליכי משפט תוך הפרת הוראות החוק. כך למשל מפר התובע את סעיף 32ז(א) לחוק הכשרות הקובע כי על מיופה הכוח לפעול בשקידה, במיומנות ובתום לב ולא לטובת ענייניו שלו. לטענת הנתבע התובע עושה שימוש בחוק על מנת להתנגח בנתבע בשל סכסוך אישי בין השניים. כך גם מפר התובע את סעיף 32ח(ו) לחוק הכשרות הקובע כי על מיופה הכוח לפעול בדרך שתאפשר לממנה לשמור על קשרים עם בני משפחה וחברים. כתשובה לטענות התובע לגבי מועד העלאת הטענה לחוסר סמכות משיב הנתבע כי טענה זו אינה רלוונטית לסוגיה דנן משום שלא מדובר בטענה לחוסר סמכות מקומית. לפיכך, עותר הנתבע להורות על ביטולו של ההליך, על ביטולן של ההחלטות שנתקבלו במסגרת ההליך וחיוב התובע בהוצאות. דיון והכרעה: כבר בראשית פרק זה אציין כי בחינת ייפוי הכח המתמשך, עליו חתומה האם, מעלה כי האם מינתה את התובע כמיופה כוח לטפל בכל ענייניה - הרכושיים, הרפואיים והאישיים. יש בכך בכדי להעיד כי האם סמכה על התובע שיטפל בכל ענייניה. במסגרת ההנחיות המקדימות פירטה האם את הנחיותיה, ואין ברשימה זו כל הוראה הקובעת כי לא ניתנת למיופה הכוח האפשרות להגיש בשמה הליכים משפטיים. יתר על כן, האם קובעת בהנחיות המקדימות כי במידה ותוגש על ידי איזה גורם ו/או מי מקרובי משפחתה ו/או ילדיה, בקשה למנות לה אפוט' שאינו התובע, היא מתנגדת לכך ומבקשת, בכל תוקף, לכבד את רצונה על פי ייפוי הכוח המתמשך ולא למנות לה אפוט', ואם יוחלט אחרת, אזי בקשתה שהאפוט' שימונה יהיה התובע. כידוע, מינוי אפוט' הוא הליך משפטי, ומהוראה מקדימה זו ניתן להשליך על כך שהאם למעשה מאפשרת ומאשרת לתובע לנהל הליך משפטי בשמה. סעיף 32ו(א) לחוק הכשרות קובע כי מיופה כוח מוסמך לקבל בשם הממנה כל החלטה בקשר לעניינים שבייפוי הכוח שאותה היה מוסמך הממנה לקבל ולבצע בשם הממנה כל פעולה בקשר לאותם עניינים שאותה היה הממנה רשאי לבצע. מסעיף זה אנו למדים כי ניתן לנהל באמצעות ייפוי כוח מתמשך הליכים משפטיים. סעיפים 32ו(ב) ו-32ו(ג) מונים את הפעולות שמיופה הכוח אינו מוסמך לבצע בשם הממנה, וניהול הליך משפטי, בוודאי כזה המתנהל בעניינו, אינו מופיע בסעיפים. ובעניינו, יתר על כן, כאמור, אין בייפוי הכוח המתמשך שערכה האם הנחיה מקדימה, מפורשת או חד משמעית, האוסרת על מיופה הכוח להגיש תביעה בשם הממנה. משהאם סמכה על התובע ומינתה אותו כמיופה כוחה לכל ענייניה, ובהוראות המקדימות שבה וחזרה על רצונה זה, באופן שגם אם בית המשפט יחליט שיש למנות לה אפוט' היא מבקשת שימונה התובע, מירב הסיכויים שלו הייתה נשאלת בקשר לניהול הליך משפטי בשמה, באופן מפורש, בעת חתמה על ייפוי הכוח המתמשך, תשובתה הייתה חיובית. במצב דברים זה ניתן לקבוע כי התובע מוסמך להגיש בשם האם תביעה זו, ולנהל את ההליך המשפטי, ולמעשה לסיים בכך החלטה זו. במקרה דנן בית המשפט לא הסתפק בהוראות החוק ועל מנת למנוע חשש, ולו קל שבקלים, של ניגוד עניינים בניהול ההליך המשפטי על ידי התובע, בשל מערכת יחסים עכורה עם הנתבע, הוא אף מינה לאם אפוטרופוס לדין. עמדתה של האפוט' לדין, על אף שהשתנתה עם הזמן, בקשר לאופי שהייתו של הנתבע בבית האם, ועל אף שהצביעה על בעייתיות במערכת היחסים שבין התובע לנתבע, לא קבעה כי התובע נוהג בניגוד עניינים, בוודאי לא באופן אשר מחייב את ביטול ההליך על ידו, ואף להיפך. לפי עמדתה התובע דואג לרווחת האם ומטפל בה לדבעי. הצדדים שניהם הרבו בסיכומיהם לענין מהות התביעה – האם נכון ליתן את הסעד המבוקש – צו מניעה, או לאו. משהחלטה זו אינה עוסקת בעתירה העיקרית של ההליך דנן, אין מקום לדון בטענות אלה, וטענותיו של כל צד שמורות להם להמשך ההליך. יחד עם זאת, בית המשפט בהחלטתו על הגשת סיכומים ביקש את עמדתם לגבי המשך ההליך. התובע כאמור עתר למתן פסק דין בהתאם לחומר המצוי בתיק, ואילו הנתבע, כפי שניתן להבין עת עתר לביטול ההליך מחוסר סמכות, לא התייחס לשאלה זו. לפיכך, ומבלי לקבוע מסמרות בתוצאות ההליך בסופו ו/או לקבוע מי רואה את טובת האם לנגד עיניו ומי מונע גם, או רק, מאינטרסים אחרים, אין מניעה שבדין להמשיך את ניהול ההליך על ידי התובע, בשם האם, מכוח ייפוי כוח מתמשך. יחד עם זאת, משבית המשפט הכריע בשאלת הסמכות, יכול הנתבע להגיש עמדתו לגבי אופן המשך ההליך. למעלה מן הצורך יאמר כי בית המשפט לא מתעלם מטענות הצדדים לגבי מועד העלאת הטענה של חוסר סמכות, יחד עם זאת החלטה זו, אשר קובעת כי התובע מוסמך לנהל את התביעה בשם האם, מכוח ייפוי כוח מתמשך, מייתרת את הדיון בשאלה עליה חלוקים הצדדים, ובוודאי דוחה את עתירת הנתבע לביטול החלטות שיפוטיות שניתנו בעבר (עליהן אגב לא הוגשו בקשות רשות ערעור). נוכח כל האמור הריני מורה כי בסמכותו של התובע לנהל את ההליך בשם האם. עתה נותר לנתבע להגיש עמדתו בקשר להמשך ההליך, בתוך 7 ימים, האם ניתן ליתן פסק דין על פי החומר המצוי בתיק. נוכח התוצאה אליה הגעתי, ישא הנתבע בהוצאות התובע, בסך של 5,000 ₪. מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision31832-01-23	["שירלי שי"]	[{"judgment_id": "23525cd9-ae45-5630-8cb5-8a51b94a4a9b", "file_name": "31832-01-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 52035, "extension": "docx", "display_name": "31832-01-23-קובץ מקורי"}]
1c7f69a4-d6c8-5c30-8366-8effa63ec894	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, סגנית הנשיא השופטת ענת אלפסי: פסק דין שעניינו אכיפת הסכם העברת בעלות בדירה (תלה"מ 30657-01-21)	30657-01-21	2024-12-04	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	עניינה של התובענה בעתירה לאכיפת פסק דין לפיו זכויות האיש בדירת המגורים יועברו לאשה. האשה מבקשת לקיים פסק הדין כלשונו, בעוד האיש טוען כי מדובר בהסכם למראית עין, אף כי לא הגיש כל תביעה בעניין זה. עם מי מהם הדין? רקע והליכים: הצדדים נישאו בשנת 1997 התברכו בשני ילדים, בשנת 1999 נולדה ביתם הבכורה ובשנת 2003 נולד בנם הצעיר. שניהם בגירים. בסוף שנת 2011 אושר הסכם גירושין ראשון בו נקבעה משמורת הילדים, זמני שהות, דמי המזונות, חלוקת חשבון הבנק משותף וחלוקת המיטלטלין. הסעיף בו נקבעה חלוקת הזכויות בדירה, נמחק על ידי הצדדים. בסוף שנת 2012 הגישו תביעה להתרת נישואיהם ובהתאם לכך ניתן פסק דין המורה על התרה כאמור. בהמשך גם נסגר החשבון הבנק המשותף . בספטמבר שנת 2012 אושר הסכם גירושין שני בו נקבע כי זכויות האיש בדירת המגורים תועברנה לאשה, אשר מחויבת להמשיך ולשאת בתשלומי המשכנתא. עוד נקבע כי האיש יצא מהדירה בסוף החודש ולא ישוב אליה עוד. במהלך השנים האיש הבטיח לצאת מהבית אך לא עשה כן. האשה פנתה למשטרה הן בעניין זה והן בעניין אלימות שנקט כלפיה, פעלה בערוצים שונים על מנת לבצע העברת הזכויות בבית, אך לא זכתה לשיתוף פעולה מצד האיש, הכל כפי שיפורט בהמשך. בדצמבר 2019 פתחה האשה הליך של יישוב סכסוך ובפברואר ביקשה להורות על סגירתו הואיל והצדדים מנסים לקדם הסכמה. באוקטובר 2020 פתחה הליך דומה אשר נסגר בתום תקופת עיכוב ההליכים, ללא הסכם. בינואר 2021 הגישה האשה כתב תביעה כנגד האיש, בו עותרת לאכוף ההסכם ולהשלים העברת הזכויות בדירה על שמה. זוהי התובענה מושא הליך זה. במהלך דיוני קדם המשפט, התברר כי הנתבע מצוי בהליך חדלות פירעון ובחודש מרץ 2022 ניתנה החלטת בית המשפט של חדלות פירעון לפיה ניתן להמשיך בבירור ההליך בבית משפט זה, כאשר הנאמן יפקח על ההליך ויעדכן את בית המשפט והממונה. בהעדר הסכמה, נקבע מועד לישיבת הוכחות, לקראתה הגיש כל צד תיק מוצגים מטעמו, כאשר האשה הגישה מסמכים נוספים לגבי עדויות הצדדים במשטרה לגבי תלונות האשה כלפי האיש. בישיבת ההוכחות העידו שני הצדדים ואף נחקרו נגדית. בתום הדיון נעשה נסיון נוסף לקדם הסכמה ובהעדרו הוריתי על הגשת סיכומים ואלה אכן הוגשו. להלן יובאו עיקרי טענות הצדים ולאחר מכן דיון והכרעה. תמצית טענות התובעת: לטענתה אין כל מקום לברר התובענה ללא תביעה לביטול פסק הדיון, אשר גם אם היתה מוגשת היתה נדחית. עוד טוענת כי האיש טען טענות סותרות בהליכים אחרים וגם מטעם זה יש לדחות טענותיו. מציינת כי סבלה מאלימות קשה לאורך שנות הנישואין. הנתבע לטענתה נהג להמר ולהפסיד סכומים גדולים כאשר הוציא כעסו עליה ועל הקטינים. שהה במעצר בית במשך שנה וחצי ואף ריצה עונש מאסר למשך כשנתיים. לטענתה, בשנת 2006 רכשה הדירה מושא התובענה לאחר שהוריה נתנו לה במזומן כ- 30% משווי הדירה והיתרה שולמה באמצעות הלוואות שניטלו לשם כך. לאחר אישור ההסכם ביום 9/8/12 סירב הנתבע לעזוב הבית ואימלל אותה, המשיך להמר, ליטול הלוואות מגורמים מפוקפקים ללא ידיעתה ואף שיעבד הדירה. טוענת כי נאלצה ליטול הלוואות רבות על מנת להסיר השעבודים על הבית והמשיכה לשאת בהחזרי המשכנתא. בכל פעם שפנתה אליו לפנות הדירה היה מכה אותה. בשנת 2013 החליטה לתור אחר מסמכים לצורך העברת הבעלות בדירה . אותה עת הכנסתה היתה נמוכה והבנק סירב להוציאו כלווה מהסכם המשכנתא. לאחר שהכנסותיה עלו ואיפשרו לה לעמוד בדרישות הבנק, פנתה בשנת 2015 לעו"ד שיטפל ברישום זכויות הבעלות בלשכת רישום המקרקעין, אך הנתבע סירב לחתום על המסמכים. טוענת כי נאלצה לפנות למשטרה על מנת לפנותו מהדירה. בשנת 2017, עקב מקרה אלימות במהלכו נחתכה בידה, בתמיכת בן זוגה, החליטה לעזוב את הבית. הנתבע הבטיח כי ישלם מזונות ע"פ ההסכם ממועד עזיבתה בסך 1,500 ₪ לחודש. בשנת 2019 לאחר שהחלה לעבוד במקום עבודה חדש ולחיות בזוגיות תומכת, החליטה לקדם העברת הזכויות. התברר כי הנתבע יצר עיקול על הבית אשר התובעת דאגה להסירו. הנתבע סירב לצאת מהבית והציע לשלם לתובעת 3,000 ₪ דמי שכירות, בלית ברירה נאלצה להסכים. בשנת 2020 חדל לשלם דמי המזונות. לעת הזו, עודנו מסרב להתפנות מהדירה. היא זו שממשיכה לפרוע את החזרי המשכנתא בגובה 2,800 ₪ לחודש (כאשר יתרת ההלוואה עומדת על 120,000 ₪) והוא מעביר לה 1,400 ₪ לחודש בגין חוב המזונות. מכל הטעמים הללו טוענת כי יש להעביר מלא הזכויות בדירה לבעלותה ולהורות כי האיש לא ייכנס שוב לדירה. תמצית טענות הנתבע: הנתבע טוען כי ההסכם שנערך נעשה למראית עין ולכן מבוטל. מכחיש הטענה כי הוריה העניקו להם כספים לרכישת הבית. טען כי הוריה גרים במדינה שבה השכר ממוצע במשק עומד על מאות דולרים בלבד לחודש, כאשר למעשה התובעת היא זו שנהגה לשלוח להם כספים. במהלך 2010 החל לצבור חובות מגורמים שונים, לרבות בשוק האפור. התובעת אשר החלה לחשוש כי הנושים ישימו ידם על הנכס הציעה כי יתגרשו באופן פורמאלי והזכויות בבית יועברו על שמה. לטענתו, התובעת היא שפנתה לעו"ד על מנת לשכנע אותו להעביר הזכויות על שמה. עוד לטענתו, במהלך הדיון ביחס להסכם הראשון, לא הסכים להעביר זכויותיו בנכס, לכן ניתן פסק דין שאינו מתייחס לעניין הדירה. בהמשך הפעילה עליו התובעת מכבש לחצים הצליחה לשכנעו לחתום על ההסכם הנוסף, לאחר שנתן אמונו בה. טוען כי המשיכו לגור יחד ולהתנהל במשותף, גידלו הילדים יחד, בילו יחד והגיעו יחד לאירועים משפחתיים, כאשר בתקופה זו לא נדרש לשלם מזונות. טוען כי בשנת 2015 החליטו להרחיב את הבית ולבנות יחידת דיור, כאשר לשם כך נטלו הלוואה בסך 60,000 ₪ לצורך ההיתר והבניה. במהלך 2020 שיפצו הבית תוך שהנתבע שילם 18,350 ₪. טוען כי גם אם היה הסכם בר תוקף עת נערך, מדובר בהסכם שבוטל ע"י הצדדים בהתנהגותם בהמשך. טוען כי ריצה עונשי מאסר פחותים מזה שציינה, תמיד פעל לפרנסת הבית והחל משנת 2015 עובד במקום קבוע. טוען כי רק בשנת 2020 הודיעה לו התובעת כי מצאה בן זוג חדש ומבקשת להיפרד . מציין כי החל לשלם מזונות כאשר עזבה הבית, שכן לא היתה סיבה לתשלום כל עוד התגוררו יחד. משלם סך של 3,000 ₪ לחודש המהווים דמי מזונות ומחצית המשכנתא. מציין כי ההסכם נחתם בשנת 2012 ואולם התובעת לא עשתה דבר משך 9 שנים. טענתה כי לא פעלה בהעדר יפוי כח אינה נכונה שעה שבהסכם מצויין כי חתם כבר על יפוי כוח. עוד מציין כי בהסכם נקבע שהעברת הזכויות תבוצע תוך 12 חודשים, קרי עד לחודש 9/13 אך היא לא טרחה לעשות כן. טוען כי אלה מלמדים על המטרות האמיתיות של ההסכם. עוד טוען כי בשנת 2015, בחלוף 3 שנים לאחר אישור ההסכם, אף הציעה שיחתמו על הסכם שכירות, שעה שנושי הנתבע החלו להתדפק על דלתות בני הזוג. דיון והכרעה: עיון בכלל טענות הצדדים מלמד כי דין התובענה להתקבל, הן מן הבחינה הדיונית והן מן הבחינה המהותית, מכל אחד מהטעמים שיפורטו להלן. טעם ראשון: העדר תביעה לביטול ההסכם הלכה פסוקה לפנינו כי טענה בדבר ביטולו של הסכם לא תוכל להתברר כטענת "מגן" אלא אך ורק כטענת "חרב". הדברים הם מגדר קל וחומר כשההסכם שקיבל תוקף של פסק דין. ר' ע"א 2962/13 חברת רהיטי פורת בע"מ נ' ראובן מסיקה, (נבו, 5/10/14) בו נקבע: "המערערות טוענות כי המשיב הוא שהפר את ההסכם. לצד הטענה להפרת ההסכם, טוענות המערערות כי באמצעות שורת מסמכים פיקטיביים, גזל המשיב את כספי המערערות במרמה. אלא ש"בזמן אמת" ובמשך שנים, המערערות לא טענו דבר וחצי דבר מעין זה. מאחר והמערערות לא תבעו מצידן את המשיב לא היה מקום לדון בטענותיהן אלה. ודוק, אין מדובר בטענות "מגן" במענה לטענות המשיב, כי אם בטענות "חרב" נפרדות. חיובי הצדדים בהסכם אינם שלובים. לפיכך, היה על המערערות למלא את חלקן בהסכם, גם אם לשיטתן המשיב אינו עושה כן בעצמו, ובמקביל לתבוע אותו על הפרותיו. הן לא נהגו כך, ואף לא פנו בזמנים הרלוונטיים בטרוניה למשיב על מעשיו ומחדליו הנטענים". וכן ה"פ (ת"א) 52118-05-19, שגית כהן מנשה נ' יפית נחום, (נבו, 12/7/20) בו נקבע: "בטלות הסכם בשל הפרתו, אינן יכולות לשמש כמגן, אלא כחרב בלבד. היינו, טענה בדבר בטלות הסכם פשרה אינה יכולה להוות טענת הגנה במשפט, אלא עילת תביעה בלבד." בעניין שלפנינו, העברת זכויות האיש בדירה לבעלות האשה נקבעה בפסק דין אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים. האיש לא ביצע את האמור בפסק הדין, אך מעולם לא הגיש כל תביעה לביטולו. מן הבחינה המשפטית, די בהעדר תביעה לביטול ההסכם כדי לדחות התובענה. יצויין כי הדבר נאמר לנתבע במהלך ישיבת קדם המשפט הראשונה ואף על פי כן לא טרח להגיש תביעה כאמור. משעה שהצדדים התייחסו בסיכומיהם גם לטענות החלופיות, יתבררו להלן גם טענות אלה. טעם שני: השתק שיפוטי כידוע, על פי דוקטרינת ההשתק השיפוטי, בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין ולהעלות טענה הפוכה. בעמ"ש (ב"ש) 5260-02-18 ג.א.צ נ' י.צ (נבו, 26.6.2018), קובע כב' השופט א. ואגו (בעמ' 8 לפסק הדין): "החלת דוקטרינת ההשתק השיפוטי אינה מצריכה הכרעה בדבר אמיתותו של נרטיב זה או אחר, וקביעה בדבר היותו של התרחיש האחר כוזב, אם לאו. די בעצם השימוש לרעה בהליכים ובחוסר תום הלב הנגזר מכך. מדיניות שיפוטית ראויה, שתרתיע בפני התנהלות כזו, ובכך תגן על ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט, תצדיק דחיית תובענה, שעילתה סותרת את שנטען בהליך היסטורי, אך מטעם זה, ובפני עצמו. מסיבה זו, ראוי היה לדחות את תביעת המשיב ביחס לזכויותיו בדירה. נכון ששני הצדדים היו שותפים למניפולציה שנעשתה בפני בית הדין הרבני לשם הבטחת הבית מפני תגרת ידם של הנושים, אול, במקרים כאלה, אכן, אחד הצדדים, ולעיתים – אקראית, נהנה מתוצאת הדברים ובעל דברו האחר נמצא מפסיד, בבחינת המימרה "the loss where it falls. בעניין שלפנינו, עיון בהליכי ההוצאה לפועל שננקטו כנגד האיש (נספח 4 למסמכים שהגישה האשה ביום 23/2/23 (להלן: "המוצגים הנוספים") מלמד כי האיש הצהיר שהסכם הגירושין בר תוקף, כי הוא גרוש ומתגורר בבית גרושתו תמורת דמי שכירות, כאשר לשם כך הציג חוזה שכירות לפיו משלם לתובעת דמי שכירות עבור מגוריו בביתה. וכך משתקפים הדברים בהחלטת כב' הרשם מיום 12/2/20 בהליך ההוצל"פ: "לגבי נכס המקרקעין, ככל שניתן להבין מן התגובה בכתב יד הנתמכת בתצהיר, החייב ככלל חוזר על טענותיו לגבי הדירה. החייב טען שהדירה אינה שייכת לו, אלא הוא העביר הדירה לגרושתו בשנת 2010. לטענת החייב, מאחר שהיה עיקול על הדירה, הוא לא הצליח להעביר את הדירה על שמה. החייב גרבדירה ומשלם דמי שכירות בסך 1,500 ₪ לחודש כולל הוצאות. הגרושה משלמת החזרי המשכנתא לבנק ירושלים". בבקשתיו לצו חיוב בתשלומים חזר וטען כי מתגורר בדירה שכורה ומטעמים אלה חוייב בסכומים מופחתים (נספח ד' עמ' 62 למוצגים הנוספים). האיש אף הודה כי חרף טענותיו בלשכת ההוצאה לפועל לפיה משתכר רק מעבודתו כנהג משאית, למעשה עובד מבלי לדווח לרשויות המס ( עמ' 24 שורה 1 לפרוטוקול): ש. בהוצאה לפועל סיפרת שאתה גרוש, שאתה שוכר דירה ושאתה משלם מזונות, מי אמר לך להגיד את זה? ת. היא אמרה. היא אמרה לך תדע לך, פה יש (מסמן בפלאפון).. אני עובד בלילה בבוקר, הלך טלוויזיה קונה חדש. איך להגיד לה שאני משלם מזומן, קצת מזומן, אני עובד שחור. אפילו עכשיו ביונדאי שהביאה משלמת 40,000 ₪ אני אחראי. (ההדגשות כאן ובכל מקום הן שלי, ע.א.*) הליך חדלות הפירעון בו פתח האיש ביום 21/7/20 (חדל"פ 44829-07-20) מעלה כדלקמן: בפרק ו' לבקשה ציין מפורשות כי האשה היא בעלת 100% הזכויות בדירה; ובפרק ג' לבקשה ציין מפורשות כי האיש משלם דמי שכירות בגובה 1,500 ₪ עבור הדירה. רק לאחר שהגישה האשה תביעתה בבית משפט זה, עתר בהליך החדל"פ לאפשר לו המשיך ניהול ההליכים בבית משפט זה בשל טענותיו בעניין הדירה. האיש מעולם לא הגיש בקשה מתוקנת בהליך החדל"פ, כפי שלא הגיש תביעה לביטול פסק הדין בבית משפט זה. האיש הודה בחקירתו הנגדית כי שיקר אף בהגשת הדיווחים לתיק פשיטת הרגל לעניין הוצאותיו (עמ' 23 ש' 29-19): ש. אתה אמרת מקודם שאתה לא מעשן סיגריות כבר 8 שנים, נכון? ת. לא מעשן סגריה, לא מעשן חשיש ולא שותה וודקה. אני מאה אחוז. זה בגלל שאני עובד במקום כמעט 9 שנים בלי להסתבך ויש לי .. להיכנס לשב"ס, למשטרה. בודקים פעם בחודש, פעם בשלוש חודש בדיקות. אני לא שותה ולא מעשן. אולי רק בשבת 100 גרם וודקה. ש. כשאתה מגיש דיווח על כל ההוצאות שלך לחדלות פירעון בבאר שבע בבית משפט, אתה אומר שאתה מוציא על סיגריות 485 ₪ לפעמים 492 ₪, עמ' 37 להודעה על המצאת מסמכים שהתקבלו, אתה משקר שם שאתה מוציא את הכסף על סיגריות? ת. מה זאת אומרת משקר? באיזו שנה? ש. 2021. ת. אני לא מעשן סיגריות. אני רשמתי את זה כדי שהסכום בהוצאה לפועל יהיה קצת פחות (קורץ בעינו). אני לא מעשן. (ההדגשה היא שלי, ע.א.). בהמשך חקירתו הנגדית הודה כי בעבר צרך סמים, והמשטרה אף מצאה סמים במכוניתו (עמ' 19 ש' 15-14 לפרוטווקל). מכאם כי גם העדות שמסר בבית המשפט אינה נכונה. המסקנה העולה מן הדברים היא מדובר באדם המרשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו, ללא כל קשר לעמדות האשה או לערך הבסיסי של אמירת אמת. מכל מקום, שעה שבהליכים אחרים טען כי הדירה אינה שלו, מנוע מלטעון אחרת בהליך זה. טעם שלישי: אין מדובר בהסכם למראית עין סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 קובע, כידוע: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל". הלכה פסוקה היא לפנינו כי נטל כבד במיוחד מוטל על המעלה טענה זו, כאשר בין השאר עליו להוכיח כי הוא עצמו התייחס להסכם כאל הסכם בטל. ר' ע"א 6295/95 סוליקה בוחסירה ואח' נ' רות בוחסירה ו-3 אח' (פ"ד נ(1), 259). בעניין שלפנינו, נוסף על האמור לגבי השתק שיפוטי, עיון בשני ההסכמים מלמד כי לשני הצדדים היתה גמירות דעת מלאה לגבי העברת זכויות האיש בדירה לידי האשה. כפי שצויין לעיל, בהסכם הראשון, משנת 2011, נמחק סע' 7 שהמתייחס לעניין הדירה, בשל העובדה שהצדדים לא הסיעו להסכמה בעניין זה. במאמר מוסגר יצויין כי הליך אישור ההסכם נעשה תוך הקראת כלל סעיפי ההסכם לצדדים, על מנת לוודא כי מבינים היטב ואף מסכימים לאמור בהם. בית המשפט אינו מאשר הסכמים כלאחר יד ומקום בו אין הסכמה, לא יאושר סעיף שאינו מוסכם. בהסכם השני, משנת 2012, ציינו הצדדים מפורשות כי הגיעו להסכמה בעניין הדירה לאחר התרת הנישואין, עניין לגביו לא הצליחו להגיע להסכמה בהסכם הקודם. במהלך הדיון בית המשפט (מותב זה) הקריא להם את כל האמור בהסכם ובתוך כך התווספו שתי הערות בכתב יד. להלן יובאו הדברים כלשונם, מתוך ההסכם: "הואיל וביום 2/3/10 הצדדים חתמו על הסכם גירושין אשר אושר ע"י כב' בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין (תיק מס' ... להלן: "ההסכם") והואיל וההסכם לא הסדיר את עניין חלוקת הדירה המשותפת של הצדדים ברחוב א' בעיר ב'. והואיל וביום 25/4/12 הצדדים התירו את נישואיהם על פי החלטת כב' בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (תיק...) והואיל והצדדים מעוניינים לקבוע בהסכם זה את עניין חלוקת הדירה המשותפת של הצדדים ברחוב א' בעיר ב'; לפיכך הוסכם, הוצהר והותנה בין הצדדים כדלקמן: לצדדים דירה משותפת שנרכשה בעזרת המשכנתא מבנק ירושלים למשכנתאות המצויה ברחוב א' בעיר ב' הרשומה כגוש 111 חלקה 222 הרשומה בחברת... ובמנהל מקרקעי ישראל (תיק מס'...). מוסכם בין הצדדים כי הבעל מוותר בזאת על חלקו בדירה לטובת האשה ללא תמורה כלשהי , לשימושה ולשימוש הקטינים. הבעל מתחייב בזה לחתום חתם על ייפוי כח בלתי חוזר לטובת האשה במעמד חתימת הסכם זה לצורך העברת זכויות בדירה הנ"ל ע"ש האשה בלבד. האשה מתחייבת להעביר את זכויותיו של הבעל בדירה על שמה תוך 12 חודשים מיום אישור ההסכם ובפועל לקבל יפוי הכח הבלתי חוזר האמור לעיל. הבעל מתחייב בזה לשתף פעולה עם האשה בעניין העברת זכויות בדירה ולהופיע בכל מקום ובכל עת ולחתום על כל מסמך הדרוש לצורך העברת הבעלות . האשה מתחייבת לשאת לבד בכל תשלומי המשכנתא לבנק למשכנתאות ,תשלומי ארנונה, חשמל גז וכיו' וזאת מיום שהבעל יעזוב את הדירה של הצדדים, הבעל מתחייב לעזוב את הדירה לא יאוחר מיום 1/9/12. הבעל מתחייב לעזוב את הדירה עד ליום 1/9/12 ולא לשוב אליה ומיום זה ואילך תישא האשה בכל הוצאות החזקת הדירה לרבות תשלומי משכנתא חודשיים" . עיון בהסכמים מלמד כי העברת הזכויות נעשתה בגמירות דעת מלאה, כפי שיפורט להלן. ראשית, ההסכמה בעניין הדירה נמחקה בהסכם הראשון ונמצאה בהסכם האחרון, העוסק אך ורק בעניין הדירה, תוך אמירה מפורשת לפיה בעבר לא היתה הסכמה בעניין זה ולאחר שהצדדים התגרשו כן הגיעו להסכמה בעניין זה. משמעות הדברים היא כי הצדדים שקלו הדברים והגיעו להסכמה כי אכן יש להעביר מחצית הזכויות בדירה לבעלות האשה, מתוך גמירות דעת מלאה. שנית, העובדה שלגבי יפוי הכח נמחקו המילים "מתחייב בזה לחתום" והוחלפו במילה "חתם", כמו גם הודאת האיש בכתבי טענותיו בכך שחתם על יפוי הכח, מלמדת מעל לכל על גמירות הדעת של האיש, אשר באה ליידי ביטוי הלכה למעשה. באשר לטענת האיש לפיה חרף יפוי הכח לא ביצעה האשה העברת הזכויות על שמה, אף טענה זו דינה להידחות. זאת, בשל כך שבהמשך התברר כי נוכח חובות בהם שקע האיש נרשמו צווי עיקול לגבי הדירה, כפי שציין מפורשות בדיון בלשכת ההוצאה לפועל, כפי שהובר לעיל, אותם לא ניתן היה להסיר באמצעות יפוי הכח. מאליו מובן כי בהעדר אפשרות להסיר העיקול, גם לא ניתן היה למכור הדירה. שלישית, העברת הזכויות לידיה תואמת את טענתה לפיה מימנה חלק ניכר מההון בעצמי אשר שימש לרכישת הדירה, בין השאר באמצעות כספים שקיבלה מהוריה האמידים. טענה זו נתמכת בעדותה המפורטת שלא נסתרה, (עמ' 6 ש' 26 – עמ' 27 ש' 19). זאת, בניגוד לטענתו הכללית של האיש לפיה הוריה הגיעו מעיר עניה, מבלי להתייחס למצבם הכלכלי באופן קונקרטי. רביעית, העברת הבעלות לאשה תואמת את הרציונל שעמד ביסוד ההסכמה, כפי שהעידה (עמ' 5 ש' 23-21 לפרוטוקול) בעדות שלא נסתרה: "כשהוא ראה את הסכום שהוא צריך לשלם כל חודש, הוא אמר לי שאני אקח את הדירה ולא הוא". חמישית, טענות האיש כי היה נתון ללחץ שהפעילה האשה בגינן נאלץ לחתום על ההסכם, כאשר עורכת הדין משכנעת אותו כי הדבר יפעל לטובתו, לאו טענות הן. האיש לא טרח לזמן לעדות את עורכת הדין אשר ערכה את ההסכם, חרף העובדה שיכול היה לעשות כן. הלכה פסוקה היא לפנינו כי בעל דין הנמנע מהבאת ראיה רלוונטית, מקים כנגדו את החזקה לפיה הראיה האמורה עלולה היתה לפעול לרעתו. ר' פסיקת בית המשפט העליון בע"א 27/91 קבלו נ' שמעון פ"ד מט (1) 450). מכאן כי אילו היה מזמן את עורכת הדין למסירת עדות, היתה עדות זו פועלת כנגדו, על פי החזקה בעניין זה, כפי שהובאה לעיל. טעם רביעי: עמידת התובעת על אכיפת ההסכם משך השנים עיון בכלל העדויות מעלה כי גם אילו היה מגיש האיש תביעה בטענה כי הצדדים ויתרו בהתנהגותם על הוראות ההסכם, היה דינה של תביעה זו להידחות. בחינת העדויות על ציר הזמן, מעלה כי האשה ביצעה רצף פעולות על מנת להעביר הזכויות בדירה על שמה כאשר היא חוששת לחייה ולחיי ילדיה ולכן נאלצת להיכנע לתכתיביו על מנת שלא לעורר את זעמו, הכל כפי שיפורט להלן. ביום 8/8/12 , בסמוך לאישור ההסכם, פתחה בהליכי הוצאה לפועל לשם גביית דמי המזונות בלשכת אשקלון (נספח "ד" לתיק המוצגים מטעמה) ומכאן כי לא ויתרה על זכויות ילדיה על פי ההסכם. בשנת 2013 החלה לפעול להעברת הזכויות בדירה על שמה. לשם כך ביום 30/9/13 קיבלה מעיריית אשקלון "אישור עבור רשם המקרקעין" לפיו ביצעה את כלל התשלומים הנדרשים לשם העברת הזכויות (מסמך "ד" בתוך נספח "ה" עמ' 334 לתיק המוצגים מטעמה, שהוגש ביום 11/8/22). האשה הקפידה לטפל בדירתה כנדרש, אך ביום 9/10/13 האיש סטר לאשה בשל כך שהזמינה אינסטלטור בלי לתאם עימו. על כך מלמדת פנייתה למשטרה בתלונה בגין תקיפת בן זוג (נספח "ה" עמ' 341 לתיק המוצגים) כאשר בסמוך לכך הופנתה לבדיקה רפואית (עמ' 339 לתיק המוצגים). מעדותו במשטרה (נספח 1 עמ' 10-4 למוצגים הנוספים) עולה כי האיש הודה בכך ואלה דבריו: ש. עולה מחומר החקירה שאתה היית בית עם אשתך ואתם התווכחתם ואתה נתת לה סטירה בפנים? ת. אני לא נתתי מכה חזק ש. למה נתת מכה? ת. היא מעצבנת קצת ש. למה היא עצבנה אותך? ת. אומרת אני רוצה לעשות מה שאני רוצה ואני אמרתי אם את רוצה לעשות מה שאת רוצה תעשי ואז נתתי לה סטירה. ש. איפה נתת לה סטירה? ת. על הפנים ש. אני אומר לך שעולה מחומר החקירה שאתה נתת לה סטירה ויש לה נפיחות ליד עין שמאל, מה יש לך לומר על כך? ת. אני אמרתי לך אני אשם על הכל, יצא ככה... היא בסדר גמור אני אשם, היא אשה טובה אין מה להגיד" כאן המקום להביא את דברי האשה בעת הגשת התלונה: "התווכחנו ליד האינסטלטור... ובזמן הויכוח הוא נתן לי סטירה לצמד שמאל של הפנים. (הערת חוקר: רואה נפיחות ליד עין שמאל והמתלוננת דומעת) ש. מדוע אם אתם גרושים הוא גר בבית שלך? ת. הוא מבקש כל פעם עוד חודש להישאר ואני מרחמת עליו, זאת הבעיה שלי ... ש. ... האם נתן עוד מכות? ת. נכון הרביץ לי היום. לא נתן מכות אחרות חוץ מהסטירה" משפט אחרון זה משקף את מעגל האלימות והפחד בו נאלצה התובעת לנהל את חייה, אשר בו סטירה היא בגד הנורמה, כל עוד אין מכות אחרות. מאליו מובן כי מדובר במצב בלתי נסבל שאין כל מקום להשלים עימו. בשנת 2014 פנתה ללשכת רישום המקרקעין ולבנק למשכנתאות על מנת לבצע העברת הזכויות, אך ביום 9/6/14 הודיע הבנק למשכנתאות ללשכת רישום המקרקעין כי נותן הסכמתו להעברת זכויות האיש בדירה על שם האשה, על פי הסכם הגירושין משנת 2012, בכפוף לכך שהמשכנתא הרשומה לטובת הבנק תעמוד על כנה (מסמך "ב" בתוך נספח "ה", עמ' 332 לתיק המוצגים). מסמך זה אף הוא מלמד כי האשה לא שקטה על שמריה והמשיכה לפעול להעברת הזכויות בדירה על שמה. ביום 12/9/14 פנתה למשטרה בשל כך שהאיש סירב לעזוב את הבית, חרף התנהגותו המבזה כלפיה וכלפי הבת המשותפת והאיש הודה במשטרה כי עליו לצאת מהבית, כמפורט בתלונה בגין הפרת הוראה חוקית (נספח "ה" עמ' 336 לתיק המוצגים) עיון בהודעת החשוד (עמ' 28-25 למוצגים הנוספים) מעלה כי האיש הודה בכך שנמצא בבית בניגוד להסכם ואף מתחייב לצאת ממנו, ואלה דבריו: ש. אתה הגעת יחד עם ... להסכם שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט ואתה מפר אותו, למה? ת. אני לא נותן לה מכות או משהו, חיים בסדר, על כל דבר צריך להתקשר למשטרה? אני לא אמרתי לה כלום, מדבר יפה ש. היו אצלכם בבית שוטרים והסבירו לך שאתה מפר את הצו של בית המשפט ואתה יצאת מהבית אבל אחרי שהשוטרים לכו חזרת. למה? ת. לקחתי מפתחות של אוטו ואמא שלי באה ועוד פעם התחילו צעקות והלכתי ש. אני מודיעה לך שאסור לך להיכנס לדירה של גרושתך ושה על פי החלטת בית המשפט, אתה מבין את זה? ת. כן, אני לוקח דברים וזהו. נמצא כי האיש הודה בכך שאינו אמור להימצא בדירה. חרף האמור, שב אליה. מדברי האשה במשטרה עולה כי האיש מפעיל מניפולציות באמצעות הילדים ומפעיל כוח כלפיה על מנת שתאפשר לו להישאר בבית, ואלה דבריה: "אחד מתנאי ההסכם היה שהבעל מתחייב לעזוב את הדירה עד ליום 1/9/12 ולא לשוב אליה, אבל הוא נשאר בבית ולא הסכים לעזוב, למרות שאני אמרתי לו כל פעם מתי הוא יוצא מהבית... גם היום התחיל ויכוח בינינו כי הוא אמר לי למה לא שטפתי כלים ואני הלכתי לשטוף והוא התחיל לצעוק עלי, אמר לי ולילדה שלי זונות, אמר עוד קללות ברוסית, כל הקללות שיש (הערת חוקרת: המתלוננת בוכה). אמרתי לו זה בית שלי, תצא מפה והוא אמר לי שהוא לא יצא מהבית, אז התקשרתי למשטרה... התלוננתי עליו במשטרה בעבר... אז הוא בא עוד פעם אחרי חצי שעה... ש. הוא תקף אותך או איים עליך? ת. לא, הוא רק צעק והילדים סגרו אותו בחדר אחר כדי שלא יפגע בי ... ש. למה המשכת להסכים שהוא יישאר בית ורק כשלא מתאים לך ואתם רבים את באה להתלונן עליו? ת. כי הילד הקטן שלי בכה למה אני משאירה אותו מחוץ לבית כי הוא עושה הצגות ליד הילדים, נשאר בחוץ ברחוב עד שאני נותנת לו להיכנס... ... אני לא יכולה יותר איתו, הוא מפחיד אותי ש. למה הוא מפחיד אותך? ת. כי כל הזמן היה מרביץ לי. אני נרגעת ואני שוכחת, מרחמת עליו". דברים אלה משקפים את המציאות הבלתי נסבלת עימה ניסתה האשה להתמודד, כאשר האיש מתנהג באופן אלים ובזוי כלפיה. כל נסיון שלה לעמוד על זכויותיה מניב הבטחה קצרת טווח של האיש כי יצא מהבית וכעבור זמן קצר הוא מפעיל מניפולציות דרך הילדים ושב אל הדירה. למרות שתשו כוחותיה של התובעת אזרה אומץ ופנתה למשטרה, אלא שגם מהלך זה לא הועיל, למרבה הצער. חרף כל האמור לעיל, גם בשנת 2015 המשיכה לטפל בהעברת הזכויות בדירה וביום 29/6/15 קיבלה מכתב ממשרד עורכי הדין אשר טיפל ברישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, לפיו לשם סיום ביצוע העברת הזכויות, עליה להציג אישור עיריה תקף וגם אישור על סגירת תיק הוצל"פ בלשכה אשר בנתניה (מסמך "ג" בתוך נספח "ה", עמ' 333 לתיק המוצגים). מסמך זה אף הוא מלמד כי המשיכה לפעול למימוש זכויותיה בדירה. ביום 15/4/15 הוטל עיקול על הדירה מטעם בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה בגינו נאלצה לעתור לביטולו (נספח ה' לתיק מוצגים שלה, מיום 11/8/22) עניין שעיכב באופן משמעותי את האפשרות להעביר הזכויות הדירה על שמה. ביום 7/4/17 שוב תקף האיש את האשה באלימות מפני שהעירה לו על בזבוז כספים. האשה פנתה למשטרה בתלונה בגין תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש (נספח "ה" עמ' 337 לתיק המוצגים). בעדותו במשטרה (עמ' 24-20 למוצגים הנוספים) הודה האיש כי סטר לאשה וטען כי עשה זאת על מנת "להרגיע" אותה, ואלה דבריו: "ש. מה קרה היום? ת. אתמול ביקשתי 200 ₪ מאשתי, אנחנו גרושים אבל חיים באותו בית, שתיתן לי כסף למלא דלק לנסוע לעבודה, אמרתי לה מתי שאני אקבל משכורת אני אחזיר לך והיא נתנה... במקום למלא דלק הלכתי לאולמי אהרון וקניתי קצת אורז ושניצל... אמרתי לה בואי תשבי לאכול והיא מתחילה לצעוק למה אתה קנית אוכל אני נתתי כסף... היא מתחילה צעקות, צעקות ונתתי לה סטירה אחד לפנים והיא הלכה לחדר ואמרתי לה לכי לחדר תשתקי... ש. לאיז צד נתת את הסטירה? ת. נתתי עם יד שמאל לצד ימין של הפנים ש. למה נתת סטירה, מה הסיבה? ת. כי היא לא עצרה, רציתי שתירגע קצת, אמרתי לה מה את לא מתביישת למה את עושה בלגן לפני שבת... היא אשה בסדר, אני אשם ואמרתי לה גם סליחה..." נמצא כי על פי תפיסת עולמו המעוותת של האיש, סטירת לחי היא אמצעי לגיטימי לצורך "הרגעה" של רעייתו, כאשר לכך מצטרפת ההוראה להיכנס לחדר ולשתוק. עוד נראה כי על פי אותה תפיסת עולם פתר את העניין בכך שביקש את סליחתה. מיותר לציין כי במעגל אלימות שכזה קשה עד מאוד לכל אדם, לעמוד על הזכויות המגיעות לה. בהמשך העידה כי למרות שהפרידו את מקום הלינה, נאלצה לקיים עימו יחסים אינטימיים, מפני שלא הרהיבה עוז לסרב לו. ניכר היה בתובעת, בעת מתן העדות, כי הנושא כולו מעורר אצלה קושי רגשי רב, כפי שמשתקפים הדברים בפרוטוקול (בעמ' 16): "אני הייתי בחדר השינה והוא בסלון, כל הזמן הוא היה בסלון, כבר לא זוכרת בדיוק ממתי, אבל אם אתה שואל אם היו לי יחסים אתו, אז כן היו, כי אי אפשר היה להגיד לו לא (מסדירה נשימתה). ניכר היה כי הפחד והטראומה שחוותה במהלך החיים המשותפים, נצרבו בגופה. גם נוכחותה באירועים משפחתיים נעשתה מתוך הכרח ועל מנת שלא לחשוף עצמה לנחת זרועו של האיש, כפי שהעידה (עמ' 17 ש' 8-5): ש. התמונה הבאה שאתם מחובקים? ת. זה לא מחובקים, הוא חיבק אותי אחורה. זה בסדר, כל הזמן הלכנו לאירועים ואני לא יכולה להרוס את מצב הרוח שלי. אם אמרתי לא, זה היה מוות. זה היה במשך 9 שנים, אני לא זוכרת. גם באירועים. " עוד עולה מדבריה כי חששה לחשוף את הילדים למשבר, התנהלה בפחד והמתינה לשעת הכושר לבצע הפרידה (עמ' 16): ש. סיפרת לביהמ"ש שמהלך 9 השנים מאז אישור ההסכם השני, היחסים שלכם ידעו עליות וירידות. האם בתקופות שהיחסים ידעו עליות, זה היה כמו כל משפחה רגילה? ת. הוא אף פעם לא היה במצב רגיל, הוא תמיד שתה אחרי העבודה, אבל היו ימים שהיו בסדר, לאף אחד אין כוח לריב כל הזמן. הילדים שלי היו כל הזמן בסביבה, לא רציתי שהם ירגישו כל הזמן את המתח. אם בן אדם לא רוצה לצאת, איך אני צריכה לחיות? אמרתי לעצמי עוד קצת, עוד קצת ותהיה תקופה שתצאי כבר מזה.... (קולה רועד) רק לאחר שמצאה זוגיות חדשה ותומכת, פנתה לעו"ד שתסייע לה במימוש זכויותיה. ביום 12/3/20 הגישה תצהיר התומך בבקשה לביטול העיקול, בו גוללה את כל סיפור המעשה, בתצהיר מפורט (נספח ה', עמ' 324 לתיק המוצגים). בנוסף, במהלך השנים האשה נהגה בדירה מנהג בעלים וביצעה בעצמה את ההחזרים החדשיים של ההלוואה המובטחת במשכנתא החדשיים. ביצוע התשלומים בפועל משתקף בדפי הבנק שהגישה האשה (נספח "ב" לתיק המוצגים מטעמה), עניין שאף הוא לא נסתר. רק בשנת 2020 החל האיש להעביר לה כספים בגובה 2,800 ₪ לחודש, אותם ביקש לייחס להחזרי המשכנתא, בעוד שהלכה למעשה מדובר היה בפירעון חוב המזונות בגובה 1,500 ₪ לחודש, ובתשלום דמי שכירות בגובה 1,300 ₪ לחודש, כפי שניתן ללמוד מתשובתו המתפתלת (עמ' 22 ש' 2-1 לפרוטוקול). האשה אף ביצעה את כלל תשלומי אחזקת המדור (חשמל, מים, ארנוה, כבלים ועוד), כמפורט בנספח "א" לתיק המוצגים מטעמה, עניין שאף הוא לא נסתר ע"י האיש. עוד בנוסף, האשה יזמה ומימנה בניית יחידת דיור בסמוך לדירת המגורים, כפי שהעידה (עמ' 16 ש' 5-1 לפרוטוקול) ש. כמה עלה לבנות את היחידה? ת. יצא לי יקר מאוד. לקחתי השלמת משכנתא בסך 119,000 ₪ והוספתי. בסביבות 120,000 ₪ זה היה. בהתחלה נתתי את הסכום מהמשכנתא ואח"כ המשכתי לשלם בשיקים. אפשר לראות בדפי הבנק שיש לי ירידות של שיקים. זה בדיוק עד סוף 2013, יש מלא שיקים בסכומים של 5,000 ₪, 6,000 ₪, 4,000 ₪ לאנשי מקצוע. ש. כל ההוצאות הוצאת באותו חודש? ת. יכול להיות שכל חודש סכום אחר. גם עשיתי חלוקה לתשלומים כי זה היה קשה, עבדתי בשני מקומות. אפשר לראות כמה קיבלתי משכורת. אף פעם לא היו לי בעיות בבנק, הסתדרתי יפה. נוסף על האמור, האשה שטיפלה בהשכרת יחידת הדיור, כאשר האיש כלל לא הכיר השוכרים ולא ידע כמה שילמו ולאיזה חשבון הופקד הסכום. האיש אמנם ניסה לטעון כי הוציא מכיסו 60,000 ₪ לצורך מימון בניית יחידת הדיור, אך טענותיו אלה לא נתמכו בראיה כלשהיא. כאשר נשאל בעניין זה השיב "יש לי מסמכים (עמ' 21 ש' 2 לפרוטוקול) אלא שמסמכים אלה מעולם לא הוצגו לבית המשפט. גם כאן, על יסוד העקרון שהובא לעיל, המסקנה היא כי אילו היה מציג את המסמכים הנדרשים, היו אלה פועלים לרעתו, ולכן נמנע מהבאתם. עוד התברר כי האיש ידע שהאשה מנסה ליצור לעצמה זוגיות נפרדת, עניין לגיטימי לחלוטין כאשר מדובר בצדדים גרושים, ואף על פי כן מצא לנכון להתנהג באופן המשפיל אותה, כאמור בעמ' 19 לפרוטוקול: ש. אבל היה לה חבר קוראים לו שמעון. ת. דיברתי גם על ... 4, 5 חברים לא זוכר. היה גם שמעון, תגידי מי עוד היה (מסובב גופו כלפי התובעת ופונה אליה באופן שאינו מותאם). כאן המקום לציין כי גם לאחר פתיחת ההליך מושא התובענה, האיש זייף חתימת האשה על מסמכי העברת בעלות במכוניתה, חרף התנגדותה לכך, כפי שהודה מפורשות במשטרה לאחר שהאשה הגישה כנגדו תלונה בעניין זה ביום 31/5/21, היינו לאחר הגשת תביעה זו (עמ' 16-12 למוצגים הנוספים): ת. היא אמרה שהיא צריכה לדבר עם עו"ד, אני אמרתי לה שאין לי זמן לעו"ד אני חייב דחוף לעשות הכל , אחרי שסגרתי את הטלפון , מצאתי בבית צילום ת"ז שלה והלכתי לדואר באשקלון, זייפתי את החתימה שלה על ייפוי כוח ועשיתי העברת בעלות לשם של ... עשיתי את זה בתאריך 25.5.21. שילמתי ועשיתי העברת בעלות" ש: האם אתה מבין שביצעת עבירה פלילית? ת: כן אני מבין. ש: האם אתה מבין שאתה ללא אישור של אשתך מכרת את הרכב שלה וזייפת את החתימה שלה? ת: כן אני מבין אני מצטער אבל היא אשה רעה היא עושה לי הכל דווקא. (ההדגשה היא שלי, ע.א.). נראה כי האיש נותר שווה נפש לחלוטין חרף העובדה שזייף חתימתה של האשה, דבר שאף הוא מלמד על אופן התנהלותו ועל המשימה הקשה עד מאוד שעמדה לפני האשה, על מנת לממש זכויותיה על פי ההסכם. נמצא, איפוא, כי במהלך השנים פעלה האשה ללא לאות על מנת להעביר הזכויות בדירה על שמה מול העיריה, מול הבנק למשכנתאות ומול לשכת רישום המקרקעין, פעלה על מנת לגרום לאיש לצאת מהדירה וכל זאת כאשר האיש נוקט נגדה אלימות, היא פונה למשטרה, אך נאלצת לבלוע את עלבונה בשל המניפולציות שמפעיל כלפי ילדיה. במצב דברים זה, ברור כי אין כל מקום לקבל טענתו לפיה הסכימו בעל פה שלא לאכוף ההסכם. סיכומו של עניין, יש לקיים פסק הדין החלוט לפיו זכויות האיש בדירה יועברו לאשה, האיש לא הגיש כל תביעה לביטולו; פעל על פי האמור בו בהליכים אחרים; אילו היה מגיש תביעה לביטול ההסכם בשל טענתו כי מדובר בהסכם למראית עין היה דינה להידחות; וגם אילו הגיש תביעה לביטול בשל הסכמה בהתנהגות, היה דין התביעה להידחות. לאור כל האמור לעיל, נפסק כדלקמן: התובענה מתקבלת במלואה ולכן הזכויות בדירה ברחוב א' בעיר ב' יירשמו בבעלות התובעת. הנתבע לא יימצא בדירה ולא ייכנס אליה. הנתבע ישלם הוצאות התובעת לרבות שכ"ט עו"ד בגובה 20,000 ₪, בתוך 30 יום. בכך מסתיים בירור ההליך ולכן ייסגר התיק. פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים משהים, על פי הנוהל בעניין זה. ניתן והודע היום ד' כסלו תשפ"ה, 05/12/2024 במעמד הנוכחים. _____________________ ענת אלפסי, שופטת, ס. נשיא	decision30657-01-21	["סגנית הנשיא השופטת ענת אלפסי"]	[{"judgment_id": "1c7f69a4-d6c8-5c30-8366-8effa63ec894", "file_name": "30657-01-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 82859, "extension": "docx", "display_name": "30657-01-21- קובץ מקורי"}]
b492c513-6d68-5edf-be4d-12bc43c1d005	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת אפרת ונקרט: החלטה בבקשת אם לקבוע כי ישראל מקום מסוכן עבור בנותיה הקטינות בהליך בו עזבה ללא הסכמת האב (תלה"מ 62234-06-24)	62234-06-24	2024-10-15	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	לאחר שעיינתי בבקשת האב ובתגובות האפוט' לדין והנתבעת מצאתי בשלב זה לקבוע כדלקמן: 1.בהתאם להחלטתי המפורטת מיום 15.9.24 היה על הנתבעת להעביר לידי המבקש את דרכוני הקטינות עד ליום 29.9.24, דבר שככל הנראה, לנוכח כל שהונח בפני, לא נעשה עד למועד זה. אני מורה לנתבעת להעביר לידי המבקש את דרכוני הקטינות לאלתר. ככל שלא תעשה כן אשקול הטלת הוצאות משמעותיות. 2. כך גם בהתאם להחלטתי היה על המשפחה להתחיל בטיפול אצל מטפל/ת ישראליים כמפורט בהחלטתי. דומני, מכל שהונח בפני, שאף הוראה זו טרם בוצעה ויש להצר על כך. הצדדים ידאגו לתחילת טיפול כזה לאלתר. 3. עוד נקבע בהחלטתי מיום 15.9.24 כי על הנתבעת להשיב את הקטינות לישראל עד ליום 17.10.24 וככל שלא תעשה כן עד למועד זה יכול האב לפעול בהתאם לאמור בהחלטה מיום 15.9.24. 4. ברי כי ככל שלא יושבו הקטינות מXX לישראל עד ליום 17.10.24 יהווה הדבר הפרה של החלטתי מיום 15.9.24 והפרה של הדין וקל וחומר "אי השבה שלא כדין" בהתאם להוראות סעיף 3 לאמנת האג. ככל שלא יושבו הקטינות לישראל עד ליום 17.10.24 סבורני כי ניתן גם לקבוע שלנוכח אי עמידת האם (הנתבעת) בהחלטת בית המשפט הרי שניתן אף להקדים ולראות את מועד אי השבת הקטינות שלא כדין כאילו ארע מיד לאחר יום 21.5.24, מועד בו לטענת האב היה עליה להחזיר את הקטינות בהתאם להסכמות הצדדים. טוב תעשה האם באם תפעל בהתאם להחלטתי ותשיב את הקטינות לישראל לא יאוחר מיום 17.10.24. 5. אשר לבקשת האב כי אקבע שישראל אינה מקום מסוכן לקטינות מסכימה אני לחלוטין עם האפוטרופוס לדין אשר בתגובתו עוד מיום 30.9.24 כתב: 6. ערה אני למצב המיוחד בו נתונה כעת מדינת ישראל. עם זאת, ההורים ניהלו עד למועד עזיבת האם את חייהם בישראל, ילדו וגידלו את בנותיהם בישראל וקבעתי כבר בהחלטה קודמת כי אין מחלוקת בין הצדדים שישראל היא מקום מגוריהן הקבוע של הקטינות והיא ביתן. סיכונים היו קיימים בישראל מאז ומעולם, וחרף זאת קבעו בה ההורים את מקום מושבם יחד עם הקטינות. 7. ישראל, ולא בפעם הראשונה, מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים, כך הוא מרקם החיים בישראל מאז ומעולם. חזקה על הורים המביאים לעולם את ילדיהם בישראל ומגדלים את ילדיהם בישראל כי הם ערים לאתגרים אלו וחרף זאת בוחרים יחד להביא ילדיהם לעולם בישראל ולגדל ילדיהם בישראל, כפי שעשו אף הצדדים שלפני. היציבות המשפחתית, תחושת השייכות, הבית, המשפחה ביה"ס והחברים הינם גורמים מיטיבים עבור הקטינות ואינן מסכנים אותן, אלא להפך, תורמים ליציבותן. 8. ככל שמבקשים ההורים לערוך שינוי בהתנהלות המשפחתית ובמקום מגורי הקטינות, עליהם לעשות זאת בהסכמה, כפי שפעלו בהסכמה במהלך החיים המשותפים עד למועד עזיבת האם, זאת חרף האתגרים שמזמנים החיים בישראל כמפורט לעיל. ככל שאין ההורים מסוגלים להגיע להסכמה, פתוחה תמיד הדרך בפני כל אחד מהם לפנות לבית המשפט ולבקש סעד. עם זאת אין למי מההורים זכות לעשיית סעד עצמית וחד צדדית, אף אם הוא חרד לגורל ילדיו. הילדים אינם נכסו הבלעדי של מי מההורים ועל הורים להתנהל בשיתוף ותוך הסכמה או בהתאם להחלטות שיפוטיות. 8. פעולה חד צדדית של מי מההורים, תוך גרירת הקטינות לעין הסערה ולמרכז המחלוקת בין ההורים, היא היא הדבר הפוגעני, המזיק והמסוכן לקטינות. כך גם עקירת הקטינות, שלא בהסכמה, ממקום מושבן הרגיל, מסביבת חייהן המוכרת – אבא, חברים, ביה"ס, משפחה, שפה, תרבות וכיוצ"ב. סבורה אני כי הסיטואציה הנוכחית ועקירת הקטינות ממקום מושבן והרחקתן מהאב, שנגרמה על ידי האם, מסכנת את בריאותן הנפשית של הקטינות ופוגעת בהן קשות. ראיה לקושי שחוות הקטינות ניתן אף למצוא בדבריהן לאפוט' לדין כפי שדווחו על ידו עובר לדיון ובדיון עצמו. הקטינות חזרו והביעו את געגועיהן לבית, לחברים ולסביבתן הטבעית. לא עלתה מצוקה כלשהי מדברי הקטינות. השהות בישראל, בה רגילות הקטנות מאז היוולדן, על מורכבותה ואתגריה כפי שפורט לעיל, אינה הגורם העיקרי המסכן את הקטינות. המצב כיום, בו עשתה האם דין לעצמה ועקרה את הקטינות ממקום מושבן ללא הסכמת האב, הוא גורם הסיכון העיקרי עבור הקטינות. 9. לנוכח כל האמור אני חוזרת ומורה לאם להשיב את הקטינות לישראל עד ליום 17.10.24 ולקיים את כל ההחלטות שניתנו על ידי בית המשפט ובכך לפעול לטובת הקטינות ולצמצם את הנזק שנגרם להן עד כה. החלטתי ניתנת לפרסום בהיעדר פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision62234-06-24	["אפרת ונקרט"]	[{"judgment_id": "b492c513-6d68-5edf-be4d-12bc43c1d005", "file_name": "62234-06-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 77420, "extension": "docx", "display_name": "62234-06-24- קובץ מקורי"}]
70ff2f79-9f75-50b6-93b8-e784589afb94	ביהמ"ש המחוזי ירושלים, שופט אלעזר נחלון: החלטה בעניין הוצאת צו פיקוח למבצע עבירות מין (פע"מ 27351-11-24)	27351-11-24	2024-11-18	2	6	5	2DISTRICT_COURT	6Jerusalem	5Financial	null	decision27351-11-24	["אלעזר נחלון"]	[{"judgment_id": "70ff2f79-9f75-50b6-93b8-e784589afb94", "file_name": "27351-11-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 179200, "extension": "doc", "display_name": "27351-11-24-קובץ מקורי"}]
6c02e13c-dbf7-5fb7-8c42-88b3271984cb	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופטת הילה אוחיון גליקסמן: החלטה בבקשה לקביעת שכר טרחת המבקשים בתפקידם כמנהלי עיזבון (ת"ע 47177-09-14)	47177-09-14	2024-11-29	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בפני בקשה לקביעת שכר טרחת המבקשים, בתפקידם כמנהלי עיזבון המנוח, בשיעור של 3% מהתמורה שהתקבלה ממכירת נכסי העיזבון, וכן פסיקת שכר טרחה נוסף, בשיעור של 1.5% מהתמורה שהתקבלה ממכירת נכסי העיזבון, עבור עבודות מקצועיות שבוצעו על ידם כעורכי דין; חלוקה סופית של הכספים; וסיום ההליך. רקע ביום 24.1.2013, המנוח הלך לעולמו בXXX המשיבה 4 הגישה בקשה לצו קיום צוואת המנוח (ת"ע 47117-09-14), והמשיבים 1-3 הגישו התנגדות לבקשה לצו קיום הצוואה (ת"ע 47226-09-14). ביום 24.2.2015 ניתן פסק דין, וביום 15.3.2015 ניתן פסק דין מתוקן (תיקון טעות סופר במספר דרכונו של המנוח). במסגרת פסקי הדין, אושר הסכם פשרה בין המשיבים, אשר לפיו המשיבה 4 זכאית לרשת 85% מעזבון המנוח, וכל אחד מהמשיבים 1-3 זכאי לרשת 5% מעזבון המנוח. על פי הסכמת המשיבים בהסכם הפשרה, מונו המבקשים, שייצגו את הצדדים בהליכי ההתנגדות, כמנהלי עזבונו של המנוח. עזבון המנוח כלל שני נכסים: דירה ונכס מסחרי, כאשר מנהלי העיזבון פעלו בתפקידם כמנהלי עזבון לצורך השלמת רישום הנכסים ע"ש המנוח; ביצוע פעולות להשכרת נכסי העיזבון עד למכירתם; ועריכת הסכמים למכירת נכסי העיזבון, אישור ההסכמים והשלמת יישומם. כמו כן, הוגשו בקשות לחלוקה חלקית של נכסי העיזבון למשיבה 4. הבקשה דנן ביום 17.9.2024 הוגשה בקשת מנהלי העיזבון לקביעת שכר טרחתם, חלוקת הכספים וסיום ההליך. על פי הנטען בבקשה, במועד מינויים כמנהלי עיזבון לא היו נכסים מובהקים בנכסי העיזבון, באופן שדרש מהם לבצע פעולות מקצועיות רבות, מורכבות, ומתמשכות לאיתור נכסי העיזבון; הסדרת רישומם ע"ש העיזבון; גביית כספים; פנייה ודיווחים לרשויות; ומימוש הנכסים בהתאם להסכמים שאושרו ע"י בית המשפט. מנהלי העיזבון הוסיפו ופירטו את הפעולות שבוצעו בנכסי העיזבון, אשר כללו, בין היתר, פעולות כדלקמן: ביחס לדירה: רישום הזכויות בדירה במרשם המקרקעין; השכרת הדירה במקביל להליך רישום הזכויות; מכירת הדירה לאחר השלמת הרישום. ביחס לנכס מסחרי: השלמת רישום הזכויות בנכס; גביית תשלומים; הכנה למימוש ופירוק השיתוף; ניהול הליכים למניעת הליכים משפטיים נלווים; בדיקת חוזי השכירות; בדיקת חשבונות; ביצוע פעולות גבייה; מימוש הנכס ומכירתו. שווי נכסי העיזבון, כפי שפורט בבקשה, הינו בסך כולל של 2,853,025 ₪ (מכירת דירה- 1,275,000 ₪; מכירת זכויות בנכס מסחרי – 1,300,000 ₪; גביית שכירויות מהנכסים – 278,025 ₪), כאשר נטען, כי היקף העיזבון מהווה תוצאה ישירה של עבודתם המקצועית והעניינית של מנהלי העיזבון. אשר על כן, עתרו מנהלי העיזבון לשכר טרחה בשיעור של 3% משווי התמורה שהתקבלה ממכירת נכסי העיזבון, בסך 77,250 ₪ בתוספת מע"מ; וכן לפסיקת שכר טרחה מקצועי על פי כללי לשכת עורכי הדין, בגין הפעולות המקצועיות שבוצעו על ידם, בשיעור של 1.5% משווי התמורה שהתקבלה ממכירת נכסי העיזבון, בסך 38,625 ₪ בתוספת מע"מ. ביום 14.10.2024 הוגשה הסכמת המשיבים 2-3 לשכר הטרחה בשיעור המבוקש. ביום 6.11.2024 הוגשה הסכמת המשיבה 1 לשכר הטרחה בשיעור המבוקש. מטעם המשיבה 4 הוגשה הסכמה לפסיקת שכר טרחה בשיעור של 4% סה"כ משווי הנכסים שנמכרו. יצוין, כי לא הובאו הטעמים לעמדת מי מהמשיבים. עוד יצוין, כי שעה שהמקרה דנן אינו נמנה על המקרים המנויים בתוספת השנייה לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), לא נדרשה עמדת האפוטרופוס הכללי בבקשה. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית לפסיקת שכר טרחת מנהל עיזבון קבועה בסעיף 91 לחוק הירושה, ובפרק ז1 לתקנות הירושה, תשנ"ח – 1998 (להלן: "תקנות הירושה"). לפי תקנה 45ב(א) לתקנות הירושה, שכר טרחת מנהל עיזבון לא יעלה על 3%, וייקבע בהתייחס לשווי הכולל של נכסי העיזבון; לסוג הנכסים שבעיזבון; לטיב הפעולות שביצע מנהל העיזבון והיקפן. לפי תקנה 45ב(ב) ניתן לקבוע שכר טרחת מנהל העיזבון גבוה יותר, עד לתקרה של 4% משווי נכסי העיזבון, במקרים בהם ניהול העיזבון כלל פעולות חריגות, או שנדרש מאמץ מיוחד לביצוע תפקידו של מנהל העיזבון. בבוא בית המשפט לקבוע את שכר טרחת מנהל העיזבון, עליו לאזן בין האינטרס של היורשים לבין הזכות לתגמול בעל התפקיד, תוך בחינת שני פרמטרים מרכזיים: האחד, שווי נכסי העיזבון; והשני, הפעולות שבוצעו והמורכבות הכרוכה בניהול העיזבון (ר' למשל: עמ"ש (ת"א) 9661-06-19 עו"ד פלוני מנהל עיזבון (לשעבר) נ' יורשי המנוח אלמוני ז"ל (פורסם בנבו, 27.2.2020); ת"ע (ב"ש) 760-02 מנהלי העיזבון המנוחה כ.מ. ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי במחוז דרום (פורסם בנבו, 6.2.2018)). ביחס בין שני הפרמטרים הללו נקבע, כי יש ליתן יותר משקל בקביעת שכר הטרחה לפעולות שביצע מנהל העיזבון ומורכבותן, שעה ששווי נכסי העיזבון לא בהכרח משפיע על מורכבות ניהול הנכסים (ר' ע"מ (ת"א) 1243/07 אלמוני, עו"ד נ' פלוני (פורסם בנבו, 6.9.2009)). עוד יצוין, כי במקרה השכיח, פסיקת שכר טרחה של מנהל עיזבון יהיה בשיעור ממוצע של 1.5%-2%, כאשר, נקבע, כי שכר טרחה בשיעור המרבי יקבע רק כשהיקף פעולות הניהול רחב יחסית (שם, בפסקה 44). מנהלי העיזבון שבפני עותרים לפסיקת שכר טרחה נוסף בעד שירותים מקצועיים שניתנו על ידם לעיזבון, בהתאם לתקנה 43ג(ג) לתקנות הירושה. ביחס לפסיקת שכר טרחה בגין שירותים מקצועיים כאמור נפסק, כי פעולות שביצע מנהל עיזבון בכובעו כעורך דין, לרבות פעולות למכירת דירה הכלולה בנכסי העיזבון, מהוות פעולות "טבעיות" הכרוכות בניהול העיזבון, ולפיכך לא יפסק בעדן שכר נפרד. זאת, להבדיל מפעולות משפטיות חיצוניות לניהול הבסיסי של העיזבון, כדוגמת הליך משפטי יזום או הופעה בבית המשפט, אשר נקבע, כי בעדן יש לשקול לפסוק שכר טרחה נוסף בעד שירותים מקצועיים (עמ"ש (חיפה) 48322-02-20 עו"ד משה לבנת נ' היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי- מחוז חיפה והצפון (פורסם בנבו, 14.10.2020)). לפיכך, בנסיבות בהן כלל ניהול העיזבון פעולות מסוימות המהוות שירותים מקצועיים הניתנים ע"י עו"ד, נקבע כי הדבר יימנה עם השיקולים לקביעת שכר מנהל עיזבון עד כדי 3% משווי העיזבון, ולא ייפסק רכיב נוסף בגין שירותים מקצועיים (תמ"ש (י-ם) 50515/02 עו"ד משה בזק, מנהל עיזבון נ' האפוטרופוס הכללי (פורסם בנבו, 11.8.2002)). אשר להסכמות היורשים, שהם המשיבים בבקשה לשכר טרחת מנהל עיזבון, נקבע כי בית המשפט אינו כפוף להסכמות הצדדים. לפיכך, גם כאשר יש הסכמה חוזית בין היורשים לבין מנהלי העיזבון בעניין גובה שכר הטרחה, בית המשפט אינו כפוף להסכמה, שעה שמנהלי העיזבון מונו "כקציני בית המשפט", והוא אשר אמון על קביעת שכרם (ע"א 153/77 אלואשוילי נ' סמואל פ"ד לב (1) 627 (1978). ליישום ההלכה דנן בערכאה הדיונית ראו למשל: ת"ע (ת"א) 43761-03-20 א.ס נ' עו"ד ב.ק (פורסם בנבו, 1.10.2023); ת"ע (חיפה) 10422-06-14 עו"ד פלונית נ' פלונית (פורסם בנבו, 27.7.2021); ת"ע (ראשל"צ) 58984-06-17 פלוני נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב (פורסם בנבו, 22.3.2021)). מן הכלל אל הפרט במקרה דנן, כאמור לעיל, מנהלי העיזבון עותרים לפסיקת שכר טרחה בשיעור 3% משווי התמורה שהתקבלה ממכירת נכסי העיזבון, המהווה 2.7% משווי העיזבון, בתוספת שכ"ט עבור שירותים מקצועיים בשיעור 1.5% משווי התמורה שהתקבלה ממכירת נכסי העיזבון, המהווה 1.35% משווי העיזבון. אשר לפרמטר של שווי נכסי העיזבון, אין מחלוקת כי שווי העיזבון הינו בסך 2,853,025 ₪, המורכב ממכירת דירה בתמורה לסך של 1,275,000 ₪; ממכירת זכויות בנכס מסחרי בתמורה לסך של 1,300,000 ₪; ומשכירויות מהנכסים בסך של 278,025 ₪. אשר לפרמטר של מורכבות ניהול נכסי העיזבון ובחינת הפעולות שבוצעו ע"י מנהלי העיזבון, העיזבון התנהל במשך למעלה מ-9 שנים. כמפורט בבקשה, עיון בתיקים הקשורים מעלה אף הוא כי מנהלי העיזבון נדרשו לבצע פעולות שונות לצורך רישום הזכויות בדירה ובנכס המסחרי על שם המנוח. כמו כן, לגבי רישום הזכויות בדירה ע"ש המנוח, עיון מעלה כי הוגשה בקשה ייעודית למתן צו לגילוי מסמכים משפטיים, שעה שרכישת הזכויות ע"י המנוח בוצעה לפי מספר הדרכון הישן שלו (ת"ע 25331-03-16). כמו כן הוגשה בקשה לאישור הסכם מכר הדירה. לגבי הנכס המסחרי, הוגשה בקשה לאישור עסקת המכר של זכויות המנוח בנכס (לאחר השלמת הרישום), ובה נטען כי מדובר בנכס בבעלות משותפת עם 3 שותפים נוספים (מלבד המנוח), אשר הזכויות בו הושכרו ל-10 שוכרים שונים (ת"ע 50331-04-17). כמו כן, הוגשו בקשות מוסכמות למשיכה חלקית של כספי העיזבון לטובת המשיבה 4 (ת"ע 26996-05-18). יצוין, כי חלק מהבקשות שהגישו מנהלי העיזבון למתן הוראות הוגשו במסגרת תיק ההתנגדות, כאשר המותב הקודם שדן בתובענה (כבוד סה"נ, השופטת רותם קודלר עיאש), ביקר התנהלות זו (החלטה מיום 1.6.2015 בת"ע 47226-09-14). סבורני כי שווי נכסי העיזבון, לצד משך ניהולו, והיקף הפעולות שבוצעו, לרבות הצורך בנקיטת פעולות להשלמת רישום הנכסים ע"ש המנוח, השכרתם, ומכירתם לאחר מכן, מצדיק פסיקת שכר טרחת מנהלי העיזבון ברף המירבי הקבוע בתקנה 45ב(א) לתקנות הירושה. עם זאת, אשר לפסיקת שכר טרחה בגין שירותים מקצועיים, לדידי הפעולות שבוצעו ע"י מנהלי העיזבון, כפי שפורטו במסגרת הבקשה (כגון, עריכת הסכמי שכירות; רישום הזכויות בנכסים; עריכת שומות מס; וכיוב'), מהוות פעולות מקצועיות שהן חלק מהתפקידים הטבעיים של מנהלי העיזבון, בהיותם עורכי דין, וזאת אף אם הם נקטו בפעולות נוספות בכדי למנוע תביעה לפירוק השיתוף בנכס המסחרי, כטענתם. יוזכר, כי מנהלי העיזבון מונו לאחר שייצגו את הצדדים בהליכים המשפטיים לקביעת יורשיו של המנוח, מכוח הסכמת היורשים. יש להניח כי הסכמת המשיבים למינוי מנהלי העיזבון ניתנה בשים לב לכישוריהם המקצועיים כעורכי דין, נוכח הכרותם עם הצדדים, ובשים לב לכך שחלק מהמשיבים מתגוררים דרך קבע מחוץ לישראל. עוד יצוין, כי במסגרת קביעת שכר טרחת מנהלי העיזבון, לא נעלמה מעיני הסכמת המשיבים 1-3 לקביעת שכר טרחה בשיעור המבוקש, והסכמת המשיבה 4, היורשת של החלק הארי בנכסי העזבון, לקביעת שכ"ט בשיעור של 4% משווי תמורת המכירה של נכסי העיזבון. ואולם, בתגובתם של מי מהמשיבים לבקשה, לא הובאה כל הנמקה להסכמתם לפסיקת שכר טרחה בשיעור זה או אחר. כך גם, ההסכמה ניתנה באופן כללי, ואין בה התייחסות ספציפית לשני הרכיבים השונים של שכר הטרחה המבוקש (היינו, שכר טרחה בגין ניהול העיזבון ושכר טרחה בגין שירותים מקצועיים). מכל מקום, כפי שהובהר לעיל, בית המשפט אינו בבחינת "חותמת גומי" באישור שכר הטרחה, אף אם הוא מוסכם ע"י היורשים. זאת, בשים לב לכך שמנהלי העיזבון הינם בעלי תפקידים הממונים ע"י בית המשפט, והוא הגורם המוסמך לקבוע את שכרם לפי הפרמטרים שנקבעו בחוק ובתקנות, בהתאם לאופן יישומם בפסיקה. בשקלול מכלול השיקולים, אפוא, לרבות, משך ניהול העיזבון; היקף וסוג הפעולות שבוצעו ע"י מנהלי העיזבון לצורך רישום הנכסים ע"ש המנוח; הפעולות שנקטו מנהלי העיזבון להשאת הרווחים שהתקבלו מהנכסים עד למועד מכירתם; הפעולות שבוצעו לצורך מכירת הנכסים; ובשים לב לעמדת המשיבים בבקשה - מצאתי לפסוק את שכר טרחת מנהלי העיזבון בעד תפקידם כמנהלי עיזבון, בשיעור המרבי של 3% משווי כלל נכסי העיזבון, ללא פסיקת שכר טרחה נוסף בגין שירותים מקצועיים לפי תקנה 45ג לתקנות הירושה. על סכום זה יתווסף מע"מ כחוק. מנהלי העיזבון יערכו תחשיב ובסופו יחלקו את הכספים ליורשים לפי חלקם בצו הירושה, בניכוי סכומים שהתקבלו בידי המשיבה 4, בהתאם לבקשות קודמות שאושרו. בתום החלוקה תוגש בקשה מתאימה לצורך אישור סיום תפקיד מנהלי העיזבון. המזכירות תמציא החלטתי זו לצדדים. החלטה זו מותרת לפרסום במאגרים משפטיים, בהשמטת פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision47177-09-14	["הילה אוחיון גליקסמן"]	[{"judgment_id": "6c02e13c-dbf7-5fb7-8c42-88b3271984cb", "file_name": "47177-09-14.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 91673, "extension": "docx", "display_name": "47177-09-14-קובץ מקורי"}]
6c78c42e-5ce2-5ba1-bf74-8d24fe517b12	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופטת הילה אוחיון גליקסמן: החלטה בבקשה לסעד זמני לפסיקת מזונות זמניים לקטין (תלה"מ 70661-09-24)	70661-09-24	2024-10-30	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	לפני בקשה לסעד זמני לפסיקת מזונות זמניים לקטין שפרטיו בכותרת. העובדות הצריכות לעניין המבקשת (להלן גם: "האם") והמשיב (להלן גם: "האב") שניהם יהודים, בני זוג לשעבר, ידועים בציבור, למעלה מ-15 שנה. מזוגיות זו נולד הקטין שבכותרת. בין הצדדים גבה טורא, מסיבות השנויות במחלוקת ביניהם. לאחר שלא עלה בידיהם ליישב את המחלוקות הקשורות בפירוד בהסכמה, הגיש האב תובענה רכושית (תלה"מ 68079-09-24) ותובענה בעניין החזקת הקטין (תלה"מ 75153-09-24), והאם הגישה את התובענה דנן למזונות הקטין. עוד יצוין, כי הוגשו בקשות לצווי הגנה, של האם כנגד האב, של האב כנגד האם כלפי הקטין, ושל האב כנגד דודו של הקטין (אח של האם) כלפי הקטין (ה"ט 22303-07-24; ה"ט 1452-09-24; ה"ט 58897-09-24; ה"ט 14014-10-24). כיום, המבקשת מתגוררת בבית המגורים בו התגוררו הצדדים במושב "XXX", ואילו המשיב מתגורר, לעת עתה, בבית אביו באותו המושב. יצוין, כי קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלת הזכויות על בית המגורים. ביום 26.9.2024 הוגשה הבקשה דנן למזונות זמניים. המשיב הגיש תגובתו ביום 13.10.2024. בהתאם להחלטתי, הגישה המבקשת תשובה לתגובה ביום 30.10.2024. תמצית טענות הצדדים בפתח הדברים יצוין, כי הצדדים טענו באריכות לעניין נסיבות החיים המשותפים ופרידתם של הצדדים, לשיטתו של כל אחד מהם, אך שעה שטענות אלה אינן דרושות לצורך הכרעה בבקשה לפסיקת מזונות זמניים, לא מצאתי לפרטן. לגופו של עניין, האם פירטה בבקשה את זמני השהות שנקבעו במסגרת הדיון בבקשה לצו הגנה מיום 16.7.2024, וטענה שהאב אילץ את הקטין להיפגש עמו בזמנים ובשעות שלא בהתאם להחלטה ובניגוד לסדר היום של הקטין. אשר להכנסת הצדדים, המבקשת טענה בבקשה כי היא עובדת כשכירה בתפקיד מנהלת חשבונות בחברת XXX בא', ושכרה הממוצע עומד על סך של 11,000 ₪ לחודש. בעניין הכנסות המשיב, נטען כי הוא עובד כעצמאי בתחום XXX ומשתכר כ-7,500 ₪ לחודש, זאת בנוסף לקצבת נכות בסך של כ-6,500 ₪ לחודש. המבקשת העמידה את צרכי הקטין ודמי המדור על סך של 7,100 ₪, לפי פירוט כדלקמן: הוצאות כלכלה ומזון בסך 1,200 ₪; הוצאות רפואיות שוטפות, קופת חולים, מוצרי הגיינה בסך של 400 ₪; ביגוד והנעלה סך של 600 ₪; הוצאות תרבות, ספרים, צעצועים, משחקים, מתנות לאירועים, ימי הולדת סך של 400 ₪; הוצאות נסיעות בסך 400 ₪; והוצאות בלתי צפויות בסך 400 ₪, בתוספת מחצית הוצאות חינוך ורפואה חריגות. אשר לדמי המדור, המבקשת עתרה כי המשיב יחויב בתשלום מדור בשיעור של 30% מדמי מדור רעיוני בהתאם לעלות שכירות באזור המגורים, בסך 2,500 ₪ לחודש, בתוספת סך של 1,200 ₪, בגין חלקו היחסי בהוצאות המדור (ארנונה, חשמל, מים, גז, טלפון, כבלים, אינטרנט, ועד בית). המשיב טען מנגד, כי הבקשה מופרזת ואינה נתמכת בראיות. ביחס לזמני השהות נטען, כי כיום הצדדים מגדלים את הקטין יחד וחולקים את זמני השהות עימו בחלוקה של 6 ימים בבית האב ו-8 ימים בבית האם. אשר להכנסות הצדדים, המשיב טען, כי מעבר למשכורת החודשית שהציגה המבקשת, היא זכאית "למשכורת 13" באופן שמעלה את ממוצע הכנסותיה, והוסיף כי המבקשת הסתירה את הכנסותיה מעבודה נוספת בחברת "XXX", בסך של 13,000 ₪ נטו לחודש (צורף טופס 106 לשנת 2022 וכן 2 תלושי שכר משנת 2023). עוד טען המשיב, כי המבקשת מקבלת סך של 1,000 ₪ לחודש מהגרוש שלה, כך שסך הכנסותיה נטו, לשיטתו, הינן 25,609 ₪. בעניין הכנסותיו, המשיב טען כי הוא זכאי לקצבת נכות בסך של 5,228 ₪ לחודש. בנוסף, הוא מנהל עסק XXX; אינו יודע בדיוק מה היקף הכנסותיו מהעסק; אך לצרכי הבקשה דנן, הסכים להעמיד את שכרו מהעסק על סך של 7,500 ₪ לחודש. ביחס להכנסותיו הפנויות, המשיב טען כי הוא משלם לאביו סך של 2,000 ₪ בחודש כהשתתפות בעלויות המדור, וכן כי הוא משלם 1,250 ₪ בחודש למרינה בא', עבור עגינת הסירה שם. ביחס לצרכי הקטין, האב טען, כי לפי האסמכתאות שצירפה המבקשת, ובהתאם לפסיקה הנוהגת, הוצאותיו של הקטין עבור צרכים בסיסיים כולל אחזקת מדור, עומדים על סך של כ-1,750 ₪. ביחס לדמי המדור, נטען כי המבקשת מתגוררת בבית הרשום על שמה, ומשלמת החזרי משכנתא בסכום מוערך של 3,100 ₪, ובהתאם יש לקבוע את דמי המדור. בתשובה שהגישה האם לתגובה היא הוסיפה, כי במהלך השנים האב לא היה מעורב בענייני החינוך של הקטין, והפנתה לאמירה של האב מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 26.9.2024 (במסגרת ה"ט 58897-09-24), המשקפת לדידה את היעדר רצונו הכן בזמני שהות עם הקטין. עוד בתשובה כתבה האם, כי לאב אין מסוגלות הורית; הקטין מפחד ממנו באופן קיצוני; ובנסיבות העניין זמני השהות לא ישרדו את מבחן הזמן. באשר לטענת האב כי יש לה הכנסה נוספת, המבקשת טענה כי היא עבדה עד ליום 20.9.2024 (6 ימים לפני הגשת התביעה והבקשה דנן) בעבודה נוספת מהבית בחברת "XXX", אך, לטענתה עזבה עבודה זו בשל עומס נפשי, ותוכל לשוב לעבוד שם בעתיד. המבקשת הפנתה גם לכתב התביעה מטעם המשיב בתביעה הרכושית, בה מסר, לטענת המבקשת, כי הוא מרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש. דיון והכרעה בשלב פסיקת המזונות הזמניים, בית המשפט אינו נכנס בעובי הקורה ואינו מנתח באופן מקיף את הראיות שבפניו. קביעותיו, "שנקבעו בשלב זה אינן מחייבות כאשר התובענה תתברר לגופה" (ע"א 542/68 בן סירה נ' בן סירה, פ"ד כג(1) 169 (1969)). צרכי הקטין, כמו גם הכנסות הצדדים, יתברר בהמשך ההליך, לרבות בשלב שמיעת הראיות. הקטין XXX בן 10 ועשרה חודשים. אי לכך, בהתאם לדין החל ולהלכה שנקבעה במסגרת בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 19.7.2017) (לעיל ולהלן: "בע"מ 919/15") שני ההורים יישאו במזונותיו מדין צדקה, כאשר חלוקת החיוב בין ההורים תקבע ע"פ יכולותיהם הכלכליות היחסיות, וזמני השהות של הקטין עם מי מהם, לאחר חישוב ואומדן צרכיו (צרכים תלוי שהות, צרכים שאינם תלוי שהות, ודמי המדור). עוד יצוין, כי בשלב פסיקת המזונות הזמניים, ההכרעה נשענת על תמונה עובדתית חלקית בלבד, ובית המשפט לא נדרש להיכנס לעובי הקורה, או לקבוע מסמרות לגבי העובדות הנדונות. בשלב זה של ההליך, אפוא, רשאי בית המשפט להחליט בסוגיה המונחת לפניו על סמך הראיות הלכאוריות שהובאו לפניו עד לאותו שלב. ברי כי ככל שיתברר, לאחר שמיעת הראיות, כי נפלה טעות בקביעת המזונות הזמניים, ניתן יהיה לקזז סכומים אלה מהמזונות העתידיים (ע"א 201/72 יהודה אילן נ' רעיה אילן, כו (2) 209 (1972); רמ"ש (חיפה) 55855-02-16 פלוני נ' והקטינים (פורסם בנבו, 29.2.2016)). להלן אבחן נתונים אלה על יסוד טענות הצדדים והראיות שהוצגו בפני. זמני השהות – זמני שהות זמניים של המשיב עם הקטין נקבעו בהסכמת הצדדים בהחלטתי מיום 26.9.2024 (ה"ט 58897-09-24). על פי החלוקה שנקבעה, שוהה הקטין עם ההורים במתכונת של 8 ימים עם האם (57% מהזמן) ו-6 ימים עם האב (43% מהזמן). יוער, כי דינן של טענותיה של האם בעניין מסוגלות הורית להתברר בגדרי ההליך המתאים, כאשר יצוין, כי במסגרת התביעה שהגיש האב לקביעת זמני שהות, מיניתי אפוטרופוס לדין לקטין; הוריתי על הגשת תסקיר עו"ס לסדרי דין ועל הגשת דיווח ראשוני של העו"ס, נוכח עצימות הקונפליקט שבין הצדדים. הכנסות הצדדים – על פי ממוצע תלושי השכר שצורפו לבקשה, שכרה החודשי של המבקשת מעבודתה בחברת "XXX", בניכוי תשלומי חובה ומיסים, הינו 11,596 ₪. בנוסף, וכאמור לעיל, המשיב טען בתגובה, כי המבקשת עובדת בעבודה נוספת בחברת "XXX בע"מ. המבקשת אישרה בתשובתה כי היא עבדה בחברה הנ"ל, בנוסף לעבודתה בחברת XXX ושות', אך טענה כי היא הפסיקה לעבוד בעבודה זו ביום 20.9.2024, בשל לחץ נפשי בו היא נתונה בשל ההליכים המשפטיים, כאשר המעסיק שומר לה את הזכות לשוב ולעבוד שם. ודוק. למרות שתביעת המזונות והבקשה דנן הוגשו 6 ימים לאחר מכן (ביום 26.9.2024), לא מצאה המבקשת לנכון לציין את הכנסותיה ממקור זה בכתבי הטענות שהגישה, ולא צרפה, גם לא לכתב התשובה, כל אסמכתא לעניין היקף הכנסותיה מחברת "XXX". יצוין, כי עיון בהרצאת הפרטים שצורפה לכתב התביעה מעלה, כי גם שם לא פרטה המבקשת את הכנסותיה בשנה האחרונה ממקור זה, וזאת למרות שבתשובה, היא מסרה שהפסיקה לעבוד שם בסמוך להגשת תביעת המזונות. התנהלות זו, המגלה טפח ומכסה טפחיים, אינה מקובלת, וזאת בלשון המעטה. דומה כי המבקשת ניסתה להסתיר מקור הכנסה זה, בניגוד לחובה החלה על בעל דין להציג את מלוא המסד העובדתי הנדרש והאסמכתאות התומכות בטענותיו, בהתאם להוראות הדין הכללי והדין הספציפי, הקבוע בתקנה 33 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020, ובהתאם לחובת ההגינות ותום הלב החלה על בעל דין. יתרה מכך, יש בהתנהלות זו כדי לגרום לניצול לא יעיל של משאבי משפט, שעה שבית המשפט נדרש ליתן החלטות ביניים להגשת תשובה, חלף הכרעה בבקשה למזונות זמניים לגופה. אשר להיקף הכנסותיה של המבקשת מחברת "XXX", עיון בשני תלושי השכר שצורפו ע"י המשיב, מעלה כי שכרה ממעסיק זה היה בסך של 11,901 ₪ נטו (בחודש מאי 2023) ובסך של 13,158 ₪ נטו (בחודש יולי 2023). עוד עולה, כי המבקשת הועסקה בחברת "XXX" מחודש ינואר 2011. שעה שהמבקשת לא צרפה כאמור כל אסמכתא בעניין, לעת עתה, אני קובעת כי פוטנציאל הכנסותיה ממקור הכנסה זה הינו 13,000 ₪ בחודש. כמו כן, המבקשת לא הכחישה בתשובה את טענת המשיב כי היא מקבלת סך של 1,000 ₪ בנוסף מאביה של בתה הבגירה מנישואים ראשונים. בנסיבות אלה, אתחשב גם בסכום זה בקביעת היקף הכנסותיה. אשר להכנסות המשיב, על פי אישורי הקצבאות שצורפו, הוא זכאי לקבל קצבאות בסך של 5,228 ₪ בחודש. כמו כן, המבקשת טענה, כי הכנסות המשיב מעסקו הינן בסך 7,500 ₪ לחודש, והמשיב הסכים לסכום מוערך זה בשלב זה, עד שיקבל את הנתונים מהרשויות, שכן המבקשת הייתה מי שרשומה מייצגת אותו במס הכנסה, בהתאם לאסמכתא שצורפה, ועדיין אין לו גישה לכל המידע. אכן, כטענת המבקשת בכתב התשובה, עיון בכתב התביעה הרכושית מעלה, כי המשיב טען שהיו לו הכנסות מהעסק בגובה עשרות אלפי שקלים, וכי חלק מההכנסות היו במזומן והועברו ממנו לידי המבקשת עת הם חיו כבני זוג (סעיף 31 לכתב התביעה). עם זאת, הטענה לא גובתה באסמכתאות על ידי מי מהצדדים, כאשר היה מצופה מהמבקשת, כמי שהייתה רשומה כמייצגת עסקו של המשיב ברשויות, לטעון להיקף הכנסות גדול יותר לו זה היה מצב לאשורו. מכל מקום, אין באמור כדי לקבוע מסמרות, לכאן או לכאן, בשאלת היקף ההכנסות המלא של המשיב מעסקו. הנושא יתברר בהמשך, במסגרת ההליך העיקרי. נוכח כל אשר פורט לעיל, בשלב זה, אני מעמידה את היקף הכנסותיה של המבקשת (הכנסות בפועל ופוטנציאל הכנסות) על סך כולל של 26,000 ₪. את היקף הכנסותיו של המשיב (הכנסות בפועל ופוטנציאל הכנסות), אני מעמידה על סך 13,000 ₪. מכאן, שיחס הכנסות הצדדים במעוגל הינו 66% (האם)/34% (האב). ביחס להכנסות הפנויות, המשיב טען כי הוא משלם 2,000 ₪ לאביו כהשתתפות בהוצאות המדור ו-1,250 ₪ עבור עגינת הסירה בXXX, אך לא צרף כל אסמכתא להוכחת הטענות. מנגד, המבקשת לא טענה כי היא משלמת משכנתא, ולא השיבה לטענות המשיב בעניין זה. משכך, הבקשה למזונות זמניים תוכרע על יסוד יחס ההכנסות שנקבע לעיל, כאשר עניין ההכנסות הפנויות של הצדדים יתברר בהמשך ההליך. צרכי הקטין - מחד, פירוט הצרכים של הקטין כפי שמופיע בבקשה הינו על פניו מופרז, לרבות סכום גבוה של 600 ₪ לביגוד והנעלה מידי חודש, ו- 1,600 ₪ עבור מזון, קופ"ח הגיינה וכלכלה. האסמכתאות שצורפו חלקיות, ואין בהן כדי להוכיח בשלב זה את הצרכים הנטענים של הקטין. מאידך, טענות המשיב לצרכים בסך 1,750 ₪ נטענו אף הן בעלמא, כאשר מדובר בסכום נמוך מהחזקה שנקבעה בפסיקה לקטין החולק את זמנו כמעט באופן שווה בין הבתים של הוריו, כבענייננו. נוכח הבעייתיות בדיות הראיות בשלב המזונות הזמניים, בית המשפט רשאי להסתייע באומדנא בהתבסס על ניסיון חייו של השופט אשר בתוך עמו יושב, וכן בחזקות שנקבעו בפסיקה. כך נקבע כי, עלות צרכי בסיס של ילד, החולק את זמנו בבתי שני ההורים בחלקים שווים או דומים, כבענייננו, מגיעה לכ-2,250 ₪ לחודש, לא כולל הוצאות חינוך, רפואיות חריגות, ודמי מדור (ר' למשל רמ"ש (מרכז) 59188-10-18 י.נ. נ' א.נ. (פורסם בנבו, 25.10.2018); עמ"ש (מרכז) 4202-02-20 ש.מ נ' ח.י.מ (פורסם בנבו, 2.8.2020)). בהתאם לחזקה זו, מצאתי להעמיד את צרכיו של הקטין על סך של 2,250 ₪. סכום זה כולל הוצאות תלויות שהות והוצאות שאינן תלויות שהות, ואינו כולל את דמי המדור והוצאות רפואה וחינוך חריגות. לפי ההלכה שנקבעה בבע"מ 919/15; בהתאם להיקף ויחס ההכנסות שנקבע לעיל; לחלוקת זמני השהות בין הצדדים; ובהינתן שקביעת המזונות אינה נעשית רק על יסוד חישובים אריתמטיים, אלא בשים לב למכלול הנתונים והנסיבות (עמ"ש (מרכז) 2366-06-23 ש. מ נ' נ. מ. (פורסם בנבו, 24.12.2023)), בשלב זה מצאתי לקבוע כי כל צד יישא בצורכי הקטין בזמן בו הקטין באחריותו, ובכלל זה הוצאות שוטפות תלויות שהות ושאינן תלויות שהות (לרבות הוצאות מדור). אשר לדמי המדור, לא מצאתי בסיס משפטי לעתירת המבקשת לחייב את המשיב לשאת בדמי מדור בסכום אקוויוולנטי לו היא הייתה שוכרת דירה דומה. שעה שהמבקשת לא צרפה אסמכתא לתשלום דמי המדור (ואף לא התייחסה בתשובה לטענות המשיב כי היא משלמת משכנתא), והמשיב מתגורר בבית אביו, ובשים לב להכנסות הצדדים, לעת עתה לא מצאתי להורות על חיוב בדמי מדור. אשר לחלוקת ההוצאות החריגות בין ההורים, ההורים יחלקו את ההוצאות החריגות ביניהם לפי יחס ההכנסות הקבוע לעיל (66% האם ו-34% האב), בגין ההוצאות המפורטות ולפי מנגנון ההתחשבנות שלהלן. לסיכום האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן: כל צד יישא בדמי המדור ובהוצאותיו השוטפות של הקטין בזמני השהות שלו עימו. הצדדים יישאו בכל הוצאות החינוך של הקטין, מכל מין וסוג שהוא (ציוד לבית הספר, חוג אחד בעלות מתנ"ס, קייטנה בקיץ במחזור אחד בעלות מתנ"ס, שיעורי עזר, וכיו"ב), ביחס של 66% האם ו-34% האב, והכל בקיזוז המענק שהמבקשת זכאית לקבל, ככל שהיא זכאית, בתחילת כל שנת לימודים, מאת המל"ל. במקרה של מחלוקת בדבר נחיצות ההוצאה יכריע בכך הגורם החינוך הרלוונטי. הצדדים יישאו בכל ההוצאות הרפואיות החריגות של הקטין, אשר אינן מכוסות על-ידי הביטוח הרפואי הממלכתי או הביטוח הרפואי המשלים שבו הוא מבוטח, לרבות טיפולי שיניים, משקפיים, טיפול פסיכולוגי וכיו"ב- ביחס של 66% האם ו-34% האב. במקרה של מחלוקת בדבר נחיצות טיפול יכריע הרופא המטפל/הרופא המקצועי. מובהר כי המבקשת תישא בעלות קופת החולים בה מבוטח הקטין. מנגנון ההתחשבנות בגין ההוצאות החריגות יהיה באופן שכל הוצאה שניתן לשלם ישירות לנותן השירות, תשולם לנותן השירות במישרין ע"י כל אחד מהצדדים בהתאם לחלקו באותה הוצאה. החזר בגין הוצאות שלא ניתן לשלם ישירות לנותן השירות (כגון עבור רכישת ציוד לבית הספר) יועבר תוך 14 יום לצד שנשא בתשלום, כנגד הצגת קבלה אשר תישלח לצד האחר בכתב (בהודעת ווטאספ או דוא"ל). תוקף החיוב ממועד הגשת התביעה, למעט בגין הוצאות חינוך לשנת הלימודים תשפ"ה בסך 3,068 ₪, בהן נשאה המבקשת בחודש ספטמבר 2024 (בהתאם לקבלות שהוגשו), כאשר האב יעביר לאם סך של 1,043 ₪ המהווה את חלקו בהוצאות אלה. הסכום יועבר לידי האם בתוך 14 יום. קצבת הילדים המשולמת מטעם המל"ל תמשיך להיות מועברת לידי האם . המשך בירור התובענה יתקיים במועד הקבוע לדיון ביום 1.1.2025 בשעה 11:00. 14 ימים לפני מועד הדיון יגישו הצדדים תצהיר רכושי מפורט וערוך כדין, וכן הרצאת פרטים מעודכנת, ויצרפו אסמכתאות כנדרש, לרבות תדפיסי חשבונות עו"ש ב-6 החודשים שלפני מועד הדיון ואישור יתרות מעודכן; אסמכתאות לגבי נכסים מכל מין וסוג שהוא שבבעלותם; דו"חות רווח הפסד ודו"ח שנתיים של העסק; פירוט כרטיסי אשראי 3 חודשים אחרונים; 18 תלושי שכר אחרונים; פירוט קצבאות ביטוח לאומי שנתי; וכן כל אסמכתא רלוונטית אחרת לעניין היקף רכושם והכנסתם. שאלת חיובה של המבקשת בהוצאות בגין התנהלותה בחוסר תום לב ובניגוד להוראות הדין, כמתואר לעיל, תבחן בהמשך ההליך. החלטה מותרת בפרסום במאגרים משפטיים, בהשמטת פרטים מזהים. תואיל המזכירות להמציא החלטתי זו לצדדים, ולסגור את הבקשה. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision70661-09-24	["הילה אוחיון גליקסמן"]	[{"judgment_id": "6c78c42e-5ce2-5ba1-bf74-8d24fe517b12", "file_name": "70661-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 99224, "extension": "docx", "display_name": "70661-09-24-קובץ מקורי"}]
4bca7d82-8ca6-5dba-a999-6842c7475e66	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב יפו, ש' ורד שביט פינקלשטיין: פסק דין בעניין תביעה כספית שהגישה אפוטרופ בשם התובעת כנגד אחייניתה להשבת כספים שנטלו שלא כדין טרם מינוי אפוטרופוס על התובעת (תמ"ש 32657-09-20)	32657-09-20	2024-06-30	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	מונחת לפני תביעה כספית שהגישה התובעת באמצעות האפוטרופא לדין מטעם הלשכת הסיוע המשפטי להשבת סך של 570,000 ₪ אשר לטענת התובעת נמשכו שלא כדין ע"י הנתבעת מחשבון הבנק של התובעת (אליו צורפה הנתבעת) וזאת בתקופה שבסמוך למינוי אפוטרופוס על גופה ורכושה של התובעת. הצדדים ורקע עובדתי ודיוני: א. התובעת הינה ילידת 1934, כבת 90 שנים, אלמנה, עיוורת וללא ילדים. ביום 13.5.18 מונו גב' ר' מ' (שכנה ומכרה של התובעת) (להלן: "השכנה"; "האפוטרופסית" ועו"ד רוני קסירר (עו"ד שטיפלה בעניינה של התובעת) כאפוטרופסיות על גופה ורכושה של התובעת (א"פ 53676-12-17). יצוין, כי התובעת היתה נשואה למר ח' כ' ז"ל (להלן: "בני הזוג"). בתקופת נישואיהם, התגוררו בני הזוג בדירה בבעלות משותפת בבני ברק. כן, במהלך השנים צברו בני הזוג כספים בסכומים נכבדים. כעולה מהמסמכים שהוגשו לתיק וכן מעדות הנתבעת, היחסים בין בני הזוג היו יחסים בעייתיים כאשר התובעת סבלה מאלימות פיזית ונפשית מצד בעלה ז"ל וכן מאלימות כלכלית. ביום 3.12.14 מונה לבעלה של התובעת אפוטרופוס על גופו ורכושו (עמותת ש.פ.ר) (א"פ 29685-07-14). הנתבעת הינה אחייניתה של התובעת (בת של אחות התובעת). יצוין כי לתובעת אחיינים נוספים ילדיו של אחיה כאשר במסכת האירועים נשוא התביעה נזכר גם בנו של אחיה בשם מ' ע' (להלן: "האחיין"; "האחיין מ'") אליו פנתה התובעת בחשדותיה כלפי הנתבעת, כפי שיפורט בהמשך. יצוין כי האחיין לא נטל חלק בהליך המשפטי דנא. לטענת הנתבעת, בתחילת שנת 2016 יצרו עמה קשר בני הזוג וביקשו שתיפגש איתם. באותה פגישה התוודתה התובעת בפני הנתבעת כי בעלה מכה אותה ומתעלל בה וכן נוהג באלימות כלכלית. עוד לדבריה, באותה שיחה התלוננו התובעת ובעלה כי האחיין מ' גונב מהם דברים וכן אחיין נוסף מבקש להשתלט על רכושם וביקשו שתדאג להם. יצוין כי ביום 7.4.16 ערכה התובעת צוואה לטובת הנתבעת בה קבעה כי הנתבעת היא הזוכה הבלעדית. ביום 21.11.16 בחלוף כשנה לאחר תחילת הקשר בין התובעת לבין בני הזוג (כך, לטענת הנתבעת) הלך בעלה של התובעת לעולמו. בחודש פברואר 2017 צורפה הנתבעת לחשבון בנק קיים של התובעת (משנת 2015) וכן הונפק לנתבעת כרטיס אשראי מסטרכארד שהוחזק ע"י הנתבעת בלבד. בתקופה זו הנתבעת טיפלה בכל ענייניה של התובעת ובפרט ניהול ענייניה הכספיים, ביצוע רכישות וקניות לבית וכן לטענת הנתבעת גם לטיפוחה ולרווחתה של הנתבעת. אין חולק כי בתקופה שלאחר צירופה של הנתבעת לחשבון הבנק של התובעת ובמשך 10 חודשים (מחודש פברואר 2017 ועד לחודש נובמבר 2017) נמשכו מחשבון הבנק של התובעת סכומי כסף גבוהים במצטבר בסך של מאות אלפי שקלים. ביום 25.12.17 הגישה התובעת באמצעות עו"ד קסירר תביעה למתן צו מניעה זמני כנגד הנתבעת (ובעלה) ובה נטען לראשונה כי הנתבעת גנבה מהתובעת כספים. יצוין, כי הפנייה לעו"ד קסירר נעשתה לאחר שהתובעת פנתה לאחיין מ' והביעה בפניו את חששותיה והלה פנה לעו"ד קסירר. במסגרת התביעה נטען כי מחודש פברואר 2017 ועד לחודש אוקטובר 2017 נמשכו כ-1,600,000 ₪ (תמ"ש 51475-12-17). יצוין, כי בהליך הנ"ל התובעת התייצבה והעידה באולם ביהמ"ש ולאחר מכן בהעדר התנגדות הנתבעת ניתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעת ובעלה לבצע פעולות בחשבון הבנק. עם זאת, התביעה הנ"ל לא נדונה לגופה שכן בדיון ביום 21.2.18 הורתה כב' הש' גליק על מחיקת התביעה (מהטעם שלא הוגש סעד עיקרי אלא ההליך הוגש כסעד זמני בלבד). בד בבד עם הגשת התביעה הנ"ל, הגישה עו"ד קסירר ביום 26.12.17 בקשה למינוי אפוטרופוס על גופה ורכושה של התובעת. לאחר שצורפה חוו"ד שנערכה ע"י ד"ר גורביץ' אשר המליץ על מינוי כאמור ולאחר שניתן תסקיר מטעם המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית בני ברק וניתנו המלצות למינוי, מונו השכנה ועו"ד קסירר כאפוטרופסיות על גופה ורכושה של התובעת. יצוין כי החל מחודש אפריל 2019 מתגוררת התובעת בביתה של השכנה אשר גם מסייעת לתובעת בכל הנדרש. ביום 14.9.20 הגישה התובעת באמצעות עו"ד קסירר תביעה כספית כנגד הנתבעת בסך של 400,000 ₪. בהמשך ההליך ולאחר שמונתה לתובעת אפוטרופא לדין מטעם הלשכה לסיוע משפטי, נתבקשה ונעתרה בקשה לתיקון כתב התביעה וביום 21.3.22 הוגשה תביעה כספית מתוקנת אשר הועמדה על סך של 570,000 ₪, היא התביעה דנא. במסגרת התביעה טענה התובעת כי לאחר צירוף הנתבעת לחשבון הבנק בפברואר 2017 החלה מסכת של משיכות כספים בסכומי כסף מופלגים שמיוחסים לנתבעת, למיטב הידיעה, עד לחודש דצמבר 2017. כך, למשל, ביום 3.9.17 נמשכו 300,000 ₪ מחשבון הבנק לנתבעת וביום 4.10.17 נמשכו 100,000 ₪ מחשבון הבנק לנתבעת. כמו כן, בין לבין, בוצעו משיכות של אלפי ₪, לעיתים יום אחר יום. כך, למשל: ביום 18.09.2017 משכה הנתבעת 8,000 ₪ מחשבון הבנק. ביום 19.09.2017 משכה הנתבעת 16,000 ₪ מחשבון הבנק בשתי פעימות של 8,000 ₪ כל אחת. ביום 24.09.2017 משכנה הנתבעת 16,000 ₪, מחשבון הבנק בשתי פעימות של 8,000 ₪ כל אחת. ביום 24.10.2017 נמשכו 8,000 ₪ מחשבון הבנק בשתי פעימות של 4,000 ₪ כל אחת. ביום 26.10.2017 נמשכו 8,000 ₪ מחשבון הבנק בשתי פעימות של 4,000 ₪ כל אחת. ביום 19.5.22 הגישה הנתבעת כתב הגנה מתוקן וטענה כי כל משיכות הכספים נעשו בידיעתה ובהסכמתה של התובעת וכן סך של 300,000 הוענקו במתנה לנתבעת כאות תודה על טפולה המסור. בעניינם של הצדדים התנהלו שלוש ישיבות הוכחות במהלכן העידו העדים הבאים: המטפלת הסיעודית של התובעת, השכנה/האפוטרופסית, עו"ד קסירר, הנתבעת וכן המטפל של בעלה של התובעת ואח"כ של התובעת מר מ' ז' ("המטפל של בני הזוג") שהעיד מטעם הנתבעת. יצוין, כי בהתאם להחלטתי מיום 8.3.23 הגישה התובעת טבלה מפורטת של משיכות כספים שבוצעו מהחל מחודש פברואר 2017 ועד לסוף חודש נובמבר 2017 בצירוף דפי חשבון והוכח כי בתקופה זו נמשכו מחשבון התובעת סך כולל של 634,866 ₪ כאשר מתוך סכום זה עתרה התובעת להשיב לה סך של 570,000 ₪ אשר הגדירה כמשיכות מיוחדות וחריגות שנמשכו שלא כדין. לאחר הגשת סיכומי הצדדים – ניתן פסק הדין. טענות הצדדים: לטענת התובעת, על הנתבעת להשיב לידיה סך 570,000 ₪ שנמשכו שלא כדין, ואלו טעמיה: הנתבעת ניצלה את התובעת, אישה אלמנה, קשישה, תשושת נפש ועיוורת, כאשר במשך עשרה חודשים ביצעה משיכות כספים חריגות בסך מצטבר של 570,000 ₪ כשהיא מושכת מדי יום ולפעמים פעמיים ביום אלפי כספים מחשבון הבנק שלה, ללא דין וללא דיין. הנתבעת צורפה בחודש 02/2017 לחשבון הבנק הקיים של התובעת. היא הודתה שמעולם לא הכניסה כספים לחשבון הבנק וכל הכספים שהיו בחשבון הבנק היו של התובעת. בנסיבות אלו, לא מתקיימת חזקת שיתוף בחשבון הבנק של התובעת כטענת הנתבעת, אלא להיפך – על פי עדות הנתבעת מדובר בחשבון בנק שהיה בבעלותה הבלעדית של התובעת וצירופה של הנתבעת נעשה מטעמי נוחות בלבד על מנת לסייע לתובעת בניהול החשבון ולהבדיל מריקונו. במקרה דנן, הנתבעת לא רק שלא סייעה לתובעת, אלא ניצלה אישה קשישה, ערירית וחולה, בעלת תעודת עיוור, אותה עשקה וניצלה עד לכדי ריקון חשבון הבנק. הנטל להוכחת טענת הנתבעת כי הכספים הוצאו לצרכיה של התובעת בלבד מוטל על הנתבעת. טענה זו לא הוכחה ואף נסתרה מהעובדה כי כל חייה חיה התובעת בצניעות וברמת חיים ממוצעת ביותר ולפני כן לא היו משיכות כספים בסדר גודל כזה מהחשבון. גם הטענה לפיה התובעת נתנה לנתבעת במתנה בסך של 300,000 ₪ והעבירה לנתבעת סך של 100,000 ₪ לצורך רכישת ספר תורה וחלקת קבר, לא הוכחה. הנטל להוכיח כי מדובר במתנה מוטל על הנתבעת בלבד כאשר חזקת המתנה לא מתקיימת בענייננו שכן לא מדובר ביחסי קרבה של קרובים-קרובים אלא יחסים בין דודה ואחיינית אשר שוללים את חזקת המתנה. כמו כן, לא הוכח כי התובעת ביקשה מהנתבעת לרכוש עבורה ספר תורה וחלקת קבר עבורה. בנוסף, הנתבעת לא הוכיחה גמירות דעת מצד הנתבעת ליתן לה את כל כספה במתנה, כאשר מוטל עליה נטל מוגבר מאחר שהיתה לה פעולה חופשית בחשבון הבנק וגישה לכל פירוטי האשראי וההוצאות, אך למרות זאת לא ראתה לנכון לנהל רישום ותיעוד כאשר מדובר במשיכה של מאות אלפי שקלים מהחשבון. כן, הנתבעת שימשה הלכה למעשה כאפוטרופסית לתובעת, גם ללא מינוי בפועל בהתאם לסעיף 67 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962, ומשכך היתה מנועה מלהימצא בניגוד עניינים עמה. כמו כן, הנטל מוטל על כתפיה להוכיח כי העברות הכספים בוצעו בהסכמת התובעת ולצרכיה בלבד. בנוסף, במצב שבו הנתבעת שמשה כאפוטרופסית למעשה של התובעת, אזי חלות על הנתבעת כל החובות של אפוטרופוס לרבות הוראת סעיף 47 לחוק הכשרות הקובעת בין היתר שאפוטרופוס אינו רשאי לעשות פעולה משפטית ששוויה מעל 100,000 ₪ ללא אישור מראש של בית המשפט, דבר שלא נעשה בענייננו. מנגד, טוענת הנתבעת כי דין התביעה להידחות, ואלו טעמיה: כל משיכות הכספים נעשו בידיעתה ובהסכמתה של התובעת וגם אלו שניתנו במתנה על ידה. בנוסף, כל משיכות הכספים נעשו בשקיפות מלאה ולצרכיה של התובעת בלבד. הנטל המוטל על התובעת להוכיח כי נלקחו כספים שלא כדין הוא נטל מוגבר שכן מדובר בעילת תביעה בעלת גוון פלילי ועל כן נדרשות ראיות כבדות משקל במיוחד. משיכות הכספים המיוחסת לנתבעת בוצעו מחשבון בנק משותף של התובעת והנתבעת ובעניין זה קיימת חזקה לפיה חשבון בנק משותף שייך קניינית לשני השותפים מתוך הנחה כי ככל שבעל החשבון חפץ בהוספת שותף מטעמי נוחות, היה יכול בעל החשבון למנותו כמיופה כוח בלבד. בענייננו, הנתבעת צורפה כשותפה של התובעת לחשבון הבנק ביוזמתה ובגמירות דעת מלאה של התובעת תוך התייצבות פיזית של שתיהן בסניף הבנק. מלבד העובדה כי מדובר בחשבון בנק משותף, ומכאן האפשרות החוקית של מי מהשותפים בו לנהל אותו, אזי הנתבעת הוכיחה כי כל משיכות הכספים נעשו בידיעתה ובהסכמתה המלאה של התובעת ולצרכיה בלבד. הנתבעת לא כפתה את עצמה על התובעת, אלא התובעת היא זו שיזמה פניה אל התובעת ושכנעה אותה להגיע לביתה ולשמור על קשר איתה. קשר שהחל עוד בשנת 2016 נמשך כשנתיים ימים ונפסק עת סולקה הנתבעת מביתה של התובעת ע"י האחיין באוקטובר 2017. כמו כן, רצונה של התובעת היה שהכספים שיוותרו בחשבון הבנק לאחר פטירתה, יהיו של הנתבעת ולשם כך ערכה התובעת ביום 7.4.16 צוואה לטובת הנתבעת לפיה הנתבעת הינה הנהנית הבלעדית של רכושה. יצוין כי הצוואה נערכה כאשר בעלה המנוח של התובעת היה עדיין בין החיים. ברצותה לעשות צוואה לטובת הנתבעת, הביעה התובעת את חששה מפני איומים של מי מאחייניה האחרים להשתלט על רכושה בדרך בלתי חוקית, ולהבטיח כי רק הנתבעת תהיה הנהנית הבלעדית. בנוסף, כמחווה והכרת תודה על טפולה של המסור של הנתבעת כלפי התובעת, העבירה התובעת לידי הנתבעת סך של 300,000 ₪ במתנה. סכום זה הועבר מיוזמתה ומרצונה החופשי של התובעת בהתייצבות אישית בבנק וחתימה מול מנהל הסניף על ביצוע העברה. אשר לסך של 100,000 ₪ אף סכום זה הועברה לנתבעת ע"י התובעת בידיעתה ובהסכמה מלאה וזאת לצורך תשלום עבור קבורה באדמה (ולא בקיר כפי שנקבר בעלה) והקדשת ספר תורה לתובעת ובכוונת הנתבעת לפעול לקיום רצונה זה של התובעת לאחר אריכות ימיה. דיון והכרעה: בענייננו, אין חולק כי בתקופה שלאחר צירופה של הנתבעת לחשבון הבנק של הנתבעת, קרי מחודש פברואר 2017 ועד לסוף חודש נובמבר 2017 במשך 10 חודשים בלבד בוצעו משיכות כספים מחשבון הבנק בסך כולל של 634,866 ₪ כאשר מתוך סכום זה עתרה התובעת להשיב לה סך של 570,000 ₪ אשר הגדירה כמשיכות מיוחדות וחריגות שנמשכו שלא כדין. טענתה המרכזית של התובעת היא שהנתבעת ניצלה את חולשתה של התובעת שהיתה אישה ערירית, עיוורת ומוגבלת כאשר במשך עשרה חודשים בלבד ביצעה משיכות כספים חריגות בסך מצטבר של 570,000 ₪ ללא דין וללא דיין. מנגד, טוענת הנתבעת כי כל משיכות הכספים כולל כספי הענקת המתנה בסך של 300,000 ₪ נעשו ביוזמתה של התובעת, בידיעתה ובהסכמתה המלאה וכן בשקיפות מלאה ולצרכיה של הנתבעת בלבד. טענת הנתבעת לפיה צירופה לחשבון הבנק של התובעת ולאחר מכן ביצוע משיכות הכספים בהסכמה מלאה של התובעת מחייבת בחינה בהתאם בהתאם לדיני החוזים, קרי יסודות ההצעה והקיבול. תנאי חיוני לקיומו של חוזה הוא הסכמת הצדדים אשר נבחנת בין היתר על פי קיומה האובייקטיבי של גמירות דעת הצדדים להתקשר בחוזה, והמבטאת את הדרישה למפגש רצונות, דהיינו רצון מגובש, כוונה רצינית והחלטתיות (סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973). על פי סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות"), כל אדם כשר לפעולה משפטית אלא אם נשללה או הוגבלה כשרותו בחוק או בפסק דין. מכאן, חזקה על אדם שלא הוכרז כפסול דין, שפעולותיו המשפטיות כשרות הן. אף על פי כן, לא נשללת האפשרות לבטל פעולות משפטיות שעשה אדם מוחלש, שלא הוכרז כפסול דין, או שטרם הוכרז ככזה, וזאת באמצעות העילות המופיעות בחוק החוזים, ביניהן: גמירות דעת, טעות, הטעייה, כפייה ועושק (ראה: ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח נ' פלונית (פורסם במאגרים ביום 6.8.07). יפים לעניין זה דבריהם של המלומדים דניאל פרידמן ונילי כהן בספרם "חוזים" כדלקמן: "קיימים מצבים אחרים שעשויים לפגום, לעתים באופן זמני לעתים באופן קבוע, בכושרו הנפשי או השכלי של אדם. חוק הכשרות המשפטית אינו עוסק בהם. מדובר בפגמים הנגרמים עקב זקנה, מחלה גופנית או נפשית, תאונה, נטילת סמים או שתיית משקאות משכרים. מתקשרים שלוקים בחלק מן הפגמים מהסוג הנדון עשויים להיות מוכרזים פסולי דין. אך ודאי אין הצדקה להכריז על אדם פסול דין, אם מדובר בפגם חולף. במקרה כזה, כמו במקרה של עסקה שנעשתה טרם יוכרז אדם פסול דין, יחול חוק החוזים ... במקרים קיצוניים של אובדן כושר הבנה ושיפוט, עשוי החוזה להיות בטל לחלוטין, ומנקודת ראותו של אותו אדם 'לא נעשה דבר' (Non est Factum). במקרים אחרים עשויים לחול העילות הכלליות של הפגמים ברצון, כשהעילה הטיפוסית היא כאמור עושק" (כרך ב', פרק 18, עמ' 1014-1015). עילת העושק מנויה בסעיף 18 לחוק החוזים אשר קובע כך: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". נקבע כי יסוד מרכזי של עילת העושק הוא מצבו הירוד של הנעשק, קרי מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, או חוסר ניסיון שלו. יסודות נוספים הם: התנהגות העושק, אשר מנצל את מצבו של הנעשק וכן היות תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. בע"א 403/80 סאסי נ' נעימה קיקאון פ"ד לו(1) 762 (1982) עמד בית המשפט העליון על המאפיינים בהגדרת מצבו הנפשי העשוק לאמור: "אין לומר, שאותו עשוק הוא בגדר מי שלא ידע ולא הבין מה הוא עושה, שאינו מסוגל כלל לאותו רצון הדרוש לכריתת חוזה שמעשיו כלא היו ... מכאן, שאותם דברים שמנינו בעשוק אינם מעמידים אותו במקום שפסולי דין עומדים, שכן אין הוא חולה נפש או לקוי בשכלו, שמחמתם אינו מסוגל לדאוג לענייניו, ואף במקומו של מי שלשעה או לעניין לא ידע ולא הבין מה הוא עושה אינו עומד. ואף-על-פי-כן, אין לומר, שדעתו הייתה מיושבת, וכי גמירת הדעת שלו הייתה כגמירת דעתו של כל מתקשר צלול בדעתו. הוא מצוי אי שם בין הקצוות; אין הוא בעל מום, שמומו פוסל אותו, ואין הוא חסר דעה וידיעה, שחסרונם עושה את פעולתו כאין וכאפס, אלא הוא בגדר "מעין בעל מום", הקרוב או דומה לשני אלה מבחינת הפגם בשיקול-דעתו, ש"מומו" פוגם בהתקשרות חוזית מסוימת, הניתנת לביטול רק בהתקיים יתר יסודותיה של עילת העושק. לפיכך, חייבים המצוקה, החולש השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון". יצוין, כי אצל הלקוי בדעתו, הממד האובייקטיבי של גמירות הדעת, אינו בהכרח מעיד על גמירת הדעת: "במיוחד כאשר מדובר בלקוי בדעתו, עלול להיווצר מצב שבו הגילוי החיצוני המתבטא בחתימה על מסמך אשר נראה על פי אמת-מידה אובייקטיבית, כמשקף את רצונו של המעניק, אינו מספיק כדי לבטא הצהרה של כוונה. בנסיבות שבהן המצהיר לקוי בדעתו, נחלשת ההנחה המבוססת על ניסיון החיים כי יש בחתימה משום הצהרה ברורה של כוונה". (ראה: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח בראשי ז"ל, נב(2) 582). כן, התנאי המחייב ניצול של הצד השני את מצב הנעשק כדי לגרום לו להתקשר בחוזה, פורש בפסיקה באופן רחב: "כדי שצד לחוזה, ייחשב כמנצל את "החולשה" של הצד האחר לחוזה, די בכך שהוא ידע על מצב "החולשה", ובידיעתו מצב זה התקשר עם הצד האחר. המלה "נצול" בהקשר זה טומנת בחובה משמעות שלילית במובן התנהגות בלתי מוסרית או בלתי הוגנת, כשצד לחוזה ער לכך שהמתקשר עמו נמצא במצב מצוקה, חולשה או חוסר ניסיון, הנזכרים בסעיף 18, והוא מנצל מצב זה ומתקשר עם אותו אדם" (ראה: ע"א 10/81 כהן חברה קבלנית לבנין נ' גדע, לז (4) 635). בנוסף, לאור טוענת הנתבעת כי פעלה בחשבון הבנק של התובעת בהסכמתה וביוזמתה, ניתן לבחון את התנהלותה גם מההיבט של דיני השליחות. סעיף 3(א) לחוק השליחות, תשכ"ה – 1965 קובע כי "השליחות מוקנית בהרשאה שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם". כן, סעיף 8 לחוק השליחות קובע את חובת השלוח לפעול בנאמנות כלפי השולח כדלקמן: "קיבל אדם עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות ולפעול בהתאם להוראותיו". לעניין זה יפים דבריו של פרופ' אהרון ברק, בספרו "חוק השליחות", מהדורה שנייה (כרך ב', תשנ"ו – 1996) אשר מדגיש את החובה מוטלת על השלוח באומרו: "אכן, השלוח חב לשולח הן חובת נאמנות והן חובת תום לב. מכיוון שחובת הנאמנות היא מקיפה יותר, הדגש הוא לרוב עליה. עם זאת, אין בכך כדי לדחוק את רגליה של חובת תום הלב. הפרתה של חובה זו – בצד הפרת חובת הנאמנות – עשויה להיות רלבנטית לענין הסעדים. דין הוא, כי סעדים אלו הם מגוונים, והם עשויים להעשיר את תרופותיו של השלוח" (שם, בעמ' 1039). על יסוד כל האמור לעיל, נדרש לבחינת הנסיבות הפרטניות של המקרה דנן. מן הכלל אל הפרט, לענייננו: במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול הטענות והראיות שהונחו לפני, שוכנעתי כי הוכחו יסודות העושק ובאופן שהנתבעת ניצלה את חולשתה של הנתבעת ובמסווה של הענקת סיוע לתובעת פעלה לביצוע משיכות כספים משמעותיות מחשבון הבנק של התובעת לרבות סך של 300,000 ₪ אשר לכאורה הועבר לה במתנה וזאת עד לכדי ריקון חשבון הבנק שלה. בדרך זו כשלה הנתבעת גם במילוי חובתה לנהוג בתום לב ובנאמנות כשלוחתה של התובעת. בנוסף, מצאתי כי הנתבעת פעלה כאפוטרופסית למעשה של התובעת ולא עמדה בחובתה לנהוג באחריות ובזהירות המתחייבת בניהול כספיה של התובעת ואף פעלה בניגוד עניינים מוחלט כלפיה; ועל כן, מחויבת הנתבעת בהשבת הכספים שנמשכו מחשבון הבנק של התובעת שלא כדין, והכל כמפורט להלן. טענת הנתבעת בנוגע לחזקת השיתוף של חשבון הבנק המשותף: כאמור, ביום 8.01.2017 צורפה הנתבעת לחשבון הבנק של התובעת (מס' ---- ). לטענת הנתבעת מאחר והיא צורפה כשותפה לחשבון הבנק של הנתבעת קיימת חזקה לפיה החשבון שייך קניינית לשני הצדדים מתוך הנחה כי אם הוספת שותף לחשבון בנק נעשתה רק "מטעמי נוחות" יכול היה בעל הכספים למנותו כמיופה כוח בלבד, אולם בענייננו הנתבעת נרשמה כשותפה, ללמדך כי הנתבעת סמכה עליה ואפשרה לה לנהל את החשבון לפי שיקול דעתה. כפועל יוצא, כך לטענת הנתבעת, כל משיכות הכספים נעשו כדין באופן חוקי בידיעתה ובהסכמתה של התובעת. כן טענה הנתבעת בהקשר זה כי מאחר ומדובר בחשבון חדש שנפתח מלכתחילה בשותפות, הרי היא שותפה לכל הכספים בחשבון הבנק. מנגד, טענה ב"כ התובעת כי לא מתקיימת בענייננו חזקת הבעלות המשותפת בחשבון הבנק, שכן בהתאם להלכה, בהיעדר אלמנטים של שותפות יש להטיל את נטל ההוכחה על הטוען לשותפות וכן להניח חזקה כי החשבון נפתח לצורך נוחותו של המפקיד, שהרי לא תמיד כל השותפים מפקידים כספים לחשבון המשותף. לעיתים פתיחת חשבון כזה נעשית מלכתחילה לצורך ניהולו ע"י השותף, כאשר הדבר יכול להתרחש במקרה שבעל החשבון הינו אדם זקן או חולה שאינו מסוגל לנהל את ענייניו היומיומיים וכי במצב כזה היחס שנוצר בין השותפים לחשבון הוא יחס של שליחות (תמ"ש 3691/03 (נצרת) עיזבון המנוחה ש.פ. ז"ל נ' י.א. (פורסם במאגרים ביום 11.09.11). לטענת התובעת, הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח את השותפות בחשבון הבנק שכן צירופה של הנתבעת לחשבון הבנק היה אך ורק מטעמי נוחות בכדי לסייע לתובעת כאשר בפועל חשבון הבנק רוקן. דיון והכרעה: כבר עתה אציין כי אין ממש בטענת הנתבעת לפיה פתחה יחד עם התובעת חשבון משותף חדש ועל כן היא שותפה במלוא הכספים בחשבון הכספים בבנק, שכן עיון בדפי חשבון הבנק משנת 2015 מלמד כי מדובר בחשבון בנק קיים אליו אך צורפה הנתבעת (נספח ב' לתצהיר התובעת), כך שלא מדובר בשותפות מלכתחילה המקנה לנתבעת זכות למשוך כספים ללא הגבלה. יתירה מכך, אף אם היה נפתח חשבון חדש משותף, אין חולק כי כל הכספים היו שייכים לתובעת והנתבעת לא הכניסה ולו שקל אחד לחשבון הבנק (ר' עדות הנתבעת בעמ' 136 לפרוט', ש' 25-26) ויתירה מכך אופי השותפות נועד לצורך סיוע לתובעת בניהולו ולא לצורך הענקת כספים בחשבון הבנק. בנוסף, הנתבעת טוענת בעצמה כי היא משכה כספים אך ורק בהסכמתה המלאה של התובעת ולצרכיה בלבד, כך שאין מדובר בחזקת השיתוף בחשבון הבנק אלא יש לבחון את השאלה האם משיכות הכספים נעשו בהסכמה מלאה ובגמירות דעת מלאה של התובעת, אם לאו. בעמ"ש (חיפה) 53836-11-14 נ' ש' נ' ל' ש' (פורסם במאגרים ביום 15.12.13) נקבע כך: "נטל ההוכחה לקיומה של גמירות דעת של בעל החשבון המקורי המנוח בהענקת מחצית הכספים שבחשבון כמתנה לאלתר לשותף המצטרף, מוטל על כתפי השותף המצטרף, ומדובר בנטל הוכחה מוגבר. בית המשפט מחמיר בהוכחות הדרושות לביסוס כוונת בעל החשבון המקורי המנוח". יצוין, כי באותו עמ"ש 53836-11-14 נסקרו ההלכות בסוגיה זו כדלהלן: "השופטת קמא, בסעיפים 16 עד 20 לפסק הדין, סקרה את הפסיקה הנוגעת לחשבון משותף בין צדדים, סקירה שאף מקובלת על ידי המערערים (סעיף 2 להודעת הערעור ולעיקרי הטיעון מטעם המערערים), ואף מקובלת עלי, שתמציתה כדלקמן: א. יש להבחין בין חשבון בנק שנפתח מראש כחשבון משותף על ידי שני צדדים, לבין חשבון בנק שנפתח באופן בלעדי על ידי צד אחד, אליו צורף בהמשך בעלים נוסף. לעניין זה קיימת חזקה כי כספים המצויים בחשבון בנק משותף שנפתח כמשותף מראשיתו, הינם בבעלות משותפת של השותפים לחשבון, אלא אם יוכח אחרת. מאידך, לקביעת בעלות שותף שצורף לחשבון, בכספים שהופקדו בחשבון טרם הצירוף, דרושה הוכחה חד משמעית בדבר גמירות הדעת של בעל החשבון המקורי, כמעניק מתנה בחיים לאותו שותף שצורף לחשבון. ב. נטל ההוכחה לקיומה של גמירות דעת של בעל החשבון המקורי המנוח בהענקת מחצית הכספים שבחשבון כמתנה לאלתר לשותף המצטרף, מוטל על כתפי השותף המצטרף, ומדובר בנטל הוכחה מוגבר. בית המשפט מחמיר בהוכחות הדרושות לביסוס כוונת בעל החשבון המקורי המנוח. ראה לעניין זה (פסיקה שאף צויינה על ידי השופטת קמא בפסק הדין): ע"א. 679/76 סלי נגד שפר פד"י לב(2), 785. ע"א 268/81 ברעם נגד גרטי פד"י לח(2), 47. ת"ע (ת"א) 5280/00 עזבון המנוח טטנבוים יונה – דוד ז"ל נגד ארזי חיים (פורסם בנבו). תמ"ש 41584-12-12 א.ב. נגד י.כ. (פורסם בנבו)". בענייננו, אין ספק והנתבעת לא הכחישה כי הוכנסה כשותפה בחשבון הבנק של התובעת בכדי לסייע לנתבעת בהתנהלות הכספית השוטפת לאור היותה קשישה כבת 84 שנים, ערירית, מוגבלת בראייתה ונדרשת לעזרה יומיומית. על כן, אין המדובר בשותפות כלל שכן לא מדובר בכספים משותפים ו/או באפשרות למשוך כספים ללא הגבלה, אלא בצירוף הנתבעת בחשבון לצורך סיוע לתובעת בניהול הכספים השוטפים בלבד, כאשר הוסכם כטענת הנתבעת כי הכספים יועדו לטובתה ולצרכיה של התובעת. אשר על כן, אני קובעת כי לא התקיימה חזקת השיתוף בחשבון הבנק המשותף ולכל היותר הנתבעת הוכנסה כשותפה על מנת לסייע לתובעת לנהל את כספה לנוכח המוגבלות של התובעת בלבד. בנסיבות אלו, יש להידרש לשאלה האם התובעת עמדה בהתחייבות שלה לניהול כספיה של התובעת לטובתה ועבורה, או שמא ניצלה את חולשתה את התובעת ומשכה כספים שלא כדין. לצורך כך, נדרש לבחינת יסודות עילת העושק. בחינת יסודות עילת העושק: אקדים ואומר כי מחומר הראיות שהונח לפני, התרשמתי כי בעת צירוף הנתבעת לחשבון הבנק של התובעת וכן במהלך התקופה שבה נמשכו כספים ע"י הנתבעת, התובעת היתה במצב בריאותי, פיזי ונפשי מורכב, בהיותה עיוורת ומוגבלת בניידות ותלויה בעזרת הזולת. כן, עלה כי התובעת היא אישה מוכה ומוחלשת, חרדתית שאינה יכולה לנהל את ענייניה הכספיים בכוחות עצמה. במצב דברים זה שוכנעתי כי התובעת לא היתה יכולה מחד להיות בעלת מודעות וגמירות דעת מלאה להבין את כל משיכות הכספים שבוצעו מחשבון הבנק שלה ע"י הנתבעת, ומאידך כי הנתבעת ניצלה במכוון את חולשתה, מוגבלותה והעדר יכולתה של התובעת לנהל את עניינה הכספיים וביצעה משיכות בסכומים משמעותיים בסך כולל של 570,000 ₪ במשך תקופה של 10 חודשים בלבד עד כי בפועל חשבון הבנק של התובעת כמעט רוקן כליל. במצב דברים זה שוכנעתי כי התקיימו יסודות עילת העושק אשר מזכים את התובעת בהשבת כל הכספים שנטלו שלא כדין ע"י הנתבעת. אפרט להלן את מכלול הנימוקים והנסיבות שהביאוני למסקנה זו. היסוד הראשון: מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון: כבר עתה ייאמר כי נסיבות כניסתה של הנתבעת לחיי התובעת הן נסיבות חריגות עת התובעת היתה שרויה במצב נפשי קשה ובמפגש הראשון ביניהן מתוודה בפני הנתבעת אודות חייה הקשים ועל כך שהיא סובלת מאלימות פיזית ונפשית מבעלה וכן מאלימות כלכלית וכן בנסיבות שבהן בני הזוג היו מפוחדים וחוששים שמא ינוצלו מי מאחייניהם ולכן הנתבעת ראתה את התובעת כמי שיכולה להושיע אותה מסבלה ולסייע לה. יצוין כי האמור עולה מגרסת הנתבעת עצמה לפיה בתחילת שנת 2016 הופתעה לקבל פנייה מאת התובעת ובעלה שביקשו ממנה להגיע לביתם כדי לשוחח עמם כאשר בפגישה זו, כך לטענת הנתבעת, התובעת התוודתה בפניה כי בעלה מכה אותה ומתעלל בה וכן בני הזוג טענו כי האחיין "גונב דברים" מהם ועל כן הם הצהירו כי הם סומכים רק על הנתבעת וביקשו ממנה להיות איתם בקשר רצוף, לבקר בביתם ולהיות להם כעזר ככל שניתן. כן לדברי הנתבעת, התובעת סיפרה לה שאחיין אחר (ש') הגיע לביתם לאחר שנים רבות שלא היה בקשר והציע את "עזרתו", אלא שבתמורה הוא הציב תנאי שיעבירו אליו את כל רכושם ולכן בני הזוג נלחצו ונתמלאו פחד וסילקו אותו מביתם (סע' 6-7 לתצהיר הנתבעת). יצוין, כי גם בתצהיר שהגיש המטפל של בני הזוג, הוא כותב: "מערכת היחסים בין בני הזוג היתה קשה. הבעל חיים היה נוהג אלימות פיסית ומילולית כלפי אשתו ג', היו ביניהם מריבות תמידיות, לרבות אלימות כלכלית, כאשר חשבון הבנק היה בשליטתו, והייתי נאלץ לבקש ממנו, ממש בתחינה, ליתן כסף לכלכלת הבית ולהוצאות היומיומיות. ר' עשתה מאמצים רבים, בשיחות עם בני הזוג, כדי להרגיע את הרוחות. ידוע לי כי ר' פנתה גם לרשויות הרווחה ולגורמים משפטיים כדי להפסיק את מקרי האלימות ..." (סע' 4-5 לתצהירו). מצב היחסים הבעייתי בין בני הזוג פורט גם בתסקיר שהוגש בקשה למינוי אפוטרופוס על התובעת (א"פ 53676-12-17) מיום 8.5.18 בו דווח כי היתה אלימות בין בני הזוג וכך נכתב בתסקיר: "בשיחה עם עו"ס המשפחה מזה כשבע שנים, גב' הנדרי מיטל, לדבריה "מערכת היחסים בין בני הזוג התאפיינה באלימות פיזית ומילולית, במצבים קיצוניים התערבה שוטרת המרחב, ופעמים רבות אף הביאה למאסרו של חיים אשר תקף את אשתו במקל הליכה. עם הזדקנותו, התנהגות זו הוקצנה בעיקר נגד אשתו, אירועי האלימות תכפו וכך נשקפה סכנה לחייה. בהתערבות פקידת סעד הוצא צו חרום בגדרו, מונה לו אפוטרופוס חיצוני לגופו ולרכושו, חיים הועבר לבית אבות בבני ברק וכעבור מספר חודשים נפטר". משכך, נקודת המוצא לבחינת התנהלות הנתבעת בחשבון הבנק של התובעת היא במצב שבו התובעת היא אישה מוגבלת, עיוורת, חלשה, מוכה, נדרשת לעזרה בזולת בפעולות היומיומיות וחסרת ניסיון בניהול ענייניה הכספיים. יתר על כן, אשר למצבה הקוגניטיבי של התובעת עוד בטרם מונה לה אפוטרופוס צוין בחוו"ד של ד"ר אלכסנדר, מומחה לגריאטריה אשר בדק את התובעת ביום 25.10.2017 וקבע כי התובעת לא היתה במצב כשיר לקבל החלטות (נספח ב' לתצהיר התובעת) וכך כתב: "בת 83 קיימת ירידה במצבה הקוגניטיבי, הפרעות במצבה ההתנהגותי, מחשבות שווא, הזיות. הפרעות במצבה הקוגניטיבי גורמות לירידה במצבה התפקודי, למרות הפרעות בניידות – ניידת, עקב עלולה לסכן את עצמה וסביבתה. זקוקה להשגחה 24 שעות ביממה. בשל מחשבות שווא, הזיות התנהגותה בלתי צפויה, עקב כך מוגדרת כחולה תשושה נפש. מומלץ השמה למחלקה סגורה. התרשמתי שליקויים במצבה הקוגניטיבי הם בדרגה המונעת מהחולה לקבל החלטות על מינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש. הנבדקת לא מסוגלת מבחינה מצבה הקוגניטיבי להביע דעה בעניין מינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש. לחולה לא קיימת תובנה למצבה. חולה לא מסוגלת לטפל בענייניה. החולה זקוקה למינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש לזמן מוגבל לשנה. מומלץ הערכה חוזרת לאחרי טיפול באנטיפסיכוטיקה". יצוין, כי מספר ימים לאחר מכן בבדיקה חוזרת מיום 1.11.2017 שנעשתה ביוזמת האחיין מ' ובנוכחותו כתב ד"ר אלכסנדר את הממצאים הבאים: "בדיקה נעשתה בשעה 14:30 בשפה עברית בבית הנבדקת. מצאתי את כ' ג' שקטה, משתפת פועלה מוסרת מידע על עצמה וסביבתה, זיכרון לטווח קצר לקוי. זוכרת שמות של כל האחיינים, מדברת לעניין, שיפוט שמור, צלולה, לא פסיכוטית, אפקט תואם. בבדיקת הנוכחות לא התרשמתי על מחשבות שווא (גניבה). בבדיקה מ 25.10.2017 מצאתי את הנבדקת במצב פסיכוטי. לאחר פלוקטואציות במצבה הקוגניטיבי, התנהגותי ופער בין דיווח אחיינית ר' ואחיין מ' ממליץ בדיקה של פסיכיאטר לצורך החלטה על מינוי אפוטרופוס ממליץ התערבות עו"ס של רווחה". כן, לבקשה שהוגשה ביום 26.12.2017 למינוי אפוטרופוס על התובעת (א"פ 53676-12-17) צורפה חוו"ד של ד"ר אליה גורביץ' פסיכוגריאטר שבדק את התובעת ביום 7.12.2017 ובה נכתב כך: "בדקתי אישה תמימה ולא משכילה שסובלת מתשישות פיזית כללית ועיוורון קשה. ללא רושם של דמנציה ודאית אך ברור כי לא מסוגלת לעקוב אחר ההכנסות הכספיות ולנהל את ההוצאות. השיפוט מוגדר כגבולי. להערכתי, זקוקה למינוי אפוטרופוס. הקשישה לא מסוגלת להסביר מהות המושג "אפוטרופוס" וכל הכרוך בכך, ולכן אינה מסוגלת להביע את דעתה לגבי סוגיית המינוי". עינינו הרואות כי הן על פי ממצאי הבדיקה מיום 25.10.2017 והן על פי הבדיקות שנעשו לאחר מכן ביום 1.11.2017 וביום 26.12.2017 נמצא כי התובעת כלל לא היתה כשירה לקבל החלטות בעצמה ולבטח לא יכלה לנהל את ענייניה הכספיים. על כן, יש יסוד ממשי להניח כי תהליך זה החל עוד לפני מועד הבדיקה הראשונה (25.10.2017) ובתקופה שבה נמשכו הכספים שכן בבדיקה הראשונה מיום 25.10.2017 כותב ד"ר אלכסנדר כי לתובעת כלל אין תובנה למצבה. משכך, עולה בבירור כי מצבה הקוגניטיבי של התובעת בתקופה הרלבנטית בה בוצעו משיכות הכספים (שנת 2017) לא היה תקין ולכל הפחות היו תנודות רבות במצבה הקוגניטיבי, ומשכך שוכנעתי כי הוכח היסוד הראשון של עילת העושק. היסוד השני: התנהגות העושק (הנתבעת) וניצול חולשתה של התובעת – היות התובעת "כר נוח" לניצול: הנתבעת בעצמה טענה כי התובעת נזקקה לעזרה רבה וסיוע בכל תחומי החיים וזאת הסיבה שצורפה כשותפה בחשבון הבנק שלה, קרי כדי לסייע לה ולדאוג לה בערוב ימיה. הנתבעת אף העידה כי כאשר בעלה היה בחיים, מונה לו אפוטרופוס חיצוני אשר היה מעביר להם סכום קצוב וקטן מדי חודש לצרכים שוטפים. כן העידה הנתבעת כי התובעת היתה חרדתית עקב יחסים קשים שהיו לה עם בעלה המנוח, אלימות מצדו והתפרצויות ועם סיום האפוטרופסות של בעלה, ביקשה את עזרתה של הנתבעת. כן טענה הנתבעת, כי התובעת אף היתה לקוית ראייה בעין אחת כמעט עיוורת ואף צורפה תעודת עיוור של התובעת. משמע, לשיטתה של הנתבעת, התובעת לא היתה עצמאית בתפקודה, נזקקה לסיוע ועזרה יום יומית הן פיזית והן בעניינים כספיים ואחרים, כך שקיימת מודעות מלאה של הנתבעת לחולשתה, חוסר הבנתה ותלותה של הנתבעת בניהול העניינים הכספיים שלה. יצוין, כי גם שכנתה של התובעת שמונתה יחד עם עו"ד קסירר להיות אפוטרופסית, העידה כי גם טרם מינויה, היא ובעלה נהגו לעזור לתובעת, לרכוש לה מצרכים, לקבוע עבורה תורים וכי לאחר שהנתבעת נכנסה לתמונה היא היתה "מפעילה" אותה מרחוק ומבקשת שתבדוק מה קורה עם התובעת. לדברי השכנה, רוב הזמן התובעת היתה לבדה וכאשר היתה צריכה עזרה נהגה לצאת מהדירה ולצעוק בשמם וכי נהגה לומר לה שרוב הזמן היא לבד והנתבעת לא מגיעה אליה. כן לדבריה, בשלב מסוים האשימה התובעת את הנתבעת שהיא גונבת לה תכשיטים וכסף וסילקה אותה מביתה. יתר על כן, נוכח מוגבלויותיה של התובעת כמפורט לעיל, התרשמתי כי התובעת היתה נתונה להשפעות מצד מי מאחייניה כאשר עובדה זו נלמדת בבירור מכך שבפרק זמן של כחודש ימים בלבד ניתנו שתי חוו"ד רפואיות שונות בקשר לתובעת ע"י ד"ר אלכסנדר שכל אחת מהן הוזמנה על ידי אחיין אחר (הראשונה, מיום 25.10.2017 הוזמנה ע"י התובעת ובה נקבע כי התובעת זקוקה לאפוטרופוס וחוו"ד מיום 1.11.2017 הוזמנה ע"י האחיין מ' בה נקבע כי יש צורך בבדיקה נוספת של פסיכיאטר לצורך החלטה על מינוי אפוטרופוס) ויש בכך כדי ללמד כי התובעת היתה נתונה להשפעות ולחצים של מי מאחייניה כ"חומר ביד היוצר" אשר פעלו לקבלת חוו"ד רפואיות שונות בקשר למצבה בזמנים סמוכים ובהתאם לאינטרסים שונים שלהם. כשנשאלה הנתבעת מדוע הזמינה את ד"ר אלכסנדר לבדוק את התובעת ביום 25.10.2017 השיבה כי חשה שמצבה של התובעת מידרדר, היא נעשתה חלשה יותר, התקשתה לעמוד ואף סבלה מחרדות ופחדים ועל כן ראתה לנכון להזמין רופא שיבדוק את מצבה. כן עולה מעדותה כי כבר אז חשדה והבינה שייתכן והתובעת זקוקה לאפוטרופוס והיא אינה יכולה להתנהל לבד וכך העידה בעניין זה: "נתבעת: היא הייתה גרה בקומה 3. עכשיו ה', אפשר, הייתי מחזיקה אותה או מ', הייתי יורדת איתה 3 קומות, מעלה אותה. והרגשתי שבשבועיים האלה היא כבר לא הייתה יכולה. היא הייתה ממש חלשה. בגלל זה התקשרתי לרופא שלה והסברתי לו את המצב שלה. עו"ד לדאני: או-קיי. מה שתיארת עכשיו זה חוסר יכולת תפקודית. ופה המומחה רושם עקב הידרדרות במצב הקוגניטיבי. קוגניטיבי זה הראש, איך הוא עובד, המוח, התפקוד, והקוגניציה בעצם .או-קיי? אז בזה קטעתי אותך, כי הירידה או העליה במדרגות לא רלוונטיות לשאלה. הגברת הנ"ל, אני מקריאה מהחוות דעת, הופנתה להערכה (לא ברור) עקב הידרדרות במצבה הקוגנטיבי. נתבעת: וברגע שבן-אדם בוכה וחרד למצבו זה לא נקרא? עו"ד לדאני: בסדר אז תתארי לי את זה מה ששאלתי. נתבעת: מה זה לא נקרא, מה אתה רוצה שאני אפרט לך את הכל? עו"ד לדאני: כן אני רוצה שתפרטי לי הכל. נתבעת: שהייתה אומרת שאני חולמת שבעלת בא אליה בלילה ועומד לידה, והיא הייתה נבהלת, והיא צורחת ובוכה. ואף פעם היא לא הסכימה שישנו אצלה. גם הייתי רוצה לקחת אותה אלי היא לא הייתה מסכימה בשום אופן. רציתי להביא לה גם מטפלת 24 שעות ובשום אופן היא לא הסכימה. עו"ד לדאני: או-קיי. אז בעצם הרגשת גם את הידרדרות במצב הקוגניטיבי שלה או-קיי. שזה התבטא בפחדים חרדות וכו'. ובנוסף חוסר יכולת תפקודית. נתבעת: כן. עו"ד לדאני: נכון שתיארת קודם. ובאותו חודש, אותו חודש ממש, או-קיי, היא מעבירה לך 300,000 שקלים ואחר כך 100,000 שקלים. נכון? נתבעת: לא באותו חודש. עו"ד קמחי: טעות. נתבעת: היא העבירה לי את זה בספטמבר 2017 והפסיכיאטר היה אצלה באוקטובר 2017. עו"ד לדאני: אני אגיד לך בדיוק יש לי פה את הדפי חשבון. אני אגיד לך בדיוק מתי. 300,000 שקלים זה היה ב-3/9. נתבעת: יפה זה מה שאמרתי כן. עו"ד לדאני: וה-100,000 שקלים מתי? נתבעת: אחרי חודש. נכון. עו"ד לדאני: ב-4/10. מתי היה הרופא? נתבעת: ב-25/10. עו"ד לדאני: נכון. זאת אומרת שזה אותו חודש. עו"ד קמחי: תפרידי, נתבעת: לא אמרתי שלא. עו"ד לדאני: או-קיי בסדר גמור. נתבעת: היא אישה מבוגרת, היא עברה טראומה עם בעלה, היא הייתה אישה מוכה, אישה שבאמת סבלה. וזה עכשיו שפתאום איתי הרגישה שהיא לבד והיא יכולה לעשות הכל לבד, זה בא לה בבום שהיא התחילה להרגיש עם זה לא טוב. עו"ד לדאני: אז בחוות דעת שאתם הזמנתם יש פה המלצה למנות לה אפוטרופוס לגוף ולרכוש נכון? נתבעת: כן. עו"ד לדאני: למה לא הגשת בקשה? נתבעת: לא הספקתי. לא הספקתי. עו"ד לדאני: כי מה קרה? נתבעת: להביא לאפוטרופוס זה לוקח חודש או משהו כזה בית משפט. עו"ד לדאני: הגשת בקשה? נתבעת: לא הרגשתי שאני צריכה, אני מראש ידעתי שאני זו שמטפלת בה ואני איתה, עו"ד לדאני: לא, נתבעת: זה לא היה לי כוונות זדוניות של אפוטרופוס לעשות מה שאני רוצה איתה ולהתנהל בכסף או בחשבון שלה, כאילו באפוטרופוס הרי את צריכה להביא קבלות על כל דבר שאת עושה. אז לא הרגשתי לעשות את זה (עמ' 149 ש' 21- עמ' 151 ש' 7). משמע, על פי גרסת הנתבעת עצמה עוד לפני שהזמינה את ד"ר אלכסנדר לערוך בדיקה לתובעת מצבה של התובעת היה חמור – היא היתה חלשה פיזית, חרדתית ומפוחדת, וסביר כי מדובר בתהליך הדרגתי שלא קרה באופן פתאומי אלא מדובר במצב הדרגתי שהחל מספר חודשים לפני כן, קרי בתקופה שבה בוצעו משיכות הכספים מחשבון הבנק. יצוין, כי גם המטפל של בני הזוג שהובא לעדות מטעם הנתבעת העיד כי מצבה של התובעת התדרדר מספר חודשים לפני שבוצעה הבדיקה (עמ' 169, ש' 25-26) וכי בתקופה זו התובעת היתה "50%" כדבריו (שם, בש' 15-16). בהקשר זה אציין כי בניגוד לגרסת התובעת לפיה דאגה כביכול לתובעת ולכן הזמינה בדיקה רפואית נטען הן ע"י השכנה והן ע"י עו"ד קסירר כי כוונתה העיקרית של התובעת בהזמנת חוו"ד הרפואית היתה להוכיח שהתובעת אינה כשירה עוד ואף לוקה במחשבות שווא ולכן מאשימה את הנתבעת בגניבה, וזאת על מנת שחוו"ד תאפשר לשלול את טענות התובעת בדבר משיכות הכספים שכבר בוצעו. כך, העידה השכנה בעניין זה: "זה בגלל שג' כבר ראתה שהיא, ר' ראתה שכבר היא, ג' עלתה עליה, ואז היא אמרה טוב, בוא נביא חוות דעת, נראה שהיא לא בסדר. האם את זוכרת, אם את זוכרת שאמרת לי ר', התקשרת אלי ואמרת לי ר', נראה לי שהיא מדברת שטויות ויש מצב שאני אכניס אותה לבית אבות" (עמ' 108 ש' 23-29). וכך גם העידה עו"ד קסירר: "עו"ד קמחי: אבל רוני את יודעת שמ' אמר לך שאני הלכתי וביקשתי מהרופא שישנה את חוות הדעת שלו? העדה, עו"ד קסירר: הוא הציג לי את זה כך שבהתחלה הצד השני ביקש את זה, שזה יהיה ככה. אתה מבין? עו"ד קמחי: שמה? שהצד השני, מה זה הצד השני? העדה, עו"ד קסירר: שהנתבעת, עו"ד קמחי: כן, העדה, עו"ד קסירר: בעצם שהיא הלכה לבקש חוות דעת בשביל מטרה מסוימת, עו"ד קמחי: ומה המטרה הזו את חושבת שהיא ביקשה? זה להפך, העדה, עו"ד קסירר: כדי להראות שהיא לא, שהחסויה לא כשירה. זה, ככה זה הוצג לי. עו"ד קמחי: אז איך זה משרת, איך זה משרת אותה כשהיא הולכת להראות שהיא לא כשירה? העדה, עו"ד קסירר: איך זה משרת אותה? יכול להיות בשל הדברים של החסויה, עו"ד ג'קמן-לדאני: ג'. העדה, עו"ד קסירר: שטענה שנגנבו לה כספים, אז יכול להיות שזה הלחיץ אותה והיא חששה והיא ביקשה שייתנו חוות דעת כזו שמראה, עו"ד קמחי: אבל את יודעת שחוות, עו"ד ג'קמן-לדאני: תן לה לענות, העדה, עו"ד קסירר: שהחסויה לא כשירה. עו"ד ג'קמן-לדאני: תראי, היא באמצע תשובה. עו"ד קמחי: חוות הדעת הזו עוצרת את הפעולות בבנק, כי היא לא יכולה אחרי זה ללכת לבנק לעשות איזושהי פעולה. איך זה משרת אותה בעניין הזה? עו"ד ג'קמן-לדאני: חוות דעת כזאת, העדה, עו"ד קסירר: כן, אני מבינה אבל, אבל, זאת אומרת, עו"ד קמחי: טוב. העדה, עו"ד קסירר: עד לאותו עת, לאותה עת היו סכומים די גדולים שהועברו ויכול להיות שזה, עו"ד קמחי: טוב, היא תסביר, היא תסביר את זה אבל שוב אני אומר, העדה, עו"ד קסירר: זה לא אני, אני באמת לא יודעת למה ניתנה, עו"ד קמחי: כן. אבל שוב אני חוזר לעניין הזה, העדה, עו"ד קסירר: או-קיי. עו"ד קמחי: מ', את אומרת שהוא נתן לך והציג לך את חוות הדעת הזו של סולה אלכסנדר, העדה, עו"ד קסירר: כן. עו"ד קמחי: שאת רואה שב-27/10 הוא כותב כך וב-01/11 שעכשיו את אומרת שאת יודעת שזה בעקבות פניה של מ' אליו, נכון? העדה, עו"ד קסירר: כן, אני הבנתי שזו פנייה, עו"ד קמחי: כן. העדה, עו"ד קסירר: הוא רשם גם את זה שזה, לדעתי, שזה בעקבות פניה של האחיין. אני, למיטב זכרוני, ואולי אני טועה. עו"ד ג'קמן-לדאני: אפשר לבדוק. עו"ד קמחי: ניסית לברר עם מ' את התמיהה הזו שאני מניח שהבעת ע"י זה שראית חוות דעת של אותו רופא שהיא ניתנת באופן הפוך למה שהוא נתן קודם. ניסית לבדוק איך ולמה מול מ' או מול הרופא? העדה, עו"ד קסירר: לא ניסיתי לבדוק, ופשוט בהמשך מאחר וראיתי שזה לא פסיכו-גריאטר נתן את חוות הדעת, עו"ד קמחי: כן, העדה, עו"ד קסירר: ולמיטב ידיעתי זה מה שדרוש שפסיכו-גריאטר ייתן את חוות הדעת, אז פשוט פניתי לפסיכו-גריאטר שייתן חוות דעת כדי שיהיה לי איזשהו משהו קצת יותר מהימן, וגם שהוא אמון עליי ועל, ולמיטב ידיעתי לבית, על בית המשפט, שהוא בעל תחום מומחיות כפסיכו-גריאטר שנותן חוות דעת לבית המשפט, אני פניתי אליו, עו"ד קמחי: כן. העדה, עו"ד קסירר: כדי שפשוט יגיע וייתן את חוות דעתו. עו"ד קמחי: אני אגיד לך למה פנית. בחוות הדעת המתוקנת הזו של סולה אלכסנדר הוא ממליץ על בדיקה של פסיכיאטר גריאטרי לצורך מינוי אפוטרופוס, זה ונכון? העדה, עו"ד קסירר: זה לא בגלל זה. זה נכון שהוא ממליץ אבל לא, זה לא הסיבה, כי פשוט ראיתי שהוא באמת לא פסיכו-גריאטר. מלכתחילה לא הבנתי למה פנו אליו. עו"ד קמחי: או-קיי, אבל חווה כזו, חוות דעת כזו ניתנה ע"י ד"ר גורביץ', נכון? העדה, עו"ד קסירר: נכון. עו"ד קמחי: זה חוות דעת מ-07/12/2017, חודש ומשהו אחרי זה, נכון? אני מפנה אותך לסעיף 4 בתצהיר שלך, את מאזכרת את חוות הדעת של סולה אלכסנדר וחוות הדעת המתוקנת שלו מהראשון לחודש, את לא מאזכרת וגם לא מצרפת את חוות הדעת של גורביץ'. יש סיבה כלשהי? העדה, עו"ד קסירר: אני, לא, אין סיבה. אני זוכרת, למיטב זכרוני צירפתי את חוות הדעת בהמשך. לא כמשהו, עו"ד קמחי: לא, אני מדבר על תצהיר העדות שלך. עו"ד ג'קמן-לדאני: לא, של גורביץ' לא. עו"ד קמחי: לא, לא צירפת. העדה, עו"ד קסירר: לא, אין, אין פה סיבה. עו"ד קמחי: מה הסיבה? העדה, עו"ד קסירר: פשוט זה, זה לא היה נראה לי רלוונטי, כי זה למקרה, אני זה, אני דיברתי לעניין חוות הדעת הסותרות. עו"ד קמחי: האי-רלוונטיות הזו באי-צירוף שאת חושבת שזה לא רלוונטי, העדה, עו"ד קסירר: לא, עו"ד קמחי: זה כדי להשאיר אולי את הקביעה האחרונה הזו שהגברת, התובעת, היא כשירה. יכול להיות שזו הסיבה? העדה, עו"ד קסירר: לא הייתה סיבה שלא צירפתי, אין סיבה. פשוט שוב, בסעיף 4 מה שנאמר זה פשוט, במהלך, אני תיארתי סיטואציה שהגעתי וניתנו לי חוות דעת סותרות. על זה דיברתי בסעיף. לא היה שום, שום כוונה נסתרת בזה שלא צירפתי את התצהיר של, (עמ' 30 ש' 21 – עמ' 32 ש' 34). כך או כך, עולה בבירור כי בתקופה הרלבנטית למשיכות הכספים התובעת היתה במצב בריאותי שמצריך מינוי אפוטרופוס עבורה כל שכן בענייני ניהול רכושה וכספיה וכן נוכח החשש כי היא מנוצלת כספית ע"י האחיינים. כך גם בתסקיר שנערך בהליך למינוי אפוטרופוס ביום 8.5.18 (נספח ג' לתצהיר מטעם התובעת) נכתב כי מצבה הבריאותי, הפיזי והנפשי של התובעת היווה כר נוח למשיכת כספים בהיקפים גדולים ואף ניצול וכך נכתבו הדברים: "לאחר מות בעלה ובהיותה תשושה ועיוורת, היא נזקקה לתמיכה, הכוונה וטיפול בענייניה. באותה עת היתה בקשר רציף עם אחייניתה, למרות חשדנותה ג' הוסיפה את האחיינית כבעלים בחשבון הבנק שלה. ג' היתה מספיק ערנית לגלות כי אחייניתה נצלה את תמימותה ומשכה כספים רבים בעיקר למימון צרכיה היא. ג' פנתה לאחיין אחר שזיהה כי דודתו נוצלה כלכלית ופנה להתערבותה של עורכת דין רוני קסירר זוהר. ג' ייפתה את כוחה של עו"ד רוני לטפל בכל ענייניה הכספיים ואחרים. בתושייתה ומקצועיותה, רוני גילתה כי גב' כ' הינה חסרת ישע וקיים צורך להגן עליה מחד ולייצגה מאידך. לצורך כך פנתה לפסיכיאטר שיאבחן את מידת כשירותה הקוגניטיבית ונזקקותה לאפוטרופוס, וזאת מאחר והתגלו פערים קיצוניים בין האבחונים הקודמים למצבה הנוכחי. כן, עפ"י התעודה הרפואית מתאריך 14.02.14 [צ"ל- 14.02.18 – ו.ש.פ] "גב' כ' נראתה עירנית, ומבחינה רגשית היא היתה כעוסה על אחייניה, שהאמינה להם וניצלו אותה. גב' כ' מבינה שהיא מתקשה לנהל ענייניה, שיפוטה לקוי, ריכוז וזיכרון ירודים בדרגה חמורה קלה, ללא ירידה קוגניטיבית משמעותית, בנסיבות המתוארות היא זקוקה לאפוטרופוס לרכוש בלבד". אמנם, פקידת הסעד לא העידה בהליך זה. אולם, לא ניתן להתעלם מכך שתסקיר זה הוגש לתיק ביהמ"ש בהליך למינוי אפוטרופוס על התובעת כאשר האמור בו לא נשלל ועל יסוד המלצות התסקיר, ניתן ביום 13.5.2018 צו למינוי השכנה ועו"ד קסירר כאפוטרופסיות על גופה ורכושה של התובעת, כך שיש באמור בו כדי להוות ממצא גם לענייננו. התביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעת ובעלה למתן צו מניעה זמני בקשר לחשבון הבנק: בענייננו, לא ניתן להתעלם מכך שביום 25.12.17 הגישה התובעת באמצעות עו"ד קסירר תביעה למתן צו מניעה זמני כנגד הנתבעת (ובעלה) ובה נטען כי הנתבעת גנבה מהתובעת כספים. על פי האמור בכתב התביעה הפנייה לעו"ד קסירר נעשתה לאחר שהתובעת פנתה לאחיין מ' והביעה בפניו את חששותיה והלה פנה לעו"ד קסירר. במסגרת התביעה נטען כי מחודש פברואר 2017 ועד לחודש אוקטובר 2017 נמשכו כ-1,600,000 ₪ (תמ"ש 51475-12-17). יצוין כי במסגרת ההליך הנ"ל התובעת התייצבה והעידה באולם ביהמ"ש ולאחר מכן בהעדר התנגדות הנתבעת ניתן צו מניעה זמני ע"י כב' הרשמת דאז הלר-כריש. כך מתוך עדותה: "ש. מה שלומך? ת. בוקר טוב, איפה הגנבת פה? ש. יש משהו שאת רוצה לספר לי? ב"כ המבקשת: היא מבינה הכל. (העדה מתקרבת כדי שתוכל לשמוע טוב יותר) ש. מי החליט להגיש את התביעה נגד ר' ונ'? ת. הוא בעלה הוא גנב היא גנבה. ש. מי החליט להגיש את התביעה? ת. באה לקחה לי את הפנקס של הבנק. מספר טלפון, היא היתה ברוגז עם אמא שלה, אני חיתנתי אותה אני ואח שלי, המטפל ראה מ' שהיא גנבה לי זהב, עשתה לי הוראת קבע, שיניים. הביאה לי פסיכולוג, נתנה מכתבים לכולם שאני לא בסדר. נתנה לעו"ד שאני לא בסדר. ש. מי החליט להגיש את התביעה נגד ר'? ת. ר'. ר'. ש. מי רצה להגיש את התביעה נגד ר', את הגשת נגדה תביעה נכון? ת. כן, בגלל שהיא גנבה לי הכל, את כל הזהב. ש. יש לך עוד אחיין חוץ מר'? ת. מה יש לי? ש. ר' היא אחיינית שלך, היא הבת של אחותך? ת. גנבה לי כל הבית. ש. ר' היא האחיינית שלך? ת. איפה היא נמצאת. היא בת אחותי. היתה ברוגז עם אמא שלה לא הזמינה אותה לחתונה, היה לי עוד אח א' ויש לו ילדים א' מ' ע' מ'. ש. מישהו מהאחיינים האחרים שלך בקשר איתך? ת. כן. ש. ומישהו מהם אמר לך להגיש את התביעה נגד ר'? ת. כן, אני רוצה. היא קוראת לשכנה שלי שתבוא לרחוץ אותי והשכנה שלי עולה לרחוץ אותי. הייתי רואה טוב בעיניים. היה לי בארנק זהב של בעלי, בעלי בא והתחיל להרביץ לי בלילה איפה הזהב, התקשרתי לר' ושאלתי אותה איפה הזהב, הם באו ואמרו הינה מצאתי במעיל שלך הבוקר. ש. מתי זה היה בזמן האחרון או לפני 5 שנים? ת. מזמן, לפני שהייתי גרה בפרדס כץ, גניבה לי טבעת אני מנותקת ממנה הרבה שנים, פתאום שמעה שבלי מת ובעלה אלי, אני ברוגז אלי, היא באה אלי לאחר 20 שנה שתיקח את הבית שלי אני מנותקת איתה. ש. ר' עזרה לך במשך השנים? ת. כן, 20 שנה לא דיברתי איתה, קברה לי את בעלי בקיר. יש לי עו"ד תגידי לה למה היא קברה לי את בעלי בקיר". הנה כי כן, עדותה של התובעת באולם בית המשפט תומכת באמור לעיל פיה הנתבעת נטלה ממנה כספים שלא כדין. התובעת כינתה את הנתבעת "גנבת" והעידה בפני בית המשפט כי הנתבעת לקחה את הפנקס של הבנק, עשתה "הוראות קבע", גנבה לה את הזהב וכו' ואף בכך יש לתמוך בטענה לפיה נוצלה ע"י הנתבעת. סיכומם של דברים, מהתעודות הרפואיות שצורפו בעניינה של התובעת כמו גם כפי העולה מעדות הנתבעת עצמה עולה בבירור כי במהלך שנת 2017 התובעת לא היתה מסוגלת לנהל את ענייניה הכספיים לבד, הן לאור ירידה קוגניטיבית, שיפוט לקוי, ראייה לקויה, חרדות מהן סבלה ומחשבות שווא ועל כן עוד בטרם מונה לה אפוטרופוס רשמי, ניכר היה כי היא זקוקה לאפוטרופוס לצורך סיוע והתנהלות בכל חיי היומיום, כך שמחד לא ניתן ליחס לה גמירות דעת והבנה מלאה בנוגע למשיכות הכספיות האדירות שבוצעו בתקופה זו, ומאידך, כפי שגם עולה מהאמור בתסקיר וכן מההליך המשפטי שננקט בסוף שנת 2017 התובעת החלה לחשוד בנתבעת שהיא מנצלת אותה ונוטלת ממנה כספים לצרכיה האישיים. משכך, מצאתי כי הוכח גם היסוד השני של עילת העושק. התנאי השלישי: תנאי ההסכם גרועים באופן בלתי סביר ובלתי הגיוני – משיכות כספים בסך של 570,000 ₪ בתקופה של כ-10 חודשים עד כדי ריקון חשבון הבנק של התובעת: החל מחודש פברואר 2017 ובמשך 10 חודשים עד לחודש נובמבר 2017 כולל נמשכו כספים בסך כולל של 634,866 ₪ בהתאם לטבלה ודפי החשבון שהמציאה ב"כ התובעת. משיכות כספים אלו לא הוכחשו ע"י הנתבעת. מדובר בסכומים משמעותיים שהוצאו בפרק זמן קצר יחסית אשר בפועל הובילו לכדי ריקון חשבון הבנק של התובעת. מתוך סכומים אלו נתבעו משיכות בסך כולל של 570,000 ₪. קרי, משיכות בסך של 64,866 ₪ לא נכללו בכתב התביעה. יצוין, כי משיכות כספים אלו כוללות שתי משיכות כספים גבוהות שבוצעו ביום 3.9.17 בסך 300,000 ₪ וביום 4.10.17 בסך 100,000 ₪ מחשבון הבנק לנתבעת. בנוסף, משיכות נוספות במזומן בזמנים שונים ולעיתים אף מספר פעמים ביום בשיעור כולל של 170,000 ₪. כך, למשל, רק בחודש ספטמבר 2017 נמשכו יום אחר יום הסכומים הבאים (לא כולל הוצאות בכרטיס אשראי): 8,000 ₪; 2,000 ₪; 8,000 ₪; 8,000 ₪ (ביום אחד 16,000 ₪), 8,000 ₪, 8,000 ₪, 8,000 ₪ ועוד ובסך הכול נמשכו 58,000 ₪ בחודש ספטמבר 2017, ועוד. לטענת ב"כ התובעת, בתקופה שלפני צירופה של הנתבעת לחשבון הבנק (בחודש פברואר 2017) כלל משיכות הכספים מחשבון הבנק הסתכמו בכ – 1,900 ₪ בחודש, כאשר לא ירדו מחשבון הבנק חיובים מכרטיסי אשראי כלל. החל מחודש פברואר 2017 החל להתווסף חיוב מסטרכארד מתוך הנחה שמכרטיס זה שולמו הוצאותיה של התובעת, זאת בנוסף לסכומי כסף שלא נכללו למען הזהירות בתביעה. יצוין, כי בתמיכה לטענה זו, צירפה ב"כ התובעת דפי חשבון בנק הקודמים לתקופה בה נרשמה הנתבעת כשותפה בחשבון (נספח ב' לכתב התביעה המתוקן) כאשר מעיון בדפי חשבון בנק משנת 2015, עולה כי התובעת נהגה למשוך מחשבון הבנק בין 4,000 ל – 5,000 ₪ בחודש, כאשר יש חודשים בהם משכה רק 2,000 ₪ בחודש ואחת לכמה חודשים משכה סכום גבוה יותר כגון 10,000 ₪, אולם עיון ברוב החודשים מעיד על משיכות שבין 2,000 ל – 5,000 ₪. במילים אחרות, בתקופה שבטרם כניסת הנתבעת לחשבון התובעת, לא נצפו כלל משיכות בסדר גודל של עשרות אלפי שקלים בחשבון מהחשבון, כאשר בחודשים רבים נמשכו רק 1,900 ₪ בחודש, ללמדך כי התובעת חיה בצניעות רבה. כן, טרם התקופה אף לא היו משיכות באמצעות כרטיס אשראי וכרטיס האשראי הונפק רק עם כניסתה של הנתבעת לחשבון הבנק של התובעת. אומנם ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי בתקופה שבטרם פטירת בעלה המנוח של התובעת, היו משולמים הוצאות גם מחשבון הבעל המנוח ועל כן לא ניתן להשוות את ההוצאות השוטפות ולומר כי טרם כניסת הנתבעת, היו ההוצאות נמוכות, אולם כאמור הנני סבורה כי הנטל ליתן הסבר למשיכות שבוצעו מוטל על כתפי הנתבעת, שכן הנתבעת היתה המוציאה והמביאה הבלעדית בחשבון הבנק של התובעת וכמי שמשכה כספים שאינם שלה, היה עליה לנהל תיעוד בדבר כספים אלו, בייחוד שעה שמדובר בסכומים גבוהים ביותר. אשר לטענת ב"כ הנתבעת לפיה לא הוכח שלאחר חודש אוקטובר 2017 המשיכה הנתבעת למשוך כספים מחשבון הבנק של התובעת, אזי טענה זו לא יכולה להתקבל משום שגם לאחר שהנתבעת הפסיקה להיות בקשר עם התובעת לטענתה בסוף חודש אוקטובר 2017 היא לא החזירה את כרטיס האשראי שברשותה ובמהלך חודש נובמבר 2017 נצפו משיכות חריגות בסכומים גבוהים (14.11.17 בסך 5,000 ₪; 2011.17 בסך 5,000 ₪; 22.11.17 בסך 11,700 ₪; 30.11.17 2,000 ₪ + 3,000 ₪) אשר נכללו בתביעה. נוכח הנטל המוטל על הנתבעת, שומה היה על הנתבעת להמציא ראיות לפיהן משיכות אלו לא בוצעו על ידה או לעתור לקבלת צווים לבירור האמור, אולם הנתבעת לא עשתה כן והסתפקה בטענתה בלבד כי במהלך חודש נובמבר 2017 נותק הקשר בינה לבין התובעת, ועל כן התנהלות זו נזקפת לחובתה. בנוסף, אשר לטענת ב"כ הנתבעת בדבר סכומים שהוצאו מחשבון הבנק של התובעת לאחר שמונו אפוטרופוסים נצפו משיכות גבוהות בסך של 15,000 ₪, 12,000 ₪ וכו', אין בידי לקבל טענה זו הן לאור כך שלהוצאות אלו ניתן הסבר בדבר שיפוץ חדר האמבטיה שנעשה בביתה של התובעת בסכום של כ – 70,000 ₪ והן לאור כך שהוצאות אלו הוצאו מתוך חשבון אפוטרופסות אשר נתון לפיקוח האפוטרופוס הכללי ובאופן שכלל ההוצאות נדרשות להיות מגובות בקבלות ומדווחות אחת לשנה. בנסיבות אלו, אין בהתנהלות שהיתה בחשבון הבנק לאחר מינוי אפוטרופוס בכדי להצדיק משיכות כספים גבוהות שביצעה הנתבעת או בכדי להוות אמת מידה למשיכות אלו ובפרט משניתן הסבר להוצאות החריגות אלו. עם זאת, עיון בדפי החשבון וכן בטבלה שצרפה ב"כ הנתבעת מלמד כי במסגרת המשיכות בסך 170,000 ₪ נכללו גם משיכות בסכומים שונים (למשל, משיכות בסך 3,000 ₪ שחלקן נכללו בתביעה (ר' משיכה ביום 21.4.17) וחלקן לא נכללו (ר' משיכה ביום 2.8.17) וכן משיכות נוספות בסך 2,000 ₪ שחלקן נכללו וחלקן לא ולא ניתן הסבר מספק ע"י ב"כ התובעת מדוע משיכות מסוימות נכללו ומשיכות אחרות לא נכללו. בנסיבות אלו, מצאתי להידרש לטענת התובעת בנוגע למשיכות כספים חריגות העולות על סך של 4,000 ₪ במזומן שבוצעו בכל פעימה או בפעימות שונות באותו היום שכן מדובר בסכום גבוה למשיכה במזומן. בהקשר זה אציין כי המטפל של בני הזוג העיד כי מדי פעם היתה הולכת למספרה וכאשר נשאל מה היו הצרכים שלה, השיב: "ביגוד, אוכל, הנעלה, תספורת, היתה צריכה מספרה מדי פעם" (עמ' 161 ש' 3-4) אולם לא תיאר משיכות גבוהות המסתכמות בכמה אלפי שקלים בכל פעם. כן, כאשר נשאל האם יכול להיות שלפעמים נמשכו 8,000 ₪ ביום או 16,000 ₪ העיד בשלילה (עמ' 162 ש' 3-4) וזאת למרות שהנתבעת הודתה במשיכות אלו והדברים משתקפים בדפי חשבון הבנק. ללמדך, כי גם המטפל של בני הזוג שהעיד מטעם הנתבעת לא העיד על הוצאות גדולות ומיוחדות שהתובעת נזקקה להן, כך שסכומים שמעל 4,000 ₪ במזומן חורגים אף הם מרף המשיכות שבוצעו לשיטתו של המטפל של בני הזוג. אציין כי לאחר שבחנתי את משיכות הכספים הנ"ל, נמצא כי מדובר במשיכות בפעימות בסך כולל של 171,600 ₪ ומאחר שב"כ התובעת העמידה את סך יתרת המשיכות מעבר לסכומים 300,000 ₪ + 100,000 ₪ לעיל) על סך של 170,000 ₪, אזי אין מניעה לקבל את הנתונים הכספיים שפורטו בכתב התביעה במלואם. מן המקובץ עולה, כי יש לבחון האם הנתבעת ביצעה משיכות כספים בסך כולל של 170,000 ₪ לטובת ולצרכי הנתבעת וזאת מלבד הסכומים בסך 300,000 ₪ + 100,000 ₪ עליהן אין מחלוקת כי הועברו לידי הנתבעת), ולכך נפנה כעת. האם משיכות הכספים בסך כולל של 170,000 ₪ הוצאו לצרכי התובעת? כאמור, ביסוד צירופה של הנתבעת לחשבון הבנק של התובעת עמדה חובתה של הנתבעת לסייע לתובעת בכל ענייניה הכספיים ולבצע משיכות הכספים עבור צרכיה בלבד. על כן, יש לבחון האם אכן פעלה כך הנתבעת, או שמא התנהלה בנוגע למשיכות אלו שלא כדין ובאופן שמבסס את עילת העושק. בענייננו, לאחר בחינת מכלול העדויות והראיות, מצאתי כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי משיכות הכספים החריגות במזומן שפורטו לעיל בוצעו בהסכמת התובעת ושימשו את צרכי התובעת בלבד, ואפרט טעמיי לכך; ראשית, כאשר הנתבעת נשאלה מה היה בערך סכום ההוצאות החודשי שלו נזקקה התובעת, לא היתה כל תשובה בפיה. כך מתוך עדותה: "עו"ד לדאני: בואי נדבר רגע על כספים שהוצאת עבורה. כמה כספים את מעריכה שהוצאת? נתבעת: אני לא יודעת. אני לא זוכרת להגיד לך. עו"ד לדאני: או-קיי. נתבעת: אני לא האמנתי שאני אגיע למצב כזה שאני אצטרך לשמור כחשבוניות בכל הדברים האלה. ממש לא. עו"ד לדאני: בכל זאת צירפת חשבוניות. נתבעת: כן. עו"ד לדאני: או-קיי תכף נגיע אליהם. היה חסר להם כסף? הם היו במצוקה כלכלית שהיית צריכה להוציא מכספך? נתבעת: הוא לא היה קונה. הוא היה קונה מה שהוא אוהב והוא לא היה נותן לה לנגוע בדברים שלו. עו"ד לדאני: אוכל את מתכוונת? נתבעת: כן" (עמ' 143 ש' 3-16). בנסיבות אלו, משהנתבעת בעצמה לא ידעה לכמת כמה כסף משכה ולאיזו מטרה ולא ניהלה כל תרשומת אודות משיכות הכספים שביצעה, אזי אין לקבל את גרסתה לפיה כלל הכספים הוצאו בהסכמתה ובאישורה של התובעת. שנית, הנתבעת העידה כי כרטיס האשראי שהיה בידיה נועד לצורך תשלום ההוצאות השוטפות של התובעת וכדבריה: "עו"ד לדאני: ג' הייתה אישה צנומה נכון? כמה כלכלה כבר היית צריכה? כמה את מעריכה? נתבעת: לא יודעת להגיד לך. אני לא זוכרת. עו"ד לדאני: בסדר בעיקר אבל מדובר בכלכלה? נתבעת: כלכלה, תרופות, ביגוד, כן כל מה שהייתה צריכה. עו"ד לדאני: מי השתמש במסטרקארד שהונפק בפברואר 2017? נתבעת: אני. עו"ד לדאני: רק את? או-קיי זאת אומרת שכל ההעברות והמשיכות בוצעו על-ידך. נתבע: ע"י כן. עו"ד לדאני: ואת אומרת שעשית בו שימוש רק לצרכיה של התובעת. נתבעת: לצרכיה של התובעת. עו"ד לדאני: ... למה לא צירפת דפי חשבון? פירוט כרטיסי אשראי סליחה. כדי להוכיח שזה באמת היו רק ההוצאות של ג'. נתבעת: כי לא חשבתי שאני אגיע למצב כזה, היא סמכה עליי, קניתי לה כל מה שהיא צריכה, וזהו. עו"ד לדאני: אבל אנחנו פה בהליך ואת טוענת שכל, את כתבת את זה גם בתצהיר שלך, שבעצם עשית בו שימוש, בסעיף 12, רק לצרכים של התובעת. יש לנו מחלוקת בעניין הזה. ועדיין לא מצאת לנכון להזמין את הפירוט כרטיס אשראי? אז יכולת להזמין בחברת האשראי, להראות שבאמת כל, עו"ד קמחי: סליחה מותר לי? כב` הש' פינקלשטיין: היא מנסחת את השאלה, עו"ד קמחי: אבל חברתי אמרה שהיא תוציא אותם. אני שמעתי, שחברתי תוציא ותביא את הדפים האלה. עו"ד לדאני: גברתי הוא מפריע לי בחקירה. עו"ד לדאני: בסעיף 12 לתצהירך את טוענת שכל ההוצאות בכרטיסי אשראי שעשית בו שימוש בלעדי היו עבור ג'. למה לא מצאת לנכון לתמוך את הטענה שלך בפרוט כרטיס אשראי? נתבעת: לא יודעת. לא חשבתי. עו"ד לדאני: לא חשבת בסדר. ג' משכה כספים בכספומט או שרק את ביצעת את המשיכות? נתבעת: אני והיא והמטפל שלה ביחד. עו"ד לדאני: היו 3 כרטיסי אשראי? נתבעת: כרטיס 1. עו"ד לדאני: שהוחזק אצל מי? נתבעת: אצלי. עו"ד לדאני: אצלך. או-קיי בסדר. נכון שלא הפקדת כספים שלך לחשבון המשותף? נתבעת: לא. עו"ד לדאני: זאת אומרת שכל הכספים שהיו שם היו של ג' נכון? או-קיי ומכל הכספים לא נותר דבר מכל המשיכות? נתבעת: מכל המשיכות? זה אצלה, הייתי מביאה לה את כל המשיכות שמשכתי, עו"ד לדאני: כן. נתבעת: זה היה בידיעתה. הייתי אומרת לה, וזה היה לה את הכסף הזה שאני מושכת ומביאה לה. וזה היה גם ליד המטפל, ולפעמים זה גם לא היה ליד המטפל. עו"ד לדאני: בסדר. מדובר ב-634,866. זה כל המשיכות שהיו ב-9.5 חודשים. 634,866. נתבעת: הביאה לי מתנה זה היה מרצונה. זה לא שמשכתי ולקחתי את זה לעצמי. עו"ד לדאני: יש את ה-400,000 שקל שאנחנו שמים אותם בצד. אם אנחנו מוציאים את ה-400,000 שקל עדיין נשאר לנו 200,000 ומשהו שקלים. 200,000 שקלים ב-9.5 חודשים. הכל היה לצרכים שלה? נתבעת: למה? לא הבנתי את השאלה שלך. עו"ד לדאני: בתקופה של 9.5 חודשים, נתבעת: או-קיי 300,000 שקל שהיא הביאה לי מתנה, עו"ד לדאני: אני אנסח שוב את השאלה ואז יהיה לך יותר ברור. ב-9.5 חודשים מהרגע שבו נכנס לחשבון שלה, נכון? עד ה- 30 לנובמבר, נמשכו 634,866 שקלים. או-קיי? מתוכם 400,000 שקלים את מודה שזה באמת לקחת לעצמך. נתבעת: והחזרתי 100. עו"ד לדאני: אנחנו תכף נגיע למה שהחזרת. בעצם נשאר לנו עשיתי את החישוב אני אגיד לך בדיוק כמה זה. זה 200 ומשהו אלף שקלים. 200 ומשהו אלף שקלים בתוך 9 חודשים שאת אומרת זה היה צרכים של ג' רק? נתבעת: יש לה, הבאתי לה גם צרכים שהיו לה וגם הבאתי לה כסף מזומן אליה הביתה. עו"ד לדאני: אצלך לא נשאר דבר? נתבעת: אצלי שום דבר" (עמ' 134, ש' 23- עמ' 137, ש' 17). דא-עקא, הנתבעת לא טרחה להביא תדפיסים של כרטיסי האשראי על מנת להוכיח מהן ההוצאות ששולמו באמצעות כרטיס האשראי ובהתאם לכך מדוע היה צורך להוציא כספים רבים נוספים במזומן, וברי כי התנהלות זו נזקפת לחובתה. שלישית, עדותה של הנתבעת לפיה רצונה של התובעת היה שהנתבעת תמשוך עבורה עשרות אלפי שקלים בחודש על מנת שתוכל לשמור את כל הכספים הללו בביתה מבלי שהנתבעת הפעילה כל שיקול דעת בנושא ובפרט משמדובר במאות אלפי ₪ במצטבר – אינה סבירה ואף נוגדת את ההיגיון והשכל הישר. כשהנתבעת נשאלה על כך, השיבה: "עו"ד לדאני: לא שאלתי את זה, שאלתי כמה כסף היית מביאה לה כל, כל כמה זמן היית מביאה לה כספים? היית מושכת מהכספומט? נתבעת: לא הייתי יכולה למשוך בסכום גבוה. יום אחד הפקידו לה שם 20,000 ומשהו שקל, הבאתי לה את כל הסכום במשיכות של 4, של 8, אי אפשר היה, עו"ד לדאני: למה היא צריכה 26,000 שקל? נתבעת: והיה לה גם יותר. לא יודעת תשאלי אותה. עו"ד לדאני: אני לא יכולה לשאול כבר. נתבעת: כשאני הייתי אומרת לה שהיא קיבלה כסף היא הייתה רוצה את כל הכסף אצלה בבית" (עמ' 146 ש' 3-12). וכן: "עו"ד לדאני: איך אנחנו יכולים לדעת שלא הוצאת שקל אם לא הבאת לנו פירוט? נתבעת: לא הוצאתי, 200,000 שקל לא הוצאתי. אין מצב. עו"ד לדאני: ב-17/9 משכת 8,000 שקל. נתבעת: נכון אז אני אומרת לך, עו"ד לדאני: באותו יום,ב-17 תסתכלי, 2,000 שקל, ז"א יש לנו, עו"ד קמחי: אז תשאלי על זה. נתבעת: אני הייתי נותנת לה כי לא הייתי יכולה להוציא 20,000 שקל או 15,000 במכה אחת. עו"ד לדאני: אני נותנת דוגמא כי יש פה מלא משיכות כאלה, נתבעת: כן. אני אומרת שכן יש משיכות כאלה. (מדברים ביחד): 18 לתשיעי עוד 8 19 עו"ד לדאני: 19/9 עוד 8, זאת אומרת יש לנו יום אחד שבו הוצאת 16,000 שקלים. נתבעת: או-קיי. עו"ד לדאני: 24/9 עוד 8. עוד 24/9 עוד 8. עוד פעם 16,000 שקלים. נתבעת: בסדר, זה כספים שנכנסו מבעלה לחשבון שלה שהוצאתי ונתתי לה אותם. עו"ד לדאני: את מודה שהוצאת את הכספים האלה. נתבעת: משכתי בכספומט, אני לא אומרת שלא. והייתי באה ונותנת ומ'ס היה יושב והיה רואה שאני נותנת את הכסף, והיא הייתה מבסוטית ומגלגלת את זה שמה בארנק בשתי מקומות שהיא החביאה. עכשיו היו ימים שהייתי באה אליה בערב ומביאה לה את הכסף. כשמוריס לא היה, עו"ד לדאני: בחודש 1 זה מגיע ללמעלה מ-60-70 אלף שקלים, ... עו"ד לדאני: ספטמבר. ניקח לדוגמה את ספטמבר. עו"ד קמחי: ספטמבר, 2000? עו"ד לדאני: ו-17. ואני עושה חישוב אני ב-03/09/2017, ב-03/09/2017 נמשכו 300,000 שקלים. אני לא מתייחסת, עו"ד קמחי: אבל זה 300, עו"ד לדאני: אני לא מתייחסת, אני מתייחסת רק למשיכות שהם לא ה-300. נתבעת: מאיפה אבל היה לה 300,000 שקל בחשבון? עו"ד לדאני: ב-04/09 8,000 שקלים. אני מוסיפה, ב-06/09 1,500 שקלים. ב-17/9 עוד 8,000 שקלים. ב-17/09 2,000 שקלים. ב-18/9 8,000. ב-19/9 8,000. ב-19/9 עוד פעם 8,000. ב-24/9 8,000. ב-24/9 עוד 8,000. או-קיי? הגעתי ל, עו"ד קמחי: איפה זה, איפה דפי החשבון? את קוראת מהדף שלך. עו"ד לדאני: הדף שלי מבוסס על דפי חשבון. נתבעת: תראי לי אותם. עו"ד לדאני: 59,500. כב' הש' פינקלשטיין: טוב תראי את זה עכשיו מול הדפי חשבון. עו"ד לדאני: כל הסכומים של המשיכות בדפי החשבון. עו"ד קמחי: רגע. 17/9, ספטמבר 2017. עו"ד לדאני: יצא לי 59,500 בספטמבר. לא כולל את ה-300,000 שקלים שהועברו ב-3/9. ... עו"ד לדאני: בעצם יש לנו 59,500 שקלים שנמשכו בספטמבר. למה שאישה תרצה 59,000 שקלים שסתובבו לה בבית. נתבעת: הוצאתי לה, כל מה שהיא ביקשה הוצאתי, עו"ד לדאני: לא הפעלת שיקול דעת? נתבעת: לא, כי אי אפשר יהיה איתה להפעיל שיקולים, זה מה שהיא רצתה זה מה שהיא קיבלה" (עמ' 156, ש' 19- עמ' 158, ש' 12). רביעית, טענת הנתבעת לפיה חלק מהמשיכות נועדו לצורך החזר הוצאות ששילמה הנתבעת לטובת התובעת, כגון החזר הוצאות משפטיות בגין טיפול בענייניה של בעלה המנוח ו/או רכישות אחרות כגון מסעדות ומספרות, לא הוכחו. אף הקבלות הספורות שצירפה הנתבעת לתצהירה בגין תשלום לעו"ד אינן יכולות להעיד כי הטיפול המשפטי נעשה לטובת ענייניה של התובעת ולא בגין עניינים אחרים. כן, הנתבעת לא הציגה תצהיר מטעם אותו עו"ד עבור מה שילמה לו, כאשר על קבלה אחת רשום סך של 6,000 ₪, על קבלה שניה סך של 2,000 ₪ ועל קבלה אחרת עבור עו"ד אחר, נרשם סך של 300 ₪. בכל מקרה, סכומים אלו, אינם עומדים בקנה אחד עם משיכת סכומים של למעלה מ – 500,000 ₪ ואינם מהווים הוכחה שהשירות המשפטי בגינו שילמה הנתבעת, היה עבור התובעת. כן צורפו מס' קבלות בודדות עבור מכון קוסמטיקה בסכומים של 100 ₪, 170 ₪ ו – 520 ₪, כאשר בין היתר נרשם בקבלה שהתשלום הוא עבור "שעווה", מניקור וקרם לחות וכן קבלות בתפזורת מטעם קופת חולים כללית. לא השתכנעתי כי יש בהצגת קבלות ספורות אלו בכדי להוכיח הוצאות שהוציאה הנתבעת עבור התובעת, הן לאור סכומם הנמוך המצטבר של הקבלות שאינן תואמות כלל לסכומים שהוצאו בפועל והן לאור אופי ההוצאות, שהינן קבלות של מוצרי קוסמטיקה וקופת חולים אשר ייתכן ושולמו מכרטיס האשראי שהחזיקה הנתבעת בידה והיה שייך לתובעת, כאשר הנתבעת אף לא טרחה להציג לבית המשפט את פירוט כרטיס האשראי. יתירה מכך, לא ברור מדוע הנתבעת נזקקה להתחשבן עם התובעת על החזר הוצאות לכאורה, שעה שהנתבעת החזיקה בידה את כרטיס האשראי של התובעת והיתה יכולה לרכוש ממנו כל אשר ברצונה, ללא צורך בהתחשבנות והחזרת כספים. חמישית, במהלך עדותה, עומתה הנתבעת עם סרטון שהוצג לה בו התובעת אומרת במפורש כי הנתבעת גנבה ממנה כספים ובזבזה את כל הכספים על נסיעות לחו"ל וטיפולי שיניים. יצוין, כי אמירות אלו עלו גם בתביעה שהגישה התובעת בתמ"ש 51475-12-17. הנתבעת פטרה עצמה מליתן תשובה עניינית בטענה כי הנתבעת הוסתה כנגדה העידה כי הנתבעת נתנה לה ביוזמתה תכשיטי זהב במתנה. כך מתוך עדותה: "עו"ד לדאני: או-קיי. למה ג' אומרת שגנבת לה, יש לי סרטון, תכף נציג אותו. היא אומרת שגנבת, עו"ד קמחי: איך אתי כולה להציג סרטון עכשיו? עו"ד לדאני: שבזבזת את כל הכסף שלה על נסיעות לחו"ל וטיפולי שיניים. שהיא עשתה טעות שהכניסה אותך על חשבון שלה. נתבעת: לא יודעת. לא יודעת. אני לא מאמינה. עו"ד לדאני: מה, נתבעת: זה דברים שהכניסו לפה. זה ממש לא, מתי נסעתי לחוץ לארץ? עו"ד לדאני: רגע, מה את לא מאמינה? נתבעת: לא מאמינה שהיא חשבה על זה ואמרה את זה. עו"ד לדאני: אבל היא אמרה את זה בדיון שבו היית נוכחת. היא גם אמרה את בדיון, ז"א זה לא פעם ראשונה שאת שומעת את, נתבעת: זה משהו מהותי וכולם הכניסו לה לראש. קודם כל זהב לא גנבתי לה היא הביאה לי מתנה. הביאה לי מתנה ביום שהיא יצרה איתי קשר. עו"ד לדאני: הביאה לך צמיד. נתבעת: זה היא הביאה לי צמיד מתנה, לא, לא. עו"ד לדאני: אנחנו לא מדברים על הצמיד אנחנו מדברים על הכספים פה משיכות כספים מאוד מאוד חריגות. מסכימה איתי שמדובר במשיכות כספים חריגות? נתבעת: אני יודעת, אבל את כל זה אני הבאתי לה, אבל זה לא 200,000 שקל, מאיפה ה-200,000 שקל? מאיפה היא קיבלה? מאיפה היא קיבלה 200,000 שקל? עו"ד לדאני: אין לי עוד שאלות. נתבעת: בדיוק היא לא קיבלה שום 200,000 שקל" (עמ' 158 ש' 13-35(. אציין כי לא סביר בעיני שהנתבעת היתה הולכת לבנק ו/או מבקשת מהנתבעת למשוך עבורה כספים בהיקף של עשרות אלפי שקלים במזומן וזו היתה מעבירה אותם לשמירה במזומן אצל התובעת. סביר להניח כדברי התובעת עצמה כי הנתבעת נטלה כספים אלו לעצמה ולצרכיה כגון: טיפולי שיניים, נסיעות לחו"ל וכו' תוך ניצולה של התובעת שאינה מודעת כלל למתרחש בחשבונה. אשר על כן, נוכח כל אמור לעיל, בהעדר הוכחות אודות השימוש שנעשה בכספים לטובת התובעת ובשים לב לתמיהות שעלו מעדותה של הנתבעת עולה כי לא ניתן להכשיר משיכות אלו כמשיכות לגיטימיות לטובת התובעת. מסקנה זו מתחדדת ביתר שאת נוכח אופיין של המשיכות אשר בוצעו בתדירות גבוהה של יום אחר יום ובסכומים של אלפי שקלים ליום המלמדים על "שיטתיות פעולה" שמטרתה ריקון חשבון הבנק של התובעת ע"י הנתבעת. אשר לעדות המטפל של בני הזוג: הנתבעת הביאה לעדות את המטפל מטעם ביטוח לאומי שעבד במשך שנתיים אצל בני הזוג, תחילה אצל בעלה ז"ל ולאחר מכן במשך תקופה מסוימת אצל התובעת, אולם לא מצאתי ליתן משקל רב לעדות זו כל שכן לצורך הכשרת משיכות הכספים שביצעה הנתבעת, ואפרט: ראשית, המטפל לא ידע ליתן הסבר בנוגע למשיכות הכספים האדירות שבוצעו אלא התייחס בעדותו למשיכות כספים בסכומים קטנים בלבד בסך של 1,000 ₪- 2,000 ₪. כך, למשל, כאשר נשאל כמה כספים נמשכו מהכספומט העיד: "כמה שג' ביקשה, לפעמים אלף, לפעמים אלפיים" (עמ' 161 לפרוט' ש' 29) ורק לאחר שנאמר לו כי יש הגבלה במשיכת כספים בכספומט, השיב: "אמרתי 6,000/3,000,/4,000". כן, כאשר נשאל האם ייתכן שהלכו פעמיים ביום לבנק, השיב: "לא" וכי היו הולכים "לפעמים פעם בשבוע, לפעמים פעם בשבועיים, תלוי מה שהיא ביקשה..." (עמ' 162 ש' 1-2), ועדות זו עומדת בסתירה לגרסתה של הנתבעת אודות משיכות כספים רבות עבור הנתבעת. שנית, המטפל העיד כי בסך הכל שהה בבית התובעת פעמיים בשבוע 3 שעות בכל יום (עמ' 66 ש' 30-31) וכן כי הנתבעת היתה מגיעה לביתה של התובעת רק פעם בשבוע (עמ' 167 לפרוט' ש2-5). מכאן, שהמטפל פגש את הנתבעת פעם בשבוע בממוצע בלבד, ועל כן מטבע הדברים לא היה עד לכלל משיכות הכספים שבוצעו. שלישית, הוצג למטפל סרטון בו הוא יושב עם התובעת ועם השכנה והתובעת אומרת לו שהיא רוצה להגיש תביעה כנגד הנתבעת והמטפל משיב לה שצריך ללכת לביהמ"ש ולראות מה היא לקחה. כשנשאל המטפל על כך השיב "אני לא יודע ולא זוכר" "באמת כל האירוע עם הסרטון ברח לי מהראש זה היה לפני הרבה שנים" (עמ' 163 ש' 28 – עמ' 165 ש' 13), ויש בעדות זו כדי לפגוע במהימנותו שכן תמוה כיצד אירוע שנמצא בלב המחלוקת בין הצדדים נשתכח מליבו. הפועל היוצא של האמור לעיל, שלא מצאתי לנכון ליתן משקל לעדות המטפל לצורך הוכחת טענת הנתבעת, שכן רוב הזמן המטפל לא שהה בבית התובעת ואף עולה בבירור כי לא היה מודע להיקף הכספים שנמשכו. בסיכומם של דברים, נוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי יתרת הכספים בסך 170,000 ₪ נמשכו בהסכמת התובעת ושימשו לצרכיה ואף לא הוכחו כלל צרכים בהיקף שכזה. העברת סך של 300,000 ₪ ביום 3.9.17 לידי הנתבעת: ביום 3.9.17 הועבר לנתבעת סך של 300,000 ₪. לטענת הנתבעת, סכום זה הועבר לה מיוזמתה ומרצונה החופשי של התובעת במתנה וכהכרת תודה על טיפולה המסור כלפיה. כן, לטענתה סכום זה הועבר ע"י התובעת בהתייצבות אישית בבנק וחתימה מול מנהל הסניף על ביצוע ההעברה. הנטל להוכיח כי הכספים שהועברו לנתבעת הינם בגדר מתנה, מוטל על כתפי הנתבעת. בע"א 180/51 ארנולד גולדקורן נ' סילביה ויסוצקי פ"ד ח 262, 265 נקבע מפי כב' השופט זילברג כך: "מה הדיון כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר, ומצמצם את הגנתו לטענה מפורשת כי הדבר ניתן לו בתורת מתנה – האם טענה זו מעבירה אליו את חובת ההוכחה או לא? התשובה לשאלה היא לדעתנו, בחיוב". כן, בע"א 3829/91 אבינועם וולס נ' נחמה גת פ"ד מח(1) 801 נעשתה אבחנה בין מתנה שבין אנשים שאינם בני משפחה לבין מתנה הניתנת בין בני משפחה: "לעומת זאת כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה.. יחד עם זאת, יש להדגיש, כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים בהם המעביר מחוייב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים)... והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה. אין ספק, שהקשר המשפחתי בו מדובר בענייננו – הן עם המשיבה והן עם אביה – אינו יוצר הנחה שמדובר במתנה...". בענייננו, לא מתקיימת חזקת המתנה שכן לא המדובר ביחסים קרובים של הורה וילד, כגון: הורה המסייע ותומך כלכלית בילדיו, אלא בקשר של אחיינית ודודה. כמו כן, לא קיימת קרבה מיוחדת בין הצדדים שכן מרבית שנותיה התובעת כלל לא היתה בקשר עם האחיינית וכעולה מעדות הנתבעת עצמה היחסים ביניהן התבססו על מחויבות של התובעת לדאוג לרווחתה הכלכלית של הנתבעת בערוב ימיה. בענייננו, לאחר בחינת מכלול הנסיבות והנתונים, שוכנעתי כי הנתבעת לא עמדה בנטל הוכיח כי הסך של 300,000 ₪ ניתן לה ע"י התובעת במתנה, ואפרט טעמיי לכך; ראשית, לא ניתן להתעלם מכך שהכספים הועברו לאחר תקופה של היכרות קצרה לכל הדעות. כך, על פי גרסת הנתבעת הקשר בין התובעת לנתבעת החל בתחילת 2016 ועד לסוף אוקטובר 2017, קרי לכל היותר שנה ו-10 חודשים, ואילו לטענת ב"כ התובעת הקשר החל ממועד פטירת בעלה ז"ל של התובעת בסוף נובמבר 2016 ועד לסוף נובמבר 2017, קרי לכל היותר כשנה. בהקשר זה אציין כי נוכח העובדה שביום 7.4.16 כבר נערכה צוואה לטובת הנתבעת אזי מדובר בתקופה קצרה מאד של כשנה וחצי בלבד. בנסיבות אלו, לא סביר בעיני שהתובעת תעביר סכום כה גבוה לנתבעת מרצונה הטוב והחופשי כטענת הנתבעת על סמך היכרות קצרה כשאין חולק כי הנתבעת לא היתה בקשר עם התובעת במשך עשרות שנים ואף הנתבעת בעצמה העידה שבני הזוג לא נהגו לשמור על קשרים עם בני המשפחה המורחבת. בהקשר לכך, העידה שכנתה של התובעת אשר מכירה את בני הזוג במשך שנים רבות כי בני המשפחה המורחבת היו מסוכסכים מזה שנים וכי התובעת לא היתה בקשר איתם שנים, גם לא עם הנתבעת וכדבריה: "לא עם, גם עם ר', ולא עם האחיות, ולא עם האחיות שלה, המשפחה מסובכת. כולם לא מדברים עם אף אחד..... זה מה שהיא סיפרה, והיא גם לא רצתה לדבר איתם. כן." כן, אף לשיטת הנתבעת עצמה, הקשר עם התובעת התהדק בסמוך לפטירת בעלה המנוח של התובעת, קרי בשנת 2016 וכי במהלך השנים לא היו כלל בקשר (עמ' 106 לפרוט' ש' 10-15). במצב דברים שבו הקשר נוצר רק בעת זקנתה וחולייה של התובעת, אזי נסיבות הענקת המתנה לנתבעת מחשידות ביותר ושומה היה על הנתבעת להביא ראיות משמעותיות אודות כוונתה ורצונה החופשי של התובעת להעניק לה במתנה, וזאת לא נעשה. שנית, העברת הכספים בסך של 300,000 ₪ בוצעה ביום 3.9.2017 כחודש ימים לפני בדיקתו של ד"ר אלכסנדר אשר בדק את התובעת והמליץ על מינוי אפוטרופוס לתובעת (בדיקה מיום 25.10.2017). כן, משיכת הכספים בסך 100,000 ₪ בוצעה באותו חודש ממש שבו בוצעה הבדיקה (4.10.2017). על פי בדיקת ד"ר אלכסנדר (שהוזמנה ע"י הנתבעת) נמצאה התובעת כמי שיש לה "ירידה במצבה הקוגניטיבי, הפרעות במצבה ההתנהגותי, מחשבות שווא, הזיות. הפרעות במצבה הקוגניטיבי גורמות לירידה במצבה התפקודי, למרות הפרעות בניידות – ניידת, עקב עלולה לסכן את עצמה וסביבתה. זקוקה להשגחה 24 שעות ביממה. בשל מחשבות שווא, הזיות התנהגותה בלתי צפויה, עקב כך מוגדרת כחולה תשושה נפש. ... התרשמתי שליקויים במצבה הקוגניטיבי הם בדרגה המונעת מהחולה לקבל החלטות על מינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש. הנבדקת לא מסוגלת מבחינה מצבה הקוגניטיבי להביע דעה בעניין מינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש" וכן נכתב כבר באותה העת כי "לחולה לא קיימת תובנה למצבה". משכך, הסבירות היא שבמועד שבו בוצעו העברות הכספים בסך 300,000 ₪ וכן בסך 100,000 ₪ התובעת היתה חסרת תובנה וגמירות דעת להבין מהות העברות ובפרט כשהעברות אלו הביאו לדלדול משמעותי של מקורותיה הכספים. כאשר נשאלה הנתבעת על כך, היא העידה: "עו"ד לדאני: ... ובאותו חודש, אותו חודש ממש, או-קיי, היא מעבירה לך 300,000 שקלים ואחר כך 100,000 שקלים. נכון? נתבעת: לא באותו חודש. עו"ד קמחי: טעות. נתבעת: היא העבירה לי את זה בספטמבר 2017 והפסיכיאטר היה אצלה באוקטובר 2017. עו"ד לדאני: אני אגיד לך בדיוק יש לי פה את הדפי חשבון. אני אגיד לך בדיוק מתי. 300,000 שקלים זה היה ב-3/9. נתבעת: יפה זה מה שאמרתי כן. עו"ד לדאני: וה-100,000 שקלים מתי? נתבעת: אחרי חודש. נכון. עו"ד לדאני: ב-4/10. מתי היה הרופא? נתבעת: ב-25/10. עו"ד לדאני: נכון. זאת אומרת שזה אותו חודש עו"ד קמחי: תפרידי, נתבעת: לא אמרתי שלא. עו"ד לדאני: או-קיי בסדר גמור. נתבעת: היא אישה מבוגרת, היא עברה טראומה עם בעלה, היא הייתה אישה מוכה, אישה שבאמת סבלה. וזה עכשיו שפתאום איתי הרגישה שהיא לבד והיא יכולה לעשות הכל לבד, זה בא לה בבום שהיא התחילה להרגיש עם זה לא טוב" (עמ' 150 לפרוט' ש' 8-28). הסברה הדחוק של הנתבעת לפיה הליקויים הקוגניטיביים שפורטו בחוו"ד של ד"ר אלכסנדר התפתחו ביום אחד, אינה יכולה להתקבל ובפרט בשים לב לכך שגם בבדיקה החוזרת שנערכה ביום 1.11.17 נכתב כי קיימות "פלוקטואציות במצבה הקוגניטיבי" ולכן הומלץ על הפנייה לבדיקה של פסיכיאטר לצורך החלטה על הצורך במינוי אפוטרופוס וכן התערבות של שירותי הרווחה. על כן, יש בממצאים שפורטו בחוו"ד מיום 25.10.2017 וכן בחוו"ד הנוספות כדי לסתור את טענת הנתבעת להעברת הכספים במודעות מלאה ובמתנה. שלישית, מתן מתנה בסכום של 300,000 ₪ אינו מתיישב עם הראיות שהובאו לפיהן התובעת חשדה בנתבעת כי היא מנצלת אותה וגונבת ממנה תכשיטים וכספים. חשדות אלו פורטו הן בתסקיר שהוגש ביום 8.5.18, הן בהליך שהתנהל למתן צו מניעה זמני בתמ"ש 51475-12-17 וכן מעדויות שפורטו לעיל. יצוין, כי גם המטפלת שהחלה לעבוד בבית התובעת בחודש נובמבר 2017 בסמוך לאחר סיום הקשר בין התובעת לנתבעת העידה כי התובעת התלוננה על הנתבעת וטענה שהיא לוקחת לה כספים. רביעית, גרסתה של הנתבעת לפיה התובעת נתנה לה את הכספים במתנה לאות הכרת תודה על טיפולה המסור נסתרת גם העדויות לפיהן הנתבעת לא טיפלה כראוי בתובעת. השכנה העידה כי בפועל הנתבעת לא הגיעה הרבה לתובעת וכי התובעת היתה במרבית הזמן לבדה. כך מתוך עדותה: "העדה, גב' מ': היא עיוורת ואין מי שיבשל, אז היו קונים לה אוכל מבחוץ, היא הייתה רוצה מישהו שיהיה נוכח איתה בדירה. תקשיב, היא עיוורת, היא ישנה לבד בלילות. אתה יודע מה זה, היא אישה שהיא עיוורת, לבד בבית, בימי חורף, בימי שבתות, בימי חגים, אף אחד לא לקח אותה. עו"ד קמחי: כן. העדה, גב' מ': היא הייתה לבד, רוחה הייתה עולה, הייתה מגיעה, זה שעה-שעתיים והולכת הביתה, לא נשארת, עו"ד קמחי: איך את יודעת שזה שעה-שעתיים? העדה, גב' מ': כי אני הייתי, כי כשהייתי, הייתי עולה ואז היא אומרת לי הרגע היא הייתה פה, ישבה איזה שעה-שעתיים. לא פעם, ר' גם הייתה, עו"ד קמחי: מתי היית רואה, מתי היית רואה את (לא ברור)? עו"ד ג'קמן-לדאני: תמשיכי, תמשיכי את המשפט. העדה, גב' מ': באמצע, באמצע השבוע, היא הייתה, עו"ד קמחי: כמה פעמים היית רואה אותה בשבוע? העדה, גב' מ': אני לא הייתי רואה אותה הרבה, אבל לא בגלל שהיא לא, עו"ד קמחי: את כל היום בבית, רואה מי עולה מי יורד? העדה, גב' מ': אז זה מה שאני אומרת, עו"ד קמחי: כן. העדה, גב' מ': זה מה שבאתי להגיד. אני יודעת שהיא לא הייתה מגיעה הרבה, הייתה מגיעה אולי פעם או פעמיים, זה מה" (עמ' 96, ש' 9-28). וכן העידה בהמשך: "העדה, גב' מ': ... ואז אחר כך היא הייתה אומרת היא לא מגיעה מספיק, היא לא מגיעה, אני רוצה שמישהו יהיה איתי, אני לבד בלילות, אני מפחדת, כל הזמן. באיזשהו שלב מסוים כן אני, קשה לי להגיד את זה אבל, היא האשימה את ר' שהיא לקחה לה כספים, שהיא לוקחת לה" (עמ' 98 ש' 11-15). כן, העידה השכנה, כי הנתבעת היתה מתקשרת לעיתים ומבקשת מהשכנה לעשות כל מיני פעולות וללכת אליה הביתה לבדוק מה עם התובעת: "עו"ד קמחי: או-קיי. עכשיו זה נכון שגם כשהיא לא הייתה היא הייתה מתקשרת אלייך ומבקשת ממך, העדה, גב' מ': כן. עו"ד קמחי: בואי תעלי תראי מה קורה איתה, אם היא צריכה משהו כדי שאני אגיע, שאני אעשה משהו, זה נכון? העדה, גב' מ': כן, היא הייתה מתקשרת אליי שנפל לג' התרופות, עו"ד קמחי: כן. העדה, גב' מ': היא מתקשרת אליי שאני אעלה כי ג'' צריכה משהו, עו"ד קמחי: כן. העדה, גב' מ': היא, כן, היא הייתה, עו"ד קמחי: הייתה מפעילה, העדה, גב' מ': מתקשרת אליי ומבקשת ממני דברים כי היא רחוקה או מכל סיבה אחרת, כן, עו"ד קמחי: או-קיי, אז, אז אפשר לומר, העדה, גב' מ': היא הייתה מתקשרת" (עמ' 99 ש' 10-24). העובדה כי התובעת פנתה לגורמים שונים לקבלת עזרה אומרת דרשני, ומלמדת כי התנהלותה של הנתבעת כלפיה לא היתה תקינה וכי התובעת הרגישה בעצמה כי הנתבעת נוטלת ממנה כספים רבים שלא כדין. ואכן, בעקבות חשדות אלו הוגשה תביעה לצו מניעה זמני ולאחר מכן הוגשה תביעה זו, בה נמצא כי נפל דופי בהתנהלות הנתבעת כלפיה. חמישית, עדותה של הנתבעת בכל הנוגע למשיכות הכספים מחשבון הבנק היתה מבולבלת ולא עקבית. הנתבעת לא ידעה להסביר מדוע היתה אבחנה בין סך של 300,000 ₪ שהועבר לידיה ביום 4.9.2017 לבין העברה נוספת שבוצעה בסמוך לה ביום 4.10.2017 בסך 100,000 ₪ והסברה כי העברת הסך של 300,000 ₪ ניתן לה במתנה ואילו הסך של 100,000 ₪ ניתנו לצרכי רכישת ספר תורה וחלקת קבר - לא הוכחה ואף נסתרה מעדות עו"ד קסירר. בהקשר לכך, העידה הנתבעת: "עו"ד לדאני: או-קיי. את טוענת בתצהיר שלך שזה ש-300,000 שקלים ניתן לך כמתנה עבור עבודתך אצלה, ו-100,000 שקלים לספר תורה ולחלקת הקבר. מאיפה ההבחנה הזו? מאיפה עשית הבחנה זו? נתבעת: איזה אבחנה. עו"ד לדאני: האבחנה בין ה-300 שלך לבין ה-100 שנועד לקניית ספר תורה וחלקת קבר. נתבעת: אני לא מבינה את השאלה. עו"ד לדאני: או-קיי. קיבלת 300,000 שקלים, נתבעת: כן ו-100,000 שקל אמרתי לך עבור חלקה, עו"ד לדאני: או-קיי נכון. עשית אבחנה יש אבחנה בין 300, כשאת אומרת שניתן לך כמתנה עבור עבודתך במרכאות, ויש את ה-100 שאת טוענת שניתן לרכוש חלקת וספר תורה. אז יש פה אבחנה בין שני הסכומים? עו"ד קמחי: מה זה אבחנה, עו"ד לדאני: אני שואלת, שעכשיו השאלה. עכשיו שהסברתי אני שואלת את השאלה. מאיפה האבחנה הזו? נתבעת: מה זאת אומרת, עו"ד לדאני: את טוענת שזה מהצוואה. נתבעת: זה ברור, ה-100,000 שקל זה היה למטרה הזאת. עו"ד לדאני: למה שה-300,000 שקל לא יהיו למטרה הזאת? נתבעת: כי זה היא נתנה לי את זה מתנה זה היה הכוונה אחרת. עו"ד לדאני: מאיפה אנחנו למדים את זה חוץ מהטענות שלך? נתבעת: למדים? יש לי עד, יש לך את מנהל הבנק, זה הכל היה בעמדתו של המנהל, ושל המטפל. בעוד שהיא רצתה לתת לי יותר ולא רציתי. עו"ד לדאני: איפה המנהל? למה לא הבאת אותו כעד? נתבעת: לא יודעת" (עמ' 135 ש' 23- עמ' 139 ש' 16) דא-עקא, טענה הנתבעת לפיה העברה בסך של 300,000 ₪ נעשתה במודעות מלאה בנוכחות מנהל הבנק, לא הוכחה. הנתבעת לא הביאה את עדות מנהל הבנק על מנת לתמוך טענה והסתפקה בהבל פיה בלבד. מנגד, עו"ד קסירר העידה כי הסך של 300,000 ₪ ו-100,000 ₪ הועברו בכלל למטרה אחת והיא רכישת ספר תורה וכן רכישת חלקת קבר עבור התובעת (שלא רצתה להיקבר בקיר) וכי נושא זה העסיק מאוד את התובעת. כך מתוך עדותה: "עו"ד קמחי: ... עכשיו, היא סיפרה לך או דיברתן על הנושא של, בשיחות האלה ניסית לברר על המשיכה, על ההעברה של ה-300 אלף וה-100 אלף? דיברת איתה על זה? או שהיא, היא לא הבינה על מה מדברת? העדה, עו"ד קסירר: מה זה דיברתי איתה על זה? כי היא אמרה שלקחו לה את הכסף, אז, עו"ד קמחי: רגע, לא שאלתי את זה. ספציפית, העדה, עו"ד קסירר: או-קיי. אז, אז כן היא דיברה על זה כל הזמן, עו"ד קמחי: ספציפית, אני שואל היה תשלום של 300 אלף שניתן, תכף אני אגיד לך איך ניתן, אנחנו נשאל אותך על זה, השאלה האם שאלת אותה - את זוכרת שהלכת וחתמת ונתת לה והסכמת, לא יודע איך שאלת אותה, על התשלום של 300 אלף? שאלת אותה את זה? העדה, עו"ד קסירר: שאלתי אותה, עו"ד קמחי: כן. העדה, עו"ד קסירר: והיא אמרה שזה ניתן לקבר, מרוב שהיא הייתה בחרדות, עו"ד קמחי: אני שואל על ה-300 אלף. העדה, עו"ד קסירר: כן, עו"ד ג'קמן-לדאני: (לא ברור) לך. העדה, עו"ד קסירר: אני אומרת לך ולספר תורה, כי היא הייתה כל כך חרדה שיקברו אותה בקיר כמו את בעלה וכל היום היא התעסקה בזה, אז היא, זה מה שהבנתי, לפחות זה מה שנאמר לי על ידה, שהיא נתנה את הכספים האלה כי היא רצתה שיעשו לה ספר תורה ואת הקבר. עו"ד קמחי: או-קיי וה-100 אלף, אותו דבר? העדה, עו"ד קסירר: אני לא יודעת מה למה. ככה, זה מה שנאמר לי, שהכספים שניתנו זה היה לצורך המטרה הזו" (עמ' 57, ש' 32- עמ' 58, ש' 20). כן, עו"ד קסירר העידה כי שוחחה גם עם סגן מנהל סניף הבנק של התובעת, והוא הצהיר בפניה כי העברות אלו בוצעו בפועל למטרה זו, קרי רכישת ספר תורה וחלקת קבר עבור הנתבעת וכדבריה: "עו"ד קמחי: טוב. את יודעת איך ניתן ה-300? העדה, עו"ד קסירר: העברה בנקאית. עו"ד קמחי: העברה בנקאית. את יודעת שזה, איך נעשה העברת בנקאית, מה בהודעה? איך נעשה? העדה, עו"ד קסירר: באמת שאני לא יודעת וגם לא הייתי שם. עו"ד קמחי: את לא יודעת איך זה נעשה? העדה, עו"ד קסירר: לא. עו"ד קמחי: אז אני אפנה אותך עוד פעם למה שצירפנו פה, לבקשה למינוי אפוטרופוס שהגשת, את רואה אותה? עו"ד ג'קמן-לדאני: כן. עו"ד קמחי: תראי את סעיף 9. את כותבת ככה 'בפגישה עם סגן מנהל סניף קונקורד, מר ---', יש ויכוח אם הוא סגן מנהל או מנהל, לא הבנו, הוא מנהל כנראה, 'בבנק לאומי בו מתנהל חשבונה של החסויה, נדהמה הח"מ', את, 'לגלות שב-03/09/2017 הועברו 300 אלף ש"ח מחשבונה של החסויה לחשבונה של דבורה ואחר כך 100 אלף'. העדה, עו"ד קסירר: כן. עו"ד קמחי: 10, סעיף 10, 'לדברי סגן מנהל הסניף', זאת אומרת לדברי, שוחחת איתו, נכון? העדה, עו"ד קסירר: כן. עו"ד קמחי: 'החסויה אישרה את העברת הכספים. 'בפעם הראשונה', זה ה-300, 'נכחה בבנק ובפעם השנייה הוא ווידא איתה טלפונית'. אז כן את יודעת איך היה. העדה, עו"ד קסירר: אני לא יודעת איך, אמרת לי איך בוצעה ההעברה? אם היא עשתה את זה, אם, (לא ברור) בפועל, עו"ד קמחי: לא שאלתי, כן, אם היא הייתה בבנק לא בבנק, את אמרת לא יודעת. העדה, עו"ד קסירר: לא שאלת אם היא הייתה בבנק. עו"ד קמחי: או-קיי. העדה, עו"ד קסירר: אם, איך זה נעשה, אמרת לי. עו"ד קמחי: איך זה נעשה, כן, נכון. שאלתי איך זה נעשה. העדה, עו"ד קסירר: אני באמת לא יודעת, אמרתי העברה בנקאית, העברה בנקאית זה נעשה, עו"ד קמחי: כן, העדה, עו"ד קסירר: אני לא יודעת אם זה אוטומטי או, עו"ד קמחי: אבל כשאני שואל איך זה נעשה לא, את לא מתארת לעצמך שאני מתכוון שתבואו, באו לבנק, בפני מנהל הבנק, מנהל הסניף, ישבו, דיברו, הוא התרשם מה שהוא התרשם, זה יעידו האחרים, את לא היית, לא נוכחת, אבל את כותבת בפירוש שמשיחה איתו, לדברי סגן המנהל היא אישרה בפעם הראשונה, נכחה בבנק, הייתה, העדה, עו"ד קסירר: נכון. עו"ד קמחי: מה הוא סיפר לך עוד שהיה בפגישה הזו? העדה, עו"ד קסירר: זה מה שהוא סיפר לי. שהיא הייתה, מה שרשמתי כאן. עו"ד קמחי: מה שרשמת, זאת אומרת את באה, הוא אומר לך תראי, היא הייתה פה, חתמה והעברנו, נכון? העדה, עו"ד קסירר: כן. עו"ד קמחי: ואת לא אמרת לו איך? מה? מי היה איתה? איך נתתם לה? לא, שום דבר לא הערת? העדה, עו"ד קסירר: אני, אני לא אמרתי מעבר לזה. עו"ד קמחי: לא אמרת למנהל, למנהל הסניף שום דבר בעניין הזה, נכון? העדה, עו"ד קסירר: אני שאלתי אותו, עו"ד קמחי: שאלת, העדה, עו"ד קסירר: האם, איך זה נעשה? כמו שאתה אומר, ואז הוא אמר לי שהיא הייתה, שהיא נכחה בבנק ובפעם השנייה הוא התקשר אליה טלפונית. עו"ד קמחי: לגבי ה-100 אלף, העדה, עו"ד קסירר: כן. עו"ד קמחי: אז, או-קיי. אז את לא הבעת שאלות או תהיות איך עשיתם? מה עשיתם? אולי היא לא בסדר? אולי היא לא עשתה את זה מרצונה? אז לפי מה שאני מבין אם לא חקרת ושאלת ודרשת, את אומרת שהוא הסביר לך שהכל נעשה כדין. העדה, עו"ד קסירר: הוא הסביר לי שזה נעשה כי החסויה ביקשה, שזה, היא הסבירה לו שזה לחלקת קבר ולספר תורה. עו"ד קמחי: הוא דיבר על שני הסכומים ביחד או על כל סכום אחרת? העדה, עו"ד קסירר: על כל, על על הסכומים האלה" (עמ' 57 ש' 32 – עמ' 60 ש' 12). ודוק, לאור העובדה כי נטל ההוכחה מוטל על כתפיה של הנתבעת וכי מדובר בנטל הוכחה מוגבר, אזי אין בעדותה של הנתבעת בלבד כדי לסתור את הגרסה לפיה הכספים יועדו מלכתחילה לצורך רכישת ספר תורה וחלקת קבר ונראה כי הסברה של הנתבעת בקשר לאבחנה בין שתי המשיכות הינה מלאכותית ומאולצת אשר אף אינה עומדת בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר. יתר על כן, הנתבעת נשאלה באופן פרטני עבור העלויות של רכישת חלקת קבר וספר תורה וכשלה מליתן תשובה קונקרטית בעניינים מהותיים אלא נתנה תשובות סתמיות ומתחמקות מהן עולה כי רק "התכוונה" לרכוש אותם עבור התובעת, אולם בכלל לא בדקה את העלויות וממילא לא הביאה כל תיעוד לטענותיה. כך מתוך עדותה: עו"ד לדאני: בסדר גמור אז ז"א לקחתי את ה-100,000 שקל הם היו בצד והם חיכו במעוד מועד. למה הם חיכו, למתי הם חיכו? נתבעת: אז ככה, לקבורה, שהיא רצתה שאני אקנה לה קבר. שהיא לא תיקבר בקיר. ולספר תורה. עו"ד לדאני: או-קיי ואיפה היא רצתה להיקבר? ליד בעלה? נתבעת: לא. עו"ד לדאני: לא. או-קיי ביררת כמה עולה לרכוש חלקת הקבר? נתבעת: שהייתי שמה ביררתי כמה עולה להיקבר לא בקיר. עו"ד לדאני: כן כמה עולה? נתבעת: להיקבר אמרו לי 10,000 שקלים בזמנו. עו"ד לדאני: למה לא קנית לה? נתבעת: לא קניתי. כי לא הרגשתי הצורך לקנות. עו"ד לדאני: למה? נתבעת: כי אני יודעת שאני זו שאחראית עליה והיא סמכה עליי, ואמרתי ואחרי שהיא תלך לעולמה אני אכבד אותה, עו"ד לדאני: בשלב מסוים כבר לא היית בקשר איתה, לא יודעת מה קורה איתה, נכון? ועדיין לא קנית, לא מימשת את הרצון הזה שלה. נתבעת: לא מימשתי. עו"ד לדאני: או-קיי ביררת כמה עולה לרכוש ספר תורה? נתבעת: זה יכול להתחיל מ-20 ו-50 ולהגיע לחצי מיליון. עו"ד לדאני: אני מכירה קצת, זה מתחיל מ, נתבעת: גם אני מכירה את זה, במקרה מהמשפחה שלי הוא גבאי, וביררתי ,ואני יודעת בדיוק, עו"ד לדאני: בספר תורה ב-20,000? נתבעת: את יכולה, את לא צריכה לקרות משהו מפואר. עו"ד לדאני: ספר תורה ב-20,000 שקלים. או-קיי בסדר גמור. אז ביררת ותכננת לקנות לה? נתבעת: ניסיתי לקנות לה. עו"ד לדאני: עם 100,000 שקלים? נתבעת: כן" (עמ' 137, ש' 31-עמ' 138, ש' 25). אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, נחה דעתי כי הכספים בסך של 300,000 ₪ לא הוענקו לנתבעת במתנה שכן בעת העברת הכספים הנתבעת לא היתה מסוגלת לשקול נכונה טיבה של העברה זו או לכל היותר העברות אלו שימשו על פי רצונה של התובעת לצרכיה בלבד (רכישת ספר תורה וחלקת קבר). בנסיבות אלו, משכספים אלו נטלו שלא כדין – אזי על התובעת להשיב את הסך של 300,000 ₪ לידי התובעת. הסך של 100,000 ₪ שהועברו ביום 4.10.17 לנתבעת: לטענת הנתבעת סכום זה הועבר לה לבקשת התובעת על מנת שהנתבעת תרכוש עבורה חלקת קבר, שכן חששה מאוד להיקבר בקיר וכן על מנת שתכניס עבורה ספר תורה לבית כנסת. בפועל, לא נרכשה כל חלקת קבר עבור התובעת ולא נרכש ספר תורה. יצוין, כי ביום 17.11.22 הגישה ב"כ התובעת בקשה להורות לנתבעת להשיב לידי התובעת את הסך של 100,000 ₪ בשים לב להודעת הנתבעת בכתב הגנתה המתוקן כי כספים אלו היו מיועדים לרכישת ספר תורה וחלקת קבר. ביום 10.1.23 נעתרתי לבקשה זו ונקבע כי סוגיה זו תידון בפסק הדין. בנסיבות אלו, נוכח הודאת הנתבעת כי סכום זה נועד ממילא לצרכי הנתבעת שטרם התממשו ונוכח מסקנתי לפיה הנתבעת פעלה שלא כדין בחשבון הבנק של הנתבעת ובניגוד להסכמות בין הנתבעת לתובעת ו/או להרשאה שניתנה לה בחשבון הבנק ומאחר שמונו לתובעת אפוטרופוסיות אשר פועלות לטובתה, אזי אין כל הצדק להותיר סכום זה בידיה. על כן, אני מורה כי סכום זה יושב לידי התובעת. סיכומם של דברים, בחינת משיכות הכספים מחשבון הבנק של הנתבעת בסך 570,000 ₪ מלמדת כי לא היתה גמירות דעת מלאה של התובעת בקשר למשיכות הכספים וכי הנתבעת ניצלה את חולשתה של הנתבעת ובאופן שפעולותיה של הנתבעת הביאו לכך שחשבון הבנק של הנתבעת רוקן והיא נותרה חסרת משאבים כלכליים על מנת להבטיח את יכולתה להתקיים בערוב ימיה. בנסיבות אלו, מצאתי כי הוכחה עילת העושק ובאופן שמזכה את התובעת להשיב לידיה את הכספים שנטלו שלא כדין. כן, מכל האמור לעיל, עולה כי הנתבעת כשלה במילוי חובתה לנהוג בתום לב ובנאמנות כשלוחתה של התובעת בחשבון הבנק של התובעת כפי שהתובעת ציפתה ממנה לנהוג. על כן, גם מהטעם הזה ומאחר שפעלה בניגוד לחובתה כשלוחתה של התובעת - מצאתי לנכון להורות לנתבעת להשיב לידי התובעת את כל הכספים שנמשכו בניגוד לחובתה זו. היות הנתבעת אפוטרופסית למעשה על התובעת: סעיף 67 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 שכותרתו "אפוטרופוס למעשה" קובע: "מי שפועל כאפוטרופוס, חובותיו ואחריותו כלפי אדם שמונה לו אפוטרופוס או שבית המשפט היה רשאי למנות לו אפוטרופוס יהיו לפי הוראות פרק זה, אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו". בבע"מ 4513/12 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, ביום 2.12.2012) התווה בית המשפט העליון את מבחני העזר לקביעה האם אדם שימש כאפוטרופוס בפועל כדלקמן: "כאמור, טרם ניתנה תשובה גורפת לשאלה: היכן עובר הגבול בין גמילות חסדים נטולת מעמד משפטי מחייב, לבין הקטגוריה הפורמאלית של אפוטרופסות למעשה (השוו: ע"א 8/74 לייזרוביץ נ' לייזרוביץ, פ"ד כח(2) 436, 440 (1974); בנציון שרשבסקי דיני משפחה 432-433 (1993)). בהיעדר תשובה חד –משמעית, יש לבחון בכל מקרה ומקרה האם נסיבות העניין מצביעות על כך שהתקיימה מערכת יחסים של אפוטרופוס וחסוי. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי כמה מבחני עזר יכולים לסייע בידינו במשימה זו. ראשית, עוצמת הקשיים הפיזיים והמנטאליים מהם סובל החסוי. שנית, מידת רצונו וכוונתו של המיטיב לשמש כאפוטרופוס. שלישית, מעשיו בפועל של המיטיב. רביעית, מידת הקרבה והזיקה הראשונית בין החסוי למיטיב. ניתן להגדיר מבחנים אלו בתמצית באופן הבא: הראשון – מצבו של החסוי, השני – כוונת מיטיב, השלישי – מעשי המיטיב, הרביעי – הרקע לקשר בין המיטיב לחסוי. ככל שמבחנים אלו מתקיימים בעוצמה רבה יותר – חסוי חלש ותלותי; מיטיב שמעוניין לשמש כאפוטרופוס למעשה, ומבצע עבור החסוי מגוון רחב של פעולות; וזיקה ראשונית אותנטית בין השניים – כך גוברת הנטייה להכיר כאפוטרופוס למעשה במיטיב שפרש את חסותו על החסוי. לנוכח ממצאים עובדתיים אלו, נראה כי לא נפלה טעות משפטית בקביעת בית המשפט לענייני משפחה שהחל מיום 9.8.2022 התקיימה אפוטרופסות למעשה. בתקופה זו כבר הייתה המשיבה במצב פיזי מכביד במיוחד, והייתה זקוקה לאפוטרופסות. כך עולה מדוחות הרופאים הנזכרים. בקשה למינוי אפוטרופוס אף הוגשה לבית המשפט, והיא אושרה כעבור מספר חודשים. המבקשים, שלהם היה קשר קרוב והדוק עם המשיבה מזה מספר שנים, פרשו עליה את חסותם וסייעה לה בכל הדרוש. הצטברותם של כל אלו מביאה למסקנה כי בתקופה הרלבנטית אכן התקיימה אפוטרופסות למעשה". ובהמשך, קובע בית המשפט העליון כי לאור מצבה של האשל"א שהיתה זקוקה לאפוטרופוס עוד בטרם מונה אפוטרופוס רשמי, אזי שאין תוקף לכל העברה או עסקה שנעשתה ברכושה, שכן חוק הכשרות אינו מאפשר להכשיר פעולה שכזו כדלקמן: "קביעה זו אודות האפוטרופסות למעשה – מייתרת את טענותיהם של המבקשים ביחס להעברת הדירה על שמם ללא תמורה. אף אם נקבל את טענתם כי ייפוי הכוח הראשון שניתן להם היה בלתי חוזר, וכי המבקש פעל במסגרת הסכמות שהוקנתה לו בייפוי כוח זה – עדיין אין בכך כדי להכשיר את העברת מחצית הדירה על שם המבקשת ללא תמורה. זאת מן הטעם הפשוט שבסעיף 48 לחוק הכשרות איננו מאפשר פעולה כזו. סעיף זה נועד למנוע מראש מצבים של ניגוד עניינים. נקבע כי "בפעולה משפטית בין החסוי לבין האפוטרופוס, בן זוגו או קרוביו של האפוטרופוס, זולת מתנות הניתנות לחסוי, ובפעולה משפטית בין החסוי לבין חסוי אחר של אותו אפוטרופוס – אין האפוטרופוס מוסמך לייצג את החסוי מבלי שבית המשפט או אפוטרופוס אחר שנתמנה למטרה זו אישרן מראש". העברת הדירה, ללא תמורה, על שמה של המבקשת, התבצעה לאחר שהחלה האפוטרופסות למעשה. מכאן שפעולה זו עונה על הקריטריונים של הסעיף, ומשכך – הייתה טעונה אישור מראש של בית המשפט, אישור שאין חולק כי לא התקבל. לכן, בדין קבע בית המשפט המחוזי שהעברת הזכויות בדירה לידי המבקשת הינה פעולה אסורה". מן הכלל אל הפרט, לענייננו: בחינת נסיבות המקרה מלמדת כי הנתבעת שימשה כאפוטרופסית בפועל של התובעת שכן היתה "המביאה והמוציאה" בכל ענייניה הכספיים של התובעת והיתה לה שליטה מוחלטת בחשבון הבנק של התובעת מכוח העובדה כי צורפה כשותפה בחשבון הבנק, החזיקה בכרטיסי אשראי וביצעה משיכות רבות בתדירות גבוהה, הן באמצעות הכספומט, הן באמצעות כרטיס אשראי שהוחזק בידה והן באמצעות העברות בנקאיות. יצוין, כי הנתבעת בעצמה העידה כי היתה מבצעת את כל הפעולות הכספיות עבור התובעת, קרי עורכת עבורה קניות בסופר, מוצרי קוסמטיקה, עבור מספרות וטיפולי יופי וכן לטענה ביצעה משיכות כספיות בעשרות אלפי ₪ במזומן והעבירן כביכול לנתבעת וכו'. כך, שהיתה לנתבעת התנהלות חופשית בחשבון הבנק של הנתבעת. כאמור, ביום 12.12.17 הוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס על התובעת. בהליך זה הוגשה כאמור חוו"ד של ד"ר גורביץ וכן תסקיר שהמליץ על מינוי השכנה ועו"ד קסירר כאפוטרופוסיות על התובעת. על כן, סמיכות הזמנים בין הגשת הבקשה למינוי אפוטרופוס מטעם בית המשפט בחודש דצמבר 2017 והמינוי בפועל לבין משיכות הכספים שבוצעו במהלך שנת 2017 ועד לחודש נובמבר 2017 כולל מהווה אף היא ראיה לכך שהנתבעת שימשה בפועל כאפוטרופסית לתובעת כל שכן בניהול ענייניה הכספיים. כשהנתבעת נשאלה על כך, ענתה תשובה מתחמקת: "עו"ד לדאני: אז בחוות דעת שאתם הזמנתם יש פה המלצה למנות לה אפוטרופוס לגוף ולרכוש נכון? נתבעת: כן. עו"ד לדאני: למה לא הגשת בקשה? נתבעת: לא הספקתי. לא הספקתי. עו"ד לדאני: כי מה קרה? נתבעת: להביא לאפוטרופוס זה לוקח חודש או משהו כזה בית משפט. עו"ד לדאני: הגשת בקשה? נתבעת: לא הרגשתי שאני צריכה, אני מראש ידעתי שאני זו שמטפלת בה ואני איתה, עו"ד לדאני: לא, נתבעת: זה לא היה לי כוונות זדוניות של אפוטרופוס לעשות מה שאני רוצה איתה ולהתנהל בכסף או בחשבון שלה, כאילו באפוטרופוס הרי את צריכה להביא קבלות על כל דבר שאת עושה. אז לא הרגשתי לעשות את זה. עו"ד לדאני: לא רצית צורך להגיש קבלות? נתבעת: לא הרגשתי בכלל שאני צריכה להיות אפוטרופוס עליה. עו"ד לדאני: אבל הרגשת אחריות, נתבעת: דאגתי לה הרגשתי אחריות מלאה" (עמ' 150, ש' 29- עמ' 151, ש' 11). בהקשר זה יש לציין כי הנתבעת היתה מודעת לכך שככל שהיא היתה מתמנה כאפוטרופוסית ע"י בית המשפט על התובעת, היתה נדרשת להמציא תיעוד וקבלות בגין כל משיכה ומשיכה, וכדבריה: "כאילו באפוטרופוס הרי את צריכה להביא קבלות על כל דבר שאת עושה אז לא הרגשתי לעשות את זה... לא הרגשתי בכלל שאני צריכה להיות אפוטרופוס עליה" ועדות זו מלמדת כי הנתבעת ידעה היטב את מגבלות כוחו של האפוטרופוס המתמנה ע"י בית המשפט, אך בחרה לפעול "מתחת לרדר" קרי כאפוטרופסית בפועל ללא מינוי כאמור על מנת שתוכל להתנהל בחשבון הבנק של הנתבעת באין מפריע כפי שעשתה בפועל. יש בכך כדי לסתור את טענת הנתבעת לפיה דאגה לנתבעת והרגישה אחריות מלאה כלפיה כטענתה. כן כאמור לעיל, בתקופה זו הנתבעת גם נהגה להתקשר לשכנה ולהפעיל אותה מרחוק בכל הנוגע למצבה הפיזי של התובעת כגון ליווי לקופת חולים או סיוע בנטילת תרופות ועל כן גם בענייניה האישיים ו/או הבריאותיים של הנתבעת התנהלה כאפוטרופסית בפועל "בשלט רחוק" לכל דבר ועניין. במצב דברים זה, הנטל להוכיח מה נעשה עם כספי התובעת מוטל על כתפיה. על הנתבעת מוטלת חובת אחריות כמי שמשכה באופן בלעדי כספים מחשבון הבנק והשתמשה בכספים שאינם שלה לנהוג בזהירות בכספים אלו. על פי הוראות הדין, שומה היה על הנתבעת לתעד את הוצאות וכן להמציא פירוט אודות מה שנעשה בכספים אלו, אולם הנתבעת לא עשתה כן. בפועל, הנתבעת ניצלה את חוסר הבנתה של התובעת בניהול ענייניה הכספיים ולא ניהלה כל רישום בדבר הסכומים הכספיים שהוצאו ולאיזו מטרה הוצאו אלא טענה בעלמא ללא כל הוכחה כי הכספים הוצאו בהסכמה של התובעת ועל פי רצונה. זאת ועוד, על פי הוראות החוק קיימת הגבלה על אפוטרופוס ממונה לקבל אישור מבית המשפט בגין פעולות חריגות כל שכן קבלת מתנות מטעם האפוטרופוס (ר' סעיף 47 א לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב -1962 לפני תיקון 18 לחוק וכן נוסחו לאחר התיקון). כן, על האפוטרופוס הממונה להימנע מלבצע פעולות שיש בהן משום ניגוד עניינים בינו לבין האפוטרופוס (סעיף 48 לחוק). בענייננו, הוכחה מסכת התנהלות בלתי תקינה של הנתבעת שעומדת בניגוד מוחלט לחובתה לנהוג בזהירות ובאחריות עם כספי התובעת כמתחייב מהיותה אפוטרופסית למעשה של התובעת. הנתבעת ביצעה משיכות כספים אדירות בסך כולל של 570,000 ₪ בתקופה קצרה של 10 חודשים בלבד ובכלל כך ביצעה שתי פעולות משמעותיות של העברות כספים לידיה בסך של 300,000 ₪ ו-100,000 ₪ מבלי לקבל אישור מקדמי של בית המשפט ותוך שהיא מצויה בניגוד עניינים מוחלט מול חובתה לנהוג בכספיה של התובעת בנאמנות כאשר שלל פעולותיה הובילו בסופו של יום לכדי ריקון חשבון הבנק של התובעת והותרתה בפני שוקת שבורה בערוב ימיה. משכך, יש לקבוע כי הנתבעת פעלה בניגוד להוראות חוק הכשרות והאפוטרופסות ועל כן הינה מחויבת להשיב את כל הכספים שנטלו על ידי שלא כדין. סוף דבר: אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל – אני מורה כדלקמן: התביעה מתקבלת. כפועל יוצא, אני מחייבת את הנתבעת להשיב לידי התובעת סך של 570,000 ₪. ככל והנתבעת כבר העבירה את הסך של 100,000 ₪ לתובעת, יהא עליה להשיב סך של 470,000 ₪. הסכומים יושבו לחשבון האפוטרופסות של התובעת בתוך 60 ימים מהיום. לנוכח התוצאה, אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות ההליך בסך של 35,000 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ועד התשלום בפועל. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision32657-09-20	["ורד שביט פינקלשטיין"]	[{"judgment_id": "4bca7d82-8ca6-5dba-a999-6842c7475e66", "file_name": "32657-09-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 126387, "extension": "docx", "display_name": "32657-09-20-קובץ מקורי"}]
9495d118-7f15-56ef-b78c-eb1c6c1ce451	ביהמ"ש המחוזי בירושלים, ש' ענת זינגר: פסק דין בעניין קבלת אזרחות מכוח גיור בבית דין פרטי (עת"מ 65165-12-23)	65165-12-23	2024-11-26	2	6	6	2DISTRICT_COURT	6Jerusalem	6Administrative	העתירה שבפניי היא עתירה שלישית שמגישה העותרת, כאשר עובר לעתירה זו היא נדרשה להגיש שתי עתירות קודמות שעניינן אי מתן מענה לפניותיה. כמו כן, עוד עובר לכך - היא נדרשה להגיש את בג"ץ 3128/17, לאחר שבעבר נדחתה בקשה שהגישה לקבלת מעמד עולה מכוח גיור. לאחר שבמסגרת אותו בג"ץ הסכימו המשיבים לשוב ולבחון את בקשתה, הייתה אותה בחינה כאמור בהתמהמהות אשר אילצה את העותרת להגיש את אותן עתירות קודמות (עת"מ 59906-01-23 ועת"מ 19300-12-23). בעתירה הנוכחית -תוקפת העותרת את ההחלטה שניתנה לבסוף בעניינה, וזאת לגופם של הדברים. מדובר בהחלטה מיום 17.12.2023, שניתנה על ידי גב' רונית עליאן, מנהלת אגף אשרות וזרים, בערר שהגישה העותרת על דחיית בקשתה לקבלת מעמד עולה מכוח גיורה שנערך בישראל. הערר בפני גב' עליאן הוגש על החלטתה של גב' ציפי ציון, ראש דסק חוץ וגיור, מיום 19.4.2023. רקע: העותרת היא אזרחית צרפת, ילידת אוגוסט 1982. העותרת נולדה להורים שאינם יהודים ולדבריה התחילה להתעניין ביהדות עוד בשנות הנעורים. בשנת 2007 החלה אף ללמוד עברית וכן שיעורים בתלמוד ופרשת שבוע. במהלך השנים, החל משנת 2009 ועד לשנת 2013, היא נכנסה לישראל מספר פעמים עם אשרת ביקור ב/1 ובמרץ 2013 פנתה לראשונה עם בקשה להסדיר את מעמדה בעקבות חיים משותפים עם אזרח ישראל בשם ישי מלכה. העותרת קיבלה ביום 25.4.2013 רישיון מסוג ב/1 וזאת מכוח אותה זוגיות. את אותו רישיון היא הוסיפה וקיבלה עד לשנת 2016. בתחילת שנת 2016 פנתה העותרת למשיבים ואמרה כי הקשר הזוגי אינו עולה יפה וככל הנראה בני הזוג ייפרדו. העותרת ציינה כי בן הזוג הישראלי לא מודע לכוונותיה וביקשה רישיון ב/1 כדי להמשיך לעבוד. המשיבים מציינים בתשובתם כי רישיון העותרת שבו החזיקה במסגרת הבקשה לחיים משותפים פג ביום 8.2.16. עם זאת, יום קודם לכן - ביום 7.2.16, ניתנה לה אשרת כניסה מסוג ב/1 למשך שנה, כלומר עד ליום 7.2.17. לדברי המשיבים אותה אשרה ניתנה ככל הנראה עקב תקלה - כאשר מדובר באשרה המיועדת למי שמחזיק ברישיון ישיבה תקף בישראל. העותרת מצידה טוענת כי הרישיון הוארך מאחר ובני הזוג השלימו והגיעו יחדיו אל המשיבים. בנסיבות המתוארות ניתן רק רישיון ב/1 ולא בוצע שדרוג לרישיון מסוג א/5. מכל מקום - אין חולק כי העותרת החזיקה באותה עת ברישיון אשר אפשר לה להמשיך ולהתגורר בישראל ותוקפו נקבע כאמור עד ליום 7.2.17. לטענת העותרת, בהמשך הידרדרו לצערה היחסים והדבר אף גרם לבן זוגה להתנהג באלימות כלפיה, באופן שהיא נדרשה להוציא צו הרחקה. בעוד המשיבים טוענים על בסיס דברי בן הזוג - מר מלכה, כי היחסים בין בני הזוג לא היו אמיתיים ובנה"ז שיקרו לאורך השנים כאשר התייצבו יחדיו, טענת העותרת היא כי רק לאור הידרדרות היחסים - בחר בן הזוג להתנכל לה ואז מסר הודעות שקריות למשיבים. העותרת מסכימה עם זאת, כי בשל הליך גיור שהיא עברה במקביל, היא נדרשה שלא לגור עם מר מלכה תחת קורת גג אחת, ולכן מאוקטובר 2015 הם לא התגוררו באותו בית. עם זאת, לפי דבריה - שמרו באותה עת על זוגיות באופן מהותי והייתה בכוונתם להוסיף ולחיות יחדיו, לאחר שהעותרת תסיים את הליך הגיור. העותרת טוענת, כי כבר בשנת 2014 היא נרשמה ללימודי יהדות באולפן לגיור "עמי" בתל אביב, אשר במסגרתו למדה כשנתיים. במקביל, היא הצטרפה לקהילה בבית הכנסת "ראש יהודי", וכן לקהילה "שלום לעם", המארגנת סעודות מדי שבת, חגים ושיעורים שוטפים במהלך השבוע. לאחר כשנה וחצי כאמור והתרשמות מרצונה הכן לגיור, הודיעו לה ראשי אולפן "עמי" כי אל לה לקיים יחסי אישות עם בן זוגה ומוטב גם שהם יחיו במגורים נפרדים. מאחר והצלחת הגיור הייתה חשובה לשניים, הם החלו לפי הנטען לחיות בנפרד החל מסוף 2015, כאשר במקביל הם שומרים על הקשר הזוגי ככל הניתן. בתקופה זו ידע הקשר עליות ומורדות. לבסוף, נקבע לעותרת ריאיון עם כב' הרב דוד בן ניסן, ראש אולפנה לגיור "עמי". משהוחלט שהיא ראויה לגיור הופנתה העותרת לבית הדין האורתודוכסי האזורי בגוש עציון, בחסות כב' הרב ישראל רוזן (זצ"ל). מדובר במי שבעבר היה אחד מרבני בית הדין המיוחד לגיור של מערך הגיור הממלכתי. העותרת מבהירה, כי באותם מועדים היא עדיין החזיקה ברישיון מסוג ב/1, ולכן ישיבתה בארץ הייתה חוקית. העותרת זומנה לריאיון אצל כב' הרב רוזן זצ"ל והציגה בפניו מכתב אישי ו-12 מכתבי המלצה מרבנים מהקהילה אליה השתייכה, מהמשפחה המלווה ומחבריה. הרב רוזן קבע מועד לדיון בפני בית הדין ביום ז' תמוז תשע"ו. לאחר שאלות של שלושה רבנים והתרשמות מידיעותיה וכנות רצונה להתגייר, ולאחר שגם טבלה, ניתנה לה תעודת גיור ביום כ"ג תמוז באותה שנה. כלומר ביום 29.7.2016. בהתאם לדיווח העותרת על כך שנפרדה מבן זוגה הישראלי זומנו בני הזוג לראיון ביום 4.8.16 להפסקת ההליך המדורג אך הם לא התייצבו אליו. בן זוגה של העותרת פנה ביום 25.8.16 במכתב למשיבים ובו טען כי נפרד ממנה בפברואר 2016. בהתאם למכתבו בשנתיים וחצי האחרונות הם כלל לא גרו יחדיו וזאת חרף הצהרותיהם בפני המשיבים בדבר מגורים משותפים. ביום 25.10.16 נמסר לעותרת זימון לראיון להפסקת ההליך המדורג - מאחר ולא הגיעה לראיון הקודם. באותו מעמד הציגה העותרת תעודת גיור מבית הדין האזורי בגוש עציון וכן מסמכים נוספים כגון תצהיר של הרב רוזן ומכתבי המלצות. העותרת ביקשה רישיון שהייה ועבודה בישראל וזאת מכוח תעודת הגיור. ביום 27.11.2016 נדחתה בקשת העותרת למעמד מכוח הגיור, מאחר והגיור נערך כאשר העותרת שוהה בישראל שלא כדין (הרישיון היה כביכול עד 8.2.16 והגיור הושלם בסוף יולי 2016). אעיר כי הנמקה זו יכולה להתיישב רק אם נתעלם מהרישיון הנוסף שניתן לעותרת ואשר לטענת המשיבים ניתן כאמור בשגגה. מאחר ומכתב רשום שנשלח - חזר, נמסרה לבסוף ההחלטה לעותרת באופן ידני, ביום 5.1.17. טרם לכן, עוד ביום 8.12.16 נערך לעותרת ראיון לפני הפסקת ההליך המדורג וביום 2.1.17 נערך תשאול לבן זוגה לשעבר. כאמור, ביום 5.1.17 נמסרה לעותרת הודעה על הפסקת ההליך המדורג. ולפיכך הוטבעה חותמת "בוטל" על רישיון הישיבה אשר הודבק בדרכון העותרת (רישיון שבין אם בשגגה ובין אם לאו - ניתן לה עד ליום 7.2.17). על ההחלטה שלא ליתן לעותרת מעמד חרף הגיור - היא הגישה ערר ביום 8.1.17 וזה נדחה ביום 5.3.17 מאותה הנמקה. כלומר שבעת הגיור העותרת לא שהתה בישראל כדין. העותרת הגישה על החלטה זו עתירה לבג"ץ, וזו סומנה 3128/17. על יסוד אותו רישיון שניתן לטענת המשיבים בשגגה, הסכימו המשיבים במסגרת הבג"ץ לבחון את בקשת העותרת מחדש ובמסגרת זו זימנו אותה לריאיון ביום 7.11.2017. על יסוד הודעה זו נמחקה העתירה שם עוד ביום 2.11.17. בריאיון שהתקיים אכן ביום 7.11.2017, תושאלה העותרת באריכות על הליך הגיור ואורח חייה היהודי לפני ואחרי הגיור. עוד היא נשאלה על הזוגיות עם מר מלכה. מאחר וחרף הריאיון לא ניתנה החלטה, פנה ב"כ העותרת שוב לבית המשפט העליון במסגרת הבג"ץ הסגור, בהליך שעניינו ביזיון החלטת בית משפט. בהחלטה שניתנה בהמשך לכך, הופנו המשיבים לבג"ץ 4870/17 אשטיפני נ' משרד הפנים, שעניינו זהה לעניין העותרת, כלומר הכרה בגיור שנערך בבית הדין של הרב רוזן זצ"ל. באותו הליך נוסף, ניתן בהסכמת המשיבים, ביום 15.7.18, צו על תנאי - ליתן טעם מדוע לא יינתן לעותרת שם מעמד של עולה מכוח חוק השבות. האמור היה בהמשך להלכה הידועה כהלכת רגצ'ובה (בג"ץ 7625/06 רגצ'ובה ואח' נ' שר הפנים. להלן: "הלכת רגצ'ובה"). אותו בג"ץ אחר נמחק בהמשך על יסוד הסדר פרטני לאותו מקרה ותוך הטלת הוצאות על המשיבים. ביום 13.9.2018 התקבלה החלטת גב' מזל כהן, מטעם המשיבים. הובהר בה כי עוד לפני הגיור ידעה העותרת שהליך החיים המשותפים אשר מכוחו החזיקה ברישיון - בא אל קיצו. ממילא פגה העילה מכוחה שהתה בישראל ולכן אינה זכאית למעמד. חרף זאת היא המשיכה לשהות כאן ולעבור הליך גיור. זו גם לא התייצבה לתשאול באוגוסט 2016. נקבע כי בנסיבות אלה, קיים חשד לעניין כנות הגיור, לנוכח מידע המעלה ספק כבד ביחס לכנות הקשר הזוגי ולחיים המשותפים אשר מכוחם שהתה העותרת בישראל. לאור האמור נקבע כי יינתן רישיון ישיבה ב/1 לשנה כדי להוסיף ולבחון את הבקשה למעמד עולה מכוח הגיור. המשיבים הודיעו על ההחלטה לבג"ץ ואכן ביום 20.9.18, ניתנה לעותרת אשרה מסוג ב/1 לשנה. נטען כי אין רלוונטיות להלכת אשטיפני שכן שם ניתנה אזרחות שלא מכוח חוק השבות. ההליכים בבג"צ העותרת הסתיימו ביום 12.12.18. מאחר ובין הריאיון בשנת 2017 ועד להודעה לבג"ץ, לא ניתן לעותרת רישיון, היא יצאה מישראל עוד ביום 31.8.2018. העותרת הכירה את בעלה הנוכחי, מר גיל גולדשטיין, שהינו יהודי ואזרח ישראלי. השניים נישאו בנישואין רשמיים בקפריסין ביום 5.9.2018. את רישיון ב/1 קיבלה העותרת ביום 20.9.2018 וביום 11.10.2018 ערכו בני הזוג טקס נישואין פרטי בישראל, כדת משה וישראל. זמן קצר לאחר החתונה נסעו בני הזוג לטורונטו, מאחר וגיל התגורר שם שנים רבות קודם לכן. בני הזוג חיו בטורונטו למעלה משלוש שנים ובעתירה נטען כי השניים קיימו שם בית דתי. לטענת העותרת, הם הצטרפו לקהילת חב"ד מיד-טאון שבטורונטו והמשיכו להתחזק, לפעול לטובת הקהילה וללמוד. בני הזוג התפללו בבית הכנסת בשבתות ובחגים וכן למדו בחברותות. לאחר אותן שלוש שנים, הם החליטו כי ברצונם לחזור לישראל. העותרת מסבירה כי השניים ניהלו אורח חיים יהודי דתי, ולכן הרגישו דחף לחיות בסביבה ובמדינה יהודית. התחושות עלו בתקופת הקורונה, עת היה קשה להיות לבד בקצה השני של העולם ובהתחשב בכך שהמשפחה של גיל בארץ, וכך גם החברים הטובים של בנה"ז. העותרת פנתה לארגון "נפש בנפש", על מנת שיסייעו לה לעלות לישראל, אך אלה לא יכלו לסייע. ביום 20.6.2022 נקבעה לעותרת פגישה בלשכת המשיבים בתל אביב והיא הציגה שם את המסמכים הנדרשים בקשר לבקשתה למעמד עקב הגיור. בהמשך השלימה מסמכים נוספים שהתבקשו. לאחר שלא התקבל כל מענה, הגישה העותרת את העתירה הראשונה, עת"מ 59906-01-23, וזאת ביום 25.1.2023. לאחר בקשות ארכה במסגרת אותו הליך, ניתנה לבסוף ההחלטה הראשונה ביום 19.4.2023 ולפיכך נמחקה העתירה, תוך שהושתו הוצאות על המשיבים. בהחלטת גב' ציון, ראש דסק חוץ וגיור מיום 19.4.2023 - היא דחתה את הבקשה ליתן לעותרת מעמד מכוח חוק השבות והליך הגיור שעברה. בין השאר, נאמר בהחלטה: "התשתית העובדתית והנסיבות בעניינה של מרשתך, מצביעות על ניסיונה של מרשתך בדרכים שונות לקבלת מעמד בארץ, הצגת מצג שווא של זוגיות תקפה בעוד שבהודעת בן הזוג על פרידתם מחודש פברואר 2016, טען כי בשנתיים וחצי האחרונות לא חיים יחד". בהמשך ההחלטה נאמר באשר להליך הגיור, כי - "מדובר בגיור שבוצע במסגרת בית דין 'פרטי' ואשר טרם נקבע האם הוא מוכר לצורך קבלת מעמד בישראל". ההחלטה ציינה עוד, כי מאחר ועולה שהעותרת נישאה לאזרח ישראלי, היא יכולה לפנות עם בקשה למעמד מכוח ההליך המדורג, וזו תיבחן בהתאם לנוהל. העותרת לא השלימה עם ההחלטה והגישה ערר פנימי. בערר טענה כי המשיבים הכירו באופן עקרוני בגיורה עוד בשנת 2018 ומטעם זה ניתנה לה האשרה מסוג ב/1 כדי לבחון את התנהלותה לאחר הגיור. נטען כי נישאה לאזרח ישראלי על ידי רב אורתודוקסי והשניים התגוררו בקנדה כשלוש וחצי שנים במהלכן ניהלו אורח חיים יהודי דתי. במקביל, על מנת שתוכל להמשיך ולשהות בישראל כדין, היא פתחה ביחד עם בן זוגה - בהליך איחוד משפחות, ובמסגרתו ניתן לה ביום 15.8.23, רישיון ישיבה מסוג ב/1. גם הערעור הפנימי לא זכה למענה בתוך זמן סביר, ולכן ביום 10.12.2023 נאלצה העותרת להגיש עתירה נוספת בגין אי מתן מענה. העתירה סומנת עת"מ 19300-12-23. בעקבות אותה עתירה ניתנה לבסוף החלטה בערעור הפנימי, וזאת ביום 17.12.2023. ולכן נמחקה אותה עתירה. העותרת הגישה עתירה שלישית ובה היא תוקפת את ההחלטה מיום 17.12.2023 לגופה. ההחלטה נושא העתירה, מיום 17.12.23: כאמור, ההחלטה נושא העתירה שבפניי ניתנה ביום 17.12.2023. אקדים את המאוחר ואציין כי עולה מהעתירה שבהחלטה נפלו שגגות עובדתיות (כך, לדוגמא, בשנת הלידה, באמירה שבני הזוג עברו לארה"ב ולא לקנדה, ועוד). בהחלטה סוקרת הגב' אליאן, מנהלת אגף אשרות וזרים אצל המשיבים, את הרקע אשר הובא לעיל. בהתאם לאופן בו הובאו הדברים בהחלטתה, היא סבורה שככל הנראה בשל טעות הוארך הרישיון מסוג ב/1 עד ליום 7.2.2017, חרף הדיווח על קשיים בזוגיות. אותו רישיון בוטל ביום 5.1.2017. ההחלטה מתייחסת למכתב שהתקבל אצל המשיבים באוגוסט 2016 מבן הזוג הראשון, שם הוא ציין כי הקשר הזוגי נותק בין בני הזוג מספר חודשים קודם לכן. בנוסף, מריאיון שנערך עם אותו בן זוג בינואר 2017, עלה לדידה כי בני הזוג לא התגוררו יחד כבר מאז שנת 2013, זאת פרט לשנה הראשונה לזוגיות. בהחלטה נאמר כי הדבר מעלה שהעותרת ובן זוגה הציגו בלשכה מצג שווא אודות מגורים משותפים לכל אורך ההליך. נאמר כי בן הזוג מסר בריאיון - שעובר למועד בו היה על העותרת להתייצב בלשכה לצורך בחינת הזוגיות, היא ביקשה ממנו להתלוות אליה בטענה שהיא מעוניינת לנסות לחיות בזוגיות בשנית. זאת, על אף שבאותה עת הם כבר היו פרודים. בהתאם להחלטה נערך ריאיון לעותרת עצמה בדצמבר 2016, והיא ציינה בו כי בין ינואר ליולי 2016 - הקשר הזוגי היה קיים לסירוגין וכי בני הזוג לא התגוררו ביחד מאוקטובר 2015, לטענת העותרת מחמת הליך הגיור. בהחלטה נאמר כי כך נוצר מצב בו ההליך הופסק רשמית רק בינואר 2017, על אף שדה-פקטו בני הזוג היו פרודים משנת 2013, לפי טענת בן הזוג, או מאוקטובר 2015, לפי טענת העותרת. לגופם של דברים, קבעה גב' אליאן בהחלטתה בערר, כי המסמכים שהוצגו מעלים שהגיור נערך בבית הדין האזורי "גוש עציון" ומדובר בגיור אורתודוכסי שנערך בבית דין "פרטי" ו - "אשר לא מנוי בבתי הדין המוכרים לצורך קבלת מעמד עולה בישראל. על כן דין הבקשה להידחות מטעם זה". בהמשך ההחלטה נאמר, כי הגיור של העותרת לא הוכר על ידי המשיבים, אף שהייתה נכונות בבג"ץ לשוב ולבחון את עניינה, וכבר במכתב קודם צוין כי קיים חשד לגבי כנות הגיור, וזאת בשים לב למידע שהתקבל והעלה ספק ביחס לכנות הקשר הזוגי והליך החיים המשותפים שמכוחו החזיקה העותרת במעמד בישראל. העובדה שניתן לעותרת רישיון ב/1 בהמשך לבג"ץ הייתה - "ע"מ להוסיף ולבחון את הבקשה לקבלת מעמד עולה מכוח הגיור. יתר על כן, לאחר קבלת אותו רישיון לשנה, בחרה מרשתך לצאת מישראל ולשהות מחוץ לישראל רוב השנה - התנהלות המוסיפה לחשד בדבר כנות בקשתה וכוונותיה ביחס לגיור שנערך והשתקעותה בישראל. נוכח המפורט לעיל, הואיל ומדובר בגיור שנערך בבית דין שלא הוכר לצורך מתן מעמד עולה בישראל וכן לאור הספקות שעלו בדבר כנות הגיור שנערך, כן לא עלה כל טיעון בערר הפנימי שיש בו כדי להצדיק התערבותי בהחלטת ראש הדסק לדחות את הבקשה למעמד עולה למרשתך מכוח הגיור, על כן דין הערר להדחות". בשולי ההחלטה הופנתה העותרת שוב לעובדה שבידיה רישיון ישיבה ועבודה ב/1 מכוח הנישואין למר גולדשטיין, ואותו רישיון תקף עד ליום 15.2.2024. ר' ההחלטה נספח ע/24. הליכי ביניים: לשלמות התמונה יצוין כי לאחר הגשת העתירה הגישו המשיבים ביום 30.5.24 הודעה אשר במסגרתה הודיעו כי בכוונתם להחזיר את עניינה של העותרת לבחינה מחודשת על מנת שיהא ניתן לבחון סוגיות אשר לא ניתן להן משקל נדרש במסגרת החלטות המשיבים מהימים 19.4.23 ו- 17.12.23. צוין כי המשיבים מבקשים לבחון גם את סוגיית בית הדין בו נערך הגיור. עוד צוין כי ייתכן שלצורך הבחינה הנוספת יידרשו מסמכים נוספים והם ביקשו לשוב ולעדכן בתוך 60 יום. העותרת התנגדה לכך ואף ביקשה כי יקבע מועד לדיון עוד לפני פגרת הקיץ. במקביל נמשכה בחינת ההליך המדורג של העותרת מכוח זוגיותה. ביום 15.2.24 נערכו ראיונות לעותרת ולבעלה וביום 5.3.24 התבקשה השלמת מסמכים. ביום 5.6.24 התייצבו בני הזוג לתשאול והוחלט לשדרג את מעמדה ולתת לה רישיון לישיבת ארעי א/5 לתקופה של שנה במסגרת ההליך המדורג. תמצית טענות העותרת: העותרת מפנה לכך שבבג"ץ 7625/06 רגצ'ובה נ' שר הפנים (31.3.2016, לעיל ולהלן: "הלכת רגצ'ובה"), נקבע כי יש להכיר בגיור בקהילה יהודית מוכרת בישראל גם אם הגיור לא נערך בחסות ממלכתית. חרף אותה הלכה לא מיהרו המשיבים לקבוע בתי דין פרטיים לגיור המתקיימים בישראל ואשר יוכרו כ-"קהילות יהודיות מוכרות", לצורך חוק השבות התש"י - 1950 (להלן: "חוק השבות"). עוד בשנת 2017 הוגשו שתי עתירות בעניין גיורים שנערכו בבית הדין שהקים הרב רוזן זצ"ל בגוש עציון. האחד היה הבג"ץ של העותרת והשני בג"ץ 4870/17 אשטפאני נ' משרד הפנים. במסגרת האחרון נמתחה ביקורת על העדר קביעת קריטריונים להכרה בבית דין פרטיים לגיור לעניין חוק השבות, מעבר לבית הדין של הרב קרליץ שהוכר בהלכת רגצ'ובה. כאמור המשיבים הסכימו שם להוצאת צו על תנאי ובהלימה לכך הסכימו לאחר ראיון לעותרת - להעניק לה רישיון ב/1. נטען כי זה ניתן מכוח הליך הגיור ובכך למעשה הם הסכימו להכיר בגיור שנערך בבית הדין של הרב רוזן. המחדל של קביעת הקריטריונים לא הוסר ובהמשך ניתן ביום 1.3.21 פס"ד דהן (בג"ץ 11013/05 דהן נ' שר הפנים) - לפיו יש להכיר בגיור שנערך בבתי הדין הפרטיים של התנועות הלא אורתודוקסיות בישראל. אף פסק דין זה לא דרבן את המשיבים להשלים הנדרש. צוין כי בבג"ץ 4870/17, אשטיפני הנ"ל - לא ניתנה לבסוף הכרעה, עת שהיה שם פתרון פרטני אחר. העניין התגלגל בהמשך לפרשת וולמר (עת"מ 54982-04-22 וולמר נ' משרד הפנים- רשות האוכלוסין, להלן: "פרשת וולמר"), שם הוכר גיור בבית הדין של "גיור כהלכה". רק עקב כך הופצו הנחיות ללשכות רשות האוכלוסין לפיהן יש ללשכות האזוריות סמכות לבחון לא רק את גיורי הרב קרליץ זצ"ל - אלא גם גיורים שנערכו במסגרת "גיור כהלכה" וכן במסגרת בית הדין לגיור של הרב אמסלם. לגבי גיורים בבתי דין אחרים יש להפנותם להכרעת מטה המשיבים. עולה אפוא כי ככלל יש להכיר בגיורים בפני בתי דין מוסדרים בישראל כאשר לאלה כללי גיור קבועים, לרבות דרישות לימוד והשתייכות לקהילות יהודיות סדורות ומפעילי בית הדין הם רבנים מוכרים ומוערכים. נטען כי ביחס לגיורים בבית הדין האזורי בגוש עציון בראשות כב' הרב ישראל רוזן זצ"ל, יש נטל כבד על המשיבים לנמק - מדוע לא יוכר גיור משם וזה לא הורם. למעשה עולה מהחלטת גב' מזל כהן מיום 13.9.18 (ר' בתוך נספח 20 לעתירה בעמ' 108 שם), אשר ניתנה במקביל לבג"ץ ואשר מכוחה ניתן רישיון ב/1 לשנה כדי לבחון את כנות הליך הגיור - כי הם מכירים באופן עקרוני בגיורי הרב רוזן, אלא שבעת ההחלטה בשנת 2018 - טרם שוכנעו בכנות הגיור לנוכח הנסיבות האישיות. בעתירה מצוין כי כב' הרב רוזן נפטר בשנת 2017. העותרת מפנה לתצהיר הרב רוזן שהוגש למשיבים באשר להליך הגיור אצלו (ר' נספח 6 לעתירה). עולה ממנו כי הליך גיור שם עומד בכללים שנקבעו להכרה בגיור בבית דין פרטי. לעמדת העותרת נותר למעשה רק לבחון שהליך הגיור לא נוצל לרעה ולטענתה - זהו המצב. אכן במועד הגיור התערערו היחסים עם בן הזוג הקודם, כאשר קיימת התנגשות מסוימת בין הדרישות בהליך הגיור ובין האפשרות לחיות תחת קורת גג אחת. עם זאת, חרף הקושי שעלה כאן באשר לזוגיות, הוחלט כאמור להמשיך לתת לה מעמד זמני לצורך פיקוח על אורח חייה היהודי לתקופה נוספת, אך בפועל לא נערכה בחינה שכזו. לא ברור כיצד היציאה לחו"ל מעלה חשש לכנות הגיור. העותרת נאלצה לצאת מישראל בהעדר רישיון לשהות כאן. היא נישאה ליהודי ומקיימת אורח חיים יהודי. כך, ככל שהיה חשש לכנות הגיור לאור מערכת היחסים הקודמת, אזי התנהלות העותרת בחמש השנים האחרונות, מסירה כל חשש באשר לכך. עת מדובר בעתירה שלישית יש חשש כי דעת הרשות ננעלה ולכן בית המשפט התבקש ליתן לעותרת מעמד מכוח גיורה. תמצית טענות המשיבים: המשיבים מנגד מרחיבים באשר להוראות חוק השבות ולפסיקה, אשר קבעה כי יש להבטיח שהליך הגיור לא ינוצל לצורך רכישת מעמד בישראל מכוח אותו החוק. נקבע כי מחמת החשש לגיור במטרה לקבל מעמד כאן, נדרשת רמת פיקוח הדוקה מטעם המשיבים. בגדר האמור, ניתנה גם הלכת רגצ'ובה אשר שבה והדגישה את הפיקוח הנדרש בעת הכרה בגיור. אכן במסגרת פסק דין זה, אישר בית המשפט כי בגדר מי שהתגייר בהתאם לסעיף 4ב' לחוק השבות יכול לבוא גם מי שגיורו נערך בישראל, שלא על ידי מערך הגיור הממלכתי. עם זאת, התבקש כי הגיור ייערך בקהילה יהודית מוכרת. נקבע כי יש צורך להפעיל מבחן אובייקטיבי בעניין זה, באופן שהגיור לא יהיה תלוי רק ברצונו האישי של האדם. הובהר שם באופן ברור, כי אין לקבל את הגישה לפיה הביטוי שמתגייר - די לו בכך ששלושה יהודים הכריזו על גיורו של אדם. יש צורך שידובר בגיור שמקפל בתוכו מבחן אובייקטיבי של הכרה ציבורית באותו הליך גיור. נקבע עוד כי לא כל קהילה יהודית באחת מארבע כנפות תבל תיחשב קהילה מוכרת. יש צורך בקהילה בעלת זהות יהודית משותפת, מבוססת וקבועה. באותה פרשה הכיר בית המשפט בשני בתי דין פרטיים שנדונו באותו מקרה. האחד, של הרב פרנק משכונת מאה שערים בירושלים; והשני, של הרב קרליץ בבני ברק. נקבע כי אותם בתי דין עומדים בגדר ההגדרות דלעיל. המשיבים מציינים כי לאחר אותו פסק דין הוחל בהכנת טיוטת קריטריונים למתן מעמד עולה למי שהתגייר ב-"קהילה יהודית אורתודוקסית מוכרת" בישראל, אשר אינו זכאי לקבל אזרחות ישראלית על פי דין או שאינו בעל רישיון לישיבת קבע. נטען כי עלה קושי ביישום המבחן שנקבע בפסק הדין, מאחר והמבנה הקהילתי המוכר לגיורי חו"ל של קהילה יהודית מוכרת, לא מתקיים באותו אופן בישראל. בשנת 2017 הופץ תזכיר חוק הגיור הממלכתי, אשר מטרתו הייתה לעגן מערך גיור בחקיקה כגורם הבלעדי אשר לגיוריו בישראל תהיה נפקות לכל דבר ועניין. אותה הצעת חוק ממשלתית לא קודמה מאז. עוד נעשו ניסיונות שונים כדי לקדם את הסוגיה ונטען כי גם בימים אלה עומלים גורמי המקצוע אצל המשיבים על קידום טיוטה של תבחינים לבחינת גיורים פרטיים בישראל. גובשה טיוטה שהובאה בפני מנכ"ל רשות האוכלוסין לצורך דיון בנושא. לשלמות התמונה מפנה התשובה - לכך שבבג"ץ 11013/05 דהן נ' שר הפנים (1.3.21) נקבע כי יש להכיר גם ביהדות של מי שבמהלך שהותו בישראל עבר גיור במסגרת קהילה מהזרם הרפורמי או הקונסרבטיבי. בפרשת וולמר סקר בית המשפט באריכות את הפסיקה ועמד על הקשיים ביישום מבחן הקהילה היהודית המוכרת. נאמר שם כי נראה שבכוונה נמנע בית המשפט מלקבוע אמות מידה ליישום אותו מבחן ומקביעת מאפייני סף של אותה קהילה. בית המשפט הפנה לקושי הנעוץ בשוני בין מבנה קהילתי בחו"ל לקהילות בישראל. כפועל יוצא מכך, עולה קושי ביישום עניין רגצ'ובה בישראל עת שמפנים להכרה בבית דין פרטי, אשר לא בהכרח קשור לקהילה מוכרת. צוין כי המוסדות המגיירים בישראל לא משתייכים למסגרות קהילתיות ועל אף זאת ישנם בתי דין פרטיים, הזוכים להכרה בקרב הקהילה, ומובנה הרחב, בה הם פועלים. באותו מקרה בחן בית המשפט את עניינה של רשת "גיור כהלכה", אשר מציעה גיור אורתודוקסי הלכתי ציוני. בית המשפט בחן את תיאור אותה רשת במרשתת ועמד על רשימת הרבנים והדיינים המופיעים בה, והעומדים מאחורי הגיורים בה. נקבע שם כי יש להכיר בבתי דין אורתודוקסיים פרטיים שנמנים על אותה רשת, שכן הם דומים לבתי הדין הפרטיים שקיבלו את אישור בג"ץ בעניין רגצ'ובה. בתי הדין המשתייכים לרשת גיור כהלכה, משתייכים לזרמים מרכזיים ביהדות, הם בעלי מסגרות קבועות והם בעלי זהות יהודית ידועה במסגרת קבועה ובעלת שם. לאלו יש גם את המרכיב הקהילתי במובן הרחב, לנוכח המעמד ההלכתי הרם של הפועלים באותה הרשת. בית המשפט בעניין וולמר - סקר את המידע הקיים לעניין בית הדין של גיור כהלכה, ובין השאר גם על רקע רשימת הרבנים הבולטים הנמנים על שורותיו, מצא לקבל את הגיור הנערך שם. המשיבים מדגישים כי באותו מקרה, בית המשפט בחן מידע רב לפני שהגיע למסקנתו וציין אגב הכרה באותם בתי דין, מהם המבחנים שיש לבדוק. באשר למקרה דנן, מפנים המשיבים לספקות שעלו באשר לכנות הגיור וזאת עת התקבל בידי הרשות מידע לפיו העותרת הציגה בעבר מצג שווא במסגרת ההליך המדורג וזאת ככל הנראה לצורך קבלת מעמד בישראל. ההסכמה בשנת 2018, ליתן לעותרת רישיון ב/1 לשנה - הייתה לצורך בחינה נוספת של מעמד עולה מכוח הגיור, אך העותרת היא שעזבה את הארץ ולא אפשרה למצות את הבדיקה. נטען כי בכלל ההחלטות אשר ניתנו בעניינה הובהר כי טרם נקבע אם ניתן להכיר בגיור אשר בוצע בבית הדין האזורי "גוש עציון". כדי להכריע בעניין זה נדרשת תשתית ראייתית מלאה ובהמשך בחינה בעניין גיורה הפרטני של העותרת. נטען כי לשם כך על העותרת ועל בית הדין ליתן מענה מפורט ומגובה בתצהיר ואסמכתאות ביחס לנקודות הבאות: א. לאיזה זרם ביהדות משתייך האורגן המגייר. ב. כללי בית הדין והאורגן המגייר - פירוט מלא ורחב. ג. התייחסות לקריטריונים השונים לפתיחת תיק לגיור ולבחינות אותן בית הדין עורך למבקש הפונה אליו בבקשה להליך גיור, ובכלל זה הדרישות אותן קבע האורגן לצורך אישור או סירוב בקשה לפתיחת הליך גיור, וכן התייחסות לשאלה האם נבדק מעמדו בישראל של המבקש/ת טרם קבלת ההחלטה בבקשה לביצוע הליך הגיור. ד. זהות האנשים להם סמכות לאשר פתיחת הליך גיור למבקש/ת. ה. פירוט אודות הגוף המכין לגיור והפיקוח עליו, כמו גם התייחסות לעניין הקשר בין הגוף המכין לגיור לבין האורגן המגייר ובית הדין. ו. פירוט באלו נסיבות מחליטים לאשר או לסרב בקשה לגיור, וכן מה קורה לפני בית הדין, מה בית הדין בודק. ז. פירוט אודות היקף הלמידה בהליך הגיור, תוכן הלמידה ובכלל זה סילבוס מפורט של החומר הנלמד וכן התייחסות להיקף שעות וימי הלמידה וכן לאופן הלימוד (פרטני/קבוצתי/פרונטלי וכו'). ח. פירוט כיצד מבוצע הליך הפיקוח על הליך הלימודים. ט. פירוט אודות הדרישה להשתתפות פעילה בקהילה יהודית במהלך ולאחר הגיור, היקף הדרישה והפיקוח על כך, והאם נערכת בקרה על כך גם לאחר סיום הליך הגיור. כמו כן, התייחסות לקשרים בין הקהילה היהודית - הרב המכין לגיור - האורגן המגייר. י. פירוט המסגרות המשתייכות או הפועלות תחת האורגן המגייר. יא. פירוט מיקום, היקף ותדירות פעילות האורגן המגייר. יב. פירוט זהות הדיינים המכהנים בבית הדין מטעם האורגן המגייר, ובכלל זה פירוט התפקידים אותם הם נושאים באורגן המגייר ומחוצה לו, וכן מיקום הקהילות בהם הדיינים הללו פועלים. יג. פירוט אודות גופים או רבנים המכירים בגיור הנערך במסגרת בית הדין הפועל מטעם האורגן. לעמדת המשיבים נדרשים גם מסמכים המעידים על השתייכות לקהילה יהודית לאחר מועד הגיור. המשיבים טוענים כי הפירוט האמור נדרש והכרחי כדי לענות על השאלה "הראשונית" (ר' ס' 75 לתשובה) והיא האם יש להכיר בבית הדין "גוש עציון" ובגיורים שנערכים על ידו, לשם מתן מעמד לפי חוק השבות. בית דין זה טרם נבחן מבחינה מהותית והליכי הגיור בו טרם הוכרו במדינה. נטען כי המידע הנדרש לכך - לא נמצא עדיין בידי המשיבים. המשיבים מזכירים כי הם ביקשו לאחר הגשת עתירה זו, להשיב את ענין העותרת לבחינה והחלטה מחודשים אך העותרת סירבה לכך. אין מקום להתערבות בית המשפט בשלב זה. נדרש כאן מיצוי הליכים מבחינה מהותית. לגישת המשיבים - כדי לקבל החלטה בעניין העותרת, יש צורך לעבור מספר משוכות. ראשית, יש לבחון אם יש מקום להכיר בבית הדין גוש עציון כבית דין שגיורו יכול ויוכר לצורך שבות. אם המענה לכך יהיה חיובי, אזי תידרש בחינה פרטנית באשר לאופן גיור העותרת ובחינת סוגיית כנות הגיור שעברה. זאת בפרט לנוכח החשדות הכבדים שהתעוררו בעבר בעניינה. המשיבים מדגישים (על יסוד פסיקה אליה הם מפנים) את חובתם לבחון ביסודיות את הליך הגיור לנוכח החשש מפני - "מסירת מפתחות הכניסה לישראל לידי גופים חיצוניים שאין עליהם פיקוח" (ר' ס' 82 לתשובה). לא נמסר כאן מידע המאפשר להשלים בחינה ביחס לבית הדין הרלוונטי. החומר שהוגש עם הבקשה בשנת 2016 אינו מפרט את הנדרש, בהתאמה למבוקש, כפי שפורט לעיל. משהתבקש מידע נוסף, כדי להשלים בחינה מחודשת, אין מקום שבית המשפט יכנס בנעלי המשיבים, בטרם שיאפשר למצות את הבדיקה. המסמכים הנוספים אשר הוגשו בסמיכות לדיון בעתירה: בסמוך למועד שנקבע לשמיעת העתירה הוגשו מסמכים נוספים מטעם העותרת באישורי. בד בבד נקבע כי אלו מתקבלים על תנאי ודיון בבקשה להגשתם יושלם במועד שנקבע לדיון בעתירה. המשיבים התבקשו עם זאת, לבחון את העולה מהמסמכים עוד טרם לדיון (ר' החלטתי מיום 26.8.24). כך הוגש תצהיר מטעם בעז אופן, מזכיר בית הדין האזורי ב"גוש עציון" משנת 2017. באותו תצהיר הוא התייחס בהרחבה לדרך בה פועל בית הדין, מי עמדו ועומדים בראשו והדרך בה הוא פועל. בין השאר, הודגש כי בית הדין לא בא לייצר מדיניות חלופית לבתי הדין של הרבנות, אלא הוא מחיל את הקריטריונים שנקבעו על ידי הרבנות עצמה, גם ביחס למי שפונה לשערי היהדות כאשר הוא נעדר מעמד אזרח או תושב קבע. הודגש כי ביה"ד מוכר על ידי כמעט כל רבני הציבור הדתי לאומי ואף על רבים מהמגזר החרדי - אשר מידי פעם אף מפנים אליו אנשים לגיור. מייסדי בית הדין והעומד בראשו - היו דייני גיור מוסמכים בבית הדין של הרבנות הראשית. התצהיר מתייחס עוד לדרך העבודה של בית הדין מול שליחים מטעמו ובהם גם הרב דוד בן ניסן, אשר המליץ בשעתו על העותרת. כן מפרט התצהיר את ההליך באמצעותו בודקים כי מדובר במי שמבקש מטעמים כנים להצטרף ליהדות ועבר הליך מספק כאשר הוא רציני בכוונתו לקיים את המצוות, מכיר את אורח החיים היהודי, אמונת ישראל, חגי ישראל, כשרות שבת, תפילות, ברכות וברמה מספקת. הודגש שם כי דרישות בית הדין אינן נופלות מאלו הנדרשות על ידי מערך הגיור הממלכתי. לא נבדק משך הלימוד לגיור, אלא המוכנות של הפונה. כך גם נבדקת השתייכות המתגייר לקהילה יהודית במהלך לימודיו. כל פתיחת תיק טעונה אישור ראשוני של אב בית הדין וכיום משמש בכך כב' הרב יעקב ורהפטיג שהינו דיין גיור בדימוס ברבנות הראשית. התצהיר מתייחס עוד לבקשת העותרת בשעתו וזאת על בסיס הנמצא רשום בתיק הגיור שלה בבית הדין. מפורט ההליך שעברה ובחינת ידיעותיה כאשר בראש המושב בעניינה ישב כב' הרב ישראל רוזן זצ"ל. עוד הוגש מכתב מלורן גולדשטיין מקהילת לב רעננה, בית כנסת אורתודוקסי ברחוב אחוזה ברעננה, אשר קהילתו מונה יותר מ- 300 משפחות. המכתב כולל התייחסות לשיעורים שם בשבתות ובימי השבוע וכן לרב המקום. זו התייחסה לכך שמאז שהעותרת ובעלה עברו לרעננה לפני כשנה, הצטרפה העותרת לבית הכנסת והיא נוטלת חלק בפעילות אשר בו. מדובר בחברת קהילה תורמת ומוערכת (ר' הפירוט במכתב). הכרעה: אני סבורה כי עתירה זו הוגשה בדין וכי בשלה העת ליתן מעמד עולה לעותרת מכוח חוק השבות; בהמשך לבג"ץ שהגישה העותרת בעבר, נותר להשלים רק בדיקה של כנות הגיור ובכך אין בנמצא פסול על יסוד אירועים המאוחרים לשנת 2018, מועד החלטת גב' כהן; עת הוגש בג"ץ 3128/17 מטעם העותרת, עוד בשנת 2017, היה הדבר לאחר הלכת רגצ'ובה, שם למעשה נסללה הדרך להכיר בגיור בבית הדין בראשות כב' הרב רוזן בו גוירה העותרת. אכן, במסגרת עתירה נוספת שהוגשה באותה שנה בבג"ץ 4870/17 - אשטיפני, אף הסכימו המשיבים להוצאת צו על תנאי, מדוע לא יוכר גיור בבית דין בראשות כב' הרב רוזן זצ"ל. משהביעו המשיבים בבג"ץ עוד בשנת 2017, הסכמה לשוב ולבחון את ענין העותרת, ממילא גלומה בכך הסכמה כי ניתן ליתן לעותרת מעמד עולה, חרף העובדה שגוירה באותו בית דין. אכן החלטתה של גב' מזל כהן מספטמבר 2018, לא פסלה את מתן מעמד העולה לעותרת, מכוח בית הדין בו גוירה - אלא לנוכח חשד באשר לכנות הגיור. לפיכך, עת ניתן לעותרת לאחר הבג"צ שהגישה ומכוח ההחלטה משנת 2018 - רישיון ב/1 למשך שנה, כל שנותר לעשות באותה שנה, היה לבחון את כנות הגיור. כפי שפורט לעיל העותרת נאלצה לצאת מישראל עוד בטרם ניתנה החלטתה של הגב' כהן, ממילא ועת נסיבות החיים היו כי זו נותרה בחו"ל - לא היה ניתן להשלים את הבדיקה אז, אלא רק לאחר שובה של העותרת לארץ וחידוש פנייתה להמשיך בהליך. לא ניתן לקבל את ההנמקה בהחלטה המקורית מאפריל 2023, הקובעת העדר כנות על יסוד מצג שווא באשר לזוגיות הקודמת; אין חולק כי הקשר שבין העותרת לבין מר מלכה הסתיים זה מכבר ועוד עובר להחלטת גב' מזל כהן בשנת 2018. לפיכך, עת ניתנה החלטה ביום 13.9.18 - לפיה ניתן רישיון ב/1 לשנה כדי להוסיף ולבחון את הבקשה - הרי שמדובר על בחינה צופת פני עתיד. לו היה רצון לבחון את כנות הגיור על יסוד הקשר עם מר מלכה, היה מקום ליתן החלטה סופית עוד בשנת 2018. הנכונות שלא לעשות כן, אלא לקצוב שנה לבחינה נוספת, מעידה כי יש לבחון את כנות הכוונה להצטרף לעם היהודי על יסוד פעילות עתידית. אין כל חידוש בהתייחסות לעבר ולא זו הייתה מטרת החלטת גב' כהן כאמור. זאת ועוד, גב' ציון חרגה מן המנדט שניתן לה, עת דחתה את הפניה המחודשת על יסוד העובדה שהגיור היה בבית דין פרטי "אשר טרם נקבע אם הוא מוכר לצורך קבלת מעמד בישראל". כאמור ההחלטה משנת 2018 הייתה לאחר שהוגש כבר בג"ץ בנושא ומכוח אותה החלטה, נותר עוד רק לבדוק את סוגיית הכנות וזאת כאמור על יסוד שנה עתידית נוספת. בהמשך לאמור, לא ניתן גם לקבל את ההנמקה בהחלטה אשר ניתנה בערר הפנימי. ההחלטה בגינה הוגשה עתירה זו; הנמקה כי בית הדין בו נערך הגיור טרם הוכר לצורך מתן מעמד עולה, אינה יכולה להתקבל - כאשר המנדט שניתן לבדיקה בשנה אחת נוספת, היה שונה. לו סברו המשיבים שאין מקום להכיר בגיור בבית הדין בראשות כב' הרב רוזן, ממילא היה עליהם לעמוד על עמדתם זו עוד בבג"ץ שנדון בשנת 2017. אם לא תאמר כן, איזו תוחלת יש לבדיקת כנות הגיור, אם מכל מקום - בין אם תוכר כנות, ובין אם לאו, לא יוענק מעמד מטעם אחר?! עת ניתן מנדט לבחינת כנות הגיור ובמבט צופה פני עתיד ועת שלא קיימת בהחלטה הנמקה כי לא נמצא קושי בכנות בגיור על יסוד התפתחות זו או אחרת המאוחרת להחלטה, הרי שהיה מקום לקבל את הבקשה. אציין כי בהחלטה בערר הפנימי מיום 17.12.23, ציינה גב אליאן שלא נעלמו מעיניה המסמכים שהוגשו בעניין השתייכות העותרת לקהילה יהודית בארה"ב (צ"ל קנדה) ודבר נישואיה לאזרח ישראלי. לא נאמר דבר על פסול במסמכים אלה, או על מידע השולל כנות רצונה של העותרת להצטרף לעם היהודי על יסוד אירוע המאוחר לשנת 2018. אכן התנהלות העותרת לאחר ההחלטה משנת 2018 - מלמדת כי אין סיבה לפקפק ברצונה הרציף במשך שנים, להצטרף לעם היהודי ולהיות חלק ממנו; כפי שפורט לעיל זו נישאה ליהודי ובנישואים כדת משה וישראל. היא התגוררה בחו"ל כאשר שם הייתה חברה בקהילה יהודית והוגשו מסמכים באשר להשתייכות לאותה קהילה. בנה"ז ניהלו בית דתי וכן הצטרפו לקהילת חב"ד אשר במקום, לרבות תפילה בשתות וחגים. גם כאשר בחרו לשוב לארץ הם מצאו את מקומם בקהילה שומרת מצוות ברעננה והם מהווים חלק ממנה. עת הסכימו המשיבים, כאמור עוד בשנת 2018, להוסיף ולבחון במשך שנה אחת נוספת את כנות גיור העותרת; עת שבסופו של יום ניתנה למשיבים תקופה ארוכה משמעותית לבחון האמור - וזו לא רק שאינה מלמדת על קושי במישור זה, אלא אף מעידה באופן ברור על כנות כוונות העותרת, ממילא דחיית פנייתה היום, על יסוד הקשר הזוגי הקודם בלבד (קשר שכאמור הסתיים עוד לפני ההחלטה משנת 2018), תוך התעלמות מהאירועים המשמעותיים שחלו בחיי העותרת לאחר שנת 2018 - חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני. ועוד; אפילו אתעלם מכך שהמשיבים למעשה ויתרו על טענותיהם בעניין זהות בית הדין עוד בגדר העתירה לבג"ץ ולאחר מכן בהחלטה משנת 2018 - מכל מקום, אני מוצאת כי לא רק שהיה על המשיבים להשלים בדיקותיהם באשר לאותו בית דין זה מכבר, אלא לגופם של דברים - ניתן להכיר בבית הדין המגייר, בהתאמה לדרך בה נעשה הדבר בפרשת וולמר; עוד משנת 2016 התבקשו המשיבים לקבוע קריטריונים להכרה בבתי דין פרטיים, אשר גיור בהם יוכר לצורך מתן מעמד מכוח חוק השבות. הדבר לא נעשה במשך מעל לשמונה שנים. בפרשת וולמר הרחיבה כב' השופטת ת' בר אשר באשר להלכת רגצ'ובה והסוגיות אותן יש לבחון, עת נערך הגיור בבית דין פרטי. בהתאמה לדרכה שם, כך גם כאן, לו היה מקום לבחון את בית הדין המגייר - אזי הייתי מוצאת לקבוע שניתן לסמוך על הגיור בו וכי מדובר בבית דין העומד בכל הנדרש על פי אותה פסיקה. נראה כי עת שהרשות לא פעלה כמצופה ממנה עוד משנת 2016 (המועד בו ניתנה הלכת רגצ'ובה), אין מנוס מלעשות את מלאכתה. אני מוצאת להפנות לתצהיר שהוגש עוד בעבר מטעם כב' הרב רוזן (ר' נספח 6 לעתירה), שם פירט כי עוד בשלהי 1995, הוא התבקש ע"י כב' הראשל"צ דאז, הרב בקשי דורון, אשר כיהן כנשיא בתי הדין הרבניים, לייסד מערכת גיור אשר תיתן מענה לאזרחים שעלו מכוח חוק השבות. הוקם מינהל גיור בראשותו, בחסות הרבנות הראשית, והוא כלל עשרה הרכבים של בתי דין שאוישו על ידי כ- 25 דיינים שנבחרו על ידי הראשל"צ. במקביל - הוקמה מערכת חינוכית לפיקוח על אולפני הגיור שהופעלו על ידי גורמים שונים, בתמיכה כספית של המדינה. כן הוקמה מינהלה ארצית ואזורית לטיפול בתיקי הגיור והקשור בכך. הרב רוזן עמד בראש מינהל הגיור אשר הפך בהמשך למערך הגיור וזאת משנת 2000. באותן שנים נקבעו, במעורבותו, דרישות הגיור וחומרי הלימוד באולפנים ובמקומות הלימוד. בהמשך הוטמע מינהל הגיור בתוך הנהלת בתי הדין הרבניים, בראשות כב' הרב אליהו בן דהן. לאחר מכן, הוא הועבר למשרד לשירותי דת, ובהמשך למשרד ראש הממשלה. לאחר כהונת כב' הרב בן דהן - עמד בראש מערך הגיור כב' הרב חיים דרוקמן זצ"ל ולאחר מכן כב' הרב יצחק פרץ. עד לפרישת כב' הרב רוזן לגמלאות, בשנת 2011, עברו תחת ידו אלפי מתגיירים ומתגיירות וכן הוא היה פעיל מרכזי בקרב דייני הגיור. ביחד עמו פרש לגמלאות גם כב' הרב גדעון פרל - שהיה רבה של אלון שבות ורב אזורי בגוש עציון וכיהן כדיין גיור משנת 1996. הרב רוזן והרב פרל - יסדו בית דין פרטי לגיור המוכר כבית הדין לגיור בגוש עציון. במסגרתו נתנו שירותי גיור למועמדים, אשר בהעדר אזרחות, לא היו יכולים להגיע לבתי הדין הממלכתיים לגיור. בהקשר זה מצוין בתצהיר כך: "כשני דייני גיור בעלי ניסיון רב של 15 שנה קבענו שהנורמות והדרישות להתגייר בבית דיננו בגוש עציון תהיינה לא פחות מאלו המקובלות בבתי הדין הממלכתיים ואולי אפילו גבוהות מהן. צרפנו לבית הדין בגוש עציון 3 רבנים נוספים, תושבי אלון שבות, כולם אישים הנושאים תפקידים רבניים, תורניים וחינוכיים בתחומם. השתתפתי אישית בכל תיקי הגיור שנדונו בבית דיננו, בצירוף 2 דיינים נוספים מתוך 4 עמיתיי הנ"ל.." (ר' שם, החל מס' 9). בהמשך התצהיר מפרט כב' הרב רוזן את המגבלות להתקבל לשערי בית הדין והמסמכים הנדרשים לכך ובכלל זה המלצות ממוסדות גיור שהתמחו בהכנה לגיור, המלצות מרב בית כנסת, משפחות מאמצות ועוד. כן הוא מציין כי בית הדין בגוש עציון והרבנים המכהנים בו - "מוכרים ונטועים היטב בקהילה הדתית לאומית בכל רחבי הארץ. כולנו מקובלים על כלל רבני הציונות הדתית כבעלי סמכא לגיור. הכול מכירים בגיורינו וכן גם בקרב רבנים חרדים רבים ומקבלים אותם לקהילותיהם..."(שם, ס' 13). בין השאר, צוין שם כי מרבית המועמדים לגיור מופנים לבית דין זה מרשת אולפני הגיור "עמי", על ידי כב' הרב דוד בן ניסן, או מרשת "שבי ישראל", ע"י כב' הרב יהושוע גרונשטיין. הנ"ל נמצאים בקשר ישיר עם מועמדי הגיור ומנחים אותם. הפונים צריכים לפרט את מניעי הגיור, הרקע שלהם ועוד. בית הדין המתרשם מהחומרים, מחליט להזמין מועמד לפני שלושה דיינים ובמושב בית הדין מתנהלת שיחה עם המועמד וממליצים נוספים. אם מתקבלת החלטה חיובית לגייר - נערך הטקס בו המתגייר מקבל עליו עול מצוות, בפני בית הדין, בטקס מרגש ומוזמן לטבילה לאחר מספר ימים (ר' כאמור נספח 6 לעתירה, כאשר אדגיש כי מדובר בתצהיר שנערך עוד בשנת 2016. כלומר עוד עובר לדיון בבג"ץ שנאלצה העותרת להגיש בעבר). הרב רוזן אף חתם על המלצה חמה אישית בעניין העותרת עוד בשנת 2017 והוא ציין כי למרות אלפי מתגיירים שעברו תחת ידיו, זו זכורה לו לטובה, עת התבלטה מאוד - הן במוטיבציה ובהשקעה, הן בהיקף ידיעותיה, הן במידותיה ובהליכותיה והן באורחות חייה היהודיים. הוא ציין כי למרות היותה אזרחית בארץ מערבית, בחרה העותרת מתוך אמונה וקול פנימי - להתגייר בישראל ולקשור את חייה עמנו, חרף הקשיים בדרכה. הוא ציין כי זו הציגה שורה ארוכה של מכתבי המלצות, מעבר לסטנדרט הרגיל - בהם גם מכתבים מרבנית ומהמשפחה המאמצת אשר מוכרים לרב רוזן כבעלי השפעה לקירוב ליהדות. התרגשות העותרת במעמד קבלת המצוות, הייתה ניכרת והעידה לטעמו על כנות פנימית. הוא המליץ בכל פה להעניק לה אזרחות בציינו שבכך נתברך כולנו בעולה חדשה למופת מכל הבחינות (ר' נספח 8 לעתירה) לשלמות התמונה אפנה עוד להמלצות עצמן שהונחו בפני בית הדין. המלצות אשר הוצגו, בגדר נספח 7 לעתירה. מידע זה היה בפני המשיבים, עוד עובר להחלטה משנת 2018 ונראה כי לאורו הם הסכימו להמשיך ולבדוק את כנות הגיור במשך שנה נוספת, ללא פסילת בית הדין המגייר. עת שמקימי בית הדין הם לא רק בעלי שם, מוכרים ומכובדים בקהילה במובן הרחב שנקבע בפרשת וולמר, אלא אף ייתרה מכך, כיהנו שניהם במינהל הגיור הממשלתי מטעם הרבנות הראשית וכב' הרב רוזן אף הצהיר כי ההקפדה בבית דין זה אינה יורדת מזו הנהוגה במערך הממשלתי - הרי שהיה מקום להכיר בגיורו זה מכבר על יסוד הלכת רגצ'ובה. אילו סברו המשיבים כי לא די באמור, היה עליהם להתכבד ולמצות את הדיון באותה עתירה בבג"ץ אשר כאמור הוגשה כבר לפני מעל לשבע שנים. עוד אפנה להצהרה מאוגוסט 2024 - ממר בעז אופן, המשמש כמזכיר בית הדין עוד משנת 2017. עולה מאמור שם כי לאחר פטירת כב' הרב רוזן וכב' הרב גדעון פרל - משמש היום כאב בית הדין כב' הרב יעקב ורהפטיג. אף הוא דיין גיור בדימוס בבית הדין הממלכתי של הרבנות הראשית; ראש כולל דיינות והלכה במכון הארי פישל בדימוס, ואב בית הדין לממונות בהר נוף. בהתאם למפורט במסמך זה - הרבנים בבית הדין פועלים על בסיס התנדבותי והם מקבלים תמורה כספית סמלית. עם כב' הרב ורהפטיג ישנם חמישה דיינים מוסמכים, המשתתפים במותבי בית הדין והם הרב זאב וייטמן, הרב שלום ברגר, הרב אליקים קרומביין, הרב ישעיהו זף והרב בצלאל בורשטיין. בין השאר, נאמר באותו תצהיר כי הגיור בבית הדין הוא גיור אורתודוקסי מחמיר. גיור המשמר את רמת הגיור הנדרשת ברבנות הראשית, אשר נקבעה בזמנו בין היתר על ידי כב' הרב רוזן זצ"ל. בית הדין לא בא לייצר מדיניות חלופית לבתי הדין של הרבנות, אלא מחיל את הקריטריונים שנקבעו על ידי הרבנות הראשית עצמה, גם על אלה שפונים לשערי היהדות, בהיעדר מעמד אזרח, או תושב קבע, בישראל. בסעיף 8 מצהיר מר בעז אופן כי - "בית הדין מוכר על ידי כמעט כל רבני הציבור הדתי הלאומי ואף על רבים מהמגזר החרדי, אשר מידי פעם אף מפנים אלינו אנשים לגיור. כאמור, מייסדי בית הדין והעומד בראשו היו דייני גיור מוסמכים בבית הדין של הרה"ר". מר אופן מרחיב עוד באשר לעבודה עם שליחי בית הדין ובהם כב' הרב דוד בן ניסים. רק באמצעות המלצות כמו של הנ"ל, המלווה את המבקש להתגייר, או אנשים אחרים המוכרים לבית הדין ואשר עליהם בית הדין סומך - ניתן להגיע לבית הדין. מפורט שם עוד התהליך המתקיים, לרבות שאלות המופנות למבקש להתגייר בענייני עיקרי אמונת ישראל, מצוות התורה ואורח החיים היהודי. כן נבחנת רצינות בן או בת הזוג - בכוונתם לשמור את המצוות וזאת כתנאי לקבלה בשערי בית הדין. נאמר כי - "דרישות בית הדין אינן נופלות מאלו הנדרשות על ידי מערך הגיור הממלכתי המוכרות היטב בשל מעורבותם ארוכות השנים של מייסדי בית הדין עם מערך הגיור ועם הרבנות הראשית" (ר' שם בס' 13). נבדקת גם השתייכות לקהילה יהודית במהלך הגיור. כל פניה לפתיחת תיק טעונה אישור ראשוני מאב בית הדין. בתפקיד זה, בו כיהן בעבר כב' הרב רוזן זצ"ל - מכהן כאמור היום, כב' הרב ורהפטיג. מר אופן פרט עוד באשר לנמצא בתיק בית הדין של העותרת; בין השאר, עולה כי זו התקבלה לבית הדין בהמשך להמלצה חמה שניתנה מאת כב' הרב דוד בן ניסים, לאחר תקופת לימודים של כשנה וחצי במסגרת אולפני הגיור של "עמי" ולאחר שראה את מסירותה לקיום אורח חיים יהודי אורתודוקסי וכן התרשם לטובה מחברותה הקבועה בקהילת "ראש יהודי" בתל אביב, המוכרת לבית הדין. הוא מציין המלצות נוספות שהתקבלו ממורים, משפחה מאמצת ומתפללי בית הכנסת הנ"ל. כן הוא מפרט את מעמד בית הדין ואת החברים בבית הדין - עת נבחנה העותרת על ידיעותיה ונבדקו כוונותיה להמשיך ולנהל אורח חיים על פי התורה. ככל שלא די אפוא בחומרים שהוצגו עוד בשנת 2017, הרי שעולה כי גם כיום ממשיך אותו בית דין לפעול באופן דומה. לא רק שהליך הגיור הוא קפדני וכפי שנאמר בוודאי שאינו נופל מזה המתקיים במקביל לו במסגרת הממלכתית, אלא גם ניצב בראשו בכל עת ועד היום - מי שכיהן טרם לכן כדיין בעת גיורים באמצעות הרבנות הראשית. ממילא עסקינן במי שבקיא בדרישות המחמירות שם. פירוט תהליך הגיור בחומרים שהונחו בפני, אינו יכול להותיר מקום לספק כי בית דין זה, עומד בדרישות שנקבעו בפסיקת בג"ץ רגצ'ובה להכרה בגיוריו. אפילו היה מקום להידרש היום - לבית הדין המגייר, להבדיל משאלת כנות הגיור (כאמור, באיחור של מעל לשבע שנים, וחרף ההחלטה משנת 2018, לאורה נותר עוד רק לבדוק את כנות הגיור) - יש לזכור כי המשיבים בחרו לדחות את בקשת העותרת וזאת להבדיל מבקשה להשלמה תחומה זו או אחרת. זאת, ככל שמצאו כי קיים חוסר בחומרים המשמעותיים שהועברו באשר לבית הדין, עוד בשנת 2017. בנסיבות אלה, הבקשה הפתאומית עובר להגשת התשובה לעתירה, להשיב את עניינה של העותרת לבחינה נוספת, נחזית כניסיון לגרום לעינוי דין נוסף ובחינת הליך סרק. ניתן להבין את התנגדות העותרת לכך, עת סברה כי נותר רק להשלים בדיקת כנות הגיור. העברת דרישה למידע בי"ג רכיבים כמפורט לעיל, אף שהמידע הנדרש (כולו או לכל הפחות רובו) כבר סופק, אינה מלמדת על כוונה לבצע בחינה כנה. זאת אף בהתעלם מכך שהמועד לבחינה זו, חלף כאמור, זה מכבר. אני מוצאת להפנות עוד לחומרים רבים שהונחו בפני; בכלל זה אישורו של כב' הרב נחמיה דייטש מטורונטו. עולה מדבריו כי בעל העותרת היה חבר בקהילתם המונה יותר מ-700 משפחות, עוד לפני הנישואים. החברות חודשה לאחר הנישואים וזאת ביחד עם העותרת. הרב דייטש, מתאר השתתפותם באירועי הקהילה ובשיעורי תורה, חלוקת סלי מזון בראש השנה ופורים ועוד. בין השאר, ציין כי הוא מאשר שהעותרת שומרת מצוות ומעורבת במעשים טובים ובמסורת היהודית. בני הזוג גם מארחים אנשי קהילה בביתם בשבתות וחגים לעיתים קרובות. העותרת מארגנת גם מפגשי הפרשת חלה והקהילה עצובה על כך שאלו עזבו, אם כי הדבר הוא בנסיבות המשמחות של עלייה לישראל (ר' נספח 14 לעתירה). עוד אפנה לתצהיר העותרת - שם התייחסה למסלול הגיור שעברה, לנישואים לבעלה הנוכחי, החיים בקהילה היהודית בקנדה וכן עת התגוררו אז ביפו, בישראל בקהילת חב"ד שם (ר' נספח 17 לעתירה). כך גם במכתבה של גב' לורן גולדשטיין, זו פרטה באשר להשתייכות כיום לקהילת בית הכנסת בקהילת לב רעננה, בשנה שחלפה מאז עברו בנה"ז לגור שם. בין השאר, ציינה כי העותרת שומרת שבת ומצוות. חומרים אלה מתווספים לחומרים אשר הוצגו בשעתו בפני כב' הרב רוזן זצ"ל, עת מצא לזמן את העותרת לבית הדין בראשותו, מקום בו שוכנע בכנות הגיור ובמסלול המשמעותי שעברה העותרת בטרם גיורה. כל זאת, עוד בעת גיורה, לפני שנים. אכן, כאשר הרשות מבקשת להשלים בדיקה, דרך המלך הינה השבת ענינו של העותר להמשך בחינה ברשות. כך גם אין לכאורה מקום לבחון חומרים אשר לא הונחו בפני הרשות (ר' בעניין זה המסמך האחרון מלורן גולדשטיין וכן המסמך ממזכיר בית הדין אזורי גוש עציון). חרף האמור, אני מקבלת את התנגדות העותרת לכך. לטעמי אין מקום ללכת בדרך זו במקרה דנן. בהקשר זה אני מפנה לצבר הדברים אשר צוינו לעיל; עניין כשרות בית הדין המגייר, נבחן עוד בשנת 2017; העותרת נאלצה להגיש עתירה לבג"צ והמשיבים בהמשך לעתירה זו הסכימו לתת מעמד לשנה לבחינה נוספת. בחינה זו נועדה לבדיקת הכנות ולא לבדיקת בית הדין. אם סברו המשיבים אחרת, מצופה היה כי יפנו, זה מכבר, עם החסר להם; עת עמדו בראש בית הדין בעבר ובהווה רבנים אשר כיהנו גם במערך הגיור הממלכתי ועת שהרב רוזן הצהיר עוד בשנת 2017 כי המסלול אצלם אינו מקל ביחס למסלול באפיק האחר, קשה להניח כי קיימת מחלוקת של ממש באשר ל"כשרות" אותו בית דין; מדובר במחדל מתמשך של הרשות עוד מאז נקבעה הלכת רגצ'ובה. לא ניתן לקבל כי מי שפנתה עם בקשה למעמד לפני כשמונה שנים, תידרש כעת לשוב לתחילתו של המסלול המפרך אליו פנתה אז; ככל שיונח כי המשיבים יכולים כעת לשוב לשאלה הראשונית של "כשרות" בית הדין - היה מצופה כי יפנו באופן פרטני למידע אשר לדידם חסר כאן, ביחס לבית הדין שבגוש עציון. זאת להבדיל מהעברת רשימת נתונים גנרית, אשר ככל הנראה תתבקש מכל מי שיפנה בעתיד עם בקשה דומה להכיר בגיור בבית דין פרטי; ההחלטות משנת 2023 (אפריל ודצמבר) לקויות על פניהן. אלו חרגו מחד גיסא מהמנדט שניתן בהמשך להחלטת מזל כהן משנת 2018 ולא נדרשו מאידך גיסא לחומרים משמעותיים שהיו מונחים בפני הרשות. כך לדוגמא לא די באמירה כי הונח חומר מהקהילה בטורונטו, או כי חלק מהמסמכים שמניתי לעיל "לא נעלמו מעיניי" גב' רונית אליאן. היה מצופה כי החלטתה תידרש לכל אותם מסמכים והעולה מהם ותנמק מדוע חרף כל המפורט שם, עולה ולו כביכול, שאלה נוספת בעניין כנות הגיור. מצבור דברים אלה - מלמד כי דעת הרשות נעולה, באופן המעלה ספק אם יש טעם בהשבת ענין העותרת אליו. ההשבה גם תגרום לעינוי דין, אשר אותו לא ניתן לקבל. בשנת 2018 נקבע כי גיור העותרת יבחן במשך עוד שנה. היה צורך רק להשלים בחינת כנות גיורה. מאחר וכבר אז לא נותרה בזוגיות עם מר מלכה, הרי שהיה צריך להשלים את הבדיקה על בסיס האירועים מאז אותו מועד. אלו מלמדים על כנות הגיור באופן ברור ובכלל זה הציגה העותרת מסמכים אשר הרשות כלל לא נדרשה אליהם. העותרת שוהה היום בישראל ברישיון א/5 מכוח ההליך המדורג, הנובע מנישואיה לבעלה הנוכחי. עם זאת, כפי שהודגש בדיון היא עומדת על זכותה לקבל כבר כעת מעמד עולה (ולא להמתין עוד שנים להשלמת הליך מדורג) ועל יסוד גיורה - משום שבזה לא נפל פסול. יש להכיר במעמדה על יסוד אותו גיור ובהתאם לקביעות שניתנו זה מכבר בפסיקה. הדבר חיוני גם בשים לב לנפקות הדבר לילדיה, עת יחל הזוג בהרחבת המשפחה. בסמוך לחיתום הדברים, אני מוצאת להפנות עוד לדברים שאמרתי לאחרונה בפסק דין בעת"מ 52123-12-23 רייס נ' רשות האוכלוסין וההגירה (1.10.24) אף שם, נמצא כי אין מקום להמתין עוד למשיבים והוכר מעמד מכוח חוק השבות וגיור בבית דין פרטי (בראשות כב' הרב אמסלם), בנסיבות שצוינו שם. כפי שסברתי אז, כך סוברת אני גם במקרה זה. ככל שבכנות פנתה כעת הרשות להסדיר את נושא ההכרה בגרים אשר גוירו בבית דין פרטי - אין אלא לברך על כך. ברם, עת מדובר בתחילתו בלבד של תהליך, ראוי כי כל אשר יקבע במסגרתו יחול על הפונים לקבלת מעמד מהעת האחרונה. מכל מקום, לא ניתן להוסיף ולעכב את העותרת דנן אשר פנתה כבר לפני כשמונה שנים וכבר בשנת 2018 - נותר צורך להשלים רק עוד בדיקה תחומה, של כנות גיורה. אחזור על הדברים שאמרתי בפרשת רייס, עת כנגד האמירה ביבמות דף מז ע"ב לפיה – "קשים גרים לישראל כספחת", הזכרתי גם את צווי מספר דברים, פרק י' פסוק י"ט - "ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" וכן את אמירתו של רבי אלעזר לפיה - "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים" (פסחים פ"ז ע"ב). ניכר היטב מהחומרים אשר בפני כי העותרת בחרה לקשור את גורלה בגורל העם היהודי ואף סיימה מסלול גיור משמעותי בבית דין, אשר בהתאם לפסיקה, יש להכיר בגיורו. עוד בינואר 2017 אמר כב' הרב רוזן זצ"ל כדלקמן: "אני ממליץ בכל פה להעניק לה אזרחות מכוח הגיור. אמילי רבקה תמצא בע"ה את עתידה בישראל; תקים משפחה נאמנה לעם, ליהדות ולארץ ישראל ונתברך כולנו ב'עולה חדשה' למופת מכל הבחינות" (ר' נספח 8 לעתירה). המלצה זו הגיעה העת לקבל. ככל שנותר ספק בכך בשנת 2018, הרי שהמציאות בשנים שחלפו מאז - הסירה אותו. מכל מקום, לא נמצא בהנמקת המשיבים טעם של ממש, מדוע לדחות את העולה מההתרחשויות של השנים האחרונות (ההחלטה למעשה נמנעה מלהתייחס לאירועים בשנים האחרונות). בהמשך לאמור, דין העתירה להתקבל. עת התבקשו המשיבים להתייחס להצעה שעלתה בתום הדיון, חרף תשובה חיובית או שלילית, הם הוסיפו טיעון (שלא ברשות) ובכלל זה ציינו כי כעת התחייבה רשות האוכלוסין לפרסם הנחיות בנושא בחינת בקשות למעמד עולה על בסיס גיור פרטי בישראל, לרבות באשר לאופן בחינת בתי דין פרטיים. אין מקום להתייחס לדברים שעלו בתום הדיון בעתירה. כאמור, אף שיש לברך על אותה הודעה, מכל מקום, אין הדברים נוגעים לעותרת שבפני. עותרת שפנתה שנים רבות בטרם למתן אותן הנחיות (ככל שניתנו לאחרונה) ואשר כמפורט לעיל, נדרשה בעניינה רק עוד השלמת בחינת סוגיית כנות הגיור. סיכום: סופם של הדברים הוא כי אני מקבלת את העתירה. על המשיבים ליתן לעותרת מעמד עולה מכוח גיורה עוד בשנת 2016 בבית הדין האזורי בגוש עציון, בהרכב בראשות כב' הרב ישראל רוזן זצ"ל. בהמשך להחלטת גב' כהן משנת 2018, נותר למעשה עוד להשלים בדיקה של כנות הגיור. מאחר ובעת קבלת אותה החלטה, העותרת לא הייתה כבר בזוגיות עם מר מלכה, הרי שהיה מקום להשלים את הבחינה על יסוד אירועים המאוחרים להחלטה. ככל שנותרה שאלה באשר לכנות הגיור בשנת 2018, זו קיבלה מענה ברור בבחירות העותרת בשנים שחלפו מאז; נישואים כדמו"י ליהודי, חברות בקהילת חב"ד בטורונטו מספר שנים והמשך חברות בקהילה הנוכחית ברעננה, תוך שמירת מצוות. לא היה מקום לדחות את פנייתה בשנת 2023, על יסוד יחסיה בעבר עם מר מלכה ותוך התעלמות מכל שארע משנת 2018 ועד היום (בכלל זה הנישואים כדמו"י למר גולדשטיין וחייהם בקהילות דתיות אורתודוקסיות ושומרות מצוות). ההתייחסות החוזרת בהחלטות המשיבים למערכת הזוגית בעבר, בעוד נדרשה בחינת העתיד ביחס לשנת 2018 - חורגת מהמנדט שניתן ובנוסף אינה סבירה באופן קיצוני. אף אם מעבר לדרוש, הבהרתי כי גם לו היה מקום לבחון כיום את "כשרות" בית הדין המגייר, הרי שבהתאם להלכות שנקבעו בהלכת רגצ'ובה ובהמשך לקביעות בפרשת וולמר וכלל החומר שהוצג בפניי במסגרת ההליך (באשר לעומדים בראש בית דין זה ודרך הילוכם) - הרי יש להכיר בגיור שנערך בעניינה של העותרת. ככל שאכן יש כוונה להסדיר כעת, הליך מסודר, באמצעותו יוכרו גיורים בבתי דין פרטיים, אין אלא לברך על כך, אך פניה לכך באיחור של שמונה שנים ביחס לעותרת דנן, אינה יכולה להתקבל ותגרום לעינוי דין שלא ניתן לקבלו. ככל שהיה מקום להחיל אף על מקרה זה תבחינים אשר נקבעו רק לאחר הגשת העתירה, היה מצופה כי המשיבים יציינו באופן פרטני מה טרם הומצא להם בחומר הרב שהועבר עד כה (חלקו עוד לפני שנת 2018). בקשה גורפת וסתמית להשלמת חומר, מעלה ספק אם יש כוונה להשלים בחינה עניינית. זאת, אפילו אם היה מקום לאפשר את הדבר היום (ר' כאמור התנהלות דומה בעת"מ 52123-12-23 רייס נ' רשות האוכלוסין וההגירה, 1.10.24. דברים שאמרתי שם, יפים בהתאמה לענייננו). משנותר בהמשך להחלטה משנת 2018, להשלים בחינה במשך שנה של כנות הגיור ומקום בו השנים שחלפו מאז, מלמדות על רצון אמיתי להצטרף לעם היהודי והשתייכות נמשכת לקהילות דתיות אורתודוקסיות - אין מקום לעינוי דין נוסף. יש אפוא ליתן לעותרת מעמד על יסוד הגיור שעברה לפני מעל לשמונה שנים. גיור בבית דין פרטי מכובד, העולה בקנה אחד עם המבחנים שנקבעו בפרשת רגצ'ובה ובהמשך בפרשת וולמר (ואשר עמדו למשיבים שנים רבות לבדוק את הליך הגיור המתבצע בו). משהעתירה מתקבלת, ישלמו המשיבים הוצאות העותרת בסך 15,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום. פסה"ד ישלח לצדדים על ידי המזכירות. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision65165-12-23	["ענת זינגר"]	[{"judgment_id": "9495d118-7f15-56ef-b78c-eb1c6c1ce451", "file_name": "65165-12=23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 85174, "extension": "docx", "display_name": "65165-12-23-קובץ מקורי"}]
1e2593d9-33e0-5e28-93f2-01aca590b4f0	ביהמ"ש המחוזי בירושלים, ש' ענת זינגר: פסק דין בעניין קבלת אזרחות מכוח גיור בבית דין פרטי (עת"מ 52123-12-23)	52123-12-23	2024-11-30	2	6	6	2DISTRICT_COURT	6Jerusalem	6Administrative	עניינה של העותרת מונח בפניי בפעם השנייה שכן בעבר הונחה בפניי עת"מ 62730-12-21. אותה עתירה התקבלה במובן זה שעניינה של העותרת הוחזר למשיבה לבחינה נוספת, עת עלתה מחלוקת באשר להנמקת המשיבה כי גיורה של העותרת אינו כנה. אף שהיה על המשיבה ליתן את החלטתה עד ליום 1.2.23, זו ניתנה לבסוף באיחור ורק ביום 25.7.23. זאת ועוד; הפעם ההנמקה לא נגעה לכנות הגיור, כפי שהיה מצופה, אלא נקבע כי בקשת העותרת לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות התש"י - 1950, אינה מתקבלת מאחר ולא הוכיחה כי הגיור שעברה ב- "אהבת הגר", משויך לרשת - "גיור כהלכה". כפי שיובהר אני סבורה שיש מקום לקבל את העתירה וליתן לעותרת מעמד בישראל מכוח חוק השבות והגיור שעברה. הדברים יפורטו להלן: רקע: העותרת היא אזרחית פיליפינית ילידת 1966. העותרת היא רווקה אך אם לארבעה בגירים המתגוררים בחו"ל בגילאים 30-40. העותרת הגיעה לישראל לפני כשני עשורים, עוד בשנת 2005 וזאת כמטפלת סיעודית ברישיון ב/1 ומאז ועד היום היא שוהה בישראל. במשך שנות עבודתה כמטפלת אצל משפחות דתיות בישראל היא נחשפה ליהדות והתקרבה אליה עד שבחרה להצטרף לדת זו. בכלל האמור עבדה בין השנים 2020-2015 כמטפלת של גב' שמואלי ז"ל ברמת גן. במהלך אותן שנים היא השתייכה לקהילת בית הכנסת "יחזקאל" אשר היה במרחק 5 דקות מבית המטופלת. העותרת פקדה את בית הכנסת בשבתות וחגים, השתתפה בשיעורי תורה ונתנה צדקה. בשנת 2017 החליטה להתגייר. משפחתה של גב' שמואלי ז"ל אפשרה לעותרת להעדר למטרה זו למשך מספר שעות בשבוע לצורך לימודי הכנה לגיור. במאי באותה שנה היא החלה ללמוד באולפן "נתיבי הזוהר", אולפן לגיור אורתודוכסי בבני ברק ברשות כב' הרב שמעון לוי. הלימודים היו כשנה למשך מספר שעות בשבוע והסתיימו ביוני 2018. משהסתיימו הלימודים, התייצבה העותרת ביום 21.6.18 בפני בית הדין "אהבת הגר" בירושלים. מדובר בבית דין ברשות כב' הרב חיים אמסלם. לאחר שבית הדין בחן את הכוונות והידיעות של העותרת - זו טבלה, התחייבה לקבל עול מצוות ובית הדין החליט לגיירה. בשנים שלאחר הגיור המשיכה לנהל אורח חיים זהה, כלומר מצד אחד המשיכה בעבודה כמטפלת של גב' שמואלי ברישיון ב/1 והתגוררה עמה. מנגד - המשיכה לפקוד את בית הכנסת "יחזקאל" ולקיים אורח חיים יהודי. ביום 16.2.20 הגישה העותרת לראשונה ובאופן עצמאי בקשה לקבלת מעמד עולה בלשכת המשיבה ברמת גן. הפניה הייתה לאחר שנודע לה באופן מקרי מעובדת הלשכה כי היא זכאית לכך מאחר והיא יהודייה שהתגיירה (ר' הבקשה נספח 1 לתשובה וכן ר' את המסמכים שצורפו לה כפי שצוינו בסעיף 11 לתשובה). אותה בקשה נדחתה על הסף ביום 22.4.20. ההנמקה לדחייה הייתה "היות וטרם נקבעו קריטריונים באשר לקהילה יהודית מוכרת בישראל, בשלב זה הבקשה אינה מאושרת". ביום 20.7.20 הוגש ערר פנימי באמצעות בתה של גב' שמואלי. הבת העידה על כנות הגיור מתוך הכרות עם העותרת ואורח חייה וביקשה להעניק לה מעמד עולה. בעקבות כך חזרה בה למעשה המשיבה מהחלטתה כאשר זימנה את העותרת לראיון ראשון שנערך ביום 28.10.20. במסגרת אותו ראיון סיפרה העותרת כי לא הצליחה לממש את הקשר עם אלוקים דרך הדת הנוצרית אליה השתייכה בעבר. היא סיפרה על התקרבותה לדת בעת עבודה אצל משפחות יהודיות ועל פעילותה מאותה עת ועד שהתגיירה, לרבות אורח החיים היהודי והשתייכותה לקהילה במהלך לימודי הגיור. בראיון היא גם הפגינה ידע ביהדות ובמצוות. צוין כי העותרת למדה ממאי 2017 ועד יוני 2018 וכי לבסוף עברה מבחן וקיבלה תעודת גיור. העותרת התבקשה להציג אישורים נוספים מרבנים והיא הציגה את המסמכים שהיו בידיה. בכלל האמור שני אישורים נוספים מבית הדין לגיור "אהבת הגר" ושני מכתבים מהמורה שהכינה לגיור (מעבר לתעודת סיום לימודי הכנה לגיור; תצהיר של הרב לוי שהכין אותה לגיור - שם התייחס גם לפועלו ולשיטת הלימוד במכון שלו; הצהרה של המורה שהכינה לגיור בצירוף הסיליבוס שנלמד). העותרת אמרה כי הרב לוי הכין אותה לגיור. בירושלים עברה ראיון אצל הרב אמסלם וכן עברה טבילה ובהמשך קיבלה תעודות גיור. לדבריה למדה בימי ראשון כ-4 שעות. מעסיקתה הייתה דתיה אך לא יכלה לפקוד בתי כנסת ולכן העותרת הלכה לבד. היא השתייכה בלימודיה לקהילתה "יחזקאל" והיא מתפללת בבית כנסת ברמת גן. כאמור לעיל, בראיון היא גם השיבה לשאלות באופן המלמד על ידיעותיה ביהדות. בסיום הריאיון אמרה כי היא מקווה שתוכל לקבל אזרחות ישראלית ולעשות עליה. היא ציינה כי זה - "לא רק בשבילי אלא בשביל הילדים שלי. אני מאוד גאה בעצמי וזאת הייתה השאיפה שלי ורציתי להיות יהודייה, אני לא עשיתי את זה כדי להישאר בארץ כי אני יכולה להישאר פה גם על אשרת עבודה, אני רוצה לשרת את האלוקים ומבחינתי הוא האלוקים היחידי והאמיתי". במכתב מורתה הגב' לויטין נאמר כי העותרת למדה לימודי יהדות באולפן בבני ברק ממאי 2017 ועד יוני 2018 והייתה תלמידה רצינית ביותר. ביום 21.6.18 היא עברה את הגיור בבית הדין של כב' הרב אמסלם בירושלים בליווי הרב שמעון לוי מנהל האולפן. ביום 15.11.20 התבקשה העותרת להמציא תצהירים מפורטים מהרב המכין לגיור ומבית הדין המגייר (הרב אמסלם), המתייחסים לכל הפרטים בנוגע ללימוד העותרת לגיור בזמן הלימודים לגיור ולאחר מכן. העותרת אכן המציאה מסמכים ביום 23.12.20. הוצג מכתב מהרב אמסלם מיום 21.12.20, שם ציין כי העותרת הופנתה על ידי "מכון זיו הזוהר" ופירוט כי במסגרת קורס ההכנה לגיור היא למדה לימודי יהדות בכל התחומים הנדרשים לבא להתגייר ("דיני יום יום, ברכות, שבת, חגים, מועדי ישראל, טהרת המשפחה ואמונה. ובעיקר רצון אמיתי וכנה להצטרף לעם היהודי לכל ימי חייה"). עוד ציין כי העותרת מחוברת לקהילת הרב שמעון לוי אשר גיורי בית הדין הפרטי האורתודוקסי "אהבת הגר" מוכרים על ידו. כך גם הוצג מכתב של המורה גב' לויטין מיום 15.12.20 שם צוין, בין השאר, כי מכיוון שלעותרת אין תעודת זהות אלא רק ויזה היא לא יכלה לעבור גיור בבית הדין של המדינה אלא בבית דין פרטי. לאולפן בו למדה אין קשר לבתי הדין הפרטיים והם אינם עובדים איתם. בדצמבר 2020 נפטרה המעסיקה ומאחר וטרם אושרה הבקשה לקבלת מעמד עולה - הוחלף רישיון העותרת מסוג ב/1 סיעודי לסוג ב/2 (תייר). אותה אשרה חודשה מעת לעת עד היום. ביום 16.3.21 התבקשו הבהרות נוספות לנוכח דברי המורה כי אין קשר בין האולפן ובין בית הדין המגייר וכן עת צוין מכון זיו הזוהר, בעוד הרב לוי הוא יו"ר ארגון "נתיבי הזוהר". כמו כן התבקש ראיון נוסף. אכן ביום 16.6.21 נערך הריאיון השני. העותרת הסבירה במהלכו כי גם לאחר שנפטרה המעסיקה והיא שינתה את מקום מגוריה, היא עדיין המשיכה לקיים אורח חיים דתי יהודי וללכת לבית כנסת. העותרת הסבירה כי היא מתגוררת עם חברה, בן זוגה וילדיה ברחוב מירון בתל אביב שם גם התגוררה לפני פטירת המעסיקה בימי החופש. עוד ציינה כי היא ממשיכה באורח החיים הדתי אך מאחר ועברה מקום מגורים היא כבר אינה מתפללת בקהילת יחזקאל (אליה לא ניתן להגיע ברגל בשבת), אלא מתפללת בבית כנסת הסמוך לבית המגורים. היא החלה לפקוד את אותו בית כנסת כחודשיים לפני הריאיון ושם לא מכירים אותה. העותרת המציאה מסמך מבית הכנסת "יחזקאל" מיום 12.6.21 לפיו היא משתייכת אליו כשלוש שנים 2021-2019 ומשתתפת בשיעורי תורה של הרבנית סימה. ביום 28.11.21 כאשר התייצבה לחידוש אשרתה, נמסרה לה החלטה של ראש דסק חוץ וגיור במשיבה אשר ניתנה ככל הנראה עוד ביום 5.9.21. בהחלטה מיום 5.9.21 צוין כי לא הומצאו תצהירים מפורטים אודות אופי, תדירות והשתייכות לקהילה יהודית בזמן הלימודים ולאחר הגיור וכי המסמכים שהומצאו כלליים וללא פירוט. עוד נקבע כי לא ברור הקשר בין בית הדין המגייר לבין הרב המכין לגיור ולא ברור לאיזו קהילה יהודית השתייכה העותרת בעת לימודי הגיור בין מאי 2017 ועד יוני 2018. לנוכח הערת העותרת בראיון כי היא מקווה שתוכל לקבל אזרחות ישראלית ולעלות גם בשביל ילדיה, עולות תהיות באשר לכנות הגיור. הבקשה סורבה בנימוק כי: "לא שוכנענו מכנות הגיור". העותרת התבקשה לצאת מישראל בתוך 30 יום. על אותה החלטה הוגשה עתירה מנהלית ביום 29.12.21. העתירה סומנה 62730-12-21 (להלן: "העתירה הקודמת"). עם העתירה התבקש צו ביניים מכוחו תמשיך העותרת להחזיק באשרה בה היא אוחזת ואכן צו שכזה ניתן ביום 21.1.22, בהעדר התנגדות. באותה עתירה התקיים בפניי דיון ביום 7.9.22. במהלך הדיון המלצתי למשיבה להסכים לכך שעניינה של העותרת יוחזר לבחינה חוזרת למתן החלטה חדשה. אכן בתום הדיון ניתן בהסכמה פסק דין אשר הורה למשיבה כי - "בטרם תינתן החלטה נוספת מטעם המשיבה, תינתן אפשרות לעותרת להגיש כל חומר נוסף שתמצא לנכון וכן ייערך לעותרת ראיון נוסף. במסגרת החומר הנוסף והריאיון - תינתן אפשרות לעותרת להתייחס לכל אי בהירות או סתירה אשר המשיבה סבורה שקיימת בחומר שהועבר. כן תערך בחינה משלימה של שאלת כנות הגיור וזאת בין בכלל ובין בשים לב למועד בו פנתה העותרת לאותו תהליך, בפרט". בפסק הדין נקבע כי את ההחלטה הנוספת יש ליתן עד ליום 1.2.23 ונקבע כי צו הביניים יעמוד בתוקפו עד חלוף 45 יום ממועד מתן אותה ההחלטה. לשלמות התמונה יצוין כי בסמוך לאחר מכן, ביום 29.9.22 ניתן בבית משפט זה פסק דינה של כב' השופטת תמר בר אשר בעת"מ 54982-04-22; 3505-05-22 (להלן: "עניין וולמר"). באותה הכרעה הכיר בית המשפט בגיור אורתודוכסי פרטי אשר התבצע בבית הדין לגיור "אהבת הגר", ברשות כב' הרב חיים אמסלם וזאת לשם קבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות התש"י - 1950 (לעיל ולהלן: "חוק השבות"). בעתירה שבפני צוין כי העותרת דנן עברה הליך גיור זהה ובזמן מקביל לאותו גיור שעברה העותרת וולמר ואשר על בסיסו הורה בית המשפט באותו פסק דין ליתן לעותרת שם מעמד של עולה. הן העותרת והן גב' וולמר - למדו גיור במהלך שנת 2017 במכון "נתיבי הזוהר" ברשות הרב שמעון לוי ושתיהן גם התגיירו במהלך שנת 2018 בבית הדין לגיור "אהבת הגר" אשר בירושלים. המשיבה בחרה שלא לערער על פסק הדין בעניין וולמר. לאחר שהמשיבה לא מילאה את פסק הדין בעתירה הקודמת פנו באי כוחה לפרקליטות ובעקבות זאת היא זומנה לראיון שלישי. העותרת נדרשה להציג מסמכים נוספים אודות גיורה. מסמכים בדבר השתייכותה לקהילה יהודית מוכרת בעת הליך הלימודים ועד היום, תצהירים של המורה, הרב לוי והרב אמסלם ובכלל זה התייחסות לסיליבוס הלימודים, הליך הגיור, תקופתו, אופן ומקום הלימוד, תדירות ושעות הלימוד וכן באופן כללי על התהליך והגיור הספציפי של העותרת וכן מסמך רשמי התומך בכך שבית הדין "אהבת הגר", ביצע את הגיור כחלק מרשת "גיור כהלכה" וזאת על רקע פסק דין וולמר. העותרת זומנה לראיון ביום 17.1.23. בראיון זה, בדומה לראיונות הקודמים, היא נדרשה לסיבה בעטיה החליטה להתגייר וכן לכל תהליך הגיור לרבות השתייכות לקהילת בית כנסת בזמן הלימודים ולאחריהם. באותו מעמד גם הוגשה השלמת טיעון בצירוף אסמכתאות נוספות לכנות ותקינות הגיור (ראה השלמת הטיעון עם שלל המסמכים שצורפו אליה אשר סומנו ע/25). בהתייחס לבקשה להציג אישור כי בית הדין "אהבת הגר" הוא חלק מרשת "גיור כהלכה" הובהר בהשלמת הטיעון כי בית הדין "אהבת הגר" הוא בית דין עצמאי ונפרד וזאת אף שכב' הרב אמסלם אכן משמש גם כדיין ברשת "גיור כהלכה". הודגש כי בפסק הדין בעניין וולמר נקבע שגיור בבית הדין "אהבת הגר" וכן גיור ברשת "גיור כהלכה" (מכון עיתים) עומדים במבחנים שנקבעו בבית משפט העליון לשם הכרה בגיור ולכן מוכרים לצורך מתן מעמד בהתאם לחוק השבות. בראיון מסרה העותרת כי החלה את הליך הגיור במאי 2017 בבני ברק, באותו מקום בו מצוי בית הכנסת של הרב שמעון לוי. המקום נקרא "נתיבי הזהר". הלימודים היו כאמור בימי ראשון בין שש לתשע בערב בקבוצה של יותר מ- 10 תלמידים והלימודים נמשכו שנה. העותרת השתייכה לקהילת יחזקאל גם בזמן הלימודים וגם לאחר הגיור. מאז שהמעסיקה נפטרה היא הלכה לבית כנסת בשכונת התקווה. הרב לוי הפנה אותה לבית הדין המגייר ונכח איתה בזמן הגיור בבית הדין. היו עימה ארבעה תלמידים נוספים שבאו להבחן ועמם היו גם הרב שמעון לוי וכן הרב אמסלם ושני דיינים נוספים. היא הסבירה כי הרבנית לויטין לימדה במכון הגיור. הרב שמעון לוי הוא בעלים של מכון הגיור וכן המפקח על השיעורים והיה מעביר תכנים ועורך מבחנים. הרב אמסלם ערך לה ראיון בבית הדין לגיור. לאחר שלא ניתנה החלטה עד ליום 1.2.23 כפי שהיה צריך מכוח פסק הדין הקודם, נערכה שוב פניה לפרקליטות אך הדבר לא הועיל. בנסיבות אלה הוגשה ביום 22.6.23 בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט. רק בעקבות אותה בקשה, הגישה המשיבה הודעה ביום 1.8.23 אשר לה צורפה לראשונה החלטת ראש דסק חוץ לגיור במשיבה מיום 25.7.23. בעניין החלטה זו הוגשה העתירה שלפניי. ההחלטה נושא העתירה: בהחלטה בגינה הוגשה העתירה נקבע כי הפעם נדחתה בקשת העותרת מהטעם שבית הדין לגיור "אהבת הגר", אינו משויך לרשת "גיור כהלכה". וכך נכתב בהחלטה: "ממכלול נתוני הבקשה עולה כי לעניין בית הדין המגייר לא הוצגו מסמך תומך/אישור רשמי כי בית הדין המגייר ביצע את הגיור כחלק מרשת 'גיור כהלכה'. בהקשר לכך יצוין כי ביום 29.9.2022 ניתן פסק דין בשתי עתירות שעסקו בגיורים שבוצעו בבתי דין פרטיים אורתודוכסיים בישראל של 'גיור כהלכה', תוך שנקבע כי יש להכיר בגיורים אלו לצורך חוק השבות (עת"מ 54982-04-22 ועת"מ 3505-05-22). בהתאם לכך, במסגרת הבקשה הנוכחית נדרשת להמציא אסמכתא לכך כי הגיור שבוצע לך בבית הדין 'אהבת הגר' הינו גיור שבוצע כחלק מרשת 'גיור כהלכה'. בתגובה לכך, טענת כי מדובר בדרישה תמוהה היות ובית הדין 'אהבת הגר' הוא בית דין עצמאי ונפרד. כמו כן, נטען במכתבכם כי רשת 'גיור כהלכה' עומדת במבחנים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון לשם הכרה בגיור ולכן מוכרים לצורך מתן מעמד בהתאם לחוק השבות. כאמור, פסק הדין קבע כי גיורים של בית הדין 'גיור כהלכה' מהווים גיור ב'קהילה יהודית מוכרת'. לעומת זאת ממכלול הנתונים עולה כי הגיור הספציפי שנערך למרשתך נערך על ידי בית הדין אהבת הגר אשר אינו נמנה על בתי הדין לגיור של רשת 'גיור כהלכה'. נוכח האמור נמצא כי אין עניינך זהה לגיור בעת"מ 54982-04-22 ומשכך לא ניתן לאשר את בקשתך לקבלת מעמד עולה על בסיס זה. עם זאת רשות האוכלוסין לומדת את פסקי דין בעת"מ 54982-04-22 ובעת"מ 3505-05-22 וההשלכות שלהם, ולשם כך באפשרותכם להמציא מסמכים באשר לבית הדין 'אהבת הגר', מי הגוף שהקים אותו, מי הרבנים המכהנים בו, וכל מידע רלבנטי הנוגע לבית הדין". אקדים את המאוחר ואציין כי החזרת עניינה של העותרת למשיבה על ידי במסגרת העתירה הקודמת, נקבעה לצורך השלמת בדיקה בדבר כנות הגיור, בעוד בהחלטה האחרונה אין כל התייחסות לכך והמשיבה מוחזקת אפוא ככזו שהשתכנעה מכנות הגיור אך כעת היא מעלה מחסום חדש בפני העותרת. המשיבה מציינת כי ביום 7.8.23 התקבלה בקשה להאריך את המועד להשלמת מסמכים תוך שצוין כי לאור חופשת הקיץ וחגי תשרי, תבקש העותרת להשלים מסמך הכולל את המידע הנדרש (מידע אודות זהות הגוף שהקים את בית הדין אהבת הגר, זהות הרבנים המכהנים בו וכיוצ"ב) - בתוך 45 ימים. כן צוין כי נבחנת אפשרות לצרף מסמכים נוספים. העותרת הפנתה גם למסמכים שהוגשו ביום 17.1.23 שם צורף מסמך קורות חיים של הרב אמסלם ופועלו של בית הדין לגיור בראשותו. בתוך כך גם התבקש תיאום תור להארכת אשרת העותרת בלשכת המשיבה ברמת גן. בסופו של יום בחרה העותרת שלא להתקדם שוב בהעברה חוזרת ונשנית של מסמכים אלא הגישה את העתירה אשר בפניי. כפי שיובהר להלן, לעתירה צורף מכתב של כב' הרב אמסלם מיום 18.12.23. עיקרי טענות העותרת: בעתירה מפנה העותרת לסעיף 1 לחוק השבות הקובע כי לכל יהודי יש זכות לעלות ארצה כאשר סעיף 4ב לחוק, מגדיר יהודי בין השאר גם כמי שהתגייר. עוד מפנה העתירה להלכת רגצ'ובה (בג"ץ 7625/06 רגצ'ובה נ' משרד הפנים, 31.3.16) - שם נדונה השאלה אם יש להכיר בגיור של מי שעבר גיור אורתודוכסי בישראל שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי. העתירה שם התקבלה. אומנם נדחתה הגישה שניתן להכיר באדם כאילו התגייר ובלבד ששלושה יהודים יכריזו על גיורו ונקבע כי לא די ברצון סובייקטיבי להסתפח לעם היהודי. עם זאת נקבע כי יש להכיר במי שעבר גיור בהתאם למבחן אובייקטיבי של הכרה ציבורית בהליך הגיור. אומץ אותו מבחן שנקבע לעניין הכרה בגיור שנערך בחו"ל, כלומר מבחן הקהילה היהודית המוכרת. עוד נקבע כי חוק השבות יחול רק על מי ששהה בישראל כדין בעת שעבר גיור כאמור. בסופו של יום, בהתאם לאותה הלכה, אדם שעבר גיור אורתודוכסי פרטי בישראל, בקהילה יהודית מוכרת ועשה זאת כאשר הוא שוהה בישראל כדין - הינו זכאי למעמד של עולה בהתאם לחוק השבות. בעתירה נטען כי המדינה אינה מקיימת את הלכת רגצ'ובה ואינה מכירה בגיורים פרטיים כאשר טענתה היא שהקושי נעוץ במבחן ההשתייכות לקהילה יהודית מוכרת. כך עד לאחרונה הכירה המשיבה רק בגיורים שנערכו באותם שני בתי דין אשר בעניינם התקיים הדיון בעניין רגצ'ובה. פניות של גרים נוספים נדחו בטענה ש -"טרם נקבעו קריטריונים להכרה בקהילה יהודית מוכרת בישראל". העותרת טוענת כי גם מקרה זה, הוא מקרה בו ממשיכים להתעמר בגרת צדק וזאת גם בניגוד לפסק הדין בעתירה הקודמת. ביחס לקושי כביכול בהגדרת קהילה יהודית מוכרת בישראל מפנה העותרת לעניין וולמר שם כאמור היו שתי גרות כאשר אחת מהן, בדיוק כמו העותרת כאן, התגיירה בבית הדין "אהבת הגר" (העותרת השנייה באותה פרשה התגיירה בבית הדין של רשת "עתים - גיור כהלכה", אשר באפרת). כאמור אף ששם המשיבה דחתה את בקשת הגיור - בית המשפט הכיר באותו גיור. בין השאר התייחס בית המשפט לשוני במבנה הקהילתי בין ישראל ומחוץ לה. בעוד בקהילה יהודית בחו"ל - זו מספקת את שירותי הדת, הרי שבארץ אלו מסופקים באמצעות רשויות מקומיות, מועצות דתיות, משרדי ממשלה והרבנות. נטען כי גם המשיבה הסכימה שם שאת מבחן הקהילה היהודית המוכרת יש לקיים באופן שונה בין ישראל לבין מקומות בחו"ל. לטענת המשיבה מבחן הקהילה היהודית ביחס לגיורים שבוצעו בחו"ל מטרתו היא להבטיח שידובר בגיור שלא נעשה על ידי "כל שלושה אנשים". כלומר עסקינן באמצעי שיוביל לכך שהגיור יבוצע בגוף מתאים ולא בגוף שנותן יד לגיורים שאינם כנים. נטען כי בשונה מכך, כאשר מדובר במדינת ישראל ראוי לבחון באופן ישיר את הגוף המגייר עצמו; ובית המשפט בעניין וולמר אכן נדרש בעניין זה. הודגש שם כי הגיור בארץ, בשונה מחו"ל, לא נעשה במסגרות קהילתיות אלא בבתי דין לגיור. את הרצינות של אותם בתי דין פרטיים ניתן לבחון ישירות באמצעות ההכרה שהם זוכים לה בקרב הקהילה שבה הם פועלים. העותרת טוענת כי לכן לא היה אמור להיות קושי לאחר פסק הדין בעניין וולמר, להשלים ולקבוע קריטריונים ותבחינים לבחינת בקשות גיור ובתי דין מגיירים אך המשיבה נמנעת מכך ודוחה בתואנות סרק בקשות לקבלת מעמד עולה של גרים. לטענת העותרת, המשיבה נמנעת מלקבוע קריטריונים להכרה בגיורים שנערכו בבתי דין פרטיים וזאת אף שנים לאחר הלכת רגצ'ובה. בהקשר זה היא מפנה לביקורת של בית המשפט העליון שניתנה כבר במסגרת בג"ץ 4870/17 אשטיפני נ' משרד הפנים (2.5.18) שם נאמר כי משחלפו שנתיים מהלכת רגצ'ובה יש לפעול לפיה. אותם דברים יפים בבחינת קל וחומר כאשר חלפו מעל ל-7 שנים מאותה הלכה. העותרת מפנה לכך שגם בעניין וולמר ציין בית משפט כי דרך המלך היא לקבוע קריטריונים ברורים ואחידים שיפורסמו לציבור וכך תימנע שרירות ואפליה בין גרי הצדק והדבר גם יאפשר ביקורת שיפוטית על התבחינים עצמם ועל החלטות מכוחם. נטען כי כל עוד המשיבה לא עשתה כן אין היא יכולה להתלות במחדליה ולדחות בקשות שבות לגיטימיות. נטען כי כאשר היא נמנעת מלעשות כן הרי שיש, לכל הפחות, לבדוק כל מקרה לגופו. כלומר לבדוק האם אכן לא מדובר בגיור של "כל שלושה אנשים". יש לבדוק כי מדובר בבית דין שהדיינים שמכהנים בו הם בעלי מעמד וזוכים להכרה בקרב הקהילה במובן הרחב. הודגש כי בעניין וולמר למעשה בית משפט עשה את עבודת המשיבה כאשר בחן את בתי הדין שנדונו שם בהתייחס לפרסומי בית הדין, רשימת הרבנים הקשורים במוסד ועוד. העותרת טענה כי ההחלטה נגועה בחוסר תו"ל קיצוני. ההנמקה לדחייה הייתה כי העותרת נדרשה להמציא אינדיקציה לכך שגיורה בבית דין "אהבת הגר" בוצע ברשת "גיור כהלכה", אך ממכלול הנתונים עולה שזה אינו נמנה עם בתי הדין לגיור של רשת "גיור כהלכה" ולכן לא זהה לעניין וולמר. בהקשר זה מציינת העותרת כי בפס"ד וולמר נפלה טעות עת קבע בית הדין בסיפא כי בית הדין "אהבת הגר" עצמו משתייך לרשת "גיור כהלכה", בעוד מדובר בבית דין עצמאי שאינו משתייך לאותה רשת, הגם שהרב אמסלם עצמו משמש כאב בית הדין של רשת גיור כהלכה ושמו מופיע ברשימת הרבנים הנמנים על שורות הרשת. אין באותה טעות לגרוע מקביעה מפורשת שניתנה שם, שיש להכיר בגיור שנערך בבית הדין "אהבת הגר" כגיור שנערך בקהילה יהודית מוכרת. אם המשיבה רצתה לחלוק על כך היה עליה להגיש ערעור על אותו פסק דין. אין מקום כשנה לאחר פסק הדין להטיל על העותרת להוכיח השתייכות בית הדין "אהבת הגר" לרשת "גיור כהלכה" וזאת אף לאחר שזו הבהירה כי מדובר בבית דין נפרד ועצמאי. מכל מקום, להסרת ספק צורף לעתירה מכתב של כב' הרב אמסלם, המבהיר כי הוא משמש כאב ביה"ד במסגרת שני בתי הדין מעל לחמש שנים במקביל והליך הגיור בהרכבים שהוא עומד בראשם - זהה לחלוטין, לרבות בעניין הדרישות להכנה לגיור, בבדיקת המלצות ובשיקולי המגיירים. ר' המכתב שסומן ע/28. נטען כי אף אם הייתה העותרת מוכיחה במסמך רשמי כי הגיור נעשה ברשת "גיור כהלכה" וזאת ע"י מסמך מ"עיתים" הייתה המשיבה מוצאת טענה חדשה לדחות את הבקשה. בהקשר זה מפנה העתירה למקרה נוסף המטופל על ידי אותו המייצג, אשר אף ששם הגיור היה באמצעות "גיור כהלכה" לא אושרה הבקשה. מכל מקום, המשיבה מתעלמת מהקביעה המהותית בוולמר אשר הורתה כי אף בהעדר תבחינים מוגדרים ואובייקטיבים, יש לערוך בחינה פרטנית באשר לבית הדין בו נערך הגיור. לטענת העותרת, בית הדין "אהבת הגר" עומד בכל הנדרש. באשר לטענה זו, ר' הפירוט שהובא באשר לפועלו של כב' הרב אמסלם בסעיף 77 לעתירה וכן מידע נוסף באשר לבית הדין המגייר שהובא בסעיף 78. נטען כי התנהלות המשיבה נגועה בחוסר הגינות ובהפרת כללי הצדק הטבעי. נטען כי קרוב לארבע שנים ממתינה העותרת למעמד כאשר בשלוש החלטות נומקה הדחיה כל פעם באופן שונה. בתחילה בהעדר קריטריונים לקהילה מוכרת, לאחר מכן בעיות באשר לכנות הגיור וכעת בהעדר ראיה כי בית הדין המגייר שייך לרשת גיור כהלכה. לא ניתן לבקש להוכיח דבר שהעותרת ציינה והבהירה כי אינו נכון. הודגש כי מכוח פסק הדין זומנה העותרת לעוד ראיון והיא הגישה אז מסמכים וביקשה בהשלמת הטיעון להודיע לה אם נדרשים מסמכים נוספים ולתת לה שהות להמציאם. הדחיה בסוף היא מחמת העדר מסמכים אשר חרף פנייתה לא התבקשה להשלים. עולה תמונה ממנה ברור כי כל רצון המשיבה הוא לדחות את בקשת העותרת בכל דרך. ברור כי המשיבה אינה דנה בבקשה בלב פתוח ונפש חפצה. הדבר מהווה הפרה של חובת ההגינות. לבסוף נטען כי ההחלטה גם ניתנה בניגוד לפסק הדין אשר ניתן בעתירה הקודמת. ההחלטה האחרונה לא ניתנה במועד שנקבע ובינתיים החזיקה העותרת רק באשרת ב/2 שלא מאפשרת לה לעבוד ולכלכל את עצמה. בסופו של יום התבקש הן סעד פרטני בעניין העותרת, לה יינתן מעמד עולה - אך גם סעד כללי בדמות חיוב המשיבה לקבוע תבחינים ברורים ואחידים להכרה בגיורים אורתודוקסים פרטיים שנערכו בישראל, לרבות לעניין הכרה בבתי דין מגיירים, או לחלופין לבחון כל מקרה לגופו, בכפוף לחובת השוויון, לצורך מתן מעמד מכוח חוק השבות ולקצוב לאמור סד זמנים. הליכי ביניים: ביום 28.3.24 הגישה המשיבה הודעה ובקשה למחיקת העתירה. צוין בזו כי לעותרת ניתנה הזדמנות בהחלטה מיום 25.7.23 להמציא מסמכים התומכים בטענותיה באשר להכרה בגיור שנערך במסגרת בית הדין אהבת הגר. נאמר בהודעה כי לאחר עיון מחדש נמצא שיש להשיב את ענין העותרת לבחינה מחודשת ולאפשר לה לצרף מסמכים התומכים בטענותיה בעניין בית הדין אהבת הגר ובכלל זה להידרש בשנית למסמכים שצורפו ביום 17.1.23. עוד צוין כי על מנת שיהא ניתן לתת החלטה מחודשת על בסיס תשתית ראייתית מלאה, בעניין בית הדין בו נערך גיור העותרת, מתבקשת העותרת לפעול בהתאם לדרישות המשיבה במכתב שצורף. במכתב התבקשה העותרת ליתן מענה, מגובה בתצהיר מאת האורגן המגייר באהבת הגר - בהתייחס למספר נקודות, לרבות לאיזה זרם ביהדות משתייך האורגן המגייר, כללי בית הדין, התייחסות לקריטריונים לפתיחת תיק לגיור ולבחינות אותן עורך בית הדין למבקש, זהות האנשים להם יש סמכות לאשר פתיחת תיק לגיור, פירוט אודות הגוף המכין לגיור ואודות הפיקוח עליו, התייחסות לעניין הקשר בין הגוף המכין לגיור לבין האורגן המגייר ובית הדין, פירוט אודות הנסיבות בהן מחליטים לאשר או לסרב בקשה לגיור, פירוט מהו היקף הלמידה, תוכן הלמידה ובכלל זאת סילבוס מפורט של החומר הנלמד, פירוט אודות זהות הדיינים המכהנים בבית הדין, פירוט הגופים או הרבנים המכירים בגיור הנערך במסגרת בית הדין ועוד. המשיבה מבהירה בתגובתה כי לעמדתה כל עוד העותרת בחרה שלא לספק מענה לשאלות הנ"ל- אין בסיס לקבל החלטה בעניינו של בית הדין ובהתאם לאופי בו נבחנו בתי הדין בפסיקה וממילא לא ניתן להכריע בגיורה של העותרת. העותרת התנגדה לבקשה למחיקת העתירה. להתנגדותה צירפה מכתב שנשלח מבא כוחה ביום 10.4.24. במכתב הוא הודה על נכונות הרשות לקדם הטיפול בבקשות למעמד עולה מכוח גיור פרטי שנערך בבית הדין אהבת הגר. עם זאת נטען כי הדרישה לקבלת המידע כעת אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה בעניין. התבקש לדעת האם המשיבה פנתה לבתי דין נוספים בבקשה זהה לקבלת המידע המבוקש וכן האם הבקשה מבוססת על עבודת מטה וגיבוש קריטריונים להכרה בבתי דין פרטיים לגיור, תוך בקשה לקבל מראש את הקריטריונים שנקבעו. ככל שאלה טרם גובשו - ביקש ב"כ העותרת לדעת על סמך מה מבוקש המידע אודות בית הדין והתבקשה הבהרה לעניין זהות הגורם הבוחן והמכריע בעניין. כן צורף להתנגדות העותרת מכתב נוסף מהרב אמסלם מיום 24.4.24 - שם התייחס לבקשה להבהיר את המדיניות ההלכתית הנהוגה בבתי הדין ובהרכבים אשר הוא עומד בראשם. הוא השיב לשאלה מי ראוי להתקבל לגיור; שאלת ביטול הגיור; מעמדו של בית הדין הפרטי - וביקורתו על דרך התנהלות הרבנות והמערכת הממסדית. לטענת המשיבה לא היה במכתב התייחסות לשאלות המהותיות אשר נדרשות כדי לאפשר למשיבה לקבל תמונה מלאה בעניין בית הדין ועמידתו במבחנים שהותוו בפסיקה וקיים עדיין פער עובדתי בכל הנוגע לאופן התנהלותו של בית הדין, כלליו, הדיינים המכהנים בו ועוד. נטען כי המכתב לא נותן מענה למידע שהתבקש ביום 28.3.24. בהחלטתי מיום 15.5.24 דחיתי את בקשת המשיבה למחיקת העתירה מטעמי העותרת. עוד נאמר כי - "מדובר בעתירה חוזרת בעוד על פני הדברים המשיבה לא פעלה בהתאמה לפסה"ד בעתירה הקודמת וספק אם יכולה הייתה להעלות טעם חדש (טעם, אשר כעת היא מבקשת להמשיך בבירורו, אף שהוצגו לה מסמכים רבים שאפשרו לעשות זאת זה מכבר)". בנסיבות אלה הורתי למשיבה להגיש כתב תשובה לעתירה. עיקרי טענות המשיבה: המשיבה הרחיבה באשר להוראות חוק השבות ולפסיקה, אשר קבעה כי יש להבטיח שהליך הגיור לא ינוצל לצורך רכישת מעמד בישראל מכוח חוק השבות. נקבע כי מחמת החשש לגיור מטעם זה, נדרשת רמת פיקוח הדוקה מטעם המשיבה. בגדר האמור, ניתנה גם הלכת רגצ'ובה אשר שבה והדגישה את הפיקוח הנדרש בעת הכרה בגיור. אכן במסגרת פסק דין זה, אישר בית המשפט כי בגדר מי שהתגייר בהתאם לסעיף 4ב' לחוק השבות יכול לבוא גם מי שגיורו נערך בישראל, שלא על ידי מערך הגיור הממלכתי. עם זאת התבקש כי הגיור ייערך בקהילה יהודית מוכרת. נקבע כי יש צורך להפעיל מבחן אובייקטיבי בעניין זה באופן שהגיור לא יהיה תלוי רק ברצונו האישי של האדם. הובהר שם באופן ברור, כי אין לקבל את הגישה לפיה הביטוי שמתגייר - די לו בכך ששלושה יהודים הכריזו על גיורו של אדם. יש צורך שידובר בגיור שמקפל בתוכו מבחן אובייקטיבי של הכרה ציבורית באותו הליך גיור. נקבע עוד כי לא כל קהילה יהודית באחת מארבע כנפות תבל תיחשב קהילה מוכרת. יש צורך בקהילה בעלת זהות יהודית משותפת, מבוססת וקבועה. באותה פרשה הכיר בית המשפט בשני בתי דין פרטיים שנדונו באותו מקרה. האחד, של הרב פרנק משכונת מאה שערים בירושלים; והשני, של הרב קרליץ בבני ברק. נקבע כי אותם בתי דין עומדים בגדר ההגדרות דלעיל. המשיבה מציינת כי לאחר אותו פסק דין הוחל בהכנת טיוטת קריטריונים למתן מעמד עולה למי שהתגייר ב- "קהילה יהודית אורתודוקסית מוכרת" בישראל, אשר אינו זכאי לקבל אזרחות ישראלית על פי דין או שאינו בעל רישיון לישיבת קבע. נטען כי עלה קושי ביישום המבחן שנקבע בפסק הדין, מאחר והמבנה הקהילתי המוכר לגיורי חו"ל של קהילה יהודית מוכרת, לא מתקיים באותו אופן בישראל. בשנת 2017 הופץ תזכיר חוק הגיור הממלכתי, אשר מטרתו הייתה לעגן מערך גיור בחקיקה כגורם הבלעדי אשר לגיוריו בישראל תהיה נפקות לכל דבר ועניין. אותה הצעת חוק ממשלתית לא קודמה מאז. עוד נעשו ניסיונות שונים כדי לקדם את הסוגיה ונטען כי גם בימים אלה עומלים גורמי המקצוע במשיבה על קידום טיוטה של תבחינים לבחינת גיורים פרטיים בישראל. גובשה טיוטה שהובאה בפני מנכ"ל המשיבה לצורך דיון בנושא. לשלמות התמונה הפנתה המשיבה לכך שבבג"ץ 11013/05 דהן נ' שר הפנים (1.3.21) נקבע כי יש להכיר גם ביהדות של מי שבמהלך שהותו בישראל עבר גיור במסגרת קהילה מהזרם הרפורמי או הקונסרבטיבי. בפרשת וולמר סקר בית המשפט באריכות את הפסיקה ועמד על הקשיים ביישום מבחן הקהילה היהודית המוכרת. נאמר שם כי נראה שבכוונה נמנע בית המשפט מלקבוע אמות מידה ליישום אותו מבחן ומקביעת מאפייני סף של אותה קהילה. בית המשפט הפנה לקושי הנעוץ בשוני בין מבנה קהילתי בחו"ל לקהילות בישראל וכפועל יוצא מכך, עולה קושי ביישום עניין רגצ'ובה בישראל עת שפונים להכרה בבית דין פרטי, אשר לא בהכרח קשור לקהילה מוכרת. צוין כי המוסדות המגיירים בישראל לא משתייכים למסגרות קהילתיות ועל אף זאת ישנם בתי דין פרטיים הזוכים להכרה בקרב הקהילה, ומובנה הרחב, בה הם פועלים. בפרשת וולמר בחן בית המשפט את עניינה של רשת "גיור כהלכה", אשר מציעה גיור אורתודוקסי הלכתי ציוני. בית המשפט בחן את תיאור אותה רשת במרשתת ועמד על רשימת הרבנים והדיינים המופיעים בו, והעומדים מאחורי גיוריו. נקבע שם כי יש להכיר בבתי דין אורתודוקסיים פרטיים שנמנים על אותה רשת, שכן הם דומים לבתי הדין הפרטיים שקיבלו את אישור בג"ץ בעניין רגצ'ובה. בתי הדין המשתייכים לרשת גיור כהלכה, משתייכים לזרמים מרכזיים ביהדות, הם בעלי מסגרות קבועות והם בעלי זהות יהודית ידועה במסגרת קבועה ובעלת שם. לאלו יש גם את המרכיב הקהילתי הקיים לעניין בית הדין של גיור כהלכה, ובין השאר גם על רקע רשימת הרבנים הבולטים הנמנים על שורותיו, מצא לקבל את הגיור הנערך שם. המשיבה מדגישה כי באותו מקרה, בית המשפט בחן מידע רב לפני שהגיע למסקנתו וציין אגב הכרה באותם בתי דין, מהם המבחנים שיש לבדוק. באשר למקרה דנן, סבורה המשיבה, כפי שציינה בהודעתה מיום 28.3.24, שיש להשיב את עניין העותרת לבחינה מחודשת, לאפשר לה לצרף מסמכים התומכים בטענותיה וכן להידרש שנית למסמכים שצורפו ביום 17.1.24. רק לאחר מכן יש להכריע על בסיס תשתית ראייתית מלאה בעניינו של בית הדין שגייר במקרה דנן. המשיבה סבורה שנדרש לה מענה מפורט ומגובה בתצהיר ואסמכתאות, באשר לפריטים הבאים: א. לאיזה זרם ביהדות משתייך האורגן המגייר. ב. כללי בית הדין והאורגן המגייר - פירוט מלא ורחב. ג. התייחסות לקריטריונים השונים לפתיחת תיק לגיור ולבחינות אותן בית הדין עורך למבקש הפונה אליו בבקשה להליך גיור, ובכלל זה הדרישות אותן קבע האורגן לצורך אישור או סירוב בקשה לפתיחת הליך גיור, וכן התייחסות לשאלה האם נבדק מעמדו בישראל של המבקש/ת טרם קבלת ההחלטה בבקשה לביצוע הליך הגיור. ד. זהות האנשים להם סמכות לאשר פתיחת הליך גיור למבקש/ת. ה. פירוט אודות הגוף המכין לגיור והפיקוח עליו, כמו גם התייחסות לעניין הקשר בין הגוף המכין לגיור לבין האורגן המגייר ובית הדין. ו. פירוט באלו נסיבות מחליטים לאשר או לסרב בקשה לגיור, וכן מה קורה לפני בית הדין, מה בית הדין בודק. ז. פירוט אודות היקף הלמידה בהליך הגיור, תוכן הלמידה ובכלל זה סילבוס מפורט של החומר הנלמד וכן התייחסות להיקף שעות וימי הלמידה וכן לאופן הלימוד (פרטני/קבוצתי/פרונטלי וכו'). ח. פירוט כיצד מבוצע הליך הפיקוח על הליך הלימודים. ט. פירוט אודות הדרישה להשתתפות פעילה בקהילה יהודית במהלך ולאחר הגיור, היקף הדרישה והפיקוח על כך, והאם נערכת בקרה על כך גם לאחר סיום הליך הגיור. כמו כן, התייחסות לקשרים בין הקהילה היהודית – הרב המכין לגיור – האורגן המגייר. י. פירוט המסגרות המשתייכות או הפועלות תחת האורגן המגייר. יא. פירוט מיקום, היקף ותדירות פעילות האורגן המגייר. יב. פירוט זהות הדיינים המכהנים בבית הדין מטעם האורגן המגייר, ובכלל זה פירוט התפקידים אותם הם נושאים באורגן המגייר ומחוצה לו, וכן מיקום הקהילות בהם הדיינים הללו פועלים. יג. פירוט אודות גופים או רבנים המכירים בגיור הנערך במסגרת בית הדין הפועל מטעם האורגן. המשיבה הפנתה לכך שהיא ביקשה מהעותרת גם מסמכים המעידים על השתייכות לקהילה יהודית לאחר מועד הגיור. אעיר כי מתיקים אחרים המתבררים במקביל בבית משפט זה - עולה כי נשלחה פניה דומה לעותרים נוספים. אף שהמקרה הנדון כאן נבחן על ידי המשיבה במשך כארבע שנים, היא לא טרחה להבהיר מה מאותם רכיבים טרם קיבל מענה במהלך ההליך הממושך, ככל שחסר דבר מה. בנוסף, לא ניתן מענה למבוקש ע"י ב"כ העותרת בפנייתו מיום 10.4.24, כמפורט לעיל. המשיבה טוענת כי הפירוט האמור נדרש והכרחי כדי לבחון את עניינה של העותרת, ובמיוחד "לשם השאלה הראשונית" (ההדגשה אינה במקור, ר' סעיף 73 לתשובה) שהיא האם יש מקום להכיר בבית הדין "אהבת הגר" ובגיורים שהוא עורך לשם מתן מעמד לפי חוק השבות. הודגש, כי בית הדין "אהבת הגר" לא נמנה על רשת גיור כהלכה, אשר בה דן בית המשפט באופן מהותי בפסק הדין בעניין וולמר. נטען כי אין מקום להתערבות של בית המשפט, מקום בו העותרת סירבה למצות הליכים בעניינה ועמדה על התערבות כבר בשלב הנוכחי. המשיבה הדגישה, כי במענה מיום 25.7.23 אשר אותו תוקפת העתירה, נאמר מפורשות כי המשיבה לומדת את פסק הדין בעניין וולמר וכי באפשרות העותרת להמציא מסמכים נוספים באשר לבית הדין והגוף שהקים אותו. כאשר המשיבה מבקשת לקבל מידע סדור ומקיף ומבקשת לבחון מחדש את המסמכים שהעותרת הציגה, וזו אף תשלים במקביל מענה לשאלות מדויקות וברורות - היה מקום שהעותרת תפעל למסור את מלוא המידע כדי לבסס את טענתה כי יש מקום להכיר בגיור שעברה. לא מדובר בבקשה טכנית למיצוי הליכים, אלא מהותית. המשיבה מדגישה כי בהתחלה הביעה העותרת נכונות לצירוף מסמכים (ר' מכתבה מיום 7.8.23 אשר צורף כנספח 15 לתשובה), וגם במכתב בא כוחה מיום 10.4.24 היא הודתה על נכונות המשיבה לקדם את בחינת עניינו של בית הדין, אך לאחר שחודש רישיונה בישראל היא בחרה שלא למסור את המסמכים ולהגיש את העתירה דנן. המשיבה טוענת כי כדי לקבל החלטה בעניין העותרת, יש צורך לעבור מספר משוכות. ראשית, יש לבחון אם יש מקום להכיר בבית הדין אהבת הגר כבית דין שגיורים באמצעותו יכול ויוכרו לצורך שבות. אם המענה לכך יהיה חיובי, אזי תידרש בחינה פרטנית האם העותרת דנן מילאה ועמדה בכללים. כל עוד העותרת לא סיפקה את המידע הדרוש, לא ניתן לשוב ולבחון את עניינה. המשיבה מדגישה, על יסוד פסיקה אליה היא מפנה, את חובתה לבחון ביסודיות את הליך הגיור לנוכח החשש מפני - "מסירת מפתחות הכניסה לישראל לידי גופים חיצוניים שאין עליהם פיקוח" (ר' ס' 82 לתשובה). לעמדת המשיבה - המסמכים שהומצאו לה על ידי העותרת לפני העתירה ובמסגרת השלמת טיעון מיום 17.1.23, אינם מספקים מענה לדברים שעליה לבחון. (ר' 88-85 לתשובה). לדוגמה, צוין כי לא די בתצהיר הרב שמעון לוי, מקום בו הוא לא פירט את זהות המורים במקום והסמכתם. לא הועבר סילבוס המפרט את החומר הנלמד. במכתב הרב אמסלם לא פורט בדבר זהות הדיינים המכהנים בבית הדין או אודות גופים או רבנים המכירים בגיור הנערך שם. בנוגע למכתבו של הרב אמסלם, שצורף לעתירה ולא עמד בפני המשיבה לפני כן (נספח 28 לעתירה), נטען כי מדובר במכתב כללי שאינו מספק תשתית ראייתית ברורה. המשיבה חולקת על הטענה שכל שהיה עליה לעשות הוא ליישם את קביעות בית המשפט בעניין וולמר והיא מדגישה כי הסמכות לבחון התאמת בית דין זה או אחר מסורה לה. נטען כי כל עוד מוכנה המשיבה לשוב ולבחון את עניין גיור העותרת, אך העותרת לא ממציאה את כל המסמכים הנדרשים, אין מקום להתערבות בית המשפט, אלא יש לאפשר למשיבה למצות את הבחינה בעניין בית הדין אהבת הגר. אין מקום כי בית המשפט ייכנס בנעלי המשיבה. באשר לסעד הכללי, שם ביקשה העותרת "קביעת תבחינים ברורים ואחידים להכרה בגיורים אורתודוקסיים פרטיים שנערכו או לבחון כל מקרה לגופו תוך קביעת סד זמנים קצוב לשם כך..." הבהירה המשיבה כי מדובר בנושא מורכב, שהגורמים הרלבנטיים בוחנים לעומק ואין בסיס לבקשת סעד זה בטרם מוצו ההליכים בהקשר זה, והנושא עלה רק בעתירה. המשיבה הזכירה כי טיוטת תבחינים לבחינת גיורים פרטיים בישראל הוכנה על ידי גורמי המקצוע והובאה בפני מנכ"ל המשיבה לצורך דיון בנושא. נטען כי אין לקבל את בקשת העותרת על פיה עד קביעת סד זמנים לבחינה פרטית של בקשות - יהיה בית המשפט זה שנותן מעמד עולה ואזרח לכל מי שהתגייר בבית דין פרטי. לא ניתן לקבל את הגישה לפיה לכל בית דין פרטי תוענק הסמכות לקבוע מי יקבל מעמד של עולה ואזרח בישראל. גם כאשר נקבע שמדובר בבית דין אשר על בסיס הגיור שבו ראוי להעניק מעמד מכוח חוק השבות, עדיין יש לעשות בחינה פרטנית של כל מקרה לגופו. הכרעה: אני מוצאת כי עתירה זו הוגשה בדין ויש מקום לקבלה ולהכיר במעמד העותרת בישראל מכוח חוק השבות ועל יסוד הגיור שעברה. אנמק עמדתי להלן. כפי שאבהיר תוצאה זו מוצדקת על יסוד שלושה ראשים: 1) לנוכח ההכרעה בפרשת וולמר, אשר המשיבה בחרה שלא לערער עליה, מחייב עקרון השוויון להכיר בגיור העותרת דנן. 2) לנוכח אופן הטיפול המתמשך בפניית העותרת, אין מקום להידרש בשלב מאוחר זה, לשאלת האפשרות להתגייר בבית דין בראשות כב' הרב אמסלם. אף אם יש מקום לבחינות אלה ואחרות ביחס לפונים לקבלת מעמד ממועדים מאוחרים יותר, אין זה המצב באשר לעותרת. עותרת אשר בעניינה מתנהלים כבר הליכים מספר שנים ואשר עניינה הוחזר בהסכמה להשלמת בחינת כנות הגיור. 3) אפילו היה מקום להידרש גם לשאלת בית הדין המגייר אזי בהתאמה לדרך הילוך בית המשפט בפרשת וולמר, יש מקום להכיר גם לגופם של דברים בגיור באמצעות בית הדין אהבת הגר אשר בראשות כב' הרב אמסלם. אפתח בפרשת וולמר; עיון בפסק הדין שם מלמד כי מסלול גיורה של העותרת וולמר עבר באותו בית דין ובאותו מכון גיור בו למדה גם העותרת שבפניי. כך בסעיף 4 לפסק הדין מתואר כי העותרת וולמר, לאחר התקרבותה ליהדות - "החלה בהליך גיור ובאימוץ אורח חיים יהודי. במהלך שנת 2017 למדה העותרת במשך כשנה לימודי הכנה לגיור במכון ללימודי גיור "נתיבי הזוהר" בבני ברק, בראשון הרב שמעון לוי, וביום ו' באדר התשע"ח (21.2.2018), לאחר השלמת לימודיה, קיבלה תעודת גיור של בית הדין הבינלאומי לגיור בירושלים "אהבת הגר", בראשות הרב חיים אמסלם. במהלך התקופה האמורה היא אף השתייכה לקהילת בית הכנסת "בית אל" בתל אביב...וכן למדה שיעורי תורה במסגרות שונות". מסלולה של העותרת אשר בפני הוא כזה: בשנת 2017 גמלה בלב העותרת שבפני ההחלטה להתגייר ולקשור את גורלה בגורל העם היהודי. במאי באותה שנה היא החלה ללמוד באולפן לגיור אורתודוקסי בבני ברק, "נתיבי הזוהר", בראשות כב' הרב שמעון לוי. הלימודים שם ארכו כשנה וכללו מפגשים מדי שבוע למשך מספר שעות. העותרת סיימה את לימודיה אלה בהצלחה ביוני 2018. ביום 21.6.2018 היא התייצבה בפני בית הדין "אהבת הגר" בירושלים בראשות כב' הרב חיים אמסלם. לאחר שבית הדין בחן את כוונותיה וידיעותיה ולאחר שטבלה והתחייבה לקבל עול תורה ומצוות החליט בית הדין לגיירה. אף היא השתייכה לקהילת בית כנסת, כמתואר לעיל. עולה אפוא כי מדובר באותו מסלול. ממילא עת הוחלט בפרשת וולמר להכיר בגיורה של גב' וולמר ועת שהמשיבה בחרה שלא להגיש ערעור על אותה הכרעה וגב' וולמר קיבלה מעמד מכוח חוק השבות על יסוד אותו גיור - הרי שבהעדר קביעה כי קיים קושי בפן של כנות גיור העותרת שבפני - ממילא מתחייב דין שווה לגביה. אין לקבל כי שתיים אשר עברו את אותו מסלול, רק בהפרש של מספר חודשים - תזכינה ליחס שונה מהרשות. אכן, עיון בפסק הדין שניתן בפרשת וולמר מלמד כי בית המשפט שם סבר (ככל הנראה בשגגה) כי בית הדין בו גוירה העותרת וולמר נמנה על רשת גיור כהלכה. ברם, בסופו של יום, הוכר שם גיור במסלול זהה לגיור העותרת שבפניי. ככל שהמשיבה סברה כי לא היה מקום לתת מעמד לגב' וולמר משום שהניתוח באותו פסק דין נעשה על בסיס הנחה שגויה (לפיה בית הדין של אהבת הגר בראשות הרב אמסלם, נכלל ברשת גיור כהלכה, בעוד אין זה המצב) - היה על המשיבה להתכבד ולהגיש ערעור על אותו פסק דין. לא ניתן לתת לעותרת שם מעמד בישראל ואז לדחות בקשה של מי שישבה על אותו ספסל לימוד במסלול זהה, בהנמקה כי זו לא הוכיחה שבית הדין בו גוירה משתייך לרשת גיור כהלכה. אני מוצאת להעיר כי נחזה שהמשיבה אכן סברה שפסק דין וולמר מחייב אותה וכי לאורו - בדומה לכך שנאלצה להכיר בגיורים בבית דין פרטי של הרב קרליץ (שהוכר בבג"צ רגצ'ובה) ונאלצה להכיר בגיור באמצעות רשת "גיור כהלכה" (בית הדין בו גוירה העותרת השנייה בפרשת וולמר, גב' טובול) - כך היא גם נאלצת להכיר בגיורים בב"ד פרטיים בראשות כב' הרב אמסלם (לנוכח הכרה בגיור העותרת וולמר, שם). אכן, בסמוך לאחר שניתן פסק הדין בפרשת וולמר (29.9.22), הוציאה המשיבה ביום 30.10.22 הנחיות למתן מעמד עולה מכוח גיור שניתן בישראל. בסעיף 5.2 לאותן הנחיות, העוסק בגיורים שנערכו בישראל קיימת אבחנה בין גיורים רפורמים או קונסרבטיבים, לבין גיורים אורתודוקסים של בתי דין פרטיים כלשהם ולבין קטגוריה שלישית והיא - "גיור אורתודוקסי פרטי של הרב קרליץ, הרב אמסלם, ועיתים ("גיור כהלכה")". באשר לאותה קטגוריה ייחודית נאמר בהנחיות כי - "גיורים אלו הוכרו כגיורים בקהילה מוכרת וסמכות ההחלטה בבקשה היא של מנהל לשכת מנ"א" (ההדגשה אינה במקור). המשיבה לא נהגה בהגינות ולא ציינה מסמך זה בתשובתה לעתירה דנן. ממילא לא התמודדה עם כך שהאמירה כי "גיורים אלו הוכרו כגיורים בקהילה מוכרת", נקבעה על ידה, גם באשר לגיורים באמצעות בית הדין הפרטי של כב' הרב אמסלם. לשלמות התמונה אציין כי מסמך זה נודע לי דרך מקרה, תודות לעותרת בעתירה אחרת שנקבעה לדיון בפניי בסמיכות, עת"מ 65165-12-23. כאמור המשיבה לא הציגה את אותן הנחיות וממילא לא נימקה מדוע חרף אותן הנחיות היא מתייחסת לגיור שנערך בבית דין בראשות כב' הרב אמסלם, באופן שונה מן המתחייב מפסיקה שניתנה ומהנחיותיה היא - לאור אותה פסיקה. להסרת ספק, המילים "גיור כהלכה" באותן הנחיות, הן חלק מהקטגוריה של "עיתים" ואין הן נוגעות למילים ברורות נפרדות שעניינן בבית דין אורתודוקסי פרטי של "הרב אמסלם", בדיוק כמו במקרה דנן ובדיוק כמו העותרת וולמר. סופו של חלק זה הוא כי לאחר שבפרשת וולמר הוכר גיור העותרת גב' וולמר - ממילא מחויבת המשיבה להכיר גם בגיור העותרת דנן, שכן השתיים עברו את אותו מסלול גיור. אם סברה המשיבה כי חלה שגגה זו או אחרת בהכרעה בעניין וולמר היה עליה להגיש ערעור על אותו פסק דין. אין המשיבה יכולה להתחמק מלהחיל דין שווה באמצעות דרישה כי העותרת תגויר ברשת "גיור כהלכה" אף שגם העותרת וולמר לא עברה גיור באותה הרשת. אקדים המאוחר ואציין כי מכל מקום הוצג גם מכתבו של כב' הרב אמסלם שם הבהיר כי הוא משמש כבר כחמש שנים כאב בית הדין הן במסגרת הגיור של "אהבת הגר" והן במסגרת הגיור של "גיור כהלכה". בהתאם למכתבו "הליך הגיור בבתי הדין הללו בהרכבים שאני עומד בראשם הנו זהה לחלוטין, הן בדרישות להכנה לגיור, הן בבדיקות, בהצגת ההמלצות, והן בשיקולי בית הדין בזמן עמידת המועמדים לגיור בפני בית הדין" (ר' נספח 28 לעתירה, עמ' 277). ככל שייאמר כי לא די בהכרעת וולמר והחובה לנהוג בשוויוניות, הרי שנסיבות הטיפול בפניית העותרת דנן, מונעות לטעמי להידרש כעת לשאלת האפשרות להתגייר בבית דין בראשות כב' הרב אמסלם; כאמור לעיל דחיה ראשונה של פניית העותרת הייתה משום שטרם נקבעו קריטריונים באשר לקהילה יהודית מוכרת בישראל. דחיה זו הייתה עוד בשנת 2020. המשיבה למעשה חזרה בה מאותה הנמקה, מקום בו עקב ערר פנימי החליטה לזמן את העותרת לראיון. ממילא משמעות הדבר כי ניתן להכיר בגיורה גם בהעדר קריטריונים כוללניים, על יסוד בחינה פרטנית. לאחר הריאיון הראשון שנערך לעותרת - עמדה למשיבה האפשרות לבקש כל מסמך הנדרש לה להשלמת הבחינה האם בית הדין של כב' הרב אמסלם יכול לספק לגיור, בהתאמה לפסיקה שניתנה בפרשת רגצ'ובה ובפסיקה אשר בעקבותיה. אכן המשיבה ביקשה מסמכים ואלו הועברו אליה עוד בדצמבר 2020. ניכר מעיון בתהליך שלאחר מכן כי לא נעשה ניסיון כן ואמיתי לרדת לחקר האמת, אלא ננקטה דרך חתחתים. דרך סרק אשר יש בה להביא לעינוי דין וסחבת. וכי יעלה על הדעת כי רק במרץ 2024 - הבינה המשיבה מה בדיוק הפרטים הנדרשים לה כדי להכריע ב"כשרות" בית הדין המגייר במקרה פרטני זה?! מדוע רק לאחר שלושה ראיונות ורצף מסמכים שהועברו אליה לפי דרישותיה, היא מעלה כעת ולראשונה רשימת שאלות וזאת לאחר שהוגשה כבר עתירה חוזרת בחלוף ארבע שנים מאז הדחיה הראשונה?!. העותרת סיפקה מידע רב במשך ארבע שנים. ככל שהיה חסר פריט תחום זה או אחר להכרעה ב"כשרות" בית הדין, הייתה מצופה כי תשלח פניה נוספת עם בקשת השלמה תחומה וממוקדת ולא הכרעה גורפת הדוחה את העותרת, תוך השבתה לנקודת הפתיחה עוד משנת 2020 (עת נדחתה אז מאחר ואין עדיין קריטריונים לבחינה). בסעיפים 73-71 לתשובה מבהירה המשיבה כי לשם בחינת עניינו של בית הדין וקבלת החלטה על בסיס תשתית ראייתית מלאה בעניינו של בית הדין ובשים לב לאופן בחינת בתי הדין בפסיקה עד כה - אזי על העותרת ובית הדין לתת מענה מפורט ומגובה בתצהיר ובאסמכתאות לגבי רשימה של 13 שאלות (ר' לעיל בס' 25). נאמר כי לאחר מענה על הנ"ל תוכל המשיבה להחזיר את ענין העותרת לבחינה מחודשת ולהידרש לכלל המסמכים שזו הציגה לרבות אלו שכבר הוגשו. נכתב כי - "לעמדת המשיבה הפירוט המבוקש הנו נדרש והכרחי לשם בחינת עניינה של העותרת, ובפרט לשם השאלה הראשונית שהינה האם יש מקום להכיר בבית הדין "אהבת הגר" ובגיורים שנערכים על ידו... (ההדגשה אינה במקור, ר' סעיף 73 לתשובה). וביחס לכך אומר - וכי יעלה על הדעת שלאחר עשרות מסמכים ששלחה העותרת על פי דרישה ולאחר 3 ראיונות וחלוף ארבע שנים, היא תשוב לנקודת ההתחלה בה תעלה אותה "שאלה ראשונית", אשר לכאורה כבר נבחנת מספר שנים?!. התנהגות שכזו של הרשות אינה יכולה להתקבל ובדין סירבה לה העותרת בתשובתה לבקשה לסילוק העתירה. יתרה מכך, זכור לי הדיון הקודם בעניינה של העותרת. במרכז המחלוקת עמדה שאלת כנות גיורה. מטעם זה הוחזר עניינה שוב למשיבה. אין מקום כי כעת משלא נדחתה הבקשה מחמת פסול בכנות הגיור, תערך שוב בחינה של כשרות בית הדין המגייר וזאת כמוצהר כשאלה "ראשונית" בלבד. וכי מה יבחן לאחר השאלה הראשונית, שוב כנות הגיור וחוזר חלילה?!. אני מוצאת עוד להפנות עניינית לכלל המסמכים שהציגה העותרת על בסיס כל שהתבקשה, הכול כפי שפורט לעיל וכפי שניתן לראות בקלסר עב כרס אשר צורף לעתירה. לא יעלה על הדעת כי לאחר המצאת כל האמור תתחיל בחינה ראשונית והעותרת תדחה בקש, ברשימת שאלות אשר לרובן ככולן כבר השיבה. כאמור, לו היה מדובר בבחינה עניינית של הרשות היה מצופה כי זו תתכבד, תעיין ביסודיות בשלל הממסכים שעבר הונחו בפניה ותבהיר ביחס ל י"ג דרישותיה, מה טרם נענה. העובדה שהדבר לא נעשה, אלא נשטחה רשימה כוללנית של דברים הנדרשים כביכול לבחינה "ראשונית" אף שאלו סופקו (ובוודאי מרביתם), אינה יכולה להתקבל. לצערי התמונה הכוללת העולה מאופן התנהלות המשיבה בעניינה הפרטני של העותרת שבפניי, מלמד על סחבת מכוונת, חוסר רצון לבחינה עניינית ומאמץ מתמשך שלא לאשר את הבקשה ולדחותה בטענות ודרישות סרק. גם אם כיום יותר משמונה שנים לאחר הלכת רגצ'ובה נערכה רשימת י"ג נקודות אשר אליהם על מי שגויר בבית דין פרטי להידרש, אין מקום כי הדבר יחול על העותרת שבפניי. לא ניתן לקבל התנהלות של השבת ענין העותרת רק כעת, לאחר שנים לבחינה אשר ככל שיש לה מקום הרי זה ביחס לפונים חדשים. אזכיר כי ענין העותרת הוחזר לאחרונה על ידי כדי לאפשר מיצוי שאלת כנות הגיור. משלא נמצא פסול בכנות ואף ניתנה הזדמנות כבר אז להשלמת כל בחינה נוספת נדרשת - אין לאפשר זאת עוד כיום שוב, כדרך להתחמק מהעתירה (ראה הניסיון לסילוקה, אשר לא צלח, בבקשה מיום 28.3.24, על יסוד החלטה שהתקבלה לפתע לאחר הגשת העתירה, באותו מועד). מכל מקום, אפילו הייתי סבורה כי יש אפשרות במועד מאוחר זה להידרש גם לשאלת בית הדין המגייר (בין השאר, על יסוד החלטה חדשה שניתנה לאחר הגשת העתירה), אזי בהתאמה לדרך הילוך בית המשפט בפרשת וולמר, אני סבורה כי אין צורך בכך שכן ניתן להכיר בבית הדין המגייר במקרה דנן; כפי שצוין ובצדק בעתירה לא ניתן לקבל שבית הדין "אהבת הגר" הוא בית דין המגייר על ידי "כל שלושה אנשים", באופן שאין לתת אמון בכנותם ותקינותם של הגיורים הנערכים בו. בראש בית דין זה עומד כב' הרב אמסלם שהינו רב ופוסק, טוען רבני ומחברם של ספרים וחיבורים הלכתיים רבים. כב' הרב אמסלם שימש שנים כרב הישוב שרשרת וכרב בית הכנסת הספרדי הגדול "היכל הנס" בעיר ג'נבה בשוויץ. הוא ממקימי תנועת ש"ס ואף שימש כחבר כנסת מטעמה והוא המשמש כאב בית הדין - הן בבית הדין "אהבת הגר" והן בבית הדין "גיור כהלכה". כב' הרב אמסלם אף הבהיר כי אין למעשה יסוד לאבחנה שעושה המשיבה בין שני בתי הדין אשר בראשותו ובעניין זה ר' נספח ע/28. כפי שהובא לעיל נאמרו במכתבו הדברים הבאים: "הנני משמש כאב בית דין הן במסגרת בית הדין בינלאומי לגיור "אהבת הגר", והן במסגרת בית הדין "גיור כהלכה" שע"י עמותת עתים. הנני בתפקידים אלו מעל חמש שנים במקביל. הליך הגיור בבתי הדין הללו בהרכבים שאני עומד בראשם הנו זהה לחלוטין, הן בדרישות להכנה לגיור, הן בבדיקות, בהצגת ההמלצות והן בשיקולי בית הדין בזמן עמידת המועמדים לגיור בפני בית הדין". משכך הובהר, ומשאין המשיבה חולקת כי היא מכירה בגיורי כב' הרב אמסלם אשר בעמותת עיתים, ממילא כל שנאמר על בית הדין האחרון בעניין וולמר, יפה גם ביחס לבית הדין אשר גייר את העותרת. בנסיבות אלה ומעבר לנדרש, בהתאמה לדרך בה נקטה כב' השופטת ת' בר אשר בפרשת וולמר, כך ניתן גם ביחס לבית הדין אהבת הגר לפנות למרשתת. עיון זה מוביל לעמותת "זרע ישראל", המפעילה את בית הדין אהבת הגר. במועצה המייעצת לאותה עמותה כלולים בין השאר - כב' הרב אליהו אברג'יל, אשר שימש בעבר כראש אבות בתי הדין בירושלים, כרב שכונת בקעה ואף היה מועמד למשרת הראשון לציון והרב הראשי לישראל; כב' הרב מארק אנג'ל אשר כיהן כרבה של קהילת שארית ישראל בניו יורק: פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי שערי משפט, בנו של הרב מנחם הכהן אשר למד בנתיב מאיר ובישיבת הר עציון וישיבת הכותל ומתמחה בין השאר במשפט עברי. פרופ' אבי שגיא, פרופסור מן המניין בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן ועמית מחקר בכיר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון הרטמן בירושלים; פרופסור צבי זוהר אשר הוא, בין השאר, פרופסור אמריטוס בחוג למדעי היהדות בבר אילן ושימש גם כראש המרכז להלכה של מכון שלום הרטמן. בין ידידי התנועה ניתן למצוא את פרופ' אבינועם רוזנק, אף הוא בוגר הישיבה התיכונית בנתיב מאיר ולאחר מכן ישיבת הר עציון ובהמשך הגיע אף לתפקיד ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. לפי אתר זרע ישראל - זו קשורה עם 30 קהילות בעולם ופועלת לחבר בחזרה את העם לשורשיו ולמסורת ללא כפייה. לגרום כי הדת והמסורת יהיו גשר בין חברי הקהילה היהודית וישמרו עליה, להבדיל מגורם מפריע ומעיק. ברי כי מדובר בבית דין הזוכה להכרה בקרב הקהילה. בית דין אשר הוא דומה לבתי הדין הפרטיים שקיבלו אישור בפסיקה. מעיון בכלל החומר שהוגש ביחס לבית הדין ודרך פעולתו - ניכר כי מדובר בבית דין אורתודוקסי, בעל מסגרת קבועה, זהות יהודית ובעל שם. לנוכח המעמד הרם של הפועלים בבית דין זה, הוא מטבע הדברים גם מקיים את המרכיב הקהילתי במובן הרחב הנדרש. עת מאושר כי הליך הגיור בין "אהבת הגר" ו- "גיור כהלכה" הוא זהה. עת בראש שני הגופים עומד כב' הרב אמסלם, אשר לאחר פרשת וולמר ראוי לסמוך על גיורים תחת ראשותו וברי כי מדובר בבית דין בו בעלי מעמד - יש מקום לקביעה כי גיור באמצעותו, תוך השתייכות גם לקהילת בית כנסת יש בו להעביר את העותרת במבחן הגיור בקהילה יהודית מוכרת בישראל. עולה אפוא כי אין מקום לדין שונה, בין שני בתי הדין בראשות כב' הרב אמסלם, גם מהפן הענייני. זאת גם לולא היו נסיבות ייחודיות במקרה דנן, החוסמות לטעמי את דרכה של המשיבה מלהגיע לתוצאה שונה. מבלי שיש בכך למעט מכל אשר אמרתי או להגביל רק למסמכים שלהלן, אני מוצאת להפנות משלל המסמכים שהציגה העותרת לדברים הבאים; צבר מסמכים (לרבות מרב בית כנסת, גבאי בית כנסת ומתפללי בית כנסת) המלמדים על השתייכותה לבית כנסת (ר' נספח ע/5 ו- ע/6); המסמכים שהוגשו מטעם כב' הרב שמעון לוי באשר להכנת העותרת לגיור (ר' ע/7, ע/8 - תצהיר ובו פירוט על דרך הפעולה ושיטת הלימוד במכון בראשותו); הצהרת המורה המכינה וסיליבוס באשר לנלמד (ע/9); תעודת הגיור (ע/10); חומרים מבית הדין המגייר ובהם גם קורות חייו של כב' הרב אמסלם וכן פירוט באשר לשיטת העבודה של בית הדין בראשותו (ר' עמ' 73 בתוך ע/11); ר' עוד הצהרת כב' הרב אמסלם על זהות מוחלטת בהליכים בין ביה"ד "אהבת הגר" ובית הדין "גיור כהלכה". וכן את מכתבו מיום 24.4.24 שם התייחס למספר סוגיות הקשורות בהליך הגיור בבית הדין וכן למעמד בית הדין הפרטי. בטרם פניה לחיתום הדברים אציין כי איני רואה צורך, בנסיבות תיק זה, להידרש לבקשה הנוספת אשר בעתירה - "להורות למשיבה לקבוע תוך זמן קצוב תבחינים ברורים ואחידים להכרה בגיורים אורתודוקסים פרטיים שנערכו בישראל, לרבות לעניין הכרה בבתי דין מגיירים לצורך מתן מעמד מכוח חוק השבות". עת יש מקום ליתן מעמד לעותרת דנן, הדיון בסעד זה אינו נדרש עוד. אעיר עם זאת כי נראה שאותו סעד אף אינו נדרש. עת התבקשה המשיבה לאחר הדיון ליתן עמדתה ביחס להצעה שהועלתה, היא ראתה דרור לעצמה להוסיף טענות. במסמך שהוגש מטעמה, אף צוינה התחייבות לפרסם עד ליום 15.10.24 - הנחיות בנושא בחינת בקשות למעמד עולה על בסיס גיור פרטי בישראל. יש לקוות כי אכן בכל הנוגע לבקשות עתידיות, אלה תבחנה על בסיס אותן הנחיות (ככל שאלה אכן תפורסמנה). אין בהערה זו להוות הסכמה לבחון את אותו טיעון נוסף ומקובלים עלי דברי העותרת בתשובתה האחרונה, שם ביקשה להתעלם מדברים שעלו שלא כדין במסמך אשר הוגש לאחר שהסתיים הדיון. אפילו תפורסמנה בהמשך החודש הנחיות, כפי שהיה צריך לעשות כבר לפני מספר שנים, יש מקום כי אלה לא תחולנה למפרע. בכל אופן, אין מקום כי אלה תחולנה על העותרת עת התארך הטיפול בעניינה כבר ייתר על המידה. סיכום: סופם של הדברים הוא כי לאחר מעל לארבע שנות בדיקות ובחינות - בשלה העת לקבל את בקשת העותרת ולתת לה מעמד עולה מכוח חוק השבות ועל יסוד גיור מספק שעברה. זאת, גם אם אותו גיור נעשה בבית דין פרטי, ברם, בהתאמה ומכוח הלכה שנקבעה לפני שנים עוד בפרשת רגצ'ובה. יש להכיר בגיור - בין על יסוד פסק דין שניתן בפרשת וולמר ועקרון השוויון הנוהג; בין על יסוד דרך הטיפול בבקשתה עד כה (דרך חתחתים, השומטת את הקרקע תחת ניסיון המשיבה להשיבה לנקודת המוצא משנת 2020 , כביכול לבחינה מחדש של "השאלה הראשונית" בדבר האפשרות להכיר בבית הדין המגייר, כמקנה מעמד מכוח חוק השבות) ובין לנוכח בחינה עניינית של בית הדין המגייר והמסקנה כי אין מקום שיינקט דין שונה בינו ובין אותם בתי דין אשר כבר הוכר גיור באמצעותם - בכלל ולא דין שונה, מבית הדין המשתייך ל"גיור כהלכה" - בפרט. אכן ידועה האמירה כי "קשים גרים לישראל כספחת" (יבמות מז ע"ב), עם זאת יש לזכור בד בבד, את הציווי הברור בתורה המורה: "ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י', י"ט) וכן את אמירתו של רבי אלעזר לפיה -"לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים (פסחים דף פ"ז ע"ב). עת מבקשת העותרת בכנות להצטרף לעם היהודי. היא פונה למסלול רציני ומתמשך, עניינה נבחן כבר מספר שנים ובזה לא נמצא פסול של ממש ועולה כי הוא מתיישב עם מבחני פס"ד רגצ'ובה - בשלה העת לקבל את בקשתה, שהוגשה כאמור עוד מפברואר 2020. בשלה העת להכיר בגיורה וליתן לה מעמד עולה כמתחייב מכוח חוק השבות וכך על המשיבה לפעול. עת הוצע למשיבה ליתן מעמד לעותרת דנן ולו על יסוד ההליכים הקודמים בעניינה אך זו בחרה לעמוד על מיצוי ההליך - אין מקום לטעמי להימנע מהוצאות. המשיבה תשלם הוצאות העותרת בסך 10,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision52123-12-23	["ענת זינגר"]	[{"judgment_id": "1e2593d9-33e0-5e28-93f2-01aca590b4f0", "file_name": "52123-12-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 85363, "extension": "docx", "display_name": "52123-12-23-קובץ מקורי"}]
2953e979-9736-5d26-a6ba-08e80a10a100	בית המשפט לענייני משפחה בב"ש, סגנית הנשיא השופטת רותם קודלר עיאש: פסק דין למזונות קטינה שאביה אסיר (תלה"מ 53078-09-20)	53078-09-20	2024-12-11	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	עניינו של פסק הדין שלפניי הכרעה בתביעה למזונות קטינה שהוגשה באמצעות אמה (להלן: "האם"; "התובעת") כנגד אביה – הנתבע (להלן: "האב"; "הנתבע"). תביעה זו מתנהלת משנת 2020, כשמרבית הזמן המתינו הצדדים להסדרת העניינים הרכושיים בניהם ופירוק שיתוף בדירת הצדדים, כל זאת שעה שהנתבע מרצה עונש מאסר בבית הכלא. ביום 9.5.24 התקיים דיון במהלכו אושר מתווה דיוני שהוסכם בין באי כח הצדדים ולפיו יינתן פסק דין על יסוד החומר המצוי בתיק, לאחר שיגישו טיעוניהם בכתב. ב"כ הצדדים הגישו טיעוניהם בכתב ומכאן פסק דין זה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסובה סביב חיוב האב, המרצה כאמור עונש מאסר בבית הכלא, במזונות הקטינה - בתם המשותפת של הצדדים. התובעת טוענת כי יש לחייב את האב במזונות הקטינה ועותרת להוספת רכיב מדור למזונות שנקבעו כמזונות זמניים. מנגד, הנתבע עותר לביטול חיובו במזונות נוכח גובה השתכרות האם והעובדה שהוא עצמו מרצה עונש מאסר ואינו משתכר כלל. ביום 24.12.2020 ניתנה ע"י מותב זה החלטה בדבר חיוב האב במזונותיה הזמניים של הקטינה לפיה חויב לשלם את מזונותיה של הקטינה לידי האם בסך של 1,700 ₪ לחודש החל מאוגוסט 2020. בנוסף, חויב הנתבע בתשלום מחצית מהוצאות החינוך, ומחצית מהוצאות רפואיות חורגות. (להלן: "ההחלטה למזונות זמניים"). ביום 13.7.2022 ו-29.12.2022, הורשע הנתבע במספר רב של עבירות מין בקטינה, אחותה למחצה של הקטינה נשוא הליך זה, בתה של התובעת מנישואיה הראשונים. במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל כנגד הנתבע, נגזרו עליו 6 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יבצע עבירת מין מסוג פשע וכן פיצויים למתלוננת בסך של 75,000 ש"ח. טענות התובעת בסיכומיה האם טוענת כי שוכרת דירה מחודש אפריל 2022, ועותרת להוספת רכיב מדור קבוע של 33% מגובה דמי השכירות לחיוב המזונות כך שהתשלום ישולם רטרואקטיבית ממועד זה. האם עותרת לחיוב האב בדמי מזונות חודשיים בסך של כ-3,000 ₪, החל מחודש אפריל 2022, כשעד למועד זה חיוב המזונות יהיה לפי ההחלטה בדבר המזונות הזמניים. לחלופין, עותרת האם כי ככל ויקבע בית המשפט להותיר את דמי חיוב המזונות כגובה דמי המזונות הזמניים, יש להצמידם לערכים כיום כך שגובה דמי המזונות יהיה בסך של 1,900 ₪ ובתוספת דמי מדור. בנוסף, עותרת לחיוב האב לשאת במחצית הוצאות החינוך של הקטינה ומחצית מהוצאותיה הרפואיות. בנוסף, עותרת האם להצמדת דמי המזונות למדד המחירים לצרכן ולקביעת ריבית והצמדה לכל תשלום שלא ישולם במועדו. לטענת התובעת יש לחייב את הנתבע לשאת במלוא צורכי הקטינה משום שלא מתקיימים הסדרי שהות בין האב לקטינה, ומלוא נטל הטיפול והגידול של הקטינה מוטל על כתפי התובעת. האם טוענת כי יכולת השתכרותו של האב הינה מעל ל-20,000 ₪ בחודש, ומחובתו לזון את בתו הקטינה אף אם הינו אסיר. כן טוענת כי בעוד כשנה וחצי עתיד האב להשתחרר ממאסר ויוכל להשתלב במעגל העבודה בקלות עקב גילו וכושרו הגופני. טענות הנתבע בסיכומיו האב טוען כי אין לו כל מקור הכנסה וגם לאחר שחרורו ירבצו חובות הנובעים מקנסות שהוטלו עליו בתיק הפלילי וחובות כלפי צדדים שלישיים. כמו כן, לטענתו, המצב המשפטי כשנפסקו המזונות הזמניים שונה בתכלית מהמצב המשפטי כיום. אז, הקטינה הייתה מתחת לגיל 6 וטרם ניתן גזר דין בעניינו. בנוסף, טוען האב כי כיום הקטינה בת 9 ומקור החיוב למזונותיה הוא מדין צדקה. האב טוען כי אין מקום לחייב דמי מזונות במקרה בו ברור כי הם יצטברו כחוב שיהווה תוכנית חיסכון לאם לאחר שחרורו ממאסר, ובפרט מקום בו לאם הכנסה בגובה של 10,000 ₪ לחודש. האב טוען כי החלק היחסי של מדור הקטינה הוא 17% בהתחשב בשני ילדיה הנוספים של האם, מנישואיה הקודמים, המתגוררים יחד עם הקטינה והאם בבית. דיון והכרעה: סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 קובע כדלקמן: "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". הוראות סעיף 6 לחוק המזונות, מלמדות אותנו כי היקף הצרכים ודרכי סיפוקם, ייקבעו לפי מחסורו של הזכאי ויכולתו של החייב והלכה פסוקה היא כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות. בדומה לענייננו בו מתעורר הצורך להכריע בין צרכי הקטינה ליכולות החייב המרצה עונש מאסר, ראה ע"א 302/80 אגלזיאס נ' אגלזיאס פ"ד ל"ד (4) 529, 53. הפסיקה הטילה חיוב גם על אבות נעדרי כושר השתכרות לזון את ילדיהם. ראו לענין זה תמ"ש 3710/06 ש.ח. נ' ר.נ. (פורסם בנבו, 10.4.2007). יודגש כי לא יכולה להיות מחלוקת כי חובתו של אב יהודי לזון את ילדיו היא חבות מוחלטת והיא איננה נפסקת אף בהיותו אסיר. בכל הנוגע להיקף חיוב המזונות, הלכה פסוקה היא, כי על פי הדין העברי אב חייב במזונות ילדיו עד גיל 6 מן הדין ולאחר גיל 6 ועד גיל 15 – מתקנת חכמים. חיוב האב על פי הדין ועל פי התקנות הוא לצרכים ההכרחיים של הילדים. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי במסגרת צרכיהם ההכרחיים של הילדים נכללות הוצאות מזון, ביגוד ומדור (מקום מגורים והוצאות אחזקתו), חינוך בסיסי (לא כולל חוגים וכיוצ"ב) ובריאות (ראה ע"א 328/72 לנגל נ' לנגל פ"ד כז (2) 470, 474; וע"א 2312/90 קחואר נ' קחואר, פ"ד מה (3) 33, 34-35. ביחס לשאלת גובה הצרכים ההכרחיים נקבע בעמ"ש 32172-11-17 ע.ש (קטינה) נ' נ.ש (פורסם בנבו, 10.1.2019), בפסק דינה של כב' השופטת יהודית שבח, כי גובה הסכום ההכרחי הנחוץ לסיפוק צרכי קטינים ושאינו טעון הוכחה עומד ע"ס של 1,600 – 1,700 ₪ לחודש וכאמור שם: " לגישתי, אין לדחות עוד את הגדלת הסכום, ועד שייקבע הסכום המשקף את עלות צרכיו של הקטין, בשני הבתים גם יחד, זה שאינו טעון הוכחה, באופן אמפירי ובהתבסס על חוות דעת כלכליות, אין מנוס מהפעלת שיקול הדעת השיפוטי וניסיון החיים, ומהעלאת הסכום, שלא עודכן מזה שנים, לכדי סך של 1600-1700 ₪..." מעבר לחובה מינימאלית זו, בענין הסכום הנדרש לצרכיו ההכרחיים של כל קטין, חייב האב לספק לילדיו אמצעים לשם קיום רמת החיים, אשר הם הורגלו אליה, או שהם ראויים לה. חובה זו נובעת מדיני הצדקה. לעניין החיוב מדין צדקה שווים האב והאם, וחיובם תלוי ביכולתם, כאשר על בית המשפט לשקול בין יתר שיקוליו גם את השתכרותה של האם וגם את השתכרותו של האב. בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 19.7.2017) נקבע כי בהיעדר טעם ענייני להבחין בין האב לאם, במקרה של הסדרי שהות משותפים יש לראות בשני ההורים כמי שחייבים במזונות הילד תוך שהפרמטר המנחה יהיה שיעור ההכנסה היחסי בין הצדדים מכל מקור שהוא. עם זאת, במקרה בו אחד ההורים משמש כהורה עיקרי, ישקול בית המשפט מכלול של שיקולים פרטניים אחרים כמו גיל הקטין, מינו, הצפי שיסופקו מלוא צרכיו הרגשיים, הפיזיים, החינוכיים והחברתיים; יכולות וכישורי ההורים; צמצום הפגיעה בילד, זמני השהייה עם כל הורה ועוד ( ר' ס' 68 לפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן). בענייננו לא יכולה להיות מחלוקת כי האם היא ההורה העיקרי והלכה למעשה היחידה, המטפלת בקטינה ודואגת לכל צרכיה. שוב יוזכר כי האב מרצה עונש מאסר ארוך, בשל פגיעות מיניות רבות שביצע באחותה למחצה של הקטינה נשוא ההליך. האב, לא זו בלבד שאיננו מכיר בהיקף הטיפול שהוטל על אם הקטינה בשל מעשיו, אלא מבקש להפנות זרקור להבדלי השתכרות בינו ובין אם הקטינה, בשל תקופת מאסרו, מבקש שביהמ"ש יביא בחשבון כי הוא נעדר הכנסה מזה מספר שנים וכי יקשה עליו להשתקם לאחר שחרורו עם סיום ריצוי תקופת המאסר. בכל הכבוד לטענת האב כי היותו אסיר בכל הנוגע לבחינת סוגית חיובו במזונות הקטינה, הינה חזות הכל, הרי שבשורה של פסקי דין נקבע כי חובתו של האב לזון את ילדיו הקטינים אינה נפסקת אף בהיותו אסיר. יתר על כן, אף לו לא היה האב אסיר ונניח ש"רק" היו הכנסותיו נמוכות, הלכה פסוקה היא כי יש לקבוע את המזונות על פי צרכי הקטינים עצמם. זאת כדי להבטיח את זכויותיהם ולהבטיח את קיומם, וכדי לאפשר להם להיעזר בחוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972, כך שיוכלו לגבות את המזונות המגיעים להם מהביטוח הלאומי (ראו: ע"א 160/89 גלית אלבז, קטינה ו-2 אח' נ' ציון אלבז (פורסם בנבו, 31.12.1989); תמ"ש 71460/99 פלוני (קטין) ואח' נ' אלמוני (פורסם בנבו, 23.07.2000). הנתבע מפנה לפסיקת בית הדין הרבני הגדול (בית הדין הרבני הגדול 4455-22-1 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 1.12.2009), שם נקבע כי אין מקום לחייב את האב האסיר במזונות ילדיו שעה שהצדדים גרושים וכאשר האב לא היה חייב לזון את אשתו. אולם, בפסיקה מאוחרת יותר נקבע כי אב שמביא על עצמו את מצבו האומלל שבו לא יכול הוא לפרנס את ילדיו, מחוייב לשאת במזונות ילדיו גם לאחר גיל שש וזאת בהתאם לתקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד (ראו: בתי-הדין הרבניים (תל אביב-יפו) 1074657/ פלונית נ' פלוני (נבו 15.3.2021)). כאמור שם בפסק דינו של כב' הדיין עידו שחר: " יש יסוד בדין לומר שאדם שמעולל מעללי רשע, ופוגע ביודעין ביוצאי ירכיו, ומביא על עצמו את מצבו האומלל שבו הוא לא יכול לפרנס את ילדיו, אינו שונה מאב שמתעלם מצורכי ילדיו, שלגביו אין חולק שתוקנה תקנת הרבנות הראשית המחייבת את האב לשאת במזונות ילדיו לאחר גיל שש. " סבורתני בענייננו כי לא יכולה להיות מחלוקת כי האב הוא שהביא במעשיו את המשפחה למצב האומלל שבו הוא מרצה עונש מאסר ואינו מתפקד בתפקידיו ההוריים. הנתבע הורשע בביצוע פגיעות מיניות רבות בקטינה בת המשפחה, אחותה למחצה של הקטינה נושא התביעה ואינו יכול לצפות כי מעשיו אלו גם יביאו לפגיעה נוספת בקטינה נושא התביעה, תוך מניעת מזונותיה המגיעים לה ממנו. ביחס לטענת האב כי יכול והחיוב למזונות יהפוך להיות חוב שלא ניתן לגבותו במהלך שנות מאסרו, אעיר כי אכן יכולות להיווצר נסיבות בהן אב המרצה עונש מאסר יחויב במזונות ילדיו הקטינים ויווצר לו חוב במוסד לביטוח לאומי ואולם כבר נפסק בעבר כי בהעדר סיבה שלא תאפשר זאת, יש לצפות מן האב להסדיר חוב זה לאחר שישוחרר ממאסרו ואף אין מניעה כי יסדיר פריסת החוב (ר' לענין זה פס"ד של כב' הש' פיליפ מרכוס בתמ"ש 3112-09 י.ו. (קטין) נ' א.ו. (פורסם בנבו, 7.12.2011). חובה על ביהמ"ש לפסוק לקטינה את מזונותיה ההכרחיים, בין אם אביה יכול לשלמם כעת ובין אם יוכל בעתיד להסדיר חובות ככל והאם תגבה המזונות באמצעות המוסד לביטוח לאומי. לא זו בלבד שהאב במעשיו מנע מעצמו להתנהל בצורה נורמטיבית ותקינה לטובת בתו, אלא שנוכח העבירות שהורשע בביצוען, אף הותיר את אם הקטינה כשהיא אם לשלושה ילדים המתמודדים עם נסיבות חיים מורכבות לאחר פגיעות מיניות באחת הקטינות ע"י הנתבע. עוד הבאתי בחשבון כי מעשיו של הנתבע יצרו מעגלי מאמץ מיוחד נוספים לאם, מעבר לטיפול השוטף בקטינה נושא ההליך. האם עובדת בחברת "פלאפון" ובנוסף בעלת עסק פטור בתחום הציפורניים. מתלושי השכר שצורפו לסיכומיה ודו"ח רווח והפסד לשנת 2023, ניתן ללמוד כי האם משתכרת בסך של 9,659.84 ₪ ממוצע לחודש משני מקורות ההכנסה יחד. האב לא צירף בסיכומיו, וגם לא בתגובתו למזונות זמניים מסמכים המעידים על הכנסותיו, או שמהם ניתן ללמוד על מצבו הכלכלי, מעבר לטענה הכללית כי בשל מאסרו אינו יכול לעבוד. יחד עם זאת, הצדדים מכרו את דירתם ולאחר סילוק המשכנתא וחוב המזונות שעמד על סך 54,614 ₪ נותר בידי האב סכום של 36,802 ₪ המצוי בידי בא כוחו, בכובעו ככונס הנכסים, מאז ביצוע פעולות מכירת הדירה וסילוק החובות. בענין זה, הלכה פסוקה היא כי חובת אב בתשלום המזונות נמדדת לא רק לפי השתכרותו אלא גם לפי יכולתו ממקורות אחרים ובעיקר תוך התחשבות בנכסים נזילים (ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס פ"ד לח(1) 721, 725; ע"א 230/85 עמיצור נ' עמיצור פ"ד מ(1) 145 151-152). עוד יודגש כי מצבו של האב כאסיר הינו מצב זמני, ובעוד כשנתיים עשוי הוא להשתחרר ממאסר ולהשתלב במעגל העבודה. מקובלת עליי גם טענת האם כי גילו של האב וכושרו הגופני יסייעו לו לעשות זאת במהרה. במקרה דנן, כאשר אני מביאה בחשבון את כלל הפרמטרים הרלוונטיים (יכולת כלכלית על כל היבטיה, צרכי הבסיס של הקטינה וחלוקת זמני שהות), אני מוצאת לפסוק כדלקמן: עד לחודש אפריל 2022, בו חדלה להתגורר האם בדירה של הצדדים, תעמוד על כנה ההחלטה למזונות זמניים. ממזונות חודש מאי 2022 ואילך ישלם הנתבע למזונות הקטינה לידי אמה, דמי מזונות בסך של 2,000 ₪ כולל הוצאות המדור החל מיום 3.5.2022 ובכל 3 לחודש (להלן: "דמי המזונות") לאחר שחרורו של הנתבע ממאסר בכלא, יעמדו מזונותיה של הקטינה ע"ס 2,700 ₪ כולל מדור וזאת עד הגיעה לגיל 18 או סיום בי"ס תיכון, על פי המאוחר. ממועד הגעת הקטינה לגיל 18 או סיום בי"ס תיכון, על פי המאוחר, ישלם הנתבע 1/3 מסכום המזונות המשולם. בנוסף ישא הנתבע בתשלום מחצית הוצאות חינוך בכפוף להצגת קבלות על תשלום בפועל ובקיזוז מענק לימודים המתקבל מהמל"ל בתחילת השנה, ככל שמתקבל. בגדר הוצאות חינוך יבואו גם הוצאות בגין צהרון בעלות ציבורית עד סיום כיתה ד'. בנוסף ישא הנתבע בתשלום מחצית הוצאות חוג אחד ומחזור אחד של קייטנה בכל חופשת קיץ, בעלות ציבורית ובכפוף להצגת קבלות על תשלום בפועל. בנוסף ישא הנתבע בתשלום מחצית הוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות ע"י הביטוח הרפואי, בכפוף להצגת קבלות על תשלום בפועל. המדד לחישוב ההצמדה כאמור יהא מדד חודש אוקטובר שיפורסם ביום 15.12.24. כל תשלום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שנקבע לתשלומו ועד התשלום בפועל. הנתבע יהא זכאי לנכות כל סכום ששילם לידי אם הקטינה כמזונות עבורה בגין תקופת החיוב לשעבר. קצבת הילדים של המל"ל עבור הקטינה תשולם לידי האם ותתווסף לדמי המזונות שנפסקו לעיל. בכך מסתיים בירור התובענה שבכותרת. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות ההליך בסך 10,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים כשהסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל. 30. מתירה העברה למאגרי פסיקה בהשמטת פרטים מזהים. המזכירות תשלח פסה"ד לצדדים ותסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision53078-09-20	["רותם קודלר עיאש"]	[{"judgment_id": "2953e979-9736-5d26-a6ba-08e80a10a100", "file_name": "53078-09-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 57835, "extension": "docx", "display_name": "53078-09-20- קובץ מקורי"}]
5cdbf3f2-834c-52ed-acd6-4b26929e905f	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופטת עפרה גיא: החלטה שעניינה חיוב משיב במזונותיהם הזמניים של ילדיו (תמ"ש 19184-09-24)	19184-09-24	2024-12-04	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בעניין הקטינה: כבת שבע וארבעה חודשים כיום; להלן: 'הקטינה'. בעניין הבגיר: כבן שמונה עשרה ותשעה חודשים כיום – חייל בשירות חובה; להלן: 'הבגיר'. במסגרת החלטה זו אדרש לחיוב המשיב במזונותיהם הזמניים של ילדיו. 1. ביום 08.09.24 הוגשה תובענה למזונות הקטינה והבגיר, באמצעות אמם, המבקשת. המבקשת הגישה בקשה לפסיקת מזונות זמניים במסגרת בקשה מס' 1. המשיב הגיש תשובה לבקשה למזונות זמניים ביום 15.10.24. 2. המבקשת והמשיב נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2007 ומנישואין אלה נולדו להם שלושה ילדים, בת בגירה; הבגיר והקטינה. הצדדים אינם גרים תחת קורת גג אחת מאז שנת 2020, עם עזיבתו של המשיב את הבית המשותף. 3. לשיטת המבקשת מאז עזב המשיב את הבית הוא לא נושא בתשלום עבור מזונות ילדיו וכי כל הנטל הכרוך בגידולם רובץ על כתפיה. מנגד, טוען המשיב, כי מעביר את הסך של 1,000 ₪ לחודש עבור מזונות הקטינה וביחס לבן הבגיר, טוען המשיב כי זכות התביעה אינה נתונה למבקשת וכי ככל שהבגיר עומד על זכותו למזונות, עליו להגיש התביעה באופן עצמאי ולא באמצעות אימו. הצדדים אינם חלוקים על כך שנקבעו למשיב זמני שהות עם הילדים בכל סוף שבוע שני, מיום שישי ועד למוצאי יום השבת, אם כי המבקרשת טוענת כי מאז חודש אוקטובר 2023 שהמשיב אינו מקיים את זמני השהות שנקבעו. 4. הצדדים כולם הינם יהודים וחבות המשיב במזונות ילדיו הינה עפ"י דינו האישי; ברוח ההלכה אשר נפסקה בבע"מ 919/15 וביחס לבגיר, בהתאם לחוק לתיקון משפחה (מזונות); התשי"ט-1959. 5. המבקשת עובדת בחברת '... בע"מ' ומשתכרת סך של כ-8,000 ₪ נטו בממוצע לחודש, בהתאם לתלושי אשר שצורפו לבקשה לחודשים 06-07/2024. כאמור, לבקשה צרפה המבקשת שני תלושי שכר בלבד וזאת בניגוד לתקנה 12 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020. לפיכך, על המבקשת לצרף, בתוך 15 יום, תלושי שכר עבור התקופה של שנים עשר החודשים אשר קדמו להגשת התביעה. 6. המשיב עובד אצל '...' ומשתכר סך של כ-14,700 ₪ נטו בממוצע לחודש, על פי תלושי שכר לחודשים 04-09/2024, אשר צורפו לתגובה. כאמור, לתגובה צרף המשיב חמישה תלושי שכר בלבד וזאת בניגוד לתקנה 12 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020. לפיכך, על המשיב לצרף, בתוך 15 יום, תלושי שכר עבור התקופה של שנים עשר החודשים אשר קדמו להגשת התביעה. 7. הקטינה מתגוררת, עם אמה, המבקשת, בדירה שכורה בעלות של 4,800 ₪ לחודש, בהתאם להסכם שכירות שצורף לבקשה. המשיב טוען כי הוא מתגורר בדירה שכורה בעלות של 4,000 ₪ בחודש, אם כי לא תמך טענתו באסמכתא מתאימה. 8. בבקשה לפסיקת מזונות זמניים פורטו הוצאות הקטינה, לא כולל הוצאות מדור ואחזקת מדור, כאשר ישנה עתירה לפסיקת מזונות זמניים בסך של 3,054 ₪ בחודש. מזונות הבגיר לא פורטו בבקשה, ואת גובה צרכי הבגיר העמידה המבקשת על סכומים זהים לאלה להם נזקקת לשיטתה הקטינה, תוך העמדת החיוב בשליש מצרכי הקטינה ובסך של 1,018 ₪ בחודש. 9. הוצאות מדור (4,800 ₪) ואחזקת מדור, פורטו בבקשה והועמדו ע"ס כולל של 6,830 ₪ בחודש. את חלקם של הקטינה והבגיר העמידה המבקשת בשיעור 40% ובסך של 2,732 ₪ בחודש. המשיב מכחיש הצרכים שפורטו בבקשה, לרבות הסכומים הנטענים, ומוסיף כי התביעה מופרכת ומנותקת מהמציאות והוסיף כי יש לקחת בחשבון כי בדירת המגורים מתגוררים גם בן-זוגה של המבקשת, ביתם הבגירה וכן אם-המבקשת, טענה שהוכחשה ע"י המבקשת ואף נתמכה באסמכתאות מתאימות ולפיכך, בשלב זה ומשלא הוכחה, היא נדחית. מוסיף המשיב וטוען, כי בבוא בית המשפט לחייבו במזונות הקטינה, עליו לקחת בחשבון את הוצאותיו החודשיות; לוודא כי החיוב ישקף את הפער בהכנסות הצדדים ואת החיוב במזונות הקטינה ביקש להעמיד על הסך של 1,050 ₪ בחודש. 10. בשלב זה של מזונות זמניים, בית המשפט אינו נכנס בעובי הקורה, ואינו מנתח באופן מקיף את הראיות שבפניו. קביעותיו "שנקבעו בשלב זה אינן מחייבות כאשר התובענה תתברר לגופה". [ע"א 542/68 בן סירה נ' בן סירה, פ"ד כג(1) 169 (1969)]. צרכי הקטינה והבגיר כמו גם הכנסות הצדדים ופוטנציאל השתכרותם, יתבררו בהמשך ההליך, לרבות בשלב שמיעת הראיות. 11. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צרופותיהם, בהבהרות המבקשת בהתאם להחלטות אשר ניתנו בבקשה; בהכנסות הצדדים, כפי שמשתקף בפני בשלב זה ובזמני השהות המצומצמים אשר נקבעו בין המשיב לילדיו, מוחלט כדלקמן: ביחס לחיוב במזונות הבגיר 12. כאמור לעיל, צרכי הבגיר לא פורטו בבקשה והמבקשת ביקשה ללמוד גזירה שווה מהצרכים להם, לשיטתה, נזקקת הקטינה. בהינתן כי טענה זו של האם אינה עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 11(ב)(3) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020, אין לקבלה. אשר על כן וככל שהמבקשת עומדת על עתירתה לחיוב המשיב במזונות הבגיר, עליה להגיש, בתוך 15 יום, כתב תביעה מתוקן וכן בקשה מתוקנת, באופן שצרכי הבגיר יפורטו בנפרד ולא יאומצו מצרכיה של הקטינה. בעניין זה יוסף כי המבקשת הצהירה כי הבגיר יוצא הביתה מידי סוף שבוע, החל מיום חמישי ועד ליום ראשון וכי הוא מקבל משכורת צבאית בגובה של 1,400 ₪ בחודש. יובהר כי אין באמור כדי לקבוע מסמרות ביחס לתחולתה של הילכת סוניס (בע"מ 5267/04) על המקרה הנדון והאם בדין הגישה האם תביעה למזונות בשם הבגיר. ביחס לחיוב במזונות הקטינה 13. א. אני מחייבת המשיב לשלם עבור מזונותיה הזמניים של הקטינה, לידי אמה, המבקשת, דמי מזונות בסך של 1,500 ₪ לחודש החל מיום הגשת התביעה ובכל 10 לחודש (להלן: "דמי המזונות הזמניים"). בנוסף ישא המשיב בתשלום מחצית הוצאות חינוך, זאת בכפוף להצגת קבלות התשלום בפועל ע"י המבקשת או בהצגת מכתבי דרישה ממסגרות החינוך, בקיזוז כל הנחה, הטבה או מענק המגיעים למבקשת בגין רכיב זה ובתוך 15 יום ממועד הצגתם. בנוסף ישא המשיב בתשלום מחצית הוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות ע"י הביטוח הרפואי, זאת בכפוף להצגת קבלות התשלום בפועל ע"י המבקשת ובתוך 7 ימים ממועד הצגתן. ב. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן שפורסם ביום 15.11.24 ויעודכנו כל שלושה חודשים ללא תשלום הפרשים בין תקופת עדכון אחת לרעותה. ג. כל תשלום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שנקבע לתשלומו ועד התשלום בפועל. ד. המשיב יהא זכאי לנכות כל סכום ששילם לידי המבקשת כמזונות עבור הקטינה בגין תקופת החיוב לשעבר. ה. סכומי המזונות אשר הצטברו לחובת המשיב מיום הגשת התביעה ועד היום ישולמו ע"י המשיב בשני תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מהתשלום הראשון למזונות ויחד עמו. ו. קצבת הילדים של המל"ל עבור הקטינה וכן כל קצבה, הנחה או הטבה אחרת ישולמו לידי המבקשת ויתווספו לדמי המזונות שנפסקו לעיל. 14. המזכירות תשגר העתק ההחלטה לב"כ הצדדים. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים ובשינויי הגהה ונוסח בלבד. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision19184-09-24	["עפרה גיא"]	[{"judgment_id": "5cdbf3f2-834c-52ed-acd6-4b26929e905f", "file_name": "19184-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 70363, "extension": "docx", "display_name": "19184-09-24-קובץ מקורי"}]
e08d8130-88bd-52cd-8cd1-702c59171321	בית המשפט לענייני משפחה בב"ש, סגנית הנשיא השופטת רותם קודלר עיאש: החלטה בעניין חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות בבקשה לצו הגנה (ה"ט 70591-09-24)	70591-09-24	2024-12-06	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	1. המבקשת הגישה בקשה ליתן צו הגנה כנגד המשיב. הבקשה זהה בטיעוניה ונימוקיה לבקשה שהתבררה והוכרעה ע"י ביהמ"ש במהלך פגרת הקיץ, בתיק ה"ט 69553-08-24. בתמצית ייאמר כי המבקשת טוענת כי המשיב מהווה סכנה לבנם המשותף של הצדדים ומבקשת למנוע קשר בין הבא לקטין. 2. במהלך פגרת הקיץ דנה כב' השופטת התורנית דיאנה פסו ואגו, בבקשת אם הקטין לצו הגנה, על יסוד טענותיה ניתן צו במעמד צד אחד ולאחר שהוגש תסקיר, ונשמעו חקירות הצדדים, הורה ביהמ"ש על ביטול צו ההגנה שניתן במעמד צד אחד. 3. המבקשת בבקשתה הנוכחית, טענה כי הוגשה תלונה למשטרת ישראל וכי צפויה להתקיים חקירת ילדים. לאחר שהתקיימה חקירת הילדים ובימ"ש זה עיין בתוצאות החקירה, התקיים דיון במעמד הצדדים ובו נקבע ביום 8.10.2024: " ב"כ המבקשת והמבקשת עומדות על המשך בירור הבקשה וסבורני כי ככל שהן מבקשות לעמוד על בירור הבקשה, אכן יש מקום להידרש לתסקיר עו"ס לסדרי דין שכן סבורני שהנזק שנגרם לקטין כתוצאה מניהול ההליך, והנתקים מאביו, הוא נזק כבד לעתידו והתפתחותו של הקטין והמעורבות הטיפולית היא מחוייבת המציאות. מובהר כי בית המשפט מוצא כבר בשלב זה להורות על עריכת תסקיר וזאת לטובתו של הקטין ומתוך תקווה כי מעורבות טיפולית תסייע למבקשת להתנהל בצורה יותר מווסתת בכל הנוגע לקשר בין האב לקטין. לאחר שיוגש התסקיר, יורה ביהמ"ש על קבלת עמדת באות כח הצדדים ביחס לנחיצות קיום חקירות ביחס לאירועים שלמעשה כבר יש לגביהם חקירות והכרעת בית משפט." עוד נקבע בהחלטה לענין הקשר בין האב לקטין: " מובהר כי אין כל מניעה על יסוד כל שהונח בפני ביהמ"ש, להמשך קיומו של הקשר בין האב לקטין ולמען הסר ספק, החלטתה של כב' השופטת דיאנה פסו ואגו עומדת על כנה ואין בבקשה שבכותרת כל נסיבות חדשות שיצדיקו דיון בה וטובתו של הקטין מחייבת את קיומם של זמני השהות שנקבעו. " 4. ביום 17.11.24 הוגש תסקיר עו"ס חוק נוער . המלצות העו"ס מדברות בעד עצמן ולמעשה העו"ס בדומה לאמור בהחלטת ביהמ"ש בהליך הקודם שוללת מסוכנות של האב כלפי הקטין והעו"ס ממליצה על הליך טיפולי לשני ההורים. 5. לאחר עיון בתסקיר, ביהמ"ש הורה על הגשת התייחסות ההורים להמלצות הטיפוליות וכן הורה למבקשת להודיע האם עומדת על המשך בירור בקשתה, שעה שכזכור טענותיה כבר הוכרעו עובדתית לאחר חקירות והתסקיר הוזמן לצורך התייחסות למצבו של הקטין נוכח הסכסוך בין ההורים. 6. האב הודיע כי מסכים להמלצות הטיפוליות. האם הודיעה כי מסכימה להמלצות הטיפולית, אך למרות האמור בפסק דינה של כב' השופטת דיאנה פסו ואגו בהליך הקודם (פס"ד מיום 4.9.24) ולמרות האמור בתסקיר שהוגש עומדת היא על ניהול ההליך ומבקשת לקיים חקירות וכן לזמן את העו"ס לחקירה. 7. נוכח העובדה שביהמ"ש כבר הכריע ופסק בטענות זהות נראה כי יש הכרח בענייננו לפעול בהתאם להוראות תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט-2018, שכן נראה כי סיכויי הבקשה להתקבל נמוכים ביותר שעה שכבר התבררו טיעוניה וטענותיה של המבקשת והתקיים דיון הוכחות ב 4.9.2024 ובקשתה הנוכחית נשענת על אותן טענות ואותן ראיות. 8. בהמשך לאמור וככל שהמבקשת עומדת על בירור חוזר של בקשתה, עליה להפקיד בקופת ביהמ"ש ערובה להבטחת הוצאות המשיב והוצאות קופת אוצר המדינה וזאת בסך של 15,000 ₪, בתוך 14 ימים. עם הפקדת הסכום ייקבע מועד לשמיעת הראיות. ככל שלא תופקד הערובה יורה ביהמ"ש על מחיקת התובענה. 9. בכל הנוגע להליך הטיפולי עליו המליצה עו"ס חוק נוער, ונוכח מצבו הנפשי של הקטין בשל חשיפתו לסכסוך בין הוריו אני מחייבת את שני ההורים לפעול בהתאם להנחיות עו"ס חוק נוער הגב' אמונה . שני הצדדים יצרו קשר עם עו"ס חוק נוער וזאת בתוך 3 ימים. 10. מתירה העברה למאגרי פסיקה בהשמטת פרטים מזהים. 11. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים ולעו"ס חוק נוער ותקבע תזכורת מעקב לענין הפקדת הערובה כאמור בהחלטתי זו. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision70591-09-24	["רותם קודלר עיאש"]	[{"judgment_id": "e08d8130-88bd-52cd-8cd1-702c59171321", "file_name": "70591-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 68094, "extension": "docx", "display_name": "70591-09-24-קובץ מקורי"}]
36ca384b-fd78-56c9-ba60-1f74474c04e1	בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, השופט אריאל ממן: החלטה בעניין התאמת זמני השהות של קטינה בבית הוריה (תלה"מ 69168-03-22)	69168-03-22	2024-11-03	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בפניי בקשת המבקשת לשינוי זמני שהות שנקבעו בהסכמה בדיון מיום 22.5.2024. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה וכן בהסכמות הצדדים כפי שגובשו בפניי בדיון מיום 22.5.2024, מצאתי כי אין בבקשתה של המבקשת משום הטרדה של המשיב, אלא משום דאגה לקטינה ומילוי חובותיה שלה כאם. ברי, כי זמני השהות שנקבעו בהסכמת הצדדים בדיון מיום 22.5.2024 התאימו לתקופת חופשת הקיץ וכעת, משנסתיימה חופשת הקיץ, הרי שהעובדה שהקטינה אינה משתתפת כלל בשיעורי מפתח הלב ומולדת באופן רציף וקבוע הינה בעייתית, אך לא בהכרח מהווה עילה לצמצם את זמני השהות עם האב, זאת במיוחד בעת שהמבקשת עצמה טוענת כי בסופי שבוע שבהם הקטינה צריכה להיות במחיצתה, היא אינה פוקדת את המסגרת החינוכית ביום שישי בשבוע, בעת שהמבקשת מסיעה אותה לבית אמה (סבתה של הקטינה) החל מיום חמישי בשבוע על מנת לאפשר למבקשת לעבוד בסוף השבוע. טוב היה אילו הצדדים היו מגיעים להסכמות שיש בהן כדי לייתר את מעורבות בית המשפט, אלא שלדאבון הלב, כל צד מתחפר בעמדתו ואינו חותר אחר מציאת פתרון מוסכם, בראי טובת הקטינה. אדגיש כי הסכמות הצדדים בעניין חלוקת נטל הנסיעות לצורך קיום המפגשים בבית האב בסופי השבוע, נקבעו באופן שוויוני, בראי העובדה כי הצדדים מתגוררים במרחק משמעותי זה מזו ובשעה שהוסכם כי הקטינה תעבור להתגורר בבית המבקשת בעיר ב' (במרכז הארץ). אין בעובדה כי המבקשת בוחרת להסיע הקטינה לבית אמה, המתגוררת בעיר א' (בדרום), גם בסופי שבוע שבהם הקטינה אמורה להיות במחיצתה, כדי לשנות את חלוקת הנטל הבסיסי שנקבע בהסכמות הצדדים מיום 22.5.2024 (שכן המבקשת יכולה למצוא פתרון אחר, גם אם בתשלום, שיחסוך ממנה את הצורך להסיע הקטינה לעיר א'). בנסיבות אלה ובהתחשב שהאחריות בדבר נוכחות הקטינה במסגרת החינוכית גם בימי שישי מוטלת על שני ההורים באופן שווה ובשעה שלכל אחד מההורים הסמכות ושיקול הדעת המלא לעמוד בכל הוראות המוסד החינוכי, הרי שככלל, ולנוכח קורח המציאות, זמני השהות בבית האב ימשיכו להתקיים בכל סוף שבוע שני לסירוגין, החל מיום חמישי ועד מוצ"ש כפי ההסכמות בדיון מיום 22.5.2024. ככל שהדבר אינו עומד בנהלי בית הספר, יהיה על שני הצדדים למצוא פתרון חלופי אחר, שיניח דעתם של גורמי החינוך והנהלת המוסד החינוכי. כך או כך, מובהר כי הורה שבשל זמני השהות במחיצתו נאלצה הקטינה שלא להשתתף בתוכנית הלימודית, תחול עליו האחריות המלאה להשלים את החומר הנלמד באותו מועד. על מנת לחלק את נטל הנסיעות בין הצדדים באופן שוויוני ותוך מתן פתרון לעובדה כי המבקשת נדרשת לעבוד בימי חמישי במשמרות ערב/לילה, אני קובע כי האחריות לאיסוף הקטינה מהמסגרת החינוכית ביום חמישי בשבוע תחול על המשיב ואילו האחריות על השבת הקטינה בתום המפגש בסוף השבוע תחול על המבקשת. קרי, בסוף השבוע בו הקטינה שוהה עם המשיב, יאסוף המשיב את הקטינה ביום חמישי בשבוע בתום המסגרת החינוכית וישהה עמה עד מוצאי השבת, והמבקשת תאסוף הקטינה מביתו או ממקום מוסכם אחר. מצאתי לקבל באופן חלקי עתירת המבקשת לקבוע זמני שהות באמצע השבוע, אולם לנוכח המרחק בין מקום מגורי הצדדים וקורח המציאות, מצאתי להורות כי הדבר ייעשה רק בשבועות שבהם לא שוהה הקטינה עם אביה בסוף אותו שבוע. עם זאת, על מנת ליצור רצף וודאות בעולמה של הקטינה וביכולותיהם של הצדדים להתחייב למקומות עבודתם, בהעדר הסכמה אחרת, זמני השהות באמצע השבוע יתקיימו בימי חמישי גם כן, עת יאסוף האב את הקטינה מהמסגרת החינוכית וישיבה לפתח בית האם בשעה 20:00 או לבית הסבתא בעיר א' (על פי בחירת האם). באופן זה, תוכל המבקשת לעבוד בימי חמישי בשבוע (במשמרות ערב/לילה) או לחילופין לנצל את הזמן שבו שוהה הקטינה עם אביה, על מנת להתרענן. הצדדים יודיעו בתוך 14 ימים, האם יש עוד צורך בבירור ההליך, או שמא ניתן להורות על סגירתו, תוך מתן תוקף של פסק דין להוראות המפורטות לעיל. המזכירות תמציא החלטתי זו לצדדים ותרשום תזכורת בחלוף המועד. מתיר העברה למאגרים משפטיים ללא פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision69168-03-22	["אריאל ממן"]	[{"judgment_id": "36ca384b-fd78-56c9-ba60-1f74474c04e1", "file_name": "69168-03-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 83922, "extension": "docx", "display_name": "69168-03-22-קובץ מקורי"}]
c335fa71-c968-502c-a253-5c9fe91d6613	ביהמ"ש המחוזי נוף הגליל-נצרת, שופט אסף זגורי: פס"ד בעניין הוצאת קטין ממשמורת הוריו למשפחת אומנה עם אופק לאימוץ (ענ"א 42309-11-24)	42309-11-24	2024-12-02	2	2	11	2DISTRICT_COURT	2Northern	11Juvenile	null	decision42309-11-24	["אסף זגורי"]	[{"judgment_id": "c335fa71-c968-502c-a253-5c9fe91d6613", "file_name": "42309-11-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 139264, "extension": "doc", "display_name": "42309-11-24-קובץ מקורי"}]
a5bf7628-31f8-563b-be60-b42c0a69d738	ביהמ"ש המחוזי נוף הגליל-נצרת, שופט אסף זגורי: פסק דין בעניין סמכות הכרעה בהסמכה לעוס לסדרי דין לאחר פסק דין (רמ"ש 38998-10-24)	38998-10-24	2024-12-02	2	2	4	2DISTRICT_COURT	2Northern	4Family	null	decision38998-10-24	["אסף זגורי"]	[{"judgment_id": "a5bf7628-31f8-563b-be60-b42c0a69d738", "file_name": "38998-10-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 97280, "extension": "doc", "display_name": "38998-10-24-קובץ מקורי"}]
20faa285-b015-57b8-9ec9-9e6685a32bdf	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל-נצרת, שופט מחמוד שדאפנה: הכרעה בתביעה לביטול מזונות ילדה בשל העברת המשמורת הפיזית מהאם לאביה של הילדה (תלה"מ 39212-01-20)	39212-01-20	2024-12-01	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision39212-01-20	["מחמוד שדאפנה"]	[{"judgment_id": "20faa285-b015-57b8-9ec9-9e6685a32bdf", "file_name": "39212-01-20.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 104448, "extension": "doc", "display_name": "39212-01-20-קובץ מקורי"}]
86384af0-4739-5b40-a771-2e39a3fe9f1c	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל-נצרת, שופט מחמוד שדאפנה: הכרעה בתביעה להרחבת זמני שהות בשל שינוי נסיבות מהותי (תלה"מ 46187-09-22)	46187-09-22	2024-12-02	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision46187-09-22	["מחמוד שדאפנה"]	[{"judgment_id": "86384af0-4739-5b40-a771-2e39a3fe9f1c", "file_name": "46187-09-22.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 82944, "extension": "doc", "display_name": "46187-09-22-קובץ מקורי"}]
8505265d-036d-5a5f-ab09-92f1eaaef5da	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, שופטת גילה ספרא-ברנע: החלטה בעניין בקשה לשמירת מצב קיים (י"ס 22176-07-24)	22176-07-24	2024-11-24	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision22176-07-24	["גילה ספרא-ברנע"]	[{"judgment_id": "8505265d-036d-5a5f-ab09-92f1eaaef5da", "file_name": "22176-07-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 288768, "extension": "doc", "display_name": "22176-07-24-קובץ מקורי"}]
9392d45a-106b-5db7-8a82-8b3cd6642a33	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופט פליקס גורודצקי: החלטה בעניין ביטול הסכמי שכירות (תלה"מ 47330-11-24)	47330-11-24	2024-11-24	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	לפניי תביעה במסגרתה עתר התובע לבטל את הסכמי שכירות שנערכו בין גרושתו (להלן: "הנתבעת") לבין חברת XXX (להלן: "צד ג'") ולסילוק ידה של צד ג' מהנכס, לגביו נערכו הסכמי השכירות (להלן: "הנכס"). בהחלטה מיום 19.11.24 לתובע ניתנה אפשרות להבהיר מדוע אין מקום להורות על מחיקת התביעה בשים לב למהות הסכסוך, הצדדים להסכם השכירות ומקום הימצאות הנכס – בעיר נ'. התובע הגיש הודעת הבהרה בה טען כי הגיש בשעתו תביעה לבית משפט השלום בקריות רק כנגד צד ג', תוך שהוצע לו להגיש את התביעה כנגד שני הנתבעים. התובע הגיש תביעה חדשה לבית המשפט לענייני משפחה בקריות וניתנה סדרת החלטות, לפיהן הסמכות לדון בתביעת התובע מסורה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. לאחר עיון בכתב התביעה ובהודעת ההבהרה, איני סבור כי הסמכות העניינית לדון בתביעה זו מסורה לבית המשפט לענייני משפחה. סעיף 1 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק") קובע שני מבחנים מצטברים לצורך בחינת סמכותו של בית משפט לענייני משפחה, לדון בתובענות שהן פרי "סכסוכים אזרחיים". המבחן הראשון הינו "מבחן הקרבה המשפחתית" והמבחן השני הינו "מבחן עילת הסכסוך", דהיינו שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה ראו: רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337; רע"א 12155-03-24 א.ס נ' ח.ס ואח' (26.9.24). המבחן השני פורש בפסיקה כנוגע למקור עילת התביעה או לסיבתה, ויש לבחון בגדרו אם הסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה. עוד נקבע, כי לא די בקשר רחוק וזניח, אך גם אין צורך שהסכסוך המשפחתי יהא הסיבה הבלעדית להיווצרותה של עילת התביעה ראו: עניין חבס לעיל; רע"א 6147/21 פלונית נ' פלוני (18.11.2021); רע"א 672/22 פלוני נ' פלוני (27.6.2022). ברגיל, המבחן לקביעת הסמכות העניינית הוא "מבחן הסעד", לפיו יש לבחון את הסעד המבוקש במסגרת כתב התביעה. מבחן זה הוא טכני בעיקרו והוא אומץ להלכה בעיקר מתוך שיקולי פשטות ויעילות ראו: ע"א 2846/03 אלדרמן נ' אלריך, פ"ד נט(3) 529, רמ"ש 74022-05-24 א.ח. נ' א.ח. ואח' (27.7.24). עם זאת, נקבע זה מכבר ש"חוק בית המשפט למשפחה נטש את "מבחן הסעד" ואימץ את מבחן "סוג הסכסוך". מכאן שאין דיי בבחינת הסעד המבוקש בכתב התביעה, אלא שיש גם להידרש אל הטענות המהותיות העולות מתוך הסכסוך ומההליך כולו ראו: תמ"ש 19271-05-23 פלונית ואח' נ' אלמוני (28.1.2024). השאלה אם עילת התביעה נעוצה בסכסוך משפחתי, תוכרע, בראש ובראשונה, על-פי העובדות והטענות העולות מכתבי הטענות של הצדדים – ראש וראשון בהם הוא כתב התביעה ראו: רע"א 672/22 לעיל. במקרה שלפניי נטען על ידי התובע בכתב התביעה, בין היתר, כי הנתבעת משכירה את הנכס לצד ג', אשר מפקידה מחצית מדמי השכירות לקופת ההוצאה לפועל בעוד שאת היתרה היא מעבירה במזומן לידי הראשונה. כפועל יוצא, התובע, שהינו הבעל הנכס (בתמיכה לטענה זו לא צורפה אסמכתה מתאימה), אינו מקבל את דמי השכירות אליהם הוא זכאי. עוד נטען כי "התובע רוצה לציין בפני כב' בית המשפט שבעולם העסקים שוכר חדש שנכנס לא חותם על אותו חוזה כמו הקודם ..." ראו: ס' 5 לכתב התביעה. במילים אחרות, עסקינן בסכסוך עסקי גרידא, ומלבד העובדה כי הנתבעת הינה גרושתו של התובע, אין כל "סממן משפחתי" אשר יכול להעניק סמכות לבית המשפט לענייני משפחה. ער אני לטענת התובע כי על פי החלטות שניתנו בבית המשפט לענייני משפחה בקריות, לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים מסורה הסמכות לדון בהליך בין התובע לנתבעת, ואולם התובע לא צירף את התביעה שהוגשה על ידו לבית המשפט לענייני משפחה בקריות כך שלא ברור באיזו מסגרת ניתנו החלטות אלה. לאור האמור, אני קובע כי לבית משפט זה אין סמכות לדון בתביעה זו ומורה על מחיקתה. משלא הוגשו כתבי הגנה, איני עושה צו להוצאות. ניתן לפרסם החלטה זו בכפוף להשמטת כל הפרטים המזהים. המזכירות תסגור את התיק. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision47330-11-24	["47330-11-24"]	[{"judgment_id": "9392d45a-106b-5db7-8a82-8b3cd6642a33", "file_name": "47330-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 43906, "extension": "docx", "display_name": "47330-11-24- קובץ מקורי"}]
d6a41cca-948a-5d97-903d-06fec5c2e331	ביהמ"ש לענייני משפחה בראשל"צ, השופטת מירית פולוס: פס"ד בתובענה לביטול הסכם גירושין (תה"ס 58820-08-21, 52280-05-22)	58820-08-21	2024-11-11	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	בפני שתי תביעות: תביעתו של מר * לאכיפת הסכם ותביעתה של גב' * לביטול הסכם. רקע כללי: הצדדים להליך בני זוג לשעבר, גרושים והורים לארבעה ילדים משותפים. הצדדים ניהלו ומנהלים הליכים רבים בבית המשפט. במועד מתן פסק דין זה, עיון במערכת נט המשפט מלמד על קיומם 29 הליכים משפטיים בין הצדדים. ביום 7.3.21 במסגרת דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם, הגיעו הצדדים להסכמות בעניין חלוקת רכושם, שהוכתבו לפרוטוקול. עיקרי ההסכמות כדלקמן: ניתן צו פירוק שיתוף לשני בתים שבבעלות הצדדים. הצדדים יגיעו להבנות לעניין שווי הנכסים ובהעדר הבנות יפנו לשמאי מוסכם. הנכסים ימכרו בשוק החופשי ובעלי הנכס יוכלו להשתתף בהתמחרות. אם יהיה צורך, בחלוף שלושה חודשים ניתן יהיה לפנות ללשכת ההוצל"פ למינוי כונסים. הצדדים יפנו לאקטואר לעריכת איזון סוציאלי וכספי. האקטואר יבחן גם את שווי המוניטין של האיש ושל האישה, אם יש מוניטין, ויבוצע איזון גם בשווי מוניטין אם קיים. המטלטלין בבית יחולקו בשיטת שתי רשימות. הצדדים יקבעו ביניהם את חלוקת הרכבים, אופנוע ואופנוע ים והצד שיקבל את כלי הרכב היקרים יותר ישלם לצד האחר מחצית ההפרש. ההסכם שהוכתב לפרוטוקול אושר באותו הדיון וקיבל תוקף של פסק דין. בהמשך אותו הדיון, הצדדים הודיעו שאין להם הסכמות לעניין חלוקת זמני השהות עם הקטינים ותשלום המזונות, ונקבע בנושאים אלו דיון נוסף. ביום 8.3.21, חתמו הצדדים על הסכם גירושין מפורט, שכלל התייחסות הן לענייני הרכוש והן לענייני הקטינים (להלן: "ההסכם"). עיקרי ההסכם כדלקמן: הוסכם על משמורת משותפת וחלוקת זמנים שווה של ההורים עם ילדי הצדדים. הוסכם שהאב ישלם לידי האם מזונות בסך של 2,000 ₪ לחודש לכל קטין עד גיל 18 ולאחר מכן 670 ₪ עד גיל 21. הוסכם שבשנה הראשונה תשולם תוספת בסך של 3,000 ₪ לחודש. הוסכם שהאם תקבל את קצבת המל"ל וכל הטבה כלכלית נוספת או קצבה אחרת מהמל"ל. הצדדים יחלקו בהוצאות חינוך, רפואה והוצאות חריגות נוספות בחלקים שווים. לגבי הבית בנ. - הוסכם שחלקה של האישה יעבור לאיש בהעברה אגב גירושין. האישה תחתום על כל המסמכים הנדרשים להעברת חלקה ומסמכים אלו יוחזקו בנאמנות אצל באת כוחה שתעבירם לב"כ האיש לאחר סידור הגט. הוסכם לגבי זכות עתידית למגרש לבנים ממשיכים, חלקה ג', זכות זו תועבר לאישה ככל ותהיה אפשרות לרכישת המגרש תוך 15 שנה מיום ההסכם. כמו כן, אם יבקש האיש למכור את הנכס, זכות ראשונים לרכישתו נתונה לאישה למשך 15 שנה. הוסכם שהאשה תקבל בתוך 90 יום בגין העברת חלקה בבית המגורים בנ. סך של 2,500,000 ₪. לגבי הבית בכ. – הוסכם שחלקו של האיש בבית זה יועבר לאשה בהעברה אגב גירושין. הוסכם שהכספים בחשבון המשותף יחולקו בחלקים שווים. הוסכם על חלוקת כלי הרכב בין הצדדים. הוסכם על העברת תכולת בית המגורים לאיש למעט חפצים שפורטו בנספח שיועברו לאשה. הוסכם על פניה לאקטואר לעריכת איזון זכויות. הוסכם על הפחתת 300,000 ₪ מחלקה של האשה בזכויות הסוציאליות. הוסכם שמלבד האמור בהסכם, הצדדים מוותרים על הזכות לטעון לכל דרישות, תביעות או טענות בכל דבר הנוגע במישרין או בעקיפין בחייהם המשותפים ובפירוד ביניהם, לגבי העבר ולגבי העתיד. ההסכם שנחתם ביום 8.3.21, אושר וקיבל תוקף של פסק דין בדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 3.21.18, בנוכחות בעלי הדין, לאחר שהצדדים אישרו חתימתם על ההסכם ברצון ובהסכמה חופשית ואת הבנתם. ההסכם אושר לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג ויתר החוקים הרלוונטיים. בחודש אוגוסט 2021 הגיש האיש תביעה לאכיפת/ביצוע ההסכם. בחודש מאי 2022, הגישה האישה תביעה לביטולו. תביעת האיש לביצוע ההסכם: בית המשפט התבקש למנות את בא כח האיש ככונס להשלמת העברת הזכויות בין הצדדים. צויין בתביעה כי האישה מיאנה להתגרש ללא כתובתה, ובעת ההסכם סבר התובע שיוכל עם פסק דין לגירושין ותעודת גירושין לפנות לבנק ליטול משכנתא. בשל סירוב האישה, נאלץ לפנות ללקיחת הלוואות פרטיות ולגייס התמורה המוסכמת, והתמורה מופקדת בנאמנות למימוש ההסכמות. נטען תוך פירוט שהתובעת מסרבת לקיים את ההסכמות, להעביר מסמכים נדרשים לצורך העברת הבעלות בבתים, להמציא מסמכים לאקטואר ולהתגרש. בכתב ההגנה שהגישה האישה לתביעה זו, טענה להפרות של התובע, מתן גט באיחור, אי תשלום מלוא התמורה הכספית המגיעה לה, אי מסירת המסמכים להעברת הבית בכ. על שמה, האישה ביקשה לבטל הסכמתה למכירת הבית לתובע וצוין שהיא תגיש תביעה לביטול חלקים בהסכם. ביום 27.6.22, בתום הדיון שהתקיים, נתן בית משפט זה פסק דין בתביעה לאכיפת ההסכם ונקבע כי כל עוד לא בוטל ההסכם על שני הצדדים לפעול כפי הוראותיו שקיבלו תוקף של פסק דין. אושרה הסכמה של הצדדים לחתום על כל המסמכים הנדרשים להעברת הבעלויות בנכסי המקרקעין. נקבע שאם אלו לא יחתמו ימונה כונס. באשר להמצאת מסמכים לאקטואר, נקבע כי האקטואר יגיש לבית המשפט רשימה של מסמכים חסרים ויפרט מי הצד הנדרש להמציאם. יוגשו פסיקתאות שיאפשרו לשני באי כח לקבל מסמכים רלוונטיים. פסק הדין שניתן בתביעת האיש, בוטל על ידי כב' בית המשפט המחוזי בעמ"ש 3734-10-22, ונקבע שהתיק יוחזר לבית משפט זה אשר יקיים בו דיון במאוחד עם התביעה שהגישה האשה/המערערת לביטול הסכם הגירושין. תביעת האישה לביטול ההסכם: כאמור, האשה הגישה, לאחר שהאיש הגיש תביעתו לביצוע פסק דין, תביעה לביטול ההסכם. טענות האישה בקצרה בתביעתה הן כדלקמן: יש לבטל את ההסכם מאחר והאיש הפר את ההסכם הפרה יסודית בכך שלא העביר את כל הסכום הכספי בסך של 2.5 מ"ש והאשה נאלצה לפתוח הליך הוצל"פ. האיש הפר את ההסכם הפרה יסודית שכן לא העביר את יפוי הכח להעברת הבית בכ. על שם האשה. האיש הפר את ההסכם שכן סרב למתן גט. האיש הפר את ההסכם בעניין חלוקת הרכבים, לא פרע חובות משותפים, סרב לאפשר לתובעת לקחת ציוד, הפר את זמני השהות המוסכמים. ההסכם נעשה לאחר אלימות שהאשה חוותה במהלך הנישואין ובסמוך לחתימה ורצונה להתגרש מהאיש, והיא נאלצה לחתום על ההסכם כדי להשתחרר מהנישואין האלימים. 11 יום טרם אישור ההסכם אישר בית המשפט הסכם הגיוני ושוויוני לפיו כל הרכוש יחולק בשווה בין הצדדים. במהלך ניהול ההליך הוסיפה התובעת וטענה כי נפלו פגמים באישור ההסכם על ידי בית המשפט, שכן שיתפה לטענתה את בית המשפט במועד האישור באלימות שחוותה ובית המשפט התעלם מכך. לטענות אלו אין ביטוי לא בכתב התביעה ולא בפרוטוקול אישור ההסכם. בכתב התביעה נרשם בסעיף 14: "נאמר שאין לי ברירה ולא נכתב בפרוטוקול". עיקר טענות האיש בכתב ההגנה: התביעה הוגשה בחוסר תום לב, ועד כדי שימוש לרעה בהליכים משפטיים. ההסכם נחתם על ידי הצדדים בסיוע אבי התובעת שפעל כבורר. ההסכם הוא הסכם מקיף המתייחס הן לענייני רכוש והן לענייני הקטינים, בניגוד להסכמות עקרוניות שאושרו יום קודם בבית המשפט לעניין הרכוש בלבד. ההסכם מקפח את האיש כלכלית, התמורה ששילם עבור הבית בנ. גבוהה מהשווי האמיתי. האיש מכחיש את טענות האלימות. האישה היא שהפרה את ההסכם, דרשה כתובתה בשווי מאות אלפי ₪ בבית הדין הרבני וסירבה להעביר לתובע מסמכי העברת הבית בנ.. האישה קיבלה את מלוא התמורה עבור הבית בנ., בא כח הנתבע פנה לא אחת לב"כ התובעת ועדכן שהתמורה כולה מופקדת בחשבון נאמנות לזכות התובעת ותשולם כנגד קבלת מסמכים חתומים אך התובעת סירבה להעבירם. בסופו של דבר קיבלה התובעת את מלוא התשלום אף שלא העבירה מסמכים להעברת הזכויות, שכן התובעת עיקלה את כספי הנאמנות במסגרת הליכי הוצל"פ. כל סעיפי ההסכם קוימו על ידי האיש. דיון והכרעה: פסק דין זה יתמקד בטענות האישה בתביעתה לביטול הסכם. יובהר כבר כעת כי בית המשפט לא מצא לבטלו. באשר לתביעת האיש לאכיפת ההסכם – ברי שמשלא בוטל ההסכם, יש לאכפו ולהשיב על כנו את פסק הדין שניתן בהליך. באשר לביטול הסכמים בין צדדים שקיבלו תוקף של פסק דין, כבר נפסק כי "על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול" (ראה בע"מ 11750/05 יעל שמר נגד בנק הפועלים, פורסם בנבו). להלן ידונו טענות האשה בכל הנוגע לביטול ההסכם, ויובהר כי לטעמו של בית המשפט, טענותיה בדבר עושק, כפיה, קיפוח, הפרה יסודית ופגמים בהליך אישור ההסכם, לא הוכחו ולא הוצג כל טעם "כבד משקל" כדרישת הפסיקה, שיש בו בכדי להביא לביטולו של ההסכם, שקיבל תוקף של פסק דין. יש ראשית להדגיש, כי ההסכם נערך כאשר שני הצדדים מיוצגים. התובעת אישרה בדיון שהיתה מיוצגת הן במועד עריכת ההסכם והן לאחר מכן, וזאת על אף שהיא מלאת טענות כנגד באת כוחה. ראה בפרוטוקול הדיון מיום 4.11.24, עמ' 17 שורות 2-4: "ש. במועד אישור ההסכם 18.3.21 היא עדיין היתה עורכת הדין שלך? ת. לכאורה כן." עוד אישרה התובעת כי ההסכם נחתם לאחר החלפת טיוטות בין עורכי הדין (עמוד 20 לפר' שורות 32-33), אישרה ש"היה מו"מ ארוך" אך הוסיפה "זה היה הכתבה שלו" (עמ' 22 שורה 33), אישרה שנלקחו בחשבון הערותיה וכן תיקונים של אביה (עמ' 20 שורה 35, עמ' 21 שורה 9) וכן שטיוטא של ההסכמות נערכה בכתב ידה (עמ' 21 שורות 13-17). בדיון שהתקיים ביום 18.3.21 ובו אושר ההסכם, ציינו הצדדים בתחילת הדיון כי עורכי דינם ערכו עבורם את ההסכם. להלן ידונו טענות התובעת אחת לאחת ויובהר מדוע סבור בית המשפט שאין לקבלן ואין מקום לביטול ההסכם: טענות התובעת כי ההסכם נחתם בכפיה, מחמת אלימות שספגה לאורך השנים וגם בסמוך להסכם: ראשית יובהר כי התובעת לא הוכיחה את האלימות הנטענת. טענת התובעת כי ביום 7.3.21 בחניון בית המשפט ניסה האיש לדרוס אותה לא הוכחה. התובעת אישרה שלא הגישה תלונה במשטרה (עמוד 18 לפר' שורות 18-19). בנוסף אישרה שלא ניגשה לקבלת טיפול רפואי (עמ' 21 לפר' שורה 12). בנוסף, במהלך החקירה אישרה לב"כ האיש שבמהלך הנישואין ועד מועד החתימה על ההסכם לא הוגשה אף פעם תלונה על אלימות (עמ' 18 שורות 20-22). בתצהיר עדותה הראשית, סעיף 20, טענה כי "המשטרה סגרה את התיק ללא הסבר וללא ידיעתי". בדיון הסיכומים טענה ש "יש נגדו תיקים" (עמוד 46 שורה 24 לתמליל ההקלטה), אך לא המציאה כל אסמכתא והטענות הוכחשו על ידי האיש. התובעת צרפה לתצהירי העדות הראשית תצהירי שתי עדות נוספות שאמורות היו להעיד על כך שהתובעת טענה בפניהן בדבר אלימות האיש כלפיה, אך שתי העדות לא התייצבו לדיון ההוכחות ותצהירן הוצא מהתיק. יש לבאר כי ממילא, טענות על אלימות כשלעצמן אין בהן די בכדי להביא לביטול ההסכם. ברור כי אם תאמר אחרת, לעולם לא יוכלו בני זוג שהיתה ביניהם אלימות, להגיע להסכמות שיקבלו תוקף, ותוצאה זו איננה מתקבלת על הדעת (ראה גם בתמ"ש 3061/08 אלמונית נגד פלוני, פורסם בנבו). על מנת שבית המשפט יקבע שיש לבטל הסכם מחמת אלימות, יש להוכיח קשר ישיר בין האלימות ובין החתימה על ההסכם. אין כל ספק כי במועד החתימה על ההסכם, לא הופעלה כלפי האישה אלימות כלשהי. אבי האישה העיד שההסכם נחתם בסיועו. הצדדים שהו בבית המגורים. לדברי אבי האישה "*** בקומה שניה התובעת קומה אחת מתחת ואני הולך בין הקומות" (פר' מיום 5.11.24 עמוד 37 שורה 26), "אם יש חילוקי דיעות אני הולך יורד עולה עד שמגיעים לסעיף מוסכם אני עולה יורד עד שהם מסכימים. אם יש בעיה אני מנסה לגשר ביניהם" (פר' עמ' 38 שורות 1-3). אם כן, נוהל מו"מ בתיווך אבי התובעת, כאשר הצדדים כלל אינם שוהים באותו החדר אלא בקומות נפרדות בבית. האישה אישרה שטיוטת ההסכם בכתב יד (נספח 3 לתצהיר ע"ר של האיש), נערכה בכתב היד של האישה עצמה. טענת האישה שהטיוטא נערכה בכתב ידה "כי הוא הכתיב לי" (פר' עמ' 21 שורה 23), אינה מתקבלת כלל על הדעת, בהתחשב בעדות אבי האישה שהצדדים שהו בקומות נפרדות בבית "ואני הולך בין הקומות". עוד ובנוסף – ההסכם נחתם ביום 8.3.21 ואושר רק ביום 18.3.21 דהיינו חלפו כעשרה ימים במהלכם יכלה התובעת לחזור בה מההסכמות. ויוזכר – האישה באותה העת עודנה מיוצגת על ידי באת הכח שניהלה בשמה מו"מ, והחליפה מול ב"כ האיש טיוטות כפי שציינה האישה עצמה. אם ביקשה לחזור בה מההסכם, היה לה די זמן לשוחח עם באת כח ולקבל הייעוץ המתאים. בדיון הסיכומים אמרה האישה כי באת כוחה אמרה לה "שזה הסכם גרוע" והיא השיבה לה "שאין לי ברירה אלא לחתום כי הוא סוחט אותי והוא מאיים למכור את הבית בשוק השחור ואני מפחדת באמת והיא אמרה לי שזה לא נכון לעשות את זה ולאשר אותו. אמרתי לה שתבוא ותגיד את זה שהיא חושבת כך ואני חושבת אחרת והיא לא הגיעה לאולם במועד אישור ההסכם." (פר' סיכומים עמודים 48-49). טענות אלו, בדגש על הטענה כי האישה אמרה לבאת כח שהאיש סוחט אותה וכו', נותרו ללא כל הוכחה, והאישה לא הזמינה את באת כוחה דאז לעדות בבית המשפט, על מנת לאשר את הגרסה הנ"ל. עולה אם כן שהתובעת לא הוכיחה לבית המשפט שההסכם נחתם מחמת אלימות כלשהי שהופעלה כלפיה בסמוך לחתימתו, או לאישורו, או בכלל. הטענה כי ההסכם נחתם בכפיה, תוך הפעלת אלימות כלפי האישה, נדחית. טענות התובעת כי ההסכם מקפח את זכויותיה/טענותיה בדבר עושק - כאמור, התובעת טענה כי לא היתה כל סיבה מדוע תחתום על ההסכם ביום 8.3.21 כאשר יום קודם הסכימו הצדדים על חלוקה שוויונית של כל הנכסים. בעניין זה יובהר כדלקמן: ראשית – מושכלות יסוד הן שטעות בשווי העסקה, איננה בגדר עילה לביטול הסכם. ראה בסעיף 14 (ד) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973. יתרה מכך – התובעת לא הוכיחה כלל שיצאה ניזוקה מההסכם, ביחס להסכמות לחלוקה שוויונית אליהן הגיעו הצדדים יום קודם. ודוק – ההסכמות אישרו העברת שני נכסי המקרקעין בהעברה אגב גירושין, מה שאפשר לצדדים לחסוך תשלומי מס ועלות מינוי כונסים; ההסכמות אפשרו המשך מגורי הקטינים בבית המגורים ששימש את הצדדים, בימים בהם שוהים עם האב; ההסכמות כללו התייחסות למכלול הנושאים, לרבות נושאים שלא הוסכמו יום קודם – כולל תשלום סכום משמעותי לידי האישה בגין מזונות קטינים (שהוסכם שיהיו במשמורת משותפת בחלוקה שוויונית בין ההורים) ובתוספת סך של 3,000 ₪ לחודש בשנה הראשונה; ההסכמות גובשו לאחר שאבי האישה סייע לצדדים בקביעת שווי הנכסים (פר' מיום 5.11.24 עמוד 36 שורות 2-7) ולא הוכח כי חלה טעות משמעותית או בכלל בקביעת השווי. הסכם גירושין הוא מארג סבוך של הסכמות, כאשר ויתור צד בעניין מסוים גורר לעיתים היעתרות לדרישותיו בעניין אחר. גם אם קיבלה התובעת פחות מחלקה המדויק בשווי הנכסים, דבר שכאמור כלל לא הוכח, יש לקחת בחשבון שדרישות אחרות שלה נענו. כך למשל ולדוגמא – דרישת התובעת שהבית בנ. לא ימכר במשך חמש שנים, ואם ימכר בתוך 15 שנה תקבל היא את זכות הראשונים לקנייתו. התובעת נשאלה אם אלו היו דרישותיה והשיבה: "האם היו לי תיקונים התשובה כן..." (פר' עמוד 21 שורות 8-9). לגבי הסכמי גירושין כבר נפסק כי "משעסקינן בהסכמי גירושין, קשה לקבוע מהם אותם תנאים אשר ניתן לראותם כגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל" (עמ"ש (מחוזי ת"א) 1015/08 פלוני נגד פלונית, פורסם בנבו). כן ראה ע"א 5490/92 ר.פ נגד י.פ, פורסם בנבו: "הנטיה של בית המשפט תהיה בדרך כלל לכבד את הרצון המוצהר של הצדדים לחוזה, ודבר זה נכון לגבי חוזים מסחריים וגם לגבי הסכמי גירושין. באלה האחרונים, יש לא אחת תנאים המושפעים מן הרצון לקדם ולהקדים את הפרידה והניתוק בין בני הזוג. על כן, יתכן כי צד לחוזה יסכים לתנאים שהם מבחינה אוביקטיבית גרועים אך מחישים את הגירושין, עניין החשוב לו אותה שעה יותר מכל דבר אחר." יודגש -התובעת לא הוכיחה כלל את עילת העושק, שכן לא רק שלא הוכיחה, כדרישת סעיף 18 לחוק החוזים, כי תנאי ההסכם "גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל", היא אף לא הוכיחה ניצול כלשהו של מצוקתה, חולשה שיכלית או גופנית או חוסר ניסיון, כלשון הסעיף. המצוקה היחידה לה טענה התובעת היתה כתוצאה מאירועי אלימות לטענתה, אך כאמור מעלה, בית המשפט לא מצא כי הטענות בעניין זה הוכחו. מעבר לכך, התובעת היתה מיוצגת, נעזרה גם באביה, ניהולה מו"מ על תנאי ההסכם, ולא נראה כי מתקיימת במקרה זה עילה לביטול ההסכם מחמת עושק. הטענה כי יש לבטל ההסכם מחמת היותו מקפח/מחמת עילת העושק - נדחית. טענות האשה כי במועד ההסכם אמרה לבית המשפט כי ההסכם נכפה עליה אך בית המשפט לא התייחס לכך: אין בפרוטוקול הדיון מאותו היום כל אזכור לטענות התובעת. לו סברה התובעת שהפרוטוקול אינו משקף את שנאמר לבית המשפט, היה עליה לעתור לתיקונו. "הכלל הוא שפרוטוקול בית המשפט הוא המשקף נאמנה את שהתרחש בדיון, ואין בלתו" (ע"א (חיפה) 4892/98 שלום נגד דהן, תק-מח 2000 (1) 9930). יתרה מכך – טענות כנגד הליך אישור ההסכם גופו, הנו עניין להגשת ערעור בפני בית המשפט המחוזי, ולא ניתן לבסס עליהן תביעה לביטול הסכם – ראה ר"ע 359/85 קוך ואח' נגד קוך, פ"ד לט (3) 421, 422-423. למעלה מן הצורך יודגש כי הטענה שנאמר לבית המשפט במועד דיון אישור ההסכם, כי ההסכם נחתם מחמת אלימות, איומים, כפיה וכו' ובית המשפט לא רשם טענות אלו בפרוטוקול ובנוסף חרף הטענות בחר לאשר את ההסכם – איננה סבירה. הטענה כי יש לבטל ההסכם בשל פגמים שנפלו באישור נדחית. טענות האשה כי יש לבטל ההסכם מחמת הפרות יסודיות: כאמור, האישה טענה להפרות רבות מצד האיש, תוך שהיא מפנה למתן גט באיחור, לתשלום התמורה המגיעה לה באיחור ולא בשלמות לשיטתה, להפרות בנוגע להסכמות בעניין הקטינים ועוד. מנגד טען האיש כי האישה היא שהפרה את ההסכם ואף הגיש תביעה לאכיפת ההסכם עוד בטרם עתרה האישה לביטולו. כך למשל, האיש טען כי הפקיד את כל הסכום המגיע לאישה, בקיזוז סכומים שהועברו אליה ע"ח התמורה, בידי בא כוחו, והסכים להעביר הכספים בתמורה לקבלת המסמכים להעברת המקרקעין על שמו. לבסוף עוקלו הכספים על ידי לשכת ההוצל"פ בהליכי גביה שנקטה בהם האישה, מבלי שהעבירה אליו את מסמכי העברת הבעלות במקרקעין. עוד טען האיש כי האישה דרשה בבית הדין הרבני תשלום כתובתה, דבר שעיכב מתן הגט ואף גרם לו להפסד כספי, מאחר ונאלץ לגייס את הכספים שהתחייב לשלם לאשה ממקורות פרטיים, שכן הבנק סרב למתן המשכנתא ללא הצגת מסמכי גירושין. לעניין הטענות להפרות ההסכם, לא מצאתי כי האישה יכולה לעתור לביטול ההסכם בשל הפרות יסודיות, ואנמק. ראשית – האישה הגישה תביעתה לביטול ההסכם במאי 2022, כאשר במקביל היא פועלת באמצעות לשכת ההוצל"פ, לגביית הכספים המגיעים לה על פי ההסכם. דהיינו – לאחר שהאישה סברה כי ההסכם הופר (וספק אם כך כפי שיפורט בהמשך), לא ביקשה לבטל את ההסכם ולא שלחה הודעת ביטול כדרישת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970, אלא דרשה לאכפו באמצעות לשכת ההוצל"פ. האישה עתרה לבית המשפט להתיר לה לפתוח תיק הוצל"פ לגביית הכספים, ואישור כאמור ניתן בהחלטה מיום 21.6.21 בתיק 54271-11-20. בהליכי ההוצל"פ שניהלו הצדדים, טען האיש טענת פרעתי לגבי סכום החוב הכספי הנטען. לא יכול להיות חולק כי עיקר החוב, סך של 2,243,987 ₪ מתוך 2.5 מ"ש, שולמו בחודש אוגוסט 21, עוד טרם הוגשה התביעה לביטול ההסכם, באמצעות עיקול כספים שהיו בחשבון נאמנות של ב"כ האיש, אותם ביקש להעביר כנגד קבלת מסמכים חתומים על ידי התובעת להעברת חלקה בבית לאיש, כפי ההסכם. חרף אי קבלת האישורים, הועברו הכספים ללשכת ההוצל"פ, בשל עיקול שהטילה האישה (נספח 27 לתצהיר האיש). באשר ליתרה – היתה מחלוקת בין הצדדים, כאשר האיש טען כי הסכום כבר שולם והאישה טענה שלא כך. ביום 24.5.22, קבעה כב' רשמת ההוצל"פ דקלה קליין, כאשר הורתה על עיכוב הליכים לשם פניה לבית המשפט כי "...מבלי להקל ראש בזכותה של הזוכה לקבל את כספה, קיימת התחשבנות רבה ומורכבת בין הצדדים, תשלום החוב מובטח נוכח ערבון המופקד לתיק ...". (צורף כנספח 25, עמוד 90 לנספחי תצהיר ע"ר של האיש). ההחלטה הובאה לעיל על מנת ללמד ששאלת יתרת החוב לא היתה סוגיה ברורה כלל, וכבוד הרשמת ציינה שההתחשבנות "רבה ומורכבת" וכן יש לקחת בחשבון שמדובר בחוב שתשלומו מובטח באמצעות ערבון בתיק. ביום 4.1.24, ניתן במסגרת דיון בבית המשפט, פסק דין בהסכמת הצדדים, עת היו שניהם מיוצגים, שקבע את האופן בו יש לחשב אם קיימת יתרה להעברה אם לאו. כבוד רשמת ההוצל"פ ערכה את החישוב, קבעה שהסכום שולם והורתה לאפס את תיק ההוצל"פ ולסגור אותו, ראה החלטתה מיום 26.3.24 שצורפה לתיק על ידי האיש ביום 11.4.24. האישה עתרה לבית המשפט המחוזי בערעור על פסק הדין שאישר הסכמות הצדדים לעניין אופן החישוב, ראה ברמ"ש 38304-06-24. במסגרת הערעור הנ"ל ביקשה המערערת "ביטול פסק הדין שבכותרת וכפועל יוצא של כך החייאת תיק ההוצל"פ אותו פתחה המערערת ובו נקטה כנגד המשיב הליכי גביה ואשר נסגר כתוצאה ועקב פסק הדין האמור". (סעיף 2 לערעור). ההליך נמחק עקב חוסר מעש של המערערת, לאחר שלא השיבה לתהיות בית המשפט המחוזי לגבי ההליך, שעלו בהחלטה שניתנה. לאחר מחיקת ההליך בבית המשפט המחוזי, עתרה האישה בתביעה שעודנה תלויה ועומדת לביטול ההסכמות הנ"ל, בטענה כי באותה עת לא ידעה את העובדות לאשורן והוטעתה על ידי הנתבע (תלה"מ 63089-06-24). צא ולמד אם כן – גם בשנת 2024, ולאחר שהגישה תביעה לביטול הסכם, ממשיכה האישה לנקוט בהליכי גביה, ואף עתרה בפני בית המשפט המחוזי ובית משפט זה לבטל הסכמות בעניין אופן חישוב החוב ולהורות על החייאת תיק ההוצל"פ על מנת שתוכל להמשיך ולגבות סכומי הכסף שלשיטתה עוד מגיעים לה. הנה אם כן – האישה מחזיקה המקל בשתי קצותיו – מחד - טוענת במסגרת הליך זה לביטול ההסכם ומנגד - נוקטת הליכי גביה למימוש ואכיפת ההסכם, ואין השניים יכולים לדור יחד. ראה בעניין זה ע"א 759/83 חצרוני נגד מוריס זוהר, פ"ד מ (1) 85, 92-93: "קבלת הכספים וביטול ההסכם אינם יכולים לדור בכפיפה אחת..." ובהמשך: "...ביטול לאחר קבלת הכסף מהחברה, קבלה שיש בה מימוש זכויותיו על פי ההסכם כאילו לא הופר וכאילו הועברו המניות על שמו, אינו ביטול תוך זמן סביר." עוד ראה בע"א 4272/91 ברבי נגד ברבי, פד"י מח (4) 689, 699: "אמנם אין מניעה, מן הבחינה הדיונית, לתבוע סעד של ביטול הסכם כחלופה לסעד של אכיפה...אך לעולם לא יוכל התובע לזכות בשני הסעדים מאחר שהם מוציאים זה את זה." עולה אם כן שהתובעת גבתה, למצער, את מרבית ועיקר הכספים על פי ההסכם (כאשר כב' רשמת ההוצל"פ פסקה שנגבו כל הכספים, אך עניין זה עודנו תלוי ועומד בפני בית המשפט בשל תביעה שהגישה האישה לביטול ההסכמות לעניין אופן החישוב), וגם לאחר שהגישה תביעה לביטול ההסכם המשיכה בהליכי גביה, ואף עתרה בערעור לבית המשפט המחוזי שיקבע שיכולה להמשיך ולגבות את הפרש הכספים המגיע לה לפי שיטתה, והכל באופן שאינו יכול להתיישב כלל עם עתירתה לביטול ההסכם. לא מתקבל על הדעת שהאישה תדבר בשני קולות, הסותרים זה את זה, בלשכת ההוצל"פ תאחוז בהסכם ותפעל לגביית המגיע לה לפיו, בעוד שבבית המשפט תטען שאת ההסכם יש לבטל מטעמים שונים ובכללם שנחתם תחת כפיה וכו'. למעלה מן הצורך, יצוין כי בית המשפט כלל לא השתכנע שהאיש הוא שהפר את ההסכם בין הצדדים. בכל הנוגע לסכום הכספי שהיה על האיש לשלם לאישה, הרי שהמחלוקת היתה מלכתחילה על חלק קטן מהסכום (האם נפרע כגרסת האיש, אם לאו, כגרסת האשה), כאשר עיקר הסכום כפי שפורט הופקד בחשבון נאמנות של ב"כ האיש. ב"כ האיש הגיש לבית המשפט אסמכתאות כי פנה לב"כ האישה, הבהיר שהכספים מוחזקים אצלו בנאמנות והוא ממתין לחתימת האישה על מסמכים להעברת חלקה בבית לבעלות האיש. האישה לא חתמה על המסמכים, אך עיקלה את הכספים בהליכי הוצל"פ. דהיינו, סירבה לפעול כפי חלקה בהסכם להעברת המגיע לאיש, אך עמדה על גביית המגיע לה. במקביל, בית המשפט מתרשם כי התנהלות האישה בעניין אופן מימוש ההסכם, לא היתה לחלוטין תמת לב. כך, בסעיף 89 להסכם בין הצדדים, נרשם מפורשות שהצדדים מוותרים על הזכות כלפי משנהו לטעון לכל דרישות, תביעות ו/או טענות מכל מין וסוג. למרות האמור, עתרה האישה בפני כב' בית הדין הרבני לתשלום כתובתה בסך של מאות אלפי ₪ נוספים על הסכומים שנקבעו בהסכם. תביעתה נדחתה, כעולה מעיון בהחלטת בית הדין הרבני שניתנה ביום 17.4.24 ונסרקה לתיק ביום 3.7.24. בית הדין ציין בהחלטתו כי האישה טענה בפניו שחתמה על ההסכם תחת איומים וכפיה ואין לו כל תוקף. בית הדין זימן לעדות את אבי האישה. וכך קבע כב' בית הדין בפסק דינו, לאחר שמיעת עדות אבי האישה: "...בית הדין קובע כי אין לקבל את טענת האישה כי היא חתמה תחת איום, מדובר באביה שרצה את טובתה, והיא הבינה כי כדאי לה לחתום על ההסכם כדי למנוע נזקים גדולים יותר, אך בסופו של דבר זה נעשה מתוך בחירה והבנה שלה כי זה לטובתה וחתמה מרצונה ואין מקום לטענה של חתימה תחת איום ותביעת האישה לכתובה נדחית." הנה אם כן – לאחר שמיעת עדות אבי האשה והצדדים, גם כב' בית הדין התרשם כי ההסכם נחתם מרצון חופשי של האישה, ותביעתה לכתובה הוגשה בניגוד להוראות ההסכם. למען שלמות התמונה יצוין כי האישה אמרה בדיון כי הגישה ערעור על פסק הדין של כב' ביה"ד. האישה הוסיפה וטענה במסגרת ההליכים להפרות רבות ושונות בעניין הקטינים, בעניין העדר טיפולים, בעניין אופן טיפול האב בקטינים וכיוצ"ב. גם כאן לא התרשם בית המשפט שיש בכל הנטען ממש ובוודאי לא באופן שיצדיק ביטול הסכם שהושג בעמל רב, לרבות על חלקיו הרכושים. יצוין כי האישה הגישה תביעה לעניין ביטול הסדר המשמורת המשותפת, וטענותיה בעניין הקטינים יתבררו שם. ודוק - גם היום, שנים לאחר הגירושין, הצדדים עודם מתנהלים בהליכים משפטיים רבים ושונים, והמחלוקות ביניהם רבות ומשפיעות גם על ילדיהם. ביום 1.1.24, במסגרת תיק י"ס 43422-11-23, המליצה יחידת הסיוע על מינוי אפ' לדין לקטינים בשל חשש לפגיעה בשלומם. למען שלמות התמונה יצוין כי במהלך הסיכומים עתרה האישה בעיקר לשינוי ההסכם ולא לביטולו, בין היתר באופן בו הבית שעל פי ההסכם הועבר לאיש, יועבר אליה, ראה למשל בעמוד 57 ועמוד 73 לפרוטוקול הסיכומים. עוד למען שלמות התמונה יובהר כי האישה שהינה עורכת דין במקצועה, ייצגה את עצמה בהליך שמיעת הראיות, לאחר שבאי כח התפטרו קודם לכן. האישה החליפה במהלך השנים מספר מייצגים. מאחר ונדחו כל טענות האישה לביטול ההסכם, הנני קובעת כי ההסכם יעמוד על כנו. בהתאם, פסק הדין שניתן ביום 27.6.22 בתה"ס 58820-08-21 לעניין אכיפת ההסכם ישוב ויעמוד על כנו. יש להעביר באופן הדדי את כל המסמכים הנדרשים להשלמת העברת נכסי המקרקעין, בתוך שבעה ימים מיום מתן פסק הדין. אם לא יבוצע כל הנדרש בתוך שבעה ימים, ניתן יהיה לעתור למינוי כונס שיפעל להשלמת הנדרש. עלות הכינוס תוטל על מי שיסכל מימוש ההסכם. סוף דבר – טענות האישה לעניין ביטול ההסכם נדחות. תביעת האיש לאכיפת ההסכם מתקבלת. הוצאות ההליכים: האשה תשלם לידי האיש בגין הוצאות שני ההליכים סך של 40,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה מהיום המיועד לתשלום ועד ליום התשלום בפועל. המזכירות תסגור את התיקים. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision58820-08-21	["מירית פולוס"]	[{"judgment_id": "d6a41cca-948a-5d97-903d-06fec5c2e331", "file_name": "58820-08-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 74136, "extension": "docx", "display_name": "58820-08-21-קובץ מקורי"}]
c7ce6cad-9461-5924-80ed-8e0f8fa7b2ea	בית המשפט לענייני משפחה בב"ש, סג"נ השופטת רותם קודלר עיאש: פסק דין בתביעה לסילוק יד ופינוי הנתבעת (תמ"ש 25813-04-19)	25813-04-19	2022-05-04	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	לפני תביעה לסילוק יד ופינויה של הנתבעת ממגרש הידוע -- בשכונה -- ברהט (להלן: "הנכס"). רקע 1. התובע הוא נכדה של התובעת ובנה של הנתבעת. 2. התובעים הם יורשיו של המנוח אלמוני ז"ל (להלן: "המנוח") עפ"י צו קיום צוואה שניתן ביום 3.9.2013 ע"י כב' ביה"ד השרעי לקיום צוואת המנוח מיום 15.11.2010 בצוואתו מצווה המנוח בין היתר, את זכויותיו בנכס נשוא המחלוקת, חלקת האדמה המוגדרת כמגרש -- בשכונה -- ברהט (להלן: "הנכס"), לתובעים. 3. הוריי התובע התגרשו בשנת 2016 ואמו (הנתבעת) נותרה להתגורר בנכס ביחס עם ילדיה, שהם אחיו הקטינים של התובע. 4. תחילה הוגשה התובענה ע"י התובע ודודו וביום 4.11.2019 הוגש כתב תביעה מתוקן ע"י בעלי הזכויות בנכס על פי צו קיום צוואה (התובע וסבתו). הנתבעת לא הגישה כתב הגנה לכתב התביעה המתוקן ולמעשה אינה חולקת על כך שהזכויות בנכס נשוא המחלוקת רשומות ע"ש בנה (התובע) ואם בעלה לשעבר (התובעת). 5. ההליך מתנהל מאז חודש אפריל 2019. התקיימו 5 דיונים ובמהלך ניהול ההליך באי כוח הצדדים ביקשו שהות לצורך ניהול משא ומתן בניסיון להסדיר פשרה, אך העניין לא צלח. הראיות נשמעו ביום 20.6.2022, הצדדים סיכמו טיעוניהם בעל פה וכעת פסק דין זה יביא לסיום ההליכים בתיק שבכותרת. תמצית טענות הצדדים 6. טענות התובעים א. התובעים טוענים כי פנו לנתבעת על מנת לסלק את ידה מהנכס אך היא מסרבת לעשות כן, על אף שלטענתם סוכם בין הצדדים כי הנתבעת תפנה את הנכס עד לתאריך 31.12.2018. ב. התובע טוען כי פנה לאמו- הנתבעת באופן ישיר והציע למצוא לה דיור חלופי אך גם לכך היא סירבה. ג. לטענתו, הנתבעת מקבלת מאביו דמי מזונות הכוללים שכר דירה, אך היא אינה נושאת בפועל בדמי שכירות בגין מגוריה בנכס שבבעלותו. ד. התובעים טוענים כי נגרמים להם נזקים כספיים כבדים כתוצאה ממעשיה של הנתבעת ולפיכך עותרים לסילוק ידה מהנכס. 7. טענות הנתבעת (כתב הגנה מיום 6.9.2019) א. הנתבעת מאשרת כי הנכס בבעלות בנה (ר' סעיף 29 לכתב ההגנה) ב. הנתבעת טוענת כי בעלה לשעבר (אביו של התובע), ביחד עם אחיו רקמו יחדיו משימה זדונית במטרה לגרשה מהנכס. לטענתה, בעלה לשעבר ואחיו ניצלו את גילו הצעיר של בנה ושידלו אותו לנקוט בהליכים כנגדה ג. הנתבעת טוענת כי אין זה רצון בנה, המתגורר עמה בנכס נשוא המחלוקת, לסלקה מביתו עם יתר אחיו. דיון והכרעה 8. סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע: " בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". הוראה זו נותנת עדיפות לבעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם על פני מסיג הגבול ומקנה לראשון זכות תביעה לסילוק ידו של הפולש. 9. נטל ההוכחה מוטל על התובע זכויות במקרקעין, ובגדרו עליו להוכיח זכות בקרקע מסוימת על מנת לזכות בתביעתו [ר' ע"א 8858/02 מדינת ישראל נ' זהווה (פורסם בנבו, 2.6.2004) ורע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827 (2003)]. 10. על התובע בתביעה לסילוק יד להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, את זכותו שלו להחזיק בקרקע והשני, את היעדר זכותו של הנתבע להחזיק בה. (רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פ"ד נה (3) 294, 304)). די לתובע להוכיח את עובדת בעלותו בהם ואז עובר הנטל לנתבע, להוכיח זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין (ראו: ע"א (ת"א) 16482/92 עיריית תל אביב יפו נ' גרינשטיין, פ"מ תשנ"ג (4) 353 (1994) [פורסם בנבו]; ע"א 127/77 קפה נ' לוי, פ"ד ל"א (3) 455, 464 (1977), ע"א 483/62 קוך נ' לנדוי, פ"ד יז 1953 (1963)). 11. בענייננו, אין חולק כי התובעים זכאים להירשם כבעלי הזכויות במשק נשוא המחלוקת מכוח צו קיום צוואה, בהיותם יורשיו של המנוח. הנתבעת לא מכחישה זכויות התובעים ואף מאשרת כי אין בידה מסמכים המעידים כי יש לה זכויות בנכס נשוא המחלוקת. חקירה נגדית של התובעת בעמ' 11 לפרוטוקול דיון 20.6.2022 שורות 3-10: " ש: את מאשרת שהזכויות בבית לא רשומות על שמך ואין לך זכויות שם נכון? ת: אין לי מסמכים לעשות את זה. אין לי מסמכים להגיד שזה באמת הבית שלי. ש: אין מחלוקת שהבית לא רשום על שמך ת: רשום על שם הבן שלי ש: על סמך את טוענת שיש לך זכויות בבית ? ת: אני בניתי את הבית והשקעתי בבית. ש: יש לך מסמכים? ת: אין לי מסמכים, 23 שנים איך הבן שלי הגיע אחרי 23 שנים אני השקעתי בבית. " התובעת אמנם טוענת, טענות בענין ביצוע השקעות בנכס ואולם הטענות נטענות באופן כללי והנתבע לא הציגה כל אסמכתא בענין זה ואף לא פרטה מהן ההשקעות שלטענתה בוצעו על ידה בנכס. 12. יצוין כי במהלך דיון שמיעת הראיות התובע חזר על רצונו למצוא פתרון מעשי לאמו (ר' דברי התובע בעמ' 11 שורה 34), על אף שאין מחלוקת בין הצדדים בדבר זכויותיו בנכס. כפי שנשקף מפרוטוקול הדיון, הוצעו לנתבעת מס' חלופות, לרבות אפשרות שהיא תקבל את הזכות לרשום בעלות באחת מן הקומות בבית המגורים הנוכחי וזאת בתמורה לוויתור על זכויותיה במגרש אחר ששיך לה ולאביו של התובע, יודגש כי הזכויות במגרש רשומות בחלקים שווים בינה ובין בעלה לשעבר ובמגרש זה אין בית עבורה והוא עומד ריק. התובעים טענו כי שווי ערך מחצית המגרש נמוך משמעותית משווי הנכס אותו הציעו לנתבעת תמורת הפינוי מקומת הקרקע של הנכס נשוא המחלוקת 13. לנתבעת שישה ילדים, מתוכם ארבעה קטינים בגילאי 12 עד 17 שנים, המתגוררים עמה. במהלך הדיון פנתה הנתבעת לבנה ושאלה אותו האם הוא מסכים שאחיו ייצאו לרחוב, אך בא כוח התובע ציין כי הנתבעת מקבלת דמי מזונות וכי עם עזיבתה את הנכס שבמחלוקת תהא זכאית לפי דיני השריעה גם לפסיקת מדור עבור הקטינים. 14. בנסיבות אלה, שעה שאין מחלוקת בדבר זכויות התובעים בנכס ומנגד, לא הוכחה זכותה של הנתבעת להמשיך ולהחזיק במקרקעין, אני מוצאת להיעתר לסעד המבוקש בכתב התביעה. בשים לב לתקופת מגוריי הנתבעת בנכס ולעובדה כי מתגוררים עמה גם ילדיה הקטינים, אני מוצאת לעכב את צו הפינוי למשך 9 חודשים על מנת לאפשר לנתבעת זמן התארגנות לרבות מציאת מדור חלופי. 15. לאור כל האמור נפסק כדלקמן: התביעה לסילוק יד, מתקבלת. הנתבעת תפנה את המגרש הידוע -- בשכונה -- ברהט ותמסור את החזקה בו לתובעים כשהוא נקי מכל אדם וחפץ, לרבות מי מטעמה, וזאת עד ולא יאוחר מיום 5.4.2023 (תשעה חודשים ממועד מתן פסק דין זה). בנסיבות תיק זה לא יינתן צו להוצאות. 16. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק שבכותרת. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision25813-04-19	["רותם קודלר עיאש"]	[{"judgment_id": "c7ce6cad-9461-5924-80ed-8e0f8fa7b2ea", "file_name": "25813-04-19.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 49295, "extension": "docx", "display_name": "25813-04-19-קובץ מקורי"}]
8c391245-6126-5d9f-a66e-7ca262e3d498	ביהמ"ש השלום ברמלה, השופט אייל כהן: החלטה בעניין תיעוד לא רפואי המותר בהצגה למומחה פסיכאטר (ת"א 62174-12-23)	62174-12-23	2024-12-02	3	5	3	3MAGISTRATE_COURT	5Central	3Civil	מומחית בתחום הפסיכיאטריה מונתה לשם הערכת נכותה, אם בכלל, של קטינה אשר נפגעה בתאונת דרכים. הצדדים חלוקים בשאלה האם יש לפסול את המומחית הואיל ועיינה בסרטון התאונה ובתיעוד מתוך יומנה הפרטי של הקטינה. הבקשה וטיב המחלוקת על פי כתב התביעה, התובעת (- קטינה) ניזוקה בתאונת דרכים כהולכת רגל (להלן: "התאונה"). מכאן תביעתה נגד נהגת הרכב הפוגע ומבטחתו. בהחלטה מיום 7.10.24 הוריתי לבקשת התובעת על מינוי מומחית בתחום הפסיכיאטריה- ילדים (להלן: "המומחית"), על מנת לבחון את שיעור נכותה של התובעת, אם בכלל, כתוצאה מן התאונה. לאחר האמור הגישה נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") את בקשתה זו, בה עתרה להחלפת זהות המומחית. על פי הנטען בבקשה, ב"כ התובעת שלחה לעיון המומחית, מעבר לתיעוד רפואי, גם תיעוד האסור בהצגה. תיעוד זה כולל סרטון על אודות האירוע וכן תמונות מיומנה הפרטי של התובעת (להלן בהתאמה: "הסרטון", "התמונות" ושניהם יחד- "התיעוד"). לשיטת הנתבעת, התובעת פעלה כאמור על מנת "להכווין" את המומחית. שליחת התיעוד למומחית מהווה עילה מוצדקת לפסילתה ולמינוי מומחה אחר תחתיה. בתשובה לאמור טענה התובעת כי דין הבקשה להידחות, באשר התיעוד לא רק מותר בהצגה למומחית, אלא אף חיוני כי יוצג לה. לשיטת התובעת, בהינתן כי עסקינן בתחום הפסיכיאטריה, שלא כבאיבחון פגימה פיזית, איבחונה מצדיק הצגת תיעוד שאינו רפואי גרידא. עוד נטען כי הצגת התיעוד מותרת על פי דין, וכי המומחית עצמה ביקשה מן התובעת להעביר לעיונה העתקי תעודות בית ספר. בהחלטה מיום 3.11.24 הוריתי על עיכוב מינויה של המומחית עד להחלטה אחרת. בירור שנעשה בהתאם להחלטותיי העלה כי המומחית צפתה בתיעוד וכי לשיטתה הוא רלוונטי לשם מתן חוות הדעת. עוד השיבה המומחית כי לו נשאלה מבעוד מועד, בטרם צפתה בתיעוד, האם הוא רלוונטי לעבודתה, היה המענה לכך חיובי ובהתאם הייתה היא מבקשת לעיין בו. לדברי המומחית הסרטון "משמעותי" לצורך התרשמות מנסיבות התאונה, ויומנה האישי של הקטינה מכיל ביטויים של מצבה הנפשי בתקופה שלאחר התאונה. לאור תשובת המומחית התבקשה הנתבעת לעדכן האם היא עומדת על בקשתה. על כך השיבה (בשתי תגובות שהוגשו) בחיוב. לשיטתה, התיעוד פסול להצגה ומשהמומחית צפתה בו, אין מנוס מפסילתה והחלפתה. לאור עמדת הנתבעת הוריתי על קבלת התיעוד לעיוני. לאחר עיון בתיעוד באה עת הכרעה. דיון והכרעה ראשית דבר אציין כי טוב הייתה עושה התובעת לו פנתה בבקשה מתאימה בטרם שלחה לעיון המומחית תיעוד שאינו רפואי. מהלך הדברים הנכון והתקין היה מצדיק קבלת תשובת הנתבעת ומתן הכרעה בטרם קביעת עובדות בשטח, בדרך של שליחת התיעוד ועיון בו. עם זאת, על אף התנהלות לא מיטבית זו, מצאתי כי אין בה כדי לשנות מצדקת מסקנותיי כמבואר להלן. נפתח בהוראות הדין. עניינה של תקנה 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986 (להלן: "התקנות") בבקשה למינוי מומחה. התקנה מתירה צירוף מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי. תקנה 8 לתקנות, שעניינה בהמצאת מסמכים למומחה, מתירה המצאת כל מסמך בדבר הטיפול הרפואי, למעט חוות דעת. בחינת המסמכים המותרים בהצגה למומחה - גמישה (רע"א 5270/09 פרז נ' תורג'מן, מיום 22.2.10). על בית המשפט לבחון האם המסמך שבמחלוקת כולל אלמנטים "חוות דעתיים" בעצמה המטה את הכף לעבר איסור הצגתו בפני המומחה, אם לאו. בכל מקרה, קיימת דרישת יסוד לפיה המסמך מהווה חלק מהליך טיפולי. תקנה 8 מרחיבה ביחס לתקנה 2, במובן זה שאין בה דרישת סף לפיה עצם כתיבת המסמך תהיה כרוכה בצורך טיפולי מסוים. אפשר שהמסמך לא ייערך ב"זמן אמת" אגב הטיפול, אך יש בו כדי לתאר אותו או לסכמו (רע"א 3528/12 פלוני ואח' נ' הפניקס, מיום 16.7.12). העובדה שמסמך כולל אבחנה, כשלעצמה, אינה הופכת אותו לחוות דעת, שכן במסמכים רפואיים רבים שנעשים אגב טיפול, כלולה דיאגנוזה" (שם, סע' 12). העובדה שמסמך "הוזמן" מעלה את החשד לפיו הוא "גלש" לעבר חוות דעת אסורה, ועם זאת, אין היא מלמדת בהכרח על כי מדובר בחוות דעת. גם פניית הנפגע לרופא מטפל או למוסד בו אושפז בבקשה שייערך סיכום מחלה, סיכום אשפוז או סיכום טיפול, אין משמעה בהכרח כי מדובר במסמך האסור בהצגה למומחה (שם, סע' 11). מסמך שנערך ע"י מוסד בלתי תלוי מותר בהצגה ככל שיש בו מידע מכלי ראשון בדבר הטיפול הרפואי והשיקומי שניתן לנפגע. ככל שיש בו פרשנות ומסקנות המשלימות ומסבירות את המידע אין בכך בהכרח כדי להפוך את חוות הדעת לפסולה (רע"א 2339/96 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' דלל, פ"ד נ(4), 529,533). מן האמור עולה כי בהליך מכוח חוק פלת"ד קיים כלל ברירת מחדל פסיקתי, המתיר הצגת מסמכים באופן נרחב לעיון המומחה בדבר הטיפול הרפואי של הנפגע. כך הדבר ובלבד והתיעוד לא יבוא בגדר "חוות דעת", כאשר הגדרתה של זו מצומצמת כחריג (- בהתאמה לרוחבו וגמישותו של הכלל). מגמת ההגמשה המתוארת מעלה חלה גם באשר לפגימות שמתחום הפסיכיאטריה. כאשר עסקינן במומחה מתחום זה, מורחב ההיתר להציג לו מסמכים ותעודות על אודות התנהגות הנפגע בעבר שכן: "...מה שצילום רנטגן מהווה עבור האורתופד יכול מידע על התנהגות אדם, מצבו הנפשי, מאפייני אישיותו, הישגיו וכישוריו האינטלקטואליים לפני התאונה ואחריה להוות עבור פסיכיאטר". [ת"א (חיפה) 375/91 המאגר הישראלי לביטוח רכב נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ- כמצוטט בריבלין תאונת הדרכים- תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים (מהדורה חמישית, 2020) עמ' 618]. באופן דומה נקבע כי למומחה בתחום הפסיכיאטריה, הנדרש למידע נרחב על אודות הנפגע, ניתן להציג מידע או מסמכים שאינם בתחום "הטיפול הרפואי שניתן לנפגע" במישרין, כגון כרטיס טיפולים ומסמך שנערך ע"י פסיכולוג [תא (מח'- י-ם) 1422/99 קריטי נ' אלצנע (6.12.2000)]; או למשל, ע"י עו"ס המשמש כפסיכותרפיסט [רע"א (ת"א) ח.ב נ' שלומי ממן (11.3.21); וראו גם החלטתי מיום 22.11.23 בתא (רמ') 66336-11-22 פלונית נ' אזולאי ואח']. זאת ועוד. בשונה מנכויות פיסיות, הנכות הפסיכיאטרית מושא תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956, נקבעת תוך הערכת יכולתו של הנפגע לתפקד במישורי החיים השונים. המעיין בתקנות ימצא כי בהתייחס לנכויות פסיכיאטריות רווחים בהן מינוחים המתארים את עצמת הפגימה בתפקוד החברתי או הנפשי של הנפגע, כמו גם פגיעה בכושר עבודתו, ומידת נזקקותו לטיפול רפואי. ברקע הדברים יוזכר כי הפסיכיאטריה בת זמננו נעדרת אמצעי בדיקה אובייקטיביים, כבדיקות דם או דימות. האיבחון נעשה על סמך התרשמותו הסובייקטיבית של הקלינאי את הנבדק, במטרה לבחון את קיומם או היעדרם של הקריטריונים המגבשים אבחנה. כידוע, מומחה בית המשפט זוכה לאמון רב הנובע בין היתר מחזקת התקינות והמקצועיות ובכלל זה יכולתו לפעול כזרועו ארוכה של בית המשפט באובייקטיביות [מבין רבים ראו רע"א 1834/18 שירותי בריאות נ' פלונית (מיום 3.5.18)]. רציונאל זה מתיישב עם הפסיקה שהוצגה לעיל באשר לגמישות שבקביעת מסמכים המותרים בהצגה למומחה. לשון אחר: חזקה היא כי המומחה לא יושפע לשלילה בנקל מתיעוד כזה או אחר, באופן שיפגום ביכולתו לבצע את מלאכתו כנדרש. הן בית המשפט והן המומחה מטעמו מבקשים לבסס מסקנות על סמך ראיות אובייקטיביות ככל הניתן. ככל והראיה עמומה יותר וככל והיא אינה אלה פרי הערכה, כך יפחת משקלה, כמו גם תפחת עצם קבילות הצגתה בפני המומחה. בנסיבות, המומחית נדרשת לבירור מצבה הנפשי של התובעת-הקטינה בעקבות התאונה ולאחריה. עליה לגבש מסקנות באשר למידת יכולה של הקטינה לתפקד. לשם כך נכון להציג בפני המומחית כל ראיה אותנטית שיש בה כדי ללמד על יכולת זו או על היעדרה. בכלל זה יבואו כאמור לא רק תיעוד רפואי גרידא, לרבות כזה שנערך ע"י פסיכולוג וכו', אלא גם כל מידע אחר המלמד על התנהגות הקטינה, מצבה הנפשי, אישיותה, כישוריה והישגיה. מכוח רציונאל זה ובשגרה הנוהגת, לא אחת פונים בעלי דין- ובדגש על מבטחות-נתבעות ומבקשים להציג לעיון מומחה תיעוד ממוסדות חינוך, מתיק הרווחה וכיוצ"ב נתונים על אודות תובע. מכלל האמור עולה כי בפן העקרוני, הצגת סרטון המשקף את אופן קרות התאונה ותיעוד מיומנו של נפגע מותרים ככלל בהצגה למומחה מתחום הפסיכיאטריה. למצער ניתן לקבוע כי אין לפסלם כברירת מחדל. בכל מקרה יש לבחון את התיעוד האמור בנסיבות כל מקרה על מנת להעריך את מידת הרלוונטיות שבו. המומחית צפתה כאמור בתיעוד וביארה כי לשיטתה הוא חיוני לשם הערכתה את מצב הקטינה. עיינתי בתיעוד ומצאתי כי האמור והניבט ממנו מתיישב עם מסקנת המומחית. עיון בסרטון מלמד על אופן קרות התאונה ועצמת פגיעת הרכב בקטינה. מקור הצילום במצלמת רכב (שאינו מעורב בתאונה), אשר תיעדה את הרכב הפוגע כשהוא פוגע בתובעת בעודה חוצה מעבר חצייה. כתוצאה מן הפגיעה התובעת הועפה לעבר מכסה המנוע ושמשת הרכב. הרכב הפוגע המשיך בנסיעה לפרק זמן קצר עד לעצירתו ונפילת התובעת לכביש, לפניו, בשל הבלימה. עוד ניתן להבחין בתובעת כשהיא ישובה על הכביש לאחר הפגיעה בעוד אנשים רצים לעזרתה. יומנה של הקטינה משקף את רגשותיה ומחשבותיה לאחר התאונה ונחזה כבעל מידע רלוונטי לעבודת המומחית. לא מצאתי בנסיבות אלה כל הצדקה לקבוע כי המדובר בתיעוד פסול להצגה. מקל וחמר נכון הדבר עת המומחית הבהירה כי לשיטתה היפוכו של דבר הוא הנכון. העולה מן המקובץ הוא כי אין הצדקה לפסילת התיעוד מהצגה למומחית ואין הצדקה לפסול את המומחית ולמנות מומחה אחר תחתיה. המומחית תמשיך במלאכתה. הבקשה נדחית אפוא. באשר לסוגיית ההוצאות מצאתי להביא במניין שיקוליי את העדרה של בקשה מבעוד מועד מטעם התובעת, כמבואר לעיל. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בסך 2,000 ₪. הסך ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ב"כ התובעת תעדכן את המומחית בכך כי עליה להמשיך במלאכתה. התובעת תעדכן בכל הנדרש בתוך 60 יום. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision62174-12-23	["אייל כהן"]	[{"judgment_id": "8c391245-6126-5d9f-a66e-7ca262e3d498", "file_name": "62174.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 52990, "extension": "docx", "display_name": "62174-12-23-קובץ מקורי"}]
6f12d250-2e56-5f84-b01b-1f85636cfa5e	בימה"ש לענייני משפחה בקרית גת, השופט הבכיר מרדכי (מוטי) לוי: החלטה בעניין בקשה לפיקוח אלקטרוני (ה"ט 25124-11-24)	25124-11-24	2024-11-16	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	נוכחים: המבקשת בעצמה המשיב בעצמו <#1#> פרוטוקול המשיב, לאחר שהוזהר כחוק: ... המבקשת, לאחר שהוזהרה כחוק: ... המשיב: ... המבקשת: ... המשיב: ... <#2#> החלטה לאור דברים הצדדים החלטה תינתן. הצו שניתן במעמד צד אחד יעמוד בתוקפו עד החלטה אחרת. נקבע למתן החלטה לשעה 12:00. <#3#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים. לאחר הפסקה: המשיב: ... המבקשת: ... <#9#> החלטה במהלך הדיון ביקשה המבקשת לקבוע שצו ההגנה שיינתן ייעשה בתנאי פיקוח אלקטרוני לאור חששה מהמשיב, הכל כמפורט בבקשה, ובמיוחד לאור תלונה שהגישה כנגדו שכללה סעיף של בעילה שלא בהסכמה חופשית וכן פגיעה בפרטיות – פרסום תצלום משפיל או מבזה. המשיב הסכים למתן הצו בתנאי פיקוח אלקטרוני, ובפועל עתר לכך גם הוא. כמתבקש על פי החוק למניעת אלימות במשפחה (להלן: "החוק"), ולאחר ששקלתי את הדברים, ובשים לב לסעיף 3ב(ג)(1), נחה דעתי שיש מקום להורות על הארכת צו ההגנה בתנאי פיקוח אלקטרוני. ראוי לציין שהמשיב ריצה בעבר עונש מאסר בן 7 חודשים על הפרת צווי הגנה שניתנו כנגדו ביחס לאותה מבקשת (סעיף 3 לבקשה). מתן צו ההגנה בתנאי פיקוח אלקטרוני עולים על כן גם על פי סעיף 3ב(ג)(2) לחוק. לעניין סעיף 3ב(ד) – משמעות מתן הצו בתנאי פיקוח אלקטרוני הובהרה למשיב, אשר כאמור ביקש בעצמו להטיל עליו צו בתנאי פיקוח אלקטרוני. יחידת הפיקוח הטכנולוגי תמסור הודעה תוך 5 ימים מהיום על פי סעיף 3ב(ו) לחוק. תואיל המזכירות לקבוע תזכורת פנימית ליום 24.11.2024. המשיב יהיה מנוע מלהתקרב לביתה של המבקשת ברחוב XXX ב XXX, וכן ממקום עבודתה בXXX בXXX, בשני המקרים במרחק שיקטן מ-450 מ' מהכתובות הנ"ל. כך המשיב יהיה מנוע מלהתקרב אל המשיבה למרחק שלא יקטן מ-300 מ', ועל כן הפיקוח האלקטרוני צריך להיות משולב בין פיקוח אלקטרוני סטטי לבין פיקוח אלקטרוני דינמי. טווח האזהרה יהיה של 100 מ'. על פי סעיף 3ב(ו)(3) משטרת ישראל תביע עמדתה גם ביחס למרחקים אלו. במהלך הדיון הובהר למבקשת שלצורך קיומו של הפיקוח הדינמי גם היא תצטרך לשאת על גופה אמצעי פיקוח, והמבקשת הסכימה. מבלי לגרוע מהאמור לעיל וחרף מתן הצו, הערכת מסוכנות על פי סעיף 6א(א) תוגש לתיק תוך 10 ימים מהיום. תואיל המזכירות לרשום תזכורת פנימית ליום 28.11.2024. המזכירות תשלח החלטה זו למשטרת ישראל, לפקיד רישוי כהגדרתו בחוק כלי ירייה, ליחידת הפיקוח הטכנולוגי, וכן למשרד הרווחה והביטחון החברתי. <#10#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים. הוקלד על ידי א. א.	decision25124-11-24	["מרדכי (מוטי) לוי"]	[{"judgment_id": "6f12d250-2e56-5f84-b01b-1f85636cfa5e", "file_name": "25124-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 33568, "extension": "docx", "display_name": "25124-11-24-קובץ מקורי"}]
6ebe1df0-22bf-56f9-b60d-63eb8aed0b02	ביהמ"ש המחוזי חיפה, אב"ד שופט יחיאל ליפשיץ, שופטת גלית ציגלר, שופט שמואל מנדלבום: הכרעת דין לנאשם שדקר את ארוסתו וניסה לדקור את עצמו לאחר מכן (תפ"ח 37653-10-21)	37653-10-21	2024-12-03	2	3	2	2DISTRICT_COURT	3Haifa	2Criminal	null	decision37653-10-21	["יחיאל ליפשיץ"]	[{"judgment_id": "6ebe1df0-22bf-56f9-b60d-63eb8aed0b02", "file_name": "37653-10-21 הכרעת דין מלאה.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 230400, "extension": "doc", "display_name": "37653-10-21-קובץ מקורי1"}, {"judgment_id": "6ebe1df0-22bf-56f9-b60d-63eb8aed0b02", "file_name": "תקציר תפח 37653-10-21.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 35840, "extension": "doc", "display_name": "37653-10-21-קובץ מקורי"}]
77288ce9-c962-59c4-acfd-f116e980b557	ביהמ"ש לענייני משפחה קריית שמונה, שופט רן ארנון: פס"ד בעניין תביעה למזונות, זמני שהות ואיזון משאבים (תלה"מ 74616-01-23)	74616-01-23	2024-11-28	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision74616-01-23	["רן ארנון"]	[{"judgment_id": "77288ce9-c962-59c4-acfd-f116e980b557", "file_name": "74616-01-23.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 170496, "extension": "doc", "display_name": "74616-01-23-קובץ מקורי"}]
84815963-7206-564a-8446-0b4b9a07de95	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, השופטת ליאת דהן חיון: החלטה בעניין בדיקת אבהות (תמ"ש 2242-11-23)	02242-11-23	2024-03-30	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	לפניי בקשת הנתבע 1 לעיון מחדש בהחלטה מסגרתה הופנו הצדדים לבדיקת אבהות. לאחר שעיינתי בבקשה מצאתי לדחותה. אנמק; הליך זה שלפניי עניינו בהכרת אבהות. לאחר שנתקבלה תגובת המשיב 2, ניתנה ביום 18.3.24 החלטתי, מסגרתה הופנו הצדדים והקטין לבדיקת אבהות במעבדה לבדיקת רקמות בבית החולים *** (להלן:"ההחלטה"). הנתבע עותר לעיון מחדש בהחלטה, בין היתר בטענה כי בית המשפט כאן נעדר סמכות מקומית לדון בהליך וזאת בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים. כמו כן, לטענתו, כתב התביעה לא הומצא לידיו כדין, ומשכך, יש להורות לתובעת להמציאו לדין ולהתיר לו להגיש כתב הגנה בטרם מתן כל החלטה. התובעת מתנגדת לבקשה, ומבססת את עיקר התנגדותה על תוקפו של ההסכם. אף מבלי שאדרש לטענות הצדדים בדבר תוקפו של ההסכם שנחתם ביניהם, בניגוד לנטען ע"י הנתבע, בהליך המתברר לפני בית המשפט לענייני משפחה, בשונה מהליך אזרחי המתנהל לפני בית משפט שלום, לא ניתן להתנות על הוראות החוק הקובעות את מקום השיפוט, לרבות בהסכם בין צדדים. אפנה לעניין לספרם של שאול שוחט ודוד שאווה, סדר הדין בבית משפט לענייני משפחה (2009): "על תובענה בענייני משפחה חלות הוראות מיוחדות בעניין הסמכות המקומית והן גוברות על ההוראות בעניין זה שבפרק ב' לחלק ב' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן תקנות סד"א). על החשיבות המיוחדת שמחוקק המשנה מייחס לכך שתובענות בענייני משפחה יתבררו במקום השיפוט שנקבע להן, ניתן ללמוד מתקנה 258ג(ו) לתקנות סד"א המורה לבעל דין לפרט בכתב התביעה את העובדות המראות כי לבית המשפט יש סמכות מקומית לדון בתביעה. אין הוראה מקבילה, המיוחדת לעניין הסמכות המקומית, בפרק ב' לחלק ב' לתקנות סד"א. בפרק זה נעמוד בהרחבה על החשיבות שבשמירה על כך שתובענות בענייני משפחה יתבררו על פי כללי הסמכות המקומית המיוחדים לבית המשפט לענייני משפחה ועל הביטוי שנתנו לכך המחוקק ומחוקק המשנה. לדידנו, חשיבות זו מחייבת גם את היושבים בדין בבית המשפט לענייני משפחה לראות עצמם אמונים על שמירת כללי הסמכות המקומית ולעורר מיזמתם את שאלת הסמכות המקומית ככל שיש מקום לכך "(שם, עמ' 160; הדגשה אינה במקור). עוד נקבע בספרם של המלומדים כי "...מבחינה זו ראוי שלא ליתן לכלל המתיר לבעלי הדין להתנות על הסמכות המקומית תחולה מלאה אלא להותיר לענייני משפחה שיקול דעת להעלות עניין זה מיזמתו במקרים מתאימים" (שם, עמ'161; ההדגשה אינה במקור) מכאן, דין טענת הנתבע ולפיה הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה במחוז ת"א, להידחות, והסמכות המקומית תקבע בהתאם לקבוע בחוק; בעניינו, שעה שהתובעת והקטין מתגוררים בקרית ביאליק, ובעניין הצדדים לא התבררו כל הליכים נוספים והמדובר בתובענה ראשונה שעובר לה הצדדים לא התגוררו יחדיו, הרי שחלות הוראות תקנה 6 (א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א- 2020, (להלן:"התקנות"), בהתאם להן הסמכות נתונה לבית המשפט כאן. עוד מצאתי לדחות את טענת הנתבע להורות על המצאת כתב התביעה מחדש משלא הומצא כדין; עיון בתיק מלמד שעוד ביום 28.12.23 עתר הנתבע להורות על מחיקת התביעה משלא קדם להגשתה הליך של י"ס. נהיר כי בקשה זו לא הייתה מונחת לפתחו של בית המשפט מקום בו הנתבע לא היה מקבל לידיו את כתב התביעה. די באמור בכדי להורות על דחיית הטענה. ומבלי לפגוע באמור לעיל; ביום 4.1.24, התקבלה בקשת הנתבע באופן בו נקבע שעובר לדיון בתביעה לגופה, יופנו הצדדים להליך של י"ס; ביום 14.2.24 נסגר הליך י"ס; ביום 10.3.24 הוגש לתיק אישור מסירה המלמד שביום 27.2.24 הומצא כתב התביעה לנתבע כדין, וזאת בהתאם להוראות החלטתי מיום 21.2.24. מכאן, מצאתי לקבוע שהנתבע זומן כדין. כמו כן, לא מצאתי לעכב את הוראות החלטתי עד להגשת כתב הגנה. אכן; בהתאם לסעיף 13 לתקנות, כתב הגנה יוגש תוך 30 ימים מיום ההמצאה, קרי עד ליום 27.3.24, בעוד ההחלטה ניתנה ביום 25.3.24 כיומיים עובר למועד הקבוע. ואולם, אין חולק שנכון להיום (2.4.24) חלף המועד הקבוע בדין להגשת כתב הגנה. מעיון בתיק עולה שלא הוגשה כל בקשה לארכה בהגשת כתב הגנה כמו גם לא ניתנה כל החלטה המאריכה את המועד להגשתו. הועבדה שהוגשה בקשה לעיון מחדש בהחלטה, אין בה בכדי לעצור את מניין הימים הקבוע בחוק, מקום בו לא ניתנה כל החלטה המורה כן. מכאן, מקום בו המועד להגשת כתב ההגנה חלף, וזה לא הוגש, ועת מצאתי לקבוע שכתב התביעה הומצאה כדין, הרי שלא נפגעו זכויות הנתבע בכך שההחלטה ניתנה יומיים עובר למועד הקבוע. כמו כן, משלא הוצג בבקשה כל נימוק הדורש הארכת מועד להגשת כתב הגנה שהומצא כדין, ומקום בו לא הוגשה בקשה לעניין זה, לא מצאתי להורות על הארכת המועד להגשת כתב הגנה. מכל האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה לעיון מחדש. הוראות החלטתי מיום 25.3.24 יעמדו בתוקפן, במלואן. הנתבע יישא בהוצאות התובעת בגין בקשה זו בסך 1,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום ללא כל קשר עם תוצאות התביעה לגופה. המזכירות תמציא לצדדים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision2242-11-23	["ליאת דהן חיון"]	[{"judgment_id": "84815963-7206-564a-8446-0b4b9a07de95", "file_name": "2242-11-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 32249, "extension": "docx", "display_name": "2242-11-23- קובץ מקורי"}]
3961794b-4acd-5fe9-9b27-c4fab82b9835	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, השופטת ליאת דהן חיון: החלטה בתיק ת"ע 9388-02-23	09388-02-23	2024-11-04	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	עניינה של החלטתי בקשה לקיום דיון קדם משפט בדרך של היוועדות חזותית. רקע ; הנתבעים 3 ו- 4 , אחים ביולוגים; התובעת והנתבעת 5 אחיות ביולוגיות, בנותיה של המנוחה* (להלן:"המנוחה") אשר הלכה לבית עולמה ביום 0.1.23. אבי הנתבעים 3 ו-4, מר * ז"ל היה בעלה של המנוחה. בעניינם של הצדדים מונחים לפניי ההליכים כדלקמן: בקשה לקיום צוואה אותה הגישה התובעת (להלן:"התובעת"), הזוכה היחידה על פי הצוואה (ת"ע 9193-02-23 ). התנגדות לקיום צוואה אותה הגישו הנתבעים (להלן:"המתנגדים") (ת"ע 9388-02-23). בקשה למתן צו ירושה אותה הגישה הנתבעת 3 (ת"ע 9454-02-23). תביעה כספית, אותה הגיש הנתבע מס' 4 כנגד התובעת (תמ"ש 39287-05-23). לב המחלוקת הנטושה בין הצדדים הינה בשאלת תוקפה של הצוואה אותה ערכה המנוחה ביום 3.11.14 בהתאם לה, ציוותה את כלל עיזבונה לתובעת. בקצרה יצויין כי לטענות המתנגדים, הצוואה משוללת כל היגיון לאור הסתלקותם מעיזבון אביהם המנוח לטובת המנוחה, ומכאן שהצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת . הליכים והחלטות בהליך: ראשיתם של ההליכים בחודש 02/23 עם הגשת ההתנגדות לקיום הצוואה. ביום 10.1.24 התקיים לפניי קדם משפט ראשון בנוכחות התובעת וב"כ הצדדים. עובר למועד הדיון, עתרו המתנגדים לקיומו בהיוועדות חזותית. הבקשה נדחתה כאמור בהחלטה מיום 5.12.23 תוך שהתרתי כי קדם המשפט יתקיים שלא בנוכחות הצדדים, ואלה יהיו זמינים טלפונית במידת הצורך. יום לפני הדיון הוגשה בקשה נוספת מטעם ב"כ המתנגדים מסגרתה עתר שוב לקיום הדיון בהיוועדות חזותית, וזאת ביחס להתייצבותו הוא. הבקשה נדחתה כאמור בהחלטה מיום 9.1.24. ב"כ המתנגדים איחר לדיון שנקבע והתייצב באיחור של כ- 30 דקות. זאת ועוד, לדיון הופיע עו"ד *** חרף העובדה שידע כי בית המשפט מנוע מלשמוע תיקים בהם מייצג. בשל כך, ובהסכמת ב"כ התובעת התקיים דיון בלתי פורמאלי, לאחריו ביקש ב"כ המתנגדים להודיע עמדתם להמשך ניהול ההליך, ולבקשתו ניתנה ארכה בת 7 ימים לעשות כן. ביום 17.1.24 הודיעו המתנגדים כי הם מבקשים לקיים דיון נוסף בהיוועדות חזותית עובר למתן עמדתם להמשך ניהול ההליך. ביום 21.1.24 ולאחר שהוגשה תגובת התובעת, ניתנה החלטתי מסגרתה קבעתי כדלקמן: "ההתנגדות שהוגשה עניינה מכתב מיום 17.1.23 הממוען לרשמת הירושה. עיון בה מלמד שאין המדובר בהתנגדות על פי דין באופן בו טענות הצדדים אינן מפורטות כלל ועיקר, ואל צורף לה כל תצהיר . עובדה זו מקבלת משנה תוקף מקום בו המתנגדים אינם מתגוררים בארץ מזה שנים רבות. מכאן; לצורך המשך בירור ההליכים לפניי, כלל המתנגדים יגישו תצהיר ערוך ומאומת כדין ע"י הקונסול מסגרתו יפרטו באופן מדויק את טענותיהם העובדתיות, כמו גם יצרפו מסמכים המלמדים ולו לכאורה שהמנוחה לא היתה כשירה לחתום על הצוואה , כפי שטענו". ביום 6.2.24 הודיעו המתנגדים על הגשת התצהירים. עיון בהם העלה שאלה אינם בהתאם להוראות החלטתי. מכאן, ניתנה החלטה נוספת וזאת ביום 7.2.24 מסגרתה קבעתי כי "על המתנגדים להגיש תצהירים מסגרתם לפרט ברחל בתך הקטנה את הבסיס העובדתי העומד בטיעוניהם ביחס לעילות ההתנגדות במלואן. התצהיר לפניי אינו בהתאם להחלטה ואין בו ולו ראשית ראיה עובדתית נטענות לטענות". ביום 6.2.24 הוגש לתיק תצהיר מאומת שנחתם ע"י המתנגד 3 בלבד; ביום 7.2.24 ניתנה החלטה מסגרתה קבעתי כי התצהיר אינו בהתאם להוראות החלטתי ויש להגיש תצהיר מפורט הכולל את עילות ההתנגדות במלואן. ביום 14.2.24 ו- 25.2.24 ניתנו החלטות נוספת מסגרתן הוריתי למתנגדים להגיש תצהירים בהתאם להחלטות וזאת תוך 10 ימים, שאם לא כן יחשבו כמי שחזרו בהם מהתנגדותם. ביום 6.3.24, ולבקשת המתנגדים ניתנה להם ארכה בת 7 ימים לקיום הוראות ההחלטה; ביום 14.3.24 הודיעו המתנגדים שבשלב זה אין באפשרותם להוסיף על האמור בתצהירו של המתנגד 3, תוך שהתצהיר צורף בשנית. לאור עמדתם המתנגדים, עתרה התובעת למחיקת ההתנגדות. לאחר שנתקבלה תשובת המתנגדים ניתנה ביום 27.6.24 החלטתי מסגרתה נקבע קדם משפט נוסף ליום 16.12.24. בהחלטה נקבע במפורש שהדיון יתקיים בנוכחות הצדדים, וזאת לאחר שמצאתי כי זו הכרחית. הבקשה לפניי: ביום 7.10.24 הגישו המתנגדים בקשה נוספת לקיום הדיון בהיוועדות חזותית, ולחילופין להורות על דחייתו וזאת לאור המצב הביטחוני וביטולי הטיסות, שלא יאפשרו את הגעתם. עוד פירטו בבקשה מאוחרת כי המתנגד 3 חלה במחלה ממארת והוא מאושפז בבי"ח בפלורידה, והמתנגד 4 עתיד לסעוד אותו ולשהות עמו . כך גם המתנגדת שהינה אישה מבוגרת תתקשה להגיע בטיסה כה ארוכה. בתגובה, טענה התובעת שהיא עומדת על קיומו של הדיון במועד הקבוע ובנוכחות המתנגדים, תוך שהביעה את מורת רוחה מהתעלמות המתנגדים מהחלטות בית המשפט. עוד הלינה על התנהלות המתנגדים אשר יש בה בכדי להביא להימשכות ההליכים. בנוסף, גרסה שאין כל מניעה ממשית להגיע ארצה שכן מרבית הטיסות יוצאות כסדרן. ועוד, לדבריה; המתנגדים יזמו את ההליך חרף מגוריהם מחוץ למדינה, עת ידוע להם שיתנהל בארץ. אשר על כן היה עליהם להיערך בהתאם, וככל שאינם יכולים לעמוד בהוראות הדין, שימחקו תביעתם. לעניין הטענה בדבר מצבו הרפואי של המתנגד 3 גרסה כי צורף רק מסמך רפואי בודד שאינו מעיד על מצב רפואי דחוף. כך גם למתנגד שלושה ילדים אשר ידאגו לו בעת הצורך. לעניין היעדרות המתנגדת גרסה שזו לא ביקרה משך שנים ארוכות בארץ, לא הגיעה להלוויה ולשבעה של המנוחה, ומכאן שטענותיה חסרות בסיס. דיון והכרעה: תקנה 23 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א- 2020 (להלן: "תקנות משפחה") קובעת שעל בעל הדין חלה חובת ההתייצבות לדיונים בבית המשפט לענייני משפחה, זו ברירית המחדל. לצד זאת, הוראת תקנה 61 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות") מאפשרת קיום ישיבת קדם משפט בדרך של היוועדות חזותית בהתקיים התנאים הקבועים בתקנה 72 לתקנות, שעיקרם, הגעתו של העד לבית המשפט תקשה עליו מאוד והוא נתן את הסכמתו למתן עדות בדרך זו; עדותו של העד חיונית לשאלות השנויות במחלוקת; אין מניעה מבחינת מדינת החוץ לשמיעת עדות בדרך זו בתחומה. אמנם, תקנה 61 (ג) מתייחסת לקיומו של קדם משפט באמצעות היוועדות חזותית בעוד תקנה 72 מתייחסת לגביית עדות בדרך של היוועדות חזותית, אך סבורני כי ניתן להקיש מהוראת התקנות גם לקיומו של דיון; בבסיס התקנות עומדת המגמה להקל על ניהול ההליך ולאפשר גמישות ויעילות שיקלו על הצורך בהגעת בעלי הדין בעת הצורך תוך חיסכון זמן יקר, בפרט מקום בו ההתפתחות הטכנולוגית במהלך השנים מאפשרת לתת תמונה ברורה פחות או יותר (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים (2021) פרק י: קדם המשפט עדות בהיוועדות חזותית – עמ' 368-365). עם זאת, בבואו של בית המשפט לבחון את המקרה, ישקול את כל השיקולים הרלבנטיים לרבות באם מדובר בבקשה מוצדקת, תוך בחינת עיקרון העל, ניהול הליך יעיל וצודק, כמפורט בתקנות 1-3 לתקנות. בעניינו, לא התרשמתי שקיימת מניעה של ממש מצד המתנגדים להתייצב לדיון, ובעיקר שלא ניתן יהיה לקדם את ההליך באופן משמעותי, ואף הפוך מכך. כמפורט לעיל, מראשית ההליך, המתנגדים אינם פועלים בהתאם להחלטת בית המשפט, ועל אף שחלפו כמעט שנתיים למן המועד בו החלו ההליכים, לא הונחה לפניי התנגדות מפורטת ומנומקת, ממנה ניתן ללמוד על טענות המתנגדים. מבלי לקבוע מסמרות או שיהיה בכך בכדי ללמד על תוצאות ההליך לגופו, עיון בתצהיר הבודד שהוגש מלמד שהמדובר במסקנה נסיבתית תוך שלא עלה בידי המתנגדים להצביע ולו על מסכת עובדתית נטענת. כך גם במסגרת התצהיר לא נטענה כל טענה בדבר כשרותה של המנוחה לצוות, מצבה הבריאותי, תיאור עובדתי אשר יש בו ללמד לכאורה על השפעה בלתי הוגנת, טענת זיוף, או כל טענה אחרת לעניין תוקפה של הצוואה. אכן, בעת הגשת התנגדות, במקרים רבים אין בידי המתנגד את כלל המסמכים הרלוונטיים לתמוך טענותיו. ואולם, אין בכך בכדי לאיין את החובה להציג תשתית עובדתית נטענת, שככל ותוכח במסגרת שמיעת הראיות, יהיה בה בכדי להביא לביטול הצוואה. ודוק; חרף העובדה שההתנגדות הראשונית שהוגשה הייתה באמצעות מכתב לרשמת הירושה, נעדר כל תצהיר או פירוט מינימלי, ניתנה למתנגדים הזדמנות לתקן את התנגדותם (ראה בין היתר החלטתי הראשונה לעניין זה מיום 21.1.24). ככל וסברו המתנגדים שלצורך הנחת תשתית עובדתית נטענת, נדרשים הם למסמכים מכל גורם, חזקה עליהם שהיו מגישים בקשה בהתאם. אציין, כי במסגרת הדיון שהתקיים 10.1.24, קושי זה הובא לידיעת המתנגדים באמצעות ב"כ, לרבות הצורך בהגשת בקשה לקבלת צווים, וחרף זאת, בקשה רלוונטית וצריכה, לא הוגשה עד ליום זה. ובנוסף לכך אלה, ומבלי לפגוע בהם; לא אחת נקבע שגם בקשה לקיום דיון בהיוועדות חזותית כפופה לעקרון תום הלב (ראה רמ"ש 1101-06-22 א.מ.ה נ' ש.ם (פורסם בנבו, 2.6.2022)). בעניינו, ובמלוא הזהירות המתבקשת, התרשמתי שאין כך פני הדברים. זולת מחדלי המתנגדים כמפורט, עוד ביום 27.6.24 נתנה החלטתי מסגרתה נקבע מועד הדיון כמו גם הובהר באופן מפורש שהבקשה לקיום הדיון בהיוועדות חזותית, נדחית. וכך נקבע; " כאמור בהחלטה קודמת, הבקשה לקיום דיון בהיוועדות חזותית , נדחית. לאחר שהתקיים קדם משפט שלא בנוכחות הצדדים, ולאחר שנתתי דעתי לטענות ההדדיות, מצאתי שקיימת חשיבות לקיום הדיון במעמד הצדדים, שלא ניתן להשיגה בהיעדרם. על בעלי הדין להתייצב לדיון". כבר החלטתי עמדתי על הצורך והנחיצות בקיום הדיון במעמד הצדדים, כמו גם על הקושי לנהלו באופן של "שלט רחוק". בהתאם לכך, שומה על המתנגדים שיערכו בהתאם, ובכלל זה יפעלו לרכוש כרטיסי טיסה למועד הדיון שנקבע, בפרט מקום בו זה נקבע בחלוף חצי שנה למן המועד בו ניתנה ההחלטה. מהבקשה שהוגשה לא מצאתי שעלה בידי המתנגדים להציג "קושי מהותי" להתייצב לדיון, כקבוע בתקנות, לבטח לא כזה המעוגן באסמכתאות. אכן, בשנה האחרונה למרבה הצער, השגרה הביטחונית במדינה מאתגרת. ואולם, ברובו המוחלט של הזמן השמים פתוחים והטיסות לישראל וממנה מתקיימות כסדרן. מכאן, מקום בו ניתן למתנגדים פרק זמן ראוי להתארגן ולרכוש כרטיס טיסה, היה עליהם לעשות כן. מכל האמור לעיל, מקום בו החובה להתייצב לדיון בבית המשפט לענייני משפחה קבועה בדין, ועת לא עלה בידי המתנגדים לשכנע שקיימת מניעה ממשית מצדם לעשות כן; ולאחר שהתרשמתי כי התייצבות המתנגדים נחוצה לקידום ההליך באופן משמעותי ובכלל זה לסייע בידי הצדדים לגבש הסכמות, ולמצער לצמצם פלותגתאות ולגבש מתווה דיוני, הבקשה נדחית. ומבלי לפגוע באמור לעיל; במסגרת הבקשה טענו המתנגדים למצב רפואי מיוחד של המתנגד 3 ושזה נמצא באשפוז עד למועד לא ידוע. לבקשה צורף אישור רפואי בודד, ערוך בשפה האנגלית ללא תרגום, נושא תאריך 14.10.24, ודומה שאינו נושא כל חותמת. נוכח הטענה, אהיה נכונה לדון בבקשה לפטור את המתנגד 3 מלהתייצב לדיון הקבוע, ובלבד שיוגשו אישורים רפואיים קריאים, בליווי תירגום וכשהם נושאי חותמת של המוסד הרפואי. על מנת לשמור על פרטיותו של המתנגד 3, אני מתירה כי בשלב זה המסמכים יסרקו לתיק לעיון בית המשפט בלבד. בסייפא להחלטתי אציין שטוב יעשו המתנגדים באם ידרשו שוב לעילות ההתנגדות, ובמידת הצורך יעתרו וידרשו למסמכים רלוונטים עובר למועד הדיון הקבוע. לאור דחיית הבקשה, אני מחייבת את המתנגדים בהוצאות לטובת התובעת בסך של 2,000 ₪. אלה ישולמו תוך 21 ימים שאם לא כן תוכל לפעול לגבייתם בלשכת ההוצל"פ. המזכירות תמציא לצדדים. ההחלטה מותרת בפרסום בכפוף לתיקוני הגהה ובהשמטת כל פרט מזהה. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision9388-02-23	["ליאת דהן חיון"]	[{"judgment_id": "3961794b-4acd-5fe9-9b27-c4fab82b9835", "file_name": "9388-02-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 67753, "extension": "docx", "display_name": "9388-02-23- קובץ מקורי"}]
618b87ba-0c9f-520b-8807-a2c0ea084b98	ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה, השופטת הילה גורביץ עובדיה: החלטה בתביעה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף (תלה"מ 75693-01-24)	75693-01-24	2024-11-24	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	המבקש הגיש תביעה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף. בתביעתו עתר המבקש, בין היתר, כי בית משפט זה ייתן פסק דין הצהרתי לפיו הזכויות בדירת המגורים בXXX, X הם בבעלות שני הצדדים בחלקים שווים. בהקשר זה, נטען כי הדירה נרכשה מכספי הצדדים ומכספי הלוואה שהובטחה במשכנתא. נוסף על כך, הצדדים השקיעו בשיפוץ הדירה אך הזכויות נרשמו 75% על־שם המשיבה ו-25% על שם המבקש. נטען כי הרישום נעשה כך מאחר שהמבקש, שהיה עצמאי, חשש מחובות ומעיקולים ובפועל, מדובר בנכס שהזכויות בו שוות לשני הצדדים. בכתב ההגנה נטען כי בין הצדדים הסכם ממון שמחריג דירה שהייתה בבעלות המשיבה בלבד, ממסת נכסי הצדדים לאיזון משאבים. נטען כי רישום הזכויות תואם את הסכם הממון מאחר ודירתהּ של המשיבה נמכרה תמורת סך 895,000 ₪ והתמורה שימשה לרכישת הדירה מושא התביעה שנרכשה תמורת 1,550,000 ₪ - ועל־כן הרישום בלִשכת רישום המקרקעין נעשה כפי שנעשה. מאחר והמשיבה החלה בהליכי חדלות פִרעון, צורפה להליך הנאמנה שמונתה ליישום הליכי החדל"פ, עו"ד ענבל בית הלחמי (להלן: "הנאמנת"). יוער כי, בין לבין, בהסכמת הצדדים, נקבע כי תקופת איזון המשאבים היא מיום הנישואים XX/2008/XXועד ליום XX/XX/2023. עוד הוסכם שם כי רואה חשבון שימונה כמומחה יבחן מהלך 7 שנים אחורה את זכויות ואת חובות הצדדים. סמוך לאחר מכן, הגיש המבקש בקשה למינוי כונס נכסים לשם מכירת הדירה. נטען בבקשה כי המבקש אינו מתגורר בדירה מושא ההליך מאז חודש XX 2023 עת נאלץ לעזוב את דירת המגורים. עוד נטען כי המשיבה אינה נושאת בתשלומי המשכנתא והדבר מסכן את זכויותיו בדירה מאחר והוא מבקש כי חלקו לא יימכר במסגרת הליכי חדלות הפִרעון בהם נקטה המשיבה - ומה גם שהמבקש עלול לשאת בהוצאות מימוש. עוד נטען כי הנאמנת פנתה לב"כ המבקש בבקשה כי תיתן הסכמתהּ למינויה של הנאמנת ככונסת נכסים לשם מכירת חלקו גם. בתגובת הנאמנת לבקשה ניתן צו פתיחת הליכים בעניינהּ של המשיבה ביום XX/10/2023, וביום XX/12/2023 ביקשה המשיבה אישור למתן היתר לניהול הליך 47928-07-23 שעניינו מזונות. נטען כי אישור זה אינו מתיר ניהול ההליך דנן, ועל המבקש היה לבקש אישור לניהול ההליך. נטען כי משלא עשה כן, יש לעכב את ההליך. עוד נטען כי גם לגופו של עניין, הנאמנת מתנגדת למינוי כונס הנכסים; הואיל ומתנהל הליך חדלות פִרעון של המשיבה, והנאמנת אמוּנה על מקסום התועלת לנושי המשיבה ועל ההמלצה שתינתן לשיקומהּ הכלכלי של המשיבה. נטען כי ההליך בו נקט המבקש למימוש זכויות, אינו מוסכם על הנאמנת, למעט, לכל היותר, צו הצהרתי בעניין קביעת היקף הזכויות. נטען כי בית המשפט של חדלות הפִרעון הוא זה המופקד על מימוש נכסי המשיבה ואף הייתה מתבקשת, לא הייתה ניתנת הסכמה למימוש זכויות או כינוסן בבית המשפט לענייני משפחה. עוד נטען כי מזה מספר חודשים פועלת הנאמנת למימוש זכויות המשיבה בדירה בבית המשפט של החדל"פ, וגם הבנק הממשכן שוקל לנקוט בהליכי מימוש בשל פיגור בתשלומי המשכנתא. נכתב כי הנאמנת פנתה לממונה על יישום הליכי חדלות הפִרעון בכנ"ר וניתן אישורו למימוש זכויות המשיבה בדירה ורק לאחר אישור זה, שניתן ביום XX/7/2023, התברר לנאמנת אודות הליך זה (יוער שהליך זה נפתח הרי בינואר 2024). עוד צוין כי ביום XX/10/2023, הגישה הנאמנת בקשה לבית המשפט של חדלות הפִרעון להורות על פירוק השיתוף ומינויהּ ככונסת נכסים לשם מימוש זכויות המשיבה. נטען כי מדובר בנכס עיקרי ומשמעותי שיכול לשמש לפִרעון חובותיהּ של המשיבה, המשיבה נתנה הסכמתהּ למימוש הדירה, וממילא כל הליך שכזה לא יפגע בזכויות המבקש. המשיבה בתגובתה, פירטה ארוכות טענותיה בנוגע להתנהלות הכלכלית של הצדדים במהלך החיים המשותפים, כשהיא מטילה את האשם על חובות הצדדים על המבקש. לגופם של דברים, נטען כי למבקש זכות ל-25% בלבד בדירה ולא כפי טענתו. עוד נטען כי המבקש ידע על החובות שנצברו. לא נעלם מעיני כי המשיבה לא טענה לגופה של המחלוקת ותגובתהּ אינה רלוונטית לבקשה. עם זאת, בהתאם להחלטה, נקבע כי עמדות הצדדים יישָמעו בדיון. כעת הגישה הנאמנת בקשה נוספת ועתרה לביטול הדיון. בבקשה זו חוזרת הנאמנת על טענותיה שנטענו בתגובתהּ קודם לכן, והדגישה כי לא רק שיש לדחות את הבקשה למינוי כונסת הנכסים אלא גם לבטל את הדיון. המבקש בתגובה שהגיש, עמד על קיום הדיון. נטען כי צו לפירוק השיתוף שניתן ביום 24/11/2024 (שלא צורף העתקו ולבית משפט זה ואין ידיעה על כך) ניתן במחטף, ובניגוד לכך שקבוע מועד לדיון בפני בית משפט זה. נטען כי כדי למנוע החלטות סותרות, יש לדחות בקשת הנאמנת ולקיים את הדיון. לאחר שבחנתי עמדות הצדדים והנאמנת, אני מקבלת את עמדת הנאמנת. מעת שניתן צו פתיחת הליכים, לא ניתן להמשיך בהליך משפטי שתלוי ועומד או לנקוט בהליך משפטי כנגד מי שניתן בעניינו צו לפתיחת הליכים אלא אם ניתן לכך אישור בית משפט של החדל"פ. ראו בין היתר, סעיפים 121(3) יחד עם סעיף 132 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018. הנחת המוצא היא שניהול הליך משפטי עלול לגרוע מקופת הנשייה שכן לחייבת אין מקורות בלתי תלויים למימון הוצאות ההליך. ראו רע"א 148/17 אברהם תמרי נ' עו"ד אורן הראל-הנאמן, פס"ד מיום 29/03/2017. מעבר לכך, הרי שמרגע "כניסתה בשעריו של ההליך", החייבת מאבדת מעמדה כבעלת דין עצמאית וזאת על-מנת לשמור על עיקרון השוויון בין הנושים ולרכז את התביעות בהליך אחד. במקרים חריגים יינתן אישור לניהול ההליך מתוך ראיית טובת קופת הנושים בהליך חדלות הפירעון או כאשר מדובר בתביעה בעלת מורכבות עובדתית ועוד. על כן, משאישור של בתי המשפט של החדל"פ לא הוגש, הרי שההליך דנן נפתח שלא כדין. על כן, ככל שעד ליום 26/11/2024 שעה 17:00, לא יגיש המבקש אישור בית המשפט של החדל"פ לניהול ההליך שבכותרת, הדיון בטל ללא צורך בהחלטה שיפוטית נוספת. נוסף על כך, לא יוגש האישור בתוך 90 יום, התביעה תימחק. אין בהחלטה זו להביע עמדה בנוגע לטענות המבקש לגופן ובפרט טענת המבקש כי הזכויות בדירה משותפות לצדדים בחלקים שווים – וזאת מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973 או על־פי דין אחר. בהקשר זה יוער כי חרף הטענות, לא הונח בפניי הסכם ממון הקובע חלוקת זכויות החורגת מחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973. מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים, תיקוני הגהה ותיקוני עריכה. המזכירות תמציא לצדדים ולנאמנת, תסגור בקשות 12, 13, 14 ותקבע מעקב. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision75693-01-24	["הילה גורביץ עובדיה"]	[{"judgment_id": "618b87ba-0c9f-520b-8807-a2c0ea084b98", "file_name": "75693.01.24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 59395, "extension": "docx", "display_name": "75693-01-24-קובץ מקורי"}]
0e0fdd39-29fb-512f-a3ef-27f6723ff105	ביהמ"ש המחוזי בירושלים, השופט נמרוד פלקס: החלטה בערעור על דחיית בקשה למתן אזרחות ישראלית (עמ"נ 58036-03-24)	58036-03-24	2024-09-23	2	6	6	2DISTRICT_COURT	6Jerusalem	6Administrative	ערעורם של בני זוג נשואים ושלושת ילדיהם הקטינים, על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952 מיום 25.1.2024 בערר (י-ם) 3592-22 (כב' הדיינת ר' סיני) (להלן - "פסק הדין"), בו נדחה ערר שהגישו המערערים על דחיית בקשתם למתן אזרחות ישראלית למערער מס' 2 (להלן - "המערער"), חרף זוגיותו ארוכת השנים עם המערערת מס' 1 (להלן - "המערערת"), אזרחית ישראל (שניהם יחדיו להלן - "המערערים"). חלף מתן אזרחות למערער החליטה המשיבה להעניק לו תושבות קבע. ברקע ההתדיינות העובדות הבאות. המערער, אזרח ליבריה, נמלט מארצו מחמת מלחמת האזרחים שהשתוללה שם, הסתנן לישראל בשנת 2010 ועם כניסתו עוכב והושם במשמורת. בקשת המערער למקלט סורבה, והמערער התחייב לצאת את ישראל, אך לא יצא. המערערת, אזרחית ישראל, המקיימת זוגיות עם המערער מאז שנת 2013, לכתחילה כידועים בציבור, ומשנת 2014 כנשואים. מנישואין אלה נולדו שלושה ילדים. במחצית שנת 2013 הגישו המערערים בקשה להסדרת מעמדו של המערער, במסגרת הליך מדורג לידועים בציבור, ובקשתם אושרה. לבקשה האמורה צורף דרכונו הליברי של המערער, בו צוינה שנת לידתו כשנת 1986. כחצי שנה לאחר נישואיהם המציאו המערער והמערערת למשיבה אי אלו מסמכים לצרכי ההליך המדורג, ובכללם: תעודת לידה מקורית של המערער, בה צוינה שנת לידתו כשנת 1980. בשימוע בנערך למערער בשנת 2015 ציין המערער, כי שנת לידתו היא 1980 ולא 1986, כרשום בדרכונו הליברי. אזי נבדק דרכונו הליברי בידי המשיבה, ונמצא מזויף ועל כן סורבה בקשתו לקבלת מעמד בישראל. לאחר ערר פנימי שהוגש, אפשרה המשיבה למערער לצאת את ישראל לשם הנפקת דרכון בליבריה, ולשוב לישראל עם דרכון זה, ואזי לחדש את בקשת המערערים למתן מעמד בישראל למערער. המערער אכן נסע לליבריה והונפק לו דרכון חדש, אשר הומצא למשיבה, ואזי חודש ההליך המדורג. במחצית שנת 2020 ביקשו המערערים לסיים את ההליך המדורג, וכי תינתן למערער אזרחות ישראלית נוכח נישואיו וזוגיותו הממושכת עם המערערת. המשיבה החליטה, כי אכן יש לסיים את ההליך המדורג ולהעניק למערער מעמד של תושבות קבע בישראל, אך סירבה להעניק לו אזרחות. המשיבה נימקה עמדתה בכך שמחד גיסא התרשמה מכנות הקשר שבין המערערים, אך מאידך גיסא זקפה לחובת המערער את "האופן בו ניהל ... את ההליך ... כשהוא מזדהה במסמך מזויף ... האמור מקבל משנה תוקף עת מדובר במי שהסתנן לישראל ושהה בה שלא כדין" (החלטת המשיבה מיום 4.7.2021). ערר פנימי אותו הגישו המערערים נדחה, וכן נדחה הערר אותו הגישו אל בית הדין בפסק הדין מושא ההליך שבפני. לוז טענת המערער הוא, כי המשיבה הפעילה סמכותה באופן שגוי, עת חרף היעדר כל מניעה פלילית או ביטחונית, ואף שאינה חולקת על כנות הקשר שבין המערערים, מצאה להעניש את המערער על חטאיו בעבר. המערער אף טוען, כי כלל לא היה מודע לכך שהדרכון אותו הציג למשיבה היה מזויף, וכאשר התעורר בליבו חשד בדבר נכונות הפרטים המפורטים בדרכון - ובפרט שנת הלידה - המערערים, מיוזמתם, הם שהביאו חשד זה לידיעת המשיבה. לוז טענת המשיבה הוא, כי לה, ולמעשה לשר הפנים, שיקול דעת נרחב האם להעניק אזרחות. בגדרי שיקול דעתו בידי שר הפנים לשקול את ניקיון כפי מבקש המעמד בישראל, ולדחות את בקשתו אך מחמת היעדר ניקיון כפיים. כן טוענת המשיבה, כי החלטתה איזנה כדבעי בין זכות המערערים לשמירה על התא המשפחתי, לבין אי ניקיון כפיו של המערער, אשר מלמד על הקושי ליתן בו אמון. הוסיפה המשיבה וציינה, כפי שאף ציין בית הדין, כי החלטתה אינה סותמת את הגולל על האפשרות שהמערער יזכה בעתיד באזרחות ישראלית. ככל שהמערער יפנה בעתיד בבקשה למתן אזרחות "בקשתו תיבחן בהתאם לנסיבות העדכניות וממרחק הזמן של התנהגותו בתחילת דרכו" (סעיף 20 לפסק הדין). דין הערעור להתקבל בעיקרו. אכן נקודת המוצא לדיון היא, כי לשר הפנים - אשר מכח סמכותו ניתנה ההחלטה מושא ההליך דנן - נתון שיקול דעת רחב בהפעילו את סמכותו למתן אשרות ורישיונות ישיבה בישראל. בהתאמה, גדר התערבות בית המשפט בהחלטות ממין זה מצומצם ויוגבל למקרים יוצאי דופן בהם נפל פגם חמור בהחלטה היורד לשורש העניין (בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים (28.9.2008); עע"מ 11538/05 נטיוסוב נ' שר הפנים (25.11.2007)). ודוק, אין משמעות הדברים, כי החלטות אלו פטורות מביקורת שיפוטית, אשר אינה מוגבלת אך להחלטות אלא משתרעת גם על ההליך שקדם לקבלתן והן על אופן גיבושן (בג"ץ 4380/11 פלונית נ' מדינת ישראל (26.3.2017)). אין אף חולק, כי נוכח סמכותה הרחבה של הרשות בקביעת ממצאים אודות קשר של בני זוג, לצורך מתן מעמד, כבד הנטל המוטל על המערערים בנסותם להוכיח, כי שגתה הרשות בקביעתה (עע"מ 4909/15 CARRASCAL CABARCAS נ' שר הפנים (3.11.2015). ככלל, זרים הנשואים לאזרחי ישראל זכאים להסדרת מעמד של קבע בישראל, וזאת בהליך מדורג, אשר בראשיתו ניתן למבקש המעמד רישיון שהות ארעי ולאחר תקופת מה, ולאור התרשמות הרשות מכנות הקשר בין הצדדים, ניתן לבן הזוג הזר מעמד של קבע. בענייננו אין חולק או מפקפק על כנות הקשר בין המערערים. קשר הנמשך מזה למעלה מאחת עשרה שנים, אשר במהלכו אף נולדו כאמור למערערים שלושה ילדים, והמערער אף התגייר. לצרכי הדיון אניח - כקביעת בית הדין - כי המערער היה מודע לכך שדרכונו מזויף. כן אניח שהתנהלות המערער אכן לקתה בחוסר תום לב ובאי ניקיון כפיים, בדרך של שימוש באותו דרכון מזויף. זאת אף שלא נעלמה מעיני טענת המערערים, לפיה המערער כלל לא היה מודע לאותו זיוף נטען. כן, לצרכי הדיון, אזקוף לחובת המערער את האופן בו נכנס לישראל, אף שספק האם המשיבה עצמה ראתה בנסיבה זו משום נסיבה משמעותית, המצדיקה את סירוב בקשת המערער לקבלת אזרחות. אף נוכח הנחות אלה סבורני, כי החלטת המשיבה לוקה בחוסר סבירות ממשי. אבאר. המשיבה דנה בבקשת המערער לקבל אזרחות (והעניקה לו תושבות קבע), ביודעה את מלוא העובדות בדבר אופן כניסתו לישראל ושימושו באותו דרכון מזויף. מכך יש ללמוד, כי אין כל קשר סיבתי בין אי ניקיון כפיו לכאורה של המערער לבין "זכייתו" במעמד זה או אחר. אכן למשיבה נתון שיקול דעת רחב, המאפשר לה להביא בחשבון אף נסיבות "חיצוניות" לבקשת המערער לקבל מעמד בישראל. זאת אף אם אין קשר סיבתי בין נסיבות אלה לבין קבלת המעמד. כך בידי המשיבה לשקול שיקולים של הגנה על הציבור, בשל עבר פלילי, שיקולים בטחונים ועוד. עוד מקובלת עלי עמדת המשיבה, לפיה הענקת מעמד אזרחי בישראל מכח זוגיות, אינה אוטומטית, אף אם אין לפקפק בכנות הקשר הזוגי (בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950, 960 (2002)). יחד עם זאת, ככל רשות מנהלית, מוגבל שיקול דעתו של שר הפנים לשקילת שיקולים רלבנטיים. מטעמים אלה יש אפוא לתהות האם התנהגות המערער בעבר, לה מצאה המשיבה ליתן משקל, אכן רלבנטית לצרכי החלטתה. כך, אופן כניסת המערער לישראל והתיעוד השגוי - או שמא אף המזויף - בו אחז, לא הקנו למערער זכות כלשהי, בכל הנוגע להליך מושא הדיון דנן. שהרי, בקשת המערער לקבלת מעמד בישראל (תושבות חלף אזרחות) אושרה נוכח זוגיותו היציבה וארוכת השנים עם המערערת. זאת לאחר שהמערער הציג תיעוד אותנטי אודות לידתו ואזרחותו. תיעוד בו המשיבה אינה מפקפקת כלל ועיקר. לא נעלמו מעיני שלל פסיקות בתי המשפט, לרבות אלה אליהן הפנתה המשיבה, בהן נקבע, כי יש לזקוף לחובת מבקש המעמד מעשים פסולים אותם ביצע ואשר הובילו לקבלת מעמד בישראל. אין הנדון דומה לראיה, שכן במקרה דנן, כאמור, אין כל קשר סיבתי בין מעשיו הפסולים כנטען של המערער לבין היעתרות המשיבה לבקשתו לקבלת מעמד בישראל. אין חולק כאמור, כי בידי שר הפנים אף לשקול שיקולים של הגנה על הציבור. לשם כך אף נקבע "נוהל הערות גורמים בבקשות מעמד בישראל מכוח קשר זוגי עם ישראלי" (נוהל מספר 5.2.2015 תאריך עדכון 27.12.2021) (להלן - "הנוהל"). נוהל זה נועד בין היתר להסדיר את האופן בו משתמשת המשיבה במידע אותו זכאי שר הפנים לקבל לשם ביצוע תפקידו על פי חוק האזרחות, התשי"ב - 1952, מכח הוראת סעיף 5(5) בתוספת הראשונה לחוק המידע הפלילי ותקנת השבים, תשע"ט - 2019 (להלן – "חוק המידע") (סעיף 1.2. בנוהל). עיון בהוראות נוהל זה מלמד, כי תכליתו בחינה האם "היענות לבקשה של זר לשהות בישראל עלולה ליצור סכנה לביטחון הציבור, לשלומו, לביטחון המדינה או האינטרסים החיוניים שלה" (סעיף 1.1. בנוהל). מהאמור נלמד, כי האופן בו על שר הפנים להפעיל את שיקול דעתו, לשם בחינת מידע המתקבל אודות זר המבקש מעמד בישראל, נועד לשרת שיקולים של הגנה על הציבור והמדינה, להבדיל מלבוא חשבון עם מבקש המעמד על התנהגותו בעבר, עת לא נשקף ממנו כל סיכון לציבור או למדינה. המשיבה ואף בית הדין היו ערים לכך, שאין די בהתנהגות העבר של המערער לבדה לשם שלילת האפשרות שיזכה באזרחות ישראלית בזמן זה או אחר. עמדת המשיבה היא אפוא, כי ביום מן הימים, עת יחלוף זמן מאותה התנהגות חסרת ניקיון כפיים לכאורה של המערער, יהיה מקום לשוב ולשקול שמא יש להעניק למערער אזרחות ישראלית. מתי תגיע אותה העת בה יקטן משקל התנהגות העבר של המערער, באופן בו ישתנה האיזון ויהיה מקום להעניק למערער אזרחות ישראלית ? לכך אין המשיבה נותנת מענה. אילו היה המערער מורשע בפליליים, חלוף הזמן ממועד ההרשעה וריצוי העונש היו בעלי משמעות בהחלטת המשיבה האם להעניק למערער מעמד בישראל. שהרי, בהתאם לחוק המידע והנוהל, מקבלת המשיבה מידע אודות עברו הפלילי של אדם, לצורך ביצוע תפקידה. ברם, התקופה בה מקבלת המשיבה מידע בדבר רישום פלילי כאמור מוגבלת בהתאם להוראות חוק המידע, עד לתום 'תקופת המחיקה', כהגדרתה בחוק המידע (סעיף 21 בחוק המידע). עת עסקינן בעבירות שלא נגזר בגינן מאסר, ככלל ימחק קיומן מהמרשם הפלילי בחלוף כשמונה שנים ממועד ההרשעה (סעיפים 19, 21 ו - 22 בחוק המידע). בענייננו, המערער לא הועמד לדין פלילי, וממילא אף לא הורשע בדין. ידיעתו הנטענת בדבר השימוש אותו עשה במסמך מזויף, או כי הוא נותן ביודעין פרטים שגויים בדבר מועד לידתו, לא הוכחה. אכן יש יסוד לעמדה, לפיה מסקנת המשיבה בדבר אותו זיוף, ואולי אף קביעת בית הדין בדבר מודעות המערער, עומדות ברף הנדרש לשם היותן ראיות מנהליות מספקות (להבדיל מרף הראיות הנדרש במשפט הפלילי או האזרחי). ברם, קשה להלום כי מצבו של אדם, אשר כלל לא הועמד לדין פלילי, יהיה גרוע מזה המועמד לדין. כך, אילו היה מורשע המערער בדין פלילי עוד בשנת 2015, עת ידעה המשיבה את כלל העובדות ביסוד החלטתה לסרב את בקשתו למתן אזרחות (ולהעניק לו תושבות קבע). קרי - הסתננותו לישראל, המצאת פרטים שגויים באשר למועד לידתו ושימוש בדרכון מזויף. הרי, שמהמועד האמור חלפו להן כתשע שנים. פרק זמן, אשר אילו היה נבחן כפרק זמן החולף מאז הרשעה בפליליים, היה הרישום בגינו נמחק מהמרשם, וספק האם הייתה המשיבה רשאית או יכולה להביאו בגדרי שיקוליה. משאף המשיבה ערה לכך שאין מקום לזקוף את חטאי העבר הנטענים עד אין קץ, יש מקום לקצוב את פרק הזמן בו נבחנות נסיבותיו של המערער. זאת בהינתן שלא נטען, כי במהלך קרוב לעשור השנים האחרון נפל דופי כלשהו במערער. וודאי שאין מקום להעמיד את המערער, אשר לא הורשע בפליליים, במצב גרוע מזה שהיה בו אילו היה מורשע בפליליים. אשר על כן הערעור מתקבל באופן בו, ככל שהמשיבה לא תמצא טעם עדכני שלא להעניק למערער אזרחות, וזאת עד ליום 31.12.2024, תינתן למערער אזרחות. המשיבה תישא בהוצאות המערערים בסך 7,500 ₪. ככל שהופקד בידי המערערים עירבון הוא יושב להם באמצעות ב"כ. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים. נמרוד פלקס, שופט	decision58036-03-24	["נמרוד פלקס"]	[{"judgment_id": "0e0fdd39-29fb-512f-a3ef-27f6723ff105", "file_name": "עמ''נ 58036-03-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 42497, "extension": "docx", "display_name": "58036-03-24-קובץ מקורי"}]
fe9674ef-5651-5f1d-9bdd-5df5c89bb978	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, השופטת ליאת דהן חיון: פס"ד בעניין התובע לסילוק ידם של הנתבעים מדירת המגורים (תמ"ש 51459-12-21)	51459-12-21	2024-09-14	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	עניינו של פס"ד בעתירת התובע לסילוק ידם של הנתבעים מדירת המגורים. רקע והליכים קודמים : התובע, (להלן: "התובע") בנו של הנתבע 1 ( להלן: "הנתבע"). לתובע ארבעה אחים מנישואיו הראשונים של הנתבע; (להלן:"האחים"). הנתבעת 2 הינה בת זוגו של הנתבע (להלן:"הנתבעת"). הנתבעים 3-5 ילדיהם של הנתבע והנתבעת (להלן:"הנתבעים"). הנתבע רכש את הזכויות במגרש נשוא המחלוקת הידוע כחלקה גוש * מאדמות (להלן: "המקרקעין"), עוד בשנות ה- 80. הליך רישום הזכויות טרם הסתיים ואלה עדיין רשומות ע"ש המוכר. עובר להליך זה לפניי התגלעו בין הצדדים מחלוקות נוספות שהתבררו והוכרעו בהליכים כדלקמן; תמ"ש 45730-02-11 שהוגשה ע"י התובע כנגד-הנתבע ועניינה תביעה לפס"ד הצהרתי. תמ"ש 43125-06-11 שהוגשה ע"י הנתבע כנגד התובע ועניינה פינוי וסילוק יד. תמ"ש 37622-06-12 שהוגשה ע"י הנתבע כנגד התובע ועניינה צו עשה (בהמשך לה הוגשה הודעת צד ג' בתמ"ש 7505-12-12). תמ"ש 19028-01-17 תביעה לפס"ד הצהרתי במקרקעין שהוגשה ע"י התובע נגד הנתבע. תמ"ש 34122-07-14 תביעה לפינוי וסילוק יד שהוגשה ע"י התובע כנגד הנתבע. תמ"ש 53198-05-16 תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין שהוגשה ע"י התובע נגד הנתבע. תמ"ש 48761-02-17 תביעה לפס"ד הצהרתי שהגיש האח * כנגד הצדדים . במסגרת הליכים כמפורט לעיל ניתנו פס"ד כדלקמן: פס"ד מיום 24.11.13 בתיקי תמ"ש 45730-02-11 43125-06-11 , שם נדרש בית המשפט להכריע בתוקפם של שלושה מסמכים מנוגדים; מסמך הויתור מיום 30.9.91 מסגרתו הנתבע ואשתו הראשונה העבירו במתנה את הזכויות במקרקעין לתובע והאחים, וזאת בתנאי כי שלושת הבנים הבוגרים יעזרו ויתמכו בשאר אחיהם בהמשך חייהם עד לנישואיהם. הסכם חלוקה מיום 18.4.06 אשר נחתם בין הנתבע לאחים ונושא את הכותרת "הסכם בלתי חוזר", הכולל שני חלקים; בחלק הראשון – הנתבע ובניו* , ו מוותרים על זכויותיהם במגרש 38/5/2 לטובת התובע, * ו-*, אשר יקבלו את חזקה והבעלות לצורך בניית מבנה עבורם, בגודל של קומה. בחלקו השני, פורטו זכויותיהם של במגרש 38/5/1. הסכם ההשבה מיום 6.7.09 שעניינו ביטול הסכם החלוקה, מסגרתו הודגש שהנתבע הוא הבעלים הבלעדי של המקרקעין, וששת בניו(האחים והבן והנתבע רביע) מוותרים על זכויותיהם במקרקעין לטובתו. עוד נקבע שההסכם מקנה לילדים זכות בעלות וחזקה בהתאם לחלוקה הקיימת בהם וזאת בכפוף להתחייבותם שלא להעביר, למכור או לשעבד את זכויותיהם לצדדי ג', שאם לא כן, הענקה מתבטלת והזכויות יועברו לנתבע. במסגרת פס"ד נקבע כי המסמך המחייב הינו הסכם החלוקה מיום 18.4.06. עוד הודגש כי: "בהסכם החלוקה הוסדרו מחדש הזכויות בין הבנים בינם לבין עצמם, הבנים שהינם בעלי הזכויות במקרקעין כולם חתומים על הסכם החלוקה ואיש מהם לא התכחש להסכמתו לחתום על ההסכם ועל כן הסכם החלוקה הינו המסמך התקף בכל הנוגע למקרקעין." ( ראה ס' 37 לפס"ד). לעניין הסכם ההשבה נקבע כי "על פי סעיף 6 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968, הבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידיו או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, מכאן שעוד במועד בו נחתם מסמך הויתור, איבד האב את זכויותיו האובליגטוריות במקרקעין במחלוקת ואלו הועברו לבניו במתנה שהושלמה". ( ראה ס' 35 לפס"ד) . על פס"ד הוגש ערעור אשר נדחה בפס"ד מיום 29.5.14 (עמ"ש 11763-01-14). פס"ד מיום 27.11.13 בתמ"ש 37622-06-22 7505-12-12 בהתאם לו נדחו התביעות. פס"ד מיום 21.9.15 בתמ"ש 34122-07-14 בהתאם לו נמחקה התביעה. פס"ד מיום 9.11.16 בתמ"ש 53198-05-16 בהתאם לו נמחקה התביעה. פס"ד מיום 9.11.21 בתמ"ש 19028-01-17 48761-02-17 מסגרתו נקבע כדלקמן: האח יהיה זכאי להירשם כבעל זכויות בדירת המגורים שבקומת קרקע בצד המערבי בבניין הישן הידועה כגוש חלקה*. התובע (כאן) יהיה זכאי להירשם כבעל זכויות בדירת המגורים בקומה הראשונה המזרחית בבניין הישן, הידוע כגוש * חלקה ** אין בהסכמת הצדדים בכדי לאיין או לפגוע בהסדרת הרישום ולשם כך על הצדדים לפעול בהתאם להוראות הדין. אין באמור בכדי פגוע בזכותו של הנתבע (כאן), בכדי לנקוט בכל הליך שימצא לנכון לרבות תביעה לביטול ההתחייבות להענקת המתנה, כולה או חלקה, תוך שהצדדים יוכלו לטעון לעניין זה במסגרת ההליך שיוגש, ככל ויוגש. על הצדדים יהיה לפעול לצורך רישום הזכויות בהתאם להוראות הדין ובכלל זה לקבל הסכמה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה ו/או כל גוף אחר, ואין בהסכמתה לעניין מתן פסק הדין ההצהרתי בכדי לפוגע בחובתם על פי דין. ההסכמה הינה לעניין הסעד המבוקש במסגרת התביעה, קרי למתן סעד הצהרתי המורה שככל ויוסדרו הזכויות ובכפוף לכל דין, התובעים (שם) יהיו זכאים להירשם כבעלי זכויות בנכסים מושא התביעה, ואין בכך בכדי לקבוע מסמרות או לפגוע או להוות הודאה או השתק בנושא הטענות שהועלו על ידי התובעים (שם) במסגרת כתבי הטענות, ולכל צד תהיה שמורה הזכות להעלות טענותיהם בהליכים שיוגשו. (להלן:"פס"ד") זולת הליכים אלה, התנהלו בין הצדדים שני הליכים הקשורים בבקשה לצו הגנה ( 29614-06-11; 18480-05-12). בנוסף, תלוי ועומד הליך נוסף שהוגש ע"י הנתבע כנגד התובע והאחים, מסגרתו עותר להורות על ביטול ההתחייבות להענקת מתנה במקרקעין (תמ"ש 31300-10-22). ההליך לפניי: במסגרת הליך לפניי עותר התובע לסלק את ידם של הנתבעים מהדירה הנמצאת בקומה הראשונה מצד המזרחי לבניין הישן הקיים על חלקה בגוש * באדמות ** (להלן: "הדירה") וזאת בהתאם להוראות פס"ד, הקובע כי זכאי להירשם כבעל הזכויות. המתווה הדיוני; ביום 11.9.23 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה דיון ההוכחות שנקבע יבוטל, והמחלוקת בתיק תוכרע על סמך סיכומים שיוגשו, תוך שכל צד מוותר על חקירת עדים. הסכמת הצדדים אושרה בתוקף של החלטה באותו היום. עת הובא התיק לדיון ולאחר עיון בו, ניתנה החלטתי מיום 12.2.24, מסגרתה נקבע שנוכח ההליך הקשור, שעניינו הדירה נשוא המחלוקת, בשלב זה, לא יינתן פס"ד והתיק יקבע לקדם משפט נוסף. ביום 3.3.24 התקיים דיון במעמד הצדדים ביחס לכלל התיקים, מסגרתו הועלו הצעות לסילוק המחלוקת. הצדדים ביקשו ארכה להגיע להסכמה כוללת. משזו לא גובשה כאמור בהודעה מיום 11.4.24, ניתן פס"ד זה. עיקר טענות הצדדים: לטענות התובע בעקבות אלימות מילולית ופיזית שהופעלו כנגדו, לפני כעשור נאלץ לנטוש את הדירה בה התגורר משנת 1990 ולעבר להתגורר בשכירות. אז, הנתבעים פרצו לדירה שלא כחוק, והם מתגוררים בה ללא אישורו תוך שהם עושים שימוש בתכולתה, ובכלל זה בריהוט ובמוצרי חשמל וזאת מבלי לשלם דמי שימוש כנדרש. לדבריו, נאלץ להמשיך ולשלם את תשלומי הארנונה לאורך כל התקופה עד ליום זה. התובע סבור שאין ממש בטענות הנתבעים, שכן ככל ולא יהיו מרוצים מתוצאות פס"ד בהליך הקודם יכלו לערער על הוראותיו. משלא עשו כן, עליהם לפנות את דירתו בהתאם להוראות פס"ד הקובעות שזכאי להירשם כבעל הזכויות. מכאן סבור שמטרת הנתבעים בסחבת ומריחת זמן בכדי שיוכלו ליהנות כמה יותר מדירתו. מטעים התובע ביחס לטענות הנתבעים שאין כל קשר בין רישום הזכויות בדירה על שמו לבין זכותו לקבלת חזקה. העובדה שטרם הוסדר הרישום אינה משליכה על בעלותו ועל זכותו לעתור לפינוי הנתבעים. יתר על כן, הנתבעים הם אלה שמערימים קשיים בתהליך רישום הזכויות, ויכול והתהליך ייקח כמה עשורים עד שישולם. משכך, אין להמתין לרישום הזכויות ויש להורות על פינוי הנתבעים. בנוסף, מבקש התובע להדגיש שהתנהלות הנתבעים לאורך כל ההליך הייתה מבזה, ובכלל זה עת התיק נקבע להוכחות, לא טרחו להגיע וטרם שילמו את ההוצאות שנפסקו לחובתם. לטענות הנתבעים, מדובר בתביעה נעדרת עילה, אשר יש לדחותה על הסף תוך חיוב התובע בהוצאות שכן מזה שנים רבות הם מחזיקים בדירה כדין בהיותם בעלי זכות להירשם כבעלים. עוד לגרסתם, הזכויות במקרקעין נשוא המחלוקת עדיין רשומות על שם המוכר, ובהתאמה לכך גם הזכויות בדירה. בנסיבות אלה, הרי שזולת הצהרת הנתבע לפיה רכש את הזכויות לא הוצג כל מסמך המלמד על הרכישה, ובכלל זה באם התמורה הושלמה ושולמו המיסים. מכאן, "הזכויות לוטות בערפל". לצורך השלמת רישום הזכויות, זולת תשלומים צריכים, יהיה על הצדדים לבצע פעולות רבות ובכלל זה לפרק את השיתוף במקרקעין, לבצע פרצלציה לשלם תשלומי איזון ולקבל אישורי בניה. מכאן, הדרך עוד ארוכה, ואין מקום לעקוף את כל הפעולות הצריכות על פי דין במסגרת הליך זה, אגב הענקת זכות בעלות לתובע בדירה, וזאת אף בטרם נרשמו הזכויות ע"ש הנתבע. מכאן, לדידם, התובע מתעסק בתפל ולא בעיקר, עת הוא משקיע את מרצו בהליכי סרק במקום לנהל הליכים מהותיים לקידום רישום הזכויות ופירוק השיתוף, ובכלל זה לפעול בהתאם להוראות הדין ולקבל את הסכמת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. עוד טוענים הנתבעים שהנתבעת והנתבעים 4 ו- 5 לא היו צד להליכים הנוספים שהתנהלו בין הצדדים, ובכלל זה להליך מסגרתו ניתן פס"ד, ומשכך, אינם מחויבים לפעול בהתאם להוראותיו, מקום בו לא קיבלו את יומם בבית המשפט. מעבר לכך, סבורים הנתבעים שקיימת סתירה בין הוראות פס"ד שניתנו בהליכים הקודמים, שכן בפס"ד הראשון נקבע שהסכם החלוקה הוא המחייב, ובהתאם לו לתובע אין כל זכויות בדירה, בעוד בפס"ד המאוחר נקבע שהתובע זכאי להירשם כבעל הזכויות בדירה. סתירה זו יכולה להעיד שהסכסוך המתמשך ימשיך להעסיק את בית המשפט, וזאת עד אשר יפעלו להסדרת הרישום. מבלי לפגוע באמור, אם תתקבל התביעה, יפגעו זכויותיו של הנתבע 3, ויהיה בכך בכדי לפגוע בהוראות הסכם החלוקה, כמו גם להותיר אותו ללא קורת גג. בנוסף, במקביל להליך זה, הנתבע עתר לביטול המתנה נשוא פס"ד, ויש להמתין לסיומו. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי לקבל את התביעה. אנמק; בראשונה אתייחס לטענת הנתבעים ולפיה "הזכויות במקרקעין מושא התביעה לוטות בערפל..." (ראה בין היתר סעיף 2 לסיכומיהם), ושמלבד הצהרת הנתבע לפיה רכש את הזכויות, לא הוצג כל מסמך המלמד על הרכישה(ראה בין היתר סעיף 1 לסיכומים). טענות אלה העלו הנתבעים, ולמצער הנתבע, בחוסר תום לב של ממש, תוך ניסיון להטעות את בית המשפט; כמפורט לעיל, בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים נוספים זולת הליך זה שלפניי. עיון בכתב התביעה בתיק תמ"ש 43125-06-11 מסגרתו עתר הנתבע להורות על סילוק ידו של התובע, מלמד שטען והצהיר שהוא הבעלים של הנכס נשוא המחלוקת, כמו גם שנתן לתובע זכות חזקה ובעלות במגרש 38/5 (ראה לעניין זה בין היתר סעיפים 5 ו- 15 לכתב התביעה). זאת ועוד; עיון בסיכומי הנתבעים מלמד שטענה זו סותרת את טענתם, שכן בסעיף 8 לסיכומיהם טענו שהצדדים הפכו בעלים במשותף במקרקעין, בעת החתימה על הסכם החלוקה, שכזכור נקבע כי הוא המסמך המחייב. בנסיבות אלה בהן הנתבע הודה שהינו בעל הזכויות בנכס, ולאור הסתירה בטענות הנתבעים, מנועים הם מלהעלות כל טענה אחרת ביחס לזכויות, לבטח כזו הסותרת את הצהרת הנתבע, מכוחה עתר לסעדים כנגד התובע בהליך אחר. ולגוף הטענות; אין מחלוקת שהנתבע טרם נרשם כבעל הזכויות בנכס, ולכן זכויותיו אובליגטורית ולא קנייניות. בהתאמה לכך, הזכויות שהוענקו לתובע בדירה בהתאם לפס"ד, אף הן אובליגטוריות. ואולם, גם בכך, בניגוד לטענת הנתבעים אין בכדי לשלול את זכותו מלעתור לפינוי הנתבעים. ובמה דברים אמורים? בפס"ד מיום 9.11.21 הגיעו התובע והנתבעים 1-3 להסכמה מפורשת הקובעת שהתובע זכאי להירשם כבעל זכויות בדירה, תוך שתיארו והגדירו באופן מפורט את זיהויה, כדירת המגורים "שבקומת קרקע בצד המערבי בבניין הישן..". יוזכר שהנתבע היה שותף להסכמות ואף הצהיר לפרוקטוקול באופן מפורש כי "מאשר שאני מבין את ההסכמה, מאשר שהסבירו לי נפקויותיה וקיבלתי יעוץ משפטי". ( ראה פס"ד מיום 9.11.21 עמ' 35). אכן כטענת הנתבעים, הנתבעים 4 ו-5 לא היו צד להליך מסגרתו ניתן פס"ד, בעוד בניגוד לנטען, הנתבעת 2 הייתה צד להליך. ואולם, לא מצאתי שיש בכך בכדי להקים להם כל טענת הגנה, שכן זכויותיהם כפופות לזכויות הנתבע 1, לגביו אין חולק שהיה צד להליך, ונתן הסכמתו להוראות פס"ד. מכאן, מקום בו הנתבע העניק את זכויותיו בדירה לתובע, מנועים הנתבעים מלהעלות כל טענה כנגד התובע לעניין זה. זאת ועוד; סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט -1969 (להלן:"החוק") קובע כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין." לשון החוק קובעת במפורש שגם מי שזכאי להחזיק במקרקעין, רשאי לדרוש את החזקה בהם. בנסיבות לפניי, בין היתר לאור הוראות פס"ד, הרי שהתובע נכנס תחת הגדרת החוק "כמי שזכאי" והזכות לעתור לסעד הפינוי, עומדת לו. לעניין זה אפנה לדברי בית המשפט בע"א 50/77 מזרחי נגד אפללו, (פורסם במאגרים), שם נקבע באופן מפורש לעניין זה כדלקמן: "סעיף 16 דן בהגנה על הבעל ועל הזכאי להחזיק, וכאן הזכאי להחזיק אין פירושו מוגבל למי שזכאי להחזיק כבעלים רשום של הקרקע והמונח הזכאי להחזיק משתרע גם על מי שקיבל מהבעל הרשום את הזכות להחזיק בקרקע כגון שוכר, בר-רשות וכן מי שבתור קונה קיבל את זכות ההחזקה מהבעל הרשום שמכר לו. לכן אין צורך לדון בכל הטענות של בא-כוח המערערת, שזכות הבעלות של הקונה עומדת לו כלפי צד ג' רק עם השלמת המכר על-ידי רישום, כי גם לפני שהושלמה זכותו לבעלות על-ידי רישום על שמו, מקנה לו החוק אפשרות להגן על זכות החזקה שלו". זאת ועוד; הוראת סעיף 2 לחוק קובעת במפורש שהבעלות במקרקעין היא זכות להחזיק, להשתמש ולעשות בהן כל דבר. בהתאם לכך, מקום בו הבעלים הרשום או מי שזכאי להחזיק במקרקעין תובע את ההחזקה בהם, על המחזיק, ובעניינו הנתבעים, מוטל הנטל להוכיח שזכותו להחזיק במקרקעין כמו גם שזכות הבעלים או הזכאי להחזיק, כפופה לה (ראה ע"א 127/77 קפה נ' לוי, פ"ד לא(3) 455, 465 (1977). עיון בהוראות פס"ד, כמו גם בכתבי בי- הדין במסגרת ההליכים הקודמים (ראה לשם הדוגמא סעיף 20 לכתב תביעה בתמ"ש 19028-01-17; כתב התביעה בתמ"ש 34122-07-14) מלמד שהתובע שב ועמד על טענותו ועל עתירתו לסילוק ידם של הנתבעים מהדירה. הוראות ההסכם קבעו באופן מפורש שפס"ד מתייחס לעתירת התובע למתן סעד הצהרתי בשאלת הבעלות, תוך שאין בכך בכדי לפגוע בזכות של מי מהצדדים לעתור סעדים נוספים. בהמשך לכך, ובסמוך למתן פס"ד, עתר התובע בהליך לפניי. מכל אלה, התובע הוכיח את זכויותיו בדירה, תוך שקמה לו הזכות לעתור לסילוק ידם של הנתבעים. ויודגש; אכן הוראות פס"ד קובעות שעל הצדדים לפעול בשיתוף פעולה לצורך רישום הזכויות במקרקעין, ובכלל זה בדירה מושא המחלוקת, וזאת לא נעשה. יחד עם זאת, חרף הפעולות להן ידרשו הצדדים לשם כך, ואשר חלקן מפורטות בסיכומי הנתבעים, אין בכדי לעכב את התובע מלממש את זכותו, מקום בו זיהוי הדירה ברור, ורישום הזכויות, יעשה בהתאם. עוד מצאתי לדחות את טענות הנתבעים ולפיהן קיימת סתירה בין הוראות פס"ד המפורטים לעיל וזאת משני טעמים; הראשון, הנתבעים היו צד להליכים, ובכלל זה לפס"ד המאוחר, שכזכור, אישר את הסכמת הצדדים. על כן, מנועים הם מלהעלות כל טענה כנגד הוראותיו, מקום בו הם בעצמם הגיעו אליהן, למצער במסגרת הליך זה, שכן כידוע, טענות לביטול הסכם שגובש בהסכמה, דורשות הליך נפרד. השני, שמעיון בהוראות פסקי הדין לא מצאתי שעולה כל סתירה. אכן, בפס"ד הראשון לא נקבע שהדירה נשוא המחלוקת תהא בבעלות התובע. ואולם, לא נקבע שהבעלות נתונה לכל אדם אחר. מכאן, יש לראות בהוראות הקבועות בפס"ד כמשלימות האחת את השניה, ולא כסותרות, כטענות הנתבעים. כן מצאתי לדחות את טענות הנתבעים לפיהן מתן הסעד המבוקש תביא לפגיעה בזכויותיהם; ראשית, הזכויות בדירה נתונות לתובע בהתאם לפס"ד חלוט, ומכאן, לא ברורה הזכות לה טוענים. כך גם אין בתביעה אותה הגיש הנתבע לביטול עסקת המתנה שתלויה ועומדת בכדי לעכב את סעד הפינוי לו עותר התובע. מבלי לקבוע מסמרות בטענות הצדדים בהליך שם, ומבלי שיהיה בכך בכדי למנוע מהצדדים להעלות את מלוא טענותיהם בהליך, יוזכר כי במסגרת פס"ד הראשון מיום 24.11.13 נקבע כדלקמן (ראה סעיף 34-35 ): " על כן: אם בעל הזכות רשום כבעל הזכות במקרקעין והוא מתחייב להעביר לאחר במתנה את הזכות הרשומה, הרי כל עוד לא בוצע הרישום על שם הנעבר לא הושלמה המתנה והנעבר מחזיק בידיו רק התחייבות למתנה; לעומת זאת אם זכותו של הנותן היא זכות אובליגטורית בלבד, דהיינו, אם הוא עצמו אינו הבעלים הרשום של המקרקעין אלא הוא בעל הזכות לקבל רישום, הרי בהעבירו זכות זו לאחר מעביר הוא כל מה שיש לו באותם מקרקעין ובכך משלים הוא את המתנה ומי שהופך להיות בעל הזכות האובליגטורית תחתיו הוא מקבל המתנה. (ראה: ע"א 1284/92 רתם נ' רתם). על פי סעיף 6 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968, הבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידיו או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, מכאן שעוד במועד בו נחתם מסמך הויתור, איבד האב את זכויותיו האובליגטוריות במקרקעין במחלוקת ואלו הועברו לבניו במתנה שהושלמה". מעבר לכך, גם ככל ויעלה בידי הנתבע להוכיח טענותיו באופן שיביא לביטול המתנה, הרי שלאור פס"ד המאוחר שאישר את הסכמת הצדדים, יהיה מקום לבחון את נפקות פס"ד ביחס לביטול המתנה. יתר על כן; ההליך הנוסף, מסגרתו עתר הנתבע לביטול המתנה החל עוד בחודש 10/22. חרף זאת, נכון להיום, נמצא עדיין בראשתו וישיבת קדם משפט קבועה ליום 30.1.25. בנסיבות אלה, בהן יכול וההליך יתברר עוד תקופה ארוכה, ובאיזון הצריך, אין מקום לעכב ולפגוע בתובע מקום בו זכות הבעלות בדירה כבר הוכרעה. סוף דבר: מכל המפורט לעיל, אני קובעת שדין התביעה להתקבל אגב דחיית כלל טענות הנתבעים, וכך הנני מורה. בהתאמה לכך, אני מורה על סילוק ידם של הנתבעים מן הדירה נשוא המחלוקת שנמצאת בקומה הראשונה מצד המזרחי לבניין הישן הקיים על חלקה 38 בגוש 18789 באדמות כפר אבו סנאן. בהתחשב בגיל הנתבעים ובמשך הזמן בו מתגוררים בדירה, עליהם לפנות את הדירה מכל אדם וחפץ ולהעביר לידי התובע את החזקה בה, וזאת תוך 60 ימים. לא יעשו כן, יוכל התובע לפעול לביצוע פס"ד בלשכת הוצאה לפועל. הנתבעים ביחד ולחוד יישאו בהוצאות התובע בגין ניהול הליך זה בסך 7,500 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים שאם לא כן יוכל התובע לפעול לגבייתו בלשכת הוצאה לפועל. בזאת תמה המחלוקת לפניי. פס"ד מותר לפרסום בכפוף לתיקוני הגהה והשטמת כל פרט מזהה. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים באמצעות ב"כ ותסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision51459-12-21	["ליאת דהן חיון"]	[{"judgment_id": "fe9674ef-5651-5f1d-9bdd-5df5c89bb978", "file_name": "51459-12-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 52516, "extension": "docx", "display_name": "51459-12-21- קובץ מקורי"}]
68c97a42-2448-5228-9c5b-1cf678d52fa0	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, השופטת ליאת דהן חיון: החלטה בתיק תה"ס 40941-09-24	40941-09-24	2024-11-16	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	לפניי בקשה לסעד זמני שהוגשה בתביעה לאכיפת הסכם, מסגרתו עותר התובע למתן צו לפירוק שיתוף בדירת מגורים שהזכויות בה בבעלות משותפת. לאחר שעיינתי בבקשה ואף בהיעדר תגובה, מצאתי לדחותה. ואנמק; כידוע, מטרת הצו הזמני הינה שמירת המצב הקיים העלול להשתנות אם לא יינתן. הענקתו של הצו הזמני נועדה לשמור על המשך קיומה של מערכת הנסיבות השוררת בעת הגשת התובענה שאם לא כן עלולים הנתבעים לנצל לרעה את תקופת הביניים עד למתן פס"ד בתובענה. מכאן, תפקידו של הסעד הזמני הוא להסדיר באופן זמני מצב עניינים שיבטיח את ביצועו של פסק הדין הסופי שיינתן לאחריו. (ראו לעניין זה ספרו של אורי גורן , סעדים זמניים, מהדורה תשיעית, עמוד 503). תקנה 95 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן:"התקנות") והצריכה לעניין, מגבשת את כללי הפסיקה שקדמה לה לעניין מתן סעד זמני וקובעת כדלקמן: "(ב) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תביעה, רשאי בית המשפט לתת את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה, בקיום התנאים למתן הסעד כאמור בפרק זה ובנחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה." עוד קובעת תקנה 95 (ב) לתקנות שעל מנת שיינתן סעד זמני, על בית המשפט להשתכנע בין היתר בדבר קיומה לכאורה של עילת התובענה, תוך שבמסגרת השיקולים יבואו בחשבון: "(ד) בהחלטתו אם לתת סעד זמני וכן בקביעת סוג הסעד, היקפו ותנאיו, ישקול בית המשפט, בין השאר, את השיקולים האלה: (1) הנזק שעלול להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שעלול להיגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק העלול להיגרם לאדם אחר או לעניין ציבורי; (2) אם אין סעד אחר שפגיעתו במשיב קלה יותר, המשיג את התכלית שלשמה נועד הסעד הזמני; (3) תום לבם של בעלי הדין, הן בקשר לגוף העניין והן בקשר להגשת התביעה ובקשת הסעד הזמני, והאם המבקש לא השתהה יתר על המידה בנסיבות העניין בהגשת כתב התביעה או בהגשת הבקשה לסעד הזמני." השיקולים הקבועים במתן צו מניעה זמני, כסעד זמני מכח תקנה 95 לעיל, הינם קיומה של הזכות לכאורה לקבלת התביעה, וכן כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו של התובע; תנאים נוספים הינם היעדר סעד אחר שפגיעתו פחותה המגשים את התכלית שלשמה נועד הסעד, ותום ליבו של המבקש שאינו השתהה יתר ל המידה בהגשת כתב התביעה או הבקשה לסעד הזמני. התובע טוען טענות רבות בדבר זכותו לקבלת הסעד, וזאת כמפורט בכתב התביעה לאכיפת הסכם הגירושין בין הצדדים מסגרתו גובשו ההסכמות לעניין פירוק השיתוף; טענות אלה יפות וצריכות, ברם, מקומן בהליך לגופו ולא בשלב זה, וזאת בין היתר נוכח הבירור העובדתי הצריך. בעניין זה יפים דברי השופט מ' אלון בע"א 483/85 דניאל לב נ' דגם מערכות בע"מ, לט(4) 729 (1986): "הדברים נאים ויפים, אך טרם הגיעה השעה לעיין בהם, שהרי עוד לא נדונה התביעה לגופה, ולא הובאו ראיות לכאן ולכאן. חלק מהטענות שהושמעו לפנינו הן, שאף המצהירים לא נחקרו כדבעי על תצהיריהם. בכגון דא אין אנו נדרשים - ובדרך כלל אף לא זכאים - לדון ולהחליט בעניין גופו אלא אך ורק בשאלה, אם מקום יש ליתן סעד זמני אם לאו (ראה ע"א 418/79 [1], בעמ' 166; ע"א 238/73 [2], בעמ' 88). ומכל שכן שכך הוא בעניין שלפנינו, שכל כולו של צו המניעה הזמני יפה הוא עד ליום 6.6.86, שאזי אליבא דכולי עלמא משוחרר המערער מהגבלה כלשהי; עיון בגופן של הבעיות, שהעלו בעלי הדין לפנינו, ישפיע בהכרח על דחיית מועד מתן פסק הדין על-ידינו, וגם לכשיינתן, אין לדעת אם זהו סוף פסוק, שהרי, כאמור, לא כל הנתונים העובדתיים שבמקרה שלפנינו מצויים עתה בידינו. ואין צריך לומר, שהקביעות העובדתיות של השופט המלומד יפוט הן רק לעניין מתן הסעד הזמני ולא לעניין החלטה סופית בעניין שלפננו, שלגביה צריך שיתקיים בירור עובדתי נוסף, לפי טענות בעלי הדין." בנוסף לכל האמור לעיל, ומבלי לגרוע מהם; עיון בסעד הזמני לו עותר התובע זהה לסעד העיקרי בכתב תביעתו. כידוע, על פי הפסיקה, אין זה נהוג ליתן סעד זמני הזהה לסעד העיקרי המבוקש שכן אם יינתן הצו הזמני - יתייתר הדיון בתביעה העיקרית. המדובר בקושי שבדרך כלל די בו כדי לסכל את האפשרות להיענות לבקשה לסעד זמני (ראו: רע"א 338/88, חמיס נ. שטרן, פ"ד מג (4) 552 (1989)); רע"א 6203/20 י.ע.ז חברה לבניה ופיתוח נגד רפאל מערכות לחימה מתקדמות בע"מ). עוד נקבע כי "הימנעות ממתן סעד זמני הזהה לסעד עקרי רלוונטי, ככלל, לסעדים שעניינם בשינוי המצב הקיים, כגון במתן צו עשה וכדומה" (ראה רע"א 24-7/19 זיו ואח' נגד בנק לאומי לישראל, פרסם בנבו). עובדה זו מקבלת משנה תוקף בעניינו מקום בו סעד של פירוק שיתוף הינו סעד משמעותי, אשר יכול ולא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו ככל וינתן, כמו גם עלול ליצור הסתמכות של צד ג'. מכל האמור, הבקשה, בשלב זה של ההליך, נדחית. טענות הצדדים יידונו במסגרת ההליך לגופו. מבלי לפגוע באמור לעיל או לקבוע מסמרות בטענות הצדדים, נוכח הוראות ההסכם, טוב יעשו הצדדים באם יגיעו להסכמות, וזאת בין היתר בכדי לייתר הליכי גביה שיכול וינקטו כנגדם. משלא הוגשה תגובה, איני עושה צו להוצאות. המזכירות תמציא החלטתי לצדדים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision40941-09-24	["ליאת דהן חיון"]	[{"judgment_id": "68c97a42-2448-5228-9c5b-1cf678d52fa0", "file_name": "40941-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 24565, "extension": "docx", "display_name": "40941-09-24- קובץ מקורי"}]
9dea54bc-899e-5a04-a282-1ae2ec5c2afd	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופטת מיכל ברדנשטיין: פס"ד בעניין מזונות (תלה"מ 12088-02-22)	12088-02-22	2024-11-13	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	<#2#> נוכחים: התובע בעצמו וב"כ עו"ד רחלי אייבס אפוטרופוס לדין – עו"ד מלי קיסלסי בהעדר הנתבעת פרוטוקול ....... (הטיעונים בפרוטוקול הדיון הושמטו מהנוסח שהועבר לפרסום פסק הדין – מ.ב). <#9#> פסק דין (פסק הדין ניתן באולם, והוא מפורסם, לאחר שהותר פרסומו בכפוף להתממתו, כבקשת ב"כ האב - מ.ב.) המדובר בתביעת מזונות קטין, שהגיש האב, בעניינו של הקטין ... יליד .. בפברואר 2018, כבן 6.5 שנים היום, נגד האם. הפרטים הרלוונטיים בעניינה של המשפחה מתוארים בהחלטה שניתנה ביום 11.1.2024, עת נדון התיק דנן ביחד עם תביעת משמורת שהגיש האב. בקצרה ייאמר כי הקטין הועבר בצו חירום של בית משפט לנוער ממשמורת האם למשמורת האב. נקבעו מפגשים במרכז קשר בין האם לקטין, ולאחר מכן נקבעו מפגשים פתוחים מצומצמים מאוד, אך בהמשך הופסקו המפגשים לנוכח התדרדרות חמורה במצבה הנפשי של האם ואי הגעתה למפגשים, כשהיא אף נמצאה מעולפת ביום 26.10.2023. בדיון מיום 11.1.2024, ובעקבות המלצת העו"ס שהשתתף בדיון, נדרשה האם - אשר עזבה את הדיון על דעת עצמה ולא השתתפה אלא בחלק ממנו שבו היא השמיעה את דבריה - להגיב להמלצת העו"ס כי היא תעבור בדיקה פסיכיאטרית מקיפה. האם לא הגישה תגובה, אף שניתנו לה הזדמנויות לכך ובסופו של יום ניתן פס"ד בתיק המשמורת ביום 4.4.2024 כי היות והיא לא משתפת פעולה עם העו"ס ולא ביצעה כל אבחון פסיכודיאגנוסטי, ובשים לב למצבה מעורר הדאגה, תהיה לאב משמורת קבועה על הקטין ואחריות הורית בלעדית בידיו. צוין עוד, כי ככל והאם תצליח לאסוף כוחות ולהתגייס ולשתף פעולה עם העו"ס ולעבור את האבחון הפסיכודיאגנוסטי ולהיות מטופלת כראוי באופן שיאפשר לה להיות בקשר עם הקטין, דלתו של בית המשפט פתוחה, ובידי האם לעתור לחידוש קשר במסגרת תביעה שתגיש. בית המשפט הביע תקווה כי הדבר יקרה במהירות האפשרית. עד כה, לא הוגשה כל תביעה לחידוש קשר מצד האם וכפי שנמסר היום בדיון על ידי האב פעם אחרונה שהאם צלצלה אליו כדי לשוחח עם הקטין היה בחודש אוגוסט שנה זאת. יצוין כי האם זומנה כנדרש לדיון היום אך לא התייצבה וזאת כמפורט בהחלטה שניתנה בפתח הדיון. בנסיבות אלה, ולאחר שהתקבלו פרטים ונשמעו טיעונים מצד האב, ניתן פסק הדין דנן, בהעדר התייצבות מצד האם. בהתאם לתלושי שכר שהגיש האב לתיק ביום 30.5.2024, הוא עובד בחברת ... שעוסקת בתחום ה... וה... ומשתכר בממוצע שכר נטו של 10,580 ₪ לחודש. האב שוכר דירה בהתאם להודעה שהגיש ביום 30.5.2024 בעלות חודשית של 3,800 ₪ והוא צירף חוזה שכירות תקף. האם הגישה עדכון לגבי הכנסותיה ועלות המדור שלה במסגרת הודעה שהוגשה ביום 21.7.2024 על ידי באת כוחה האחרונה בתיק, עו"ד ..., שבינתיים שוחררה לבקשתה מהייצוג, ולפיה האם אינה עובדת ומתכלכלת מקצבת ביטוח לאומי. לפי דפי החשבון שצורפו להודעה, קצבת הנכות שלה היא כ-6,387 ₪ לחודש. עוד בהתאם להודעה, האם שוכרת דירה בעלות של 3,000 ₪ לחודש וצורף הסכם שכירות. ב"כ האב טענה בדיון היום כי לעניין חיוב האם במזונות הקטין, אין לקחת בחשבון אך את קצבת הנכות שלה אלא את פוטנציאל השתכרותה והפנתה לכך שבדיון שהתקיים ביום 11.1.2024 האם מסרה כי היא השתכרה כ-16,000-17,000 ₪ נטו. לטענת ב"כ האב, על אף מצבה הנפשי הרעוע של האם וחוסר תפקודה או תפקודה הבעייתי והחסר כלפי הקטין בעת שהיו מפגשים, לאם פוטנציאל השתכרות גם במצבה הנוכחי. לטענת ב"כ האב יש לקחת גם בחשבון את העובדה שהאב נושא באופן בלעדי בטיפול בקטין ולכן מגיע לו דמי טיפול. ב"כ האב טענה כי יש לחייב את האם בנסיבות העניין בתשלום בסך של 2,000 ₪ לחודש כאשר סכום זה כולל את חלקו של הקטין במדור האב וכן דמי טיפול. אף שהאם לא טרחה להתייצב לדיון, אינני סבורה כי ניתן לקחת בחשבון בעת הזאת את סכומי ההכנסות שציינה האם בדיון הקודם בסך של 16,000-17,000 ₪ שהיא השתכרה בעבר (עמ' 2 למטה). כפי שצוין, בתיק המשמורת הייתה תשתית ברורה לכך שהאם במצב נפשי רעוע, כפי שטען האב בעצמו בתיק המשמורת והוא אף טען כי היא נרקומנית ואין לה כל יכולת לתפקד כאם. בסופו של דבר, נקבע בתיק המשמורת כי על האם לעבור אבחון פסיכודיאגנוטסי בטרם ניתן לבחון קשר בינה לבין הקטין כאמור לעיל, דבר שלא נעשה. יצוין עוד כי האם החליפה עורכי דין הן בתיק המשמורת והן בתיק דנן באופן תדיר ובאת כוחה האחרונה, עו"ד ..., מסרה בבקשתה להפסקת ייצוג בהודעה שהוגשה ביום 31.10.2024 כי האם עוברת ממקום למקום בירושלים ואין לה כתובת ברורה וכן מחליפה מספרי טלפון לעיתים קרובות. כמו כן, יצוין כי אחד הדיונים שנקבעו בתיק דנן בוטל בשל אשפוז של האם, וכלל האינדיקציות שקיימות כעת מלמדות כי אין מקום לקחת בחשבון את הסכום שאותו מסרה האם בדיון הקודם כסכום שהשתכרה בו בעבר כבסיס לחישוב החיוב במזונות. לעת הזו אני סבורה שיש לקחת בחשבון את קצבת הנכות שלה כסכום הכנסתה. נטען כי האם מקבלת סיוע בשכר דירה בשל נכותה, ואולם אין בפניי אינדיקציות לכך ובהודעה שנמסרה על ידי באת כוחה של האם שבה צוינה עלות המדור של האם הדבר לא צוין. על יסוד האמור, הכנסתו הפנויה של האב היא 7,920 ₪ (תוצאה זו מתקבלת משכרו בסך 10,580 ₪ לאחר הפחתה של 2,660 ₪ שמשקפים 70% מעלות מדורו שהם חלקו במדורו, להבדיל מחלקו של הקטין שהוא 30%), ואילו הכנסתה הפנויה של האם היא 3,387 ₪ (קצבת הנכות בסך 6,387 ₪ פחות 3,000 ₪ עלות המדור שלה). יחס ההכנסות הוא איפוא כ-30%-70% לטובת האב. את צורכיו של הקטין שהוא במשמורת יחידנית וללא זמני שהות, אני מעמידה על סך של 1,600 ₪ לחודש, וזאת בהתחשב בהכנסות של הצדדים שאינן ברף הגבוה. אני סבורה שיש לקבל את הטענה של האב שמגיע לו גם דמי טיפול עבור הקטין בהינתן שכל נטל הגידול של הקטין נופל על כתפיו. כפי שנמסר היום על ידי האפוטרופוסית לדין, הקטין מטופל כדבעי בבית האב וזוכה למענה לכל צורכיו. בהינתן מכלול האמור, ולאחר שהבאת בחשבון את התשתית הקיימת לפני ואת מכלול השיקולים, מצאתי לקבוע כדלקמן: האם תשלם עבור הקטין דמי מזונות בסך של 700 ₪ לחודש. דמי המזונות ישולמו לידי האב. סכום זה כולל את חלקו הקטין בעלויות אחזקת מדור בבית האב. בנוסף, האם תישא ב -30% מעלות שכר הדירה שבה מתגוררים האב והקטין. ככל שהאב יקבל סיוע בדיור מאת משרד השיכון, יקוזז סכום זה מהעלות הכוללת של שכר הדירה ובאופן ששיעור החיוב של האם יחול על ההפרש בלבד. התשלום יבוצע כנגד הצגת חוזה שכירות תקף. ההורים יישאו בכל הוצאות החינוך של הקטין, מכל מין וסוג שהוא (מעון, צהרון עד סיום כיתה ג', מפלת, ציוד לבית הספר, חוג אחד לכל ילד, קייטנה בקיץ במחזור אחד בעלות מתנ"ס, שיעורי עזר, תנועת נוער, מסע לפולין וכיו"ב), בחלקים שווים ביניהם, והכל בקיזוז המענק שזכאי האב לקבל, ככל שהוא זכאי, בתחילת כל שנת לימודים, מאת המל"ל. תשלומים אלה יבוצעו כנגד קבלות או אישורים, ובמקרה של מחלוקת בדבר נחיצות ההוצאה יכריע בכך הגורם החינוך הרלוונטי. בנוסף לדמי המזונות, תישא האם במחצית מההוצאות הרפואיות החריגות של הקטין, אשר אינן מכוסות על-ידי הביטוח הרפואי הממלכתי או הביטוח הרפואי המשלים שבו הוא מבוטח, לרבות טיפולי שיניים, משקפיים, טיפול פסיכולוגי וכיו"ב. תוקף החיוב הוא החל מיום ... בפברואר 20218, המועד שבו מלאו לקטין 6 שנים, שכן קודם למועד זה החיוב על האב היה אבסולוטי לפי הדין האישי שחל על הצדדים שהם יהודיים; זאת, למעט "המחציות" שעל הצדדים לשאת בהן שווה בשווה בהתאם לפסק הדין למזונות מיום 12.3.2020. החיובים לגבי התשלום השוטף (להבדיל ממחציות) בהתאם לפסק הדין מיום 12.3.2020, יפסקו החל מהמועד 31.5.2021, שאז הוצא צו חירום על ידי רשויות הרווחה שבמסגרתו הוצא הקטין מרשות האם והועבר לרשות האב. הפרשי העבר שנצברו, בניכוי תשלומים ששילמה האם, ככל ושילמה, לאחר מועד תחילת החיוב הקבוע לעיל, ישולמו ב-16 תשלומים חודשיים שווים ורצופים ויצטרפו לתשלומי המזונות השוטפים. התשלומים יבוצעו עד ל-20 לכל חודש עבור כל חודש מראש, ויהיו צמודים למדד שבסיסו מדד חודש נובמבר 2024. חישובי הצמדה ייערכו אחת ל - 3 חודשים, ללא תשלום הפרשים למפרע. תשלום ראשון של דמי המזונות השוטפים, בצירוף ההפרשים המפורטים בס"ק ו' לעיל, ישולם ביום 20.11.24. חיוב המזונות הינו עד גיל 18 או עד סיום התיכון או עד מועד הגיוס לצה"ל או לשרות לאומי, לפי המאוחר, ובזמן השרות הצבאי/השרות הלאומי תשלם האם שליש מסכום המזונות ששולם עבורו ערב גיוסו. קצבת הילדים המשולמת מטעם המל"ל תתווסף לדמי המזונות ותשולם לידי האב. האב יהא זכאי לכל ההטבות (נקודות מס וכיוצ"ב) בגין הקטין, וזאת מיום הגשת התביעה 6.2.2022 , ובלבד שהאם לא תצטרך לשפות אותו בגין העבר. האב עתר גם להשבה של סכומי המזונות שהוא שילם בהתאם לפסק הדין מיום 12.3.2020 וזאת עד לפברואר 2022 שאז הוא הפסיק לשלם מזונות לאם. לא מצאתי בנסיבות העניין להיעתר לתביעת הההשבה. תחילה, וברובד הדיוני, יש לציין כי תביעת השבה מסוג זה הייתה טעונה הגשת תביעה נפרדת דבר שלא נעשה. מעבר לכך, לא הוגשה בקשה לבית המשפט להקפיא את תשלום המזונות, ולו במסגרת החלטה זמנית. בינתיים, האם מן הסתם עשתה שימוש בסכומים ששולמו ובמצבה הנפשי והלא תפקודי הנוכחי אינני סבורה שיהיה נכון לחייב אותה בהשבה כלשהי. שקלתי את בקשתה של ב"כ האב לחייב את האם בהוצאות משפט בגין ההליך דנן. ברם, לנוכח מצבה הקשה של האם כפי שעולה מהחומר שלפניי ורק תמצית הדברים תוארה לעיל, מצאתי שלא לחייבה בהוצאות בנסיבות העניין. ב"כ האם תמסור את פרוטוקול הדיון ופסק הדין לאם ללא דיחוי. המזכירות תסגור את התיק. <#10#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים. ב"כ התובע: אני מבקשת שפסק הדין יפורסם בכפוף להשמטת פרטים מזהים. אני חושבת שיש חשיבות בפס"ד עבור גברים שמגדלים את ילדיהם לבד וקולם לא נשמע. <#11#> החלטה אני מאפשרת לאם להגיב לבקשה לפרסם את פסק הדין וזאת בתוך 7 ימים. ב"כ האב תמסור לאם את פסק הדין וההחלטה ותגיש אישור מסירה לתיק בתוך 4 ימים. לעניין ההחלטה הספציפית דנן, ניתן לבצע מסירה בווטסאפ בנסיבות העניין ובהתאם להחלטות קודמות ואולם את פסק הדין עצמו יש לדאוג למסור גם במסירה אישית. <#12#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים. הוקלד על ידי טליה שבת	decision12088-02-22	["מיכל ברדנשטיין"]	[{"judgment_id": "9dea54bc-899e-5a04-a282-1ae2ec5c2afd", "file_name": "12088-02-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 136536, "extension": "docx", "display_name": "12088-02-22-קובץ מקורי"}]
dac12c64-912a-5a7d-b1fb-7915fda04542	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, השופטת ליאת דהן חיון: פס"ד בעניין תשלום דמי מוהר (תלה"מ 76627-01-23)	76627-01-23	2024-03-26	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	עניינה של התביעה לפניי, בעתירת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום דמי המוהר הדחוי המוסכם ביניהם בחוזה נישואין רשמי שנערך ביום 24.11.17. הנתבע טען כטענה מקדמית שבית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה, וזו נתונה אופן בלעדי לבית הדין השרעי מכח סעיף 52 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922. לטענת התובעת, לבית המשפט לענייני משפחה מסורה הסמכות העניינית לדון בתובענה וזאת בהתאם לסעיפים 1(1) (2) ו – 3(א)(ב1) (ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה- 1995 (להלן: "החוק"). לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובהוראות הדין הצריכות, מצאתי כי בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בסעד המבוקש, וזו נתונה כסמכות ייחודית לבית הדין השרעי. אסביר; כידוע, הסכם מוהר מהווה חלק בלתי נפרד מחוזה הנישואין, והזכות לקבלו, או קביעה שיש להורת על שלילתו, תעשה בהתאם להלכות דתיות על פי אסכולות האיסלאם השונות. המוהר מחולק למוהר מיידי ומוהר דחוי הניתן במקרה של גירושין או מוות, ועיקרו בנוהג ולא בדין, ומטרותיו שונות. סכום המוהר יכול להשתנות בקביעות מסוימות, ובכלל זה בחינת הגורם שהביא לסיום הנישואין. בעניינו, שני בני הזוג מוסלמים, ולפיכך חל בעניינם סעיף 52 לדבר המלך 1922 הקובע שלבית הדין המוסלמי סמכות שיפוט ייחודית בכל הקשור לענייני המצב האישי של המוסלמים, קרי, סמכות שיפוט ייחודית בענייני מעמד אישי; בסעיף 3 (ב1) לחוק נקבע כי לבית משפט לענייני משפחה סמכות מקבילה לבית הדין השרעי לפי סימן 52 לדבר המלך במועצה, למעט בענייני נישואין וגירושין. הפסיקה פירשה באופן רחב את המונח ענייני נישואין וגירושין, וכך למשל, בחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953 אלה כוללות בין היתר תביעת כתובה. תביעת המוהר, הינה כאמור חלק מהסכם הנישואין ואינה בבחינת עניין ממוני מובהק והזכות לקבלה או שלילתה, הינה בהתאם לנורמות הלכתיות דתיות. מכאן, אין לראות בה כסוגייה חוזית ממונית כנטען, ובהתאמה לכך לבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות מקבילה. אפנה לעניין זה לפס"ד המפורט של כבוד השופטת א' אלון בתמ"ש (קריות) 13360-06. בנסיבות אלה, וכדומה לדין החל בין יהודים, קרי, כי תביעות שעניינן חיוב מכח כתובה יידונו לפני בית הדין בלבד, כך גם לעניין בני זוג בני הדת המוסלמית. מכאן, אני קובעת שהמדובר בסעד אשר לבית הדין השרעי סמכות ייחודית להידרש לו. בהתאמה, דין התביעה להידחות וכך הנני מורה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בגין הליך זה בסך של 1,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים. לא יעשה כן, יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. המזכירות תמציא פס"ד לצדדים ותסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision76627-01-23	["ליאת דהן חיון"]	[{"judgment_id": "dac12c64-912a-5a7d-b1fb-7915fda04542", "file_name": "76627-01-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 36598, "extension": "docx", "display_name": "76627-01-23- קובץ מקורי"}]
7d428ab0-5b8b-5ff9-8ed7-9c84d8e95679	null	null		0	0	0	0UNKNOWN	0UNKNOWN	0UNKNOWN		decision76627-01-23a	[]	[]
51cdffdc-139c-5d6b-987d-9d233df07939	ביהמ"ש המחוזי בחיפה, השופט חננאל שרעבי: פס"ד קבלת ערעור במזונות זמניים בשאלת מחציות (רמ"ש 70702-09-24)	70702-09-24	2024-11-20	2	3	4	2DISTRICT_COURT	3Haifa	4Family	1. עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופטת מאיה לוי) מיום 15.7.2024 בתיק תלה"מ 18009-04-23 (להלן: "ההחלטה קמא" ו- "התיק קמא" בהתאמה), אשר במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לביטול חיובו בתשלום מזונות הקטינים, כפי שיפורט להלן. רקע בזעיר אנפין 2. המבקש ומשיבה 1 (להלן גם: "הצדדים"), יהודים אשר נישאו זל"ז בשנת 2012. מנישואי הצדדים נולדו שלושת הקטינים שפרטיהם בכותרת. בשנת 2022 עלו יחסי הצדדים על שרטון והם נפרדו. נכון למועד הגשת בקשת רשות הערעור דנן, הקטינים מצויים במשמורת המבקש, כאשר למשיבה 1 (להלן: "המשיבה") זמני שהות מצומצמים עמם. בהתאם להחלטה מיום 17.6.2024, הקטינים נפגשים עם המשיבה בימי ב', ג' ו-ה', לאחר תום המסגרות החינוכיות וללא לינה (שבים לבית המבקש בשעה 19:00). 3. ביום 14.8.2023 הגישה המשיבה תובענה למזונות הקטינים (תלה"מ 34514-08-23), לתשלום מזונות הקטינים, מדור והוצאות מדור וכן חלוקת תשלום הוצאות חינוך ובריאות חריגות (להלן: "תיק המזונות"). בין הצדדים מתנהלים הליכים נוספים בבית משפט קמא: התובענה קמא למשמורת הקטינים שהגיש המבקש כאן, וכן תובענה לאחריות הורית שהגישה המשיבה (תלה"מ 60324-02-23). 4. יוער כי המשיבה מתמודדת עם מחלת ניוון שרירים, בגינה אושפזה בשנים האחרונות, טופלה בתרופות שונות ואף עברה שיקום. לטענתה, במהלך תקופת מחלתה הרחיק ממנה המבקש את הקטינים וכיום היא נאבקת ליצור עמם קשר מחודש. 5. ביום 17.8.2023 הגישה המשיבה בקשה בתיק המזונות, "לפסיקת מזונות זמניים/טרום זמניים". ביום 10.10.2023 ניתנה החלטה במזונות זמניים, לפיה חויב המבקש כאן בתשלום מזונות הקטינים בסך של 2750 ₪ לחודש. בין יתר נימוקי ההחלטה היו: חלוקת זמני השהות; מצבה הרפואי של המשיבה וקביעה של נכות זמנית בשיעור של 100%; נקבע כי מצבו הכלכלי של המבקש לא קשה כפי שטען. כן חויבו הצדדים לשאת בחלקים שווים בהוצאות חינוך (לרבות צהרונים) ובריאות כמפורט בהחלטה הנ"ל. 6. על ההחלטה הנ"ל הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רמ"ש 1991-12-23), שנדונה בפני כב' השופטת אספרנצה אלון (להלן: "הרמ"ש הקודם"). הרמ"ש הקודם נדחה בפסק דין מיום 18.2.2024, בין היתר בשל העובדה כי המבקש לא שילם את דמי המזונות הזמניים שנפסקו; בשל העובדה כי עסקינן בהחלטת מזונות זמניים אשר ברגיל ערכאת הערעור ממעטת להתערב בה; וכן בשל קביעת בית משפט קמא, כי עניין המזונות הזמניים ישוב וייבחן על ידו לאחר שיוגש תסקיר משלים, ולאחר שתיבחן תקופת ניסיון בת שלושה חודשים (בה יתגוררו הקטינים עם המבקש וישהו עם המשיבה פעמיים באמצע שבוע ללא לינה). 7. לטענת המבקש בכתב רשות הערעור, מיום מתן פסק הדין ברמ"ש הקודם ועד לקיום הדיון בתיק קמא (שלאחריו ניתנה ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור דנן), הגיש חמש בקשות שונות להפחתת דמי המזונות, אך הן לא נדונו לגופן. לטענתו, בית משפט קמא הורה על המצאת מסמכים בשורת החלטות, אך גם לאחר שהומצאו המסמכים, לא דן בבקשות, אלא בדיון שהתקיים ביום 14.7.24. 8. עוד לטענת המבקש, הדיון מיום 14.7.24 עסק ברובו בחלוקת זמני השהות, ורק הדקות האחרונות הוקדשו לחיוב המבקש במזונות. המבקש טען בדיון, כי חיובו במזונות הקטינים הם "עונשיים", עת הקטינים מצויים באחריותו והמשיבה נמצאת איתם בזמנים מצומצמים ביותר (כמפורט לעיל). במצב זה המבקש לא יכול לפרנס את עצמו ואת הקטינים ורמת הכנסתו ירדה מאד. הוא נעזר בסלים מהרווחה ומצוי בחובות עתק. הדוחות הכספיים לא משקפים את הכנסותיו, כאשר יש הבדל בין "הכנסה" לבין "רווח". קיים פער משמעותי ברמת ההכנסה לעומת המשיבה, שמרוויחה לטענתו יותר ממנו. המשיבה טענה בתגובה, כי המבקש לא משלם את דמי המזונות שנפסקו. בשל מחלתה מקבלת קצבת נכות אך היא משמשת למחייתה (שכר דירה והוצאות מדור). כמו כן נושאת בתשלומים עבור תרופה ביולוגית שנוטלת. היא מנסה לשקם את חייה. 9. למחרת הדיון, ביום 15.7.24, נתן בית משפט קמא את החלטתו, נשוא בקשת רשות ערעור זו. להלן החלק שעוסק במזונות הקטינים: "לאחר שעיינתי שוב בטענות הצדדים, בנתוני ההכנסות ונוכח זמני השהות המצומצמים של הקטינים עם האם, החלטתי להעמיד את מזונות הקטינים בהם חב האב ע"ס של 2,100 ₪ לחודש. סכום זה כולל בחובו את המדור והוצאות מדור. האב יישא בכל תשלומי החינוך והבריאות של הקטינים. האם לא תשתתף בתשלומי מחציות. יוער, כי לא שוכנעתי לשעה זאת כי יש ממש בטענת האב על כי הכנסות האם גבוהות מהכנסותיו. למעשה, הכנסות האב המוצהרות אינן תואמות את תדפיסי העו"ש, ולא עלה בידי האב, עד כה, להוכיח אחרת. החלטה זאת תחול למפרע מאז יום 10.10.2023 ויתרת תיק ההוצאה לפועל תופחת בהתאם לאמור". בגין החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור דנן. טענות המבקש בבקשת רשות הערעור 10. המבקש חזר על טענותיו כפי שטען בדיון קמא, והוסיף עליהן כדלקמן: א. בסיום הדיון מיום 14.7.24, הורה בית משפט קמא לצדדים להגיש לו את טיעוניהם בכתב למערכת הנט. למחרת ביום 15.7.24, ומבלי שניתנה שהות להגשת הטיעונים, ניתנה ההחלטה קמא. ב. ההחלטה קמא ניתנה בקצרה, באופן לאקוני ובלתי מנומק, בניגוד לפסיקה הנוהגת. מה שמהווה טעם נוסף לקבלת בקשת רשות הערעור דנן. ג. זמני השהות של המשיבה עם הקטינים מצומצמים מאד, וחרף זאת מחויב המבקש בתשלום מזונותיהם לידי המשיבה, נוסף להוצאות השוטפות של צרכי הקטינים יום יום בהן נושא המבקש. זמני שהות אלה יימשכו לכל הפחות עד ליום 1.5.2025, המועד בו נקבע שיוגש תסקיר רווחה לתיק קמא. ד. כן נקבע כי המבקש לבדו יישא בתשלום הוצאות בריאות וחינוך החריגות, ותחולת ההחלטה קמא היא למפרע מיום 10.10.23. קביעה זו למעשה מגדילה מאד חיוב המזונות החודשי. חיוב המזונות מתבסס על חלוקת זמני שהות, צרכי הקטינים, יכולות הצדדים וחובת הדין האישי. בענייננו לקטין הצעיר מלאו שש שנים; אין מחלוקת לגבי הפער הניכר בזמני שהות הקטינים אצל הצדדים; עול הטיפול מוטל על כתפי המבקש כמעט בלעדית. ועדיין מצא בית משפט קמא להטיל עליו תשלום מזונות, מבלי שהתייחס למסמכים והאסמכתאות שהוגשו לו ביחס להכנסות הצדדים, מהם עולה מפורשות כי מדובר במבקש חסר אמצעים כלכליים, בעוד המשיבה מרוויחה יותר ממנו. ה. בית משפט קמא לא קיים את הוראות פסק הדין ברמ"ש הקודם, מה שהביא לפגיעה מהותית במבקש ובקטינים. בית משפט קמא קיים את הדיון בנושא המזונות רק בחודש יולי, למרות שהיה יכול וצריך לקיימו הרבה לפני. כמו כן, חרף חמש בקשות שונות המגובות בתצהיר ובמאסמכתאות, בית משפט קמא לא קיים דיון של ממש בחיוב המזונות, שמע את טענות הצדדים בחטף ולבסוף נתן החלטה לא מנומקת וללא התייחסות למסמכים שהוגשו. ו. נכון ליום 17.9.24, לא היה למבקש חוב בתיק המזונות בהוצאה לפועל. ביום 8.9.24, ביקשה המשיבה להגדיל את קרן החוב בסך של 21,900 ₪, על בסיס הרכיב בהחלטה קמא שמחייב את המבקש בתשלום מלוא ההוצאות החריגות למפרע מיום 10.10.23. מבוקש להורות אף על ביטול רכיב זה בהחלטה קמא. חיוב רטרואקטיבי זה התווסף "יש מאין", מבלי שבית משפט הצביע על שינוי נסיבות שחל מאז ההחלטה מיום 10.10.23, במסגרתה הושתו ההוצאות החריגות על שני הצדדים בחלקים שווים – שיצדיק הטלת ההוצאות החריגות על המבקש בלבד. טענות המשיבות בתשובותיהן לבקשת רשות הערעור 11. ביקשתי, וקיבלתי, את תשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור. להלן תמצית טענותיה: א. המבקש מתעלם מכלל ההליכים שנוהלו בבית משפט קמא, לרבות קביעת מזונות זמניים, אחריות הורית משותפת וזמני שהות שווים בין הצדדים. המבקש לא יכול להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה שאיננו מקיים, שעה שאינו נושא במזונות הקטינים ואף לא שילם את חוב מזונות העבר. ב. המבקש מעולם לא נשא מזונות הקטינים, למעט סך של 1200 ₪. המבקש פעל להקטנת חוב המזונות, בדרך של הצגת תשלומי מחציות בתיק ההוצאה לפועל. מחציות אלו נקבעו על דעת המבקש בלבד, ללא התייעצות עם המשיבה וללא התחשבות במצבה הכלכלי. ג. ההחלטה קמא ניתנה לאחר שהוגש לבית משפט קמא חומר רב בכתבי הטענות, לגבי מצבו הכלכלי של המבקש. המבקש בעל עסק עצמאי ומבצע עבודות רבות מבלי לדווח עליהן. המבקש הציג ירידה בהכנסות לצורך ניהול ההליך מול המשיבה, אולם בפועל הוא עובד ומשתכר. ד. לעומת המבקש, מצבה הכלכלי של המשיבה בכי רע. מצבה הרפואי לא מאפשר למשיבה לעבוד ולא ברור כיצד טען המבקש ההיפך. לפני כשנתיים המשיבה חלתה מאד במחלה אוטואימונית, אושפזה ונאלצה לעבור שיקום. אותות המחלה עדיין ניכרים עליה. המשיבה מקבלת קצבת נכות בגובה של כ-6000 ₪, אולם מתוכם נושאת בתשלום שכר דירה של כ-4000 ₪, ואף חשבונות והוצאות מחייה. כמו כן נושאת בתשלום חודשי בסך 1640 ₪ עבור תרופות למחלתה. ה. בתקופת מחלתה הסית המבקש את הקטינים נגד אמם המשיבה, בטענה כי נטשה אותם. הקטינים מגיעים לבית המשיבה תוך גילויי התנגדות, קללות וגידופים, ותוך מס' שעות ההתנגדות פוחתת והקטינים אפילו מתרפקים על אמם. המשיבה מבינה שמצבם הרגשי של הקטינים קשה, וכי המבקש לא טמן ידו בצלחת אלא נקט פעולות להעמקת המשבר הרגשי שחוו הקטינים, כגון הגשת תלונות (שהתבררו כשווא) על אלימות מצד המשיבה ואמירות על אלימות האם באוזני הקטינים. ו. בהחלטה קמא, שקל בית משפט קמא את כל טענות הצדדים והוריד את סך מזונות הקטינים, מ- 2750 ₪ ל- 2100 ₪ וכן הורה כי המבקש יישא בהוצאות הבריאות והחינוך החריגות. בית משפט קמא בחן את התנהלות המבקש, לרבות יצירת מצג שווא מצידו לעניין מצבו הכלכלי, היות דירה להשקעה בבעלות על שמו, וקביעותיו הבלעדיות בעניין המחציות. ז. המבקש לא עושה דבר על מנת לעודד את הקטינים לשהות וללון בבית המשיבה. אמנם המבקש משתף פעולה עם הפגישות ביחידה הייעוצית, אך ניכר כי הקטינים מוסתים, וככל שקיימת התקדמות היא איטית אם כי חיובית. ח. אם זמני השהות יתקיימו כסדרם, יכול המבקש לצאת לעבוד כפי שעבד בעבר, במקום להתלונן שאיננו יכול לעבוד כי הקטינים שוהים אצלו. 12. כן התקבלה עמדת האפוטרופא לדין של הקטינים, להלן תמציתה: א. קיימת המלצת עו"ס לסדרי דין, שניתנה במסגרת ועדה שהתקיימה ביום 10.6.2024 ביחידה הייעוצית, להרחבה הדרגתית והוספת לינה של הקטינים בבית האם. המלצה זו איננה מיושמת. ב. כיום הקטינים מגיעים לבית האם בקביעות שלוש פעמים בשבוע, ללא סופ"ש וללא לינה כלל. ג. המשפחה כולה משולבת בטיפולים ביחידה הייעוצית. הקטינים מטופלים פרטנית על ידי מטפלות מהיחידה, וכל אחד מההורים מקבל הדרכת הורים באופן רציף. ההורים והקטינים משתפים פעולה עם ההליך ומגיעים בקביעות. תוארה מגמה חיובית של התקרבות הקטינים לאם. דיון והכרעה 13. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בתשובת המשיב ובתיק קמא שוכנעתי ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור בנקודה אחת, כפי שאפרט להלן, מכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(2) + (5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. להלן אנמק החלטתי. 14. עסקינן בשאלת מזונות זמניים, בה ממעטת ערכאת הערעור להתערב. יחד עם זאת, פסיקתה של הערכאה הדיונית בנושא מזונות זמניים אינה חסינה לחלוטין מפני התערבות ערעורית, אלא כל מקרה ומקרה נבחן לאור נסיבותיו. במקרה חריג ויוצא דופן, ערכאת הערעור תתערב בפסיקת מזונות זמניים בהתאם לשיקול דעתה. יפים לענייננו הדברים שנאמרו מפי השופט ניל הנדל, ב- בע"מ 1078/11 פלוני נ' פלוני (ניתן ביום 27.4.11): "כאמור, הכלל הוא אי התערבות אך אין לומר שהחלטה בנושא מזונות זמניים חסינה מביקורת ערעורית. בעשיית מלאכתה, על ערכאת הערעור לבחון את קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה גם מבעד לחסר ואי הוודאות בתשתית העובדתית המאפיינים את השלב של דיון במזונות זמניים. אף 'עזרה ראשונה' בדמות מזונות זמניים יש להעניק בסבירות ובמידתיות. כאן בחינת התוצאה הכוללת מובילה למסקנה כי שיעור המזונות הזמניים כפי שנקבע חורג באופן ברור מהאיזון הדרוש בשלב זה" (פסקה 5 לפסק הדין). ראו גם: רמ"ש (חי') 29980-04-22‏ ‏ ע. א. ו נ' פ. ו (2.5.2022); רמ"ש (חי') 58657-06-21 פלוני נ' אלמונית (12.7.2021). סבורני כי המקרה דנן נופל בגדר אותם מקרים חריגים, כפי שאפרט להלן. 15. אכן, מנתוני התיק עולה כי חלוקת זמני השהות בין ההורים איננה שווה בשלב זה, והמבקש נושא בעיקר נטל גידול הקטינים, ואף משלם עבור מזונותיהם למשיבה. אולם בנסיבות המתוארות בתיק קמא ובכתבי טענות הצדדים, לא מצאתי לנכון להתערב ברכיב תשלום המזונות הזמניים. 16. אמנם, בית משפט קמא נימק בתמציתיות את החלטתו בעניין שינוי המזונות הזמניים, במסגרתה הפחית את סכומם, מסך של 2750 ₪ לחודש לסך של 2100 ₪ עבור שלושת הקטינים, כולל מדור והוצאות מדור. עיקר ההנמקה היה היעדר שכנוע בית משפט קמא בכל הקשור ליכולת השתכרות המבקש, ודי בכך; לא ראיתי להתערב בקביעה זמנית זו, הראויה להתברר לעומקה בהליך הוכחות מסודר ובגיבוי אסמכתאות. 17. שונה המצב בכל הקשור לשינוי הרכיב בהחלטה קמא, בעניין תשלום המחציות. שינוי זה לא פורט ולא נומק בהחלטה קמא, מדוע חויב המבקש בתשלום מלוא ההוצאות החריגות, ואף רטרואקטיבית מיום 10.10.23. בנדון גם לא מצאתי כל בקשה מצד המשיבה להטיל חיוב (משמעותי) זה על המבקש, למעט טענתה כי המבקש "קובע בלעדית" את ההוצאות החריגות בענייני רפואה וחינוך של הקטינים, ומאלצהּ להשיב לו מחציות בגין העבר. 18. בשלב זה, בו אנו מצויים במסגרת מזונות זמניים, ובהעדר נימוק של בית משפט לשינוי זה מול זמני השהות שהנרחבים של המבקש עם הקטינים, לא מצאתי לנכון להותיר על כנו את שינוי רכיב המחציות כפי שהורה בית משפט קמא, ואני מורה על ביטול רכיב זה בהחלטה קמא. תשלום הוצאות חריגות בתחומי בריאות וחינוך של הקטינים, ישוב להתחלק באופן שווה בין הצדדים, כפי שהיה עד מועד מתן ההחלטה קמא. כפועל יוצא, החיוב הרטרואקטיבי שהושת על המבקש מיום 10.10.2023 – מבוטל בזאת. 19. ככל שלמי מהצדדים תהיינה טענות נגד חיוב בענייני בריאות וחינוך שהצד השני יצר שלא על דעתו, רשאי הוא לפנות בבקשה מתאימה לתיק קמא (למשל חוגים רבים ו/או יקרים, קייטנות ארוכות וכו'). בית משפט קמא ידון בבקשה ויכריע בה כראות עיניו, תוך שרשאי להגביל את גובה החיוב, סוגו, משכו וכיוצ"ב. 20. לנוכח ביטול הדיון שהיה קבוע בתיק קמא ביום 6.10.2024 (בהחלטת בית משפט קמא מיום 15.9.2024), על בית משפט קמא לעשות מאמץ לקבוע הוכחות בתיק קמא בהקדם האפשרי, ככל שהסתיימו קדמי המשפט. סוף דבר 21. לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: א. תשלום הוצאות חריגות בתחומי בריאות וחינוך של הקטינים, ימשיך להתחלק באופן שווה בין הצדדים; ממילא החיוב הרטרואקטיבי שהושת על המבקש מיום 10.10.2023 – מבוטל בזאת. ב. ככל שהסתיימו קדמי המשפט בתיק קמא, ייעשה מאמץ לקבוע הוכחות בתיק בהקדם האפשרי. 22. מששני הצדדים מיוצגים על ידי הלשכה לסיוע משפטי, אינני עושה צו להוצאות. המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים. פסק דין זה מותר לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision70702-09-24	["חננאל שרעבי"]	[{"judgment_id": "51cdffdc-139c-5d6b-987d-9d233df07939", "file_name": "70702-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 73309, "extension": "docx", "display_name": "70702-09-24-קובץ מקורי"}]
b08e08b8-ace0-5037-98ff-62f0d23e64a5	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, השופטת ליאת דהן חיון: החלטה זו בבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית (תמ"ש 27950-11-23)	27950-11-23	2024-12-01	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	עניינה של החלטתי זו בבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. רקע בקצרה: המבקש1 (להלן:"הבן") בנו של המשיב (להלן:"המשיב"). בין הבן למבקשים 2-3 (להלן:"המבקשים") נערכה עסקת מכר במקרקעין הידועים כגוש * חלקה * מאדמות ** (להלן:"הנכס"). אין חולק שהמבקשים אינם בני משפחה של המשיב והבן, כהגדתם בחוק. עובר לביצוע העסקה, הזכויות היו רשומות ע"ש הבן, לאחר שהועברו ע"י האב. זכויותיו של המבקש 3 נרשמו ביום 2.11.2023 (ראה אישור רישום זכויות שצורף לבקשה המשיב מיום 3.12.2023). לטובת המבקש 2 נרשמה הערת אזהרה (ראה נספח ד' לכתב התביעה). ביום 13.11.2023 הגיש המשיב תביעה "הצהרתית נאמנות וצו מניעה", מסגרתה, בין היתר, עתר להורות על ביטול רישום הזכויות ע"ש הבן ורישומן על שמו, כמו גם לאסור על השלמת עסקאות המכר שנעשו בין הבן למבקשים, ורישום הזכויות על שמם. ביום 14.11.2023 עתר המשיב לצו מניעה זמני שיאסור על המבקשים מלעשות כל שינוי במצב הזכויות. ביום 14.11.23 נתקבלה הבקשה וניתן צו כאמור. ביום 11.12.23 עתרו המבקשים למחיקת התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. דיון במעמד הצדדים התקיים ביום 8.5.24. בהחלטה מאותו היום נקבע שהמבקשים יודיעו תוך 7 ימים באם עומדים על בקשתם לסילוק על הסף. בהודעה מאוחרת הודיעו המבקשים כי עומדים על טענותיהם. יוער כי זו לא הובאה לעיון, ומכאן, נדונה רק כעת. ביום 16.7.24 הגיש הבן כתב הגנה מסגרתו הצטרף לעמדת המבקשים לפיה יש להורות מחיקת התביעה בהיעדר סמכות עניינית. עיקר טענות הצדדים לעניין הבקשה לפניי: לטענות המבקשים, אינם עונים על הגדרת "בן משפחה" כקבוע בסעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה- 1995 (להלן:"החוק"), ומשכך, בהתאם לסעיף 3 לחוק אין לבית המשפט כאן סמכות לדון בהליכים בעניינם. לדידם, על מנת שבית המשפט יקנה סמכות לדון בתביעה כנגדם, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים; זהות הצדדים ומהות הסכסוך. ואולם, תנאים אלה, שניהם, אינם מתקיימים שכן אין כל קרבה משפחתית בינם לבין המשיב, וסיבת הסכסוך ביחסים המשפחתיים. על כן, הסמכות בעניינם נתונה לבית המשפט המחוזי, ויש להורות על סילוק התביעה כנגדם. לטענות המשיב לבית המשפט כאן נתונה הסמכות לדון בתביעה וזאת מכוח סעיף 6 (ו) לחוק, קרי, להורות על צירוף צד שאינו עונה על הגדרת בני משפחה כקבוע בחוק. לטענתו, המבקשים צד נדרש שכן לאורך כל הדרך הייתה להם ידיעה ממשית שהוא הבעלים של הנכס ובנו משמש כנאמן, וחרף זאת בחרו להתעלם מכך, משיקולים זרים. כך גם המבקשים התעלמו מכך שהחזיק בנכס מזה 20 שנה והקים מפעל *** שגודלו כ- 400 מ"ר, לגביו ניתן צו הריסה, והערה על כך נרשמה. אשר על כן, היה על המבקשים לערוך בירור מקדים אודות טיב הזכויות בטרם בחרו לערוך עסקה עם בנו. עוד גרס המשיב שבעצם ההתקשרות עם בנו, המבקשים נתונים להשפעה ישירה מההליך כנגד בנו ומתוצאותיו. בשל כך הם צד נדרש על אף שאינם בני משפחה, שכן הם צד לסכסוך. יתר על כן, משיקולי צדק ותועלת, יש להתיר את ניהול ההליך כנגדם. המשיב מציין שאכן בתי המשפט לענייני משפחה אינם נוהגים להתיר בקלות צירוף צד שלישי, ברם במצב בו התועלת והצדק גוברים על הפגיעה, בית המשפט יטה להתיר את צירופם. עובדה זו מקבלת משנה תוקף מקום בו לא עולה שהמבקשים יינזקו ככל ויצורפו, וכן שהפרדת הדיון בינו לבין הבן, ובינו לבין המבקשים יביא לכפילות דיונים וסרבולם, וחמור מכך, להחלטות סותרות. מעבר לאמור, לשיטתו, ככל ולא היה מצרף את המבקשים, אלו היו נדרשים ממילא ליזום הליך נפרד על מנת להילחם על זכויותיהם, שכן ככל ויינתן פסק דין המקבל את תביעתו מסגרתו יקבע שהבן הפר את חובת הנאמנות, התוצאה האפשרית הינה ביטול המכר בינם לבין הבן. אשר על כן, הצדק יהיה להתיר את ניהול ההליך, כמבוקש בכתב התביעה, בין כלל הצדדים תחת מעטפת אחת. דיון והכרעה; לאחר שעיינתי בכתב התביעה, בכתב ההגנה, בבקשה ובתגובה, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפניי, מצאתי לדחות את הבקשה. אנמק; כידוע , מחיקה או סילוק תביעה על הסף הינו אמצעי קיצוני, הננקט רק מקום בו אין כל אפשרות, ולו קלושה שהתובע יזכה בתביעתו. וכפי שנפסק: " מחיקה או דחייה על הסף של תביעה הינם אמצעים קיצוניים הננקטים רק מקום שאין אפשרות ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש ( ראה לעניין זה בר"ע 59/81 דורה ארדיטי נ' עיזבון יעקב ארדיטי פדי ל"ה כרך 2 עמ' 811). כל עוד קיים סיכוי כי במידה ויוכחו טענות התובע בתביעתו, הוא יכול לזכות בתביעתו-לא תסולק התביעה על הסף. ראה לעניין זה ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין פד"י מ' (2) 668". עוד נקבע לא אחת כי פתרון המחלוקת לעולם עדיף ומחיקת תובענה או דחייתה על הסף הם בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה. אשר על כן, קבעה הפסיקה מבחנים צרים וברורים ורק בהתקיימם בית המשפט ינקוט בדרך מקוצרת והחלטית מבלי להידרש לסוגיה שבמחלוקת (ראה לעניין זה ע"א 50/89 פרופ' רות לוטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח' , פ"ד מה (4) 18). מאלה, ככל וקיימת אפשרות, ולו המינורית שאכן יזכה התובע בתביעתו, לא תיחסם בפניו הכניסה בשערי בית המשפט [לעניין זה: ע"א 642/89 עזבון המנוח שניידר ז"ל נגד עיריית חיפה, פ"ד מו (1) 470, 476-477 , ע"א 35/83 חסין נגד פלדמן, פ"ד לז(4) , 721 ( 1983) ; י' זוסמן, סדר הדין האזרחי ( מהדורה שביעית-1995 ) בעמ' 387]. לצד הפסיקה הענפה וההלכה המפורטת חוקקו תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018(להלן: "התקנות החדשות") שתכליתן בניהול הליך משפטי ראוי, הוגן ויעיל תוך איזון בין האינטרס של בעלי הדין בהליך הספציפי לבין האינטרס הציבורי בניהול הליך מהיר, יעיל וצודק. סעיפים 41-45 לתקנות החדשות, הן הצריכות בבקשה לסילוק על הסף, בין אם במחיקה ובין אם בדחייה. רשימת העילות בעטיין תבחן עילת סילוק על הסף אינה סגורה, תוך שהמחוקק העניק לבית המשפט סמכות לעשות כן בהתבסס על "כל נימוק אחר" אשר לדעתו מצדיק זאת. כך גם לאור עקרונות היסוד של התקנות, לבית המשפט סמכות רחבה יותר לסלק תביעה על הסף. עם זאת, ועל אף הסמכות שהוקנתה לבית המשפט בחוק ולאור עקרונות היסוד של התקנות, אין בכך משום התעלמות מההלכה הפסוקה באשר לכך שהמדובר בסעד חריג. בהתאמה, יישום התקנות החדשות יעשה תוך כיבוד והקפדה על זכות הגישה לערכאות, שהייתה ועודנה זכות יסוד עליה יש להגן. מכאן, גם לאחר כניסתן של התקנות החדשות, בית המשפט יפעל מכח הסמכות הנתונה לו לסילוק התביעה על הסף, במשורה ובמקרים חריגים המצדיקים זאת בלבד (ראה לעניין זה תמ"ש 53329-01-21 פלונים נ' פלוני ( 01.03.2022). בענייננו כזכור, טוענים המבקשים שיש להורות על סילוק התובענה מחמת כך שאינם עונים על הגדרת בן משפחה הקבועה בחוק. אכן, המבקשים אינם בני משפחה כהגדרת החוק, ועל כך אין מחלוקת. ואולם, כזכור, לבית המשפט לענייני משפחה נתונה הסמכות להורות עלי צירוף בעל דין שאינו בן משפחה. בבואו של בית המשפט לדון בשאלת צירוף נתבע בהתאם לקבוע בסעיף 6 (ו) לחוק, יבחן האם הצדק והתועלת שבצירוף, לצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך בשלמותו, עולים על הפגיעה בעניינו של הצד אותו מבוקש לצרף (ראה בש"א (אשדוד) 2489/05 א. נ' א ( לא פורסם , 29.9.05) וכן ראה בש"א (ת"א) 17692/99 מגן נ' מגן,[ פורסם בנבו], 11.5.00). את התשובה לכך מצאתי בחיוב. אחת השאלות העיקריות והמרכזיות בהן נדרשת ההכרעה במחלוקת לפניי, הינה טיב זכויותיו של המשיב בנכס מושא המחלוקת. נהיר שככל ותתקבלנה טענותיו, יהיה צורך להידרש לבחינת העסקה המאוחרת שנעשתה בין הבן למבקשים. לצורך דיון מקיף בסוגיות אלה, ובכלל זה הבירור העובדתי, מצאתי כי צירופם של המבקשים צריך ודרוש. ודוק; עובדה זו מקבלת משנה תוקף מקום בו קיימת זיקה מהותית שאינה ניתנת להפרדה בעצם תוצאות ההליך שבין המשיב לבן, שכן כאמור, ככל ויתקבלו טענותיו, יכול ויהיה בכך בכדי להשפיע על זכויות המבקשים. בנסיבות אלה, גם לא מצאתי לקבוע שדי בזימון המבקשים לעדות חלף צירופם כבעלי דין. זאת ועוד; מוצאת אני כי צירוף המבקשים כצד להליך יביא לייעול וחיסכון בזמן שיפוטי באופן מהותי, שכן בחלק מן העובדות הצריכות לבירור, יש בכדי להוות בסיס להכרעה ביחס לשתי העסקאות, הן זו בין המשיב לבן, והן זו שבן הבן למבקשים. על כן, ועל מנת לחסוך מזמנם של כלל הצדדים, כמו גם של בית המשפט, ובכדי להכריע במחלוקת כולה כמקשה אחת, ולהימנע מהאפשרות שיינתנו החלטות סותרות, נדרש צירוף המבקשים כצד להליך. ומנגד, לא מצאתי שעלה בידי המבקשים להוכיח את הנזק שיגרם להם עת צורפו כצד להליך. זולת הטענה ולפיה אינם בני משפחה כהגדרת החוק, לא עלה בידיהם להצביע ולו לכאורה על כל נזק שיגרם מהצירוף. בנסיבות אלה מוצאת אני לקבוע שהצדק והתועלת בצירוף המבקשים עולה על הנזק שיכול ויגרם להם, כמו גם שאלה צד נדרש והכרחי לבירור המחלוקת לפניי. סוף דבר; לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה לסילוק התביעה על הסף. המבקשים 2-3 יגישו כתב הגנה בתוך 30 ימים. לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייבת את המבקשים 2 ו- 3, יחד ולחוד, לשלם למשיב הוצאות בסך של 2,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה החל מהיום ועד ליום השלום המלא בפועל. ההחלטה מותרת תוך השמטת כל פרט מזהה ובכפוף לתיקוני הגהה. המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision27950-11-23	["ליאת דהן חיון"]	[{"judgment_id": "b08e08b8-ace0-5037-98ff-62f0d23e64a5", "file_name": "27950-11-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 51507, "extension": "docx", "display_name": "27950-11-23- קובץ מקורי"}]
31910528-252c-5491-bf3d-1173f4d84334	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב-יפו, ש' ורד שביט פינקלשטיין: החלטה בעניין גילוי מסמכים ואיכון טלפון במסגרת הליך של התנגדות לצוואה (ת"ע 44871-08-22)	44871-08-22	2024-08-14	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	לפניי בקשה למתן צווים וגילוי מסמכים בגדרי הליך התנגדות לקיום צוואה שהגישה המבקשת, בתה של המנוחה א' ה' ז"ל (להלן: "המנוחה") היא המתנגדת לקיום הצוואה כנגד אחיה, המשיב, הוא התובע את קיום הצוואה. המנוחה הלכה לעולמה ביום 30.3.22 והותירה אחריה צוואה בעדים מיום 18.4.2017 שנערכה ע"י עו"ד א' אופק (להלן: "עורך הצוואה") שהינו אחיין של המנוחה כאשר עורך הצוואה ועד נוסף היו עדים לעשייתה. יצוין, כי למנוחה שלושה ילדים: המבקשת, המשיב וכן בן נוסף בשם א' ה' אשר הסתלק מחלקו על פי הצוואה לטובת המשיב. על פי הצוואה, ציוותה המנוחה כי הדירה שבבעלותה תעבור לבנה א' ה' כאשר החזקה בדירה תהיה נתונה לנכדה א' ה' (בנו של א') עד אריכות ימיו ושנותיו. כן, ציוותה כי שאר הרכוש יעבור לשלושת ילדיה הנ"ל בחלקים שווים ביניהם. ביום 27.11.23 הגיש האח א' ה' בקשה להסתלק לטובת אחיו המשיב והסתלקותו אושרה (ר' החלטה מיום 13.2.24). המשיבה הגישה התנגדות לקיום הצוואה בגין מספר עילות: אי כשירות המנוחה לערוך צוואה, השפעה בלתי הוגנת של המשיב על המנוחה וכן מעורבות של המשיב בעריכת הצוואה. יצוין, כי ביום 3.4.24 הוגשה חוו"ד של פרופ' פניג בקשר לכשירותה של המנוחה לערוך צוואה, על פיה: "הסבירות שהמנוחה היתה כשירה בעת עריכת הצוואה גבוהה מהסבירות שהיתה בלתי כשירה". נקבע דיון הוכחות לצדדים ליום 11.12.24. מהות הבקשה דנן: בגדרי בקשתה עותרת למתן צווים לחב' הסלולר להמצאת פירוט שיחות והודעות וכן למתן מסמכים כמפורט בסעיפים (9) –(1) לבקשתה כדלהלן: (1)+(2): להורות למשיב לגלות בתצהיר פרטים אודות מספר הטלפון הנייד שהיה ברשותו בשנת 2017 כאשר מספר הטלפון הנייד הידוע למבקשת הוא: XXX. (3): ליתן צו המופנה לחב' הסלולר להעביר תדפיס פירוט שיחות (יוצאות ונכנסות) בין קו הטלפון של המשיב לבין קו הטלפון של עורך הצוואה במשרדו בטלפון XXX וכן לשני מספרי טלפון ניידים שלו : XXX ו- XXX. כן פירוט הודעות רגילות והדעות וואטסאפ נכנסות ויוצאות שהוחלפו בין המשיב לבין עורך הצוואה בין התאריכים 1.1.2017 – 1.08.2017 (מועד עריכת הצוואה הינו 18.04.2017). (4): ליתן צו לחב' הסלולר להפיק דו"ח איכון למכשיר הסלולרי של המשיב נכון ליום עריכת הצוואה ה – 18.04.2017 על מנת לאתר את מיקומו ושהייתו של המשיב ביום עריכת הצוואה. (5): ליתן צו לעורך הצוואה להמציא כל מסמך שיש בידו הנוגע למנוחה, לרבות תכתובת אימיילים, הודעות רגילות והודעות וואטסאפ יוצאות ונכנסות בינו לבין המנוחה. (6): ליתן צו לעורך הצוואה להמציא הסכמי שכר טרחה, חשבוניות, המועדים והשעות בהן התקיימו הפגישות עם המנוחה, טיוטות, פרוטוקול וכל מסמך אחר לרבות מסמכי עסקת תמ"א שטופלו על ידו עבור המנוחה וכל מסמך אחר שיש בידיו הנוגע למנוחה. (7)+(8): ליתן צו לחברות הסלולריות פלאפון, סלקום ופארטנר לעדכן האם בשנת 2017 קו הטלפון של המנוחה שמספרו XXX היה קיים ע"ש המנוחה בחברות הסלולר. ככל וקיים מספר שכזה, אזי ליתן צו לחב' הסלולר להעביר תדפיס פירוט שיחות (יוצאות ונכנסות) בין הטלפון הנייד של המנוחה לבין הטלפון במשרדו של עורך הצוואה וכן לשני הטלפונים הניידים שלו כאמור לעיל ובכלל כך ליתן פירוט של הודעות רגילות והודעות וואטסאפ שהוחלפו בין המנוחה לבין עורך הצוואה בתקופה שבין 1.1.2017 ל - 1.08.2017. (9): ליתן צו לחב' הסלולר להפיק דו"ח איכון למכשיר הסלולרי של המנוחה ביום עריכת הצוואה 18.04.2017 וזאת על מנת לאתר את מיקומה ושהייתה באותו היום ובמועד החתימה על הצוואה. טענות המבקשת: לטענת המבקשת, לצורך הוכחת טענותיה כי המשיב השפיע על המנוחה לערוך צוואתה באופן שאינו הוגן נוכח השתלטותו על ביתה, חייה ורכושה, אזי צוואתה אינה תוצר של רצון חופשי ובלתי תלוי של המנוחה. כמו כן, נוכח היכרותו האישית של המשיב עם עורך הצוואה ושיחותיו עמו יוכח כי המשיב כפה את רצונו על המנוחה. עורך הצוואה הינו אחיין של המנוחה והמשיב הכיר אותו היכרות אישית ועל כן המבקשת עותרת להוכיח כי מי שיזם את כל ההתקשרות עם עורך הצוואה בנוגע לעריכת הצוואה הינו המשיב עצמו וכך יהיה ביכולתה להוכיח את מעורבותו בעריכת הצוואה. באמצעות פירוט השיחות וההודעות ניתן להוכיח כי היה קשר טלפוני בין עורך הצוואה לבין המשיב והמשיב הוא זה שיזם את עריכת הצוואה והוציא אותה אל הפועל. באיזון הזכויות בין זכות הפרטיות לגילוי האמת, גובר ערך קיומו של הליך שיפוטי תקין "בקלפים פתוחים" לצורך גילוי האמת ובירור המחלוקת בין הצדדים ובפרט כאשר למבקשת אין ידיעה בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה והיא נמצאת בנחיתות ראייתית בעניין זה. לטענת המבקשת, לא יינזק כל נזק לצד שלישי, קרי עורך הצוואה שכן הסעד המבוקש הינו פירוט שיחות יוצאות מקו הטלפון של המשיב או המנוחה אל עורך הצוואה. טענות המשיב: המשיב אינו מתנגד למתן הצווים המבוקשים המופנים לעורך הצוואה (סעיף 9 לתגובתו), להמציא כל מסמך שיש בידו הנוגע למנוחה עצמה, לרבות מיילים, הודעות רגילות והודעות וואטסאפ יוצאות ונכנסות בינו לבין המנוחה. כן אינו מתנגד להורות לעורך הצוואה להמציא הסכמי שכר טרחה, חשבוניות, המועדים והשעות בהן התקיימו הפגישות עם המנוחה, לרבות מסמכים הנוגעים לעסקת התמ"א בה ייצג את המנוחה. עם זאת, המשיב מתנגד ליתר הצווים, למתן צו לחברת הסלולר של המשיב לקבלת פירוט שיחות בינו לבין עורך הצוואה וזאת מאחר ומסמכים כמו גם עדותו של עורך הצוואה אמורים ליתן למבקשת את כל התשובות בעניין אופן עריכת הצוואה והמעורבים בעריכתה. כן טען, כי עורך הצוואה והמשיב הם קרובי משפחה, בני דודים וככאלה טבעי שיהיו בקשר טלפוני כזה או אחר וקשר כזה אינו מעיד בהכרח על מעורבותו של המשיב בעריכת הצוואה אלא מעיד לכל היותר על קשרי משפחה בריאים. כן דרישה לקבלת פירוט שלאחר החתימה על הצוואה מיותר לחלוטין ופוגע בזכותו של המשיב לפרטיות. כן המשיב מתנגד לאיכון המכשיר ביום 18.04.17 יום עריכת הצוואה שכן מדובר בצו דרקוני הפוגע במשיב שכן ברור כי המנוחה לא בילתה כל אותו היום בעריכת צוואה ומשכך בקשה לאיכון המכשיר לאורך כל היום מוגזמת ולטענתו מדובר ב "מסע דיג" שאין לאפשר. גילוי ועיון במסמכים – המסגרת הנורמטיבית: ברע"א 2404/21 פלונית ואח' – פלוני (22.7.2021) (להלן: "פסה"ד פלונית") נדונה הסמכות ליתן צווי איכון במשפט האזרחי וכן אמות המידה והשיקולים למתן צווים אלו. בפסק הדין הנ"ל בית המשפט העליון עמד על הפגיעה האינהרנטית הטמונה בגילוי נתוני מיקום ללא הסכמתו של האדם ביחס אליו מבוקש האיכון, אשר באה לידי ביטוי, בעיקרו של דבר, בעצם חשיפת תנועותיו של הפרט והיותן גלויות לתשומת לבו של אדם אחר (ר' סעיף 17 לפסה"ד פלונית). הודגש, כי פוטנציאל הפגיעה הטמון בחשיפתם של נתוני מיקום מחייב את בית המשפט לנקוט גישה זהירה ומדודה בגילויים של נתונים אלה, חרף תרומתם האפשרית לחקר האמת בהליכים משפטיים (סעיף 18 לפסה"ד פלונית). בית המשפט העליון הבהיר כי סוגיית גילויים של נתוני מיקום במסגרת הליכים אזרחיים עלתה לא אחת לפני הערכאות הדיוניות וכי עיון בהחלטות אשר ניתנו מעלה כי ככלל, נטו בתי המשפט להיעתר לבקשה למתן צו איכון, רק כאשר צו זה נועד על מנת להוכיח טענה קונקרטית, הרלוונטית להוכחת סוגיה מהותית השנויה במחלוקת בין הצדדים, ואשר עניינה במקום בו שהה בעל דין (או צד שלישי הקרוב אליו) בטווח זמן מוגדר ומצומצם (סעיף 19 לפסה"ד פלונית). עוד נקבע כי על בתי המשפט לנקוט בבחינה דו שלבית, בבואו להכריע בבקשה למתן צו לגילוי ועיון במסמכים. בשלב הראשון, תבחן הרלוונטיות של המסמך המבוקש לבירור המחלוקת בין הצדדים, כאשר בתוך כך, יש לבחון אם סביר כי מסמך זה כולל מידע אשר יקדם את בירור המחלוקת מושא התביעה או אם בלעדי המסמך יימנע מבעל הדין המבקש, או יקשה עליו, להוכיח את טענותיו. צוין כי ככלל, יפורש מבחן הרלוונטיות באופן ליברלי בשים לב לחשיבות הטמונה בניהול ההליך המשפטי בקלפים גלויים (ר' סעיף 28 לפסה"ד פלונית וההפניות שם). בשלב השני, בית המשפט יידרש לאזן בין מידת תרומתו של המסמך המבוקש לבירור המחלוקת בין הצדדים, ובין אינטרסים נוגדים שונים. בתוך כך, על בית המשפט לתת את הדעת להשפעתו האפשרית של הצו על יעילות ההליך המשפטי; מידת ההכבדה שעלול להסב הצו לבעל הדין אשר כלפיו הוא מופנה; וכן לאפשרות כי חשיפת המסמך המבוקש תפגע בזכויות מוגנות ובאינטרסים לגיטימיים של מי מבעלי הדין או של צדדים שלישיים (סעיף 29 לפסה"ד פלונית). באשר לפגיעה בזכות לפרטיות ועל נוסחת האיזון הנדרשת קבע בית המשפט העליון כך: "אינטרס נגדי שכיח המתעורר במסגרת האיזון אשר נדרש בית המשפט לערוך בשלב השני, כאמור, הוא פגיעה בזכות לפרטיות – אם של אחד מבעלי הדין ואם של צד שלישי כלשהו – אשר עלולה להיגרם כתוצאה מחשיפת מידע המצוי במסמך שמבוקש לגלותו ולעיין בו. במקרה שבו מתעורר חשש לפגיעה מעין זו, ולאור מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות, נקבעה בפסיקה נוסחת איזון ייחודית המגלמת, הלכה למעשה, את מבחני המידתיות שבפסקת ההגבלה המצויה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו: בע"מ 3542/04 פלוני נ' פלונית, פסקה 10 (20.6.2005) (להלן: בע"מ 3542/04)). במסגרת זו, יש לבחון אם קיימת תשתית עובדתית לכאורית המלמדת על צורך ממשי לגילוי הפרטים שבמסמך המבוקש לשם הכרעה במחלוקת שבין הצדדים; אם קיימות חלופות לחשיפת המידע אשר עשויות לייתר או לצמצם את הפגיעה בזכות לפרטיות, כגון בירור המחלוקת באמצעות ראיות אחרות; אם הפגיעה בזכות לפרטיות היא הפגיעה המינימלית ההכרחית בנסיבות העניין; ואם יש מקום לבכר את הצורך הממשי בגילוי המסמך, על פני הפגיעה בפרטיות אשר כרוכה בגילויו (ראו: בע"מ 6169/17 פלונית נ' פלוני, פסקה 13 (14.9.2017); וראו עוד: רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764, 775 (1993); בע"מ 3542/04, בפסקאות 10 ו-13) (שם, בסעיף 30). בנוסף, בית המשפט העליון הבהיר מהן אמות המידה למתן צווי איכון במשפט אזרחי, כדלהלן: "כפי שבואר בהרחבה לעיל, בקשה למתן צו איכון מגלמת בחובה מופע מובהק של גילוי מידע אשר יש בו כדי לפגוע באופן ממשי בפרטיות של מושא המידע המבוקש. לפיכך, אמות המידה המפורטות לעיל בוודאי חלות, ואף ביתר שאת, על בקשה לגילוי נתוני מיקום. יתר על כן, אני סבורה כי ניתן לצקת תוכן ייחודי למבחנים הכלליים שנקבעו לגילוי מסמכים העלולים לפגוע בפרטיות, מתוך אמות המידה שהתפתחו לאורך השנים בתחום דיני העבודה ובמשפט הפלילי. כך, במסגרת האיזון שבין מידת הרלוונטיות של צו האיכון המבוקש ובין פגיעתו בזכות לפרטיות, אני סבורה כי על בית המשפט לבחון אם יש בנתוני המיקום כדי לתרום להכרעה ברורה (דהיינו, אם הם בעלי משקל ראייתי פוטנציאלי רב) בסוגיה עובדתית קונקרטית השנויה במחלוקת בין הצדדים, ונמצאת בליבת הסכסוך הנדון. זאת ועוד, במסגרת הניסיון לצמצם את הפגיעה בזכות לפרטיות לכדי מינימום הכרחי, ייטה בית המשפט לקבל בקשה לגילוי נתוני מיקום אך ביחס למשך זמן מוגדר ומצומצם ככל הניתן. כמו כן, במקרים המתאימים, יבחן בית המשפט אם ניתן להוסיף ולצמצם את הפגיעה בפרטיותו של מושא נתוני המיקום באמצעות מתן אפשרות להשחרת נתונים שהוא אינו חפץ בגילויים (ככל שיהא צורך בכך, יתאפשר לבית המשפט לעיין בחלק המושחר)" (שם, בסעיף 31). מן הכלל אל הפרט, לענייננו: לאחר בחינת טענות הצדדים והמבחנים שהתוו בפסיקת בית המשפט העליון, מצאתי לקבוע כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי. להלן יפורטו הנימוקים ביסוד החלטתי זו. בשלב הראשון יש לבחון את מידת הרלוונטיות. כאמור, בענייננו העלתה המשיבה טענות בנוגע למעורבות המשיב בעריכת הצוואה וכן טענות לקיומה של השפעה בלתי הוגנת של המשיב על המנוחה. מדובר בטענות שלא קל להוכיחן שכן מתייחסות למנוחה שאינה בין החיים ולא ניתן לשמוע מפיה בכל הנוגע לנסיבות עריכת הצוואה ומה הביאה לערוך את הצוואה כפי שנערכה. על כן, אין חולק, כי ככל והיו נפרשות בפני בית המשפט תכתובות והודעות בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה, יהיה בכך כדי לשפוך אור על רצונה של המנוחה לערוך צוואה וכן אודות קיומה של מעורבות בעריכת הצוואה, אם לאו. כן, אומנם המשיב טען כי ניתן להוכיח את הטענות והנסיבות לעריכת הצוואה באמצעות עדותו של עורך הצוואה ובאמצעות מסמכים שיציג, אולם הנני סבורה כי לא די בכך, הן לאור כך כי מדובר בעו"ד שהינו בן דודם של הצדדים ונטען כי למשיב יש קשר חברי עמו כפי שטען בתגובתו ועל כן יש לשקול טענה זו בזהירות והן לאור כך כי כאשר מדובר בעו"ד שמטרת עדותו להכשיר פעולה משפטית מסוימת שעשה. יפים בעניין זה דברים שנאמרו בעמ"ש 12174-10-11 פלונית נ' עזבון המנוחה ד.ל. ז"ל (26.1.2014) כלדקמן: "אכן, אין להתעלם מכך שעו"ד וינברג העידה כי לפי התרשמותה, הענקת המתנה היתה רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה, אך מה שקובע לענין זה איננו עדותה, אלא ההתרשמות של בית המשפט קמא מכלל הראיות והנסיבות. בסופו של דבר, עורך דין ששרותיו נשכרים לצורך שרות ספציפי, ואין לו היכרות של ממש עם הנפשות הפועלות או עם כלל הנסיבות והרקע של קבלת השרות, רואה את הדברים דרך פריזמה מאוד צרה שאינה ביקורתית, מה גם שבאופן טבעי יש לו נטיה להכשיר בדיעבד את הפעולה המשפטית שביצע עבור לקוחותיו. והרי נדרשת מידת חסידות בלתי מבוטלת מצידו של עורך דין על מנת שיודה כי החתים אדם קשיש על שטר מתנה למרות שהיה לו ספק שאכן מדובר ברצונו האמיתי של אותו אדם. מכל מקום, התמונה בשלמותה, על שלל גווניה, מתגלה בדרך כלל רק במהלך שמיעת הראיות, כאשר בפני הערכאה הדיונית מונח מארג כולל ושלם של ראיות ועדויות, והיא אף מתרשמת מעדותם של הנוגעים בדבר תחת מבחן החקירה הנגדית, ובוחנת את הדברים מנקודת מבט ביקורתית, מפוקחת ונטולת פניות". כן, לא ניתן להתעלם מכך, שאין המדובר בצוואה שגרתית נוכח הוראותיה המורכבות. על כן, על מנת שהמבקשת תוכל להוכיח את טענותיה ועל מנת להגיע לחקר האמת וכן על מנת שניתן יהיה לשפוך אור על אומד דעתה של המנוחה לעת עריכת הצוואה, יש רלוונטיות לתכתובות בין המנוחה לבין עו"ד שערך את הצוואה ובהתאם לכך גם פלט שיחות יוצאות ונכנסות. כמו כן, קיומן של תכתובות בין המשיב לבין עורך הצוואה, ככל שישנן, יכולים לשפוך אור על עילת המעורבות בעריכת הצוואה, אם לאו ולאפשר למבקשת להוכיח את טענותיה (מבלי לקבוע מסמרות). עם זאת, בכך לא די. בשלב השני יש לאזן בין מידת תרומתם של הנתונים לבירור המחלוקת בין הצדדים ובין אינטרסים נוגדים. לנוכח האמור נבחן את צווי הגילוי כפי שהתבקשו בבקשה תוך התייחסות לשיקולים של ייעול ההליך ו/או פגיעה בפרטיות ו/או מידתיות הצווים שנתבקשו. כבר עתה ייאמר כי לא מצאתי כי בעצם קבלת המסמכים יהיה כדי לסרבל את ההליך בשים לב לכך שלצדדים קבוע דיון הוכחות ביום 11.12.24, כך שקבלת המסמכים הרלבנטיים טרם הדיון יהיה בהם כדי ליעל את בירור השאלות שבמחלוקת כולל בחקירתו של עורך הצוואה. אשר לטענת הפרטיות ו/או היקף הגילוי שנתבקש – מצאתי כי יש לערוך איזון ראוי בין זכויות הצדדים. אציין כי לא הועלתה טענה של פגיעה בחיסיון עו"ד –לקוח במישור היחסים שבין המשיב לבין עורך הצוואה ועל כן אין מניעה לחשוף את המידע המבוקש אשר יאושר באופן מידתי במסגרת החלטתי זו, והכל כמפורט להלן: אשר לגילוי בתצהיר אודות מספרי הטלפון של המשיב (סעיף 1 לבקשה)– לא מצאתי מניעה להיעתר למבוקש. על כן, המשיב יגלה את האמור בתוך 14 ימים. ימי הפגרה במניין הימים. אשר לצו המופנה לחב' הסלולר לפירוט שיחות בין המשיב לבין עורך הצוואה הן בטלפון המשרדי והן בטלפון הסלולר וכן פירוט הודעות וואטסאפ והודעות רגילות שהוחלפו ביניהם (סעיף 3 לבקשה): לנוכח יחסי קרבה בין המשיב לבין עו"ד עורך הצוואה והן לנוכח מהות הטענות בדבר מעורבות והשפעה בלתי הוגנת, הנני סבורה כי חילופי הדברים בין הנ"ל יכולים לשפוך אור בכל הנוגע לשאלת מעורבותו של המשיב בעריכת הצוואה אם לאו. עם זאת, על מנת לצמצם את הפגיעה בפרטיות המשיב, מצאתי להגביל את היקף החשיפה ולא לאשר פירוט שיחות והודעות על פני תקופה כה ארוכה (7 חודשים) כמבוקש, אלא רק בתקופה הסמוכה לעריכת הצוואה בלבד. על כן, על מנת לצמצם את הפגיעה בפרטיותו של המשיב, אני מורה כי היקף הגילוי בנוגע לסעיף זה יהיה רק ביחס לתקופה של כחודש ימים לפני עריכת הצוואה קרי החל מ – 18.03.2017 וכן שבוע ימים לאחר מכן, קרי עד ליום 25.04.2017 (כולל). אשר לצו לאיכון המכשיר הסלולארי של המשיב נכון ליום עריכת הצוואה ה – 18.04.2024 (סעיף 4 לבקשה): לאחר שבחנתי ושקלתי את טענות הצדדים ובשים לב לכך כי מתבקש איכון רק ליום אחד והוא יום עריכת הצוואה, מצאתי לנכון לאשר את הבקשה. הנני סבורה, כי לאור טענת המתנגדת כי המשיב נכח במשרד עורך הצוואה בעת עריכת הצוואה והכחשתו של המשיב ולאור יתר הטענות שהועלו כלפיו אודות שתלטנות, כוחנות וכו' כלפי המנוחה, הרי שאיכון מכשיר הסלולר של המשיב נכון ליום זה בלבד, יכול לשפוך אור על שאלת מעורבותו בעריכת הצוואה, אם לאו ואף להביא לייעול ההליך בהיבט זה. אשר למסמכים מאת עורך הצוואה (סעיפים 5-6 לבקשה): המשיב הסכים לכך בתגובתו (סעיף 9 לתגובה); על כן, אין מניעה להיעתר למבוקש. אשר לבקשה למתן צווים לחברת הסלולר לבירור האם מספר הטלפון של המנוחה שמספרו XXX אכן היה המספר הטלפון של המנוחה (סעיף 7 לבקשה)– לא מצאתי כל מניעה להיעתר למבוקש. אשר לבקשה למתן צווים המופנים לחברת הסלולר להעביר תדפיס פירוט שיחות בין קו הטלפון הנייד של המנוחה והטלפון הקווי בביתה של המנוחה והטלפונים הניידים שלה כולל הודעות רגילות והודעות וואטצאפ שהוחלפו בין המנוחה לבין עורך הצוואה (סעיף 8 לבקשה): אציין כי מאחר שמדובר בתדפיסי שיחות של המנוחה עצמה לרבות הודעות רגילות והודעות וואטצאפ ובשים לב לכך שמצאתי כי הפגיעה בפרטיות המנוחה נסוגה אל מול העקרונות של גילוי האמת והאפשרות לאפשר למבקשת להוכיח את עילות התנגדותה בקשר לעריכת הצוואה, אזי במאזן השיקולים מצאתי להיעתר למבוקש ביחס לתקופה של שלושה חודשים לפני עריכת הצוואה, קרי מיום 18.02.2017 וכן כשבועיים ימים לאחר עריכת הצוואה, קרי עד ליום 2.05.2017 (כולל). אשר לצו לאיכון למכשיר הסלולרי של המנוחה ביום עריכת הצוואה (סעיף 9 לבקשה): מהנימוקים שפורטו ביחס לסעיף 4 לבקשה בקשר לאיכון הטלפון של המשיב, אזי נימוקים אלו חלים ביתר שאת בנוגע לאיכון הטלפון של המנוחה שכן הטענה לגבי פגיעה בפרטיותה נסוגה. על כן, מאחר שנתבקש איכון של הטלפון בנוגע ליום עריכת הצוואה בלבד (18.04.2017), לא מצאתי מניעה להיעתר למבוקש. סיכומם של דברים, הבקשה מתקבלת באופן חלקי כמפורט לעיל. המבקשת תמציא צווים לחתימתי בהתאם לאמור בסעיף 21 להחלטתי ובהתאם לתאריכים שאושרו. המסמכים יומצאו לידי ב"כ המבקשת בתוך 14 ימים ממועד חתימת הצווים. יש לציין עניין זה בפסיקתא שתוגש. כמו כן, המבקשת תישא במלוא עלויות הפקת המסמכים באופן מלא. יובהר כי ככל שלאחר המצאת האמור תידרש חשיפה רחבה יותר של הנתונים, ייבחן העניין אך ורק בהתאם לבקשה מנומקת ומפורטת שתוגש בצירוף תשתית ראייתית מוצקה. מאחר שהבקשה התקבלה בחלקה, סוגיית ההוצאות תידון בפסק הדין הסופי ובהתאם לתוצאה. המזכירות תמציא החלטתי לב"כ הצדדים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision44871-08-22	["ורד שביט פינקלשטיין"]	[{"judgment_id": "31910528-252c-5491-bf3d-1173f4d84334", "file_name": "44871-08-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 63128, "extension": "docx", "display_name": "44871-08-22-קובץ מקורי"}]

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.