Split (1)

judgments · 10.6k rows

judgment_id stringlengths 36 36	title stringlengths 0 255 ⌀	name_number stringlengths 0 173 ⌀	doc_create_date stringlengths 0 10	court_type_code int32 0 10	district_code int32 0 7	publication_subject_code int32 0 11	court_type_label class label 11 classes	district_label class label 8 classes	publication_subject_label class label 12 classes	document_text stringlengths 0 559k ⌀	url_name stringlengths 7 27	judges_str stringlengths 2 213	files_str stringlengths 2 1.95k
4f3bf7ad-9521-5b90-9796-f6d4519fefdf	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, השופטת ליאת דהן חיון: החלטה בעניין צו מניעה וצו עשה (תלה"מ 46533-11-24)	46533-11-24	2024-11-24	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	עניינה של החלטתי זו בבקשת התובעת לצו מניעה וצו עשה, בהתאם להם יקבע שהכספים להם זכאית ממכירת דירת המגורים המשותפת לה ולנתבע, יופקדו שלא בהתאם להוראות הסכם המכר עליו חתומה, בחשבון הבנק המשותף של הצדדים, אלא, חשבון הבנק שבבעלותה. רקע בקצרה: הצדדים בני זוג, התחתנו ביום 0.00.04, הורים לארבעה קטינים. ביום 23.5.24 עתר הנתבע בבקשה לי"ס; בהיעדר הסכמות התיק נסגר ביום 6.9.24 (י"ס 56374-05-24). בעניין הצדדים מונחות לפניי התביעות הבאות: תלה"מ 46533-11-24 (ההליך לפניי) מסגרתו עותרת התובעת לצו מניעה קבוע כאמור בסעד הזמני ולמינוי אקטואר חוקר בטענה שהנתבע הבריח כספים, עשה שימוש בכספים משותפים לצרכיו, ויצר חובות שלא לטובת התא המשפחתי. תלה"מ 46752-09-24 תביעה בעניין הקטינים אותה הגיש הנתבע. תלה"מ 46727-09-24 תביעת מזונות אותה הגיש הנתבע. תלה"מ 46723-09-24 תביעה לאיזון משאבים אותה הגיש הנתבע. בבעלות הצדדים דירת מגורים ברחוב * בעיר* הידועה כ**(להלן:"הדירה") עליה רובצת משכנתא שיתרתה לסילוק נכון ליום 23.6.24 בסך של 1,144,000 ₪; ביום 23.6.24 חתמו הצדדים על הסכם מכר למכירת הזכויות תמורת סך של 2,300,000 ₪. בהתאם להוראות ההסכם, תקבולי המכר יועברו לחשבון הבנק המשותף של הצדדים, ומהם בין היתר תסולק הלוואות המשכנתא. ברקע יצוין כי מונחת לפניי תביעה כספית נוספת ע"ס 585,000 ₪ שהוגשה ע"י אבי התובעת כנגד הנתבע (תמ"ש 33359-10-24) שם עתר ליתן צו עיקול זמני על כספי המכר אותם זכאי הנתבע לקבל; ביום 27.10.24 ניתן צו עיקול במעמד צד אחד. ביום 18.11.24 התקיים דיון במעמד הצדדים, מסגרתו הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, הקובעת כדלקמן: "צו העיקול שניתן ביום 27.10.2024 יצומצם לסך של 500,000 ₪ אשר יחול על מלוא התמורה בגין חוזה מכירת הדירה מושא ההליך, נשוא צו העיקול, והסכום המעוקל ייוחד לתשלום האחרון על פי חוזה המכר אשר אמור להיות משולם לא יאוחר מיום 29.1.2025 בסך של 500,000 ₪ באופן שהחלטה זו תהווה הוראה משותפת של שני בעלי הזכויות ה"ה לעורך הדין ולרוכשים לפעול כאמור בהחלטה זו, לקבל לידיו את התשלום המעוקל באמצעות שיק בנקאי ערוך לפקודת גזברות בית המשפט ושיופקד בקופת בית המשפט במסגרת תיק זה, עד למתן פסק הדין הסופי או החלטה אחרת." הבקשה לפניי ועיקר טענות הצדדים: ביום 19.11.24 עתרה התובעת לסעד לפניי, לפיו מחצית מהתמורה שתיוותר לאחר סילוק המשכנתא תועבר לחשבונה הפרטי ולא לחשבון הבנק המשותף של הצדדים כאמור בהסכם המכר עליו חתמו. לטענתה, בתביעתה עתרה לסעד עיקרי כמבוקש בסעד הזמני ולמינוי אקטואר חוקר שיחווה דעתו בעניין התנהלות הנתבע בחשבון המשותף והשימושים שעשה בכרטיסי אשראי חוץ בנקאיים, שכן לגרסתה משך כספים ויצר חובות בכרטיסי אשראי שלא לטובת התא המשפחתי, ואלה מסתכמים בסך של - 900,000 ₪. על כן, ככל ולא יינתן הצו, יגרם לה נזק בלתי הפיך של איבוד כספים לטובת כיסוי חובות שהנתבע צבר, בהם אינה חבה. עוד טענה התובעת שחתימתה על הסכם המכר נעשתה לאחר שהנתבע הפעיל עליה לחץ כבד למכור את הדירה ומבלי שבדקה את החשבון. כך גם הנתבע "גרר אותה" לחתום על הגבלת חשבונם ועל הוראה לכיסוי התחייבויות, תוך שבדיעבד הבינה כי התחייבויות אלה מקורן בכרטיסי אשראי חוץ בנקאיים שעליהם כלל לא ידעה. בתגובתו טען הנתבע, שיש להורות על דחיית הבקשה, מקום בו בתחילת ההליך ובטרם הוגש כתב הגנה, עותרת התובעת להחריג הלוואת שניטלו בתקופת החיים המשותפים, תוך שמדובר בסעד קיצוני שהשלכותיו עלולות להיות הרות גורל לשני הצדדים, ואף להביאו לכדי חדלות פירעון. כמו כן, יהיה בכך בכדי להביא להגדלת היקף החובות. עוד גורס הנתבע, שבבקשתה, דה פקטו, עותרת התובעת לשינוי הוראות הסכם המכר והרשאה לחיוב חשבון והגבלתו לשתי חתימות, וזאת חרף העובדה שחתמה על מסמכים אלה בהיותה אדם בוגר וכשיר. בנוסף, בעת חתימת ההסכם, התובעת הייתה מיוצגת בהליך המשפטי בין הצדדים וזאת בנוסף לייצוג במסגרת עסקת המכר. כך גם חרף בקשתה, כבר הופקדו בחשבון המשותף סך של 200,000 ₪ וזאת בהתאם להסכם. עוד סבור הנתבע שקבלת הבקשה תביא להפרה של ההסכם, ובשל כך, הצדדים יהיו חשופים לחיובים לרבות פיצוי מוסכם בסך 230,000 ₪. הנתבע מפרט שהסכומים שעתידים להתקבל מהמכר ישמשו לסילוק הלוואת המשכנתא כמו גם להתחייבות אותם נטלו הצדדים, כך שלכל היותר יוותר בידי כל צד סך של 100,000 ₪ וזאת בין היתר נוכח העיקול שהוטל לטובת אבי התובעת. עוד לדבריו, הבקשה הוגשה בחוסר תום לב וזאת לאחר שבקשת התובעת לעיקול בהליך המתברר לפני בית הדין הרבני, נדחתה. כמו כן, התובעת לא פירטה שבבעלות הצדדים 2 נכסים נוספים בחו"ל אשר יכולים לשמש כבטוחה ככל ותתקבל תביעת. בנוסף לטענותיו במסגרת תגובתו, בתביעה הרכושית עתר לסעד הפוך, קרי לקיום הוראות ההסכם אגב הפקדת כספי המכר בחשבון הבנק המשותף. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בהבהרת התובעת, בתגובת הנתבע ובכתבי הטענות, מצאתי לדחות את הבקשה. אנמק; ראשית, הסעד הזמני לו עותרת התובעת זהה לסעד העיקרי בכתב תביעתה. כידוע, על פי הפסיקה, אין זה נהוג ליתן סעד זמני הזהה לסעד העיקרי המבוקש שכן אם יינתן הצו הזמני - יתייתר הדיון בתביעה העיקרית. המדובר בקושי שבדרך כלל די בו כדי לסכל את האפשרות להיענות לבקשה לסעד זמני (ראו: רע"א 338/88, חמיס נ. שטרן, פ"ד מג (4) 552 (1989)); רע"א 6203/20 י.ע.ז חברה לבניה ופיתוח נגד רפאל מערכות לחימה מתקדמות בע"מ). עוד נקבע כי "הימנעות ממתן סעד זמני הזהה לסעד עקרי רלוונטי, ככלל, לסעדים שעניינם בשינוי המצב הקיים, כגון במתן צו עשה וכדומה" (ראה רע"א 24-7/19 זיו ואח' נגד בנק לאומי לישראל, פרסם בנבו). מבלי לפגוע באמור לעיל, וגם לגוף הבקשה, דינה בדחייה; כידוע, מטרת הצו הזמני הינה שמירת המצב הקיים העלול להשתנות אם לא יינתן. הענקתו של הצו הזמני נועדה לשמור על המשך קיומה של מערכת הנסיבות השוררת בעת הגשת התובענה שאם לא כן עלול הנתבע לנצל לרעה את תקופת הביניים עד למתן פס"ד בתובענה. מכאן, תפקידו של הסעד הזמני הוא להסדיר באופן זמני מצב עניינים שיבטיח את ביצועו של פסק הדין הסופי שיינתן לאחריו (ראו לעניין זה ספרו של אורי גורן, סעדים זמניים, מהדורה תשיעית, עמוד 503). המשמעות הכללית של הזכות לכאורה הינה שעל העותר לסעד לשכנע את בית המשפט שסיכוייו לזכות בהליך העיקרי עדיפים על פני הנתבעים. הערכה זו של סיכויי התביעה הינה לכאורית בלבד ונעשית לפי החומר הקיים במועד הדיון בבקשה. בבדיקה זו, אין צורך לקבוע עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית ודי בכך כי אין מדובר בתביעת סרק וכי מדובר בשאלה רצינית הראויה לדיון (ראה לעניין זה רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר ואח', פד"י נו (1) 529). השיקולים במתן צו מניעה הינם קיומה של הזכות לכאורה לקבלת התביעה וכן שמאזן הנוחות נוטה לטובתו של התובע- המבקש. תקנה 95(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), הצריכה לעניין, מגבשת את כללי הפסיקה שקדמה לה לעניין מתן סעד זמני וקובעת כדלקמן: "הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תביעה, רשאי בית המשפט לתת את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה, בקיום התנאים למתן הסעד כאמור בפרק זה ובנחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה." תנאים נוספים בעת בחינת הבקשה הינם שהסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, היעדר סעד אחר שפגיעתו פחותה ויש בו בכדי להגשים את התכלית שלשמה נועד הסעד, וכן תום לבו של המבקש ובכלל זה שלא השתהה יתר על המידה בהגשת כתב התביעה או הבקשה. וכלשון הוראות תקנה 95(ד) לתקנות: "בהחלטתו אם לתת סעד זמני וכן בקביעת סוג הסעד, היקפו ותנאיו, ישקול בית המשפט, בין השאר, את השיקולים האלה: (1)הנזק שעלול להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שעלול להיגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק העלול להיגרם לאדם אחר או לעניין ציבורי; (2)אם אין סעד אחר שפגיעתו במשיב קלה יותר, המשיג את התכלית שלשמה נועד הסעד הזמני; (3)תום לבם של בעלי הדין, הן בקשר לגוף העניין והן בקשר להגשת התביעה ובקשת הסעד הזמני, והאם המבקש לא השתהה יתר על המידה בנסיבות העניין בהגשת כתב התביעה או בהגשת הבקשה לסעד הזמני." בעניינו, ומבלי לקבוע מסמרות בטענות הצדדים, לא ניתן לומר כי המדובר בתביעת סרק, שכן הטענות דורשות בירור עובדתי מעמיק ביחס להלוואות הנטענות ומשיכות המזומן מהחשבון, ובאם אלה שימשו לטובת התא המשפחתי או לאו. נהיר שבירור זה לא ניתן לעשות בשלב מקדמי זה בו אף טרם הוגש כתב הגנה ולא התקיים כל דיון. מכאן, מצאתי לקבוע כי השאלה הצריכה דורשת בירור עובדתי. יחד עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות בתביעה לגופה, לא מצאתי שסיכויי התובעת לזכות בהליך עדיפים על סיכויי הנתבע, תוך שבבחינת הבקשה, סבורני שלא עלה בידיה להציג ראשית ראייה בכדי לתמוך בטענותיה, או בכדי להביאני לכלל מסקנה שהכף נוטה לטובתה בבחינת הסיכויים; כמפורט לעיל, אין חולק שהתובעת חתמה על הסכם המכר בהתאם להוראותיו תקבולי המכירה יועברו לחשבון המשותף. עוד אין חולק, ולו מגרסת התובעת בעצמה, שידעה כי כספי המכר לאחר סילוק המשכנתא ישמשו לסילוק חובות. ואולם, לגרסת התובעת בבקשתה ובתביעתה, רק בסמוך להגשתם נודע לה שמקור ההתחייבויות העתידות להיפרע מכספי המכר, בחובות אותם יצר הנתבע בהימורים, תוך ביצוע משיכות מחשבון הבנק המשותף, כמו גם שימוש בכרטיסי אשראי חוץ בנקאיים, בסכומים המגיעים לכדי כ- 900,000 ₪. עיון בנספחים אותם צירפה התובעת לכתב תביעה ופירוט החובות הנטענים, מלמד שמדובר בחובות לגופים פיננסים, ובשל כך אף חתמו הצדדים על הוראה לסילוק החובות לטובת הבנק. וחרף זאת, לכתב התביעה או לבקשה לא צירפה התובעת כל פירוט ממנו ניתן ללמוד ולו לכאורה על משיכות כספים, שימוש חריג בכרטיסי אשראי, העברת כספים לצדדי ג' או כל מסמך אחר המלמד על טענותיה. עיון בנספחים אותם צירפה, ובכלל זה המסרונים עליהם מבקשת לבסס בקשתה, מלמד שלתובעת קיימת גישה לחשבון הבנק המשותף, ובהתאם לכך, בנקל יכולה להציג מסמכים, ולו ראשוניים. זאת לא נעשה, וללא שנטען או פורט אודות ניסיון לעשות כן. עובדה זו מקבלת משנה תוקף עת נדרשת אני לבחון את מאזן הנוחות והנזקים שיגרמו לכל צד ככל ותתקבל או תדחה הבקשה, כמו גם שאלת תום הלב והמועד בו הוגשה הבקשה, ועת התרשמתי שאלה נוטים לטובת הנתבע. ואסביר. עיון בכתבי בי- הדין ובתיקים המתנהלים בעניין הצדדים מלמד שבקשה ליישוב סכסוך הוגשה ביום 23.5.24, ובהליך זה התובעת הייתה מיוצגת באמצעות ב"כ המייצגת אותה בהליך לפניי. על פי דיווח יח"ס, הצדדים עתרו בהסכמה להארכת תקופת עיכוב ההליכים וזאת עד ליום 1.10.24. לאחר ישיבת המהות, הוגש דיווח יח"ס בהמשך לו נסגר התיק ביום 6.9.24. הסכם המכר נחתם בחודש 06/23, קרי בתקופה בה התנהל הליך י"ס. בעת חתימת ההסכם הצדדים היו מיוצגים וזאת בנוסף לייצוג אותו קיבלו בהליך י"ס. משכך, חזקה על התובעת שהבינה את הוראות ההסכם עליו חתמה, ועשתה כן מרצון, ובהתאמה לכך אין מקום לסטות מהוראותיו במסגרת הליך זה. ולראייה; הצדדים והרוכשים פעלו בהתאם להסכם המכר, והתקבול הראשון על חשבון המכירה בסך 200,000 ₪ הופקד בחשבון המשותף, וזאת בסמוך למועד בו נחתם ההסכם (ראה לעניין זה סעיף 5.2 א להסכם המכר בהתאם לו התקבול יועבר בהעברה בנקאית לחשבון הבנק לאחר רישום הערת אזהרה לטובת הקונים). רוצה לומר, התובעת ידעה, הסכימה ופעלה בהתאם להסכם המכר, ללא שהלינה על הוראותיו. וחרף זאת, ללא שניתן כל הסבר, רק כיום עתרה התובעת בבקשתה זו, תוך שמוצאת אני שעשתה כן בשיהוי; חזקה על התובעת, אשר כאמור הייתה מיוצגת באמצעות שני עורכי דין, שידעה את מהות ונפקות ההסכמות אליהן הגיעה, ובכלל זה שהכספים יופקדו בחשבון המשותף. עובדה זו מקבלת משנה תוקף מקום בו לגרסתה הנתבע רצה למכור את דירת המגורים והפעיל עליה לחץ שבאם לא יעשו כן, נוכח החובות, "יזרקו לרחובות ויסתבכו" (ראה בין היתר סעיף 3 לבקשה מיום 19.11.24 וכן סעיף 11-12 , 14-16 לכתב התביעה). עוד אישרה התובעת שהיא והנתבע פנו יחדיו לבנק וחתמו על הוראה לכיסוי חובות, וזאת מכספי המכר. מכאן, אף מגרסתה עולה שעובר לחתימה על הסכם המכר ידעה על החובות אשר לדידה אינה חבה בהם, וחרף זאת, נתנה הסכמתה שכספי המכר יופקדו בחשבון המשותף וישמשו בין היתר לסילוק החובות. כך גם בהתאם להסכם, הופקד בחשבון סך של 200,000 ₪ לפני כ- 4 חודשים. חרף זאת, הבקשה לפניי הוגשה רק כיום, כ- 5 חודשים למן המועד בו נחתם ההסכם. לכך יש להוסיף שהתובעת מיוצגת בהליך זה על ידי עו"ד ** שמייצגת את אביה בהליך הנוסף כנגד הנתבע. שם כזכור, עתר האב עוד ביום 15.10.24 בבקשה לצו עיקול זמני מחלקו של הנתבע במכר תוך שטען טענות דומות, לפיהן, לכאורה הנתבע יצר חובות בשל הימורים. בהליך שם, כזכור, הגיעו הצדדים להסכמות לפיהן צו העיקול יחול על חלקם של שני הצדדים במכר. מכאן, בזהירות המתבקשת, למצער ביום בו עתר האב בבקשה למתן צו עיקול זמני, ידעה התובעת אודות החובות הקשורים בהתנהלות הנתבע לכאורה, תוך שהבקשה לפניי הוגשה כחודש ימים לאחר מכן. בנסיבות אלה לא מצאתי שעלה בידי התובעת להסביר את השיהוי בהגשת הבקשה, מקום בו ידעה שמהות המכירה בסילוק החובות שנצברו בחשבון המשותף, חתמה על הסכם מכר הקובע שכספי המכר יועברו לחשבון, חתמה על הוראה לטובת הבנק לסילוק התחייבות, פעלה לפי הסכם המכר וקיבלה לחשבון המשותף של 200,000 ₪, והכל כאשר יש לה גישה מלאה לחשבון, ובהתאמה לכך, יכולה ליתן דעתה לבחינת ההתחייבויות. וחשוב מכל אלה, בבחינת מאזן הנזקים שיגרם לכל צד באם תתקבל הבקשה או תדחה, ובכלל זה האפשרות לסעד אחר אשר יהיה בו בכדי פגיעה מועטה מהסעד לפניי, מצאתי שזה נוטה לטובת הנתבע; מטענות הצדדים אין חולק שנצברו חובות רבים שעתידים להיפרע מכספי המכר, וזאת מבלי להידרש לטענות התובעת בדבר חובתה לפרוע חובות אלה. כיום, וכל עוד לא ניתנה החלטה אחרת, עת המדובר בחובות בחשבון המשותף, שני הצדדים חבים בפירעונם כלפי הנושים. על כן, ואף לגרסת התובעת בדבר החובות הרבים אשר עמדו בבסיס מכירת הדירה, ככל ולא יופקדו כספי המכר בחשבון המשותף, סביר שינקטו הליכי גביה כנגד שני הצדדים, שאודות הפגיעה שתגרם בהמשך להם, אין צורך להכביר במילים. מנגד, התרשמתי שניתן להבטיח את זכויות התובעת אגב נקיטת הליכים אחרים אשר יביאו לפגיעה פחותה יותר בנתבע, תוך שלעניין זה התובעת התנהלה בחוסר תום לב עת הסתירה מבית המשפט שבבעלות הצדדים שני נכסים נוספים, אשר מהם, תוכל להיפרע במידת הצורך; כאמור בתגובת הנתבע, כמו גם מעיון בכתב התביעה הרכושית והנספחים שצורפו, בבעלות הצדדים 2 נכסי מקרקעין נוספים בחו"ל. אכן, אף לגרסת הנתבע, הצדדים טרם השלימו את מלוא תקבולי הרכישה, ברם מפירוט התשלומים אותו לא הכחישה התובעת דומה שיש בהם בכדי להבטיח את זכויות התובעת ככל ותקבל תביעתה. בנוסף, מטענות התובעת בעצמה, הנתבע עבד משך השנים, ומכאן, מבלי לקבוע מסמרות, יכול וצבר זכויות, אשר גם בהם יש בכדי לשמש בטוחה להבטחת זכויותיה, וגם לעניין זה לא התייחסה התובעת בבקשתה. מכל האמור לעיל, ועל אף שאין המדובר בתביעת סרק תוך שיש מקום לבחינת טענות התובעת, מצאתי לדחות את בקשת התובעת ולקבל את בקשת הנתבע, וזאת לאחר שלא מצאתי לקבוע שסיכויי התובעת לזכות בהליך עולים על סיכויי הנתבע. עוד מצאתי לקבוע שמאזן הנזקים נוטה לטובת הנתבע, תוך שניתן להבטיח את זכויות התובעת באמצעות סעד אחר, שיביא לפגיעה נמוכה יותר בנתבע. כן התרשמתי שהבקשה הוגשה בשיהוי ובחוסר תום לב מבלי שהתובעת פירטה ותמכה טענותיה, חרף העובדה שהייתה יכולה לעשות כן. בהתאם לכך אני קובעת שכספי המכר ישולמו ויופקדו כקבוע בחוזה המכר עליו חתמו שני הצדדים. על מנת שלא להעמיק את הקונפליקט בין הצדדים, ולפנים משורת דין אינו עושה צו להוצאות. ההחלטה מותרת לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה ובכפוף לתיקוני הגהה. המזכירות תמציא החלטתי לצדדים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	deciison46533-11-24	["ליאת דהן חיון"]	[{"judgment_id": "4f3bf7ad-9521-5b90-9796-f6d4519fefdf", "file_name": "46533-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 66133, "extension": "docx", "display_name": "46533-11-24- קובץ מקורי"}]
6fe64717-79c9-5586-adaa-4f97fa0b397b	בימ"ש לענייני משפחה בקריות, השופטת ליאת דהן חיון: החלטה בעניין נטילת דגימת DNA ושאיבת זרע מהנפטר (תמ"ש 36924-11-24)	36924-11-24	2024-11-13	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	לפני בקשה דחופה למתן צו לנטילת דגימת DNA ושאיבת זרע מהנפטר. הבקשות הוגשו כסעד בהול בשעה 18:36 (בקשה לנטילת דגימת DNA) ולאחריה בשעה 19:40. בית המשפט משתתף בצער המשפחה. המנוח ** יליד 00.00.71 (להלן:"המנוח") נפטר היום בנסיבות מצערות, לאחר שנטל את חייו, כשהוא נשוי ללא ילדים. המבקשת, אשתו, עותרת להתיר נטילת דגימת DNA ושאיבת זרע מגופת המנוח; לטענתה, ביום 9.5.23 חתמו הצדדים על הסכם התקשרות עם סוכנות פונדקאות לצורך הבאת ילד לעולם בהליך פונדקאות בגאורגיה, ובהמשך לכך, יצרו עוברים באמצעות הפריית ביציות מתורמת אשר הופרו מזרעו של המנוח. ביום 13.11.24 בוצעה החזרת עוברים לרחם הפונדקאית בגאורגיה. ביום 14.11.24 נטל המנוח את חייו. ביום 25.1.24 או בסמוך לכך עתידה להתקיים בדיקה לקליטת הריון. אשר על כן, לאור הזיקה הגנטית של המנוח ככל וייקלט ההיריון, ולצורך בדיקת התאמה גנטית כמו גם הסדרת האימהות, נדרשת הדגימה. בנוסף, ולאור הליך הפונדקאות והרצון להעמיד צאצאים עם המנוח, עותרת להתיר נטילת זרע מן המנוח. המשיבה באמצעות פרקליטות מחוז חיפה הותירה לשיקול דעת בת המשפט את ההחלטה בשאלת נטילת דגימת DNA מהמנוח. לעניין הבקשה לנטילת דגימת זרע, וככל ואין התנגדות מטעם מי מבני משפחת המנוח, הותירה את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט. יחד עם זאת הובהר שאין באמור בכדי להתיר שימוש בזרע, וככל והמבקשת תבקש לעשות בו שימוש, יהיה עליה להגיש תובענה נפרדת, שאז תתייחס המשיבה לתובענה כאמור לגופה, והיא שומרת על כל טענותיה לעניין זה. הכרעה: מהבקשות לפניי עולה שבני משפחת המנוח חרדים, ומשכך מבוקש להימנע מהלנת המנוח. כן, לא צויין שמי מבני משפחת המנוח הביע התנגדותו לסעדים המבוקשים. נוכח האמור לעיל, לאחר שנוכחתי מהבקשה כי המנוח היה נשוי במותו והצדדים יחדיו החלו בהליך פונדקאות להביא לעולם ילד מזרעו של המנוח; ומשלא שהוצגה כל התנגדות, בשלב זה בו אין הדיון עוסק בשימוש שיעשה בדגימת DNA או בזרעו של המנוח, אלא בצורך הדחוף בנטילתם בטרם יהיה מאוחר לעשות כן, אני נעתרת לבקשה, ומתירה נטילת דגימתDNA ושאיבת זרע, מגופת המנוח* ז"ל. המוסד הרפואי בו מוחזקת גופת המנוח או אליו תועבר, ידאג לביצוע שאיבת הזרע ונטילת דגימת DNA ואחסונם בתנאים המתאימים שיאפשרו עשיית שימוש בהם בעתיד. יובהר למען הסר ספק שאין בהחלטתי זו בכדי לאשר עשיית שימוש בדגימת DNA או בזרעו של המנוח. ככל שהמבקשת תהיה מעוניינת לעשות כן, עליה להגיש תובענה נפרדת. ההחלטה תומצא לצדדים באופן מיידי. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision36924-11-24	["ליאת דהן חיון"]	[{"judgment_id": "6fe64717-79c9-5586-adaa-4f97fa0b397b", "file_name": "36924-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 36085, "extension": "docx", "display_name": "36924-11-24- קובץ מקורי"}]
715d0eb3-66db-5f46-902b-a81e30270cb0	ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א, סגן הנשיאה יהורם שקד: פס"ד הדן בשאלה האם להורות על ביטול עסקאות מתנה והעברת סכום קצוב שביצעה האשל"א לבנה בטענה לפגמים ברצון ובטרם מונה לה אפוטרופוס (תמ"ש 42085-01-22 ועוד)	42085-01-22	2024-12-01	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	האם יש להורות על ביטול עסקאות מתנה והעברת סכום קצוב שביצעה האשל"א לטובת בנה בטענה לפגמים ברצון ובטרם מונה לה אפוטרופוס? זו השאלה העיקרית העומדת להכרעתי. [ההדגשות בגוף פסק הדין אינן במקור, אא"כ ייכתב אחרת] א' - העובדות הצריכות לעניין: התובעת, אלמנה בת 88 (להלן גם: האם, האשל"א), אשר נוכח התדרדרות במצבה הרפואי והקוגניטיבי מונתה "שי" אפוטרופסות טיפול בחסויים בע"מ כאפוטרופוס לרכושה (ר' החלטה מיום 20.10.2020 בא"פ 60050-07-20; להלן: האפוטרופוס). ביום 31.10.1998 הל"ע בעלה של האשל"א (להלן: המנוח). במהלך נישואיהם נולדו לאשל"א ולמנוח שבעה ילדים; התובעים 1-4 והנתבע ושני ילדים נוספים, י' ז"ל שנפטר בשנת 2006 ולא הותיר צאצאים ו-ע' ז"ל שנפטר בשנת 2019 והותיר אחריו אישה ושתי בנות, הן (שתי הבנות) התובעות 5-6 ונכדותיה של האשל"א. ביום 22.12.2021 התרתי לתובעים להגיש את התביעות שבכותרת בשם האשל"א וכנגד הנתבע. האפוטרופוס לא התנגד להגשת התביעות, ואף טען כי: "נסיבות המקרה מעלות חשד לניצול האשל"א; לכאורה [הנתבע] השתלטת על כל רכוש האשל"א: מגרש, בית מגורים וכספים" (ר' תשובת האפוטרופוס מיום 29.11.21 בא"פ 21442-11-21). התביעות שבפני הן כדלהלן: תמ"ש 42085-01-22 – תביעה למתן חשבונות. בתביעה זו עתרו התובעים להורות לנתבע למסור דין וחשבון בעניין הרכוש והכספים שנטל מהאשל"א. תמ"ש 42121-01-22 – תביעה להשבת סך של 800,000 ₪ המהווה את התמורה בעבור מגרש שהיה רשום ע"ש האשל"א, נמכר ותמורתו שולשלה לכיסו של הנתבע. תמ"ש 42102-01-22 – תביעה לביטול העברה ללא תמורה של בית מגוריה של האשל"א לנתבע. בבעלות האשל"א היו שני נכסי מקרקעין, מגרש בגבעת אולגה (להלן: המגרש) ובית מגורים בהרצליה, המורכב מיחידת דיור עיקרית ויחידת דיור משנית נפרדת (להלן: בית המגורים). מחצית הזכויות בבית המגורים הייתה במקור בבעלות המנוח, וזו הועברה לבעלות האשל"א לאחר פטירתו ועקב הסתלקות כל ילדיהם מעזבונו לטובתה. כיום, נכסים אלה אינם עוד בבעלות האשל"א: המגרש נמכר ביום 29.10.2014 ותמורת מכירתו הועברה לנתבע ואילו בית המגורים הועבר לבעלות הנתבע, ללא תמורה, ביום 15.02.2018. הנתבע התגורר ביחידת הדיור המשנית של בית המגורים ולאחר מכן עבר להתגורר יחד עם האשל"א ביחידת הדיור העיקרית (לטענתו בשנת 2006 ולטענת התובעים בשנת 2012), כאשר יחידת הדיור המשנית הושכרה לצדדים שלישיים. האשל"א והנתבע עודם מתגוררים ביחידת הדיור העיקרית של בית המגורים. עם נבצרותה של האשל"א מלהמשיך ולטפל בענייניה באופן עצמאי, נרשם הנתבע, בידיעת אחיו, כמיופה כוחה בבנק וביצע משיכות כספים מחשבונות הבנק של האשל"א לצורך התשלומים השוטפים הנדרשים למחייתה. במרוצת השנים העכירו יחסי האמון ששררו בין הנתבע לתובעים והאחרונים חששו כי הוא עושה שימוש שלא כדין בכספי האשל"א, תוך ניצול חולשתה הפיזיולוגית והקוגניטיבית ותלותה בו. בהתאם, הוגשה הבקשה למינוי אפוטרופוס לאשל"א ובעקבותיה התביעות דנן. ביום 21.9.2022 הוריתי על מינויו של דוקטור איליה גורביץ' כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: המומחה) ליתן חוות דעת לשאלת כשירותה המשפטית של האשל"א לחתום על מסמכי העברת הזכויות בדירת המגורים (15.2.2018). בחוות דעתו מיום 25.12.2022 (להלן: חוות הדעת) קבע המומחה כי הממצאים הרפואיים והסיעודיים אשר כלולים בתיקה הרפואי של האשל"א "מעוררים ספק לגבי כשירותה המשפטית". הצדדים נשמעו בפני ולאחר שכשלו כל ניסיונותיי להביאם לכדי הסכם שייתר מתן פסק דין זה, ניתן צו לסיכומים בכתב ומשאלה הוגשו, בשלה העת ליתן פסק דין זה. ב' - טענות הצדדים: להלן עיקר טענות התובעים: ברבות השנים, ניצל הנתבע את מצבה הרפואי והקוגניטיבי הירוד של האשל"א ואת תלותה בו, המועצמת בכך שאינה יודעת קרוא וכתוב, על מנת לנשלה מכל רכושה בעודה בחייה ואת התובעים מרכושה של האשל"א לאחר 120 שנותיה, הכל כאשר ידע היטב כי רצון האשל"א לחלק את רכושה לאחר פטירתה בין כל צאצאיה בחלקים שווים. על יסוד הבטחתה של האשל"א וידיעת כל ילדיה כי כך ייעשה לאחר אריכות ימיה, הסתלקו כולם מעזבון אביהם המנוח לטובתה. הנתבע העביר את הבעלות בבית המגורים על שמו בשעה שהאשל"א לא הייתה כשירה ליתן הסכמתה זו ולחלופין תוך ניצול תלותה בו. בנוסף, הנתבע מעולם לא שילם לאשל"א עבור זכות המגורים שניתנה לו באילו מהיחידות של בית המגורים, וכל הוצאות תחזוקת הבית שולמו מכספי האשל"א, גם לאחר העברת הזכויות בבית המגורים על שם הנתבע. כמו כן, נטל הנתבע לכיסו את דמי השכירות בעבור יחידת המשנה. הנתבע נטל לידיו שלא כדין את כל התמורה שהתקבלה בגין מכירת המגרש של האשל"א, ללא ידיעתה והסכמתה ולחלופין בשעה שלא הייתה כשירה ליתן הסכמתה. בין האשל"א לבין הנתבע שררו יחסי נאמנות ובהתאם הוא חב כלפיה חובת נאמנות. חרף זאת, השתלט הנתבע על חשבונות הבנק ע"ש האשל"א ועירב את חשבונותיו בחשבונותיה כך שמלוא חובותיו שולמו מכספיה. להלן עיקר טענות הנתבע: כל שנעשה ברכושה של האשל"א נעשה מיוזמתה של האשל"א, מתוך דאגתה לו בהיותו הבן המועדף עליה. התובעים מנהלים הליך "קדם עיזבון", תוך ניצול היעדר יכולתה של האשל"א לנהל את ענייניה כיום, על אף שהם מודעים היטב לרצונה לדאוג לנתבע, בנה האהוב, שטיפל בה ובאביו המנוח תוך שהוא עשה ויתורים משמעותיים לטובת הוריו, בעוד עניינם של התובעים באשל"א מסתכם ברכושה בלבד. האשל"א היא שיזמה את העברת בית המגורים לנתבע מעל לשנתיים וחצי טרם מונה אפוטרופוס לרכושה וכעשרה חודשים טרם שקיבלה לראשונה גמלת סיעוד בדרגה 2 (דרגה נמוכה המעידה על מצב קוגניטיבי תקין). העברת בית המגורים על שם הנתבע נועדה למנוע אפשרות כי רצונה ליתן לו לאחר לכתה את הבית בו הוא מתגורר לא יקוים. בנוסף, האשל"א החליטה בעודה צלולה כי הנתבע יקבל לכיסו את דמי השכירות מהשכרת יחידת המשנה, שעה שהכנסתה השוטפת של האשל"א הספיקה לה די צרכה וביודעה כי עבודתו אינה קבועה והוא משלם חובות. האשל"א היא שיזמה את מכירת המגרש והעברת התמורה לנתבע. המגרש הובטח לנתבע על ידי אביו המנוח בעודו בחייו, ומשהמגרש עבר לבעלותה המלאה של האשל"א לאחר פטירתו היא ביקשה למכור את המגרש ולהעביר את תמורתו, בסך 560,000 ₪ (לאחר ניכוי מסים ממחיר המכירה המלא בסך 800,000 ₪), לנתבע במטרה לממש את רצון בעלה המנוח. הנתבע לא גזל את כספי האשל"א, אלא פעל בהם לפי הוראותיה בלבד ומעולם לא פעל למען עצמו בחשבונותיה. את חובותיו שילם הנתבע מכספו שלו, לרבות כספים שנתנה לו האשל"א מיוזמתה, ממכירת המגרש ודמי השכירות. לעניין מידור התובעים, טוען הנתבע כי מידורם היה מתוך דרישתה של האשל"א על מנת למנוע הצקות ופניות של התובעים אליה. ג' - דיון: ג.1. – הדין החל: אין חולק כי מלוא הזכויות, שעיקרן תמורת המגרש ובית המגורים, הועברו זה מכבר מהאשל"א לנתבע, כאשר לטענתו מדובר במתנה שהושלמה שניתנה מרצונה המלא והחופשי של האשל"א. סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, קובע את הכלל לפיו "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט". נקודת המוצא היא כי קיימת חזקה משפטית לפיה אדם שביצע פעולה משפטית היה כשיר לבצעה, אף אם מונה לו במועד מאוחר או בסמיכות לכך, אפוטרופוס ואף למרות האפשרות כי התנאים לפסילת כשרותו המשפטית היו קיימים בשעת ביצוע הפעולה (ר' רע"א 3323/98 בנימין זקן נ' קצין התגמולים (נבו, 2.7.2003). יחד עם זאת, מאחר והזכויות הועברו בתורת מתנה, יש לבדוק היטב האם בעת הענקת המתנה הייתה לאשל"א גמירות דעת מלאה ביחס לעסקת המתנה, כפי שנקבע בע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג (נבו, 20.7.1995): "אכן, בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין, חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירות דעתו של הנותן קפדנית במיוחד" (שם, פסקה 9 לפסק הדין). יסוד "גמירות הדעת" הוא תנאי עיקרי ויסודי ליצירתו ולקיומו של חוזה, ובהיעדרו, לא משתכלל בין הצדדים הסכם מחייב. בהתאם לדין, המבחן לקיומה של גמירות דעת הוא ככלל אובייקטיבי-חיצוני, כך שהדגש מושם על הגילוי החיצוני של ההסכמה באופן שהיא מובנת לאדם הסביר, וכפי שהיא נלמדת ממכלול נסיבות העניין – לרבות התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחריו, בין היתר על מנת להעניק הגנה להסתמכות המתקשר, ולקיים וודאות עסקית וביטחון מסחרי (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 163-159 (מהדורה רביעית 2019)). בעסקת מתנה, כמו בכל עסקה, לא רק שיש לבחון את יסוד גמירות הדעת לפי המבחן האובייקטיבי, אלא שיש לעשות זאת בצורה קפדנית יותר, כפי שנקבע בע"א 3354/18 פלונית נ' פלונית (נבו, 23.3.2020): "המבחן האובייקטיבי כוחו יפה גם מקום שמדובר בעסקת מתנה, אולם מאחר שמתנה היא במהותה חוזה חד צדדי – אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחת אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה ... במובן זה, נראה כי בעסקת מתנה מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת דעת – כך שנדרש לוודא כי המתנה ניתנה ברצון חופשי ומתוך הבנה מלאה ... כאשר מדובר בחוזה מתנה, הבחינה של יסוד גמירת הדעת צריך שתהא קפדנית יותר. דברים אלה אמורים במיוחד בהינתן שבהתקשרות חד-צדדית מסוג מתנה, ספק אם הכלי ה"רגיל" של בחינת הגילוי החיצוני-אובייקטיבי של גמירת הדעת הוא כלי מספק שכן "בדרך כלל, הליך ההתקשרות בחוזה מתנה אינו עובר את השלבים המורכבים של עיסקה דו-צדדית; נעדרים ממנו המשא ומתן וההתמקחות האופייניים לעיסקאות מסחריות, הגילויים החיצוניים של תנאי העיסקה בעייתיים יותר, לפיכך גם קשה יותר לעמוד על רצונותיו וכוונותיו של המעניק על-פי המבחן האובייקטיבי"..." (פסקה 18 לפסק הדין). בשים לב לדין החל, להלן אבחן את העברת הזכויות בבית המגורים ובמגרש. ג.2. - העברת בית המגורים לבעלות הנתבע: ניתן לסכם את הגנתו של הנתבע בשני עיקרים: האם ביקשה לדאוג לנתבע, בהיותו בנה האהוב שוויתר על כל חייו על מנת לטפל בהורים (ר' סעיף 1 לכתב הגנתו בתמ"ש 42085-01-22); כל העברות הזכויות היו מיוזמתה של האם בלבד שכן, "הסיבה שעשתה זאת [האם] היא חששותיה מפני התובעים ובעיקר מפני א' ו-י'... שהציקו [לאם] ללא הפסק בקשר לבית וקנאו בנתבע, ביודעם כי [האם] גמרה אומר להעביר לו את מלוא זכויותיה בבית" (ר' סעיף 13 לכתב הגנתו בתמ"ש הנ"ל). כפי שאראה להלן, הגנתו של הנתבע נמצאה על ידי כהגנת בדים ואינני נותן בה כל אמון. לצערי הרב, הנתבע עשה באמו שימוש כחומר ביד היוצר, מבלי שיהיו לה מודעות ורצון מספיקים להעביר לו את זכויותיה בבית המגורים. הנתבע טווה רשת של קורים שנועדה לאפשר לו לנשל את אמו מכל זכות כלכלית שיש לה, מתוך תכנון מוקדם ומחשבה (שהתבדתה בפסק דין זה) כי את שנעשה לא ניתן יהיה להשיב. הנתבע ידע כי יבוא יום ואימו לא תוכל להעיד על מה שבאמת קרה, מה שהביא אותו להאמין שיוכל להעלות טענות שלא יימצא להן סותר. הנתבע סבר כי עלה בידו לתכנן ולהוציא אל הפועל את "הפשע המושלם", אולם כפי שאראה להלן, הוא הותיר אחריו עקבות למכביר שכולן מובילות אליו ואל מעשיו. ראשית לעניין מצבה הקוגניטיבי של האשל"א במועד הרלוונטי – מסקנת המומחה בחוות דעתו כדלהלן: 1. קיימת סבירות משכנעת כי בתחילת 2018 [האם] סבלה מירידה תפקודית וכנראה גם מירידה קוגניטיבית. כך, למשל, תשישות פיזית, קשיי הליכה ואי שליטה בסוגרים הם סימני ניוון מוחי בזקנה. אובדן נפח המוח מתקשר לידירה קוגניטיבית הדרגתית. 2. מתווסף לעניין זה חוסר השכלה, בעיות בריאות שונות, כאבים ושימוש במשככי כאבים מסוג אופיאטים (עלולים להגביר חולשה פיזית ומנטלית). 3. בנוסף לכל, [האם] היא קשישה תמימה ומוגבלת אשר תלויה בבנה שגר עמה ונמצא לידה ביום יום. לאור כל האמור, הממצאים הרפואיים והסיעודיים אשר כלולים בתיקה הרפואי של [האם] מעוררים ספק לגבי כשירותה המשפטית של הנבדקת ב 15/02.18. בעדותו בפני הסביר המומחה את מסקנתו: "... אני מסכם בחוות הדעת שלי ואני כן כותב שמדובר בדמנציה בשילוב עם, גם אם דמנציה לא חמורה, אבל אם אנחנו משלבים את זה עם שאר הנתונים, יש לי בעיה וכשהוא כבר אז, שנתיים לפני שאני בדקתי אותה, הוא כבר כותב שהיא לא מסוגלת לקבל החלטות, יש לי קושי להגיד שהאישה הייתה כשירה בעניין קבלת ההחלטות, כי זה המהות, אנחנו לא דנים עכשיו האם דמנציה הייתה חמורה ב-18׳, כנראה שלא, אבל היה לה קשה לקבל החלטות, לדעתי" (עמ' 127, ש' 24 ואילך). לאחר מכן שאל המומחה בציניות: "אישה עם דמנציה שלא יודעת לכתוב ולקרוא, היא הייתה יכולה לעבור על ההסכם?" (עמ' 128, ש' 13 ואילך). בנוסף, העיד המומחה כי האשל"א הייתה תלותית ונצרכת לעזרת הזולת. חוות דעתו של המומחה ועדותו בפני היו אמינים ולא עלה בידי הנתבע לסותרם. ראיות ליכולתה של האם להבין או לא להבין את משמעותה של עסקת המתנה והאם העסקה אמנם הייתה כפי הנטען על ידי הנתבע (מיוזמתה המלאה ומתוך הבנה מלאה) ניתן לדלות הן ממצבה של האם, הן מהתנהלותו של הנתבע ומעדותו בפני והן מעדותו של עו"ד שחר. כאמור לעיל, התובעים טענו בכתבי התביעה שהגישו כי הנתבע מידר אותם מכל הנוגע לרכושה של האם. מידור זה, כפי הנטען בעקשנות על ידי הנתבעים, היה חלק מתוכנית סדורה שרקם הנתבע למנוע מהתובעים לעמוד על פעולותיו של הנתבע. כך לדוגמא, נטען על ידם בסעיף 34 לכתב התביעה בתמ"ש 12121-01-22: 34. כל פניות מגישי התביעה לנתבע במטרה לברר מה נעשה בכספה וברכושה של [האם] לא רק שלא זכו למענה אלא שזה החל לקלל אותם בקללות נמרצות שאך מפאם כבודו של בית המשפט הנכבד לא יועלו אלו על הכתב ואמר להם שמפה והלאה כל מה שיש להם ש"יפנו לבית המשפט" או "שאמא תמות תקבלו דברים". אם היה שביב אמת בהגנתו של הנתבע, היינו מצפים שהנתבע היה משיב לטענה בדבר פניות התובעים אליו, לטענה בדבר חוסר המענה מכיוונו, לטענה בדבר הקללות ששיגר לעברם ובעיקר לטענה לפיה אמר לתובעים: "שאמא תמות לקבלו דברים". תחת כל זאת, בחר הנתבע להשיב בלאקוניות ובהתחכמות לא מוצלחת בסעיף 31 לכתב הגנתו: "מוכחש האמור בס' 34 – הנתבע לא זוכר כי אמר את אותם דברים שמייחסים לו התובעים". במקום אחר השיב לטענה כי מידר את התובעים מעסקת מכירת המגרש לאמור: "... הנתבע מעולם לא הסתיר מאיש כי המגרש בגבעת אולגה נמכר וכי בהתאם לרצונה של [האם], קיבל את התמורה בניכוי מיסים לידיו" (ר' סעיף 20 לכתב הגנתו בתמ"ש 42085-01-22). בהמשך לטענות בדבר אותו מידור, נרשם מפי ב"כ הנתבע בדיון מיום 21.9.2022: "ראשית, אני לא חושב שאף אחד הסתיר שום דבר, גם לא את הנושא של מכירת השטח... האם אכן חששה שיהיה כאן מאבק לאחר מותה..." (עמ' 2, ש' 2 ואילך). ולאחר מכן שוב נרשם מפיו: "הבן לא סיפר, אני לא חושב שהנתבע סיפר. אני משער שהאמא הייתה צריכה לספר. מעולם זה לא הוסתר..." (שם, ש' 18 ואילך). עד לנקודת זמן זו (עד עמ' 2 לפרוטוקול מיום 21.9.2021), גרסותיו של הנתבע לעניין מידור התובעים היו כדלהלן (הערותיי ומסקנותיי בסוגריים): הנתבע לא זוכר מה השיב לתובעים כל אימת ששאלו מה קורה עם זכויות האם [האמנם אדם איננו זוכר אם קילל או לא קילל בקללות נמרצות את אחיו? אשרי המאמין]; מתוך הלאו, ניתן להסיק שהתובעים כן פנו אליו בעניין זה [הנתבע הכחיש רק את תוכן אמירותיו לתובעים, אולם לא הכחיש כי פנו אליו]; הנתבע מעולם לא הסתיר מאיש כי המגרש נמכר ותמורתו נמסרה לו [כיצד לא הסתיר אם התובעים פנו אליו ולא קיבלו כל מענה ענייני זולת פיזור ערפל?]; ב"כ הנתבע אף הוא טען בשם הנתבע כי זה לא הסתיר דבר [פעם נוספת נטען שהנתבע לא הסתיר דבר, מה שעומד בסתירה חזיתית להודאותו המאוחרת]; ב"כ הנתבע טען שהנתבע לא סיפר לאחיו וכי האמא הייתה צריכה לספר [אין כל גרסה מדוע הנתבע לא סיפר לאחיו זולת כי האמא הייתה צריכה לספר]; ב"כ הנתבע טוען שלא הוסתר דבר [חיזוק למסקנה בסעיף ד' לעיל]. לא לחינם הבאתי את נקודת הזמן דלעיל כ'קו פרשת המים' לבחינת אמינות דבריו של הנתבע, שכן מאוחר יותר, נטען על ידי ב"כ התובעים: "הקשבתי בקשב רב ובסבלנות לדברי חברי. בלשון המעטה, העובדות שצוינו על ידו הן לא נכונות. לא רק שזה הוסתר ובהוכחות נוכיח שזה הוסתר, אז גם יש לנו עדויות, זו היתה פשוט הולכת שולל. פעם אחר פעם הוא נשאל ואמר בעדותו "שווה בשווה, זה מה שהאמא רוצה". הצוואה אומרת שווה בשווה, הבית שווה בשווה..." (שם, עמ' 4, ש' 10 ואילך; הדגשה לא במקור). לאחר מכן מצאתי לשאול את הנתבע מספר שאלות באותו עניין, עליהן השיב: "ש: ... סיפרת לאחים שלך? ת: לא. ש: למה לא? ת: כי זה היה יוצר בלגאן. ש: איזה בלגאן? אם זה מה שאמא רוצה, אז מה הבעיה? ת: אם היא היתה רוצה היתה מספרת, היא לא סיפרה. ... ש: אומרים פה ששאלו אותך וביקשו ממך פרטים ואתה דחית אותם בלך ושוב, זה נכון? ת: כן. שלא יהיה בלגאן, יתחילו לעשות רעש. הם באים, רבים ליד אמא שלי, צרחות" (עמ' 6, ש' 30 ואילך). להתרשמותי הבלתי אמצעית מהעד, לרבות התנהלותו באולם, דבריו ואופן מתן תשובותיו, אני בדעה כי הנתבע המציא גרסה יש מאין לפיה הוא לא סיפר לאחיו ("שלא יהיה בלאגן") רק לאחר שהבין בדיון כי באמתחתם ראיות לכך. שימת לב לפעמים הרבות – רבות מידי – בהן הצהיר הנתבע, בין בעצמו ובין מפי ב"כ, כי לא הסתיר מאחיו דבר – עדויות העומדות בסתירה חזיתית לעדותו בפני כי לא סיפר לאחיו ואף הטעים זאת משום "שלא יהיה בלגאן". לא ניתן להשתחרר ממסקנה לפיה הנתבע לא העיד אמת בפני בית המשפט ועוד בעניין מהותי להליך (עוד על כך, בהמשך). להשלמת התמונה אציין כי התובעים צירפו לתצהירי עדותם הראשית תמלולי שיחות רבות בין האחות א' לבין הנתבע, מהם ניתן להתרשם מהשיח שהתקיים ביניהם בעניין רכושה של האם, כמו גם לעצם תשובותיו המתחמקות ולעיתים אף הבוטות שתובלו בקללות וגידופים. תמלולים אלו לא צורפו לכתבי התביעה, מה שיכול להסביר את בטחונו הרב של הנתבע במתן גרסאותיו, משל לא היו פניות בעניין רכושה של האם. על מנת להוסיף ולחשוף עוד ועוד לבנים מתוכניתו של הנתבע, פניתי לאמור בסעיף 23 לכתב הגנתו בתמ"ש 42085-01-22 הנתמך בתצהירו מיום 22.4.2022, שם הצהיר הנתבע: "... למיטב ידיעת הנתבע, [האם] מעולם לא ערכה צוואה". האמנם? בדיון שהתקיים בפני ביום 20.10.2020 בתיק האפוטרופסות של האם (א"פ 60050-07-20) – כשנה וחצי טרם הצהרתו כי האם לא ערכה צוואה – פניתי לב"כ הקודם של הנתבע: "בית המשפט: האם נכונה הטענה שיש לגברת צוואה שבה [הנתבע] יורש? ב"כ המשיב: לפני מספר שנים [האם] ביקשה מבנה [הנתבע]. יש צוואה" (עמ' 2, ש' 1 ואילך). פעם נוספת, הנתבע נתפס במתן עדות שאיננה אמת ושוב בעניין מהותי להליכים שבפני. טענתם המרכזית של התובעים היא כי הנתבע, מתוך תוכנית סדורה, תכנן כיצד לרוקן ולהפשיט את האם מכל נכסיה ולא רק בחייה וע"י כך גם למנוע מהם לרשת אותה לאחר אריכות ימיה. במסגרת ההליכים שבפני, ניסה הנתבע להעמיד פני שה תמים שאין לו כל מושג האם אמו, זו שטען כי היא דעתנית ובעלת קו מחשבה ללא רבב, ערכה או לא ערכה צוואה. באשר אליו, הוא רק יכול להצטער על שמסר לשני עורכי דין שונים שתי גרסאות שונות בתכלית השינוי. נשוב לעסקה בעניין הבית, בה יש להביט דרך משקפי חוות דעתו של המומחה ולפיה קיים ספק רב לעניין גמירות דעתה של האם. ראשית, הטענה כי האשל"א לא נבדקה על ידי רופא משך כשלוש שנים בין השנים 2018-2015 הועלתה על ידי התובעים וכן נתמכה בחוות דעת המומחה. הנתבע, בעדותו בדיון בבקשה להחלפת האפוטרופוס לגופה של האשל"א, לא סתר טענה זו, באומרו "ולגבי רופא שלא ראתה 4 שנים, כל חודש נותנים לה זריקה, אחות באה" (ר' עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 8.2.2023). לטענת התובעים, מחדל זה היה חלק בלתי נפרד מתוכניתו של הנתבע למנוע כל אפשרות כי גורם רפואי ניטראלי יבחין במצבה של האשל"א ולמרות שיש רגליים לדבר, רק משום שאינני רוצה להעלות על דעתי כי היה זה חלק מתוכניתו, לא מצאתי לבדוק טענה זו עד תום, שכן די והותר בצבר הראיות שבפני על מנת להוביל למסקנה ברורה. שנית, מספר קשיים משמעותיים העיבו על תקינות ההליך לכריתת הסכם המתנה, כפי שעלו מתוך עדותה של עו"ד מירב שחר, אשר ערכה הן את תצהירי המתנה בעניין בית המגורים והן תצהיר נוסף בו אישרה האם את העברת תמורת מכירת המגרש לנתבע. עו"ד שחר לא ביקשה חוות דעת פסיכוגריאטרית או חוות דעת רפואית אחרת בעת עריכת הסכם המתנה לאשל"א, והסתמכה, לדבריה, על התרשמותה האישית בלבד. להשלמת התמונה יוזכר כי לצורך כך הגיעה האשל"א, יחד עם הנתבע, לשלוש פגישות במשרדה של עו"ד שחר בתל-אביב, פעמיים לצורך כריתת הסכם המתנה והוצאתו לפועל ופעם נוספת על מנת לערוך לאשל"א צוואה, אותה צוואה שהנתבע הצהיר כי לא ידע על קיומה (ר' לעיל). עו"ד שחר נשאלה ע"י ב"כ הנתבע והשיבה: "ש: ... מגיעה אישה בת 83... לא חשבת לבקש אישור של רופא כלשהו? את יודעת מה, אפילו פסיכוגריאטרי לצורך העניין. ת: ככה, שוב, אחרי שישבתי איתה בפעם הראשונה זה היה לפחות שעה וחצי, ובפגישה הנוספת זה היה גם מינימום שעה. התרשמתי ממנה, עכשיו, זה לא פעם ראשונה שאני עורכת צוואה, לא כל מצווה שהוא אדם מבוגר אתה מצמיד לו חוות דעת, מה גם שבהכרח לגבי [האם] שהיא דיברה מאד ברור, בעיני היא נראתה אדם כשיר וברגע שאדם הוא כשיר בעיני והתרשמתי שהיא, היא גם סיפרה לי, ניהלתי איתה איזושהי שיחה שוטפת ורהוטה, זה היה, התרשמתי שהיא מדברת לעניין, כן? אני לא רופאה, זה ברור, אני עורכת דין, אני לא רופאה" (עמ' 89, ש' 22 ואילך). עדותה של עו"ד שחר לפיה לא עלה כל חשש ולו הפעוט ביותר באשר לכשירות האשל"א במועד עסקת המתנה אינה מתיישבת עם העובדות בפועל, כפי שיובא להלן. עו"ד שחר העידה כי באותה הפגישה מיום 15.2.2018, ביקשה האשל"א להסדיר גם את זכויותיו של הנתבע במגרש, כך, לאמור: "היא דיברה על איזה, על איזושהי קרקע שהיא אמרה שהיא דואגת שלא ייקחו לו את הקרקע... היא כן ביקשה שאני, שאני [א]עגן את זה באיזושהי צורה אז אני מצאתי לעגן את זה בצורה של תצהיר, זה היה קצר כי האמת לא היה לי הרבה מידע לגבי הקרקע הזו" (עמ' 86, ש' 4 ואילך). האמנם? אין חולק כי המגרש שהיה בבעלות האשל"א נמכר זה מכבר בשנת 2014 ולא היה בבעלותה של האשל"א מזה כארבע שנים טרם מועד הפגישה הנדונה, ובהתאמה התצהיר עליו חתמה התייחס להעברת תמורת המכירה דנן (ללא ציון המועד בו נמכר המגרש בפועל!). הבדל מהותי זה בין עדות עו"ד שחר על דברי האשל"א ("שלא ייקחו לו את הקרקע") לבין נוסח התצהיר עליו חתומה האשל"א ("מאשרת העברת מלוא התמורה של מכירת הקרקע") מעלה חשש כבד כי האשל"א לא הייתה מודעת למצבת זכויותיה במקרקעין – דהיינו, לא ידעה אם היא מעבירה לנתבע באותו מועד קרקע או כסף, ולכן עולה הרושם כי לכל הפחות פעלה האשל"א לפי הוראות הנתבע ולכל היותר לא הייתה מודעת כלל למעשיה. למעשה, במועד כריתת הסכם המתנה ובסמוך לו, בדינמיקה המשפחתית המסוימת הזו היה זה כמעט תפקידו הבלעדי של הנתבע לטפל בעניינינה של האשל"א, כפי שעולה מכלל העדויות וכן מעדות הנתבע עצמו ועל כך אין מחלוקת. זאת, הן מפני שהוא התגורר איתה והן מפני שאלו היו המוסכמות הפנים משפחתיות של המשפחה. כך: "ש: ...אני אשאל עד שאקבל תשובה. תאשר לי שטיפלת לבד לטענתך באימא כל החיים? ת: אני כל החיים דאגתי לאימא שלי, הם באו ועזרו קצת פה ושם, זה משהו אחר. אבל מבחינת טיפול בית חולים, ניתוחים לקחתי אותה. אני עשיתי הכל. ש: רק אתה? ת: אני כן. ש: תאשר לי ש-2018 לאימא לא הייתה מטפלת. רק אתה טיפלת בה? ת: אני מבולבל אני לא זוכר בדיוק את השנים, 2018 כן, אני הייתי איתה" (עמ' 122, ש' 24 ואילך). מספר ימים עובר לחתימתה על הסכם המתנה במשרד עו"ד שחר, דווח על ידי המרפאה המטפלת באשל"א כי הנתבע מסר שאינה יכולה להגיע בכוחות עצמה מפני שנקעה את הרגל. כאשר עומת עם סתירה זו ונשאל האם האשל"א הבריאה באורח פלא ויכלה להגיע לפגישה אצל עו"ד שחר מספר ימים לאחר מכן, השיב: "ש: וכמה ימים אחר כך יכולת לקחת אותה לתל אביב לחתום על ההסכם? ת: מה הקשר? ש: היא הבריאה באורח פלא? מה הקשר? ת: מה הקשר? ש: תראה, אני אסביר מה הקשר. ב-6 לפברואר אתה אומר לקופת חולים לרופאה, היא לא יכולה לבוא, הרופאה אומרת לך היא חייבת לבוא, אני חייבת לראות אותה. אתה אומר לה היא לא יכולה. והיא באה מטריחה את עצמה כי אימא לא יכולה לזוז מהבית ללכת מרחק יריקה כמו שאתה אומר, ת: נכון, היה לה קצת, היה לה כאבים. ש: אבל לתל-אביב היא יכולה ללכת לחתום על הסכם? ת: מה הבעיה, הראש בסדר" (עמ' 124, ש' 6 ואילך). כפי שאראה להלן, עדותה של עו"ד שחר לא חיזקה את הטענה כי האם ידעה על מה היא חותמת ולמעשה מצאתי בעדותה ראיות המצביעות דווקא על ההיפך מכך. אני מודע לכך כי עו"ד שחר איננה בעלת דין ולכן אנתח את עדותה בזהירות המתבקשת. כבר בתחילת תשובותיה לשאלות ב"כ הנתבע, אמרה עו"ד שחר כי היא עוסקת בנדל"ן וירושות. לאחר מכן העידה עו"ד שחר כי האם סיפרה שיש לה כמה ילדים "... כולם מסודרים יש להם בית אני רוצה לדאוג [לנתבע], הוא גר איתי הרבה שנים, הוא דואג לי וחשוב לי שבסוף יהיה לו בית לגור" (עמ' 84, ש' 25 ואילך). עוד העידה כי הפגישה הראשונה עם האם ארכה כשעה וחצי וכי הקריאה לה את התצהירים וכן כי נערכה פגישה נוספת כאשר התיאום כולו היה מול הנתבע בשלב מסוים, הפניתי לעו"ד שחר שאלה עליה השיבה: "ש: לא חשבת אולי כדאי לצלם את האירוע? הרי יש מישהי שלמעשה אנאלפביתית, נכון?... לא חלילה שאני מטיל בך ספק, [יכולים] לכאורה לבוא ולהגיד לאנאלפבית 'תחתום פה, פה ופה' והוא יחתום לך על כל דבר, לא חשבת שיבוא יום ויצטרכו אולי לדון, את בעצמך אמרת שהאחים זה לא יעשה להם טוב, למה לא להוציא את הטלפון הנייד ולצלם אותה אומרת את כל מה שהיה שם ואז אולי לא היינו צריכים את כל המשפט הארוך הזה. מה התשובה? ת: אני לא מומחית לענייני ירושה, זה לא העבודה שלי" (עמ' 93, ש' 26 ואילך). עם כל הכבוד, לא לתשובה זו ציפיתי. בהמשך, היא נשאלה ע"י ב"כ התובעים והשיבה: "ש: בואי נתחיל קודם, [האשה] הזאת שהפניתה אותך [לנתבע], [שם האשה]... נכון שייצגת אותה גם, הטענה מולה הייתה שהיא רוקנה את חשבון הבנק של אימא שלה מכספים וגם היה סיפור כזה? ת: היו כל מיני טענות, אבל אני לא נכנסת ל, ש: נכון או לא נכון? ת: היה שם סכסוך" (עמ' 95, ש' 22 ואילך). הינה כי כן, חרף שעו"ד שחר הייתה מודעת לתסבוכת המשפטית שעלולה להתרגש על כולם, משום מה, מעמד החתימה על תצהירי המתנה לא תועד ויש להצטער על כך. בהמשך, נשאלה העדה בעניין חיסיון עו"ד-לקוח, לנוכח טענה כי העבירה לב"כ של הנתבע העתק מצוואתה של האם, וכך השיבה: "ש: ... כל עוד היא בחיים את מסכימה איתי שחל חיסיון ביניך לבינה? כן. אז תסבירי לי איך יכול להיות שהעברת צוואה שלה לעורך הדין של [הנתבע]? ת: איך? ש: איך העברת צוואה שהיא ערכה, היא עוד בחיים, איך העברת צוואה, ת: אני אסביר, קיבלתי צו מהאפוטרופוס, ... ש: אין צו, בית המשפט לא נתן צו, היא לא יכלה לשלוח. ת: היא שלחה לי משהו, למה שאני אשלח לה, ש: לא שלחת לה, שלחת לעורך הדין. ת: דקה. אני שלחתי, ש: שלחתי או לא שלחת לעורך הדין של [הנתבע] את הצוואה? זאת השאלה. ת: התשובה היא כן. ... ש: יפה. ולמי העברת צוואה של [האם]? ת: אני לא זוכרת בדיוק. ש: מה זה לא זוכרת? אני אומר לך [שהנתבע] טוען שאת העברת את הצוואה, את רוצה שאני אפנה אותך לתצהיר של [הנתבע] או שאת מאמינה לי? ת: לא, אני מאמינה לך, אני לא מתווכחת. ש: [הנתבע] טוען שאת העברת את הצוואה לעורך הדין שלו. ת: יכול להיות. אם זה קרה אני לא מתווכחת איתך, אני לא אומרת שזה לא קרה. ש: הבנתי. ואני שואל עוד פעם, האם זה הגיוני לך שאת מוותרת על חיסיון בלי שהבן אדם הסיר את החיסיון ונותן צוואה של מישהו לבן שלה? ת: אם זה הגיוני לי? אז באותה נקודה זה מה שחשבתי שנכון לעשות" (עמ' 96, ש' 14 ואילך). מלבד הסתירות שבעדותה של העדה (אישרה שהעבירה את הצוואה לב"כ של הנתבע, לאחר מכן לא זכרה זאת ולבסוף הסבירה למה עשתה זאת) - מתוך עדותה ניתן להיווכח כי העדה נתנה לעצמה דרור להעביר את צוואתה של האם, בעודה בחיים, לידי הנתבע, מה שעלול בתנאים מסויימים לעלות כדי הפרת סודיות שיש לעו"ד כלפי לקוחו. כיוון שכך, הושטתי לעדה מעין 'חבל הצלה' בדמות שאלות מדריכות וכך השיבה: "ש: יכול להיות שהגברת ביקשה ממך למסור לבן העתק מהצוואה? ת: לא, אני אגיד מה קרה. מאחר ופנתה אלי מישהי, אני לא זוכרת את השם של הבחורה הזאת, אולי ליאת, מישהי בשם ליאת, היא אמרה 'אני מטעם איזושהי חברת אפוטרופסות, אני מבקשת', היא ביקשה ממני מסמכים, אבל היא כן הציגה לי איזשהו צו והחלטה" (עמ' 98, ש' 9 ואילך). השאלה שהופנתה לעדה לא נשאלה בחלל ריק, שכן ידוע שמצווים העורכים צוואה לטובת ילדיהם או מי מהם, עפ"י רוב משאירים אצל ילדיהם העתק או מאשרים לעו"ד שהכין את הצוואה למוסרה למי מהם. במקרה זה, העדה לא טענה כי האם ביקשה אותה לעשות כן (תמוה שכן הבן היה יחד עמה בתהליך כולו) ויש לתמוה שוב שחרף זאת, העדה בחרה לעשות כן. בהמשך עדותה, אישרה העדה שהנתבע היה עמה בקשר טלפוני ולא האם ולמעשה הוא זה שמסר לה את פרטי העסקה ("הוא אמר שהיא רוצה לתת לו במתנה את הבית, ושהוא רוצה לתאם איתי פגישה" (עמ' 98, ש' 28 ואילך)). העדה הרבתה לספר על המפגש עם האם בו אמרה שכל ילדיה מסודרים ונותר לדאוג רק לנתבע, עד שמצאתי לשאול את העדה: "ש: אז למה לא כתבת בצוואה את כל מה שסיפרת לנו עכשיו... שהיא רצתה לדאוג [לנתבע] ורק, למה לא כתוב את זה בצוואה... למה זה לא כתוב בצוואה? אף מילה. ת: כי למעשה היא חתמה על תצהירי מתנה, זה לא היה, ש: לא, למה בצוואה אין ביטוי. ת: זה לא היה, ... ש: בצוואה כתוב בדרך כלל 'מאחר ובני מסודר ויש לו אז אני החלטתי לתת לבתי', לדוגמא, 'אני מקווה שהם לא יכעסו', יש איזה הסבר, 'בני שתמך בי ועזר לי ולקח אותי ואני רוצה להוקיר לו', למה אין לזה ביטוי במילה ורבע מילה בצוואה? ת: אני התרשמתי מהדברים שהיא אמרה, זה הניסוח של הצוואות שלי" (עמ' 102, ש' 17 ואילך). לצערי, לא אוכל לומר כי התרשמתי לטובה גם מתשובתה זו של עו"ד שחר. לא ברור ולא מובן מדוע תחת להשיב בקצרה ולעניין על שאלות פשוטות שנשאלה, היה צורך לשוב ולשאול, לשוב ולפשט את השאלה כמה וכמה פעמים עד לקבלת תשובה מלאה. אופן מתן תשובות מסוג זה איננו מסממניה הבולטים של עדות רציפה ומהימנה. אף לגופם של דברים, צוואה לא נפסלת משום שהמצווה לא מסביר את הגיונה ויחד עם זאת יש להצר כי לא נרשמו מפיה של האם נתונים כאלה ואחרים. במאמר מוסגר, אעיר כי אינני דן בתוקפה של הצוואה הן משום שהאם, תבל"א, עמנו והן משום שהצוואה, כצוואה, אינה מעניינם של ההליכים שבפני. על מנת לנסות ולברר שוב האם האשל"א חתמה על תצהירי המתנה מתוך מודעות ובגמירות דעת, מצאתי לשאול גם על נסיבות עריכת הצוואה: "ש: ... הקראת לה את הצוואה? ת: אני הקראתי לה את הצוואה. ש: הקראת לה? ת: כן. ש: מילה במילה? ת: הקראתי לה את הצוואה. ש: ... היא לא יודעת לקרוא, אז את צריכה לקרוא לה את הצוואה מילה מילה. ת: הקראתי לה גם את ההסכם. ש: לא רק בראשי פרקים? ת: לא, לא, הקראתי לה את הצוואה. ש: יופי. כמה יורשים יש בהתאם לצוואה? ת: [הנתבע] הוא היורש. ש: יופי. אז למה כתוב בסעיף 4 'זכויות היורשים' ולא 'זכויות היורש'? מה, היא לא שמה לב, היא לא עצרה אותה ואמרה לך 'רגע, סליחה, יש לי יורש אחד'? ת: בסעיף 4? ש: שורה שניה. "זכויות היורשים לקבלת רכושי". ת: אני מניחה שזו טעות סופר שלי. ש: ואת לא שמת לב כשהקראת לה את זה פעם שניה והיא לא שמה לב שאת הקראת לה את זה? ת: הקראתי לה את זה" (עמ' 103, ש' 6 ויאילך). בהתאם לעדותה של עו"ד שחר, היא הקריאה לאם את הצוואה וחרף כי רק הנתבע הוא היורש, נרשם בצוואה "זכויות היורשים לקבלת רכוש" ובמעמד הקראת הצוואה, לא העדה ולא עו"ד שחר הבחינו בטעות. על כך נשאלה והשיבה: "ש: ... זאת אומרת מי היורשים? מי שאר היורשים? ת: שאר היורשים זה הילדים שלה. ש: ולא חשבת להכניס אותם פה? ת: היא, לא היו לי את הפרטים שלהם. ש: למה לא ביקשת? ת: ביקשתי ממנה, היא לא היה לה את זה באותו, ... ש: היא לא יודעת איך קוראים לילדים שלה? ת: היא יודעת איך קוראים להם. ... ש: שאלת אותה איך קוראים לילדים ומה היא אמרה לך? ת: היא אמרה לי, היא נתנה לי שמות. ש: נו אז למה לא ציינת אותם פה? ת: זה הניסוח שאני בחרתי לערוך את הצוואה" (עמ' 104, ש' 4 ואילך). הרושם שקיבלתי מדבריה אלו של העדה היה של עדה המנסה להתחמק ממתן תשובות לעניין. עדותה של העדה הייתה עדות מתגלגלת, כאשר לא תמיד זכרה את תשובותיה הקודמות והשיבה תשובות אחרות לחלוטין. מתוך עדותה זו של העדה, עולות המסקנות הבאות: העדה ביקשה לרשום את שמות הילדים בצוואה, אולם לא היו ברשותה פרטיהם; העדה שאלה את האם לפרטי ילדיה אולם לא היו לאם מלוא הפרטים (מספרי תעודת זהות); העדה שאלה את האם לשמות ילדיה וזו מסרה לה את שמותיהם; שמות הילדים לא נרשמו מאחר וזהו הניסוח שבחרה העדה לצוואה. שוב, ובכל הזהירות, לא אוכל לומר כי עדותה של העדה הותירה בי רושם של עדות רציפה ומהימנה. יש לתמוה כיצד העדה מעידה תחילה כי רצתה לרשום של שמות הילדים הצוואה, לאחר מכן היא אומרת ששמותיהם נמסרו לה ולבסוף היא מתרצת את אי רישום השמות בלאקוניות "זה הניסוח שבחרתי"?! מעבר לכל זאת, אין היגיון רב או בכלל בעדותה של עו"ד שחר בעניין "זכויות היורשים" ומיהותם, שכן בהתאם לצוואה רק הנתבע יורש את עזבונה של האם! רוצה לומר, במקום לרשום בצוואה "זכויות היורש" נרשם "זכויות היורשים", כך שכל הסיפור שסופר על ידי העדה על אודות השיח שהיה לה עם האם בעניין שמות ילדיה ופרטיהם החסרים הוא חסר שחר. התהיות מעדותה של העדה לא נפסקו כאן והן המשיכו עם הימשכות חקירתה הנגדית, וכך: "ש: זאת אומרת את בחרת, את ניסחת הצוואה לא היא? ת: אני הקלדתי את זה. ש: מה, מה זה הקלדת? הקלדת תוך כדי שהיא מדברת? זה הניסוח שלה? ת: אני כתבתי את הדברים שהיא אמרה לי" (עמ' 104, ש' 21 ואילך). ושוב תישאלנה השאלות: ממתי אשה באה בימים, אנאלפביתית, מנסחת צוואה מול באת כוחה בלשון משפטית (לרבות:"... וכן זכויות מוחזקות וזכויות ראויות, טובות הנאה, כספים, פיקדונות, ניירות ערך ותביעות, בין אלה הנמנים על רכושי...")? כיצד עורכת הדין שכותבת את מה שנאמר לה על ידי האם מעידה "זה הניסוח שבחרתי"? ניכר כי אין צורך להשיב. לאחר מכן נשאלה העדה מי יזם את עריכת הצוואה, והשיבה: "ת: ... כשסיימנו את הפגישה הראשונה אז דיברנו, היא דיברה איתי על עריכת הצוואה. ש: היא דיברה איתך מיוזמתה? היא באה ואמרה לך 'אני רוצה לעשות צוואה'? ת: שאלתי אותה את רוצה לעשות סדר? אז היא אמרה אז אני אעשה צוואה משהו כזה, אני לא זוכרת את המילים תראה עברו 5 שנים" (עמ' 105, ש' 5 ואילך). פעם נוספת, העדה מעידה כי האם דיברה איתה על עריכת הצוואה וכאשר ב"כ התובעים מביע פליאה על המוטיבציה של האם לערוך צוואה, העדה משנה כיוון ומשיבה שהיא (העדה), העלתה את הנושא מול האם וזו השיבה שתעשה צוואה או "משהו כזה". וישאל השואל, מה זה משהו כזה?! לאחר מכן נשאלה שאלה פשוטה והשיבה: "ש: לכל הפגישות [הנתבע] הגיע איתה? ת: הוא הביא אותה. ש: הוא הביא אותה, הוא הגיע איתה לפגישה, הוא נכנס אלייך למשרד לכל הפגישות? ת: כן" (עמ' 106, ש' 21 ואילך). מדוע לא להשיב "כן" לשאלה הראשונה ומדוע לנסות להמעיט ממהות נוכחותו של הנתבע במשרדה? שוב, העדות לא הותירה בי רושם טוב. עוד מעדותה של העדה; "ש: כשאת אמרת מקודם לכבוד השופט פה שהקראת לה את הצוואה. ת: כן. ש: "הנני חותמת על צוואתי זו בלב שלם ומרצון מבלי שהופעל עליי כל לחץ לאחר שקראתי אותה" ת: כן. ש: לא כתוב הקראתי "לאחר שקראתי אותה הבנתי בה כל מילה ואת משמעויותיה ובהיותי בגירה כשירה בדעה צלולה ומיושבת בפני שני עדים" איפה כתוב בצוואה שהקראת לה את הצוואה? ת: אני הקראתי לה את הצוואה. ש: שאלתי אם כתוב בצוואה שהקראת לה. ת: לא כתוב... אבל אני הקראתי לה. ש: יפה. ת: כמו שהקראתי לה את התצהיר, ... ש: כן אבל את עוה"ד, את יודעת שברגע שעושים צוואה לאדם שלא יודע לקרוא יש חובה בדין לרשום שהצוואה הוקראה לו. ת: כן. ש: אחרת זה פגם. ת: אני הקראתי לה את הצוואה" (עמ' 109, ש' 4 ואילך). מתוך דבריה אלו של העדה ניכר כי העדה מנסה לקשור בין הצוואה לבין תצהירי המתנה, לאמור שכפי שהקריאה לאם את הצוואה, כך הקריאה לה את התצהיר. ב"כ התובעים ביקש להראות את ההיפך, שכפי שלא הקריאה לאם את הצוואה כך גם לא הקריאה לאם את התצהיר. עניין ההקראה לא הסתיים כאן והוא מצא ביטוי בהמשך עדותה: "ש: שהקראת לה את הצוואה וכשאמרת, שהתעכבת על המילה "קראתי לה" היא לא אמרה לך חכי שנייה אני לא יודעת לקרוא. סליחה שאני נשמע אולי קצת ציני. ת: לא לא ציני, אני אני לא זוכרת בדיוק אבל אני אומרת, אני זוכרת שאני הקראתי לה את המסמכים לפני שהיא חתמה" (עמ' 109, ש' 29 ואילך). לסיכום עדותה של העדה; התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדה לא הייתה טובה. לא אחת העידה העדה דבר והיפוכו (ר' לעיל), הרבתה שלא להשיב על השאלות שנשאלה ועדותה לא רק שלא תמכה בגרסתו של הנתבע, אלא אף החלישה אותה תוך חיזוק גרסתם של התובעים. לא התרשמתי מהעדות משל חתימתה של האם על תצהיר המתנה היה מתוך מודעות ומתוך גמירות דעת מלאה. מתוך עדותה של העדה סביר יותר להניח כי תהליך החתימה על הצוואה לא שיקף את רצונה המלא של האם מאשר להיפך. גם הנתבע לא הפגין הצטיינות יתרה בעדותו בפני ולא נתתי בה אמון. ראשית נזכיר את עניין מידורם של התובעים מהפעולות שביצע הנתבע וכיצד הנתבע הכחיש שהסתיר את פועלו ולאחר מכן בחר להודות בכך בפה מלא. מעבר לכך, לא הצלחתי ליישב את הסתירה בין שני קווי הגנתו של הנתבע. הראשון - הוא לא היה חייב לספר דבר לאחיו אודות פעולותיה המשפטיות של אמם, והייתה זו היא, אישה נחרצת ופיקחית על פי עדויות כל ילדיה, אשר ביקשה להסתיר את מעשיה ולו כדי להבטיח את רווחתו של הנתבע. השני – כולם ידעו על רצונה להעביר לו את עיקר רכושה. אם כך, מדוע שהאם תבקש להסתיר דבר הידוע לכולם? השתכנעתי כי הנתבע כלל לא שש לספר לאחיו על העברת הזכויות בבית המגורים על שמו, אולם לא משום טענתו משל הייתה זו דרישת האם, אלא משום טענתם של התובעים כדי למנוע מהם כל מידע שיכול היה לסכל את תוכניתו. כאשר לוקחים את דבריו של ב"כ הנתבע בדיון המקדמי על כך שהאשל"א הייתה צריכה לספר לילדיה כי זהו רצונה, בהתאם לאישה המכובדת והאהובה שהיא, קשה עד בלתי אפשרי לקבל את גרסת הנתבע כי הוא פעל בשליחותה על מנת לטשטש את מעשיהם המשותפים. יתר על כן, לא מצאתי בדל הוכחה כי זה היה רצון האשל"א בשלב בו נעשו הדברים, אלא פעולותיו של הנתבע לבד אשר ניצל את קירבתו ותפקידו המשפחתי ביחס לאשל"א. הנתבע נשאל והשיב: "ש: של מי היה הרעיון להעביר אליך את הזכויות בדירה? ת: מאמא שלי. אמא שלי היתה אומרת לי "אל תסמוך על אף אחד, רוצים לזרוק אותך מהבית ואני לא אתן לזה לקרות... ש: שאלתי על אמא. אמא אמרה לך שרוצים לזרוק אותך מהבית? ת: כן. ש: מי? ת: האחים. ש: איך? מתי זה עלה? ת: לפני שעשינו את כל ההעברה. ש: על סמך מה היא אמרה לך את זה? ת: היו באים כנראה, מסיתים אותה נגדי... ש: אם אמא אמרה לך שרוצים לזרוק אותך מהבית, כנראה היא אמרה את זה על סמך משהו. פעם מישהו מהאחים אמר לך לפנות את הבית? ת: אני לא זוכר דבר כזה, אבל מה שדיברו איתה רק היא יודעת, לא אני ש: איתך אף אחד לא דיבר? ת: איתי אף אחד לא מדבר..." (עמ' 6, ש' 6 ואילך). רצף תשובותיו אלו של הנתבע חסרות היגיון לחלוטין ואסביר. ראשית הנתבע טוען כי הרעיון להעברת זכויותיה של האם אליו היה של האם, כאשר הרציונל לכך היה למנוע מיתר הילדים "לזרוק אותו מהבית". כאשר הוא מתבקש להביא ראיות לטענה, הוא משיב "כנראה מסיתים אותה נגדי". הוא נשאל האם מישהו מהאחים אי פעם הביע דעתו על רצונו לפנותו מהבית, והוא משיב "לא זוכר דבר כזה". יצויין כי חרף שהוגשו תמלולי שיחות רבות בין האחות א' לבין הנתבע, בשום מקום הנתבע לא מטיח בה משהו שנשמע כמו: 'אתם רוצים להוציא אותי מהבית... אתם מדברים עם אמא ... אמא אמרה לי...' וכו'. ביני לביני, הסבירות כי האחים אמרו לאם שבכוונתם להוציא את הנתבע מהבית, מבלי שהנתבע יכול היה לפרט בעניין או להביא ולו דוגמא אחת, מבלי שהאחים הביעו בפניו את רצונם זה ומבלי שהנתבע יכול היה להצביע ולו על מקום אחד בו הטיח באחיו עניין זה, היא סבירות נמוכה ביותר. חקירתו הנגדית של הנתבע הותירה בי רושם קשה, רושם של אדם שהגיע למסור עדות מתוך תחושה שעליו לצלוח את מתן עדותו במתן תשובות לאקוניות ובחזרה על צמד המילים "לא זוכר". במהלך עדותו הלא ארוכה של הנתבע הצלחתי למנות למעלה מ 60 פעמים בהן השיב הנתבע "לא זוכר", עד שמצאתי להעיר: "יש פה יותר מידי לא זוכר, לדברים האלה יש משקל" (עמ' 145, ש' 2 ואילך). כאמור לעיל, בשלב שהנתבע הבין שיש בידי התובעים ראיות לכך שהוא הסתיר מהם את הפעולות שביצע ברכושה של האם, הוא החל לטעון שהדבר נועד למנוע מהאחים להציק לאם. להתרשמותי, מסכת ההסתרה רבת השנים כה השתרשה בו, עד שגם בחקירתו הנגדית הוא סירב למסור פרטים למרות שכל הצקה לאם איננה באופק. כך נשאל והשיב (שימת לב לאופן ההתבטאות): "ש: אתה לקחת, איפה הפקדת אותם [תמורת המגרש 800,000 ₪ - י' ש'] בחשבון הבנק שלך? ת: לא מעניין אותך. ש: אני שואל שאלות ואתה עונה, זה ועוד איך מעניין כי אנחנו בתביעה משפטית. ת: אני לא אגיד לך, אתה לא תקבל מידע, זה לא מעניין אותך. זה לא קשור. ש: אדוני, אתה יכול להגיד לעד לענות? ת: זה לא קשור. בימ"ש: כן, תענה לשאלה. ת: זה לא קשור" (עמ' 129, ש' 8 ואילך). בשלב זה, נרשם מפי ב"כ הנתבע: "לא, [פונה אל הנתבע]. בית [המשפט] אמר, אתה עונה" (שם). אם הייתה אמת בגרסתו של הנתבע משל אמו מסרה לו את תמורת המגרש כדת וכדין, מה מנע ממנו להשיב מיד היכן הכספים. התרשמותי מתשובותיו אלו של הנתבע היא של אדם שחי בהסתרה ובטשטוש כחלק מהתנהלות יום יומית, מה שמסביר היטב הן את טענותיהם של התובעים כי הכל נעשה על ידו בתכנון מראש, ראשו שלו ולא של האם. הנתבע נשאל על מכירת המגרש ונטילת הכספים, ושוב פעם במקום להשיב לשאלות בחר ללכת סחור-סחור, תוך גלגול עיניים: "ש: יפה. עכשיו תגיד לי ב-2014 כבר לקחת כל הכספים מאימא של המגרש ושמת אצלך בחשבון הבנק. למה היה צריך לחכות עוד 4 שנים פלוס, בשביל שאצל עו"ד מירב שחר ב-2018 אתה תחתים את אימא על מסמך שהיא נותנת לך את הכספים, הכספים היו אצלך כבר 4 שנים? ת: היא דיברה על הצוואה על הכסף שנשאר לה בחשבון. ש: לא, לא. בוא אני אפנה אותך, לא, בוא לא נבלבל ונתבלבל. ת: זה לא קשור לזה בכלל. ש: אני אפנה אותך עוד פעם כי אתה צירפת את זה, לא אני. ת: בסדר, צירפנו את זה, זה בתוך הזה. ש: בוא תסתכל, לא אני שמתי את זה, זה אתה ידידי, ... ש: אני מצרף, אני מראה לו, זה הכל נספח א', אבל יחד עם העברת הזכויות שהוא החתים את אימא, מה התאריך שכתוב פה? 15/02/2018, פשוט לא שומעים אותך אז תגיד. ת: 15, ש: שזה 4 שנים אחרי שקיבלת כבר את כל הכסף, החתמת אותה על תצהיר אצל עו"ד, "הנני [האם] מצהירה ומאשרת את העברת מלוא התמורה של מכירה בקרקע", זה המגרש אותו מגרש בדיוק. ת: כן, בסדר מה הבעיה? ש: למה אחרי 4 שנים היית צריך להחתים אותה על זה? ת: למה? ש: למה? הכספים אצלך 4 שנים. ת: נכון, בגלל שאלות כאלו שיהיה מסודר. ש: ז"א ידעת שמשהו פה לא בסדר? ת: לא, הכל בסדר, להפך עשיתי את זה בסדר. ש: תראה, אני רוצה להגיד לך כי משהו פה כבר מתחיל להיות לא נעים. אתה אמרת וגם עוה"ד שלך אמר את זה בדיון המקדמי, עוד מעט אני אפנה אותך. ... ... אתה אומר שלא הסתרת דבר מאף אחד. עוה"ד שלך אגב אמר זה ב-21/09/2022 בפרוטוקול, אנחנו מדברים על עמוד 2, שורות 3 עד 5 5, "אף אחד לא הסתיר שום דבר, גם לא את הנושא של מכירת השטח והעברת הכספים". וגם סעיף 18, זה עוה"ד שלך אמר. מה שאתה אמרת לעומת זאת, גם כן מופיע וכתוב בכתבי ההגנה שלך שלא הסתרת שום דבר. אם לא הסתרת שום דבר, למה היית צריך להחתים אותה 4 שנים אחר כך אחרי שהכסף אצלך. למה? ת: למה? ש: כן. בגלל שאלות שישאלו? הרי אתה לא החתמת שום דבר? ת: נכון, שיהיה מסודר, שהעניין יהיה מסודר, סגור. ש: מה זה מסודר, הכסף אצלך הכל בסדר, אמרת להם, אתה אומר שאמרת להם. ת: בגלל שמתעוררות כאלה בעיות" (עמ' 129, ש' 23 ואילך). מתשובותיו של הנתבע עולה בבירור כי הטעם היחידי להחתמת האם על אישור בדיעבד לקבלת הכספים הוא "שהעניין יהיה מסודר, סגור", כלומר שלא ניתן יהיה לדרוש ממנו השבת הכספים שנטל וישאל התם, מדוע לא נחתם מסמך מסוג זה בזמן אמת (להזכיר, מכירת המגרש לא נעשתה על ידי האם בעצמה אלא באמצעות ייפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לטובת הנתבע, ייפוי כח שלא טרח להמציא!). נשוב לעניין מצבה של האם במועד העברת הזכויות בבית המגורים (2018) - כאשר עומת הנתבע עם דבריו בתיק האפוטרופסות לעניין היעדר התמצאותה של האם בשנת 2019 (בשבעה של האח שנפטר), הוא השיב בהתחמקות: "ש: אנחנו מדברים על אותו פרוטוקול מ-21/09/2022... השופט שואל אותך ככה, "אמרו כרגע שכשאח ז"ל נפטר, אימא לא ידעה מה מדובר מה אתה אומר על זה"? אתה אומר לו, אתה עונה לו, "בסדר, כי היא כבר הייתה בקטע של דמנציה". כבוד השופט שואל אותך, "מתי האח נפטר"? ואתה אומר לו, "לא יודע 2019". ת: לא זוכר, לא זוכר את התאריך. ... ש: יוני 2019, בחודש הזה כבר אתה אומר שאפילו לא זיהתה אף אחד, זה כבר אתה עונה לשופט, לא לי. אתה אומר שהיא לא זכרה, היא לא ידעה. שזה כבר שנה ומשהו לפני אמצע 20, שאתה אומר שהיא עד אז הייתה כשירה. אז אתה מסכים איתי שכבר הרבה לפני 2020 היא כבר הייתה לא כשירה? ת: לא. ש: אז אתה שיקרת לבית המשפט? ת: לא, אני אמרתי מה שאמרתי פה, אני לא זוכר מה הייתה הסיטואציה, הייתי בלחץ, לא יודע מה היה שם" (עמ' 140, ש' 4 ואילך). כפי שפורט לעיל, זה היה דפוס עדותו של הנתבע בפני. הנתבע אמר דבר מה, וכאשר הבין מאוחר יותר כי הדבר בעוכריו, בחר להמציא גרסה חדשה. בדיוק כי שטען שלא הסתיר דבר מאחיו ולאחר שהבין כי אחיו מחזיקים בראיות בעניין, בחר להמציא גרסה חדשה משל לא סיפר במצוות אמו. גם כאן, הנתבע הצהיר שעד אמצע שנת 2020 האמא עוד הייתה כשירה, וכאשר הוא מעומת עם דברים נחרצים שאמר על מצבה שנה קודם לכן הוא משיב ארבע תשובות מתגלגלות במשפט אחד: 'לא שיקר' וכאשר ברור לו שתשובתו בעייתית, משיב 'לא זוכר מה הייתה הסיטואציה' וכאשר ברור לו שגם תשובה זו בעייתית, מתרץ זאת בכך שהיה 'בלחץ' וכאשר ברור לו שגם פה נכונה בעיה, חותם את תשובותיו 'לא יודע מה היה שם'. אשרי המאמין! מעניין מאד 'שהיעדר זכרונו' זה של הנתבע לא מנע ממנו לומר לאחותו א' בחודש פברואר 2020 כי האם איננה כשירה לחתום על צוואה ביודעו כי כבר יש צוואה אותה היא ערכה אצל עורכת דין שחר לטובתו (אותה צוואה שהכחיש את דבר קיומה!). כאשר נשאל מדוע טען לחוסר כשירותה של האשל"א בפני אחותו, השיב: "מה רצית שאני אגיד לה, שהיא כשירה, אני צריך, תקרא לזה שאני מרדים אותה, אני צריך שיהיה שקט" (עמ' 139, ש' 24 ואילך). שימת לב כי מי שצריך את השקט, זו לא האם שלטענת הנתבע חרדה לשלוותה, אלא הנתבע הוא ולא אחר שמבקש את השקט לעצמו וברור מדוע. בהמשך לכך, הנתבע נשאל והשיב: "ש: אז אתה אומר שם כמה פעמים, אימא לא כשירה, היא לא יכולה לעשות כלום, אימא לא כשירה היא לא יכולה לעשות כלום. אז אתה שיקרת שם? ת: תקרא לזה איך שאתה רוצה זה לא, בעיניי זה לא, זה לא שקר" (עמ' 139, ש' 30 ואילך). להתרשמותי, בעבור הנתבע ובעבור מטרותיו, כל האמצעים מקדשים את מטרה ובכלל זה גם לשקר לאחיו או לבית המשפט או כפי שהתברר, גם וגם. הנתבע נשאל לגבי הצוואה והשיב: "ש: ... אתה אומר לעובדת הסוציאלית שאתה יודע שאימא השאירה צוואה שכל הכסף הולך אליך. ת: נכון. ש: וזה היה בספטמבר 20, עוד פעם אני חוזר. בספטמבר ידעת גם מה תוכן הצוואה, לא רק שיש צוואה, ידעת מה כתוב בצוואה? ת: אני עד היום כבר לא יודע, אם תשאל אותי מה כתוב אני לא יודע" (עמ' 146, ש' 9 ואילך). אותו נתבע שידע לספר לעו"ס על אודות הצוואה ואותו נתבע אשר ב"כ קיבל לידיו העתק הצוואה, הוא אותו נתבע שלדבריו, עדיין לא יודע מה כתוב בצוואת האם, למרות שצירף העתק ממנה לתצהיר עדותו הראשית! לקראת סיום פרק זה אתייחס לשתי טענות שהעלה הנתבע ואראה את חוסר ההיגיון הדבוק בהן. ראשית, נזכיר כי ב"כ של הנתבע אמר לפרוטוקול כי הנכסים הועברו לנתבע בחיי האם ולא באמצעות צוואה מאחר ו- "האם אכן חששה שיהיה כאן מאבק לאחר מותה..." (עמ' 2, ש' 4 ואילך). במאמר מוסגר נזכיר גם כי באותו המועד הנתבע טרם הודה כי אמו ערכה צוואה לטובתו ואף שיקר בעניין זה (ר' לעיל). כלום אמא שחוששת ממאבקים לאחר מותה מעבירה את מלוא זכויותיה בכל נכסים בחייה בידיעה שהדבר עלול או עשוי (תלוי בעיני המתבונן) להביא למאבק גם בחייה של האם, בדיוק מה שמתרחש לנגד עינינו?! שנית, באחת משיחות הטלפון בין הנתבע לבין אחותו א' נשמע הנתבע אומר: "א', תעשי לי טובה, אני לא אומר לכם מעכשיו כלום, רוצים לדבר איתי? לכו לבית משפט. שלום". נזכיר כי חלק משמעותי ביותר מהגנתו של הנתבע (הגנתו המאוחרת) בעניין מידור התובעים היה כי האם ביקשה ממנו לא לספר כדי שלא יהיה "בלגאן", כדבריו. כיצד דרישתה זו של האם עולה בקנה אחד עם 'המלצתו' של הנתבע לאחיו "לכו לבית המשפט" ששם הוא יהיה חייב לדבר איתם ולחשוף את פרטי העסקאות וכלום בבית המשפט לא יהיה "בלאגן"?! יכול הייתי להוסיף ולנתח את שאר עדותו של הנתבע אולם אינני רואה בכך כל צורך ממשי לפסק דין זה. עדותו הכללית של הנתבע הותירה בי רושם קשה. הנתבע הוכיח בעדותו מניפולטיביות, אי אמירת אמת ובעיקר ניסיונות לפזר עשן להסתיר את האמת. לאחר שניתחתי את עדויות הצדדים, ובעיקר את עדות הנתבע ועו"ד שחר, ובשים לב לממצאי חוות הדעת, הגעתי לכלל דעה כי קיימת סבירות גדולה יותר ובאופן ניכר שהאם העבירה את זכויותיה בדירה שלא מגמירות דעת ושלא מרצון מלא. שימת לב כי בהתאם לפסיקה שהובאה לעיל, היה על הנתבע להוכיח את גמירות דעתה המובהקת של האם, ולא רק שדבר זה לא הוכח, אלא כל שהוכח הוא ההיפך מכך. למען הסר ספק, אף אם תאמר כי היה על התובעים להוכיח את היעדר גמירות דעתה של האם, הרי שהם עמדו בכך ברמת הסתברות העולה על הנדרש במשפט אזרחי. אשר על כן, הריני להורות על ביטול עסקת המתנה בגין בית המגורים והזכויות תועברה ע"ש האם. ג.3. – הדרישה להשבת תמורת המגרש: בהמשך לכל האמור בפרק הקודם, נשאל הנתבע על אודות עסקת מכר המגרש, וכדרכו בקודש המשיך בניסיונותיו להדוף את השאלות גם במתן תשובות על גבול האבסורד. שימת לב הקורא כיצד הנתבע מתעקש ממש שלא להתעמת מול העובדות וכך: "ש: 29/10/2014. תשאל איך אני יודע, כי אתה צירפת חוזה שזה התאריך שלו. 29/10/2014. עכשיו אתה כן יודע? ת: אני לא זוכר את התאריכים כבר. ש: אתה רוצה שאני אראה לך? אז אני אראה לך. ת: כמה שתראה לי אני לא זוכר, זה לא משנה. ש: בוא נסכם שאתה לא זוכר כלום? ת: תשמע, יש לי קצת דמנציה, אני לא יודע, ש: הבנתי. יכול להיות שיש לך דמנציה כי אתה לא זוכר. ת: יכול להיות. ש: אני אראה לך. ת: אני בגיל 65 אדוני. ש: אבל אני מראה לך, אם אני מראה לך, אתה כן תיזכר? ת: לא יודע בוא נראה. ואני לא יכול להיזכר בתאריכים, קשה" (עמ' 128, ש' 19 ואילך). הנתבע לא מצליח או לא רוצה להסביר מדוע הוא פעל כפי שפעל, ומדוע האשל"א הייתה צריכה להכשיר בדיעבר עסקה והעברת תמורה שכבר יצאה אל הפועל לפני כארבע שנים. טענתו כי כולם ידעו שהמגרש הובטח לו עוד על ידי אביו המנוח, אינה מתיישבת כלל וכלל עם הצורך בהסתרת הדבר ועוד לבקשת האשל"א. עוד ובנוסף, איזה היגיון יש לתובעים להסתלק מירושת האב המנוח רק כדי שאמו תעביר את זכויות האב וזכויותיה שלה לטובת הנתבע? בשום מקום לא נטען כי האם ניסתה להוליך שולל את ילדיה שהסתלקו לטובתה ובשום מקום אין ראיה או ראשית ראיה כי היה זה רצונו של האב בחייו, שאם היה בזאת אמת, מה מנע מהאב לעשות צוואה לטובת הנתבע?! עוד נזכיר כי חרף שלל שיחות בין הנתבע לבין אחותו א', לא מוצא לנכון הנתבע לומר לאחותו כי המגרש הועבר אליו במצוות אביו ואימו, ותחת זאת הוא משקר ומספר שהמגרש יוותר לכולם. הנתבע, כמי שחושש להיתפס בקלקלתו, לא משיב לשאלות שנשאל ואף מחליט להשיב בשאלות משלו: "ש: ... מה שאתה אמרת בכתבי ההגנה שלך שאתה אמרת להם שהמגרש נמכר ושהכסף נמכר. ועדיין 4 שנים אחר כך אתה מצאת לנכון להחתים אותה אצל עו"ד שחר יחד עם עוד כל מיני מסמכים גם על המסמך הזה. ת: מה הבעיה עם זה? ש: הבעיה שאתה לא מסביר למה. ת: מה זה למה? ש: למה כספים שהיו אצלך 4 שנים וכולם ידעו, אתה אומר כולם ידעו שמכרת את המגרש? ת: מי זה כולם?" (עמ' 131, ש' 11 ואילך). הנתבע טוען כי העברת המגרש מהאם אליו נעשתה מאחר וזה מה שהאב המנוח ביקש שייעשה. לטענתו, כולם ידעו שהמגרש הובטח לו ולכן אל להם להיות מופתעים. מלבד העובדה כי טענה זו מנוגדת חזיתית לטענתו משל האם ביקשה שדבר העברת המגרש יוסתר מאחיו, היא לא עולה בקנה אחד עם תשובתו הספונטנית של הנתבע בדיון הראשון, לאמור: "ש: אבל אני מניח שהאחים ידעו או שיערו שבסוף זה יחזור? ת: כן, גם אני חושב ככה. אבל אמא שלי לא טיפשה, היא פקחית, עצמאית, ראתה מה קורה מסביב וזה מה שהחליטה. זו החלטה שלה. זה בא ממנה ולא ממני" (עמ' 7, ש' 30 ואילך). לעניין מכירת המגרש וקבלת התמורה לידי הנתבע, יכולים להיות שלושה תרחישים ששניים מהם בלתי סבירים ואילו השלישי מתבקש בנסיבות העניין, ואלו הם: הראשון – הדבר היה כמצוות האב, אשר לדברי הנתבע כולם היו מודעים לזאת. חוסר הסבירות: בשום מקום הנתבע לא מטיח בפני אחיו שהמגרש הועבר אליו במצוות האב, אלא הוא מקפיד לספר להם שהמגרש קיים והזכויות לא נפגעו. כמו כן, הילדים כולם הסתלקו לטובת האם בהנחה גמורה שהמגרש יחזור אליהם לאחר אריכות ימיה, בדיוק כפי שהעידו כולם, לרבות עו"ד שהיה אמון על תצהירי ההסתלקות (ר' עדותו של עו"ד דן פנחס בעמ' 11-13) ובדיוק כפי שהעיד הנתבע עצמו! לפיכך, אינני רואה כל היגיון שהילדים יקיימו את "מצוות" האב בדרך זו. השני – הדבר היה מיוזמתה של האם. חוסר הסבירות: הצדדים כולם היו תמימי דעים כי האם איננה נוכלת ואיננה רמאית, מה שלא מסתדר עם העברת המגרש לנתבע לאחר שהילדים הסתלקו לטובתה. עוד ובנוסף, איזה היגיון יש לעשות עסקה זו באמצעות יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר, כאשר, לכאורה, לא הייתה כל מניעה שהאם תתייצב בפני עו"ד ותחתום בעצמה על הסכם המכר. אם תאמר שהאם התקשתה להתייצב בפני עו"ד לשם חתימת הסכם המכר, כיצד לא התקשתה להתייצב בפני נוטריון למתן יפוי כח בלתי חוזר? אם האשל"א אכן הייתה מודעת למעשיה בשנת 2014, כיצד זה שעו"ד שחר מעידה שבשנת 2018 "היא (האשל"א – י' ש') דיברה על איזה, על איזושהי קרקע שהיא אמרה שהיא דואגת שלא ייקחו לו את הקרקע... היא כן ביקשה שאני, שאני [א]עגן את זה באיזושהי צורה אז אני מצאתי לעגן את זה בצורה של תצהיר, זה היה קצר כי האמת לא היה לי הרבה מידע לגבי הקרקע הזו" (עמ' 86, ש' 4 ואילך). כיצד האם דאגה בשנת 2018 שקרקע שנמכרה בשנת 2014 ותמורתה שולשלה לכיסו של הנתבע, תילקח ממנו? השלישי – הדבר נעשה על ידי הנתבע, מיוזמתו המלאה, תוך תכנון קר וציני לקחת מאמו את הקרקע ואת תמורתה, תוך שהקרקע נמכרת באמצעות יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר (שלא נחשף) ותחת שהתמורה תתקבל אצל האם, היא מתקבלת אצל הנתבע. בתשובותיו של המומחה לשאלות הבהרה, התייחס המומחה גם למצבה של האם בשנת 2014 לאמור: "עוד בשנת 2014 [האם] איבדה יכולת פיזית להתלבש ולהתרחץ, איבדה שליטה בסוגרים סבלה מקשיי שמיעה. בהעדר מחלה פיזית כרונית קשה או מחלת נפש שפוגעת בתפקוד במידה כזו יש להניח כי מדובר בהשלכות של כיבוי תפקודי המח וביטויים קליניים של הפרעה קוגניטיבת מג'ורית (דמנציה)". בשים לב לכל האמור לעיל ולעולה מפסק דין זה, אני בדעה כי הסבירות שהאם העבירה לנתבע את כספי מכירת הקרקע מדעת ומרצון נמוך משמעותית מהסבירות שהדבר בוצע מדעת ומרצון. הנתבע, אשר הצהיר כי פעל בשם אימו באמצעות יפוי כח בלתי חוזר ממנה, חב כלפיה בחובת נאמנות מוחלטת ולנוכח שלל גרסאותיו של הנתבע, פועלו ומחדליו הרבים, אני קובע כי התנהלותו הכללית הייתה רחוקה מכך. אשר על כן, אני מורה לנתבע להשיב לאם את מלוא התמורה שהתקבלה ממכירת המגרש בסך של 800,000 ₪. חרף כי הנתבע לא הציג כל אסמכתא לתשלום מיסים, אאפשר לו להציג זאת והתשלום יהיה בניכוי תשלומי מיסים בהם חבה האם. היתרה תועבר לאם כשהיא צמודה למדד ונושאת ריבית ממועד קבלת הסכומים ועד למועד התשלום בפועל. ג.4. – התביעה למתן חשבונות: אין מחלוקת כי הנתבע פועל בחשבונותיה של האשל"א, בין כבעלים ובין כמיופה כח. התובעים טענו כי הנתבע עושה בחשבונות כבשלו ואילו הנתבע טוען כל שנעשה נעשה לטובת האשל"א. ברע"א 8266/11 יו.בי.אמ. נ' מעוז נסיעות בע"מ ואח' (נבו, 16.8.2012) נקבע כי תביעה למתן חשבונות מתבררת כידוע בשני שלבים: "בשלב הראשון קובע בית המשפט אם התובע אכן זכאי לחשבונות מן הנתבע. במידה ובית המשפט מכריע כי התובע זכאי לחשבונות, מוציא בית המשפט צו למתן חשבונות ועובר לשלב השני, ובו נדרש הנתבע לשכנע שהחשבונות שנמסרו מספקים ואמינים. רק לאחר מכן ייקבע אם הוא מחויב בתשלום על-פי החשבונות... על מנת שתצלח דרכו של בעל דין במסגרת השלב הראשון בתביעתו למתן חשבונות, עליו להצביע על שניים: על קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע, המצדיקה מתן חשבונות ועל כך שלכאורה בידו זכות לתבוע את הכספים לגביהם הוא תובע את מתן החשבונות... תביעה למתן חשבונות צריך שתתבסס על קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בין התובע לנתבע המצדיקה מתן חשבונות. כך למשל מוכרת הזכות לקבלת חשבונות כאשר בין הצדדים מתקיימת מערכת יחסים של שליחות, הרשאה, שותפות או נאמנות, אך רשימה זו אינה סגורה" (שם, פסקאות 24-26 לפסק הדין). בעניינו אנו, אין כל חולק כי הנתבע, אשר פעל לכאורה מתוך הרשאתה של האם ומתוך מערכת יחסים של שליחות, חב בדיווח לאם בכל הנוגע לחשבונותיה ולנעשה עמם. כיוון שכך, אינני רואה כל מנוס אלא מלהורות על קבלת התביעה ומתן צו לפיו רשאים התובעים לבקש ולקבל את דפי החשבון של האם החל מהמועד בו צורף הנתבע כשותף בחשבונות האם או כמיופה כח. למען הסר ספק, אין משמעות הדבר כי אני מטיל על הנתבע חיוב כספי כזה או אחר, אלא כל אשר נקבע הוא שיתאפשר לתובעים לעיין בדפי הבנק שלאחר מכן רשאי האפוט' ורשאים התובעים לבחון דרכי פעולה בהתאם לדין. יוער כי הנתבע בחקירתו הנגדית לא התנגד כי יינתן צו מסוג זה (ר' בעמ' 125, ש' 32 ואילך). ד'- סיכומם של דברים: לצערי הרב, במסגרת בירור תובענות אלו נחשפתי לדרך פעולה שלא מצופה כי בן ינהג כך כלפי אמו. הלכה למעשה, הנתבע רוקן את האם מכל נכסיה ובחייה, מתוך תוכנית סדורה משל הדבר "מגיע לו" מאחר ולשיטתו הוא הקריב את חייו לטובת האם ולטובת אביו המנוח. כיצד הקריב, לא פירט ואולם בהתאם לעדויות, הנתבע מתגורר בבית האם, חי – בין היתר – על חשבונה ועושה בה כחומר ביד היוצר. אמנם הנתבע מטפל באימו ואולם בל נשכח כי אותו טיפול ואותה דאגה לא תמיד היו מיטביים. כך לדוגמא, מנע ממנה לראות רופא בטענה שהיא לא מסוגלת להתייצב במרפאה ובאותה נשימה לא מנע ממנה להתייצב שלוש פעמים בפני עו"ד שחר לביצוע הפעולות ברכושה. כך הוא דאג לה למתן תרופות אולם מנע ממנה ביקור במרפאה במשך כשלוש שנים. פסק דין זה לא בא לערוך התחשבנות באשר למידת הטיפול או היחס שקיבלה האם מאת הנתבע ואני בטוח שהנתבע עושה עבורה גם חסדים כאלו ואחרים. פסק דין זה בא לבחון האם הפעולות הכלכליות שבוצעו ברכושה של האם, היו מתוך גמירות דעתה של האם, על כל הכרוך בכך ובסופו של יום ארוך מצאתי להשיב בשלילה רבתית על שאלות אלו. מעבר לכל המעשים והמחדלים שפורטו לעיל, יש לזכור ולהזכיר כי בכל הזמנים הרלוונטיים האם הייתה תלויה בנתבע באופן כמעט מוחלט. הנתבע היה זה שנתן לה תרופות; הוא היה זה שהחליט האם לקחת או לא לקחת אותה לרופא; הוא החליט מה תאכל ומתי תאכל ולמרות שיתר האחים היו עמה בקשר, הדבר לא הוריד מעצמת תלותה של האם בו. תחת מכלול נסיבות אלו, אני מתקשה לראות כיצד האם הייתה יכולה לעמוד מול רצונו של הנתבע. אמנם, יתכנו מקרים שבהם ההורה יבקש להיטיב עם בנו שמסייע לו וכמובן שאין בכך כל פסול ואולם במקרה דנן, לחלוטין לא התרשמתי כי היה זה רצונה של האם. בעניין זה אין לי אלא לשוב לאחת מטענות ההגנה של הנתבע משל בית המגורים הועבר אליו בחייה כדי למנוע אפשרות כי רצונה זה לא יקויים לאחר ארוכות ימיה. וישאל השואל, מה עניין שמיטה להר סיני ומדוע העברה בחיים מונעת שרצונה לא יקויים ואילו העברה לאחר פטירה לא מאפשרת זאת?! ייתכן וכמאמר הביטוי 'פה קבור הכלב', הנתבע סבר לתומו כי היה והעברת בית המגורים תתבצע בחייה של האם, הדבר ימנע מאחיו לפעול בהצלחה לביטול אותה העברה. מלבד כל האמור לעיל, ובבחינת למעלה מן הצורך, נזכיר כי הנתבע העיד שקר בחלקים מהותיים של הגנתו אשר מצויים בליבת המחלוקת. בעניין זה אין לי אלא להביא מדברי בית המשפט העליון בע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (נבו, 1.5.2019) שם נקבע: "סבורני, כי שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. דחיית התביעה בשל שקרים אלו היתה – ועודנה – תוצאה מתחייבת לנוכח שלושה כללים שעניינם פרוצדורה וראיות... הכלל הבסיסי והעתיק ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו... הפעלתה של חזקה זו (להלן: חזקת השקר) במקרהו של בעל דין אשר מוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי בליבת המחלוקת, הינה ברורה ומובנת מאליה. ברוב רובם של מקרים כאלה, אם נכריע את הדין לחובתו של בעל דין ששיקר – וזאת, אף מבלי לנתח ראיות אחרות – לא נטעה. הסתמכות על חזקת השקר יכול שתובילנו להחלטה לא נכונה במקרים חריגים שבחריגים (אם לא נאמר זניחים). המשאבים השיפוטיים שאותם יש להשקיע כדי לאתר את המקרים הללו ולהגיע לחקר האמת גם בהם, יהיו כרוכים בעלויות מוגזמות מבחינה חברתית. עלויות אלו תהיינה גבוהות יותר מהמחיר של טעות בקביעת עובדות באותם מקרים חריגים שבחריגים. אשר על כן, הפעלתה השיטתית של חזקת השקר תמזער את העלות החברתית הכוללת של טעויות ושל האמצעים השיפוטיים שנועדו למנען – תוצאה רצויה לכל הדעות, שכל מערכת משפטית צריכה לשאוף להגיע אליה..." (שם, פסקאות 26-28 לפסק הדין). כאמור לעיל, עדותו של הנתבע הותירה בי רושם עגום וקשה, לא מצאתי ליתן בה כל אמון ואינני רואה כל סיבה ליתן אמון באיזו מגרסותיו הרבות של הנתבע בעניינים שנדונו. התובעים חתמו את סיכומיהם בהבאת דבריו של הבן י' מתוך סעיפים 22-23 לתצהירו ומצאתי אף אני להביאם ככתבם וכלשונם באשר הם מתארים באופן מדויק את התרשמותי הבלתי אמצעית מהנתבע ומכל שעלה מבירור התובענות: "לצערי הרב, הבנתי שכל ההתנהגות של [הנתבע] הייתה במטרה להרדים אותנו. הוא ניצל את האמון שאנחנו נתנו בו. הוא ניצל את המצב של אמא שלא הייתה במציאות ואת התלות שלה בו שהאב מזה שהוא גר איתה בבית והיא לבד לא יכולה לעשות כלום, אם בבוקר הוא לא יביא לה כוס קפה או כוס מים היא לא תוכל לשתות ואם לא יחמם לה אוכל היא לא תוכל לאכול ואם לא יעזור לה ללכת לשירותים היא פשוט תעשה את הצרכים שלה על עצמה. מעבר לזה שאני מרגיש [שהנתבע] בגד בנו כל האחים שלו, הוא ניצל סיטואציות קשות שהיו במשפחה כמו פטירת אחיי הגדולים וההתמודדויות של שלושת אחיי (י', ת' ו-ע') עם מחלת הסרטן, עול הפרנסה שהיה על כתפי כולנו והעובדה שכולנו עבדנו מסביב לשעון לעיתים אפילו בכמה מקומות עבודה והוא פעל כדי שלא נקבל דבר אחרי 120 שנה של אמא. אני עצוב מאד בשביל אמא [שהנתבע] נישל אותה מכל רכושה וגרם לכך שהסיוט שלה שהיא כל כך רצתה למנוע שיהיו ריבים במשפחה מתממש". ואידך זיל גמור. באשר להוצאות המשפט – תקנה 151(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט - 2018 קובעת כי תכלית חיוב בעל דין בהוצאות היא "לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין". במסגרת שומת ההוצאות, נדרש בית המשפט לבטא את "האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין" (תקנה 151(ב) לתקנות הנ"ל). ברע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (פורסם בנבו, 28.12.20) נפסק כי:"הבסיס לפסיקת הוצאות אינו עונשי או נזיקי, כי אם חיוב מכוח הדין המקנה שיקול דעת לבית המשפט... נקודת המוצא היא כי בעל דין שאינו זוכה בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד שזכה. הדבר נועד למנוע חיסרון כיס של הצד הזוכה; להרתיע תובעים בכוח מנקיטת הליכי סרק; ולעודד נתבעים בכוח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה... עם זאת, פסיקת הוצאות בשיעור ריאלי כפופה להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך... פסיקת הוצאות משפט מיועדת אפוא לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין שיקולים מוסדיים, ובהם מניעת תביעות סרק, שאיפה למניעת ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליך שלא בתום לב... על כן, שיעור ההוצאות הראוי נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, תוך התחשבות במספר נתונים, ביניהם: אופן ניהול ההליך; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל לבין שיעור ההוצאות; מורכבות התיק וחשיבותו; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך; ושכר הטרחה ששולם בפועל או שבעל הדין התחייב לשלמו... ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ולמהותו, שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות-יתר על המפסיד להליך ולעודד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה..." (שם, ס' 9-10 לפסק הדין). התובעים לא צירפו הסכם שכ"ט או קבלות ומשכך רואים אותם כמותירים העניין לשיקול דעת בית המשפט (ר' בג"צ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת (נבו, 30.6.05)). בשים לב לכל האמור לעיל, להתנהלות ולכך שמצאתי לקבל את שלוש התביעות במלואן, אני מחייב את הנתבע לשלם שכ"ט ב"כ התובעים בסך כולל של 80,000 ₪. אשר על כן ומכל המקובץ הריני להורות כדלהלן: התביעה להצהיר על בטלות עסקת המתנה בעניין בית המגורים מתקבלת במלואה וכפועל יוצא מוצהר כי האם עודנה הבעלים של מלוא הזכויות בבית. התביעה להורות על חיובו של הנתבע להשיב לאם את כספי מכירת המגרש מתקבלת במלואה כאמור בסעיף 94 לעיל. התביעה למתן חשבונות מתקבלת וכפועל יוצא ניתנים צווים בהתאם לאמור בסעיף 98 לעיל. הנתבע ישלם שכ"ט ב"כ התןבעים בסך כולל של 80,000 ₪. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים. כל התיקים ייסגרו. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision42085-01-22	["יהורם שקד"]	[{"judgment_id": "715d0eb3-66db-5f46-902b-a81e30270cb0", "file_name": "42085-01-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 93945, "extension": "docx", "display_name": "42085-01-22- קובץ מקורי"}]
b1ebbd58-6bd7-5c69-9c57-195d0f50e07d	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב-יפו, ש' ורד שביט פינקלשטיין: פסק דין בעניין קביעת מסגרת חינוכית לקטין (תלה"מ 20712-04-23)	20712-04-23	2024-08-08	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	עניינו של פסק דין זה, הכרעה בעתירת האב לקבלת אחריות ההורית לידיו וכן לרישום הקטין למסגרת חינוכית פורמלית מסודרת חלף לימודיו בחינוך ביתי אצל האם כפי שנעשה עד כה. הרקע העובדתי והדיוני: התובע והנתבעת (להלן ייקראו גם "האב" ו-"האם" וביחד "הצדדים") הינם בני זוג לשעבר, גרושים זמ"ז משנת 2019; להם קטין אחד נ' נ' ש' יליד 2.12.2015 כיום כבן 8.5 שנים (להלן: "הקטין"). בעקבות הליכים משפטיים שננקטו ע"י שני הצדדים, הגיעו הצדדים בסיוע ביהמ"ש ביום 30.4.2016 להסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בו נקבע בין היתר כי המשמורת על הקטין תהא משותפת לשני ההורים עם חלוקת זמני שהות שווה. לטענת האב, לאחר מתן פסק דין נוצרו קשיים רבים בקיום זמני השהות וקבלת החלטות משותפות על הקטין כאשר לאחרונה נתגלעה מחלוקת של ממש בכל הנוגע להמשך חינוכו של הקטין בחינוך ביתי אצל האם וכן נוכח מקום מגורים לא קבוע של הקטין אצל האם אשר נוטה לעבור דירות רבות כמידי חודש (דירות סבלאט). על כן, ביום 16.04.23 הגיש האב את התביעה דנן במסגרתה עתר להורות כי האחריות ההורית על הקטין תהא בידיו וכן להתיר את רישום הקטין למסגרת חינוכית לשנת הלימודים הבאה ללא חתימת האם שכן האם מתנגדת לרשום את הקטין לבית ספר רגיל. בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש האב בקשה לסעד זמני דחוף לרישום הקטין למוסד חינוכי עקב סירובה של האם לשתף פעולה בכל הנוגע לרישום הקטין למסגרת לימודית רגילה בשנת הלימודים הבאה. בכתב ההגנה וכן בתגובתה לבקשה לסעד זמני טענה האם כי היא מסרבת לרשום את הקטין למסגרת חינוכית רגילה בחינוך הפורמלי מאחר ולדעתה טובת הקטין להתחנך במסגרת ביתית או במסגרת לא פורמלית כגון בית ספר דמוקרטי. לטענתה לקטין יש קשיים התפתחותיים ורגשיים רבים ולכן הוא זקוק למסגרת חינוכית מיוחדת ולא רגילה. בהחלטתי מיום 22.05.23 הוריתי על הזמנת תסקיר מהמחלקה לשירותים חברתיים בעיריית ת"א בנוגע למסגרת החינוכית של הקטין בשנה הבאה. בעדכון מטעם מחלקת הרווחה שנערך ביום 27.06.23, נכתב כי מאחר והקטין אינו משולב במסגרת חינוכית פורמלית מזה כשלוש שנים ובכדי להתאים עבור הקטין מסגרת חינוכית המותאמת לצרכיו, הוא מחויב לעבור אבחון פסיכודיאגנוסטי שימליץ על מסגרת מותאמת עבורו וניתנה אפשרות לבצעו במכון שינוי. כן נכתב כי הקטין אינו משולב במסגרת חינוך פורמלית ומתחנך בבית ללא אישור של משרד החינוך. עוד עולה מהתסקיר כי במחלקת החינוך נאמר לעו"ס כי בכדי שהקטין יוכל להשתלב במסגרת חינוכית פורמלית בשנה"ל הקרובה ההורים חייבים לפנות לוועדת חריגים מחוזית שתדון מהי המסגרת המומלצת עבורו. על כן, הומלץ על פנייה לוועדת חריגים ואבחון פסיכודיאגנוסטי שיבחן את רמת תפקודו של הקטין ואת צרכיו. האם התנגדה לביצוע האבחון במכון שינוי. עם זאת, לאחר קבלת עמדות הצדדים לתסקיר וחרף התנגדות האם, ניתנה החלטתי מיום 25.07.23 להפניית הקטין לעריכת אבחון פסיכודיאגנוסטי במכון שינוי בשים לב לכך שמכון שינוי מהווה גורם מומחה מטעם ביהמ"ש. לאחר החלטה זו, הוגשה בקשה נוספת מטעם האם לערוך לקטין אבחון פסיכודידקטי במכון שינוי בטענה שגם אבחון זה נדרש ע"י גורמי המקצוע במשרד החינוך על מנת לגבש המלצות בדבר המסגרת החינוכית המתאימה לקטין. בהסכמת האב, נעתרתי לבקשתה. תהליך האבחון ערך זמן רב ביותר בעיקר בעטיה של האם אשר לא שלחה את השאלות לפסיכולוג המאבחן (ר' דיווח מאת המומחה מיום 7.11.23) וכן עיכוב בתשלום שכ"ט. ביום 18.1.2024 התקיים דיון נוסף במעמד הצדדים ודווח ע"י ב"כ האם כי השאלון שנדרש ע"י האם נמסר לפסיכולוג. על כן, הוריתי על קבלת חוו"ד בתוך 14 ימים. בנוסף, נתבקשה התייחסות פקידת הסעד לסוגיית מקום מגורי הקטין נוכח טענות האב בנוגע להעדר יציבות במגורי האם. ביום 13.02.2024 הוגש התסקיר מטעם המחלקה לשירותים חברתיים של עיריית ת"א בו נכתב היתר כדלקמן: "במסגרת השיחות עם כל אחד מההורים ומאופן התנהלותם, עלתה התרשמות שההורים מתקשים לנהל הורות אחראית שממוקדת בצרכי הבן. ההורים מחזיקים בתפיסות חינוכיות שונות ומתקשים לגבש החלטה על אופן החינוך של הבן. ההורים מתקשים להתנהל בהתאם להחלטות שיפוטיות שניתנו ולקדם את האבחון וההשמה של הבן. עולה התרשמות כי בין ההורים מערכת יחסים קונפליקטואלית שכוללת חוסר אמון, קושי בהגעה להסכמות, אי קיום החלטות בימ"ש וחוסר יכולת לספק לבן יציבות בקשר עם הוריו. סוגיית המגורים הינה נושא נוסף עליו חלוקים ההורים, והיא כוללת בתוכה את כל נדבכי החיים של הבן וצרכיו. החל מהמיקום הפיזי בו הוא רשום לטובת קבלת מענים שקשורים בחינוך, רווחה ובריאות, עובר בשייכות האישית והחברתית שלו, וכלה בתחושת היציבות והביטחון שלה הוא זקוק. לכן בהתאם לכך שהאב שוכר דירת מגורים לטווח ארוך, ולאור זאת שלאב אין כל כוונה לעבור אל מחוץ לת"א בקרוב, אנו ממליצים שהכתובת של הבן תהיה אצל האב. לנוכח התרשמות זו עולות שאלות רבות בנוגע ליכולתו של הבן לגדול בהתאם לצרכיו ולפוטנציאל ההתפתחות שלו. בשיחה עם ד"ר דניאל גוטליב, עורך האבחון הפסיכודיאגנוסטי, הועלו השאלות בנוגע למצבו של הבן, יכולתו של כל אחד מההורים ושל שניהם יחד לספק יציבות ומענים שתואמים את צרכי הבן, הן מבחינת צרכים חברתיים, לימודיים ותפקודיים והן מבחינת יציבות זמני השהות בין ההורים. מהשיחות עלה כי בכוונתו של ד"ר גוטליב להתייחס לכל הפרמטרים שקשורים בבן ובהתפתחותו ולתת המלצות בהתאם. כאמור לנוכח ההתרשמות שעולה כי ההורים מתקשים להתנהל בהתאם לצרכי הבן, אנו ממליצים לכב' ביהמ"ש לשקול למנות אפוטרופוס לדין עבור הבן, על מנת לדאוג לכך שצרכיו של הבן יקבלו מענה. לסיכום המלצותינו: לצורך רישום פורמלי אנו ממליצים שהכתובת הרשמית של מגורי הקטין נ' נ' ש' תהא אצל האב. אנו מבקשים מכב' ביהמ"ש לשקול מינוי אפוטרופוס לדין עבור הקטין". לאחר עיכובים נוספים, הוגשה ביום 15.05.2024 חוו"ד מטעם מכון שינוי עליה חתום ד"ר גוטליב. לחוו"ד צורף האבחון הפסיכודידקטי שנעשה לקטין אצל הפסיכולוג מר דוד בלומנצוייג ותוצאותיו. נביא להלן מתוך פרק הדיון של חוו"ד אשר מתייחס גם לממצאי אבחון כדלקמן: "בסיכומו של דבר מדובר בילד בן 8 אשר אמור להיות היום בכיתה ב' או בכיתה ג' (הוא יליד דצמבר) אלא שמזה כשלוש שנים הוא נמצא ללא כל מסגרת חינוכית מוכרת ומסודרת. האם אומרת כי הוא נמצא בחינוך ביתי על אף שלא מדובר בתוכנית אשר קיבלה אישור ממשרד החינוך והאב- על אף שבסופו של דבר משתף פעולה עם האם ומבטל את עצמו מעבודה כך שיוכל להיות עם הילד בימים בהם הוא אמור להיום אצלו – טוען כי טובתו של הילד להיות בחינוך מוסדרת ונורמטיבית. יש לציין כי על אף ההיגיון בדבריו של האב, הרי שבסופו של דבר, הוא די שיתף פעולה עם ההחלטות של האם להשאיר את הילד מחוץ למסגרת החינוכית הפורמלית ולו בכך שהוא לא הרים כל (גם קול) זעקה כאשר האם לא שלחה את הילד ולא הסכימה לשלוח את הילד למסגרות חינוך וכן גם כאשר היא גרמה לעיכוב בתהליך האבחון הזה. כך או כך ההתרשמות הברורה והחד משמעית כי מדובר בילד בעל צרכים מיוחדים. אשר אומנם מצליח, לעיתים, להפגין יכולת למידה תקינה בחלק מהתחומים החלק מהלימודים אותם נוצרו הינם מדומים וגם שמבחינה של האם, נקודות, אין היא מכירה בתארים האלו לא, לחלוטין, אין היא רואה בהם דבר שהוא בעייתי. אין לנ' כישורי למידה בסיסיים של יכולת להתמיד בדברים - במיוחד בדברים אשר פחות מעניינים אותו – ביכולת לשבת לפרקי זמן סבירים בהתייחס לגילו, הוא מתמודד עם מצבים מאתגרים או מתסכלים. יש לצין כי במהלך הפגישה כאשר ניסיתי לדבר איתו על חינוך ביתי והוא אמר כי הנושא מכעיס אותו וכי אם אמשיך לדבר איתו על הנושא, הוא עלול להתפרץ. מדבריו של נ' והן מדבריה של האם, אם כך, ניתן היה להבין כי אין לו מערך נורמטיבי של חברים, כי חברים אינם מוזמנים אליו הבייתה וכי הוא לא מוזמן אליהם. לעניין הצרכים הלימודיים של נ', הנני להביא מהסיכום ומההמלצות של הבדיקה הפסיכו-דידקטית המופיעה במלואה בנספח א', וזאת כדלהלן: ממצאי מבחן Heb –IV W.I.S.C. עולה כי נ' בעל יכולת שכלית כוללת בגבולות העליוניים של הממוצע, עם פער משמעותי בין התוצאה הכוללת של אחד מהאינדקסים הנמדדים במבחן לבין שלושת התוצאות הכוללות של האינדקסים האחרים....מהתמונה הכוללת הזאת, ניתן להצביע על פוטנציאל כוללני של יכולות שכליות, ברמה טובה. רמת יכולות כזאת לא צריכה להיות מחסום להצלחה הלימודית של נ' בכל מסגרת. ... אין אינדקציה לקיומם של ליקויי למידה... עם זאת, מתוצאות שני המבחנים בתחום הגרפו-מוטרי, כמו מתפקודו בתחום מבחנים אחרים, עלו סימני קושי משמעותיים. ... נמצאו סימנים לקושי ביכולת ההקשה והשמירה על הריכוז ... נ' מושפע משמעותית, לאורך כל השנים, על ידי המצב אשר בין הוריו לחוות תסכולים, יצר מצב, שאצלו סף התסכול מאד נמוך כי זוויות התסכול והמריבות הן יומיומיות או היו כאלה לאורך זמן ... הופעות הקשיים הקוגניטיביים עם הקשיים הרגשיים המתוארים לעיל גורמות לחוסר יציבות וטלטלות ביומיום ובחשיבה הנמצאת אצל כל ילד בגילו. לכן, עליו להיות דרוך להגנה על אישיותו כי בשל רמה שכלית טובה אין עליו צורך לדאוג לידע ומה לעשות איתו אלא רק לסדר ולהגן על אישיותו ורגשותיו. המלצות: בירור רפואי של מומחה בתחום האבחון והטיפול בהפרעות קשב, וטיפול לפי המלצותיו. התייעצות עם מרפאה בעיסוק בהקשר לקושי הגרפו-מוטורי וטיפול לפי המלצותיה. טיפול רגשי באמצעות בעלי חיים, בכדי לעלות את הדימוי העצמי ובמיוחד ערכו האישי בעיניו, כמו לרכוש אמצעים נגד סף התסכול הנמוך ולמידת דרכי פתרונות למצוקות. בקשר למסגרת הלימודית ובשל סף התסכול הנמוך וחוסר הניסיון של חיים בכיתה רגילה, מומלץ לימודים בכיתה אשר תוכל להכיל את נ' רגשית, אשר תוכל לתת התייחסות פרטנית לפערים הלימודיים אשר נוצרו ואשר תוכל לסייע לו ברכישת מיומנויות של תלמידאות. בהינתן היכולות של נ' והפוטנציאל הלימודי שלו, רצוי להימנע ככל שניתן משילובו במסגרת של החינוך המיוחד. רצוי, לעומת זאת, לבחון אפשרות של מסגרת אלטרנטיבית לתקופה קצרה (שנת לימודים אחת או שתיים), כמו חינוך בשיטת מוטנסורי או שיטת בית ספק דמוקרטי, במטרת הפנמת הרגלי חברה ולימוד בכיתה. אחרי תקופת המערב יש לשקול שוב את מוכנותו הרגשית חברתית למעבר למסגרת ממלכתית. בכל מסגרת לימודית שתהיה, מומלצת למידה של כל חומר במקטעים קצרים וענייניים בשל הקושי עם קליטת מידע מורכב. מומלצות חזקות ממושכות על כל מידע שלומד בכדי להפנים את כל פרטי הקטע בשל הקושי עם מידע חזותי מורכב, והצלחתו אחרי חזרות נשנות. כאיזון בין הקושי הזה והיכולת הגבוהה בערוץ השמיעתי, מומלץ שכל חזרה על מידע שלמד, תעשה בקול רם כך שהוא ישמע את עצמו, כפי שעולה מהתוצאות המושלמות של מבחן Rey AVLT – שמיעתי. טיפול באיכות ההורות בכדי ששני ההורים ימצאו דרך משותפת להמשך התהליך החינוכי של נ'. בלי הטיפול בהורות הסיכויים להצלחתו של נ' מתמעטים בצורה ניכרת. חשוב לנסות את הטיפול באופן משותף, במידה ולא תצליח שהייה ביחד, יש לעבוד בנפרד, אך בעיקר להשיג דרגים משותפות ללא סתירות גלויות כמו שקרה בהרבה מקרים עד היום. על בית הספר שיקלוט את נ', מומלץ למנות איש קשר שיהיה בתקופתו הראשונה במערכת, המלווה את נ' ברגעים עצובים כמו ברגעים משמחים. יוצא כי ממכלול הבדיקות, ניתן להגיש למספר מסקנות: דווקא בשל הצרכים המיוחדים של נ' הוא זקוק למסגרת חינוכית מסודרת – ולא חינוך ביתי. הבנתו של האב כי נ' זקוק למסגרת חינוכית מוסדרת עולה בקנה אחד עם הצרכים של נ'. נ' זקוק למסגרת עוטפת אשר תוכל לא רק להעניק לו מסגרת חינוכית דידקטית בצורה מסודרת ובמינון המתאים לו כי אם אשר גם תוכל להיות מסוגלת להכיל את הצרכים הרגשיים שלו. האם אומנם טוענת כי במסגרת החינוך אותו הוא מקבל כיום בבית של ההורים ישנה גמישות רבה ולימודים מותאמים לקצב שלו אולם לדעתי קיימים פערים לימודים משמעותיים מה גם שאין לנ' שום ניסיון ללמד מיומנויות של תלמידאות. בהקשר זה צודק האב כאשר הוא מציין כי חלק מהחינוך בבית ספר הינו חינוך לחיים , חינוך להסתדר במקום עבודה וחינוך איך לעשות דברים גם אם לא בדיוק רוצים לעשות אותם. לא היה בידי בכדי להצביע על כך שמצבו של נ' יכול לאפשר לו להתחנך כהוגן במסגרת חינוך ביתי – על אחת כמה וכמה כאשר נסוב וויכוח בין ההורים בעניין. זאת ועוד, לא רק שאין בהבנה של האם בכדי להכיר בצרכים המיוחדים של נ' אלא שגם בשנים האחרונות ההיי כביכול בחינוך ביתי, הדבר נעשה ללא כל פיקוח, ייעוץ או תוכנית לימודים. יש לציין כי במקרה דנן גם אם שני ההורים היו מבקשים כי נ' יתחנך בחינוך ביתי, הרי שלא הייתי מוצא מקום לתמוך בבקשה שכזאת הן בהינתן מצבו של הילד והן בהתחשב באופן שבו הוא חונך עד הלום. שילובו של נ' במסגרת חינוך פורמלית נכונה עוד יותר בהינתן זה שאין הסכמה בין ההורים ולדעת, לפחות , באב רואה את מצבו של נ' ואת צרכיו בצורה תואמת יותרת את נסיבות חייו של הילד. לנוכח האמור לעיל, הנני ממליץ כדלהלן: שילוב של נ' בחינוך הפורמלי. התמקדות על הצרכים שלו כפי שמופיע בהמלצות של האבחון הפסיכו –דידקטי. הנני להביע תקווה כי ההורים ימצאו את הדרך לעבוד יחד לשם קידומו החינוכי של בנם המשותף". לאחר הגשת חוו"ד נשלחו למומחה שאלות הבהרה כאשר גם בעניין היה צורך במעורבות בית המשפט שכן האם ביקשה לקבל לידיה את חומרי הגלם של הפסיכולוג טרם משלוח שאלות ההבהרה. בקשה זו נעתרה ובהתאם הותר גם לאב לקבל לידיו את חומרי הגלם כאמור. ביום 1.7.2024 הגיש המומחה תשובות לשאלות ההבהרה של הצדדים שהופנו אליו. ביום 2.7.24 התקיים דיון במעמד הצדדים. האם ביקשה לזמן את המומחה לחקירה על חוו"ד ובקשתה נעתרה ונקבע דיון לחקירת המומחה ליום 29.7.24. כן, נוכח חוו"ד שהוגשה נתבקשה השלמה לתסקיר מאת פקידת הסעד בשתי הסוגיות שעל הפרק, קרי עתירת האב להורות כי האחריות ההורית תהיה בידיו ורישום הקטין במוסד חינוכי. ביום 9.7.2024 הוגש תסקיר מאת פקידת הסעד, בו נכתב כך: "בחווה"ד מטעם מכון שינוי מומלץ כי הבן ישולב בחינוך הפורמלי תוך התמקדות בצרכיו כפי שמופיעים בהמלצות האבחון הפסיכו – דידקטי. עמדת האב: האב מבקש לרשום את הבן למסגרת פורמלית. לדבריו, במידה וניתן היה להגיע להסכמות ותיאום בין ההורים היה מעדיף לרשום אותו למסגרת מכילה יותר כמו מסגרת מונטסוריות או דמוקרטית. מכיוון שזה אינו המצב ביניהם הוא רוצה לפנות לברירת המחדל ולרשום למסגרת עירונית רגילה. האב מתנגד להסדרת חינוך ביתי. עמדת האם: האם הציעה שבמידה ואכן חינוך ביתי יורד מהפרק, ירשמו את הבן לבי"ס דמוקרטי. לדבריה, היא מתנגדת להמלצות חווה"ד ובשל כך ביקשה לחקור עורך חווה"ד, ד"ר דניאל גוטליב. הוסבר לאם כי כך או אחרת, משום שהאב מתנגד לחינוך ביתי, אין אפשרות להסדיר זאת. בהתאם לכך האם אמרה כי חשבה על הבי"ס הדמוקרטי, אך קבלתו של הבן תלויה בהגרלות וההרשמה כבר הסתיימה, ובשל כך מבינה שזה לא יתאפשר בשנה"ל הקרובה. האם הסבירה כי אין לה כל אפשרות להשתתף בעלויות הגבוהות של חינוך מונטסורי. האם מתנגדת לשילובו של הבן במסגרת פורמלית עירונית רגילה ולתפיסה שילובו במסגרת כזו תסכן את בריאותו הנפשית. לנוכח הדחיפות הגבוהה ולטובת השמתו של הבן במסגרת לימודית בשנה"ל הקרובה, אנו ממליצים כי הבן ישולב במסגרת לימודית עירונית פורמלית בהקדם. לטובת השמתו של הבן במסגרת לימודית יש צורך בכתובת מגורים עדכנית. בשנים האחרונות האם מתגוררת ב – "סאבלט" (פתרון דיור זמני/לזמן קצר) לאחרונה עברה לגור ברח' .... ת"א, לאחר כחצי שנה בכתובת הקודמת. לדברי האם היא מתגוררת במרכז ת"א מזה מס' שנים. הוסבר כי יש צורך בכתובת מגורים פורמלית על מנת לרושם את הבן למסגרת חינוכית. חשוב לציין כי לטענות על כוונותיו של האב לעבור דירה, האב הסביר כי חשב לעבור דירה רק במידה ויהיה צורך להתקרב למסגרת הלימוד של הבן (אם היה לומד בחולון/הכפר הירוק במסגרות מונטסוריות וכד'). מכיוון שאפשרויות אלו ירדו מהפרק, בכוונתו לחדש את החוזה בדירה בה מתגורר מזה מס' שנים. לפיכך אנו חוזרים על המלצתנו מהתסקיר שהוגש ביום 13.02.24 על כך שרישום כתובת הבן, במנהל האוכלוסין תהא על פי כתובתו של האב. אחריות הורית האב מסביר כי בקשתו לקבלת אחריות הורית בלעדית על הבן נבעה מחששותיו בנוגע ליציבותו של הבן לנוכח מעברי מגורים תכופים של האם וכן מהקושי בקבלת החלטות משותפות (למשל על מסגרת חינוכית מזה 3 שנים). הוסבר להורים כי אנו מתרשמים שמדובר בהורים שאוהבים את בנם ולמרות תפיסותיהם השונות דואגים לו ומנסים לפעול לטובתו. כל שכן, לא מדובר על הורים מזניחים או פוגעניים באופן ישיר ומכוון בבן. ולכן אין מניעה ששניהם ימשיכו להחזיק באחריות הורית משותפת על הבן. יחד עם זאת, הובהר להורים כי כיום הם אינם פועלים בהתאם לחוק וכי נמליץ על כך שבמידה והאם תערים קשיים על רישומו של הבן למסגרת לימודית, נמליץ על כך שלאב תהיה זכות חתימה בלעדית על רישומו למסגרת חינוך לשנה"ל הקרובה. להלן המלצותינו: רישום הבן למסגרת חינוך עירונית פורמלית בהקדם עפ"י שיבוץ מחלקת החינוך של עיריית ת"א יפו. אנו שבים על המלצותינו מהתסקיר מיום 13.02.24 כי יש צורך ברישום הכתובת הרשמית של מגורי הקטין עפ"י כתובת האב. אני ממליצים כי במידה והאם לא תשתף פעולה עם רישום הבן, תינתן לאב זכות חתימה בלעדית על רישומו למסגרת עירונית לשנה"ל הקרובה (תשפ"ד – תשפ"ה). אחריות הורית משותפת על הבן". נתבקשו והוגשו תגובות הצדדים לתסקיר. בתגובת האב לתסקיר מיום 16.07.24 העמיד האב דברים על דיוקם וטען כי מעולם לא הסכים ואף התנגד לשילוב הקטין בבי"ס דמוקרטי. האב הודיע כי מקבל את המלצות התסקיר במלואן, אלא שטען שככל שהאם תיתן הסכמתה לשילוב הקטין במסגרת חינוכית בשיטה המונטסורית באופן מיידי וללא דחיות נוספות וכן תחלוק עמו בתשלום הוצאות החינוך של הקטין, או אז יסכים לרישום הקטין למסגרת מונטסורית לשנה שנתיים הקרובות טרם שילובו במסגרת חינוכית פורמלית עירונית. מנגד, האם הביעה התנגדותה להמלצות התסקיר ואף טענה כי רישום הקטין למסגרת חינוכית עירונית פורמלית מנוגדת להמלצות חוו"ד המומחה ולאבחון שנערך לקטין. האם עתרה לזימון פקידת הסעד להיחקר על תצהירה. בהחלטתי מיום 24.7.24 קבעתי כי התיק קבוע לדיון ביום 29.7.24 לצורך חקירת המומחה (ד"ר גוטליב) על חוו"ד וככל שפקידת הסעד תוכל להתייצב לדיון הנ"ל, אזי האם תוכל לחקור אותה בדיון זה. עם זאת, ככל שפקידת הסעד לא תוכל להתייצב, אזי אתיר לאם לשלוח שאלות הבהרה לפקידת הסעד בלבד שכן אין לאם זכות קנויה לזימון פקידת הסעד להיחקר וניתן ליתן כל מענה דיוני אחר. ביום 28.7.24 הגישה פקידת הסעד תסקיר נוסף בו הודיעה כי אינה יכולה להתייצב לדיון ביום 29.7.24. עוד לדבריה, לגבי בחירה של מסגרת חינוכית אין פקידת הסעד מחזיקה במומחיות לקבוע התאמה של מסגרת חינוכית זו או אחרת, ועל כן יתמכו בכל החלטה של הגורם המקצועי שעורך את האבחון. עוד נקבע כי ככל שאין בין ההורים הסכמה על מסגרת חינוך אלטרנטיבית, ניתן להמליץ אך ורק על רישום למסגרת עירונית על פי המלצת המומחים או מחלקת החינוך בעיריית ת"א. עוד עלה הצורך הדחוף לרשום את הקטין למסגרת הלימודית לשנה הקרוב על פי המלצות כלל הגורמים המקצועיים. בנוסף, מכיוון שהאם לא סיפקה כתובת מגורים יציבה בפועל וכי הינה עוברת כל כמה חודשים לכתובת זמנית ומאחר שיש חשיבות לכך שהקטין ישויך לכתובת יציבה וקבועה, יש לקבוע את כתובת המגורים של האב ככתובת מגורים רשמית. ביום 29.07.24 התקיים דיון במעמד הצדדים במהלכו נחקר ד"ר גוטליב. המומחה חזר על מסקנות חוו"ד לפיה יש לשלב את הקטין למסגרת חינוכית פורמלית עם ביצוע התאמות לקטין בהתאם לממצאי האבחון. יצוין כי גם לאחר סיום חקירת המומחה ניסיתי להביא את הצדדים לידי הסכמה אולם הדבר לא צלח. ביום 30.7.24 הוריתי על הגשת סיכומים קצרים מטעם הצדדים. האב הגיש סיכומיו ואילו האם לא הגישה סיכומיה. ביום 1.8.24 ניתנה החלטתי לפיה נוכח המלצות הפסיכולוג שערך את האבחון הפסיכודידקטי לקטין (ד"ר בלומצוויג) בסעיף 13 לאבחון וכן לאור תשובת ד"ר גוטליב בסעיף 5 לשאולות הבהרה, יש לשקול אפשרות לשילובו של הקטין במסגרת בית ספר דמוקרטי לשנה –שנתיים הקרובות טרם שילובו במסגרת חינוכית פורמלית עירונית. על כן, מאחר שהאב מתנגד לשילוב הקטין במסגרת זו, אזי ינמק האב בכתב את התנגדותו. ביום 4.8.24 הוגשה תגובת האב לפיה מתנגד לשילוב הקטין לבית ספר דמוקרטי ממכלול נימוקים שפורטו בתגובתו. ביום 4.8.24 ניתנה החלטה נוספת לפיה מאחר שהחינוך הביתי נשלל על ידי המומחה אך אחת האופציות שהוצעה היא שילובו של הקטין בבית ספר דמוקרטי לתקופה של שנה שנתיים ובשים לב לכך שהאם הציגה אופציה זו כאופציה ריאלית ובת קיימה בשנת הלימודים הבאה, ועל מנת שיונחו בפני ביהמ"ש מלוא הנתונים הנדרשים להכרעה, אזי האם תציג אישור רשמי מבית הספר הדמוקרטי שהוצע על ידה כי יש מקום לשיבוץ הקטין לשנת הלימודים הקרובה. כן, תפרט האם את מיקום בית הספר, תוכנית הלימודית ועלויות. האם נתבקשה להגיש האמור עד ליום 6.8.24. ביום 7.8.24 הגישה אם תגובה לפיה מבדיקת האם ביום 6.8.24 עולה כי מחלקת החינוך של עיריית ת"א סגורה ולא ניתן לעשות את הבירור. עוד לדבריה ההרשמה למוסדות החינוך כבר נסגרה. יצוין, כי גם בתגובה זו כמו לאורך כל הדרך האם שבה וחזרה על עמדתה לפיה החינוך הביתי הוא הטוב ביותר לקטין וכי רישומו למסגרת החינוך הרגילה תגרום לו נזק רב. בהחלטתי מיום 7.8.24 קבעתי כי מתגובת האם עולה כי אין בידיה אפשרות ממשית לשילוב הקטין לבית הספר הדמוקרטי אלא אך מבקשת לברר את העניין מול מחלקת החינוך בעיריית ת"א ועל כן, נוכח דחיפות ההכרעה בעניינו של הקטין לצורך שילובו במסגרת החינוכית לשנה הקרובה החלה ביום 1.9.24 – ההחלטה תינתן ותשלח לצדדים. עוד נקבע כי במסגרת ההחלטה יילקחו בחשבון מכלול הנתונים לרבות האמור בתגובות הצדדים מיום 4.8.24 ומיום 7.8.24. לאחר כל האמור, ניתנת כעת הכרעתי. טענות הצדדים: לטענת האב, יש להורות על שילוב הקטין במסגרת החינוך הפורמלי (ממלכתי עירוני) לפי מקום מגוריו. לטענת האב, הליך זה מתנהל במשך זמן ממושך כאשר בכל הזמן שחלף הקטין כבול בחינוך ביתי לא מוסדר בניגוד לחוק רק כי הנתבעת בוחרת לפעול כרצונה ובתחבולותיה מונעת מהקטין להיות במוסד חינוכי מוסדר. האם מעכבת את ההליכים במכוון כדי למנוע את רישומו של הקטין למוסד חינוכי כאשר כל ניסיון פשרה נתקל בהתנגדות מטעם האם. על כן, ככל שהאם מסרבת לרשום את הקטין למוסד חינוכי מונטיסורי ולחלוק עימו בעלויות, הרי שאין מנוס מליתן פסק דין על בסיס חוו"ד לפיה ככל שתהא מחלוקת בין הצדדים בעניין רישומו של הקטין לבי"ס מונטיסורי או דמוקרטי, הרי על ביהמ"ש לקבוע את רישומו של הקטין לבי"ס ממלכתי רגיל בהתאם לכתובת האב. כמו כן, מאחר שהאב מכיר את התנהלותה של האם, והאם אף הצהירה בפני ד"ר גוטליב שגם אם תחויב לרשום את הקטין לבי"ס, היא לא תעשה כן, אזי מבוקש כי האב יוכל לרשום את הקטין למוסד חינוכי, גם ללא חתימת האם, שאחרת יאלץ לפנות שוב לביהמ"ש והדבר יעכב את הליכי הרישום. אשר למקום מגורי הקטין – מאחר שלאם אין יציבות מבחינת מקום מגורים שכן היא נוהגת לעבור דירות בתדירות גבוהה, לדירות "סבלט" לפעמים לחודש ולפעמים לכמה חודשים ובזמן הקורונה גרה במלון דירות לטווח ארוך ומאחר שסגנון חיים מסוג זה אינו מאפשר לקטין יציבות וביטחון, אזי יש לקבוע כי האחריות ההורית על הקטין תהא אצל האב. כן, בהתאם להמלצת שירותי הרווחה, יש לקבוע כי כתובת האב תהא הכתובת הרשומה של הקטין לצורך רישום הקטין למסגרת חינוכית מוסדרת. יצוין, כי האם לא הגישה סיכומים מטעמה. עם זאת, לטענת האם בתגובתה מיום 7.8.24 חינוך הביתי הינו החינוך הטוב ביותר עבור הקטין וכי רישומו למסגרת רגילה יגרום לו לנזקים רבים בייחוד לאור ההתנתקויות הקורות לו (באופן של התעלפויות) כאשר הוא מצוי בלחץ. כן, בדיון ביום 27.9.24 טענה האם כי היא אינה יכולה לשאת בעלויות של חינוך פרטי לקטין במסגרת חינוך מונטיסורי אלא מבקשת שהאב יישא במלוא התשלום. לגבי שילוב הקטין לבית ספר דמוקרטי, בדיון ביום 27.9.24 העלתה האם הצעה לפיה הקטין ישולב במסגרת של בית ספר דמוקרטי לטענתה בסבסוד של העירייה ובעלות של 5,000 ₪ לשנה בלבד, אולם לאחר שנתבקשה להבהיר האם מדובר באופציה ריאלית ובת קיימא (ר' החלטתי מיום 5.8.24) הגישה כאמור את תגובתה ביום 7.8.24 בה טענה כי ההרשמה למוסדות החינוך כבר נסגרה ומאחר שמחלקת החינוך של עיריית ת"א סגורה לא ניתן לעשות את הבירור. אשר לשינוי מקום המגורים הרשום של הקטין, האם מתנגדת לכך כמו גם לקביעת אחריות הורית בלעדית של האב על הקטין. דיון והכרעה: כאמור בעניינו של הקטין יש להכריע במספר סוגיות ואלו הן: שאלת המסגרת החינוכית של הקטין בשנת הלימודים הקרובה ואילך. שינוי כתובת המגורים של הקטין לצורך רישומו למסגרת החינוכית ובכלל. עתירת האב להורות כי האחריות ההורית תהא בידיו. נפנה לבחינת שאלות אלו להלן. מתווה משפטי: סעיף 19 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962 (להלן: "החוק")) קובע כי "לא באו ההורים לידי הסכמה בעניין אחר הנתון לאפוטרופסותם, רשאים הם יחד לפנות לבית המשפט ובית המשפט אם לא עלה בידו להביאם לידי הסכמה ואם ראה שיש מקום להכריע בדבר, יכריע הוא בעצמו או יטיל את ההכרעה על מי שימצא לנכון". כידוע, בכל הכרעה בעניינם של קטינים עקרון העל המנחה את בית המשפט הינו עקרון טובת הילד. ביישום עיקרון טובת הילד יש לשקול את כלל השיקולים בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה כאשר בעניינים הקשורים לחינוך ולבריאות, יש עדיפות להמלצות הגורמים המטפלים המקצועיים. עקרון טובת הילד הוא מושג אמורפי, עמום ורחב היקף, העשוי להכיל תכנים מתכנים שונים בהתאם להקשר הדברים ולמצב הדברים העובדתי בכל מקרה ומקרה (פ' שיפמן, דיני המשפחה בישראל (כרך ב' 1989) 220). על כן, בתי המשפט נדרשים מעת לעת לעצב קריטריונים לצורך יישומו במקרה הקונקרטי העומד לדיון (בע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים, ביום 2.5.05)). כידוע, לצורך בחינת טובת הילד ומילוי המונח במשמעות ובתוכן קונקרטי, נעזר בית המשפט בתסקירי פקידי הסעד וחוות דעת מומחים מקצועיים, אשר להם האפשרות לבחון את המקרה בעין מקצועית ואשר הינם אובייקטיבים בהשוואה להוריו של הקטין (ראה, בע"מ 10060/07 פלונית נ' פלוני תק-על 2008 (4) 35). לאור חשיבותן הגדולה של חוות דעתם של מומחים לצורך בחינת טובתו של הקטין, נוטים בתי המשפט לאמץ את הממצאים שאותם קבעו המומחים בחוות דעתם ואת מסקנותיהם של המומחים הנגזרות ממצאים אלו. אולם, יתכנו מקרים בהם אין מנוס מהכרעה המנוגדת לאמור בחוות הדעת, כאשר קיימות ראיות בעלות משקל מהותי המצדיקות זאת (ראה, בע"מ 27/06 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים, 1.5.2006)). האם יש להיעתר לבקשת האב לשילוב הקטין במסגרת חינוכית מסודרת חלף חינוך ביתי: במקרה דנן, לאחר שבחנתי את מכלול הנתונים, הן מבחינה חוקית והן בהתאם להמלצות כלל הגורמים המקצועיים (עורך האבחון הפסיכודידקטי, ד"ר גוטליב) וכן בהמלצת שירותי הרווחה, אין מקום להתיר המשך חינוכו של הקטין בחינוך ביתי אצל האם אלא יש לשלבו במסגרת חינוכית מוסדרת. להלן יפורטו הנימוקים ביסוד מסקנתי זו. ראשית, אין חולק כי כיום ההורים פועלים בניגוד לחוק הן בכך שהם לא שולחים את הקטין למסגרת חינוכית פורמלית והן בכך שהם לא קיבלו אישור ממשרד החינוך לחינוך ביתי. יוצא, אפוא כי מזה שלוש שנים הקטין אינו מקבל חינוך עפ"י חוק במדינת ישראל, לא במסגרת חינוך ביתית ולא במסגרת חינוך חובה, וזאת לא ניתן להתיר. שנית, כלל הגורמים המקצועיים תמימי דעים בכך שטובת הקטין היא להשתלב במסגרת חינוך פורמלי ולא בחינוך ביתי והכל כמפורט בהרחבה לעיל. יתר על כן, על פי מסקנת חוו"ד דווקא בשל הצרכים המיוחדים של הקטין הוא זקוק למסגרת חינוכית מסודרת ולא חינוך ביתי. המומחה השתית את מסקנתו על מכלול הממצאים הבאים שלא נסתרו ע"י האם, ואלו הם: הקטין "זקוק למסגרת עוטפת אשר תוכל לא רק להעניק לו מסגרת חינוכית דידיקטית בצורה מסודרת ובמינון המתאים לו כי אם אשר תוכל להיות מסוגלת להכיל את הצרכים הרגשיים שלו"; לקטין "קיימים פערים לימודיים משמעותיים מה גם שאין לו שום ניסיון ללמד מיומניות של תלמידאות"; "חלק מהחינוך בבית הספר הינו חינוך לחיים, חינוך להסתדר במקום עבודה וחינוך איך לעשות דברים גם אם לא בדיוק רוצים לעשות אותם"; "החינוך הביתי נעשה ללא כל פיקוח, ייעוץ או תוכנית לימודים"; לקטין "אין מערך נורמטיבי של חברים, חברים אינם מוזמנים אליו והוא אינו מוזמן לביתם"; האם אינה רואה כל בעיה מבחינת המשך הלימוד הביתי והפערים של הקטין בהיבטים אלו. די בכל האמור, כדי לבסס מסקנה לפיה טובתו של הקטין אינה בהמשך לימודים בבית האם אלא בשילובו במסגרת חינוכית מוסדרת לצורך קידומו והתפתחותו התקינה. שלישית, על מנת שניתן יהיה להפיק תועלת מחינוך ביתי נדרשת השקעה של שני ההורים יחדיו, שכן שני ההורים צריכים לקחת חלק בלימוד הקטין לפי תוכנית לימוד מוסדרת. כאשר קיים קונפליקט גבוה בין ההורים ותקשורת לקויה, לא ניתן לפעול בשיתוף פעולה בחינוך ביתי. כך לדוגמה, בימים שבהם הקטין אינו נמצא האם, אלא שוהה עם האב, יידרש האב לשהות עם הקטין ימים שלמים מהבוקר וללמדו בהתאם לתוכנית מוסדרת, תוך עדכון האם ושיתוף פעולה עמה. עניין זה אינו מתאפשר הן לאור היחסים הקונפליקטואליים בין הצדדים והעדר שיתוף פעולה וכן לאור כך שהאב אינו מיישם שיטה זו בפועל. על כן, בהיעדר שיתוף פעולה בין ההורים בנוגע לחינוך הקטין ו/או הסכמה למסגרת אלטרנטיבית, ברירת המחדל בנסיבות דנן הינה החינוך הפורמלי כאשר גם חוות הדעת והתסקירים תומכים בהמלצה זו. יצוין, כי חרף החקירה הממושכת של המומחה ע"י ב"כ האם, חוו"ד לא נסתרה. בחקירתו הסביר ד"ר גוטליב את מכלול היבטים שהובילו למסקנה לפיה החינוך הביתי אינו מתאים לקטין דנן. וכך העיד בעניין זה ד"ר גוטליב: "עו"ד משגב: תראה כתבת מה שכתוב. עכשיו תסביר לי בבקשה, אתה כתבת "מה גם שלא נראה כי מבחנים אלו היה בהם לתת מידע ביחס לשאלות העומדות על הפרק". אז איזה אבחונים כן היה בהם יכולת לתת מידע? העד, ד"ר גוטליב: האבחונים שנעשו. אני חושב גם הבדיקה שלי את ההורים, גם הפגישות שלי עם הילד, גם האבחון הפסיכודידקטי, גם האלמנטים היותר הפסיכודיאגנוסטיים שהיו בתוך האבחון הפסיכודידקטי הם אלו שלדעתי נתנו תמונה של ילד בעל יכולות לא מבוטלות אשר כיום יש לו לא מעט קשיים גם בתחום הריכוז גם פערים מסוימים גם ביכולת למידה וגם בהבנה שהוא צריך להיות במסגרת גם בהבנה שגם אם הוא ב- Home schooling גם אם הוא בחינוך ביתי שצריך להיעשות על פי הכללים בצורה מסודרת על פי הפרוטוקולים של משרד החינוך. ואני חושב שהאבחון נתן את התשובות לכל השאלות האלו וההמלצות התוו דרך לסוג המסגרת החינוכית לה הילד כיום זקוק על מנת שהוא יוכל להגשים את הפוטנציאל שזה פוטנציאל טוב לדעתי. עו"ד משגב: כלומר אם הדברים היו לשיטתך מבחינה פרוצדורלית על פי הכללים של משרד החינוך כן היה ניתן לעשות חינוך ביתי. העד, ד"ר גוטליב: אדוני שואל שאלה טובה. הייתי משיב ככה, אז קודם כל החוק מכיר, לפי מיטב הבנתי, מכיר בזכות של הורה להעדיף חינוך ביתי על פני חינוך בית ספר ואני לא יכול לחוות את דעתי על זה בגלל שאני לא משפטן אבל אני מכיר בזה. עם זאת, אני חושב שלא כל ילד מתאים לחינוך ביתי, אני חושב שחינוך ביתי מחייב נכונות של שני ההורים לקבל החלטות ביחד ולהקדיש לא מעט זמן לתהליך. אני גם חושב שבאופן עקרוני צריכה להיות הסכמה בין שני ההורים ובהעדר הסכמה כאשר צריכים לבחון אז מה טובת הילד אני חושב שבהעדר הסכמה צריכה להיות סיבה מאוד טובה מאוד משכנעת ללכת בדרך המיוחדת על פני דרך המלך או הדרך הרגילה של חינוך בבית ספר. זאת ועוד, אני הבנתי מהם שהיא לא פעלה אפילו לנסות להסדיר את החינוך הביתי דרך משרד החינוך ודי התעקשה בשיחות שלי איתה שמה שהיא עושה זה חינוך ביתי כדת וכדין כאשר הקטע המשפטי הטהור פחות מעניין אותי, אבל הרבה יותר מעניין אותי המסגרת המקובלת של משרד החינוך גם לחינוך ביתי שזה בכל זאת מוסדר ומפוקח ובכל זאת יש תוכנית לימודים שצריכים לעמוד בה וצריכים להראות שנוהגים על פיה. אני חושב שחוסר היכולת שלהם (עמ' 21 ש' 8 – עמ' 22 ש' 8). אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, עולה בבירור כי דווקא בשל הצרכים המיוחדים של הקטין, הוא זקוק למסגרת חינוכית מוסדרת חיצונית שאינה חינוך ביתי וכי מסגרת של חינוך ביתי אף פוגעת ביכולותיו להתקדם ולהתפתח באופן תקין ככל הילדים בני גילו הן מבחינה לימודית והן מבחינה חברתית ועל כן מנוגדת לטובתו. על כן, אין לאפשר המשך חינוכו של הקטין בחינוך ביתי כפי שנעשה עד כה אלא לשלבו במסגרת חינוכית מוסדרת. קביעת המסגרת החינוכית של הקטין לשנה הקרובה: המלצות חוו"ד המומחה היא שילובו של הקטין בחינוך פורמלי תוך התמקדות בצרכים שלו כפי שפורטו בהמלצות של האבחון הפסיכו-דידקטי. אמנם, במסגרת 13 לאבחון הפסיכודידקטי (אשר פורטו גם בסעיף 4 בפרק "הדיון" של חוו"ד המומחה) הומלץ לבחון אפשרות של שילובו של הקטין במסגרת אלטרנטיבית לתקופה קצרה (שנת לימודים אחת או שתיים) טרם בחינת שילובו במסגרת חינוכית פורמלית, כגון: חינוך בשיטת מונטסורי או שיטת בית ספר דמוקרטי, וזאת במטרה לאפשר לקטין להפנים הרגלי חברה ולימוד בכיתה, וכך פורטו הדברים: "בקשר למסגרת הלימודית ובשל סף התסכול הנמוך וחוסר הניסיון של חיים בכיתה רגילה, מומלץ לימודים בכיתה אשר תוכל להכיל את נ' רגשית, אשר תוכל לתת התייחסות פרטנית לפערים הלימודיים אשר נוצרו אשר תוכל לסייע לו ברכישת מיומנויות של תלמידאות. בהינתן היכולות של נ' והפוטנציאל הלימודי שלו, רצוי להימנע ככל שניתן משילובו במסגרת של החינוך המיוחד. רצוי, לעומת זאת, לבחון אפשרות של מסגרת אלטרנטיבית לתקופה קרצה (שנת לימודים אחת או שתיים) כמו חינוך בשיטת מונסורי או שיטת בית ספר דמוקרטי, במטרת הפנמת הרגלי חברה ולימוד בכיתה. אחרי תקופת המעבר יש לשקול שוב את מוכנותו הרגשית חברתית למעבר למסגרת ממלכתית". יצוין, כי גם במסגרת שאלות ההבהרה התייחס ד"ר גוטליב להמלצה זו כדלקמן: "לענין ההמלצה כי רצוי לבחון אפשרות של מסגרת אלטרנטיבית לתקופה קצרה – שנה או שניים כמו חינוך מונטסורי או שיטת בית-ספר דמוקרטי ואחרי תקופת מעבר יש לשקול שוב את המוכנות הרגשית חברתית למעבר למסגרת ממלכתית, עלי להבהיר כי גם אם תקופת מעבר כזו עלולה לייצר עבור נ' חוסר יציבות חברתית ורגשית מסוימת הרי שמדובר בילד אשר בטרם שילובו בכיתה רגילה, זקוק למסגרת מכילה יותר אשר תוכל להיות מבינה וגמישה יותר וזאת בהינתן העדר הניסיון של נ' במסגרת חינוכית נורמטיבית". אלא מאי? בענייננו אין הסכמה בין ההורים בנוגע לשילוב הקטין למסגרת חינוכית אלטרנטיבית לתקופה קצרה זו (שנה-שנתיים) – לא מבחינת שיטת החינוך האלטרנטיבית שהוצעה (מונטיסורי או דמוקרטי) ולא מבחינת עלותה, ואפרט: בנוגע למסגרת החינוך בשיטה המונטיסורית, דובר על שילוב הקטין בבית ספר פרטי ב"כפר הירוק" או בחולון כאשר עלות החינוך במסגרת זו הינה יקרה ועומדת על סך שבין 3,500 ₪ ל – 5,000 ₪ בחודש. האב אמנם הסכים לשילוב הקטין למסגרת זו, אולם בתנאי שהאם תסכים לשילובו ללא דיחוי וכן תחלוק עמו במחצית מעלות שכר הלימוד (עמ' 35 לפרוט' ש' 4). יצוין, כי גם לאחר שהאב הסכים לשאת בשיעור גבוה יותר של שכר הלימוד (60%), האם הודיעה כי אין באפשרותה הכלכלית לממן עלות זו (עמ' 37 ש' 33). משכך, לא ניתן לכפות על האם לשאת בעלות מסגרת חינוכית פרטית לקטין בעוד ידה אינה משגת לכך. על כן, אופציה זו אינה ישימה בעניינו של הקטין. כך, גם בנוגע למסגרת החינוך של בי"ס דמוקרטי, יצויין כי האב שלל אופציה זו והבהיר כי מעולם לא הסכים לשילוב הקטין בבי"ס דמוקרטי. בנוסף, בהתאם להחלטתי מיום 1.8.24 האב הגיש תגובה מפורטת והסביר את טעמי התנגדותו בהרחבה. האב טען כי ממילא מדובר בפרק זמן קצר של שנה שנתיים וכי רישום הקטין לבי"ס דמוקרטי יגרום לקטין יותר נזק מתועלת ואף יותר מהחינוך הביתי שבו הוא מצוי כיום שכן יפגע בסיכוי של הקטין להשתלב בהמשך בבי"ס רגיל. האב מסביר כי בבי"ס דמוקרטי אין הקניית מיומנויות לימודיות ועיקר החינוך מבוסס על רצון הילד. במקרה דנן, לא ייתכן כי הקטין שלא היה יום בחייו במסגרת חינוכית כלשהי, יתחיל את שנת הלימודים הראשונה בחייו במסגרת שמצפה ממנו לבחור את המקצועות אותם הוא רוצה ללמוד ולבחור את הדרך שנוחה לו. זאת ועוד, נוכח חילוקי הדעות הרבים בין הצדדים והעדר שיתוף פעולה ביניהם, אזי בבי"ס דמוקרטי יעלו בין הצדדים מחלוקות רבות לגבי כל נדבך ונדבך במסגרת לימודיו של הקטין לרבות בנוגע לבחירת מערכת השעות והמקצועות הנבחרים (נוכח הקניית זכות בחירה להורים ולקטין) והדבר אך ילבה את הסכסוך בין ההורים ולא יסיים אותו. על כן, לטענת האב, יש לרשום את הקטין למסגרת עם מערכת שעות ומקצועות לימוד שווה לכל התלמידים על מנת לאפשר לו להשתלב בעתיד במסגרת חינוך הפורמלית וכן על מנת לנסות ולמנוע את המשך הסכסוך בין ההורים. יתרה מכך, האב מסביר את ההבדל בין שיטת החינוך בבי"ס דמוקרטי לבין בי"ס מונטיסורי שבו הילדים אמנם מוותרים על חלק מההרגלים הלימודיים ההכרחיים כגון: שיעורי בית ומבחנים אך עדיין קיימת מחויבות ללימודי ליבה ועל כן, לקטין לא יהיה חסר הידע הבסיסי במקצועות אלו. מבחינת האב, בי"ס מונטיסורי אינו פתרון אידיאלי, אלא פתרון נכון לעת הזו לצורך הכנה טובה יותר למסגרת החינוכית הרגילה. אולם, כאמור, בהעדר הסכמת האם לשאת במחצית מעלות שכר הלימוד, יש להורות על שילוב הקטין למסגרת לימודית רגילה. כאמור, ביום 4.8.24 ניתנה החלטתי לפיה נוכח הצעת האם לשילוב הקטין למסגרת בי"ס דמוקרטי וכן הצהרתה לפיה תסכים לממן באופן בלעדי את עלות שכר הלימוד שלטענתה עומד ע"ס 5,000 ₪ לשנה ועל מנת לבחון את היתכנות יישום הצעה זו בפועל לשנת הלימודים הקרובה, תידרש האם להציג אישור רשמי מבית הספר הדמוקרטי שהוצע על ידה כי יש מקום לשיבוץ הקטין לשנת הלימודים הקרוב. אולם, בתגובתה מיום 7.8.24 עלה בבירור כי אין מדובר באפשרות ריאלית בת קיימא שכן הרישום למסגרות החינוכיות לשנה הקרובה כבר הסתיים וכי מדובר רק בשלב של "בירור" האופציה ומשכך עולה כי הצעה זו הועלתה כהצעה תיאורטית בלבד שאינה ישימה לשנת הלימודים הקרובה. יצוין, כי מסקנה זו נתמכת גם בדברי האם בפני פקידת הסעד במסגרת התסקיר שהוגש ביום 9.7.24 לפיהם: "האם אמרה כי חשבה על בי"ס הדמוקרטי, אך קבלתו של הבן תלויה בהגרלות וההרשמה כבר הסתיימה, ובשל כך מבינה שזה לא יתאפשר בשנה"ל הקרובה. האם הסבירה כי אין לה כל אפשרות להשתתף בעלויות הגבוהות של חינוך מונטיסורי". הנה כי כן, עולה בבירור כי אופציה של רישום הקטין למסגרת של בי"ס דמוקרטי כהצעת האם אינה ישימה והועלתה בדיון ביום 29.7.24 כאפשרות תיאורטית בלבד ללא היתכנות ממשית בנוגע לשנת הלימודים הקרובה. אציין כי לאחר עיון בתגובת האב, מקובלת עלי גם עמדתו לפיה במסגרת בי"ס דמוקרטי קיימת חשיבות יתרה לשיתוף פעולה בין ההורים ותיאום ביניהם, עניין שלא מתקיים בענייננו כלל וכלל ולכן יש קושי רב גם מההיבט הזה ונראה כי יגרם לקטין יותר נזק מאשר תועלת. בנוסף, יש לקחת בחשבון כי ממילא מדובר על פרק זמן קצר של שנה שנתיים ימים בלבד כאשר המטרה להכווין את הקטין בהמשך הדרך למסגרת של חינוך פורמלי, ועל כן, ספק אם יהיה במסגרת חינוכית זו כדי ליתן מענה לקטין אשר נדרש להתאמות רבות כמפורט בהרחבה באבחון הפסיכודידקטי. בכך, יידרשו הצדדים להשקיע מאמצים רבים על מנת להעניק לקטין את כל התמיכה והסיוע הנדרש לו הן מבחינה רגשית והן מבחינה לימודית לצורך שילובו במסגרת חינוכית פורמלית. עוד יש לקחת בחשבון כי לא מדובר בקטין שנדרש לחינוך מיוחד, אלא בקטין שיכול להשתלב במסגרת החינוך הפורמלי תוך מתן עזרה וסיוע מותאם לצרכיו. אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, בנסיבות דנן, מצאתי להורות על רישום את הקטין למסגרת חינוכית עירונית ממלכתית רגילה תוך ביצוע כלל התאמות והתמקדות בצרכים של הקטין בהתאם לאמור בחוו"ד ובאבחון (סעיפים 1-3 לחוו"ד בעמ' 8 לחוו"ד; סעיפים 10-18 לאבחון בעמ' 24 לחוו"ד). כאמור, ערה אני לכך שמדובר בקטין בעל צרכים מיוחדים ונדרשת השקעה ניכרת מצד שני ההורים על מנת לבצע את כלל ההתאמות בהתאם לצרכים הייחודיים שלו, אולם בהעדר הסכמה בין ההורים ו/או אפשרות ריאלית לשילוב הקטין למסגרת אלטרנטיבית בשנת הלימודים הקרובה בעלות מקובלת על שני ההורים ומאחר שההרשמה למסגרת הלימודית במסגרת מסובסדת (ככל שקיימת היתכנות לכך) כבר הסתיימה ובשים לב לכך שהמשך החינוך הביתי פוגע בטובתו, אזי מדובר באפשרות היחידה האפשרית בנסיבות דנן, וכך אני מורה. בנוסף, מקובלת עלי המלצת שירותי הרווחה כי נוכח תחלופת מקומות המגורים של האם באופן תדיר ועל מנת להעניק יציבות לקטין וכן לאפשר את הרישום למסגרת חינוכית בהתאם לשיבוץ בעירייה, אזי כתובת מגוריו של הקטין יהיה כתובת מגורי האב. כן, נוכח התרשמותי לאורך כל הדרך כי האם גוררת רגלים ועושה כל שלאל ידה על מנת לעכב את רישום הקטין למסגרת החינוכית ואף הצהירה כי אין בכוונתה לרשום את הקטין למסגרת זו, אני מורה כי ככל שהאם לא תשתף פעולה עם שיבוץ הקטין למסגרת החינוכית העירונית בהתאם לכתובתו של האב, אזי ככל שהאם לא תשתף פעולה עם הרישום הנ"ל, האב יוכל לרשום את הקטין למסגרת זו בחתימתו בלבד. אשר לעתירת האב לקבוע כי האחריות ההורית תהא בידיו, אציין כי לא מצאתי כל הצדק לקבוע כי האחריות ההורית על הקטין תימסר לידי האב בלבד וספק רב אם יש בסיס משפטי לעתירה שכזו (שאינה על דרך של שלילת אפוטרופסות). בסופו של יום, עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה בנוגע למסגרת החינוכית של הקטין כאשר זמני השהות ביניהם נקבעו בהסכם וכאשר במסגרת פסק דין זה ניתן מענה למחלוקת זו לרבות בנוגע לקביעת כתובת המגורים הרשמית של הקטין לכתובתו של האב על מנת להקנות יציבות וודאות לקטין, ולא מצאתי כי הוכחו נסיבות נוספות המצדיקות שינוי באחריות ההורית בין הצדדים. אציין כי בכל הנוגע להותרת הקטין מחוץ למסגרת החינוך הפורמלית, אף לאב יש אחריות למצב שכן האב נקט בגישה פאסיבית ועד להגשת הליך זה שיתף פעולה עם החלטת האם בעניין זה ואף התאים את מסגרת עבודתו לשהות עם הקטין בימים שבו הקטין היה אמור להיות אצלו ובכך תרם למצב הבלתי תקין שנוצר בעניינו של הקטין. סוף דבר: אשר על כן, לאור כל האמור לעיל – אני מורה כדלקמן: האחריות ההורית על הקטין תיוותר משותפת לשני הצדדים. כתובת מגוריו הרשמי של הקטין יהיה על פי כתובת מגורי האב: ----. אני מורה על שילובו של הקטין למסגרת חינוכית מסודרת בבית ספר עירוני ממלכתי רגיל לפי שיבוץ העירייה לשנת הלימודים הקרובה (תשפ"ד/תשפ"ה). מובהר כי במידה והאם לא תשתף פעולה עם רישום הקטין למסגרת החינוכית, אזי תינתן לאב הזכות לרישום הקטין למסגרת עירונית לשנת הלימודים הקרובה בחתימתו בלבד. ההורים יפעלו לביצוע כל ההתאמות הנדרשות לקטין בהתאם להמלצות האבחון הפסיכודידקטי כמפורט לעיל. למותר לציין כי ככל שהצדדים יגיעו להסכמה לגבי שילוב הקטין למסגרת אלטרנטיבית ו/או פרטית אלטרנטיבית, יוכלו לעשות כן. אשר לפסיקת ההוצאות – נוכח התוצאה, מאחר שהתרשמתי כי האם יצרה הליך משפטי ארוך ומורכב ועשתה כל אשר ידה על מנת לגרור רגליים ולעכב את ההכרעה המשפטית ובכלל כך התנגדה לכל ההמלצות המקצועיות וכן הצעתה בדיון ביום 29.7.24 היתה בלתי ישימה ואף הועלתה ללא כל התכנות ממשית ביחס לשנת הלימודים הקרובה, אני מורה כי האם תשא בהוצאות האב בסך של 7,500 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד החיוב ועד התשלום בפועל. המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים ולפקידת הסעד ותסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision20712-04-23	["ורד שביט פינקלשטיין"]	[{"judgment_id": "b1ebbd58-6bd7-5c69-9c57-195d0f50e07d", "file_name": "20712-04-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 77231, "extension": "docx", "display_name": "20712-04-23-קובץ מקורי"}]
940084d3-73fb-5ab1-bcfa-cd5d29994063	ביהמ"ש לענייני משפחה בראשל"צ, סגנית הנשיא חגית מטלין: החלטה בתביעה למזונות 2 קטינים (תלה"מ 13501-05-24)	13501-05-24	2024-11-12	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	לפני תביעה למזונות 2 קטינים: בת ילידת 2016 (כבת 8 וארבעה חודשים) ובן יליד 2018 (כבן 6 וחודשיים) אשר הוגשה ע"י התובעת (להלן: "התובעת" או "האם") כנגד הנתבע (להלן: "הנתבע" או "האב"). ביום 20.6.24 התקיים דיון במעמד הצדדים (להלן: "הדיון"). הנתבע לא הגיש כתב הגנה במועד וטען בדיון לעניין זה כי קיבל מכתב מביהמ"ש ביום שלישי (יומיים לפני מועד הדיון) (ראה: עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 20.6.24, שורה 14) למרות שבתיק מצוי אישור מסירה מיום 17.5.24. משכך, התביעה הומצאה לו בדיון עצמו ע"י ב"כ התובעת. בהחלטה בדיון ולפנים משורת הדין, ניתנה לאב ארכה להגשת כתב הגנה בהתאם לתקנות. בנוסף, הופנו הצדדים ליחידת הסיוע על מנת שתסייע להם להגיע להסכמות במחלוקת שביניהם. בדו"ח יחידת הסיוע מיום 8.7.24 צוין כי נעשו מספר ניסיונות בהזדמנויות שונות ליצור קשר עם האב על מנת לתאם עמו פגישה, אולם לא היה מענה ונראה שהטלפון שלו מנותק. ביום 21.7.24 הגישה האם בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה. הכנסות התובעת: לטענת התובעת בכתב התביעה קיבלה דמי אבטלה בעבר ומאז אינה עובדת ומטפלת בקטינים באופן בלעדי (לכתב התביעה צורף אישור זכאות לדמי אבטלה מביטוח לאומי לתקופה שבין 1/3/19 ל- 29/2/20). בתגובתה מיום 7.8.24 טענה התובעת כי אינה עובדת וכי קיבלה מביטוח לאומי ביום 12.7.24 קצבה בסכום של 2,622 ₪ (לתגובה צורף דף חשבון). כמו כן צירפה התובעת תלוש משכורת לחודש 06/24 לפיו השתכרה סכום של 1,710 ₪ נטו לאחר ניכויי חובה, זאת לטענתה ממקום עבודתה האחרון. מעיון בתלוש השכר שצירפה התובעת עולה כי החלה עבודתה באותו מקום ביום 1.5.24. משכך נקבע בהחלטה מיום 7.8.24, כי התובעת תבהיר בתצהיר האם עבדה בשנה טרם הגשת התביעה (בין החודשים 05/23 - 05/24) ואם כן – באילו חודשים, במה וכמה השתכרה וכן תצרף תלושי שכר. כמו כן, התובעת התבקשה להבהיר האם קיבלה קצבה מביטוח לאומי במקביל לשכר שהשתכרה. בתצהיר שהגישה התובעת ביום 13.11.24 ציינה כי לא עבדה מיום 8/23 עד ליום 5/24 וכן ציינה כי לא עבדה מיום 8/23 עד ליום 12/23. בתצהיר נוסף שהגישה ביום 13.11.24 ציינה כי לא עבדה מיום 7/24 עד 8/24 משום שהילדים היו בחופש הגדול. למרות שהתבקשה הבהרת התובעת לעניין תקופות עבודתה, גם לאחר הגשת תצהירים מטעמה עדיין לא ברור באילו תקופות עבדה התובעת, ובאילו לא. מעיון בדפי חשבון הבנק שצורפו להודעת התובעת מיום 13.11.24 לתקופה שבין 12.5.24 ועד 8.11.24 עולה כי: ביום 9.6.24 הופקד לחשבונה סכום של 905 ₪ מטעם "****"₪, וסכום של 1,971 ₪ מטעם "***". ביום 9.7.24 הופקד לחשבונה סכום של 1,549 ₪ מטעם "*****" . ביום 9.10.24 הופקד לחשבונה סכום של 2,304 ₪ מטעם "****". ביום 8.11.24 הופקד לחשבונה סכום של 1,674 ₪ מטעם "*****". עוד עולה כי ביום 13.6.24 הופקד לחשבונה סכום של 2,622 ₪ מהמוסד לביטוח לאומי, אותו סכום הופקד גם ביום 12.7.24 ע"י ביטוח לאומי. כמו כן עולה מעיון בדפי החשבון שצרפה, כי ביום 2.9.24 הופקד לחשבונה סכום של 7,777 ₪ מהמוסד לביטוח לאומי. בכתב התביעה טוענת התובעת כי היא מתגוררת בדירה שכורה עם הקטינים ב-** ומשלמת דמי שכירות בסך 2,800 ₪ בחודש, לא כולל הוצאות החזקת המדור (לכתב התביעה צורף חוזה שכירות לתקופה שבין 1/11/23 עד 30/10/24 –נספח ג'). מתגובת התובעת מיום 7.8.24 שהוגשה לאחר שהתבקשה הבהרה מטעמה בהחלטה מיום 31.7.24, עולה כי היא מקבלת סיוע ממשרד הבינוי והשיכון בסך של 1,370 ₪ בחודש. יצוין כי עובדה זו לא צוינה בכתב התביעה. הכנסות הנתבע: לטענת התובעת, אינה יודעת כמה הנתבע משתכר לחודש. בדיון מיום 7.11.24 טען הנתבע כי הוא משלם מזונות זמניים בסך של 2,000 ₪..."אני משלם בהתאם למצב שלי, פעם 1,500 ₪, ופעם 2,000 ₪. קבוע אני נותן 1,500 ₪ כל 10 לחודש, נותן לה ביד....הסכמנו שכשיש לי יותר, אתן לה" (ראה: עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 20.6.24, שורות 24-22). הנתבע כאמור לא הגיש כתב הגנה למרות הארכה שניתנה לו. הסדרי שהות: לטענת התובעת בכתב התביעה נכון למועד הגשת התביעה לא מתקיימים הסדרי שהות בין הקטינים לבין האב. בדיון מיום 20.6.24 ציין האב לעניין זה כי הוא "לא ממש רואה את הילדים" (ראה: עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 20.6.24, שורה 24). בכתב התביעה עתרה האם לחייב האב בסכום של 3,550 ₪ עבור שני הקטינים יחד, כן עתרה לחייב האב במדור בגובה שליש משכר הדירה עבור כל אחד מהילדים. בנוסף, עותרת לחייב האב בדמי טיפול עבור הקטינים, ולכל הפחות במחצית הוצאות חינוך ורפואה. בהיעדר כתב הגנה במועד, למרות הארכה שניתנה לאב, לא מצאתי להעתר בשלב זה לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. ואולם מאחר ולא ניתן להותיר הקטינים ללא מזונות נוכח מחדלו של הנתבע באי הגשת כתב הגנה במועד, מצאתי לפסוק בשלב זה את מזונותיהם הזמניים של הקטינים, כמפורט להלן. לאור כל האמור, נוכח גילם של הקטינים (8 ו- 6) ומשלא מתקיימים הסדרי שהות בשלב זה עם האב ונטל גידולם מוטל על כתפי האם, ונוכח ההכנסות הנטענות של האם, מצאתי להורות כי האב יישא במזונות הקטינים בסך של 1,300 ₪ לחודש לכל אחד מהם ובסך הכל 2,600 ₪ לחודש עבור שני הקטינים יחד. בנוסף ישתתף האב בחלקם של הקטינים בשכר דירה (40%) בניכוי המענק שמקבלת ממשרד השיכון ובסה"כ בסכום של 570 ₪ לחודש, בכפוף להצגת חוזה שכירות תקף במועדיו על שם המבקשת עם צד ג'. תוקף החיוב הינו החל מיום פתיחת תיק י"ס – 22.11.23. דמי המזונות ישולמו בכל 10 לחודש עבור כל חודש מראש. תשלום ראשון ישולם ביום 10.12.24. הפרשים שנוצרו (ככל שנוצרו) ישולמו בשישה תשלומים שווים ורצופים יחד עם תשלום המזונות השוטף בניכוי סכומים ששולמו למזונות הקטינים (ככל ששולמו) לאחר 22.11.23. דמי המזונות יהיו צמודים למדד הידוע בחודש ספטמבר 2024 ויעודכנו אחת לשלושה חודשים ללא הפרשים למפרע. בנוסף לדמי המזונות, יישא האב במחצית הוצאות רפואיות חריגות של הקטינים אשר אינן מכוסות על ידי הביטוח הרפואי ו/או הביטוח הרפואי המשלים, ובמחצית הוצאות החינוך של הקטינים בביה"ס: אגרות רישום, סל תרבות, טיולים, צהרונים (עד סוף כתה ג), רכישת ספרים ומחברות בתחילת שנה בניכוי מענק החינוך שתקבל האם מהמל"ל בתחילת שנה (ככל שתקבל) ובכפוף להצגת קבלות. תוקף חיוב זה הינו מיום 1.9.24. בהתאם להלכה הפסוקה, מאחר והאב חויב במחצית הוצאות צהרון עבור הקטינים, לא מצאתי לחייבו גם בדמי טיפול. קצבת הילדים תתווסף לדמי המזונות ותשולם לידי האם. הצדדים יודיעו לבית המשפט האם ניתן ליתן תוקף של פסק דין להחלטה ולסגור התיק וזאת תוך 10 ימים. בהיעדר תגובה במועד מטעם מי מהצדדים ינתן תוקף של פסק דין להחלטה והתיק ייסגר. המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים. ב"כ התובעת ימציא ההחלטה לנתבע וימציא אישור מסירה לתיק תוך 5 ימים. ההחלטה ניתנת לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים. ת.פ. בהתאם. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision13501-05-24	["חגית מטלין"]	[{"judgment_id": "940084d3-73fb-5ab1-bcfa-cd5d29994063", "file_name": "13501-05-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 63859, "extension": "docx", "display_name": "13501-05-24- קובץ מקורי"}]
56c71a5a-7df9-5fa4-8d61-4a0629286cbf	ביהמ"ש המחוזי מרכז לוד, סגן הנשיאה עמי קובו, השופט מיכאל קרשן, השופטת מרב גרינברג: גז"ד למורשע במעשה מגונה בקטינה בנסיבות אינוס בנסיבות מחמירות (תפח"ע 8532-11-22)	08532-11-22	2024-12-01	2	5	2	2DISTRICT_COURT	5Central	2Criminal		decision8532-11-22	["עמי קובו", "מיכאל קרשן", "מרב גרינברג"]	[{"judgment_id": "56c71a5a-7df9-5fa4-8d61-4a0629286cbf", "file_name": "8532-11-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 68418, "extension": "docx", "display_name": "8532-11-22- קובץ מקורי"}]
a1fc6c71-3335-5a41-be7a-d60e03ca4c43	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת שירלי שי: פס"ד הדוחה תביעה לביטול פסק דין שניתן בדיון במעמד הצדדים ובהסכמתם (תלה"מ 4818-10-22)	04818-10-22	2024-11-24	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	עסקינן בתביעה שכותרתה "ביטול פסק דין מיום 15.5.2022 שניתן כביכול בהסכמה". יצוין כי מדובר בפסק דין שנתן תוקף להסכמות הצדדים, שניתנו בדיון במעמד הצדדים, בעת שהתובע היה מיוצג על ידי עו"ד ב' ז', ביום 15.5.2022, בתיק קשור - ה"ט 25650-05-22, שהתקיים בפני חברתי, כבוד השופטת אליה נוס, אותו מבקש התובע לבטל. הסכמות הצדדים קצרות, ועל כן יובאו במלואן, להלן: (להלן: "ההסכמות") ההסכמות כאמור קיבלו תוקף של פסק דין כדלהלן: (להלן: "פסק הדין") בסעד המבוקש בכתב התביעה כותב התובע כך: "ביטול פסק הדין, שניתן כביכול בהסכמה, בתיק צו הגנה, האוסר על המבקש לחזור לגור בביתו, ומכירת הבית במסגרת כונסי נכסים, למרות שהבית הרשום רק על שמו של התובע והוא בפירוש לא נתן את הסכמתו לאותן הסכמות שניתנו בשמו על ידי עורך הדין ג' ב' ז'". רקע כללי בתמצית: הצדדים נישאו ביום 3.1.2012 ומנישואים אלה הביאו לעולם 2 ילדים משותפים: נ', יליד 6.3.2015 וה', יליד 25.5.2016 (להלן: "הקטינים"). בעת חייהם המשותפים של הצדדים, התגוררו הם יחד עם הקטינים, בבית המגורים המצוי ברחוב ------- ---------- (להלן: "בית המגורים"). מאז מתן פסק הדין, מתגוררים בבית המגורים, הנתבעת והקטינים בלבד. תמצית טענות התובע בכתבי הטענות: ההסכמות הוקראו לפרוטוקול על ידי עו"ד ב' ז', למרות שהתובע לא נתן את הסכמתו ו/או את אישורו. עו"ד ב' ז' לא שאל את התובע האם מסכים להסכמות והוא הסכים כביכול בשמו. עו"ד ב' ז' לא ערך בירור עם התובע, קודם לדיון ואף לא במהלכו, בנושאים שהקריא לפרוטוקול, ולא בנושא בית המגורים אשר רשום על שם התובע. עו"ד ב' ז' לא ביקש ולא קיבל שום מידע בנושא הרכושי בין הצדדים לפני שנתן הסכמות קיצוניות בשם התובע. עו"ד ב' ז' הסכים בשם התובע למתן צו לפירוק שיתוף רק לצורך קבלת כספים עבורו, שלא ביושר. לא יתכן שהתובע היה מסכים להרחקתו לצמיתות מבית המגורים, הרשום רק על שמו, ולא יכול להיות שיסכים לפירוק שיתוף בבית אשר רשום רק על שמו. הנתבעת אינה רשומה כבעלת זכויות בבית המגורים ועל כן אין לה זכות לדרוש סעד זמני של פירוק שיתוף, עובדה שהנתבעת הסתירה במועד אישור ההסכמות, מבית המשפט, במכוון ובזדון. התובע הגיש בקשה לביטול הצו האוסר עליו לחזור לבית המגורים, בה טען שההסכמות לא ניתנו על ידו אלא על ידי עו"ד ב' ז'. כל טענות הנתבעת בהליך צו ההגנה שקריות, מאחר והתובע לא נהג באלימות כלפיה, ותלונותיה למשטרה היו תלונות שווא. בסיכומיו, העלה התובע טענות חדשות, שלא נטענו בכתבי הטענות, וככאלה הן מהוות הרחבת חזית. חרף זאת, אלה יצוינו כאן, ואף תינתן להן התייחסות בפרק ההכרעה. טענתו העיקרית של התובע בסיכומיו הינה טענה כנגד התנהלות בית המשפט, כאשר נתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים. לטענת התובע מדובר בהסכם ממון וכמוהו מחייב את בית המשפט בבדיקה הבנת הצדדים את משמעות ההסכם, מה שבמקרה דנן לא נעשה, וכלשונו (סעיף 5 לסיכומים): "במישור יחסי הממון והתקנות, ביהמ"ש לא בירר עם התובע, האם מבין את ההסכמות שהוקראו לפרוטוקול ע"י עו"ד ג' ב' ז', את משמעותן ותוצאותיהן וכי הן ניתנות מרצון חופשי, ו /או למצער האם יש רכוש אחר במחלוקת". יצוין כי בכתב התביעה טען התובע במשפט אחד, באותו הענין כביכול, כך: "התובע יטען שביהמ"ש הנכבד אשר אישר את אותן הסכמות בין הצדדים, לא ידע שההסכמות לא ניתנו על דעתו של התובע, ולכן אישר אותן בפסק דין" (סעיף 57 לכתב התביעה). טענתו השנייה של התובע הינה בתחום החוזי, לשיטתו לא התקיים קיבול והצעה, כפי שנדרש בחוק החוזים ולא הייתה גמירות דעת של התובע – כאמור טענה שעלתה לראשונה בסיכומים. תמצית טענות הנתבעת: התביעה אינה מבוססת על עילות החוק לביטול פסק דין. התובע אינו טוען לטעות או הטעייה כי אם להיעדר הרשאה לב"כ עו"ד ב' ז' לפעול בשמו. גם טענות להיעדר הרשאה מוכחשות שהרי פעולת עו"ד ב' ז' נעשתה בנוכחות התובע ובפני בית המשפט. התנהגותו של התובע, אשר לא ביטל את ייפוי הכח של עו"ד ב' ז' ולא פעל לביטול ההסכם מיד לאחר מתן פסק הדין, מעידות כי נתן את הסכמתו לפעולות ב"כ. התובע אף בירר עם עו"ד ב' ז' בקשר להגשת הערעור וזה מלמד כי הבין וקלט את משמעות פסק הדין. התובע פעל על פי פסק הדין, וגם אם לזמן קצר, אין הוא יכול לבטלו. התנהגות התובע כמוה כאישור בדיעבד, אשר אינו חייב להיעשות במפורש ויכול להיעשות גם מכללא. את טענות התובע כלפי עו"ד ב' ז' עליו להפנות אליו, ואין הוא צד להליך זה. משפעל התובע על פי פסק הדין שניתן בהסכמה, לאחר שהשלים עימו, ולו לזמן קצר, אין בידו לבטלו בשל חריגת שלוחו מהרשאה. לענין רישום בעלות בית המגורים טוענת הנתבעת כי הרישום נעשה על שם התובע בלבד, אולם בהסכם ההלוואה וברישום המשכון, כמו גם ברישומי העירייה רשומה היא כשותפה מלאה. בית המשפט, בניגוד לטענות התובע, וידא את הבנת הצדדים להסכמות שניתנו טרם מתן פסק הדין. נוכח האמור יש לדחות את התביעה על שלל סעדיה ולחייב את התובע בהוצאות ראויות על גרירת הנתבע להליכי סרק. דיון והכרעה בתחילת ההליך הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על הסף. מבלי להיכנס לטענות הצדדים, יאמר, כי על מנת ליתן לתובע את יומו, בית המשפט דחה את הבקשה לסילוק ההליך על הסף, ואיפשר לתובע לנהל את ההליך עד תומו. אולם גם לאחר ניהול ההליך עד תום, התובע לא הצליח להוכיח את תביעתו, ועל כן אקדים את המאוחר ואומר כי דין התביעה להידחות. ועתה אסביר. טענות התובע כנגד ב"כ - כפי שניתן ללמוד מכתבי הטענות של התובע, טענותיו עוסקות בהתנהלותו של בא כוחו, עו"ד ב' ז'. בין היתר טוען התובע כי עורך דין ב' ז' לא הסביר לו את ההסכמות שנתן בשמו, כי לא נשכר לשם ייצוג בענין רכושי וכי אמר לו כי לא ניתן לערער על פסק הדין. אם היה ספק שזו למעשה הטענה היחידה של התובע, התובע חיזק עמדה זאת, עת נשאל בחקירתו האם כל הטענה היא כנגד עורך דין ב' ז', ותשובתו היתה כן (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 60 שורות 12-16). כידוע, טענות כנגד ב"כ מייצג אינן עילות לביטול הסכם. בתמ"ש 49751-99 א.ג.מ. נ' ל.כ. ואח' (פורסם במאגרים אלקטרוניים ביום 01.06.2008), בחן בית המשפט את השאלה האם "ייצוג גרוע" לכאורה מקנה לשולח עילה לבטלות ההסכם והגיע למסקנה שהתשובה הינה שלילית, תוך שהבהיר שגם לו היה מוכיח בעל הדין את טענתו, לכל היותר קמה לו עילת תביעה כנגד ב"כ בגין הייצוג הבלתי ראוי, ובוודאי שאין זו עילה לבטלותו של ההסכם. גם שאלת מתן ההרשאה נידונה בפסיקה, האם היתה צריכה להיות הרשאה מפורשת להליך ספציפי, או שמא ייצוגו בהליך משפטי מהווה הרשאה בפני עצמה, ובכל מקרה, טענות אלה, ככל שיש בהם טעם, נוגעות לכל היותר, למישור היחסים שבין התובע לבין ב"כ, עורך דין ב' ז'. משהתובע כאמור השיב בחקירתו כי כל טענותיו מופנות כלפי עורך דין ב' ז', יכול היה בית המשפט לדחות את התביעה רק מטעם זה, ולסיים את פסק הדין כבר כאן. יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך, מאחר והתובע העלה טענות נוספות, מגוונות יש לומר, ירחיב בית המשפט את פסק הדין ויבהיר מדוע לא הצליח התובע להוכיח גם טענות אלה, ומדוע אין מדובר בעילות לביטול הסכם ועל כן דינן של כל הטענות להידחות. התובע לא הצליח להוכיח שלא הבין מה הכוונה במילים "פירוק שיתוף" לטענת התובע, לא הבין בכלל שההסכמה שנתן לפירוק שיתוף הינה בקשר לבית המגורים ועל כן נשאל מה כן הבין מהמילים "פירוק שיתוף" ותשובתו היתה "שיש פירוק שיתוף מבחינתי פירוק שיתוף זה ההפרדה ביני לבינה, זה השיתוף היחיד שיש לי איתה" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 26 שורות 19-20). עם כל הכבוד בית המשפט לא יכול לקבל תשובה זו. ראשית, מדובר באדם בוגר, עברית היא שפת אם עבורו, קורא וכותב, מלומד, כשיר, שבוודאי מבין את פירוש המילה פירוק שיתוף, שאינו בהכרח מושג משפטי. שנית, פירוק והפרדה אינן מילים נרדפות. הווה אומר שגם אם התובע לא הבין את משמעות המילה פירוק, בהקשר המשפטי, בוודאי לא יכול לטעון כי הבין שפירוש המילה פירוק הינה הפרדה. שלישית, גם המשך התשובה של התובע לפיה אין לו שום דבר משותף עם הנתבעת ולכן לא הבין שמדובר בדירת המגורים אינה נכונה, בוודאי במקום שהתובע בעצמו הגיש תביעות רכושיות כנגד הנתבעת, בהן עתר לזכויות, שלשיטתו, משותפות לו ולנתבעת. התובע לא הצליח להוכיח כי לא הבין שמדובר במכירת הבית גם אם בית המשפט יקבל את טענת התובע לפיה לא הבין מהו פירוק שיתוף, אין מקום לקבל את הטענה כי התובע לא הבין כי מדובר במכירת הבית, עם הדגש על המילה מכירה. ומדוע? הנתבעת אמרה בדיון שאם זה מה שצריך הצדדים ימכרו את הבית (ראו: עמוד 5 שורות 20-24 לפרוטוקול מיום 15.5.2022), והתובע אמר במפורש שאינו רוצה למכור את הבית, שהוא אוהב אותו (ראו: עמוד 5 שורה 24 לפרוטוקול מיום 15.5.2022), כלומר כל הטענה שהתובע לא הבין כי הדיון עוסק גם במכירת הבית אינה יכולה להיות נכונה. התובע נשאל על כך בחקירתו, בתחילה העיד התובע כי הבין שמדובר במכירת בית המגורים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 44 שורות 17-19). בהמשך העיד כי "פירוק שיתוף" זה משפט אחר ממכירת הבית ולא הבין שהמשמעות של פירוק שיתוף הינה מכירה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 60 שורות 21-22). אשר על כן, הופנה התובע בחקירתו לשורה 33 בעמוד 5 לפרוטוקול אישור ההסכם מיום 15.5.2022, תחת הסכמות הצדדים, שם כתוב שב"כ הצדדים ישוחחו ביניהם על מנת לקדם את מכירת בית המגורים וככל שלא תהא התקדמות בתוך 30 ימים תוגש בקשה למינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים (ראו עמוד 6 שורות 1-2) ונשאל איך הסכמה זו עולה בקנה אחד עם תשובתו כאילו לא הבין את המילה מכירה, ותשובתו היתה מתחמקת, לא משכנעת ואף לא הגיונית, כאילו הבין שפירוק השיתוף הינו ההפרדה בשל צו ההגנה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 44 שורות 33-36). הנתבעת בכתבי הטענות וגם בסיכומים העלתה טענה נוספת, שיש בה לשיטתה, להוכיח כי התובע הבין היטב את משמעות פסק הדין ואת משמעות המושג פירוק שיתוף, והפנתה לדברי התובע, בדיון שהתקיים בצו ההגנה, ביום 15.5.2022, בו העלה הצעה מטעמו "אני הצעתי שנעשה חלוקה בתוך הבית. הצעתי את זה מספר פעמים. אפשר להפריד פיזית את הבית לשניים" (עמוד 4 שורות 5-6). לשיטתה של הנתבעת די בכך בכדי להעיד כי התובע הבין היטב כי מדובר בפירוק שיתוף, קרי במכירת הבית. התובע הבהיר את עמדתו בענין זה, כאשר לשיטתו הכוונה היתה לחלוקה רק בעת מגוריהם יחדיו. מאחר ובית המשפט הגיע למסקנה כי דין התביעה להידחות, גם ללא התייחסות לטענה זו, לא ניתן משקל בפסק הדין לדברי מי מהצדדים בקשר לטענה זו. התובע לא הצליח להוכיח כי לא נתן את הסכמתו לאמור בפרוטוקול לטענת התובע לא נתן לעו"ד ב' ז' את הסכמתו, לאמור בהסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין. טענה זו של התובע לא עולה בקנה אחד עם התנהלותו במהלך הדיון, אותה ניתן ללמוד מפרוטוקול הדיון עצמו. כך למשל קריאת עמוד 5 לפרוטוקול מיום 15.5.2022 מעידה כי מדובר בהסכמות שנתנו הצדדים עצמם ולא באי כוחם (שורות 32-36). התובע ניסה לבסס טענה זו בטענה נוספת, לפיה הבין את משמעות ההסכמה רק מאוחר יותר, אולם גם טענה זו לא הוכחה, כי אם הופרכה – ראה סעיף 48 לעיל. גם עדותו של עו"ד ב' ז' אינה תומכת בטענה זו של התובע. עו"ד ב' ז' העיד כי זוכר בעל דין מאוד מעורב (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 23 שורה 17), כי פסק הדין ניתן באולם מאוד קטן, בו ישבו זה לצד זה ודיברו במהלך הדיון (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 23 שורות 23-24), ועל אף שלא זכר בדיוק על מה דיבר עם התובע, העיד עו"ד ב' ז' כי בכל שנות עבודתו כעורך דין (32 שנים) "מעולם לא הקראתי לבית המשפט הסכמות בניגוד לרצון הלקוח שלי" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 23 שורות 31-36, עמוד 24 שורות 1-7). עו"ד ב' ז' אף הוסיף כי זוכר שבסוף הדיון התובע בא וחיבק אותו ואמר לו תודה רבה תוך שהביע שביעות רצון גדולה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 24 שורה 9, עמוד 25 שורות 16-18, עמוד 32 שורה 36 ועמוד 33 שורת 1-4). בענין זה יאמר כי עדותו של עורך דין ב' ז' היתה ברורה, חד ערכית, לא מתחמקת ונראתה כנה. ואם לא די בכך, יצוין כי במסגרת הדיון שהתקיים ביום 23.8.2022 אמר התובע כי בכלל לא ידע, אז, כשנתן את הסכמתו למכירת בית המגורים, כי בית המגורים רשום על שמו (עמוד 4 שורות 5-6). טענה זו גם עלתה על ידי התובע בכתב תביעתו סעיפים 18-20. מבלי להיכנס לטענה זו, האם נכונה היא או לאו, ואם נכונה היא מדוע התובע לא ידע נתון זה, עדותו זו של התובע וטענותיו מוכיחות באופן חד משמעי כי לא מדובר באי הבנה כי אם באי ידיעה, ודי בכך בכדי להסיק כי לא אי ההבנה שמדובר במכירת בית המגורים, היא זו שגרמה לתובע להגיש תביעה נשוא פסק דין זה. התובע לא הצליח להסביר מדוע התעכב בהגשת כתב התביעה 5 חודשים כל הסברי התובע, כפי שיפורטו להלן, לא הבהירו מדוע התביעה דנן הוגשה במועד שהוגשה ולא קודם לכן, ובסמוך למתן פסק הדין. יתר על כן, מועד הגשת התביעה, כ- 5 חודשים לאחר מתן פסק הדין, מעלה חשד כי לאחר מספר חודשים התחרט התובע על ההסכמה שנתן, וחיפש עילה משפטית לבטלה. ובמה דברים אמורים? גם אם בית המשפט יקבל את טענות התובע כאילו לא הבין בעת הדיון מה המשמעות של "פירוק שיתוף" התובע בעצמו טען כי עוד באותו ערב הדיון, 15.5.2022, התקשר לעו"ד ב' ז' ושאל אותו מה זה פירוק שיתוף וזה האחרון ענה לו "מוכרים את הבית" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 44 שורות 35-36, עמוד 45 שורות 1-6, עמוד 45 שורות 25-28). לו כך היה הדבר, נהיר כי באותה העת, בערב יום הדיון – 15.5.2022 הבין התובע כי מדובר במכירת הבית ואף על פי כן הגיש את התביעה כ- 5 חודשים מאוחר יותר. התובע נשאל מה עשה כששמע את תשובת עו"ד ב' ז' ותשובתו היתה "אמרתי אוקי אני מבין ופניתי לאבא שלי. אבא שלי הוא זה ששכר אותו בעצם שילם לו" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 46 שורות 15-17) – כלומר באותו הערב, 15.5.2022 לא רק שהתובע הבין וידע, גם אביו הבין וידע, ויחד עם זאת לקח לתובע להגיש את התביעה 5 חודשים. למעלה מן הצורך יצוין כי אביו של התובע, שהגיש תצהיר ונחקר (להלן: "העד"), ענה תשובה אחרת מזו של התובע, לגבי המועד שנודע לו על פסק הדין ותשובה אחרת מזו שהעיד בתצהירו. ראשית יצוין כי העד העיד כי ליווה למעשה את התובע לדיון ובמהלכו המתין לו בחוץ (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 62 שורות 31-32), כך שההיגיון אומר שהתובע שיתף את העד בקורות הדיון לאחר שהסתיים, עת יצא אליו, ולא בערב. בתצהירו – סעיף 14, ציין העד כי כבר באותו הים, "אחרי הדיון", שאל את עורך דין ב' ז' "למה נתת הסכמה לפירוק שיתוף?" בעדות כבר טען אחרת ואמר כי אחרי כמה ימים או שבועות, כאשר התחיל לבדוק את הדברים הבין את הבעיה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.2024 עמוד 63 שורות 21-23). לא יהיה זה מופרך לחשוב כי העד, אביו של התובע, שיתף את התובע "בבעיה" כבר באותה העת, או לכל היותר מספר ימים לאחר הדיון, ושוב נשאלת השאלה מדוע אם כך לקח לתובע להגיש את התביעה 5 חודשים מאוחר יותר. בענין זה יאמר כי עדותו של העד לא רק שלא סייעה לתובע היא אף תמכה בטענה כי הטענות הינן כנגד עורך דין ז' בלבד ובדבריו "באתי להעיד שהבן אדם הזה סידר אותו" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 64 שורה 6), כך שככל שלתובע יש תלונות לעו"ד ב' ז' עליו להפנותן אליו ולא לבית המשפט. התובע לא הצליח להסביר מדוע בחר שלא להגיש ערעור על פסק הדין – התובע טוען כי שאל את עו"ד ב' ז' אם אפשר לערער על פסק הדין וזה אמר לו שלא (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.2024 עמוד 46 שורות 24-25), אולם מתחלופת הודעות הווטצאפ שבין עו"ד ב' ז' לתובע, שהוצגה על ידי התובע בעצמו – נספח ג' לכתב התביעה, עו"ד ב' ז' ענה לו "הסיכוי קלוש". עדותו של התובע אם כך בעייתית. לא רק שאין היא נכונה, מאחר ולא נאמר לתובע כי לא ניתן לערער, היא אף מעידה כי התובע הוא זה שבחר שלא להגיש ערעור, שהרי ידוע שגם אם מדובר בסיכוי קלוש, יכול היה התובע לנסות לערער, ובכל זאת לא ניסה. אם לא די בכך, התובע העיד כי בנוסף לעו"ד ב' ז' פנה גם לעורכי דין אחרים באותה השאלה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 49 שורות 27-36). בתחילה העיד כי כולם נתנו לו את אותה התשובה לפיה אי אפשר לערער כי פסק הדין ניתן בהסכמה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 50 שורות 2-3), לאחר מכן שינה ואמר שאמרו לו שהסיכויים קלושים – שורה 5. הלכה למעשה לא ברור מתשובותיו של התובע מה בדיוק ייעץ לו עו"ד זה או אחר, יחד עם זאת לא נמצא בעדותו של התובע כי כל פנייה שלו לאיש מקצוע העלתה את אותה התשובה לפיה לא ניתן לערער, נהפוך הוא. התובע כאמור העיד, בין היתר, כי עו"ד אחרים אמרו לו שהוא זכאי לערער רק שהסיכויים מאוד קלושים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 61 שורות 4-13). כפי שניתן לראות התובע אף זגזג בין גרסאות, בחקירה נגדית אמר כי לפני שפנה לעו"ד ב' ז' וקיבל את התשובה שהסיכוי קטן, פנה לעורכי דין אחרים שנתנו לו את אותה התשובה, בחקירה חוזרת אמר שקודם פנה לעו"ד ב' ז' ורק אחרי זה פנה לעורכי דין אחרים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 59 שורות 7-11). עדותו של התובע, לכל הפחות בענין זה, לא היתה אמינה. זאת ועוד, במסגרת ההליך הוזמן עו"ד ב' ז', על ידי התובע, לעדות. במהלך חקירתו הוצגה לבית המשפט תכתובת הווטצאפ האוטנטית שהוחלפה בינו לבין התובע ונמצאה בעייתיות בנספח ג' שצירף התובע לכתב התביעה. ובמה דברים אמורים? התובע ביקש להוכיח כי מיד כאשר הבין שמדובר במכירת הבית פנה לעו"ד ב' ז', ואת זאת ניתן ללמוד לשיטתו מנספח ג', משלוח הודעת ווטצאפ מיום 20.5.22. מנגד, עיון כאמור בטלפון הנייד של עורך דין ז' מעלה כי הודעה זו של התובע נשלחה לעו"ד ב' ז' רק ביום 29.5.22. התובע נשאל איך מסביר את השוני שבין הודעות הווטצאפ שבטלפון של עו"ד ב' ז', שנצפו כאמור על ידי בית המשפט בדיון עצמו, אל מול הנספח שהוגש על ידו, והאם יכול להיות שהנספח אינו מייצג נכונה את המועדים, ולכך לא היתה לתובע תשובה פרט ל "אין לי מושג" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 51 שורות 12-16). התובע נתבקש לבדוק את הטלפון הנייד שלו ולדבריו החליף טלפון ולא הצליח להעביר את היסטוריית הווטצפ (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 51 שורות 6-15). מאחר ואין בנתון זה בכדי להכריע את פסק הדין, ובמקרה דנן אין לו שום משקל, לא נכנס בית המשפט לעובי הקורה ולבחינת הפער שבין המוצגים. יחד עם זאת יאמר כי מה שראה בית המשפט, בפועל, בדיון עצמו, לא יכול שלא לשקף את מה שהתנהל, באותה העת, בפועל. המבקש לתקוף פסק דין בהסכמה צריך לבחור באחד משני המסלולים האפשריים - תקיפת החלק "ההסכמי" או תקיפת החלק "השיפוטי", וכך נפסק ברע"א 7148/98 עזרא נ' זלזניאק פ"ד נ"ג (1) 337: "... באותם מקרים בהם צד להסכם מבקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי - ביטול בהתאם לסוג העילה בגינה מתבקש הביטול ואיפיונה "הסכמות" או "שיפוטית". כאשר צד להסכם מנסה לבטל את פסק הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כמו טעות, הטעיה, אי-חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות) הפן ה"ההסכמי" מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. ע"י הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק הדין... הפן השיפוטי - היינו האישור שניתן להסכם ע"י שופט כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט הליכי ערעור רגילים". כפי שניתן לראות, טענותיו של התובע לביטול ההסכם, נעות בין טענות בפן ההסכמי לבין טענות בפן השיפוטי, והכל בהליך אחד. כאמור, טענות בפן השיפוטי יש להגיש במסגרת ערעור, ובמקרה דנן על אף שנטענו טענות מהפן השיפוטי, בחר התובע שלא להגיש ערעור. בע"א 116/82 עמיקם לבנת נ' יצחק טולידאנו, פ"ד לט(2) 729, 732 (15.7.1985) נקבע: "כאמור לעיל, פסק הדין שאושר בהסכמה בין בעלי הדין נושא עמו אופי של הסכם ואופי של פסק דין. הוא מורכב משני מרכיבים, והם ההסכם בין הצדדים וכן האישור בניתן לו על ידי השופט. אם צד טוען, שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות סדרי הדין או בפסק הדין (כולל מקרה בו נטען כי פסק הדין ניתן רק בלחצו של בית משפט), יגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר." ... ואילו טענות בפן ההסכמי יש להגיש במסגרת תביעה חדשה – כפי שנעשה במקרה דנן. אולם, ביטולו של פסק דין שניתן על סמך הסכמות הצדדים יתאפשר במקרים נדירים בלבד. בע"א 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו) נקבע כי "אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה - זהירות בעניין זה, ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי - משקל המצדיקים את הביטול". יתר על כן, הפסיקה קבעה כי יש לייחס משקל רב לעיקרון סופיות הדיון של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין, על מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים להם, ובשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים. ראו: ע"א 2495/99 בן לולי נ' אטראש, פ"ד נ"א (1) 577; רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נ"ו 577; ע"א 5914/03 שוחט נ' כלל (פורסם בנבו). הפסיקה הוסיפה בהקשר זה כי "... אכן גישה אחרת גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם הפשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העיסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה, ואינה מזכה את הצד שטעה - בביטולו. גישה כזו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה, היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם, בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים" (ע"א 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו)). בית המשפט מתרשם כי התובע מצטער על ההסכמה שנתן לגבי מכירת בית המגורים, ויכול להיות שנתן אותה בטרם ששקל לעומק את תוצאתה, ועתה, כאשר מבין את משמעותה, מתחרט. הגעה להסכמות מגלמת בתוכה סיכונים וסיכויים, בוודאי כאשר מדובר במספר הסכמות יחדיו. יחד עם זאת כידוע, טעות בכדאיות העסקה אינה עילה לביטולה. בית המשפט מצא את עדותו של התובע כלא אמינה, בלא מעט מהסוגיות, כפי שמפורט מעלה, ונראה כי התובע ניסה בעדותו "לתקן" שלא לומר, ליצור מציאות אחרת, למעשים עליהם מתחרט. ביסוס נוסף להתרשמות זו ניתן ללמוד מהעובדה שמחד טוען התובע כי לא שכר את עו"ד ב' ז' לשום ענין מלבד צו ההגנה, ומאידך, בין יתר ההסכמות שניתן להן תוקף של פסק דין יש הסכמות לענין הילדים, לגביהן אין לתובע תלונות כנגד עורך דין ז' (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 52 שורות 5-28). ואם לא די בכך, גם לאחר מספר ימים ממשיך התובע לפנות לעו"ד ב' ז' בשאלות הקשורות להסכמות בענין הילדים ומעיד כי לא היה שום צורך לטעון כנגד הסכמות אלה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 11.9.24 עמוד 48 שורות 14-21). למעלה מן הצורך - כאמור בפרק טענות התובע, בסיכומיו העלה התובע טענות חדשות לגמרי, שהמהוות הרחבת חזית. כידוע, הרחבת חזית היא אסורה, שכן גדר המחלוקת בין הצדדים להליך משפטי נקבעת על פי כתבי הטענות שלהם ואין לאפשר אותה, בטח שלא בשלב הסיכומים. ראו בעניין זה: א.גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה אחרת עשרה -2013), בעמ' 143; ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145. בית המשפט רשאי להיעתר להרחבת חזית בשני מצבים, האחד כאשר צד להליך מבקש להרחיב חזית מגיש בקשה לתיקון כתבי טענותיו, והשני כאשר צד שכנגד נתן הסכמתו לכך ( ראו: ע"א 37/48 בנק הפועלים בע"מ נ' קרבצ'וב, פ"ד ב 143, 146; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט (2) 843, 874), ברור כי אין זה המקרה שבפניי. יחד עם זאת בשל חשיבותן מחד, ודחייתן מאידך, יאמר כך: טענת התובע כי מדובר בהסכם ממון שלא אושר על פי סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון חוק יחסי ממון אכן קובע כי על בית המשפט לאשר הסכם ממון שנחתם בין הצדדים, תוך בחינת הבנת הצדדים את ההסכם ומשמעויותיו. במקרה דנן אין מדובר בהסכם ממון, ולפיכך אין תחולה לסעיף 2ב' לחוק יחסי ממון, התשל"ג – 1973 הקובע כי "האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו", ומדוע? מדובר בהסכמות שניתנו על ידי הצדדים, במהלך דיון במעמדם, בצו הגנה, שכוללות מספר סעיפים בלבד, ושאינן צופות בהכרח פני גירושין ואינן ממצות אל כלל נכסי הצדדים (ראו בענין זה ע"א 169/83 שי נ' שי ובע"מ 5142/10 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו)) וכן עמדתו של המלומד ניסים שלם בספרו יחסי ממון ורכוש הדין והפסיקה, הוצאת ענתות, 2013 ר"ג, בעמוד 306). יתר על כן, גם אם היה רואה בית המשפט את הסכמות הצדדים כאילו הסכם ממון הן, הסכמות אלה לא הוגשו לאישורו של בית המשפט יש מאין, כי אם הושגו במהלך דיון בנוכחות הצדדים, ועל כן אין דין אישורן כדין אישורו של הסכם ממון שהוגש לבית המשפט לאישורו. לא יכולה להיות מחלוקת, במקרה בו ניתנות הסכמות במהלך דיון, כי בעלי הדין הכשירים, הבינו את משמעות ההסכמות, ואין חובה כי בעת מתן תוקף של פסק דין להסכמות אלה, ייכתב שוב, באותיות קידוש לבנה, כי הצדדים מבינים את ההסכמות. חזקה שבית המשפט אישר את ההסכמות, שהתקבלו בפניו, רק לאחר שהבין ומצא כי הצדדים שבפניו, מבינים אותם. זאת ועוד, טענות התובע כי בית המשפט, בעת אישורו את ההסכמות, היה צריך לברר האם יש רכוש אחר במחלוקת ומה יעשה ברכוש זה (סעיף 25 לסיכומים), אינן נכונות. אין זה מתפקידו של בית המשפט לבחון את מה שלא הוסכם על ידי הצדדים, בוודאי לא מה בתוכנית הצדדים לעשות עם רכוש אחר, ככל שקיים. טענת התובע שמדובר בהסכם שלא היתה בו הצעה וקיבול טענות התובע כאילו לא היתה הצעה וקיבול, בנוסף לכך שנטענו כאמור לראשונה בסיכומים, כל כך מופרכות בהקשר של הסכמות אליהן מגיעים צדדים במהלך דיון, בנוכחות בית המשפט, ובמקרה דנן כאשר התובע היה מיוצג, שאין מקום כלל להתייחס אליהן. סוף דבר - התובע לא הוכיח אף לא אחת מטענותיו, ואין מקום במקרה דנן לבטל את פסק הדין, משכך דין התביעה להידחות. נוכח התוצאה אליה הגעתי הריני מורה על חיוב התובע בהוצאות משפט לטובת הנתבעת בסך של 25,000 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים לאחריהם יצברו ריבית שקלית. ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים. המזכירות תסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	deciison4818-10-22	["שירלי שי"]	[{"judgment_id": "a1fc6c71-3335-5a41-be7a-d60e03ca4c43", "file_name": "4818-10-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 137888, "extension": "docx", "display_name": "4818-10-22- קובץ מקורי"}]
30c46e55-2173-5845-a714-acdf2776eeb1	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת שירלי שי: פסק דין בעניין קביעת אימהות בהליך פונדקאות לפי קשר גנטי (תמ"ש 49750-04-24)	49750-04-24	2024-11-27	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	התביעה שבכותרת עניינה בקביעת הורות התובעים, לאחר שעברו הליך פונדקאות בגיאורגיה, מזרעו של התובע וביצית של התובעת. הסעד המבוקש כעת מבית המשפט הוא קביעת אימהותה של התובעת, על פי קשרים גנטיים, וזאת חרף התנגדות הנתבעת אשר טוענת כי על התובעת לפנות להליך צו הורות פסיקתי או אימוץ. למען השלמת התמונה יצוין כבר בפתיח כי אבהותו של התובע נקבעה בפסק דין, על פי קשרים גנטיים, בהסכמת הנתבעת. רקע תמציתי והתנהלות משפטית מקדימה התובעים הינם זוג נשוי, אזרחי ותושבי מדינת ישראל. בעת הגשת התביעה הבהירו התובעים כי הם הורים משותפים לבן קטין, וכי עקב אי הצלחתם להגדיל את התא המשפחתי, פנו להליך פונדקאות בחו"ל. לטענת התובעים ביציות של התובעת הופרו בזרעו של התובע, בהפריה חוץ גופית, והעוברים אשר נוצרו הופרו ברחמה של פונדקאית גיאורגית (להלן: "הפונדקאית"), ונקלט עובר אחד. מועד הלידה המתוכנן, כפי שהיה ידוע בעת הגשת כתב התביעה, היה בחודש יוני, ונוכח רצון התובעים לשהות בלידה, בגיאורגיה, ולהביא עימם את התינוק שייוולד, בסמוך לאחר לידתו, לישראל, עתרו הם כבר במהלך חודש 4/204 להפנותם לבדיקת רקמות בישראל, על מנת לקבוע את הורותם. ביום 15.5.2024 נולד הקטין, ונקרא בשם י' נ' (להלן: "הקטין"). ביום 10.6.2024 התקבלה תגובת הנתבעת, בה העלתה את עמדתה לגבי אופן קביעת הורותו של כל אחד מהתובעים, כפי שיובא בהמשך, יחד עם זאת, הותירה לשיקול דעתו של בית המשפט את עתירת התובעים למתן צו לביצוע בדיקה גנטית. ביום 16.6.2024 הופנו הצדדים, בצו שיפוטי, לבדיקה גנטית לפי נוהל חו"ל. ביום 2.7.2024 הוגשה חוו"ד מומחה בה נקבע כי בדיקות הרקמות שהתבצעו לתובעים מצביעות על התאמה בהסתברות של 99.99% בסיכוייהם להורות גנטית לקטין. נוכח התנגדות הנתבעת, לקביעת הורותה של התובעת על פי הקשר הגנטי, נקבעה כאמור בפתח הדבר הורותו של התובע בלבד, ושאלת הורותה של התובעת, נותרה להכרעה שיפוטית, נשוא פסק דין זה. טענות התובעים בתמצית: נוכח תוצאות חוות הדעת לפיה התובעים הינם ההורים הגנטיים של הקטין, הדעת אינה מאפשרת קבלת עמדה אחרת מלבד קביעתם על פי הקשר הגנטי. התנגדותה של הנתבעת לקבוע הורותה של התובעת על הקטין על פי קשר גנטי, אל מול הסכמתה לקבוע הורותו של התובע, על פי אותו המדד, מייצרת אפליה פסולה. באם המחוקק היה מבקש לאסור קביעת הורות על פי קשרים גנטיים הרי שהיה אוסר זאת במפורש. העובדה שהמחוקק בחר שלא לעשות כן, מעידה כי אין הוא מתנגד להכיר בדרך זו, לרבות לענין התובעת. דרישת הנתבעת להפנות את התובעת להליך צו הורות פסיקתי או צו אימוץ אינה מעוגנת בחקיקה ומדובר בעמדת הנתבעת בלבד. התובעים פנו להליך הפונדקאות במועד בו המצב המשפטי בישראל איפשר קביעת הורותם על סמך ביצוע בדיקת רקמות לקביעת קשר גנטי. השינוי בהוראות בוצע לאחר מכן. התובעים צירפו לתביעתם תצהיר ויתור זכויות עליו חתמה הפונדקאית בנציגות ישראל בגיאורגיה, כאשר במסגרת התצהיר הצהירה, בין היתר, כי הסכימה לשמש כפונדקאית ולמסור את הקטין לתובעים, שאין לה קשר גנטי/ביולוגי לקטין, שכל מטרתה בהליך הפונדקאות היה לסייע לתובעים לממש את הורותם ולא להפוך אותה לאם הקטין. עוד במסגרת התצהיר ויתרה הפונדקאית לאלתר על הזכויות המשפטיות וההוריות על הקטין, העניקה אישור מלא וזכות חוקית להוצאת הקטין מגיאורגיה, תוך שהתחייבה שלא תבקש בכל עת, לקבל משמורת או משמורת חלקית על הקטין ו/או ליצור עימו קשר. יתר על כן טוענים התובעים כי נוסח התצהיר עליו חתמה הפונדקאית, נוסח בעבר בהתייעצות עם פרקליטות המדינה במחוזות השונים, עת החלו הליכי פונדקאות בחו"ל. עוד מוסיפים התובעים וטוענים כי מדינת גיאורגיה אינה מכירה בפונדקאיות כאימהות ולראיה משרד הפנים הגאורגי הנפיק תעודת לידה עם שם התובעים כשני ההורים של הקטין. בפועל, אין כל רישום או תיעוד של הפונדקאית כאמא במרשמי רשויות גיאורגיה. טענות הנתבעת בתמצית: בהתאם להנחיות היועצת המשפטית לממשלה, אשר מוצגות כעמדת המדינה בערכאות המשפטיות, במקרה בו הקטין עתיד להיוולד לאם יולדת ממדינת חוץ, ניתן יהיה להצהיר על האבהות בלבד על בסיס בדיקה גנטית, ואילו ביחס לאימהות, יש להגיש בקשה לכינון הורותה באמצעות צו אימוץ או צו הורות פסיקתי. המחוקק הישראלי לא הכיר בקשר של הורות, הנוצר מכח הסכם פונדקאות ביחס למי שנולד מחוץ למדינת ישראל, כמו כן לא מכיר בקשר של הורות מכח הסכם פונדקאות והליך הפונדקאות כשלעצמו. אין די בבדיקה הגנטית לכשעצמה לצורך קביעת הורותה של התובעת ויש צורך בהליך משפטי של צו הורות פסיקתי או הליך של אימוץ, אשר ינתק את הקשר המשפטי בין הפונדקאית לקטין. לא די בהוכחה, כי הקטין נולד מביצית של התובעת, שאינה האם היולדת, לצורך קביעת הורותה מהטעמים המפורטים בתמצית כדלהלן: החשש הטבוע לניצולה של אשה, המאפשרת לאחרים להשתמש באיבר מאיברי גופה (הרחם) על מנת להגשים את מאווייהם של אותם אחרים, מחייב בחינה קפדנית ורגישה. במסגרת הליך משפטי, שייצור את קשר האימהות, ובמסגרתו יינתן צו הורות, נבחנים עמדתה של האם-הנושאת-היולדת וטובתו של הקטין. קביעת אימהות משפטית באופן אוטומטי, על סמך הקשר הגנטי לאם המיועדת ללא כל הליך משפטי לניתוק הקשר ההורי עם האם הפונדקאית, מעלה חשש לקיומם של שלושה הורים פוטנציאלים לילד בה בעת, באופן המנוגד לדין הישראלי, ואינו עולה בקנה אחד עם ההסדר הקבוע בחוק הפונדקאות שממנו יש לשאוב השראה. צו הורות פסיקתי נועד אם כן לשרת את טובת הקטין. הולדת ילד באמצעות הליכי פונדקאות מחייבת מעורבות אקטיבית של גורמים שלישיים מעבר לבני הזוג ומצריכה התחשבות במגוון של שיקולים ואינטרסים אף מעבר לאלו הנגלים לעין. מתן סעד הצהרתי שעניינו קביעת אימהות לאחר הליך פונדקאות בחו"ל, יביא לכך שלא ניתן יהיה לבחון טובת צדדים שלישיים, חשש ממצב של שלושה הורים וטובתו של הילד, אל מול הליך הצהרתי למתן צו פסיקתי שבמסגרתו נעשית בחינה מקיפה טרם הינתנו. הנתבעת בתגובתה גם התייחסה להמלצות ועדת מור יוסף. הועדה עמדה על החשיבות שיש לתיאום בין מדינתי ובינלאומי בסוגיה המורכבת של פונדקאות חו"ל, והמליצה שיש להסדיר את נושא הפונדקאות בעתיד על ידי אמנה בינלאומית אשר תבטיח סטנדרטים ראויים בביצוע הפונדקאות במדינות השונות. המלצות הצוות המקצועי פורסמו לציבור ביום 21.10.2021 ועל מנת שלאפשר תקופת התארגנות מתאימה, נקבעה הוראת מעבר אשר הוערכה מעת לעת והוחלט כי המלצה זו תבוא לידי ביטוי בעמדת היועצת המשפטית לממשלה בהליכים המתייחסים ללידות שיתרחשו החל מיום 1.4.2024. נוכח האמור, משהקטין נולד לאחר מועד זה, לא ניתן להיעתר לבקשה לקביעת אימהות התובעת על סמך קשרים גנטים בלבד. דיון והכרעה: ביום 17.11.2024 התקיים דיון בפניי, בו חזר כל אחד מהצדדים על טענותיו. יחד עם זאת התבקשה הנתבעת ליתן עמדתה לגבי פסקי הדין האחרונים שהוצאו על ידי בתי המשפט השונים, בהם נקבע כי חרף התנגדות הנתבעת וטענותיה, יש מקום לקבוע, במקרים הדומים למקרה דנן, את הורותה של התובעת. כבר בתחילת פרק זה יאמר כי הנתבעת לא הצליחה לשכנע את בית המשפט מדוע לא ניתן לקבוע את הורותה של התובעת על פי הקשר הגנטי, שאינו מוטל בספק, ויש לקבוע את הורותה על דרך של מתן צו הורות פסיקתי. משכך, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. ועתה אסביר. כידוע, אין כיום הוראות חוק המסדירות במפורש את מונחי האבהות והאימהות יחד עם זאת, התפיסה היא כי הורות היא בראש ובראשונה ההורות הגנטית. יפים לעניין זה דברי כב' השופט הנדל בבע"מ 1118/14 פלונית נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים, מיום 1.4.15, אשר קבע כי "הזיקה הגנטית מהווה את הבסיס המרכזי להקניית מעמד של הורות". בשאלות כמו במקרה דנן, אין הלכה מחייבת ובתי המשפט השונים, הוציאו תחת ידם פסיקה שאינה אחידה. יתר על כן, עד ליום 1.4.24 לא נדרש צו הורות פסיקתי בנסיבות בהן שני בני הזוג בעלי קשר גנטי ליילוד. אומנם הקטין במקרה דנן נולד לאחר פקיעת תוקפו של נוהל זה, אך התובעים החלו את תהליך הפונדקאות במועד בו המצב המשפטי בישראל איפשר קביעת אימהות על סמך בדיקת רקמות. כל עוד לא נקבע אחרת, סבור בית משפט זה כי קביעת בית המשפט העליון בע"א 2558/91‏ ‎ ‎פלונית‎ ‎נ' פלוני, פ''ד מז(2) 008, לפיה הבדיקה הגנטית מהווה את האמצעי המדעי הטוב ביותר לקביעת אימהות, במקרה דנן, לא רק שבעינה עומדת, היא אף מחוזקת. הנחיות פנימיות של היועמ"ש, עליהן מתבססות טענות הנתבעת, לפיהן יש צורך במתן צו הורות פסיקתי שינתק את הקשר הגנטי עם הפונדקאית, הינן הוראות סמנטיות, בוודאי כאשר אין מחלוקת שקיימת הצהרת הפונדקאית על ניתוק הקשר. מנגד, קיים פער ולא רק סמנטי, בין מתן צו הורות על פי קשר גנטי לבין מתן צו הורות פסיקתי, וממספר היבטים: הראשון שבהם – אפליה מגדרית. השוני בין אבהות לאימהות. משגם לתובע וגם לתובעת קשר גנטי לקטין, קביעת הורותו של התובע על פי קשר זה, אל מול קביעת הורותה של האם בדרך אחרת - על פי צו פסיקתי, מהווה אפליה מגדרית. השני שבהם – הגדרה משפטית אל מול מציאות עובדתית. אין מחלוקת כי קשר גנטי הוא קשר משפחתי. אין מחלוקת כי כאשר קיים קשר זה, בין גבר לקטין אזי עובדתית הוא אביו, ובין אשה לקטין, אזי עובדתית היא אימו. הכרזת התובעת, שיש לה קשר גנטי לקטין, כאימו בצו הורות פסיקתי, במקום הכרזתה על פי הקשר הגנטי, מהווה פער גדול בין האמת העובדתית לאמת המשפטית, פער שניתן להימנע ממנו מראש, ולא צריך לתקנו בדיעבד. בעניין זה אפנה לפסק דינה של כבוד השופטת רותם קודלר עיאש בתמ"ש 42196-10-23 פלונית נ' היועצת המשפטית לממשלה (פורסם במאגרים אלקטרוניים, 7.10.2024) אשר ציטטה את דברי כבוד השופט שילה בעמ"ש 34119-06-22 היועצת המשפטית לממשלה נ' ה.ל.: "זיקה גנטית היא: "דרך המלך, הדרך הטבעית והאינטואיטיבית לביסוס הורות, היעדר חפיפה בין האם הגנטית לאם היולדת היא שיקול שיש להתחשב בו אבל אין בכוחו לאיין את הזיקה הגנטית כבסיס להורות". השלישי שבהם – טובת הקטין. בניגוד לטענת הנתבעת, ומבלי לקבוע מסמרות בסוגיה האם שלושה הורים משרתים את טובת הקטין או לאו, אין זה המקרה דנן. כמפורט, הפונדקאית חתמה על הצהרה ברורה שאין לה כל קשר לקטין, שאין בכוונתה לטעון לקשר עימו, משפטי או עובדתי, והלכה למעשה נותקה כל זיקה בינה לבין הקטין, כך שסוגיית שלושה הורים אינה קיימת במקרה דנן. מנגד, טובת הקטין היא הכרה בשני הוריו באותו האופן, מניעת הארכת הליכים ו/או אי יציבות משפטית (ראו: תמ"ש 23772-05-24 אלמונית נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים אלקטרוניים ביום 10.11.2024, סעיף 17 לפסק הדין) ורישום התובעת כאימו, ללא עיכובים מיותרים, שיכול ויגרמו לבעיות נוספות. למעלה מן הצורך יאמר כי עמדת הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם עמדותיה בהליכים אחרים אומנם, אך קשורים. כך למשל עמדת הנתבעת, לגבי קביעת הורות על פי גנטיקה אל מול על פי גידול בפועל, כפי שניתנה בהליך שהתקיים בפני חברי, כבוד השופט אליאס, בתמ"ש 61932-09-23 אלמוני ואח' נ' אלמוני ואח' כדלהלן: "ב"כ היועמ"ש ציין כי היה ויוחלט על הותרת הילדה אצל ההורים המגדלים, יהא צורך במתן צו הורות פסיקתי לאב המגדל. ביחס לאם המגדלת - אין צורך בהליך נוסף משום שהיא ילדה הילדה. אם יוחלט על העברת הילדה להוריה הגנטיים, אין צורך בהליך פורמלי נוסף ביחס לאיש מהם, משום שהם הוריה הגנטיים". הליך פונדקאות אינו הליך קל ולא נוצר יש מאין. מדובר בהליך מורכב, אישית, משפחתית, רגשית, נפשית ואף כלכלית. הליך שנולד ממצוקה. ההליך מאלץ את העוברים אותו, להתגבר על משוכות רבות. הטלת משוכה נוספת, כפי שנדרש על ידי הנתבעת, הינה בגדר דרישה מיותרת, לא נכונה, לא מתחשבת, ופוגעת בזכות הטבעית של הורה עם צאצאו הביולוגי. ככל שהמחוקק סבור כי אין הדבר כך, מוטב שיגיד את דברו בדבר חקיקה, ויפה שעה אחת קודם. מכל האמור מצאתי לנכון לקבל את עתירת התובעים בעניין קביעת אימהותה של התובעת כלפי הקטין בדרך של מתן פסק דין הצהרתי, כעתירתה, ולפיכך הריני קובעת כי התובעת הינה אימו של הקטין. דבר אימהותה ירשם ברשומות מדינה ישראל. בית המשפט מאחל לצדדים הצלחה, שמחה ואושר בגידול הקטין ואחיו. נוכח התוצאה אליה הגעתי תשלם הנתבעת הוצאות לידי התובעים בסך של 5,000 ₪. מתירה לפרסום בהשמטת פרטים מזהים. המזכירות תסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision49750-04-24	["שירלי שי"]	[{"judgment_id": "30c46e55-2173-5845-a714-acdf2776eeb1", "file_name": "49750-04-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 52932, "extension": "docx", "display_name": "49750-04-24- קובץ מקורי"}]
f8624ed2-0c5c-5c60-b7fe-4bb83114359c	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב יפו, שהופטת ורד שביט פינקלשטיין: החלטה בבקשה לפסיקת מזונות זמניים (תלה"מ 27648-09-23)	27648-09-23	2024-01-09	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	מונחת לפני בקשה לפסיקת מזונות זמניים שהגישה אמן של שלוש קטינות כנגד אביהן – המשיב. רקע עובדתי נדרש: המבקשת (להלן גם: "האם") והמשיב (להלן גם: "האב") (להלן שניהם: "הצדדים") הינם בני זוג שנישאו זה לזו כדמו"י ביום 30.06.09. מנישואי הצדדים נולדו להם שלוש בנות כדלקמן: ל' ע' כבת 13 שנים; מ' ע' כבת 9 שנים; וד' ע' כבת 5 שנים (להלן: "הקטינות"). בטרם נישואיהם חתמו הצדדים על הסכם ממון וביום 30.04.2009 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הממון בפני בית המשפט. הסכם הממון מחריג נכסים שהיו בבעלות המשיב טרם נישואי הצדדים וקובע שיתוף בנוגע לנכסים שיצברו הצדדים בתקופת הנישואין. ביום 12.09.23 הגישה המבקשת בקשה לפסיקת מזונות זמניים. לאחר קבלת תגובת המשיב ניתנה ביום 20.11.23 החלטתי לפיה לאור כך שהצדדים מתגוררים תחת קורת גג אחת וממשיכים להתנהל מחשבון הבנק המשותף ממנו משולמות כל הוצאות הבית והקטינות ומאחר שטרם נקבעו זמני השהות של הקטינות עם ההורים, אין מקום בשלב זה לפסיקת מזונות אלא לאחר הסדרת הנ"ל. בנוסף, לצורך השלמת הנתונים, הוריתי לצדדים להגיש תדפיסי חשבונות בנק שבבעלות מי מהצדדים לתקופה של 12 חודשים קודם להגשת התביעה. ביום 29.11.23 הגיעו הצדדים באמצעות יחידת הסיוע להסכמות זמניות בנוגע לחלוקת זמני שהות שוויוניים של הקטינים עם ההורים, כמפורט בדו"ח שהוגש. בדיון מיום 27.12.23 ניתן תוקף של החלטה להסכמות אלו ונוכח בקשת האם לבחון יישומם בפועל ומתן המלצות של קבע, הוריתי על הזמנת תסקיר מהמחלקה לשירותים חברתיים בעיריית חולון. בנוסף, בהתאם לבקשות הצדדים, נתבקשו והוגשו מסמכים נוספים בקשר להכנסות הצדדים לרבות תדפיסי חשבונות בנק וכן יתרות כספים וחסכונות בבנקים. ביום 27.12.23 התקיים דיון אליו התייצבו הצדדים ובאי כוחם והשמיעו את טיעוניהם בנוגע לבקשה. נכון להיום, הצדדים מתגוררים ביחד בבית פרטי בחולון ע"ש הוריו של המשיב. לטענת הצדדים הם משלמים להוריו של המשיב דמי שכירות מופחתים בסך של 6,000 ₪ בחודש. יצוין, כי לאור טענת המבקשת כי בכוונתה לעזוב את דירת המגורים ולשכור לעצמה ולקטינות דירה שכורה, וזאת תוכל לעשות רק לאחר שייפסקו לטובתה מזונות זמניים לרבות מדור, יש להידרש לסוגיית פסיקת המזונות הזמניים כעת. המסגרת המשפטית: בעת פסיקת מזונות זמניים, בית המשפט אינו נדרש להיכנס לעובי הקורה או לקבוע מסמרות לגבי העובדות הנדונות. כמו כן, כבכל דיון בבקשה לסעד זמני, אין בית המשפט נדרש לניתוח מעמיק של הראיות, ורשאי הוא להחליט בסוגיה המונחת לפניו על סמך ראיות לכאוריות, אשר הובאו לפניו עד לאותו שלב (בע"א 201/72 יהודה אילן נ' רעיה אילן, כו (2) 209; ע"א 542/68 יצחק בן סירה נ' אסתר, מיכל ושמעון בן סירה כג (1) 169, 170). הפסיקה מורה כי מזונות זמניים הם סוג מיוחד של סעד זמני אשר נועד להבטיח את קיומם של הזכאים למזונות עד לבירור המשפטי. משכך, על השופט היושב לדין לבחון בזהירות רבה את טענות הצדדים והנתונים שהוצגו, תוך שימת דגש על העובדה כי מדובר בסעד זמני המתבסס על ראיות לכאוריות בלבד (רע"א 324/88 אדר נ' אדר, פ"ד מב(3) 347, 351 וע"א 2398/97 אייל נ' אייל, פ"ד נא(א) 608). אשר להיקף המזונות הזמניים נקבע כי אלו כל אותם כספים הדרושים לצורך מחייתם של הזכאים לכך, עד לסיום ההליך לפי שיקול דעתו של בית המשפט. על פי הפסיקה הרווחת, כובד המשקל ומלאכת האיזון בין כל השיקולים הרלוונטיים, אינם שמים עוד את הדגש על מניעת "חרפת רעב", אלא על "שמירה על המצב הקיים כפי שזה היה ערב הקרע בין הצדדים" (ראה בהקשר לפסיקת מזונות אישה וצמצום פער כלכלי רציני בין הצדדים בדברי כב' השופט דרורי בבר"ע (י-ם) 1081/05 פלוני נ' אלמונית (8.8.2006)). יש סוברים כי כיום סכום המזונות המינימלי לילדים בגין הצרכים הבסיסיים בלבד צריך לעמוד על סכום מינימום של בין 1,600 - 1,700 ₪. כך לדוגמה, כב' השופט י. שנלר מציין בעמ"ש 1057/09 ש.ת. נ' ד.ג. (פורסם במאגרים 17.10.17) כי לאור השינויים שחלו במשך השנים בשערוך אותן הוצאות מינימליות וכן לאור הצרכים שהתווספו עם השנים, כגון בכל הקשור באמצעי התקשורת השונים ובמחשוב, אשר ניתן לראות בהם כיום, כצרכים הכרחיים יש להגדיל את הסכום לסכום של כ – 1,700 ₪. יצוין, כי על פי פסיקה מאוחרת, נקבע כי גובה הצרכים המינימליים של קטין (הכרחיים ושאינם הכרחיים) בשני בתים ללא הוצאת מדור עומד על סך של 2,250 ₪- 2,500 ₪ לחודש (ר', לדוגמא, רמ"ש (תל אביב) 51912-03-21 א.נ נ' ס.כ.נ (2021); רמ"ש (מרכז) 59188-10-18 נ. נ' נ'. (2018); עמ"ש (מרכז) 65692-11-19 ד.ס. נ' ל.צ.ס. (2019); תלה"מ (ירושלים) 6984-07-19 פלונית נ' פלוני (2019); עמ"ש (חיפה) 56000-10-18 פלוני נ' פלונית (2018); עמ"ש(מרכז) 21704-03-18 א.ו נ' א.ו (2018)). עם זאת, נפסק כי במקרים בהם הצדדים חיו ברמת חיים גבוהה יותר, יש לקחת בחשבון את רמת החיים של המשפחה טרם פרוץ הסכסוך ולקבוע את רמת המזונות בהתאם. כך, למשל, נקבע בעמ"ש 67824-01-22 ד.מ. נ' מ.מ. (19.01.2023) כי כאשר מדובר בקטין שהורגל לרמת חיים גבוהה, יש להניח כי מדובר בעלויות צרכים גבוהות מהממוצע ולא בהתאם לסכום שנקבע לעיל שמשקף אמת מידה ממוצעת של קטין המתגורר בבית רגיל. עסקינן בקטינות כבנות 13, 9 ו- 5 שנים. בנוגע לקטינה ד' כבת 5 שנים אזי על פי סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) התשי"ט-1959, האב חב במזונותיה על פי הדין האישי כאשר עד גיל 6 שנים החיוב על האב הוא במלוא צרכיו ההכרחיים. בנוגע לשתי הקטינות ל' ומ', אזי יש לבחון את פסיקת המזונות בהתאם להלכת בע"מ 919/15 אשר שינתה את פסיקת מזונות קטינים מעל גיל 6 שנים שהייתה נהוגה עד כה במסגרתה נקבע כי "בגילאי 15-6 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה". הכנסות האם: האם עובדת כמורה בבית ספר ולטענתה עד לא מזמן השתכרה כ – 8,000 ₪ בחודש ולאחרונה התחילה לקבל עוד 10 שעות חינוך מיוחד בדמות תוספת של 10% לשכר, כך שהיא מרוויחה כיום כ – 9,000 ₪ בחודש. בנוסף, לטענת האם, ישנם חודשים שההכנסה שלה גבוהה יותר, אולם הדבר נובע מכך שקיבלה במשך מספר חודשים החזר שכר לימוד שמשולם לה דרך תלוש המשכורת. מנגד לטענת האב, הכנסתה גבוהה בהרבה ומגיעה גם ל – 12,000 ₪ בחודש והיא צפויה לקבל העלאה בשכר. יצוין, כי האם צירפה תלושי שכר כמפורט להלן: יוני 2022 – 9,969 ₪, יולי – 13,335 ₪, אוגוסט – 7,004 ₪, ספטמבר – 8,556 ₪, אוקטובר – 7,624 ₪, נובמבר – 8,431 ₪, דצמבר – 8,351 ₪, ינואר 2023- 9,409 ₪, פברואר 2023 – 9,873 ₪, מרץ – 8,301 ₪, אפריל 2023 – 8,410 ₪, מאי – 14,806 ₪, יוני – 13,230 ₪. חישוב ממוצע של 13 תלושי השכר כאמור לעיל, יוצא ממוצע של 9,792 ₪ נטו בחודש. על כן, אני קובעת כי הכנסתה של האם לצורך תשלום המזונות הזמניים עומדת ע"ס של 9,792 ₪ בחודש ובמעוגל 9,800 ₪ נטו לחודש. יצוין, כי מהכנסה זו יש לקזז את הוצאת המדור הצפויה. לטענת האם בכוונתה לשכור מדור לה ולילדים בסכום של כ – 8,500 ₪ בחודש. לדבריה, הצדדים התגוררו בשכונה יקרה ב--- בבית פרטי והתרגלו לבית מרווח ועל כן עליה לשכור מדור באותו אזור. מנגד, טען האב כי מדובר בדמי שכירות מופרזים וכי ניתן למצוא דירות זולות יותר בחולון בסכום נמוך יותר ואף צירף דוגמאות מאתר יד 2 לפיהן ניתן למצוא דירות בחולון גם בסכום של בין 4,200 ל – 5,300 ₪. לאחר שבחנתי ושקלתי את טענת הצדדים, לא מצאתי לקבל את טענת האב לפיה על האם לעבור דירה לשכונה אחרת וזולה בהרבה מהשכונה בה התגוררה המשפחה בעבר ובפרט נוכח העובדה כי הקטינות ממשיכות ללמוד באותו בית ספר בו הן לומדות כיום וכי זמני השהות של הקטינות עם ההורים נקבעו באופן שוויוני. יחד עם זאת, המשך המגורים באותה שכונה או בסמוך לה, אין משמעה כי הקטינות צריכות להתגורר בבית פרטי ויקר בעלות של 8,500 ₪ שכן ניתן למצוא דירה רגילה בבית משותף באותה שכונה בשכירות נמוכה יותר. על כן, אני רואה לנכון להעמיד את הוצאת המדור של האם עם הקטינות לאחר שתעזוב את בית הצדדים על סך של 7,000 ₪ בחודש. על כן, הכנסתה הפנויה של האם, לאחר שתשכור דירה, תעמוד על שכרה הממוצע בהפחתת דמי השכירות שתאלץ לשלם, כך שיישארו לה סך של 2,800 ₪ לחודש לכלכלת יתר הצרכים (9,800-7,000). הכנסות האב: הכנסתו של האב מורכבת ממספר מקורות כאשר לטענת האם לא ידוע לה מה היקף ההכנסות מהעסק של האב שעה שהוא מעביר את כל הכספים מהכנסות אלו לחשבון פרטי שלו שלאם אין גישה אליו. לטענת האב הוא היה מעורב בתאונת אופנוע וכתוצאה מתאונה זו נקבעה לו נכות בסך של 100% וכתוצאה מנכות זו הוא מקבל מביטוח לאומי קצבה ע"ס של 8,000 ₪ בחודש. כן לטענת האב, רוב הכנסותיו מתקבלות כיום מתשלומי שכירות מתוך הנכסים בבעלותו שהוחרגו בהסכם הממון. כבר עתה ייאמר כי טענת האב לפיה אין מקום להתחשב בהכנסות אלו – אינה יכולה להתקבל. הכנסות מדמי שכירות הן הכנסות לכל דבר ועניין בדומה להכנסה מעסק או מכל מקור אחר ויש להתחשב בהן גם אם מדובר בנכסים נפרדים של צד כזה או אחר. יצוין, כי האב לא התייחס בתגובה לבקשה לדירות שבבעלותו (אשר פורטו בהסכם הממון בין הצדדים) ולא פירט את גובה תקבולי השכירות המתקבלים בצירוף הסכמי שכירות. על כן, לצורך פסיקת מזונות זמניים וכל עוד לא הוכח אחרת, הנתונים יילקחו בהתאם להצהרת האב בדיון מיום 27.12.23 בו טען כך: "הדירה ב--- אני מקבל 6,000 ₪ בחודש זה יעלה ל 6,500 ₪. ב --- זה 10,000 ₪ שכרגע היא לא מושכרת כי הדייר יצא משם כי אין מקלט. הדירה ב--- יש שם 3 חדרים עם אזור משותף בחדר אחד אני מקבל 1,800 ₪ ו – 2,200 ₪. החדר השלישי לא מושכר ואם הוא יושכר אז ב – 1,800 ₪". אם כן, לפי הערכת אומדן כללית שנתן המשיב, בהנחה וישכיר את כל הדירות שבבעלותו, עלות דמי השכירות שיקבל עומדים בסך הכל על כ – 22,300 ₪. כן לאב יש עסק עצמאי בתחום עבודות החשמל כאשר לטענת האב עצמו הכנסתו מעסק זה עומדת על כ – 10,000 ₪ נטו בחודש. מנגד, טוענת האם כי לאב יש גם הכנסות רבות במזומן מהעסק וכי במהלך השנים הוא נהג לשלם חלק מההוצאות במזומן, אולם האם לא הוכיחה מה היקף הכנסות אלו ועניין זה יתברר בדיון ההוכחות. על כן, בשלב זה ומבלי לפגוע בטענות האם, כי הכנסות האב גבוהות יותר מכפי שהצהיר עליהם ושעה שטענות האם טרם הוכחו, סך כל הכנסותיו של האב מכל המקורות הכספיים העומדים לרשותו עומד על לפחות (8,000+22,300+10,000) 40,300 ₪ לחודש. הוצאות האב על מדור: כאמור, הצדדים מתגוררים בבית של הוריו של האב ומשלמים דמי שכירות מופחתים בסך 6,000 ₪ בחודש. האם לא הכחישה טענה זו בדבר דמי השכירות שעל הצדדים לשלם ההורים עבור מגוריהם בדירה. על כן, אני קובעת כי הוצאות המדור של האב בגין שכירות עומדות כיום ע"ס של 6,000 ₪. מכאן, שהכנסתו הפנויה של האב, לאחר ניכוי דמי השכירות עומדת ע"ס של (40,300-6,000) 35,300 ₪ ובמעוגל 35,000 ₪ נטו לחודש. יחס הכנסות פנויות: בשים לב לכך שהכנסתה הפנויה של האם עומדת ע"ס של 2,800 ₪ ואילו הכנסתו הפנויה של האב עומדת ע"ס של 35,000 ₪, הרי שיחס ההכנסות הוא (הכנסה חלקי כלל ההכנסות) 93% לטובת האב ו – 7% לטובת האם, ובמעוגל 90%-10% לטובת האב. מדובר בפער הכנסות משמעותי המשליך על שיעור פסיקת המזונות הזמניים. רכושם הנוסף של הצדדים: כידוע במסגרת בחינת השיקולים לפסיקת מזונות יש לקחת בחשבון גם את יכולותיהם הכלכליות של הצדדים, בבחינת הרכוש שעומד לרשותם ומקורות כלכליים נוספים העומדים לרשותם אף שאינם חלק מההכנסות השוטפות כגון רכוש נוסף שבבעלותם, השקעות וחסכונות. כאמור לעיל בבעלות האב 3 דירות ב--- המוערכות על ידי האם במיליוני ₪ אשר מניבות לאב הכנסות פאסיביות בדמות דמי שכירות בסך של כ – 22,300 ₪ בחודש. כן הצדדים רכשו בשנת 2018 מגרש ב--- בשותפות עם אחרים. הזכויות במגרש נמכרו זה מכבר כאשר לטענת האב הוא הפקיד את כספי התמורה בסך של 1,200,000 ₪ לחשבון המשותף. מנגד, טוענת האם כי אינה יודעת באיזה סכום נמכר המגרש והאם מלוא התמורה הוכנסה לחשבון המשותף ועניין זה טעון בירור. כך או כך, בהתאם לתדפיס חשבון הבנק נצבר בחשבון הבנק המשותף סך של כ – 1,200,000 ₪ כאשר לטענת האם קיימות הכנסות נוספות שטרם הוכחו. כן, מדפי חשבון הבנק המשותף של הצדדים בבנק מזרחי טפחות, עולה כי קיים גם פיקדון בסך של 370,000 ש"ח (נכון ליום 21.06.23). בדיון ביום 27.12.23 טענה האם כיום נותר בחשבון הבנק סך של 1,054,000 ₪ וכי לאחר תשלום המשכנתא על המגרש שנמכר יוותר סך של כ-800,000 ₪ בלבד, קרי חלקה של האם עומד על סך של 400,000 ₪ בלבד. כן, עולה כי לאב יש פיקדונות בסך של כ – 700,000 ₪ וכן יתרת עו"ש של כ – 100,000 ₪ נכון לדצמבר 2023 בחשבון הבנק הרשום על שמו בלבד בנק מזרחי טפחות. על כן, עפ"י תדפיס שהוגש לתיק ביום 26.12.23 עולה כי קיים בחשבון זה סך של 879,286 ₪. יצוין, כי הצדדים חלוקים בנוגע לכספים המצויים בחשבון זה, ועניין זה יתברר בהליך הרכושי. מכל האמור עולה כי לאב יש רכוש נוסף בשיעור ניכר הכולל לפחות 3 דירות ב---, חסכונות בסכומים גבוהים ותקבולים של עסק שלא ברור מה היקפם, כך שקיים פער משמעותי ביכולותיהם הכלכליות של הצדדים. צרכי הקטינות: עסקינן בקטינות כבנות 13, 9 ו-5 שנים. האם עתרה לחייב את האב בצרכיהן השוטפים של כל אחת מהקטינות (לא כולל מדור ואחזקת מדור) בסך של 1,800 ₪ לחודש. בנוסף, עתרה לחיוב האב בסך של 3,400 ₪ לחודש בגין הוצאות המדור, שחושב על ידה כנגזרת של 40% מדמי שכירות של 8,500 ₪. במסגרת הדיון טענה ב"כ האם כי מדובר בטעות סופר וכי למעשה עותרת לחייב את האב בשיעור של 50% מדמי השכירות. כן עתרה לחיוב האב בסך של 1,340 ₪ לחודש בגין הוצאות אחזקת המדור, סך של 1,000 ₪ בחודש עבור הוצאות רכב, סך של 366 ₪ עבור הוצאות הכלב וכן עתרה לחייב את האב לשאת בלא פחות מ – 80% מכלל ההוצאות הבריאותיות והחינוכיות החריגות של הקטינות. יצוין, כי בדיון ביום 27.12.23 טענה האם כי לאחר קבלת מלוא המסמכים פער ההכנסות עומד על סך של 90%-10% לטובת האב ועל כן עתרה לחייב את האב לשאת בשיעור של 90% מההוצאות הבריאותיות והחינוכיות החריגות של הקטינות. לטענת האם לאורך נישואיהם חיו הצדדים ברמת חיים גבוהה. בטרם עברו להתגורר בבית הפרטי ב----, התגוררו בדירה ב--- של המשיב, אותה שיפץ המשיב ברמה גבוהה ולאחר הנישואין בנו לדירה קומה נוספת עם גג ענק של 170 מ"ר, בריכה קבועה בקיץ וג'קוזי ל 8 אנשים וכן מחסנים בהם אחסן המשיב חלק מהסחורה של עסק החשמל (סעיפים 8-15 לתביעה). כן לטענתה, לאורך השנים חיו הצדדים והקטינות ברמת חיים גבוהה הודות ליכולת הפרנסה הגבוהה של המשיב, רכשו לעצמם כל מה שרצו, יצאו לבילויים ומסעדות, הזמינו אוכל הביתה והרבו לנסוע לחו"ל, לנופשי משפחתיים, טסו לבד ועם חברים. כן, גם כאשר עברו ל---, עברו לשכונת --- הנחשבת לשכונה יוקרתית והתגוררו בבית פרטי רחב ידיים בן 4 קומות עם מרפסות וגג שכולל מעלית מקומת המרתף ובעל תחנה בכל אחת מהמקומות עד לגג. כן, הבית והחדרים מאובזרים מכל טוב, אחת לחודש המבקשת מבצעת רכישת בגדים והנעלה מחו"ל לקטינות, הקטינות הולכות לחוגים רבים כגון פילאטיס, ריקוד, קפוארה, ספורט ועוד, כשהצדדים לא החסירו דבר מהקטינות לרבות דברי מותרות ופינוקים. מנגד, טען האב כי בטרם מעבר הצדדים להתגורר בבית הפרטי, הם חיו בצניעות בדירה קטנה וישנה וגם לאחר מכן התנהלו מהחשבון המשותף של הצדדים כאשר לטענת המשיב הוא נהג להעביר בכל חודש סך של 8,000 ₪ מחשבון הבנק העסקי לחשבון המשותף (סעיף 24 לתגובה למזונות זמניים). עוד טוען האב כי הבקשה למזונות זמנים היא תיאורטית כאשר הצדדים טרם נפרדו וכן האם לא המציאה אסמכתאות לצורך כימות צרכי הקטינות. יצוין, כי בדיון ביום 27.12.23 הכחישה ב"כ האם את הטענה לפיה היתה הסכמה שהאב יכניס סך של 8,000 ₪ לחודש בלבד וטענה כי "היו זמנים שהעביר 7,000 ₪ בהוראת קבע, אבל המזומנים שחו בבית, גם דברים שקשורים לבית, אני הראיתי לגבירתי יש העברות לכל מיני חשבונות. יש ניצול נוראי של החשבון המשותף" (עמ' 14 ש' – 16 לפרוט'). כן טענה כי לאב יש רכב מרצדס חדש וכי רוב חיי הנישואין האם לא עבדה, גידלה את הילדים והאב היה המפרנס העיקרי, כאשר רק בעת האחרונה החלה לעבוד כמורה (עמ' 14 ש' 2-6). כן, האם צירפה דפי חשבון בנק לתביעה וכן תדפיס כרטיסי אשראי (נספח 11) בהם ניתן לצפות תשלומים לחוגים שונים (סטודיו, החברה לבידור), פילאטיס, ביגוד, הנעלה, קולנוע, בתי קפה, רכישות שונות שהמבקשת ציינה בדפי החשבון עבור מתנות ועוד. לאחר שבחנתי ושקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי מדובר במשפחה שחיה ברמת חיים גבוהה מהממוצע שהתגוררה בבית פרטי גדול בן מספר קומות ב---. כן, התרשמתי כי ההורים הצליחו לחסוך סכומים נכבדים בחשבון הבנק המשותף חרף ההוצאות השוטפות וכי לא החסירו מהקטינות דבר. אשר על כן, לאחר בחינת הנתונים שהוגשו ובשלב שזה של מזונות זמניים, בשים לב לכך כי הבת ד' היא קטינה כבת 5 שנים שהינה מקטני קטנים כאשר במקרה זה האב נדרש לשאת במלוא צרכיה ההכרחיים כאשר האם העמידה את חיובו של האב במזונות הקטינה על סך של 1,800 ₪ לחודש וכי קיימות שתי קטינות נוספות מעל גיל 6 שנים כאשר על פי הדין נדרשים הצדדים לשאת בצרכיהם לפי יחס הכנסות ויחס זמני שהות אשר עומדים בשלב זה על זמנים שווים אך קיימים פערים משמעותיים בהכנסות הצדדים בשיעור של 10% לטובת האם ו- 90% לטובת האב, כמפורט לעיל, אני מורה כדלקמן: החל ממועד עזיבת האם את בית המגורים ואילך ועד למתן החלטה אחרת, האב יישא בצרכיה ההכרחיים של הקטינה ד' בסך של 1,800 ₪ לחודש. עת תגיע הקטינה ד' לגיל 6 יישא האב וישלם סך של 1,600 ₪ לחודש בגין מזונותיה השוטפים. בגין צרכיהן השוטפים של הקטינות ל' ומ' יישא האב בגין צרכיהן השוטפים של הקטינות סך של 1,600 ₪ לחודש לכל אחד מהקטינות, ובסך הכל 3,200 ₪ לחודש. כן, האב יישא ב- 50% מעלות דמי השכירות שתשכור האישה שלא עולים על סך של 7,000 ₪ לחודש, קרי עד לסך של 3,500 ₪ לחודש וזאת בכפוף להצגת חוזה שכירות על שמה. כן, אני קובעת כי האב ישתתף בהוצאות אחזקת מדור של הקטינות בסכום משוערך בסך של 500 ₪ בחודש. בנוסף, אני מורה כי הצדדים ישאו בשיעור של 90% (האב) ו-10% (האם) בהוצאות חינוכיות חריגות של הקטינות ובכלל כך עלות גן; צהרון עד כיתה ג' כולל; כלל הוצאות בית הספר לרבות ולא למעט בגין ספרים, מחברות, ציוד כתיבה בתחילת שנה, תשלומים בתחילת שנה בהתאם לדף דרישה של בית הספר, סל תרבות, תשלומי ועד הורים, וכל הוצאה אחרת בהתאם לדרישת ביה"ס, וזאת בקיזוז המענק המגיע לקטינות מאת המל"ל; הוצאות שני חוגים עבור כל קטינה; הוצאות עבור 2 מחזורי קייטנות בקיץ; הוצאות בגין שיעורים פרטיים לקטינות בהתאם להמלצת מורה מחנכת או מורה מקצועית – והכל כנגד הצגת קבלות. בנוסף, אני מורה כי הצדדים ישאו בשיעור של 90% (האב) ו-10% (האם) בהוצאות בריאותיות ובכלל כך הוצאות הרפואיות של הקטינים אשר אינן מכוסות על ידי סל בריאות או ביטוח בריאות אחר, ובכלל כך תרופות, טיפולי שיניים, טיפולים אורתודנטיים, משקפיים, טיפולים פסיכולוגיים, אבחונים, אביזרים וטיפולים רפואיים בהתאם להמלצת רופא המטפל, וכיו"ב – והכל כנגד הצגת קבלות. במקרה של מחלוקת בין הצדדים בדבר נחיצות ההוצאה החריגה תכריע עמדת הרופא המטפל בקטינים דרך קבע או הגורם המקצועי בבית הספר. דמי המזונות ישולמו בכל 1 לחודש עבור אותו חודש ומראש. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן, ויעודכנו כל שלושה חודשים, ללא תשלום הפרשים למפרע. המדד לחישוב ההצמדה כאמור יהא המדד הידוע במועד החלטתי זו. קצבת הילדים המתקבלת לקטינות מאת המל"ל תשולם לידי האם ותתווסף על דמי המזונות הזמניים דלעיל. סכום שלא ישולם במועד, יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד החיוב ועד התשלום בפועל. מובהר בזאת, כי אין באמור כדי לקבוע מסמרות לעניין סכום המזונות הסופי שייפסק. המזכירות תמציא החלטתי לצדדים ותסגור את בקשה מס' 1. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision27648-09-23	["ורד שביט פינקלשטיין"]	[{"judgment_id": "f8624ed2-0c5c-5c60-b7fe-4bb83114359c", "file_name": "27648-09-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 63892, "extension": "docx", "display_name": "27648-09-23- קובץ מקורי"}]
e7a8900b-7412-54b9-b47c-59a2347ea7e5	ביהמ"ש השלום בתל אביב, השופט גד מינא: פס"ד בעניין תביעה כספית (ת"א 69349-12-20)	69349-12-20	2024-12-01	3	4	3	3MAGISTRATE_COURT	4TelAviv	3Civil	null	decision69349-12-20	["גד מינא"]	[{"judgment_id": "e7a8900b-7412-54b9-b47c-59a2347ea7e5", "file_name": "69349-12-20.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 1051518, "extension": "pdf", "display_name": "69349-12-20- קובץ מקורי"}]
a9dda1a0-72a9-5aae-8419-6b42f2db1aa2	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, אב"ד יונה אטדגי, השופטת עידית ברקוביץ, השופטת טל לוי מיכאלי: פס"ד האם חלמיש נדרשה לאישור רשות החברות הממשלתיות ליועץ המשפטי שייצג את חלמיש בתביעה, והאם חלמיש נדרשה לשלם אגרת תביעה (ע"א 19558-04-24)	19558-04-24	2024-11-30	2	4	3	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	3Civil	השופטת ע. ברקוביץ: ערעור על פסק דין שניתן ביום 8.2.2024 בבית משפט קמא (כב' השופט אודי הקר, להלן: "פסק הדין"), אשר נעתר לתביעת המשיבה והורה על פינוי המערערים מדירה ברחוב יפת 211 תל אביב (להלן: "הדירה"). המשיבה (להלן: "המשיבה" או "חלמיש") היא חברה לדיור ציבורי הפועלת בין היתר לאכלוס דירות בדיור הציבורי לזכאי משרד הבינוי והשיכון. ביום 19.7.94 השכירה חלמיש לגב' חתון אליהו ז"ל (להלן: "המנוחה") את הדירה מושא ההליך. ביום 28.11.20 הלכה המנוחה לבית עולמה. המערער 1 הוא בנה של המנוחה והמערערת 2 היא בתו, נכדתה של המנוחה. המשיבה הגישה תביעה כנגד המערערים במסגרתה עתרה לפינויים מהדירה, מאחר שלטענתה, הם אינם עומדים בתנאים הקבועים בדין המזכים אותם להמשיך לגור בה (להלן: "התביעה"). בית משפט קמא קבל את התביעה. ראשית נקבע כי המערער קיבל את יומו בבית המשפט, עת עתר נגד החלטת הועדה העליונה במשרד הבינוי והשיכון אשר דחתה את בקשתו להכרה בזכויותיו הנטענות בדירה, בתקיפה ישירה, בבית המשפט לעניינים מנהליים. בנסיבות אלה נקבע, כי בהיעדר קביעה אחרת של בית המשפט המוסמך, קביעת הוועדה העליונה בעניינם של המערערים בעינה עומדת. חרף האמור, בית משפט קמא הוסיף וערך דיון מקיף לגופו של עניין. וזו התשתית הנורמטיבית כפי שהותוותה בבית משפט קמא: " סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן – חוק הדיור הציבורי), בנוסחו הנוכחי, לאחר תיקון מס' 3 משנת 2009, קובע כדלקמן: "(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים. (ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין; ואולם היתה לדייר ממשיך כאמור זכות לדירה ציבורית בשטח אחר מהדירה הציבורית שבה התגורר הזכאי – יפנה את הדירה הציבורית שבה התגורר, לדירה הציבורית שהוקצתה לו לפי הכללים." ילדו של זכאי שנפטר, וכך גם נכדו, מוגדרים בסעיף 1 לחוק כ"דייר ממשיך" "ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי". מכאן, שבהתאם להוראות סעיף 3(ב) לחוק הדיור הציבורי, על-מנת שמי מהנתבעים יהיה רשאי להוסיף ולהתגורר בדירה, עליו לעמוד בשני תנאים מצטברים: האחד – מגורים משותפים עם המנוחה בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירתה; השני – הכרה כזכאי לדיור ציבורי לפי הכללים. אין מחלוקת כי התנאי השני אינו מתקיים בעניינם של הנתבעים. הם לא הוכרו כזכאים לדיור ציבורי והם אף אינם חולקים על כך. מכל מקום, הכרה כאמור אינה באה בגדרו של ההליך המשפטי הנוכחי. עם זאת, בתיקון לחוק משנת 2009, תיקון שנעשה בחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, נקבעו בסעיף 70 לחוק האמור סייג לתחולה והוראות מעבר, כדלקמן: "(א) הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, בנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך", במהלך התקופה האמורה. (ב) הוראות סעיף 3(א) לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כנוסחו בסעיף 69(2) לחוק זה, יחולו גם על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009) היה דייר ממשיך ולא מוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, אלא אם כן עד המועד האמור התגורר ברציפות בדירה הציבורית, עם הזכאי או כדייר ממשיך, במשך ארבע שנים לפחות." התיקון הוטמע בחוק הדיור הציבורי, כך שבהתאם לסעיף 3(ב) לחוק הדיור הציבורי, "הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים". "הכללים", כהגדרתם בסעיף 1 לחוק, הם כללי משרד הבינוי והשיכון לעניין זכאות לדיור ציבורי". בהינתן התשתית הנורמטיבית האמורה, זו השאלה שהציב בית משפט קמא כטעונה הכרעה: "לאור האמור, אם יימצא כי הנתבעים התגוררו עם המנוחה ביום 1.8.2009 (להלן – המועד הקובע) ובמשך ארבע שנים ברציפות, לכל הפחות – הם יהיו זכאים להוסיף ולהתגורר בדירה, אף אם הם עצמם לא הוכרו, באופן עצמאי, כמי שזכאים להימנות על זכאי הדיור הציבורי". לאחר סקירה יסודית של התשתית הראייתית, קבע בית משפט קמא כי המערערים לא עמדו בתנאים הנדרשים על פי חוק על מנת להוסיף ולהתגורר בדירה: הם לא התגוררו בדירה עם המנוחה במועד הקובע ולא הוכיחו באופן מספק כי התגוררו עימה ברציפות במשך ארבע שנים קודם לפטירתה. על כן, הם אינם זכאים בפני עצמם לדיור ציבורי. משכך, התקבלה התביעה ובית משפט קמא הורה על פינוי הדירה עד ליום 8.5.2024. המערערים הגישו ערעור ובצידו עתרו בבקשה לעיכוב ביצוע עד הכרעה בערעור. הבקשה נעתרה בהחלטה מיום 6.5.2024. הטענות בהודעת הערעור לא מתייחסות לקביעות ולמסקנות בפסק הדין, אלא מתמקדות בשתיים בלבד : האחת- טענה כי המשיבה הפרה את הוראות תקנה 2 לתקנות האגרות, בכך שלא שילמה אגרת תביעה כנדרש, ואף נקטה במצג שווא בטענה כי היא פטורה מתשלום אגרה, באופן המהווה הפרה של חובת תום הלב וההגינות הדיונית (להלן: "טענת האגרה"). השניה- טענה כי התביעה וניהול ההליך בוצעו על ידי עורך דין שאינו מורשה ומוסמך לייצג את המשיבה, תוך הפרה והטעייה מכוונת של בית המשפט, כאשר התנהלות זו מהווה פגיעה אנושה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט (להלן: "טענת היעדר סמכות ב"כ המשיבה לניהול ההליך"). לאחר עיון בהודעת הערעור ובתשובה ולאחר הדיון שהתקיים, הריני סבורה כי דין הערעור להידחות. הגם שהמערערים בחרו לפתוח בטענת האגרה, אתייחס תחילה לטענת היעדר סמכות ב"כ המשיבה לניהול התביעה. לעמדת ב"כ המערערים, חלמיש היא חברה מעורבת כהגדרתה בסעיף 1 לחוק החברות הממשלתיות התשל"ה-1975, וכפופה להוראותיו, לרבות לסעיף 47 הקובע כי מינוי יועץ משפטי חיצוני לחברה ממשלתית מחייב אישור מטעם רשות החברות הממשלתיות ובהתאם להמלצת ועדה מייעצת סטטוטורית שהוקמה לשם כך (להלן:"סעיף 47"). בהודעת הערעור נטען כי עורך הדין שהגיש את התביעה מטעם המשיבה לא קיבל מינוי כיועץ משפטי חיצוני מאת רשות החברות הממשלתיות ולא עבר את תהליך הבחירה בפני הוועדה המייעצת. משכך, לפי הנטען, לב"כ המשיבה לא הייתה סמכות ייצוג חוקית להגשת התביעה בבית משפט קמא. ב"כ המערערים ציין כי העובדה בדבר חוסר הסמכות התגלתה למערערים רק לאחר פרסומה של העתירה לבג"ץ 5494/23 (להלן: "בג"ץ 5494/23" ). לא מצאתי כי יש ממש בטענות אלה. ראשית, לא ניתן טעם של ממש מדוע לא הועלתה טענת חוסר הסמכות בבית משפט קמא. הנסיון לטעון כאילו טענת חוסר הסמכות התגלתה למערערים רק לאחר הגשת העתירה לבג"צ אין די בה, שכן לא נטען ולא הובהר כי לא הייתה אפשרות להעלות את הטענה בפני הערכאה הדיונית, מה עוד שמדובר בטענה המצריכה בירור עובדתי אשר אין מקומו בערכאת הערעור. זאת ועוד. העתירה בבג"ץ 5494/23 כלל לא הוגשה כנגד המשיבה אלא כנגד "עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל" (להלן: "עמידר"). המשיבה בתשובתה הדגישה כי מעמדה אינו דומה למעמד של עמידר, ולו מחמת כך שהיא, בהבדל מעמידר, זכאית להירשם כבעלים של הדירה ומשכך אין היא זקוקה להסמכה נוספת. ב"כ המשיבה הוסיפה וציינה כי מינויה אושר בעבר על ידי רשות החברות הממשלתיות ועם התכנסות הוועדה היא תדון בהמשך התקשרותה. בהינתן כי המשיבה לא היתה צד לעתירה בבג"ץ, מחובת המערערים היה להראות כי חרף כך יש להחיל עליה את החלטת בג"ץ וזאת לא נעשה. נוכח ההבחנה הנטענת בין המשיבה לבין עמידר (אשר אין מקום לבררה במסגרת הערעור), לא ניתן לקבל את עמדת ב"כ המערער המבקש להחיל על המשיבה את צו הביניים שניתן בבג"צ ביחס לעמידר, ולא ביחס למשיבה. מעבר לכך. צו הביניים שניתן בבג"ץ 5494/23 ביום 14.4.2024 קבע כי: "לא יוגשו הליכים חדשים על ידי עורכי דין שלא קבלו את אישור הוועדה" (להלן: "צו הביניים"). הנה כי כן, צו הביניים צופה פני עתיד ולא מתייחס להליכים שקדמו להוצאתו, ובכללם התביעה נגד המערערים שהוגשה בספטמבר 2021. עוד יצויין, כי בסופו של יום העתירה בבג"ץ 5494/23 נמחקה, כך שממילא אין להתבסס על צו הביניים כפי שבקש ב"כ המערערים. על כן, הטענה נדחית. אשר לטענת האגרה- טענה זו מקומה היה, במובהק, בבית משפט קמא ולא ניתן כל טעם להימנעות מהעלאתה שם. מעבר לכך, מאחר שבמענה לטענת המערער, השיבה המשיבה תשובה הנסמכת על עובדות (ניהול הדירה עבור המדינה מכוח הסכם ניהול, באופן שניתן לה פטור "מערכתי" מתשלום אגרה בהתאם לתקנה 19(א)(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות) אשר תחולתו היא על "המדינה וכל מי שהורשה לייצגה כשהוא מביא הליך מכוח הרשאתו;..." ), ברי כי אין מקום לעריכת הבירור העובדתי בפני ערכאת הערעור. על כן, הטענה נדחית. משנדחו שתי הטענות שהועלו בערעור (אשר כאמור, במסגרתו לא הועלו טענות כנגד הקביעות והמסקנות בפסק הדין של בית משפט קמא) , דין הערעור להידחות. ובסיום, שתי הערות: קיימת אי בהירות בשאלה אם הערעור הוגש רק על ידי המערער 1 או גם על ידי מערערת 2. בהודעת הערעור צוינו שני המערערים ואולם לדיון התייצב המערער בלבד כשהוא מיוצג על ידי עו"ד דרעי, כשזה האחרון לא הציג יפוי כח מטעם המערערת 2. בנסיבות העניין, ולמניעת ספק, יובהר כי פסק הדין מחייב גם את המערערת 2. בסמיכות לאחר הדיון, פנה המערער בעצמו בהודעה לבית משפט והודיע כי הוא מסכים למשיכת הערעור ופינוי הדירה תוך 3 חודשים. בהינתן כי פניית המערער נעשתה על ידו ולא באמצעות בא כוחו, הופנתה הבקשה להתייחסות ב"כ המערער, ובהמשך ניתנו מספר החלטות בנסיון להביא את הצדדים להסכמה. משלא ניתנה עמדת ב"כ המערער להצעה האחרונה שהועלתה, ניתן פסק הדין. בנסיבות אלה, נוכח עמדת המערער שניתנה מיד בסמוך לאחר הדיון, ובהינתן מצבו הכלכלי הדחוק (כפי שבא לידי ביטוי במתן פטור מאגרה והפקדת ערבון) אציע שלא לחייבו בהוצאות. סוף דבר- לו תישמע דעתי, הערעור יידחה ללא חיוב בהוצאות. השופט י. אטדגי, אב"ד: אני מסכים. השופטת ט. לוי-מיכאלי: אני מסכימה. תוצאה הערעור נדחה. אין צו להוצאות. המזכירות תשיב למערערים, באמצעות ב"כ, את העירבון. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision19558-04-24	["יונה אטדגי", "עידית ברקוביץ", "טל לוי מיכאלי"]	[{"judgment_id": "a9dda1a0-72a9-5aae-8419-6b42f2db1aa2", "file_name": "19558-04-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 65077, "extension": "docx", "display_name": "19558-04-24- קובץ מקורי"}]
57218805-7a4b-5b8b-ac85-e8e481fc6571	ביהמ"ש לענייני משפחה חדרה, שופטת עינת גלעד משלום: פס"ד בעניין קביעת מזונות (תמ"ש 68576-02-24)	68576-02-24	2024-09-21	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	null	decision68576-02-24	["עינת גלעד משלום"]	[{"judgment_id": "57218805-7a4b-5b8b-ac85-e8e481fc6571", "file_name": "68576-02-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 218624, "extension": "doc", "display_name": "68576-02-24- קובץ מקורי"}]
d975c9a9-e0be-5496-8e31-1d7e6cb4d351	FW: ביהמ"ש המחוזי בחיפה, הנשיא אבי לוי, השופט ערן קוטון, השופטת עידית וינברגר: הכרעת דין לנאשם ברצח דריה לייטל (תפ"ח 3811-04-23)	03811-04-23	2024-12-01	2	3	2	2DISTRICT_COURT	3Haifa	2Criminal	null	decision3811-04-23	["אבי לוי", "ערן קוטון", "עידית וינברגר"]	[{"judgment_id": "d975c9a9-e0be-5496-8e31-1d7e6cb4d351", "file_name": "3811-04-23.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 788358, "extension": "pdf", "display_name": "3811-04-23-קובץ מקורי"}]
fc53af08-2b44-502f-87a3-722588e38a2d	ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, שופטת עינת גלעד משולם: החלטה בעניין זמני שהות (תלה"מ 25928-10-23)	25928-10-23	2024-09-29	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	null	decision25928-10-23	["עינת גלעד משולם"]	[{"judgment_id": "fc53af08-2b44-502f-87a3-722588e38a2d", "file_name": "25928-10-23.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 212992, "extension": "doc", "display_name": "25928-10-23-קובץ מקורי"}]
0a242a78-277c-52d5-acf3-fdb3f2b8a5a5	ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת, השופטת נאוה גדיש: החלטה בבקשת אם למתן צו מניעה כנגד אבי הקטינים למניעת קרבה אל הקטינים לביתם ולמסגרות החינוך (תלה"מ 66070-09-24)	66070-09-24	2024-10-09	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	לפניי בקשה דחופה שהגישה המבקשת, במעמד צד אחד, למתן צו מניעה, שימנע מהמשיב להתקרב אליה ולילדיהם הקטינים, לביתם, למסגרות החינוך וכן להורות על "המשך הסדרי הראיה במרכז הקשר, בימים ובזמנים שנקבעו לכך, כפי שהורתה העו"ס לדין". אעיר כי המבקשת הקדימה והגישה בקשה זו במסגרת הליך אחר, תמ"ש 22873-09-24. הבקשה הוגשה גם שם, כסעד זמני, אלא ששם לא הוגשה תביעה עיקרית. לפיכך, בשלב ראשון הוריתי למבקשת להגיש תביעה עיקרית בתוך 7 ימים ובהמשך אף נעתרתי לבקשתה והוריתי על הארכת מועד, אלא שמאחר ולא עשתה כן, הוריתי ביום 26.9.24 על דחיית הבקשה וסגירת התיק, תוך שהובהר למבקשת כי אין מניעה שהבקשה תוגש שוב, במסגרת הליך חדש שתפתח וכך היא עשתה, כעת. לאחר שבחנתי את טענות המבקשת לא מצאתי להיעתר לבקשה הזמנית. להלן אבהיר: לא התקיימו התנאים למתן סעד במעמד צד אחד – הן משום שבמסגרת ההליך הנ"ל המשיב היה מודע לבקשה ואף הגיב, כך שלא ניתן לומר שאם יוודע למשיב על הבקשה, עלול להיגרם למבקשת נזק ממשי או נזק שאין לו תקנה. טענות המבקשת בעניין הצורך להרחיק את המשיב ממנה ומהילדים התבררו במסגרת בקשה לצו הגנה שבקשה (ה"ט 23429-03-24). באותו הליך, בדיון שהתקיים ביום 13.3.24, במעמד הצדדים, הגיעו הצדדים להסכמה כי יפרידו את המגורים ביניהם וכן ניתנו סמכויות לעו"ס לסדרי דין, לקבוע את אופי הקשר בין האב לקטינים, בין היתר לאור טענות המבקשת כי צפויה להתקיים חקירת ילדים. כמו כן, באותה עת, הוסכם כי יינתנו סמכויות לעו"ס, לקבוע את אופן שמירת הקשר בין האב לקטינים (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון). משניתנו סמכויות לעו"ס, פתוחה הייתה הדרך לפנות לעו"ס בכל הנוגע לקשר שבין האב לקטינים ולא לעתור בבקשה למתן צו מניעה. אוסיף בעניין זה כי טענת המבקשת, כעת, שהעו"ס קבעה שהמפגשים בין האב לקטינים יהיו רק במרכז קשר, לא גובתה באסמכתה. העובדה שהמבקשת לא הגישה בקשה למתן צו הגנה נוסף, לאחר פקיעת תוקפו של הצו שניתן כאמור בהסכמה, מעידה כי אין לה חשש אמיתי מהמשיב, בפרט כשהצו פקע כבר בחודש יוני 2024. זאת ועוד, גם אם הייתה בין ב"כ הצדדים הסכמה שהצו יוארך, כפי שטענה, הרי שמעת שלטענתה, המשיב הגיע במספר מועדים, ללא התראה, לאסוף את הקטינים ממסגרות החינוך, פתוחה הייתה בפניה האפשרות לעתור למתן צו הגנה, אם סברה שהמשיב מסוכן לה או לקטינים. משלא עשתה כן מאז (לפני יותר מחודש) הדבר אומר דרשני. זאת ועוד, מעיון בתיק הקשור שהגיש המשיב כאן (תלה"מ 1902-10-24) שעניינו קבלת סעד דחוף להבטחת הקשר עם הקטינים, עולה כי תיק החקירה שנוהל כנגדו, בעקבות התלונה שהגישה המבקשת נסגר והוחלט שלא להעמידו לדין (נספח 2 לתביעה שהגיש). אם כטענת המבקשת, המשיב הגיע לאסוף את הקטינים ללא תיאום עמה ואף מבלי לדווח לה, ניתן אולי להסיק מכך על התנהלות בעייתית ואולם אין בכך כדי להצדיק מתן צו מניעה שימנע מהמשיב להתקרב לקטינים, לביתם ולמסגרות החינוך שלהם. כך גם לא ניתן, במסגרת בקשה זו, להורות על קיום זמני שהות במרכז קשר (כאשר לא הוצגה המלצה של העו"ס לכך ובכל מקרה, ניתן להניח כי המלצה כזו, ככל שניתנה, נועדה להגן על הקטינים, כל זמן שהתנהלה חקירה כנגד האב). בכל הנוגע לסעדים שהתבקשו ביחס למבקשת עצמה, הרי שבבקשה לא פורט אף לא טעם אחד, המצדיק מתן צו כזה, לא כל שכן, במעמד צד אחד. אין די בהסכמות שהיו בין באי כוח הצדדים, גם אם היו הסכמות כאלו, לפיהן הצו הזמני שניתן יוארך "עד להודעה חדשה, מבלי לפנות לבית המשפט". ברי כי רק בית המשפט מוסמך להאריך תוקפו של צו ולא הייתה כל מניעה להגיש בקשה מוסכמת לבית המשפט ולבקש כי יינתן תוקף שיפוטי להסכמות, ככל שהיו. משלא נעשה כך, אין צו האוסר על המשיב להתקרב לקטינים ולא מצאתי לאסור זאת במסגרת צו למתן סעד זמני. סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אינני עושה צו להוצאות. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision66070-09-24	["נאוה גדיש"]	[{"judgment_id": "0a242a78-277c-52d5-acf3-fdb3f2b8a5a5", "file_name": "66070-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 56733, "extension": "docx", "display_name": "66070-09-24- קובץ מקורי"}]
9e3edd9a-e51f-5768-a6b4-2a8802d132af	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב-יפו, ש' נפתלי שילה: פסק דין בעניין בקשה למתן רשות ערעור (רמ"ש 32059-10-24)	32059-10-24	2024-11-26	2	4	4	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	4Family	לפני בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 25.9.24 (כב' השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר בת"ע 40976-01-24) במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה, מנהלת העיזבון הזמנית, לחתימה על פסיקתא המורה לשתי חברות למסור למנהלת העיזבון הזמנית הסכמים ומסמכים שונים בנוגע לחברת ש' בע"מ. א. רקע עובדתי 1. הרב א' ח' ר' ז"ל (להלן: המנוח) הלך לבית עולמו בשנת 2012 והותיר אחריו 11 ילדים. המבקשים הם חלק מילדיו ונכדיו של המנוח. המשיבים הינם שאר ילדיו של המנוח וחלק מנכדיו. ביום 11.4.24 ניתן צו למינוי המשיבה 1, עו"ד ליהיא כהן דמבינסקי, למנהלת עיזבון זמנית של נכסי המנוח (להלן: מנהלת העיזבון או המשיבה). טרם ניתן צו ירושה או צו קיום צוואה אחר המנוח. 2. עיזבון המנוח כולל בין היתר 110 מניות מתוך 120 מניות בחברת ש' בע"מ (להלן: החברה). 10 המניות הנוספות של החברה הן בבעלות המבקשת 2 שהיא אחת מבנותיו של המנוח. החברה מנהלת פרויקט בשם ---- שהינו פרויקט לבניית דירות מגורים ודיור מוגן בירושלים (להלן: הפרויקט). ביום 14.8.24 נרשמו מניות המנוח בחברה על שמה של מנהלת העיזבון. לטענת המבקשים, החלק בפרויקט עליו נבנה הדיור המוגן מצוי בימים אלו בתהליך לקבלת מימון "לאחר שהסכם קודם שנחתם בין החברה לחברות א' וי' בוטל על ידן לאחרונה". 3. המבקשת 1 (להלן: המבקשת) היא מנהלת החברה והיא ניהלה את החברה עוד בחיי המנוח. המבקשת מונתה לדירקטורית בחברה עוד בשנת 2001 וכיהנה בתפקיד יחד עם המנוח עד שזה התפטר מתפקידו כשנה לפני פטירתו והמבקשת נותרה דירקטורית יחידה ומנהלת החברה. 4. לבקשת המשיבה, ביום 9.5.24 חתם ביהמ"ש קמא על פסיקתא הקובעת שהמבקשות 1-2 מנועות מלבצע "כל פעולה בחברה ו/או במניותיה ו/או בנכסיה ללא קבלת אישור מראש ובכתב מטעם מנהלת העיזבון הזמנית... למעט פעולות תשלום שוטפות בגין התחייבויות קיימות של החברה במהלך העסקים הרגיל, שסכומן אינו עולה על 10,000 ₪" (להלן: הפסיקתא הראשונה). המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על הפסיקתא הראשונה (רמ"ש 19588-06-24) וביום 1.8.24 ניתן פסק דינו של כב' סג"נ השופט שוחט (להלן: פס"ד ברמ"ש) במסגרתו בוטלה הפסיקתא הראשונה וניתנו הוראות אחרות במקומה. בין היתר נקבע בפס"ד ברמ"ש כי: "אני מורה כי חרף ביטול ההחלטה ולאור הסכמת המבקשים מנהלת העיזבון הזמנית תשמש משקיף בדירקטוריון החברה וכן כי חלף האיסור על ביצוע הפעולות שהוטל על המבקשות 1-2 במסגרת תפקידיהן בחברה ללא אישור מראש ובכתב מטעם מנהלת העיזבון הזמנית כמפורט בהחלטה, יבוא יידוע של מנהלת העיזבון הזמנית מראש ובכתב בדבר אותן פעולות". (ההדגשות במקור). 5. ביום 4.8.24 הגישה מנהלת העיזבון הזמנית בקשה לחתימה על פסיקתא נוספת שתורה ל: "חברת א' בע"מ... ו/או י' בע"מ... (להלן יחד: הגוף המממן) למסור למנהלת העיזבון כל הסכם מתן אשראי שנחתם בין הגוף המממן ובין החברה, על כל נספחיהם, וכן כל מסמך אחר שעניינו הסכם אשראי כנ"ל, ובכלל זה: שמאויות, דו"ח אפס, הסכמי קבלנים, מפקחים ויועצים, תכתובות, הסכמי מכירה וכו', על כל נספחיהם". (להלן: הפסיקתא הנוספת). 6. לאחר קבלת תגובת המשיבים ותשובת מנהלת העיזבון, ביום 25.9.24 קיבל ביהמ"ש קמא את הבקשה לחתימה על הפסיקתא הנוספת (להלן: ההחלטה). המערערים לא השלימו עם ההחלטה והגישו את בקשת רשות הערעור שלפני. 7. בתגובתה לבקשה ציינה המשיבה שההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור היא מעשה עשוי שכן המסמכים מטעם א' כבר נשלחו למנהלת העיזבון. בהמשך לכך הורתי למבקשים להודיע האם למרות הטענה שהבקשה תיאורטית הם עדיין עומדים על בקשתם או שניתן למוחקה. המבקשים הודיעו שהם עומדים על בירור הבקשה מאחר שמדובר בנושא מהותי שיש לו השלכות ברורות על המשך ההתנהלות בתיק. משכך, ניתנת החלטה בבקשה. ב. תמצית ההחלטה 1. בפס"ד ברמ"ש נקבע שבמסגרת שמירת נכסי העיזבון זכותה של מנהלת העיזבון לפקח על החברה כדי לוודא שפעולותיה נעשות כשורה. על מנת לפקח על פעולות החברה ולאור הטענות שהעלו יורשי המנוח כנגד המבקשת, חובה שיהיו בידי מנהלת העיזבון כל המסמכים הרלוונטיים כדי שתוכל למלא תפקידה כראוי, אחרת מרוקן תפקידה מכל תוכן. 2. מנהלת העיזבון ציינה שפנתה לחברה בבקשה לקבלת המסמכים, קיבלה רק חלק מהם, וב"כ החברה הפנה אותה לחברת א' ולחברת י' אשר נתנו את הסכמתם למסור את המסמכים שהתבקשו על ידי מנהלת העיזבון בכפוף לקבלת פסיקתא מביהמ"ש. 3. המצאת המסמכים המבוקשים חיונית לצורך פיקוח ויידוע מנהלת העיזבון, וזאת, כאשר מנהלת העיזבון הוכיחה שקיבלה את הסכמת נציגי א' וי' להמציא את המבוקש ובלבד שתומצא פסיקתא. 4. סירוב המבקשת למסור את המסמכים בטענה שהם כוללים נתונים כספיים, מסחריים ועסקיים רגישים וחסויים המצויים בליבת פעילות החברה, מלמד על חשיבות המסמכים המבוקשים, וההתנגדות לוקה בחוסר תום לב וכל מטרתה למנוע ממנהלת העיזבון, שהינה בעלת 110 מתוך 120 מניות החברה, למלא את תפקידה ולפקח על פעולות החברה. לכן, נחתמה הפסיקתא הנוספת. ג. תמצית טענות המבקשים 1. יש לבטל את ההחלטה. ההחלטה ניתנה מבלי שנערך כל בירור לגבי נכונות הטענות שהעלתה מנהלת העיזבון. לא התקיים שום בירור עובדתי, לא התקיימו חקירות בנוגע לטענות מנהלת העיזבון ולא ניתן היה לקבוע קביעות וממצאים עובדתיים מבלי שנערך בירור כראוי. 2. שגה ביהמ"ש קמא שנתן החלטה המשפיעה ישירות על החברה שכלל אינה צד להליך. החברה היא הנפגעת הישירה מההחלטה אולם היא אינה צד להליך, לא התגוננה ולא נטלה כל חלק בהליך. בקשת הצטרפות להליך שהוגשה מטעם החברה נדחתה על ידי ביהמ"ש קמא בהחלטה מיום 25.3.24 ולא הוגש עליה ערעור. 3. ביהמ"ש קמא לא פירש מהו המקור החוקי להענקת הסעד שהתבקש, המשפיע על החברה שאינה צד להליך והוא מופנה כלפי צדדים שלישיים שאף הם אינם צד להליך המשפטי ולא ידועה עמדתם. 4. עצם הגשת הבקשה על ידי מנהלת העיזבון בעיתוי בו הוגשה והחלטת ביהמ"ש קמא מהווים הלכה למעשה עקיפת קביעות ביהמ"ש בפס"ד ברמ"ש. המסמכים שהתבקשו ע"י מנהלת העיזבון הזמנית הם מסמכים השייכים לחברה – שאינה צד להליך. 5. היה על מנהלת העיזבון לפנות לחברה ולבקש את המסמכים כפי שנהגה תחילה. ככל שהייתה מסורבת, או אם היו לה השגות כלשהן ביחס למענה, אזי, כפי שקבע ביהמ"ש בפס"ד ברמ"ש, הייתה פתוחה בפניה הדרך לנקוט "בהליך המתאים בערכאה המתאימה". 6. העובדה שמנהלת העיזבון משמשת משקיפה בדירקטוריון החברה, אין משמעותה מתן היתר או הסמכה לפנות לביהמ"ש קמא בבקשות כנגד החברה כשהחברה כלל אינה צד להליך. קולה של החברה לא נשמע באופן עצמאי ולא היה באפשרותה להשיב לבקשה. 7. המונח "משקיף" לא מוגדר בחוק החברות וסמכויותיו ואופי תפקידו נגזרים מההסכמות או החלטת בית המשפט שמינה אותו למשקיף. המשקיף אינו נושא משרה בחברה ואינו בעל זכות הצבעה בדירקטוריון. בענייננו, סמכויות מנהלת העיזבון כמשקיפה בדירקטוריון נגזרו מהסכמת המבקשות 1-2 מתוקף תפקידן בחברה והן הוגדרו בפס"ד ברמ"ש. חובת המבקשות 1-2 היא חובת יידוע בלבד של מנהלת העיזבון הזמנית מראש ובכתב בדבר הפעולות הנעשות בחברה – הא ותו לא. 8. העובדה שמנהלת העיזבון משמשת משקיף בדירקטוריון אין משמעה שניתן היתר למנהלת העיזבון להגיש בקשות לביהמ"ש קמא "מעל ראשה" של החברה ומבלי שנשמע קולה של החברה באופן עצמאי. 9. מנהלת העיזבון טענה בבקשה בצורה לקונית וסתמית שלא נמסר לה מידע מלא שהתבקש על ידה. אולם, היא לא טרחה לציין בבקשה מהם בדיוק המסמכים החסרים לה, אילו מסמכים לא קיבלה וכדומה. היא אף לא טרחה לציין שפנתה לב"כ החברה וכחודש לפני הגשת הבקשה, כבר קיבלה את מרבית או כל המסמכים שדרשה. טענות אלה נתמכו בתצהיר המבקשת שצורף לתשובה לבקשה. אולם, ביהמ"ש קמא לא ערך בירור עובדתי כלשהו ונעתר לבקשת מנהלת העיזבון באופן מוחלט. 10. ביהמ"ש קמא אף לא נימק באופן ספציפי מדוע הוא דוחה את עמדת המבקשים חרף טענותיהם בתשובה שהגישו. ג. תמצית טענות המשיבה – מנהלת העיזבון 1. ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור היא כבר מעשה עשוי ולכן הדיון הוא תאורטי בלבד. המבקשים הגישו את הבקשה כשלושה שבועות לאחר מתן ההחלטה, הם לא הגישו בקשה לעיכוב ביצוע ולא עדכנו שבכוונתם להגיש בקשת רשות ערעור. לכן, בפרק זמן זה פנתה כבר מנהלת העיזבון הזמנית לא' ובהמשך לכך הועברו אליה המסמכים המבוקשים. לכן ההחלטה כבר בוצעה והבקשה הפכה לתיאורטית. 2. ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות הנוגעות לגילוי מסמכים. גם בבקשה וגם בתגובה לבקשה לגילוי מסמכים שהגישה מנהלת העיזבון לביהמ"ש קמא, המבקשת לא טענה שהמסמכים הנדרשים אינם רלוונטיים לפעולותיה של המשיבה כמשקיפה ולא הועלו טענות בדבר היקפם או זהותם של המסמכים המבוקשים. 3. יתרה מכך, המבקשת טוענת שהמסמכים הומצאו בפועל על ידי החברה, כלומר, גם לעמדתה היה מקום לבקש את המסמכים מכוח תפקידה של מנהלת העיזבון הזמנית. בנוסף, המבקשת מעלה טענות סותרות, מחד היא טוענת שלא ברור אילו מסמכים מבוקשים, מאידך היא טוענת שהחברה כבר העבירה את כל המסמכים שביקשה מנהלת העיזבון. מנהלת העיזבון הציגה בביהמ"ש קמא פירוט של כל המסמכים המבוקשים והמבקשת לא יכולה לטעון שלא ידעה באילו מסמכים מדובר. 4. אין בסיס משפטי לטענה שהיה על ביהמ"ש קמא לערוך דיון הוכחות כדי לקבוע ממצאים עובדתיים. ביהמ"ש קמא רשאי לבסס את החלטותיו על ראיות שצורפו לכתבי הטענות. דרישה לקיום דיון במקרה כגון זה, תביא להצפה בלתי מתקבלת על הדעת של בתי המשפט. 5. המסמכים שהועברו מא' למנהלת העיזבון מאששים את חשדות ביהמ"ש קמא כי התחמקויות החברה מהעברת המסמכים נעשו בחוסר תום לב. 6. המבקשים ציינו בבקשה שחברת א' ביטלה את ההסכם עם החברה אולם הם לא גילו שחברת א' העלתה טענות קשות הנוגעות להתנהלותה של המבקשת כדירקטורית בחברה, וקיימים מסמכים המגבים טענות אלו. 7. לצורך גילוי מסמכים מהחברה די שהמבקשת שולטת בחברה ואין צורך בצירוף החברה. אין מחלוקת שהמבקשת היא בעלת השליטה היחידה והמלאה בחברה, הן כדירקטורית יחידה והן כמחזיקת מניית ניהול יחידה וניתן לבקש גילוי מסמכים מחברה המצויה בשליטת בעל דין. המבקשת היא שמציגה את עמדת החברה בנוגע לגילוי המסמכים הן בביהמ"ש קמא והן כאן והיא אף חותמת על תצהירים בשם החברה. 8. החברה קיבלה את יומה באופן מעשי שכן ביהמ"ש קמא קבע בהחלטה שדחתה את בקשת החברה להצטרף כצד להליך, שאין מקום לצרף את החברה, שכן כל הטענות שנטענות על ידי החברה יכולות להיטען על ידי דירקטורית החברה – המבקשת. הלכה היא שצירוף חברה בע"מ להליך יעשה במשורה ואין צורך בצירוף החברה כאשר ניתן להגיע לאותה תוצאה באמצעות הליכים פוגעניים פחות כגון הוצאת צווים נגד בעל השליטה בחברה שהוא צד להליך. המבקשת והחברה לא ערערו על ההחלטה שדחתה את הבקשה לצירוף החברה להליך. 9. המבקשת העלתה בשם החברה את הטענות וטענה שהחברה המציאה את המסמכים. היא אף הגישה תצהיר בשם החברה במסגרת ההליכים מול מנהלת העיזבון וזאת בתור מייצגת החברה. המבקשת אינה רואה את עצמה כצד להליך וכ"יורשת פוטנציאלית" בלבד אלא היא מתייחסת לעצמה ובצדק, כצד ישיר להליך בכובעה כבעלת השליטה בחברה. 10. חברת א' לא התנגדה ואינה מתנגדת להמצאת המסמכים המבוקשים ואף פעלה בהתאם לפסיקתא שהומצאה לה. המבקשת טוענת בשם החברה ולא בשם צד ג'. 11. בנוסף, לביהמ"ש לענייני משפחה סמכות רחבה לסטות מסדרי הדין הרגילים גם בנוגע לגילוי מסמכים. כמו כן, יש לדחות את טענות המבקשים בנוגע להיעדר הנמקה. ההחלטה מנומקת ומתייחסת לטענות המבקשים. 12. המשיבים 2-3 הודיעו שהם מצטרפים לעמדת מנהלת העיזבון. ב"כ המשיב 3 הוסיף וטען שלמעשה "המבקשת היא החברה" וכל טענה שנשמעת מפיה היא למעשה בשמה ובשם החברה ולכן יש לדחות את הבקשה. ד. תמצית טענות המשיבים 4-11 1. כפי שציינה מנהלת העיזבון, הבקשה הוגשה לאחר שהצו כבר יושם ולאחר שמלוא המסמכים שהתבקשו ע"י מנהלת העיזבון התקבלו בפועל. מטרת המבקשים היא רק להטריד את המשיבים. 2. הבקשה הוגשה מבלי לצרף את כל הצדדים הרלוונטיים שהיו צד בבית המשפט קמא. חלק מהמשיבים כונו "משיבים פורמאליים" וזאת בחוסר תום לב מובהק. מטרת המבקשים להתל בבית המשפט ובמנהלת העיזבון ולמנוע ממנה לבצע את תפקידה נאמנה. 3. התברר שהמבקשת השתלטה על החברה באמצעות שינוי תקנון החברה באופן בלתי חוקי והקניית מניית ניהול, העבירה על שמה זכויות בשתי דירות בפרויקט שבנתה החברה, ניצלה את מעמדה בחברה על מנת להעביר דירות השייכות לחברה לקרובי משפחתה, השתלטה על עמותה של החסידות וכל נכסיה, משכה לכיסה הפרטי כספים של החברה והיא עושה בחברה ובנכסיה כבתוך שלה. 4. לחברה אין תקנון בתוקף, אין דירקטוריון חוקי ואין לה כל יכולת לקבל החלטות או לבצע פעולות כלשהן. לכן, אין לה גם יכולת "להשמיע את קולה". מטרת המבקשים למנוע את יישום פסה"ד ברמ"ש ולמנוע ממנהלת העיזבון למלא את תפקידה. משהמבקשת שינתה את התקנון באופן לא חוקי והוא נחתם ע"י גורם בלתי מוסמך, לא ניתן "לשמוע" את עמדת החברה. הגורם היחיד שיכול "לדבר" בשם החברה היא מנהלת העיזבון. 5. לא היה כל צורך לקיים בירור עובדתי בבית המשפט קמא. שהרי, זכותה של מנהלת העיזבון לקבל את מלוא המידע והמסמכים לצורך עבודתה כמשקיפה על פעולות החברה. מכל הנימוקים הנ"ל יש לדחות את הבקשה ולחייב את המבקשים בהוצאות. ה. דיון והכרעה 1. מכוח סמכותי לפי הוראת סעיף 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור בעיקרו, כך שהחלטת בית המשפט קמא מיום 25.9.24 תבוטל וכך גם הפסיקתא שנחתמה בעקבותיה וזאת ככל שהמסמכים טרם נמסרו, מהנימוקים שיפורטו להלן: 2. ביהמ"ש קמא ביסס את החלטתו בין היתר על הקביעה שעל מנת שמנהלת העיזבון תוכל "לפקח על פעולות החברה לצורך שמירת נכסי העיזבון, חובה שיהיו בידי מנהלת העיזבון כל המסמכים הרלוונטיים" למילוי תפקידה. אולם, לא הובהר בשום שלב מה בדיוק הרלוונטיות של המסמכים המבוקשים ומה החשיבות שלהם לצורך שמירת נכסי העיזבון. מנהלת העיזבון בבקשתה, ובעקבות כך גם ביהמ"ש קמא בהחלטתו, לא פירטו מדוע הסכמי מתן האשראי בין א' וי' לבין החברה וכן יתר המסמכים שפורטו בפסיקתא, רלוונטיים למילוי תפקיד מנהלת העיזבון כמשקיפה. זאת, במיוחד כשנטען ע"י המבקשים שממילא ההסכמים עם א' וי' בוטלו על ידם. ביהמ"ש קמא לא היה רשאי לתת צו גורף ורחב כפי שניתן, ללא שנטען והוסבר מדוע המסמכים המבוקשים רלוונטיים לצורך מילוי התפקיד. ביהמ"ש קמא לא ערך בחינה של רלוונטיות המסמכים המבוקשים ואף מנהלת העיזבון לא פירטה את הרלוונטיות שלהם ומדוע יש בחשיפתם והגשתם כדי לשמור על אינטרס החברה. 3. מנהלת העיזבון ציינה בתשובתה לתגובה בבית המשפט קמא, שאם במסגרת "היידוע" יעלו אצלה תהיות או שאלות – יש לה את מלוא הסמכויות לדרוש הבהרות, השלמות וגם מסמכים. אולם, מנהלת העיזבון לא הסבירה אילו תהיות או שאלות מצדיקות את עצם המצאת המסמכים, אילו מסמכים ספציפיים מבוקשים ומה הרלוונטיות של כל מסמך ומסמך מבוקש לתהיות או לשאלות שעלו על ידה. הטענה שעלו טענות רבות כנגד המבקשת, אין בהם כשלעצמם כדי להצדיק את מתן הפסיקתא ויש צורך להסביר מדוע המסמכים הספציפיים יתרמו לבירור הטענות והתמיהות שהתגלו. 4. לאחר שהמבקשת בהתנגדותה לבקשה טענה שהמסמכים המבוקשים הם מסמכים הכוללים בין היתר נתונים כספיים, מסחריים ועסקיים רגישים וחסויים, הקשורים לצדדים שלישיים ומהווים את "לב ליבה" של החברה, ולאחר שהתייחסותה של מנהלת העיזבון לטענה זו בתשובתה לא הייתה מספקת והיא רק ציינה ש"מדובר באותם משיבים שלא הגישו בר"ע על ההחלטה שלא לצרף את החברה להליך..." ואף טענה שהחברה עצמה כבר העבירה חלק מהמסמכים, היה על ביהמ"ש קמא לערוך איזון בין טענות המבקשת בדבר סודיות המידע המבוקש ורגישותו לבין חשיבות המידע לצורך ניהול ושמירת נכסי העיזבון. 5. חשיבות בירור הרלוונטיות של המסמכים שמנהלת העיזבון ביקשה לקבל לידיה עולה במיוחד עת מדובר בצו שמופנה כלפי צדדים שלישיים שכלל אינם צד להליך ועמדתם ביחס לבקשה כלל לא הושמעה. הצו שניתן בהחלטה ובפסיקתא מורה לצדדים שלישיים להעביר מסמכים הנוגעים ליחסים עסקיים עם צד שלישי נוסף, החברה. כלומר, אף אחד מהצדדים המושפעים באופן ישיר מההחלטה ומהפסיקתא לא נתן את עמדתו לבקשה. כפי שקבע כב' השופט שוחט בפס"ד ברמ"ש: "בדחיית הבקשה להצטרפות החברה להצטרף להליך אין משום מתן היתר לתת החלטות מאוחרות שיש בכוחן כדי לפגוע בה. ההיפך הוא הנכון, דווקא משום שהחברה, כצד ג', לא צורפה להליך וקולה לא נשמע באופן עצמאי (גם אם ניתן להניח שעמדתה תהא כעמדת המבקשת 1) על ביהמ"ש קמא היה להיזהר שבעתיים במתן כל החלטה מאוחרת שיש לה פוטנציאל להשפיע עליה באופן כה מהותי...". 6. בכל הכבוד, הנימוק לפיו מנהלת העיזבון הוכיחה שפנתה לב"כ החברה שהפנה אותה לנציגי א' וי' "ואלה נתנו הסכמתם להמציא את המבוקש ובלבד שתומצא להם פסיקתה", אינה יכולה להוות תחליף לקבלת עמדת החברה בנוגע למסמכים המבוקשים במסגרת הבקשה. שהרי כלל לא ברור לגבי איזה מסמכים "אלה נתנו הסכמתם". היה צריך לקבל את עמדת נציג החברה. העובדה שהמבקשת משמשת נושאת משרה בחברה אינה פוטרת את בית המשפט מלקבל את עמדת החברה עצמה באמצעות נציגיה המוסמכים. 7. מנהלת העיזבון טענה בתשובתה לבקשה דנן שלמעשה היא כבר קיבלה את המסמכים מי' וא' לאחר שנחתמה הפסיקתא הנוספת ומדובר במעשה עשוי. גם המשיבים 4-11 טענו שהמסמכים כבר נמסרו ולכן הבקשה תיאורטית. ברם, המבקשים עמדו על מתן החלטה בבקשה דנן על מנת שלפחות מכאן ולהבא יובהר שיש צורך בקיום בירור עובדתי אודות מסמכים שיתבקשו ויהיה צורך בקבלת עמדת החברה. לפיכך, ניתנת החלטה דנן שאף אם היא תחול בפועל בעיקר מכאן ולהבא, היא תשמש כהחלטה מנחה ביחס לבקשות עתידיות. 8. המשיבים 4-11 טוענים שלאור העובדה שהמבקשת שינתה שלא כדין את תקנון החברה, בפועל אין מי שיכול כיום לתת את עמדת החברה וכי החברה "אילמת" ואין לה נציג שהוסמך כדין. מדובר בטענה נכבדה המצריכה בירור מעמיק ועל ביהמ"ש להידרש לה, על מנת שככל שתידרש תגובת החברה, היא תימסר בידי מי שמוסמך כדין למסור את עמדת החברה. 9. יש לזכור שמינוי המבקשת כמשקיפה נעשה בעקבות הסכמת המבקשים. יש לוודא שמחד תפקיד מנהלת העיזבון כמשקיפה יהיה אפקטיבי ומאידך, שלא ייפגעו שלא לצורך זכויות החברה או צדדי ג' אחרים שאינם צד להליך. 10. סיכומו של דבר: הבקשה מתקבלת בעיקרה וההחלטה מבוטלת, ככל שטרם נמסרו כל המסמכים. ככל שמנהלת העיזבון מעוניינת לקבל מסמכים נוספים, אזי הבקשה למתן פסיקתה תושב להכרעת בית המשפט קמא וזאת לאחר שמנהלת העיזבון תפרט את הרלוונטיות של כל מסמך ומסמך שהיא מבקשת לקבל לצורך תפקידה כמשקיפה ולאחר שתתקבל אף עמדת החברה שאינה צד להליך. 11. מאחר שכנראה המסמכים לפחות ברובם כבר נמסרו ולמעשה נראה שמדובר היה בבקשה שבעיקרה הפכה כבר לתאורטית, לא יינתן צו להוצאות. הערובה שהפקידו המבקשים, על פירותיה, תושב להם באמצעות ב"כ. 12. פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת הפרטים המזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision32059-10-24	["נפתלי שילה"]	[{"judgment_id": "9e3edd9a-e51f-5768-a6b4-2a8802d132af", "file_name": "32059-10-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 74568, "extension": "docx", "display_name": "32059-10-24- קובץ מקורי"}]
9e2898d3-aeeb-537e-a8d1-47411d8985d4	ביהמ"ש לענייני משפחה חדרה, שופאת עינת גלעד משולם: עניינה של החלטה זו בקביעת המסגרת החינוכית בה יתחנך הקטין בשנת הלימודים הקרבה (תלה"מ 15529-07-23)	15529-07-23	2024-08-26	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	null	decision15529-07-23	["עינת גלעד משולם"]	[{"judgment_id": "9e2898d3-aeeb-537e-a8d1-47411d8985d4", "file_name": "15529-07-23.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 206848, "extension": "doc", "display_name": "15529-07-23-קובץ מקורי"}]
282d2ab5-2699-5660-b6cc-1d6ad214a9c6	ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, שופטת עינת גלעד משולם: פס"ד בעניין צו הגנה שהוגש על ידי המבקשת האם כנגד המשיב האב ביחס לקטינה בתם המשותפת (ה"ט 10161-11-24)	10161-11-24	2024-11-11	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	null	decision10161-11-24	["עינת גלעד משולם"]	[{"judgment_id": "282d2ab5-2699-5660-b6cc-1d6ad214a9c6", "file_name": "10161-11-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 171008, "extension": "doc", "display_name": "10161-11-24- קובץ מקורי"}]
f62ea699-bfd0-5514-9c39-f75387f0301f	בית המשפט לענייני משפחה בב"ש, סגנית הנשיא רותם קודלר עיאש: פסק דין בבקשה למחיקת תובענה תוך פסיקת הוצאות ההליך לטובת הנתבע (תמ"ש 7870-02-21)	07870-02-21	2024-11-27	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	1. ביום 5.11.24 לאחר מס' החלטות שניתנו בענין אופן ניהול התביעה והאפשרות להגשת כתב תביעה מתוקן, לרבות ביחס למחיקת הנתבע 2 שהוגדר ע"י התובע כ"עיזבון המנוחה ....." הגם שהובהר כי עיזבון איננו אישיות משפטית, הוגשה ע"י התובע תגובה במסגרתה עתר למחיקת התובענה שהוגשה על ידו, ללא צו להוצאות. 2. ביום 8.11.24 הוגשה תגובת הנתבע. הנתבע איננו מתנגד למחיקת ההליך ומעלה טענות בענין חיוב התובע בהוצאות ההליך ועותר לחיוב התובע בהוצאותיו בסכום שלא יפחת מהתעריף המינימלי שנקבע בכללי לשכת עורכי הדין בסך 51,139 ₪ . 3. לאחר עיון בתיק, בבקשה למחיקה ובתגובה לה ובשים לב לכך שעסקינן בתיק המתנהל מזה 3 שנים אשר במהלכן הוגש כתב הגנה, התקיימו שתי ישיבות קדם משפט, נערך הליך גילוי מסמכים וכן הוגשו וטופלו מספר רב של בקשות ותגובות, מצאתי לקבל את בקשת התובע למחיקת התובענה תוך פסיקת הוצאות ההליך לטובת הנתבע . 4. מצאתי להזכיר את הוראת תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, לפיה "בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור." כן אפנה להוראות תקנה 153 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי ואבהיר כי בענייננו, מעבר למסגרת עצמה של הימשכות ההליך, 2 קד"מ שהתקיימו והגשת כתבי טענות שונים, בקשות ותגובות, מביא ביהמ"ש בחשבון גם את התנהלות הצדדים עצמם, כאשר התובע בהתנהלותו הביא לגרירת ההליכים, תוך שלא תיקן מחדלים שנפלו מצידו באופן הגשת ההליכים וניהולם. 5. כאמור בענייננו לא זו בלבד שלא מצאתי כי מתקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות ההליך, אלא סבורני כי מתקיימים טעמים מיוחדים לחייב בהוצאות משפט ריאליות המשקפות את ההוצאות שנגרמו בפועל לנתבע. 6. לאחר שהבאתי בחשבון מכלול השיקולים כאמור לעיל אני מוצאת להורות על מחיקת התובענה ועל חיוב התובע בהוצאות הנתבע בסך 35,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים כאשר הסכום נושא הפרשי הצמדה עד מועד התשלום בפועל. 7. מובהר כי הבאתי בחשבון טענת הנתבע כי הוציא מאות אלפי שקלים במסגרת ניהול ההליכים אך מובהר כי ביהמ"ש אף ער לכך שחלק מההליכים התנהלו בתביעות קשורות שבירורן הסתיים (לרבות תובענה לביטול צו קיום צוואה שהתנהלה בין אותם בעה"ד) וגם שם פסק ביהמ"ש הוצאות משפט לטובת הנתבע. 8. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים ותסגור את התיק. 9. מתירה העברה למאגרי פסיקה בהשמטת פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision7870-02-21	["רותם קודלר עיאש"]	[{"judgment_id": "f62ea699-bfd0-5514-9c39-f75387f0301f", "file_name": "7870-02-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 79216, "extension": "docx", "display_name": "7870-02-21- קובץ מקורי"}]
15bdd984-eefe-5f32-8416-80b45ce21dc7	ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה, השופט לירון זרבל-קדשאי: החלטה בבקשה להפחתת מזונות זמניים לקטין (תלה"מ 36492-01-22)	36492-01-22	2024-11-26	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	בפניי : כבוד השופטת לירון זרבל - קדשאי הקטין : קטין, יליד 00.00.19 המבקש : פלוני הנתבע ע"י ב"כ עו"ד שרין סולן נ ג ד המשיבה : פלונית התובעת ע"י ב"כ עו"ד רויטל לוין החלטה בבקשה להפחתת מזונות זמניים לקטין. מזונות זמניים לקטין נקבעו על ידי המותב הקודם בהחלטתו המפורטת מיום 26.1.22 (להלן – "ההחלטה הקודמת"). המבקש חויב במזונות זמניים בסך 1,550, ובנוסף בסך 1,000 ₪ עבור חלקו של הקטין בהוצאות המדור ואחזקתו, וסה"כ 2,550 ₪. בבסיס הבקשה הניח המבקש את הרחבת זמני השהות בינו ובין הקטין, אשר נעשתה טיפין טיפין מאז מועד ההחלטה הקודמת. כיום חולקים הצדדים זמני שהות שווים עם הקטין. יצוין כי שאלת המשמורת וזמני השהות תפסה נפח רב בהתדיינות בין הצדדים, בהתאם לעומק המחלוקת בהקשר זה. לשם שמירה על טובתו ועניינו של הקטין בצל להט המחלוקת בין הוריו, אשר נתנה אותותיה על מצבו של הקטין, מונתה מומחית לעריכת בדיקת מסוגלות הורית להורים, מונתה לקטין אפוט' לדין, הוגשו תסקירים מאת עו"ס לס"ד, ואף התקיימו ועדת תסקירים וועדת תכנון וטיפול בעניין הקטין. בד בבד עוכבו כלל ההליכים בהסכמה למשך שנה על מנת לאפשר מיצוי הליך טיפולי בראי טובת הקטין. יוער כי הגם שהצדדים שניהם לקחו חלק באופן עקבי בהליך הטיפולי, בתום תקופת עיכוב ההליכים, שבו והתגלעו מחלוקו מרובות ביניהם. טענות המבקש המבקש סוקר את הרחבת זמני השהות לאורך ניהול ההליך, ולדבריו במועד ההחלטה הקודמת היקף זמני השהות עם הקטין היה מצומצם – יומיים בשבוע, מתוכם יום אחד כולל לינה; יום נוסף אחת לשבועיים ביום ה' (ללא לינה), ואחת לשבועיים בימי ו' ו – שבת ללא לינה. בהמשך הדברים אעמוד בפירוט על הרחבת זמני השהות, בהתאם להמלצות הגורמים המקצועיים וההחלטות השונות. לטענת המבקש, כיום מתכונת זמני השהות היא שווה, ומדובר בשינוי מהותי. ההחלטה הקודמת ניתנה לפני כשנתיים וחצי, ועל בסיס זמני השהות שהתקיימו אותה עת. בנוסף טוען המבקש לשינוי נסיבות אף במישור הכלכלי. לדבריו כ – 5 חודשים לאחר ההחלטה הראשונה, ומיום 1.6.22, המשיבה מקבלת לידיה מחצית מדמי השכירות המתקבלים עבור דירתם המשותפת של הצדדים, ויש בכך כפילות של דמי המדור. עוד לדבריו זכתה המשיבה להנחה או הטבה בתשלום דמי שכירות, עליה לא דיווחה לבית המשפט. עוד מוסיף המבקש, כי במועד ההחלטה הראשונה התגורר אצל הוריו, ונשא בהוצאות מדור חלקיות. כיום, והחל מיום 1.1.24 המבקש שוכר דירה עבור שכ"ד בשיעור 3,600 ₪ (צורף הסכם שכירות), ונושא בהוצאות אחזקת מדור בסך 1,500 ₪. בנוסף, שוכר משרד לצורכי עבודה, תמורת שכ"ד בשיעור 1,500 ₪ (צורפה קבלה עבור תשלום שכ"ד). הוצאות אלה לצד הוצאותיו הישירות עבור הקטין העמידו אותו בפני שוקת שבורה. הוא מכר את רכבו, ונאלץ ליטול הלוואות מהוריו (צורפו סימוכין להלוואות הנטענות). פערי השכר בין הצדדים אינם משמעותיים לדבריו (צורף לבקשה פלט דו"ח רווח והפסד לשנת 2023 ולחודשים 6-1 לשנת 2024, דפי חשבון ופירוט חיובי אשראי, וקבלות עבור הוצאות שונות לטובת הקטין). המבקש עותר להפחית את דמי המזונות, לכל הפחות עד הגיע הקטין לגיל 6, ולבטל את המזונות כליל בעת הגיעו לגיל 6. המבקש מוסיף ומתייחס בהרחבה להוצאות חריגות בהן המשיבה סירבה לקחת חלק והוא נשא בהן בגפו. טענות המשיבה בהחלטתי מיום 8.9.24 הוריתי על הגשת תגובת המשיבה תוך 15 יום, אליה יצורפו סימוכין על מצבה הכלכלי, לרבות תלושי שכר, דפי חשבון, ריכוז יתרות, פירוט חיובי אשראי וכיו"ב. המשיבה עתרה למתן אורכה להגשת תגובתה עד ליום 26.10.24 – לאחר פגרת חג הסוכות. המבקש הסכים למבוקש תחת מחאה, ובלבד שהחלטת בית המשפט בבקשתו תחול למפרע. חלק הארי מן הנקוב בתגובת המשיבה אינו רלוונטי לסעד המבוקש. הטענות הרלוונטיות מלוות תדיר בהכפשת המבקש, מניעיו ותפקודו כאב, והמשיבה פורשת בהרחבה את התנגדותה להיותו הורה משמורן בכלל. להלן אתייחס לתמצית הטענות ככל שרלוונטיות לענייננו בלבד. המשיבה תוהה על שום מה הוגשה הבקשה שעה שלקטין טרם מלאו 6. כמו כן, טרם נקבעו זמני שהות קבועים בין הצדדים. לטענתה האקטואר שמונה בתיק הרכושי, העמיד את רמת השכר של המבקש על 14,681 ₪ (לפי חישוב הצמדה אותו ערכה המשיבה. בהמשך מאשרת המשיבה כי האקטואר הפיק נתון זה כחלק מהערכת שווי עסקו של המבקש). לדבריה המבקש אינו מוסיף הפרשי הצמדה לתשלומי המזונות והמדור, והיא אף נשאה בהוצאות חריגות בהן לא השתתף. הסימוכין שהציג המבקש ביחס להכנסתו אינם אמינים. לטענתה משתכרת מעבודתה כמורה (שכירה) סך ממוצע של 6,078 ₪ (אותו חישבה על בסיס 3 חודשים "אחרונים", יוני עד אוגוסט 2023, כשבחודש אוגוסט, במהלך חופשת הקיץ, השתכרה כ – 5700 ₪ בלבד). מעבודתה כעצמאית כ"עוסק פטור" מרוויחה לדבריה סך ממוצע של 1,553 ₪ בחודש. לפיכך הכנסתה הממוצעת היא 8,531 ₪. בנוסף, שני הצדדים זוכים למחצית מדמי השכירות המשולמים עבור דירתם בסך 2,100 ₪ כ"א. המשיבה מוסיפה כי נושאת בדמי שכירות בסך 3,700 ₪ לצד הוצאות אחזקת מדור. בשלהי תגובתה דורשת המשיבה להגדיל את דמי המזונות והמדור. לתגובת המשיבה לא צורף תצהיר ולא צורפו דפי חשבון או נתונים עדכניים על הכנסתה. אציין כי התרתי למבקש להגיש תשובה לתגובת המשיבה. הואיל ומצאתי כי מרבית טענות אלה אינן רלוונטיות, אין צורך בפירט טענות הנגד מצד המבקש. דיון והכרעה הקטין יליד 14.3.19. בעוד כ-4 חודשים ימלאו לו 6. ככלל, ולהלכה, ההלכה שקבע בית המשפט העליון בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (מיום 19.7.2017) אינה חלה על נסיבות המקרה, שעה שלקטין לא מלאו 6. עם זאת לא מצאתי בסיס לטענת המשיבה, ולגישה העולה מתגובתה, כי נסתם הגולל על בקשת המבקש מטעם זה בלבד עד כי היא תוהה על עצם הגשת הבקשה. מבלי לגרוע מן ההלכה בבע"מ 919/15, הערכאות הדיוניות ובתי המשפט המחוזיים העניקו במקרים המתאימים משקל לחלוקת זמני השהות בפועל לשם קביעת שיעור המזונות, גם ביחס לקטינים שגילם פחות מגיל 6. בתי המשפט ראו לנגד עינייהם את ההוצאות הישירות להן נדרש האב באופן ישיר עבור הקטינים בעת שהם ברשותו, ו"במרוצת השנים שונה, בהתאם לנסיבות העניין, שיעור ההפחתה של דמי המזונות והתגבשה בפסיקה על פיה שיעור ההפחתה נע בין 25% בבע"מ 318/05 ל-50% בעמ"ש (מרכז) 25027-02-14 [...]" (מ' (י-ם) 8402-04-17‏ א"ב נ' ע"ב, מיום 14.1.18). לדברים משנה תוקף בענייננו. לקטין ימלאו 6 בעוד 4 חודשים בלבד כאמור. איני סבורה שבנסיבות אלה ראוי להעמיד מחסום מפני בירור הבקשה, או מפני הפעלת שיקול הדעת הרחב המוקנה לבית משפט זה ביחס לקביעת מזונות זמניים. שנית, המשיבה נמנעה כליל מלהתייחס להרחבת זמני השהות המצויה בלב הבקשה, ופטרה עצמה באמירה כי אין מקום לדון בטענות המבקש כל עוד לא נקבעו זמני השהות הקבועים בין הצדדים. המשיבה לא הפנתה את בית המשפט למקור כלשהו לאמירה מרחיקת לכת כגון זו, ולא העמידה כל טיעון בהקשר זה. בית המשפט אינו מכיר מניעה לבירור גובה המזונות או לבירור שינוי נסיבות ביחס לזמני השהות, כל עוד זמני השהות לא נקבעו כקבועים. אוסיף כי אף לא מצאתי את ההיגיון הטמון בטענה זו, לשיטת המשיבה. סבורני כי בענייננו התרחש שינוי נסיבות שאפשר לאפיינו כ"מהותי" לשם בחינה מחדש של גובה המזונות, והוא טמון בעיקר בהרחבת זמני השהות. להלן אפרט בתמצית. בראשיתם של ההליכים המשפטיים בין הצדדים ובמועד ההחלטה הקודמת, שהה הקטין בחזקת המבקש יומיים בשבוע, מתוכם רק יום אחד כלל לינה; יום נוסף אחת לשבועיים ביום ה' (ללא לינה), ואחת לשבועיים בימי ו' ו – שבת (ללא לינה). בהתאם לתסקיר משלים שהוגש ביום 2.2.22, הורחבו זמני השהות הנקובים לעיל, ליומיים בשבוע הכוללים לינה (ר' החלטת המותב הקודם מיום 6.2.22). בהתאם לתסקיר מיום 26.7.22 שהוגש בסמוך לאחר מתן ההחלטה הקודמת, הורחבו שעות שהיית הקטין עם המבקש בימי ו' (ללא לינה) ובימי חול בהם אין מסגרת חינוכית (ר' החלטתי מיום 14.8.22). בתום דיון במעמד הצדדים ביום 23.3.23, השכילו הצדדים להגיע לשורה רחבה של הסכמות, הכוללת עיכוב כלל ההליכים למשך 12 חודשים, לצורך הירתמותם להליך טיפולי לטובת הקטין. בין היתר הוסכם גם כי אחת לחודש, הקטין ילון בבית המבקש גם במהלך שהותו בסופ"ש, בלילה בין שישי לשבת. הסכמה זו היוותה חלק מאגד הסכמות תלויות ושלובות זו בזו, אשר יישומן נתקל בקשיים (ר' החלטתי המפורטת מיום 1.5.23). ביום 6.10.23 ניתן תוקף של החלטה להמלצות תסקיר מיום 28.9.23, ולפיהן יורחבו זמני השהות באופן ששהיית הקטין עם המבקש בסופי השבוע תימשך מיום ו' ועד יום א' בבוקר, אז ישיבו למסגרת החינוכית. בתום תקופת עיכוב ההליכים, ביום 8.4.24 הוגש תסקיר מקיף שהמליץ על חלוקה שוויונית של זמני השהות (למעט זמני השהות בימי ה' אחת לשבועיים), שתבוא לידי ביטוי אף בחלוקת ימי חופשות וחגים, לרבות במניין שעות השהייה בימים אלה. הצדדים היו חלוקים לגבי המלצות אלה כמו גם לגבי סוגיות נוספות הקשורות לקטין ועמדו על הפרק. ביום 11.7.24 התקיים דיון בהשתתפות הצדדים ובאות כוחם, עו"ס לס"ד והאפוט' לדין. בהחלטתי המפורטת ביום 29.7.24 התייחסתי לסוגיות רבות הנוגעות לקטין ולטובתו, ובין היתר קבעתי כי בנוסף לזמני השהות הקיימים, הקטין ישהה עם המבקש בימי ה', אחת לשבועיים, כולל לינה (בשבועות בהם הקטין אינו לן בסופ"ש בבית המבקש). עוד נקבע כי לאחר עריכת אבחון פסיכודיאגנוסטי לקטין, תידרש המשיבה ליתן עמדה סופית לעניין שמיעת ראיות בתיק או מתן פסק דין מוסכם ברוח ההחלטה הנ"ל. יוער, כי טרם הושלמה עריכת האבחון. הנה כי כן, לא ניתן להתעלם מהרחבת זמני השהות, שנעשתה בלווי הגורמים המקצועיים, במשורה, ותוך השגחה על טובת הקטין. סבורני שחיוב המזונות הנוכחי אינו הולם נסיבות אלה ויש בו אי-צדק כלפי המבקש. אמנם נכון הוא שבעת כתיבת שורות אלה טרם מלאו לקטין 6, וקביעת שיעור המזונות בהתאם להוראות בע"מ 919/15 הוא כלי שלכאורה אינו זמין בשלב זה לבית המשפט, אך בית המשפט עודנו אוחז בסמכות רחבה בהקשר לקביעת מזונות זמניים. כשם שצוין לעיל, במקרים המתאימים בתי המשפט מצאו לנכון להתחשב בהוצאות הישירות בהן נושא האב לטובת ילדיו, שגילם מתחת לגיל 6, לשם קביעת מזונות זמניים. הערכאות הדיוניות עשו כן מתוקף שיקול דעתם הרחב בקביעת מזונות זמניים והן מתוקף פסקי דין מנחים של בתי המשפט המחוזיים. פסק הדין בבע"מ 919/15 לא עסק בשכבת גיל זו ולא איין את שיקול הדעת האמור. לדברים משנה תוקף בענייננו מקום בו לקטין ימלאו 6 בעוד 4 חודשים כאמור. ביחס להתמשכות ההליכים בתיק זה, שאינם על סף סיום, ולסד הזמנים הצפוי בסכסוכים מסוג זה, אין לראות בפרק זמן בן 4 חודשים כמשמעותי. כמו כן, מצאתי לנכון לתת הוראות נפרדות לפרק זמן זה, ולשנות את שיעור המזונות שיחול בו במשורה בלבד. מבלי לגרוע מן האמור, יש מקום להתייחס לרובד הכלכלי של הנסיבות. כאמור, המשיבה הרחיבה בתגובתה באופן בלתי סביר בנוגע לשאלת האחריות ההורית. לעומת זאת, ניכר כי בקשה באופן מובהק להסתיר את שיעור הכנסתה מבית המשפט. המשיבה מייחסת לעצמה שכר עבודה כמורה שכירה בשיעור 6,078 ₪ (ולא תמכה טענותיה בתצהיר). בכך התבססה על ממוצע של 3 חודשי שכר "אחרונים" לדבריה, יוני עד אוגוסט 2023 (כשבחודש אוגוסט, במהלך חופשת הקיץ, השתכרה כאמור כ – 5700 ₪ בלבד). יתירה מכך, על פי טענתה היא מועסקת על ידי עיריית חיפה מחודש 9/2023, אך לא צרפה תלושי שכר כלשהם מעבודתה הנוכחית. המשיבה הסתפקה בהצגת טופס 106 עבור חודשים 12 - 9 לשנת 2023 (!). יתירה אף מכך, המשיבה נמנעה מלצרף דפי חשבון בנק, ולבית המשפט אין אף לא קנה מידה להכנסותיה או להטבות וסיוע אחר להם היא זכאית לכאורה. ועוד. לטענת המשיבה, לצד עבודתה כשכירה משתכרת כעצמאית ("עוסק פטור") סך ממוצע של 1,553 ₪ בחודש. גם לטענה זו לא צורפו סימוכין כלשהם למעט דו"ח שנתי שהוגש לרשויות המס עבור שנת המס 2023. אין בפניי נתון עדכני כלשהו לגבי הכנסה זו. אציין כי מהדו"ח עולה שהמשיבה מצהירה בין היתר על הוצאות שכר דירה והוצאות רכב כהוצאה עסקית. סבורני כי בנסיבות העניין יש מקום להניח לחובת המשיבה כי הצגת סימוכין להכנסתה וחוסנה הכלכלי, כשם שהורה בית המשפט, היתה מלמדת על הכנסה גבוהה יותר מהנטען (8,531 ₪). לשם הכרעה זו, אעמידה לכל הפחות על שיעור כ- 10,000 ₪ (לא כולל סיוע בשכ"ד, קצבאות, גמלות או הטבות אחרות שאינן מעבודה). המבקש ביסס את שיעור השתכרותו באופן המניח את הדעת בשלב הנוכחי. מפלט דו"ח רווח והפסד לשנת 2023, עולה כי הרווח הנקי לשנה זו היה 140,455 ₪, שמניב שכר ממוצע של כ – 11,700 ₪ בחודש. פלט דו"ח רווח והפסד לחודשים 8-1 לשנת 2024 מצביע כל רווח נקי של 82,321 ₪, שמניב שכר ממוצע של כ- 10,300 ₪. לשם הכרעה זו אפשר להעמיד את שיעור השתכרותו החודשי של המבקש על סך כ- 11,000 ₪. עיון בדפי החשבון שצירף המבקש אינו מלמד על הכנסות חריגות, או על סיבה לפקפק בטענות המבקש בשלב זה. אף לא מצאתי בשלב זה משקל בטענת המשיבה כי שכרו של המבקש הוא 14,681 ₪. כאמור, המשיבה ביססה סכום זה על נתון שעולה לטענתה מחוות דעת האקטואר, והתאימה אותו לערכו הנוכחי. המשיבה לא ביססה נתון זה, אף לא בצמד חוות דעת המומחה שהוגשו בתיק הרכושי. לפיכך אומר בתמצית בלבד כי המומחה הגיש חוות דעת לשם איזון המשאבים בין הצדדים וחוות דעת נוספת לבחינת שווי עסקו של המבקש כעצמאי. לשם עבודתו התייחס לנתונים רבים, אותם גזר מנתונים רבים אחרים, ובדרך למסקנתו התייחס לשלל נתונים אלה בערכים שונים ומורכבים. נדמה כי המשיבה נטלה נתון כלשהו מתוך אלה, אותו לא ביססה כלל או למצער הפנתה לחוות הדעת, ולא ליוותה את טענתה בהסבר כשלהו. יוצא אפוא כי פער ההכנסות בין הצדדים, לשם הכרעה זו, אינו משמעותי. אזכיר כי שני הצדדים נהנים ממחצית שכר הדירה המשולם עבור דירתם, בשיעור 2,100 ₪ כ"א. בהקשר זה יש מקום לציין כי המבקש נושא בשכ"ד בשיעור 3,600 ₪, ונושא בהוצאות אחזקת מדור. במועד ההחלטה הקודמת התגורר המבקש בבית הוריו. סבורני כי בשלב זה, ובהעדר ראיות למצבה הכלכלי של המשיבה, אין מקום לקבוע מסמרות ברובד הכלכלי של הנסיבות. עם זאת, חלפו יותר משנתיים וחצי ממועד ההחלטה הקודמת, ומשנדרש בית המשפט לשקול מחדש את גובה המזונות נוכח שינוי נסיבות מהותי, יש מקום לתת משקל אף לתמורות הכלכליות שבנסיבות העניין. לבסוף אציין כי אין מקום לדון באכסניה זו בטענות ההדדיות ביחס להוצאות חריגות בעבר, או טענות אחרות שמקומן בהליך הראוי להן ובפני הערכאה המוסמכת. כמו כן, אחדד כי ענייננו במזונות הזמניים עבור הקטין, ואין בהחלטה דנן לגרוע מטענות הצדדים בהליך העיקרי. על בסיס כל הנקוב לעיל, אני קובעת כדלקמן: החל מחודש 9/2024 יעמדו דמי המזונות על סך 1,200 ₪ ודמי המדור ואחזקתו על סך 750 ₪. חיוב זה יחול למשך שישה חודשים ועד לחודש 2/2025 (כולל). סכום זה לא יוצמד למדד המחירים לצרכן. החל מחודש 3/2025 (כולל) ועד החלטה אחרת, יעמדו דמי המזונות ע"ס 700 ₪, ודמי המדור ואחזקתו על סך 200 ₪. עדכון סכום המזונות יערך אחת לשלושה חודשים כאשר מדד הבסיס הוא המדד שיקבע בחודש 3/2025. ההוראות האחרות ביחס למזונות הקטין ונקובות בהחלטה הקודמת או כל החלטה אחרת של בית המשפט, תוספנה לעמוד בתוקפן. אין צו להוצאות. ההחלטה מותרת לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה. המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision36492-01-22	["לירון זרבל-קדשאי"]	[{"judgment_id": "15bdd984-eefe-5f32-8416-80b45ce21dc7", "file_name": "36492-01-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 65901, "extension": "docx", "display_name": "36492-01-22- קובץ מקורי"}]
f00d4ad8-fd82-5464-be8c-767bdaef5de3	ביהמ"ש לענייני משפחה קריית שמונה, שופט רן ארנון: צו למינוי אפוטרופוס (קבוע) לעניינים רפואיים ואישיים (א"פ 31438-04-24)	31438-04-24	2024-11-09	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision31438-04-24	["רן ארנון"]	[{"judgment_id": "f00d4ad8-fd82-5464-be8c-767bdaef5de3", "file_name": "31434-04-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 184832, "extension": "doc", "display_name": "31438-04-24- קובץ מקורי"}]
de1fe3fe-f6c1-5e0e-8af2-f91306c56d32	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, סגנית הנשיאה השופטת שירי היימן: החלטה בעניין מזונות זמניים (תלה"מ 12773-07-24)	12773-07-24	2024-11-27	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	מונחת בפני בקשה לפסיקת מזונות זמניים שהוגשה ע"י התובעת (להלן תיקרא: "האישה" או "המבקשת" או "התובעת"). כנגד הנתבע (להלן יקרא: "האיש" או "המשיב" או "הנתבע"). במסגרת כתב תביעה למזונות מיום 04.07.24 בתלה"מ 12773-07-24. בין הצדדים מתנהלים הליכים נוספים, תביעה לאחריות הורית בתלה"מ 15789-07-24 מיום 04.07.24 ותביעה רכושית בין בני זוג בתלה"מ 12781-07-24 אותם הגישה האישה. המבקשת והמשיב, יהודים, אשר נישאו זל"ז כדמו"י ביום 24.10.200 ונולדו להם שלושה קטינים: **, ילידת 25.03.2005 (חיילת, בת 19.8 שנים), , ילידת 10.04.2009 (קטינה בת 15.7 שנים), , יליד 18.03.2018 (קטין בן 6.8 שנים). השתלשלות ההליכים בתאריך 08.10.23 הגישה האישה בקשה ליישוב סכסוך בהליך מספר 9214-10-23 שנסגר ביום 13.05.2024. זמני שהות של האב עם הילדים נקבעו בתסקיר עו"ס לס"ד (בהליך י"ס) מיום 5.8.24 – הצדדים הגיעו להסכמות זמניות למשך שלושה חודשים לפיהן הקטינים ישהו האב בימים שני ורביעי כולל ובכל סופ"ש שני מיום שישי בשעה 12:00 ועד יום ראשון למסגרת חינוכית. בימים בהם אין מסגרת חינוכית האיסוף מההורה האחר יהיה בשעה 08:00 בבוקר. ביום 5.8.24 ניתן תוקף של החלטה להסכמות. ביום 27.10.24 הוגש תסקיר נוסף במסגרתו הסכימו ההורים כי הקטינים ישהו אצל האם בימים ראשון ושני כולל לינה וביום חמישי אחת לשבועיים כולל לינה כשהילדים שוהים עם האב בסופ"ש. הקטינים ישהו עם האב בימי שלישי ורביעי כולל לינה וביום חמישי אחת לשבועיים כולל לינה כשהילדים שוהים עם האם בסופ"ש. בכל סופ"ש ישהו עם הורה אחר לסירוגין מיום שישי ועד ליום ראשון בבוקר. בהעדר מסגרות חינוך האיסוף מההורה האחר יהיה בשעה 08:00 בבוקר. בחגים ישהו הקטינים לסירוגין אצל כל הורה. טענות המבקשת המבקשת טוענת, כי הרקע לפרידה הוא הקשר של המשיב עם אישה אחרת ואלימותו כלפיה וכלפי הקטינים. מקום מגוריהם האחרון של הצדדים הוא ב * ומאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל הם מפונים מביתם ומתגוררים במקומות ארעיים. החל מחודש אפריל 2024, מתגוררת המבקשת עם הילדים בעכו בדירה אימה ובן זוגה ללא תשלום שכירות. המבקשת טוענת כי המשיב מתגורר עם בת זוגו בדירתם החדשה של הצדדים בעיר " " ללא שהוא נושא בדמי שימוש או בהוצאות המדור. המבקשת טוענת, כי לצדדים חשבון בנק משותף בבנק הפועלים אשר המשיב חסם לכל פעולה עם הגשת התביעות. החל מחודש יולי 2024, פתחה המבקשת חשבון בנק על שמה בבנק דיסקונט אליו העבירה סכום של כ- 100,000 ₪ מחשבון הבנק המשותף של הצדדים. המשיב פתח חשבון בנק על שמו לשם מפקיד הכנסותיו ונטל כספים משותפים במזומן בסך של כ-400,000 ₪ מכספת בביתם. המבקשת טוענת שהמשיב עצמאי ושכיר ועד כמה שידוע למבקשת משתכר סך של 40,000 ₪ בחודש. המבקשת שכירה, עובדת כסייעת ב** בומשתכרת לטענתה כ-8,000 ₪ נטו בחודש. המבקשת טוענת, כי צרכי הקטין הן בסך של 2,810 ₪ (נספח א) הקטינה * בסך של 3,770 ₪ (נספח ב) ועבור החיילת * 1,950 ₪ (נספח ג). החיילת זכאית למענק מפונים בסך של 6,200 ₪ מידי חודש. (נספח ה). המבקשת אינה עותרת למדור כעת מאחר והיא והקטינים מפונים מביתם ושומרת על זכותה להגיש בקשה ככל ויחול שינוי נסיבות. לטענתה, הוצאות המדור ואחזקתו בביתם ב * עמדו על סך של 5,137 ₪ בחודש. המבקשת טוענת כי היא נושאת בהוצאות אחזקת המדור בבית אמה בסך של כ – 1,100 ₪ לחודש: ארנונה 300 ₪ (נספח ג', פירוט כרטיסי אשראי מיום 17.11.24), חשמל 200, מים 83, גז 96, ועד 100. המבקשת טוענת, כי לקטינים הוצאות חינוך והוצאות בריאות. לקטינה בסך של 3,020 ₪ בחודש הכוללים טיפול רגשי, שיעורים פרטיים, טיפולי שיניים, חוג שחייה, אגרות, תלבושת וכו'. לקטין הוצאות של 1,600 ₪ בחודש הכוללים חוג שחייה, קייטנות, אגרות, טיפולי שיניים וכו'. המבקשת טוענת כי הכנסותיה הן: משכורת בסך של 8,000 ₪, מענק אכלוס עבורה ועבור הקטינים בסך של 12,000 ₪ באופן זמני (6,500 ₪ מתוכו עבור הקטינים) ושכר דירה בסך של 3,100 ₪ עבור דירת הצדדים ב*. (צרפה תלושי שכר עבור חודשים 7/23-6/24 (נספח 4)). המבקשת טוענת כי הכנסות המשיב הן: משכורת בסך של 40,000 ₪, מענק אכלוס מהמדינה, 3,200 ₪ דמי שכירות עבור אחת מדירות הצדדים וקצבת ילדים בסך של 300 ₪. המבקשת טוענת, כי יחס הכנסות בין הצדדים עומד על 85%-15% לטובת המשיב וזמני שהות של הילדים עם הצדדים הם ביחס של 65%- 35% לטובת המבקשת. המבקשת טוענת, כי על המשיב לשאת במזונות כל קטין בסך של 1,500 ₪ ולכל הפחות 1,000 ₪ לחודש ושליש עבור הבת החיילת אשר מתגוררת עמה ו-85% או לכל הפחות 2/3 מהוצאות חינוך ובריאות. טענות המשיב המשיב טוען, כי דין הבקשה הוא סילוק על הסף שכן המבקשת מקבלת מענק פינוי בסך של 6,500 ₪ עבור הילדים ועוד מענק פינוי בסך של 6,000 ₪ עבור עצמה ובסה"כ 12,400 ₪ וכן קצבת ילדים מהביטוח לאומי 550 ₪ עבור הילדים, ואינה חולקת סכום זה עם המשיב על אף זמני שהות נרחבים וכמעט שווים. כל אלו מתווספים לשכרה של המבקשת ולכספי השכירות מדירת הצדדים ב 3,100 ₪. הכנסות המבקשת הן בסך של 24,000 ₪. המשיב משתכר סך של 18,000 ₪ בחודש, מקבל מענק פינוי בסך של 6,000 ₪, נוכח המלחמה עסקו כמעט ואינו פעיל וההכנסות הן בסך של על 3,000 ₪ לחודש, כן מקבל המשיב הכנסה משכר דירת הצדדים ב* בסך של 2,900 ₪ לחודש. הכנסותיו עומדות על סך של 29,900 ₪ בחודש. פער ההכנסות בינו לבין המבקשת נכון לעת הזו עומד על סך של 5,900 ₪ בלבד. המבקשת מתגוררת בבית הוריה ב* ואינה נושאת בתשלום שכר דירה על כן אין מקום לדרישת המדור. מאחר והקטינים שוהים עם האב 43% מזמנם על האם לחלוק עמו את מענק הפינוי שמשולם עבור הקטינים ולחילופין יש במענק בכדי לכסות את חלקו של האב בצרכי הקטינים. המשיב טוען כי הבת החיילת משרתת בחיל קרבי ומקבלת מידי חודש 3,000 ₪ בנוסף לסך של 6,200 ₪ בגין מענק פינוי. המשיב נושא בהוצאות המבקשת והקטינים עבור מכשיר טלפון נייד, נושא בתשלום עבור שיעורים פרטיים וטיולים עבור הקטינה *. דיון והכרעה המבקשת עובדת ב* ב* במחלקת ** כסייעת ומשתכרת סך ממוצע של 9,144 ₪ נטו בחודש (לאחר ניכוי ניכויי חובה: מס הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות וקופות גמל בהסכם, בהתאם לתלושי שכר לחודשים 6/23-6/24), (נספח 4 לכתב התביעה). המבקשת מקבלת מענק פינוי מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 6,500 ₪ בחודש באופן זמני (נספח ב', מיום 17.11.24) קצבת ילדים בסך של 383 ₪ (נספח ב', דפי הבנק מיום 17.11.24). למבקשת הכנסה מדמי שכירות מדירת הצדדים ב"נהריה הירוקה" בסך של 3,100 ₪. הכנסות המבקשת עומדות על סך של כ – 18,500 ₪. המבקשת מתגוררת בדירה בבעלות אימה ובן זוגה ואינה נושאת בהוצאות מדור נכון לעת הזו, אך נושאת בהוצאות אחזקת מדור בסך של 1,600 ₪ לחודש. האישה צרפה פירוט חשבון עו"ש בבנק דיסקונט ביתרת זכות של 104,153 ₪ (נספח ב' מיום 17.11.24). המשיב עובד בחברת "לאטי יזום ובניה בע"מ". משתכר בממוצע סך של 19,000 ₪ נטו בחודש (לאחר ניכוי ניכויי חובה: מס הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות וקופות גמל בהסכם בהתאם לתלושי שכר לחודשים 08/23-10/24, נספח 3 מיום 14.10.24 ונספח 1 מיום 19.11.24). המשיב המציא (נספח 4 מיום 19.11.24), מסמך מהמעסיק שכותרתו שינוי תפקיד ותנאי העסקה. במכתב מצוין כי לבקשת המשיב שונה תפקידו, תנאי השכר לא ישונו אולם לא יהיה זכאי לבונוסים. המשיב המציא דו"ח רווח והפסד לחודשים 1-6/2924 ממנו עולה כי הרווח הנקי היה בסך של 35,030 ₪ - סך של כ – 5,800 ₪ לחודש ודו"ח נוסף לחודשים 1-10/24 ממנו עולה כי הרווח הנקי צנח לסך של כ – 2,500 ש"ח לחודש. המשיב מקבל מענק מפונים בסך של 6,500 ₪ בחודש. למשיב הכנסה משכירות מדירת הצדדים בעיר ב* בסך של 2,900 ₪ בחודש. הכנסות המשיב עומדות על סך של כ- 32,000 ₪ לחודש. המשיב מתגורר בדירה השייכת לצדדים ב** ואינו נושא בדמי מדור. המשיב המציא פירוט חשבון בנק יהב (נספח 5 מיום 19.11.24 השלמת מסמכי המשיב) מדפי חשבון הבנק עולה יתרת עו"ש בזכות בסך של 52,412 ₪ נכון ליום 11.11.24. בחשבון הפקדות נוספות: בחודש נובמבר 2024 הופקדה משכורת מ- YAROSLAVAFU בסך של 6,000 ₪, הפקדת שק בסך של 2,808 ₪ , הפקדה מהתקנת מזגן 1,700 ₪. בחודש אוקטובר 2024 הפקדות בסך של 12,350. צרכים מיוחדים של הקטינים: לא הונחו בפניי. הקטינים זכאים למענק פינוי בסך של 6,000 ₪ לחודש. הבת החיילת זכאית למענק מפונים בסך של 6,200 ₪ לחודש. חלוקת זמני שהות: חלוקת זמני השהות שווה בין ההורים. רכוש משותף: לצדדים דירת מגורים ב* , מערכת סולארית ששוויה 100,000 ₪, דירה ב **, דירה ב* , שטח ב***, דירה ב****. המשיב טוען כי על המבקשת לחלוק עמו את מענק המפונים אותו מקבלים הקטינים, מנגד המשיב מתגורר לבדו בדירה השייכת לשני הצדדים, כך שסכומים אלו מתקזזים זה כנגד זה. לאחר שעיינתי בחומר המונח לפניי, נוכח גיל הקטינים (15.7 ו- 6.8 שנים), הכנסות הצדדים מכל מקור שהוא, העובדה ששני הצדדים אינם נושאים בהוצאות מדור, והדין האישי, אני קובעת כדלקמן: המשיב יישא במזונות כל אחד מהקטינים בסך של 800 ₪ לחודש (1,600 עבור שני הקטינים) (כולל הוצאות אחזקת מדור) שישולמו החל מיום הגשת התביעה ועד למתן החלטה אחרת. מאחר והבת החיילת זכאית למענק מפונים אין מקום לפסיקת מזונות עבורה בשלב זה. דמי המזונות ישולמו מידי חודש בחודשו, ב- 10 לכל חודש דמי המזונות ישולמו ישירות לחשבון הבנק של האם. הסכום הנקוב בס"ק א' לעיל יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן על בסיס המדד הידוע היום ויעודכן פעם בשנה, במזונות חודש ינואר של כל שנה, ללא הפרשים לתקופות הביניים וללא מדד שלילי. קצבה ומענק המשולמים על ידי המוסד לביטוח לאומי בגין הקטינים, ישולמו בנוסף לדמי המזונות. הוצאות רפואה החל מיום הגשת התביעה יישאו הצדדים בחלקים שווים ביניהם בהוצאות רפואיות חריגות מכל מין וסוג שהוא, לרבות רפואת שיניים, כולל אורתודנטיה, משקפיים/עדשות מגע, טיפולים פסיכולוגיים/רגשיים, אבחונים בכלל זה, אבחונים בגין לקות למידה, וכל הוצאה רפואית אחרת חריגה אשר אינה מכוסה (במלואה או בחלקה) על ידי קופת החולים. בתוך כך גם הפרשים בגין אותה הוצאה חריגה לאחר קבלת החזר מכל מקור, אלא אם ההחזר מתקבל מביטוח פרטי הממומן על ידי הורה אחד בלבד, או אז רק ההורה המממן ייהנה מהחזר זה. בכל צורך רפואי על הצדדים לפנות לרפואה הציבורית בלבד, אלא אם קיימת מניעה לעשות כן. פנייה לרפואה פרטית מבלי שקיימת מניעה לקבלת הטיפול ברפואה הציבורית, לא תחייב את הצד השני אלא עד לגובה העלות ברפואה הציבורית. כל הוצאה רפואית חריגה כאמור לעיל, תעשה על יסוד אסמכתה מגורם רלוונטי המאשר את נחיצות ההוצאה, אשר תועבר מהורה אחד לשני בתקשורת המתועדת טרם הוצאת ההוצאה/קבלת הטיפול, על מנת לאפשר להורה השני לבדוק עלויות ונחיצות בתוך 10 ימים ממועד משלוח האסמכתא. הוראה זו אינה חלה במקרה שבו יתעורר צורך רפואי דחוף. במקרה של מחלוקת לגבי עלות ו/או נחיצות ההוצאה הרפואית החריגה, יכריע במחלוקת רופא המשפחה או רופא הילדים המטפל בקטינים או רופא מומחה רלוונטי. במחלוקת בעניין הטיפול הרגשי, תכריע יועצת בית הספר. לחלופין, יוצאו ההוצאות בהתאם להמלצת מומחה בתחום הדרוש המוסכם על הצדדים. הוצאות חינוך החל מיום הגשת התביעה יישאו הצדדים בחלקים שווים ביניהם בהוצאות החינוך על פי דרישת מערכת החינוך ו/או המסגרת החינוכית ובכלל זה, אגרות חינוך, שכר לימוד, סל תרבות, ועד כיתה, ועד הורים וכל תשלום אחר הנדרש לתשלום ישירות למערכת החינוך ו/או למסגרת החינוכית, בקיזוז מענק חינוך מהמל"ל, ככל שישולם כזה, ולאחר מיצוי כל הנחה. הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות חוגים הוצאה זו בגין החוגים כוללת ביגוד מיוחד, ציוד, מימון תחרויות ואירועים וכל אשר נדרש במסגרת החוג, שיעורי עזר (באופן המוגבל לשלושה שיעורים פרטיים בשבוע. התשלום יהיה על בסיס רישום מהמורה הפרטי אשר יישלח לצדדים אחת לחודש), תנועת נוער (ההוצאה תכלול תשלום שנתי, ביגוד, מחנות, טיולים וכל אשר נדרש), קייטנות (בקיץ, סוכות, חנוכה, פסח, בעלות קייטנת עירייה/מתנ"ס ציבורי) ואבחונים דידקטיים. כל החלטה על הוצאה חינוכית מהותית תתקבל תוך שיתוף והיוועצות בין ההורים ובהסכמתם. במקרה של מחלוקת לגבי עלות ו/או נחיצות ההוצאה, תכריע במחלוקת יועצת בית הספר או מחנכת הכיתה או גורם חינוכי אחר המוסכם על הצדדים. כל הוצאה חריגה אחרת שלא נכללת בס"ק ח'-ט' לעיל, יישאו בה שני ההורים בחלקים שווים ובלבד ששניהם הסכימו להוצאה זו בכתה באמצעות תקשורת מתועדת. הוראות כלליות כל הודעה ו/או מידע לרבות מסמכים, בכל הקשור לחיובי המזונות, שעל הורה אחד להעביר להורה השני, יועבר באחד מאופני התקשורת הבאים (להלן-תקשורת מתועדת): תקשורת סלולרית (כגון: WhatsApp) / דוא"ל / דואר רשום. ההורה השולח אינו מחויב להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את ההודעה אלא כי שלח לו באחד מאופני התקשורת המפורטים לעיל. כל העברה באופן אחר, תחייב את ההורה השולח להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את המידע/מסמכים. הורה אשר יישא במלוא הסכומים בגין ההוצאות המפורטות לעיל (להלן-ההורה המשלם) יקבל מהורה השני (להלן-ההורה החייב) את חלקו כאמור וזאת בתוך 10 ימים מיום שההורה המשלם שלח להורה החייב בתקשורת מתועדת דרישה בצירוף האסמכתה הרלוונטית בדבר התשלום הנדרש, ובתנאי שהמשלוח ייעשה לא יאוחר מחצי שנה לאחר ההוצאה. לחלופין, רשאי ההורה החייב להודיע להורה המשלם בתקשורת מתועדת בתוך עשרת הימים דלעיל, כי הוא ישלם את חלקו ישירות לגורם נותן השירות. חיוב המזונות המפורט בכל הסעיפים לעיל, כולל את השתתפותו של האב בכל צרכי הקטינים, מכל מין וסוג שהוא, לרבות אחזקת מדור. על כן, מתחייבת האם להשלים את כל יתר צרכי הקטינים, מכל מין וסוג שהוא, לרבות – ולא למעט: מזון, כלכלה שוטפת, ביגוד והנעלה, רכישת ציוד למסגרת החינוכית, הוצאות רפואיות שוטפות ועוד. החלטה זו היא החלטה זמנית ותעמוד בתוקפה עד למתן החלטה אחרת. ההחלטה ניתנת לפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision12773-07-24	["שירי היימן"]	[{"judgment_id": "de1fe3fe-f6c1-5e0e-8af2-f91306c56d32", "file_name": "12773-07-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 54708, "extension": "docx", "display_name": "12773-07-24- קובץ מקורי"}]
ea4817c6-dbec-5d9b-b4fe-a2a5e892e07f	ביהמ"ש לעניינים מנהליים בתל אביב, השופטת מיכל אגמון- גונן: פס"ד לעניין זכויות מבקשי מקלט בישראל (עמ"נ 47371-10-23)	47371-10-23	2024-11-30	2	4	6	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	6Administrative	01 בדצמבר 2024 ל' בחשוון תשפ"ה 4700-1039-2024-009313 תקציר פסק-דין תיק עמ"נ מס' 47371-10-23 אוסמאן א.מ ואח' נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים כבוד השופטת מיכל אגמון גונן היום ניתן בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב (השופטת ד"ר מיכל אגמון גונן) פסק דין עקרוני בארבעה ערעורים מאוחדים ( עמ"נ 47371-10-23 ושלושה נוספים), העוסק במספר סוגיות עקרוניות בנוגע למבקשי מקלט בישראל (מרביתם מסודן (חבל דארפור) ואריתריאה). מדובר בערעורים של מבקשי מקלט. שלושה מסודן (חבל דארפור) ואחת מאריתריאה, ששוהים בארץ מעל 15 שנה ובקשות המקלט שלהם תלויות ועומדות למעלה מעשור ללא הכרעה. הם הכירו בישראל בני זוג, אזרחים זרים, והקימו משפחה חדשה. בשלושה מהמקרים נולדו להם גם ילדים. מבקשי המקלט הגישו בקשה להותיר את בני זוגם וילדיהם בישראל והרשות סירבה ומבקשת להרחיק את בני הזוג והילדים. פסק הדין עוסק במספר סוגיות מרכזיות שטרם הוכרעו, ומכאן חשיבותו. כך פותחת השופטת אגמון גונן את פסק דינה: "עלמים צעירים, עלמות צעירות נרדפים בארצם, נמלטים על נפשם ומגיעים לישראל כדי לבקש בה מקלט. הם נמצאים בישראל שנים רבות בהיתר (בין 15 ל-17 שנים במקרים שלפניי). הם מצליחים, על אף הקשיים והתלאות שחוו, להכיר בני או בנות זוג זרים גם הם, החיים בישראל, ולהקים עמם משפחה בישראל. הם מולידים ילדים ומנסים להתגבר על תלאות העבר באמצעות המשפחה החדשה שהקימו. אולם כשהם מבקשים להמשיך לחיות יחד כמשפחה בישראל, הם עומדים לפני השער שיועד להם, אך כמו בתיאור השער לחוק בספרו של קפקא, השומר, לאחר שנים של המתנה, סוגר את השער. אלו המערערים שלפניי - ארבע משפחות בארבעה ערעורים, מהן שלוש עם ילדים. משפחות של מבקשי מקלט מסודן ואריתריאה, שהכירו בארץ בנות או בני זוג, שאינם בעלי מעמד קבע בישראל, ובשלושה מתוך ארבעת המקרים גם נולדו להם ילדים משותפים. בקשתם היא להישאר בישראל כמשפחה עד שתוכרע בקשת המקלט של בן או בת הזוג מבקשי המקלט. לשם כך הם מבקשים כי בני הזוג והילדים יזכו לאותו מעמד בו הם אוחזים, ולאותו פרק זמן, היינו, עד שתדון ותוכרע בקשת המקלט שלהם לגופה. משרד הפנים, באמצעות רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות), מבקש להרחיק את בן או בת הזוג של מבקשי המקלט, כיון שעל פי נוהל של הרשות, האפשרות לחיות יחד בישראל, עד להכרעה בבקשת המקלט, שמורה לזוגות שהכירו טרם הגעתם לישראל (ולפליטים שבקשת המקלט שלהם התקבלה והוכרו ככאלה). משרד הפנים, שבמשך שנים נמנע מלדון בבקשות המקלט שהגישו, מבקש להרחיק את בן או בת הזוג של מבקש המקלט, ומדוע –משום שהכירו בישראל ולא במדינת המוצא ומשום שמבקש המקלט לא הוכר עדיין כפליט.". לפני סיום קובעת השופטת כך (עמ' 98 לפסק הדין): "מהערעורים שלפניי עולה תמונה עגומה של הפרה ארוכת שנים של זכויות מבקשי מקלט בישראל בהקשרים שונים, ובפרט בכל הנוגע לחיי משפחה וטובת ילדיהם. אין לאפשר עוד למדינה להימנע מהענקת הזכויות הניתנות באמנה לפליטים, על ידי הותרתם במעמד מבקשי מקלט מרגע הגעתם לישראל, ללא דיון והכרעה בבקשות המקלט לאורך שנים כה רבות." פסק הדין עוסק בכמה שאלות מרכזיות, לחלקן השלכות רוחב: הראשונה, הפרת מחויבות ישראל על פי אמנת הפליטים, להעניק זכויות שיש להעניק לפליטים, על ידי כך שאינה מכריעה בבקשות המקלט, ומותירה אותם במעמד מבקשי מקלט. השופטת ד"ר אגמון גונן סוקרת שורה של פסקי דין ואף את דוח מבקר המדינה, מהם עולה התנהלות בעייתית של הרשות בהקשר זה במשך שנים, העולה כדי הפרת מחויבויותיה של ישראל על פי אמנת הפליטים. בפסק הדין נקבע כי המערערים רשאים להגיש בקשה לקבלת מעמד לבני הזוג והילדים, על פי נוהל המאפשר למי שהוכר כפליט לעשות כן, על אף שבקשות המקלט שלהם טרם הוכרעו. השנייה, נוגעת לזכות לחיי משפחה ולטובת הקטינים. על אף שבשלושה מהערעורים המשפחה כוללת ילדים, הרשות לא בדקה את טובתם, למעט אמירה כללית כי טובת הילד הוא לשהות לצד הוריו. נקבע כי על הרשות להכין נוהל, על בסיס הנחיות נציבות האו"ם לזכויות ילדים (לרבות לעניין מעורבות אנשי מקצוע בהליך), לאופן בחינת טובת הילדים בכל ההליכים המתנהלים לפני הרשות. השלישית, האפשרות להעביר את התא המשפחתי בשלמותו לארץ המוצא של בני הזוג של מבקשי המקלט – הרשות טענה כי המערערים יוכלו לממש את זכותם לחיי משפחה בארץ המוצא של בני הזוג של מבקשי המקלט. נקבע כי כאשר ארץ המוצא אינה חתומה על אמנת הפליטים לא ניתן לעשות כן באופן קטגורי, שכן הדבר מפר את עקרון אי ההרחקה באמנת הפליטים. עוד נקבע כי כאשר מדינת המוצא חתומה על אמנת הפליטים, על המערערים להרים את הנטל הראשוני להראות כי לא יוכלו לעבור לשם, ועל הרשות להביא ראיות ממשיות לסתור. הרביעית, נדונה חוקתיות הנוהל המורה על הרחקה מישראל של בני זוג של מבקשי מקלט שהכירו בישראל, לעומת בני זוג שהכירו קודם לכניסה לישראל. נפסק כי הנוהל אינו חוקתי, בהעדר תכלית ראויה ומידתיות (שכן ניתן להימנע מצעד זה לו הייתה הרשות מכריעה בבקשות המקלט. השופטת אגמון גונן קבעה כי סעיף 1ז לנוהל מבקשי מקלט יבוטל. * הנוסח המחייב הוא זה של פסק-הדין המלא *	decision47371-10-23	["מיכל אגמון גונן"]	[{"judgment_id": "ea4817c6-dbec-5d9b-b4fe-a2a5e892e07f", "file_name": "תקציר 47371-10-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 27830, "extension": "docx", "display_name": "47371-10-23תקציר- קובץ מקורי"}, {"judgment_id": "ea4817c6-dbec-5d9b-b4fe-a2a5e892e07f", "file_name": "47371-10-23 פסד.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 206667, "extension": "docx", "display_name": "47371-10-23פסד- קובץ מקורי"}]
7d5131f2-d49f-539c-9dc6-f69ce364bd3d	ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה, השופט לירון זרבל-קדשאי: החלטה בבקשת המבקש לביטול חיובו במזונות זמניים עבור קטינים (תלה"מ 32040-11-20)	32040-11-20	2024-11-24	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	בפניי : כבוד השופטת לירון זרבל - קדשאי הקטינים : קטין, יליד 2011 קטינה, ילידת 2014 המבקש : אלמוני הנתבע ע"י ב"כ עו"ד נועם אפשטיין נ ג ד המשיבה : אלמונית התובעת ע"י ב"כ עו"ד גילה ברזילי החלטה בבקשת המבקש לביטול חיובו במזונות זמניים עבור הקטינים. הצדדים שבפניי כרוכים בסכסוך ממושך, המתברר תקופה ארוכה בפני בית משפט זה. לצד בירור הסכסוך, נדרש בית המשפט להקפיד בטובתם של הקטינים. שניהם מתמודדים עם קשיים נפשיים ופסיכיאטרים משמעותיים. בעניין הקטינים אף נפתח תיק תנ"ז והתקבלו החלטות לשלבם במסגרת חוץ ביתית. המשפחה מלווה על ידי שירותי הרווחה, עו"ס לחוק הנוער ואפוט' לדין. יצוין כי גם מצבו הנפשי של המבקש עצמו ידע שינויים, ובמהלך ניהול ההליך הוא אושפז בביה"ח פסיכיאטרי לפרקים, פגש לתקופה מסוימת את הקטינים במרכז קשר אולם נוכח התנהגות לא מותאמת וההחרפה במצבם של הקטינים, ואי יציבות במצבו של המבקש, מזה תקופה ממושכת שלא מתקיים קשר בין האב לקטינים. בין הצדדים עצמם קונפליקט עצים, צווי הגנה ואף הליך פלילי שנוהל בעניינו של המבקש על רקע הפרת הוראות צו הגנה, בגינו היה נתון במעצר. שאלת מזונות הקטינים ושיעורם נדונה באופן רצוף על רקע טענות הצדדים בכתב ובעל-פה לאורך ניהול ההליכים. המבקש הגיש את הבקשה דנן לביטול המזונות על רקע שהותו של הקטין באשפוז בבית החולים "[...]" ולאחר מכן השמתו במסגרת פנימייה חוץ ביתית והעובדה שהמשיבה זוכה לקצבאות נכות עבור הקטינים. כפי שיובהר, בקרוב גם הקטינה עתידה לצאת למסגרת חוץ ביתית. בענייננו עולה צורך לסקור בתמצית יתירה את הנסיבות המורכבות של סכסוך זה, ביחס למצבם של הקטינים והפרטים הנדרשים לשם ההכרעה דנן. אוסיף ואציין כי בירור טענות הצדדים מתנהל בעצלתיים ובאופן שמצב הדברים נתון לשינויים תכופים. הקטינים מצויים במשמורת המשיבה ולעת זו לא מתקיימים כאמור זמני השהות בין המבקש והקטינים. המבקש, ככלל, אינו משתף פעולה עם שירותי הרווחה, אך מנגד מלא טענות כרימון כלפי המשיבה. לאחרונה התאשפז שוב עקב מצבו הנפשי. קודם לכך הואשם בפלילים ונעצר עד תום ההליכים לאחר שהפר צו הגנה שניתן על ידי בית משפט זה. בד בבד עם כך המשיבה השתהתה בצירוף סימוכין ביחס להכנסותיה מקצבאות, השתהתה מאוד בהעמדת טיעוניה ועתרה חדשות לבקרים למתן אורכות. שני הצדדים החליפו את הייצוג המשפטי, יותר מפעם אחר, לרבות לאחרונה. ביום 26.6.24 התקיים דיון בתיק תנ"ז במעמד הצדדים ובאי כוחם, האפוט' לדין, עו"ס לחוק הנוער, ועו"ס משפחה. מצב הדברים שהשתקף בדיון היה כי הקטין מצוי באשפוז מזה תקופה ממושכת ולא ברור אם שחרורו לבית המשיבה הוא מהלך רצוי בכלל, או רצוי בעיני הקטין בפרט, לעומת השמתו במסגרת חוץ ביתית המותאמת למצבו. עלה עוד שעריכת אבחון פסיכו-דיאגנוסטי לקטינה והמשך הטיפול בה מתעכבים בעטיה של המשיבה, שמדגימה שינויים קיצוניים בעמדתה. בתום הדיון נתתי הוראות רבות להמשך הטיפול בקטינים. בכפוף לעריכת אבחון, תיבחן המסגרת החינוכית הרצויה לקטינה, שלעת זו תוסיף להתגורר עם המשיבה ותלמד במסגרת הנוכחית. לעניין הקטין תוגש עמדת הגורמים המטפלים הקטין בבית החולים. נתתי הוראות אף למבקש ביחס לחידוש אפשרי של מפגשים עם הקטינים. כמו כן, בעקבות הדיון דלעיל ביום 26.6.24, הוריתי ביום 27.6.24 בתיק המזונות, כי הצדדים ימציאו באמצעות נטילת פסיקתא את הסימוכין ביחס לזכאות הקטינים לקצבאות ומועד תחילתן. ביום 26.7.24, לאחר קבלת עמדת בית החולים ועו"ס לחוק הנוער, הוריתי על השמת הקטין בפנימייה טיפולית "[...]". כמו כן, ביום 17.9.24 נעתרתי לבקשת המשיבה, עו"ס לחוק הנוער והאפוט' לדין, בעקבות האבחון החלקי שנערך לקטינה, והוריתי על אשפוז הקטינה בבית החולים "[...]" ב[...] לצורך טיפול ואבחון. לעת זו הקטינה שוהה בבית אמה ועל פי הודעת עו"ס לחוק הנוער מיום 5.11.24 נעשים מאמצים לאתר עבורה מסגרת חוץ ביתית המתאימה לצרכיה. זהו אפוא מצב הדברים העובדתי נכון לעת זו. אפנה לטענות הצדדים. לטענת המבקש, הוא חב במזונות הקטינים בסך כולל של 2,400 ₪ לחודש, בהתאם להחלטה מיום 10.1.21. במעמד הצדדים ביום 26.6.24 התברר בדיעבד כי משולמת לידי המשיבה קצבת נכות עבור כל אחד מהקטינים, בסך 2,500 ₪ לכל אחד. לדבריו עד למועד הדיון המשיבה הסתירה עובדה זו מפני בית המשפט. אף על פי כן, חיוב המזונות עומד על כנו בעוד הקטינים אינם מצויים ברשות המשיבה. למבקש משולמת קצבת נכות בסך 4,290 ₪ מהמל"ל, המעוקלת לטובת תיק המזונות בלשכת ההוצל"פ. הוא אינו מסוגל לעבוד בשל מצבו הבריאותי, על אף שניסה לעשות כן, ואין ברשותו נכסים. המבקש עותר לבטל את חיובו במזונות החל ממועד תחילת תשלום קצבאות הנכות עבור הקטינים לידי המשיבה. בתגובתה מיום 10.9.24 (בקשה מס' 82) התעלמה המשיבה מהחלטותיי הקודמות, לרבות ההחלטה מיום 27.6.24, לא התייחסה ולא צרפה סימוכין ביחס לקצבאות הנכות המשולמות עבור הקטינים. לטענתה הקטין אמנם מצוי במסגרת חוץ ביתית, אך עתיד לשהות בבית בסופי השבוע, ובנוסף המשיבה דואגת גם לצרכיו השוטפים. המשיבה אינה עובדת למעלה משנה, נושאת בשכ"ד בשיעור 3,900 ₪. לדבריה קצבאות הנכות המשולמות לידה נועדו לכסות את עלויות הטיפול בקטינים, ואין בהן לשקף את מלוא ההוצאות – כמו החלפת ריהוט וחפצים שנהרסו על ידי הקטינים בזעם, משום מצבם. חוב המזונות שצבר המבקש עומד על סך של 31,000 ₪ (נכון למועד הגשת התגובה). לפיכך יש להותיר על כנם את תשלום קצבאות הנכות ואת החיוב במזונות. בעקבות החלטתי מיום 14.9.24, הגישה המשיבה בקשה להשלמת מסמכים במסגרתה ציינה כי זוכה בעצמה לקצבת נכות בשיעור 4,300 ₪, והחל מ"השנה האחרונה" לדבריה משולמת לידה קצבת נכות בשיעור 2,500 ₪ עבור הקטינה, ו - 2,500 ₪ נוספים עבור הקטין. החל מחודש יוני 2024, ובעקבות אשפוזו של הקטין, סכום הקצבה המשולמת לקטין הוגדל ל 5,000 ₪. בנוסף זוכה המשיבה לסיוע בשכ"ד בשיעור 1,100 ₪. המשיבה הוסיפה וטענה כי אינה עובדת הואיל ומלוא זמנה כרוך בטיפול בקטינים. ביקוריה את הקטינים כרוכים בהוצאות נסיעה ושמרטפות, בנוסף להוצאותיה עבור מדור ואחזקתו. עוד עמדה המשיבה על הוצאות עבור אבחונים שונים להם נדרשו הקטינים. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים והסימוכין מטעמם, מצאתי לנכון לקבל את הבקשה באופן חלקי. להלן נימוקיי. אשר להכנסת המשיבה מהקצבאות השונות, יש להצטער על ניסיונה של המשיבה "לעגל" את הסכומים המשולמים לה תוך הפחתה מערכם. בשים לב לפירוט לעיל שעלה מפי המשיבה, הרי שעיון בפירוט קצבת הנכות המשולמת למשיבה מטעם המל"ל, מצביע כי שיעורה 4,445 ₪ בחודש. עבור הקטינה משולמת קצבה בסך 2,657 ₪ בחודש, החל מחודש 10/2023. עבור הקטין שולמה קצבה בשיעור 2,514 החל מחודש 11/2023 שגדלה במהלך שנת 2024 לסך 2,657 ₪, והחל מחודש יוני 2024 שיעורה 5,219 ₪. "עיגול" סכומי הקצבאות כלפי מטה, הביא לבדו להפחתה מלאכותית של כ – 550 ₪ מהתשלומים המשולמים למשיבה. אין חולק עוד כי בעוד קצבאות הנכות עבור הקטינים משולמות לידי המשיבה לכל המאוחר החל מחודש 11/2023, המשיבה נמנעה מלהביא את הדבר לידיעת בית המשפט, אלא בעקבות טענות המבקש. אציין עוד כי במהלך דיון במעמד הצדדים ביום 31.1.24, ציינה המשיבה כי "אני זכאית לקצבת נכות משלי. עוד לא הגשתי בקשות עבור הילדים" (ע' 36, ש' 31). מהסימוכין עולה כי בעת אמירה זו, שולמו גם שולמו קצבאות הנכות עבור הילדים. עוד ציינה כי "בביטוח לאומי לא נותנים לי תשלום עבור המזונות בגלל הקצבאות שאני מקבלת והם עד התקרה" (שם). מבלי לקבוע מסמרות בהקשר זה ובהעדר סימוכין, ומשעה שבניגוד לאמירה זו, המשיבה כן זוכה לתשלום מזונות מן המל"ל, לא ברור בשלב זה עד כמה דייקה המשיבה אף בהצהרתה זו. כמו כן, עיון בדף החשבון מעלה כי בנוסף לתשלומים הנקובים לעיל, משולמת למשיבה קצבת ילדים בשיעור 269 ₪, ותשלום קצבה נוספת מן המל"ל בסך 382 ₪. גם תשלומים אלה הושמטו מטענות המשיבה. בנוסף זוכה המשיבה לסיוע בשכ"ד בשיעור 1,170 ₪ - סכום שאף הוא "עוגל" כלפי מטה בטיעוני המשיבה. בנוסף לאלה, מופקדים מידי חודש לחשבונה מאות שקלים באמצעות "ביט" והיא אף זכתה למענק עבודה בשיעור 666 ₪. הכנסות אלה לא זכו להתייחסות מפי המשיבה. נתונים אלה מעמידים את סך התשלומים להם זוכה המשיבה מידי חודש ע"ס 14,142 ₪ (לא כולל מזונות הקטינים המשולמים על ידי המל"ל, את ההפקדות לחשבון המשיבה ב"ביט" ואת מענק העבודה הנקוב לעיל). להשלמת התמונה יצוין כי מזונות הקטינים נגבים באמצעות המל"ל כאמור, ומועבר לחשבונה סך של 3,708 ₪ מידי חודש. סימן שאלה נוסף עולה נוכח העובדה כי על פניו קצבאות הנכות המשולמות עבור הקטינים אינן מופיעות בדף החשבון מטעם המשיבה, ולא ברור לאיזה חשבון הן מפקדות. המזונות הזמניים נקבעו (ביום 10.1.21) על בסיס הנתונים הרלוונטיים לאותה העת. בית המשפט ייחס למשיבה השתכרות מעבודה בשיעור 4,500 ₪ - 5,000 ₪, ובנוסף הכנסה מקצבת נכות בשיעור 4,600 ₪. למבקש יוחסה הכנסה מעבודה בשיעור 5,000 ₪ - 6,000 ₪. מאישור המל"ל שצירף לבקשה עולה כי נקבעה למבקש נכות כללית בשיעור 50% (החל מחודש 1.9.24) והוא זוכה לקצבת נכות בשיעור 4,290 ₪. כמו כן צירף אישור מן המל"ל כי אינו עובד. עם זאת, לבקשה צורף עוד דף חשבון שמלמד לכאורה על הכנסה צנועה ולא קבועה ממשכורת בחודשים אפריל, יוני וספטמבר 2024. העמדת נתונים אלה לצד הנתונים המעודכנים שנפרשו לעיל, מלמד לכאורה על פער משמעותי בין יכולותיהם הכלכליות של הצדדים, לחובת המשיבה. בנוסף לאמור, ומחד גיסא, הקטינים בגרו מאז ההחלטה מיום 10.1.21, אז גילם היה 6 ו – 9. כיום הקטינים בוגרים ב – 4 שנים וגילם 10 ו – 13. יש בכך להעמיד את שני הקטינים באופן מבוסס בשכבת גיל המקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב ביחס לשיעור המזונות מתוקף ההלכה בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית. מאידך גיסא, אין חולק כי לעת זו המבקש אינו נוטל חלק בעול גידול הקטינים וכל הכרוך בטיפול במצבם המיוחד. יוצא כי בשלב ביניים זה בו טרם נבחנו אסמכתאות הצדדים והעובדות טרם התבהרו, ההכרעה מתנקזת לשאלה האם צרכי הקטינים בענייננו הולמים את תשלום קצבאות הנכות לצד תשלום מלוא סכום המזונות הפסוק. לצד שאלה זו, יש לשאול האם שהייתם של הקטינים במסגרת חוץ ביתית, מצדיקה את המשך תשלום מלוא סכום המזונות לצד תשלום קצבאות הנכות. המענה על שאלות אלה הוא בבחינת עניין שבעובדה, וטרם בשלה העת לקבוע בו מסמרות. ככלל, פסיקת בתי המשפט הבחינה בין התכלית לה נועדו מזונות הקטינים לבין התכלית לה נועד תשלום קצבת נכות: "הנה כי כן, גמלת ההשתתפות בהוצאות נועדה לסייע בהתמודדות עם ההוצאות 'העודפות' הנובעות מהמוגבלות שעמה חי הילד – להבדיל ממכלול עלויות המחיה שלו [...] נוכח תכלית זו של גמלת ההשתתפות בהוצאות, ברי שאין חפיפה מלאה בינה ובין חובת המזונות המוטלת על ההורים – שבליבתה ניצבים צורכי הקיום ההכרחיים, והאוניברסליים, של הילדים [...] אמנם, דמי המזונות וקצבת הילדים משרתות תכלית זהה, ולכן יש לראות בהן 'קופה' אחת – אך זה אינו המצב בנוגע לגמלת ההשתתפות בהוצאות, שנועדה למלא רק את הצרכים הייעודיים הנובעים ממחלתה" (בע"מ 2083/19 ‏פלונית נ' פלוני, מיום 28.4.21, פס' 5-4 לפסק הדין). יישומה של אבחנה עקרונית זו דורש בירור עובדתי של צרכי הקטין – צרכיו ה"רגילים" לצד הצרכים הנובעים ממצבו המיוחד. מעבר לכך, בירור זה הופך מורכב יותר עם פירוק התא המשפחתי ובעת שצרכי הקטין מסופקים על ידי שני תאים משפחתיים נפרדים בהיקפים שונים ושאינם בהכרח קלים למדידה. לאחרונה חזר ביהמ"ש המחוזי בחיפה על הגישה הרווחת בעניין קצבת ילד נכה (רמ"ש 39827-09-24 ש' נ' ש' (13.11.24), בציינו כך (ההדגשות אינה במקור): "12. שאלת פסיקת המזונות עבור קטין המקבל קצבה מהמל"ל עבור צרכים מיוחדים נדונה בפסיקה לא פעם. הגישה הרווחת בשנים האחרונות היא, כי מטרתה העיקרית של הקצבה היא למימון הוצאותיו המיוחדות של הקטין, ולא נועדה לכסות גם את הצרכים הבסיסיים של הקטין; אף אין היא נועדה לשמש כמעין פיצוי להורים שכושר השתכרותם נפגע כתוצאה מהעומס הטיפולי הכרוך בגידול בנם וכמעין 'השלמת הכנסה'. לכן אם יוכח כי לאחר תשלום כל הצרכים המיוחדים לשם כיסויים נועדה הקצבה, נותרה יתרה, או אז יש מקום להתחשב בכך, במסגרת פסיקת המזונות הבסיסיים בגין צרכיו השוטפים של הקטין. ראו לעניין זה: עמ"ש (חי') 11101-12-17 ב' ואח' נ' ב' ואח' (20.11.2018 – להלן: 'עניין ב' '), אשר בקשת רשות ערעור עליו נדחתה בהחלטת בית המשפט העליון ב-בע"מ 8994/18 פלוני נ' פלונית (4.3.2019 – להלן: 'עניין פלוני')". הגם שלא בשלה העת לקבוע מסמרות, לא שוכנעתי בשלב זה שקצבאות הנכות המשולמות עבור הקטינים ממוצות עד תום עבור צרכיהם המיוחדים, עד כדי הצורך להותיר את סכום המזונות על כנו. אכן לא נעלמו מעיני ההוצאות עליהן עמדה המשיבה לשם עריכת אבחונים שונים, אך מדובר בהוצאות חד-פעמיות באופיין, שאינן שוטפות. במהלך שלב ההוכחות תוכל המשיבה לבסס את הטענה, שלא עלתה באופן מפורש, כי קצבאות הנכות ממוצות כולן לשם צרכיהם המיוחדים של הקטינים, אך לעת זו אין בפניי סימוכין לביסוס הנחה כגון זו. כמו כן, מבלי לגרוע מן המאמצים הכרוכים בטיפול בקטינים גם בעת ששוהים במסגרת חוץ ביתית, או מטענת המשיבה כי הקטינים שוהים לפרקים בבית חרף השמתם במסגרת חוץ ביתית, לא אוכל להתעלם מן העובדה כי הקטין אינן מתגורר עם המשיבה, וכי גם הקטינה עתידה בקרוב לצאת למסגרת מחוץ לביתה. אין בפניי די סימוכין לבסס את ההנחה הנובעת מטענות המשיבה, כי צרכי הקטינים מחייבים הותרת סכום המזונות על כנו גם בנסיבות בהן אינם מתגוררים בבית. סבורני עוד שהותרת סכום המזונות על כנו בנסיבות הנוכחיות מביא לאי-צדק כלפי המבקש – מבלי לגרוע ממחדליו השונים המפורטים לאורכם ולרוחבם של ההליכים שבפניי. יתכן ופני הדברים היו שונים בנסיבות אחרות, לנוכח נתוני השתכרות אחרים, אך בענייננו סבורני שהותרת סכום המזונות ללא שינוי לוקה בחוסר מידתיות. לצד הכרעה לכאורית זו ביחס לאפיון צרכי הקטינים והאבחנה בין תכלית המזונות לבין תכלית קצבת הנכות, סבורני כי שינוי הנסיבות בענייננו מצדיק את הפחתת המזונות באופן זמני. לצד השינויים בהכנסות העומדות לרשות הצדדים, אני מוצאת בהוצאות הקטינים למסגרת חוץ ביתית משום שינוי נסיבות המצדיק את קבלת הבקשה באופן חלקי, על דרך האומדנא. אבהיר כי החלטתי דנן זמנית, ותואמת את הנסיבות הנוכחיות. אין בה כדי לגרוע מכל טענה של הצדדים או כדי להביע דעה לגבי המזונות הקבועים הראויים להיפסק בסופו של הליך. לדברים משנה תוקף בנסיבות המורכבות בענייננו הנתונות ומועדות לשינויים. בנוסף, ובהיקש מהאמור ברמ"ש 39827-09-24 ועל מנת לערוך בירור באשר ל"דלתא" שנותרת, ככל שנותרת, מתוך קצבאות הנכות של הקטינים ולאחר מילוי צרכיהם המיוחדים של הקטינים על רקע מוגבלותם ובחינת השאלה האם יש לזקוף אותה או את חלקה לטובת מזונות הקטינים, אורה להלן על קיום דיון במעמד הצדדים. סוף דבר על בסיס המפורט לעיל, אני קובעת כדלקמן: סכום המזונות הזמניים יופחת מסך של 1,200 ₪ (קרן) לכל קטין, לסך של 750 ₪ (קרן) לכל קטין. לאמור, הפחתה השיעור 450 ₪ ממזונות כל אחד מהקטינים. לשם נוחות החישוב אני קובעת כי מועד ההפחתה עבור שני הקטינים גם יחד הוא מחודש 11/2023 (כולל). הסכום המופחת יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן שפורסם בחודש 11/2023. למעט השינוי האמור בשיעור המזונות, יתר ההוראות הנוגעות למזונות הקטינים ונקובות בהחלטה מיום 10.1.21 ובהחלטות המשלימות שניתנו לאחריה, מוסיפות לעמוד בשלב זה על כנן. נקבע לדיון ליום 27.2.25 שעה 10:00. תצהיר עדכני מטעם המשיבה, בפירוט הוצאות הקטינים וכן אסמכתאות עדכניות בנוגע לגובה הקצבאות להן זכאים הקטינים והשימוש בהן, יוגש עד 7 ימים קודם למועד הדיון שנקבע. בד בבד משוריין דיון באותו המועד גם בענייני הקטינים, ככל והדבר יידרש. אין צו להוצאות. המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים, לאפוט' לדין וללשכת הרווחה. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision32040-11-20	["לירון זרבל-קדשאי"]	[{"judgment_id": "7d5131f2-d49f-539c-9dc6-f69ce364bd3d", "file_name": "32040-11-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 70963, "extension": "docx", "display_name": "32040-11-20-קובץ מקורי"}]
0f18bab3-09b6-55bf-b58c-f9e659e510ce	ביהמ"ש השלום בירושלים, השופט מוחמד חאג' יחיא: גזר דין לנאשם בשתי סעיפים נפרדים (ת"פ 68121-11-21)	68121-11-21	2024-11-30	3	6	2	3MAGISTRATE_COURT	6Jerusalem	2Criminal	גזר דין זה עניינו שני אישומים נפרדים בהם הורשע הנאשם. באישום הראשון, הורשע הנאשם ביום 6.12.2023, לאחר שמיעת עדויות, בביצוע סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 רישא בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). באישום זה, וכפי שהוכח במשפט, ביום 20.12.2020 בסביבות השעה 21:00, שלח הנאשם באמצעות יישומון הווצ-אפּ תמונה אינטימית של גרושתו (להלן: "המתלוננת"), כשהיא חשופה בחלק גופה העליון ולבושה בתחתונים בלבד, לדוד שלה. מיד לאחריה, הוא שלח מספר הודעות בהן איים על המתלוננת ואביה, כי במידה ולא יבטלו את תשלום המזונות, הוא יפרסם תמונות וסרטונים נוספים אינטימיים של המתלוננת, כמפורט להלן: "הנה טיפה ממה שיש לי. רק האח שלך הוא לא רוצה להירגע למרות שאני עוזב את הבן שלי עם בחורה כזו. בכבוד של אמא שלי אם הוא לא ירד מהעניין של המזונות ילדים. אני אפיץ כל מה שיש לי" לאחר מכן, הוא המשיך וכתב: "אני אהרוס אתכם תתרחקו ממני.... אבו עמר אני מתחנן בפניך שלא יתן לי להוציא את הדברים שאף אחד לא ראה אותם מהפלאפון שלה. אני באלוהים עזבתי ולא מתערב בהם יש לאח שלך שלושה ימים. אם הוא לא מוריד את המזונות שאף אחד לא יבוא אליי בטענות. זאת התמונה הכי פשוטה מהפלאפון שלה. אני לא רוצה להפיץ ולעשות פאדיחות אבל אם זה ראש בראש אני מוכן תאמין לי, כי עדיין יש הרבה תמונות מגעילות ויש לי סרטונים" באישום השני, הורשע הנאשם ביום 4.2.2024, על-יסוד הודאתו (שניתנה גם בדיון ביום 13.2.2023 לפני חברי כבוד השופט א' איתן), בביצוע תקיפה וחבלה ממשית על-ידי שניים או יותר, עבירה לפי סעיף 382(א) בחוק העונשין, וכן בהפרת הוראה חוקית, עבירה לפי סעיף 287(א) בחוק המוזכר. באישום זה, הועמדו לדין הנאשם ואחיו (להלן: "האח"). האישום כלל שני אישומים נוספים נגד האח בלבד. ביחס לאישום הנוגע לנאשם, בתאריך 28.12.2021 במסגרת הליך בש"ע XX-XXXXX-XX, קבע בית המשפט המחוזי, כי הנאשם ישהה בתנאי מעצר בית ויוכל לצאת ממנו בימים א'-ו' בין השעות 16:00-09:00, כאשר היציאה תהיה בליווי אחד המפקחים (להלן: "ההוראה החוקית"). הוראה חוקית דומה לה הייתה תקפה גם ביחס לאח. חרף ההוראות הללו, ביום 8.7.2022 בשעה 21:30 לערך, שהו הנאשם ואחיו בשוק הסמוך לשער שכם בעיר העתיקה בירושלים. באותן הנסיבות עבר במקום פלוני (להלן: "המתלונן") כשהוא נוהג בקטנוע וחולף על-פניהם. בין המתלונן לבין הנאשם ואחיו התפתח דין ודברים, במהלכו הם נעמדו מול הקטנוע ומנעו ממנו להתקדם. האח משך את המתלונן מהקטנוע ואחז בו עם הנאשם שאחז במקביל גם באח. המתלונן ניסה להיחלץ מהם ובעט ברגלו של הנאשם, או אז החלו האחים לחבוט יחדיו במתלונן באגרופים בפניו ובראשו, והמתלונן השיב במכות אגרוף לעברם. הנאשם ואחיו המשיכו ודחפו את המתלונן לעבר חנות סמוכה תוך שהם חובטים בו והוא בהם. בהמשך, הפרידו עוברי אורח בין הניצים. כתוצאה ממעשי הנאשם ואחיו, נגרמה למתלונן חבלה בדמות חתך של 3 ס"מ בשפה התחתונה ושריטות בצווארו ובגבו. בדיון מיום 22.5.2024 טענו הצדדים לעונש, ואלה הושלמו בדיון מיום 25.9.2024. תסקירי שירות המבחן לפי תסקירי שירות המבחן שהוגשו בשני ההליכים לעיל, בתמצית משיקולי שמירה על צנעת הפרט, הנאשם בן 36, בעל עבר פלילי בשנים האחרונות, כאשר ברקע קיים סכסוך גירושין קשה ומשמורת על בנו. בעברו, הוא עבד כמורה לחינוך גופני. ככלל, משפחתו מנהלת אורח חיים נורמטיבי. בהתייחסו למעשים שבהם הורשע בעבירת סחיטה באיומים, תיאר הנאשם, כי לאחר שנקבעו הסדרי ראיה לבנו, נמסר לו על-ידי מרכז הקשר, כי משלב מסוים, תתקיימנה הפגישות בפיקוח המרכז, זאת לבקשת גרושתו. מאחר והוא חש פגוע עקב זאת, שלח את התמונה לדוד, כדי להניא את גרושתו שלא לעמוד על בקשתה, ובכך ישוב להיפגש עם בנו ללא תיווך. הוא ציין, כי פעל באופן אימפולסיבי ולא התכוון להפיץ את התמונה. תחילה המעיט הנאשם בחומרת המעשה שלו, אך בהמשך, הוא הצליח להפנים במעט חומרה זו. רמת הסיכון להישנות העבירה, הוגדרה כאמור כגבוהה. אשר לעבירות מושא האישום השני, תיאר הנאשם כי בעוד שהה עם אחיו, חלף לפניהם המתלונן שנסע על קטנוע. הוא התגרה בהם ותקף את אחיו. עת האח תקף אותו חזרה, ניסה הנאשם להפריד ביניהם, תקף אותו המתלונן ואז הנאשם נתן לו "אגרוף" אחד. הנאשם הכחיש, כי חסמו את דרכו של המתלונן. אשר להפרת ההוראה החוקית, תיאר הנאשם שהוא נדרש לעשות קניות לחג וזו הייתה הפרה יחידה. הוא הביע חרטה על כך. לצד זאת, הוא התקשה להתחבר לחלקים האלימים שבהתנהגותו וביטא עמדות קורבניות. להתרשמות עורך התסקיר, הנאשם התקשה בנטילת אחריות מלאה על ביצוע העבירות שבהן הורשע. מאחר ונשקפה ממנו כאמור רמת מסוכנות גבוהה להישנות העבירות, הוצע לו הליך טיפולי במרכז משפחה, אליו הוא שולב. ברם, לאחר תחילת תהליך זה נוכח תנאים מגבילים שהושתו עליו בתיק XX-XXXXX-XX, ובהמשך נוכח הפרת תנאי עבודות שירות (שהושתו עליו במסגרת תיק אחר שהתנהל בבית המשפט המחוזי), הוא ריצה מאסר בפועל. בכל אופן, חלק נכבד בהשתתפותו בהליך האמור, לא התקיים פרונטלית אלא בצורה מקוונת נוכח התנאים המגבילים כאמור. יעילות ההליך הטיפולי נגרעה. כאן המקום להזכיר ביחס לתיק האחר, כי כעולה מחוות דעת של הממונה על עבודות השירות מיום 1.3.2023 וגם מתסקיר שירות המבחן מיום 26.9.2023, לנאשם הרשעה בתיק בש"ע XX-XXXXX-XX, בגין ביצוע מספר עבירות אלימות חמורות. שירות המבחן סבר שיש מקום לאפשר דחיה נוספת למיצוי ההליך הטיפולי, אך זאת תוך הקלה בתנאים המגבילים. המאשימה התנגדה לכך ולהקלות בתנאים אלה. בסופו של דבר, אִפשרתי דחיה קצרה לשירות המבחן להגשת תסקיר סופי גם בהתקיים התנאים המגבילים. התסקיר לא בא בהמלצה שיקומית ונותר עם הצעתו למַצות את האפיק הטיפולי (נושא שאתייחס אליו בהמשך). עיקרי טענות הצדדים המאשימה טוענת, בין השאר ובעיקר, כי ביחס לאישום הראשון, במעשיו שהוכחו, פגע הנאשם בערכים המוגנים של שלום הציבור ופגיעה בביטחון האישי של המתלוננת, בשם הטוב ובאוטונומיה שלה. מדובר בסחיטה בעלת אופי מיני, על רקע סכסוך מזונות כאשר המעשים נעשו מתוך מניע כספי. מדובר בזוג בחברה הערבית כאשר יש מודעוּת להשלכות שיכולות להיות לתמונה כזאת שנשלחת אל בן-משפחה. מכאן מתבקשת החמרה בענישה. לפי המאשימה, מתחם הענישה ההולמת נע בין 18 חודשי מאסר עד 30 חודשי מאסר בפועל. היא עותרת להשית על הנאשם 20 חודשי מאסר בגין אישום זה, לצד מאסר מותנה ופיצוי למתלוננת. אשר לאישום השני, לפי המאשימה, לא היה סכסוך קודם בין הנאשם ואחיו לבין המתלונן. במעשיו, פגע הנאשם בערכים המוגנים של שמירה על ביטחונו של המתלונן ועל שלמות גופו ונפשו. מתחם הענישה ההולמת בנסיבות העניין, נע בין מספר חודשי מאסר ועד 18 חודשי מאסר בפועל. בהינתן זאת, ולנוכח העבירה הנוספת שבה הורשע הנאשם (הפרת הוראה חוקית), עותרת המאשימה להשית עליו 6 חודשי מאסר בפועל. הנאשם באמצעות בא כוחו – עו"ד מ' יחיא – טוען מנגד, בין השאר ובעיקר, כי מתחם הענישה ההולמת בנסיבות העניין, נע בין מאסר מותנה ועד 9 חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות. ההגנה עותרת להשהות את גזירת הדין עד מיצוי ההליך הטיפולי שנגדע. הסניגור עמד בהרחבה בטיעוניו על מורכבות מערכת היחסים העכורה בין הנאשם לבין גרושתו בכל הנוגע להסדרי הראיה עבור הילד המשותף שלהם, וכל הנובע מכך. חשיבות ההליך הטיפולי אינה נעוצה רק בשיקולי השיקום של הנאשם, אלא גם, זה יאפשר לו לראות את בנו, שלא ראה מזה שנים. הקשר בין השניים התחדש רק לאחרונה. גזירת דינו של הנאשם בעת הזאת, תמנע ממנו את האפשרות להיפגש עם בנו וזה יפגע גם באינטרס הציבורי. לפיכך, כך גורסת ההגנה תוך שהיא מאבחנת את הפסיקה אליה הפנתה המאשימה, העונש שעותרת אליו האחרונה אינו מידתי, מחמיר ואינו עולה בקנה אחד עם חומרת המעשים שביצע הנאשם. לא מדובר בעבירת מין או עבירה במרחב האינטרנטי. העובדה לפיה ביחס לאישום הראשון ניהל הנאשם את משפטו, אין לזקוף אותה לחובתו. גם הנאשם עצמו דיבר לפנַי בדיון. לדבריו, הוא גרוש משנת 2017 ואין לו קשר עם גרושתו. משנת 2020 אינו מצוי בקשר עם בנו למרות מאמציו לחדש את הקשר. הוא רוצה לשוב לחיים נורמליים, ומשנת 2021 הוא נתון תחת תנאִי מעצר בית. הנאשם ציין שהוא מבין, כי עשה "טעות". דיון והכרעה סעיף 40ב בחוק העונשין מורה, כי "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו". לצורך מילוי מלאכת גזירת הדין, נקבע בסעיף 40ג בחוק, כי בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם ויגזור את הדין בתוך מתחם העונש שנקבע, אך ניתן לחרוג ממתחם זה בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור. במקרה לפנינו, למרות שייקבעו שני מתחמים נפרדים לשני האישומים, מכוח סמכותי לפי סעיף 40יג(ב) בחוק, ייקבע עונש כולל לשני האירועים. הערכים המוגנים בעבירות שבהן הורשע הנאשם האיסור שבעבירת הסחיטה באיומים נועד לשמור על ביטחונו של הפרט, על שגרת חייו, על האוטונומיה שלו וגם על ביטחון ושלום הציבור. מדובר בעבירה חמורה ומחייבת ענישה מחמירה, שכן "עבירה זו משבשת באופן חמור את מהלך חייהם התקין של הנסחטים וגורמת להם למצוקה, לכאב ולדאגה" (ע"פ 5052/22 סזונוב נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (11.1.2023); ע"פ 5769/14 אלרואי נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (20.9.2015). בע"א 2200/16 סויטאת נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (21.7.2016), נקבע בין השאר כלהלן: "עבירת הסחיטה באיומים שבה הורשע המערער היא קשה וחמורה, וכבר נאמר לגביה כי היא פוגעת באושיות היסוד של הסדר החברתי ובמרקם חייהם של הנסחטים במישור האישי והכלכלי. "המבצע אותה בוחר לעשות לעצמו דין עצמי ופוגע בקניינו ובחירותו של קורבן העבירה" (...). מטעם זה נפסק כי הרשעה בעבירה של סחיטה באיומים מחייבת ענישה מחמירה, אשר תעביר "מסר לציבור בכלל [...] כי עבריינים בתחום זה עלולים לשלם על מעשיהם בדרך של שלילת חירותם לתקופה ארוכה"; ו"[...] [ת]עודד את הקורבנות לשבור את קשר-השתיקה" (ע"פ 6774/01 מדינת ישראל נ' אלעלווין [פורסם בנבו] (1.11.2001))" בעניין סוזונוב לעיל, שם בפסקה 11, עמד בית המשפט העליון על החומרה היתירה של העבירה, גם בהיבט של "קשר השתיקה", קשר אשר מונע מנפגע העבירה לפנות לרשויות האכיפה כדי לבקש את סיוען במצוקתו אליה נקלע, שמא ימומשו האיומים, "במיוחד שעה שבבסיס הסחיטה עומד איום בחשיפת מידע אינטימי בעל אופי מיני". אשר לאישום השני וביחס לעבירת התקיפה החמורה, אין להכביר במילים ביחס לכך שהפעלת אלימות, היא מעשה אסור, פסול ומכוער, שפוגע בביטחונו האישי והבסיסי של הקורבן, בשלוות נפשו ובשלמות גופו. כל זאת לצד העלבון וההשפלה שיכולים גם ללוות מעשה זה ולגרום לפגיעה רגשית ונפשית אצל הקורבן. יפים כאן דברי כבוד השופטת ע' ארבל בע"פ 11917/04 נורדיצקי נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (19.5.2005), לפיהם: "בתי המשפט חזרו לא אחת על הצורך להוקיע את מעשי האלימות ולשרש תופעות אלה ממחוזותינו. אין חמור מכך שאישה לא תהא מוגנת בביתה שאמור להיות מבצרה. העונש מטרתו להוקיע את המעשה וגם להרתיע עבריינים בכוח" כל מעשה ומעשה נבחן לגופו, ונסיבות מקרהו של פלוני מובחנות מנסיבות מקרהו של אלמוני. ואולם, כמכלול, "יש לעקור מן השורש את נגע האלימות שפשה בחברתנו. במלחמה זו מוטל על בתי המשפט תפקיד חשוב ביותר, שעיקרו הוקעת התופעה וגזירת עונשים מחמירים על אלו הבוחרים לנקוט בדרך האלימות" (ע"פ 8991/10 מכבי נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (27.10.2011)). עוד על הצורך בענישה מרתיעה להתמודדות עם נגע האלימות, ראו והשוו עם ע"פ 6277/20 היילי נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (24.3.2021); ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (16.8.2007). אשר לערכים המוגנים בעבירת הפרת הוראה חוקית, נמנים בעיקרם ההגנה על שלטון החוק, שמירה על הסדר הציבורי וכיבוד מערכות החוק והמשפט. יפים כאן דברי כבוד השופט ר' וינוגרד בת"פ (מחוזי י-ם) 33300-04-13 מדינת ישראל נ' פרינץ (13.5.2014), כלהלן: "בביצוע העבירות של הפרת הוראה חוקית יש משום חתירה תחת סמכויות השלטון ככלל וסמכות מערכת השיפוט והאכיפה בפרט. ביצוע עבירות אלה פוגע בסדר הציבורי, ומשליך בעקיפין גם על אמון הציבור במערכת השלטונית" על דרך ההשוואה, לעניין בחינת חלופות מעצר למי שהפר תנאי שחרור, כבר נקבע לא אחת, כי "אם בית המשפט לא יקפיד עם נאשמים שהפרו את האמון שבית המשפט נתן בהם והרשו לעצמם לעבור עבירה נוספת לאחר ששוחררו מן המעצר, יהיה בכך, לא רק זילות בית המשפט, אלא גם משום פיתוי לעבריינים ובעקיפין אף עידוד לעבריינות. לכן, המסר צריך לצאת מבית המשפט חד וחלק: נאשם שעבר עבירה כשהוא משוחרר מן המעצר, וקמה נגדו עילת מעצר בדרך כלל לא יהיה ראוי לחלופת מעצר" (בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל (6.2.2000); ראו גם: בש"פ 6156/17 מדינת ישראל נ' חסדאי‏ (6.8.2017)). נסיבות ביצוע העבירות ביחס לאישום הראשון, הוכח במשפט, כי ברקע הליך גירושין עכור, נודע לנאשם קיומו של חוב מזונות. מאחר ולשיטתו הוא אינו חייב דבר לגרושתו ובנם המשותף, דבר היוודע קיומו של החוב, היה למורת רוחו (בלשון המעטה). בתגובה, הוא שלח מספר מסרונים מאיימים לדוד של המתלוננת, שמטרתם להפחיד אותו ואת משפחתו, ולהניע אותם לבטל את דרישתם למזונות. מסרונים אלה כללו תמונה אינטימית של המתלוננת, ואיום מפורש שיפרסם תמונה זו, לצד תמונות אחרות "מגעילות"-כלשונו וסרטונים, ככל שלא יעשו כן. מדובר במעשה מובהק של סחיטה באיומים. על חומרת המעשה ניתן ללמוד מטיבו ומעצם המימוש (משלוח התמונה), מן העובדה לפיה התמונה מקורה מכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת וגם מן העובדה לפיה המסרונים לא נשלחו למתלוננת אלא לקרוב משפחתה, על התרחישים האפשריים שהיו עלולים להיווצר עקב זאת. חומרת המעשה אף נגזרת גם מפוטנציאל הנזק מעצם שיגור תמונה כזו לאמצעי מדיה של פלוני. במקרה לפנינו, התמונה נשלחה לדוד, אשר היה נבוך וחש כלימה עם קבלתה. לא מן הנמנע שלוּ זו הייתה מגיעה ליעד אחר, התפוצה הייתה רחבה ובלתי נשלטת. מעשהו של הנאשם הוא אפוא, חמור מאוד ומכוער. אוסיף לעניין אישום זה, כי כעולה מתסקיר שירות המבחן ובניגוד למה שהוכח במשפט, הנאשם כרך בפני עורך התסקיר, את שאלת התמונה, עם נושא הסדרי הראיה עם בנו בתיווך של מרכז הרווחה. משום מה, הוא לא התייחס לסוגיית הזיקה הישירה בין התמונה והמסרונים לבין נושא המזונות דווקא והרקע הכספי, נושא איום שעולה מפורשות מהמסרונים שלו. ביחס לאישום השני, וכפי שהודה בכך הנאשם, תוך שהוא ואחיו היו נתונים תחת תנאים מגבילים שאסרו עליהם לצאת מביתם באותן הנסיבות, הם הפרו תנאים אלה, ולא רק. בזמן נוכחותם בקרבת העיר העתיקה, כשהמתלונן חלף על-פניהם בנסיעה בקטנוע, הם חסמו את המשך תנועתו. משהחלו תקיפות הדדיות בין האח לבין המתלונן, התערב הנאשם ובשלב מסוים החלו האחים לחבוט יחדיו במתלונן באגרופים לפניו ולראשו וזה השיב במכות אגרוף לעברם. הנאשם ואחיו המשיכו ודחפו את המתלונן לעבר חנות סמוכה תוך שהם חובטים בו והוא בהם, עד שהפרידו ביניהם עוברי אורח. כתוצאה ממעשי הנאשם ואחיו, נגרמה למתלונן חבלה בדמות חתך קצר בשפה התחתונה ושריטות בצווארו ובגבו. גם כאן, מדובר במעשה אלימות בריוני ומפחיד. על חומרת ההתנהגות ניתן ללמוד גם מעצם העובדה לפיה, התנאים המגבילים כאמור שחלו על האחים, מקורם מעשי אלימות חמורה קודמים שביצעו באירוע אחר. מתחם הענישה ההולמת אשר לעבירת סחיטה באיומים, לאחר בחינת הפסיקה שהוצגה בדיון הטיעונים לעונש ופסיקה נוספת, תוך מתן הדעת גם לזיקת נסיבות ביצועהּ להקשר המיני, אני סבור, כי מנעד הענישה נע בין מאסר בן 10 חודשים ועד 30 חודשי מאסר בפועל. ראו והשוו עם השינויים המתחייבים: עניין סוזונוב לעיל; ע"פ 18/20 זועבי נ' מדינת ישראל (20.8.2020); ע"פ 5090/18 מדינת ישראל נ' פלוני (18.11.2018); עניין סויטאת לעיל; ת"פ (מחוזי י-ם) 49113-10-23 מדינת ישראל נ' סלמאן (17.7.2024); ת"פ (שלום י-ם) 14850-04-22 מדינת ישראל נ' אבו גויעד (1.8.2024); ת"פ (שלום חיפה) 49575-03-24 מדינת ישראל נ' דרוויש (10.7.2024); ת"פ (שלום ב"ש) 1456-02-21 מדינת ישראל נ' אבו גריבה (28.2.2022). אשר לעבירות האלימות והפרת הוראה חוקית, הטווח העונשי ביחס לשתי העבירות יחדיו, נע ככלל בין מאסר לתקופה קצרה, שיכול ותרוצה עבודות שירות, ועד 15 חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח, לצד ענישה נלווית. ראו והשוו עם השינויים המתחייבים: לעניין עבירת התקיפה – רע"פ 2486/19 נאטור נ' מדינת ישראל, (11.4.2019); רע"פ 1884/19 שמריז נ' מדינת ישראל (14.3.2019); רע"פ 2323/17 פלוני נ' מדינת ישראל (12.6.2017); ת"פ (שלום י-ם) 8317-11-19 מדינת ישראל נ' קראעין (1.6.2022); ת"פ (שלום י-ם) 38194-09-19 מדינת ישראל נ' פלוני (20.10.2021). לעניין עבירת הפרת הוראה חוקית – כל מקרה נבחן לגופו וניתנת הדעת לטיב ההוראה החוקית ולחומרת ההפרה, היקפה ועוצמתה, ראו: רע"פ 6464/18 פלוני נ' מדינת ישראל (14.10.2018); רע"פ 5023/18 בדיר נ' מדינת ישראל (28.6.2018); רע"פ 6349/17 עמרם נ' מדינת ישראל (6.11.2017); רע"פ 3901/16 דעיף נ' מדינת ישראל (5.6.2016); ת"פ (מחוזי ת"א) 10429-12-18 מדינת ישראל נ' מגדלאוי (30.6.2021); ת"פ (שלום רח') 12875-12-15 מדינת ישראל נ' ראובני (19.7.2017); ת"פ (שלום י-ם) 17212-05-15 מדינת ישראל נ' ואנונו (10.7.2017)). נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירות לקולת העונש ניתנה הדעת לגילו של הנאשם, לנטילת האחריות ביחס לאישום השני ולחיסכון בזמן של הצדדים, של העדים ושל בית המשפט. ביחס לאישום הראשון לעומת זאת, הנאשם בחר לנהל את ההליך עד תום, לרבות שמיעת עדות המתלוננת-גרושתו, על כל החוויה הרגשית הנלווית לכך. זו זכותו המלאה ואין בזאת כדי להיזקף לחובתו. לצד זאת, אין הוא זכאי בהקשר זה ל"הנחה" לה זכאי "המודה ועוזב" בתחילת ההליך. הנאשם אמנם נטל אחריות חלקית לפני שירות המבחן ומסר לפנַי כי הוא טעה בהתנהגותו, אך לא התרשמתי מכּנות נטילת האחריות החלקית או מהבנתו המעמיקה את חומרת מעשיו. לקולת העונש נתתי את דעתי גם לאפיק השיקומי שהחל בו הנאשם, אך נפגמה יעילותו בשל התנאים המגבילים שהודקו נוכח התנהלותו. בנושא זה, בית המשפט ער היטב להמלצת שירות המבחן למַצות את האפיק הטיפולי. ההמלצה מבורכת, ובנסיבות אחרות שבהן חרב עונש המאסר לא הייתה רלבנטית בצורה משמעותית, סביר ביותר שקמה ההצדקה לאפשר דחיה נוספת כדי להשלים את האפיק השיקומי. ברם, העבירות בהן הורשע הנאשם הן עבירות חמורות כאמור, הן בטיבה של כל אחת מהן ולבטח בצבר שלהן. העבירות בשני האישומים מחייבות יחד ענישה מאחורי סורג ובריח למשך תקופה לא קצרה, כך שניתן להמשיך את האפיק השיקומי מאחורי הסורג והבריח. עוד בנדון דנן, ניתנה הדעת לחלוף התקופות ממועד ביצוע העבירות ועד היום וגם למשך התקופות שבהן שהה הנאשם בתנאים מגבילים משתנים, שכללו לסירוגין מעצר מאחורי סורג ובריח, איזוק אלקטרוני ומעצר בית. בגזירת הדין נתתי את דעתי למורכבות מערכת היחסים העכורה שבין הנאשם לבין המתלוננת ומשפחתה. למעשה, כפי שהיה ניתן להבין מטיעוני הצדדים והתסקירים, מערכת יחסים זו הייתה ברקע שלושת ההליכים המשפטיים הפליליים שהתנהלו נגדו, השניים שלפנַי וזה שהתנהל בבית המשפט המחוזי. עד הסתבכותו באירועים אלה, ניהל הנאשם חיים נורמטיביים ואף היה מורה לחינוך גופני. לא הוצגו נתונים אודות תיקים או הרשעות נוספות בתקופה שחלפה מאז אחרון האירועים. נתתי את דעתי בגזירת הדין גם לטיעוני ההגנה והנאשם בפרט, בנוגע להסדרי הראיה עם בנו ומשמעות מאסרו מאחורי סורג ובריח על נושא זה, בזיקה להמשך האפיק השיקומי. מן העבר האחר, כעולה מטיעוני ההגנה, הקשר של הנאשם עם הבן חודַש רק לאחרונה, לאחר נתק משנת 2020. יצוין בהקשר זה, כי בדיון האחרון מיום 25.9.2024 התרתי להגנה לצרף מסמכים חדשים שנוגעים לנושא המשמורת על הילד וגם השלמת טיעון לעונש, אך לא הוגש דבר. בית המשפט, וברגישות המתחייבת, נותן את דעתו לנושא זה. ברם, מעשי הנאשם הם חמורים ומחייבים ענישה מחמירה ומרתיעה במיוחד, בשים לב לכך שמערכת היחסית בין הנאשם לבין המתלוננת ומשפחתה, סביב בנם הקטין, היא נמשכת, על כל סיכוני החיכוך שיכולים להיווצר. בשקלול של כל האמור, ראוי בעיניי למקֵם את עונשו של הנאשם באופן שיהלום ענישה בתוך השליש התחתון של המתחם מושא האישום הראשון, ואת הרף התחתון של המתחם מושא האישום השני, ולגזור עליו 14.5 חודשי מאסר בפועל (שנת מאסר בגין האישום הראשון ו-2.5 חודשי מאסר בגין האישום השני), לצד ענישה נלווית. סיכום על-יסוד הנימוקים לעיל, משית על הנאשם את העונשים הבאים: 14.5 חודשי מאסר בפועל. עונש זה מצטבר לכל עונש אחר שהרצה או מרצה הנאשם. מתקופה זו ינוכו ימי מעצרו בהליכים המוזכרים בכותרת, הכל לפי נתוני שב"ס. תחילת ריצוי העונש 15.1.2025. ארבעה חודשי מאסר אשר ירצה הנאשם, זאת ככל שיעבור אחת מן העבירות שבהן הורשע, או כל עבירת אלימות או איומים, תוך 3 שנים מסיום ריצוי עונשו. הנאשם יפצה את המתלוננת באישום הראשון בסך 5,000 ₪. התשלום יבוצע עד יום 31.12.2024. הנאשם יפצה את המתלונן באישום השני בסך 5,000 ₪. התשלום יבוצע עד יום 31.12.2024. באחריות המאשימה לעדכן את המתלוננים בהוראות אלו. תשלום הפיצוי יבוצע באמצעות רשות האכיפה והגבייה באחת מהדרכים הבאות: בכרטיס אשראי – באתר המקוון של רשות www.eca.gov.il; מוקד שירות טלפוני בטלפון 35592* או בטלפון 073-2055000; במזומן בכל סניף של בנק הדואר. הנאשם יתייצב לריצוי עונשו ביום 15.1.2025 בשעה 10:00. הנאשם יתאם את כניסתו למאסר עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר: פקס 08-9193314, דואר אלקטרוני [email protected], טלפון: 074-7831077 או 074-7831078. ככל שלא יקבל הנאשם הנחיה אחרת, עליו להתייצב במועד המוזכר בשעה 10:00 במתקן המעצר בכלא ניצן ברמלה עם תעודה מזהה והעתק של גזר הדין. נוסח מותר בפרסום של גזר הדין יינתן ויפורסם ללא שמו של הנאשם וללא פרטים מזהים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום. המזכירות – להעביר את גזר הדין לשב"ס ולשירות המבחן. הערה: גזר הדין ניתן ביום 28.11.2024. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision68121-11-21a	["מוחמד חאג' יחיא"]	[{"judgment_id": "0f18bab3-09b6-55bf-b58c-f9e659e510ce", "file_name": "68121-11-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 58305, "extension": "docx", "display_name": "68121-11-21- קובץ מקורי"}]
936130e6-ff9a-5e17-81a3-adf3822162bd	ביהמ"ש לענייני משפחה טבריה, שופטת ורד ריקנטי רוסהר: דחיית בקשות למינוי בן משפחה כאפוטרופוס לאור קיומו של ניגוד אינטרסים ומינוי עמותה חיצונית (א"פ 53270-10-24)	53270-10-24	2024-12-06	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	deciison53270-10-24	["ורד ריקנטי רוסהר"]	[{"judgment_id": "936130e6-ff9a-5e17-81a3-adf3822162bd", "file_name": "53270-10-23.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 105472, "extension": "doc", "display_name": "53270-10-24- קובץ מקורי"}]
a1add946-9a58-5566-936f-8ea0cfa4fd7f	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופטת גלי רון: פס"ד בעניין פירוק שיתוף (תלה"מ 52754-09-23)	52754-09-23	2024-09-24	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	null	decision52754-09-23	["גלי רון"]	[{"judgment_id": "a1add946-9a58-5566-936f-8ea0cfa4fd7f", "file_name": "52754-09-23.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 408854, "extension": "pdf", "display_name": "52754-09-23- קובץ מקורי"}, {"judgment_id": "a1add946-9a58-5566-936f-8ea0cfa4fd7f", "file_name": "פסד חלקי 52754-09_23.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 381211, "extension": "pdf", "display_name": "פסד חלקי 52754-09-23- קובץ מקורי"}]
d8d62107-0dec-5d1d-9631-78bec7f7318d	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופטת גלי רון: החלטה בעניין מינוי אפוטרופוס (א"פ 41795-04-24)	41795-04-24	2024-10-24	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	null	deciison41795-04-24	["גלי רון"]	[{"judgment_id": "d8d62107-0dec-5d1d-9631-78bec7f7318d", "file_name": "41795-04-24.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 587700, "extension": "pdf", "display_name": "41795-04-24- קובץ מקורי"}, {"judgment_id": "d8d62107-0dec-5d1d-9631-78bec7f7318d", "file_name": "41795-04_24.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 587702, "extension": "pdf", "display_name": "החלטה 41795-04-24- קובץ מקורי"}]
a0aded16-5bd3-56ad-b10e-3be653300889	ביהמ"ש במחוזי בתל אביב, השופטת תמר סנונית פורר: החלטה בעניין שימוש מסחרי בסימן של ICON MILANO (ת"א 7460-10-24)	07460-10-24	2024-11-18	2	4	3	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	3Civil	לפני בקשת המבקשים לסעדים זמניים. לטענת המבקשים, המשיבים מעתיקים באופן מושלם את עיצובי מוצרי האופנה של המבקשים, וכן עושים שימוש במותג ICON PARIS הדומה כדי הטעייה לסימן המסחר ולמותג של המבקשים ICON MILANO. בבקשה עתרו המבקשים כי בימ"ש יינתן את הסעדים הזמניים הבאים: צו מניעה זמני המורה למשיבים שלא לעשות שימוש בסימן המסחר של המבקשים ICON MILANO (כפי שנרשם) או בסימנים הדומים לו עד כדי הטעיה או בצירוף השם ICON עם גרפיקה שיוצרת מצג LOOK AND FEEL המחקה, דומה ומטעה של המותג ולמוצרים של המבקשים. צו מניעה זמני המורה למשיבים או מי מטעמם להימנע מלייצר ו/או לייבא ו/או לשווק ו/או למכור וכיוצ"ב בכל דרך אחרת ו/או לפרסם את המוצרים המפרים שהועתקו באופן זהה, או למצער דומה עד כדי הטעיה ע"י המשיבים או מי מהם. צו מניעה זמני שמורה למשיבים או מי מטעמם להימנע מלמסור, להעביר או להעלים וכיוצ"ב במוצרים המפרים ובכל המסמכים שקשורים לייצורם או לייבואם, הפצתם, שיווקם או מכירתם של המוצרים באופן שיסכל את מטרת הצווים המבוקשים או ייסכל את התביעה. צו עשה זמני למשוך את כל המוצרים המפרים. צו עשה זמני שמורה למשיבים למסור לבימ"ש ולמבקשים דו"ח מפורט של כל המוצרים המפרים שיוצרו, יובאו, שווקו על ידם. הצדדים לבקשה: המבקשים: המבקש 1 (להלן: "המבקש") בעל המניות והמנכ"ל של המבקשת 2 (להלן: "המבקשת") העוסקת בייבוא ובשיווק של מוצרי ומותגי אופנה יוקרתיים (כך בלשון הבקשה בסעיף 6). המבקש בעל מותגים שונים ופעיל במסגרת המבקשת משנת 2023. בעל מניות נוסף במבקשת הוא מר אלמוג מירישבילי המשמש כמעצב ראשי ומנהל ייצור (כך בלשון סעיף 6 לבקשה) (להלן: "אלמוג"). המשיבים: המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") הינה חברה העוסקת בייבוא ושיווק דברי הלבשה והנעלה בישראל. המשיב 2 (להלן: "המשיב") הוא מנכ"ל, דירקטור ובעל מניות במשיבה. המשיב 3 הוא בעל מניות נוסף במשיבה ואחראי לטענת המבקשים על עיצוב וייצור המוצרים המפרים. המשיבה 4 היא חברה נוספת העוסקת בייבוא ושיווק דברי הלבשה והנעלה. בבקשה צויין לגביה כך: "ייתכן ומדובר בחברת קש מאחוריה מסתתרים המשיבים 1-3 עת הם רושמים סימני מסחר מפרים". המשיב 5 הוא קרוב משפחתו של המשיב ומנכ"ל, דירקטור ובעל מניות במשיבה 4 ואחראי לטענת המבקשים לעוולות שביצעה המשיבה 4 כלפי המבקשים. ביום 6.10.24 הוגשה הבקשה לסעדים זמניים יחד עם הגשת התביעה. באותו היום ניתנה החלטה כי אין מקום להעתר לבקשה במעמד צד אחד והיא הועברה לתגובה. ביום 8.10.24 נדחתה בקשת המבקשים לעיון חוזר בהחלטה. לאחר הגשת תגובת המשיבים, נקבע מועד דיון לבקשה. ביום 11.11.24 התקיים דיון ארוך ובו השלימו ב"כ הצדדים את טיעוניהם. בתום הדיון אפשרתי לצדדים להגיש את קטלוג החורף של העונה הנוכחית של כל צד, שיתווסף לשאר הטענות שנשמעו בדיון. הצדדים הגישו את הקטלוג וכן השוואות שעשו. בהתאם לכך ניתנת ההחלטה כעת. תמצית טענות הצדדים תמצית טענות המבקשים לטענת המבקשים, הם בעלי מותג מקורי ICON MILANO שלגביו גם נרשם סימן מסחר לדברי הלבשה. לטענתם מדובר במותג אופנתי יוקרתי שפותח על ידי המבקשים ועושה חיל בישראל עם מגוון בגדי הלבשה פרי עיצובם של המבקשים (סעיף 12 לבקשה). לטענת המבקשים נכון לשנת 2024 הכנסותיהם מהמותג מגיעות למיליוני שקלים. לטענת המבקשים סימן המסחר שלהם מבדל אותם מכל המתחרים. לטענת המבקשים, קיימת להם עילה תביעה בשל הפרת עיצוב בהתאם לחוק העיצובים, תשע"ז-2017; גניבת עין; הפרת זכויות יוצרים; גזל מוניטין; מניעת הכנסות בניגוד לחוק עשיית עושר ולא במשפט. על כן הגישו תביעה ובה עתרו לסעד כספי לפיצוי בסכום של 2.6 מיליון ₪, וכן צווי מניעה קבועים וצו למתן חשבונות. לטענת המבקשים, המשיבים בחרו במודע ובזדון להתחקות אחר קו האופנה המותג וסימן המסחר שלהם ובחרו שם מתחרה ICON PARIS והעתיקו את קו המוצרים שלהם, ומציעים אותו במכירה במחירים נמוכים מתוך מטרה להוציא אותם מהשוק. לטענת המבקשים, על מוצרי המשיבים מופיע בגדול הרישום ICON ולעיתים סימנים נוספים ולעיתים המילה PARIS באופן הדומה עד כדי הטעיה בכוונה שהציבור יטענה ויחשוב שמדובר באותם מוצרים. לטענת המבקשים, כבר בחודש יולי 2024 בשל דין ודברים בין המבקש למשיב התברר להם כי בכוונת המשיבים לנקוט בכל הצעדים על מנת לפגוע בהם ולחסל את עסקיהם (צורפו תמלולים שידונו בהמשך). לטענת המבקשים בחנויות בהם נמכרים המוצרים של ICON MILANO נמכרים גם מוצרי המשיבים תחת ICON PARIS. לטענת המבקשים, משיחות של המבקש ושל אלמוג עם לקוחות ועם המשיבים עלה שהסיבה לרצון המשיבים לפגוע בפעילותם העסקית נובעת מעניין אישי מול אלמוג (סעיף 36 לבקשה), שלשיטתם היה אצלם בן בית בעסק אחר ועזב ופתח מותג מתחרה. לטענת המבקשים, בגדי המשיבים מהווים חיקוי בוטה של מותג המבקשים, עיצוביהם ופרסומיהם מתוך מטרה להטעות ולעשות שימוש במותג המבקשים. ההטעיה (סעיף 37) נובעת לטענת המבקשים מהדמיון בין מוצרי החיקוי למוצרים המקוריים כולל בין היתר שימוש בהרכב צבעוני זהה ובאותו האופן/ העתקת הלוגו כולל המילה ICON באותיות גדולות באנגלית לצד המילה PARIS באותיות קטנות יותר לצד או מתחת לשם המותג; שימוש בגופן לטיני דומה ויצירת גרפיקה ועיצוב שיוצרים יחדיו תחושה ורושם חזותי דומה, יצירת שפה גרפית הפונה לקהל היעד בטון ייחודי. תמצית טענות המשיבים לטענת המשיבים, יש לדחות את הבקשה. לטענתם, למבקשים אין בלעדיות במילה ICON שהינה מילה גנרית שנהוגה בתחום ונמצאת בשימוש של חברות רבות בעולם ובישראל למעלה מעשור. לטענת המשיבים, אין מדובר בעיצובים מקוריים של המבקשים אלא עיצובים שהועתקו ממספר חברות אשר מזוהות עם המילה ICON ובכל מקרה לא מדובר בדגמים בעיצוב מקורי של המבקשים. כמו כן לטענתם, המבקש לא "המציא" ולא "יצר" כלום (סעיף 10 לתשובה). השם של המבקשת מתבסס על מותג אחר ICON AMSTERDAM בו בחרה לעשות שימוש במונח ICON יחד עם צירוף שם של עיר עוד בשנת 2018. המשיבים טוענים כי כל העיצובים וכל המותג הוא העתקה מאחרים על ידי המבקשים. לטענת המשיבים, זכותם של המבקשים הינה אך ורק בסימן המסחר הרשום – קרי סימן המסחר בצורה בה נרשם: המלל בצירוף הלוגו. המשיבים מכחישים נחרצות כי עשו שימוש בסימן המסחר של המבקש. הם מפנים לכך שלא צורפה ולו ראיה אחת שהם עושים שימוש בסימן המסחר הרשום של המבקש. המשיבים צירפו נתונים מארגון הקניין הרוחני העולמי (WIPO) ומרשם סימני המסחר בישראל מהם עולה לטענתם כי השימוש במונח ICON הינו שימוש נפוץ ומקובל בתחום האופנה, כחלק מהסימן (נספחים 5-7 לתשובה). לטענת המשיבים, המבקש מסתיר את העובדה שאלמוג כאשר עבד אצל המשיבה באמצעות צד שלישי בנה את המותג נשוא התביעה והבקשה, לרבות נטילת רשימת הלקוחות של המשיבה שלא כדין ועושה בה שימוש. לטענת המשיבים, הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר. המבקשים יודעים על הקולקציה מחודש 8/2024, כאשר התנהל בעניין זה דין ודברים בין הצדדים, שגם אותו בחוסר תום לב לא חשפו במלואו בפני בימ"ש, כאשר הוגשה הבקשה במעמד צד אחד. לטענת המשיבים, דינה של המבקשת להימחק בהעדר כל זכות. המבקש הוא בעל סימן המסחר הרשום, וכך גם המוניטין הנטען, ועל כן אין למבקשת כל עילה להגשת הבקשה (והתביעה). דיון והכרעה קיומן של ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה – בכל הנוגע לבחינת סיכויי התביעה ומבלי לקבוע מסמרות לתביעה העיקרית, המשוכה שיהיה על המבקשים לעבור גבוהה. שוכנעתי לאחר בחינת העדויות והראיות כי על המבקשים יהיה להוכיח רכיבים רבים בהתאם לסעדים שנתבעו בתביעה, וכאשר לא פירטו גם כיצד חושב סכום התביעה בהתאם לרכיבי התביעה השונים (ראו לגבי חשיבות הגדרת הסעד: רע"א 6500/19 גבריאל נ' אשד (נבו, 7.5.2020)). הפרת של סימן המסחר של המבקש - בנספח 4 לבקשה צירפו המבקשים את תעודת סימן המסחר הרשום שלהם: סימן המסחר הוגש ביום 21.6.2023 והינו בתוקף למשך 10 שנים. סימן המסחר הוא לגבי סוג 25: דברי הלבשה, הנעלה וכיסויי ראש. הבעלים הוא המבקש בלבד. אין מחלוקת כי למשיבים אין סימן מסחר רשום בעת הזו. לבקשה צורף מרשם סימני המסחר (נספח 13) דוח בחינה ודחייה לרישום סימן ICON PARIS מיום 6.2.2024. על כן בעת הזו ולצורך הסעד הזמני יש למבקש זכויות בסימן מסחר רשום אל מול המשיבים שאין להם זכות כזו. יש לקחת בחשבון את משך הזמן שהסימן רשום, שאינו פרק זמן ארוך אלא של כשנה וחצי. אולם בכך לא די. על המבקשים להראות את אותה הפרה נטענת. בכל הראיות שצורפו על ידי המבקשים ועל ידי המשיבים אין הפרה אחת של מלוא סימן המסחר הרשום של המבקשים – קרי גם המלל וגם הלוגו, כפי שנרשם הסימן. בפסיקה נקבע כי ניתן לטעון להפרה של סימן המסחר גם בסימן דומה (להבדיל מסימן זהה), ואז נדרש להוכיח הטעיית הציבור: "[..] כאשר עניין לנו בשימוש הנעשה בסימן דומה - להבדיל משימוש הנעשה בסימן זהה - הטוען להפרה צריך להוכיח שהסימן האחר דומה לסימנו עד כדי הטעיית הציבור, והבחינה בהקשר זה נעשית "ביחס לאנשים בעלי היגיון רגיל, הנוהגים בשקידה סבירה" (עניין טעם טבע, 450). דרישת הדמיון בין שני המוצרים הינה ברף העולה על זה של "קשר" בלבד (השוו סעיף 46א(ב) לפקודה וכן עניין אבסולוט, 885), וכבר נפסק כי עצם החיקוי אינו מעיד בהכרח על כוונה להטעות את הלקוחות וכי גם כוונה להטעות "אינה מחייבת את המסקנה כי אכן התקיים חשש להטעיה" (ע"א 9070/10 טלי דדון-יפרח נ' א.ת.סנאפ בע"מ, פסקה 11 ([פורסם בנבו], 12.3.2012) (להלן: עניין יפרח) העוסק בעוולה של גניבת עין). המבחן המקובל לבחינת קיומו של דמיון מטעה הינו "המבחן המשולש", עליו עמד בית משפט קמא, הכולל את מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות; ומבחן נסיבות העניין (ראו ע"א 261/64 פרו-פרו ביסקויט נ' חברת פרומין, פ"ד יח(3) 275, 278 (1964)). אופן יישומם של מבחנים אלו בכל מקרה ומקרה אינו נעשה לפי סטנדרטים אחידים והוא מושפע מאופיו המבחין של הסימן הרשום ומהיקף ההגנה לה הוא ראוי (ראו ע"א 4116/06 Gateway Inc. נ' פסקול טכנולוגיות מתקדמות בע"מ, פסקה 16 ([פורסם בנבו], 20.6.2007))." ראו: ע"א 563/11 ADIDAS SALOMON A.G. נ' ג'לאל יאסין סה(3) 774, 798-799 (להלן: "עניין אדידס"). בחינת ראיות הצדדים מעלה כי תמונת המצב אינה מובהקת לצורך מתן סעד זמני: בחלק מהמוצרים יש שונות ברורה עם קווי דמיון רופפים למדי; בחלק מהמוצרים יש דמיון רב, אולם לא שוכנעתי כי הוא פרי יצירה ייחודית מוכחת ועיצוב מקורי דווקא של המבקשים. די לעת הזו בסעד הזמני בהבאת דוגמאות של המשיבים של מותג אחר שגם לו דמיון רב מאוד למוצרי המבקשים. בכל המוצרים ככל ומופיע מלל במוצרי המשיבים מופיע ICON PARIS, ואין שימוש בצירוף ICON MILANO . אצל שני הצדדים מופיע במספר מוצרים השימוש במילה ICON שאינו מוגן עבור אף אחד מהם. לא די בשימוש בפלטת צבעים גנרית של שחור, לבן ובז' ואין הדבר ייחודי וגם אינו מטעה בהשוואה בין המוצרים של כל צד. התמלולים שבהם לכאורה הוכחה להטעיה לא היו מלאים, ולא כללו פרטים מלאים עם מי בוצעו. לא ניתן היה ללמוד מהם על מגמה גורפת וכללית של הטעיית צרכנים. שיחה אקראית עם מוכר אחד שאמר שמדובר במוצרי ICON MILANO אינה מהווה הוכחה כי כל קו המוצרים מטעה, כי מתקיים חשש להטעיה, וכי מדובר בכוונת מכוון של המשיבים. בסיכומו של דבר וכפי שנקבע בעניין אדידס לגבי הפרת סימן מסחר: "בשלב יישום המבחנים ראוי לזכור עוד כי ההשוואה צריך שתעשה בין הסימנים בשלמותם ולא בין חלקים ספציפיים מהם (ראו: עניין טעם טבע, 451; רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ, פסקה 9 ([פורסם בנבו], 12.1.2010) (להלן: עניין מולטילוק)) וכי על הבדיקה להתמקד בקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם, בשונה למשל מעוולת גניבת העין בה נבדקים מכלול מעשיו של המפר". ראו: עניין אדידס, עמ' 799. בחינת כלל ראיות המבקשים מעלה כי הבחינה המבוקשת על ידי המבקשים הינה של חלקים ספציפיים בבגדים מסויימים ומהם מבוקש להסיק על דמיון מטעה. לא הייתה התייחסות מספקת לכך שלא הייתה הפרה אחת של סימן המסחר במלואו. בנספח 1 לבקשה ציינו המבקשים כי הם מצרפים טבלת עיצובים שהועתקו – אולם אין מדובר בטבלה. מדובר באוסף של תמונות זו לצד זו, אין כל הבחנה בין עיצוב לעיצוב או הגדרה מפורשת שלו (על מנת שניתן יהיה להבחין בין עיצוב לעיצוב לצורכי מתן הצו). בחלק מהתמונות קשה להתרשם הן מהמקור והן מההפרה הנטענת. כך למשל צורפו תמונות והשוואה לגבי חולצות כך: במבט ראשון יש דמיון מסויים (חולצות דומות הובאו גם לדיון). אולם אין מדובר בשימוש זהה ואין מדובר בשימוש מלא בסימן המסחר של המבקשים. יש אלמנטים דומים, אך לא זהים. הדמיון בעיקר נוצר משימת המלל בצמוד ובמקום דומה. אולם לא שוכנעתי כי הוא עד כדי הטעייה בפרט כאשר בחולצות ICON PARIS הכיתוב גדול ובולט בחולצת ICON MILANO הכיתוב כמעט נבלע ומה שבולט הוא דווקא הלוגו. לגבי חליפות טרנינג צורפו התמונות הבאות: מהשוואה זו לא ניתן ללמוד מה ההפרה ומה הדמיון המילולי והציורי לגבי העיצובים. גם לגבי החליפות הנוספות לא ניתן ללמוד מה מהות ההפרה: מתמונות אלה לא עולה שימוש בסימן המסחר של המבקשים (גם לא על ידיהם), ולא ניתן ללמוד על העתקה. בדוגמא נוספת שהביאו המבקשים לגבי חולצות עולה שימוש נפרד בין ICON MILANO ל ICON PARIS. גם הפונט בו נעשה שימוש שונה. עם זאת העיצוב בעל סממנים דומים: כל אלה הן דוגמאות חלקיות בלבד. למרות שאפשרתי לשני הצדדים לצרף את קטלוג החורף, לא היה במה שצורף על מנת לשנות מהראיות שכבר צורפו. בדיון הובאו שני מוצרים להשוואה שנקנו יום לפני בחנות בעפולה. לטענת המבקשים, הסחורה צמודה והלקוחות מתבלבלים בין שני המוצרים. לטענת המשיבים, בחינת המוצרים מעלה כי אדם סביר שמסתכל על שני המוצרים לא יתבלבל ולא יחשוב שמדובר באותו מותג. לטענתם המימדים שונים, הטקסטורה שונה, השימוש בחומרים שונה, ואי אפשר לומר שמדובר באותו מוצר. המבקשים לא צירפו טבלה מסודרת ממנה ניתן יהיה ללמוד את ההשוואה לגבי העיצובים השונים, הגדרת מוצר מסויים (שניתן יהיה להבחין בין מוצר למוצר) ומה מהות ההפרה לגבי כל אחד מהם. בהעדר השוואה מסודרת וברורה יש קושי אינהרנטי במתן הצו כפי שהתבקש, גם אם הייתי נכונה להעניקו לגבי חלק מהמוצרים. המשיבים הביאו בתשובתם לסעד הזמני וכן בהגשת הקטלוג על ידם השוואה בין דגמי ICON MILANO לבין דגמים של מותג זר אחר (פרטיו הוסרו לצורכי בקשה זו מאחר והם לא ממין העניין). לשיטת המשיבים השוואה זו מעלה כי המבקשים הם שהעתיקו ממותג בינלאומי ידוע ובעל שם את העיצובים ועל כן אינם יכולים לטעון להגנה: דוגמאות נוספות (נספח 11): ועוד: בקטלוג שהגישו המשיבים לאחר הדיון צירפו עוד דוגמאות מהן עולה דימיון כפי שטענו בין מוצרי ICON MILANO למוצרי המותג האחר. אולם בין כך ובין כך – איני נדרשת בשלב הזה ובמסגרת הסעד הזמני להכרעה לגבי מעמדו של אותו צד שלישי שאינו חלק מההליכים. ממילא וכפי שהובהר למשיבים גם בדיון טענה זו אינה טענת הגנה מספקת שעה שאין מחלוקת שהיא לא נשמעת מפי בעל הזכויות עצמו. עם זאת יש בדוגמא זו על מנת להראות כי לכל הפחות המבקשים אינם "שחקן בודד" בשוק. ויש בעניין זה על מנת להשפיע על סוגיית ההיעתרות לסעד הזמני. לאחר בחינת כלל הראיות שהוצגו על ידי שני הצדדים וגם כאשר לקחתי בחשבון כי חוג הלקוחות הינו זהה וכי יש דמיון מסויים בין המוצרים בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי די בכך על מנת ליתן את הצו. אשר על כן ולאחר כל זאת לא מצאתי כי המבקשים עומדים ברף הנדרש לסעד הזמני להוכחת הפרה, ומבלי לקבוע מסמרות להליך העיקרי בו יינתן לשני הצדדים יומם בבחינת ובהוכחת טענותיהם. ויודגש כפי שגם צויין בעניין אדידס הקביעה לצורכי הסעד הזמני כי לא הוכחה הטעיה אין משמעותה כי לא קיים כל דמיון בין מוצרי המשיבים למוצרי המבקשים אלא כי על פי שיקולי המדיניות שיש ליישם במקרה זה מדובר בדמיון שאינו מהווה הפרה של סימן המסחר (ראו: עניין אדידס, עמ' 802-803). הפסיקה קבעה כי יש להיזהר שלא להרחיב יתר על המידה את ההגנה על סימני המסחר: "יש להיזהר שלא להרחיב יתר על המידה את ההגנה הניתנת לסימני מסחר, כך שהיא תתפשט על כל מוטיב או מצג רעיוני בהם נעשה שימוש בגדר סימן המסחר. המבחן הוא האם הדמיון הרעיוני או הקשר האסוציאטיבי מקימים חשש כי הצרכן יסבור שמקורם של שני הסימנים אחד הוא. ההכרעה בשאלה זו צריכה להיעשות תוך הסתייעות, בין היתר, במבחנים המוכרים לנו מן המבחן המשולש, כגון חוג הלקוחות בו מדובר ויתר נסיבות העניין." ראו: רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ (נבו, 12.10.2010), פסקה 9 לפסק הדין. תמלולים - בתמלול שצורף בנספח 8 לבקשה בשיחה בין המבקש למשיב ביום 4.7.2024 נאמר בין היתר על ידי המשיב: "אני אדאג לתת הוראה בשוק שאתה תראה שגם לקוח אחד לא ייכנס אליכם". אולם מדובר בתמלולים חלקיים בלבד. לטענת המשיבים לו היו מצורפים כל התמלולים היה מתברר לבימ"ש ההקשר המתאים, וכן כי גם המבקש לא היסס להשמיע משפטים דומים כלפי המשיב. על כן סברתי כי בעת הזו לצורך הסעד הזמני אין בתמלולים ראיה מכרעת לטובת מי מהצדדים. גניבת עין - לצורך גניבת עין יש להוכיח על פי הפסיקה שני יסודות: מוניטין וחשש מפני הטעיה: "לעוולת גניבת העין שני יסודות, שהוכחתם מוטלת על הטוען לביצוע העוולה כלפיו: מוניטין שרכש בנכס או בשירות שהוא מציע; ו-חשש מפני הטעיה של הציבור לחשוב כי הנכס שמציע הנתבע שייך לתובע (עניין אווזי, פסקה 12; עניין משפחה, 942; עניין פניציה, 232-233). דרישה זו להוכחת שני היסודות גם יחד, היא שמאזנת בין האינטרס הקנייני של הסוחר ובין אינטרסים אחרים כגון חופש העיסוק של היצרנים המתחרים והרצון לעודד תחרות חופשית ולהימנע מיצירת מונופולים הפוגעים בשוק. על כן נפסק כי "הטעיה הנוגעת לנכס או לשירות שהתובע לא הוכיח כי קנה מוניטין לגביו - אינה נכנסת תחת עוולת גניבת העין... באופן דומה, העתקה של נכס בעל מוניטין אשר לא הוכח כי יש עמה חשש להטעיה - גם היא אינה מעניינה של העוולה (עניין יפרח, פסקה 8)." ראו: עניין אדידס, עמ' 803. בענייננו מבלי לקבוע מסמרות להליך העיקרי לא עולה כי לצורך הסעד הזמני הצליחו המבקשים בעת הזו להוכיח את הרכיבים הנדרשים לגניבת עין. לשיטת המבקשים הם פעילים בשוק משנת 2023. סימן המסחר נרשם מלפני כשנה וחצי. כמו כן בדיון נאמר מפורשות כי מדובר ב"חברה צעירה שעובדת על המיתוג שלה ויצרה לעצמה שם" (ראו: פרוט' מיום 4.11.24 עמ' 4 שורות 1-2). בנסיבות הללו לא הוכיחו עדיין המבקשים את המיתוג הנדרש לצורך טענת "גניבת עין". בכל הנוגע לחשש הטעיה – האמור לעיל לגבי הפרת סימן המסחר גם כאשר מופיעים אלמנטים דומים כוחו יפה גם לחלק זה. עוד יצויין מבלי לקבוע מסמרות כי לשלב בו אנו מצויים לא הצליחו המבקשים להראות כי המונח ICON MILANO שייך בתודעת הציבור לעסקם-שלהם. על המבקשים היה להוכיח "ייחודיות שיש בו בשם, ייחודיות המשייכת עצמה לו ורק לו" (ראו: ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי פרסום שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3), 933 943). מעמדה של המבקשת - בנספח 4 לבקשה צורפה התעודה המעידה כי סימן המסחר הוא בבעלות המבקש. עד תום הדיון בבקשה לא הובהר מעמדה של המבקשת 4 ומה העילה ביחס אליה. לא די בהיותו של המבקש בעל המניות ומנכ"ל המבקשת. בדיון טען ב"כ המבקשים כי המבקשת משתמשת בסימן והיא זו שנפגעת כלכלית מההפרות. לטענת המבקש יש הסכם בינו לבין המבקשת. אולם המבקשים נמנעו מהצגת הסכם זה. על כן ומאחר ולא הוכחה זיקה משפטית של המבקשת להפרות הנטענות ולבעלות בסימן המסחר או בשימוש בו, אין עילה להגשת הבקשה לסעד זמני ביחס אליה. מעמדם של משיבים 4-5 – לאחר בחינת טענות הצדדים לא שוכנעתי לצורכי הסעד הזמני כי בוססה עילה לגבי המשיבים 4-5. לא הוכח בעת הזו ולצורך הסעד הזמני כי המשיבה 4 היא 'חברת קש' מאחוריה מסתתרים המשיבים 1-3 (כפי שנטען בבקשה). לא הוכח הקשר של המשיב 5 להפרות הנטענות ובאמצעות המשיבה 4. על כן הבקשה לסעד זמני לגביהם נדחית. שיהוי – התמלולים שצורפו לבקשה (נספחים 8-10) שבין היתר על בסיסם טוענים המבקשים כי קיימת דחיפות למתן הצו הם מיום 4.7.2024 ומיום 7.7.2024. בנספח 14 צורפו תמלולים מחודש 8/2024. בנספח 15 צורף דו"ח חוקר מיום 1.9.2024. הבקשה הוגשה ביום 6.10.2024. תקנה 95(ד)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי יש לבחון "האם המבקש לא השתהה יתר על המדיה בנסיבות העניין בהגשת כתב התביעה או בהגשת הבקשה לסעד הזמני". בענייננו יש לבחון את השיהוי ביחס למועד בו התברר למבקשים על ההפרה הנטענת. בחינת הראיות שצורפו מעלה כי היה דין ודברים בין הצדדים, התברר גם שהצדדים היו בהליכי גישור (רק בדיון ולא מהבקשה), איסוף ראיות על ידי המבקשים (שיחות עם לקוחות, פניה לחנויות, דו"ח חוקר) – היו בחודשים 7-8/2024. הסעד הזמני הוגש רק ביום 6.10.24 עם הגשת התביעה. המבקשים הציגו את הבקשה כדחופה הדורשת מתן צו מניעה מיידי ומבלי לפרט ולנמק את באופן מספק סוגיית השיהוי. נושא המועדים לא קיבל את המענה המספק בבקשה וגם לא ניתן היה להבינו לאשורו מהבקשה שנדונה במעמד צד אחד בתחילה. המבקשים טענו בדיון כי המשיבים לא הפיצו את כל הקולקציה, על כן אין שיהוי ביחס למוצרים שלא הופצו. אין בידי לקבל טענה זו. יש לבחון את כלל המסכת שהתבררה ולא רק סוגייה אחת. ויתרה מכך, אם בכוונת המבקשים היה למנוע את מכירת קולקציית החורף, היה עליהם להגיש את הבקשה עוד בחודשי הקיץ ולא להמתין לחודש אוקטובר. מדובר בשיהוי משמעותי המצדיק לבדו את דחיית הבקשה לצו מניעה ושולל את הטענה בדבר דחיפות הסעד ובדבר החיוניות והצורך להענקתו (ראו: רע"א 38430-08-24 פסקה 10 והאיזכורים בו: רע"א 1450/20 פרילינג נ' ניר משה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פסקה 16 (19.4.2020); רע"א 5915/24 פלד נ' אניעם מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פסקה 17 (12.8.2024)). אשר על כן וגם בשל קיומו של שיהוי יש מקום להורות על דחיית הבקשה. תום לב – בכל הנוגע לתום הלב הנדרש בבקשה לצו מניעה, לאחר בחינת טענות הצדדים בכתב ובעל פה ובחינת ראיותיהם, המבקשים לא עמדו בפירוט המלא והנדרש בבקשה לצו מניעה במעמד צד אחד. המבקשים לא פירטו עד תום מה היה הדין ודברים בין הצדדים בחודשים שקדמו לבקשה. הם אמנם צירפו תמלולים שתמכו בבקשתם אולם מדובר בחלקי שיחות, והמבקשים נמנעו מלפרט את כל דין הדברים שהיה בין הצדדים שיש בו להאיר באופן אחר הן את הסכסוך והן את הדחיפות והצורך להיעתר לבקשה לסעדים זמניים. כמו כן רק בדיון התברר כי הצדדים היו בגישור. עובדה זו הינה רלוונטית מאוד להכרעה בבקשה גם בשאלת השיהוי וגם בשאלת תום הלב והמבקשים נמנעו מלציין זאת בבקשה. כמו כן המבקשים לא פירטו עד תום ובצורה מלאה את הסכסוך שבין אלמוג למשיבות. דבר שגם בו יש להאיר את הסכסוך בין הצדדים באופן שונה ובאספקלריה של סכסוך עסקי בין מתחרים ולא בהפרה של צד אחד את זכויות הצד השני. זאת עוד מבלי להכריע בעת הזו לגבי פעולות נטענות של אלמוג כנגד המשיבים, כפי שפירטו המשיבים בתשובתם. העולה מכך כי המבקשים לא עמדו בחובת תום הלב וכנגזרת ממנה חובת הגילוי הנדרשת בדיון בסעד הזמני (תקנה 95(ד)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי). מאזן נוחות ונזקים – לטענת המבקשים, מאזן הנוחות נוטה לטובתם לאור פגיעה בזכויותיהם ופגיעה בסימן המסחר הרשום. לטענתם הנזק שייגרם למשיבים בטל בשישים לעומת הנזק שייגרם להם לו תמשך פעילות המשיבים ולא ניתן יהיה להשיב את הגלגל אחורה (סעיף 74-75 לבקשה). כמו כן טענו כי הנזק שנגרם להם נובע גם מהחזרת סחורות והפסדי מלאים. לטענת המשיבים, שילוב כלל טענותיהם מעלה כי יש לדחות את הבקשה והנזק שייגרם להם ככל ויינתן הצו עולה שבעתיים על הנזק שייגרם למבקשים ככל ולא יינתן, בפרט כאשר המבקשים ידעו על הקולקציה מזה זמן רב ובחרו להשתהות בהגשת הבקשה. יצויין כי המבקשים לא הביאו כל ראיה או נתונים לגבי החזרי סחורות או הפסדי מלאים. בכל הנוגע למאזן נוחות ונזקים במקרים דומים של קניין רוחני נקבע בפסיקה כי יש להוכיח טענה לפגיעה תדמיתית וכי ניתן לפצות בפיצוי כספי בסוף ההליך ואין מדובר בנזקים בלתי הפיכים: "בעניין מאזן הנוחות, המבקשת טוענת כי היא עתידה לספוג נזקים כלכליים ותדמיתיים אם לא יינתן עיכוב ביצוע. ברם, ככל שערעורה של המבקשת יתקבל ניתן יהיה לפצות אותה בפיצוי כספי בעבור נזקים נטענים אלו, ואין מדובר בנזק בלתי הפיך שייגרם לה (ראו: ע"א 5671/11 אנדרסון מדיקל בע''מ נ' אוניפארם בע''מ, פסקה 8 (1.9.2011); ע"א 1272/15 נובוקרטין בע"מ נ' הייר אקספרס בע"מ, פסקאות 13-12 (19.2.2015)). נוסף על כך, הטענה בדבר הפגיעה התדמיתית הצפויה למבקשת לא גובתה באסמכתאות מתאימות. המבקשת לא הראתה ראיות ממשיות בנוגע למוניטין אותו הצליחה לבנות במשך החודשים המועטים מאז הושק המותג החדש הבא לידי ביטוי בשלט השני, אשר ביצוע ההחלטה תפגע בו בשלב הזה (ראו: ע"א 3343/17 יקבי ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' אנטיפוד השקעות בע"מ, פסקה 22 (1.8.2017); רע"א 1598/16 בריל אאוטלט אילת בע"מ נ' ביג מרכזים מסחריים שותפות מוגבלת, פסקה 18 (11.4.2016)). מאידך גיסא, בפי המשיבות טענות זהות שנגרמים להן נזקים כספיים נמשכים משמעותיים כל אימת שהמבקשת משתמשת בשלט השני. על כן אינני מוצא כי מאזן הנוחות מטה את הכף לטובת קבלת הבקשה." ראו: ע"פ 7500/19 אור רז נ' עמינח תעשיות רהיטים ומזרונים בע"מ (נבו, 11.12.2019), פסקה 10 לפסק הדין. יש לקחת בחשבון את סוג המוצר הנמכר. כאשר מדובר במוצרי ביגוד והלבשה (בהתאם לקטגוריה של רישום הסימן) מדובר במוצרים שקל לכמת את הנזקים שייגרמו בסופו של יום לו יזכו המבקשים בתביעה. לכך יש להוסיף כי בסעדי התביעה אמנם התבקש גם סעד של מתן חשבונות. על כן, וככל ובסופו של יום יזכו המבקשים בתביעתם ניתן יהיה לשפותם על נזקיהם. נוסח צו המניעה שהתבקש והיקפו – הצו שהתבקש הוא רחב ובימ"ש התבקש למנוע כל שימוש של המשיבים בצירוף ICON PARIS. בדיון התבקשו המבקשים לחדד את הצו שהם מבקשים, זאת על מנת שניתן יהיה גם לאכוף את הצו לו יינתן, בתגובה ציינו כי לא יעמדו על הסעד ביחס לנעליים. למרות זאת בקטלוג שצורף לאחר הדיון חזרו וטענו להפרה בנעליים. המבקשים ציינו כי הם מבקשים כי יינתן צו שהמשיבים יפסיקו להשתמש במונח: ICON PARIS ביחס לכל הבגדים. בהתחשב בכל האמור לעיל וכאשר צו שניתן אינו תיאורטי אלא אמור להיות מעשי וקל וברור לאכיפה היעתרות לצו כפי שהתבקש, הינה רחבה מדי ולא תאפשר את יישומו ואכיפתו גם אם הייתי נכונה להיעתר לחלק מהבקשה. אשר על כן גם בבחינת מאזן הנוחות והנזקים, הכף נוטה לטובת המשיבים. הבקשה לצווי עשה – לאור כל האמור לעיל, אין גם מקום להיעתר לבקשה לצווי עשה שעה שצו המניעה לא התקבל. כידוע צו עשה משנה את המצב הקיים וההיעתרות לו הינה במשורה ובמקרים חריגים בלבד. כמו כן היעתרות לצו זה מהווה מתן סעד זמני שהינו גם אחד מהסעדים העיקריים והסופיים שהתבקשו בתביעה. אשר על כן ומכל הנימוקים לעיל, הבקשה נדחית. הוצאות הבקשה – לאחר בחינת היקף הבקשה ותוצאתה, המבקשים, יחד ולחוד, יישאו בהוצאות המשיבים יחדיו בסך של 15,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא – יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין. המזכירות תסגור את בקשה 2. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision7460-10-24	["תמר סנונית פורר"]	[{"judgment_id": "a0aded16-5bd3-56ad-b10e-3be653300889", "file_name": "7460-10-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 2103831, "extension": "docx", "display_name": "7460-10-24- קובץ מקורי"}]
007b64f4-9ad5-56a9-b74c-cb9ef94a8b86	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, השופט יונה אטדגי: פס"ד בתיק ת"א 55952-02-23	55952-02-23	2024-11-16	2	4	3	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	3Civil	המחלוקת בתביעה זו נסבה על תוקפו/ביטולו של "זיכרון דברים" שהקנה לתובעים "זכות ראשונים" לרכוש דירה, שהנתבעים זכאים להירשם כבעליה, כיורשי המנוחים הרשומים כיום כבעליה. רקע עובדתי דירת המגורים שבמחלוקת, כתובתה: רחוב הבנים 17 חולון, גוש 7161 חלקה 254 תת חלקה 8 (להלן – "הדירה"). הבעלים הרשומים של הדירה בלשכת רישום המקרקעין הם המנוחים יעקב מועלם ז"ל (להלן – "יעקב") וודיעה מועלם ז"ל (להלן – "וודיעה") (ביחד – "המנוחים"). יעקב נפטר ביום 29.12.1978 וודיעה נפטרה ביום 18.1.2020. הנתבעים הם ילדיהם ונכדיהם של המנוחים הזכאים כיורשיהם להירשם כבעלים של הדירה במקומם. לעניין זה יצוינו העובדות הבאות: בעת החתימה על זיכרון הדברים, ביום 14.2.2022 כפי שיתואר להלן, היה בידי הנתבעים צו קיום צוואה בעניינה של וודיעה, שניתן ביום 29.11.2020 (להלן – "צו קיום צוואה"), שממנו ניתן ללמוד כי הנתבעים הם יורשיה, כאשר הנתבעים 10 ו-11 (להלן – "דניאל ודורי"), בנותיו של אבנר רז ז"ל (להלן – "אבנר"), בנם של המנוחים שנפטר לפני פטירתה של וודיעה, בחודש פברואר 2019, צוינו בצו קיום הצוואה (חלק מנספח 2 לתצהיר התובעת 2) כצאצאיו, הזוכים בחלקו בירושה. בעת החתימה על זיכרון הדברים טרם ניתן צו ירושה בעניינו של יעקב. זה ניתן רק לאחר מכן, ביום 19.5.2022 (חלק מנספח 2 הנ"ל, להלן – "צו הירושה"). צו הירושה אינו מציין את שמותיהם של דניאל ודורי, אלא "יורשי אבנר רז ז"ל". עובדתית, בעניינו של אבנר טרם ניתן צו ירושה (או צו קיום צוואה) עד ליום הגשת הסיכומים (לכל הפחות, לא התקבל עדכון אחר בעניין זה בין הגשת הסיכומים ליום כתיבת פסק הדין). אני נדרש לתיאור מפורט זה, משום המחלוקת שהתגלעה בעניין זה, כפי שתואר להלן. אוסיף עוד, כי עובדתית, עד היום (וגם בגין זה לא התקבל עדכון אחר מאז הגשת הסיכומים), הנתבעים טרם נרשמו כבעלים של הדירה והזכויות בה רשומות עדיין על שם המנוחים. מאחר שהזכויות בדירה לא היו רשומות עדיין על שם הנתבעים, חתמו הצדדים ביום 14.2.2022 על "זיכרון דברים לקניית דירה ברחוב הבונים 17 חולון" (נספח 3 לתצהיר התובעת, להלן – "זיכרון הדברים") וכן על הסכם שכירות המתייחס לדירה (נספח 4 לתצהיר התובעת, להלן – "הסכם השכירות"). להלן ההוראות הרלוונטיות לענייננו בזיכרון הדברים: הנתבעים הוגדרו בו כ"מוכרים" והתובעים "כקונים"; בפתחו מוגדרת הדירה הנדונה, ובפסקת "והואיל" הראשונה וכן בסעיף 1.1 שלו הנתבעים הצהירו כי "הינם היורשים החוקיים של בעלי הזכויות בנכס"; בסעיף 2.1 נכתב: "הקונים מקבלים זכות ראשונית לרכישת הנכס בסכום של 1,450,000 ₪ (מיליון ארבע מאות וחמישים אלף ₪) תוך שישה חודשים או תוך 30 ימים מיום רישום הזכויות בדירה על שם הקונים בלשכת רישום המקרקעין לפי המוקדם מבניהם (או למועד המוארך כאמור בסעיף 4.1)"; בסעיף 2.2 הוסכם כי דמי השכירות שישולמו על-פי הסכם השכירות יופחתו מהתמורה שהוסכמה בזיכרון הדברים; בסעיף 2.3 הוסכם כי "היטל ההשבחה, ככל שיחול, ישולם על-ידי הצדדים בחלקים שווים"; בסעיף 3 נקבע, למעשה, פיצוי מוסכם במקרה של הפרה מצד הקונים (התובעים) בסך של 145,000 ₪; בסעיף 4.1 נכתב: "הצדדים מתחייבים לחתום הסכם סופי, עד תאריך 14.8.2022 או תוך 30 יום מיום רישום הזכויות על שם היורשים בלשכת רישום המקרקעין לפי המוקדם (להלן – המועד להסכם הסופי). לקונים שמורה הזכות להאריך את התקופה עד ליום 14.11.2022". ובסעיף 7 נכתב: "היה ולא יצליחו המוכרים להעביר על שמם את הבעלות על הדירה תוך 6 חודשים מיום חתימת זיכרון דברים זה, הרי שזיכרון דברים זה בטל ומבוטל ולקונים לא תהיה כל טענה או דרישה כלפי המוכרים". בהסכם השכירות הוגדרו הצדדים כ"משכיר" והתובעים כ"שוכר"; גם בהסכם זה הצהירו הנתבעים (בפסקת "והואיל" השנייה) כי הם "היורש החוקי של המנוחים" לפי צו קיום הצוואה ולפי צו הירושה; תקופת השכירות הוגדרה למשך 12 חודשים ממועד חתימת הסכם השכירות, "או עד רישום הנכס על שם המשכיר בלשכת רישום המקרקעין..." (סעיף 2.2); דמי השכירות החודשיים נקבעו על סך 4,000 ₪ (סעיף ה6); גם בהסכם זה צוין כי לתובעים "זכות ראשונים לרכישת הדירה מיד לאחר רישומה בלשכת רישום המקרקעין" (סעיף 14.1), ובסעיף 14.2 נכתב: "ככל ולא יממש השוכר את זכותו תוך חודש ממועד הרישום או לא יאוחר מיום 14/8/2022 לפי המוקדם מבניהם יהיה זכאי המשכיר למכור את הדירה לכל אדם אחר". ובסעיף 14.3 נכתב: "במידה והשוכר יממש את זכות הראשונים שלו לרכוש את הדירה, ייחשבו דמי השכירות כחלק מהתשלום עבור רכישת הדירה". עם חתימת שני ההסכמים, הפקידו התובעים בידיו של עו"ד אבי חמו (להלן – "עוד חמו"), שייצג את הנתבעים באותם הסכמים, סך של 145,000 ₪, ועברו להתגורר בדירה כשוכרים כשהם משלמים דמי שכירות חודשיים כפי שהוסכם. ביום 19.5.2022 ניתן, כאמור, צו הירושה בעניינו של יעקב. לטענת התובעים, רק אז התברר להם כי טרם ניתן צו ירושה בעניינו של אבנר, כך שעדיין לא ניתן היה לרשום את זכויותיהם של הנתבעים בדירה. הנתבעים טוענים, כי היעדרו של צו ירושה בעניינו של אבנר נאמר על ידם לתובעים עוד בשלב המשא-ומתן, ומחלוקת זו עוד תידון להלן. מכל-מקום, רק ביום 20.10.2022 הגישו הנתבעים בקשה למתן צו ירושה בעניינו של אבנר, אך מאחר שהיא הוגשה באופן פגום (כך נטען) נדרש היה להגיש בקשה מתוקנת, וזו הוגשה רק ביום 19.2.2023.אולם, גם בקשה זו הוגשה באופן פגום. בקשה מתוקנת נוספת הוגשה ביום 5.2.2023, אך מטעם כלשהו גם היא נדחתה או נמחקה, ובפועל לא ניתן צו ירושה בעניינו של אבנר (לכל הפחות עד מועד הגשת הסיכומים, לא הוגש עדכון נוסף מאז). לאור העיכוב ברישום זכויותיהם של הנתבעים, ובהתאם להוראת סעיף 4.1 לזיכרון הדברים, הודיעה עו"ד ליליאנה צור (להלן – "עו"ד צור"), שייצגה את התובעים בהסכמים, לעו"ד חמו, על הארכת המועד להודעה על מימוש זכות הראשונים עד יום 14.11.2022, ועו"ד חמו אישר את קבלת ההודעה (התכתובת בעניין זה צורפה כנספח 8 לתצהיר התובעת). משגם המועד הנדחה קרב ובא וזכויות הנתבעים בדירה טרם נרשמו, ובעקבות שיחות שהתנהלו בין עו"ד צור לעו"ד חמו, העביר לה האחרון טיוטה מתוקנת של זיכרון דברים, המאריך את התקופה למשלוח ההודעה על זכות הראשונים בשישה חודשים נוספים, עד יום 14.5.2023 (הטיוטה והתכתובת בעניינה צורפה כנספח 9 לתצהיר התובעת), והוסכם להיפגש ביום 7.11.2022 לצורך חתימת הצדדים על טיוטה זו (סעיף 10 לתצהיר התובעת, יצוין כי הנתבעים חלוקים על תיאור זה). לפגישה זו הגיעו התובעים עם באת-כוחם עו"ד צור, אך מטעם הנתבעים התייצב עו"ד חמו בלבד, שעמד על קיום פגישה נוספת בנוכחות הנתבעים. הפגישה הנוספת נערכה ביום 17.11.2022, ואליה הגיעו התובעים ועו"ד צור וכן הנתבעים 1 ו-5 (להלן – "אלי" ו"יעל", בהתאמה) ועו"ד חמו. בפגישה זו טענו הנתבעים, לראשונה, כי זכות הראשונים כבר פקעה, משלא מומשה על-ידי התובעים במועד הנקוב בזיכרון הדברים וגם לא במועד המוארך (14.11.2022), ודרשו להעלות את התמורה שהוסכמה, כתנאי למימוש העסקה. התובעים סירבו לדרישה זו (תיאור הדברים מובא בסעיף 11 לתצהיר התובעת, הנתבעים לא הציגו גרסה אחרת לפגישה זו). במהלך החודשים נובמבר-דצמבר 2022 נערכו מספר שיחות בין התובעת לבין עו"ד חמו וחלק מהנתבעים, וכן פגישה, שבה השתתפו שני התובעים, אבותיהם וחלק מהנתבעים, בכולן דרשו הנתבעים מהתובעים להעלות את התמורה שהוסכמה כתנאי לקיום העסקה, מ-1,450,000 ₪ ל-1,750,000 ₪, והתובעים סירבו לדרישה זו. לטענת התובעים, בכל השיחות והפגישות הללו, הנימוק היחיד שהנתבעים ציינו כמי שמונע את רישום זכויותיהם בדירה היה היעדר צו הירושה של אבנר. השיחות הוקלטו והתובעים צירפו לכתב התביעה ולתצהיריהם הֶחְסֵן נייד שלהם (התקן usb), תמלילי השיחות הוגשו בהודעה נפרדת. הנתבעים לא העלו כל הערה בדבר נכונות התמלילים. ביום 22.12.2022 שלח ב"כ התובעים באותה עת, עו"ד עופר ברוך (להלן – "עו"ד ברוך") לעו"ד חמו מכתב, הדורש את אכיפת זיכרון הדברים והשלמת העסקה בהתאם לתמורה שהוסכמה (נספח 10 לתצהיר התובעת). בתשובה לאותו מכתב, שלח בא-כוחם של הנתבעים, עו"ד דוד קירשנבוים (שמייצג אותם גם בתביעה זו, להלן – "עו"ד קירשנבוים") לעו"ד ברוך מכתב, שבו נכתב כי לא ניתן היה לבצע את העסקה משני טעמים: א- קיומה של הערה בנסח בדבר אי-התאמה, הנובעת מכך ששטח הדירה הרשום בנסח, 37 מ"ר, הורחב בבנייה שלא כדין לשטח של 65 מ"ר (להלן – "הערת אי ההתאמה"), ב- היעדר צו ירושה בעניינו של אבנר (המכתב צורף כנספח 11 לתצהיר התובעת). לטענת התובעים, זו הייתה הפעם הראשונה, שהנתבעים ציינו את הערת אי-ההתאמה כנימוק המונע את רישום הזכויות על שמם. בסופו של אותו מכתב נכתב (סעיף 6): "במצב דברים זה, בו לא ניתן לבצע עסקת מכר בדירה ובהתאם להוראות "זיכרון הדברים" מיום 14.2.2022- מודיעים בזאת מרשיי על ביטול "זיכרון הדברים" מיום 14.2.2022". כן נדרשו התובעים באותו מכתב לפנות את הדירה (סעיף 7). גם לאחר אותו מכתב התקיימה שיחה נוספת בין התובעת לבין אלי, שבה שב אלי והציע לנתבעים לשלם את הסכום שהם מבקשים (סך של 1,750,000 ₪) לשם קיום העסקה, ובקשתו נדחתה (גם תמליל שיחה זו הוגש). ביום 31.1.2023 הגישו התובעים בבית משפט השלום תל-אביב, נגד התובעים, תביעת פינוי מהדירה (ת.א 76423-01-23, להלן – "תביעת הפינוי"). על-פי החלטת כב' השופטת כרמלה האפט, ההליכים בתביעת הפינוי עוכבו עד למתן פסק הדין בתביעה זו (נספח 14 לתצהיר התובעת). מצב הדברים העובדתי נכון להיום: התובעים עדיין מתגוררים בדירה ומשלמים דמי שכירות חודשיים בסך 4,000 ₪, צו הירושה בעניינו של אבנר טרם ניתן, וממילא זכויות הנתבעים טרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין. התביעה ותמצית טענות הצדדים הסעד העיקרי המבוקש בתביעה זו הוא מתן צו הצהרתי, לפיו זיכרון הדברים תקף ובר אכיפה. כן התבקשו סעדים נלווים: הארכת המועד למימוש זכות הראשונים, להורות לנתבעים לחתום על הסכם מכר סופי "בתנאים האמורים בזיכרון הדברים" לאחר רישום זכויות הדירה על שמם, להורות לנתבעים לעשות את כל הנדרש לשם רישום הזכויות על שמם, ליתן צו האוסר על הנתבעים לבצע כל דיספוזיציה בדירה עד למתן פסק דין, לקבוע כי הנתבעים מנועים מלפנותם מהדירה, ולהתיר להם פיצול סעדים לשם תביעת נזקיהם. התובעים טוענים כי הנתבעים נמנעו, ללא הצדקה, לרשום את הזכויות בדירה על שמם, ולכן הם מנועים מלהסתמך על התנאי המורה על פקיעת זיכרון הדברים בחלוף התקופה שצוינה בו; כי הנתבעים הצהירו הצהרה שקרית לפיה הם "היורשים החוקיים של הנכס" עוד בטרם ניתן צו הירושה בעניינו של אבנר, תוך שהם מסתירים מהם עובדה זו; כי אין כל ממש בטענה כי הערת אי-ההתאמה מונעת את רישום הזכויות על שם הנתבעים וכי טענה זו הועלתה לראשונה רק במכתבו של עו"ד קירשנבוים; בקשר לכך טוענים התובעים, כי דבר אי-ההתאמה היה ידוע לצדדים, אשר לא ראו בכך מניעה לרישום הזכויות, וכי בשל כך הוסכם כי היטל ההשבחה ישולם על-ידי שני הצדדים בחלקים שווים, למרות שעל-פי דין הנתבעים צריכים לשאת בו לבדם; כי הנתבעים נהגו עימם בחוסר תום-לב ובתרמית; וכי הנימוק האמיתי היחיד לסירובם למימוש ההסכם הוא דרישתם שלא-כדין להוסיף על התמורה שהוסכמה; התובעים טוענים, כמובן, שהודעת הביטול נשלחה אליהם שלא כדין. הנתבעים מבקשים לדחות את התביעה, תוך קביעה שביטול זיכרון הדברים נעשה כדין, ובהתאם לתנאיו. לדבריהם, שתי המניעויות שלא אפשרו את רישום הזכויות על שמם היו ידועות לתובעים עוד בשלב המשא-ומתן לכריתת זיכרון הדברים. לטענתם, התובעים הם שנהגו בחוסר תום לב, כאשר הם מבקשים ליהנות כיום מהתמורה שנקבעה בזיכרון הדברים, על אף שחלף המועד למימוש זכות הראשונים שלהם וזיכרון הדברים פקע, כאשר בינתיים מחיר הדירה האמיר. לדבריהם, הם היו נכונים לבקש תמורה פחותה ממחיר הדירה היום, "לפנים משורת הדין", אך הנתבעים דחו את כל הצעותיהם. לטענתם, התובעים מנצלים בתום לב את הסכם השכירות שנעשה, מתגוררים בדירה תמורת דמי שכירות פחותים מהראוי ומסרבים לפנותה. הבקשה לסעד זמני יחד עם התביעה, הגישו התובעים בקשה לצו מניעה זמני שיורה לנתבעים להימנע מכל דיספוזיציה (כולל השכרה) בדירה, וכן צו המונע מהם מלפנותם ממנה, עד למתן פסק דין בתביעה. ניתן על ידִי צו ארעי ביחס לבקשה להימנע מכל דיספוזיציה בלבד, מאחר שתביעת הפינוי מתבררת בבית משפט אחר, וזאת עד לקבלת תשובת הנתבעים והחלטה בבקשה. משהנתבעים לא השיבו במועד שהוקצב, ניתן על ידִי צו מניעה זמני, להימנע מעשיית דיספוזיציה בדירה עד למתן פסק דין בתביעה. כאמור לעיל, הליכי תביעת הפינוי עוכבו עד למתן פסק דין בתביעה זו. מהלך הדיון משכשלו הניסיונות להביא את הצדדים לידי פשרה, הוריתי על הגשת תצהירי עדות-ראשית. מטעם התובעים הוגשו תצהירים של התובע ושל התובעת. כן הוגש מטעמם תצהיר של עו"ד צור. התובעת נחקרה בבית המשפט. ב"כ הנתבעים ויתר על חקירתו של התובע (בהמלצת בית המשפט) מאחר שהיה מדובר בתצהיר זהה בתוכנו, כאשר התובע היה נוכח בעת עדותה של התובעת, וזאת מבלי שהוויתור יהווה אישור לאמור בתצהירו (עמ' 42 לפרו'). מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע 6 (להלן – "דני") וכן הוגשה חוות דעת שמאי בנוגע למחיר הדירה כיום (כלומר בעת עריכת חוות הדעת). לאחר חקירתו של דני, הודיע ב"כ הנתבעים כי מחמת "תקלה" הקשורה לזימונו של השמאי הוא מוותר על חוות הדעת, ובהתאם לכך הוריתי על הוצאתה מחומר הראיות (עמ' 108-107 לפרו'). לאחר ההוכחות הוגשו סיכומים בכתב (התובעים הגישו גם סיכומי תשובה). דיון והכרעה השאלה העיקרית העומדת להכרעה הינה שאלת תקפותו או בטלותו של זיכרון הדברים. זיכרון הדברים צפה שני מצבים: 1- מצב, שבו הנתבעים ירשמו את זכויותיהם בדירה על שמם, אזי לפי סעיף 2.1 התובעים "מקבלים זכות ראשונים לרכישת הנכס בסכום של 1,450,000 ₪... תוך 30 יום מיום רישום הזכויות בדירה...". במצב זה הצדדים גם התחייבו לחתום "הסכם סופי" תוך אותו מועד (סעיף 4.1); 2- מצב, שבו הנתבעים "לא יצליחו" לרשום את הזכויות על שמם תוך 6 חודשים מיום חתימת זיכרון הדברים, אזי, על-פי הוראת סעיף 7, הוא מתבטל. למעשה, קשה לשער למה נועדה החלופה של שישה חודשים מיום חתימת זיכרון הדברים הנקובה בסעיף 2.1 ובסעיף 4.1 , שהרי אם העברת הזכויות נרשמת, אזי כאמור העסקה נכנסת לתוקפה, ואם העברת הזכויות לא נרשמת לאחר 6 חודשים העסקה מתבטלת (בהתאם לסעיף 7). אף אחד מהצדדים אינו טוען שהתובעים היו רשאים להודיע על מימוש זכות הראשונים בתוך ששת החודשים האמורים, גם אם העברת הזכויות לא נעשית, או שהצדדים היו חייבים לחתום על "הסכם סופי" במקרה כזה, והדבר מובן מאליו: לא ניתן לרשום את הזכויות על שם התובעים לפני שהנתבעים ירשמו את הזכויות על שמם, והתובעים גם לא יכלו לקבל משכנתא בנקאית (כפי שהיה בכוונתם לעשות) לפני שהזכויות בדירה לא יעברו על שם הנתבעים – המוכרים. נמצא, שבמצב שבו העברת הזכויות על שם הנתבעים לא נעשתה בתוך 6 חודשים, התנאי המחייב את הצדדים הוא זה הקבוע בסעיף 7, ובו אדון עתה. לשם הנוחות, סעיף 7 יובא כאן כלשונו: "היה ולא יצליחו המוכרים להעביר על שמם את הבעלות על הדירה תוך 6 חודשים מיום חתימת זיכרון דברים זה, הרי שזיכרון דברים זה בטל ומבוטל ולקונים לא תהיה כל טענה או דרישה כלפי המוכרים". סעיף 7 מנוסח כתנאי מפסיק, לפי סעיף 27(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן – "חוק החוזים"): "חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן – תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן – תנאי מפסיק)". התנאי המפסיק בענייננו הוא זה שלפיו, "לא יצליחו המוכרים להעביר על שמם את הבעלות בדירה תוך שישה חודשים מיום חתימה זיכרון דברים זה". הצדדים לא פירטו בזיכרון הדברים במה תלויה "הצלחת" הנתבעים להעברת הזכויות על שמם, מה נדרש לשם כך או איזו מניעה קיימת על מנת שיצליחו. מכִּתבי הנתבעים עולים, כאמור, שני נימוקים לחוסר הצלחתם להעברת הזכויות על שמם: א- הערת אי- ההתאמה שלא נמחקה מהנסח, ב- היעדר צו ירושה בעניינו של אבנר. אבחן עתה את שתי הטענות. הערת אי-ההתאמה מדובר כאמור בהערה שנרשמה בנסח הדירה, משום ששטח הדירה הרשום הוא 37 מ"ר ואילו שטחה בפועל, עקב בנייה בלתי חוקית שבוצעה (ככל הנראה על-ידי הנתבעים או מי מטעמם), עומד על 64 מ"ר. התובעת העידה (סעיף 16 לתצהירה): "עניין חריגות הבנייה עלה גם עלה במסגרת המשא ומתן אשר התנהל בין הצדדים עובר לחתימה על זיכרון הדברים ולכן הוסכם, בסעיף 2.3 לזיכרון הדברים, כי היטל השבחה יחול על-ידי הצדדים בחלקים שווים. חריגות הבנייה לא היוו כל מכשול ו/או תנאי להשלמת העסקה. הא ראייה, בזיכרון הדברים אין זכר לכך שעל הנתבעים להסיר את ההערה בדבר אי התאמה כתנאי לחתימה על הסכם מכר סופי. התנאי היחיד הוא, כי הנתבעים ירשמו כבעלי הדירה". התובעת אף הפנתה לכך שעניין הערת אי-ההתאמה צוין בטיוטות שהוחלפו בין הצדדים לאחר זיכרון הדברים (נספח 7 לתצהירה), מבלי שצוין כי הוא מהווה תנאי לעסקה. דני העיד בתצהירו (סעיף 14), כי משעלתה סוגיית אי- ההתאמה במשא ומתן, אמרה התובעת "כי הינה עובדת כפקידה בבית המשפט ויש לה ולבני משפחה "קשרים" בעיריית חולון ובוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעיר חולון וכי היא יכולה לסייע לנתבעים למחוק את ההערה בדבר אי ההתאמה כנגד תשלום כספי זעום והבטיחה לי כי לאחר חתימת חוזה השכירות וזיכרון הדברים תפעל באמצעות "קשריה" למחיקת ההערה בדבר אי-ההתאמה". התובעת נשאלה על הדברים הללו בחקירתה והשיבה (עמ' 33-32 לפרו') כי היא סמכה על עו"ד צור, שסיפרה לה שכבר פתרה בעיות כאלה בעבר, שהיא תדע לפתור את זה גם במקרה הזה, שהדבר לא היווה מניעה להעברת הזכויות, וכי שלב הטיפול של עו"ד צור היה צריך להגיע אחרי העברת הזכויות על שם הנתבעים ולפני העברת הזכויות על שמם, שלב שטרם הגיע. התובעת הכחישה שיש לה "קשרים" משלה. גרסת התובעת נתמכה במלואה בתצהירה של עו"ד צור (סעיף 10): "אציין בהקשר הנ"ל, כי הטענה בדבר חריגות הבנייה וההערה על אי ההתאמה הרשומה בנסח הרישום הועלתה אך ורק בנוגע למצב בו העיריה תסרב להנפיק אישור עירייה לטאבו לצורך העברת הזכויות משם הנתבעים לשם התובעים במסגרת הסכם המכר בין הצדדים ולא לצורך העברת הזכויות על שם הנתבעים. עו"ד חמו ציין, כי בתרחיש כזה בלבד התובעים יפעלו להרוס את חריגות הבנייה או להכשירן. בפועל, הוסכם בין הצדדים, כי ישאו בכך בחלקים שווים וזה אף נרשם בזיכרון הדברים". וכן בחקירתה (עמ' 48-47): "הסוגיה הזו הועלתה ביני לבין עוה"ד של המוכרים... הסוגיה הזאת עלתה, וגם הכנו נוסח של נספח לחריגות הבנייה, שבעצם הקונים לוקחים את זה על עצמם, שהן יודעים שאם לצורך אישור העירייה יידרש, הם ירצו להרוס, הם יהרסו". גרסת התובעת נתמכת גם בעובדה הפשוטה והברורה, שסוגיית הערת אי-ההתאמה לא צוינה כתנאי שצריך להסדירה ואי-הסדרתה יביא לביטול העסקה, שאילו היה כך, הדבר היה נכתב במפורש בזיכרון הדברים, ומה היה יותר קל מכך? אך העיקר הוא, שהנתבעים לא הוכיחו כלל, שלא ניתן היה להעביר את הזכויות בדירה על שמם בגלל קיומה של הערת אי-ההתאמה. דני, העד היחיד מטעם הנתבעים, הודה שהוא כלל לא בדק אם ניתן היה להעביר את הזכויות בדירה על שם הנתבעים לאור הערת אי-ההתאמה, לא פנה לעירייה בנדון ולא עשה מאומה בעניין זה (עמ' 98-95 לפרו'). לעומת עדותו, עומדת בעניין זה עדותה הברורה והחד-משמעית של עו"ד צור (סעיף 11 לתצהירה): "חריגות הבנייה לא היוו כל מכשול ו/או תנאי להשלמת העסקה. טענה זו של הנתבעים משוללת כל אחיזה במציאות, שכן לצורך העברת בעלות בלשכת רישום המקרקעין ובעירייה יש להציג את צווי הירושה והזכויות מועברות על שם היורשים בכפוף להערה כאמור. פניתי למחלקת השומה בעיריית חולון בעניין זה ונמסר לי כי אין מניעה לבצע העברת זכויות בעלות אגב קיומן של חריגות בנייה. בנוסף, אף בטיוטת הסכם המכר ובזיכרון הדברים אין כל אזכור לכך שעל הנתבעים להסיר את ההעברה בדבר אי ההתאמה כתנאי לחתימה על הסכם מכר סופי. התנאי היחיד הוא לחתימה על הסכם מכר סופי הוא, כי הנתבעים ירשמו כבעלי הזכויות בדירה". וראו גם עדותה המפורטת בעניין זה בחקירתה (עמ' 48-47 לפרו'). יתרה מזו, הנתבעים לא טרחו להביא כל עדות או ראיה לתמיכה בטענתם זו, למשל איש מעיריית חולון וכדו', ואף לא את בא-כוחם באותה עת, עו"ד חמו. להימנעות זו תוקף מיוחד, לאור זאת, שכאשר מדובר בחוזה על תנאי מפסיק, מי שצריך להוכיח את התקיימותו של התנאי המפסיק הוא הצד הטוען כי חיוביו על-פי הסכם פקעו עם התרחש תנאי זה (גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים-מהדורה רביעית (להלן – "שלו וצמח"), עמ' 593). התובעים צודקים גם בטענתם, כי סוגיית הערת אי-ההתאמה כנימוק המונע את העברת הזכויות, עלה לראשונה רק במכתבו של עו"ד קירשנבוים, שבו הודיעו הנתבעים על ביטול העסקה. סוגיה זו עלתה אמנם באחת השיחות שהוזכרו לעיל, אך לא כנימוק המונע את העברת הזכויות, כאשר הנימוק היחיד שנטען הוא היעדר צו הירושה בעניינו של אבנר (שיידון להלן), לצד הדרישה להעלאת סכום התמורה. סיכומה של הטענה הקשורה להערת אי-ההתאמה: הצדדים כלל לא ראו עניין זה כתנאי מפסיק, מכיוון שלא צפו שתתעורר מניעה כלשהי עקב כך להעברת הזכויות על שם הנתבעים, ובפועל, הנתבעים לא הוכיחו כי עניין זה היווה מניעה לכך, כשמעדותה המפורטת של עו"ד צור עולה, אכן, שניתן היה להעביר את הזכויות למרות קיומה של הערה זו. טענה זו של הנתבעים נדחית, אפוא. היעדר צו ירושה בעניינו של אבנר התובעים טוענים כי הנתבעים הסתירו מהם את העובדה, שבעת חתימת זיכרון הדברים, צו הירושה בעניינו של אבנר טרם ניתן והציגו מצג, לפיו הנתבעים הם היורשים של המנוחים הזכאים כולם להירשם במקומם כבעלי הזכויות בדירה, כשכל מה שנדרש באותה עת הוא הוצאת צו ירושה בעניינו של יעקב (סעיף 7 לתצהיר התובעת). מטעם הנתבעים, העיד דני בתצהירו (סעיפים 12-11): "בפועל – עוד בשלב המו"מ שקדם לחתימת חוזה השכירות ו-"זיכרון הדברים" סיפרתי לתובעים כי קיימת "בעייה" בהעברת זכויות הבעלות בדירה ע"ש הנתבעים מאחר ויורשיו של המנוח אבנר רז ז"ל (הנתבעים 11-12) מסרבים להוציא את צו הירושה של אביהם בשל קיומם של חובות כספיים כבדים שהותיר אביהם ז"ל, ובאם יוצא צו הירושה בשמם – יוכלו נושיו של אביהם לקבל את מלוא חלקו של אביהם בדירה – שיהיה מלוא חלקם עפ"י צו הירושה של אביהם ז"ל. הסברתי לתובעים עוד בשלב המו"מ שקדם לחתימה חוזה השכירות ו-"זיכרון הדברים", כי יורשיו של המנוח אבנר רז ז"ל (הנתבעים 11-12) פועלים להשגת הסדר כספי מול נושיו של אביהם ז"ל וכי רק לאחר שיושג הסדר כספי מול נושי אביהם ז"ל, יסכימו הנתבעים 11-12 להוצאת צו הירושה של אביהם ז"ל – וכפועל יוצא לא ניתן בשלב זה לחתום על הסכם מכר למכירת הדירה". אלא שבעדותו בבית המשפט הוא סיפר (עמ' 13-10 לפרו' מיום 26.3.2024), כי בשלבים הראשונים של המשא-ומתן, הוא לא היה בארץ ומי שהתנהל בעניין זה מול התובעים היו אחיו בני ואחותו יעל (הנתבעים 4 ו-5), שלא טרחו להעיד (אך נכחו באולם בעת מתן עדותו), ומעורבותו הייתה רק בשלב החתימה על זיכרון-הדברים. הנתבעים לא העידו גם את עו"ד חמו. אני מאמין בעניין זה לגרסת התובעים ואינני מאמין לגרסת הנתבעים, הן משום הימנעותם מהעדת העדים הרלבנטיים, והן משום שגם בזיכרון הדברים וגם בהסכם השכירות, כל הנתבעים, כולל ילדותיו של אבנר, דניאל ודוריי, הצהירו פעמים אחדות שהם היורשים של המנוחים והזכאים, מתוקף כך, להירשם כבעלי הזכויות בדירה. גם בצו קיום הצוואה (בעניינה של וודיעה) צוין כי חלקו של אבנר עובר לשתי ילדותיו, דניאל ודוריי. מכל-מקום, גם אם היעדרו של צו הירושה בעניינו של אבנר היה עולה במשא-ומתן שקדם לזיכרון הדברים או אף בשלב החתימה על זיכרון הדברים, דבר זה לא יכול היה להוות תנאי מתלה לקיומו/הפסקתו של ההסכם, זאת, משום שתנאי מתלה הינו תנאי חיצוני לחוזה, שאינו תלוי בצדדים לחוזה. אירוע התלוי בהתנהגות אחד הצדדים או המוסדר על-ידי החוזה הוא בגדר תניה חוזית, שאי-קיומה מהווה בסיס לעילת תביעה בגין הפרת חוזה, ואיננו תנאי מתלה (ראו: ע"א 8566/06 אמריקן שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ (8.11.2009), להלן – "אמריקן" ; שלו וצמח – עמ' 586-585). בענייננו, גם אם הדבר לא צוין בצורה מפורשת, הרי שהמסקנה העולה מזיכרון הדברים היא, שכל הנתבעים, כולל כמובן דניאל ודוריי, התחייבו להסדיר את כל הדרוש לשם העברת הזכויות על שמם, כשלשם כך נדרש כמובן להוציא צו ירושה בעניינו של יעקב (דבר שהוסדר) וצו ירושה בעניינו של אבנר (דבר שלא הוסדר). מסקנה זו עולה גם מניסוחו של סעיף 7 לזיכרון הדברים, התולה את פקיעתו בכך "שלא יצליחו המוכרים להעביר על שמם את הבעלות על הדירה תוך שישה חודשים", משמע, הדבר היה תלוי בהשתדלותם ובמעשיהם של הנתבעים (המוכרים) בלבד. מעדותו של דני (דניאל ודוריי לא טרחו להעיד) עולה, כאמור, כי ההימנעות מהוצאת צו ירושה בעניינו של אבנר היה מניע כלכלי, החשש מנושיו של אבנר. אולם, שיקולים כלכליים אינם יכולים להיות עילה להפרת חוזה (השוו: פסק דין אמריקן הנ"ל). "נקודת המוצא המקובלת היא, שאחריות חוזית היא אחריות מוחלטת, במובן זה שהיא קמה בדרך כלל במלוא היקפה בלא תלות באופי ההפרה, בהלך מחשבתו של המפר או בנסיבות אחרות" (דברי כב' הנשיא שמגר ב-3912/90 EXIMIN SA. תאגיד בלגי נ' טקטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 81; וראו: גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני חוזים – התרופות (להלן – "שלו ואדר"), עמ' 117-113). משהתחייבו הנתבעים לעשות את כל הנדרש מהם לשם העברת הזכויות על שמם, הרי שהפרת התחייבותם זו מהווה הפרת חוזה, אפילו אם היה מוכח שהם השתדלו לקיים את התחייבותם ופעלו בעניין זה בתום לב ובחריצות (שלו ואדר, עמ' 115), דבר שכלל לא הוכח כפי שיפורט להלן. אולם, גם אם ניתן היה לראות בתנאי של היעדר צו ירושה בעניינו של אבנר כתנאי מפסיק, לאחר שהנתבעים "לא הצליחו", משום כך, להעביר את הזכויות בדירה על שמם, אזי בהתאם לאמור בסעיף28(ב) לחוק החוזים: "היה חוזה מותנה בתנאי מפסיק וצד אחד גרם לקיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על קיומו". מאחר שהנתבעים, כאמור לעיל, הם שגרמו לקיום התנאי המפסיק, הם אינם זכאים להסתמך עליו. כאמור לעיל, הימנעותם של הנתבעים בכלל, ודניאל ודוריי בפרט, מלהוציא צו ירושה בעניינו של אבנר היה חששם מנושיו של אבנר, וכאמור מניע זה אינו יכול לשמש עילה להפרת הסכם. מעבר לכך, כלל לא הוכח שלא ניתן היה להוציא את צו הירושה האמור. דני העיד (סעיף 18 לתצהירו), כי הנתבעים שכרו את שירותיו של עו"ד רן עמרם (להלן – "עו"ד עמרם") על מנת שיפעל להסדר חובות עם הנושים, והוסיף (סעיף 19): "בפועל – הנתבעים 11-12 ["דניאל ודוריי"] באמצעות עוה"ד רן עמרם מטעמם ולמרות מאמצים רבים שהושקעו על ידם לא הצליחו להגיע להסדר כספי עם יורשי אביהם המנוח אבנר רז ז"ל – וכפועל יוצא עד לעצם היום הזה לא הוצא צו הירושה של המנוח אבנר רז ז"ל". (ראו גם עדותו בעניין זה בבית-המשפט, עמ' 46 ואילך לפרו' מיום 26.3.2024). אלא, שדניאל ודוריי נמנעו מלהעיד, כדי לספר על מאמציהם בנדון, עו"ד עמרם לא זומן להעיד, וכך גם עו"ד חמו. דני גם לא ידע להסביר בעדותו מה מנע את הוצאת צו הירושה בעניינו של אבנר, למרות שלוש בקשות שהגישו לשם כך דניאל ודוריי (עמ' 57 לפרו' הנ"ל). סיכומה של טענה זו הוא, כי הצדדים לא סברו בזמן אמת, כלומר, בעת החתימה על זיכרון הדברים, שצו הירושה בעניינו של אבנר, הוא תנאי לתוקפו של ההסכם, או שהיעדרו עלול לגרום לביטולו, כאשר התובעים לא היו מודעים כלל להיעדרו; בהיותו תנאי התלוי בנתבעים הוא אינו יכול להוות תנאי מתלה או מפסיק; כי הנתבעים הם שגרמו בהתנהגותם לאי-קיומו של התנאי; וכי הנתבעים לא הוכיחו, למעשה, שלא ניתן היה להוציא את צו הירושה. גם טענה זו, כנימוק לביטולו של זיכרון הדברים, נדחית, אפוא. המסקנות הנובעות מאי-התקיימות התנאי המפסיק – אכיפת זיכון הדברים במצב של אי-התרחשות התנאי המפסיק, החוזה, שנוצר כחוזה בעל תוקף מלא, ממשיך להתקיים כחוזה מחייב (שלו וצמח, עמ' 592). משכך מתמלא התנאי המוקדם לקיומה של הפרת חוזה: חיוב בר תוקף (שלו ואדר, עמ' 111). חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן – "חוק החוזים תרופות") מגדיר (בסעיף 1) "הפרה" כ-"מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה". שלו ואדר, עמ' 109: "החוק מבהיר, שההתנהגות המהווה בסיס לטענה כי החוזה הופר אינה מחייבת להיות ב"מעשה", ויכול שתהא ב"מחדל". במילים אחרות, הפרה אינה מחייבת התנהגות פעילה, אקטיבית, די להצביע על כך שהצד השני לא נקט פעולה שנדרש היה ממנו לבצעה". בענייננו, כאמור, נמנעו הנתבעים, מנימוקים שאינם מעניינם של התובעים (וראו לעיל הדברים שנאמרו ביחס להיותה של האחריות החוזית אחריות מוחלטת), להעביר את הזכויות בדירה על שמם בלשכת רישום המקרקעין, ובכך הם הכשילו את קיומו של זיכון הדברים. הנתבעים מסרבים להעביר את הזכויות על שמם גם עתה. בכך הפרו הנתבעים את זיכרון הדברים. משהפרו הנתבעים את זיכרון הדברים, התובעים, הנפגעים מהפרה זו, זכאים לאכיפתו (סעיף 3 לחוק החוזים תרופות). כידוע, בפסיקה הישראלית התבססה הגישה, שלפיה תרופת האכיפה אינה רק התרופה הראשונה בסדר התרופות, כי אם גם התרופה הראשונה והעיקרית הניתנת במשפטנו במקרים של הפרת חוזה (שלו ואדר, עמ' 192, והפסיקה הרבה המפורטת שם). "תרופה האכיפה פועלת אפוא "להשבת המצב לקדמותו", במובן זה שהיא פועלת להעמדתו של הנפגע – באופן פיסי וככל שהדבר ניתן – במצב שבו היה נתון אלמלא ההפרה. לשם השגת מטרה זו די יהיה, לעיתים, לחייב את המפר לבצע את מה שהתחייב עליו..." (שלו ואדר, עמ' 177). מסקנת האמור היא, שלצד מתן צו הצהרתי על תקפותו של זיכרון הדברים, זכאים התובעים גם לאכיפתו, בענייננו – חיוב הנתבעים להעביר את הזכויות בדירה על שמם בלשכת רישום המקרקעין. דין טענת הנתבעים, כי לא ניתן לאכוף את זיכרון הדברים, בהתאם לסייג לאכיפת חוזה המנוי בסעיף 3(1) לחוק החוזים תרופות, משום שהוא "אינו בר ביצוע", להידחות. כמפורט בהרחבה לעיל, הנתבעים לא הוכיחו כי הערת אי-ההתאמה מונעת את העברת הזכויות, ואף הוכח היטב מעדותה המהימנה של עו"ד צור כי דבר זה אינו מהווה מניעה, ואילו הוצאת צו הירושה בעניינו של אבנר קשורה בהם בלבד והם אינם יכולים להימנע מלעשותה, תהיינה סיבותיהם לכך אשר יהיו, במיוחד כאשר, כאמור לעיל, הנתבעים לא הראו מה מנע למעשה את הוצאת צו הירושה. הערות נוספות הניתוח דלעיל נערך בהתאם להגדרה של תנאי מפסיק, משום שכך נוסח סעיף 7 לזיכרון הדברים הנוגע לענייננו. אולם, אותה תוצאה הייתה מושגת גם אילו הניתוח היה נערך בהתאם להגדרה של תנאי מתלה לפי סעיפים 2.1 ו-4.1 לזיכרון הדברים, משום שבהתאם למסקנות דלעיל, הנתבעים הם שמנעו את קיומו של התנאי ולאור סעיף 28(א) לחוק החוזים, לפיו: "היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי-קיומו". מההקלטות שצורפו עולה בבירור כי המניע העיקרי העומד מאחורי סירובם של הנתבעים לקיים את ההסכם עם התובעים ולהודיע על ביטול זיכרון הדברים הוא רצונם לשנות את התמורה שנקבעה בהסכם, כלומר לקבל סכום נוסף, מאחר שלטענתם שווי הדירה עלה מאז מועד החתימה על זיכרון הדברים. מכאן, שהטענות שנטענו על ידם לאי-קיום ההסכם נטענו בחוסר תום-לב. כמובן, שאין לנתבעים להלין אלַא על עצמם, אם כתוצאה מהתנהגותם וממחדליהם, שווי הדירה עלה מאז החתימה על זיכרון הדברים, והתובעים אינם צריכים להינזק מכך. על מנת לכסות על מחדלם, הרבה דני בעדותו להטיל את האשם בניסוח זיכרון הדברים על עו"ד חמו (שלא יכול היה כמובן להתגונן מטענותיו), וכן הרבה להתנער ממעשיו, למשל במשלוח הטיוטה שבה הוסכם להאריך את תוקף זיכרון הדברים, בטיעון שהוא חדל לייצג אותם, וזאת מבלי להציג כל אסמכתה לטענה זו, וכמובן מבלי להראות כיצד התובעים, או באת-כוחם עו"ד צור, יכולים היו לדעת על כך. אינני מאמין לעדות זו. במיוחד בולטת הימנעותם של הנתבעים מלהעיד את עו"ד חמו, שייצגם לכל אורך העסקה, גם בשלבים שלאחר החתימה על זיכרון הדברים, כדי לתמוך בגרסתם, כשלעומת זאת נפרשה בהרחבה עדותה של באת-כוח התובעים בעסקה, עו"ד צור. אזכיר שוב את הימנעותם של הנתבעים להעיד את דניאל ודוריי, אלי,בני ויעל ואת עו"ד עמרם, ואלה רק חלק מאלה שהיו יכולים להעיד כדי לתמוך בגרסתם. התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה, באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הושמעו אותם עדים, היה בכך כדי לתמוך בגרסת התובעים (ראו: יעקב קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורת 2009, עמ' 1890, והפסיקה הנזכרת שם). תוצאה לאור כל האמור, ובזיקה לסעדים שהתבקשו בכתב התביעה, אני מחליט כדלקמן: ניתן בזה צו הצהרתי, כי זיכרון הדברים אשר נכרת בין הצדדים ביום 14.2.2022, תקף ובר אכיפה; על הנתבעים לעשות את כל הנדרש לצורך רישום הזכויות בדירה על שמם; פרק הזמן שניתן לתובעים בזיכרון הדברים כזכות ראשונים לרכישת הדירה מוארך עד 30 ימים מהמועד שהזכויות בדירה יירשמו על שם הנתבעים; על הנתבעים לחתום על הסכם סופי למכירת הדירה, בתנאים האמורים בזיכרון הדברים, בתוך 30 ימים מקבלת הודעת התובעים על מימוש זכות הראשונים. התמורה שתיקבע בהסכם תהיה התמורה שנקבעה בזיכרון הדברים, בצירוף הפרשי הצמדה (אך לא ריבית), מיום החתימה על זיכרון הדברים, בקיזוז הסכום שהפקידו בידי עו"ד חמו, בצירוף הפרשי הצמדה מיום ההפקדה, וכן בקיזוז כל תשלום ששולם כדמי שכירות, בצירוף הפרשי הצמדה ממועד כל תשלום, וכל תשלום שישולם כדמי שכירות, עד לרישום הדירה על שם התובעים. ניתן לתובעים היתר פיצול סעדים כמבוקש על ידם בסעיף 3.7 לכתב התביעה. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪. בפסיקת שכה"ט התחשבתי בכך שהתובעים נאלצו, עקב מחדלם של הנתבעים, להגיש תביעה זו, ובחוסר תום לבם של הנתבעים. הנתבעים ישיבו לתובעים את האגרה ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומה. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision55952-02-23a	["יונה אטדגי"]	[{"judgment_id": "007b64f4-9ad5-56a9-b74c-cb9ef94a8b86", "file_name": "55952-02-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 81433, "extension": "docx", "display_name": "55952-02-23- קובץ מקורי"}]
9fedef78-346e-58a3-b36d-55f954d0d37a	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופטת לורן אקוקה: פס"ד בתיק תמ"ש 55647-04-24	55647-04-24	2024-11-23	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	ההליך שלפני נפתח בבקשת המבקשים מיום 30.4.2024 ל"מתן צו לביצוע בדיקות גנטיות לפי נוהל חו"ל וקביעת הורות המבקשים". רקע וטענות הצדדים: המבקשים, אזרחים ותושבי מדינת ישראל, נשואים זל"ז, ביקשו להרחיב את התא המשפחתי ולהביא ילדים משותפים. בשל קשיים שחוו השניים, פנו להליך של פונדקאות חו"ל (ב.....) (להלן: "הליך הפונדקאות"). בהליך הפונדקאות, ביציות של המבקשת 2 הופרו בזרעו של המבקש 1 בהפריה חוץ גופית והעוברים הושתלו ברחמה של פונדקאית ...... (להלן: "הפונדקאית"). בין המבקשים ובין הפונדקאית אין כל קשר משפחתי, בין קרבת דם ובין בנישואין. ביום 12.8.2024 נולדה הקטינה (להלן: "הקטינה"). המבקשים פנו בבקשה למתן צו לבדיקת סיווג רקמות הנחוץ להוכחת אבהותו של המבקש 1 ואימהותה של המבקשת 2. יש לציין כי הוכחת ההורות כי נדרשת כתנאי להענקת אזרחות ישראלית ולהנפקת דרכון ישראלי לוולד. בתמיכה לבקשתם צורף העתק הסכם הפונדקאות. ביום 9.6.2024 הוגשה תגובת המשיבה אשר הותירה לשיקול דעת בית המשפט את ההכרעה בשאלת מתן צו לבדיקה גנטית וכי נטילת הדגימה מהקטינה תהיה בנציגות ישראל בחו"ל בכפוף להסכמתה של האם היולדת לביצוע הבדיקה ולהצגת תעודת לידה מאומתת ומתורגמת כדין. באשר לסעד המבוקש בדבר קביעת אימהות, נטען כבר בעמדה זו של המשיבה כי על סמך תוצאותיה של הבדיקה הגנטית, מתן צו לבדיקה גנטית נותר לשיקול דעת בית המשפט אולם ככל שיוכח האמור מבקשים הם להגיש בקשה נפרדת לצו מכונן את ההורות של המבקשת 2 ביחס לקטינה בדרך של צו הורות פסיקתי או צו אימוץ. לטענת המשיבה, המחוקק הישראלי לא הכיר בקשר של הורות, הנוצר מכוח הסכם פונדקאות ביחס למי שנולד מחוץ לישראל וכי הוא אינו מכיר בקשר של הורות מכוח הסכם הפונדקאות או בהליך כשלעצמו, בזאת במובחן מילד שנולד בישראל מכוח הליך של פונדקאות, על שלל מנגנוני הבקרה והפיקוח הקבועים בו. כמו כן, המשיבה הפנתה לאזהרת מסע באשר לביצוע הליכי פונדקאות בחו"ל ועל האחריות המוטלת על ישראלים בכלל ועל המבקשים בפרט לוודא כי הליכי הפונדקאות מוסדרים בחוק המתיר ביצועם במדינה בה ביקשו לבצע זאת ובעניינו, ב....... באשר למבקש 1 לא עלה קושי הן באשר לביצועה של הבדיקה לקביעת ההורות על פי המטען הגנטי וכך גם לא במתן פסק דין הצהרתי הקובע זאת. הקושי עלה בעניינה של המבקשת 2 בלבד. לטענת המשיבה, המלצות הצוות המקצועי לבחינת התנאים למתן צו הורות פסיקתי (להלן: "הצוות המקצועי") אומצו על ידי שר הרווחה והביטחון החברתי ושר המשפטים ובהתאם להנחיית היועצת המשפטית לממשלה הובאה העמדה עד כה לפני בתי המשפט בערכאות השונות. בהתאם לעמדה זו יש המלצה להצהיר על האבהות בלבד על בסיס בדיקה גנטית אולם ביחס לאימהות, המשיבה מבקשת מהמבקשים להגיש הליך שיכונן את הורותה של המבקשת 2 ביחס ליילוד. לטענת המשיבה, יש צורך בהליך משפטי אשר יביא לניתוק הקשר המשפטי בין האם היולדת ובין הקטינה טרם ייצור הקשר המשפטי בין הקטינה ובין האם הגנטית, שמהביצית שלה נולדה הקטינה. לטענת המשיבה יש קושי בקביעת אימהות ביחס לתינוק אשר נולד בהליך פונדקאות אשר גם לאם היולדת קשר ביולוגי לקטינה. עוד נטען כי מדובר בהליך מורכב הטעון להסדרה משפטית ולפיקוח על מנת לוודא כי לא נוצלה האם הפונדקאית בהליך, בשים לב כי גם לה זכויות כאדם בפני עצמו. שעה שההליך בוצע מחוץ לישראל, ההסדר הקבוע בחוק הפונדקאות אינו חל עליו ואין נבחנים מנגנוני הפיקוח שנועדו להבטיח זכויות כל הצדדים לרבות הפונדקאית. טענה נוספת של המשיבה הייתה באשר לכך שעל פי הדין הישראלי האם היולדת נחשבת אמו של היילוד ועל כן יש חשש מקביעת אימהות משפטית באופן אוטומטי על סמך קשר גנטי כך שבהעדר ניתוק הקשר ההורי עם האם הפונדקאית קיים חשש לקיומם של שלושה הורים פוטנציאלים לילד בה בעת, באופן המנוגד לדין הישראלי. לטענת המשיבה דווקא טובת הקטינה, למניעת טענות עתידיות, מצדיקה קבלת הסכמת האם היולדת לאחר הלידה, לוויתור על זכויותיה כלפי הילד והצהרתה על הסכמתה לפני נציג קונסולרי. המשיבה אף התייחסה בתגובתה להמלצות וועדת מור יוסף, אשר לפיה הסוגיה מורכבת ומעוררת קשיים משפטיים ומוסריים. לאחר קבלת עמדה זו של המשיבה, ניתן צו המפנה לבדיקת הרקמות במסגרת החלק הראשון מבין סעדי התביעה. חוות הדעת נתקבלה ביום 25.9.2024 ונקבע בה כי בסבירות של 99.9% הקטינה נושאת את המטען הגנטי של המבקשים שניהם ואלו מצביעים על האפשרות על אבהותו של המבקש 1 ואימהותה של המבקשת 2 על הקטינה. נכון לעתה ניתן פסק דין הקובע את אבהותו של המבקש 1 ונותרה מחלוקת באשר לאימהותה של המבקשת 2. דיון והכרעה: ביום 13.11.2024 התקיים דיון במעמד הצדדים. המחלוקת שנותרה בין הצדדים היא באשר למתן פסק דין הצהרתי הקובע את אימהותה של האם הגנטית או לכונן את הורותה באמצעות צו הורות פסיקתי. נחזה כי עסקינן בבירור שאלה משפטית שאפשר כי אין לה כל השלכה מעשית באשר למבקשת 2 ולקטינה אלא באופן שאימהותה של המבקשת 2 תקבע. עם זאת, יש מקום להבין את עמדתה של המבקשת 2 להכיר באימהותה, בדומה לאופן שבו הוכרה אבהותו של המבקש 1. הצדדים שניהם הפנו לפסקי דין שנתנו על ידי מותבים שונים בסוגיה דומה. כך המבקשים הפנו בין היתר לפסק הדין של כב' השופטת, סגנית הנשיא, רותם קודר עיאש בתמ"ש 42196-10-23 אשר פורסם במאגרים משפטיים ב 1.10.2024, לפסק הדין של כב' השופט טל פפרני תמ"ש 23772-05-24 מיום 10.11.2024 , בעוד המשיבים הפנו לפסק דינה של כב' השופטת בתמ"ש 69083-01-24, שפורסם במאגרים משפטיים ב 22.9.2024. במעמד הדיון חזרו הצדדים על טענותיהם כאשר המבקשים, במענה לעמדתה הכתובה של המשיבה, הדגישו כי אימהותה של המבקשת 2 תירשם אם במסגרת הליך של פסק דין הצהרתי ואם במסגרת הליך של צו הורות פסיקתי ועל כן אין למנוע ממנה את ההכרה כי הקטינה נושאת את מטענה הגנטי, וודאי נוכח ההליך המורכב והארוך שעברו המבקשים על מנת להרחיב את התא המשפחתי. בפתח ההחלטה יש להפנות להנחיות פנימיות של היועצת המשפטית לממשלה שהן למעשה נוהל שפורסם ביום 21.10.2021 על ידי משרד הרווחה והביטחון החברתי (להלן: "הנוהל") ובו פורט מתווה לעניין הליכי צו הורות פסיקתי המורה כי בנסיבות של פונדקאות המבוצעת בחו"ל קיים צורך בהליך של צו הורות פסיקתי לטובת ניתוק הקשר הגנטי עם האם הפונדקאית טרם תקבע אימהות. יש לציין כי נוכח האמור, הייתה הוראת מעבר, לטובת הסתגלות לאמור, ובהתאם לאותה הוראה צוין כי בנסיבות בהן שני בני הזוג הם בעלי קשר גנטי ליילוד, מתייתר הצורך למתן צו הורות פסיקתי עבור כינון ההורות של בת הזוג ודי בבדיקת רקמות והצהרת הפונדקאית (להלן: "הוראת המעבר"). תוקפה של הוראת המעבר פקע ביום 1.4.2024 ועל כן המשיבה עומדת על כך שההליך המתאים בו תכונן ההורות הוא במסגרת הליך של צו הורות פסיקתי ולא במסגרת פסק דין הצהרתי. בהקשר לנוהל ולהוראת המעבר יש להבהיר כי המצב המשפטי ממילא לא השתנה והמחוקק הישראלי לא שינה את המצב המשפטי שהיה קיים ערב פקעה הוראת המעבר ואף קודם לכן. אין מחלוקת בהקשר לכך שהמחוקק הישראלי טרם נדרש לסוגיה המורכבת מבחינה רפואית ואתית כשלעצמה וכי הפסיקה עצמה אינה אחידה בעניין זה. גם עיון בפסקי הדין אליהם הפנו הצדדים מלמדת על אי אחידות באשר למעמדה של האם תורמת המטען הגנטי, תורמת הביצית. הקושי העיקרי שבית המשפט מוצא בהליך שלפני הוא באפשרות התיאורטית שהפונדקאית תחשב כאם באשר הדין ישראלי רואה באם היולדת כאם ומכאן האפשרות התיאורטית של "הורות משולשת" שהדין הישראלי קבע שאינה מתאפשרת (ראו לעניין זה בע"מ 3518/18 ב"כ היועמ"ש נ' פלוני ואח', פורסם במאגרים משפטיים, 3.2.2020 וכן עמ"ש (תל אביב-יפו) 23848-05-19 פלוני נ' פלונית, פורסם במאגרים משפטיים, 2.4.2020). הגם שבענייננו אין תחולה להוראות החוק המסדירות זאת בישראל, בהתאם להוראות חוק תרומת ביציות, תש"ע – 2010 (להלן: "חוק תרומת ביציות") והוראות חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור ההסכם ומעמד היילוד), תשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק הפונדקאות") מציינת המשיבה כי ניתן ללמוד על ההכרה של הדין הישראלי באם היולדת כאם וכי נדרש ניתוק של האם היולדת מהתינוק לכינון ההורות עם האם הביולוגית (תורמת הביצית). עם זאת בענייננו היולדת אינה מבקשת להכיר באימהותה, נחתם הסכם המוותר על האמור ו"תורמת הביצית" היא מזוהה, היא המבקשת 2, כך שהליך הפונדקאות נועד לאפשר לה לממש את רצונה וזכותה להפוך לאם ללא שנדרשת להסתייע בתורמת ביצית אנונימית. המשיבה למעשה מבקשת להחיל רק באופן חלקי את המנגנונים המיושמים במסגרת הליכי הפונדקאות בישראל על הליכי פונדקאות בחו"ל ואולם העדר הסדר חוקי להליך הפונדקאות בחו"ל אינו בהכרח שאיבת רק חלק מן ההוראות הקבועות בחוק ביחס להליך פונדקאות בישראל. בהקשר זה אציין כי מבלי שאני ממעיטה מהחשיבות שבטענת המשיבות באשר לעובדה כי מדובר בהליך פונדקאות המהווה הליך חריג, מורכב, המעלה שאלות רפואיות, משפטיות, חבריות ומוסריות וראוי כי יוסדר משפטית ותחת פיקוח בין היתר בשל "החשש הטבוע לניצולה של אישה, המאפשרת לאחרים להשתמש באיבר מאיברי גופה (הרחם) על מנת להגשים את מאוויהם של אותם אחרים, מחייב בחינה קפדנית ורגישה" (ראו סעיף 28 לתגובת המשיבה מיום 9.6.2024) עם זאת אין אני מוצאת רלוונטיות דווקא בטיעון זה שכן אין עסקינן בהליך אשר עלה בו החשש לניצול צד ג', הפונדקאית, אין נערכת בדיקה כאמור וממילא ישנה הסכמה למתן פסק דין הצהרתי בהתייחס למבקש 1 כך שככל שהיה הליך של ניצול כאמור, היה מקום לטעון האמור גם ביחס אליו ולא כך הם הדברים. עיינתי בפסק הדין אליהם הפנו הצדדים. בין היתר עיינתי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד, בעמ"ש 34119-06-22 היועצת המשפטית לממשלה נ' ה.ל. (פורסם במאגרים משפטיים 17.1.2024) (להלן: "עמ"ש 34119-06-22"). הקובע כי על פי הדין העברי, הגם שיש בסיס לראות באם הגנטית כאם כמו האם היולדת, אין בהכרעה באותו הליך, שם הכיר בית המשפט באם הגנטית כאם בדיוק כמו האם היולדת, "בכדי לקבוע מסמרות בהקשרים אחרים כגון כאשר יש להכריע בין שתיהן כמו בפרשת החלפת העוברים" או כאשר יש אם יולדת, אב ידוע ואם גנטית, שאז "לא תוכר האם הגנטית כאם על אף הסכם שחתמו עליו כל הצדדים, מאשר שהדין הישראלי לא מכיר בהורות משולשת". עם זאת וכפי שנקבע כבר באותו פסק דין, "קביעה זו אין משמעה שלעולם לא תוכר אם גנטית שאינה היולדת כאם. ההכרה באם גנטית כאם אינה מוחלטת. היא תלוית נסיבות והקשר וההכרעה תיגזר בהתאם לטובת הילד". הפסיקה אינה אחידה בעניין ולמעשה גם אין הלכה מחייבת. עם זאת יש להדגיש כי מרבית פסק הדין שהונחו לעיוני עסקו במעמדה של האם נושאת המטען הגנטי כאשר אין חשש מפני "הורות משולשת" באשר בעניין "עמ"ש 34119-06-22" עסקינן באם גנטית ואם יולדת אשר היו בנות זוג שהביאו ילד לעולם על ידי הפריית ביצית של אחת בזרעו של תורם אנונימי. כך גם בתמ"ש (משפחה חיפה) 23772-05-24 שניתן ביום 10.11.2024 שם דובר ברווקה אשר הביצית שלה הופרתה בזרעו של תורם אנונימי והשתלת הביצית המופרית נעשתה ברחמה של אם פונדאית בחו"ל. בענייננו אין מדובר בתורם זרע אנונימי אלא במי שהוא המבקש 1, בן זוגה של המבקשת 2, אשר אבהותו כבר הוכרה בפסק דין הצהרתי. על כן, על פניו, מצויים אנו בפני האפשרות שהפונדקאית תחשב אף היא אמה של הקטינה ומכאן עלתה דרישתה של המשיבה כי ההליך הראוי לכינון הורותה של המבקשת 2 תעשה במסגרת צו הורות פסיקתי שאז לא יהא עוד חשש מפני האמור. בהעדר מענה מתאים בהוראות החוק נדרשו בתי המשפט מעת לעת להכרעה במעמדם של מי שמבקשים לקבוע את הורותם וכך נוצר בפסיקה מוסד "צו הורות פסיקתי" . כך למשל ניתן להכיר בהורות של בת זוג של מי שיש לה זיקה ביולוגית לילד שנולד מתורמת זרע אנונימית או להכיר בהורות של בן זוג חסר זיקה ביולוגית ביחס לילדים שלבן זוגו זיקה מכוח "זיקה לזיקה". מוסד זה נוצר "כורח המציאות" וכ"עזרה ראשונה" בהעדר מענה בחוק (ראו דנ"א 1297/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם במאגרים משפטיים, 25.7.2022). המחוקק כאמור טרם נתן מענה ובתי המשפט נדרשים עדיין לתת מענה במסגרת אותה "עזרה ראשונה". באשר לאדן השוויון, אני סבורה כי הורותה של המבקשת 2 צריכה להיות זהה לזו של המבקש 1 באשר הקטינה נושאת את המטען הגנטי של שניהם. הלכה למעשה ולו היה מדובר בתורם זרע אנונימי, לא הייתה כל מניעה להכיר, גם על פי הפסיקה שהונחה לעיוני דווקא מצד המשיבה, באימהותה של המבקשת 2 מכוח בדיקת הרקמות, שבוצעה זה מכבר. עם זאת לא מצאתי להסתפק רק בהשוואת מעמדה של המבקשת 2 למבקש 1. למעשה יש להשוות מעמדה של המבקשת 2 למעמדן של אימהות אחרות אשר עברו את המסלול הדומה למבקשת 2 בדרך להפוך לאם ולהחזיק תינוק הנושא את המטען הגנטי שלה, כאלו אשר עברו מסלול זהה למבקשת 2 ביחד עם בן זוגן ללא שנדרשו לתורם זרע אנונימי ואשר המשיבה הסכימה עד לפקיעת תוקפה של הוראת המעבר ביום 1.4.2024 להכיר באימהותן במסגרת פסק דין הצהרתי. בהקשר לאמור יש לזכור כי הן הנוהל והן הוראת השעה לא שינו את המצב המשפטי שכן עסקינן בעמדה של המשיבה אשר לא הייתה מבוססת על הוראה חוקית ונועדה לספק מענה עד שהמחוקק הישראלי יידרש לסוגיה. יש לזכור כי הוראת המעבר הוארכה מעת לעת והגם שלא הוארכה שוב ופקע תוקפה ביום 1.4.2024, הרי הליך הפונדקאות החל עת הוראת מעבר הכירה באפשרות שתסתפק המשיבה בבדיקת רקמות לקביעת אימהותה של המבקשת 2. כפי שנקבע על ידי כב' השופטת קודלר עיאש בתמ"ש 23772-05-24 (מיום 1.10.2024) ממילא "הבסיס והניתוח המשפטי שהביא לכינונה של אותה הוראת מעבר לא השתנה, שכן ממועד שבו פקע תוקף הנוהל לא נערך כל הסדר חוקי אחר ע"י המחוקק... אף בהעדרו של נוהל זה, ללא קשר למועד פקיעתו, אין כל הסדר חוקי המונע מביהמ"ש לקבוע הורות על יסוד תוצאות בדיקה גנטית וזאת שעה שנותק הקשר המשפטי בין האם היולדת (הפונדקאית) ובין הקטינה...". אין להקל ראש בדרך שעשתה המבקשת 2 על מנת להפוך לאם וברצונה כי אימהותה תוכר בשל העובדה כי הקטינה נושאת את המטען הגנטי שלה, בדומה למבקש 1, באופן עצמאי ובלתי תלוי במבקש 1 ולא שאימהותה תוכר רק בזכות ההכרה באבהותו של המבקש 1 בדרך של צו הורות פסיקתי. אפשר להבין כי קביעת האימהות על דרך של צו הורות פסיקתי יתפרש כאילו מדובר בתורמת ביצית אנונימית. בבחינת ההורות על פי הבדיקה הגנטית יש משמעות גם בהקשר לטובתה של הקטינה שכן בהעדר חשש מפני "הורות משולשת" הרי יש לאמור גם השלכה מהותית על עתידו של הקטינה. לעניין זה ראו עמ"ש 43811-11-12 היועץ המשפטי לממשלה ואח' נ' פלונית (פורסם במאגרים משפטיים 9.5.2013), שם אמנם הדיון היה באשר למעמד הבדיקה הגנטית אם זאת נקבע כי מקום בו מדובר בפונדקאות חו"ל, שטרם הוסדרה בחקיקה, יש לדרוש כתנאי לקביעת ההורות, בדיקה גנטית של האב המיועד ויש מקום לעודד גם בדיקה ע"י האם המיועדת ונפסק באשר לחשיבות הבדיקה כך: " ככל שמדובר בבדיקה גנטית של האב בלבד, הרי בדיקה זו תסיר כל ספק, ולו ספק קלוש זה או אחר, כי יכול והילד אינו נושא את המטען הגנטי של אחד מהוריו המיועדים לפחות. על אחת כמה וכמה, בעת שמדובר בבדיקה גנטית גם של האם המיועדת. בדיקה שכזו יש בה חשיבות גם לנושאים אחרים הקשורים בטובתו של הילד, כגון בשאלות הקשורות לרפואה ותורשה, על כל המשתמע מכך, וככל שמדובר ביהודים, תימנע בדיקה שכזו את הצורך אשר יכול ויתעורר בשאלת גיורו של הילד, ואין צורך, כאמור, להכביר מילים בנושא אחרון זה לרבות נוכח אשר נטען היום, אודות קושי בגיור מעת שמדובר בפונדקאות חו"ל. יתר על כן, דומה כי עצם הדרישה, בעת שהאב בלבד ערך בדיקה גנטית, כי האם תנקוט בהליכי אימוץ, יש בה אף לקומם, מעת שאכן מדובר בילד הנושא את המטען הגנטי של האם, באופן ברור וחד משמעי." מסכימים הצדדים שניהם, באשר למעמדה של בדיקה גנטית. גם המשיבה הפנתה לבג"ץ 566/11 דורון ממט-מגד ואח' נ' משרד הפנים ואח' ו – בג"ץ 6559/11 ד"ר אילן טבק אבירם ואח' נ' שר המשפטים, פ"ד סו (3) 493 ולכך ש"הבדיקה הגנטית מהווה אמצעי מידע, יעיל, פשוט ואמין להוכחת הורות ביולוגית, וראוי שתהיה בבחינת 'דרך המלך' לבירור קיומו של קשר גנטי". עם זאת אין הכרה זהה במעמדם של המבקשים שניהם. למעשה גם מבחינת הפסיקה העדכנית, בית המשפט מצא כי אין מניעה להכיר באם הנושאת את המטען הגנטי כאם, אם כי לא כהכרה אוטומטית אלא במסגרת עתירה למתן סעד הצהרתי, ואולם האמור מותנה בבחינה של בית המשפט לשלילת החשש לקיומה של הורות משולשת. בענייננו אין מחלוקת באשר לחתימתה של הפונדקאית על הסכם לפיו מסכימה היא לניתוק הקשר בינה ובין הקטינה. וזה העיקר. משעה שזו וויתרה על זיקתה ההורית, החשש מפני "הורות משולשת" נותרה תיאורטית בלבד. והרי יש לזכור כי כבר במסגרת הבקשה למתן צו לבדיקת רקמות ובדיקת המשיבה את הבקשה ומתן הסכמתה לבדיקה, הן עבור המבקש 1 והן עבור המבקשת 2, הרי נעשתה בדיקה של כלל המסמכים המעידים הליך הפונדקאות לרבות בדיקת הסכם הפונדקאות ובכלל זה בדיקת תעודת הלידה המאומתת ובדיקת הפרוצדורה של ניתוק הזיקה בין הפונדקאית לקטינה (ראו סעיף 2 לתגובת המשיבה לבקשה המתנה את בדיקת האמור לטובת קיומה של הבדיקה וביתר שאת את האמור בסעיף 18 ו – 19 לתגובה). נותרנו עם שאלה תיאורטית שכן למעשה הגם שישנה וודאות באשר לזהותה של היולדת, אין היא דורשת להכיר בה כאם או להירשם כאמה של הקטינה. אם כך, אין עוד מכשול העומד בפני המבקשת 2 להכיר בה כאם בהתאם לבדיקה שבוצעה וקבעה את הקשר הגנטי שלה לקטינה. נוכח האמור, בנסיבות הפרטניות שלפני, התביעה מתקבלת במלואה ובהשלמה לפסק הדין שניתן ביום 25.9.2024 הקובע את אבהותו של המבקש 1, ניתן בזאת פסק דין לפיו המבקשת 2 היא אמה של הקטינה. פסיקתא תחתם בנפרד. בנסיבות העניין ועל אף שהתקיים דיון במעמד הצדדים, בשל הסוגיה העקרונית שנדרשה להכרעה, אין אני עושה צו להוצאות. מתירה פרסום פסק הדין תוך השמטת כל הפרטים המזהים. המזכירות תמציא נא לצדדים ותסגור התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision55647-04-24	["לורן אקוקה"]	[{"judgment_id": "9fedef78-346e-58a3-b36d-55f954d0d37a", "file_name": "55647-04-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 49213, "extension": "docx", "display_name": "55647-04-24- קובץ מקורי"}, {"judgment_id": "9fedef78-346e-58a3-b36d-55f954d0d37a", "file_name": "פסק 55647-04-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 48751, "extension": "docx", "display_name": "פסד55647-04-24- קובץ מקורי"}]
03d05e0a-05f2-5c3d-aaf5-1fc3e80b4ee9	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, סגנית הנשיאה השופטת שירי היימן: פס"ד בתיק תלה"מ 47769-06-21	47769-06-21	2024-05-28	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	מונחות לפני מספר תביעות. תביעות שהגישה האישה (להלן: "האישה") כנגד האיש (להלן: "האיש") למזונות קטינים (תלה"מ 53662-06-21), זמני שהות (תלה"מ 47769-06-21) ותביעה רכושית לאיזון משאבים (תלה"מ 47622-07-21) וכן תביעה אותה הגישה האישה כנגד האיש ואמו (להלן: "אמו של האיש") (תמ"ש 8954-08-21) למתן פס"ד הצהרתי הקובע כי זכויות הבעלות/חכירה בקומה השנייה בבית ביישוב ** הרשומות ע"ש הורי האיש שייכות לה ולאיש (להלן: "בני הזוג") בחלקים שווים. בתאריך 19.10.20 פתחה האישה בהליך יישוב סכסוך (י"ס -10-20) אשר נסגר לבקשתה ביום 1.12.20 וביום 26.04.21 פתחה האישה בהליך יישוב סכסוך נוסף (י"ס -04-21) שבו התקיימה פגישה ביום 31.05.21, לא גובשו הסכמות והתיק נסגר. רקע עובדתי הצדדים נישאו בחודש אוגוסט 2012 בנישואים אזרחיים *. האישה יהודייה והאיש חסר דת. נישואי הצדדים עלו על שרטון והם נפרדו בחודש 4/21 וביום 5.2.2023 הותרו נישואיהם. לצדדים שלושה קטינים: * ילידת 28.2.13 (בת 11 שנים), * יליד 20.6.15 (בן 9 שנים), יליד 19.9.18 (בן 5.7 שנים). * ו** אובחנו על הרצף האוטיסטי ומוכרים כנכים על ידי המוסד לביטוח לאומי. השתלשלות ההליכים ביום 29.4.21 הגישה האישה בקשה לצו הגנה וביום 4.5.21 הוגש תסקיר מסוכנות שלאחריו התקיים ביום 5.5.21 דיון במסגרתו ניתן תוקף להסכמות הצדדים, כי הצו שניתן ביום 29.4.21 ימשיך ויעמוד בתוקפו למשך 3 חודשים. כן נקבעו זמני השהות בין האב לקטינים. ביום 18.8.21 הוגש תסקיר עו"ס לס"ד ובו המלצות בעניין חלוקת זמני השהות והמלצה כי ביתה של האם יהיה ביתם העיקרי של הקטינים. ביום 6.6.21 נתנה החלטה למזונות טרום זמניים במסגרת הליך יישוב סכסוך: "לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, בהתחשב בקצבת הנכות שמקבלים שני הקטינים ובהתחשב בכך שעד כה התגוררה המבקשת בבית הוריה, אני קובעת כדלקמן: אני מחייבת את האב בסך של 3,000 ₪ בעבור מזונות הקטינים לכל תקופת עיכוב ההליכים. קצבת הילדים וקצבאות הנכות של הקטינים ישולמו לידי האם. לגבי הוצאות הגנים וההוצאות החריגות ומאחר ומדובר בסעד דחוף ובשלב זה אין חוב למסגרתו החינוכיות ונוכח טופס הוראת הקבע עליו חתם המשיב ביום 25.05.21 (נספח 3) לטובת הגן של הקטין , לא אדון בטענות לגבי הוצאות החינוך החריגות." ביום 25.7.21 נתנה החלטה למזונות זמניים בה נקבע כי החל מיום הגשת התביעה "האב ישלם לאם למזונות הקטינים סך של 3,200 ₪ לחודש" בתוספת מחציות חינוך ובריאות. במסגרת תלה"מ 8954-08-21 בו עתרה האישה לסעד הצהרתי המצהיר על זכויותיה בקומה השנייה בבית הורי האיש ניתן צו מניעה זמני האוסר על כל דיספוזיציה בזכויות בדירה. במסגרת תביעת איזון המשאבים מונה ביום 13.9.21 מר כהן אבי, רואה חשבון וכלכלן, כמומחה מטעם בימ"ש. נוכח המחלוקת בין הצדדים בדבר המועד בו החל השיתוף הכלכלי ביניהם – האם חל ממועד מסיבת החתונה במרץ 2021 או ממועד הנישואים האזרחיים ב** באוגוסט 2021, התבקש האקטואר לאזן את זכויות הצדדים לפי שתי החלופות: מיום 15.3.2012 וכן מיום 2.8.2012 ועד ליום 26.4.2021 – מועד הקרע, המועד בו נפתח הליך י"ס. בקשתה של האישה למינוי רו"ח חוקר נדחתה בשלב זה כשנשמרה זכותה של האישה להגיש בקשה מתאימה לאחר שתוגש חוו"ד האקטואר. כן נקבע שהאקטואר יבחן את טענות האיש בעניין מוניטין העסק של האישה לאחר שהאישה תציג בפניו נתונים אודות הכנסתה מכל מקור שהוא. חוו"ד האקטואר הוגשה ביום 12.11.21 והצדדים שלחו שאלות הבהרה, עליהן ענה האקטואר. עוד נקבע במסגרת ההחלטה מיום 13.9.21 שבשלב זה לא ימונה שמאי לבחינת שווי הנכס והחלטה בעניין זה תינתן לאחר בירור טענות הצדדים. ביום 14.9.21 הוחלט כי צו איסור הדיספוזיציה שניתן ביום 27.7.21 האוסר על אמו של האיש לערוך דיספוזיציה בזכויותיה בדירה ימשיך ויעמוד בתוקפה, אולם אין בכך בכדי למנוע מאמו של האיש להשכיר את הדירה ככל ותחפוץ בכך. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 31.1.22 הסכימו הצדדים לפנות להליך גישור. ביום 11.9.22, הגישה המגשרת הודעה על סיום הליך גישור והשבת התיק לבית המשפט. נוכח אי הצלחת הליך הגישור נשמעו עדי הצדדים והם הגישו סיכומים מטעמם. תלה"מ 47769-06-21 – תביעה בעניין זמני שהות טענות האישה האם טוענת כי יש לאמץ את המלצות התסקיר מיום 18.8.21 לפיהן הבית העיקרי של הקטינים הוא בית האם. האב אינו עומד בהסכמות שגובשו אצל המגשרת מיום 1.9.22 לפיהן ילונו הקטינים כשהם שוהים אצל האב בחדרים משלהם. לאב זוגיות חדשה והוא אינו מעורב בחיי הקטינים, לא נמצא בקשר עם מסגרת החינוך, לא נוכח בוועדות המל"ל, לא מקפיד לאסוף את הקטינים בזמן ואינו מעוניין בהרחבת זמני השהות. טענות האיש בשנתיים האחרונות ניסה האב להיות הורה פעיל עבור ילדיו, אך האישה ביטלה את אבהותו בכל דרך, הצדדים אינם מתקשרים ביניהם. כיום האיש פוגש בקטינים בימים שני משעה 16:30 עד למחרת בבוקר למסגרות וביום רביעי משעה 16:30 עד השעה 19:30 כאשר האם מגיעה לאסוף הקטינים מבית האב, ובכל שבת שנייה מיום שישי עד מוצאי שבת. לאור זמני השהות האיש נאלץ להגיע למקום עבודתו רק בשעה 10:00 נוכח הפקקים ונוכח העובדה שעליו להסיע את הקטינים מ* ל**. הקטינים נאלצים להתעורר מוקדם, דבר הפוגע בסדר יומם במסגרת החינוכית. האיש מבקש כי שעת האיסוף בסיום המסגרות תחול בין השעות 16:30-17:00 גם כשהקטינים לא ישהו בצהרון. האיש מבקש עוד לשנות את ימי זמני השהות מיום שני ליום חמישי בו ילונו הקטינים בביתו וישיבם למסגרות החינוכיות ביום שישי, כאשר ימי רביעי יוותרו על כנם מהמסגרת החינוכית בשעה 16:30-17:00 עד השעה 19:30 בה האישה תאסוף אותם מביתו וכל סופ"ש שני מיום שישי עד מוצ"ש האב ישיב הקטינים לבית האם. חופשות וחגים בהתאם להסכמות המגשרת, כאשר בחודש אוגוסט יחולו זמני השהות הרגילים. דיון והכרעה בדיון שהתקיים ביום 5.5.21 נקבעו זמני השהות בין האב לקטינים כדלקמן: "האב יפגוש את הקטינים בימים שני ורביעי, יאסוף אותם מההסעות או מסגרות החינוך וביום שני ישיב אותם לבית הורי האם בשעה 19:30 כאשר ההורים יאספו את הקטינים מידי האב ובימי רביעי האם תאסוף את הקטינים מ בשעה 19:00, כאשר אמו של האב תוריד את הקטינים לבית האם. בכל סופ"ש שני הקטינים ישהו אצל האב מיום שישי בשעה 17:00, כאשר צד ג' מצד האם יעביר את הקטינים לבית האב ב*, כאשר ביום שבת בשעה 19:00 האב יביא את הקטינים לבית הורי האם ב*, כאשר ההורים יצאו להביא את הקטינים. זמני השהות יחלו היום, כאשר באופן חד פעמי נוכח אילוצי הסעות, האב יאסוף את הקטין ל. מהמסגרת במעלות. הסמכת עו"ס לס"ד תעמוד בתוקפה למשך 9 חודשים. עו"ס מתבקשת לעקוב אחרי זמני השהות." ביום 18.8.21 הוגש תסקיר עו"ס לס"ד ובו המלצות כדלקמן: "משמורת: אני ממליץ שהבית העיקרי יהיה בבית האם. זמני שהות: אמצע השבוע: סוף שבוע: כל סוף שבוע שני ישהו הילדים אצל האב מיום ו' עם סיום מסגרות הלימוד עד ראשון אז יחזיר האב למסגרות החינוך או לבית האם בזמן של חופשים (עד השעה 08:00). חגים: אני ממליץ שלגבי החגים ראש השנה, פסח ויום כיפור ישהו הילדים בכל חג לסירוגין אצל כל הורה את ערב החג וימי המועד לאחריו עד צאת החג. בראש השנה הקרוב יהיו הילדים עם הורה אחד ואת זה שבשנה הבאה עם ההורה האחר, וכך גם לגבי פסח ויום כיפור. זאת בנוסף לזמני השהות שייקבעו. בכל שאר החגים ימשיכו זמני השהות כסדרם. חופשות: אני ממליץ שבחופש הגדול יהיו הילדים עם האב בין הימים א'-ה' ברצף בשבוע האחרון של חודש אוגוסט בכל שנה (או שבוע אחר עליו יסכימו ההורים ובלבד שיישמר רצף הימים). באם יקרה שבסוף אותו שבוע אמורים הילדים לשהות בבית האב אזי יחזירם למסגרות או לבית האם ביום א' בבוקר עד השעה 08.00. המלצות: על ההורים לשתף פעולה בעניין זמני השהות והחלפת מידעים ביניהם לטובת ילדיהם." ביום 23.8.21 נתנה החלטתי: "לאחר שעיינתי בהמלצות התסקיר ובתגובת הצדדים, נחה דעתי כי המלצות התסקיר משרתות את טובת הקטינים ומאפשרות קשר משמעותי בין הקטינים לבין כל אחד מההורים. אני מקבלת את בקשת האם שהרחבת הלינה תיעשה בהדרגה אולם אין צורך בתסקיר נוסף לשם כך. בחודשיים הקרובים, עד סוף אוקטובר, הקטינים ילונו בבית האב בימי שני בערב. החל מיום 1.11.21 ילונו הקטינים בבית האב גם במוצאי שבת אחת לשבועיים בהתאם להמלצות התסקיר. הסעות יתקיימו בהתאם להמלצות התסקיר. על ב"כ הצדדים לערוך חלוקת חגים בהתאם למתווה שנקבע בתסקיר." ביום 5.9.21 ניתנה החלטה משלימה:" בהתאם להמלצות התסקיר ולהחלטה מיום 5.5.21 האב יאסוף את הקטינים ממסגרות החינוך בימים שני ורביעי הימים בהם הקטינים שוהים עימו. בימי רביעי האם תאסוף את הקטינים מבית האב בשעה 19:00." ביום 28.7.22 הגישה המגשרת הסכמות בין ההורים בעניין הקטינים להם ניתן תוקף של החלטה להלן יובאו מקצתם בחלקם בראשי פרקים: "1.לינה של הילדים בבית האב- מוסכם כי החל מיום 1.9.22 ילונו הילדים כאשר הם שוהים אצל האב בחדרים משלהם. 2.מעבר של הילדים מהורה להורה-מוסכם כי * יועבר בין ההורים מיד ליד, ההורה הקולט ימתין ליד רכבו וההורה המוסר יעביר לידיו את הילד. 3.השגחה הורית- מוסכם כי אף אחד מהילדים לא יהא רשאי לשהות בבריכה ללא השגחה הורית או השגחה של סבא/סבתא. 4.מחלות/שביתות/ חופשות- מוסכם כי ההורה הקולט את הילדים יאסוף אותם מההורה המוסר בשעת סיום המסגרת החינוכית או בשעה 15:30,על פי המוקדם מבין השניים. 5.תיאום בין ההורים... 6.איסוף הילדים ממסגרות החינוך...7.טיפול רפואי...8.קבוצות וטסאפ/דוא"ל וכיו"ב...9.תלבושת אחידה...10.שיח...11.חופש גדול-תכנית הורית לחופש הגדול...." כן הוסכמה תכנית הורית לחודש אוגוסט 2022." הצדדים אינם חלוקים למעשה בשאלה העקרונית ומסכימים כי הבית העיקרי של הקטינים יהא אצל האם. מסיכומי הצדדים עולה כי למרות ההמלצה להרחבת זמני השהות בסופי שבוע כך שיכללו לינה גם במוצאי שבת, בפועל הקטינים לנים במוצאי שבת בבית האם. לא מצאתי מחלוקות בין ההורים בסיכומיהם לעניין זמני השהות הנהוגים בין הצדדים בהתאם להחלטות שניתנו, למעט בקשות חדשות מטעם האב לשינוי יום הלינה באמצע השבוע ושעת האיסוף מהמסגרות. טענות אלו לא עלו לא במהלך הדיונים ולא במהלך ההוכחות. טובת הקטינים נבחנה היטב על ידי עו"ס לס"ד בתסקיר ארוך ומפורט. המרחק בין * ל** הוא כרבע שעה נסיעה (הדבר מצוין בתסקיר) ואין סיבה לשינוי יום הלינה אצל האב. על האב לאסוף את הקטינים בסיום המסגרת החינוכית בהתאם לשעות סיום הצהרון ובהעדר צהרון בשעת סיום המסגרת. אומנם, בית המשפט אינו חייב לאמץ חוות דעת מומחים ותסקירים המוגשים מטעם לשכות הרווחה, אולם, לא אחת נקבע כי יש ליתן חשיבות לחוות דעת מומחים, בשל יכולתם לבחון את השאלות המתעוררות בכל מקרה בעין מקצועית, ובשל היותם גורם ניטראלי לעומת הצדדים היריבים, ויפים לענייננו דברי כבוד השופט חשין ב בג"צ 5227/97 מיכל דויד נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נה(1) 453: "טובתו של הילד אינה מושג תיאורטי. לעניינה נדרש בית המשפט לקביעת ממצאים שבעובדה. ממצאים אלה בית המשפט לא יוכל לקובעם - על דרך הכלל – אלא אם יובאו לפניו ראיות, וראיות לענייננו פירושן הינו – בעיקרם של דברים – חוות דעת של מומחים". בבע"מ 8416/15 פלוני נ. פלונית (ניתן ביום 14.1.16, פורסם במאגרים) קבע כב' השופט פוגלמן: "כידוע, נודעת חשיבות רבה להתרשמותם של הגורמים המקצועיים, אשר בעזרת חוות דעתם – בין היתר – למד בית המשפט מהי טובת הקטין בנסיבותיו של מקרה קונקרטי; ואשר ככלל, ייטה בית המשפט לקבל את המלצותיהם, הגם שברי כי אין הוא פטור מהפעלת שיקול דעת עצמאי." לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בהמלצות התסקירים ובהסכמות שגובשו אצל המגשרת, אני קובעת: האחריות ההורית לגבי שלושת הקטינים היא אחריות משותפת. בית האם הוא ביתם העיקרי של הקטינים. ניתן תוקף של פסק דין להמלצות התסקיר מיום 23.8.21 ולהחלטה המשלימה מיום 5.9.21 ולהסכמות הצדדים אותן הגישה המגשרת ביום 28.7.22 בשינויים הבאים: הקטינים ילונו אצל האב בימי שני וישהו עמו בימי רביעי מסיום המסגרות ועד השעה 19:00. האב יאסוף את הקטינים ממסגרות החינוך בימים שני ורביעי ויביא אותם למסגרות החינוך ביום שלישי בבוקר. בימי רביעי האם תאסוף את הקטינים מבית האב בשעה 19:00. הקטינים ישהו אצל האב בכל סוף שבוע שני מיום שישי בסיום המסגרות ועד מוצ"ש בשעה 19:00. האב יאסוף את הקטינים בימי שישי מהמסגרות והאם תאסוף אותם בשבת בשעה 19:00 מבית האב. חלוקת החגים תהא בהתאם להמלצות התסקיר. בחודש אוגוסט יחולו זמני השהות הרגילים. האב יאסוף את הקטינים בשעת סיום הצהרון ובהיעדר צהרון בשעת סיום מסגרות החינוך. תביעת המזונות – תלה"מ 53662-06-21 טענות האישה האישה טוענת כי הכנסתה החודשית הממוצעת נטו עומדת על סך של כ – 7,600 ₪ בהתאם לתלושי השכר בעוד שהכנסתו של האיש עומדת על סך של כ – 10,362 ₪ לחודש. האישה טוענת שהיא אינה עומדת בראש העמותה אלא משמשת כמדריכה שכירה בלבד לאחר שהעסק שפתחה בשם " *" נסגר לאחר תקופה קצרה מאוד. שניים מהקטינים אובחנו על הרצף האוטיסטי והם נזקקים לטיפול צמוד. האישה מסתייעת בשתי מטפלות המגיעות לביתה פעמיים עד שלוש בשבוע ומשתכרות סך של 3,500 ₪ לחודש (נספח 20, עמ' 342-344 לתיק המוצגים של האישה). הקטין * רגיש לגלוטן והקטינים *. ו** רגישים ללקטוז ויש לרכוש להם מוצרי מזון מתאימים אשר לרוב מחירם גבוה מאלו של מוצרי מזון רגילים. הקטין ** בעל רגישות יתר ועל כן הוא נזקק לכמות גדולה יותר של ביגוד והנעלה, שכן פעמים רבות היא רוכשת עבורו בגדים ונעליים שהוא מסרב ללבוש. הקטינים * ו* נוהגים להשליך את המשחקים ומוצרים שונים ולכן הם נזקקים למשחקים יקרים והטיפול בהם מצריך הוצאות גבוהות מהרגיל. בחודש מאי עלה גובה שכר הדירה וכעת עומד על סך של 4,400 ₪ בחודש. טענות האיש האיש עובד כעובד מדינה והמשכורת ברורה ומוצגת בתלושי השכר. הכנסות האישה ופוטנציאל השתכרותה עומד על סך של יותר מ-8,000 ₪. האישה עובדת שעות מרובות ולא ברור כיצד שכרה עומד על סך של 6,900 ₪ בלבד. מרשימת הנספחים של חוות דעת האקטואר בתלה"מ 47622-07-21 עולה כי לפני פרוץ הסכסוך שכרה של האישה עמד על כ-10,000 ₪ וכיום 6,900 ₪ . האישה היא הבעלים של העמותה, מנהלת אותה וגובה כספים (עמ' 43 לפרוטוקול שורה 6 ואילך), באף חשבון בנק פרטי של האישה לא נצפו החזרים בגין רכישת אביזרים לעמותה מה שמוכיח כי האישה היא בעלת העסק, שנפתח במאמץ משותף על ידי הצדדים, וכל מטרתה להבריח את הכנסותיה והמוניטין. הקטינים ו נמצאים על הרצף האוטיסטי וזכאים לקצבה מהמל"ל בסך של מעל 9,000 ₪, בנוסף זכאית האישה לסיוע בשכר דירה (עמ' 19 לפרוטוקול שורה 15 ואילך) ולהנחות בחשמל, מים, ארנונה וכו'. יוצא כי לאישה הכנסה מעל 12,000 ₪ והכנסה פנויה מידי חודש של מעל 16,000 ₪ רק מקצבאות והנחות לפני הכנסתה מעבודה ומדמי מזונות. הקצבה המתקבלת בעבור * ו**. צריכה לכסות את כל צרכיהם ההכרחיים ויש לפטור את האיש מתשלום מזונותיהם ההכרחיים ולחייבו במחצית הוצאות חריגות בלבד. האיש שותף פעיל בגידול הקטינים, כשהם חולים הם שוהים עמו וחלוקת הזמנים בחגים שווה. האישה לא המציאה חשבוניות או הוכחות להוצאות הנטענות בעניין התשלום למטפלות. הקטינים מסיימים את המסגרות בשעה 16:30 לערך, פעמיים בשבוע הם מצויים עם האיש, בימי ראשון הורי האישה מטפלים בהם, כך שאותן מטפלות נמצאות בימים שלישי וחמישי למשך 3 שעות בכל יום, בחישוב של 50 ₪ לשעה עלות שכרן היא 1,200 ₪ לחודש. האישה לא הוכיחה את התשלום והעלימה מעיני בית המשפט את פרטי המטפלות. דיון והכרעה בתביעת המזונות בענייננו, האישה יהודייה ואילו האיש חסר דת. בנסיבות אלו, משלא חל דין אישי על האיש, הרי חובת המזונות אינה קמה מכוח הוראות הדין האישי אלא שהמקור לחיוב המזונות נובע מהדין האזרחי, היינו בהתאם לסעיף 3 (ב) לחוק, הקובע: "אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו ... לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה". כאשר סעיף 3א (ב) לחוק מטיל חובת תשלום מזונות על שני ההורים בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא. על כן, סעיפי החוק הרלוונטיים הם: סעיף 3א. לחוק, הקובע: "(א) אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו. (ב) בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא". וסעיף 6 לחוק, הקובע את היקף המזונות כדלקמן: "היקף המזונות, מידתם ודרכי סיפוקם ייקבעו, באין הסכם בין הצדדים, על ידי בית המשפט בשים לב לנסיבות, ופרט למזונות על פי סעיף 3 - לפי מחסורו של הזכאי ויכולתו של החייב". בתמ"ש 21022-02-10 (בית המשפט לענייני משפחה בב"ש) פ.ד (קטין) נ' י. פ, ניתן ביום 25.4.2011 (פורסם במאגרי המידע), קבעה כבוד השופטת ג' לוין: "בהתאם לסעיף 3א לחוק, הוריהם של הקטינים - האב והאם - חייבים במזונותיהם. חובת ההורים במזונות ילדיהם הקטינים, על פי הוראות החוק, הינה חובה אבסולוטית ללא קשר למחסורו של החייב וליכולתו של הזכאי וללא כל אבחנה באשר לגילאים שלהם - אבחנה שקיימת בדין העברי מבחינת מקור החיוב, טיבו והיקפו. הדבר נלמד מס' 6 לחוק המזונות, העוסק בהיקף המזונות, וקובע כי ההתחשבות במחסורו של הזכאי וביכולתו של החייב אינה קיימת לגבי מזונות על פי סעיף 3 לחוק, היינו מזונות ילדים קטינים. ללמדך, בכל הנוגע לקביעת היקף מזונות ילדים קטינים אין להתחשב במחסורו של הזכאי וביכולתו של החייב. החיוב הינו אבסולוטי, גם אם ההורה מוגבל ביכולתו לספק את צרכי הילד. הפרמטר היחיד בו יש להתחשב הוא בנסיבות (ראו, תמ"ש 80240/98 ק' ח' נ' ק' ק' (לא פורסם, 15.1.2003). סעיף 3א(ב) לחוק המזונות קובע את חלוקת הנט. היחסי בין ההורים, לאחר שנקבעו צרכיו של הקטין. על פי לשון החוק "בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא". הוראה זו, השוללת התחשבות בעובדה בידי מי מוחזק הקטין, מעוררת קושי מסוים, עליו עמד בהרחבה בית המשפט המחוזי בע"מ (תל-אביב-יפו) 1098/07 פלוני נ' אלמוני – קטין (לא פורסם, 31.8.2008). באותה פרשה התווה בית המשפט דרך תלת-שלבית לקביעת מזונות קטין על פי חוק המזונות, כדלהלן: בשלב הראשון יש לאמוד את צרכי הקטין. צרכי הקטין כוללים את צרכיו מכל מין וסוג שהוא, כולל "הוצאות כלליות" (הוצאות קשות לכימות כספי כגון הצורך בשהייה במחיצת מבוגר, הצורך בהתייחסות ופנאי של ההורה וכד'). בשלב שני נבחן השיעור היחסי בנט. המזונות, בהתאם לשיעור היחסי של ההכנסות הפנויות של כל אחד מן ההורים. בשלב שלישי מיושם שיעור הנט. במקרה הספציפי. היישום מבוסס על העיקרון לפיו נוצרת "קופה משותפת" רעיונית לנשיאה בצרכי הקטין, כאשר ההשתתפות בקופה זו יכולה להיעשות בתשלום או בשווה ערך לתשלום (החזקה בפועל בקטין). כלומר, משמעות ההחזקה הבלתי שוויונית בפועל באה לידי ביטוי כספי בעת יישום שיעור הנט. בכל מקרה ומקרה. כך למשל, כאשר עסקינן בהורה שאינו מספק "צרכים כלליים" של הקטין בדרך של מפגשים והסדרי ראייה, יהיה עליו לשאת במלוא השיעור היחסי של צרכי הקטין." הכנסות הצדדים האיש: יליד 1978, עובד ב*** והכנסתו החודשית הממוצעת עומדת על כ- 10,269 ₪ נטו (בניכוי ניכויי חובה בלבד וקופות גמל בהסכם, בהתאם לתלושי שכר לחודשים 1/2022-10/2022, 11/2021-12/2021) (נספח א', עמ' 13 לתיק המוצגים של האיש). האיש מתגורר בדירה המצויה בקומה השנייה בבית הוריו, הדירה בה התגוררו הצדדים טרם נפרדו. לא נטען כי הוא נושא בהוצאות משכנתא או שכר דירה, לטענתו הוא מתכוון לשכור דירה. לאור האמור לעיל הכנסתו הפנויה של האיש עומדת על סך של 10,300 ₪ האישה: ילידת 1987 עובדת כמדריכת ריקוד "** **". משתכרת סך של 7,500 ₪ נטו (בניכוי ניכויי חובה בלבד וקופות גמל בהסכם, בהתאם לתלושי שכר לחודשים 9/2021-7/2022) (נספח 16,עמ' 315 לתיק המוצגים של האישה) השכר ברוטו בתקופה זו עמד על סך של כ – 9,225 ₪ לחודש. האישה מתגוררת עם הקטינים בדירה שכורה ב** ודמי השכירות החודשיים עומדים על 4,000 ₪ (נספח 21, עמ' 346 לתיק המוצגים של האישה) בסיכומיה טענה כי שכר הדירה עלה לסך של 4,400 ₪ לחודש, אך לא צורף חוזה שכירות מעודכן. האיש טוען כי פוטנציאל השתכרותה של האישה גבוה מהמצוין בתלושי השכר שלה והיא למעשה הבעלים והמנהלת של העמותה. האישה העידה אודות שעות עבודתה: "ש. תספרי על העבודה שלך? ת. משנת 2008 אני עובדת כמדריכה בחוג ריקודים בעמותה לקידום * ***. התחלתי לעבוד כמדריכה וזה היה ענף תחרותי. היה צריך כדי שילדים ישתתפו בתחרויות היתה דרישות לפתוח עמותה, העמותה נפתחה ע"י ההורים שאצלי בחוג ומאז אני אחת המדריכות שעובדת בעמותה. שעות העבודה משתנות. בימים שהילדים אצל ט. אני מאפשרת לעצמי לעבוד יותר, בשאר הימים עם יותר עם הילדים ומשכיבה ואתם לישון. יום העבודה מתחיל ב- 16:45 , 17:00 ובימים שהילדים אצלי היום שלי נגמר בשעה 19:00 , 20:00. יום חמישי אני מסיימת ב- 18:30. אני עובדת שעתיים, שלוש ביום." (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 14 ואילך). האישה נשאלה בחקירה נגדית אודות השתכרותה: "ש. מה כושר ההשתכרות שלך בחודש כולל ביטוח לאומי, הכנסות, מלגות ועוד? ת. 6,900 ₪ נטו משכורת. ביטוח לאומי עבור כל ילד 4,500 ₪. קצבת ילדים יש חיסכון לכל ילד ונכנס לי לחשבון 383 ₪ לחודש." (עמ' 15 לפרוטוקול שורה 15 ואילך). האישה נחקרה אודות תפקידה בעמותה והכנסות נוספות שקיבלה כביכול: "ש. את מדריכה של , מנהל חוגים? ת. לא מנהלת חוגים. העמותה היא שמנהלת. יש עמותה ובעמותה יש 7 אנשי וועד ו- 2 אנשי ביקורת. ש. מי מנכ"ל העמותה? ת. * הוא בהתנדבות. ש. מה הקשר שלך ל*? ת. אבא שלי שמתנדב בעמותה. ש. מכירה את חוק העמותות? ת. לא. אני עובדת על תלוש. ש. לא עבדת אף פעם בלי תלוש? ת. לא. ש. יודעת שחשבונות הבנקט צרפת לתצהיר מראים אחרת. מראים שיש לך הרבה הפקדות במזומן, הרבה מאוד הפקדות בשיקים, הרבה תקבולים בפייבוקס או ביט ישירות לבנק והם מלקוחות שהם הורים של ילדים שמתאמנים אצלך בחוגים? ת. תרשי לדייק – בתקופת הקורונה וגם הגשתי לרו"ח, לטובת להיות פרילנסר בעמותה. אני פתחתי עסק בתקופת הקורונה, העברתי שיעורים דרך העסק בסביבות החודש וזה הוגש לרו"ח של העסק כשניסיתי לפתוח אבל הוא נסגר מאז ולא היה מעבר. זה הביט. שאת מתכוונת אליהם. ש. אני לא מדברת על העמותה אלא עלייך שקיבלת באופן אישי כסף ועל השנים משנת 2019 עד 2021. ת. יש כמה חודשים של עסק שפתחתי וציינתי כל הזמן ואחרי זה העסק נסגר. אין לי קשר לחשבון של העמותה ואין לי אפשרות לקבל כספים אישיים. ש. היום את לא מקבלת כסף חוץ מתלושי שכר? ת. שום כסף. לא מקבלת ביט או פייבוקס, לא מקבלת העברות מהורי תלמידים. ש. לא לחשבון שלך ושל * יחד? ת. לא היה אף פעם חשבון משותף עם *. ש. מסכימה שנלך עם תעודת הזהות שלך לכל בנק ונבקש את החשבונות על שמך? ת. בבקשה. היה צו גילוי מסמכים." (עמ' 9 לפרוטוקול שורה 5 ואילך). ובהמשך: "ש. עברתי על החשבונות שלך ויש הפקדות מזומן? ת. אני לא מפקידה מזומן לחשבון שלי. ש. תסבירי לי כמה עבודה יש בעבודה שאת עובדת? ת. 3 עובדים שמקבלים תלוש שכר. ש. איך קורה מצב שעמותה שזו אישות משפטית נפרדת, את מנהלת את חשבון הבנק שלה והכתובת רשומה ברח' *** ** מפנה לתיק המוצגים בתביעה הרכושית שלנו עמ' 3. את מצהירה בבימ"ש שאת עובדת בעמותה, מקבלת משכורת מהעמותה, אבל אני רואה גם בחשבון שלך שרשום בכתובת **, שסבלת מאלימות כלכלית לטענתך, אני רואה שאת מנהלת את העמותה? ת. זה העסק שניסיתי לפתוח וסגרתי. זה לא החשבון של העמותה. לעמותה יש חשבון אחר בבנק הדואר שאין לי גישה אליו. כשפתחתי עסק הוספתי שם של עמותה "* **" ופתחתי עסק שנסגר ונשאר השם. הגשתי לבנק מסמכים שהעסק נסגר ואמרו שזה יכול להישאר ככה. ש. באיזה סמכות את עושה שימוש בחשבון בנק של העמותה? ת. זה לא חשבון של העמותה. ש. מאיפה השיקים וההפקדות? ת. זה בתקופה שאמרתי בתקופת הקורונה שעשו לי העברות. פתחתי עסק ועשיתי על זה חישוב וסגרתי את העסק. הוא פעל רק חודש. ש. יש לך אישור פתיחת עסק? ת. כן. ש. הוצאת חשבונות מס מהעסק? ת. כן. גם קיבלתי מענק קורונה והגשתי לרו"ח." (עמ' 17 לפרוטוקול שורה 7 ואילך). ואכן צו גילוי מסמכים רחב והדדי ניתן לצדדים, אך האיש לא הוכיח כי האישה מקבלת הכנסות נוספות על אלו המצוינות בתלושי השכר. האיש נשאל בחקירה נגדית אודות השתכרות האישה: "ש. אבל מה הרוויחה בד"כ? ת. משכורת קבועה שלה 7,000 ₪". (עמ' 40 לפרוטוקול שורה 7 ואילך) ובהמשך: "ש. כמה כסף מרוויחה *? ת. היא גם השתכרה 10 אלף ₪ נטו. זה המשכורות שהיו לה ונכנסו לחשבון שלנו אבל משום מה ב- 2019 זה קטן משמעותית בלי סיבה ל- 7,000 ₪ קבוע."(עמ' 56 לפרוטוקול שורה 28 ואילך) האיש מסכים אם כן, שהאישה נהגה להרוויח סך של 7,000 ₪ בחודש למרות שבתקופה מסוימת הרוויחה גם 10,000 ₪. לטענתו, האישה נהגה להרוויח גם 10,000 ₪ נטו, אך מחוות דעת האקטואר מצטיירת תמונה שונה. במסגרת חוות דעתו בחן האקטואר טענה זו ובעמוד 8 לחוות דעתו מיום 25.10.21 הוא מפרט את ממוצע ההכנסות ברוטו של האישה החל משנת 2016 אז עמד שכרה הממוצע ברוטו על סך של 6,695 ₪, טיפס ועלה לסך של 10,365 ₪ ברוטו בשנת 2017 וירד לסך של 9,638 ₪ ברוטו בשנת 2019. בשנת 2020 השתכרה סך של 9,845 ₪ וסך של 7,000 ₪ בשנת 2021 (שנת הקורונה). האיש טוען כי האישה הפחיתה במתכוון את הכנסותיה ומפנה לשנת 2017. הסכסוך בין הצדדים פרץ לראשונה ב- 10/2020 אז פתחה האישה בהליך י"ס שנסגר וב- 4/21 שבה ופתחה בהליך י"ס נוסף. איני מקבלת את הטענה שהאישה הפחיתה במתכוון את הכנסותיה. נראה שמאז שנת 2017, 3 שנים טרם פרוץ הסכסוך, ירד שכרה בהדרגה בשיעור לא משמעותי, שנת 2020 הייתה שנת הקורונה המסבירה את ירידת השכר. בשנת 2020 עמד שכרה של האישה ברוטו על סך של 9,845 ובשנת 2021-2022 על סך של 9,225 ₪ ברוטו. אין המדובר בפער משמעותי ועל כן אני דוחה את טענת האיש כי פוטנציאל השתכרותה של האישה גבוה משמעותית. לאור האמור לעיל הכנסתה נטו החודשית הממוצעת של האישה עומדת על 7,600 ₪ האישה מתגוררת יחד עם הקטינים בדירה שכורה ב* ודמי השכירות החודשיים עומדים על 4,000 ₪ (נספח 21, עמ' 346 לתיק המוצגים של האישה). האישה זכאית לסיוע בשכר דירה בסך חודשי של 1,170 ₪. (עמ' 19 לפרוטוקול שורה 15 ואילך). האישה טענה בסיכומיה כי החל מחודש מאי 2024 הוצאות שכר הדירה יעלה לסך של 4,400 ₪ ולא צרפה כל חוזה מתאים על כן, לא אוכל להתייחס לטענה זו. האישה מקבלת סיוע בשכר דירה בסך של 1,170 ₪ ועל כן הוצאות המדור שלה עומדות על סך של 2,830 ₪. חלקה של האישה בשכר הדירה בניכוי חלקם של הקטינים (50% משכר הדירה) עומד על סך של 1,415 ₪ והכנסתה הפנויה היא 6,185 ₪. יחס ההכנסות של הצדדים הוא 63% לאיש ו-47% האישה ועל כן על האיש לשאת ב- 63% מצרכי הקטינים. צרכי הקטינים הלכה היא כי תביעת מזונות, ככל תביעה כספית אחרת, יש להוכיח היטב ולבסס בראיות. כן נקבע, כי במקום שאין טיעון עובדתי סביר בנוגע לצרכים הנתבעים, אין לשלול אפשרות של דחיית תביעת המזונות מן הטעם שלא הוכחה במידה נאותה (ראה: ע"א 130/85 כהן נ' כהן, פ"ד מ(1) 69). התובעת הוכיחה חלק מהוצאות הקטינים הנטענות בכתב התביעה על ידי הגשת קבלות וחשבוניות. אולם הלכה ידועה היא כי מקום שהראיות חסרות, רשאי ביהמ"ש לאמוד את סכום המזונות גם עפ"י ניסיון חייו כשופט, אשר בתוך עמו הוא יושב. כן נפסק, כי בית המשפט יכול לקבוע את היקף צרכיו ההכרחיים של קטין על בסיס ידיעתו השיפוטית הכללית (ראה: ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לח(3) 23; ע"א 613/85 שגב נ' שגב, פ"ד לט(3) 825). בבע"מ 919/15 ציין כב' השופט פוגלמן כי צרכיהם ההכרחיים של קטינים עומדים על סך של בין 1,300 ל – 1,400 ₪ לחודש. סכום זה אינו כולל הוצאות בגין מדור ואחזקת מדור. (סעיף 5 לפסק הדין). לאחרונה ניתנו מספר פסקי דין אשר העמידו את צרכיהם הבסיסיים של קטינים על סך של 1,600 ₪ לחודש. בעמ"ש 46291-01-16 פלונית נ' פלוני (09.10.17) [פורסם במאגרים המשפטיים] קבע בית המשפט שהגיעה העת לעריכת שינוי בקביעת סכום המזונות ההכרחיים ובמקרה הספציפי שנדון בפניו הועמדו צרכי קטין על 1,600 ₪:"ייתכן ואכן הגיעה העת לעריכת שינוי נוסף בעת קביעת סכום המזונות ההכרחיים ובמיוחד לאור הצרכים שהתווספו, כגון כל הקשור באמצעי התקשורת השונים והמחשוב, אשר ניתן לראות בהם כיום כצרכים הכרחיים. אולם, אף מבלי לקבוע מסמרות בדבר לעת הזו, כפי שצוין לעיל, יש מקום לבחון את כלל הנסיבות ואזי להידרש במקרה קונקרטי להגדלת אותו סכום הנהוג, וכמפורט לעיל. 17.החיוב הנוסף יחול ממועד הגשת התביעה ובאופן שבמקום הסכום של 1,450 ₪ יבוא הסכום של 1,600 ₪ כאשר הפרשי העבר בגין המפורט לעיל ישולמו ב 4- תשלומים". בעמ"ש (ת"א) 32172-11-17 ע.ש. (קטינה) נ' נ.ש, עמ' 11 (10.01.19) [פורסם במאגרים המשפטיים] קבעה כב' השופטת י.שבח כי צרכי הקטינים שאינן טעונים הוכחה עומדים על 1,600 -1,700 ₪: "לגישתי, אין לדחות עוד את הגדלת הסכום, ועד שייקבע הסכום המשקף את עלות צרכיו של הקטין, בשני הבתים גם יחד, זה שאינו טעון הוכחה, באופן אמפירי ובהתבסס על חוות דעת כלכליות, אין מנוס מהפעלת שיקול הדעת השיפוטי וניסיון החיים, ומהעלאת הסכום, שלא עודכן מזה שנים, לכדי סך של 1600-1700 .₪." ברמ"ש (מרכז) 59188-10-18 י.נ נ' א.נ (25.10.18) (פס' 10) [פורסם במאגרים המשפטיים] כב' השו' צבי וייצמן לא התערב בפסיקת מזונות זמניים שהועמדו על ידי הערכאה הדיונית על סך של 1,800 ₪: "כך לא מצאתי מקום להתערב בקביעותו של בית המשפט קמא אשר אמד לעת עתה את צרכיו של קטין בשיעור של 1800 ₪. לטעמי מדובר בהערכה זהירה שהיא על הצד הנמוך דווקא. יש לזכור כי קודם להלכת בע"מ 919/15 נהגו בתי המשפט לאמוד צרכיו החודשיים של קטין בשיעור של כ- 1400 ₪ ואלם הערכה זו נגעה אך ורק באשר לצרכיו ההכרחיים ואולם מאז שניתנה הלכת 919/15 אין מקום לחלק בין צרכים הכרחיים לאלו שאינם הכרחיים ויש לאמוד את הצרכים בכללותם. עוד יש לציין כי צרכיו של קטין המתגורר בשני בתים עולים על צרכיו של קטין המתגורר בבית אחד נוכח הכפילויות הנדרשות מטבעם של דברים בחלק מהוצאותיו, להערכתי ומבלי לקבוע מסמרות בדבר ראוי שהערכה זו תעלה, למצער, על סך של 2250 ₪ לחודש לקטין." בעמ"ש 44496-10-20 א. נ' ב. (ניתן במיום 11.08.2021 פורסם במאגרים) קבע כב' השופט ג'יוסי: "אעיר, כי גם אנוכי סבור, שיש מקום לעדכן את מנעד הצרכים המינימליים, ובהתאם גם את הצרכים הממוצעים של קטין, עת כאמור לעיל, סבור אני, כי סך של 1,400 ₪ מצוי בצדו הנמוך של המנעד האמור." צרכי הקטינים נשוא הליך זה הקטינים כיום בני 11.2, 8.10, 5.7 שנים. הקטינים ו* מוכרים על הרצף האוטיסטי ומקבלים קצבת נכות בסך של כ- 4,500 ₪ כל אחד (9,000 לשניהם). האישה טוענת ש רגיש לגלוטן ו* רגיש ללקטוז, טענות האישה באשר לצרכיהם המיוחדים של הקטינים ו, הזכאים לקצבת נכות, יידונו בפרק הבא העוסק בניצול קצבת הנכות והשפעתה על גובה המזונות. האישה טוענת כי הקטינה * רגישה ללקטוז ויש לרכוש לה מוצרי מזון מיוחדים. אמנם האיש לא הכחיש את הטענה בעניין הרגישות ללקטוז, אך האישה לא הוכיחה את עלות המוצרים הנוספים שיש לרכוש עבור הקטינה. בפרק הבא ציטטתי מתוך דו"ח מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שקבע כי עלות חודשית עודפת של חולי צליאק בגין רגישות למזון עומדת על סך של כ – 240 ₪ לחודש. מדו"ח זה ניתן ללמוד ולהסיק כי גם רגישות ללקטוז כרוכה בעלויות מזון עודפות אותן אעמיד על סך של 200 ₪ לחודש. לאור האמור לעיל, בנסיבות העניין, בהתחשב בהכנסות של שני הצדדים, אני מעמידה את צרכי הקטינים השוטפים של הקטינים * ו* על סך של 1,600 ₪ עבור כל קטין מעל גיל 6 ושל הקטינה ** על סך של 1,800 ₪ לחודש. הסכום שעל האב לשאת בו עד גיל 6 - עבור הקטין *, שטרם מלאו לו 6, על האב לשאת במלוא צרכיו הבסיסיים אותם אעמיד על סך של 1,400 ₪ ובחלקו במדור – 471 ₪ (4,000 – 1,170 – סיוע בשכ"ד = 2,830 ₪ - חלקם של הקטינים הוא 1,415 ₪ וחלקו של כל קטין הוא – 471 ₪ לחודש) ובסה"כ – סך מעוגל של 1,900 ₪ לחודש עד הגיעו לגיל 6. מעל גיל 6 - יחס ההכנסות של הצדדים הוא 63% לאיש ו-47% האישה ועל כן על האיש לשאת ב- 63% מצרכי הקטינים. כאמור, העמדתי את צרכי כל אחד מהקטינים * ו על סך של 1,600 ₪, מחצית מהסכום עבור הוצאות תלויות שהות והמחצית השנייה עבור הוצאות שאינן תלויות שהות. צרכי הקטינה * יעמדו על סך של 1,800 ₪ בגלל הרגישות ללקטוז, 800 ₪ עבור צרכים שאינם תלויי שהות ו – 1,000 ₪ עבור צרכים תלויי שהות בגין הוצאות המזון המוגברות. זמני השהות כפי שנקבע ביתה של האם הוא ביתם העיקרי של הקטינים. הקטינים לנים בבית האב לילה בשבוע וכל סוף שבוע שני מיום שישי ועד למוצ"ש, דהיינו 3 לילות מתוך שבועיים וכן שוהים עמו בימי רביעי עד השעה 19:30. הקטינים מבלים עם האב כ – 22% מזמנם. חלקו של האב בהוצאות הקטינים הוצאות תלויות שהות - מוערכות בסך של 800 ₪ לכל קטין. על האב לשאת ב 63% מסכום זה בקיזוז 22% בהם הוא נושא באופן ישיר כשהקטינים שוהים עמו. ועל כן חלקו בהוצאות תלויות השהות של הקטינים הוא 40% - סך מעוגל של 320 ₪ עבור כל אחד מהקטינים ** ו*, וסך של 400 ₪ עבור הקטינה *. הוצאות שאינן תלויות שהות – מוערכות בסך של 800 ₪ לכל קטין. מאחר וביתה של האם הוא ביתם העיקרי של הקטינים ומעיון בפירוט כרטיסי האשראי שצרפה האישה (נספח 5, עמ' 153-178 לתיק המוצגים של האישה) עולה שהיא נושאת בצרכי הקטינים שאינם תלויי שהות (ביגוד, היגיינה, ביטוח בריאות) אני קובעת שהאם היא ההורה המרכז. על האב לשאת ב – 63% - סך מעוגל של 500 ₪ לכל קטין. יש לזכור כי העובדה שהורה אחד משמש כהורה מרכז אין משמעותו כי ההורה האחר פטור מכל רכישה עבור הקטינים. בהקשר זה אין לי אלא להפנות לדברי כב' הש' פוגלמן בסעיף 87 לבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית [פורסם במאגרים המשפטיים] (19.07.17):"כפועל יוצא מכך, מטילה המשמורת הפיזית המשותפת נט. כלכלי מוגבר – זהה מבחינת היקף ההוצאה הפוטנציאלי עבור מזונות הילד – על שני ההורים. מכיוון שהילד מתגורר עם כל אחד מן ההורים מחצית מן החודש ממש ואין מדובר במפגשים או בהלנה נקודתית בלבד, הרי שכל הורה נדרש "לבנות בית" שלם ומלא עבור הילד. עליו לדאוג לכתחילה לפתרון דיור שיהיה בו חדר קבוע לילד (כלומר, בדרך כלל, לשכור דירה גדולה יותר); לרכוש את כל הציוד הבסיסי שחייב להיות בביתו של הילד כגון מיטה ומצעים, ארון בגדים וכמות סבירה של בגדים למלאו בהם, שולחן כתיבה, כלי רחצה ושאר חפצים יסודיים שלהם זקוק הילד. בצד הוצאות מסוג זה נדרש גם כל אחד מן ההורים לספק את כל יתר צרכיו הגשמיים השוטפים של הילד במהלך שהייתו עמו: מזון, עלותם השוטפת של צרכים כגון חשמל ומים, עלות של פעילות פנאי מזדמנת בשעות אחר הצהריים וכדומה. מכאן, שבמצב של משמורת פיזית משותפת כל הורה מספק את כל צרכי הילד במשך מחצית מן החודש." מהסעיף שצוטט לעיל, עולה כי גם אם האם נקבעה כהורה מרכז על האב לדאוג שלקטינים יהיה ארון בגדים ובו כמות סבירה של בגדים בסיסיים. העובדה ששני ההורים דואגים לביגוד בסיסי עבור הקטינים בביתם אינה מאיינת את הצורך במנגנון ההורה המרכז. מנגנון ההורה המרכז נקבע על מנת להבטיח שצרכיהם של הקטינים שאינם תלויי שהות ימולאו ולא ייווצר מצב בו כל הורה יצפה כי ההורה האחר ימלא משימה זו. נוכח האמור אני קובעת כי על האב לשאת בסך מעוגל של 820 ₪ בגין הוצאות כל אחד מהקטינים * ו* (320 ₪ תלויי שהות + 500 ₪ לא תלויי שהות) וסך של 900 ₪ עבור הקטינה **. מדור הקטינים האישה מתגוררת יחד עם הקטינים בדירה שכורה ב* ודמי השכירות החודשיים עומדים על 4,000 ₪ (נספח 21, עמ' 346 לתיק המוצגים של האישה). האישה זכאית לסיוע בשכר דירה בסך חודשי של 1,170 ₪. (עמ' 19 לפרוטוקול שורה 18 ואילך). חלקם של הקטינים עומד על 50% כלומר סך של 1,415 ₪ לחודש (471 ₪ לכל קטין). האישה צרפה אסמכתאות אודות הוצאות אחזקת המדור (נספח 22,עמ' 350 לתיק המוצגים של האישה). ממוצע הוצאות החשמל עומד על סך של 300 ₪ בחודש, חשבון מים "* ***" 80 ₪ בחודש, סלולר ומודם אינטרנט 200 ₪ (נספח 24, עמ' 459 לתיק המוצגים של האישה) אעמיד את הוצאות אחזקת המדור כולל ארנונה על סך של 1,000 ₪ לחודש, חלקם של הקטינים בסך של 50% עומד על 500 ₪ לחודש. חלקם של הקטינים בהוצאות מדור ואחזקתו בבית האם עומדים על סך של 1,950 ₪ - 650 ₪ לכל קטין. מאחר וביתה של האם הוא ביתם העיקרי של הקטינים והם שוהים עם האב כ – 22% מזמנם ונוכח פערי ההשתכרות בין הצדדים על האב להשתתף בעלות המדור של הקטינים בבית האם בגובה של 63% - בהתאם ליחס ההכנסות. על האב לשאת בסך מעוגל של 410 ₪ בעבור מדור כל אחד מהקטינים. על האב לשאת בסך של 1,230 ₪ עבור הקטינים ו* וסך של 1,310 ₪ עבור הקטינה *. בסה"כ אני קובעת כי על האב לשאת בסך מעוגל של 1,300 ₪ עבור מזונות כל אחד מהקטינים וסך כולל של 3,900 ₪ עבור שלושת הקטינים מעל גיל 6. עד שימלאו לקטין ** 6 ישא האב במזונותיו בסך של 1,900 ₪. קצבת הנכות של הקטינים: הקטינים *. ו** אובחנו על הרצף האוטיסטי, הקטינים זכאים לקצבת נכות בסך חודשי של 4,500 ₪ לכל קטין (בפתיח, עמ' 2-3 לתיק המוצגים של האיש). בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ברמ"ש 67776-07-23 ב' נ. ב' (פורסם ברשומות, 21.1.2024) נדונה סוגית קצבאות הילדים המשולמות בגין נכויות שהוכרו ע"י המל"ל ולהשלכותיה אלו על שיעור המזונות להם זכאים מהוריהם ע"י כב' השופט ג'יוסי: "39. בעבר בגדרי עמ"ש 11101-12-17 ב. נ' ב. [פורסם בנבו] (20.11.2018) נדרשתי לסוגית קצבאות ילדים המשולמות בגין נכויות שהוכרו ע"י המל"ל ולהשלכות אלה על שיעור המזונות להם זכאים מהוריהם. ציינתי שם כי קצבאות נועדו לממן ראשית כל את אותם צרכים טיפוליים שיקומיים מיוחדים כמו גם את ההוצאות הרפואיות המיוחדות לילד הסובל מנכות, ולא את ההוצאות הבסיסיות השוות לו ולכל יתר הילדים שאינם זכאים לקצבה. עוד הצעתי מתווה לחישוב המזונות וכיצד יש לנהוג בקצבה החודשי ודרך ההתחשבנות בין ההורים. יוער כי בקשת רשות ערעור על פסק דיני ב-בע"מ 8994/18 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו) (04.03.2019) נדחתה ע"י כב' השופט נ. הנדל תוך שציין: "על רקע התשתית הראייתית שהוצגה בפני הערכאות הקודמות, ממנה עולה כי קצבאות הקטינים בענייננו נועדו לממן את צרכיהם הייחודיים, אין כל פגם בהסדר אותו התווה בית המשפט המחוזי – שהרי הסדר זה עולה בקנה אחד עם תכלית הקצבאות, ומבטיח כי הן יספקו לקטינים מימון להוצאות מיוחדות עתידיות." 40. בעניין דנן בית משפט קמא התייחס לשאלה האם קצבת הנכות באה במקום תשלום המזונות עבור הוצאות הקטין, או בנוסף להן? כלומר, האם יש לנכות את קצבת הנכות מהמזונות הנפסקים? על מנת לענות על השאלה, הציג בית משפט קמא שתי גישות שונות בפסיקה בהקשר הנ"ל. בית משפט קמא סבר כי לפי גישה אחת, מקום בו לא הוכח שצרכי הקטין עולים על גמלת הנכות המשולמת עבורו, אין לפסוק עבורו דמי מזונות, ואילו לפי הגישה השניה, תוך קצבת נכות היא קצבה אישית הניתנת לזכאי בשל נכותו וכי מטרתה לסייע במימון ההוצאות הרפואיות להן הוא נזקק והשירותים הנלווים הנובעים מנכותו, לרבות של המטפלים בו (סעיף 35 להחלטה קמא). בעמ"ש 11101-12-17 ב' נ. ב' (ניתן ביום 21.1.24 פורסם במאגרים) פרט כב' השופט ג'יוסי: "27.... סבורני אם כן שאין לצאת מנקודת מוצא לפיה הקצבה מכסה גם את הצרכים הבסיסיים של הקטינים או כי היא נועדה לשמש כמעין פיצוי להורים שכושר השתכרותם נפגע כתוצאה מהעומס הטיפולי הכרוך בגידול בנם/בתם וכמעין "השלמת הכנסה". הנחת המוצא היחידה האפשרית תהא, כי הקצבה נועדה לכסות את הוצאות הקטין בגין צרכים מיוחדים, וזוהי מטרתה העיקרית. רק אם יוכח כי לאחר תשלום כל הצרכים המיוחדים לשם כיסויים נועדה הגמלה, נותרה יתרה, כי אז יש מקום להתחשב בכך במסגרת פסיקת המזונות הבסיסיים בגין צרכים רגילים ודמי המדור. כשם שציינתי קודם, סבורני כי המטרה מהקצבה היא הקלה על גידולו של הילד, לאור העומס הטיפולי הכרוך בכך, והחורג מהעומס המוט. על הורים לילדים שאינם בעלי צרכים מיוחדים. אף שלא ניתן להתייחס לאותה מעמסה ככלכלית בלבד, אולם הדעת נותנת כי בהיבט מצומצם זה (ההיבט הכלכלי), ההקלה מכוונת לאותה מעמסה כספית נוספת המוטלת על ההורים בעטין של אותן הוצאות משמעותיות בגין הצרכים המיוחדים, ולא הצרכים הרגילים השווים לכל קטין." מהם צרכיהם המיוחדים של הקטינים מעבר לצרכים רגילים של קטין? האישה טוענת כי הקטין * רגיש לגלוטן והקטין * רגיש ללקטוז ויש לרכוש להם מוצרי מזון מתאימים אשר לרוב מחירם גבוה מאלו של מוצרי מזון רגילים. הקטין * בעל רגישות יתר למגע ועל כן הוא נזקק לכמות גדולה יותר של ביגוד והנעלה, שכן פעמים רבות היא רוכשת עבורו בגדים ונעליים שהוא מסרב ללבוש. הקטינים ו נוהגים להשליך את המשחקים וכן מוצרים שונים ולגרום נזקים בבית ולכן הם נזקקים למשחקים יקרים והטיפול בהם מצריך הוצאות גבוהות מהרגיל. האישה טוענת כי היא מסתייעת בשתי מטפלות המגיעות לביתה פעמיים עד שלוש בשבוע ומשתכרות סך של 3,500 ₪ לחודש (נספח 20, עמ' 342-344 לתיק המוצגים של האישה). האישה לא חשפה את שמות המטפלות, שכן לטענתה הן ביקשו להישאר בעילום שם, היא צרפה מכתבים מטעם המטפלות. אחת המטפלות הצהירה כי: "טיפלתי ב* ו בביתה של בתקופה מהתאריך 11.1.22 וכיום גם כן. סייעתי לה בשעות 16.00 ועד השעה 20.30 כאשר עשיתי פעילות משחק עם הילדים, משחקי קופסא ועוד... נכחה בבית ותפקידי היה לסייע לה". המטפלת השנייה כתבה כי: "אני מטפלת מוסמכת, טיפלתי ב ו בביתם התחלתי את עבודתי בספטמבר 2021. אני מסייעת לר. בטיפול עם הילדים כולל פעילויות שונות אני ממשיכה גם כיום." האישה נשאלה בחקירתה אודות הוצאות מטפלות הקטינים: "ש. תספרי על גידול שני ילדים שמאובחנים עם אוטיזם? ת. יש המון הוצאות, אני לוקחת מטפלת שנמצאת איתי כשאני בעבודה וכשאני בבית. מטפלות עולות בערך 3,500 ₪ לחודש. ל יש בעיה עם גלוטן וזה מצריך מוצרים יקרים, עכשיו אנחנו עושים איתו טעימות אז אני צריכה לקנות מוצרים לכפית, שתיים. ק. אין לו רגישות אז הרבה פעמים אני קונה בגד או נעליים ולא רוצה יותר. מבחינת טיפול הייתי צריכה פעמיים אנטיביוטיקה. צריך צעצועים עם פלסטיק מאוד חזק וזה יותר יקר. שני טלפונים הוא זרק למים והייתי צריכה לקנות חדשים. ניפץ טלוויזיה בזמן משחק, יש לו קיצוניות בתחושות. לפני חודש קניתי נעליים ל* וקרע לעצמו את הנעליים וצריך לקנות שוב." (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 22 ואילך) העד מר *** אביה של האישה העיד בחקירה נגדית: "ש. כשהיא בעבודה אתם שומרים על הילדים? ת. לא. יש לה מטפלות. ש. איך קוראים למטפלות? ת. ו** אנחנו כל הזמן מחליפים, באים לשם לפעמים." (עמ' 44 לפרוטוקול שורה 28 ואילך). האיש טוען כי האישה לא המציאה חשבוניות או הוכחות להוצאות הנטענות בעניין התשלום למטפלות. הקטינים מסיימים את המסגרות בשעה 16:30 לערך, פעמיים בשבוע הם מצויים עם האיש, בימי ראשון הורי האישה מטפלים בהם, כך שאותן מטפלות נמצאות בימים שלישי וחמישי למשך 3 שעות בכל יום, בחישוב של 50 ₪ לשעה עלות שכרן היא 1,200 ₪ לחודש ואין להכיר בסכום מעבר לכך. האיש מסכים אם כן שהאישה נעזרת במטפלות והמחלוקת היא על גובה שכרן. ממכתבי המטפלות עולה שהן שוהות עם הקטינים 4.5 שעות ביום, האישה טוענת לפעמיים בשבוע, דהיינו 9 שעות בשבוע ובחודש בסביבות 40 שעות, לפי חישוב של 60 ₪ לשעה– הסכום המשולם למטפלות עומד על סך של 2,400 ₪ לחודש- 1,200 ₪ לכל קטין. האישה טוענת כי הקטין * רגיש ללקטוז והקטין רגיש לגלוטן. האישה לא טענה שהמדובר באלרגיה המסכנת חיים אלא ברגישות בלבד, האיש לא הכחיש טענה זו. במרכז המחקר והמידע של הכנסת נכתב ביום 13.11.2020 דו"ח בעניין "מחלת הצליאק בישראל ויישום דוח משרד הבריאות בנושא סיוע ממשלתי לחולים". בעמ' 2 לדו"ח נכתב: "לפי דוח הוועדה הבין משרדית, בהתבסס על נתוני צריכה ממוצעת לאדם של סל מוצרים בסיסי ומוגדר, הפער לאדם עבור קניית סל מוצרים נטולי גלוטן עומד על כ-2,880 ₪ בשנה. בהתאם לכך, אחת ההמלצות העיקריות בדוח היא מתן סיוע כספי ישיר לחולי צליאק בסכום זה, ברכישת מוצרי מזון נטולי גלוטן מוגדרים מקמעונאי מזון, לפי רשימת זכאים." האיש לא הכחיש את טענות האישה להוצאות מוגברות עבור הקטינים בגין הרגישויות מהן הם סובלים, מכאן שהוצאות חריגות בגין מזון לקטינים הסובלים מרגישות לגלוטן (ובהשוואה גם רגישות ללקטוז) עומדות על סך של 240 ₪ לחודש לכל קטין. את ההוצאות העודפות של הקטינים בגלל הצורך בקניית משחקים עמידים והנזקים שהם גורמים לחפצים בבית, אעמיד על סך של כ – 550-600 ₪ בחודש ובמעוגל הוצאות חריגות בגין מזון, בגדים, צעצועים יעמדו על סך של 800 ₪ בחודש לכל קטין. מעבר להוצאות אלו לא הוכיחה האישה צרכים מיוחדים נוספים של הקטינים. האיש צרף קבלות שהגישה האישה ללשכת ההוצאה לפועל בדרישה לתשלום מחציות. (נספח 3,עמ' 59-82 לתיק המוצגים של האיש). מהקבלות עולה שמדובר בהוצאות חינוך שוטפות – תשלום עבור גן, תלבושת בי"ס – תשלומי בי"ס, הצטיידות, חוג לקטינה ועוד. המדובר בתשלומים שוטפים וממילא כל הוצאה בגין חינוך ובריאות מתחלקת בין הצדדים בחלקים שווים. מאחר והקטינים שוהים את רוב זמנם עם האם והקטינים זקוקים להשגחה מיוחדת, האם זכאית לדמי טיפול עבור כל אחד מהקטינים בגובה השכר שנקבע עבור המטפלות בסך של 1,200 ש"ח עבור כל קטין. אשר על כן אני קובעת כי לכל אחד מהקטינים צרכים מיוחדים עודפים בסך של 3,200 ₪ לחודש. (1,200 תשלום למטפלות, 1,200 דמי טיפול לאם, 800 ₪ בעבור הוצאות מזון, בגדים, צעצועים ונזקים). משמצאתי כי לכל קטין צרכים מיוחדים בסך של 3,200 ₪ נותר מקצבת הנכות סך של 1,300 ₪ עבור כל קטין – סכום עודף זה ישמש לצרכיהם השוטפים ויקוזז מסכום המזונות בו חויב האב. מזונות העבר בהחלטה בעניין מזונות זמניים מיום 25.7.21 נקבע כי החל מיום הגשת התביעה (6/21) "האב ישלם לאם למזונות הקטינים סך של 3,200 ₪ לחודש" בתוספת מחציות חינוך ובריאות. בפסק דין זה הוגדל גובה המזונות מחד, במיוחד עד גיל 6 של הקטין , ומנגד קבעתי כי סך של 1,300 ₪ יקוזז מחיוב המזונות החל על האב עבור הקטינים ו* מכאן שיש מקום לדון בשאלת קיזוז מזונות עבר ששולמו ביתר. בבע"מ 4589/05 פלוני נ' פלוני (21.11.05) [פורסם במאגרים המשפטיים] קבע כב' השופט רובינשטיין כדלקמן: "ו. (1) בשאלת הקיזוז התלבטתי במידה מסוימת. אכן, מקובל כי לבית המשפט שיקול דעת בשאלת השבתם של מזונות, שלמפרע התברר ששולמו ביתר (ביחס למזונות קבועים שהופחתו בערעור, ראו ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3), 449, 463 (השופט שיינבוים); ביחס למזונות זמניים שהופחתו, ולהתערבות המצומצמת בהשבה ראו ע"א 125/86 סימונוב נ' סימונוב (לא פורסם) (הנשיא שמגר)). ישנם מקרים בהם אין בית המשפט מאפשר כל קיזוז שהוא, ובמקרים אחרים תהא נטיה להתחשבות מסוימת במה שכבר נעשה, בין היתר באמצעות ויתור על גביית מזונות זמניים שטרם נגבו (ע"א 5951/93 קצב נ' קצב (לא פורסם) (הנשיא שמגר); ע"א 5578/92 שמש נ' שמש (לא פורסם) (הנשיא שמגר)). השיקול המרכזי המנחה את בית המשפט הוא כמובן השפעת הקיזוז על רווחת בן הזוג והילדים, והרי לא אחת יארע שהכספים שנפסקו ביתר כבר נצרכו, ואם יקוזזו אחורנית עלולה להיווצר מחסור במשפחה (ע"א 4332/90 אדלשטיין נ' אדלשטיין, פ"ד מו(1), 289, 291, (הנשיא שמגר); ע"א 5446/91 עגור נ' עגור (לא פורסם) (הנשיא שמגר))." נוכח הלכה זו אני קובעת כי לא יחול קיזוז בעבור מזונות העבר שכבר נאכלו, אולם עבור הקטין *** ישולמו כבר מחודש 5/24 מזונות בסך של 1,300 ₪ בלבד. לסיכום האב ישלם לאם סך של 1,300 ₪ עבור מזונות ומדור של כל אחד משלושת הקטינים (3,900 ₪ עבור שלושתם) החל מיום 1.5.2024. כל עוד הקטינים ו* זכאים לקצבת נכות יקוזז מגובה המזונות של כל קטין ( ו/או ) הזכאי לקצבת נכות, סך של 1,300 ₪. דמי המזונות ישולמו מידי חודש בחודשו, עד ה-10 לחודש עבור אותו חודש, ישירות לחשבון הבנק של האם. כל קצבה ו/או מענק המשולם ע"י המוסד לביטוח לאומי בגין הקטינים, לרבות קצבת ילדים, מענק לימודים וכיו"ב, יופקדו בחשבון הבנק האישה. ככל שהקטינים ישרתו בצה"ל ו/או בשירות הלאומי/שנת שירות, ימשיך האב לשלם את מזונות הקטינים עד לתום תקופת שירות החובה ו/או השירות הלאומי/שנת שירות כאמור וגם בתקופת הביניים עד לגיוס לצה"ל ו/או השירות הלאומי, כשהסכום יעמוד על שליש מהסכום הנקוב לעיל, בערכו הצמוד כאמור בס"ק ב להלן. הסכום הנקוב בס"ק א' לעיל יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן על בסיס המדד הידוע היום ויעודכן פעם בשנה, במזונות חודש ינואר של כל שנה, ללא הפרשים לתקופות הביניים וללא מדד שלילי. הוצאות רפואה החל ממועד פסק הדין, יישאו הצדדים בחלקים שווים ביניהם בהוצאות רפואיות חריגות מכל מין וסוג שהוא, לרבות רפואת שיניים, כולל אורתודנטיה, משקפיים/עדשות מגע, טיפולים פסיכולוגיים/רגשיים, אבחונים בכלל זה, אבחונים בגין לקות למידה, וכל הוצאה רפואית אחרת חריגה אשר אינה מכוסה (במלואה או בחלקה) על ידי קופת החולים. בתוך כך גם הפרשים בגין אותה הוצאה חריגה לאחר קבלת החזר מכל מקור, אלא אם ההחזר מתקבל מביטוח פרטי הממומן על ידי הורה אחד בלבד, או אז רק ההורה המממן ייהנה מהחזר זה. בכל צורך רפואי על הצדדים לפנות לרפואה הציבורית בלבד, אלא אם קיימת מניעה לעשות כן. פנייה לרפואה פרטית מבלי שקיימת מניעה לקבלת הטיפול ברפואה הציבורית, לא תחייב את הצד השני אלא עד לגובה העלות ברפואה הציבורית. כל הוצאה רפואית חריגה כאמור לעיל, תעשה על יסוד אסמכתה מגורם רלוונטי המאשר את נחיצות ההוצאה, אשר תועבר מהורה אחד לשני בתקשורת המתועדת טרם הוצאת ההוצאה/קבלת הטיפול, על מנת לאפשר להורה השני לבדוק עלויות ונחיצות בתוך 10 ימים ממועד משלוח האסמכתא. הוראה זו אינה חלה במקרה שבו יתעורר צורך רפואי דחוף. במקרה של מחלוקת לגבי עלות ו/או נחיצות ההוצאה הרפואית החריגה, יכריע במחלוקת רופא המשפחה או רופא הילדים המטפל בקטינה או רופא מומחה רלוונטי. במחלוקת בעניין הטיפול הרגשי, תכריע יועצת בית הספר. לחלופין, יוצאו ההוצאות בהתאם להמלצת מומחה בתחום הדרוש המוסכם על הצדדים. הוצאות חינוך החל מיום מתן פסק הדין, יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות החינוך עבור הקטינים על פי דרישת מערכת החינוך ו/או המסגרת החינוכית ובכלל זה, אגרות חינוך, שכר לימוד, סל תרבות, ועד כיתה, ועד הורים וכל תשלום אחר הנדרש לתשלום ישירות למערכת החינוך ו/או למסגרת החינוכית. הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות חוגים (עד שני חוגים) בעלות מתנ"ס ובכל מקרה עלות שני החוגים לא תעלה על 400 ₪. הוצאה זו בגין החוגים כוללת ביגוד מיוחד, ציוד, מימון תחרויות ואירועים וכל אשר נדרש במסגרת החוג), שיעורי עזר (באופן המוגבל לשלושה שיעורים פרטיים לכל קטין בשבוע. התשלום יהיה על בסיס רישום מהמורה הפרטי אשר יישלח לצדדים אחת לחודש), תנועת נוער (ההוצאה תכלול תשלום שנתי, ביגוד, מחנות, טיולים וכל אשר נדרש), קייטנות (מחזור אחד בקיץ בעלות קייטנת עירייה / מתנ"ס ציבורי) ואבחונים דידקטיים. כל החלטה על הוצאה חינוכית מהותית תתקבל תוך שיתוף והיוועצות בין ההורים ובהסכמתם. במקרה של מחלוקת לגבי עלות ו/או נחיצות ההוצאה, תכריע במחלוקת יועצת בית הספר או מחנכת הכיתה או גורם חינוכי אחר המוסכם על הצדדים. כל הוצאה חריגה אחרת שלא נכללת בס"ק ח'-יא', יג'-טו' לעיל, יישאו בה שני ההורים בחלקים שווים ובלבד ששניהם הסכימו להוצאה זו בכתה באמצעות תקשורת מתועדת. הוראות כלליות כל הודעה ו/או מידע לרבות מסמכים, בכל הקשור לחיובי המזונות, שעל הורה אחד להעביר להורה השני, יועבר באחד מאופני התקשורת הבאים (להלן-תקשורת מתועדת): תקשורת סלולרית (כגון: WhatsApp) / דוא"ל / דואר רשום. ההורה השולח אינו מחויב להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את ההודעה אלא כי שלח לו באחד מאופני התקשורת המפורט. לעיל. כל העברה באופן אחר, תחייב את ההורה השולח להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את המידע/מסמכים. הורה אשר יישא במלוא הסכומים בגין ההוצאות המפורטות לעיל (להלן-ההורה המשלם) יקבל מהורה השני (להלן-ההורה החייב) את חלקו כאמור וזאת בתוך 10 ימים מיום שההורה המשלם שלח להורה החייב בתקשורת מתועדת דרישה בצירוף האסמכתה הרלוונטית בדבר התשלום הנדרש, ובתנאי שהמשלוח ייעשה לא יאוחר מחצי שנה לאחר ההוצאה. לחלופין, רשאי ההורה החייב להודיע להורה המשלם בתקשורת מתועדת בתוך עשרת הימים דלעיל, כי הוא ישלם את חלקו ישירות לגורם נותן השירות. חיוב המזונות המפורט בכל הסעיפים לעיל, כולל את השתתפותו של האב בכל צרכי הקטינים, מכל מין וסוג שהוא, לרבות מדור. על כן, מתחייבת האם להשלים את כל יתר צרכי הקטינים, מכל מין וסוג שהוא, לרבות – ולא למעט: מזון, כלכלה שוטפת, ביגוד והנעלה, רכישת ציוד למסגרת החינוכית, הוצאות רפואיות שוטפות ועוד. עד ליום 30.4.24 יחולו ההחלטות בעניין מזונות דחופים ומזונות זמניים שניתנו ומיום 1.5.24 יחול פסק הדין. התביעה לאיזון משאבים (תלה"מ 47622-07-21) טענות האישה האישה והאיש נישאו בנישואים רפורמים כבר בחודש מרץ 2012 באירוע שנערך ב**וזהו מועד תחילת השיתוף. בהתאם לחוות דעת האקטואר מיום 17.5.2022 על האיש להעביר לתובעת סך של 59,262 ₪ בגין איזון הזכויות. האישה שכירה בעמותה, אינה בעלת העמותה ואינה בעלת עסק. מיטלטלין - מעיון בתדפיסי כרטיסי האשראי של הצדדים שצורפו לתיק המוצגים של האישה (נספח 5,עמ' 153-177 לתיק המוצגים של האישה) ניתן לראות רכישת מכשירי חשמל בסך של כ-65,000 ₪, האישה לא נטלה עמה כל מיטלטלין כשעזבה דירת הצדדים למעט 2 מזרנים, 2 כריות, בגדים ופנקסי חיסונים של הילדים והותירה ציוד רב המוערך על ידה בשווי של כ- 170,000 ₪-200,000 ₪, יש לחייב את האיש לשלם לה לכל הפחות 120,000 ₪ כשווי מחצית המיטלטלין. רכבם של הצדדים מדגם ניסאן שנת ייצור 2017 רשום על שם האיש. נכון ליום הקובע, 26.4.2021, שווי הרכב עמד על סך של 114,000 ₪. האישה מעוניינת שהרכב יישאר ברשותה ומחצית הסכום תקוזז מחלוקת הזכויות הסוציאליות בהתאם לחוו"ד האקטואר. טענות האיש האיש מאשר את חוות דעת האקטואר המתוקנת מיום 17.5.22 ובוחר בחלופה הראשונה לפיה יעביר סך של 59,262 ₪ עבור איזון המשאבים כעת. הרכב מסוג ניסאן המצוי בשימושה של האישה שוויו ביום הפירוד סך של 112,000 ₪ מחירון הרכב + 6% סה"כ 118,720 ₪ ומחציתו 59,360 ₪ (נספח 6, עמ' 59-60 לתיק המוצגים של האיש, מחירון לוי יצחק). על כן, תם עניין איזון המשאבים. האיש טוען שהאישה בעלת עסק – * – שהעמותה בה היא עובדת היא בבעלותה והאיש זכאי למוניטין העסק. לראייה הוא מפנה לזיכויים שקיבלה האישה בחשבון הבנק שלה, העברות כספים, משיכת מזומנים מחשבונה הפרטי ועדה שהעידה כי היא משלמת עבור החוג לביתה לאישה באמצעות כרטיס אשראי. גם אביה של האישה העיד שתשלומים באשראי משולמים מחשבון הבנק של האישה. עוד טוען האיש כי קיבל התראה ממס הכנסה על ניהול ספרים לקוי של האישה ורשויות המס טוענות שהמדובר בעסק משפחתי. הסטודיו נבנה מתוך מאמץ משפחתי משותף, הוריו של האיש, שהם אדריכלים, עזרו בתכנון השיפוץ ויש להורות לרו"ח להעריך את שווי המוניטין של העסק. דיון והכרעה על הצדדים חלות הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן: "החוק") משנישאו לאחר כניסתו לתוקף. סעיף 5 לחוק קובע כי: "5. (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג...". ואילו סעיף 5א לחוק קובע, בזו הלשון: 5א. (א) הזכות לאיזון משאבים לפי סעיף 5 תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין אם הוגשה בקשה לביצועו של הסדר איזון משאבים לפי פרק זה והתקיים אחד מהתנאים המפורט. להלן: (1) חלפה שנה מיום שנפתח אחד מההליכים האלה: (א) הליך להתרת נישואין; (ב) תביעה לחלוקת רכוש בין בני הזוג, לרבות תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין המשותפים לבני הזוג לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969, תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר זכויות בני הזוג ברכוש, בקשה לביצוע הסדר איזון משאבים לפי פרק זה או בקשה לפי סעיף 11; (2) קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה; בית המשפט או בית הדין רשאי לקצר את התקופה האמורה בפסקה זו אם ניתנה החלטה שיפוטית המעידה על קיומו של קרע בין בני הזוג". עת נתבקשו הצדדים להגיש עמדתם לעניין מינוי האקטואר נחלקו בעניין מועד תחילת השיתוף. הבעל טען כי השיתוף החל במועד בו נישאו הצדדים ב* ביום 2.8.2012 והאישה טענה למועד בו התקיימה מסיבת החתונה ביום 15.3.12. בהחלטה שניתנה ביום 13.9.2021 נקבע: "אני מוצאת לנכון להורות לאקטואר לאזן את זכויות הצדדים לפי שתי החלופות, לצורך ייעול הדיון, קרי, האקטואר יעריך את זכויות וחובות הצדדים מיום 15.03.12 עד ליום 26.04.21 וכן יעריך את שווי הזכויות והחובות מיום 02.08.12 עד 26.04.21." ביום 24.10.2021 הגיש האקטואר את חוות דעתו וביום 3.7.2022 הגיש חוות דעת מתוקנת לאחר שאלות הבהרה שנשלחו ומסמכים נוספים שהוצגו בפניו. חוות הדעת לפיה מועד השיתוף החל ביום 2.8.2012- האקטואר קבע כי בהתאם לחלופה הראשונה על האיש להעביר לאישה סכום חד פעמי בסך של 57,003 ₪ וכן פרט את אופן האיזון בהתאם לחלופה השנייה. כן ציין שעל הצדדים לחלוק ביתרות החשבון המשותף. חוות הדעת לפיה מועד השיתוף החל ביום 15.3.2012 – האקטואר קבע כי בהתאם לחלופה הראשונה על האיש להעביר לאישה סכום חד פעמי בסך של 59,262 ₪, פרט את אופן האיזון בהתאם לחלופה השנייה וציין שעל הצדדים להתחלק ביתרות בחשבון המשותף. בעמ' 6 לסיכומיו הסכים האיש כי יינתן תוקף של פסק דין לחלופה הראשונה הקובעת כי עליו לשלם לאישה סכום חד פעמי של 59,360 ₪., האישה אף היא טוענת לכך בסעיף 22 לסיכומיה. מכאן שהצדדים אינם חלוקים עוד בעניין מועד תחילת השיתוף. למעלה מן הצורך אעיר כי מקובלת עלי טענת האישה כי מועד תחילת האיזון חל ביום 15.3.12 עת ערכו הצדדים מסיבת חתונה בישראל. האישה העידה כי ב 15.3.2012 ערכו מסיבת חתונה שמומנה מכספים משותפים והתגוררו יחדיו בבית הורי האיש (עמ' 4 לפרוטוקול שורה 15 ואילך). האיש אף הוא העיד כי מסיבת החתונה מומנה במשותף (עמ' 49 לפרוטוקול שורה 26 ואילך). הצדדים נישאו בנישואים אזרחיים ב ביום 2.8.2012, אולם החלו את חייהם המשותפים כבר במסיבת החתונה שנערכה ב 3/2012. אשר על כן ניתן תוקף של פסק דין לחלופה הראשונה בחוות דעת האקטואר בהתאם לתחילת השיתוף בחודש 3/2012 לפיה על האיש לשלם לאישה סכום חד פעמי בסך של 59,262 ₪ כשהוא צמוד למדד מיום עריכת חוות הדעת וישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. מוניטין העסק האיש טוען ש** ** הוא עסק ששייך בפועל לאישה, כאשר לצרכי רישום ודרישות מרשם העמותה, אביה של האישה רשום כמנהל, אך הרישום פיקטיבי. האיש טוען שבמהלך כל שנות הנישואין, היה שותף פעיל בהקמת העסק של האישה, על החשבוניות רשום שמה של האישה והעסק התנהל מביתם. האישה טוענת שהיא עובדת כמדריכה שכירה בעמותה ששמה: "עמותה ל* **" שהוקמה בשנת 2008 ורשומה ברשם העמותות. האישה טוענת שלכל עמותה יש שלושה מאפיינים עיקריים: הפעילות היא במסגרת הפעילות המוצהרות בתקנון העמותה; קיים איסור על חלוקת רווחים; חברות אישית בעמותה שלא ניתן להעבירה ולא מקנה לחבר זכויות קנייניות בעמותה. מאפיינים אלה מאיינים את טענות האיש שמדובר בעסק פרטי או משפחתי. האיש העיד בחקירה ראשית: "ש. הסטודיו של , האם עבדת בו? שיפצת? רכשתם ציוד ביחד? ת. כמובן. היו 2 סטודיו. הראשון שבו אני, אבא שלי, אבא של שיפצנו, אפשר להגיד שבנינו מהיסודות, אבל לא התקבל טופס 4 לטובת כניסה לתוך הסטודיו. הסטודיו זה היה ב*, לא זוכר את הכתובת. זה באותה הכתובת איפה שביטוח לאומי ב*. כמובן שנרכשו המון דברים והיתה גם אמא שלי שתכננה פרויקט לטובת הדבר הזה, היה אבא שלי שהתעסק בהמון חשבוניות וחישובים של מה בזבזנו ועשינו במקום. אמצעי תשלום שלנו המשותפים שלנו ו קנינו הרבה מוצרי חשמל, שני מזגנים, מזווה, שקעים, כל מה שהיה צריך לסטודיו. מכיוון שלא הצלחנו להיכנס לסטודיו, נשארה עם חלון לפתוח סטודיו ושנה לאחר מכן, אחרי שהי אמצאה את המקום, פתחנו סטודיו ברח' ב**, שאותו סטודיו גם אני שיפצתי ועשיתי אותו. גם לשם נרכשו מוצרים רבים מהחשבון המשותף שלנו. זה הסטודיו שהיום היא עובדת בו והוא שלה היום." (עמ' 46 לפרוטוקול שורה 13 ואילך). וכן השיב בחקירה הנגדית: "ש דיברת על פתיחת סטודיו ראשון, אתם בעצם הפסדתם כסף? ת. נכון. ש. מי שילם? ת. אנחנו." (עמ' 56 לפרוטוקול שורה 7 ואילך) האישה הבהירה כי במהלך תקופת הקורונה פתחה עסק פרטי עצמאי בשם " **" אך עסק זה נסגר לאחר תקופה קצרה מאוד: "ש. תספרי על העבודה שלך? ת. משנת 2008 אני עובדת כמדריכה בחוג בעמותה לקידום * **. התחלתי לעבוד כמדריכה וזה היה ענף תחרותי. היה צריך כדי שילדים ישתתפו בתחרויות היתה דרישות לפתוח עמותה, העמותה נפתחה ע"י ההורים שאצלי בחוג ומאז אני אחת המדריכות שעובדת בעמותה." (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 14 ואילך) וכן: "ש. את מדריכה של , מנהל חוגים? ת. לא מנהלת חוגים. העמותה היא שמנהלת. יש עמותה ובעמותה יש 7 אנשי וועד ו- 2 אנשי ביקורת. ש. מי מנכ"ל העמותה? ת. ** הוא בהתנדבות. ש. מה הקשר שלך ל*? ת. אבא שלי שמתנדב בעמותה. ש. מכירה את חוק העמותות? ת. לא. אני עובדת על תלוש. ש. לא עבדת אף פעם בלי תלוש? ת. לא. ש. ש. יודעת שחשבונות הבנקט צרפת לתצהיר מראים אחרת. מראים שיש לך הרבה הפקדות במזומן, הרבה מאוד הפקדות בשיקים, הרבה תקבולים בפייבוקס או ביט ישירות לבנק והם מלקוחות שהם הורים של ילדים שמתאמנים אצלך בחוגים? ת. תרשי לדייק – בתקופת הקורונה וגם הגשתי לרו"ח, לטובת להיות פרילנסר בעמותה. אני פתחתי עסק בתקופת הקורונה, העברתי שיעורים דרך העסק בסביבות החודש וזה הוגש לרו"ח של העסק כשניסיתי לפתוח אבל הוא נסגר מאז ולא היה מעבר. זה הביט. שאת מתכוונת אליהם. ש. אני לא מדברת על העמותה אלא עלייך שקיבלת באופן אישי כסף ועל השנים משנת 2019 עד 2021. ת. יש כמה חודשים של עסק שפתחתי וציינתי כל הזמן ואחרי זה העסק נסגר. אין לי קשר לחשבון של העמותה ואין לי אפשרות לקבל כספים אישיים. ש. היום את לא מקבלת כסף חוץ מתלושי שכר? ת. שום כסף. לא מקבלת ביט או פייבוקס, לא מקבלת העברות מהורי תלמידים." (עמ' 9 לפרוטוקול שורה 5 ואילך). ובהמשך: "ש. איך קורה מצב שעמותה שזו אישות משפטית נפרדת, את מנהלת את חשבון הבנק שלה והכתובת רשומה ברח' ** *. מפנה לתיק המוצגים בתביעה הרכושית שלנו עמ' 3. את מצהירה בבימ"ש שאת עובדת בעמותה, מקבלת משכורת מהעמותה, אבל אני רואה גם בחשבון שלך שרשום בכתובת שסבלת מאלימות כלכלית לטענתך, אני רואה שאת מנהלת את העמותה? ת. זה העסק שניסיתי לפתוח וסגרתי. זה לא החשבון של העמותה. לעמותה יש חשבון אחר בבנק הדואר שאין לי גישה אליו. כשפתחתי עסק הוספתי שם של עמותה "* ***" ופתחתי עסק שנסגר ונשאר השם. הגשתי לבנק מסמכים שהעסק נסגר ואמרו שזה יכול להישאר ככה. ש. באיזה סמכות את עושה שימוש בחשבון בנק של העמותה? ת. זה לא חשבון של העמותה. ש. מאיפה השיקים וההפקדות? ת. זה בתקופה שאמרתי בתקופת הקורונה שעשו לי העברות. פתחתי עסק ועשיתי על זה חישוב וסגרתי את העסק. הוא פעל רק חודש. ש. יש לך אישור פתיחת עסק? ת. כן. ש. הוצאת חשבונות מס מהעסק? ת. כן. גם קיבלתי מענק קורונה והגשתי לרו"ח." (עמ' 17 לפרוטוקול שורה 11 ואילך). כן השיבה כי הסטודיו המופיע בדיסק שצרף האיש לתיק המוצגים הוא הסטודיו השייך לעמותה והסבירה שמאחר והיא עובדת בעמותה מאז שהוקמה ונוכח הניסיון שצברה הייתה מעורבת בעיצוב הסטודיו ואף שיתפה את האיש בכך: "שיתפתי אותו איפה יהיה ומה וזה בסדר כי אני בעמותה מ- 2008....נתתי המלצות ועצות איפה כדאי לשים מנורות ודברים. יש הרבה מנחות. אני נמצאת בעמותה ממש ממתי שנפתחה וההורים סומכים עלי וגם הוועד איפה נכון לשים כל דבר ושיתפתי את טול, כמו שהוא שיתף אותי...." (עמ' 18 לפרוטוקול שורה 5 ואילך). אביה של האישה העיד כיצד מתנהלת העמותה וכי חשבון הבנק בבנק הבינלאומי שייך לעסק הפרטי של האישה: "ש. מה שם העמותה? ת. העמותה ל* * ***. ש. אתה יכול להגיד את שמות העובדים בעמותה היום? ת. * לא זוכר את שם המשפחה, ** ו . ש. מה שם רו"ח? ת. . ש. איפה התיקים של העמותה מתנהלים? ת. ב. ש. העסק שלך הפרטי עוסק פטור? ת. עוסק פטור. ש. כמה חשבונות בנק יש בעמותה? ת. אחד. ש. מי מנהל את העמותה? ת. אני עם וועד. אם אני צריך משהו עושים אסיפה או אם אני צריך לחתום משהו צריך עוד בן אדם מורשה חתימה. ש. העמותה שלך פתחה חשבון בנק בבנק הבינלאומי, יודע על כך? ת. לא. ש. מציגה לך בתביעה הרכושית תיק מוצגים עמ' 54. מה כתוב שם? ת. * *. זה פרטי של **. לא עמותה. ש. אתה ישבת ואמרת שהעמותה זה גוף ממשלתי. איך יכול להיות שזה גוף ממשלתי שעובדת שמקבלת משכורת משתמשת בשם של העמותה? ת. כתוב לקידום * *? כתוב שם **. ש. אתה מוציא לה מידי חודש תלושי שכר. מה כתוב שם? ת. לא אני. זה רו"ח נותן להם. ש. מה כתוב בתלוש השכר? ת. צריך להיות עמותה לקידום * **. ש. מציגה לך בתיק המוצגים של התובעת בעמ' 324 – מה כתוב שם? ת. הרו"ח מקצר את השם. אני אגיד לה. (עמ' 41 לפרוטוקול שורה 11 ואילך). "ש. מציגה לך בתביעה הרכושית תיק מוצגים עמ' 54. מה כתוב שם? ת. *** **. זה פרטי של לא עמותה. (עמ' 41 לפרוטוקול שורה 28 ואילך). כן העיד שהאישה שכירה בעמותה וגם אם היא מדריכה חוגים במקומות אחרים, הכסף נכנס לעמותה (עמ' 43 לפרוטוקול שורה 24 ואילך) והסביר את הדרך בה העמותה עושה שימוש בתשלומי אשראי ומדוע האישה מממנת מכספה חלק מהוצאות המשתתפים בחוגים: "ש. איך אתה מסלק את האשראי מהעסק? סליקה. ת. זה דרך היא נתנה את כל הנתונים של העמותה אבל טלפון שלה. יש בעמותה חוק שאנחנו יכולים להשתמש רק בשיקים עם שתי חתימות אבל כדי לעשות טובה לילדים, אנחנו מזמינים משהו מחו"ל כמו נעלי . פה בארץ נעלי עולים 180 ₪ ואנחנו הזמנו ב- 10 דולר כל נעל. אנחנו עושים טובה לילדים וקונים דרך אשראי של ואנחנו החזרנו לה כסף דרך פרמיה." (עמ' 42 לפרוטוקול שורה 29 ואילך) עוד העיד ששכרה של האישה משולם על ידי העמותה בהמחאה או בהעברה בנקאית אך לא במזומן ושההורים לא משלמים ישירות לחשבון האישה (עמ' 45 לפרוטוקול שורה 11 ואילך). ב"כ האישה הציגה בפני העד תלוש משכורת של האישה מינואר 22 ובו מצוין בראש התלוש: "** **" ואילו חשבון הבנק בבנק הבינלאומי הוא על שם " **" (עמ' 45 לפרוטוקול שורה 20 ואילך). לאחר ששמעתי את הצדדים והעדים מטעמם והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי, עיינתי במוצגים שהוצגו ובחוות דעת האקטואר הגעתי לכלל מסקנה שדין טענת האיש כי לאישה מוניטין עסקי, שיש להעריכו ולחלקו בין הצדדים – להידחות. השתכנעתי שהאישה עובדת כשכירה בעמותה ומקבלת שכר עבור עבודתה כמדריכה. האישה אומנם היא אחד מעמודי התווך של העמותה ומעורבת בכל היבטי הפעילות, כולל תכנון הסטודיו, רכישת אביזרים עבור הילדים, ליווי הילדים לתחרויות, והדרכתם, אך לא שוכנעתי שהאישה היא בעלת הסטודיו. אני מקבלת את הטענה שהצדדים בעזרת הורי האיש סייעו בהקמת הסטודיו, תכנונו ואבזורו, אך העמותה היא עמותה שיש בה 3 שכירים בלבד, ביניהם האישה, שמעורבת בפעילות העמותה מאז הוקמה ואך טבעי שתהיה מעורבת בהתאמת הסטודיו לצרכי העמותה. כשרצתה האישה לפתוח עסק משל עצמה עשתה זאת, קראה לעסק: "* *" ופתחה חשבון בנק נפרד לצורך כך, אך העסק נסגר עוד במהלך החיים המשותפים. לא עלה בידי האיש להוכיח שהאישה היא הבעלים של העמותה. גובה השתכרותה של האישה אינו מצביע על מוניטין שיש לשום אותו, שכן הכנסתה היא אף מתחת לשכר הממוצע במשק. האיש, שטוען, שהצדדים יחדיו השקיעו כספים בתכנון הסטודיו, בעצמו העיד שהצדדים למעשה הפסידו כסף, ועל כן אין מוניטין לחלוקה. אשר על כן טענות האיש כי האישה היא הבעלים של העמותה וכי לאישה מוניטין שיש לשום ולהעריך אותו – נדחות. חלוקת מיטלטלין האישה טוענת כי כשעזבה את דירת הצדדים לא נטלה עמה כל מיטלטלין כשעזבה דירת הצדדים למעט 2 מזרנים, 2 כריות בגדים ופנקסי חיסונים של הילדים. (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 8 ואילך). לטענתה הותירה ציוד רב המוערך על ידה בשווי של כ- 170,000 ₪-200,000 ₪ והיא עותרת לחייב את האיש לשלם לה מחצית משווי הציוד בסך שלא יפחת מ – 120,000 ₪. האישה צרפה פירוט כרטיסי אשראי של האיש מיום 15.6.2014 ועד ליום 13.5.2018 (נספח 5 למוצגי האישה) והדגישה הוצאות השייכות לבנייה, מוצרי חשמל ורהיטים. לטענתה אלו הוצאות שהוציאו בני הזוג לאחר שנכנסו לבית: "לא קשור לבנייה זה מיטלטלין." וכן: "הכנסתי את זה כהוצאות אחרי שבנינו, בנוסף להוצאות בנייה שהוצאנו, הוספתי את זה כדברים שקנינו אחרי שנכנסנו לבית" (עמ' 12 לפרוטוקול שורה 20 ואילך). בתדפיסי כרטיסי האשראי של הצדדים שצורפו לתיק המוצגים ע"י האישה (נספח 5, עמ' 153-177 לתיק המוצגים של האישה) קיים תיעוד לרכישת מכשירי חשמל בסך של כ- 76,890 ₪. האיש מסכים בעדותו שהצדדים רכשו מיטלטלין לבית בו התגוררו ואף טען שרוב הרכישות שביצעו היו לרכישת מיטלטלין ולא כהשקעה בבניה: "ש. אתה יודע להבדיל בין מטלטלין לבין בנייה. מה שקניתם קשור לבנייה או מטלטלין? ת. יותר מטלטלין. היינו בבית, עברנו מדירה נקיה מכלום והיו דברים שרציתי בעצמי לשפר ולכן שידרגתי לטעמי. בעברי כן השכרתי דירות וזה לגיטימי. זה היה מטלטלין." (עמ' 57 לפרוטוקול שורה 29 ואילך). על הצדדים להתחלק במיטלטלין המצויים בדירה. התובעת תחלק את כלל התכולה, למעט חפצים אישיים בלבד, לשתי רשימות ותמציאם לנתבע באמצעות ב"כ הצדדים. תוך 7 ימים מיום המצאת שתי הרשימות למשרדו של ב"כ הנתבע. על הנתבע להודיע לתובעת באיזו רשימה הינו חפץ ובתוך 7 ימים מיום הודעתו, יחלקו הצדדים את התכולה בהתאם לבחירת הנתבע והכל בפיקוחם של ב"כ הצדדים. במידה ויתגלעו מחלוקות בעניין זה של התכולה, לרבות בעניין עריכת הרשימות, פסק הדין ניתן לביצוע באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. הרכב האישה מבקשת שהרכב המשותף ניסאן שנת ייצור 2017 הרשום על שם האיש יישאר ברשותה והיא תשלם לאיש מחצית משוויו. לטענתה, נכון ליום הקובע שווי הרכב עמד על סך של 114,000 ₪. האיש מסכים בסיכומיו כי הרכב יישאר ברשות האישה בתמורה למחצית שוויו, אך טוען ששוויו במועד הקרע עמד על סך של 112,000 ₪ +6% סה"כ 118,720 ₪. (צורף צילום קטוע ממחירון לוי יצחק, נספח 6, עמ' 4 לתיק מוצגי האיש). הצדדים חלוקים ביניהם בעניין שווי הרכב. צילום המחירון שצורף אינו ברור. אשר על כן אני קובעת כי הבעלות ברכב תעבור על שמה של האישה. האישה תשלם לבעל מחצית משווי הרכב בהתאם למחירון לוי יצחק נכון למועד הקרע, כשהוא צמוד למדד ממועד הקרע וישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. לסיכום ניתן תוקף של פסק דין לחלופה הראשונה בחוות דעת האקטואר, המפורטת בעמ' 7 לחוות הדעת והקובעת כי האיש יעביר לאישה סך של 59,262 ₪ כשהם צמודים למדד מיום חוות הדעת שישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. הצדדים יחלקו ביניהם את יתרות החשבון המשותף. רכב ניסאן שנת 2017 יעבור לבעלות האישה. האישה תשלם לבעל מחצית משווי הרכב בהתאם למחירון לוי יצחק נכון למועד הקרע, כשהוא צמוד לממד ממועד הקרע וישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. התובעת תחלק את כלל התכולה בבית, למעט חפצים אישיים בלבד, לשתי רשימות ותמציאם לנתבע באמצעות ב"כ הצדדים. תוך 7 ימים מיום המצאת שתי הרשימות למשרדו של ב"כ הנתבע. על הנתבע להודיע לתובעת באיזו רשימה הינו חפץ ובתוך 7 ימים מיום הודעתו, יחלקו הצדדים את התכולה בהתאם לבחירת הנתבע והכל בפיקוחם של ב"כ הצדדים. במידה ויתגלעו מחלוקות בעניין זה של התכולה, לרבות בעניין עריכת הרשימות, פסק הדין ניתן לביצוע באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. טענות האיש כי האישה היא הבעלים של העמותה וכי לאישה מוניטין שיש לשום ולהעריך אותו – נדחות. מאחר וקיבלתי חלק מטענות הצדדים איני עושה צו להוצאות. פסק הדין ניתן לביצוע באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. תמ"ש 8954-08-21 – תביעה לפס"ד הצהרתי טענות האישה האישה טוענת כי הקומה השנייה שנבנתה בבית ברחוב ב*, מומנה ברובה מכספים ששולמו על ידה ועל ידי האיש ועל כן היא זכאית למחצית הזכויות בנכס. לטענתה, החל מחודש דצמבר 2013 עד אוגוסט 2019- במשך 69 חודשים, הועבר מחשבונם המשותף סך של 269,100 ₪ בהוראת קבע לאביו של האיש (נספח 3-4,עמ' 33-145 לתיק המוצגים של האיש). בנוסף לסך של 269,100 ₪ אשר הועברו על ידי הצדדים לאביו של האיש, הצדדים משכו סך של 173,850 ₪ במזומן ששולמו לקבלנים ללא שהוציאו כל קבלה /חשבונית. למשל בחודשים יולי אוגוסט נמשכו מעל 100,000 ₪ לעבודות טיח, איטום ועוד. יש לדחות את טענת האיש ואמו של האיש כי הסך של 3,900 ₪ ששילמו הצדדים להורי האיש מדי חודש שולמו בעבור שכירות או דמי שימוש. מעולם לא נחתם חוזה שכירות בין הצדדים. סכום זה הועבר על ידי הצדדים לאביו של האיש בעבור בניית הקומה השנייה. הקומה השנייה נבנתה בעבור האישה והאיש והכניסה לקומה השנייה הייתה כניסה נפרדת, האישה והאיש בחרו את המטבח, לא הייתה דלת מקשרת בין הדירות כאשר הצדדים התגוררו בקומה השנייה שכן הדלת נבנתה למתן אישורים ולאחר מכן נאטמה. לאחר נישואיהם ב-2012 התגוררו הצדדים בקומה הראשונה בית הורי האיש. הצדדים השתתפו במכרז לרכישת מגרש ב* אך לא זכו במגרש ואז הציעו הורי האיש כי יבנו קומה שנייה. ביום 15.10.2013 הגישו הוריי האיש בקשה להיתר בנייה לקומה השנייה וביום 11.3.2014 ניתן היתר בנייה. בניית הקומה השנייה הסתיימה באפריל 2015 ומאז התגוררו הצדדים בדירה. כבר ב-12/2013 החלו הצדדים לשלם להורי האיש סך של 3,900 ₪, דהיינו שנה וארבעה חודשים לפני שהסתיימה הבנייה ועל כן ברור שהסכום לא שימש בעבור דמי שימוש/שכירות. בנוסף, כבר מחודש אוגוסט 2018 עת התגורר הצדדים בקומה הראשונה, השתתפו בתשלומי חשמל, לוויין ומועצה אזורית משגב סך של כ- 1000-2000 ₪ לחודש. יש לדחות את טענת אמו של האיש כי משכה סך של מעל 200,000 ₪ לצורך בניית הקומה השנייה שכן במקביל לבניית הקומה הראשונה הוריו של האיש ערכו שיפוץ גדול גם בקומה התחתונה, החליפו צנרת, חלונות, דודי שמש ועוד על כן משכו מזומנים ושילמו בעבור השיפוץ בדירתם. בהקלטה שצרפה האישה עולה כי האיש מודה בכך שהצדדים החזירו את ההלוואה שנטל אביו לצורך הבנייה, כי אביו ויתר על החזר יתרת הסכום ובכל חודש שילמו הצדדים לאביו סך של 4,000 ₪ כהחזר. האיש ואמו לא הזמינו לעדות עדים שפורטו ברשימה מטעמם כמו קבלן עבודות הבנייה, שכנה של הנתבעים והמהנדס. אי זימון עדים אלו עומדת לחובתם. אשר על כן, יש לקבוע כי הזכויות בקומה השנייה שייכות לאישה ולאיש בחלקים שווים ויש למנות שמאי מקרקעין שיעריך שווי הדירה בקומה השנייה. לחילופין לקבוע כי השמאי יעריך שווי הדירה ללא הקרקע וחלקה של האישה מחצית משווי הדירה בלבד ולחילופי חילופין לקבוע כי מחצית מהשקעת הצדדים בבית תשולם לאישה. טענות האיש דירת המגורים שייכת להוריו, * ו** ז"ל, בהתאם לאישור זכויות הרשום על שמם. הצדדים שכרו דירת מגורים כזוג טרם נישואיהם. לאחר נישואיהם השתתפו הצדדים במכרז לזכות בקרקע לבנייה ביישוב ** ללא הצלחה. הצדדים התגוררו בבית הורי האיש עד הולדת ילדם השני על מנת לחסוך כסף. הורי האיש הציעו לצדדים כי הם יבנו עבורם קומה מעל דירתם. הורי האיש נשאו בתשלומי הוצאות ועלויות הבנייה לרבות מיסים, מכספי הפיצויים אותם קיבל אביו של האיש ז"ל ומחשבונם הפרטי של הורי האיש. לאחר כעשור של מגורים, החליטו בני הזוג לשדרג את מטבח דירתם מכספם. הצדדים לא שילמו עבור בניית הקומה השנייה והסך של 3,900 ₪ שולם להוריו כדמי שימוש והשתתפות בהוצאות אחזקת הבית. התובע ממשיך ומשלם דמי שכירות/שימוש לאמו גם היום, שכן אמו מתפרנסת מקצבת שארים והוא נדרש לסייע לה בהוצאות אחזקת הבית. יש לדחות את טענת האישה כי היא זכאית לזכויות בקומה השנייה. טענות אמו של האיש הוריו של האיש רשומים כבעלי הזכויות בבית ברחוב ה* ביישוב *, הידוע כגוש ** חלקה , זכויות אשר מאז ומתמיד היו בבעלותה ובעלה המנוח בלבד. יש לדחות את טענת האישה לזכויות בקומה השנייה. אמו של האיש ובעלה המנוח בנו ביתם ביישוב **, בהתאם לתוכנית הקצאת מגרשים משנת 1996 והסכם שנחתם עם מנהל מקרקעי ישראל בשנת 1998. בשנת 2012 פרש אביו של האיש לפנסיה מוקדמת מבזק והוריו של האיש הסדירו את רישום המגרש כדי שיוכלו לבנות קומה שנייה לנכס, שתשמש יחידת דיור להשכרה כהכנסה לאחר פרישתם. כבר ביום 20/2/2013 הגישו הורי האיש תכנית לרמ"י, הרבה לפני שהאישה והמשיב נרשמו להגרלת מגרש ביישוב , הרישום הוסדר ביום 2.6.2013. האישה לא הוכיחה כי ההוצאות המוצגות בדפי החשבון וכרטיסי האשראי קשורות לבנייה עצמה ואילו אמו של האיש המציאה את מלוא האסמכתאות המעידות כי היא ואביו של האיש מימנו את הבנייה. האישה והאיש התגוררו בבית הוריו וחויבו להשתתף בהוצאות הבית. לאחר הולדת ילדי הצדדים הנט. על הורי האיש גדל ועל כן הפכו התשלומים לתשלומי שכירות קבועים של 3,900 ₪ החל מ-12/2013. יש לדחות את הטענה שלא הוכחה כי אביו של האיש נתן לבני הזוג הלוואה לצורך הבניה וויתר על שארית ההחזר לאחר שחלה. הכנסת בני הזוג הייתה נמוכה ביותר ולעיתים לא הספיקה לצורך החזר הלוואת הרכב של האישה, כך שבוודאי שלא יכלו לממן את הבנייה. העדים מטעם האישה היו עדים מוטים, חברים וותיקים של האישה ומשפחתה. אשר על כן יש לדחות את תביעת האישה. דיון והכרעה מהי מהות הזכות של בני הזוג בקומה השנייה (להלן: "הקומה השנייה") אין מחלוקת שהבית ברחוב ביישוב , הידוע כגוש ** חלקה , רשום בלשכת רישום המקרקעין על שם הורי האיש. (נספח א', עמ' 4 לתיק המוצגים של אמו של האיש). עוד טרם החתונה ואף לאחריה התגוררו בני הזוג בדירת הורי האיש- בקומה הראשונה. ביום 10.11.98 נחתם הסכם חכירה בין הורי האיש לבין רמ"י (נספח 1, עמ' 4 לתיק המוצגים של האיש). ביום 20.2.2013 פנתה רמ"י להורי האיש בדרישה לרישום הזכויות בנכס בלשכת רישום המקרקעין וזאת לאחר שהסתיים תהליך פרצלציה (נספח 8,עמ' 253 לתיק המוצגים של האישה). ביום 26.6.2013 הסתיים הרישום והזכויות בנכס נרשמו על שם הורי האיש בלשכת רישום המקרקעין (נספח 8,עמ' 254 לתיק המוצגים של האישה). ביום 19.3.24 הועמדו שני מגרשים ב** לשיווק בדרך של הגרלה (נספח 8, עמ' 256 לתיק המוצגים של האישה). בני הזוג פנו ביום 28.3.2013 למזכירות היישוב בבקשה להשתתף בהגרלת המגרשים (נספח 8, עמ' 258 לתיק המוצגים של האישה) אך לא זכו בהגרלה שנערכה ביום 2.5.2013 (נספח 8, עמ' 259 לתיק המוצגים של האישה). האישה העידה כי: "אחרי החתונה חיפשנו דירה ב**, הייתה לנו יכולת לקחת משכנתא של 1,400,000 ₪. התייעצנו הרבה עם אמא של * כי היא אדריכלית ומבינה בזה. היא אמרה לנו שעדיף לא כי קטן מידי והדירות קטנות." (עמ' 4 לפרוטוקול שורה 23 ואילך). עוד העידה כי לאחר שלא זכו בהגרלה "ההורים של * הציעו לנו לבנות קומה שנייה מעליהם כי היה לנו הון עצמי." (עמ' 5 לפרוטוקול שורה 1 ואילך). ביום 15.10.2013 הגישו הורי האיש בקשה להיתר בניה לבניית הקומה השנייה. ביום 10.3.2014 ניתן היתר בניה לתוספת בניה בבית מגורים חד משפחתי בשטח של כ- 164 מ"ר ומיצללות בשטח של כ – 18 מ"ר. (נספח 8, עמ' 260- 263 לתיק המוצגים של האישה). אמו של האיש טוענת בסיכומיה כי בשנת 2012 עת פרש אביו של האיש לפנסיה מוקדמת החליטו הורי האיש להסדיר סופית את רישום הנכס ברמ"י ובלשכת רישום המקרקעין כדי שיוכלו לבנות קומה נוספת לנכס, שתשמש יחידת דיור להשכרה כתוספת הכנסה לאחר פרישתם, ועל כן פנו ביום 20.2.2013 לרמ"י לצורך הסדרת רישום הנכס (סעיף 19 לסיכומים). האיש לעומת זאת כותב בעמ' 8 לסיכומיו כי לאחר שבני הזוג לא זכו בהגרלת המגרשים "הגיע הצעה של הוריו של הנתבע כי אולי יבנו הוריו קומה למעלה והם יגורו בקומה כדי לעזור להם עם הילדים וגם כלכלית." כן הוא טוען שהבניה כולה מומנה על ידי הוריו. בעדותה מסרה אמו של האיש כי "הרחבנו את הבית בגלל שהבן הכיר את * והם התחילו לגור אצלנו. הבית שלנו בהתחלה היה קטן וכשנולדה הילדה הגדולה היה צפוף והחלטנו להרחיב את הבית..." ובהמשך הוסיפה כי המחשבה הייתה משולבת, עזרה לבן ולאשתו ו"לעשות יחידה שאפשר יהיה להשכיר אותה בעתיד שנצא לפנסיה." (עמ' 60 לפרוטוקול שורה 19 ואילך). אביה של האישה העיד כי לאחר החתונה החלו בני הזוג וכן ההורים, הוא ואשתו והורי האישה לחשוב ולתכנן מקום מגורים עבור בני הזוג. הוא העיד כי בני הזוג: "התחילו לגור בקומה הראשונה של ו אנחנו רצינו שיגורו אצלנו....אבל אחר כך ישבנו ביחד והחלטנו ששם יהיה יותר טוב בשבילם וגם שהם יכולים לעשות כסף לקניית דירה." (עמ' 36 לפרוטוקול שורה 16 ואילך). כן העיד כי: "ישבנו ביחד ודיברנו, אני ו ואשתי. גם ו ישבנו ודיברנו איפה יהיה יותר נוח לגור לילדים. הם רצו להיות שם. אחרי שהם בדקו והלכו לשם, הם רצו לקנות דירה ב** ובדקו בעוד כמה מקומות והיה מאוד יקר ודירה לא היתה כל כך מתאימה להם גם מבחינת עבודה שהיה רחוק מהעבודה והם אמרו שנאסוף את המשפחה ונדבר איפה ויגורו בהמשך. בדיבור החלטנו ש ו* צריכים לבנות קומה מעל הבית של *** ו המליץ שיש אפשרות כזאת. גם זה הרבה יותר זול, כמעט פי שתיים יותר זול היה לבנות." (עמ' 36 לפרוטוקול שורה 27 ואילך). איני מקבלת את טענת אמו של האיש בסיכומיה כאילו ואין קשר בין בניית הקומה השנייה ובין מאמצי בני הזוג למצוא בית למגורים. הן מבחינת המועדים והן לאור עדותה עולה שלאחר שבני הזוג לא זכו בהגרלה פנו הוריו של האיש בבקשה להיתר בנייה. הליך רישום הנכס בלשכת רישום המקרקעין הוא הליך שרמ"י יזמה אותו לאחר שהסתיים הליך הפרצלציה ואין הוא קשור לאפשרות להרחיב את הנכס ולבנות קומה שנייה. אשר על כן אני קובעת כי הורי האיש יזמו וביצעו את בניית הקומה השנייה על מנת לאפשר קומת מגורים לבני הזוג. אולם, אין בכוונה זו בכדי להוכיח את טענת האישה כי היא זכאית לזכויות קנייניות בנכס. לא עלה בידי האישה לסתור את הרישום בספרי המקרקעין ולהוכיח כי קיימות לה זכויות בעלות בנכס. האישה אמנם הפנתה להקלטת שיחה בינה לבין האיש (נספח 10, עמ' 271 לתיק המוצגים של האישה) ממנה ניתן להבין, כי למרות שהבית רשום על שם הורי האיש אביו חתם על מסמך אצל נוטריון שהבית מחולק בין ארבעת הדיירים, בני הזוג והורי האיש, וכי אם ירצו למכור כל אחד יקבל רבע מהסכום. אך מסמך זה לא הוגש ולא הוצג הסכם בינה לבין הורי האיש בדבר הזכויות בנכס. בבע"מ 1270/12 פלונית נ. פלוני (ניתן ביום 6.9.2023- פורסם במאגרים) קבעה כב' השופטת וילנר כי דרישת הכתב בעינה עומדת גם ביחסים בין בני זוג, קל וחומר בענייננו, בו המדובר ביחסים שבין הורי האיש לאישה: "27. כמבואר לעיל, סעיף 8 לחוק המקרקעין קובע כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב", ומשמעותו כי ללא מסמך כאמור, אין לעסקה תוקף משפטי. אמנם, בעניין קלמר נפסק כי במקרים "מיוחדים ויוצאי דופן", עשויה לקום "זעקת הגינות", שתצדיק ליתן תוקף משפטי לעסקה במקרקעין למרות היעדר מסמך כתוב שמעגן אותה. ואולם, לנוכח הוראתו המפורשת של סעיף 8 לחוק המקרקעין, אין להכיר בקיומה של "זעקת הגינות" כאמור אלא במקרים נדירים שבנדירים, שבהם קיימת הסתמכות משמעותית ביותר על ההסכמה שבעל-פה; והצד שמתנער ממנה נוהג בחוסר תום לב קיצוני; כך שעקרונות ההגינות והצדק 'זועקים', כי לא ניתן להשלים עם תוצאה של התנערות מהעסקה (וראו בעניין זה, למשל, את אזהרת השופט א' רובינשטיין בעניין שם טוב מפני "המדרון החלקלק בעניין דרישת הכתב" שסופו "עשיית דבריו של המחוקק פלסתר" (פס' א'); וכן ראו: ע"א 6766/11 חג'אזי נ' חגאזי, פס' 15 לפסק דינו של השופט צ' זילברט. [פורסם בנבו] (23.6.2013)). ....... עינינו הרואות, המקרים הבודדים שבהם הכיר בית משפט זה בקיומה של "זעקת הגינות", עסקו בחוסר תום לב קיצוני של הצד המתנער מהעסקה, ועל הסתמכות משמעותית ביותר של הצד שכנגד. בענייננו, האישה לא טענה ולא הוכיחה את התנאים לקיומה של זעקת ההגינות. כמו כן גם לגרסתה של האישה, בפועל שלמו רק חלק מעלות הבנייה (כ- 442,950 ₪. האישה העידה כי עלות הבניה עמדה על סך של כ – 700,000 ₪ (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 19 ואילך). סכום זה מתיישב עם התחשיב שערך אביו של האיש המצביע גם הוא על השקעה של כ – 700,000 ₪ (נספח ד'3,עמ' 147 לתיק המוצגים של אמו של האיש). בנסיבות אלו ובהיעדר הסכם בכתב לא ניתן לקבוע כי לאישה זכות בעלות בנכס והתביעה לסעד הצהרתי נדחית. אשר על כן אני קובעת כי הוריו של האיש, שהם בעלי הזכויות הרשומים בנכס, הציעו לבני הזוג כי תיבנה קומה שנייה מעל ביתם ביישוב ובני הזוג יגורו בקומה השנייה עם ילדיהם, מכאן שהורי האיש העניקו לבני הזוג רישיון מגורים –ולאישה זכות של ברת רשות. אין מחלוקת שלאחר שנבנתה הקומה השנייה התגוררו בני הזוג בנכס מאז מרץ-אפריל 2015 ועד יום הקרע, 26.4.2021, דהיינו שש שנים. (עדות האישה, עמ' 21 לפרוטוקול שורה 6 ואילך). אין מחלוקת שביום הקרע – 26.4.21 עזבה האישה את הדירה ומאז לא שבה אליה והצדדים מסכימים שלאישה אין זכות לשוב ולהתגורר בה נוכח הקרע בין בני הזוג, מכאן שזכות המגורים של האישה בקומה השנייה בוטלה ויש להכריע מה הפיצוי לו זכאית האישה נוכח ביטול הרישיון. המתווה הנורמטיבי בעמ"ש (חי') 52947-12-15 ח.י.א נ' מ.א.ג [פורסם בנבו] (2.8.2016) קבע כב' השופט ג'יוסי בעניין מוסד הרישיון במקרקעין: "...מוסד הרישיון במקרקעין מבוסס על תורת ההשתק שפותחה בדיני היושר האנגליים ונקלטה במשפט הישראלי באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל. השתק זה נועד על מנת למנוע מבעל זכות במקרקעין לחזור בו מן ההרשאה שנתן לאחר לשימוש במקרקעין, אם המורשה הסתמך על ההרשאה בתום לב ובאופן סביר ושינה את מצבו לרעה על ידי השקעות שהשקיע במקרקעין, מתוך ציפייה שיוכל להמשיך להשתמש בהם כל עוד הוא מעוניין בכך...יחד עם זאת, נפסק כי נוכח שיקולי הצדק שביסוד תורת ההשתק, היא תופעל בגמישות, תוך שלבית המשפט ניתן שיקול דעת בקביעת הסעדים הנובעים ממנה, אם מתן רשות שימוש במקרקעין ללא הגבלה ואם פיצויים. אמנם, סעיף 160 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") ניתק את דיני המקרקעין מדיני היושר האנגליים, וסעיף 161 לחוק המקרקעין, קבע כי מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין, אלא על פי חוק. אולם הפסיקה המשיכה להכיר במוסד הרישיון במקרקעין וקבעה כי כיום ניתן לעגן את תורת ההשתק בחובת תום הלב שנקבעה בחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973..." . ובעמ"ש (חי') 4194-10-17‏ ‏ ע' ח' נ' ר' ח'‏ (8.1.2019) (סעיף 32 לפסק הדין) קבע כב' השופט ג'יוסי כך בעניין שיעור הפיצוי: "אלא שפסיקת בית המשפט העליון מהעת האחרונה ב-בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (10.5.2017)) תחמה את שיעור הפיצוי בגין ביטול רישיון (רישיון הניתן לביטול) לכדי שווי השקעת בר הרשות בנכס ובהשבחתו בלבד. בהקשר זה הפנה בית המשפט העליון , כב' השופט נ. סולברג, לע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות הנ"ל. עוד נקבע, כי על בית משפט לבחון על בסיס ראיות מוצקות את שיעור ההשקעות שהשקיע בר הרשות בנכס ולאחר מכן לבחון על בסיס אותן ראיות את שיעור הפיצויים הראוי, או יותר נכון לומר, ההחזר הראוי הנגזר משיעור ההשקעות בנכס, על בסיס שיקולי צדק." ע"א 463/79 חנא פרח ג'בראן נ' סימון ג'בראן , פ"ד לו (4) 403 עוסק במקרה בו אח בנה בית על מקרקעין השייכים לאחיו, בידיעתו ובהסכמתו של אחיו. לאחר 15 שנים בהן התגורר בבית פרץ סכסוך בין האחים ובעל המקרקעין ביטל את הרשות שהעניק לאחיו והגיש תביעה לסילוק יד. בית המשפט העליון קבע שהבניה שבנה האח על מקרקעי אחיו, למרות שהייתה ברשות ובהסכמה, אינה מקנה לו זכויות קנייניות בקרקע ועל כן הורה על פינוי בר הרשות, אך מנגד, זכאי בר הרשות לפיצוי בגין השקעתו בבניית הבית והפינוי יהיה בכפוף לפיצוי. וכך קבע בעמ' 408 לפסק הדין: "אלא ששוב אין אנו מצויים כיום במצב, שתמיד ניתן לסלק בעל רשות שמשתמש במקרקעין ברישיון, גם אם נתן תמורה או הקים מבנים על דעת בעל הקרקע או מסיבות דומות (ע"א 87/62 [2], בעמ' 2905וראה גם: errington v. Errington and another[8] (1952)). רישיון רישיון ונסיבותיו, וכך גם התוצאות: ואין דומה מי שבנה בהרשאה והסכמה מפורשות לכתחילה - תוך ידיעת הבעל כי מה שנבנה משביח רכושו ומעשירו לבין סבילות בדיעבד של מצב, שנוצר לאחר הבנייה. וכך גם לעניין ביטול הרשות, שגם היא תלויה, ממהות הרשות, בנסיבות ובמטרות למענה ניתנה. כאשר מקבל הרשות משקיע מהונו להקמת מבני קבע על דעת בעל הקרקע והסכמתו, מונעים בעדו דיני היושר לבט. את הרשות בלא כלום וככל העולה על לבו. בע"א 346/62 [3], בעמ ' 710נאמר.....: ובהמשך בעמ' 409: ז8. אז נפסק ע"א 87/62 [2] הנ"ל נתגבשה ההלכה, כי כאשר אדם נותן לזולתו רשות שימוש בנכסו לזמן בלתי מוגבל ותוך ידיעה והסכמה, כי הלה ישפר הנכס או יוסיף בנייה, הרי אם כעבור זמן הוא מבט. הרשות, מחייב הצדק, כי בר הרשות יפוצה על הוצאותיו והשקעותיו, משום שהנכס על ההוספות וההשבחה יעבור לנותן הרשות (ע"א 92/69 [5], בעמ' 200; ובעקבותיו ע"א 234/70 [6]). קל וחומר במקרה כמו שלפנינו, כאשר הרשות ניתנה לכתחילה, על-מנת שיקים המשיב על חלק הקרקע את הדירה, וזו הוקמה אמנם מכספו של המשיב אך תוך שיתוף פעולה מלא של המערער. זו הפכה דירת מגוריו לו ולבני משפחתו, ובמשך כחמש עשרה שנים, עד לביטול הרשות בשנת 1975, כנראה גם המערער ראה הדבר כטבעי בגדר יחסים וקרבת משפחה. בנסיבות כאלה לא הפך המשיב מסיג גבול עם ביטול הרשות הפורמאלית, ואין המערער חופשי לסלק ידו של המשיב בלא כלום. המשיב זכאי לפיצוי מלא על השקעותיו ביצירת הדירה (ע"א 32/77 [1]) ובתנאים דהאידנא חייב הפיצוי להיות בגובה הערך הנוכחי של ההשקעות (ע"א 575/76 [7], בעמ' 134). מקובלת עלי גישת כבוד השופטת בן-פורת, כפי שבוטאה באסמכתא אחרונה זו (בעמ' 135), כי אין מקום להפחית מהפיצוי, בגין השימוש שעשה המשיב במשך השנים בדירה. .9שאלת הערכת הפיצוי לא עלתה כלל לדיון בערכאה הראשונה, מחמת התוצאה השונה אליה הגיעה. אך מהראיות ניתן ללמוד, כי שני בעלי הדין לא רק כי לא שמרו על החשבונות של עלות הבנייה של שתי הדירות שנבנו במשותף, אלא אף לא ערכו חשבונות כאלה כלל. אני ממילא סבור, שמאחר שהאינדקס הכללי לא התקדם באופן סימטרי עם עלות הבנייה, ובהתחשב בעובדה, כי המדובר בדירת מגורין, דעתי היא, כי הפיצוי, לו זכאי המשיב, צריך להיות כשוויה של הדירה בעת פינויה על-ידי המשיב. ועניין זה אין להשאיר להסכמה בין בעלי הדין, אלא הוא חייב להיעשות בגדר הדיונים." בפרשת ג'בראן קבע איפה בית המשפט העליון כי: בעל המקרקעין המעניק רישיון במקרקעין אינו רשאי "לבט. את הרשות בלא כלום וככל העולה על לבו". בר הרשות זכאי לפיצוי מלא על השקעותיו, יש לחשב את הפיצוי בהתאם לערך הנוכחי של ההשקעות, גם אם בעלי הדין לא שמרו חשבוניות ולא ערכו חשבונות אין הדבר פוגע בזכותו של בר הרשות לקבל פיצוי כשווי ההשקעות. וכן קבע כי גובה הפיצוי ייקבע על ידי בית המשפט במסגרת הדיונים. עוד קבע כי בעל הרשות אינו הופך ל"מסיג גבול עם ביטול הרשות הפורמאלית, ואין המערער חופשי לסלק ידו של המשיב בלא כלום" ואין לקזז מהפיצוי את שווי השימוש שעשה בר הרשות בדירה. בבע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 10.5.2017 פורסם במאגרים) חידד כב' השופט סולברג את ההלכה: "הלכה היא, כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביט. הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכח שיקולי צדק" (ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות מדינת ישראל (21.3.2007)". וכן קבע: "שעה שנקבע כי רשות היא הדירה ומבוט.ת, וכי יש לפסוק פיצויים בגין ביטולה – ואף אם קביעות אלו התבססו על שיקולי צדק – או אז יש לילך בדרך שהתוותה הפסיקה ולקבוע פיצוי אך בשווי השקעת ברי-הרשות בנכס ובהשבחתו. נוכח הלכה זו יש לקבוע את גובה השקעת בני הזוג בנכס ובהשבחתו על מנת לקבוע את גובה הפיצוי לו זכאית האישה בגין ביטול הרישיון. האישה טוענת כי בניית הקומה השנייה מומנה ברובה מכספים ששולמו על ידי בני הזוג באופן הבא: החל מדצמבר 2013 ועד לאוגוסט 2019, במשך 69 חודשים העבירו בני הזוג מחשבונם המשותף סך של 3,900 ₪ בכל חודש בהוראת קבע לחשבון אביו של האיש ובסה"כ – 269,000 ₪ (נספח 3-4, עמ' 33-145 לתיק המוצגים של האישה). בני הזוג משכו במזומן מחשבונם עבור הוצאות הבניה סך כולל של 173,850 ₪: 49,950 ₪ ביום 16.7.14, 52,000 ₪ ביום 28.8.14, 49,900 ₪ ביום 13.11.14, 22,000 ₪ במהלך שבועיים בחודש 2/2015. טוענת האישה כי בעלי מקצוע רבים ביקשו תשלום במזומן ולא נתנו כנגדו חשבונית או קבלה, אך ניתן לראות כי המשיכות המשמעותיות בוצעו כאשר הבנייה הייתה בעיצומה. כך ביולי- אוגוסט 2014 נמשכו כמאה אלף ₪ בתקופה בה בוצעו בבית עבודות טיח, איטום ועוד. האישה טוענת כי לכל הפחות שילמו בני הזוג עבור הבניה סך של 442,950 ₪. (עמ' 7 לפרוטוקול שורה 17 ואילך). האישה העידה כי "אנחנו הגענו ל – 700 אלף ₪ לבנייה של הקומה השנייה. אני שמה כספים, לא הייתי מעורבת בסכומים. אני בחרתי צבעים, חלונות, בנינו מהכסף שלנו." (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 19 ואילך) אך בסיכומיה טענה לסך מוכח של 442,950 ₪. לטענתה בני הזוג ניסו לקחת משכנתא לצורך מימון הבניה אך הבנק סרב לאשר זאת: "כשרצינו לבנות דירה למעלה ניסינו לבדוק על משכנתא אבל מאחר שזה דירה מעל ההורים שלו לא נותנים משכנתא. אבא שלו בדק הלוואה של סביבות 400 , 450 אלף ₪. התחלנו להחזיר את ההלוואה מ- 12/2013. בזמן הבנייה, כל מה שהתנהל מבחינת לדעת את הדברים ,אבא של * עבד בזמנו עם קבלנים בבזק וגם בגלל שההורים שלו בנו את הקומה יה להם ידע קודם והם לקחו על עצמם את העניין של הקבלנים. מבחינת לבחור צבע, קרמיקה, חשמל אמא שלו עזרה. המהנדס שעזר זה מהנדס מהעבודה של אמא שלו. בגלל שאני עובדת אחה"צ הייתי בבקרים בבית. היינו עם אבא של מטיילים בהרחבה ומוצאים אנשי מקצוע, ככה מצאנו את האיש של הריצוף. היה מתווכח הרבה פעמים עם אבא שלו שזה לא מדויק או לא נצבע כמו שצריך, אז אבא שלו אמר לו תיקח חופש ותחליט על הדברים שלך ואל תפיל עלי" (עמ' 5 לפרוטוקול שורה7 ואילך). וכן: "ש. מפנה לאותו נספח 1 עמ' 5 בתיק מהמוצגים שלך – את אומרת ש269 אלף ₪ זה כספים עבור הבנייה? ת. לא. 269,100 ₪ זה 69 חודשים שהתחלנו לשלם מ- 12/2013 עד 8/2019 והחזרנו הלוואה שאבא של לקח לטובת הבנייה שלי ושל על סך 3,900 ₪ בכל חודש. ברגע שאבא של * חלה הוא וויתר על השארית שנשארה, היינו אמורים לשלם עוד 9.5 שנים." (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 3 ואילך). אביה של האישה העיד כי: "** ו שילמו אחרי ש לקח את ההלוואה מקרן פנסיה הם שילמו 4,000 ₪ החזר של הסכום הזה ועוד הוצאות על חשמל ועוד דברים שיש שם. כשהם גרו למטה הם שילמו על החשמל וכל הדברים חצי חצי." (עמ' 37 לפרוטוקול שורה 4 ואילך). אמו של האיש צרפה לתיק המוצגים מסמכים המעידים על כך שהיא ובעלה הם שבנו את הקומה השנייה: (נספח ב', עמ' 10-19 לתיק המוצגים של אמו של האיש)- חוזה עם קבלן שלד מיום 4.4.2014 אשר נחתם בין המנוח לבין הקבלן, תמורת ביצוע העבודה בסך של 150,000 ₪, תקופת ביצוע העבודה: 6.4.2014-20.6.204. לחוזה צורף דף בו מאשר הקבלן את קבלת התמורה בהתאם לקצב התקדמות הבנייה. התשלום הראשון בוצע ביום 16.4.2014 והאחרון ביום 21.6.2014. הסכם לאיטום הגג ע"ס 19,500 ₪ - (נספח ב', עמ' 20 לתיק המוצגים של אמו של האיש). הסכם התקנת שיש מיום 23.6.2014 שנחתם בין קבלן השיש לאביו של האיש. (נספח ב', עמ' 19 לתיק המוצגים אמו של האיש). קבלות וחשבוניות על שם אביו של האיש על חומרי בנייה, עבודת שלד, התקשרות לקליטת פסולת בניין, הצעת מחיר לאיטום, הסכם לביצוע עבודות אינסטלציה בתמורה ל – 23,000 ₪, תעודות משלוח של בטון, בדיקות בטון, עבודות ריצוף, תשלום היטל ביוב למועצה, מסמכים הקשורים לקבלת היתר הבנייה, תשלום היטל ביוב, שומת השבחה, בקשה להקלה. כל המסמכים, ההסכמים, הקבלות והחשבוניות המצויים בנספח ב', עמ' 4 לתיק המוצגים אמו של האיש רשומים על שמו של אביו של האיש. בנספח ד1, עמ' 141-149לתיק המוצגים צרפה אמו של האיש טבלה שערכה בעצמה ובה סיכום עלויות הבנייה שהגיעו לטענתה לפי חשבוניות לסך של 553,631.65 ₪, לפי משיכת כספים לסך של 492,984 ₪ ולפי פנקס שניהל אביו של האיש לסך של 681,526 ₪. אמו של האיש העידה כי בעלה עבד בבזק, יצא לפנסיה מוקדמת וקיבל פיצויים, את הפיצויים השקיעו היא ובעלה בבניית הקומה השנייה, שכן היא עצמה מקבלת פנסיה נמוכה. (עמ' 61 לפרוטוקול שורה 61 ואילך). מהות התשלום החודשי בסך 3,900 ₪ במשך 69 חודשים הצדדים חלוקים בשאלה עבור מה שילמו בני הזוג סך של 3,900 ₪ להורי האיש במשך 69 חודשים. האם כהשתתפות בעלויות הבנייה, כטענת האישה, או בעבור דמי שימוש/שכירות של הקומה השנייה, כטענת האיש ואמו. אומר כבר כעת כי לאחר ששמעתי את הצדדים והעדים מטעמם והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי הגעתי למסקנה כי הסך של 3,900 ₪ ששילמו בני הזוג להורי האיש החל מ 12/2013 ועד 8/2019 היו סכומים ששולמו כהשתתפות בני הזוג בבניית הקומה השנייה. מעבר להתרשמות מהעדויות מסקנה זו נתמכת בממצאים נוספים: בני הזוג היו מעורבים בהליך הבניה. לא נחתם הסכם שכירות בין הורי האיש לבני הזוג. בני הזוג החלו לשלם את הסכום ב 12/2013- כשנה וחצי לפני שנכנסו לגור בקומה השנייה ב- אפריל 2015. הבקשה להיתר בנייה הוגשה ב 10/2013 והבניה החלה ב 4/2014, כך שתחילת התשלומים ב – 12/2013 מתיישבת עם תחילת תשלום הוצאות הבנייה. בני הזוג חדלו לשלם את הסכום ב- 8/2019 למרות שהמשיכו להתגורר בקומה השנייה. מכאן שאין קשר ישיר בין החיוב לבין המגורים. מעבר לסך של 3,900 ₪ בני הזוג שילמו מדי חודש את הוצאות הכבלים, הארנונה והחשמל, כך שטענת האיש ואמו כי הסך של 3,900 ₪ כלל הוצאות אלו נדחית. האיש ואמו טענו כי בני הזוג התגוררו בקומה השנייה על מנת לחסוך כספים שיאפשרו להם לרכוש בעתיד דירה. אך תשלום של 3,900 ₪ בעבור דמי שימוש בקומה השנייה ובנוסף תשלום הוצאות כבלים, ארנונה וחשמל בסך של כ- 2,000 ₪ בחודש לא מאפשר חיסכון וכמוהו כשכירות בשוק החופשי, ולכן לא קיים היגיון כלכלי בגרסת האיש ואמו. לעומת זאת גרסתה של האישה כי הסכומים שולמו כהשתתפות. בבניית הקומה השנייה שתשמש כביתם של הצדדים, עולה בקנה אחד עם ההיגיון הכלכלי. הקלטת השיחה בין האישה והאיש התומכת לחלוטין בגרסת האישה כי התשלום החודשי בסך של 3,900 ₪ שולם כהשתתפות בני הזוג בבניית הקומה השנייה. החוזים, החשבונות, הקבלות והוכחת התשלומים שהציגה אמו של האיש אינם סותרים מסקנה זו. אין מחלוקת שהורי האיש ניהלו את הבנייה ושילמו את רוב התשלומים. בני הזוג השתתפו בעלות הבנייה על ידי העברת סך של 3,900 ₪ מדי חודש לאביו של האיש ומשיכת כספים במזומן לצורך תשלום לקבלנים. מעורבות בני הזוג בהליך הבניה אמו של האיש העידה כי היא ובעלה המנוח תכננו, ארגנו, חתמו על חוזים עם בעלי מקצוע וביצעו את רוב הבניה, אך האיש עצמו היה מעורב אף הוא ואמו העידה כי ערכה את תכניות כך שיתאימו לצרכי בני הזוג: "ש. מי תכנן ומי שילם ויזם והיה עם פועלים, איזה כספים קיבלתם מ? ת. אני תכננתי. אני רציתי ש* תראה תכנון שיהיה לה נח אז היא אמרה שהיא לא מתערבת כי היא לא מבינה בזה ושנעשה מה שנרצה. זה שלנו. אני הסכמתי ולא שאלתי אותה יותר. הכסף, קיבלנו פיצויים התחלנו עם הקבלנים. חיפשנו קבלנים שהיה לנו בניסיון של קומה ראשונה. אז ידענו איך זה הולך שלב שלב. אני הבאתי קבלנים ובעלי יותר עשה את הביצוע. ש. היה לו זמן לזה? ת. הוא יצא לפנסיה מוקדמת. הוא התחיל את הבניה יחד עם הנכדה. ככה שלב שלב. עשינו קודם כל שלד. אינסטלציה ושאר הדברים. יש לנו חוזים. כל המסמכים שהיו והם נמצאים בתיק . הכל רואים בחשבון. אף פעם לא לקחנו הלוואה. לא היה בכלל מחשבה לזו. לגבי זה שעשינו בשלבים, היה קטע שהגענו לגמר הבית. שזה כבר יותר דברים פנימיים בתוך הקומה עצמה. כמו דלתות מטבח, דברים סניטרים. בעלי הסתכל על הכסף והיה ויכוח עם הבן. הבן אמר שאפשר לשפר ובעלי אמר שאין לו זמן גם לשמור על הבניה וגם לחפש כל מיני דברים. אז הבן שלי הוא לקח לעצמו. הוא קצת שינה דלתות שבעלי הזמין. המטבח שהוא שדרג לא כמו שבעלי רצה לעשות." (עמ' 62 לפרוטוקול שורה 3 ואילך). עדות זו, על מעורבותו של האיש בתהליך הבניה, עולה בקנה אחד עם העדויות שנשמעו בפני מהן עולה כי בני הזוג היו מעורבים בתהליך הבנייה. כך שהתקין מטבח וחדר ארונות בנכס העיד שהאיש הזמין את העבודה אצלו, שבני הזוג הם שבחרו את המטבח ושניהם, האיש והאישה היו נוכחים בעת הפגישה בקומה השנייה ואף שילמו את עלותו חלק במזומן וחלק בשיק. עוד העיד כי לא הכיר את אביו של האיש, אך הוא היה נוכח בבית בעת התקנת המטבח ביחד עם האישה והאישה. (עמ' 24 לפרוטוקול שורה 17 ואילך). הסכם שכירות האיש העיד כי בני הזוג לא חתמו על הסכם שכירות עם אביו: "אני אמרתי שיש הסכם שנעשה ביני לבין ההורים אבל לא כתוב." (עמ' 50 לפרוטוקול שורה 22 ואילך). תקופת התשלום כהוכחה לכך שהסך של 3,900 ₪ שולם בעבור החזר ההלוואה לאביו של האיש היא מעידה: "נכנסנו לבית ב – 3/2015 ולשלם התחלנו ב – 12/2013 זה לא יכול להיות דמי שכירות." (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 14 ואילך). ב – 8/2019 שילמו בני הזוג את התשלום האחרון בסך של 3,900 ₪, אך המשיכו להתגורר יחד בנכס עד לחודש 4/2021 – עת עזבה האישה את הבית. האיש העיד: "עד 8/2019 שילמנו." ולשאלה האם המשכתם לגור בדירה ענה: "בוודאי" (עמ' 54 לפרוטוקול שורה 26 ואילך). מכאן שאין קשר ישיר בין תקופת החיוב לבין מגורי בני הזוג בקומה השנייה. האישה הסבירה כי "ברגע שאבא של חלה הוא וויתר על השארית שנשארה, היינו אמורים לשלם עוד 9.5 שנים." (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 4 ואילך). אמו של האיש מסבירה כי: "הם התחילו לשלם 3,900 ₪ בסך הכל מדצמבר של 2013. הפסיקו ב-2019 באוגוסט. זה בדיוק היתה לבעלי מחלה. מחלה מאד קשה. היינו הרבה זמן בבית החולים. בעל הבית מהעבודה שלי הוא הסכים לתת לי לעבוד מהבית. רציתי להתפטר אבל הוא לא הסכים. עבדתי בבית בשביל להחזיק את בעלי שהוא היה במצב לא טוב (בוכה). בעלי ראה שלושה נכדים. התחילו בעיות עם הבן וכלתי. עשו דברים לא יפים. צעקות אחד על השני. בעלי אמר שבוא נעשה הפסקה לתשלום אולי חסר כסף בבית ולתת להם פינוק וקשה לגדל שלושה ילדים אפילו שאני הייתי עוזרת עדיין לילדים, נעשה קצת פחות כי הייתי צריכה לתת יותר זמן לבעלי. הוא אמר להפסיק להם את התשלום אולי לעזור להם ליחסים. הפסקנו לקבל מהם כסף." (עמ' 63 שורה 1 ואילך). האם שילמו בני הזוג את הוצאות אחזקת הקומה השנייה מעבר להחזר בסך של 3,900 ₪? האישה טוענת כי בנוסף להחזר ההלוואה שילמו בני הזוג את הוצאות אחזקת הקומה השנייה. האישה העידה שמשנת 2012, עוד טרם החתונה התגוררו בקומה הראשונה בבית הוריו של האיש והעידה כי "הבאתי 1,000, 1,500 ₪ להורים שלו על השתתפות בהוצאות, כביסה, אוכל." (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 27 ואילך) "ב- 12/2013 התחלנו להחזיר את ההלוואה של אבא של שילמנו 3,900 ₪ והשתתפנו בהוצאות הבית כמו חשמל ועוד דברים. התחלקנו שאנחנו משלמים על חשמל, הם מים, אנחנו ארנונה, התחלקנו בהוצאות בנוסף ל- 3,900 ₪". וכן העידה כי החל מ 12/2013 לא שילמו בני הזוג את הסך של 1,500 ₪ בנוסף לסך של 3,900 ₪. (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 1 ואילך). לתמיכה בטענותיה צרפה האישה לתיק המוצגים (נספח 6, עמ' 178-236 לתיק המוצגים של האישה) תדפיסי כרטיס אשראי של האיש החל מיולי 2013 עד יוני 2018 מהם ניתן ללמוד כי האיש שילם תשלומים עבור לוויין, חשמל ומועצה אזורית . האיש העיד כי בתחילת הדרך, כשהתגוררו בני הזוג בקומה הראשונה בבית הוריו לא שילמו כלום כי ציפו ללידת ביתם הראשונה. "בדיעבד, ביום מן הימים דיברתי עם אבא שלי והחלטתי להשתתף איתו בהוצאות כאלו ואחרות. 1,500 ₪ מעולם לא היה." (עמ' 46 לפרוטוקול שורה 7 ואילך). לטענתו, התשלום של 1,500 ₪ שנראה בחשבונות הוא עבור הגן בו ביקרה הקטינה *. אמו של האיש העידה: "ש. למה כל חודש שילמו לכם * ו* סכום של 3,000 ₪? ת. כשהם התחילו לגור אצלנו בשנת 2012. ממש אחרי החתונה. * נכנס להיריון. כשנולדה הילדה והתחילו הוצאות יותר גדולות ועשינו אירועים בשביל שהיא נולדה, אף אחד לא השתתף איתנו. מה שקרה שבעלי אמר שאנחנו לא עומדים בזה בכסף. היה צריך לשלם על הכל. גם אוכל וגם הוצאות של הבית. הכל גדל ובעלי אמר לבן שלי שהם צריכים להשתתף איתנו. שכל האוכל והכל, הם לא היו קונים שום דבר. הם היו אורחים בבית. בעלי ישב עם הבן והם עשו דיבור והבן שלי הסכים על סכום של 3,900 ₪. בהתחלה חשבנו על 4,000 ₪ כי אצלנו בישוב אם מי שמשכיר זה בסביבות 5,000 ₪ והם הסכימו על 3,900 ₪. זה כולל הכל. גם ההוצאות של המיסים, גז ארנונה, וועד הבית." (עמ' 62 לפרוטוקול שורה 17 ואילך) ובהמשך העידה כי האיש שילם את חשבון הכבלים ולאחר שהתברר שהקטין ** זכאי לקצבת נכות ולהנחה בחשבון החשמל רשם האיש את חשבון החשמל על שמו ושילם אותו (עמ' 64 לפרוטוקול שורה 25 ואילך). עיון בתדפיסי כרטיסי האשראי תומך בטענת האישה כי בני הזוג נשאו בהוצאות אחזקת הבית: תשלומי חשמל, כבלים ותשלומים למועצה האזורית מכספם והוצאות אלו לא נכללו בתשלום הסך של 3,900 ₪. טענת האם כי האיש לקח על עצמו את תשלומי החשמל לאחר שהתבררה נכותו של הקטין ולאור ההנחה לה הוא זכאי אינה מתיישבת עם המועדים. בני הזוג החלו לשלם תשלומים אלו מחודש יולי 2013 ואילו הקטין * נולד ב – 20.6.2015. מסקנה זו מובילה למסקנה נוספת – מאחר ובני הזוג נשאו בעלויות אחזקת מדור מעבר להחזר החודשי בסך של 3,900 ₪ ככל והסכום שולם כדמי שכירות לא היה בכך משום חיסכון כלכלי עבור בני הזוג. כשנשאל בחקירה הנגדית עבור מה שולמו 3,900 ₪ וכיצד המגורים מעל בית ההורים עזר לבני הזוג לחסוך בהוצאות השיב: ת. החשבון שלנו היה משותף. 3,900 ₪ מועברים לאבא שלי מידי חודש מ- 12/2013 בהוראת קבע, יש לה גישה בחשבון וידעה את זה. זו הקבלה. ש. אמרת ששילמתם מ- 12/2013 עד מתי? ת. עד 8/2019. ש. עבור מה שילמתם? ת. שכירות. ש. מפנה אותך לתיק המוצגים מטעמך בתביעה 47622-07-21, סעיף 12 עמ' 3 – תסביר למה זה שווה ערך? ת. שהדמי שכירות של 3,500 ₪ זה שווה ערך לדמי שכירות 3,900 ₪ ששילמנו. אם מוסיפים ל- 3,500 ₪ גז שלא שילמנו, חברות ביישוב שלא שילמנו, טלפון ואינטרנט וכו', נגיע למחיר יותר גדול מ- 3,900 ש"ח. ש. מפנה לכתב ההגנה שלך 47622-07-21 סעיף 14 – כל זה 3,900 ₪? ת. אנחנו העברנו 3,900 ₪ מ- 12/2013 התחלנו להעביר כי אנחנו בעצם לא בשכירות, סוג של שכירות אצל ההורים שלי, כמובן שההוצאות הנלווית שיש בבית צריך להשתתף איתם. ש. זה הכל 3,900 ₪? ת. כן. ש. מפנה לתיק מוצגים 47622-07-21 סעיף 7 עמ' 2 בתצהירך – פה אתה אומר שהוצאות השכירות זה 3,900 ₪. ת. אני אומר שהשכירות עצמם מורכבים מכל הרכיבים וזה המחיר. אבא שלי דרש יותר וסיכמנו 3,900 ₪. ש. מעבר לזה שילמתם עוד תשלומים? ת. לא. היה לנו באיזשהו שלב שהתחלנו להשתתף בהוצאה נוספת שזה חשמל וארנונה. ש. שילמתם עבור ההורים שלך את החשמל? ת. החשבון על שם ההורים, אני נתתי את האשראי לתשלום. (עמ' 51 לפרוטוקול שורה 1 ואילך). "ש. מפנה לתיק המוצגים של התובעת נספח 6, עמ' 21 – חודש 4/2016 – אם נחשב את ההוצאות של חב' חשמל, מ.א. משגב מגיעים ל- 2,640 ₪. זאת אומרת יחד עם 3,900 ₪ שילמתם בחודש? ב- 2/2016 גם שם יש תשלומים מופרכים. גם 10/2015. ת. אם מחברים יודעים. ש. אני אומרת שהסכומים ששילמתם בחודש עם 3,900 ₪ נעים בין 4,500-6,500 ₪ ואולי יותר? ת. מה זה אומר? ש. תסביר למה בעצם גרתם מעל ועם ההורים שלך? ת. זו משפחה שלי. קודם כל אמרתי שאנחנו לא יכולנו להרשות לעצמנו לגור בנפרד, אלא אם כן רק בשכירות. ש. יכולתם לשכור בית אחר? ת. לפני הנישואין שכרנו יחידת דיור. ש. מפנה לתיק מוצגים שלך בתיק 8954-08-21 עמ' 2 סעיף 2 – כתוב שהיה קושי לשכור דירה ועכשיו אתה אומר שכן שילמתם שכ"ד? ת. שילמנו 3,900 ₪ מ- 12/2013 אבל גרנו אצל ההורים הרבה לפני. ש. אתה אומר שהיה לכם קושי ולא היה לכם כסף, אז מה היתה המטרה לגור אצל ההורים ולחסוך כסף? ת. כשחזרנו אחרי החתונה לא ידענו מה לעשות אז ישבנו וחשבנו מה עושים הלאה. כמובן ששכירות ידענו שזה לזרוק כסף לפח אבל אם אנחנו רצינו משהו לעצמנו אז עושים חושבים אולי לחסוך כסף, לעשות משהו שאולי יהיה עתידי. אבל כשפנינו לגורמים רלוונטיים לבדוק אם יש לנו הון כדי לקנות דירה או לקחת משכנתא גילינו שלא. ש. אמרת עכשיו שחשבת ששכירות זה לזרוק כסף אבל רציתם משהו לעצמכם, מה זאת אומרת? ת. אמרתי שאנחנו בדיעבד חשבנו לרכוש משהו לעצמנו אבל כשגילינו שאין לנו כלום נאלצנו להיות אצל ההורים שלי. ש. וכן לזרוק כסף ? ת. בהתחלה לא שילמנו שכירות. ש. מפנה לעמ' 265 בתיק המוצגים של התובעת – מפנה לסעיף 11 - אז מדובר על אפשרות לחסוך? ת. כן." (עמ' 52 לפרוטוקול שורה 6 ואילך). וכך הסביר כיצד חסכו בני הזוג: "בוודאי. אתה אומרת 3,900 ₪ ללא הוצאות נוספות ואני אומר שהסכום זה כולל ארנונה, חשמל, יס. איפה כל השאר? ביוב, ארנונה, מים, גינון, שנכללו ב- 3,900 ₪?" (עמ' 53 לפרוטוקול שורה 18 ואילך). כאמור נוכח היקף התשלומים אין היגיון כלכלי בטענת האיש ואמו כי במגורי בני הזוג בקומה השנייה יכלו לחסוך כספים לרכישת דירה. גרסת האישה כי הסכום היווה השקעה של בני הזוג בבנייה, שתבטיח להם מגורים בקומה השנייה היא גרסה המתיישבת עם ההיגיון הכלכלי. הקלטת בקלטת (נספח 10, עמ' 271 לתיק המוצגים של האישה) נשמע האיש מסביר לאישה כי אביו החזיר את מלוא ההלוואה שלקח לצורך הבנייה ועל כן בני הזוג אינם חייבים עוד בהחזר ההלוואה. כתמיכה בטענותיה צרפה האישה הקלטת שיחה בינה לבין האיש. (נספח 10, עמ' 271-273 לתיק המוצגים של האישה).בהקלטה נשמע האיש משיב לשאלות האישה: "א.: לא. את לא הבנת. הסכום שהוא נתן לי מ.: נו א.: לבנייה, לבנייה מ.: נו א.: לבניה, הסכום שהוא נתן לי. מ.: נו נכון מה שלקחנו ממנו. א.: כן אני החזרתי לו את ההלוואה שהוא לקח. מ.: נכון א.: בשבילי. מ.: נכון א.: את הכסף כבר בזבזנו על זה, זה לא קשור, זה כשבנינו. מ.: אוקי. א.: הוא לקח את הסכום הזה על חשבון הפנסיה שלו יש לו פנסיה, אז הוא לקח על חשבונה את ההלוואה הזאת." בהמשך האיש מסביר לאישה כי אמנם היו אמורים להחזיר את הסכום במשך 8 שנים וכבר חלפו כחמש, שש שנים ומאחר ואביו סגר את ההלוואה אין בני הזוג צריכים להחזיר את השנתיים האחרונות ואביו אישר כי הם אינם חייבים דבר. עוד הוא נשמע אומר כי כעת ישלמו את כל החשמל שעד עכשיו היו משתתפים בחשבון וכן מציין: "ירד לנו כל חודש 4 אלף שקל" וגם: "עם ההוצאות שלנו עכשיו היינו נדפקים." הקלטה זו תומכת לחלוטין בגרסת האישה בעניין מהות התשלום החודשי בסך של 3,900 ₪. האיש אומנם טען בעדותו כי: "ש. קראת את התמלול ושמעת את הקלטת שהובא אלינו אתמול משרד. זוכר את השיחה? ת. זוכר, לא יכול להעיד על התאריך, אבל אני יכול להגיד שהשיחה היתה במונחים של שאלה כזאת ולחכות לתשובה שלי. משום מה בשיחה הזאת שמעתי והשמעתי לאנשים, השיחה נקטעת באמצע הדיבור שלי ולכן אולי נשמטו דברים נוספים שנאמרו בשיחה. " (עמ' 46 לפרוטוקול שורה 24 ואילך). אך השיחה אינה משתמעת לשתי פנים והיא ברורה וחד משמעית. התשלום החודשי בסך של 3,900 ₪ היה החזר שהחזירו בני הזוג לאביו של האיש כנגד הלוואה שנטל על מנת לממן את בניית הקומה השנייה. תשלומים נוספים בסך של 173,850 ₪ לאחר שהעדפתי את עדות האישה וגרסתה על פני עדות האיש ואמו אני מוצאת לקבל גם את טענת האישה כי מעבר לתשלום החודשי אותו העבירו לאביו של האיש, משכו בני הזוג מחשבונם סכומי כסף לתשלום במזומן לקבלנים ופועלים, בהתאם לדפי חשבון הבנק שהציגה האישה בסך כולל של 173,850 ₪. השתכנעתי כי מדובר במשיכות סכומים חריגות שנמשכו בתקופה בה בוצעה עיקר הבניה בין 7/2014 ועד 2/2015. אמו של האיש העידה אף היא כי אינה יכולה להציג קבלות לגבי כל סכום וסכום מעלויות הבנייה, שכן חלק מהסכומים שולמו במזומן (עמ' 66 לפרוטוקול שורה 4 ואילך). אשר על כן אני קובעת כי בני הזוג השקיעו בבניית הקומה השנייה סך כולל של 442,950 ₪. חלקה של האישה הוא מחצית מסכום זה. סוף דבר התביעה לפסק דין הצהרתי נדחית. אשר על כן אני קובעת כי על אמו של האיש לשלם לאישה את סכום הכסף שהשקיעה בבניית הקומה הראשונה בסך של 221,475 ₪ כשהם צמודים למדד בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. כן אני מחייבת את אמו של האיש בתשלום הוצאות האישה ושכ"ט עו"ד בגין ניהול הליך זה בסך של 7,500 ₪ בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. פסק הדין ניתן לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיקים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision47769-06-21	["שירי היימן"]	[{"judgment_id": "03d05e0a-05f2-5c3d-aaf5-1fc3e80b4ee9", "file_name": "47769-06-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 131561, "extension": "docx", "display_name": "47769-06-21- קובץ מקורי"}]
3a4d05a6-0ded-5c55-9337-03881d251e04	ביהמ"ש המחוזי חיפה, אב"ד הנשיא אבי לוי, שופט ערן קוטון, שופט זיו אריאלי: תקציר החלטה בעניין קביעת הרכב (תפ"ח 42347-10-24)	42347-10-24	2024-11-23	2	3	2	2DISTRICT_COURT	3Haifa	2Criminal	null	decision42347-10-24	["אבי לוי", "ערן קוטון", "זיו אריאלי"]	[{"judgment_id": "3a4d05a6-0ded-5c55-9337-03881d251e04", "file_name": "42327-10-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 310784, "extension": "doc", "display_name": "42327-10-24- קובץ מקורי"}]
e0241fab-017d-5463-abbc-745eff8e60d6	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, שופטת גילה ספרא ברנע: החלטה בביטול פסק דין בהעדר הגנה אחד הנתבעים נפטר (תמ"ש 53390-10-20)	53390-10-20	2024-08-26	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	null	decision53390-10-20	["גילה ספרא ברנע"]	[{"judgment_id": "e0241fab-017d-5463-abbc-745eff8e60d6", "file_name": "53390-10-20.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 295936, "extension": "doc", "display_name": "53390-10-20- קובץ מקורי"}]
88579563-393e-5cdf-9640-21ae13655f1b	ביהמ"ש המחוזי מרכז-לוד, סגנית הנשיאה ש' ורדה פלאוט: פסק הדין בנושא ערעור על החלטה הדוחה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין חלוט, בקשה שהוגשה במסגרת תביעה (רמ"ש 13497-09-24) למשפט אזרחי חוזר	13497-09-24	2024-11-24	2	5	4	2DISTRICT_COURT	5Central	4Family	1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' השופטת העמיתה ח. שירה) שניתנה ביום 1.9.24 בתיק תלה"מ 4641-08-24, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני למנוע סילוק ידה מדירת מגורים, ולעכב הליכי הוצל"פ, בהתאם לפסקי דין שניתנו בשלוש ערכאות. הבקשה הוגשה על ידי המבקשת במסגרת תביעה חדשה שהגישה. הבקשה נדחתה משני טעמים: 1. נקבע כי המבקשת אינה ממלאת אחר פסקי דין של בימ"ש, אף לא פסק דינו של בימ"ש מחוזי שביקש להקל עליה וביטל פסיקה לדמי שימוש וקבע יעד לסילוק היד. 2. ממילא צו הפינוי אינו חל על ילדי בני הזוג והם ישארו בחדריהם. אם תזכה המבקשת בתביעתה תוכל לחזור לבית. לפיכך, כאמור, נדחתה בקשת המבקשת והיא חוייבה בהוצאות בסך 3,000 ₪. 2. קודם שיפורטו טענות המבקשת, יצויין כי תביעה קודמת שהגישה המבקשת בתיק תלה"מ 2159-04-20 נדחתה על ידי בית משפט לענייני משפחה. בתביעתה זו עתרה המבקשת לקבלת זכויות בבית המגורים של הצדדים בX ובשתי חברות הרשומות על שם המשיב. נקבע כי בין הצדדים נכרת הסכם ממון שנחתם על ידי הצדדים ביום 4.9.03 ואושר על ידי הרב יעקב אריאל, רבה של העיר רמת גן, בתפקידו כרושם נישואין, ולפיכך דין תביעת המבקשת להידחות. בית המשפט עמד על לשונו הברורה וחד משמעית של הסכם הממון, וכן על כך ששינוי של הסכם ממון בדרך של התנהגות מתקיים אך במקרים נדירים וחריגים. באשר לדירת המגורים בX נמצא כי היא נרכשה בשנת 2009 ונרשמה ע"ש המשיב בלבד ובוצעו בה שני שיפוצים בשנת 2009 ובשנת 2015. נקבע כי בדירה זו אין למבקשת חלק נוכח הוראת ההסכם. מימון רכישת הנכס היה במחציתו מכספי הורי המשיב והמחצית האחרת מומנה מכספי משכנתא. ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה בפסק דינו של בימ"ש מחוזי מיום 4.2.24 (עמ"ש 949-03-23). בפסק הדין בערעור נקבע כי אכיפת הסכם הממון נדרשת ומוצדקת. ההסכם תאם את התנהלות הצדדים במהלך תקופת הנישואין ואינו נכלל בחריגים המצדיקים את ביטולו. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון (בע"מ 3707/24) נדחתה אף היא. 3. המבקשת לא אמרה נואש והגישה תביעה נוספת (תלה"מ 4641-08-24), בה טענה כי הרב אריאל, רושם הנישואין שאישר את ההסכם, לא היה מוסמך לעשות כן. וכראיה, המציאה תצהיר אשר נחתם על ידי הרב אריאל ביום 20.2.24 בו הוצהר על ידו כי מעולם לא הוסמך לשמש כרושם נישואין, לא קרא מעולם את ההסכם, לא בדק אותו, ציין בפני בנה"ז כי אימת את החתימות בלבד, והוא כלל אינו בטוח שמדובר בחתימתו. משכך, ובטענה כי הסכם הממון לא אושר כדין, הגישה המבקשת תביעה חדשה לביטול פסק הדין שצוין לעיל, ובמסגרת תביעתה הגישה בקשה לצו מניעה זמני- שעניינו עיכוב ביצוע צו הפינוי שניתן כנגדה מהדירה בשוהם, אשר נדחתה, כמפורט לעיל. 4. לטענת המבקשת בתמצית, שגה בית משפט קמא בכל אלה: התעלם מהגשת התביעה שהגישה המבקשת- תביעה למשפט אזרחי חוזר על יסוד ראיה חדשה- אשר סיכוייה להתקבל טובים; התעלם ממאזן הנוחות הנוטה לטובת המבקשת שתיוותר חסרת כל; התעלם מהפגיעה בקטינים; התעלם מרכושו הרב של המשיב שנותר עם נכסים רבים. 5. לטענת המשיב, ההחלטה נכונה ואין להתערב בה. הוא מוסיף וטוען כי ידיה של המבקשת אינן נקיות נוכח בקשתה לצו מניעה, שעה שאין היא מקיימת החלטות בימ"ש ומעלימה החלטה שכבר דחתה בקשתה לעיכוב ביצוע; המשיב מנוע מלהתגורר בדירתו מזה 4 שנים; מצבה של המבקשת איתן דיו, והיא תוכל לשכור דירה למגוריה; סיכויי התביעה שהגישה אפסיים. הראיה החדשה אינה חדשה כלל ועיקר, והמבקשת אינה מסבירה מדוע פנתה באיחור לקבלת תצהירו של הרב אריאל. לשאלת בית המשפט השיב כי הוא יסכים שיינתן צו לאיסור דיספוזיציה בנכס, עד למתן פסק דין בתביעה (פרוטוקול, עמ' 6 שורות 17-18). 6. לאחר שמיעת הצדדים ועיון בטענותיהם, מצאתי לדחות את בקשת רשות הערעור, תוך הוספת הוראה בדבר מתן צו לאיסור דיספוזיציה בנכס כפי שהסכים לכך המשיב. להלן יפורטו טעמי. 7. כאמור, בעניינינו ניתנה החלטה שעניינה דחיית בקשה לסעד זמני- צו מניעה זמני שתוקפו עד להכרעה בתביעת המבקשת. הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות בעניין סעדים זמניים אלא במקרים חריגים, אם כי "כאשר עסקינן בנכס מקרקעין, להבדיל מחיוב כספי, תגבר הנטייה להיעתר למתן הסעד הזמני, ככל שמדובר במקרקעין המשמשים למגורים או שהינם בעלי ערך מיוחד עבור המבקש (וזאת, להבדיל מנכס מקרקעין המשמש למסחר או השקעה) או כאשר עולה חשש כי נכס המקרקעין יימכר לצדדים שלישיים תמי לב, באופן שיאיין את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו". ר' רע"א אמונה רוקח נ תושבי נוב- אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ, 29.6.23. ואכן, עסקינן בנכס מקרקעין המשמש למגורי המבקשת, המתגוררת בו עם ילדי הצדדים, ויתכן כי במקרה "רגיל ושגרתי" היה מקום להיעתר לבקשה, גם אם בתנאים, כגון תשלום דמי שימוש ראויים במלואם או בחלקם. אלא שעניינינו אינו רגיל ושגרתי, אלא מיוחד בנסיבותיו, ועל כן, כפי שנפרט להלן, אף שמדובר בהחלטה שמשמעותה פינוי המבקשת מהנכס, אין מקום לעיכוב ביצוע הפינוי. 8. כמפורט לעיל, כנגד המבקשת ניתן צו לפינוי הנכס לאחר שנקבע כי בהסכם הממון שנערך בין הצדדים הוסכם כי הנכס הינו בבעלות המשיב בלבד. השאלה בעניינינו הינה- האם טענה חדשה לפיה הסכם הממון לא אושר כדין הופכת את היוצרות ומצדיקה עיכוב ביצוע פסק דין חלוט, עד שתוכרע שוב המחלוקת בין הצדדים. כפי שנראה להלן התשובה לשאלה זו הינה שלילית. השיקולים בסוגייה שבפנינו הינם השיקולים לפיהם יכריע בית משפט בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, שהרי זו תכלית בקשת המבקשת: לעכב ביצוע פסק דין חלוט שניתן בעניינה. אם לא משום טעות שנפלה בו הרי משום עובדה חדשה שנגלתה לה. ומה הם הכללים לעיכוב ביצוע פסק ? על המבקש עיכוב ביצוע פסק דין להראות כי סיכויי טענותיו (בעניינינו סיכויי התביעה) טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. ר' בע"מ 3779/16 פלוני נ פלונית, 25.5.16. עוד יש לציין, כי גם כאשר עסקינן בעיכוב ביצוע פינוי, לא בהכרח יעוכב ביצוע פסק הדין. אמנם, ככל שמדובר בקושי להשבת המצב לקדמותו יעוכב ביצוע פסק הדין, ואולם כאשר מדובר בסכסוך כספי במהותו או הליכי פינוי הנמשכים זמן רב או כאשר סיכויי התביעה נמוכים, לא יעוכב ביצוע פסק הדין. ר' רע"א 5033/22 דרוויש נ רמ"י, 29.8.22 ; כן ראו ע"א 3620/17 ידיד נ ידיד, 8.6.17 שם נקבע כי כאשר קיים חשש למסירת מקרקעין לצד ג' נוטה הכף לטובת עיכוב הביצוע. בע"א 6024/17 אברהמי נ עיריית בני ברק, 3.8.17 נקבע כי גם אם מדובר בפינוי מבית מגורים, אין מקום לעיכוב ביצוע גורף ואוטומטי, אך ככלל מאזן הנוחות נוטה לעכב את הליכי מימוש הדירה. כן נקבע כי באופן עקרוני יש נטייה מובהקת להורות על עיכוב ביצוע החלטה המאפשרת לממש דירת מגורים. ר' ע"א 7225/17 אחמד אבו מוסא נ עו"ד יניב אינסל- מנהל מיוחד, 16.11.17. 9. מן הכלל אל הפרט- סיכויי התביעה- מבלי לקבוע מסמרות נראה כי סיכויי התביעה אינם גבוהים במיוחד. זאת נוכח התייחסות בית המשפט לטענה בדבר אישור ההסכם בחוסר סמכות, כבר בערעור שנדון בבית משפט מחוזי בעמ"ש 949-03-23, שם נקבע בהחלטה מיום 3.7.24 (ע"י כב' השופט צ. ויצמן): "... טענות לעיכוב ביצוע בגין הגשת התביעה הנוגעת לכושרו וסמכותו של הרב אריאל הועלו ונדונו בפסק הדין עצמו (בסעיף 4 לפסק הדין) ונדחו". לפיכך, ספק אם יגיע בית משפט לתוצאה שונה למרות תביעה נוספת שהוגשה. מאזן הנוחות- כזכור, זהו השיקול החשוב יותר, וזהו עיקר טענותיה של המבקשת לאמור כי מדובר בפינויה מהנכס, וככל שתתקבל התביעה הרי שיגרם לה נזק בלתי הפיך. ואולם הדברים אינם פשוטים וחד משמעיים. והרי, ככל שתתקבל תביעת המבקשת, יקבע כי לשני הצדדים זכויות שוות בנכס. היינו למבקשת- לכל היותר- רק מחצית הזכויות בו, כטענתה, ובניגוד לפסק דין חלוט הקיים היום, לפיו מלוא הזכויות בנכס שייכות למשיב לבדו. הנה כי כן, אין המבקשת יכולה לטעון לפגיעה בלתי מידתית בזכויותיה הנטענות, שעה שהמשיב מודר מזכויותיו (בין במחציתן ובין במלואן) מזה תקופה ארוכה ביותר, והמבקשת עותרת לכך שמסירת הזכויות לידיו תתעכב עוד זמן ניכר נוסף. דווח כי דמי שכירות ראויים אינם משולמים על ידי המבקשת מזה תקופה ארוכה, כאשר לטענת המבקשת הם משולמים בדרך של קיזוז. כך או כך, אין כל עדיפות למבקשת המצדיק החזקתה הייחודית בדירה, אפילו כפוף לתשלום דמי שימוש ראויים לידי המשיב, כאשר לפחות מחצית הזכויות שייכות למשיב והוא מבקש לממשן, דבר שנמנע ממנו על אף קיומו של פסק דין חלוט. וחשוב יותר, אין כל חשש לנזק בלתי הפיך שיגרם למבקשת אם תדחה בקשתה אך תתקבל תביעתה. במקרה כזה ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, לחשב את דמי השימוש הראויים ולרשום את הזכויות כפי שיקבע, שכן המשיב הסכים שיינתן צו לפיו תאסר כל דיספוזיציה בנכס עד למתן פסק הדין. צו זה, לכשינתן, מסיר לחלוטין את החשש לגרימת נזק בלתי הפיך למבקשת, או העברת הדירה לצד ג'. 10. בנסיבות האמורות, נדחית בקשת רשות הערעור. בהסכמת המשיב תירשם לאלתר הערה על הנכס בדבר איסור עשיית דיספוזיציה ביחס אליו, עד למתן פסק דין בתביעת המשיבה. כפוף לרישום כאמור, יבוצע פסק הדין החלוט שניתן בתלה"מ 22159-04-20, ועמ"ש 949-03-23 ובבע"מ 3707/24. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 3,000 ₪ אשר ישולמו התוך הערובה שהופקדה בתיק. יתרת הערובה תוחזר למבקשת באמצעות ב"כ. פסה"ד מותר לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision13497-09-24	["ורדה פלאוט"]	[{"judgment_id": "88579563-393e-5cdf-9640-21ae13655f1b", "file_name": "13497-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 68240, "extension": "docx", "display_name": "13497-09-24- קובץ מקורי"}]
6af6585a-7240-521f-bf3f-a8c4169c94a9	בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, השופטת אפרת שהם דליות: החלטה בבקשה לפסילת חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט (תמ"ש 1930-07-21)	01930-07-21	2023-02-06	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	לפני בקשה לפסילת חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט. עניינה של התובענה בעתירת המשיבים למתן צו עשה לפירוק חומה שבנו המבקשים במיצר שבין חלקת מגורי המשיבים לחלקת מגורי המבקשים. התובענה הועברה לדיון לפני בית משפט זה בהחלטת המפקחת על מרשם המקרקעין על רקע הקרבה המשפחתית שבין המבקשת למשיבה שהינן אחיות. התיק נותב לפניי. במסגרת ההליך מונה ביום 30.1.22 מומחה מטעם בית המשפט לבחינת טענות הצדדים בקשר למצב התכנוני של החומה כמו גם מחסנים שנבנו בשטח המבקשים והגובלים בחומה. עוד נקבע בהחלטה הנ"ל כי "חוות דעת שהוגשו מטעם מי מהצדדים יוצאו מן התיק" וכן הובהר לצדדים "כי נאסר עליהם להציג למומחה בית משפט חוות דעת מטעמם אלא באישור בית המשפט". ראה פרוטוקול 30.1.22, עמ' 4. בהחלטה מיום 1.2.22 מונה המהנדס מר צבי רון כמומחה מטעם בית המשפט. לצורך כתיבת חוות הדעת מונו על ידי מומחה בית המשפט מומחים נוספים מטעמו לצורך מדידה וחפירה לצדי החומה כדי לקבוע עמידותה. ביום 25.9.22 הוגשה חוות דעת מטעם המומחה (נושאת תאריך 23.9.22). ביום 28.10.22 הוגשה "בקשה לפסילת חוות הדעת". ביום 31.10.22 הוגשה תגובת המשיבים. לטענת המבקשים, המשיבים עשו דין לעצמם והעבירו למומחה את חוות הדעת מטעמם, חוות הדעת מופיעה בפירוט המסמכים בהם נעזר המומחה לצורך עריכת חוות דעתו, מדובר בפגם מהותי, קיים דמיון חזותי בין חוות הדעת לרבות בתמונות בהן נעשה שימוש, אין מנוס מפסילת חוות הדעת ומינויו של מומחה אחר על חשבונם של המשיבים. לטענת המשיבים חוות הדעת צורפה בשגגה למסמכים שהועברו מטעמם למומחה, חוות הדעת לא הושפעה כהוא זה מחוות הדעת מטעמם, הסעד המבוקש הינו קיצוני, הבקשה נגועה בחוסר תום לב, המבקשים היו מודעים למחדל שכן כתב התביעה בצירוף חוות הדעת נשלחו בזמן אמת גם למבקשים, היה עליהם להעלות טענתם מיד וקודם להגשת חוות הדעת. לאחר שנוכחו לתוצאות חוות הדעת "שלפו" את שהיה ידוע להם עוד קודם. המחלוקות הינן עובדתיות וממילא אינן ניתנות להשפעה, המומחה התרשם מהמצב בשטח וערך בדיקות עצמאיות ואובייקטיביות, יש לדחות את הבקשה. לאחר עיון בבקשה ובתגובה מצאתי כי חרף התמשכות ההליך אין מנוס כי אם להיעתר למבוקש ולהורות על פסילת חוות דעת המומחה מיום 23.9.22. אין חולק כי חוות הדעת מטעם המשיבים הועברה למומחה כחלק ממכלול המסמכים שהועברו על ידי המשיבים, כך גם אין חולק כי חוות הדעת מטעם המשיבים מהווה חלק מהמסמכים עליהם ביסס המומחה את חוות דעתו. לא אחת נקבע בפסיקה כי בימ"ש יפסול חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, בין היתר, במקרה שבו הועברה לעיונו של המומחה חוות דעת מטעמו של אחד הצדדים בלבד, וזאת אף אם המומחה נהג בתום לב. "גיבוש חוות דעת על-ידי מומחה בית המשפט לאחר שנחשף לחוות דעת מטעם צד אחד בלבד, כמוהו - בשינויים המתחייבים - כמתן פסק דין בהיעדר כתב טענות או בהיעדר כתב סיכומים של מי מבעלי הדין". משכך, במקרים כאלה נפגעה זכות הטיעון של אותו צד - זכות שהיא אבן יסוד במשפט, ולפיכך, נפל פגם מהותי בחוות הדעת. עוד נקבע כי "במצב שכזה, הפגיעה בתקינות ההליך, בזכויותיו הדיוניות של בעל הדין שחוות דעתו לא הובאה לפני המומחה, ובמראית העין בכל הנוגע לניטראליות המומחה, היא אינהרנטית לפגם שנפל בהליך גיבוש חוות הדעת, ועל כן מצדיקה את פסילת חוות הדעת ומינוי מומחה אחר" וזאת - יש להדגיש - אף אם נהג המומחה בתום לב (ראו רע"א1834/18 שירותי בריאות כללית נ' פלונית פורסם בנבו) לדברים משנה תוקף לעניינינו עת נקבע בהחלטה מיום 30.1.22 מפורשות כי חוות הדעת מטעם המשיבים תוצא מתיק בית המשפט ואף הובהר לצדדים כי נאסר עליהם להגיש חוות דעת מטעמם למומחה. אף שמצאתי טענת המשיבים לפיה חוות הדעת הוגשה בשוגג כמסתברת, הרי שאין בעובדה זו כדי להכשיר המחדל. לא נסתר מעיני כי המבקשים לא טרחו לעורר סוגיה זו אלא לאחר שקיבלו חוות דעת העומדת בניגוד לעמדתם, ויש בכך משום טעם לפגם. ברם אין בנימוק זה לבדו כדי להסיר אחריות המשיבים למחדל שנוצר בשל התנהלותם. מבלי להטיל דופי חלילה במקצועיות ומהימנות המומחה הרי שטענת המשיבים כי אין בחוות הדעת שצורפה מטעמם כדי להשפיע על חוות דעת המומחה כאשר המומחה ציין מפורשות כי חוות הדעת מטעם המשיבים היוותה חלק מהמסמכים בהם נעזר לצורך כתיבת חוות דעתו מוקשית (ראה עמ' 5 לחוות הדעת). לפיכך ולאור המקובץ אני מורה על פסילת חוות הדעת המומחה מיום 23.9.22. חוות הדעת תוצא מהתיק. ב"כ הצדדים יודיעו בתוך 7 ימים האם ישנה הסכמה בדבר זהות מומחה חלופי שימונה. ככל ולא תוגש הודעה במועד או בהעדר הסכמה, ימונה מומחה מטעם בית המשפט. אף שקיומו של המחדל מונח לפתחם של המשיבים הרי שבשים לב לכך שנמצא טעם לפגם באופן התנהלות המבקשים עת מצאו לעורר הטענה אך לאחר הגשת חוות הדעת לאור מסקנותיה ובשיהוי מה, יישאו הצדדים בשלב זה וכמימון ביניים בשכר טרחתו של המומחה הנוסף בחלקים שווים. אבהיר שוב לצדדים כי אין באמור כדי למנוע מאיזה מהצדדים לפנות לגורמי פיקוח במחלקת תכנון ובנייה ברשות המקומית ולהעלות כל טענה בקשר עם הכשלים התכנוניים אשר קיימים לכאורה בחומה ובמחסנים, וודאי מקום בו נטען כי יש בכך להוות משום סיכון לשלום הציבור ומצופה שאכן יעשו כן . המשיבים יישאו בהוצאות המבקשים בסך 1,000 ₪ בגין בקשה זו אשר ישולמו בתוך 30 ימים. ת"מ 10 ימים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision1930-07-21	["אפרת שהם דליות"]	[{"judgment_id": "6af6585a-7240-521f-bf3f-a8c4169c94a9", "file_name": "1930-07-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 48074, "extension": "docx", "display_name": "1930-07-21- קובץ מקורי"}]
3b72049d-06b0-5412-99fd-cd2bfff954a9	ביהמ"ש לענייני משפחה בראשל"צ, השופטת מירה רום פלאי: פס"ד בשאלה מה דינם של הליכים המנוהלים ע"י בעל דין שמפר את כללי הדיון, אינו מקיים החלטות שיפוטיות ועוד (ת"ע 68570-01-19 ועוד)	68570-01-19	2024-11-25	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	מה דינם של הליכים שמנוהלים על ידי בעל דין אשר מפר באופן חוזר את כללי הדיון, אינו מקיים באופן שיטתי החלטות שיפוטיות, מגיש בקשות חוזרות ונשנות למתן ארכה להגשת תצהירי עדות ראשית ולדחיית מועדי דיון, אותן הוא עצמו אינו מקיים, פועל על דעת עצמו ללא החלטה מפורשת, וגורם להימשכות ההליכים במשך שנים, באופן שאינו מאפשר לבית המשפט לבצע את מלאכתו? כללי: עניין לנו בבקשות לקיום צוואותיהם של בני זוג שהלכו לעולמם, המנוח ד' ח' שהלך לעולמו ביום 00.00.1994 (להלן: "המנוח"), והמנוחה ס' ח' ז"ל שהלכה לעולמה ביום 00.00.2005 (להלן: "המנוחה") (להלן יחד: "המנוחים"). למנוחים היו שני ילדים; מר ש' ח' (להלן: "הבן") והמנוחה מ' ח' ז"ל, שהלכה לעולמה ביום 00.00.2014. בנוסף, למנוח היה בן נוסף מר י' ח' ז"ל, שהלך לעולמו ביום 00.00.2014. מר נ' ח' הוא נכדם של המנוחים, בנה של הבת המנוחה הגברת מ' ח' ז"ל ויורשה היחיד (להלן: "הנכד"). המנוחים השאירו אחריהם שני מסמכים שנטען כי הם צוואות: האחת, צוואה בשני מסמכים מודפסים במכונת כתיבה מיום 00.00.1980 (הצוואות המוקדמות); השנייה, צוואה משותפת במסמך אחד בכתב יד 00.00.1989 (הצוואה המאוחרת). על המדוכה שבעה הליכים משפטיים כמפורט להלן: בקשה לצו קיום צוואת המנוח מתאריך 00.00.1980, שהגיש הבן; בקשה לצו קיום צוואת המנוחה מתאריך 00.00.1980, שהגיש הבן; התנגדות לקיום צוואת המנוח מיום 00.00.1980, שהגיש הנכד; התנגדות לקיום צוואת המנוחה מיום 00.00.1980, שהגיש הנכד; בקשה לצו קיום צוואת המנוח מתאריך 00.00.1989, שהגיש הנכד; בקשה לצו קיום צוואת המנוחה מיום 00.00.1989, שהגיש הנכד; תביעה חוזית הצהרתית לביטול הסכם מתנה, שהגיש הנכד. השתלשלות ההליכים עד כה: ההליכים שלפניי מתנהלים משנת 2019, קרוב לשש שנים. יצוין כי ההליכים בין הצדדים החלו את דרכם בשנת 2017 בפני כב' השופטת חני שירה, ובשל שינויים בסדרי עבודת בית המשפט, הועברו לדון בפניי. לאחר שהתקיימו חמישה דיוני קדם משפט לפניי, בתאריך 15.03.23 ניתנו הוראות להגשת תצהירי עדות ראשית ונקבעו מועדים לשמיעת הוכחות לתאריכים 26.12.23 ו-27.12.23. בין לבין, מונו מומחים לבדיקת חתימות המנוחים על הצוואות, וכן לבדיקת טביעת האצבע של המנוחה על גבי הצוואה המאוחרת. ביום 04.12.23 בית המשפט נעתר לבקשת הבן לדחיית דיוני ההוכחות ולמתן ארכה להגשת תצהירי עדות ראשית, חרף התנגדות הנכד, ועל אף התארכות ההליכים. לפיכך ניתנה ארכה להגשת תצהירי עדות ראשית וכן נדחו דיוני ההוכחות לתאריכים 01.05.24 ו- 02.05.24. ביום 30.04.24 בית המשפט נעתר פעם נוספת לבקשת הבן לדחיית דיוני ההוכחות ולמתן ארכה להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו, כאשר הנכד הגיש תצהיריו כבר לפני הבן, ביום 26.11.23. לפיכך, שמיעת הראיות נדחתה ליום 24.11.24, וניתנה לבו ארכה להגשת תצהיריו עד ליום 01.06.24, כבקשתו. ביום 01.05.24 הוגשה חוות דעת גרפולוגית מטעם מכון נפתלי, לפיה קיימת סבירות גבוהה כי המנוח חתם על שתי הצוואות (המוקדמת והמאוחרת). ביום 26.08.24 הוגשה חוות דעת מטעם המומחה שלמה ברוק בעניין השוואת טביעות אצבע של המנוחה על גבי הצוואות, לפיה לא ניתן לקבוע מסקנה סופית, חיובית או שלילית, בנוגע לזהות בין טביעות האצבע שנבדקו. יצוין כי לאורך כל ניהול ההליכים, הבן המיוצג בקושי טרח להגיב, בניגוד להחלטות שיפוטיות המורות לו לעשות כן, ואף ניתנו מספר החלטות בהעדר עמדתו. ביום 23.11.24 בשעה 22:44, שעות ספורות לפני קיום דיון ההוכחות שנקבע ליום 24.11.24 בשעה 10:00, שוב הגיש הבן באמצעות בא כוחו בקשה לדחיית מועד דיון, בטענה כי ב"כ הבן אינו חש בטוב, לאחר שחזר משירות מילואים. כתימוכין לבקשתו, צירף ב"כ הבן צו מילואים לפיו עליו להתייצב לשירות מיום 20.11.24 עד ליום 21.11.24. עוד צירף ב"כ התובע מרשם לאנטיביוטיקה. מיד עם הבאת הבקשה לידיעת בית המשפט, ביום 24.11.24 בשעה 01:03 (בלילה), ניתנה החלטה לדחיית הבקשה: "בית המשפט מאחל החלמה מהירה לעו"ד א', יחד עם זאת, לא צורף אישור רפואי, בכל מקרה, עו"ד י' אף היא מייצגת את המבקש, ולא התקבלה תגובת המשיב. לפיכך בשלב זה, הדיון יתקיים במועד". ביום 24.11.24 בשעה 09:18, פחות משעה לתחילת הדיון, הגיש ב"כ הבן בקשה חוזרת לדחיית מועד הדיון, בטענה כי עוה"ד הנוספת אינה מועסקת עוד במשרדו, וכן צירף אישור מחלה שהופק באופן מקוון, ללא פירוט אודות המצב הרפואי בגינו נבצר ממנו לכאורה להתייצב לדיון, ואף צוין על גבי המסמך: "אישור זה אינו בתוקף עבור מוסדות משפטיים". בפרוטוקול הדיון שנקבע להוכחות, נרשם כדלקמן: "השעה כעת 10:47, התובע לא התייצב לדיון. גם בא כוחו, עו"ד א' לא התייצב לדיון, אף לא שלח מישהו מטעמו, שיחליף אותו, וזאת על אף החלטת בית המשפט מאתמול לאחר חצות". לא זו בלבד שהבן, ואף אחד מטעמו, לא התייצב לדיון ההוכחות שנקבע לפני חצי שנה, לאחר שנדחה פעמיים, והיה אמור להתקיים לפני שנה, בהליכים שמתנהלים משך שש שנים, עד היום לא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו, חרף הארכות שניתנו לו, האחרונה עד ליום 01.06.24. ודוק; לבן ניתנה לבקשתו ארכה להגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו עד ליום 01.06.24. ואולם בבקשת בא כוחו לדחיית מועד דיון ההוכחות מיום 24.11.24 נטען כי ימי המילואים ומצבו הרפואי לא אפשרו לו להיערך לדיון, חרף פרק הזמן הארוך שעמד שרשותו לעשות כן. לכך יש להוסיף את העובדה כי הנכד הקדים והגיש ראיותיו כבר ביום 26.11.23, בעוד שדבר לא נעשה מטעם הבן, חרף הארכה שניתנה לו להגשת תצהירים עד ליום 01.06.24 כאמור, קרי- לפני חצי שנה. מצב בריאותו של ב"כ הבן, אשר בית המשפט אינו מקל בו ראש, אינו יכול להצדיק את העובדה כי לקוחו אינו מגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, ואף במשך חצי שנה אינו טורח להגיש בקשה מתאימה לארכה נוספת, אלא מבקש לדחות את מועד הדיון שעות ספורות לפני קיומו, והכל בניגוד להחלטות שניתנו. על בעל דין מיוצג לקדם את ענייניו, תוך קיום הוראות בית המשפט וסדרי הדין. במצב בו שוריינו סה"כ חמישה ימים מלאים לשמיעת הוכחות, כאשר בסמוך למועדי ההוכחות נאלץ בית המשפט לבטלם פעם אחר פעם, נשחת זמן שיפוטי יקר ופוגע קשות בבעלי דין רבים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט. יש לתת את הדעת לשיקול האינטרס הקיבוצי של כלל המתדיינים, המתדפקים על דלתות בית המשפט וממתינים להכרעה בעניינם. מדובר באינטרס של כלל הציבור בניצול מיטבי של הזמן השיפוטי (ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ (12.04.2015)). כך בפרט שעסקינן בהליכים בפני בית המשפט לענייני משפחה, אין צורך להכביר מילים אודות חשיבות ניצול זמנו של בית המשפט. בהתאם לפסיקה, כאשר מדובר בהפרה חוזרת, נמשכת והולכת של כללי הדיון, ואי קיום שיטתי ומכוון של החלטות בית המשפט, המציבות תנאים מסוימים לבירור התובענה העיקרית, רשאי בית המשפט לסלק את התובענה על הסף בדרך של דחייתה, כדי למנוע אפשרות הטרדה נוספת של הצד שכנגד ושל בית המשפט (ע"א 2328/07 יורם גיל נ' עו"ד אביחי דרזנר (03.05.2009). נסיבות המקרה שלפניי, מצדיקות להעדיף את האינטרס הציבורי והמערכתי. במקרה דנן, בית משפט זה נדרש לסוגיות רבות בהליכים, סעדים זמניים, חוות מומחים, דיונים, עשרות אם לא מאות בקשות בכלל התיקים. ואולם הבן לא עמד בחובותיו הדיוניות ואינו נוהג כפי שבעל דין סביר אמור לנהוג. במצב דברים זה, נבצר מבית המשפט לנהל את ההליכים שבכותרת. לצד זכותו החוקתית של הבן לקבלת יומו בבית המשפט, עומדת חובתו כבעל דין לקבל על עצמו את סדרי הדין והחלטות בית המשפט כדי להבטיח את זכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין, וכדי לאפשר את מהלכם התקין של הליכי בית המשפט. אין ספק כי דרך המלך היא העדפת בירור מהותי של סכסוך בין הצדדים, כאשר את מחדליו הדיוניים של בעל הדין יש לרפא באמצעות חיוב בהוצאות. עם זאת, קיימים מקרים בהם התנהלות בעל הדין מצביעה על שימוש לרעה בהליכי משפט ועל זלזול בהליך המשפטי, עד כי על בית המשפט לנקוט בסנקציות חמורות יותר כנגד בעל הדין (רע"א 5673/11 עאדל גרים רגבי נ' נאיף סלימאן מוחמד כחלה [פורסם בנבו] (20.12.2011)). בשים לב להתנהלות הדיונית של הבן כמפורט לעיל, כאשר לא הוצגה כל מניעה של הבן עצמו להתייצב לדיון ההוכחות שנקבע זה מכבר, ולכל הפחות להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו, והכל בניגוד להחלטות, יש בהתנהלות זו משום זלזול חמור בהליכי המשפט באופן שאינו מאפשר ניהול ההליכים והכרעה במחלוקות שהבן הוא שמבקש הכרעה בהן. לכך יש להוסיף כי אף חוות דעת המומחים, ולפחות אחת מהן, תומכות בדחיית גרסתו של הבן, וזאת מבלי לקבוע מסמרות לגופו של עניין. מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני מורה על דחיית התובענות שהוגשו ע"י הבן, וקבלת התובענות שהוגשו על ידי הנכד כדלקמן: בקשת הבן לקיום צוואת המנוח מיום 00.00.1980- נדחית; בקשת הבן לקיום צוואת המנוחה מיום 00.00.1980- נדחית; התנגדות הנכד לקיום צוואת המנוח מיום 00.00.1980- מתקבלת; התנגדות הנכד לקיום צוואת המנוחה מיום 00.00.1980- מתקבלת; בקשת הנכד לקיום צוואת המנוח מיום 00.00.1989- מתקבלת; בקשת הנכד לקיום צוואת המנוחה מיום 00.00.1989- מתקבלת; התביעה החוזית הצהרתית לביטול הסכם מתנה שהגיש הנכד- מתקבלת. בנסיבות אלה, ישלם הבן סך של 50,000 ₪ עבור הוצאותיו של הנכד עד ליום 01.01.2025. פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים. תואיל המזכירות לסגור את כל ההליכים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision68570-01-19	["מירה רום פלאי"]	[{"judgment_id": "3b72049d-06b0-5412-99fd-cd2bfff954a9", "file_name": "68570-01-19.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 63224, "extension": "docx", "display_name": "68570-01-19- קובץ מקורי"}]
27e3cdb1-ee1f-5418-a433-f63de081aaa9	ביהמ"ש המחוזי חיפה, שופט סארי ג'יוסי: ההחלטה עוסקת במזונות זמניים לילדים להורים נוצרים כאשר לילדים משולמת קצבת נכות (רמ"ש 47199-07-24)	47199-07-24	2024-11-12	2	3	4	2DISTRICT_COURT	3Haifa	4Family	null	decision47199-07-24a	["סארי ג'יוסי"]	[{"judgment_id": "27e3cdb1-ee1f-5418-a433-f63de081aaa9", "file_name": "47199-07-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 173568, "extension": "doc", "display_name": "47199-07-24- קובץ מקורי"}]
3d0b179f-f36b-53d6-86b3-2e33813f16c1	בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופטת עפרה גיא: החלטה בבקשה לחיוב המשיב במזונותיה הזמניים של בתו הקטינה (תלה"מ 1997-11-24)	1997-11-24	2024-11-24	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	בעניין הקטינה: להלן: 'הקטינה'. במסגרת החלטה זו אדרש לחיוב המשיב במזונותיה הזמניים של בתו הקטינה. 1. ביום 03.11.24 הוגשה תובענה למזונות הקטינה, באמצעות אימה, המבקשת. המבקשת הגישה בקשה לפסיקת מזונות זמניים במסגרת בקשה מס' 1; המשיב הגיש תשובה לבקשה למזונות זמניים ביום 24.11.24. 2. המבקשת והמשיב ניהלו מערכת יחסים כתוצאה ממנה נולדה הקטינה. למשיב שני ילדים מנישואיו הקודמים וכיום הוא נשוי בשנית ואב לשלושה קטינים נוספים. למבקשת בן נוסף, פעוט כבן שנתיים וחצי כיום, מזוגיות נוכחית. 3. ביום 18.09.24 ניתן במסגרת תמ"ש 43037-04-24, פסק-דין המצהיר וקובע כי המשיב הוא אביה של הקטינה. 4. המבקשת טוענת כי המשיב לא מקיים כל קשר שהוא עם הקטינה, טענה אשר לא הוכחשה על ידי המשיב, אשר מצידו טען בעניין זה כי, אישתו הנוכחית, אשר שומרת תורה ומצוות, איננה מעוניינת כי ילדה נוצרייה תהיה בקשר עם ילדיה היהודים, כך לדבריו. 5. המבקשת הינה נוצריה והנתבע הינו יהודי. לפיכך יחול החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט-1959. 6. המבקשת עובדת עצמאית בתחום הטיפוח ומהכנסה זו מרוויחה, לשיטתה, את הסך של 1,200 ₪ בממוצע בחודש. לבקשה צרפה המבקשת דו"ח רווח והפסד לתקופה מיום 01.01.24 ועד ליום 30.09.24, התומך בהצהרתה זו של המבקשת. עם זאת, אין די באישור ההכנסות שצורף. על מנת שניתן יהיה לאמוד את הכנסותיה החודשיות של המבקשת, יש לצרף דו"ח לשנת המס 2023 וכן שומת מס לשנה זו. בנוסף, עובדת המבקשת כשכירה בשני מקומות עבודה שונים. האחד, בחברת ... ומעבודתה זו משתכרת את הסך של 887 ₪ בממוצע בחודש, כעולה מתלושי שכר לחודשים 09/2023-09/2024 אשר צורפו לבקשה והאחר, אצל חברת ..., שם החלטה לעבוד בחודש אוגוסט 2024, ומעבודתה זו משתכרת את הסך של 4,125 ₪ בממוצע בחודש, בהתאם לתלושי שכר לחודשים 08-09/2024, אשר צורפו לבקשה. עד לחודש 06/2024 קיבלה המבקשת קצבת הבטחת הכנסה בגובה של 3,686 ₪ בחודש, כעולה מאישור המל"ל שצורף לבקשה. סך הכנסות המבקשת, כפי המוצהר על ידה, עומדות על סך כולל של 6,212 ₪ בממוצעע בחודש. מנגד, טוען המשיב ביחס לטענות המבקשת אשר להכנסותיה החודשיות, כי המדובר בבדיחה לא מוצלחת ובשקר נפשע, הגובל בהעלמת הכנסות ומס וכי המדובר במצג שווא ואף בניסיון להטעות את בית המשפט. המשיב טוען כי למבקשת עסק משגשג לטיפוח ובניית ציפורניים; כי רק עבור תשלום שכר דירה עבור העסק שמנהלת היא משלמת את הסך של 1,200 ₪ בחודש וכי עסקה של המבקשת מניב עשרות אלפי שקלים בחודש, המתקבלים ככסף שחור שאינו מוצהר. 7. עד ליום 30.09.24, עבד המשיב בחברת ... והשתכר את הסך של 15,200 ₪ בממוצע בחודש, בהתאם לתלושי שכר לחודשים 02-04/2024 ו-06-07/2024 אשר צורפו לתגובה. המשיב טוען כי פוטר ממקום עבודתו הנ"ל ותמך טענתו במכתב פיטורין מיום 30.09.24. המשיב טוען כי כיום הוא מובטל המתקיים מדמי אבטלה בגובה של כ-7,700 ₪ בחודש וכי הוא חסר השכלה מינימאלית ופוטנציאל השתכרותו נמוך ביותר, בין היתר, בהתחשב בעובדה כי הוכר כנכה צה"ל. בעניין זה יוער כי נכותו של המשיב לא פגעה באפשרותו לעבוד ולהשתכר במקום עבודתו הנ"ל וכי אף פיטוריו לא נגרמו בעטיה. לפיכך, טענה זו של המשיב אינה מעלה ואינה מורידה לעניין פוטנציאל השתכרותו, אותו מצאתי להעמיד על סכום זהה אותו הרוויח בחברת ציר וכאמור. מסקנתי זו אף מתיישבת עם הצהרות המשיב עצמו ביחס לגובה הוצאותיו החודשיות, אותן העמיד על סכום כולל העולה על הסך של 26,000 ₪ בחודש. 8. הקטינה מתגוררת עם אימה בדירה שכורה בעלות של 3,300 ₪ לחודש. הוצאות מדור ואחזקת מדור פורטו בבקשה והועמדו ע"ס כולל של 4,390 ₪, כאשר ישנה עתירה לחייב את המשיב בתשלום שליש מהוצאות אלה ובסך של 1,463 ₪ בחודש. מנגד, טוען המשיב כי המבקשת מנהלת משק בית עם גבר אחר, אשר מכלכל את הבית, את המבקשת ואת הקטינה וכי דרישת המבקשת נגועה בחוסר תום לב מובהק, תוך זריית חול בעיני בית המשפט. יוער, כי בהינתן כי אין חולק כי בדירת המגורים מתגורר גם בנה הפעוט של המבקשת ובטרם תתברר טענת המשיב למגורי בן-זוגה הנוכחי של האם בדירת המגורים, הרי שאת חלקה של הקטינה היה על האם להעמיד על שיעור 20% ולא כפי שדרשה. לפיכך, חלקה של הקטינה בהוצאות מדור ואחזקתו יועמדו, בשלב זה, בשיעור 20% ובסך כולל של 850 ₪ לחודש. 9. בבקשה לפסיקת מזונות זמניים פורטו הוצאות הקטינה, לא כולל מדור והוצאות אחזקת המדור, כאשר ישנה עתירה לפסיקת מזונות זמניים בסך של 2,500 ₪ לחודש. בנוסף, עותרת המבקשת לחייב את המשיב ב-80% מגובה הוצאות חינוך ורפואה חריגות וכן בדמי טיפול/בייביסיטר בגובה של 500 ₪ בחודש. המשיב מכחיש הצרכים שפורטו בבקשה, לרבות הסכומים הנטענים; מציין ביחס אליהם כי המדובר בסכומים אסטרונומיים, אשר אינם משקפים את המציאות ואת הנסיבות המיוחדות שלו ואת גובה המזונות בהם יש לחייבו העמיד ע"ס של 1,290 ₪ בחודש. מוסיף המשיב וטוען, כי יש להתחשב בסכום אותו משלם עבור מזונות שני ילדיו מנישואים קודמים, בסך כולל של 3,600 ₪ בחודש וכן בהוצאות השוטפות הנדרשות לו ולמשפחתו הנוכחית, אותן העמיד על סך כולל של 22,731 ₪ בחודש. 10. בשלב זה של מזונות זמניים, בית המשפט אינו נכנס בעובי הקורה, ואינו מנתח באופן מקיף את הראיות שבפניו. קביעותיו "שנקבעו בשלב זה אינן מחייבות כאשר התובענה תתברר לגופה". [ע"א 542/68 בן סירה נ' בן סירה, פ"ד כג(1) 169 (1969)]. צרכי הקטינה, כמו גם הכנסות הצדדים ופוטנציאל השתכרותם, יתבררו בהמשך ההליך, לרבות בשלב שמיעת הראיות. 11. המבקשת הגישה בקשה ליישוב סכסוך ביום 05.03.24.הליך י"ס נסגר ביום 19.05.24. תקנה 15(ב) לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ו – 2016 קובעת כי "הוגשה לערכאה שיפוטית תובענה בעניין מזונות או מדור בתום תקופת עיכוב ההליכים יראו אותה כאילו הוגשה במועד הבקשה ליישוב סכסוך". לאור הוראות תקנה 15(ב) הנ"ל, החיוב במזונות הקטינה יהא החל ממועד הגשת התובענה שבפני. ברי, כי אין בהחלטה זו כדי למנוע מהמבקשת לתבוע מזונות עבור התקופה שקדמה להגשת התביעה, ובהתאם להוראות החוק המתאימות. 12. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, על צרופותיהן; בהכנסות הצדדים, כפי שמשתקף בפני בשלב זה; בגילה של הקטינה ובדין החל על מזונותיה; בהצהרת המשיב עצמו ביחס לסכום המזונות בו יש לחייבו ובטרם תתבררנה השאלות הנוספות השנויות במחלוקת בין הצדדים וכפי שפורט בהחלטה זו, מוחלט כדלקמן: א. אני מחייבת המשיב לשלם למזונותיה הזמניים של הקטינה, לידי אמה, המבקשת, על חשבון מזונותיה הזמניים, את הסך של 1,400 ₪ לחודש החל מיום הגשת התביעה ובכל 03 לחודש (להלן: "דמי המזונות הזמניים"). בנוסף ישא המשיב בתשלום מחצית הוצאות חינוך, זאת בכפוף להצגת קבלות התשלום בפועל ע"י המבקשת או בהצגת מכתבי דרישה ממסגרות החינוך, בקיזוז כל הנחה, הטבה או מענק המגיעים למבקשת בגין רכיב זה ובתוך 15 יום ממועד הצגתם. בנוסף ישא המשיב בתשלום מחצית הוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות ע"י הביטוח הרפואי, זאת בכפוף להצגת קבלות התשלום בפועל ע"י המבקשת ובתוך 7 ימים ממועד הצגתן. ב. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן שפורסם ביום 15.11.24 ויעודכנו כל שלושה חודשים ללא תשלום הפרשים בין תקופת עדכון אחת לרעותה. ג. כל תשלום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שנקבע לתשלומו ועד התשלום בפועל. ד. המשיב יהא זכאי לנכות כל סכום ששילם לידי המבקשת כמזונות עבור הקטינה בגין תקופת החיוב לשעבר. ה. סכומי המזונות אשר הצטברו לחובת המשיב מיום הגשת התביעה ועד היום ישולמו ע"י המשיב בשני תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מהתשלום הראשון למזונות ויחד עמו. ו. קצבת הילדים של המל"ל עבור הקטינה וכן כל קצבה, הנחה או הטבה אחרת ישולמו לידי המבקשת ויתווספו לדמי המזונות שנפסקו לעיל. 13. הצדדים יפעלו, בתוך 15 יום, כדלקמן: א. המבקשת תבהיר, בתצהיר, האם היא מנהלת משק בית משותף עם בן-זוג. ב. המבקשת תצרף דו"ח לשנת המס 2023 וכן שומת מס לשנה זו עבור העסק אותו היא מנהלת. ג. המשיב יבהיר, בתצהיר, מקורות הכנסתה של משפחתו הנוכחית, מכל מקור שהוא, כולל גובה הכנסותיה של בת-זוגו וכן יבהיר כיצד הוצאותיו החודשיות הנטענות על ידו, עולות בקנה אחד עם הכנסתו הנטענת. 14. המזכירות תשגר העתק ההחלטה לב"כ הצדדים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision1997-11-24	["עפרה גיא"]	[{"judgment_id": "3d0b179f-f36b-53d6-86b3-2e33813f16c1", "file_name": "1997-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 53907, "extension": "docx", "display_name": "1997-11-24- קובץ מקורי"}]
e3583388-195a-5c85-a0ac-5eef0226e00a	ביהמ"ש לענייני משפחה בנוף הגליל נצרת, השופטת רונית גורביץ: פס"ד בעניין קביעת מזונות קטינים תוך הבטחת סיפוק צרכיהם בשני בתי ההורים (תלה"מ 17399-04-21, 23775-04-21)	17399-04-21	2024-11-14	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	רקע והשתלשלות העניינים הצדדים גרושים, והם הורים לזוג תאומים, ילידי 20.10.20 בני ארבע שנים. כיום מבקרים יחד בגן עירייה. ההליכים שהתבררו הינם תביעת האב לחלוקת זמני שהות שווים ותביעת האם לקביעת מזונות הקטינים. האב כיום בזוגיות ולהם ילד משותף כבן 9 חודשים. הצדדים עברו כברת דרך מאז פתיחת ההליכים. בהליך מקביל שנפתח ע"י האם לקביעת משמורת וזמני שהות עוד ביום 26.4.21, ניתן פסק דין ביום 12.10.23, לאחר שהוגשו מספר תסקירים וגם תסקיר עו"ס נוער במסגרת ה"ט. במסגרת פסק הדין סקרתי את השתלשלות העניינים בכל הנוגע לקשר בין האב לקטינים. הקשר של האב עם הקטינים החל במרכז קשר, לאור טענות האם על התנהגות פוגענית וחסרת סבלנות של האב כלפי הקטינים, וכן חוסר מיומנויות הוריות מספיקות. לאחר מספר חודשים החל האב לפגוש את הקטינים ללא פיקוח. זמני השהות הורחבו בהדרגה, עד שהקטינים שהו עם האב בזמני שהות בימי ג' וה' עם לינה בימי ג'. כמו כן, בכל סופ"ש שני לסירוגין כולל לינה. במהלך השנה החולפת עבר האב, שעד כה התגורר בבית הוריו, לדירה שכורה ביחד עם בת זוגו שהייתה נכון למועד הגשת התסקיר האחרון בהיריון. תסקיר אחרון הוגש ביום 30.5.23. מתצפיות אינטראקציה של הקטינים בבית האב, ניכר כי הקטינים הרגישו חופשיים בבית גם מול בת הזוג. לקטינים חדר נפרד עם ציוד מלא. עו"ס בחנה את בקשת האב להרחיב את הלנת הקטינים, והצביעה על קשיים שנותרו בעינם, ועל טענות קשות של ההורים אחד כנגד השני. בהחלטתי בתיק ה"ט נקבע על ידי, וזוהי גם עמדת העו"ס בתסקיר, כי שילוב בהדרכה הורית הנו בסיס ותנאי להרחבה נוספת בזמני השהות של הקטינים עם האב. האב מוסיף לטעון במסגרת כל ההליכים כי מעולם לא דבק רבב בהתנהגותו סביב הקטינים, וטענה זו בהחלט יכולה להעיב על שיתוף פעולה בהדרכה הורית, וזאת בפרט כי התרשמויות עו"ס לסדרי דין ונוער היא, כי על האב לשקול שימוש בדרכי חינוך מיטיבות וסובלניות יותר מכפי שהודה שלפעמים נוקט (ראה לעניין זה בהרחבה בתסקיריהן). עו"ס סבורה כי חרף העובדה כי לאב זמני שהות פחותים משמבקש, הרי שאלו מאפשרים לו קשר נרחב, ולצד זאת פניות וזמינות לטיפול או הדרכה הורית, במידה ויעשה כן. המלצתה של העו"ס הייתה כי ההורים יזנחו את ההליכים המשפטיים, ויתפנו לחיזוק קשר מיטיב ביניהם וקבלת כלים בהורות מאתגרת לזוג פעוטות. לדעתה, ככל שיחוזק הקשר ויבנה אמון הדדי, ניתן יהיה להרחיב את זמני השהות, מחוץ לכותלי בית משפט. בפסק הדין שניתן ביום 12.10.23 קבעתי כי : "מעקב אחר התקדמות הקשר בין האב לקטינים מתנהל מזה כשנתיים וחצי, והוא עבר כברת דרך משמעותית. זמני השהות לפי המתווה הקיים מתנהלים מזה כשנה, ולמעט צו הגנה אחרון, לא היו פניות נוספות מצד הצדדים לבית משפט. סבורני כי הושגה יציבות וסדירות בקשר בין האב לקטינים, והושג מתווה שמיטיב עימם. עוד התרשמתי כי אכן האם הינה הדומיננטית יותר בטיפול בקטינים. יושם לב כי חרף הוראותיי, וכך גם המלצות העו"ס, האב לא פנה להשתלב בהדרכה הורית או בתוכנית טיפולית. זאת ועוד, התקשורת בין ההורים טעונה שיפור, וכל עוד לא יעשה מאמץ בעניין זה מצדו של האב, לא ניתן יהיה להרחיב את זמני השהות. לפיכך, מפאת טובת הקטינים, לאור גילם הצעיר, העובדה כי האב לא פנה להדרכת הורים או תכנית טיפולית, וכי לא קיים קשר תקין בין ההורים, אני מורה בזאת כי: האחריות ההורית תהיה משותפת, מפאת התרשמות כלל הגורמים כי שני ההורים עושים מאמצים להעניק לקטינים כפי יכולתם. ביתם העיקרי של הקטינים בבית האם. זמני שהות ימשיכו להתנהל לפי המתווה הקיים עד הגיעם לגיל 5. ככל שהאב ירצה להרחיבם לאחר הגיעם לגיל 5, והדבר לא יושג בהסכמות, אזי יפנה לבית משפט". במסגרת ההליך שבכותרת הוגש תסקיר עו"ס מעודכן מיום 5.11.24 לפיו הומלץ כי האם תהיה ההורה האחראי וזמני השהות ימשיכו להתקיים כפי שהם כיום : ביום ג' האב לוקח את הקטינים מהמסגרת ומחזירם למחרת. יום ה' האב לוקח את הקטינים מהמסגרת ומשיב לבית האם בשעה 19.00. סופ"ש לסירוגין, האב ייקח את הקטינים ביום שישי מהמסגרת וישיבם לבית האם ביום שבת בשעה 19.00. באשר למזונות הקטינים ניתנו מספר החלטות החל מהיותם בגיל 5 חודשים. ביום 8.4.21 פסקתי את מזונות הקטינים כולל מדור ואחזקתו בסכום של 3900 ₪ החל מיום 10.4.21. עבור כל קטין סכום של 1300 ₪ ובנוסף 920 ₪ עבור מדור ו- 400 ₪ בגין הוצאות מדור. בהחלטה מיום 4.5.21 הופחתו מזונות הקטינים לסכום של 3100 ₪ החל מיום 10.4.21. נכון לאותה החלטה, הכנסות האב היו בממוצע 8000 ₪ והוא ישן בסלון הוריו. הקטינים היו בני חצי שנה, בטיפולה הבלעדי של האם שלא עבדה, כשהאב מקיים זמני שהות כשעה ופחות במרכז קשר אחת לשבוע. ציינתי בהחלטה כי לא מצאתי בדבריה התייחסות לנטל החזרי ההלוואות והשיקים שנטלו בחיים המשותפים בסכומים נכבדים שמוטלים לפתחו של האב. בהחלטה נוספת מיום 4.7.21, כשהקטינים היו בני 9 חודשים וזמני השהות הורחבו לשלוש פעמים בשבוע, האב השתכר כ- 8000 ₪ לחודש נשא בהחזרי הלוואות משותפות ועדיין גר אצל הוריו, נשאר החיוב במזונות שני ילדיו בסך של 3100 ₪ לחודש בעינו, גם בהתחשב כי האם גדלה את הקטינים וטיפלה בהם. בנוסף, האב חויב במחצית עלות מעון מסובסד ע"י התמ"ת ובמחצית הוצאות בריאות אשר אינן מכוסות ע"י חוק בריאות ממלכתי בכפוף לתיאום בין הצדדים, ובהעדר הסכמה על פי המלצת רופא המשפחה או גורם מטפל והכול על פי קבלות. בדיון מיום 24.10.21, הצדדים הגיעו להסכמות אשר ניתן להן תוקף של החלטה, כדלהלן: החל מיום 26.10.21 האב יאסוף הקטינים פעמיים באמצע שבוע בימי ג' וה' ישירות ממוסד החינוך וישיבם לבית האם בשעה 19:00. מיום 29.10.21, סוכם כי האב ייקח הקטינים פעם בשבועיים מהפעוטון בתום המסגרת החינוכית ויחזירם עד שעה 19:00, למחרת ייקח הקטינים בין השעות 10:00 ל-18:00. מיום 3.12.21 פעם בשבועיים האב ייקח הקטינים בשישי מהמסגרות וישיבם בשעה 19:00 במוצאי-שבת, בתאריך 28.12.21 ואילך ייקח האב את הקטינים בכל יום ג' מהפעוטון וישיבם ביום ד' למחרת בשעה 7:30 בבוקר. התקבלה גם המלצת העו''ס לגבי ימי המחלה/שביתה אולם סוכם כי השעה תהיה 16:30". בהחלטה אחרונה שניתנה לעניין מזונות הקטינים ביום 27.11.24 כשהם היו בני שנה ושהו בגן עד השעה 16.00, הושארו המזונות בעינם ונוסף סך של 1000 ₪ עבור החינוך. נכון לאותה העת, האם עבדה על בסיס שעתי של 32 ₪, והשתכרה כ- 2,837 ₪ בממוצע לחודשים 7-9/2021, רק 15 ימי עבודה בחודש 7/2021, 21 ימים בחודש 8/2021 ו-16 ימים בחודש 9/2021, לטענתה בגלל שהקטינים חולים ימים ארוכים והיא שוהה עמם. כמו כן צרפה האם דוח ריכוז יתרות בבנק הפועלים לפיו קיימת לה הלוואה על סך 50,000 ₪. בתנועות העו''ש של האם נראה כי קיימת לה יתרת חובה קטנה בסך 146 ₪. ממוצע שכרו של האב מחודש 5/2021 עמד על סך של 7,034 ₪. דוח ריכוז יתרות שהומצא על ידי האב מעלה כי קיימת לאב יתרת הלוואה בסך של 6,343 ₪. בהתאם לדפי העו''ש שהמציא האב קיימת לו יתרת זכות של 1,149 ₪ בחשבון. נכון לאותה העת האב התגורר בבית הוריו שלא מתוך בחירה אלא לאור שכרו וחיוביו (תשלום החזרי הלוואה, מזונות והוצאותיו האישיות). ביום 8.10.24 לאחר מספר דחיות עקב העיכוב בהגשת תסקיר וחילופי ייצוג של האם, וכפי שנמסר בהודעה מטעם האב כי גובשו הסכמות עם ב"כ הקודמת של האם, וכמעט נחתם הסכם וזו הסיבה לעיכוב הניכר בתיק, הוריתי על דיון הוכחות וסיכום טענות בעל פה. הצדדים נדרשו להמציא מסמכים עדכניים על יכולותיהם הכלכליות, עלויות מדור והוצאותיו ועל צרכיהם של הקטינים. ביום 24.10.21 התקיים הליך הוכחות קצר, ולאחריו נקבע כי יינתן פסק דין בכפוף להשלמת מסמכים של האב. האב המציא את המסמכים, לגבי הכנסתו ולגבי הכנסתה של בת זוגו. טענות האב האב ביקש כי תיקבע משמורת משותפת, והקטינים ילונו עמו פעמיים באמצע השבוע ובכל סוף שבוע לסירוגין. האב טען כי כבר עשה שינויים בשעות עבודתו על מנת להיות זמין ככל שיורחבו זמני השהות. לטענתו, סכום המזונות גבוה עבורו, וכי הוא רוצה להוציא סכום כסף זה על הקטינים בזמנים שהם אצלו, ולא להעביר את הכסף לאם. האב טוען כי אינו לוקח את הקטינים כשהם חולים היות וזו בקשתה של האם, אך אם תינתן לו משמורת משותפת, יהיה עימם גם כאשר חולים וייעדר מעבודתו אם יעלה צורך בכך, דבר שנמנע ממנו היום, היות שמשלם לאם מזונות וחייב להיות בעבודתו. בדיון ההוכחות, ולאחר שהודגש הנטל הרובץ עליו לפרנס את הקטינים ותינוק נוסף מבת זוגו הנוכחית, ועל כן גם הקושי שלו להתפנות לענייני הקטינים תוך תיעדוף קיום זמני שהות פחותים אבל איכותיים יותר, הוא הסכים להעמיד את זמני השהות כפי המלצת העו"ס בהחסרת היום הנוסף באמצע השבוע ללא לינה. באשר למזונות הקטינים, עתר להפחתתם. לטענתו, חל שינוי נסיבות מאז ניתנה ההחלטה לפסיקת מזונות זמניים. אז הקטינים היו בני 5 חודשים וניזונו ממטרנה ונדרשו לחיתולים, האם לא עבדה ולא קיבלה סיוע בשכ"ד והוא גר בדירת הוריו. כיום האב נשוי, גר בשכירות של 3500 ש"ח, משתכר כ- 7500 ₪ נטו ובת זוגו משתכרת כ- 5000 ₪ נטו, הכנסותיהם ביחד בקושי מכסות את שכר הדירה והוצאות הבית. עוד ציין כי אין לו פנסיה וחסכונות נדרש לפתוח הכול ולכסות חובות. בנוסף, מאז ועד היום זמני השהות הורחבו. עוד טוען כי הגיע למצב שאין לו פת לחם, עם מינוס בחשבון, הוריו והורי בת זוגו עושים להם קניות מזון. מבקש להעמיד את מזונות שני הקטינים על סכום של 1800 ₪ בתוספת מחציות מינימאליות. טענות האם האם מתנגדת להרחבת זמני שהות, ואף מבקשת לצמצמם ולהוריד את לינת הקטינים באמצע השבוע. לטענת האם, האב לא מגלה אכפתיות אמיתית לקטינים, לא לוקח אחריות, עסוק בחייו ונעדר מטיפול בהם. בנוסף, צועק עליהם, חסר סבלנות, מחזיר אותם מוקדם מהרגיל, ומזלזל בה. לגישתה, האב מעוניין רק בהפחתת המזונות ולכן מבקש להרחיב את זמני השהות ולהיות במשמורת משותפת. עוד טוענת כי האב לא שותף בנטל הטיפול הקטינים מבחירה. הוא אינו לוקח אותם לזמני שהות כאשר הם חולים, בטענה כי ידביקו את בנו התינוק ואינו מתייצב לרופאים, חיסונים ומעקב התפתחות. כך גם אינו שותף בתהליכים חינוכיים כמו גמילה מחיתולים ומוצץ. בנוסף, אינו עומד בזמני השהות המתקיימים כיום. הוריו מבלים עם הקטינים רוב הזמן במקומו ובת זוגו צועקת עליהם, והם חוזרים מהאב רעבים, עייפים ומלוכלכים. הוא אף נעדר מיום ראשון לגן, אין לו היכרות עם מנהלת הגן וסייעות וחוגים. כך גם לא ראה לנכון לבקש את חלוקת זמני השהות, כשאין לקטינים מסגרות חינוכיות בעיצומה של מלחמה. באשר למזונות הקטינים, אין מקום לשינויים, כאשר הכנסתו גדלה משמעותית, הוא פנוי יותר ומסוגל לעבוד יותר, בת זוגו עובדת, ואינו מוסר תמונה כלכלית אמיתית על מצבו. לכתחילה, שיעור מזונות שנפסקו עבור הקטינים מתחת לגיל שש, הוא על רף המינימום וגם תשלומי המדור גדלו ולא קבלו ביטוי בעלויות חודשיות של הקטינים, וכך גם לא נפסקו מחציות. גם לצמצום המפגשים יש עלות בתוספת מזונות. שינוי הנסיבות הכרוך בזוגיות חדשה או לידת בנו נצפה מראש, ועל כן אין עילה להפחתה. באשר ליכולותיה, אין לה יכולת לעבוד, וכבר חודשים שהיא ללא הכנסה גם בשל מצב הלחימה וזמני השהות והיא נתמכת ממל"ל בלבד. האם עותרת להגדלת המזונות. בדיון הסכימה להעמיד את המזונות על סכום של 2800 ₪ לחודש (בקיזוז קצבת הילדים) וחיוב במחציות ולהפחתת זמני השהות. הכרעה לעניין חלוקת זמני השהות כאמור ערב הדיון הונח תסקיר עו"ס לסדרי דין עדכני מיום 5.11.24. מהתסקיר עולה כי היחסים בין ההורים מתאפיינים בחוסר תקשורת, חילוקי דעות, ריבים וזלזול הדדי. ניכר כי הקונפליקט ביניהם בעצימות גבוהה כבר במשך 4 שנים, ובאופן שמשפיע על הקטינים. צוין כי חוסר בתקשורת וחוסר יכולת לנהל שיח משותף אודות הקטינים לא מאפשר הרחבה של זמני השהות או הגעה להסכמות. לגבי האם, הקטינים נראים מטופחים ומטופלים על הצד הטוב ביותר. האם מצליחה לספק להם סביבת מגורים נעימה חרף הקושי הכלכלי. נראה שהיא קשובה לצרכיהם ומכוונת אליהם. כמו כן, מהווה דמות יציבה עבורם ונוכחותה ההורית זמינה לקטינים בכל עת. לאם משפחה תומכת אשר מסייעת לה רבות כלכלית ובטיפול בקטינים. ניכר כי האם עושה ככול יכולתה לדאוג לקטינים, להגן ולשמור עליהם ולספק להם ביטחון ואהבה. לגבי האב, הוריו אשר מתגוררים בקרבתו מסייעים לו רבות בטיפול בקטינים. הוא מביע רצון להרחבת זמני השהות, עם זאת הסיבה העיקרית העומדת לנגד עיניו הינה סכום דמי המזונות. האב מבקש להפחית את דמי המזונות, ובמקום את סכום הכסף לתת לילדיו בזמן השהות עימם. בקשה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שמשפחתו מסייעת בזמני שהות בזמן שהוא בעבודה. בשיחות עם ההורים, עלה כי האב אינו לוקח את הקטינים לזמני שהות במידה והם חולים מחשש כי ידביקו את בנו התינוק. לא נשאר עימם בבית כי לא מוכן להיעדר מהעבודה. בשיחה משותפת עם ההורים, בלטו התוקפנות והאימפולסיביות של האב, אשר לא אפשר לסייע להורים יחד להגיע לשיח בעניין ילדיהם, עד למצב שהאב קם בכעס והלך. גם בשיחת טלפון מסר כי לא צריך את הרווחה. התרשמות העו"ס היא כי האב זקוק להדרכה הורית לצורך שיפור מיומנויות הוריות והתמודדות בטיפול בקטינים. בשורה התחתונה, הומלץ כי האם תהיה ההורה האחראי וזמני השהות ימשיכו להתקיים כפי שהם כיום, ביום ג' האב לוקח את הקטינים מהמסגרת ומחזירם למחרת. יום ה' האב לוקח את הקטינים מהמסגרת ומשיב לבית האם בשעה 19.00. סופ"ש לסירוגין, האב ייקח את הקטינים ביום שישי מהמסגרת וישיבם לבית האם ביום שבת בשעה 19.00. זמני שהות בימי שבתון או שביתה במסגרות החינוך וימי מחלה, בזמני שהות של האב (שכוללים לינה) האב ישהה עימם ערב קודם ועד לשעות הערב ב- 18:00 בהעדר מסגרות חינוכיות. עוד הוצע המלצות טיפוליות של הדרכה הורית ותיאום הורי. העו"ס הסבירה כי חלופה זו, משאירה את הקטינים בתחושת בטחון ויציבות לזמני השהות שרגילים אליהם ומספקת להם זמן לחוות חוויות עם האב, באופן שמותאם למסוגלותו בתמיכה המשפחתית הקיימת. בדיון ההוכחות, ולאחר שהודגש הנטל הרובץ על האב לפרנס את הקטינים ותינוק נוסף מבת זוגו הנוכחית, ועל כן גם הקושי שלו להתפנות לענייני הקטינים תוך תיעדוף קיום זמני שהות פחותים אבל איכותיים יותר, הוא הסכים להעמיד את זמני השהות כפי המלצת העו"ס בהחסרת היום הנוסף באמצע השבוע ללא לינה. גם האם נתנה את הסכמתה למתווה המוצע. לאור האמור, אני פוסקת כי האחריות ההורית תהיה משותפת. ביתם העיקרי של הקטינים בבית האם. זמני שהות יתקיימו כל יום ג' האב לוקח את הקטינים מהמסגרת ומחזירם למחרת, סופ"ש לסירוגין, האב ייקח את הקטינים ביום שישי מהמסגרת וישיבם לבית האם ביום שבת בשעה 19.00. זמני שהות בימי שבתון או שביתה במסגרות החינוך וימי מחלה, בזמני שהות של האב (שכוללים לינה) האב ישהה עימם ערב קודם ועד לשעות הערב ב- 18:00 בהעדר מסגרות חינוכיות. ההורים מופנים להדרכה הורית ותיאום הורי. לעניין מזונות הקטינים הדין החל הקטינים בני ארבע מוגדרים "קטני קטנים". על פי הלכת בע"מ 919/15 ובע"מ 1709/15 פלוני נ' פלונית ואח' (פורסם בנבו מיום 19.7.2017)) בגילאים 0-6 נותר החיוב האבסולוטי של האב בכל הנוגע לצרכים ההכרחיים של הקטין. בהתאם לדין העברי, עד גיל 6, האב נושא בעלות מלאה של ההוצאות ההכרחיות בגידול הילד. צרכים הכרחיים הוכרו זה מכבר כמזונות בסיס בצירוף מדור ובצירוף מחצית מכל הוצאה חינוכית או רפואית. אלו הצרכים ההכרחיים ועליהם מתווספים ככל שידם של ההורים משגת צרכים מדין צדקה. לגבי גילאי 6-15 שנים, החיוב במזונות הוא מדין צדקה והוא חל במידה שווה על שני ההורים, תוך שחלוקת החיוב ביניהם תיקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות, לרבות הכנסה משכר עבודה, ובהתאם לכללים הבאים: צרכי הקטינים – גובה הצרכים תלויי השהות ובכללם מדור והוצאות מדור; צרכים שאינם תלויי שהות; צרכים והוצאות חריגות, ללא הבחנה בין צרכים הכרחיים ללא הכרחיים. יכולותיהם הכלכליות של ההורים – מכלל המקורות שעומדים לרשותם, כולל שכר עבודה. קביעת היחסיות של היכולת הכלכלית של ההורים, האחד מול רעהו – לצרכים תלויי שהות ושאינם תלויי שהות. חלוקת המשמורת בפועל – חלוקת זמני השהות תילקח בחשבון בעת קביעת חלוקת הנטל בין ההורים ביחס לצרכים תלויי השהות וביחס ליכולותיהם הכלכליות. (עמ"ש 14612-10-16 פ.ב נ' א.ב. (פורסם בנבו, מיום 20.12.2017). כן נקבע כי על בית המשפט לבחון את התא המשפחתי הספציפי הניצב בפניו, על מנת להבטיח את חלוקת הנטל ההולמת ביותר, אגב התחשבות בהכנסות ההורים ובזמני השהות, וכאשר בית המשפט משווה אל מול עיניו את עיקרון העל של טובת הילד. לעניין זה את שנאמר בבע"מ 919/15 שלעיל: "נראית לי גם המלצתה של ועדת שיפמן שלפיה טובת הילד במשמורת פיזית משותפת מחייבת גם כי הוא יזכה ל"תנאים כלכליים משפחתיים דומים" בכל אחד מן הבתים ... כך שלכל הפחות יסופקו צרכיו ההכרחיים של הקטין בכל אחד מן הבתים, כשהצרכים העולים על כך יסופקו ככל הניתן בשים לב ליכולתם הכלכלית של ההורים. על רקע הבנה זו של טובת הילד, יש להבטיח כי בידי שני ההורים – האב והאם – יהיו די משאבים לצורך סיפוק מלוא צרכיו ההכרחיים של הילד, כמו גם המשאבים הדרושים לסיפוק צרכיו הנוספים של הילד במידה סבירה בפרקי הזמן שהוא שוהה עם כל אחד מהם" (שם, סעיף 89 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן). מן הכלל אל הפרט לשם הכרעה בתביעת מזונות יש לדון בצרכי הקטינים, ביכולות ההורים וביחס ההכנסות ביניהם. עוד יש לבחון את זמני השהות שכן הם מהווים את הנטל שכל אחד נוטל על עצמו ואת שאר נסיבות העניין. יכולתה הכלכלית של האם האם עבדה בחנות נעליים והשתכרה סך של כ- 3500 ₪ נטו מדי חודש (נספח 4 לתצהירה לתקופה 1-11/22). שעות עבודתה היו בין 9:00 ל – 15:00 בהתאם למסגרות החינוך של הקטינים. האם ציינה דאז כשהקטינים היו בני שנתיים, כי היא לא יכולה לעבוד בעבודה אחרת כיוון שהטיפול בקטינים דורש ממנה מאמץ מיוחד ולהיות זמינה ופנויה אליהם במידה והם חולים. בחקירתה הנגדית העידה כי בעבודתה האחרונה ניהלה חנות והשתכרה 3000 ₪, עד לפיטוריה לאחרונה בשל היעדרות לילדים. כיום מקבלת קצבת אבטלה בסך של 3000 ₪ והיא מחפשת עבודה. בנוסף, מקבלת סיוע בדיור בסך של 1170 ₪ וקצבת ילדים 383 ₪. אישרה כי סיימה ללמוד בניית ציפורניים ולטענתה עוד לא החלה לעבוד עם לקוחות. באשר להוצאות חודשיות קבועות בגין החזקת המדור: היא משלמת שכירות 3800 ₪ לחודש (צורף הסכם שכירות מיום 21.4.24). הוצאות מדור : ארנונה – 500 ₪, חשמל 750 ₪, כבלים -180 ₪, גז – 85 ₪ (צורפו חשבונות בודדים). סה"כ 5315 ₪. מזון – 3000 ₪. אביה עושה לה קניות כל חודש והוריה תומכים בה כלכלית. צורפו קבלות על רכישות מזון וביגוד (לא כולן קריאות). מהתרשמותי מעדות האם עצמה שהפגינה בטחון עצמי בחקירתה והתמודדה היטב עם השאלות שהופנו אליה עליהן השיבה בצורה רהוטה, ובפרט כעת שילדיה מסודרים במסגרות, כי אין כל מניעה אובייקטיבית להשתלבותה בשוק העבודה ולכל הפחות פוטנציאל השתכרותה מאפשר לה להשתכר שכר מינימום שכיום הינו בסך של 5880 ₪. האמור לא כולל אפשרויות השתכרות כעצמאית מעבודות בניית ציפורניים אותן ניתן להעריך לכל הפחות בסך של 600 ₪ לחודש (ואף היו העברות בביט שמעידות על התחלת עבודה) סה"כ מעמידה את פוטנציאל השתכרותה על סכום של כ- 6500 ש"ח בחודש. בתוספת סיוע בדיור וקצבת ילדים הכנסתה הכוללת 8050 ₪. לאור האמור לעיל, הכנסות האם, הוצאותיה, תשלום עבור מדורה, ושאר נסיבות העניין, אני אומדת הכנסתה הפנויה בסך 2750 ש"ח נטו לחודש. יכולתו הכלכלית של האב האב נישא בשנית ומאז הגשת התצהיר נולד לו בן נוסף בגיל 9 חודשים. לטענתו הוצאותיו האמירו, שכן הוא נושא בתשלום מעון בסך של 2200 ₪ ובכל צרכיו. על פי ההלכה הפסוקה, כאשר הורה מקים תא משפחתי חדש, לעניין המזונות יש לבחון גם את הכנסות בן הזוג החדש והתא המשפחתי החדש בכללותו. (עמ"ש 17590-01-20 ר' נ' ר' פורסם בנבו מיום 3.12.2020; ותמ"ש (ת"א) 71263/98 ז.ש. נ' ז.ש. פורסם בנבו מיום 29.12.2003). האב העיד כי משכורתו ברוטו 10,000 ₪ ונטו 7500 ₪ (כפי שעולה מתדפיס ח-ן מיום 1.5.24 ועד 20.10.24). שעות עבודתו 7.00-16.00. אין לו שעות נוספות, חסכונות או פנסיה. העיד כי יש לו הלוואות בסך של 200,000 ₪, כאשר ההחזר החודשי הוא כ- 2000 ₪. לעניין תשלומי הלוואות מריכוז יתרות עולה כי יש לו הלוואה של כ- 96,000 ₪ החזר חודשי של כ- 1400 ₪ כפי שעולה מתדפיס ח-ן. העיד כי אין לו השכלה פורמאלית. בת זוגו עובדת במפעל ייצור ומשתכרת 5000 ₪ נטו. אותן שעות עבודה כמוהו. האב העיד כי השכירות בסך של 3500 ₪ והוצאות המדור לחודש הינן: חשמל 600 ₪, מים 300 ₪, ארנונה 750 ₪ ויס 150 ₪ (סה"כ 5300 ₪). בנוסף מזון 2500 ₪, טיטולים ומטרנה 1000 ₪ דלק והוצאות 1000 ₪. העיד כי עלויות הקטינים אצלו באות לידי ביטוי במזון, ביגוד, נעליים ובילוי. העיד על קשיי קיום ושרידות כלכלית ומצוקה קשה מאוד: "חודש שעבר הגענו למצב שלא היה מה לאכול בבית. נמאס לי לבקש מהוריי לעשות לי קניות .גם אמה של בת זוגתי עשתה לנו קניות. חודש שעבר פת לחם לא היה לנו בבית. יש לי מינוס של 21000 ₪ כבר 4 שנים. המשכורת נכנסת ונבלעת במינוס. זהו. אין לי שום משחק. זה המצב. בבקשה זה החשבון שלי. אני לא משקר. זה החשבון שלי. אין פה כספים בצד. אני לא עובד בשחור כי אין לי איפה לעבוד. אם אעבוד לא אראה את הילדים בכלל". בהודעתו לבית משפט רשם: "בבקשה נא להתייחס למצבי הקשה. לא להתעלם. אני לא רוצה להיות מאחוז הגרושים שפשוט מוותר ושם קץ לחיים שלו כי פשוט ניסה את כל האפשרויות ואין לו כבר לאן לפנות או ממי לבקש". לאחר הדיון האב המציא תלושי שכר לחודשים 2/24 עד 10/24 הכנסתו ברוטו בקיזוז תשלומי חובה 9307 ₪ (הכנסתו נטו בקיזוז החזר הלוואה ממעסיק וניכויים נוספים 7979 ₪). האב צירף תלושי שכר של בת זוגו לחודשים 8/24 ועד 10/24. הכנסתה ברוטו בקיזוז תשלומי חובה 6156 ₪. (הכנסתה נטו בקיזוז ניכויים נוספים 5900 ₪). יש לחשב את ההכנסה ברוטו לאחר ניכויי חובה בלבד (עמ"ש (חי') 25792-03-24 מיום 18.9.24). מכל האמור, הכנסתו החודשית כוללת את הכנסת בת הזוג שלו לצורך חישוב הכנסות התא המשפחתי והינה בסך של 15,463 ₪. מגורי האב עם בת זוג יפחיתו את חיוב המדור אך לא יבטלו ( תמ"ש (ת"א) 6935-08-12 ג' נ' ע' מיום 3.3.13). על ההורה לשאת בשיעור המדור כנגזרת מחלקו של ההורה האחר במדור (תמ"ש (ת"א) 49701/98 פלונים נ' אלמוני מיום 7.6.05) אני מעמידה את חלקו של האב במדור ואחזקתו על מחצית, היְינו 2650 ₪. הוצאות המחייה על כלכלה הן לשלוש נפשות כפי המצב במשפחת האם, ואולם לאב ילד נוסף מקטני קטנים לגביו עלויות מעון, מטרנה וחיתולים. לאור הכנסות התא המשפחתי של האב, תשלום עבור מדור ואחזקתו, נשיאה בהלוואות שוטפות ושאר נסיבות העניין, אני אומדת את הכנסתו הפנויה בסך 11,500 ש"ח לחודש. יוצא אפוא כי יחס הכנסות הצדדים הינו 80% לאב ו-20% לאם. חלוקת זמני השהות לפי קביעתי לעיל, זמני שהות יתקיימו כל יום ג' האב לוקח את הקטינים מהמסגרת ומחזירת למחרת, סופ"ש לסירוגין, האב ייקח את הקטינים ביום שישי מהמסגרת וישיבם לבית האם ביום שבת בשעה 19.00. זמני שהות בימי שבתון או שביתה במסגרות החינוך וימי מחלה, בזמני שהות של האב (שכוללים לינה) האב ישהה עימם ערב קודם ועד לשעות הערב ב- 18:00 בהעדר מסגרות חינוכיות. בחגים החלוקה לפי זמני השהות. יוצא אפוא כי יחס זמני השהות בין הצדדים, לרבות התייחסות לימי שבתון או שביתה במסגרות חינוך וימי מחלה הינו 70% אצל האם ו-30% אצל האב. צרכי התאומים הקטינים צדדים נדרשים להעמיד בפני בית המשפט תשתית ראייתית לטענות שלהם בדבר זמני השהות, צרכי הקטינים ומצבם הכלכלי של ההורים כולל הכנסות פנויות גם במקרים של הורות משותפת בתביעה למזונות קטינים (ראה עמ"ש (חי') 59345-11-12 מיום 13.2.23) בתצהירה פרטה האם את הוצאות המחייה הנוגעות לקטינים: הוצאות תלויות שהות: כלכלה – 2500 ₪, היגיינה וציוד- 500 ₪ ודמי טיפול – 1000 ₪. הוצאות שאינן תלויות שהות: ביגוד והנעלה – 800 ₪, קופ"ח – 100 ₪, דמי חינוך – 2400 ₪ וצעצועים ספרים – 400 ₪. בחקירתה הנגדית של האם התברר כי הסכומים הנתבעים אינם משקפים את צורכי הקטינים והם נתבעים על הצד הגבוה במנותק מיכולותיהם הכלכליות של הצדדים. גם הקבלות שצירפה בחלקן הגדול אינן קריאות, וקשה להבחין מתוכן אלו רכישות מיועדות עבורה ואלו עבור הקטינים. תביעת מזונות היא תביעה כספית שיש להוכיח ככל תביעה אחרת. כאשר העובדות אינן שלמות והראיות אינן מאפשרות קביעת ממצאים ברורים, יאמוד בית המשפט את הצרכים על פי נִיסיון החיים של השופט היושב בדין (ע"א 680/82 נחום נ' נחום, פ"ד לז(4)667; ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לח(3) 29, 33; ע"א 130/85 ניסים סבן כהן נ' שמעון כהן, פ"ד מ(1) 69; ע"א 93/85 שגב נ' שגב, פ"ד לט(3)822, 825, 828 ועוד). בפסק דין שניתן ביום 13.2.23 בעמ"ש (חי') 59345-11-22 נקבע כי מנעד הצרכים המינימליים במחוז חיפה והצפון בסוגיות של דמי-מזונות, נמוך יותר ונע בין 1400 ₪ ל- 1700 ₪ לילד. על פי הדין האישי החל, עד גיל 6 חב האב היהודי באופן בלעדי בכל הצרכים הבסיסיים וההכרחיים של ילדיו, ורק בצרכים הנוספים חבים שני ההורים. על כן, מאחר ולקטינים טרם מלאו 6 שנים, יש לחלק את צרכיהם, לצרכים הכרחיים ולצרכים שאינם הכרחיים. סכום הצרכים ההכרחיים נבחן בכל לנסיבותיו. בעמ"ש (ת"א) 1180-05-14 א.א. נ' מ.א., [נבו] מיום 26.3.2015 נאמר כי: "הסכומים עליהם הועמדו הצרכים ההכרחיים לא נקבעו על בסיס מחקרי או כלכלי כלשהו... ומהווים חזקה שניתנת לסתירה בהתקיים נסיבות מיוחדות/חריגות בהקשר לתא המשפחתי הספציפי והקטינים במסגרתו, שעניינם עומד לדיון. ייתכנו בהחלט מקרים בהם מוכח (והנטל על מי שטוען זאת), כי הצרכים ההכרחיים של משק הבית שעניינו עומד לדיון נמוכים יותר מהסכומים שנקבעו ככאלה, מה שמשפיע על גובה צרכי הקטנים כלפי מטה...". המדיניות המשפטית הרצויה, היא ליישם את עקרון השוויון המגדרי כך שימצא ביטוי גם בחיוב מזונות עפ"י הדין האישי, יחד עם ראיית התא המשפחתי בכללותו, הכנסות ההורים, זמני השהות ושמירת רמת חיים אליה הורגלו הקטינים בשני הבתים (בע"מ 919/15 בע"מ 1709/15 פלוני נ' פלונית, [נבו] מיום 19.07.2017 ). בהתאמה, פרשנות מצמצמת של מושג הצרכים ההכרחיים עולה בקנה אחד עם ערך השוויון. מטבע הדברים, עת מסגרת הצרכים שלא יחשבו כצרכים הכרחיים תצומצם, מסגרת הצרכים שהם מדין צדקה וחבים בהם שני ההורים, תגדל. בדרך זו תיושם המדיניות המשפטית למימוש עקרון שוויון מגדרי. שהרי, צרכים שלא יכללו בגדר צרכים הכרחיים, יישאו בהם ההורים לפני הכנסותיהם הורים (לפי מנגנון מדין צדקה). (44496-10-20 א נ' ב [נבו] מיום 11.8.21, השופט סילמן המפנה לסעיף 27 בעמ"ש חיפה 12752-03-19 פלוני נ' אלמונית, [נבו] מיום 9.7.19. עוד נאמר שם "לעתים תחשיב המהווה חיבור של צרכים, גם אם כולם 'הכרחיים', יביא תוצאות בלתי אפשריות ויותיר החייב במזונות ללא אמצעי מחיה סבירים". בנוסף תלה"מ 34699-10-20 ס.ל. נ' ס.א. [נבו] מיום 30.8.22, ותלה"מ 17791-01-22 ר.כ. נ' י.כ., [נבו] מיום 11/10/2023). על כן, יש לצמצם את סכום המזונות הכרחיים בהם חב האב לבדו עד גיל 6. יש ליתן את הדעת שרמת המחייה של הצדדים נמוכה ושניהם נדרשים לסיוע כלכלי של ההורים בקניות בסופר. עוד יושם לב כי ההחלטות הזמניות בעניין מזונותיהם של הקטינים נתנו מעת שהיו בני 5 חודשים ועד גיל חצי שנה, אז ניזונו הקטינים ממטרנה ונדרשו לחיתולים, ומאז לא נעשתה התאמה נוספת. שכרו של האב עלה ב- 1000 ₪ ברוטו במשך 3 שנים. הוא נעדר השכלה, עובד כפועל ייצור, אין צפי להתקדמות או עליית שכר. נכון למתן ההחלטות, הוא גר בבית הוריו שלא מתוך בחירה אלא לאור שכרו וחיוביו, כיום הוא בזוגיות חובק תינוק נוסף ומתגורר בבית משלו בשכירות. גם חלוקת זמני השהות התרחבה ממספר שעות ליום עם לינה באמצע שבוע ולסופ"ש לסירוגין, וזוהי עילה נוספת לצמצום הצרכים ההכרחיים. נפסק כי חלוקת זמני שהות תפחית את הוצאות המדור, שכן הנתבע נושא בהוצאות הקטינים כשהם בביתו (עמ"ש 25027-02-14 פלונים נ' פלונית [נבו] מיום 28/12/2014; עמ"ש (מרכז) 23634-05-15 א.פ נ' נ.א [נבו] מיום 25/02/2016 וגם תלה"מ 5141-01-22 י' נ' י' [נבו] מיום 23/03/23). במקרה דנן, לאחר ששקלתי טענות הצדדים ורמת החיים הנמוכה, אני מעמידה את הצרכים ההכרחיים של כל קטין עד הגיעו לגיל 6 על סך של 1400 ₪. הואיל ומדובר בתאומים, וחלה הלכת ורד לפיה דמי המזונות לא יוכפלו במספר הילדים, אלא יופחתו, מאחר ויש הוצאות שהן חופפות בין הילדים ושאינן מצטברות, אזי אני מורה על הפחתה, באופן שצרכיו של כל קטין יועמדו על סכום של 800 ₪ ובסה"כ 1600 ₪. חלקו של האב במדור 40% (בניכוי סיוע בדיור) היינו מדובר בתוספת של 1658 ₪ (ע"א 52/87 הראל נ' הראל [נבו] מיום 12/10/1989; ע"מ (תל- אביב) 1162/03 ד.ע. נ' ר.ע. [נבו] מיום 28/07/2005). מהסכום הפסוק יש לקזז את קצבת הילדים, יוצא כי סכום המזונות הינו כ- 2875 ₪. לאור עמדת האם כי תסכים להעמיד את מזונות הקטנים על סכום של 2700 ₪, והואיל והפער אינו גדול, אני מורה כי סכום מזונות הקטינים עד גיל 6 יהיה בסך של 2700 ₪. סה"כ המזונות עד גיל 6 של שני הקטינים יהיו בסכום של 2700 ₪ לחודש החל מיום 1.12.24. בנוסף יהיה חיוב במחציות כמפורט בהמשך. בנוגע למזונות לאחר גיל 6: צורכי כל קטין הינו בסך של 800 ₪ וביחד, סה"כ 1600 ₪. על האב לשאת ב- 80% מצורכי הקטינים היינו בסך של 1280 ₪. הקטינים שוהים אצל האב 30% מהזמן, ולפיכך האב נושא בהוצאה ישירה של 480 ₪. על כן, האב יישא בצורכי הקטינים, בקיזוז הוצאות אצלו, בסך של 800 ₪. חלקם של הקטינים 40% בעלויות המדור ואחזקתו אצל האם 2126 ₪. חלקם של הקטינים 25% בעלויות המדור ואחזקתו אצל האב מתוך חלקו 662 ₪ (הואיל ויש קטין נוסף מבת הזוג). על כן, האב נדרש להשתתף בעלויות המדור ואחזקתו בסכום של 1460 ₪ לחודש. ומכאן, עליו לשלם לאם עבור מזונות הקטינים בתוספת עלות מדור ואחזקתו סה"כ 2264 ₪ ובמעוגל 2300 ₪. אציין שחיוב אריתמטי המשקלל את כלל פרמטרים אלו הוא רק כלי אחד בידי בית המשפט, היכול ורשאי לשקול שיקולים נוספים בנסיבות העניין שבפניו כמו התרשמות מן הצדדים ומהראיות שהוצגו בפניו. "אכן תחשיב אריתמטי המציב בנוסחה את יחסי כושר ההשתכרות של הצדדים יכולתם הכללית וחלוקת זמני השהות יכול לסייע לבית המשפט והוא מהווה בסיס יציאה ממנו יצא לדרכו בקביעת סכום המזונות ואולם, כאמור, מדובר רק בשיקול אחד מיני רבים בעת קביעת שיעור המזונות הסופי, ואין זה מן הנמנע שבית המשפט ימצא לסטות ממנו באופן כזה או אחר מתוך ראייה רחבה של הנסיבות". (עמ"ש (מרכז) 36635-10-23 א. ל. ס נ' ה. ס.). גם אם התחשיב אינו מדויק, הסכום הסופי אליו הגעתי - 2300 ₪, משקף נאמנה את סכום המזונות הראוי שיש בו כדי להבטיח קיומם של משאבים מספיקים בידי האם הדרושים לצורכי הקטינים ההכרחיים וכדי להבטיח שגם בביתה תתאפשר רמת חיים סבירה, מבלי שייוצרו פערים קיצוניים בין שני הבתים, ומנגד לאפשר גם לאב לפרנס את משפחתו בכבוד מינימלי. באשר להוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות באמצעות הביטוח הרפואי, וכן הוצאות חינוך, חוגים, שיעורי עזר, קייטנות יחולקו בין הצדדים ביחס להכנסותיהם לאחר תשלום מזונות, אשר יוצא ביחס מעוגל של 63% האב ו37% האם, שכן מדובר בהוצאות שאינן תלויות שהות ועל כן יחושבו אלו ללא קשר לזמני השהות (תלה"מ (משפחה ת"א) 13548-04-17 ת. א. נ נ' ק. נ, פורסם בנבו, 30.01.2018, סעיף 77 לפסק הדין). הוראות אופרטיביות החל מחודש 1.12.24 מחויב האב לשלם לידי האם עבור מזונות הקטינים כולל הוצאות מדור ואחזקתו סך של 2700 ₪ מדי חודש בחודשו כל ראשון לחודש וזאת לחשבון הבנק של האם ודפי בנק המעידים על ביצוע התשלום יהוו ראיה חותכת ומכרעת לביצוע תשלום המזונות בפועל. ומהגיעם לגיל 6 יופחתו המזונות לסכום של 2300 ₪. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו אחת ל-3 חודשים, ללא הפרשים רטרואקטיביים בגין תקופה אחת לרעותה. מדד הבסיס לחישוב יהיה מדד החודש בו נפסקים דמי מזונות אלה כפי שפורסם/יפורסם ב-15 לחודש השוטף אחריו והתחשיב יעשה לעומת המדד הידוע בעת עריכת תחשיב ההצמדה. קצבאות הקטין ומענקי הלימוד ישולמו לידי האם. הצדדים יישאו בשיעור האם 37% והאב 63% בהוצאות חינוך הקטינים בביה"ס: אגרות חינוך, שכר לימוד וכל תשלום אחר הנדרש לתשלום ישירות למערכת החינוכית ו/או למסגרת החינוכית לרבות ועד הורים, כל זאת בקיזוז מענק לימודים ורק היתרה תתחלק ביניהם לפי שיעור שנקבע. חוג אחד (עד לסכום של 250 ₪) כולל ציוד וביגוד עלות של מחזור קייטנה אחת בחופשת הקיץ בהתאם לעלות קייטנה עירונית / מתנ"ס. כמו כן, יישאו הצדדים בשיעור האם 37% והאב 63% בהוצאות רפואיות חריגות מכל מין וסוג שהוא ובלבד שסכום ההוצאה עולה על 50 ש"ח, לרבות רפואת שיניים כולל אורתודנטיה, משקפיים עדשות מגע, טיפולים פסיכולוגיים טיפולים רגשיים, אִבחונים, אבחוני ליקוי למידה, וכל הוצאה רפואית אחרת חריגה אשר איננה מכוסה (במלואה או בחלקה) על ידי קופת חולים, ובכלל זה הפרשים בגין אותה הוצאה חריגה לאחר קבלת החזר מכל מקור שהוא, אלא אם כן, ההחזר מתקבל מביטוח פרטי הממומן על-ידי הורה אחד, בלבד שאז רק ההורה המממן זכאי ליהנות מהחזר זה. הנני קובעת כי כל דרישה לטיפול ו/או להשתתפות של האב במימון או תשלום הוצאות חריגות כאמור (חינוכיות ורפואיות) תיעשה אך ורק לאחר שהאם תמצה כל ההליכים מול כל הגורמים האחראים על מימון, סבסוד, השתתפות ו/או מתן הנחות והטבות. תנאי זה מהווה תנאי סף לחיוב האב בתשלום חלקו בהוצאות החריגות והוא רשאי לדרוש אישור על כך- ככל שניתן להשיג אישור כאמור. כל הוצאה רפואית כנ"ל תעשה על יסוד אסמכתא מגורם רלוונטי המאשר את נחיצותה, אשר תועבר מהורה אחד לשני בתקשורת מתועדת טרם הוצאת ההוצאה או קבלת הטיפול, על-מנת לאפשר להורה השני לבדוק האמור בתוך 10 ימים מיום משלוח האסמכתא. ככל שהאב חולק על חיוניות ההוצאה, יכריע הגורם הרלוונטי (בהוצאות חינוך – המחנכת, ובהוצאות בריאות – רופא המשפחה או רופא מקצועי). הורה אשר יישא בסכום העולה על שיעור חלקו בגין ההוצאות המפורטות לעיל ("ההורה המשלם") יקבל מהורה השני ("ההורה החייב") את חלקו בהתאם לאמור לעיל, וזאת בתוך 10 ימים מיום שההורה המשלם שלח להורה החייב בתקשורת המתועדת דרישה בצירוף האסמכתא הרלוונטית על התשלום הנדרש, ובתנאי שהמשלוח ייעשה לא יאוחר מחצי שנה לאחר ההוצאה. לחילופין רשאי ההורה החייב להודיע להורה המשלם בתקשורת המתועדת בתוך עשרת הימים דלעיל, כי הוא ישלם את חלקו ישירות לגורם נותן השירות. כל הודעה לרבות מסמכים, בקשור לחיובי המזונות, תועבר באחד מאופני התקשורת הבאים - להלן: "תקשורת מתועדת": דוא"ל / דואר רשום / תקשורת סלולרית (כגון: WhatsApp), כאשר ההורה השולח איננו מחויב להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את ההודעה אלא כי שלח לו באחד מאופני התקשורת המפורטים לעיל. כל העברה באופן אחר, תחייב את ההורה השולח להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את המידע / המסמכים. דמי המזונות ישולמו עד שימלאו לקטינים 18 שנים או עד לסיום לימודיהם התיכוניים לפי המאוחר מבין השניים. ממועד סיום לימודיהם התיכוניים של הקטינים ו/או עד הגיעם לגיל 18 שנים (לפי המאוחר מבין השניים) ועד לסיום שירות צבאי סדיר חובה ו/או שירות לאומי ישלם האב לידי האם תשלום מזונות חודשי שיעמוד על 1/3 משיעור חלקו של הקטין. אין צו להוצאות. להמציא לצדדים ולסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision17399-04-21	["רונית גורביץ"]	[{"judgment_id": "e3583388-195a-5c85-a0ac-5eef0226e00a", "file_name": "17399-04-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 72964, "extension": "docx", "display_name": "17399-04-21- קובץ מקורי"}]
38224c88-d195-576c-8628-cdf7cb528df2	ביהמ"ש לעניינים מנהליים בתל אביב, השופטת יעל בלכר: פס"ד בעניין חוק העזר לתל אביב שמירה ושיפוץ חזיתות בתים (עת"מ 26900-09-22)	26900-09-22	2024-11-24	2	4	6	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	6Administrative	עתירה מנהלית כנגד החלטת המשיבה 2 (ועדת ההשגות) לפי סעיף 7 לחוק העזר לחוק עזר לתל-אביב-יפו (שמירה ושיפוץ חזיתות בתים), התשע"א-2011 (חוק העזר או חוק העזר שיפוץ חזיתות) מיום 14.6.2022, לפיה נדחתה השגת העותרים לביטול הודעת השיפוץ שמסרה להם המשיבה 1 (העירייה) מכוח סעיף 4 לחוק העזר (הודעת השיפוץ או דרישת השיפוץ). הצדדים, הנכס ודרישת השיפוץ העותרת 1, חברה בע"מ, היא הבעלים הרשום של המקרקעין בשדרות בן גוריון 72 בתל אביב הידועים כחלקה 84 בגוש 6215, שעליהם בנוי בניין דירות (הבניין או המקרקעין. נסח רישום מקרקעין צורף בנספח 3 לעתירה). העותרים 2-9 הם בעלי מניות של כ-80% ממניות העותרת 1, והם בעלי הדירות בבניין, שראוי להירשם כבית משותף אך אינו רשום ככזה. הבניין הוא כבן 73 שנים. על פי תכנית השימור של תל אביב-יפו, תא/2650 ב' (תכנית השימור), הבניין מיועד לשימור רגיל (ראו גם סעיף 28 לעתירה). העירייה מסרה לעותרים הודעת שיפוץ מיום 4.10.2021 (נספח 2 לעתירה). כפי שציינו הצדדים הודעות שיפוץ נשלחו ל- 11 בניינים נוספים בשדרות בן גוריון בעיר. דרישת השיפוץ בהודעת השיפוץ צוין כי "בביקורת שנערכה ביום 30.6.2021 ... נמצא כי חזית הבניין במצב שאינו תקין, מוזנחת, בעלת מראה שאינו נאה ופוגעת בחזות העיר". על פי הודעת השיפוץ ועל סמך חוות דעת המהנדס מחמד אבו שחאדה שצורפה לה (חוות דעת מהנדס העירייה), נדרשו בעלי הנכסים לשפץ את הבניין כמפורט להלן: "3.1 הבאה של כל הפתחים: החלונות, התריסים והדלתות לאחידות, תיקונם וצביעתם. 3.2 תיקון והשלמת מעקות מרפסות לקבלת מראה אחיד וצביעתם בצבע פוליאוריטני. 3.3 פתיחת מרפסות. 3.4 התקנת גוף תאורה תיקני לעירית ת"א עם שם הרחוב ומס' הבית בהתקנה סמויה. 3.5 סילוק סורגים, סורגים חדשים ככל שידרשו יהיו אחידים לפי פרט מאושר ויותקנו פנימה למישור הקיר. 3.6 איטום הגג. (במידה ולא בוצע) 3.7 העתקת מזגנים וצנרת מזגנים באופן שלא יראו מהחוץ 3.8 תיקון גדר וצביעתה 3.9 תיקון בטונים לפי מפרט מס' 20 3.10 הסרה של כל החוטים והצינורות ע"ג קירות חוץ והתקנתם בתשתית תת קרקעית ובתוך הבניין. צנרת מים ביוב חיצוניים ככל שידרשו יהיו מפלדה, אנכיים ובתוואי מאושר. מרזבים חיצוניים ככל שידרשו יהיו מפח, אנכיים ובתוואי מאושר. 3.11 תיקון קירות חוץ וצביעתם". בהודעת השיפוץ הודע כי "הדרישה אושרה על ידי הועדה לשימור בישיבתה מיום 09/09/2021" (סעיף 12), והובהר כי "ההנחיות לעיל אינן מהוות הוראות לשימור אלא דרישות לשיפוץ. יחד עם זאת מאחר ומדובר במבנה לשימור הוא כפוף להוראות החוק הנוגעות לשימור ויש לבצע את העבודות בתיאום עם מחלקת השימור, לרבות על מנת שלא לפגוע בערכי השימור" (הסיפא לסעיף 3). הליך ההשגה והחלטת הוועדה לנוחות הדיון יכונו המשיגים, הם העותרים בתיק זה, "עותרים" גם בתיאור שלב ההשגה. בהמשך להודעת השיפוץ הגישו העותרים לוועדת ההשגות השגה כמשמעה בסעיף 1 לחוק העזר (נספח 12 לעתירה), ואלו עיקריה: ראשית, הבניין אינו עונה להגדרת "בית משותף" בחוק העזר, משאינו רשום ככזה, ועל כן חוק העזר אינו חל עליו; שנית, הודעת השיפוץ מקורה בטעות וחוות דעת מהנדס העירייה שגויה, שכן הן אינן תואמות את המצב בפועל. לכל היותר נדרשים תיקונים קלים ביותר (צוינו התיקונים המינוריים שלהם מסכימים העותרים). מדובר בתיאור גנרי משוכפל, שנכתב לבניינים ברחוב ללא סיור במקום. חזיתו של הבניין נאה ביותר, והוא עבר שיפוץ חיצוני יסודי בשנים 2011-2012, כך שחל על העניין סעיף 5(א) לחוק העזר, לפיו לא ידרוש המנהל לשפץ בניין לפני חלוף 15 שנים מיום שנעשה בו שיפוץ אלא מטעמים מיוחדים שיפרט (דבר שלא נעשה); שלישית, הודעת השיפוץ חסרת תוקף משלא הוצג מסמך התייחסות ועדת השימור לדרישת השיפוץ ולא הוכח כי נערכה התייעצות עם הוועדה לשימור, כדרישת סעיף 5(ב) לחוק העזר. בנוסף, הלכה למעשה, כך נטען, מדובר בדרישות שימור במסווה של דרישת שיפוץ, שאין בינה לבין שמירה על חזיתות הבתים וחזית העיר, דבר. זהו שימוש בחוק העזר בחריגה מסמכות, כמנוף לביצוע עבודות שימור. כך ביחס ליותר ממחצית הדרישות מתוך רשימה של 11 סעיפי העבודות שנדרשו בהודעה. דרישות אחרות הן לפי הטענה דרישות כלליות ובלתי ממוקדות שלא ניתן להתייחס להן לגופן. נטען גם לאכיפה בררנית. בנסיבות אלה טענו העותרים, כי הדרישות הוצאו בטעות ובהיסח הדעת ולחלופין, בחוסר סמכות לביצוע שימור במסווה של שיפוץ לפי חוק העזר. הדרישות נרחבות ומוגזמות, בלתי חוקיות, בלתי מוצדקות ובלתי סבירות, וביצוען מטיל עול כלכלי כבד על העותרים, תושביה הוותיקים של העיר. זאת אף שבהליכי התכנון של תכנית השימור, נציגי העירייה והוועדה לתכנון ובניה הצהירו כי בעלי בניינים לשימור לא יידרשו לבצע עבודות שימור אלא אם יבקשו היתר לתוספת בניה או הקלה. העירייה השיבה כדלקמן: חוק העזר חל על הבניין אף שאינו רשום כבית משותף. דרישת השיפוץ לבניין הוצאה כדין, על יסוד חוות דעת מהנדס וביקורת שנערכה במקום, ולא על דרך הסתם או תוך שנשלחה הודעה גנרית. לטענה שחל סעיף 5(א) לחוק העזר שכן טרם חלפו 15 שנים מאז השיפוץ הקודם השיבה העירייה, כי לא הוצגו כל אסמכתאות לתמיכה בטענה, וככל שנערך שיפוץ, הוא נערך ללא רישיון כדין. אילו היו העותרים פונים לעירייה בבקשה לרישיון שיפוץ היו מקבלים הנחיות ונמנעים מהוצאות שווא, ואין להם אלא להלין על עצמם. ממילא נמצא בביקורת ועל פי חוות הדעת מטעם העירייה, כי יש בבניין ליקויים שיש לתקן. כמו כן, הטענות נטענו בעל פה ובעלמא ללא כל אסמכתא או חוות דעת מומחה, ואין בהן כדי לסתור את חוות הדעת מטעם העירייה או את דרישת השיפוץ ביחס למצבו של הבניין והעבודות שיש לבצע בו. כך גם לא הוצגו ראיות כלשהן לטענה שמדובר בדרישת שיפוץ שמטילה עול כלכלי בלתי סביר ועלות של "מיליוני שקלים" ואף לא ראשית ראיה לעלות כלשהי. אין מדובר בדרישת שימור. כפי שכבר נקבע בפסיקה, אין מניעה לשלוח דרישה לשיפוץ לפי חוק העזר גם למבנים לשימור. דרישה להסרת מפגעים מקירות חוץ, תוך דגש על חזית אחידה כמפורט בחוק העזר, כפי שנדרשו העותרים לעשות, אינה דרישה ייחודית למבנים לשימור. חובת ההיוועצות עם ועדת השימור קוימה כדין. כפי שצוין באישור מיום 9.9.2021 שצירפה העירייה לתגובה להשגה, ועדת השימור קיבלה את כל המידע הרלבנטי להודעת השיפוץ, דהיינו: תיאור העבודות לכל אחד מהמבנים וצילומים (אישור ועדת השימור מספטמבר 21, נספח 13 לעתירה, בעמוד 130). דרישת השיפוץ אושרה על ידה בהתאם לנוהל העבודה שקבעה ועדת השימור לעצמה, ולפיו "חברי הוועדה המייעצת [לוועדת השימור – י'ב'] ישלחו את דרישות השיפוץ לחברי ועדת השימור. אם לא תתקבל תגובה תוך 10 ימי עבודה, יראו את הבקשה לאישור דרישת השיפוץ כמאושרת" (נוהל העבודה של ועדת השימור); ומשלא התקבלה התנגדות כאמור. על פי הפסיקה, אין חובה לקיים היוועצות בישיבה פיזית, בקשר ישיר פנים אל פנים של המשתתפים בדיון. ממילא גם לא הומצאה כל ראיה שיש בה כדי לסתור את חזקת התקינות של הרשות, כנדרש לצורך ביסוס הטענה שחובת ההיוועצות לא קוימה כדין. יתר על כן ולמעלה מן הצורך, צורף אישור ועדת השימור לרשימת העבודות שנדרשה לבניין (ובניינים נוספים), בישיבתה מיום 7.4.2022 (אישור ועדת השימור מאפריל 22, נספח 13 לתגובה המקדמית לעתירה). באישור נוסף זה גם צוינו שמותיהם של ארבעה מתוך חמשת חברי הוועדה שנתנו את אישורם, המהווים רוב מוסמך לקבלת החלטה כדין. לפיכך, ככל שנפל פגם, הוא תוקן. עוד נטען כי יש לדחות את הטענה לאכיפה בררנית שהועלתה בדיון לפני ועדת ההשגות, ולפיה העירייה מתפשרת עם לא מעט בניינים בקשר עם דרישות השיפוץ (עמוד 156 בנספחים לעתירה), שנטענה בעלמא ללא אסמכתאות וביסוס. ביום 13.3.2022 נערך דיון בהשגה, לפני הוועדה שחבריה הם: יו"ר הוועדה, עו"ד גבי פריאל, מר רון מזרחי, והאדריכל, מר ג'קי לוי. אציין כי מעיון בפרוטוקול ניכר כי נערך דיון ארוך ורציני שבו נדונו בפירוט טענות הצדדים על פרטי העבודות שצוינו בהודעת השיפוץ (ראו פרוטוקול הדיון כפי שתוקן לבקשת העותרים, נספחים 17-18 לעתירה). בהחלטת הוועדה בתום הדיון ניתנה הזכות לעירייה להגיש תגובה בנושא ההיוועצות עם ועדת השימור ואכיפה בררנית. למען הסדר הטוב יוער, כי תמצית טענות העירייה לעיל כוללת גם את הטענות שפורטו בתגובה המשלימה (האחרונה צורפה בנספח 10 לתגובה המקדמית). לאחר הגשת התגובה המשלימה ניתנה החלטת ועדת ההשגות מיום 14.6.2022 מושא העתירה, שלפיה נדחתה ההשגה (ההחלטה או החלטת ועדת השגות) (בנספח 2 לעתירה צורפה ההחלטה כשחסר בה עמוד 2, והיא מצויה במלואה בנספח 11 לתגובת המשיבות). עיקרי החלטת ועדת ההשגות כאמור, ועדת ההשגות בהחלטתה מיום 14.6.2022 דחתה את כל טענות העותרים. אשר לחובת היוועצות עם ועדת השימור (פסקה 4.1 להחלטה) – הוועדה קבעה כי קוימה חובת ההיוועצות בדרך ובאופן שקבעה לעצמה ועדת השימור. בחוק העזר אין הוראה מפורשת המסדירה את אופן קיומה של חובת ההיוועצות, ועל פי הפסיקה "וועדת השימור יכולה על פי שיקול דעתה לקבוע את הדרך הנכונה לקיום חובה זו, ובתנאי כי בדרך שנקבעה על ידה אכן מקוימת חובה זו כדי לשמור וליישם את מטרת חובת ההיוועצות". הדין אינו מחייב שהקשר בין המתייעצים יהיה קשר ישיר או פנים אל פנים דווקא. ביסודה של חובת ההיוועצות עומד "... [מ]הצורך לבחון שאכן עבודות השיפוץ הנדרשות הינן בגדר הוראות חוק העזר, אינן פוגעות בערכי השימור ותואמות את הוראות התוספת הרביעית לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 ...". נקבע כי ועדת השימור אימצה נוהל התייעצות שעולה בקנה אחד עם הדין ועם תכליתה של חובה זו; וכי העירייה קיימה את חובת ההיוועצות כדין, תוך שהתקבל אישור ועדת השימור. כמו כן לא נסתרה חזקת התקינות המנהלית בקשר לקיום חובת ההיוועצות. ועדת ההשגות דחתה את הטענה כי דרישת השיפוץ היא למעשה דרישה לשימור, תוך שהפנתה להגדרת "שיפוץ" בסעיף 2 לחוק העזר ולהבחנה בפסיקה בין שימור לשיפוץ. לאור העבודות שנדרשו, וביישום הדין לענייננו קבעה הוועדה, כי "מההגדרה הנ"ל [הגדרת 'שיפוץ' בחוק העזר – י'ב'], ממטרת החוק, מחובת בעל הבית לשמור על חזית אחידה [ו]מראה תקין, ניתן ללמוד כי הדרישה היא דרישה לעבודות שיפוץ סטנדרטיות ואין המדובר בעבודות שימור". עוד קבעה הוועדה, כי "עיון בעבודות המפורטות והנדרשות לצורך שמירת חזית הבית בצורה אחידה מלמד כי המדובר בהסרת מפגעים מקירות חוץ על מנת שהחזית של הבניין תהיה אחידה בצורתה. מעבר לדרישה נשמעו הסברים לכל אחד מפרטי הדרישה שניתנו ע"י מר שחאדה בדיון שנערך וכן ניתן אישור וועדת השימור לדרישת השיפוץ. לאחר שעיינו בטענות הצדדים, בעובדות שהוצגו בפנינו, בהוראות החוק ובפרשנות לחוק, מצאנו כי הדרישה לביצוע עבודות השיפוץ נשוא הדרישה הינן עבודות שיפוץ כמשמעותן בחוק העזר ולא עבודות לשימורו" (פסקה 4.4 להחלטה). הטענה כי לאור הוראות סעיף 5(א) לחוק העזר לא ניתן להורות על ביצוע שיפוץ שכן טרם חלפו 15 שנים משיפוץ קודם, נדחתה אף היא. נקבע כי עבודות השיפוץ שבוצעו בעבר "בוצעו שלא להנחת דעתו של המנהל ובלא היתר שיפוץ ולכן אינו עומד בדרישות סעיף 5(א) לחוק העזר". עוד נקבע כי "אין די בביצוע עבודות כפי שבוצעו בעבר בבנין כדי להחיל את הוראות סעיף 5(א) לחוק העזר. מה גם שמדברי מר שחאדה [המהנדס מטעם העירייה – י'ב'], פירוט העבודות בדרישה, וצילומי הבנין נראה כי הבית אכן זקוק לשיפוץ ולכן טענה זו נדחית" (פסקה 4.5 להחלטה). נדחתה גם הטענה כי דרישת השיפוץ אינה סבירה ומלמדת שלא בוצעה ביקורת בבניין. הוועדה קבעה, כי עיון במסמכי הדרישה מלמד ש"מדובר בדרישות הקשורות בשיפוץ בלבד והיא תואמת, רובה ככולה, את הגדרת 'שיפוץ' בחוק העזר. בנוסף, יצוין כי טענת המשיגים כי לא בוצעה ביקורת בבניין וכי דרישת השיפוץ הוצאה בעלמא, אין לה על מה שתסמוך הן כעולה מהדרישה עצמה ומפרוטוקול וועדת ההשגות (דברי מר שחאדה)". ובהמשך: "לא מצאנו בדרישה חריגה כנטען על ידי המשיגים ולכן היא נדחית" (פסקה 4.6 להחלטה). באשר לאכיפה בררנית נקבע כי "מחד, המשיגים טענו טענה זו בעלמא, לא הגישו ראיות, ולא הוכיחו סטייה ברורה ממדיניות העירייה בעניין האכיפה כנדרש בטענה זו. מאידך, העירייה הודיעה כי היא פועלת בהתאם לחוק העזר וכי במקביל לדרישתה של העירייה לשיפוץ בנין המשיגים הוגשו עוד 11 דרישות שיפוץ מקבילות לבניינים הנמצאים ברחובות הסמוכים לבניין זה. וכי היא נוהגת בהתאם לעקרונות מנחים כלפי כלל הבניינים והכל תוך שמירת האינטרס הציבורי של מראה חזות פני העיר ותוך קיום מטרותיו של חוק העזר. תשובת העירייה ואי הוכחת הטענה על ידי המשיגים הניחה את דעתנו ולכן טענת המשיגים נדחית" (פסקה 4.3). נדחתה טענת המשיגים כי אי רישום הבניין בפנקס הבתים המשותפים מוציא אותו מתחולת חוק העזר (פסקה 4.2). איני מרחיבה בכך, שכן העותרים לא חזרו על הטענה בעתירה. מכאן לעתירה שלפניי. עיקרי טענות העותרים בעתירתם חוזרים העותרים על חלק ניכר מהטענות שהעלו לפני ועדת ההשגות כנגד הודעת השיפוץ. לטענתם, הוועדה התעלמה מהפגמים עליהם הצביעו בהליך הוצאתה של הודעת השיפוץ ומהפגמים לגופו של עניין; וחוזרים ומבקשים לקבוע, כי הודעת השיפוץ בטלה מעיקרה או שנפל פגם מהותי המחייב את ביטולה. העותרים טענו כדלקמן: ראשית, הבניין עבר שיפוץ מסיבי שהחל בשנת 2011 והסתיים בשנת 2012 (בשנת 2015 הושלם איטום הגג), כתשע שנים לפני משלוח הודעת השיפוץ. מכאן שאין בסמכות העירייה ליתן הודעת שיפוץ ללא נימוקים מיוחדים כנדרש בסעיף 5(א) לחוק העזר, וכאלה לא הוצגו. העבודות בוצעו לאחר דרישה מהעירייה לתקן ליקויים בבניין, שאם לא כן יוכרז כמבנה מסוכן. בעתירה נטען כי העבודות בוצעו לפי תכנית אדריכלית וכללו, מעבר לשיקום המבנה, גם שיפוץ שגרם לשיפור ניכר בחזות ונראות הבניין, כך שבסיומן הוא נראה יפה ואסתטי (צורפה בנספח 10 תכנית אדריכלית. יאמר כבר כאן כי תכנית זו לא צורפה להשגה או לתצהיר שהגישו העותרים לוועדת ההשגות. ראו נספחים 12 ו- 14 לעתירה). העירייה אפשרה להקים פיגומים לביצוע העבודות הנ"ל, ובשתיקתה, כך נטען, אישרה שהשיפוץ נעשה להנחת דעתה. שנית, לטענת העותרים, דרישות העירייה גורפות, שגויות וחסרות פרופורציה למצבו של הבניין. לאור העבודות שבוצעו כאמור לעיל, מצב חזית הבניין מצוין ונאה; והודעת השיפוץ ניתנה כחלק מסדרת הודעות שנשלחו לבניינים בשד' בן גוריון בתל אביב מבלי שהבניין דנן נבחן כלל, ולא ניתנה הדעת למצבו. תחת כותרת זו גם טענו להפליה ואכיפה בררנית שכן בחזיתות מבנים שבבעלות ובחזקת העירייה תלויים מזגנים וצנרת וצורפו תמונות (ויצוין, כי גם אלה לא הוגשו לוועדת ההשגות). שלישית, נטען כי ההודעה חסרת תוקף שכן לא קוימה חובת ההיוועצות עם הוועדה לשימור. כלל לא ידוע אם חברי ועדת השימור קיבלו בפועל את הדרישה ועיינו בה. העירייה לא הציגה אסמכתא תקפה לכך. בנוסף, ועדת השימור לא קיימה דיון בנושא השיפוץ הנדרש ולמעשה, לא מסרה את עמדתה בנושא הדרישה לשיפוץ. גם אם התקבל אישור חלק מחברי הוועדה, אין די בכך שכן אלה אינם "הוועדה". גם הוועדה המייעצת לא התכנסה. אכן היוועצות יכולה להיעשות במגוון דרכים ואף טלפונית, אך היא כוללת בהכרח גם את העברת דברו של הגורם המייעץ בנושא שעל המדוכה לידי הגורם המחליט. ואילו כאן, לא מסרה הוועדה את עמדתה כלל ושתקה. לא היה כל שיג ושיח בין העירייה לבין חברי ועדת השימור בעניין הודעת השיפוץ, לא התקבלה עמדת ועדת השיפוץ (שספק אם בכלל הייתה לה עמדה משלא התכנסה), ולא הוחלפו דעות בין "המנהל" לבין ועדת השימור. נראה, כך נטען, שהדברים נעשו שלא בתום לב, כלאחר יד ומבלי שברצון העירייה לקבל את עצת ועדת השימור בעניין. האישורים המאוחרים אין די בהם, שכן את ההיוועצות יש לבצע טרם הוצאת הדרישה. רביעית, דרישות השיפוץ חורגות מסמכויות העירייה לפי חוק העזר, בהיותן דרישות לשימור במסווה של דרישות שיפוץ. עוד הוסיפו כי כפיית עבודות שימור כאמור היא הפרה של "הבטחה מנהלית" שנתנה העירייה במסגרת הליכי התכנון בזמן הדיון בהתנגדויות בעלי בנייני השימור. על סמך אותה הבטחה אישרו מוסדות התכנון את תכנית השימור ודחו את טענות בעלי הזכויות. דרישות השימור הן מוגזמות ואינן סבירות, ויביאו להוצאות בסכומים ניכרים. זאת לאחר שהעותרים, אשר אינם בעלי אמצעים, כבר הוציאו מכיסם מאות אלפי שקלים לפי דרישת העירייה בשיפוץ הקודם והדבר אף עולה כדי התעמרות בהם. הערה טרם סקירת עיקרי טענות המשיבות: עם הגשת העתירה סברתי כי יש מקום לנצל את הזמן עד להגשת תגובה מקדמית להידברות בין הצדדים, כמו גם לבירור הדרוש מול ועדת השימור בראי טענות העותרים ביחס לדרישות השיפוץ (החלטה מיום 19.9.2022). בתוך כך, דיון שהיה קבוע בתיק נדחה, לבקשת הצדדים, לצורך מיצוי המו"מ ובחינת התכנות הצעת פשרה תוך קבלת עמדת גורמים מוסמכים ומקצועיים בעירייה, לרבות דיון בוועדת השימור (החלטה מיום 1.1.23). ביום 31.5.2024 הודיעה העירייה כי הצעת הפשרה שהועלתה אושרה על ידי הגורמים המוסמכים, אך בא כוח העותרים ביקש שהות לבחון את הדברים עם מרשיו. כעולה מהודעות הצדדים, לאחר מכן נערך סיור בנכס בהשתתפות נציגי העירייה והעותרים. אלא שאז, למרבה הצער, ואף שניתן היה לכאורה להבין מהבקשות שהוגשו לבית המשפט כי ב"כ הצדדים הגיעו להסכמות שנדרש להן אישור הגורמים המוסכמים בעירייה (שהתקבל, כאמור) – הודיעו העותרים כי הם עומדים על המשך ניהול ההליך. העותרים הודיעו כי אין בידם לקבל את הצעת הפשרה, באשר אף היא מחייבת אותם בהוצאת כספים מרובים ללא הצדקה עניינית, ולפחות חלק מהעותרים הם אנשים מבוגרים מאוד וללא אמצעים (ראו הודעת העותרים מיום 13.7.23 והחלטתי בהמשך לה). במצב דברים זה קבעתי מועד להגשת תגובה ודיון מקדמי בעתירה. תגובת המשיבות לעתירה הוגשה אפוא לאחר כל הנ"ל, ומתייחסת גם למצב הדברים לאחר הגשת העתירה. עוד אציין כי מעיון בפרוטוקול הדיון בוועדה ההשגות נמצא כי אחד העניינים העיקריים שהעותרים שם טענו כנגד דרישת השיפוץ הוא פתיחת המרפסות שנסגרו במהלך השנים (ללא היתר). נטען על ידם, כי כיוון שזהו בניין לשימור, לא יתאפשר להם לקבל רישיון שיפוץ שמאפשר את סגירת המרפסות מחדש, כך שהתוצאה של דרישה זו לפתיחת המרפסות שנסגרו לפני שנים ארוכות, קשה מאוד עבור העותרים. אבן נגף זו הוסרה עם אישור ועדת השימור בישיבתה מיום 13.7.2023, לכך שיינתן רישיון שיפוץ מבלי שתידרש פתיחת מרפסות (החלטת ועדת השימור מיולי 23, נספח 12 לתגובה המקדמית), ונותרה על הפרק בעניין זה, הדרישה להאחדת הפתחים בלבד. עיקרי טענות המשיבות על פי הפסיקה והכללים המקובלים במשפט המינהלי, בהעדר פגם מהותי בהחלטה, לא יתערב בית המשפט בהחלטת ועדת ההשגות. לטענת העירייה, העותרים לא הצביעו על פגם כלשהו שנפל בהחלטת ועדת ההשגות, ובוודאי שלא הצביעו על פגם המצדיק את ביטולה; ואין עילה להתערבות בהחלטתה, שניתנה בהתאם לסמכותה ולאחר דיון מפורט בטענות העותרים. למעשה, כך נטען, העתירה מכוונת להודעת השיפוץ כהחלטה הנתקפת, וזוהי עתירה כנגד הודעת השיפוץ ולא כנגד החלטת וועדת ההשגות, שממנה מתעלמים העותרים ברוב רובה של העתירה (התייחסותם להחלטת ועדת ההשגות דלה ביותר, בסעיפים 62-63 בלבד). בכך הם מבקשים לאלץ בית משפט זה לדון כערכאה ראשונה בטענות שהעלו בהשגה, ואין לאפשר זאת. יש אפוא לדחות את העתירה על הסף כבר מטעם זה, בהעדר עילה להתערבות בהחלטה. גם לגופו של עניין, אין נימוק המצדיק התערבות בהחלטה ויש להותירה על כנה מטעמיה. העירייה הדגישה בתגובתה את החשיבות הרבה שהיא רואה בשיפוץ ושמירה על תקינות חזיתות בתים, בטיחות המבנים וחזותם האסתטית. עוד הבהירה כי למן שנת 2006 לערך החלה לנקוט פעולות מכוח סמכותה על פי חוק העזר שקדם לזה החל כיום [חוק עזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון), תש"ם-1980]. לצורך כך משקיעה העירייה משאבים רבים ומעמידה הסדרי סיוע כספיים, צוותי סיוע ותכנון וצוותים מקצועיים ומשקיעה מיליוני שקלים בשנה לקידום האינטרס הציבורי שביישום חוק העזר. כיוון שמשאביה מוגבלים ואין בידה לפעול בבת אחת בכלל אזורי העיר לאור גודלה וצפיפות הבתים בה, פועלת העירייה לפי מתחמים. בבחירת המתחמים מביאה העירייה בחשבון כחלק משיקוליה, את מיקומם ומתעדפת מתחמים מרכזיים שבשל מיקומם הם "חלק מכרטיס הביקור של העיר", והאינטרס הציבורי מחייב שמירה על אחזקתם וחזותם התקינה. בין היתר, מתחמים מרכזיים שבהם מבוצעות עבודות שדרוג ופיתוח נרחבות; מבנים המצויים בתוואי הרכבת הקלה שתחליף את התחבורה הציבורית; ומקטעים שייסגרו לכניסת רכב פרטי והרחוב כולו יעבור שיפוץ ושדרוג וישנה את פניו, תוך השקעת כספים ומשאבים רבים מצדה של העירייה במתחמים אלה. העירייה מציינת כי פעלה לאכיפת שיפוץ חזיתות ברחוב הירקון וברחוב ביאליק; וכי בשנים האחרונות היא פועלת בין היתר לאכיפה ברחוב בוגרשוב, מדרחוב נחלת בנימין, גורדון, שינקין, דיזינגוף, בן יהודה, שדרות נורדאו, שלמה המלך, יהושע בן נון, פרישמן ושדרות בן גוריון שבענייננו. אשר לעבודות השיפוץ שלטענת העותרים בוצעו בבניין בעבר נטען, כי העבודות שבוצעו בשנת 2011 הן עבודות ותיקונים נקודתיים להסרת סכנה בטיחותית בשל אפשרות הפיכתו של הבניין ל"מבנה מסוכן". בוצעו גם עבודות נוספות ללא היתר. כל אלה אינם "שיפוץ" כהגדרתו בחוק העזר ועל כן, סעיף 5(ב) לחוק העזר אינו מונע את הוצאת דרישת השיפוץ. בנוסף, גם לאחר שבוצעו עבודות אלה, כפי שנמצא בביקורת שנערכה באוקטובר 2021 ועל פי חוות דעת מומחה העירייה וקביעת הוועדה - נותרו ליקויים שיש לתקן, כמפורט בחוות הדעת ובדרישת השיפוץ. בניגוד לנטען, וכפי שקבעה הוועדה, דרישת השיפוץ הוצאה לבניין לאחר בדיקה ונסמכת על חוות דעת המהנדס שצורפה לדרישה. הטענות לאכיפה בררנית נדחו על ידי הוועדה משום שנטענו בעלמא ללא הצגת ראיות. זוהי קביעה עובדתית על יסוד הראיות שבאו לפני הוועדה ואין להתערב בקביעה זו. התמונות שצורפו לעתירה לא הוגשו לוועדה. מעבר לכך, העירייה פועלת להסרת כלל המזגנים מחזיתות ראשיות שנראות מהרחוב במבנים שבבעלותה והמזגנים הועתקו למקומות שלא נראים מן החוץ או לחזיתות צד אחוריות, כפי שגם נדרש מהעותרים במקרה זה ומכל בניין שניתן בידו רישיון שיפוץ. באשר לקיום חובת ההיוועצות עם ועדת השימור ולטענה כי מדובר בדרישות שימור במסווה של דרישה לשיפוץ – חזרו המשיבות על קביעות הוועדה, כי חברי ועדת השימור אישרו את דרישת השיפוץ באופן שעונה לדרישות הדין; ולכל היותר, אם בכלל, מדובר בפגם טכני בלבד שאין בו כדי לאיין את כוחה של דרישת השיפוץ. ממילא גם רופא הפגם, ככל שהיה, באישור ועדת השימור מאפריל 22. ועדת השימור אף שבה ודנה נוספות בפרטי השיפוץ לגופם בישיבתה מיום 13.7.2023 שבה נדונה הצעת הפשרה, תוך אישורה וקביעת הוראות לגבי אופן ביצוע השיפוץ. עוד נטען כי אין מניעה לשלוח דרישה לשיפוץ מכוח חוק העזר גם לבניינים לשימור; וכי כפי שקבעה ועדת ההשגות, דרישת השיפוץ אינה מהווה דרישה לשימור. ולראיה: אושר לבצע שיפוץ וליתן רישיון לשיפוץ מבלי לעמוד על פתיחת המרפסות, דבר שאינו אפשרי במסגרת שימור. העירייה פירטה כי לאור החלטתי, שעודדה הדברות בין הצדדים, התקיימה פגישת התייעצות בתאריך 5.12.2022. בהמשך לה, הנושא נדון בישיבה אצל מהנדס העיר, שם הוחלט לקדם רישיון שיפוץ לבניין ללא פתיחת המרפסות תוך שהעניין יובא לאישור ועדת השימור. לאחר שחברי ועדת השימור אישרו זאת במייל חוזר, אושררה החלטה זו בהחלטה נוספת של ועדת השימור מיולי 23 שנזכרה לעיל. העתירה נתמכה בתצהירה של העותרת 6. התגובה המקדמית נתמכה בתצהירו של מר ישי נגר, מנהל מחלקת שיפוצי חזיתות בעירייה. דיון בעתירה התקיים לפניי ביום 14.3.2024. במסגרתו הובהר, כי ועדת השימור אפשרה להותיר את המרפסות סגורות (מבלי לגרוע מדרישת האחידות). ב"כ המשיבות אף ציינה כי ככל שקיימת בעיה כספית בביצוע מעמידה העירייה הסדרי סיוע, לרבות הסדרים חריגים במקרים חריגים וכי העירייה עושה כל שביכולתה להגיע להסכמות שיפות לכל כיס; ולאפשר שיפוץ מינימלי שמצד אחד, יביא לתוצאה ראויה מבחינת האינטרס הציבורי ותכלית החוק ומצד שני, לא יכביד על הבעלים יתר על המידה ויאפשר לבצע שיפוץ. צוין גם, כי ניתן לפנות לחברה עזרה וביצרון שיכולה לסייע ואף לבצע או לפנות לקבלנים אחרים. הוצע לצמצם את השיפוץ לחזיתות שנראות מהרחוב, ואף הוסכם להעביר את המזגנים לחזית צד ושיפוץ מינימלי בחזיתות אחרות (עמוד 4 שורות 9-14, 23-28). כאמור, העותרים דחו הצעות אלה ועמדו על ביטול דרישת השיפוץ. אף על פי כן, לא אמרתי נואש ועודדתי את הצדדים לבוא שוב בדברים ולדון בפרטים על מנת להגיע להסכמות גם לאחר הדיון. ניתנה בידי הצדדים שהות ארוכה, אותה הארכתי לבקשתם, עד שבסופו של דבר הודיעו הצדדים כי לא הגיעו לכל הסכמה ובית המשפט התבקש ליתן פסק דין. הגיעה, אפוא, העת ליתן פסק דין בעתירה. דיון והכרעה אקדים מסקנה לדיון ואציין כי לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפניי ושמעתי את הצדדים, אני דוחה את העתירה בהעדר עילה להתערב בהחלטת ועדת ההשגות. לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם מנהלי שנפל בהחלטתה או באופן קבלת ההחלטה ולא כל שכן, פגם כאמור המצדיק את ביטול ההחלטה או את ביטול הודעת השיפוץ. החלטת הוועדה התקבלה בהליך כדין, תוך שניתנה לעותרים זכות טיעון נרחבת, היא מנומקת כדבעי, ולגופה אין היא חורגת ממתחם הסבירות. המסגרת הנורמטיבית – הסמכות להוציא דרישת שיפוץ, הליך ההשגה והביקורת השיפוטית ראשית אציין כי כל ההדגשות בקו תחתי בציטוטים שבפסק הדין, הן תוספת שלי. דרישת השיפוץ סעיף 249(13א)) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (פקודת העיריות) קובע כי בסמכות העירייה "להורות בדבר שמירת המראה של חזיתות הבתים, לרבות סיודן ושיפוצן". נקבע עוד כי בידה "להתקין חוקי עזר כדי לאפשר לעירייה ביצוע הדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשותם על פי הפקודה או כל דין אחר או לעזור לה בביצועם, או כדי לדרוש מבעל נכס או מחזיקו לבצע באותו נכס עבודה הנחוצה למטרה האמורה" (סעיף 250 לפקודה). כמו כן, מוסמכת היא לקבוע הוראות בדבר מתן רישיון או היתר בקשר לאותם דברים וגביית אגרות בעדן (סעיף 251 לפקודה). מכוחן של ההוראות הנ"ל חוקק חוק העזר לעיריית תל אביב שבנדון. חוקי עזר דומים חוקקו בעיריות רבות אחרות. לנוחות הדיון בטענות העותרים, להלן חלק מהוראותיו של חוק העזר. בסעיף 1 לחוק העזר, סעיף ההגדרות, נקבע: "חזית – המעטפת החיצונית של הבית מכל צדדיו, לרבות הגג ושטח הקרקע המשמש את הבית כחצר". "שיפוץ – עבודות בחזיתו של בית, לרבות – (1) עבודות צביעה, טיוח, סיוד, סתימה, מילוי, ציפוי, עיבוי, חיפוי וחישוף; (2) שינוי מקום צנרת חיצונית; (3) תיקון או החלפת ריצוף, גינון, גדרות ומסתורי אשפה; (4) עבודות להגנה מפני חלודה, סדיקה, רטיבות או מים; (5) הסרת מזגן, מיתקן קירור או הסקה, העתקתו או חיפויו, לרבות צנרת המשמשת אותם; (6) תיקון, צביעה או החלפה של חלונות, הוספת אדני חלון וכרכובים, שמשות, דלתות, מעקות, ארובות, סורגים, מרזבים, תריסים, גגות, גגונים, מצללות, בדי הצללה, סוככים, ספסלים, אדניות ושלטים; (7) הסרת תורני אנטנות, דוודים, קולטים, שאין בהם שימוש או תיקונם; (8) איסוף, הסדרה או הבלעה בתוך צנרת או תעלות של מיתקני גז ושל כבלים, לרבות כבלי חשמל, כבלי טלוויזיה ותקשורת, על ציודם הנלווה; (9) תיקון, צביעה, החלפה, הסרה או העתקה של מיתקנים ואבזרים, בין שהם מחוברים חיבור של קבע לבית או לחצריו, ובין שאינם מחוברים". בסעיף 4 לחוק העזר נקבע: "4(א) נוכח המנהל, כי מראה חזית הבית אינו תקין, הוא רשאי לדרוש מבעל הבית בהודעה בכתב, כי יעשה בה שיפוץ. (ב) בהחלטה על מתן דרישה לשיפוץ, ניתן להביא בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה: (1) אופי הבית; (2) מראה חזית הבית, לרבות הצורך באחידות צורתה; (3) השתלבות הבית בסביבתו, לרבות ברחוב ובשכונה שבהם הוא מצוי; (4) הוראות תכנית על פי חוק התכנון והבנייה; (5) התאמת הבית להנחיות בדבר שיפוץ המתחם שבו הוא מצוי. (ג) בדרישת השיפוץ יקבע המנהל, את מהות העבודות הנדרשות על פי חוות דעת המהנדס, ואת המועד שבו על בעל הבית להגיש לו בקשה לרישיון שיפוץ; כמו כן תכלול דרישת השיפוץ הודעה על זכותו של בעל הבית להגיש השגה לוועדה בתוך המועדים הקבועים בסעיף 7 לחוק עזר זה. (ד) בעל בית שקיבל דרישה לשיפוץ, יגיש למנהל, בתוך התקופה שצוינה בדרישה, בקשה לרישיון שיפוץ ובה יכלול את תיאור עבודות השיפוץ שיבצע בהתאם לדרישה". ה"מנהל", בעל הסמכות להוציא דרישת שיפוץ לפי חוק העזר, הוא "עובד עירייה בכיר במינהל ההנדסה שמונה על ידי ראש העירייה לביצוע הוראות חוק עזר זה" (סעיף 1). בעיריית תל אביב הוסמכה סגנית מהנדס העיר להוציא דרישת שיפוץ לפי חוק העזר (כתב הסמכה מיום 3.1.2021 שצורף לתשובת העירייה להשגה, נספח 13 לעתירה בעמוד 131). ה"מהנדס", שחוות דעתו נדרשת לפי סעיף 4(ג) לחוק העזר לצורך קביעת העבודות הנדרשות, הוא "מהנדס לפי חוק הרשויות המקומיות (מהנדס רשות מקומית), התשנ"ב-1991, או עובד עירייה שמינה ראש העירייה ובלבד שהתקיימו בו תנאי הכשירות לפי סעיף 4 של החוק האמור" (שם). סעיף 5 לחוק העזר, שעל הוראותיו נשענו, בין היתר, טענות העותרים, קובע: "5(א) לא ידרוש המנהל לשפץ בית לפני חלוף חמש עשרה שנים מיום גמר בנייתו או מיום שנעשה בו שיפוץ להנחת דעתו של המנהל, זולת אם היה סבור, מטעמים מיוחדים שיפרט בדרישתו, כי מצבו של הבית מחייב זאת לפני חלוף התקופה. (ב) לא תינתן דרישה לשיפוץ לגבי בית המיועד לשימור כמשמעותו בחוק התכנון והבנייה, אלא בהתייעצות עם הוועדה לשימור אתרים כמשמעותה בתוספת הרביעית לחוק האמור". חוק העזר קובע, כי שיפוץ על פיו לא ייעשה "אלא על פי רישיון לפי חוק עזר זה", ואולם היתר לביצוע העבודות לפי חוק התכנון והבניה מייתר את הצורך ברישיון נוסף לפי חוק העזר (סעיף 3. ראו גם סעיפים 4 (ג) ו- (ד)). עוד קובע חוק העזר, כי מי שקיבל הודעת שיפוץ וסבור כי "הבית אינו טעון שיפוץ או כי אין לבצע בו עבודות שפורטו בדרישה" רשאי להגיש לוועדה השגה בתוך 60 ימים ממועד קבלת הדרישה (ראו סעיף 7, לרבות הסמכות לדון בהשגה שהוגשה באיחור "מטעמים מיוחדים שיירשמו" שבס"ק (ד)). והודעה על הזכות להגיש השגה, תימסר בהודעת השיפוץ. בהתאם, בהודעת השיפוץ שבענייננו, נדרשו העותרים להגיש בקשה להיתר לשיפוץ לפי עקרונות ההודעה, והודעה לעותרים גם זכותם להגיש השגה. עוד ובזיקה לסעיף 4(ב)(5) לחוק העזר אציין כי עיריית תל אביב, מינהל ההנדסה – מחלקת שיפוצי חזיתות, פרסמה "אוגדן הנחיות עיצוב לשיפוץ חזיתות הבניין" לצורך שיפוץ לפי חוק העזר (האוגדן צורף בנספח 14 לתגובה, להלן: אוגדן ההנחיות). הנחיות אלה כוללות פירוט רב, ועל פניו יש בהם תועלת רבה בהדרכת בעלי הדירות לצורך הגשת הבקשה להיתר שיפוץ. בנוסף, במסגרת הודעת השיפוץ מוזמנים בעלי הדירות לפנות למינהל ההנדסה שם יועמד לרשותם צוות תכנון שידריך בביצוע השיפוץ וכן יובאו לידיעתם הסדרי סיוע כספי שהעירייה מעמידה לצורך השיפוץ. בעלי הדירות מופנים שם גם למידע באתרי האינטרנט שצוינו שם בעניין המימון (סעיף 7 להודעת השיפוץ). תכלית החקיקה היא, אפוא, כלשון פקודת העיריות, "שמירת המראה של חזיתות הבתים", דהיינו: נראות הבתים והבטחת מראה חיצוני נאה הם שעומדים מאחורי הסמכות שהוענקה לעירייה. זאת להבדיל, למשל, מהסמכות להורות על ביצוע שיפוץ לפי חוק העזר לתל-אביב-יפו (מבנים מסוכנים), התשס"ב-2001 (חוק העזר מבנים מסוכנים), שביסודה הבטחת שלום הציבור. כך עולה גם מדברי ההסבר לחוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 21), תשכ"ד-1964 (הצ"ח 618, 15.7.1964). הנוסח שהוצע שם שונה במעט מזה שהתקבל – בנוסח שהוצע ניתנה הסמכות להורות בדבר "סיודם, תיקונם ושיפוצם של בניינים והחזקת חזיתותיהם במצב תקין ..." – אך התכלית והעיקר בהענקת הסמכות זהים. לפי דברי ההסבר "זה שנים מתלבטות העיריות, ובפרט בערים הגדולות והוותיקות יותר, בהבטחת מראה חיצוני נאה ומתוקן לבניני העיר. מצבם המוזנח של הבתים מכער את רחובות ערינו; בתים נהרסים מהעדר סיוד, תיקון ושיפוץ; ורכוש רב, שלמשק הלאומי ענין חיוני בו, נפגע קשה". מטרת התיקון, כאמור בדברי ההסבר, היא להקנות לעירייה כלים חוקיים ליתן הוראות מחייבות בעניין זה, לרבות לפי הצורך גם קביעת הסדרי מימון. טיבה של הסמכות להוציא דרישת שיפוץ לפי סעיף 4 לחוק העזר, נגזר מההסמכה שבפקודה ותכליותיה. בהתאם, גם הפעלתה של הסמכות שבחוק העזר היא לצורך הבטחת מראה נאה ותקין של הבתים. לפי סעיף 4 דרישת השיפוץ תוצא אם נוכח המנהל כי "מראה חזית הבית אינו תקין". ודוק: במילים "אינו תקין", אין הכוונה למקולקל כי אם "שאינו כתיקונו", דהיינו: לא הולם, לא ראוי, חריג, לא רגיל, לא כפי שהוא צריך להיות וכיוצ"ב. ראו לעניין זה נוסח הצעת החוק שהובא לעיל, שם נעשה שימוש במונח "החזקת החזיתות במצב תקין" ובדברי ההסבר הובהר כי עסקינן בסמכות להבטיח את "מראה חיצוני נאה ומתוקן". ראו גם ההגדרה המילונית של המונח "תקין": "נורמלי, שהוא כתיקונו ..." (מילון אבן שושן חדש ומעודכן לשנות האלפים (2010)). ראו גם סעיף 58 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 לפיו חייב בעל דירה להשתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה של הרכוש המשותף ונקבע כי "לעניין זה 'החזקתו התקינה' – שמירה על מצבו של הרכוש המשותף כפי שהיה בעת גמר הבניה ... ". על הפעלתה של הסמכות להוציא דרישת שיפוץ חלים כמובן דיני המשפט המינהלי, ונדרשת גם חוות דעת מהנדס לקביעת מהות העבודות הנדרשות. בנוסף, סעיף 4 לחוק העזר מונה מספר שיקולים שהמנהל רשאי לשקול כאשר הוא מפעיל את סמכותו להוציא דרישת שיפוץ. בכלל זה, מציין חוק העזר שיקולים של אופי המבנה והשתלבותו בסביבת הרחוב והשכונה, וכן שיקולים נורמטיביים בדמות הוראות התכנית שחלה במקום על פי חוק התכנון והבנייה, והנחיות השיפוץ הרלבנטיות למתחם בו מצוי הבניין. אעיר כי על פניו ולפי נוסח הסעיף אין מדובר ברשימת שיקולים סגורה. סבורני, כפי שעוד אזכיר בהמשך, כי בקביעת הדרישות יש להביא בחשבון גם את הנטל הכלכלי שכרוך בשיפוץ. עד כאן באשר להודעת השיפוץ, ומכאן לוועדת ההשגות. טיבו של ההליך לפני ועדת ההשגות, תפקידה וסמכויותיה, והביקורת השיפוטית על החלטתה בחוק העזר נקבע הרכבה של ועדת ההשגות כדלקמן: "ועדה שבה חברים המנהל הכללי של העירייה או מי מטעמו, גזבר העירייה או מי מטעמו ואדריכל שאינו עובד עירייה או ממלא מקומו שימונו על ידי המועצה" (סעיף 1). לגופו של עניין מוסמכת הוועדה להכריע בהשגה שהוגשה לה בטענה ש"הבית אינו טעון שיפוץ או כי אין לבצע בו עבודות שפורטו בדרישה" (סעיף 7(א)). מעבר לכך לא נקבעו הוראות נוספות בחוק העזר או בחוק ייעודי אחר, גם לא בנוגע לסדרי עבודתה של הוועדה ובאשר לביקורת שיפוטית על החלטותיה. כפי שעולה מהרכב הוועדה שנקבע בחוק העזר, ועדת ההשגות והעירייה אינן גוף אחד, שכן לצד גזבר העירייה ומנכ"ל העירייה (או מי מטעמם), מכהן בה גם אדריכל שאינו עובד עירייה. דומה כי הרכב הוועדה יכול אף הוא ללמד, לצד הוראות חוק העזר האחרות וכללי המשפט המנהלי, על טיבו ואופיו של הליך ההשגה שמלפניה, כמו על גם תפקידה והשיקולים הצריכים לעניין במתן החלטה בהשגה. ניתן לומר כי הליך ההשגה הוא "מעין ערר" על דרישת השיפוץ, שנדון לפני הוועדה שהיא גוף מנהלי-מקצועי ייעודי נפרד מן העירייה, שעליה להכריע במחלוקת שבין העירייה לתושביה. זהו חלק מההליך המינהלי, לרבות לצורך הכלל של מיצוי ההליך המינהלי המקובל במשפטנו. בדומה להליכים מקבילים לפני גופים דומים, הוועדה מוסמכת לבחון ולשקול את דרישת השיפוץ דה-נובו, במגבלות הסמכות המקורית שבדין להוצאת דרישת השיפוץ, בשים לב לטענות הצדדים והראיות שבאו לפניה; ובסמכותה להחליף את שיקול הדעת של המנהל בהוצאת דרישת השיפוץ. ודוק: על המשיג להביא לפני ועדת ההשגות ראיות לתמיכה בטענותיו ולהביא לפניה את כל טענותיו בעניינים שבסמכות הוועדה, ועליו להציג טענותיו באופן מפורט כבר בהשגה, שהיא, כאמור, חלק מההליך המנהלי. בדומה לדין החל בביקורת שיפוטית על החלטות של גופים מנהליים בהליכי ערעור, ערר או השגה דומים, אין בידי המשיג להעלות במסגרת העתירה על החלטת ועדת ההשגות טענות חדשות כנגד הודעת השיפוץ או להגיש ראיות נוספות שלא הגיש לפני הוועדה (ראו למשל ע"א 5238/13 וינברג נ' מנהל מיסוי מקרקעין-מחוז תל אביב (5.3.2015) פסקאות 6-7, ופסקה 7 בפרט, אשר לתכליתה של הלכה זו. סבורני כי הדברים שנאמרו שם ביחס להליך השגה לפני ועדת הערר לפי תקנות מיסוי מקרקעין, יפים גם לכאן). עוד לעניין הליך ההשגה ובחינת דרישת השיפוץ על ידי ועדת ההשגות – להבדיל מביקורת שיפוטית על החלטת ועדת ההשגות – אביא כאן מהדברים שהזדמן לי לומר לאחרונה בעניין אחר (עת"מ 2849-04-24 ביטון נ' עיריית תל אביב (15.4.24) (לא פורסם)), כדלקמן: "... על פניו מעוררת ההחלטה [החלטת ועדת ההשגות שנדונה שם – י'ב'] קושי לכאורי בהעדר התייחסות לגופו של עניין לפרטי השיפוץ שנדרשו – הן מבחינת עצם קיומו של ליקוי במובן חוק העזר, הדורש תיקון, והן באשר לאופן התיקון (ביחס לדרישות שהעותרים חלקו עליהן, כמובן); ובהעדר התייחסות להצעות העותרים לשיפוץ בחלופות זולות יותר (ראו גם חוות הדעת מטעמם). ועדת ההשגות הסתפקה בהחלטתה באמירות כלליות בדבר חוקיות הדרישות וסבירותן. על פניו, נדמה כי התהפכו היוצרות – נראה שוועדת ההשגות ישבה על המדוכה והפעילה 'מעין ביקורת שיפוטית' על דרישות השיפוץ כאילו מדובר בהליך לפני בית המשפט לעניינים מנהליים. נדמה כי לגישת הוועדה או כפועל יוצא של החלטתה, בית המשפט הוא זה שאמור לכאורה לשיטתה להידרש לפרטי הפרטים של דרישות השיפוץ שעליהם קבלו המשיגים-העותרים (לרבות חוות דעת מטעמם), והדבר יידון לגופו למעשה לראשונה במסגרת ההליך המשפטי. כך, בניגוד לכללי המשפט המינהלי ולמקובל בבית משפט זה. על פניו ועדת ההשגות היא חלק מההליך המנהלי ומחובת מיצוי ההליכים. על תפקידה וסמכויותיה ניתן ללמוד גם מזהות חבריה כאמור בחוק העזר, הכולל אדריכל וגזבר. כעולה מתקנה 7 לחוק העזר, בידה להיכנס לעובי הקורה באשר לפרטי השיפוץ הנדרש – הן בשאלה אם כלל נדרש שיפוץ והן באשר לתוכנו, לרבות תוך התייחסות להוראות חוק העזר ולאוגדן ההנחיות, כשיש להביא בחשבון גם את עלויות השיפוץ. והחלטתה של ועדת ההשגות באה במקום דרישת השיפוץ המקורית". לבסוף אזכיר בקצרה מושכלות ראשונים באשר לביקורת השיפוטית על החלטות רשויות המינהל. כידוע, בית משפט זה לא יחליף את שיקול הדעת של הרשות בשיקול דעתו שלו (ראו למשל, מני רבים בג"ץ 289/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421 (1980)); ולא יתערב בהחלטה "אלא אם תימצא בה סירכה מאלו סירכות המצדיקות התערבותנו, כעשייה שלא כחוק, שלא בסמכות, שלא בתום לב או שלא בסבירות ראויה" (בג"ץ 2929/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נ(3) 441,446). הערה לעניין סמכותו של בית משפט זה: טרם חתימתו של פרק זה אעיר, כי סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה מנהלית (או ערעור מנהלי) על החלטת ועדת ההשגות, אינה מעוגנת במפורש בחוק העזר או בכל חוק אחר. נדמה כי דבר קיומה של סמכות מעורר קושי ממשי, ואינו נקי מספקות. העותרים ציינו כי הסמכות נעוצה בהוראות סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 בצירוף עם פריט 8(א) לנספח א' לחוק זה שעניינו "החלטת רשות מקומית או נושא משרה או תפקיד בה...". לאור הרכב הוועדה הכולל גם אדריכל שאינו חבר העירייה, קשה לומר כי החלטת הוועדה היא החלטת העירייה, וכך גם בשל תפקידה להכריע במחלוקת שבין העירייה והמשיגים. במקרים אחרים שבהם הוקמה ועדה מנהלית-מקצועית לבחינת החלטת הרשות המקומית הוקנתה לבית משפט זה סמכות מפורשת לדון בעתירה או בערעור על החלטתה (כך למשל הסמכות לדון בערעור כנגד החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה לפי פרט 7 לתוספת השנייה לחוק זה; הסמכות לדון בערעור על החלטת ועדת הערר לפי סעיף 16 לתוספת הרביעית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 שבפרט 5 לתוספת השנייה, כשהזכות להגיש ערעור לבית משפט זה צוינה במפורש בסעיף 16(ג) לתוספת הרביעית לחוק התכנון והבניה שבמסגרתו הוקמה אותה ועדת ערר; ועוד דוגמאות רבות בתוספת הראשונה והשנייה לחוק בית המשפט לעניינים מנהליים). אף נדמה כי הליך של ערעור מנהלי, מתאים יותר לעניין זה מהליך של עתירה מינהלית. מכל מקום, המשיבות לא חלקו על הסמכות, הסוגיה לא נדונה, ובנסיבות אלה אניח את העניין לעת שיידרש. יצוין עוד למען הסדר הטוב, כי אין מדובר בעתירה בעניין חוק שיפוץ בתים ואחזקתם, תש"ם-1980 הנזכר בפריט 15 לתוספת הראשונה לחוק. סמכות זו, מותנית בהכרזה על אזור שיפוץ על ידי השר שלא הופעלה (לפחות במקרה זה). אוסיף עוד לשלמות התמונה, כי ועדת ההשגות שלפי חוק העזר שיפוץ חזיתות גם אינה מופיעה בתוספת שלפי סעיף 4 לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992, ועל כן (ובהעדר הוראה אחרת בחוק אחר), על פניו, גם אין הוראות חוק זה חלות עליה, לרבות זכות הערעור על החלטתה לפי סעיף 45 לאותו חוק. בשים לב למגמת העירייה להרחיב את השימוש בסמכות לפי חוק העזר לשיפוץ חזיתות, נראה שיש לשקול קביעת הוראות בדבר סדרי הדיון בוועדת ההשגות ולהסדיר גם לאור האמור לעיל, את נושא סמכות בית המשפט בביקורת על החלטותיה. מצוידים בכל אלה, נפנה כעת לדיון בטענות העותרים. תחילה אתייחס לטענות הכלליות שהועלו כנגד דרישת השיפוץ ולאחר מכן אדון בטענות כלפי סעיפי הדרישה. דיון בטענות העותרים השיפוץ שעשו העותרים בעבר בשל דרישת העירייה לפי חוק העזר מבנים מסוכנים, אינו מונע הוצאת דרישת שיפוץ לפי חוק העזר שיפוץ חזיתות בתים כאמור, לפי סעיף 5(א) לחוק העזר שיפוץ חזיתות "לא ידרוש המנהל לשפץ בית לפני חלוף חמש עשרה שנים מיום גמר בנייתו או מיום שנעשה בו שיפוץ להנחת דעתו של המנהל, זולת אם היה סבור, מטעמים מיוחדים שיפרט בדרישתו, כי מצבו של הבית מחייב זאת לפני חלוף התקופה". לטענת העותרים הם ביצעו שיפוץ בבניין לפני פחות מ- 15 שנים שהסתיים בשנת 2012 (עבודות השיפוץ משנת 2012), והעירייה לא נימקה בנימוקים מיוחדים את דרישתה לשיפוץ נוסף בטרם חלף המועד, כנדרש בסעיף 5(א) הנ"ל. מקובלת עלי החלטת הוועדה כי אין בעבודות השיפוץ משנת 2012 כדי להחיל בנסיבות העניין את הגנת סעיף 5(א) לחוק העזר, ואין לי אלא לחזור על האמור בהחלטה. כעולה גם מהעתירה, מדובר בעבודות שביצעו העותרים בעבר לאחר דרישה שקיבלו לפי חוק עזר מבנים מסוכנים לתקן ליקויים בטיחותיים, על מנת להבטיח את שלום המחזיקים והציבור, ובטרם תישקל הכרזת הנכס כמבנה מסוכן. על פי מכתבו של מנהל מדור מבנים מסוכנים בעירייה לעותרים מיום 11.7.2010 (נספח 5 לעתירה), נדרשו הם לתקן ליקויים בטיחותיים בדמות סדקים וקילופי טיח בקירות חיצוניים, התפרקות טיח והתפוררות לבנים במעקה הגג בחזית הקדמית, התפרקות גושי בטון בפינות מרפסות וסדקים בעמוד קומת הקרקע. אף צוין כי באחד העמודים התפרקו גושי בטון ונחשף ברזל חלוד ואכול בחלקו. חוק העזר מבנים מסוכנים, כשמו כן הוא, עניינו בשמירת בטיחות הבניין לטובת תושביו ולטובת הציבור המבקר בהם ועוברי האורח. השיפוץ שנעשה בשל דרישה זו אינו מאיין כשלעצמו את הפעלת הסמכות לפי חוק העזר שיפוץ חזיתות בתים, שתכליתו שונה ועניינו בחזות הבניין ופני העיר. ממילא עבודות השיפוץ משנת 2012 אינן עבודות שבוצעו "להנחת דעתו של המנהל" כמשמען בחוק העזר שיפוץ חזיתות. "המנהל" לצורך חוק העזר שיפוץ חזיתות הוא מי שמונה על ידי ראש העיר לצורך חוק עזר זה (סגנית מהנדס העיר), ואינו מי שמופקד על נושא המבנים המסוכנים בעירייה. כאמור, גם תכלית החוק שונה, כפי שנלמד כבר משמותיהם של חוקי העזר (ולא רק). העותרים טוענים, כי במסגרת עבודות השיפוץ משנת 2012 בוצעו גם עבודות נוספות, מעבר למה שנדרש על פי מכתב מנהל מדור מבנים מסוכנים לצורך הסרת הסכנה. לתמיכה בטענתם צירפו לעתירה העתק תכנית השיפוץ של האדריכל שהרם מיום 20.1.2011 (נספח 10 לעתירה). אלא שהוועדה קבעה כי כיום, לאחר ביצוען של העבודות בעבר, המצב הוא שיש לבצע את העבודות שלפי דרישת השיפוץ מושא העתירה. בקביעה עובדתית-מקצועית זו אין דרכו של בית המשפט לעניינים מנהליים להתערב. כאמור, אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו, וביתר שאת כשמדובר בעניינים מקצועיים. מה גם שלא הוצגה תשתית שיש בה כדי לפגום בקביעה זו של הוועדה, שנסמכה גם על חוות דעת המהנדס והתמונות שהוצגו לה. הטענות שהעלו העותרים בעניין זה הן טענות כלליות בעלמא. העותרים לא המציאו לוועדת ההשגות חוות דעת מטעמם (כזו לא צורפה גם לעתירה). לעתירה זו צירפו הם, כאמור, את תכניות האדריכל שהרם שנטען כי עבודות השיפוץ משנת 2012 בוצעו לפיה. התכניות הללו לא הוגשו בהליך לפני ועדת ההשגות, טעם המצדיק כשלעצמו שלא להידרש להן כלל (למסמכי ההשגה והתצהיר שהוגשו לוועדה ראו נספחים 12 ו- 14 לעתירה). ממילא הם הוגשו ללא התייחסות מקצועית ליחס שביניהם לבין עבודות השיפוץ שנדרשו מהעותרים. למעשה, העותרים לא הגישו כל התייחסות מקצועית לדרישת השיפוץ לוועדת ההשגות (כמו גם לבית המשפט). קיצורו של דבר: גם בהנחה שעבודות השיפוץ משנת 2012 בוצעו על פי תכנית האדריכל שהרם (ולא הוכח שכך), אין בביצוען כדי לגרוע מתוקפה של דרישת השיפוץ שבענייננו, הנסמכת על בדיקה עובדתית-מקצועית של המצב כיום. יתר על כן, כפי שקבעה הוועדה (והעותרים גם אינם חולקים על כך), עבודות השיפוץ משנת 2012 נעשו על ידי העותרים בלא היתר. אני דוחה את הטענה כי העירייה אישרה בשתיקתה את ביצוען של העבודות, שלפי הטענה כללו גם מעבר לדרוש לתיקון להסרת הליקויים הבטיחותיים. קשה להלום שטענת השתק ומניעות מסוג זה תתקבל, ותוביל לאיון הסמכות לפי חוק העזר שיפוץ חזיתות, בנסיבות של ביצוע שיפוץ ללא היתר בניגוד לדין. פשיטא שבהעדר בקשה כדין לרישיון שיפוץ או היתר בניה ובהעדרם, לא ניתן ללמוד על בקרה כלשהי של העירייה או של מוסד התכנון, ולא ניתן להסיק משתיקתה של העירייה, כי השיפוץ נעשה להנחת דעתם של גורמי המקצוע בעירייה. אזכיר, כי לפי הוראות חוק העזר שיפוץ חזיתות, יש לבצע עבודות תוך קבלת רישיון שיפוץ וצריך שהעבודות יהיו להנחת דעתו של המנהל כמשמעו לפי חוק העזר שבענייננו. לסיכום פרק זה: עבודות השיפוץ משנת 2012 אינן מונעות את הוצאתה של דרישת שיפוץ לפי חוק העזר שיפוץ חזיתות בתים בענייננו. הדרישה לביצוע שיפוץ הוצאה כדין לפי מצבו העדכני של הבניין לאחר בדיקת מהנדס, ואינה "חלק מסדרת הודעות" שהוצאו ללא בדיקתו העותרים טוענים, כי מדובר בדרישה גורפת שהוצאה לבניינים ברחוב, שאינה תואמת את מצבו של הבניין, ותיאור הבניין בדרישה, הוא אף ההפך הגמור ממצבו של הבניין בפועל. בהמשך לקביעותיי לעיל, גם כאן אין לי אלא לחזור על קביעות הוועדה, אשר העותרים לא הצביעו על כל עילה להתערב בהן על פי כללי הביקורת השיפוטית (ובכלל). הוועדה קבעה כי "... טענת המשיגים כי לא בוצעה ביקורת בבניין וכי דרישת השיפוץ הוצאה בעלמא, אין לה על מה שתסמוך הן כעולה מהדרישה עצמה ומפרוטוקול ועדת ההשגות (דברי מר שחאדה)" (פסקה 4.6 להחלטה); וכי "... מדברי מר שחאדה, פירוט העבודות בדרישה, וצילומי הבנין נראה כי הבית אכן זקוק לשיפוץ ולכן טענה זו נדחית" (פסקה 4.5 להחלטה). לא עלה, אפוא, בידי העותרים להניח עילה להתערבות בית המשפט בהחלטה גם בעניין זה. אתייחס בהמשך באופן פרטני לכל אחד מסעיפי הדרישה שבהודעת השיפוץ ולא אתעכב על כך גם כאן. עם זאת, על מנת שלא יחסר, אתייחס כאן לשני עניינים שהובאו על ידי העותרים כתמיכה לטענתם שהבניין לא נבדק. העותרים טענו כי הדרישה בעניין הסורגים מלמדת שהעירייה לא בחנה את הבניין, שכן אין סורגים בחזית הפונה לרחוב ויתר הסורגים נאים ורובם אינם נראים מהרחוב. אין בטענה ממש. אזכיר כי חזית על פי הגדרות חוק העזר אינה רק זו שפונה לרחוב הראשי. אציין עוד כי מעיון בתמונות, עולה למשל כי בקומה ראשונה קיים "סורג בטן" שנראה גם מהרחוב הראשי אף שהוא מותקן בחלון חזית צד, שכן חזית הצד של הבניין נראית מהרחוב הראשי (ראו למשל התמונה בעמודים 102-104 לעתירה, נספח 12), ומדיניות העירייה כפי שמצוין באוגדן ההנחיות היא שלא להתיר התקנת "סורג בטן". העותרים טענו גם כי בוצעו עבודות איטום בגג בשנת 2015 ובדרישה צוין כי יש לבצע איטום ככל שלא בוצע, וגם מכאן עולה שלא בוצעה בדיקה. כפי שציינה הוועדה המקומית (גם במסגרת ההשגה) אם יוצגו מסמכים להוכחת ביצוע העבודה בשנת 2015 כטענת העותרים, לא תעמוד העירייה על ביצוע עבודה זו (לעת הזו הוצגה הצעת מחיר בלבד), ונראה כי העירייה תהא פתוחה לשכנוע בעניין זה גם אם תוצג לה בדיקה מקצועית שאין בכך צורך. בכל מקרה, גם אם יימצא שאין צורך באיטום לאחר הצגת הוכחות, אין מעיד הדבר שלא נעשתה בדיקה. חובת ההיוועצות עם ועדת השימור קוימה כדין לטענת העותרים, כמפורט לעיל, לא קוימה חובת ההיוועצות עם הוועדה לשימור אתרים, כדרישת סעיף 5(ב) לחוק העזר. העותרים טוענים כי כלל לא ברור ולא הוכח שמלוא המידע הוצג לוועדת השימור בהעדר אסמכתא. גם אם הוצג מלוא המידע, טוענים העותרים לפגם שנפל אצל הגוף המייעץ (ועדת השימור) בקבלת ההחלטה לאשר את הודעת השיפוץ בנוהל העבודה שקבעה לעצמה; ובקבלת ההחלטה על ידי המנהל, בהעדר היוועצות "פעילה" עם ועדת השימור, תוך קיום שיג ושיח והחלפת דעות. הכל מחמת שאישור ועדת השימור ניתן על פי נוהל העבודה בשתיקה (בהעדר התנגדות) ומבלי שוועדת השימור מסרה עמדה פוזיטיבית בדבר למנהל כך שלא ניתן לומר כי נתנה דעתה לעניין. העותרים מסכימים כי היוועצות יכולה להיעשות במגוון דרכים ואף טלפונית, אך לטענתם נדרש כי הגורם המייעץ יעביר את דברו בנושא שעל המדוכה לידי הגורם המחליט. ואילו כאן, לא מסרה הוועדה את עמדתה כלל ושתקה. עוד הוסיפו כי העירייה פעלה בחוסר תום בתום לב, כלאחר יד ומבלי שברצונה לקבל את עצת ועדת השימור. הטיעונים מכוונים לאישור הראשון שניתן והודע בדרישת השיפוץ מספטמבר 21, שכן לטענת העותרים ההיוועצות צריכה להיעשות טרם הודעת השיפוץ ואין בהיוועצות מאוחרת כדי להועיל. לא מצאתי ממש בטענות אלה ולא ראיתי להתערב גם בקביעת ועדת ההשגות בעניין זה. כך קבעה, בין היתר, הוועדה: "כעולה מהמסמכים שצורפו בפנינו ומתגובת העירייה עולה כי קוימה חובת היוועצות בדרך ובאופן שנקבעו על ידי ועדת השימור ... בחוק העזר אין הוראה מפורשת המסדירה את אופן קיומה של חובת ההיוועצות. אם כך, ועל פי הפסיקה ועדת השימור יכולה על פי שיקול דעתה לקבוע את הדרך הנכונה לקיום חובה זו, ובתנאי כי בדרך שנקבעה על ידה אכן מקוימת חובה זו כדי לשמור וליישם את מטרת חובת ההיוועצות. מטרת חובה זו נובעת מהצורך לבחון שאכן עבודות השיפוץ הנדרשות הינן בגדר הוראות חוק העזר, אינן פוגעות בערכי השימור ותואמות את הוראות התוספת הרביעית לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 ... במקרה דנן לא מצאנו כי חובת ההיוועצות באופן שנקבעה בהחלטת ועדת השימור חרגה ו/או מנוגדת לחוק ו/או פוגעת בזכות כשלהי ו/או מנוגדת לפסיקה. אנו סבורים כי ועדת השימור פעלה כדין ובסמכות. ההתייעצות קוימה כהלכה והחלטת ועדת השימור לאישור דרישת השיפוץ נתקבלה כדין...". על פי נוהל העבודה של ועדת השימור (שנקבע על ידה), דרישת השימור תועבר לבחינת ועדה מייעצת שמונתה על ידה מקרב אדריכלי מחלקת השימור, אשר תשלח את עמדתה לחברי ועדת השימור, ואם לא תתקבל תגובה בתוך 10 ימי עבודה, יראו את הבקשה לדרישה כמאושרת (ראו נספח 24 לעתירה). סבורני, כקביעת ועדת ההשגות, כי ועדת השימור רשאית לקבל החלטה בדרך זו, אשר עולה בקנה אחד עם תכלית חובת ההיוועצות. על פי כללי ההתייעצות, אין הכרח לקיים היוועצות בישיבה פיזית או בהתכנסות של כל חברי הוועדה. הדין אף אינו מחייב שהקשר בין הגוף המוסמך לגוף המייעץ יהיה קשר ישיר או פנים אל פנים דווקא ו"ככלל לפי דיני ההתייעצות, זו אינה חייבת להתקיים במתכונת שכוללת חילופי דברים בעל פה בנוכחות של בעל התפקיד המוסמך" (ראו דפנה ברק-ארז המשפט המינהלי (כרך א' 2010), עמוד 275 ה"ש 48 וטקסט סמוך. ראו גם שם בעמ' 314 סעיף ו: "היעדר דרישות פורמליות לגבי מתכונת ההתייעצות") (להלן: ברק-ארז). יתר על כן, בניגוד לטענת העותרים, אף נקבע במפורש בפסיקה, כי הייעוץ של הגוף המייעץ (כאן, ועדת השימור), יכול שיינתן גם בשתיקה, ואין הכרח שהגוף המייעץ ימסור לגוף המחליט עמדה פוזיטיבית. כך נקבע בבג"ץ 5483/95 גינדי נ' שר הדתות פ"ד מט(5) 661, בעמ' 670-671, מפי כבוד השופט זמיר, כי: במקרה הרגיל, הרשות המינהלית יוצאת ידי חובתה להתייעץ כאשר היא פונה אל הגוף המייעץ בדרך נאותה, מבהירה את כוונתה לקיים התייעצות כהילכתה, וממתינה זמן סביר לקבלת תשובה מן הגוף המייעץ. [...] מכאן, שבמקרה הרגיל די לה לרשות המינהלית, לאחר שפנתה אל הגוף המייעץ בדרך נאותה, שתמתין זמן סביר לקבלת תשובה. אם לא הגיעה כל תשובה מן הגוף המייעץ תוך זמן סביר, יכולה הרשות להניח, בהיעדר ראיות לסתור, כי הגוף המייעץ מסכים שהרשות תפעיל את סמכותה לפי שיקול-דעתה. לשם הזהירות יש להוסיף שכך הדין במקרה הרגיל. עם זאת, ייתכן מקרה מיוחד, שבו עולה מן החוק או מנסיבות המקרה כי הרשות המינהלית אינה נפטרת בדרך זאת מחובת ההתייעצות, אלא שומה עליה לנקוט, במסגרת חובה זאת, צעדים נוספים". ראו גם ע"א 4275/94 הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ נ' א' ת' ניהול מאגר הספרות התורנית, פ"ד נ(5) 485 (1997) פסקה 23 בעמוד 513, שם מובאים הדברים הנ"ל בהסכמה, תוך שהובהר כי נכונים הם ביחס לקבלת עמדת הגוף המייעץ. כשמדובר בקבלת החלטה בגוף המחליט, לא ניתן להסתפק באמת המידה המקלה של הסכמה שבשתיקה. נמצא, אפוא, כי אין חובה לקיים דיון פיזי דווקא בוועדת השימור, אין חובה שיתקיים שיג ושיח אקטיבי בין ועדת השימור למנהל, אין חובה שוועדת השימור תביע עמדתה באופן פוזיטיבי ביחס לדרישת השיפוץ שהוצאה ודי גם בהעדר התנגדות או בשתיקה. ברי כי לפי נסיבותיו של עניין כזה או אחר, עשוי להידרש ליבון עניינים שונים תוך שיח בין הגוף המחליט למייעץ, אך אין חובה א-פריורית כזו מעצם טיבה של חובת ההיוועצות (כפי שטענו העותרים), וככלל די גם בהסכמה שבשתיקה מצד הגוף המייעץ. כמפורט באישור ועדת השימור מספטמבר 21, חברי הוועדה קיבלו את כל המידע הדרוש (תיאור העבודות הנדרשות לכל אחד מהמבנים וצילומים), וחובת ההיוועצות קוימה בהתאם לנוהל העבודה שקבעה ועדת השימור. אני דוחה את הטענה כי לא הוכח שהמידע הועבר לחברי ועדת השימור בהעדר אסמכתא להנחת דעתם של העותרים. עומדת לרשות חזקת תקינות המינהל בעניין זה, שלא הונח שמץ של תשתית ראייתית לסתירתה. סבורני, כפי שקבעה ועדת ההשגות, כי ההיוועצות על פי נוהל העבודה שקבעה הוועדה הולמת את תכלית החקיקה ועומדת בדרישות הדין. ממילא לא ביססו העותרים כל טעם שיצדיק חריגה מן הכלל המקובל ביחס לקיום חובת ההיוועצות כמפורט לעיל, לעניין הוצאת דרישת השיפוץ שבנדון. יתר על כן, אזכיר כי כפי שציינתי לעיל, כשעלה בהמשך הדרך, לאחר הגשת העתירה, עניין עקרוני יותר של ויתור על הדרישה לפתיחת המרפסות, התקיים דיון בוועדת השימור ושיג ושיח, וההיוועצות באותו עניין התנהלה בהתאמה לנסיבות ולתכלית חובת ההיוועצות. ועוד - כפי שעולה מאישור ועדת השימור מספטמבר 21, בפועל התקבל אישור פוזיטיבי של ארבעה מחמשת חברי הוועדה, המהווים רוב כדין לקבלת החלטה, כך שאין מדובר "רק" במצב שבו לא התקבלה תגובה של חברי ועדת השימור בחלוף 10 ימים. אין כל יסוד לטענה שהחובה קוימה במקרה זה מן הפה אל החוץ, וכפי שקבעה גם ועדת ההשגות, לא הונחה ולו ראשית של תשתית עובדתית לסתור את חזקת התקינות של ההיוועצות. אוסיף כי בנסיבות אלה, גם לא היה כל מקום להעלות טענה לחוסר תום לב כפי שטענו העותרים. גם אם אניח שנפל פגם באישור ועדת השימור מספטמבר 21 (ואיני סבורה שנפל כזה), הרי שהוא נרפא בהחלטת ועדת השימור מאפריל 22 הנזכרת לעיל. אם לא די בכך, אזכיר גם בהקשר זה כי לאחר הגשת העתירה שבה ונזקקה ועדת השימור לדרישת השיפוץ שבנדון בישיבתה מיום 13.7.2023, שבמסגרתה אישרה את הודעת השיפוץ, אך מבלי לעמוד על הדרישה לסגירת מרפסות, אשר את ביטולה אישרה הוועדה. בהתאם לתורת הבטלות היחסית או התוצאה היחסית הנהוגה במשפטנו, שלפיה יש להפריד בין שאלת קיומו של הפגם לבין תוצאתו, בנסיבות אלה הפגם (אם היה) הוא מינורי, ובקיום היוועצות מאוחרת כאמור יש כדי לרפאו, ואין כל מקום לפסול את דרישת השיפוץ בגינו [לעיקרון הבטלות היחסית או התוצאה היחסית ראו למשל עע"ם 3493/08 שחמון נ' רשות הרישוי המקומית לתכנון ולבניה תל אביב יפו, פסקה 17 (13.12.2010); בג"ץ 2910/04 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' משרד החינוך פ"ד נט(3) 625 (2004) פסקה 34 בעמ' 642. עוד לתוצאתו של פגם בקיום חובת ההיוועצות, ראו: ברק-ארז, בעמוד 318; יצחק זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב' מהדורה שניה מורחבת, התשע"א -2011), בעמודים 1231-1233]. דרישת השיפוץ לפרטיה, אינה דרישה לשימור ב"תחפושת" העותרים טוענים כי דרישות השיפוץ בהודעה חורגות מסמכויות העירייה לפי חוק העזר, שכן בפועל הן דרישות לשימור במסווה של דרישות שיפוץ ומטעם זה, לשיטתם, הוצאה הודעת השיפוץ בחריגה מסמכות. הדרישות בהודעת השיפוץ שהעותרים רואים בהם ביצוע עבודות שימור הן אלה: סעיף 3.1 - הבאת כל הפתחים למצב אחיד ותיקונם; סעיף 3.2 - תיקון והשלמת מעקות מרפסות לקבלת מראה אחיד וצביעתם; סעיף 3.3 - לפתיחת מרפסות; סעיף 3.5 - סילוק הסורגים והתקנת חדשים "פנימה למישור הקיר"; סעיף 3.7 - העתקת מנועיהם של מזגנים מפוצלים; סעיף 3.10 - הסרת החוטים, הכבלים והצינורות שעל הקירות החיצוניים, והתקנה של צנרת חיצונית מפלדה בתוואי מאושר ושל מרזבים מפח אבץ. כאמור, ועדת ההשגות דחתה את הטענה כי דרישת השיפוץ היא למעשה דרישה לשימור וקבעה כי "מההגדרה הנ"ל [הגדרת שיפוץ בחוק העזר – י'ב'], ממטרת החוק, מחובת בעל הבית לשמור על חזית אחידה ומראה תקין, ניתן ללמוד כי הדרישה היא דרישה לעבודות שיפוץ סטנדרטיות ואין המדובר בעבודות שימור". עוד קבעה כי "עיון בעבודות המפורטות והנדרשות לצורך שמירת חזית הבית בצורה אחידה מלמד כי המדובר בהסרת מפגעים מקירות חוץ על מנת שהחזית של הבניין תהיה אחידה בצורתה. מעבר לדרישה נשמעו הסברים לכל אחד מפרטי הדרישה שניתנו ע"י מר שחאדה בדיון שנערך וכן ניתן אישור וועדת השימור לדרישת השיפוץ. לאחר שעיינו בטענות הצדדים, בעובדות שהוצגו בפנינו, בהוראות החוק ובפרשנות לחוק, מצאנו כי הדרישה לביצוע עבודות השיפוץ נשוא הדרישה הינן עבודות שיפוץ כמשמעותן בחוק העזר ולא עבודות לשימורו" (פסקה 4.4 להחלטה). אכן, כקביעת ועדת ההשגות, אין מניעה לשלוח דרישה לשיפוץ מכוח חוק העזר גם לבניינים לשימור; ונדמה כי חובת ההיוועצות עם הוועדה לשימור הקבועה בסעיף 5(ב) לחוק העזר כשמדובר בבניין לשימור, מלמדת כשלעצמה על קיומה של הסמכות לעשות זאת. הסמכויות אינן מוציאות זו את זו. דרישות השיפוץ האפשריות לפי חוק עזר שיפוץ חזיתות חלות על כל בניין, גם אם אינו לשימור. הכל כנדרש להשגת התכלית של שמירת חזות נאה ותקינה. עם זאת, יישומה של הסמכות לפי חוק עזר שיפוץ חזיתות לגבי בניין לשימור דורש תיאום עם ועדת השימור, בעיקר על מנת שלא לפגוע בערכי שימור ובתכלית חקיקת השימור. ומכאן חובת ההיוועצות עם ועדת השימור (ליחס בין הסמכויות ראו גם ה"פ (הרצ') 19130-01-09 עיריית תל אביב נ' אליאשווילי מיום 2.4.2013. ערעור על פסק דין זה נדחה בע"א (מחוזי - ת"א) עיזבון המנוח אליאשווילי ז"ל נ' עיריית תל אביב יפו מיום 27.3.2014. יצוין כי פסקי הדין ניתנו ביחס לחוק העזר הקודם). ביחס לדרישה לפתוח מרפסות – העותרים טענו כי זו דרישה שימורית מובהקת, שכן חובת הבעלים לפי חוק העזר היא לשמור על מראה תקין של חזות הבית ולמנוע התבלות, אך לא להחזיר את הבניין למצבו לקדמותו, כמצבו בראשיתו לפני עשרות שנים. נטען כי פתיחת המרפסות אינה באה בגדר "שיפוץ" לפי חוק העזר, ומהווה גם פגיעה קשה ובלתי מידתית בעותרים ובאורח חייהם. העותרים טענו כי ככל שיסירו את החלונות או התריסים הקיימים לצורך האחדה, לא יוכלו לסגור מחדש את המרפסות, שכן לא יתקבל לכך היתר של ועדת השימור הדורשת פתיחת המרפסות. חלק נכבד מטענותיהם הפנו העותרים הן במסגרת ההשגה (ראו פרוטוקול הדיון שם) והן בעתירה, כנגד הדרישות "לפתוח" את כל המרפסות. אלא שכאמור, הדרישה לפתיחת המרפסות בוטלה שעה שוועדת השימור התירה לקדם רישיון שיפוץ שאינו כולל פתיחת מרפסות. נותרה בהקשר לכך הדרישה להאחדת נראות הפתחים, שבה אדון בהמשך. אתייחס כעת באופן פרטני לעבודות שנותרו על כנן והעותרים טענו כי הן עבודות שימור. הדרישה להחליף צנרת מים וביוב חיצונית לצנרת מפלדה יצוקה בתוואי מאושר ומרזבים מפח אבץ – העותרים כרכו את הטענות בעניין זה יחד עם הטענות לגבי פתיחת המרפסות (סעיף 119 לעתירה), וטענו כי אף זו "דרישה שימורית מובהקת" שבינה לבין מטרת חוק העזר (שמירה על חזית נאה), אין דבר. נטען כי מדובר בהשבתת הדירות ממגורים ופירוק כל מוצאי צנרת הביוב מהקירות והחלפת צנרת פלסטיק תקינה בצנרת יצוקה וכבדה ולא תקנית שכבר לא מייצרים בייצור המוני, וכי בחלק מהדירות צריך יהיה לשנות את מיקום החדרים הרטובים בשל הצורך בתוואי מאושר. אלא שהעותרים לא נדרשו להחליף את הצנרת בביתם (ראו גם הדיון לפני ועדת ההשגות, נספח 17 בעמוד 155 לעתירה, ביחס לפתרונות אפשריים). ממילא כל הנטען בסעיף 140 לעתירה, אינו מעוגן בדבר ונטען בעלמא ובכלליות, ללא כל תשתית ראייתית וללא כל אסמכתא מקצועית לטענות. כך הן לפני ועדת ההשגות והן בעתירה. יצוין כי הדרישות ביחס לצנרת תברואה, מים וניקוז מעוגנות באוגדן ההנחיות, שחל על כל המבנים שהוצאה להם דרישת שיפוץ, לרבות בעניין החומרים שמהם תעשה הצנרת. נקבע כי "צנרת תברואה תותקן בגוש אחורי/חזיתות צד, תהיה מפלדה בתוואי אנכי ומאושר". כך בדיוק גם ביחס לצנרת המים ולגבי המרזבים, שנקבע כי יהיו עשויים מפח או חומר שווה ערך (סעיפים 2-3, 5 להוראה בעניין "צנרת תברואה, מים וניקוז" בעמוד 99 לנספחי התגובה). כאמור, אוגדן ההנחיות חל לגבי כל המבנים שהוצאה להם דרישת שיפוץ, ולאו דווקא על מבנים לשימור באופן המשמיט את הקרקע תחת הטענה ל"דרישות שימור בתחפושת". לעניין הדרישה להעתקת מנועי המזגנים – העותרים טוענים כי מדובר בעבודת שימור קלאסית, שעלותה מאות אלפי שקלים. עוד טענו, כי גם אם לכשיתבצע שימור של הבניין, ספק אם ניתן יהיה לעמוד בדרישה זו בשל מבנה הבניין והעדר מקום אלטרנטיבי. עוד טענו כי מנועי המזגנים כלל אינם נראים מהרחוב ואינם פוגעים בשום אופן בחזותו הנאה מאוד של הבניין. טענות העותרים גם בעניין זה, נטענו בעלמא ללא כל תימוכין או ראיה. לא הונחה תשתית כלשהי לטענה ביחס לעלות השיפוץ בעניין זה, או לטענה כי אין מיקום אלטרנטיבי או פתרון אפשרי אחר שונה מזה הקיים. לא ברורה הטענה שמדובר בדרישה שימורית מובהקת, שנטענה אף היא בעלמא. זו דרישה שרלבנטית לכל בניין ועניינה בהסרת מנוע המזגן, המכער את חזית הבניין. עבודה מסוג זה נזכרת במפורש בהגדרת שיפוץ (סעיף 1(5) לחוק העזר: "הסרת מזגן, מיתקן קירור או הסקה, העתקתו או חיפויו, לרבות הצנרת המשמשת אותם"). אזכיר שוב כי הסמכות קיימת ביחס לכל החזיתות, מה גם שלפי התמונות, קיים גם מנוע מזגן בקומה האחרונה בחזית הפונה לרחוב בן גוריון, לצד המרפסת. עוד אציין כי הפרטים ביחס לביצוע יידונו בוודאי לעת הגשת רישיון השיפוץ. אם אמנם יימצא שאין אלטרנטיבה רלבנטית אפשר יהיה בוודאי למצוא פתרונות להנחת דעת המנהל. אזכיר כי לפי דברי ב"כ העירייה בדיון הוסכם לעת המו"מ שניהלו הצדדים להעביר את המזגנים לחזית צד. יש להניח כי אפשרות זו בעינה עומדת. גם דרישה זו להעתקת מנועי המזגנים, מעוגנת באוגדן ההנחיות, היא חלה על כלל הבניינים שקיבלו דרישת שיפוץ ולא רק על בניינים לשימור, ואין היא "דרישה שימורית" (ראו פרק "מתקנים ואביזרים המוצמדים למעטפת הבניין" בעמוד 99 לתגובה המקדמית, פרק משנה "מזגנים"). יצוין כי גם על פי האוגדן "במקרים חריגים בלבד, בהם אין אפשרות ו/או פתרון כלשהו להעתקת המזגנים באופן שלא יראה מן החוץ, תישקל הצבת מזגנים על גבי חזית הנראית מהרחוב במסתור שישולב בעיצוב האדריכלי של החזית ועל פי פרט מאושר, באישורו של אדריכל העיר". אשר לטענת האפליה והאכיפה הבררנית שהעלו העותרים בעניין זה אציין, כי התמונות שצורפו לעתירה לא הובאו לפני ועדת ההשגות ואין מקום להיזקק להן כאן. שם גם העלו העותרים בדיון טענות בגוון אחר וטענו שהעירייה מתפשרת עם לא מעט בניינים על דרישות השיפוץ ומאפשרת לשפץ רק חלק מהחזיתות (ראו עמוד 72 לפרוטוקול בפסקה המתחילה ב"הטענה השלישית" ודברי ב"כ העירייה בתחתית העמוד). מעבר לכך, העירייה ציינה בתגובה לעתירה כי היא פועלת להסרת כלל המזגנים מחזיתות ראשיות שנראות מהרחוב במבנים שבבעלותה. אציין עוד, כי אכן מצופה מהעירייה כי ככלל תפעל ברחבי העיר להתאמת מבנים שבבעלותה לנראות החזיתות שהיא מבקשת ליישם בעיר. בכל מקרה, ברחובות שבהן מוציא המנהל דרישות שיפוץ ברי כי על העירייה לפעול וליישם את אותן הדרישות שדרשה מאחרים מכוח חוק העזר לשיפוץ חזיתות, גם על בנייניה. לעניין הדרישה להסרת הכבלים והצינורות - נטען כי אלה אינם מצויים בחזית הפונה לרחוב אלא רק בחלק הצדדי והאחורי, הם אינם נראים לעוברים ושבים ואינם פוגעים בחזות העיר; וכי זו דרישת שימור קלאסית שאין בינה לבין שמירה על חזות תקינה ונאה של הבניין דבר. הטענה שהכבלים אינם נראים לעוברים ושבים או אינם פוגעים בחזות הבניין, נדחתה על ידי הוועדה ואין זה מדרכו של בית משפט זה להתערב בקביעות מסוג זה, שהן קביעות עובדתיות ומקצועיות. מה גם שמעיון בתמונות שצירפו הצדדים ניכר בהחלט כי מדובר בכבלים וצינורות רבים שנראים גם מהרחוב ואף שהם בחזית צד הם נראים גם מהרחוב הראשי ומכערים את חזות הבניין. הטענה שאין בין דרישה זו לבין שמירה על החזות דבר, אינה מתיישבת עם האמור. ושוב, לא ברור מדוע נטען כי זו דרישה שימורית קלאסית שעה שהיא אינה מיוחדת לבניינים לשימור דווקא, וחלה על כלל הבניינים שקיבלו דרישה לשיפוץ מכוח חוק העזר. הכבלים החיצוניים הם אחת הבעיות המרכזיות בעניין זה של שיפור חזות המבנים, ולא בכדי נזכרים הם במפורש בהגדרת שיפוץ שבחוק העזר, ואף מספר פעמים. כך בסעיף 1 ס"ק (2) "שינוי מקום צנרת חיצונית"; בס"ק (8) " איסוף, הסדרה או הבלעה בתוך צנרת או תעלות של מתקני גז ושל כבלים, לרבות כבלי חשמל, כבלי טלוויזיה ותקשורת, על ציודם הנלווה"; וגם בס"ק (5) שהובא לעיל, שעניינו מתקני קירור והסקה. מובהר שם במפורש כי ההוראה מתייחסת גם לצנרת המשמשת אותם. העותרים טענו עוד, כי מדובר בכבלים שהונחו על ידי בזק וחברות הכבלים ואסור להם לגעת בהם, וכן טענו כי משמעות הדרישה להסרתם היא השבתת הדירות מקווי הטלפון הכבלים החשמל, פתיחת הקירות בדירות וחיווט מחדש. לא כך עלה מהתייחסותו המקצועית של מהנדס הוועדה המקומית בדיון בהשגה. שם הובהר כי ניתן לאסוף ולהתקין את הכבלים בצינורות להנחת דעתם של הגורמים המקצועיים. מכל מקום, גם טענה זו נטענה בעלמא ואינה נתמכת בתשתית ראייתית ומקצועית כלשהי. כפי שציינתי לעיל ביחס לדרישה להעתקת מנועי המזגנים, הפרטים ביחס לביצוע יידונו בוודאי לעת הגשת רישיון השיפוץ תוך שלפי העניין והצורך יימצאו פתרונות הולמים. אציין שוב גם כאן, כי כל הדרישות הנ"ל מעוגנות גם באוגדן ההנחיות, חלות על כלל הבניינים, והן אינן בגדר "דרישה שימורית" (ראו ההנחיות בעמוד 99 לתגובה המקדמית). הדרישה להבאת הפתחים והחלונות למצב אחיד ותיקונם – העותרים טוענים כי הדרישה תמוהה, שכן כל הפתחים והחלונות הם אחידים ותקינים, והדרישה ערטילאית ולא ברורה. בנוסף, החומרים הדרושים להחלפת פתחי החלונות הינם החומרים הנדרשים בהתאם לתכנית השימור, ועל כן גם דרישה זו היא שימור בתחפושת. עוד טענו כי "גם אם קיימים מקומות בחזיתות הבניין שאין אחידות בפתחים, הרי שעניין הפתחים וגודלם הוא עניין של טעם אסתטי ושל חופש ההבעה האדריכלי ודרישת האחדת הפתחים מקומה במשטרים קומוניסטים שעברו מן העולם. אין לדרישה זו של האחדה כל זכר בהגדרת עבודות השיפוץ בסעיף 1 לחוק העזר שהוקנתה למהנדס לצורך שמירה על חזית נאה". כעולה מעיון בתמונות ובפרוטוקול הדיון בוועדת ההשגות, העניין הוא בסגירת המרפסות בקומה שניה (ראו המהנדס שחאדה בפרוטוקול הדיון בוועדה ההשגות, בעמוד 70 לתגובה המקדמית, בפסקה השניה). גם במבט לא מקצועי בתמונות שצורפו ניכר כי הסגירות בדירות בקומה השניה שונות מהסגירה שבדירות בקומות האחרות. מכל מקום, גם כאן מדובר בעניין עובדתי מקצועי שאין עילה לבית משפט זה להתערב בו על פי כללי המשפט המנהלי. קשה לקבל את הטענה כי בשם "חופש ההבעה האדריכלי" כנטען, ישנו בעלי הבתים את חזות הבניין (בהשוואה להיתר הבניה), ללא היתר ו"חופש הבעה אדריכלי" זה, גם ימנע הפעלת הסמכות לפי חוק העזר לשיפוץ חזיתות. שהרי לעת קבלת היתר בניה לבניין מאושרות החזיתות וכידוע, לא ניתן לבצע בדירות שינויים שגוררים שינוי החזית ללא היתר בניה. גם אם אין מקום לנקוט בהליכים משפטיים בשל ביצוע עבודות ללא היתר לאור השנים שחלפו מאז סגרו בעלי הדירות את המרפסות (או טעמים רלבנטיים אחרים), אין הדבר גורע מהסמכות המנהלית לנקוט בדרישת שיפוץ לפי חוק עזר שיפוץ חזיתות, שתכליתה שונה מזו של הדין הפלילי, ובמטרה לקדם את השגת המטרה של חזות נאה של פני העיר. אף אין מדובר כנטען בעניין של "טעם אסתטי". כי אם במבנים שבנייתם וחזותם מאושרת בתהליך תכנוני סדור הכולל אישור תכניות ומתן היתרים על פיהם, תוך הפעלת שיקול דעת תכנוני שנתון למוסדות התכנון והגורמים המקצועיים (ולא לעותרים או לאחרים שהחזיקו בדירות או למי מטעמם). כאמור, התכנון המאושר שונה מבלי שבוצע הליך תכנוני של קבלת היתר על הכרוך בכך. קשה עוד יותר הטענה שלדרישת ההאחדה אין זכר בחוק העזר. בסעיף 4 לחוק העזר נקבע כי בהחלטה על מתן דרישה לשיפוץ ניתן להביא בחשבון בין היתר גם את "מראה חזית הבית, לרבות הצורך באחידות צורתה" (ס"ק (ב)(2)). ראו גם הדברים לעיל אשר לתכליתה של הסמכות לפי פקודת העיריות וחוק העזר (בסעיף 37). דרישת האחידות מעוגנת אף היא באוגדן ההנחיות, אין היא חלה על בניינים לשימור אלא על כלל הבניינים, ואינה "דרישה שימורית" (ראו דרישה זו בפרק א – "מעטפת הבניין" בפרק משנה "גמר מעטפת הבניין" בסעיף 1; בסעיף משנה "פתחי חלון" בסעיף 1.1.; בפרק משנה "מרפסות" ביחס למרפסות בהן הותקן פרופיל זכוכית או תריס בסעיף 1.2; בפרק "מעקות המרפסות" בס"ק א). אעיר, כי טרם חתימתו של פסק דין זה ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בת"א 21956-09-21 עיריית תל אביב יפו נ' חברת רונן כהן (29.10.24), שהתייחס, בין היתר, לדרישה להאחדת חזיתות ונקבע בו כי "אין מקום לדרישת ההאחדה של חזיתות הבתים ככל שהיא נוגעת להחלפת החלונות בחזיתות ולהביאן לאחדות, וזאת בנסיבות מקרה דנן מקום בו לא הוכח (ולא נטען) כי החלונות מוזנחים או בלויים". הטענות שהועלו באותו מקרה לא הועלו לפניי. הצדדים גם לא ביקשו להוסיף ולהתייחס לפסק הדין. אוסיף, כי פסק הדין ניתן לגבי העניין לנסיבותיו באותו מקרה, ואין הוא בבחינת הלכה מחייבת או מנחה כלפי בית משפט זה. בשים לב לכך שפסק הדין אינו חלוט, לא ארחיב בעניין. הדרישה לתיקון והשלמת מעקות מרפסת לקבלת מראה אחיד וצביעתם בצבע פוליאורטני – נטען כי המרפסות אחידות ואין צורך להשלים מעקות. גם זה עניין עובדתי מקצועי שלא הונחה תשתית להתערב בו. אוסיף כי מעיון בתמונות, עולה למשל כי צבע המעקות של המרפסות בקומה השניה שונה מהאחרים. בעניין הסורגים – כבר התייחסתי לכך לעיל ואין צורך לחזור על שנאמר. אוסיף כאן כי העותרים טוענים שבחלק מחלונות הצד קיימים סורגים במשך שנים להענקת תחושת ביטחון. אולם לא נדרש להסירם מבלי להתקין סורגים אחרים, כי אם להחליפם. הסמכות לדרוש החלפת סורגים מעוגנת במפורש בסעיף 1 ס"ק (6) בהגדרת "שיפוץ" בחוק העזר. שוב, גם כאן, אין זו דרישה שמתייחסת למבנים לשימור. הדרישה להתקנת סורגים במישור הקיר מעוגנת באוגדן ההנחיות (סעיף 1.4) שחל על כל הבניינים ולאו דווקא ביחס למבנים לשימור. אני דוחה,אפוא, את הטענה כי דרישת השיפוץ, היא מסווה לדרישת שימור או דרישת שימור בתחפושת. וככל שדרוש אזכיר פה כי שוב כי אושר לבצע שיפוץ וליתן רישיון לשיפוץ מבלי לעמוד על פתיחת המרפסות, דבר שאינו אפשרי במסגרת שימור. לא מצאתי ממש גם בטענת העותרים כי בכפיית עבודות שימור במסגרת הודעת השיפוץ הופרה "הבטחה מנהלית" שנתנה העירייה במסגרת הליכי התכנון, כאשר ועדות התכנון בחנו את התנגדויות בעלי הבניינים לשימור. כאמור, אין מדובר כלל בעבודות שימור כי אם בעבודות שיפוץ לפי חוק העזר. די בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת הטענה. ממילא גם לא הוכח כי ההבטחה הנטענת עומדת בתנאים שנקבעו בדין. לתנאים לאכיפת הבטחה מנהלית ראו למשל בג"ץ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה פ"ד ל(1) 637 בג"ץ 8634/08 אלחננוב נ' משטרת ישראל [נבו] (16.10.11). כפי שנקבע בעניין האחרון (פסקה 29 לפסק הדין של השופטת פרוקצ'יה) "כדי שהבטחה מינהלית תחייב את נותנה, יש להוכיח, בראש ובראשונה כי ניתנה. שנית, עליה להיות מפורשת וברורה, ולא מוטלת בספק. יתר התנאים המצטברים הנדרשים לקיום הבטחה מינהלית בת תוקף הם: כי נותן ההבטחה היה בעל סמכות חוקית לתיתה; כי הוא נתן אותה מתוך כוונה להקנות לה תוקף משפטי; כי הוא בעל יכולת למלא אחריה, וכן כי הצד השני הבין אותה כמחייבת. על תנאים אלה מתווסף התנאי כי לא קיים צידוק חוקי לשנות מההבטחה או לבטלה". התנאי הראשון (כי ניתנה הבטחה), לא הוכח ולא הונח לו שמץ של תשתית ראייתית. ככלל, קשה להלום כי אישור תוכנית על ידי מוסדות התכנון תוך הכרעה בהתנגדויות לתכנית, תייצר הבטחה מינהלית כמתואר, של בעל הסמכות לפי חוק העזר לשיפוץ כלפי תושב כזה או אחר של העיר, ועוד על יסוד טענה כללית של התנגדות "בעלי הבניינים" שנדחתה (כאשר אף לא נטען כי העותרים נמנים עם המתנגדים). מכל מקום, לא צורפה הכרעה בהתנגדות רלבנטית, ולא מצאתי בתכנית השימור אמירה כי לא יופעלו הסמכויות לפי חוק העזר שיפוץ חזיתות לגבי בניינים שמיועדים לשימור (ובוודאי שלא הבטחה שכזו). פרוטוקול הדיון לפני החוקר שמונה לדון בהתנגדויות לתכנית השימור שצורף בנספח 25 לעתירה (והמצוטט ממנו בסעיף 122 בפרט) אינו מבסס כל הבטחה שכזו. אף לא מצאתי תימוכין לטענה כי על סמך אותה "הבטחה" אישרו מוסדות התכנון את תכנית השימור ודחו את טענות בעלי הזכויות. נטען עוד כי דרישות השיפוץ הן מוגזמות ואינן סבירות ויביאו להוצאות בסכומים ניכרים, לאחר שהעותרים, אשר אינם בעלי אמצעים, כבר הוציאו מכיסם מאות אלפי שקלים בביצוע השיפוץ בשנת 2012. אני דוחה גם טענה זו שנטענה בעלמא, ללא כל פירוט ומבלי שהובאו ראיות כלשהן להוכחתה. לא הובאו ראיות כלשהן להוכחת עלויות השיפוץ במסגרת הדיון בהשגה (וגם במסגרת העתירה). טענות מסוג זה יש להביא לפני ועדת ההשגות תוך הצגת ראיות ונתונים לרבות חוות דעת לפי הצורך, ולפי העניין אף להציג חלופות זולות יותר וכו'. אעיר עם זאת, כי לא נעלם מעיני כי שיפוץ חזית הבניין כרוך בעלויות שעלולות להיות נכבדות ומכבידות על בעלי הדירות. גם העירייה מודעת לכך, וכפי שציינתי, מעמידה סיוע כספי לצורך ביצוע עבודות השיפוץ. אציין בהקשר זה את הוראת סעיף 9 לחוק העזר שיפוץ חזיתות, שלפיו רשאית העירייה לקבוע כי בעל בית המקיים דרישה לשיפוץ יהיה זכאי למימון הוצאות השיפוץ לפי תבחינים שתקבע העירייה מפעם לפעם. ייאמר כי הדברים הוצגו על ידי העירייה בכלליות, באשר סוגיית הסיוע כלל לא הועלתה לפרטיה על ידי הצדדים, לא עמדה בחזית המריבה ולא נדרשה להכרעה בעתירה. סבורני, כפי שציינתי לעיל, כי גם בשים לב להרכב ועדת ההשגות, השיקול התקציבי רלבנטי אף הוא בהפעלת שיקול הדעת של המנהל בקביעת דרישת השיפוץ ואופן השיפוץ, ובדיון בהשגה על דרישת השיפוץ; וייתכן כי גם בהמשך הדרך, במסגרת אישור פרטי העבודות לצורך רישיון השיפוץ ולאור אוגדן ההנחיות. בעתירה שלפני לא הובא סכסוך קונקרטי שיש בו כדי לעורר או להצדיק דיון בהשלכותיו של הנטל הכלכלי לעניין דרישת שיפוץ כזו או אחרת (ובכלל). אמנם העותרים טענו ביחס לחלק מהעבודות כי הדבר מטיל עליהם עלויות רבות אך טענות העותרים בעניין זה נותרו ערטילאיות כלליות וסתומות מבלי שהובאו נתונים כלשהם, ונעדרו כל תשתית ראייתית. לבסוף אזכיר שוב, כי בית המשפט עשה מאמץ רב בניסיון להביא את הצדדים להסכמות. כאז גם עתה, סבורני כי לשמירה על מרקם יחסים ראוי בין העירייה לתושביה, לקידום האינטרס הציבורי שבשיפוץ החזיתות כמו גם עניינם של העותרים - טובה ההסכמה על פני הליכים משפטיים. בהדברות, מן הסתם, ניתן היה גם כבר לקדם מתן רישיון לפרטיו. למרבה הצער, לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות שייתרו הליך זה. זאת, למרות שעם החלטת העירייה (באישור ועדת השימור) ליתן היתר לשיפוץ הבניין ללא חיוב בפתיחת המרפסות, הוסרה אבן נגף מרכזית ביישוב המחלוקת. אני תקווה כי עתה ישכילו הצדדים לבוא בדברים לביצוע השיפוץ באופן מוסכם לשביעות רצונם של הצדדים תוך שמירה על האינטרס הציבורי. אף שהעותרים דחו את הצעות העירייה, נראה כי הן בעינן עומדות, והעירייה לא תקשה היכן שמצאה מקום להקל כמפורט בפרוטוקול הדיון. סוף דבר לאור כל האמור העתירה נדחית. מתוך התחשבות בעותרים שנדרשים לשאת בהוצאות שיפוץ, אני מחייבת את העותרים בהוצאות המשיבות על הצד הנמוך בסך של 12,000 ₪. המזכירות תדוור לצדדים ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision26900-09-22	["יעל בלכר"]	[{"judgment_id": "38224c88-d195-576c-8628-cdf7cb528df2", "file_name": "26900-09-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 98928, "extension": "docx", "display_name": "26900-09-22- קובץ מקורי"}]
ec1f842a-14a9-58ec-a9de-e28727b9a0a9	ביהמ"ש השלום בראשל"צ, סגנית הנשיא דורית סבן נוי: גז"ד למורשע בעבירות תקיפה הגורמת חבלה ממשית, בילוש או התחקות אחר אדם ועוד (ת"פ 32799-01-24)	32799-01-24	2024-11-26	3	5	2	3MAGISTRATE_COURT	5Central	2Criminal	לפני: כבוד השופטת סגנית הנשיא דורית סבן נוי המאשימה: מדינת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז מרכז נ ג ד הנאשם: מלקן אספה בשם המאשימה: עו"ד יאנה כיואן בשם הנאשם: עו"ד שירן ברגמן גזר דין כתב האישום הנאשם הורשע בהכרעת דין מפורטת, לאחר שמיעת ראיות בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; בילוש או התחקות אחרי אדם העלולים להטרידו, לפי סעיף 2(1) יחד עם סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") ועל פי הודאתו בעבירה של הפרת צו פיקוח, לפי סעיף 22(א) לחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק הפיקוח"). בהכרעת הדין מצאתי כי הוכחו עובדות כתב האישום לפיהן, ביום 1.11.2023 הוטל על הנאשם צו פיקוח זמני לפי הוראות חוק הפיקוח, במסגרתו הוטלו על הנאשם הגבלות ונקבעו סמכויות לקצין הפיקוח, ובין היתר, הרחקה ממקומות בהם מוגש אלכוהול לרבות מועדונים, פאבים, ברים וכו'. צו הפיקוח הוטל עד החלטה אחרת והיה בתוקף ביום 23.12.2023. בתאריך 23.12.2023 בסמוך לשעה 01:10, נכנס הנאשם למועדון ה"וולטר" בראשון לציון, מקום בילוי בו מוגשים משקאות אלכוהוליים (להלן: "המועדון"). במועד זה, בין השעות 01:10 ועד השעה 01:58 לערך, עת בילתה א.א. ילידת 2002 (להלן: "המתלוננת") עם חבריה במועדון, נצמד אליהם הנאשם, ניסה לרקוד עמם, שוחח עמם, הצטלם עמם וניסה ליצור קשר עם המתלוננת, אשר לא שיתפה עמו פעולה. לנאשם ולמתלוננת אין כל הכרות מוקדמת. בשעה 01:58 או בסמוך לכך, עזבה המתלוננת את המועדון והלכה למסעדת "קרייזי מיט" (להלן: "המסעדה") השוכנת בסמוך למועדון, שם ישבו חלק מחבריה. המתלוננת נכנסה למסעדה, ביקשה מחברתה את המפתח לרכבה של החברה, על מנת ליטול את תיקה שנותר ברכב. הנאשם יצא אחר המתלוננת מהמועדון, עקב אחריה והמתין לה מחוץ למסעדה. בחלוף דקות ספורות, יצאה המתלוננת מהמסעדה וצעדה לעבר הרכב, בעוד הנאשם עוקב אחריה עד אשר הגיעה לרכב. כאשר הוציאה המתלוננת את תיקה מהרכב וסגרה את הדלת, תפס אותה הנאשם באמצעות ידו הימנית בגרונה, חנק אותה בכך שהצמיד את אגודלו לצווארה ואמר לה מספר רב של פעמים: "יש לי נשק, תפתחי את הדלת ותיכנסי או שאני הורג אותך". המתלוננת בתגובה, אמרה לנאשם בבהלה שהוא יכול לרקוד איתם, שכן סברה תחילה שזה רצונו, אך הנאשם המשיך לחנוק אותה עד שלא הצליחה לדבר ולנשום. כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נגרמו למתלוננת כאבים בצוואר, נפיחות בגרון וקושי לנשום. כעבור רגעים ספורים, הגיעו למקום שניים מחבריה של המתלוננת, קראו לעברה ושאלו את הנאשם לפשר מעשיו. הנאשם השיב: "הכל טוב", עזב את צווארה של המתלוננת והיא נפלה ארצה. הנאשם גידף את המתלוננת "כוס אמא שלך מי יגע בך יבת זונה יבת שרמוטה", ונמלט מהמקום. תמצית טיעוני ב"כ הצדדים וראיות לעונש: ב"כ המאשימה, עו"ד יאנה מנסור, עמדה על הערכים המוגנים בהם פגע הנאשם ועל נסיבות ביצוע העבירה, בהדגישה את חומרת מעשיו של הנאשם, התכנון שקדם לביצוע העבירה, התמשכותה, הנזק הפוטנציאלי שהיה עלול להתממש אלמלא חבריה של המתלוננת הגיעו לסייע לה והנזקים הפיזיים והנפשיים שנגרמו למתלוננת כתוצאה מביצוע העבירות, כנלמד מעדותה של המתלוננת בבית המשפט ומתצהיר נפגעת העבירה אשר הוגש מטעמה (טל/5). בהפנותה לפסיקה, עתרה ב"כ המאשימה למתחם עונש הולם הנע בין 16 לבין 30 חודשי מאסר בפועל. אשר לעונש בתוך המתחם, הוגש מטעם המאשימה גיליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם (טל/1) הטומן בחובו תשע הרשעות קודמות, בין השנים 2010-2020, בגין עבירות מין; הפרת צו פיקוח; ניסיון לבעילה שגרמה לחבלה גופנית; עבירות אלימות; עבירות כלפי שוטרים ועובדי ציבור; החזקת סכין; סמים; בילוש ופגיעה בפרטיות. כן הוגשו, ארבעה מאסרים מותנים אשר תלויים ועומדים כנגדו וברי הפעלה בתיק זה (טל/2-טל/4). ב"כ המאשימה הדגישה בטיעוניה, כי הנאשם הורשע בעבר בעבירות זהות ודומות שנסיבות ביצוען בעלות קווי דמיון להרשעותיו הקודמות. הנאשם ריצה עונשי מאסר ממושכים וביצע העבירות מושא כתב האישום, בחלוף כחודש וחצי מיום שחרורו ממאסרו האחרון. ב"כ המאשימה הפנתה לכך שהנאשם לא נטל אחריות למעשיו (למעט בעבירה של הפרת צו פיקוח) וניהל משפט ולכן, אין מקום להקל בעונשו. בהינתן כל האמור, עתרה המאשימה להשית על הנאשם, עונש ברף העליון של המתחם. אשר למאסרים המותנים, עתרה להפעלתם באופן הבא, 10 חודשי מאסר ו-6 חודשי מאסר אשר תלויים ועומדים מת"פ (שלום נתניה) 8648-11-15 בחופף אחד לשני ובמצטבר למאסרו הנוכחי (טל/2); 6 חודשי מאסר על תנאי מת"פ (שלום טבריה) 33610-04-20 במצטבר למאסרו הנוכחי (טל/4) וחודשיים מת"פ (שלום רחובות) 11378-08-18(טל/3) בחופף למאסרו הנוכחי, כך שסך המאסרים המותנים שיצטברו למאסרו בתיק זה יעמוד על 16 חודשי מאסר במצטבר, כן ביקשה להשית על הנאשם מאסר מותנה בגין כל אחת מהעבירות בהן הורשע, קנס ופיצוי משמעותי למתלוננת. מנגד, טען ב"כ הנאשם, עו"ד שירן ברגמן כי עסקינן באירוע בודד, ספונטני, כאשר הנזק שנגרם למתלוננת אינו ברף חומרה גבוה וגרס שלעבירת הפרת צו הפיקוח, לא התלוותה עבירת מין. ב"כ הנאשם, ביקש לאבחן את הפסיקה שהוגשה מטעם המאשימה ולשיטתו, אף בחלק מהפסיקה שהוגשה מטעם המאשימה, נקבעו מתחמי ענישה נמוכים יותר מהמתחם לו עתרה המאשימה. בהפנותו לפסיקה מטעמו, ביקש לקבוע מתחם ענישה הנע בין מספר חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות לבין 12 חודשי מאסר בפועל. אשר לעונש המתאים לנאשם, הסנגור התייחס לעברו המכביד והרלוונטי של הנאשם, אם כי ביקש ליתן משקל לנסיבותיו האישיות וביניהן, עלייתו של הנאשם מאתיופיה, קשיי הסתגלות והיעדר גורמי תמיכה. ב"כ הנאשם הדגיש שהנאשם מעוניין לפתוח בפרק חדש בחייו, לכך שנישא ולאחרונה נולדה לו תינוקת. הנאשם נעזר בגורמי התמיכה בתקופת מעצרו וברצונו לנהל אורח חיים נורמטיבי ופרודוקטיבי ולהיות איש משפחה ראוי. לאור כל האמור לעיל, ביקש הסנגור למקם את הנאשם בשליש התחתון של כל מתחם שיקבע ולהסתפק בהפעלת המאסרים המותנים כעתירת המאשימה, 16 חודשי מאסר ולחילופין להוסיף תקופת מאסר קצרה לתקופה זו. הנאשם בחר להגיש מכתב לבית המשפט חלף דברו האחרון לעונש (טל/7), בו עתר להתחשבות בגזירת עונשו. הנאשם הביע רצון לערוך שינוי באורח חייו תוך הכרתו שבחר "במסלולים לא נכונים" ועתה מסתייע בגורמים טיפוליים במסגרת מעצרו. הנאשם מסר שמכיר בחשיבות תמיכתה של זוגתו, לידת בתו והרצון להשתלב בחיים נורמטיביים. דיון והכרעה: מתחם העונש ההולם ונסיבות הקשורות בביצוע העבירה העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. בקביעת מתחם העונש ההולם, שומה על בית המשפט להתחשב בערך החברתי המוגן שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. הערכים החברתיים המוגנים העומדים בבסיס מעשי העבירות בהן הורשע הנאשם, הם הזכות לאוטונומיה ושמירה על שלמות גופה, שלוות נפשה, כבודה, פרטיותה וביטחונה של המתלוננת והגנה על שלום הציבור, שמירה על שלטון החוק וכיבוד החלטות שיפוטיות. מידת הפגיעה בערכים המוגנים מתעצמת, שעה שעסקינן באלימות במרחב הציבורי, בה נפגעת זכותו של אדם להתהלך באופן חופשי ובבטחה ברחוב ומוצא עצמו קורבן לאירוע תקיפה, מבלי שנקט כל פעולה אשר תרמה לכך. ראו בעניין זה דבריו של כב' השופט אלרון ברע"פ 7654/20 כהן נ' מדינת ישראל (18.11.2020) "למרבה הצער תופעת האלימות במרחב הציבורי גואה ופוגעת פגיעה קשה בתחושת הביטחון המוקנית לכל אדם להתהלך חופשי, מבלי שיחוש פחד או חשש שמא ייפול קורבן לתקיפה ספונטנית אלימה [...] אין להשלים עם התנהלות כה אלימה במרחב הציבורי. מעשיו של המבקש חמורים הם ויש בהותרת העונשים על כנם משום העברת מסר המגנה התנהגות אלימה מעין זו, מתוך תקווה שיש בכך כדי לתרום למיגור תופעות אלה ולשמור על ביטחון הציבור (רע"פ 3681/19 שבתאי נ' מדינת ישראל (13.6.2019))." ראו גם דברי כב' השופט סולברג בע"פ 1985/18 אביטן נ' מדינת ישראל (21.6.2018): "עבירות האלימות הן מהחמורות שבעבירות, פגיעתן קשה, והן מערערות את בטחונם האישי של אזרחי המדינה ותושביה. עמד על כך בית משפט זה בקובעו: "יש להילחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. נגע האלימות הינו רעה חולה שיש לבערה מן היסוד, ומן הראוי כי ידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשתית עליהם עונשי מאסר משמעותיים ומרתיעים מאחורי סורג ובריח" (ע"פ 7555/11 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקה 14 (18.7.2012)). הנאשם הפר את צו הפיקוח שהוטל עליו באופן בוטה, עת בחר לצאת למועדון בו מוכרים משקאות אלכוהוליים והחל מהרגע שהגיע למועדון ועינו צדה את המתלוננת, סימנה כמטרה והחל סרט אימה שתחילתו ברחבי המועדון וסיומו במגרש החניה. משמיעת הראיות עלה כי העבירות בוצעו לאחר תכנון מוקדם. הנאשם נצמד למתלוננת ברחבי המועדון, תחילה במסווה חברי אשר הפך ל"חיזור גורלי". הנאשם לא מש מהמתלוננת, לכל מקום אליו שמה פעמיה ברחבי המועדון ובהמשך אף מחוצה לו ועד לאירוע התקיפה. הנאשם נעמד מאחורי גבה כצייד שסימן לעצמו מטרה ועשה כל שלאל ידו כדי ללוכדה, דלק אחריה כאשר יצאה מן המועדון למסעדה, במגרש החניה בו תקף אותה במפתיע, בכך שתפס באמצעות ידו בגרונה, חנק אותה באופן שהצמיד את אגודלו לצווארה, הפציר בה שתפתח את הרכב בעודו מאיים עליה, פעם אחר פעם, שיש לו נשק ושאם לא תפתח את דלת הרכב ותכנס, יהרוג אותה, עד שהמתלוננת לא הצליחה לנשום. הנאשם חדל ממעשיו אך בשל הגעת חבריה של המתלוננת למקום, אז נמלט מהמקום תוך שהוא מגדף את המתלוננת. הנאשם תקף בחורה צעירה כבת 22, באישון לילה, על לא עוול בכפה וכל חטאה היה בכך שבחרה לצאת לבלות עם חבריה הצעירים. הנאשם בחר את המתלוננת כקורבן כפי שצייד בוחר את הטרף ביער, עקב אחריה והמתין ל"שעת הכושר", בו תמצא לבדה על מנת לתקוף אותה ולפגוע בה, תוך שהוא כופה עליה להיכנס לרכב תחת איומים על חייה. הנאשם המשיך לנקוט באלימות אכזרית משוללת רסן כלפי המתלוננת, חרף פערי הכוחות ביניהם, מראהו של הנאשם אל מול גודלה של המתלוננת, ממנו התרשמתי באופן בלתי אמצעי, במהלך שמיעת הראיות. במסגרת הכרעת הדין אף נתתי דעתי לגודלה של כף ידו, אותה כף יד אשר המתלוננת ידעה לזכור ולתארה ככף יד גדולה. בשום שלב במהלך התקיפה, הנאשם לא חדל ממעשיו ולא נענה לתחנוני המתלוננת שיחדל ממעשיו וזו, התמימה, אף הציעה לו כי תרקוד עמו במועדון, רק שיעזוב אותה לנפשה. ניתן אך לדמיין את הנזק הפוטנציאלי שעלול היה להיגרם למתלוננת מעבר לזה אשר נגרם, אלמלא חבריה היו מגיעים להצילה מפני ידיו של הנאשם ואת תסריטי האימה שחלפו במוחה שעה שהנאשם חונק אותה, מפציר בה לפתוח את דלת הרכב ולהיכנס לתוכו תוך איומים על חייה. כנקבע בממצאי הכרעת הדין, כתוצאה ממעשה התקיפה נגרמו למתלוננת חבלות של ממש בדמות כאבים בצוואר, נפיחות בגרון וקושי לנשום ואך בדרך נס, לא נגרמו למתלוננת חבלות פיזיות חמורות יותר. על הנזקים הנוספים שנגרמו למתלוננת כתוצאה ממעשיו של הנאשם ניתן ללמוד גם מהצהרת נפגע העבירה שהוגשה מטעמה (טל/5), בה תארה המתלוננת שלאחר האירוע לא עבדה מספר חודשים, טופלה במשך חודש שלם בטיפולי אינהלציה והתקשתה לאכול. עוד מסרה, שמאז האירוע מתקשה לישון בלילות, חווה סיוטים בהם רואה את מבטו של הנאשם ניבט לנגד עיניה, בעודו חונק אותה ומאיים עליה שיהרוג אותה. המתלוננת סובלת מחרדות ופחדים וחוששת להסתובב לבדה. תחושות הפחד והאימה, כמו גם הנזקים הנפשיים שהסב הנאשם למתלוננת במעשיו, ילוו את המתלוננת לאורך כל ימי חייה. בחינת מדיניות הענישה הנוהגת בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש מגלה מנעד רחב, אולם במקרים בעלי קווי דמיון למקרנו נראה כי המנעד מתחיל מעונשי מאסר בפועל. לשם המחשה אפנה למספר דוגמאות, אשר לחלקן נלוות עבירת איומים: עפ"ג (מחוזי ב"ש) 10382-01-22 ברחיה נ' מדינת ישראל (18.5.2022): נמחק ערעורו של נאשם אשר הורשע על יסוד הודאתו, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בכך שתקף בחורה צעירה אשר חזרה מהליכה בשעת לילה בלובי הבניין בו מתגוררת. המתלוננת שאלה הנאשם לפשר מעשיו במקום, ובתגובה טען ששוכר דירה. המתלוננת אפשרה לנאשם לחלוף על פניה, אך זה לא זז ממקומו והמתלוננת החלה לסגת לאחור. בשלב זה, אחז הנאשם בחולצתה והטיחה על הקיר. כתוצאה מכך המתלוננת נפלה ארצה, אז רכן הנאשם מעליה, הטיח את ראשה על הרצפה וחנק אותה בעודו אוחז בצווארה בחוזקה. למתלוננת נגרמו חבלות של ממש בדמות, חבלות ושפשופים בידיים, בראש ובשפה. בית משפט השלום קבע מתחם ענישה הנע בין 12 לבין 24 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלוות והשית על הנאשם 20 חודשי מאסר בפועל, הפעלת מאסר מותנה בן 6 חודשים במצטבר, כך שירצה 26 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלוות. עפ"ג (מרכז- לוד) 52384-10-21 זידאן נ' מדינת ישראל (28.12.2021) : נדחה ערעור של נאשם אשר הורשע על יסוד הודאתו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, בכך שבעת עשתה המתלוננת (אחותו) דרכה חזרה מעבודתה לביתה, ניגח הנאשם קלות את רכבו ברכבה. המתלוננת עצרה את רכבה, המערער פתח את דלת הנוסע שליד הנהג, קילל אותה, סטר לה, הכה בראשה באמצעות בקבוק זכוכית וגרם לה לדמם מראשה. בית משפט השלום קבע מתחם ענישה הנע בין 10-24 חודשי מאסר בפועל וגזר על המערער 14 חודשי מאסר בפועל ועונשים נלווים. ת"פ 8648-11-15 (שלום נתניה) מדינת ישראל נ' מולקן (12.12.2019): בו נדון הנאשם שבפניי בצירוף תיקים וביניהם ת"פ 20565-10-18 בו הורשע בהסדר דיוני בביצוע עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, הפרת צו פיקוח והפרת הוראה חוקית. לפי המתואר בעובדות כתב האישום, במועד זה הוטל על הנאשם צו פיקוח לפיו נאסר עליו לצרוך אלכוהול וסמים והיה תחת תנאים מגבילים במסגרת הליך מעצר, לפיהם הורחק ממקומות בהם מוגש אלכוהול לרבות מועדונים, פאבים וכו'. חרף ההוראות החוקיות, פגש הנאשם במתלוננת ברחוב, עמה לא הייתה לו כל הכרות מוקדמת, כשהוא אוחז בקבוק בירה ושתה. הנאשם הגיח מאחורי המתלוננת אשר עמדה בסמוך לחנות מכולת, וזו ביקשה ממנו שלא יתקרב אליה ואילו הנאשם לפתע, תפס את המתלוננת בצווארה כשהוא אוחז בה מאחור, הצמידה לעבר דלת המכולת, סתם את פיה באמצעות ידו, אחז בה בחוזקה ולפת אותה למשך שניות ארוכות מבלי שאפשר לה לזוז. המתלוננת הצליחה להשתחרר מאחיזתו של הנאשם, אך זה תפסה שוב בצווארה, לפת אותה והצמידה בחוזקה לקיר למשך שניות ארוכות, תוך שהמתלוננת מנסה להשתחרר מאחיזתו. בשלב מסוים, נטל הנאשם צעד לאחור תוך שהוא מסתובב בעודו אוחז במתלוננת בתנועת לפיתה והמתלוננת הצליחה לסמן באמצעות ידה לרכב שחלף במקום. משהבחין בכך הנאשם, שחרר את המתלוננת ועזב את המקום. למתלוננת נגרמו חבלות של ממש בדמות רגישות דיפוזית בקדמת הצוואר עם טווח תנועה מעט מוגבל ורגישות בשרירים פראוורטאבליים בעמוד השדרה. בגין תיק זה נקבע מתחם ענישה הנע בין 12 לבין 24 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלוות. הנאשם נדון ל-20 חודשי מאסר בפועל בגין תיק זה בלבד ובגין צבר התיקים עליהם נתן הנאשם את הדין נדון ל-44 חודשי מאסר בפועל. בחינת מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות של הפרת צו פיקוח על עברייני מין מגלה כי מתחם העונש ההולם מושפע מאופי ההפרה כאשר קיימת החמרה במקרים בהם בוצעו הפרות הנוגעות לעבירות מין או התנהגות מינית. במקרנו, אמנם הנאשם לא מואשם בביצוע עבירות מין לצד עבירת ההפרה, אך ביצע בנוסף עבירות אלימות ופגיעה בפרטיות. להלן יובאו מספר דוגמאות: רע"פ 6521/23 חוצ'ינסקי נ' מדינת ישראל (10.9.2023): נדחתה בקשת רשות ערעור של מבקש אשר הורשע בעבירה של הפרת צו פיקוח בכך שנכנס לטבול עירום במעיין בסמוך לקטינים בניגוד לצו הפיקוח. בית משפט השלום קבע מתחם עונש הנע בין מספר חודשי מאסר בפועל ועד לשנת מאסר בפועל. על המבקש הושתו 12 חודשי מאסר בפועל, הופעל מאסר מותנה בן 10 חודשים בחופף ומצטבר כך שהנאשם ירצה 17 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלוות. ערעור ובקשת רשות ערעור נדחו. עפ"ג (מחוזי מרכז) 7934-06-11 גדול נ' מדינת ישראל (17.7.2011): המערער הורשע בעבירה של הפרת צו פיקוח בכך שהתחבר עם קטינים בניגוד לצו ונדון לשמונה חודשי מאסר בפועל. ת"פ (שלום ב"ש) 41745-03-19 מדינת ישראל נ' קסאי (13.10.2021) [הוגש מטעם המאשימה]: מדובר בנאשם שהורשע בעבירה של הפרת צו פיקוח בכך שצרך אלכוהול בניגוד לצו הפיקוח, הוארך מאסרו המותנה לצד צו מבחן. בשל אי עמידה בצו, נגזר דינו מחדש. בית המשפט קבע מתחם עונש הולם הנע בין חודשיים לבין תשעה חודשי מאסר בפועל, בצירוף ענישה נלוות וזאת בשים לב לכך, שהעבירה בוצעה ללא עבירות נלוות ועסקינן באירוע בודד של צריכת אלכוהול. על הנאשם הוטלו שלושה חודשי מאסר בפועל. ת"פ (שלום נצרת) 39234-05-19‎ מדינת ישראל נ' חרב (16.9.19): הנאשם הורשע בעבירה של הפרת צו פיקוח בכך שצרך אלכוהול. נקבע מתחם עונש הולם הנע בין חודשיים לבין 7 חודשי מאסר בפועל. הושת על הנאשם מאסר בפועל למשך ארבעה חודשים ויום והופעל מאסר מותנה בחופף ובמצטבר, כך שירצה בסך הכל שישה חודשי מאסר בפועל ועוד יום, לצד ענישה נלוות. ת"פ (שלום נצרת) 28972-02-17 מדינת ישראל נ' סיניצקי (6.6.2017): הנאשם הורשע בעבירה של הפרת צו פיקוח בכך שצרך אלכוהול בשלושה מועדים שונים בניגוד לצו הפיקוח. בית משפט השלום קבע מתחם ענישה הנע בין מאסר לתקופה קצרה לבין 9 חודשי מאסר. הושתו על הנאשם 7 חודשי מאסר בפועל, הופעל עונש מאסר מותנה בן 8 חודשים, בחופף ובמצטבר, כך שהנאשם ירצה 11 חודשי מאסר בפועל וענישה נלוות. בחינת מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות של פגיעה בפרטיות ואיומים מגלה כי ככלל, המנעד מתחיל מעונש מאסר ולו בעבודות שירות. לשם המחשה אפנה למספר דוגמאות: רע"פ 149/19 פפיאשוילי נ' מדינת ישראל (10.1.2019): נדחתה בקשת רשות ערעור של מבקש אשר הורשע על יסוד הודאתו בעבירות איומים, פגיעה בפרטיות והטרדה באמצעות מתקן בזק. לנאשם ולמתלוננת הכרות מוקדמת. בית משפט השלום קבע מתחם עונש הנע בין מספר חודשי מאסר ועד ל-15 חודשי מאסר בפועל. הנאשם בעל עבר פלילי מכביד, נדון ל-9 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלוות. ת"פ 25992-01-19 מדינת ישראל נ' אבו רביעה (9.9.2021): נאשם הורשע בהתאם להודאתו בעבירות איומים, פגיעה בפרטיות והטרדה באמצעות מתקן בזק. במשך שלוש שנים הטריד הנאשם את המתלוננת עמה לא הייתה לו כל הכרות מוקדמת, בכך שעקב אחריה, צילמה והציע לה שלל הצעות בעלות אופי מיני. בשל סירובה להצעותיו, התקשר הנאשם למתלוננת, פעמים רבות, איים עליה שיפגע בשמה הטוב, בפרנסתה וישלח התמונות לבני משפחתה. הנאשם יצר קשר עם אביה של המתלוננת וטען בפניו בכזב כי המתלוננת מבלה במקומות שונים וכי ברשותו תמונות המציגות את המתלוננת באופן לא מכובד. בית משפט השלום קבע מתחם הנע בין מספר חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ועד 18 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלוות והשית על הנאשם 9 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, תוך התחשבות בהליך השיקומי הממושך אותו עבר. בשקלול מכלול הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, לעוצמת הפגיעה בערכים המוגנים שהינה ברף חומרה גבוה, מידת אשמו של הנאשם ומדיניות הענישה הנוהגת בצבר העבירות בהן הורשע הנאשם, אני מאמצת את מתחם העונש ההולם לו עתרה ב"כ המאשימה, הנע בין 16 לבין 30 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית. גזירת העונש המתאים לנאשם בגדרי מתחם העונש ההולם לחובת הנאשם, יליד 1988 (עלה ארצה בשנת 1999) 9 הרשעות קודמות לרבות בעבירות אלימות, עבירת מין והפרות צו פיקוח כמפורט להלן: בשנת 2010, הורשע בין היתר בעבירות איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש ונדון לשנת מאסר. בשנת 2012, הורשע בעבירה של נסיון לבעילה שגרמה לחבלה גופנית ונדון לשש שנות מאסר (כולל הפעלת מאסרים מותנים). עיון בגזר הדין אשר הוגש מטעם המאשימה (תפ"ח 21438-07-11 מדינת ישראל נ' מולקן (9.9.2012)), מלמד על עובדות בעלות קווי דמיון כמעט זהים למקרנו, למעט הוראת החיקוק. במקרה זה, הנאשם תקף מתלוננת, לפנות בוקר, מחוץ לפאב בו בילתה. את עבירות מושא גזר דין זה, ביצע הנאשם כחודשיים לאחר ששוחרר ממאסרו הראשון. במסגרת גזר דינו, פירט בית המשפט המחוזי את הרשעתו הקודמת משנת 2010, בה הורשע בשני אישומים שונים, האחד- תקיפת מתלוננת לפנות בוקר, במהלכה אחז בשערה, הצמיד את ראשו לראשה, נגח בה ואיים עליה. המתלוננת ביקשה שיניח לה, אך הנאשם הפילה וגררה אל עבר שיחים במקום, חבל בה ואיים לפגוע בגופה באמצעות אבן שאחז. השני- אירוע בו פגש הנאשם ביצאנית בתחנה מרכזית, ביקש לדעת כמה יעלה לו לקיים עמה יחסי מין, הלך עמה למקום מבודד וכשביקשה שישלם לה, אמר לה שיבעל אותה בחינם והחל לתקוף אותה בכך שסתם את פיה באמצעות ידו, חנק אותה בצווארה, הפילה ארצה ואיים עליה שאם תצעק יהרגה. בהמשך הפשיל את מכנסיו וכשהחלה לזעוק לעזרה, נמלט מהמקום עד שנתפס על ידי שוטרים שעברו באקראי. בפברואר 2013 הורשע בביצוע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש וניסיון לתקיפה סתם לחודשיים מאסר בפועל. ביוני 2013 הורשע בביצוע עבירות של איומים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ותקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ונדון לענישה מותנית. בשנת 2014 הורשע בביצוע עבירות איומים ותקיפת עובד ציבור ונדון לשישה חודשי מאסר בפועל. בשנת 2015 הורשע בביצוע עבירות איומים והעלבת עובד ציבורו נדון ל-100 ימי מאסר בפועל. ב-1.1.2019 הורשע בצבר עבירות של הפרת צו פיקוח, החזקת סם לצריכה עצמית והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ונדון לחודשיים מאסר בפועל. בגין תיק זה, תלויים ועומדים כנגדו חודשיים מאסר מותנה החל בתיק זה. ב-12.12.2019 הורשע בצירוף של שלושה תיקים בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים, הפרת צו פיקוח, הפרת הוראה חוקית ותקיפת עובד ציבור. הנאשם נדון ל-44 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלוות. בגין תיק זה תלויים ועומדים כנגדו שני מאסרים מותנים ברי הפעלה בתיק זה. האחד, בין 6 חודשים והשני, בן 10 חודשים. כפי שפורט בפרק על מדיניות הענישה הנוהגת, במסגרת הרשעתו בתיק של בית משפט השלום באשקלון, הורשע בתקיפת מתלוננת עמה אין לו כל הכרות מוקדמת בעוד צו הפיקוח תלוי ועומד כנגדו וכחצי שנה בלבד לאחר ששוחרר ממאסר. (טל/2) בשנת 2020 הורשע בביצוע עבירות של פציעה כשהעבריין מזויין והחזקת סכין. הנאשם נדון ל-15 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלוות. בגין תיק זה תלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה בר הפעלה בתיק זה בן 6 חודשים. ערעור לבית המשפט המחוזי נצרת התקבל חלקית. הנאשם ריצה כ-12.5 שנים מאחורי סורג ובריח (טל/6) וביצע העבירות מושא תיק זה, כחודש וחצי לאחר ששוחרר ממאסרו האחרון. לא בכדי סקרתי את פרטי עברו הפלילי המכביד של הנאשם, אלא כדי להציג את דפוס פועלו החוזר של הנאשם אשר ניצב לפניי, המלמד כי זהו נאשם מסוכן לציבור בכלל ולנשים בפרט, אשר מורא החוק אינו מרתיעו, כך גם המאסרים הממושכים אותם ריצה. בחלוף תקופה קצרה לאחר שחרורו, פעם אחר פעם, שב ומבצע עבירות אלימות חמורות כלפי נשים עמן אין לו כל הכרות מוקדמת, תוך ניצול מצבן כשהן עומדות לבדן, בודדות, ללא כל עזרה. כך בעבר וכך במקרה שבפניי. (ראו תפ"ח 21438-07-11 המוזכר לעיל בסעיף 7 ות"פ 8648-11-15 (שלום נתניה)- טל/2 בעמ' 92). הנאשם לא נטל אחריות לביצוע מעשיו, למעט בעבירה של הפרת צו פיקוח, ניהל משפט עד תום, כך שאין הוא זכאי להקלה הניתנת לנאשמים אשר נוטלים אחריות על מעשיהם, תוך שחוסכים את עדותם של עדי התביעה ובפרט עדותה של המתלוננת, אשר הייתה לא פשוטה כלל ועיקר. אף במכתב שהוגש מטעם הנאשם (טל/7) אשר הוגש חלף דבריו לעונש, לא הביע כל צער, חרטה או אמפתיה כלפי המתלוננת, אלא ביקש שאקל עמו לאור הולדת בתו והרצון לחיות חיים נורמטיביים עם בת זוגו. במסגרת השיקולים לקולא, נתתי דעתי לכך שהנאשם הודה בעבירה של הפרת צו הפיקוח, לנסיבות חייו כפי שתיאר הסנגור ולכך שבמהלך מעצרו בתיק זה נולדה לו תינוקת. נתתי דעתי לשיקול הרתעת היחיד שמקרה זה מצדיק ענישה מחמירה ומוחשית ובפרט נוכח העובדה שהנאשם שב ונוקט באלימות ברוטלית, פעם אחר פעם, מבצע עבירות כלפי נשים תמימות על לא עוול בכפן. ודוק, זהו נאשם שנוקט באלימות לא רק כלפי נשים וחרף מאסרים ממושכים שב ומבצע עבירות. התנהלות הנאשם ומידת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהימנו מצביעה על הצורך בעונש מאסר ממושך ומוחשי ברף העליון של המתחם. כן נתתי דעתי לשיקול הרתעת הרבים, שעה שמדובר בעבירות אלימות בכלל ובמרחב הציבורי, בפרט כלפי קורבנות תמימים, אשר נפלו קורבן למעשי אלימות על לא עוול בכפם וללא הכנה מוקדמת. אשר לאופן הפעלת המאסרים המותנים, לחובת הנאשם ארבעה מאסרים מותנים משלושה גזרי דין שונים בסך של 24 חודשים. אעיר, כי מכלול השיקולים שהובאו עד כה מצדיקים הפעלת מלוא המאסרים המותנים במצטבר בהתאם להוראת סעיף 58 לחוק העונשין, הקובעת כי הפעלת מאסר מותנה תעשה במצטבר לעונש המאסר המוטל עליו. עם זאת, לאור עתירת ב"כ המאשימה לאופן הפעלת המאסרים המותנים, ובהינתן הודאת הנאשם בעבירה של הפרת צו הפיקוח, כאשר המאסר המותנה בן החודשיים ניתן בגין הרשעתו בעבירה זו, אני מקבלת את עתירת המאשימה, לפיה 16 חודשי מאסר בפועל יופעלו במצטבר למאסרו הנוכחי והיתרה תופעל בחופף. התוצאה: אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 30 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו בתיק זה בהתאם לרישומי שב"ס. אני מורה על הפעלת 6 חודשי מאסר מותנה כפי שנגזר עליו בת"פ (שלום טבריה) 33629-04-20 , גזר דין מיום 29.12.2020, זאת במצטבר למאסר זה. אני מורה על הפעלת חודשיים מאסר מותנה כפי שנגזר עליו בת"פ (שלום רחובות) 11378-08-18, גזר דין מיום 1.12.2019, בחופף למאסר זה. אני מורה על הפעלת 10 חודשי מאסר מותנה ו-6 חודשי מאסר מותנה כפי שנגזר עליו בת"פ (שלום נתניה) 8648-11-15, גזר הדין מיום 12.12.2019, המאסרים המותנים יופעלו בחופף אחד לשני ובמצטבר למאסר זה. בסה"כ ירצה הנאשם 46 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו בתיק זה בהתאם לרישומי שב"ס. 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו של הנאשם ממאסרו והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור כל עבירת אלימות כלפי גוף אדם, למעט עבירת איומים. 6 חודשי מאסר בפועל למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירות איומים, פגיעה בפרטיות והפרת צו פיקוח לפי חוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין. פיצוי לנפגעת העבירה, עדת תביעה 1 בכתב האישום, בסך 15,000 ₪. הפיצוי ישולם עד ליום 29.12.24 המאשימה תדאג להעביר את פרטי הנפגעת למזכירות בית המשפט בתוך 7 ימים. המתלוננת נוכחת באולם בית המשפט. קנס בסך 3500 ₪ או 45 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-5 תשלומים חודשים שווים ורצופים החל מיום 1.1.25 וכל 1 לחודש העוקב. לא ישולם תשלום מאלו שנקבעו יעמוד כל הסכום לפירעון מידי ויישא הפרשי ריבית והצמדה החל מהיום. תשלום קנס או פיצויים ייעשה ישירות לחשבון המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגביה באחת הדרכים הבאות: בכרטיס אשראי באתר המקוון של רשות האכיפה והגבייה (חיפוש בגוגל "תשלום גביית קנסות"): www.eca.gov.il (ניתן לשלם בפריסה של עד 18 תשלומים בהסדר קרדיט). או באמצעות מוקד שירות טלפוני בשרות עצמי (מרכז הגבייה) בטלפון 35592* או בטלפון 073-2055000. או במזומן בכל סניף של בנק הדואר – בהצגת תעודת זהות (ללא צורך בשוברי תשלום). זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום. צו כללי למוצגים התיק סגור ניתן היום, , , במעמד הצדדים.	decision32799-01-24a	["דורית סבן ננוי"]	[{"judgment_id": "ec1f842a-14a9-58ec-a9de-e28727b9a0a9", "file_name": "32799-01-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 71039, "extension": "docx", "display_name": "32799-01-24- קובץ מקורי"}]
ea089e5a-61d4-532d-84f9-0ddfc3ed871c	בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, השופטת מיכל ברדנשטיין: החלטה בעניין מגבלת שכ"ט כונסי נכסים שמונו על ידי ביהמ"ש ופעלו בפיקוחו (תמ"ש 14803-09-22)	14803-09-22	2024-11-24	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	לפני בקשה לפסיקת שכ"ט כונסי הנכסים בגין מכלול הפועלות שביצעו בעניין הדירה נושא הבקשה. כונסי הנכסים עותרים לפסיקת שכ"ט בשיעור של 6% מהתמורה שהתקבלה עבור הדירה בתוספת מע"מ וכן לפסיקת השבת הוצאות כמפורט בבקשה. כונסי הנכסים ביצעו שורה של פעולות, וניהלו את הליך הכינוס בהצלחה ובאופן שהביא להשאת התמורה מעבר למחיר השמאות, הכל כמפורט בבקשתם. מר ד' והגב' י' מכירים בעבודתם הטובה של הכונסים ומודים להם ומבקשים מבית המשפט לפסוק את שכרם בהתאם לשיקול דעתו. מר ש' בתגובתו שהוגשה היום, מפנה לתקנה 36(ב) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א (להלן: התקנות), בדבר הגבלת תקרת שכ"ט כונס נכסים ל-4% מתקבולי המימוש בדרך של מכירה ועד 2% מתקבולי הכנסה בניהול נכס אחר שאינו כרוך במכירה, וטוען כי במקרה דנן יש להעמיד את שכ"ט הכונסים על 2% משווי המכירה. אני מצטרפת להערכה ולתודה לכונסי הנכסים. לצד זאת, איני רואה לקבל את הטענה כי יש לפסוק להם שכ"ט בשיעור של 6% שהוא שיעור בהתאם למקובל בהליכי הוצאה לפועל (אף כי עתרו לאחוזים מהתמורה בטווח הנמוך שבין 6% - 10% המקובל בהליכי כינוס שמבוצעים תחת פיקוח רשם ההוצל"פ). הכללים לענין פסיקת שכ"ט כונס נכסים שפועל תחת פיקוח בית משפט זה, להבדיל מפיקוח רשם לשכת ההוצאה לפועל, סוכמו בהחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בחדרה, מפי כב' השופט ט' פפרני, בתיק א"פ 38460-05-20 המרכז הישראלי לאפוטרופסות - הקרן לטיפול בחסויים, נ' פלוני (אדם שמונה לו אפוטרופוס) ואח', נבו, ניתן ביום 28.11.21, ואין לי אלא לצטט מדבריו: 10. "תקנה 36(ב)..., תקנה 258 טז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות הסד"א) וסעיף 26(א)(3) ו (ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק בית המשפט לענייני משפחה"), מסדירות את סוגיית תשלום שכר טרחתו של כונס הנכסים כדלקמן: 36(ב) " בית המשפט יפסוק את שכרו של כונס הנכסים; השכר שיפסוק לא יעלה על 4 אחוזים מתקבולי מימוש בדרך של מכירה, ולגבי ניהול נכס אחרת, שאינו כרוך במכירה, לא יעלה על 2 אחוזים מתקבולי הכנסה." 258טז " בית המשפט יקבע את שכרו של כונס נכסים; השכר שיקבע לא יעלה על 4 אחוזים מתקבולי מימוש בדרך של מכירה, ולגבי ניהול נכס אחר, שאינו כרוך במכירה, לא יעלה על 2 אחוזים מתקבולי הכנסה" 26 "(א)שר המשפטים רשאי להסדיר בתקנות, את סדרי הדין והנוהג לפני בית המשפט לענייני משפחה, ובכלל זה הוראות בדבר סמכויות בית המשפט לצוות בעניינים הבאים: .... (3) מינוי כנס נכסים על ידי בית המשפט, דרכי פעולתו ושכרו (ב) בכל ענין מן הענינים המפורטים בסעיף קטן(א) בפסקאות (1) עד (4) מוסמך בית המשפט ליתן כל צו וכל סעד אחר שיראה לנכון לתיתם בנסיבות הענין" 11. בעמ"ש (ת"א) 38393-02-16 פלונית נ' פלוני, פס' 11 לפסק דינו של השופט שנלר (פורסם בנבו, (16.3.2016)) עמד בית המשפט על הקריטריונים אשר על פיהם, נפסק שכרו של כונס הנכסים עת נקבע: "בית משפט קמא הפנה לאשר נקבע בפסיקה בכל הקשור לקריטריונים על פיהם יש לפסוק את שכר הטרחה ובכלל האמור שווי הנכס שמומש, הפעולות שנעשו על ידי הכונס לרבות היקפן, ומידת המאמץ והטרחה של הכונס. בנוסף, ההוצאות שהוציא הכונס בהליך הכינוס, התוצאות הכלכליות שהושגו וכן המומחיות והמוניטין של הכונס שמונה" ודוק, במסגרת תקנה 258טז לתקנות נקבע כי השכר לא יעלה על 4% מתקבולי מימוש אולם לא מעבר לכך. מנגד, אם נבחן את אשר נקבע בתקנות הירושה תשנ"ח -1998 (להלן: תקנות הירושה) נמצא למדים כי בתקנה 45ב(א) מופיעים העקרונות אשר יש להתחשב בהם ובין השאר ... בשווי הכולל של נכסי העיזבון, בסוג הנכסים שבעיזבון, בטיב הפעולות שביצע מנהל העיזבון ובהיקפן..." וכשגם שם נקבע כי אם "כלל ניהול העיזבון פעולות חריגות או שנדרש מאמץ מיוחד לביצוע תפקידיו הרגילים של מנהל העיזבון..." (תקנת משנה (ב)), אזי רשאי בית המשפט להגדיל את שכרו ואף זאת, כתקנה דנן עד 4%". 12. בהקשר של פעולות חריגות ומאמץ מיוחד, יפים לעניינינו הדברים שנקבעו בע"א 153/77 אלואשווילי נ' סמואל לב(1) 627, 639 ([פורסם במאגרים המקוונים], (31.1.1978)], ולדברים שנכתבו בספרו של כב' השופט שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון 224-223 (מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת (2014)). אמנם נכון כי שם דובר על מנהל עיזבון, ואולם, ניתן להקיש וללמוד גם על סוגיית שכרו של כונס נכסים בהקשר למאמץ מיוחד גם במקרה דנן כדלקמן: "שכר מנהל העיזבון כולל שכר בעד כל הפעולות הרגילות הכרוכות בניהול העיזבון, בין פעולות שאופיין שיפוטי מובהק ובין פעולות שאופיין מנהלי – ביצועי, לרבות כינוס נכסי העיזבון, תשלום החובות וחלוקת העיזבון. פעולות אלה הן חלק "טבעי" של תפקידיו כמנהל עיזבון. אם פרק מנהל העיזבון מעל שכמו פעולות שהן חלק "טבעי" ממילוי תפקידיו והעבירן לאחר – עורך דין, רואה חשבון או כל בעל מקצוע אחר – מנהל העיזבון לא יזכה בשכר נוסף בעבור פעולות אלה, אלא ישלם מתוך השכר שנפסק לו את שכרו של אותו בעל מקצוע אחר (תמ"ש (י-ם) 50515/02 עו"ד משה בזק, מנהל עיזבון נ' האפוטרופוס הכללי (11.8.2002)). בגדר פעולות שהן חלק "טבעי" מפעולות ניהול העיזבון נכללים גם שירותים מקצועיים שנותן מנהל עיזבון שהוא עורך דין במקצועו, כגון מכירה של דירה הכלולה בנכסי העיזבון. מנהל עיזבון שהנו עורך דין לא יקבל שכר נפרד בגין השירות המקצועי שנתן לשם מכירת דירה הכלולה בנכסי העיזבון, אלא שירות זה ייחשב לחלק מהפעולות הרגילות הטבעיות של ניהול עיזבון...עם זאת, אם נתן עורך דין שהנו מנהל העיזבון שירותים מקצועיים כעורך דין שהם חלק טבעי מפעולות ניהול עיזבון, יימנה הדבר עם השיקולים לקביעת שכרו כמנהל עיזבון עד כדי 3% משווי העיזבון (תמ"ש (י-ם) 50515/02 עו"ד משה בזק, מנהל עיזבון נ' האפוטרופוס הכללי (11.8.2002))" (כל ההדגשות במקור). בנסיבות העניין דנן, שעה שכונסי הנכסים ביצעו פעולות רבות, סבורתני כי אכן יש מקום לפסוק להם את שכ"ט המירבי הקבוע בתקנות, דהיינו 4% משווי המכירה, ואולם אין מקום לפסוק מעבר לתקרה הקבועה בתקנות, ואין מקום להקיש מהמנחה לעניין זה בהליכי הוצאה לפועל. אציין כי המותבת דנן נדרשה לאחרונה במסגרת פסק דין שפורסם להבדלים בין שיעורי שכ"ט כונסי הנכסים שנפסקים לעת שהליכי הכינוס מבוצעים תחת פיקוח ראש ההוצל"פ לבין אלו הנפסקים שעה שהליכי הכינוס מתקיימים בפיקוח בית המשפט, ואין לי אלא להפנות לפסק הדין ב , נבו, ניתן ביום 30.10.24. כאמור בפסק הדין, המתווה הנורמטיבי ביחס לכל אחד מהמקרים הוא שונה, ובכל הנוגע להליכי כינוס תחת פיקוח בית המשפט, בית המשפט מוגבל בתקרת השכר הקבועה בתקנה 36(ב) לתקנות. לפיכך, אני פוסקת לשני כונסי הנכסים כאחד 4% מהתמורה שהושגה, כאשר לכך יתווסף מע"מ כחוק. שלושת הצדדים בהליך ישאו בשכ"ט כונסי הנכסים בחלקים שווים ביניהם (שליש – שליש – שליש), כאמור בבקשה. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision14803-09-22	["מיכל ברדנשטיין"]	[{"judgment_id": "ea089e5a-61d4-532d-84f9-0ddfc3ed871c", "file_name": "14803-09-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 54479, "extension": "docx", "display_name": "14803-09-22- קובץ מקורי"}]
add347a9-a43a-541d-93f0-a876910d116f	בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, השופטת אפרת שהם דליות: החלטה בערעור על חיוב משיב לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל (ע"ר 52407-10-23)	52407-10-23	2024-03-03	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	ערעור נוסף הכרוך אחר חיוב המשיב 1 (להלן: "הבנק") לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל בחוב הפסוק בו חב המשיב 2 , (בן זוגה לשעבר של המערערת) כלפי המערערת על פי פסק דין שניתן ביום 9.8.18 בבית הדין השרעי. בהחלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל (ענת אסידו- תורג'מן) מיום 6.7.21 נדחתה בקשת המערערת כאן לחיוב הבנק. על החלטה זו הוגש ערעור אשר התקבל בחלקו במובן של החזרת התיק לכב' הרשמת לשם ברור טענות הצדדים (ר' פסק דין מיום 2.6.22 בע"ר 67740-0621). בהחלטתה מיום 4/9/23 הורתה כבוד על חיוב הבנק בחוב הפסוק כשיעורו ביום 17/2/19, הוא מועד קבלת צו העיקול אצל הבנק (להלן: "ההחלטה"). הערעור שלפני מופנה פעם זו אך כנגד הקביעה בדבר היקף החיוב "כשיעורו ביום העיקול" להבדיל "משיעורו "ביום התשלום בפועל" כולל תוספת ריבית והצמדה. אין חולק כי ביום 19/10/23 הבנק הסדיר חיובו כלפי המערעת בהתאם להוראות ההחלטה. הבנק עותר להורות על סילוק הערעור על הסף בשל איחור בהגשתו וזאת מכח תקנה 147(ב)(1) לתקסד"א -2018 המוחלת על הערעור שלפנינו מכוח תקנה 44 לתקנות בימ"ש לענייני משפחה תשפ"א- 2020. לטענת המערערת הגישה את כתב הערעור בתוך המועד הקבוע בדין , אך ככל שיוכרע אחרת יש לאפשר לה הארכת מועד בדיעבד. לדידה, הנטל להוכחת מועד המצאת ההחלטה לידיו רובץ לפתחו של הבנק וזה לא צלח להרימו. בפועל לא הוצג אישור מסירה של ההחלטה ואין להידרש בעניינינו ל"כלל הידיעה". גם אם מניין הימים יספר מיום 9.9.23, (יום לאחר שב"כ המערערת פנה לבנק בצירוף ההחלטה בבקשה להסדיר את התשלום), הרי שבהתאם לתקנה 120 לתקנות הוצאה לפועל המועד להגשת ערעור הינו 20 ימים , כך שנוכח פגרת סוכות ומצב החירום ששרר במדינה, כלל לא חלף המועד. עוד נטען כי על רקע מצבו הרפואי של ב"כ המערערת ממילא נבצר ממנו להגיש את כתב הערעור קודם לכן. בנוסף וכטעם מיוחד להארכת מועד המערערת מציינת שני נימוקים- על פי הראשון הגישה מספר בקשות בתיק הוצל"פ להבהרת פסק הדין אך בצל מצב החירום בקשתה נקלטה רק ביום 8.11.24 ויש בכך ללמד כי המערערת לא זלזלה בסדרי דין אלא ביקשה למצות זכותה הדיונית. על פי הטעם השני בא כוחה סבר בשגגה כי יש באפשרות המערערת להגיש הערעור תוך 60 ימים. לבסוף מציינת המערערת כי זכות הגישה לערכאות זכתה למעמד של כמעין זכות יסוד, זכות הערעור מהווה נדבך לזכות יסוד זו ומעת שמתקיים "טעם מיוחד" יש לאפשר לה יומה בבית המשפט ובפרט כי סיכויי הערעור גבוהים. דיון והכרעה המערערת לא ציינה בכתב הערעור את המועד בו הומצאה לה ההחלטה כי אם טענה ללא כל ביסוס כי המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 7/11/23 זאת בניגוד להוראות תקנה 44 לתקנות בתי המשפט לענייני משפחה המחילה את הוראות תקנה 134 (א) (1)( (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, והדבר נזקף לחובתה. ודוק, אין חולק כי ההחלטה מושא הערעור התקבלה אצל ב"כ המערערת לכל המאוחר ביום 8.9.23 אז, כאמור, פנה במכתב לב"כ הבנק בצירוף ההחלטה בבקשה להסדיר את התשלום לידי המערערת. המועד להגשת ערעור על החלטת רשם בית המשפט או החלטת רשם ההוצאה לפועל הוא חמישה עשר ימים מיום שהומצאה ההחלטה (תקנה 45(ג) לתקנות בימ"ש משפחה). אין כל יסוד לטענת המערערת כי המועד להגשת ערעור הוא 20 ימים בהתאם לתקנה 120(ב) לתקנות ההוצאה לפועל. כמו כן מועד הגשת הערעור חל עוד לפני פגרת סוכות שתחילתה ביום 1.10.23 ולפני תקופת החירום החל מיום 8.10.23 כך שטענות המערעת בהקשר זה אינן רלוונטיות. כך ובנוסף ובנסיבות המפורטות מוקשית בעיניי טענת המערערת כי אין מקום להחיל את "כלל הידיעה" וביתר שאת משעה שהמערערת במודע יצרה אי בהירות בעניין מועד ואופן המסירה לידיה. מן המקובץ עולה כי המועד המאוחר האפשרי בעניינינו לתחילת מניין הימים הקבוע בחוק להגשת הערעור הוא ביום 10.9.23 (יום א' בשבוע) והמועד האחרון להגשת הערעור הינו ביום 24.9.2023. נמצא אפוא כי במועד הגשת הערעור (30.10.23) חלפו 37 ימים מהמועד האחרון הקבוע בדין, ועל כן המועד החוקי להגשת הערעור הוחמץ. בהינתן האמור נותר לשקול הבקשה החלופית שמטעם המערערת- להארכת המועד בדיעבד להגשת הערעור. בקשת המערערת להארכת מועד הוגשה באיחור רב, ורק לאחר שהבנק הגיש את בקשתו לסילוק הערעור על הסף בשל חלוף המועד להגשתו. סעיף 176(ב) לתקנות לתקנות סדר הדין האזרחי: "נקבע בתקנות אלה או בכל חיקוק זמן לעשיית דבר או להימנע מעשיית דבר או מדד להיקף כתב טענות, יחול האמור כל עוד בית המשפט לא הורה אחרת מטעמים מיוחדים". על חשיבותם של מועדים הקבועים בדין ניתן ללמוד מהחוק והפסיקה ואף מרוחן של התקנות החדשות כאשר אחת מן המטרות המרכזיות היא "להשריש שיקולי יעילות וצדק מהיר" (ר' בעניין זה בש"א 3064/21 שיכון ובינוי נדל"ן בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל). הנימוק הכרוך אחר הגשת בקשות הבהרה של ההחלטה לכב' הרשמת אינו מהווה טעם מיוחד ובפרט נוכח גרסת המערערת עצמה לפיה הגישה בקשה ראשונה להבהרה אך ביום 21.10.2023, לאחר חלוף המועד להגשת הערעור. גם אין בהחלטתי מיום 31.10.2023 כדי להשליך על מניין הימים הקבוע בדין להגשת הערעור, ובהינתן כי במועד מתן ההחלטה לא עמדו בפניי כלל הנתונים הנדרשים להכרעה. כך ובנוסף, לא אחת נקבע בפסיקה כי טעות שנפלה בהבנת הדין אינה עולה, כשלעצמה, כדי "טעם מיוחד" הדרוש לשם הארכת מועד לנקיטת הליך. ממילא טענה זו לפיה סבר ב"כ המערערת כי המועד להגשת הערעור הינו 60 ימים ממועד ממתן ההחלטה צוינה באופן לקוני והיא אינה עומדת בהלימה למועד שצוין בכתב הערעור (7.11.23) כמועד אחרון להגשת הערעור. בנסיבות שהוצגו , גם לא ניתן לומר כי מצבו הרפואי של ב"כ המערערת מהווה נסיבה המצדיקה הארכת המועד. אישור המחלה שצורף הוא בגין התקופה שלאחר המועד האחרון להגשת הערעור ועל כן אינו רלוונטי. כך ואחרת המערערת נקטה בשיהוי של 30 ימים לאחר תם ימי המחלה המפורטים באישור הרפואי ומבלי שניתן הצדק לכך. אכן וכטענת המערערת, זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית והפרוצדורה אינה מיטת סדום. ברם, אל מול האמור עומדת זכותם של המשיבים לסיום ההליך ולסופיות הדיון. בפסיקה הנטייה להעניק ארכה רק אם האיחור נגרם מאילוצים חיצונים שאינם בשליטת המערער ונדרש נימוק מהותי וראוי ככל שהדבר נוגע להארכה בדיעבד. כזה לא הוצג לפני. בשאלה אם יש בסיכויי הערעור והאפשרות שהחלטה שגויה תונצח בשל כך שהוחמצה זכות הערעור, כדי להוות משקל נגדי משמעותי לשיקולים שצוינו עד כי יש בכך לייצר "טעם מיוחד" העומד בפני עצמו, אמצא להשיב בשלילה. הבקשה להארכת מועד שותקת ביחס לבסיס המשפטי על יסודו מבקשת המערערת להשתית טענתה לשגיאה בהחלטת כב' הרשמת . גם לא נמצא לכך תימוכין של ממש בכתב הערעור עצמו. לעמדת הבנק סיכויי הערעור להתקבל אפסיים שכן המערערת מבקשת לקבל סעד שאין לו כל אחיזה בדין, כאשר דורשת לחייב את הבנק כצד שלישי בסכום העולה על גובה החוב במועד הטלת העיקול וזאת לאחר שהבנק שילם זה מכבר את מלוא החוב הפסוק נשוא העיקול . כך ואחרת ואף נמצא לומר כי יש ממש בסיכויי הערעור הרי שהדבר לא יכול להיבחן במנותק מיתר הפרמטרים אשר בנסיבות כאן ונוכח האיחור הניכר אינם מטים הכף לטובת המערערת. סבורני כי נוכח המקובץ, לא יהיה זה מוצדק להעדיף את אינטרס המבקשת על פני אינטרס סופיות הדיון. לפיכך הבקשה להארכת מועד נדחית ועל כן הערעור, אשר המועד החוקי להגשתו הוחמץ, נמחק על הסף. המערערת תישא בהוצאות משפט לידי הבנק בסך של 2,000 ₪. המזכירות תשגר החלטתי זו לצדדים ותסגור את התיק. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים. אפרת שהם דליות, שופטת	decision52407-10-23	["שהם דליות"]	[{"judgment_id": "add347a9-a43a-541d-93f0-a876910d116f", "file_name": "52407-10-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 83048, "extension": "docx", "display_name": "52407-10-23-קובץ מקורי"}]
5c30fabf-d864-5dac-acff-86a42d41951c	בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, השופטת אפרת שהם-דליות: פס"ד בתובענה רכושית לאיזון משאבים ופירוק שיתוף (תלה"מ 57821-02-21)	57821-02-21	2024-01-16	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	על המדוכה תובענה רכושית לאיזון משאבים ופירוק שיתוף. רקע עובדתי ודיוני התובעת והנתבע (להלן: "הצדדים") הינם בני זוג אשר נישאו ביום 1984. X.X, הורים לשלושה ילדים בגירים. בהסכמת הצדדים שגובשה לאחר קיום דיון מקדמי בניהם ולה ניתן תוקף של החלטה ביום 14.5.2021 נקבע, כי מועד הקרע לצורך איזון זכויות וחובות "בחשבונות הבנק , כספים, זכויות סוציאליות ואחרות ורכבים הרשומים על שם הצדדים", הוא ביום 17.6.2018 ולצורך איזון זכויות לגמלת פנסיה חודשית ביום 1.9.2019. ניתנו צווי גילוי מסמכים בהתאם להסכמות הצדדים. בהחלטה מיום 14.5.21 מונה מר אבי יחזקאל כמומחה מטעם בית המשפט לצורך שומת זכויותיהם הכלכליות של הצדדים מיום הנישואין ועד מועד הקרע. דו"ח מטעם האקטואר הוגש ביום 13.7.22. בדיון מיום 30.1.23 הובהר כי הצדדים מקבלים את ממצאי חוות הדעת. אף האמור, במסגרת סיכומיה התובעת ביקשה להשיג על חישוב זכויותיו של הנתבע במקום עבודתו ב * . ביום 13.6.2021 אושר וניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים בקשר עם מכר ביתם המשותף ב * (להלן:"הבית" או "הנכס"). על פי אותו הסדר רכש הנתבע את חלקה של התובעת בנכס בתמורה לסך של 565,000 ₪. במסגרת הסכם זה הוסדרה גם חלוקת המטלטלין המשותפים. כך ובנוסף , הגם מחלוקת שהתעוררה בקשר עם איזון הזכויות בתמורת מכר הרכב המשותף, הובהר בסיכומי הנתבע כי הוא מכיר בזכותה של התובעת לקבל ממנו מחצית שווי הרכב כפי ערכו במועד הקרע בהתאם למחירון "יצחק לוי". הצדדים נותרו חלוקים בסוגיות הבאות: טענות התובעת בקשר לכוונת שיתוף ספציפי בדירה שהועברה על שם הנתבע במתנה מאמו והמצויה ברח' * , הידועה גם כגוש * חלקה *. (להלן: "הדירה") עתירת התובעת לחיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בגין הבית המשותף לתקופה שמחודש 9/20 (מועד יציאתה מהבית) ועד לחודש 6/21 (מועד מכירת הנכס). עתירת התובעת להשלמת דוח האקטואר ביחס לחישוב זכויותיו של הנתבע במקום עבודתו ב" " משנת 2011 ועד שנת 2016. להשלמת התמונה יוער, כי עתירת התובעת לחלוקה ואיזון לא שוויוני בגין פערי שכר נזנחה בסיכומיה וממילא לא בוארה כנדרש במסגרת כתבי הטענות ועל כן אין להידרש לה. דיון הוכחות התקיים ביום 30.1.2023 במסגרתו נשמעו עדויות הצדדים. משהוגשו סיכומי הצדדים לרבות סיכומי תשובה יש להידרש להכרעה. דירה ברח' * טענות הצדדים בתמצית לטענת התובעת מצבה הכלכלי של אם הנתבע היה בכי רע ועל כן, הצדדים נכנסו בנעליה ונשאו בתשלומי המשכנתא מחשבונם המשותף עוד מתחילת חייהם המשותפים, כן בתשלומים נוספים לרשויות כדוגמת מנהל מקרקעי ישראל, הכול מתוך ציפייה וידיעה שעם תום תשלומי המשכנתא הדירה תעבור לבעלותם. הסכם המתנה הוסתר על ידי הנתבע אך יש בו להעיד על כוונת האם המנוחה להחריג את הדירה ממסת נכסי העיזבון מתוך ידיעה כי הדירה שייכת לצדדים לאחר שנשאו בתשלומים רבים בגינה. משך השנים הדירה עברה שיפוץ מסיבי שכלל הרחבה, החלפת מטבח, שיפוץ שירותים ומקלחת, התקנת פרגולה בחצר, החלפת הגג ועוד. השיפוץ שולם מכספם המשותף של הצדדים. התובעת אף העבירה לדירה ריהוט יקר ערך שקיבלה בירושה מאמה המנוחה. התובעת עותרת להצהיר ולקבוע כי לה זכויות במחצית הדירה לחילופין, מבקשת להשיב לה לכל הפחות כספי ההשקעה בדירה לרבות מחצית תשלומי המשכנתא ששולמו במשך החיים המשותפים. לטענת הנתבע המדובר בדירה שנרכשה על ידי אמו ז"ל ונותרה בבעלותה המלאה עד שנת 2010 אז מצאה לנכון להעבירה לידיו במתנה. אין לראות בדירה כנכס המשותף לצדדים. כל הסכומים ששולמו עבור הדירה שולמו על ידי האם. הנתבע נשא בתשלומי המשכנתא החל משנת 2004/2005. מדובר בסכומים נמוכים מאוד העומדים על כ- 300 ₪ לחודש אשר הוחזרו לו על ידי אמו במזומן. התשלומים האמורים יצאו מחשבון משותף אך בפועל, רק הכנסותיו שלו הופקדו לחשבון זה והכנסות התובעת הוכנסו לחשבון אשר רשום על שמה בלבד. בשנת 2010 האם ז"ל בחרה להעביר לו את הדירה במתנה כבן זקונים כהוקרה על הסיוע והעזרה שהעניק לה והדבר אף היה מוסכם על ידי אחיו. הדירה לא עברה שיפוץ מאסיבי אלא תיקון מזערי שנדרש לטובת הכשרתה למגורי בנם המשותף של הצדדים. אין בטענת התובעת ביחס לאבזור וריהוט הדירה כל ממש שכן בפועל העבירה מס' מטלטלין ישנים שקיבלה בירושה אותם נאלצה ממילא לפנות מדירת אמה המנוחה . דיון והכרעה הצדדים נישאו כאמור בשנת 1984 ומשכך חל בעניינם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן:"החוק"), הצדדים לא ערכו בניהם הסכם ממון ומכאן שחל עליהם הסדר "איזון המשאבים" הקבוע בסעיף 5 לחוק. סעיף 5(א)(1) לחוק מבחין בין נכסים שנצברו במהלך הנישואים, הכלולים באיזון המשאבים והמכונים "נכסי המאמץ המשותף" לבין נכסים מלפני הנישואים, מתנות וירושות, שאינם ברי - איזון ומכונים "נכסים חיצוניים". על פי סעיף 5(א)(2) לחוק, נכסים שהתקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואים, מוחרגים מהאיזון, שכן הם אינם פרי מאמץ משותף ולכן אין לראותם כתוצר של שותפות משפחתית, אלא כנכסים פרטיים או חיצוניים. עם זאת בשורה של פסקי דין נקבעה ההלכה כי אין בהוראות חוק יחסי ממון כדי למנוע מבעל דין לא רשום להוכיח זכויותיו בנכס חיצוני מכוח דוקטרינת "כוונת השיתוף הספציפי" וזאת מכוח הדין הכללי – דיני חוזים, דיני קניין, דיני נאמנות וכיו"ב (ר' ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט (3) 529 (1995), רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו (6) 175 (2002), ע"א ששון נ' ששון, פ"ד נט ( 5) 596, 614 ( 2005)). עוד קבעה הפסיקה כי נטל ההוכחה בדבר דוקטרינת "כוונת שיתוף ספציפי" בנכס חיצוני , מוטל על הטוען לכוונת השיתוף, וכאשר כל מקרה יבחן על פי נסיבותיו ובהתאם למקרה הקונקרטי. (ר' בע"מ 5939/04 פ"ד נט (1) 665 (2004)). השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית היא שאלה שבעובדה (ר' בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו]). הראיות בדבר כוונת שיתוף צריכות להיות ממשיות ובעלות משקל ולא די במשאלת לב ובציפייה של בן הזוג הלא-רשום. (ר' תמ"ש (י-ם) 62133-06-15 ח' ש' ס' נ' א' ס' [פורסם בנבו] (2017)). במקרים מסוימים, בהם יוכח קיומו של דבר מה נוסף ונסיבות נוספות בצד אורח חיים תקין, ייתכן ובית המשפט יקבע כי הנכס החיצוני הוא בר איזון (ר בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית ]פורסם בנבו]( בענייננו, התובעת מבקשת להכיר בזכויותיה בדירה שקיבל הנתבע במתנה, לכן רובץ עליה הנטל להוכיח לגביה כוונת שיתוף ספציפית, או להוכיח כי אותו רכוש נטמע ברכוש המשותף. מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בכלל המידע אשר הונח לפני ולאחר שמיעת עדויות הצדדים לא שוכנעתי כי אכן הוסכם בין הצדדים במפורש או מכללא כי הדירה תהווה נכס משותף. אין חולק כי עסקינן בדירה שנרכשה ביום 1.2.1984 על שם אמו של הנתבע באמצעות חוזה שנחתם בינה לבין חברת * (ר' נספח 4 שצורף לתצהיר הנתבע). על פי מסמך הודעה על תנאי רכישת דירה (צורף כנספח 4), עולה כי תהליך רכישת הדירה על ידי האם המנוחה החל עוד בחודש אוקטובר 1983, ולאחר שהתגוררה בה שנים ארוכות כשוכרת (משנת 1962 לדברי הנתבע). אין חולק כי המשכנתא נלקחה על שם האם המנוחה בלבד. בשנת 1996 הדירה נרשמה בטאבו על שמה (ר' נספח 12 לתצהירו של הנתבע). אין חולק כי בשנת 2010 הדירה הועברה על שם הנתבע ללא תמורה במתנה מאמו. האם נותרה להתגורר בדירה ללא תשלום דמי שכירות וזאת עד פטירתה במרוצת שנת 2017. אין חולק כי הדירה לא שימשה מעולם למגורי הצדדים עצמם. על אף האמור, התובעת מבקשת לבסס טענתה לשיתוף ספציפי בדירה על מס' אדנים: הצדדים נשאו בתשלומי המשכנתא שרבצו על הדירה מאז לקיחתה כאשר ברקע הבטחת הנתבע כי הדירה תעבור על שמם עם סילוק המשכנתא; המנוחה חפצה להעניק את הדירה לשני הצדדים יחד בעוד משיקולי פרוצדורה נרשמה הדירה על שם הנתבע בלבד; הדירה שופצה באופן מסיבי, כאשר השיפוץ מומן מחשבונם המשותף של הצדדים. אדרש לטענות על פי סדרן. לא הוכחה כל עיקר טענתה היסודית של התובעת לפיה החזרי המשכנתא עבור הדירה שולמו מהיום הראשון ועד סילוקם הסופי, מהחשבון המשותף של הצדדים. לא נמצא בתוצרי צו גילוי המסמכים שניתן ביחס לחשבונות הבנק ממועד נישואי הצדדים, כל תימוכין לטענה זו. למעשה טענת הנתבע לפיה האם נשאה ממקורותיה בתשלומי המשכנתא ממועד נטילתה ועד שנת 2005 או בסמוך לכך אז חזרה הוראת הקבע ועל כן ומתוך סיוע לאם הועברה לחשבון הצדדים, לא נסתרה והיא נתמכת בראיות שהציגה התובעת עצמה (ר' נספחים ו' -ז' לתצהירה) התובעת לא צלחה להסביר בעדותה מדוע הגיעה לכלל מסקנה כי תשלומי המשכנתא שולמו ממקורותיהם של הצדדים מאז שנת 1983 (עוד קודם לנישואיהם) ואך מצאה לציין באופן לקוני ובלתי מבואר: " אני חושבת שזה כך כי יתר התשלומים בוצעו מהחשבון המשותף" (ר' ע' 20 ש' 15-17). התובעת גם אישרה שלא שילמה כל מקדמות עבור הדירה (ר' ע' 20 ש 25 ועמ' 21 ש' 1-4 ו- 18-19). כאשר עומתה עם מסמכים המלמדים על תשלומים שונים בהם נשאה האם המנוחה בגין הדירה, השיבה באופן בלתי משכנע:" לא יודעת להגיד לך... פלוני טיפל בהכל וסמכתי עליו, זה היה דברים בינו לבינה ואני לא נכנסתי לזה ואין לי מטרה להיכנס לזה..." (ר' ע' 22 ש' 24-26). למעשה כפי שהובהר בחקירתה , גרסת התובעת בקשר עם תשלומי המשכנתא נסמכת על דברים/ הבטחות ששמעה לכאורה מהנתבע להבדיל מידיעה אישית שלה (ר' ע' 21 ש' 8-11). אלא שהתובעת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת גרסתה בדבר כוונת שיתוף. כאמור, לא שוכנעתי כי הייתה כוונה מצד הנתבע לשתף את התובעת בזכויותיו בדירה. התובעת לא מצאה לנכון לזמן לעדות אף לא אחד מבני משפחתו של הנתבע או עד חיצוני אחר על מנת לבסס גרסתה והגם שטענה כי על רקע מצבה הכלכלי של האם והסיוע שניתן לה לכאורה מהצדדים, היה ידוע לאחיו של הנתבע כי הדירה שייכת להם (ר' ע' 23 ש' 1-7).יש להניח כי לו עניין הזכויות בדירה דובר באופן מפורש בין הצדדים לאורך כל תקופת השיתוף, היו מי מקרובי הצדדים בני משפחה או חברים עדים לשיח זה . ברם, התובעת לא מצאה לנכון להביא כל עדות תומכת והדבר נזקף לחובתה. אמת כי טענת הנתבע לפיה קיבל לידיו החזרים במזומן מאמו כנגד כל תשלום משכנתא שיצא מחשבונם המשותף של הצדדים לא הוכחה . הנתבע לא הרים הנטל המשני המונח לפתחו בעניין זה. העובדה שחלק קטן מתשלומי המשכנתא שולמו מהחשבון המשותף של הצדדים עשויה ללמד כי סיוע כספי אכן ניתן לאם על רקע מצבה הכלכלי, אך בנסיבות העניין לא מצאתי כי די בכך כדי להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בדירה. כעולה מתדפיס "תנועה כספית בהלוואה " (צורף כנספח ו' לתצהיר התובעת) תשלומי המשכנתא השוטפים עמדו בשנים הרלוונטיות על כמה מאות שקלים בלבד. המדובר בהיקף השקעה קטן ביחס לשווי הכולל של הדירה וההשקעה הראשונית בה. יחד עם זאת איני מוצאת לקבל טענת הנתבע לפי מדובר בכספים ששולמו ממקורותיו האישיים הואיל ובחשבון המשלם הופקד שכרו בלבד, שכן לא הוכחה הפרדה רכושית בין השניים. פירעון תשלומי המשכנתא מהחשבון המשותף גרע מזכויות התובעת בכספים המשותפים, לפיכך בדין עותרת התובעת להורות על השבת מחצית התשלומים לידיה. העוגן המשפטי לכך מצוי בדיני עשיית עושר ולא במשפט (ר' תמ"ש (ב"ש) 55103-05-11 א.א. נ' י.א.). מכוח עיקרון זה מצאתי כי התובעת זכאית להשבה של מחצית מכל החזרי המשכנתא ששולמו מהחשבון המשותף החל בשנת 2005 ועד סילוקה הסופי. לסכומים אלה יש להוסיף הפרשי הצמדה ממועד כל תשלום ועד לתשלום בפועל. זאת ועוד לא נמצא כל ממש בטענת התובעת בקשר להתחייבות האם המנוחה לתן את הדירה במתנה לצדדים יחד. אם כך היו פני הדברים, הדעת נותנת כי הדבר היה מוצא ביטוי במסמכי העברת הדירה לרבות הסכם המתנה, ולא היא. לא נמצא כל ביסוס לטענה הכרוכה אחר רישום הדירה על שם הנתבע "מטעמי פרוצדורה". התובעת העלתה טענה זו ללא כל באור או נימוק ענייני ( ר' ס' 18 לתצהיר).לא הוצג כל הסבר משכנע בשאלה זו בעוד ניסיון התובעת לבסס גרסתה על יסוד הטענה להסדרת תשלומי המשכנתא על ידי הצדדים מאז שנת 1983, כאמור, לא מצאה אחיזה בחומר הראיות. (ר' ע' 19 ו- 20, ש' 20-26 וש' 1-9). התובעת לא מצאה לנכון לזמן את עוה"ד שטיפל בהסכם המתנה ובהעברת הזכויות בדירה. הלכה מושרשת היא כי אי הבאתו של עד רלוונטי יוצרת את ההנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. התובעת אף כשלה מלבאר בעדותה מדוע זה לא פעלה כל השנים לרשום את הדירה על שמה או לכל הפחות לעורר סוגיה זו ככל שאמנם סברה כי הדירה נתנה במתנה לצדדים יחד (ר' ע' 25 ש' 9-12). התובעת גם לא הוכיחה קיומו של "שיפוץ מסיבי" בדירה. התובעת צירפה מספר קבלות המסתכמות בכמה אלפי ₪ בודדים (ר' נספח ט' לתצהירה). לא הוכח כל קשר בין אותן קבלות לדירה נשוא המחלוקת בעוד שניתן להניח כי אם אכן בוצע שיפוץ רחב היקף כל שכן הרחבת הדירה על דרך בניית תוספת, כטענת התובעת בדיון מיום 18.5.22 (ר' ע' 13 ש' 24-26), לא היה מתעורר קושי בהצגת ראיות למכביר. למעלה מן הצורך אעיר כי לא מצאתי שהייתה הסתמכות של התובעת על זכויותיה הנטענות בדירה. אין בעבודה כי התובעת בחרה להעביר לדירה מספר פרטי ריהוט (אשר לא הוכח ערכם) מעיזבון אמה המנוחה אגב הכשרת הדירה למגורי בנם של הצדדים, כדי ללמד כי התובעת כוונה את צעדיה הכלכליים מתוך הבנה כי הדירה שייכת גם לה. לבסוף יש לתהות בדבר גרסת התובעת אשר מחד מבקשת לראות בדירה שקיבל הנתבע במתנה כנכס משותף לצדדים שכן: "כל נכס שנרכש במהלך הצדדים הנישואין היה של שנינו...." (ע' 19 ש' 21-22), אך באותה נשימה גורסת כי אין לחלק את הזכויות שקיבלה היא בירושת אמה המנוחה: "כשאמי נפטרה קיבלנו כל אחד חלק מהדירה. זה הועבר לחשבון שלי הפרטי. החשבון הפרטי שלי תמיד היה שלי וזה הועבר לשם. כל הכספים שהרווחתי הלכו לטובת הילדים. כשביהמ"ש שואל אותי מה כוונה חשבון פרטי שלי, האם כספים שהצטברו שם שייכים גם לנתבע, אני משיבה שכן. אבל לא הכספי ירושה כי זה ירושה. לעניין כספי ירושה זה נועד לי. ההורים שלי נתנו לי כשהם נפטרו...." (ר' ע' 23 ש' 15-21). לאור המקובץ נקבע כי דין טענת התובעת לכוונת שיתוף ספציפי בדירה להידחות. התובעת זכאית לקבל מחצית מתשלומי המשכנתא בגין הדירה ששולמו מהחשבון המשותף של הצדדים החל משנת 2005 בתוספת הצמדה. דמי שימוש בגין הנכס המשותף אין מחלוקת כי התובעת יצאה מהבית המשותף ביום 1.9.2020. הצדדים חלוקים ביחס לנסיבות עזיבתה של התובעת את הבית. לטענת התובעת, היא "נאלצה למלט נפשה ולשכור דירה אחרת" לאחר שהנתבע הפך את חייה לבלתי נסבלים. עוד ולגרסתה במועד עזיבתה הנתבע החליף צילינדר של הכניסה לבית כך שנמנעה ממנה האפשרות לשוב ולהתגורר שם ואף נמנע ממנה איסוף חפציה האישיים. התובעת עותרת לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים ממועד יציאתה (9/20) ועד מכר הדירה (6/21) בסך כולל של 19,500 ₪ (1950 ₪ לחודש) בהתאם לחוות דעת שמאי שצירפה מטעמה. לטענת הנתבע הוא לא נקט בכל אלימות כנגד התובעת. לדידו די בכך כי התובעת הוסיפה להתגורר עמו בבית משך כשנתיים ימים לאחר מתן צו פירוק שיתוף בדירה כדי ללמד כי אין כל ממש בטענתה לחיים בצל אלימות מצדו. הנתבע אינו מכחיש דבר החלפת הצילינדר אם כי לגרסתו הדבר נעשה לאחר שהתובעת שכרה דירה למגוריה ונטלה רכוש רב מהדירה בצעד חד צדדי ומתוך מחשבה למנוע ריקון תכולת הבית ידה והכל תוך עדכון ב"כ התובעת ואגב הסכמה על חלוקת המיטלטלין. הנתבע מעולם לא התנגד לקדם מכירת הנכס המשותף ואף יזם בעצמו הליך לפירוק השיתוף (תלה"מ 4429-10-18) במסגרתו ניתן צו לפירוק השיתוף בהסכמה כבר בדיון הראשון תוך מתן הוראות בקשר לכינוס נכסים בתם שלושה חודשי מכר עצמי. לעמדת הנתבע יש לדחות חוות הדעת עליה התבססה התובעת לקביעת שווי דמי השימוש שכן הוגשה בניגוד לתקנה 25(ח) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א- 2020 הקובעת כי בעל דין לא יגיש חוות דעת של מומחה מטעמו אלא באישור בית המשפט. דיון והכרעה תובענה לדמי שימוש ראויים נובעת מסע' 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969, הקובע כי "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". בע"א 1492/90 נאיפה סעיד זרקא נ' סלמאן פארס (נבו, 20.1.93) נקבע, כי החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת "...רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים, גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים". כן נקבע כי בן זוג העוזב מרצונו את דירת המגורים אינו זכאי לדמי שימוש ראויים וכי אמנם כאשר אחד מבני הזוג מואס בקשר הנישואין אין לחייבו להמשיך לגור עם בן זוגו תחת קורת גג אחת, אולם אין פירושו של דבר שבן הזוג הנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו. נטל השכנוע להוכיח כי נמנע שימוש במקרקעין עומד לפתחו של הטוען לכך. כפי שיובהר להלן התובעת לא הרימה את הנטל המונח לפתחה. גרסתה התאפיינה בחוסר עקביות ובחוסר קוהרנטיות . את טענותיה בדבר מסכת אלימה מצד הנתבע ביקשה לתמוך בצילום ידית שבורה של דלת חדרה, פתקים שהשאיר לה לכאורה הנתבע ומכתב ממטפלת הומאופתית בו צוין כי התובעת סובלת מחרדות שונות שהם תוצר של התנהגות הנתבע כלפיה. ודוק, לאחר עיון בכלל המידע שהונח לפני וכן שמיעת עדויות הצדדים אין בידי לקבוע כל ממצא עובדתי בקשר עם טענת התובעת לעזיבת הבית על רקע נקיטת אלימות מצד הנתבע. גרסת התובעת בדבר שבירת ידית החדר נותרה מעורפלת ובלתי מבוארת. התובעת התקשתה לציין מתי התרחש אותו אירוע אף בקירוב או באופן משוער (ר' עמ' 18 ש' 24-26 ועמ' 19 ש' 1-4). אין חולק כי התובעת לא פנתה להגיש תלונה במשטרת ישראל, לגרסתה כדי שלא לפגוע במקום עבודתו של הנתבע אשר הועסק כ*. אלא שהנתבע על פי עדות התובעת פרש מ כבר בשנת 2009 (עמ' 26 ש' 1-2), מכאן שלא ניתן כל הסבר מדוע זה החרישה התובעת גם שנים רבות לאחר מכן. כך ובנוסף אין בפתקים שצורפו (נספחים ג' ד' לכתב התביעה), ככל שאמנם נכתבו על ידי הנתבע, כדי ללמד על אודות אותה מסכת אלימה לה טוענת התובעת. לכל היותר יש בכך ללמד על מתיחות ששררה בין הצדדים אגב ולאורו של הליך הגירושין אשר בעטיו הצדדים גם הפרידו מגורים בתוך הבית כשהתובעת נשארת לישון בחדר השינה והנתבע בחדר אחר. תמלילי שיחות בין השניים מלמדים על פניו על התנהלות פורצת גבולות דווקא מכיוונה של התובעת (ר' נספח ה' לכתב ההגנה). בחקירתה התובעת עומתה עם דברים שמסרה בתצהיר מטעמה בהליך י"ס מיום 11.11.2020 שם טענה כי ערב עזיבתה כתבה לנתבע מכתב שלא צורף בהליך זה (ר' י"ס 48297-10-20). התובעת הכחישה קיומו של מכתב כזה, טענה כי יש ומדובר בטעות וכי בפועל הנתבע הוא שהותיר מכתב בידיה. אלא שגם מכתב זה, באופן תמוה, לא צורף אף שיכול היה לשפוך אור על התרחשות האירועים ערב עזיבתה (ר' ע' 17 ש' 8-18). עיון בתצהיר האמור אף מעלה כי אין בו כל אזכור לאירועי אלימות אשר בעטיים עזבה את הבית. לא זו אף זו, אין להלום צירוף המסמך מטעם המטפלת כמה שנחזה להיות חוות דעת, זאת ללא מתן אישור מבית המשפט ומבלי שהובהר טיב ההכשרה של אותה מטפלת מהותו של הטיפול שעברה , משכו , מועדו . התובעת אף לא מצאה לזמן את המטפלת לעדות. לא ניתן להסיק מאותו מכתב כל ממצא עובדתי בקשר עם מצבה של התובעת או חלקו של הנתבע במצב זה. עוד יוער כי לא הוכח שהנתבע פעל לעכב את מכר הדירה ולא בכדי התובעת זנחה טענה זו בסיכומיה. כאמור היה זה הנתבע אשר נקט בהליך לפירוק השיתוף בסוף בשנת 2018 , כאשר צו ניתן בהסכמה כבר בחודש פברואר 2019 תוך שנקבעה תקופת מכר עצמי של 3 חודשים בלבד טרם הליכי כינוס. אלא שהתובעת שבה והגישה בקשות להארכת תקופת המכר העצמי באופן הסותר במידה רבה טענתה לחיים בצל אלימות קשה מצד הנתבע שאז הייתה מתעוררת דחיפות בפירוק מהיר באמצעות כינוס. לא הוכח אפוא כי התובעת נסה על נפשה מבית הצדדים בצל אלימות הנתבע. ניתן להניח כי המתיחות ששררה בין הצדדים העיבה על שגרת היום בתוך הבית פנימה, אך אין במסכת העובדתית כדי ללמד כי עזיבת התובעת את הבית הייתה בבחינת כורח המציאות ובאופן המזכה אותה בתשלום דמי שימוש ראויים. נותר אפוא לבחון האם נמנע מהתובעת לחזור ולהתגורר בבית לאחר שעזבה. הנתבע אינו מכחיש כי החליף את צילינדר הבית לאחר עזיבתה. ברם, לא הוכח כי התובעת חפצה בשום שלב לשוב ולהתגורר בבית הצדדים, או כי נמנע ממנה הלכה ולמעשה לעשות כן. לא נטען וממילא לא הוכח כי התובעת פנתה אל הנתבע בעניין זה. גם לא התעוררה מניעה הלכתית להוסיף ולהתגורר יחד שכן על פי כתבי הסיכומים, ומבלי שיהא בידי לקבוע מסמרות בקשר עם התנהלות מי מהצדדים בבית הדין הרבני, עולה כי הצדדים עודם נשואים. כפי שנפסק בהלכת זרקא, ככל ואחד מבני הזוג עוזב את בית המגורים המשותף מרצונו ועל דעתו, הוא לא יוכל לתבוע מבן הזוג אשר נותר להתגורר בבית המגורים, תשלום דמי שימוש ראויים. לבסוף אעיר כי יש ממש בטענת הנתבע כפי שהועלתה עוד בכתב ההגנה, לפיה אין מקום לאמוד שווי דמי השימוש על יסוד חוות דעת שהוגשה מטעם התובעת בניגוד להוראות הדין. אין בטענת התובעת הכרוכה אחר זהות השמאי כמי שערך שמאות לדירת הצדדים בעבר, כדי להכשיר מצב דברים זה תוך פגיעה בזכויות דיוניות של הנתבע. מן המקובץ דין טענת התובעת לפסיקת דמי שימוש להידחות וכך אני מורה. חוות דעת אקטואר השגותיה של התובעת בקשר עם חוות דעת המומחה אינן נהירות. התובעת לא מצאה לזמן את המומחה להיחקר. ממצאי חוות דעתו לא נסתרו. ככל שהתובעת כטענתה, לא קיבלה תשובות לשאלות ההבהרה ששלחה למומחה, היה עליה לפעול בזמן אמת ולעורר סוגיה זו במועד ולא במסגרת כתב הסיכומים. יתרה מכך, בדיון מיום 30.1.2023 הצהירו הצדדים כי חוות הדעת מקובלת עליהם (להוציא עניין הרכב- ר' ע' 16 ש' 5). נוכח האמור, דין טענה זו להידחות. סיכום עתירת התובעת למתן זכויות קנייניות בדירה מכוח כוונת שיתוף ספציפי ופירוק השיתוף בדירה - נדחית. עתירת התובעת לפסיקת דמי שימוש ראויים- נדחית. איזון המשאבים בין הצדדים יתבצע בהתאם לחוות דעת האקטואר מיום 13.7.2022.בהעדר הסכמה אחרת בכתב בתוך 7 ימים יתבצע האיזון על פי חלופה ב' לחוות הדעת קרי- איזון המשאבים ייעשה במועד גמילת הזכויות. פסיקתאות תחתמנה בנפרד. תשלום של כספים נזילים בין הצדדים ייעשה תוך 30 יום ממתן פסק הדין. הנתבע ישלם לתובעת בתוך 30 ימים מחצית מכלל החזרי המשכנתא ששולמו מהחשבון המשותף החל מחודש 1/2005 ועד סילוקה הסופי בתוספת הפרשי הצמדה כדין ממועד כל תשלום ועד ביצוע השבה בפועל. במידת הצורך ובהעדר הסכמה ביחס לגובה התשלום הצדדים יפנו למומחה בית המשפט מר אבי יחזקאל אשר יערוך תחשיב בהתאם לאמור. עלות חוות הדעת תשולם על ידי הצדדים בחלקים שווים. הנתבע יעביר לתובעת בתוך 30 ימים מחצית שווי הרכב המשותף מסוג * מס' רישוי *בהתאם למחירון רכב "לוי יצחק" נכון למועד הקרע- 17.6.2018. בשאלת ההוצאות- נוכח התוצאה שלעיל ובהינתן כי הצדדים צמצמו את גדרי המחלוקת תוך גיבוש הסכמות שונות כל צד יישא בהוצאותיו. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים. אפרת שהם- דליות, שופטת	decision57821-02-21	["אפרת שהם-דליות"]	[{"judgment_id": "5c30fabf-d864-5dac-acff-86a42d41951c", "file_name": "57821-02-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 97209, "extension": "docx", "display_name": "57821-02-21-קובץ מקורי"}]
a650147d-11f5-5346-9034-e2c468394bf3	ביהמ"ש המחוזי חיפה, שופט סארי ג'יוסי: החלטה בעניין פינוי המבקשת ובתם הקטינה של הצדדים מהנכס, על מנת שיימכר והקדמת העברת סכומים לידיה לשם הסדרת מדורן (רמ"ש 76587-09-24)	76587-09-24	2024-11-13	2	3	4	2DISTRICT_COURT	3Haifa	4Family	null	decision76587-09-24	["סארי ג'יוסי"]	[{"judgment_id": "a650147d-11f5-5346-9034-e2c468394bf3", "file_name": "76587-09-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 143872, "extension": "doc", "display_name": "76587-09-24-קובץ מקורי"}]
7638c442-dc00-55ec-b3a3-7228b75ab477	בית המשפט לענייני משפחה בקריות, סג"נ השופטת שירי היימן: פסק דין בתביעה לניכור הורי ופיצוי כספי (תמ"ש 24272-08-21)	24272-08-21	2024-09-04	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	מונחת לפני תביעה לניכור הורי שהגיש התובע (להלן: "התובע" או "האב") כנגד הנתבעת (להלן: "הנתבעת" או "האם"). הצדדים, יהודים, נישאו ביום 10.10.02. מנישואים אלה נולדו שני הקטינים נשוא התביעה ילידי 2004 ו – 2008. נישואי הצדדים עלו על שרטון האב עזב את הבית בחודש 6/2016 והצדדים התגרשו ביום 12.9.2017. האב התחתן בשנית ביום 13.2.2019 ונולד לו בן נוסף. בין הצדדים התנהלו הליכים בעניין מזונות ורכוש. השתלשלות ההליכים ההליכים בין הצדדים החלו ביום 6.9.2016 עת הגישה האם בקשה ליישוב סכסוך (***-09-16). במסגרת ההליך נקבעו ביום 10.10.2016 מזונות דחופים עבור הקטינים בסך של 3,200 ₪ והוא נסגר מבלי שהצדדים הגיעו להסכמות. ביום 29.3.2018 נתן בית הדין הרבני תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים בעניין משמורת וזמני שהות. נקבע כי המשמורת תימסר לאם והאב יהיה זכאי לקחת את הילדים בימי שלישי אחה"צ בתיאום עם האם, בכל סוף שבוע שני ומחצית החגים. ביום 23.5.2019 פתחה האם בקשה נוספת ליישוב סכסוך (י"ס *-05-19) התיק נסגר ביום 3.7.2019. ביום 21.7.2019 הגיש התובע תביעה לקביעת מזונות. הנתבעים היו שני הקטינים באמצעות אמם. התובע טען כי מאז נפרדו הצדדים הוא משלם מזונות בסך של 3,200 , אך למרות שניסה לשמור על קשר עם הקטינים, הקטינים ניתקו איתו כל קשר, לא ענו לטלפונים ואף קיללו אותו. ביום הגשת התביעה היה הקטין * בן 15 והקטינה * בת 11. לכן טען התובע יש להכריז על הקטינים כקטינים מורדים ולהפחית ממזונותיהם. מנגד, הגישה האם ביום 9.9.2019 תביעה למזונות (תלה"מ **-09-19) ותביעה רכושית (**-09-19). ביום 12.2.2020 התקיים דיון בכלל ההליכים. ב"כ האב טענה במהלך הדיון: "המזונות צריכים להיות מדין צדקה גם בגילאים האלה וזה משהו שצריך לתת עליו את הדין. הילדים מסרבים לכל קשר עם האב. הוא ניסה לפנות אליהם והם חסמו אותו בוואטפס. שמעתי את הערת ביהמ"ש כי האב לא הגיש מצידו כל תביעה או כל הליך שעניינה חידוש הקשר עם הילדים ולכן לא תישמע הטענה להפחתת מזונות מחמת סירוב לקשר עם האב." ב"כ האם טענה: "לגבי הטענה לניתוק הקשר הטענות לא נכונות עובדתית. מאז שהצדדים נפרדו, הם התגרשו ב- 9/2017 כאשר כל הזמן האישה עשתה כל שביכולתה לדבר על לבו של האיש שיבוא לילדים, שישמור איתם על קשר והוא פשוט נעלם, התנכר לילדיו." האב טען: "במשך חיי הנישואין השקעתי ועבדתי מאוד קשה כדי לדאוג לפרנסה ראויה לבית עד שהתחלתי להרגיש שלנישואין האלה לא יכול להיות המשך ולכן החלטתי לעזוב. אני אמנם חי היום בבית של אמא שלי אבל המשכורת שאני מרוויח והמזונות שאני משלם זה בערך חצי מהמשכורת. בנוסף יש לי הלוואה והבנק סירב לתת לי הלוואה נוספת כדי שאמשיך להתקיים ואמא שלי נאלצה לקחת הלוואות כדי שאוכל לחיות. זה מסתכם בסכום של 40,000 ₪. אני גר בעכו עם אמא שלי. יש לי ילד נוסף בן שנתיים וחצי. אשתי מטפלת בילד. אם היא תצא לעבוד הילד יצטרך להיכנס לגנון וזה מה שהיא תרוויח." האם טענה: "עד היום הגרוש שלי לא שיתף בשום פעולה במה שקשור לילדים המשותפים שלנו. עד היום הוא אפילו פעם אחת לא פנה למוסד החינוך ולא בירר מה שלומם. כל הזמן הוא טוען שאני אמא כזאת לא טובה שלא נותנת לו לראות אותם. הבת שלי לפני חודש התקשרה אליו בבכי ושאלה למה הוא לא רוצה לראות אותה והאבא אמר לה שהאמא לא טובה. אף מורה לא ראתה את האבא בכל התקופה הזאת בבית ספר...." בסיום הדיון ניתנה החלטה בעניין גובה המזונות וכן העיר בית המשפט כדלקמן: "מאחר והאיש אינו מקיים כל קשר עם הקטינים ולו קשר מינימאלי, כל נטל גידול הקטינים מוטל על האם. האיש טוען כי האם מונעת ממנו קשר עם הקטינים אך הוא לא עשה כל מאמץ לחידוש הקשר ולא הגיש תביעה בעניין זה." ציטטתי בהרחבה מתוך פרוטוקול הדיון על מנת להדגיש כי למרות שביום הדיון חלפו כשלוש וחצי שנים מאז עזב האב את הבית ונותק הקשר בינו לבין הקטינים, האב לא פעל ולא הגיש כל תביעה או בקשה בעניין חידוש הקשר ובחר להגיש תביעה להפחתת מזונות, בין היתר בעילה של "בן מורד". גם בדבריו בפני בית המשפט התמקד בקשייו הכלכליים ולא ניצל את ההזדמנות לקדם את סוגיית הקשר עם הקטינים. ביום 26.4.2020 ניתן תוקף של פסק דין למזונות הזמניים שנקבעו בדיון ותיק המזונות נסגר. ביום 6.5.2020 הגיש האב באמצעות ב"כ בקשה לסעד דחוף (י"ס *-05-20) "תביעה לחידוש קשר". ביום 7.5.2020 ניתנה החלטה כדלקמן: "המבקש טוען כי מאז התגרשו הצדדים בשנת 2017 נותק הקשר בינו לבין הקטינים, דהיינו חלפו למעלה משלוש שנים. בנסיבות אלו אין מקום למתן סעד דחוף. על המבקש לפתוח בהליך ליישוב סכסוך, שכן במסגרתו תסייע יחידת הסיוע בתהליך חידוש הקשר." נוכח החלטה זו הבקשה לסעד דחוף נסגרה. התביעה הרכושית המשיכה והתנהלה, הוגשה חוו"ד אקטואר, התקיימו דיונים ובהסכמת הצדדים ניתן פסק דין על סמך סיכומים. בחלוף שנה מיום הגשת הבקשה לסעד דחוף שנסגרה כאמור, ביום 4.4.2021 פתח האב בבקשה ליישוב סכסוך (-04-21), הצדדים נפגשו ביחידת הסיוע אך לא עלה בידיהם לגבש הסכמות והתיק נסגר ביום 6.5.21. בדיווח מיום 6.5.2021 יח"ס המליצה על מינוי עו"ס לס"ד ככל ותוגש בקשה מתאימה. ביום 10.8.21 הגיש האב תביעה זו לניכור הורי בה עתר למינוי אפוט' לדין, מינוי עו"ס לס"ד וטיפול פסיכולוגי לקטינים. במסגרת ההליך הוזמן תסקיר ומונה אפוטרופוס לדין לקטינים. ביום 25.11.21 הוגש תסקיר עו"ס לס"ד. עת הוגש התסקיר היה הקטין בן 17 והקטינה בת 12 ולא התקיים קשר בין האב לבין הקטינים מזה 5 שנים. בתסקיר שהוגש ביום 25.11.21 תאר עו"ס לס"ד את התרשמותו מהשיחה עם הקטינים: "בשיחה עם כל אחד מהילדים בנפרד עלה כעס מאוד גדול על האב ואכזבה גדולה. הילדים אמרו כי במשך כל השנים האב לא ניסה ליצור עימם קשר ולא היה איתם בימי הולדת או אירועים במסגרות החינוכיות. הילדים הביעו ספק לגבי נכונות כוונותיו של האב ולא מאמינים כי האב רוצה עמם קשר. הילדים גילו התנגדות עזה לחידוש הקשר עם האב." בהערכה המסכמת כתב עו"ס לס"ד: "ההורים נישאו בשנת 2003. נפרדו בשנת 2016 והתגרשו בשנת 2018. ישנם שני ילדים משותפים בגילאי: 12,17. מאז פרידה ההורים, הילדים מתגוררים יחד עם האם ולא מתקיים קשר בין האב לילדים מזה 5 שנים. בשיחה עם האם, עלתה טענה כי האב ניתק קשר עם הילדים לאחר הפרידה ולא התעניין כלל בשלומם של הילדים. האם סבורה כי מטרת הפניה של האב כיום הינה קשורה למניעים כלכליים בנושא המזונות. האב האשים את האם בכך שהסיתה את הילדים נגדו וטען כי לא היו לו אמצעים כלכליים לפנייה לבית משפט וכאשר פנה השופטת לא נתנה עדיפות לפנייתו מכיוון שכבר אז היה שנתיים בנתק מהילדים. בהסברו של האב לשאלה מדוע הוא רוצה את הקשר עם הילדים אמר כי מעוניין לדעת להיכן הולך הכסף של המזונות. ובנוסף העלה טענות בדבר נושאים כספיים שונים. רק לאחר שיקוף הדברים לאב חזר בו האב מאמירתו. להערכתי המקצועית, במצב של נתק ממושך וההתבטאות בנושאים כלכליים של האב בנוגע לרצונו לחידוש הקשר עם האב חובה עלינו לבדוק בשלב הראשון כי אכן כוונותיו של האב טהורות ביחס לחידוש קשר אמיתי עם הילדים. להערכתי המקצועית ישנה חשיבות להגן קודם כל על הילדים מפני פגיעה ואכזבה נוספת. יש לציין כי תהליך חידוש קשר לאחר 5 שנים הינו תהליך מורכב וארוך ויש להתחיל אותו ממניעים של רצון אמיתי לקשר כי אחרת הדבר עלול לגרום למפח נפש עבור הילדים. בהתאם לכך מומלץ כי בשלב הראשון האב יגיע לשיחות פרטניות בתחנת לטיפול משפחתי ..... וזאת לצורך בחינה להתאמה לתהליך חידוש הקשר. לאחר התהליך הפרטני תבחן האפשרות להתחיל בהליך חידוש הקשר וזאת מתוך ראיית טובת הילדים. בנוסף מומלץ כי האב יצהיר בפני בית המשפט כי אכן פועל מתוך מניעים טהורים לצורך חידוש הקשר ולחייב את האב בסנקציה באם יתגלה שאין הדבר כך......." ביום 5.12.21 הוגשה עמדת האפוטרופוס לדין. בתגובתה כתבה: "האפוטרופוס לדין מתרשמת שלא עסקינן בניכור הורי, אלא בהורים שהתגרשו בשנת 2017 ומאז אין כל קשר בין האב לילדיו. קרי במשך 4 שנים שלמות, האב לא נקט בהליך שתכליתו חידוש קשר עם ילדיו. כאשר האפוטרופוס לדין שוחחה על כך עם האב, עמדתו הייתה כי הוא היה בתקופה כלכלית קשה, היה זקוק לזמן לעצמו (בערך שנתיים) ושהתחיל פחות או יותר להתייצב כלכלית נקט בהליך משפטי, אולם ההליך היה "הכרזת הקטינים כקטינים מורדים והפחתת מזונותיהם" ולא בקשה לחידוש הקשר. עוד עלה מהשיח עם האב, כי כיום הוא בוחר לנקוט בהליך של חידוש קשר, כי הבן שלו לקראת גיוס לצבא והוא סבור שכעת הזמן לתת לו עצה טובה לקראת הגיוס." האפוטרופוס לדין המליצה על מינוי מומחה לחידוש קשר ולאפשר תהליך טיפולי בין האב לקטינה לאור הסכמתה ורצונה לערוך ניסיון לחידוש הקשר עם האב. כן המליצה שלא לכפות על הקטין תהליך חידוש קשר לאור גילו והתנגדותו, אלא לאפשר לו להשתתף בתהליך בהתאם לקצב שלו. ביום 17.2.22 התקיים דיון בהשתתפות עו"ס לס"ד והאפוטרופוס לדין. במהלך הדיון עדכן עו"ס לס"ד כי האב התחיל בשיחות טיפוליות אך לאחר שהבין שהטיפול בבימ"ש מתמשך והתהליך ייקח זמן אמר למטפלת שלא ימשיך להגיע. עוד ציין כי: "המרחק של הזמן מדאיג, גם יש התנגדות מאוד קשה של האמא וזה יהיה לא פשוט. כמובן שהילדים מגיבים בהתאם. אולי עם הילדה זה יהיה יותר קל כי היא יותר קטנה אבל עם הבן זה נראה סיכוי קלוש. " האפוטרופוס לדין סברה שיש להפריד בין הקטין שהיה בן 17.6 בזמן הדיון וההתנגדות מצידו קשה "ועם אמירות שאי אפשר להתעלם מהן שב- 5 שנים אחרונות זה לא שהאבא מאוד רצה קשר ופנה אליו וחיזר אליו או קנה לו מתנה ביומולדת או עשה פעולות שהראו לו שהפעולות לקשר באמת אמיתיות." לבין הקטינה "שנכון שהיא לא ממש זוכרת את אביה או חוויות שהיו לה איתו, אבל הרגשתי והיא אמרה שלא מתנגדת לבחון את חידוש הקשר." האפוטרופוס לדין ציינה לגבי עמדת האם כי: "בשיחות עם האמא לא שמעתי התנגדות נחרצת לחידוש קשר, ממש לא, החשש היה מאכזבה נוספת ולבחון שזה לא תהליך שנתחיל והילדה תתכונן רגשית ונפשית ובסוף הוא לא יגיע. " בסיום הדיון ניתנה החלטה כי: "תהליך טיפול חידוש הקשר יחל לגבי הקטינה. נוכח גילו של הקטין שבחודש אוגוסט ימלאו לו 18 והוא לומד בכיתה יב' והביע התנגדות נחרצת לחידוש הקשר עם האב, איני סבורה כי ניתן לכפות עליו תהליך זה, במיוחד נוכח המלצת האפוט' לדין ועו"ס לס"ד ועל כן תהליך חידוש הקשר יתמקד בקטינה בלבד שגם הביעה נכונות להשתתף בתהליך. עו"ס לס"ד יגיש תוכנית טיפולית בתיאום עם התחנה לטיפול משפחתי בתוך 14 יום." ביום 21.2.22 הגיש עו"ס לס"ד תכנית טיפולית בתחנה לטיפול משפחתי בעכו שקיבלה תוקף של החלטה. התכנית כללה מפגשים של כל אחד מההורים עם המטפלת, מפגשים משותפים של ההורים, מפגשים נפרדים לקטינה ומפגשים משותפים לקטינה ולאב. ביום 11.4.22 הגיש עו"ס לס"ד עדכון בו דווח כי הטיפול המשפחתי החל בפגישות עם ההורים ועם הקטינה. הקטינה מגלה התנגדות עזה לפגישה משותפת עם האב, הסכימה רק לקבל הודעות כתובות מהאב אך היא אינה מגיבה להן. עו"ס לס"ד דיווח כי המטפלת עושה מאמצים לריכוך הילדה, אך התהליך מורכב והוא בראשיתו. כן הומלץ כי האב יכיר באחריותו לנתק הממושך מהילדה ויעביר לה מסר מפויס באמצעות ההודעות הכתובות בו הוא מתנצל ולוקח אחריות על הנתק. עוד הודגש כי על האב לשתף פעולה באופן מלא עם התהליך הטיפולי מתוך מקום אמיתי לחידוש הקשר. עו"ס לס"ד המליץ כי האם תסייע בריכוך הילדה והגברת המוטיבציה שלה לחידוש הקשר וכי לא תערב את הקטינה בקונפליקט הזוג. ביום 4.5.22 הוגש דיווח נוסף לפיו הקטינה עדיין מתנגדת לחידוש הקשר, מקבלת הודעות מהאב אך לא עונה. האם הביעה הסכמתה לטיפול ולפגישות של האב עם הילדה. האב מביע מורת רוח ואי שביעות רצון מקצב הטיפול ולטעמו הטיפול צריך להיות אחר, טיפול של מומחה בניכור. האב ביקש להקליט את השיחה שהתקיימה עם המטפלת ביום 1.5.22 וחזר והדגיש בשיחה את רצונו שהטיפול יהיה בניכור הורי. לסיכום כתב עו"ס לס"ד: "ההתרשמות המקצועית הינה כי האב עסוק בניכור ובמאבק המתמשך התורם לקשיים בתהליך חידוש הקשר. עוד נראה כי האב אינו פנוי לטיפול אמיתי בחידוש קשר, טיפול בחידוש קשר לאחר נתק של מספר שנים דורש סבלנות רבה, עמל רב ויכולת לספוג תסכולים ואכזבות בתהליך המייגע. בפועל נראה כי האב קצר רוח, אינו מבין את התהליכים הנדרשים עבור הילדה לרכוש את אמונו מחדש. עוד נראה כי האב עסוק בלהוכיח כי האם אשמה בניכור ואינו פנוי להתעסק בכאן ועכשיו בטיפול חידוש הקשר. עוד נראה כי האב אינו מבין את אחריותו בנתק שנוצר ומשליך את האחריות על האם בלבד. בנסיבות דנן, לא ניתן להמשיך בהליך הטיפולי במסגרת התחנה לטיפול משפחתי לצורך חידוש הקשר. טובת הילד אמנם הינה לקשר עם 2 ההורים אך במצב הקיים המתואר אין זו טובת הילדה להמשיך בתהליך חידוש הקשר כאשר ההתרשמות המקצועית מהאב הינה כי אינו פנוי להליך אמיתי של חידוש קשר כמתואר." לאור עמדה זו ביקש האב כי הצדדים יופנו לתהליך חידוש קשר בפני מומחה פרטי. האפוטרופוס לדין הודיעה ביום 15.6.22 כי הקטינה תהיה מוכנה להשתתף בניסיון נוסף. בהחלטה מיום 5.6.22 קבעתי כי מאחר ומדובר על ניתוק קשר של למעלה מחמש שנים במהלכם לא פנה האב לבית המשפט בבקשה לחידוש הקשר, ונוכח המתואר בתסקיר כי האב אינו פנוי לטיפול אמיתי בחידוש הקשר, אין הצדקה להטיל את ההוצאות על האם והאב ישא בעלות הטיפול הפרטי. ובהחלטה מיום 19.6.22 נקבע כי כתנאי להפניית הקטינה והאב לטיפול אצל ד"ר בראון על האב להגיש התחייבות נתמכת בתצהיר להשתתף בתהליך עד תומו, לפעול בהתאם להנחיות המטפלת ולשאת במלוא עלות התהליך. לאחר שהאב קיים החלטה זו מונתה ד"ר בראון לשמש כמומחית מטעם בית המשפט לטפל בחידוש הקשר בין האב לקטינה. בדיווח שהגישה המומחית ביום 18.9.22 כתבה כי כרגע אין היתכנות לחידוש הקשר בין האב לקטינה. הקטינה שחוקה מאוד מבחינה פסיכולוגית, נוקשה, מבוצרת והגנתית מאוד. המומחית סברה שיש להפנות את הקטינה לטיפול פרטני למשך שנה ואז לבדוק מוכנות לתהליך חידוש הקשר. נוכח דיווח זה הגישה האפוטרופוס לדין ביום 20.9.22 את עמדתה שהקטינה מבוצרת בעמדתה, לא מוכנה לשום חידוש קשר, לא מוכנה להשתלב בטיפול פרטני ואין מנוס ממחיקת התביעה. ביום 17.11.22 התקיים דיון בהשתתפות האפוטרופוס לדין ועו"ס לס"ד. האפוטרופוס לדין המליצה לסגור את ההליך, לנסות לשלב את הקטינה בטיפול פרטני ולבחון את מצבה בעוד שנה. עו"ס לס"ד אמר: "עם כל הכבוד למצב של הקטינה יש משהו יותר מורכב מהרגע שהכרתי את האבא. היה חוסר נטילת אחריות של האב על הנתק הארוך של 5 שנים. בהתחלה האבא הטיל את האשמה על מערכת המשפט, הוא פנה אחרי שנתיים מהנתק וביהמ"ש דחה לו את המסמכים. אח"כ בניסיון הטיפולי בתחנה היו שם טרוניות על המטפלת בפנינו וגם על האמא. לא שמעתי עדיין משהו שבו האבא לוקח אחריות על מה שהיה. זה חזר על עצמו גם עכשיו. לכן אני אומר שעם כל הכבוד לטיפולים, אם אין רצון ולבוא ולבקש סליחה על מה שהיה ולקחת אחריות, אז לא יעזור. אני מציע לאב לחשוב איפה החלק שלו בנתק הארוך הזה. יש פה אחריות, גם יש פה אחריות של האמא, אבל יש פה בראש ובראשונה אחריות של האבא שלא יכול להיות ש- 5 שנים היה נתק כזה ארוך. אי אפשר לבוא ולהטיל אשמה על כל המערכות מסביב." בדבריו בדיון התקשה האב לקבל אחריות על המצב שנוצר והמשיך בהטחת האשמות כלפי האם: "התיק כולו נבנה על שקרים. מלכתחילה. מהרגע שאפוט' הגיעה לביתה של המשיבה, שם היא סיפרה לה שקרים על כך שאני עזבתי אותה בגלל אישה שהכנסתי להריון, מה שלא היה נכון, אבל היא עדיין לא הבינה מה פשר כל התהליך הזה וברגע שהמשיבה נקראה לעו"ס שם הוא אבחן שיש התנגדות מצד האם, כאשר האם מצידי אומרת שלא משקרת. אז מי האחראי פה?" לבסוף ולשאלת בית המשפט ענה: "לשאלת ביהמ"ש מה הייתי לא בסדר מאז הגירושין ועד היום שגרם לזה שהילדה לא רוצה לפגוש אותי, אני אומר שאני יודע שהמצב הכלכלי לא מצדיק אותי בכך שלא פניתי לגורמים או לכלים של בתי משפט שהיה אפשר להשתמש בהם ללא עלות. בעצם גם אי הידיעה לא מחפה על המרווח הזה של השנים. זאת הבעיה. אני מסכים להצעת ביהמ"ש שהתיק יישאר פתוח ואני מתחייב ללכת בזמן הזה לטיפול. שמעתי מעו"ס לס"ד שעדיף שאני אלך לטיפול פרטי במקום נטראלי." בסיום הדיון נקבע כי על האב להתחיל בטיפול פרטני שיעזור לו להבין את אחריותו וחלקו בניתוק הקשר ולהגיש אישור על השתתפות בתהליך כזה. ביום 26.12.22 הגיש האב מסמך המאשר כי הוא ביצע 12 שיחות פרטניות עם מטפלים מתנדבים בארגון "מקשיבים". וביום 16.5.22 הגיש סיכום טיפול מארגון "מקשיבים". בתגובה מיום 6.6.23 עו"ס לס"ד סבר שמסמך הסיכום אינו נותן מענה על השאלה האם הטיפול סייע לאב להבין את האחריות שלו לנתק, להבין את התהליכים הנדרשים לילדה לרכוש את אמונו מחדש, האם הטיפול סייע לאב להיות פנוי יותר להתעסק בכאן ועכשיו עם חידוש הקשר ולא בהאשמות. עו"ס לס"ד ציין כי תמוהה העובדה שהאב טופל על ידי מטפלים רבים ומשתנים וכי צוות המטפלים נתן המלצה לגבי טיפול לקטינה מבלי שפגש בה. לאחר שעו"ס לס"ד נפגש עם האב על מנת לקבל הבהרות על הטיפול הגיש דיווח ובו תאר שהקשר הטיפולי היה טלפוני בלבד. האב התקשר מיוזמתו כשחש צורך בכך, בכל פעם שוחח עם מתנדב אחר. ניכר כי השיחות עזרו לאב לשתף בקשייו, אך האב לא עבר תהליך טיפולי שיסייע לו בהבנת התהליכים הנדרשים עבור הילדה כדי לרכוש את אמונו מחדש, אחריותו לנתק וכו'. משיחה עם האב לא חל שום שינוי או תובנה ביחס ליחסו לעניין חידוש הקשר. האב הבין שהפנייה לארגון מקשיבים לא מהווה מענה הולם לצרכיו אך פנה אליהם מאחר והשירות הוא ללא תשלום. בעדכון שהגישה האפוטרופוס לדין ביום 21.6.23 דיווחה כי נפגשה שוב עם הקטינה שעומדת על סירובה לחידוש הקשר ועל כן יש לסיים את התהליך ולסגור את התיק. בעדכון נוסף שהגישה ביום 12.7.23 חזרה על הדיווח כי הקטינה עדיין מתבצרת בעמדה נוקשה של חוסר רצון טוטאלי לחידוש קשר, לטיפול פרטני ולטיפול משפחתי עם האב או בכלל. האפוטרופוס לדין סבורה שנוכח גילה של הקטינה, 15, ועמדתה לא ניתן לחייבה להשתתף בטיפול ויש לסיים את ההליך המשפטי. האב התנגד להמלצות, הגיש ביום 26.2.24 את סיכומיו וביקש כי יינתן פסק דין מנומק. האם הגישה סיכומיה ביום 10.4.24. טענות התובע הנתק בינו לבין הקטינים נובע מניכור הורי שנוקטת האם. האם סיפרה לקטינה כשהייתה בת 9 שאביה עזב אותה לטובת אישה אחרת אותה הכניס להריון והמדובר בשקר וכזב. הטיפול בתחנה לטיפול משפחתי לא הואיל מאחר והאם המשיכה בשקריה ועשתה עצמה משתפת פעולה. המומחית הבינה בדיוק במה מדובר ולכן האם לא הסכימה להמשיך אצלה את הטיפול. התובע טוען כי בית המשפט והאפוטרופוס לדין אינם פועלים לטובת בתו הקטינה ובית המשפט מנצל את העובדה שהוא אינו מיוצג על מנת לקפח את זכויותיו. הקטינה נמצאת במצוקה ומתנהגת בצורה מסוימת מתוך פחד מפני האם ועונשיה. התובע טוען כי הגיש את התביעה כשהקטינה הייתה בת 12.5, לאחר 3 שנים בהן ניסה לשכנע את האם לאפשר לו קשר עם הקטינה, ומאז הגיש את התביעה כל הגורמים המטפלים עשו ככל יכולתם על מנת למשוך את הטיפול בתביעה. התובע טוען כי קיים את כל החלטות בית המשפט והשתתף בתהליך טיפולי ואילו האם לא עשתה דבר. יש לאמץ את המלצת המומחית ולקבוע שעל הקטינה להשתתף בטיפול פרטני ולדחות את המלצת האפוט' לדין ועו"ס לס"ד הממליצים על סגירת התיק. אשר על כן טוען התובע שיש להפנות את הקטינה לטיפול פסיכולוגי ולפסוק לו החזר כספי בגובה שכר הטרחה ששילם לעו"ד בסך של 25,000 ₪ וכן פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לו מניתוק הקשר בינו לבין הקטינים במשך 6 השנים האחרונות בסך של 157,500 ₪. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי מאז עזב התובע את הבית ביום 29.7.2016 לא יצר קשר איתה או עם הקטינים בנוגע לפגישות עמם, לא בשבתות, לא בחגים ואפילו לבתי הספר לא הגיע. רק בשנת 2020 עת פתחה בהליכי הוצל"פ לגביית המזונות פתח הליך לגבי הקשר עם הקטינים. יש לדחות את תביעתו לפיצוי כספי לאחר שלא רק שלא יצר קשר עם הקטינים ולא התעניין בהם, כל נטל גידול הקטינים נפל על כתפי הנתבעת לבדה. כיום הבן הגדול *** חייל ונלחם בעזה והתובע לא מתעניין בו כלל. אשר על כן מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה. דיון והכרעה התובע עותר לשני סעדים, שילוב הקטינה בטיפול פסיכולוגי וחיוב האם בתשלום פיצוי בגין הניכור ההורי ועוגמת הנפש שנגרמה לו. שילוב הקטינה בטיפול פסיכולוגי ההחלטה האם לחייב את הקטינה להשתלב בטיפול פסיכולוגי בניגוד לרצונה, או לסגור את התיק ולהפסיק את תהליך חידוש הקשר אליו הקטינה מתנגדת, יוכרע בהתאם לטובת הקטינה. לעיקרון על זה, היטיב להתייחס כב' השופט זילברג בע"א 209/54 שטיינר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ט 241, בעמ' 251 וכפי שגרס: "מבחן טובת הילדים, לדעתי, לא יימלט בו אחד מן השניים: או שאינו שיקול רציני כלל או שמתחשבים בו, ובו בלבד, כגורם החלטי, מכריע, הדוחה (במקרה התנגשות) כל שיקול אחר. פשרה לא תיתכן כאן: הוא אינו ניתן לחלוקה, ואין למזגו ולערבבו באיזה שהוא שיקול אחר. כי משהתרומם המחוקק לדרגת התפיסה המודרנית – ובתפיסה מודרנית זו הנוקטים חכמי ישראל זה עידן ועידנים – כי הילד אינו "אובייקט" של שמירה והחזקה להנאתו או לטובתו של אחד ההורים, אלא הוא עצמו "סובייקט", הוא גופו "בעל דין" בשאלה חיונית זו, הרי לא יתכן להתעלם מן האינטרסים שלו בשום צירוף מסיבות שהוא, ולא יתכן כי נדחה אותם מפני "זכות" של מישהו אחר, ויהא זה האב או האם שלו". מבחן טובת הקטין הינו מבחן טובתו הקונקרטית של הקטין העומד בפני בית המשפט (ראה בג"צ 5227/97 דויד נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים פ"ד נה(1) 453). ההכרעה בו מבוססת על מכלול הראיות המונחות בפני בית המשפט, לרבות חוות דעת מומחים מקצועיים שיש להם את הכלים המתאימים לבחינת עיקרון זה ויישומו. יפים לענייננו דברי כב' השופט ע' ארבל בבע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 1.5.2006): "קבלת חוות דעת מומחים הינה אם כן האמצעי המרכזי שבידו של בית המשפט הדן בבקשה להתיר הגירתו של קטין. חוות הדעת מהוות חלק חשוב ומשמעותי של מסכת הראיות שבפני בית המשפט, על בסיסה יגבש את תמונת המצב העובדתית בה הוא מכריע. חוות הדעת הן ההופכות את "טובת הילד" ממושג ערטילאי ואמורפי, לבעל ממשות ותוכן קונקרטי". מה היא טובתה של הקטינה? המומחית ד"ר בראון קבעה שהקטינה נחרצת בסירובה לכל תהליך חידוש קשר עם האב וכי על מנת ליצור אפשרות לתחילת תהליך יש לשלבה בטיפול פסיכולוגי פרטני למשך שנה ולאחר מכן לבחון את מוכנותה לתהליך. המומחית לא קבעה שטובתה של הקטינה היא שילובה בטיפול פסיכולוגי, אלא קבעה שהסיכוי לגייס את הקטינה לתהליך חידוש קשר יהיה רק אם הקטינה תשתתף בטיפול פסיכולוגי למשך שנה לפחות. המלצה זו של המומחית נשקלה בכובד ראש על ידי עו"ס לס"ד, האפוטרופוס לדין ובית המשפט. ביום 17.11.22 התקיים דיון שעסק בהמלצה ובמצבה של הקטינה. האפוטרופוס לדין הביעה עמדתה שהקטינה מבוצרת, אינה מוכנה להשתתף בטיפול וכי לאור מצבה וגילה – 15, לא ניתן לחייב אותה להשתתף בטיפול כזה. בדיון חזר וציין עו"ס לס"ד שהבעיה העיקרית היא חוסר יכולתו של האב ליטול אחריות על המצב שנוצר. האב מטיל את האשמה על כל הגורמים, האם, מערכת המשפט, המטפלת בתחנה לטיפול משפחתי, ואינו מוכן לבחון את אחריותו שלו. בדיון אכן חזר האב על עמדתו זו, טען כי התיק כולו נבנה על שקרים והאם היא האחראית למצב שנוצר. לשאלת בית המשפט הסכים האב להשתתף בטיפול פרטני שיעזור לו להבין את אחריותו וחלקו בניתוק הקשר. האב בחר להשתתף בטיפול שאינו טיפול פרטני מעמיק. הוא בחר לנהל שיחות טלפוניות אקראיות, עם מתנדבים במוקד טלפוני. בשיחה שקיים עם עו"ס לס"ד הבהיר כי בחר בדרך זו מאחר והיא בחינם וללא תשלום. עו"ס לס"ד דיווח שלאחר שיחה עמו התרשם שלא חל אצל האב כל שינוי או תובנה ביחס ליחסו לעניין חידוש הקשר והשיחות עם המתנדבים בארגון "מקשיבים" לא היוו תהליך טיפולי מתאים. עינינו הרואות שהאב מצידו אינו מוכן ליטול על עצמו אחריות כלשהי למצב שנוצר, אינו רואה את חלקו ואינו מבין את השינוי שעליו לעשות כדי לאפשר את חידוש הקשר. האב דורש לחייב את הקטינה להשתתף בטיפול פסיכולוג, אך כשנדרש לעשות זאת בעצמו, טען כלפי המטפלת המשפחתית שהיא אינה עושה מלאכתה נאמנה וגם לאחר שהצהיר שישתלב בטיפול לבחירתו, בחר בדרך הקלה והנוחה של שיחות טלפוניות עם מתנדבים, מדי פעם, בהתאם לזמנו הפנוי וללא תשלום. האב לא השתלב בטיפול משמעותי ורציני עם מטפל קבוע, לא היה מוכן להשקיע את הזמן והמשאבים הדרושים לכך, אך דורש לחייב את הקטינה לעשות זאת. לאחר שעיינתי בהמלצת האפוטרופוס לדין ועו"ס לס"ד ולאור העובדה שהאב לא עשה כל שינוי מאז החל התהליך ועד היום אני קובעת כי אין לחייב את הקטינה להשתתף בטיפול פסיכולוגי בניגוד לרצונה. חיוב כזה לא יוביל לתוצאה הרצויה, ייצור אצל הקטינה התנגדות עזה יותר כלפי הקשר עם אביה ועלול לפגוע בסיכוי שהקשר יתחדש בעתיד. בדיווח מיום 4.5.22 כתב עו"ס לס"ד: "טובת הילד אמנם הינה לקשר עם 2 ההורים אך במצב הקיים המתואר אין זו טובת הילדה להמשיך בתהליך חידוש הקשר כאשר ההתרשמות המקצועית מהאב הינה כי אינו פנוי להליך אמיתי של חידוש קשר כמתואר." בנסיבות שנוצרו, נוכח התנגדותה הנחרצת של הקטינה מחד, כאשר כל גורמי הטיפול התרשמו שלא ניתן לגייסה לשתף פעולה עם התהליך, ומנגד האב שלא לקח כל אחריות על חלקו ולא היה מוכן אף ליטול חלק בתהליך טיפולי מעמיק ויסודי אין מנוס מלהורות על סגירת התיק. פיצוי בגין ניכור הורי בטרם תידון עתירת האב לפיצויו בגין עוגמת נפש וניכור הורי יש לדון בשאלה המקדמית האם הנתבעת נקטה בניכור הורי. בעמ"ש 60592-03-15 ק' ל' נ. י'.פ' (ניתן ביום 8.6.2015 – פורסם במאגרים) התייחס כבוד השופט שוחט לתופעת הניכור ההורי וכך קבע: "ניכור הורי – כשמו כן הוא – תופעה המתגלית אצל ילדים להורים הנמצאים בסכסוך משמורת לגביהם, שבאה לידי ביטוי בהתנכרות של הילדים לאחד ההורים ללא כל צידוק לכך. הראשון שהתייחס בצורה שיטתית לתופעה זו וראה בה משום הפרעה היה פרופ' ריצ'ארד גרדנר, אשר טבע את המונח 'תסמונת ניכור הורי' (Parental Alienation Syndrome), מונח המשמש כיום להגדרתה של התופעה. על פי גרדנר, כל אימת שאין הצדקה לתופעה – התעללות של ההורה המנוכר בילד, הזנחה אמיתית שלו; התעלמות מצרכיו וכו', שאז אין להשתמש בתופעה כהסבר לעויינות הילד כלפיו – מי שנושא באחריות לקיומה של התופעה הוא ההורה האחר, בדרך כלל ההורה המשמורן, אשר 'שוטף את מוחו של הילד'..... העולה מהמקובץ – חרף הביקורת שנשמעה ונשמעת על תורתו של גרדנר – "תסמונת הניכור ההורי" – לא ניתן להתעלם מקיומה של התופעה בסכסוכי משמורת. לשם קביעה, כי במקרה נתון עניין לנו בתסמונת ניכור הורי, יש לקבוע, כשלב הכרחי, כי קיים "ניכור הורי". עם זה, אין די בקיומם של התסמינים המלמדים על "ניכור הורי" כדי לקבוע כי בפנינו "תסמונת ניכור הורי". קביעה שכזו תבוא רק לאחר שלא נמצאה כל הצדקה לניכור הקיים. אם ישנה הצדקה לקיומו, גם גרדנר יסכים, כי תורתו אינה ישימה, ובלשונו: "… When the parental abuse and/or neglect is present, the child's animosity may be justified and so the parental alienation syndrome explanation for the child's hostility is not applicable". באין הצדקה, יש לבחון את רמתה של התופעה במקרה נתון ולהחליט, בהתאם לנסיבות העניין, על דרכי הטיפול המתאימות. בכל אלה על בית המשפט להיעזר בגורמים מקצועיים שאת חוות דעתם יש להעביר במבחן הביקורת." בתלה"מ 43670-04-21 פלוני נ. אלמוני (ניתן ביום 24.3.24- פורסם במאגרים) קבע כב' השופט פפרני: "12. הפסיקה הכירה בתופעת ניכור הורי כמקימה עילת תביעה נזיקית, הבאה תחת הפרת חובה חקוקה (סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977) או תחת עוולת הרשלנות (ס' 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). ההכרעה בתיקים אלה, והקביעה האם הייתה הסתה, שהביאה לסרבנות קשר, ולניכור הורי, והאם היא עולה כדי עוולה נזיקית, תיעשה על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. (ראו: עמ"ש (ת"א) 60592-03-15 ק. ל. נ' י. פ. (08.06.2015); עע"מ (ת"א) 33/96 פלוני נ' פלונית (25.07.1996); תמ"ש (י-ם) 48750-07-12 ש' נ' כ' [פורסם במאגרים] (19.2.14); תמ"ש (י-ם) א.ל. נ' ש.ה. [פורסם במאגרים] (20.11.11)). 13.ניכור הורי, בהגדרתו הקלאסית, מתאפיין אף הוא בסרבנות קשר. עם זאת, ניכור הורי מתייחס למצבים בהם סרבנות הילד לקשר עם מי מהוריו היא תוצר של התנהגות מסיתה מצד ההורה האחר. (ראו: עמ"ש (ת"א) 51782-01-20 ע' ע' נ' ש' א' ב' עו"ס לחוק הנוער [פורסם במאגרים המקוונים] (2020). 14.דיני הנזיקין קובעים קריטריונים להערכת התנהגויות, כאשר הקו המנחה הוא שהתנהגות לא מוצדקת תחשב כעוולה המזכה את הנפגע בקבלת סעד. התכלית של דיני הנזיקין היא צדק, הרתעה, פיצוי, השבת המצב לקדמותו, פיזור הנזק; יעילות כלכלית והפסת רגש הנקם של הנפגע. (ראו: עמוס הרמן, מבוא לדיני נזיקין, תשס"ו, מאי-2006 בעמ' 3)." בעניינו לאור השתלשלות העניינים והנסיבות אני קובעת כי האם לא נקטה בניכור הורי כלפי האב ועל כן יש לדחות את תביעתו של האב. האב הוא זה שניתק את הקשר עם הקטינים לאחר שעזב את הבית ביוני 2017, לא יצר עמם קשר ולא ביקש להיות נוכח בחייהם. הפעם הראשונה שבה פנה לבית המשפט הייתה 3 שנים לאחר שעזב את הבית ביולי 2019 ואז עתר להפחתת המזונות וקביעה כי הקטינים הם קטינים מורדים. האב לא פתח בהליך לחידוש הקשר. במאי 2020 הגיש בקשה לסעד דחוף ולאחר שבקשתו כסעד דחוף נדחתה והובהר כי עליו להגיש בקשה ליישוב סכסוך ולהיעזר ביחידת הסיוע, התמהמה עוד שנה שלמה עד אשר הגיש בקשה ליישוב סכסוך באפריל 2021. לאב תירוצים רבים ושונים לסיבה שרק לאחר 5 שנים פתח בהליך המתאים והנכון, הוא טוען כי האם מנעה ממנו קשר עם הילדים, טוען כי היה במצב כלכלי קשה ולקח לו שנתיים להתייצב, טוען כי בית המשפט לא טיפל בבקשתו וכי לא היה לו כסף לשכור שירותי עו"ד, למרות שהבקשה לסעד דחוף הוגשה כשהיה מיוצג ובמקביל ניהל הליכים ארוכים בתיק הרכוש מול הנתבעת כשהוא מיוצג. לאחר נתק כה ממושך אין פלא שהקטינים גילו סרבנות ואי רצון לחידוש הקשר. קיים צידוק אובייקטיבי לסרבנות הקטינים והוא אינו תולדה של ניכור הורי מצד האם. לנטישה שחוו הקטינים השפעה מכרעת על סירובם והם הביעו את אכזבתם מהאב והכעס עליו בפני האפוטרופוס לדין ועו"ס לס"ד. במצב זה גורמי הרווחה עשו מאמצים רבים לאפשר את חידוש הקשר, כאשר עו"ס לס"ד חזר והדגיש שהמדובר בתהליך ארוך, מורכב, שכולל טיפול בכל בני המשפחה ושבמסגרתו על כל אחד מהם להבין את אחריותו למצב שנוצר ולהבין את צרכי הקטינה. לשם כך נבנתה תכנית טיפולית ארוכת טווח. האם השתתפה בכל הפגישות הטיפוליות ודווקא האב הוא זה שגילה חוסר סבלנות לתהליך ומשראה שההתקדמות אינה בקצב משביע רצון מבחינתו בחר להטיח טענות במטפלת באופן שלא אפשר את המשך התהליך. הן האפוטרופוס לדין והן עו"ס לס"ד לא סבורים שהאם נקטה בניכור הורי. עו"ס לס"ד הבהיר שהאחריות מוטלת על שני ההורים, אך הדגיש מספר פעמים שהאב אינו מוכל ליטול על עצמו כל אחריות. בנסיבות אלו אני קובעת כי האם לא נקטה בניכור הורי. סרבנות הקשר מצידם של הקטינים נעוצה בחלקה הרב בכך שהאב נטש אותם משמך מספר שנים ורק בחלוף כארבע שנים בחר לפנות לבית המשפט בבקשה לחידוש הקשר. מאחר וקבעתי כי לא חל ניכור הורי, תביעתו של התובע לפיצוי כספי נדחית. לפנים משורת הדין איני עושה צו להוצאות. המזכירות תודיע לכלל הגורמים ותסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision24272-08-21	["שירי היימן"]	[{"judgment_id": "7638c442-dc00-55ec-b3a3-7228b75ab477", "file_name": "24272-08-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 98381, "extension": "docx", "display_name": "24272-08-21-קובץ מקורי"}]
64244ba9-d851-55f3-ba76-5a8707b6fda6	ביהמ"ש השלום נצרת, שופטת דלית שרון גרין: גז"ד ומאסר לנאשם בהתחזות לבני משפחת נרצחי 7.10 ו'חרבות ברזל' והונאת אזרחים לטובת להוצאת כספים במסווה של גיוס תרומות (ת"פ 50036-01-24)	50036-01-24	2024-11-24	3	2	2	3MAGISTRATE_COURT	2Northern	2Criminal	null	decision50036-01-24	["דלית שרון גרין"]	[{"judgment_id": "64244ba9-d851-55f3-ba76-5a8707b6fda6", "file_name": "50036-01-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 225792, "extension": "doc", "display_name": "50036-01-24-קובץ מקורי"}]
ef301483-cef1-5e8d-95b3-8ed09526cf0d	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל - נצרת, שופט מחמוד שדאפנה: תביעה למתן פסק דין הצהרתי בנוגע לדירת מגורים (תלה"מ 45585-09-20)	45585-09-20	2024-11-24	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision45585-09-20	["מחמוד שדאפנה"]	[{"judgment_id": "ef301483-cef1-5e8d-95b3-8ed09526cf0d", "file_name": "45585-09-20.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 251904, "extension": "doc", "display_name": "45585-09-20-קובץ מקורי"}]
bcd55e0e-5682-5a61-9041-fe2acfaf7f2d	ביהמ"ש לענייני משפחה בראשון לציון, ש' מיכל סער: פסק דין בעניין פירוק שיתוף בנכס (תלה"מ 13460-05-21)	13460-05-21	2024-05-18	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	לפניי תביעה למתן צו הצהרתי, לפיו הנכס המצוי ברח' .. במזכרת בתיה, שהזכויות בו רשומות על שם הנתבעת 2 – א', בתם של הצדדים, שייכות להוריה – התובע והנתבעת 1, בחלקים שווים. כמו כן התבקש בית המשפט להורות על פירוק השיתוף בנכס זה וחיוב הנתבעת 1 בתשלום מחצית מהחובות הרובצים על הנכס. רקע כללי התובע והנתבעת 1 (להלן: "האיש והאישה"), נישאו בשנת 1992, ולהם 3 בנות: ק' ילידת 1993, א' ילידת 1997, ו-נ' ילידת 2001. האיש והאישה התגוררו יחד עם בנותיהם בבית מגורים שבבעלותם ברח' .. בגדרה (להלן: "בית המגורים"). בשנת 2018 פעלו האיש והאישה לרכוש מחברת .. (להלן: "חברת ..") נכס נוסף – מחצית מזכויות הבעלות במקרקעין הידועים כגוש .. חלקה .., המצויים ברח' ... מזכרת בתיה, אשר יועדו לבניית בית דו משפחתי (להלן: "הבית במזכרת בתיה"). המחצית השנייה של המקרקעין נותרה בבעלותה של חברת .., אשר רכשה במקור את המגרש בשלמותו. (חברת .. מצויה בבעלות מר א.מ., שותף עסקי של האיש). אין חולק בין הצדדים, כי הבת א' (היא הנתבעת 2, להלן: "הבת") חתמה על הסכם הרכישה, וכי מלוא הזכויות על הבית במזכרת בתיה נרשמו על שמה. בין האיש והאישה נוצר קרע, ובשנת 2020 הגישה האישה כנגד האיש תביעה רכושית לאיזון משאבים ופירוק שיתוף, אשר מתנהלת במקביל לתיק זה (תלה"מ 30041-04-20, להלן: "התביעה הרכושית"). במסגרת התביעה הרכושית שהגישה, עתרה האישה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף בכלל נכסי הצדדים המשותפים, לרבות בבית במזכרת בתיה. לאחר שנוצר הקרע בין האיש והאישה, התברר לאישה כי חברת .. נטלה הלוואת משכנתא בסך 4.5 מיליון ₪ באישורו של האיש, וכי המשכנתא נרשמה על מלוא הזכויות בבית במזכרת בתיה, לרבות הזכויות הרשומות על שם הבת. בהמשך, האיש פעל להסרת השעבוד, ואין חולק כי השעבוד שהוטל על הבית במזכרת בתיה הוסר במלואו. לאחר הגשת התביעה הרכושית על ידי האישה, הגיש האיש את התביעה שלפניי, כנגד האישה והבת, במסגרתה ביקש בין היתר כי יינתן צו הצהרתי לפיו הבית במזכרת בתיה הנו בבעלות משותפת של האיש והאישה, וכי יינתן צו לפירוק שיתוף בבית במזכרת בתיה ואיזון משאבים אל מול האישה, לרבות בחובות הצדדים. להשלמת התמונה יצוין, כי במקביל למתן פסק דין זה, יינתן פסק דין אף בתביעה הרכושית שהגישה האישה כנגד האיש, אגב פרידתם. סוגיית הבעלות בבית במזכרת בתיה טוענות האישה והבת כי הבית במזכרת בתיה אמנם נרכש מכספי האיש והאישה, אולם ניתן במתנה לבת על ידי ההורים, ולפיכך הבית במזכרת בתיה שייך לבת ולא להורים. תמצית טענות האיש הצדדים חלוקים בסוגיית הבעלות בבית במזכרת בתיה: לטענת האיש, הבית במזכרת בתיה שייך לאיש ולאישה בחלקים שווים, וכי הזכויות בו נרשמו על שם הבת נתבעת 2 'באופן פורמלי בלבד', כדי לקבל תנאי מימון טובים ולהימנע מתשלומי מס ניכרים. לטענתו, נוכח המחלוקות הרכושיות שבין האיש והאישה במסגרת ההליך הרכושי המתנהל ביניהם, האישה עשתה יד אחת עם נתבעת 2, בתם הבגירה של הצדדים, לצורך הברחת הרכוש המשותף של האיש והאישה, וכדי להעביר לחזקתה של הבת את הבית במזכרת בתיה. לטענתו, במסגרת ההליכים הרכושיים שבין האיש לאישה פירטה האישה את הרכוש המשותף שיש לאזן, לרבות הבית במזכרת בתיה, והאיש והאישה אף שקלו חלוקה בעין של נכסיהם המשותפים, לפיה האיש יקבל את בית המגורים ואילו האישה תקבל את הבית במזכרת בתיה, בכפוף לתשלומי איזון. אולם הואיל ועל הבית במזכרת בתיה הוטל שעבוד לטובת הבנק בסך 4.5 מיליון ₪, טענה האישה כי האיש הבריח את הנכס ואיין את שוויו של הבית במזכרת בתיה, והסכמות הצדדים לא צלחו. לטענתו, לאחר שהאישה החליפה ייצוג משפטי, והשעבוד שהוטל על הבית במזכרת בתיה הוסר, שינתה האישה את טענותיה והחלה לטעון כי הבית במזכרת בתיה אינו רכוש משותף, אלא ניתן לבת במתנה. הבת הצטרפה לטענת האישה בהודעה בכתב שהעבירה לאיש באמצעות בא כוחה ביום 29.4.2021. לפיכך, לא נותר לאיש אלא להגיש תביעה זו למתן סעד הצהרתי, כנגד האישה והבת. לטענת האיש, הבעלות בבית במזכרת בתיה נרשמה על שם הבת, שכן הבת שימשה כנאמנת עבור הוריה, אולם הבית במזכרת בתיה לא ניתן לה במתנה. לטענתו, הבית במזכרת בתיה נרשם על שם הבת למראית עין, ומשיקולי מס ומימון בלבד. תמצית טענות האישה לטענת האישה, בשנת 2018, מתוך מחשבה על עתיד בנותיהם המשותפות, רכשו האיש והאישה נכס למגורים במזכרת בתיה, עבור בתם, נתבעת 2. לשם כך, חתמה הבת על 'טופס הכרת לקוח' וכן על ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר המייפה את כוחו של האיש לפעול בשמה של הבת לשם רכישת הבית במזכרת בתיה ורישום הזכויות על שמה. בהתאם לכך, נרשמו זכויות הבעלות בבית במזכרת בתיה ביום 27.10.2019 על שמה של הבת. לטענת האישה, לא ניתן ליתן צו הנוגד את הרישום הסופי והחלוט בטאבו, על מנת להכשיר עבירות מס. עוד נטען, כי הסיבה הפיסקאלית לשמה כביכול רשמו הצדדים את הבית במזכרת בתיה על שם הבת כלל לא מתקיימת. לטענתה, על המגרש אין פטור ממס רכישה, ומס שבח אינו רלוונטי שכן האיש העיד כי האיש והאישה כלל לא התכוונו למכור את הבית במזכרת בתיה. לטענת האישה, טענת האיש סותרת מסמך בכתב – הרישום בטאבו. עוד נטען, כי ככל והאיש היה צד למעשה פסול – התחמקות מתשלום מס, הרי אינו יכול לבקש סעד הצומח ממעשה זה. תמצית טענות הבת, נתבעת 2 לטענת הבת, אביה מנסה לנשל אותה מזכויותיה בבית במזכרת בתיה המצוי בבעלותה, והכל כדי להתנקם באמה. לטענתה, היא אינה חלק מהסכסוך שבין האיש והאישה ואינה מבקשת לנקוט בצד כלשהו. לטענתה, היא בעלים רשום של הבית במזכרת בתיה, לאחר שהנכס נרכש על ידי הוריה עבורה במתנה, והזכויות בו נרשמו על שמה. מדובר במתנה שהושלמה ברישום, ולפיכך אינה ניתנת לביטול. עוד טוענת הבת, כי לא נערך כל הסכם נאמנות בינה לבין האיש בנוגע לבית במזכרת בתיה. האיש אף בחר שלא לצרף להליך את רשות המיסים או לשכת רישום המקרקעין. לא דווחה הצהרה על נאמנות לרשות המיסים. לטענתה, אין חולק כי ייפוי הכוח הבלתי חוזר עליו חתמה מאפשר לאיש לרשום את הזכויות בבית במזכרת בתיה על שמה של הבת. כוונת הצדדים הייתה כי הבת תיטול הלוואת משכנתא על מנת לממן חלק מהבית במזכרת בתיה, ומלוא התמורה שולמה עוד בשנת 2017. לטענת הבת, היא הייתה שותפה מלאה לבנית הבית במזכרת בתיה והתאמתו לצרכיה. עוד נטען, כי בשל העובדה כי לבת נכס מקרקעין בבעלותה, היא הסתמכה על כך ולא ניגשה לתכנית דיור כלשהי מטעם משרד הבינוי והשיכון. דיון והכרעה לאחר עיון בכלל הראיות שהונחו לפניי, מצאתי לקבל את טענת האיש ולקבוע כי הזכויות בבית במזכרת בתיה נרשמו על שם הבת, נתבעת 2, בנאמנות משתמעת ובאופן פורמלי בלבד, כאשר כוונת הצדדים הייתה כי זכויות הבעלות בבית במזכרת בתיה שייכות להורים בלבד. כעת אפרט. מסגרת נורמטיבית כידוע, למרשם המקרקעין חשיבות רבה במיוחד. בסעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969, נקבע כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו...". בהתאם לכך נקבע, כי הנטל לסתור את הרישום ולהוכיח כי הוא אינו משקף את המצב האמיתי של הזכויות, הוא נטל כבד ביותר. לצד זה נקבע בפסיקה, כי ניתן להכיר ביחסי נאמנות במקרקעין וכי אין חובה שיחסי הנאמנות בין הצדדים יירשמו בלשכת רישום המקרקעין או בכל פנקס אחר. עוד נקבע בפסיקה, כי צדדים יכולים ליצור ביניהם "נאמנות משתמעת", אותה ניתן להסיק ממערכת היחסים שביניהם ומהתנהגותם, וזאת אף אם לא עמדו בדרישות ליצירת נאמנות מפורשת (ת"א (מחוזי נצ') 20267-08-21 ורדה גבאי נ' יאיר רונן (14.09.2023). כמו כן נקבע, כי מקום בו עסקינן בנאמנות הנוצרת בדרך של "השאלת שם", אין חובה כי ייחתם בין הצדדים חוזה בכתב. (ע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל (23.10.2012). בע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801 (10.2.1994) הובהר כי: implied trust" נוצר במשפט האנגלי כדי לענות על מקרים שבהם עולה מהתנהגות הצדדים ומפעולותיהם כי הייתה כוונה ליצור נאמנות, אך מסיבה זו או אחרת כוונה זו לא הובעה במפורש (ראה 15riddal, supra, at). כך למשל ... כאשר א' רוכש נכס בעבור ב' אך רושם אותו, כפתרון זמני או קבוע, על שמו. בכל המקרים האלה, אף שכוונת הצדדים לא הובעה במפורש, משתמע ממערכת היחסים שביניהם ומהתנהגותם, כי למרות זאת שהנכס רשום על שם אדם אחד, "הזכויות שביושר" בו שייכת לאדם אחר...". בבע"מ 7033/15 פלוני נ' פלוני ( 1.9.2016), נקבע: "חוזה נאמנות, ככל חוזה אחר, יכול להיעשות בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, בכפוף לדין. חוזה נאמנות אף יכול שייערך במשתמע, שכן קיבול הצעת חוזה על ידי נאמן אינו חייב להיות באמצעות הודעה מפורשת מצדו. די אם יעשה הנאמן מעשה לביצוע החוזה או שיתנהג בצורה המעידה שקיבל עליו את חובת הנאמנות...". הפסיקה הכירה בכך שבין בני משפחה נהוגים לעיתים יחסי אמון מיוחדים, וכי ניתן ללמוד על הנאמנות מעדויות הצדדים, ועל תוכן הנאמנות ממכלול הנסיבות המעידות על אומד דעתם. (ראו: עמ"ש (מחוזי חיפה) 31419-03-16 פלוני נ' אלמוני (21.03.2018), תמ"ש 40249-01-13 פלוני נ' אלמונית (22.04.2014),תמ"ש 2057-03-12 מ.מ.כ נ' ז.כ (02.01.2014) בת"א (מחוזי חי') 75309-07-19 פאוזיה מוסטפא נ' סאלח מוסטפא (11.12.2022), נקבע: "במסגרת יחסים בין בני משפחה, בהם מטבע הדברים יש יחסי אמון, ניתן לקבוע שמתקיימת נאמנות משתמעת מכוח התנהגות הצדדים. מדובר על נאמנות שמתקיימת במקרה בו מהות היחסים בין הצדדים היא כשל נאמנות, אולם הצדדים לא דיברו במפורש על נאמנות. בנוסף, נאמנות משתמעת תחול כאשר הכוונה הייתה ליצור נאמנות מפורשת, והצדדים לא עמדו בדרישות הפרוצדוראליות ליצירת נאמנות מפורשת. על-כן דומה כי ביחסי משפחה בפרט, לעיתים נכרת חוזה נאמנות ללא דקדוקי פורמליות או פירוט תנאי הנאמנות וזאת בשל יחסי האמון שמטבע הדברים יוצר הנאמנות רוחש לנאמן...". מן הכלל אל הפרט כאמור, מצאתי לקבל את טענת האיש ולקבוע כי הזכויות בבית במזכרת בתיה נרשמו על שם הבת, נתבעת 2, בנאמנות משתמעת ובאופן פורמלי בלבד, נוכח יחסי האמון ששררו בין הבת להוריה, כאשר כוונת הצדדים הייתה כי זכויות הבעלות בבית במזכרת בתיה שייכות להורים בלבד. להלן נימוקיי: ראשית, בניגוד לגרסת האישה בהליך שלפניי, האישה טענה במסגרת התביעה הרכושית שהגישה (בהליך משפטי מקביל), כי הבית במזכרת בתיה שייך לצדדים בחלקים שווים ונרשם על שם הבת באופן פורמלי. כאמור, טרם הגשת התביעה שלפניי הגישה האישה תביעה רכושית כנגד האיש, במסגרתה עתרה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף בכלל נכסי הצדדים המשותפים. האישה כללה בתביעה שהגישה כרכוש משותף אף את הבית במזכרת בתיה. ככל שהבית במזכרת בתיה היה ניתן במתנה על ידי ההורים לבת, היה מצופה כי האישה תטען זאת כבר בתביעה הרכושית שהגישה, כפי שטענה במסגרת ההליך שלפניי. לא רק שהאישה טענה כי הבית במזכרת בתיה הוא רכוש משותף של האיש והאישה, היא לא אזכרה כלל כי מדובר בנכס שניתן במתנה. האישה כתבה מפורשות כי חלקם של הצדדים נרשם בבעלותה של הבת, באופן פורמלי. כך ובין היתר, טענה האישה בכתב התביעה שהגישה כי היא והאיש רכשו בחודש 8/2018 מחצית מהזכויות במקרקעין שיועדו לבניית בית דו משפחתי "באופן בו יחידה אחת (מחצית המגרש) תהא לבעלותם של הצדדים... והיחידה השנייה לבעלותה של חברת .. אשר רכשה ... במקור את המגרש בשלמותו. חלקם של הצדדים במגרש נרשם באופן פורמלי לבעלותה של בתם ..". (הדגש אינו במקור, מ.ס). עוד הבהירה האישה בכתב התביעה הרכושית שהגישה, כי האיש והאישה העבירו את מלוא התשלום עבור רכישת המגרש ולרבות תשלומים לקבלן עבור בנייה. האיש והאישה אף נטלו מחשבונם המשותף הלוואת גישור ע"ס 200,000 ₪ עבור תשלומי הבנייה. לטענתה, הבית במזכרת בתיה מצוי בשלבי גמר, ולמעשה וכפי שהודיע האיש לאישה, הם היו זקוקים לסך של כ-500,000 ₪ לצורך השלמת הבניה. לשם כך החלו הצדדים בהליך לקבלת משכנתא אל מול בנק הפועלים. אלא שלטענת האישה, התברר לה במהלך מו"מ שניהלה מול האיש לחלוקת הרכוש ביניהם, כי ניטלה הלוואת משכנתא מבנק דיסקונט ע"ס 4,500,000 ₪ על ידי חברת .. ונרשמה על בעלותה של הבת, נתבעת 2. האישה ציינה בכתב התביעה הרכושית, כי לא העלתה על דעתה כי האיש ימשכן את הבית במזכרת בתיה על מלוא שוויו, כאשר לטענתה אין חולק כי הבית במזכרת בתיה אמור היה להיות נקי מכל שיעבוד או משכנתא. לטענתה, בכך ניסה האיש לרוקן את הנכס מתוכן, תוך שיתוף פעולה עם בעליה של חברת .., מר א.מ., שהינו חבר אישי ושותף עסקי של האיש. האישה אף ביקשה בכתב התביעה הרכושית שהגישה, כי לצורך הבטחת זכויותיה בבית במזכרת בתיה, בית המשפט ייתן סעדים, לרבות רישום הערה על זכויות האיש בבית המגורים בגדרה (ראו: סעיפים 44-57 לכתב התביעה בתלה"מ 30041-04-20). כמו כן, תחת הכותרת "הרכוש המשותף" של האיש והאישה, פרטה האישה את בית המגורים, את החברות שבבעלות האיש, וכן את הבית במזכרת בתיה אשר נרשם על שם הבת. כמו כן ביקשה מבית המשפט "לקבוע כי התובעת זכאית למחצית משווי הזכויות בבית במזכרת בתיה ללא קשר לשאלת השיעבוד.." (הדגש במקור. מ.ס. ראו: סעיפים 63-66 לכתב התביעה הרכושית). יצוין כי, לאחר שהאיש הגיש כתב הגנה מטעמו, ביקשה האישה להגיש כתב תשובה בתביעה הרכושית. בית המשפט נעתר לבקשתה, ובכתב התשובה התייחסה האישה פעם נוספת לבית במזכרת בתיה, וחזרה על טענתה כי יש לחלק את שוויו בין האיש והאישה בחלקים שווים. גם במסגרת הדיון שהתקיים בבית המשפט בתביעה הרכושית, התייחסה ב"כ האישה לבית במזכרת בתיה כאל רכוש משותף של האיש והאישה, וזאת על אף שהזכויות בו רשומות על שם הבת. כמו כן, ב"כ האישה ביקשה כי בית המשפט ימנה שמאי מטעמו לצורך הערכת שווי נכסי המקרקעין המשותפים, לרבות הבית במזכרת בתיה, לצורך איזון שוויים. האישה, אשר טענה במסגרת הדיון ביחס לאופן רכישת הקרקע עליו נבנה הבית במזכרת בתיה, לא ציינה דבר לעניין נתינת הבית במתנה לבת. האישה אף התייחסה לבית במזכרת בתיה כ"הבית הפרטי שלנו". (ראו: עמ' 1, ועמ' 3 שורות 23-35 לפרוטוקול מיום 20.12.20). יתרה מכך, בדיון שהתקיים במועד מאוחר יותר, חזרה ב"כ האישה על טענתה כי יש לאזן את שווי נכסי הצדדים, לרבות את שווי הבית במזכרת בתיה. אף הוצע כי הצדדים יחלקו ביניהם את הנכסים בעין. ראו פרוטוקול הדיון: ב"כ האישה: "... יש את בית המגורים. למרבה המזל, ניתן עליו צו מניעה. יש את הבית במזכרת בתיה. מבחינתנו, לא מעניין המשכנתאות. מחצית שווי שיקבע השמאי, הוא ישלם לה באיזון... ב"כ האיש: ... הצענו חלוקה בעין של הנכסים, איזון, מה שהיא רוצה כדי לסיים. הגב' ביקשה את הבית ברחוב .. מזכרת בתיה - נעתרנו, אין שום בעיה. האיש: אקח את הבית בגדרה. היא תיקח את הבית במזכרת בתיה, היא ביקשה אותו. המשכנתא תוסר לאלתר ובחלוקה כל החובות עלי. ב"כ האישה: שיסיר קודם את המשכנתא מהבית במזכרת בתיה, אחרי זה נדבר. נקי – אין בעיה, היא רוצה את הבית". (ראו: בעמ' 8 לפרוטוקול מיום 11.1.21). חיזוק לכך ניתן לראות גם בהתכתבויות שנערכו בין באי כוח הצדדים. האישה חזרה על הטענה כי הבית במזכרת בתיה הוא נכס משותף, עמדה על דרישתה כי האיש יפעל לאלתר להסרת השעבוד שהוטל על הבית במזכרת בתיה בסך 4.5 מיליון ₪ , ולא העלתה כל טענה כי מדובר בנכס שניתן במתנה לבת (ראו: נספחים 15-17 לתצהיר האיש). באחת מההתכתבויות, מיום 30.3.2020, ציינה באת כוחה של האישה כי: "הנכס אמור להיות נקי משעבודים והתחייבויות וכי כוונת הצדדים הייתה ליטול הלוואת משכנתא ע"ש בת הצדדים ... ע"ס כחצי מיליון ₪.... מרשך עושה יד אחת עם שותפו העסקי, חברת .. במטרה לגזול את זכויותיה של מרשתנו בנכס. מדובר בהברחת רכוש בוטה ושערורייתית". (ראו: נספח 16 לתצהיר האיש). האישה אף העידה בחקירתה, כי לאחר הדיון שהתקיים בבית המשפט, האיש והאישה הסכימו על הפרדה ביניהם, כך שהאיש ימשיך להתגורר בבית המגורים בגדרה, יחד עם הבנות ששם מצוי המרכז החברתי שלהן, ואילו האישה תתגורר בבית במזכרת בתיה. האישה אף פנתה לחברת מטבחים כדי להתאים את המטבח בבית במזכרת בתיה לצרכיה ושילמה דמי רצינות, אולם המו"מ בין הצדדים לא צלח. (ראו: בעמ' 78-79 לפרוטוקול מיום 8.11.22). רק בהמשך ניהול ההליך המשפטי, ולאחר שהאיש הגיש את התביעה שלפניי, שינתה האישה את גרסתה מהקצה אל הקצה, וטענה לפתע כי הבית במזכרת בתיה כלל אינו שייך לצדדים, אלא ניתן במתנה לבת, נתבעת 2. האישה ניסתה להסביר את השינוי בגרסתה בכך שחפצה למנוע מהבת לעמוד בחזית המריבה, וכי טענה כי מדובר בנכס משותף רק בשל השעבוד שהוטל על הבית במזכרת בתיה (ראו: סעיף 22 לתצהיר האישה). לא מצאתי בהסבר זה טעם מניח את הדעת לשינוי החד בגרסתה של האישה. האישה לא הבהירה כיצד הטענה כי מדובר ברכוש משותף מועילה להסרת השעבוד שהוטל על הנכס, לטענתה שלא בצדק. לאחר שמיעת חקירות הצדדים השתכנעתי כי לאחר שהתברר לאישה כי על הבית במזכרת בתיה הוטל שיעבוד לטובת הבנק, ובמיוחד לאחר שהתגבר חששה כי לא תקבל את חלקה בנכס זה, שינתה את גרסתה מהקצה אל הקצה. שנית, מהראיות שהונחו לפניי עולה, כי הבת לא שילמה עבור רכישת הבית במזכרת בתיה, ולא הייתה מעורבת כלל בהליך בנייתו. אמנם אין חולק כי הבת חתמה על ההסכם לרכישת הבית במזכרת בתיה, וכי הזכויות בבית במזכרת בתיה נרשמו על שמה בלשכת רישום המקרקעין עוד טרם מועד הקרע בין האיש לאישה. אולם בפועל הבת לא שילמה דבר עבור רכישת הקרקע ובניית הבית, ואף לא הייתה מעורבת כלל בהליך בנייתו. האיש והאישה מימנו מכספים משותפים את רכישת הבית במזכרת בתיה (ראו: סעיף 14 לתצהיר האישה, סעיף 14 לתצהיר האיש). כמו כן, הבת חתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר והעניקה לאיש זכות מלאה לעסוק בכל הקשור לבית במזכרת בתיה. כמו כן, האישה הייתה מעורבת בפרויקט הרכישה והבנייה של הבית במזכרת בתיה, בהליך תכנון הבית, וכן עמדה בקשר שוטף מול בעלי המקצוע השונים, לרבות הקבלן, האדריכל, חברת המטבחים, וזאת מבלי לערב כלל את הבת (ראו: סעיפים 35, 36, 43, 49, 50 לתצהיר האישה, נספחים 11-14 לתצהיר האיש, סעיפים 6-8 לתצהירו של הקבלן א.י., ראו גם: חקירת האיש בעמ' 63 שורות 14-18 לפרוטוקול מיום 7.11.22). בחקירתה, האישה הודתה כי היא זו שעמדה בקשר עם בעלי המקצוע השונים, וכי הבת כלל לא התלוותה אליה לפגישות אלו, אלא הייתה באותה העת בצבא (בעמ' 80 לפרוטוקול מיום 8.11.22). גם הבת הודתה בחקירתה, כי לא הייתה מעורבת בהליכי הבניה, ולא ביקרה בבית במזכרת בתיה טרם התחלת ההליכים המשפטיים בין הצדדים, למעט פעם אחת ויחידה יחד עם אחותה הקטנה: ש. "אבל עד ל-, בעצם המצב עכשיו לאורך כל התקופה שעד עכשיו לא היית מעורבת ב-, ת. לא הייתי, ש. מה ייבנה בבית, איך יבנה? ת. לא, לא. ש. איפה יהיו נקודות חשמל, ת. לא. ש. לא. ת. לא. שירתתי חמש שנים בצבא, לא היה לי זמן לבוא ו-" (בעמ' 116 לפרוטוקול מיום 8.11.22). כמו כן, הבת העידה כי לא ידעה מהו גודל הנכס שנרכש (בעמ' 122 לפרוטוקול מיום 8.11.22). עוד העידה, כי לא הייתה שותפה בקבוצת הוואטסאפ שעסקה בבניית הבית, וכי האיש והאישה לא התייעצו עמה בעניין הבית בשום שלב: ש. את מכירה אולי קבוצת וואטסאפ של כל הגורמים שקשורים למיזם של מזכרת בתיה? ת. לא. ש. לא. בטח לא היית חברה בקבוצה כזאת אף פעם. ת. לא. ש. נראה לך הגיוני שתהיה חברה בקבוצה כזאתי? ת. לא, ממש לא. ש. למה לא? בונים לך בית. ת. לא התייעצו איתי בשום השלבים, אמרו לי: "אנחנו קונים לך בית", זהו, אני מבחינתי ציפיתי לקבל מפתחות כמו שאמרת, לא ציפיתי להיות מעורבת באף אחד מהשלבים והייתי קצינה שעשתה 12-2 שישי שבת יוצאת הביתה. לא, לא היה לי זמן לקחת חלק בדבר הזה, פיקדתי על פלוגה של 80 איש ושש קצינים, לא היה לי זמן לזה". (בעמ' 130 לפרוטוקול מיום 8.11.22). ובמקום אחר: ש. "אז למה, אם כמו שאת אומרת שאמא שלך צריכה לשאול אותך, היא לא שואלת אותך כשהיא הולכת להזמין מטבח? ת. לא הייתי מעורבת בשום דבר שקשור לבנייה של הבית. לא שאלו אותי על שום דבר, גם אבא שלי לא שאל אותי על שום דבר". (בעמ' 133 לפרוטוקול מיום 8.11.22). בנוסף, אין מחלוקת בין הצדדים, כי על ההורים לשאת במלוא התשלומים הנובעים מבניית הנכס, וכי הבת לא תחוייב בתשלום כלשהו (ראו: עדות האיש בעמ' 71 לפרוטוקול מיום 7.11.22, עדות האישה בעמ' 82 שורות 8-11 לפרוטוקול מיום 8.11.22). למעלה מן הצורך יצוין, כי לטענת האישה, הבת ובן זוגה קיבלו את אישורם של האיש והאישה לשפץ על חשבונם את יחידת הדיור בבית המגורים בגדרה ולעבור להתגורר שם, אלא שלאחר הגשת התביעה האיש חזר בו מהסכמתו. האישה לא הבהירה באופן מספק מדוע הבת בחרה לשפץ את יחידת הדיור בגדרה, במקום לעבור ולהתגורר בבית במזכרת בתיה, שלטענתה ניתן לה במתנה (ראו: סעיף 12 לתצהיר האישה). הבת העידה גם כן, כי היא מתגוררת כיום עם בן זוגה ביחידת דיור בבית המגורים בגדרה (בעמ' 118 לפרוטוקול מיום 8.11.22). שלישית, מצאתי כי האיש והאישה רשמו את הבית במזכרת בתיה על שמה של הבת באופן פורמלי בלבד, בין היתר על מנת להפחית תשלומי מס ולקבל מימון בנקאי לנכס בתנאים טובים. עורך הדין אשר ייצג את הבת בביצוע עסקת רכישת הבית במזכרת בתיה – עו"ד צ.ד, נחקר ארוכות על ידי ב"כ הצדדים. בחקירתו חזר פעם אחר פעם באופן עקבי כי אמנם ייצג את הבת אשר חתמה על הסכם הרכישה, אולם למעשה מי שעמד מאחורי הקלעים ורכש את הנכס היו הוריה – האיש והאישה, ואילו הבת נרשמה כרוכשת באופן פורמלי, בהתאם להמלצתו המקצועית של עו"ד צ.ד, משיקולי מס ומימון בלבד. ראו עדותו של עו"ד צ.ד: ש. "יש לך חיסיון עורך דין לקוח עם הבת? ת. לא, בוא נעשה קצת סדר עם העניין הזה, חסיון עורך דין לקוח פורמאלי יש, הבת היא הלקוחה שלי מבחינת הרישומים מבחינת כל העסקה, ולכן כדי להימנע ממצב של אי נעימות, או מצב של הפרה לכאורה של חסיון עורך דין לקוח, אז הבת היא הרשומה, והיא הלקוחה שלי בענייני האתיקה. הלקוחות היו האישה והאיש, שהם ההורים בעצם שיזמו את כל העסקה הזאת. לרכוש את הקרקע ולבנות בית, וליצור עסקת מכר. הרעיון היה שירשם על שם הבת, הוא שיקולי מס, כדי שהנכס יימכר בפטור במס שבח, במס רכישת דירה יחידה. זה פרקטיקה מקובלת, ורק לאחרונה זה היה בכותרות הרבה, רשות המיסים כבר הרימה ידיים, מבינה שזה פרקטיקה מקובלת רוכשים נכס על שם הילד, שהוא בגיר מעל 18 כדי לחסוך את המיסים שכרוכים במכירה אחר כך, במס רכישה, אם זה דירה יחידה. ולכן המלצנו את העסקה הזאתי בצורה כזאת שזה נרשם ככה על שם הבת, גם היה שהיא נכנסת לקבע אוטוטו, ומשכנתא. אחוזי המימון על דירה יחידה הם יותר גבוהים מאשר על דירה שניה. זה חלק מהשיקולים שהם..." (ראו: בעמ' 29 לפרוטוקול מיום 31.10.22). ובמקום אחר: "לא, זה פשוט, החתימה הייתה, הבת באה, בידיעה שזה נכס של ההורים, ששולם, שמשלמים לבנות את הנכס, למכור את הבית, ולעשות עיסקה פרופר. הייתה עסקת מקרקעין נטו בידיעה שזה נכס שלהם, אני עוד פעם אני לא נכנס, אם בסופו של יום היו מחליטים להשאיר לילדה או לא להשאיר לה זה סיפור אחר אבל במועד העסקה, זה היה הרעיון, זה העצה שלי היתה היא תירשם, משיקולי מס, משיקולי מימון, זהו". (בעמ' 40 לפרוטוקול). במקום נוסף: ש. "תגיד לי מה מהניסיון המקצועי שלך, מה היתרון של רישום המקרקעין על שמה של הבת? אתה יכול להגיד מבחינה משפטית מהניסיון שלך מה היתרון בזה? ת. אמרתי אני חוזר עוד פעם, השיקולים היו בשיקולים של מיסוי ושל מימון, שאתה רושם נכס, על ילד שהוא מעל 18 הוא יוצא מהתא המשפחתי, בהגדרה בחוק מיסוי מקרקעין קורה בין בני זוג וילדם הקטין נחשבים תא משפחתי, שהוא עובר את הגיל 18 אז הוא כבר בגיר והוא לא חלק מהתא המשפחתי גם אם הוא סמוך לשולחן הוריו. ולכן רושמים דירות על שם הילדים, משיקולי מס, מס רכישה דירה יחידה במקום דירה שניה, ומכירה ממס שבח בפטור מהשבח..." (בעמ' 45-46 לפרוטוקול. ראו גם: בעמ' 47 לפרוטוקול). עו"ד צ.ד חזר והבהיר בעדותו, כי ההורים לא נתנו את הנכס במתנה לבת, אלא רשמו אותו על שמה באופן פורמלי בלבד, משיקולי מס ומימון (ראו: בעמ' 62-65 לפרוטוקול. ראו גם: בעמ' 70 לפרוטוקול). עדותו הייתה עקבית ומשכנעת בסוגיה זו, וזאת על אף שהעדות לפיה הוא נתן לצדדים ייעוץ משפטי לפעול בדרך זו, אינה משרתת לכאורה את טובתו המקצועית. משנשאל עו"ד צ.ד מדוע לא ערך הסכם בין הבת להורים לעניין הבעלות בנכס, הבהיר כי ככל והיה נערך הסכם, הייתה מתעוררת שאלה לגבי חוקיות ההסכם, ולא רצה לחשוף את הצדדים לסיכון, ואולם השיקולים לרישום היו ברורים לצדדים. כמו כן העיד, כי ידע בשעת מעשה מה היה הלך הרוח בין הצדדים, מה הסכימו ביניהם ומה עמד מאחורי התנהלותם (ראו: בעמ' 69-70 לפרוטוקול). עוד נשאל, מדוע לא דאג לרישום הערת אזהרה או כל אמצעי אחר להבטיח את זכויות ההורים בבית במזכרת בתיה. עו"ד צ.ד הסביר כי לא נדרש לכך על ידי ההורים, כי לא צפה את הליך הגירושין בין ההורים, וכי הוא "לא עומד פה למשפט גם". (בעמ' 70-71 לפרוטוקול). עו"ד צ.ד העיד כי נפגש עם הבת פעם אחת בלבד, שעה שהגיעה לחתום על הסכם הרכישה "... הילדה באה חתמה, זה היה בדיוק 20 דקות..." (ראו: בעמ' 43 ובעמ' 82 לפרוטוקול). עו"ד צ.ד הבהיר כי מי שניהל את כל העסקה ועמד מאחוריה היו ההורים, ובמיוחד האיש. ההורים היו הלקוחות והבת נרשמה באופן פורמלי בלבד (ראו: בעמ' 84 שורות 18-23. ראו גם: בעמ' 43 שורות 10-13, בעמ' 53 שורות 9-10 , בעמ' 86 שורות 2-4 לפרוטוקול). חיזוק לכך ניתן למצוא בחקירתה של הבת, שהעידה כי אינה יודעת על אילו מסמכים חתמה בביקור אצל עו"ד צ.ד בקשר לרכישת הבית ולא קראה אף אחד מהם. כמו כן, העידה כי אינה יודעת על איזה ייפוי כוח חתמה לטובת אביה בקשר לבית במזכרת בתיה ומה המשמעות שלו. לטענתה סמכה על אביה באופן מלא (בעמ' 119 לפרוטוקול מיום 8.11.22). האיש העיד אף הוא, כי רישום הבית במזכרת בתיה על שם הבת היה משיקולי מס, כשלמעשה מי שרכש את הנכס והיה הבעלים שלו היו האיש והאישה (בעמ' 31 שורות 7-13 לפרוטוקול מיום 7.11.22). כמו כן הבהיר האיש, כי ההורים רשמו את הבית במזכרת בתיה על שם נתבעת 2 דווקא, הואיל והבת נ' הייתה קטינה באותה העת, ולבת ק' לא היו תלושי שכר, כך שככל והצדדים היו חפצים ליטול משכנתא, הדבר לא היה מתאפשר. ראו עדות האיש: ת. "אני סיפרתי לנתבעת 2 בעצה אחת עם האישה. קיבלנו החלטה לרשום את זה על אחת הבנות. יש לנו שלוש. ק', א' ו- נ'. היחידה, טכנית, שאפשר היה לרשום את זה עליה כי חשבנו אולי לקחת משכנתא, זו נתבעת 2. והיחידה שהיו לה תלושים. תלושי שכר, לא היתה קטנה. קטינה, סליחה. ק' היתה בלי תלושי שכר. והיחידה שאפשר היה לרשום את זה עליה, היא לא הילדה המועדפת שלי. אני אוהב את שלושתן באותה מידה." (בעמ' 35 לפרוטוקול מיום 7.11.22). .... ש. אוקיי. עכשיו, אתה מאשר ואמרת שאתה הסברת לנתבעת 2 מה שהסברת. שהבית נרכש משיקולי מס. איפה זה היה שהסברת לה את זה? באיזו סיטואציה? איפה הייתם? מי היה על ידך? מי נכח? ת. אני לכל בת אמרתי את זה בנפרד. אם זה בארומה או באוטו או בבית, אני לא זוכר. ש מה זה לכל בת? ת. כל בת. לק' אמרתי את זה בנפרד. לנ' אמרתי בנפרד. אמרתי, אני רושם את זה על א' נתבעת 2, לא כי היא הבת המועדפת. כי יש לה תלושים. זה לא שלה. זה שלי ושל אמא. אנחנו נחליט מה לעשות עם זה. חד משמעית". (בעמ' 40 לפרוטוקול מיום 7.11.22). אף האישה העידה, כי באותה העת הבת נ' הייתה תלמידה והבת ק' הייתה סטודנטית אשר לא עבדה ולפיכך לא היו לה תלושי שכר מסודרים (בעמ' 77 לפרוטוקול מיום 8.11.22). כמו כן, האישה העידה כי הצדדים סברו כי ייתכן ויהיה צורך ליטול משכנתא בשמה של הבת נתבעת 2, וכי היה ברור לצדדים כי ככל ואכן תיטול משכנתא, ההורים הם אלו שיישאו בתשלום החזר החוב (בעמ' 45 שורות 17-24 לפרוטוקול מיום 8.11.22). הצדדים אף פנו לבנק לצורך עריכת הבירורים הנדרשים לנטילת המשכנתא (ראו: בעמ' 66 לפרוטוקול מיום 8.11.22) . גם הבת הודתה בעדותה, כי ההורים הבהירו לה כי יתכן ותאלץ ליטול משכנתא על שמה ולפיכך העדיפו לרכוש בית על שמה ולא על שם אחותה הגדולה: ש. למה ההורים שלך בחרו דווקא בך לרשום כבעלים? ת. בגלל שאני היחידה שהיה לה תלושי שכר, גם כתבתי את זה פה, שאלתי אותם גם למה ק' היא לא הראשונה שעושים את זה על שמה, היא הייתה סטודנטית, היא לא עבדה באותו הזמן ובגלל זה אמרו לי שאני היחידה שאוכל לקחת משכנתא עבור הבית ולכן זה יירשם קודם, כל הבית הראשון יינתן קודם כל עבורי, בגלל השיקולים האלה שאני אצטרך לקחת משכנתא ואני צריכה להביא תלושי שכר והם לא עבדו באותו הזמן ולא יכלו לעשות את זה". (בעמ' 111 לפרוטוקול מיום 8.11.22). בנוסף, הבת טענה בעדותה כי ההורים הבטיחו לתת לכל אחת מהבנות סכום של 1.5 מיליון ש"ח להתחלת החיים, אולם לא הבהירה מדוע שהוריה יבחרו לתת רק לה במתנה בית ששוויו כ-4,600,000 ₪ (ראו: בעמ' 133 לפרוטוקול מיום 8.11.22. כמו כן ראו: חוות דעת שמאית שהוגשה ביום 24.4.23 בתלה"מ 30041-04-20 ). האישה העידה כי היא והאיש שקלו לתת אף לבת נוספת להתגורר בנכס, ולכן האישה פעלה להגדיל את שטח המרתף ולאפשר עוד יחידת דיור (בעמ' 47 שורות 13-24 לפרוטוקול מיום 8.11.22). לטענתה, המטרה הייתה: "... עזרה, כל הרצון שלנו היה עזרה לבנות" (בעמ' 48 שורה 2 לפרוטוקול). בהמשך אף הצהירה כי תשמח לחלק את הבית במזכרת בתיה לשלוש הבנות באופן שווה (בעמ' 61 שורות 12-13 לפרוטוקול). ואולם, טענה זו אינה מתיישבת עם גרסת האישה כי הבית במזכרת בתיה ניתן במתנה לבת, נתבעת 2, דווקא. בנוסף, האישה הודתה בעדותה כי היא זו שחתמה בשמה של הבת על מסמכי המשכנתא שהצדדים ביקשו ליטול, במקום הבת ובשמה. למעשה האישה חתמה את השם 'א''(בעמ' 103 לפרוטוקול מיום 8.11.22). לבסוף הצדדים לא נטלו הלוואת המשכנתא. האיש העיד כי לא חשב שיקלעו למצב בו הבת דורשת את הזכויות בבית במזכרת בתיה: "לא עלה התסריט הזה שאני אצטרך להתעמת פה עם הבת שלי שהיא חושבת שהיא בת יחידה ותגיד שהבית שלה, זה לא עלה התסריט הזה, זה תסריט שעלה רק במוחה הקודח של האישה ואנחנו נמצאים פה בגלל הדבר הזה זה הכול". (בעמ' 96 לפרוטוקול מיום 7.11.22). למעלה מן הצורך יצוין, כי לאחר סיום דיוני ההוכחות האיש צירף התכתבות שנערכה לטענתו בווטסאפ בינו לבין הבת. מהתכתבות זו עולה, כי הבת רואה בבית במזכרת בתיה נכס משותף לאיש ולאישה. כך ובין היתר כתבה ביום 2.4.2020: "הבית במזכרת בתיה זה רכוש משותף שלך ושל אמא. אתה שעבדת אותו במרמה לטובת ... שלקח הלוואה של 4.5 מיליון שקל. לסדר שהכל יהיה כמו שהיה בהתחלה בלי שעבוד ובלי חובות". (ראו: התכתבות שצורפה לתיק ביום 9.11.22). כמו כן כתבה: "אני בסוף אשב בכלא על כל מה שקורה במזכרת בתיה. עשית(י) לכם טובה, ואני אוכל חרא עכשיו, על מה שקורה שם, גועל נפש". לסיכום חלק זה, התנהלות הצדדים כמפורט לעיל, וכפי שהתרשמתי מעדויותיהם, מלמדת על קיומה של נאמנות משתמעת אשר גובשה נוכח יחסי האמון והקרבה בין הצדדים. התרשמתי כי הרישום של הבית במזכרת בתיה על שם הבת היה למראית עין ובאופן פורמלי בלבד, בין היתר בשל רצונם של האיש והאישה להפחית את החבויות במס המוטלות על הנכס ולאפשר קבלת מימון בתנאים טובים, כאשר כוונת הצדדים הייתה כי הבעלות בנכס שייכת להורים בלבד. לא מצאתי כי הבית במזכרת בתיה ניתן לבת במתנה. התרשמתי כי לאחר שנוצר סכסוך גירושין בין האיש והאישה, ובמיוחד לאחר הטלת המשכנתא על ידי חברת .. על הבית במזכרת בתיה, וככל שחששה של האישה כי זכויותיה בבית במזכרת בתיה יפגעו, עשתה יד אחת עם הבת כדי להוציא את הבית במזכרת בתיה ממצבת הנכסים המשותפים של האיש והאישה. להשלמת התמונה יצוין, כי יש להצטער על כך שהקונפליקט בין ההורים החל לחלחל אף ליתר הבנות, ונתבעת 2 העידה כי היא אינה מצויה בקשר כיום עם הבת ק' אשר התייצבה לטענתה לצדו של האיש. לפיכך, ונוכח מהות הסכסוך, בית המשפט עשה מאמצים רבים כדי לסייע לצדדים להגיע להסכמות ולייתר את ההליך המשפטי, אולם הדבר לא צלח. אני ערה לקושי אותו העלתה הבת לעניין אופן הדיווח לרשויות המס, וכי האיש הצהיר בפני רשויות המס דבר אחד, ולאחר מכן בשינוי הנסיבות הצהיר את ההיפך בפני בית המשפט. עם זאת, בפסיקה נקבע כי "הגם שקיימת חובה שבחוק לדווח על רכישת זכות במקרקעין בנאמנות לרשויות המס, שאף סנקציה בצידה (ראו סעיף 74 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963, וכן סעיף 69(ג) לחוק), אי דיווח כאמור אין בו כדי למנוע את ההכרה בכך שהלכה למעשה הרכישה נעשתה בנאמנות". (ת"א (מחוזי חי') 75309-07-19 פאוזיה מוסטפא נ' סאלח מוסטפא (11.12.2022)). כמו כן נקבע בפסיקה, כי אין באי דיווח לשלטונות המס כדי לאיין את העסקה. ניתן לרפא את אי הדיווח ואי תשלום המס אשר היה אמור להיות משולם באמצעות מתן הוראות והתניית העברת הזכויות במרשם המקרקעין בתשלום מלוא המיסים החלים לפי דין (ת"א (מחוזי ת"א) 36765-12-13 חנה בייקוביץ נ' איילת ויגיסר הירשברג (17.11.2016)). בענייננו, לא ניתן להתעלם מכך שהאישה והבת שיתפו פעולה עם האיש באופן מלא ברישום הנכס באופן פורמלי על שם הבת כאשר הדבר היה נוח להן, ושעה שסברו כי הדבר יועיל להורים. בנוסף, מצאתי לאזן קושי זה באמצעות הצבת התנאי, לפיו רישום הזכויות בבית במזכרת בתיה יתבצע על שם ההורים בחלקים שווים, כפוף לדיווח אצל רשויות המס ותשלום מלוא המיסים החלים על הנכס בהתאם לדין, וכן כל תשלום שיידרש מרשויות המס, לאחר שרשויות המס יערכו את הבדיקות הנדרשות בהתאם לשיקול דעתם המקצועי, ובכפוף לכל דין. החובות הנטענים הרובצים על הבית במזכרת בתיה אין מחלוקת בין האיש והאישה כי עליהם לשאת באופן עקרוני בתשלום החובות המוטלים על הבית במזכרת בתיה, וכי הבת אינה צריכה לשאת בתשלום חובות אלו (ראו: עדות האיש בעמ' 71 לפרוטוקול מיום 7.11.22, עדות האישה בעמ' 82 שורות 8-11 לפרוטוקול מיום 8.11.22). האיש והאישה חלוקים ביניהם בסוגיית היקף החובות בהם עליהם לשאת. תמצית טענות האיש בכתב התביעה ציין האיש כי לו ולאישה חובות בסך מאות אלפי שקלים, לרבות בגין השלמת הבנייה בבית במזכרת בתיה. כמו כן עתר במסגרת כתב התביעה, כי רכושם של האיש והאישה יאוזן ויחולק, "לרבות מלוא החובות והזכויות בו עד למועד הקרע בחלקים שווים בין הצדדים" (סעיף 28 לכתב התביעה). האיש צירף לכתב התביעה תכתובת מייל שקיבל ביום 25.3.21 ממר א.מ., הבעלים של חברת .. ושותפו העסקי, לפיו: "מבקש להתארגן על תשלום... הבית מוכן למסירה קצת לפני מועד התשלום תכין לי צ'ק או העברה על סך 526,340 ₪. את החשבון הסופי נגמור אחרי שאתמחר את העלויות הנוספות כמו אגרת בנייה, חיבור מים, הגדלת המרתף וכו". (ראו: נספח 5 לכתב התביעה). בתצהירו פירט האיש חוב זה, וכן חובות נוספים שלטענתו עליו ועל האישה לשאת בהם בחלקים שווים: השלמת תשלום לחברת .. בהתאם ל"הסכם שירותי ביצוע בניה" מיום 5.12.2018, לפיו לשם השלמת בניית הבית, ללא תוספות, עליהם לשלם סך נוסף של 526,340 ₪. בנוסף, לטענתו בהתאם לכרטסת המצויה אצל חברת .. על הצדדים רובץ חוב נוסף בגין הוצאות. כך ובין היתר: השלמה על חשבון קרקע בסך 170,000 ₪, היטלי פיתוח, הגדלת מרתף, אגרות בניה בגין הגדלת מרתף, תוספות ושינויים, פיתוח חצר, דלת כניסה מעוצבת, פח אשפה, ציפוי אבן לחומה, ועוד. לטענתו, שילם סכום על חשבון החוב למועצה המקומית בגין הגדלת המרתף. לטענת האיש, חברת .. נדרשה לעבודות נוספות לצורך קבלת היתר אכלוס הבית, לרבות ניסור חומה והנמכתה, סגירת מרפסות אנגליות, סגירת פתח כניסה להפרדת יחידת דיור עתידית, פירוק שערים שהותקנו והזמנת שערים חדשים התואמים לגובה חומה מאושר ועוד. לטענת האיש מדובר בסך של כ-100,000 ₪ נוספים. עוד טוען האיש, כי הוא והאישה התחייבו לשאת בהפרשי עלות על שימוש בקבלן יקר יותר, בסך של 200,000 ₪. לטענת האיש, בשל חובות אלו נאלץ ליטול הלוואה לשם תשלום בסך 400,000 ₪ לחברת .. ולמועצה המקומית. האיש צירף חשבונית לפיה שילם לחברת .. סך 400,000 ש"ח (נספח 28 לתצהיר האיש). בסיכומיו טען האיש, כי על האישה לשאת במחצית ההוצאות אשר הוציא לאחר מועד הקרע בעבור בניית הבית בסך 621,706 ₪. תמצית טענות האישה מנגד, לטענת האישה הצדדים שילמו תמורת המגרש לחברת .. מיליון ₪ וכן מס רכישה. לטענתה, הצדדים שילמו סך 1,600,000 ₪ לחברת .. . לעניין התשלומים לקבלן טענה, כי עלות הבנייה של השלד כולל גמר עמדה על סך 1,250,000 ₪, וכי זוהי הצעת המחיר הסופית שהתקבלה מאת הקבלן. לטענתה, הצדדים שילמו את מלוא תמורת בניית הבית במזכרת בתיה לחברה היזמית ולקבלן המבצע – מר א.י., שהוא אחיו של האיש. לטענתה, חברת .. התחייבה להתחיל לבנות לאחר מתן היתר בנייה. בפועל החלה לבנות טרם התקבל האישור ולפיכך הוצא צו הפסקת עבודה וחלו עיכובים שככל הנראה גרמו להוצאות כספיות, שיש להשית אותן על חברת .. . עוד נטען, כי כל התוספות המבוקשות (כגון: השלמת מרתף, פיתוח חצר, דלת כניסה, ציפוי אבן לחומה, תוספות ושינויים וכו') אמורות להיות מכוסות וכלולות בסכום הכללי. לטענת האישה, לא ברור מדוע האיש בחר בדלת כניסה מעוצבת בעלות גבוהה במיוחד ללא קבלת הסכמת האישה, ולפיכך עליו לשאת בהוצאה זו לבדו. עוד טוענת האישה, כי האיש עשה יד אחת עם שותפו העסקי י.מ. הבעלים של חברת .., ועם אחיו הקבלן א.י., כדי לנפח עלויות ולייצר הוצאות במסגרת מצג שווא. כך אף לעניין תיקון חומת הכניסה לבית, פירוק והרכבת השער, ועוד הוצאות שאינן נצרכות. כמו כן, לטענתה צורפו חשבוניות בדיעבד ולא בסמוך למועד התשלום הנטען. דיון והכרעה לאחר עיון בראיות שהונחו לפניי ושמיעת הצדדים, מצאתי לקבוע כי עקרונית על הצדדים לשאת בתשלום החובות הרובצים על הבית במזכרת בתיה באופן שווה. עם זאת, לא מצאתי כי עלה בידי האיש להוכיח במסגרת ההליך שלפניי כי על האישה לשאת מחצית מהסכום שפירט במסגרת סיכומיו. ואסביר. בכתב התביעה עתר האיש לתשלום חוב לחברת .. בסך סך 526,340 ₪ בלבד, וכן עתר לאיזון החובות עד למועד הקרע. בתצהירו הרחיב את היריעה ועתר לתשלום חובות נוספים, לרבות לאחר מועד הקרע, וזאת מבלי שהגיש כל בקשה לתיקון כתב התביעה. רק בשל כך יש לדחות את טענותיו לעניין החובות הנטענים שלאחר מועד הקרע. מכל מקום, לא מצאתי כי עלה בידי האיש, שהנטל מוטל עליו להוכיח את תביעתו, להוכיח מהו הסכום שנותר לצדדים לשלם לצדדי ג' (לרבות, לחברת .. ולקבלן), וכן לא עלה בידו להוכיח טענותיו לעניין הסכומים ששילם. החובות שנותרו לתשלום לצדדי ג': בחקירת הצדדים עלה כי קיימת בניהם מחלוקת לעניין גובה התשלומים שנותרו להם לשלם לחברת .. ולקבלן - מר א.י. (אחיו של האיש, להלן: "הקבלן"), עבור בניית הבית במזכרת בתיה. אין חולק כי בהצעת העבודה של הקבלן נרשם כי על הצדדים לשאת בתשלום בסך 1,250,000 ₪ פלוס מע"מ. הצדדים אישרו זאת בחקירתם (ראו: חקירת האיש בעמ' 62 שורה 25, עמ' 63 שורה 1 לפרוטוקול מיום 7.11.22, חקירת האישה בעמ' 62 לפרוטוקול מיום 8.11.22. ראו גם חקירת הקבלן, בעמ' 31 לפרוטוקול מיום 30.10.22). לטענת האיש, האישה ביקשה מחברת .. לעצור את העבודה מול האדריכל כדי לבצע שינויים בתכנון, לרבות הגדלת המרתף. לטענתו, נוכח השינויים שהצדדים ערכו בתכנון הנכס, נוצרו תוספות לתשלום, ועל הצדדים לשאת בתשלומים בגין תוספות אלו, וכי נותר להם חוב לחברת .. ולקבלן. בחקירתו טען כי מדובר בסך 500,000 ₪, שיש לשלם בגין שינויים שנערכו בנכס. (בעמ' 67 שורות 11-17 לפרוטוקול מיום 7.11.22). מנגד, לטענת האישה הסכום הקבוע בהצעת העבודה מכסה את כל הוצאות הקבלן, הצדדים השלימו את כל התשלומים לחברת .. ולא נותר להם חוב לתשלום. לטענתה, מר א.מ. – הבעלים של .. הוא חברו ושותפו העסקי של האיש, והקבלן הוא אחיו. לטענתה, שניהם עשו יד אחת עם האיש כדי לנפח עלויות ולהטיל אותם על האישה שלא כדין. בחקירתו של הקבלן עלו מספר תמיהות לעניין גובה החובות שנותרו לתשלום בגין הבית במזכרת בתיה. כך ובין היתר, בחקירת הקבלן התברר כי מי שחתם מולו על החוזה לביצוע העבודות היא חברת .., וכי הוא לא חתם על חוזה מול האיש והאישה: "יש לי חוזה חתום מול חברת .., שהם שותפים. ואני בניתי לחברה של .." (בעמ' 30 לפרוטוקול מיום 30.10.22). כמו כן העיד, כי ההתנהלות שלו הייתה מול חברת ... (בעמ' 40 לפרוטוקול מיום 30.10.22). על אף שהחוזה וההתנהלות היו מול חברת .., התברר בחקירתו כי חלק מהכספים ששולמו בגין עבודתו הועברו אליו ישירות על ידי האיש, ולא באמצעות חברת .. (ראו: בעמ' 43-44 לפרוטוקול מיום 30.10.22). משנשאל הקבלן בחקירתו מהו הסכום שנותר לתשלום על ידי הצדדים, ענה כי אינו יודע בדיוק ויש לבדוק בכרטסת. במקום אחר ענה כ-470,000 ₪. לא מצאתי כי הקבלן ידע לענות באופן ברור מה הסכום שהתקבל על ידי הצדדים, מה נותר לתשלום, ולא צורפו אסמכתאות בגין תשלומים ששולמו. כמו כן התברר בחקירת הקבלן, כי הצדדים העבירו לו תשלומים, חלקם לחברת .. וחלקם ישירות לקבלן, אולם החשבונית הונפקה על ידי הקבלן לחברת ... האיש לא צירף את החשבוניות עבור התשלומים ששולמו על ידי הצדדים (בעמ' 32 לפרוטוקול מיום 30.10.22). גם בחקירתו של מר א.מ., הבעלים של חברת .., לא עלתה תמונה ברורה באשר לגובה החובות שנותרו לתשלום אל מול הסכומים שכבר שולמו לו על ידי הצדדים. כמו כן לא הובהר כמה נותר לשלם בגין התוספות הנטענות, מעבר לסכום הקבוע בהסכם שנחתם אל מול חברת ... משנשאל מר א.מ. כמה נותר לתשלום עבור התוספות שבוצעו, לא נקב בסכום ברור, אלא השיב: "אני מאמין שבעוד מיליון שקל. ברור". משנשאל מה עלות הבית בכללותו, השיב:"2 וחצי, 2 שבע מאות. עוד לא נגמר". (בעמ' 117-118 לפרוטוקול מיום 30.10.22). כמו כן, משנשאל מר א.מ. היכן בהסכם בינו לבין הצדדים נכתב כי עליהם להוסיף סך 200,000 ₪ בגין בחירת הקבלן, הודה כי הדבר לא כתוב בהסכם, אלא "זה ג'נטלמני". (ראו: בעמ' 121 לפרוטוקול מיום 30.10.22). עוד הודה מר א.מ. בחקירתו, כי הוא הפר את ההסכם מול הצדדים בעניין הסרת המשכנתא על הנכס, כאשר לטענתו: "בזה אני הפרתי אבל גם הם הפרו לי, לא קיבלתי כסף". (בעמ' 124 לפרוטוקול מיום 30.10.22). בנוסף, התברר כי מר א.מ. כלל לא שילם לקבלן את מלוא הסכום, וכי הוא חייב לו סך של "איזה 500 אלף...430, 470". מר א.מ. לא נקב בסכום ברור וסופי (בעמ' 155 לפרוטוקול מיום 30.10.22). מהראיות עולה כי הצדדים ערכו שינויים בתכנון הבית במזכרת בתיה ובהוצאות הבנייה, חלקם בידיעתה ובהתאם לרצונה של האישה ועוד בטרם מועד הקרע (כגון: הגדלת המרתף, ראו חקירת האישה בעמ' 47 שורות 13-20 לפרוטוקול מיום 8.11.22)). כמו כן האישה אישרה כי חפצה בכך שאחיו של האיש ישמש כקבלן וכי היא סומכת עליו ברמה המקצועית (ראו: סעיף 38 לתצהיר האישה). האישה אף הודתה כי עליה לשאת במחצית מהתשלומים שנותרו לשלם בגין עלויות הפיתוח והשלמת הבניה (ראו: חקירת האישה בעמ' 83 שורות 18-25, בעמ' 84 שורה 1 לפרוטוקול מיום 8.11.22). בנוסף, הודתה כי נותר סכום לתשלום לקבלן, אך לטענתה מדובר בסך של כ-100,000 ₪ (ראו: בעמ' 71 לפרוטוקול מיום 8.11.22). דהיינו, על פניו ומבלי לקבוע מסמרות, נראה כי לצדדים אכן נותר חוב לתשלום לחברת .. ולקבלן בגין שינויים שנעשו בידיעת הצדדים והסכמתם בתכנון הבית במזכרת בתיה. לפיכך, כאמור, מצאתי לקבוע כי עקרונית וככל שלצדדים נותרו חובות הנובעים מהשלמת בניית הבית במזכרת בתיה, עליהם לשאת בתשלומם באופן שווה. לצד זה, לא מצאתי לחייב את האישה בסכומים של מאות אלפי ₪ במסגרת ההליך שלפניי, כאשר האיש לא הבהיר מהם הסכומים המדויקים שנותרו לתשלום, מכוח מה הם נדרשים, לא ניתנה לאישה האפשרות לטעון טענותיה כנגד בעלי המקצוע באופן ישיר, ויתרה מכך, בעלי המקצוע כלל לא הגישו תביעה מתאימה להחזר כספם, ולא ברור מה הסכום ששולם להם עד כה וכמה נותר לתשלום. כמו כן, הואיל ומר א.מ. הוא חברו ושותפו העסקי של האיש, ואף מצוי עמו בקשר יומיומי (ראו: עדות א.מ. בעמ' 83 לפרוטוקול מיום 30.11.22), והקבלן הוא אחיו של האיש, לא מצאתי בחשבוניות החלקיות שצורפו על ידי האיש - וזאת מבלי להבהיר די הצורך מהו הסכום שכבר שולם, מהו הסכום שנותר לתשלום, עבור מה בדיוק שולם הסכום - כדי להוות אסמכתאות מתאימות לתביעת האיש להחזר תשלומים, שלטענתו שילם/על הצדדים לשלם. שעה שההליך שלפניי הוא בין בני הזוג, ונוכח המחלוקת בין האיש והאישה ביחס לגובה הסכומים אותם הם חבים לצדדי ג' שונים, ומשאין חולק כי צדדי ג' אלו לא הגישו כל תביעה כנגד האיש והאישה לתשלום החובות, לא מצאתי צורך לקבוע את הסכום המדויק שנותר לתשלום לצדדי ג' אלו ולהורות לאישה לשאת במחציתו, במסגרת ההליך שלפניי (ראו לעניין זה: עמ"ש (מחוזי מרכז) 65692-11-19 ד. ס נ' ל. צ. ס (22.09.2020)). ככל שתוגש תביעה כנגד האיש והאישה על ידי צדדי ג' במסגרת דיונית מתאימה, תהיה לצדדים אפשרות להוכיח טענותיהם מול הגורמים הרלוונטיים אודות החובות הנטענים. כמו כן, ככל שהאיש והאישה יחויבו בתשלום הוצאות הבית במזכרת בתיה, יישאו בתשלום באופן שווה. מוצע לצדדים להגיע להסכמות מול צדדי ג' הרלוונטיים ולייתר הליכים משפטיים בסוגיה זו. ההוצאות שהאיש טוען כי שילם, ועותר לקבלת החזר: גם סכומים אלו לא הוכחו כנדרש במסגרת ההליך שלפניי. ראשית, האיש הודה בחקירתו כי חלק מההוצאות שולמו על ידו לאחר מועד הקרע, בסכום שונה מהצעת העבודה של הקבלן, ומבלי לקבל על כך את אישורה של האישה ואף ללא יידועה. כך ובין היתר, האיש החליף את דלת הכניסה לדלת רחבה ויקרה יותר מהמפורט בעלויות הרשומות בהצעת הקבלן. לטענתו, הדבר נדרש כדי לקבל אישור מתאים מהרשויות לצורך הכניסה לבית. אולם האיש הודה בחקירתו כי לא שאל ולא קיבל את אישורן של האישה או הבת: ת. "1,250,000 לפני כל השינויים שעשינו, זו ההצעה. ש. אתה אומר שזה בסדר. בוא תגיד לי איזה שינויים אתה עשית, אם אתה עשית, ואיפה הקבלות עליהם והאם האישה או הבת אישרו לך לבצע את אותם שינויים? כמו החלפת דלת, לפי טענתך, בסכום של 30,000 שקל. האם האישה או הבת אישרו לך אחרי הקרקע לבחור דלת יקרה יותר? ת. לא שאלתי, לא את האישה ולא את הבת". (בעמ' 68 שורות 14-25, בעמ' 69 שורות 1-6 לפרוטוקול מיום 7.11.22). שנית, בחקירתו של האיש התברר כי חלק מהחובות הנטענים על ידו, שולמו בפועל מהחשבון המשותף של האיש והאישה. כך ובין היתר, בחודש פברואר 2021 האיש חייב את החשבון המשותף שלו ושל האישה בסך 8,600 ₪ בגין דלת הכניסה (ראו: בעמ' 70-71 לפרוטוקול מיום 7.11.22). כמו כן, האיש שילם את חשבון החשמל הנטען, מתוך החשבון המשותף של הצדדים (ראו: בעמ' 76 לפרוטוקול מיום 7.11.22). שלישית, האיש לא צירף חשבוניות ו/או אסמכתאות מתאימות בגין ההוצאות בהן נשא לטענתו, והעיד כי חלק מהחשבוניות מצויות בידי חברת .. ואינן מצויות בידיו. "מה ששולם יש קבלות מה שלא שולם, הגדלת מרתף זה אצל חברת .. זה בכלל לא אצלי, אני לא מקבל חשבוניות על בנייה, מחברת .. אני אקבל". (בעמ' 72 לפרוטוקול מיום 7.11.22). במקום אחר העיד האיש: ש. "אני שואלת האם אתה בטוח שהסכום שאתה דורש היום במסגרת התביעה שלך 11 וחצי אלף שקלים סעיף 44/9, זה הסכום שאתה שילמת בפועל למי ציונה עבור הבית של הבת? ת: זה אני מניח שאם זה כתוב אז כן. ש: אתה מניח. יש לך איזושהי קבלה? ת: לא, אפשר להמציא כל קבלה". (בעמ' 76 לפרוטוקול מיום 7.11.22). רביעית, בחקירתו של האיש התברר כי חלק מהחובות הנטענים על ידו, הוא טרם שילם: ש: "אז על מה מדובר? אז על מה מדובר שאתה רוצה תוספת? ת: על התוספות, אנחנו נביא לכם אם צריך, אנחנו נביא את הזה- ש: תראה, אתה הגשת תביעה, אתה הגשת תביעה ואתה מבקש לחייב כספים אתה אומר שזה מגיע לחצי מגרש, אני לא ראיתי שום קבלה, לא ראיתי שום, מלבד הצהרה תוספות, היו תוספות, זה בסדר שאתה טוען שהיו תוספות שאתה גם אומר שלא ביקשת את האישור, לא של האישה, לא של הבת לאותם תוספות, אבל אין תוספות, זה מה שאתה אומר שאין לך הוכחה לתשלומים שביצעת, זה מה שאתה אומר? ת: אני לא ביצעתי אני עוד חייב את הכסף הזה, מה זה ביצעת". (בעמ' 75 לפרוטוקול מיום 7.11.22). ובמקום אחר העיד האיש: ת. "אנחנו שילמנו 200 אלף ₪ יותר לא' בידיעתה. היא לא יודעת שום דבר, כלום היא לא יודעת, אז אנחנו שילמנו הכול, ש: שילמתם את הכול? ת: ההצעה של א' הייתה יותר יקרה ב-200 אלף שקל. לא שילמתי עדיין את הדבר הזה, התחייבתי לשלם את זה, ש: למי התחייבת? ת: ל - א'". (בעמ' 81 לפרוטוקול מיום 7.11.22). מנגד, לא ניתן להתעלם מכך שהאישה הודתה בחקירתה כי על הצדדים לשאת באופן שווה בהחזר סך של 200,000 ₪ הלוואה שנטלו לצורך הבנייה (ראו: חקירת האישה בעמ' 54, וכן בעמ' 70 לפרוטוקול מיום 8.11.22). הואיל והתביעה הוגשה בגין תשלומים ששולמו על ידי האיש עד למועד הקרע, והואיל ובחקירת האיש התברר כי חלק מהחובות שטען להם כלל לא שולמו, חלקם שולמו מהחשבון המשותף, ולגבי חלקם האיש לא צירף אסמכתאות מתאימות בתמיכה לתשלום, לא מצאתי כי עלה בידו להוכיח את טענותיו, ולפיכך לא מצאתי לחייב האישה בתשלום מחצית מהסכומים שנתבעו במסגרת ההליך שלפניי. ככל שהאיש עומד על טענותיו להחזר מחצית מהתשלומים ששילם בפועל לאחר מועד הקרע, טענותיו שמורות לו ויידונו במסגרת דיונית מתאימה, ככל שהאיש יעתור בהליך מתאים ויוכיח טענותיו. לסיכום אשר על כן, אני מורה כדלקמן: מצאתי להצהיר כי האיש והאישה הם הבעלים בחלקים שווים של מלוא הזכויות הקנייניות בבית במזכרת בתיה, המצוי ... מזכרת בתיה והידוע כגוש .. חלקה .., וזכאים להירשם כך בלשכת רישום המקרקעין, וזאת בתנאי וכפוף לתיקון הדיווח אצל רשויות המס, וכן לאחר תשלום מלוא המיסים החלים על הבית במזכרת בתיה כתוצאה מרישום זה, ולאחר שרשויות המס יערכו את הבדיקות הנדרשות, בהתאם לשיקול דעתם המקצועי ובכפוף לכל דין. על האיש והאישה לשאת בתשלום החובות הרובצים על הבית במזכרת בתיה באופן שווה. לצד זה, לא מצאתי כי האיש הוכיח במסגרת ההליך שלפניי מהו הסכום שנותר לתשלום או לחילופין ששולם על ידו בלבד בגין הבית במזכרת בתיה. טענות הצדדים לעניין זה שמורות להם ויתבררו במסגרת הליך מתאים, ככל שיוגש. אני מורה על פירוק השיתוף בבית במזכרת בתיה בדרך של מכירה, וזאת כפוף להסדרת רישום הזכויות בנכס על שם שני הצדדים בחלקים שווים, תיקון הדיווח לרשויות המס ותשלום המיסים החלים על הנכס, כמפורט בסעיף א' שלעיל. הנכס יימכר כפנויי, למרבה במחיר, במכירה שבין מוכר מרצון לקונה מרצון. התשלום שיתקבל ממכירת הנכס, לאחר ניכוי כל ההוצאות מכל מין וסוג שהוא הכרוכות במכירתו, יחולק בין הצדדים בחלקים שווים, בכפוף להוראות כל דין. ניתנת לצדדים שהות של 60 יום להסדיר הרישום ולנסות ולמכור את הנכס בהסכמה. ככל שלא יעלה בידם, ימונה כונס נכסים לצורך הסדרת הרישום, תשלום המיסים, ביצוע המכירה וחלוקת התמורה כקבוע בפסק דין זה. הליך כינוס הנכסים, ככל שיכנס לתוקף, יבוצע בלשכת ההוצאה לפועל, תחת הוראות כב' רשם ההוצאה לפועל, אשר יהא מוסמך בכל הקשור להליך, מתן הוראות, קביעת שכר טרחה, מינוי והחלפת כונס הנכסים במידת הצורך וכיו"ב. להשלמת התמונה יובהר, כי שאר נכסיהם של האיש והאישה יידונו במסגרת פסק הדין שיינתן במקביל בתביעה הרכושית שהגישה האישה (תלה"מ 30041-04-20). נוכח התוצאה אליה הגעתי ובשים לב להתנהלות הצדדים, הנתבעות יישאו בתשלום הוצאות האיש בסך 20,000 ₪ וזאת תוך 30 יום. תואיל המזכירות להמציא את פסק הדין לצדדים ולסגור את התיק. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים ותיקוני ניסוח. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision13460-05-21	["מיכל סער"]	[{"judgment_id": "bcd55e0e-5682-5a61-9041-fe2acfaf7f2d", "file_name": "13460-05-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 83514, "extension": "docx", "display_name": "13460-05-21-קובץ מקורי"}]
b78c6f20-bc49-53c2-9011-c78ffdef764a	ביהמ"ש לענייני משפחה צפת, סגנית הנשיא אביבית נחמיאס: פס"ד דחיית התנגדות לקיום צוואת מנוח אשר ציווה את רכושו לאשתו השניה וילדיו מנישואיו השניים (ת"ע 45839-04-22)	45839-04-22	2024-11-06	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision45839-04-22	["אביבית נחמיאס"]	[{"judgment_id": "b78c6f20-bc49-53c2-9011-c78ffdef764a", "file_name": "45839-04-22.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 432640, "extension": "doc", "display_name": "45839-04-22-קובץ מקורי"}]
8bc3880b-da9a-5c76-8adb-7497956dbe0c	ביהמ"ש לענייני משפחה בראשון לציון, ש' מיכל סער: החלטה בעניין בקשה למתן צו לביצוע בדיקה גנטית טרם הלידה (תמ"ש 45535-04-24)	45535-04-24	2024-10-05	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	המבקש הגיש תביעה למתן צו לביצוע בדיקה גנטית ולמתן פסק דין לאבהות, וזאת טרם לידת קטין שעתיד להיוולד במסגרת הליך פונדקאות במקסיקו. לאחר הולדת הקטין ומשהתברר כי מצבו הרפואי של הקטין קשה וכי נולד עם מומים שונים, עתר המבקש למחיקת ההליך אותו הגיש. המשיב מתנגד למחיקת ההליך. רקע כללי המבקש הגיש תביעתו, במסגרתה טען כי ביקש להרחיב את התא המשפחתי ולפיכך פנה להליך פונדקאות במקסיקו. עוד טען, כי הקטין אשר עתיד להיוולד נוצר כתוצאה מהפריית זרעו של המבקש בביצית אשר נתרמה על ידי תורמת אנונימית, ואשר הושתלה ברחמה של האם הפונדקאית. המבקש עתר לביצוע בדיקה גנטית לשם הוכחת הקשר הגנטי שבינו לבין הקטין שטרם נולד. בית המשפט נעתר לבקשה לביצוע הבדיקה, ואף הורה על הגשת פסיקתא המוסכמת על המשיב. המבקש החל בהליך הבירור הגנטי, ובתוך כך קיימת דגימה גנטית של המבקש בבית החולים שיבא תל השומר (ראו: בעמ' 3 שורה 13 לפרוטוקול מיום 29.9.24). לאחר לידת הקטין, המבקש הגיש בקשה למחוק את תביעתו או לכל הפחות להשהות את ההליכים בתיק. לטענתו, לאחר לידת הקטין התברר כי מצבו הרפואי קשה וכי הוא סובל ממומים שונים. כמו כן, התברר למבקש כי חלו אי סדרים בהליך הבדיקות שנעשו במהלך ההיריון, ובהתנהלותה של החברה אשר תיווכה ועמדה בקשר מול כל הגורמים במסגרת הליך הפונדקאות. המשיב התנגד למחיקת ההליך. נוכח טענות הצדדים ובנסיבות תיק זה, הורה בית המשפט על מינוי אפו' לדין לקטין מטעם הלשכה לסיוע משפטי, ועל קיום דיון דחוף בנוכחות הצדדים והאפו' לדין. תמצית טענות הצדדים לטענת המבקש, הוא מבקש למחוק את התביעה או לפחות להקפיא את הבקשה עד לבירור ההליכים מול חברת ..., אשר ניהלה את התהליך ועמדה בקשר עם כל הגורמים הרלוונטיים במקסיקו לאורך הליך ההיריון ולאחר הלידה. לטענתו, הוא פנה לבא כוחו הקודם בתיווך של חברת .... המבקש פירט טענותיו כנגד התנהלותה של חברת ..., ולטענתו הוא הוטעה על ידי חברת ... ומנהל כנגדה תביעה נזיקית. לטענת המבקש, התגלה כי לקטין מומים שונים וכי הקטין נולד בלידה מוקדמת לאחר ביצוע הליך של זירוז. לאחר הלידה התגלו לקטין מומים נוספים: בכליות, בראש ובלב, ומאז הקטין שוהה בבית חולים במקסיקו. עוד נטען, כי המבקש מצוי כיום במצב נפשי קשה בשל אירועים אלו. לטענת המבקש, לקטין אין זיקה ברורה לישראל, כי על חברת ... להיכנס בנעליו של המבקש בכל הקשור לקטין. לבסוף, המבקש הבהיר כי יש לו קושי רב במתן הסכמה לביצוע הבדיקה שכן לפי תחושתו נגרם לו עוול על ידי חברת ... וגורמים נוספים, אולם הוא משאיר את הסוגיה לשיקול דעת בית המשפט. לטענת המשיב, יש לקיים את הבדיקה הגנטית. לטענתו, התינוק שנולד נמצא כרגע נטוש במקסיקו לאחר שהמבקש יזם את ההליך ואת הבאתו של התינוק לעולם. כמו כן, כל עוד לא ינותק הקשר בין הפונדקאית לתינוק באמצעות בדיקת אבהות, הפונדקאית כבולה לתינוק. לטענת המשיב, כל טענותיו של המבקש כנגד חברת ... אינן רלוונטיות להליך בירור האבהות. עוד נטען, כי המבקש לא הציג כל מסמך רפואי המעיד על מצבו של הקטין ולכך כי הקטין מקבל טיפול רפואי הולם. הובהר כי המבקש כבר השאיר דגימה בבית חולים תל השומר וכי ניתן לבצע את הבדיקה. האפוטרופא לדין הצטרפה לעמדת המשיב וטענה כי טובת הקטין מחייבת את ביצוע הבדיקה. לטענתה, מבירור שערכה עם המבקש התברר כי התינוק סובל ממומים במעי, בלב וכן סובל מבעיה נוירולוגית, אך לא קיימת לו סכנת חיים. כרגע, התינוק נמצא בבית חולים במקסיקו. ללא אחראי וללא מטפל. עוד נטען כי זכותו של הקטין לדעת מיהו אביו. ככל ולמבקש טענות כנגד חברת .., הן יתבררו במסגרת המתאימה, אך חברת .. אינה יכולה להיכנס לנעליו של המבקש כאביו של הקטין. לטענת האפו' לדין, הקטין יכול להרוויח מקביעת האבהות הן בהיבט הטיפול הרפואי והן ביחס לקבלת זכויות נוספות. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעתם בדיון, מצאתי להורות על השלמת בירור האבהות ובמסגרת זו על ביצוע הבדיקה הגנטית. להלן נימוקיי: ראשית, אכן הנטייה הראשונית היא היענות לבקשת תובע להפסקת הליך בו נקט, שכן תובע נתפס כאדון על תביעתו. עם זאת, בית המשפט אינו חייב להורות על הפסקת תובענה או מחיקתה לבקשת תובע, ומוסמך לדחות את הבקשה (ראו: רמ"ש 55185-04-24 פלוני ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', מיום 27.5.24, וההפניות שם). בפסיקה נקבע, כי יש לבחון את הבקשה מתוך אספקלריה של הגינות וצדק (ראו: רע"א 7070/14 עזבון אבו ליל נ' עזבון אלפהום (14.1.2015)). בענייננו, עולה כי מטעמים של הגינות וצדק יש להשלים את בדיקת האבהות בה החל המבקש. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים התברר כי הקטין שוהה בבית חולים, ללא שם, חסר זהות וללא קשרי משפחה ואזרחות רשומה. ככל שהליך הבירור לא יושלם, הקטין עלול להיוותר כשהוא נטוש וללא גורם שאחראי לשמירה על טובתו. יצוין כי המבקש פתח את ההליך מרצונו, ואף טען במסגרת כתב התביעה ועוד טרם לידת הקטין, כי הקטין אשר עתיד להיוולד ייוולד כתוצאה מהפריית זרעו של המבקש. לאחר לידת הקטין ובנסיבות מקרה זה מצאתי כי קיימת למבקש אחריות כלפי הקטין להשלמת ההליך בו החל, ואין לאפשר לו למנוע באמצעות בקשתו את בירור מקורותיו הגנטיים של הקטין, אשר הגיע לעולם ביוזמת המבקש, וזאת אך ורק בשל לידתו המוקדמת ומצבו הרפואי הנטען של הקטין. שנית, השיקול המכריע שעל בית המשפט לשקול בעניינו של קטין הוא טובת הקטין. לקטין שמורה הזכות שלא להיחשב לבן בלי אב ידוע, אלא לדרוש לדעת מי אביו (ראו: ע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני ואח' (1994)). בענייננו, ככל שהליך בירור האבהות לא יושלם, התינוק שנולד יוותר ללא אב ידוע. נוסיף לכך את האמור לעיל, כי הקטין עלול להיוותר ללא גורם שאחראי לשמירה על טובתו ועל קבלת טיפול רפואי הולם, על כל המשתמע מכך. כפי שהבהירה האפו' לדין, השלמת ההליך היא לטובת הקטין, כך שידע מיהו אביו. במיוחד נוכח מצבו הרפואי המורכב של הקטין, כאשר נדרש אחראי עליו על מנת שיסייע ויקבל החלטות לעניין הפעולות הרפואיות הנחוצות לצורך שמירה על טובתו וכדי למנוע את החמרת מצבו הרפואי. יובהר כי אין כל רלוונטיות לטענות המבקש כלפי צדדי ג' כלשהם ביחס להליך הפונדקאות. בית המשפט בוחן במסגרת הליך זה את טובת הקטין, וכל טענות המבקש כלפי צדדי ג' יתבררו במידת הצורך במסגרת דיונית מתאימה. כמו כן, לא ניתן לקבל את הטענה כי נוכח אי הסדרים בהליך הפונדקאות יתכן כי המבקש כלל אינו האב. דווקא ביצוע בדיקת האבהות עשויה לסלק חשש זה ולהבהיר האם המבקש הוא אכן אביו של הקטין (ראו גם: רמ"ש 55185-04-24). שלישית, השלב בו מצוי ההליך מצדיק כי הבירור הגנטי יסתיים. בדיקת האבהות ביחס לאב כבר נערכה, דגימתו מצויה בביה"ח שיבא תל השומר ונראה כי השלמת הבדיקה ביחס לקטין תוכל להתבצע בקלות וביעילות. להשלמת התמונה יצוין, כי המבקש אמנם לא נתן הסכמתו להשלמת ההליך, אך הותיר את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט (ראו: בעמ' 5 שורות 6-7 לפרוטוקול). לפיכך, מצאתי להורות על השלמת בדיקת האבהות של הקטין בבית החולים בו הוא מאושפז במקסיקו בהתאם לנוהל העברת דגימות דנ"א וביצוע בדיקת רקמות בחו"ל. הבדיקה הגנטית תתבצע תוך השוואת דגימת הקטין לדגימה אשר הותיר המבקש בבית החולים שיבא תל השומר. דגימת התינוק תעשה במועד הקרוב ביותר על ידי צוות בית החולים ובנוכחות נציג דיפלומטי או קונסולרי של מדינת ישראל. במידת הצורך תוגש פסיקתא מתאימה לחתימה. חוות הדעת בדבר תוצאות הבדיקה הגנטית תוגש לבית המשפט באופן חסוי. ת.פ לקבלת חוות הדעת 20 יום. תואיל המזכירות להמציא החלטתי לצדדים ולאפו' לדין. ההחלטה מותרת לפרסום בהשמטת פרטים מזהים ובתיקוני הגייה. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision45535-04-24	["מיכל סער"]	[{"judgment_id": "8bc3880b-da9a-5c76-8adb-7497956dbe0c", "file_name": "45535-04-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 63577, "extension": "docx", "display_name": "45535-04-24-קובץ מקורי"}]
1e7b5786-05a1-562b-a3c3-b5d5e6b581e9	ביהמ"ש המשפט המחוזי ירושלים, ש' אילן סלע: פס"ד בעניין ערעור על שומות מס (ע"מ ע"מ 41419-02-22)	41419-02-22	2024-11-27	2	6	6	2DISTRICT_COURT	6Jerusalem	6Administrative	null	decision41419-02-22	["אילן סלע"]	[{"judgment_id": "1e7b5786-05a1-562b-a3c3-b5d5e6b581e9", "file_name": "24518-12-17.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 80384, "extension": "doc", "display_name": "41419-02-22-קובץ מקורי"}]
c03425f3-4a56-523b-aef2-c7a1a7de5ba1	בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, השופטת מיכל ברדנשטיין: החלטה בבקשת בגירה למנות אותה אפוט' לדין על ארבע אחיותיה הקטינות (א"פ 46287-11-24)	46287-11-24	2024-11-20	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	לפני הליך שנפתח ביום 19.11.24 בבקשה שהגישה המבקשת, בגירה, להורות על מינוי אפוטרופוס לדין לארבע אחיותיה הקטינות, כדי שיביא קולן ויציג טובתן בפני בית המשפט דנן. זאת, בשל כך שניתן פסק דין על ידי בית משפט מוסמך ב... ארה"ב המורה על העברת המשמורת על הקטינות לידי האב, המשיב 1 (להלן: האב). המבקשת מעלה טענות נגד פסק החוץ, וטוענת כי העברת הקטינות, שגרות בישראל עם אמן, המשיבה 2 (להלן: האם), עומדת בניגוד לרצונן ולטובתן. על פסק הדין תלוי ועומד ערעור בבית המשפט המוסמך בארה"ב. כן הוגשה ביום 19.11.24 במסגרת ההליך בקשת המבקשת למתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד האם, וזאת במטרה למנוע את נסיעת הקטינות לארה"ב בנסיבות הנטענות. שתי הבקשות הוגדרו כבהולות ביותר, וזאת בהינתן שבקשה לעיכוב ביצוע הפסק הזר נדחתה, ויש לבצע את העברת המשמורת לאב בארה"ב בימים אלה ממש, וככל הנראה עוד היום. יצוין עוד כי ביום 20.11.24 הוגשה בקשה נוספת, והפעם לשמיעת הקטינות על ידי בית המשפט באופן בלתי אמצעי. בהחלטתי מיום 19.11.24 הורתי על צירוף ב"כ היועמ"ש ברווחה כמשיב נוסף ועל הגשת תגובתו ותגובות ההורים לבקשה לצו עיכוב יציאה מהארץ נגד האם. בעניין ההליך העיקרי, למינוי אפוטרופוס לדין לקטינות, לא ניתנו הנחיות להגשת תגובה, אלא ניתנה החלטה ראשונית מיום 19.11.24, שבה צויין כי הבקשה מעוררת קשיים על פניה. זאת, בהינתן שמדובר בבקשה של אחות הקטינות, ולא של מי מההורים, שהם האפוטרופסים הטבעיים של הקטינות, ולכאורה, למי מאחיהן, אין מעמד להגיש את ההליך. הוספתי וציינתי, כי מעבר לכך, וכפי שצויין בבקשה, ניתן פסק דין על ידי בית משפט מוסמך בארה"ב, שהורה על העברת הקטינות למשמורת האב שגר בארה"ב, ואף נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין, ולא ברור לפיכך הניסיון לשנות את אשר נקבע בהם באמצעות הליך בארץ, שהרי בית המשפט דנן אינו ערכאת ערעור על פסק דין של הפורום הזר, ומקומן של הטענות נגד פסק הדין וביצועו הוא בבית המשפט לערעור בארה"ב. בנוסף הערתי כי מינוי אפוטרופוס לדין נעשה אד הוק לצורך יצוג קטין בהליך מתקיים, ולא ברור הליך שכל כולו בקשה למינוי אפוטרופוס לדין. לנוכח קשיים אלה, התבקשה הבהרת המבקשת מדוע לא ימחק ההליך. בכל הנוגע לבקשה לשמיעת הקטינות, ניתנה ביום 20.11.24 החלטה שבה קבעתי כי איני רואה להידרש לה בטרם תוגש הבהרת האם שנדרשה ביחס להליך העיקרי. משהוגשו תגובות לבקשה לעיכוב יציאתה מהארץ של האם והוגשו הבהרות המבקשת ביחס להליך העיקרי, ניתנת ההחלטה דנן בשלוש הבקשות גם יחד. שתי השאלות העיקריות שנדרשות להכרעה הן אלו: האחת, האם יש למבקשת, אחותן של הקטינות, מעמד בהגשת הבקשות דנן, בהינתן כי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של הקטינות; השאלה השניה היא, ככל ויש למבקשת מעמד, האם יש מקום להיעתר לאיזו מהבקשות, בהינתן פסק החוץ, אשר כאמור, ערעור עליו עדיין תלוי ועומד. רקע עובדתי על פי הנטען על ידי המבקשת הבקשות הוגשו בהתייחס ל-4 קטינות, אחיותיה של המבקשת ובנותיהם של המשיבים 1-2 כדלקמן: ... ילידת 2007, ... ילידת 2008, ..., ילידת 2012, ו...ילידת 2016. העובדות הנטענות בבקשות הן אלו: המשיבים 1-2 היו נשואים בעבר וכי הקטינות והמבקשת הן בנותיהם. למשיבים 1-2 בת נוספת, בגירה, המתגוררת ב... לבדה. המשיבים 1-2 התגרשו בשנת .... ובשנת 2017 ניתן פסק דין אזרחי לגירושיהם על ידי בית משפט מוסמך בארה"ב. בשנת 2017, במסגרת הליכים משפטיים שהתקיימו בין המשיבים 1-2 בבית המשפט המוסמך ב... ביחס לקטינות, נקבע כי המשמורת על הקטינות תהיה בידי האם, תוך קיום זמני שהות עם האב, לרבות לינות. זאת, בהתבסס על דוח שהוגש על ידי אפוטרופוס לדין שמונה על ידי בית המשפט שם. בפועל, כך נטען, התקיימו זמני שהות עם האב ללא לינות בשל חששן של הקטינות מיחסו של האב כלפיהן ואירועי אלימות נטענים שאירעו כלפיהן. לימים, בשנת 2019, האב עבר לגור ב-... וזמני השהות שלו עם הקטינות שונו ל-4 פעמים בשנה ללא לינה. בשנת ... האם עברה עם הקטינות לגור בישראל, בידיעתו של האב, ונישאה מחדש ונולד לה בן מנישואיה אלו. נטען כי היחסים בין הקטינות לאביהן החורג הם מצוינים. בשל מעבר האם לארץ עם הקטינות וטענות האב להעדר קשר בינו קטינות, האב הגיש הליך לבית המשפט לענייני משפחה ב... ארה"ב שבו עתר לקבל משמורת על שתי הקטינות הקטנות, ... .... (בנות 12.5 ו-8.5 בהתאמה). בית המשפט מינה אפוטרופוס לדין לקטינות, וזה בעמדתו טען כי האם לא דאגה כראוי לבריאות הקטינות וחינוכן ותרמה לניכור הורי כלפי האב והמליץ על חזרת האם לארה"ב וקביעת משמורת משותפת. המבקשת טוענת כי עמדת האפוטרופוס לדין הוגשה לבית המשפט בלא שהוא נפגש עם הקטינות, ולאחר שקיים שיחה קצרה בלבד איתן, אף שהתאפשר לו לנסוע לארץ ולהתרשם מסביבתן הטבעית תוך מימון נסיעתו. בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ב... נקבע, בהתבסס על עמדת האפוטרופוס לדין, כי המשמורת על ארבע הקטינות תועבר לאב בתוך 30 ימים. בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהוגשה על ידי האם נדחתה בהחלטה מיום 23.10.24, ונקבע כי על האם להשיב את הקטינות לארה"ב לידי האב עד ליום 23.11.24. האב הודיע כי הוא אינו מעוניין ששתי הקטינות הגדולות יעברו למשמורתו ואף התקשר לסמינר של ... וביקש כי הוא לא ישלח אותה אליו. האם הגישה ערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ב..., התלוי ועומד. טענות המבקשת בשלוש הבקשות בבקשה למינוי אפוטרופוס לדין לקטינות, שהוא ההליך העיקרי שלפני, התבקש כאמור למנות אפוטרופוס לדין לקטינות כדי שייצג את הקטינות ויביא את קולן ואת טובתן בפני בית המשפט דנן, בהתאם, כך נטען, לסמכות בית המשפט לפי סע' 68(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב -1962 (להלן: חוק הכשרות); וזאת בשים לב לכוונת האם לנסוע עם הקטינות לארה"ב לשם מסירת המשמורת עליהן לידי האב, בהתאם לפסק הדין שניתן על ידי הערכאה המוסמכת בארה"ב שדנה בעניין. ליבת הבקשות בטענה כי משמעות העברת הקטינות הקטנות למשמורת האב בארה"ב היא ניתוקן מסביבתן הטבעית, לרבות בית הספר שבו הן לומדות, ומהמרקם המשפחתי שלהן אל סביבה משפחתית, חברתית ולימודית שהן אינן מכירות. נטען עוד כי הקטינות חוו מעשי אלימות בעבר מצד האב כלפיהן. נטען כי המעבר הוא בניגוד לטובתן. נטען עוד כי הקטינות הגדולות יותר, ... ו... (בנות 17 ו-15, בהתאמה), מסרבות בכל תוקף לנסוע עם האם, והודיעו כי לא יעלו לטיסה עם האם וילחמו על כך שגם הקטינות הגדולות לא יעלו על המטוס. המבקשת טוענת עוד כי ממילא האב מסר כי אינו מעוניין ששתי הקטינות הגדולות יעברו למשמורתו, על אף פסק החוץ שניתן. נטען כי ככל ותתאפשר נסיעת הקטינות לארה"ב, הדבר יביא לפגיעה קשה בטובת הקטינות, שתתבטא בקריעת הקטינות מיתר בני משפחתן בארץ, והעברתן לתא משפחתי של האב ואשתו מנישואיו השניים שלהם בת משותפת, שהן אינן מכירות, כמו גם עקירתן ממסגרת לימודית וחברתית שבה הן משולבות לסביבה חברתית ולימודית חדשה. המבקשת טוענת בבקשתה בהליך העיקרי, כי בשל כך, וכדי למנוע נזק לקטינות יש למנות אפוטרופוס לדין לקטינות שייצגן כאמור בהליך דנן ויביא את קולן וטובתן. כן התבקש בית המשפט, בגדרי בקשה נפרדת כאמור שהוגשה בהליך, לעכב את יציאתה מהארץ של האם מהארץ עד לסיום ההליך לעניין מינוי אפוטרופוס לדין והגשת עמדתו, ככל ותיעתר הבקשה למינויו. המבקשת טוענת כי ככל ולא תיעתר הבקשה, יגרם נזק בלתי הפיך לקטינות בשל קריעתן מהתא המשפחתי שאליו הורגלו ופגיעה בנפשן לאורך שנים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת הוצאת הצו המבוקש שאך יעכב את יציאת האם מהארץ לתקופה קצרה נוספת. בנוסף, ובגדרי בקשה נפרדת נוספת, התבקש כי בית המשפט ישמע את קולן של הקטינות מכוח סמכות בית המשפט לפי תקנה 49 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) תשפ"א – 2020 בתובענה שהוגשה לפי תקנה 15(א)(3) לתקנות. תגובות המשיבים לעניין הבקשה לעיכוב יציאת האם מהארץ כאמור בפתח הדברים, התבקשה תגובת המשיבים, אך ורק לבקשה לעיכוב יציאה של האם מהארץ. לא ניתנו הנחיות להגשת תגובות לבקשות האחרות, למעט הנחיות למבקשת להגיש הבהרה לקשיים שעלו לעניין ההליך העיקרי, שעניינו בבקשתה למינוי אפוטרופוס לדין לקטינות. ברם, נראה כי בתגובות אלו יש גם במידה רבה משום התייחסות לבקשות האחרות, שכן קיימת חפיפה בטענות המבקשת בבקשות השונות. תגובת המשיבה 1, האם ביום 20.11.24 הגישה האם תגובתה לבקשה לעכב את יציאתה מהארץ. מתגובת האם, שייצגה את עצמה, עולה כי ליבה כבד עליה ואף שבור מהעובדה כי תצטרך להעביר את הקטינות למשמורת האב, שכן לטענתה, האב לא פגש אותן כ-3 שנים והיו אירועי אלימות כלפיהן מצד האב שהותירו סימנים על גופן. לטענתה, הבנות אינן רוצות לעבור למשמורת האב בארה"ב. הקטינות, ובפרט 3 הקטינות הגדולות, צפויות להתנגד פיזית להעלאתן למטוס, ולצרוח. עם זאת, האם מציינת כי חובתה לציית לפסק הדין לענייני משפחה ב..., שהורה על העברת הקטינות למשמורת האב. האם מפנה לעובדה כי הוגש ערעור על פסק הדין. האם מציינת עוד כי באת כוחה בארה"ב עדכנה אותה ביום 19.11.24 בכך שהאב אינו מעוניין שהקטינות ... ו... יעברו למשמורתו, אלא רק שהקטינות ... ו... יעברו אליו, היות והוא חושש שהקטינות הגדולות יפגעו לו בבית. לטענתה, האב אף פנה לסמינר של הבת ... ועדכן אותו כי אין הוא מעוניין שהיא תעבור אליו. האב מעוניין שתוגש בקשה בארה"ב לדחות ב-30 ימים את השבת הבנות לארה"ב. האם טוענת כי משמעות הדבר היא הפרדת האחיות זו מזו. תגובת המשיב 1, האב בתגובתו שהוגשה היום (שנכתבה במקורה באנגלית ותורגמה לעברית בסיוע משרד עו"ד ד' פרימר), מתנגד האב, שמייצג את עצמו, לבקשה למתן צו לעיכוב יציאתה מהארץ של האם. האב טוען כי התקיימו בין הצדדים הליכים משפטיים בארה"ב במשך 7 שנים, והאם היתה מיוצגת לאורך כל הדרך. האב חולק על טענות המבקשת כי הוא פגע בקטינות בעבר ומציין כי הטענות של האם בעניין זה נדחו על ידי בית המשפט, לצד טענות נוספות שנדחו. האב טוען כי בית המשפט ב... שבארה"ב הורה על העברת המשמורת על הקטינות אליו לאחר שנוכח כי האם גרמה להרחקת הקטינות ממנו ולניכור הורי כלפיו, דבר שעליו עמד האפוטרופוס לדין בעת שהגיש עמדתו, וכן לאחר שנוכח כי האם לא דאגה באופן הולם לבריאות הקטינות ולחינוכן. בית המשפט ביקש להגן על עניינן של הקטינות, ולהבטיח קשר משמעותי בין האב לבינן, ועל כן קבע כי המשמורת על הקטינות תועבר אליו. האב טוען כי אין לאפשר לאם לעכב את ביצוע פסק החוץ באמצעות הליך עוקף בארץ. תגובת ב"כ היועמ"ש בהתאם להחלטתי מיום 19.11.24 שבה הורתי על צירוף ב"כ היועמ"ש ברווחה כצד לבקשה לעיכוב יציאה של האם מהארץ, ביום 20.11.24 הגישה ב"כ היועמ"ש עמדה ביחס לבקשה זו. ב"כ היועמ"ש הפנתה להחלטה ראשונית של המותבת דנן, שניתנה ביחס להליך העיקרי, שבה התבקש מינוי אפוטרופוס לדין כאמור, ואשר במסגרתה התבקשה המבקשת להבהיר בתוך 7 ימים מדוע לא תימחק בקשתה, בשים לב, בין השאר לכך, שההורים הם האפוטרופסים הטבעיים על הקטינות, ולמבקשת אין מעמד בהליך, וכן בהינתן שניתן פסק דין על ידי בית המשפט המוסמך בארה"ב, שקובע העברת משמורת על הקטינות לידי האב, וכי בית המשפט דנן אינו ערכאת ערעור על פסק החוץ. ב"כ היועמ"ש הביעה עמדתה כי למבקשת, אחות הקטינות, אין מעמד להגיש את ההליך ביחס אליהן, וכי מכל מקום, לנוכח פסק החוץ שקבע העברת משמורת לאב ודחה בקשה לעיכוב ביצוע שהגיש האם, ומשעה שבית המשפט בישראל אינו מהווה ערכאת ערעור על פסק הדין, יש לדחות את הבקשה לצו עיכוב יציאה מהארץ נגד האם. הבהרות המבקשת שהוגשו בהתאם להחלטה מיום 19.11.24 לעניין ההליך העיקרי היום הוגשו הבהרות המבקשת בעניין הקשיים שהועלו בהחלטתי מיום 19.11.24 לעניין ההליך העיקרי שעניינו בבקשתה למנות אפוטרופוס לדין לקטינים. לעניין מעמד המבקשת להגיש את ההליך, המבקשת מפנה להוראת סע' 68 לחוק הכשרות, העוסקת בסמכות בית המשפט לנקוט אמצעים זמניים לשמירת ענייניו של קטין, לבקשת "צד מעוניין", לרבות באמצעות מינוי אפוטרופוס לדין, ולרבות במקרה שבו הקטין פנה לבית המשפט בעצמו. המבקשת טוענת כי כאחותן הבגירה של הקטינות היא "צד מעוניין", כמשמעו בסע' 68 לחוק הכשרות. כן מפנה המבקשת להוראת סע' 3(ד) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה –1995 (להלן: חוק בית המשפט לענייני משפחה), שבו נקבע, בין היתר, כי קטין בעצמו או באמצעות ידיד קרוב רשאי להגיש תובענה לפי החוק לפי חוק זה, בכל עניין שבו עלולה זכותו להיפגע פגיעה של ממש. אשר לשיקול הדעת של בית המשפט לקיים את ההליך שנקטה המבקשת, המבקשת טוענת כי האם "מנוטרלת מחמת ההליך בארה"ב", כלשונה, ואילו האב מסרב למלא אחר פסק החוץ בכך שמנסה למנוע את חזרת שתי הקטינות הגדולות לארה"ב למשמרתו. המבקשת טוענת כי היא פנתה ללשכה לסיוע משפטי אך פניה הושבו ריקם, ואילו מזכירות בית המשפט לא איפשרה לקטינות להשמיע קולן בפני שופט. בהינתן האמור, ולנוכח המצוקה הגדולה שאליה נקלעו הקטינות, וגם בשים לב לכך שהקטינות הגדולות מסרבות לחזור לאב וגם האב מצדו אינו מעוניין בחזרתן, הכרח להותיר את הדלת פתוחה ולאפשר את שמיעת הקטינות. המבקשת טוענת כי עמדת ב"כ היועמ"ש שהוגשה בעניין הבקשה לעיכוב יציאה מהארץ של האם אינה הומנית ואינה משכנעת. המבקשת טוענת כי היא אינה מנסה לערער על פסק החוץ באמצעות ההליך דנן אלא מבקשת לקיים הליך שמטרתו לשמור על טובת הקטינות. מינוי אפוטרופוס לדין על ידי בית המשפט דנן יאפשר לו לבוא בדברים עם ההורים ולסייע בפתרון המשבר. המבקשת מבקשת להבהיר עוד כי בקשתה למתן צו לעיכוב יציאה מהארץ מכוונת גם לעיכוב יציאת הקטינות מהארץ. דיון והכרעה מצאתי כי דין הבקשות להדחות. הטעם העיקרי לכך פשוט וברור הוא. מטרתן הברורה של הבקשות אחת היא, והיא להביא למתן החלטה של בית משפט זה אשר תעמוד בסתירה מוחלטת לפסק החוץ שניתן המורה על העברת הקטינות למשמורת האב בארה"ב בימים אלה (אם לא היום ממש), לאחר שנדחתה בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין, ונקבע מועד ברור להשבת הקטינות למשמורת האב בארה"ב. לכך, אין לתת יד. על פסק החוץ תלוי ועומד ערעור, ואת כל הטענות לעניין פסק החוץ שניתן, יש להעלות בגדרו. כעת לנימוקי ההכרעה ביתר הרחבה. סוגיית מעמד המבקשת להגיש את הבקשות המבקשת מפנה להוראת סע' 68(א) לחוק הכשרות ולסעיף 3(ד) לחוק בית המשפט לענייני משפחה לעניין מעמדה בהגשת תביעה בשם הקטינות. הוראת סע' 3(ד) לחוק בית המשפט לענייני משפחה קובעת כדלקמן: "בעניין מענייני משפחה הנוגע לקטין... רשאי הקטין, בעצמו או על ידי ידיד קרוב, להגיש תובענה כאמור בכל עניין שבו עלולה זכותו להיפגע פגיעה של ממש; לעניין סעיף זה, "הגשת תובענה" לרבות הגשת בקשה במסגרת תובענה שהוגשה על ידי אחר ולרבות הופעה בבית המשפט....". הוראה זו אכן מקנה לקטין, לרבות באמצעות ידיד, זכות תביעה בכל עניין שבו עלולה זכותו להיפגע פגיעה של ממש. כפי שקבעה חברתי, כב' השופט א' ונקרט בתמ"ש 23844-11-20 אלמוני נגד פלוני, נבו, ניתן ביום 23.2.2, עת נדרשה לתביעת קטינה לקבל טיפול הורמונלי לשינוי מגרי בניגוד לעמדת אביה: "... יש שהמאבק בין ההורים מעורר חשש ממשי כי טובתו של הילד תיזנח וזכותו לייצוג הולם תיפגע. במקרים אלה - מקרים של ניגוד עניינים בין ההורים לבין הילד - קמה ועומדת זכותו של הילד לייצוג עצמאי ונפרד משל הוריו (ראה- עוד: ע"א 878/96 פוזילוב נ' פוזילוב, פ"ד נ(5) 208, 215-214). וככלל, בסוגיות הקשורות בנושא חינוכו של קטין –סוגיות שיש בהן כדי להשליך במישרין על עתידו ודרך חייו- יש להעניק לקטין את זכותו להביע דעתו. מהאמור לעיל עולה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי מגמת המחוקק והפסיקה הינה לראות בקטינים כמושאים לזכויות וכי לייצוגו העצמאי של הקטין בנסיבות מסויימות יכול ותהא חשיבות חוקתית מירבית" (ההדגשות במקור). אציין כי מצאתי שגם אני עצמי נדרשתי בעבר לתביעת קטינה כבת 16 שנים, שהוגשה באמצעות אפוטרופוס לדין שמונה לה בהליכים בבית המשפט לנוער, שבה עתרה לאפשר לה לקבל חיסון נגד נגיף הקורונה בניגוד לעמדת אביה, וקיבלתי את תביעתה ( מכאן, שאני מקבלת את טענת המבקשת לעניין מעמדה בהגשת תביעה כ"ידיד קרוב" של הקטינות. במאמר מוסגר אציין כי מסופקתני אם הוראת סע' 68(א) לחוק הכשרות מהווה מקור סמכות נוסף להגשת התביעה דנן. הוראה זו ברגיל מאפשרת לבית המשפט לתן הוראות לנקיטת אמצעים זמניים לשמירת טובתו של קטין, אגב הליך משפטי שמתנהל בין הוריו, למשל, שעה שעסקינן בסכסוך עצים בין ההורים, ועולה חשש כי טובתו של הקטין "נבלעת" בסכסוך. במקרה כזה, יש ובית המשפט מורה על מינוי אפוטרופוס לדין שיביא את קולו של הקטין מצד אחד, ואת טובתו, כפי שהיא משתקפת בעיניו, מצד אחר (שהרי אין חפיפה בהכרח בין רצון הקטין לטובתו), וזאת, בין ביזמתו, ובין ביזמת מי מההורים, או גורם מקצועי המעורב בתיק, או שניתנת הוראה זמנית אחרת לשמירת עניינו של קטין. ברם, סעיף זה לא יכול להוות לטעמי בסיס להגשת הליך ראשי עצמאי על ידי מי שרואה עצמו כ"צד מעוניין", שאחרת, ניתן יהיה לכאורה לפגוע בסמכות ההורית ובאוטונומיה ההורית על ידי הגשת תביעות נוספות על אלו שמתנהלות או התנהלו בין ההורים, ותוך העמסת הליכי כפל על בית המשפט. לעניין זה יוזכר כי בהתאם לסע' 14 לחוק הכשרות, ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. בהתאם לסעי' 15 לחוק, האפוטרופסות כוללת את החובה לדאוג, בין היתר, לצרכי הקטין, וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין והסמכות לייצגו. בהתאם לסע' 25 במקום שבו אין הסכמה בין ההורים בנוגע לקטין, רשאי בית המשפט להכריע בעניין "כפי שייראה לו לטובת הקטין". במקרים המתאימים, בית המשפט ממנה עו"ס לסדרי דין או אפוטרופוס לדין, כדי לברר מהי טובת הקטין. על רקע האמור, ברור שככלל, ההתערבות באוטונומיה ההורית, נעשית רק במקרים חריגים (למשל, כשמתקיימות נסיבות למעורבות עו"ס חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך -1960 או לנקיטת הליך על ידי היועצת המשפטית לממשלה לפי חוק אימוץ, התשמ"א-1981). הסעדים שהתבקשו הקושי המרכזי שעמו לא הצליחה המבקשת להתמודד ולשכנע את בית המשפט, עניינו בכך שמטרת שלוש הבקשות היא להביא לשינוי זה פאקטו של פסק החוץ, שהורה על העברת המשמורת על הקטינות לידי האב בארה"ב. הטענות שמעלה המבקשת בבקשתה הן למעשה טענות ערעוריות מובהקות באופיין נגד פסק החוץ, בנימוק המרכזי כי הוא עומד בניגוד לטובת הקטינות מהטעמים שפירטה בבקשותיה. הסעד של מינוי אפוטרופוס לדין לקטינים, שהתבקש בהליך העיקרי והסעד של שמיעת הקטינות באופן לא אמצעי, שהתבקש בבקשה לשמיעת הקטינות, אינם אלא אמצעים להביא לכך שבית המשפט ישתכנע כי לא זו בלבד שהקטינות, ולמצער שתי הקטינות הגדולות, מסרבות לחזור לאב, אלא כי הדבר מנוגד לחלוטין לטובתן, ועל כן, יש לעכב את יציאת האם והקטינות מהארץ, תוך סיכול יישומו של פסק החוץ. דא עקא, אין חולק כי התקיים הליך בפני ערכאה מוסמכת ב..., וכי בית המשפט האמריקאי, לאחר שמינה אפוטרופוס לדין, ונדרש למכלול נסיבות העניין, במסגרת הליך סדור שהתקיים בין ההורים, שבו, כפי שניתן להבין, האם היתה מיוצגת, מצא להורות על העברת המשמורת על הקטינות לידי האב. לא זו אף זו, בקשה לעיכוב ביצוע שהגישה האם על פסק הדין נדחתה. על פסק הדין תלוי ועומד ערעור בפני ערכאה מוסמכת בארה"ב, ואת כל הטענות יש לברר במסגרתו, ביחסים שבין ההורים, בינם לבין עצמם, ולא במסגרת הליך עוקף ומסכל למעשה, בישראל, שהגישה המבקשת. ככל ומבוקש להשמיע את הקטינות במישרין לפני בית המשפט, הרי שניתן יהיה לפנות לבית המשפט המוסמך בארה"ב ולבקש כן, לאחר הגעת הקטינות לארה"ב. ודוק, גם במצב שבו טרם ניתן פסק דין על ידי פורום זר, ונתונה סמכות שיפוט ליותר ממדינה אחת, מצב שעלול להביא להתדיינות מקבילה בעניין סכסוך זהה (Parallel proceedings), בית המשפט שבו מתנהל ההליך המקביל, רשאי לעכב את הדיון שלפניו לטובת ההתדיינות לפני הפורום הזר, ולחילופין, להביא להוצאת צו חוסם (anti-suit injunction) המורה ליוזם ההליך שלפניו להביא להפסקת ההליך בפורום הזר. לבית המשפט שיקול דעת רחב בעניין זה, וכפי שנקבע בע"א 7138/16 PRAXIS ENERGY AGENTS GMBH נ' האונייה M/V CAPTAIN HARRY [נבו, ניתן ביום 7.5.18]: "רשאי בית המשפט, בהתאם לשיקול דעתו, להימנע מלדון בתביעה מן הטעם שישנו הליך אחר המתברר בבית משפט אחר, לרבות במדינה זרה באותו עניין. בין היתר, ישקול בית המשפט אם המשך הדיון בהליך בארץ יגרום עוול לנתבע ויטרידו. שיקולים של ייעול ההליכים ומניעת הליכי סרק, חסכון בזמן שיפוטי ומניעת הכרעות סותרות כמו גם הפורום הראוי ומיקום העדים יילקחו אף הם בחשבון. מנגד, תיבחן זכותו של התובע להגיש את תביעתו, תום ליבו של מבקש עיכוב ההליכים, יעילות ההליכים בבית המשפט הזר, זכויותיו ומעמדו של התובע בבית המשפט הזר וההבדלים בין שיטות המשפט..." (עמ' 12). עוד ראו רע"א 778/03 אינטר-לאב בע"מ נ' Israel Bio Engineering Project, פד"י נז (5) 769, 773 (2003), שם נקבע: "לאור חובה זו לכבד את בית-המשפט הזר ואת הכרעותיו אין לפסול את האפשרות של קיום הליכים בבית-משפט זר רק משום שבארץ מתקיים הליך מקביל. את ההחלטה בשאלה אם הדיון שמתנהל בבית-המשפט הזר הופך למיותר, לא יעיל או מסורבל משום שבארץ מתקיים דיון מקביל, יש להותיר לבית-המשפט הזר עצמו. בית-משפט זה יכול להחליט להימנע מלדון בתובענה שהוגשה לו מכוח דוקטרינת "הליך תלוי ועומד" או דוקטרינת "פורום בלתי נאות". אל לבית-המשפט הישראלי להחליף, בהיעדר נסיבות מיוחדות, את שיקול-דעתו שלו בשיקול-דעתו של בית-המשפט הזר בשאלות אלה, ואל לו להניח כי שיקול-דעתו שלו עדיף, לפיכך עצם העובדה שבארץ כבר מתקיים הליך, אין די בה כדי להצדיק מתן צו חוסם". מכאן שגם כאשר מתקיים הליך מקביל בישראל ובפורום זר בין אותם צדדים, ההליך בישראל עשוי להיות מעוכב עד לסיום הבירור של ההליך בפורום הזר. קל וחומר בענייננו, שעה שהוגש הליך בפורום הזר בין ההורים וכבר ניתן פסק חוץ, שעליו תלוי ועומד ערעור, ושעה שמלכתחילה, לא הוגש הליך מקביל בישראל בין ההורים, וההליך דנן אינו מתנהל בין ההורים, אלא בין אחות הקטינות להורים. סיכומו של דבר, דין הבקשות להידחות. אוסיף כי העקרונות הכלליים שבפרק א' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, (להלן: תקנות סד"א), שנועדו לאזן בין הרצון של צד להליך למצות את זכויותיו עד תום לבין הפגיעה בצד שכנגד ובאינטרס הציבורי, תומכים אף הם בדחיית הבקשות. הוראות חלק א' לתקנות חלות על ההליכים שבפני בית המשפט לענייני משפחה, בהתאם לתקנה 180(ג)(1) לתקנות סד"א. לפי חלק א' לתקנות, מטרות התקנות "לקבוע סדר דין לניהול ההליכים... ליצור ודאות דיונית, למנוע שרירותיות ולהגשים את העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, כדי להגיע לחקר האמת, ולהשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך" (תקנה 1). עוד נקבע שם כי על בית המשפט מוטלת חובה לניהול ההליך השיפוטי באופן שוויוני, מידתי ויעיל (תקנות 2 ו-3 לתקנות). זאת, תוך מניעת שימוש לרעה בהליכי משפט, "ובכלל זאת פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו" (תקנה 4 לתקנות). תקנה 5 לתקנות החדשות אף קובעת כי: "בית המשפט יאזן, לפי הצורך, בין האינטרס של בעלי הדין ובין האינטרס הציבורי; לעניין זה "אינטרס ציבורי" – נגישות הציבור למערכת בתי המשפט לרבות קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חיסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך". דברי ההסבר לתקנות מלמדים כי "עקרון זה נולד על רקע הנחת היסוד שלפיה, המשאב השיפוטי הינו משאב ציבורי יקר שיש לעשות בו שימוש מושכל. על כן על בית המשפט לאזן בין האינטרס של בעלי הדין, שהוא הקדשת מלוא משאביו וזמנו של בית המשפט לצורך בירור התובענה תוך למשל אי עמידה על הסדרים שנקבעו בתקנות, לבין האינטרס הציבורי שהוא, בין היתר, ניהול מיטבי של המשאב השיפוטי המוגבל" (עמ' 6). דברי ההסבר מפנים בהקשר זה לרע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג [פורסם בנבו] (5.2.2007) שם נאמר כי "בית המשפט אחראי לכלל המתדיינים ולא רק לאלה העומדים לפניו בתיק מסוים". במקרה דנן, עסקינן בבקשות שהוגשו ערב מועד ביצוע פסק החוץ, ודי בעיתוי הגשת הבקשות כדי להסיק כי מדובר בהתנהלות שאינה מתיישבת עם תום הלב הדיוני הנדרש מבעל דין, גם כשהוא מבקש לייצג את טובת קטינות לפי הבנתו, וכן עם העקרון כי יש לנהל הליך תחת ודאות דיונית וביעילות. כן אין הבקשות מתיישבות עם האינטרס הציבורי לעשות שימוש מושכל במשאב השיפוטי לטובת ציבור כלל המתדיינים. אכן, אין כל תוחלת בקיום ההליך למינוי אפוטרופוס לדין ובהעתרות לשתי הבקשות הנוספות, שכן גם אם תנוח דעתי כי המעבר לאב מנוגד לרצונן של הקטינות, וכי על פני הדברים, אינו מתיישב עם טובתן, לא יהיה בידי לתן הכרעה הסותרת את שנקבע בפסק החוץ ותוך סיכולו דה פאקטו. סיכום סיכומו של דבר, דין שלוש הבקשות להידחות. למותר לציין כי תוצאה זו היתה מתחייבת גם לו האם היא זו שהיתה מגישה את ההליך. אציין כי המבקשת והאם טענו כי לא זו בלבד ששתי הקטינות הגדולות יותר מסרבות לנסוע לארה"ב לשם קיום פסק החוץ, הרי שהאב בעצמו הודיע כי אינו מעוניין שהן תעבורנה למשמורתו. האב עצמו לא התייחס לנושא זה בתגובתו. לעניין זה יאמר, כי שעה שקיים פסק חוץ המחייב את האם להשיב את כל ארבע הקטינות לארה"ב ולהעבירן למשמורת האם, הרי שיש לקיים את פסק הדין, והדרך היחידה לשנותו, לרבות צמצומו לשתי הקטינות הצעירות יותר בלבד, היא בבקשתה מתאימה לבית המשפט האמריקאי. מובהר כי אין בהחלטה דנן משום נקיטת עמדה כלשהי ביחס למחלוקות בין ההורים בינם לבין עצמם וביחס לפסק החוץ לגופו. לבסוף אציין, כי שקלתי אם לתן הנחיה לרשות הרווחה המקומית הנוגעת בדבר, לקיים פגישה עם הקטינות כדי להסביר להן את מצב הדברים באופן מושכל ורגיש. ואולם, בשים לב לכך שהבקשות הוגשו ערב המועד שנקבע להשבת הקטינות לארה"ב והעובדה כי ככל הנראה הנסיעה תתקיים עוד היום, נראה כי אין טעם בכך. ככל ואני טועה, וניתן עדיין לעשות כן, יואיל ב"כ המבקשת להגיש עדכון מייידי לתיק, תוך ציון מקום מגורי האם היום, ותנתן הנחיה מתאימה. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. פסק הדין יפורסם, בכפוף להתממתו. התיק יסגר. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision46287-11-24	["מיכל ברדנשטיין"]	[{"judgment_id": "c03425f3-4a56-523b-aef2-c7a1a7de5ba1", "file_name": "46287-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 102366, "extension": "docx", "display_name": "46287-11-24-קובץ מקורי"}]
d86ac289-3977-53b1-80bc-a31127d3d8cf	ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א, השופט ארז שני: פס"ד בעניין פסיקת וקיזוז מזונות (תמ"ש 12114-07-23)	12114-07-23	2024-11-27	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	ההליך: משלא הוגשו סיכומי תשובה באת העת ליתן פסק דין. הסוגיה נסובה סביב קטינה ילידת 16.12.2009 עת אביה של הקטינה (אחות לשני תאומים נוספים ילידי ינואר 2013) עתר לפסיקת מזונות שישולמו לידו ע"י האם בסך 3,800 ₪ לחודש ממשכורת שאותה יחס לאם בסך 8,000 ₪ (ראה סעיף 16 לסיכומי התובע). במילים אחרות, מבקש האב כי האם ושני הקטינים הנוספים יתפרנסו מסך 4,200 ₪ בחודש. עניין נוסף המונח לפתחי עוסק בעצם בהכרה בקניות שביצע האב לצורך קיזוז מזונות. טענות התובע בתמצית: פסה"ד, בסך 1,700 ₪ לקטין ניתן בשנת 2017 על רקע משמורת משותפת. ביום 25.01.2023 עברה הקטינה לגור עם האב וביום 06.06.2023 הוכרה לשיטתו רשמית משמורת האב בקטינה. לא היה קשר כלל בין הקטינים לאם ורק בשלב ההוכחות נוצר קשר ספורדי ללא לינות. הכנסות האב כטכנאי מחשבים הן בסך כ-5,500 ₪ ורכושו הוא רק חלק מגרש בחדרה שאינו מופשר לבניה. הוצאות המדור של האב הן בסך 2,100 ₪ בחודש. צרכי הקטינה הם לפחות 1,535 ₪ בחודש. ע"פ דין צריכה הנתבעת להשתתף במזונות הבת בשיעור הנדרש. בעקבות "פנית הקטינים" סיכמו הצדדים כי האב ירכוש מזון לבית האם וזו אף שלחה רשימת קניות. עלות מזון זה צריכה להשבה. בין יולי 2020 לספטמבר 2022 הוציא האב, גם בניכוי עלות מסעדות וריהוט לקטינים, סך של 111,533 ₪ שהוא ראוי להשבתם. האם ניסתה להמשיך לגבות בהוצל"פ סכומי מזונות שלא הגיעו לה, ולא הקטינה קרן עד להוראת בית המשפט. טענות הנתבעת בתמצית: האב רק מנסה לחמוק מתשלום מזונות וממילא עש דין לעצמו ולא שילם. המזון נרכש רק כהשלמה לדמי המזונות שאותם לא פרע האב. לאם קשר עם הקטינה. משרדו של האב נמצא בבית, ואין ליתן אמון בהכנסות שהוא טוען להן. לאם אין כושר השתכרות מעבר לשכרה. האם מעולם לא הסכימה לעסקת רכישת מזון תמורת מזונות ופעלה מכורח עד שירווח לאב. האם מוכנה להכיר בקיזוז 20,000 ₪ שהם הוצאה ריאלית על הקניות למזון. דיון והכרעה: מזונות הקטינה בהינתן בע"מ 919/15 (פמ"מ) דומה שאין עורר כי ע"פ הפסיקה ניתן, בהינתן יחס זמני שהות ויתר הכנסות מתאימים לחייב גם אם במזונות קטין (ראה גם עמ"ש (ת"א) 14612-10-16 פ' ב' נ' א' ב' – קטינה). הפיכת בית האב לבית עיקרי לקטינה בוודאי מפסיק את חיוב האב במזונותיה כלפי האם וכל ניסיון לגבות מזונות עבור הקטינה לאחר מועד זה בוודאי לא היה מעשה כדין מצידה של האם. ואולם, בכאן מבקש האב בנוסף להפסקת חיוב המזונות כי האם תפרע לו מזונות עבור הקטינה ובשיעור זהה בסך בו הוא מחויב עבור שני קטינים נוספים. די באמור לעיל כדי לסבור שהאב פשיטא רוצה שלא לשלם מזונות לשני ילדיו הנוספים כפי שעשה בפועל גם ללא "ברכה" שיפוטית במשך שנים (ראה פרוטוקול בעמ' 21). שינוי הנסיבות המהותי והבלתי צפוי שבמעבר הקטינה לאב עדיין אין משמעו חיוב מידי של האם במזונות הקטינה. עדיין יש להוכיח התובענה, לראות את התמונה הכללית לגבי כל הקטינים ולמצער לעמוד בחובות תום לב בסיסיות. בהתייחס לחלק מן הדרישות הנ"ל, כך כתבתי בעניינם של הצדדים ביום 14.08.2023: "לפניי בקשה של אב להורות על פסיקת מזונות זמניים לקטינה ילידת יום 16.12.2009. אין עורר כי בחודש ינואר 2023 עברה הקטינה להתגורר אצל אביה בעוד שני אחיה התאומים, ילידי 16.01.2013 נותרו להתגורר עם האם. עד למעברה של הקטינה עלה סך המזונות למעל סך 5,000 ₪ והנה, מבקש האב כי האם תשלם לו מדי חודש (תוך שמשכורתה היא מעט מעל סך 8,000 ₪ לחודש) סך העולה על 3,200 ₪. במילים אחרות: לשיטתו של האב, מבוקשים מזונות זמניים כך שקטינה אחת תזכה לסך 3,200 ₪ ואילו לאחרים יוותר סך שהוגדר בפסיקת בית המשפט העליון כמקפח, ובפסיקת בתי המשפט כמחפיר, בגובה של אולי 1,000 ₪ לחודש לקטין. עצם הבקשה חסרת תום לב דיוני, ומוגזמת, שלא להשתמש בביטויים אחרים. אין עורר כי מאוגוסט 2022 לא פרע האב דבר למזונות שני הקטינים ... אין עורר כי מאוגוסט 2022 לא פרע האב דבר למזונות שני הקטינים, ופירעון בפקודת מאסר בגובה 12,000 ₪ בוודאי שאינו פרעון מרצון, גם לא ברור לאיזו תקופת חוב הוא מתייחס. אין עורר כי על-פי החלטת ההוצאה לפועל אין עוד מחויב האב במזונות הקטינה, ואם ניתנה החלטה נוספת – הרי אני מורה כי החל מחודש ינואר 2023 לא חב האב בשליש מדמי המזונות שנפסקו, כך שלא יחוב דבר במזונות הקטינה, כך שאני מורה שהאם חבה לאב מחצית הוצאות רפואיות חריגות בלבד. די בכך כדי שבשלב של מזונות זמניים, לאור הכנסות האם, לא אפסוק מזונות זמניים ולמעשה, קשה לי להבין את טענת האב לפיה כטכנאי מחשבים הוא משתכר שכר מינימום, תוך שהוא אטוען כי על האם להגדיל הכנסתה כדי להקטין את נטל המזונות שלו, אך הוא עצמו, לטענתו, אינו מסוגל להתאמץ יותר והוא נעזר בבני משפחתו – הכנסה בה אינני אמור להתחשב, למרות שמדובר בהכנסה שהיא תחליף למאמץ שחייב אדם להתאמץ כדי לפרנס את ילדיו שלו. כאשר תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי והוחקו מחדש, הושם דגש יתר על הצורך בתום לב דיוני. כאמור, התנהלותו של האב, אשר חדל לשלם את המזונות וחלק נגבה בפקודת מאסר (ואין מדובר במזונות שהם מעל למינימום, אולי פחות מכך, לשלושה ילדים), יהא זה בלתי ראוי לחלוטין להורות על העברת שני שליש מגובה המזונות הכולל לאב. ביני לביני, תביעת המזונות צריכה להביא לבחינה כוללת של צורכי הילדים כולם, הכנסות הצדדים ועוד כיוצא בזה. בוודאי שבקשה למזונות זמניים אינה מוצדקת בשלב זה." למעשה, התעלם האב מהחלטתי, והמשיך במיצוי ההליך ואולם בכך אין כדי לשכך את חוסר האמון שחשתי כלפי דרך התנהלותו. כעת, מגיע אני לשאלה האם נותן אני אמון ברשימת צרכי הקטינה כפי שצוינו בכתב התביעה. מאז מגפת הקורונה שהיוותה נימוק מרכזי עבור האב באשר למיעוט הכנסתו, עברו כמה שנים ולמרות זאת אגב עדותו הצהיר האב על הכנסה של כ-3,500 ₪ לחודש כטכנאי מחשבים. לאמור, סך שהוא נמוך אפילו משכר המינימום. וכן הסביר האב בעמ' 20 בחקירתו הנגדית: "תסביר בבקשה איך זה שאתה טוען שאתה מרוויח שכר מינימום ומאידך רוכש דברים לרבות משקאות חריפים במקומות יקרים המעידים על אדם שמרוויח הרבה יותר משכר מינימום. העד, מר ש. ר: קודם כל אני רוצה לתקן זה לא 5,500 זה 3,400, עו"ד קיידנוב: כמה? העד, מר ש.ר: 3,400 שקלים, זה מה שאני מרוויח כולל מע"מ כן. דבר נוסף איך אני משתכר? אני הפכתי לנטל על ההורים שלי כוח המשפחה שלי, המשפחה שלי הפכה להיות נטל על המשפחה כב' הש' שני: סתם שאלה להאיר אתה עיניי, אומר אדם אני מרוויח פחות משכר מינימום, העד, מר ש.ר: נכון. כב' הש' שני: למה שלא ייקח את עצמו וילך לעשות משהו שיעניק לו קצת יותר שכר? הרי אתה לא בן אדם שלא יכול לעבוד, אתה לא נחות משאר ההולכים ברחובות. העד, מר ש. ר: אבל אני עברתי משבר נפשי קשה מאוד, בעקבות זה שהיא הקריסה לי את העסק, את כל מה שבניתי, עברתי טראומה נפשית, טרור כלכלי, סגרו לי את חשבונות הבנק, כב' הש' שני: סליחה איך זה מסביר, העד, מר ש.ר: צ'קים, כרטיסי אשראי, כב' הש' שני: אתה רוצה הרי בסופו של דבר לעשות לך ולילדיך טוב אתה לא רוצה לעשות להם רע אתה רוצה לעשות להם טוב, אתה מבין שכולכם תיהנו יותר ויהיה פחות לחץ אם תלך לעבוד בעבודה רגילה למה אתה לא עושה את זה? ואם אתה אומר לי, תן לי רק להשלים את השאלה, אם אתה אומר לי אני נפשית לא מסוגל, למה לא תוציא את הנכות המתאימה? גם אז יהיה כסף מזה. העד, מר ש.ר: תראה, אני יכול ברשותך אדוני לתת טיפה איזו הבהרה קטנה? עסקה לפחות? אחרי שעשו לי את המהלך הזה שסגרו לי את חשבונות הבנק נכנסתי למין מערבולת נפשית, לקוחות עזבו אותי, הפסיקו לעבוד איתי הייתי חייב כסף לספקים לא ידעתי מאיפה לשלם אבא שלי עזר לי עברתי איזשהו טלטלה מאוד גדולה בתקופה הזאתי רק אני יכול לספר על מה שאני חוויתי בעקבות הטרור הזה, כב' הש' שני: ועכשיו כשנגמרה הפסקה שאדוני רצה להגיד אולי תענה לי לשאלה מה אכפת לך? העד, מר ש.ר: כן. כב' הש' שני: מה כן? העד, מר ש.ר: אני סובל מפסוריאזיס בידיים, בכל הגוף אני יכול, אני בקושי מצליח לעבוד עם הידיים בתור טכנאי הייתי לפעמים פשוט העור שלי נשבר, עו"ד קיידנוב: היית אצל רופא תעסוקתי או משהו? יש לזה אישור או משהו? העד, מר ש.ר: אני אלך לרופא תעסוקתי, לא, אני לא עושה שום דבר אני באמת אני גם יכול לקבל עשרה אחוז הנחה בעירייה ואני לא עושה את זה, אני יכול, עו"ד קיידנוב: אין לך שום אישור רפואי על-כך, אין לך שום אישור רפואי, העד, מר ש.ר: אני לא עושה את זה ואני יכול לקבל, עו"ד קיידנוב: אתה עובד בצורה רגילה, העד, מר ש.ר: מה? עו"ד קיידנוב: אתה עובד בצורה רגילה אין לך שום אישור רפואי שיש לך איזושהי בעיה לעבוד. העד, מר ש.ר: יש לי אישור, לא הייתי אצל רופא תעסוקתי אבל יש לי אישור לפסוריאזיס, עו"ד קיידנוב: איפה ועדה רפאית שקבעה לך אישורי נכות, אי כושר? אין שום דבר אדוני. העד, מר ש.ר: כי לא עשיתי עם זה כלום לא פעם הזנחתי. עו"ד קיידנוב: בסעיף 14 לתצהיר אתה מצהיר שאתה שותף בחלק יחסי ביחד עם אביך במגרש בחדרה, אתה לא משלם דמי מזונות מחודש אוגוסט 2022 מדוע לא תמכור את הזכויות שלך בנכס ותשלם לנתבעת את דמי המזונות שאתה חייב לה בסך 116,000 ש"ח? העד, מר ש.ר: מאוד פשוט זה הדבר היחיד שאני משאיר לילדים שלי זה הדבר היחיד שיש לי להשאיר לילדים שלי כדי להבטיח את ביטחונם הכלכלי ומה שהיא מתכוונת לעשות עם זה, עו"ד קיידנוב: אבל אתה לא משלם כבר מעל שנתיים מזונות, דמי מזונות ודני, האישה הולכת ומקבלת מהרווחה אוכל." במילים אחרות, האב נמנע לשיטתו מיצירת הכנסות אך אורח חייו אינו תואם (ולטובה) את הכנסותיו הנמוכות הנטענות. הוסף לאמור לעיל את ניסיונו של האב לגבות סכומי כסף עבור מסעדות ריהוט וכו', ותמצא עצמך מפקפק עד מאוד באמינות רשימת הצרכים. התובע מתגורר אצל ועם אביו כך שבנסיבות אלו דרישת השתתפות ב-600 ₪ ומעלה בצורכי המדור של השניים הופכת, למרות שגם הקטינה גרה באותו מדור, להוצאה בטלה בשישים עבור הקטינה. ואם בכך לא די, מודה התובע בעמ' 22 כי הוצאות המדור מדווחות על ידו כהוצאות עסקיות מוכרות. בעמ' 23 נמצא התובע כמי שטוען טענות שווא ללא כל בסיס בדבר היות האם גרה עם אביה וטענות לא מבוססות אודות הכנסה נוספת כביכול שיש לאם. וכך מצאתי בעדות מעמ' 24: "עו"ד קיידנוב: בסעיף 21 לתצהיר אתה טוען כי אתה דואג לכל צרכי הקטינה לרבות שיעורים פרטיים, דמי כיס, חוגים, מזון ועוד, ועוד הילדה שנים לא הייתה בחוגים, הילדה הייתה בעבר בשלושה שיעורים פרטיים באנגלית מדוע אתה מנפח הוצאות אשר אינן קיימות על סכום של 3,170 ש"ח לחודש? העד, מר ש.ר: מה זאת אומרת מנפח הוצאות? הילדה אמנם לא הולכת לחוגים אבל יש לי המון הוצאות, עו"ד קיידנוב: אבל אתה רושם את רשימת ההוצאות ובית משפט יכול להתרשם כאילו אתה מוציא אותן מכיסך. העד, מר ש.ר: מה זאת אומרת ברור שזה מכיסי, זה מהכיס של ההורים שלי, כן. כב' הש' שני: סליחה, אם אין חוג אז אין הוצאה, העד, מר ש.ר: נכון. עו"ד קיידנוב: אין הוצאה אז למה אתה רושם שיש הוצאה? העד, מר ש.ר: היא הייתה הולכת בעבר לחוגי שחייה, כב' הש' שני: בסדר או-קיי הלאה, העד, מר ש.ר: היה לה חוג שחייה הרבה שנים היא הלכה 6 שנים, עו"ד קיידנוב: בהתייחס לסעיף 24 הנך טוען לגבי צרכיה החודשיים של הקטינה וטוען שהוצאות המדור של הקטינה הם 630 ש"ח לחודש, ועוד אתה לא משלם כלל שכירות עבור הדירה שבה אתה גם ולכן אין הוצאות מדור בסך של 630 שקל לחודש. לגבי הוצאות תקשורת מדובר בהוצאה של חמישים ש"ח לטלפון בחודש לגבי קוסמטיקה מדובר בילדה שקונה קוסמטיקה מהסוג 80 ש"ח לחודש מדוע אתה מנפח את הסכומים כאשר אין קשר בין הסכום שאתה מוציא בפועל לבין הסכומים הנדרשים הרי אתה הדירה היא של אביך אתה לא משלם שקל אחד דמי מזונות אז למה אתה מחייב אותה במדור? העד, מר ש.ר: אז זאת אומרת? עו"ד קיידנוב: בשכירות, עו"ד אוזן: מפנה אותך ל-24, עו"ד קיידנוב: סליחה אדוני, עו"ד אוזן: אמרתי לו שיפנה אותו לסעיף 24, העד, מר ש.ר: תראה הדירה הזאת שאנחנו תופסים זה לא, אתה יודע שאבא שלי גם יכל היה להשכיר אותה ולחיות הרבה יותר טוב הוא לא היה חייב לתת לי לגור בה," בהינתן האמור לעיל, אין אני נותן שום אמון ברשימת הצרכים של הקטינה כפי שפירט התובע. תובענה למזונות היא תובענה כספית הצריכה להוכחה (וראה עמ"ש (ת"א) 14781-09-19 פלוני נ' פלונית) ואף שבית המשפט יכול לשום מזונות קטין מידיעתו הוא (וראה ע"א 687/03 מזור נ' מזור, פ"ד לח(3) 29, 33; תמ"ש (טב') 12107-04-10 ס.ג. נ' ע.ג.) אין זה אומר כי יש חובה להיעתר לתובענה שלא הוכחה והיא חסרת תום לב דיוני. בשולי הדברים, אומר כי לא רק שהמצב של האב כלפי הצרכים וההוצאות נועד להטעות ולהגזים, שלא לומר להוליך שולל. כך הם פני הדברים גם לעניין טיעונו להכנסה. לא נחה דעתי כי האב אינו יכול להגדיל הכנסותיו, רמת חייו אינה משקפת את ההכנסות הנמוכות הנטענות וגם את המגיע לו לכאורה, עקב בעיותיו הרפואיות, משום מה לא מתאמץ האב לגבות. בוודאי שלא ניתן לקבוע כי הוא ממצה יכולת השתכרות או כי יש להכיר בנימוקיו כלגיטימיים. בהינתן האמור לעיל, וגיל הקטינה לא ברור לי גם מה טעם משלח האב את האם לאור גיל ילדיו (10 שנים) לעבוד יותר אך את עצמו לאור גיל הקטינה (15 שנים) פוטר הוא. לאור צרכי שאר הקטינים והשיעור המינימלי של מזונותיהם, אזי למעט חיובה של האם להשתתף במחצית הוצאות חריגות חינוכיות ורפואיות של הקטינה, ולאור פוטנציאל ההכנסה ורכוש התובע (סבור אני כי במקרה הרע, אזי פוטנציאל ההכנסות של האב הוא יותר משווה לזו של האם ואין לו הוצאות מדור) דין תביעת האב למזונות הקטינה – להידחות. בסעיף 32 לסיכומיה כתבה האם כך: "בנוגע לסעיף 52 הנתבעת מתנגדת מכל וכל לשלם לתובע סכום של 111,533 ₪ היות שסכום זה אינו מהווה את ההוצאה האמיתית והראלית שהוציא התובע עבור רכישת מוצרי מזון ב-11 חודשים לבית הנתבעת עבור ילדיו. הנתבעת מוכנה להפחית 20,000 ₪ מסכום חוב המזונות בתיק ההוצאה לפועל למרות שאין לתובע קבלות מלאות ורשמיות על כל הרכישות." למעשה בכותבה את האמור, עשתה האם, הנתבעת, חסד עם התובע. אכן לא הגיונית טענת התובע כי שכרו כ-3,500 ₪ אך הוא רכש לנתבעת מזון בסך כ-10,000 ₪ בחודש. נדמה כי התובע פשיטא אסף קבלות ללא שיהיה שיוך ישיר בינו לבין מה שניתן לנתבעת. הלכה פסוקה היא כי הרוכש מזון או טובין חלף מזונות נחשב כמתנדב ואין לקזז סכומים אלו מחיובי מזונות קל וחומר לתובעים (וראה ע"א 47-64 חוה (חביבה) ששון נ' יעקב ששון, יח(4) 235). העובדה שהתובע עשה דין עצמי ולא פרע מזונות, ובכך אילץ את הנתבעת להיעזר בכל סיוע שתוכל, אינה מאפשרת תביעת החזר בבחינת מעילה בת עוולה לא יצמח עוד. מאליו מובן כי התובע לא הודיע מראש לנתבעות כי אם תיטול ממנו מזון יתבע הוא דמי השבתו. מדיניות משפטית רצויה מבקשת תשלום בכסף ולא עריכת קניות אגב התחשבנות אין סופית לעתיד. צריך אדם לדעת שאם קונה הוא מזון לילדיו או בגד אין הדבר מאפשר תביעת החזר גם אם לא הייתה התביעה כוללת סכומים שלא ראוי היה לתבוע וערבוב בין הוצאות האב לאלו של הקטינים. רוצה לומר אחרת, התובענה לא הוכחה ספציפית ובמידה הנדרשת ולא נוצר קשר סיבתי של ממש בין ההוצאות הנדרשות למה שניתן בפועל. הסכמתה של הנתבעת להכיר בסך 20,000 ₪ היא מידתית ויותר מזה. סוף דבר: התובענות נדחות. הצדדים ישאו בשווה בכל הוצאה רפואית שאינה ניתנת בזמן סביר בקופת החולים בה חברה הקטינה וכן בהוצאות מעין רפואיות כגון: טיפול פסיכולוגי ומשקפיים. הנתבעת תקזז סך 20,000 ₪ מחוב התובע בהוצל"פ. התובע ישא בהוצאות לטובת הסיוע המשפטי בסך 25,000 ₪. ניתן היתר לפרסם פסק דין זה ללא פרט מזהה אודות הצדדים. המזכירות תסגור את התיק.	decision12114-07-23	["ארז שני"]	[{"judgment_id": "d86ac289-3977-53b1-80bc-a31127d3d8cf", "file_name": "12114-07-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 51744, "extension": "docx", "display_name": "12114-07-23-קובץ מקורי"}]
5283c9b2-ac93-5544-ab0a-167905c2148b	ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א, השופט ארז שני: פס"ד בתובענה לביטול מינוי מנהל עיזבון (ת"ע 16525-09-24)	16525-09-24	2024-11-18	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	<#1#> נוכחים: המבקש וב"כ עו"ד אביתר רגר המשיב וב"כ עו"ד רפי שפירא ועו"ד חן אסף <#2#> פסק דין ביום 08.09.2024, הגיש התובע תובענה לבטל מינויו של מנהל עיזבון. בדרך כלל בהליך אזרחי, והליכי העיזבון הוגדרו כבר מזמן כסוג של הליכים אזרחיים, נהוג כי יסביר התובע מה מעמדו בהליך. ברור לחלוטין שהתובע אינו אלא מי שהעיזבון תובע אותו להשבת סכומים ניכרים. לאמור, שאין הוא יורש, אין לו עניין בניהול העיזבון. למעשה, כל עניינו הוא בפעולות שנוקט העיזבון כתובע כנגדו בהליך אזרחי. העובדה שהתובע היה בעבר כטענתו, ידוע בציבור או בקשר אחר עם המנוחה, מה שגרם כנראה לטענות בדבר הצורך בהשבה, אינה מעלה ואינה מורידה את העובדה שאין לתובע לא מעמד ולא זכות לקבוע מי ינהל את העיזבון או מי ייצג את העיזבון כנגדו. תרצה במילות המשיב, מדובר בהיעדר זכות עמידה, אך לא רק. טענות שיש לתובע בדבר התנהלות העיזבון באמצעות מנהלו, מקומן בהליך שמתנהל כנגד התובע או אם סובר הוא כי נעשה דבר מה בניגוד לחוק העונשין, אצל רשויות האכיפה. הרעיון היצירתי שנתבע יקבע את זהותו של מי שתובע אותו או מנהל הליכים נגדו על דרך מתיחת ביקורת על דרך התנהלותו, אינו קיים בדין. הוא למעשה סוג של התחכמות. למען האמת, מונה מנהל העיזבון בהסכמת היורשים כדין וטענתו של התובע כי הוא היה צריך להיות צד להליכי המינוי, אין לה על מה שתסמוך. בבוא בית המשפט למנות מנהל עיזבון, הוא שוקל את הצורך במינוי, את הרצון המנוחה, את עמדת הזכאים לרשת ואולם כאלה שהעיזבון עשוי לתבוע אותם, אינם יכולים להשפיע ואינם צריכים להשפיע על בחירת מנהל העיזבון, שהרי לאותם נתבעים פוטנציאליים, יש אינטרס מובהק למנוע את התביעה ואם ישמע מישהו מבין השורות שכללו של דין אינו מאפשר לנתבעים פוטנציאליים להתערב בהליך מינוי עיזבון, צודק הוא. כאשר טוען מנהל העיזבון שלעת הזו מינויו קבוע כי למעשה מדובר בניסיון להתגונן בפני תביעת העיזבון בדרך מתחכמת, צודק הוא. אלא שבכך לא תמה חוכמתו של התובע. התובע אומנם לא הסביר כדבעי את זכותו להתערב בכלל בהליכי מינוי מנהל העיזבון שנעשה בהסכמת כל היורשים, במקום זאת, הייתה לו לא מעט ביקורת על מנהל העיזבון, אך לא רק. בבחינת ההגנה הטובה יותר היא התקפה. בפתח התובענה טען התובע כי בית המשפט לא בחן את הבקשה. כאמור, הדברים נסתרים, ולו מכוח הסכמת היורשים. שיטתו של התובע לטעון, אני לא יודע אם כל היורשים הסכימו, אינה טיעון ראוי. "אני לא יודע" היא מן פתיחת תיאוריית קונספירציה שמטילה כביכול על הנתבעים להוכיח למי שהם נושים בו כך ואחרת. בסעיפים 14 ו- 15 לכתב התביעה, כתב התובע כי אחיו של מנהל העיזבון הוא שופט מחוזי בפועל, ולכן קיים חשש ממשוא פנים. אותו שופט לא מעורב בהליך, אין מדובר באותו מחוז שיפוט או באותה ערכאה והעובדה ששופט הפך יורש, עדיין אינה הופכת אותו לחשוד בכוח, אותו ואת חבריו למקצוע, כמי שפועלים שלא כדין. אלא שנראה שקל לו לתובע לפזר חשדות פוגעניים באוויר. בסעיף 15 כותב התובע, אם לא הבנו קודם, יש להקפיד שלא יהיה משוא פנים והעניין צריך להיות תחת זכוכית מגדלת, ייתכן גדול מאוד גם של התקשורת, בשל הקשר המשפחתי לשופט. אני, שמפשוטי העם אני, מבין את הסעיף כאיום או הליכת אימים. לאמור, אם לא תיענו לבקשת התובע, אפנה לתקשורת. ברצוני להקל על התובע ולכן, פסק דין זה מותר לפרסום ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים ואם סבר התובע כי אם אירתע מאימת התקשורת, טוב יעשה אם יחשוב פעם נוספת. נדרשה בשעתו נשיאת בית המשפט העליון המנוחה, השופטת מאור, לשאלת השיפוט ללא מורא וללא משוא פנים. כאשר תובע אומר לביהמ"ש שעליו להקפיד שלא יהיה משוא פנים ושהתלונה תיחקר באופן נוקב, שוב ללא משוא פנים וצריך זכוכית מגדלת בעטיה של התקשורת, כל זה כי אחיו של מנהל העיזבון הוא שופט, הוא למעשה נקלע לאותו תחום של הליכת אימים במרומז. האזנתי לב"כ התובע ואין לי שום ספק שמדובר בעו"ד מקצועי, מנוסה, שבקי היטב בדין ועבודתו השוטפת. משכך, כאשר הוא אומר לי שכתב הטענות רק שיקף את דברי הלקוח ואין מדובר ברמיזת קונספירציה, קשה לי "לקנות" את הדברים כפי שהם. המסמך אותו ציטט ב"כ מנהל העיזבון לעניין הרשם לענייני ירושה, רק מוסיף על תחושתי כי מדובר בהתנהלות שהיא בכוונת מכוון. כאשר אומר לי ב"כ התובע שלאור הדיון הוא מבקש למשוך ובעברית אחרת למחוק את התובענה ללא צו להוצאות, הוא יוצר על פי הפסיקה כלים שלובים לפיהם פסיקת הוצאות אינה כלולה בהסכמתו למחיקה. נכון שהתובע הוא בעלים על תביעתו והוא יכול לבקש למחקה כשיחפוץ, אך ברגע שהוא מוסיף תנאי לבקשת המחיקה של אי פסיקת הוצאות וביהמ"ש אינו מסכים לתנאי, מן הראוי לפסוק ולכן הארכתי מעט. דין התובענה להידחות ולא להימחק לאור הסברי לעיל, אמר ביהמ"ש העליון כי בבוא ביהמ"ש לפסוק הוצאות, אין הוא מתייחס רק לשאלה מי זכה בדין ומי לא זכה, הוא מתייחס גם לשאלת התנהלותו של בעל הדין כמוטיב מרכזי ומכאן גם הפסיקה מאפשרת חיוב בהוצאות כנגד מי שזוכה בדין. מאליו ברור שביהמ"ש גם שוקל גם בראי עקרונות היסוד שבתקנות, את משך התמשכות ההליך, במקרה שלנו קצר יחסית. הואיל וכך, התובענה כאמור נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך 9,000 ₪. ניתן היתר לפרסם פסק דין זה ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים. המזכירות תסגור את התיק. <#3#> ניתן והודע היום , במעמד הנוכחים.	decision16525-09-24	["ארז שני"]	[{"judgment_id": "5283c9b2-ac93-5544-ab0a-167905c2148b", "file_name": "תע 16525-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 53640, "extension": "docx", "display_name": "16525-09-24-קובץ מקורי"}]
09ab72f9-2201-5d51-8f29-c76a6fefb63b	בימה"ש המחוזי באר- שבע, סגן הנשיא אריאל ואגו, השופטים אלון אינפלד, אריאל חזק: גז"ד לנאשם ברצח בת זוגו אירינה גריבנב ז"ל (תפ"ח 66104-11-20)	66104-11-20	2024-11-27	2	7	2	2DISTRICT_COURT	7Southern	2Criminal	כב' השופט א' אינפלד: המנוחה, בת זוגו של הנאשם, הייתה כבת 67, ביומה האחרון. הנאשם, היה מוחלש פיזית ורגשית, נעלב מיחס בת זוגו אליו, והחליט לרוצחה. הנאשם נטל פטיש מרצפת המטבח, והיכה אותה מכות רבות וקשות, בכל חלקי גופה ובעיקר בראשה. המנוחה ניסתה להגן על עצמה באמצעות זרועותיה, אך מכות הנאשם, אשר שברו את עצמות ראשה של המנוחה, המשיכו והמשיכו עד שהמנוחה התמוטטה, מתבוססת בדמה, והשיבה את נפשה לבורא. טענת הנאשם - כי מצבו הרגשי הרעוע בעת המעשה הגיע לכלל מחלת נפש במובן המשפטי וכי לא היה אחראי למעשיו - נדחתה בהכרעת דין מפורטת. נקבע כי, למרות שהנאשם היה במצוקה מסוימת באותה תקופה, מצבו הנפשי היה רחוק מלהיות מחלת נפש במובן המשפטי, ואחריותו למעשיו מלאה וללא סייג בדין. עתה, נדרשים אנו לשרטט את מתחם העונש ההולם את מעשה הרצח הנתעב בנסיבותיו, ולמצוא בתוך מתחם זה את העונש הראוי לרוצח שלפנינו. הכרעת הדין: בהכרעת הדין מיום 15.4.24 הורשע הנאשם במלוא העובדות שבכתב האישום, שייחסו לו עבירת רצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק"), ולהלן תמציתן, כפי שאושרו בהכרעת הדין. המנוחה והנאשם, שהוא היום כבן 59, התגוררו יחד בדירה בבאר שבע. מספר חודשים עובר לרצח, עבר הנאשם אירוע לבבי. מאז, התדרדר מצבו הבריאותי, ולמרות התרופות שנטל, הוא הפסיק לעבוד וירד במשקל. המצב הפיזיולוגי התבטא גם במישור הרגשי. הנאשם היה ב"דיכאון תגובתי" ומערכת היחסים בין בני הזוג התדרדרה. למרות שהשניים המשיכו לחיות יחד, הנאשם הרגיש כי המנוחה אינה תומכת בו במצוקתו במידה כפי שציפה, וחש פגוע. בתאריך 18.10.20 בשעות היום, שהו השניים במטבח ביתם והחליפו דברים. בין השאר, אמרה המנוחה לנאשם כי אינה רוצה לראותו עוד, וכי הוא "מכוער". הנאשם, בעלבונו, החליט להרוג את המנוחה. הנאשם הלך למרפסת השירות הצמודה, נטל פטיש שהיה על הרצפה, והחל להכות את המנוחה מכות רבות, בין היתר בראשה, בפלג גופה העליון, בידיה, בכתפיה, בגבה ובעורפה. במהלך המכות, המנוחה ניסתה להגן על עצמה, אך הנאשם המשיך כל העת להפליא בה מכותיו באמצעות הפטיש, עד שהמנוחה התמוטטה ונפלה ארצה. בהמשך, הנאשם הביא כרית והניח בסמוך לראשה של המנוחה, וכיסה אותה בשמיכה. הנאשם נותר בדירה זמן מסוים, ולאחר מכן עלה לגג הבניין, ישב שם פרק זמן כלשהו, שבמהלכו נטל מספר כדורים מסוג "לוריבן" בכדי להירגע. לאחר זמן מה, ירד מהגג, חזר לדירה, יצא לקנות אוכל, חזר ופנה לישון. למחרת בבוקר, עלה הנאשם שוב לגג ושהה שם זמן מסוים. בשעה 13:18, דווח למשטרת ישראל אודות חשש התאבדות, שכן יש אדם העומד על הגג. השוטרים שהגיעו למקום דיברו על לבו של הנאשם, הורידו אותו מהגג, ולאחר שיחה ארוכה העבירו אותו בהסכמה לבדיקה פסיכיאטרית. הנאשם הגיע לבית החולים ונבדק בשיחת אבחון משמעותית, בה סיפר באריכות כי אשתו מתעמרת בו, ובסופה הוחלט לאשפזו. הנאשם לא סיפר לאיש כי רצח את אשתו, לא לשוטרים שדברו על לבו, ולא לצוות הטיפולי בבית החולים. אולם, בהמשך היום, לאחר שהמשטרה מצאה את גופת המנוחה המתבוססת בדמה הבינו השוטרים כי הנאשם רצח את בת זוגו. הנאשם נלקח מבית החולים, נעצר לצורכי חקירה, והינו עצור מאז. על גופתה של המנוחה נמצאו סימני חבלה רבים, רבים מאוד, שלא יפורטו כאן. המוות נגרם כתוצאה משש מכות פטיש בראשה, לפחות. מכות, אשר היו בעוצמה מספקת לשבירת עצמות הגולגולת שלה, לגרום לנזק מוחי ולהביא למותה. לעניין הנסיבות הפיזיות של מעשה הרצח עצמו, לא הייתה מחלוקת. לפיכך, העובדות נקבעו על פי כתב האישום, תוך התייחסות לפרטי פרטים כפי שעלו מהראיות, שרובן הוגשו בהסכמה. לפיכך, השאלה להכרעה צומצמה, ונסבה אך ורק סביב שאלת האחריות של הנאשם למעשים אלה, היינו מצבו הנפשי בעת ביצוע המעשים, אם הבין את משמעותם, את הפסול שבהם, ואם היה מסוגל להימנע מעשייתם. עמדת המאשימה, הסתמכה על חוות דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, אשר בעדותו ציין שיש להניח שהנאשם חש מצוקה בשל מצבו הרפואי והיה בדיכאון תגובתי. מצבו זה הביא לכך שראייתו הסובייקטיבית את מצבו הרפואי והכלכלי, ואף את יחס בת הזוג אליו, הייתה מחמירה יחסית למציאות. אך למרות זאת, מצבו הרגשי של הנאשם היה רחוק מלהוות מחלת נפש, והבנתו את המציאות, אף אם הייתה סובייקטיבית, הייתה מחוברת היטב למציאות ורחוקה מגדרי מחשבות שווא פסיכוטיות. ההגנה טענה, על יסוד עדות מומחה מטעמה, כי מהראיות עולה אפשרות מוחשית שהרצח בוצע בהיות הנאשם תחת השפעה של מחלת נפש פסיכוטית, שהביאה למחשבות שווא. מחלה, אשר די בספק בדבר קיומה והשפעתה על מעשה הרצח, על מנת שיחול הסייג לאחריות פלילית מחמת אי שפיות הדעת, לפי סעיף 34ח לחוק. בתום הישמע הראיות הרלוונטיות לסוגיית מצבו הנפשי של הנאשם, נקבע בהכרעת הדין כי אין בחוות דעת מומחה ההגנה משקל מספיק כדי לעורר ספק סביר ביחס לשפיות הנאשם בעת המעשה. זאת, במיוחד לאחר שתיקתו של הנאשם במשפטו, בסוגיה מהותית זו, בה יכול היה לשמש כראייה הטובה ביותר להבנת נבכי נפשו. מנגד נקבע, כי חוות דעת המומחה מטעם הפסיכיאטר המחוזי הייתה מבוססת היטב, על יסוד מכלול נתונים, והסירה כל ספק בדבר קיומה של מחלת נפש בשום שלב, או בקיומה של פסיכוזה קצרת מועד בת יום או יומיים בסמיכות למועד בו הנאשם רצח את בת זוגו. משנקבע כי הנאשם מעולם לא חלה במחלת נפש במובן המשפטי, ומעולם לא סבל ממחשבות שווא, נשלל היסוד לקיומו של הסייג לאחריות פלילית מחמת אי שפיות הדעת, ומשכך הנאשם הורשע בעבירת הרצח בכוונה לפי סעיף 300(א) לחוק. בשולי הכרעת הדין, במבט קדימה אל שלב של הבניית הענישה, צוין באשר לנסיבות ביצוע העבירה, כי אין מחלוקת כי הנאשם אכן סבל מבעיות רפואיות הן בשעת המעשה והן קודם לכן, לרבות דיכאון תגובתי. הצדדים התבקשו להתייחס לשאלת העוצמה של המצוקה שהמומחה מטעם הפסיכיאטר המחוזי העריך שהנאשם חש, עקב יחסה של המנוחה כלפיו, ולבחון אם יש לראות הערכה זו כמוכחת מעבר למאזן ההסתברות, כדי שתבוא בחשבון בהערכת מתחם הענישה. תסקיר נפגעי עבירה: נפגעי העבירה, בתה ובנה של המנוחה, שטחו את כאבם העמוק והצורב שהותיר המוות האכזרי של אמם, בהם, בילדיהם, ובכלל בשלמות התא המשפחתי. התסקיר מפורט, וכולל תמונת נזק עצובה וכואבת העומדת כולה לנגד עינינו, אך הכתוב בו יובא אלא בתמצית, על מנת שפרטיות המשפחה לא תיפגע. המנוחה, שהייתה כבת 67 במותה, ניהלה מערכת יחסית זוגית עם הנאשם במשך תקופה של כ- 20 שנה, לאחר שסיימה קשר נישואין ממנו נולדו לה שני ילדיה. נאמר עליה בתסקיר, כי לאחר עלייתה ארצה לפני שנים רבות, השתלבה בתעסוקה, ויצרה קשרים חברתיים, כי הייתה נכונה לסייע, חכמה ואינטליגנטית, שאהבה ספרי שירה, לחקור וללמוד. במותה הותירה אחריה בת ובן ושישה נכדים, אותם אהבה עד מאוד וניצלה כל רגע להיות במחיצתם. הקשר הקרוב שהיה למנוחה עם נכדיה, במיוחד בתקופה האחרונה לפני הירצחה, מחריף ומקצין את טראומת האובדן ואת קשיי ההתמודדות עם אירוע טראגי פתאומי שנפל עליהם כרעם ביום בהיר. המדובר במוות אכזרי ופתאומי של אמם וסבתם, דווקא על ידי האדם אשר אמור היה לדאוג לשלומה וביטחונה הפיזי והרגשי. הרצח הקשה בו קופחו חייה הותיר אחריו זעזוע עמוק בקרב בני המשפחה, אשר נאלצו בעל כורחם למצוא עצמם מעורבים באירוע פלילי, ובהתנהלות הליך משפטי כנפגעי עבירה. לצד האובדן הכואב ותחושת ההחמצה שלהם ושל ילדיהם מגדיעת חייה של המנוחה, תיארו ילדיה של המנוחה את סערת הרגשות ועוצמת הזעזוע למשמע הבשורה המרה, מאז בבת אחת וללא רחם נפערה בחייהם תהום, עמה הם נאלצים לחיות את חייהם. הידיעה על האכזריות הקשה בה נרצחה אמם, הכאב והסבל שנאלצה לעבור ברגעיה האחרונים לא נותנים מנוח לנפשם. מעבר לכך, בנה של המנוחה הגיע לדירה עם המשטרה, מצא את הגופה וראה את סימני האלימות הרבים והקשים. ההשפעה הקשה של חוויה זו מובאת בתסקיר ולא תובא כאן מטעמי צנעת הפרט. עורכת התסקיר התרשמה כי מדובר בבני משפחה רגישים ואינטליגנטים, אשר נחושים להמשיך ולתפקד באופן מיטבי במישורי חייהם השונים, על אף ההתמודדות עם המציאות הקשה, הכאב והשבר שנכפה עליהם. כאמור, האירוע הפתאומי ניפץ עבורם את חווית הביטחון, השליטה והתקווה, מאז הם מתמודדים עם חוויות מורכבות. ילדי המנוחה מאמינים כי אין עונש שיהא בו כדי לפצותם על האובדן הקשה שחוו, אולם סבורים כי נדרשת הכרה של מערכת המשפט על ידי נקיטת ענישה מחמירה, אשר עשויה, ולו במעט להשיב להם את תחושת הצדק ולהעביר מסר חברתי. נוכח האמור לעיל, ונוכח תמונת הנזק הכואבת שנפרסה לפנינו, המליצה עורכת התסקיר להטיל על הנאשם, בין היתר, פיצוי כספי משמעותי למשפחת המנוחה. ראיות לעונש: בתה של המנוחה העידה לעונש, דבריה נאמרו ברעד, וניכר עליה כי התרגשה מאוד מהמעמד. בדבריה, בין השאר, היא הגיבה לטענות הנאשם שתוארו בהכרעת הדין, על קשייו עם המנוחה. הבת הטיחה בכאב כי אפילו אם יש מי שחווה מצבים נפשיים קשים, הרי שלאף אדם אין זכות "לשבור את הכלים ולרצוח. לרצוח באכזריות כזאת. לרצוח אישה רק בגלל שדעתה כנה מידי ושונה... ". הבת מחתה על התיאור של הנאשם את מצבו שלו כ"סיוט", תוך שהוא ריחם על עצמו והטיחה כי הסיוט הוא שילדיה נוכחו לדעת איזה דברים יכולים לקרות בעולם הזה. הבת סיימה את דבריה בשאלה לבית המשפט, "לא לשלוח נבלה כזו למאסר עולם?". הבת הגישה גם נייר ממנו קראה הדברים (ת/1 לעונש), המלל דומה למה שנאמר לפרוטוקול. אולם, טוב שהבת המנוחה הצליחה לומר לנו הדברים בעצמה, שכן קולה הרועד נשא בעוצמה את התרגשותה, צערה, עלבונה וכעסה, מעל ומעבר למלל הכתוב. בנה של המנוחה, ביקש לאזן את הדברים שהובאו בהכרעת הדין נגד המנוחה מפי הנאשם (בדבריו בחקירה או לפסיכיאטרים) ולהראות את "הצד השני של המטבע". הבן סיפר בגעגוע כיצד אמו שמרה על קשר מצוין עם ילדיה, טיפלה רבות בנכדיה, וכיצד נהגה להגיע ולבלות עמם בחגים ובארוחות משותפות. הבן שאל כיצד הוא אמור להסביר לילדיו מה קרה לסבתם? העד ציין כי האירוע גדע את העזרה השוטפת שהיו מקבלים מהמנוחה, שהייתה רק בת 67 ויכלה להמשיך להיות לצדם, "ויש לי רגשות לאמא שלי...יש לנו זכרונות. אנחנו מתגעגעים זה הכל". העד מחה על כך שהמדינה בטיעוניה לעונש לא מבקשת להטיל את העונש המרבי, וביקש להשית על הנאשם את הענישה המקסימלית שהיא מאסר עולם. טענתו הייתה שהכרה בהפרעות נפשיות כנסיבה מקלה תיצור מדרון חלקלק, ותביא במשך הזמן להקלה רבה מדי בענישה. לדבריו, לא היה רוצה שילדיו ונכדיו יחיו בעולם שאנשים אלימים ורוצחים לא מורתעים, ולכן יש "להחזיר את החוק לידיים", כלשונו. אין לנאשם עבר פלילי. מטעם ההגנה הוגשו כמה מסמכים המלמדים כי בתקופת המאסר השתתף הנאשם בתכניות שונות, לימודים פורמליים ברמה תיכונית, לימודי עזרה ראשונה והחשוב יותר – סיום קורס בן 30 שעות לניהול קונפליקטים. יחד עם זאת, יש להעיר שהנאשם לא ביקש שיינתן תסקיר אודותיו, אין כל אינדיקציה להליך שיקומי כלשהו ולא הובאה כל ראיה לפיה מצבו הנפשי אינו תקין היום, בניגוד למועד ביצוע העבירה. כזכור, גם הפסיכיאטר מטעמו קבע כי הוא כשיר לעמוד לדין. יש להניח שמבחינה קרדיולוגית הנאשם לא חזר לגמרי לימי בחרותו, אך לא הובאה כל ראיה עדכנית אודות מצבו הרפואי. טיעוני ב"כ הצדדים לעונש: טיעוני ב"כ המאשימה: בטיעוני ב"כ המאשימה הכתובים, הודגשה הפגיעה הרבה בערך המוגן של קדושת החיים, על ידי נטילת חיים של בת זוג, במהלומות פטיש קשות, בכל חלקי גופה, תוך גרימת סבל ואימה בל יתוארו ברגעיה האחרונים. לדעת המאשימה, המעשה הוא ברף העליון ביותר של מנעד החומרה בעבירת הרצח הבסיסית, וממדי האכזריות אף גובלים עם עבירת הרצח בנסיבות מחמירות. באשר לנסיבות ביצוע העבירה, עמדה המאשימה על תמונת הנזק שהותיר אחריו הרצח, לרבות התייחסות לתסקיר נפגעי העבירה. בהתייחס לסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה הטעימה המאשימה כי הרקע ליחסים בין הנאשם למתלוננת, והטענות על יחס קשה של המנוחה כלפיו עובר לרצח, לא נקבעו בהכרעת הדין ברמת הוכחה שהיא מעבר למאזן ההסתברות. לכן לשיטתה, אינן יכולות לשמש כנסיבות מקלות הקשורות בביצוע העבירה. בהקשר זה הודגש כי הנאשם לא העיד להגנתו, ולא ניתן היה לבחון את טענותיו בהקשר זה לעומק. לשיטת ב"כ המאשימה, הנאשם פעל כפי שפעל מתוך תחושות של כעס ותסכול סובייקטיביים בלבד ולא עצר עצמו בשום שלב באירוע עד שהשיג את מטרתו, והיא להמית את המנוחה. במישור המדיניות נטען כי לא נכון יהיה לשקול לקולה טענות של מריבות או יחסים עכורים בין בני זוג, כנסיבה מקלה לעבירות אלימות, ובמיוחד לא כנסיבה להפחתת עונש כאשר היחסים הובילו לרצח. עוד עמדה המאשימה על האכזריות בה רצח הנאשם את המנוחה, כאשר לא הותיר לה סיכוי לשרוד, תוך שהוא משאיר אותה להתבוסס בדמה, עד שנמצאה גופתה על ידי הרשויות. בנקודה זו ציינה המאשימה כי הנאשם ניצל את מערכת היחסים הזוגית עם המנוחה, במסגרתה רכש את אמונה וגר עמה בביתה, שם פגע בביטחונה וגרם למותה. באשר למדיניות הענישה הנוהגת הפנתה ב"כ המאשימה לפסקי דין המבטאים מתחמי ענישה, מהם ביקשה להקיש לענייננו. בשקלול כל האמור עתרה לקבוע בעניינו של הנאשם מתחם ענישה שנע בין 28 שנות מאסר עד מאסר עולם. באשר לקביעת העונש בתוך המתחם עתרה המאשימה ליתן את הדגש לעובדה שמדובר ברצח בת זוג, המחייב התייחסות עונשית מחמירה על מנת לשדר מסר הרתעתי ברור. ב"כ המאשימה הדגישה את תופעת האלימות נגד נשים על ידי בני זוגן ואת עמדת הפסיקה המחמירה לעניין זה. עוד סבורה המאשימה כי באופן האכזרי בו רצח הנאשם את המנוחה, והעובדה כי מדובר ברצח של בת זוג, מתקיימת קרבה ממשית לנסיבה המחמירה ולגזירת עונשו של הנאשם ברף העליון של המתחם. נוכח האמור, ובמתן משקל מסוים למצבו הרפואי של הנאשם ונסיבות חייו עתרה המאשימה לגזור עליו עונש של 32 שנות מאסר בפועל, לצד הטלת הפיצוי המקסימלי לנפגעי העבירה. לשאלת בית המשפט לעניין הסמכות להטיל 32 שנות מאסר, נוכח הוראות סעיף 311א לחוק העונשין, ציינה ב"כ המאשימה כי הפרקליטות לא נתנה דעתה לסעיף זה, ולא עתרה לעונש מסוים אחר. לעניין בקשת בית המשפט מהצדדים, בשולי הכרעת הדין, להביע עמדה ביחס להוכחת הנסיבות המקלות בביצוע העבירה, הסבירה ב"כ המאשימה כי לשיטתה אין מדובר בעובדות שהוכחו במידה מספקת כדי לקחתן בחשבון לעניין מתחם העונש הראוי. עם זאת, לשיטתה, ניתן ליתן להם משקל מסוים בענישה בתוך המתחם. לדבריה, רק משום האמור בפסקה 211 להכרעת הדין, אין המאשימה מבקשת את העונש המרבי בדמות מאסר עולם, אלא פחות מכך. טיעוני ב"כ הנאשם: עיקר טיעוני ב"כ הנאשם לעונש התמקדו בהשלכות של סעיף 211 להכרעת הדין על קביעת מתחם הענישה, זאת ביחס לנסיבות אודות מצבו הרפואי של הנאשם והתנהגות המנוחה כלפיו עובר לאירוע, אשר לטענת ב"כ הנאשם הוכחו מעבר למאזן ההסתברויות, שהרי נסיבות אלה היו נדבך בהחלטת בית המשפט לקבל את חוות דעת המומחה מטעם הפסיכיאטר המחוזי ללא סייג, לפי סעיפים 208 ו-170 להכרעת הדין. באשר לנסיבות הקונקרטיות של ביצוע העבירה, טען ב"כ המאשימה כי מעשי הנאשם נעשו ללא תכנון מקדים, אלא בהתפרצות זעם ספונטנית כלפי המנוחה(סעיף 40ט(א)(1)). כן טען הסנגור כי יש להתחשב בסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה כלפי המנוחה (סעיף 40ט(א)(5)), ביכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה, ומידת השליטה שלו על מעשהו, לרבות עקב התגרות של נפגע העבירה (סעיף 40ט(א)(7)). זאת, תוך מתן דגש לקביעות בית המשפט לעניין מצבו הרפואי והנפשי של הנאשם עובר לאירוע, כעולה מסעיף 77 בהכרעת הדין, כאשר לפי המומחה נחלשו כוחות האגו של הנאשם אשר התקשה במצבו למצוא קו פעולה שקול, נוכח התנהגותה של המנוחה כלפיו, שהוא חווה כמבזה ומשפילה מאוד, כעולה מסעיף 170 בהכרעת הדין. בהתחשב בנסיבות אלה, עתר ב"כ הנאשם לקבוע מתחם ענישה נמוך מזה שהוצע על ידי ב"כ המאשימה. באשר לקביעת העונש בתוך המתחם, הטעים ב"כ המאשימה כי הנאשם נעדר עבר פלילי ובטרם חלה ניהל הנאשם אורח חיים נורמטיבי. כמו כן ציין, כי יש להתחשב בעניינו של הנאשם באמור בסעיף 40יא(1) לחוק בדבר הפגיעה של העונש בנאשם לרבות בשל גילו. בהקשר זה ציין כי אף שייתכן שהנאשם יסיים את חייו בכלא, אין לקבוע זאת כתוצאה וודאית, ויש להתחשב בכך בתוך המתחם. הנאשם, שבמשפט עצמו בחר שלא להעיד להגנתו, קיבל את זכות המילה האחרונה. למרבה הצער, הנאשם ניצל את זכות הדיבור כדי לספר אודות מערכת היחסים המורכבת שהייתה לו עם המנוחה לאחר שחלה, ודיבר רבות בגנות התנהגות המנוחה כלפיו בתקופה זו. בין השאר החל לספר על מעשי פגיעה בו מיד המנוחה ואף התעללות פיזית מסוגים שלא נשמעו בעבר. הנאשם גם הרחיב לספר על התנהגות פוגענית שלה כלפיו, שכן אוזכרה בעבר. עוד טען כי אופייה היה רע אף שנים רבות קודם לכן, בהיבטים שונים שלא נכון יהיה לפרטם כאן. בית המשפט העיר לנאשם כי – לאחר שהנאשם ויתר על הזדמנות להעיד ולשטוח את טענותיו העובדתיות בשלב שניתן היה לבדוק אותן – נכון להתמקד בסוגיית העונש. אולם, הנאשם בשלו. הנאשם המשיך וטען למגוון של עובדות נוספות מפחיתות אשם, שרובן ככולן כבר נדחו בהכרעת הדין או התקבלו בהקשר מצומצם בלבד, כגון מצב נפשי ("הייתי קוקו"), אבדן זיכרון, השפעת התרופות והתנהגות פרובוקטיבית של המנוחה. הנאשם אף טען שנהג בכבוד בגופתה, שהרי לאחר הרצח הניח כרית מתחת לראשה. הנאשם הוסיף והדגיש כי רצה להתאבד לאחר מעשה הרצח. לבסוף, אף ניסה להצדיק במפורש את מעשיו, הזכיר שאחותו לא הייתה מוכנה לעזור לו במצוקתו, ושאל "מה אני יכול לעשות?". למותר לציין כי אין מדובר בעדות הניתנת לחקירה נגדית, וממילא אין כל דרך ליתן אמון בדברי הנאשם אודות נקודות שנבחנו במשפט, וכל שכן אודות דברים שהנאשם כבש עד עתה, ונזכר לספר ברגע האחרון. מעבר לכך, לפי סעיף 40י לחוק העונשין נסיבות ביצוע העבירה תיקבענה "על בסיס ראיות שהובאו בשלב בירור האשמה", למעט במקרים חריגים שאינם מתקיימים כאן. עוד יאמר, שעיינתי היטב בדברי הנאשם בפרוטוקול המוקלט, ולא מצאתי הבעת חרטה ולו מן השפה ולחוץ. בדברי הנאשם לא היו כל הבעת צער על התוצאה הקשה, תמיהה על מידת האלימות בה נקט בזעמו, אמפתיה לכאב המשפחה, חרטה על כך שלא התמודד עם קשייו בדרכים מקובלות, או אפילו הכרה מזערית בחומרת המעשה באמירה שלא היה עושה מעשה כזה אם לא היה "קוקו", כלשונו וכגרסתו. חמור מכך, הטלת הדופי במנוחה, ולמעשה רוב דבריו, נשמעו יותר כהצדקת מעשה הרצח מאשר שלילתו. קביעת מתחם הענישה: ערכים מוגנים ומידת הפגיעה בהם: הערכים המוגנים בעבירה שביצע הנאשם, מוכרים היטב והם אבני יסוד בשיטת המשפט שלנו. אולם, כמצוות המחוקק, יש לחזור גם על הברור מאליו, ולו בקצרה. החיים הם הבסיס והתנאי לכל דבר, להנאות, לחירות, לזכויות ולחובות. הנוטל חיים שולל את הכול. הרוצח מאיין את עצם קיומו של האחר, ובכך פוגע בכל מה שניתן לפגוע אצל הנפגע, ופוגע בערכי היסוד של כל אחד מאיתנו. זכינו לחיות בדורות השואפים לשוויון מיני מגדרי מלא, ואנו מתקדמים לאט לקראת השגת מטרה נעלה זו. עבירות אלימות של גברים נגד נשים, ממשיכות דפוס פסול מעברה של האנושות אשר אותו יש לשרש; מבטאות הלך חשיבה שאנו מנסים להשתחרר ממנו; מכרסמות בזכויות הנשים הבסיסיות ביותר, לכבוד וחירות; וכך פוגעת בערכים שאנו שואפים לקדש. ערכים של כבוד האישה וחירותה, זכות האישה לבריאותה הפיזית והנפשית, ומעל הכל - אף נגרמת פגיעה עמוקה בערך השוויון. המשפחה היא מאבני היסוד של חיי האדם והחברה. בעבירות אלימות במשפחה נפגע המרקם המשפחתי שאמור לתת הגנה ותחושת ביטחון, המבוסס בראש ובראשונה על האמון בין בני משפחה. הזוגיות השוויונית היא מחוויות הליבה בחיי אדם, משמשת לא פעם כנדבך מרכזי של המשפחה ותלויה באמון וביטחון בין בני הזוג. עבירת האלימות כלפי בן הזוג לא פוגעת רק באדם המסוים שנפגע, בעצמאותו ובחירותו, אלא במוסד הזוגיות עצמו, ועלולה להכניס מורא וחוסר אמון אף אצל זוגות אחרים. מעבר לערכים אלה עליהם נכתב רבות, חשוב להדגיש ערך מוגן נוסף. עבירות אלימות בין בני זוג, הנעשות בזמן התפרקות התא המשפחתי או הזוגי, פוגעות גם בערכי שלום הציבור וכיבוד החוק. שכן משפחות רבות חוות ערעור בזוגיות, היכול להביא לפירוק התא המשפחתי, ולא פעם יש רגשות קשים מאוד המתלווים לתהליך זה. כפי שציינו ילדי המנוחה בדבריהם, יש אינטרס ציבורי חד משמעי, כי סכסוכים בין בני זוג שלא נפתרו בהסכמה ובדרכי שלום, ייפתרו בדרכים משפטיות מקובלות, ובשום אופן לא יתדרדרו לאלימות, יהא סבלו של אחד מבני הזוג (או שניהם) עמוק ככל שיהיה. הבחירה באלימות בשלבים קשים אלה, פוגעת בציבור הרחב וחותרת תחת סמכות המוסדות שנועדו לסייע במצבי סכסוך, החל מרשויות הרווחה וכלה בבתי המשפט. אין צריך לומר כי מידת הפגיעה של הנאשם בכל הערכים הללו רבה, עוצמתה קשה, משמעותה איומה, ותוצאתה בלתי הפיכה. נסיבות ביצוע המעשה: החוק קובע שנסיבות הקשורות בביצוע העבירה הן אלו שמעצבות את גבולות מתחם העונש ההולם. מעשיו של הנאשם גדעו את פתיל חייה של המנוחה, בגיל 67. כמתואר לעיל, מעבר להיותה בת זוגו של הנאשם בעשרים השנים שקדמו לרצח, מדובר באם לשני ילדיה הבוגרים וסבתא לשישה נכדים, חלקם קטנים. עוצמת הכאב והאובדן היא כפולה, הכאב בקטיעת חייה הטובים של המנוחה, והכאב של בני משפחתה, במוות של אדם קרוב ויקר, המפלח את הלב ומותיר חלל וכאב שלא יימחה. מעבר לחומרה אשר בעצם נטילת חיי אדם, הרי שבעניינה של המנוחה עולים אלמנטים נוספים של חומרה שיש ליתן להם משקל משמעותי. המנוחה, מצאה את מותה, בדרך אכזרית וברוטאלית. הנאשם הכה בפטיש, ללא הרף, על גולגלתה ועל חלקי גופה, חזור והכה, חזור והכה, כשהיא מנסה, ללא הועיל להתגונן מפני הרוע שתוקף אותה בחמת זעם. הנאשם לא הרפה מלהפליא את מכותיו הקטלניות במנוחה, למרות הסבל והאימה שבוודאי היו ניכרים על פניה. בהקשר זה יוער, כי אף על פי שעבירת הרצח מגלמת בעצם טיבה את חומרת המעשה של נטילת חייו של אדם אחר, יש חומרה נוספת בהמתה בדרך אכזרית וקשה. רגעי האימה הקשים שהמנוחה חוותה לפני שעולמה חשך בעדה, הינם בלתי נתפסים, הדברים מתקרבים, אף אם אינם מגיעים, לנסיבות המחמירות האמורות בסעיף 301א(א)(7) רישא לחוק העונשין המתייחס למעשה הנעשה באכזריות מיוחדת, שעונשו עונש מאסר עולם חובה. עוד לחומרה, יש לשקול את תמונת הנזק שהותיר הרצח בקרב בני משפחת המנוחה, וההתמודדות הקשה שלהם עם הרצח הפתאומי והאכזרי של אהובתם, כאמור בתסקיר נפגעי העבירה. מטבע הדברים הקשים, האופן בו נרצחה המנוחה, זעזע קשות את ילדיה וגרם לנזקים והשלכות בלתי הפיכים בחייהם, אפילו אצל בת המנוחה שלא ראתה את אמה כך לנגד עיניה, וכל שכן אצל בן המנוחה. חוסר האונים, והסבל עמם נאלצה המנוחה להתמודד ברגעיה האחרונים צרוב בלבם של בנה ובתה ואינו מאפשר מנוח. אין מילים מתאימות לבטא את תחושת ההחמצה ביחס לאפשרות להמשיך לחיות לצדה של המנוחה, לקבל את תמיכתה ועזרתה, ולחוות עמה חוויות משפחתיות משותפות. הנאשם שבר בזעמו את ראשה של המנוחה וכך ניפץ את עולמם של בני משפחתה, והותירם במצב של שבר כבד. שבר, המתואר בתסקיר, שתמצית מביטוייו הובאה גם לעיל. כאמור לעיל בסקירת הערכים המוגנים, חומרה יתרה יש במעשה האלימות במשפחה, באלימות כלפי בת הזוג, ובמיוחד באלימות כלפי בת זוג בזמני התפרקות מערכת היחסים. כפי שיובא בהמשך, הפסיקה ייחסה משקל רב לנסיבות מחמירות אלה, ואף אם אין הדברים מגיעים לכלל "רצח בנסיבות מחמירות" מבחינת סעיף החוק, המדובר בנסיבות מחמירות היכולות לא פעם להטות הכף לכך שמתחם העונש יהיה מצומצם ובצד הגבוה, ומעלה משמעותית את הסיכוי שהתוצאה בפועל תהיה מאסר עולם. הנסיבות המקלות בביצוע העבירה: באשר לנסיבות מקלות בביצוע העבירה, יש לקבל את טענת ההגנה, כי הנאשם ביצע את הרצח מבלי שקדם לו תכנון כלשהו, וכי האירוע התלקח לאחר שיח טעון שהוביל להתפרצות זעם של הנאשם כלפי המנוחה, עד כי איבד את עשתונותיו (איבוד שאינו כתוצאה ממחלת נפש), שם קץ לחייה, ושקל לשים קץ לחייו שלו. כאמור, בא כוחו של הנאשם טען לנסיבות נוספות שמתקיימות במעשה הרצח, אשר לשיטתו מפחיתות מחומרת המעשה שביצע הנאשם, ויש ליתן עליהן את הדעת בקביעת מתחם הענישה. בהקשר זה, עתר להתחשב לקולה בסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה כלפי המנוחה כאמור בסעיף 40ט(א)(5) לחוק העונשין, בהתבסס על מצבו הרפואי והנפשי של הנאשם עובר לאירוע, כעולה, לדבריו, מסעיף 77 להכרעת הדין. כן נטען לנסיבה מקילה נוספת הנעוצה ביכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה ומידת השליטה שלו על מעשהו, לרבות עקב התגרות של נפגע העבירה כאמור בסעיף 40ט(א)(7) לחוק, בהתבסס, על התנהגותה המבזה והמשפילה של המנוחה כלפיו, כעולה, לטענתו, מסעיף 170 בהכרעת הדין. נסיבות אלה, לטענת ב"כ הנאשם מפחיתות מאשמו של הנאשם ברצח המנוחה בדם קר. כאמור לעיל, על מנת שבית המשפט יתחשב במסגרת גזר הדין בנסיבות מקלות לקביעת מתחם העונש ההולם הנוגעות למצבו הנפשי של הנאשם בעת קרות האירוע, וכן ליחסה של המנוחה כלפיו כגורם משפיע על התנהגותו, כטענת בא כוחו, תנאי מקדים הוא שהנסיבות הללו הוכחו ברמת הנטל הנדרש לשם כך. סעיף 40י לחוק העונשין מורה כי בהבניית עונש שאינו בא עקב הודאה בכתב אישום, יש לקבוע את העובדות ביחס לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה "על בסיס ראיות שהובאו בשלב בירור האשמה", אף כי אין חובה כי הכרעת העובדות ביחס לראיות אלה תיעשה כבר בהכרעת הדין. לעניין נטל הראיה והשכנוע אודות הנסיבות האלה, סעיף 40י(ג) מורה כך: "בית המשפט יקבע כי התקיימה נסיבה מחמירה הקשורה בביצוע העבירה אם היא הוכחה מעבר לספק סביר; בית המשפט יקבע כי התקיימה נסיבה מקילה הקשורה בביצוע העבירה אם היא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי". משמע, ניתן לקבוע כי בעניינו של הנאשם התקיימה נסיבה מקילה הקשורה בביצוע העבירה אם היא הוכחה מעבר למאזן ההסתברויות (ראו גם ע"פ 6528/23 יהודית מרר נ' מדינת ישראל, מיום 22.9.24 בסעיף 33 סיפא). להלן, יש לבחון האם הנסיבות לגביהן טוען ב"כ הנאשם כי הן מפחיתות מאשמו, הוכחו ברף הענישה הנדרש. זאת, עוד בטרם הכרעה אם ראוי להתחשב בהן ועד כמה. לענייננו, סעיף 211 בהכרעת הדין, אליו הפנה ב"כ הנאשם, קובע כי: "במבט על השלב הבא, הבניית הענישה בהקשר לנסיבות ביצוע העבירה - לא יכולה להיות מחלוקת כי הנאשם אכן סבל מבעיות רפואיות בשעת מעשה (וקודם לכן), לרבות דכאון תגובתי. דברי הנאשם, אודות המצוקה שהוא חש עקב יחס המנוחה כלפיו, כן הוכחו ברמה המקימה ספק סביר לפחות, כמפורט בחוות דעתו של ד"ר נחמקין. נסיבות אלה אינן משנות את סעיף העבירה אך, לכאורה, יכולות להשפיע על הבניית הענישה. אולם, כדי להתחשב בהן יש לקבוע כי לא זו בלבד שהוכחו מחמת הספק, אלא כי הוכחו מעבר למאזן ההסתברות (סעיף 40י(ג) סיפא לחוק העונשין). אציע לחברי להורות כי הצדדים יגבשו עמדתם ויידברו ביניהם בשאלת הוכחת נסיבות ביצוע העבירה, תוך בדיקת אפשרות להגיע להסכמה בעניין, לקראת הטיעון לעונש". כאמור, ב"כ המאשימה טענה כי קביעותיו של בית המשפט בהכרעת הדין מתייחסות לרקע הסובייקטיבי שהוביל את הנאשם לביצוע העבירה, אך לא מדובר, לשיטתה, בקביעות שהוכחו ברמה של מאזן ההסתברויות, משכך אינן יכולות להוות נסיבות מקלות הקשורות בביצוע העבירה, ואין בהן כדי להשפיע על מתחם הענישה בעניינו. לעומתה ב"כ הנאשם, כאמור, עתר להתחקות אחר קביעותיו של בית המשפט לעניין מצבו הרפואי והנפשי של הנאשם עובר לאירוע, כעולה מסעיף 77 בהכרעת הדין, ולעניין התנהגותה המבזה והמשפילה של המנוחה כלפיו, כעולה מסעיף 170 בהכרעת הדין. זאת, בהדגשה כי קיומן של "רגליים" לטענה אודות יחס המנוחה כלפי הנאשם, היה אחד הנדבכים בקביעה כי אבחון הנאשם כפסיכוטי, שעה קלה עובר למעצרו, היה אבחון שגוי. בהתחשב בנסיבות אלה, עתר ב"כ הנאשם לקבוע מתחם ענישה נמוך מזה שהוצע על ידי ב"כ המאשימה. לאחר עיון חוזר בהכרעת הדין, בהיעדר טיעון מוחשי של המאשימה השולל את ההנחה שהנאשם פעל מתוך מצוקה רגשית סובייקטיבית, ובשים לב לכך שהכרעת הדין הסתמכה על האינדיקציות האובייקטיביות לעניין יחס המנוחה לנאשם לאחר מחלתו לשלול קיומן של מחשבות שווא עובר למעצר הנאשם - אציע לחבריי להניח, כי עובדות אלה הוכחו לא רק מחמת הספק אלא גם מעבר למאזן ההסתברות. זאת, כמובן, כפי שהודגש כמה פעמים בהכרעת הדין, מבלי לקבוע כל ממצא שלילי אודות המנוחה, אשר עקב מעשי הנאשם הנפשעים לא זכתה לעמוד לפנינו ולהשיב לדופי שהטיל בה הנאשם, וממילא כבודה במקומו מונח. לפיכך, מותר להתחשב בנסיבות השונות לקולה, בשלב הראשון של הבניית הענישה, אם יש לכך הצדקה במישור המדיניות המשפטית. אציע לחברי לקבוע כי במישור של סעיף 40ט(א)(7) לחוק העונשין "יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה ומידת השליטה שלו על מעשהו, לרבות עקב התגרות של נפגע העבירה" – יש נסיבות לקולה, בעלות משקל מסוים, עקב תיאורו של ד"ר נחמקין את מצבו הנפשי של הנאשם. יש לקחת בחשבון את דברי ד"ר נחמקין, מטעם הפסיכיאטר המחוזי, לפיהם כפי הנראה, עקב האירוע הלבבי התפתחה תגובה עם מאפיינים דכאוניים חרדתיים משניים, וכי המצב גרם לשינויים בחיי הזוגיות ועליית מתחים. וכי, כפי שצוטט בהכרעת הדין, יש להניח ש"מבחינה דינמית ניתן לשער ש'כוחות אגו והתמודדות' נחלשו בעקבות מצבו, תחושת פגיעות, דחייה ואפילו בגידה בזוגיות מצד החברה ז"ל, גרמו להחלשת כוחות ההתמודדות ולתגובות ריגשיות מוקצנות, קשיים בהבנת השלכות מעשיו ושליטה על הדחפים", ואף "אני מוכן לשער שהמצב גרם גם לקשיים קוגניטיביים – הערכה אובייקטיבית של סיטואציה, בחירת קו פעולה נכון ושקול". זאת, למרות ש"באף שלב ובאף סיטואציה המצב לא החמיר עד כדי איבוד שליטה על דחפים, פגיעה בשיפוט ובבוחן המציאות הזהה/תואם להפרעה פסיכוטית – מחלת נפש לפי הגדרות ומושגים משפטיים". שאלה אחרת לגמרי היא אם יש מקום, כעניין של מדיניות, ליתן משקל לקולה לשיקולים האחרים, לפי סעיף 40ט(א)(5) לחוק העונשין היינו "הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה". במישור זה אציע לחברי לתת משקל מזערי או אפסי לטענות בדבר התנהגות המנוחה כלפי הנאשם. ודוק, אפילו אם נניח שהתנהגות המנוחה כלפי הנאשם הייתה בעייתית, והיא נעשתה עוינת דווקא בתקופת מחלתו וחולשתו, כפי שיש להניח לטובת הנאשם (כמוסבר לעיל), אין הדברים (היינו הדברים שעלו בשלב בירור העובדות) מתקרבים להיחשב לנסיבה מקלה שראוי להתחשב בה התחשבות של ממש. ראשית, יש לדחות בשתי ידיים את הטענה לפיה מלל מעליב יכול להצדיק אלימות פיזית. בוודאי שאין עלבון בעולם היכול להצדיק, או אפילו להפחית משמעותית באשם, של מי שנקט באלימות קטלנית. שנית, התפרקות של מערכת יחסים זוגית יכולה להביא לרגשות קשים מאוד, אצל כל אחד. לעיתים הרגשות נובעים משאלות כלכליות הרות גורל, לעיתים משאלות הכרוכות בשהייה עם ילדים ומקום מגוריהם, לעיתים הרגשות העזים נובעים מטענות הדדיות לעוולות קשות במישורים אינטימיים, ופעמים רבות כוחות הנפש של האדם כושלים בשל עצם התנפצות החלום לחיות יחדיו באושר ובעושר עד מאה ועשרים. פירוק מערכות יחסים זוגיות מתרחשת הרבה מאוד, ובחלק גדול מהמקרים עולים רגשות קשים עד מאוד. יש לצפות ולדרוש מכל אדם, שלא לבטא את עלבונו באלימות כלשהי. מדיניות שיפוטית נאותה חייבת להיות ברורה: אין הצדקה לאלימות פיזית, למרות הסערות הרבות והקשות הכרוכות בטבע התפרקות הזוגיות. רגשות העלבון של הנאשם מובנות. הנאשם סבר שבת זוגו מפרה את הברית שנכרתה ביניהם למשך כ-20 שנה, כאשר בשעת חולשתו ומצוקתו טיפלה בו רק מעט (לפי הטענה), והחלה לדחותו מחייה ולדרוש את עזיבתו את דירתה, דווקא כאשר היה חולה ולא היה לו לאן ללכת. אם למסר זה של המנוחה נלוו אכן אמרות מעליבות – ניתן להבין מדוע כעס הנאשם. להבין את העלבון אפשר, אך לקבל את האלימות אי אפשר. מצבו של הנאשם לא היה חריג מאוד, ולא מיוחד מאוד. לא היה במצבו של הנאשם כדי להצדיק אלימות מכל סוג, ואף לא היה בו כדי להפחית את מידת האשם במעשיו, כאשר בחר להשתמש באלימות חמורה וקטלנית. כאמור, יש להניח לטובת הנאשם שהוא חש מצוקה סובייקטיבית, שהייתה משמעותית יותר ממצוקתו האובייקטיבית, בשל מצבו הרפואי. ייתכן שעקב מצבו הרגשי התקשה הנאשם למצוא דרכים אחרות לפעול. קושי זה נלקח בחשבון לעיל, במסגרת סעיף 40ט(א)(7) לחוק, כאמור. אך אין מקום להתחשבות נוספת, במישור של סעיף 40ט(א)(5) לחוק. מדיניות הענישה הנוהגת: תיקון 137 לחוק העונשין קובע כי העונש המירבי לעבירת הרצח בכוונה (סעיף 300(א) לחוק העונשין, בשילוב עם סעיף 311א לחוק) הינו מאסר עולם, אך אין מדובר בעונש חובה. בהיעדר עונש חובה עלינו להידרש לעקרונות הבניית הענישה כאמור בתיקון 113 לחוק, ולעקרונות שהצטברו בפסיקת בית המשפט העליון לעניין הקווים המנחים להבניית הענישה בעבירת הרצח בכוונה. ב"כ המאשימה הפנתה לפסיקת בית המשפט העליון בע"פ 3223/21 מדינת ישראל נ' שפק, מיום 2.3.22, ע"פ 1442/22 מיכאל ניקולקין נ' מדינת ישראל, מיום 28.5.23, ע"פ 1213/21 מסראשה משה וואסה נ' מדינת ישראל, מיום 11.8.22, ולע"פ 1188/23 מוחמד אלעמורי נ' מדינת ישראל, מיום 16.7.23. בעניין שפק מדובר במערער שרצח את אשתו ב-15 דקירות סכין, בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה שנע בין 27 שנות מאסר לבין מאסר עולם והשית עליו 28.5 שנות מאסר. בערעורה לבית המשפט העליון עתרה המאשימה לקבוע כי בעבירות רצח, הנעשות בכוונה, להבדיל מאדישות, יש לגזור את העונש המרבי, מאסר עולם, כ"עונש מוצא", בהעדר נסיבות חריגות. בית המשפט העליון דחה את עתירת המאשימה, וקבע כי גם בעבירת הרצח בכוונה חלים עקרונות הבניית הענישה, המחייבים לקבוע מתחם ענישה, ואף נקבע כי המתחם שנקבע אינו שגוי. עם זאת, נקבע כי בנסיבות העניין כפי שעמדו בפני בית המשפט המחוזי, נכון היה להטיל עונש מאסר עולם בכל זאת. הוסבר כי עונש מאסר עולם אינו עונש מירבי הקיים רק "על הנייר", שאינו מיושם בפועל, וכי "במקרים המתאימים עונש זה יהיה העונש ההולם והראוי". כלומר, במקרים בהם נסיבות העניין מצדיקות זאת, אף אם אינן מקיימות את תנאי סעיף 301א ל"רצח בנסיבות מחמירות", יש להטיל מאסר עולם דווקא. כך לדוגמה נכתב, כי גם אכזריות במעשה הרצח שאינה "אכזריות מיוחדת" יכולה לשמש נסיבה מחמירה העשויה להצדיק מאסר עולם. עם זאת הודגש שאין לקבוע מסמרות לגבי סוג המקרים וסוג הנסיבות המחמירות המתאימים להטלת מאסר עולם. בית המשפט העליון בפרשת שפק, קבע כי נמצאו נסיבות המצדיקות הטלת עונש מאסר עולם, נוכח הצורך בענישה מרתיעה בעבירות רצח נשים בידי בני זוגם, שימוש באלימות קודמת, וביצוע המעשים תוך כדי מאסר על תנאי תלוי ועומד. עוד צוין כי העובדה שמדובר באלימות כלפי בת זוג על רקע רצונה להיפרד, מהווה נסיבה מחמירה נוספת המחייבת נקיטת הרתעה. פרשת שפק, כאמור, מאוד דומה לענייננו בכמה נקודות. ראשית, הרצח בוצע באופן אכזרי על ידי 15 דקירות סכין בבשרה החי של המנוחה, ומטבעו של דבר גרם לה לסבל עצום לפני מותה. כך גם המקרה בעניינה של המנוחה דנן, שקיפחה את חייה תחת מכות רבות וקשות של פטיש בכל חלקי גופה. בשני המקרים האכזריות בולטת, קשה וכואבת. שנית, בשני המקרים מדובר ברצח בת זוג, אם כי בענייננו לא תוארו כלפי המנוחה מעשי אלימות קודמים. בפרשת ניקולקין, המערער הורשע ברצח אחיו הצעיר, על רקע מריבות קודמות, לאחר שדקר אותו בחזהו, דקירה אחת, בעת שישן את שנתו בדירתם המשותפת. המערער הורשע בעבירת הרצח הבסיסית, לפי סעיף 300(א) לחוק. בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה שנע בין 25 ל-30 שנות מאסר, ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, היעדר עבר פלילי, הודאה, נטילת אחריות ומצב בריאותי, מיקם את עונשו בתחתית מתחם הענישה וגזר עליו 26 שנות מאסר בפועל. בית המשפט העליון קבע, כי מדובר במקרה שנמנה על הצד החמור, באופן שעובדותיו קרובות יותר לקו הגבול שבין עבירת הרצח בנסיבות מחמירות לעבירת הרצח הבסיסית. בהקשר זה נקבע ביחס למשקל שיש להעניק לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, כי "ככלל, אין זה מובן מאליו כי לנסיבות אלו יינתן משקל כה משמעותי בקביעת העונש כאשר מדובר בעבירת רצח. לטעמי – הקלה כה משמעותית בעונש, עד כדי מיקום עונשו של המערער בחלקו התחתון של מתחם הענישה ההולם, מצריכה נסיבות כבדות משקל המצדיקות זאת, אשר ספק אם ישנן בענייננו". נוכח האמור, קבע בית המשפט העליון כי מאחר שעונשו של המערער ממילא נגזר על הצד המקל, אין הצדקה להקל בעונשו מעבר לכך ודחה את הערעור. בעניינו של הנאשם שלפנינו הנסיבות חמורות יותר, הן כי מדובר ברצח בת זוג והן כי מדובר ברצח אכזרי המתקרב לגבול רצח בנסיבות מחמירות, זאת בשונה מעניין ניקולקין, ששם מדובר היה בדקירה אחת. בעניין וואסה מדובר היה בשוטר שרצח את אשתו באמצעות האקדח המשטרתי שהיה ברשותו. ויכוח שהתעורר בין השניים, התחיל באלימות של המערער כלפי אשתו והסתיים בשימוש באקדח המשטרתי, שכיוון לעברה וירה ירייה אחת שפגעה בעינה וגרמה למותה. מתחם הענישה שנקבע בבית משפט קמא עמד על 26 שנות מאסר ועד מאסר עולם. בשקלול נסיבותיו האישיות של המערער נגזר עונשו ל 29 שנות מאסר. בית המשפט העליון קבע כי מדובר בסוג המקרים המתאימים להטלת עונש מאסר עולם, הואיל ו"המקרה שלפנינו משלב מספר נסיבות הצובעות אותו בצבעים חמורים במיוחד", שכן מדובר בנסיבות של אלימות קשה נגד נשים מצד בני זוגן, כי קדמה לירי התנהגות אלימה כלפי המנוחה, כי יכול היה לעצור את האלימות אך בחר להסלים אותה ולרצוח את המנוחה, כי נעשה שימוש באקדח משטרתי שניתן למערער לצורכי עבודתו בשמירה על שלום הציבור, וכי התנהלותו באירוע קרובה לנסיבה מחמירה של תכנון מראש או הליך ממשי של שקילה ותכנון. בית המשפט העליון לא מצא כי מתחם הענישה שנקבע בפני בית משפט קמא הינו שגוי. עם זאת, נקבע "משהנסיבות שניתן לזקוף לטובת המערער הן מעטות ומשקלן נמוך; ואילו הנסיבות לחובתו הן משמעותיות עד מאוד, נכון היה למקם את עונשו בגבולו העליון של מתחם הענישה ההולם". הנסיבות שצוינו לעיל מהוות קרבה מסוימת לנסיבות מחמירות פורמאליות לפי סעיף 301א(א) לחוק, והפגיעה הקשה בילדי המנוחה ובבתם המשותפת שנולדה אך חודשיים קודם לכן. עוד הודגש כי "המחשבה שבת זוג, בהווה או בעבר, היא קניינו של בן זוגה מעתה ועד עולם; ולא, חייה מוטלים בסכנה, כפי שאנו עדים לאחרונה; היא תפיסה מעוותת מיסודה החוצה עדות ודתות אשר אין לה מקום בחברה בישראל. תופעה עגומה זו יש לעקור מן השורש, וליתן לכך ביטוי הולם בעונש". מכלל השיקולים שפורטו, העונש הוחמר למאסר עולם. בפרשת אלעמורי, המנוחה היא שוב אישה, שנרצחה בידי אחיה הבכור, לאחר שחנק אותה למוות בשתי ידיו, עקב אורחות חייה של המנוחה, אשר לא תאמו את עמדותיו המסורתיות של המערער, שלאחר מות אביהם נטל על עצמו את תפקיד ראש המשפחה. לאחר הרצח המערער החביא את הגופה בבור באדמה, ביער. בית המשפט המחוזי העמיד את מתחם העונש ההולם על 28 שנות מאסר ועד מאסר עולם. נוכח ההודיה והבעת חרטה מחד גיסא, הרשעות קודמות לרבות בגין אלימות כלפי המנוחה, ומאסרים קודמים מאידך גיסא, הושת עליו עונש של 30 שנות מאסר בפועל. בערעור לבית המשפט העליון, נקבע כי מתחם הענישה אכן "מוצדק וראוי". כן נקבע, שנכון היה שלא להטיל על המערער עונש בתחתית המתחם או במרכזו, היות והשיקולים לקולה, כגון ההשפעה הקשה של המאסר על משפחתו של המערער, קיבלו ביטוי מספיק בעצם העובדה שלא הוטל עליו העונש המרבי של מאסר עולם. בית המשפט העליון דחה את הערעור ועמד על החובה "להנהיג מדיניות ענישה נחרצת המבטאת באופן הולם את מחויבות החברה להגן על נשים הזקוקות לכך ואשר נשקפת להן סכנה דווקא מצד הקרובים להן". למעשה בית המשפט העליון ביטא עמדה לפיה העונש הנכון יכול היה להיות גם מאסר עולם בציינו "כאשר בעבירת רצח בכוונה עסקינן - את הנורא מכל לא ניתן עוד למנוע. בכל זאת, עלינו להדהד מסר עונשי בלתי מתפשר שלפיו במקרים מסוג זה העונש הצפוי לרוצח אינו רחוק מעונש של מאסר עולם, אם לא עונש של מאסר עולם - העונש המרבי על פי דין". ב"כ המאשימה הפנתה בנוסף לפסיקה של ערכאת הדיון, בתפ"ח 5595-12-19 מדינת ישראל נ' גיורא פרי, מיום 19.3.24, של מותב זה, שם הורשע הנאשם בעבירת הרצח לפי סעיף 300(א), בגין רצח בת זוגו באמצעות ירי של 5 כדורים, על רקע תהליכי פרידה. בית המשפט הניח לטובת הנאשם כי הרצח לא תוכנן מראש, משכך לא נכלל בגדרי עבירת הרצח בנסיבות מחמירות המחייבת להשית מאסר עולם. בהתבסס על מדיניות הענישה של בית המשפט העליון כפי שפורטה בגזר הדין, ובפרט הלכת שפק, נקבע כי מדובר בסוג המקרים, בהם יש לקבוע מתחם ענישה המגיע עד מאסר עולם, וככלל נכון להטיל מאסר עולם, בדגש על נסיבות של אלימות כלפי בת זוג ועל רקע מהלכי פרידה. נוכח האמור, נקבע מתחם ענישה שנע בין 27 שנים למאסר עולם, ונגזר על הנאשם מאסר עולם, תוך אימוץ הפסיקה לפיה יש משקל מועט לנסיבותיו האישיות של הנאשם במקרים כאלה. בפרשת פרי התייחסתי לקושי המושגי עליו עמדה הפסיקה הקשור בקביעת מתחם היכול לכלול גם מאסר עולם בלתי קצוב. הקושי הוא כמובן, כיצד ניתן לקבוע את מקומו של אדם במתחם עונש, אשר קצהו כלל אינו תחום. עמדתי שם על סתירה מושגית לכאורה העולה מפרשת שפק, אשר משתמע ממנה כי לפעמים חומרת המעשה מצריכה לבחור בתוך המתחם בעונש מאסר עולם בלתי קצוב, אף כאשר המתחם מאפשר אחרת. צוינה שם הקושיה לפיה לכאורה יש כאן שקילה כפולה של נסיבות ביצוע העבירה, בשני שלבי ההבניה. שם, הצעתי פירוש למכלול הפסיקה, המסביר לטעמי את כוונתו של השופט הנדל בפרשת שפק (חברי להרכב השאירו את הקושיה, התירוץ והצעתי לדרך קביעת המתחם ב"צריך עיון"). לא אחזור כאן על הניתוח המושגי המלא, אך מסקנתי הייתה "כי גישתו של בית המשפט העליון היא, שיש מקרים בהם עיקרו של המתחם הוא בתקופה הקצובה, וקצהו העליון של המתחם הוא במאסר בלתי קצוב. אולם, יש מקרים בהם החומרה כה רבה, שניתן לומר כי עקרו של המתחם מצוי במאסר לתקופה בלתי קצובה, ורק קצהו התחתון במאסר הקצוב" (ההדגשה במקור). במילים אחרות, "ייתכן שיהיו שני מקרים בהם ייקבע על פי נסיבות המעשה מתחם בין 27 שנה לבין מאסר עולם, כאשר אחד חמור בהרבה מהאחר. במקרה הקל, 'אמצעו' של המתחם יהיה בעונש הקצוב (אולי לדוגמה 30 שנה) ובמקרה החמור 'אמצעו' של המתחם יהיה עמוק בתוך הטווח המעורפל ששמו 'מאסר עולם'". אם כן, מסתבר שכאשר קובעים מתחם עונש ראוי, הכולל מאסר עולם בלתי קצוב, נכון להבהיר את יחס בין המתחם לבין העונש הקצוב. היינו: האם - העונש החמור ביותר הוא בקצהו של המתחם (שייגזר בהתקיים נסיבות אישיות מחמירות במיוחד, ובהעדר נסיבות אישיות מקלות בעלות משקל); או שמא - נוכח חומרת נסיבות המעשה, רובו של מתחם העונש הראוי בלוע בתוך (או חופף) עונש מאסר עולם בלתי קצוב, ורק קצהו התחתון (המתאים לנסיבות אישיות קלות במיוחד) הוא בטווח העונש הקצוב; או שמא - עונש המאסר הבלתי קצוב מתחיל באמצע הסקלה של מתחם העונש הראוי (או כל נקודה אחרת). עולה ממכלול הפסיקה (כפי שסוכם שם) כי המקרים בהם ייקבע שרובו של המתחם מצוי בתוך התחום של מאסר עולם בלתי קצוב, היינו שלא יוטל עונש אחר אלא בהתקיים נסיבות מקלות מאוד בשלב ההבניה השני, הם כאשר מתקיימות נסיבות מחמירות בביצוע המעשה, מסוגים שונים עליהם עמדה הפסיקה, ובעיקר כאשר מתקיימות שתיים מתוכן. נסיבות שעלו בפסיקה הם, כאשר הרצח הוא בכוונה, כאשר נעשה שימוש בנשק חם (ובמיוחד נשק שניתן באמון מיוחד או שהוחזק שלא כדין), כאשר המעשה נעשה באלימות חריגה, בכפיית ערכים בתוך המשפחה (שאינה עולה כדי הנסיבה המחמירה בסעיף 301א(5) לחוק), בפגיעת גבר בבת הזוג (ובמיוחד בפגיעה הנעשית בהקשר למהלכי פרידה) ועוד. יצוין שב"כ הנאשם לא הגיש פסיקה מטעמו. מתחם הענישה: נוכח כל האמור לעיל, דומני שנכון במקרה זה לקבוע מתחם עונש הראוי למעשה, לו מדובר היה באדם ללא הקשיים עליהם עמד ד"ר נחמקין מטעם הפסיכיאטר המחוזי, ומתחם המותאם למידת אשמו הפחותה של הנאשם דנן, נוכח מצבו הרפואי בשעת מעשה. כאמור, אציע לחברי ליתן משקל אפסי לשיקולי הקולה שהעלה הסנגור הנוגעים להתנהלות המנוחה בתקופת המחלה, והטענה לקיומה של מצוקה אובייקטיבית בה היה שרוי הנאשם, בעקבות התנהגות נטענת זו. המשקל לקולה, המתחם המותאם, ניתן בעטיה של חווייתו הסובייקטיבית הנאשם, אשר נבעה ממחלתו הפיזית ומצבו הנפשי במשך התקופה. מחלה, אשר גם פגעה במידת מה בשיקול הדעת, כאמור, ובמידת מה ביכולת האיפוק. באירוע זה, כמפורט לעיל, יש כמה נסיבות המחייבות לשפוט את מעשה הרצח של הנאשם בחומרה. מדובר ברצח בכוונה, די בכך כדי להכניס את עונש המאסר עולם הבלתי קצוב אל המתחם. המדובר בבת זוג, על רקע רצון המנוחה להיפרד ממנו, די בנסיבות אלה כדי לראות בעונש מאסר עולם בלתי קצוב כחלק ממתחם העונש ההולם. מעבר לכך, כאמור לעיל, מעשה הרצח נעשה באלימות ברוטאלית במיוחד, שנמשכה זמן ולמרות התנגדות, וכללה פציעה במקומות רבים בגוף. אלימות קשה זו, מהווה נסיבה מחמירה אשר גם בה, לעצמה, יש כדי להביא את עונש המאסר עולם הבלתי קצוב אל תוך המתחם. יש עוד נסיבות מחמירות, אשר אין בהן לבדן כדי להביא לכך שמתחם העונש יכלול גם מאסר עולם בלתי קצוב, אך ראויות הן להצטרף אל יתר השיקולים, בהן הנזק הרגשי המשמעותי שנגרם לבני המשפחה, והתנהגות הנאשם לאחר האירוע, שלא עשה דבר להזעיק עזרה, אלא השאיר את הגופה בתוך הדירה, כאשר הוא בא והולך למשך יותר מיום, כאמור לעיל. נוכח נסיבות אלה, אלמלא מצבו המיוחד של הנאשם בעת ביצוע המעשה, נכון היה לקבוע מתחם עונש הנע בין 29 שנות מאסר ועד מאסר עולם בלתי קצוב, תוך הבהרה שרק קצהו התחתון של המתחם מצוי מחוץ לתחום מאסר עולם בלתי קצוב, וכי בהעדר נסיבות אישיות חריגות מאוד ומקלות במיוחד – ראוי הנאשם לעונש מאסר עולם בלתי קצוב. אולם, במקרה זה יש לקבוע מתחם מותאם, נוכח קביעות ד"ר נחמקין שהתקבלו, ובמיוחד דברו אודות "החלשת כוחות ההתמודדות ולתגובות ריגשיות מוקצנות, קשיים בהבנת השלכות מעשיו ושליטה על הדחפים" ואף "קשיים קוגניטיביים – הערכה אובייקטיבית של סיטואציה, בחירת קו פעולה נכון ושקול". זאת, למרות ש"באף שלב ובאף סיטואציה המצב לא החמיר עד כדי איבוד שליטה על דחפים, פגיעה בשיפוט ובבוחן המציאות הזהה/תואם להפרעה פסיכוטית – מחלת נפש לפי הגדרות ומושגים משפטיים". בנסיבות אלה יש לקבוע לנאשם מתחם עונש המותאם למידת אשם פחותה, עקב מצבו הרפואי בשעת מעשה. אציע לחברי מתחם הנע בין 26 שנה לבין מאסר עולם בלתי קצוב, תוך קביעה כי מחצית המתחם מצויה מחוץ לטווח של מאסר עולם בלתי קצוב. משמע, בהעדר נסיבות אישיות מחמירות, כגון עבר מכביד, על העונש להיות בטווח הקצוב. כידוע, נוכח הוראות סעיף 311א לחוק העונשין, ענישה שאינה מאסר עולם בלתי קצוב לא תעלה על 30 שנות מאסר. קביעת העונש בתוך המתחם: הנאשם בן 59 שנה, ללא עבר פלילי. כפי הנראה, עד שחלה במחלת לב, היה אדם נורמטיבי לכל דבר ועניין. לא הובאה כל ראיה לעניין מצבו הרפואי העדכני של הנאשם. יש להניח שלאחר מחלת הלב החמורה, אין הוא חזק כבעבר, אך אין אינדיקציה לבעיה משמעותית היכולה לגרום לקושי מיוחד בעת מאסרו. לא הובאה כל ראיה לקושי פסיכיאטרי משמעותי עדכני, היכול להקשות על שהיית הנאשם בבית האסורים. יש ליתן משקל לקולה לכך שהנאשם הודה בביצוע המעשים עצמם, ומיקד את המחלוקת ביריעה צרה – היריעה הפסיכיאטרית. יחד עם זאת, הנאשם לא הודה בשום שלב באחריותו. יתרה מכך, למרות שאין מחלוקת כי מבחינה פיזית הוא רצח את המנוחה באכזריות קשה, הנאשם לא הביע כל חרטה או צער, לא קיבל על עצמו שום אחריות, ולא ביטא כל אמפתיה למנוחה, לסבלה ברגעי חייה האחרונים או לסבל של משפחתה. להפך, כמתואר לעיל, דבריו האחרונים של הנאשם נשמעו כניסיון להצדיק את מעשה הרצח, באמירת דברי דופי קשים על המנוחה. אם כן, אין נסיבות מקלות חריגות וכבדות משקל, היכולות להצדיק עונש בתחתית מתחם העונש הראוי או קרוב לתחתית. מצד שני, אין נסיבות מחמירות מיוחדות, המצדיקות הטלת עונש בצדו העליון של מתחם העונש הראוי. לפיכך אציע לחברי להטיל עונש מאסר בפועל שהוא פחות מאמצעו של המתחם, אך לא מתקרב לתחתיתו. הנאשם גזל את חייה של המנוחה, ופגע במשפחתה, ולפיכך אציע להורות על פיצוי המשפחה בסכום שאינו נמוך. נוכח כל האמור, אציע לחברי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: 29 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי המעצר בתיק זה. שנה מאסר על תנאי שלא יעבור כל עבירת אלימות פיזית מסוג פשע. פיצוי למשפחת המנוחה בסך 120,000 ₪, חציו לבת המנוחה וחציו לבן המנוחה. כב' סגן הנשיאה, השופט א' ואגו - אב"ד: אני מסכים ומצטרף לתוצאה העונשית המוצעת בידי חברי השופט א. אינפלד, אשר משקללת ומאזנת באורח מיטבי את כל הצריך בענייננו. כב' השופט א' חזק: אני מסכים. אשר על כן, הוחלט לגזור דינו של הנאשם, כאמור בחוות דעתו של כב' השופט א' אינפלד. זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום. ניתן היום, , , בנוכחות הצדדים.	decision66104-11-20	["אריאל ואגו"]	[{"judgment_id": "09ab72f9-2201-5d51-8f29-c76a6fefb63b", "file_name": "66104-11-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 81464, "extension": "docx", "display_name": "66104-11-20- קובץ מקורי"}]
be5e25ba-e396-5002-8aed-85f87d7e3177	בית המשפט המחוזי ב"ש, אב"ד ש' גאולה לוין, ש' יעקב דנינו, ש' פאני גילת כהן: פס"ד בערעור על החלטה לאפשר למשיבה לעשות שימוש בעוברים מוקפאים שנוצרו בהליך שימור פוריות עם המערער, בן זוגה לשעבר (עמ''ש 24918-04-14)	24918-04-14	2024-11-25	2	7	4	2DISTRICT_COURT	7Southern	4Family	26 בנובמבר 2024 כ"ה בחשוון תשפ"ה 4700-1039-2024-009133 תקציר פסק הדין עמ"ש 24918-04-24 א' נגד ח' הרכב השופטים אב"ד השופטת גאולה לוין, השופט יעקב דנינו, השופטת פאני גילת כהן זהו פסק דין בערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, בו הותר למשיבה לעשות שימוש בשלושה עוברים מוקפאים, שנוצרו בהליך שימור פוריות בשנת 2015 מביציות של המשיבה וזרעו של המערער, בן זוגה דאז. בשל כריתת רחם שעברה המשיבה, הותר לה להשתמש בעוברים המוקפאים בהליך פונדקאות. מסיבות רפואיות מצערות המשיבה אינה יכולה לממש הורות "בדרך הטבע" והיא צריכה להסתייע בטכנולוגיות רפואיות ובמטען הגנטי של המערער. השאלה הקשה והרגישה בה נדרש בית המשפט המחוזי להכריע היא האם השאיפה הלגיטימית והמובנת של המשיבה להפוך לאם יכולה לצאת אל הפועל ללא הסכמת המערער. ברקע הדברים מחלתה של המשיבה, בעטיה נאלצה לעבור בנובמבר 2015 ניתוח לכריתת כליה, לאחריו נדרשה לטיפולים כימותרפיים אגרסיביים. לפני הטיפולים הומלץ למשיבה לעבור הליך של שימור פוריות, הליך בו נטל חלק המערער, בן זוגה דאז. הצדדים קיבלו ייעוץ אצל מנהל היחידה לשימור פוריות בבית החולים סורוקה, חתמו על "תצהיר" המיועד להסדרה משפטית של התהליך עבור בני זוג שאינם נשואים, בתוך ימים עברה המשיבה הליך שאיבת ביציות שהניב שלוש ביציות, ואלה הופרו בו ביום בזרעו של המערער והוקפאו כעבור יומיים. המשיבה החלה בטיפולים לקראת סבב שאיבה נוסף, אך התברר כי בשל החמרה במחלה האונקולוגית, עליה להפסיק מידית את הליך שימור הפוריות. אחרי כמה חודשים היא אף נאלצה לעבור כריתת רחם. בסמוך לאחר מכן נפרדו הצדדים והקשר ביניהם נותק. בחלוף כחמש שנים מהקפאת העוברים, באוקטובר 2020, פנתה המשיבה למערער ושיתפה אותו ברצונה לעשות שימוש בעוברים המוקפאים בהליך פונדקאות וביקשה הסכמתו לכך. משסרב המערער, הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה אשר, כאמור, נעתר לתביעת המשיבה לעשות שימוש בעוברים המוקפאים. על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור התקבל בדעת רוב. על פי דעת הרוב (השופטת גאולה לוין והשופטת פאני גילת כהן) לא ניתן לעשות שימוש בעוברים המוקפאים ללא הסכמת המערער. לא הייתה מחלוקת כי בעת ביצוע הליך ההפריה היה ברור למערער ולמשיבה כי תידרש הסכמה של שניהם לכל שלב בתהליך, עד החזרת העוברים לרחם. הדבר עולה גם מהוראות "התצהיר" ותואם את הפרקטיקה המקובלת וההסדרים החוקיים בנושא. נפסק כי אמנם המערער לא שיתף את המשיבה בלבטיו ובתחושותיו לגבי עתיד הזוגיות ובנוגע להליך שימור הפוריות. אולם הדבר אינו עולה כדי "השתק הבטחה" ולא יכול להוות תחליף להסכמה פוזיטיבית של המערער. יסוד ההסכמה המתחייבת לשימוש בעוברים המשותפים הוא מהותי וכבד משקל. מדובר בהסכם שונה בתכלית מכל הסכם אחר, הסכם העוסק בזכויות הפרט המקודשות ביותר – הזכות להורות והזכות לאוטונומיה - ודווקא בשל כך מתחייבת הקפדה יתרה בהיצמדות להגבלות שקיבלו על עצמם הצדדים ולהיזהר מיצירת תחליפים בדמות השתק או מניעות. שופטות הרוב גם עמדו על הנסיבות הפרטיקולריות של המקרה - בני זוג שהיו בקשר חברי משך כשנתיים, לא מיסדו את הקשר הזוגי ולא תכננו אותה עת להביא ילדים לעולם. הם נקלעו להליך שימור פוריות "חירומי" עקב מחלת המשיבה, מצאו עצמם בהליך בזק בו נדרשו תוך ימים להחלטות אישיות הרות גורל אליהן לא נערכו. הם לא ידעו בזמן ההפריה שהמשיבה תיאלץ להפסיק את הטיפול לשאיבת ביציות נוספות ולעבור כריתת רחם, והניחו כי אחרי הסבב הראשון תתחיל המשיבה סבב טיפולים נוסף, כפי שאכן קרה, אלא שלמרבה הצער הוא נגדע. נפסק כי שאלת השימוש בעוברים המוקפאים באמצעות פונדקאות (נוכח סעיף 3 ל"תצהיר" הקובע כי העוברים מיועדים להחדרה לרחמה של המשיבה ולא לפונדקאית) משנית בחשיבותה לשאלה האם ניתן בכלל לעשות בהם שימוש ללא הסכמת המערער, אך היא מהווה נדבך נוסף למסקנה כי לא ניתן לכפות על המערער השימוש בעוברים. על פי דעת המיעוט (כב' השופט יעקב דנינו) – יש לדחות את הערעור. שופט המיעוט פסק כי בהתנגשות בין זכות המשיבה להיות אם לילד הנושא את מטענה הגנטי ובין זכותו של המערער להיות הורה בעל כורחו, יש מקום לקבוע, ככלל, ובנסיבות המקרה דנא בפרט, כי אינן שוות משקל. בהתאם למתווה המיוחד שהציגה ב"כ היועצת המשפטית לממשלה, על יסוד חוק הפונדקאות, ניתן לנתק את הזיקה ההורית של המערער מהילד שייוולד ובכך להקהות במידה רבה את ההגבלות הכרוכות בחופש הבחירה העתידי של המערער עקב השימוש בעוברים בהליך פונדקאות. הסדר זה מציב את חירות המערער בעמדה משנית לעומת זכותה של המשיבה לממש פרי מטענה הגנטי, בפרט משהמערער נישא מאז פרידת הצדדים לאחרת, הביא לעולם שני ילדים ובכך מימש את זכותו להורות. עצם מימוש ההורות ע"י המערער מלמד, כי התנגדותו לשימוש בעוברים המוקפאים אינה מטעמי עקרון. נפסק כי גם לו היה נקבע כי זכויות הצדדים שוות משקל, אין מקום לקבל טענת המערער לפיה הוראות ה"הסכם המיוחד" אינן מאפשרות החזרת העוברים לרחמה של אם נושאת כי אם לרחמה של המשיבה בלבד, ומשרחמה נכרת, ההסכם אינו בר ביצוע. נסיבות העניין מלמדות כי למערער לא הייתה התנגדות עקרונית להחדרת העוברים לרחמה של אם נושאת. יישום עקרון תום הלב בענייננו מלמד כי זכות המשיבה להחדרת העוברים לרחמה של אם נושאת עדיפה נוכח התנהלות המערער והמצגים שיצר כלפיה. בהתאם לתשתית הראייתית שהוצגה, המערער מעולם לא יכול היה להניח, כטענתו, כי לאחר הפריית הביציות שהופקו בסבב הטיפולים הראשון, יישאבו מגוף המשיבה ביציות נוספות ואז היא לא תהא תלויה רק בו. יתר על כן, גם לו הניח המערער בזמן אמת, שיישאבו ביציות נוספות מגוף המשיבה בסבב הטיפולים הנוסף והסתמך על כך שעה שלכתחילה לא התכוון ליתן הסכמתו לכך שייעשה בעתיד שימוש בביציות המופרות, היה עליו לשתף בכך המשיבה ולא ליצור כלפיה מצג בדמות הסכמתו להפריית כלל הביציות בזרעו. לו היה המערער משתף את המשיבה בתחושותיו הקשות ובלבטיו ביחס לעתיד הקשר ביניהם, היה בידה לקבל החלטה מושכלת האם להפרות הביציות שנשאבו מגופה, כולן או חלקן מזרעו, בפרט אם אכן נאמר לצדדים שנדרשת הסכמה של שניהם בכל שלב של התהליך, לרבות בשלב החזרת העוברים לרחם. בנסיבות אלו, אף אם נדרשת הסכמת המערער בכל שלבי התהליך, הרי משפגע בהסכמה מדעת של המשיבה, נוטה הכף לעבר העדפת זכותה. המערער מושתק מלחזור בו מכוח עקרון ההסתמכות הסבירה ושינוי מצבה של המשיבה לרעה על יסוד מצגיו. * התקציר אינו מחליף את פסק-הדין, הנוסח המחייב הוא זה של פסק-הדין המלא *	decision24918-04-14	["גאולה לוין", "יעקב דנינו", "פאני גילת כהן"]	[{"judgment_id": "be5e25ba-e396-5002-8aed-85f87d7e3177", "file_name": "תקציר פסק דין - עמ''ש 24918-04-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 29209, "extension": "docx", "display_name": "24918-04-14תקציר- קובץ מקורי"}, {"judgment_id": "be5e25ba-e396-5002-8aed-85f87d7e3177", "file_name": "פסק דין 24918-04-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 128049, "extension": "docx", "display_name": "24918-04-14פסד- קובץ מקורי"}]
a67b9143-ea12-5fd7-a765-f4e4d8b4ca51	ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, השופט נפתלי שילה: פס"ד דחיית ברע על פס"ד בנוגע לנשיאה בעלות מטפל פרטי (רמ"ש 54013-11-24)	54013-11-24	2024-11-25	2	4	4	2DISTRICT_COURT	4TelAviv	4Family	לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 13.10.24 (כב' השופטת גלי רון בע"ר 71202-03-24) שדחה ערעור שהגיש המבקש על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מיום 16.3.24 שקבעה שעל המבקש לשאת בתשלומים למטפל רגשי פרטי עבור בנם של הצדדים. א. רקע עובדתי 1. הקטין, ג', יליד 2014, הינו בנם המשותף של הצדדים (להלן: הקטין). ביום 3.2.16 ניתן פסק דין למזונות הקטין (להלן: פס"ד למזונות). 2. במסגרת פס"ד למזונות נקבע בין היתר שבנוסף לדמי המזונות השוטפים, יישא האב במחצית ההוצאות הרפואיות החריגות של הקטין שאינן מכוסות על ידי קופ"ח או הביטוח הרפואי. 3. בין המבקש (להלן גם: האב) לבין הקטין קיים נתק ומזה מספר שנים נעשים מאמצים לחידוש הקשר ביניהם. ביום 5.4.21, לאחר שניתנה לכך הסכמת המבקש, מינה ביהמ"ש קמא את מכון פסגות כמומחה לצורך חידוש הקשר בין המבקש לקטין. בעדכון שהגישה הגב' תמי עישר ממכון פסגות (להלן: עישר) לביהמ"ש קמא מיום 13.9.21 המליצה עישר על מתווה במסגרתו הומלץ שהקטין יופנה לטיפול רגשי "על מנת לרכוש מיומנויות בוויסות רגשי". בהחלטה מיום 7.10.21, לאחר שניתנה הסכמת הצדדים, ניתן תוקף של החלטה למתווה שהומלץ על ידי מכון פסגות. בדיון שהתקיים בפני ביהמ"ש קמא ביום 29.12.21 ציינה המשיבה (להלן גם: האם) שהקטין החל בטיפול רגשי פרטי אצל המטפל מר שביט דינור (להלן: דינור או המטפל). בתום הדיון הסכימו הצדדים לפעול בהתאם למתווה שתציג עישר ממכון פסגות וכן ניתנה החלטת ביהמ"ש קמא במסגרתה נקבע בין היתר כי: "האם תודיע לאב מראש על המועדים של הפגישות הטיפוליות של הבן ג' והעלות הנדרשת ומיד בתום הטיפול תשלח חשבונית בווטסאפ לאב והאב יעביר מחצית מהתשלום בתוך 3 ימים". ביום 12.11.22 נעתר ביהמ"ש קמא לבקשת מכון פסגות לבטל את מינויו. 4. המשיבה נקטה בהליכי הוצל"פ כנגד המבקש ובמסגרתם ביקשה לגבות את חלקו בהוצאות הטיפול הרגשי הפרטי שניתן לקטין על ידי דינור. מדובר בסך של 2,277.5 ₪ נכון ליום 24.7.23 וסך של 200 ₪ נכון ליום 5.9.23. 5. המבקש התנגד לבקשת המשיבה לחיובו בהוצאות הטיפול הרגשי הפרטי. ביום 16.4.24 ניתנה החלטת כב' רשמת ההוצל"פ שדחתה את טענות המבקש וקבעה שבנסיבות העניין בהם האב נתן הסכמתו בתחילה לטיפול אצל המטפל הספציפי, ומשהטיפול נמשך כבר זמן ממושך, קיים צורך בטיפול ולא הוכח שניתן לקבל טיפול מתאים במסגרת קופ"ח, יש הצדקה להשית על המבקש את החיוב בטיפול הפרטי (להלן: החלטת רשמת ההוצל"פ). 6. המבקש לא השלים עם החלטת רשמת ההוצל"פ והגיש ערעור לביהמ"ש קמא. לאחר שביהמ"ש קמא קיים דיון במעמד הצדדים ניתן פסק דינו (להלן: פסה"ד). 7. המבקש לא השלים עם פסה"ד והגיש את בקשת רשות הערעור שלפניי. ב. תמצית פסה"ד 1. אין חולק שהמבקש שיתף פעולה עם הטיפול הרגשי אצל המטפל דינור ושילם תקופה מסוימת מחצית מעלות הטיפול. המבקש טען שהוא הסכים לשאת במחצית עלות המטפל דינור רק באופן נקודתי במסגרת הליך של חידוש הקשר ולא באופן גורף. אולם, במסגרת ההחלטה מיום 23.2.21 נקבע שהאב יישא במלוא הוצאות הטיפול לחידוש קשר, קרי הוצאות הטיפול כולו ולא רק מחצית מעלותו. העובדה שהמבקש נשא בתקופה מסוימת רק במחצית עלות הטיפול של המטפל דינור (ולא במלואו) מעידה שהמבקש היה מודע לכך שמדובר בטיפול רגשי שחלות עליו הוראות פס"ד למזונות בכל הנוגע למחציות של הוצאות רפואיות חריגות. הדבר עולה אף מההחלטה הנ"ל מיום 29.12.21. 2. לא הוצגה כל אסמכתא לפיה המבקש הודיע למשיבה בשלב כלשהו על התנגדותו שהקטין ימשיך לקבל טיפול רגשי אצל דינור או דרישה שלו שהטיפול הרגשי יעבור לקופ"ח. 3. בצדק הושת על המבקש החיוב בהוצאות הטיפול הפרטי של המטפל דינור וזאת נוכח העובדה שהטיפול ניתן לקטין ללא התנגדות המבקש, ובשים לב לכך שקיים צורך בטיפול ולא הוצגה במועד הרלוונטי כל אסמכתא שממנה עולה שניתן היה לקבל את הטיפול המתאים במסגרת קופ"ח. ג. תמצית טענות המבקש 1. הסכמת המבקש לשאת בתשלום המטפל הפרטי הייתה הסכמה נקודתית אך ורק לצורך הליך חידוש הקשר בינו לבין הקטין. היות שהליך חידוש הקשר הסתיים ולא חודש, הרי שהמבקש לא מחויב לשאת בהוצאות הטיפול הפרטי. המבקש מעולם לא נתן הסכמה גורפת לכך שהטיפול הרגשי יבוצע ע"י מטפל פרטי אלא אך ורק במסגרת הליך חידוש הקשר. 2. אין כל הצדקה לחייב את המבקש בעלות טיפול פרטי כאשר טיפולים אלו ניתנים ע"י קופ"ח או הביטוח הרפואי של הקטין. המשיבה כלל לא טרחה לבדוק אם הטיפולים הללו ניתנים במסגרת קופ"ח. 3. החיוב הנוגע למטפל דינור נולד רק ביום 29.12.21 במעמד הדיון בין הצדדים. 4. בהחלטה מיום 23.2.21 בה הוסכם שביהמ"ש ימנה מומחה שיתמחה בטיפול בנתק הורי לשם חידוש הקשר בין האב לקטין, נקבע כי "בהסכמה, בשלב הזה, ההוצאות של הטיפול לחידוש הקשר יושתו על האב" (להלן: החלטה מיום 23.2.21). בשלב זה המטפל דינור כלל לא היה בתמונה. רק בדיווח שהגישה עו"ס עישר ביום 13.9.21 היא המליצה לראשונה על הפניית הקטין לטיפול רגשי ללא המלצה על זהות המטפל הרגשי. המשיבה פנתה באופן חד צדדי למטפל דינור בחודש דצמבר 2021. גם בדיווח ששלחה עו"ס עישר לביהמ"ש מיום 28.11.21 היא ציינה שטרם בוצעה ההחלטה המורה על פניה לטיפול רגשי לקטין, כלומר עד ליום 28.11.21 המטפל דינור כלל לא החל בטיפול. 5. בנוסף, המשיבה הפרה בעצמה את כל ההסכמות שהוצגו והוסכמו במתווה שאישר ביהמ"ש קמא. כמו כן, ביום 12.11.22 ביטל כאמור ביהמ"ש קמא את מינויו של מכון פסגות כמומחה מטעם ביהמ"ש. לטענת המבקש "בהתאם לכך, כל ההסכמות הזמניות שניתנו והתקבלו במסגרת הליך חידוש הקשר בפני מכון פסגות גם כן מבוטלות. לכן, מה שמחייב את הצדדים ביחס לחיובים השונים הוא פסק הדין למזונות משנת 2016". 6. ביהמ"ש קמא שגה כשקשר בין ההחלטה מיום 23.2.21 במסגרתה נקבע שהמבקש יישא במלוא עלות הטיפול לחידוש הקשר לבין העובדה שהמבקש נשא במחצית מעלות הטיפול אצל המטפל דינור באופן שלכאורה מלמד שהמבקש היה מודע לכך שמדובר ברכיב השייך להוצאות הרפואיות החריגות שנקבעו בפסה"ד למזונות. מדובר במסקנה שגויה, שכן בעת מתן ההחלטה מיום 23.2.21 המטפל דינור כלל לא היה בתמונה והחיובים שהושתו על המבקש במלואם היו לגורמי מקצוע מטעם מכון פסגות בלבד. 7. רק במסגרת הדיון ביום 29.12.21 לראשונה הודיעה המשיבה שכבר לקחה את הקטין ארבע פעמים לטיפול רגשי פרטי אצל המטפל דינור שזהותו נבחרה על ידה באופן בלעדי ולא ע"י מכון פסגות וללא התייעצות עם המבקש. רק בשלב זה נודע למבקש על החיוב הנוגע למטפל דינור. המבקש פעל בהתאם להחלטה מיום 29.12.21 ונשא במחצית מהתשלום של המטפל כפי שנתבקש וזאת במסגרת הליך חידוש הקשר בלבד. 8. שגה ביהמ"ש קמא בקביעתו לפיה המבקש לא הציג מסמך מקופ"ח מכבי בדבר קיומו של טיפול רגשי מסובסד במסגרת קופ"ח במועדים הרלוונטיים, בעוד שהיה על המשיבה להראות שהיא פנתה לקופ"ח והיא לא הציגה ולו ראיה אחת לתמיכה בטענותיה בנוגע להיעדר טיפול מתאים בקופת החולים. המשיבה רק ציינה שאין סבסוד מתאים מקופת החולים אולם לא הציגה כל ראיה לתמיכה בטענותיה. המבקש הציג אסמכתאות מקופ"ח לפיהן "הטיפול ועלות הטיפול הינה השתתפות עצמית בסך 45 ₪ עבור כל טיפול ועד 20 טיפולים בשנה". 9. משהליך חידוש הקשר הסתיים, אין כל מקום לחייב את המבקש לשאת בעלות מטפל פרטי אלא עליו לשאת במחצית מעלות הטיפול לפי תעריף של קופ"ח. המבקש הסכים לשאת במחצית מעלות המטפל הפרטי במסגרת הליך חידוש הקשר ולפנים משורת הדין, אך אין הדבר מחייב אותו כשהליך חידוש הקשר הסתיים ושעה שבנו הקטין מנוכר ממנו. 10. מבוקש שביהמ"ש יקבע שהמבקש אינו מחויב לשאת בעלות הטיפול הפרטי של המטפל דינור. לחילופין, מבוקש להורות שעל המבקש לשאת בעלות סבסוד מטעם קופ"ח לטיפול רגשי קרי 45 ₪ לכל טיפול. ד. דיון והכרעה 1. לאחר עיון בבקשה, אני סבור שיש לדחותה אף ללא קבלת תשובה בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 מהנימוקים שיפורטו. 2. עסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דין של ביהמ"ש לענייני משפחה שדן בערעור על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ. ברע"א 8476/12 עזבון המנוחה כהן עדינה ז"ל נ' בנק הפועלים בע"מ (29.1.13) נקבע כי: "כיום, לאחר הפרדת מערכת ההוצאה לפועל ממערכת בתי המשפט, אפשר שראוי לקבוע רף מקל יותר לקבלת בקשות רשות ערעור על החלטות רשמי ההוצאה לפועל... זאת, שכן בשונה מבעבר, אין מדובר בערכאה שיפוטית רגילה, כי אם גוף "מעין שיפוטי" בלבד". 3. ברע"א 411/13 מפעלי מתכת ש. כהן בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ואח' (20.5.13) נקבע כי: "אכן, נוכח השינוי במבנה ההוצאה לפועל, והפרדת מערך הגבייה והאכיפה ממערכת המשפט, נדרש בית המשפט לבחינה מחודשת של אמות המידה לדיון בבקשת רשות ערעור בהליכי הוצאה לפועל... במצבים אלו, שבית משפט השלום יושב כערכאת ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, הוא למעשה הגורם השיפוטי הראשון המכריע בסוגיות המשפטיות המתעוררות במסגרת ההליך. במילים אחרות, בעוד שבשאלות עובדתיות מובהקות הנוגעות ליישום פסיקתו של בית המשפט ותשלום החוב, עיקר הנטל לביצוע הבירור העובדתי מצוי בידי רשם ההוצאה לפועל, ותפקידו של בית משפט השלום במסגרת הערעור היא לבקר את החלטת הרשם כגוף ערעורי, הרי שבהחלטות שדורשות פרשנות של הדין המהותי, אף שלרשם ההוצאה לפועל יש הסמכות לדון בסוגיה, יושב בית משפט שלום כערכאה שיפוטית ראשונה המבררת את הסוגיה". לכן נקבע שם כי: "בכל הנוגע לבירור העובדתי הנדרש לשם קיום הליכי הוצאה לפועל, יושב בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור שנייה. במסגרת זו, אף אם אמת המידה להתערבותו של בית המשפט המחוזי תהיה מעט מקלה יותר, נוכח העובדה שאין עסקינן ב"גלגול שלישי" בפני ערכאות שיפוטיות, הרי שככלל יחול מבחן הלכת חניון חיפה, אף אם במתכונת מרוככת. בכל הנוגע לשאלה משפטית, ראוי להחיל אמת מידה מקלה מעט יותר. במצבים אלו, בהם בית משפט השלום הוא הערכאה העורכת בירור משפטי מקיף, ראוי שבית המשפט המחוזי יבחן האם יושם הדין בנסיבות הפרטניות של המקרה, אף אם אין ההליך מעורר שאלה כללית החורגת מנסיבותיו של ההליך". 4. בענייננו אין מדובר בשאלה משפטית המצריכה בירור משפטי מקיף ולכן יש לבחון את הבקשה כפי שנבחנות בקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי". הכלל במקרים אלו הוא כי ערכאת הערעור תטה להיעתר לבקשה רק כאשר מדובר בסוגיה שיש לה היבטים כלליים מעבר לעניינם של בעלי הדין עצמם, או במקרים בהם מצביע המבקש על עיוות דין חמור שנגרם לו (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123, 128). מקרה דנן אינו בא בגדרי המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. 5. המבקש לא ציין בבקשתו מהם מועדי הטיפול אצל דינור שביחס אליהם הגישה המשיבה את הקבלות ושבגינן הוגדלה קרן החוב בסך של כ – 2,500 ₪. מעיון בפרוטוקול הדיון שנערך בביהמ"ש קמא בערעור מיום 9.10.24, עולה שב"כ המבקש נשאל ע"י בית המשפט על איזו תקופה הוא חויב לשלם את הוצאות הטיפול הרגשי של הקטין אצל דינור (אותן הוצאות הרפואיות החריגות שנדונו במסגרת החלטת רשמת ההוצל"פ), והוא השיב שמדובר על "ההוצאות לאחר שהסתיים הליך חידוש הקשר ועובדה שעד לאותו מועד החיובים שולמו. לשאלת בית המשפט מתי הסתיים הליך חידוש הקשר אני משיב 12/11/2022" (פרוטוקול 9.10.24 עמ' 2 שורות 3-6). בהמשך לאותו פרוטוקול ציינה המשיבה כי "הוא טען שהוא הפסיק לשלם רק שהמומחית התפטרה ב-12/11 ואני מגישה מכתב מהמטפל הרגשי שמתריע שר' חייב לו כסף מאוגוסט כלומר שלושה חודשים לפני שהתפטרה המומחית הוא הפסיק לשלם למטפל הרגשי" (שם, עמ' 5 שורה 1-3). 6. מכיוון שהמבקש טוען שהטיפול הרגשי החל בדצמבר 2021 והוא הופסק בחודש נובמבר 2022 עולה שבמשך כמעט שנה המבקש שילם מחצית מעלות המטפל הפרטי דינור והוא מודה שביחס לתקופה זו, שהטיפול אצל דינור היה חלק מהליך חידוש הקשר, הוא הסכים לשלם מחצית מהתשלומים עבור המטפל דינור. 7. ככל שהמבקש סבר שלאחר שהליך חידוש הקשר הסתיים ביום 12.11.22 הוא לא היה מוכן יותר לשלם עבור המטפל דינור אלא רק אצל מטפל ציבורי בקופת החולים כפי שלטענתו נקבע בפסה"ד למזונות, היה עליו להודיע על כך למשיבה. ברם, המבקש לא טען ולא הציג שום ראייה שהוא הודיע למשיבה שהוא לא מסכים יותר לשלם מחצית מעלות הטיפולים אצל דינור. 8. כפי שנקבע בסעיף 3.3.7 לפסק הדין: "לא הוצגה בפניי כל אסמכתה המלמדת על כך שהמערער הודיע למשיבה בשלב מסוים על התנגדותו לכך שהקטין ימשיך לקבל טיפול רגשי אצל המטפל הפרטי מר דינור ו/או על דרישה מצדו כי המשך הטיפול הרגשי של הקטין יעשה במסגרת קופת החולים". מדובר בקביעה עובדתית שערכאת הערעור לא תתערב בה. 9. המבקש לא יכול לטעון שהוא לא מסכים יותר להמשך הטיפול אצל דינור אם הוא לא הודיע על כך למשיבה. משהמבקש לא הודיע על הפסקת הסכמתו, המשיבה סברה בצדק שהמבקש לא מתנגד להמשך הטיפול והיא הסתמכה על הסכמתו לממן מחצית מעלות הטיפול הרגשי אצל דינור – הסכמה שלא שונתה. 10. במכתב שעליו חתם המבקש ביום 24.10.21 (מוצג מש/1 במוצגי ביהמ"ש קמא) אישר המבקש למשיבה לקחת את הקטין לטיפול רגשי. בדיון מיום 29.11.21 נודע למבקש זהות המטפל - דינור - ואף נודע לו שהמשיבה כבר נטלה את הקטין לדינור כמה פעמים. משהמבקש הסכים להמשך הטיפול אצל דינור ושילם במשך חודשים רבים מחצית מעלותו, יצר המבקש מצג מפורש כלפי המשיבה שהוא מסכים להמשך הטיפול הפרטי. לכן, כל עוד לא הודיע המבקש על ביטול הסכמתו, בדין ובצדק נקבע שחלה עליו חובה לשלם מחצית מהעלות כפי שקבעו בצדק כב' רשמת ההוצל"פ ובית המשפט קמא. 11. סיכומו של דבר: הבקשה נדחית. 12. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות. הערובה שהפקיד המבקש, על פירותיה, תושב לו באמצעות ב"כ. 13. פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת הפרטים המזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision54013-11-24	["נפתלי שילה"]	[{"judgment_id": "a67b9143-ea12-5fd7-a765-f4e4d8b4ca51", "file_name": "54013-11-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 63854, "extension": "docx", "display_name": "54013-11-24- קובץ מקורי"}]
efee4c33-2765-560e-bdbc-37fa967ae513	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, סגנית הנשיאה השופטת שירי היימן: פס"ד הצהרתי וסילוק יד של בעלת זכות קניינית מכוח הלכת השיתוף הספציפי (תלה"מ 43598-07-21)	43598-07-21	2024-08-13	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	מונחות לפני מספר תביעות. תביעה רכושית שהגישה האישה (להלן: "האישה") כנגד האיש (להלן: "האיש") (תלה"מ 45578-07-21, מיום 21.7.21). תביעה אותה הגישה האישה כנגד האיש ואחיו (להלן: "אחיו של האיש" או "נ." או "ב.") (תמ"ש 61712-02-23, מיום 26.2.23) למתן פס"ד הצהרתי הקובע כי מחצית מזכויות הבעלות בבית המגורים בו התגוררו בני הזוג, ברחוב *** ב**, הידוע כחלקה בגוש *** (להלן: "הבית") הרשומות ע"ש האיש ואחיו שייכות לה ולאיש (להלן: "בני הזוג") בחלקים שווים. תביעה אותה הגישו האיש ואחיו לסילוק ידה של האישה מהבית (תלה"מ 43598-07-21, מיום 20.7.21). בין הצדדים מתנהלות תביעות בסוגיית מזונות קטין (תלה"מ **-07-21, מיום 22.7.21) ובסוגיית זמני שהות (תלה"מ *-07-21, מיום 22.7.21). בפתח הדיון מיום 19.4.23 הודיעו ב"כ הצדדים: "אנו מסכימים שנקודת המחלוקת העיקרית בין הצדדים זה הנושא הרכושי ונושא הבית. נושא המזונות וחלוקת זמני שהות של הקטין יקבעו לאחר שהצדדים יפרידו מגורים. היום יישמעו הוכחות בנושא הרכושי ב- 3 ההליכים הללו: 45578-07-21, 43598-07-21, .61712-02-23". הצדדים נישאו ביום 5.3.1995 מנישואים אלו נולדו 5 ילדים, כיום רק הבן * קטין (יליד 27.1.2009 – בן 15.5). נישואי הצדדים עלו על שרטון ומועד האיזון המוסכם חל ביום 5.4.21. במשך שנות נישואיהם, התגוררו הצדדים בבית צמוד קרקע- דו משפחתי הידוע כחלק מחלקה בגוש ***, והמצוי ברח' , **(להלן: "הבית"). המגרש עליו בנוי הבית רשום על שם האיש ושני אחיו נ. וב. אחיו של הנתבע, ב., מתגורר בדו משפחתי הצמוד. התביעה לאיזון משאבים (תלה"מ 45578-07-21) ביום 20.2.22 הוגשה חוות דעת האקטואר שמונה לצורך איזון הזכויות והחובות שצברו הצדדים מיום נישואיהם 5.3.95 ועד למועד האיזון 5.4.21 בין וכך קבע: "ח.1. איזון הזכויות ליום חוות הדעת – חלופה ראשונה לאיזון זכויות הצדדים, בסכום חד פעמי (מהוון) במועד חוות הדעת, על האיש להעביר לאישה סך של 230,128 ₪ . בנוסף על האישה להשיב לאיש מחצית מהתשלומים שביצע בגין חובות בהוצל"פ לאחר המועד הקובע, בסך של 30,452 ₪, כאמור בסעיף ד.8 לחוות הדעת. בסעיף ד.8 לחוות הדעת מפורטים החובות בהם נשא האיש: 31,905 ₪ למגדל חב' לביטוח ביום 3.5.21, 7,000 ₪ לפלאפון חב' תקשורת ביום 12.4.21, 22,000 ₪ לבנק מזרחי טפחות ביום 12.4.21. ח.2. איזון זכויות למועד הבשלתן – חלופה שניה לאיזון מיידי של זכויות נזילות למועד חוות הדעת על האיש להעביר לאישה סך של 66,112 ₪ במועד חוות הדעת, צורפו פסיקתות לחתימה באשר לחלקם של הצדדים בקופות הצבורות של האחר. בנוסף: על האישה להשיב לאיש מחצית מהתשלומים שביצע בגין חובות בהוצל"פ לאחר המועד הקובע, בסך של 30,452 ₪, כאמור בסעיף ד.8 לחוות הדעת. ביום 22.2.22, השיב המומחה לשאלות ההבהרה והוסיף לחוות הדעת האמור לפיה: "1. הוצגה בפני אסמכתא לקיומו של חוב לעיריית * בסך של 767,808 ₪. חוב זה נצבר בתק' החיים המשותפת, כך שיש לחלוק בחוב בחלקים שווים, וכל קיזוז/הנחה/תוספת שתהיה בחוב זה יחול על שני הצדדים בחלקים שווים. 2. הוצגה בפני אסמכתא לקיומו של האישה בהוצל"פ במס' תיקים בסך של 271,4 ₪. חוב זה נצבר בתק' החיים המשותפת, כך שיש לחלוק בחוב בחלקים שווים, וכל תשלום עיתי/קיזוז/הנחה/תוספת שתהיה בחוב זה יחול על שני הצדדים בחלקים שווים. כל האמור לעיל, מתווסף לאמור בחוות הדעת שהוגשה על ידי". ביום 16.6.23 שלחה האישה שאלות הבהרה נוספות לאקטואר בהתאם להחלטה מיום 13.5.23 שאישרה לה לעשות כן. בשאלות ההבהרה טענה כי האיש עשה שימוש בכספים משותפים לצורך כיסוי החובות שכיסה לאחר מועד הקרע. עוד טענה כי הצדדים פעלו באמצעות חשבונה של הבת ** נוכח הליכי חדל"פ שננקטו נגדם ועל כן החוב בחשבון הבנק של הבת הוא חוב משותף, על האיש להשיב לה מחצית מחמש משכורותיו שמשך במזומן 5 חודשים טרם המועד הקובע וקיים חוב משותף לשופרסל. בתשובות שהגיש האקטואר השיב כי לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי הכספים עמם שולמו החובות הם כספים שנצברו בתקופת השיתוף, שכן האיש נהג תמיד למשוך את משכורותיו במזומן ורמת ההכנסה של הצדדים להם 5 ילדים לא אפשרה לצדדים לחסוך סכומי כסף משמעותיים. עוד הסביר כי האיש טען שאביו נתן לו את הכספים לסילוק החובות. האקטואר הבהיר כי טענות באשר לחוב בחשבון הבת ובכרטיס האשראי של שופרסל הן טענות עובדתיות שעל בית המשפט להכריע בהן. האקטואר סיכם את תשובותיו וקבע כי: "לאור האמור לעיל, לא נמצא על ידי כי יש לעדכן את חוות הדעת שהוגשה על ידי". טענות האישה אין לסמוך על גרסת הנתבע א. אשר טען כי שילם כספים לכיסוי חובות משותפים של בני הזוג מכספו לאחר יום הניתוק בסך של 60,905 ₪, סמיכות הזמנים למועד הקובע 12.4.21 והעובדה שכספים אלו הוחזקו קודם בידי עו"ד מחייבת מסקנה כי כספים אלו נלקחו מקופה משותפת לצדדים לאחר שלא הומצא כל מקור אסמכתא לכספים אלה. לאחר עיון בחשבון הבנק בבנק הדואר לשם היה נוהג הנתבע להעביר הכנסתו עולה כי נהג למשוך משכורתו מיד עם הפקדתה לבנק במשך חודשים טרם מועד הקרע. הבעל הודה בטענה זו באומרו כי משך את הכספים לשם כיסוי חובות משותפים ולשם תשלום שכר טרחת עורך דין ולאקטואר על כן הבעל הבריח כספים משותפים ויש לאזנם. הצדדים נהגו להפקיד משכורתם בחשבון הבת המשותפת בשל הליכי הוצל"פ שנפתחו נגדם כאשר החל מחודש 8/20 פסק הנתבע להעביר משכורתו לחשבון זה והותיר יתרת חובה בחשבון הילדה בסך של 23,557 ₪ במועד הקובע ואשר לא נלקח בחשבון וצורף במסמכי האקטואר. הצדדים עשו שימוש בכרטיס חיובים של שופרסל ונצבר חוב בסך של 12,113 ₪ ליום הקובע שלא נלקח בחשבון, עותק צורף למסמכים שנשלחו לאקטואר. על כן, מבקשת להורות לכל אחד מהצדדים להעביר לחשבון הבנק של הבת סך של 17,835 ₪ ולהורות לאיש להעביר לידי האישה את הסך האמור בחוות דעת האקטואר בסך של 35,000 ₪ טענות האיש מבקש לאמץ את חוות דעת האקטואר. דיון והכרעה התשלומים ששילם האיש בגין חובות בהוצל"פ לאחר המועד הקובע 5.4.2021 האקטואר קבע כי על האישה להשיב לאיש מחצית מהתשלומים ששילם לאחר המועד הקובע בסך של 30,452 ₪. האיש מבקש לתת תוקף של פסק דין לחלופה זו והאישה מצידה טוענת כי האיש עשה שימוש בכספים משותפים לצורך תשלום החובות ועל כן אין היא מחויבת להשיב לו את מחצית התשלום. בסעיף ד.8 לחוות הדעת מיום 20.2.22 מפורטים החובות בהם נשא האיש: 31,905 ₪ למגדל חב' לביטוח ביום 3.5.21, 7,000 ₪ לפלאפון חב' תקשורת ביום 12.4.21, 22,000 ₪ לבנק מזרחי טפחות ביום 12.4.21. האיש נחקר בעניין התנהלותו הכלכלית החל מ- 8/2020 והשיב כדלקמן: "ש. נכון שפעלתם באמצעות החשבון של הילדה? ת. כן. היתה תקופה. ש. נכן שהפסקת להעביר לשם כסף ב- 8/2020 והתחלת להעביר לחשבון הדואר? ש. נכון. ת. האם נכון שהיית מושך את המשכורת במזומן משם? ש. נכון. ת. מה עשית עם הכסף? ש. העברתי לה את הכל. לקחה את כל המשכורת שלי. ש. אני מדבר על 8/2020. ב- 8/2020 הפסקת להזרים כסף לחשבון של הילדה והתחלת להעביר בבנק הדואר? ת. הפסקתי כי התחלנו גירושין. ש. אז לא נכון שהעברת לה את כל הכסף במזומן? ת. לפני העברתי לחשבון של הילדה. כשהתחלנו גירושין הפסקתי. ש. ואז העברת לחשבון בבנק הדואר והתחלת למשוך במזומן. מה עשית עם הכסף? ת. עורך דין, אקטואר. ש. נכון ששילמת את החוב שהיו לך בסכום של 60 אלף ₪? ת. אני לא שילמתי 60 אלף ש,ח כי לקחתי מאבא שלי כסף ואז החזרתי לו. ש. כמה כסף משכת מהחשבון בבנק הדואר לצרכים הפרטיים שלך? ת. לא יודע מה זה צרכים פרטיים. ש. הכסף שמשכת מהחשבון בבנק הדואר, מה עשית איתו? ת. מה אכפת לך. עורך דין, אקטואר, תשלומים. גם כספים שהייתי חייב לאנשים. לבית כנס שילמתי." (עמ' 34 לפרוטוקול שורה 25 ואילך). האיש אישר אם כן את טענת האישה כי נהג למשוך את כל כספו במזומן מחשבון הבנק והפסיק להעביר את משכורתו לחשבונה של הבת . עוד אישר כי אמנם נטל מאביו סך של 60,000 ₪ לצורך תשלום החובות המשותפים, אך השיב לו את הסכום. נוכח סמיכות הזמנים בין המועד הקובע – 5.4.2021 ומועדי תשלום החובות – 12.4.21 ו – 3.5.21 אני מקבלת את טענת האישה כי ההנחה היא שהאיש עשה שימוש בכספים שחסך טרם המועד הקובע לצורך סילוק החובות. המדובר בסכום של 60,000 ₪. האיש משתכר כ- 10,000 ₪ בחודש כך שלא ייתכן שכל הסכום ששימש לתשלום החובות נצבר לאחר המועד הקובע. אשר על כן אני קובעת כי האישה אינה מחויבת להשיב לאיש מחצית מהחובות שסילק. כיסוי יתרת החובה בחשבון הבנק של הבת ובכרטיס אשראי שופרסל האישה טוענת כי הצדדים השתמשו בחשבון הבנק של הבת לצורך תשלום הוצאות הבית ובכרטיס אשראי על שמה, נוכח הליכי הוצל"פ וחדל"פ שננקטו נגדם והפקידו משכורתם לחשבונה. האיש חדל לעשות זאת ב 8/2020 ונוצר חוב בחשבון הבת. האיש הסכים לאמור בחקירתו שצוטטה לעיל. הצדדים אינם חלוקים בעניין חשבון הבנק של הבת והאישה העידה כך: "ש. היתה לכם תקופה שעשיתם שימוש בחשבונה של הבת ? ת. נכון. ש. איך הייתם פועלים בחשבון הזה? ת. המשכורת שלי ושלו נכנסו לחשבון של הבת והתנהלנו בכל מה שקשור למשק הבית בחשבון של . ש. עד מתי המשיך א. להפקיד כספים לחשבון הזה? ת. נדמה לי אוגוסט או ספטמבר 2020. ש. מה היתה יתרת החוב בחשבון הזה ב- 5.4.21 ? ת. יתרת חוב 23,557 ₪. ש. השתמשתם גם בכרטיס שופרסל, מה היתה יתרת החוב בתאריך 5.4.21? ת. נראה לי 10 אלף ₪. לא זוכרת בדיוק." (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 3 ואילך) האישה צרפה לשאלות ההבהרה שנשלחו לאקטואר ביום 17.7.23 תדפיס של חשבון הבנק של הבת מיום 1.4.21 ממנו עולה כי יתרת החובה עמדה על סך של 23,557 ₪ וכן דף חיוב של כרטיס אשראי של חב' שופרסל ממנו עולה כי ביום 11.4.21 עמד גובה החוב על סך של 12,113 ₪. בני הזוג מסכימים כי עשו שימוש בחשבון הבנק של הבת ועל כן אני קובעת כי לבני הזוג חוב כלפי הבת בסך כולל של 35,670 ₪ כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מהיום הקובע 5.4.21 ועד ליום התשלום בפועל. החוב חל בחלקים שווים על כל אחד מבני הזוג. מאחר והבת היא בגירה שאינה צד להליך זה, לא ניתן במסגרת הליך זה לתת סעד לטובתה. טענת האישה כי על האיש להשיב מחצית מהמשכורות שלא הפקיד לחשבון הבנק של הבת החל מ- 8/2020 טענה זו נדחית. משקבעתי כי האיש עשה שימוש במשכורות אלו לשם כיסוי החובות המשותפים לאחר המועד הקבוע ופטרתי את האישה מהחזר מחצית החובות, אין מקום לטענה זו. הצדדים התגוררו יחד בתקופה זו בחודש 8/2020 ואילך ונשאו יחד בהוצאות אחזקת הבית בו התגוררו. האיש עשה שימוש בכספים אלו לצורך סילוק חובות משותפים. לא הוכח כי האיש עשה שימוש חריג בכספים אלו לצרכים פרטיים. ההליכים המשפטיים החלו רק ב- 7/2021, שלושה חודשים לאחר המועד הקובע, ולא הוכח כי האיש עשה שימוש בכספים לצורך תשלום לעורך דין טרם המועד הקובע. אשר על כן טענה זו נדחית. חובות האישה האישה נמצאת בהליך חדל"פ ובתשובה לשאלות הבהרה מיום 22.2.22 ציין האקטואר כי הוצגה בפניו אסמכתא לכך שחובותיה של האישה עומדים על סך של 271,475 ₪. עוד ציין האקטואר כי החוב נצבר בתקופת החיים המשותפים ועל הצדדים לחלוק בו בחלקים שווים "וכל תשלום עיתי/קיזוז/הנחה/תוספת שתהיה בחוב זה יחול על שני הצדדים בחלקים שווים." בשאלות הבהרה ששלח האיש לאקטואר ביום 27.2.22 טען כי אין לחייבו בהחזר מלוא מחצית החוב אלא רק במחצית החובות שהאישה תחזיר בפועל במסגרת הליך החדל"פ. טענה זו מתקבלת והיא עולה בקנה אחד עם חוות דעת האקטואר, שקבע שעל האיש לשאת במחצית כל תשלום שתבוצע בחוב זה. אשר על כן אני קובעת כי על האיש לשפות את האישה בכל סכום שבו נשאה בעבר ותישא בעתיד במסגרת הליך החדל"פ או בכל חוב שנוצר במהלך החיים המשותפים והאישה נשאה בו. חוב לעיריית * בתשובה לשאלות הבהרה מיום 22.2.22 קבע האקטואר כי הוצגה בפניו אסמכתא לחוב זה שנוצר במהלך החיים המשותפים ועל הצדדים לשאת בתשלום לכיסוי החוב בחלקים שווים. ביום 8.3.23 הודיע האיש כי נפלה טעות בחישוב. היטל הכבישים בסך של 390,000 ₪ הוטל על שלושת הנתבעים האחים יחד וחלקם של האיש והאישה עומד על שליש, דהיינו סך של 130,000 ₪. במסמך מיום 29.5.23 אותו המציאה האישה מעירית *, צוין כי נכון ליום 26.3.2023 קיימת יתרת חוב בגין היטל הסלילה בסך 396,374.23 ₪ וכי החוב חל על שלושת הנתבעים בחלקים שווים. מהמסמכים שהמציאה האישה מעיריית *, החוב הוא בגין היטל סלילה מיום 1.8.1995. הדיון בשאלה האם האישה חייבת מחצית מהחוב יתקיים במסגרת הדיון בתביעת האישה לסעד הצהרתי לגבי זכויותיה בבית. ככל וייקבע כי לאישה זכויות בבית יהיה עליה לשאת בחוב זה ביחס שייקבע, ככל וייקבע ואין לה כל זכות בבית הרי שהחוב אינו חל עליה. איזון משאבים: הצדדים אינם חלוקים באשר לאיזון המשאבים שנקבע על ידי האקטואר. בדיון מיום 1.12.22 הודיע האיש כי הוא מבקש לתת תוקף לחלופה השנייה. האישה לא טענה בעניין זה. אשר על כן ניתן תוקף של פסק דין לחלופה השנייה בחוות דעת האקטואר: על האיש לשלם לאישה לאיזון מידי של זכויות נזילות למועד חוות הדעת, הסך של 66,112 ₪ כשהם צמודים למדד מיום חוות הדעת ועד למועד התשלום שיחול בתוך 30 יום מהיום. ככל והאיש לא ישלם את הסכום בתוך 30 יום מהיום יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. הפסיקתות ייחתמו בנפרד. התביעה לפסק דין הצהרתי – תלה"מ 61712-02-23 והתביעה לסילוק יד תלה"מ 43598-07-21 עניינם של שני ההליכים מתמקד בבית המגורים (להלן: "הבית") בו גרו בני הזוג מאז שנת 1996-1997 ועד המועד הקבוע ועד היום, ברח' ** ב* הידוע כחלקה (חלק) גוש *** (להלן: "החלקה"). הבית מהווה את חלקו הדרומי של מבנה שבנוי בצד הצפוני של החלקה. המבנה (להלן: "המבנה") מורכב משתי יחידות דיור ובנוי על מחצית חלקה בגוש *** (להלן: "המגרש"). בחלק הצפוני מתגורר האח ב. עם משפחתו ובחלק הדרומי מתגוררים בני הזוג. בהתאם לנסח רישום המקרקעין הזכויות במגרש נרשמו ביום 24.12.1991 בחלקים שווים ע"ש האיש - הנתבע 1- א. נ. ושני אחיו: נ. נ וב. נ. לכל אחד משלושת האחים 1/3 מהזכויות במגרש. (נספח 1, עמ' 4 לתיק המוצגים של הנתבעים 1-3). האישה הגישה תביעה לסעד הצהרתי שיצהיר כי היא בעלת רבע מהזכויות במגרש והאחים הגישו כנגדה תביעה לפינוי וסילוק יד. ביום 8.12.2021 הגיש שמאי המקרקעין שמונה על ידי בית המשפט להעריך את שווי הדירה בה התגוררו הצדדים כפנויה (החלק בו התגוררו הצדדים) את חוות דעתו וקבע כי שוויו של הבית הוא 3,100,000 ₪. הצדדים ביקשו כי תוגש חוות דעת מתוקנת נוכח עליית מחירי הנדל"ן וביום 6.7.23 הוגשה חוות דעת מתוקנת מטעם השמאי בה קבע כי שווי הבית הוא שלושה מיליון שמונה מאות ועשרים אלף ₪. טענות האישה האישה טוענת לזכות קניינית בבית המגורים. לטענתה כבר במועד האירוסין הבטיח אביו של האיש כי מחצית הבית תהיה בבעלותה בעוד אביה שילם את עלות החתונה וכספי המתנות שולמו לבני הזוג. כשנישאו בני הזוג הבית היה במצב של שלד ללא טיח. בני הזוג התגוררו בבית הוריה ודודיה במשך 3 שנים ללא שנשאו בדמי שכירות. מכספים שחסכו בנו במשך 3 שנים את ביתם. יש לדחות את טענת אביו של האיש כי הוא שילם את עלות הבניה. במהלך נישואיהם נהגו הצדדים בשיתוף מלא לרבות חשבון בנק משותף, כספים שקיבלה האישה מהוריה היו משותפים, האישה נהגה להסדיר את החובות המשותפים, הגישה בקשה לשינויים בהיתר הבניה על הבית, דאגה לטופס 4 ולרישום הזכויות. דרישת האיש כי האישה תישא במחצית היטל סלילת הכביש, היטל המוטל על בעלים בקרקע, מהווה הודאת בעל דין כי לאישה מחצית מהזכויות בבית. האח ב. והאיש הודו כי על החלקה נבנו שני בתים המיועדים עבורם ועבור בני משפחותיהם וכי האח נ. עבר להתגורר בבית אותו קיבל מאביו ברחוב *, לבקשת אביהם אשר בנה את שני הבתים. לכן אין לנ. זכויות בבית ובמגרש וההוכחה לכך היא כי הבקשות והיתרי בניה והתשלומים בגינם לא נרשמו על שם נ.. הזכויות בבית הינם של האיש- א. בלבד ובמגרש הם חולקים בחלקים שווים עם ב., כאשר לנ. בפועל אין כל זכויות לא במגרש ולא בבנוי עליו. ב. העיד כי אין לו זכויות בבית של נ.. יש להורות כי לאישה זכויות קנייניות ברבע מהזכויות במגרש ולהורות על פירוק השיתוף בדרך של מכירה בשוק החופשי למרבה במחיר ולקבוע כי מכספי התמורה ישולמו תחילה חובות האישה בחדל"פ, ותשלום חלק הבעלים לרשות המקומית בגין היטל הסלילה. שיעור חובה של האישה בהיטל הסלילה ייקבע בהתאם לשיעור זכותה בבית. טענות האחים, האיש – א., נ. וב. המגרש נרכש בשנת 1991 על ידי אבי האחים מכספיו ומכספי האחים ונרשם בלשכת רישום מקרקעין ביום 24.12.91 על שמם בחלקים שווים (נסח טאבו, נספח א' סיכומים). האיש הכיר את האישה רק בשנת 1994 ובני הזוג נישאו בשנת 1995, כארבע שנים לאחר שנרכש המגרש. אין מחלוקת כי האישה התגוררה עם האיש בבית במשך כל נישואיהם ועל כן מגיע לה פיצוי כספי אך לא זכויות קנייניות. יש להורות על סילוק ידה של האישה מהנכס תוך מתן פיצוי כספי . השמאי קבע כי שווי הבית 3,820,000 ₪ ושווי השטח המשותף 7,640,000 ₪ מכאן כי חלקו של האיש (שליש) עומד על סך של 2,546,000 ₪. ככל ויקבע כי לאישה זכויות בנכס מבוקש כי דרך ביצוע הפירוק יהיה בדרך של סילוק ידה של האישה כנגד פיצוי כספי. דיון והכרעה השאלות העומדות להכרעה: מי הם בעלי הזכויות בבית ומה היקף וטיב זכותו של האיש. מה טיב זכויותיה של האישה, האם זכות של ברת רשות או זכות קניינית מכוח הלכת השיתוף הספציפי בגובה מחצית מזכויותיו של האיש בבית. לאחר שתיקבע מהות זכותה של האישה והיקפה ייקבע אופן פירוק השיתוף. אומר כבר כעת כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שהגישו, לאחר ששמעתי את הצדדים והעדים מטעמם והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי אני קובעת: לא עלה בידי האישה לסתור את רישום הזכויות אצל רשם המקרקעין. הזכויות במגרש שייכות בחלקים שווים לשלושת האחים: נ., ב. וא. – האיש. האיש והאח ב. חילקו ביניהם את החזקה והשימוש במגרש כך שכל אחד מהם מחזיק ועושה שימוש במחצית המגרש ובבית הבנוי עליו, בו הוא רואה את ביתו ורכושו. לאיש 1/3 מהזכויות במגרש כולו שמתמקדות, נוכח ההסכמות בין האחים, בבית בו הוא מתגורר המשתרע על מחצית המגרש. דהיינו לאיש זכויות בשיעור של 2/3 במחצית המגרש ובביתו הבנוי עליו (שליש מתוך המגרש כולו= 2/3 ממחצית המגרש). כך גם לאח ב. 2/3 מהזכויות במחצית המגרש ובביתו הבנוי עליו. מכוח הלכת השיתוף הספציפי לאישה זכויות קנייניות במחצית זכויותיו של האיש בבית, דהיינו 1/3 מהזכויות בבית המגורים ומחצית המגרש עליו הוא בנוי. לאח נ. 1/3 מהזכויות במגרש. נ. העניק זכות של בר רשות לאיש ולאשתו וכן לאח ב. ואשתו. כל אחד משני הזוגות, בהתאם להסכמות האחים והשימוש בפועל, עושה שימוש במחצית מזכויות האח נ., דהיינו ב 1/6 מזכויות נ. במגרש כולו ו- 1/3 מזכויות נ. במחצית המגרש עליו בנוי ביתם. האח נ. ביטל את הרשות שהעניק לאישה כשהגיש תביעה זו לסילוק יד. כשנכנסו בני הזוג לגור בבית הוא היה במצב מתקדם של בנייה ובני הזוג השקיעו בסיום הבנייה וכן השקיעו בבית במהלך שנות מגוריהם בו ועל כן האישה זכאית לפיצוי בגין השקעותיה נוכח ביטול הרישיון. האישה זכאית לפיצוי בגין מחצית מהשקעות בני הזוג רק בחלקו של נ. בבית (חלקו של נ. בבית הוא 1/3 מהבית ומחצית המגרש עליו הוא בנוי- 1/6 ממחצית המגרש) ועל כן גובה הפיצוי ייקבע באופן יחסי. מאחר והבית הוא חלק ממגרש שבו זכויות לצדדי ג' ומאחר וזכויות האישה מורכבות מזכות קניינית וזכות של ברת רשות, פירוק השיתוף בבית ייעשה בדרך של פיצוי כספי. להלן יפורטו נימוקי בעלי הזכויות במגרש, היקף וטיב זכויות האיש כאמור בהתאם לנסח רישום המקרקעין לשלושת האחים זכויות שוות במגרש וכל אחד מהם הוא הבעלים של 1/3 מהזכויות בו. האישה טוענת כי למרות ששליש מהזכויות במגרש רשומות על שם האח נ.- לנ. אין למעשה זכויות במגרש, שכן לא מימן את רכישתו, הוא אינו גר בו ואינו נוהג בו מנהג בעלים. רישום הזכויות אצל רשם המקרקעין הוא ראיה חותכת לתוכן ולאמיתות הרישום, ואכן סעיף 125 לחוק המקרקעין - התשכ"ט 1969 קובע כדלקמן: "(א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) התשכ"ט 1969..." על הטוען כי הרישום אינו משקף את מצב הזכויות האמתי מוטל הנטל להוכיח זאת. האישה העידה כי: "ש. מי היה אמור להיות הבעלים הרשום של הבית? ת. א. ואני. ש. על סמך מה את אומרת את זה? ת. על סמך מה שהובטח לאבא שלי ביום האירוסין. הובטח שהבית שבו אנו גרים עד עצם היום הזה הוא בית של א. ושלי וזה מה שהובטח". (עמ' 9 לפרוטוקול שורה 13 ואילך). עוד העידה: "ש. מה ידוע לך על מי שהגיש את התוכניות לבניית הבית שב. גר? ת. א. וב.. ש. מכירה את ר.א.? ת. ר. הוא קונסטרוקטור של הבתים שלנו, של הבית שלנו גם, הוא קרוב משפחה שלהם. ש. מתי נפגשת איתו בקשר לבית הזה? ת. אני וא. הלכנו אליו למשרד כי היינו צריכים להגיש תוכנית שינוי. לא כזה הבנתי אז, זה היה סמוך מאוד אחרי שהתחתנו. ניגשנו אל רחמים עם התוכניות ומתי שהגשנו את התוכניות הוא כבר היה יודע שלנ. אין חלק בבית הזה כי סוכם שכל אחד מהילדים יקבל בית. הוא בחר בבית שהוא גר היום ובזה הוא וויתר על הבית שאנחנו גרים. הוא מקורב מאוד למשפחה, ידע זאת ומחק את השם של נ. ורשם את א.. יש לי גרמושקה". (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 5 ואילך). וכן: "ש. התבקשת ע"י א. לטפל בנושא טופס 4 ורישום הזכויות. באיזה הקשר עלה הנושא של נ.? ת. זה עלה בהקשר שכל פעם שרצינו לסדר טופס 4, כל הזמן א. אמר שאין בעיה וככה סוכם עם נ. והוא יצא. אמרתי תוך כדי שיחות ושאלתי אם ייעשה בעיות ואמר שלא יעשה בעיות סיכמנו את זה ביחד והוא ייצא. סמכתי על המילה שלהם. (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 2 ואילך). בחקירה הנגדית העידה התובעת: "ש. נרשמו הזכויות על שם נ., איל וב. שווה בשווה. הכרת אותם ב- 91? מתי הכרת את א.? ת. 9 חודשים לפני החתונה. ש. זאת אומרת שהכרת את א. כמעט 3 שנים, כאשר השטח כבר היה בבעלותו בטאבו. איך אתה יכולה לטעון שהחצי מהבית שלך וכל הדברים האלה? ת. כי בהתחלה לא ידעו למי זה שייך ורשמו בינתיים על שלושת האחים. אני וא. עוד לא הכרנו. ב. ונ. עוד לא התחתנו. מה שקרה שמתי שנ. התחתן, שאלו את אשתו איפה תרצה לגור. אצלם ככה נהוג שכל אחד מקבל בית לעצמו. נ. בסופו של יום לא רצה את הבית, ברגע שלא רצתה את הבית ב* נ. וויתר על הזכויות. הוא ידע שברגע שהוא בוחר את הבית איפה שהוא גר היום הוא מוותר, אבא של א. לא ייתן לילד אחד 2 בתים. לכל ילד נתן בית. ש. איפה הסכם? ת. אין הסכם אבל יש אמון בין אנשים. ש. מסכימה ומאשרת שכשנרשם הטאבו ב- 91 לא היית בקשר עם המשפחה? ת. אח שלו היה ידיד של המשפחה. ככה הכרנו. ש. למה לא טרחת להעביר את הזכויות בטאבו 30 שנה? ת. בגלל שהיתה בעיה של חריגת בנייה. זה לא שלא דאגתי, פניתי למקומות, פניתי לאדריכל ** ורציתי לסיים את הדבר הזה כדי שנחיה סוף סוף עם טופס 4 , היינו צריכים להגיש תוכניות, הלכתי ל* ובסוף לא יצא מזה משהו. כן עבדתי, פעלתי לסגור את החובות. ש. 30 שנה אתם נשואים ובחיים לא ביקשת מא. לרשום את הזכויות שלך בטאבו. למה? ת. אם הייתי יודעת הייתי עושה את זה. לא ידעתי. ש. יכול להיות שלא היית יכולה לעשות העברה בטאבו כי כבר רשומים 3 אחים ונ. לא היה מוותר על החלק שלו? ת. הוא ידע שזה מה שסוכם. אני לא הלכתי לטאבו מסיבה אחת פשוטה, אני לא עובדת בחוק והבנתי שטופס 4 קשור לטאבו והכל. הבנתי שאין לי אפשרות לטופס 4 וזה נשאר תקוע בגלל זה". (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 26 ואילך). האישה מוסיפה ומבססת את טענתה על המסמכים הבאים: על המגרש בנוי מבנה דו משפחתי ובו שני בתים בלבד. מאז נבנה המבנה, במשך עשרות שנים, מתגוררים בו האיש והאישה והאח ב. ואשתו בלבד. האח נ. מתגורר בנכס אחר שנרכש על ידי אביהם של האחים. היתר בניה על שם האיש והאח ב. הוצא בשנת 1992 לבניית 2 קוטג'ים צמודים, האח נ. אינו נזכר בהיתר הבניה. (נספח 1, תיק מוצגי האישה). ביום 23.2.92 קיבלו ב. והאיש בלבד הודעה מעירית * על הפקעה משטח החלקה, ההודעה אינה מופנית לאח נ. (נספח 2 תיק מוצגי האישה). התכתבויות עם הוועדה לתכנון ובניה בנוגע לשינוים בהיתר הבניה, אגרת בנייה וביוב, דרישה לתשלום היטל השבחה מופנות לאיש ולאח ב. בלבד, ושמו של נ. אינו נזכר (נספחים 3-6 למוצגי האישה). מנגד טוענים הנתבעים כי האח נ. מעולם לא ויתר על זכויות הבעלות בנכס. הנתבע, נ., העיד כי הנכס רשום על שמו והוא בבעלותו. כשנשאל איך נרכש השטח השיב כי "אנחנו נותנים לאבא את הכסף שאנו מרוויחים ואבא מנהל את העניינים. הוא ליווה את הקניה. אנחנו בסך הכל סומכים על אבא." (עמ' 28 לפרוטוקול שורה 1 ואילך). עוד העיד שהמשפחה מתנהלת כקיבוץ: "בלי שום קשר אם אני נשוי עכשיו והאחים מתחתנים והם צריכים קצת כסף אני עוזר לו. נותן כסף לאבא. אם אני יכול להגיד לך שא. גר בבית הזה ושיכולנו לעזור לו הייתי עוזר. ככה אנחנו חיים. אני לא יכול לזכור מאיזה נקודת זמן העברתי את הכסף. אנחנו גרים בקיבוץ." (עמ' 29 לפרוטוקול שורה 27 ואילך). כשנשאל אודות מעורבותו בבניית המבנה השיב: "ש. מה הייתה המעורבות שלך בבניית הבתים ברח' **? בתהליך הבניה ת. אבא זה שמושך בחוטים. בכל כסף שיכלתי לתת לאבא הייתי נותן. ש. הגשת את התוכניות לבניה על המבנה ברח' ***? ת. ברור. אני רשום שם. ברור שאני חתום על תוכניות. ש. אני מציג לך תוכנית של הבניה. בנו את הבית לפי תוכנית? ת. זה דבר שהיה מזמן. איפה שהיה צריך לחתום חתמתי. חתמתי בטאבו. ש. זה נכון כפי שאחיך ב. שהבתים ברח' ** נבנו עבור ב. וא.? ת. אתה מדבר על שנת 91. בת – 91 לא ידענו עם מי אנחנו מתחתנים ומה יהיה. הבניה התחילה בשנת 91 והמשיכה עד שנת 94 95. ש. שבכל התוכניות שהוגשו לגבי הבתים שמתגוררים א. ואשתו וב. אתה לא חתום על כלום. כל הבקשות הוגשם בשם ב. וא.? ת. אני לא זוכר. אמרו לי לחתום חתמתי. אבא היה מלווה את הכל." (עמ' 30 לפרוטוקול שורה 3 ואילך). האח ב. נ., המתגורר במבנה, העיד בחקירה ראשית: ש. תספר לביהמ"ש מה אתה יודע על הבית הזה, איך נרכש, איך הועברו הזכויות? ת. יש לי משקל גדול מאוד כי אני גר עם א. באותו בניין. אני בקיא קצת יותר בפרטים, גם עברתי גירושין אצל כב' השופט . בשנת 91 אבא שלי רשם את המגרש על שם 3 הילדים שלו. הוא רכש את המגרש גם מהכסף שלי, של נ. וא.. הוא רשם את המגרש על 3 האחים האלה. לא ידע מי הולך לגור שם ומה שקרה, אחרי שהוא רשם את המגרש בשנת 91, התחתנתי ב- 94 וא. ב- 95, הרבה אחרי שהוא קנה את המגרש. מה שקרה זה הכל מתחיל ונגמר באבא שלי. הרבה מאוד כסף אבא שלי יחד איתנו השקיע במגרש ובבתים האלה. מה שקרה שנ. התחתן לפני כולם והיתה דירה ב** שאבא שלי בזמנו בנה, הוא אמר לו לעבור לשם ואח"כ הוא בנה לי ולא. 2 בתים. כשהוא בנה את הבתים האלה, בשנת 96 כשנכנסתי לבית, הבית היה כבר כמעט גמור. רוב הכסף שהושקע היה של אבא שלי ומה שקרה שהכל התחיל מאבא שלי. יש הרבה מאוד דברים, כמו שאני שילמתי על החשמל במשך כל השנים האלה. עד היום אני משלם את החשמל. יש כרטיס אישי שלי ששילמתי את החשמל במשך כל השנים האלה. מימנתי הרבה מאוד כסף עם אבא עבור הבית הזה שא. מתגורר שם". (עמ' 16 לפרוטוקול, שורה 10 ואילך). אביהם של הנתבעים, י.נ., העיד בחקירה ראשית: "ש. באיזה שנה קנית את השטח? ת. כתוב הכל. כמה שזכור לי בשנת 91 קניתי את זה. ש. מתי העברת את זה בטאבו? ת. ב- 24.12.91 העברתי את הזכויות לילדים. ש. מי בנה את הבית? ת. אני . ש. מאיזה כספים? ת. חלק שלי. הרוב למעשה שלי. חלק של נ., חלק של ב., א. קיבל פיצויים ונתן אותם. הרוב שלי. ש. כשקנית ובנית את הבית והעברת את הזכויות, הכרת את א.? ת. לא". (עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 20 ואילך). האיש, א. העיד: "ת. אבא שלי בנה יחידה אחת שבנויה משני חלקים. אבל זה יחידה אחת. הוא לא ידע מי יהיה שם, אם אני, אם ב.. מי שמתחתן מקבל בית. ש. שיהיה שלו? ת. לא יהיה שלו, נכנס לבית. זה לא קשור מי יהיה בטאבו בכלל. אחי יכול להיות בבית של אחי. אם אני ארצה לגור לבית של אחי אני יכול, גם אם אחי גר שם. ש. אביך רצה לבנות לכל אחד בית, אבל כשקנו את המגרש לא ידעו מה הולכים לעשות אבל כשהתחילו את הבנייה ב- 92 אחיך נ. העיד שמ- 91 גר בבית ב*, כלומר כבר היה לו בית.זאת אומרת שהיה ברור שהבתים האלה נבנים עבורך ועבור ב.? ת. לא בהכרח. ש. היו שני בתים. ת. נ. למשל היה בית של אחי הרביעי י. שהוא נכנס לגור שם כי בדיוק התחתן. אנחנו כשהתחתנו ב- 95 היה בית, גרנו אצל ההורים שלה בבית שלה, אחי שנה שנתיים היא פחדה שאבא שלי ישכיר את הבית הגמור ואז נכנסנו לשם. נכנסנו בכוח כדי שאבא שלי לא ישכיר את הבית." (עמ' 33 לפרוטוקול שורה 21 ואילך) וכן העיד: ש. אני אומר לך שלא העברת את הזכויות בבית על שם א. בגלל שהיו חובות על המקרקעין ולכן אי אפשר להעביר זכויות, מה אתה אומר? ת. בשביל להעביר משהו בטאבו, רק לפני שנה שנתיים נתנו לנו עיקול מהעירייה שאי אפשר. עד לפני כן היה אפשר אבל לא הייתי עושה את זה. ש. למה לא? ת. כי את הגירושין שלנו ב- 2005 רציתי, ב- 2008 רציתי וב- 2019 רציתי. ב- 2008 פתחתי תיק ברבנות. ש. נכון שאמרת לה שאין בעיה עם נ., שנ. יודע שלא מגיע לו כלום בבית ויחתום על כל מסמך שיידרש? ת. אמרתי לה בפירוש שהבית שלי, נ. וב. ואם נתגרש היא תצא מהבית ולא יכולה להישאר. היא יודעת. עשרות פעמים אמרתי לה את זה במהלך כל החיים. כל פעם שאמרתי לה שנתגרש וזה מה שיהיה כי זה על שלושת האחים ולא יכולה לעשות עם זה כלום. בגלל שאנחנו 3 אחים במגרש אמרתי לה שתצטרך לצאת מהבית. הכל על אבא שלנו. (עמ' 39 לפרוטוקול שורה 1 ואילך). בבע"מ 1270/12 פלונית נ. פלוני (ניתן ביום 6.9.2023- פורסם במאגרים) קבעה כב' השופטת וילנר כי דרישת הכתב בעינה עומדת גם ביחסים בין בני זוג, קל וחומר בענייננו, בו המדובר ביחסים שבין גיסים ואחיהם ואשתו. "27. כמבואר לעיל, סעיף 8 לחוק המקרקעין קובע כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב", ומשמעותו כי ללא מסמך כאמור, אין לעסקה תוקף משפטי. אמנם, בעניין קלמר נפסק כי במקרים "מיוחדים ויוצאי דופן", עשויה לקום "זעקת הגינות", שתצדיק ליתן תוקף משפטי לעסקה במקרקעין למרות היעדר מסמך כתוב שמעגן אותה. ואולם, לנוכח הוראתו המפורשת של סעיף 8 לחוק המקרקעין, אין להכיר בקיומה של "זעקת הגינות" כאמור אלא במקרים נדירים שבנדירים, שבהם קיימת הסתמכות משמעותית ביותר על ההסכמה שבעל-פה; והצד שמתנער ממנה נוהג בחוסר תום לב קיצוני; כך שעקרונות ההגינות והצדק 'זועקים', כי לא ניתן להשלים עם תוצאה של התנערות מהעסקה (וראו בעניין זה, למשל, את אזהרת השופט א' רובינשטיין בעניין שם טוב מפני "המדרון החלקלק בעניין דרישת הכתב" שסופו "עשיית דבריו של המחוקק פלסתר" (פס' א'); וכן ראו: ע"א 6766/11 חג'אזי נ' חגאזי, פס' 15 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל [פורסם בנבו] (23.6.2013)). ....... עינינו הרואות, המקרים הבודדים שבהם הכיר בית משפט זה בקיומה של "זעקת הגינות", עסקו בחוסר תום לב קיצוני של הצד המתנער מהעסקה, ועל הסתמכות משמעותית ביותר של הצד שכנגד. מהעדויות מצטיירת תמונה של משפחה שאכן התנהלה "כמו קיבוץ", כדברי האח נ., שבה ארבעת האחים ואביהם מתנהלים במעין קופה משותפת ממנה הם רוכשים קרקעות, בונים בתים ודואגים שלכל אחד מהאחים יהיה בית מגורים. ייתכן ואחד מהאחים יתגורר שנים רבות וארוכות בבית שאינו רשום על שמו ושאחיו יתגוררו בבית הרשום על שמו. אך אין בהסכמות אלו בכדי להוביל למסקנה שהאח נ. ויתר על זכויותיו בנכס. המגרש נשוא ההליך הוא מקרקעין מוסדרים שקיים לגביהם רישום בלשכת רישום המקרקעין, רישום המהווה ראיה חותכת לתוכנו. לא עלה בידי האישה להרים את הנטל הכבד ולהוכיח כי למרות הרישום לאח נ. אין זכויות קנייניות במגרש. גם העובדה שהאח נ. אינו גר במגרש, מאפשר מזה שנים רבות לשני אחיו להשתמש במגרש באופן מלא מבלי לדרוש דמי שכירות אינה מובילה למסקנה כי ויתר על זכויותיו בו. האישה לא הוכיחה כי הובטח לה שהאח נ. יוותר על זכויותיו לטובת האיש ולטובתה. ולא עלה בידי האישה להוכיח כי מדובר באחד מאותם מקרים נדירים בהם יש להכיר בקיומה של "זעקת ההגינות". אשר על כן טענתה נדחית. המגרש רשום בחלקים שווים על שם שלושת הנתבעים, האיש- א., ב. ונ.. זכויותיו של האיש א. מורכבות איפה מזכויות בעלות ב 1/3 מהמגרש וזכויות של בר רשות במחצית זכויותיו של האח נ., דהיינו ב1/6 מהמגרש. כך גם זכויותיו של האח ב. במגרש. זכויותיה של האישה במגרש בסיכומיה טוענת האישה למחצית מזכויותיו של האיש במגרש מכוח הלכת השיתוף הספציפי (סעיף 6 לסיכומים). זכויותיה של האישה במגרש מורכבות אם כן משני סוגים של זכויות. אין מחלוקת שהאישה ברת רשות במחצית זכויותיו של נ. במגרש, שכן היא מתגוררת בו מאז נישאה לאיש, בידיעתו וברשותו של נ. ומבלי לשמש דמי שימוש בעבור המגורים. האם לאישה מחצית מזכויות הבעלות של האיש במגרש מכוח הלכת השיתוף הספציפי בעמ"ש 30266-12-18 ב' נ. ב' (ניתן ביום 20.4.2019 – לא פורסם) קבע כב' השופט סילמן: "30. בצד הוראות חוק יחסי ממון ניתן ליצור דואליות נורמטיבית של שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי (הלכת "אבו רומי" - רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 1) בייחוד משמדובר ב"יהלום השיתוף" – דירת מגורים, ובהתחשב באורך חיי הנישואין. 31. כידוע, במקרה של בני זוג אשר חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג -1973, גם אם מדובר בנכס חיצוני, ניתן להוכיח לגביו כוונת שיתוף ספציפית מכוח הדין הכללי. 32. השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בנכס היא שאלה שבעובדה (ראו בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] מיום 18.4.2007 וכן בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו] מיום 7.1.2010). יש לבחון הנסיבות בכל מקרה לגופו ולתור אחר "דבר מה נוסף". בפרט יש לבחון אומד דעת בני הזוג, כוונתם, ציפייתם הלגיטימית, ההסכמות ביניהם ונסיבות החיים ביחס לנכס הספציפי (ראו ע"א 70/10 מרים בן גיאת נ' הכשרת הישוב ביטוח בע"מ [פורסם בנבו] מיום 11.8.2011). בפס"ד גיאת נקבע כי בכל הנוגע לדירת מגורים הופחת רף הנטל ביחס לדירת מגורים ובבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] מיום 26.12.2012, נקבע כי ניתן להסתפק בהבטחות, מצגים אקטיביים והסתמכות. המגרש נרכש בשנת 1991 ונרשם על שם שלושת האחים ביום 24.12.1991, דהיינו, למעלה מארבע שנים טרם נישואי הצדדים ביום 5.3.1995. אביהם של הנתבעים העיד כי החל בבניית המבנה בשנת 1992, ואכן האישה הציגה היתר בנייה משנת 1992 כנספח 1 לתיק המוצגים מטעמה. הצדדים מסכימים שהבית היה בנוי בחלקו עת נישאו הצדדים. האישה טוענת כי היה במצב של שלד, ערום מהכל. (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 7 ואילך) והיא טוענת כי הבנייה הושלמה "מהכספים המשותפים ואבא שלי גם עזר בתקופה הזאת." (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 29 ואילך). האח ב. העיד כי אביהם של האחים בנה לו ולאיש א. מבנה הכולל 2 יחידות דיור: "כשהוא בנה את הבתים האלה, בשנת 96 כשנכנסתי לבית, הבית היה כבר כמעט גמור רוב הכסף שהושקע היה של אבא שלי ומה שקרה שהכל התחיל מאבא שלי." (עמ' 16 לפרוטוקול שורה 18 ואילך). כן העיד כי גם בני הזוג נכנסו לביתם בשנת- 96-97. (עמ' 17 לפרוטוקול שורה 1 ואילך). וכן העיד: "ש. הכסף ששימש לבניית הבתים היה כספכם או של אבא? ת. גם שלנו וגם של אבא. ש. מפנה לסעיף 48 בכתב ההגנה שלך, למה כתבת שזה נבנה מכספכם האישי בלבד? ת. גם אנחנו וגם אבא. ש. כשאתה אומר שהדירה היתה קיימת לפני הנישואין, מה הכוונה? במצב שלד? ת. לא שלד. במצב שהבית הזה היה צריך להשלים אותו עם כל הדברים שהיו בתוך הבית. מחוץ לבית היה מוכן." (עמ' 20 לפרוטוקול שורה 14 ואילך). האב, י. העיד אף הוא שאמנם רוב הכספים לבניית המבנה היו שלו אך: "חלק של נ., חלק של ב., א. קיבל פיצויים ונתן אותם. הרוב שלי." (עמ' 21 לפרוטוקול שורה 27 ואילך). עוד טען כי מצבו של הבית כאשר בני הזוג נישאו היה: "אולי 80 אחוז 90 אחוז היה בנוי. אולי נשארו דברים קטנים." (עמ' 23 לפרוטוקול שורה 8). הצדדים מסכימים אם כן שבעת שנישאו בני הזוג הבית לא היה בנוי באופן מלא, אך הם חלוקים אודות מידת ההשקעה שהיה צריך להשקיע לצורך סיום הבניה. הצדדים גם מסכימים שבמהלך חיי הנישואים בני הזוג המשיכו והשקיעו בבית. האיש העיד כי "במהלך השנים האלה כל הזמן בן אדם עושה דשא, חשמל, שער." (עמ' 36 לפרוטוקול שורה 28) הצדדים מסכימים שבניית הבית נעשתה גם מכספו של האיש, אם כי חלוקים בעניין גובה ההשקעה של בני הזוג בבית בתקופת החיים המשותפים. הכרעה בשאלת גובה ההשקעה תינתן בהמשך. בשלב זה ולצורך הכרעה בשאלת קיומו של שיתוף ספציפי אין צורך להכריע בגובה השקעת בני הזוג בסיום בניית הבית, די בכך שבני הזוג השקיעו בסיום בניית הבית והתאמתו למגוריהם במהלך החיים המשותפים. האישה הייתה מעורבת בהליך הסדרת הזכויות בבית, בהגשת בקשה לשינויים ביתר הבנייה של הבית בשנת 1996 (צורף כנספח א' לסיכומי האישה), האיש נתן לאישה ייפוי כוח נוטריוני לצורך הסדרת טופס 4 ורישום הזכויות (מוצג 23 למוצגי האישה). האיש העיד כי בני הזוג התנהלו כיחידה כלכלית אחת ולפי דבריו אף גרוע מזה: "ש. האם נכון לומר שבינך לבין א. במהלך שנות הנישואין הכל היה בשיתוף? מכונית השתמשתם, אם אבא שלה שלח כסף הכל היה בשיתוף, נכון? ת. זה יותר גרוע. כל הכסף היה אצלה. שקל אחד לא ראיתי. בשביל לנסוע לעבודה הייתי צריך ממנה 30 ₪. היא היתה שולטת על הכל. ש. הבנתי שאבא שלך שלט? ת. מבחינת כספים כל הכסף שלי הוזרם אליה. בחשבון שלה הכל היה. החשבון של הילדה זה החשבון שלה. " (עמ' 37 לפרוטוקול שורה 18 ואילך) אין מחלוקת שבני הזוג התגוררו בבית משנת 1996-1997 ועדיין מתגוררים בו, כלומר שעד למועד האיזון 5.4.2021 התגוררו בו יחדיו במשך כ- 24 שנים, במהלכם נולדו לבני הזוג 5 ילדים. בית זה היה בית המגורים היחיד של בני הזוג, "יהלום השיתוף". השקעות בני הזוג בבית, הן בטרם נכנסו לגור בו והן במהלך חיי הנישואין, מעורבותה של האישה בתהליך הבנייה והסדרת טופס 4 והרישוי, וניהול חיים כלכליים משותפים במהלך החיים המשותפים מהווים "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף ספציפי. במכלול הנסיבות אני קובעת כי האישה הוכיחה כוונת שיתוף ספציפי לגבי הבית בו התגוררה עם האיש ואני קובעת כי לאישה מחצית מזכויות הקניין של האיש בבית. זכויות האישה כברת רשות כבר קבעתי כי האח נ. העניק לאישה ולאיש זכות של בר רשות במחצית זכויותיו במגרש. לאח ב. ואשתו העניק זכות של בר רשות במחצית האחרת של זכויותיו. ביום 20.7.21 עת הגיש האח נ. את תביעת הפינוי גילה דעתו כי הוא מבקש לבטל את הרשות שהעניק לאישה. מה המשמעות של ביטול זכות זו? בעמ"ש (חי') 52947-12-15 ח.י.א נ' מ.א.ג (ניתן ביום 2.8.2016- פורסם במאגרים) קבע כב' השופט ג'יוסי בעניין מוסד הרישיון במקרקעין: "...מוסד הרישיון במקרקעין מבוסס על תורת ההשתק שפותחה בדיני היושר האנגליים ונקלטה במשפט הישראלי באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל. השתק זה נועד על מנת למנוע מבעל זכות במקרקעין לחזור בו מן ההרשאה שנתן לאחר לשימוש במקרקעין, אם המורשה הסתמך על ההרשאה בתום לב ובאופן סביר ושינה את מצבו לרעה על ידי השקעות שהשקיע במקרקעין, מתוך ציפייה שיוכל להמשיך להשתמש בהם כל עוד הוא מעוניין בכך...יחד עם זאת, נפסק כי נוכח שיקולי הצדק שביסוד תורת ההשתק, היא תופעל בגמישות, תוך שלבית המשפט ניתן שיקול דעת בקביעת הסעדים הנובעים ממנה, אם מתן רשות שימוש במקרקעין ללא הגבלה ואם פיצויים. אמנם, סעיף 160 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") ניתק את דיני המקרקעין מדיני היושר האנגליים, וסעיף 161 לחוק המקרקעין, קבע כי מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין, אלא על פי חוק. אולם הפסיקה המשיכה להכיר במוסד הרישיון במקרקעין וקבעה כי כיום ניתן לעגן את תורת ההשתק בחובת תום הלב שנקבעה בחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973..." . ובעמ"ש (חי') 4194-10-17‏ ‏ ע' ח' נ' ר' ח'‏ (8.1.2019) (סעיף 32 לפסק הדין) קבע כב' השופט ג'יוסי כך בעניין שיעור הפיצוי: "אלא שפסיקת בית המשפט העליון מהעת האחרונה ב-בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (10.5.2017)) תחמה את שיעור הפיצוי בגין ביטול רישיון (רישיון הניתן לביטול) לכדי שווי השקעת בר הרשות בנכס ובהשבחתו בלבד. בהקשר זה הפנה בית המשפט העליון , כב' השופט נ. סולברג, לע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות הנ"ל. עוד נקבע, כי על בית משפט לבחון על בסיס ראיות מוצקות את שיעור ההשקעות שהשקיע בר הרשות בנכס ולאחר מכן לבחון על בסיס אותן ראיות את שיעור הפיצויים הראוי, או יותר נכון לומר, ההחזר הראוי הנגזר משיעור ההשקעות בנכס, על בסיס שיקולי צדק." ע"א 463/79 חנא פרח ג'בראן נ' סימון ג'בראן , פ"ד לו (4) 403 עוסק במקרה בו אח בנה בית על מקרקעין השייכים לאחיו, בידיעתו ובהסכמתו של אחיו. לאחר 15 שנים בהן התגורר בבית פרץ סכסוך בין האחים ובעל המקרקעין ביטל את הרשות שהעניק לאחיו והגיש תביעה לסילוק יד. בית המשפט העליון קבע שהבניה שבנה האח על מקרקעי אחיו, למרות שהייתה ברשות ובהסכמה, אינה מקנה לו זכויות קנייניות בקרקע ועל כן הורה על פינוי בר הרשות, אך מנגד, זכאי בר הרשות לפיצוי בגין השקעתו בבניית הבית והפינוי יהיה בכפוף לפיצוי. וכך קבע בעמ' 408 לפסק הדין: "אלא ששוב אין אנו מצויים כיום במצב, שתמיד ניתן לסלק בעל רשות שמשתמש במקרקעין ברישיון, גם אם נתן תמורה או הקים מבנים על דעת בעל הקרקע או מסיבות דומות (ע"א 87/62 [2], בעמ' 2905וראה גם: errington v. Errington and another[8] (1952)). רישיון רישיון ונסיבותיו, וכך גם התוצאות: ואין דומה מי שבנה בהרשאה והסכמה מפורשות לכתחילה - תוך ידיעת הבעל כי מה שנבנה משביח רכושו ומעשירו לבין סבילות בדיעבד של מצב, שנוצר לאחר הבנייה. וכך גם לעניין ביטול הרשות, שגם היא תלויה, ממהות הרשות, בנסיבות ובמטרות למענה ניתנה. כאשר מקבל הרשות משקיע מהונו להקמת מבני קבע על דעת בעל הקרקע והסכמתו, מונעים בעדו דיני היושר לבטל את הרשות בלא כלום וככל העולה על לבו. בע"א 346/62 [3], בעמ ' 710נאמר.....: ובהמשך בעמ' 409: .8מאז נפסק ע"א 87/62 [2] הנ"ל נתגבשה ההלכה, כי כאשר אדם נותן לזולתו רשות שימוש בנכסו לזמן בלתי מוגבל ותוך ידיעה והסכמה, כי הלה ישפר הנכס או יוסיף בנייה, הרי אם כעבור זמן הוא מבטל הרשות, מחייב הצדק, כי בר הרשות יפוצה על הוצאותיו והשקעותיו, משום שהנכס על ההוספות וההשבחה יעבור לנותן הרשות (ע"א 92/69 [5], בעמ' 200; ובעקבותיו ע"א 234/70 [6]). קל וחומר במקרה כמו שלפנינו, כאשר הרשות ניתנה לכתחילה, על-מנת שיקים המשיב על חלק הקרקע את הדירה, וזו הוקמה אמנם מכספו של המשיב אך תוך שיתוף פעולה מלא של המערער. זו הפכה דירת מגוריו לו ולבני משפחתו, ובמשך כחמש עשרה שנים, עד לביטול הרשות בשנת 19, כנראה גם המערער ראה הדבר כטבעי בגדר יחסים וקרבת משפחה. בנסיבות כאלה לא הפך המשיב מסיג גבול עם ביטול הרשות הפורמאלית, ואין המערער חופשי לסלק ידו של המשיב בלא כלום. המשיב זכאי לפיצוי מלא על השקעותיו ביצירת הדירה (ע"א 32/77 [1]) ובתנאים דהאידנא חייב הפיצוי להיות בגובה הערך הנוכחי של ההשקעות (ע"א 5/76 [7], בעמ' 134). מקובלת עלי גישת כבוד השופטת בן-פורת, כפי שבוטאה באסמכתא אחרונה זו (בעמ' 135), כי אין מקום להפחית מהפיצוי, בגין השימוש שעשה המשיב במשך השנים בדירה. .9שאלת הערכת הפיצוי לא עלתה כלל לדיון בערכאה הראשונה, מחמת התוצאה השונה אליה הגיעה. אך מהראיות ניתן ללמוד, כי שני בעלי הדין לא רק כי לא שמרו על החשבונות של עלות הבנייה של שתי הדירות שנבנו במשותף, אלא אף לא ערכו חשבונות כאלה כלל. אני ממילא סבור, שמאחר שהאינדקס הכללי לא התקדם באופן סימטרי עם עלות הבנייה, ובהתחשב בעובדה, כי המדובר בדירת מגורין, דעתי היא, כי הפיצוי, לו זכאי המשיב, צריך להיות כשוויה של הדירה בעת פינויה על-ידי המשיב. ועניין זה אין להשאיר להסכמה בין בעלי הדין, אלא הוא חייב להיעשות בגדר הדיונים." בפרשת ג'בראן קבע איפה בית המשפט העליון כי: בעל המקרקעין המעניק רישיון במקרקעין אינו רשאי "לבטל את הרשות בלא כלום וככל העולה על לבו". בר הרשות זכאי לפיצוי מלא על השקעותיו, יש לחשב את הפיצוי בהתאם לערך הנוכחי של ההשקעות, גם אם בעלי הדין לא שמרו חשבוניות ולא ערכו חשבונות אין הדבר פוגע בזכותו של בר הרשות לקבל פיצוי כשווי ההשקעות. וכן קבע כי גובה הפיצוי ייקבע על ידי בית המשפט במסגרת הדיונים. עוד קבע כי בעל הרשות אינו הופך ל"מסיג גבול עם ביטול הרשות הפורמאלית, ואין המערער חופשי לסלק ידו של המשיב בלא כלום" ואין לקזז מהפיצוי את שווי השימוש שעשה בר הרשות בדירה. בבע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 10.5.2017 פורסם במאגרים) חידד כב' השופט סולברג את ההלכה: "הלכה היא, כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטל הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכח שיקולי צדק" (ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות מדינת ישראל (21.3.2007)". וכן קבע: "שעה שנקבע כי רשות היא הדירה ומבוטלת, וכי יש לפסוק פיצויים בגין ביטולה – ואף אם קביעות אלו התבססו על שיקולי צדק – או אז יש לילך בדרך שהתוותה הפסיקה ולקבוע פיצוי אך בשווי השקעת ברי-הרשות בנכס ובהשבחתו." האישה זכאית אם כן לפיצוי בגובה שווי השקעתה בחלקו של האח נ. במגרש. כפי שפורט לעיל הצדדים מסכימים שהבית לא היה גמור במלואו עת נישאו הצדדים והיה צורך להשלים את הבניה, אך חלוקים בשאלת היקף ההשקעה והמקור הכספי. האישה טוענת כי עת נישאו היה הבית במצב של שלד עם טיח. לטענתה במשך 3 השנים הראשונות לנישואים התגוררו בבית הוריה ללא תשלום דמי שכירות, שערכם הוא 3,200 ₪, החיסכון הגיע לכדי 115,000 ₪ שהושקעו כולם בבנייה. עוד היא טוענת כי גם לאחר שעברו להתגורר בבית המשיכו לקבל את דמי השכירות מבית הוריה ודודיה בסך של 2,450 ₪ לחודש במשך 13 שנים וכך חסכו סך נוסף של 400,000 ₪ ששימשו להשלמת הבניה (צרפה מספר הסכמי שכירות לשנים 2007, 2003, לדירה ברחוב *** ב* מהם עולה כי היא זו שקיבלה את דמי השכירות – נספח 18 לתיק המוצגים של האישה) כן היא טוענת שאביה העביר לה כספים (צרפה דוגמאות להעברת כספים בסך של 44,000 ₪- נספח 19 לתיק המוצגים של האישה) סך של 34,900 ₪ כמימון החתונה בעוד שכספי המתנות נשארו בידי בני הזוג (נספח 11 לתיק המוצגים של האישה). האישה אף צרפה אסמכתאות לתשלומים עבור השקעות בבית בסך של כ – 44,000 ₪. האישה צרפה אסמכתאות לרכישת מוצרי שיש, מוצרים לאמבטיה ולשירותים, אריחי קרמיקה בפנים ובחוץ, הזמנת עבודות אלומיניום, לרבות שער החניה, בשנים 1996, 2005- 2006 (נספחים 14, 20-21 לתיק המוצגים של האישה). לטענתה בני הזוג השקיעו סך של כ – 660,000 ₪ בבנייה. וכך העידה: "ש. עלתה פה טענה בכתב ההגנה שגרתם בשכירות? ת. מעולם לא גרנו בשכירות. אבא שלי לא רק שלא שילמנו לו שכירות, הוא גם שילם את כל ההוצאות השוטפות חשמל, מים ארנונה. הכל. גם עזר לנו כלכלית. ש. אחרי שעברתם לגור בבית, מה עלה בגורל הכספים שהתקבלו מהדירה ב***? ת. השכרנו אותה א. ואני וקיבלנו בשכירות. הדירה ב**** השכרנו אותה וקיבלנו דמי שכירות. דמי השכירות שימש אותנו להשלמת הבית, כל מיני שיפוצים שהיינו צריכים לעשות בבית." (עמ' 12 שורה 5 ואילך). האישה צרפה צילום שלטענתה הוא צילום של הבית שצילמה מתוך בית הוריה המנוחים ממנו עולה לטענתה כי הבית במצב של שלד (נספח 12 לתיק המוצגים של האישה) והעידה כי התמונה צולמה בשנים הראשונות לאחר החתונה בשנת 95, 96 (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 9 ואילך) אך גם העידה שאינה זוכרת במדויק את השנה בה צולמה התמונה (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 3 ואילך) ולטענתה: "ש. מה לא היה בבית? ת. לא היה שער, בכניסה היה חול. בתוך הבית לא היה ריצוף, לא היה מטבח, מקלחות, דלתות, משקופים, חלונות." (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 13 ואילך). וכן: ש. מה היתה המעורבות שלך בהשלמת הבנייה של הבית ? ת. בחרתי את הריצוף, את המקלחות כולל סניטריה, קרמיקה, היה שם התאורה בחוץ , הכניסה, השער, המעקה בבית. ש. מהיכן היו כספים להשלים את הבנייה? ת. מהכספים המשותפים ואבא שלי גם עזר בתקופה הזאת. בתקופה הזאת גם היינו צריכים דירה להתגורר. ש. מתי הותקן דוד שמש? ת. סמוך לכניסה. נכנסנו לבית בשנת 98, 3 שנים אחרי החתונה שלנו. (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 25 ואילך). וכן: "ש. מה היה המצב של החצר כשנכנסתם להתגורר בבית ב*? ת. בבית ב** כשנכנסנו בחצר לא היה דשא, לא עצים, לא אורות, ריצוף, חומה. גם יישרנו את הרצפה. זה היה כשנכנסנו לבית ב***. ש. איזה עוד דברים בוצעו בבית הזה במהלך הנישואין? ת. מה שעשינו במהלך החיים זה עבודות עיצוביות בתוך הבית, כמו תקרות גבס. בנינו מזנון מאבן, החלפנו את כל המקלחות כי היתה בעיה בצנרת. כל זה אני מדברת על החלק שאנחנו גרים בו. גם בחוץ אחרי ששמנו את העצים והתאורה, גם רצפנו איזור מסוים בחצר. כל שנה השקענו בבית, כמו צביעה. (עמ' 12 לפרוטוקול שורה 12 ואילך). האישה הציגה 26 תמונות של הבית בפנים ובחוץ מהן ניתן ללמוד, לטענתה, על השלמות שנעשו בבית כשלוש שנים לאחר הנישואין, לאחר שבני הזוג עם ביתם הבכורה עברו להתגורר בבית (נספח 17 לתיק המוצגים של האישה). האח ב., שגר במבנה, העיד כי כשנכנס לבית, הבית היה כמעט גמור והאב השקיע את רוב הכסף (עמ' 16 לפרוטוקול שורה 19) וכן: "הבית הזה הוא בית שרוב הזמן מי שליווה אותו זה אבא שלי ואח שלי א. הוא ליווה ובחר את התריסים, סורגים, ריצוף. למעשה חלק גדול מהכסף בא מאבא שלי." (עמ' 17 לפרוטוקול שורה 7 ואילך). כשנשאל אודות מצבו של הבית עת נישאו בני הזוג השיב: "ש. כשאתה אומר שהדירה היתה קיימת לפני הנישואין, מה הכוונה? במצב שלד? ת. לא שלד. במצב שהבית הזה היה צריך להשלים אותו עם כל הדברים שהיו בתוך הבית. מחוץ לבית היה מוכן. ש. היה שער? ת. לא זוכר. ש. חומה? ת. היתה. אם לא טועה היתה אבל הם שינו אצלם את השונה. אצלי לא שיניתי. הם קיצרו אותה כדי לראות את הים יותר טוב. לא יודע אם רלוונטי. לא יכול לזכור מלפני 30 שנה. בשנת 96 כבר נכנסתי לבית. הבית למעשה היה תאום אחד לשני. מה שנעשה אצלי נעשה אצל א." (עמ' 20 לפרוטוקול שורה 18 ואילך). וכן: ש. כל הבנייה שבתוך הבית נעשתה כשהם נשואים? ת. עד היום אני זוכר שנכנסנו לבית אבא שלי נכנס אלי ואמר שרוצה לעשות לי מזגנים. מזגנים לא היו ועוד דברים שלא היו בבית. אמרתי לאבא שלא רוצה כי מימנת אותי מעל ומעבר וכל הזמן הוא מנסה לעזור לילדים שלו. אמרתי שאת המזגנים, ארונות מטבח אני אעשה. אבל רוב הכסף כבר הושקע בבית. (עמ' 21 שורה 7 ואילך). אביהם של האחים העיד כי כשהתחתנו בני הזוג: "הבית היה לו טיח, היו דברים קטנים שלא נגמרו, היו לי בעיות עם העירייה." (עמ' 23 לפרוטוקול שורה 3 ואילך) "אולי 80 אחוז 90 אחוז היה בנוי. אולי נשארו דברים קטנים." (עמ' 23 לפרוטוקול שורה 8 ואילך). לטענתו, בתמונה שהציגה האישה אכן רואים את הבית אך הוא לא במצב שלד אלא גמור (עמ' 24 לפרוטוקול שורה 29 ואילך), הוא בעצמו מימן את רוב הבנייה וגם את מעקה המדרגות. הסיבה שהקבלה נמצאת אצל האישה ורשומה על שמה היא מאחר והיא גרה בדירה ועל כן נרשמה על שמה ונמצאת ברשותה. האיש, א. העיד אודות מצבו של הבית: "ש. נכנסתם בכוח לפני שהבית היה גמור? ת. לא. היה גמור מזמן. עוד כשהיינו ב* הבית היה גמור אבל לא נכנסנו כי לא היה מטבח, מזגנים. אבא שלי עשה ארונות מטבח ולא שאל אפילו כי זה היה לפני החתונה. היא אומרת שלא היו חלונות, תשאל אותה אם היא היתה עושה חלונות ושייש בצבע ירוק. זה לא הטעם שלה. אבא שלי עשה הכל בטעם שלו. היא אמרה שהיא רוצה דשא, היה ריצוף של אבנים." (עמ' 34 לפרוטוקול שורה 6 ואילך). וכן: "ש. צרפנו צילום , נספח 12 שצולם מהדירה ב**, ראית את התמונה? ת. גם לפני החתונה גרה ב*****, מאיפה אני יודע באיזו שנה צילמה? ש. היא אומרת שצילמה אחרי הנישואין, מה אתה אומר? ת. לא יודע. גם איך אפשר לדעת לפי התמונה אם הוא גמור? ש. נכון שעל הבית שאתה גר בו יש ציפוי מאבן? ת. הוא בנוי מאבן מהתחלה עד הסוף. ש. נכון שעשיתם עבודות בבית ב- 2005? שער? עבודות חשמל? ת. במהלך השנים האלה כל הזמן בן אדם עושה דשא, חשמל, שער. מה קשור?" (עמ' 36 לפרוטוקול שורה 22 ואילך). לפי עדותו אביו שלט על הבנייה אך הם העבירו לו כספים: "ש. כל מה שקשור לבניה, הסכמים עם בעלי מקצוע, איפה זה? ת. עברו 30 שנה. גם את החוזה לא יודע איפה הוא. ש. יש וויכוח מתי הסתיימה הבניה, לא בדקת? ת. אין לנו מסמכים מלפני 30 שנה. כל הדברים אבא שלי טיפל, בנה, הביא בעלי מקצוע. הוא הכל. אנחנו רק העברנו לו כסף." (עמ' 38 לפרוטוקול שורה 9 ואילך). הצדדים אינם חלוקים על כך שהבית לא היה גמור במלואו עת נישאו הצדדים, הצדדים מסכימים שהבית היה במצב של שלד עם טיח ומסכימים שבני הזוג השקיעו בבית, אך חלוקים בעניין היקף ההשקעה. הנתבעים טוענים כי הבית היה 80%-90% גמור ונשארו רק דברים קטנים. האח ב. והאיש מסכימים שלא היה מטבח ומזגנים, אך אביהם מימן את התקנתם, וטוענים שכבר היו חלונות בבית. האישה טוענת שבני הזוג השלימו: מטבח, דלתות, חלונות, משקופים, מקלחות, אלומיניום, שיש, מוצרים לאמבטיה, קרמיקה, שער, ריצוף, דוד שמש, גינה, תאורה בחוץ. בני הזוג מסכימים כי במהלך החיים המשותפים המשיכו והשקיעו בבית. האישה טוענת כי הוסיפו תקרות גבס, מזנון אבן, מקלחות, ריצוף בחצר, האיש מסכים כי במהלך השנים השקיעו בדשא, חשמל, שער. האישה טוענת כי בני הזוג השקיעו בבית סך של 660,000 ₪, אך הציגה קבלות על סך של 44,000 ₪ בלבד. טענתה לסכום ההשקעה מבוססת על תחשיב שערכה שכולל חיסכון בדמי שכירות, קבלת דמי השכירות עבור דירת הוריה ודודיה ומתנות החתונה וכספים שהעביר לה אביה. גם אם אקבל את התחשיב שערכה, לא הוכח כי כל הכספים הללו הושקעו בבית וייתכן שחלקם שימוש למחייתם של בני הזוג, שכן האישה טענה בסעיף 2 לסיכומיה כי משכורתו של האיש הייתה דלה כ – 4,500 ₪ ולא הספיקה לכלכלת המשפחה. יש לזכור כי מאז נכנסו בני הזוג לבית ומאז בוצעו בו ההשקעות חלפו כ – 24 שנים וסביר כי צדדים לא ישמרו קבלות זמן כה רב ועל כן יש מקום לנקוט בדרך של אומדנה. עוד יש לזכור כי כבר קבעתי שהאישה זכאית למחצית זכויותיו של האיש בבית ועל כן במסגרת פרק זה האישה אינה זכאית לפיצוי בגין כל השקעותיה אלא רק בגין השקעותיה בחלקו של האח נ. בבית. שלושת האחים הם בעלים במשותף בכל המגרש, 1/3 לכל אחד מהם. אמנם הבעלות היא במושע, אך בפועל האחים חילקו ביניהם את החזקה והשימוש בשטח באופן ברור. ב. מחזיק במחצית המגרש עליו בנוי ביתו והאיש א. מחזיק במחצית המגרש עליו בנוי ביתו. כל אחד מהאחים רואה בבית בו הוא גר את רכושו ומשקיע בבית כראות עיניו. האח ב. העיד שכל אחד מהם שיפץ והוסיף לבית כרצונו, כך בני הזוג שינו את החומה אצלם: "הם קיצרו אותה כדי לראות את הים יותר טוב" (עמ' 20 לפרוטוקול שורה 24 ואילך). לאיש 1/3 מהזכויות במגרש כולו שמתמקדות, נוכח ההסכמות בין האחים, בבית בו הוא מתגורר המשתרע על מחצית המגרש. דהיינו לאיש זכויות בשיעור של 2/3 במחצית המגרש ובביתו הבנוי עליו (שליש מתוך המגרש כולו= 2/3 ממחצית המגרש). כך גם לאח ב. 2/3 מהזכויות במחצית המגרש ובביתו הבנוי עליו. לאח נ. 1/3 מהזכויות במגרש. נ. העניק זכות של בר רשות לאיש ולאשתו וכן לאח ב. ואשתו. כל אחד משני הזוגות, בהתאם להסכמות האחים והשימוש בפועל, עושה שימוש במחצית מזכויות האח נ., דהיינו ב 1/6 מזכויות נ. במגרש כולו ו- 1/3 מזכויות נ. במחצית המגרש עליו בנוי ביתם. האישה זכאית לפיצוי בגין מחצית מהשקעות בני הזוג רק בחלקו של נ. בבית (חלקו של נ. בבית הוא 1/3 מהבית ומחצית המגרש עליו הוא בנוי- 1/6 ממחצית המגרש). על כן כשבני הזוג השקיעו מכספם בהשלמת הבנייה והשיפוץ בבית הרי ש- 2/3 מההשקעה השקיעו בחלקו של האיש בבית, חלק בו לאישה מחצית הזכויות ולכן היא אינה זכאית לפיצוי נוסף בגין השקעות אלו. 1/3 מההשקעות השקיעו הצדדים בחלקו של נ., והאישה זכאית למחצית מהשקעה זו. גם אם אניח שהצדדים השקיעו כ – 660,000 ₪ במשך השנים בבית, כטענת האישה, הרי שרק שליש מהסכום- סך של 220,000 ₪ הושקעו בחלקו של האח נ. והאישה זכאית לפיצוי בגובה של 110,000 ₪ בלבד בעבור השקעות אלו. קביעת פיצוי לאישה בגובה של 110,000 ₪ מתיישב עם חוות דעת השמאי. השמאי קבע ששוויו של הבית הוא 3,820,000 ₪. חלקו של האח נ. בבית הוא 1/3- סך של כ- 1,273,3330 ₪. האחים מסכימים שהבית היה 80% גמור, דהיינו, בני הזוג השלימו 20% מעלות הבניה. 20% מתוך חלקו של נ. בבית עומד על סך של כ – 254,666 ₪ (1,273,333 X 20%= 254,666 ₪). מתוכם זכאית האישה למחצית, כך שקביעת פיצוי בסך של 110,000 ₪ מתיישבת גם עם ערכו של הבית כפי שנקבע על ידי השמאי. אני ערה לכך שחוות דעת השמאי כוללת בחובה גם את מחיר הקרקע, אולם ההתייחסות לחוות דעת השמאי משמשת כקנה מידה נוסף בלבד. אשר על כן אני קובעת כי על האח נ. לפצות את האישה בסך של 110,000 ₪ בגין השקעותיה בחלקו בבית ובמגרש. דרך פירוק השיתוף עד כה קבעתי שהאישה זכאית למחצית זכויותיו של האיש בבית ולפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין השקעותיה בחלקו של האח נ. בבית. האישה טוענת כי יש להורות על פירוק שיתוף בדרך של העמדת הבית למכירה בשוק החופשי. הנתבעים טוענים כי יש לקבוע את הפיצוי שישולם לאישה כנגד סילוק ידה של האישה מהבית, שכן השטח בבעלות שלושת האחים, יש קושי למכור את הבית נוכח חריגות הבנייה ואין היגיון לסלק את בעלי הזכויות במגרש מרכושם. בעמ"ש 30266-12-18 הנ"ל קבע כב' השופט סילמן באשר לאופן פירוק השיתוף, במקרקעין שבהם קיימות זכויות לצדדי ג': 33. בעמ"ש 23200-04-12 קבע בית משפט זה, כי אין כל מניעה להעתיק שיתוף ספציפי, במידה וקיים, לחיוב כספי, שיהווה שווי המקרקעין והבנוי עליהם, גם מקום בו קיימות זכויות לצדדי ג'. כב' ביהמ"ש המחוזי, ובעקבותיו כב' ביהמ"ש העליון שם ראו לקבוע, כי גם מקום בו קיימות בנכס זכויות קניין של צדדי ג', הן שותפים בנכס והן בעל משכנתא, ניתן לקבוע חובת תשלום כדי שווי הנכס לרבות המקרקעין, ביחסים שבין בני הזוג. (ראה בע"מ 7181/12). בענייננו הבית שייך בחלקו לאיש ובחלקו לאח נ., גם לאח ב. זכויות במגרש וזכויותיה של האישה בנכס מורכבות מזכויות קנייניות וזכות כספית לפיצוי בגין השקעה. אשר על כן הדרך הנכונה לפירוק השיתוף הוא בדרך של פיצוי כספי לאישה בהתאם לחוות דעת השמאי כנגד סילוק ידה של האישה מהבית. שווי הבית עומד על סך של 3,820,000 ₪. לאיש 2/3 מהזכויות בבית. 1/3 מהזכויות שייכות לאח נ. ועל כן שווי זכויותיו של האיש עומדות על סך של 2,546,666 ₪. חלקה של האישה עומד על מחצית בשווי של 1,273,333 ₪. היטל הסלילה מאחר וקבעתי שלאישה זכויות קנייניות בנכס הרי שחל עליה חוב בגין היטל הסלילה. כפי שפורט לעיל היטל הכבישים בסך של 390,000 ₪ הוטל על שלושת הנתבעים האחים יחד וחלקם של האיש והאישה עומד על שליש, דהיינו סך של 130,000 ₪. חלקה של האישה עומד על מחצית הסכום – סך של 65,000 ₪ והוא יופחת מהפיצוי שייקבע לאישה. סוף דבר על האיש לשפות את האישה בכל סכום שבו נשאה בעבר ותישא בעתיד במסגרת הליך החדל"פ או בכל חוב שנוצר במהלך החיים המשותפים והאישה נשאה בו. האישה אינה מחויבת להחזיר לאיש מחצית מהחובות שסילק ואשר מפורטים בסעיף ד.8 לחוות דעת האקטואר. ניתן תוקף של פסק דין לחלופה השנייה בחוות דעת האקטואר: על האיש לשלם לאישה לאיזון מידי של זכויות נזילות למועד חוות הדעת, הסך של 66,112 ₪ כשהם צמודים למדד מיום חוות הדעת ועד למועד התשלום שיחול בתוך 30 יום מהיום. ככל והאיש לא ישלם את הסכום בתוך 30 יום מהיום יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. בעבור זכויותיה הקניינות בבית על האיש לשלם לאישה סך של 1,273,333 ₪. מסכום זה יקוזז סך של 65,000 ₪ בגין חובה של האישה בעבור היטל הסלילה ועל כן על האיש לשלם לה סך של 1,208,333 ₪. כפיצוי עבור השקעותיה של האישה בחלקו של האח נ. בבית על האח נ. לשלם לה סך של 110,000 ₪. בתוך 30 יום מהמועד בו ישלמו האיש א. והאח נ. את גובה הפיצוי לאישה כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל, יהיה על האישה לפנות את הבית. בנסיבות העניין משקיבלתי חלק מטענות הצדדים אין צו להוצאות. פסק הדין על כל חלקיו ניתן לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את שלושת התיקים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision43598-07-21	["שירי היימן"]	[{"judgment_id": "efee4c33-2765-560e-bdbc-37fa967ae513", "file_name": "43598-07-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 94342, "extension": "docx", "display_name": "43598-07-21- קובץ מקורי"}]
66ffb326-7246-5156-b1e1-a9f4a484a8c4	ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, סגנית הנשיאה השופטת שירי היימן: פס"ד בעניין תביעה לביטול מזונות קטינים (תלה"מ 29790-11-20)	29790-11-20	2024-06-08	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	לפניי תביעת התובעת לביטול חיובה במזונות הבנות א., מ. וש., אותה הגישה התובעת (להלן: "התובעת" או "האישה" או "האם") נגד הנתבע (להלן: "הנתבע" או "האיש" או "האב") ביום 11.11.20 בטענה לשינוי נסיבות מהותי. רקע בין הצדדים התנהלו הליכים רבים. ביניהם, בתלה"מ ***-12-17 (מזונות) ניתן פסק דין ביום 29.7.2020 במסגרתו חויבה האישה במזונות א. והקטינות ש. ומ. (להלן: "פסק הדין"). הצדדים נישאו כדמו"י ביום 13.03.89 והתגרשו ביום 12.4.2018 (נספח 1 לכתב התביעה). מנישואים אלו נולדו 6 בנות שכיום 5 מהן בגירות והקטינה, מ., בת כ- 17 שנים (ילידת 01.07.07). ביום 29.07.20 ניתן פסק דין בתביעות שהתנהלו בין הצדדים: תביעה לחיוב האם במזונות שתיים מהבנות המשותפות שהיו עדיין קטינות – ש. ומ. (ילידות 2005 ו – 2007) והבת א., שכבר מלאו לה 19 (ילידת 2001) (תלה"מ *-12-10) ותביעה רכושית לאיזון משאבים ופירוק שיתוף (תלה"מ *-08-17). במסגרת פסק הדין נקבע כדלקמן: מיום הגשת התביעה ועד למועד פסק הדין נקבע כי האם לא תחויב במזונות הקטינות וזאת מאחר וסיפקה מדור לקטינות שהתגוררו בבית המשותף עם האב, במיוחד שעה שתביעתה לדמי שימוש נדחתה. בנקבע כי בתקופה זו תחויב האם ב – 25% מהוצאות החינוך והבריאות של הקטינות. החל מיום מתן פסק הדין נקבע כדלקמן: האם תשלם לאב למזונות שתי הקטינות סך של 1,080 ₪ מדי חודש החל מיום מתן פסק הדין ועד עד פינוי הדירה על ידי האיש בתוספת 30% מהוצאות חינוך ובריאות. מיום פינוי הדירה ועד הגיע הקטינות לגיל 18 ו/או עד לסיום לימודי התיכון - לפי המאוחר מבין שני המועדים תשלם האם לאב סך של 1,500 ₪ לחודש עבור מזונות שתי הקטינות – 750 ₪ לכל קטינה. עבור מזונות הבת הבגירה א. תשלם האם סך של 180 ש"ח לחודש מיום פסק הדין ועד לפירוק השיתוף בדירה ולאחר פירוק השיתוף תשלם האם סך של 250 ₪ לחודש וזאת עד לסיום שירות חובה בצה"ל/שירות לאומי." כן חויבה התובעת לשאת ב – 30% מהוצאות החינוך והבריאות של הקטינות החל מיום מתן פסק הדין. ביום 16.12.20 ניתנה החלטה בבקשה לסעד זמני לביטול מזונות במסגרתה נקבע כדלקמן: בהתאם למכתב מביטוח לאומי מיום 03.11.19 ממנו עולה שהחל מיום 01.01.20 נדחתה תביעתה לקצבת נכות כללית מאחר ונקבע על ידי רופא נכות רפואית בשיעור של 37% לשנת 2020 והחל מיום 01.01.21 שיעור הנכות יעמוד על 10%. החל מחודש 1/20 זכאית לקצבת הבטחת הכנסה ומדי חודש זכאית לסך של 1,761 ₪ מסכום זה מנוכה סך של 104 ₪ עבור ביטוח בריאות, קרי מקבלת סך של 1,656 ₪ נטו. מתגוררת בדירה שכורה השייכת לאחיה ודמי השכירות החודשיים עומדים על 2,400 ₪ (נספח 8 לבקשה). מהמסמכים שהגיש המשיב עולה שבחודש 12/20 הקים הוראת קבע ע"ס 3,000 ₪ אך על פניו נראה כי רשום שתדירות התשלום 1 חודשים. בשלב זה אין מקום למתן סעד זמני ודחוף, במיוחד שהמבקשת מקבלת מהמשיב או לפחות זכאית לקבל לפי פסק הדין הפרשי השתכרות, זכאית למחצית משווי דירת הצדדים שנמצאת בהליך פירוק שיתוף ובהתאם לחוות דעת השמאי שהוגשה ביום 19.12.17, שווי הדירה הוערך ע"ס 1,230,000 ₪, זכאית למחצית משווי הרכב בסך של כ- 26,000 ₪ וכן זכאית לסכום מיידי בסך של כ- 100,000 ₪ לצורך איזון זכויות הצדדים. המדובר בבקשה לסעד דחוף לגבי פסק דין שניתן ביום 29.07.20, קרי לפני פחות מ- 4 חודשים, כאשר המבקשת זכאית לפי פסק הדין לקבל כספים שיאפשרו לה לשאת במזונות הבנות. ביום 21.12.20 ניתנה החלטה בבקשה לתיקון טעות סופר בהחלטה מיום 16.12.20 בה נכתב בטעות כי האישה זכאית לקבל מהאיש סך של כ- 100,000 ₪ ונקבע שתיקון זה אינו משליך על ההחלטה מיום 16.12.20 במסגרתה נדחתה בקשת האישה לביטול חיובה במזונות. ביום 23.12.20 ניתנו החלטות בשתי בקשות שהגישו הצדדים: בקשת האיש לתיקון טעות סופר בפסק הדין ובקשת האישה לעיון חוזר בהחלטה מיום 21.12.20 ולביטולה. בקשת האישה נדחתה ובקשת האיש לתיקון פסק הדין התקבלה. ביום 14.01.21 ניתנה החלטה בבקשות האישה לביטול החלטה מיום 23.12.20 ובקשתה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 23.12.20. שתי הבקשות נדחו. ביום 23.2.21 ניתנה החלטה בבקשה נוספת של התובעת לביטול חיובה במזונות הקטינות במסגרתה נקבע כדלקמן: המבקשת לא הוכיחה שינוי נסיבות מאז ניתנה ההחלטה הראשונה שדחתה את בקשתה ועד היום. לא חל כל שינוי בהכנסות המבקשת מאז ההחלטה מיום 16.12.20 ועד היום. משלא הוכח שינוי נסיבות, הבקשה נדחית. ביום 29.3.21, לאחר שנשמעו טענות הצדדים בדיון שהתקיים ביום 25.3.2021, שקלתי מחדש את הטענות והנתונים וניתנה החלטה כדלקמן: "האם: מתקיימת מקצבת הבטחת הכנסה בסך של 1,760 ₪ ואמורה לקבל פיצוי בגין פערי השתכרות בסך של 2,133 ₪ וסה"כ הכנסותיה כ- 3,900 ₪ ובמעוגל 4,000 ₪. מתגוררת בדירה שכורה ודמי השכירות החודשיים עומדים על 2,400 ₪. הכנסתה הפנויה עומדת על 1,600 ₪ (4,000-2,400). האב: החל מחודש 2/21 גמלאי ** והכנסתו עומדת על סך של כ- 11,400 ₪. מתגורר יחד עם הקטינות ב**** בדירה שכורה ודמי השכירות החודשיים עומדים על 3,100 ₪ (צורף חוזה שכירות). הכנסתו הפנויה של האב, בקיזוז חלקו בדמי המדור בבית גרות שתי קטינות ובגירה) (3,10050%= 1,550), עומדת על 9,850 ₪ (11,400-1,550). צרכי הקטינות: לא חל שינוי בצרכי הקטינות וימשיכו לעמוד על 1,800 ₪ לכל אחת כפי שנקבע בפסק הדין. ההכנסה הכוללת של ההורים עומדת על 11,450 ₪ (1,600+9,850) הכנסתה של האם מההכנסה הכוללת עומדת על 13.9% (1,600/11,450). צרכים שוטפים: צרכי כל קטינה הועמדו על 1,800 ₪ ולכן על האם לשאת ב- 14% מסכום זה, קרי סך של 250 ₪ לכל קטינה. הוצאות מדור: דמי השכירות עומדים על 3,100 ₪. חלקן של הבנות הקטינות עומד על 40%, קרי 1,200 ₪. על האם לשאת ב- 14% מהסכום, ולכן תישא בסך של 170 ₪ עבור שתי הקטינות וסך של 85 ₪ עבור כל אחת מהקטינות. הוצאות אחזקת מדור: האיש טען שהוצאות אחזקת המדור עומדות על 900 ₪. חלקן של הבנות עומד על 40%, קרי 360 ₪, מתוך סכום זה על האם לשאת ב- 14%, קרי 50 ₪ לשתיהן וסך של 25 ₪ לכל קטינה. מהחישוב לעיל, יוצא שעל האם לשלם למזונות כל אחת מהקטינות סך של 360 ₪ (25+85+250). בסך הכול על האם לשאת בסך של 360 ₪ עבור כל אחת מהקטינות וסך של 720 ₪ עבור שתיהן. עבור הבת א. שהיא כיום בגירה, נוכח הכנסתה הנמוכה של האם אין מקום לחייבה בהשתתפות בהוצאות הבת הבגירה. פירוט ההוצאות החריגות של הקטינות יהא כפי שנקבע בפסק הדין, אך חלקה של האם יעמוד על 14%. החלטה זו תחול החל מיום הגשת התביעה. החלטה זו היא החלטה זמנית עד אשר יתבררו תוצאות הערעור שהגישה האם לבית הדין לעבודה ובהתאם לתוצאותיו ייקבע המשך הטיפול בתיק." ביום 20.4.21 נדחתה בקשת התובעת למתן צו גילוי מסמכים הנוגעים לפרישתו של הנתבע ממקום עבודתו. נקבע כי מתלוש השכר של חודש 1/21 ניתן ללמוד על הסכומים שקיבל הנתבע בעת פרישתו ואין צורך בכל מסמכי הפרישה. טענות התובעת התובעת מבקשת להורות על קבלת התביעה וביטול מזונות הקטינות בשל שינוי נסיבות מהותי. התובעת מבקשת לפסול את עדותו של העד מר ב.ר. שכן הייתה לא רלוונטית, יש בה הרחבת חזית, ללא שצורפו המסמכים לתיק המוצגים. כן מבקשת להוציא את נספח 10 מתיק המוצגים בהעדר תצהיר וחתימת מר ש. שלא הוזמן להעיד מטעם הנתבע על אמיתות ותוכן המסמך. נכסי התובעת והכנסותיה: מחודש ינואר 2021, ואילך נקבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% (נספחים 4,7 בתיק המוצגים "א" מיום 17.8.22). הכנסתה החודשית והיחידה של התובעת נסמכה על קצבת הבטחת ע"ס של 1,761 ₪ ברוטו בניכוי ביטוח בריאות ע"ס של 104 ₪ (נספחים 4,5 בתיק המוצגים "א" מיום 17.8.22). החל מחודש 7/2017 התגוררה התובעת בדירה שכורה ב** בדמי שכירות חודשים ע"ס של 2,400 ₪, שאותה רכשה בשנת 2022 מכספי מכר דירתה בעיר ** ומכספי קופות גמל שקיבלה בהתאם לפסק הדין בתביעה הרכושית, כן שילמה את מלוא הלוואותיה שקיבלה משך השנים מבני משפחתה, לרבות תשלום לידי הנתבע ע"ס 102,242 ₪ בהתאם להחלטה מיום 21.12.2020 (נספחים 1,2,3,4 תיק מוצגים "ג" מיום 20.2.23). לתובעת אין כספים, חסכונות או יתרת זכות בחשבונותיה. (נספחים א,ב,ג,ד תיק מוצגי הנתבע "ב" מיום 26.12.22). החל מחודש 7/2022, החלה התובעת לעבוד כמטפלת בקשישה והכנסתה החודשית היא בסך 2,100 ₪ אותה מקבלת התובעת במזומן (נספח 2 תיק מוצגי התובעת "ב" מיום 24.10.22). כך העיד העד מטעם הנתבע מר ג.ב.א. שהוא בנה של הקשישה. הנתבע מעביר לחשבונה של התובעת תשלום חודשי ע"ס של 2,133 ₪ המהווים פערי השתכרות, הכנסתה החודשית הכוללת נעמדת ע"ס 4,233 ₪ נטו בחודש. התובעת אינה מצויה בזוגיות ולא נישאה למר ג.ב.א. העד העיד כי אינו עובד, אין לו כסף ומעולם לא תמך בתובעת כלכלית ולא השקיע בשיפוץ דירתה. הכנסות התובעת אינן מותירות לה קיום מינימאלי להוצאות מחייתה הבסיסית החודשית: כלכלה 2,000 ₪, רשויות 665 ₪, הוט 100 ₪, תרופות/קנאביס 600 ₪, קופ"ח 240 ₪, נסיעות 400 ₪, נייד 60 ₪, ביגוד הנעלה 200 ₪, היגיינה 500 ₪, תרבות ופנאי 200 ₪. (נספח 4 תיק מוצגי התובעת "ב" מיום 24.10.22). הנתבע הבריח את בתה הקטינה של התובעת מהעיר * ל* והיא מתגוררת במהלך השבוע בפנימייה ואינה מתגוררת עם הנתבע ב*. לנתבע דירה ב* אותה רכש ביום 19.4.21 במזומן מכספי פיצויי פנסיה מוקדמת והוא משביח דירתו (עמוד 14 פרוטוקול מיום 30.11.22). לנתבע הכנסה מדמי שכירות בסך של 4,800 ₪ בחודש. (נספח א תיק מוצגי הנתבע "ג" מיום 22.3.23). בבעלות הנתבע רכב מסוג יונדאי I35. (נספח ד תיק מוצגי הנתבע "ג" מיום 22.3.23). הנתבע פרש לפנסיה מוקדמת מ* והחל מחודש ינואר 2021 החל לקבל גמלת פנסיה ע"ס של 22,384 ₪ ברוטו. (נספחים 8,9,10 תיק מוצגי התובעת "א" מיום 17.8.22). פנסיה חודשית לאחר הפרשות לקופות סך של 11,800 ₪. הנתבע מקבל קצבה מהמוסד לביטוח לאומי ע"ס של 6,130 ₪ בחודש (נספח ג תיק מוצגי הנתבע "ג" מיום 22.3.23), בנוסף קצבת ילדה מהמל"ל בסך 164 ₪ . לנתבע זכויות בקופות גמל ע"ס 609,021 ₪. (נספח 5 תיק מוצגי התובעת "ג" מיום 20.2.23). בנוסף, ברשות הנתבע כספים נוספים בקופות גמל אותם קיבל בסיום עבודתו ע"ס 284,490 ₪. בנסיבות האמורות אין מקום לחייב התובעת לשלם מזונות הקטינה בשל מצבה הכלכלי והבריאותי והן בשל ניכור מצד הקטינה כלפיה. טענות הנתבע התובעת נהגה בחוסר תום לב ובהיעדר שקיפות בהליך הקודם אשר הסתיים בפס"ד מיום 29.7.20. התובעת הגישה בקשה שלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין אשר מלמדת כי התובעת ידעה שקצבתה לנכות כללית עתידה להתבטל ונהגה במדיניות הסתרה כאשר בסעיף 16 לתצהיר עדות ראשית מטעמה מיום 17.11.19 הצהירה על קצבה של 5,110 ₪ , על אף שהחזיקה בנספח 3 כבר ביום 11.11.20 אותו צרפה לבקשתה הדחופה לביטול המזונות. כך, בדיון הוכחות מיום 12.2.20 הצהירה על הכנסה מביטוח לאומי 5,000 ₪ והסתירה מבית משפט הודעה שהייתה מצויה בידה על כך קצבתה עתידה להתבטל ושבחשבונה יש סכום של 517,215 ₪ שהתגלה במסגרת צו גילוי מסמכים ומקורם אינו מתשלומי הנתבע שכן התובעת החלה לקבל כספים מקופות הנתבע רק בחודש 2/22. התובעת הסתירה כספים שקיבלה או שעתידה לקבל מחברת הביטוח בגין מחלתה. התובעת לא הוכיחה שינוי נסיבות מהותי היורד לשורשו של עניין ואשר מצדיק ביטול השתתפות התובעת בהוצאות הקטינות שעה שהתובעת הסתירה מבית המשפט את רכושה והכספים הנאמדים על סך של 1,300,000 ₪ בטרם רכשה דירתה וכעולה מחשבונותיה נותרו לה לאחר הרכישה כספים בסך של 600,000 ₪. במועד פסק הדין שילמה התובעת שכירות בסך של 2,400 ₪ מידי חודש וכיום הינה בעלת דירה בבעלותה אותה רכשה במזומן. בעת מתן פסק הדין קבע בית המשפט שהכנסתה הפנויה של התובעת לאחר ניכוי תשלום שכ"ד עומד על סך של 4,900 ₪, הכנסה אשר לא פחתה שכן התובעת מכניסה 2,100 ₪ בחודש ובנוסף, מקבלת פערי שכר מהנתבע כך שסך הכנסתה מגיע ל -4,400 ₪ בחודש, הפרש זניח בין ההכנסות בהתאם לאמור בפסק הדין לבין הכנסותיה כיום ובהתחשב בכלל הכספים המצויים בחשבונותיה על הרכוש /הדירה אותה רכשה. התובעת מפרטת בסעיף 6 לתביעתה הוצאותיה בסך של 6,300 ₪ לחודש. לא צרפה כל אסמכתא ומנגד העידה כי היא חוסכת "2,000 ומשהו" שהנתבע מעביר כפערי שכר. (עמוד 32 לפרוטוקול). התובעת לא המציאה כל ראיה התומכת בטענתה כי אחותה נ. העמידה לה הלוואה, כן לא המציאה כל מסמך המעיד על החזר הלוואה. התובעת ציינה בסעיף 9 לסיכומיה כי רכשה ושיפצה את הדירה מכספי מכירת הדירה ב* וכן מכספי קופות גמל שהתקבלו ברשותה מפסק הדין, בעוד בעדותה מיום 30.11.22 בחקירה ראשית שרכשה את הדירה "מכספים של אחותי". (פרוטוקול עמוד 24). התייחסות לדו"ח חוקר: בית המשפט נעתר לבקשת הנתבע לזימון העד החוקר ב.ר. ביום 6.9.22. ביום 29.5.23 נחקר העד מידיעה אישית שראה במו עיניו ומדובר בעדות קבילה בעלת משקל רב. התובעת ויתרה על חקירתו ועדותו לא נסתרה על כן יש לקבלה במלואה. מטעמים לא ברורים אשר לא נרשמו בפרוטוקול, בית משפט סרב לקבל הדו"ח וכך הצד שכנגד. ביום 19.11.22 דחה בימ"ש את בקשת התובעת להוציא את דו"ח חוקר מתיק המוצגים כך שמדובר בראייה קבילה. נוכח העובדה כי שמו של העד ב.א. עלה בהליך הקודם וכן בהליך דנא, דוחות החקירה אשר הוגשו, עדות החוקר ב.ר. מיום 29.5.23 יש בהם כדי ללמד על עקביות היחסים בין התובעת ועל מערכת יחסים אותה הם מקיימים כעולה מחומר החקירה שם נראו הצדדים שבים בשעות מאוחרות לבית התובעת ויוצאים בבוקר כאשר התובעת מלווה את ב.א. לעבודתו לאחר שהעיד כי אינו עובד, אין לו פרנסה וחי אצל אמו. (עמוד 43 לפרוטוקול שורות 1-2). הנתבע יטען כי התובעת עושה שימוש לרעה בהליכי בית משפט המהווה עילה לדחיית תביעה על הסף מכוח תקנה 101 סעיף קטן 3. על כן מתבקש בית המשפט לדחות התביעה ולהורות לתובעת לשלם דמי מזונות הקטינות כמו גם הוצאות חריגות בהתאם לפסק הדין מיום 29.7.20. המתווה הנורמטיבי, דיון והכרעה סעיף 13(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט – 1959 (להלן: "החוק"), קובע: "בית המשפט רשאי לשנות את אשר נקבע בהסכם, בויתור ובפסק-דין, אם ראה לעשות כן על סמך נסיבות שנודעו למבקש או שנשתנו אחרי ההסכם, הויתור או פסק-הדין". לא אחת נפסק, כי פסק דין למזונות, ובמיוחד פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים, צופה מטבעו פני עתיד, כך שרק שינוי משמעותי יצדיק היזקקות חוזרת של בית המשפט לשאלת המזונות (ראו לעניין זה, ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד לו(3), 187, תמ"ש (ת"א)85240/98 דרומי נ' דרומי (לא פורסם), ע"א 4515/92 שטיין נ' שטיין (ניתן ביום 13.6.1994)). עוד נקבע, כי פסק דין למזונות אינו מהווה מעשה בית דין, ואין זה משנה אם פסק הדין ניתן לאחר שמיעת ראיות או מתוקף הסכמה בין הצדדים, וכי מקום שארע שינוי נסיבות מהותי ניתן לעיין בפסק הדין מחדש (ראה ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד לו (3) 187). במסגרת פסק דין זה, נקבע גם כי לא כל שינוי בנסיבות מצדיק את שינוי שיעור המזונות, וכדברי כב' הש' שמגר בע' 188: "אין המדובר בשינוי של מה בכך, ולכן אין בכלל המשפטי, היוצר אפשרות לדיון חוזר, כדי פתיחתו של שער רחב, המתיר התדיינות חוזרת בעניין המזונות, כל אימת שהטינה ההדדית או ניגודי האינטרסים בין הצדדים דוחפים לכך. נהפוך הוא, ההלכה מגבילה ומצמצמת את הדיון החוזר, כאמור, רק לאותם מקרים, בהם חל שינוי מהותי בהשוואה למצב שבעבר. שינוי בלתי משמעותי על תוצאותיו צריך להיספג על-ידי הצדדים להתדיינות הקודמת, והם חייבים להתאים עצמם למשמעותו, בלי לשוב ולפנות לערכאות". פסק דין למזונות ניתן לעיון מחדש מקום בו התובע מוכיח שינוי נסיבות משמעותי וכאמור ב-תמ"א 957/93 פלונית נ' אלמוני פ"מ תשנ"ד(3) 133, 137: "נסיבות חדשות כאלה, היורדות לשורשו של פסק הדין הקודם-דהיינו, היכולות להשפיע בצורה ממשית על עצם החבות של החייב במזונות, או כאלה הפוגעות או היכולות לפגוע בגובה החיוב, כאשר פגיעה זו היא אכן שורשית ועניינית שאין להתעלם ממנה... שינוי מהותי כנ"ל, צריך להיות שינוי היורד לשורשו של החיוב, או לשורשה של החובה, או לשורשו של סכום המזונות". כב' השופט הנדל קבע בבע"מ 7670/18 פלונית נ' פלוני (20.1.21): "ראוי לבחון באופן מתוחם את הרכיב הספציפי שבו חל שינוי הנסיבות המהותי, וביחס אליו בלבד להחיל את העקרונות שנקבעו בהלכת בע"מ 919/15, תוך חתירה, ככל הניתן, וככל שקיימת הצדקה, לצמצום היקף ההתדיינות. ככל שמדובר בשינוי באחד מרכיבי המזונות, אין מקום להחיל את הלכת 919/15 ביחס לכלל סכום המזונות, ולשנות באופן דרמטי את שיעור המזונות שהיה נהוג לאורך זמן, אלא יש לבחון רק את השינוי שחל בפרמטר הספציפי בהתאם להלכת 919/15". האם חל שינוי נסיבות המצדיק את הפחתת המזונות שנקבעו בהסכם? התובעת טוענת לשינוי נסיבות בשני מישורים: האחד, נתק בינה לבין הקטינות שנגרם בעטיו של ניכור מצד הנתבע והמצדיק את ביטול המזונות והשני, שינוי לרעה במצבה הכלכלי והבריאותי. ניכור הורי בפסק הדין שניתן ביום 29.7.2020 נידונו באריכות טענותיה של התובעת שיש לפטור אותה ממזונות הקטינות נוכח הנתק והניכור ההורי לו גרם הנתבע לטענתה (סעיפים 131-149 לפסק הדין). בפסק הדין נקבע: "135. בהתאם להלכות שנקבעו בפסיקה, הסעד של ביטול מזונות הינו סעד קיצוני וחריג ועל כן יש לבחון את השתלשלות ההליכים והמידע המונח בפני בית המשפט שכן תביעת המשמורת התנהלה בבית הדין הרבני. וכן: " 147. בענייננו, התנהגות האם בעטיה מסרבות הבנות לקיים קשר עמה כללה אלימות פיזית ומילולית, איומים והאשמות. התובעת לא מצליחה להכיל את רגשותיהן של הבנות והיא שקועה בעולמה שלה, כפי שצוין בתסקיר. הבנות חרדות מהאם לאור אירועי עבר טראומטיים ואף כאשר היו ניסיונות לחידוש הקשר בסופו של דבר ההליך הופסק לאור התנהגותה של התובעת, שפעם האשימה את הבנות ופעם התלהמה וצעקה על עו"ס במרכז הקשר, כך שהתובעת בעצמה חיסלה את הסיכויים הקלושים שהיו לחידוש הקשר עם הבנות. 148. בנסיבות העניין מאחר והנתק נגרם בעטיה של האם אין מקום לבטל את חיובה במזונות. על האם מוטלת החובה לדאוג לצרכי הקטינה בהתאם ליכולותיה הכלכליות." מאז לא חל כל שינוי. התובעת המשיכה בדרכה ולא שיתפה פעולה בכל הנוגע לסיפוק צרכיהן של הבנות ובמיוחד הקטינה מ. ביום 17.1.22 ניתן פסק דין (א"פ *-07-21) שהעניק סמכויות בלעדיות לאב לחתום לבדו בכל הקשור לעניין החינוך והבריאות של הקטינה מ. נוכח חוסר שיתוף הפעולה מצד האם וכך נקבע בו: "50. כפי שמצוין בתסקיר, הקטינה לומדת בחינוך מיוחד על פי וועדת שילוב, וככל הנראה תהיה זקוקה לטיפול רגשי. עוד מצוין בתסקיר שכתוצאה מחוסר שיתוף הפעולה מצד האם, כמעט והפסידה הקטינה את "וועדת אפיון וזכאות" ואת האפשרות להשתלב בחינוך המיוחד. גם רישומה של הקטינה לפנימייה חייב את מעורבות בית המשפט. האם סירבה בכל תוקף לשתף פעולה ולשים את טובתה של הקטינה כנגד עיניה. וזאת למרות שהקטינה, שהיא בת 14, הביעה רצון מפורש ללמוד בפנימייה ולמרות שהן עו"ס לס"ד והן האפוטרופוס לדין המליצו על השמתה בפנימייה. וכן: 53. בדיון מיום 6.1.22 עו"ס לס"ד הדגישה שטובת הקטינה, בנסיבות העניין, הינה ליתן סמכויות בלעדיות לאב והתייחסה לכך שזה רצונה של הקטינה: "התסקיר מדבר בעד עצמו. הקטינה ללא קשר עם האמא, ללא שיתוף פעולה מצד האם. הדברים עלו בעבר, כולל האבחונים, וועדות השמה. נושא הפנימייה, כל פעם נדרשת פנייה לבית המשפט. ככל שהקטינה במשמורת האב ואין קשר עם האמא, צריך לאפשר שצרכיה יטופלו כראוי ולכן צריך לאפשר לאבא לקבל אפו' בלעדית בנושאים הספציפיים האלה, לטובת הקטינה. זו גם בקשת הקטינה, היא בת 14" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 7 ואילך). 54. אפוט' לדין התייחסה למצבה של הקטינה ולכך שהשתלבה בפנימייה ולאכזבה שהביעה הקטינה מאי חידוש הקשר על ידי האם והצטרפה לעמדת עו"ס לס"ד. דבריה של אפוט' לדין בדיון ממחישים היטב את מצב הקטינה: "היא שיתפה אותי בקושי הרגשי שלה, שלאחר ההשמה, האם לא עשתה מאומה כדי ליצור קשר עם גורמי הטיפול, עם המסגרת ועם אלה שיכולים לתרום לחידוש הקשר. היא רואה בזה עמדה ברורה ובחירה מצד האם לנתק קשר איתה. מ. נמצאת באיזושהי סערה פנימית, מצד אחד היא ציפתה שאמא תעשה מאמץ, כשהיא מחוץ לביתו של האב, בסביבה ניטרלי ובסיוע גורמים טיפוליים, ניתנה הזדמנות לאם לחידוש הקשר ומ. הביעה בפני אכזבה מרה מכך שהאם לא ניצלה את ההזדמנות הזו. בדיון אחרון ציינתי שיציאתה של מ. למסגרת חוץ ביתית, תכשיר את הקרקע לאיזשהו חידוש קשר. אני רואה בזה ויותור מצד האם וזה חבל מאוד. אמנם יש למ. קשרים מאוד חברתיים עם אם הבית והצוות, אבל הציפייה היתה בכל זאת, שהאם תשתלב בטיפול משפחתי, תביע רצון ותגיע למסגרת או לפחות תרים טלפון (היו לי מקרים איפה שהילד הביע התנגדות נחרצת ובכל זאת כאשר הורה מגיע למסגרת, מגלה עניין בו, לקבל תיווכים מהגורמים במסגרת, לאחר מכן בטיפול רגשי, הגיע באופן סדיר והתעניין בשלומו של הילד וזה עשה טוב ליד). פה יש מצב שמדבר בעד עצמו. בנסיבות העניין, בהעדר שיתוף פעולה מצד האם, אין מנוס אלא לקבל את התביעה על מנת לקדם את האינטרסים של מ. היה ובאיזה שלב האם כן תרצה לקבל דיווחים ולהתעניין באיזשהו שלב, הדלת פתוחה, היא יכולה לגרום לגורמי הטיפול במסגרת. היא יכולה להגיע ולפחות להתרשם מהסביבה. ציפייה מכל הורה שילך לראות איפה ישן הילד, איך הוא מבלה את יומו וסדר יומו, זה מאכזב מאוד. בוודאי שרצונה של הקטינה הוא שיינתן צו לאפ' בלעדית לידי האב, הוא הדמות היציבה, הדומיננטית היחידה בעצם שמתעניין בצרכיה" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 26 ואילך). מאחר ולא חל כל שינוי בהתנהלות התובעת כלפי הבנות והקטינה מ., וטענות התובעת כי קיים ניכור הורי המצדיק פטור ממזונות נדחו בפסק הדין מיום 29.7.2020 ונדחות גם כעת. מצבה הכלכלי של התובעת עת ניתן פסק הדין ביום 29.7.2020 היה מצבה של התובעת כפי שפורט בפסק הדין: 154. התובעת מוכרת כבעלת נכות ומתקיימת מקצבת נכות בסך של 5,000 ₪ ואינה עובדת (עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 33 ואילך) והגישה הודעה לביהמ"ש שמוכרת כנכה לצמיתות ואסור לה לעבוד. מעיון באישור מהמוסד לביטוח לאומי עולה כי החל מיום 01.01.19 נקבעה דרגת אי כושר זמנית 100% וגובה הקצבה עומד על 5,110 ₪ (נספח 8 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת). בהתאם לפסק דין זה החל מחודש 8/2020 היא זכאית לסך של כ – 2,133 ₪ מהאיש בגין פערי השתכרות. דהיינו הכנסתה תעמוד על סך של כ- 7,300 ₪ לחודש. מתגוררת בדירה שכורה ב*- דירה ששייכת לאחיה- ודמי השכירות החודשיים עומדים על 2,400 ₪ (נספח 13 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת). התובעת טענה שמשלמת את דמי השכירות באמצעות שיקים ושתמציא צילומי שיקים וניתנה החלטה המורה לה לעשות כן (עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 29 ואילך) התובעת עשתה כן ביום 23.02.20 והמציאה צילומי שיקים שנפרעו מחשבונה. " נקבע כי : "הכנסתה הפנויה של האישה לאחר קיזוז דמי המדור שלה עומדת על סך של 4,900 ₪ (7,300-2,400)." מצבה של התובעת כיום בחודש ינואר 2020, דחתה ועדת ביטוח לאומי את תביעתה לקצבת נכות כללית וקבעה לתובעת נכות רפואית זמנית בשיעור 37%, ומחודש ינואר 2021 ואילך נקבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% והיא אינה זכאית לקצבת נכות. (נספח 2 לתיק המוצגים של התובעת מיום 24.7.22). החל מינואר 2021 קיבלה התובעת הבטחת הכנסה ע"ס של 1,761 ₪ בניכוי ביטוח בריאות ע"ס של 104 ₪ ונטו בסך של 1,657 ₪ (נספח 2 לתיק המוצגים של התובעת מיום 24.7.22). החל מחודש יולי 2022, החלה התובעת לעבוד במשק בית והכנסתה החודשית עומדת ע"ס של 2,100 ₪ אותה היא מקבלת במזומן (נספח 2 תיק מוצגי התובעת "ב" מיום 24.10.22). התובעת מקבלת מדי חודש סך של 2,233 ₪ מידי הנתבע, כפיצוי עבור פערי השתכרות בהתאם לפסק הדין מיום 29.7.2020 החל מחודש 8/2020 למשך 90 חודשים. הכנסתה של התובעת עומדת אם כן על סך חודשי של 4,233 ₪. התובעת הציגה הסכמי שכירות (מוצג 3 למוצגיה מיום 17.8.22 ונספח 1 למוצגיה מיום 20.2.23) מהם עולה כי החל מ 9/2020 ועד 9/22 המשיכה והתגוררה באותה הדירה ב* תמורת שכר דירה בסך של 2,400 ₪. התובעת רכשה דירה זו מידי בעלי הדירה ביולי 2022 מכספי מכר דירת הצדדים ב* ומכספי קופות הגמל שקיבלה בהתאם לפסק הדין בתביעה הרכושית, והיא מתגוררת בדירה זו (סעיף 9 לסיכומי התובעת). כיום אין למבקשת הוצאות מדור. התובעת טענה להוצאות אחזקת מדור בסך של כ - 800 ₪ (חשמל, מים, ועד, הוט, ארנונה), (נספח 4 תיק מוצגי התובעת מיום 24.10.22). עד יולי 2022 עמדה הכנסתה הפנויה של האישה על סך של 1,600 ₪ כמפורט בהחלטה מיום 29.3.2021 והחל מחודש יולי 2022 הכנסתה הפנויה של האישה היא בסך של 4,233 ₪. בפסק הדין נקבעה הכנסתה הפנויה על סך של 4,900 ₪ וכיום היא עומדת על סך של 4,233 ₪. הפער הוא זניח במיוחד שעה שהתובעת לא הוכיחה מדוע אין ביכולתה להשתכר שכר גבוה מ- 2,100 ₪ שעה שהמוסד לביטוח לאומי קבע שלתובעת נוכחת צמיתה בשיעור של 10% בלבד. הנתבע לא הוכיח את טענותיו כי מר א.ג. הינו בן זוגה של התובעת המתגורר אתה תחת קורת גג אחת ולא השתכנעתי שמר א. נושא בהוצאות אחזקת הדירה. ממילא קבעתי כי לתובעת אין הוצאות מדור שכן הדירה בבעלותה נקייה ממשכנתא. גם אם מר א. תומך בתובעת אין הוא מחויב לעשות כן ובוודאי שאין הוא מחויב להשתתף בהוצאות הקטינות. מר א. בחקירתו נשאל בחקירה ראשית: "ש. מה הקשר שלך עם ח.? ת. ידידים. 14 שנה ידידים. ובהמשך....... ש. אתה יישן אצלה? ת. זו לא שאלה מוגזמת? ש. האם אתה עולה לדירה ב*, סוגר את הדלת ונשאר לישון אצל ח. לילה? ת. אנחנו ידידים. ש. יישן או לא יישן אצלה? ובהמשך........ ת. אני לא ישן אצלה. אני רואה טלוויזיה והולך הביתה ב- 01:00 בלילה. לפעמים יש לה בעיה במחשבה. יש לה חרדות ודיכאון. אני לא יישן אצלה. (עמ' 41 לפרוטוקול שורה 12 ואילך). ש. היא מלווה אותך לעבודה? ת. לא. אני הרבה זמן לא עובד, אין לי פרנסה. אני חי אצל אמא שלי וגם אחותי תומכת בי. ירדתי מעבודה בכלל" (עמ' 42 לפרוטוקול שורה 30 ואילך). מצבו הכלכלי של הנתבע עת ניתן פסק הדין היה מצבו של הנתבע כדלקמן: וכך נקבע בפסק הדין: "157. כיום עובד ב* כעובד כללי בפינוי אשפה (עמ' 24 לפרוטוקול, שורה 36 ואילך). הנתבע הוכר כבעל נכות צמיתה בשיעור של 10% (סעיפים 76-77 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע). בהתאם למכתב מחברת *** מיום 06.04.17 (נספח נ/12 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע) היקף משרתו של הנתבע לא השתנה, אך חלה ירידה בשכרו לאחר הפגיעה מאחר ותחנת העבודה השתנתה וכיום הפרמיה נמוכה משמעותית בכ- 10 שעות ליום עבודה. בהתאם לתלושי השכר לחודשים 12/18-12/19 אמנם הסכום המופקד בבנק שלו עומד על כ- 9,400 ₪, אולם הכנסתו הממוצעת, ללא ניכויי התחייבות, עומדת על כ- 17,200 ₪. ביום 08.05.15 עבר תאונת עבודה וכתוצאה מכך נגרמו לו חבלה בכתף שמאל וקרע בגיד הסופראספינטוס בכתף שמאל (נספח נ/12 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע). ביום 08.11.16 קיבל סך של כ- 130,000 ₪ בגין תאונת עבודה עבור התקופה מיום 11.08.15 עד 28.02.16 (נספח ד 2 לכתב ההגנה בתביעת המזונות ונספח 29 לתצהיר עדות ראשית של התובעת) ולאחר שבשנת 2015 נפגע כושר השתכרותו קיבל סך של 242,110 ₪ מהמל"ל. השתתף בקורס תפעולי- עגורן חוף מסוג קמפנגל, ונכון ליום 02.10.98 לא סיים את הקורס מטעמים אישיים (נספח נ/9 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע) ובמכתב מאוחר יותר נכתב שסיים את הקורס בימים 16-18.10.89 (נספח 3 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת). 158. כיום מתגורר הנתבע בדירה שבבעלות הצדדים ורובצת עליה משכנתא וההחזר החודשי עומד על 600 ₪. מאחר וניתן צו פירוק שיתוף בדירה והנתבע יצטרך לרכוש/לשכור דירה אחרת, אעמיד את דמי השכירות על 3,000 ₪. גובה דמי השימוש בדירת הצדדים שבה התגוררו 8 נפשות עמד על סך של 3,500 ₪ כך ששכר דירה מתאים בעבור הנתבע, שתי הקטינות והבת א. יעמוד על סך של 3,000 ₪. בהתאם לפסק דין זה מהסך של 17,200 עליו להעביר לאישה סך של כ – 2,133 ₪ לחודש ועל כן הכנסתו תעמוד על סך של 15,100 ₪ נטו. הכנסתו הפנויה של האיש בקיזוז חלקו בדמי המדור (3,00050%= 1,500), עומדת על סך של 13,600 (15,100-1,500)." מצבו של הנתבע כיום החל מחודש ינואר 2021 החל הנתבע לקבל גמלת פנסיה חודשית בסכום נטו של כ- 11,500 ₪. (לאחר ניכוי ניכויי חובה: מס הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות וקופות גמל בהסכם בהתאם לתלושי שכר לחודשים 7/21-8/22, נספח 3 תיק מוצגי הנתבע מיום 21.9.22). הנתבע מקבל קצבה מהמוסד לביטוח לאומי בגין פגיעה בעבודה מיום 31.10.2019, דרגת הנכות היא בשיעור 28% יציבה מיום 1.11.2019 וגובה הקצבה הוא בסך של 6,130 ₪ בחודש (נספח ג' למסמכים שהמציא הנתבע ביום 22.3.23). מדפי חשבון הבנק ניתן ללמוד שהגמלה החודשית נטו עומדת על סך של 5,767 ₪ לחודש. הנתבע רכש את חלקה של התובעת בדירת הצדדים ב**. לנתבע הכנסה מדמי שכירות מדירה זו בסך של 4,800 ₪ בחודש (נספח א' לנספחים שהמציא הנתבע ביום 22.3.23). הנתבע מתגורר בדירה שכורה ב* ומשלם דמי שכירות בסך של 3,100 ₪ בחודש. בהתאם לפסק דין מיום 29.7.20 על הנתבע להעביר לאישה סך של– 2,133 ₪ לחודש (90 תשלומים). הכנסתו של הנתבע עומדת על סך של 22,067 ₪ נטו (11,500 מפנסיה+ הכנסה משכירות 4,800+ 5,767 ביטוח לאומי) מסכום זה יש לנכות את הסכום אותו הוא מעביר לתובעת מדי חודש בסך של 2,133 ₪ וכן את הוצאות המדור בסך 3,100 ₪. הכנסתו הפנויה של הנתבע עומדת על סך של כ- 16,800 ₪, חל גידול של כ – 20% בהכנסתו הפנויה של הנתבע. טענות הצדדים באשר לרכוש ולכספים שבידי האחר שני הצדדים טענו באריכות לגבי הכספים אותם מחזיק האחר – הצדדים היו נשואים כ – 29 שנים. בפסק הדין מיום 29.7.2020 ניתן תוקף של פסק דין לחלופה השנייה בחוות דעת האקטואר מיום 22.11.18 שתוקנה ועודכנה ביום 12.7.21 וקיבלה תוקף של החלטה. הנתבע חויב בתשלום בגין פערי השתכרות לתובעת, ניתן צו לפירוק שיתוף בדירת המגורים והאיש חויב לשלם לאישה מחצית משווי הרכב. שני הצדדים קיבלו את חלקם בזכויות שנצברו במהלך חיי הנישואים. שניהם רכשו דירה מכספים אלו והמידע אודות כספים אלו היה מונח בפני בית המשפט עת ניתן פסק הדין בעניין המזונות, על כן אין בכך שינוי נסיבות. שני נתונים חדשים התגלו במהלך הליך זה. התברר מדפי חשבון הבנק בבנק הפועלים הרשום על שם התובעת ואחותה (חשבון מס' **) עולה כי ביום 31.1.2021 היו בחשבון סך של 517,215 ₪. מנגד התברר כי האיש זכאי לגמלת נכות מהעבודה בסך של כ – 6,000 ₪ לחודש. קצבת הנכות של האיש ממסמכים שהגישה האישה לתיק בית המשפט ביום 22.3.23 עולה כי האיש זכאי לגמלת נכות מהעבודה בסך של כ – 6,000 ₪ בגין פגיעה בעבודה שהתרחשה ביום 31.10.19. המכתב הוא מיום 16.3.23, אך מעיון בדפי חשבון הבנק של האיש עולה כי ביום 26.6.22 קיבל סכום חד פעמי מהביטוח הלאומי בסך של 91,119 ₪ והחל מיום 26.6.22 הוא מקבל סכום חודשי של 5,767 ₪ בגין גמלת הנכות. האיש לא הציג מידע זה בפני בית המשפט ובכך נהג שלא כדין. עליה זו בהכנסתו החודשית ייתכן והיה בה להצדיק עיון מחדש בגובה המזונות, אך מנגד גם האישה קיבלה סכום כסף משמעותי של למעלה מחצי מיליון ₪. סך של 517,000 ₪ בחשבון האישה מהמסמכים שהגיש האיש לתיק בית המשפט ביום 26.12.22 עולה שעל שם האישה 3 חשבונות בנק. האחד על שמה בלבד בבנק הפועלים, השני על שמה ועל שם אחותה נ.מ. בבנק הפועלים, השלישי על שמה בבנק דיסקונט. בבנק יהב ניהל ב"כ חשבון נאמנות עבורה לצורך קבלת כספי תמורת הדירה. ביום 31.1.2021 היו בחשבון בנק בבנק הפועלים הרשום על שם האישה ואחותה סך של כ-517,215 ₪. בהמשך, ביום 31.10.21, קיבלה האישה סך של 507,586 ₪ בגין חלקה בדירה וחלקה בקופות הגמל "ילין לפידות" בהתאם לחוות דעת האקטואר שהופקד בחשבונה ביום 31.12.21. סכומים אלו הם חלק מאיזון המשאבים ופירוק השיתוף בין הצדדים והיו ידועים לבית המשפט בעת מתן פסק הדין. היתרה בסך של 517,000 ₪ הייתה בחשבון המשותף לה ולאחותה עוד בטרם קיבלה את חלקה בהתאם לאיזון המשאבים ופירוק השיתוף בדירה. האיש טוען כי האישה קיבלה כספים אלו כפיצוי מחברת הביטוח בגלל מחלת הסרטן ממנה סבלה. האישה מכחישה זאת וטוענת שכספים אלו שייכים לאחותה: ש. בדפים של בנק הפועלים בחשבון שלך ושל אחותך, פסק הדין ניתן ב- 29.7.20 כמה חודשים אחרי זה ביקשתי דפים מ 1/21, אני רואה שיש בחשבון בבנק פועלים שלכן יותר מחצי מליון ₪. את רוצה להסביר מה מקור הכסף? ת. הכסף של נ.מ. העבירה לי לחשבון. זה הכסף שלה לא שלי. ש. למה שנ. תכניס אותך להיות שותפה בחשבון שלה? ת. היא רוצה לעזור לי כל האחים רוצים לעזור לי. ש. כשהעבירו כספים מהחשבון שלך ושל נ. את נתת הוראות? ת. נ. נתנה הוראות זה כסף שלה והיא העבירה לי. כל זה חובות. (עמ' 31 לפרוטוקול, שורה 25 ואילך). כשנשאלה האם קיבלה את הסכום כפיצוי על מחלת הסרטן ענתה שלא כך הדבר במילים: "לא קיבלתי" (עמ' 33 לפרוטוקול, שורה 9 ואילך) האיש לא הוכיח השערתו כי האישה קיבלה כספים אלו כפיצוי על מחלת הסרטן, אך גם הסברה של האישה אינו מקובל עלי. האישה העידה שהחשבון בבנק הפועלים מס' * משותף לה ולאחותה, אך בד בבד העידה שהועברו אליה כספים לחשבון זה ושכספי תמורת הדירה שמכרה לאיש הופקדו בחשבון זה. (עמ' 26 לפרוטוקול, שורה 27 ואילך) כך שהכספים בחשבון שייכים לה ברובם לפחות. האישה הסתירה את קיומו של החשבון המשותף לה ולאחותה, כמו גם את קיומו של החשבון המתנהל על שמה בבנק דיסקונט. לתיק המוצגים שהגישה ביום 24.7.22 צרפה רק את דפי החשבון שעל שמה בלבד בבנק הפועלים. לא די שלא הצהירה על חשבונות הבנק הנוספים בהרצאת הפרטים, בחקירה הנגדית הכחישה בתחילה את קיומו של חשבון נוסף והעדיפה לשתוק על פני הצגת גרסה: "ש. כשאת צירפת תיק מוצגים בהרצאת הפרטים שלך ציינת שיש לך חשבון בנק אחד בבנק פועלים מספר חשבון *** והצהרת שזה החשבון היחיד שיש לך? ת. נכון. ש. בחקירה ראשית אמרת שיש לך גם חשבון משותף עם אחותך נ.מ.? ת. כן. ש. למה לא רשמת בהרצאת הפרטים שיש לך חשבון משותף עם נ.? ת. זה כסף שלה. ש. את עומדת בפני בימ"ש אמורה להצהיר עדות אמת, חוץ מהחשבון עם נ.מ. יש לך עוד חשבונות על שמך? ת. לא. ש. היו לך? ת. לא. ש. בשום בנק אחר? ת. דיסקונט. ש. עם מי החשבון בדיסקונט. ת. רק שלי. ש. ממתי פתחת את החשבון בדיסקונט? ת. לא יודעת. ש. מה יש לך שם בחשבון? ת. כלום. לא העברתי לשם כספים. ש. את לא משקרת עכשיו? ת. לא." המשך: ש. למה לא הצהרת בהרצאת הפרטים שיש לך חשבון גם בדיסקונט? ת. אני מעדיפה לשתוק. (עמ' 27 לפרוטוקול, שורה 19 ואילך). אחותה לא זומנה להעיד בעניין זה, ומאחר והאישה העידה שכספי תמורת הדירה השייכים לה הופקדו לחשבון זה ההנחה היא שהכספים המצויים בחשבון המשותף שייכים לה. הנטל להוכיח את מצבה הכלכלי מונח על התובעת שלא סיפקה הסבר מתאים. הסכום הנוסף בסך של למעלה מ – 517,000 ₪ הוא סכום שהגיע לאישה מעבר לאיזון המשאבים וללא קשר אליו. על בעל דין המבקש סעד מבית המשפט לבוא בידיים נקיות ולהציג את המידע כולו בפני בית המשפט. במקרה זה האישה הסתירה מידע זה מבית המשפט ואף כשנחקרה בחקירה הנגדית בחרה שלא לומר אמת בתחילה ולאחר מכן בחרה לשתוק. אמנם חל גידול של כ - 20% בהכנסתו הפנויה של הנתבע, אך מנגד הונה של התובעת גדל בכ – 517,000 ₪, שמהווים אף הם מקור לתשלום מזונות הקטינות. אשר על כן אני קובעת כי לא חל שינוי נסיבות מהותי מאז ניתן פסק הדין ועד הגשת התביעה ועד היום המצדיק שינוי בגובה המזונות. אשר על כן התביעה נדחית. פסק הדין יעמוד על כנו. ההחלטה למזונות זמניים מיום 29.3.2021 מבוטלת. נוכח התנהלותו של הנתבע, שאף הוא העלים מידע מבית המשפט ולא הגיש את המסמכים הנוגעים לגמלת הנכות מהעבודה, איני עשה צו להוצאות. במקרה זה מן הראוי היה להטיל הוצאות לטובת אוצר המדינה על שני הצדדים נוכח התנהלותם ואך לפנים משורת הדין ולמען טובתן של בנותיהם של הצדדים איני עושה זאת במסגרת הליך זה. המזכירות תודיע ותסגור התיק ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision29790-11-20	["שירי היימן"]	[{"judgment_id": "66ffb326-7246-5156-b1e1-a9f4a484a8c4", "file_name": "29790-11-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 74376, "extension": "docx", "display_name": "29790-11-20- קובץ מקורי"}]
bdf2bb04-26bd-5da1-a3a6-d835c880d9fe	ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א, השופטת ענת הלר כריש: החלטה בעניין שכר טרחה נוסף לכונסת נכסים (תמ"ש 60546-09-20)	60546-09-20	2024-08-31	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	לפניי בקשת כונסי הנכסים כי בית המשפט יפסוק את שכרם בשיעור של 4% משווי תמורת המכר בסך של 2,500,000 ₪ בתוספת מע"מ, היינו בסך של 117,000 ₪; יקבע כיצד תחולק הנשיאה בשכר כונסי הנכסים בין המשיבים; ויאשר את החזר הוצאותיה של המבקשת 1 בסך של 6,414.90 ₪ (בקשה מספר 33). המשיבים מסכימים לפסיקת שכר כונסי הנכסים וכן להשבת הוצאות בסכומים המבוקשים. המחלוקת בה יש להכריע היא בשאלה האם יש לחייב את המשיבים בתשלום שכר כונסי הנכסים בחלקים שווים כטענת המשיב 2 והמבקש 2 שהוא גם בא כוחו או בחלקים לא שווים כטענת המשיבה 1 והמבקשת 1 שהיא גם באת כוחה אשר לשיטתן יש לחייב את המשיבה 1 בשיעור של 25% ואת המשיב 2 בשיעור של 75%. במסגרת הבקשה טענה המבקשת 1 כי המשיב 2 ניסה לסכל את כינוס הנכסים והתנהגותו גרמה לסרבול ההליך, להכבדה על כונסי הנכסים ולטרחה רבה. המבקש 2 טען כי אמנם המשיב 2 הקשה על כונסי הנכסים לבצע את עבודתם, אולם יש להתחשב בכך שהמשיב 2 טיפל בנכס במשך שנים רבות ותרם לעליית ערכו. המשיב 2 טען אף הוא בתשובתו כי הוא טיפל והשביח את הנכס במשך שנים רבות וכן כי הוא הגיע עם המבקשת 1 להסדר לפיו הוא ובתו יתגוררו בנכס עד ליום 30.05.24 ואין לזקוף לחובתו את האיחור בפינוי הדירה. המשיבה 1 בתגובתה הסכימה לכל טענות המבקשת 1 והוסיפה כי הצו לפירוק השיתוף בנכס ניתן עוד בשנת 2011 וחרף הצו הוסיף המשיב 2 להתגורר בדירה ועשה כל אשר לאל ידו כדי למנוע את פירוק השיתוף במשך שנים ארוכות. על דרך הכלל, בשכרו של כונס נכסים על כל אחד מהבעלים לשאת בהתאם לשיעור חלקו בנכס נושא פירוק השיתוף. אולם, במקרים חריגים יתכן ותקום הצדקה לחלוקה אחרת של הנשיאה בשכרו של כונס נכסים (ראו: עמ"ש (ת"א) 32613-01-20 נ' ג' נ' ד' ג' (1.12.2020); ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה על ידי בית המשפט העליון בבע"מ 8929/20 פלונית נ' פלוני (9.2.2021)). במקרה שלפניי – בפסק דין מיום 27.2.2023, בהתאם להסכמת המשיבים בבקשה שלפניי שהם בעלי הדין בהליך העיקרי, מונו באי כוחם, הם המבקשים בבקשה שלפניי, ככונסי נכסים למכירת דירתם המשותפת של המשיבים בשוק החופשי למרבה במחיר, וחלוקת התמורה בין הצדדים בחלקים שווים לאחר ניכוי הוצאות המכר. צו לפירוק שיתוף בדירה ניתן עוד ביום 03.11.2011 בפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) ט' קופלמן-פרדו בתמ"ש 5464-05-10. ביום 20.6.2023 הגישה המבקשת 1 בקשה למתן הוראות בעניין החלפת מפתחות הכניסה לדירה ופינויה (תמ"ש 49252-06-23). באותה בקשה טענה המבקשת 1 כי המשיב 2 "אינו משתף פעולה ולא צלחו ניסיונות חוזרים ונשנים של בא כוחו לקבל ממנו את מפתחות הנכס על מנת לאפשר לכונסי הנכסים להציג את הדירה לרוכשים פוטנציאלים". עוד טענה המבקשת 1, כי המבקש 2 מסר לה שקשה מאוד להשיג את המשיב 2 ולשוחח עמו וכי סמוך ליום 3.4.23 הבטיח לו המשיב 2 למסור את מפתחות הדירה לאחר חג הפסח וכי ישלם את חלקו בשכר השמאי, אך הוא לא עשה כן. במענה לבקשה זו השיבו המבקש 2 והמשיב 2 כי המשיב 2 הודיע למבקש 2 כבר מחודש אפריל 2023 שניתן לבקר בדירה בתיאום עם בתו "המתגוררת בקרבת מקום והמחזיקה במפתחות הדירה" לדבריו, וכי אין טעם בפינוי הדירה שעה שטרם נמצא מציע. בהחלטה מיום 10.7.2023 נקבע כדלקמן: "לא מצאתי טעם ענייני מדוע נמנע --- [המשיב 2] למסור לכונסי הנכסים את מפתחות הדירה, ואיני סבורה כי הליך הצגת הנכס צריך להיות בתיאום עם צד ג' אשר מחזיק אצלו מפתחות כנטען... לאור זאת אני מורה כי עד ליום 17.7.23 ידאג --- [המשיב 2] למסירת מפתחות הדירה לידי מי מכונסי הנכסים. ככל שכונסי הנכסים לא יקבלו לידיהם את מפתחות הדירה עד למועד האמור, יפעלו כונסי הנכסים לפריצת מנעול הדירה והחלפתו ...". ביום 23.7.2023 הגישה המבקשת 1 בקשה נוספת למתן צו פינוי, בה טענה כי ביום 18.7.2023 היא שוחחה עם בתו של המשיב 2 וביקשה לקבוע עמה מועד לצורך איסוף המפתח בהתאם להחלטת בית המשפט, אך בתו של המשיב 2 סירבה למסור את העתק המפתח והודיעה למבקשת 1 כי היא וילדיה עברו להתגורר בדירה. בהחלטה שניתנה באותו מועד התבקשו תשובות המבקש 2, המשיבים ובתו של המשיב 2. לאחר שהוגשה תשובה מטעם המבקש 2, בהחלטה מיום 27.9.2023 נקבע כדלקמן: "במסגרת תיק זה ניתנה החלטה המורה למשיב 2 לדאוג למסירת מפתחות הדירה לידי מי מכונסי הנכסים וזאת עד ליום 17.7.23. ראוי לציין כי ההחלטה ניתנה לאחר שהוגשה תשובה מטעם המשיב 2 בה לא ציין כי בתו מתגוררת בדירה, ואף ציין אחרת עת טען כי בתו מתגוררת בקרבת מקום והזכירה אך כמי שמחזיקה במפתחות הדירה. כעולה מטענות הצדדים כעת, למרות שהמועד חלף עד היום המשיב לא קיים את ההחלטה. לא ניתן לקבל מצב בו בעל דין לא יקיים אחר החלטות בית המשפט. לא ניתן אף לקבל מצב בו בעל דין יפעל באופן המעכב פירוק שיתוף עליו הורה בית המשפט בפסק דין שאישר את הסכמות הצדדים. יש לאפשר לכונסי הנכסים לבצע את התפקיד שלשמו מונו – מכירת הדירה בשוק החופשי למרבה במחיר וחלוקת התמורה בין הצדדים בחלקים שווים לאחר ניכוי הוצאות המכר. בנסיבות אלה אני מורה כי כל שהמשיב 2 לא ימסור לידי מי מכונסי הנכסים את מפתחות הדירה עד ליום 3.10.2023, אשקול לחייבו בתשלום סך של 500 ₪ לקופת אוצר המדינה בגין כל יום של עיכוב נוסף במסירת המפתחות. בשלב זה ומסגרת זו איני מוצאת להורות על מתן צו פינוי. ככל שמפתחות הדירה לא ימסרו למי מכונסי הנכסים במועד חרף החלטה זו או ככל שיקום בכך הצורך בעתיד לשם ביצוע פירוק השיתוף, ניתן יהיה לפנות במסגרת מתאימה". ביום 8.10.2023 הגיש המבקש 2 לתיק בית המשפט הודעה לפיה ביום 3.10.2023 מסר לידיו המשיב 2 את מפתחות הדירה. הינה כי כן: מפתחות הדירה נמסרו לכונסי הנכסים רק למעלה מ- 7 חודשים לאחר שהם מונו ככונסי הנכסים ורק לאחר שהוגשו לבית המשפט בקשות בעניין זה. ביום 10.3.2024 הגישו כונסי הנכסים בקשה לאישור החתימה על הסכם מכר. המשיב 2 התנגד לבקשה, וביקש לרכוש את הדירה בעצמו. בהחלטה מיום 17.3.2024 נקבע כדלקמן: "בפסק הדין מיום 27.2.23 נקבע כי כל אחד מהמשיבים יהיה רשאי להשתתף בהתמחרות ככל מציע אחר. לא ניתנה למשיבים זכות להצטרף לאחר תום ההתמחרות ולרכוש את חלקו של משנהו בנכס בהתאם להצעה הגבוהה ביותר שהוצעה על ידי צד שלישי שזכה בהתמחרות. מתן זכות כאמור למשיב 1 כעת תביא לפגיעה לא מוצדקת בצד השלישי ובהסתמכותו ותפגע בתקינות הליך הכינוס... משכך, יש לדחות את עמדת המשיב 1. זאת ועוד, על פי טענת המבקשים אשר לא הוכחשה על ידי המשיב 1, המשיב 1 הוזמן על ידי המבקש 2 להציע הצעה לרכישת חלקה של המשיבה 2, אך הוא לא עשה כן. על פי טענות המבקשים וכן כעולה מטענות המשיב 1 עצמו, למשיב 1 נמסר מועד ההתמחרות ומקומה, אך הוא בחר שלא להגיע ולא לשלוח נציג מטעמו (ראו גם פרוטוקול ההתמחרות שצורף). אמנם, המחיר על פי הסכם המכר נמוך ממחיר השמאות בכ- 16.5%. אולם, בשים לב להסברי המבקשים בעניין חריגות הבנייה ולנספח להסכם המכר בעניין זה, ובפרט בשים לב להסכמת המשיבה 2 לאישור המכר ולכך שאף המשיב 1 מציע לרכוש את חלקה של המשיבה 2 בהתאם למחיר שבהסכם ומכאן שאף לשיטתו מדובר במחיר הולם בנסיבות העניין – אני מאשרת את החתימה על הסכם המכר מיום 28.2.24 והנספח לו". לאחר זאת, ביום 20.3.2024 הגישו המבקשים בקשה למתן צו פינוי לנוכח התחייבותם למסור את הדירה בתוך 120 ימים מיום ההודעה לקונה על אישור בית המשפט של הסכם המכר ומשום החשש מאי שיתוף פעולה של המשיב 2 נוכח התנהלותו בעבר. בהחלטה מיום 20.3.24 התבקשו תשובות המשיבים. ביום 9.4.24 הגישו המבקשים בקשה למתן החלטה ובהחלטה מיום 11.4.24 התקבלה הבקשה בהעדר תשובה מטעם המשיבים למרות חלוף המועד שנקצב לכך, ובהתאם נחתמה פסיקתה בה נקבע שפינוי הנכס יבוצע עד ליום 1.5.2024. על פי בקשה שהגישו המבקשים ביום 20.6.24, המשיב 2 פינה את הנכס ביום 28.5.24. בבקשה זו טענו המבקשים כי אף שבמועד הפינוי מסרה בתו של המשיב 2 למבקשים כי אין בידה עותק נוסף של מפתחות הדירה מלבד העותק שהיא מסרה לכונסי הנכסים, בפועל היא השאירה בידה עותק נוסף של המפתח ומסרה אותו ישירות לקונים אשר החלו בעבודות בנייה בדירה בטרם הגיע מועד המסירה לידיהם על פי הסכם המכר. על כן ביקשו כונסי הנכסים כי בית המשפט יאשר להם לחתום מול הקונים על נספח להסכם המכר. בהחלטה מיום 27.6.24, בהסכמת המשיבים, התקבלה הבקשה. מהמפורט לעיל ניתן לראות כי אכן התנהלותו של המשיב 2 הביאה להכבדה על כונסי הנכסים ולסרבול הליך הכינוס. משום התנהלות המשיב 2 נאלצו כונסי הנכסים לפנות בבקשות לבית המשפט, בגינן לא חויב המשיב 2 בהוצאות. ברור שלמבקשים מגיע כי ייפסק להם שכר בגין עבודתם זו וברור גם שהמשיבה 1 אינה צריכה לשאת בעלות אשר נגרמה בגין התנהלותו של המשיב 2. יתר על כן, התנהלות המשיב 2 אשר הביאה לעיכוב הליך הכינוס, פגעה גם במשיבה 1 אשר נמנע ממנה ליהנות מקניינה בתקופה בה הכינוס לא התקדם והמכר לא בוצע. התנהלות המשיב 2 אף נגועה הייתה בחוסר תום לב. כפי שתואר לעיל, לאחר שכונסי הנכסים מונו עשה המשיב 2 או בתו באישורו, שימוש בדירה וזאת תוך הסתרת הדבר מבית המשפט ומכונסי הנכסים ואף מסירת מידע שאינו נכון לפיו בתו מתגוררת בסמיכות ולא בדירה עצמה. ההכבדה על תפקוד כונסי הנכסים, הפעולות הנוספות בהן הם נדרשו לנקוט והעיכוב בהשלמת הליך כינוס הנכסים, אשר נגרמו כתוצאה מהתנהלות המשיב 2, אינן תולדה של התנהלות תמימה שלו. בהתאם לכך, מצאתי כי מקרה זה הוא ממן המקרים החריגים בהם אין לחלק את הנשיאה בשכרם של כונסי הנכסים בין הצדדים בהתאם לחלקם בנכס, אלא יש לתת ביטוי בעת בחינת הנשיאה בשכר של כונסי הנכסים לכך שחלק מעבודת כונסי הנכסים נבע מהתנהלותו של המשיב 2 בלבד. איני מקבלת את טענת המבקש 2 והמשיב 2 לפיה בעת חלוקת הנשיאה בשכר כונסי הנכסים יש להביא בחשבון כי המשיב 2 הוא זה שטיפל בנכס ובהשבחתו משך שנים רבות. ראשית, מדובר בטענה אשר לא נתמכה בכל אסמכתה ולו לכאורית והיא לא הוכחה. שנית ולמעלה מהאמור, שכרם של כונסי הנכסים נפסק עבור הפעולות שהם ביצעו ממועד מינויים ועל כן טענות בנוגע להתנהלות שקדמה לתקופה בה שימשו ככונסי נכסים אינן רלבנטיות לסוגית פסיקת שכר כונסי הנכסים ושאלת חלוקת הנשיאה בו בין המשיבים. בבקשה פרטו כונסי הנכסים את הפעולות הרבות שביצעו במסגרת תפקידם וביקשו, כאמור, כי לנוכח ריבוי הפעולות ייפסק שכרם בשיעור המקסימאלי הקבוע בחוק הוא 4% משווי תמורת המכר בצירוף מע"מ. המשיבים לא חלקו טענות המשיבים בעניין הפעולות שביצעו ואף הסכימו לפסיקת שכרם בשיעור שהתבקש, ומדובר בעמדה ראויה. בחינת פעולות כונסי הנכסים שפורטו בבקשה מעלה כי אמנם בחלקן נאלצו כונסי הנכסים לנקוט כתוצאה מהתנהלותו של המשיב 2 כמפורט לעיל, אולם מרביתן אינן קשורות להתנהלותו של המשיב 2. לפיכך, אף שמצאתי שעל המשיבים לשאת בשכר כונסי הנכסים בחלקים לא שווים אלא שעל המשיב 2 לשאת בחלק גדול יותר, איני סבורה כי יש לחייבו בתשלום בשיעור של 3% משווי תמורת המכר המהווה 75% מהשכר. חיוב בשיעור שכזה יחרוג מהחלק היחסי שמהוות הפעולות שביצעו כונסי הנכסים בשל התנהלות המשיב 2 בלבד מתוך כלל הפעולות שביצעו. חיוב המשיב 2 בשכרם של הכונסים בשיעור של 2.5% משווי תמורת המכר בצירוף מע"מ והמשיבה 1 בשיעור של 1.5% משווי תמורת המכר בצירוף מע"מ ייתן ביטוי ראוי ומאוזן לנסיבותיו של המקרה שלפניי. בהתאם לאמור לעיל אני מורה כדלקמן: אני פוסקת את שכרם של כונסי הנכסים בסך של 117,000 ₪, מתוכו סך של 43,875 ₪ ישולם על ידי המשיבה 1 וסך של 73,125 ₪ ישולם על ידי המשיב 2. אני מאשרת תשלום החזר הוצאות למבקשת 1 בסך של 6,414.90 ₪. כונסי הנכסים רשאים לגבות את הסכומים האמורים מתוך קופת הכינוס. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision60546-09-20a	["ענת הלר כריש"]	[{"judgment_id": "bdf2bb04-26bd-5da1-a3a6-d835c880d9fe", "file_name": "60546-09-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 51562, "extension": "docx", "display_name": "60546-09-20- קובץ מקורי"}]
f3bb7008-bcb5-56b0-ba8c-eab694badb60	ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א, השופטת ענת הלר כריש: החלטה בעניין אופן חלוקת הנשיאה בשכר טרחה כונסי נכסים (תמ"ש 60546-09-20)	60546-09-20	2024-08-31	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	לפניי בקשת כונסי הנכסים כי בית המשפט יפסוק את שכרם בשיעור של 4% משווי תמורת המכר בסך של 2,500,000 ₪ בתוספת מע"מ, היינו בסך של 117,000 ₪; יקבע כיצד תחולק הנשיאה בשכר כונסי הנכסים בין המשיבים; ויאשר את החזר הוצאותיה של המבקשת 1 בסך של 6,414.90 ₪ (בקשה מספר 33). המשיבים מסכימים לפסיקת שכר כונסי הנכסים וכן להשבת הוצאות בסכומים המבוקשים. המחלוקת בה יש להכריע היא בשאלה האם יש לחייב את המשיבים בתשלום שכר כונסי הנכסים בחלקים שווים כטענת המשיב 2 והמבקש 2 שהוא גם בא כוחו או בחלקים לא שווים כטענת המשיבה 1 והמבקשת 1 שהיא גם באת כוחה אשר לשיטתן יש לחייב את המשיבה 1 בשיעור של 25% ואת המשיב 2 בשיעור של 75%. במסגרת הבקשה טענה המבקשת 1 כי המשיב 2 ניסה לסכל את כינוס הנכסים והתנהגותו גרמה לסרבול ההליך, להכבדה על כונסי הנכסים ולטרחה רבה. המבקש 2 טען כי אמנם המשיב 2 הקשה על כונסי הנכסים לבצע את עבודתם, אולם יש להתחשב בכך שהמשיב 2 טיפל בנכס במשך שנים רבות ותרם לעליית ערכו. המשיב 2 טען אף הוא בתשובתו כי הוא טיפל והשביח את הנכס במשך שנים רבות וכן כי הוא הגיע עם המבקשת 1 להסדר לפיו הוא ובתו יתגוררו בנכס עד ליום 30.05.24 ואין לזקוף לחובתו את האיחור בפינוי הדירה. המשיבה 1 בתגובתה הסכימה לכל טענות המבקשת 1 והוסיפה כי הצו לפירוק השיתוף בנכס ניתן עוד בשנת 2011 וחרף הצו הוסיף המשיב 2 להתגורר בדירה ועשה כל אשר לאל ידו כדי למנוע את פירוק השיתוף במשך שנים ארוכות. על דרך הכלל, בשכרו של כונס נכסים על כל אחד מהבעלים לשאת בהתאם לשיעור חלקו בנכס נושא פירוק השיתוף. אולם, במקרים חריגים יתכן ותקום הצדקה לחלוקה אחרת של הנשיאה בשכרו של כונס נכסים (ראו: עמ"ש (ת"א) 32613-01-20 נ' ג' נ' ד' ג' (1.12.2020); ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה על ידי בית המשפט העליון בבע"מ 8929/20 פלונית נ' פלוני (9.2.2021)). במקרה שלפניי – בפסק דין מיום 27.2.2023, בהתאם להסכמת המשיבים בבקשה שלפניי שהם בעלי הדין בהליך העיקרי, מונו באי כוחם, הם המבקשים בבקשה שלפניי, ככונסי נכסים למכירת דירתם המשותפת של המשיבים בשוק החופשי למרבה במחיר, וחלוקת התמורה בין הצדדים בחלקים שווים לאחר ניכוי הוצאות המכר. צו לפירוק שיתוף בדירה ניתן עוד ביום 03.11.2011 בפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) ט' קופלמן-פרדו בתמ"ש 5464-05-10. ביום 20.6.2023 הגישה המבקשת 1 בקשה למתן הוראות בעניין החלפת מפתחות הכניסה לדירה ופינויה (תמ"ש 49252-06-23). באותה בקשה טענה המבקשת 1 כי המשיב 2 "אינו משתף פעולה ולא צלחו ניסיונות חוזרים ונשנים של בא כוחו לקבל ממנו את מפתחות הנכס על מנת לאפשר לכונסי הנכסים להציג את הדירה לרוכשים פוטנציאלים". עוד טענה המבקשת 1, כי המבקש 2 מסר לה שקשה מאוד להשיג את המשיב 2 ולשוחח עמו וכי סמוך ליום 3.4.23 הבטיח לו המשיב 2 למסור את מפתחות הדירה לאחר חג הפסח וכי ישלם את חלקו בשכר השמאי, אך הוא לא עשה כן. במענה לבקשה זו השיבו המבקש 2 והמשיב 2 כי המשיב 2 הודיע למבקש 2 כבר מחודש אפריל 2023 שניתן לבקר בדירה בתיאום עם בתו "המתגוררת בקרבת מקום והמחזיקה במפתחות הדירה" לדבריו, וכי אין טעם בפינוי הדירה שעה שטרם נמצא מציע. בהחלטה מיום 10.7.2023 נקבע כדלקמן: "לא מצאתי טעם ענייני מדוע נמנע --- [המשיב 2] למסור לכונסי הנכסים את מפתחות הדירה, ואיני סבורה כי הליך הצגת הנכס צריך להיות בתיאום עם צד ג' אשר מחזיק אצלו מפתחות כנטען... לאור זאת אני מורה כי עד ליום 17.7.23 ידאג --- [המשיב 2] למסירת מפתחות הדירה לידי מי מכונסי הנכסים. ככל שכונסי הנכסים לא יקבלו לידיהם את מפתחות הדירה עד למועד האמור, יפעלו כונסי הנכסים לפריצת מנעול הדירה והחלפתו ...". ביום 23.7.2023 הגישה המבקשת 1 בקשה נוספת למתן צו פינוי, בה טענה כי ביום 18.7.2023 היא שוחחה עם בתו של המשיב 2 וביקשה לקבוע עמה מועד לצורך איסוף המפתח בהתאם להחלטת בית המשפט, אך בתו של המשיב 2 סירבה למסור את העתק המפתח והודיעה למבקשת 1 כי היא וילדיה עברו להתגורר בדירה. בהחלטה שניתנה באותו מועד התבקשו תשובות המבקש 2, המשיבים ובתו של המשיב 2. לאחר שהוגשה תשובה מטעם המבקש 2, בהחלטה מיום 27.9.2023 נקבע כדלקמן: "במסגרת תיק זה ניתנה החלטה המורה למשיב 2 לדאוג למסירת מפתחות הדירה לידי מי מכונסי הנכסים וזאת עד ליום 17.7.23. ראוי לציין כי ההחלטה ניתנה לאחר שהוגשה תשובה מטעם המשיב 2 בה לא ציין כי בתו מתגוררת בדירה, ואף ציין אחרת עת טען כי בתו מתגוררת בקרבת מקום והזכירה אך כמי שמחזיקה במפתחות הדירה. כעולה מטענות הצדדים כעת, למרות שהמועד חלף עד היום המשיב לא קיים את ההחלטה. לא ניתן לקבל מצב בו בעל דין לא יקיים אחר החלטות בית המשפט. לא ניתן אף לקבל מצב בו בעל דין יפעל באופן המעכב פירוק שיתוף עליו הורה בית המשפט בפסק דין שאישר את הסכמות הצדדים. יש לאפשר לכונסי הנכסים לבצע את התפקיד שלשמו מונו – מכירת הדירה בשוק החופשי למרבה במחיר וחלוקת התמורה בין הצדדים בחלקים שווים לאחר ניכוי הוצאות המכר. בנסיבות אלה אני מורה כי כל שהמשיב 2 לא ימסור לידי מי מכונסי הנכסים את מפתחות הדירה עד ליום 3.10.2023, אשקול לחייבו בתשלום סך של 500 ₪ לקופת אוצר המדינה בגין כל יום של עיכוב נוסף במסירת המפתחות. בשלב זה ומסגרת זו איני מוצאת להורות על מתן צו פינוי. ככל שמפתחות הדירה לא ימסרו למי מכונסי הנכסים במועד חרף החלטה זו או ככל שיקום בכך הצורך בעתיד לשם ביצוע פירוק השיתוף, ניתן יהיה לפנות במסגרת מתאימה". ביום 8.10.2023 הגיש המבקש 2 לתיק בית המשפט הודעה לפיה ביום 3.10.2023 מסר לידיו המשיב 2 את מפתחות הדירה. הינה כי כן: מפתחות הדירה נמסרו לכונסי הנכסים רק למעלה מ- 7 חודשים לאחר שהם מונו ככונסי הנכסים ורק לאחר שהוגשו לבית המשפט בקשות בעניין זה. ביום 10.3.2024 הגישו כונסי הנכסים בקשה לאישור החתימה על הסכם מכר. המשיב 2 התנגד לבקשה, וביקש לרכוש את הדירה בעצמו. בהחלטה מיום 17.3.2024 נקבע כדלקמן: "בפסק הדין מיום 27.2.23 נקבע כי כל אחד מהמשיבים יהיה רשאי להשתתף בהתמחרות ככל מציע אחר. לא ניתנה למשיבים זכות להצטרף לאחר תום ההתמחרות ולרכוש את חלקו של משנהו בנכס בהתאם להצעה הגבוהה ביותר שהוצעה על ידי צד שלישי שזכה בהתמחרות. מתן זכות כאמור למשיב 1 כעת תביא לפגיעה לא מוצדקת בצד השלישי ובהסתמכותו ותפגע בתקינות הליך הכינוס... משכך, יש לדחות את עמדת המשיב 1. זאת ועוד, על פי טענת המבקשים אשר לא הוכחשה על ידי המשיב 1, המשיב 1 הוזמן על ידי המבקש 2 להציע הצעה לרכישת חלקה של המשיבה 2, אך הוא לא עשה כן. על פי טענות המבקשים וכן כעולה מטענות המשיב 1 עצמו, למשיב 1 נמסר מועד ההתמחרות ומקומה, אך הוא בחר שלא להגיע ולא לשלוח נציג מטעמו (ראו גם פרוטוקול ההתמחרות שצורף). אמנם, המחיר על פי הסכם המכר נמוך ממחיר השמאות בכ- 16.5%. אולם, בשים לב להסברי המבקשים בעניין חריגות הבנייה ולנספח להסכם המכר בעניין זה, ובפרט בשים לב להסכמת המשיבה 2 לאישור המכר ולכך שאף המשיב 1 מציע לרכוש את חלקה של המשיבה 2 בהתאם למחיר שבהסכם ומכאן שאף לשיטתו מדובר במחיר הולם בנסיבות העניין – אני מאשרת את החתימה על הסכם המכר מיום 28.2.24 והנספח לו". לאחר זאת, ביום 20.3.2024 הגישו המבקשים בקשה למתן צו פינוי לנוכח התחייבותם למסור את הדירה בתוך 120 ימים מיום ההודעה לקונה על אישור בית המשפט של הסכם המכר ומשום החשש מאי שיתוף פעולה של המשיב 2 נוכח התנהלותו בעבר. בהחלטה מיום 20.3.24 התבקשו תשובות המשיבים. ביום 9.4.24 הגישו המבקשים בקשה למתן החלטה ובהחלטה מיום 11.4.24 התקבלה הבקשה בהעדר תשובה מטעם המשיבים למרות חלוף המועד שנקצב לכך, ובהתאם נחתמה פסיקתה בה נקבע שפינוי הנכס יבוצע עד ליום 1.5.2024. על פי בקשה שהגישו המבקשים ביום 20.6.24, המשיב 2 פינה את הנכס ביום 28.5.24. בבקשה זו טענו המבקשים כי אף שבמועד הפינוי מסרה בתו של המשיב 2 למבקשים כי אין בידה עותק נוסף של מפתחות הדירה מלבד העותק שהיא מסרה לכונסי הנכסים, בפועל היא השאירה בידה עותק נוסף של המפתח ומסרה אותו ישירות לקונים אשר החלו בעבודות בנייה בדירה בטרם הגיע מועד המסירה לידיהם על פי הסכם המכר. על כן ביקשו כונסי הנכסים כי בית המשפט יאשר להם לחתום מול הקונים על נספח להסכם המכר. בהחלטה מיום 27.6.24, בהסכמת המשיבים, התקבלה הבקשה. מהמפורט לעיל ניתן לראות כי אכן התנהלותו של המשיב 2 הביאה להכבדה על כונסי הנכסים ולסרבול הליך הכינוס. משום התנהלות המשיב 2 נאלצו כונסי הנכסים לפנות בבקשות לבית המשפט, בגינן לא חויב המשיב 2 בהוצאות. ברור שלמבקשים מגיע כי ייפסק להם שכר בגין עבודתם זו וברור גם שהמשיבה 1 אינה צריכה לשאת בעלות אשר נגרמה בגין התנהלותו של המשיב 2. יתר על כן, התנהלות המשיב 2 אשר הביאה לעיכוב הליך הכינוס, פגעה גם במשיבה 1 אשר נמנע ממנה ליהנות מקניינה בתקופה בה הכינוס לא התקדם והמכר לא בוצע. התנהלות המשיב 2 אף נגועה הייתה בחוסר תום לב. כפי שתואר לעיל, לאחר שכונסי הנכסים מונו עשה המשיב 2 או בתו באישורו, שימוש בדירה וזאת תוך הסתרת הדבר מבית המשפט ומכונסי הנכסים ואף מסירת מידע שאינו נכון לפיו בתו מתגוררת בסמיכות ולא בדירה עצמה. ההכבדה על תפקוד כונסי הנכסים, הפעולות הנוספות בהן הם נדרשו לנקוט והעיכוב בהשלמת הליך כינוס הנכסים, אשר נגרמו כתוצאה מהתנהלות המשיב 2, אינן תולדה של התנהלות תמימה שלו. בהתאם לכך, מצאתי כי מקרה זה הוא ממן המקרים החריגים בהם אין לחלק את הנשיאה בשכרם של כונסי הנכסים בין הצדדים בהתאם לחלקם בנכס, אלא יש לתת ביטוי בעת בחינת הנשיאה בשכר של כונסי הנכסים לכך שחלק מעבודת כונסי הנכסים נבע מהתנהלותו של המשיב 2 בלבד. איני מקבלת את טענת המבקש 2 והמשיב 2 לפיה בעת חלוקת הנשיאה בשכר כונסי הנכסים יש להביא בחשבון כי המשיב 2 הוא זה שטיפל בנכס ובהשבחתו משך שנים רבות. ראשית, מדובר בטענה אשר לא נתמכה בכל אסמכתה ולו לכאורית והיא לא הוכחה. שנית ולמעלה מהאמור, שכרם של כונסי הנכסים נפסק עבור הפעולות שהם ביצעו ממועד מינויים ועל כן טענות בנוגע להתנהלות שקדמה לתקופה בה שימשו ככונסי נכסים אינן רלבנטיות לסוגית פסיקת שכר כונסי הנכסים ושאלת חלוקת הנשיאה בו בין המשיבים. בבקשה פרטו כונסי הנכסים את הפעולות הרבות שביצעו במסגרת תפקידם וביקשו, כאמור, כי לנוכח ריבוי הפעולות ייפסק שכרם בשיעור המקסימאלי הקבוע בחוק הוא 4% משווי תמורת המכר בצירוף מע"מ. המשיבים לא חלקו טענות המשיבים בעניין הפעולות שביצעו ואף הסכימו לפסיקת שכרם בשיעור שהתבקש, ומדובר בעמדה ראויה. בחינת פעולות כונסי הנכסים שפורטו בבקשה מעלה כי אמנם בחלקן נאלצו כונסי הנכסים לנקוט כתוצאה מהתנהלותו של המשיב 2 כמפורט לעיל, אולם מרביתן אינן קשורות להתנהלותו של המשיב 2. לפיכך, אף שמצאתי שעל המשיבים לשאת בשכר כונסי הנכסים בחלקים לא שווים אלא שעל המשיב 2 לשאת בחלק גדול יותר, איני סבורה כי יש לחייבו בתשלום בשיעור של 3% משווי תמורת המכר המהווה 75% מהשכר. חיוב בשיעור שכזה יחרוג מהחלק היחסי שמהוות הפעולות שביצעו כונסי הנכסים בשל התנהלות המשיב 2 בלבד מתוך כלל הפעולות שביצעו. חיוב המשיב 2 בשכרם של הכונסים בשיעור של 2.5% משווי תמורת המכר בצירוף מע"מ והמשיבה 1 בשיעור של 1.5% משווי תמורת המכר בצירוף מע"מ ייתן ביטוי ראוי ומאוזן לנסיבותיו של המקרה שלפניי. בהתאם לאמור לעיל אני מורה כדלקמן: אני פוסקת את שכרם של כונסי הנכסים בסך של 117,000 ₪, מתוכו סך של 43,875 ₪ ישולם על ידי המשיבה 1 וסך של 73,125 ₪ ישולם על ידי המשיב 2. אני מאשרת תשלום החזר הוצאות למבקשת 1 בסך של 6,414.90 ₪. כונסי הנכסים רשאים לגבות את הסכומים האמורים מתוך קופת הכינוס. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision60546-09-20	["ענת הלר כריש"]	[{"judgment_id": "f3bb7008-bcb5-56b0-ba8c-eab694badb60", "file_name": "60546-09-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 51562, "extension": "docx", "display_name": "60546-09-20- קובץ מקורי"}]
c2e57672-840d-5b64-be38-2a949a8c5736	ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א, השופטת ענת הלר כריש: פס"ד בתביעה לפינוי וסילוק מנכס מקרקעין וחיוב בתשלום דמי שימוש (תמ"ש 1407-02-22)	01407-02-22	2024-08-19	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מנכס מקרקעין המשמש למגוריהם וחיובם בתשלום דמי שימוש בסך 840,000 ₪. א. רקע עובדתי: התובעת היא גיסתם של הנתבעים – התובעת נשואה למר א' (להלן: א'), שהוא אחיו של הנתבע 1, והנתבעת 2 היא רעייתו של הנתבע 1. ביום 10.1.1984 חתמה התובעת על הסכם לרכישת מלוא זכויות החכירה בדירה הנמצאת ברחוב --- בעיר ---, הידועה כגוש ---חלקה --- (להלן: הדירה). הסכם הרכישה נחתם בין גב' פלונית כמוכרת (להלן: המוכרת) לבין התובעת כקונה, ונקבע בו כי תמורת מכירת הדירה תשלם התובעת למוכרת סך של 50,000 דולר אמריקאי. על פי נסח לשכת רישום המקרקעין שצורף לתיק, על זכויות המוכרת בדירה רשומה הערת אזהרה לטובת התובעת. עוד לפי המסמכים שהוגשו לתיק, העסקה דווחה לאגף מיסוי מקרקעין. בסמוך לדירה נמצאת דירה הידועה כגוש --- חלקה --- אשר את זכויות החכירה בה רכש הנתבע 1 בשנת 1981 ואשר שימשה למגורי הנתבעים עת נרכשה הדירה (להלן: דירת הנתבעים). יוער כי לתיק בית המשפט לא צורף נסח מלשכת רישום המקרקעין בעניין דירת הנתבעים, אלא אך עמוד ראשון מתוך הסכם שנערך בשנת 2014 בין עירית --- לבין הנתבע 1 ומשם נלקחו הפרטים המצוינים בפסק דין זה בעניין דירת הנתבעים. בשנת 1992 שברו הנתבעים את הקיר המפריד בין דירתם לבין הדירה, ומאז הם עושים שימוש למגוריהם בשטח שתי הדירות. בין הנתבע 1 לבין א' התקיימה בעבר מערכת יחסים עסקית, אולם לכל המאוחר בשנת 2015 פרץ בין השניים סכסוך, בין היתר על רקע מחלוקת שנתגלעה ביחס לזכויות בדירה. יוער כי מטענות הצדדים לא ניתן לחלץ על מה בדיוק נסוב הסכסוך ומהו המועד בו פרץ. על מנת להסדיר את המחלוקת ביניהם פנו הנתבע 1 וא' אל הדיין הרב י' נ' (להלן: הדיין או הבורר). ביום 21.08.2015 חתמו הנתבע 1 וא' על מסמך שכותרתו "כתב בוררות" בו נקבע כדלקמן: "אנו החתומים מטה מתחייבים בזה לנהל דיון בצורה שקטה וברוח טובה על מנת שיהיה סיכום מחייב לכל דבר ועניין גם כלפי השלטונות ואין זכות ערעור כי אנו בחרנו לפתור את הטענות מרצוננו ללא כפיה וע"כ עם הגבהת קולם בעת הדיון, הדיון יפסק ואיש ילך לאוהלו נעשה קניין במנא דבשר ומקניא ביה" (להלן: הסכם הבוררות). ביום 06.09.2015 כתב הדיין מסמך שכותרתו "סיכום בוררות ו' אלול ע"ה", אשר לשונו: "האחים היקרים --- פנו אליי מיוזמתם ובקשוני לערוך ביניהם בוררות. לאחר שמיעת טענותם, מאחר ואין לשניהם הוכחות ע"פ דין או מסמכים כתובים, ואשר ניהלו ענייניהם על בסיס של אמון הדדי, ע"כ לפי טיעוניהם עולה שחזקתו של --- [א'] הי"ו בדירה הסמוכה לביתו של --- [הנתבע 1] הי"ו הרשומה ע"ש --- [התובעת] הי"ו, בתוקף על פי ההלכה והחוק אכן שייכת ל--- [א'] הי"ו ואין כוח ואפשרות לערער על חזקתו כו"ע גם ע"פ ההלכה וגם ע"פ חוק וכך יש לפעול ע"פ הסיכום בוררות הזה כי הוא תוצאה מהסכם בוררות עליו חתמו שניהם מרצון ונעשה קניין במנא דכשר למקניה ביה" (להלן: פסק הבורר). לשלימות התמונה יצוין כי בחודש 05/20 הגיש הנתבע 1 בקשה לקיום צוואת אמו המנוחה, אשר נערכה ביום 12.10.2015 היינו כחודש לאחר שניתן פסק הבורר. האם המנוחה הותירה אחריה שישה בנים, ביניהם הנתבע 1 ו-א', וכן נכדה שהיא בתו של בן נוסף אשר נפטר לפניה. בצוואה אשר הוגשה לקיום נקבע, כי למעט דירה שיוחדה לאחד מבניה של האם שאינו חלק מהסכסוך, שאר העיזבון יחולק כך שכל אחד מבניה של האם ובתו של בנה שנפטר יקבל שביעית מהעיזבון, למעט א' שלא יקבל דבר והנתבע 1 אשר יקבל שתי שביעיות. א' הגיש התנגדות לבקשה לקיום הצוואה יחד עם חלק מאחיו. בפסק דין מיום 08.03.2023 התקבלה התנגדות לבקשה לקיום הצוואה באופן חלקי כך שבוטלה ההוראה האמורה בעניין חלוקת שאר העיזבון (ת"ע 13438-05-20 ות"ע 13513-05-20; להלן: ההליכים בעניין צוואת האם המנוחה). ביום 01.02.2022, תוך כדי ניהול ההליכים בעניין צוואת האם המנוחה, הגישה התובעת תביעה בה עתרה לסילוק ידם של הנתבעים מהדירה ולחיובם בתשלום דמי שימוש, היא התביעה בעניינה עוסק פסק דין זה. יצוין כי על מנת לנסות לסייע למשפחה בפתרון כל המחלוקות, הוצעו מטעם בית המשפט הצעות פשרה שונות, לרבות לאחר שכבר הוגשו סיכומים בהליכים בעניין צוואת האם המנוחה ולאחר שהוגשו כתבי טענות בתביעה שלפניי (החלטה מיום 26.04.2022, פרוטוקול מיום 13.7.2022). אולם, חרף המאמצים לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות וכעת יש להכריע בתביעה שלפניי. ב. טענות הצדדים: תמצית טענות התובעת: התובעת היא בעלת מלוא הזכויות בדירה אשר נרכשה על ידה בשנת 1984. במשך מספר שנים הושכרה הדירה לצדדי ג', עד לשנות ה- 90 שאז שברו הנתבעים את הקיר המפריד בין הדירה לבין דירתם ופלשו לדירה. הנתבע 1 וא' היו שותפים עסקיים במשך שנים רבות, עד אשר פרץ ביניהם סכסוך בין היתר בנוגע לזכויות בדירה. מדובר בשתי משפחות דתיות, ועל כן בשנת 2015 פנו השניים להליך בוררות אותו בחרו לקיים בפני הדיין וחתמו על שטר בוררות. לבקשת הדיין, נערכה הבוררות בין הנתבע 1 לבין א' ללא נוכחות הנתבעת 2 והתובעת אשר המתינו מחוץ לחדר. על פי פסק הבורר, הזכויות בדירה שייכות לתובעת. הנתבעים מעולם לא פנו בבקשה לביטול פסק הבורר, ולפיכך הפסק מחייב את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית דין. חרף פסק הבורר ולמרות מכתבי דרישה ששלחה התובעת באמצעות בא כוחה, הנתבעים לא פינו את הדירה. גרסת הנתבעים כי התובעת החזיקה בנאמנות את הדירה עבורם לא נתמכה ולו בראשית ראיה. טענות הנתבעים בקשר לסכומי כסף שנתן הנתבע 1 לא' לא הוכחו ואין בידי הנתבעים כל אסמכתא ביחס לכך. לאור פסק הבורר וכן בהתאם להערת האזהרה הרשומה לטובת התובעת, התובעת היא בעלת מלוא הזכויות בדירה ועל הנתבעים לפנותה ולהשיבה למצבה הקודם ובכלל זה לבנות מחדש את הקיר שהפריד בין הדירה לבין דירתם. כמו כן על הנתבעים לשלם לתובעת דמי שימוש בגין 7 השנים שקדמו להגשת התביעה בסך של 840,000 ₪, שהם 10,000 ₪ לחודש. תמצית טענות הנתבעים: הנתבע 1 וא' פנו לדיין על מנת שיכריע במחלוקת ביניהם בהתאם לדין תורה ולא התקיים בין השניים הליך בוררות. לא הייתה גמירות דעת לקיים הליך בוררות, הצדדים לא הבינו את מהות ההליך, ומכאן כי הסכם הבוררות אינו בר תוקף. בכתב הבוררות לא מוזכר מיהו הבורר. הדיין לא מונה להיות בורר ואין לו סמכות להכריע. המסמך אינו מגדיר את השאלה שבמחלוקת, אינו קובע את גדר המחלוקת והיקפה ואין לו תוקף משפטי. הדיין הוטעה והחלטתו התבססה על טענות א' שהסתיר מהדיין שלנתבע 1 זכויות בנכס. הדיין היה מקורב אישית לא' וקיים חשש ממשי למשוא פנים. א' הוא תלמידו של הדיין, הדיין הגיע לשמחות משפחתיות שערך א' אשר גם תרם כספים למימון ספר התורה לכולל של הדיין. רישום הערת האזהרה אינו משקף את מצבת הזכויות בפועל. העובדה שהתובעת פנתה לרשום הערת אזהרה על שמה רק בשנת 2019 לאחר המתנה של 35 שנים, מלמדת על חוסר תום ליבה. הנתבע 1 הוא שיזם את הפניה למוכרת והציע לה לרכוש את זכויותיה בדירה. משנענתה המוכרת להצעתו בחיוב, פנה הנתבע 1 לא' ולאח נוסף של השניים, ע' ז' ז"ל (להלן: ע' המנוח), והציע להם לרכוש בשותפות את הדירה. כל אחד משלושת האחים רכש שליש מהזכויות בדירה, אולם משיקולי מס נרשמה התובעת כרוכשת בהסכם הרכישה. מדובר בנאמנות בעל פה בה שלושת האחים היו נהנים, והתובעת הייתה הנאמנת. בשלב מאוחר יותר, לבקשת ע' המנוח רכשו ממנו הנתבע 1 וא' את חלקו בזכויות בדירה, וזאת מתוך כספי השותפות. כאשר השותפות של הנתבע 1 וא' הסתיימה, נערכה התחשבנות בין שניהם ובמסגרתה הוסכם בין היתר כי הזכויות בדירה תהיינה בבעלות הנתבע 1, בעוד בבעלות א' תהיינה זכויות בדירה אחרת ב--- בגינה קיבל א' מהנתבע 1 סך של 150,000 $. לאור האמור, התובעת היא הנאמנה על הנכס, והנתבעים הם הנהנים. הנתבע 1 הסתמך על המוסכם בינו לבין א', השביח את הדירה וערך בה שיפוצים בהיקף של מאות אלפי שקלים. השיפוצים מומנו מכיסו של הנתבע 1, והעובדה שבשום שלב לא השתתפו התובעת וא' בעלות השיפוצים מלמדת על כך שמדובר בדירה השייכת לנתבעים. ג. דיון והכרעה: סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) שכותרתו "תביעה למסירת מקרקעין", קובע: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". תנאי להגשת תביעה לפינוי מקרקעין היא כי התובע יהיה בעל המקרקעין שפינויים נתבע או בעל זכויות להחזיק בהם. נטל ההוכחה מוטל על התובע, ועליו להוכיח זכות בקרקע מסוימת על מנת לזכות בתביעתו (ע"א 8858/02 מדינת ישראל נ' זהווה (2.6.2004); רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827 (2003)). ככל שיוכיח התובע את זכותו לבעלות או להחזקה במקרקעין בגינם הוגשה התביעה, יעבור הנטל לנתבע להוכיח כי הכניסה או השימוש במקרקעין אלו נעשו כדין. במקרה שלפניי, התביעה מבוססת על טענת התובעת כי הזכויות בדירה שייכות לה, בהסתמך על הסכם המכר, על רישום הערת אזהרה לטובתה ועל פסק הבורר אף שלא הוגשה בקשה לאישורו. מעמדו של פסק בורר שלא אושר: על דרך הכלל, פסקי בוררות מבוצעים גם בלא צורך באישורם על ידי בית המשפט, ואישור בית המשפט נדרש אך על מנת לאפשר הליכי הוצאה לפועל על יסוד פסק הבורר. מטעם זה, חוק הבוררות אינו קובע מועד להגשת בקשה לאישור פסק בורר, בעוד לעניין בקשה לביטול פסק בורר נקבע כי יש להגישה בתוך 45 ימים ממועד מתן הפסק, וזאת על מנת להשיג יציבות וודאות משפטית באשר למעמדו ותוקפו (סעיף 27(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, להלן: חוק הבוררות; רע"א 3640/03 יקירה דקל נ' שוקי (יהושוע) דקל (16.12.2007)). סעיף 21 לחוק הבוררות קובע: "בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין". משמעותו של סעיף 21 לחוק הבוררות היא כי פסק בורר שניתן מהווה מעשה בית דין בין הצדדים לבוררות וחליפיהם (ע"א 2036/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י בע"מ פ"ד נח(6) 447, 451 (2004)). חריג לכלל האמור יכול להיות מקום בו ניתנה הסכמה מאוחרת של הצדדים לבוררות לפיה הסכסוך שהוכרע על ידי הבורר יימסר שוב לבוררות (רע"א 2441/09 בנדיקט יהודה יצחק נ' בנדיקט שלמה אליעזר (22.06.2010) (להלן: עניין בנדיקט)). "העובדה כי פסק הבוררות מהווה מעשה בית דין אינה תלויה באישורו של הפסק בבית המשפט, אלא מקורו בהסכמת הצדדים" (עניין בנדיקט; סמדר אוטלנגי בוררות - דין ונוהל חלק ב' 851 מהדורה רביעית מיוחדת 2005 בעמ' 855, להלן: אוטולנגי; רע"א 1347/94 נציגות הבית המשותף, רחוב יפו 33 חיפה נ' דאהר (27.6.1994)). קביעות עובדתיות בפסקי בוררות מקימות השתק פלוגתא ומחייבות את הצדדים (ע"א7194/13 טובית דרור חברה לנכסים בע"מ נ' ב.ס.ר מהנדסים בע"מ (22.07.2015)). במקרה שלפניי, בלא חריג לכלל, פסק הבורר מחייב את הצדדים לבוררות וחליפיהם כמעשה בית-דין. בסיכומיהם טענו הנתבעים לראשונה כי "הנתבעת לא הייתה צד להליך שהתקיים בפני הרב וההליך אינו מחייב אותה" (פרק ה לסיכומים). מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בסיכומים ומשכך היא מהווה הרחבת חזית אסורה ואין להידרש אליה (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 151 (2003); ע"א 4299/17 ויצמן נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ (8.10.2020)). מכל מקום, דין הטענה להידחות אף לעיצומה, משום שהוכח שהליך הבוררות התקיים בפני הדיין בהסכמת התובעת, א', הנתבע 1 והנתבעת 2, כאשר על פי הסכמתם בפני הדיין הופיעו א' והנתבע 1 בעוד התובעת והנתבעת 2 המתינו בחוץ (ראו דברי הנתבע 1 בחקירתו הנגדית בעמ' 290 ש' 22; עדות הנתבעת 2 בעמ' 301 ש' 19-15). אמנם על כתב הבוררות חתמו רק הנתבע 1 וא', ולא התובעת והנתבעת 2, אולם כעולה מהתנהלותם ובפרט מן העובדה שהתובעת והנתבעת 2 המתינו מחוץ לחדר בו נשמעו א' והנתבע 1 על ידי הדיין – הבוררות התקיימה גם בהתאם להסכמת התובעת והנתבעת 2. הנתבעים לא הגישו בקשה לביטול פסק הבורר – לא בתוך פרק הזמן הקצוב לכך בחוק הבוררות ולא בכלל. משכך, פסק הבורר תקף וחלוט, ואין הנתבעים יכולים להעלות טענות שמהותן בקשה לביטול פסק הבורר במסגרת הגנתם נגד תביעה שהוגשה על יסוד הפסק. טענת הנתבעים כי לא היה הסכם בוררות: כאמור, הנתבעים טוענים כי הדיין לא הוסמך כבורר וכי הצדדים כלל לא התכוונו לפנות אליו במסגרת הליך בוררות. דין טענה זו להידחות. סעיף 1 לחוק הבוררות מגדיר "הסכם בוררות" כהאי לשנא: "הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד, בין שנקוב בהסכם שמו של בורר ובין אם לאו". תנאי לקיומו של הסכם בוררות הוא הסכם בין הצדדים (אוטולנגי כרך א 255). על מנת לדעת אם נוצר הסכם בין הצדדים להתדיין בבוררות ואם כן מה תוקפו, יש לפנות אל דיני החוזים הכלליים (אוטולנגי חלק א עמ' 13; רע"א 4986/08 Tyco Building Services נ' אלבקס וידיאו בע"מ (12.04.2010)). בהתאם לדיני החוזים, יסוד "גמירת הדעת" הוא תנאי עיקרי ויסודי ליצירת חוזה, ובהיעדרו לא משתכלל בין הצדדים הסכם מחייב. המבחן לקיומה של גמירת דעת הוא ככלל אובייקטיבי-חיצוני, כך שהדגש מושם על הגילוי החיצוני של ההסכמה באופן שהיא מובנת לאדם הסביר, וכפי שהיא נלמדת ממכלול נסיבות העניין לרבות התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחריו (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 163-159 (מהדורה רביעית 2019)). במקרים רבים, עצם החתימה על חוזה מהווה אינדיקציה משמעותית לגמירת דעת (ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582 (1998); ע"א 3354/18 פלונית נ' פלונית (23.3.2020)). סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, קובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". נקודת המוצא בפרשנות חוזה היא לשון החוזה עצמו "ומטרת העל בפירוש חוזה היא איתור אומד דעתם של המתקשרים בו" (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל בעמ' 9 (11.5.2011)). "לשון חוזה היא זו שתוחמת את גבול הפרשנות לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו" (שם בעמ' 14). לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים לחוזה וממנה ניתן להסיק מהן ההתחייבויות שנטלו על עצמם הצדדים לחוזה (ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.2019)). בחינת נסיבות העניין בהתאם לכללים האמורים, מובילה למסקנה כי בין התובעת וא' לבין הנתבעים נכרת חוזה על פיו המחלוקת בעניין הזכויות בדירה תוכרע על ידי הדיין כבורר, כאשר מי שהופיע בפני הדיין במסגרת הליך הבוררות היו א' והנתבע 1, כאמור. הצדדים עצמם הכתירו את המסמך עליו חתמו הנתבע 1 וא' ואשר במסגרתו הסכימו להפנות את הסכסוך להכרעת הדיין "כתב בוררות". כלומר על פי הלשון המפורשת של המסמך עליו חתמו הנתבע 1 וא', הוסכם על פנייה להליך בוררות. זאת ועוד, בהסכם גופו נכתב כי הפנייה אל הדיין היא במטרה להגיע להסכם מחייב "לכל דבר ועניין גם כלפי השלטונות", וגם בכך יש כדי לתמוך במסקנה כי הכוונה בחתימה על ההסכם הייתה לפנות להליך של בוררות לפני הדיין. האופן בו ניסח הדיין את הפסק גם הוא מלמד באופן חד משמעי על כך שמדובר בהליך של בוררות. כך, כותרת הפסק היא "סיכום בוררות", ובגוף הפסק ציין הדיין כי הנתבע 1 וא' פנו אליו מיוזמתם "וביקשוני לערוך ביניהם בוררות" וכי "יש לפעול ע"פ הסיכום בוררות הזה כי הוא תוצאה מהסכם בוררות עליו חתמו שניהם מרצון... ". טענת הנתבעים כי הם לא התכוונו לפנות להליך בוררות ולא הייתה להם גמירת דעת לפנות להליך של בוררות, עומדת בסתירה ללשון המפורשת של המסמך עליו חתם הנתבע 1 וכן לפסק שניתן, והנתבעים אף לא הביאו כל ראיה אחרת לתמיכה בטענתם זו. יצוין בהקשר זה, כי הנתבע 1 עצמו אישר בחקירתו הנגדית את תוכן כתב הבוררות, את חתימתו על גביו (עמ' 244 ש' 13-10 וש' 30-27, עמ' 246 ש' 12-9), והעיד כי חתם על כתב הבוררות בתום לב (עמ' 244 ש' 2). אילו סברו הנתבעים שכאשר הדיין הוציא תחת ידיו פסק בורר, במסגרתו אף ציין כאמור שהתנהלה לפניו בוררות, הוא פעל בחוסר סמכות, או שפסק הבורר ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין – היה עליהם להגיש בקשה לביטול פסק בורר (ראו סעיפים 24(2) ו- 24(3) לחוק הבוררות). אלא שהנתבעים לא עשו כן. הנתבעים לא סיפקו הסבר מניח את הדעת להתנהלותם זו (ראו תשובות הנתבע 1 בחקירתו הנגדית כי מדובר ב"טפשות שלי", עמ' 258 ש' 17; וכן "אולי זו טעות שלי", עמ' 261 ש' 33-35). הנתבע 1 השיב בחקירתו הנגדית שלא נקט בהליך לביטול פסק הבורר כי "בשביל ללכת לעשות תביעה, אני צריך לקחת עו"ד, להוציא כסף" (עמ' 263 ש' 17). אך מאחר שהנתבע 1 לא נמנע מהגשת בקשה לקיום צוואת אמו המנוחה ומניהול הליך ארוך מול אחיו בעניין זה הגם שהדבר היה כרוך ב"לקחת עו"ד", ו"להוציא כסף", ברור שלא ניתן לקבל הסבר זה. מכל מקום, אף אם היה מקום לקבל את טענת הנתבעים כי הם בחרו להימנע מנקיטה בהליך משפטי משום שלא רצו לשלם לעורך דין, תוצאת בחירה זו היא שהם לא הגישו בקשה לביטול פסק הבורר, ואין הם יכולים להלין בעניין זה אלא על עצמם. לטענת הנתבעים, הנתבע 1 וא' הסכימו שהמחלוקת ביניהם תתברר בפני רב אשר יכריע "על פי דין תורה" (סעיפים 22 ו- 51 לכתב ההגנה, סעיף 13יא לתצהיר הנתבעים). לשיטתם, הם ידעו שהולכים לרב שמכריע על פי דין תורה, ולא לבורר ("הוא לא בוררות הוא דין תורה עושה", חקירתו הנגדית של הנתבע 1 עמ' 243 ש' 11; חקירתה הנגדית של הנתבעת 2 עמ' 292 ש' 36-33, עמ' 293 ש' 16-12, ש' 34-31, עמ' 295 ש' 14). איני מקבלת טענה זו. סעיף 1 לחוק הבוררות קובע כי בורר הוא מי "שנתמנה בהסכם בוררות או על-פיו, לרבות בורר מכריע ובורר חליף". חוק הבוררות אינו מגביל זהותו של מי שיכול לשמש כבורר בין צדדים, והגדרת בורר בחוק הבוררות היא רחבה ביותר (ע"א 688/70 משולם דאר, ו-9 אח' נ' שמעון חממי, ו-4 אח', פ"ד כה(2) 396 (1971)). ודאי שהעובדה שהצדדים הסכימו להתדיין בפני רב אינה מובילה למסקנה שההליך שקיימו אינו בוררות. אף טענת הנתבעים כי הוסכם שהדיין יפסוק לפי דין תורה אין משמעה שלא מדובר בהליך בוררות (ראו למשל רע"א 5061/11 פלוני נ' פלוני (24.11.2011), פסקה כ"ג לפסק הדין). בסיכומיהם טענו הנתבעים כי "לא מוזכר בכתב הבוררות מי הבורר, זהותו, ובהתאם למסמך הרב לא מונה להיות בורר ואין לו סמכות להכריע" (סעיף 4 ו' לסיכומי הנתבעים). ברם, אין חובה בדין לנקוב בשמו של בורר במסגרת הסכם בוררות (סעיף 1 לחוק הבוררות). אף טענת הנתבעים כי לא צוין בהסכם הבוררות מהו הנושא שיובא להכרעת הבורר אין בה כדי לסייע להם. העובדה שגדר המחלוקת אינו מוגדר מפורשות בהסכם בוררות אינה מובילה למסקנה כי פסק הבורר ניתן בחוסר סמכות. אדרבא, ניסוח רחב של נושא הבוררות בהסכם הבוררות כמו במקרה שלפניי ("במטרה להגיע לסיכום מחייב"), עשוי להעניק "לבורר סמכות רחבה באופן שיקשה על מי מהצדדים לטעון בדיעבד כי הבורר חרג מסמכותו וכי כוונתו הסובייקטיבית של אותו צד הייתה להעניק לבורר סמכות בגזרה מצומצמת יותר" (רע"א 4095/12 מגנזי תשתיות ב.ג.מ בע"מ נ' סקיק חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ (13.11.2012)). ממילא הנתבעים לא טענו ולא הוכיחו כי לא הייתה כוונה למסור להכרעת הדיין את המחלוקת בנוגע לדירה אלא מחלוקת אחרת. זאת ועוד, גרסת הנתבעים כי הדיין לא הוסמך כבורר וכי לא התנהל הליך בוררות, סותרת את עדות הנתבע 1 בהליכים בעניין צוואת האם המנוחה, וכך בפרוטוקול הדיון מיום 21.10.2021, עמ' 84 ש' 34-28: "ש. ... היו הליכי בוררות אצל הרב י'. אתה מאשר לי? ת. מאשר וחצי. ש. ותאשר לי בבקשה שבהליכי הבוררות שאתה עשית בקניין והסכמתם וכולי, נקבע שהבית ב---שייך לא', תאשר לי. ת. כן, קבע, מה שהוא קבע...אבל אני יכול להוסיף, טעה". ראו גם תשובת הנתבע 1 לשאלת בית המשפט בדיון שהתקיים ביום 21.10.2021 בהליכים בעניין צוואת האם המנוחה, עמ' 87 ש' 5-4: "האם אמרת לאמא 'הבורר שהוא רב פסק שהבית של א'' ? ת. אמת, אמרתי". גם כאן, לא הכחיש הנתבע 1 כי הדיין מונה לשמש כבורר. גם בחקירתו הנגדית בהליך שלפניי כעת, העיד הנתבע 1: "אני עשיתי טעות מההתחלה כי זה הלכתי לבוררות" (עמ' 243 ש' 9). כלומר, גם כאן לא הכחיש הנתבע 1 שההליך שהתנהל לפני הדיין היה בוררות. לאורך עדותו שב הנתבע על כך שטעה בכך שמסר את ההכרעה במחלוקת לידי הדיין (עמ' 246 ש' 12 וש' 16, עמ' 247 ש' 13-12, עמ' 255 ש' 19-17), אולם לא כפר בסמכותו של הדיין כבורר, ולא סיפק הסבר משכנע לסתירה בין הגרסאות שמסר. עצם העלאת טענות סותרות בהליכים שונים פוגמת קשות באמינות גרסת הנתבע שכן, בעל דין אינו יכול לאחוז את החבל בשני קצותיו. הלכה היא, כי מי שטוען טענות עובדתיות סותרות בהליכים משפטיים שונים יש לראותו כמי שנוהג בחוסר תום לב, כמי שעושה שימוש לרעה בהליכי בית משפט ופוגע בטוהר ההליך המשפטי (ע"א 1393/92 נעמי קזצ'קוב הבל נ' צפורה (פרנסיס) קזצ'קוב, פ"ד מח(4) 358, 361 (1994); ע"א 372/85 פרץ נ' פרץ, פ"ד מ(4) 781, 787 (1986)). ראו דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 6762/13 אהרון ללזרי נ' שאול כהן (‏18.12.2013): "בתי המשפט אינם מגרשי משחקים, ובעלי דין אינם יכולים ללהטט בהליכים המשפטיים כאוות נפשם". למעשה, הטענה העיקרית ששב הנתבע 1 והעלה בהליך שלפניי, אינה שהדיין לא הוסמך כבורר ושההליך אשר התנהל בפני הדיין לא היה בוררות, אלא כי "הבורר טעה. הטעו את הבורר" (חקירתו הנגדית של הנתבע בעמ' 256 ש' 36). הנתבע 1 שב פעם אחר פעם על טענה זו לאורך חקירתו הנגדית (עמ' 252 ש' 31 וש' 34, עמ' 257 ש' 15 וש' 17, עמ' 259 ש' 15-11, עמ' 260 ש' 6, עמ' 262 ש' 14, עמ' 263 ש'7). ראו גם חקירתו הנגדית של הנתבע 1 בהליכים בעניין צוואת האם המנוחה, פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2021, עמ' 99 ש' 22-21: "ש. אז למה אתה מתנגד לבוררות? ת. אני מתנגד בגלל שהוא טעה". אולם, כאמור, הנתבעים לא הגישו בקשה לביטול פסק בורר ולא סיפקו לכך כל הסבר מניח את הדעת. ממילא על פי הפסיקה, טעויות בפסק בורר אינן מקימות עילה לביטול פסק הבוררות. ראו דברי כב' השופט ד' מינץ ברע"א 5507/18 ג'ו דן מור בע"מ נ' תהל מהנדסים ויועצים בע"מ (13.8.2018): "השגות על דבר טעויות שנפלו בפסק בורר מקומן, אם בכלל, בהליך של בקשת רשות ערעור מכוח סעיף 29ב לחוק הבוררות. זאת, רק במקרים שבהם הצדדים להסכם הבוררות התנו שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והסכימו כי ניתן לערער על פסק הבוררות מכוח סעיף זה ... טעויות בפסק הבורר אינן מקימות עילה לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24 לחוק". לא למותר לציין כי במקרה שלפניי בהסכם הבוררות נקבע במפורש שאין זכות ערעור על פסק הבורר. מעת שהנתבעים הסכימו לפנות לדיין במסגרת הליך בוררות, הם אינם יכולים להתנער מהסכמה זו בדיעבד אחרי שקיבלו פסק בורר שאינו לשביעות רצונם (רע"א 1307/18 אלן ספירא נ' יורגן ביק (21.03.2018)). בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי הדין העברי אינו מאפשר דיון בדן יחיד, אלא דורש כי מחלוקות בין צדדים תתבררנה בפני שלושה דיינים. לטענת הנתבעים, הואיל וההליך התקיים בפני דיין אחד, הרי הכרעתו ניתנה בחוסר סמכות והיא בטלה מעיקרא (סעיפים 54-52 לכתב ההגנה). עוד ובנוסף טענו הנתבעים כי הדיין היה מנוע מלדון את האחים, הואיל וא' הוא תלמידו, הדיין נטל חלק בשמחות משפחתיות שערכו א' והתובעת וקם חשש אמיתי למשוא פנים (סעיפים 62-61 לכתב ההגנה). בסיכומיהם לא שבו הנתבעים על טענות אלו ומכאן שהטענות נזנחו ובית המשפט לא ישעה להן (ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102 (1995)). מעבר לדרוש יצוין בנוסף כי ממילא מדובר בטענות שעל פי מהותן היה על הנתבעים להעלותן במסגרת בקשה לביטול פסק בורר, אך כאמור הנתבעים לא עשו כן. עוד יצוין למעלה מהדרוש, כי טענותיהם העובדתיות של הנתבעים בעניין חשש למשוא פנים לא הוכחו. משעה שעל פי פסק הבורר הזכויות בדירה אינן שייכות לנתבעים, דין טענת ההגנה של הנתבעים המבוססת על טענתם כי הם הבעלים של הדירה – להידחות. הואיל ועל פי פסק הבורר הזכויות בדירה שייכות לתובעת, ומאחר שהנתבעים לא הוכיחו שהם זכאים לעשות שימוש בדירה – יש לקבל את תביעת הפינוי. אף על פי שדי באמור וניתן לסיים בכך את הדיון בעתירת התובעת לפינוי הנתבעים מהדירה, בבחינת למעלה מהצורך יצוין כי גם טענת הנתבעים כי התובעת החזיקה עבורם את הדירה בנאמנות, דינה להידחות, וזאת כפי שיפורט להלן. טענת הנתבעים לנאמנות משתמעת: כאמור, התובעת היא שחתמה בשנת 1984 על הסכם לרכישת הדירה מהמוכרת. שמה של התובעת מופיע בכותרת הסכם הרכישה כ"קונה", היא חתומה בתחתית ההסכם והיא זו אשר התחייבה לשלם את עבור רכישת הדירה את התמורה שנקבעה בהסכם בסך של 50,000 דולר. עיון בנסח מלשכת רישום המקרקעין אשר צורף מעלה כי זכויות החכירה עדיין רשומות על שם המוכרת כשלטובת התובעת רשומה הערת אזהרה מיום 25.02.2019 בהתאם להוראות סעיף 126(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). משכך, נקודת המוצא היא שהזכויות בדירה שייכות לתובעת. הנתבעים טוענים שאף על פי שהתובעת רשומה כרוכשת בהסכם המכר ולמרות הערת האזהרה הרשומה לטובתה, התובעת נאמנה והם הנהנים בהתאם להסכם נאמנות בעל פה. "נאמנות" היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת (סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, להלן: חוק הנאמנות). נאמנות יכול שתיווצר "על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש" (סעיף 2 לחוק הנאמנות). אין רשימה סגורה לאופן יצירת יחסי נאמנות, והסכם נאמנות יכול ויעשה בעל פה. העדר רישומה של נאמנות אינו שולל את קיומה. הפסיקה הכירה ב"נאמנות משתמעת", הנוצרת מכוח כוונת הצדדים ונלמדת מהתנהגותם ומפעולותיהם (ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801 (1994) (להלן: עניין וואלס); ע"א 4351/01 איתן ארז נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(1) 467 (2005); ה"פ (ירושלים) 4283/05 י. עמרם נ' עו"ד איתן צחי (30.3.2008)). אולם, יש לזכור כי הנטל להוכיח נאמנות מוטל על הטוען, וכי הנטל על הטוען לנאמנות בעל פה גדול עוד יותר (ע"א 7395/17 כהן נ' רשות המסים (21.2.2019). נאמנות משתמעת עשויה להיווצר גם ביחס לזכויות במקרקעין. "כך למשל, כאשר נכס מועבר לגורם כלשהו לצורך מטרה שלא יצאה אל הפועל, או כאשר הנכס מועבר לנאמן ללא ציון מטרת ההעברה, או כאשר א' רוכש נכס בעבור ב' אך רושם אותו, כפתרון זמני או קבוע, על שמו. בכל המקרים האלה, אף שכוונת הצדדים לא הובעה במפורש, משתמע ממערכת היחסים שביניהם ומהתנהגותם, כי למרות זאת שהנכס רשום על שם אדם אחד, "הזכויות שביושר" בו שייכת לאדם אחר" (עניין וואלס עמ' 810). עם זאת, כאשר מדובר בנכס מקרקעין לגביו מתנהל רישום בפנקסים, הנטל להוכיח כי הרישום אינו משקף את הזכות המפורטת בו אלא נאמנות בעל פה, הוא נטל כבד. ראו דברי כב' השופט צ' ויצמן בתמ"ש (כ"ס) 10880-09 ד. ז נ' מ. ק (05.04.2012): "על אף שאין בהעדרו של הסכם נאמנות בכתב בכדי להוות מחסום כנגד הוכחת הנאמנות אף שכעסקינן בזכויות במקרקעין, הרי שפשוט וברור כי כאשר עסקינן בנכסי מקרקעין לגביהם מתקיים רישום בפנקסים, בין אם זה רישום זכויות בעלות בפועל או רישום הערת אזהרה לגבי זכויות אלו ובין אם קיים בנוגע למקרקעין חוזה רכישה ובו מפורטת זהות הרוכש, הרי שנטל הראיה להוכיח כי הרישום אינו משקף זכות בעלות אלא הוראתו בהסכם נאמנות שנערך בעל פה – הינו נכבד ביותר" (עוד ראו: ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (21.02.2007); ה"פ (מרכז) 30380-04-10 אוטיליה קרפ נ' י. קרפ (28.06.2011); עמ"ש (ירושלים) 24628-11-11 ד.ה נ. ס.ה ואח' (20.02.2012)). עוד ראו דברי כב' השופטת י' וילנר בבע"מ 1270/23 פלונית נ' פלוני (6.9.2023), בעניין דרישת הכתב בעסקאות במקרקעין וריכוכה מכוח זעקת ההגינות במקרים מיוחדים ויוצאי דופן בלבד: "דרישת הכתב אינה דרישה ראייתית גרידא כי אם גם מהותית וקונסטיטוטיבית שבלעדיה אין תוקף לעסקה כאמור ... לנוכח הוראתו המפורשת של סעיף 8 לחוק המקרקעין, אין להכיר בקיומה של "זעקת הגינות" כאמור אלא במקרים נדירים שבנדירים, שבהם קיימת הסתמכות משמעותית ביותר על ההסכמה שבעל-פה; והצד שמתנער ממנה נוהג בחוסר תום לב קיצוני; כך שעקרונות ההגינות והצדק 'זועקים', כי לא ניתן להשלים עם תוצאה של התנערות מהעסקה ... ואכן, בית משפט זה לא הכיר בקיומה של "זעקת הגינות" שבכוחה להתגבר על דרישת הכתב, אלא במקרים ספורים בלבד ..." (פסקאות 12, 29-28 לפסק הדין). במקרה שלפניי, הנתבעים טוענים כי לכתחילה נרכשה הדירה על ידי הנתבע 1, א', וע' המנוח, בחלקים שווים ביניהם. לטענתם, ברבות השנים, לבקשת ע' המנוח רכשו הנתבע 1 וא' באמצעות כספי השותפות שניהלו שניהם את חלקו של ע' המנוח בדירה, כך שבאותה העת היו הנתבע 1 וא' הנהנים והתובעת הייתה נאמנה. לטענת הנתבעים, "בין לבין" נתן הנתבע 1 לא' "מכספי השותפות סך של 150,000 $", לרכישת בית מגוריהם של התובעת וא' ב--- (סעיף 28 לכתב ההגנה), "כך ששליש מהזכויות בבית מגורי התובעת שייכות לשותפות שהתקיימה בין האחים, וכפועל יוצא, שישית מהן שייכות לנתבע" (סעיף 6 לתצהיר הנתבעים). לדבריהם, בשלב מאוחר יותר נערכה התחשבנות בין הנתבע 1 לבין א' במסגרתה הוסכם "שכל צד ישאר עם הוצאותיו וכל מה שכל צד לקח מהשותפות יישאר של הצד שלקח, בין היתר כללה ההסכמה את הזכויות בבתי המגורים של האחים. כלומר, בעלה של התובעת המחה לנתבע את זכויותיו בבית המגורים נשוא התובענה, ורק בכפוף לכך – הסכים הנתבע להמחות לבעלה של התובעת את זכויותיו של הנתבע בבית ברחוב ---, ---" (סעיפים 31 ו- 40 לכתב ההגנה). גרסת הנתבעים כי הדירה נרכשה לכתחילה על ידי שלושת האחים דלה ומצומצמת, היא לא נתמכה בכל ראיה ולא הוכחה. הנתבעים נמנעו מלנקוב מפורשות בסכום ששילם על פי טענתם כל אחד משלושת האחים בעסקת הרכישה הנטענת ולא סיפקו כל מידע כיצד בסופו של דבר לשיטתם הועבר הכסף לידי המוכרת. הגם שהנתבע 1 טען כי הוא זה אשר יזם את עסקת רכישת הדירה, הוא לא טרח לספק גרסה קוהרנטית ופוזיטיבית, אלא הסתפק בגרסה עמומה וחסרה שלא ניתן לתת בה אמון. זאת מעבר לכך שגרסתו, כאמור, לא נתמכה במסמך כלשהו. גם גרסת הנתבעים לפיה בשלב מאוחר יותר רכשו א' והנתבע 1 מע' המנוח את חלקו בדירה – לא הוכחה בכל דרך. הנתבעים לא צרפו אסמכתא לתשלום או מסמך כלשהו התומך בטענתם זו. הנתבעים אף לא תמכו טענתם זו בכל ראיה אחרת, כעדות של מאן דהו אשר נכח בעת ביצוע התשלום לידי ע' המנוח או אפילו בעת הסיכום על התשלום. זאת ועוד, גרסת הנתבעים כי חלקו של ע' המנוח נרכש לבקשתו באמצעות כספי השותפות של הנתבע 1 וא', נטענה באופן סתמי וכללי, ללא פירוט כנדרש. כך, הנתבעים לא טענו מתי פנה ע' המנוח בבקשה כאמור, מתי נרכש חלקו וכיצד, ובחרו להסתפק בגרסה עמומה לפיה "לימים המנוח ביקש מאחיו שירכשו את חלקו והם עשו זאת בכספי השותפות" (סעיף 27 לכתב ההגנה). גם בעמימות הגרסה ובדלותה יש כדי להחליש מאוד את האמון שניתן לתת בה, וזאת מעבר לכך שהיא לא הוכחה כאמור. אף גרסת הנתבעים כי סוכם בין הצדדים שהנתבעים יקבלו את מלוא הזכויות בדירה כחלק מהתחשבנות שנערכה בין הנתבע 1 לא' במסגרתה קיבל א' את הזכויות בנכס ב--- – לא הוכחה בכל דרך. למרות כובד משקלה של הטענה וחרף העובדה שהיא משמעותית מאוד להגנתם של הנתבעים, הטענה לא פורטה כראוי, אלא הועלתה באופן דל ביותר תוך שהושמטו ממנה פרטים מהותיים. כך לא פורט למשל, מתי הגיעו הנתבע 1 וא' לאותו סיכום נטען – לא באיזה תאריך, לא באיזו שנה וללא התייחסות כלשהי לזמן בו נעשתה אותה עסקה נטענת בין הנתבע 1 לא'. הנתבעים אף לא טרחו לפרט באיזה הקשר נערכה ההתחשבנות, היכן התקיימה, מהם הנתונים הכספיים שעמדו בבסיס ההתחשבנות האמורה וכיצד הושגה הסכמה הנטענת לפיה הזכויות בדירה שייכות לנתבעים. גם טענת הנתבעים כי "בין לבין" נתן הנתבע 1 לא' סך של 150,000 דולר לרכישת בית ב---, נטענה באופן לקוני ולא הוכחה. הנתבע 1 הודה בחקירתו הנגדית כי אין לו אסמכתאות לתמיכה בטענה זו, אף שמדובר בסכום משמעותי (עמ' 264 ש' 30-23, עמ' 266 ש' 11-1). גם בעניין זה, מעבר לכך שטענת הנתבעים לא הוכחה בכל דרך, גם דלות הגרסה פוגמת קשות באמינותה. הנתבעים לא סיפקו הסבר מספק לטעם שעמד בבסיס אותה נאמנות נטענת, מדוע על הסכם הרכישה לא חתמו לכתחילה גם הנתבע 1 וע' המנוח אשר לטענת הנתבעים רכשו את הזכויות בדירה ומדוע לא דאגו לרשום את הזכויות בדירה על שם בעלי הזכויות האמיתיים לשיטתם. כל שטענו הנתבעים בעניין זה הוא כי "האחים פעלו משיקולי מיסוי ולכן בחוזה המכר הרוכשת היא התובעת" (סעיף 33 לכתב ההגנה). אולם, הטענה נטענה בעלמא, היא לא הוסברה ולא הוכחה. כבר נפסק כי "המילים "לצרכי מס" אינן "מילות קסם"" (עמ"ש (ת"א) 51794-12-23 מ' ג' נ' ע' ל' ט' (28.7.2024)). זאת ועוד, אף אם היה מקום להסתפק בטענתם הכללית של הנתבעים כי לכתחילה לא נרשמה הדירה על שם שלושת האחים אלא על שם התובעת "משיקולי מיסוי"; הנתבעים לא סיפקו כל טעם, לא כל שכן טעם משכנע, מדוע נדרש כי התובעת תמשיך להחזיק בנאמנות את הזכויות בדירה לאחר שסוכם כי מלוא הזכויות בדירה תהיינה שלהם. לא זו אף זו, לכל המאוחר בשנת 2015 כבר היו א' והנתבע 1 מסוכסכים (ראו תשובת הנתבע 1 לשאלת בית המשפט בעמ' 274 ש' 36 - עמ' 275 ש' 1). משכך, גם אם היה מקום לקבל את טענת הנתבעים כי התובעת החזיקה עבורם עד אז בזכויות בדירה בנאמנות, מעת שפרץ סכסוך בין התובעת וא' מזה לבין הנתבעים מזה ברור שאין עוד היגיון בהמשך הנאמנות. שהרי, בבסיס הנאמנות עומד אמון שרוחש הנהנה לנאמן. הנאמנות במהותה מעניקה לנאמן שליטה בנכס, וביסודה מקימה לנאמן חובה להחזיק בנכס או לפעול בו לטובת הנהנה. "ללא אמון לא תיכון נאמנות, שכן בהענקת שליטה בנכסים לאדם שאינו בעליהם קיים סיכון רב" (ע"א 1631/02 לאה ומיכאל גורבן נ' עמותת תשובה יצחק לפתרון מצוקת הדיור (31.07.2003)). נפסק, כי "כפירה בנאמנות מקנה למי שטוען להיותו נהנה מכוחה, את הזכות להפסיק את הנאמנות; ולבית המשפט את הזכות לפטרו – שהרי הכפירה בנאמנות משמיטה את היסוד לה" (ת"א (ת"א) 1123-08 אסתר כהן ז"ל נ' מאיר אבגי (18.07.2013) בעמ' 9)). לא זו בלבד שבין א' והתובעת מזה לבין הנתבעים מזה ניטש סכסוך כבר תקופה של לפחות 9 שנים, אלא שהסכסוך ביניהם כה מר עד שהוא מתבטא במריבות קשות, בהגשת מספר בקשות איש נגד אחיו לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991, ואף בניהול הליכים באופן אמוציונלי ביותר החורג מהאופן בו בעלי דין מתנהלים בדרך כלל גם בסכסוכים בתוך המשפחה. הן בדיונים בהליכים בעניין צוואת האם המנוחה והן בדיונים בהליך מושא פסק דין זה, התקשו הצדדים מאוד למשול ברוחם והם נהגו לצעוק ולהתפרץ תדיר. היחסים הקשים שומטים את הקרקע תחת טענת הנאמנות. למרות כל זאת, משך כל התקופה הארוכה בה הצדדים מסוכסכים, הנתבעים לא פעלו לסיום הנאמנות ולרישום הזכויות בדירה על שמם ולא הגישו תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו הזכויות בדירה שייכות להם. הנתבעים לא תמכו בבדל ראיה את טענתם כי ערכו מכספם שיפוצים בדירה וטענתם זו לא הוכחה בכל דרך. הנתבעים מבקשים לבסס את טענתם על תמליל הקלטה של שיחה שהתקיימה ביום 28.02.22 בין התובעת, א', ד' ז' שהוא אח של הנתבע 1 ושל א' ול' ז' שהיא גיסתם (להלן: ד' ול'). אולם עיון בתמליל מעלה כי עיקר השיחה התקיימה על רקע ההליכים בעניין צוואת האם המנוחה, תוך שד' ול' ניסו לשכנע את א' ואת התובעת להגיע להסכמות. זאת ועוד, אף בשיחה זאת, ואף שהתובעת וא' ככל הנראה לא ידעו שהם מוקלטים ולא ידעו שייעשה בה שימוש בהליך משפטי, עמדו התובעת וא' על טענתם שהדירה שייכת להם ולא לנתבעים. כך, כאשר ביקש ד' כי האחים ינסו להגיע להסכמות ביניהם, השיב א': "אין מה לשבת. הדירה היא לא של ר', היא שלי. זה פסק הדין". כאשר שאלה ל' את התובעת: "כאילו מה הקטע, מגיע לכם כל הבית", השיבה התובעת: "מה שדיברנו וישבנו עם הרב ועם הכל – מגיע מה שמגיע". הנתבעים מפנים לחלק מהשיחה אשר לטענתם תומך בגרסתם, בו ל' אמרה כי הדירה נרכשה "עם שלושה אחים... ע' יצא משם, נשארתם אתם ור'", והתובעת השיבה: "נכון אחד מת, נשארו שניים". אולם, מדובר במשפט קצר, יחיד, אשר נאמר בשטף של שיחה ארוכה, לא ניתן לדעת בוודאות מספיקה מה הייתה הכוונה שעמדה מאחוריו כשנאמר, והנתבעים אינם יכולים לבסס על כך בלבד את גרסתם העובדתית. כאשר נשאלה התובעת בחקירתה הנגדית בקשר לאמירתה זו, השיבה כי לכל היותר מדובר בהלוואות שנטל א' מהנתבע 1 (כדבריה: "אני קניתי את הבית, מה שבעלי לקח הלוואה, ממי שלקח זה לא מעניין אותי... הוא לקח גם מהשכן, לקח מאח שלי, הוא החזיר לו. הוא החזיר לכולם", עמ' 194 ש' 12-25). אמנם, גרסתה זו של התובעת אף היא לא הוכחה ולא נתמכה בכל ראיה, אולם בכך אין כדי לתקן את החסר בגרסת הנתבעים ולפצות על העדרן של ראיות שהיה עליהם להניח. עוד מפנים הנתבעים לכך שעל פי התמליל, לאחר שד' שאל "אבל למה אתם לוקחים לו את הדירה? אני לא מבין, מה?", השיבה התובעת: "מה זה קשור אבל, זה נכס שקנו כשהם היו שותפים". בחקירתה הנגדית עת נשאלה התובעת בעניין זה, היא הסבירה כי התכוונה לומר שהדירה נרכשה בתקופה בה בין הנתבע 1 לבין א' התקיימו יחסי שותפות, להבדיל מאמירה לפיה הדירה נרכשה בשותפות, ותשובתה מתיישבת עם ההיגיון (עמ' 182 ש' 18-15 וש' 32-20, עמ' 183 ש' 29-19). הנתבעים הביאו לעדות את גב' פ' ח', דודתם של הנתבע 1 ושל א' אשר בתה הייתה נשואה לע' המנוח. גב' ח' העידה בתצהיר עדותה הראשית כי בשנת 1984 פנה אליה ע' המנוח בבקשה לקבלת הלוואה כדי שיוכל לרכוש עם הנתבע 1 ועם א' את הדירה, וכי לשם רכישת שליש מהזכויות בדירה היא נתנה לע' המנוח סך של 4,000 $. אולם, על פי חקירתה הנגדית, לגב' ח' לא הייתה ידיעה אישית בנוגע לשימוש שנעשה בכספים שנתנה לע' המנוח ואף לא בנוגע לתכלית לשמה ביקש ממנה ע' המנוח את הכספים. עדותה של גב' ח' אודות דברים שידעה באופן אישי היא אך ביחס לכך שע' המנוח ביקש ממנה כספים ולכך שהיא העבירה לו סך של 4,000 $. שאר הדברים שמסרה גב' ח' אינם ידועים לה באופן אישי אלא נמסרו לה לדבריה מפיו של ע' המנוח, ומכאן שדבריה אלה הם בבחינת עדות שמיעה ועל כן אין לייחס להם משקל משמעותי. לא למותר לציין, כי לא צורף מסמך כלשהו המלמד על כך שאכן גב' ח' העבירה לע' המנוח סך של 4,000 $. מכל מקום, לגב' ח' לא הייתה כל ידיעה אודות הרכישה בפועל, האם אכן הדירה נרכשה בשותפות בין האחים ואין בעדותה כדי לתמוך כלל בגרסת הנתבעים בנוגע לרכישת חלקו של ע' המנוח על ידי הנתבע 1 וא' ואף לא בנוגע לטענת הנתבעים כי הוסכם לאחר מכן בין הנתבע 1 לבין א' כי הזכויות בדירה תהיינה שייכות במלואן לנתבעים. עוד הביאו הנתבעים לעדות את מר ד' ז', אחיהם של הנתבע 1 ושל א', אשר העיד בתצהיר עדותו הראשית כי הנתבע 1, א' וע' המנוח רכשו מהמוכרת את הזכויות בדירה, כי הנתבע 1 וא' רכשו את חלקו של ע' המנוח וכי הנתבע 1 נתן לא' כסף לרכישת בית ב--- וא' והתובעת אישרו בפניו את קבלת הכסף. אולם, בחקירתו הנגדית עלה כי הדברים שמסר בתצהירו אודות אופן רכישת הזכויות בדירה מהמוכרת, אודות רכישת חלקו של ע' המנוח ואודות העברת כספים מהנתבע 1 לא' – אינם ידועים לו מידיעה אישית אלא מדובר בעדות שמועה ועל כן אין לייחס לדברים משקל משמעותי. אמנם, אף שהדירה נרכשה בשנת 1984, הערת אזהרה לטובת התובעת נרשמה רק בשנת 2019. זאת ועוד, הנתבעים מתגוררים בדירה משנת 1992, אך רק בשנת 2020 לראשונה נשלחו מכתבי התראה מטעם התובעת וא' בדרישה לפינוים מהדירה. אף שעובדות אלה פועלות לרעת התובעת, אין בהן די כדי להטות את הכף אל עבר קבלת גרסת הנתבעים, וזאת בשים לב למכלול נסיבות המקרה כמפורט בפסק דין זה. לא למותר לציין עוד, כי אף שיש לתמוה על כך שמשך שנים ארוכות לא הועברו הזכויות בדירה מהמוכרת לתובעת ואף לא נרשמה הערת אזהרה לטובת התובעת על זכויות המוכרת בדירה עד שנת 2019, אין בעובדות אלה כדי לחזק בכל דרך את טענת הנתבעים כי התובעת החזיקה עבורם את הזכויות בדירה בנאמנות. כמו כן, העובדה שהתובעת לא ביקשה לפנות את הנתבעים מהדירה אלא למעשה אפשרה להם לעשות בה שימוש למגוריהם, אין בה כשלעצמה כדי להוכיח שהזכויות בדירה שייכות לנתבעים, בפרט לנוכח יחסי המשפחה והקשרים העסקיים שהתקיימו בין הנתבע 1 לבין א'. הינה כי כן, הנתבעים לא הוכיחו בכל דרך את טענתם כי התובעת מחזיקה עבורם את הזכויות בדירה בנאמנות, ודין טענתם בעניין זה להידחות. יצוין עוד, כי בעדויות הנתבעים נפלו סתירות רבות ולא מצאתי לתת בהן אמון. כך, למשל, כאשר נשאל הנתבע 1 האם לאחר סיום הבוררות הוא הלך אל הדיין לבקש ממנו ברכה, בתחילה הכחיש, אך לאחר מכן חזר בו ואישר זאת (עמ' 269 ש' 29 - עמ' 271 ש' 27). כאשר נשאל הנתבע 1 האם לאחר שניתן פסק הבורר שיתף בכך את בני המשפחה השיב בשלילה ("לא נתתי לאף אחד, לא התייחסתי לזה בכלל ... מה פתאום שאני אשתף את ... האנשים", עמ' 279 ש' 27 - 280 ש' 8), אולם לאחר מכן הודה ששיתף את אמו המנוחה (ש' 10) ובהמשך הודה כי סיפר לבני משפחה נוספים (עמ' 281 ש' 22-15, עמ' 282). כאמור, כאשר נשאל הנתבע 1 מדוע לא הגיש בקשה לביטול פסק בורר, השיב שלא רצה לפנות לעורכי דין, וכאשר נשאל כיצד תשובתו מתיישבת עם העובדה שפנה לעו"ד לשם ייצוגו בהליכים בעניין צוואת האם המנוחה, השיב ששאלות עוה"ד טיפשיות (עמ' 285 ש' 11). עוד בעניין העדר אמינות הנתבע 1 ראו סעיפים 27-26 לפסק דין זה. הנתבעת 2 העידה בחקירתה הנגדית כי לא ראתה את פסק הבורר אלא לראשונה אצל עוה"ד במסגרת ההליכים המשפטיים, בהמשך ניסתה להתחמק בתשובותיה ולבסוף אישרה שראתה את פסק הבורר כבר בשנת 2015 וזאת בניגוד לתשובתה קודם לכן. על רקע העדר מהימנותם של הנתבעים ברי שלא ניתן לקבל את טענתם לנאמנות המבוססת על גרסתם בלבד ושאינה נתמכת בראיה כלשהי. הנתבעים לא הוכיחו את טענותיהם – לא בנטל הרגיל בהליך אזרחי של מאזן ההסתברויות ואף לא למטה מזה. לנוכח כל המפורט לעיל, מעת שהתובעת הוכיחה כי היא בעלת הזכויות בדירה והנתבעים לא הראו כי נתונה להם הזכות לעשות בדירה שימוש – יש להורות על פינוי הנתבעים מדירת התובעת כשהיא נקייה מכל חפץ ואדם. הואיל והתובעת עתרה להשיב את המצב לקדמותו, ובהתחשב בכך שעל הנתבעים לערוך שינויים בנכס תוך שעליהם לבנות מחדש את הקיר המפריד בין הדירה לבין דירתם, יש לאפשר להם תקופת התארגנות סבירה עד ליום 4.11.2024. העתירה לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש: בכתב התביעה טענה התובעת כי יש לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים בסך 840,000 ₪, הואיל ולנתבעים אין זכויות בדירה והם עושים בה שימוש שלא כדין. לטענת התובעת, הנתבעים עושים שימוש בנכס תוך עשיית עושר שלא במשפט (סעיפים 25-24 לכתב התביעה). הבסיס המשפטי לחיוב בדמי שימוש בעל דין אשר עשה שימוש שלא כדין במקרקעין שאינם בבעלותו מצוי בהוראת סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט–1979 (להלן: חוק עשיית עושר) הקובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". לצד החיוב, קובע סעיף 2 לחוק עשיית עושר כדלקמן: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". נפסק כי "נקודת המוצא של המחוקק (שהתקבלה גם בפסיקה) הייתה כי לא ניתן להגדיר מראש באופן ממצה את כל הנסיבות שבהן תיחשב השבה לבלתי צודקת ואשר יבססו פטור מהשבה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר. על כן, הוטל על בית המשפט לצקת תוכן מוחשי במושג הרחב האמור ולהבהיר, ממקרה למקרה, מתי יחול הפטור מטעמי צדק" (דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (14.4.2015); דברי הסבר להצעת חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ח-1978, ה"ח 1353, 266, 267)). בין השיקולים להפעלת הסמכות למתן פטור מלא או חלקי מחובת השבה, נמנים - שאלת תום ליבם של הצדדים, הסתמכות הזוכה שהביאה לשינוי מצבו לרעה, שינוי נסיבות שחל במצבו של הזוכה שלא כדין בגינו תהא ההשבה בלתי צודקת, מאזן הנוחות, והשאלה האם הנזק שבחיוב הזוכה בהשבה עולה על הנזק שייגרם למזכה ככל שלא תושב לו הזכיה (ע"א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה (24.08.2015); ע"א 580/17 מדינת ישראל נ' המועצה המקומית בית דגן (31.05.2018)). יש לייחס משקל גם להתנהגות התובע, אשר יתכן "והתנהגותו, בצירוף נסיבות נוספות, תצדיק הפחתת שיעור ההשבה הניתנת לו או אף את שלילתה" (ע"א 5267/03 פרג'- גשורי נ' מיטל, פ"ד נט(5) 337, 364 (2005)). אשר לסוגיית תום הלב נפסק, כי "לא בכדי בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ... נקבע כי בית המשפט רשאי לפטור מחובת השבה אם ראה בית המשפט "...נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". יתר על כן, נראה כי גם התנהלות שיש בה משום חוסר תום לב, תהיה לה השפעה על קביעת החבות או הפטור" (עמ"ש (ת"א) 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני (24.04.2013)). במקרה שלפניי, בחינת מכלול הנסיבות מובילה למסקנה כי יש לעשות שימוש בסעיף 2 לחוק עשיית עושר, ולפטור את הנתבעים מתשלום דמי שימוש לתובעת בשלב זה, שכן חיובם בתשלום דמי שימוש עד למועד שנקבע כמועד פינוי הדירה יהא בלתי צודק. כאמור, הנתבעים החלו לעשות שימוש בדירה עוד בשנת 1992, אז שברו את הקיר מפריד בין הדירה לבין דירתם. משך עשרות שנים מתגוררים הנתבעים בדירה באין מפריע. איני מקבלת את טענת התובעת כי היא "לא נחה על זרי הדפנה ועשתה ככל שביכולתה על מנת לסלק את הנתבעים מהנכס" (סעיף 8 לכתב התביעה). טענה זו נטענה ללא פירוט והיא לא הוכחה. התובעת טענה בעניין זה אך כי היא שלחה "כמה וכמה מכתבי התראה טרם נקיטה בהליכים משפטיים ופנתה לנתבעים אין ספור פעמים בדרישה לפינוי הנכס", אך לא ציינה מתי פנתה וממילא לא הוכיחה. גם בקדם המשפט שהתקיים ביום 13.7.2022 לא ידעה התובעת למסור תשובות מניחות את הדעת בעניין זה (עמ' 176 ש' 17-5). התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי במשך עשרות השנים בהן התגוררו הנתבעים בדירה היא אי פעם דרשה מהם לשלם דמי שכירות. אמנם, בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי היא דרשה מהנתבעים לאורך השנים לשלם לה דמי שכירות (עמ' 188). אולם, על פי כתב התביעה, פנייתה הראשונה אל הנתבעים בעניין זה נעשתה ביום 12.2.2020 במכתב דרישה שנשלח באמצעות בא כוחה. טענת התובעת בחקירתה הנגדית בעניין זה היא גרסה מתפתחת ומטעם זה בלתי אמינה, שהרי אילו באמת הייתה התובעת פונה אל הנתבעים בדרישה לתשלום דמי שכירות בעבר, הדעת נותנת שהיא הייתה מציינת זאת בכתב התביעה או לכל הפחות בתצהיר עדותה הראשית, אך היא לא עשתה כן. מעבר לכך, טענת התובעת כי פנתה אל הנתבעים בעבר בדרישה לתשלום דמי שכירות, עוד לפני מכתב הדרישה משנת 2020, לא הוכחה בכל דרך. טענה זו אף אינה מתיישבת עם התנהלותם בפועל של הצדדים, שהרי חרף אי תשלום דמי שכירות בפועל לאורך כל השנים, לא פנתה התובעת ולא דרשה את פינויים מהדירה, וכל זאת עד למכתב הדרישה משנת 2020. אם הייתה התובעת דורשת מהנתבעים לשלם לה דמי שכירות והם לא היו עושים כן, ניתן להניח שהיא הייתה דורשת כבר אז את פינויים מהדירה, אולם היא לא עשתה כן. הינה כי כן, משך כ- 28 שנים עשו הנתבעים שימוש בדירה מבלי שנדרשו לשלם דמי שכירות ומבלי ששילמו דמי שכירות. התנהלות הצדדים בפועל מלמדת כי הייתה ביניהם הסכמה לפיה כל עוד הצדדים רשאים לעשות שימוש בדירה הם אינם נדרשים לשלם בגין כך דמי שכירות. יש לזכור בהקשר זה גם, כי לאורך מרבית השנים היחסים בין התובעת וא' לבין הנתבעים היו יחסי משפחה טובים והדוקים ובין א' לבין הנתבע 1 אף התקיימו יחסים עסקיים. לפיכך, הסכמה לפיה הנתבעים לא נדרשו לשלם דמי שכירות עבור השימוש שהם עשו בדירה, הצמודה פיזית לדירתם – מתיישבת עם ההיגיון. שתיקתה של התובעת, השיהוי הניכר בו נהגה עת במשך כ- 28 שנים נמנעה מלפנות אל הנתבעים בדרישה כי יתפנו מהדירה או ישלמו דמי שכירות, ואף לאחר שניתן פסק הבורר המתינה כ- 5 שנים נוספות עד ששלחה את מכתב הדרישה הראשון, אשר אף לאחריו המתינה עוד כשנתיים נוספות עד שהגישה את התביעה – יצרה הסתמכות אצל הנתבעים כי הם אינם נדרשים לשלם דמי שכירות עבור מגוריהם בדירה (ע"א (ת"א) 1368/06 עזבון המנוח מירום (מוסרי) ז"ל נ' עיריית חולון (27.11.2006); נינה זלצמן רישיון במקרקעין הפרקליט מב (תשנ"ה) 24, 57)). התנהלות זו מלמדת על הסכמה לפיה חיוב הנתבעים בדמי שכירות עבור מגוריהם בנכס לא יהיה מיד עם הודעת התובעת על הפסקת הרשות להשתמש בדירה ודרישה לפינויים, אלא תוך מתן שהות מספקת לנתבעים להיערך לפינוי כנדרש. לאור האמור לעיל, במקרה זה מוצדק שלא לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שכירות לתובעת וזאת עד למועד שנקבע לפינויים מהדירה. מובן שאין בפסק דין זה כדי לגרוע מזכותה של התובעת להגיש תביעה לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שכירות עבור התקופה שלאחר מועד הפינוי ככל שיעלה בכך הצורך. אף שדי באמור כדי לדחות את התביעה, יצוין כי התובעת לא הוכיחה גם את גובה דמי השכירות. בתביעתה עתרה התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום סך של 840,000 ₪ עבור 7 השנים שקדמו למועד הגשת התביעה, לפי חישוב של חיוב בסך של 10,000 ₪ לחודש. ברם, התובעת לא הוכיחה בכל דרך שזהו אכן גובה דמי השכירות הראויים עבור הדירה. התובעת אף לא עתרה למינוי שמאי לצורך הערכת דמי השכירות הראויים עבור הדירה לתקופת התביעה. ד. לסיכום: לנוכח כל המפורט לעיל אני מורה כדלקמן: עד ליום 4.11.2024 יפנו הנתבעים את הדירה כשהיא נקיה מכל חפץ ואדם ולאחר שישיבו אותה למצב בו הייתה בטרם החלו לעשות בה שימוש למגוריהם, תוך בניית הקיר המפריד בין הדירה לבין דירתם. תביעת התובעת לתשלום דמי שימוש נדחית. הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת בסך 15,000 ₪. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים. המזכירות תסגור את התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision1407-02-22	["ענת הלר כריש"]	[{"judgment_id": "c2e57672-840d-5b64-be38-2a949a8c5736", "file_name": "1407-02-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 90276, "extension": "docx", "display_name": "1407-02-22- קובץ מקורי"}]
d8fc97e5-defd-57c7-8a52-7dc2687a19db	ביהמ"ש השלום בירושלים, השופט מוחמד חאג' יחיא: פס"ד בתביעה לפסיקת פיצויים בעטיה של תאונת דרכים (ת"א 54190-08-18)	54190-08-18	2024-11-24	3	6	3	3MAGISTRATE_COURT	6Jerusalem	3Civil	null	decision54190-08-18	["מוחמד חאג' יחיא"]	[{"judgment_id": "d8fc97e5-defd-57c7-8a52-7dc2687a19db", "file_name": "54190-08-18.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 376612, "extension": "pdf", "display_name": "54190-08-18- קובץ מקורי"}]
d3649bc8-b370-5dfd-9fe9-56aa46bd4e6c	ביהמ"ש המחוזי חיפה, אב"ד סגנית הנשיא בטינה טאובר: פס"ד בערעור שלישי בהכרה לפגימה נפשית עקב התנכלות מצד מפקדו (ע"ו 39665-02-24)	39665-02-24	2024-11-24	2	3	3	2DISTRICT_COURT	3Haifa	3Civil	null	decision39665-02-24	["בטינה טאובר"]	[{"judgment_id": "d3649bc8-b370-5dfd-9fe9-56aa46bd4e6c", "file_name": "39665-02-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 243712, "extension": "doc", "display_name": "39665-02-24-קובץ מקורי"}]
9838099d-803e-57ec-b7d4-680d379752df	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופט פליקס גורודצקי: החלטה בעניין פירוק שיתוף (תמ"ש 79074-09-24)	79074-09-24	2024-11-17	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	לפניי תביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים, המצויה ברח' XXX ב_____ והידועה כגוש XXXXX חלקה XXX, תת חלקה X (להלן: "הדירה"). רקע עובדתי רלוונטי התובעים הינם אחייניה של המנוחה XXX ז"ל (להלן: "המנוחה"). הנתבעת היא בתו של אחיין המנוחה (להלן: "האב"). המנוחה השאירה צוואה מיום XXX (להלן: "הצוואה"). במסגרת הצוואה, המנוחה הותירה לתובעים ולנתבעת את זכויותיה בדירה. הנתבעת והאב הגישו התנגדות לבקשה לצו קיום צוואה, והתנגדותם נדחתה בפסק דין מיום 15.8.2024 (להלן: "פסק הדין"). על פסק הדין הוגש ערעור שטרם הוכרע. מכוח הצוואה, ביום XXX נרשמה הדירה בלשכת רישום מקרקעין ירושלים, על שם התובעים והנתבעת (להלן: "הצדדים"), כאשר כל אחד מהצדדים הינו הבעלים של 25% מהזכויות בדירה. עיקר טענות התובעים ביום 16.9.2024 פנו התובעים לנתבעת בכוונה לשתף פעולה למכירת הדירה לצד ג' לכל המרבה במחיר. הנתבעת סירבה לשתף פעולה והפנתה את התובעים להגיש תביעה. התובעים מבקשים לממש את זכויותיהם לפירוק שיתוף בדירה, וזאת לאור סירובה של הנתבעת כאמור לשתף פעולה, שלא הותירה להם ברירה אלא להגיש תביעה זו. מטרת הנתבעת היא להאריך ולשבש את ההליך תוך חוסר תום לב. התובעים עותרים למתן הסעדים הבאים: פירוק השיתוף בדירה, ומכירתה בשוק החופשי. חלוקה של כספי המכר בין היורשים, בקיזוז הוצאות משפט ועלויות הכינוס מחלקה של הנתבעת. מינוי ב"כ התובעים ככונסת נכסים, לטובת ביצוע פירוק שיתוף. עיקר טענות הנתבעת יש לדחות את התביעה ולמנות את עוה"ד גולזנר ככונס נכסים לצורך השבחת הדירה ומכירתה לאחר מכן. שטח הדירה הבנוי והרשום בטאבו הינו 37 מ"ר. שטח הדירה של תת חלקה XX בחלקה XXX בגוש XXXXX רשום בטאבו כ-30 מ"ר ומהדיווח לרשויות המס נמצא כי דירה זו נמכרה ביום 31.12.23 תמורת סך של 3.9 מיליון ₪ (מחיר מ"ר – 44,827 ₪). בסמוך לפטירת המנוחה, המשיבים פרצו לדירה, השתלטו עליה, מנעו את השכרתה והשבחתה וגרמו נזק מצטבר של מאות אלפי ₪. בהסתמך על נתוני הבנייה בדירה דומה, המצויה בקומה מתחת לדירה ואשר עתידה לקבל היתר בחודש דצמבר 2024, הדירה יכולה להסתכם לאחר הבניה לשטר של 100 מ"ר. עלות הבנייה יכולה להסתכם בסך של 210,000 ₪ ופרק הזמן הדרוש לביצוע העבודה הינו עד 30 ימים בסך הכל. מכירה של הדירה לאלתר תביא לחיוב במס שבח של מכירת זכויות בניה שלא מומשו. נתון אשר הוסתר מעיניו של בית המשפט ולא הוזכר על ידי התובעים בכתב התביעה. פסק הדין [בגדרו נדחתה התנגדות לצוואת המנוחה שהגישה הנתבעת ואביה – פ"ג] אינו חלוט. התובעים מתנהלים בחוסר תום לב, בכך שהם מעכבים במודע ובזדון את קידום עניינם. אין למנות את ב"כ התובעים ככונסת נכסים, הן משום שלא ניתנו נימוקים מספקים לכך והן משום שלא ניתן פירוט על אודות ניסיונה בתחום זה. יש למנות את עוה"ד ג' ככונס נכסים לצורך השבחת הדירה ומכירתה לאחר ההשבחה. לאור העובדה שעוה"ד ג' התגורר בילדותו בסמוך לדירה, יש לו היכרות עם השכונה, ויש לו גם ניסיון ככונס נכסים. הנתבעת הציעה לתובעים למנות שמאי על מנת לקדם את זכויותיה, וכן להפקיד ערובה בסך 1,500,000 ₪, אך התובעים לא השיבו להצעות. דיון מיום 18.11.24 לאחר הגשת כתב הגנה נקבע דיון ליום 18.11.24 (להלן: "הדיון"). בדיון נשאלו הנתבעים האם ישנה הסכמה להשביח את הדירה, ואלה השיבו בסירוב גורף, הן בשל היעדר יכולת כלכלית לביצוע ההשבחה והן לאור טיב היחסים בין הצדדים ראו: פרוט' עמ' 1 ש' 9-12. לאור עמדת התובעים בעניין השבחת הדירה, הנתבעת ביקשה להתייעץ האב ראו: פרוט' עמ' 1 ש' 20 שבתומה ביקשה למנות את עוה"ד ג' [בפרוט' הדיון נכתב בשגגה "גולן זר" – פ"ג] ככונס נכסים, בין היתר גם לצורך השבחת הדירה. ב"כ התובעים ביקשה להתמנות ככונסת נכסים לצורך מכירת הדירה, לאור העובדה כי הנתבעים אוחזים במרבית הזכויות שבה ראו: פרוט' עמ' 2 ש' 16-19. הנתבעת התנגדה, מטעמיה, למינוי ב"כ התובעים ככונסת נכסים ראו: פרוט' עמ' 2 ש 21-22. הערה דיונית כידוע, החלטה לפירוק שיתוף הינה החלטת ביניים ולא פסק דין ראו: רע"א 77077-01-23 מלון מרינה תל אביב בעמ נ' עיריית תל-אביב-יפו (20.04.2023). בתוך כך, אין מניעה ליתן החלטה זו לאחר קיום קדם משפט, על אף שבמסגרתה ניתן הסעד העיקרי מושא כתב התביעה. הכרעה לאחר עיון בעמדות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את עתירת התובעים בכל הנוגע לפירוק שיתוף הדירה. סעיף 37(א) לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע: "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף" עיקרון העל בסעיף 37 לחוק המקרקעין מעניק אוטונומיה אישית לכל שותף לעתור לפירוק שיתוף בכל עת בכפוף לחריגים (שאינם מתקיימים בענייננו) ראו: רע"א 1017/97 יצחק רידלביץ' ואח' נ' יצחק מודעי ואח' (25.10.1998); תמ"ש 56351-02-19 ש' נ' ו' ואח' (29.9.21). נפסק גם כי ״פירוק שיתוף במקרקעין הינו מטרה רצויה הן לטובת השותפים עצמם והן לטובת המטרה המשקית הכללית מאחר והגשמתו שומרת על חופש הפעולה של בעל הזכות הקניינית וכן מונעת שותפות בלתי רצויה המעודדת מריבות בין השותפים״ ראו: תמ״ש 32375-12-10 ע.ש נ׳ מ.ש. (10.02.2014); תמ"ש 24058-12-18 פלונית נ' אלמוני (22.05.2023). הזכות לפירוק שיתוף הוגדרה גם כזכות בסיסית הנגזרת מזכות היסוד של אדם על קניינו, כי לכל שותף במקרקעין ישנה הזכות לדרוש את פירוק השיתוף במקרקעין בכל עת ראו: תלה"מ 27212-04-20 הגב' א נ' הגב' ש (21.6.2022); תלה"מ 35697-03-21 ד.א. נ' נ.א. (13.3.2022). במקרה שבפניי, הנתבעת לא מעלה למעשה כל טענה המונעת פירוק שיתוף לאלתר. הנתבעת מתגוננת משני טעמים עיקריים כדלהלן: הטעם הראשון – הינו כי יש לבצע השבחה בטרם המכירה. טענה זו לא ניתן לקבל משעה שההשבחה דורשת השקעה כספית, והתובעים הודיעו כי אין להם אפשרות כלכלית לממן את עלות ההשבחה. הנתבעת גם לא הפנתה לכל הוראת דין שמכוחה רשאי בית המשפט לחייב צד להליך להכניס את ידו לכיסו ולממן את עלות ההשבחה. התובעים אמנם לא טענו כי השבחת הדירה לא תניב רווח כלכלי, אולם אין בכך בכדי למנוע פירוק שיתוף מיידי ראו למשל: תמ"ש 55378-07-21 נ' נ' ח' (9.9.2024) בו נפסק כי אין בטענה לקיומו של פרויקט פינוי בינוי בנכס כדי לעכב את פירוק השיתוף. לא מצאתי גם כי יש למנות כונס נכסים לצורך השבחת הדירה. תפקידם של כונסי הנכסים הוא למכור את הנכס במחיר המתאים והראוי ביותר ראו: ת"א 44628-01-23 טהורי נ' עמרני (4.3.2024), ולא לפעול להשבחתו כאשר מי מבעלי הנכס מתנגד לכך. הטעם השני – הינו כי פסק הדין אינו חלוט. כידוע, על פי הפסיקה, פסק דין דורש את ביצועו, אלא אם בוטל ראו: בג"צ 4805/07 המרכז לפלורליזם יהודי-התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' משרד החינוך, סב(4) 571; תמ"ש 46648-04-14 ש. נ' ש. (06.11.2016); תלה"מ 50322-12-18 א' נ' א' (12.07.2020) או ככל שניתן לגביו עיכוב ביצוע. במקרה שלפניי, פסק הדין טרם בוטל ולא נטען על ידי הנתבעת כי הוגשה בקשה לעכב את ביצועו. זאת, על אף שנטען על ידי התובעת בדיון כי למיטב הבנתה, הסיכוי שהערעור יתקבל הוא גבוה ראו: פרוט' עמ' 2 ש' 7. במצב דברים זה, איני רואה כל מניעה להורות על פירוק שיתוף בדירה חרף העובדה שפסק הדין אינו חלוט. לאור האמור, אני מורה על פירוק שיתוף בדירה. הצדדים אינם חולקים כי יש צורך למנות כונס נכסים, והמחלוקת נסובה סביב שאלת זהותו. בנסיבות העניין, בשים לב לטיב יחסי הצדדים שהוגדרו על ידי ב"כ התובעים "אינה מיטבים" ראו: פרוט' עמ' 1 ש' 10, סבורני כי יש למנות כונס נכסים חיצוני ראו: תלה"מ 55727-09-20 פלונית נ' פלוני (13.05.2021). בכוונת בית המשפט למנות ככונס נכסים את עו"ד נ' כ' מרח' XXX ב_______. זאת בכפוף להסכמתו, וככל שלא תוגש תוך 5 ימים על ידי מי מהצדדים התנגדות עניינית באשר לזהותו. ב"כ התובעים תמציא את ההחלטה לנתבעת כדין בתוך 3 ימים, וככל שלא תוגש התנגדות האמורה, תגיש ב"כ התובעת בקשה למתן החלטה בצירוף אישור מסירה. משהתקבל הסעד העיקרי בתובענה, אני מחייב את הנתבעת בהוצאות בסך של 10,000 ₪. משניתן הסעד העיקרי, המזכירות תסגור את התיק והליכי הכינוס יתנהלו בתיק זה חרף היותו תיק סגור. פסיקתה מתאימה תוגש לחתימתי על ידי כונס הנכסים, לאחר שזהותו תקבע באופן סופי. זכות ערעור כדין. ניתן לפרסם את ההחלטה, בכפוף להשמטת פרטים מזהים, למעט פרטי ב"כ התובעים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision79074-09-24	["פליקס גורודצקי"]	[{"judgment_id": "9838099d-803e-57ec-b7d4-680d379752df", "file_name": "79074-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 52588, "extension": "docx", "display_name": "79074-09-24- קובץ מקורי"}]
5d954027-3f7c-50a5-8815-d2a3074fa6c5	בית המשפט לענייני משפחה בת"א-יפו, השופט ליאור ברינגר: תביעה לאיזון זכויות בין בני זוג לשעבר אשר להם ילדה משותפת (תלה"מ 13134-09-21)	13134-09-21	2024-10-30	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	1. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 05.04.05 ונולדה להם ביום 27.9.06 ביתם המשותפת, כיום בגירה. 2. הצדדים נפרדו ביום 07.07.21 (להלן: "מועד הקרע") וניהלו מספר הליכים, רובם בנוגע לביתם המשותפת, אשר עברה לגור עם האב וסירבה להיפגש עם האם ללא נוכחות עו"ס. 3. התובעת הגישה תביעתה זו, בה עתרה לאזן את זכויות הצדדים, לחלוק ביניהם את הזכויות הסוציאליות ואת החובות המשותפים, לחלק את שווי הרכב המשותף ולפסוק לזכותה הפרשי שכר ומוניטין. כמו כן טענה התובעת שבבעלות הצדדים דירה בעיר *** שבארה"ב ושוויה נטו כ – 95 אלף דולר. 4. הנתבע טען בכתב הגנתו כי התובעת גרמה לבני הזוג הפסדים ניכרים וכי הבריחה מהרכוש המשותף כ – 1.3 מיליון ₪ לעצמה. אשר לדירה ב*, לטענתו, לאחר מכירתה וקבלת התמורה ישארו לבני הזוג חובות בסך של כ – 280 אלף ₪, אותם עתר להטיל על התובעת בשל התנהלותה. 5. התובעת טענה שהיא מסרבת להתגרש מהנתבע, היא אוהבת אותו ומעוניינת להמשיך לחיות איתו יחד, כפי שעולה מדבריה בפרוטוקול מיום 20.12.23 עמ' 17 ומתגובתה מיום 13.8.24. למרות זאת, היא עותרת לאיזון וחלוקת הרכוש בין הצדדים, טענה שלכאורה סותרת את רצונה בשלום בית. 6. הצדדים קיימו הליך גישור בפני כב' הש' בדימוס *. בדיון מיום 20.12.23 הודיעו ב"כ 2 הצדדים שהמגשרת הציעה הצעת פשרה וכ"א מהצדדים טען שהוא/היא הסכים להצעת הפשרה (עמ' 23). למרות הנטען, באופן תמוה התיק לא הסתיים בפשרה. 7. כל אחד מהצדדים ביקש למנות רו"ח חוקר בכדי לחקור ולהבין את התנהלות הצד האחר (ר' החלטתי מיום 23.4.23 ובפרוט' עמ' 16 ש' 5). נעתרתי לבקשה וביום 23.4.23 מיניתי רו"ח חוקר. למרות זאת, החקירה לא יצאה לפועל לאור טענות 2 הצדדים, לפיהן שניהם לא יכולים לממן את שכ"ט המומחה (ר' החלטתי מיום 13.8.23). 8. למרות האמור, בסיכומיה עתרה התובעת לחייב את הנתבע בהוצאות :בגין "בקשתו חסרת תום הלב ונעדרת כל כוונה למינוי רו"ח חוקר", כאמור בסעיף 4(ד) לסיכומיה. טענתה זו תמוהה, הואיל וגם היא עצמה ביקשה למנות רו"ח חוקר (פרוט' עמ' 16) אולם גם היא טענה שאין לה יכולת לממן חוקר כאמור. 9. כאמור, התובעת עתרה לחייב את הנתבע בפיצוי בשל הפרשי שכר ומוניטין. 10. עפ"י טענות הצדדים, הנתבע שכיר ** ושכרו עומד על כ – 20,000 ₪ נטו בחודש. 11. הכנסותיה החודשיות של התובעת עומדת לטענתה על סך של כ – 11,000 ₪, כמפורט בסעיפים 14 ו – 45(א) לסיכומיה. 12. הנתבעת מפנה לפסיקה המתייחסת לבני זוג שאחד מהם מפתח קריירה והאחר נשאר בבית, מטפל בילדים ומזניח את הקריירה העצמית שלו לטובת המשפחה, לכן קם הצורך לפצות את הצד החלש, זה שלאחר הפירוד נשאר עם יכולות מוחלשות לפרנס ולכלכל את עצמו. 13. במקרה הנוכחי, לא זו התמונה שעולה מטענות הצדדים. מחקירת התובעת עולה שהיא שלחה ידה בעסקים רבים מסוגים שונים וגם כיום היא ממשיכה לנהל עסקים, בארץ ובחו"ל. התובעת הודתה שהיא עוסקת בשיווק נדל"ן בחו"ל במסגרת חברת *** אשר מממנת את טיסותיה לחו"ל. התובעת סירבה לחשוף את קשריה עם החברה, מכיוון שלטענתה זה נעשה לאחר מועד הקרע ( פרוט' עמ' 17 ועמ' 29). 14. התובעת הודתה שהיא בעלת 70% מהמניות בחברת *. לטענתה צד ג' רכש 11% ממניות החברה בסכום של כ – 280,000 ₪ (עמ' 21). מכך עולה ששווי המניות שבידי התובעת הוא כ – 2 מיליון ₪. התובעת לא סיפקה את כל המסמכים הרלוונטיים, כך שלא ניתן לדעת מה שווי החברה והמניות שבבעלות התובעת. בסיכומיה טענה התובעת שהחברה אינה שווה מאומה, אולם כאמור, טענתה לא הוכחה כנדרש. 15. התובעת הודתה שהיו לה עסקים בשם * עסק נוסף בשם* עסק אחר בשם * ועוד. התובעת מודה שעסקה בתיווך והשתכרה סכומים מכובדים, כגון 300-400 אלף ₪ (עמ' 20). 16. בנסיבות המתוארת לעיל, לא מדובר ב"צד חלש" מול "צד חזק" ואין כל הצדקה לפסיקת הפרשי שכר או מוניטין. 17. נוסף לאמור לעיל, לא למותר לציין כי התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית המכיל על נספחיו למעלה מ – 200 עמודים, אולם לא צירפה את המסמכים הרלוונטיים. כך לדוגמא, התובעת טענה בכתב התביעה ליתרות חובה בחשבונות בנקים. לת.ע.ר צירפה את נספח 4 שהוא לכאורה מסמך המתייחס לבנק אחד בלבד ולתאריך לא רלוונטי: המסמך מתייחס ליתרה בחשבון הבנק נכון ליום 08.09.23, שנתיים לאחר מועד הקרע 07.07.21. כך לדוגמא באשר לזכויותיה הסוציאליות, נספח 5 לת.ע.ר , מתייחס ליום 10.09.23. 18. כך גם באשר לדו"חות רווח והפסד שצורפו כנספח 10 לת.ע.ר .בדוחות רשומים סכומים שונים כגון הכנסה של 614,000 ₪ לשנת 2020, 482,000 ₪ לשנת 2021, כאשר לא ברור למה ולמי מהם מתייחסים הדו"חות וכאשר על פניו נראה שמדובר בדו"חות אישיים של הצדדים ולא בדו"ח של חברה בע"מ, כאשר לתובעת מניות בחב' בע"מ כאמור לעיל. 19. כאמור, מדובר במספר עסקים, בדוחות ובמסמכים חשבונאיים רבים שהוגשו חלקית בלבד, ויש לבדקם באופן מקצועי על ידי רו"ח, כפי ששני הצדדים ביקשו אולם שניהם סירבו לממן את עלותו של רו"ח חוקר. בנסיבות אלה, כאשר התובעת לא הוכיחה את טענתה, וכאשר התמונה הכלכלית לא נפרשה בפני בית המשפט במלואה, אין מקום לפסוק פיצויים בשל הפרשי שכר/מוניטין/ קריירה. 20. הנתבע טען שהתובעת הבריחה 1.3 מיליון ₪ מהנכסים המשותפים. כך לדוגמא הוא טען להברחת 300,000 ₪ בשנת 2012, 9 שנים לפני מועד הקרע (ס' 10 לסיכומיו). הנתבע עתר למינוי רו"ח חוקר לשם הוכחת טענתו, אולם חזר בו מעתירתו, בטענה לחוסר יכולת מימון המומחה. 21. מדובר בטענה כבדת משקל, של הברחת כספים לאורך שנים רבות, טענה זו יש לברר באמצעות מומחה (כפי ש – 2 הצדדים סבורים) ובהעדר רצון או יכולת של הצדדים לממן עלויות של מומחה כאמור, לא הוכחה לי טענת הברחת הכספים. 22. הצדדים זוג נשוי ולהם ילדה משותפת. עפ"י חוק יחסי ממון, שניהם שותפים לרכוש שנצבר בתקופה המשותפת, לרבות זכויות סוציאליות ופנסיה. 23. לא הוכח לי כי בני הזוג הסכימו על חלוקה שונה מזו הקבועה בחוק, לפיכך אני ממנה בזה את רו"ח * (להלן: "המומחה") לשום ולאזן בין הצדדים את כל הזכויות שנצברו ע"י מי מהם בתקופה המשותפת שמיום נישואיהם 5.4.05 עד למועד הקרע 07.07.21 (להלן: "התקופה המשותפת"). ככל ומי מהצדדים מעוניין בכך, ניתן בזה צו המורה לכל גוף פיננסי (כדוגמת חב' ביטוח, קרן פנסיה, קופ"ג, קה"ל, מקום עבודה, רשויות המס) למסור למומחה/לצדדים/לב"כ מידע מלא אודות זכויות מי מהצדדים, שנצברו בתקופה המשותפת שמיום הנישואים עד מועד הקרע. 24. התובעת טוענת שמכרה רכב משותף לצדדים בסכום של 29,000 ₪ לפיכך עליה לשלם לנתבע את מחצית הסכום 14,500 ₪. הסכום יובא בחשבון על ידי המומחה במסגרת האיזון. טענת התובעת לקיומו של חוב בגין הרכב (לחברת *, 8,000 ₪) לא הוכחה ועל כן היא נדחית. 25. טענת התובעת לחוב לרו"ח ** נדחתה על ידי, כאמור בהחלטתי מיום 03.04.23. 26. התובעת טוענת לחובות משותפים בחשבונות בנק שונים, חלקם חשבונות משותפים וחלקם של אחד הצדדים. 27. הנתבע טוען שהחובות בבנקים נוצרו על ידי התובעת שלא בידיעתו ולא בהסכמתו, איני מקבל את טענת הנתבע. מטענות הצדדים הוכח כי הבעל ידע על עסקיה השונים של התובעת, היה מעורב בחלקם, חתם על ערבויות לחלק מההלוואות שהיא לקחה לטובת עסקיה והשתתף בכנסים שונים של עסקיה. גם אם הנתבע לא היה מעורב בכל עסקי התובעת וגם אם היא לא שיתפה אותו בכל פרט ופרט, לא מדובר בפעילות חשאית שהוסתרה מעיני הנתבע, אלא בפעילות עסקית שוטפת שהנתבע היה מודע לה לאורך התקופה המשותפת. 28. לאור האמור אני פוסק כי הצדדים חבים יחד בחלקים שווים בחובות שהיו במועד הקרע, בכל חשבונות הבנק שהיו בבעלותם המשותפת או בבעלות מי מהם, אולם לא חשבונות בבעלות של אישיות משפטית אחרת כגון חב' בע"מ או בשיתוף עם צד ג'. 29. התובעת פירטה בכתב התביעה את החובות הנטענים, אולם לא צירפה את המסמכים הרלוונטיים (גם לא במסגרת בקשתה מיום 15.12.23 לצרף מסמכים נוספים) ובתצהיר עדותה הראשית טענה לסכומים שונים. כך גם בסיכומיה, בסעיף 6 טענה לסכומים שונים מאילו שבתצהירה ומאלו שבכתב התביעה. 30. לפיכך, הצדדים יספקו למומחה את כל המסמכים שיידרשו על ידו, והמומחה יאזן ביניהם את כל החובות שהיו רשומים בחשבונות הבנק כאמור לעיל. כמו כן, יכלול המומחה באיזון את חובותיו של הנתבע למעסיקו ולחב' כרטיסי האשראי, כפי שהיו ביום הקרע. 31. התובעת טענה בתצהירה לקיום של חוב לאחיה, מר ** לא הוכח לי שמדובר בחוב משותף, התובעת זנחה טענתה זו בסיכומיה, לפיכך טענה זו נדחית. 32. התובעת עתרה לחלוקה לא שוויונית של החובות (סעיף 40 לסיכומיה) אולם טענה זו עלתה לראשונה במסגרת הסיכומים, שעה שבכתב התביעה עתרה לחלוקה שוויונית וכך גם בחקירתה (עמ' 49, עמ' 126). נוסף לכך, התובעת השתיתה את בקשתה זו על קיומם של פערי שכר משמעותיים בין הצדדים, טענה שנדחתה על ידי כאמור לעיל. לאור האמור לעיל הטענה נדחית. 33. הצדדים טענו שהדירה שהיתה בבעלותם באטלנטה נמכרה ותמורתה נטו בסך של כ – 650,000 ₪ חולקה בין הצדדים בחלקים שווים (ס' 20 לתצהיר הנתבע וסעיף 9 לסיכומיו). מטענות הצדדים עולה שלכאורה, התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה היתה אמורה לכסות את כל חובותיהם (עפ"י ס' 6 לסיכומי התובעת סה"כ חובות כ – 450,000 ₪) או לפחות את רובם המכריע (עפ"י כתב התביעה סה"כ חובות כ – 700-800 אלף ₪) עפ"י תצהיר התובעת בסעיף 13, כ – 570,000 ₪. 34. הצדדים לא הבהירו מה קרה עם התמורה שהתקבלה ממכירת דירתם ב*** ולכן איני מתייחס לכך. 35. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק. 36. לאור האמור לעיל ובשל שדחיתי טענות של כ"א מהצדדים איני מחייב בהוצאות. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision13134-09-21	["ליאור ברינגר"]	[{"judgment_id": "5d954027-3f7c-50a5-8815-d2a3074fa6c5", "file_name": "13134-09-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 91840, "extension": "docx", "display_name": "13134-09-21- קובץ מקורי"}]
fda613f0-fbd8-55e1-adff-a45b70e5fd94	בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, השופט ליאור ברינגר: החלטה בהתנגדות לצוואה מטעמי חוסר כשירות לחתימה וכן השפעה בלתי הוגנת על המנוחה בעריכת הצוואה (ת"ע 34335-12-21)	34335-12-21	2024-10-27	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	המנוחה *** ז"ל נישאה לנתבע ביום 17.8.97, כאשר היא רווקה והוא גרוש ואב ל- 5 ילדים. טרם נישואיהם חתמו בני הזוג ביום 10.8.97 על הסכם ממון שאושר בבית הדין הרבני (להלן: "ההסכם"). בני הזוג קבעו בהסכם הפרדה רכושית מלאה, כך שכל אחד מהם הבעלים היחיד של רכושו הקיים אותה עת ורכוש שיצטבר בעתיד. בסעיף 6 להסכם קבעו בני הזוג כי במידה והאישה נפטרה במהלך הנישואין לפני האיש, וככל שגרו אותה עת בדירה השייכת לאישה, האיש יפנה את הדירה תוך 3 חודשים מיום פטירתה. בסעיף 7 להסכם קבעו בני הזוג כי הם ינהלו משק בית משותף וכל ההוצאות בגין משק הבית יחולו עליהם במשותף. ימים ספורים קודם להסכם, ביום 6.8.97 חתמה האישה על צוואה בעדים, בה ציוותה את כל רכושה לתובעות, שהן אחותה (תובעת 1) ושתי אחייניותיה (תובעות 2, 3, בנותיה של תובעת 1). בסעיף ג' לצוואה נרשם כי במידה ובניה"ז נישאו ובכפוף לכך שחיי נישואיהם היו תקינים במשך תקופה של 5 שנים לפחות, יהיה הנתבע רשאי להמשיך להתגורר בדירת המנוחה ברח' ** (להלן: "הדירה") תקופה של עד 3 חודשים (כמו בהסכם) ולאחר מכן יפנה את הדירה, אולם יהיה רשאי לגור בדירה אחרת שבבעלות המנוחה, ברח' *, עד קץ חייו, בכפוף לכך שיישא בכל הוצאות החזקת הדירה (ברח' *). בני הזוג נישאו וגרו יחד בדירה שנים רבות. ביום 17.5.20 חתמה המנוחה על צוואה בפני נוטריון (להלן: "הצוואה"). בסעיף 1 לצוואה ביטלה המנוחה כל צוואה קודמת שעשתה וכל שיחה בע"פ שיש בה מעין גילוי דעת על מה שיש ברצונה לעשות ברכושה לאחר מותה. המנוחה ציוותה את כל רכושה לתובעות בחלקים שונים וכן ל- 2 קרובי משפחה קטינים, כמפורט בצוואה. בסעיף 3.1 לצוואה נרשם כי הנתבע ימשיך לגור בדירה 3 חודשים ממועד פטירת המנוחה ולאחר מכן עליו לפנות את הדירה. בסעיף 3.2 ציוותה המנוחה לנתבע את המיטלטלין המצויים בדירה. הנתבע מתנגד לצוואה, כשלטענתו המנוחה לא הייתה כשירה לחתום עליה ובנוסף היא נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת של התובעות על המנוחה ותוך שהן מעורבות בעריכתה. לבקשת הנתבע מיניתי את פרופ' * כמומחה מטעם ביהמ"ש בכדי לבחון את כשירותה של המנוחה. ביום 15.12.22 הוגשה חוו"ד המומחה בה נקבע כי המנוחה הייתה כשירה בעת שחתמה על הצוואה, אין עדות לירידה קוגניטיבית אצל המנוחה או הפרעה נפשית שיכולה הייתה לפגוע בתהליך קבלת ההחלטות ובכשירותה לערוך צוואה. הנתבע לא שלח למומחה שאלות הבהרה ולא זימנו לחקירה. למרות האמור, בסיכומיו טוען הנתבע כי הוא אינו מסכים עם חוו"ד מומחה ביהמ"ש. הנתבע מפנה למסמכים רפואיים שונים, מהם הוא מבקש ללמוד שהמנוחה לא הייתה כשירה )ס' 70 ואילך בסיכומיו). ראשית, עיינתי במסמכים הרפואיים אליהם מפנה הנתבע, ולא מצאתי בהם דבר שיש בו כדי להביאני למסקנה שונה מזו של המומחה. שנית, מדובר בשאלה מקצועית שאינה בבחינת "ידיעה שיפוטית", לכן מונה מומחה מקצועי והתובע רשאי היה לשאול אותו שאלות הבהרה, לחוקרו, לעמת אותו עם מסמכים וטענות כרצונו. מאומה מכך לא נעשה ע"י הנתבע. שלישית, טענת היעדר כשירות שהועלתה ע"י הנתבע נראית תמוהה על פניו, שעה שהוא עצמו טען בחקירתו כי 5-6 ימים טרם פטירתה, נתנה לו המנוחה את כרטיס האשראי שלה ואת הקוד, כדי שיקנה עבורה חלקת קבר. מכך עולה שגם לדעת הנתבע המנוחה הייתה כנראה כשירה והבינה מה עושה, אחרת לכאורה הוא לא היה מנצל את חולשתה ולוקח ממנה שלא כדין את כרטיס האשראי שלה. בדיעבד הסתבר שהמנוחה כבר קנתה לעצמה לפני כן חלקת קבר. הנתבע טען שכאשר נודע לו הדבר, הוא החזיר לחשבון הבנק של המנוחה את כל הכסף שמשך ממנו באמצעות הכרטיס – 18,000 ₪ משך 3 ימים, כל יום 6,000 ₪ כאשר המשיכה האחרונה נעשתה על ידו לאחר פטירתה. התובעות הציגו דפי חשבון בנק של המנוחה, מהם לא רואים שהנתבע החזיר את הכסף כטענתו. מי שערכה את הצוואה, עו"ד ונוטריון **, העידה כי התרשמה מהמנוחה שהיא צלולה וכשירה לחלוטין. עו"ד * העידה כי טיפלה בהשכרת דירתה של המנוחה (הדירה ברח' *) נפגשה איתה והתרשמה שהמנוחה צלולה וכשירה לחלוטין. בסעיף 82 לסיכומיו טוען הנתבע כי הוא מצביע "לא על עניין הכשירות"... לטענתו, לא ניתן לדעת אם המנוחה הייתה כשירה, כי אף אחד לא בדק את כשירותה כשהייתה בחיים. מהאמור לעיל עולה כי המנוחה הייתה כשירה לחתום על הצוואה, הנתבע לא הביא ראיה כלשהי ואף לא ראשית ראיה לחשד מינימאלי לכך שנפל פגם כלשהו בכשירותה של המנוחה. מצאתי כי טענת היעדר הכשירות נטענה ע"י הנתבע בחוסר תום לב, ביודעו שהטענה חסרת כל בסיס. טענה נוספת לנתבע, לפיה התובעות השפיעו על המנוחה השפעה בלתי הוגנת. גם טענה זו נעדרת בסיס כלשהו, לא ראיה ולא ראשית ראיה. עו"ד ונוטריון ** העידה כי המנוחה יצרה איתה קשר באופן אישי והגיעה למשרדה, המנוחה הכירה אותה קודם מעניינים אחרים בהם טיפלה עבורה, המנוחה הבהירה היטב מה היא רוצה שייכתב בצוואה, ביקשה שביחס לנתבע הצוואה תהיה תואמת להסכם, כלומר שהנתבע רשאי לגור בדירה 3 חודשים וכו'. עוה"ד לא התרשמה שהמנוחה הייתה נתונה ללחץ או להשפעה כלשהי. כך העידה גם עו"ד **. כך העידה גם חברתה הטובה של המנוחה, גב' * העידה כי היו חברות הכי טובות, קרובות מאוד. למנוחה לא היו ילדים והיא ראתה באחייניותיה (תובעות 2, 3) כבנותיה. גב' העידה כי המנוחה סיפרה לה שיחסיה עם הנתבע לא היו טובים, הוא נהג לצעוק עליה ולקלל אותה והיא שקלה להתגרש ממנו. אחרי שהמנוחה נפטרה, העדה הגיעה לביתה, פגשה שם את הנתבע וגילתה שהוא כלל לא ישב שבעה על המנוחה. התרשמתי לטובה מעדותה ואני מאמין לה. הנתבע הכפיש את התובעות, טען שהן השפיעו על המנוחה, אולם לא פירט כיצד לטענתו השפיעו, מה פסול היה בהתנהגותן כלפי המנוחה. בערוב ימיה חלתה המנוחה בסרטן. הנתבע טוען שהתובעות הן שטיפלו בה ולכן היא פיתחה בהן תלות, הייתה תלויה בהן, הן ניצלו לרעה את תלותה זו והשפיעו עליה. מעדותו של הנתבע עצמו עולה תמונה הפוכה : הוא התקשה לטפל באשתו, כיוון שלטענתו הוא עצמו חולה, לכן מי שטיפלו בה במסירות הן אחייניותיה האהובות. בסעיף 26 לסיכומיו מצטט הנתבע תכתובת מיום 25.8.21 (חודש טרם פטירתה) בין המנוחה לתובעת 2. מהתכתובת ניתן ללמוד כי גם באותו מועד, קרוב לפני פטירתה המנוחה הייתה דעתנית, עמדה על שלה, נזפה בתובעת, ממש לא כנועה ומפוחדת, נהפוך הוא. הצוואה תואמת בתוכנה את הצוואה הקודמת ואת ההסכם: בכל המסמכים גם אלו שנערכו לפני שנים רבות וגם בצוואתה האחרונה, המנוחה לא ציוותה לנתבע דבר. בעצם, נכון יותר לאמור שדווקא בצוואה ציוותה המנוחה לנתבע את המיטלטלין, מה שלא ציוותה לו קודם לכן. הנתבע טוען שעצם העובדה שתובעת 2 הסיעה את המנוחה אל עוה"ד, מעידה על "התערבות ממשית ולחץ אדיר" מצד התובעות (סעיפים 51-53 לסיכומיו). הטענה היא סתמית ואין בה מאומה. אין שום פסול בכך שהאחיינית האהובה עוזרת לדודתה החולה, מסיעה אותה לבית חולים ולעו"ד, עוזרת לה ומטפלת בה, בפרט כשבעלה חולה ומתקשה לעזור לאישתו (ר' בחוו"ד *, עמ' 3-4) הנתבע עצמו העיד כי המנוחה לא הייתה מבודדת, היו לה הרבה חברות (פרוט' ע' 11), היה לה קשר טוב איתו ועם ילדיו (ע' 7). גם בתו של הנתבע, גב' , העידה כי "עד הרגע האחרון" היה קשר מעולה בין המנוחה לנתבע וילדיו (עמ' 12). לטענת העדה, המנוחה הרגישה בטוחה לספר לה על וויכוחים שהיו לה עם תובעת 2, כאשר המנוחה הייתה מאושפזת בבי"ח (שם). לנתבע טענות רבות נוספות, הוא הלאה בטענותיו הרבות אשר אינן רלוונטיות לעניין הנדון ובנוסף לכך מצאתיהן לא נכונות. כך לדוגמא טען הנתבע שהוא לא בדיוק הבין את משמעותו של ההסכם. נוסף לכך טען ארוכות וניסה לשכנע שבניה"ז ביטלו את ההסכם בהתנהגות וחיו בשיתוף מלא, טענה חסרת כל בסיס, אין בה מאומה והיא לא נכונה, אולם מכיוון שהטענה אינה רלוונטית למקרה הנדון, איני מנמק את מסקנתי. הנתבע הרבה לטעון כי המנוחה "הבטיחה" לו מגורים בדירה עד סוף ימיו. איני מאמין לנתבע. התרשמתי שאינו דובר אמת, מה גם שלא ידע לפרט ולתאר מתי וכיצד בדיוק ניתנה לו אותה הבטחה. בסעיף 1 לסיכומיו רושם הנתבע כי ההבטחה ניתנה לו "במילים ובכתב". מהמשך סיכומיו ניתן להבין כי במילה "בכתב" הוא מכוון לצוואתה הקודמת של המנוחה (שבוטלה), בה נרשם כי בתנאים מסוימים הנתבע יהיה רשאי לגור בדירת המנוחה ברח' ****לא דירת המגורים) עד סוף ימיו. הנתבע אינו מבחין בין צוואה להסכם/התחייבות. צוואה אינה "הבטחה", "התחייבות", "הסכם". על פי החוק, אדם רשאי לצוות מה ייעשה ברכושו לאחר מותו והוא רשאי לשנות את דעתו ואת צוואתו כרצונו, כל עת שהוא רוצה בכך. צוואה אינה מהווה בשום אופן "התחייבות" ואין להגביל את יכולתו של אדם לשנות את צוואתו. אינני מאמין לנתבע שהמנוחה הבטיחה לו בעל פה או בכתב זכות מגורים בדירה לכל חייו, אולם מעבר לכך, הטענה כלל אינה רלוונטית לשאלת תוקפה של הצוואה. התרשמתי כי הנתבע העלה טענות משוללות כל יסוד, הרבה להטיח רפש ולהכפיש את התובעות ואף חלק מהעדים (ראה לדוגמא סעיפים 61, 66 לסיכומיו), ללא בסיס מוצדק כלשהו, אף לא חשד קל, תוך שהוא נשאר לגור בדירת המנוחה עד עתה, למרות שחלפו מאז פטירתה (28.9.21) 3 שנים. גם לשיטתו של הנתבע, לו הייתה מתבטלת הצוואה, עדיין אין שום בסיס לטענתו כי הוא רשאי להמשיך ולגור בדירה מעבר ל- 3 חודשים מפטירת המנוחה, לא מכוח צוואתה הקודמת של המנוחה ולא מכח ההסכם. שני הצדדים עותרים לחייב את הצד שכנגד בהוצאות משפט. תקנות ביהמ"ש קובעות כי בסיום ההליך יש לפסוק את הוצאותיו, בפרט (לא רק) כאשר נמצא שאחד מבעלי הדין עשה שימוש לרעה בהליכי המשפט. העלה טענות סרק בחוסר תום לב וגרם בכך הוצאות מיותרות לצד שכנגד. מסיכומי התובעות על נספחיהם עולה כי שכה"ט ששילמו לב"כ עבור ניהול התיק הוא 128,483 ₪, סכום שהיה נחסך מהן ככל והנתבע לא היה מעלה טענות חסרות בסיס ומנהל הליך משפטי ללא כל הצדקה. הסכום סביר על פניו, בהתייחס לניהול התיק ולזמן שהתמשך. לאור האמור אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעות יחד ולחוד הוצאות משפט בסך 128,483 ₪. ניתן להגיש צו קיום לחתימתי. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתן היום, כ"ו תשרי תשפ"ה, 28 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים. חתימה	decision34335-12-21	["ליאור ברינגר"]	[{"judgment_id": "fda613f0-fbd8-55e1-adff-a45b70e5fd94", "file_name": "34335-12-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 75771, "extension": "docx", "display_name": "34335-12-21- קובץ מקורי"}]
40d1fffc-8f0f-5423-a001-480286537e66	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופטת אורית בן דור ליבל: החלטה בבקשה לצירוף ראיות לתיק המוצגים מטעם המבקש (ת"ע 63123-02-24)	63123-02-24	2024-11-18	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	המדובר בבקשה לצירוף ראיות לתיק המוצגים מטעם המבקש – מסרונים שהוחלפו בינו לבין המשיב 2. המשיבים 2-3 מתנגדים לבקשה (תגובתם הוגשה לתיק ת"ע 63391-02-24) והמשיבה 1 הצטרפה להתנגדותם על נימוקיה. לדבריהם המסרונים מצויים תחת ידו של המבקש והוא ידע על אודותיהם. כן נטען שהמבקש לא פירט כנדרש מתי "מצא" את המסרונים ובאילו נסיבות "גילה" אותם רק כעת, וכי טענתו אינה מתיישבת עם העובדה שאת אחד מהמסרונים צירף להתנגדותו. עוד נטען שהמסרונים – משנת 2022 – אינם רלוונטיים ללבת המחלוקת שעניינה תקפות צוואת המנוח מיום 13.6.19 ובמסגרתה יש לבחון את הטענה להשפעה בלתי הוגנת על המנוח עובר למועד עשיית הצוואה, ואינם אלא עדות סברה. כן נטען, בין היתר, שפועל יוצא של קבלת הבקשה יוביל לתיקון תצהיר עדותו הראשית של המבקש באופן שיפגע בסדר הגשת התצהירים שנקבע בהחלטה מיום 4.7.24 ויחייב הגשת תצהיר משלים מטעם המשיב 2. אכן מהאמור בתגובת המשיבים עולה תהייה מדוע לא יכל המבקש לצרף את כל המסרונים להתנגדות או לתצהיר עדותו הראשית ב"חבילה אחת" עם יתר ראיותיו שעה שצירף את אחד מהמסרונים כבר להתנגדות. מבלי לטעת מסמרות בשאלת הרלוונטיות, ולא כל שכן בשאלת המשקל שיינתן למסרונים, די לציין שבהתאם להלכה הפסוקה ניתן ללמוד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת גם מראיות ישירות על קיומה המתמשך גם בתקופה שלאחר עשיית הצוואה [ע"א 157/89 ששון נ' מזרב פ"ד מו(2) 209; עמ"ש (מחוזי תל אביב) 45610-09-12 צ' ג' א' נ' נ׳ ג׳ א' (19.5.14)]. מכל מקום, סבורתני שיש להותיר את ההחלטה בנוגע לקבילות, לרלבנטיות ולמשקל של המסרונים שצירופם כראיה מבוקש לסוף המסע, במסגרת פסק הדין. הלכה היא שאין חובה להחליט על־אתר בסוגיות של מחיקת חלקים מתצהיר או פסילת ראיות בשלב מקדמי וקיימים מקרים שרצוי שלא להחליט לגופו של עניין בסוגיות אלו בשלב זה [רע"א 368/13 הרשות הפלשתינית נ' נורזיק (24.3.13)]. עוד יש לזכור בהקשר זה גם את מגמת הפסיקה במעבר מ'קבילות' הראיות ל'משקל' שיינתן להן [ע"א 4784/13 סומך נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.2.16)]. בהתחשב בשלב בו מצוי ההליך – עובר למועד דיון ההוכחות – קבלת הבקשה לא תדחה את בירור המחלוקת ולא תפגע או תכביד על ניהול ההליך ולא תגרום לסרבול דיוני. כך גם לא מצאתי שיגרם למשיבים עוול מהותי וממשי. כעולה מהבקשה המבקש מעוניין אך בצירוף המסרונים ליתר הראיות שהוגשו על ידיו במסגרת תצהירו (אותן הגיש ב"תיק מוצגים"). גם זכויותיו הדיוניות של המשיב 2 לא ייפגעו שכן תינתן לו האפשרות להגיש תצהיר משלים ביחס לראיה החדשה ולהביא ראיות לסתור. לאור האמור מצאתי להיעתר לבקשה. אני מתירה למבקש להגיש את המסרונים כראיה ולצרפם לתיק המוצגים שהגיש, כמפורט בסעיף 2 בכותרת הבקשה. שוב יודגש שאין בכך כמובן להביע דעה לגוף המחלוקת או למשקל שיינתן לראיה לאחר שתבחן לעומקה וביחס ליתר הראיות, או אז ישקול בית המשפט גם את טענות המשיבים באשר לעיתוי העלתה. המשיב 2 רשאי להגיש תצהיר משלים ביחס לראיה החדשה בתוך 15 יום לאחר מכן. לאור התוצאה מחד והנסיבות מאידך אינני עושה צו להוצאות. ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision63123-02-24	["אורית בן דור ליבל"]	[{"judgment_id": "40d1fffc-8f0f-5423-a001-480286537e66", "file_name": "63123-02-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 57148, "extension": "docx", "display_name": "63123-02-24- קובץ מקורי"}]
253842f3-4f53-54da-a440-304bd99b9eff	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופטת אורית בן דור ליבל: החלטה הדוחה בקשה לסילוק תביעה על הסף בטענה לנזקים שנגרמו כתוצאה מהפרה נמשכת של הסכם ועוד (תלה"מ 24432-03-24)	24432-03-24	2024-11-17	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	המשיב הגיש תביעה כספית לחיוב המבקשת בסך של 1,182,296 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו בעקבות הפרת הסכם, ועניינה של החלטה זו הוא בבקשת המבקשת לדחיית התובענה על הסף מפאת מעשה בית דין והעדר עילה. התובענה היא הליך נוסף בהתדיינות שבין הצדדים בעקבות הסכם גירושין מיום 30.4.20 שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 21.5.20 (ולהלן: "ההסכם"; תה"ס 22520-05-20) במסגרתו, בין היתר, התחייבו הצדדים למכור את הבית המשותף בקיבוץ XXX (ולהלן: "הבית") והסכימו שעד למכירתו יגור בו המשיב שישלם למבקשת דמי שכרות בסך של 2,500 ₪ לחודש. משמנעה המבקשת את מכירת הבית עתר המשיב ביום 12.1.21 לאכוף עליה את המכירה (תה"ס 21092-01-21). כן עתר המשיב כנגד המבקשת וכנגד אביה בתביעה כספית נזיקית בסך של 470,000 ₪ בגין לשון הרע בעקבות הגשת תלונת שווא למשטרת ישראל; בגין נטילת נשקו; בגין עגמת נפש, בגין ההפסד הממוני שנגרם לו בעקבות מאמץ השווא למכירת הבית; ובגין אובדן הכנסה (ולהלן: "ההליך הקודם"; תמ"ש 21127-01-21). מנגד, המבקשת עתרה כנגדו בתובענה לביטול ההסכם (תה"ס 27963-02-21). בפסק דין מיום 27.3.24 נדחתה תביעת המבקשת לביטול ההסכם והתקבלה תביעת המשיב לאכיפתו ומונה כונס נכסים למכירת הבית (אך נקבע שמינויו יכנס לתוקף לאחר שהות של שלושה חודשים שניתנה לצדדים למכירת הבית בכוחות עצמם). התביעה הכספית נדחתה. נקבע שהמשיב לא הוכיח את הטענה לפיה נגרם לו נזק בגין מניעת המבקשת את מכירת הבית (סעיף 75) ונדחתה תביעת לשון הרע בגין הגשת התלונה (סעיף 82; ולהלן: "פסק הדין"). להשלמת התמונה יפורט שהצדדים לא הצליחו למכור את הבית בכוחות עצמם ומינוי כונס הנכסים נכנס לתוקפו. ברם, ביום 2.11.23 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים (שהוגשו במסגרת בקשת הכונס למתן הוראות תמ"ש 4638-11-23) לפיהן לצורך השלמת תהליך 'שיוך' הבית תדחה מכירתו למשך שנה במהלכה יושכר הבית (לאחר שהחזקה בו נמסרה לכונס). ביום 3.7.23 עתרה המבקשת בתובענה כספית כנגד המשיב בסך של 57,615.23 ₪ בגין תשלום דמי שימוש בעד תקופה של 20 חודשים שהתגורר בבית (תלה"מ 5954-07-23). לאחר שהתקיים דיון קד"מ בתובענה זו, במהלכו לא עלה בידי בית המשפט לסייע לצדדים לסיים את המחלוקת בפשרה, עתר המשיב ביום 12.3.24 בתובענה דכאן, במסגרתה ביקש לחייב את המבקשת בתשלום הפיצוי המוסכם בהסכם משפעלה בחוסר תום לב בהליכי הגישור שקיימו (סעיף 45); ולפצותו בגין הנזק שנגרם לו בגין אי מכירת הבית במועד ואובדן הזכות להתקבל כחבר בקיבוץ סמוך אחר (סעיפים 46-58); בגין שכר הטרחה ששולם על ידיו לצורך השבת הנשק בעקבות התלונה שהגישה כנגדו המבקשת, ולצורך ניהול ההליכים הקודמים והליכים נוספים לאחר פסק הדין (סעיפים 59-60); בגין שכר טרחת המגשרים (סעיף 61); בגין שכר השמאי בהליך הגישור (סעיף 62); בגין ריביות ההלוואה שניטלה על ידיהם לצורך בניית הבית ושנדרש לשלם בעקבות אי מכירתו מאז הפרת ההסכם החל מחודש 11/20 (סעיף 63); בגין שכר כונס הנכסים (65) ובגין כאב וסבל (סעיף 66). המבקשת מצדה הגישה תביעה כספית שכנגד (תלה"מ 28556-04-24) במסגרתה עתרה לחייב את המשיב בסך של 20,000 ₪ בגין הפיצוי המוסכם ובגין עלות כונס הנכסים. המבקשת טוענת לדחיית התביעה על הסף בשל מעשה בית דין והעדר עילה. לטענתה פסק הדין בהליך הקודם יוצר השתק עילה והשתק פלוגתא ביחס לטענות המשיב לנזקים שנגרמו לו בעקבות הפרת ההסכם על ידיה ובגין התלונה שהגישה כנגדו. המשיב לא קיבל היתר לפיצול סעדים ותביעתו לפיצויים בשל הנזקים שכביכול נגרמו לו "נבלעה, בפסק הדין" והוא מנוע מלתבוע שנית בגין כך. כן נטען על ידיה שאמנם המשיב הוסיף בתביעתו הנוכחית טענות לנזקים שלא הופיעו בתביעתו הקודמת שהסתיימה בפסק דין ואולם כלל הנזקים נובעים מאותה העילה – הפרת הסכם הגירושין – ובהתאם להלכה הפסוקה העיקרון של מעשה בית דין חל אף אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה. עוד נטען על ידיה שגם אם לא היה קיים מחסום מעשה בית דין, יש לדחות את התביעה בהעדר עילה משום שהמשיב לא הראה עילה בגין מרבית הסעדים שנתבעו על ידיו, וכל טענותיו מתמצות להתנהגות המבקשת עובר למתן פסק הדין. בתגובתו טען המשיב לדחיית הבקשה ושלל קיומו של מעשה בית דין או השתק פלוגתא. לדבריו, בין היתר, המדובר בהפרה מתמשכת של ההסכם אשר מקימה זכות תביעה מתחדשת, כל עוד נמשכת ההפרה, ושבהתאם להלכה הפסוקה אין מניעה לתבוע פיצויים אף עבור התקופה שתחילתה במועד הגשת התביעה הראשונה. עוד הדגיש המשיב שהן מהבקשה והן מכתב ההגנה שהגישה המבקשת עולה שבין הצדדים מחלוקות עובדתיות ביחס למועד היווצרות הנזקים הנתבעים על ידיו וביחס לעילת התביעה אשר מקומן להתברר במסגרת ההליך העיקרי ולא במסגרת בקשה לסילוק התובענה על הסף. כידוע, סעד של סילוק על הסף הוא סעד דראסטי שעל בית המשפט לנהוג בזהירות בטרם עשיית שימוש בו, ובמידת האפשר להעדיף בירור ענייני של תובענה על פני חסימת תובע מהבאת ראיותיו. הדברים אמורים ביתר שאת כאשר מדובר בדחיית תביעה על הסף המהווה אמצעי קיצוני וחמור עוד יותר החורצת את גורל התביעה אחת ולתמיד [עע"מ 5116/04 נידר כוכב הצפון - חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו, (פורסם בנבו, 20.9.04); רע"א 359/06 עו"ד ד' חורי מועין נ' עו"ד סלמאן פרג' (פורסם בנבו, 26.4.06); רע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נ' "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ, (פורסם בנבו 1.9.05); ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151 (1981)]. כך מורה ההלכה שאין לסלק על הסף תביעה מחמת היעדר עילה מקום בו קיימת אפשרות, ולו קלושה, שהתובע יצליח בתביעתו [ע"א 76/86 ד"ר פיינשטיין נ' ה.ש. מלונות בע"מ, פ"ד מג (3) 124, 128; רע"א 1926/16 צוריאל נ' מורד (פורסם בנבו, 29.3.16)]. עם זאת, נקבע שכאשר מתקיים מעשה בית דין המקים מחסום דיוני בפני הגשת תביעה חדשה זהו אמצעי שראוי להפעיל כטענת סף [ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 8.9.05); ת"א (מחוזי-מרכז) 26710-08-13 לוי נ' רו"ח ניצן ויסמן (פורסם בנבו, 20.01.2014)]. ראו גם הוראת תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. הדוקטרינה של מעשה בית דין מכוח "השתק עילה" קובעת שמקום שניתן פסק דין חלוט מעניק אותו פסק דין חסינות לבעלי הדין (או חלפיהם) מפני תביעה נוספת המושתת על אותה עילת תביעה מצד אותם בעלי דין. בהקשר זה ניתנה למושג "עילת תביעה" משמעות רחבה במטרה להגשים את תכלית הכלל ולמנוע את הטרדת בעלי הדין בתביעות חוזרות בשל אותו מעשה [ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן, פ"ד לה(1) 92, 98 (1980); ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801 (1985); רע"א 6498/05 צבעוני נ' בנק הפועלים בע"מ - סניף עפולה עלית (פורסם בנבו, 23.2.06) נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי, 3-4, 29, 137-141 (1991) (להלן: "זלצמן")]. כלל זה מתחלק לשני ענפים, השתק עילה, המקים מחסום דיוני בפני כל תביעה שכבר מוצתה בפסק דין קודם, והשתק פלוגתא, המקים מחסום דיוני בפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין פעם נוספת על פלוגתא שכבר נדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם אם ההתדיינות הנוספת מבוססת על עילת תביעה שונה [ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.10.09), פסקה 13)]. לענייננו רלוונטי הכלל בדבר השתק עילה. בהתאם לכלל זה, על תובע לכלול בכתב תביעתו את מלוא הסעדים הנובעים מעילת התביעה, והוא יהיה מנוע מלתבוע סעדים שלא תבע בתביעתו הראשונה, אלא אם קיבל מבית המשפט היתר לפיצול סעדיו (תקנה 25 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018). הן בהליך הקודם והן בהליך הנוכחי טען המשיב שהוא זכאי לפיצוי מהמבקשת בגין נזקים שונים שנגרמו לו בעקבות תלונה שהגישה כנגדו (ובעטיה נלקח ממנו נשקו) ובגין נזקים שונים שנגרמו לו בעקבות הפרת ההסכם על ידיה. מקובלת עלי טענת המבקשת לפיה בסוגיית הנזק הנטען בעקבות התלונה קיים מעשה בית דין. הסוגיה נמסרה להכרעת בית המשפט בהליך הקודם, וסופה בפסק דין חלוט ולא ניתן לחזור ולתובעה בהליך זה. עילת התביעה לפיצוי בגין לשון הרע בעקבות הגשת התלונה ולנזק שנגרם למשיב בעקבות התלונה, והשאלות שבמחלוקת הכרוכות בה, עובדתית ומשפטית, נידונו והוכרעו במפורש ובאופן פוזיטיבי בפסק הדין. בפסק הדין נקבע שעומדת למבקשת חזקת הגנת תום הלב בהגשת התלונה שלא נסתרה על ידי המשיב (סעיף 82) ונדחתה התביעה לפיצוי בגין לשון הרע. בתביעה הנוכחית עותר המשיב לחייב את המבקשת בפיצוי בגין הנזק שנגרם לו בעקבות הצורך להגיש ערר על מנת לקבל בחזרה את הנשק (שנלקח ממנו בעקבות התלונה). אמנם הנזק הנטען לא נכלל בתובענה הראשונה ואולם העילה היא אותה עילה שנדונה ונדחתה על ידי בית המשפט במסגרת פסק הדין, והיות ונדחתה טענת האחריות של המבקשת כלפיו בגין הגשת התלונה אין גם תוחלת לבחינת נזקים שנגרמו לו בגין כך ואשר לא נדונו במסגרת התביעה הראשונה [ע"א 3065/22 יעקב נ' שירותי כשרות ושמיטה בד"צ (פורסם בנבו, 17.8.22)]. על כן מושתק המשיב מלהעלות את טענותיו ביחס לנזק שנגרם לו בגין הגשת התלונה, לאחר שהן כבר נדונו במסגרת פסק הדין ונדחו. זכות הטיעון של המשיב בנוגע לאחריות המבקשת לנזק בעקבות הגשת התלונה כבר מוצתה בהליך הקודם. אין לאפשר למשיב להחזיר את הגלגל אחורה ולפתוח מחדש את חזית המריבה ביחס להגשת התלונה, שלגביה ניתנה החלטה שיפוטית חלוטה לאחר שניתן למשיב יומו, הוא השמיע את טענותיו וטיעוניו, תביעתו נדונה לגופה והכרעה בפסק דין סופי וחלוט. הקביעה הפוזיטיבית החלוטה להעדר אחריות של המבקשת כלפי המשיב בגין הגשת התלנה עולה אפוא כדי השתק עילה המונע מהמשיב לעתור כעת בתובענה חדשה כנגד המבקשת לפיצוי בגין נזק שנגרם לו בעקבות הגשת התלונה. כן מקובלת עלי טענת המבקשת לדחייה על הסף של ראש התביעה בגין שכר הטרחה בו נשא המשיב בהליכים אחרים. בהליך הקודם טען המשיב לנזק שנגרם לו בעקבות הצורך לנהל הליכים משפטיים בשל הפרת ההסכם. סוגיה זו נדונה והוכרעה בפסק הדין בו נקבע "הנזק הכלכלי בצורך לנהל הליכים משפטיים בעקבות סירוב התובעת לקיים את ההסכם יבוא לידי ביטוי במסגרת פסיקת ההוצאות" (סעיף 75). בתביעה הנוכחית טוען שוב המשיב לשכר הטרחה בגין ההליכים הקודמים (בקיזוז הסכום שנפסק בפסק הדין), וכן לשכר טרחה נוסף בגין הליכים שנפתחו לאחר פסק הדין. הסעד לפיצוי בגין שכר הטרחה בו נשא המשיב בהליכים הקודמים שהסתיימו בפסק הדין מוצה בפסק הדין, והוא מושתק מלעתור בתובענה חדשה בגין הנזק שגרם לו בעקבות הצורך בניהולם. אין מקומו של סעד לפיצוי בגין ניהול הליכים נוספים לאחר פסק הדין להתברר במסגרת תביעה נזיקית אלא היה על המשיב למצותו במסגרת הדיון באותם הליכים קונקרטיים שהסתיימו בהכרעה, ודרכו חסומה מלהעלות טענות אלו במסגרת תביעה חדשה. גם אם לא טען המשיב לחיוב המבקשת בהוצאות משפט במסגרת אותם הליכים קונקרטיים (ואינני יודעת אם כך נעשה) קיימת מניעות להעלות טענות שהחובה הייתה להעלותן בהתדיינות קודמת בין הצדדים ע"א 8273/16 fundacjo gala Salvador dali נ' וי אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ (פורסם בנבו 11.7.21); רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (פורסם בנבו, 8.3.09) פסקה 26]. המשיב מושתק אפוא מלעתור בתובענה חדשה לחיוב המבקשת בנזק שנגרם לו בגין תשלום שכר טרחה. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לסוגיית הנזק הנטען בעקבות הפרת ההסכם. בתובענה הנוכחית טוען המשיב לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהפרת ההסכם המתמשכת מצד הנתבעת, שנמשכה גם לאחר הגשת כתב התביעה בהליך הקודם ולדבריו גם לאחר שניתן פסק הדין, בעטיה לטענתו נגרמו לו נזקים לאחר מועד הגשת כתב התביעה בהליך הקודם. כך בין היתר איבד לדבריו את הזכות להתקבל לחברות בקיבוץ סמוך, ונדרש לפרוע הלוואה ולשאת בתשלום שכר דירה. הפסיקה הכירה בכך שהפרת הסכם יכולה להוות הפרה מתחדשת או נמשכת שיכולה להקים עילות תביעה חדשות ועצמאיות. נקבע שכאשר מדובר בהפרה נמשכת, אין בהגשת תביעה בגין הפרה נמשכת, או הפרות חוזרות ונשנות של אותו חוזה, כדי למנוע מהתובע להגיש בעתיד תביעה נוספת בגין נזק שנגרם כתוצאה מהמשך מעשה ההפרה או מהפרות נוספות של החוזה, שאירעו לאחר הגשת התביעה הראשונה. הפרה שאירעה לאחר הגשת התביעה הראשונה מקימה בידי הנפגע עילת תביעה חדשה אשר ממילא לא נבלעה על ידי פסק הדין הראשון, ופסק הדין אינו חוסם את הנפגע מפני הגשת תביעה בגין ההפרה הנוספת. לפיכך, במקרה של הפרה נמשכת בהעדר חפיפה בזמנים עילות התביעה אינן זהות ולכן לא קיים השתק עילה [ע"א 27/80 ישראל ארגמן חברה לבנין בע"מ ואח' נגד ברנפלד, פ"ד לו(1) 393]. כך נקבע גם שלא נדרשת בקשה לפיצול סעדים עת עסקינן בעוולה נמשכת [רע"א 6840/15 עירית חולון נ' בילו (פורסם בנבו, 21.12.15); ת"א (ת"א) 7182-09-17 האחים שרגאוי ייזום ובניה בע"מ נ' קגן (פורסם בנבו, 8.1.20)]. הפרה שנטען כי ארעה לאחר הגשת התביעה בהליך הקודם מהווה אפוא עילה חדשה, אשר בגינה זכאי התובע לתבוע. העולה מהאמור הוא שלא נחסמה הדרך מפני המשיב לתבוע בגין נזקים נוספים שנגרמו לו בעקבות הפרת ההסכם לאחר הגשת התביעה בהליך הקודם, לא מחמת השתק עילה ולא מחמת השתק פלוגתא. לטענת המבקשת ביסס המשיב את תביעתו בגין הפרת ההסכם שקדמה לתביעה בהליך הקודם (סעיף 21 לבקשה). השאלה אם התביעה הנוכחית נוגעת לזנק שנגרם למשיב בגין המשך הפרת ההסכם לאחר מועד הגשת התביעה בהליך הקודם, המקימה לו עילת תביעה חדשה ועצמאית, מצריכה בירור עובדתי. הלכה היא שכאשר נדרש בירור עובדתי לשם ההכרעה אין לדון בטענה כטענת סף [רע"א 661/17 אלמשרק חברה לביטוח בע"מ נ' אלסנדוק (הקרן) אלפלסטיני לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, (פורסם בנבו, 16.2.17) פסקה 4 וההפניות שם; רע"א 5337/17 כץ נ' כץ (פורסם בנבו, 31.7.17) בפסקה 33]. טעם נוסף מצדיק לטעמי לדחות את הטענה לקיומו של השתק המונע מהמשיב את הגשת התביעה בגין נזקים שנגרמו לו בעקבות הפרת ההסכם. כנזכר לעיל, ככלל האינטרס הציבורי מחייב את ריכוז כל ההליכים הנובעים מאותה עילה כדי לא להטריד את היריב ולא להעסיק את בתי המשפט בהתדיינויות כפולות ומכופלות. עם זאת, ייתכנו מקרים ראויים שיצדיקו סטייה מהכלל. כך מוכן בית משפט לאפשר סטייה מכללי ההשתק "מטעמים של צדק, המחייבים להביא בחשבון את התנהגותו של בעל הדין שכנגד (הנתבע במקרה זה) וכן את נסיבות ההתדיינות השנייה" [זלצמן, 34]. בענייננו בהליך הקודם נמנעה המבקשת מלהעלות את הטענה שלמשיב חוב כספי כלפיה בגין אי תשלום דמי השכירות (במסגרת כתב ההגנה או במסגרת תביעה שכנגד), אלא טענה שלא נגרם למשיב נזק כספי בעקבות אי מכירת הבית (הפרת ההסכם על ידיה) בין היתר בשל העובדה שהוא הפסיק לשלם לה דמי שכירות בעד השימוש שהוא עושה בבית (סעיף 6 לפסק הדין). לאחר שנדחתה בפסק הדין התביעה הכספית שהגיש המשיב עתרה כנגדו המבקשת בתביעה כספית לתשלום דמי שימוש באותן טענות שהעלתה בהליך הקודם כטענות הגנה. בהעדר הוראה בדין הכופה על נתבע להגיש תביעה שכנגד אין אמצעי דיוני למנוע את התוצאה של כפל התדיינות באותו עניין או באותו נושא. אך בנסיבות כאלו ניתן לומר שנחלש במידה רבה האינטרס של המבקשת שלא תהייה נטרדת שוב בגין אותה עילה שהוכרעה, כטעם המצדיק את קיומו של ההשתק שעה שהיא יזמה את ההליכים בתביעה שהגישה לתשלום דמי השימוש וטענת ההגנה ששימשה אותה בהליך הקודם משמשת אותה כעת כעילת תביעה. הגשת תביעה באותה טענה שנטענה כטענת הגנה מפני נזק שנגרם למשיב בגין הפרת ההסכם על ידיה פותחת למעשה את הפתח לדון באותן פלוגתאות התדיינות חוזרת. בנסיבות אלו ספק אם עומד הטעם בהחלת כללי ההשתק שנועדו למניעת הטרדה נוספת באותו עניין שכן חלקה של המבקשת בהטרדה זו מכריע, ויש מי שיאמר שיתכן שניתן לראות בה אף כוויתור על טענת ההשתק. מכל מקום, קבלת טענת ההשתק כלפי המשיב לעתור בתובענה לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו בעקבות הפרת ההסכם על ידי המשיבה עת עתרה המשיבה בעצמה לחיוב המבקש בתשלום דמי שימוש – על אף שטענה זו שימשה אותה בהגנה מפני התביעה הקודמת – פוגמת ברעיון השוויון בין בעלי דין בהתדיינות, וכי לא יהיה זה צודק בנסיבות אלו למנוע מהמשיב להוכיח את טענותיו, וכי טעמים של צדק מחייבים הפעלה גמישה של הכלל. אשר לסעד הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם יאמר שאמנם על פני הדברים לא הייתה מניעה מהמשיב לעתור לסעד זה כבר במסגרת ההליך הקודם, ואולם המבקשת עתרה בעצמה בתביעה שכנגד בה ביקשה לחייב את המשיב בפיצוי המוסכם ופשיטא שגם גבי דידה לא מקים פסק הדין השתק מלתבוע סעד זה כעת. המבקשת בעצמה עתרה גם לחיוב המשיב בעלות כונס הנכסים (הגם שלא כימתה סעד זה ולא פרעה בגינו את האגרה ולפיכך לא יזקק לו בית המשפט בהתאם להוראת תקנה 2 (א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (אגרות) התשנ"ו-1996). מכאן שגם גבי דידה ביחס לרכיב זה, שכומת על ידי המשיב בסך של 100,000 ₪, בוודאי לא חל מעשה בי-דין. אין בידי לקבל גם את הטענה לסילוק התביעה בהעדר עילה. הדיון בבקשת הסילוק על הסף אינו אמור להתייחס לאמיתות העובדות. על הצדדים לצאת מנקודת הנחה כי התובע אכן יצליח להוכיח את כל העובדות שטען להן. בשלב זה של הדיון אין מתעוררות שאלות של נטל ההוכחה או מידת ההוכחה, ודי בכך שהתובע יראה על פני כתב התביעה כי בידו עילה [ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ. טמפו תעשיות בירה, פ"ד נא (2) 312 וכן ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 137]. לאור האמור ועל בסיס ההלכות המפורשות שנזכרו, ומשאין בטענות המבקשת כדי לאיין לחלוטין את האפשרות ולו הקלושה שהמשיב יזכה בתביעה, מצאתי לדחות את הבקשה ככל שהיא נוגעת לסילוק התביעה בהעדר עילה. למותר לציין, כי משמעות ההחלטה שלא להורות בעת הזו על סילוק התובענה כנגד המשיב על הסף, אין פירושה דחיית טענות המבקשת לגופן, כי אם קביעה שאין בטענות אלו בשלב זה וטרם שמיעת הראיות כדי להקים עילה לסילוק התובענה על הסף. ברי כי מכלול טענות המבקשת ידון לגופו בהליך העיקרי [רע"א 7585/12 סמווד קונסטרקשוין נ' הקסטודיה דה טרה סנט (פורסם בנבו, 7.4.13), סעיף 5 סיפה). טרם סיום אומר כי מצער שהיה עלינו להגיע עד הלום. כפי שפורט בראשית ההחלטה תחילתם של הדברים בהסכם שאושר לפני למעלה מארבע שנים, וזאת אף אם לא נביא במניין את תקופת ניהול הליכי הגישור שקדמו להסכם, וההליכים בעינם. קשה להתעלם מהאפשרות שלכתחילה לא התכוון המשיב לעתור שוב לחיוב המבקשת בפיצויים, ובדיון קדה"מ הבהיר שיגיש תביעה כזו בעיקר על מנת להרתיעה מהמשך ניהול התביעה הכספית לתשלום דמי השימוש באופן המעורר ספק אם בסופו של יום התביעה נועדה על מנת להשיג מן המבקשת פיצויים ממשיים. מנגד, המבקשת מצדה סירבה לכל הצעת פשרה שהוצעה לה לאורך ניהול ההליכים הקודמים, בדיון קדה"מ שנערך בטרם הוגשה התביעה דכאן וגם לאחר מכן בדיון קדה"מ האחרון. אף אם אין נחת מן ההליכים לא אוכל לראות בעמידה לגיטימית על פי דין של מי מהצדדים על זכויותיו הדיוניות שימוש לרעה בהליכי משפט. אולם דומה כי לא אנקוט בלשון חריפה יתר על המידה בצייני כי השימוש בהליכי משפט שנעשה בגדרי ההליכים הנוכחיים, אף אם אינו שימוש לרעה, יש שאלה גדולה לגבי טיב טעמו – והטעם, או היעדרו, הוא טעמם של שני הצדדים. סיכומו של דבר הוא שהבקשה לדחיית התביעה על הסף מפאת מעשה בית דין מתקבלת ביחס לסעד הנוגע לתלונה. לפיכך אני מורה על מחיקת סעיפים 37-42, 59, ו- 67.5 בכתב התביעה הנוגעים לראש תביעה זה. כן מתקבלת הבקשה לדחיית התביעה על הסף ביחס לסעד הנוגע לשכר טרחה. לפיכך אני מורה על מחיקת סעיפים 60 ו- 67.6 בכתב התביעה הנוגעים לראש תביעה זה. הבקשה לדחיית התביעה על הסף נדחית ביחס ליתר הסעדים שבכתב התביעה והתביעה תידון לגופו של עניין. יודגש שוב שאין באמור כדי למנוע מהמבקשת לטעון טענותיה לדחיית התובענה לגופה מהעילות שנזכרו בבקשתה. בהתחשב בתוצאה אינני עושה צו להוצאות בשלב זה ואלה ידונו במסגרת פסק הדין. ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים. פ	decision24432-03-24	["אורית בן דור ליבל"]	[{"judgment_id": "253842f3-4f53-54da-a440-304bd99b9eff", "file_name": "24432-03-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 62421, "extension": "docx", "display_name": "24432-03-24- קובץ מקורי"}]
580d47e0-047f-5e8b-be51-24ab3a1d09f8	ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופטת אורית בן דור ליבל: החלטה בעניין דחיית בקשה לסילוק על הסף וצירוף צד שאינו בן משפחה הגם שלא הוגשה בקשה לצירופו (תמ"ש 21752-12-23)	21752-12-23	2024-11-23	4	6	4	4FAMILY_COURT	6Jerusalem	4Family	המשיב עתר בתביעה כספית כנגד המבקשת 1, רעייתו לשעבר, וכנגד המבקש 2, אבי בעלה הנוכחי של המבקשת 1, ועניינה של החלטה זו הוא בבקשותיהם לסילוק התובענה על הסף. התובענה היא הליך נוסף בהתדיינות שבין המשיב למבקשת 1 (ולהלן לצורך הנוחות: "המבקשת") בעקבות הסכם מיום 27.4.17 שאושר וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית משפט זה ביום 25.5.17, ועל ידי בית משפט בארה"ב (ולהלן: "הסכם ההגירה" או "ההסכם"). במסגרתו הסכים המשיב שילדיהם הקטינים יהגרו עם המבקשת לארה"ב בעקבות נישואיה השניים, בכפוף לקיום תנאים שנקבעו בהסכם ("הסכמתו של המשיב לאפשר את מגורי הקטינים בארה"ב כפופה ומותנת בהתקיים התנאים הבאים" סעיף 2.6), ביניהם נמנים, בין היתר: התחייבות המבקשת לעמוד בתנאי הערבות שנקבעו בהסכם (סעיפים 2.6.3 ו- 11); התחייבות המבקשת לעמוד בהסדרי השהות של הקטינים עם המשיב (סעיפים 6-7), וקיום קשר טלפוני עמו (סעיף 8). כן הוסכם שהפרת ההתחייבויות הקבועות בהסכם תחשב כחטיפה לפי חוק אמנת האג ותקנה את הזכות לעתור להשבת הקטינים לישראל. לשם הבטחת התחייבויותיה בהסכם הוסכם שהמבקשת תפקיד סך של 40,000 $ בחשבון נאמנות (סעיף 11.1) ו"תדאג, במהלך כל תקופת ההגירה שבה היא מתגוררת עם הקטינים בארה"ב, כי כספי הקרן לא יופחתו מהסך השווה ל-40,000$" (סעיף 11.6). עוד הוסכם שהפרת ההסכם תחייב את המפר בנוסף לכל סעד אחר, על פי דין או על פי הוראות ההסכם, בפיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק בסך של 50,000$ (13.2-13.4). בנוסף, התחייבו בעלה הנוכחי של המבקשת ואביו, המבקש 2 (ולהלן לצורך הנוחות: "המבקש"), לקיים את התחייבויותיה של המבקשת כלפי המשיב בכתבי ערבות בלתי חוזרת לטובת המשיב שצורפו להסכם והוסכם שהם "מהווים חלק בלתי נפרד מההסכם" (סעיף 11.3; ולהלן: "כתב הערבות"). בהתאם לכתב הערבות המבקש "אחראי וערב באופן אישי ובאופן בלתי חוזר בערבות בלתי מוגבלת בסכום כלפי המשיב (להלן: "בעל הערבות") לכל אחת מהתחייבויותיה של המבקשת..(להלן: "החייבת") על פי הסכם שנכרת בין בעל הערבות לבין החייבת ביום 30.4.2017 (להלן: "ההסכם"), ומתחייב לשלם לבעל הערבות כל סכום אותו תהיה החייבת חייבת לבעל הערבות על פי ההסכם או לשפות את בעל הערבות עקב הפרת ההסכם ו/או בגין נזקים שיגרמו לו עקב אופן ביצועו על ידי החייבת לרבות הוצאות משפטיות, זאת מיד עם דרישתו הראשונה של בעל הערבות בכתב" (סעיף 1 לכתב הערבות). בסעיף 6 לכתב הערבות הסכים המבקש לסמכות "בלעדית" של בית משפט זה לדון "במקרה של מחלוקת ביני לבין בעל הערבות ביחס לכתב ערבות זו, לרבות ביחס לפרשנותו או לכל מחלוקת אחרת הקשורה לכתב ערבות זה, סמכות השיפוטית הבלעדית לצורך הכרעה בטענות הצדדים תהיה אך ורק לביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים. עוד מוסכם עלי, כי ככל שיקבע כי הסכסוך שביני לבין בעל הערבות אינו מצוי בסמכותו העניינית של ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, כי אז הסמכות הבלעדית תהיה לביהמ"ש במחוז ירושלים (השלום או המחוזי – בהתאם לסכום התביעה)". כן אישר המבקש שהוא קרא את ההסכם ומבין היטב את משמעותו "אני גם מאשר כי הובהר לי שחתימתי על כתב הערבות היא חלק בלתי נפרד מההסכם" (סעיף 7 לכתב הערבות). לאחר שהפרה המבקשת את ההסכם עתר המשיב בתביעה כנגדה במסגרתה ביקש לחייבה בפיצוי המוסכם בגין כל אחת מההפרות שפורטו בכתב התביעה וכן להשיב את הקטינים לישראל (תמ"ש 34533-09-20). בפסק דין חלקי מיום 10.7.22 נקבע שהמבקשת הפרה את ההסכם והיא חויבה לשלם למשיב סך של 680,000 ₪ ובהוצאות משפט בסך של 100,000 ₪. בפסק הדין המשלים מיום 13.8.23 חויבה המבקשת להשיב את הילדים לישראל לידי המשיב וחויבה בהוצאות משפט בסך של 50,000 ₪ (ולהלן: "פסק הדין"). ערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין החלקי נדחה, והיא חויבה בהוצאות נוספות (עמ"ש 33131-10-22). אין מחלוקת שפסק הדין המשלים לא בוצע על ידי המבקשת והקטינים לא שבו לישראל, וכנגדה מנהל המשיב הליך להשבת הקטינים לישראל בפני בית משפט בארה"ב. כמו כן, לא נשאה המבקשת בחיוב הכספי שהושת עליה בפסק הדין החלקי ולצורך ביצועו מנהל כנגדה המשיב הליך בלשכת ההוצאה לפועל (במסגרתו כלל גם את ההוצאות בהן חויבה המבקשת לאורך ניהול ההליכים, ולאחר שביצע הקטנות חוב בגין תקבולים שחולטו מערבויות שהפקידה המבקשת, ביניהן חילוט הכספים שהפקידה בחשבון הנאמנות בהתאם לסעיף 11.1 להסכם). ביום 11.12.23 עתר המשיב בתביעה דכאן נגד המבקשים בה נתבעו שני סעדים. הסעד הראשון, חיוב המבקש כערב במלוא החיובים הכספיים שהושתו על המבקשת בפסק הדין אותם לא שילמה (כפי שהם מופיעים בתיק ההוצאה לפועל) אותו כימת בסך של 857,717 ₪. הסעד השני, חיוב המבקשים ביחד ולחוד בפיצוי המוסכם בגין הפרת ההסכם – אי הפקדת ערבות בסך של 40,000$ בחשבון הנאמנות - אותו כימת בסך של 199,500 ₪. המשיב הבהיר שלאור המשך הפרות ההסכם על ידי המבקשת הוא שומר על זכותו לעתור בתובענה נפרדת בגין כל ההפרות של ההסכם מאז הגשת התביעה בהליך הקודם (חודש 9/20), וכי מטרתו בתובענה הנוכחית היא ביישום פסק הדין (סעיף 8 לכתב התביעה). כל אחד מהמבקשים עתר בבקשה לסילוק התביעה על הסף. ביום 9.9.24 התקיים לפני דיון בבקשות לסילוק התובענה על הסף אליו לא התייצבה המבקשת (הגם שנדחו בקשותיה לפטור אותה מהתייצבות לדיון או לאפשר את השתתפותה בהיוועדות חזותית). בתום הדיון ניסה בית המשפט, שוב, לסייע לצדדים לקדם הסכמות שיאפשרו למצער את הקשר בין הקטינים לבין המשיב ושייתרו את המשך ניהול ההליכים אך למרבה הצער גם ניסיון זה נכשל, ולאחר שסיכמו הצדדים את טיעוניהם בכתב בשלה העת להכריע בבקשות. לטענת המבקשת יש לסלק את התביעה כנגדה על הסף בהעדר עילה, ומפאת מעשה בית דין. אשר לסעד הראשון טענה בין היתר שביצוע פסק הדין מתנהל כנגדה בלשכת ההוצאה לפועל ועל כן לבית המשפט "אין עניין וגם לא סמכות" לדון בראש תביעה זה כנגדה. כן טענה להעדר סמכות עניינית לדון בתביעה כנגד המבקש, שאינו בן משפחה של המשיב, וכי העתירה כנגדה נועדה אך כדי להכשיר את צירופו של המבקש כנתבע נוסף. אשר לסעד השני טענה המבקשת שהמשיב לא פעל כנדרש בדין ולא ביקש את צירוף המבקש, כי צירוף המבקש אינו נחוץ לבירור התביעה כנגדה ביחס לתשלום הפיצוי, אשר בגינו גם לא נפרעה האגרה וכי גם מטעם זה יש להורות על מחיקתו. עוד נטען שאין המשיב יכול לצרף את המבקש לתביעה בגין הפרה נוספת טרם הוכחה חובתה לשאת בפיצוי בגין ההפרה. המבקש עתר לסילוק התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית לדון בענייניו ובגין אי תשלום אגרה כנדרש. לטענת המבקש שני הסעדים שנתבעו מהווים למעשה שתי תביעות נפרדות אותן כלל המשיב יחד באופן מלאכותי, שכן בעלי הדין הם שונים, מסכת העובדות שונה, העילות שונות והסעדים נפרדים. לדבריו בהעדר קרבה משפחתית למשיב נעדר בית משפט זה סמכות עניינית לגביו, וכי אין בכוחם של בעלי דין להתנות או לשנות את כללי הסמכות העניינית. על כן לדבריו לא ניתן היה להגיש את התביעה כנגדו לבית משפט זה, אלא היה על המשיב לעתור תחילה לצירופו ולפרט בתצהיר את הנסיבות המצדיקות את צירופו. עוד נטען שאין עילה לצרף את המבקש כבעל דין לצורך בירור התביעה. הוא אינו רלוונטי לבירור הסעד השני הנוגע להפרה החדשה (כפי שלא נתבע בהליך הקודם), והסעד הראשון המופנה כלפיו בלבד – לערבותו לחובותיה של המבקשת – אינו נוגע ל'סכסוך בתוך המשפחה'. כן הודגש שהמשיב פרע את תשלום האגרה אך ביחס לסעד המופנה כלפיו בלבד. לטענת המשיב יש לדחות את בקשת המבקשת ולו מהטעם שעשתה לעצמה דין עצמי ושוב לא התייצבה לדיון. כן נטען על ידיו שצדדים יכולים להתנות על סמכות בית משפט, בכפוף לקיום תנאים דיונים, עת אין בית המשפט נעדר סמכות אבסולוטית. בענייננו לדבריו לבית המשפט סמכות לדון בסכסוך בין המשיב למבקש בכפוף לקיום תנאים דיוניים, וכי הסכמת הצדדים כוננה את סמכות בית המשפט הקיימת עקרונית אף ללא הסכמתם. עוד נטען על ידיו שאף אילולא ההסכמה יש לצרף את המבקש כנתבע נדרש לאור הגנתו אותה כרך בטענות כנגד הגנת המבקשת בהליך הקודם וכנגד המבקשת, משום שהסעד השני בנוגע להפרה משותף למבקשים, ולאור כך שהצירוף הוא הכרחי ומגשים את הכלל "שופט אחד משפחה אחת". כן לדבריו מושתק המבקש לטעון כנגד סמכות בית המשפט לאחר שההסכם אושר בבית משפט בישראל ובבית משפט בארה"ב. לאחר עיון בכל טענות הצדדים מצאתי לדחות את הבקשות. את עיקר נימוקיי למסקנתי האמורה אפרט להלן. אין חולק שהמבקש (אבי בעלה הנוכחי של המבקשת) אינו "בן משפחה" של המשיב, כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995. צירוף המבקש (שאינו בן משפחה של המשיב) לתובענה שמתנהלת בין צדדים בני משפחה מסור לשיקול דעת בית המשפט. סמכות בית המשפט לענייני משפחה לצרף את המבקש להליך שמתנהל בפניו מצויה בסעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה. מכוח סעיף זה "בית משפט לעניני משפחה רשאי לצרף לתובענה מי שלצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך נדרש שיהיה צד לה, יהא נושא התובענה או שוויה אשר יהא". סמכות זו יכולה להיות מופעלת גם כלפי מי שאינו בן משפחה לצדדים וגם אם הסכסוך הנוגע אליו הוא "אזרחי" ברובו, ובלבד שנוכחותו נדרשת כדי לאפשר לבית המשפט את "בירור התובענה וההכרעה בסכסוך". כפי שנראה להלן, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה, ולשכל הישר, יש להתיר את צירוף המבקש לתובענה. אשר לראש התביעה הראשון, מטרתו מימוש ערבות המבקש ביחס לחיובים כספיים שנפסקו כנגד המבקשת בפסק הדין ובהחלטות חלוטות. התובענה הוגשה כנגד המבקשת (ואין חולק שתובענה כנגדה היא בסמכותו הייחודית של בית משפט זה) וכנגד המבקש – הערב. אמנם הסעד המבוקש בראש תביעה זה מופנה כלפי המבקש בלבד, ואולם ניתן לצרף בעל דין אם הוא בעל דין "דרוש", אף אם התובע לא העמיד נגדו סעד קונקרטי, ובכגון דא נפסק שכתב התביעה שהוגש כנגדו לא יימחק [בש"א 4553/01 שיכון ופיתוח לישראל נ' ברזילי, פ"ד מה(5) 457; ת"א 54800-05-20 (י-ם) שומרוני חב' להשקעות ואח' נ' הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (פורסם בנבו, 28.12.20)]. במסגרת הגנתו העלה המבקש, הערב, טענות כנגד המבקשת, החייבת העיקרית, כנגד פסק הדין, וכנגד הערבות. לטענת המבקש הוא הוטעה על ידי המבקשת ועל ידי בנו (הערב הנוסף) אשר גם הפעילו עליו לחצים לחתום על כתב הערבות, וכי אם היה יודע שהמבקשת "לא התכוונה ולמעשה גם לא קיימה את תנאי ההסכם מהרגע שעזבה את הארץ, ברור שלא היה חותם על כתב הערבות להבטחת הסכם ההגירה", ולאור פגמים נטענים אלו לשיטתו יש להורות שהערבות בטלה (סעיפים 9-11; 24-35 לכתב ההגנה). עוד נטען על ידיו בכתב ההגנה, בין היתר, שהתנהלות המשיב נגועה בחוסר תום לב קיצוני כלפיו, העולה כדי ביטול הערבות, משום שלא יידע אותו על ההפרות בגינן הגיש כנגד המבקשת את התביעה בהליך הקודם, מבלי "שעתר לצרפו כצד להליך בשום שלב" (סעיפים 12-18 לכתב ההגנה). כן טען הנתבע כנגד מחדלי המבקשת בניהול הגנתה בהליך הקודם (סעף 31 לכתב ההגנה). עוד נטען על ידיו שכתב הערבות כולל ויתורים רבים והתחייבויות מפליגות מצדו "חלקם אף בניגוד להוראות קוגנטיות בחוק הערבות" (סעיפים 42-44 לכתב ההגנה). בנוסף טען המבקש שאילו היה המשיב מודיע לו מבעוד מועד על ההפרות (מושא פסק הדין) הן היו "נמנעות" (סעיפים 48-69 לכתב ההגנה). נטען גם שפסק הדין ניתן כנגד המבקשת מבלי שהיא העידה ותצהירה נמחק מאחר ולא התייצבה לדיון (סעיף 46 לכתב ההגנה) ו"משכך בית המשפט הנכבד מתבקש לבטל את ההחלטות בפסק הדין הנובעות מכשלים דיוניים של המבקשת, ולתת למבקש את יומו בהוכחת טענות ההגנה של המבקשת במסגרת ההליכים הקודמים" (סעיף 75 לכתב ההגנה). טענות ההגנה של המבקש, כנגד תוקף הערבות, כנגד המבקשת וכנגד פסק הדין, מלמדות מניה וביה על היריבות כלפי המבקשת, ושנוכחותם של שני המבקשים דרושה לצורך בירור והכרעה בסכסוך [השוו: רמ"ש (ת"א) 24581-12-18 מ.ב. נ' ש.ב. ואח' (פורסם בנבו, 4.2.19), עמ' 10 לפסק הדין ולהפניות שם]. יוער שיתכן שהייתה מתעוררת שאלה מה היה קורה אם היה מודיע המבקש שהוא מקבל את פסק הדין כפי שהוא וכל טענותיו מתמצות כנגד הערבות, והאם במצב דברים זה נדרש ניהול ההליך גם כנגד המבקשת. ואולם, שאלה זו אינה מתעוררת בענייננו לאור טענות ההגנה שהעלה המבקש המחייבות את ניהול ההליך גם כנגדה. במצב דברים זה דומה שאם הייתה מוגשת התביעה רק כנגדו לבית משפט אזרחי, לאור טענות הגנתו הוא היה נדרש להגיש הודעת צד ג' כנגד המבקשת ואז הייתה מתעוררת סוגיית סמכות בית המשפט אזרחי לדון בתובענה לאור קשר המשפחה שבין המבקשת לבין המשיב והעובדה שההליכים בעניינם, באותה הסוגיה של הפרת ההסכם ואכיפתו, נדונו ונדונים לפני בית המשפט למשפחה. ואולם, ולאור טענות ההגנה של המבקש לא נדרשת החלטה בסוגיה זו. טענות ההגנה שהעלה המבקש מפריכות כשלעצמן גם את טענתו לפיה המדובר בסכסוך אזרחי "גרידא". עמידתו על כך שיש לאפשר לו להוכיח את כל טענות ההגנה של המבקשת במסגרת ההליך הקודם מלמדת שאין המדובר בעילות תביעה נפרדות ביחס לכל אחד מהמבקשים כטענתו, וכי יש לברר גם את אותה מסכת עובדתית. כן עולה מכך שאין עילת התביעה נוגעת אך ל"דיני החוזים ודיני הערבות" כדבריו אלא להפרות הקונקרטיות של הסכם ההגירה (סעיף 4 לסיכומים) שנדונו כנגד המבקשת בהליך הקודם. הסכסוך הוא סכסוך משפחתי הנובע ישירות מהסכם ההגירה וכתב הערבות המהווה חלק בלתי נפרד הימנו. מכאן שהעילה נובעת ישירות ממערכת היחסים שבין הצדדים – המשיב ושני המבקשים – ומהסכמותיהם בהסכם ההגירה. המבקש אישר במפורש בכתב הערבות שחתימתו על כתב הערבות היא חלק בלתי נפרד מההסכם ובכך שם עצמו למעשה בנעלי המבקשת כצד להסכם [השוו: תמ"ש (ת"א) 21030-01-21 פלוני נ' אלמונית (פורסם בנבו, 2.11.21) פסקאות 23-24]. בהתאם לפסיקה הסמכות הרחבה של בית המשפט למשפחה לצרף מי שלצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך נדרש שיהיה צד לה, בין אם הוא בין משפחה ובין אם לא, כוללת גם את הסמכות לדון בהודעת צד ג' שהוגשה בהליך שלפניו כנגד מי שאינו בן משפחה וגם אם לא מדובר בעילות זהות: "כל זאת כדי לאפשר לבית המשפט להכריע ביעילות בשאלות השנויות במחלוקת, כשיש שאלה או פלוגתה משותפת שראוי להכריע בה גם כלפי הצד השלישי וכדי למנוע הכרעות סותרות אפשריות, שהצד השלישי יהיה קשור בהכרעה שתיפול בין התובע והנתבע, ריכוז ההליכים וחסכון בהתדיינויות נוספות ובזמן וזאת גם אם לא מדובר בעילות זהות (של התובע ושל הנתבע) ובלבד שמדובר במערכת עובדתית אחת (ראו גם רע"א 5635/13 קורל-תל בע"מ נ' רז [פורסם בנבו] (1/4/15), ע"א 6381/00 עו"ד קפון נ' חברת מעונות מרכז התרבות בע"מ פ"ד נו(1) 425, ע"א 10978/04 כלפה נ' זהבי [פורסם בנבו] (28/6/05)" [עמ"ש (ת"א) 14547-06-16 עדנה נהוראי נ' פילת מקבוצת היי-קפיטל בע"מ (פורסם בנבו, 28.11.17) (ולהלן: "עניין נהוראי")]. אשר לראש התביעה השני, עניינו בתביעה ראשונה לפיצוי בגין הפרת ההסכם המופנית הן כנגד המבקשת – החייבת העיקרית – והן כנגד הערב – החייב המשני. אין מחלוקת שלבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה כנגד המבקשת בגין הפרה נטענת של ההסכם. בכתב הערבות ויתר המבקש על הוראת סעיף 8 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, כך שמתקיימות הנסיבות שבסעיף 8(1), לפיהן פטור המשיב מפניה מוקדמת למבקשת – החייבת העיקרית. מכאן שלא הייתה למשיב מניעה לעתור בתביעה גם כנגד המבקש בהעדר קביעה שיפוטית מוקדמת כנגד המבקשת. אמנם חוב הערב – המבקש - טפל לחוב החייב העיקרי – המבקשת - ואולם הליכים כגון דא מתנהלים ככלל כנגד החייב העיקרי וכנגד הערב בחדא מחתא, וכל טענה העומדת לחייב העיקרי עומדת גם לערב. ואכן, בכתב ההגנה שב ומדגיש המבקש שבהתאם להוראת סעיף 7(א) לחוק הערבות עומדות לו כל הטענות העומדות למבקשת. העובדה שעל מנת לממש את ערבות המבקש לחיובים שהושתו על המבקשת בפסק הדין נדרש ניהול הליך נוסף כנגדו מלמדת אף היא שיש טעם ויעילות בניהול ההליך מלכתחילה כנגד שניהם. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שביחס למימוש הערבות בהתאם לפסק הדין מעלה המבקש כאמור טענות הגנה גם כנגד פסק הדין וכנגד המבקשת באופן שמלמד בעליל על הצורך והיעילות בניהול ההליך מלכחתילה כנגד שניהם. טענות המבקשים לפיהן חדל המשיב בכך שלא פרע את תשלום האגרה בגין ראש התביעה השני, ולא עתר מראש בבקשה לצירוף המבקש כנתבע בהתאם להוראת סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט למשפחה מקובלות על בית המשפט. על המשיב היה לקבל את רשות בית המשפט מראש לצרף את המבקש כנתבע (דבר שלא התבקש ולא ניתן) [ש' שוחט וד' שאוה, סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה (תש"ע) 254 (להלן: "שוחט")]. כמו כן, המשיב פרע את האגרה אך בגין ראש התביעה הראשון. לא יתכן חולק שמדובר בפגמים שנפלו בהליך. עם זאת, המדובר בפגמים פרוצדוראליים שאין בהם לטעמי כדי להביא לסעד הקיצוני של סילוק כתב התביעה. לא ברור מדוע לא פרע המשיב כנדרש בדין גם את האגרה בגין ראש התביעה השני (בעוד שפרע את סכום האגרה במלואו בגין ראש התביעה הראשון). ברם, המדובר בסעד הניתן לריפוי ויש לאפשר לו לרפאו טרם מחיקת ראש תביעה זה. ההחלטה אם לצרף צד להליך בהתאם לסמכות הקבועה בהוראת סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, היא החלטה דיונית הדומה במהותה לסמכות שנקבעה בתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שמקנה לבית המשפט שיקול דעת לצרף או למחוק בעל דין, אף מיוזמתו, "כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה" [בע"מ 6975-12 ב.ח.מ.ח. בע"מ נ' כונס הנכסים (פורסם בנבו, 28.10.12)]. סמכות זו הוקנתה לבית המשפט בתקנה 63(ב)(11) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. כבר נקבע שבהתאם להוראת סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה לבית המשפט הסמכות להורות גם מיוזמתו על צירוף צד לתובענה, גם אם אינו "בן משפחה" כהגדרתו בחוק, אם הוא סבור שהוא צד הדרוש לבירורה ולהכרעה בה [רמ"ש (באר שבע) 51654-02-24 פלוני נ' אלמוני (פורסם בנבו, 11.4.24) פסקה 20]. בהקשר זה יש מקום להזכיר גם את הוראת סע' 6(ה) לחוק לפיה מוסמך בית המשפט לענייני משפחה להורות על צרוף תובענה שהוגשה לבית משפט אחר לגבי עניין שנדון בתובענה שבפניו ולדון בהן יחדיו "...יהא נושא התובענה האחרת או שוויה אשר יהא, אם לדעתו הצדק והתועלת בצירוף התובענות עולים על הפגיעה בענינו של אדם אחר שהוא צד לתובענה...". המחוקק הרחיב את סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה באופן שדי בזיקה שבין תביעה המתנהלת כבר בבית משפט אחר לתביעה הנדונה בפניו על מנת שהדיון יתקיים בבית המשפט לענייני משפחה. "ודוק, אין צורך כי התביעה האחרת, לו הייתה מוגשת לבית המשפט לענייני משפחה הייתה בסמכותו, אלא הפוך מכך, האמור ללא תלות בכך" [עניין נהוראי, פסקה 31]. בספרות צוין כי "התכלית החקיקתית של סעיף 6 לחוק בית המשפט לעניני משפחה כולו היא מניעת פיצולה של התדיינות בין שתי ערכאות שונות. סעיף 6(ה) לחוק מלמד כי במקרים של התנגשות סמכויות מועדף דיון מאוחד בבית המשפט לעניני משפחה דווקא, שהרי הוסמך 'למשוך אליו' מכל בית משפט אחר כל תובענה 'לגבי ענין שנדון בתובענה'" [שוחט, עמ' 259). כך נפסק ש"בית משפט יתיר לצרף צד נדרש אף במקרים בהם אי צירופו עלול להוביל לניהול שני הליכים נפרדים לגבי אותה מסכת עובדתית, האחת בין בני המשפחה בבית המשפט לענייני משפחה והשניה בין בני המשפחה, או מי מהם, לבין הצד הנדרש בבית משפט אחר" [תמ"ש (כפר סבא) 25770/06 א. ע. נ' ל. מ. (פורסם בנבו, 24.12.06)]. לאור הסמכות הרחבה שהעניק המחוקק לבית המשפט למשפחה במישור המהותי, ובצדה שיקול הדעת במישור הפרוצדוראלי (הוראת סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה), מצאתי להורות על צירוף המבקש כנתבע על אף שחדל המשיב בכך שלא הגיש מראש בקשה לצרפו. אמנם לא הוגשה בקשה לצירוף המבקש לתובענה כנדרש בהוראת סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה אך למעשה אין פרטים חסרים לצורך בחינת הסוגיה לגופה. כפי שפורט לעיל, בנסיבות המיוחדות של ענייננו, סבורתני שמתקיימים התנאים לצירוף המבקש לתובענה. מדובר במערכת משפטית ועובדתית זהה ולצורך הכרעה בסכסוך הצירוף של המבקש הוא חיוני ונדרשת מעורבותו. יש טעם לדון במכלול הטענות כמקשה אחת, ולא ניתן להפריד בין מערכת היחסים שבין המשיב למבקש במסגרת כתב הערבות לבין מערכת היחסים שלהם עם המבקשת. מערכת יחסים שצמחה מכוחו של הסכם ההגירה וכתב הערבות שבא להבטיח את ביצועו על ידי המבקשת. אין תועלת והצדקה בפיצול התובענות שכן גם בהליך הנפרד נדרש היה לברר את אותן הטענות ונדרשים היו אותם הצדדים. כמו כן, הצדק והתועלת הדיונית שבצירוף המבקש לתובענה עולים בהרבה על הפגיעה העלולה להיגרם לו כתוצאה מהצירוף. יודגש שאין המדובר בצירוף תאגיד או צד בעל אופי עסקי זר למשפחה אשר נקלע לסכסוך בין בני המשפחה בעקיפין. המדובר בחם של המבקשת, אשר הצטרף במודע להסכם בין המבקשת והמשיב הנוגע להגירת ילדיהם הקטינים, הצהיר שהוא מודע למשמעותו ולהשלכותיו של ההסכם והתחייב לשאת בכל התחייבויות המבקשת מכוחו ואף הסכים לסמכות בלעדית של בית המשפט למשפחה לדון בכל מחלוקת שתתעורר בינו לבין המשיב ביחס לכתב הערבות. מבלי לטעת מסמרות אם בגין כך הוא היה מושתק מלטעון כנגד סמכות בית המשפט אם היה מבוקש לצרפו בהתאם להוראות סעיף 6(ו), הסכמתו בוודאי מלמדת אף היא על האופן שבו ראו הצדדים את מהות העניין וכפועל יוצא את מהות הסמכות. בהקשר זה כבר נקבע שיש חשיבות גם לפן הסובייקטיבי הבוחן את האופן שבו הצדדים עצמם משקיפים על המחלוקת ביניהם, האם כסכסוך משפחתי או שמא כמחלוקת שעיקרה אזרחית ופתרונה אמור להימצא במסגרת הכרעה שיפוטית אזרחית רגילה [רע"א 5267/14 לוין נ' שיוביץ (פורסם בנבו, 5.10.14)]. בענייננו מדובר במקרה בו אין מקום להתיר את פיצול ההתדיינות בין ערכאות שונות. אין מקום לפצל את ההתדיינות ביחס לאותם אירועים לשני הליכים שונים, ואין להלום מצב שעשוי להביא להכרעות סותרות. בנוסף, מדובר בבזבוז משאבים וזמן, הן של הצדדים והן של בתי המשפט. מעל שני הנימוקים שפורטו לעיל ביחס לכל אחד מראשי התביעה, מרחף נימוק מהותי נוסף. ביסוד הדברים המדובר בהסכם הגירה שבמרכזו ילדיהם הקטינים של המשיב ושל המבקשת, ופסק דין שהורה על השבתם לישראל לידי המשיב בעקבות הפרות ההסכם על ידי המבקשת ואי קיום התחייבויותיה בעיקר בנוגע להבטחת הקשר של הקטינים עמו. לבת הסוגיה היא אכיפת ההסכם בעניינם של הקטינים וקשה לקבל את טענת המבקשים שעניינה אינו "בתוך המשפחה" אלא אזרחי – כספי – גרידא. די להדגיש בהקשר זה את טענת המבקש לביטול כתב הערבות, ולעובדה שלכך עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על הקטינים. שכן, כל שינוי בכתב הערבות ישפיע על תוקפו של ההסכם ועל הקטינים, וכל הכרעה שיפוטית מן הראוי שתיקח בחשבון את כלל ההשלכות על התא המשפחתי (של המשיב והמבקשת) ועל הקטינים אשר בית משפט זה אמון על טובתם. מהות המחלוקת הנוגעת לאכיפת הסכם בעניינם של קטינים מרחפת מעל כל הסוגיות הפרוצדוראליות והאזרחיות, ומצדיקה כשלעצמה שבית המשפט למשפחה הוא שידון גם במחלוקת הנוגעת למימוש כתב הערבות. בית המשפט שדן בהליכים הקודמים הנוגעים לכך, במסגרתם ניתנו חוות דעת בנוגע לטובת הקטינים ביחס לאכיפת ההסכם, ובאופן שמגשים את התכלית שופט אחד משפחה אחת, לרכז תחת קורת גג שיפוטית – מקצועית אחת את הטיפול בסוגיות שונות ששורשיהן במחלוקות בתוך התא המשפחתי. בנוסף, ומתוך כך, ניהול הליך הנוגע בעניינם של הקטינים מחייב שמירה והגנה על פרטיותם ועל צנעתם, כמו גם על פרטיות המשיב והמבקשת. עת המבקש מעלה בעצמו טענות הגנה כנגד תוקף הערבות וכנגד עצם החיוב בפסק הדין בעקבות ההגנה של המבקשת, מתחייבת המסקנה כאמור שלא ניתן יהא לדון בסוגיית הערבות במנותק מההסכם, מפסק הדין ונסיבות העניין באופן שיחייבו את חשיפת ההליכים שהתנהלו בבית משפט זה בדלתיים סגורות ועליהם חל חיסיון. סיכומו של דבר הוא שהבקשות לסילוק התובענה על הסף נדחות. על המשיב לפרוע בתוך 10 ימים את האגרה בגין ראש התביעה השני, ואם לא יעשה כן תוך המועד הנקוב ימחק ראש תביעה זה. בנסיבות העניין, על אף התוצאה ובשל הפגמים בהתנהלות המבקש, לא מצאתי לעשות צו להוצאות בשלב זה ואלה ידונו במסגרת פסק הדין. ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision21752-12-23	["אורית בן דור ליבל"]	[{"judgment_id": "580d47e0-047f-5e8b-be51-24ab3a1d09f8", "file_name": "21752-12-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 58132, "extension": "docx", "display_name": "21752-12-23- קובץ מקורי"}]
2ec024b8-8d1a-5a22-a818-a8ac67480650	בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, השופט אריאל ממן: החלטה בבקשה לפסלות שופט (תלה"מ 37897-10-21)	37897-10-21	2024-11-21	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	להלן אכריע בעתירת המבקש כי מותב זה יפסול עצמו מלישב בדין בהליך דנא. עיקרי טענות המבקש: התנהלות ביהמ"ש אינה תקינה ומגמתית ועולה עד כדי עוול ועיוות דין, תוך שביהמ"ש גילה דעתו מראש ביחס לתוצאות ההליך בטרם שמיעת הוכחות. קיים חשש כבד מאד למשוא פנים בניהול המשפט כנגד המבקש. נשללו זכויותיו הדיוניות והחוקיות של המבקש להליך תקין, לרבות שלילת זכותו, במשך כשנתיים ימים, לקיום דיון הוכחות ולחקירת העו"ס על תסקיריה והמומחה על חוות דעתו, תוך שהמבקש מורחק במשך תקופה זו מ – 3 ילדיו ונאלץ לראותם רק במסגרת של מרכז קשר. קביעת דיון הוכחות ביום 03.07.2024 נעשתה רק לאחר שהמבקש נאלץ להתרות בביהמ"ש כי יפנה להליכי ביקורת המוקנים לו על ההתנהלות השיפוטית, תוך שנטען, כי החלטה זו ניתנה רק כדי לצאת ידי חובה ו"כמשחק מכור", תוך כדי שלילת זכותו של המבקש להגיש תצהירים על אף שהעובדות שבגינן הוחלט להגביל את הקשר של המבקש עם הקטינים, קרו במהלך ההליך וכשנה לאחר הגשת כתבי הטענות עם התצהירים לביהמ"ש, תוך קציבת זמן חקירה נגדית של בעלי הדין ל-30 דק' ושל עדים אחרים ל-15 דק, תוך שנטען שמדובר בזמן בלתי סביר בעליל לנסיבות ולמהות העניין. ביהמ"ש מגלה יחס עוין ומתעמר גלוי ובררני כלפי המבקש, תוך שביהמ"ש פוסק נגדו הוצאות גבוהות ובלתי סבירות על בקשות שהוגשו על ידו ותוך איום תדיר בפסיקת הוצאות כדי למנוע מהמבקש הגשת בקשות, העלאת טענות ועמידה על זכויותיו. לטענת המבקש ביהמ"ש נותן החלטות מגמתיות ומטיל חיובים כספיים גבוהים על המבקש במטרה למנוע ממנו לקבל סעדים שהוא מבקש מביהמ"ש וללא התחשבות במצבו הכלכלי הרעוע של המבקש. ביהמ"ש מתעלם מאי קיום החלטות ביהמ"ש ע"י גורמי הרווחה ביחס לקיום הביקורים בין המבקש לילדיו במרכז הקשר וביחס לקיום דיון מהותי בוועדת תכנון וטיפול מיום 01.07.2024 וכן מתעלם מאי קיום הוראות ביהמ"ש ע"י המשיבה, והכל לצד יחס נוקשה, שרירות לב וכוחניות ממש ביחס לאי קיום החלטות ביהמ"ש ע"י המבקש, תוך התעלמות מכוונת מנימוקי והסברי המבקש ותוך איום בצעדים כוחניים מצד ביהמ"ש של מחיקת הליך ופסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה. ביהמ"ש מערים קשיים על המבקש בבקשתו להקלטת דיון הוכחות בדרך של איסור בקשתו להקלטה פרטית וחיוב הוצאות ההקלטה מטעם ביהמ"ש מראש, דבר שידוע לביהמ"ש שעשוי להסתכם באלפי שקלים שהמבקש לא יוכל לעמוד בתשלומם. רישום פרוטוקול הדיון מיום 16.09.2024 בצורה חסרה ומגמתית שאינה משקפת את הדברים שנאמרו ע"י המבקש (על אף סירוב ביהמ"ש לתיעוד הדיון בהקלטה פרטית של המבקש בפתח הדיון). עיכוב מכוון של כחודש וחצי למתן החלטה בבקשת המבקש לתיקון פרוטוקול, על אף בקשות חוזרות למתן החלטה ועל אף שמדובר בבקשה שיש להכריע בה כשהזיכרון של הדיון עדיין טרי, לבסוף דחיית הבקשה באופן מזורז ומיד לאחר הגשת תגובה מטעם המשיבה באיחור ניכר של כחודש וחצי ללא רשות ותוך התעלמות מעצם ההגשה באיחור, והכל על בסיס חשד מחוסר כל יסוד ראייתי ותוך חיוב המבקש בהוצאות משפט מוגזמות ע"ס 1,500 ₪ לטובת הצד שכנגד ו- 1,000 ₪ לטובת אוצר המדינה. עוד טוען המבקש, כי ביהמ"ש נוקט בשיהוי ניכר במתן החלטות בבקשות המבקש ולאחר מכן נתן החלטה בסמוך לפגרת חג הסוכות עם מועדים לחוצים לביצוע ע"י המבקש והכל באופן בלתי סביר, בעוד שהמשיבה והעו"ס קיבלו יחס מיטיב ומועדף בקביעת המועדים בתגובותיהן. סירוב לבקשת המבקש להגשת תמליל הדיון מיום 01.02.2024 לתמיכה בבקשתו מחודש 07.2024 לביטול ההסכמה בעניין אישור הליכים רפואיים בקטינים, מבלי שנפתח תיק ייעודי לצורך זה ע"י המשיבה כנדרש ומבלי שהוסברה למבקש משמעות הסכמה זו והשלכותיה, תוך מתן החלטה ביום 15.09.2024 המאיימת על המבקש בהגשת תלונה במשטרה נגדו, ללא יסוד בדין ובחיובו בהוצאות בגין עצם הגשת בקשתו וזאת על אף שביהמ"ש עצמו התבסס על תמלול זה של הדיון בהחלטותיו האחרות, לפי צרכיו באופן סלקטיבי ולא הוגן. דחיית בקשתו של המבקש ביום 18.09.2024 לביטול ההסכמה מיום 01.02.2024 בעניין אישור ההליכים הרפואיים בקטינים תוך קביעה עובדתית, שאינה נאמנת לאמת, כאילו ההסכמה הוסברה למבקש הן ע"י ביהמ"ש והן ע"י עוה"ד שלו והכל תוך חיוב המבקש בהוצאות עונשיות בסך של 5,000 ₪ על עצם הגשת בקשה זו. מתן החלטה ביום 31.10.2024 המחייבת את המבקש בהגשת תצהיר לתמיכה בהבהרה שהגיש ביום 16.09.2024 בעניין זהות מקליט הדיון ביום 01.02.2024, תוך שלילת זכויותיו של המבקש ותוך התעלמות ממצבו "הפסיכוטי" הנטען של המבקש, עליו סמוך ביהמ"ש את ידו בהחלטותיו האחרות וכן איום על המבקש בפסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה ביחס לבקשות עתידיות שתגיש באת כוחו בשם המבקש. ביהמ"ש גילה דעתו הן בדיון מיום 01.02.2024 והן בדיון מיום 16.09.2024 כי דיון ההוכחות הינו למעשה מיותר וכי דעת ביהמ"ש ביחס לתוצאות ההליך הינה למעשה כבר מגובשת, וזאת בטרם נשמעו ראיות ובטרם נחקרו המומחים ובטרם התאפשר למבקש להציג חו"ד נגדית מטעמו בשאלת הסטטוס הנפשי שלו. המבקש נתלה גם בהחלטת ביהמ"ש מיום 05.11.2024, אשר לשיטתו מוכיחה כי ביהמ"ש גילה דעתו המגובשת בתיק זה, זאת בשעה שביהמ"ש הבהיר כי יידרש להפרותיו של המבקש את הוראות ביהמ"ש במסגרת פס"ד, כאשר לשיטת המבקש גם החלטה זו מלמדת כי תוצאות ההליך ידועות מראש וכי הליך ההוכחות נעשה רק למראית עין. מכל האמור לעיל, סבור המבקש כי קיים חשש למשוא פנים שכן דעתו של ביהמ"ש ננעלה וניתן לראות בהליך כולו "כמשחק מכור" ומשכך על פי הפסיקה, על מותב זה לפסול עצמו מלשבת בדין. בשולי בקשתו, עתר המבקש להורות על עיכוב ההליכים בתיק זה עד למתן החלטה בבקשת הפסלות ו/או עד לתום הערעור עליה. רקע עובדתי ודיוני ברקע הדברים יאמר, כי עניינם של הצדדים מוכר היטב לביהמ"ש, כאשר בתיק זה, המתנהל למעלה משלוש שנים, התקיימו כשישה דיונים, הוגשו והוכרעו בקשות רבות מאוד, הוגשו מספר רב של תסקירים ו/או דיווחים מטעם עו"ס סדרי דין ומטעם האפוטרופא לדין לקטינים, וכן הוגשה חוות דעת מומחית ביהמ"ש, ד"ר אילנה ברזק (פסיכיאטרית) מיום 30.8.2023. עוד יש לציין ברקע הדברים, כי מעת לעת נצפו התנהגויות מדאיגות של המבקש, אשר העלו חשש בדבר טובת הקטינים ודרך הילוכו של בית משפט זה הייתה בניסיון לשכנע את המבקש לקבל טיפול וזאת בד בבד עם מאמץ רב מטעם ביהמ"ש, לשמר את הקשר שבין האב לילדיו, תוך שמירה על טובתם (על אף הקשיים שנצפו ומהם התרשם ביהמ"ש באופן בלתי אמצעי). כבר בהחלטתי מיום 11.7.2023 קבעתי כי יש ממש בחשש שמצבו הנפשי של המבקש אינו יציב וכי מכלול התבטאויותיו, לצד התנהגותו באותה עת, מעלים חשש ודאגה שמצבו הנפשי אינו יציב וכי קיים סיכון שהוצאת המפגשים ממרכז הקשר בטרם ייבחן מצבו הנפשי, עלולה לפגוע בקטינים פגיעה חמורה. עוד ראוי לציין כי בין הצדדים קונפליקט בעצימות גבוהה, אשר בעקבותיו, ביום 3.11.2022 פונתה המשיבה, יחד עם הקטינים למקלט לנפגעות אלימות ושהתה שם עד לחודש 8.2023. ביום 30.9.2023 הוריתי על חידוש המפגשים בין המבקש לילדיו במרכז הקשר בעיר א' (לאחר שהוקפאו בהחלטת שופט תורן בתקופת פגרת בתי המשפט, עקב דיווחים מדאיגים אודות מצבו הנפשי של המבקש) וזאת על אף שעו"ס סדרי דין סברה כי טרם בשלה העת לעשות כן, ומשסברתי כי מצבו הנפשי והתפקודי של המבקש, אינו מונע קיום המפגשים במרכז הקשר (תוך הסתמכות על עמדת מומחית ביהמ"ש). בשעה שמדינת ישראל בכלל, ותושבי הדרום בפרט, היו מצויים בתקופת חירום בעקבות המתקפה האכזרית מיום 7.10.202- למשך זמן מסוים, וחֵלֶף המפגשים במרכז הקשר, התקיימו בין המבקש לילדיו הקטינים מפגשים באמצעות היוועדות חזותית בתדירות של פעם בשבוע, תוך שביהמ"ש מוודא כי הללו מתקיימים, חרף מצב החירום. בהחלטה מנומקת מיום 28.12.2023 מצאתי כי טענות המבקש נגד רשויות הרווחה אינן מלמדות על התנהלות בלתי הולמת שלהן, אלא על קושי שלו עצמו ביישום הוראות גורמי הטיפול, האמונים על טובת הקטינים, ולעיתים תוך התעלמות מהמלצותיהם, תוך שסברתי כי המבקש מנסה להכתיב את אופן קיום המפגשים ואת התכנים שיועברו בהם לקטינים, שלא בהכרח על פי טובתם. כבר בהחלטה זו, הבהרתי כי לא מצאתי להטיל דופי במסקנות חוות דעת מומחית ביהמ"ש, בשעה שזו לא נסתרה ובמיוחד בשעה שהמבקש לא פעל בהתאם להוראות סעיף 25(ה) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 על מנת להשיג על מסקנותיה ומשכך דחיתי טענת המבקש כי הוא מסתפק בטיפול אלטרנטיבי, המנוגד להמלצות מומחית ביהמ"ש ומשכך קיבלתי באופן זמני המלצות עו"ס סדרי דין מיום 21.12.2023 בעניין אופן קיום המפגשים בין המבקש לילדיו הקטינים. על אף האמור, ועל אף מחדלו הניכר והמתמשך של המבקש, בהחלטתי מיום 15.10.2024 ובחלוף כשנה וחודשיים לאחר הגשת חוות דעת מומחית בית המשפט, נעתרתי לבקשת המבקש והארכתי המועד להגשת שאלות הבהרה למומחית. בהחלטה נוספת מאותו יום נעתרתי גם לבקשת המבקש להקליט את דיון ההוכחות, באמצעות ביהמ"ש ועל חשבונו של המבקש. עוד קודם לכן, ביום 18.9.2024 ולאחר קיום דיון נוסף במעמד הצדדים (שישי במספר) דחיתי בהחלטה מנומקת (במסגרתה נסקרה באריכות השתלשלות העניינים עד אותו מועד) בקשת המבקש לקיים מפגשים עם ילדיו שלא תחת פיקוח ובקשתו לביטול הסכמות שניתן להן תוקף של החלטה בדיון מיום 1.2.2024. יוער כי בדיון מיום 1.2.2024 התקיים בתיווך ביהמ"ש שיח ארוך מחוץ לפרוטוקול, שבסופו גובשו הסכמות וניתן להן תוקף של החלטה לאחר שסברתי כי ההסדר שהוצע הינו מובן לצדדים ומוסכם על ידם ועל ידי באי כוחם ומשסברתי כי הוא משקף נאמנה את טובת הקטינים. אזכיר כי בערבו של הדיון מיום 16.9.2024, הגיש המבקש "בקשה והודעה על הגשת תמליל הקלטת דיון מיום 1.2.24" ממנה למד ביהמ"ש כי המבקש הקליט שלא כדין וללא אישור וידיעת ביהמ"ש את הדיון מיום 1.2.2024, ועל כן בהחלטתי מיום 15.9.2024 הוריתי על הסרת התמלול מתיק ביהמ"ש (ראו: החלטה במקור). בהחלטה זו, הוריתי למבקש להבהיר גם כן האם הדיון הוקלט על ידו או על ידי אדם אחר וזאת על מנת שביהמ"ש יוכל לבחון לאיזה טריבונל להפנות הבדיקה, ככל שיתברר כי ההקלטה בוצעה שלא כדין. עוד אעיר, כי על החלטות קודמות של בית משפט זה, ביקש המבקש בעבר רשות ערעור (זאת במובחן מההחלטות שבעקבותיהן הוגשה בקשה זו), אולם גם ביהמ"ש המחוזי סבר (נכון למועד החלטותיו) כי לא ניתן לקבל בקשותיו בטרם יתברר מצבו הנפשי ובטרם תהיה אינדיקציה כי הקטינים אינם מצויים בסיכון, רגשי או פיזי. כך לשם הדוגמא קבעה כב' השופטת פאני גילת כהן ביום 9.8.2023 (ברמ"ש 71388-03-23): "המבקש מלין, בין השאר, על החלטת בית המשפט קמא להגביל עדיין המפגשים בינו ובין הקטינים ולהעמידם תחת פיקוח במרכז הקשר עד אשר יעבור הערכה פסיכיאטרית. החלטה זו באה בעקבות דיווחים שהוגשו לבית המשפט קמא אודות התבטאויות שלו שאין זה המקום לצטטן. המבקש תולה יהבו על מסמך מחודש נובמבר 2021 הנחזה כמכתב מפסיכיאטר ועומד על כך שגם למשיבה ייערך אבחון פסיכיאטרי או פסיכודיאגנוסטי. מעיון בתיק המתנהל בבית המשפט קמא עולה, כי בית המשפט בחן מלוא טענות הצדדים ושקל אותן בכובד ראש, לרבות אלו שנשמעו במסגרת הדיון שהתקיים לפניו ביום 11.07.2023 בו לקחו חלק גם גורמי הטיפול, והוציא תחת ידיו החלטה מנומקת ומפורטת. לא מצאתי כי יצאה כל שגגה תחת ידיו. בית המשפט קמא מכיר את הצדדים ואת טיב ואופי הקונפליקט ביניהם. במסגרת ההליך המתברר לפניו בעניינם התקיימו דיונים מספר, הוגשו תסקירים ודיווחים של עו"ס לסדרי דין כמו גם דיווחים מהמקלט בו שוהים הקטינים והמשיבה מזה כתשעה חודשים ואף דיווחי האפוטרופה לדין שמונתה לקטינים. על הכף טובת הקטינים, שלומם הנפשי ובטחונם ומשנמצא ע"י בית המשפט כי ישנה אינדיקציה להעדר יציבות במצבו הנפשי של המבקש נוכח התבטאויותיו, ועל כן מצא להורות כי יבדק בידי מומחית מטעמו טרם הכרעה בשאלת אופן קיום המפגשים בינו ובין הקטינים, בדין ובצדק עשה כן. לא מצאתי יסוד לעתירת המבקש כי גם למשיבה יערך אבחון פסיכודיאגנוסטי או פסיכיאטרי, ונימוקי בית המשפט קמא גם בעניין זה נכוחים. ודוק, המשיבה והקטינים שוהים, כאמור, במקלט משך כשתשעה חודשים, והתנהלותה נצפית ע"י גורמי הטיפול, ובאף אחד מן הדיווחים שהוגשו לבית המשפט קמא ע"י גורמי המקצוע אין כל אינדיקציה להפרעה נפשית שלה ו/או להתנהגות המעוררת חשש לסיכון כלפי הקטינים חלילה." במאמר מוסגר אעיר גם כן כי גם בקשת רשות ערעור שכוונה ל-3 החלטות קודמות של בית משפט זה (שתיים מיום 18.01.2023 ואחת מיום 1.2.2023) נדחתה ביום 8.3.2023, זאת אחר שביהמ"ש המחוזי בחן הנסיבות, לרבות התרשמותי כי מעברה של המשיבה למקלט לנשים נפגעות אלימות, לא נעשה מטעמים טקטיים-מניפולטיביים (החלטה שלא הוגש בעניינה ערעור) ובחן את החלטתי בה דחיתי בקשת המבקש לקביעת דיון לשמיעת ראיות, כל זאת אף שלא נעלמה מעיני ביהמ"ש המחוזי מצוקתו של המבקש, אשר מתגעגע לילדיו ומבקש להיפגש עמם בסביבה טבעית-ביתו, וליהנות מזכויותיו כהורה. חשוב להדגיש כי אחר כל החלטות ביהמ"ש שבגינן הוגשה הבקשה דנא לא הוגשו בקשות רשות ערעור וחלף כך בחר המבקש להגיש בקשה לפסלות מותב זה מלהמשיך לדון בתובענה, מהנימוקים המפורטים לעיל. הבקשה הועברה לתגובת המשיבה והאפ' לדין (עוה"ד נטע ממן) ואלה סברו כי יש לדחותה. לשיטת המשיבה, עסקינן בבקשת סרק, המבטאת "בריונות משפטית", ש"אין בה דבר וחצי דבר" ויש לדחותה. עוד הוסיפה המשיבה, כי מועד הגשת הבקשה, בסמוך לישיבת ההוכחות, שנקבעה לבקשת המבקש, מלמדת על מחדליו של המבקש לאורך ההליך המשפטי כולו. לגופו של עניין, טוענת המשיבה, כי מקורם של הטעמים שבעתירת המבקש לפסילת המותב, במחדליו שלו- שכן הקלטת הדיון נעשתה על ידו בניגוד להוראות הדין ומשכך בדין הורה ביהמ"ש להסיר התמלול מהתיק ובדין סבר ביהמ"ש כי יש לברר התנהלות זו, בפני הגופים המוסמכים. כך בדין הורה ביהמ"ש לתמוך תגובת המבקש בתצהיר, כמתחייב מהוראות הדין. כמו כן, סברה המשיבה כי בניגוד לטענות המבקש, הרי שבמסגרת ההסכמות שגובשו בסיוע ביהמ"ש בדיון מיום 1.2.2024, אין "ויתור גורף ולא מידתי על זכותו החוקית של המבקש על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות..." ואף להפך, לשיטת המשיבה ניתנה למבקש "זכות וטו", שכן על פי הסכמות אלה, ככל שהמבקש יציג עמדה מקצועית התומכת בעמדתו, זו תחייב את הצדדים. האפ' לדין של הקטינים, שסברה, כאמור, אף היא כי יש לדחות הבקשה, הפנתה לתסקירים ופרטה בקצרה השתלשלות העניינים עד עתה וכן להחלטות ביהמ"ש, מהן הסיקה אף היא כי לא נפל דופי בהתנהלותו הדיונית של ביהמ"ש. עוד הוסיפה האפ' לדין כי "לא יעלה על הדעת, כי הח"מ כאפ' לדין, מכלה זמנה בהליך זה בתגובות ובקשות אינספור, אם טכניות ואם מהותיות, כשבפועל, הלכה ולמעשה, המבקש אינו משתף פעולה עם גורמי הטיפול" ולשיטתה, המבקש אינו רואה את טובת ילדיו לנגד עיניו. כך או כך, סבורה האפ' לדין כי בניגוד לטענת המבקש, אין בהחלטות ביהמ"ש כדי לבסס עילת פסלות, או להצביע על חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט והוסיפה, כי העובדה כי ביהמ"ש נדרש לקבל החלטות ביניים, מעת לעת, לצורך קידום ההליך, אין בה כדי להסיק כי השופט נעל דעתו ביחס לתוצאות ההליך, ואין בהחלטות דיוניות כשלעצמן כדי להוות עילת פסלות, שכן הדרך להשיג עליהן היא במסגרת הליכי ערעור. האפ' לדין ציינה כי ביהמ"ש נתן החלטות רבות ומנומקות והתייחס לכל טענות המבקש, תוך קבלת עמדות הצדדים ומשכך לא נהירה טענת המבקש כי ביהמ"ש מתעלם מטענותיו, כשזו מטילה דופי בביהמ"ש, כהמשך להטלת הדופי בכל גורמי הטיפול, לעיתים בשפה משתלחת ובוטה, ולא בכדי מצא ביהמ"ש להתרות במבקש כי המשך התנהלות מעין זו, תביא להוצאת כתבי טענותיו מהתיק ועלולה לחייבו בהוצאות משפט. האפ' לדין אף היא ציינה בדבריה את המועד בו הוגשה הבקשה, בסמוך לישיבת ההוכחות וזאת בשעה שטענות המבקש מתייחסות גם להחלטות שניתנו בעבר ושבגין חלק מהן אף נדחו בקשות רשות ערעור. לסיום, סברה האפ' לדין כי "דומה איפה, כי מטרת המבקש היא לגרום לביהמ"ש ללכת בתלם שבו מבקש הוא להוליך אותו, תוך הטלת מורא עליו, באופן שאם לא יעשה כמבוקשו, יבולע לביהמ"ש הנכבד" (ההדגשה אינה במקור. א.מ.). לסיום דבריה, ציינה האפ' לדין החלטה מהותית חשובה שניתנה על ידי ביהמ"ש בניגוד לעמדות גורמי הטיפול ולטובת המבקש והורה על חידוש המפגשים במרכז הקשר חרף התנגדותם של גורמים אלה והוסיפה, כי בניגוד לטענות המבקש, ביהמ"ש נהג בו בסבלנות ובאורך רוח, אף מעבר למקובל. דיון והכרעה: תקנה 173 תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, שכותרתה "בקשה לפסלות שופט", קובעת כדלהלן: (א) בקשה לפסלות שופט לפי סעיף 77א לחוק תוגש בכתב או אם הועלתה במהלך הדיון תישמע בעל פה, מיד לאחר שנודע לבעל הדין על עילת הפסלות ולפני כל טענה אחרת. (ב) החליט בית המשפט לדחות את טענת הפסלות, ימשיך את הדיון כסדרו, זולת אם הורה אחרת. סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, קובע כי אבן הבוחן שעל פיה יבחן בית המשפט בקשה בדבר פסילתו מלישב בדין, היא השאלה האם "קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". זהו המצפן שצריך להנחות את ביהמ"ש ומתוך פריזמה זו, יש לבחון את עילות הפסילה הספציפיות [השוו: ב"ש 48/75 רחמים ידיד נ' מדינת ישראל, כט(2) 375 (1975)]. בפסיקה נקבע, כי המבחן הנוגע לשאלת קיומו של חשש ממשי למשוא פנים הינו מבחן אובייקטיבי, וכי אין די בחשש סובייקטיבי של מי מהצדדים כדי לבסס את עילת הפסלות (ע"פ 11726/04 מחמוד מחאג'נה נ' מדינת ישראל (מאגרים משפטיים, 30.12.2004). ורק אם ניתן להתרשם בהכרח מן הנסיבות החיצוניות שקיימת אפשרות, קרובה לוודאי, שנבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה, רק אז מתקיימת עילה שבגינה על המותב הדן לפסול עצמו מלשבת בדין. בהתאם לאמור, נקבע לא אחת, כי אמת המידה שאותה יש לבחון, אינה כיצד התנהגות השופט נראית, אלא את מהותה והאם יש בה חשש ממשי למשוא פנים, אם לאו (ראו והשוו: ע"א 2912/99 אלפא בטון בע"מ נ' עודד גולד (מאגרים משפטיים, 26.5.1999) וככל שבית המשפט משתכנע כי מראית פני הצדק נפגעה או עשויה להיפגע בצורה מוחשית וברורה, או כי ישיבת השופט בתיק לא תניח ערובה מספקת לשמירה על מראית תקינות ההליך, אפשר שהדבר ייכלל בגדר של עיקרון מראית פני הצדק. הבקשה דנא מבוססת על שני אדנים: תוכנן של ההחלטות השיפוטיות שניתנו במהלך ניהול ההליך ותחושה סובייקטיבית של המבקש כי ביהמ"ש "מגלה יחס עוין ומתעמר גלוי ובררני" כלפיו. אדרש, אפוא, לטענות אלה כסדרן. כבר נקבע ע"י ביהמ"ש העליון, במסגרת ע"א 6257/15 פלוני נ' פלונית (מאגרים משפטיים, 18.10.2015) כי "אין בחוסר שביעות הרצון מהתנהלות בית המשפט ומהחלטותיו כדי להקים עילת פסלות. זאת, שכן אין ללמוד מתוכן ההחלטות שאינן לרוחו של המערער על כך שהיא נובעת, בהכרח, ממשוא פנים, ובדרך זו להעמיד את תוכן ההחלטות לערעור עקיף (השוו: ע"א 5351/15 אגמי נ' וייס (17.8.2015)). יצוין, כי ככל שניתן להשיג על החלטות בית המשפט בהקשר זה, הרי שמקומם בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא בהליכי פסלות (השוו: ע"א 4393/15 ש. כהן הנדסה בע"מ נ' החברה העירונית לפיתוח אשדוד בע"מ (14.7.2015)" [סעיף 7 לפסק הדין. כמו כן, ראו והשוו: ע"פ 2206/18 נאזם אבו סלים נ' מדינת ישראל (מאגרים משפטיים 25.3.2018)]. במקרה דנא, הצגתי בפני הצדדים עמדתי כי טיפול משפטי לא בהכרח ייטיב עם הצדדים ועם הקטינים, שכן סברתי כי בהתחשב בטובת הצדדים והקטינים, יש לפנות לאפיק הטיפולי, על מנת לסייע למבקש ועל מנת שניתן יהיה להורות על קיום מפגשים עצמאיים, שאינם תחת פיקוח, בינו לבין ילדיו. עיון בבקשות המבקש, באמצעות באת כוחו, מלמד כי אינו שבע רצון מעמדתו זו של ביהמ"ש, אולם, לטעמי, אין פגם בכך שביהמ"ש מבקש לעמוד על טיב טענות הצדדים בקדם המשפט ובמסגרת החלטות ביניים, זאת בין היתר, על מנת לזקק את השאלות השנויות במחלוקת ואת יריעת הפלוגתא הטעונה הכרעה. טענת המבקש כי עצם ליבון הפלוגתות והאופן בו סבור ביהמ"ש כי יש לברר ההליך נעלו את דעתו של ביהמ"ש וכי הליך שמיעת הראיות שנקבע לבקשת המבקש, למרות עמדתו הראשונית של ביהמ"ש מהווה "משחק מכור" כהגדרתו, אין בהן ממש. לצדדים נתונה הזכות לשכנע את ביהמ"ש בצדקת עמדתם, וביהמ"ש יבחן עמדתם בלב פתוח ובהתאם לאשר יונח ויתגלה בפניו. לא בכדי נקבע בתקנה 3(א) לתקסד"א כי בית המשפט "אחראי על ניהול ההליך השיפוטי לשם הגשמת המטרות שביסוד תקנות אלה", וכי "לשם כך עליו ליזום, אם נדרש, ולהחליט כל החלטה לפי תקנות אלה במטרה לקדם את התנהלותו של הליך ראוי והוגן". בכך יצר המחוקק איזון בין החובה לגלות אקטיביות בניהול ההליך המשפטי, לבין הצורך "ליזום" פעולות שתכליתן לקדם התנהלות הליך ראוי והוגן. החלטותיו הזמניות של ביהמ"ש, לרבות דחיית עתירתו של המבקש לקיים מפגישם שלא תחת פיקוח בשלב זה של ההליך, ולרבות הערות שבאו במסגרת חלק מהחלטות ביהמ"ש, דוגמת ההערה כי ביהמ"ש סבור "כי טיפול משפט לא בהכרח ייטיב עם הקטינים וכי מוטב יהיה להתמקד בהליך טיפולי" (ראו: החלטה מיום 3.7.2024) בוודאי משקפות את השלב הדיוני המתאים ונאמרו בזהירות המתחייבת, על רקע כתבי הטענות וחוות הדעת שהוגשו עד כה, וכן על יסוד עמדות הצדדים והתרשמות ישירה של ביהמ"ש מהצדדים עצמם ומהמלצות עו"ס לסדרי דין במספר לא מבוטל של דיונים. אדגיש כי כל ההחלטות הזמניות ניתנו בהתייחס למצב הדברים הנתון באותה עת ועל פי הצורך הזמני שהתעורר במהלך ניהול ההליך. אמנם זכותו של המבקש להוסיף ולבחון את חוות הדעת שהוגשו לתיק (לרבות תסקירי עו"ס סדרי דין וחוות דעת מומחית ביהמ"ש) במסגרת הדיונית, ואולם אין על בית המשפט כל חובה שלא לאמץ בשלבי הביניים את ההמלצות, עד לבחינת מלוא טענותיו של המבקש, כפי שהוטעם ברמ"ש (ת"א) 18840-08-22 פלונית נ' אלמוני (מאגרים משפטיים, 18.8.22): "... החלטה זמנית, באופן טבעי, ניתנת בטרם בוצעו כל הבירורים ובשעה שההליך תלוי ועומד... ביהמ"ש קמא לא מנע מהמבקשת לחקור את עורכת התסקיר ככל שתחפוץ בכך... במסגרת ישיבת ההוכחות שקבועה לצדדים. לאחר הליך ההוכחות והגשת סיכומים ייתן ביהמ"ש קמא פסק-דין סופי בתובענה... ובטווח הזמן הזה אמון ביהמ"ש קמא גם על מתן החלטות זמניות שיעלו בקנה אחד עם טובתה (של הקטינה. א.מ.), גם בשעה שלא התבררו כל המחלוקות העובדתיות בין הצדדים. לפיכך, העובדה שהחלטת ביהמ"ש קמא להרחיב את הסדרי השהות הזמניים ניתנה טרם התאפשר למבקשת לחקור את העו"ס לסדרי דין ואת המשיב, ולמעשה טרם התקיים הליך הוכחות, אינה פוגעת "בזכויות יסוד" של המבקשת כפי שהיא מתארת...". עוד נפסק ע"י ביהמ"ש העליון (מפי כב' הנשיאה, כתוארה אז, א. חיות) במסגרת ע"פ 1616/18 דוד בלום נ' רשות המיסים (מאגרים משפטיים, 4.3.2018) כי "טענותיו של המערער מופנות למעשה כנגד החלטות דיוניות שניתנו בעניינו וכלפי האופן שבו בית המשפט מנהל את ההליך. לא אחת נפסק בהקשר זה כי "קבלת החלטות דיוניות במסגרת ההליך אינה יוצרת כשלעצמה חשש למשוא פנים" (ע"פ 1251/17 אביטן נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב, פסקה 8 (8.2.2017); ע"פ 8999/14 בן שטרית נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (1.1.2015)) וכי הדרך להשיג על החלטות מסוג זה אינה באמצעות הגשת בקשה לפסילת המותב. כאמור בהחלטת בית משפט קמא, בתיק טרם התקיים – לא כל שכן הושלם – הליך ההוכחות, וחזקה על המותב כי יגבש את עמדתו רק בתום ההליך." (סעיף 5 לפסק הדין). גם אם לשיטת המבקש נפלו טעויות בהחלטות ביהמ"ש הרי ש "בקשת פסלות וערעור עליה אינם האכסניה המתאימה להעלאת טענות מסוג זה, והדרך להשיג עליהן היא באמצעות מסלולי הערעור הקבועים בדין" (ע"פ 2206/18 נאזם אבו סלים נ' מדינת ישראל (מאגרים משפטיים, 25.3.2018, סעיף 6 לפסק הדין). במקרה דנא, המבקש לא השיג על החלטות ביהמ"ש בהליכי ערעור, שהן הדרך הדיונית הנאותה לבחינת תוקף החלטות שיפוטיות, וחלף כך בחר להישען על תחושות סובייקטיביות שאין בהן ממש. אדגיש כי בהחלטות השונות שניתנו לאורך ניהול ההליך פירטתי את הטעמים העומדים בבסיס החלטות אלה, והמבקש רשאי כמובן לבחון נכונותן ותוקפן באמצעות ערכאת הערעור, אך לא ברור כיצד יש בהחלטות שיפוטיות (שאמנם אינן לרוחו של המבקש) המתבססות על החומר והמידע שהונח בפני ביהמ"ש בעת נתינתן, כדי להביא למסקנה כי דעתו של המותב "נעולה", וכי "המשחק מכור", כהגדרתו. למען הסר ספק, אדגיש כי למותב זה אין כל "עוינות" כלפי מי מהצדדים ודעתו בוודאי אינה "נעולה" וכל החלטות ביהמ"ש ניתנו כשטובת הקטינים מונחת על כף המאזניים ומובהר כי מותב זה פתוח לשמוע עמדות הצדדים על יסוד התשתית הראייתית שתונח בפני ביהמ"ש ולאחר שיישמעו הראיות בתיק. כל טענות המבקש בעניין זה, הינן פרי התרשמות סובייקטיבית וחסרת בסיס וטענות המבקש, שמשמעותן התמוהה היא כי ביהמ"ש יושב ועסוק לכאורה בדבר אחד ואין בלתו- להזיק למבקש בכל דרך, בין אם במועד הספיציפי שבו ניתנת ההחלטה ספציפית (כאשר לשיטת המבקש יש פגם גם בשעה הספציפית בה ניתנה) ובין אם בעת ניהול ההליך כולו, מוטב היה כי לא ייטענו כלל. נהיר כי ביהמ"ש, אשר נדרש לברר עשרות רבות של בקשותיו של המבקש (כאשר בתיק זה בלבד ניתנו מעל 200 החלטות, זאת לצד החלטות נוספות בהליכים קשורים), לצד ניהול הליכים של מתדיינים רבים, מכלכל את עיתותיו ומכריע בהליכים ובבקשות, בהתאם לאילוצי ביהמ"ש ולעומסי העבודה הרלוונטיים ואין בין כך לבין הפגנת עוינות כלפי המבקש ולא כלום. בכל מקרה, חמורה בעיניי העובדה כי המבקש, באמצעות באת כוחו הנוכחית, בחרו בלשון משתלחת, חסרת רסן, כלפי בית המשפט, בין אם בבקשה זו ובין אם בקודמותיה ומשכך בהחלטתי מיום 31.10.2024, מצאתי להתרות בב"כ המבקש שככל שכתבי הטענות המוגשים על ידה ימשיכו להיות מנוסחים באופן משתלח כלפי ביהמ"ש, הם לא יתקבלו לתיק (בהתאם לתקנה 32 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018) ותינתן הוראה לחיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה. להלן ורק על מנת לסבר את האוזן, אביא, מקצת ציטוטים מכתבי טענות המבקש המופנים כלפי ביהמ"ש עצמו: "מתן החלטות מגמתיות והטלת חיובים כספיים על המבקש שנועדו בצרוה מכוונת למנוע ממנו קבלת הסעדים שהוא מבקש מבית המשפט". "יחס עוין ומתעמר גלוי ובררני לו זוכה המבקש מבית המשפט ואיום תדיר בפסיקת הוצאות כדי למנוע מהמבקש הגשת בקשות... ועמידה על זכויותיו". "קביעת דיון הוכחות רק לאחר שהמבקש נאלץ להתרות בשופט כי יפנה להליכי ביקורת..., רק כדי לצאת ידי חובה, כ"משחק מכור"... (ההדגשות במקור א.מ.)" "התעלמות מכוונת ...איום בצעדים כוחניים... (ההדגשות במקור א.מ.)" "קביעה עובדתית, שאינה נאמנת לאמת... (אשר ברי מהחלטות ביהמ"ש... שהוא עבר עליה במלואה לצרכיו...)". (הבקשה לפסלות שופט מיום..........) "מדובר בהתנהלות שיפוטית לא תקינה" "בית המשפט מתבקש לבטל החלטתו הטנטיבית..." "בהתאם לכללי הצדק הטבעיים, שנראה שנשתכחו מבית המשפט" (בקשה לביטול החלטה מיום 5.7.2024). "אם ההתנהלות השיפוטית היא תקינה... לא ברור מדוע ביהמ"ש ימנע קיומה של הקלטה..." "ככל שמטרת בית המשפט היא לגלות את האמת ולעשות משפט צדק, הרי שלא ברורה כלל החלטתו לדחות בקשת המבקש..." (הבהרה מטעם המבקש מיום 16.9.2024) כל אלו ועוד, הינם מקצת ציטוטים מאמירות והתנסחויות משתלחות כלפי ביהמ"ש, וקצרה היריעה מלפרט אמירות דומות ולא פחות חמורות, כלפי גורמי הטיפול, שירותי הרווחה והאפ' לדין של הקטינים. מושכל יסוד באשר לניהול הליך משפטי ראוי הוא התנהלות שאינה מבזה כלפי ביהמ"ש, אולם, לדאבון הלב, בחרו המבקש ובאת כוחו בדרך שאינה הולמת את ההליך השיפוטי ושאינה תואמת את הוראות הדין, לרבות אלה הנובעות מהוראות סעיף 32(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986. זאת בעת ש"בעל דין רשאי לטעון כי דרך הילוכו של מותב שיפוטי מקים חשש למשוא פנים, אך דרך ההנמקה חייבת להיות מכובדת, מנומסת ומבוססת על אדנים עובדתיים תואמים. אין לבעל דין חירות לנקוט בטרמינולוגיה נפסדת כלפי בית המשפט, אף אם הוא סבור כי דרך ההתנהלות השיפוטית מקימה חשש למשוא פנים. יש לעקור משורש זליגת השיח הבלתי ראוי לתוך כותלי בית המשפט, תוך היצמדות להעלאת טענות בצורה מכבדת וראויה." [ראו: ת"א (מחוזי ב"ש) 16682-12-21 מכללת אתגר הדרכות בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל (מאגרים משפטיים, 4.11.2022)]. טענת המבקש ביחס להוראות שניתנו בעניין אופן שמיעת הראיות בתיק, לרבות ההוראה שאין להגיש תצהירים נוספים וכי העדויות יישמעו בעל פה בהתאם להוראות תקנה 66 (א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) התשפ"א - 2020 וההוראה שקצבה את זמן חקירות הצדדים ועדיהם, אנה ברורה. לא נהיר מדוע הוראות אלה מהוות עילה שבגינה מנוע מותב זה מלברר ההליך, זאת בשעה שמדובר בליבת שיקול הדעת של ביהמ"ש ובמיוחד בשעה שהזמן שהוקצב לשמיעת ראיות ניתן בד בבד עם הוראה נוספת, לפיה משך זמן החקירות ייבחן בזמן אמת, על פי הרלוונטיות של החקירה, במהלך שמיעת העדות עצמה (ראו: החלטה מיום 3.7.2024). אין למותב זה כל עניין בסכסוך הניטש בין בעלי הדין. לא שוכנעתי כי מתקיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט המצדיק אובייקטיבית את פסילתי בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה. כך ביחס לטענה הנוגעת להערות בית המשפט במהלך הדיון וכך ביחס להחלטות השיפוטיות שניתנו במסגרת ההליך. החשש שהעלה המבקש שמא הערות בית המשפט, בשילוב ההחלטות השיפוטיות, מבססות מסקנה כי דעתו של בית המשפט "נעולה", אין לה על מה לסמוך. בכל מקרה, למען הסר ספק מובהר בזאת כי דעתו של בית המשפט פתוחה לשמוע טענות הצדדים ולהכריע בתובענה על יסוד הדין החל, ניתוח הסוגיות המשפטיות העומדות להכרעה והראיות שיוצגו על ידי הצדדים ובראי טובת הקטינים וביהמ"ש בוודאי לא גיבש דעתו בשלב זה. כך יש לזכור, כי "הזכות לשבת בדין היא גם חובה לשבת בדין" ואין השופט רשאי לפסול עצמו, מקום שהתנאים אינם מתקיימים [ראו: ע"א 3250/97 אמקול חברה להנדסה ותעשיה בע"מ נ' צוקית בע"מ (מאגרים משפטיים, 1.9.1997)] וכי לבעל דין לא מוקנית הזכות לבחור את השופט הנוח בעיניו. משכך, אינני סבור שהמשך ישיבתי בדין כרוכה בחשש כלשהו למשוא פנים, ואיני סבור שזו תגרום לפגיעה במראית פני הצדק ועל כן הבקשה נדחית. לעניין בקשתו הנוספת של המבקש, להורות על עיכוב ההליכים בתיק זה עד למיצוי הליכי הערעור על ההחלטה דנא, שעה שניתנה החלטתי הדוחה הבקשה לפסילת המותב מלשבת בדין, אין עוד עילה לעכב את ההליך. ככל שהמבקש חפץ להשיג על החלטתי זו, פתוחה בפניו הדרך לעשות כן, אולם עצם הודעה על כוונה עתידית להגיש ערעור, בוודאי ביחס להחלטה שטרם ניתנה במועד הגשת הבקשה, איננה מעלה טעם שבגינו יש להיעתר לבקשה זו ולהמשיך לעכב בירור ההליך. אי לכך, דיון ההוכחות הקבוע ליום 5.12.2024 יתקיים במועדו. לפנים משורת הדין ועל מנת שלא להסלים עוד את הסכסוך, אינני עושה צו להוצאות. ההחלטה מותרת בפרסום, בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision37897-10-21c	["אריאל ממן"]	[{"judgment_id": "2ec024b8-8d1a-5a22-a818-a8ac67480650", "file_name": "37897-10-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 73336, "extension": "docx", "display_name": "37897-10-21- קובץ מקורי"}]
348d735a-9d5d-54d4-b7fd-fdcf1f0f344a	בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, השופט אריאל ממן: פסק דין בתביעה לסעד הצהרתי לזכות נוגדת משותפת במשק הנובעת מטענה למינוי בן ממשיך (תמ"ש 15284-02-22)	15284-02-22	2024-10-13	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	להלן אכריע האם לקבל עתירת התובעים למתן פסק דין הצהרתי ולפיו יש להם זכות נוגדת משותפת במשק X במושב פלוני (להלן: "המשק"), הנובעת ממינויים כבנים ממשיכים ע"י הנתבעים 1-2 (בעלי הזכויות במשק) אם לאו. הצדדים והרקע לתביעה: הנתבעים 1-2, בני זוג נשואים, בעלי הזכויות במשק, כשהנתבע 1 הוא בעל הזכויות הרשום. התובעים, בני זוג נשואים אף הם, מחזיקים ומשתמשים בחלק ממקרקעי המשק, בו מצוי בית מגוריהם וזאת משנת 2004. התובעת 1 היא ביתם הביולוגית המשותפת של הנתבעים 1-2 והתובע 2 הינו חתנם. הנתבע 3 הוא בנם הביולוגי של הנתבעים 1-2 ואחיה הביולוגי של התובעת 1. הנתבעת 4- רשות מקרקעי ישראל, היא בעלת הקרקע הציבורית, ומנהלת אותה באמצעות החלטות מועצת מקרקעי ישראל והכל בהתאם לסמכויותיה הקבועות בחוק רשות מקרקעי ישראל, תש"ך-1960 (להלן: "רמ"י" או "הרשות"). הנתבעת 5 הינה אגודה שיתופית התיישבותית לחקלאות בע"מ (להלן גם: "האגודה" או "המושב"), אשר קיבלה לרשותה חלק ממקרקעי הציבור, במסגרת חוזה "בר רשות" משולש עם הסוכנות היהודית לארץ ישראל, כאשר משנת 1980, הפך חוזה המשבצת לחוזה דו צדדי בין האגודה לבין רמ"י (ואילו הסוכנות היהודית, אינה עוד צד להסכם זה). בתביעתם, עתרו התובעים למתן פס"ד הצהרתי בו ייקבע כי יש להם זכות נוגדת משותפת במשק, הנובעת ממינויים כ"בנים ממשיכים". טענת התובעים לזכויות במשק, נסמכת על מסמך בכתב יד מיום 9.10.2003 והחתום לכאורה ע"י הנתבעים 1 ו-2, בו נכתב: "אנו ד. ופ. ש. (הנתבעים 1 ו-2. א.מ.) מאשרים בזאת שאת הזכות כבן ממשיך בחלקה X במושב פלוני ניתן לזוג ד. וש. כ. (התובעים. א.מ.). על החתום ד. ופ. ש." השתלשלות ההליך: התובענה הוגשה ביום 7.2.2022 והועברה להתברר בפניי ביום 16.3.2022, זאת לנוכח שינויים ארגוניים במחוז דרום. ביום 27.2.2022 נדחתה (ע"י המותב הקודם- כב' השופט בן שלו) בקשת התובעים למתן צו מניעה במעמד צד אחד, בה עתרו התובעים להורות לוועד האגודה להימנע מקבלת החלטה הנוגעת לנתבעים 1 ו-2 ולמינוי בן ממשיך אחר (שאינו מי מהתובעים). ביום 30.3.2022 נעתרתי לבקשה לתיקון כתב התביעה, וביום 31.3.2022 הוגש כתב תביעה מתוקן, במסגרתו צורף הנתבע 3 להליך. ביום 26.4.2022 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעים 1 - 3, ביום 12.5.2022 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת 5 וביום 29.6.2022 הוגשה עמדת הנתבעת 4. בקדם המשפט מיום 7.9.2022, טען ב"כ הנתבעת 4 כי לעמדת הרשות, לא קיימת דרך משפטית להיעתר לבקשה לסעד הצהרתי בנסיבות הקיימות. לאחר שהתקיים שיח ארוך מחוץ לפרוטוקול, ולנוכח הקשיים הלכאוריים בעילות התביעה טען ב"כ התובעים: "התובעים מבקשים להגן על שני אינטרסים, ההסתמכות והציפייה. התובעים מתגוררים במשק כ-19 שנה, יחד עם זאת עזבו את ביתם בעיר ... תוך שהם בטוחים שהמשק יעבור אליהם בבוא היום. יחד עם זאת, ההסכם שנחתם והועבר למושב הוא למעשה הסכם שבו הנתבעים 1 ו-2 נתנו במתנה את המשק לתובעים. היה הסכם מתנה... הוויכוח הוא על בן ממשיך, אני הולך בדרך של בן ממשיך, מדובר בהסכם מתנה. הנכס יעבור על שמם בבוא היום... כשבית המשפט אומר לי שלכל היותר למרשיי יש זכות לתביעה חוזית בגין אינטרס ההסתמכות והציפיה הנטען ולא לסעד הצהרתי, אני משיב שאני יכול להסכים עם אדוני, אבל יחד עם זאת כפועל יוצא, ההתחייבות הזאת היא התחייבות חד משמעית שלא משתמעת לשני פנים, אפשר להבינה באופן ברור ובסמכותו של בית המשפט לקבוע שכן הייתה התחייבות כזאת של בן ממשיך, טכנית אפשר לעשות את זה, אם בית המשפט יקבע שהייתה התחייבות..." (עמ' 1, ש' 20 – עמ' 2, ש' 6 לפרוטוקול). במענה לאמור, טען ב"כ הנתבעת 5, כי בנסיבות הקיימות, בעת שלא עסקינן במושב סוכנותי, ובשעה שלא ניתן להורות על מינוי בן ממשיך, הרי שהדרך היחידה להעביר הזכויות במשק היא בהעברה ללא תמורה או במסגרת צוואה "ולא זה ולא זה קיימים בתיק הזה", ומשכך סבר ב"כ הנתבעת 5, כי גם אם ינוהל ההליך עד תומו, לא ניתן יהיה להעניק לתובעים את הסעד המבוקש. בדיון שהתקיים ביום 07.09.2022 שמעתי את ב"כ הצדדים והבהרתי בזהירות הראויה את סיכויי ההליך לנוכח הנסיבות ובשים לב לחומר שהונח בפני ביהמ"ש באותה עת והוריתי כדלהלן: "לבקשת ב"כ התובעים ניתנת לו שהות של 14 ימים להודיע לבית המשפט האם התובעים עומדים על תביעתם במתכונת בה הוגשה וזאת לנוכח כך כי מוטלת בספק יכולתו של בית המשפט להעניק להם את הסעד המבוקש וזאת גם אם יתקבלו מלוא טענותיהם. ככל שהתובעים יעמדו על רצונם לברר הליך במתכונתו, תינתן אפשרות לנתבעים להגיש בקשה למחיקה על הסף ותינתן לתובעים זכות תגובה ובית המשפט יידרש לבקשה ככל שתוגש. ככל שלא תוגש בקשה למחיקה כאמור בתוך 30 ימים מהמועד בו יודיע ב"כ התובעים על רצונו לברר הליך ייקבע התיק לשמיעת ראיות." למרות האמור, ביום 23.09.2022 הודיעו התובעים כי הם עומדים על בירור התובענה וכי הם עותרים לברר את ההליך ולקבוע אותו לשמיעת הוכחות. בנסיבות אלה, הגישו התובעים 1-3 ו-5 בקשה למחיקה על הסף וביום 15.12.2022 דחיתי בקשה זו, זאת משסברתי כי טענות הצדדים מבוססות על עניינים עובדתיים, שיש לבררם ומצאתי כי סעד של מחיקה על הסף אינו מידתי בנסיבות האמורות, וזאת תוך שהודעתי כי אין באמור כדי להביע דעה על סיכויי התביעה עצמה. ביום 02.01.2023 דחיתי בקשת התובעים להשית הוצאות משפט נגד הנתבעים 1-3 ו-5 בגין הצורך בבירור הבקשה למחיקה על הסף וקבעתי שעניין זה יתברר במסגרת פסה"ד, זאת על מנת שלא יהיה בכך כדי להביע דעה ביחס לסיכויי התביעה עצמה כבר באותה העת, מעבר למה שנאמר לצדדים בקדם המשפט (כמפורט לעיל) ולרבות בשיח שהתנהל מחוץ לפרוטוקול. ביום 09.01.2023 הוריתי על קביעת התיק לשמיעת הוכחות, זאת לצד מתן הוראות להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים. ביום 06.09.2023 נשמעו עדויות הצדדים ועדיהם. בפתח הדיון ולאחר ששמעתי טענות ב"כ הצדדים, ניתנו מספר החלטות מהותיות, כדלהלן: על יסוד הסכמת הצדדים ובשעה שאין מחלוקת כי לא נעשתה פניה של מי מהצדדים לסוכנות היהודית ובשעה שאין מחלוקת כי החל משנת 1980 האגודה (מושב פלוני) אינה מושב סוכנותי, והסוכנות אינה צד לחוזה המשבצת, ניתן בזאת פטור מהתייצבות לנציגת הסוכנות היהודית. בשעה שהתובעים חזרו בהם מהטענה למינויה של התובעת 1 כבת ממשיכה, אני מורה על מחיקת האגודה מההליך. התחייבות לתת מתנה הינה התחייבות בין שני פרטים שהאגודה אינה צד לו. ומשעה שצומצמה המחלוקת לבירור סוגיית מתן המתנה, בין אם בדרך שהושלמה ובין אם בדרך של חוסר יכולת לסגת מהתחייבות לתת מתנה ובשעה שכל טענות ב"כ התובעים ביחס למסמכים שצורפו לכתב התביעה ואשר נערכו לכאורה ע"י נציגי האגודה, יכולות להתברר במסגרת של עדות נציג האגודה, אין צורך להותירה כצד להליך תוך בזבוז משאבי ציבור וזמן שיפוטי יקר. כמו כן, הבהרתי כי סוגיית ההוצאות תתברר בעת מתן פסק הדין תוך שתינתן לאגודה אפשרות טיעון בעניין זה, ובהתחשב בממצאים שיעלו במסגרת דיון ההוכחות. למען הסר ספק, כל המסמכים שהוגשו עפ"י הוראות בית המשפט לתיק בית המשפט ובכפוף לגדרי פקודת הראיות, הינם חלק בלתי נפרד מהמסמכים שבית המשפט יידרש להם וזאת למעט התצהיר שהוגש מטעם האגודה, אשר אינו מהווה עדות שניתנה למי מהצדדים האפשרות לחקור את נציג האגודה על עדותו הראשית, זאת על יסוד הסכמת הצדדים כי עדות נציג האגודה לא תישמע, אולם אין בכך כדי למנוע ממי מהצדדים לחקור את יתר העדים אודות טענות שעלו בתצהיר נציג האגודה. ביום 08.11.2023 הוגשו סיכומי ב"כ התובעים, ביום 29.11.2023 הוגשו סיכומי ב"כ הנתבעת 5 (לעניין פסיקת ההוצאות), ביום 14.12.2023 הוגשו סיכומי הנתבעים 1-3 וביום 18.12.2023 הוגשו סיכומי תשובה מטעם ב"כ התובעים. טענות הצדדים: לטענת התובעים, באופן מהותי ומתוך בחינת אומד דעתם של הנתבעים 1-2, הרי שהזכויות במשק הועברו להם ביום 09.10.2003, ולמצער, הם בעלי זכות בלתי הדירה, שהתקבלה במתנה ע"י הנתבעים 1-2, ואשר הושלמה (כך לשיטתם). בתמיכה לטענה זו, צירפו התובעים העתק המסמך מיום 09.10.2003, עליו חתומים הנתבעים 1-2, ובו הם מאשרים כי זכות "הבן הממשיך" במשק ניתנת לתובעים (ראו נספח 1 לכתב התביעה וסעיף 8 לעיל). לטענת התובעים, ביום 13.10.2003 אישרה הנתבעת 5 החלטת הנתבעים 1-2 למנות התובעים כבנים ממשיכים, כאשר בהחלטת וועד המושב מאותה עת נכתב "הוחלט לאשר את בקשתם של ש. פ. וד. לקבל את ד. וש. כ." (ראו נספח 2 לכתב התביעה). עוד הוסיפו התובעים כי הנתבעת 5 פנתה ביום 09.11.2003 אל בנק לאומי למשכנתאות ואישרה את עובדת היותם של התובעים "בנים ממשיכים", בזו הלשון: "הננו לאשר כי ד. וש. כ. התקבלו כדור המשך במשק X השייך לש. פ. וד. וזאת על פי בקשתם של פ. וד. בעלי הנחלה" (ראו נספח 3 לכתב התביעה). לדברי התובעים הבנק הסתפק באישור הנתבעת 5 בלבד, הן בשעה שאישור זה מהווה ראיה חלוטה והן בשל הנוהל הקובע כי רישום בנים ממשיכים בפנקסי הרשות יתבצע רק לאחר מות ההורים הממנים. בסופו של יום, על יסוד הצהרת הנתבעים 1-2 ואישורה של הנתבעת 5, אישר בנק לאומי למשכנתאות לתובעים לגרור את הלוואת המשכנתא שלהם לצורך בניית ביתם על מקרקעי המשק. לשיטת התובעים, הם הסתמכו בתום לב על עסקת המתנה, אשר אושרה ע"י נתבעת 4 ועברו להתגורר במשק בשנת 2004 ומאז ועד עתה, הם מתגוררים בו ברציפות. ביום 20.12.2003 רכשו התובעים מבנה יביל למגורים בסכום של 146,000 ₪, אשר נבנה על מקרקעי המשק ועל פי הנטען, מבנה זה בנוי על המקרקעין עד היום (ראו נספח 5 לכתב התביעה). במבנה זה מתגוררים התובעים. עוד הוסיפו התובעים, כי למבנה זה קיים היתר בניה מאת הוועדה המרחבית לתכנון ובניה (בתוארה אז "שמעונים" ובתוארה החדש "נגב מערבי", זאת כפי העולה מנספח 6 לכתב התביעה). לדברי התובעים, במשך השנים שררו יחסים חמים ואדוקים בינם לבין הנתבעים, כאשר התובעים דאגו לכל מחסורם של הנתבעים 1-2, אירחו להם חברה ותמכו בכל פעולותיהם ובכך מילאו, הלכה ולמעשה, בתוכן את היותם "בנים ממשיכים". עוד נטען, כי ביום 12.07.2021 התקבל מכתב התראה מאת עו"ד צבי שני בשם נתבעים 1 ו-3 ובו נכתב כי התובעים מתכוונים לבנות ממ"ד ללא היתר בניה וללא אישור מהנתבעים (ראו נספח 7 לכתב התביעה) ומס' ימים לאחר מכן, התקבל מכתב נוסף מעו"ד שני, במסגרתו יוחסו להם עבירות בניה (ראו נספח 8 לכתב התביעה). ביום 05.01.2022 נשלח לנתבעת 5 מכתב מאת באת כוח הנתבעים, בו קבלה על כך כי נדחתה בקשתו של הנתבע 3 לקבלו כחבר אגודה בנתבעת 5, כאשר נטען כי המסמכים המצויים בידי האגודה אינם מהווים מסמכי מינוי "בן ממשיך" (ראו נספח 9 לכתב התביעה). לטענת הנתבעים 1-3 יש לדחות את התביעה על הסף, בשל התיישנות ולכל הפחות בשל שיהוי ניכר, כאשר לשיטתם, עילת התביעה לכאורה קמה לתובעים לכל המאוחר בשנת 2011, עת הקים הנתבע 3, בהסכמת הנתבעים 1-2 בית קבע במשק וכבר באותה עת, כך לשיטתם, היה ברור לתובעים כי אין להם כל זכות במשק. עוד הוסיפו הנתבעים, כי כבר בשנת 2019 נודע לתובעים כי הנתבעים 1-2 ערכו צוואה, במסגרתה הורישו את כל הזכויות במשק לנתבע 3 ועל אף האמור, לא פעלו על מנת להגיש תביעה בנדון, ומשכך יש בדבר לכל הפחות שיהוי ניכר, שיש בו כדי להוות עילה לדחות את התביעה. עוד טענו הנתבעים, כי הנתבעים 1-2 מעולם לא התכוונו למנות את התובעים כבנים ממשיכים ואף לא יכלו לעשות כן, בשעה שעל המושב חל הסכם משבצת דו צדדי, לפיו לא ניתן עוד למנות "בן ממשיך" בנחלה, שכן המושב אינו מנוהל עוד ע"י הסוכנות היהודית (הגוף היחיד האמון על מינוי בנים ממשיכים) זאת כבר משנת 1980. הנתבעים מכחישים טענות התובעים בדבר הענקת זכויות במשק, ובמיוחד זכות כבנים ממשיכים, המסווגת כמתנה שהושלמה, שכן המינוי לא נרשם אצל הגורמים המיישבים ולא הייתה הקניה של המתנה. בנסיבות אלה, חולקים הנתבעים על הטענה כי לתובעים זכות נוגדת משותפת בנכס, שכן התובעים לא מונו כבנים ממשיכים ואף לא הייתה לנתבעים כל כוונה לעשות כן. נוסף על כך, טענו הנתבעים כי גם אם היה ניתן מהבחינה המהותית להעניק לתובעים זכות כבנים ממשיכים, הרי שמינוי זה הינו לכל היותר התחייבות לתת מתנה, עד לרישומו בספרי רמ"י והסוכנות היהודית. בנסיבות אלה, לדברי הנתבעים, ההתחייבות הנטענת, ניתנת לביטול בהתאם לסעיף 5 לחוק המתנה, זאת כאשר, לשיטתם, התנהגותם המחפירה של התובעים כלפי הנתבעים 1-2 והשינוי הדרמטי לרעה במצבם הכלכלי של הנתבעים 1-2 מצדיקים לעשות כן. עוד הוסיפו הנתבעים לטעון כי מינוי "בן ממשיך" הינו חוזה על תנאי ומתנה על תנאי שבהם לבן הממשיך זכויות וחובות התלויות אלה באלה, וככל שהחובות אינן מקוימות, החוזה ניתן לביטול. הנתבעת 4 (רמ"י) טענה כי לא ברור כלל מהו הסעד המבוקש וכי הרשות מתנגדת בתוקף לכל סעד שמשמעותו תהא שהזכויות בנחלה ירשמו ע"ש יותר מאחד ובן זוגו, לאור עיקרון אי פיצול הנחלה. הנתבעת 4 טוענת אף היא, כי בשעה שלא מדובר במושב סוכנותי ובשעה שנסיבות המקרה אינן חוסות תחת חוזה משבצת תלת צדדי, הרי שלא ניתן להחיל על משק הליך של מינוי "בן ממשיך". הנתבעת 5 (פלוני - מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ) ביקשה אף היא לדחות את התובענה, תוך שהיא מבהירה כי הליך מינוי "בן ממשיך" לא נעשה רק במסגרת המושב, אלא במסגרת רחבה יותר של מוסדות נוספים, בהם הסוכנות היהודית לישראל ורמ"י ובתנאי שהמושב באותה עת הינו מושב סוכנותי. הנה כי כן, בשעה שאין חולק כי בעת הרלוונטית המושב אינו מושב סוכנותי, הרי שדין התביעה להידחות. עוד טענה הנתבעת 5 כי מעמד "בן ממשיך" אינו נוצר יש מאין וכי על ביהמ"ש לבחון מהו המקור המשפטי החיצוני על יסודו מבקשים מעניקי הזכות להקנות זכויות של "בן ממשיך" וכי על פי הפסיקה, בנסיבותיו של תיק זה, לא ניתן להורות על מינוים של התובעים כבנים ממשיכים. עוד נטען, כי בשעה שהמושב הוא החוכר הראשון והנתבעים 1-2 הם חוכרי משנה, הרי שיש לבחון את זכות העבירות במשק בהתאם להוראות הסכם הרישיון, שמכוחו הוענקו הזכויות לנתבעים 1-2. בנסיבות אלה, טענה הנתבעת 5 כי על פי בדיקה שנעשתה, התובעים פנו לאגודה על מנת לקחת משכנתא לצורך בניית ביתם בתוך תחומי המשק מושא התביעה, בעת שהמושב לא היה סוכנותי ועל כן לא הוחתמו כל מסמכים לטובת הסוכנות ואף לא עלתה דרישה מצדם של התובעים לחתום על מסמכים מעין אלה, ומשכך, הסוכנות היהודית לא אישרה את אותם מסמכים וכפועל יוצא מכך לא נרשם המינוי הנטען בספרי רמ"י והתובעים אף לא התקבלו כחברי אגודה במושב. עוד הדגישה הנתבעת 5 כי אין כל מקור משפטי למינוי "בן ממשיך" בהעדרו של "הסכם משולש" שהסוכנות היהודית היא חלק ממנו. עוד הוסיפה הנתבעת 5 כי גם אם המושב היה מושב סוכנותי, הרי שהוראות הסכם המשבצת התלת צדדי קובעות כי נדרש אישור הסוכנות היהודית למינוי הבן הממשיך ובנסיבות תיק זה, אין מחלוקת כי בסוכנות היהודית אין כל רישום של מינוי "בן ממשיך" במשק. כאמור לעיל, ביום 6.9.2023 חזרו בהם התובעים מהטענה כי התובעת מונתה כבת ממשיכה (ראו סעיף 21ב לעיל) ומיקדו טענותיהם ביחס להתחייבות הנתבעים להעניק להם את המשק כולו במתנה, כאשר לשיטתם והגם הקשיים המשפטיים שבטענה זו, הם סבורים כי מדובר במתנה שהושלמה. עדויות הצדדים: ביום 6.9.2023 נחקרו התובעים והנתבעים 1-3 וכן אשתו של הנתבע 3 על תצהיריהם. בין אם נקבל את טענת התובעים כי הנתבע 1 חתם על המסמך מיום 9.10.2003 (ראו לשם הדוגמא טענת התובעת בעמ' 12, ש' 25 - 26 לפרוטוקול) ובין אם לאו, לא השתכנעתי כי ניתן להסיק מתוכנו של המסמך כי מדובר בהכרח בהתחייבות לתת לתובעים את כל המשק במתנה. טענת התובעת ביחס למהות התחייבות הנתבע הותירה רושם בלתי מהימן (וזאת אף בטרם נדרש ביהמ"ש להערה בעמ' 15, ש' 25 - 26 לפרוטוקול ביחס לסיוע שניתן לתובעת במהלך חקירתה). שכן בשעה שתשובתה הראשונית לעניין מהות ההתחייבות הייתה: "אני ביקשתי מאבא שלי לבוא ולגור לידו והוא נתן לי, הוא הסכים שאני אגור לידו, הוא אמר לי תבואי תגורי לידי הוא תמיד הציע לי לבוא לגור במושב, אמרתי לו שאני מוכרת ואני באה לגור לידך, הוא הסכים והוא תמך." (עמ' 13, ש' 1 - 3. ההדגשה אינה במקור. א.מ.) הוסיפה התובעת באופן סתמי, לאחר מכן: "ולתת לי את מה שהוא כתב במכתב" (שם, ש' 5). לכשנשאלה מה הייתה מהות הסכמת הנתבע, השיבה באופן מתחמק טענה משפטית: "אם זה לא בן ממשיך אז זו מתנה" (שם, ש' 7) וכשנשאלה שוב מה הייתה הבטחת הנתבע, השיבה: "לבוא לגור לידו, באותו מושב, לבנות במושב, לגור בשטח שלו ולקבל את הזכויות" ולשאלה נוספת בעניין השיבה: "של בן ממשיך" (שם, ש' 9 -11). אם לא די בכך שמבחינה משפטית לא ניתן בנסיבות דנן ליתן לתובעים את הסעד של מינוי בן ממשיך (ראו להלן בפרק דיון והכרעה) ואם לא די בכך שהתובעים חזרו בהם מטענה זו (ראו סע' 21ב' לעיל), הרי שהתובעת אישרה כי לא נכח איש מקצוע בעת החתימה על המסמך, שהסביר לנתבעים כי המסמך שנערך בכתב יד מהווה התחייבות בלתי חוזרת להעניק לתובעים את המשק (שם, ש' 21 - 27). בנסיבות העניין ובשעה שגם מהמסמך שעליו נסמכת התביעה לא ניתן ללמוד על התחייבות מבוררת ומסוימת ובשעה שלא מצאתי כי מסמך זה מעיד על גמירות דעת להעניק שטח כלשהו במשק במתנה ובוודאי שלא כהתחייבות בלתי חוזרת להעניק את כל המשק לתובעים, לא מצאתי להידרש לטענה כי ההתחייבות הלכאורית של הנתבעים הייתה בציפייה לקבלת תמורה כלשהי (לרבות ציפייה כי התובעת תסעד את הנתבעים 1 - 2) שכן כך או כך, לא השתכנעתי כי ניתן ללמוד שהמסמך מיום 9.10.2003 מהווה התחייבות ליתן לתובעים את המשק כולו במתנה. עדות התובע 2 לא הוסיפה מאומה, אולם רשמתי דבריו בהתייחס לעדותה של התובעת 1 ולפיהם, התובעת 1 דיברה אמת "ברוב הדברים" (כך כהגדרתו בעמ' 20, ש' 25) באופן שמלמד אף הוא על מהימנות נמוכה של עדות התובעת 1 (כאמור לעיל). לעומת זאת, עדות הנתבע 1 עשתה רושם מהימן, וזאת הגם שטען כי אינו זוכר האם חתם על המסמך שבגינו הוגשה התובענה (עמ' 24, ש' 8 - 15). הנתבע 1 טען בעדותו שהזכות שניתנה לתובעים הינה לכל היותר זכות למגורים בשטח הספציפי שבו הועמד המבנה היביל ושבו הם מתגוררים, ולדבריו לא הייתה לו כוונה להעניק לתובעים את כל המשק (עמ' 27, שורות 28-32 וכן עמ' 29, שורות 22-23 ועמ' 31, שורות 8-9 לפרוטוקול). הנתבע 1 העיד כי התובעים התגוררו תחילה בביתם של הנתבעים 1 ו- 2 ולאחר מכן במבנה היביל שהוקם בשטחי המשק וכי הסכים לכך על מנת לסייע לתובעים, שנקלעו למצב כלכלי קשה: "אני אמרתי לה לגור פה מתוך חיבה, הם מכרו את הבית באשדוד והכסף הוחרם, נעלם, הם הסתבכו עם הכסף ואז הבאתי אותם אליי עד שהם בנו, זה לקח זמן. הם גרו אצלנו בבית, אכלו, ישנו ושתו." (עמ' 25, ש' 15 – 17. ההדגשה אינה במקור. א.מ.) ואף עודד את התובעת לבנות את המבנה שמשמש למגורי התובעים עד היום (עמ' 27, ש' 5). הנתבע 1 הצהיר בעדותו כי ערך צוואה בה אסר על הנתבע 3 להוציא את התובעת מהמבנה היביל בו היא מתגוררת וזאת הגם שציווה לו את המשק (עמ' 27). הנתבעת 2, שאינה בקו הבריאות, העידה בקצרה ובחוסר סבלנות, ציינה כי אינה יודעת מה זה צוואה, אך אישרה כי הגיעה למשרד עורכי דין, שם חתמה על מסמך כלשהו (עמ' 29, ש' 3 - 12). כמו כן, ציינה הנתבעת 2 אף היא, כי אינה מסכימה שהנתבע 3 יוציא את התובעת מהמשק (שם, ש' 21 - 22) וזאת למרות, שלדבריה, הנתבע 3 חפץ לעשות כן (שם, ש' 16). הנתבע 3 הכחיש בעדותו כי בכוונתו לפנות את התובעים מהמשק (עמ' 32, ש' 16 - 19) אולם לכשנשאל מה הוא מתכוון לעשות בהקשר זה אם וככל שהמשק יירשם על שמו, סירב להשיב תשובה עניינית (שם, ש' 20 - 25) כשלדבריו "אין לדעת מה יהיה קדימה" (עמ' 33, ש' 6). מכלל העדויות (לרבות מעדותה של אשת הנתבע 3) ניתן להסיק כי אף אחד מהצדדים לא ראה סתירה בין זכות המגורים שניתנה לתובעת ולבעלה (אשר הציבו מבנה יביל במשק) לבין זכות דומה, לכל הפחות, שניתנה לנתבע 3 ולאשתו, וזאת כשלדברי העדים, באותה עת: "היו יחסים מאד טובים, עם כל האחים והאחיות." (עמ' 37, ש' 31). דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את כל אשר בפניי, לרבות כתבי הטענות, עדויות הצדדים ועדיהם וסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות וזאת מהנימוקים המפורטים להלן. הטענה למינוי התובעים כ"בנים ממשיכים": ביחס לסעד זה אציין, כי בפתח דיון ההוכחות חזרו בהם התובעים מטענה זו. זאת ועוד, על מנת להשלים פסק הדין, שלא יהיה "העיקר חסר מן הספר" ולמען הסר ספק אציין, כי עסקינן בסעד, שבאופן מהותי, לא ניתן היה להעניק לתובעים מלכתחילה, זאת בשעה שלא ניתן בשום אופן להחיל על הנסיבות שבפניי הליך של מינוי "בן ממשיך", ומשכך לא ניתן לראות במסמכים שצורפו לכתב התביעה ככאלה שיש בכוחם להעניק סעד זה. בשעה שנטען כי לתובעים זכות נוגדת במקרקעין, דומה כי התובעים ביקשו לסמוך תביעתם על הוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 הקובע: "התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה", כאשר לשיטתם, בין אם בדרך של "מינוי בן ממשיך" ובין אם בדרך של הענקת מתנה, קיבלו התובעים זכויות המונעות ביצוע עסקאות נוגדות. אקדים ואומר כי חוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 קובע ומגדיר את הזכויות הבאות בלבד: בעלות, שכירות, משכנתא, זיקת הנאה וזכות קדימה. משכך, בהתאם לחוק, לא קיימת זכות במקרקעין מכוח חזקה בלבד. עם זאת, הפסיקה הכירה בזכות הרישיון במקרקעין- או בשמה הנוסף- זכות "בר רשות", מטעמים של צדק: "רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס ... (אשר) אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים ... או תלמד משתיקתו ואי-מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס..." (נ. זלצמן, רשיון במקרקעין, הפרקליט, כרך מ"ב (תשנ"ה) עמ' 24). [ראו פירוט נוסף בסוגיה זו: עמ"ש (מחוזי מרכז) 5174-09-15 א. ג נ' א. מ (מאגרים משפטיים, 19.02.2017)]. בפסיקה, הוגדרה זכות "בר הרשות" כהיתר להחזיק במקרקעין, בתמורה או שלא בתמורה. בין אם מדובר ברישיון מכללא, הנלמד מהתנהגות הצדדים ובין אם מדובר ברישיון שניתן בהסכמה מפורשת בין הצדדים. בשני המקרים, וככל שלא מדובר ברישיון "בלתי הדיר", הדרך לסיום הרישיון הינה בגילוי דעתו של בעל המקרקעין כי ברצונו לסיים את הרישיון להחזיק במקרקעין. על פי דין, זכויות "בר רשות" ניתנות להעברה או הורשה כל עוד הסכם הרישיון לא אוסר זאת [ראו: עמ"ש (מחוזי באר שבע) 40684-04-15 ש.ל נ' י.ל (מאגרים משפטיים, 04.02.2016)]. בנסיבות שלפני, על הצדדים חלה המסגרת הנורמטיבית, המתגבשת מהוראות הדין הרלוונטיות, הכוללת את התקנות הרלוונטיות, חוזה המשבצת, החלטות מועצת מקרקעי ישראל והוראות רמ"י. בעניין זה כבר קבע ביהמ"ש העליון: "זכות זו (זכות "בר רשות". א.מ.) היא זכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון. על-פי הסכם זה, אף שרשות השימוש היא זכות אישית, היא עבירה בכפוף לתנאי ההסכמה בין מעניק הזכות למקבל זכות השימוש. יוצא מכך, כי בר-רשות רשאי לעשות דיספוזיציה בזכותו – הכול בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון" [ההדגשה אינה במקור. א.מ.- ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, נו(6) 295 (2002)]. לנוכח האמור, בשעה שתנאי העבירות של זכות "בר הרשות" (שהיא הזכות שבאמתחת הנתבעים 1 ו-2) נבחנים בהתאם להסכם הרישיון, כאשר רק מכוחו קיימים לנתבעים זכויות במשק ורק מכוחו יכולים התובעים לטעון לזכויות במשק, ובשעה שהמשק הרלוונטי מושא ההליך אינו מצוי תחת "הסכם משולש" (שכן המושב בו מצויים המקרקעין אינו מושב המנוהל ע"י הסוכנות היהודית, משנת 1980) הרי שבהתאם להסכם הרישיון, אין ולא הייתה כל אפשרות למנות את התובעים כ"בנים ממשיכים", וחבל שסעד זה התבקש מלכתחילה, ורק בפתח דיון ההוכחות הוצהר כי התובעים חזרו בהם מטענה זו. בנסיבות אלה ובמיוחד ביחס לסעד האמור, ברי כי לא ניתן לקבל טענת התובעים בסיכומיהם כי אף בטרם נשמעו העדים, יש לקבל את התביעה על מלוא סעדיה, אף ללא קשר לעדויות הצדדים או עדיהם. ההפך הוא הנכון- סבורני כי בנסיבות הקיימות, יש לדחות את התביעה לגופה בגין עילה זו, אף מבלי להידרש לעדויות הצדדים ועדיהם. הטענה כי המשק ניתן לתובעים במתנה: גם אם הייתי מקבל את הטענה כי המסמך עליו חתם הנתבע 1 מהווה התחייבות ליתן את כל המשק מתנה, הרי שבהתאם לסעיף 5 לחוק המתנה וכל עוד לא הסתיימה המתנה ברישום, הרי שיכולים הנתבעים לחזור בהם ממתן המתנה ובוודאי שאין המדובר בזכות נוגדת, שיש בה כדי למנוע מהתובעים לעשות דיספוזיציה במשק, שהזכויות בו נתונות להם, ולא בכדי הבהיר זאת ביהמ"ש לתובעים עוד מראשית ההליך, אולם הם עמדו על ניהולו עד תום, תוך שהנתבעים נדרשים להשקעת משאבים משמעותיים ותוך שדברי ביהמ"ש נפלו על אוזניים ערלות. לא נהיר מדוע טוענים התובעים כי מדובר במתנה שהושלמה, שכן זכותם לא נרשמה בפנקסי רמ"י ובאגודה, ואף לא ברור מדוע נטען כי מדובר בהתחייבות לתת מתנה שלא ניתנת לביטול. ככל שלתובעים קיימת זכות כלשהי, הרי שמדובר לכל היותר בזכות כספית לכאורית, שהתגבשה מתוך "אינטרס ההסתמכות" הקבוע בדין, או זכות להשבה בגין השקעתם, מכוח דיני עשיית עושר, ואין המדובר בזכות לסעד הצהרתי, כפי עתירת התובעים (וכך הבהרתי, בזהירות הראויה לתובעים עוד מראשית ההליך). אלא שסבורני כי אין המדובר אף לא בהתחייבות לתת את המשק כולו במתנה, שכן מחומר הראיות התרשמתי כי הנתבעים הוכיחו כי המשק כולו לא ניתן לתובעים במתנה, או כי ניתנה להם רשות בלתי הדירה לעשות שימוש בכל המשק. ההפך הוא הנכון, עדויות הצדדים ויתר הראיות שהוגשו לתיק מלמדים, כי לכל היותר ניתנה לתובעים זכות שימוש בחלק מאוד מסוים במשק, שבו הוצב המבנה היביל, זאת הגם לשונו הכולל של המסמך שנכתב בכתב יד, שמכוחו הוגשה התביעה. בהתאם להלכה, "כאשר מדובר ביחסי משפחה - קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה... יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) ... והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה." (ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, מח(1) 801 (1994)) במסגרת ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג (מאגרים משפטיים, 20.07.1995)) נקבע כי "חזקת הכוונה, המונחת ביסודה של המתנה, מבוססת על נסיון החיים ומשתנה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה". בשעה שמשמעות חזקה זו הינה העברת הנטל לסתירתה ממקבל המתנה לטוען לבטלותה (קרי לפתחם של הנתבעים 1 - 3) הגם שאין להרים נטל זה "בהטלת דופי גרידא, אלא יש להראות כי בנסיבותיו של העניין, הקניית המתנה משוללת כל הגיון" ואחר שמיעת העדויות, מצאתי כי עלה בידיהם של הנתבעים להוכיח כי במסגרת המסמך בכתב יד מיום 9.10.2003 לא הייתה כוונה להעניק לתובעים את כל המשק במתנה. טענת הנתבעים 1 - 3 (בסע' 20 - 21 לכתב הגנתם) לפיה זכות השימוש בשטח הספציפי שבו הונח המבנה היביל, ניתנה לתובעים כמחווה של רצון טוב וכסיוע כספי מהנתבעים 1- 2 לתובעים, לנוכח קשייהם הכלכליים לא נסתרה. ההפך הוא הנכון. עדותה של התובעת 1 אף חיזקה רושם זה. כך לא נסתרה הטענה כי חתימת הנתבעים על המסמכים שמכוחם הוגשה התביעה, נערכו על מנת לאפשר לתובעים לקבל הלוואת משכנתא, לצורך רכישת המבנה היביל והצבתו, ומשכך לא מצאתי לקבל טענת התובעים, כי מדובר בהתחייבות לתת את כל המשק במתנה ובוודאי שלא עסקינן במתנה שהושלמה ולא בכדי כבר בפתח ההליך, הבין ב"כ התובעים הקושי שבטענה זו (כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון מיום 7.9.2022- ראו בעניין זה סע' 13 - 14 לעיל). עובדה היא כי הנתבע 3 בנה במשק מבנה של קבע (ע"פ הנטען בסע' 28 לכתב ההגנה מטעם הנתבעים 1 - 3 כבר בשנת 2011- טענה שלא נסתרה; ראו: עדות התובעת בעמ' 18, ש' 7 - 23 לפרוטוקול מיום 6.9.2023) וככל שהיה ממש בטענת התובעים כי המשק כולו ניתן להם במתנה, חזקה עליהם שהיו מתנגדים לבניית המבנה על ידי הנתבע בזמן אמת, בהיותה פעולה הנוגדת את זכותם הנטענת. ההפך הוא הנכון, גם מעדותה של התובעת 1 נלמד כי לא מדובר במתנה, אלא בהתחייבות לכאורית להעניק לתובעים את המשק לאחר פטירה (ראו: עדות התובעת, עמ' 19, ש' 7 לפרוטוקול מיום 6.9.2023). בשעה שטענת התובעים למינויים כ"בנים ממשיכים" נדחתה, הרי שלא ניתן היה להתחייב להעניק לתובעים את המשק לאחר פטירה (שזו משמעותה המהותית של טענת התובעים- התחייבות לכאורית להעניק להם את המשק במתנה לאחר פטירת הוריהם), כי אם באמצעות צוואה ערוכה כדין (ראו: סע' 8(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965). הנה כי כן, בשעה שלא עסקינן בהתחייבות במסגרת צוואה, הרי שדין הטענה להתחייבות ליתן את המשק לתובעים במתנה לאחר פטירה להידחות. חשוב להדגיש כי עובדה היא שהצדדים כולם לא ראו בזכות המגורים שניתנה לתובעים בחלק מהמקרקעין זכות נוגדת לזכויות הנתבע 3 (וזאת מבלי שיהיה בכך כדי לומר מאומה ביחס לגבולותיה של זכות זו). כאמור, גם התובעים עצמם לא ראו בבנייה שביצע הנתבע 3 במשק כנוגדת את זכויותיהם הנטענות וכפועל יוצא מכך, אף לא מנעו מהנתבע 3 לבנות את ביתו במשק. התנהלות זו כשלעצמה, מוכיחה, מיניה וביה, כי אף אחד מהצדדים לא ראה בהתחייבות הנתבעים מיום 9.10.2003, כהתחייבות להעניק לתובעים את כל המשק במתנה. בנסיבות העניין ומשדחיתי טענות התובעים לגופן, לא מצאתי לברר טענת הנתבעים בעניין התיישנות או שיהוי, שכן "בכלל מאתיים מנה", שכן הסקתי באופן מהותי, מבניית בית הנתבע 3 במשק בשנת 2011, כי המשק לא ניתן לתובעים במתנה. אשר על כן, מכל האמור והמקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות וכי לתובעים לא ניתנה זכות נוגדת, בין אם מכוח דיני היושר ובין אם מכוח חוק המתנה ומשכך תביעתם למתן סעד הצהרתי נדחית בזאת. בנסיבות העניין מורה על חיובם של התובעים, ביחד ולחוד, בהוצאות הנתבעים 1-3 (לרבות שכ"ט עו"ד) בסך כולל של 20,0000 ₪ ובהוצאות הנתבעת 5 בסך 5,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. מתיר העברה למאגרים משפטיים, בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים. בכך מסתיים בירור ההליך. המזכירות תסגור התיק. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision15284-02-22	["אריאל ממן"]	[{"judgment_id": "348d735a-9d5d-54d4-b7fd-fdcf1f0f344a", "file_name": "15284-02-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 71314, "extension": "docx", "display_name": "15284-02-22- קובץ מקורי"}]
5dbbdf03-8f52-52cc-a17c-804c80aaaefb	ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה, השופטת אלה אטל: פס"ד בעניין בקשת צו הגנה ביחס לקטין (ה"ט 58994-05-24)	58994-05-24	2024-11-11	4	3	2	4FAMILY_COURT	3Haifa	2Criminal	זהו פסק דין בבקשת המבקש ליתן צו הגנה כנגד המשיבים, ביחס לקטין ש' יליד 21. xx.xx(להלן: "הקטין"). הקטין הוא בנם של המבקש והמשיבה 2. המשיב 1, הוא בן זוגה של המשיבה. תמצית העובדות וההליכים הרלוונטיים - בין הצדדים מתנהל סכסוך גירושין בעצימות גבוהה, במסגרתו התבררו ומתבררות מחלוקות בנושא משמורת, זרם חינוך, מזונות ועוד. בפסק דין מיום 27.3.24 בעניין המשמורת- אומצו בהסכמה המלצות תסקיר עו"ס לס"ד לעניין זמני שהות שווים של הקטין אצל שני הוריו. בהחלטה מיום 14.5.24 נדחתה בקשת המבקש כי הקטין יירשם בשנת הלימודים הבאה לגן דתי וביום 19.5.24 קיבל המבקש אזהרה בגין פתיחת תיק הוצאה לפועל כנגדו, בגין חוב מזונות שצבר. ביום 24.5.24 הגיש המבקש בקשה למתן צו הגנה במעמד צד אחד. המבקש טען כי 3 ימים קודם למועד הדיון, הקטין (לעת ההיא כבן 3 בקירוב) חזר מהגן עם סימן של נשיכה ביד ו- 3 סימנים כחולים ברגל. לטענת המבקש, כששאל את הקטין מי עשה לו את הסימנים, הקטין מסר את השם של המשיב. כב' השופטת שכטר ישראלי, לא מצאה ליתן צו במעמד צד אחד ותחת זאת נקבע דיון במעמד שני הצדדים ליום 27.5.24 והוזמן תסקיר. – אירוע זה יקרא להלן: "האירוע הראשון". ביום 27.5.24 נערך דיון במעמד הצדדים, במסגרתו נחקרו הצדדים. תסקיר עו"ס חוק נוער הוגש ביום 9.6.24, המבקש עמד על חקירת העו"ס ומשכך נקבע דיון ליום 17.7.24. לאור מחלתה של העו"ס בוטל הדיון. ב"כ הצדדים הציעו מועדים מוסכמים לדיון החל מיום 11.8.24 ועד ליום 25.9.24. הדיון נקבע ליום 12.8.24. ביום 8.8.24 ימים ספורים לפי מועד הדיון הקבוע במעמד הצדדים, הגיש המבקש פעם נוספת בקשה במעמד צד אחד למתן צו הגנה ביחס לאירועים נטענים ממועדים 16.7.24 ו- 22.7.24 (תיק ה"ט 20228-08-24). המבקש טען כי הגיע רק ביום 8.8.24 להגיש הבקשה מאחר וב"כ היה בחו"ל והמבקש לא רצה להגיש הבקשה ללא ייצוג. הבקשה נמחקה בהחלטת כב' השופטת זרבל קדשאי בהיעדר דחיפות ולאור הדיון הקבוע בעניינם של הצדדים ליום 12.8.24. בנסיבות, עתר המבקש לכלול האירועים במסגרת התיק דנן. המבקש טען להתרחשותם של שני אירועים נוספים: האירוע מיום 16.7.24- לטענת המבקש, ביום 16.7.24 בערב, לאחר יומיים בהם היה הקטין בחזקת המשיבה, הבחין בסימנים כחולים רבים ברגליו של הקטין. על כן מיד שאל את הגננת האם היא ראתה את הסימנים "והיא השיבה שהסימנים האלו ישנים ולא נגרמו לו בגן" (סע' 3 להודעת המבקש מיום 11.8.24 ונספח ב' להודעה הנ"ל). מיד לאחר מכן פנה למשיבה אשר בתחילה השיבה כי מקור הסימנים מהגן. עם זאת, כשהשיב המבקש כי שלל אפשרות זאת המשיבה "שינתה את גרסתה" ואמרה שהקטין משתולל נופל ומשחק. בסיום השיחה ולנוכח "החשד והחשש שהתעוררו בעקבות שינוי גרסתה של המשיבה" (סע' 5 לבקשה מיום 11.8.24), פנה עם הקטין למוקד רפואה דחופה וזאת הגם שכבר ירד הלילה. לטענת המבקש: "במוקד, נמסר למבקש כי קיים חשד להתעללות, לקרישיות יתר ולמחלות שניתן לאבחן באמצעות בדיקות דם מקיפות" (סע' 6 לבקשה מיום 11.8.24). משכך, הקטין הופנה לרמב"ם, שם נבדק ונמצא כי קיימות 7 המטומות ב-2 הרגליים. הוחלט לערב עובדת סוציאלית שנחשפה על ידי המבקש למקרים הקודמים ולחשדות הקיימים. הרופא מסר כי הבדיקות תקינות אך מס' החבלות בטווח הקצר של הימים חריג ויש לערב עו"ס. בעקבות האירוע הוגשה תלונה במשטרה. – אירוע זה יקרא להלן: "האירוע השני". האירוע מיום 22.7.24- לטענת המבקש, ביום 22.7.24 בשעות הערב, הבחין פעם נוספת בסימנים סגולים בגבו וברגליו של הקטין. לשאלתו המשיבה טענה כי הקטין השתולל לאחר הארוחה וירד בפראות מהכיסא וכי זה גרם לסימן על הגב התחתון. באשר לשאר הסימנים טענה המשיבה כי מדובר בעקיצת יתוש. המבקש פנה פעם נוספת בשעות הלילה למוקד רפואה דחופה, שם הופנה הקטין למיון ואף אושפז תוך עירוב העו"ס של בית החולים. לטענת המבקש "במכתב השחרור נכתב במפורש כי הקטין מציין שבן הזוג של האם פוגע בו" (סע' 1.6 לסיכומי המבקש, ההדגשה במקור). – אירוע זה יקרא להלן: "האירוע השלישי". בדיון שנערך ביום 12.8.24 נחקרו עו"ס לחוק הנוער וכן המשיבה והמבקש. בתום הדיון, התבקשו הצדדים לסכם בעל פה- אולם ב"כ המבקש ביקש 7 ימים לצורך הגשת סיכומיו. בהמשך אף הציע ב"כ המבקש כי ימונה אפו' לדין לקטין גם בהליך זה ורק לאחר קבלת עמדתו – יוגשו הסיכומים (בע' 24 לפרוט' ש' 9-12). ביום 2.9.24 הוגשה עמדת אפו' לדין לתיק והצדדים הסכימו כי סיכומיהם יוגשו לאחר התכנסות ועדה לתכנון טיפול לקטין שצפויה להתכנס ביום 17.9.24. בעדכון עו"ס חוק הנוער מיום 18.9.24 צוין כי בועדה לתכנון טיפול והערכה בהשתתפות ההורים, אפו' לדין והצוות הטיפולי מטעם המחלקה נמצא כי ניכר שההורים לא מצליחים לקיים ביניהם קשר בכל הנוגע לקטין וכי יש להפנות את המשפחה לטיפול ביחידה בשלום הילד. ביום 7.10.24 הגיש ב"כ המבקש בקשה מוסכמת למתן אורכה בת 14 ימים לכל אחד מהצדדים להגשת סיכומים. תמצית טענות הצדדים בסיכומים- המבקש טען כי הוא עומד על בקשתו חרף המלצות הגורמים המקצועיים ובית המשפט וזאת לאור חומרת האירועים ועל מנת לשמור על בטחונו של הקטין. המבקש חזר על האירועים הנטענים מחודש 7/24 בלבד (תוך השמטת האירוע הראשון), הפנה לתמונות של החבלות וטען כי פעל ככל הורה סביר עת תיעד את החבלות והקליט את הקטין. מנגד, טען כי הצילומים שביצעו המשיבים, מהווים ניכור הורי. כן נטען כי אין זה סביר והגיוני כי בפרק זמן של יומיים, בהם הקטין לא היה בחזקתו, יגרמו לו 7 חבלות ברגליו, בייחוד שעה שהמשיבה העידה כי הקטין לא משחק בבית בפראות. נטען כי העו"ס לחוק הנוער הקנתה חשיבות יתירה לצילומי הקטין על ידי המבקש ולהבאתו פעמיים בשבוע לבית החולים בשעות לילה מאוחרות, חלף לראיות שהוצגו לפניה לעניין פגיעה בקטין וזאת בחוסר אובייקטיביות ואגב הטיה לטובת המשיבה. נטען כי לאור קשייו השפתיים, יש ליתן התייחסות מיוחדות ורגישה לכל סימן, תנועה או אמירה של הקטין חסר הישע. כן הפנה המבקש לשינוי שחל בהתנהגות הקטין – שהפך מילד חייכן וחביב לאלים וטען כי אין לייחס שינוי זה רק לסכסוך בין ההורים כפי שבצעה העו"ס. כן טען המבקש כי עדות המשיבה אינה מתיישבת עם החומר הראייתי ואף טען כי בכך שכינתה את הסימנים "לחיצות" למעשה הודתה כי הסימנים הכחולים נובעים ברגליו מאחיזה אלימה שלה ושל המשיב בקטין. המשיבה בסיכומיה טענה כי המבקש עושה שימוש בקטין, על מנת להתחמק מתשלום המזונות ולראיה- הבקשה הוגשה על רקע פתיחת תיק הוצאה לפועל כנגד המבקש והודעתו מיום 11.4.24 כי: "לכל דבר יש השלכות". נטען כי המבקש לא ידע ליתן מענה מדוע דווקא עתה פנה בבקשות שעה שלטענתו מדובר באלימות מתמשכת. המשיבים הפנו לממצאי חוות הדעת מטעם עו"ס לחוק הנוער ולעדותה- מהם עולה כי אין חשש לאלימות מצדם ולמעשה הקטין נפגע בפועל מהקלטתו וטרטורו למוקדים רפואיים בשעות לילה מאוחרות. המשיב לא הגיש סיכומים מטעמו. כעת, משסיכומי הצדדים הוגשו, בשלה העת להכריע. דיון: אומר כבר עתה כי לאחר שעיינתי בכלל הטענות והראיות בתיק מצאתי כי יש לדחות הבקשה לצו הגנה אגב חיוב המבקש בהוצאות. אנמק טעמיי. נטל הראיה – על כתפי המבקש המבקש עותר כאמור למתן צו הגנה, בעטיו, תופסק למעשה המשמורת המשותפת שנקבעה להורים והמפגשים בין הקטין לבין אמו, יבוצעו במרכז הקשר בלבד. כבר נפסק כי מתן צו הגנה לפי החוק, הוא צעד מרחיק לכת הניתן כאמצעי אחרון ושמור למקרים חמורים בלבד. הענקת הגנה לפי חוק זה תינתן במקרים חריגים ומצומצמים של סכנה ממשית או חשש כבד המעמיד את בן המשפחה בסכנה או כזה שאינו מאפשר חיים סבירים ותקינים. עוד נפסק כי צו הגנה אינו יכול להוות תחליף לבירור מחלוקות בין הצדדים וכי יש להיזהר מלהפכו לאמצעי לחץ על בן הזוג להשגת יתרונות במערכת היחסים. (עמ"ש (חי') 23887-11-20 מ.ח. נ' ט.ל. (18.11.2020); עמ"ש 1337-07-20 ל' ב' נ' ח' ב' (17.7.2020)). נטל הראיה להוכחת הבקשה מוטל על המבקש, ויש הטוענים כי במקרה של בקשה לצו הגנה אף מדובר בנטל ראיה מוגבר (ראה למשל פסקי דין של כב' השופט זגורי בה"ט (טב) 274747-01-11 א.ש. נ' מ.ס. (ניתן ביום 22/3/11) ה"ט (נצ) 47671-11-19 פלונית נ' פלוני (24.12.19) וכן פסיקת בית הדין הרבני בתיק 297491 פלוני נ' פלונית, (ניתן ביום 30/6/19)). אף אני מצטרפת לעמדה זו של הגברת נטל הראיה, בייחוד שעה שמשמעות היעתרות לצו ההגנה הנה – הפסקת זמני שהות רציפים ומשמעותיים עם מי מההורים, והחלפתם במפגשים במרכז קשר. סברתי כי המבקש לא הרים את נטל הראיה המוגבר להוכיח כי החבלות נגרמו על ידי מי מהמשיבים ואף ניהל את ההליך באופן שמעיב על תום ליבו והכל כפי שיפורט להלן. כלל הגורמים המקצועיים המעורבים בתיק- מצאו כי אין מקום ליתן צו הגנה בענייננו, לא מצא איש מהגורמים המקצועיים כי קיימת עילה להוצאת צו הגנה ביחס לקטין: עו"ס חוק הנוער- עו"ס חוק הנוער ערכה בירור מקיף עם כלל הגורמים הרלוונטיים על מנת לברר טענות המבקש ביחס לאלימות כלפי הקטין. כמפורט בתסקיר שהוגש על ידה ביום 9.6.24: עו"ס חוק הנוער שוחחה (פעמיים) עם הגננת של הקטין אשר מסרה כי הקטין מגיע לגן באופן סדיר כשהוא נקי ומסודר וכי ניכר שהקטין אוהב את שני הוריו ואת בני זוגם והולך אליהם בשמחה. הגננת מסרה כי האם הנה מסורה ודואגת לקטין וכי מעולם לא היו אירועים חריגים עם הקטין, אמו ובני המשפחה המורחבת. הגננת ציינה כי לאחרונה הקטין נוהג באלימות נגד חבריו לגן, מרביץ להם ומושך מהם צעצועים. להערכתה של הגננת, התנהגותו של הקטין נובעת הן מהסכסוך של ההורים שלו והן מהתפתחות העצמאות שלו. עו"ס חוק הנוער נפגשה גם עם שני ההורים, וכן עם אביה של בתה הקטינה של המשיבה מנישואין קודמים אשר ציין כי המשיבה הנה אם טובה לילדיה ומעולם לא נתקל במקרה של אלימות שלה כלפיהם. עו"ס חוק הנוער שוחחה גם עם העו"ס לס"ד המעורבת בטיפול במשפחה אשר מסרה כי ישנן אי הסכמות רבות בין הוריו של הקטין אשר מובילות לקונפליקט אותו הם לא מצליחים לפתור. עו"ס חוק הנוער שוחחה עם חוקרת חסרי הישע במשטרה, אשר אף היא התרשמה כי אין אלימות מצד המשיבים וכי מדובר בסכסוך פרידה בעצימות גבוהה. לאור כל האמור, ציינה עו"ס לחוק הנוער בתסקיר כי התרשמותה הנה כי הקטין אינו סובל מאלימות פיזית מצד הוריו או בני זוגם. עם זאת ניכרת מערכת יחסים מורכבת בין הורי הקטין וקיים סכסוך בעצימות גבוהה מאוד- המשפיע באופן ישיר על הקטין וניתן לראות זאת בהתנהגותו במהלך שהותו במעון. משכך, המליצה עו"ס לחוק נוער שלא ליתן צו הגנה ביחס לקטין ותחת זאת לבחון פנייה למחלקה לשירותים חברתיים לצורך שלוב ההורים בתכנית טיפולית וכן ליתן הוראה להורים להפסיק להסריט את הקטין ולצלם אותו ולערבו בסכסוך. בחקירתה בע' 14 ש' 20-32 לפרוטוקול מסרה העו"ס- "אני לא מוטה לאף כיוון, אני מבינה את מה שאתה אומר. הבן אדם היחיד שאני מוטה אליו זה הקטין. אני מייחסת חשיבות כחלק מהמקצוע שלי למה שהאבא אומר ולמה שהאימא אומרת אבל גם למה שהצוות הניטרלי בגן אומר. הצוות בגן אומר שהילד מקסים, חברותי, אוהב את שני ההורים ואת בני ובנות הזוג שלהם, הולך אליהם בשמחה, נפרד מהם בקלות. אני חושבת שמה שהוא מורגש מההורים ומדברי עו"ס לסדרי דין יש סכסוך בעצימות גבוהה בין ההורים וזה מושפע באופן ישיר על הקטין. אחרי שבועיים ברוטו, חלה הידרדרות במצב שלו בגן, הילד התחיל להרביץ, לנשוך, המחלוקת בין ההורים מתרחשת מול הילד. הצוות בגן אומר ש' ילד שובב, הוא רץ, אני לא חוקרת אני לא פורנזית אני לא רופאה. אני כן רוצה להוסיף מעבר, בתקופה האחרונה האבא לקח את הקטין פעמיים למיון בשעות הלילה ובשני הדיווחים האלה התקבל דיווח על חשד לאלימות, האבא דיווח על חשד לאלימות. אני ביקשתי באופן מפורש שהעובדת סוציאלית תחזור לצוות הרפואי כדי שתבדוק האם הסימנים הכחולים על הרגליים של הילד נעשו במכוון, ונכתב שחור על גבי לבן שהצוות הרפואי אינו יכול להעיד שהסימנים הכחולים נגרמו במכוון על ידי אדם אחר". ובע' 15 ש' 22-34 לפרוט': "אני מכירה את המשפחה חודש וחצי, חודשיים וחצי. פגשתי את ההורים פעם אחת, דיברתי איתם כמה פעמים. לפי הדיווחים הילד מקסים ומהמם, אני לא מתרשמת מאלימות של האימא. אני חושבת שההבאה של הילד למיון ב-00:00 פעמיים בתוך שבוע, מעלה לכשעצמו שאלה למה מביאים את הילד ב-00:00, אם אתה רואה סימנים כחולים, אפשר להביא את הילד בשעה מוקדמת יותר. אני חושבת שיש סכסוך בין ההורים. אני חושבת שמי שבסופו של דבר נפגע, בין אם זה התכתבויות ביניהם שכל אחד מהם שולח לי ולעו"ס משפחה התכתבויות ביניהם, האשמות. לא חייב להיות מעורבות פיזית במורכבות בין ההורים, ההמלצה שלנו מבחינה טיפולית מאוד נכונה למשפחה זה לשלב אותם במרכז טיפולי שנקרא שלום הילד לילדים מגיל הרך מגיל 0 עד 6, שם יוכלו לעבור טיפול ביחד עם הילד, במידה ואכן יש אלימות הם יוכלו לראות את זה באינטרקציה בין האימא לילד. במידה וההחמרה נובעת מהעצימות הגבוהה של הסכסוך, ניתן יהיה לראות זאת במהלך הטיפול, אם ההחמרה ההתנהגותית של הילד נובעת מההתפתחות שלו או מההורות של מי מהצדדים, את כל זה אפשר יהיה לראות ולטפל ולהדריך את ההורים". כידוע, העו"ס נחשבת כגורם אובייקטיבי ונייטראלי, הממלא חובתו ובית המשפט ככלל יטה לאמץ המלצותיה בהיעדר נימוקים כבדי משקל לסתירה (ראה בע"מ 4259/06 פלונית נ' היועמ"ש (ראה למשל עמ"ש 55785-02-12 ק.ש נ' ע.ש (20.9.12)). אציין כי לא מצאתי כי יש ממש בטענות המבקש להטיה בעדות עו"ס חוק הנוער. המבקש טען כי ההטיה באה לידי ביטוי בעיקר בשני מקרים- העובדה שהעו"ס לחוק הנוער השמיטה מתסקיר את הצהרת המשיבה כי לא הכתה את הקטין- בעניין זה הדעת נותנת כי אם הייתה אכן הטיה כאמור, הרי שדברי המשיבה דווקא היו מוצאים דרכם לתסקיר ולא מושמטים ממנו. העובדה שהעו"ס מיד הניחה לטובת המשיבה כי הסימנים על ישבנו של הקטין נובעים מחיתול שהונח בגן ולא מהזנחה/פגיעה של האם- בענין זה מסרה העו"ס את הבהרתה כי מניסיונה תפרחת חיתולים מקורה לרוב בגן. לא ראיתי באמור כדי לפגוע בממצאיה של העו"ס המבוססים כאמור על בירור עם כלל הגורמים הרלוונטיים. לענין הראיות להתעללות שנטען כי העו"ס לא ייחסה להן מספיק משקל- תנתן התייחסות בהמשך בפרק נפרד. עמדת האפו' לדין- גם האפו' לדין מצאה כי הקטין קשור לאם שמסורה אליו ולצרכיו וציינה שהקטין התרפק על המשיב וניכר שיש ביניהם קשר משמעותי. האפו' לדין מצאה כי אין תשתית למתן צו הגנה המבוקש והזכירה כי המבקש מעולם לא התלונן על אלימות טרם חודש 5/24, כי בבית החולים לא צוינה כל אינדיקציה לאלימות, כי ההמטומות היו קטנות וחלקן מאוד ישנות, כי היא עצמה לא התרשמה מקיומן של חבלות של ממש, כי גם החוקרים בתיק התרשמו כי לא ננקטה אלימות כנגד הקטין וכי אין מקום לצו הגנה. האפו' לדין מסרה כי גם היא, לאחר ששוחחה עם כל אחד מההורים מצטרפת למסקנה כי מדובר בסכסוך פרידה בעצימות גבוהה אשר מצדיק את הטיפול ביחידה לשלום הילד שם גם ייבחנו לעומק ובצורה מקצועית מערכות היחסים של הקטין עם כל אחד מההורים וככל שתהיינה מסקנות כלשהן – הו תובאנה לפני בית המשפט. ועדה לתכנון טיפול- גם בועדה לתכנון טיפול והערכה בהשתתפות ההורים, אפו' לדין והצוות הטיפולי מטעם המחלקה לא עלה חשש לאלימות ונמצא כי ניכר שההורים לא מצליחים לקיים ביניהם קשר בכל הנוגע לקטין וכי יש להפנות את המשפחה לטיפול ביחידה בשלום הילד. ממצאי עו"ס לס"ד בתסקירים קודמים שהוגשו – בתסקירים קודמים שהוגשו לא העלה המבקש כל טענה לאלימות ותחת זאת טען להזנחה. גם בטענה זו לא נמצא ממש. בתסקיר מיום 30.1.24 צוין כי משיחה עם הגננת של הקטין עולה כי הקטין: "מגיע מסודר ונקי למעון, לבוש בהתאם לעונה. ההגיינה שלו טובה מאוד והאם משקיעה בו המון. תיארה אם דואגת ואכפתית, המטפלת בכל צרכיו באופן הולם ומתייעצת עם צוות המעון בכל הקשור לבנם... הגננת נשאלה בעניין אמירות האב על הגעת הקטין אליו עם דלקת בישבן בהעדר טיפול הולם. הגננת שיתפה כי הקטין מגיע אליה ללא דלקת ומטופל. לא היה מקרה חריג שבו עדכנו את האם או ביקשו ממנה לטפל היטב בבנם". העו"ס לס"ד התרשמה מקשר קרוב אכפתי ואוהב בין הקטין לבין האם והמליצה על זמני שהות שווים אצל שני ההורים. משטרת ישראל- איש מהצדדים לא טען כי הוגש כתב אישום בגין האירועים הנטענים כנגד מי מהמשיבים. לא נפלה טעות במשקל שייחסו גורמי המקצוע לראיות מטעם המבקש המבקש מפנה ל"ראיות חפציות"- "עשרות תמונות ותיעודים של סימני חבלות על גופו של הקטין" (ס' 2.1 לסיכומי המבקש), וכן לדברי הקטין עצמו, המלמדים על פי גישתו כי הקטין חווה התעללות מצד המשיבים וטען כי גורמי המקצוע לא נתנו משקל מתאים לראיות אלו. אלא שלא מצאתי כי יש בראיות הנטענות משום ראיה במידה הנדרשת (אם בכלל) כי המשיבים הם שגרמו לחבלות של הקטין. אנמק טעמיי. החבלות והמסמכים הרפואיים- "ברור כשמש לכל הנוגעים בדבר, כי ילדים משחקים, משתוללים, נופלים ונחבלים. זהו טבעם של הילדים"- סע' 2.3 לסיכומי המבקש. זוהי אם כן נקודת המוצא, שאינה שנויה במחלוקת. אלא שהמבקש טוען בסיכומיו כי כמות החבלות שנגרמו- 7 חבלות ברגליו במשך "פרק זמן של יומיים, בהם הקטין לא שהה אצל המבקש" (סע' 2.5 לסיכומי המבקש) אינה תקינה או הגיונית, בייחוד כשגם המשיבה העידה כי הקטין לא משחק בבית בפראות. האמנם? ניתוח טיעון המבקש מלמד כי כל רכיב בו אינו מדויק. כך- החבלות לא נגרמו בפרק זמן של יומיים- בתכתובת בין הגננת לבין המבקש ביום בו הבחין המבקש בחבלות, הגננת מסרה כי מדובר בסימני חבלות "ישנים" שכלל לא ברור מתי נגרמו- "ערב טוב הסימנים האלה ישנים הם גם הצבע חום ירוק שזה לקראת סוף, ש' שיחק יפה, לא קיבל מכות, לא בכה". כך גם עולה מעמדת האפו' לדין מיום 2.9.24 ומהפניה ממרכז רפואה דחופה מיום 16.7.24 (שם צוין ביחס להמטומות בשוקיים כי: "חלקם חדשות לפי הבדיקה"). בסיכומי הבדיקה בבית החולים מיום 22.7.24 צוין כי נמצא "שפשוף קטן בגב התחתון עם המטומה קטנה עליה בקו עמו"ש. 3 המטמות מאוד קטנות ישנות על פני השוקיים". החבלות לא בהכרח נגרמו בזמני השהות של המשיבה עם הקטין- כעולה מהעדויות ומטבלת זמני השהות- בת הזוג של המבקש אספה את הקטין מהגן ביום שלישי, לאחר שהקטין היה בחזקת המשיבה בימים א ו-ב וקודם לכן שהה סופ"ש אצל המבקש. בשים לב לכך שמדובר בחבלות ישנות, כלל לא ניתן ליחס החבלות רק למועדים בהם שהה הקטין עם המשיבה כטענת המבקש (יומיים קודם לתכתובת עם הגננת). מדובר בקטין נמרץ, אנרגטי שנוהג לעתים באלימות כלפי חבריו לגן- בתסקיר שהוגש במסגרת הליכי המשמורת ביום 30.1.24 המבקש עצמו תיאר את הקטין כ: "שובב, ידען, נמרץ, בודק גבולות". גם עו"ס חוק הנוער העידה כי "הצוות בגן אומר ש' ילד שובב, הוא רץ" וכך גם האפו' לדין ציינה כי: "הקטין מתוק, אנרגטי מאוד ומרבה לזוז ממקום למקום". בתסקיר מיום 9.6.24 מצוין כי הקטין נוהג באלימות נגד חבריו לגן, מרביץ להם ומושך מהם צעצועים והאב אף מסר במסגרת התסקיר הנ"ל כי הקטין הולך עם סנדלים הגדולים עליו ולכן מועד. מדובר בחבלות שאינן בעלות דרגת חומרה של ממש שיש בהן כדי להעיד על פגיעה מכוונת- מהתמונות המתעדות את החבלות הנטענות משלושת האירועים (ת/1, ת/3 ות/4)- ולמעט סימן נשיכה, מדובר בסימנים שנראים כמו עקיצות, תפרחת חיתולים, או חבלות קלות ברגליים שחלקן ישנות. כך גם עולה מהפניה לבית החולים מיום 22.7.24- אז נמצאו אצל הקטין: "מספר המטומות קטנות בברך שמאל, שני נגעים יבשים שיכולים להתאים לעקיצות", "שפשוף קטן בגב התחתון עם המטומה קטנה עליה בקו עמו"ש. 3 המטמות מאוד קטנות ישנות על פני השוקיים". ראה גם ת/2- ממנו עולה כי "צוות רפואי אינו יכול להעיד על הממצאים בגופו של הילד כי נגרם במכוון על ידי אדם אחר". במקביל- בכל הסיכומים הרפואיים נראה הקטין כשהוא נינוח, חיוני, ללא סימני מצוקה, מתפקד, אוכל, שותה, עירני, משתף פעולה, מחייך וצוחק. מן האמור לעיל, הרי שסביר יותר להניח כי הקטין, ילד נמרץ כבן שלוש, נחבל מעת לעת במרוצת פעילותו מאשר כי המשיבים הם שגרמו לחבלות קלות אלו. דברי הקטין בהקלטות וחקירת הילדים לאחר שמיעת ההקלטות כמו גם עדויות הצדדים, העו"ס לחוק הנוער ועיון בעמדת האפו' לדין סברתי כי לא ניתן לבסס ממצאים של ממש רק על יסוד דברי הקטין, לעת ההיא בן פחות משלוש שנים, הסובל מקושי התפתחותי שפתי. ההקלטות שבוצעו על ידי הצדדים- שני הצדדים הקליטו /הסריטו את הקטין סביב האירוע הראשון. המבקש טען בסיכומיו כי "עת מבחין המבקש שהקטין נזכר באירועים ומספק מידע, הוא מקליט אותו ללא כל כוונה להרע לו או להזיק לו".. (סע' 2.9 לסיכומי המבקש), אלא שמשמיעת ההקלטה – עולה כי ג' היא זו שהפנתה את הקטין למכה, וכי הקטין, אשר העדיף לדבר על מטוס שב ונשאל פעם אחר פעם אחר פעם על ידי המבקש ובת זוגו (ג') על המכה- עד שלבסוף אמר הקטין "מ'" (הערת עריכה- שם שנשמע כמו שמו של המשיב בשיבוש האות הראשונה). לאחר שנשאל על ידי המבקש כמה פעמים: "נ'?"/"מה נ' עשה לך?"- לא השיב הקטין ואך חזר על השם נ' לכל שאלה שנשאל. המשיבים מנגד צילמו את הקטין פעמיים, לטענתם על מנת להראות כמה הקטין ניתן להשפעה. בסרטו הראשון צולם הקטין כשהמשיב מצביע על חבלות המיוחסות לו ושואל אותו : "מי עשה לך את זה ג'" והקטין עונה כן ואז נשאל : "וגם אבא עשה?" והקטין עונה: "כן". בסרטון השני נשאל הקטין ביחס לחבורה במרפק (שאינה מיוחדת למי מהמשיבים) "ש' ממי המכה"? והקטין ממלמל משהו שיכול להשמע כמו שמה של ג', ואז המשיב שואל: "ג'"? והקטין מאשר פעמיים. בשלושת המקרים- נשאר גוון הקול של הקטין מונטוני יחסית ולא משדר תגובה רגשית או תחושת מצוקה של ממש. פתח דבר- בית המשפט מצטרף להמלצות הגורמים המקצועיים להמנע מצילום /הקלטות של הקטין ויש לראות בחומרה רבה את התנהלות שני הצדדים בעניין זה. לא בכדי חקירת ילדים היא תורה נלמדת ונדרשת הכשרה מקצועית לצורך עריכתה. ילדים, וודאי כאלו הרכים בשנים, נוחים להשפעה, נוטים לריצוי השואל ובלי משים פועלים אחר סוגסטיות שנשתלות במוחם בדרך שאילת השאלות ונותנים התשובה שנדמה כי מתבקשת. משכך, חלק מכללי חקירת הילדים, הנם שאילת שאלות "פתוחות" שאינן מדריכות והמנעות ככל הניתן משאילת שאלות ישירות, דליית מידע ללא סוגסטייה, המנעות ממתן חיווים ביחס לתשובה ועוד. ראה ההפניות שהובאו על השפעת הסוגסטיביות בתשאול ביחס למהימנות המידע המופק מראיונות ילדים במקרים של התעללות בפסק דינו של כב' השופט זגורי בה"ט (נצ') 47674-11-19 פלונית נ' פלוני (24.12.19). משמיעה וצפייה בהקלטות שהוצגו- עולה כי הקטין, כבן שלוש בלבד, "נחקר" על ידי כל אחד מההורים באופן מגמתי וסוגסטי ובכל אחד מהמקרים אכן מסר לבסוף את התשובה המתבקשת על ידי מי מההורים, גם היא סותרת תשובות שמסר להורה האחר. מן האמור עולה המסקנה כי לא ניתן לבסס ממצאים על סמך דבריו של הקטין בהקלטות שהוצגו. חקירת הילדים של הקטין- הקושי להסתמך על דברי הקטין עולה גם מתסקיר עו"ס חוק נוער שהוגש ביום 9.6.24- שם צוין בהתייחס לחקירת הילדים שעבר הקטין על ידי חוקר ילדים כי לקטין קושי שפתי הבא לידי ביטוי באוצר מילים מצומצם ובאופן הטיית מילים המקשה על הבנתו. עו"ס לחוק הנוער מסרה כי ההתרשמות של חוקרת הילדים לגבי מהימנות החקירה הנה כי עדותו של הקטין נותרה דלה ולא מספיק מפורטת. בחקירתה- העו"ס העידה כי לאור גילו ויכולותיו הוורבליות של הקטין, לא ניתן להסיק מסקנות של ממש מחקירתו, אשר אף הייתה לא עקבית: " הוא חוזר על זה שאימא עושה מכה ועל זה שאימא נשכה אותו באצבע. ואז כשהוא נשאל אם מישהו מהמשפחה נשך אותו הוא אמר לא. זאת אומרת יש פה כמה וכמה דברים במהלך התשאול שלו שהם גם סותרים אחד את השני. זה ילד שהיכולות הוורבליות שלו לא גבוהות ויש פה עוד שאלה האם עוד מישהו מהמשפחה נתן לו מכה הוא ענה "כן. אבא", ואז הוא סותר את עצמו ואומר "אבא לא עושה מכה. אמא עושה מכה", זאת אומרת יש פה הרבה דברים שסותרים את עצמם". (ע' 13 לפרו' ש' 1-7). גם האפו' לדין עיינה בדו"ח המתאר את חקירת הקטינים, וציינה כי עולה ממנו שהקטין ענה תשובות לא ברורות, שלא התכתבו אחת עם השניה, כך שהגם שלא ניתן להתעלם מטענות הקטין לענין פרטי פגיעה מהותיים- הרי שעדותו נותרה דלה ולא מספיק מפורטת והחוקרת התקשתה להעריך כנדרש את עדותו. מן האמור לעיל, מצאתי כי לא נפלה טעות במשקל שייחסו הגורמים המקצועיים לראיות הנטענות מטעם המשיב ובהמלצתם כי בנסיבות העניין, ראוי לבחון מערכות היחסים במשפחה במסגרת מתאימה ותחת פיקוח אינטנסיבי של אנשי מקצוע, חלף ניתוק בהול ומיידי של הקטין מאמו. כאן המקום לציין כי מבלי לבטל את חששותיו של המבקש ובשים לב למסקנות והמלצות כלל הגורמים המעורבים ולנזק הוודאי שצפוי להגרם לקטין כתוצאה מניתוק מיידי מאמו - הוצע למבקש פעם אחר פעם, למחוק בקשתו לצו הגנה תוך הבטחת פיקוח אינטנסיבי והמשך בדיקת הטענות על ידי הגורמים הרלוונטיים לאורך זמן ע"י גורמים מקצועיים. אלא שהמבקש לא הסתפק בכך, כשמחד גיסא הוא טוען לבהילות שלא מאפשרת בחינת הטענות בצורה מבוקרת שיש בה פגיעה נמוכה יותר בקטין ומאידך גיסא, מנהל ההליך בעצלתיים כשלאורך כולו ממשיך הקטין לשהות בזמני שהות משותפים של שני ההורים. סברתי כי התנהלות זאת, לצד התנהלותו הנוספת בתיק (שתפורט בהמשך) מעלה חשש משמעותי ביחס לתום הלב של המבקש בניהול ההליך. הכל כפי שיפורט להלן. התנהלות דיונית מגמתית של המבקש המעיבה על תום ליבו בהליך- התנהלות המבקש מעידה כי גם לגישתו לא קיימת דחיפות ממשית בבירור הבקשה כזכור, טוען המבקש כי הקטין סובל מאלימות מתמשכת מצד המשיבים- המצדיקה קיום זמני השהות עמם רק במרכז הקשר. המבקש טען בסע' 2.2 לסיכומיו כי "הורה סביר לא ינוח ולא ישקוט עד שידע לבטח כי בנו לא נפל לקורבן אלימות". המבקש אף טען כי לאור דאגתו הרבה לקטין, והחשד כי הנ"ל קורבן לאלימות – היה חייב לקחת אותו למוקד לרפואה דחופה מיד כשגילה על החשד להתעללות והגם שמדובר בשעות לילה מאוחרות שאינן תואמות גיל לבית החולים (וראה בעניין זה גם התמיהות שהעלתה עו"ס לחוק הנוער בע' 16 ש' 4-8 לפרוט'). עם זאת, המבקש עצמו המתין משך שבועיים שלמים עד להגשת הבקשה לצו הגנה עקב החשד להתעללות, אך משום שבא כוחו היה בחו"ל. כל זאת שעה שזמני השהות עם המשיבים (הפוגעים לטענתו בקטין) מתקיימים כסדרם. דומה שתחושת הדחיפות שבה בשנית מיד עם שובו של ב"כ המבקש מחו"ל כך שהמבקש לא יכול היה להמתין לדיון הקבוע במעמד הצדדים ליום שני 12.8.24, ותחת זאת מיהר להגיש "בקשה הדחופה" ביום חמישי 8.8.24 במעמד צד אחד (כל זאת שעה שבאותה השבת היה הקטין ממילא צפוי להיות בחזקתו). בהחלטת כב' השופטת זרבל קדשאי, נקבע בין היתר כי: "לאחר עיון בבקשה ושמיעת המבקש, נדחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להמעיט במי מטענות המבקש. האירועים הנטענים אירעו לפני כשבועיים וחצי. במהלך התקופה שחלפה מאז קרות האירועים המשיכו להתקיים זמני שהות של הקטין עם האם כסדרם. לו סבר המבקש כי קיימת דחיפות וסכנה לקטין, הדעת נותנת כי לא היה נותן יד לדבר והיה פועל להגשת הבקשה בהקדם האפשרי (בין בעצמו ובין באמצעות נטילת ייצוג חלופי זמני). לכך יש להוסיף כי בסופ"ש הקרוב לדברי המבקש, במילא לא שוהה הקטין עם המשיבה, אלא רק ביום א'. בנסיבות אלו אני מורה על מחיקת הבקשה...". (פר' דיון בתיק ה"ט 20228-08-24, ע' 1 ש' 9-10 וש' 17-21). היעדר הדחיפות מצדו של המבקש באה לידי ביטוי גם באופן ניהול התיק בעצלתיים בהמשך, לרבות הגשת מועדים מוסכמים רחוקים לקביעת דיון בתיק, המנעות מהיערכות לסיכומים בע"פ ודחיות מעת לעת של מועדי הגשת הסיכומים עד לחודש 11/24. מועד הגשת התלונות- אין מחלוקת כי הקטין היה במעקב רווחה לאורך כל תקופת הסכסוך, וכי לאורך ההליכים המבקש טען אך ורק טענות של הזנחה - אשר לא אוששו בתסקירים. הבקשה לצו הגנה, במסגרתה הועלו טענות של אלימות מצד המשיבים- הוגשה ימים ספורים לאחר שהמבקש קיבל אזהרה בגין פתיחת תיק הוצאה לפועל (חקירת המבקש בע' 8 ש' 19-28, ע' 9 ש' 2-8). המשיבה אף הגישה תכתובת עם המבקש מיום 11.4.24 במסגרתה, לאחר שהזהירה אותו כי באם לא ישלם מזונות זמניים תפתח כנגדו תיק הוצאה לפועל- השיב המבקש: "אין לי כסף. אם את רוצה לעשות את זה בהתחשב בעובדה שאין לי מאיפה לתת לך אז את מוזמנת לפנות להוצאה לפועל. רק תדעי שלכל דבר יש השלכות". ניסוח מגמתי ומטעה של כתבי הטענות- המבקש טען, לרבות בסע' 1.3 לסיכומיו כי: "המבקש פנה עם הקטין למוקד רפואה דחופה. שם נמצא כי קיים חשד להתעללות ..". בסע' 6 לבקשה מיום 11.8.24 טען המבקש ביחס לאירוע מיום 16.7.24 כי: "במוקד, נמסר למבקש כי קיים חשד להתעללות, לקרישיות יתר ולמחלות שניתן לאבחן באמצעות בדיקות דם מקיפות". אלא שמסיכום הביקור במוקד רפואה דחופה מיום 16.7.24 (שעה 22:29), אותו נדרש המבקש להציג, עולה במפורש כי המבקש הוא זה שהעלה את החשד הנ"ל ("האבא מעלה חשד להתעללות?"). בסיכום הביקור במוקד רפואה דחופה מיום 22.7.24 מצוין ביחס למבקש כי : "ביקש להרחיב שוב את הבירור". בנוסף, בסע' 1.6 לסיכומיו טען המבקש כי: "במכתב השחרור נכתב במפורש כי הקטין מציין שבן הזוג של האם פוגע בו" (ההדגשה במקור). המבקש אף העיד כי מדובר בדברים שהקטין מסר בעצמו לרופא. אלא שמעיון בסיכום אשפוז בבית החולים מיום 23.7.24 עולה במפורש כי החשד להתעללות הובא גם הפעם מפי המבקש ולא מפי הקטין. וכך צוין בסיכום: "פניה חוזרת תוך שבוע בשל חשד להתעללות... כעת התקבל בשל חשד חוזר להתעללות. במהלך השבוע הילד נמצא אצל האב ובסופי השבוע אצל האם. לפי האב כבר תקופה הילד חוזר מהאם עם המטומות/פצעים/שפשופים. בנוסף הילד מציין שהבן זוג של האם פוגע בו, מתעורר בלילות, חזר לישון לצד האב, שינויים בהתנהגות- אלימות כנגד המשפחה והילדים בגן לפי דיווח האב". (ההדגשה שלי). מהנוסח הברור של הדברים, עולה במפורש, כי כלל המידע שנמסר, כפי שהובא לעיל נמסר מפי המבקש ולא מפי הקטין, כטענת המבקש. גם העו"ס לחוק הנוער בעדותה ציינה בהקשר זה כי: "אני ביקשתי באופן מפורש שהעובדת סוציאלית תחזור לצוות הרפואי כדי שתבדוק האם הסימנים הכחולים על הרגליים של הילד נעשו במכוון, ונכתב שחור על גבי לבן שהצוות הרפואי אינו יכול להעיד שהסימנים הכחולים נגרמו במכוון על ידי אדם אחר" (בע' 14 לפר' ש' 29-32). כן ראה עדות העו"ס בע' 14 ש' 35-36 ובע' 15 ש' 1-2: "נשלח אלי דיווח מבית החולים כי האבא דיבר על האלימות. ברגע שיש דיווחים על אלימות זה עובר לעו"ס חוק נוער. אני ביקשתי שהעו"ס של בית החולים תפנה לרופא כגורם מקצועי, ותבקש את חוות הדעת שלו ולכן היא שלחה לי בחזרה עם התוספת שורה הזו. לא צוין שם הרופא" (ההדגשה שלי). ראה לענין זה גם ת/2- העברת דיוח על חשד לאלימות במשפחה- ממנו עולה כי מקור החשד להתעללות הנו מפי המבקש עצמו וכי הצוות הרפואי לא יכול להעיד על הממצאים כי נגרמו במכוון על ידי אדם אחר. לא זו אף זו, אף לא סביר כי הקטין כבן שלוש בקירוב לעת ההיא, הסובל מעיכוב שפתי, הוא זה שמסר המידע לרופא. המבקש בעדותו טען בהקשר זה כי מאז האבחון השפתי הקטין "התפתח", מבלי שקיבל כל טיפול ובזכות עבודה שהוא ובת זוגו מבצעים עם הקטין. אלא שמביקור האפו' לדין שבוצע ביום 18.8.24, לאחר עדות המבקש, עלה כי גם כיום הקטין עונה לשאלות במילים בודדות וכי לאור גילו והתפתחותו לא ניתן לנהל עמו שיחה משמעותית. בהקשר זה אף לא נתתי אמון בעדות המבקש בע' 21 ש' 34-36 לפרוט' הדיון לעניין האופן בו נטען כי הקטין מסר לרופא שהמשיב הוא זה שפגע בו באירוע השלישי. מדובר בגרסה שלא הובאה קודם לכן בתצהיר האב, שדומה שמהווה העתק מדויק כמעט של תוכן ההקלטה שהגיש המבקש ביחס לאירוע הראשון, ושאינה מתיישבת עם יתר הראיות כמפורט לעיל. לא זו אף זו, הגם שלאור התמיהות שעלו במהלך הדיון, לעניין זהות מוסר המידע לרופא, ב"כ המבקש טען כי במידת הצורך יזמן את הרופא- הוא לא עשה כן ולכך משמעות ראייתית. כאן המקום לציין כי המבקש, צירף להקלטות שנדרש להגיש כדין (ואשר הוגשו ללא תמלול), מס' רב של תמונות, משנים קודמות תוך הוספת מלל הכולל טענות של הזנחה מצד המשיבה בעבר. כל זאת, תוך הצגת מבושיו של הקטין ללא הצנעתם, כפי שנדרש לעשות גם במהלך הדיון וכפי שראוי שיעשה על מנת להגן על פרטיותו וכבודו של הקטין. גרסאות מהימנות של המשיבים- מנגד, וחרף נסיונות המבקש להציג את גרסת המשיבה כ"חשודה"- מצאתי גם אני מהתרשמות ישירה מהמשיבה כמו גם מעיון בראיות שהוצגו כי גרסתה מהימנה, סבירה ומתיישבת עם נתוני התיק. כך למשל ביחס לאירוע הראשון- גרסת המשיבה נתמכה גם במסרונים המעידים כי היא פנתה לגננת על מנת לשאול על החבלות מיד לאחר שפנה אליה המבקש. הגננת במסרון תשובה ציינה כי ראתה שהקטין הרביץ לכמה ילדים באותו היום אבל לא ראתה אותו בוכה. מסרון זה מתיישב יותר עם המסקנה כי במהלך האירוע ננשך ונחבל מאשר עם הטענה כי המשיב עשה כן. באשר לאירועים הבאים- המבקש טען כי המשיבה שינתה את גרסתה בתכתובות ביניהם, באופן אשר גרם לו לחשוד ולהחיש את הקטין לבדיקות בשעות הלילה המאוחרות. אלא שלא התרשמתי כי יש בכך ממש. עיון במסרונים מלמד כי בפנייתו הראשונה של המבקש השיבה המשיבה: "אני בטוחה שזה מהגן. זה ילד בן שלוש וזה לא ילדה. הוא משתולל הוא משחק זה דברים שקורים". המבקש הטיח במשיבה שאין לה תשובה מהיכן הסימנים והמשיבה השיבה על פניותיו החוזרות באותו עניין: "עניתי לך יפה מאוד מאיפה זה הוא משתולל ושהוא חזר עם סימנים ממך שאלתי בקטע של אכפתיות לילד בלי האשמות כלפיך", "זה ילד וזה קורה", "בקיצור עניתי לך הילד משתולל נופל משחק תפסיק לחפש לא מאסת", "א' זה ילד וזה ילד שלא יושב אתה יודע את זה !!! ילד קטן במיוחד שזה בן הוא משתולל ומשחק וזו התשובה וקח את זה לאיפה שאתה רוצה מפה אני עייפה מהשטויות האלו ותפסיק לחפש אותי במשחקים האדיוטיים שלך. השופטת אמרה במפורש להפסיק למען ש' את החיפושים האלו על הגוף בעשר בלילה אבל תמשיך ותעשה מה שבא לך זו בחירה שלך. לי באמת נמאס מזה ש' ילד שמח אצלי ובטח שאצלך הוא לא ילד מוכה או מפחד אז באמת דייי. סיימתי פה לילה טוב. במקום להתחיל בקשר טוב למען ש' אתה עושה ההפך אז תתחיל לשנות גישה ומהר!! ואגב עכשיו אני מבינה למה ש' לא נרדם אצלי בשעות נורמליות כמו כל ילד. כמעט עשר בלעילה והוא עדיין ער. אחלה חינוך". לא התרשמתי כי מדובר ב"שינוי גרסה" "שיש בה כדי להעלות חשד להתעללות" כפי שנטען על ידי המבקש. המשיבה ידעה לומר מתי ובאילו נסיבות הקטין נפגע במהלך השהות עמה (שפשוף בגב בעת ירידה מכיסא האוכל), ידעה לומר מתי הבחינה בסימנים אחרים ומתי לא ולא ניסתה להטיל דופי גם בהורותו של המבקש (למעט התנהלותו בהליך צו ההגנה). אף גרסתו של המשיב נמצאה מהימנה עליי ולא נסתרה. סוף דבר לאור כל האמור מצאתי לדחות את הבקשה לצו הגנה. ניתן בזה תוקף של החלטה להמלצות התסקיר מיום 6.6.24 והמלצות הועדה לתכנון טיפול והערכה לקטין, ואני מורה כי המשפחה תופנה לטיפול ביחידה לשלום הילד. חרף סגירת התיק- עדכון נוסף יוגש מטעם עו"ס חוק הנוער בעוד 90 ימים. ההורים ובני זוגם ימנעו מלהקליט/להסריט ולצלם את הקטין ואת חלקי גופו ולערב אותו בסכסוך בכל דרך. לעניין הוצאות- במקרה דנן, המשיב לא היה מיוצג ואילו המבקש והמשיבה היו מיוצגים על ידי הלשכה לסיוע משפטי. כן מונה אפ' לדין לקטין. משכך, בפועל, הושקעו משאבים ציבוריים בבירור ההליך ובייצוג הצדדים בו. עפ"י סע' 6 לחוק הסיוע המשפטי, תשל"ב – 1972: "הוצאות ושכר טרחת עורך דין שנפסקו לטובת אדם שניתן לו סיוע משפטי, רואים כאילו נפסקו לטובת אוצר המדינה; הוצאות סבירות שהוציא אדם עצמו תשלם לו השלכה מתוך הסכום שנפסק; והכל במידה שבית המשפט לא הורה הוראה אחרת". כן נפסק כי הייצוג ע"י הסיוע המשפטי אינו שולל את פסיקת ההוצאות בגין ניהולו של ההליך (ר' תמ"ש (חי') 37607-10-20 ד נ' ח' ( 29.11.20), והפסיקה שם). בנסיבות ובשים לב לכך שבמסגרת הסכסוך נערכו לא פחות מ-4 דיונים (שניים במעמד צד אחד ושני דיוני הוכחות), לאופן ניהול ההליך על ידי המבקש כמפורט לעיל ולתוצאתו- אני מחייבת את המבקש בהוצאות משפט כדלקמן: סך של 5,000 ₪ אשר ישולם לטובת אוצר המדינה. סך של 5,000 ₪ אשר ישולם לטובת המשיבים (ביחד ולחוד). ההוצאות תשולמנה בתוך 45 ימים מיום קבלת פסה"ד שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים, לאפו' לדין, לעו"ס לחוק הנוער ולעו"ס לס"ד, תקבע תזכורת פנימית ותסגור התיק. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה, תיקוני עריכה והגהה וזאת תוך 10 ימים ממועד חתימתו. מובהר כי הפרסום יבוצע אך ורק באמצעות בית המשפט על ידי מערך הדוברות וההסברה של הרשות השופטת בישראל. אף אחד מהצדדים אינו רשאי לפרסם את פסק הדין בעצמו. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision58994-05-24	["אלה אטל"]	[{"judgment_id": "5dbbdf03-8f52-52cc-a17c-804c80aaaefb", "file_name": "58994-05-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 82960, "extension": "docx", "display_name": "58994-05-24- קובץ מקורי"}]
fda1f21d-5cae-5b95-82e9-7ca2743203b7	ביהמ"ש המחוזי בירושלים, השופט אלעזר נחלון: החלטה ת"א 714-07-20	714-07-20	2024-11-18	2	6	3	2DISTRICT_COURT	6Jerusalem	3Civil	א. כללי לפניי בקשה שהוגשה מטעם נתבעים 1, 11, ו-12, לחזור בהם מהסכמה דיונית שאליה הגיעו כלל הצדדים בדיון מיום 18.7.24. כמו כן עותרים נתבעים אלה להעביר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה. יצוין מעתה כי בתובענה נכללו שנים עשר נתבעים, אולם מי שהתנגד לקבלתה היה נתבע 1 (להלן: הנתבע), בשמו ובשם נתבעות 12-11. נתבעות אלה הן חסויות, ללא בן זוג וללא ילדים, והנתבע משמש אפוטרופוס שלהן מזה עשרות שנים. עוד יצוין כי למרבה הצער התברר שלאחר גיבוש ההסכמה, ועוד קודם להגשת הבקשה שכאן, הלכה נתבעת 11 לעולמה. לפיכך, אפוטרופוסותו של הנתבע עליה פקעה לכאורה (ראו סעיף 62 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, להלן: חוק הכשרות והאפוטרופסות). ממילא נראה כי גם בא כוח הנתבעים אינו מוסמך לייצג את נתבעת 11, ובכל מקרה היא אינה יכולה להוסיף ולשמש בעלת דין. יש לראות אפוא את הבקשה כמוגשת מטעם הנתבע, בשמו ובשם נתבעת 12. למשמעות הדיונית של פטירת נתבעת 11 בשלב הנוכחי אתייחס בהמשך. ב. רקע עובדתי ודיוני תמציתי בעלי הדין הם בני משפחה אחת, צאצאי המנוח XXXX. למנוח ולרעייתו היו שישה ילדים. שלושה מילדיהם הלכו לעולמם בשלבים קודמים: XXXX, בן זוגה של תובעת 1 ואביהם של יתר התובעים; XXXX, שתחילה היה חלק מן ההליך ולאחר פטירתו נמחק ממנו (אם כי שני בניו תמכו בעמדת התובעים, ואף הביעו את הסכמתם להסכמה שממנה מבוקש לחזור); ו-XXXX, שיורשיה הם נתבעים 10-4. שלושת הילדים הנותרים של המנוח ורעייתו הם הנתבע והחסויות נתבעות 12-11. לאחרונה התברר כאמור כי גם נתבעת 11 הלכה לעולמה. ביסוד התובענה מחלוקת לגבי חלקי הצדדים בחלקה XXXX שבגוש XXXX (להלן: המקרקעין), כאשר כפי שצוין עיקר המחלוקת היא בין התובעים לבין הנתבע (בשמו ובשם נתבעות 12-11). מחלוקת זו נובעת מטענות הדדיות בדבר מעמדו ותוקפו של ייפוי כוח בלתי חוזר מיום 23.12.85 שהעניק המנוח לכלתו תובעת 1. באותה עת היה המנוח רשום כבעל 7/10 מן הזכויות במקרקעין, ותובעת 1 הייתה רשומה כבעלת 3/10 מהם. בייפוי הכוח שבמחלוקת ייפה המנוח את כוחה של תובעת 1 להעביר לילדיו את זכויותיו ב-7/10 של המקרקעין בהתאם לחלוקה בעין המפורטת שם. על פי אותה חלוקה, חלקים מסוימים מן המקרקעין הועברו לארבעת ילדי המנוח שהם XXXX, וכל יתרת הזכויות הועברה לבנו XXXX מוריש התובעים (כאשר לבת XXXX לא הועברו זכויות כלשהן). ביום 18.7.24, בפתח הדיון שבו היו אמורות להישמע העדויות והסיכומים, הגיעו הצדדים להסכמה (עמודים 17-15 לפרוטוקול מיום 18.7.24). על פי עיקרי ההסכמה, נקבעה חלוקה ושימוש בעין במקרקעין, בהתאם למפורט שם ובתשריט שהגישו הצדדים. כמו כן הסכימו הצדדים כי חלקיהם הבלתי מסוימים במקרקעין ייקבעו באופן יחסי, בהתאם לחלוקה ולשימוש בעין שעליהם הוסכם; כי ניתן יהיה לפנות לרשם המקרקעין על מנת לרשום את הזכויות באותם חלקים; וכי ניתן יהיה גם לעתור לחלוקה של המקרקעין או לפירוק שיתוף בהם בהתאם לחלוקה שעליה הוסכם, וזאת בכפוף לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים בעניינים אלה. במסגרת החלוקה הועבר לנתבע שטח שעל פי ייפוי הכוח שבמחלוקת אמור היה לעבור למוריש התובעים. לפיכך, הוסכם כי בית המשפט יקבע האם ומהו הסכום שיהיה על הנתבע לשלם לתובעים, וזאת לאחר קבלת חוות דעת של שמאי מומחה מטעם בית המשפט בנוגע לעניינים שונים, וכן יקבע שורה של עניינים נוספים, כמפורט בהסכמה, והכל בדרך של פשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 ולאחר טיעונים קצרים בכתב. לשם מימוש ההסכמה הוסכם גם על מינוי מודד, שיחווה דעתו בנוגע לשיעור היחסי של החלק שהוקצה לכל צד מתוך המקרקעין (שהוא כאמור יהיה חלקו הבלתי מסוים בהם). בעקבות ההסכמה מונה מומחה שהוא מודד ושמאי, ואף נקבע מועד לסיור במקרקעין. אלא שביום המיועד נמסר למומחה כי בשל מצבו הרפואי של הנתבע לא ניתן יהיה לקיים את הסיור. התובעים הלינו על עיתויו של הביטול, ואף טענו כי באותו יום הילך הנתבע בנכס ללא כל קושי. בהמשך הודיע הנתבע על החלפת ייצוגו, ובחלוף ימים ספורים הוגשה הבקשה שכאן. ג. עיקרי טענות הצדדים והדיון בבקשה הנתבע טוען, בשמו ובשם נתבעת 12, כי יש להעביר את התובענה לדיון בבית המשפט לענייני משפחה. לטענת הנתבע, מדובר בסכסוך משפחתי באופן מובהק, וכל המעורבים הם בני משפחה מדרגה ראשונה, כך שהסמכות העניינית קנויה לבית המשפט לענייני משפחה. כמו כן טוען הנתבע כי יש לאפשר לו לחזור מן ההסכמה שהושגה. לשיטתו, מדובר בהסכמה "סבוכ[ה] ומורכב[ת]", שגובשה בין הצדדים "בחופזה", ומבלי שנשקלו כלל ההיבטים שלה. זאת, בעיקר, שכן ההסכמה מונעת "כל אפשרות לניצול ומימוש זכויות הבניה הפוטנציאליות של המקרקעין", ואף לא נבחנו ההשלכות המיסויות שלה. עוד נטען כי ההסכמה חסרה פרטים חשובים ומהותיים, כגון המועד שלגביו תיערך חוות הדעת השמאית; כי חלק מבעלי הדין ומבעלי הזכויות במקרקעין לא נכחו בדיון שבו היא גובשה; כי הנתבע מצוי במצב רפואי ונפשי קשה בכלל ועקב הסכסוך בפרט; וכי במהלך הדיון התרחש עימות בין הצדדים שגרם לו ללחץ נפשי ובריאותי. נטען גם כי היה צורך לקבל אישור מראש של בית המשפט המוסמך להגיע להסכמה בעניינן של נתבעות 12-11 החסויות, והועלו טענות נוספות. התובעים מתנגדים לבקשה, ולטענתם היא מוגשת בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט. נטען כי כבר בשלב מוקדם של ההליך חזר בו הנתבע מן הטענה שהעלה (בשמו ובשם נתבעות 12-11) בנוגע לסמכות העניינית, וכי בכל מקרה בשלב הדיוני הנוכחי, לאחר למעלה מארבע שנים, אין הצדקה להעביר את התובענה לבית משפט אחר. לשיטת התובעים, מטרת הבקשה להעברת התובענה היא שינוי המותב המטפל בה וסיכול ההסכמה. התובעים טוענים גם כי אין כל עילה לחזרה מן ההסכמה. לשיטת התובעים, הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה, אולם למעשה מדובר בפסק דין, שאין כל עילה לבטלו ובכל מקרה הדרך הדיונית לעתור לכך אינה בבקשה מעין זו שכאן. עוד נטען כי ההסכמה גובשה על יסוד הצעתו של הנתבע עצמו; כי הוא לווה על ידי בא כוחו ועל ידי שניים מבניו; כי ההסכמה גובשה לאחר התייעצות, ותוך ניהול מגעים בין הצדדים ובין באי כוחם; וכי לא הועלתה כל טענה בנוגע למגבלה שממנה סבל הנתבע בעת גיבוש ההסכמה. אשר לחסויות, הרי שנטען כי לאורך כל ההליך לא ראה הנתבע מניעה לייצגן, והטענה מועלית כעת כאמתלה לצורך ביטול ההסכמה. נטען גם כי החסויות לא התגוררו במקרקעין, וכי ההסכמה אינה פוגעת בזכויותיהן. הועלו גם טענות נוספות. דיון בבקשה התקיים ביום 13.11.24. במסגרת הדיון הדגיש הנתבע כי לא זו בלבד שהוא "איבד את הפוטנציאל של פרויקט 'פינוי בינוי'", הכרוך בהפסד של סכומי עתק, אלא שנוכח פטירתה של נתבעת 11 יורשיה צפויים להיות בעלי זכויות באותו חלק מקרקעין שאמור היה להיות שלו, ושבו יש לנתבעת 11 חלק. זה, לדבריו, "המסמר האחרון בארון הקבורה של האפשרות לנצל את המגרש". כמו כן התברר בדיון שקיימת מחלוקת בנוגע לעניין מסוים שנקבע בהסכמה, ולגביו השלימו הצדדים טיעון בכתב. הסכמה בנוגע לבקשה לא הושגה, ובנסיבות אלה יש להכריע בה. ד. דיון והכרעה הבקשה כוללת שני ראשים. אתייחס תחילה לראש הבקשה שעניינו העברת התובענה לבית המשפט לענייני משפחה, ולאחר מכן לראש שעניינו החזרה מההסכמה הדיונית. ד(1) הבקשה להעברת התובענה לבית המשפט לענייני משפחה דין הבקשה להידחות. ראשית, כפי שטוענים התובעים, הנתבע, ובאמצעותו גם נתבעות 12-11, העלו את הטענה בדבר העדר סמכות עניינית בשלבים מוקדמים של התובענה. עם זאת, בעקבות קדם משפט מיום 25.11.21, ולאחר ששקלו בדבר, הודיעו הנתבעים במפורש כי "הם חוזרים בהם מטענת חוסר סמכות" (הודעה מיום 5.12.21). המותב שדן בתובענה באותו שלב אף רשם לפניו את ההודעה (החלטה מאותו יום). לא זו בלבד, אלא שבמסגרת כתב ההגנה המתוקן שהוגש לאחר מכן נמנעו הנתבעים מלשוב על הטענה. בנסיבות אלה, נראה כי הנתבעים מושתקים מלהעלות את הטענה כעת, בשלב דיוני כה מתקדם של התובענה, ובעיתוי שפשרו לא הובהר. שנית, בנסיבות שתוארו מצופה היה כי הנתבעים יתייחסו מיוזמתם לעובדה שהם מעלים טענה שממנה חזרו במפורש בשלב קודם וינמקו זאת. הנתבעים נמנעו מלעשות כן, והדבר עשוי לעלות כדי הפרת החובה לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית. שלישית, גם לגופו של עניין אין ממש בטענה: נתבעים 1, 11, 12 הם דודים של תובעים 6-2, ויתר הנתבעים הם בני דודיהם, וממילא הם אינם באים בגדרי המונח "בן משפחה" שבסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995. הבקשה להעברת התובענה לבית המשפט לענייני משפחה נדחית, אפוא. ד(2) הבקשה לחזרה מן ההסכמה הדיונית בניגוד לעמדת התובעים, איני סבור שההסכמה וההחלטה שנתנה לה תוקף מהווים "פסק דין". לא נפל אפוא פגם במסלול הדיוני שבו הוגשה הבקשה לחזרה מאותה הסכמה, ויש לבחון אותה לגופה. כבר נקבע כי על הסכם שעניינו אופן בירור התובענה, ובכלל זה הסכמה על עובדות, הגשת ראיות וכיוצ"ב, חל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 מכוח הוראת סעיף 61(ב) לאותו חוק, כלומר, "בשינויים המחויבים"; כאשר "אחד השינויים המחויבים מטיבו ומטבעו של הסכם על דרכי הדיון הוא, כי ניתן לשחרר צד מהסכם כזה ברשות בית המשפט". (רע"א 1581/13 פלוני נ' וקנין עמרם ובניו קבלני בניין בע"מ (1.5.2013), ובאסמכתאות שם). עוד נקבע כי אין להקל ראש בתוקפן של הסכמות אליהן מגיעים בעלי הדין תוך כדי ניהול ההליך. בדרך כלל יש לכבדן, וראוי שבתי המשפט יאכפו הסכמות אלה ולא יאפשרו להשתחרר מהן בנקל. אחרת יפגע הדבר ביכולת בית המשפט לנהל את ההליך ביעילות תוך הסתמכות על הצהרות והסכמות של פרקליטי הצדדים, תפגענה ציפיות לגיטימיות של הצדדים שעל פיהן הם נערכו וכו' (שם). מנגד נקבע כי "גם אין מקום לעמדה הקיצונית לפיה אותן הסכמות תיאכפנה בכל מחיר, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה" (שם). נראה כי שיקולי המדיניות האמורים לשמש בהחלטה בדבר בקשה לחזור מהסכמה דיונית מורכבים משיקולים הקשורים בהליך הספציפי ומשיקולי רוחב. בין היתר יש לשקול את ההגנה על הצד השני שהסתמך על ההסכמה; את המשמעות של כפיית צד לקיים הסכמה שעלולה להביא לתוצאה לא הוגנת, ולו לתחושתו; את הרצון למנוע שיבוש והליכים מיותרים בעבודת בית המשפט; וכן את הרצון ליתן תמריץ להתקשרות בהסכמות דיוניות, אשר תיתפסנה כמחייבות מחד גיסא וכרגישות לשינוי נסיבות או לשיקולי צדק ממשיים מאידך גיסא. לצורך החלטה בבקשה לחזרה מהסכמה כאמור יש לבחון, בין היתר, את נסיבות ההגעה להסכמה ואת מידת שיקול הדעת שהופעלה לגביה מצד מבקש החזרה; את מניעי החזרה ומתי נעשתה; את שאלת קיומה, היקפה ומהותה של הסתמכות הצד השני על ההסכמה; ואת השלכת קבלת הבקשה על עבודת בית המשפט. יישום השיקולים השונים על המקרה שכאן מביא לטעמי למסקנה שאין לאפשר לנתבע לחזור בו מן ההסכמה הדיונית. לעניין נסיבות ההגעה להסכמה, הרי שכבר בקדם משפט מיום 5.6.24, שארך כשעתיים, נידונו אפשרויות שונות של הסכמות, לרבות האפשרות שלבסוף גובשה. ההסכמה עצמה גובשה בחלוף כחודש וחצי, בפתח דיון ההוכחות והסיכומים מיום 18.7.24, שלאחריו אמור היה להינתן פסק הדין. מדובר היה אפוא בשלב מתקדם ביותר של ההליך, כאשר הצדדים מודעים היטב למכלול החומר המצוי בתיק ולכלל הסיכונים והסיכויים ההדדיים. הנתבע, שנמסר כי הוא עצמו עורך דין, היה מיוצג, ואף לווה בשניים מילדיו. בניגוד לטענת הנתבע כאילו ההסכמה הושגה ב"חופזה", הרי שכעולה מפרוטוקול הדיון מאותו מועד, ההסכמה הושגה לאחר דיון שארך כשעתיים וחצי. במהלך הדיון התקיים בהסכמת הצדדים שיח שלא לפרוטוקול, ואף נערכה הפסקה שבמהלכה הצדדים יצאו מן האולם ושוחחו ביניהם ישירות. לאחר מכן שבו הצדדים לאולם, ובית המשפט סייע לגבש את ההסכמה שאליה הגיעו לבסוף, תוך התייחסות קונקרטית לעניינים שונים שצויינו על גבי תשריט המקרקעין (סומן 1). ההסכמה הועלתה על הכתב, נוסחה נמסר לצדדים, ורק לאחר שקראו אותו היטב והעירו את הערותיהם היא גובשה במתכונתה הנוכחית ונרשמה מפי באי כוחם. באותו שלב ההסכמה הוקראה לצדדים, ולאחר מכן שוב נשאלו כלל הנוכחים לרבות הנתבע לגבי עמדתם. הנתבע שב והבהיר כי "ההסכמה דלעיל מובנת לי ומקובלת עלי, בשמי ובשם נתבעות 12-11" (עמוד 17 לפרוטוקול מיום 18.7.24, שורה 11). זאת ועוד: כפי שטוענים התובעים, למיטב זכרוני מתכונתה של ההסכמה הוצעה על ידי הנתבע, שביקש להוסיף ולהחזיק בשטח שעליו הוא בנה מבנים מסחריים שונים. כמו כן לא היה נראה שהנתבע נתון ללחץ חריג, ואדרבה, הוא דקדק בעניינים שונים הקשורים בפרטי ההסכמה על מנת להבטיח את זכויותיו, כפי שהוא זכאי כמובן לעשות (בין היתר הבטיח הנתבע את אפשרותו לעשות שימוש באחד השטחים שאמורים להגיע לידי התובעים; את אפשרותו לבנות קיר מפריד; ואף העלה את הצורך להתייחס לנושא המיסוי, כאמור להלן). אף התיעוד הרפואי שהוצג אינו מלמד על קשיים במישור הנפשי. לא למותר לציין כי גם לאחר הדיון פעל הנתבע למימוש ההסכמה: הוא העביר למומחה מסמכים נדרשים, שילם את שכר טרחתו, וכאמור אף תיאם מועד לסיור במקרקעין (הודעות מיום 6.8.24 ומיום 29.9.24). התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם הטענה כי ההסכמה הושגה תחת לחץ חריג במעמד הדיון דווקא (והשוו לסעיף 20 סיפא לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, להלן: חוק החוזים). אשר למניעי הבקשה, הרי שמהבקשה עצמה עולה כי המניע העיקרי לה הוא "טעות בכדאיות העסקה", שכן לשיטת הנתבע ההסכמה אינה כדאית ותסב לו נזק כלכלי (ראו עמוד 1 לבקשה; סעיפים 54-43 לבקשה; וראו גם את דברי בא כוח הנתבע בעמוד 19 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.24, שורות 5-1). הטענה העיקרית היא כי ההסכמה על אפשרות לחלק את המקרקעין תמנע אפשרות לנצל אותם באופן מיטבי לצרכי בנייה, והועלתה טענה גם בנוגע להשלכות המיסויות של ההסכמה. הטענות בנוגע לכדאיות ההסכמה אינן מצדיקות את ביטולה במקרה שכאן (השוו לסעיף 14(ד) לחוק החוזים). מעבר לכך, במסגרת ההסכמה נתנו הצדדים את דעתם באופן מפורש גם לעניינים שמעלה הנתבע כעת. לעניין חלוקת המקרקעין נקבע כי "...יוכל כל צד לבקש לערוך פרצלציה במקרקעין בהתאם לחלוקה דלעיל, או לתבוע פירוק שיתוף בהתאם לחלוקה זו. פרצלציה כזו תהיה כפופה לשיקול הגורם המוסמך" (סעיף 11 להסכמה); ולעניין המיסוי נקבע כי "... יוכל בית המשפט ליתן הוראות בנוגע לחלוקה בין הצדדים בתשלום מיסים ככל שאלה יידרשו" (סעיף 9 להסכמה, שלמיטב זכרוני הוסף בעקבות הערה של הנתבע עצמו בעניין). הנה כי כן: מדובר בעניינים שלא נעלמו מעיני הצדדים. העובדה שכעת הנתבע סבור כי ההסכמות הקונקרטיות לגבי עניינים אלה אינן כדאיות מבחינתו, אינה מהווה עילה לחזרה מהן. אוסיף כי לטעמי לא בכדי הגיעו הצדדים להסכמה שהושגה, הנובעת גם מהערכת הסיכונים והסיכויים בנוגע למעמדו ותוקפו של ייפוי הכוח. ממילא, וגם מבלי להידרש להשלכת ההסכמה על היחסים המשפחתיים, לא ניתן לומר כי היא אינה כדאית לנתבע ולנתבעות 12-11, שכן היא נערכה נוכח הסיכון שטענות התובעים בדבר תוקפו של ייפוי הכוח תתקבלנה, באופן שירע את מצבם של נתבעים 1, 12-11 ביחס למה שעליו הוסכם (ואיני מביע בעניין זה כל עמדה). עוד אוסיף כי בניגוד לטענת הנתבע, ההסכמה אינה מורה על חלוקת המקרקעין, אלא מאפשרת לכל צד לפנות לגורם המוסמך בבקשה כזו. הבקשה כפופה לשיקול דעת אותו גורם, וחזקה כי הוא לא יאשרה אם יסבור שאין לעשות כן. אם יבקש מי מן הצדדים לערוך חלוקה, יוכל הצד השני להביא בפני הגורם המוסמך כל טענה שימצא לנכון. בכל מקרה, בהנחה שהותרת המקרקעין כחלקה אחת תועיל לכלל הצדדים, הדעת נותנת שהם יפעלו לשם כך בשיתוף פעולה לתועלת כולם. מבחינת עיתוי הבקשה, הרי שהיא הוגשה בחלוף למעלה משלושה חודשים ממועד גיבוש ההסכמה. משמעות קבלתה בשלב הנוכחי היא שיהיה צורך לקבוע מועד חדש לדיון בתובענה. על רקע עומסי העבודה הדבר יביא להתמשכות משמעותית של ההליך, שגם כך נמשך כבר למעלה מארבע שנים, באופן שיפגע בתובעים, וכן במשאבי בית המשפט. הנתבע טען להיעדרם של צדדים דרושים בעת גיבוש ההסכמה, והתייחס אל תובעות 6-5, בנו הנוסף של דוד התובעים XXXX (שכן בדיון שבו גובשה ההסכמה נכח רק בן אחד, הגם שהבהיר כי הוא מייצג אף את אחיו), ובת הדודה נתבעת 10. טענה זו יש לדחות: תובעות 6-5 יוצגו על ידי בא כוחן, ולא היה צורך בנוכחותן. מכל מקום, תובעות אלה נכחו בדיון בבקשה לחזרה מהסכמה מיום 13.11.24 ועלה כי הן מבקשות לקיים את ההסכמה. עמדת בנו הנוסף של הדוד XXXX הובעה לא רק באמצעות אחיו, אלא גם בתצהיר שהגיש מטעם התובעים ובו תמך בקבלת התובענה. מכל מקום, גם בן זה התייצב לדיון מיום 13.11.24 והבהיר כי ההסכמה מקובלת עליו (כאשר יוזכר כי XXXX עצמו נמחק מן התובענה עוד קודם לכן). אשר לנתבעת 10, הרי שהיא בתה של הדודה XXXX ואחותם של נתבעים 9-4. ששת אחיה של נתבעת זו הביעו את הסכמתם להסכמה והבהירו כי אין להם טענות בנוגע למקרקעין. אמנם, נתבעת זו לא הייתה מיוצגת בהליך ואף לא נכחה בדיון, אולם לגביה כבר נקבע עוד בשלב קודם כי היא לא תורשה להתגונן מפני התובענה (החלטה מיום 15.2.22). ההסכמה לא הרעה אפוא את מצבה. גם בטענה כאילו ההסכמה אינה מסויימת דיה אין ממש. ברי כי בהעדר הוראה אחרת, את חוות הדעת השמאית יש לערוך נכון למועד עריכתה. בכל מקרה הצדדים הסכימו שבית המשפט יוכל ליתן כל הוראה בנוגע לעריכת חוות הדעת. יצוין כי עריכת חוות הדעת נכון למועד עריכתה עולה בקנה אחד עם מהות ההסכמה בין הצדדים. בהקשר זה, בראי המחלוקת שהתגלעה בדיון מיום 13.11.24 ולאחר עיון בטיעוני הצדדים, אבהיר כי המונח "המשרדים המצויים במגרש 1" (סעיף 8 להסכמה) הוא ברור, ומתייחס למבנים המסחריים שבנה הנתבע בשטח מגרש 1 שבתשריט המקרקעין, שאותם כינו הצדדים בהליך וכן בעת גיבוש ההסכמה "משרדים" (ראו למשל עמוד 11 לפרוטוקול מיום 5.6.24 שורות 22-21; סעיף 22(א) לתצהיר הנתבע; וראו גם את העולה מסעיף 12(א)-(ב), (ח) למכתב בא כוח הנתבעים למומחה מיום 31.8.24, הוגש ביום 13.11.24, לרבות הקבלות שצורפו לו, המתייחסות גם לחנויות המצויות באותו מבנה). חלקי מבנים המצויים מחוץ לשטח המקרקעין אינם כלולים בהסכמה. הטענה האחרונה שבה יש לדון היא הצורך באישור בית המשפט המוסמך מכוח חוק הכשרות והאפוטרופסות להסכמות בעניין של נתבעות 12-11. ניתן לתהות מדוע טענה זו הועלתה רק כעת. מכל מקום, ביחס לנתבעת 11 העניין התייתר, נוכח פטירתה המצערת. לגבי נתבעת זו יש להוציא צו ירושה, ובהנחה שיורשיה יהיו מי שהם צד להסכמה או שהביעו את הסכמתם לה, לא אמורה להיות מניעה להותרת ההסכמה על כנה. ביחס לנתבעת 12, נראה כי אכן יש לקבל אישור כזה. כפי שצוין, ובזהירות המתבקשת, למיטב הכרתי ההסכמה היא אכן לטובת נתבעת זו, נוכח הסיכונים והסיכויים לקבלת התובענה נגדה, כאמור לעיל. לא בכדי ניתן להסכמה תוקף של החלטה. כמו כן נמסר כי נתבעת 12 אינה מתגוררת במקרקעין, בכל מקרה זכויותיה בביתה נשמרות, והיא אינה בעלת צאצאים, כך שלאחר אריכות ימיה רכושה צפוי ככל הנראה להגיע לבני משפחתה היורשים, שהיו חלק מן ההסכמה. בנסיבות אלה, ספק אם החששות שהעלה הנתבע בנוגע לניצול זכויות הבנייה רלוונטיים לגבי נתבעת 12. כמו כן ספק אם טובתה של נתבעת 12 היא שההסכמה תוסיף לחול לגבי כלל בני המשפחה, מלבדה. בשולי הדברים אציין כי בדיון מיום 13.11.24 אמר בא כוח הנתבע ש"רעיון ההסדר היה להבנתי שמגרש 1 יהיה רק [לנתבע]". זאת למרות שבאותו מגרש הוקצו חלקים גם לנתבעות 12-11. לטענת בא כוח הנתבע, פטירת נתבעת 11 גרמה לכך שכעת חלקה יועבר ליורשיה, כך שהנתבע "מקבל שותפים נוספים במגרש 1", כלשונו. ניתן לתהות אם תפיסה זו, כאילו חלקיהן של נתבעות 12-11 הם למעשה של נתבע 1, תואמת את המציאות ומתיישבת עם טובתן. הבקשה להעברת התובענה להידון בבית המשפט לענייני משפחה נדחית אפוא, וכך גם הבקשה לביטול ההסכמה מיום 18.7.24. עם זאת, ההסכמה בעניינה של נתבעת 12 תועבר לבית המשפט המוסמך, יחד עם החלטה זו. הצדדים יפעלו לעשות כן ללא דיחוי. הודעת עדכון בנוגע למצב הדברים ביחס לנתבעות 12-11, כל אחת בהתאם לאמור לעיל, תוגש עד ליום 1.1.25. נוכח התוצאה, נוכח היקף הטרחה הסבירה בנוגע לבקשה, ונוכח ההתנהלות הדיונית בנוגע לראש הבקשה שעניינו ההעברה לבית המשפט לענייני משפחה, יישא הנתבע בשכר טרחת התובעים בגין הבקשה בסך של 4,500 ₪. ניתן יהיה להתייחס עד ליום 26.11.24 לאפשרות שההחלטה תפורסם בהשמטת שמות. העדר התייחסות במועד יתפרש כהסכמה. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision714-07-20	["אלעזר נחלון"]	[{"judgment_id": "fda1f21d-5cae-5b95-82e9-7ca2743203b7", "file_name": "714-07-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 73126, "extension": "docx", "display_name": "714-07-20- קובץ מקורי"}]
9cad4b7e-7670-5926-87c3-e7a17bd43c7a	בית המשפט לענייני משפחה ת"א יפו, השופט ליאור ברינגר: פסק דין במחלוקת באשר ליישום צוואה (תמ"ש 8332-11-22)	8332-11-22	2024-10-29	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	1. הצדדים כולם אחים, ילדיה של גב' *** ז"ל שנפטרה ביום 21.10.2020. טרם פטירתה חתמה המנוחה ביום 5.8.2020 על צוואה בעדים שניתן לה צו קיום ביום 23.8.2021 (להלן: "הצוואה"). 2. האם המנוחה ציוותה בצוואתה את כל רכושה בחלקים שווים ל- 3 ילדיה, הם הצדדים בתיק זה, 1/3 לכל אחד מהם. 3. בסעיף 2 לצוואה נרשם: " רכושי מורכב בעיקר מהנכסים הבאים: 1) דירה בת 2 חדרים וסלון ומטבח ברחוב , הידועה כגוש, חלק מחלקה . 2) כספים , סניף , ברחוב * 4. הכספים בבנק חולקו שווה בין הצדדים, 1/3 לכל אחד, כפי שציוותה המנוחה. 5. אשר ל"דירה" הרשומה בצוואה, התובע טוען כי הכוונה היא לחלק מסוים מבית, מספר חדרים מסוימים המהווים חלק מבית מגורים, אשר שימשו למגוריה של האם המנוחה. לטענתו, זו הייתה כוונת המנוחה וכך יש לפרש את הצוואה. 6. המנוחה התגוררה בחייה בבית מגורים פרטי שנמצא ברח' *. 7. מעיון בנסח טאבו עולה כי המנוחה הייתה בעלת מלוא זכויות החכירה במקרקעין בבעלות קק"ל. המקרקעין הוגדרו בנסח כ"חלק" מחלקה * בגוש . ה"חלק" של המנוחה הוגדר כ"חלק מהחלקה המותחם בצבע כחול והמסומן באות ב' בתשריט" (להלן: "החלק"). 8. לנסח (העתק רישום מפנקס הזכויות) צורף תרשים חכירה ובו תשריט של הגוש והחלקות בגוש, לרבות חלקה *, כשהיא מחולקת ל- 2 חלקים המסומנים א' ו ב'. בתרשים החכירה נרשם כי שטחה של חלקה הוא 745 מ"ר (כפי שרשום בנסח) . לפי המידות הרשומות בתשריט, שטחו של חלק ב' בחלקה * הוא * מ"ר. 9. לעניין גודל שיטחו של ה"חלק", יוער כי התובע צירף לכתבי טענותיו (ללא קבלת רשות מבימ"ש) חוו"ד שמאי מטעמו. השמאי רשם בחווה"ד כי שטח החלק הוא כ-* מ"ר (מחצית משטח החלקה כולה) אולם הוסיף הערה, לפיה הוא לא יודע מה שיטחו של ה"חלק" ומניח שמדובר פשוט במחצית מהחלקה (ס' 4 לחווה"ד). 10. עפ"י אישור זכויות ממ"י שצורף על ידי התובע, מלא הזכויות ב"חלק" הוא של האם המנוחה, אולם היא העבירה לתובע מחצית מכל זכויותיה. 11. ביום 18.9.08 נחתם הסכם בין המנוחה לתובע (להלן "ההסכם"). בכותרת ההסכם הוגדרה האם המנוחה כ"המוכרת" ואילו התובע (בנה) הוגדר כ"הקונה". במבוא להסכם נרשם: "והואיל: והמוכרת הינה בעלת הזכות להירשם כחוכרת של בית מגורים ברח'**הידוע כחלק מחלקה בגוש (להלן:"הדירה") נסח רישום מצ"ב כנספח א' להסכם זה. והואיל: והמוכרת מעוניינת להעביר ללא תמורה לקונה את מחצית מזכויותיה בדירה, והקונה מעוניין לקבל ללא תמורה את מחצית מזכויות המוכרת בדירה, והכל בהתאם לתנאי הסכם זה דלהלן". 12. בהמשך ההסכם, בסעיף 1, נרשם: "המוכרת מעבירה בזאת לקונה ללא כל תמורה מחצית מזכויותיה בדירה". 13. העולה מהאמור לעיל הוא שבמסגרת ההסכם העבירה האם לתובע מחצית בלתי מסויימת מזכויותיה. ההסכם אינו מגדיר חלק מסויים מהמקרקעין, מהחלק, מהזכויות. מה שנרשם הוא שהאם מעבירה לבנה מחצית מזכויותיה בדירה, כאשר "הדירה" הוגדרה בהסכם כאמור במבוא: "הזכות להירשם כחוכרת של בית מגורים ברחוב... הידוע כחלק מחלקה ..." 14. כאמור, כל זכויותיה של המנוחה במקרקעין הוגדרו בהסכם "כדירה" והמנוחה העבירה לבנה מחצית מזכויותיה. 15. כך נרשם גם בלשכת רישום המקרקעין: כל אחד מהם, האם ובנה, רשום כחוכר של מחצית מהזכויות במקרקעין. 16. כך נרשם גם בשטר העברת זכות שכירות בלשכת רישום המקרקעין: האם רשומה כבעלת מלא הזכויות במקרקעין (1/1) והיא מעבירה לבנה מחצית. עפ"י הרשימה בשטר, תיאור המקרקעין הוא "בית צמוד קרקע", האם מעבירה לתובע מחצית ונשארת בעלת מחצית מהזכויות (עודף בזכות). 17. גם בטופס השומה של מיסוי מקרקעין נרשם כי האם העבירה לבנה מחצית מזכויותיה. 18. מהאמור לעיל עולה כי זכויותיה של המנוחה במקרקעין רשומות בלשכת רישום המקרקעין והזכויות לאחר שההסכם בוצע והושלם ברישום, הן מחצית "מהחלק". עוד עולה מהאמור לעיל, כי המקרקעין המוגדרים בהסכם כ"הדירה", זהים למה שהוגדר לעיל כ"חלק". אלו זכויותיה של האם במקרקעין, היא העבירה מחצית מזכויותיה לתובע, ונותרה בעלים של המחצית העודפת, מחצית בלתי מסויימת של החלק. 19. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1970, קובע כי רישום המקרקעין מהווה ראיה חותכת לתוכנו. למרות האמור, התובע טוען כי הרישום אינו משקף את המציאות וכי מה שהועבר לו במסגרת ההסכם הוא רוב זכויותיה של האם במקרקעין, יותר ממחצית. 20. לטענת התובע, כוונת האם היתה לתת לו את כל זכויותיה במקרקעין, למעט 2 חדרים וסלון ומטבח בהם התגוררה. לטענת התובע, מכיוון שמדובר במקרקעין שהם במושע, לא ניתן לייחד תתי חלקות ושטחים באופן שיבהיר את חלקו ולכן נרשמה זכותו במחצית משטח המקרקעין, כי לא ניתן היה לפצל בפן הרישויי. "עוה"ד אשר טיפל בהסכם המתנה לא ערך תשריט חלוקה מסיבות שאינן ידועות" (סעיף 3 לסיכומיו). 21. ראשית, הטענה שלא ניתן לייחד חלקים מסויימים במקרקעין, אינה נכונה כלל ועיקר. ניתן, אם רוצים, לערוך הסכם בין שותפים במקרקעין, אפשר לייחד בהסכם חלקים מסויימים לשימושו של פלוני, אפשר לצרף להסכם תשריט שיבהיר איזה חלק מהמקרקעין מיועד לשימושו של פלוני ואיזה של אלמוני, אפשר לרשום במפורש מה כוונת האם, גם אם לא ניתן לפצל את החלקה וכו'. 22. זכויותיה של האם עצמה רשומות כ"חלק מחלקה", עפ"י תשריט שמהווה חלק מהרישום בלשכת רישום המקרקעין. זכויותיה של האם הן חלק מחלקה . מכיוון שהחלקה לא פוצלה לתתי חלקות, על פי הרישום ניתן היה לחשוב שהאם היא בעלת מחצית בלתי מסויימת של חלקה , אולם מהתשריט למדים שהיא בעלת הזכויות רק בחלק המסומן ב', המהווה חלק מסויים מחלקה *. באופן דומה ניתן היה לנהוג גם בהסכם, ככל וכוונת הצדדים היתה כטענת התובע. 23. שנית, התובע טוען שעוה"ד שטיפל בהסכם המתנה לא ערך תשריט חלוקה "מסיבות שאינן ידועות". מכך נובע שהתובע מכיר בכך ומבין שניתן היה ליישם את כוונת האם (הנטענת על ידו) ולבטאה באמצעות תשריט, מה שלא נעשה בפועל. לא רק שלא נעשה תשריט, כלל לא נרשמה בהסכם כוונה כזו הנטענת על ידי התובע. 24. שלישית, התובע לא הסביר האם הוא פנה או לא פנה לעוה"ד שטיפל בהסכם, מיהו בכלל, מה שמו ומה פרטיו, האם התובע פנה אליו ושאל אותו, האם ביקש לזמנו לעדות? (מסעיף 8 להסכם ומטופס מש"ח שצורף ניתן לשער שמדובר בעו"ד * מת"א). התובע אינו מתייחס לכך כלל. בכך נמנע התובע מלהביא ראיה שלטענתו היתה יכולה לעזור לו, ומשלא הביא את הראיה, חזקה שלו היה מביאה היתה הראיה פועלת כנגדו. 25. בסעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית, טוען התובע כי: "הסכם המתנה וניסוחו הבהירו כי זכותה (של האם) הוא רק ביחידת הדיור שלה עד ליום פטירתה". מכך עולה כי התובע אינו טוען שההסכם נוסח לא נכון על ידי מי שערכו, שנפלה בהסכם טעות, שההסכם אינו מבטא נכונה את כוונת הצדדים. מטענתו עולה שעל פי נוסחו של ההסכם, האם העבירה לו את כל זכויותיה במקרקעין, למעט "יחידת הדיור" בה התגוררה. 26. אשר לפרשנות ההסכם, הבהרתי לעיל כיצד יש לפרשו לטעמי: המנוחה העבירה לתובע מחצית מכל זכויותיה במקרקעין. 27. כך עולה גם מסעיפים 7, 9, לתצהיר התובע: התובע מסתמך על ההסכם ואינו טוען שהוא שגוי או מנוסח לא נכון. 28. התובע מסתמך כאמור על ההסכם. בסעיף 4 להסכם נרשם כי כל עוד המוכרת בחיים, הקונה לא יהיה רשאי למכור את זכויותיו בדירה, להשכירה וכו'. בסעיף 5 להסכם נרשם כי כל עוד המוכרת בחיים הקונה לא יהא זכאי לדרוש פירוק שיתוף. בסעיף 7 להסכם נרשם: בכל מקרה תהיה המוכרת זכאית להתגורר בחלק מהבית המסוים בו היא מתגוררת בעת חתימת הסכם זה למשך כל ימי חייה ללא שהקונה יוכל להגביל את זכותה להנות מהשימוש בביתה, מזכותה לארח בו אורחים, וזכותה לנהוג בו מנהג בעלים ולעשות כל פעולה שבעל נכס רשאי לעשותו ובכלל זה למכור, להשכיר, ליתן רשות שימוש לאחר, לבצע תוספות בניה וכיו"ב". 29. מכך לומד התובע שפרשנות נכונה של ההסכם היא שהאם העבירה לו את כל זכויותיה במקרקעין, לרבות החדרים שבהם גרה. 30. התובע הסביר שמדובר בבית מגורים הבנוי על מגרש, הבית פוצל ל–2 יחידות מגורים עם דלת מקשרת ביניהן, כך שלמעשה מדובר בבית אחד בעל 2 כניסות, באחת גרים הוא ומשפחתו ובשנייה האם המנוחה (ס' 10 לתצהירו). 31. איני רואה את ההסכם כפי שהתובע רואה אותו. מנוסחו של ס' 7 להסכם ניתן ללמוד כי כאשר האם רצתה לייחד ולהתייחס לחלק מסויים במקרקעין, היא ידעה לעשות זאת ולהגדיר את החלק המסויים מהבית, בו היא מתגוררת. לעומת זאת, באשר לזכויות המועברות, נרשם במפורש שמדובר במחצית מזכויותיה. ככל ולשיטתו של התובע המילה "הדירה" בהסכם כוונתה לחדרים בהם גרה האם, המשמעות היתה לכאורה שהאם העבירה לו רק מחצית מהחדרים בהם היא גרה, פרשנות שגם התובע אינו טוען לה כמובן. לכן, המילה "דירה" כפי שהוגדרה בהסכם, משמעותה כל זכויותיה של האם במקרקעין הנמצאים ברח' **. 32. התובע מבקש להסתמך על ניסוחה של הצוואה, בה רשמה האם שעיקר רכושה הוא: "דירה בת 2 חדרים וסלון ומטבח". מכך הוא מבקש ללמוד כי האם סברה שזהו כל רכושה: החדרים בהם השתמשה ותו לא. 33. ראשית, בכל הכבוד לאם המנוחה, גם אם היא חשבה שזהו כל רכושה, היא לא הבינה נכון. עוה"ד שערכה את הצוואה, עו"ד *, העידה כי היא לא שאלה ולא התעניינה, לא בדקה ולא תהתה: נכנסה אליה הגב', אמרה שרוצה להוריש את כל רכושה וכך רשמה מפיה עוה"ד, מבלי לדעת או להבין במה מדובר. 34. שנית, התובע מפנה לצוואה קודמת של המנוחה, צוואה בעדים משנת 2000, בה צוותה המנוחה לתובע את "כל זכויותי בבית הנמצא ב*, הרשום כגוש חלקה * וכן את כל תכולתו" הנה אם כן גם כאן לא דייק המנסח בנוסח הצוואה, כשרשם "חלקה *" ולא "חלק מחלקה " , שהרי למנוחה היה רק חלק מחלקה*, לכן לא יכלה לצוות את החלקה כולה. 35. מה שלומדים מהצוואות הוא שהמנוחה שינתה דעתה: תחילה רצתה להוריש לתובע את כל זכויותיה במקרקעין, כעבור זמן נתנה לו מחצית מזכויותיה במתנה, וכעבור עוד זמן שינתה דעתה וציוותה את כל זכויותיה ל–3 ילדיה בחלקים שווים. 36. התובע הביא לעדות את מר * (אחיה של המנוחה) ואת גב' * (חברה של המנוחה). שניהם העידו כי המנוחה אמרה להם באופן מפורש שהיא עושה אבחנה בין 2 החדרים בהם היא גרה לבין מחצית מכל זכויותיה במקרקעין וכי נתנה לתובע את כל זכויותיה למעט החדרים בהם התגוררה. 37. העדים נחקרו בביהמ"ש ואיני נותן אמון בעדותם. העד נח חסן התחמק מלענות תשובות ישירות, כפי שניתן לראות מחקירתו, בעיקר בעמ' 14,15,16 לפרוטוקול. כשנשאל מי השתמש בחצר האחורית של נכס המקרקעין, השיב תחילה ש"כולם", ורק לאחר שהקשו עליו ולחצו אותו, הודה שחלק זה של החצר היה בשימושה של האם, כלומר לא רק "שני חדרים וסלון" אלא גם החצר היתה בשימושה של האם (עמ' 14). 38. העד אישר שבזמן שנחתם ההסכם, אותם "2 חדרים וסלון" היו יותר גדולים מכל החלק בו התגוררו התובע ובני ביתו (שם). 39. בסעיף 9 לתצהירו, רשם העד כי הוא והמנוחה פנו יחדיו לעו"ד **, אחיין שלהם, והמנוחה הסבירה לעוה"ד שברצונה לחלק לילדיה את "היחידה שבה היא מתגוררת בלבד. מלכתחילה היא השאירה רק את היחידה הזו לעצמה ואת היתר נתנה ל (התובע) במתנה עוד בחייה". לכאורה מדובר בעדות חשובה: עו"ד, קרוב משפחה, יכול להעיד על ההסבר המפורש שהסבירה לו המנוחה, הסבר שיכול להבהיר למה התכוונה המנוחה בהסכם ובצוואה! הנה אם כן, 2 עו"ד (עו"ד ** ועו"ד**) שיכלו לכאורה לשפוך אור על כוונת המנוחה ועל משמעות הרשום בהסכם ובצוואה, עוה"ד שיכלו להסביר מדוע נרשמו הדברים כפי שנרשמו, אולם, התובע נמנע מלהביא לעדות את 2 עוה"ד. כאמור, הדין הוא כי בעל דין שנמנע מלהביא עד או ראיה שיכולה היתה לכאורה לתמוך בגרסתו, חזקה שלו הובאה הראיה/העד היה הדבר מפריך את גרסתו. 40. ודוק: העד הפליג בתיאוריו, טען שהמנוחה התכוונה לתת לתובע את כל המקרקעין ושהוא יפצה את הנתבעות בסכומי כסף שבין 50 ל – 200 אלף ₪ בלבד. סיפור שמשום מה לא מצא את ביטויו לא בהסכם ולא בצוואה. העד * טען שהוא קישר בין המנוחה לעו"ד * וגם הגיע יחד איתה אל עוה"ד. לטענתו, המנוחה אמרה לעו"ד שרצונה הוא "שהיחידה" בה היא מתגוררת הכוללת 2 חדרים, סלון ומטבח בלבד, יחולק שווה בשווה בין 3 ילדיה. למרות האמור, בצוואה לא נרשמה המילה "יחידה" אלא "דירה" ועו"ד לא ידעה לאמר על כך דבר. 41. העדה טענה כי המנוחה אמרה לה מפורשות שהיא מתכוונת רק ל-3 החדרים ללא המגרש . המגרש שייך לבית המקורי ול* בשלמות. 42. תמוה בעיניי שהמנוחה ידעה לכאורה לפרט באזני מר * וגב' בדיוק מה היא רוצה, למה כוונתה בפירוש ובדייקנות בנוגע למקרקעין, והינה דווקא כשהיא מדברת עם עוה"ד, הדברים נרשמים אחרת: העדים * הבינו אתה בבירור, ואילו עוה"ד לא הבינו אותה? אולי בעצם עו"ד הבין אותה, אבל הוא לא הובא לעדות. 43. עדותה של גב' * בביהמ"ש לוקה באי בהירות רבה, ולא ניתן להסתמך עליה. כך למשל טענה העדה שהסבתא הורישה את כל הזכויות במקרקעין לתובע (עמ' 18). כאשר נאמר לה שהמקרקעין שהיו שייכם פעם לסבתא עברו במתנה לאביו של התובע ומהאב לאם – העדה לא מודעת לכך. לטענתה, המקרקעין שייכים לתובע אשר קיבל אותם בירושה מסבתו, טענה שאיש מלבדה אינו טוען (עמ' 19). 44. התובע עצמו העיד כי אימו החזיקה והשתמשה בחצר האחורית של הבית, נוסף לחדרים בהם גרה (עמ' 11). לטענתו: "הכל אותו בית.. אתה יכול להגיד אמא שלי, אתה יכול להגיד סבתא שלי, כולם מה זה? זה לא שזה יש גדר הפרדה זה מחולק.. לא עשינו חלוקה לא יודע מה זה, אתה יכול להגיד חצר מאחורה מקדימה, הכל זה אותו בית אותה יחידה אותה חלקה אותו הכל". 45. הנה כי כן, התובע מעיד שבפועל הצדדים התייחסו למקרקעין כפי שהם רשומים בלשכת רישום המקרקעין, בהסכם ובשאר המסמכים: אין חלוקה של חלקים מסוימים, הכל זה אותו בית, אותה יחידה, אותה חלקה. 46. הניסוח בצוואה אינו מעלה ואינו מוריד, הואיל וגם אם המנוחה חשבה בטעות שבבעלותה רק 2 חדרים וסלון, מה שקובע את זכויותיה במקרקעין הוא הרישום בלשכת רישום המקרקעין, מה גם שלא הוכיח לי כי הרישום שגוי או שאינו תואם את רצונה של המנוחה. 47. ככל והייתי מקבל את טענת התובע בנוגע לצוואה, התוצאה היתה שאת יחידת המגורים הנטענת על ידי התובע ציוותה המנוחה ל–3 ילדיה, ואילו שאר זכויותיה אינן מוזכרות בצוואה ולכן 3 ילדיה יורשים אותן על פי דין. 48. התוצאה מהאמור לעיל היא שטענת התובע נדחית. המנוחה היתה בעלת כל הזכויות במקרקעין שהוגדרו בסעיף 7 לעיל "החלק". מחצית מזכויותיה העבירה לתובע כאמור בהסכם ואת המחצית השניה ציוותה ל-3 ילדיה בחלקים שווים, כך שלתובע 4/6 מהחלק ולנתבעות 2/6 : 1/6 לכל אחת מהן. 49. לאור האמור ניתן בזה צו לפירוק שיתוף החלק על ידי מכירתו למרבה במחיר. זכות סירוב ראשונה לצדדים. 50. ב"כ הצדדים ממונים בזה כונסי נכסים למכירת הנכס. ממונה בזה השמאי ***** לעריכת שומה לחלק. 51. על פי סעיף 48 לחוק המקרקעין, התובע זכאי לכאורה להחזר השקעתו במקרקעין. התובע לא תבע זאת, אולם הנתבעות בהגינותן הציעו פיצוי בהתאם לשומה שתקבע על ידי השמאי כאמור בסעיף 30 לסיכומי הנתבעות. התובע יודיע תוך 7 ימים אם הוא מעוניין בהסדר המוצע. ככל ולא תתקבל הודעה במועד, ייחשב הדבר כדחיית ההצעה. 52. ב"כ הצדדים יפעלו לרישום החלק בהתאם לצוואה ולאמור לעיל: 4/6 ע"ש התובע, 2/6 ע"ש הנתבעות. 53. משדחיתי את תביעת התובע, לאחר ניהול התיק במלואו ומשמדובר בתביעה העוסקת במקרקעין הנמצאים באזור מבוקש ויקר, אני מחייב את התובע בהוצאות משפט בסך 70,000 ₪. 54. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision8332-11-22	["ליאור ברינגר"]	[{"judgment_id": "9cad4b7e-7670-5926-87c3-e7a17bd43c7a", "file_name": "8332-11-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 95304, "extension": "docx", "display_name": "8332-11-22 - קובץ מקורי"}, {"judgment_id": "9cad4b7e-7670-5926-87c3-e7a17bd43c7a", "file_name": "פסק דין 8332-11-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 45763, "extension": "docx", "display_name": "פסק דין 8332-11-22- קובץ מקורי"}]
494d2b3a-d7f1-5612-81d4-8d2db68a22ae	בית המשפט לענייני משפחה בת"א יפו, השופט ליאור ברינגר: החלטה בבקשה לתיקון איזון משאבים הנקוב בהסכם גירושין שאושר, נוכח טענה להסתרת זכויות ע"י צד להסכם (תמ"ש 18783-07-21)	18783-07-21	2024-11-17	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	1. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 28.08.94 ונולדו להם 3 ילדים, מהם 2 בגירים ואחת עדיין קטינה, ילידת 2008. 2. הצדדים הסתכסכו ובשנת 2018 הוגשו על ידם תביעות שונות, לרבות תביעות רכושיות (להלן: "התביעה הרכושית"), בתביעה רכושית שהוגשה על ידי התובעת, היא טענה כי יש לאזן את רכושם של הצדדים, לרבות זכויות במקרקעין שהנתבע קיבל במתנה מהוריו לפני התקופה המשותפת. 3. הצדדים העלו טענות רבות בתביעה הרכושית. כך למשל, מטענותיהם עלה שהתובעת השתכרה סכומים גבוהים משמעותית מהנתבע וצברה זכויות סוציאליות בסכומים גבוהים. התובעת טענה כי אין לשתף את הנתבע בזכויותיה הסוציאליות, מכיוון שהוא מהמר ונכנס לחובות. 4. בנוסף, הנתבע הוא בעל משרד עו"ד והתובעת טענה שמגיע לה חלק במוניטין שצבר הנתבע. הוא טען להעדר מוניטין ולהכנסות דלות של כ- 5,000 ₪ בחודש. 5. הצדדים גרו בדירה ברחוב --- --- בת"א. הדירה ניתנה לנתבע במתנה מהוריו ולכן לטענת הנתבע אין לתובעת זכויות כלשהן בדירה. היא טענה שהצדדים שילמו יחד משכנתא שרבצה על הדירה, היא השקיעה מאות אלפי ₪ בשיפוצה והם התגוררו בדירה שנים רבות, לכן היא שותפה שווה לזכויותיו בדירה. 6. עוד עלה מטענות הצדדים בתביעה הרכושית, כי הנתבע קיבל מהוריו במתנה, לפני התקופה המשותפת, זכויות במקרקעין הנמצאים בצפון ת"א, באזור המכונה "הגוש הגדול". הנתבע טען שעפ"י חוק יחסי ממון לא מגיע לתובעת מאומה מזכויותיו אלו, מכיוון שהן לא נצברו במאמץ משותף ובתקופה המשותפת. התובעת טענה כי היא שותפה שווה לזכויות של הנתבע בגוש הגדול, מכח התחייבותו, כפי שעולה מהמסמך שצורך כנספח ה' לכתב התביעה הרכושית בתיק 37265-02-18 (להלן: "מסמך ההתחייבות"). 7. מסמך ההתחייבות נרשם בכתב ידו של הנתבע ונחתם על ידו ביום 27.05.15 וזו לשון המסמך: "--- היקרה, לאור העובדה כי בכוונתך להעביר לי חצי מיליון ₪ לצורך מימון אגרות והיטלי בנייה ועוד בגוש הגדול 300,000 ₪ לצורך מימון הבניה של דירת (לא ברור...) כשנחזור מארה"ב נערוך הסכם יחסי ממון ובו נחלק את כל הרכוש שלנו (שלי 3 דירות:--- --- + גוש הגדול) ושלך כל חסכונותייך מהעבודה קופת גמל, השתלמות ופנסיה – עד סוף החיסכון, כל זה יהיה חצי חצי, בברכה בעלך ****" 8. לטענת התובעת, היא פעלה בהתאם למסמך ההתחייבות והעבירה למעלה מחצי מיליון ₪ לקבלן, בהתאם להנחיית הנתבע. לטענתה, מדובר בהתחייבות בלתי חוזרת של הנתבע ולכן יש לכלול באיזון המשאבים ביניהם גם את זכויות הנתבע בגוש הגדול. 9. הנתבע טען כי מסמך ההתחייבות הוא במהותו "מתנה על תנאי" והוא חוזר בו מכוונתו לתת לתובעת במתנה חצי מזכויותיו, מכיוון שסמוך לאחר חתימתו על מסמך ההתחייבות, סיפרה לו התובעת שהיא מנהלת רומן עם גבר זר. 10. טענותיהם השונות של בני הזוג לא התבררו ולא הוכרעו במשפט, מכיוון שהצדדים השתתפו בהליך גישור שהתנהל בפני --- --- והגיעו בסיועו של המגשר להסכם גירושין שאושר בבית משפט ביום 17.4.16 (להלן "ההסכם"). 11. הצדדים הסדירו בהסכם את כל הנושאים שהיו במחלוקת ביניהם, לרבות העניינים הקשורים בילדיהם המשותפים וענייני הרכוש. הצדדים הסכימו כי דירת המגורים תישאר של הנתבע, כל אחד מהם יישאר הבעלים הבלעדי של מלוא זכויותיו הסוציאליות והתובעת תשלם לנתבע סכום של 480,000 ₪ לאיזון מלוא זכויותיהם. באשר לזכויות של הנתבע בגוש הגדול, נקבע כי בבעלותו זכויות שמכוחן הוא עתיד לקבל 2 דירות, אחת גדולה והשנייה קטנה. הצדדים סיכמו שהנתבע יקבל את הדירה הקטנה והתובעת תקבל את הדירה הגדולה, אולם עליה לשלם סכום כסף מסויים לחשבון נאמנות שמנוהל על ידי -- ---, ממנהלי פרויקט הגוש הגדול. 12. ההסכם אושר בבית משפט ובכך הסתיימו כל טענותיהם ומחלוקותיהם של בני הזוג. 13. כעבור זמן גילתה התובעת במקרה כי הנתבע לא חשף את מלוא זכויותיו ומסתבר שלנתבע זכויות נוספות בגוש הגדול, זכויות שהיו בבעלותו שנים רבות והוא הסתיר מהתובעת את קיומן. 14. התובעת טוענת כי הנתבע פעל בחוסר תום לב בעת שהצדדים ניהלו מו"מ במסגרת הליכי הגישור, בכך שהסתיר ממנה את קיומן של מלוא זכויותיו בגוש הגדול וחשף רק חלק מהן. 15. לפיכך עותרת התובעת לקבוע כי זכויותיו הנוספות של הנתבע בגוש הגדול, המוגדרות כחלק מחלקה --- בגוש --- (להלן "הזכויות המוסתרות"), הן חלק בלתי נפרד מהסכם הגירושין ומאיזון המשאבים שנערך בין הצדדים. כפועל יוצא יש לתקן בהתאמה את איזון המשאבים הנקוב בהסכם, תוך הבאה בחשבון את שווי הזכויות המוסתרות. 16. הנתבע מתנגד לתביעה ובפיו מספר טעמים כמפורט להלן: 17. שיהוי - הנתבע טען כי התובעת השתהתה בהגשת תביעתה ולכן יש לדחותה. התובעת טענה כי רק בחודש דצמבר 2019 נודע לה על הזכויות המוסתרות ובחודש יולי 2021, פחות משנתיים לאחר מכן הגישה את תביעתה הנוכחית. הנתבע לא פירט מה הנזקים שנגרמו לו לכאורה מהשיהוי הנטען ואיני סבור שמדובר בשיהוי משמעותי המצדיק דחייתה של תביעה שאין חולק כי לא התיישנה. 18. מתנה מהוריו לפני החתונה – כאמור, הזכויות המוסתרות נתנו לנתבע במתנה מהוריו, לפני התקופה המשותפת, לכן לטענתו התובעת אינה זכאית ולא היתה אף פעם זכאית לחלק כלשהו בזכויות המוסתרות, כפי שקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג - 1973. 19. כאמור לעיל, התובעת טענה שזכותה לאיזון מלא של כל הרכוש וזכויות הצדדים, בהסתמך על מסמך ההתחייבות, בו רשם הנתבע כי בני הזוג יחלקו את כל רכושם "חצי חצי". לנתבע היו טענות אחרות בקשר למסמך ההתחייבות ומשמעותו, אולם מכך עולה שהנושא היה במחלוקת ולכן היה צריך לדון במחלוקת ולהכריע בין טענותיהם השונות של הצדדים. עצם העובדה שהזכויות המוסתרות ניתנו לנתבע במתנה לפני התקופה המשותפת, אינה מעלה ואינה מורידה, מכיוון שגם דירת המגורים ניתנה לנתבע במתנה וגם שאר זכויותיו בגוש הגדול ניתנו לו במתנה ולפני התקופה המשותפת, ובכל זאת הזכות לאיזון זכויות אלו היתה במחלוקת ונדונה בין הצדדים. 20. הנתבע טען כי רשם במסמך ההתחייבות שרכושו כולל 3 דירות, דירת המגורים ו 2 דירות נוספות בגוש הגדול. לזכויות המוסתרות לא התייחס ולכן הן לא חלק ממסמך ההתחייבות. את הזכויות המסותרות הוא הסתיר מהתובעת מאז ומתמיד, לא התכוון לשתפה, לא חייב היה לשתפה עפ"י חוק ולא היה חייב לגלות לה על קיומן של הזכויות המוסתרות. 21. איני מקבל את טענת הנתבע. במסמך ההתחייבות נרשם ע"י הנתבע כי הצדדים יערכו הסכם יחסי ממון ובו "נחלק את כל הרכוש שלנו...". לטענת התובעת מדובר בהתחייבות של הנתבע לחלוק בכל הרכוש, לרבות הרכוש שעל פי חוק אינו חלק מהרכוש המשותף. הנתבע רשאי לחלוק על טענת התובעת ולהעמיד את הטענות להכרעה שיפוטית, אולם בפסק דיני זה אינני מכריע במחלוקת, מכיוון שהיא לא הונחה להכרעתי. 22. הצדדים בחרו לפתור את מחלוקותיהם בהליך גישור וטוב שעשו כך, אולם בהליך גישור, כמו גם בהליך משפטי שמתנהל בבית משפט, על הצדדים לבוא בידיים נקיות ובתום לב ולחשוף את כל המידע הרלוונטי. לפיכך, כאשר התובעת טענה שהצדדים שותפים בכל רכושם, היה על הנתבע לחשוף בפניה את כל רכושו ולנהל מו"מ בקשר לכך, או לנהל הליך בבית המשפט, תוך שמירה על מלוא טענותיו. משעה שהנתבע רשם במו ידו את מסמך ההתחייבות, בו רשם שהצדדים יאזנו את כל רכושם, היה עליו לחשוף את כל רכושו ולטעון את טענותיו כרצונו, אולם הוא לא היה רשאי להסתיר מהתובעת חלק מרכושו. 23. חובת הגילוי בפני המגשר – הנתבע טען כי עפ"י המגשר היה עליו לחשוף רק את הרכוש שנצבר בתקופה המשותפת. הנתבע מפנה בסעיף 16 לסיכומיו להסכם הגישור הסטנדרטי עליו חתמו הצדדים, בו רשום כי על בעלי הדין לגלות מידע הדרוש כדי ליישב את הסכסוך ביניהם. לטענתו, הזכויות המסותרות אינן "מידע רלוונטי" מכיוון שניתנו לו במתנה לפני התקופה המשותפת. כאמור, הזכויות המוסתרות הינן והיו מידע רלוונטי, הואיל ולפחות עפ"י טענות התובעת, היא היתה זכאית לאיזון בכל רכושו של הנתבע. לפיכך היה עליו לחשוף את המידע בפני התובעת ולא להסתירו. 24. התובעת סירבה לחשוף את מלוא זכויותיה - הנתבע טען שהתובעת לא חשפה את שווי זכויותיה בבנקים ובחברות ביטוח. טענה זו אינה רלוונטית לתביעה שבפני, הואיל והנתבע ידע על קיומן של זכויות התובעת, כפי שעולה מכתבי טענותיו בתביעה הרכושית בתיק 56936-03-18 ובתיק 37265-02-18. משעה שזכויותיה של התובעת לא הוסתרו ממנו, הוא רשאי היה לבקש צו מביהמ"ש שיאפשר לו לקבל מסמכים כרצונו בכדי לבחון את היקף שוויין של הזכויות, או לנהל מו"מ ללא קבלת צו כאמור. התובעת לעומת זאת, כלל לא ידעה על קיומן של הזכויות המוסתרות ולכן לא יכלה לבקש צו שיאפשר לה לדעת מה שווין. 25. בהסכם הגישור נרשם כי הצדדים מוותרים על כל רכוש שאינו מוזכר בהסכם – הנתבע מפנה לסעיף 8 להסכם, בו נרשם כי כל הזכויות והחובות שלא בא זכרם בהסכם, יישארו בבעלות מי שמחזיק בהם או רשום כבעליהם. גם טענה זו נדחית על ידי. הואיל ואין מחלוקת שהנתבע הסתיר מהתובעת את קיומן של הזכויות המוסתרות, התובעת לא יכולה היתה לוותר מרצון על זכויות שאינה מודעת לקיומן. 26. טעות בכדאיות העסקה – הנתבע טען כי ויתורה של התובעת על הזכויות המוסתרות הינו טעות שלה בכדאיות העסקה. גם טענה זו אינה מקובלת עלי. התובעת לא טעתה ולא יכולה היתה לטעות בנוגע לדבר שקיומו אינו ידוע לה. 27. שינוי חזית – הנתבע טען שההפניה שעושה התובעת למסמך ההתחייבות הוא בגדר "שינוי חזית" אסור. מסמך ההתחייבות הוגש לתיק במסגרת הליכים קודמים (נספח ה' לכתב תביעה בתיק 37265-02-18) ובהליך הנוכחי (נספח ב' לת.ע.ר התובעת) והמסמך עצמו לא הוכחש על ידי מי מהצדדים. המחלוקת באשר למסמך היא באשר למשמעויות המשפטיות הנובעות ממנו וכיצד יש לפרשו, מחלוקת שאיני דן בה ואיני מכריע בה במסגרת פסק דיני זה. לפיכך, עצם ההפניה למסמך ההתחייבות אינה מהווה "שינוי חזית". 28. הלכה פסוקה – הנתבע מפנה בסיכומיו לפסקי דין שונים (סעיף 32) מהם עולה כי צדדים למו"מ אינם חייבים לגלות אחד לשני את הכל. הפסיקה המובאת אינה רלוונטית, הואיל והיא מתייחסת לחוזים עיסקיים ולא למערכות היחסים שבין בני זוג, בפרט שעה שבמקרה הנוכחי התובעת טענה במפורש לזכות איזון במלוא נכסי הנתבע, הצדדים ניהלו מו"מ בקשר לכך וההסכם מקנה לתובעת זכויות ברכוש של הנתבע, שלכאורה עפ"י טענתו, התובעת אינה זכאית לרכוש זה. לפיכך, הנתבע היה חייב לחשוף בפני התובעת את כל רכושו ולטעון טענותיו כרצונו. משעה שלא חשף את קיומן של הזכויות המוסתרות, הנתבע פעל בחוסר תום לב והסכמת התובעת לחתום על ההסכם ניתנה בהעדר גמירות דעת מכיוון שהיא לא היתה מודעת לקיומן של הזכויות המוסתרות. 29. הסעד לו עתרה התובעת בתביעתה הנוכחית נוסח על ידה בסעיף 34 לכתב התביעה כדלהלן: "34. נוכח המתואר לעיל יתבקש ביהמ"ש הנכבד ליתן פסק דין הצהרתי כדלקמן: א. זכויותיו של הנתבע בחלקה --- בגוש --- הינם חלק בלתי נפרד "מהסכם הגירושין" שנחתם בין הצדדים ביום 16.4.2019 ומאיזון המשאבים שנערך בו בין הצדדים. ב. כפועל יוצא – יש לתקן בהתאמה את איזון המשאבים הנקוב בהסכם הגירושין, תוך כדי הבאה בחשבון את שווי זכויותיו של הנתבע בחלקה --- בגוש---. 30. מהאמור לעיל עולה כי הנתבע ניהל מו"מ בחוסר תום לב, בכך שהסתיר מהתובעת את הזכויות המוסתרות. לכאורה, ניתן היה לומר שהתובעת זכאית לסעדים שונים המוקנים בחוק. הסעד שמבקשת התובעת הוא לכלול בהסכם את הזכויות המוסתרות ולתקן את ההסכם, כך שיביא בחשבון את הזכויות המוסתרות. סעד זה אינו אפשרי, הואיל וההסכם הוא פרי מו"מ שהתנהל בין הצדדים, מו"מ חסוי ונסתר מעיניי, במסגרתו הסכימו הצדדים לחלוק בחלק מזכויותיהם ולא לחלוק בזכויות אחרות, הכל לפי שיקול דעתם ובהתאם למו"מ שניהלו בפני המגשר. כך לדוגמא, הצדדים בחרו לשתף את התובעת בזכויות שניתנו לנתבע במתנה לפני התקופה המשותפת. כך לדוגמא, הצדדים החליטו לא לאזן ביניהם את הזכויות הסוציאליות. כיצד היו הצדדים מתייחסים לזכויות המוסתרות במו"מ? זאת איני יכול לדעת. 31. בסעיף 54 לסיכומיה עותרת התובעת לקבוע שהיא הבעלים של מחצית מהזכויות המוסתרות. כאמור, איני יכול להיעתר לסעד המבוקש, הואיל והצדדים בחרו לחלוק את רכושם כפי שנרשם בהסכם וכמפורט לעיל. 32. לאור האמור, התביעה נמחקת ומובהר כי אין בכך כדי למנוע מהתובעת להגיש תביעות אחרות בנושא זה, תביעות בהן יוגדר סעד שונה. במהלך המשפט הערתי לצדדים כי ייתכן וזו תהיה תוצאת ההליך, המלצתי להם לפנות להליך גישור נוסף, אולם הצדדים בחרו להמשיך בהליך הנוכחי (ר' לדוגמא פרוט' 3.5.23 ע' 85 ש' 27 ואילך). 33. בנסיבותיו של תיק זה ולאור התוצאה אליה הגעתי איני מחייב בהוצאות. 34. צו המניעה מיום 04.10.21 יישאר בתוקף למשך 90 יום מהיום. ככל והתובעת תגיש עד לאותו מועד תביעה חדשה, תוכל לעתור להמשך קיומו של צו המניעה. ככל ולא תוגש תביעה כאמור, יבוטל הצו בחלוף 90 הימים, ללא צורך בהחלטה נוספת. 35. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision_18783-07-21	["ליאור ברינגר"]	[{"judgment_id": "494d2b3a-d7f1-5612-81d4-8d2db68a22ae", "file_name": "18783-07-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 71530, "extension": "docx", "display_name": "18783-07-21 - קובץ מקורי"}]
6d3a9074-a62b-5c54-a187-1314d1af0495	בית המשפט לענייני משפחה ת"א יפו, השופט ליאור ברינגר: החלטה בהתנגדות לצוואה בטענה כי המנוחה לא הייתה כשירה במועד החתימה עליה (ת"ע 61481-07-20)	61481-07-20	2024-10-28	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	בעניין עזיבון המנוחה: המנוחה ***** ז"ל, נפטרה ביום **בהיותה בת 88 שנים. 12 שנים טרם פטירתה, ביום **, בהיותה בת 76 שנים, חתמה המנוחה על צוואה בעדים, בפני 2 עו"ד, בה ציוותה מה ייעשה בעיזבונה לאחר מותה (להלן: "הצוואה"). המנוחה פירטה בצוואה מה כולל רכושה: דירה ברחוב מרכז בעלי מלאכה בתל אביב (להלן: "הדירה"), זכויות בחשבונות בנק ותכשיטים (להלן: "יתרת העיזבון"). את הדירה ציוותה המנוחה לתובע, שהיה שכן שלה וגר דלת מולה. את יתרת עיזבונה ציוותה לקרן נאמנות שתוקם בכדי להנציח את זכר המנוחה באמצעות תרומות לנזקקים, כמפורט בצוואה. הנתבע הודיע על כוונתו להתערב בהליכים והוא מתנגד לצוואה בטענה שהמנוחה לא הייתה כשירה לצוות במועד שחתמה על הצוואה. לבקשת המתנגד מיניתי מומחה לבחינת כשירות המנוחה לחתום על הצוואה, פרופ' * (להלן: "המומחה"). ביום **הוגשה חוו"ד המומחה ומסקנתו של המומחה הייתה שהמנוחה לא הייתה כשירה כאשר חתמה על הצוואה (להלן: "חווה"ד"). המומחה פירט את כל המסמכים הרפואיים שמצא בקשר למנוחה, התייחס לכל המסמכים וניתח אותם, כאשר מחווה"ד עולה שלאורך השנים שלפני הצוואה, נערכו למנוחה מספר בדיקות קוגניטיביות, לרבות מבחני מינימנטל, ותוצאות המבחנים היו: ביום 8.3.05, מינימנטל 29/30. ביום 6.4.05, אין ירידה קוגניטיבית. ביום 12.4.05, מינימנטל 29/30, מודע, צלול, התמצאות תקינה, אפקט תואם. ביום 18.5.06, מינימנטל 26/30, אינה מתמצאת בנושאי רכוש וכמות הכסף שיש לה... מגלה תובנה חלקית למצבה, ללא בעיית שיפוט, הסכימה למינוי אפוטרופוס לצורך טיפול בנושאים כספיים. ביום 13.10.08, מתמצאת במקום, ירידה קלה בהתמצאות בזמן, זיכרון לקוי. צוין כי מודעת למצבה. המומחה ניתח כאמור את כל הממצאים, לרבות אלו שפורטו על ידי לעיל, ומסקנתו היא כי סביר יותר שהמנוחה לא הייתה כשירה לבצע פעולות משפטיות. המומחה נחקר ארוכות, ובחקירתו הבהיר כי חווה"ד היא רטרוספקטיבית וכי תמיד יש עדיפות לבדיקה ישירה של האדם, בעודו חי (פרוטוקול עמ' 5 ש' 30). המומחה הבהיר, כי הגיע למסקנת היעדר כשירות, בעיקר מכיוון שבסמוך מאוד לאחר הצוואה מונה למנוחה אפוטרופוס, מה שמעיד לדעתו על היעדר כשירותה (עמ' 6 ש' 16). כאמור, המומחה נחקר ארוכות, נשאל והתייחס לכל פרט ופרט בחווה"ד ומחקירתו עלה כי מסקנתו התבססה בעיקר על תעודת רופא שנרשמה ביום 18.05.2006 ע"י הפסיכיאטר ד"ר (ר' לדוגמא עמ' 19 ש' 2). הערה: ת.רופא של ד"ר **היא הבסיס לאמור בסעיף 7(ד) לעיל. המומחה הבהיר בחקירתו כי הוא מכיר ומעריך מאוד את ד"ר . המומחה הבהיר כי ככל וד"ר יאמר שהוא בדק את המנוחה ולדעתו היא הייתה כשירה במועד הצוואה, אזי המומחה לא יחלוק על כך, הואיל וד"ר * הוא מומחה מקצועי בתחום ויש לו ייתרון על פני המומחה, מכיוון שהוא ראה ובדק את המנוחה בזמן אמת, בעוד המומחה נאלץ להסתפק בבחינה רטרוספקטיבית הנשענת על מסמכים בלבד (ר' בעמ' 23-25, בפרט בעמ' 25 ש' 1-19). ביום 02.04.2024, נחקר ד"ר ** והשיב באופן מפורש כי לדעתו, על סמך פגישתו עם המנוחה ובדיקתו אותה, המנוחה הייתה כשירה לחתום על הצוואה. ד"ר חזר על דבריו שוב ושוב, נשאל שאלות שונות והתייחס לכל מיני נסיבות, ולכל אורך חקירתו חזר על מסקנתו הברורה, כי המנוחה הייתה כשירה (עמ' 33-38). העולה מהאמור לעיל הוא כי המומחה האובייקטיבי שמונה ע"י בית המשפט העיד מפורשות שהוא מכיר את ד"ר וסומך על דעתו. המומחה העיד כי ככל וד"ר יבהיר שלדעתו המנוחה כשירה, המומחה אינו חולק עליו, לאור היתרון של ד"ר שבדק את המנוחה בחיים. ההלכה המשפטית היא, כי חוו"ד מומחים מהווה מכשיר חשוב בו מסתייע בית המשפט בבואו להכריע בשאלות שבמומחיות שאינן בבחינת "ידיעה שיפוטית". ככלל, בית המשפט מאמץ את המלצת המומחים שמונו על ידו, אלא אם קיימים טעמים כבדי משקל הממליצים סטייה מהמלצת המומחים. במקרה הנוכחי, הנתבע מבקש לאמץ את חוו"ד המומחה, אלא שהוא מבין את חווה"ד האחרת. הנתבע סבור, כי מכיוון שבחווה"ד נרשם שהמנוחה לא הייתה כשירה, זה מה שיש לפסוק. הנתבע מתעלם מחקירת המומחה, בה הבהיר והתייחס למשמעות בדיקתו ומסקנתו של ד"ר , כמפורט לעיל. לעניין זה חשוב להעיר כי ד"ר * אינו מומחה מטעם התובע, אלא מומחה אובייקטיבי שבדק את המנוחה לבקשת המדינה, אם לדייק, לבקשת עו"ס מלשכת הרווחה של עירית תל אביב. הנתבע מפנה למסמכים שונים שנכתבו ע"י אנשים שלא זומנו לעדות. כך למשל, מפנה לתצהיר של עו"ס מיום 09.08.2006, בו נרשם ע"י העו"ס כי המנוחה אמרה לו שציוותה את ביתה לשכניה לאחר מותה והיא מעוניינת לחזור בה מהחלטתה, לשם כך הומלץ למנות לה אפוטרופוס כדי שיעזור לה בנושא זה. כאמור, העו"ס לא זומן לעדות ולפיכך האמור בתצהירו אינו מהווה ראיה. נוסף לכך, המומחה התייחס לתצהיר העו"ס ואמר במפורש כי בתצהיר יש אי בהירות ואם רוצים להבין בדיוק מה נאמר או לא נאמר לעו"ס ע"י המנוחה, יש לברר את הדברים עם העו"ס עצמו (עמ' 10 ש' 19-30). זאת ועוד, המנוחה אמרה לכאורה לעו"ס שהיא יודעת שעשתה צוואה ושהיא מתלבטת ורוצה לשנותה. מכך אפשר להבין שלכאורה הדבר מעיד שהמנוחה הבינה בדיוק מה ציוותה, כלומר שהייתה כשירה. עם זאת, כאמור לעיל, מדובר בעניין שהמומחיות והעניין הוכרע ע"י מומחה בית המשפט וע"י ד"ר. ד"ר הבהיר שהמנוחה הייתה בעלת שיפוט תקין, שהיא ביקשה מרצונה שימונה לה אפוטרופוס שיעזור לה, מה שמהווה לדעת ד"ר * סימן נוסף לשיקול דעת נכון של המנוחה (עמ' 35 ש' 19). הערה: אותה עת טרם תוקן חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות וטרם ניתן היה למנות לאדם "תומך החלטות", כפי שניתן לעשות כיום. התובע הביא לעדות את עוה"ד העדים לצוואה, אולם הנתבע ויתר על חקירתם. התובע עצמו העיד ונחקר והבהיר בחקירתו כיצד נהג לעזור למנוחה בקניות ובעניינים נוספים, בהיותה ערירית ובודדה ללא קרובי משפחה. בסיכומיו טען לפתע הנתבע לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ו/או אונס ו/או לחץ בלתי ראוי מצד התובע על המנוחה. כיצד בדיוק השפיע התובע על המנוחה? כיצד אנס, לחץ והשפיע עליה? הנתבע ממלא את פיו מים ואינו מפרט מאומה. סתם כך טען, ללא הסבר כלשהו. ההסבר היחיד ללחץ/אונס/ השפעה, הוא בכך שהתובע העיד שעזר לשכנתו הערירית. הטענה מקוממת וחבל שנכתבה. מדובר בהכפשה חסרת שחר, הטחת רפש באדם, ללא בסיס כלשהו. לא רק ללא ראיות אלא אף ללא נימוק או הסבר כלשהו, סתם כך הכפשה מכוערת של אדם. עוד טוען הנתבע בסיכומיו, כי התובע לקח חלק בעריכת הצוואה. מדוע? כי היא ביקשה שם של עו"ד והתובע עזר לה ונתן לה שם של עו"ד. ודוק: המנוחה פנתה לאותו עו"ד ולבקשתה הוא הכין לה צוואה בה ציוותה את כל רכושה לתרומות, מאומה לא לתובע (צוואה קודמת מיום 07.07.2004). רק כעבור שנתיים פנתה המנוחה שוב לעוה"ד ושינתה את צוואתה. לא לקיחת חלק, לא מעורבות ולא שום דבר שמתקרב לכך. לכאורה עלה מדברו של ד"ר **כי ייתכן שהמנוחה התחרטה ושקלה לשנות את צוואתה, אולם בפועל לא עשתה כך, על אף שיכלה לעשות זאת. הנתבע צירף לסיכומיו מסמכים שונים שלא הוגשו לתיק קודם לכן. דבר זה אינו תקין. ככל והנתבע סבור שיש חשיבות למסמכים שצירף, היה עליו להציגם קודם לכן, בכדי לאפשר לצד השני להתייחס למסמכים. ויתרה מכך, לכאורה מדובר במסמכים שעשויים להיות רלוונטיים לשאלת כשירותה של המנוחה. ככל וכך, היה על הנתבע להציג את המסמכים למומחה, הואיל וכאמור מדובר בשאלה שבמומחיות ולא "בידיעה משפטית". לפיכך, שעה שלבקשת הנתבע מונה ע"י בית המשפט מומחה, אין להתחמק מכך, לעקוף את המומחה ולבקש מבית המשפט שיחליף את המומחה במומחיותו. סיכומו של דבר, לא הוכח לי שהמנוחה הייתה בלתי כשירה לחתום על הצוואה, לא שהצוואה נחתמה תחת השפעה כלשהי, הוגנת או שאינה הוגנת, ולא הוכחה מעורבות כלשהי של התובע בעריכת הצוואה. נהפוך הוא: התובע הציג מכתב שקיבל מהאפוטרופוס שמונה למנוחה, מכתבו של עו"ד ז"ל מיום 04.09.2006, בו רשם ששמע מהמנוחה "פעם ועוד פעם על העזרה שהנך מושיט לה בחיי היום, תוך הבעת תודה מצידה ואני מצטרף לכך". עו"ד נפטר ולכן לא ניתן היה להביאו לעדות. הנתבע לא הביא עדים כלשהם מטעמו, וויתר על חקירת עדי התובע. לאור האמור, ההתנגדות נדחית וניתן צו קיום לצוואה. ניתן להגיש צו קיום לחתימתי. הצדדים יודיעו תוך 15 ימים את מי הם מעוניינים למנות לניהול קרן הנאמנות כאמור בצוואה. משנדחתה ההתנגדות, יש לחייב את המתנגד בהוצאות משפט, כקבוע בתקנות. במקרה זה, סברתי כי החשד שהביע הנתבע בראשית ההליך לא היה מופרך, לאור העובדה שמונה למנוחה אפוטרופוס סמוך לאחר שחתמה על הצוואה ולאור מה שאמרה לכאורה לעו"ס ולד"ר. עם זאת, לאחר חקירת פרופ' וד"ר **, לא היה מקום להמשיך בהליכים ובוודאי לא היה מקום להכפיש את התובע בהכפשות נעדרות בסיס כלשהו. לפיכך אני מחייב את הנתבע בהוצאות משפט לטובת התובע, בסך מופחת של 35,000 ₪. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision61481-07-20	["ליאור ברינגר"]	[{"judgment_id": "6d3a9074-a62b-5c54-a187-1314d1af0495", "file_name": "61481-07-20.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 79902, "extension": "docx", "display_name": "61481-07-20 - קובץ מקורי"}]
35542135-08e5-5090-9869-9068bf73333e	בית המשפט לענייני משפחה ת"א יפו, השופט ליאור ברינגר: החלטה בבקשה לקביעת דמי מזונות קבועים (תלה"מ 5566-07-22 ואח')	5566-07-22 , 67448-06-22	2024-11-16	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	הצדדים היו זוג, גרו באוקראינה ומיחסיהם נולד בנם המשותף ע' ביום 02.10.2020 (להלן: "הקטין"). הקטין נרשם ע"ש התובעת בלבד. בשנת 2011 עלו הצדדים ובנם ארצה, אולם זמן קצר לאחר מכן חזרו האם והקטין לאוקראינה, הקטין נשאר באוקראינה אצל דודו וסבתו, ואילו התובעת חזרה ארצה. כך עד שנת 2019, אז הביאה התובעת את הקטין ארצה ומאז הוא בארץ עם התובעת. הנתבע הגיש תביעת אבהות ונקבע כי הוא אבי הקטין. הקשר של הקטין עם האב אינו טוב והם מתראים פעם בשבוע במרכז הקשר. הוגשו לתיק מספר תסקירים, מהם עולה כי לאב יכולות נמוכות, הוא אינו מפנים את העצות המקצועיות שניתנו לו ע"י העו"ס ולפיכך אין התקדמות ביחסיו עם הקטין. שירותי הרווחה ציינו כי הקטין כועס על אביו. הנתבע טען שהקטין משקר והוסיף, בפניו של הקטין, כי הוא ידאג שעו"ד מטעמו יטפל באמא כמו שצריך. כמו-כן, הומלץ על ידי שירותי הרווחה על טיפול דיאדי, אולם האב טען שאין באפשרותו לממן את הטיפול, גם לא תשלום מופחת מטעם קופ"ח. (ראה תסקירים מיום 9.1.23, 16.5.23, 25.6.23). לאור האמור, שירותי הרווחה אינם יכולים לקדם ולהרחיב את זמני השהות של הקטין עם האב, מכיוון שהאחרון אינו מפנים את תרומתו לסירוב הקטין להרחבת זמני השהות אל מחוץ למרכז הקשר. לאור האמור בתסקיר מיום 25.6.23, שירותי הרווחה יגישו תסקיר משלים תוך 60 יום. האב נמצא בהליכי פש"ר לטענתו, בעבר עבד, אחר כך חדל לעבוד בשל מגבלה רפואית וכעת שוב עובד, בשכר של כ- 8,000 ₪ נטו לחודש. האב הציג 2 תלושי שכר, מחודשים ינואר ופברואר 2024, מהם עולה כי שכרו 9,106 ₪ נטו בחודש. לסיכומיו צירף תלושי שכר ישנים, משנים קודמות. האם עובדת בניקיון בתים ושכרה לטענתה הוא כ- 5,000 ₪ לחודש. האב שוכר דירה בסכום של 1,400 ₪ לחודש והאם גרה בדירה השייכת לה ולבעלה ועליהם לשלם משכנתא חודשית בסך 5,900 ₪ לחודש. האב טען כי לאם הכנסות נוספות, שאינן מדווחות, אולם טענתו זו לא הוכחה. האם טענה כי האב מרוויח הכנסות שאינן מדווחות, אולם טענה זו לא הוכחה. היא הציגה תמונות של רכב יוקרתי מסוג BMW אולם הנתבע הבהיר כי זה רכב של חבר ואינו משתמש בו קבוע. התובעת צירפה תמליל שיחה ממנה עולה כי לנתבע עסק עם פועלים, אולם התמליל מתייחס לתקופה שקדמה להגשת התביעות הנוכחיות, שעה שכיום הנתבע בהליכי פש"ר. מהאמור לעיל עולה כי יחסי השכר הם 65% האב (9,106 ₪) ו- 35% האם (5,000 ₪). מהמסמכים והעדויות שהוצגו עולה כי הצדדים אינם חיים ברמה גבוהה וצרכיו של הקטין לא חורגים מהמינימום המקובל בפסיקה, בסך 2,250 ₪ בצירוף מדור והוצאות אחזקתו, בסך 2,265 ₪, סה"כ 4,515 ₪. לאור פערי השכר, על האב לשאת ב- 65% מכך, בסך 2,935 ₪. מהאמור לעיל עולה כי נטל הטיפול בקטין מוטל כולו על התובעת בלבד, הואיל והקטין נמצא בטיפולה הבלעדי ואינו שוהה עם הנתבע כלל, למעט לשעות ספורות במרכז הקשר. ביום 26.2.23 פסקתי כי הנתבע ישלם לתובעת מזונות זמניים בסך 2,300 ₪ בחודש. התובעת עותרת (בתצהירה ובסיכומיה) לקבוע סכום זה כמזונות קבועים. לאור האמור לעיל אני מקבל את הטענה ולפיכך אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את חלקו במזונות הקטין, בסך 2,300 ₪ לחודש, החל מיום 1.12.24 ובכל יום 1 לחודש שלאחר מכן, עד הגיע הקטין לגיל 18 שנים או סיום בית ספר תיכון, לפי המאוחר. מאותו מועד יהיו המזונות 1/3 מהסכום וישולמו עד לסיום שירותו החובה בצה"ל/שירות לאומי. סכומי המזונות צמודים למדד המחירים לצרכן הידוע היום ויעודכנו אחת ל- 3 חודשים, ללא הפרשים לעבר. עד ליום 1.12.24 תחול החלטתי למזונות זמניים. נוסף לאמור לעיל, ישלם המשיב 65% מההוצאות שלהלן: כל ההוצאות הרפואיות שאינן משולמות על ידי קופת החולים, לרבות טיפולי שיניים, אורתודנטיה, משקפיים/עדשות מגע, טיפולים פסיכולוגיים. הוצאות החינוך שלהלן: כל ההוצאות הנדרשות על ידי בית הספר, לרבות אגרת חינוך, ועד כיתה, טיולים וכו'. שיעורים פרטיים, חוג אחד, תנועת נוער, קייטנות בחופשות. תשלומי הביטוח הלאומי ישולמו לאם. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את 2 התיקים שבכותרת. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision5566-07-22	["ליאור ברינגר"]	[{"judgment_id": "35542135-08e5-5090-9869-9068bf73333e", "file_name": "5566-07-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 75588, "extension": "docx", "display_name": "5566-07-22 - קובץ מקורי"}]
1d2a138b-3123-5098-a292-a9f032664bf5	בית המשפט לענייני משפחה ת"א יפו, השופט ליאור ברינגר: החלטה בבקשה למתן צו קיום לצוואה (ת"ע 60516-12-19)	60516-12-19	2024-05-17	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	1. לה"ה *** נולדו 5 ילדים, התובעת ו-4 הנתבעים. האב נפטר ביום 27.04.02. האם ** נפטרה ביום 21.01.07. קצת למעלה משנה טרם מותו, ביום 22.01.01 חתם מר * (להלן: "המנוח") על צוואה נוטריונית בפני הנוטריון עו"ד ז"ל (להלן: "הצוואה"). 2. המנוח הורה בצוואה כי לאחר מותו תקבל נכדתו (התובעת) את מלוא זכויותיו בדירה הנמצאת ברחוב ** (להלן: "הדירה") ואת כל שאר רכושו יקבלו יורשיו על פי דין. 3. כעת, 18 שנים לאחר מותו, עותרת התובעת למתן צו קיום לצוואה. הנתבעים מתנגדים לבקשה, מהטעמים שלהלן: א. נפלו פגמים נוטריונים בצוואה. ב. המנוח לא חתם על הצוואה, חתימתו זוייפה. ג. המנוח לא היה כשיר להבין טיבה של צוואה בעת שחתם עליה. ד. המנוח חתם על הצוואה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת עליו. ה. אביה של התובעת היה מעורב בעשיית הצוואה. ו. התובעת השתהתה בבקשתה ובכך נגרם לנתבעים נזק ראייתי. פגמים נוטריונים בצוואה 4. בדיון שהתקיים ביום 8.7.20 הובהר כי הנוטריון שערך את הצוואה נפטר, אולם ביתו קבלה את משרדו, אמרה שמצאה את הצוואה במשרד ומוכנה לשתף פעולה ולהעיד ככל הנדרש (פרוטו' ע' 2 ש' 21). הנתבעים לא זימנו את הבת לעדות, בסיכומיהם לא טענו ל"פגמים נוטריונים" ונראה כי ויתרו על טענתם זו. חתימת המנוח מזוייפת 5. בדיון מיום 8.7.20 טענו הנתבעים שחתימת המנוח על הצוואה מזוייפת ובקשו למנות מומחה לבדיקת החתימה. 6. נעתרתי לבקשתם ומיניתי את גב' , מומחית בעלת שם לזיהוי כתב יד, לשעבר ראש המעבדה לבדיקת מסמכים של מז"פ במשטרת ישראל, בדרגת סגן ניצב. 7. ביום 22.11.20 הודיעה גב' כי הואיל והחתימה פשוטה, נראה כי ככל ותתבצע הבדיקה המבוקשת, ייתכן שהמסקנה שתתקבל תהיה מסוייגת. 8. בתגובה הודיעה התובעת שלאור הודעת המומחית אין טעם בקיום הבדיקה. הנתבעים הגיבו ודרשו שהמומחית תבצע את הבדיקה. לשיטתם, "זכותם לקבל את יומם" והם "עומדים על קבלת חוו"ד הגרפולוגית, הגב' *" (ר' סעיף 1 לתגובתם מיום 17.02.21). 9. לפיכך הוריתי למומחית להגיש חוו"ד וביום 13.04.21 הוגשה חוו"ד ובה מסקנת המומחית כי סביר מאוד שחתימת המצווה בצוואה השנויה במחלוקת נכתבה ע"י המנוח מר ** "הסיוג ברמת הוודאות של המסקנה נובע מהיות החתימה שבמחלוקת קצרה וכמות תכונות הכתיבה שבה מועטה, ומהיעדר דוגמאות חתימה להשוואה במסמכים מקוריים מתאריכים סמוכים לתאריך הצוואה" (ס' 4 לחווה"ד). 10. ביום 29.4.21 התייחסו הנתבעים לחוו"ד ** וטענו, כי אין לתת לחווה"ד משקל ראייתי של ממש, מכיוון ש"גרפולוגיה אינה מדע מדוייק". בסיכומיהם טענו הנתבעים כי המומחית לא הצליחה לגבש מסקנות חד משמעיות אם מדובר בחתימת המנוח (ס' 19 לסיכומים). 11. ראשית, התנהלותם של הנתבעים נגועה בחוסר תום לב חמור: כאשר המומחית הביעה דעתה בעניין באופן ברור, הם עמדו על קיום הבדיקה וקבלת חוו"ד. משעה שהתוצאה אינה תואמת את מבוקשם, הם טוענים להיעדר משקל ראייתי לחווה"ד. שנית, המומחית הבהירה כי מסקנתה היא שיש התאמה בתכונות הכתיבה בין כתב היד שבמחלוקת לבין דוגמאות כתב יד של כותב הדוגמאות, ולדעתה סביר מאוד שהכתב במחלוקת נכתב על ידו (נספח 1 לחווה"ד). מסקנת המומחית תומכת בכך שהחתימה על הצוואה היא חתימת המנוח , "סביר מאוד" שזו חתימתו, כפי שנרשם בחווה"ד. מבחינה ראייתית די בכך כדי להטות את הכף לטובת התובעת, הואיל ובמשפט אזרחי אין צורך ברמת וודאות מוחלטת או קרוב למוחלטת, אלא להוכחה ברף של 51%, כלומר שסביר יותר כי זו חתימת המצווה, מאשר שזו אינה חתימתו. במקרה הנוכחי המומחית קבעה ש"סביר מאוד" כי זו חתימתו, מסקנה מספקת כדי להטות את הכף לטובת התובעת. 12. הנתבעים לא שלחו למומחית שאלות הבהרה ולא ביקשו לזמנה לחקירה ובכך נסתם הגולל על טענת הזיוף. לאור האמור אני דוחה את טענת הזיוף וקובע, כי החתימה על הצוואה היא חתימת המנוח. המנוח לא היה כשיר 13. בדיון ביום 8.7.20 ביקשו הנתבעים למנות מומחה רפואי שיבחן את כשירותו של המנוח להבין את תוכנה של צוואה במועד חתימתו על הצוואה. נעתרתי לבקשתם ומיניתי את המומחה פרופ' *. ביום 13.06.21 הוגשה לבית המשפט חוו"ד המומחה, שקבע כי "... המנוח היה כשיר לעריכת צוואה... אין עדות מהתיעוד הרפואי שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת צוואה בתקופה שערך את צוואתו". 14. המתנגדים שלחו למומחה שאלות הבהרה והמומחה השיב לשאלות. מדובר בשאלות כלליות וכך גם תשובות המומחה: תשובות לשאלות כלליות שאין בהן כדי לשנות ממסקנת המומחה בחווה"ד. 15. המומחה לא זומן לחקירה והנתבעים טוענים כי אין לתת משקל למסקנת המומחה, הואיל ומדובר בבדיקה רטרוספקטיבית (סעיף 1 (א) לתגובתם מיום 4.8.21 וסעיף 21(א) לסיכומיהם). 16. המתנגדים טוענים שיש סתירה בין גוף חווה"ד, בו נרשם שהמנוח סבל מבעיות רפואיות שונות, לבין מסקנת המומחה כי המנוח היה כשיר בעת שחתם על הצוואה. לא מצאתי סתירות כלשהן בחווה"ד ולא מצאתי ולו סיבה אחת שלא לקבל את האמור בחוו"ד המומחה, אשר לא זומן לחקירה ע"י המתנגדים וחוות דעתו לא נסתרה. 17. המתנגדים לא הביאו ראיות שיש בהן כדי לסתור את חוו"ד המומחה, מומחה אשר מונה לבקשתם. 18. לאור האמור אני קובע, כי המנוח היה כשיר להבין טיבה של הצוואה בעת שחתם עליה. השפעה בלתי הוגנת 19. אין מחלוקת שהתובעת הייתה בת 5 שנים בעת שהמנוח חתם על הצוואה, כך שלא ניתן לייחס לה השפעה בלתי הוגנת על המנוח. לטענת הנתבעים, אביה של התובעת, מר ** הוא שהשפיע על המנוח לצוות את זכויותיו בדירה לתובעת. 20. מעבר לטענה כללית שאינה מפורטת, לא נטען ולא הוכח דבר בעניין זה. 21. המתנגדים העידו כי מי שהיה הכי קרוב למנוח הוא נתבע 4, מר *** אשר גר עם המנוח ואשתו באותו בית. לטענתם, רפי היה הכי קרוב למנוח והוא זה שעזר לו בכל, כמפורט בתצהיריהם של נתבע 2 ונתבעת 3. לטענתם, למנוח היו יחסים מצויינים עם כל ילדיו ונכדיו, כולם נהגו לחוג יחד את חגי ישראל, לבלות יחד שבתות וכו', כמפורט בתצהיריהם. 22. מהאמור לעיל עולה כי למנוח היו קשרים עם כל בני משפחתו והוא לא נותק מחברת אחרים. נתבעת 3 העידה כי נהג לצאת כל יום ולהיפגש עם חברים במועדוני הימורים (פרוט' 5.6.23 ע' 27) 23. עוד עולה מעדויות הנתבעים, כי לא נטען ולא פורט שהמנוח היה תלוי ב. נהפוך הוא: עפ"י תצהירי הנתבעים המנוח היה תלוי בנתבע 4, . 24. לא נטען ולא הוכח שהמנוח היה תלוי פיזית ב*. נתבע 2 הצהיר כי המנוח נהג לצאת מביתו מידי יום. לפעמים כשנפל, כי היה שיכור (לטענת הנתבעים), * הוא שעזר לו לקום (סעיף 5 לתצהיר ****). 25. לטענת הנתבעים המנוח היה מהמר כפייתי ולכן היה לוקח כסף * (סעיף 10 לתצהיר). 26. הנתבעים תיארו את המנוח כמהמר, שיכור, אדם אלים, אולם לא הסבירו כיצד לטענתם השפיע עליו* בכתיבת הצוואה. הנתבעים הרבו לטעון בעניין מערכת היחסים הקשה שבין המנוח לאשתו (לטענתם), טענו שהמנוח היה שיכור ומהמר, נהג להכות את אישתו (אמם) ומכר את תכשיטיה כדי להמר. לטענתם, המנוח השליט בבית אווירת טרור קשה. ככל וטענת הנתבעים נכונה, עולה ממנה תמונה עצובה ומצערת, אולם לא עולה מכך כי המנוח היה תלוי במישהו ולא עולה כי *השפיע על המנוח השפעה כלשהי, הוגנת או בלתי הוגנת. 27. כך לדוגמא, טען בעדותו שהוא פרנס את המנוח (ע' 13 ש' 12) הוא נתן להוריו מליון לירות (ע' 14 ש' 6) בעוד הנתבעים האחרים טענו ש לא עבד, לא התפרנס והעמיס נטל כלכלי על אחיו והוריו (סעיף 5 להתנגדות). נתבעת 3 () העידה, כי הכנסתו של * הייתה מקצבת נכות בסך 2,000-3,000 ₪ לחודש. 28. בחקירתו הרבה נתבע 4 להתפרץ ולצעוק ולא להשיב לעניין. 29. כאמור, עדויותיהם של הנתבעים עסקו בעיקר במערכת היחסים הטעונה במשפחה, ניכר מהעדויות כי המשפחה לא חוותה חיים שלווים ונעימים, וניתן לראות כי היחסים בין האחים טעונים מאוד. עם זאת, לא הוכח ואף לא נטען בצורה מפורטת, כיצד בדיוק השפיע על המנוח, כטענת הנתבעים. 30. מהאמור לעיל לא עולה כי התובעת, או מישהו אחר מטעמה השפיע באופן כלשהו על המנוח. טוען כי התובעת הייתה הנכדה האהובה והמועדפת על המנוח, הנתבעים טוענים שלא כך, אולם השפעה כלשהי על המנוח לא הוכחה. *(אבי התובעת) היה מעורב בעשיית הצוואה 31. הנתבעים טענו ש היה מעורב בהכנת הצוואה, הוא התלווה לאביו המנוח בדרכו לנוטריון, נכח במעמד חתימת הצוואה והוא זה ששילם את שכ"ט הנוטריון. 32. מאומה מזה לא הוכח. הדבר היחיד שהוכח הוא שלבקשת המנוח מסר לו את מספר הטלפון של הנוטריון, אותו הכיר בשנת 1999 כאשר הנוטריון טיפל עבורו ברכישת דירה. מסירת פרטי עוה"ד למנוח אינה נכללת בגדר "לקיחת חלק בעריכת צוואה", כאמור בסעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. 33. הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי * לקח את המנוח לעורך דין מטעמו ואף מימן אותו (סעיף 56), אולם אין לטענה תיעוד כלשהו, לא ראיה ולא ראשית ראיה. 34. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי *הוא זה שיזם את הגשת הבקשה למתן צו קיום לצוואה, בשנת 2019. י מודה בכך, אולם מדובר בהליך מאוחר, שאינו קשור כלל לעריכת הצוואה ולחתימה עליה, 18 שנים קודם לכן. 35. לאור האמור אני דוחה את הטענה כי התובעת או מי מטעמה היה מעורב בעריכת הצוואה. התובעת השתהתה בבקשת הבקשה 36. המנוח חתם על הצוואה ביום 22.01.01 והתובעת הגישה בקשה למתן צו קיום לצוואה, 18 שנים לאחר מכן, בשנת 2019. הנתבעים טוענים שהתובעת השתהתה בהגשת הבקשה ובכך נגרם להם נזק ראייתי. לטענתם, לו הייתה הבקשה מוגשת סמוך לפטירת המנוח, יכלו הם להביא ראיות רבות יותר, לרבות עדים ומסמכים (סעיף 17 לסיכומיהם). 37. גם טענתם זו נטענה ע"י הנתבעים באופן כללי ובלתי מפורט. הנתבעים לא נוקבים בראיה כלשהי, עד או מסמך, שיכול היה לשפוך אור על העובדות ולתמוך באיזו מטענותיהם. הנתבעים אינם מפרטים איזה מסמך או עד יכול היה להוכיח את טענתם שהמנוח לא היה כשיר לצוות, איזה מסמך או עד יכול היה להוכיח השפעה בלתי הוגנת, זיוף חתימה או מעורבות בעריכת הצוואה. אף לא טענה אחת. 38. התובעת הסבירה מדוע השתהתה. ראשית, היא הייתה בת 6 שנים כאשר המנוח נפטר ולא ניתן לצפות מילדה בת 6 שתפתח בהליכים משפטיים. שנית, גם כאשר נודע לה על קיומה של הצוואה, בגיל 18 או בסמוך לכך, היא לא הייתה מעוניינת להפר את מערכת היחסים העדינה שבין אביה לאחיו. התובעת הבהירה כי נתבע 2 שהה בבית הסוהר וכאשר השתחרר, פלש לדירה, התנהג באלימות והשליט טרור על השטח כולו. הערה: ומשפחתו גרים בדירה בבעלותם שנמצאת באותו בניין, מעל הדירה. 39. נוסף לכך, קיומה של הצוואה היה ידוע למתנגדים סמוך למותו של המנוח, או לפחות היה ידוע ל(נתבעת 3). בלה העידה כי לאחר פטירת המנוח סיפרה לה אימה שהמנוח עשה צוואה (פרוט' 5.6.23 ע' 28). 40. גב' , אשת אחיו של המנוח, העידה כי היא ובעלה ביקרו את המנוח בבית חולים, סמוך לפני פטירתו. המנוח סיפר להם שעשה צוואה בה ציווה את זכויותיו בדירה לתובעת. לדבריה, המנוח היה צלול ודעתן ובלתי ניתן להשפעה. לשאלתה, המנוח השיב כי ציווה דווקא לתובעת, כי היא הייתה לידו כל הזמן והוא אהב אותה. העדה העידה, כי סיפרה על כך למשפחה אחרי שהמנוח נפטר (פרוט' 12.6.23 ע' 62 ש' 2). 41. מהאמור לעיל עולה, כי הנתבעים ידעו על קיומה של הצוואה עוד בשנת 2002, לאחר מות המנוח. 42. בסעיף 10 להתנגדות רשמו הנתבעים כי לאחר פטירת אימם, בשנת 2007, * אמר להם שהמנוח עשה צוואה בה הוריש לו הכל. 43. מהאמור לעיל עולה שהנתבעים ידעו על קיומה של צוואה שעשה המנוח ולמרות זאת לא פעלו בנדון ולא ביקשו צו ירושה / קיום צוואה, בכדי שניתן יהיה לברר את העובדות מהר ככל האפשר ובכדי שלא ייגרם להם נזק ראייתי, כטענתם. 44. התרשמתי לחיוב מעדותה של התובעת, כיום אישה צעירה, סטודנטית לרפואה, אז במועד פטירת המנוח, ילדה בת 6 שנים. אני מאמין לתובעת כי לא ביקשה צו קיום צוואה כיוון שלא רצתה להפר את האיזון העדין במערכת היחסים בין אביה לאחיו, מערכת יחסים טעונה עד מאוד, כפי שניתן היה להתרשם מהופעתם בבית המשפט וכפי שמשתקף לא אחת מפרוטוקול הדיון (ר' לדוגמא עדותו של נתבע 4 מיום 5.6.23 ועדותו של נתבע 1 מיום 12.6.23 ע' 76 ואילך). סיכום 45. הנתבעים מתנגדים למתן צו קיום לצוואה, כאשר בפיהם שלל טענות הסותרות זו את זו. כך למשל הם טוענים שהחתימה על הצוואה מזויפת ואינה חתימתו של המנוח. טענה זו עומדת בסתירה לטענתם האחרת, לפיה המנוח לא היה כשיר ולא הבין על מה חתם. שתי הטענות סותרות את טענת הנתבעים שהמנוח הושפע השפעה בלתי הוגנת, שכן אילו הושפע, משמע שהוא זה שחתם על הצוואה והבין היטב על מה שחתם, חתם על צוואה שאינה מבטאת לכאורה את רצונו, בשל השפעה בלתי הוגנת שהושפע ע"י אחר. 46. כאמור, טענות הנתבעים סותרות זו את זו, הם לא הוכיחו אף לא אחת מטענותיהם ולכן כולן נדחות וניתן בזה צו קיום לצוואה. ניתן להגיש לחתימתי צו קיום. 47. מצאתי כי הנתבעים הרבו לטעון טענות חסרות כל בסיס, ניהלו את ההליכים בחוסר תום לב וגרמו לתובעת הוצאות מיותרות, ללא סיבה מוצדקת. לפיכך אני מחייב את הנתבעים יחד ולחודש בהוצאות משפט לטובת התובעת, בסך 100,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום עד התשלום בפועל. 48. נוסף לכך, הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובעת את אגרת בית משפט ששולמה על ידה (ככל ושולמה) ואת שכר טרחת המומחית ****, ששולמה ע"י התובעת כאמור בהחלטתי מיום 8.7.20. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום ששולמו ע"י התובעת ועד שישולמו ע"י הנתבעים. 49. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את כל התיקים הקשורים. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision60516-12-19	["ליאור ברינגר"]	[{"judgment_id": "1d2a138b-3123-5098-a292-a9f032664bf5", "file_name": "60516-12-19.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 86904, "extension": "docx", "display_name": "60516-12-19 - קובץ מקורי"}]
1141631c-e7c7-56dc-8364-f13a4b1fba70	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל - נצרת, שופט עמי זנאטי: פס"ד בתביעת הפחתת מזונות עד לכדי ביטולם והשבה רטרואקטיבית (תלה"מ 37654-05-22)	37654-05-22	2024-11-17	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision37654-05-22	["עמי זנאטי"]	[{"judgment_id": "1141631c-e7c7-56dc-8364-f13a4b1fba70", "file_name": "37654-05-22 .doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 267264, "extension": "doc", "display_name": "37654-05-22- קובץ מקורי"}]
9ce2a3ff-fa80-5547-8db4-3a3a5e3cd209	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל - נצרת, שופט איתי כרמי: החלטה בסכסוך משפחתי (ת"ע 59646-02-24)	59646-02-24	2024-09-07	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision59646-02-24	["איתי כרמי"]	[{"judgment_id": "9ce2a3ff-fa80-5547-8db4-3a3a5e3cd209", "file_name": "59646-02-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 64512, "extension": "doc", "display_name": "59646-02-24- קובץ מקורי"}]
b8f7f445-7e80-5059-92d9-39f8d4249e2c	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל - נצרת, שופט איתי כרמי: החלטה בבקשה לסילוק התביעה בעניינם על הסף (תלה"מ 23181-09-23)	23181-09-23	2024-11-10	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	לפניי בקשת הנתבעים 2-3 לסילוק התביעה בעניינם על הסף. ראשיתו של ההליך בתביעה לפירוק שיתוף אשר הגישה התובעת (להלן - המשיבה) נגד הנתבע 1. בתום ישיבת קדם משפט שהתנהלה ביום 11.3.2024, לפני המותב הקודם בתיק, ניתנה החלטה המורה על תיקון כתב התביעה לשם צירופם של הנתבעים 2-3 כבעלי דין נחוצים. הנתבעת 2 היא חברה בע"מ, על שמה רשומה דירת המגורים נושא התובענה שלפניי, והנתבע 3 הוא אביו של הנתבע 1 ואחד מבעליה של הנתבעת 2 (הנתבעים 2-3 ייקראו להלן – המבקשים). לטענת המבקשים, דין התביעה נגדם להידחות בהעדר יריבות משפטית ובהיעדר עילת תביעה. לשיטתם המשיבה מנסה לנכס לעצמה זכויות קנייניות בדירת מגורים הרשומה על שם הנתבעת 2 שהינה חברה פרטית הרשומה בבעלות שני בעלי מניות (הנתבע 3 ומר X) על הדירה רובצת משכנתא בבנק הפועלים. לטענת המבקשים, רישום לגבי מקרקעין מהווה ראיה חותכת לתוכנו. גם כאשר מדובר בקשר משפחתי, אין בכך לפטור מדרישת הכתב. על המשיבה הנטל לסתור את חזקת הבעלות. עוד נטען כי, בין הנתבעים 1 ו- 2 קיים הסכם שכירות משנת 2020 שהמשיבה כלל לא הייתה צד לו. הסכם שכירות אינו מקנה כל זכות קניינית בדירה. מה גם שלא מתקיימת מערכת שותפות הנובעת מחיי הנישואין בין התובעת ובין מי מהמבקשים. לא הייתה כוונה להענקת דירה במתנה, ואין כל מקום לטעון לקיומו של מנהג הנוגד את החוק. בתגובתה טוענת המשיבה לקיומה של עילה להרמת מסך. לטענתה, כשהתחתנה עם הנתבע 1 הוא שימש כבעל תפקיד בנתבעת 2; הנתבע 3 הוא הרוח החיה בנתבעת 2; וממילא חלק מהרכוש שבבעלותה, בבעלות הנתבע 1 והנתבע 3, רשום על שם הנתבעת 2, מה שתומך בטענותיה בתביעה. טענות אלו, כך המשיבה, מחייבות בירור לגופן. עוד נטען כי הנתבעים שלושתם הם שיצרו ערבוב בין החברה לבינם, הדירה הובטחה לנתבע 1 ולמשיבה, על ידי הנתבע 3, והיוותה תנאי לנישואי הצדדים. השימוש באישיותה הנפרדת של הנתבעת 2 נועד להונות את התובעת ומשפחתה שהסכימו לנישואים. המדובר בדירה בבעלות משותפת של המשיבה והנתבע 1 שהוקנתה לזוג עם נישואיהם על ידי הנתבע 3. התובעת עיצבה את הדירה בהתאם לטעמה והשקיעה בה מאות אלפי שקלים. עיינתי בבקשה, בתגובה ובתיק בכללותו, שקלתי בדבר, ומצאתי לדחות הבקשה. אנמק. כידוע סילוק על הסף הוא סעד דרסטי שניתן רק במקרים חריגים, כאשר מעיון בכתבי הטענות והנספחים הנלווים עולה שאין לתביעה כל סיכוי להצליח גם אם יוכחו כל רכיביה. לעומת זאת, כאשר למצב העובדתי והמשפטי, כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות, יש פנים לכאן וישנו סיכוי כלשהו, אפילו נמוך, שהתביעה, אפילו בחלקה, תתקבל, דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות. "הלכה עמנו כי סילוק תביעה על הסף הוא אמצעי קיצוני 'הננקט רק מקום שאין אפשרות, ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש, ומושכלות ראשונים הם כי אין להכריע בגורל תביעה בעודה באיבה אלא אם ברור על פניו כי אין לה כל סיכוי להתקבל" (רע"א 4677/23 שירותי בריאות כללית נ' פלוני (2023)). במקרה זה לא ניתן לקבוע בשלב זה כי התביעה נעדרת כל סיכוי ואיני סבור כי דחיית הבקשה עשויה להשפיע באופן בלתי הפיך על זכויות הצדדים או שקיים חשש ממשי לניהולו של הליך הכרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן (ראו והשוו: רע"א 6648/19 LLC Smith Detecion נ' ווטאירפול הנדסה בע"מ (2020), בפסקה 14). זאת אף מבלי להביא בחשבון כי הגשת כתב תביעה מתוקן נבחנה במסגרת דיון שהתנהל בבית המשפט כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 11.3.2024. הבקשה נדחית אם כן. באין טעם חריג שלא לפסוק את הוצאות תגובתה של המשיבה, יישאו המבקשים בהוצאותיה בסך של 2,000 ₪. כתב הגנה מטעם הנתבעים 2-3 יוגש עד ליום 1.12.2024. מעקב בהתאם. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision23181-09-23	["איתי כרמי"]	[{"judgment_id": "b8f7f445-7e80-5059-92d9-39f8d4249e2c", "file_name": "23181-09-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 32787, "extension": "docx", "display_name": "23181-09-23- קובץ מקורי"}]
a02ae5af-e3ca-5da5-8c55-1402b2c032b7	ביהמ"ש לענייני משפחה נוף הגליל-נצרת, שופט איתי כרמי: החלטה תובענה רכושית לפסק דין הצהרתי, פירוק שיתוף ואיזון משאבים (תלה"מ 16118-09-24)	16118-09-24	2024-11-07	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	null	decision16118-09-24	["איתי כרמי"]	[{"judgment_id": "a02ae5af-e3ca-5da5-8c55-1402b2c032b7", "file_name": "16118-09-24.doc", "file_mime": "application/msword", "file_size": 44032, "extension": "doc", "display_name": "16118-09-24- קובץ מקורי"}]
1e812e09-cf26-5b68-b65c-000de644ef4a	ביהמ"ש לענייני משפחה בפתח תקווה, ש' הילה מלר-שלו: פסק דין בעניין הכרעה בתביעת מזונות קטינה (תלה"מ 47813-08-21)	47813-08-21	2024-08-07	4	5	4	4FAMILY_COURT	5Central	4Family	עותק לפרסום פסק דין זה עניינו הכרעה בתביעת מזונות קטינה, בתם המשותפת של הצדדים, ילידת שנת 2018. התובעת (להלן גם: "האם") והנתבע (להלן גם: "האב") נישאו זל"ז בשנת 2017 והתגרשו במרוצת ניהול ההליכים; לצדדים בת משותפת אחת, ילידת שנת 2018 (להלן: "הקטינה"). רקע דיוני נדרש ביום 25.5.2022 ניתנה החלטה לפסיקת מזונותיה הזמניים של הקטינה, אשר במסגרתה חויב האב בתשלום מזונותיה השוטפים בסך של 1,500 ₪ לחודש. הואיל והקטינה התגוררה עם אימה בבית הוריה, לא חויב האב בשלב זה במדור. עוד נקבע כי בהוצאות החינוך והרפואה החריגות של הקטינה, יישאו הצדדים בחלקים שווים. ביום 24.1.2023 ניתן פסק-דין מוסכם, לעניין אחריות הורית וחלוקת זמני שהות של הקטינה, הקובע אחריות הורית משותפת וכן מתווה זמני השהות, כפי שנקבע ביום 4.1.2022 (ר' בעמ' 4, ש' 27-34 לפרוט' הדיון); כפי שיובא להלן: להשלמת התמונה, יצוין, כי במסגרת ההליך הרכושי, לאחר הגשת חוות דעת שמאי בעניין הנכס שנרכש במהלך נישואי הצדדים (להלן: "הדירה") , ומחמת קשיים שהתעוררו בהליך פירוק השיתוף בין הצדדים, מונה כונס נכסים, להשלמת רכישת חלקה של התובעת בדירת המגורים על ידי הנתבע, כאשר ההליך התנהל במסגרת הלשכה להוצאה לפועל (ר' החלטה מיום 27.6.2022). משלא עלה בידי בית המשפט לסייע לצדדים בגיבוש הסכמות אשר ייתרו את המשך ניהול ההליכים, נקבע דיון ליום 18.7.2024 לצורך שמיעת סיכומי הצדדים וניתן בזאת פסק הדין. טענות הצדדים בעיקרן התובעת ביום 25.7.2021 החליט הנתבע על דעת עצמו לחסום את חשבון הבנק המשותף ולבטל את כרטיסי האשראי. מאז היא נותרה נתונה לחסדיו, באופן בו הוא מחליט להעביר כספים לטובת הקטינה. המשבר בין הצדדים הוחרף על רקע ההכרח הבריאותי של התובעת לבצע הפלה בחודשx להיריונה, אותה נאלצה לעבור לבדה, כשהנתבע ביכר לטוס לחו"ל. האב עבד כ- aaa שעות רבות והשקיע את כל מרצו בעסק המשפחתי ואילו האם נשאה לבדה בנטל גידול הקטינה ותחזוק משק הבית, במקביל למשרתה כ-zzz. שכרה הממוצע של האם עמד על סך של 8,000 ₪ נטו בחודש. התובעת קיבלה הודעה שבשנה הקרובה, שכרה צפוי להיות מופחת, עקב הורדת אחוז המשרה מ-120% ל-80%. הוצאות הקטינה: כלכלה 1,400 ₪, ביגוד והנעלה 350 ₪, תרבות ופנאי 350 ₪, הוצאות נסיעה 250 ₪, מטפלת 200 ₪ ובסה"כ 2,555 ₪ לחודש. בהינתן פערי ההשתכרות בין הצדדים, יש להורות על פסיקת מזונות ברף הגבוה ביותר בסך של 2,555 ₪ לחודש וכן בחיוב האב בתשלום 30% מהוצאות המדור של הקטינה כמו גם להורות על נשיאת ההורים במשותף בעלות הוצאות החינוך והרפואה. בתצהירה הוסיפה, כי האב השתכר כ-14,000 ₪ נטו מעבודתו בעסק המשפחתי וכן קיבל רכב עם דלקן, הטבה ששוויה 5,000 ₪ בחודש, כך שיש להעמיד את שכרו על סך של 20,000 ₪ נטו בחודש. לאחר פרוץ המשבר הזוגי, הפחית את שכרו החודשי לסך של 10,000 ₪ בחודש. בנובמבר 2020 70% מהזכויות בעסק המשפחתי נמכרו בעבור 60 מיליון ש"ח לגורם שלישי ומשפחתו של הנתבע נותרה על 30% מהזכויות בלבד. הנתבע עדכן כי בעקבות מכירת העסק, שכרו יופחת משמעותית. אולם, הגם שכיום אינו עובד עוד בעסק המשפחתי, ממשיך להחזיק ברכב שהיה לו עוד קודם. לאחר הפירוד, הוריה פעלו לרכישת דירה בעבורה, תוך לקיחת משכנתא ומשכון ביתם, מאחר והיא טרם שוחררה מן המשכנתא שהייתה על הדירה. היא נאלצה ליטול הלוואה בסך של 110,000 ₪, אחותה נטלה הלוואה בסך של 114,000 ₪ והוריה נטלו הלוואת משכנתא בסך של 580,000 ₪ והלוואה נוספת בסך של 300,000 ₪. החזרי ההלוואות הינן כ-16,000 ₪ בחודש. הוצאות אחזקת המדור: ארנונה 641 ₪, ועד בית 385 ₪, חשמל 130 ₪, גז 100 ₪, טלוויזיה 194 ₪, מים 50 ₪ ובסה"כ כ-1,500 ₪ בחודש. יש להורות, כי הנתבע ישלם 2,555 ₪ עבור מזונות הקטינה וכן 30% מעלות הוצאות אחזקת המדור 500 ₪ בחודש וכן ישא ב-75% מהוצאות החינוך והרפואה של הקטינה. בסיכומיה ציינה, כי בחקירת הנתבע התגלה כי קיבל כספים במתנה מהוריו לצורך רכישת חלקה בדירה, וכן כי הוא לא נטל עוד משכנתא, מאחר ולא אושר לו. עוד נטען על ידה לראשונה כי הדירה שנרכשה על ידי הוריה של התובעת עלתה 2,870,000 ₪ ולאחר שקיבלה 900,000 ₪ בעבור חלקה בדירה, היא נותרה עם משכנתא גבוהה, בסך של כ6,500 ₪ בחודש, כך שהכנסתה הפנויה הינה 500 ₪ בלבד, בתוספת המזונות שמקבלת 1,500 ₪ עבור הקטינה והיא חיה בצמצום רב (ר' בעמ' 59 לפרוט' הדיון מיום 18.7.2024). עוד הוסיפה וטענה, כי בהתאם לפסיקה יש למנוע מצב של בית עני, בית עשיר, ומאחר והאם היא שנושאת בעיקר הוצאות הקטינה, ביגוד וכו', יש להבטיח באמצעות הבע"מ את היכולת לממן את הוצאותיה. על הצד הנמוך ביותר, יש לפסוק את מזונות הקטינה על סך של 1,500 ₪ לחודש (שם, בעמ' 59). הנתבע הינו הצד החזק, וכראיה לך ההודאה שלו בדבר תשלום שכ"ט לעו"ד בסך של 250,000 ₪ (ר' בעמ' 65, ש' 12-15 לפרוט'). הנתבע הצדדים משתכרים באופן דומה ואילו לתובעת הטבות ממקום עבודתה העולות על שלו. התובעת עותרת לחיוב הנתבע ברכיבים הנוגעים למזונות הקטינה, ואינה מצרפת דבר כתימוכין לגובה החיובים הנטענים. נוכח התנהלותה הבלתי צפויה של התובעת, משך הנתבע 55,000 ₪ מהחשבון המשותף וכן הורה על הגבלתו בחיוב חתימת שני הצדדים. לאחר מכן חידשו הצדדים את הוראות הקבע שהיו בחשבון, על מנת שלא יווצר מצב שלא יכובדו. הנתבע אינו מכחיש כי במסגרת איזון המשאבים יש להעניק לתובעת את הסכום שמשך מהחשבון המשותף. לתובעת יכולת השתכרות גבוהה יותר מ-10,000 ₪ נטו בחודש, כאשר ביכולתה לערוך אימוני כושר פרטיים, אירועים לילדים, וכו'. במהלך הנישואין הייתה זו התובעת שיצאה ללימודי תואר שני ואילו הנתבע גיבה אותה וסייע לה. הנתבע היה שותף מלא ופעיל בנטל אחזקת הבית וגידול הקטינה. התובעת היא שסירבה להתגורר בסמוך למשפחתו של הנתבע ולמקום עבודתו, כך שנאלץ לבזבז זמן רב בנסיעות. הצרכים להם טוענת התובעת עבור הקטינה מופרכים ומוגזמים ואינם עולים בקנה אחד עם ההוצאות בפועל. יש להורות כי כל צד יישא בהוצאות הקטינה בעת שהותה אצלו בהתאם ליחס זמני השהות וכן כי הצדדים ישאו במשותף בהוצאות החינוך והרפואה. בתצהירו הוסיף כי התובעת עשתה שימוש לרעה בהליכים המשפטיים והכל במטרה לגרום לו נזק, על אף עשרות הבקשות שהגישה במטרה להתישו, התובעת הסכימה לחזור בה ממרבית דרישותיה הלא היגיוניות, לרבות חלוקה לא שיוויונית. בהיותו aaa בהכשרתו ישר ושומר חוק, מודע לחשיבות הדיווח הכלכלי בניגוד לתאוריות השקריות שמפיצה עליו התובעת. משתכר כיום 9,000 ₪ ולו הוצאות חודשיות רבות- משכנתא 6,000 ₪, מזונות לקטינה 1,575 ₪, הוצאות גן וצהרון 700 ₪, הוצאות אחזקת מדור כ-1,700 ₪ בחודש. בכל חודש מצוי בגירעון כלכלי מתמשך, לשם מימון יתר הוצאותיו האישיות וכן הוצאות הקטינה בעת שהותה אצלו, נעזר בהוריו. בשל הצורך בשהות עם הקטינה וריחוקו ממשפחת המוצא, אינו יכול להשתלב במשרה רווחית יותר בה יגדל שכרו. הנתבע אינו נוהג ברכב מנהלים של החברה, כי אם ברכב ששוויו עומד על 20,000 ₪ בלבד השייך לאביו. התובעת היא שסיכלה את קידום פירוק השיתוף בדירה, עת סירבה לחתום על הסכם המכר ואף עיכבה את עבודתו של האקטואר. בהתנהלותה גרמה התובעת לנזקים כלכליים עצומים בשל הליך הכינוס שנאלצו הצדדים לעבור. התובעת הודתה כי נרכשה עבורה דירת 4 חדרים חדשה, באמצעות הלוואות שנטלו הוריה וללא משכנתא, בניגוד אליו אשר נטל משכנתא גדולה יותר לצורך מימון חלקה של התובעת. דרישתה התובעת לקבלת מזונות מוגזמים מופרכת וחסרת תום לב ויש להורות על דחייתה. בסיכומיו טען כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה, לא תמכה טענותיה באסמכתאות ומכאן כי יש לדחותה. התובעת הודתה בחקירתה, כי היא מסרבת לרכוש ביגוד לקטינה שיימסר בעת שהותה אצל הנתבע, לכן הנתבע נאלץ לשאת בכל הוצאות הקטינה, ביגוד והנעלה בעת שהותה אצלו (ר' בעמ' 60 לפרוט' מיום 18.7.2024). הנתבע משתכר 10,000 ₪ במשרה של 80%, כאשר אין ביכולתו להגדיל את המשרה וכן לקיים משמורת משותפת. נושא במשכנתא בסך של 6,000 ₪ בחודש, כפי שהייתה לצדדים קודם הפירוד, ואין זה משנה כי אמו חתמה כערבה על המשכנתא (ר' בעמ' 61). אף לא ברורה טענת התובעת העובדת שש שעות ביום, חמש פעמים בשבוע, כי אינה יכולה להגדיל את משרתה בשל סידורים אחרים שיש לה ואילו ממנו, העובד 8.5 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, מצופה להגדיל את היקף המשרה (בעמ' 62, ש' 22-27). אילו התובעת הייתה עובדת 100% משרה, הייתה משתכרת כ-11,000 ש"ח נטו בחודש (שם, בעמ' 63, ש' 21-22). התובעת לא הוכיחה כי יש לה הוצאות מדור, לטענתה נושאת בהלוואות לבני משפחתה, חלף משכנתא, אולם הדבר לא הוכח (ר' בעמ' 63). מכאן כי לתובעת הכנסה פנויה גבוהה יותר משל הנתבע הנושא במשכנתא בסך של 6,000 ₪ בחודש (ר' בעמ' 64). בשל הפער המהותי בין הצדדים ראוי שלא לפסוק מזונות כלל לאחר גיל 6; לחלופין בהתאם לנוסחה המתמטית יש לקבוע כי המזונות יהיו בין 400-600 ₪ בחודש בלבד, כאשר יחס הנשיאה בהוצאות חריגות בין ההורים יהיה 30% לאב- 70% לאם. לאור התנהלותה חסרת תום הלב של האם, יש להורות על חיובה בהוצאות משמעותיות. דיון והכרעה מסגרת נורמטיבית הצדדים שלפניי יהודים; נכון למועד ההכרעה מלאו לקטינה 6 שנים; משכך, חלה ביחס אליה הלכת בע"מ 919/15, אשר שינתה סדרי הלכות נוהגות בסוגיית חלוקת נטל מזונות קטינים בגילאי 6-15 וקבעה, בין היתר, כי: "בגילאי 15-6 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה" (בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים המשפטיים, 19.7.17), פסקה ראשונה בחלקו האחרון של פסה"ד בעמ' 125). עוד נקבע בבע"מ 919/15, כי לצורך קביעת שיעור השתתפותו של כל הורה במזונות הקטינים, על הערכאה הדיונית להתחשב במכלול הנסיבתי של כל מקרה ומקרה, זאת בהבדל מהיצמדות יתרה לתחשיב אריתמטי. יש בקביעה זו ללמד, כי הלכה זו לא יצרה פטור אוטומטי מתשלום מזונות גם במקרה של חלוקת זמני שהות שווה בין הורים; ויש לבחון כל מקרה לגופו. קבע בעניין זה כב' השופט פוגלמן: "וגם זאת יש לומר. אין מדובר בקביעת נוסחאות אריתמטיות נוקשות הקושרות בין הכנסות ההורים והיקף המשמורת הפיזית המסורה לכל אחד מהם לבין שיעור המזונות. פסיקת המזונות לעולם לא תסמוך אך על "המספרים היבשים" - אם לעניין נתוני ההשתכרות של ההורים, אם לעניין יחס השהייה אצל כל אחד מהם. בטרם יפסוק באופן סופי את סכום המזונות על בית המשפט להוסיף ולהתבונן היטב על התא המשפחתי שלפניו ועל נסיבותיו הפרטניות, ולהבטיח את חלוקת הנטל ההולמת ביותר תנאים אלה. הקביעה תהיה נטועה תמיד במכלול נסיבות העניין, כששיקול העל המנחה אותה הוא טובת הילד ורווחתו בבתי שני ההורים" (שם, בסעיף 126 לפסה"ד של כב' השופט פוגלמן, עמ' 74, הדגשה לא במקור). כן נפסק, כי במסגרת הפעלת שיקול הדעת השיפוטי המסור לערכאה המבררת יש להביא בחשבון שיקול תוצאתי עתידי בדבר הימנעות מיצירת דיכוטומיה בין שני הבתים שבהם חולקים הקטינים את חייהם, באופן שבו אחד מהם יהפוך ל"בית עשיר" או "בית מבוסס במובהק" ומשנהו ל"בית עני" או "בית חסֵר במובהק"; שיקול זה כרוך, מעצם טיבו וטבעו, בטובתם של קטינים (שם, סעיף 8 לפסה"ד של כב' השופט מזוז; עמ"ש (מרכז) 47782-05-21 ג.י נ' א.י (פורסם במאגרים המשפטיים, 20.1.22)`שבו אמנם בחר ביהמ"ש להלך על דרך החישוב המתמטי אך זאת תוך הדגשה, כי אין משמעות הדבר, כי הוא ואין בלתו. ליישום בנסיבות דנא עתה אפנה לבחינת הפרמטרים הנדרשים להכרעה בסוגיית מזונות הקטינים ובהם יחס השתכרות הצדדים, מתווה זמני השהות וכן שיעור צרכי הקטינה בנסיבותינו. השתכרות התובעת התובעת בעלת תואר שני ב-xxx ועובדת כ-zzz בתחום (ר' בעמ' 30, ש' 14 לפרוט'); בהתאם לתלושי השכר שצורפו מטעמה לתיק בית המשפט, לחודשים ינואר –מרץ 2021 וכן לחודשים ספטמבר 2021-מרץ 2022, שכרה עמד בממוצע על 7,745 ₪ נטו (ר' נספחים לבקשה מס' 1). לטענתה יופחת שכרה עקב צמצום היקף משרתה; ברם, מהתלושים הנוספים שצורפו מטעמה לחודשים אוקטובר 2021- ספטמבר 2022, לא נצפתה הפחתה, ושכרה עמד על כ- 8,036 ₪ נטו בממוצע, באופן החותר תחת טענותיה לרבות בראי מהימנותה. אליבא דהנתבע ביכולת התובעת להגדיל את הכנסותיה, כגון על דרך ביצוע עבודות פרטיות, כמתן hhh או פעילויות לילדים וכו', כמו גם על דרך הגדלת היקף משרתה; היא אינה עובדת 100% משרה, ומשתכרת כ-8,000 ₪ בחודש. התובעת כופרת בטענותיו, בחקירתה הצהירה, כי אחוז משרתה בשיעור של 92% הינו המקסימלי ובהתאם לו משולם שכרה (ר' בעמ' 28, ש' 20-23 לפרוט'). בסיכומיה שבה וטענה כי הגם שמצוין 92% משרה, מדובר ב-100% משרת אם לפי כללי משרד ה-n (ר' 65, ש' 11 לפרוט' מיום 18.7.2024). בעניין זה הוסיפה התובעת וטענה, כי היא עובדת 5 ימים בשבוע, בין השעות 8:00-14:30 (ר' בעמ' 30, ש' 1-6 לפרוט'); כי היא מטופלת בקטינה וכאשר הקטינה שוהה ומטופלת על ידי אביה היא עסוקה במטלות אחרות ולא נותר לה זמן למתן אימונים או הדרכות פרטיות (ר' בעמ' 30, ש' 18-21 וכן בעמ' 31, ש' 22-30 לפרוט'). התובעת שבה וטענה, כי בניגוד לנטען ע"י הנתבע, היא לא עבדה בעבודות פרטיות, משך חיי הנישואין ואף לא קודם לכן (ר' בעמ' 31 לפרוט'). אין חולק, כי במרוצת ההליך, רכש הנתבע את חלקה של התובעת בדירת הצדדים בעבור סך של 3,030,000 ₪ בקיזוז חלקה במשכנתא שהייתה מוטלת על הדירה (בסך של כ-976,727 ₪); עיון בהסכם המכר שצורף לתיק בית המשפט מעלה כי התובעת קיבלה בגין המכר סך העולה על מיליון ₪ (ר' הסכם מכר שצורף לבקשה מס' 25 בתובענה הרכושית). אליבא דהתובעת, הוריה פעלו לרכישת נכס בעבורה למגוריה עם הקטינה, עוד קודם לקבלת חלקה בתמורת דירת הצדדים, מחמת התנהלות הנתבע בעניין מכר הדירה; על כן נאלצו הוריה ואחותה ליטול הלוואות בעבורה לצורך רכישת הנכס. לתצהירה צירפה מספר אסמכתאות בדבר הלוואות לכאורה עבורה אך על שם הוריה(ר' נספחי 2 לתצהיר התובעת); ברם למען הסדר הטוב יצוין, כי המדובר בדפי חשבון בנק, אישורים על נטילת הלוואות ע"י הוריה או מי מהם ללא כל קישור למהות ספציפית שבגינה נטלו הלוואות אלו לרבות בפרט בזיקה לרכישת הדירה. יותר מכך, מבלי הצורך להכריע בגדרי ההליך דנא אשר לאופן התנהלות מי מהצדדים בנוגע למכר דירתם ומבלי להתעלם מהתהליך שארך הדבר, יוער בזהירות המתחייבת, כי סכימה אריתמטית של הסכומים הנקובים במסמכים שצרפה התובעת להוכחת ההלוואות לכאורה אינה מכסה את הסך הנדרש לרכישת הנכס, למצער בשווי הרכישה הנטען ע"י התובעת כפי שצויין בסיכומיה. כך גם ברי, ולמצער אף מטענות התובעת, כי דירתה לא שועבדה בהלוואת משכנתא לצורך מימון רכישתה ולמצער וכי היא אינה נושאת בהחזר תשלומי משכנתא (ר' בעמ' 24 ש' 28-29 לפרוט'). כך גם לא הובהר על ידי התובעת, למצער לא ברף הנדרש, האם פעלה להשיב להוריה את ההלוואות אשר לטענתה ניטלו על ידם לצורך רכישת דירתה, למשל מתוך הכספים שקיבלה לידיה לאחר רכישת חלקה בדירה בידי הנתבע. בחקירתה טענה התובעת, כי מידי חודש היא נושאת בהחזר הלוואות בסך של 2,000 ₪ בגין התחייבויות כספיות שנטלה ועוד נדרשת להחזיר לאחותה סך של 1,600 ₪ בחודש, אך אינה מצליחה לעשות כן בשל הוצאותיה המרובות (ר' בעמ' 24, ש' 31-35 וכן בעמ' 25 ש' 22-24 לפרוט' הדיון מיום 17.4.2024). עוד הוסיפה וטענה, כי סך הוצאות אחזקת המדור, עומד על כ-1,500 ₪ בחודש; אלא שלא צורפו על ידה אסמכתאות למלוא התימוכין בטענותיה. בסיכומיה טענה התובעת, לפתע, כי הדירה שרכשה הייתה בעלות של 2,870,000 ₪, וכי לאחר תשלום 900,000 ₪ שקיבלה בעבור חלקה בדירה, נותרה עם משכנתא גבוהה, שהחזריה החודשיים עומדים על סך של 6,500 ₪ בחודש, כך שבידה הכנסה פנויה של 500 ₪ בלבד. ברם, טענות אלו שהועלו לראשונה בסיכומים, לא הוכחו על ידה. עיון בתיק מעלה, כי מטעם התובעת לא צורפו תדפיסי חשבון בנק או תדפיסי כרטיס אשראי מעודכנים, למעט אסמכתאות אחדות לחודשים אפריל-אוקטובר 2022 (ר' מסמכים שצורפו לבקשה מס' 10 מיום 24.10.22), באופן המקשה מאוד על הבנה, למצער עד תום, של התמונה הכלכלית בעניינה. בנסיבות אלה ובהינתן כלל המונח בפניי, מצאתי להעמיד את כושר השתכרותה של התובעת על סך של 9,500 ₪ נטו בחודש. השתכרות הנתבע הנתבע aaa בהכשרתו ועוסק בתחום זה לפרנסתו; תחילה עבד בחברה המשפחתית שנמכרה בהמשך לצדדי ג', ואזי פוטר. בתלושי השכר לחודשים נובמבר 2020- אוגוסט 2021 אשר הומצאו לתיק, עומד ממוצע השתכרותו כ- 11,101 ₪ נטו לחודש (ר' נספחים לתגובה למזונות זמניים). לתצהירו צירף תלושים ממקום עבודתו החדש, לחודשים מאי 2022-אפריל 2023 מהם עולה, כי השתכר כ-8,994 ₪ נטו בממוצע לחודש (ר' נספחי א לתצהיר עדות ראשית). התובעת טענה, כי תלושי השכר של הנתבע מהעסק המשפחתי נוסחו באופן מגמתי, ובהיעדר התייחסות להטבת הרכב שקיבל בתוספת דלקן, שיש לשקפה בערכי נטו בשכרו החודשי. הנתבע טען מצידו, כי הוא עושה שימוש ברכב ישן שניתן לו ע"י אביו ואין בכך להגדיל את כושר השתכרותו, אשר נותר ברף דומה במשך השנים. בחקירתו הצהיר הנתבע, כי כיום הוא עובד כ-uuu של חברה בת x עובדים אך זאת באמצעות חברה המעניקה שירותים פיננסיים (ר' בעמ' 39 לפרוט'). לדידו אינו זכאי לקבל הטבות בכסף או שווה כסף מן החברה אשר לה הוא מעניק שירותים (ר' שם בעמ' 40). בהמשך חקירתו עלה כי בעת הזו עובד כ-80% משרה; הדבר נובע לטענתו בשל הצורך בהוצאת הקטינה בימים בהם היא שוהה עמו וכן בגין מצבו הכללי, הוריד הנתבע את היקף המשרה (ר' בעמ' 41, ש' 11-17). הנתבע אישר בחקירתו, כי ככל ויעבוד משרה מלאה, שכרו יגיע לסך של 12,500 ₪ נטו בחודש אך בעת הזו, לטענתו, אינו יכול להעלות את היקף המשרה (ר' בעמ' 43, ש' 1-8). ברם, בסיכומיו טען לפתע, כי מדובר ב-12,500 ₪ ברוטו לחודש (ר' בעמ' 60, ש' 12 לפרוט' מיום 18.7.2024). הנתבע בתצהירו טען, כי נאלץ להגדיל את המשכנתא שהייתה מוטלת על הדירה באופן שבו ההחזר החודשי עומד עתה על סך של כ-6,000 ₪ לחודש; הוסיף כי נושא בהוצאות אחזקת מדור המסתכמות בסך של כ-1,700 ₪ (ר' נספחי ב' שצורפו לתצהיר). בחקירתו אמר לפתע, כי אמו משלמת בעבורו מחצית מהחזר המשכנתא החודשי, בסך של 3,000 ₪, כדי לעזור לו (ר' בעמ' 50, ש' 23-35 לפרוט'); כי הוא עדיין עושה שימוש ברכב שניתן לו ע"י אביו (ר' בעמ' 55, ש' 18-20). בסיכומיו טען כי הוכח שהוא זה שנושא בתשלומי אחזקת הרכב, לרבות דלק (ר' בעמ' 62, ש' 32 לפרוט'). אליבא דהנתבע, סך הוצאותיו החודשיות מגיעות לסך של כ-9,975 ₪, וזאת עוד לפני שהוסיף את הוצאות המזון והמחייה וכן הוצאות שמוציא עבור הקטינה בעת שהותה אצלו, כך שמידי חודש מצוי הוא בגירעון חודשי מתמשך. לתצהירו צירף תדפיסי אשראי, ברם, מרבית מן התדפיסים הללו צורפו בצורה בלתי ברורה לקריאה דיה (ר' נספחי ג' לתצהיר), כך שלא מצאתי כי שיעור ההוצאות הנטען, הוכח על ידו. לאחר עיון בכל המונח לפני, ומשלא עלה בידי התובעת להוכיח כי לנתבע פוטנציאל השתכרות גבוה בהרבה, כנטען על ידה, בסך של 20,000 ₪ נטו לחודש ובהתחשב במכלול הנתונים שהונח לפניי, מצאתי להעמיד את כושר השתכרותו של הנתבע על סך של כ-14,000 ₪ נטו בחודש. בהתאם לכך, עומד יחס השתכרות הצדדים תוך שקלול הפוטנציאל על 60% הנתבע ו-40% התובעת (במעוגל). מתווה חלוקת זמני השהות בהתאם לחלוקת הזמנים הנוהגת בין הצדדים ופסק הדין שניתן בסוגיה, הקטינה מטופלת על ידי האב פעמיים באמצע השבוע, לרבות לינה והחזרתה למסגרת החינוכית בבוקר יום המחרת וכן בכל סופ"ש שני, החל מיום שישי ועד ליום ראשון בבוקר, עת חוזרת למסגרת החינוכית; ביתרת הזמן מטופלת הקטינה אצל האם; הצדדים אף חולקים את ימי החופשות והחגים ביניהם והתובעת אף אישרה כי חלוקת הזמנים מתקיימת לאשורה (ר' בעמ' 19, ש' 31-35 לפרוט' הדיון מיום 17.4.2024). במצב דברים זה, יחס זמני השהות בין הצדדים הינו 43% הנתבע ו-57% לתובעת. צרכי הקטינה תביעה למזונות, ככל תביעה מסוג זה, טעונה הוכחה היא (ע"א 130/85 כהן נ' כהן, פ"ד מ (1) 69, 71 (1979)); ברם הלכה ידועה היא כי, מקום שלא מוכחים כל הצרכים, נפסקים המזונות בהתאם לשיקול הדעת השיפוטי, לרבות על דרך קביעת אומדן צרכים סביר וראוי (ר' ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לח (3) 29, 33 (1984)). בעבר הוערך שיעור המזונות ההכרחיים לקטין בסכומים הנעים בין סך של 1,400-1,300 ₪ (ר' למשל בע"מ 919/15 פלונית נ' פלוני ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, 19.7.17)); ברם, במרוצת הזמן עודכנו הסכומים בפסיקה ובד בבד נערכה אבחנה לעניין זה בין קטינים המחלקים את זמנם בין שני בתים, תחת חלוקת זמני שהות נרחבת דומה או שווה, לבין כאלה השוהים עיקר זמנם בבית אחד ומתקיימים חלוקת זמני שהות מצומצמת עם מי מההורים. הדברים עולים ברורות מהאמור בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי (מרכז) הקובע, בין היתר כי "בכל הקשור לצרכי כל אחד מהקטינים, צודק המערער כי קיים הבדל בין קטין המחלק את זמנו בין שני בתים שאז הוערכו מזונותיו בשיעור הנע בין 2,250 ₪ ל-2,400 ₪ לחודש (וראו, כדוגמה, עמש (מרכז) 31135-07-20 – ד.ש. נ' מ.מ.ש. (2021); עמש (מרכז) 45565-07-20 א.פ נ' ק.פ (2021) בסע' 20 לפס' הדין והפסיקה הענפה המובאת שם), לבין מזונותיו של קטין המתגורר בעיקרו בבית אחד ומקיים זמני שהות מוגבלים ביותר עם ההורה האחר שאז הוערכו מזונותיו בשיעורים הנעים בין 1,600 ₪ ל-1,900 ₪ לחודש (עמש (מרכז 5121-05-20 – י.ג. נ' נ.ג, (2020); עמש (צל אביב) 1971-12-16 – פלוני נ' פלונית (2019); עמ"ש (מחוזי ת"א) 46291-01-16 פלונית נ' פלוני (2017), עמ"ש 32172-11-17 ע.ש נ' נ.ש (2019); תלהמ (תל אביב) 70922-07-18 – ל' מ' נ' י' ס', (2020)"(ר' סעיף 20 לעמ"ש 51056-09-20 (מרכז) פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים האלקטרוניים,23.3.21)). התובעת העמידה את צרכי הקטינה על סך של 2,500 ₪ בחודש, על פי הפירוט: הוצאותיה החודשיות של הקטינה: כלכלה 1,400 ₪, ביגוד והנעלה 250 ₪, תרבת ופנאי 300 ₪, נסיעות 250 ₪, בייביסיטר 200 ₪, קופ"ח 100 ₪ ובסה"כ 2,500 ₪. בתצהירה טענה, כי יש להורות על חיובו במזונות שוטפים בסך של 2,555 ₪, ב-30% מעלות הוצאות אחזקת המדור בסך של 500 ₪ (חלקה של הקטינה) וכן ב-75% מהוצאות הרפואה והחינוך. מנגד טען הנתבע כי ההוצאות הנטענות של הקטינה כפי שהובאו מטעם התובעת מופרכות ומוגזמות ונטענו מן השפה לחוץ ובהיעדר תימוכין; כן הוסיף, כי הוא נושא במישרין בצרכיה של הקטינה בעת שהותה אצלו. עיון בתיק מעלה, כי מטעם התובעת לא הובאו אסמכתאות להוכחת הצרכים הנטענים של הקטינה, ולתצהירו של הנתבע צורפו מספר קבלות המשקפות חלק מן ההוצאות בלבד (ר' נספח ד' לתצהיר הנתבע). התובעת נשאלה בחקירתה אודות שיעור ההוצאות שנתבעו על ידה וטענה בתוקף כי אלו משקפים את ההוצאות בפועל; ברם כשנשאלה מדוע לא צורפו אסמכתאות לביסוס עתירותיה, השיבה כי ככל הנדרש, תצרף את הקבלות (ר' בעמ' 23, ש' 9-12 וכן בעמ' 38 לפרוט' הדיון מיום 17.4.2024). מצאתי את תשובותיה של התובעת בסוגיה זו כמתחמקות ולמצער כבלתי ענייניות. בהינתן האמור, בהתאם לנוהג המקובל בפסיקה כאשר עסקינן בחלוקת זמנים שווה, מצאתי להעמיד את צרכי הקטינה על סך של 2,250 ₪ בחודש. מכאן ייגזר חלקו היחסי של כל הורה בנשיאה בצרכים אלו. אשר למדור הקטינה, והואיל ומטענות התובעת עולה, כי למצער היא אינה נושאת בהחזר משכנתא וכאשר מטעמה לא צורפו אסמכתאות לעניין הוצאות אחזקת המדור, מצאתי להעמיד את חלקה של הקטינה בהוצאות אחזקת מדור על סך של 450 ₪ בחודש. אשר על כן, בהינתן כלל המקובץ לעיל, מצאתי להורות כדלקמן: הנתבע ישלם לאם עבור מזונות הקטינה הכוללים הוצאות אחזקת מדור סך של 465 ₪ בחודש. המזונות ישולמו החל מחודש אוגוסט 2024, בהינתן מועד מתן פסק הדין, ועד הגיע הקטינה לגיל 18 או עד לסיום לימודי התיכון - לפי המאוחר מבין שני המועדים; היה והקטינה תשרת בצה"ל או בשירות הלאומי, האב ימשיך לשלם מזונות לאם עד לתום תקופת שירות החובה או הלאומי, כשהסכום יעמוד על שליש מהסכום הנקוב לעיל, בערכו הצמוד כאמור בס"ק ב להלן. דמי המזונות ישולמו, מידי חודש בחודשו, עד ה-10 לחודש עבור אותו חודש, כשהסכום הנקוב בס"ק א' לעיל יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן על בסיס המדד הידוע היום ויעודכן כל שלושה חודשים ללא תשלום הפרשים למפרע. כל קיצבה או מענק המשולם ע"י המוסד לביטוח לאומי בגין הקטינה, לרבות קיצבת ילדים, קצבת נכות מענק לימודים וכיו"ב, ישולמו לאם בנוסף לדמי המזונות. כל הודעה או מידע לרבות מסמכים, בכל הקשור לחיובי המזונות, שעל הורה אחד להעביר להורה השני, יועבר באחד מאופני התקשורת הבאים - להלן: "תקשורת מתועדת": תקשורת סלולרית (WhatsApp/ מסרונים/ מיילים) כאשר ההורה השולח איננו מחוייב להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את ההודעה אלא כי שלח לו באחד מאופני התקשורת המפורטים לעיל. כל העברה באופן אחר, תחייב את ההורה השולח להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את המידע/מסמכים. באיזון שאותו מצאתי כראוי במכלול הנסיבות, אני מורה כי הצדדים יישאו בחלקים בלתי שווים ביניהם באופן שבו האם תשא ב-45% והאב ב-55% מההוצאות רפואיות מכל מין וסוג שהוא, לרבות רפואת שיניים כולל אורתודנטיה, משקפיים/עדשות מגע, טיפולים פסיכולוגיים/ריגשיים, איבחונים לרבות איבחוני ליקוי למידה, וכל הוצאה רפואית אחרת אשר איננה מכוסה (במלואה או בחלקה) על ידי קופ"ח ובכלל זה הפרשים בגין אותה הוצאה חריגה לאחר קבלת החזר מכל מקור שהוא. כל הוצאה רפואית כנ"ל תעשה על יסוד אסמכתא מגורם רלוונטי המאשר את נחיצותה, אשר תועבר מהורה אחד לשני בתקשורת המתועדת טרם הוצאת ההוצאה/קבלת הטיפול, על מנת לאפשר להורה השני לבדוק האמור בתוך 10 ימים מיום משלוח האסמכתא. כך גם הצדדים יישאו בחלקים בלתי שווים ביניהם באופן שבו האם תשא ב-45% והאב ב-55% מהוצאות החינוך על פי דרישת מערכת החינוך או המסגרת החינוכית, לאחר קיזוז קצבת חינוך שתשלם לידי האם בתחילת כל שנה ע"י המל"ל (ככל ותשתלם) לרבות אגרות חינוך, שכר לימוד וכל תשלום אחר הנדרש לתשלום ישירות למערכת החינוכית או למסגרת החינוכית לרבות ועד הורים, וכן מעון, צהרון, חוגים (חוג לכל קטין בעלות מתנ"ס) שיעורי עזר/ הוראה מתקנת (בהעדר הסכמה – עפ"י המלצת הגורם הרלוונטי), תנועת נוער, קייטנות (מחזור אחד בעלות מתנ"ס). כל הוצאה אחרת שלא נכללת בס"ק ה-ו לעיל, יישאו בה שני ההורים בחלקים שווים ובלבד ששני ההורים הסכימו להוצאה זו באופן מתועד (לרבות בתקשורת המתועדת) הורה אשר יישא במלוא הסכומים בגין ההוצאות המפורטות בס"ק ה-ז לעיל (להלן: "ההורה המשלם") יקבל מהורה השני (להלן: "ההורה החייב") את חלקו בהתאם לאמור לעיל, וזאת בתוך 10 ימים מיום שההורה המשלם שלח להורה החייב בתקשורת המתועדת דרישה בצירוף האסמכתא הרלוונטית על התשלום הנדרש, ובתנאי שהמשלוח ייעשה לא יאוחר מחצי שנה לאחר ההוצאה. לחילופין רשאי ההורה החייב להודיע להורה המשלם בתקשורת המתועדת בתוך עשרת הימים דלעיל, כי הוא ישלם את חלקו ישירות לגורם נותן השירות. סוף דבר תביעת המזונות התקבלה באופן שנקבע לעיל. בהינתן תוצאות פסק דיני זה, ומתוך תקווה כי הצדדים ישכילו לפעול בשיתוף פעולה למען טובת בתם המשותפת, מצאתי להורות כי כל צד יישא בהוצאותיו. המזכירות תשלח את פסק הדין ותסגור את התיק שבכותרת. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision47813-08-21	["הילה מלר שלו"]	[{"judgment_id": "1e812e09-cf26-5b68-b65c-000de644ef4a", "file_name": "47813-08-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 71287, "extension": "docx", "display_name": "47813-08-21- קובץ מקורי"}]
e6ee7608-9eb7-53ba-b53f-e26ff94c596a	ביהמ"ש השלום ברמלה, השופט אייל כהן: החלטה בעניין פסילת חוות דעת מומחה בשל אי עיון בחוות דעת הצדדים (ת"א61955-11-21)	61955-11-21	2024-11-22	3	5	3	3MAGISTRATE_COURT	5Central	3Civil	מומחה מטעם בית המשפט חיווה דעתו מבלי שעיין בחוות דעת הצדדים עובר לכך. ענייננו בשאלה האם ניתן לרפא פגם זה ע"י עיון בדיעבד והשלמת חוות הדעת, או שמא אין מנוס מפסילתה. עתירת הנתבעת היא לפסילת חוות דעת מומחה בית המשפט בתחום האורתופדיה ומינוי מומחה חלופי תחתיו. רקע מתבקש על פי כתב התביעה (המתוקן), במועד הרלוונטי אושפזה התובעת במרכז לבריאות נפש, אשר הופעל ע"י הנתבעת. בשלב מסוים הייתה התובעת נתונה במצב פסיכוטי והצוות המטפל ידע על כי היא מצויה בסיכון לפגיעה עצמית ולאובדנות. על אף זאת הנתבעת התרשלה בשמירה על התובעת בכך שהצוות איפשר לה לצאת לחצר המחלקה ללא השגחה. התובעת טיפסה על סלעים וקפצה מהם במטרה לפגוע בעצמה (להלן: "התאונה"). לטענת התובעת כתוצאה מכך נגרמו לה נכות נפשית בשיעור 10%, וכן נכות אורתופדית בשיעור 19%. נכות זו מורכבת מנכות בשיעור 10% בגין מגבלה בתנועות הכתף וכן מנכות בשיעור 10% בגין צלקת ניתוחית. הנתבעת כפרה בכך כי התרשלה כלפי התובעת, וכן כי נגרמה לה נכות כלשהי כתוצאה מן התאונה. בעלות הדין תמכו את טיעוניהן בחוות דעת רפואיות. בהעדר הסכמה בין הצדדים באשר לגובה הנכות האורתופדית, ניתנה ביום 23.5.24 החלטתי, בה הוריתי על מינויו של פרופ' בלנקשטיין כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה (להלן גם: "המומחה" ו"החלטת המינוי", בהתאם). בהחלטת המינוי התבקש המומחה לחוות את דעתו בשאלה האם נותרה לתובעת נכות כתוצאה מן התאונה מושא התביעה, כמו גם "לחוות את דעתו בנקודות השנויות במחלוקת כפי העולה מחוות דעת הצדדים". הצדדים התבקשו להעביר לעיון המומחה את התיעוד הרפואי המצוי בידם. בד בבד שוגרה "הודעת מינוי פורמאלית", בה צוין בין היתר כי "המומחה יעיין במסמכים הרפואיים ובחוות הדעת אשר יומצאו לו ע"י ב"כ בעלי הדין..." (ההדגשה במקור). ביום 26.8.24 התקבלה חוות דעת המומחה (מיום 4.7.24 – להלן גם: "חוות הדעת"). בחוות הדעת צוין בין היתר כי כתוצאה מן התאונה סבלה התובעת מחבלה בכתף ובעצם הבריח משמאל, וכי היא סובלת ממגבלות תנועה בעלות השפעה בינונית על כושר הפעולה. המומחה הוסיף וקבע כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 20% וכן נכויות זמניות בשיעור 100% למשך שישה שבועות ובשיעור 50% למשך שלשה שבועות נוספים. הבקשה וטיב המחלוקת הנתבעת עותרת לפסילת חוות הדעת. תמצית טיעוניה הם כי חוות הדעת שמטעמה לא עמדה בפני המומחה, אשר ממילא לא התייחס אליה. מטעם זה אין מנוס מפסילת חוות הדעת, כנלמד מן האמור ברע"א 1834/18 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (3.5.18). המומחה נמנע מלפעול כאמור בהחלטת המינוי ובהודעת המינוי. כמו כן אישר כי הוא נמנע מלעיין בחוות הדעת מטעם הנתבעת על אף כי זו הומצאה לו (כעולה מנספחים 1 ו- 4 לבקשה). את חוות הדעת שלח המומחה לב"כ התובעת בלבד. לשיטת הנתבעת, אף אם ההימנעות מן העיון בחוות הדעת מטעמה נבעה משגגה שבתום לב, מן הדין לקבל את בקשתה ולמנות מומחה חלופי. עובר למתן תשובת התובעת לבקשה נעתרתי לבקשתה לברר עם המומחה האם חוות הדעת מטעמה עמדה לעיונו. במכתבו מיום 12.9.24 ציין המומחה כי גם חוות הדעת מטעם התובעת לא עמדה לעיונו עובר למתן חוות דעתו. התובעת מתנגדת לפסילת חוות הדעת. לשיטתה, בהינתן כי המומחה נמנע מלעיין בחוות דעת שני הצדדים, יש מקום להורות לו לבצע השלמה לחוות דעתו, לאחר עיון בהן. אין לגזור גזירה שווה מן האמור בהחלטה בעניין שירותי בריאות כללית שכן זו עסקה במצב דברים בו המומחה נמנע מלעיין בחוות דעתו של צד אחד בלבד. הלכה היא כי פסילת חוות דעת מומחה תיעשה רק במקרים נדירים כגון כאשר נפל פגם היורד לשורשו של עניין ושיש בו כדי לגרום לעיוות דין קשה. חוות הדעת ניתנה ע"י מומחה אובייקטיבי ומקום בו ניתן לרפא פגם באמצעי מתון יותר חלף פסילה, יש לעשות כן. עוד ציינה כי הנתבעת עותרת לפסילת חוות הדעת אך משום שמסקנותיה אינן נוחות לה וזאת אין להתיר. קבלת הבקשה תביא להתארכות ההליך ולעלויות נוספות לצדדים. בתגובה לתשובת התובעת הדגישה הנתבעת כי המומחה פעל בניגוד גמור להחלטת המינוי ובהתעלם ממנה. הימנעותו מעיון בחוות דעת הצדדים מהווה פגם מובנה בחוות דעתו. לאחר שהובהר כי לא עיין בחוות דעת הצדדים, ביקש המומחה לעיין בהן ובכך אישר כי עליו לקבלן על מנת לגבש את חוות דעתו. דחיית הבקשה תביא לסרבול ההליך שכן הנתבעת בהכרח תבקש לחקור את המומחה. גם הפער המשמעותי בין הקביעות השונות באשר לגובה הנכות האורתופדית מצדיק את קבלת הבקשה. בדיון שהתקיים שבו הצדדים בקצרה על טיעונם. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את כלל טיעוני הצדדים והבהרות המומחה מצאתי כי דין הבקשה להתקבל. להלן טעמיי. כידוע, מומחה שמונה מטעם בית המשפט כמוהו כזרועו הארוכה, כך במיוחד בתחום הרפואה. המומחה זוכה לאמון רב בין היתר מכוח חזקת התקינות וחזקת המקצועיות המיוחסות לו. הנחת המוצא היא כי המומחה יבצע מלאכתו נאמנה וכי יפעל בהגינות ומקצועיות (ראו עניין שירותי בריאות כללית הנ"ל, סע' 12 והאסמכתאות שם). לצד חזקות אלה מוטלות על המומחה חובות אמון לנהוג בתום לב, באובייקטיביות, שלא בניגוד עניינים ותוך הקפדה על מראית עין של התנהלות תקינה. עוד מוטלות עליו חובות מקצועיות בגדרן הוא נדרש לשקף בחוות דעתו את מצבו האמיתי של הניזוק על יסוד כלל התיעוד הרפואי ומיטב הערכתו המקצועית. בכלל זה, חובה על המומחה לעיין בחוות הדעת מטעם שני הצדדים בטרם יגבש את מסקנותיו (שם, שם). במקרה בו המומחה מפר את חובותיו באופן המקשה על אימוץ חוות דעתו, עומדות בפני בית המשפט שלש דרכי פעולה: מתן הכרעה על יסוד כלל הקיים ואפשר אף אגב סטייה ממסקנות המומחה; מינוי מומחה נוסף או פסילת חוות הדעת ומינוי מומחה חלופי. פסילה כאמור תבוא בגדר חריג בלבד, מקום בו נפל פגם היורד לשורש העניין והעלול לגרום לעיוות דין למי מבעלי הדין. ככל שהפרת החובה תהא חמורה יותר כן ייטה בית המשפט לנקיטת צעד קיצוני יותר. כל זאת ייעשה תוך איזון בין מניעת עיוות דין מחד, ולבין שיקולי מדיניות ובהם הגנה על מעמדם של מומחים, מניעת ניצול לרעה של ההליך המשפטי, יעילות דיונית ועוד, מנגד (שם, סע' 13). בהליך שמכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש], חוות הדעת הרפואיות שמטעם הצדדים מגלמות למעשה את עיקר טיעונם ביחס לחבות ולמצבו הרפואי של הניזוק. מכאן החשיבות הרבה בכך כי הן תעמודנה לעיונו של מומחה בית המשפט בטרם יגבש את חוות דעתו. גיבוש חוות דעת לאחר עיון בחוות דעת מטעם אחד מן הצדדים בלבד כמוהו כמתן פסק דין בהעדר כתב טענות של מי מבעלי הדין. מדובר באי מילוי חובה מקצועית ע"י המומחה באופן הפוגע בזכות הטיעון של אותו צד. משכך, גם אם נבע הדבר בשל שגגה שבתום לב המדובר בפגם מהותי המחייב את פסילת חוות הדעת (שם, סע' 14). ומכאן לענייננו. עצם הימנעות המומחה מלבחון את חוות דעת הצדדים משמעה הימנעות מלפעול בהתאם להחלטת המינוי. די בנתון זה כשלעצמו כדי להטות את הכף לעבר פסילת חוות הדעת. ההימנעות אינה אלא תצורה של חריגה מסמכות, ועל זו נאמר כי השלמה עימה באה בגדר "מסר שלילי" [רע"א 1941/19 אסותא- מרכזים רפואיים נ' פלוני (25.6.19), סע' 20]. מכאן יש לבחון האם על אף האמור קיימת הצדקה שלא לפסול את חוות הדעת. בנסיבות, איש מן הצדדים לא התייחס לאפשרות מינויו של מומחה נוסף. הן מטעם זה והן לגופם של דברים, לא מצאתי טעם במינוי מומחה נוסף [באשר לאבחנה שבין הטעמים למינוי מומחה נוסף ולבין מינוי מומחה אחר ראו האמור ברע"א 7479/18 פלוני נ' קרנית חברה לביטוח בע"מ (23.1.19)]. כידוע, בהליך שמכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (חוק פלת"ד) ממונה מומחה מטעם בית המשפט, בעוד חל איסור על הגשת חוות דעת מטעם הצדדים. מנגנון הבירור מתמצה בהתאם בבדיקת המומחה את הנפגע, בחינת המידע הרלוונטי על אודותיו והסקת מסקנות באשר למצבו הרפואי. בשונה מכך, בהליך שמכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא רק שזכותם של הצדדים להגיש חוות דעת מטעמם, אלא שאין הם יכולים להוכיח עניין שברפואה בלא שיעשו כן [תקנה 87(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018]. מצינו לעיל כי חוות דעת מטעם בעל דין מגלמת את טיעונו. בהתאם, מנגנון הבדיקה שונה מזה הקיים בהליך מכוח חוק פלת"ד: המומחה אינו נדרש "רק" לבדיקה, הערכה והסקת מסקנות. הוא נדרש בנוסף, כחלק אינהרנטי מבדיקתו, לבחינת חוות דעת הצדדים. מנגנון בדיקה זה מגלם הליך חשיבה דיאלקטי של בחינת תזות נוגדות, וגיבוש תוצר שלישי "מסונתז" של אלה (הליך הידוע כ"תזה – אנטי תיזה – סינתזה"). מנגנון זה דומה במאפייניו למנגנון ההכרעה השיפוטית הניתנת בהליך. מצינו לעיל כי גיבוש חוות דעת בלא עיון בחוות דעת מטעם אחד מן הצדדים משול למתן פסק דין בהעדר כתב טענות אותו צד. מכוח אותו רציונאל, גיבוש חוות דעת בלא עיון בחוות דעת מי מהצדדים כמוהו כמתן פסק דין בהעדר כתבי טענותיהם. הימנעות מעיון כאמור מהווה סטייה מתוואי הליך החשיבה והבירור הנדרשים. עוד היא באה בגדר פעולה (וליתר דיוק- מחדל) בניגוד להחלטת המינוי, בסוגיה מהותית. אין מדובר בפגם טכני, כמתן חוות דעת לאחר חלוף המועד שנקבע בהחלטה לשם כך. לשיטת התובעת, די בסימטריה שבענייננו (- אי עיון המומחה בחוות דעת שני הצדדים גם יחד) כדי להצדיק מסקנה שונה מזו שבוססה בעניין "שירותי בריאות כללית". דין הטענה להידחות. החשיבות בענייננו אינה בקיומה של אותה סימטריה, אלא בעצם הפגיעה המהותית בזכות הטיעון של הצדדים. יטען הטוען, כי קבלת הבקשה מקפלת בתוכה אמירה משתמעת ולפיה בית המשפט נמצא גורע בלא הצדק מהכרה בסגולות המומחה כמקצוען ואמין, אשר חזקה כי לא יהסס לשנות ממסקנותיו לאחר עיון בדיעבד, היה והדבר מוצדק. על כך אשיב- אל תביאנו לידי ניסיון. מבלי לגרוע מסגולותיו של מומחה שמונה בכלל ושל המומחה הקונקרטי בפרט, הרי לעולם עדיפה דרך המלך. אין דין עיון בחוות דעת בדיעבד, כדין עיון בהן בטרם גיבוש מסקנה. בדיקת חוות הדעת בדיעבד אפשרית אמנם, ועם זאת אין היא באה בגדר מהלכם הטבעי - או הרצוי - של דברים. ככזו, לעולם יהא חשש מובנה כי המומחה (- כל מומחה) יתקשה ולו באופן בלתי מודע מלאמץ מסקנה שונה - קל וחמר שונה בתכלית – מזו אליה הגיע עובר לעיונו בחוות הדעת. משכך, על אף החזקה לפיה ביכולתו לעשות כן, ראוי ככל שהדבר אפשרי לייתר זאת מלכתחילה, בבחינת "כל שהוא כביצה ביצה טובה ממנו" (ברכות מד, ע"ב). ניקיון הדעת מחייב גם הוא בחינה מחודשת, מלכתחילה, של כלל הנדרש. זאת ניתן לבצע רק באמצעות מומחה חלופי. יתרה מכך, ומבלי להטיל דופי כלשהו במומחה (הידוע ומוכר בתרומתו רבת השנים במתן חוות דעת לבית המשפט), נודעת חשיבות גם למראית העין, לו לאחר בחינה חוזרת היה המומחה מתקשה לשנות באופן קיצוני את עמדתו (יוזכר כי הנכות שנקבעה על ידו גבוהה מזו שנקבעה ע"י מומחה התובעת, בעוד לשיטת הנתבעת כלל לא נקבעה נכות). גם מטעם זה מצא בית המשפט העליון לקבוע את קביעותיו בעניין "שירותי בריאות כללית" (שם, סע' 16). לאור כל האמור מסקנתי היא כי אין מנוס מפסילת חוות הדעת. הפגם המובנה שבהליך הבדיקה אינו ניתן לריפוי ע"י עיון בדיעבד בחוות דעת הצדדים. באיזון שבין הרצון למנוע עיוות דין אפשרי ולבין שיקולי המדיניות שפורטו לעיל, יד הראשון גוברת. אשר על כן אני מורה על פסילת חוות דעתו של המומחה. החלטה בדבר מינויו של מומחה חלופי תינתן בנפרד. לא מצאתי לעשות צו להוצאות. המזכירות תיידע את הצדדים והמומחה גם יחד. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision61955-11-21	["אייל כהן"]	[{"judgment_id": "e6ee7608-9eb7-53ba-b53f-e26ff94c596a", "file_name": "61955-11-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 63630, "extension": "docx", "display_name": "61955-11-21- קובץ מקורי"}]
f3a8baf6-db98-579d-b932-9e948ce2dd18	ביהמ"ש המחוזי מרכז לוד, סגן הנשיאה עמי קובו, השופט מיכאל קרשן, השופטת מרב גרינברג: הכרעת דין לנאשם בעבירה של רצח בכוונה (תפ"ח 15663-04-21)	15663-04-21	2024-10-30	2	5	2	2DISTRICT_COURT	5Central	2Criminal	null	decision15663-04-21	["עמי קובו", "מיכאל קרשן", "מרב גרינברג"]	[{"judgment_id": "f3a8baf6-db98-579d-b932-9e948ce2dd18", "file_name": "15663-04-21.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 762623, "extension": "pdf", "display_name": "15663-04-21- קובץ מקורי"}]
8d7ac2ac-3cf5-579f-a6f2-a1889076f447	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופט תומר שלם: החלטה בבקשה לפסול מסמכים שהוגשו למומחה (ת"ע 39526-11-22)	39526-11-22	2024-11-23	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	הסכסוך בין הצדדים עניינו בשאלת תוקפה של צוואה שערכה המנוחה בשנת 1995. המבקשת היא בתה של המנוחה והטוענת, כי היא הזוכה על פי צוואת המנוחה משנת 1995; המשיבה היא נכדתה של המנוחה וטוענת, כי אימה המנוחה (אחותה של המבקשת) זוכה יחד עם המבקשת בצוואה מוקדמת שערכה המנוחה משנת 1980. בפניי בקשה מיום 31.10.2024 (בקשה 15) שהגישה המבקשת ובמסגרתה היא עתרה להורות למומחה "להתעלם ממסמכים שנמסרו לו ע"י הנתבעת בניגוד לדין ולהחלטות בית המשפט". מינוי המומחה מטעם בית המשפט בהחלטתי מיום 2.10.2024, הוריתי על מינוי של מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שמואל פניג, לצורך הגשת חוות-דעת בדבר יכולתה וכשירותה של המנוחה ע' א' מ' ז"ל, להבחין בטיבה של הצוואה מיום 24.7.1995. בקשת המשיבה להתיר לה להגיש למומחה חוות-דעת פרטית, נדחתה. לאור בקשתה של המשיבה להגיש למומחה חוות-דעת פרטית, ועל מנת להסיר כל מכשלה, ניתנו בהחלטתי מיום 2.10.2024, הוראות באשר למסמכים המותרים להגשה למומחה. כך קבעתי בהחלטתי הנ"ל: הצוואה מושא הסכסוך היא מיום 24.7.1995. על פי צוואה זו, המנוחה ציוותה את כל רכושה למבקשת, כשהיא מבטלת צוואה מוקדמת משנת 1980, לפיה עיזבון המנוחה יחולק בין שתי בנותיה של המנוחה בחלקים שווים – המבקשת ואם המשיבה (שהלכה לעולמה אחרי המנוחה). בשנת 2021, בחלוף כ- 26 שנים מאז ערכה המנוחה את צוואתה האחרונה, הגישה המבקשת בקשה לצו קיום צוואה. בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלה על מי מוטל נטל ההוכחה, נוכח השיהוי הרב בהגשת הבקשה לצו קיום צוואה. המשיבה טוענת, כי השיהוי הרב גרם לה "היזק ראייתי", כאשר כל התיק הרפואי של המנוחה בגרמניה, בוער, והמסמכים היחידים שנמצאו הם שני מסמכים מושא החלטתי זו. אין זה המקום והעת להכריע בשאלת נטל ההוכחה. המדובר בשאלה כבדת משקל, אשר יש להכריע בה לאחר שמיעת ראיות, שאז גם אבחן את השאלה – לעניין "היזק ראייתי" ונטל ההוכחה, האם יש להבחין בין מקרה שבו הצוואה קובעת חלוקה שווה של העיזבון לשתי בנותיה של המנוחה [זהה לחלוקה על פי דין ירושה] ואף אחד מהזוכים לא פעל למימושה (צוואת 1980), לבין מקרה שבו הצוואה קובעת, כי רק המבקשת תזכה בעיזבון, והמבקשת לא פעלה למימוש הצוואה משך 22 שנים (מאז פטירת המנוחה בשנת 1999)? המסמכים מושא הבקשה המשיבה העבירה למומחה שני מסמכים: האחד – מסמך רפואי שנערך בגרמניה, של ד"ר פ', מיום 31.5.1995, בסמוך לפני עריכת הצוואה (כחודשיים לפני עריכת הצוואה), ועניינו בשאלה האם נוכח מצבה הרפואי של המנוחה, יש הצדקה להעבירה למוסד סיעודי. הצדדים חלוקים בשאלה האם מדובר בתעודה רפואית או שמא בחוות-דעת רפואית. מסמך זה יכונה להלן: "מסמך א". השני – צו בית משפט השלום בעיר הנובר גרמניה, מיום 3.5.1995, אף הוא נערך בסמוך לפני עריכת הצוואה, במסגרתו הורה בית המשפט על מינוי אפוטרופוס למנוחה או תומך החלטות [יש מחלוקת בין הצדדים לעניין התרגום הנכון של הצו], תוך שהוא מסתמך על חוות-דעת רפואית, דו"ח עו"ס והתרשמות אישית של השופט שדן באותה בקשה. מסמך זה יכונה להלן: "מסמך ב". ביום 13.11.2024, קיימתי דיון שמרביתו הוקדש לשאלה – האם שני המסמכים שהועברו למומחה, מקיימים אחר ההחלטה מיום 2.10.2024 או שמא העברתם למומחה מהווה הפרה של ההחלטה הנ"ל, ויש להורות למומחה להתעלם מהם? (המבקשת אינה מבקשת את החלפת המומחה נוכח חשיפתו למסמכים). לטענת המבקשת, המסמכים שהעבירה המשיבה למומחה הוכנו לצורך הליכים משפטיים, ובכך הפרה המשיבה את החלטות בית המשפט תוך ניסיון פסול להשפיע על תוכנה של חוות-הדעת. לטענת המבקשת, מותר להעביר למומחה אך ורק חומר רפואי גולמי שלא נערך להליך המשפטי. לטענת המשיבה, המסמכים הם "חומר גולמי" ולא רק זאת אלא שהם "החומר הגולמי" היחיד הקיים, שכן כל התיק הרפואי של המנוחה בוער. עוד טוענת המשיבה, כי המסמכים אומנם קשורים לעניינים רפואיים, אך לא הוכנו מצד מי מבעלי הדין להליכים המשפטיים. המסמכים שהועברו למומחה, לא נערכו בקשר להליך זה ולכן הם מסמכים "ניטרליים" שאין בהם חשש להטיה לטובת צד כלשהו. דיון והכרעה לאחר שבחנתי לעומקן את טענות הצדדים, הן בכתבי הטענות והן הטיעונים בדיון, הגעתי למסקנה, כי המשיבה היתה רשאית להביא בפני המומחה את שני המסמכים, ולא היתה בפעולתה משום הפרה של החלטתי מיום 2.10.2024. להלן הטעמים למסקנתי זו. בפסיקה נקבע איסור על העברת חוות דעת פרטית למומחה, וזאת במטרה לשמור על אובייקטיביות מרבית של המומחה והעדר פגיעה במראית פני הצדק (תמ"ש (ת"א) 49931/08 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] 2.5.2010). בענייננו, המדובר במסמכים שהם אינם בגדר "חוות-דעת פרטית", היינו - אין המדובר במסמכים של "מומחה מטעם" מי מהצדדים. בפסיקה נקבע, כי מותר להציג בפני מומחה שמונה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, "חומר רפואי גולמי או שוטף, שלא הוכן לצורך הליכים משפטיים וזאת כדי שלא להטות בשלב הכנת חוות הדעת את עמדת המומחה שמונה" (בע"מ 8412/14 פלונים נ' פלונית [פורסם בנבו] 18.1.2015); ראה גם רמ"ש 55987-02-21 מ.ש. ואח' נ' ו.ס. [פורסם בנבו] 25.3.2021). ראשית – אין המדובר במסמכים שנערכו לצורך ההליכים המשפטיים דנא; במילים אחרות: המסמכים לא נערכו בזיקה להליכים שנפתחו בשנת 2021, העוסקים בשאלת כשרותה של המנוחה לצוות את רכושה (ראה רמ"ש 31283-05-15 ר. הז נ' ר.ו. [פורסם בנבו] 31.5.2015). ודוק: שני המסמכים נערכו עוד בטרם ערכה המנוחה את צוואתה המאוחרת, כך שלא ניתן לטעון, כי המדובר במסמכים שנערכו בזיקה להליכים משפטיים הנוגעים לצוואה, שיפתחו בחלוף 26 שנים. שנית - שני המסמכים אינם עוסקים כלל בשאלת כשרותה של המנוחה לצוות, ולא היתה כוונה של מי מהצדדים לקבל חוות-דעת באשר לכושרה לצוות; נושא כושרה לצוות לא עמד כלל על הפרק בעת שנערכו המסמכים, שהרי הצוואה נערכה על ידי המנוחה מספר חודשים לאחר מכן. מסמך א' הוא מסמך רפואי מיום 31.5.1995 העוסק בשאלה - האם נוכח מצבה הפיזי והמנטלי יש להעביר את המנוחה למוסד סיעודי; מסמך ב' הוא צו שיפוטי העוסק בשאלה - האם נוכח מצבה של המנוחה יש למנות לה מפקח או תומך החלטות (על פי תרגום המבקשת) או אפוטרופוס (על פי תרגום המשיבה). כאמור לעיל, במסמך ב' מובאים ציטוטים מחוות-דעת רפואית מאפריל 1995 ומדו"ח עו"ס מינואר 1995. שלישית – במסמכים יש תיעוד באשר למצבה הרפואי של המנוחה כפי שהיה בזמן אמת; המסמכים נערכו באופן שוטף, ועל ידי מומחים שבדקו את המנוחה, ובמובן זה המסמכים הם "חומר רפואי גולמי". לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. לאור המחלוקת שבין הצדדים באשר לתרגום הנכון של מסמך ב', על הצדדים לשתף פעולה ולהגיש בתוך 20 ימים תרגום לעברית של מסמך ב' על ידי מתרגם המקובל עליהם. בהעדר הסכמה ימונה על ידי מתורגמן. לאור התוצאה אליה הגעתי, המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 2,500 ₪. החלטה זו מותרת לפרסום בהשמטת פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision39526-11-22a	["תומר שלם"]	[{"judgment_id": "8d7ac2ac-3cf5-579f-a6f2-a1889076f447", "file_name": "39526-11-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 68332, "extension": "docx", "display_name": "39526-11-22- קובץ מקורי"}]
6273768f-0f8c-503d-9e6b-96318ff7503d	בית המשפט המחוזי באר שבע, השופטת פאני גילת-כהן: החלטה בשאלה האם זוכה בהתמחרות בהליכי כינוס נכסים רשאי להסתמך על הזכייה ולמנוע בכך התמחרות נוספת (רמ"ש 1143-07-24)	1143-07-24	2024-11-18	2	7	4	2DISTRICT_COURT	7Southern	4Family	בית המשפט המחוזי בבאר שבע לאחר שבחנתי טענות הצדדים ועיינתי בתיק המתנהל בבית המשפט קמא, על יסוד הוראות תקנות 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתשובת המשיבים או מי מהם לגוף בקשת רשות הערעור, מהנימוקים שיפורטו להלן. האם זכיה בהתמחרות היא סוף פסוק? ככלל, במקרים בהם המכר כבר אושר על ידי בית המשפט, העסקה לא תבוטל, אלא מטעמים חריגים. לעומת זאת, במקרה שבו המכר טרם אושר, הפסיקה מכירה באפשרות לקבלת הצעה מאוחרת גבוהה יותר [י' שקד פירוק שיתוף במקרקעין (התש"ף-2020), עמ' 226-227]. בע"א 509/00 לוי נ' ברכה, פ"ד נה(4) 410 עסק בית המשפט העליון בשאלה זו (במסגרת הליך של מכר מקרקעין של חייב) ופסק, כי ניתן יהיה לקבל הצעה מאוחרת גבוהה יותר במקרים חריגים ובנסיבות מיוחדות, וכי יש להציג הסבר מניח את הדעת לאיחור בהגשת ההצעה. בתוך כך נקבע, כי יש לאזן בין האינטרס של השאת תמורת המכר מצד אחד, ובין עיקרון הסופיות של הליכי המכר והפגיעה האפשרית במציע הראשון ובצדדים שלישיים נוספים לצד הצורך בביטחון וביציבות בהליך והפגיעה ארוכת הטווח בהליכי מימוש נכסים מן העבר השני; כן נקבע, כי יש לתת משקל אף להתנהלות המציע המאוחר ולסיבה שבגינה הוא איחר בהגשת הצעתו. גם הפסיקה המאוחרת יותר מחדדת השיקולים והאינטרסים המושלים בכגון דא בכיפה, וניתן לראות בה ביטוי לתפיסה גמישה יותר המציבה דרישות מחמירות פחות לקבלת הצעה מאוחרת מקום בו יש בה כדי להשיא התמורה עבור הנכס. כך, למשל, ב-רע"א 8305/01 הסתדרות מדיצנית הדסה נ' שורר (פורסם במאגרים האלקטרוניים) ניתנה עדיפות לאינטרס של השאת התמורה, תוך שבית המשפט העליון עמד על כך שהליך התמחרות שונה משיטת המכרז וגמיש יותר, ולכן ניתן משקל שונה לעקרון הסופיות ולהסתמכות הזוכה בהתמחרות. ב-בע"מ 8788/10 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים האלקטרוניים), אושרה הגשת הצעה המשפרת את התמורה המוצעת, ונקבע, כי הפרש של 2 מיליון ש"ח בין ההצעות הוא משמעותי ויש בו להצדיק, בנסיבות העניין שם, חידוש ההתמחרות למען השאת התמורה, וכפי שנקבע שם לאמור: "הצעת המבקשים לא קיבלה אישור בית משפט. באף אחד משלבי ההליך לא נכרת הסכם מכר סופי ולא הוצג בפני המבקשים מצג לפיו ההליך הסתיים לחלוטין. לאמור: המכר לא אושר ולא הושלם [..] ההפרש בין ההצעות של המבקשים לעומת הקבוצה הוא משמעותי – מעל ל-2 מליון שקל. בעניין ברכה הדגיש בית משפט זה כי 'התמורה שהוצעה על ידו בסופו של התהליך לא נשאה עמה יתרון כלכלי בולט ומכריע שהיה בו כדי להטות את הכף' (שם. פסקה 13)...לשון אחרת: המדובר בעסקת מכר שטרם אושרה, כאשר קבלת העסקה האחרת כרוכה במשמעות כלכלית מיוחדת של למעלה משני מיליון בין ההצעות" (בפסקה 3). בענייננו מצאתי, כי צדק בית המשפט קמא בהעדיפו האינטרס של השאת התמורה על פני אינטרס ההסתמכות של המבקשת, וכי איזן נכונה ביניהם, בפרט על רקע נסיבות המקרה: העובדה כי טרם אושרה ע"י בית המשפט ההצעה הזוכה בהתמחרות הראשונה וטרם נחתם הסכם מכר; מיקום הנכס ב.... אשר בזמנים הרלוונטיים למחלוקת שבלב הדיון שלפנינו נתונה הייתה במצב בטחוני מורכב; פרק זמן קצר מאד, של ימים ספורים, בין מועד ההתמחרות הראשונה ובין הגשת ההצעה החדשה; הפער המשמעותי בין גובה ההצעה החדשה להצעה שזכתה בהתמחרות הראשונה ועומד על 850,000 ₪ (ושיעורו 16.5% ממנה). ודוק, בנסיבות המקרה דנא שוכנעתי, כי אין בהחלטה מושא בקשת רשות הערעור כדי לפגוע בתקינות הליכי כינוס הנכסים, ואף לא בהגינותם ובעקרון היסוד של שוויון בין המציעים. עוד יובהר, כי צדק בית המשפט קמא בקבעו שמעבר לטענת המבקשת לפיה אינטרס ההסתמכות שלה נפגע וכי נגרם לה נזק כלכלי, לא הוצגה על ידה כל ראיה שהיא התומכת בטענה זו. מובן, כי תקוותה לרכישת הזכויות בנכס תמורת הסכום שהוצע על ידה וזכה בהתמחרות נכזבה, ברם לא מצאתי כי בנסיבות המקרה שלפנינו די היה בכך כדי לדחות בקשתם של בעלי הזכויות בנכס לקיום התמחרות נוספת, שבאה אל העולם שבוע ימים בלבד לאחר ההתמחרות בה זכתה המבקשת, ובכך, למעשה, למקסם התמורה עבור הנכס וכפועל יוצא מכך גם להגשים באופן מיטבי זכות הקניין שלהם, שהיא, כידוע, זכות יסוד במשפטנו, הנהנית ממעמד חוקתי על חוקי. ממילא לא היה בכך כדי למנוע מן המבקשת להשתתף בהתמחרות הנוספת, כפי שקרה בפועל, ובכך גם נשמרו כללי התחרות החופשית. זאת ועוד, בקשת רשות הערעור הוגשה בראשית חודש יולי והיא נשענת על טענות הנסבות בעיקר סביב העתרות בית המשפט לבקשת בעלי הדין ומתן אישור לקיום התמחרות נוספת, אשר התקיימה כבר, כאמור, ביום 16.09.2024 ובסופה הוכרזה המבקשת כזוכה, ובהתאם לתוצאת ההתמחרות נקבע, כי תרכוש הזכויות בנכס תמורת הסך של 7,500,000 ₪ בתוספת מע"מ. כעת, למעשה, שונתה חזית המחלוקת ובפי המבקשת טענות הנוגעות לתקינות ההתמחרות הנוספת, אשר לא הועלו בפני הערכאה הדיונית, וממילא לא התבררו ולא הוכרעו על ידה. ואם לא די בכך, עניין לנו בטיעון עובדתי מובהק, אשר ברי, כי אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבררו. כידוע, הכלל הנוהג בשיטתנו הוא, שאין לאפשר העלאות טענות חדשות בשלב הערעור אם הן לא הועלו ונדונו בפני הערכאה הדיונית, בפרט כאשר מדובר בטענות עובדתיות חדשות או כאלה המשלבות פן עובדתי ופן משפטי [ראו למשל: ע"א 398/79 מנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 432]. די בכך כדי לדחות טענות המבקשת בעניין ההתמחרות הנוספת. למעלה מן הצורך יובהר, כי טענות המבקשת בעניין המניעה, לכאורה, שבהצגת טענותיה בפני הערכאה הדיונית אינה ברורה כלל ועיקר, ומוטב היה אלמלא נטענה. ככל שבפיה טענות שעניינן פגיעה בזכויותיה אגב הליכי כינוס הנכסים וישיבות ההתמחרות, וזאת מבלי להביע עמדה בעניין, יש לה זכות לפנות לערכאה הדיונית ולהביאן בפניה, ויתר על כן – הפורום הנכון לבירורן הוא הטריבונל שהורה על מימוש הנכס בהליכי כינוס נכסים, אמון על תקינותם ומפקח עליהם. בנוסף, טענות המבקשת בעניין גובה ההצעה שזכתה בסופו של יום בהתמחרות הנוספת בהשוואה להערכת השמאי בעניין שווי הנכס והאמירה לפיה הזכויות בנכס לא תימכרנה במחיר זה, לא זו בלבד שהן מלמדות, כי ככל הנראה היא מבקשת לחזור בה מן ההצעה (הגם שניתנה על ידה מרצונה החופשי ובהליך התמחרות, כידוע), הן מטילות צל דווקא על התנהלותה ועל תום לבה, שהרי איש לא כפה עליה להציע הסכום אשר חתם ההתמחרות, וככל שסברה אגב ניהול ההתמחרות הנוספת כי הסכומים שהוצעו בגדרה אינם משקפים את שווי הנכס, רשאית הייתה לפרוש מן ההתמחרות, אך היא לא עשתה כן. בהקשר זה יצוין, כי עניין לנו במכר בתנאים של שוק חופשי וחזקה על מציעים בהליך התמחרות, כי בחנו כדאיות העסקה טרם נתנו הצעותיהם. טרם נעילה יאמר עוד, כי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית שעניינן ניהול הליכי כינוס נכסים, אלא במקרים חריגים, נוכח מומחיותה של הערכאה הדיונית בכגון דא ובקיאותה בפרטי ההליך המשפטי בגדרו ממומש הנכס על נסיבותיו הקונקרטיות (ראו והשוו: רע"א 4406/18 בנק הפועלים בע"מ נ' נאמנים, פורסם במאגרים האלקטרוניים; רע"א 5308/14 לוי נ' גרין, פורסם במאגרים האלקטרוניים; רע"א 5864/18 ידיד נ' אמסטר, פורסם במאגרים האלקטרוניים). הוא הדין גם בהתייחס להחלטות הנוגעות להליכי התמחרות (ראו למשל: רע"א 8460/19 מכללת סכנין להכשרת עובדי הוראה בע"מ נ' בנקל, פורסם במאגרים האלקטרוניים; רע"א 845/21 אברהם נ' חכים, פורסם במאגרים האלקטרוניים). לא מצאתי כי המקרה שלפנינו נמנה עם המקרים החריגים אשר מצדיקים התערבות כאמור. אדרבא, ההיפך הוא הנכון. לפיכך, ועל יסוד האמור לעיל, לא מצאתי כי יצאה שגגה תחת ידי בית המשפט קמא בהחלטתו, ומשכך גם אין מקום להתערב בה. בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא, בזאת. בראי כלל הנסיבות והשתלשלות העניינים, תישא המבקשת בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,500 ₪, אשר ישולמו מתוך העירבון, והיתרה, על פירותיה, תושב לידיה באמצעות באי כוחה. המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים ותסגור התיק. ההחלטה ניתנת לפרסום, תוך השמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים נוספים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision1143-07-24	["פאני גילת-כהן"]	[{"judgment_id": "6273768f-0f8c-503d-9e6b-96318ff7503d", "file_name": "1143-07-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 42248, "extension": "docx", "display_name": "1143-07-24-קובץ מקורי"}]
88d6a4c1-1823-50bc-a253-0781dee5bd5a	ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ש' חננאל שרעבי: החלטה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בעניין זמני שהות של המבקש עם הקטינה (רמ"ש 45033-09-24)	45033-09-24	2024-11-03	2	3	4	2DISTRICT_COURT	3Haifa	4Family	1. עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט ניר זיתוני) שניתנה ביום 22.8.2024 בתיק תלה"מ 8303-06-23 (להלן: "ההחלטה קמא" ו- "התיק קמא" בהתאמה), במסגרתה נפסק כי זמני השהות של המבקש עם הקטינה יורחבו ויתקיימו מחוץ למרכז הקשר, כפי שיפורט להלן. רקע בזעיר אנפין 2. המבקשת והמשיב (להלן גם: "הצדדים"), ניהלו מערכת יחסים זוגית, ממנה נולדה הקטינה שפרטיה שבכותרת. זמן קצר לאחר לידת הקטינה, עלו יחסי הצדדים על שרטון והם נפרדו. 3. ביום 4.6.2023 הגיש המשיב כאן בבית משפט קמא את התיק קמא, תובענה למשמורת וזמני שהות בעניין הקטינה. בין הצדדים מתנהלים הליכים נוספים בבית משפט קמא, שעיקרם הוא צווי הגנה (כל אחד מהצדדים ביקש כלפי רעהו), וכן תובענה למזונות הקטינה (תלה"מ 2649-08-23) שהגישה המבקשת נגד המשיב כאן. במסגרת תביעת המזונות, נושא המשיב במזונותיה הזמניים של הקטינה בסך 1600 ₪ לחודש (ללא מדור, מאחר שהמבקשת והקטינה מתגוררת אצל הורי המבקשת). 4. עיון בתיק קמא מלמד, כי לאחר פרידת הצדדים חדל המשיב מלראות את הקטינה. כל צד האשים את רעהו בהתמכרויות לחומרים מסוכנים ובסיכון הקטינה. בין הצדדים שורר סכסוך בעצימות גבוהה, במסגרתו מאשימה המבקשת את המשיב באלימות כלפיה. 5. בהחלטה מדיון שנערך בתיק קמא ביום 9.7.2023, נקבע בין היתר: א. שני הצדדים ישלימו תהליך בדיקה והערכה במרכז להתמכרויות, באופן שיאפשר לבית המשפט לקבל עמדה מגורם מוסמך האם מי מן הצדדים מכור לסמים, והאם הוא זקוק לטיפול גמילה. ב. בהסכמת המשיב, ובזיקה להמלצות האפוט' לדין, הופנה האב לבצע הערכת מסוכנות פרטית אצל מומחה, ותוצאת ההערכה תוגש לתיק. ג. עו"ס לס"ד התבקשה לפנות לכל מרכזי הקשר באזור הצפון, במטרה לאתר מרכז קשר שיוכל לקבל את הצדדים בהקדם האפשרי בשים לב לעובדה כי מדובר בקטינה ילידת 2022, שראתה את אבא שלה פעם אחת מחודש פברואר 2023. ד. עד החלטה אחרת, או עד לתחילת מפגשים במרכז קשר, נקבע כי בהתאם להסכמת האפוט' לדין יפגוש האב את הקטינה בנוכחות האפוט' לדין, בחדר בתוך הלשכה לשירותים חברתיים במועד או במועדים עליהם תודיע האפוט' לדין לצדדים. ה. על המבקשת לעשות כל שביכולתה כדי להכין את הקטינה למפגש, באופן שהתוצאה של המפגש תהיה מוצלחת. על המשיב לגלות איפוק מירבי ולהימנע מכל הערה ביקורתית כלפי המבקשת, שיכולה לחבל בהצלחת המפגש. על שני ההורים לשתף פעולה באופן מלא ולקיים הנחיות העו"ס לסדרי דין לשם הצלחת המפגש או המפגשים. 6. מכון "התבוננות" ערך בדיקת מסוגלות הורית לצדדים והגיש את חוות דעתו לתיק קמא ביום 30.6.2024 (להלן: "חוות הדעת"). מחוות דעת זו עלה כי הקטינה החלה לפגוש באביה המשיב בחודש אוגוסט 2023, כאשר זמני השהות הם פגישה חד שבועית בת שעה, במרכז קשר. עוד תואר, כי המפגשים בין האב לקטינה לא מתקיימים באופן סדיר עקב אישורי מחלה שמציגה המבקשת. בחוות הדעת ניתנה המלצה לגבי המשך זמני השהות של האב עם הקטינה, הוצאתם ממרכז קשר והרחבתם כדלקמן: האב יאסוף את הקטינה ממרכז קשר פעם בשבוע ויבלה עמה שלוש שעות, למשך חודש. בתום חודש, יאסוף האב את הקטינה פעמיים בשבוע ויבלה עמה שלוש שעות, למשך חודשיים נוספים. בתום שלושה חודשים, ייערך ביקור בית אצל המשיב ותצפית גורמי הטיפול, לבחון התאקלמות הקטינה בבית המשיב, ובעקבותיה יוחלט על המשך זמני השהות (באותה מתכונת או הרחבתם). 7. בדיון נוסף שנערך בתיק קמא ביום 7.7.2024, נקבע כי יש צורך במסמכים נוספים טרם החלטה בדבר שינוי אפשרי במתכונת מפגשי הקטינה עם המשיב, וניתנו הוראות מתאימות על המצאתם. 8. ביום 22.8.2024 ניתנה ההחלטה קמא, בפתחה נכתב כי היא ניתנה "בהמשך לדיון מיום 7.7.24 ועניינה בחינת האפשרות לשנות את מתכונת המפגשים של האב עם הקטינה המתקיימת אחת לשבוע במרכז קשר". להלן עיקריה: א. המשיב הגיש לתיק קמא ביום 21.7.24, מכתב עדכני של הפסיכיאטר המטפל בו, שם נכתב כי המשיב מטופל אצלו מחודש ינואר 2023, בעקבות דחק בתר חבלתי (פוסט טראומה). הפסיכיאטר הביע תמיהה על הדיון בנושא אלימות המשיב, כיוון שלא ידוע לו על דפוסי התנהגות אלימים או תוקפניים של המשיב בעבר. נמסר כי אישיות המשיב מתאפיינת בקווים הימנעותיים מלווים בנטייה לתלותיות. למשיב אישיות עם עוצמת חרדה די ניכרת שאינה אופיינית לאנשים אלימים ותוקפנים. הפסיכיאטר לא התרשם כי האב מסוכן לעצמו או לסביבתו. ב. העו"ס לס"ד אימצה את המלצות חוות הדעת (שפורטו בסעיף 6 לעיל). עוד אימצה העו"ס את ההמלצה לפיה אם המבקשת תציג אישור מחלה, המפגש ידחה ליום אחר באותו שבוע; האם תדאג לנוכחות צד ג' בעת המעבר ותישא בעלות כספית ככל שהדבר יידרש. כן אימצה העו"ס את המלצת המומחים, לשקול סנקציה בגין אי קיום מפגשים. המבקשת תמשיך טיפול במרכז אלמגור; המשיב יקבל הדרכה הורית ע"י מרכז הורים ילדים. עוד יקבל המשיב טיפול סביב מרכיבים טראומטיים. עמדת העו"ס, שאימצה את המלצות חוות הדעת, תואמת את עמדת מרכז הקשר, לפיה המפגשים במרכז הקשר מיצו את עצמם ויש להתקדם לשלב הבא של מפגשים בבית המשיב. ג. בית משפט קמא אימץ את המלצות המומחה והעו"ס, בצירוף מתן אפשרות למבקשת לממן שירותי סומכת, אשר תפקח מטעמה על המפגשים בבית המשיב. בית משפט קמא ציין בהחלטה, כי מתן אפשרות למבקשת לשכור שירותי סומכ/ת, אשר י/תפקח מטעמה על המפגשים בבית האב, נותן מענה מידתי לחששות של המבקשת מפני המשיב, והדגיש כי מדובר בסומך או סומכת המוכרים ע"י לשכת הרווחה, דבר המבטיח מקצועיות ונייטרליות של הגורם המפקח. ד. האפוט' לדין, המלווה את הצדדים מאז חודש מאי 2023, סבורה כי המשיב אינו מסוכן לקטינה. עמדתה זו של האפוט' לדין עקבית לאורך זמן, חרף טענות המבקשת בנקודה זו. ה. במבחן התוצאה, מפגשי המשיב עם הקטינה במרכז קשר המתקיימים מזה כשנה, אינם מתקיימים ברציפות וכסדרם. הגם שהמבקשת תולה את העדר הרצף במחלות של הקטינה, ואף הציגה אישורים מפורטים של רופא הילדים, קיימת בעייתיות של השימוש ברופא כמנגנון פיקוח על קיום הצדקה רפואית לאי קיום המפגשים. בגין החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור דנן. טענות המבקשת בבקשת רשות הערעור 9. להלן תמצית טענות המבקשת: א. שגה בית משפט קמא בהחלטתו להרחבת זמני שהות מחוץ למרכז הקשר, ללא התייחסות מספקת לדרישות המבקשת בדבר מסוכנות המשיב והצורך בשלילת מסוכנות זו בטרם יורחבו זמני השהות עם הקטינה. ב. שגה בית משפט קמא עת החליט על הוצאת המפגשים ממרכז הקשר למפגשים עם המשיב ללא כל פיקוח למשך שלוש שעות, בניגוד להחלטה קודמת בה נקבע כי הוצאת הקטינה למפגש עם המשיב אצל האפוט' לדין, אינה ניתנת ליישום בשל מחסור במנגנוני פיקוח. ג. שגה בית משפט קמא עת קיבל עדכונים מאת הפסיכיאטר המטפל של המשיב. לטענת המבקשת, אותו מטפל הוא בעלה של מנהלת המרפאה, המעסיקה את אמו של המשיב, ועל כן קיים חשש כבד לניגוד עניינים. בשל זאת וטענות אחרות, אין לקבל את עדכוני המטפל אלא להורות על מינוי מומחה בית משפט שיש בו ליתן חוות דעת נייטראלית, הקובעת את מצבו הנפשי של המשיב. ד. הקטינה נולדה עם בעיה רפואית ברגליה (קלאב-פוט), בגינה עברה ניתוח ומרכיבה סד מיוחד עד היום. כמו כן הקטינה נמצאת בבירור לאלרגיות למזון, לאחר שפיתחה פריחה והקאות לאחר מפגשים עם המשיב במהלכם הביא לה דברי מתיקה. המבקשת חרדה לשלום הקטינה המצויה במצב רפואי המצריך טיפול מתאים, שהמשיב מנסה לטרפד ועולה חשש שמא ירע את מצבה המשתפר של הקטינה. המשיב עושה כל שלאל רוחו, לא מקשיב להנחיות רפואיות, מתנהג בחוסר אחריות ועל כן אין לאפשר לו לפגוש בקטינה מחוץ למרכז הקשר ללא פיקוח צמוד. ה. המשיב התחתן בחודש מאי 2024 ואשתו נמצאת בהריון מתקדם; הקטינה לא מכירה אותה ולא את ביתם. הוצאת הקטינה ממרכז הקשר לבית זר, באופן פתאומי ולא מדורג עלול לגרום לקטינה טראומה נפשית וכן פגיעה גופנית עקב בכי בלתי פוסק שמביא להתעלפויות. 10. בקשת רשות הערעור דנן הוגשה ביום 17.9.24, והועברה לטיפולי ביום 3.11.24. ביני לביני דן רשם בית משפט לערעור בבקשות מקדמיות שונות שהגישה המבקשת בתיק דנן, לרבות בקשה לעיכוב ביצוע (נדחתה בהחלטה מיום 29.9.24). לאחר שהוסדר תשלום האגרה בבקשת רשות הערעור, הופנתה הבקשה כאמור לטיפולי על ידי המזכירות. 11. בינתיים אף התיק קמא לא קפא על שמריו. ביום 23.9.24 התקיים דיון נוסף, במסגרתו נדון סירובה של המבקשת למלא אחר ההחלטות השיפוטיות בתיק קמא, בראשן סירובה לאפשר למשיב להיפגש עם הקטינה מחוץ למרכז הקשר. במהלך הדיון האפוט' לדין של הקטינה התנדבה להיות נוכחת במפגשי המשיב עם הקטינה, אך המבקשת לא הסכימה להצעה זו. 12. בהחלטה מנומקת ומפורטת שניתנה בתיק קמא לאחר הדיון, ביום 23.9.24, תוארו ארבע ההפרות של מפגשי הקטינה עם אביה, על ידי האם. צוין כי "במסגרת הדיון (מיום 23.9.24, ח"ש) בית המשפט והאפוט' לדין יצאו מגדרם כדי לקבל שיתוף פעולה של האם בקיום ההחלטה... ההצעה הועלתה לאחר שהאם הבהירה כי בשל מסוכנות האב לא מצאה מפקח מטעמה שיסכים להיות נוכח במפגשים. עוד טענה האם כי פנתה לעו"ס כדי למצוא סומך אבל אף אחד לא מוכן לקחת אחריות בשל מסוכנות האב ומשפחתו... כל המאמצים עלו בתוהו, שכן האם עמדה על דרישתה להחזיר את המפגשים למרכז קשר" (סעיף 9 להחלטה). 13. המשיך בית משפט קמא וקבע, כי לאחר שקילת טענות הצדדים, המבקשת תחויב בהוצאות בסך של 1,500 ₪ למשיב, בגין שלושה מפגשים שלא התקיימו בהעדר הצדקה רפואית; תאומץ הצעת האפוט' לדין לפיה תתאפשר נוכחותה במפגשים כל עוד תהיה האפוט' לדין מוכנה לכך; ההחלטה והפרוטוקול מיום 23.9.24 יועברו לעו"ס לחוק נוער; משטרת ישראל תסייע במידת הצורך באכיפת ההחלטה. עיקרי טעמי ההחלטה מיום 23.9.2024 הם: א. מדובר במקרה קיצוני של אם שלא מוכנה לקיים החלטה שיפוטית כיוון שלשיטתה ההחלטה שגויה. האם עומדת בסירובה גם לאחר שערכאת הערעור קבעה כי לא תורה על עיכוב ביצוע במעמד צד אחד. ב. בית המשפט יצא מגדרו כדי לחפש פתרונות "רכים" יותר שיאפשרו לקיים את רוח ההחלטה ולשמר קשר בין האב לבין הקטינה, אך ללא הצלחה. ב"כ האב תיאר בדיון "מציאות בלתי נסבלת", בראי טובת הקטינה, של חודשיים רצופים בהם האב לא פגש את הקטינה. ג. כל ההסברים של האם לאי קיום ההחלטה קמא מיום 22.8.24 אינם מקובלים. טענות האם בנוגע למסוכנות האב כלפי הקטינה נבחנו הן במסגרת חוות הדעת מיום 30.6.24 והן במסגרת תשובת המכון (שנתן את חוות הדעת) לשאלות הבהרה של ב"כ האם. כמו כן נבחנו הטענות ע"י עו"ס לסדרי דין ובית המשפט. ד. האם לא עשתה כל פעולה מפורטת ובעלת ממשות כדי ליצוק תוכן למנגנון הפיקוח שהוסיף בית המשפט מעבר להמלצות המומחה והעו"ס. טענת האם לפיה האב מסוכן עד כדי כך שאין אף אדם מחוג החברים ובני המשפחה של האם שמוכן לפקח על המפגשים, לא פורטה ולא נתמכה בדבר. טענת האם לפיה עו"ס עימה התייעצה בנוגע לסומכ/ת מסרה לה שלא ניתן למצוא סומכ/ת בשל מסוכנות האב לא פורטה ולא נתמכה בדבר. האם לא ידעה לומר מתי פנתה לעו"ס ומהו שמה של העו"ס. מדובר במנגנון פיקוח שהאם רשאית להפעיל, אך אינה חייבת – מראש נקבע כי אם לא יופעל, ניתן לקיים המפגשים גם בלעדיו. ה. נכונות האפוט' לדין לפקח על המפגשים ראויה לכל שבח, שכן היא חורגת מהגדרת התפקיד הצרה של האפוט' לדין. יש להצר שהאם לא ניצלה נכונות זו. ו. החלטה זו אינה המקום לבחון הפרות של ההחלטה מיום 22.8.24 ע"י האב או את צדקת ההחלטה. האם פנתה בנושא הערכת המסוכנות בעבר ובקשתה נדחתה במנומק. המקום לבחון את צדקת ההחלטה מיום 22.8.24 הוא בערכאת הערעור, אליה כבר פנתה האם (בבקשת רשות ערעור זו) ז. התמונה שנחשפה בפני בית המשפט עד כה היא תמונה של אם, שלצד טיפול מסור בקטינה, אינה מסוגלת לתת את המקום הראוי לאב בחיי הקטינה, גם אם משמעות הדבר היא הפרה מודעת ומתמשכת של החלטה שיפוטית. התנהלות זו יוצרת מצב בו שלומה הנפשי של הקטינה עלול להיפגע ועלולה להקים עילה להכרזה על הקטינה כקטינה נזקקת לפי ס' 2(6) לחוק הנוער טיפול והשגחה. בנסיבות הענין, יש הצדקה לבחינת מצבה של הקטינה גם ע"י עו"ס לחוק נוער. דיון והכרעה 14. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא שוכנעתי לדחות הערעור אף ללא צורך בתשובה, מכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(2) + (5) לתקנות. להלן אנמק החלטתי. 15. עסקינן בהחלטה זמנית, של בית משפט קמא, העוסקת בזמני שהות של האב (המשיב) עם הקטינה. הלכה פסוקה היא לענין מידת ההתערבות המצומצמת של ערכאת הערעור בהחלטה זמנית כגון דא, על-פיה רוחב שיקול הדעת המוענק לבית המשפט לענייני משפחה, בבואו לקבוע זמני שהות זמניים, עומד ביחס הפוך לצמצום שיקול הדעת של ערכאת הערעור. ההכרעה של בית המשפט לענייני משפחה על אודות זמני שהות זמניים, חייבת להיות מהירה, עניינית, ומטבעה נשענת על תמונה חלקית. התוצאה היא, כי קביעת בית המשפט קמא בנושא זמני שהות זמניים ניזונה מממצאים עובדתיים חלקיים. הגבלה זו תורמת לריסון שעל ערכאת הערעור לנקוט בבואה לבקר החלטת הערכאה המבררת, ותעשה כן רק במקרה חריג. לעניין זה ראה: בע"מ 4400/22 ‏פלונית נ' פלונית (ניתן ביום 11.7.22). בע"מ 6778/22 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום 24.10.22). לא מצאתי כי המקרה דנן נופל בגדר אותם מקרים חריגים. 16. בנסיבות המקרה דנן לא מצאתי כי בהחלטת בית משפט קמא, במסגרתה הורה על הוצאת מפגשי המשיב עם הקטינה אל מחוץ למרכז הקשר בהדרגה, יש טעות המחייבת כבר בשלב זה את התערבות ערכאת הערעור. לא בכדי הארכתי בתיאור הרקע והשתלשלות העניין בתיק קמא. יש בהם ללמד על עוצמת הסכסוך בין הצדדים, ועל סירובה של המבקשת לפעול כאמור בהחלטות בית המשפט. סירוב זה אין לראותו בעין יפה, שכן בעל דין לא רשאי לעשות דין לעצמו. 17. עיון בטענות המבקשת בבקשת רשות הערעור מלמד על חששה מפני מסוכנות המשיב. חשש זה לא נמצא לו בסיס מוצק, הן מדברי הפסיכיאטר המטפל של המשיב, הן מדברי עו"ס לס"ד והאפוט' לדין, והן בחוות דעת מכון התבוננות. אולם על מנת להפיג חששותיה של המבקשת, התווה בית משפט קמא דרך מקובלת והיא – שימוש בסומכ/ת. ועד שיימצאו הסומכ/ת המתאימים (שהרי המבקשת טענה כי נתקלה בקשיים למצוא), הביעה נכונותה האפוט' לדין לשמש כמשגיחה בזמני השהות של האב עם הקטינה. לטעמי, יש בצעדים אלה כדי להפיס את דעתה של המבקשת בטענתה למסוכנות ו/או חשש מצד המשיב. סירובה של המבקשת לפעול בהתאם להחלטות השיפוטיות לא הוסבר כדבעי, וממילא לא נמצא לו כל צידוק. בנסיבות אלה לא מצאתי להתערב בהחלטה קמא. 18. עיון בתיק קמא מלמד כי נקבע דיון במעמד הצדדים, ליום 22.12.24. במועד זה, הקרוב יחסית, ידון בית משפט קמא בזמני שהות הקטינה עם המשיב, ויכריע בנקודה זו בהתאם לשיקול דעתו וטובת הקטינה. 19. לאור האמור לעיל – כשמדובר בהחלטה זמנית בלבד, לנוכח סירובה של המבקשת לפעול כאמור בהחלטות שיפוטיות ללא כל צידוק, ולאור העובדה כי קבוע דיון בבקשה בבית משפט קמא בעוד כחודש וחצי, לאחריו ייתן בית משפט קמא דעתו בעניין זמני השהות הזמניים, נחה דעתי שאין מקום להתערב בהחלטה קמא. סוף דבר 20. לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור. 21. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות. המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים. החלטה זו מותרת לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision45033-09-24	["חננאל שרעבי"]	[{"judgment_id": "88d6a4c1-1823-50bc-a253-0781dee5bd5a", "file_name": "רמ''ש 45033-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 70952, "extension": "docx", "display_name": "45033-09-24-קובץ מקורי"}]
d5c0594d-11e1-56e3-951e-b97d5a9bda06	בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת, השופט בן שלו: החלטה בדיון למינוי גורם חיצוני כאפוטרופוס זמני (א"פ 27960-07-24)	27960-07-24	2024-10-07	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	נוכחים: ב"כ המבקש – עו"ד שגיא לצ'א והמתמחה מר טל פהימי עו"סיות לסדרי דין- גב' X ועו"ס X האפוטרופא לדין – עו"ד טליה גיגי משיבה 2 בהעדר משיבה 3 בהעדר המתורגמנית הרוסית X <#1#> פרוטוקול ... ... <#2#> החלטה הדיון נקבע להיום לשעה 11:00. השעה עתה 11:43 ובנה של הגברת ס', אשר כעולה מרישומי התיק מודע היטב לדיון לא התייצב. הגב' ס' עצמה לא הובאה על ידו לדיון. להשלמת התמונה יצוין כי אתמול הוגשה בקשה שהוכתרה כבקשה לשינוי מועד דיון אולם לא היה ניתן להבין ממנה מי הגיש את הבקשה, מה הנימוק לדחיית הדיון המבוקש וכל דבר מה אחר. בהתאם ניתנה החלטה עוד אתמול, המדברת בעד עצמה . הלכה למעשה אין מחלוקת גם על אודות הצורך של הגברת ס' במינויו של אפוטרופוס בעניינה. כך מבהיר ב"כ היועמ"ש; כך מבהירה האפוטרופא לדין; וכך גם הבהיר גם הבן עצמו עוד ביום 18.7.24. דומה שכפי הנראה גם האפוטרופא לדין לא תחלוק על נקודת המוצא בעניינה של הגברת ס', בדבר תנאיי ההזנחה שהיא חיה בהם, וכעולה מהתסקיר שהוגש ביום 10.7.24, ככל הנראה גם זמינותו של הבן המתגורר ב X לטפל ולדאוג לענייניה השוטפים איננה גבוהה, למצער. קיימים סימני שאלה לא פשוטים בכל הקשור לשאלה מי הוא המנהל ו/או שולט בענייניה הרכושיים של הגברת ס'. מעמדת האפוטרופא לדין אף התברר כי הבן נטל כסף מזומן בסך כ- 40,000 ₪ מדירתה של הגברת ס', אולם באופן לא ברור דיו הפקיד לדבריו את הכסף בחשבון הבנק של בנו. תמונת המצב באשר לענייניה הרכושיים של הגברת ס' לוטה בערפל, בלשון המעטה. האפוטרופא לדין הציעה שיינתן צו המאפשר לה לבדוק את ענייניה הכלכליים של הגברת ס', אולם נוכח תמונת המצב העובדתית שתוארה לעיל (שדומני שאף היא איננה שנויה במחלוקת גם עם האפוטרופא לדין) אין תועלת אמיתית בהידרשות למצבה של הגברת ס' נקודתית, במקוטע ולשיעורין. הגברת ס' – שכזכור אין מחלוקת שזקוקה היא לאפוטרופוס על כלל ענייניה מבלי שבשלב זה אותרו עניינים דוחקים שאינם סובלים דיחוי – איננה צריכה להמתין שלא לצורך לדיון חדש שלא בהכרח יתקיים בימים הקרובים. זאת במיוחד כאשר מלכתחילה שאלת התאמתו של הבן לתפקיד האפוטרופוס נוכח ההתנהלות המתוארת בתסקיר וגם על ידי האפוטרופא לדין, לכל הפחות צריכה בירור מעמיק. עם כל ההבנה לטיעונו של הבן בעמדתו הקצרה מיום 18.7.24 בדבר המשמעות הרגשית עבורו של עצם מינויו כאפוטרופוס, הרי שזוהי לא השאלה שבמוקד. השאלה שבמוקד היא כיצד ובאיזו דרך יש לדאוג לצרכיה, לרצונותיה ולאינטרסים של הגברת ס'. הגברת ס' היא שבמרכז. הגברת ס' היא זו שצריכה שמישהו יסייע לה עתה, לא רק בדרך של בירור מצב החשבון שלה כי אם באופן הוליסטי. הגברת ס' צריכה שמישהו יברר מהם הצרכים האישיים שלה; מהם צרכיה הרפואיים; מהם צרכיה וזכויותיה הרכושיים; ובמידת הצורך יציף בפני בית המשפט את כל הדרוש טיפול והסדרה בעניינה. אני תמים דמים עם עמדתו של ב"כ היועמ"ש, שלפיה מקום בו בשלב זה גם האפוטרופא לדין לא הציגה כל גורם אלטרנטיבי למועמד המוצע בבקשה, התרופה המתאימה לעניינה של הגברת ס' איננה בהמתנה עד לקיומו של דיון חדש, כי אם במינויו של בעל תפקיד זמני אשר יוכל להתחיל לדאוג כבר עתה למכלול ענייניה של הגברת ס'. הטיעון שנשמע בדיון שלפיו יכול ובמינויו של בעל תפקיד זמני יגרמו נזקים כתוצאה מפעילותו של אותו בעל תפקיד או שיקשה להשיב את הגלגל לאחור בהקשר זה לכל הפחות מוקשה הוא וספק רב בעיני אם הוא גם עולה בקנה אחד עם מכלול הצרכים שפורטו לעיל בהקשרה של הגברת ס'. זאת דווקא מן הנימוקים שפורטו לעיל. מוקשה בעיני מדוע וכיצד תוחלת הנזק כתוצאה ממינויו של בעל תפקיד מפוקח הן על ידי האפוטרופוס הכללי והן על ידי בית המשפט (שכן המינוי הוא זמני), עולה על תוחלת הנזק לגברת ס' כתוצאה שעניינה ימשיך להיות לא מפוקח כלל במכלול היבטיו. לא קיבלתי כל מענה של ממש לשאלה זו בטיעוני האפוטרופא לדין. זאת ועוד, דווקא הצעת ב"כ היועמ"ש למינוי זמני מאזנת כהלכה בעיני את האפשרות שגם לגברת ס' תינתן האפשרות ליטול חלק בהליכים הנוגעים לגורלה, כמיטב יכולתה, ולא ייסתם הגולל גם על כך שהבן עצמו יעלה וישטח את טיעוניו לפני בית המשפט. אולם כשם שהזמן אינו קופא על מכונו, כך גם צרכיה של הגברת ס'. לפיכך ולאור מכלול האמור לעיל והמצוי בתיק, בשלב זה אני מקבל את הבקשה באופן זמני ומורה על מינויו של המרכז הישראלי לאפוטרופסות כאפוטרופוס זמני על ענייניה הרפואיים, האישיים והרכושיים של גברת ס'. זאת לתקופה של שישה חודשים בשלב זה. צו מתאים יינתן בנפרד. בשלב ראשון, ובטרם יידרש במידת הצורך בית המשפט לכל הוראה אחרת, יגיש האפוטרופוס הזמני לא יאוחר מיום 8.12.24 דיווח על מלוא ענייניה של הגברת ס' – מצבה הרפואי, צרכיה השוטפים בביתה, ענייניה הרכושיים – לרבות קצבאות, נכסים, זכויות, ונשייה פוטנציאלית ואחרים ככל שקיימת. לא למותר לציין כי בשלב זה מעבר לאמור, פעולות מהותיות אחרות הקשורות עם הגברת ס', טעונות אישור בית המשפט. הדיווח יוגש לב"כ היועמ"ש אשר יגיש את הדיווח לתיק בית המשפט עם קבלתו. החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת פרטיה המזהים של הצדדים ובני המשפחה. המזכירות תמציא ההחלטה לבן על פי הפרטים המצויים בתיק. תזכורות מזכירות בחלוף המועד שנקצב. <#3#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים. הוקלד על ידי לילך קסטו	decision27960-07-24	["בן שלו"]	[{"judgment_id": "d5c0594d-11e1-56e3-951e-b97d5a9bda06", "file_name": "27960-07-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 42533, "extension": "docx", "display_name": "27960-07-24- קובץ מקורי"}]
d5a861b7-8813-5076-a68a-40caa578b246	בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת, השופט בן שלו: פס"ד בבקשה לאישור הסכם גירושין (תה"ס 35541-09-24)	35541-09-24	2024-10-07	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	נוכחים: המבקש 1 בעצמו ובאת כוחו עו"ד אלין ביטון המבקשת 2 בעצמה המתורגמנית לשפה האמהרית גב' XXX <#1#> פרוטוקול ... ... <#5#> פסק דין לאחר שעיינתי בהסכם ושמעתי את הצדדים שניהם כמו גם את דברי בא כח המבקש, אני מוצא כי אינני יכול לאשר את ההסכם כנוסחו. הדין מחייב את בית המשפט לברר בטרם אישורו של הסכם שהצדדים לו מבינים לא רק את הוראותיו של ההסכם כי אם גם את משמעותו ותוצאותיו, גם אם נשתכנע שההסכם נכרת בהסכמה חופשית. הדין מחייב את בית המשפט לאשר הסכם בעניינו של קטין רק לאחר שנוכח כי מדובר בהסכם שהוא לטובתו של הקטין (ראו למשל תקנה 43 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) התשפ"א-2020). במקרה שלפניי, אינני יכול לאשר כי שוכנעתי שהצדדים מבינים את משמעותו ותוצאותיו של ההסכם ואף אינני יכול לאשר, ולו בשלב זה, כי מדובר בהסכם שהוא לטובת הקטינה (ההסכם נוקט בחלקים ממנו בלשון רבים כפי הנראה בטעות אולם להבנתי עסקינן בקטינה אחת). לא שוכנעתי די הצורך, כעולה מדברי המבקשת עצמה, כי היא מבינה את משמעותו של הייצוג הנפרד, לכל הפחות פורמלית מונתה ב"כ המבקשת לייצגו ולא לייצג את שני הצדדים. גם לו אניח (ואין לי סיבה לסבור אחרת), כי בעת כריתת ההסכם נכחה מתורגמנית לשפה האמהרית, ויכול והסכם זה נעשה גם בתיווך של עו"ס ממרכז הקליטה, הרי שהמבקשת עצמה כדבריה מתקשה גם בקריאה של השפה האמהרית ומקום שברגיל (וגם במקרה שלפניי) מן הראוי היה שההסכם עצמו יתורגם בכתב לשפתם של הצדדים ויוגש אף הוא לבית המשפט, במקרה שלפניי יכול ונכון הדבר ביתר שאת. זאת מקום ולכל הפחות ככל שההסכם היה מתורגם לשפה האמהרית, גם אם בדוחק, בשלבים ולאט, יכולה הייתה המבקשת להידרש לו כדבעי עוד בטרם חתימה על ההסכם. גם אם אני מבין מדברי המבקשים שניהם לפני שחלקים מרכזיים מן ההסכם מוכרים להם, למשל ההסכמה לפרידה וההסכמה על סכום המזונות, הרי שלא קיבלתי מענה שיסביר לי האם וכיצד המבקשים שניהם מפרשים סתירות פוטנציאליות בהסכם ואף לא קיבלתי מענה שישכנע אותי כי הצדדים מבינים לאשורו את משמעות הוראותיו המרכזיות ותוצאותיהן. לא התרשמתי כי המבקשים שניהם יודעים להניח לפני הסבר לשאלה מהי הזיקה שבין מתן הסמכה לאם לחתום לבדה על ענייני החינוך של הקטינה כבסעיף 3 א' להסכם ובין ההוראות המבהירות כי כלל ענייני החינוך של הקטינה יוחלטו ביניהם בהסכמה הדדית הנקובות בסעיף 6 להסכם. היחס שבין הוראות אלה כשלעצמו מעורר קושי, מלמד ולו טקסטואלית משמעות שונה בכל אחד מן הסעיפים ואיננו מאפשר לבית המשפט לאשר ההסכם כנוסחו. אף לא השתכנעתי ולו מדברי המבקשים ולו בשלב זה, כי הסכמות אלה בדבר הסמכה בלעדית לחתום בעניין החינוך של הקטינה הן אמנם לטובתה. כך גם סכום המזונות שעל אודותיו הוסכם אשר נמוך גם מן הרף המינימלי שנקבע בחזקות שבפסיקה בכל הנוגע לצרכיו ההכרחיים של קטין, גם לו אניח שהדין החל בעניינם של הצדדים איננו הדין העברי, מעלה שאלה האם מדובר בסכום שהצדדים שניהם גם אם מסכימים לו מבינים דיו את משמעות הסכמה זו ואת תוצאתה. עסקינן בהורים צעירים, שניהם עולים חדשים אשר עדיין מתגוררים במרכז קליטה ולשניהם מחסומי שפה משמעותיים. כפי שעולה מדברי ההורים שניהם בדיון, ניכר שמשמעותה ותוצאותיה של הסכמה על שיעור המזונות עתה, לרבות השאלה האם ובאיזו דרך ניתן בעתיד לשנות שיעורו של מזונות קטין, אינם ברורים לצדדים, לבטח שלא במידה אשר תאפשר לבית המשפט להשתכנע בכך. במיוחד נוכח האמור לעיל, אף ספק בעיני אם במקרה זה ניתן לומר כבר עתה כי ההסכם גם בהקשרים אלה הוא לטובת הקטינה. כאשר עסקינן בעולם חדשים שטרם השלימו את הליך קליטתם בישראל, על בית המשפט לגלות זהירות במצב שכזה, במיוחד עת הוא נדרש לבחון האם בעל דין שאיננו מיוצג מבין את משמעות ותוצאות חתימתו על הסכם. זאת, גם לו אניח שבא כוחו של הצד השני סייע לצדדים שניהם והם זכו גם לסיוע נוסף מטעם מי מצוות מרכז הקליטה (ואין לי כל סיבה לסבור אחרת). שכן נפקות של הסכם צופה פני העתיד בנסיבות שכאלה בדגש גם על עניינו של קטין, צריכה להיות ברורה לצדדים שניהם היטב עוד בטרם ההסכם אושר. לפיכך, וכפי שהבהרתי לעיל, אינני מאשר את ההסכם. כמובן שאין בכך כדי למנוע מהצדדים לגבש הסכם אשר יבינו שניהם את משמעויותיו, שיובהר בו גם כי הבינו את המשמעויות וטוב תעשה גם המבקשת לו תברר את זכאותה לקבלת סיוע משפטי על חשבון המדינה מטעם הלשכה לסיוע משפטי. על מנת לוודא שגם המבקשת תוכל לבחון את הדרך למימוש זכאות פוטנציאלית זו, תמציא המזכירות העתק החלטה זו ללשכה לסיוע משפטי, לידי הממונה על תחום מעמד אישי במחוז דרום של הלשכה לסיוע משפטי, ותערוך על כך תרשומת. החלטה זו מותרת לפרסום בהשמטת פרטים מזהים של הצדדים ובני משפחתם וכל פרט מזהה אחר. המזכירות תסגור את התיק. <#3#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים. <#6#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים. הוקלד על ידי לילך קסטו	decision35541-09-24	["בן שלו"]	[{"judgment_id": "d5a861b7-8813-5076-a68a-40caa578b246", "file_name": "35541-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 41401, "extension": "docx", "display_name": "35541-09-24-קובץ מקורי"}]
faa3ffff-2b60-51fe-a5ae-1258eaf8ba73	בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת, השופט בן שלו: פס"ד בשתי תביעות בין בני זוג שעניינן מזונות קטינים ופירוק שיתוף, איזון זכויות פיננסיות ונכסים נוספים (תלה"מ 10351-10-22 ואח')	10351-10-22	2024-11-02	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	על המדוכה שתי תביעות בין בני זוג, הורים לשלושה ילדים, שנפרדו. האחת, תביעה למזונות קטינים הגישה האם (תלה"מ 22444-09-22 ; להלן: "תביעת המזונות") ; השניה, תביעה רכושית שהגיש האב (תלה"מ 10351-10-22 ; להלן: "התביעה הרכושית"). הואיל וחרף מחלוקות מצומצמות יחסית לא הגיעו ההורים לכלל הסכמות, נשמעו ראיות בתובענות. לנוחות הקריאה יכונו הצדדים "האם" ו"האב". רקע כללי ודיוני הצדדים נישאו זה לזו כדמו"י ביום 23.6.16 (דינם האישי הוא הדין העברי). במהלך הנישואין נולדו לצדדים שלושה ילדים: ל.ג. – כבן שמונה ; א', כבת שש שנים ותשעה חודשים ; ול', כבן ארבע שנים ועשרה חודשים. הצדדים שניהם שכירים ככלל, ובמהלך חיי הנישואין רכשו בצוותא זכויות בדירת מגורים ברחוב XX ב X (להלן: "הדירה"). אין מחלוקת, כי שווי הדירה נאמד על ידי שמאי מטעם בית המשפט ביום 30.5.23 על סך 1,510,000 ₪ (להלן: "השומה"). על הדירה רובצת הלוואת משכנתא שהחזריה נאמדים בכ- 3,300 ₪ מדי חודש, ואין מחלוקת כי למעשה את עיקר התשלום השוטף מבצע עד כה האב. אין מחלוקת כי מועד הקרע בין הצדדים הועמד על יום 22.5.22, מועד בו הוגשה בקשה ליישוב סכסוך לבית הדין הרבני. תביעות המזונות והרכוש הוגשו בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2022, בהתאמה. לצד תביעת המזונות הגישה האם גם תביעה לאחריות הורית, שהסתיימה בפסק דין ביום 20.7.23 (תלה"מ 22542-09-22). אין מחלוקת שזמני השהות הפסוקים הם כפי המלצות תסקיר שהוגש באותו ההליך ביום 30.3.23, ולפיו שוהים הקטינים עם האב פעמיים בשבוע בימים ב' ו-ד' ובכל שבת שניה מיום שישי עד ליום א' בבוקר, כאשר בשבוע שהקטינים אינם שוהים עמו בסוף השבוע, השהות באמצע השבוע כוללת לינה. יחסי הלינה אצל האב, אפוא, עומדים על כ- 28.5% אצל האב מדי שבועיים. בהחלטה מיום 9.11.22 הועמדו מזונותיהם הזמניים של הקטינים על סכום יסודי של 3,150 ₪ לחודש, בתוספת נשיאה שוויונית בהוצאות המשכנתא כמו גם בהוצאות הרפואה והחינוך של הקטינים (להלן: "החלטת המזונות הזמניים"). בהחלטה הנ"ל פורטו גם החזקות השונות בפסיקה באשר לצרכים הכרחיים של קטינים, כמו גם צרכים מינימליים של ילדים כאשר הנחת החיוב היא מדין צדקה [שכן עד לגיל 6 כידוע בפסיקה, החובה על פי הדין העברי היא חובה אבסולוטית של האב, ולאחר מכן עסקינן בחיוב מדין צדקה שבו חבים ההורים על פי העקרונות שנקבעו בבע"מ 919/15 פלונית נ' פלוני (מצוי במאגרים המשפטיים ; 19.7.17)]. עם הגשת התובענות נקבעו בהן קדמי משפט, שבהם חרף הצעת בית המשפט לא הגיעו הצדדים לכלל הבנות. בהסכמת הצדדים ניתן ביום 5.1.23 צו לפירוק השיתוף בדירה (להלן: "צו הפירוק"). אלא שמאז ועד עתה שבים ועוסקים הצדדים בשאלה מיהו שירכוש את הזכויות בדירה, המשמשת כאבן נגף של ממש לצדדים מסיום הסכסוך, ויותר מכך כפי שהתברר גם בהמשך ניהול ההליך, כנכס בעל פוטנציאל הכבדה משמעותי לאיזה מן הצדדים ככל שירכוש את חלקו של האחר. ביום 30.5.23 הוגשה השומה, שכאמור אין על אודותיה חולק. ביום 27.6.23 הוגשה חוות דעתו של מומחה בתחום האקטואריה, מר א.י. לעניין זכויותיהם הכספיות והסוציאליות של הצדדים (להלן: "המומחה" ו"חוות הדעת", לפי העניין). מסקנות חוות הדעת, שאמדה את זכויותיהם הפיננסיות של הצדדים (לרבות זכויותיהם הסוציאליות ומאזני חשבונות הבנק השונים, לרבות הלוואות שניטלו), הבהירו כי על פי חלופת היוון הזכויות על האב להעביר לאם 15,678 ₪ נכון להגשת חוות הדעת. על פי חלופת האיזון בהתאם למועד הגמילה, על האם להעביר לאב סך של 43,165 ₪ ויתר הזכויות תאוזנה במועד גמילתן על פי פסיקתות שהוכנו. ביום 6.7.23 הודיע האב כי הוא מקבל את חוות הדעת ומבקש לאמץ את חלופת מועד גמילת הזכויות. הנתבעת טענה ביום 31.7.23 כי היא מבקשת לאמץ את חלופת ההיוון וטענה לאקונית כי אין לה חלק בהלוואות שנטל האב. ביום 12.1.24, כשבועיים בלבד לפני מועד שמיעת הראיות, כרתו הצדדים הסכם כולל שבמסגרתו בין היתר הסכימו על שיעור מזונות של 2,600 ₪ לחודש לשלושת הקטינים, על זמני שהות הכוללים לינה פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני עד מוצאי שבת, וכן על רכישת זכויות האב בדירה בתמורה לסך של 150,000 ₪ ו-ויתור הדדי על טענות רכוש אחרות. נוכח האמור, בוטל הזמן שהוקצה לשמיעת הראיות והדיון יוחד אך ורק לאישורו של ההסכם. אלא שביום 22.1.24 הודיע האב כי הוא חוזר בו מן ההסכם ובסופו של יום, לאחר שהוגשה ביום 11.2.24 בקשה מוסכמת לשמיעת הראיות. ביום 7.4.24 הוגשה הודעה מוסכמת מטעם הצדדים לפיה האם מסכימה שהאב ירכוש את זכויותיה בדירה כפי חוות דעת השמאי. הודעה זו קיבלה תוקף של החלטה (להלן: "ההסכמות המאוחרות"). אלא שהאב הודיע ביום 3.6.24 כי הוא עומד על השתתפות בתשלומי "...ההלוואות, תלשומי משכנתא וחובות נוספים..." (שם). בנסיבות אלה נותרה שמיעת הראיות גם בתביעה הרכושית על כנה. לא זו אלא שבחודש יוני 2024 הגיש האב תביעה חדשה לדמי שימוש בדירה, שטרם נידונה ועניינה לא יבוא בגדר הליך זה. הצדדים שניהם הגישו תיקי מוצגים, והראיות נשמעו ביום 17.7.24, במסגרתן העידו למעשה בעלי הדין בלבד. השמאי והאקטואר לא זומנו למתן עדות ואיש מהצדדים לא ביקש לזמן כל עד חיצוני. סיכומי הצדדים נשמעו בעל פה ביום 31.10.24. תמצית טענות הצדדים האם טוענת כי האב מערים קשיים על תשלום המזונות השוטף, כי מצבו הכלכלי השתפר, וכי נעזר רבות בבני משפחה לטיפול בילדים. לדבריה, יש בינה ובין האב אשר ממשיך להתגורר בבית הוריו, פערי שכר משמעותיים. לפיכך עותרת האם להיעתר לתביעת המזונות במלואה ולחייב את האב לשלם למזונות ילדיו אצלה סך כולל של 5,000 ₪ לחודש כפי חלקו היחסי המוערך של האב בצרכים אלה (1,600 ₪ עבור ל.ג. וא' כל אחד ו- 1800 ₪ עבור ל') בתוספת הוצאות מדורם ואחזקת מדורם בסך 2,351 ₪ לחודש, כמו גם מחצית הוצאות רפואה וחינוך ודמי טיפול בסך 600 ₪ לחודש. חרף ההסכמות המאוחרות שקיבלו תוקף שיפוטי, התנגדה האם בסיכומיה לכך שהאב ירכוש את חלקה בזכויות בדירה והלינה על עצם חזרת האב מן הסכם הכולל. לשיטתה, בני משפחתה התגייסו לסייע לה ברכישת חלקו של האב בדירה. לחילופין, עתרה האם להורות על מכירת הדירה בשוק החופשי ובמידת הצורך בהליך של כינוס נכסים. האם לא התייחסה בסיכומיה לחוות הדעת. לטענת האב, הוא עומד בזמני השהות באופן דווקני ואף השלים (גם אם בדיעבד) את תשלומי המזונות הזמניים שנפסקו. לדבריו, הוא ההורה המרכז את רכישת צרכי הילדים. האב מדגיש כי שכרה השעתי של האם גבוה משלו וכפועל יוצא גם פוטנציאל ההשתכרות שלה, וכי היא קיבלה מענקים וכספים שונים במהלך השנה האחרונה שעל אודותיהם לא דיווחה. עוד טוען האב כי צרכי הקטינים הוערכו באופן מופרז, ללא אסמכתאות של ממש לעניין זה. האב טען כי האקטואר לא התחשב בהלוואות שניטלו במהלך החיים המשותפים. במענה לשאלת בית המשפט בדיון שמיעת הסיכומים מצא לטעון כי רק חלק מההלוואות – ללא פירוט קונקרטי – הובא בחשבון, שכן לדבריו סך ההלוואות המשותף למועד הקרע עומד על 162,269 ש"ח. לפיכך עתר האב במעמד דיון שמיעת הסיכומים כי האקטואר יגיש חוות דעת משלימה. עוד עתר האב להביא בחשבון במסגרת איזון המשאבים את שוויו של רכב XXX שנת ייצור 2008, טען כי האם מבקשת לטרפד את ההסכמות המאוחרות שמבוקש לאשררן וטען במעמד שמיעת הסיכומים כי לאחר שמיעת הראיות קיבל אישור עקרוני למשכנתא. האב לא נדרש לשאלה מה תהא החלופה שלאורה לשיטתו יש לאזן המשאבים ועתר לחלק את המיטלטלין המשותפים על פי שיטת שתי הרשימות. אדרש תחילה להכרעה בשאלת מזונות הקטינים. תביעת המזונות עם תום שמיעת הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי אין לשנות רבות משיעור מזונות הקטינים. זאת, מקום בו עולה כי יכולותיהם הכלכליות של הצדדים שניהם גבוהות מאלה שהוערכו בעת מתן ההחלטה למזונות זמניים; עת התברר היקף אחריותם ההורית וזמני השהות הקונקרטיים של ההורים שניהם עם הצדדים; ועת חובתו של האב ביחס ל' עודנה אבסולוטית. אין מחלוקת כי האב עודנו שכיר ועבר לעבוד כאיש אחזקה. איני רואה נפקות של ממש לשאלה האם עסקינן בקידום או בתפקיד רוחב, שכן כך או אחרת, מגלים תלושי שכרו לחודשים דצמבר 2022 עד נובמבר 2023 על עלייה בשכרו מאז ניתנה החלטת המזונות הזמניים. נתוני שכרו הממוצע נטו (בהפחתת ניכויי חובה) של האב לחודשים דצמבר 2022 עד לחודש ספטמבר 2023 מלמדים הכנסה ממוצעת של 9,763 ₪ לחודש, והם כוללים גם את נתוני חודש אפריל 2023, בהם מסיבה לא ברורה עבד האב 175 שעות בלבד. קרי, בהנחה שהאב יכול היה לעבוד פרק זמן ממושך יותר ולא 175 חודשיות בלבד, סביר מאד ששכרו הממוצע היה אף גבוה יותר. בהתאם, לא הובאו בחשבון נתוני שכרו המצומצמים עד מאד של האב לחודשים אוקטובר 2023 ונובמבר 2023 (36 ו- 43 שעות בהתאם), אשר בהתחשב במצב המלחמה הקיצוני ששרר בדרום הארץ במיוחד אותה העת ברי כי אינם משקפים את יכולותיו של האב. גם אם בשכרו של האב משוקף תגמול עבור שעות נוספות, הרי שתגמול זה הוא עקבי ואיננו מציב כל יסוד להניח כי עסקינן במצב דברים חריג, כי אם בחלק מתנאי ההעסקה והציפיות הסבירות גם של העובד במשרה זו. לאור מכלול האמור לעיל, אני מוצא להעמיד את פוטנציאל ההשתכרות של האב על סך כולל של 10,000 ₪ לחודש. אדרש למדור האב.כעת האב מתגורר בבית הוריו, ולצד זה משלם את החזרי הלוואת המשכנתא בגין הדירה, תוך שבמקביל הוכרז על פי ההסכמות המאוחרות כמי שירכוש את חלקה של האם בדירה (במובן זה, אין המדור רעיוני גרידא ובכל קונסטלציה שבה נידרש לדברים, לאב הוצאות קונקרטיות עבור מדור, וצפויות לו הוצאות נכבדות עתידיות גלל כך). הצדדים שניהם, כפי שעוד יפורט להלן, מנהלים מאבק עיקש מזה זמן לא מבוטל על שאלת הזכויות בדירה. אלא שלאור נתוני שכרם של הצדדים שניהם – נטילת מחויבות כלכלית נוספת בדמות הלוואה שניה לשם רכישת חלקו של האחר/אחרת בזכויות בדירה, משקפת כמדומני חריגה משמעותית של הצדדים שניהם מיכולותיהם בפועל (גם של האב עצמו, אשר ימצא עצמו מתחייב כך נראה לשיעורי מדור המגיעים כדי מחצית משכרו נטו). כפועל יוצא, אני מעריך שיעורו של מדור סביר של כל אחד מן ההורים בשים לב גם לסך התחייבויותיהם עתה, על כ – 3,300 ₪ לחודש. כאשר מביאים בחשבון מחצית מסכום זה עבור מדורו האישי של האב (שכן לפי הדין יש להעמיד חלקם של שלושה קטינים במדור על 50%), מגיעים להכנסה פוטנציאלית פנויה של האב בסך 8,350 ₪ לחודש (10,000-1,650). ניתוח הכנסותיה הממוצעות של האם לחודשים פברואר 2023 עד דצמבר 2023 (למעט חודש אוגוסט, בו כפי הנראה לא עבדה הואיל ושכרה לחודש יולי כלל גם פיצויי פיטורין) מגלה אף הוא כי הכנסותיה גבוהות במעט מאלה שהוערכו בהחלטת המזונות הזמניים. שכרה הממוצע לתקופה זו (בניכוי פיצויי הפיטורין לרכיביו השונים ומבלי לנכות מפרעה שהושבה בחודש אוקטובר 2023) מגלה שהכנסתה הממוצעת לתקופה זו עמדה על סך 6,161 ₪ לחודש. חרף טיעוני האב (שביכר להתמקד בשאלות מתחום הגדרת השכר השעתי, מקום בו משכורת הצדדים שניהם איננה משולמת מדי שעה כי אם מדי חודש בחודשו) לא מצאתי יסוד להניח שיכולותיה של האם עולות על כך. בניכוי חלקה של האם עצמה במדור הסביר כפי שהוערך דלעיל (1,650 ₪ לחודש) עומדת הכנסתה הפנויה של האם על סך 4,511 לחודש. יוצא, אפוא, כי האב משתכר כ-65 אחוזים מהכנסתם הפנויה של הצדדים, בעוד שהאם משתכרת כ- 35 אחוזים מכך. יחס זמני השהות שבין ההורים עם ילדיהם, גם לו אניח כי לאב זמני שהות נוספים שאינם כוללים לינה, עומד ככלל על כ- 30 אחוזים אצל האב ו- 70 אחוזים אצל האם ולא הונחה לפני כל ראייה משמעותית שיש בה ללמד שמקומו של האב בחיי היום-יום של הילדים, שונה באופן מהותי מיחס זמני השהות של הילדים. באשר לצרכי הילדים עצמם הרי שלא מצאתי כל יסוד להסיק מהראיות הבסיסיות שהוצגו לפני על ידי ההורים שניהם, שצרכיהם שונים לכאן או לכאן (לבטח לא רבות) משיעור הצרכים שהוכרו בחזקות שבפסיקה עבור ילדים הגדלים בשני בתים מרכזיים (לעניין זה ראו המפורט בהחלטת המזונות הזמניים). משכך, ובהביאי בחשבון את כלל ההוצאה השולית הפוחתת בעבור שלושת הקטינים (הלכת ורד), אעמיד את צרכיהם היסודיים בשני הבתים כדי 6,000 ₪ לחודש (לרבות אחזקת מדור). בהקשר זה יש לזכור כי חובתו של האב ביחס ל' עודנה אבסולוטית על פי דינם האישי של הצדדים, ולפיכך לכל הפחות עד הגיעו לגיל 6 יש להעריך את צרכיו ההכרחיים כפי החזקה המוכרת בפסיקה (ראו סעיף 11 להחלטת המזונות הזמניים. לכך יש להוסיף את הוצאות מדורם הסבירות של הקטינים בכל אחד מן הבתים, כפי שהבהרתי גם דלעיל תוך שיוזכר, כי בפועל למעשה נושא האב בהחזרי המשכנתא מחשבונו בגין הדירה שבה מתגוררים כעת הקטינים. משמע, גם רעיונית וגם בפועל, יש להביא בחשבון את הוצאות מדור הקטינים ככאלה המגיעות כדי שיעורו של החזר המשכנתא החודשי ומשקפות את מדורם הסביר בכל קונסטלציה שבה ימשיכו להתגורר בשני בתים מרכזיים (1,650 ₪ לחודש X 2). כאמור, לאור ההסכמות המאוחרות שקיבלו תוקף שיפוטי ואישרו את הרשות שניתנה לאב לרכוש את חלקה של האם בדירה, סוגיית מדור הקטינים בשני בתים כאחד איננה תיאורטית גרידא כאשר ברי שגם האב וגם האם יתגוררו בעתיד הנראה לעין בדיור בתשלום. יודגש, כי איש מהצדדים לא בחר בסיכומיו להתמקד בסכומים קונקרטיים שישקפו כהלכה לשיטתו את צרכי הקטינים, ולא בחר לערוך אבחנה בין צרכים תלויי שהות ובין כאלה שאינם תלויי שהות. יש להעמיד, אפוא, את צרכיהם היסודיים של הקטינים בשני הבתים גם יחד (לרבות מדור ואחזקת מדור) על סך כולל של 9,300 ₪ לחודש (6,000 + 1,650 + 1,650). אם מביאים, אפוא, בחשבון את נתוני הכנסתם הפנויה של הצדדים כפי שהובהרו דלעיל ואת יחסיהם (65 אחוזים מן ההכנסה המצרפית הפנויה – האב ו-35 אחוזים מן ההכנסה המצרפית הפנויה – האם) ; מתחשבים ביחס זמני השהות (כשלושים אחוזים אצל האב ושבעים אצל האם) ; מביאים בחשבון את מכלול צרכיהם של הקטינים בשני הבתים כאחד ; ומביאים בחשבון כי נוכח הדומיננטיות (ולו ביחס זמני השהות) של האם ישנם צרכים שהיא מספקת אשר אינם ברי כימות כספי מדויק, מגיעים לכלל מסקנה כי הסכום שהוערך בהחלטת המזונות הזמניים אינו שונה רבות מן הסכום שעל האב יהא להמשיך ולשלם לאם (עת חישוב כספי נומינלי גרידא מגיע לכ – 3,250 ₪ לחודש). כאשר נוסיף לכך את קצבת הילדים שתמשיך להשתלם לאם ואשר משרתת תכלית דומה לתכלית החיוב במזונות וכך גם כלל הקצבאות, המענקים וההטבות ככל שיגיעו בגין הקטינים, נגיע לתוצאה אשר יש בה כדי לסייע באיזון הערכים והרכיבים שאינם ברי כימות כספי מדוייק. כמובן, שעד הגיעו לגיל 6, מקום בו חובתו של האב ביחס ל' עודנה אבסולוטית, יהא על האב לשאת בחיוב מוגבר במעט בהקשר אליו, אשר יועמד כפי חזקת הצרכים ההכרחיים של קטין אחד, על סך 1,400 ₪ לחודש. כפועל יוצא, ונוכח מכלול האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: עד הגיעו של ל' לגיל 6 יעמוד חיוב המזונות היסודי עבור כלל הקטינים על סך כולל של 3,600 ₪ לחודש (כולל מדור ואחזקתו). מעת הגיעו של ל' לגיל 6 יועמד החיוב היסודי על סך כולל של 3,300 ₪ לחודש (בחיוב שוויוני לכל קטין). כל קצבה, מענק או הנחה אשר יגיעו להורים ביחס לאיזה מן הקטינים, תשתלם לאם (לרבות קצבת הילדים). החיוב על פי פסק דין זה הוא מעתה ואילך כאשר עד למועד מתן פסק הדין, בשים לב לפערים המינוריים בשיעורים שנפסקו ועל מנת למנוע מההורים התנהלות מיותרת בקשר עם אכיפת חיובים לעבר, יעמוד החיוב כפי החלטת המזונות הזמניים. כן אני מורה, כי החיוב הוא עד הגיעו של כל קטין לגיל 18 או עד סיום לימודי יב', לפי המאוחר, כאשר במהלך השירות הצבאי (חובה) או הלאומי, יעמוד החיוב על שליש. יתר הוראות ההחלטה למזונות זמניים, בשינויים המחויבים, תיוותרנה על כנן ותהיינה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. מכאן, לתביעה הרכושית. התביעה הרכושית סלע המחלוקת העיקרי שבין ההורים, כאמור, נסוב על השאלה מי ירכוש את חלקו של מי בדירה. אלא שבמיוחד נוכח קביעותיי דלעיל, סימן שאלה של ממש עולה סביב התוחלת שברכישת הזכויות בדירה על ידי איזה מן הצדדים. אלה אינם נותנים דעתם ולו די הצורך כמדומני, לאפשרות, שההתחייבויות שייטלו על עצמם לשם כך עלולות עד מהרה להפוך את הדירה והזכויות בה לנכס מכביד של ממש ולגרום להם לנזקים כספיים. זאת במיוחד בהתחשב בכך ששניהם כפי הנראה ולפי הנטען יצטרכו ליטול הלוואה בנקאית נוספת על מנת לרכוש את חלקו של השני. כפועל יוצא על נקלה יכולות הוצאותיהם השוטפות של הצדדים גלל כך להגיע לאלפי ₪ רבים מדי חודש בשים לב לשוויה המוערך של הדירה על פי השומה; זאת באופן אשר עלול להותיר את האם, למשל, ללא הכנסה חודשית פנויה, או לחילופין להעמיד את הכנסתו החודשית הפנויה של האב מדולדלת כדי מחציתה. טענות האב בעדותו, והצדדים שניהם במעמד הסיכומים, כי הם יסתייעו בבני משפחה לשם כך לא זו שלא נתמכו בראיות של ממש, אלא שבמיוחד בהתחשב במשך ההתחייבויות כאשר ניטלת הלוואה מובטחת במשכנתא, כפי הנראה ספק אם טענות אלה מעריכות דיין את הסיכון הטמון בכך לאיזה מן הצדדים. זאת אני מוצא לציין, בבחינת למעלה מן הצורך, על מנת שההורים שניהם ישקלו היטב את תוחלת כוונותיהם בהקשר זה. מכל מקום, על פי ההסכמות המאוחרות האב, ובחלוף כמעט שנה ומחצה מאז ניתן צו פירוק השיתוף בזכויות בדירה (!), ניתנה לאב האפשרות לרכוש את חלקה של האם בזכויות בדירה. עד למועד שמיעת הראיות לא ראיתי שהאב פעל בכל דרך על מנת להוציא אפשרות זו מן הכח אל הפועל. רק במעמד הסיכומים נטען בתמצית על ידי האב כי הוא פעל להשגת אישור עקרוני לקבלת משכנתא, שאמנם התקבל בפועל. מנגד, האם לא הציגה כל נימוק מבורר של ממש שיש בו כדי להוביל לחזרה מן ההסכמות המאוחרות, שכזכור קיבלו תוקף שיפוטי לפני חודשים לא רבים. האיזון בין הרשות שניתנה לאב לרכוש את חלקה של האם בדירה במסגרת ההסכמות המאוחרות, ובין האינטרס של האם עצמה בהשלמת פירוק השיתוף שמשכו אינו סביר בכל קנה מידה ; כמו גם האינטרס הציבורי אשר אינו רואה בחיוב סטגנציה כה ממושכת בהשלמת פירוק שיתוף פשוט בדירה שהוראות בהקשרה ניתנו עוד בחודש מרס 2023, הוא במתן אפשרות קצרה להורים שניהם, בת 60 יום, להשלים את פירוק השיתוף באופן עצמאי על פי ההסכמות המאוחרות. היה ולא יעשו כן, בשים לב למועד מתן צו פירוק השיתוף, בחלוף המועד שנקצב יהא רשאי כל אחד מן הצדדים לבקש להוציא את פירוק השיתוף לפועל במכר בשוק החופשי (גם אם במימוש מהיר) בהליך של כינוס נכסים. בשים לב לכך שעסקינן בהליך פשוט יחסית, אין כל הצדקה ציבורית שבית המשפט לענייני משפחה יפקח עליו, ופירוק השיתוף האמור יבוצע ברשות האכיפה והגבייה, המתמחה בין היתר במכר כפוי של נכסי מקרקעין גם בנסיבות דומות. כמובן, ודומני שעל כך אין מחלוקת, שכל חיוב הוני בגין הדירה (תשלומי משכנתא וביטוח משכנתא) עד למועד השלמת פירוק השיתוף, יובא בחשבון חלקם של הצדדים שווה בשווה, ללא קשר לשאלה מי שילמו בפועל. חוות הדעת ואיזון הזכויות הפיננסיות האב טען כי חוות הדעת לא הביאה בחשבון את ההתחייבויות השוטפות שניטלו במהלך החיים המשותפים ואשר אותם המשיך לשלם גם לאחר הפירוד. אלא שלטענה זו אין כל בסיס, שכן מצינו בחוות הדעת כי המומחה הביא גם הביא התחייבויות והלוואות שנטלו שני הצדדים בגדרי איזון המשאבים, לרבות הלוואות שניטלו בחשבונות הבנק של שניהם (ראו למשל, באשר לאב – עמ' 5 לחוות הדעת ויתרת חובה בגין הלוואה מחשבונו, למשל, של כ- 122,943 ₪ ; כן ראו באשר לאם – עמ' 6 לחוות הדעת ובין היתר יתרת חובה בהלוואה מחשבונה של כ- 34,281 ₪). יותר מכך – כאשר מחברים את יתרות הצדדים שניהם כפי שהובאו בחוות הדעת, למעשה מגיעים לסכום קרוב מאד לסכום הלאקוני לו טען האב בעל פה בסיכומיו, כך שמניה וביה המסקנה היא שאין כל ממש בטענות אלה. הבאה נוספת של התחייבויות הצדדים, לרבות האב מחשבונו – לאחר שכבר אוזנו בחוות הדעת – תהא משום חיוב בכפל שלא כדין וללא הצדקה, בגדרי האיזון. לא זו אלא שהאב בחר שלא לזמן את המומחה לחקירה על חוות הדעת, וגם מטעם זה אין לסטות הימנה, מקום בו האב מוחזק בנסיבות אלה כמסכים לחוות הדעת. ואם לא די בכך, הרי שביום 6.7.23 הודיע האף מפורשות ובכתב כי הוא "... מקבל את האמור בחווה"ד מטעם אקטואר (כך במקור – ב.ש)..." (שם). לבד מטענה כללית ושגויה – כאמור לעיל – כי חוות הדעת לא הביאה בחשבון את התחייבויותיו, לא פירט האב כל עיקר מה המשמעות הכספית של טענה זו (ופירוט שכזה אינו צריך הערכה אקטוארית, כי אם לכל היותר שערוך). גם בסיכומיו, כאשר הועמד האב על השגגה שבטיעון זה, טען לאקונית ללא כל הנמקה קונקרטית, כי חוות הדעת לא הביאה את מלוא התחייבויותיו בחשבון ולפיכך עתר לקבל חוות דעת מתוקנת. כפי שפורט לעיל, טוב היה אילולא טענה זו - ועתירה זו – היו עולות. לא זו בלבד שבסיכומיו לא הבהיר האב בכל דרך, מהי מהות התיקון ומדוע לא הובאו בחשבון מכלול התחייבויותיו הנטענות ; טען טענה זו כלאחר יד כדרך נחזית להתמודד עם העובדה שהתחייבויותיו כאמור הובאו גם הובאו בחשבון בחוות הדעת ; אלא אף דומה שבחר דיונית לאחוז במקל בשני קצותיו, מקום בו מחד גיסא התעקש על כיבוד ההסכמות המאוחרות שהקנו לו אפשרות לרכוש את חלקה של האם בדירה אולם מאידך גיסא חזר בו כאמור מהסכמתו להמלצות חוות הדעת. לכך – גם במישור של תום לב דיוני בניהולו של הליך – אין ליתן יד. לבסוף, אין כל הצדקה להמשיך ולהותיר הליך זה על כנו ללא הצדקה, על חשבונם של מתדיינים אחרים, אך לנוכח טענה לאקונית, כללית ובלתי מסוימת דיה של האב, שכאמור מוחזק כמי שגם דיונית מסכים לתוכנה של חוות הדעת, משלא מצא לזמן את האקטואר לחקירה. טענות האב ביחס לחוות הדעת נדחות בזה והיא מתקבלת במלואה. מכאן, לשאלת אופן ביצוע האיזון. כפי הנראה שלא בכדי בסיכומיהם בעל פה לא טענו הצדדים כלל ביחס לכך, הגם שבשלבים מוקדמים יותר של ההליך עתר כל אחד מהם לקבלת חלופה אחרת. במיוחד בהתחשב בזניחת המחלוקת לענין אופן ביצוע האיזון בסיכומי הצדדים ; נוכח הפער המינורי שבין החלופות ; ועת ניתן לזהות מקור חיוב כספי עיקרי (הזכויות בדירה) שבאמצעותו ניתן יהיה להגשים דה-פקטו את איזון המשאבים לגופו על פי חלופת ההיוון ; דומני שהמקרה שלפני הוא אחד החריגים שבהם ראוי לנתק את הקשר הגורדי הכלכלי שבין הצדדים, כך שבהגיעם לגיל פרישה, יוכל כל אחד מהם ליהנות מזכויותיו הסוציאליות, במלואן [בהקשר זה השוו, למשל: תלה"מ (קרית גת) 6904-02-19 ל.א נ' ר.א (מצוי במאגרים המשפטיים ; 21.3.23)] . כפועל יוצא מן האמור לעיל, ועת הצדדים שניהם שתקו בסיכומיהם לעניין זה, אני מורה שהצדדים יפעלו על פי חלופת ההיוון שבחוות הדעת (חלופה א'). איזון נכסים נוספים בעת הפירוד נכלל במסת הנכסים המשותפת גם רכב מסוג XXX, שנת ייצור 2008. לא ראיתי כל הנמקה שיש בה כדי להוביל למסקנה כי אין לאזן את שוויו של הרכב, ולפיכך במסגרת ההתחשבנות הכספית שבין הצדדים יאזנו הם את שוויו על פי מחירון "לוי יצחק", כערכו במועד הקרע. באשר למיטלטלין המשותפים יפעלו הצדדים על פי שיטת שתי הרשימות, עת האם תערוך את הרשימות והאב יבחר אחת מתוכן. כלל ההתחשבנויות הכספיות תבוצענה אלה כנגד אלה, לצד פירוק השיתוף בזכויות בדירה ומחלקו המוערך של כל אחד – בין אם הזכויות תירכשנה על ידי האב, ובין אם פירוק השיתוף יבוצע בהליך של כינוס נכסים בלשכת ההוצאה לפועל. סיכום אופרטיבי בתביעה הרכושית בכל הנוגע לפירוק השיתוף בזכויות בדירה יפעלו הצדדים כפי הנחיותיי בסעיפים 36-35 דלעיל. מובהר בזה כי ככל שהסוגיה לא תוסדר באופן עצמאי, לא תהא מניעה שאיזה מן הצדדים יגיש את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל לשם מינוי כונס נכסים לביצוע פירוק השיתוף בזכויות בדירה במכר לכל המעוניין (תוך שגם לצדדים עצמם תישמר האפשרות להתמחר בהליך, והנשיאה בתשלומי המשכנתא וביטוח המשכנתא תובא בחשבון חלקם של הצדדים שווה בשווה). אני מקבל את חוות הדעת במלואה, דוחה את טענות האב הכלליות באשר לה, ומורה לצדדים לבצע את איזון המשאבים על פי חלופה א', היא חלופת ההיוון. באשר לנכסים הנוספים (מיטלטלין וזכויות ברכב) יפעלו הצדדים כפי האמור בסעיפים 43-42 לעיל. כלל החיובים הכספיים יבוצעו כאמור לעיל לצד ובזיקה להליך פירוק השיתוף בזכויות בדירה, ולא בנפרד. לבסוף, יש להידרש לסוגיית הוצאות ההליכים. המקרה שלפניי הוא דוגמה מובהקת להליך, שספק רב אם היה מקום לנהלו עד תומו בדרך של שמיעת ראיות. זאת גם בשים לב לתוצאתו הסופית, שאיננה שונה רבות מתוצאות להם יכולים היו הצדדים להגיע עצמאית בשלבים שונים של ניהולו של ההליך – לרבות בנסיון להביאם לכלל הסכמה בבית המשפט. חלף האמור, הם בחרו לנהל הליך, שכפי הנראה להם עצמם לא הועיל ולו רבות, ועל חשבונם של מתדיינים אחרים. שקלתי האם לחייב את הצדדים גלל כך בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה. אולם לפנים משורת הדין, על מנת לנסות ולאפשר להם להתמקד בנסיון לסיים את המחלוקות ביניהם באופן יעיל ומיטיב ככל שניתן, כמו גם בהתחשב בחלק שהיה לצדדים שניהם בהארכת ההליכים וסרבולם שלא לצורך, אני מורה שכל צד יישא בהוצאותיו. יחד עם זאת, ככל שיהא צורך להמשיך ולדון לגופה גם בתובענה הנוספת שהגיש האב לדמי שימוש, אדרש גם בהליך הקשור להוצאות הצדדים – ולתשומות לטובת אוצר המדינה – גלל כלל ההליכים הרכושיים שבין הצדדים. בזה הסתיים הטיפול בתובענות שבכותרת. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובאי כוחם. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים שבכותרת. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision10351-10-22	["בן שלו"]	[{"judgment_id": "faa3ffff-2b60-51fe-a5ae-1258eaf8ba73", "file_name": "10351-10-22.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 53874, "extension": "docx", "display_name": "10351-10-22- קובץ מקורי"}]
a57c04df-6274-57f6-b961-85cfee154e4b	בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת, השופט בן שלו: פסק דין בתביעה שעניינה אחריות הורית (תלה"מ 45215-04-24)	45215-04-24	2024-10-26	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	נוכחים: בהעדר הצדדים<#1#> פרוטוקול ... <#3#> פסק דין מדובר בתביעה שהוכתרה כתביעה לאחריות הורית אלא שלא ברור מהעולה ממנה מהם הסעדים הכרוכים בתביעה - אכיפת זמני שהות, שינויים בדרך של שינוי הסכם גירושין כולל שקיבלו תוקף שיפוטי בבית הדין הרבני, או בכלל אשרור העתקת מקום מגורי קטינים. שכן כל סעיף בכתב התביעה למעשה עוסק בסעד אחר (השוו סעיפים 13,17,19 לכתב התביעה). חרף החלטתי המפורשת מיום 2.5.24, אף לא הציגה התובעת לתיק אישור המצאה כדין של כתב התביעה והזמנה לדין לנתבע. עיון במערכת נט המשפט מעלה דקות לפני תחילת הדיון הגישה באת כח התובעת בקשה, לא חתומה ולא נתמכת בתצהיר, למתן ארכה בת 60 יום על מנת לנסות לגשר על הפערים ולהגיע להסכמות ללא התערבות בית המשפט. זאת בנימוק שנוכח תקלה הוגשה הבקשה בטעות לפני פגרת הסוכות לבית המשפט בבאר שבע. אלא שגם מהבקשה שהוגשה עולה כי במהלך פגרת הסוכות, ביום 23.10.24 קיבלה באת כח התובעת תזכורת על הדיון הקבוע להיום. רוצה לומר, מועד הדיון היה ידוע. חרף מודעותה של התובעת כאמור לעיל על הדיון, לא מצא איש מטעמה, לא כל שכן הנתבע (שכזכור לא הוצג בעניינו אישור ההמצאה), להתייצב לדיון ויש בכך טעם לפגם של ממש. מושכלות יסוד הן כי כל עוד לא מורה בית המשפט על דחייתו של דיון על בעל הדין להתייצב לו. הדבר נובע בראש ובראשונה מהיותו של הזמן השיפוטי משאב יקר ערך, אשר מוקצה במשורה למתדיינים, עת מאות מתדיינים אחרים ממתינים לתורם. זמן שיפוטי שהושם לאל עקב אי התייצבות בעל דין שלא כדין, איננו יכול להיות מוקצה על אתר בבוקרו של אותו הדיון לטובת מתדיין אחר. מנגד, קביעתו של מועד נדחה לדיון כפי שעתה לכאורה כמשתמע מבוקש - שהרי גם הסכמות תצרכנה אשרור שיפוטי לכאורה וככל שלא יגיעו הצדדים להסכמות בוודאי שיהיה צורך לקבוע דיון- תבוא בהכרח על חשבונם של מתדיינים אחרים. לכך אין ניתן להסכין . לעניין זה, בהקשר אחר, נדרש בית המשפט העליון, תוך שקבע בין היתר : "...שזמן שיפוטי הוא משאב חברתי מוגבל, ועל כן השקעה מסיבית של הזמן בהליך אחד תדחה את טיפולו של השופט בהליכים אחרים, דבר אשר עלול לפגוע קשה – ולעיתים, אנושות – בבעלי הדין שמחכים ליומם בבית המשפט ולסעדים המשפטיים להם הם זכאים, ואין שופט שישמע את טענותיהם..." [ע"א 6460/21 פרץ נ' כהן )מצוי במאגרים משפטיים, 18.6.23]. כפועל יוצא, אני סבור שדיונית התרופה המתאימה אשר תביא בחשבון גם את אינטרס הציבור וגם את אינטרס התובעת שככל שיעלה בכך הצורך תברר ערכאה שיפוטית את עניינה, איננו במתן הארכה המבוקשת כי אם במחיקתה של התובענה, שכידוע איננה בבחינת מעשה בית דין. בכך תוכל גם התובעת להיזקק במידת הצורך לשאלה האם ובאיזו מידה מאפשר כתב התביעה שהוגש כפי נוסחו, להידרש לתובענה באופן ענייני (לעניין זה ראו הערותיי לעיל). אולם יותר מכל תאפשר מחיקת התובענה גם הגשתה במידת הצורך לערכאה המוסמכת לכך שכן על פניו עסקינן בתובענה שבה מבוקשת אכיפה ו/או שינוי של הסכם גירושין שקיבל תוקף שיפוטי בבית הדין הרבני האזורי. בוודאי שבית המשפט זה איננו בבחינת ערכאת אכיפה של פסקי דין שניתנו בטריבונל שיפוטי אחר [(השוו: עמ"ש (ב"ש) 21948-04-14 ר. נ' ר (מצוי במאגרים המשפטיים; 27.10.14)]. בנוסף, ככל שמבוקש להידרש להסכם, לשנותו, להוסיף לו הוראות וכל דבר מה אחר, עולה לכאורה שבית משפט זה כלל איננו מוסמך לדון בו. זאת, בין היתר, בהתחשב בהוראות סעיף ב. 8 (א) להסכם המדגיש את הצורך בקבלת אישור בית הדין הנדרש בכל הנוגע לשאלות העתקת מקום המגורים ויותר מכך, בשים לב לתניית השיפוט המפורשת שבהסכם, שלפיה "בכל הנוגע להסכם זה, תהיה לבית הדין הרבני סמכות בלעדית לדון בעתיד בהסכם זה" (סעיף כה' להסכם). בוודאי שמכלל הטעמים לעיל, יש הצדקה להורות על מחיקת התובענה וכך אני מורה. שקלתי האם לחייב התובעת בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה, אולם לפנים משורת הדין איני עושה כן. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחותיהם. המזכירות תמציא העתק פסק הדין ותסגור את התיק. <#5#> ניתנה והודעה היום , במעמד הנוכחים. קלדנית: לילךקסטו הוקלד על ידי יהודית מנצור	decision45215-04-24	["בן שדלו"]	[{"judgment_id": "a57c04df-6274-57f6-b961-85cfee154e4b", "file_name": "45215-04-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 40901, "extension": "docx", "display_name": "45215-04-24- קובץ מקורי"}]
7601f29b-13ab-5418-b2a6-833bf366912f	בהמ"ש המחוזי ב"ש, אב"ד השופטת גילת שלו, השופט איתי ברסלר-גונן, השופטת פאני גילת כהן: גזר דין שניתן במסגרת הסדר טיעון לנאשם בעבירות אינוס, מעשה מגונה והטרדה מינית בנשים שפגש במסגרת עבודתו כשוטר (תפ"ח 61797-08-23)	61797-08-23-קובץ מקורי	2024-11-11	2	7	2	2DISTRICT_COURT	7Southern	2Criminal	null	decision61797-08-23	["גילת שלו"]	[{"judgment_id": "7601f29b-13ab-5418-b2a6-833bf366912f", "file_name": "61797-08-23.pdf", "file_mime": "application/pdf", "file_size": 318221, "extension": "pdf", "display_name": "61797-08-23- קובץ מקורי"}]
fe306c72-a409-5406-a180-d2c849f5ba2f	ביהמ"ש לענייני משפחה בנוף הגליל נצרת, השופטת רונית גורביץ: פס"ד בעניין קביעת אחריות הורית משותפת בשל טובת הקטין באמצעות כפיית תיאום הורי ופיקוח עו"ס נוער (תלה"מ 15015-12-23 ועוד)	15015-12-23	2024-11-22	4	2	4	4FAMILY_COURT	2Northern	4Family	בפני סכסוך עצים בין הורים ומחלוקות סביב ענייני הקטין בן 7 השנים, שעיקרו התנגדות האם להרחבת זמני שהות של האב עם הקטין. א. רקע האב הגיש ביום 7.12.23 תביעה לקביעת אחריות הורית שווה והרחבת זמני שהות, מאז שחזר הקטין לגור עם האם בעיר מגוריו. לטענתו האם פוגעת בקטין ובקשר ביניהם. האם מצידה הגישה תביעה ביום 1.2.24 להשארת האחריות ההורית על הקטין בידיה וצמצום זמני שהות, ללא לינה בשל ניכור הורי, כך שהאב ייקח את הקטין פעמיים בשבוע לשלוש שעות ובכל שבת שנייה לחמש שעות. בנוסף, להורות שתיבדק המסוגלות ההורית של האב. מדובר בהורים לילד אחד משותף כיום בן 7 שנים, שנולד בעקבות קשר קצר ביניהם. שניהם במקור מאותה עיר. בהליכים קודמים נקבע כי האם הינה ההורה האחראי העיקרי, אושרו שני מעברי מגורים של האם לשתי ערים במרכז הארץ, כאשר לפני כשנה בשלהי 2023 האם חזרה להתגורר עם הקטין בעיר המוצא בקרבת האב. זמני השהות של האב עם הקטין נקבעו בפסק דין מיום 15.2.22 עת אושר מעבר מגורים נוסף של האם לעיר אחרת, סופ"ש מיום חמישי עד ראשון אחת לשבועיים, באותו שבוע ביום שלישי ללא לינה בין השעות 16.00 עד 20.00, ובסופ"ש שהקטין אצל האם, הקטין יגיע אליו ביום שלישי כולל לינה. יצוין כי הצדדים מנהלים הליכים בענייננו של הקטין מאז שהיה בן 8 חודשים, ועד היום הקונפליקט ביניהם מצוי בעצימות גבוהה. זמני השהות בין האב לקטין הורחבו בהדרגה. בהליך ה"ט 22809-10-23 מיום 15.10.23 התבקש צו הגנה על ידי האם בשם הקטין כנגד האב, בטיעון להתעללות נפשית קשה מצד האב כלפי הקטין במסגרת ניכור הורי. כך נטען על ידה, שהאב מנחה את הקטין להכות אותה, מלמד אותו להביע רגשות שנאה כלפיה, כשהוא שב מבית האב הופך את הבית ושובר חפצים ואינו אוכל כראוי אצלו. עוד טענה כי אינה מצליחה להשתלט על הקטין, וכי הוא חוזר במצוקה נפשית משהות בבית האב, טעון, מקלל ומרביץ ובידה הקלטות שמאמתות את האמור. בקשה להגן על הקטין עד שהאב יעבור הדרכה טיפולית. בסופו של דיון ארוך במעמד שני הצדדים שהתקיים ביום 18.10.23, ניתן תוקף של פסק דין להסכמות שגובשו בהמלצת בית משפט: "שני ההורים ישתתפו בהדרכה הורית, הקטין יקבל טיפול רגשי, יוטל קנס כספי בסך של 500 ₪ על הורה שיסית את הקטין כנגד ההורה האחר, או יערב אותו בסכסוך הזוגי. עובדת קיומה של הסתה של הקטין תיקבע רק בהחלטה שיפוטית, והרווחה תסייע בשילוב הצדדים בהדרכה הורית וכן במתן טיפול רגשי בקטין בפיקוחה ככל הניתן ומוקדם ככל האפשר. דיווח יימסר על ידי הרווחה תוך 21 יום". עם זאת ביום 17.4.24 כפי שעולה מתסקיר עו"ס מיום 5.5.24 התקבל עדכון ע"י מנהל היחידה לפיו הטיפול הופסק מאחר והאם הודיעה למטפלת הרגשית שאינה מוכנה לקחת חלק בו עוד. האם טענה כי היות ומדובר במקרה של ניכור הורי, ולמטפלת הרגשית אין את ההכשרה המתאימה לכך, אין טעם להגיע לטיפול שלא מטפל בשורש הבעיה. ביום 4.4.24 בקשה האם שוב בתיק ה"ט להרחיק את הקטין מהאב בצו הרחקה ו/או על חלוקת זמני שהות תחת פיקוח, בשל כך שהאב מנכר את הקטין. הדוגמאות שהביאה היו : הקטין לא משתתף בחוג שרשמה אותו כי אביו לא רוצה שהוא ילך לחוג. בנוסף, נטען כי גם בפורים האב קנה לו תחפושת וכפה עליו לשים את התחפושת שלו. כבוד המותב לא מצא לנכון ליתן צו הגנה במעמד צד אחד, הואיל והתרשם כי מדובר בניסיון לעקוף את ההליכים המתנהלים בין הצדדים. עוד צוין : "גם מצפייה בסרטון אשר הציגה בפניי המבקשת לא עולה תוכן המספק מתן צו הגנה כנגד האב. מצפייה בסרטון עולה כי המבקשת מתחקרת, וחוקרת את הקטין שהוא רק בן 7 שנים ומדרבנת אותו לומר דברים כנגד האב". בהמשך הגישו הצדדים אינספור בקשות בענייננו של הקטין, לגבי המחלוקות בכל תחומי חייו, בחלקן ניתנו החלטות קונקרטיות, ובאחרות נקבע כי יש להמתין לקבלת התסקיר. עוד ציינתי כי חוסר שיתוף הפעולה בין ההורים פוגע בקטין ומערב אותו בעל כורחו בסכסוך. לקטין נערך אבחון פסיכולוגי בחודש 4/23 ביוזמת גננות ופסיכולוגית הגן בשל קשיים בהבנה בכלל ובפרט במצבים חברתיים וכן כדי להמליץ על תכנית טיפולית ושיבוץ במסגרת לימודית מתאימה. האבחון נערך לאורך שש פגישות בנות כשעה בחדר שקט בגן. שני ההורים ציינו שלעיתים הקטין מתקשה לענות על שאלות אודות רגשותיו, הפעילויות והחוויות שעובר במשך השבוע בגן ומחוצה לו, ולרוב יענה ש"לא יודע". בפרק "סיכום והמלצות" לאחר תיאור נקודות הקושי נרשם: "נראה שהשינויים והמעברים הרבים אותם חווה הקטין הותירו את חותמם, שכן כיום XXX מציג קשיי ויסות התנהגות, ומתקשה להראות התקדמות דידקטית וחברתית לאורך השנה בגן. נראה כי קיים פער בין הידע שברשותו, לבין יכולת ההבעה המילולית ורמת הבשלות הרגשית שלו, שאינן תואמות את גילו הכרונולוגי. על כן, הומלץ לאור הפערים בתפקודו והקשיים שעלו הן מדברי ההורים והגננות והן באבחון הנוכחי, כי הקטין ישהה שנה נוספת בגן חובה ובמקביל לשקול מעבר למסגרת קטנה שתיתן לו מענה אישי וממוקד לקשייו בשנת הלימודים הבאה. העו"ס התבקשה להגיש תסקיר ובגדרו המלצותיה לגבי האחריות ההורית וחלוקת זמני השהות. עו"ס לסדרי דין הגישה תסקיר ביום 5.5.24 שנערך לאחר התכנסות וועדת תסקירים. נקבע דיון הוכחות לחקירת העו"ס, ולאחריו סכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. ב. טענות האם האם עותרת לשינוי זמני שהות בין האב לבין הקטין באופן שיצומצמו למספר שעות ללא לינה. האם טוענת כי האב מסית את הקטין, עורך מסע התעללות כנגדה ורומס את נפשו של הקטין, ועל כן אינו ראוי לשהות עמו ללא פיקוח לבטח שאינו יכול לקבל משמורת רחבה עליו. כך למשל, האם מנסה לשכנע את הקטין ולהזכיר לו, שלא כפי שאמר לו האב, שהיא אכן שהתה לידו כאשר היה בניתוח. היא נאלצת לעשות כן, משום שהילד מטיח בה שהיא לא הייתה לידו כשעבר ניתוח, כלומר הזניחה אותו עקב שטיפת מוח של האב. כך למשל מנסה האם לשכנע את הילד שהיא לא מוותרת עליו ושהיא לא תראה אותו אחת לשבוע כפי שהאב אמר לו. כלומר, האב מספר לו שהאם עומדת לנטוש אותו, והקטין מספר לה זאת במרירות ושכנוע עמוק. כך למשל, האם מנסה להבין בשיחה עם הקטין, מדוע הוא מאיים עליה שירביץ לה, כאשר היא לא מפסיקה לדאוג לו וכל חייה סובבים סביבו, והקטין משיב לה כי אבא אמר. עוד כשהקטין חוזר מביקור אצל האב, חלה ירידה קשה בהתנהגותו, בכל פעם מחדש הוא עוין מאוד לאם, במצב לא טוב וירוד נפשית. לוקח לאם זמן להרגיעו, להתקרב אליו, לקנות את אמונו ולבנות את הרוגע הנפשי שלו. לטענתה הטיפול של האב בקטין לקוי, האב מתעקש להאכילו במאכלים מזיקים וחסרי כל ערך קלורי מלאים בסוכר ובפחמימות ריקות ובלבד שלקטין יהיה כייף, ובכך פוגע בבריאותו. האב מפקיר את הקטין לתוכניות אלימות, טלוויזיה ומשחקי מחשב אלימים, שאינם מתאימים לגילו. הקטין חוזר לביתו כשהוא נתון לאלימות רבה וקשה. הדבר בא לידי ביטוי בהתדרדרות ותוקפנות גם בגן הילדים. לטענתה, לאחרונה, חזר הקטין מבית האב לאחר לינה, ובהסעה לפתע התחיל להכות את הילדה שישב לידה, ללא כל סיבה. בנוסף, לאב אין תנאי מגורים הולמים לקטין. הקטין מספר לאם כי הוא ישן במיטה אחת עם אביו, ואין לו חדר משלו. ילד אינו אמור לישון עם הורה. כמו כן הדבר יוצר מצב נפשי שהקטין לאחר מכן רוצה לישון עם אמו באותה המיטה, דבר שאינו מתאים לגיל ההתפתחות שלו. בתגובתה לתסקיר שהוגש ע"י העו"ס, טענה כי מדובר בתסקיר מוטה לטובת האב, שהתעלם מטענותיה ומשלל ראיותיה, ממיילים חוזרים לעו"ס ללא מענה ענייני מצידה והעצים את טענות האב ללא כל סימוכין. לטענתה, לא יתכן כי העו"ס מכניסה בגורמי סיכון את מעברי המגורים של האם, ומעלימה לחלוטין משחקי מחשב אלימים למרות הצהרת הקטין עצמו, אלימותו וההתדרדרות המדווחת. לא יתכן כי העו"ס מדווחת בזמן אמיתי על מקרים של הסתה, וכותבת לגביהם כי לא נראה שיש הסתה מכוונת מצד האב, ומבלי ששוחחה עם הקטין ולו פעם אחת. האם מביאה כדוגמא את האירוע של פורים, שהאב אסר על הקטין ללבוש את התחפושת שהיא קנתה לו ביחד עמו, ללא ידיעתה ונוצר משבר בבוקר החג כאשר הילד פחד להתלבש בתחפושת שהוא עצמו בחר עם אמו בחנות. לטענתה, העו"ס יודעה לפני וועדת תסקירים ומנעה ממנה להביא ראיות לכך לחברי הוועדה. דוגמא נוספת, היא הנסיעה לאילת, אך לאחרונה לקח האב את הילד לאילת כאשר הוא גורע אותו מיום לימודים ביום שישי, בלא להודיע לה. גם זאת דווח לעו"ס בזמן אמת והיא לא טרחה להעלות בפני הוועדה. דוגמא של החוג, הילד נמצא בחוג ג'יאוג'יצו, וללא הודעה מוקדמת, מודיע הילד לאם שעה שהתארגנה לקחת אותו לחוג, כי הוא לא הולך יותר לחוג, מפני שאביו אוסר עליו ללכת. הילד נראה מפוחד. האם בקשה להוציא צו הרחקה בגין הסתה זו. כך גם לא התייחסה העו"ס לווידאו מפורש בה אומר הילד כי אבא הורה לו להרביץ לאמו, או שלא תהיה לו אימא יותר. מנגד נכתב רבות על מעברי האם, על ריב חד פעמי בינה לבין הגננת תוך השתלחות בה ומעט נכתב על אלימות הילד שמודה שלומד אלימות ממשחקי המחשב של אביו, תוך רידוד מכוון לאחריותו של האב. לדעתה כל התרעותיה בדבר הפרת איזונו הנפשי של הילד, בכך שהאב מערער את ביטחונו העצמי כאשר הוא מכפיש את אמו, נותן לו ללא הפסקה לשחק במשחקי מחשב אלימים, באים ליד ביטוי בהתנהגותו של הילד. אילו הייתה בתמונה עו"ס שמתריעה בפניו שהמשך ההתנהגויות המתועדות שלו יביאוהו למשמורת רק בפיקוח, זה היה ללא ספק בולם אותו. מהאמור מסיקה האם כי האב זוכה לגיבוי מהעו"ס, וכי כל תלונה מצידה זוכה להתעלמות מוחלטת בזמן אמיתי ולשקרים ולטיוח כלפי בית המשפט והוועדה. עוד טוענת כי שבועיים לפני כינוס הוועדה, התרחשה פגישה אישית בין העו"ס לבין האם, בה חשפה את סרטוני הווידאו ואת כל ההסתות. לגרסתה, העו"ס הזדעזעה ואמרה לה בצורה הזאת לא אוכל להמליץ על הרחבת הסדרי ראייה לאב. ועל כן, לא ברור לה מדוע העו"ס שינתה דעתה מקצה לקצה, והחליטה להמליץ על הרחבת זמני שהות לאב, תוך הוראה חד משמעית לאם שלא להציג סרטונים אלה בפני הוועדה משיקולים מקצועיים. מוסיפה האם כי בינה לבין האב שורר נתק ומשבר אמון כה גדולים, שאין כל היתכנות להרחיב את זמני השהות של האב. האב מדבר עם האם דרך המשטרה, כאשר הוא מפעיל אותה בכל עניין מול עיני הקטין. כך למשל, כאשר הילד עם חום גבוה, האם בקשה ממנו לבוא כשירד החום. האב הזדרז להודיע לאם כי הוא מגיע בדיוק בזמן וכי יזמין משטרה תוך שהוא מצטייד בהחלטה כי מחלת הילד אינה מונעת מעבר, והילד ירד לאב כשהוא עם חום. כך למשל, האב היה באסיפת הורים שבה נבצר מהאם להגיע, והוא הודיע לאם כי חתם לבדו על כך שהילד ימשיך בכיתה קטנה. גם עניין השינה דווח לעו"ס, בעוד היא קובעת כי האב ישן בסלון, ואינה מביאה את עמדת האם כי הילד ישן עם האב במיטה אחת, ומתעלמת מכך בתסקיר. ערב הדיון הגישה האם דו"ח עדכון מטעמה כי הילד חוזר הביתה ומספר כי האב מבקש ממנו "אל תקשיב לאימא". כתוצאה מכך, הילד חוזר חוצפן ומדבר לאם בציווי כשהוא רוצה משהו, דבר שלא היה מעולם. האם עותרת לדחות את התסקיר המעוות לשיטתה, ולהורות על טיפול מיידי לאב, ועל צמצום זמני שהייה באופן שיכללו ביקור בלבד למספר שעות ללא לינה פעמיים בשבוע וללא שבתות. כך לא יוכל האב להראות לו משחקי מחשב אלימים, ולא תהיה לו שהות להסיתו. בסיכומים בעל פה נתבקש לאפשר לאב לילה אחד ולהסיר סופ"ש ארוך, ולהורות שהאב יעבור טיפול נפשי, ויבוצע אבחון לקטין. ג. טענות האב האב עותר להרחבת קשר עם הקטין לאור חזרתו עם האם לגור בעיר המוצא, בשל שינוי צרכיו של הקטין והקשר העמוק והקרוב ביניהם. לטענתו יכולות ומסוגלות האם השתנו בצורה קיצונית, כאשר מפיה עולה כי היא אינה מכירה את בנה, לא מצליחה להשתלט על דחפיו ותגובותיו כשהוא במשמורתה. לטענתו יש לו יכולת טובה יותר מהאם להתמודד עם קשייו המיוחדים של הקטין, בין היתר, קשב וריכוז, קשיי התנהגות וויסות רגשי. עוד טוען כי הקטין חווה משברים ומעברים לא פשוטים עם האם ובן זוגה בעבר. האב מדגיש את אחריותו ההורית כלפי הקטין, כאשר מעבר למפגשים שכרוכים בנסיעות ארוכות ונטל כלכלי כשהקטין גר בעיר אחרת , גם את שיחות הווידאו שמקיים עמו בכל יום והיכרות עם אנשי הצוות החינוכי בכל עיר. לטענתו, עם חזרת האם לגור עם הקטין בעיר מגורי האב, היא מטרפדת את הקשר ביניהם, מפריעה לשיחות וידאו, ועם פרוץ המלחמה אף מנעה מפגשים ונגסה בשעות שלו עם הקטין עד שנדרש להסתייע במשטרה לאכיפת הקשר. עוד נוקטת כלפיו באיומים, גסויות וניבולי פה ליד הקטין ובהתכתבויות, כשהיא בטוחה שהוא יתייאש וירים ידיו בכל הנוגע לקטין. האב עותר להרחיב את זמני השהות שלו עם הקטין, שיהיו ממסגרת למסגרת בכל יום שני ושלישי. ובסופ"ש שהקטין אצלו מחמישי עד יום ראשון, ייפגש עמו באותו שבוע בימי שלישי כולל לינה. לגבי חגים וחופשות מחצית. מבקש כי האם תופנה לבדיקת מסוגלות הורית, טיפול משפחתי והדרכת הורים והסמכת העו"ס לסדרי דין לפקח על מעברי מפגשים. כן ליתן צו מניעה שלא ייעשה כל העברת או העתקת מגורי הקטין. סמוך לדיון עתר בבקשה לדיון חירום לאור החרפת מצב הקטין, בשל האירועים האחרונים: היעדרויות מן הגן 12 ימים בחודש האחרון, ולפני כן נהגה שלא להביאו בבוקר ללא כל סיבה ועדכון האב, חוסמת את הנייד של האב באופן שיטתי בשעות שיחת וידאו שלו עם הקטין ופתיחה רק לשיחות וידאו שלה כשהוא אצל האב. מסרבת לשתף בהחלטותיה החד צדדיות כאילו אין לקטין אב וזאת כדי לחזק את שליטתה בו. ביקורי הקטין בתכיפות במרפאות קופ"ח גם כשאינו חולה ואין צורך בכך, כדי לנתקו ממסגרת חינוכית ולהעמיס עוד מסמכים לתיק. מאשימה את האב במאכלים של דברי מתיקה כשאין לאם מושג מה הקטין אוכל ושותה במפגשים עמו. בנוסף, גורמת לניתוק והפסקת שיחות וידאו עם האב בהטלת אימה, קללות, אלימות, הפרעות ואיומים כלפי הקטין. מאז חזרת האם לצפון, מתארת את הקטין באופן קיצוני ושונה ממה שהאב חווה אותו, של התפוררות סמכות הורית, אלימות של הקטין כלפיה או ביטויים קשים ואלימים שמבטאים מצוקה. עוד מספר כי לפני מספר ימים גילה תוך כדי ציפייה באתר אזור אישי בקופ"ח, שבפניה של האם מיום 3.6.24 לרופא משפחה בתלונות שקר שאינו ידועות לאב או לגן, בבקשה הפניה לפסיכולוג ילדים ללא ידיעתו ובאופן חד צדדי כתמיד. האם סיפרה בתקופה האחרונה על פגיעה של הקטין בעצמו באמצעות נשיכות בגופו ואלימות אגרסיבית שלו כלפי עצמו וכלפי ההורים ובגן. באותה תקופה במשך כשבוע וחצי הקטין לא היה בגן אלא אצל אמו למעט מפגש בודד ביום שלישי אצל אביו. לטענתו האם חטפה הפנייה לפסיכולוג לכיסוי לחוסר אחריות הורית שלה כשהיה בחזקתה, משגילה לאחר שהקטין חזר לגן שטף דם בשתי זרועותיו. כששאל אותו לפשר שטפי הדם השיב הקטין שאמו עשתה לו את זה והגננת אמרה כי כך הגיע לגן מבית אמו. לטענת האב, האם מנסה להדביק לקטין מחלות, טיפול רפואי ומצוקה נפשית בעוד הוא לא נזקק לכך. טוען כי להליך י"ס שפתח להרחבת זמני שהות, לא הגיעה האם, וכתגובה הגישה בקשה לצו הגנה שם טענה כי הילד מכה אותה ותוקף אותה בזמנים שעמו והיא לא מכירה את בנה. מאז הילד מוקלט ומצולם בכל מפגש והחומרים מועברים לבית משפט. טוען כי הוא מצדו מקפיד על מפגשים, חלוקת תפקידים, נצמד לפסקי דין והחלטות, משתף פעולה עם הנחיות הרווחה, הגן והצוות. טוען כי הקטין במצוקה, נחשף לאירועים קשים עימם לא יודע להתמודד ולכן הוא כועס ופוגע בעצמו. האב מבקש להוציאו מידי אמו, להרחיב מפגשים עם האב, ליישם המלצות הוועדה, לקבוע טיפול רגשי, להפנות לתיאום הורי ולאכוף הוראות אלה בהטלת קנסות וסנקציות. בסיכומיו טען כי תביעתו להרחבת זמני שהות קיבלה אישור מוועדת התסקירים. לטענתו, הקטין אמר את דברו שהוא רוצה להיות אצלו, גם בצילומים ובתימלולים שהגישה האם. האב סיפר כי הוא מתקשר לקטין בשיחת וידאו והאם חוטפת לו את הנייד ומנתקת לו או אומרת לקטין "תגיד לאב שיבוא ואז אומרת שהאב לא יבוא כי הוא במשמורתה אז אבא לא אוהב אותך". ולמשל ביום הדיון, הגיע הקטין לבי"ס מבית האם, ומהבוקר עד הצהרים לא הפסיק להשתולל ולהרביץ, והסב אסף אותו, וכאשר אתמול הגיע מביתו התנהג כשורה. לדעתו, הרחבת זמני שהות מתבקשת כדי לחסוך מהקטין השמצות של האב וכדי שהוא יגיע יותר רגוע לבי"ס. ד- דיון כאמור הצדדים ניהלו הליכים בעניינו של הקטין מאז בואו לעולם. לאחר מעברה של האם עם הקטין לעיר אחרת התנהלו הצדדים במשך מספר שנים לפי מתווה של זמני שהות שנקבע נכון לאותה העת, ואולם עם חזרתה לעיר המוצא, ביקש האב להיות מעורב יותר בגידול הקטין. עיקר טענות האם מתמקדות בהסתה של האב, ניכור הקטין התעללות ופגיעה בו, לאורם לעמדתה, יש לצמצם זמני שהות של הקטין עם האב. בעוד האב טוען כי התנהלות האם לאורך השנים פוגענית ומסוכנת, החל מהמעברים הרבים בחייו של הקטין בשבע מסגרות חינוכיות בשלוש ערים שונות שפגעה בסיכויי הקטין להתפתחות תקינה וכלה בהשמצות האב באוזני הקטין, מידורו ופעולות לניתוק הקשר ביניהם גם באמצעות צווי הגנה. על כן, מבקש להיות ההורה האחראי. ה- תסקיר וועדת התסקירים בתסקיר העו"ס סוקרת את השתלשלות ההליכים מול הרווחה משהקטין היה פעוט עד להיום, לרבות הקשר בינו לבין אביו. ביום 14.7.24 התקיימה וועדת תסקירים בה נטלו חלק ההורים, עו"ס לסדרי דין, עו"ס לסדרי דין רכזת התחום באגף, עו"ס מחוזית מפקחת ופסיכולוג ילדים מומחה. במעמד הוועדה התקיימה שיחה עם שני ההורים ביחד ועם כל הורה בנפרד. האם רצתה להציג סרטונים בפני הוועדה, אך צוין כי לא היה לכך מקום משיקולים מקצועיים. עם זאת, מסיכום טענותיה בפני חברי הוועדה ניכר כי פרסה את מלוא התכנים של הסרטונים. עוד נרשם כי פסיכולוג הוועדה העיר לאם, שגם כאשר הקטין מגיע לגן מביתה של האם הוא מגלה התנהגויות אלימות. הפסיכולוג של הוועדה הסביר להורים כי מדובר בילד עם פוטנציאל תקין אלא שהנסיבות פוגעות בתפקודו ומעמידות בסימן שאלה את התפתחותו העתידית – חסכים, נתקים, מטענים, היותו מצולם שוב ושוב, מעברי מסגרות וערים וסביבה לא מווסתת שמעיבים על יכולותיו ועל רצונו הטבעי לסקרנות ולמידה. קיים סיכויי טוב להטבה בתוך תהליך טיפולי. על האם לאפשר קבלת דעות שונות משלה, כאשר תפיסתה כיום בעלת אופי אבסולוטי. על האב להקפיד הקפדה יתירה שלא יעביר באופן לא מודע לקטין מסרים מעולם הסכסוך. עוד הוסבר להורים כי המלצה לזמני שהות רחבים עם שני ההורים טובה לקטין ותורמת ליציבות שלו ולא נובעת משיקולים של ההורים. המלצות הוועדה היו : טיפול רגשי מידי לקטין שילווה בהדרכת הורים ותחת סמכות בית משפט. אבחון פסיכודיאגנוסטי. שני ההורים יהיו אחראים לכל סוגיה הנוגעת לילד כולל עדכונים שוטפים. הרחבת זמני שהות של הקטין עם האב כך שיתקיימו בכל שבוע בימי ג' וה' עם לינה, ולסירוגין יתקיימו סופי שבוע כולל לינה במוצ"ש. כל המעברים של הקטין יהיו ממסגרת החינוכית ואליה. ההורים מחויבים בשמירה על קו תקשורת פתוח וזמין ולכן ימנעו מלחסום אחד את השני בטלפונים הניידים. בדיווח מהגן השייך למסגרות החינוך המיוחד נרשם כי מתקשה לשמור על כללי הגן, תנועתי ומוסח, סף תסכול נמוך מביא לקושי בהשתלבות חברתית, פועל באלימות כלפי ילדים אחרים. לאחר שיפור השנה, מרגישים בשבועות האחרונים שיש רגרסיה והוא חוזר להתנהגויות קודמות. בנוסף, יש סימנים של הפרעת קשב וריכוז. האם שולחת הודעות לגננת ומבקשת מענה מידי. להודעות אופי חסר סבלנות ותוקפני לעיתים כולל פניות לפיקוח. יש קשר טוב עם שני ההורים. הייתה אבחנה לקחת את הקטין לנוירולוג לטיפול בבעיות קשב וריכוז. האם מתנגדת לאבחון לא מתכוונת לתת טיפול תרופתי. גם את המלצות התל"א לא הצליח הצוות להעביר להורים בשל הקושי בתקשורת ביניהם כאשר הילד היה עד לוויכוח הקולני. מקרה חריג שארע בגן עם האם, שהביאה את הקטין באיחור לגן והתבקשה להיפרד ממנו בשער, האם צעקה על הגננת דיברה בתוקפנות וצילמה את הגננת תוך כדי מפגש בוקר כאשר שאר הילדים צופים נסערים. האירוע הסתיים כשנאמר לה שאם לא תעזוב תוזמן משטרה. במקרה אחר, כאשר הילד הפעיל אלימות כלפי ילד אחר, וכשנשאל מדוע מגיב כך, ענה שככה משחקים במשחק במחשב של אבא, המסר הועבר לאב. לגבי ביקור בבית האב, נטען כי יש חדר שינה נפרד המיועד לקטין והאב לן בחלל פתוח יחד עם הסלון, אך מדובר בחדר גדול ומרווח, והתנאים מספקים. "בזיהוי כוחות מעכבים וגורמי סיכון במשפחה בעת המשבר העשויים להשפיע על הקטין" צוין הקונפליקט בין ההורים אשר מעמיד את הקטין בתווך, בלב משבר הנאמנויות, כשלהורים אין אמצעי לתקשורת מיטבית ועניינית בלבד. בנוסף, המעברים הרבים בחייו של הקטין, ילד בן 6.5 אשר עבר בין ארבע ערים וכשש מסגרות חינוכיות ובכל מעבר נאלץ להסתגל מחדש. המעברים פוגעים ביכולת של הקטין לפתח הרגשת שייכות, קשרים חברתיים, חווית הצלחה ורציפות. ולבסוף, חוסר ההסכמה בין ההורים בסוגיות מהותיות בחייו של הקטין, מונע ממנו קבלת מענים סביב צרכים משמעותיים בחייו כדוגמת אבחון נוירולוגי, התאמה חינוכית ועוד. עו"ס התייחסה לטענות האם למניעת לינה או צמצומה, בשל תנאי דיור אצל האב שאינם הולמים לינה והעובדה כי הוא מסית ופוגע בקשר שלה עם הקטין. לגבי תנאים בבית האב, החדר בו לן הקטין מרווח, ולטענתה חשוב יותר זמן נרחב עם שני הוריו מאשר תנאי דיור. לגבי ההסתה, העו"ס וחברי הוועדה לא מצאו כי מתקיימת הסתה מכוונת ומונעת מצד האב. הפנו להחלטת כבוד המותב התורן בתיק ה"ט מיום 18.10.23 שדחה בקשה לצו הגנה במעמד צד אחד בציינו כי בסרטון שהציגה האם היא "מתחקרת וחוקרת קטין שהוא רק בן 7 ומדרבנת אותו לומר דברים כנגד האב". ולדברי העו"ס: "כך שנראה שאין מקום לטענות הסתה מכוונת של האב, וכל שימוש בטענה זו, מרחיקה את העיסוק בשורש הקונפליקט, משטיחה אותו ומרחיקה אותו מפתרון". עו"ס ציינה את היכרותה ארוכת השנים עם המשפחה כפי שבאה לידי ביטוי בתסקירים שערכה, ושלמעשה טענות ההורים לא השתנו לאורך השנים, לאור כך ממליצה לקבל את המלצות וועדת התסקירים, כולל חלוקת זמני השהות כפי שהוצעו. עו"ס ציינה כי הרחבת הלינה אצל האב, ניתנה כבר בהליכים הקודמים, שהקטין היה צעיר יותר כי התרשמה שזה לטובתו, אלא שמעבר האם לעיר אחרת קטע זאת. ומששבה לעיר המוצא, אין סיבה למנוע מהקטין לשהות עם שני הוריו בצורה נרחבת. הקונפליקט כשלעצמו לא די בו בכדי למנוע ממי מההורים זמני שהות עם ילדו, והאחריות להפחתת הקונפליקט מוטלת על כתפי ההורים. כל עוד לא יפחת, טובתו של הקטין תיפגע, ולא כתוצאה מכך ששוהה באופן נרחב עם מי מהוריו. בנוסף, ניתנו המלצות טיפוליות הבאות: אבחון לקטין באופן מידי והשבתו לטיפול רגשי. הטלת סנקציות על אי קיום החלטות. חלוקה בחגים כפי שקיימת, בחופש הגדול כל זמן שיש לקטין קייטנה מסובסדת ימשכו זמני השהות שבשגרה, ביתרת ימי החופש וככל שלא ישולב בקייטנה יחלקו ההורים כך שהקטין יהיה שלושה ימים לסירוגין אצל כל הורה. בחודש אוגוסט יהיה רשאי כל הורה לשהות עם הקטין חמישה ימים רצופים בשבועיים הראשונים של אוגוסט. על ההורים להשאיר ערוץ תקשורת פתוח ביניהם מבלי לחסום האחד את השנייה ולנהל שיח מכבד וענייני. כל הורה ישהה עם הקטין בימי השהות שלו גם בימי מחלה, חופשה מהמסגרת החינוכית, שביתה או כל סיבה אחרת בגינה לא תתקיים מסגרת חינוכית החל מ8.00 בבוקר ועד למחרת. מומלץ כי ההורים יופנו באופן מידי לתיאום הורי ויחויבו לשתף פעולה. בכל מחלוקת שההורים לא הצליחו ליישב יכריע איש מקצוע בתחום. ו- חקירת העו"ס העו"ס עומתה כל החקירה עם סרטונים שצילמה האם את הקטין ותומללו, כשהיא שואלת אותו והוא משיב לה. ונשאלה האם היא לא מוצאת בכך הסתה של האב את הקטין כנגד האם. בתמלול הקלטה (נספח 14) שבה "אבא אמר לי להרביץ": הקטין נשאל : "למה אתה מרביץ לאימא? אתה יודע שזה כואב לה? מי אמר לך להרביץ לאימא?" והוא משיב : "אבא". ושוב נשאל : "למה אבא אמר לך להרביץ לאימא" ומשיב : "ככה זה מה שהוא אומר לי". בתמלול הקלטה (נספח 15) שבה "לא יהיה יותר אימא": הקטין נשאל "....אבא אמר לך? והוא משיב : שלא יהיה יותר אימא. שלא יהיה יותר אימא". ...הקטין נשאל: "אימא תמיד תהיה איתך". והוא משיב: "הוא יהיה איתי כל השבוע עם אבא שלי, את תהיי איתי רק ביום שלישי, חבל". הקטין נשאל: "אבא אמר לך את זה" ומשיב : "כן. רוצה אני אהיה עם אבא כל השבוע ואת תלכי איתי רק ביום שלישי? זה מה שאת רוצה?". ....הקטין נשאל: "אתה לא אוהב את אימא? למה אתה לא אוהב את אימא? והוא משיב "ככה" הקטין נשאל: "מה אימא עשתה לך? אימא רק דואגת לך כל הזמן" והוא משיב : "היא לא דואגת לי היא לא". העו"ס העידה כי: הסרטונים לא עומדים בפני עצמם אלא זה עוד נדבך ברצף ההיכרות שלה עם המשפחה, וכי השאלות מנוסחות בצורה מכוונת על ידי האם שמעודדת אותו להשיב כפי שהשיב : "אני חושבת שכאשר שואלים ילד אם אבא אמר לך לומר, זאת בעיה חמורה...אם אשאל את הילד אם כואבת לך הבטן יגיד שכן" (עמ' 5 ש' 23-25). העו"ס הסבירה כי ההסתכלות צריכה להיות רחבה יותר, צריך לבחון למה הילד אומר את הדברים, וזה יכול להתברר רק בהליך טיפולי ורגשי ולא בחקירה של עו"ס על דוכן העדים: "אני אומרת שכדי לדעת למה ילד אומר משהו, צריך לעשות תהליך. משפחה זאת הופנתה אינספור פעמים לטיפול רגשי כדי לדעת למה הילד אמר מה שאמר ועד היום, תקנו אותי אם אני טועה, לא התחיל טיפול רגשי. אז לבוא אלי לשאול מה הילד.. אני הפנתי אותם שהם יספרו לנו למה הילד אומר מה שאומר. יכול להיות אינספור סיבות. לא כל ילד שאומר לאמו אני לא אוהב אותך לרובנו יש ילדים לא רואה בזה אמירה נוראית ולא בהכרח. למה אומר את זה? אני הייתי אמורה לקבל תשובות מההורים. וזה לא קרה עד היום ש. לדעתך המשפטים לא מעידים על הסתה מצד האב וזה עניין משפטי. ת. בעיני זה טיפולי ולא משפטי." (עמ' 6 ש' 10-18). העו"ס נשאלה גם לעניין התחפושת, האם בסירוב הקטין ללבוש תחפושת שאמו קנתה עבורו מאימת אביו שאסר עליו, יש משום ניכור הורי. והשיבה על כך, שהקטין מצוי במצוקה מאז שהיא מכירה אותו, המצב שלו הולך ומתדרדר. "הילד במצוקה למה לא בטיפול?" (עמ' 7 ש' 2-10). העו"ס נשאלה לגבי מייל ששלחה האם אליה שהיא מחכה לטיפול רגשי לקטין ואין מענים והשיבה על כך, שהאם פיטרה את המטפלת הרגשית בסבב האחרון, בטיעון שהיא לא מוכשרת לטפל בניכור הורי. "ההורים היו אמורים לפנות לתיאום הורי, באופן שיטתי אין שיתוף פעולה מצד האם". (עמ' 7 ש' 15-22). העו"ס נשאלה לגבי מייל נוסף, בו דיווחה האם כי הקטין מסרב ללכת לחוג כי קיבל הוראה מהאב לא ללכת לחוג, והשיבה : "היו בינינו אינספור התכתבויות. המענה שלי לכל התלונות האלה היה טיפול רגשי ואבחון האם נעשה?" (עמ' 7 ש' 23-27). העו"ס נשאלה לגבי מייל שבו האם מבקשת שיופסקו זמני השהות עם האב : "ישבתי איתך הכל סיפרתי לך את המצוקה. מבקשת להפסיק לאלתר את הסדרי הראייה.. אני מותשת ההתנהגות הרגשית שלו, הקולקלת, אני סובלת ..אין שום מענים על החוג, אין תקשורת האב מתנהל עם עצמו. מבקשת ממך להתערב ולעצור את זה.." והשיבה על כך שבעצם כינוס וועדת תסקירים לאחר מעל 8 תסקירים והתדרדרות במצב הקטין יש משום מענה : "עצם זה שהיא אומרת ישבתי איתך אתמול זה אומר שכן היה מענים וישבנו. המענה הכי גדול שהרווחה יכולה להציע זה דמות של וועדת התסקירים אלו הכלים הכי כבדים שאפשר להוציא וזה מוצע למשפחות שאנו אובדי עצות מפקחת מגיעה, כספים משולמים מכספי העיריה מומחים שמגיעים. אני קיימתי כמה וועדות תסקירים ב-9 שנות עבודתי. אז כן היה מענה". (עמ' 7 ש' 30 עד עמ' 8 ש' 3). העו"ס נשאלה מדוע הוכנס כגורם סיכון מעבריי ערים רבים שהיו בחיי הקטין ולא הקשר בין אלימותו למשחקי מחשב אצל האב, והשיבה על כך : שגם הודעות חסרות סובלנות, תוקפנות והתפרצות של האם לעיני הילדים בני חמש בגן והזמנת משטרה הם גורמי סיכון של האם ואלו לא נרשמו (עמ' 8 ש' 21-33). ובהמשך, הסבירה שאם שני ההורים היו בטיפול יש יכולת להודות בטעויות והיה אפשר לאכוף על ההורים התנהלות נכונה. העו"ס נשאלה האם וועדת התסקירים הייתה משנה את המלצותיה לו נחשפה למיילים של האם ולסרטונים, שמציגים הסתה של האב ומצוקה של האם, והשיבה על כך שוועדת תסקירים זה לא דיון בבית משפט, האג'נדה טיפולית, הוועדה הקצתה זמן רב לשמיעת טענות ההורים ולקבלת החלטות (עמ' 10 ש' 22-29). ואחר כך, חזרה על קביעתה בתסקיר כי חד משמעית אין מקום לטענת האם להסתה מכוונת (עמ' 11 ש' 22-23). והרחיבה לעניין זה, כי היא מזערה התנהגויות מסכנות של האם כמו למשל, שקיבלה דיווחים חסויים מגורמי מקצוע שפוחדים מהאם, למשל גננת שסיפרה שהקטין הגיע עם חבלות וסימנים מבית האם לאחר שהאב הורחק ממנו לשבוע, ודיווחים מבית חולים שהאם בהיותו של הקטין בגיל שנה בקשה שיחדירו מחטים כדי להקיז לו דם בטענה שהאב מסמם אותו, כאשר הילד היה עם מדדים חיוניים וכן פניה מעו"ס מעיר אחרת שהאם מסרבת לשתף פעולה והיו עוד פניות. בחקירתה לב"כ הנתבע אישרה כי ברור שעכשיו צריכה להיות משמורת משותפת. לשאלת בית משפט, איך אפשר לשפר את ההתנהגות של ההורים, כי הם שקועים בסכסוך עד שלא רואים לנגד עיניהם את ילדם, השיבה העו"ס : ת. "מסכימה איתך. אני חושבת שזה מעבר. ניסיתי להסביר את זה. זה מעבר לסכסוך בין ההורים. אם זה היה המוקד והמהות זה היה נכתב שזאת הבעיה. אבל אני מודאגת שזאת לא הבעיה לבדה. אני חושבת שהם צריכים להיות במסגרת עם סנקציות. אני צופה שיהיה המשך לזה. אני יכולה לספר בצער שבאולם אחר מתנהל דיון על ילדות שהיו חשופות לקונפליקט שצד אחד משך יותר והילדות מוצאות לצו חירום. אי אפשר לתת לילדים להיפגע ויש ילדות שיצאו למרכז חירום. אז חייב לשלוח אותם לתיאום הורי והם צריכים להיות בפיקוח של עו"ס לחוק נוער. כי זה מעבר . הדיווחים שקיבלתי מהמסגרות לא העידו על קונפליקט אלא על קשיים מהותיים אחרים יש צורך בפיקוח כי הילד נפגע". (עמ' 14 ש' 22-30). ובהמשך לשאלה נוספת של המותב, שלמרות כל השיקולים לא נמצאה עדיפות להורה אחד על פני האחר, השיבה : "המטרה של הטיפול זה שיהיה הורה א' והורה ב'" (עמ' 15 ש' 18-20). ז- הכרעה הצדדים לא מצליחים לשתף פעולה ברמה הורית לטובת ילדם. האשמות והתלונות ההדדיות נמשכות מאז היוולדו של הקטין, בולט חוסר האימון ביניהם, תקשורת לקויה, כל הורה מאשים את האחר ברצון שלו לפגוע בקשר עם הקטין, והם מחזיקים עמדות שליליות זה כלפי זה. אציין כי התרשמתי שלכל הורה יש את היתרונות והחסרונות שלו, ולמרות זאת, וועדת התסקירים מצאה לנכון שלא לתעדף הורה אחד על פני השני אלא מצאה את שניהם כהורים שרוצים את טובת ילדם ועושים מאמצים לתת לו כפי צרכיו. הפסיכולוג של הוועדה הסביר להורים כי מדובר בילד עם פוטנציאל תקין אלא שהנסיבות פוגעות בתפקודו ומעמידות בסימן שאלה את התפתחותו העתידית – חסכים, נתקים, מטענים, היותו מצולם שוב ושוב, מעברי מסגרות וערים וסביבה לא מווסתת. גם באבחון הפסיכולוגי שנערך לקטין בחודש 8/23 נרשם בפרק "סיכום והמלצות" לאחר תיאור נקודות הקושי : "נראה שהשינויים והמעברים הרבים אותם חווה הקטין הותירו את חותמם, שכן כיום הקטין מציג קשיי ויסות התנהגות, ומתקשה להראות התקדמות דידקטית וחברתית לאורך השנה בגן. נראה כי קיים פער בין הידע שברשותו, לבין יכולת ההבעה המילולית ורמת הבשלות הרגשית שלו, שאינן תואמות את גילו הכרונולוגי. על כן, הומלץ לאור הפערים בתפקודו והקשיים שעלו הן מדברי ההורים והגננות והן באבחון הנוכחי כי הקטין ישהה שנה נוספת בגן חובה ובמקביל לשקול מעבר למסגרת קטנה שתיתן לו מענה אישי וממוקד לקשייו בשנת הלימודים הבאה". מהאמור עולה כי טרוניית האם, שלא יתכן כי העו"ס מכניסה בגורמי סיכון את מעברי המגורים שלה, ומעלימה לחלוטין משחקי מחשב אלימים למרות הצהרת הקטין עצמו, אלימותו וההתדרדרות המדווחת, הינה חסרת כל בסיס מקצועי. הרי באבחון הפסיכולוגי שנערך לקטין וגם לדברי פסיכולוג הוועדה המעברים הרבים בהתניידות בין ערים וגני ילדים, פגעו בהתפתחות תקינה של הקטין והיוו גורם סיכון עבורו. גם אם האב חשף את הקטין למשחקי מחשב אלימים, באופן שאינו חינוכי ואף מרע לקטין, משהוסבר לו הדבר והוא הבין את הקשר בין הדברים, הודה בטעותו והפנים את המסר. בנוסף, עו"ס הוסיפה בחקירתה שגם בתוקפנות של האם ובהתנהגות לא מותאמת מול הגננת וילדי הגן יש משום גורם סיכון עבור הקטין. אלא שמצד האם, יש סירוב לשינוי. הוועדה והעו"ס לסדרי דין לא מצאו בטענות האם, והעו"ס גם לא ראתה בסרטונים ובמיילים משום הסתה מכוונת של הקטין ע"י האב כנגד האם. והעו"ס אף העלתה בחקירתה אירועים שהטילו דופי בהתנהגות האם והשימוש בקטין כנגד האב. גם אנוכי סבורה כי הקלטת הקטין תוך הפניית שאלות מדריכות אליו כדי "לחלוב" ממנו מידע, בפרט ששני ההורים ציינו בפני המאבחנת שלעיתים הקטין מתקשה לענות על שאלות אודות רגשותיו ולרוב יענה ש"לא יודע", אין בו כדי להעיד על הסתה של האב, אלא דווקא משום מהלך של האם כדי לפגוע בקשר של הקטין עם אביו תוך עירוב של הקטין בסכסוך. העו"ס הסבירה כי ההסתכלות צריכה להיות רחבה יותר, צריך לבחון למה הילד עונה לשאלות האם בצורה פוגעת, וזה יכול להתברר רק בהליך טיפולי ורגשי, שעד היום לא ניתן לקטין. לאורך ההליך שבכותרת וגם במסגרת הליכים נוספים הפניתי את ההורים לטיפולים לקטין ולהדרכה הורית, שלמרבה הצער לא יצאו לפועל בשל חוסר שיתוף פעולה של האם. ראה תלה"מ 69206-06-20 ותלה"מ 43124-05-20 שם באותה מסגרת של תביעות, עת הקטין היה מעל גיל 3, עתרה האם לצמצום זמני שהות בעוד האב עתר להרחבתם. בפסק הדין שניתן על ידי ביום 15.1.21 פסקתי כי שניהם הורים מיטיבים לקטין כל אחד עם הייחודיות שלו בקשר עם הקטין. הרחבתי זמני שהות באופן שיכללו לינה והפניתי את הצדדים לטיפול משפחתי או הדרכה הורית וטיפול דיאדי. בתיק תלה"מ 37857-03-21 בתביעה להעתקת מקום מגוריי הקטין ובצו הטרדה שהגיש האב בתיק ה"ט 36625-07-21 הופנו הצדדים בהחלטה מיום 25.7.21 לתיאום הורי. ובהמשך, נתקבל דיווח ממרכז התוכנית לתיאום הורי על סירוב האם להשתתף בשל מעבר מגורים לעיר אחרת וחוסר פנאי וכסף לקחת חלק בהליך. בתיק ה"ט 22809-10-23 בו התבקש צו הגנה על ידי האם בשם הקטין כנגד האב, כי הוא מנחה את הקטין להכותה ומלמד אותו להביע רגשות שנאה כלפיה, קבלו הצדדים את המלצת בית משפט, להשתתף בהדרכה הורית ומתן טיפול רגשי לקטין בפקוח הרווחה, ולהסכמתם ניתן תוקף של פסק דין ביום .18.10.23 ובמסגרת ההליכים שבכותרת, בהחלטה מיום 3.4.24 בעקבות בקשה שהגישה האם לקנוס את האב על נסיעתו עם הקטין לאילת בסופ"ש שלו מבלי ליידע אותה, שוב חייבתי את ההורים להשתתף בהדרכה הורית. עם זאת, התקבל עדכון ביום 17.4.24 ממנהל היחידה לפיו הטיפול הופסק מאחר והאם הודיעה למטפלת הרגשית שאינה מוכנה לקחת חלק בו עוד. האם טענה בפני העו"ס כי מדובר במקרה של ניכור הורי, והיות ולמטפלת הרגשית אין את ההכשרה המתאימה לכך, הרי שאין טעם להגיע לטיפול שלא מטפל בשורש הבעיה. לעניין זה, ראה גם תרעומת העו"ס כשנשאלה על מענה שניתן על ידה לדיווחים של האם על סירוב קטין ללכת לחוג כי קיבל הוראה מהאב לא ללכת או ללבוש תחפושת שקנתה לו האם, הרי ה"ההורים היו אמורים לפנות לתיאום הורי, באופן שיטתי אין שיתוף פעולה מצד האם". (עמ' 7 ש' 15-22), ו"היו בינינו אינספור התכתבויות. המענה שלי לכל התלונות האלה היה טיפול רגשי ואבחון האם נעשה?" (עמ' 7 ש' 23-27), וחזור ושוב "הילד במצוקה למה לא בטיפול?" אציין כי המשך הסכסוך, והעברת חילוקי הדעות בכל ענייני הקטין לפתחי בית משפט מחזק ומעצים את שפת המאבק בין ההורים. אני זוקפת לחובת האם את העובדה כי לא הייתה נכונה מסיבותיה לקיים הידברות עם האב במסגרת טיפולית, ובכל היתקלות של קושי מול האב, פנתה בצו הגנה לבית משפט, כדי להרחיק את האב מהקטין, משל מדובר "בתרופת קסם". אך חמור מכך, חוסר ההסכמות בין ההורים, גם מנע טיפול רגשי מהקטין, ועל כך אין מחילה. הקטין כאמור עבר אבחון פסיכולוגי בחודש 4/23 ביוזמת גננות ופסיכולוגית הגן בשל קשיים בהבנה בכלל ובפרט במצבים חברתיים והומלץ על תכנית טיפולית ושיבוץ במסגרת לימודית מתאימה. ההמלצות שדורשות שיתוף והסכמה בין ההורים היו : המשך טיפול בריפוי ועיסוק, המשך טיפול רגשי וביקור אצל נוירולוג לאבחון קשב וריכוז. אף לא אחת מאותן המלצות קוימה בשל קושי של ההורים להגיע להסכמות. לעניין הנוירולוג, צוין בתסקיר כי צוות הגן נפגש בנפרד עם כל הורה למתן הסבר, וכי האם מתנגדת לקיום האבחון היות וממילא לא מתכוונת לתת טיפול תרופתי. פסיכולוג הוועדה ציין כי קיים סיכוי טוב להטבה במצב הקטין בתוך תהליך טיפולי. העו"ס השיבה לשאלת בית משפט, הכיצד אפשר לשפר את ההתנהגות של ההורים ששקועים בסכסוך ולא נותנים את הדעת להשלכות על הילד, כי הבעיה היא מעבר לסכסוך בין ההורים, ונדרש להפעיל סנקציות, שכן אי אפשר לתת לקטין להיפגע מכך. ולמעשה, הפתרון הוא תיאום הורי בשילוב פיקוח של עו"ס לחוק נוער (עמ' 14 ש' 22-30). עוד הבהירה כי למרות כל השיקולים לא נמצאה עדיפות להורה אחד על פני האחר, וכי "המטרה של הטיפול זה שיהיה הורה א' והורה ב'" (עמ' 15 ש' 18-20) וכי ברור לה שצריכה להיות אחריות הורית משותפת. זוהי גם עמדתה החד משמעית של וועדת התסקירים בהמלצתה לזמני שהות רחבים עם שני ההורים, בהיותה טובה לקטין תורמת ליציבות שלו ולא נובעת משיקולים של ההורים. כידוע הלכה היא כי בית המשפט נעזר בתסקירים ובחוות דעת מומחים להם יש היכולת והכלים המתאימים לבחון את המקרה בעין מקצועית וסובייקטיבית (רע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני, פ"ד נה (2) 321; בג"צ 4238/03 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נח (1), 481). בהתאם לפסיקה, חוות דעת מומחים בסוגיה כה רגישה הינן בעלות משקל משמעותי במכלול הראיות ובתי המשפט נוטים לאמץ את ממצאי המומחים ומסקנותיהם. ניתן יהא לסטות מממצאים אלה, רק בהינתן טעמים כבדי משקל המצדיקים זאת. הזמנת תסקירים בתביעות אחריות הורית וזמני שהות מהווה ביטוי לעובדה שההכרעה מצריכה מעורבות של רשויות הרווחה, כאשר העובדים הסוציאליים מסייעים לבית המשפט בקבלת הכרעה נכונה ומושכלת, תוך בירור מעמיק של הסוגיה. זאת מתחייב אף בשל העובדה כי בעת סכסוך מתקשים ההורים לייצג באופן אובייקטיבי את צורכי הקטינים, ולכן נדרש בית המשפט לשירותי הרווחה, אשר מטפלים בנושא במקצועיות וכעובדי ציבור (לעניין זה ראה רמ"ש (מח' חי') 40117-12-13 פלוני נ' פלונית [פורסם במאגרים] (23.12.2013)). בענייננו המלצת וועדת התסקירים ועו"ס לסדרי דין שמה לנגד עיניה את טובת הקטין והדאגה לצרכיו, ונמצא כי חרף הקשיים ועל אף אי ההסכמות בין ההורים, מתווה של זמני שהות רחבים עם שניהם תואם את טובתו הפסיכולוגית וההתפתחותית של הקטין באשר תתרום לו ליציבות, כאשר האחריות להפחתת הקונפליקט מוטלת על ההורים. סבורני כי היעדרה של תקשורת חיובית וחוסר אמון בין ההורים, אינם יכולים להכשיל קיומה של אחריות הורית משותפת, בהיותה המסגרת שתיתן מענה לצורכי בנם ע"י חיזוק הביטחון העצמי שחסר לו והקניית ביטחון ויציבות לחייו. על היעדרה של תקשורת ושיתוף פעולה בין ההורים בענייני הקטין ניתן יהיה להתגבר באכיפת תיאום הורי על ידי סנקציות ופיקוח עו"ס נוער. בנסיבות אלה, אני סבורה כי המלצות וועדת התסקירים והעו"ס הינן מקצועיות, נכונות ומדויקות למידותיה של המשפחה ולקטין בפרט, ואני נותנת להן תוקף של פסק דין. אשר על כן, אני מורה כדלקמן: הקטין יהיה באחריות הורית משותפת של הוריו. הרחבת זמני שהות של הקטין עם האב, כך שיתקיימו בכל שבוע בימי ג' וה' עם לינה, ולסירוגין יתקיימו סופי שבוע כולל לינה במוצ"ש והשבה למסגרת החינוכית ביום א'. כל המעברים של הקטין יהיו ממסגרת החינוכית ואליה. ההורים ישלבו את הקטין מיידית בטיפול רגשי שילווה בהדרכת הורים, וזאת בסיוע הרווחה. יבוצע אבחון פסיכודיאגנוסטי לקטין בסיוע הרווחה. שני ההורים יהיו אחראים לכל סוגיה הנוגעת לקטין כולל עדכונים שוטפים אחד את השני. ההורים מחויבים בשמירה על קו תקשורת פתוח, זמין ומכבד, ולכן ימנעו מלחסום אחד את השני בטלפונים הניידים. חלוקה בחגים כפי שקיימת כיום באופן שווה. בחופש הגדול כל זמן שיש לקטין קייטנה מסובסדת ימשכו זמני השהות שבשגרה, ביתרת ימי החופש וככל שלא ישולב בקייטנה יחלקו ההורים כך שהקטין יהיה שלושה ימים לסירוגין אצל כל הורה. בחודש אוגוסט יהיה רשאי כל הורה לשהות עם הקטין חמישה ימים רצופים בשבועיים הראשונים. כל הורה ישהה עם הקטין בימי השהות שלו גם בימי מחלה, חופשה מהמסגרת החינוכית, שביתה או כל סיבה אחרת בגינה לא תתקיים מסגרת חינוכית החל מ8.00 בבוקר ועד למחרת. ההורים מופנים באופן מידי לתיאום הורי בתחנה לטיפול משפחתי בעיר מגוריהם ומחויבים לשתף פעולה. הרווחה תסייע בזירוז קבלתם. צד שלא יגיע למפגשים בתיאום הורי ייחשב כמי שמפר החלטה שיפוטית ויוטל עליו סנקציה של 350 ₪ בגין היעדרות מכל מפגש. ההורים יקבלו החלטות חשובות בענייני חינוך ובריאות של הקטין בהסכמה, ויעדכנו איש את רעהו על פניה עם הקטין לרופא, כאשר נדרשת הסכמה של ההורה האחר למתן תרופה קבועה לקטין. בכל מחלוקת שההורים לא הצליחו ליישב יכריע איש מקצוע בתחום הרלוונטי בענייני חינוך המחנכת או יועצת בי"ס ובענייני בריאות רופא הילדים או מומחה מקצועי. מסמיכה את עו"ס לסדרי דין ביחד עם עו"ס הנוער לפקח אחר קיום הוראות בית משפט, ולסייע ביישומן וזאת למשך שנה ממועד מתן פסק הדין. עו"ס נוער תדווח על הפרת הוראות בית משפט של מי מההורים לתיק. הורה שיצטברו נגדו דיווחים על הפרות שיש בהן משום עירוב הקטין בסכסוך או הסתה או פגיעה בזמני שהות של ההורה האחר, תישקל הטלת סנקציה כספית לרבות הפעלת שיקול דעת שיפוטי לצמצום זמני השהות של ההורה המפר עם הקטין. עוד אני מורה כי לצורך הצלחתו של התיאום ההורי ייסגרו או יעוכבו שני הליכים נוספים שתלויים ועומדים. תיק ה"ט 39799-11-24 שהינו בקשה לצו הגנה כנגד האב בטענה כי נתן לילד כדור תרופה, ללא יידוע האם ושעה שאינו יודע לבלוע ובנוסף מלמד את הקטין לברוח מבית הספר, שלא נענתה במעמד צד אחד. כעת הדיון בה התייתר לאור קביעת כללי התנהגות להורים המחייבים יידוע בעת פנייה של הורה עם הקטין לרופא וקבלת הסכמתו למתן תרופה קבועה ובמקרה של מחלוקת מומחה יכריע. על כן, אני מורה על סגירת הבקשה. תלה"מ 39799-11-24 שעניינו תביעה שהגישה האם להגדלת מזונות ב- 400 ש"ח ותשלומי מדור בהתבסס על חלוקת זמני שהות מצומצמים לפי מתווה קודם. בפסק הדין בתלה"מ 35225-01-19 מיום 13.11.19 נקבע תשלום מזונות של 1650 ₪ כולל מדור ואחזקה, ועקב אישור מעבר של האם לעיר במרכז, הופחתו 450 ש"ח מהמזונות למימון הוצאות נסיעת האב כדי לפגוש את הקטין (תלה"מ 32114-10-21 פסק דין מיום 15.2.22) אז זמני השהות היו מצומצמים, כעת עם שובה לעיר המוצא בקשה שהאב יחזור לשלם את סכום המזונות הרגיל. ולגבי מדור, נטען כי הואיל ובהסכם שנערך בין הצדדים לא צוין השתתפות האב במדור, מבוקש כי ייפסק שיעור של 30% בסך של 1300 ₪. האב מתנגד לתביעה עקב היות הקטין מעל גיל 6 כושר השתכרות של האם גבוה יותר וחלוקת זמנים שתורחב בעקבות המלצות וועדת תסקירים. בנסיבות חל שינוי מהותי עם מתן פסק הדין בתיק שבכותרת בגדרו נקבעו זמני שהות כמעט שוויוניים לאב 6 ימים בשבועיים ומעצם היות הקטין מעל גיל 6 (כשהוגשה היה בן 5 ו- 3 חודשים). לנוכח השינוי הנ"ל ובנוסף העדר פער ביכולות הכלכליות של ההורים, היות מדור הקטין כלול בתוך המזונות שנפסקו (שאז גרה האם עם בן זוג) והעובדה כי האב משלם מזונות בסך של 1200 ₪, התרשמתי כי לא יהיה בעיכוב ההליכים בתביעה כדי לפגוע בצורכי הקטין בבית האם, או ליצור בית "עני" אצלה. על כן, אני מורה על עיכוב הליכים בתביעה למשך 6 חודשים כדי לאפשר הליך תיאום הורי. למען הסר ספק, תחילת יישום פסק הדין מייד עם המצאתו לצדדים. להמציא לצדדים ולעו"ס לסדרי דין ונוער (שימת ליבן לסעיפים ג, ד, י, יג ו- יד'). מותר לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , מוצ"ש, בהעדר הצדדים.	decision15015-12-23	["רונית גורביץ"]	[{"judgment_id": "fe306c72-a409-5406-a180-d2c849f5ba2f", "file_name": "15015-12-23.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 79064, "extension": "docx", "display_name": "15015-12-23- קובץ מקורי"}]
759d0c88-db91-57f0-b363-07989901ac5b	ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה, השופטת שושנה ברגר: פס"ד בתיק ת"ע 51744-05-21	51744-05-21	2024-11-04	4	3	4	4FAMILY_COURT	3Haifa	4Family	רקע רלבנטי בקצרה: המנוח מר XXX ז"ל (להלן: "המנוח") נפטר ביום 31.3.19 כשהוא רווק ללא ילדים. סבתה של הגב' XXX (להלן: "המבקשת") הייתה אחות של סבתו של המנוח. המנוח מעולם לא נישא, והתגורר עם אמו, הגב' XXX ז"ל (להלן: "האם המנוחה") עד לאשפוזה בבית חולים "XXX" (בשל מחלה ממארת) בשנת 2008. ביום 5.3.08 אושפז המנוח במרכז לבריאות הנפש "XXX" (ראו נספח "ג" לת/4). ביום 31.7.08 האם המנוחה הלכה לעולמה. ביום 28.6.09 ניתן צו מתוקן לקיום צוואת האם המנוחה מיום 12.3.08 (נספח "ב" לת/4). המבקשת ובעלה מר XXX (להלן: "המבקש") להלן ייקראו ביחד: "המבקשים", הינם חלק מהזוכים על פי צוואת האם המנוחה. בסעיף 6 לצוואה ציוותה האם המנוחה כדלקמן: "6. הנני מבקשת מאת מר XXX ורעייתו גב' XXX, לדאוג לצרכיו של בני, מר XXX, לשמור על רכושו ונכסיו של בני, ולעשות ולפעול לטובת בני כדרכם של בני אדם מסורים". המבקשים מונו כאפוט' לגופו ורכושו של המנוח ביום 4.5.09 במסגרת תמ"ש 57720/08, ושימשו בתפקיד עד לפטירתו. ההליך שבפניי: ביום 10.1.21 הוגשה בקשה לקיום צוואה בעל פה, במסגרתה נטען כי המבקשים היו עדים לאמירת הצוואה על ידי המנוח ביום 16.3.19 (להלן: "הצוואה"). ב"כ היועמ"ש מצאה לנכון להתערב בהליכים. בהחלטת כב' הרשמת הגב' אולגה גורדון מיום 18.3.21 הועבר התיק לטיפולו של בית המשפט ונותב לשמיעה בפניי (ת"ע 51744-05-21 והתיק הקשור לו). דיונים בתיק התקיימו במועדים כדלקמן: ביום 29.12.21, וביום 7.9.22. עדויות ראשיות מטעם המבקשים הוגשו בתצהירים ביום 23.3.23: תצהירי המבקשים מיום 21.3.23 (ת/4 ו- ת/5). תצהיר ד"ר ג' ז"ל (להלן: "ד"ר ג' ז"ל")- למרבה הצער, העד נפטר בטרם ישיבת ההוכחות. בהחלטתי מיום 21.6.23 נקבע כי הצדדים יהיו רשאים להתייחס לתצהיר ולמשקלו הראייתי במסגרת סיכומיהם. אדרש לכך בהמשך פסק הדין. תצהיר הגב' ע' ק' (להלן: "הגב' ק'") מיום 14.12.20 (ת/3). תצהיר הגב' א' כ' (להלן: "הגב' כ'") מיום 14.6.21 (ת/2). תצהיר הגב' ר' ל'- בהחלטתי מיום 21.6.23, בהיעדר התייצבות מטעם העדה, הוריתי על הוצאת תצהיר עדותה הראשית מתיק בית המשפט. ביום 21.6.23 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נחקרו: הגב' כ', הגב' ק' והמבקשים. בסיום הישיבה, ניתנה החלטתי לפיה נקצבו מועדים להגשת סיכומים. משהוגשו סיכומי הצדדים, ניתן כעת פסק הדין. דיון והכרעה: שתי הערות כלליות ומקדימות- כל ההדגשות אינן במקור, אלא אם צוין אחרת. טענות הצדדים ישולבו, במידת הצורך, במסגרת פסק הדין. ב"כ היועמ"ש אחזה בטענות הבאות כנגד הבקשה לקיום הצוואה: לא הורם הנטל על ידי המבקשים להוכיח כי המנוח היה כשיר לערוך צוואה. המבקשים לא עמדו בנטל להוכחת קיומם של מרכיבי היסוד בסעיף 23 לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"). להלן אבחן הטענות אחת לאחת. כשרות המנוח לצוות: לטענת ב"כ היועמ"ש (סעיף 1 לסיכומיה): ובהמשך (סעיף 14 לסיכומיה): "ג.1 הוצאת תצהירו של ד"ר ג' ז"ל והסקירה הרפואית מתיק ביהמ"ש סקירתו של ד"ר ג' (להלן: "הסקירה") אשר ניתנה לאחר פטירת המנוח ולא ניתן לחקור אודותיה. וכן (סעיפים 17-19 לסיכומיה): "17. למנוח מונה אפוטרופוס כ-10 שנים בטרם עריכת הצוואה. המבקשים טענו כי עובר לחתימה על הצוואה מצבו השתפר וכי הוא היה בעלת יכולת להבין טיבה של צוואה. עם זאת המבקשת מאשרת כי הם לא חשבו להגיש בקשה לביטול המינוי (ש' 15, עמ 20 לחקירות). "אני לא אמרתי שלא האמנתי שהוא צריך אפוטרופוס" (שורה 10, שם). לשאלה למה נשארתם אפוטרופוסים שלו כ"כ הרבה שנים, משיב המבקש "כי הוא היה צריך מי שינהל את העניינים שלו, מישהו שיעשה, מישהו שיביא (ש' 35-36, עמ' 32, שם) וכן "הוא לא יכל לנהל את עצמו באופן עצמאי, זה שהוא היה בסדר, שהוא לא היה בדיכאון כל היום, לא אומר שהוא יכול לנהל את ענייניו, זה שני דברים שונים, לא?" (ש' 8-10 עמ' 33, שם). דברים אלו מדברים בעד עצמם. 18. התייחסות לסקירה והתצהיר של ד"ר ג'- המבקשים תומכים טענותיהם באשר לכשרותו של המנוח, על הסקירה, אותה התבקש ביהמ"ש הנכבד להוציא מהתיק (ראה ס' ג.1). ככל וביהמ"ש יותר את הסקירה והתצהיר בתיק, תטען ב"כ היועמ"ש כי אין בה ללמד על כשרות המנוח לערוך צוואה מהנימוקים הבאים: 18.2 השימוש במילה 'צלול' אינו מעיד בהכרח כי מצבו הקוגניטיבי של המנוח היה תקין אלא לכל היותר יש בה להתייחס למצב הכרה ואינו מעיד בהכרח על כשירותו לערוך צוואה. זאת ועוד, המבקשת מאשרת בחקירתה כי המנוח קיבל טיפול תרופתי קבוע וכן ליווי פסיכיאטרי, גם בבית האבות XXX וגם בחודשים האחרונים לחייו (ש' 7-11, עמ 23 לחקירות). 18.3 יתרה מכך, הרי שלא הובהר בסקירה האם נבדקה רמת התפקוד של המנוח בכל הנוגע לקבלת החלטות, את הליך החשיבה שלו, האם נערך בירור עימו האם בדעתו לערוך צוואה, האם המנוח דיבר על רצונו לערוך צוואה ועל היקף רכושו ולמי הוא רוצה להוריש ועוד שאלות מהן ניתן להסיק כי המנוח היה בעל כושר שיפוט ותובנה תקינים באשר לעריכת צוואה. לכל אלו, ובאופן תמוה, אין כל זכר בסקירה שניתנה בדיעבד ולצורכי ההליך דנן, עקב פטירת העד גם לא ניתן לברר עמו פרטים ושאלות אלו. סעיף 26 לחוק הירושה שכותרתו: "כשרות לצוות" מורה כדלקמן: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה". בענייננו, לבית המשפט הוגשו צו מינוי אפוט' מיום 4.5.09 בתמ"ש 57720/08 במסגרתו מונו המבקשים כאפוט' למשך שנה למנוח, וצו מינוי קבוע מיום 6.2.11 (נספח "ה" לת/4). יצוין כי צווי המינוי ניתנו בהסכמת המנוח. ראו: נספח "ד" לת/4- אישור בכתב ידו של המנוח לפיו הוא אישר שהוא מעוניין שהמבקשים יהיו אפוט' שלו. מעדויותיהם של המבקשים בדיון מיום 21.6.23 עלה כי הליך מינוים כאפוט' למנוח היה בעצת הצוות המטפל של המנוח. ראו דברי המבקשת בדיון מיום 21.6.23 (החל מעמ' 21 בשורה 37 ועד עמ' 22 בשורה 6): "ש: את חושבת שהמנוח ידע שיש אפשרות כזאת? עזבי. הגשתם בעצם בקשה למינוי כי חשבת שהמנוח לא כשיר לערוך פעולות משפטיות, ת: תקשיבי, זה לא היה ככה, זה היה בשיתוף פעולה, הוא הגיע מXXX להוסטל XXX. בהוסטל XXX היה בן-אדם שניהל את ההוסטל ואמר לנו, תקשיבו לצורך הנוחות של הטיפול בו והדאגה לעניינים שלכם, בואו נעשה אפוטרופסות, והם בעצם אלה שטיפלו בכל ההליך של האפוטרופסות ואפילו יש שם איזה מכתב שהם החתימו את המנוח, אני בכלל לא ידעתי מזה עד אחרי שהוא נפטר". וגם: דברי המבקש לעניין זה (בעמ' 34 בשורה 34 ועד עמ' 35 בשורה 2): "כב' השופטת: הגשתם, למעשה, בקשה למנות אופוטרופוס כי חשבתם שהוא לא כשיר, נכון? ת: זה היה בעצה אחת עם הצוות המטפל בXXX, ש: אבל כי הוא לא כשיר? ת: מה זה אומר הכשיר או לא כשיר. אם הצוות הרפואי ממליץ שהמנוח יהיה בתקופה או לתמיד עם אפוטרופסות כי הוא לא יכול לדאוג לעצמו, אז כמובן שנשמע את הצעתם. דרך אגב, זה גם היה דרך הרופאה המטפלת שלו לאורך שנים, האם זה היה גם בריאות הנפש וגם זה? באמת שאני לא זוכר, לדעתי גם וגם". מכאן כי למנוח מונו אפוטרופוסים, אולם הוא לא הוכרז כפסול דין. בהקשר זה יוער כי אדם שמונה לו אפוטרופוס הינו כשיר לערוך צוואה (ראו: על"ע 2156/93 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, פ"ד מח(2) 177). יחד עם זאת, המנוח סבל ממחלת נפש- סכיזופרניה, ויש לבחון מהי נפקותה בענייננו. המבקשים הגישו מסמך סקירה רפואית מיום 20.2.19 (נספח "ז" לת/4) להלן: "הסקירה", מסמך שהודפס על ידי רופאו של המנוח בבית האבות "XXX" (בו המנוח אושפז מיום 1.1.19 ועד פטירתו ביום 31.3.19) ד"ר ג' ז"ל. אציין כי האמור בסקירה בא לידי ביטוי גם בתצהיר מטעם ד"ר ג' ז"ל מיום 16.3.23 (צורף לתצהירי המבקשים). ב"כ היועמ"ש עתרה להוצאת הסקירה והתצהיר מהתיק, מאחר וד"ר ג' ז"ל לא נחקר עליהם (בשל פטירתו בטרם מועד ישיבת ההוכחות). אין בידי להיעתר לעתירה. סבורני כי הסקירה הינה מסמך רפואי הסוקר את היסטוריית הביקורים של המנוח אצל ד"ר ג' ז"ל ואת מצבו הרפואי של המנוח מיום היכרותו של ד"ר ג' ז"ל עם המנוח ביום 31.1.19 ועד ליום 11.2.19 (הביקור האחרון שנרשם בסקירה). מדובר במסמך המאגד בחובו אסופת נתונים רפואיים, שנכתבו בזמן אמת, בידי רופא בית האבות אשר הכיר את המנוח בתקופה הרלבנטית לענייננו (מועד עריכת הצוואה) ואין מדובר כלל בחוות דעת או פרשנות בדיעבד. לפיכך, אני סבורה שיש ליתן למסמך משקל ראייתי בנסיבות דנא. זאת, בפרט לנוכח המתכונת הדיונית הגמישה הנוהגת בבתי המשפט לענייני משפחה (ראו: בע"מ 4738/13 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (3.9.13)), שעה ש"המחוקק ראה לאפשר לבית המשפט לענייני משפחה גמישות לא מבוטלת והורה כי הוא מוסמך לנהוג בכל הנוגע לסדרי הדין ולדיני ראיות "בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק" (סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995)" (ראו: בע"מ 1179/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו] (19.8.13)). לפיכך, אני מוצאת לדחות את עתירת ב"כ היועמ"ש להוצאת הסקירה מן התיק, וזאת לצורך גילוי האמת ועשיית משפט צדק. מובהר כי אני סבורה כי האינטרס הראשון במעלה של גילוי האמת מטה את הכף לטובת דחיית העתירה. לעניין טענת ב"כ היועמ"ש לפיה הסקירה עומדת בניגוד לדו"ח הסוציאלי למתן שירותים לזקן (נ/1) להלן: "הדו"ח הסוציאלי" במסגרתו צוין, בין היתר, כי המנוח: "לרוב אפתי וישנוני", אין בידי לקבל הטענות. ואלו טעמיי. לא הובהר מה היה טיב היכרותה של העו"ס החתומה על הדו"ח הסוציאלי (הגב' XXX) עם המנוח (למשל יתכן כי העו"ס הנ"ל שוחחה עם המנוח מספר דקות בלבד במהלכן היה ישנוני ונראה לה אפתי). הדו"ח הסוציאלי נכתב בשנת 2018 ועל כן הוא יכול, לכל היותר, להעיד על מצבו של המנוח בנקודת הזמן בו ערכה עו"ס את הדו"ח בשנת 2018, ואין מניעה כי בשנת 2019 בסמוך למועד עריכת הצוואה מצבו של המנוח היה שונה (כפי שעלה מהחומר הראייתי שהוצג שבפניי במהלך ההליכים). אינני סבורה כי להתרשמותה של עו"ס שכתבה דו"ח בשנת 2018 יש עדיפות על התרשמותו של רופא שטיפל במנוח בסמוך לעריכת הצוואה (ד"ר ג' ז"ל), וכן למטפלת שטיפלה במנוח בתקופת עריכת הצוואה (גב' ק'), וכן למנהלת בית האבות בו שהה המנוח בתקופת עריכת הצוואה (גב' כ'), כאשר לשלושתם הייתה התרשמות זהה מהמנוח וממצבו נכון לתקופה הרלבנטית לענייננו. בנסיבות אלו, אין בידי לקבל את טענות ב"כ היועמ"ש והן נדחות. עוד אציין, בבחינת למעלה מן הצורך, לעניין הדו"ח הסוציאלי, כי בסעיף שכותרתו: "יחסי גומלין בין המועמד לבין משפחתו" נכתבו הדברים הבאים: "למטופל יש בת דודה שהיא גם אפוטרופוס, קשר טוב ותומך". ללמדך, כי הקשר הקרוב בין המנוח למבקשים, כפי שנלמד במהלך ההליכים דנא, וכפי שיפורט להלן, עלה גם מהמסמכים הרפואיים של המנוח. מהסקירה עלה כי המנוח סבל ממחלת נפש- סכיזופרניה, אולם היה מטופל בטיפול תרופתי באופן קבוע שנים רבות: עוד עלה מהסקירה כי במועד היכרותו של ד"ר ג' ז"ל את המנוח ביום 31.1.19 כתב ד"ר ג' ז"ל את הדברים הבאים: וכן: תחת הכותרת: "סיכום/דיון": "סיכום/דיון התקבל לXXX חש בטוב מרוצה מחדרו, מזון, יחס קשר עם האפוטרופסית הפעלה מירבית הכרת יכולות ותחומי עניין". ד"ר ג' ז"ל ערך מכתב אודות המנוח מיום 9.6.21 (נספח "יג" לת/4) להלן: "מכתבו של ד"ר ג' ז"ל" במסגרתו פירט אודות המנוח את הדברים הבאים: "לכל המעוניין בדבר, הנדון- מר XXX ז"ל ת"ז XXX הנ"ל טופל במוסדנו ונפטר בו ב 31/3/2019 מר XXX גר עקב תחלואה נפשית במסגרת הוסטל בקהילה. טרם המעבר לשם עבד כXXX והיה פעיל ועצמאי במסגרת מגבלותיו. במהלך השנים היה בהשגחת אימו ולאחר פטירתה בהשגחת גב' XXX ובעלה XXX. מר XXX סבל מסכיזופרניה בגינה טופל לאורך שנים בתרופות נוגדות פסיכוזה והיה מאוזן היטב, עם תפקוד טוב שאפשר לו לעבוד עבודה מקצועית ולקיים קשרים חברתיים. סבל ממחלה ראתית כרונית, סיליקוזיס, יתכן ומשנית לחשיפה תעסוקתית לאבק מליטוש מוצרים XXX. כמו כן טופל תרופתית עקב סוכרת ויתר לחץ דם. לאחר אשפוז לשם ניתוח בקע מפשעתי מתוכנן חלה החמרה במצבו הנשימתי שגררה צורך במעבר למוסדנו לשם טיפול סיעודי. נפטר כעבור מספר חודשים מסיבות לבביות. כדייר בבית הסיעודי התקיימו מפגשים תדירים עימי, בד"כ בתדירות של כפעם בשבוע עד שבועיים. במהלך שהותו התרשמתי ממטופל ערני, צלול, תקשורתי, מתמצא במידה רבה בנעשה ובסובב אותו. הכיר היטב את דיירי ועובדי הבית והתעניין במצבם. לא סבל מקשיי התמצאות בזמן ובמקום. ניהל את ענייניו באופן עצמאי ונעזר בצוות בבעיותיו הבריאותיות ובטיפוליו. לציין התעניינות ייחודית בנושאי כספים, תחום שנראה שעניין אותו. היה מודע להיותו מאורגן כלכלית ושצרכיו מכוסים ללא דאגה. היה מודע ששהותו וטיפוליו יקרים וידע שעלותם ממומנת ממקורותיו. התעניין תדירות בהכנסותיהם של העובדים והאם משתכרים די צורך התעניין בעלויות. בברכה דר' י' ג' מומחה ברפואת המשפחה, מנהל רפואי- XXX ייאמר כי מכתבו של ד"ר ג' ז"ל אמנם נכתב לאחר פטירתו של המנוח (9.6.21) ואולם הוא נכתב על ידי הרופא המטפל במנוח, אשר טיפל בו בזמן אמת במועד הרלבנטי ביותר- הסמוך ביותר לעריכת הצוואה (ביום 16.3.19) ויש בו כדי להביא בפני בית המשפט את התמונה האמיתית אודות מצבו הרפואי והנפשי של המנוח בפועל. בנסיבות אלו, אני מוצאת ליתן למכתב הנ"ל משקל, וזאת לצורך גילוי האמת ועשיית משפט צדק, תוך עשיית שימוש בסעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995. מהסקירה ומכתבו של ד"ר ג' ז"ל נלמד כי אמנם המנוח סבל ממחלת נפש- סכיזופרניה, ואולם מחלת הנפש של המנוח הייתה מאוזנת במשך שנים רבות, למעשה מאז אשפוזו במרכז לבריאות הנפש "XXX" ביום 5.3.08 (נספח "ג" לת/4) ועד לפטירתו (31.3.19) קרי במשך 11 שנים ברציפות, במהלכן שהה במוסדות- XXX ולאחר מכן בהוסטלים עד למעברו לבית האבות "XXX", כאשר לכל אורך התקופה נטל טיפול תרופתי קבוע, ולא צוין כי חלה החמרה במצבו הנפשי או אפיזודה כלשהי. גם המבקשת העידה על כך שמצבו הנפשי של המנוח היה יציב, שכן הוא היה מטופל בטיפול תרופתי באופן קבוע (כפי המפורט בסקירה ובמכתבו של ד"ר ג' ז"ל). ראו דבריה החל מעמ' 19 בשורה 37 ועד עמ' 20 בשורה 12: "ש: בתצהיר, כתבתם שהמנוח נזקק לאפוטרופוס, וממה שראיתי במסמכים בתיק, שימשתם כאפוטרופוס בערך 10 שנים, האם למנוח היו התקפי דיכאון? ת: לא, ש: בכל התקופה, לא היו לו התקפי דיכאון? ת: לא, ש: הוא היה מסתגר, הוא היה מעורער? ת: מבחינת ההיכרות שלי, גם אני במקצוע, הוא היה מאוד יציב. ש: המחשבות שלו, ת: אפילו באחד הביקורים שלי ושלו במיון, ראינו פסיכיאטרית כי הוא היה חוסה בגלל האבחנות שלו, היא אמרה שצריך להוריד את המינון של התרופה, שהוא ממש ,כאילו, בסדר. ואחרי זה גם היינו באיזשהו ביקור פסיכיאטרי וגם אמרה שצריך להוריד את המינון של התרופות. אז זה מעיד על זה, שהוא בסדר, שהוא יציב, ש: אז את אומרת בעצם שהוא היה יציב, ת: מבחינה נפשית, אני מדברת". ובהמשך דבריה (בעמ' 23 בשורות 5-15): "ש: איזה תרופות לאיזון המצב הנפשי הוא קיבל? את יודעת לספר? ת: לא זוכרת, ש: אבל הוא קיבל טיפול תרופתי קבוע שהוא היה מחויב לקחת כל הזמן. היה לו גם ליווי פסיכיאטרי? ת: כן, ש: גם בבית האבות XXX? ת: כן, ש: בחודשים האחרונים, ת: אני חושבת שכן, היה איזשהו ביקור בבית חולים, באחד הביקורים, אמרתי לכם קודם, באחד הביקורים הוא ראה שם פסיכיאטרית והיא המליצה להוריד את המינון התרופתי". דברי המבקשת תואמים את מצבו של המנוח כפי שתואר בסקירה ובמכתבו של ד"ר ג' ז"ל, ואני מקבלת אותם. ראו גם: דברי ב"כ היועמ"ש בסעיף 8 לסיכומיה, לפיהם: "המנוח קיבל טיפול תרופתי קבוע וגם ליווי פסיכיאטרי, באותה תקופה וגם בחודשים האחרונים לחייו...". כידוע, הלכה ידועה היא כי: "גם אם אדם סובל מהפרעות נפשיות, אי-יציבות וכיוצא באלה, אין בכך כדי לשלול את כושרו לבצע פעולות משפטיות וביניהן צוואה, כל עוד, כאמור, עומד הוא בתנאי בסעיף 26 סיפא, קרי יודע להבחין בטיבה של צוואה" (ראו: ע"א 724-87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד , מח(1) 022) ו"אין בעובדה שמצווה לוקה בנפשו, כשלעצמה, כדי לפסול את צוואתו" (ראו: עמ"ש (חי') 67590-12-20 פלוני נ' ל' [פורסם בנבו] (30.6.21). מכאן אני קובעת כי אין במחלת הנפש של המנוח, כשלעצמה, כדי לפסול את צוואתו. משכך, כעת עלינו לעבור לבחינת השאלה האם הצוואה נעשתה בשעה שהמנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה אם לאו. לגבי הדרישה לפיה המצווה ידע להבחין בטיבה של צוואה, נקבעו בפסיקה שלושה תנאים: המצווה היה מודע לכך שהוא עורך צוואה. המצווה היה מסוגל לדעת מה היקף רכושו ומיהם יורשיו על פי דין. המצווה מודע להשפעת הצוואה שעשה על יורשיו. המועד הרלוונטי לבחינת יסודות אלו, הוא מועד עריכת הצוואה (ע"א 15/85 מזרחי נ' רז, פ"ד מא(4) 454, 458 (15/7/87). בעת עריכת הצוואה על המצווה להיות צלול בדעתו, מסוגל לפרש את המציאות נכונה וללא לחצים, תעתועי דמיון או מחשבות שווא (ראו: דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש נב(2) 813 (22/6/98). על מנת להוכיח כי המצווה לא היה כשיר לחתימה על הצוואה, יש להביא עדות רפואית או עדות אחרת על מצבו בעת עריכת הצוואה (ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל לה(3) 101, 105). ראו גם: דברי כב' השופט (כתוארו דאז) אליקים רובינשטיין בבע"מ 3539/17 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (‏11.6.2017) בפיסקאות י-יא' להחלטתו: "...התיבה "להבחין בטיבה של צוואה" נבחנה לא אחת בפסיקת בית משפט זה. נקבע, כי אין די בכך שהמצוה יהא מודע למהותה של צוואה על דרך הכלל, ואף לא כי יהא מודע למהותה של צוואתו שלו על דרך הפרט, אלא "כי בהוראתו מה ייעשה ברכושו לאחר מותו יהיה המצווה בדעה צלולה ויפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו" (פרשת קרן לב"י, עמוד 729, מפי השופט (כתוארו אז) מ' חשין). במלים אחרות, רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה של הצוואה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן את רכושו ולמי הוא נותנו; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו. הביטוי "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" הוא איפוא הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון אם המצוה היה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם. ואכן, נפסק, כי בהקשר זה ניתן להביא בחשבון את מודעותו של המצוה לכך שערך צוואה, את ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה כלפי יורשיו (ראו ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 191, 105 (1981), להלן עניין בנדל; שילה, עמוד 248). השופט שאול שוחט (פגמים בצוואות, מהדורה שלישית, תשע"ו-2016) 171-170), כותב כי "עקרון החופש לצוות וגם העיקרון 'מצוה לקיים דברי המת' אינם יכולים לעמוד בזכות עצמם כבחלל ריק, שכן שניהם יכולים להתקיים אך ורק מתוך התחקות אחר כוונתו האמיתית של המצוה"...ויובהר, מצוה יכול שיהיה שרירותי בחלוקת רכושו, שכן צוואתו מהוה מימוש האוטונומיה של רצונו (ראו פרשת קרן לב"י, עמוד 741). ודוקו, בחינת השאלה אם ידע מצוה – או לא ידע – להבחין בטיבה של צוואה, היא לעולם בחינה עובדתית בנסיבותיו של כל מקרה (שם, בעמוד 734); כדברי המחבר השופט שוחט (עמ' 172-171) "על בית המשפט להשתכנע, כי נכון למועד עשיית הצוואה, מחלת הנפש היא שפגעה בכושרו של המצוה לגבש רצון חופשי ו'להבחין בטיבה של הצוואה'...". לעניין נטל הראיה, הלכה היא כי: "על דרך הכלל, כי חזקה על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – וחזקה על מצוה כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצוה להבחין בטיבה של צוואה - עליו הנטל להוכיח טענתו (ראו ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 716-715 (1994), להלן פרשת קרן לב"י; ראו גם ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 328-327 (1995);" (ראו: בע"מ 3539/17 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (11.6.17) בפיסקה י'). ואולם, הלכה מושרשת היא כי: "משנפלו פגמים צורניים בצוואה, עובר הנטל להוכחת אמיתותה של הצוואה ולתקפותה על מי שמבקש לקיימה. לעניין זה נאמר בע"א 493/83 [1], בעמ' 643, כך: "הלכה פסוקה בידינו, כי צוואה שאין בה פגם מבחינת הצורה, חזקה עליה שצוואת אמת היא, והטוען שאין לה תוקף - עליו הראיה.... והוא הדין להיפך: צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה, אינה בחזקת עומדת, והטוען שיש לקיימה - עליו הראיה תחילה שצוואת אמת היא (ע"א 869/75 הנ"ל, בעמ' 102; ע"א 464/77 בעמ' 20)" (ראו: ע"א 869/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה ע"י האפוטרופוס הכללי, פ"ד לב(1) 98, ע"א 588/82 ראובני נ' ינאי, פ"ד לט(2) 721, ע"א 464/77 דהן נ' אזולאי, פ"ד לג(2) 16). מכאן כי במקרה דנן, לאור הפגמים בצוואה (כפי שיפורט להלן) נטל הראיה בדבר כשירותו של המנוח לערוך צוואה מוטל על שכמם של המבקשים. ייאמר כבר עתה שמצאתי כי המבקשים הרימו כדבעי את הנטל האמור. ובמה דברים אמורים? לדידי, המסקנה שעלתה מהסקירה וממכתבו של ד"ר ג' ז"ל היא כי במועד הרלבנטי לענייננו, המנוח ידע להבחין בטיבה של צוואה. כך, מהסקירה אני מסיקה את המסקנות כדלקמן: המנוח שיתף את ד"ר ג' ז"ל בתחושותיו- "חש בטוב", "מרוצה מחדרו, מזון, יחס". הדברים מלמדים על מצבו של המנוח ויכולתו לתקשר ולהבין את מצבו. המנוח שיתף את ד"ר ג' ז"ל בעניין ה"קשר עם אפוטרופסית". הדבר מלמד על העובדה כי הקשר היה חשוב למנוח והוא ציין אותו במסגרת שיחת היכרות עם הרופא. המנוח שיתף את ד"ר ג' ז"ל לעניין תחומי העניין שלו. העובדה שלמנוח היו תחומי ענין עלתה גם מעדויותיהן של הגב' ק' והגב' כ' בפניי, כפי שיפורט להלן. ממכתבו של ד"ר ג' ז"ל עולים נתונים רלבנטיים נוספים לענייננו, כדלקמן: ד"ר ג' ז"ל התרשם מהמנוח כי היה ערני, צלול, תקשורתי, מתמצא במידה רבה בנעשה ובסובב אותו. הכיר היטב את דיירי ועובדי בית האבות והתעניין במצבם. לא סבל מקשיי התמצאות בזמן ובמקום, וניהל את ענייניו באופן עצמאי. ד"ר ג' ז"ל התרשם מהתעניינות ייחודית של המנוח בנושא כספים. הוא היה מודע להיותו מאורגן כלכלית ושצרכיו מכוסים ללא דאגה. התעניין תדירות בהכנסותיהם של העובדים והאם הם משתכרים די הצורך, התעניין בעלויות. עובדה זו עלתה גם מעדויותיהן של הגב' ק' והגב' כ' בפניי, כפי שיפורט להלן. המסקנות לעניין מצבו המנטלי של המנוח במועד הרלבנטי שעלו מהסקירה וממכתבו של ד"ר ג' קיבלו חיזוק בעדויותיהן של הגב' כ' והגב' ק', כפי שיבואר להלן. הגב' כ', אשר שימשה כמנהלת בית האבות "XXX" משנת 2011 ועד לחודש 7/19, בו המנוח אושפז כאמור מיום 1.1.19 ועד פטירתו ביום 31.3.19, הצהירה בתצהירה (ת/2) על התרשמות דומה מהמנוח לעניין היותו ערני, צלול, תקשורתי, מתמצא במידה רבה בנעשה ובסובב אותו, וגם התעניינותו בכספים ובמשכורות העובדים, ראו בסעיפים 4-10 לת/2: "4. מבחינה מנטלית, על אף מצבו הרפואי המנוח היה נבון ואיש שיחה, היה מתעניין בנעשה סביבו, היו לו שיחות רבות עם הצוות והמטפלים שהיו לו לעזר ואוזן קשבת בנושאים, כמו פוליטיקה, כספים וספורט. הוא התעניין גם בנושאים אישיים ומשפחתיים. הוא נהג לקרוא עיתון על בסיס יומי ולצפות בטלוויזיה בעיקר בחדשות. 5. המנוח השתתף בפעילויות קבוצתיות שנערכו ע"י מרפאה בעיסוק. המנוח השתתף בפתרון חידונים ומילוי תשבצים במסגרת הפעילות בריפוי בעיסוק וידע לענות על שאלות טריוויה. 6. המנוח זכור לי במיוחד, על רקע השיחות הרבות שהיו לנו. לאורך שהותו של המנוח בבית הסיעודי, האכלתי כל בוקר חולה בשם XXX, שישב ליד המנוח (המנוח לא נזקק לעזרה באכילה), וכך הייתה לי אינטראקציה רבה איתו, הייתי מתעניינת ושואלת בשלומו. 7. בשיחות שהיו לי עם המנוח נוכחתי לדעת שהוא מתמצא היטב במה שקורה, במרחב ובזמן, והיה מודע לנסיבות הגעתו ושהייתו בבית הסיעודי. 8. המנוח התעניין מאוד בנושאי כספים, והוא אפילו התעניין במשכורת העובדים במושגים של: נטו וברוטו, תשלומי מס הכנסה וכדו'. הוא היה אומר בחיוך שהוא עשיר ויש לו הרבה כסף. המנוח סיפר לי שיש לו דירה בXXX, שמושכרת ע"י המבקשים, והוא משלם את השהייה מדמי השכירות ומכספים שיש לו בבנק אותם ירש מאימו. המנוח סיפר שאמא שלו השאירה לאחר פטירתה כספים ורכוש למבקשים. 9. להבנתי, כמי שראתה מאות דיירים, המנוח הבין היטב את מצבו האישי והכלכלי, כמו גם לגבי הנעשה סביבו בארץ ובעולם, והוא היה מסוגל לקבל החלטות לגבי רכושו. 10. הסיבה לשהייה שלו בבית הסיעודי לא הייתה חוסר הבנה או התמצאות, אלא קושי בהתנהלות יומיומית בגלל מגבלות רפואיות כתוצאה מהידרדרות בצבו הנשימתי קשיי נשימה והזדקקותו למחולל חמצן צמוד, סיוע בניידות/ כיסא גלגלים ועזרה בתפקודו היומיומי ברחיצה והלבשה". הגב' כ' נחקרה על תצהירה בדיון מיום 21.6.23 ועדותה לא נסתרה. ראו דבריה החל מעמ' 5 בשורה 28 ועד עמ' 6 בשורה 4: "ת: זה היה יותר מפעם אחת, אני יכולה להרחיב בכמה מילים? באופן קבוע בבוקר אני הייתי מאכילה דייר שישב מולו, זה היה שולחן 2, ישב מולו, הדייר לא היה מאוד תקשורתי, הייתי מדברת עם המנוח, הוא היה מדבר איתי בו-זמנית, ש: הוא היה מדבר ברור? כב' השופטת: את נכנסת לדבריה באמצע תשובה ולא שומעים, ת: הוא היה מעלה גם מיוזמתו, הרבה מאוד, זה היה שיחות מאוד מעניינות, זה היה רוב השיחות שהיו לי איתו כי שאר היום, לא היה לי זמן כל כך. הוא דיבר על כדורגל, הוא דיבר בכלל על ספורט, הוא דיבר על משכורות של דיירים, הוא דיבר על כסף, הוא היה מספר שיש לו המון כסף, זה היה השיחה שלי איתו ושם גם עלה הנושא המבקשים, לא פעם ולא פעמיים, ש: המנוח היה מדבר ברור? ת: אני הבנתי אותו, ש: במשפטים מלאים? ת: אני הבנתי אותו טוב, ש: המחולל חמצן, הפריע לו לדבר? ת: לא, אני הבנתי אותך (טעות סופר- הכוונה ל"אותו"- ש.ב) מצוין". מצאתי את עדותה של הגב' כ' מהימנה. לעניין התענייננותו של המנוח במשכורות העובדים (שעלתה ממכתבו של ד"ר ג' ז"ל) העידה הגב' כ' כי (בעמ' 3 בשורות 14-22): "ש: היית אומרת שהוא היה אובססיבי למשכורות של העובדים? שהוא דיבר על זה הרבה? ת: על מה? ש: למשכורות של העובדים. גם הגב' כ' כתבה את זה בתצהיר, ת: הוא דיבר על זה הרבה, ש: גם הרופא ציין את זה בתצהיר, ת: הוא דיבר על זה הרבה, אני לא יודעת להגיד את המילה "אובססיבי", ש: זה העסיק אותו, ת: זה העסיק אותו". גם עדותה של הגב' ק' (מטפלת בבית האבות "XXX" שטיפלה במנוח בעת שהותו שם) בדיון מיום 21.6.23 חיזקה את הנתונים שעלו ממכתבו של ד"ר ג' ז"ל. הגב' ק' הצהירה בתצהירה (ת/3) כי נהגה לשוחח עם המנוח רבות, והוא דיבר לעניין והיה תקשורתי, כדבריה (בסעיפים 3-5 לת/3): "3. הקשר בינינו היה יום יומי, טיפלתי בו אישית, כולל רחיצה והלבשה. המנוח היה צעיר יחסית לשאר המטופלים במוסד, ודי עצמאי. היה ניתן לתקשר איתו, והיינו משוחחים רבות. 4. המנוח היה נעים הליכות ומנומס, היה שואל ומתעניין בנושאים שונים של אקטואליה, פוליטיקה וספורט, ותמיד היה מדבר לעניין. במסגרת הפעילות בריפוי ועיסוק ידע לענות על שאלות טריוויה ותשבצים. 5. המנוח מאוד התעניין והיה מעורה בנושאים כספיים והדבר העסיק אותו רבות. כך למשל היה מתעניין במשכורות ובתנאי ההעסקה שלנו. הוא היה מודע לכך שהשהייה בבית הסיעודי עולה כסף והמבקשים מטפלים בכל ענייניו הכספיים ודואגים לתשלום שלו עבור שהותו בבית הסיעודי". הגב' ק' נחקרה בדיון מיום 21.6.23 על תצהירה ועדותה לא נסתרה. ראו דבריה בעמ' 9 בשורות 14-22: "ת: כבר לא זוכרת בדיוק מי היה מאושפז אצלנו, אני לא רופאה לקבוע ממה הם סבלו. המנוח היה בן-אדם שיכולת לשוחח איתו, להבדיל מהרבה אחרים שאצלנו, שהם דמנטיים, הוא התעניין באקטואליה, הוא התעניין בפוליטיקה, הוא היה איש שיחה, יכולת לעשות איתו תשבצים, טריוויה, להבדיל מהרבה אחרים שאצלנו. ש: הוא כתב? ת: לא זכור לי שראיתי אותו כותב, ש: ציין שהוא עשה תשבצים, ת: כשאני מקריאה ואני כותבת". ובהמשך דבריה (בעמ' 10 בשורות 7-32): "ש: כשהמנוח רק הגיע למוסד, הוא היה אפתי, נכון? ת: לא, לא זכור לי שהוא היה אפתי, ש: לא עניין אותו יותר מדי איפה הוא נמצא, ת: הוא ידע איפה הוא נמצא, ש: והוא לא היה אפתי, ת: לא זכור לי שהוא היה אפתי. בשבילנו הגיע איש צעיר, את יודעת, לעומת האחרים שנמצאים, מישהו שיכול לדבר, כן, ש: כי אני רוצה להפנות אותך בעניין הזה, לדו"ח סוציאלי למתן שירותים לזקן מה-15/11/2018, שצורף להשלמת פרטים שהוגשה ע"י המבקשים בחודש דצמבר 2022, כב' השופטת: את רוצה להציג את זה? ש: כן, אני אציג, גברתי, זה גם מצוי בתיק, אבל אני כמובן כב' השופטת: או-קיי, אז נסמן את זה, כן, ש: שם נכתב, בעמדת המועמד לסידור מוסדי, מטופל אפתי, לא מביע כל עניין ממקום שהותו או עתידו, מעוניינים בסידור מוסדי במסגרת מתאימה. גברתי, אני אראה לעדה, ת: אבל שוב, זה לא משהו שקשור אלי. כב' השופטת: המסמך סומן נ/1, ש: גם מהעמוד הנוסף אפשר לראות את הדברים שהם לרוב אפתי, כב' השופטת: או-קיי, מסמך, שני עמודים, סומן נ/1. ש: גברתי, אני אמתין או שאני אמשיך לשאול? כב' השופטת: כן, את יכולה להמשיך, ש: המנוח דיבר ברור? ת: כן, ש: משפטים מלאים? ת: כן, את יודעת, בין בנושאים שמעניינים אותו, הוא דיבר ברור מאוד, כן". וכן (בעמ' 11 בשורות 1-3): "ש: ציינת בתצהיר שהמנוח נהג לענות על תשבצים, זה היה ממש עד ליום הפטירה שלו? ת: בסוף הוא קצת היה יותר חלש, אבל הוא היה, כן". מצאתי את עדותה של גב' ק' אמינה. בעדותה בדיון מיום 21.6.23 העידה הגב' ק' כי המנוח התעניין והיה מאד מעורה בנושא הסכמי העסקה של העובדים בבית האבות (התעניינות שעלתה גם ממכתבו של ד"ר ג' ז"ל ומעדותה של הגב' כ', כפי שפורט לעיל) כדבריה (בעמ' 8 בשורות 9-17): "ש: בתצהיר, שעליו אנחנו משוחחים, בעצם כתבת שהיית מדברת המנוח הרבה בנושא המשכורות, הוא היה שואל אותך, הוא היה מתעניין, היית אומרת שהיה ממש אובססיבי לעניין השכר? ת: הוא שאל, זה עניין אותו מאוד, הסכמי ההעסקה שלנו, כמה המשכורות, הוא היה מאוד מעורה בנושא, ש: הוא ירד לפרטים, ת: כן, ש: ביקש לברר ושוחח עם אנשים במוסד, ת: כן". אני מוצאת כי יש בעדותה של הגב' ק' כדי להעיד על מצבו המנטלי של המנוח בתקופה הרלבנטית לענייננו. התענייננותו של המנוח במשכורות העובדים עלתה גם מעדותה של המבקשת בדיון מיום 21.6.23 (בעמ' 17 בשורות 11-34): "ש: או-קיי, ודיברתם, על מה דיברתם? דיברתם גם, כמו שעלה פה, על תלושי המשכורות של העובדים? ת: לא, לא זוכרת שדיברנו באותו יום על המשכורת של העובדים, ש: באותו יום, או בכלל? ת: באותו יום, ש: ולפני זה או אחרי זה? ת: תראי, אני עבדתי שם, הם היו באות אלי ואומרות לי, "תשמעי, המנוח שואל אותנו כמה אנחנו מרוויחות ושאנחנו משלמות הרבה מס הכנסה," אז כאילו, ש: זה נכון להגיד שהוא היה אובססיבי לנושא הזה? ת: לא, ש: כי אתם העלתם את זה גם בתצהיר שלך, גם בתצהיר של הגב' כ', ת: הוא היה, אני לא יודעת אם אובססיבי, זה המילה הנכונה, אני לא זוכרת שהשתמשתי במושג "אובססיבי" אבל הכסף היה עניין בחיים שלו, זה היה סוג של גנטי, כאילו, אמא שלו תמיד דאגה שיהיה כסף בבית, הייתה לה איזו חרדה שתמיד יהיה שם כסף ותמיד יהיה הכל מסודר. הוא ידע והוא דאג, הוא היה שואל אותי לדוגמה על הדירה שלו, "מה קורה עם הדירה שלי", הייתי אומרת לו, "XXX אל תדאג, אנחנו משכירים את הדירה שלך, הכל בסדר", עוד דוגמאות? אני לא יודעת אם לקרוא לזה אובססיבי, הוא היה, כבוד השופטת: פשוט השאלה עולה כי אתם הצהרתם וציינתם את זה בכל התצהירים, ת: את המילה "אובססיבי"? ש: לא, שהוא דיבר על המשכורות של העובדים, ת: כי זה היה אישיו, כאילו הוא דיבר על זה, אני חושבת שזה משהו שהוא מעיד על זה שהבן-אדם מתעסק בעניינים כספיים, שואל, אני חושבת שזה מעיד על משהו". גם אני סבורה כי יש בעובדה שהמנוח התעניין בכספים ובמשכורות של עובדים כדי להעיד על יכולתו השכלית של המנוח והבנת עניינים כספיים בתקופה הרלבנטית. לצורך בחינת הכללים המנחים לשם פרשנות התיבה "להבחין בטיבה של צוואה" כפי שהתגבשו בפסיקה ונסקרו לעיל, אפנה לניתוח נסיבות עריכת הצוואה. נסיבות עריכת הצוואה: הצוואה נאמרה בעל פה בנוכחות שני עדים: המבקשים. שני המבקשים העידו בפניי בדיון מיום 21.6.23 על נסיבות עריכת הצוואה ואודות המעמד בו היו שניהם נוכחים יחד עם המנוח. עדויותיהם של המבקשים היו קוהרנטיות, וגרסתם הייתה אחידה. כך, המבקשת העידה על מעמד עריכת הצוואה (בעמ' 16 בשורות 1-5): "ש: או-קיי בעצם, ורק נסכם את מה שאת אומרת, עד לפניה לעו"ד גולדשטיין, לא ידעתם שמה שהמנוח אמר זה נחשב צוואה? ת: מבחינתנו זו הייתה אמירה מאוד חשובה, זה היה משהו מאוד מהותי, משהו דרמטי, האמירה הזאת. באנו ואמרנו, כן, הראשונות לא דיברו איתנו, השני שראינו אני לא זוכרת, ודיברנו עם עו"ד גולדשטיין והם קראו לילד בשמו". ובהמשך דבריה פירטה באופן אמין על מעמד עריכת הצוואה (החל מעמ' 16 בשורה 35 ועד עמ' 17 בשורה 13): "ש: סימנת ביומן את התאריך הזה, 16/03/2019, היום שהוא אמר לכם את הדברים לטענתכם? ת: תראי, לא סימנתי ביומן, אבל אם אני אשאל אותך מה עשית ואיפה היית כשרבין נרצח, את יודעת להגיד לי? אז אותו דבר, אני זוכרת את השיחת טלפון שהגב' כ' הודיעה לי שהוא נפטר, אני הייתי במיון בבית חולים עם אמא שלי ואני זוכרת ששבועיים לפני זה ביקרתי, ישר אתה משחזר את הפגישות האחרונות, זה כאילו בדנ"א שלנו, אני לא כותבת ביומן, הלכתי לבקר את המנוח, אני לא כתבתי כל בדיקה שהייתי איתו ולא כל פעם שהזעיקו אותי ולא כל פעם שדיברתי עם ההוסטל, ש: אבל את ה-16/03, את זוכרת, ת: זכור לי, ש: ביום שהגעת ב-16/03 ישבתם איתו בחדר שלו? ת: לא, ש: איפה ישבתם? ת: בחדר אוכל, ש: או-קיי, ודיברתם, על מה דיברתם? דיברתם גם, כמו שעלה פה, על תלושי המשכורות של העובדים? ת: לא, לא זוכרת שדיברנו באותו יום על המשכורת של העובדים". ובהמשך דבריה (בעמ' 17 בשורה 35 ועד עמ' 19 בשורה 31): "ש: הפגישה שלכם הייתה בזמן האוכל? ת: לא, ש: ישבת איתכם עוד מישהו? מי ישב בחדר, ת: היו שני מטפלות, אנחנו ישבנו בצד אחד של האולם, איפה שהגב' כ' אמרה שהיא מאכילה אותו, המטפלות היו בצד שני, זה היה שנ"צ כזה של החולים, של הדיירים והוא לא ישן והוא ישב שם על כיסא גלגלים. ש: שאלת אותו באותו יום לגבי התרופות שלו? ת: לא, ש: לגבי האוכל שלו, מה הוא אכל מה הוא לא אכל? ת: אני הייתי שואלת אותו כל הזמן על האוכל, יכול להיות שגם באותו יום, ש: שאלת אותו על רופא, אם הוא ראה רופא? ת: לא, ש: ורצית לראות את המדדים שלו, את הנתונים הבריאותיים שלו? ת: הייתה לי גישה חופשית לתיק שלו, הייתי נכנסת בודקת, רואה, עו"ד אדר: למנוח היה כוח בידיים? כבוד השופטת: רק שנייה, עו"ד גולדשטיין: מה זה, שתי חוקרות? כבוד השופטת: שתיכן חוקרות? עו"ד אדר: כן, גברתי, כבוד השופטת: טוב, חילקתן בינכן, או-קיי, עו"ד גולדשטיין: לא מקובל בדרך כלל, כבוד השופטת: בסדר, אני אתיר את זה, כן, ש: למנוח היה כוח בידיים? הוא הצליח להניע את הכיסא שלו? עו"ד גולדשטיין: אם אפשר קצת יותר בקול, ש: למנוח היה כוח בידיים? הוא הצליח להניע את הכיסא שלו? ת: אני חושבת שכן. לא, זוכרת, לא הסתכלתי על זה, ש: היה מישהו שדחף אותו או שהוא הגיע לפגישה לבד? ת: כן, דחפו אותו, ש: אז בעצם, כן הייתה לו אפשרות להשתמש בידיים שלו, ת: כן, הוא הרים עיתון, הוא היה קורא עיתון, ש: המחולל חמצן, הפריע למנוח בדיבור ת: בדיבור? לא. בנשימה, ש: הוא דיבר ברור? ת: כן, ש: היה לך קשה להבין את המנוח? ת: לא, ש: היה לו קושי להשלים משפטים? ת: לא, מה את מתכוונת, ש: תאשרי לי בבקשה שהמילים שציטטתם, הם המילים שלכם, האופן שבו אתם זכרתם את הדברים שהמנוח אמר, ת: זה האופן שאנחנו זכרנו, יש כמה משפטים שהיו אופייניים לו, ש: כי כתבתם את זה בציטוט, אבל זה האופן שבו אתם זכרתם את הדברים, ת: בדיוק, זה כאילו עבר את הפילטר של המוח שלנו. ש: לא צירפתם שום תרשום, ת: לא רשמתי, כשהוא אמר, לא ישבתי עם דף ורשמתי מה הוא אמר, ש: לא צירפתם גם תרשומת של הדברים, ת: לא, ש: מי זכר את השיחה? את? ת: למה מתכוונת שאת אומרת שלא צירפנו את התרשומת של הדברים? ש: חזרתם הביתה וכתבתם, היום ביקרנו אצל המנוח, ת: לא עשינו את זה, אנחנו אנשים רגילים, באים, הולכים, אנחנו אנשים נורמליים, לא באנו והוא מת ונהיינו, ש: וגם הזמן חלף, בינתיים הגשתם בקשה לצו ירושה ורק לאחר מכן בעצם שוחחתם על הצורות צוואה אפשריות, הבנתם שיש אפשרות שבעצם דברים שנאמרו בעל פה. מי זכר את השיחה? את או המבקש? עם המנוח. ת: אני חושבת ששנינו, ש: שניכם, באותו רגע, נזכרתם בדיוק במילים שכתבתם? ת: מזאת אומרת באותו רגע? אנחנו, כשהמנוח נפטר, שנינו דיברנו, בלי להכיר עו"ד ובלי להכיר אף אחד, דיברנו על השיחה האחרונה שלנו איתו, ש: על הדברים שהוא אמר לכם, ת: כן, ש: ושניכם זכרתם את הדברים באופן הזה? ת: באופן אחר? מה אמרת? ש: באופן הזה, באופן שבו כתבת, ת: פחות או יותר, כן, ש: את מציינת בסעיף 54, שהמנוח אמר את הדברים גם למנהלת בית האבות ולמטפלת שהעידו פה קודם, תצייני תאריכים מדויקים שאת יודעת. ת: שמה? ש: שבהם הוא אמר להם את הדברים, ת: אני יכולה לציין תאריכים מדויקים ש: תאשרי לי שפנית למטפלות ושאלת אותן אם המנוח אמר להם את הדברים, ת: אני לא יודעת, אולי אחרי שהוא נפטר, אבל אני ידעתי את זה כשהוא היה חי, אני לא הייתי צריכה שהוא ימות בשביל לדעת את זה". התרשמתי מאמינותה של המבקשת במהלך עדותה בפניי. שוכנעתי מעדותה כי נסיבות עריכת הצוואה היו כפי שתיארה בעדותה. גם עדותו של המבקש חיזקה את דברי המבקשת באופן אמין ועקבי. ראו דבריו לעניין מועד עריכת הצוואה. בעמ' 28 שורות 1-7: "ש: היה לך יומן שבו תיעדת את הביקור? איך ידעת להגיד שהייתם אצלו ב-16/03 אז הוא אמר את הדברים? ת: הייתה שבת, היינו משתדלים להיות בשבתות, ידענו שזה ככה הכי נוח לנו לשנינו וגם לפעמים הילדים או חלקם או כולם, אבל איך ידעתי שזה ב-16?, זה קל, זה שבת. את יודעת, הוא נפטר לא הרבה זמן אחרי זה. בגלל זה אני לא זוכר אם זו הייתה הפעם האחרונה שהייתי, או עוד פעם אחת, קודם היה קל לי זכור". ובהמשך דבריו העיד המבקש לעניין מעמד עריכת הצוואה, כאשר הדברים תאמו את עדות המבקשת (בעמ' 28 בשורות 23-38): "ש: אתה זוכר להגיד איפה ישבתם עם המנוח? ת: כן, בטח שאני זוכר, ש: איפה? ת: בחדר אוכל, הוא היה על כיסא גלגלים, בחדר אוכל בXXX, ש: הוא הניע את כיסא הגלגלים שלו לבד? ת: לא, הוא ישב שם כבר וקרא עיתון, ש: לא היה מישהו שדחף אותו לשם, ת: בשלב ההוא, ש: ובעצם המנוח הצליח להשתמש בידיים? ת: להפוך את הדפים של העיתון, זה אני זוכר, האם הוא התגלגל? הוא לא גלגל את עצמו בכיסא גלגלים, אני חושב שלא, אני לא, ש: שאלת את המנוח איזה תרופות הוא לקח? התעניינת במה הוא אכל באותו היום? ת: זה ברור וקבוע היה. התרופות, אני פחות, שוב, אני לא עושה את הדוקטורט שלי בזה, לא. יותר על מה הוא אוכל, להביא אותו לפעמים פלאפל, לחומוסייה לאכול אצלנו, כל מיני". ובהמשך דבריו (בעמ' 29 בשורות 2-34): "ש: אתה זוכר על מה עוד דיברתם ב-16/03? ת: על מה דיברנו? ש: כן, מה היה נושא השיחה? ת: השיחה הייתה שם עם המנוח, הייתה שיחה נוגעת ללב, הוא היה מכונס כזה, הוא היה מאוד חד, אבל הוא היה מדוכדך, בואי נגיד ככה, הוא אמר לנו שהוא מרגיש שהוא לא יאריך ימים, הוא מרגיש שהוא הולך ונחלש, בקושי נושם ודברים כאלה. ש: מה עשית עם המידע הזה, לא פנית לרופא? ת: לא, זה היה דבר שהיה ידוע, זה דבר שהיה קבוע בתקופה הזאת, בתקופה הקשה הזאת, את יודעת, אני לא יודע אם דיברתם על זה לפני, הוא היה נחנק בגלל החוסם נשימה. העניין עם הבדיקות של הרופא, זה אני מבין רק אחר כך עם המבקשת, על המעקבים וכל זה מה היה. אין איזה משהו שצריך נוהל ועכשיו נעשה בתופים ובמחולות ונגיד, עכשיו בדקו אותו, זה היה באופן רציף ובאופן קבוע, היינו עם יד על הדופק, ש: היית עם יד על הדופק אבל לא פנית לרופא, ת: לא, לא פנינו לרופא כי הוא היה במעקב של 24 שעות, ש: ויחד עם זאת לא הצגתם מסמכים חודש וחצי לפני הפטירה, ת: את זה את צודקת, ואני אגיד את האמת? אנחנו נבדוק מה קורה עם זה, כי לא תמיד הכל מתועד, ש: בשיחה ב-16/03, הוא דיבר איתכם על המשכורות של העובדים? ת: לא, ב16. ב-16, הוא דיבר איתנו על זה שהוא מרגיש שקיצו קרב, הוא מוריש לנו את כל מה שיש לו והוא מרגיש כל יום שהוא נלחם על החיים שלו ועל זה שאנחנו היינו וטיפלנו בו בעבר ואנחנו היחידים שמטפלים בו גם עכשיו. זה לא הייתה שיחה עכשיו שאנחנו בודקים מה מזג האוויר שהיה בו באותו יום, זה לא העניין, היה משהו יותר כבד. ש: אני רוצה לשאול על נקודה שאמרת, הוא אמר לך, "אני נלחם על החיים שלי" ולא פניתם לרופא, ת: אנחנו לא פונים לרופא כי פנינו לרופא כל הזמן. אני חושב שיש לכם פה טעות בהבנה, סליחה, כי אתן לוקחות את זה למקום שהוא כאילו נוח לדיון בעניינו, סליחה. אנחנו על בסיס יומיומי, אתן לא מבינות את התהליך כי הרעיון של המנוח שעכשיו הרופא ישמע אותו ויגיד, וואלה בואו נשים עכשיו שני בלוני חמצן כמו בלוני גז ואז הוא יתחיל להתרומם, זו לא הסוגייה. ההתפתחות אחורה של המנוח קראנו". וכן (בעמ' 30 בשורות 9-28): "ש: מי עוד נכח בפגישה מה-16/03? ת: רק אני והמבקשת, הייתה שם מנקה, מנקה שסיימה את העבודה, לא יודע מה היא עשתה ועוד מישהי שניקתה שם, במקרה אנחנו זוכרים את זה, אני זוכר אותה עם מטפחת כזאת, היא לא הייתה חלק מהדיון, אולי הציעה לנו מים, ש: המחולל, החמצן, הפריע למנוח? ת: בוודאי שהפריע לו, למי זה נוח? אבל הוא יודע שזה מוסיף לו, זה הקל לו על הנשימה. מה זה הפריע, למה את מתכוונת כשאת אומרת שזה הפריע? באיך שזה מונח לו באף? ברור שהפריע, זה לא הדבר שכיף להיות איתו, את יודעת, את זה זה אני יודע, היה לו קשה עם זה, אבל הוא ידע שכדי שהוא ירגיש יותר טוב, בעקבות העניין עם הריאות שלו שכבר הלכו ונטחנו, מכל מה שהוא עבר לפני כן, הייתה לו הקלה בעניין של הנשימה. חוץ מזה, הוא היה יכול משהו אחר? בעקבות הניתוח ריאות שלו, זה מה שהוא היה צריך, תאמיני לי אם היה משהו יותר טוב היינו מוצאים לו, ש: והחמצן, לדיבור שלו, הפריע? ת: לא באופן מהותי, האם את שואלת אם הבנו את ההברות שלו, הבנו. זה משהו אחר, זה שהוא היה מדוכדך ומבואס, זה ברור, זה לא מה שהיה לו, ש: הוא דיבר משפטים שלמים? ת: הוא דיבר משפטים שלמים לגמרי, ש: מה שאני שואלת עכשיו, אתה הבנת אותו לגמרי? ת: אני הבנתי אותו לגמרי". וכן (בעמ' 30 בשורה 32 ועד עמ' 31 בשורה 6): "ש: עכשיו, בתצהיר שלכם, ת: כן, ש: אתם מצטטים את מה שהוא אמר בפגישה, במילים שלכם, במילים שלו? ת: כן, אני יכול לבדוק, לפתוח? כן, איזה? איפה? או-קיי, ש: הנה סעיף 53, ת: כן, כן, או-קיי, ש: זה מילים שלכם, מילים שלו? ת: הוא אמר את זה כמה פעמים, את העניין הזה, זה הרג אותנו, אבל היינו אומרים לו, "XXX, תשמע, יהיה בסדר, הנה אתה משתפר, אתה יותר טוב עכשיו ממה שהיית שם, תראה איזה יופי אתה הולך ועולה על דרך המלך, מקווה שהכל יהיה בסדר". המשפט שלו היה זה, "אני נלחם כל יום מחדש בשביל לחיות", זה היה המשפט, אתה לא יכול לתאר את המצב יותר טוב ממנו". ובהמשך (בעמ' 31 בשורות 14-30): "ש: המילים שמצוטטות בסעיף 53 לתצהיר, נטען כי הן נאמרו ביום ה-16/03, אני שוב חוזרת על השאלה, ת: כן, ש: זה מילים שלו מילה במילה, שלכם? אתם חתומים על התצהיר ביחד, גם אתה וגם המבקשת, ת: כן, ש: עכשיו, אני רוצה לדעת, זה משהו שאתה זוכר, זה משהו שהמבקשת זכרה, זה מילה במילה במה שהמנוח אמר, ת: זה כמעט מילה במילה ממה שהמנוח אמר, ש: ועשיתם איזשהי תרשומת אחרי שחזרת מהפגישה? ת: לא, ש: זכרת את זה מהראש, ת: לא, זה היה דיון כזה, אמרתי לך קודם, זה היה משהו שבאמת מצמרר, זה לא היה תמיד הדיבורים האלה, את יודעת של, מה נשמע XXX, מה קורה, איך הולך עם הילדים, זה היה משהו טיפל'ה שונה. ש: ומי זכר את השיחה, את המילים, אתה או המבקשת? ת: גם אני וגם המבקשת, זה משהו שמאוד חשוב לנו, זה היה קשה". וגם (בעמ' 33 בשורות 27-31): "ש: וכשהמנוח אומר לכם, לפי מה שאתם מציינים, "אני מוריש לכם את כל כספי ורכושי", ת: לדירה שלו, ש: הוא פירט את הרכוש? ת: לא, הוא דיבר על זה ש-"אני מוריש לכם את הכסף, הבית, הרכוש שלי". ערה אני לכך שהמבקשים, הזוכים על פי הצוואה, הינם שני העדים לצוואה. יחד עם זאת, המבקשים הותירו בי רושם אמין ביותר, במהלך חקירתם סיפרו המבקשים בכנות את האמת לאמיתה בתום לב. נתתי אמון מלא בעדויות הללו, ואני מקבלת את גרסתם לעניין נסיבות עריכת הצוואה. לנוכח האמור, אני קובעת כי בעת עריכתה של הצוואה הבין המנוח שהוא עורך צוואה. ייאמר כי אין מדובר בצוואה מורכבת. הצוואה לא ארוכה אלא מדובר בצוואה הכוללת למעשה רק הוראה אופרטיבית אחת, לפיה, המנוח ציווה את כל רכושו למבקשים. עסקינן בצוואה נעדרת כל מורכבות משפטית ו/או יישומית, אשר היה בה כדי להכביד על יכולתו של המנוח להבין טיבה של הצוואה (ראו: דברי כב' השופט ניצן סילמן בעמ"ש (חי') 16408-05-20 א' נ' ב' [פורסם בנבו] (2.9.2021) בפיסקה 31 לפסק דינו). מעדויותיהן של הגב' כ' והגב' ק', כמו גם מהסקירה ומכתבו של ד"ר ג' ז"ל, כפי שנסקרו לעיל, עלה כי המנוח ידע את היקף רכושו והתעניין בענייני כספים. ראו לעניין זה גם דברי המבקשת בדיון מיום 21.6.23 (בעמ' 17 בשורות 22-34): "ת: הוא היה, אני לא יודעת אם אובססיבי, זה המילה הנכונה, אני לא זוכרת שהשתמשתי במושג "אובססיבי" אבל הכסף היה עניין בחיים שלו, זה היה סוג של גנטי, כאילו, אמא שלו תמיד דאגה שיהיה כסף בבית, הייתה לה איזו חרדה שתמיד יהיה שם כסף ותמיד יהיה הכל מסודר. הוא ידע והוא דאג, הוא היה שואל אותי לדוגמה על הדירה שלו, "מה קורה עם הדירה שלי", הייתי אומרת לו, "XXX אל תדאג, אנחנו משכירים את הדירה שלך, הכל בסדר", עוד דוגמאות? אני לא יודעת אם לקרוא לזה אובססיבי, הוא היה, כבוד השופטת: פשוט השאלה עולה כי אתם הצהרתם וציינתם את זה בכל התצהירים, ת: את המילה "אובססיבי"? ש: לא, שהוא דיבר על המשכורות של העובדים, ת: כי זה היה אישיו, כאילו הוא דיבר על זה, אני חושבת שזה משהו שהוא מעיד על זה שהבן-אדם מתעסק בעניינים כספיים, שואל, אני חושבת שזה מעיד על משהו". ובהמשך דבריה (בעמ' 19 בשורות 32-34): "ש: אני מבינה, ציינת בעצם שהמנוח שאל הרבה על הרכוש שלו שהוא התעניין מאוד בעניין הרכוש הזה, היה לו מאוד חשוב, כמו אמא שלו, ת: הוא היה על זה". מצאתי כי בהוראתו מה ייעשה ברכושו לאחר מותו היה המנוח בדעה צלולה, וכי חפץ היה להוריש את כל רכושו למבקשים. המבקשים הוכיחו כי בינם לבין המנוח הייתה מערכת יחסים מיוחדת, הם היו קרובים מאד, והמבקשים דאגו וטיפלו במנוח במסירות עד יומו האחרון. הדברים עלו מעדותה של הגב' כ' אשר העידה כי שמעה מהמנוח על מערכת היחסים הקרובה בינו לבין המבקשים (החל מעמ' 3 בשורה 29 ועד עמ' 4 בשורה 7): "ש: מתי הוא סיפר לך שיש לו קשר מיוחד עם המבקשת? ת: ככה קיבלתי אותו כשהוא נכנס לבית הוא, ש: כבר הגדירו לך, ת: הם הכניסו אותו, המבקשים עשו את התהליך, ש: אבל לא שמעת ממנו על הקשר המיוחד שלו? ת: אני לא מבינה מה זה קשר מיוחד, הם היו האפוטרופוסים שלו, היה לו קשר מאוד טוב איתם. ש: מתי שמעת על זה? ת: כשהכרתי אותו, כשהוא נכנס לבית הסיעודי, ש: זה הדבר הראשון? שהוא נכנס, שלום אני XXX, אלה XXX וXXX, מה הוא אמר? ת: את פשוט לא מצויה בכניסה של דייר לבית, המבקשים עשו את כל התהליך להכניס אותו, לפני שראיתי אותו, עוד לפני שראיתי אותו ידעתי שהם האפוטרופוסים שלו, ש: אבל אני שואלת אם שמעת ממנו שהמבקשים קרובים אליו, שאת מתארת על, ת: שמעתי הרבה, ש: על מערכת היחסים המיוחדת, ת: זה שמעתי הרבה". הגב' כ' הצהירה בסעיף 15 לתצהירה (ת/2) כי המנוח הביע בפניה את רצונו להוריש למבקשים את כל רכושו: "15. המנוח הביע את רצונות שהמבקשים יקבלו את כל מה שיש לו לאחר פטירתו כמו שהוא ואמא שלו XXX התכוונו, מאחר והם היחידים שמטפלים בו והם משפחתו היחידה. המנוח ביקש לעשות מה שנדרש לשם כך". הגב' כ' נחקרה על תצהירה בדיון מיום 21.6.23 ועדותה לא נסתרה. ראו דבריה בעמ' 5 בשורות 23-24: "כב' השופטת: תקראי את סעיף 15 לתצהיר שלך, על זה את נשאלת, ת: כן, בהחלט הוא אמר את זה, ש: את יודעת להגיד לנו מתי הוא אמר זה? ת: תאריך? לא, ש: האם זה היה כשהוא רק הגיע לאשפוז, ת: זה היה יותר מפעם אחת, אני יכולה להרחיב בכמה מילים? באופן קבוע בבוקר אני הייתי מאכילה דייר שישב מולו, זה היה שולחן 2, ישב מולו, הדייר לא היה מאוד תקשורתי, הייתי מדברת עם המנוח, הוא היה מדבר איתי בו-זמנית, ש: הוא היה מדבר ברור? כב' השופטת: את נכנסת לדבריה באמצע תשובה ולא שומעים, ת: הוא היה מעלה גם מיוזמתו, הרבה מאוד, זה היה שיחות מאוד מעניינות, זה היה רוב השיחות שהיו לי איתו כי שאר היום, לא היה לי זמן כל כך. הוא דיבר על כדורגל, הוא דיבר בכלל על ספורט, הוא דיבר על משכורות של דיירים, הוא דיבר על כסף, הוא היה מספר שיש לו המון כסף, זה היה השיחה שלי איתו ושם גם עלה הנושא המבקשים, לא פעם ולא פעמיים, ש: המנוח היה מדבר ברור? ת: אני הבנתי אותו, ש: במשפטים מלאים? ת: אני הבנתי אותו טוב, ש: המחולל חמצן, הפריע לו לדבר? ת: לא, אני הבנתי אותך (טעות סופר- הכוונה ל"אותו"- ש.ב) מצוין". גם מעדותה של הגב' ק' עלתה מערכת יחסים קרובה ותומכת בין המנוח למבקשים. ראו דבריה (החל מעמ' 8 בשורה 18 ועד עמ' 9 בשורה 4): "ש: המנוח גם סיפר לך על הרכוש שלו? ת: לא, רק תמיד אמר שהמבקשת, זה לא כתבתי את זה פה, בעלי, הגרוש שלי, נפטר חודשיים, שלושה לפני שהוא הגיע וסיפרתי לו שיש לנו איזשהו תהליך משפטי, אז הוא אמר לי תמיד אצלי זה לא יהיה, אני אדאג ורוצה שהמבקשים, כי סיפרתי לו שאצלנו זה, ש: אז הוא בעצם ידע על האפשרות של זה שבן-אדם יכול לערוך מסמך ולכתוב צוואה, אם דיברתם ככה על אנשים שנפטרים ועל המוות? ת: אנחנו דיברנו בגלל שלנו היה, בעלי נפטר בצורה פתאומית, ש: כן, ת: והיה עוד ילד, ש: אמא שלו גם נפטרה, הוא בטח דיבר גם על הצוואה שלה, ת: לא, איתי הוא לא דיבר על הצוואה שלה, ש: אז את אומרת שהוא בעצם לא סיפר לך, ת: הוא לא דיבר איתי, לא על הנכסים שלו, רק שידעתי תמיד, גם מזה שראיתי שיש את המבקשים שכל הזמן, המבקשת דואגת לו ממשחת שיניים, דאורדורנט, מכונת גילוח. היה לו איזה ביטחון שיש לו את המבקשים, ש: והוא ידע להגיד מאיזה כסף משולם בית האבות, מאיפה משלמים את זה? ת: לא, הוא לא דיבר איתי על זה, הוא אמר שהמבקשת דואגת, ש: הוא לא דיבר מאיפה ממומן השהות, ת: לא, כב' השופטת: אל תיכנסי לדבריה באמצע כי לא ישמעו, ת: הוא יודע שהמבקשת מטפלת בכל הנושא הזה, ש: המנוח יצא מידי פעם לביקורים בבית של המבקשים, בתקופה הזו? ת: בזמן שהוא היה אצלנו כבר היה לו קשה. אבל הוא סיפר לי שהוא היה הולך אליהם בשבתות ובחגים, היה לו קשר קרוב עם הבנות של המבקשת, אני לא זוכרת, אולי פעם אחת יצא בזמן שאני הייתי, שהוא היה אצלנו, לא זוכרת". ובהמשך דבריה (בעמ' 11 בשורות 32-34): "ש: מה הייתה תדירות הביקורים של המבקשים, כשהם הגיעו למנוח? ת: לדעתי כמה פעמים בשבוע, אם פעמיים, שלוש, תלוי במצב גם של המנוח, אולי יותר". גם מעדותה של הגב' ק' עלה רצונו הברור של המנוח להוריש למבקשים את כל רכושו. כדבריה (בעמ' 11 בשורות 4-22): "ש: בסעיף 7, ציינת שהמנוח אמר לך, בואי, אולי תקראי באמת את סעיף 7 ואז אני אוכל להפנות אותך לשאלה, ת: כן, או-קיי, ש: ציינת שהמנוח בעצם אמר פעמים רבות שכל מה שיש לו, זה שלו ושל המבקשת, את יכולה, ת: של המבקשים, ש: תוכלי להפנות אותי לתאריכים מדויקים, לספר לי על סיטואציה שזה קרה? ת: לא, אני לא יכולה לדעת תאריכים מדויקים. במהלך התקופה שהוא היה אצלנו, שהיא הייתה תקופה גם לא ארוכה, הוא חזר על זה הרבה פעמים כי גם דיברנו על זה, שוב, שהמבקשת דואגת לו והיא מביאה לו דברים, והמבקשת, זה היה כמו בן בשבילה. והוא היה רגוע כי יש את המבקשת ויש את המבקש והוא בידיים טובות. אני חושבת שהוא הרגיש גם אצלנו בית הסיעודי ביטחון יותר אולי ממקומות אחרים, ש: את זוכרת הרבה שיחות כאלה עם מטופלים שאת מנהלת? ת: כן, כל אחד באופן שנוגע אליו, כן. יש כאלה שמדברים, חוששים מעתיד, שמדברים על העתיד, פוחדים מהמצב שלהם, יש כאלה שיש יותר משפחות, יש כאלה שפחות משפחה, יש כאלה שיש משפחות ולא באים אליהם בכלל ולא מתעניינים. אנחנו בעצם הופכים להיות האנשים הכי קרובים לאנשים האלה שם". כאמור, עדותה של הגב' ק' הייתה מהימנה בעיני ואני מוצאת כי דבריה משקפים את המציאות העובדתית כפי שהתרחשה בפועל. ראו גם: דברי המבקשת בעדותה בדיון מיום 21.6.23 לעניין מערכת היחסים הקרובה בינה ובעלה לבין המנוח (החל מעמ' 12 בשורה 18 ועד עמ' 13 בשורה 21): "ש: מהתצהיר עולה כי היו לך יחסים חמים מאוד עם המנוח, זה נכון שהייתם קרובים? ת: כן, ש: תאשרי לי שהייתם מגיעים לבקר אותו, ליוויתם אותו למוסדות השונים, היה לכם הרבה כובעים ששימשתם, הייתם גם, את למעשה היית גם רחוקת משפחה שלו, ת: אני והמבקש, ש: לא, את רחוקת משפחה שלו ת: אה, ש: אפוטרופוסית, קיבלת עבורו החלטות, איפה הוא יהיה באיזה מוסד, לכספים שלו, ת: תראו, אנחנו קרובי משפחה, המשפחות שלנו היו קרובות, אמא של המנוח וההורים שלי והסבים והסבתות שלי היו מאוד קרובים. לימים אני גדלתי וXXX, אמא של המנוח פנתה אלי ואמרה לי, לכשאני אמות, אני רוצה שאת תטפלי בשני הילדים שלי. היה לה ילד אחד חוסה בXXX והמנוח חי איתה בבית כל החיים, עבד, התקיים, התפרנס, ואמא שלו פנתה אלי וביקשה ממני שאני והמבקש, שנינו, האנשים שידאגו למנוח לכשהיא תמות, היא לא מתה כל כך מהר, הייתה תקופה מאוד ארוכה של הידוק יחסים בינינו, אני והמשפחה שלי, והמבקש, ואבא שלי ואמא שלי היינו מבקרים את XXX בבית אבות. היא פשוט יצאה מהבית והתאשפזה בXXX, והיינו מגיעים לשם, אחת לשבוע לפחות, לXXX, ולמנוח היינו מגיעים פעם בשבוע, באמצע השבוע, ואחר כך היינו גם לוקחים אותו מדי פעם לבקר את אמא שלו. אמא שלו בעצם לא הייתה בבית ומה שקורה להרבה חולים פסיכיאטריים, המנוח הפסיק לקחת את התרופות, וכשהפסיק לקחת את התרופות הוא גם הפסיק לאכול, ואנחנו בתיאום עם פסיכיאטרית שלו, שהייתה גם פסיכיאטרית מחוזית, דאגנו לאשפוז. בשלב הראשון דיברנו על אשפוז כפוי, וכשהגענו לבית חולים הוא חתם על אשפוז מרצון, זה לא היה בכלל אשפוז כפוי והוא הוא היה שם גם איזה תקופה. אמא שלו נפטרה, גם כשהוא היה בXXX, אנחנו כל הזמן המשכנו לבקר אותו לפחות אחת לשבוע. אנחנו גרנו בXXX, או שאני ואבא שלי, או שאני והמבקש או שאנחנו עם המשפחה, כל הזמן היינו בקשר איתם. ואחר כך העברנו את המנוח להוסטל XXX ליד XXX, איפה שאנחנו גרנו. שוב, היינו בקשרים מאוד הדוקים, היינו נוכחים בטיפול שלו וחשוב לי לציין שכשהוא נכנס להוסטל, זה היה תחת הכותרת של סל שיקום, שבעצם המטרה של ההוסטל הזה היה בשלב מאוחר יותר, להוציא אותם לקהילה, הם עבדו בחוץ. מה עוד? אנחנו דאגנו לו לבגדים, לרופאים, לתרבות, לחוגים, לימים כשהיה הוסטל שעבר לXXX, אני התנדבתי בתור דיאטנית, לעשות שם קבוצה. היינו באים לימי הורים, המנוח היה משתתף שם בפעילויות, הוא היה שר כשהמנוח נפל והגיע לבית חולים XXX הוא ידע להגיד שאני בת דודה שלו ושיקראו לי. כל בעיה רפואית, זה אני, זה היה התחום שלי, הבעיות הרפואיות שלו היה התחום שלי בזוגיות שלנו, בטיפול. כל דבר אני הייתי שם נוכחת, אם זה לקרוא לי ביום העצמאות שהוא נפל ואם זה לקרוא לי באמצע הלילה ואם זה לקרוא לי כשיש לו חום, ואם זה לקחת אותו לבדיקה קרדיאלית. כמובן שאנחנו מבינים שזה התפקיד שלנו, אבל אנחנו עשינו את זה באהבה ובמסירות, זה מה שחשוב לי להגיד". ובהמשך דבריה (החל מעמ' 20 בשורה 36 ועד עמ' 21 בשורה 2): "ש: לא שאלתם אותו אם הוא ערך צוואה, ת: אנחנו נמנענו מהנושא הזה. קודם כל, חשבנו שהכל מסודר, הייתה לנו הנחת יסוד, הכל בסדר, הכל מסודר, לא תהיה בעיה. לא חשבנו שנידרש לזה בכלל בעתיד הקרוב, ב-10 שנים שטיפלנו בו. אנחנו לנגד עיננו היה הטיפול במנוח, לא לקחת לו צוואה ולא לעשוק אותו ולא, אני לא יודעת, כל מה שחושבים עלינו, אנחנו טיפלנו במנוח באהבה". וגם (החל מעמ' 23 בשורה 37 ועד עמ' 24 בשורה 2): "ש: מי מלבדכם היה בקשר עם המנוח שדאג לו לאוכל, שביקר אותו, שהזמין אותו, ת: אף אחד חוץ ממני ומהמבקש והמשפחה שלי. אף אחד לא התקשר, אף אחד לא שאל, כשביקשנו את המכתבי הסתלקות, באיזשהו שלב נתבקשנו להבין מכתבי הסתלקות, הייתי צריכה לחפש את הכתובות של הקרובים במשרד הפנים, הפעלתי מאמץ כדי למצוא את קרובים האלה, אף אחד. לא היה לו אף אחד". עדותה של המבקשת הייתה מהימנה בעיני. המבקש גם העיד בדיון מיום 21.6.23 על הקשר המיוחד בינו לבין המנוח. ראו דבריו בעמ' 24 בשורות 26-30): "ש: מהתצהיר עולה, מהתצהיר המשותף, שהיו לכם יחסים מאוד חמים, שהייתם מאוד קרובים, כב' השופטת: אתה, לא עם הראש, צריך לדבר במילים, ש: גם סיפרו כאן על הקשר המיוחד. תאשר לי שהייתם קרובים למנוח, ת: מאוד". ובהמשך דבריו (בעמ' 27 בשורות 26-35): "ש: אני מבינה. אתה יודע להגיד לי באיזה תאריכים הגעת לבקר את המנוח ב-2018,2019? ת: לפני XXX בבית? ש: גם לפני, ת: תמיד, זה היה חלק מהמשפחה שלנו, זה היה אורח החיים שלנו. את יודעת, מתייחסים כאילו לאפוטרופסות וחסות, כמו שאתם קוראים לזה היום, זה לא אצלנו, אצלנו הילדים גדלו ליד המנוח ואז היינו נוסעים בשבת להביא אותו באוטו, את מבינה זה היה אינטראקציה משפחתית, בגלל זה הבאנו אותו ממלתעות XXX, היינו יכולים להשאיר אותו שם, אבל הבאנו אותו לידינו כי הוא היה". ובהמשך עדותו העיד המבקש בפתיחות על התקופה בטרם מינוים כאפוט' למנוח (בעמ' 35 בשורות 16-25): "ש: טרם המינוי, גם הייתם נוסעים לבקר אותו? ת: כן, ברור, סיפרתי לך לפני כמה דקות, נסענו לXXX, האם נסעתי או נסענו, לא זוכר, הדלת שלו הייתה נעולה, דפקתי לו ומכל השכנים כמובן לי הוא פתח, סליחה על ההתנשאות, או-קיי? זה מה שהיה, יום, יומיים אחרי זה, אשפזנו אותו, למה? כי הוא לא היה מסוגל לדאוג לעצמו, כבר אז הוא היה צריך אפוטרופוס, הוא לא אכל כמו שצריך, הוא איבד משקל, לדעתנו לא לקח את הכדורים שלו, ואז יצרנו קשר עם הפסיכיאטרית שלו, עם הרופאה, הרופאה המטפלת שאולי הייתה גם פסיכיאטרית, אני לא יודע אם זאת הייתה רופאת משפחה או גם וגם. היא הציעה את הצעה הזאת, בואו לאשפז אותו, עשינו מה שהיא אמרה". לנוכח כל האמור והמפורט, שוכנעתי שכוונתו האמיתית של המנוח הייתה לצוות למבקשים את כל רכושו. בית המשפט התרשם כי בין המבקשים למנוח התקיימה מערכת יחסים מיוחדת במשך שנים ממושכות. המבקשים טיפלו במנוח במסירות רבה, והמנוח העריך את הטיפול המסור בו בחייו, דבר אשר בא לידי ביטוי בצוואתו. כידוע, הלכה היא כי בית המשפט רשאי להעדיף עדות אחרת כמהימנה מעדויות אחרות, "ולבסס עליה את מסקנתו בדבר יכולתו של המנוח להבחין בטיבה של הצוואה בשעה שנעשתה" (ראו: ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון ישראל, פ"ד נד2000 (2) 215). בענייננו, קיבלתי את עדויותיהם של המבקשים כמהימנות, אשר קיבלו חיזוק מעדויותיהן של הגב' ק' והגב' כ', שהיו אמינות בעיני, בצירוף הסקירה ומכתבו של ד"ר ג' ז"ל. כל אלה הביאוני למסקנה כי מחלת הנפש לא פגעה בכושרו של המנוח לגבש רצון חופשי ו'להבחין בטיבה של הצוואה', והמנוח, הבין משמעותה ללא כל ספק. האם התקיימו במקרה דנא הדרישות בסעיף 23 לחוק הירושה? לטענת ב"כ היועמ"ש (סעיף ז' לסיכומיה): סעיף 23 לחוק הירושה קובע כדלקמן: 23. (א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו. (ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם. (ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים". סעיף 25 לחוק הירושה מורה כדלקמן: 25. (א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, לפי העניין, ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור. (ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם: ... (4) בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות". לעניין סעיף 23 לחוק הירושה, בית המשפט העליון קבע כדלקמן: "נפסק, כי "חמש דרישות קבע המחוקק בסעיף 23 לצורך מתן תוקף לצוואה שנעשתה בעל פה". ראשית, על הטוען לקיומה, שעליו הנטל, להוכיח כי המצווה היה "שכיב מרע" או "מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות". שנית, אמירת דברי הצוואה בפני שני עדים המבינים שפת המצווה. שלישית, רישום זכרון דברים על-ידי העדים וחתימה עליו. רביעית, הפקדת זכרון הדברים בבית המשפט, וחמישית, על הרישום, החתימה וההפקדה להיעשות ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם (ע"א 436/01 רכאב נ' רכאב, פ"ד נח(6)913, 923-922, הנשיא ברק). עוד נאמר בעבר, כי יש להוסיף את הדרישה, שאינה כלולה במפורש בסעיף זה אך אין חולק על דבר חשיבותה, "שלשם קיום צוואה יש צורך להראות שהיתה 'גמירת דעת'" (ע"א 88/88 אווה יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 69, 72 - השופט אלוני)" (ראו: ע"א 8991/04 בורהאן סובחי יעקוב ברגות נ' זוהיר ברגות נצרת [פורסם בנבו] (4.10.06) להלן: "פס"ד ברגות" בפיסקה 23 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו דאז) א' רובינשטיין). עוד נפסק כי: "דרישת "שכיב מרע" או היות המצווה במצב "בו רואה עצמו מול פני המוות" מהווה דרישת יסוד, כך שבמידה ותנאי זה לא הוכח באופן ניכר, אין בפנינו כלל צוואת שכיב מרע. אדם חולה אפילו במחלה קשה, אינו בהכרח אדם הנמצא במצב של "שכיב מרע". המחוקק ביקש לייחד צוואת "שכיב מרע" רק למי שנמצא במצבים אלו, בכדי לא להחיל הוראה זו על אנשים שיכולים לעשות צוואה ואחת הדרכים האחרות המוכרות בחוק הירושה" (ראו: עמ"ש (חי') 68495-02-24 א. נ נ' ש. ק [פורסם בנבו] (16.7.24) בפסקה 19 לפסה"ד). לעניין סעיף 25 לחוק הירושה, נפסק כי: "...סעיף 25 מיסודו מטרתו להתחקות אחר רצונו של המצווה לאמיתו, תוך התגברות על פגמים פורמליים (ראו ברק, פרשנות במשפט: פרשנות הצוואה, 125; ע"א 580/84 היועץ המשפטי לממשלה נ' פיק, פ"ד מב(2) 703, 213 (השופט בייסקי))" (ראו: פס"ד ברגות בפיסקה 25 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו דאז) א' רובינשטיין). יתר על כן, נפסק כי: "...המדובר בתיקון אקטיבי (ראו א' ברק, פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה (כרך שני, תשנ"ג), 630), המופנה לבית המשפט, ושמטרתו הסדרת שיקול הדעת השיפוטי ביחס להכשרת צוואות פגומות קיימות..." ((ראו: פס"ד ברגות בפיסקה 27 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו דאז) א' רובינשטיין, וכן ע"א 11324/04 מנשה נ' מרכוס [פורסם בנבו] (04/06/07)). ובענייננו אנו: במקרה דנן, מתוך גרסת המבקשים, שנקבעה כאמינה (כפי שבואר לעיל) אני קובעת כי התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ואין לבית משפט זה כל ספק כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח, אף בהעדר זיכרון דברים שלא נכתב ולא הופקד אצל הרשם לענייני ירושה (פגם בהליך) וזאת תוך שימוש בהוראות סעיף 25(א) לחוק הירושה. אני מוצאת כי בענייננו הונחה תשתית לצורך קיום צוואת המנוח לפי סעיף 25(א) לחוק הירושה באמון המלא שנתתי במבקשים. שעה ששוכנעתי לחלוטין מעדותם של המבקשים, ולא נותר בלבי ספק בדבר אמיתות דבריהם, ומכאן כי אמיתות הצוואה שנעשתה בפניהם מפי המנוח, כי אז ניתן לקיים את הצוואה, גם אם נפל פגם בהליך מן ההליכים שנזכרו בסעיף 23 לחוק הירושה. שעה ששוכנעתי כי רצון המנוח להוריש את כל רכושו למבקשים, כי אז ראוי לקיים אחר מצוות המנוח, גם אם נפלו פגמים אלה ואחרים בהליך עשיית הצוואה. אין ספק כי העדים, שניים במספר (המבקשים), שמעו את דברי הציווי מפי המנוח, בשפה אותה הוא דובר (עברית). אין ספק כי המנוח היה באותה עת בחינת "שכיב מרע", או לחלופין ראה עצמו "בנסיבות המצדיקות זאת מול פני המוות", כדרישת סעיף 25(ב)(4) לחוק הירושה. אין גם ספק שביום 31.3.19, קרי 15 ימים לאחר שנאמרה הצוואה נפטר המנוח. מתיאורן של נסיבות עריכת הצוואה על ידי המבקשים עולה, כי מדובר היה באירוע שונה המעיד הן על גמירות דעת והן על צפיית מוות קרוב. ראו דברי המבקשת בעדותה בדיון מיום 21.6.23 (בעמ' 16 בשורות 1-5): "ש: או-קיי בעצם, ורק נסכם את מה שאת אומרת, עד לפניה לעו"ד גולדשטיין, לא ידעתם שמה שהמנוח אמר זה נחשב צוואה? ת: מבחינתנו זו הייתה אמירה מאוד חשובה, זה היה משהו מאוד מהותי, משהו דרמטי, האמירה הזאת. באנו ואמרנו, כן, הראשונות לא דיברו איתנו, השני שראינו אני לא זוכרת, ודיברנו עם עו"ד גולדשטיין והם קראו לילד בשמו". ובהמשך דבריה (החל מעמ' 16 בשורה 35 ועד עמ' 17 בשורה 4): "ש: סימנת ביומן את התאריך הזה, 16/03/2019, היום שהוא אמר לכם את הדברים לטענתכם? ת: תראי, לא סימנתי ביומן, אבל אם אני אשאל אותך מה עשית ואיפה היית כשרבין נרצח, את יודעת להגיד לי? אז אותו דבר, אני זוכרת את שיחת טלפון שהגב' כ' הודיעה לי שהוא נפטר, אני הייתי במיון בבית חולים עם אמא שלי ואני זוכרת ששבועיים לפני זה ביקרתי, ישר אתה משחזר את הפגישות האחרונות, זה כאילו בדנ"א שלנו, אני לא כותבת ביומן, הלכתי לבקר את המנוח, אני לא כתבתי כל בדיקה שהייתי איתו ולא כל פעם שהזעיקו אותי ולא כל פעם שדיברתי עם ההוסטל". ראו גם: דבריו של המבקש בדיון מיום 21.6.23 (בעמ' 29 בשורות 2-26): "ש: אתה זוכר על מה עוד דיברתם ב-16/03? ת: על מה דיברנו? ש: כן, מה היה נושא השיחה? ת: השיחה הייתה שם עם המנוח, הייתה שיחה נוגעת ללב, הוא היה מכונס כזה, הוא היה מאוד חד, אבל הוא היה מדוכדך, בואי נגיד ככה, הוא אמר לנו שהוא מרגיש שהוא לא יאריך ימים, הוא מרגיש שהוא הולך ונחלש, בקושי נושם ודברים כאלה. ש: מה עשית עם המידע הזה, לא פנית לרופא? ת: לא, זה היה דבר שהיה ידוע, זה דבר שהיה קבוע בתקופה הזאת, בתקופה הקשה הזאת, את יודעת, אני לא יודע אם דיברתם על זה לפני, הוא היה נחנק בגלל החוסם נשימה. העניין עם הבדיקות של הרופא, זה אני מבין רק אחר כך עם המבקשת, על המעקבים וכל זה מה היה. אין איזה משהו שצריך נוהל ועכשיו נעשה בתופים ובמחולות ונגיד, עכשיו בדקו אותו, זה היה באופן רציף ובאופן קבוע, היינו עם יד על הדופק, ש: היית עם יד על הדופק אבל לא פנית לרופא, ת: לא, לא פנינו לרופא כי הוא היה במעקב של 24 שעות, ש: ויחד עם זאת לא הצגתם מסמכים חודש וחצי לפני הפטירה, ת: את זה את צודקת, ואני אגיד את האמת? אנחנו נבדוק מה קורה עם זה, כי לא תמיד הכל מתועד, ש: בשיחה ב-16/03, הוא דיבר איתכם על המשכורות של העובדים? ת: לא, ב16. ב-16, הוא דיבר איתנו על זה שהוא מרגיש שקיצו קרב, הוא מוריש לנו את כל מה שיש לו והוא מרגיש כל יום שהוא נלחם על החיים שלו ועל זה שאנחנו היינו וטיפלנו בו בעבר ואנחנו היחידים שמטפלים בו גם עכשיו. זה לא הייתה שיחה עכשיו שאנחנו בודקים מה מזג האוויר שהיה בו באותו יום, זה לא העניין, היה משהו יותר כבד". ובהמשך דבריו (בעמ' 31 בשורות 26-28): "...זה היה משהו שבאמת מצמרר, זה לא היה תמיד הדיבורים האלה, את יודעת של, מה נשמע XXX, מה קורה, איך הולך עם הילדים, זה היה משהו טיפל'ה שונה". חיזוק לדברים הייתה עדותה של הגב' ק', אשר טיפלה במנוח בתקופה שלפני פטירתו, והוא סיפר לה אודות תחושותיו בשבועיים טרם פטירתו, קרי במועד עריכת הצוואה. ראו סעיף 6 לת/3: "6. במהלך שהותו המנוח היה מחובר למחולל חמצן, שהכביד על תנועתו. בשבועות האחרוניו לחייו המנוח התלונן פעמים רבות על כך שהוא סובל מאוד מקשיי נשימה ושהוא מתקשה לתפקד. בשבועיים- שלושה שטרם פטירתו המנוח אמר מספר פעמים שהוא מרגיש שקיצו קרב, ונהג לומר "כל יום אני נלחם מחדש בשביל לחיות", לצערי הוא צדק". הגב' ק' נחקרה על תצהירה בדיון מיום 21.6.23 ועדותה לא נסתרה. ראו דבריה החל מעמ' 9 בשורה 29 ועד עמ' 10 בשורה 5: "ש: בסעיף 6, ציינת שהמנוח אמר שהוא מרגיש שקיצו קרב, ככה הוא אמר את זה ממש, אלה המילים? ת: שכן, שהוא מרגיש שזה הסוף, כן, ש: וכאשר מטופל פונה ואומר לך, אני מרגיש שהקץ קרב, ת: כן, ש: חייבים לתת לו איזשהו טיפול רפואי, לא? ת: שוב אני אומרת, טיפול רפואי זה לא השטח שלי, ש: לעדכן, ת: אני מטפלת, יש שם אחות או אח במשמרת שנמצא, זה לא התפקיד שלנו, ש: האם עדכנת את האחים בזה שהוא אמר לך את הדברים האלה? ת: אני לא זוכרת, לא זכור לי אם בדיוק עדכנתי אבל הם ידעו, הוא היה אומר את זה לכולם, לא רק לי, ש: וכולם ידעו אבל אין בדיקה של המנוח מהחודש וחצי האחרונים, ת: אני לא יודעת לגבי בדיקות שוב, זה רופא, זה לא השטח שלי, אני לא יכולה להגיד לך, אסור לנו להתערב בדברים רפואיים". עדותה של הגב' ק' הייתה אמינה בעיני, ומהווה חיזוק לדברי המבקשים בדבר תחושותיו של המנוח בתקופה בה הוא ציווה בפניהם את צוואתו. מחקירת העדים עולה כי בימיו האחרונים היה המנוח חלש. ראו עדותה של הגב' ק' בדיון מיום 21.6.23 (בעמ' 9 בשורות 5-8): "ש: הוא התלונן הרבה? היה לו מצבי רוח? ת: הוא הרגיש שהוא נחלש, הייתה לו כבר תקופה שהוא פחד שזה הסוף, הוא היה כל הזמן עם מחולל חמצן, הוא התהלך בהתחלה, בזמן האחרון הוא כבר היה לרוב על כיסא גלגלים, כבר היה לו יותר קשה ההתניידות". ובהמשך דבריה (בעמ' 11 בשורות 1-3): "ש: ציינת בתצהיר שהמנוח נהג לענות על תשבצים, זה היה ממש עד ליום הפטירה שלו? ת: בסוף הוא קצת היה יותר חלש, אבל הוא היה, כן". ראו גם: דברי המבקש בעדותו (בעמ' 29 בשורות 4-8): "ש: כן, מה היה נושא השיחה? ת: השיחה הייתה שם עם המנוח, הייתה שיחה נוגעת ללב, הוא היה מכונס כזה, הוא היה מאוד חד, אבל הוא היה מדוכדך, בואי נגיד ככה, הוא אמר לנו שהוא מרגיש שהוא לא יאריך ימים, הוא מרגיש שהוא הולך ונחלש, בקושי נושם ודברים כאלה. ובהמשך דבריו (בעמ' 31 בשורות 34-38): "ש: אתה יודע להגיד, איך אתם יודעים להצהיר את זה? מישהו אמר לכם את זה? המנוח אמר לכם שהוא אמר למטפלות? המטפלות באו ואמרו לכם? ת: לא, בשיחות עם המטפלות, הן אמרו ש-וואלה, הוא דיבר איתן על העניינים האלה, על העניינים הכספיים, שהוא מרגיש שהוא הולך ונחלש, יש איזה דיבור, זה לא משהו שהיה צריך להיות מוסתר, העניין הזה עלה אחר-כך". השילוב בין מצבו הגופני התשוש של המנוח, והעובדה שנפטר כעבור 15 יום ממועד עריכת הצוואה, מקיים, לדידי, את דרישות הסעיף בחלופתו השניה, הן במישור הסובייקטיבי ("רואה עצמו... מול פני המוות"), והן במישור האובייקטיבי ("בנסיבות המצדיקות זאת"). ראו והשוו: פס"ד ברגות בפיסקאות 31-32. הנה כי כן, לאחר שהוכח קיומם של התנאים, ומששוכנעתי בקיומו של התנאי הכללי לפיו "לא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה" הנני קובעת כי בפנינו צוואת שכיב מרע ויש לקיימה. לא נעלמה מעיני העובדה שטרם הגשת הבקשה שבפניי הוגשה בקשה לצו ירושה על ידי המבקשת (ראו: נ/3) אשר נדחתה על ידי הרשמת ביום 7.6.20, במסגרתה בסעיף 3 צוין כי המנוח לא השאיר צוואה. ואולם, מצאתי כי הבקשה הוגשה בשל ייעוץ משפטי שניתן למבקשים, ואין בכך כדי להשליך על המסקנה אליה הגעתי בפסק דין זה, לפיה המנוח ערך צוואת שכיב מרע. ראו לעניין זה דברי המבקשת בדיון מיום 21.6.23 (בעמ' 15 בשורות 15-37): "ת: אנחנו החלטנו אחרי שנדחנו בצו ירושה, והבנו שהייתה בעיה עם הייצוג שלנו והייתה בעיה עם הטעיה, הטעו אותנו, אנחנו לא הבנו את הסיטואציה, אנחנו חשבנו שמתוקף יורש אחר, יורש שאנחנו יושרים גם את המנוח, ואז הגשנו את הצו הראשון עם המשרד הראשון. הם לקחו את הניירת, אנחנו היינו נורא חכמים, אמרנו קחו כסף, תטפלו לנו, תעשו, באנו, חתמנו, הלכנו וזה היה סיטואציה, בשלב הראשון. הבנו, הגברת מהגב' XXX, היא אמרה לנו, באיזשהו שלב, אני לא יכולה לתת לכם ייעוץ משפטי, זה היה משפט מפתח בהתנהלות שלנו, חזרנו הביתה באותו יום, הבנו שמשהו לא בסדר, היה לנו איזשהו פסק זמן. אני אמרתי למבקש, XXX, עכשיו אנחנו צריכים לחפש עו"ד אחר, חיפשנו באינטרנט וכו', הגענו לפגישה עם איזשהו עו"ד אחד לפני הנציגים שלנו. ונפגשנו עם הנציגים שלנו, והרגשנו יותר טוב איתם והלכנו איתם. ש: האם עוה"ד הציגו בפניכם צורות צוואה? ת: מה זאת אומרת? ש: יש צוואה בעל פה, יש צוואה בעדים, יש צוואה בכתב יד, ת: לאורך כל הדרך אמרנו, "תקשיבו, המנוח אמר לנו שהוא נותן לנו את הכסף שלו ואת הדירה שלו וכל מה שיש לו," כל הדרך, גם לעורכות דין הראשונות. הם לא התייחסו לזה, הם הלכו "טאבולה ראסה" והגישו את הבקשה ככה. גם באיזשהו מכתב אני חושבת, ליועמ"ש, באיזשהו שלב גם אמרנו להם, הוא אמר שזה שלנו, גם דיברנו עם XXX, למיטב זכרוני, הוא אמר שזה שלנו ואף אחד בהתחלה, בשלב הראשון, לא דיבר איתנו על זה שאמרנו שהוא אמר לנו שהוא מוריש לנו. כשהגענו לעו"ד גולדשטיין אז עלה הנושא ביותר דיוק, במונחים משפטיים, בצורה שאנחנו הגשנו עכשיו". דברי המבקשת אמינים בעיני. ראו גם: דברי המבקש, אשר עולים בקנה אחד עם דברי המבקשת (בעמ' 28 בשורות 8-22): "ש: אתה זוכר את האירוע הזה, ובכל זאת, בבקשה לצו ירושה, ובשיחות שלכם עם עוה"ד שייצגה אתכם, בחרתם לוותר על לספר על כל האירוע ת: לא, אני אמרתי לך, ש: למרות שהוא מאוד זכיר, ת: רק אמרנו, סיפרנו על השיחה, בקטנה, ש: אתם פניתם אלינו מספר פעמים, שלחת מספר מיילים שעו"ד XXX צירפה, ושאלתם האם הוא השאיר צוואה, שאלתם אותנו אם הוא השאיר צוואה, ת: לא, אנחנו לא, סליחה על החד משמעיות שלי, אני אשים את זה במקום שלא זוכר אבל אין מצב כזה, היינו יורש אחר יורש. תביני, אנחנו במסגרת היורש אחר יורש, ידענו שהכל שלנו, מה אנחנו מתעסקים עם זה עכשיו, מה שחשוב, זה לטפל במנוח, מה עכשיו. אנחנו יודעים, יורש אחר יורש מקבל הכל, זהו, לא ידענו בדיוק את הדקויות האלה וזה הטמטום שלנו, אני מודה בזה. בקשר לבאות כוחנו, ששאלת למה עשינו את העניין הזה, כולה הייתה שיחה, בקטנה, של "וואלה היה דיבור בעל פה", אמרתי לך, הקטע הגדול היה שבצ'יק הדירה עברה על שמנו, במהות של היורש אחר יורש, בגלל זה לא נכנסנו לעוד פרטים". אני מקבלת את גרסתם של המבקשים לעניין זה. אי לכך, אני דוחה את טענת ב"כ היועמ"ש לפיה הגשת הבקשה למתן צו ירושה מחזקת את התמיהות לגבי נכונות, אותנטיות ורצון המנוח. כאמור, במהלך ההליך לא היה לי ספק בדבר רצונו של המנוח לצוות למבקשים את כל רכושו. בטרם חתימה, יפים לענייננו דברי כב' השופטת יעל וילנר בבע"מ 7884/23 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (10.9.24) בפסיקה 21: "צוואה היא מסמך משפטי ייחודי, שאינו דומה למסמכים משפטיים אחרים אשר יוצרים אנשים תדיר במהלך חייהם, כדוגמת חוזים והצהרות מסוגים שונים. ייחודיותה של הצוואה באה לידי ביטוי בכמה מישורים. כך, במישור העקרוני, עמד בית משפט זה לא אחת על תכליתה המיוחדת של הצוואה כמצוותו האחרונה של המת, אשר קשורה בקשר בל-יינתק באוטונומיה שלו כפרט, בכבוד האדם שלו, ובזכותו החוקתית בקניינו (ראו בע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, פס' 6-5 לפסק דינו של השופט מלץ (1993); דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, פ"ד נט(6) 653, פס' 7 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (2005)). ייחודה של צוואה בא לידי ביטוי גם באופן הסדרתה על ידי המחוקק – כלומר בכללים הייחודיים והמפורטים החלים לגביה, שדומה שנועדו אף הם להדגיש את החשיבות המיוחדת ששמורה למסמך זה בעיני החברה. ניתן אם כן לומר, כפי שאף מודגש במקורותינו, כי "מצווה לקיים את דברי המת" (ראו למשל: תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ע' ע"א) הינה חובה מוסרית שמוטלת על החיים כלפי אלו שהלכו לבית עולמם; אשר בלכתם מסרו בידינו כפיקדון את רצונם האחרון – ביטוי אחרון למה שהיה ואיננו עוד". כך בענייננו- שעה ששוכנע בית המשפט כי עסקינן בצוואת אמת, יש לכבד את רצונו האחרון של המנוח. סוף דבר: ייאמר כי לא נעלמו מעיני טענותיהם הנוספות של הצדדים. ואולם, לא מצאתי לנכון לפרט את מלוא הטענות שהועלו על ידי הצדדים, שכן לטעמי, די במה שפורט לעיל, כדי לבסס את התוצאה אליה הגעתי. לאור כל המבואר לעיל, התרשמתי כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי, הכן והאמיתי של המנוח, ואני סבורה כי יש לכבד את רצונו הברור של המנוח ולקיים את הצוואה. אשר על כן, הנני מורה כדלקמן: הבקשה לקיום צוואת המנוח מיום 16.3.19 (ת"ע 51744-05-21)- מתקבלת. הנני מורה על קיומה של צוואת המנוח מיום 16.3.19. המבקשים רשאים להגיש צו פורמלי לחתימתי. לאור התוצאה, הנני מורה על סגירתו של ת"ע 45720-09-21 (בקשת המבקשים למינוי מנהל עיזבון). בנסיבות, אין צו להוצאות. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה, תיקוני עריכה והגהה. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור התיקים שבכותרת. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision51744-05-21a	["שושנה ברגר"]	[{"judgment_id": "759d0c88-db91-57f0-b363-07989901ac5b", "file_name": "51744-05-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 263808, "extension": "docx", "display_name": "51744-05-21- קובץ מקורי"}]
bc7dcd77-5e33-56af-a436-1f36c98bc100	ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, השופט ליאור ברינגר: פס"ד בתיק תמ"ש 18783-07-21	18783-07-21	2024-11-17	4	4	4	4FAMILY_COURT	4TelAviv	4Family	1. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 28.08.94 ונולדו להם 3 ילדים, מהם 2 בגירים ואחת עדיין קטינה, ילידת 2008. 2. הצדדים הסתכסכו ובשנת 2018 הוגשו על ידם תביעות שונות, לרבות תביעות רכושיות (להלן: "התביעה הרכושית"), בתביעה רכושית שהוגשה על ידי התובעת, היא טענה כי יש לאזן את רכושם של הצדדים, לרבות זכויות במקרקעין שהנתבע קיבל במתנה מהוריו לפני התקופה המשותפת. 3. הצדדים העלו טענות רבות בתביעה הרכושית. כך למשל, מטענותיהם עלה שהתובעת השתכרה סכומים גבוהים משמעותית מהנתבע וצברה זכויות סוציאליות בסכומים גבוהים. התובעת טענה כי אין לשתף את הנתבע בזכויותיה הסוציאליות, מכיוון שהוא מהמר ונכנס לחובות. 4. בנוסף, הנתבע הוא בעל משרד עו"ד והתובעת טענה שמגיע לה חלק במוניטין שצבר הנתבע. הוא טען להעדר מוניטין ולהכנסות דלות של כ- 5,000 ₪ בחודש. 5. הצדדים גרו בדירה ברחוב --- --- בת"א. הדירה ניתנה לנתבע במתנה מהוריו ולכן לטענת הנתבע אין לתובעת זכויות כלשהן בדירה. היא טענה שהצדדים שילמו יחד משכנתא שרבצה על הדירה, היא השקיעה מאות אלפי ₪ בשיפוצה והם התגוררו בדירה שנים רבות, לכן היא שותפה שווה לזכויותיו בדירה. 6. עוד עלה מטענות הצדדים בתביעה הרכושית, כי הנתבע קיבל מהוריו במתנה, לפני התקופה המשותפת, זכויות במקרקעין הנמצאים בצפון ת"א, באזור המכונה "הגוש הגדול". הנתבע טען שעפ"י חוק יחסי ממון לא מגיע לתובעת מאומה מזכויותיו אלו, מכיוון שהן לא נצברו במאמץ משותף ובתקופה המשותפת. התובעת טענה כי היא שותפה שווה לזכויות של הנתבע בגוש הגדול, מכח התחייבותו, כפי שעולה מהמסמך שצורך כנספח ה' לכתב התביעה הרכושית בתיק 37265-02-18 (להלן: "מסמך ההתחייבות"). 7. מסמך ההתחייבות נרשם בכתב ידו של הנתבע ונחתם על ידו ביום 27.05.15 וזו לשון המסמך: "--- היקרה, לאור העובדה כי בכוונתך להעביר לי חצי מיליון ₪ לצורך מימון אגרות והיטלי בנייה ועוד בגוש הגדול 300,000 ₪ לצורך מימון הבניה של דירת (לא ברור...) כשנחזור מארה"ב נערוך הסכם יחסי ממון ובו נחלק את כל הרכוש שלנו (שלי 3 דירות:--- --- + גוש הגדול) ושלך כל חסכונותייך מהעבודה קופת גמל, השתלמות ופנסיה – עד סוף החיסכון, כל זה יהיה חצי חצי, בברכה בעלך עוזי ---" 8. לטענת התובעת, היא פעלה בהתאם למסמך ההתחייבות והעבירה למעלה מחצי מיליון ₪ לקבלן, בהתאם להנחיית הנתבע. לטענתה, מדובר בהתחייבות בלתי חוזרת של הנתבע ולכן יש לכלול באיזון המשאבים ביניהם גם את זכויות הנתבע בגוש הגדול. 9. הנתבע טען כי מסמך ההתחייבות הוא במהותו "מתנה על תנאי" והוא חוזר בו מכוונתו לתת לתובעת במתנה חצי מזכויותיו, מכיוון שסמוך לאחר חתימתו על מסמך ההתחייבות, סיפרה לו התובעת שהיא מנהלת רומן עם גבר זר. 10. טענותיהם השונות של בני הזוג לא התבררו ולא הוכרעו במשפט, מכיוון שהצדדים השתתפו בהליך גישור שהתנהל בפני --- --- והגיעו בסיועו של המגשר להסכם גירושין שאושר בבית משפט ביום 17.4.16 (להלן "ההסכם"). 11. הצדדים הסדירו בהסכם את כל הנושאים שהיו במחלוקת ביניהם, לרבות העניינים הקשורים בילדיהם המשותפים וענייני הרכוש. הצדדים הסכימו כי דירת המגורים תישאר של הנתבע, כל אחד מהם יישאר הבעלים הבלעדי של מלוא זכויותיו הסוציאליות והתובעת תשלם לנתבע סכום של 480,000 ₪ לאיזון מלוא זכויותיהם. באשר לזכויות של הנתבע בגוש הגדול, נקבע כי בבעלותו זכויות שמכוחן הוא עתיד לקבל 2 דירות, אחת גדולה והשנייה קטנה. הצדדים סיכמו שהנתבע יקבל את הדירה הקטנה והתובעת תקבל את הדירה הגדולה, אולם עליה לשלם סכום כסף מסויים לחשבון נאמנות שמנוהל על ידי -- ---, ממנהלי פרויקט הגוש הגדול. 12. ההסכם אושר בבית משפט ובכך הסתיימו כל טענותיהם ומחלוקותיהם של בני הזוג. 13. כעבור זמן גילתה התובעת במקרה כי הנתבע לא חשף את מלוא זכויותיו ומסתבר שלנתבע זכויות נוספות בגוש הגדול, זכויות שהיו בבעלותו שנים רבות והוא הסתיר מהתובעת את קיומן. 14. התובעת טוענת כי הנתבע פעל בחוסר תום לב בעת שהצדדים ניהלו מו"מ במסגרת הליכי הגישור, בכך שהסתיר ממנה את קיומן של מלוא זכויותיו בגוש הגדול וחשף רק חלק מהן. 15. לפיכך עותרת התובעת לקבוע כי זכויותיו הנוספות של הנתבע בגוש הגדול, המוגדרות כחלק מחלקה --- בגוש --- (להלן "הזכויות המוסתרות"), הן חלק בלתי נפרד מהסכם הגירושין ומאיזון המשאבים שנערך בין הצדדים. כפועל יוצא יש לתקן בהתאמה את איזון המשאבים הנקוב בהסכם, תוך הבאה בחשבון את שווי הזכויות המוסתרות. 16. הנתבע מתנגד לתביעה ובפיו מספר טעמים כמפורט להלן: 17. שיהוי - הנתבע טען כי התובעת השתהתה בהגשת תביעתה ולכן יש לדחותה. התובעת טענה כי רק בחודש דצמבר 2019 נודע לה על הזכויות המוסתרות ובחודש יולי 2021, פחות משנתיים לאחר מכן הגישה את תביעתה הנוכחית. הנתבע לא פירט מה הנזקים שנגרמו לו לכאורה מהשיהוי הנטען ואיני סבור שמדובר בשיהוי משמעותי המצדיק דחייתה של תביעה שאין חולק כי לא התיישנה. 18. מתנה מהוריו לפני החתונה – כאמור, הזכויות המוסתרות נתנו לנתבע במתנה מהוריו, לפני התקופה המשותפת, לכן לטענתו התובעת אינה זכאית ולא היתה אף פעם זכאית לחלק כלשהו בזכויות המוסתרות, כפי שקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג - 1973. 19. כאמור לעיל, התובעת טענה שזכותה לאיזון מלא של כל הרכוש וזכויות הצדדים, בהסתמך על מסמך ההתחייבות, בו רשם הנתבע כי בני הזוג יחלקו את כל רכושם "חצי חצי". לנתבע היו טענות אחרות בקשר למסמך ההתחייבות ומשמעותו, אולם מכך עולה שהנושא היה במחלוקת ולכן היה צריך לדון במחלוקת ולהכריע בין טענותיהם השונות של הצדדים. עצם העובדה שהזכויות המוסתרות ניתנו לנתבע במתנה לפני התקופה המשותפת, אינה מעלה ואינה מורידה, מכיוון שגם דירת המגורים ניתנה לנתבע במתנה וגם שאר זכויותיו בגוש הגדול ניתנו לו במתנה ולפני התקופה המשותפת, ובכל זאת הזכות לאיזון זכויות אלו היתה במחלוקת ונדונה בין הצדדים. 20. הנתבע טען כי רשם במסמך ההתחייבות שרכושו כולל 3 דירות, דירת המגורים ו 2 דירות נוספות בגוש הגדול. לזכויות המוסתרות לא התייחס ולכן הן לא חלק ממסמך ההתחייבות. את הזכויות המסותרות הוא הסתיר מהתובעת מאז ומתמיד, לא התכוון לשתפה, לא חייב היה לשתפה עפ"י חוק ולא היה חייב לגלות לה על קיומן של הזכויות המוסתרות. 21. איני מקבל את טענת הנתבע. במסמך ההתחייבות נרשם ע"י הנתבע כי הצדדים יערכו הסכם יחסי ממון ובו "נחלק את כל הרכוש שלנו...". לטענת התובעת מדובר בהתחייבות של הנתבע לחלוק בכל הרכוש, לרבות הרכוש שעל פי חוק אינו חלק מהרכוש המשותף. הנתבע רשאי לחלוק על טענת התובעת ולהעמיד את הטענות להכרעה שיפוטית, אולם בפסק דיני זה אינני מכריע במחלוקת, מכיוון שהיא לא הונחה להכרעתי. 22. הצדדים בחרו לפתור את מחלוקותיהם בהליך גישור וטוב שעשו כך, אולם בהליך גישור, כמו גם בהליך משפטי שמתנהל בבית משפט, על הצדדים לבוא בידיים נקיות ובתום לב ולחשוף את כל המידע הרלוונטי. לפיכך, כאשר התובעת טענה שהצדדים שותפים בכל רכושם, היה על הנתבע לחשוף בפניה את כל רכושו ולנהל מו"מ בקשר לכך, או לנהל הליך בבית המשפט, תוך שמירה על מלוא טענותיו. משעה שהנתבע רשם במו ידו את מסמך ההתחייבות, בו רשם שהצדדים יאזנו את כל רכושם, היה עליו לחשוף את כל רכושו ולטעון את טענותיו כרצונו, אולם הוא לא היה רשאי להסתיר מהתובעת חלק מרכושו. 23. חובת הגילוי בפני המגשר – הנתבע טען כי עפ"י המגשר היה עליו לחשוף רק את הרכוש שנצבר בתקופה המשותפת. הנתבע מפנה בסעיף 16 לסיכומיו להסכם הגישור הסטנדרטי עליו חתמו הצדדים, בו רשום כי על בעלי הדין לגלות מידע הדרוש כדי ליישב את הסכסוך ביניהם. לטענתו, הזכויות המסותרות אינן "מידע רלוונטי" מכיוון שניתנו לו במתנה לפני התקופה המשותפת. כאמור, הזכויות המוסתרות הינן והיו מידע רלוונטי, הואיל ולפחות עפ"י טענות התובעת, היא היתה זכאית לאיזון בכל רכושו של הנתבע. לפיכך היה עליו לחשוף את המידע בפני התובעת ולא להסתירו. 24. התובעת סירבה לחשוף את מלוא זכויותיה - הנתבע טען שהתובעת לא חשפה את שווי זכויותיה בבנקים ובחברות ביטוח. טענה זו אינה רלוונטית לתביעה שבפני, הואיל והנתבע ידע על קיומן של זכויות התובעת, כפי שעולה מכתבי טענותיו בתביעה הרכושית בתיק 56936-03-18 ובתיק 37265-02-18. משעה שזכויותיה של התובעת לא הוסתרו ממנו, הוא רשאי היה לבקש צו מביהמ"ש שיאפשר לו לקבל מסמכים כרצונו בכדי לבחון את היקף שוויין של הזכויות, או לנהל מו"מ ללא קבלת צו כאמור. התובעת לעומת זאת, כלל לא ידעה על קיומן של הזכויות המוסתרות ולכן לא יכלה לבקש צו שיאפשר לה לדעת מה שווין. 25. בהסכם הגישור נרשם כי הצדדים מוותרים על כל רכוש שאינו מוזכר בהסכם – הנתבע מפנה לסעיף 8 להסכם, בו נרשם כי כל הזכויות והחובות שלא בא זכרם בהסכם, יישארו בבעלות מי שמחזיק בהם או רשום כבעליהם. גם טענה זו נדחית על ידי. הואיל ואין מחלוקת שהנתבע הסתיר מהתובעת את קיומן של הזכויות המוסתרות, התובעת לא יכולה היתה לוותר מרצון על זכויות שאינה מודעת לקיומן. 26. טעות בכדאיות העסקה – הנתבע טען כי ויתורה של התובעת על הזכויות המוסתרות הינו טעות שלה בכדאיות העסקה. גם טענה זו אינה מקובלת עלי. התובעת לא טעתה ולא יכולה היתה לטעות בנוגע לדבר שקיומו אינו ידוע לה. 27. שינוי חזית – הנתבע טען שההפניה שעושה התובעת למסמך ההתחייבות הוא בגדר "שינוי חזית" אסור. מסמך ההתחייבות הוגש לתיק במסגרת הליכים קודמים (נספח ה' לכתב תביעה בתיק 37265-02-18) ובהליך הנוכחי (נספח ב' לת.ע.ר התובעת) והמסמך עצמו לא הוכחש על ידי מי מהצדדים. המחלוקת באשר למסמך היא באשר למשמעויות המשפטיות הנובעות ממנו וכיצד יש לפרשו, מחלוקת שאיני דן בה ואיני מכריע בה במסגרת פסק דיני זה. לפיכך, עצם ההפניה למסמך ההתחייבות אינה מהווה "שינוי חזית". 28. הלכה פסוקה – הנתבע מפנה בסיכומיו לפסקי דין שונים (סעיף 32) מהם עולה כי צדדים למו"מ אינם חייבים לגלות אחד לשני את הכל. הפסיקה המובאת אינה רלוונטית, הואיל והיא מתייחסת לחוזים עיסקיים ולא למערכות היחסים שבין בני זוג, בפרט שעה שבמקרה הנוכחי התובעת טענה במפורש לזכות איזון במלוא נכסי הנתבע, הצדדים ניהלו מו"מ בקשר לכך וההסכם מקנה לתובעת זכויות ברכוש של הנתבע, שלכאורה עפ"י טענתו, התובעת אינה זכאית לרכוש זה. לפיכך, הנתבע היה חייב לחשוף בפני התובעת את כל רכושו ולטעון טענותיו כרצונו. משעה שלא חשף את קיומן של הזכויות המוסתרות, הנתבע פעל בחוסר תום לב והסכמת התובעת לחתום על ההסכם ניתנה בהעדר גמירות דעת מכיוון שהיא לא היתה מודעת לקיומן של הזכויות המוסתרות. 29. הסעד לו עתרה התובעת בתביעתה הנוכחית נוסח על ידה בסעיף 34 לכתב התביעה כדלהלן: "34. נוכח המתואר לעיל יתבקש ביהמ"ש הנכבד ליתן פסק דין הצהרתי כדלקמן: א. זכויותיו של הנתבע בחלקה --- בגוש --- הינם חלק בלתי נפרד "מהסכם הגירושין" שנחתם בין הצדדים ביום 16.4.2019 ומאיזון המשאבים שנערך בו בין הצדדים. ב. כפועל יוצא – יש לתקן בהתאמה את איזון המשאבים הנקוב בהסכם הגירושין, תוך כדי הבאה בחשבון את שווי זכויותיו של הנתבע בחלקה --- בגוש---. 30. מהאמור לעיל עולה כי הנתבע ניהל מו"מ בחוסר תום לב, בכך שהסתיר מהתובעת את הזכויות המוסתרות. לכאורה, ניתן היה לומר שהתובעת זכאית לסעדים שונים המוקנים בחוק. הסעד שמבקשת התובעת הוא לכלול בהסכם את הזכויות המוסתרות ולתקן את ההסכם, כך שיביא בחשבון את הזכויות המוסתרות. סעד זה אינו אפשרי, הואיל וההסכם הוא פרי מו"מ שהתנהל בין הצדדים, מו"מ חסוי ונסתר מעיניי, במסגרתו הסכימו הצדדים לחלוק בחלק מזכויותיהם ולא לחלוק בזכויות אחרות, הכל לפי שיקול דעתם ובהתאם למו"מ שניהלו בפני המגשר. כך לדוגמא, הצדדים בחרו לשתף את התובעת בזכויות שניתנו לנתבע במתנה לפני התקופה המשותפת. כך לדוגמא, הצדדים החליטו לא לאזן ביניהם את הזכויות הסוציאליות. כיצד היו הצדדים מתייחסים לזכויות המוסתרות במו"מ? זאת איני יכול לדעת. 31. בסעיף 54 לסיכומיה עותרת התובעת לקבוע שהיא הבעלים של מחצית מהזכויות המוסתרות. כאמור, איני יכול להיעתר לסעד המבוקש, הואיל והצדדים בחרו לחלוק את רכושם כפי שנרשם בהסכם וכמפורט לעיל. 32. לאור האמור, התביעה נמחקת ומובהר כי אין בכך כדי למנוע מהתובעת להגיש תביעות אחרות בנושא זה, תביעות בהן יוגדר סעד שונה. במהלך המשפט הערתי לצדדים כי ייתכן וזו תהיה תוצאת ההליך, המלצתי להם לפנות להליך גישור נוסף, אולם הצדדים בחרו להמשיך בהליך הנוכחי (ר' לדוגמא פרוט' 3.5.23 ע' 85 ש' 27 ואילך). 33. בנסיבותיו של תיק זה ולאור התוצאה אליה הגעתי איני מחייב בהוצאות. 34. צו המניעה מיום 04.10.21 יישאר בתוקף למשך 90 יום מהיום. ככל והתובעת תגיש עד לאותו מועד תביעה חדשה, תוכל לעתור להמשך קיומו של צו המניעה. ככל ולא תוגש תביעה כאמור, יבוטל הצו בחלוף 90 הימים, ללא צורך בהחלטה נוספת. 35. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים. ניתן היום, , , בהעדר הצדדים.	decision18783-07-21a	["ליאור ברינגר"]	[{"judgment_id": "bc7dcd77-5e33-56af-a436-1f36c98bc100", "file_name": "18783-07-21.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 40979, "extension": "docx", "display_name": "18783-07-21- קובץ מקורי"}]
fd30e288-35ad-58e5-9782-bbd543bb68aa	בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת, השופט בן שלו: החלטה בדבר רישום קטינים למוסדות חינוך חרף התנגדות האב (א"פ 18160-09-24)	18160-09-24	2024-09-22	4	7	4	4FAMILY_COURT	7Southern	4Family	על הפרק בקשת האם למתן צו עשה לרישום הקטינים ר' ונ' למוסדות חינוך לשנת הלימודים הנוכחית. הבקשה הוגשה בגדריה של תובענה למתן סמכויות בלעדיות בענייני ילדיהם של הצדדים. ביום 20.9.24 הוגשו ע"י האם אסמכתאות בדבר ביצוע המצאות לאב אלא שהאב בחר שלא להגיש עמדה לתיק בפרק הזמן שנקצב. הלכך, אדרש לבקשה גם בהעדר עמדתו הכתובה ובשים לב כי זו הובאה בדו"ח הסוציאלי שהוגש. הצדדים גרושים זמ"ז כחמש שנים והאב מתגורר מאז בארה"ב. לצדדים שלושה ילדים משותפים. הקטינים ר' ונ' לקחו חלק במכינות בשנת הלימודים הקודמת וסווגו לשנת הלימודים הנוכחית בכיתת מופ"ת בבית ספר XXX ב XXX. נטען בבקשה, כי האב נטל חלק במימון עלות המכינה לקטינים ואף היה מודע לכך שהם עתידים ללמוד בכיתת מופ"ת אלא שבפועל, הביע התנגדות ללימוד של הקטינים במסגרת החינוכית. ביום 9.9.24 צירפה המבקשת תדפיס כניסות ויציאות של האב מהארץ לפיו מאז חודש דצמבר 2019 הגיע לארץ לביקורים בני כחודש בכל פעם עד ליציאתו מן הארץ ביום 20.9.23 מאז לא שב. ביום 16.9.24 הוגש דו"ח סוציאלי במסגרתו הובאה גם עמדת האב עמו העו"ס שוחחה בשיחת וידאו. תואר, כי האב טוען שלא הבין שתוכנית הלימודים יועדה לשם רישום הקטינים לתיכון "XXX" וכיום מתנגד לשילוב הקטינים בבית ספר זה. בדו"ח הועלו טענות שונות מצד האב לרבות חשש ממצבם של הקטינים וטענות נמרצות כלפי האם שאינה עומדת לשיטתו בהסכם הגירושין. הועלו טענות של האב ביחס לבית הספר הקונקרטי כשבמוקד טען כי לא ניתנה לו הבחירה לאיזה בית ספר לרשום את הקטינים. כן נטען על ידו כי לא מתקיים קשר עם הקטינים בחודשים האחרונים, בשל התנהלות האם. עוד תואר בדו"ח, כי האם מכחישה טענות של האב ביחס למצב הקטינים ולאופן הטיפול בהם ומציינת כי הקטינה מתקשה להיות עימו בקשר מאז עזב. אושר על ידה כי רישום הקטינים לבית הספר בוצע על ידה תוך שציינה כי לא ניתן להשיג את האב בהיותו בחו"ל. בדו"ח הומלץ על הותרת הקטינים בבית הספר הנוכחי "XXX" בהיותם כבר משולבים בו כשבמוקד קשיי התקשורת שבין הצדדים, אשר הקטינים אינם צריכים לשאת על גבם. ב"כ היועמ"ש בתגובתו מיום 22.9.24, אינו מתנגד להותרת הקטינים ללמוד במסגרת החינוכית הנוכחית, בהתאם להמלצה בדו"ח הסוציאלי. לאחר שעיינתי בבקשה; בדו"ח הסוציאלי במסגרתו גם הובאה עמדת האב; הואיל והאב בחר שלא להגיש תגובה סדורה כתובה לתיק; לאור עמדת ב"כ היועמ"ש ובהתחשב בעיתוי הקיים, מצאתי מקום להותיר את רישום הקטינים לבית ספר "XXX" לשנה זו על כנו. יצוין, כי ברקע הדברים הליך קודם (א"פ 14403-07-22) במסגרתו התבקשה מעורבות בית משפט גם בסוגיית רישום הקטינים למסגרות חינוכיות ולבסוף בירורו התייתר והוא נמחק נוכח הסכמות אליהן הגיעו הצדדים שכפי הנראה לא האריכו ימים לנוכח התובענה שעל הפרק. מהדו"ח הסוציאלי עולה כי גם אם לכאורה האב היה מודע להשתתפות הקטינים במכינה לשם שילובם בכיתת מופ"ת, הרי שבפועל רישום הקטינים לבית הספר נעשה ע"י האם בלבד. נכון הוא, כי על פני הדברים היה על האם לנסות וליידע את האב בטרם ביצוע רישום בפועל אלא שהאב לא יכול להיבנות מכך בהתנגדותו להותרת רישום הקטינים לבית הספר. האב היה מודע למעבר הקטינים לחטיבת ביניים והצורך בהסדרת רישומם למסגרת החינוכית. לאב עמד די והותר זמן למן שנה שעברה לפעול גם באופן יזום לבירור אל מול האם באשר למסגרת החינוכית המתוכננת או להציע מסגרת חינוכית המקובלת עליו. האב בחר להיוותר בלא מעש כשלסברתו, חובת היידוע מונחת כולה על כתפי האם. אלא שלא כך הדבר. שני ההורים נדרשים להיות אקטיביים בחיי ילדיהם, להתעניין בתחומי חייהם ולפעול למענם בכלל מישורי החיים, לרבות רישום למסגרת חינוכית וגם אם האב בחר להעתיק את מרכז חייו למדינה אחרת, אין בכך משום היתר מכללא להיות פסיבי בכל הנוגע לדאגה לענייני ילדיו או מנגד, לעשות שימוש בכלי ההסכמה המשותפת כקרדום לחפור בו שיעכב את הטיפול בעניינם של ילדי הצדדים (השוו: תלה"מ (ק"ג) 61580-05-23 ש.ע נ' י.א (מצוי במאגרים המשפטיים ; 7.6.23) והאסמכתאות שם). זאת, במיוחד עת במקרה דנן, מחד גיסא האב מתנגד להותרת הקטינים במסגרת החינוכית אולם מאידך גיסא אינו מציע כל אלטרנטיבה, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם טובת הקטינים והוראות הדין. במכלול האמור, לאור המצב בפועל והעיתוי הקיים, עת כבר החלה שנת הלימודים והקטינים שולבו עוד בשנה שעברה במכינה לצורך לימודים בכיתת מופ"ת ; הואיל והאב ל - בד מטענות כלליות שהובאו בדו"ח הסוציאלי - לא מצא להגיש עמדה סדורה לבקשה ; ולנוכח המלצת העו"ס בדו"ח ועמדת ב"כ היועמ"ש, שסבורני כי עולה בקנה אחד עם טובת הקטינים בהותרתם ללמוד במסגרת החינוכית בה החלו את שנת הלימודים, אני מאשר את רישום הקטינים ר' ונ' לשנת הלימודים הנוכחית תשפ"ה בבית ספר "XXX" ב XXX בחתימת האם בלבד. פסיקתא תיחתם בנפרד. ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחתם. האם תמציא את ההחלטה לאב באופן עליו הוריתי בהחלטה מיום 11.9.24 באמצעות ישומון "וואטסאפ" ולכתובת הוריו ותצרף אסמכתאות בתוך 7 ימים. ניתנה היום, , , בהעדר הצדדים.	decision18160-09-24	["בן שלו"]	[{"judgment_id": "fd30e288-35ad-58e5-9782-bbd543bb68aa", "file_name": "18160-09-24.docx", "file_mime": "application/vnd.openxmlformats-officedocument.wordprocessingml.document", "file_size": 42303, "extension": "docx", "display_name": "18160-09-24-קובץ מקורי"}]

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.